רקע
נעמי סמילנסקי
בנימינה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

בסוף החופש הגדול תכננתי לנסוע לאנטורפן ללמוד באקדמיה לאמנות ולגור אצל הדודים, אבל באירופה נשבו רוחות מלחמה והתכנית נגנזה. וכך הגעתי לבנימינה שבה מצאתי משרת מורה, ללמד ילדים מכתה א' לקרוא ולכתוב.

ירדתי מן הרכבת בתחנה, הנחתי את המזוודה הכבדה על הרציף והסתכלתי סביבי.

התחנה הייתה מסבירת פנים. בית קטן בנוי אבן עם גג אדום ותריסים ירוקים, מוקף חצר מרוצפת בחצץ לבן ושיחי ורדים מטופחים, דשנים וריחניים, היו נטועים מסביב לבית נשענים אל הקירות.

מלבן החצץ הבוהק היה מוקף בגדר נמוכה של טגטיס צהוב וכתום ומאחוריה הייתה גינת ירק, עשויה ערוגות ערוגות מעוצבות בסרגל, תירס וחסה ושעועית מודלית וחמניות אחדות מרכינות ראש.

דמעות עמדו בעיני. הו אלוהים, כמה לא רציתי לבוא לבנימינה. הלא בלית ברירה באתי לכאן כי כל הדרכים נחסמו בפני.

מר מולכו, מנהל התחנה ראה את מצוקתי ובא לעזרתי. סיפרתי לו שאני עתידה להיות מורה בבית הספר כאן, ושעכשיו מועדות פניי אל פיוטה חברתי, שאצלה אגור עד שיימצא לי חדר משלי.

פיוטה – קרא בהתלהבות — אני מכיר אותה היטב, היא מלמדת בבית הספר שלנו כבר שנים אחדות. היא גרה לא הרחק מכאן, עברי את רחוב בית הספר ופני שמאלה אל רחוב הושינגטוניות, ובבית החמישי מימין גרה פיוטה.

הלכתי מבוססת בחול וגוררת את המזוודה הכבדה. עברתי על פני בית הספר שהיה בנין נמוך ומאורך בנוסח המקובל על שלטונות המנדט הבריטי, מוקף מרפסת מקורה בגגון רעפים, שהוא כנראה המפלט שאליו נסים המורים והתלמידים בימי גשם ונחבאים מן השמש הצורבת בימי הקיץ, כי חצר בית הספר הייתה שוממה, לא עץ ולא שיח ומוכת שמש להחריד.

כאן אני עתידה לבלות שעות רבות בכל יום. אלוהים אדירים.

ואז פניתי לרחוב רחב ששדרת ושינגטוניות תמירות חצתה אותו. עצרתי, הנחתי את המזוודה על החול והקשבתי. היה משהו חגיגי בזמרת הושינגטוניות שגזעיהן התמירים נשאו עטרות של כפות מרשרשות, ספק פורטות על גיטרות, ספק מקישות על כלי הקשה, ספק מגרדות את עברו השני של הכינור ואולי אפילו פורטות על נבל ואולי מוחאות כף. המיה עמוקה נלוותה אל כל קולות הפריטה, והגזעים הדקיקים שראשם בשמים נעו בריקוד מצודד, כורעים ומשתחווים כורעים ומשתחווים – – – נגעו עד לבי.

לא היה איש ברחוב. משני עברי הרחוב עומדים בתים נמוכים, כל בית מוקף חצר שכלי העבודה מאוכסנים בה בסדר ומשטר. מחרשות ומאלמות וטרקטורים, מראה של שפע ויציבות. ובכל חצר צמח עץ של גואיבות שכבר הבשילו בעונה זו של השנה והשירו את פירותיהם הבשלים בדור סביב העץ, צחנת ריקבון כבד נישא על פני הרחוב כולו. ודבורים אין קץ עטו על מעגלי הפירות הרקובים והאוויר היה מלא זמזום חם וחרוץ.

נגררתי עם המזודה הגדולה ברחוב החולי ועצרתי בבית החמישי מימין. שיח יסמין ענקי טיפס עליו והפיץ את ריחו. פתחתי את השער, ירדתי במדרגות ודפקתי על הדלת. אישה דדנית לבושה בחלוק פרחוני פתחה לי. שאלתי על פיוטה והיא נתנה את קולה בקריאה רמה: – פיוטה, באו אליך!

ואז הופיעה פיוטה במסדרון ופתחה את זרועותיה לקראתי.

אלוהים אלוהיי, מה אני עושה פה?


פיוטה היא בת בית הכרם, משפחתה משפחה אמידה, בעלי בית בן שתי קומות. הראשונים בבית הכרם שהיה להם רדיו, וגם פטיפון היה להם שאפשר היה לשמוע עליו תקליטים. שתינו למדנו בכיתה אחת מאז כיתה א' בבית הספר למל, המשך בגימנסיה רחביה ולבסוף בסמינר בבית הכרם. ועכשיו הנה היא עומדת לפני, אחרי שלא התראינו אלו שנים מספר. אישה גוצה ועגלגלה, מזיעה בבית השחי ושערותיה הקלושות דבוקות אל גולגולתה הרטובה.

היא הייתה חביבה מאד מאד. גררתי את המזוודה אל החדר שלה שריח זיעה מהול בריח יסמין עמד בו. התגברתי על הסלידה כי פיוטה הייתה חביבה ומכנסת אורחים. שמחתי לקראתה ויתכן שהיא שמחה לקראתי בתקווה שאפיג את בדידותה, ובודאי אצטרך גם אני לטוב לבה במקום הנידח הזה.

שאלתי אותה על בנימינה ועל בית הספר ועל האפשרות לשכור חדר. התמונה שהצטיירה הייתה מפחידה למדי. מנהל בית הספר עלה לא מזמן מפולניה והוא דתי־מסורתי והוא מדבר את שפת בתי הספר “תרבות”, ואילו רוב המורים הם חברי בית"ר פעילים, שונאי סוציאליזם, שונאי הסתדרות העובדים ושונאי קיבוצים. לעומתם אנשי המושבה שאף על פי שרובם ימניים, הם חקלאים מצליחים ואנשי עבודה ומסבירי פנים. בפאתי המושבה יש קיבוץ שחבריו עובדים אצל האיכרים וחברי הקיבוץ מארגנים קונצרטים והרצאות וגם אפשר לנסוע אתם לתערוכות ולתיאטרון.

פיוטה סיפרה לי גם שיש מסעדה אחת שכולם אוכלים בה והיא מפורסמת בשם מסעדת הולץ, ויש מסעדה נוספת על יד תחנת הרכבת, המסעדה של גולדברג, שאפשר גם לשתות בה אלכוהול ולרקוד, וגם קצינים בריטיים באים לשתות שם.

השעה התארכה ואני שאלתי אם היא חושבת שאוכל לשכור חדר.

הנחתי את המזוודה אצל פיוטה והלכנו למסעדה של הולץ. עלינו לקומה השנייה של הבית במדרגות שהיו דבוקות אל הקיר החיצוני, ונכנסנו לחדר גדול ששולחנות קטנים וכסאות היו פזורים בו. המלצרית אילזה שהייתה בת בעלי המסעדה, באה לשרת אותנו בסבר פנים מאיר. אילזה הייתה נחמדה כזאת, בלונדית יפהפיה מרנינת לב.

אילזה הכירה את פיוטה זה מכבר ושאלה עלי, האם אני היא חברתו של קרוב משפחה של משפחת אלטשולר, אחת המשפחות המכובדות במושבה? השמועה כבר עשתה לה כנפיים וכולם יודעים שהחברה של קרוב משפחה של אלטשולר באה ללמד בבנימינה.

אילזה הגישה ארוחה מצוינת ויעצה ללכת אל הגבעה שמעבר לפסי הרכבת, לבית החדש של הבוכרסקים, היא ידעה שיש שם חדר להשכיר.


פיוטה הלכה אתי. עלינו על גבעה מעבר לפסי הרכבת ומעבר לבית החרושת לבשמים והגענו לבית החדש של הבוכרסקים. בתחילה עשתה הגברת בוכרסקי רושם של זקנה נרגנת, אבל היא השכירה לי את החדר בתנאים נוחים. הרשתה לי להשתמש במטבח שלה ובשרותים, והרשתה לי להביא את המזוודה ולבוא לגור עוד באותו ערב.

פיוטה עזרה לי בכל, ולפנות ערב בטרם שקיעה עקרתי עם מזוודתי לביתה של הגברת בוכרסקי. השמש שקעה ופיוטה הלכה לה ואני נותרתי לבדי.


לחדר הייתה כניסה נפרדת ששלוש מדרגות הוליכו אליה מבחוץ. הייתה בחדר מיטה מרווחת ושולחן קטן ושני כסאות מרופדים וארון קטן וכוננית ורדיו גדול ולפניו כורסא מצחיקה, רחבה ועמוקה ומרופדת בבד פרחוני מהוה. הדלקתי את הנורה העירומה שהייתה תלויה באמצע התקרה ופתאום ראיתי את הקירות הצבועים תכלת והם ריקים וחשופים, ופרצתי בבכי, נפלתי אל תוך הכורסא ובכיתי עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי הייתה הנורה עוד דולקת ובחוץ היה לילה שחור מאד.

הוטלתי לארץ גזירה.


הבוקר זרח מנחם.

הבית עמד על גבעה וכשפתחתי את התריס ראיתי במורד שקמה מסועפת שאשכולות של שקמים היו תלויים לה על ענפיה, וזמזום דבורים עליז ופעלתני רפרף סביבה, ומאחוריה באופק ניצב הכרמל, צחיח ומסולע ומחצבה לבנה פערה את פיה במרכזו, וקו המתאר שלו היה משונן וחד על פני השמים.

בחדר היה חלון נוסף הפונה לכיוון מערב, ודרכו ראיתי פס פרדסים ומאחוריו חולות צהובים וים כחול כחול עד לאופק שהיה צלול וטהור באותו בוקר.

הזזתי את כל הרהיטים הלוך ושוב עד שנדמה היה לי שמראה החדר משביע רצון. ואז פתחתי את המזוודה, הוצאתי את התמונות המגולגלות ואת הבדים הריקים ואת לוח הצבעים והמכחולים ואת מחברת הרישומים והעפרונות והנחתי אותם בסדר ומשטר על הכוננית, וגם לשתי צלחות ושני מזלגות וסכינים וכוס וספל שהבאתי מן הבית הועדתי מדף אחד, ומעט הבגדים וכלי המיטה שהבאתי אתי שמתי בארון. העמדתי את כן הציור המתקפל מתנת מורי יוסף בודקו לפני החלון הפונה אל הים. ואז פניתי לטאטא ולנגב אבק בכלים ששאלתי מן הגברת בוכרסקי וישבתי בכורסא וסקרתי את החדר.

עוד חסרים כאן הספרים שלי שלא נכנסו למזוודה ולפחות תמונה ממוסגרת אחת.


לעצתה של הגברת בוכרסקי ירדתי בשביל אל רחוב הושיגטוניות עד שורת החנויות. מצאתי את החנות של מחול, המומלצת, שהייתה צמודה אל שתי החנויות שמשני צדדיה. נכנסתי והסתובבתי בחנות בודקת מה מוצב על המדפים עד שאיש קטן ומוצק וזעום פנים ניגש אלי ושאל: מה את רוצה?

הסברתי לו שאני חדשה במקום, שאני גרה אצל בוכרסקי, שאני מורה בבית הספר ושזו הקנייה הראשונה שאני מבצעת בבנימינה.

– איך את משלמת? שאל.

– מזומנים – אמרתי.

ואז ביקשתי לחם ושתי עגבניות ושני מלפפונים ושתי ביצים וחצי קילו סוכר ורבע קילו מלח ובקבוק חלב וקופסת תה.

– חצי לחם מספיק! – פסק מר מחול.

הוא ארז את הכול במין שקית של נייר ושילח אותי לדרכי כשפניו אורות קצת יותר.

חזרתי אל חדרי שעל הגבעה, הנחתי את המצרכים במקום שבעלת הבית הקציעה לי במטבחה, שתיתי תה ופתאום ידעתי, מאד מאד ידעתי, שמעתה אני לעצמי.


היה ליל שבת. לבדי. התכרבלתי לי בכורסא ואמרתי לעצמי שזה חדרי וכאן אני לעצמי מעתה ואילך, ואולי זה החדר שישחרר אותי מכל תלות ומכל קשר וייתן לי חופש, חופש שכמוהו עוד לא ידעתי. כאן מותר לי לעשות ככל העולה על רוחי. יש לי דלת פונה החוצה ואני יכולה לצאת דרכה ולשוטט לי בכל מקום שארצה, וגם להתעכב בכל מקום שארצה עם מחברת הסקיצות והעפרונות ואולי אקלוט את המושבה הזו בנימינה. ומותר לי, ואיש לא יפריע לי, לרבוץ בלילה בחוץ ולהרים את העיניים אל הכוכבים לבדי, בלי יזהר שאתו הבטתי בכוכבים כל כך הרבה פעמים. גם כשאשא את עיני אל הכוכבים לבדי הם יאירו לי וינצנצו ויעמדו סדורים במשטרם, הכימה והכסיל והדובה הגדולה ושביל החלב לעצמי בלבד, כל הכוכבים לי לבדי.

פתחתי את הרדיו וסובבתי את כפתור התחנות, עד שמתחנה רחוקה מבוקרשט או מבודפשט נשמעה פתאום היופיטר של מוצרט.


פעמים הרבה ישבנו בצוותא על הספסל מתחת לתאנה והקשבנו ליופיטר בפטיפון של שמואל. אבל עכשיו הוא רוצה להיות לבדו ולכתוב. הוא אוהב בחורה שכמעט לא דיבר אתה ובודאי לא נגע בה, והכתיר אותה בכתר מלכות, מרחוק, ועכשיו הוא יושב בצריף קטנטן בבן־שמן ומגרד בחרס את פצעי אהבתו.

ואני אוהבת אותו למרות כל משוגותיו.

בי אין ולא כלום ממעמקי הכאבים שהוא כל כך אוהב לכאוב. אני נולדתי נלחמת על כל פיסת חיים אמיתיים, וצברתי הרבה כוח. אילו יכולתי להתבטא במוסיקה ואילו הייתי מוכשרת לכך הייתי כותבת את יופיטר. כל החוקרים הדגולים של מוצרט כתבו על הסימפוניה הזו שהיא תמצית הכוח המוצרטי, והנה פתאום מנוגנת היופיטר של מוצרט אלי, כל כולה כוח מתרונן, כל כך מלהיבה וכל כך מסעירה – הנה היא משודרת מבוקרשט או מבודפשט אל תוך החדר החדש הזה שלי שלמרגלות הכרמל.

הזדקפתי בכורסא וניצחתי על הסימפוניה בשתי ידי ושרתי בקול.

בשעה כל שהיא, לאחר שכבר לא היה דבר לשמוע ברדיו, פרשתי את הסדין המעומלן והמגוהץ שהבאתי מן הבית, עטפתי את הכרית בציפייה התרחצתי בשקט שלא להפריע לבוכרסקים והתרווחתי במיטה וישנתי עד שהשמש זרחה.

חלמתי:

אני יורדת עם חנה ידידתי האהובה במורד המדרגות של הר הכרמל בחיפה, עליזות וצוחקות, ופתאום בא לקראתנו אחיו של יזהר, יפה כזה ולבוש במעיל ומגבעת לראשו ואני אומרת לחנה: הנה אחיו של יזהר, והוא פתח את זרועותיו לקראתי ואני נפלתי על צואריו ובכיתי בכי איום והוא אמר: ידעתי שמשהו קרה, ידעתי, הוא חולם כל היום על מישהי אחרת, ידעתי שמשהו קרה.

כול קרביי התכווצו מאימה והתעוררתי.


אני בבנימינה.

לפני הצהרים אני מלמדת ילדים קטנים לקרוא וחוששני שלבי אינו נתון להם. אחרי ארוחת הצהרים אצל הולץ בצוותא עם כל המורים אני יוצאת לי לשוטט לבדי.

את השקמה שלפני חלוני רשמתי כבר פעמים רבות. לעתים אני יושבת על יד החלון ורושמת אותה בקווים גסים בעפרונות העבים שהבאתי אתי, אני רושמת את הגזע המחוספס ואת הענפים המכוסים פירות קטנים, ופעמים אני יורדת ויושבת למרגלותיה ורושמת בעפרון דק בפרטי פרטים כמו דירר את הקווים החורצים כל ענף, ואת הפירות הדומים לתאנים קטנות, – – – כמה שהעין קולטת והיד יכולה לבצע – – – בחופש סוכות אסע לירושלים וארכוש פחמים וקולמוס וטוש.

ולעתים באים המורים אלי לחדר, כולם כאחד, יושבים על המיטה ועל הרצפה, מספרים מה שמעו בחדשות ומטבלים בהלצות גסות, וכשהם הולכים אני פותחת את החלונות ואת הדלת כדי לאוורר את החדר מעשן הסיגריות ומטאטאה ומסדרת ואז מצטנפת בכורסה ומחפשת נחמה בשידורי המוסיקה מבודפשט או מבוקרשט.

ולפעמים אני יושבת על יד החלון ומקשיבה אל זליפת הממטרות ושלווה גדולה יורדת עלי. וכשאני משוטטת לי בשעות אחרי הצהרים, אני מטפסת על שקמה ומשקיפה על הים עד שהשמש נעה לתוכו ואז מצטבע העולם מחדש, והשיזף על החול האדום מלבין ומצהיב. ופעמים אני הולכת לי אל תוך הפרדס ויוצאת מתוכו אל פסי הרכבת והלאה על יד הקיבוץ וחוזרת אל גבעתי האדומה.


באירופה מתחוללת מלחמה איומה, גרמניה דורסת את אירופה, הרג וכיליון עוברים על צ’כיה ועל פולניה ומי יודע לאן פני הגרמנים מופנים עוד. במסעדה של גולדברג פתוח הרדיו לתחנה של ה־בי.בי.סי. ואנחנו מקשיבים וסופקים כף ואחר כך שותים ויסקי ורוקדים טנגו ופוקסטרוט, עד מאוחר. הדוד מאנטורפן שחשבתי להתאכסן אצלו וללמוד באקדמיה נס לארץ, הוא וכל משפחתו גרים בתל־אביב.


קיבלתי מכתב עגום מחנה חברתי וניסיתי לומר לה דברי נחמה. אלא שאין לי במה לנחם מלבד לומר לה שהאמנות היא היא חלקנו בעולם, וכמו כל הציירים הגדולים שלא הניחו ממלאכתם גם בימים רעים אנחנו צריכות להמשיך ולעשות את מה שבוער בעצמותינו.

אנחנו נולדנו לצייר ולפסל או לנגן ולכתוב, יהא מה שיהיה – – –

בערב יום הכיפורים ישבתי לבדי בחדר. בעלי הבית השאירו נר נשמה במטבח והלכו לשמוע כל נדרי. ישבתי על יד החלון וראיתי את השמש שוקעת מעבר לשביל האדום ומעבר לגבעה האפורה. וראיתי עננים זוחלים לאיטם. ואת השיזף ראיתי בין השבילים שותק, ואת השקמים משוחות בשחור על השמים, ואת החורשה זקופה ודוממת ואת שלושת הברושים השחורים שקפאו ראיתי.

לא היה ניע לא ניד. הייתה דממה.

בוקר יום הכיפורים הבטיח חופש מבית הספר ואפשר היה להתפנק במיטה ולקרוא. אחר הצהרים באה פיוטה, רעבה מאד אבל לא היה לי שום דבר להציע לה. וכשהחום שכך ירדנו אל הנחל, ובדרך אכלנו מעוללות הכרם ואת תפוחי השיזף הקטנים שרובם היו מתולעים, והשתרענו מתחת לערבות לנמנום קל, עד שיצאו הכוכבים ואפשר היה ללכת אל הולץ לשבור את הרעב ואת הצום. כל המורים באו אל הולץ לשבור את הצום ולאחר ששבענו ומצב הרוח נעשה עליז הלכנו אל גולדברג, שתינו בירה ורקדנו.


בחופש סוכות נסעתי לירושלים. את חדרי תפס אחי שחזר זה עתה מלימודיו בחו"ל ואמא הייתה נבוכה ומפוחדת. מפוחדת מן המלחמה, מפוחדת מחוסר העבודה בארץ, מחוסר יכולתו של אחי למצוא עבודה, מן הפחד שמא תצטרך לפרנס אותו. וגם אחי היה מתוח ונרגז. נתתי לה קצת כסף מן השכר שקיבלתי בבנימינה, והתגעגעתי אל חדרי שם.

הלכתי לפגוש את כל חברי בבצלאל, אלה שיכלו להמשיך בלימודים כי היה מישהו ששילם עבורם את שכר הלימוד. עם חנה הלכתי לקברות הסנהדרין כמימים ימימה, וישבנו מול הגבעה הצחיחה של נבי־סמואל ותמהנו מה ייפול בגורלנו, ונפשנו הייתה מרה, מפוחדת ומבוהלת. ישבנו מול הגבעות האפורות והצחיחות שעה ארוכה, עד שהשמש ירדה וצבעה את הצחיחות בורוד, ואור נפלא עטף את ההרים ואת המסגד הקטן, ולאט נתחלפה הדאגה לחוויית יופי עמוקה. את שתינו מילא פתאום הקסם, הצללים הסגולים במורדות הגבעות, הקווים הכהים שרושמים את הסלעים בקווי מתאר חדים, והצבע הוורוד שזחל על האפור שבראשי הגבעות, והתכלת החיוורת שבאופק, ופיסות העננים המעוטרות בזהב ונעות לאיטן מזרחה, וכאילו נגלה אלוהים מעלינו והחרדה והפחד נגוזו וכאילו היו בשמש השוקעת הזו ובכל יפעתה רחמים ונחמה.


הלכתי לרכוש עפרונות עבים ובלוק נוסף ברחוב יפו, וקולמוס וטוש, ורכשתי ספרון קטן של תחריטים של רמברנדט.

גם רמה ויחיעם היו בבית הכרם. הם הזמינו אותי לבוא אליהם לבית הוריה של רמה בחדרה ואני הבטחתי לבוא.

לא נסעתי לבן שמן. אני לא אוהבת לבוא לשם כשיזהר בקורס. הוא מתבייש להראות אתי בכפר ולא לוקח אותי לחדר האוכל אני נשארת על כן בחדר הצריף הקטן החם והמסריח לבדי כל היום ורוב הלילה רעבה.

לא נסעתי.


כתום ימים אחדים בירושלים נסעתי באוטובוס לתל־אביב ומשם לחדרה, אל בית הוריה של רמה שלא היה רחוק מן התחנה המרכזית.

זה היה בית בנוסח הישן של העליות הראשונות, חבוי בין עצי אקליפטוס ריחניים. הוא הכיל שני חדרים גדולים זה לצד זה ומרפסת סגורה בחלונות לפניהם, ומטבח. במרפסת עמד שולחן גדול, ועליו סמובר מבריק. ואמא של רמה, יפהפיה, זקופה, עם ראש מגדל שער שחור קלוע לה בפקעת על ערפה, שהייתה לבושה בחלוק לבן בוהק מלובן ומגוהץ, והייתה מדברת עברית מהולה ברוסית בקול מתנגן ומצודד לב, היא חלשה על המרפסת הזו ועל המטבח ועל שלושת בנותיה ביד רמה. היה נדמה לי שבבית ההוא כולם אוהבים את כולם, כולם מתגפפים ומתנשקים וקוראים זה לזה בשמות חיבה.

הציעו לי מקום לנוח בו. השקו והאכילו אותי והזמינו אותי להישאר ללון. גם יחיעם ורמה היו שם. ישבנו לפני הבית בכיסאות קש ודיברנו על כל מה שהעיק. על המלחמה ועל הגיוסים של ההגנה, על החשש שאי אפשר יהיה להמשיך וללמוד, על העלייה הפתאומית של כל כך הרבה דוברי גרמנית מצחיקים ונלעגים, על ירושלים שמשנה את מראיה, על חדרה ועל הפרדסים שאלוהים יודע מה יעלה בגורלם, ועל שמועות, שמועות, שמועות,… ומה יהיה.

ודיברנו על יזהר ועל שתיקותיו, ועל בית הוריו שגם בו שותקים, והכול אפוף שם סודות שקשה לחיות אתם, אבל יחיעם ורמה העריצו את יזהר ואת כוחו בכתיבה, ויחיעם הסביר לי שיזהר קשור אלי ותלוי בי ושלמעשה אין לו אדם מלבדי בעולם.

אחרי ארוחת הערב הלכנו רמה ואני “לנפנף בשמלות” בין האקליפטוסים שמאחורי המחסן הישן. תוך שהשתנו ועשינו מה שעשינו מתחת לאקליפטוסים נפתח הלב ושוחחנו שיחה אינטימית. בלחישה, מלב אל לב, שיחת בנות. לדבריה היא ויחיעם מדברים על “הכול” בפתיחות ובפשטות. שניהם, כך אמרה, מפחדים לקיים יחסי מין מלאים, כל אחד מהם מנימוקיו הוא: יחיעם מפחד שאם לא יצליח רמה תעזוב אותו, ולה לא הייתה תשובה, ושניהם לא יודעים אם צריך לעשות את זה לפני הנישואים. הם מדברים על הכול בגילוי לב, אמרה רמה, בלי להסתיר דבר ואינם נרתעים מלקרוא כל דבר בשמו. היא סיפרה שהם מתכננים חתונה, כי נישואים אולי יפתרו את כל הבעיות. הם תכננו את חייהם לעתיד ביחד בירושלים. כשיעברו לגור שם, יוכל יחיעם להמשיך ללמוד באוניברסיטה. אולי יגורו בבית הכרם, בבית הוריו של יחיעם והוריו יעזרו בכל דבר.

בלילה שכבנו זו לצד זו במיטה הרחבה ולא חדלנו לדבר, להתלחש ולשטוח את כל מה שהעיק, בלי מעצורים ובלי חשש. כי בבית ההוא דיברו בעברית מובנת ופשוטה, על כל מה שהעיק.

כמה קינאתי. והלא אני אמורה לטענתו, להיות מחציתו השנייה של יזהר ולשאת איתו את כאבי אהבתו הבלתי ממומשת, את הכמיהות של מי שלא מצליח לאהוב בגלוי אפילו לא כמו אותו האחד שאהב מעל גובה גבו של רוססיננטה הצמוק את מלכתו דולציניאה, אפילו הוא הכריז על אהבתו ושאף לממש אותה, אבל לא יזהר שמתייסר כמו אותם בני השבט עזרא “שמתים כשהם אוהבים,” לפי שיר של גתה, גתה של המאה השמונה עשרה, המאה השמונה עשרה וכל הרומנטיקה של ורטר, יסורי ורטר – – – מתי זה היה? מתי הייתה המאה השמונה עשרה? יזהר אוהב אותי, אני מחציתו השנייה מאז ולעולם. וזאת במסתרים ובשתיקות ובמכתבים מסובכים שהנסתר בהם רב מן הגלוי. ואני אמורה להתייסר איתו בגעגועיו אל אותה פרצופה מתועבת שמהלכת בראשו כבר שלש שנים, מבלי שאיש לחש לה שהנה אחד מן המאה השמונה עשרה מתייסר בגללה. אני שונאת אותה ואת שמה ואת מראיה שאינני יודעת מה הם, ואין לי שום חשק להתחלק עם יזהר בהזיותיו ובגעגועיו, אף על פי שהוא מספר לי שגעגועיו אלה היו לו מקור אור גדול.

אין חלקי בהם לא באור ולא בייסורים ולא בגעגועים ולא בהכתרה שהוא הכתיר את אותה כלבתא שלובשת לדבריו מכנסים קצרים שמגיעים עד מרום ירכיה ומעבר למפשעה ומעוררים בו התרגשות. לא רוצה להיות החצי השותף להזיות לא לי, לא לי. לא לי!


לפנות ערב חזרתי לבנימינה באוטובוס קטן. עליתי בגבעה אל בית בוכרסקי, עליתי את שלושת המדרגות ונכנסתי. פתחתי את התריסים לרווחה והחדר נפער לקראתי באור השקיעה הענוג שפשט בו. ריח מתוק של ורדים מילא את האוויר, וכן הציור עמד מול החלון והציור המותחל עליו, ופתאום חשתי והבנתי בכל אברי שזה החדר שלי לעצמי, לנפשי. לי לבדי, ומלאתי חדווה שכמוה לא ידעתי מעולם. זה החדר שלי עם כן הציור והכוננית עם המכחולים והכורסא המצחיקה והרדיו. דמעות עלו בעיני מרוב התרגשות, פתחתי את הרדיו ולקול המנגינות שבקעו מתוכו, רקדתי צוהלת בחדר הלוך וחזור. סובבת ומתנועעת כשבן זוג סמוי חובק אותי.


מכתב מיזהר:

…למה אי אפשר ליהנות משעה של צמיחה דוממת – או לפחות של הרגשה מעמיקה ומפרה של הזולת הזה, של בשרך ודמך השני, והוא כולו משקף עצמו אל עצמו באספקלריה ברורה –


…אי אפשר, כי הזולת הזה בשרך ודמך גר בבנימינה ואילו אתה גר בבן שמן.


בבקרים אני מלמדת ילדים קטנים לקרוא, ולא כולם קולטים את מה שאני מלמדת אותם. לפעמים אני נשארת אחרי השעורים עם המתקשים לקרוא ומשתדלת שיקלטו את דברי ההבל של ספר הלימוד הרשמי. ולעתים נחה עלי הרוח ואני מספרת להם סיפור ומביטה בהם ובעיניהם הפעורות והנרגשות.

ואחרי הצהרים אני משוטטת לי, לעתים עם מחברת ולעתים בלעדיה, אני יורדת עד הנחל ומטפסת על הערבות הרוכנות עליו, ולעתים אני הולכת מערבה לכיוון הים אל תוך הפרדס ואל גבעות החמרה האדומה כגחלים לוחשות, ואל תוך הדיונות הצהובות שבעונה זו כבר פורחות עליהן חבצלות החוף הלבנות. אבל לפעמים אני יושבת על יד החלון ומביטה אל הכרמל המסולע וקצת מיוער, ומחכה לאופק שיווריד ולכרמל שישחיר כצללית.


בקרוב יופיע הסיפור השלישי של יזהר. הוא סיפר לי שהוא קרא אותו בהתרגשות רבה, וכי כול מה שכתוב שם, ודווקא אותם הקטעים הנחשבים בעיני העורך לבלתי חשובים ומיותרים, כלומר אותם הקטעים שבהם הוא מדבר על אהבתו לאותה פרצופה, הם שקרעו את הגלדים מעל פצעיו שחשבו להרפא. עוד אמר שהסיפור פרטי עד כדי כך שהוא חושש מפני שני חבריו (למי הכוונה?) שיקראו אותו. הוא אמר ששום דבר שכתוב בסיפור לא התקיים במציאות, אולי צריך היה לקרות כפי שחזה בדמיונו, אבל בסיפור הכול מוסווה ומעובד.

נדמה לי שהרצון להיות בשרו ודמו הולך ומתפוגג. לא רוצה לשאת עוד את מכאוביו, הלא פתאום מצאתי לי חדר, וכאן בחדר הנחמד שלי בבנימינה נפתחו לי כל כוחותיי שימי ירושלים החניקו. אני רוצה לצייר ולרשום ולכתוב ולטפס על הערבות מעל לנחל וללכת אל גולדברג לרקוד, ולא רוצה להיות החצי השותף לכאבים שאינם שייכים לי, לי השלמה ולא החצי.


בנימינה התמלאה בצבא בריטי. בנימינה הייתה פתאום לעיר מחוז. החיילים באו אליה מן המחנות שהיו מוצבים בהם, לרכוש מצרכים, לקרוץ לבנות, לשתות בירה או ויסקי אצל גולדברג ולרקוד.

גם החנות של מחול הגיבה על הפלישה הצבאית הזו בהתרחבות מרשימה. עכשיו אפשר היה לרכוש בה הכול מכל כול. אפשר היה לרכוש שוקולד קטבורי וגבינה צהובה בקופסא מאוסטרליה, ותה מציילון, ונקניקים מאירלנד וויסקי מסקוטלנד וכלים מפורצלאן בריטי.

ויום אחד נכנסתי אל החנות של מחול לרכוש לחם, ופתאום נכמר לבי והתרגשות אחזה אותי. על המדף עמדה מערכת כלים לתה, תוצרת בריטניה, קומקום ושישה ספלים ותחתיות וכלי לחלב כולם לבנים עם עיגולים כחולים. ואז צף ועלה בזיכרוני ערב אחד ברחוב החלוץ בבית הכרם, הולכים חבוקים וריח הוורדים מחצרו של פרופסור צ’ריקובר משכר, ואני מספרת שאני רוצה לקנות שמלה ויזהר אומר לי בקול מתחנחן ומבקש:

– קני שמלה לבנה עם עיגולים כחולים, לאמא שלי יש שמלה כזו וזה כל כך יפה.


מעולם לא עלה בידי לרכוש שמלה לבנה עם עיגולים כחולים, ופתאום המערכת הזו על המדף בחנות של מחול בבנימינה. שאלתי למחיר וקניתי את המערכת הלבנה עם העיגולים הכחולים, וכל השנים עד היום הזה אנחנו שותים תה באותה המערכת הלבנה עם העיגולים הכחולים מן החנות של מחול בבנימינה.


בחודש אוקטובר התחילו לגייס. אחי התגייס לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי והוא כבר מוצב במצרים לאימונים. בחורות מתגייסות לחיל תובלה, גם חנה נעשתה נהגת בצבא הוד מלכותו וגם היא במצרים. חברים נוספים התגייסו לחיל הים של בריטניה הגדולה, והם מפליגים באניות.

מגייסים גם להגנה. מי שאינו שייך לאצ"ל נקרא לקורסים של ההגנה. גם בבנימינה מקימים קורס של מפקדי כיתות, הכול במעין חשאי, ולומדים להשתמש ברובה אנגלי, או ברובה צ’כי, שניהם כבדים וקשים לנשיאה.

אותי גייסו לקורס כזה של מפקדי כיתות. בחורה יחידה בין שמונה עשר בחורים.

מתאמנים במגרש של הגורן, ומסווים הכול מפני עינם הרעה של הבריטים. יש רק רובה אחד לכולנו. עומדים במעגל, אחד מכולם מקבל הדרכה איך להשתמש ברובה וכל האחרים מחכים לתורם, עד שהרובה חוזר לאחר שעשה את כול הסיבוב מן האחד לשכנו ולאחר שכל הנוכחים קיבלו את ההדרכה מפי המ"כ שהוא עוזרו של מפקד הפלוגה.

בינתיים עומדים במעגל ושואגים בעקבות המפקד פקודות של תרגילי סדר. ימינההה פנה! שמאלההה פנה! קדימה – – – צעד. המפקד צועד לו כולו רצינות של מנהיג כנופיה, הוא שואג ראשון – – – אחורההה – סוב, ואחריו מחרה מחזיקה כל הכיתה, ולבסוף נבחנים אחד אחד בשאגת הפקודה. ולא כולם יכולים לחזור אחרי המפקד ולומר את הפקודות בהדגשה הנכונה ובסמכותיות הנכונה. וכשכל הכיתה שואגת ביחד אני מתאפקת שלא אגעה בצחוק כי הם מצחיקים ונלעגים כמו חסרי השמיעה ההם שמצטרפים לשירה בסולם לא נכון, ודוקא קולם נישא מעל שירת המקהלה כולה ונשמעים חזק מכולם לחרדת המנצח והמזמרים.

מתאמנים בשבתות לפני הצהרים. כתום האימון מלווים אותי הבחורים או חלקם אל הגבעה של בוכרסקי, לרוב יושבים בחוץ על יד השקמה ומדברים. המפקד שלנו ששמו אריה, הגיע אלינו מפלוגות הפו“ש ומן הפעולות הליליות עם וינגייט. פיו מלא סיפורים מסמרי שיער, על מעשי גבורה ומסירות נפש בגיחות אל תוככי הכפרים הערביים, ועל הקפטן וינגייט ועל דבקותו בתנ”ך וידיעתו בו, ודבקותו בעם הספר ובארץ הזאת.


אריה היה בחור נאה. לא גבוה אבל חסון. היו לו עיניים ירוקות ובלורית בהירה, מצח נמוך ואף חזק ושפתים גדולות ותאוותניות. היה לבוש תמיד במכנסי רכיבה ומגפים והלביש על קודקודו משקפי רכיבה גדולות, וכשחבש את קסקט העור, היה מרכיב את המשקפים הגדולים עליו. כבר היה קריר ולעתים ירד גשם. אריה לבש תמיד מעיל עור קצת מהוה, והתהלך בינינו בהליכה מתגנדרת, הודף לפניו את כתפו הימנית. בהיותי בחורה יחידה בין שמונה עשר בחורים ממילא הייתה תשומת ליבם של כולם נתונה לי, וטעם של הרפתקה החל לעלות בשעורי ההגנה בשבתות.

באחת השבתות, בראשית חודש כסלו, כשסיימנו לשאוג את פקודות תרגילי הסדר והוכרזה הפסקה, ישבתי לי ערימת קש ומייד הצטרפו מאיר בעל הקולנוע ומייזל מנהל הספרייה (האינטלקטואל) ומתי הספורטאי, הציתו סיגריות וסיפרו בדיחות, ועל המגרש ראיתי את אריה מהלך כולו טרזנות הודף את כתפו הימנית ונראה קצת מרקד בלכתו.

נשבה רוח מערבית קרה וקצת לחה, וכשאריה שרק לשוב ולהתאסף, פסע לקראתי ושאל: – את רוצה אולי לנסוע אתי על האופנוע לתל־אביב?

– היום?

– כן.

– על האופנוע שלך?

– כן.

– לא, אבל חכה רגע, אולי תוכל להביא אותי לבן שמן?

– בודאי!

– מתי?

– אחרי הצהריים.

הרפתקאה? פעמון האזעקה הפנימי נעור. אבל מעטה מוך היסה אותו מייד. מפחדת? יש לך אומץ? על האופנוע עם אריה? מוכנה להסתכן? יכולה לעמוד בנסיון? פתוי חדש? מדוע הוא מזמין? לחיי לוהטות, האם כולם רואים? מה בליבו אלי, מה?

רוח נשבה ממערב ועננים התקבצו ובישרו גשם.

כתום השיעור הלכנו כולנו לסעוד אצל הולץ. אילזה מגישה מליחים ובקבוק יין וסטייק וקפה לקינוח. גם מאיר ומתי ומייזל אתנו וכולנו משולהבים וצוהלים. צוחקים על לא דבר, וכשגומרים לאכול וכולם קמים ללכת אני שומעת:

– בואי ילדה, נסע.

– עננים מתאספים!

– שטויות, אל תיקחי שום לבוש נוסף.

ואמנם נוסעים.


– מי יש לך בבן שמן?

– החבר שלי.

– עומדת להתחתן?

– לא.

– למה?

– יש לנו זמן.

– מאין את?

– מירושלים. ואתה?

– מרמת גן. בעצם אין לי בית.

– למה?

– נודד בארץ ממקום למקום. לא קר לך?

– די קר.


צמותיי נפרמו ועיני מלאו דמעות.

אריה עצר בפתח אחד הפרדסים, ירד מן האופנוע ושלף מתוך התרמיל המוצמד אל האופנוע מעיל רוח צבאי וכפייה אדומה ומשקפי רכיבה וטרח סביבי עד שהייתי עטופה והמשקפים על עיני.

– אפילו בבלויים האלה את יפה. – אמר. רוצה תפוח זהב?

– רוצה.

– אז בואי.

נתן לי יד ודילגנו אל מעבר לתעלה, רצנו אל בין העצים, צוחקים על לא דבר, קטפנו תפוזים ואכלנו אותם, שמחים על ריח הפרדס, ניחוח האדמה הלחה, ובושם קליפת התפוז שהתיז את מיציו על פנינו. ולבסוף מקנחים בצחוק גדול את הפנים בשרוול.

נוסעים!

– היי הרמוניקה נגני לי – פתחתי בשיר והוא החרה החזיק אחרי –

– – הטנדר נוסע

והוא אחרי

– ראה כמה יפה שדרת הגרויליאות

– נכון שאג לאחוריו – לא קר לך?

– הידיים קופאות לי!

– חבקי אותי ותתחממי.

שמתי את ידיי מתחת לשרוולי מעיל העור וגרשתי צל של מחשבה על מעיל עור אחר קרוב יותר שריחו מוכר יותר ואהוב.

– ראה את חורשת האלונים – שאגתי.

– ואולי לא היו הדברים מעולם ואולי… שאג מכל כוח גרונו, מזמר לא כל כך בסולם הנכון. – יש לי שוקולד בכיס המעיל, רוצה לתת לי?

הוצאתי את השוקולד, קילפתי את נייר הכסף ונתתי לו לעוף ברוח. קרבתי את השוקולד אל פיו והוא לכד את אצבעי וליקק אתה.

צמרמורת של תענוג. – מה אתה עושה?

– מודה לך על השוקולד.

צחקתי, ונסענו.

– את יודעת כמה את מתוקה?

– עזוב שטויות!

– את ודאי יודעת.

– למה את נוסעת לבן שמן?

– למה אתה נוסע לרמת גן?

– החברים שלי גרים שם, למעשה ביתי אצלם.

השמים התכסו עננים והיה קר מאד.

נחל אלכסנדר, חירבת בית ליד, – – אריה מספר אבל קולו נבלע ברוח ואני שומעת רק חלקי משפטים, אך כלל לא איכפת לי, שום פרט אינו חשוב. מקרעי המשפטים ומן השירה המקוטעת הנקרעת עם התנועה צומחת אחווה, נטווים קורים סביבנו ומקיפים אותנו, מצמידים והולכים.

להקות של צפרים מושחלות כחרוזים על חוטי הטלפון. השמש נוטה לערוב, והעולם נצבע באור כתום, ובשמים מתחוללת דרמה של כל האדומים למיניהם, החל בורוד החיוור וכלה בקרמין הנוטה כמעט לסגול, וכל ענן נושא צבע בכרסו ושט לו הלאה מזרחה.


עזבנו את הכביש הראשי ופנינו לעבר לוד. אני מרגישה חגיגית.

– אני אוהבת את הזיתים של לוד.

– אני אוהב להסיע אותך על האופנוע ולשמוע אותך מדברת.

– אני אוהבת ללכת ברגל על הסלעים בהרים.

– אני אוהב שאת מחבקת אותי ונותנת לי שוקולד.

– אני אוהבת לקטוף פרחים על יד הנחל.

– אני אוהב את קולך באזני.

ושרנו וצחקנו עד שהגענו לפני השער של כפר הנוער בן שמן.

רציתי להסיר מעלי את הבגדים שהשאיל לי אבל הוא שאל:

– האם לא תשובי אתי לבנימינה?

– בבוקר?

– בבוקר.

– מוקדם?

– מוקדם.

– בשבע אהיה ברמת גן.

על יד בית הקפה של יחזקאל הושיט לי את לחיו ואני נשקתי לו.


נשאתי את רגליי ורצתי אל צריפו של יזהר. מצאתי אותו ישן על המיטה הצרה, מכווץ, ברכיו אסופות כמעט אל סנטרו, מכוסה בשמיכה הצהובה, זו השמיכה מימות עולם, מבית הכרם ומרחובות, עם ציורי היתושים הלבנים, השמיכה שהביא אתו מבית הוריו, שמיכה שליוותה אותו באשר היה. אני מכירה אותה כל כך ואת ריחה. גם אני ישנתי פעמים רבות מתחתיה, הו אלוהים.

אני אוהבת אותו, צנום כזה עם ראש סגלגל ובלורית ענקית שרועה על הכרית שלמראשותיו. ידו הימנית מתחת ללחיו והשמאלית, ארוכת אצבעות גרומות, מונחת ישנה על ירכו, כמה אני אוהבת את היד הזו. כשהוא ישן הוא נראה כילד, שפתיו מכווצות כאילו מוכן לינוק, ואולי הוא חולם שהוא יונק?


רכנתי אליו ונישקתי את ידו. הוא התנער וצהל לקראתי.

– איך באת ומה הלבוש המשונה הזה עליך?

סיפרתי לו. מבליעה את ההתרגשות, מסתירה את המיית הלב, מעלימה את הקורים שנטוו זה עתה, מסתירה את הסערה.

– אני רעבה.

אבל יזהר מתבייש ללכת אתי לחדר האוכל. הוא מציע ללכת אל דודו הגר במושב, אבל אני לא רוצה ללכת אל דודו כדי לאכול. רוחי נעכרת. מתבייש – שיהיה. יש תפוזים בחדר. השמש כבר שקעה. יזהר צריך ללכת אל חניכיו ואחר כך לשמירה. חבל שבאתי.

לא חבל שבאת. יש לו שוקולד בצריף. – יש גם תפוח זהב אחד. – הסיפור יופיע בשבוע הבא. – באמת? כבר קראת הגהות? – קראתי. – איך? – אינני יודע איך יקראו אותו החברים. – החברים? – כן, אלה שאני רוצה שיקראו את הסיפור. – למה? – בגלל אותם הקטעים שהעורך מעדיף לוותר עליהם וחושב שהם מיותרים, ואילו לי הם הפרטיים ביותר שכתבתי ואישיים מדי. – ואתה מתחשב בדבריו? – כן ולא. – תשנה? – לא. – תשלח לי חוברת? –כמובן! אולי תלכי בכל זאת אל הדוד? – לא! אז שלום. – שלום.

נשארתי לבדי. הזית שלפני החלון רעש. גשם תופף על גג הפח. השירותים רחוקים כמעט חמישים מטר מכאן. מצאתי כוס והשתנתי לתוכה ואחר כך זרקתי אותה דרך הדלת.

למה באתי? מה לי פה, הוא מתבייש להיראות בחברתי, עדיף שאהיה רעבה. והצריף הזה קטן ומדיף ריח רע.

אני עייפה ורוצה לישון. שכבתי על המיטה והתכסיתי בשמיכה עם היתושים הלבנים.


– אני אוהב להסיע אותך על האופנוע!!!

– אני אוהבת לשבת מאחוריך ולשיר. והדרך מתרוננת לפנינו!!!

הוא לא מתבייש לאכול בחברתי בחדר האוכל כשכולם יראו אותנו. קצין, חייל, הפו"ש וינגייט, בחורות לשעה, בחורות לשבוע. מה יש לו לומר לי, מה מכל דברי יגיע אל אזנו. מה לו השיר המתנגן בין עצי הזית? מה לו סזן ומבנה התמונה, המיסה הגדולה של בך איך היא משתלבת במכנסי הרכיבה והמשרוקית? איך משקעי החלומות בקרקעית הלב נמסים ביצרים בוערים ומדריכים מנוחה?


צנום כילד הוא יזהר ועיניו זכות כדבש. חלומות מדברים מגרונו וידיו זהירות ומפוחדות. היו לי אלפי דברים לומר לו והנה הלך. חבר שלי? אהוב שלי? ידיד שלי? אני עוצרת את נשימתי וחונקת את תאוותי כדי לא להכתים את יפי מציאותנו המשותפת.

הלואי ולא ישוב כל הלילה. געגועי אל מישהו אחר, כל הבניין מתמוטט והולך. הבדידות המקווה, שבעקבותיה תבוא הצמיחה מבפנים, הרדיו והמוסיקה, הכורסה המצחיקה בחדרי שלי היפה שבחלונותיו נשקף הכרמל, הספרים, כן הציור וריח הטרפנטין לאן הם נמוגים מפני האש האוכלת?

ארוס חזר ובא, אוכל בבשרי, אני כמהה.

באחת מכל שעות הלילה בא יזהר קופא מקור ועייף. פשטתי את הבגדים באי חשק והלכנו לישון.

שכבתי מכווצת… קרה. זרה.

מסכן שלי, אני בוגדת בך. לא יכולה לחייך אליך, עוד לא עשיתי דבר ואני בוגדת בך.

עצמי ובשרי אני בוגדת בך.


עיני פקוחות ואין להן שינה. ללילה הזה אין קץ. גשם דופק על הגג. הזית מתחכך בקירות העץ הדקים. עורב קרא? מן הלול הגיעו קרקורים של בוקר. אולי כבר האיר השחר? צריבת עייפות בעיניים. צמרמורת התרגשות.

הנה האיר היום.

לא הייתה בי רוח להוסיף ולהרהר. התלבשתי בשקט ויצאתי אל היום הניעור מעונן וקר.

רצתי אל האוטובוס המשוריין שנוסע לתל אביב. כל הנוסעים היו מנומנמים ורק הנהג הוותיק שאל: – את החברה של יזהר?

נסענו דרך לוד, ומן התחנה המרכזית בתל אביב נסעתי באוטובוס לרמת גן למקום המפגש בבית הקפה של יחזקאל.

ידיים נלהבות נפנפו לקראתי.

עליתי על האופנוע ונסענו. שותקים. מהורהרים? מה הוא עשה הלילה? אני חוששת לדבר שמא יסגיר אותי קולי.

קשרתי את הכפייה סביב ראשי וצווארי וקפאתי.

– קר?

– קר.

– ישנת?

– לא כל כך.

– גם אני לא.

– רעבה?

– מאד.

– לא אכלת?

– לא.

בפתח תקווה עצר. נכנסנו למסעדה קטנה, ואני ישבתי מתפנקת על יד השולחן בעוד אריה מזמין לחמניות וחמאה וסלט וזיתים וחביתה וקפה וריבה, מרחנו חמאה ואכלנו סלט וזיתים ולשונותינו נעשו קלות, והתחלנו לצחוק, על לא דבר, על כל דבר, מצעירות ומן הצוותא. אחר כך עטף אותי בכפיה האדומה ובמעיל הצבאי הבלוי וצעד אחורנית כמו צייר שבוחן את התמונה שהוא מצייר, וחייך.

עלינו על האופנוע ופרצנו קדימה.

– את אוהבת מוסיקה?

– אוהבת מאד, ואתה.

– לא מבין בזה הרבה אבל אוהב לשמוע.

– אתה אוהב לרקוד?

– לא יודע לרקוד.

– אני דווקא אוהבת מאד לרקוד.

– מי הוא יזהר זה שלך בבן שמן?

– הוא מורה בבן שמן.

– מלמד…

– גם אני מלמד.

– את, לא!!

– למה לא?

– כי את אדם חופשי.

– מה זה אדם חופשי בעיניך?

– זה שאוהב יותר מכול את עצמו. לא נכנע לכל אהבה שהיא, ולא נותן לאדם אחר לשלוט בו. ולא יוצר קשר, ולא מקים משפחה, ולא מקבל על עצמו שום חוק, כמו חיה בטבע. (דברי יזהר בכל הזדמנות, האם הם כולם מדברים כך וחושבים כך? הפו“ש וינגיט, חניתה רובים אנגליים, קפ”פ, לא קשר ולא משפחה!!!)

– ואיך אתה מרשה לעצמך להיות מפקד בהגנה?

– זו פרנסה בלבד, ומעניקה חופש יותר מכל פרנסה אחרת.


התחיל לרדת גשם. תחילה בטיפות גדולות ואחר כך בצליפה חותכת. הגענו לעמק חפר. גבעות חול וכורכר מכוסות באלמוות הכסף וסביונים וצנון הבר וחרדל צהוב על כל השטחים הריקים. ערפל נדחף ברוח ומסתיר את הדרך. אין מחסה או מסתור בכל אשר נפנה. אין בית אין בקתה או סוכת שומרים, מה יהיה איפוא?

– מה נעשה?

– אפשר לנסוע?

– קצת מסוכן.

– אין דבר, סע לאט ובלבד שנתקדם.

– אינך מפחדת?

– לא

– אז חבקי אותי.

חיבקתי את צווארו ונלחצתי אל גבו, שמתי את הסנטר על כתפו ורינה גדולה עלתה בתוכי ונסענו. הו, איך לא רתחו טיפות המים שנפלו על לחיי הלוהטות.


בחירבת בית ליד כבר היינו רטובים מאד. הייתה שם בקתה, סוכת משמר של המשטרה, שכבר הייתה מלאה בפליטים עוברי אורח רטובי בלוריות, ובגדיהם ספוגי מים. ירדנו מן האופנוע ונשענו אל הקיר.


– עובר כאן אוטובוס, אולי תסעי באוטובוס?

– לא.

– הדרך נעשית חלקה ומסוכנת.

– גם לך.

– מה אכפת לך אני?

– יצאנו ביחד לדרך.


עד חדרה הוספנו ונסענו בגשם, מתקדמים לאט ונלחמים על נפשנו. כמו תמיד עלו בזיכרוני קטעים מכתביו של יזהר, על אנשים כזאבים בודדים, שעושים מעשים שאישיותם תובעת מהם. וכל אותם קטעי הגעגועים שלא נכתבו אלי אלא לאותה בת השמים האלה הערטילאית דולציניאה מראשון לציון. גרשתי מעלי את השורות ההן והתמכרתי לרגע הרטוב שאני חוגגת על האופנוע.

בחדרה מצאנו מקלט מתחת לסככה של מוסך. הפועלים עמדו צפופים, צווארוני סרבליהם מורמים, ידיהם בכיסים וכתפיהם משוכות עד האוזניים. כולם הכירו את אריה ומייד נכנסו איתו בשיחה מקצועית על רטיבות הכביש, על סוגי האופנועים שבשוק, על סוגי הדלק ומחיריהם, על יריות שנורו פה ושם. על ערבים ועל הא ועל דא.

אני נשענתי אל קורת עץ שעמדה שם מקשיבה אל הסבך שהסתבך בתוכי, על מה שמתרוצץ בנפשי ועל מה שעומד לקרות. הקרקע נבקעה מתחת לרגלי והתחלתי נופלת. הבטתי אל אריה שעמד בתוך המעגל הגברי והיה שקוע במיני מכוניות ומחיריהן, כולו שייך למעגל ההוא שאני עמדתי מחוץ לו. חיפשתי משען, ביקשתי אחיזה, פיללתי למילה מצדיקה ומרגיעה, וידעתי מאד שאין אחיזה, ואין בים הסוער שבי קרש להאחז בו, ומי שקופץ אל תוך מערבלות חייב לדעת לשחות, לצוף או לטבוע, להילחם או להיכנע, ולהגיע בכוחות עצמו – – – לאן? לאן אני רוצה להגיע? מה היה יזהר אומר? מה הוא עושה עכשיו בבן שמן שלו? העולה זכרי לפניו? או שגעגועיו אל האלוהית ואני איני אלא – – – אלא מה? מה אני לו? מה הוא לי? שירו לאן? שירי לאן? צימאוני, געגועי אהבתי? – – –


– הגשם פסק, בואי ניסע.

נסענו. פסחנו על חדרה, פסחנו על חורשת האלונים ואז – פתאום פרצה מתוך שער פתוח של פרדס, ממש מולנו, עגלה עמוסה ארגזי תפוזים. אריה עצר בבת אחת והאופנוע החליק לצידי הכביש. אריה הושיט את רגליו כדי לעצור את האופנוע, גם אני שלחתי את רגליי לאדמה, האופנוע ירד אל תוך התעלה ושנינו נמצאנו שוכבים בתוך הבוץ.

– קרה לך משהו?

– ומה קרה לך?

העגלון עצר את הסוסים במאמץ נורא, מושך אותם עד שעורקי צווארו פרצו ממקומם והוא שאג שאגות סוסיות: הויסה, יה מנוולים, הויסה הויסה, והסוסים התרוממו על רגליהם האחוריות. פיהם נפער ממשיכת המתג וראשיהם נאספו אל הצווארים המשוכים לאחור. המכוניות העוברות נעצרו בחריקה והנהגים אצו לראות מה קרה ואיזו תאונה זו הייתה ואיך היא נגמרה. כולם היו נדהמים, רוגשים וקוראים בקול, מברכים את המזל הטוב, מספרים איש לרעהו על הסכנה הנוראה שניצלנו ממנה.

רגעים של מבוכה. אימת הגורל הייתה עלינו. איך ניצלנו? למה ניצלנו ביחד? האם אנחנו הולכים בדרך אחת? שעה ארוכה עמדנו כולנו שם, עוברי האורח ואריה ואני, משתוממים על מה שקרה, כמעט לא מאמינים שכך נגמרה התאונה. לבסוף המשיך העגלון בדרכו, המכוניות נסעו כל אחת לדרכה. הגשם פסק. וגם אנחנו, בלבבות דופקים, מכוסים בוץ, המשכנו בדרכנו.


– בואי ניכנס אל החדר שלי, אני כבר לא יכול לנהוג.

החדר היה בפרדס חנה. בעלת ביתו קיבלה אותנו בעסק גדול.

– כל כך רטובים! מה תגידו! אוי ואבוי מה תגידו!! בגשם כזה? בגשם כזה? איזה עגלון? מאיזה פרדס? להכין לכם תה? בואי ילדה ואתן לך בגדים להחליף. אולי אתם רוצים לאכול?

הייתי עייפה מאד מאוד. עיניו של אריה העמיקו ושפתיו פשוקות, המלים נוטפות מהן בלא קול. תשוקתו אלי, אני עטופה בה כבהבל חם, ברכי חלשות. הסרתי את בגדי הרטובים ותליתי אותם על הכיסאות מסביב. אריה הדליק תנור. לבשתי חלוק של בעלת הבית, שתיתי כוסית ברנדי. בחדר נדחס פתאום האוויר. נרגשים, ניצולים ממוות. חיים, חמים.

– את יפה כל כך. מדוע אפלות עיניך? גם את בוערת כמוני? תני לי ואמוש את יופייך בידי. אני משתוקק אליך, גם את אלי? אמרי שכן. את לבנה וחלקה כל כך, משי וקטיפה עורך כמו עלים של פרח – ( מנין לך, הזר, מלים כאלה בפיך הקציני)

דלוקים בשלהבת היולית, מיוחמים וחסרי מחשבה, אדם וחוה בגן העדן.

כשפקחתי את עיני כבר שקעה השמש. נשימה זרה סמוך לאוזני. בהלה תקפה אותי. מה זה היה לי? מדוע אני כאן? נסחפתי. הלא יכולתי לנסוע באוטובוס. יכולתי להיות כבר בחדר שלי. יכולתי לחלום ולא להיסחף. ולמה לא להיסחף? כי מותר האדם מן הבהמה? אבל אני הלא אני חיה מיוחמת, אלוהים אלוהים למה עשיתני כזו? למה יצרי חזקים ממני? האם ליזהר יהיה אכפת? ואולי אין לו כלל יצרים? האם עמד פעם בניסיון כזה? האמנם הוא חי בלי יצר ובאמת פונה רק אל האלוהי והקדוש ועיניו נשואות אל המרומים, מקום שפסגות נושקות לכוכבים? ודולציניאה מראשון לציון מרחפת בגלימה של אור ועושה ליזהר צמרמורות של שירה. ואני אבק פורח, מים ניגרים ואינם נקווים.


קפצתי מן המטה. כיסיתי את מערומי. בחדר עמדה צינה.

– לאן?

– הביתה.

– מדוע?

– אני רוצה ללכת מכאן.

– נבהלת מפני עצמך? בואי אלי. בואי ואל תפחדי. בכל העולם כולו אין דבר יפה יותר משנינו כאן. אני צמא אליך, אל גופך החלק. הניחי ללבטי הנפש, אל תתכווצי, פתחי את עצמך, ותרי על המוסר הצבוע, בואי נחוג את השעה היפה הזו.

– אני רוצה ללכת.

קמנו. לבי בל עמי. התלבשתי בשתיקה, בושה מאד מפניו, וטינה בלבי אליו, קצין חייל זכר!

הגשם פסק. האוויר חד ונקי. מעל לעננים השקופים כמלמלה האיר ירח ונצצו כוכבים חיוורים.

הלכנו שותקים.

עליתי לאוטובוס. נפרדנו בלחיצת יד באין אומר.


חדרי נראה לי זר. החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים ומחנק עמד בו. התמונה על הכן

– מה לי ולה. המיטה קרה וזרה. ואני לאן אני שייכת? פתחתי את התריסים ונתתי ללילה החיוור להישפך לתוך החדר. נעלתי את הדלת, מילאתי לי אמבטיה במים חמים עד גדותיה, ושכבתי בתוכה מבקשת להתנקות.

מה עשיתי? הו, באיזו חדווה עשיתי מה שעשיתי! כל כולי ריננתי בתוכי ולא ידעתי שבעה עד שנרדמתי במיטה הזרה. האם באמת בגדתי? במי בגדתי אם לא בעצמי שנושאת עלי חינוך פוריטני, מין צדיקות מלומדת, תורת סידור תפילה ויראת האלוהים ויראת אמא שלי. ואולי אין זו בגידה כלל אלא כמיהה להשתחרר ולהתנתק מן המועקה של אהבתי הגדולה? אני נושאת בליבי את שבועות האמונים שנשבענו מעל גלי העד שהקמנו בראשי הגבעות של בית הכרם, גלי עד ואהבת עד. מה נותר מזה? מה נותר מן האהבה האחווה והידידות והדאגה זה לה? איך חוצצת בינינו אהבתו הזרה ומכאוביו שאין להם מוצא אלא ישיבה בתוך האפר וגרוד הגוף המדולדל בחרסים קורעי עור עד זוב דם, מתגרד שם, שם בצריף הבואש מתחת לשמיכה עם היתושים הלבנים.

ואילו אני התהוללתי במיטתו של אריה ונפשי התרוננה.

סיבנתי את גופי וקרצפתי והתנקיתי ויצאתי ורודה וחמה. לבשתי כתונת לילה נקייה ונכנסתי למיטתי שלא חוללה ועד הבוקר לא התהפכתי מצד אל צד.

* * *

חזרנו לשיגרה. בבוקר בבית הספר אני מלמדת ילדים לקרוא ואחרי הצהרים אני מציירת בחדר או משוטטת במרחבים. אחרי הגשם התחילו לבצבץ עשבים וסתוניות לאלפים פרחו בין הסלעים על הכרמל, כמו בבית הכרם בחצר של אבישר. לפעמים הצטרפה אלי גם פיוטה או מאיר בעל בית הקולנוע, ושוטטנו עד שהשמש שקעה. בשבתות נמשך הקורס, והוספנו לשאוג את הפקודות של תרגילי הסדר ולהתאמן ברובה היחיד. אני כבר שולטת בכל התורה כולה, ואף על פי שהרובה כבד מאד אני מצליחה לקלוע בול שלש צליפות במרכז המטרה. אריה נוסע לו אחרי הקורס אבל עיניו שואלות ותובעות.

אחרי הקורס אני הולכת עם מאיר בעל בית הקולנוע ועם מייזל הספרן ועם מתי הספורטאי לאכול אצל הולץ, וחוזרת לחדר שלי לבדי, מתכרבלת בכורסא שיכולה ליהפך למיטה, קוראת ומקשיבה לרדיו או יוצאת לצייר.

אין לי פה עם מי לדבר על ציור, ואני תוהה לאן מוביל אותי הציור שלי. אילו שאל אותי מישהו לאיזה זרם אני שייכת, הייתי עונה לו שאין זרם שאני שייכת אליו, אני מסתכלת ומצירת, יהי הזרם אשר יהיה אם ישנו בכלל. אני לא גמרתי את שלושת השנים בבצלאל ואינני יודעת להגדיר דברים כפי שעשו שם. גם הציור שלי כאן אינו דומה למה שעשיתי שם, וגם אני עצמי שוב אינני מה שהייתי שם. אני יושבת על יד הרדיו ולא מדברת עם איש. והשתיקה הזו משנה דברים בלבי. אני לומדת להיות לבדי, ואין בזה עליבות או מסכנות אלא כוח שלא ידעתי שיש בי.


ערב אחד, לתימהוני הרב, דפק אריה על דלתי. השעה הייתה מוקדמת, השמש עוד לא שקעה ובחדר עמד אור נפלא. הזמנתי אותו לשבת על הספסל בחוץ והבאתי מנדרינות ובוטנים.

שאלתי אותו אם קרה משהו.

– כן, ירדה עלי עצבות ובדידות, והתגעגעתי.

– למה אתה בודד?

– כי אין לי נפש בכול הארץ.

– ואיפה משפחתך?

– כולם, הורים ושני אחים ושלש אחיות, ודודים ובני דודים וחברים לכיתה, כולם נשארו שם, ואין לי כל קשר אתם, ואין לי מושג מה קורה להם במערבולת הנוראה שמתחוללת שם.

– ואיך הגעת הנה?

– עם עליית הנוער. הייתי כמעט ילד, ונשלחתי לכפר הנוער הדסים ושם גדלתי ומשם, כשמלאו לי שמונה עשרה, נשלחתי להיות חייל ואלה הם חיי מאז כפי שאת מכירה. לפעמים קשה לי לשאת את הבדידות הזו ולבי נעשה מכווץ ושונא, ואז פי פולט רק לעג וציניות והלצות גסות, ואני שונא את כל העולם. בימים כאלה טוב לי להיות עם ה’חברה' ולזחול אתם בכפרים הערביים ולהצית את הגורן שלהם ולעקור את עצי הזית, ולגרש אותם מתוך הבתים שלהם ולשמוע אותם מיללים, רצים ובורחים אל שום מקום, ואנחנו יורים אחריהם ושומעים את התינוקות צורחים בזרועות אימותיהם. הם רצים ואנחנו רצים אחריהם ויורים כמו משוגעים! איזו חגיגה!! שידעו להם מה זה להתנפל על הכפרים שלנו ולארוב לעוברי אורח.

– וזה באמת משמח אותך?

– כן, זו ממש חגיגה, משמח את כולנו. הנה לך סיפור על כפר קטן ששרפנו, לא רוצה לשמוע? את בוחלת בזה? בזכות מה את בוחלת בזה? את גברת עדינה? כשהכול נגמר עושים “קומזיץ” באחד הקיבוצים ושרים עד הבוקר.


נעשה קר ונכנסנו הביתה. פיו היה מלא סיפורי מלחמה שהקשבתי אליהם בעל כרחי, סיפורים על ערבים, על מלחמה בערבים, בכפרים, בכנופיות.

לאבד ולהשמיד ללא רחם, תורתו של וינגייט בשם התנ"ך, לאמור:

על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו

על דושם בחרצובות הברזל את הגלעד

ושלחתי אש בבית חזאל

ואכלה ארמנות בן הדד


על שלושה פשעי עזה

ועל ארבעה לא אשיבנו

על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום

ושילחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמנותיה


קראתי בקול את הפרק הראשון בעמוס לתימהונו של אריה שלא שמע מעודו כדבר הזה.

אכלנו לחם וגבינה ועגבניות על הצלחות הלבנות עם העיגולים הכחולים ושתינו תה ולאריה היה שוקולד קטבורי, והשעה נתארכה מאד.

– אני רוצה לישון אצלך.

– לא, אי אפשר.

– למה אי אפשר?

– כי אי אפשר.

– אז בואי נשמע מוסיקה.

התכנסנו שנינו בתוך הכורסא הגדולה, כיוונתי את המחוג אל התחנה של בודפשט, ופתאום בקעה משם, צלולה ונהדרת, היופיטר של מוצרט.

היה משונה לשמוע את מוצרט עם אריה. אטמתי את עצמי מפניו והייתי רק עם מוצרט.

השעה התארכה מאד, ואריה לא רצה ללכת.

לבסוף שילחתי אותו, ושמעתי את האופנוע מטרטר ומתרחק ממרגלות הגבעה.

* * *

מכתב:

אני רוכבת על גב נחשול שאינני יודעת איך ארד ממנו. אני קוראת אליך, בוא אלי

אני קוראת לעזרה.

* * *

אבל לא שלחתי את המכתב.

בבן שמן ערך הצבא הבריטי חיפוש, החרימו את כל הנשק שהיה שם והובילו כמה וכמה מן העובדים כולל את המנהל לבית הסוהר. לא היה איפוא מקום למכתבים כל שהם בענייני הלב. בקורס של שבת לפני הצהרים מזהירים מהחשפות, דורשים סודיות, מדברים על המלחמה בחרדה.

לאן הוא מוביל את העולם אותו היטלר נורא.

אבל הכלניות התחילו לפרוח, ורקפות מכל הגוונים צצו מתחת לסלעים שעל הכרמל, ומרבדים של סביונים צהובים וכתומים כיסו את הארץ. והשמים היו מנומרים בעננים קטנים, ענני נוצה נחמדים, ואי אפשר היה לי לחשוב על היטלר או על הצבא הבריטי בבינימינה השלווה ובחדרי היפה, לא יכולתי אלא לחגוג את השעה ואת היום במלוא הנעורים שניתנו לי פעם אחת בחיים האלה.


מתכוננים לנשפי חנוכה. אני מציירת תפאורה להצגה שפיוטה מעלה עם הילדים מכתה ד‘, “חנה ושבעת בניה” כמובן, כמימים ימימה. גם אני עמדתי בשעתי על הבמה בבית הספר למל כשנפשי חרדה מפני מה שהרשעים היו אמורים לעשות לנו ושנאתי את אנטיוכוס. הילדים מכתה ח’ עוזרים על ידי, מביאים את הבריסטולים ורוחצים את המכחולים ומפעם לפעם אני גם מרשה להם למרוח צבע על הנייר. ופתאום אני מעורבת יותר בחייה של המושבה. יש כאן עולים מגרמניה בעלי פסנתרים וספריות ותקליטים. ופעם הגיעה לבית הספר נערה ג’ינג’ית, אחותו של אחד התלמידים, הציגה את עצמה בשם זהבה, אמרה שהיא אוהבת לצייר ושאלה אם היא יכולה לבקר אותי. כמובן שהזמנתי אותה. ומייד חשבתי שהיא תוכל לשמש לי מודל.

עם מאיר פולק בעל בית הקולנוע שהוא איש שקט ויעיל ויש לו שן זהב אחת באמצע הלסת העליונה, ועם מייזל הספרן שמחכך את ירכיו כשהוא הולך, ועם מתי הספורטאי האץ קוצץ הקמנו צוות להכין נשף צדקה לטובת מגן דוד אדום.

נסעתי עם מתי לתל אביב והזמנו בדרנים ורקדנים ותזמורת קטנה, שיהיו המשעשעים בנשף החנוכה בבית הקולנוע, ומאיר גייס כמה נשים עסקניות שתדאגנה לאפית עוגות למכירה, והדפסנו מודעות ושכרנו ספסלים וכסאות. היינו עסוקים ונלהבים ונדמה היה לנו שאנחנו במרכזו של מעשה צדקה גדול.

ממרכז “מגן דוד” בתל אביב ברכו אותנו על מעשינו והבטיחו לשלוח אחד ממנהלי “מגן דוד הארצי” לברך את הנשף.

הגיע חג החנוכה. היה יום מזהיר, כחול וריחני. אולם ההתעמלות של בית הספר היה מקושט בגזירי נייר ובשרשרות צבעוניות, ובקצה האולם הקימו במה וציורי שלי, על ניר בריסטול, היו לה רקע משכנע להפליא. בשעה ארבע כבר היה האולם מלא מפה לפה בהורים, ובילדים מן הכיתות שלא הציגו, ובתינוקות שלא היה אפשר להשאיר אותם בבית. ובאולם הייתה צווחה ובכייה וצעקות של כל החברים זה אל זה. – יוסף, יוסף, תראה תראה… ולבסוף עלה המנהל והצליח להטיל הס באולם ההתעמלות. הוא נשא נאום ברכה מהוסס ואיחל שלום בארץ ובעולם, ואני עליתי בלי בושה וניצחתי על מקהלה בת עשרים ילדים מכיתה ח' ששרה בשני קולות “הנה הוא בא” של הנדל לקול מחיאות כפיים וקריאות התפעלות.

ואז עלתה פיוטה עם כל הילדים מכיתה ד' וילדה אחת מכיתה ח' (חנה האם כמובן), כולם עטופים בסדינים וראשיהם חבושים בכפיות, ומתחת לסדינים בצבצו הנעלים מכוסות בוץ קרוש. הם נראו נדהמים ומבוהלים, אבל פיוטה, שלא משה מן הבמה, הצליחה להחזיר אותם אל משנתם שתירגלה איתם אלו ימים רבים. הכול הלך למישרים, באולם שררה דממה קשובה, ואם מישהו התבלבל על הבמה הייתה שם פיוטה להצילו, גוצה ועגלגלה ומזיעה ונמרצת. כול ילד דקלם את מה שלימדו אותו, עלה אל הבמה וירד ממנה כפי שתירגל כל כך הרבה פעמים. עלה קוממיות ועמד בשורה כפי שלימדו אותו, וכשהגיעה שעתו לרדת נשא רגליו הקטנות וברח לקול צחוקם של ההורים שחשבו שהוא מתוק! ולבסוף נגמרה ההצגה בהצלחה גדולה לקולות קריאות של התלהבות ומחיאות כפיים של כול הקהל, זקן וטף. הזאטוטים קדו קידות, ומייד היו ההורים על הבמה ונישקו את בניהם שהפליאו לשחק, וברכו את פיוטה, ומהר מאד פנו כולם אל העוגות ואל מיץ התפוזים.

השמש שקעה, הקהל התפזר. מחכים לנו שמונה ימי חופש.


למחרת אמור נשף הצדקה להתקיים. מתי ומאיר ואני היינו באולם כבר בבוקר. פיקחנו על העגלונים שהביאו כסאות וספסלים וקרשים שאמורים ליהפך לשולחן, וקידמנו פני הנשים הצדקניות שהביאו סדינים כדי לכסות בהם את השולחנות, וקבענו קופה בכניסה לאולם, ונדמה היה שהכול מוכן ואפשר ללכת הביתה לנוח.

בחוץ נשבה רוח לא נעימה.

בשעה שש כבר היינו ארבעתנו שם. הבדרנים הגיעו ואמרו שבעמק חפר ירד גשם ושהשמים מתקדרים. הכנסנו אותם לחדר המכונות והבאנו להם ארוחת ערב. בשעה שבע נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות תופף על גג בית הקולנוע. בשעה שמונה באו בריצה מבוהלת כמה אנשים מחליקים על סוליות בוץ שנדבקו בנעליהם.

צריך להביא שבבים! קרא מאיר והזעיק את אחד מעובדיו שיביא שבבים.

צריך לעשות משהו!

מה אפשר לעשות?

נקרא לחלילן ולשתי החצוצרות שינגנו, אולי מישהו ירצה לרקוד!

אלא שלא כך התגלגלו הענינים, בחוץ התחוללה סופה אמיתית, ברקים ורעמים וברד שהחריש את החצוצרות ואת החליל, וגם כשניסינו לרכז את קומץ האנשים ששמו נפשם בכפם ובאו לנשף, וביקשנו מן הבדרן שיספר את בדיחותיו, נבלעו דבריו, שאולי היו מצחיקים, ברעש הברד על גג הפח. הברד והרעמים. אי אפשר היה לשמוע מה הוא אומר מעצמת הברד שתפף באכזריות על הגג.

רק אני ומאיר רקדנו באמצע האולם, והנגנים ניגנו לנו, והבדרן תפס איזו אישה שבאה לנשף, ורקדנו וצחקנו עד שהיה כבר מאוחר.

כישלון נורא, כישלון מחפיר, כישלון מעליב…

מאיר הבטיח לכולם לשלם הכול. הוא ידאג להחזיר את הכסאות והספסלים והשולחנות, הוא יפצה את הבדרנים וישלם את המונית, הוא יצליח למכור את העוגות, ו“אל תדאגו,” הכול יהיה בסדר.

מאיר ליווה אותי הביתה. בוססנו בבוץ חלקלק חוששים להחליק, מאיר החזיק בידי שמא אפול. דיברנו על הכישלון שבא לנו מידי שמים.

כישלון הוא כישלון ומחר נהיה ללעג ולקלס.

– אני נוסעת לירושלים מחר.

– על האופנוע?

– מה פתאום, מה אתה מדמיין לך?

אבל לא נסעתי לירושלים. כשחזרתי לחדר קידמה אותי הגברת בוכרסקי במכתב שהגיע לפנות ערב. מכתב מיזהר הוא כותב שיבוא ליומיים למחרת.


סיפורו של יזהר הופיע כבר בסוף השבוע שעבר אולם אני עוד לא קיבלתי חוברת. כולם כבר קראו את הסיפור, אותו “חוג” שיזהר משתוקק כל כך שיקרא כבר קרא, אבל בחוג הזה אני כנראה לא ממלאה מקום מיוחד, ולי אסור לראות את הסיפור אלא אם כן כולם כבר קראו, ושלא ידע מישהוא שכבר קראתי. מי? יחיעם, שמעיה? או אולי מישהם שאינני מכירה? מרוב פחד שמא מישהו ידע שיש לו חברה (הו אלוהים כמה הוא מפחד מפני המלים האלה וסולד לשמען) אני אקבל אחרונה את הסיפור, והסיפור הזה כבר עכשיו יצא מאפי, הוא וכל הכרוך בו, ויש לי חשק לזרוק אותו ואת הכול לעזאזל.

בבוקר הלכתי אל החנות של מחול וקניתי מערכת נחמדה מזכוכית בצבע תכלת ענוגה, קערה וקעריות, וקניתי בננות ותפוזים וצימוקים כי ידעתי שאין מאכל אהוב עליו יותר מסלט פירות.

חכיתי לו בתחנת הרכבת. כשבצבץ מדלת הקרון, רזה כזה וזקוף עם גולגולת עגולה ובלורית ענקית ומבט חנון ועינים מחייכות בצבע דבש – יצאה נפשי אליו. מעולם לא אהבתי מישהו יותר מאשר אני אוהבת אותו. נפלנו זה בזרועות זו נלחצים ומנשקים עד שאנשים התחילו לעצור ולהסתכל. הלכנו לאיטנו ברחוב הושיגטוניות המרשרשות עד הגבעה של משפחת בוכרסקי עם השיקמה העתיקה עד שבאנו לחדר היפה שלי. רבצנו בכורסה הרחבה ודיברנו. כמה טוב לדבר עם יזהר, לא דיברתי כך כבר זמן רב כל כך. סיפרתי לו על לבטי הציור שלי, על שלא גמרתי אפילו תמונה אחת מאז שאני בבנימינה תמונה שאני מרוצה ממנה, אבל גם סיפרתי על השיטוטים ועל הרישומים ועל הכרמל ועל הערבות הגוהרות על הנחל, והוא סיפר על הפשיטה של המשטרה הבריטית על בן שמן, ואיך נותר הכפר בלי כל נשק, ואיך צריך יהיה לחזור ולהצטייד ועכשיו צריך יהיה לחפור “סליקים” חדשים, ואיך היו המחבואים הקודמים מצחיקים וטיפשיים כמו מרפאתו של רופא השיניים.

אחר כך אכלנו סלט פירות לקריאות ההתפעלות של יזהר, סלט פירות ולחמניות מאפה בית. כמה זמן לא אכל כמטעמים האלה! רוחו נעשתה טובה עליו מרגע לרגע יותר והוא התחיל לספר את סיפוריו המצחיקים, וצחקנו עד שלא יכולנו עוד. ואז הוא אמר שהביא את הסיפור החדש שהתפרסם רק בימים אלה.

– את רוצה לשמוע?

– אתה רוצה לקרוא?

– עמודים אחדים עד שנתעייף.

– סיפרת לי שיש קטעים שהעורך לא אהב ולך הם דווקא יקרים. בוא נקרא אותם.

הוא דפדף בחוברת והתחיל לקרוא בקולו החם, נרעש ומתרגש עד שגרונו נשנק.

– “וטוב לשבת אל השולחן האחד בחדר האוכל, כשבמרחק שולחנותיים ממך מתנשא ראש שאליו נשאב מבטך ומתנפץ לקצף יין תוסס. כשכל העולם מסתנן דרך שערה החם…”

הוא המשיך לקרוא. אין מי שיודע לקרוא יפה כמוהו. הוא הלך והתרגש עד שקולו נחנק, ואחרי עמודים אחדים אמרתי:

– אם כאלה פני הדברים ונפשך הולכת אחרי אותו ראש שכל העולם מסתנן דרך שערה החם, למה שלא ניפרד ואתה תלך אחריה?

נדהם אמר – שניפרד? מה עולה על שפתיך, אנחנו לא נפרד לעולם, זה פשוט לא יהיה טבעי אם ניפרד, – מה פתאום את אומרת דבר כזה?

– כי אתה הלא אוהב בחורה אחרת אלו שלוש שנים, ואני לא יכולה לחלוק אתך את אהבתך.

– ואני לא מכיר עוד זוג שלם יותר משנינו זו כבר השנה השמינית. – מה פתאום שניפרד? – למה את אומרת דבר כזה? חזרי בך, אל תאמרי דברים כאלה.

– אני אומרת דברים כאלה כי געגועיך אינם הולכים אלי, אז אולי מוטב שתלך אחריהם, למקום שהם הולכים?

– אבל מה שכתבתי איננו שייך למציאות שאני חי בה באמת. זו אמת ספרותית, אלו הזיות, חלומות בהקיץ, דברי שירה בעלמה, שום דבר ממה שכתוב שם לא היה ולא נברא.

– אז מדוע אתה בוכה כשאתה קורא מה שכתבת?

– את רוצה לברוח מן המערכה?

– על איזה מערכה אתה מדבר?

– בואי לא נדבר על זה.

– אז על מה נדבר?

– הנה, אני אתיר לך את הצמות ונדבר על השערות שלך.

– אוי אתה סתם!

– אני לא סתם, אין לך פה ראי? חבל שאת לא יכולה לראות את העיניים שלך, אפשר להדליק בהן נרות.

ואחר כך פתחנו את החלון והיבטנו החוצה אל השמים השחורים ומיינו את הכוכבים וקראנו להם בשמם והתפעלנו למראה השקמה המצוירת על השמים, ולמראה הברוש הדומם. ואז הלכנו לישון במיטתי הריחנית וכל הלילה לחשנו זה לזו דברי אהבה, ואהבנו כמו שנפשנו יודעת לאהוב, להפשיר את ההיסוס ולהצית ולהדליק ולהבעיר בהתעלות שלמה.


למחרת זרחה שמש של חורף, ויצאנו לשוטט. העולם היה יפה להפליא ומרגש. האדמה הייתה ירוקה בכל גווני הירוק ומשובצת בכלניות מכל הצבעים, מרבדים מרהיבים של סביונים כיסו את אדמת הבור ובתוכם בצבצו סחלבים וציפורני חתול, ומיני פרחים שלא ידענו אותם ולא ראינו כמותם בבית הכרם. זו עונה נהדרת להגדיר צמחים. קטפנו צמחים שלא הכרנו וספרנו את האבקנים והגדרנו את צורת העלים, אחר כך טיפסנו על הכרמל ויזהר השתובב כדרכו וקפץ בין הסלעים כמו סנאי או כמו איילה, אבל אני שמעולם לא הייתי זריזה כמוהו ולא יכולתי להתחרות בו, ישבתי בראש הגבעה והיבטתי. נעשה חם וכבר הייתה שעת הצהרים ואני הצעתי ללכת אל הולץ לאכול.

– מוכרחים?

– כן אני אוכלת שם בכל יום.

– מה, לא נשאר סלט פירות?

– יזהר חדל, לא יקרה לך שם שום דבר, אין שם כל כך הרבה אנשים כמו בחדר האוכל שלך. ודרך אגב, המלצרית אילזה היא ארוסתו של רחביה אלטשולר, קרוב משפחה שלך, וודאי כבר יצאה השמועה שאתה בבינימינה וגם שמאי וגם רחביה יבואו מן הסתם לברך אותך.


כמו עקוד הלך אחרי. במסעדה של הולץ ישבו רק מאיר ומתי ומייזל שקמו לכבודנו ולחצו ליזהר את היד. כשאילזה הביאה את התפריט היו פני יזהר כל כך מבוהלות עד שהזמנתי בשבילו את כל המנות. וכששאלה אם זה הוא יזהר לא יכולתי להכחיש ומייד אחר כך הופיע שמאי, איכר בעל סבר פנים נעים ואיתו רחביה בנו, רחב גרם וצחקן.

שמאי פרש את זרועותיו וחיבק את יזהר, ושניהם, שמאי ורחביה קראו “ברוך הבא”! ומה שלום אמא ואבא? ומה שלום רוחמה אחותי ויוסף בעלה, והילדים מה שלומם, האם גייסו מי מהם? ואיך בירושלים בימים אלה? אה אתה לא בירושלים! קראתי את הסיפור שלך. יישר כוח! אתה נוצרת לגדולות, צעיר כזה וכבר כותב כך?!

הם הזמינו לעצמם ארוחה וישבנו כולנו סביב השולחן ויזהר הפשיר לאט לאט וסיפר על המשפחה ועל המגוייסים ושאל על הכרמים ועל הגשם ומאין מקבל שמאי ספרים. ואיך הגיעה אליו החוברת עם הסיפור שהופיע זה עתה?

הם שאלו כמה זמן הוא נשאר והזמינו את שנינו לבוא לבקר בביתם.

למחרת נסענו ברכבת לתל אביב ונפרדנו בתחנה. יזהר נסע לבית הוריו ואני נסעתי באוטובוס לירושלים.


רק עכשיו מתחילה נביטה של ירק בדרך לירושלים, במקומות המעובדים התחילה נביטת חיטה. עדין חורשים את החלקות הקטנות שבין הסלעים בגמל וחמור, וצבעי האדמה יפים כל כך, כל החומים עד סגול. אור אפור הפך את ההרים לאדומים, ואלות בשלכת שנצבעו בצהוב [קדמיום לימון] יוצרות כתמים ציוריים בתוך החום והירוק. ההרים עוד טרם התעוררו, האביב עוד לא הצית אותם, הייתה בהם מעין צפייה וכלות הנפש. ליד סריס בבקעה היפהפיה, נבטה כבר החיטה זעיר פה זעיר שם. ליד אבו גוש חרשו בחורים יהודים. האוויר היה כל כך צלול שאפשר היה לראות את הים. כמעט שצעקתי “יפה”, אבל התאפקתי כי מאחורי ישבו אנשים שהתווכחו על בעיית הגיוס. האם צריך או לא צריך להצטרף אל הלוחמים בחזית המערב.

“יפה יפה יפה” צעקתי בלבי. ותהיתי איך הייתה הנסיעה לירושלים עם אריה אילו הייתה? על האופנוע? מחבקת אותו ושרים?


לא הייתי יכולה לחזור ולגור בבית הכרם עם אמא, למרות מה שקיבלה את פני באהבה רבה. החדר שלי תפוס. אחי בא לפחות פעם בשבוע מן הצבא וגר בו. ואילו בירושלים מציירים כל החברים שלי ואינם בבנימינה בחדרי היפה. הלכתי אל ביתה של שרה והייתי המומה מן התמונה שראיתי אצלה. זה היה נוף עשוי במשיכות מכחול רחבות ובצבעים כמעט נקיים, פשוט בלי עירובים ובלי “לכלוכים”, השטחים כמעט מוגדרים כמו בציור קוביסטי אבל לא לגמרי חתוך ובאמצע מונח כתם שחור, מזעזע.

ביקשתי לראות עוד תמונות אבל לא היו לה וגם לא היו לה רישומים וסקיצות. “יצאה לה” תמונה מוצלחת ואני חיה בהרגשה שתמונה מוצלחת תבוא רק אחרי הכנה מעמיקה ומחשבה. בירושלים יש עם מי לדבר, בנימינה מבחינה זו היא מידבר. שרה הלכה עם התמונה אל ברונשטיין והוא שיבח אותה, כמובן. שרה מתאמצת לחקות את ברונשטיין והיא מציירת עצים רכים כמוהו, כמעט כתמים אבסטרקטיים. אני לא יודעת להתייחס כך אל עץ, יתכן שאני ספרותית מדי.

וכי יש דבר כזה “מדי?” מה הוא קנה המידה ומי קובע אותו? האפנה? הגלריות? האוצרים?

המוזיאונים? נדמה לי שאני יודעת ללכת רק לפי העין שלי ולפי היד ומה שהיא יודעת לעשות.


פגשתי את מני שעבר ללמוד גראפיקה שימושית, ואת ליאון שעושה תחריטים שחורים בקווים עזים ועדין הוא מגמגם, ופגשתי את עודד בעל הנשמה המצועצעת. חנה מגוייסת לפלוגות התובלה של צבא הוד מלכותו ולא פגשתי אותה, נסעתי לתלפיות ושאלתי את אחותה, היפהפיה הירושלמית, על חנה, אבל היא לא ידעה דבר.


הימים עברו ביעף וצריך היה לשוב לבנימינה. צריך לשוב ללמד. הזמנתי את זהבה שתבוא לדגמן לי. היא תבוא שלוש פעמים בשבוע אחר הצהרים. חדרי קידם את פניי בריח הוורדים שעל יד החלון ונשמתי עמוק. הימים קצרים ואפלים. פתאום מפריע לי רעש המכוניות בכביש, אני זקוקה לשקט ולבדידות. עכשיו צריך הכול להתחיל מחדש, לא לחזור על מה שהיה כי משהו חדש נברא, נבנה והולך ותובע דממה רבה, שתיקה גדולה, לשבת מכווצת פה בכורסא ולקרוא את הספר הנפלא על מנצל שאמא קנתה לי.

יומיים לאחר שחזרתי לבינימינה הגיע יזהר ונשאר גם בשבת, ונסע בבוקר במצב רוח רע. הוא אמר מלים מסתוריות, שהוא צריך עכשיו כוח וסבלנות וכי יש לו עניינים עם עצמו. נבהלתי כי חשבתי שבי האשמה. אף כי לא יכול היה לנחש שום דבר, החבאתי את המחברות ולא סיפרתי דבר. הוא היה בחדרה וחפש את יחיעם ולא מצא אותו כי יחיעם נסע לירושלים לפגוש אותו, ואז נסע לבינימינה ולא מצא אותי בבית, וכשחזרתי הייתי מוכרחה ללכת לשעה וחצי והוא שכב על המיטה לבדו בחדר מאוכזב ונרגז ואומלל עד כדי כך שבשובי נבהלתי למראהו. אחר כך דיבר על הבדידות ועל הגעגועים הממלאים את החדר הזה ושהחדר הזה עצוב, ועל מה שראה בדמיונו איך אני יושבת על יד הרדיו ומקשיבה למוסיקה וחושבת עליו ואין מה שיפצה אותי על מציאותי בבנימינה ועל עשרה ימים שלא בא מכתב, אולם אז נפתחת הדלת ומישהו בא, מישהו פלוני כאילו למלא את המקום החסר.

– כך צריך לקרות?

– יכול לקרות.

– ואילו זה קרה לי?

– הייתי עצוב אבל מבין.

– למה אתה מבין כל כך הרבה? הלא אפשר שזה יהיה שונה.

– אני מבין כי אני עומד מן הצד. יש גורמים פנימיים וסיבות (ייקחן האופל את אותן ה“סיבות”) שגורמות לי לעמוד מן הצד.

צריך לעזור לו להתאושש, העצבות של החדר הייתה כי הוא שכב בו לבדו וחיכה ואני לא הייתי ויחיעם לא היה והאיש שעומד מן הצד לא ידע את נפשו. הכנתי סלט פירות ופתחתי את הרדיו וסיפרתי לו על הישיבה המצחיקה שהשתתפתי בה והראיתי לו את ההתחלה של הציור של זהבה ולאט לאט שבה אליו רוחו.

כמה אני אוהבת אותו ולמרות כל משוגותיו.


חזרנו לשגרה. מלמדים בבוקר, הילדים כבר יודעים לקרוא ועכשיו קוראים איתם בכיתה את האסופות הרשמיות ומשתדלים לא למות משעמום.

ויום אחד, בא מאיר לבית הספר וסיפר שלאריה הייתה תאונה, והוא פצוע לאחר שנפל מן האופנוע.

כשהגעתי אל חדרו בפרדס חנה מצאתי אותו שוכב על אותה המיטה ששכבנו בה כשחזרנו מתל אביב רטובים ורועדים מקור. ראשו היה חבוש בתחבושות ספוגות דם ועיניו היו נפוחות וכתמים כחולים פשטו בפניו, ופיו היה עקום ושפתיו נפוחות. הוא שכב על סדין לא כל כך נקי.

החדר היה מלא אנשים, מאיר מתי ומייזל ואני. הרגשתי אבודה ומיותרת. אני כמעט לא מכירה אותו, וכשנפצע ביקש שאבוא. כולם טיכסו עצה איך להביא אותו לרמת גן אל הידידים שלו, ואני ראיתי עצב נורא בעיניים הנפוחות. כשהחדר התפנה לכמה רגעים ביקש שאשב על ידו ואז סיפר לי מה קרה.

הוא נסע כמה פעמים סביב בית הספר בכוונה לראות אותי, ומאחר שלא עלה בידו לראות אותי החליט לחזור לפרדס חנה ואז כשעלה על הכביש התפוצץ הגלגל הקדמי והוא עף על הכביש כשראשו נחבט באבני השפה. עוברים ושבים הביאו אותו מחוסר הכרה למרפאה של פרדס חנה ועכשיו יביאו אותו אל ידידיו ברמת גן.

– יכולתי לפתור בנקל את בעיית אריה – נעמי.

התכופפתי אליו ונישקתי את זרועותיו החשופות וחיככתי את לחיי בחזהו השעיר שהדיף ריח של אלכוהול ויוד.

– את רואה אותי היום חלוש ועלוב, קרח ומגוחך, שנים רבות עברו מאז שבכיתי לאחרונה.

אינני זוכרת מה עוד אמר בקול חנוק מדמעות וכאב ועלבון, ואולי מעוד הרגשה שאינני יכולה להגדיר אותה, הרגשה מוזרה אלי, שאינה אהבה ואינה הערצה ואינה חיבה גרידא, אלא משהו אחר, אולי אמון, אולי קשר שעומד להתהדק, והכול מתוך מין ייאוש, של אדם בודד וערירי הנתון כול ימיו בסכנה וחייו תלויים לו מנגד.

– וכי לא היית עייף מדי אחרי הלילה הקודם?

– נסעתי לפרדס חנה לישון, אבל רציתי לראות אותך לפני זה.

מאיר ומתי הביאו אלונקה ואני יצאתי מן החדר.


באכזריות רבה חשבתי שעכשיו אין לי עוד לחשוש מפני בעלי הבית שישמעו מישהו חומק מחדרי בשלוש אחר חצות ומתרחק עם טרטור של אופנוע למרגלות הגבעה. לפחות ימים אחדים לא יעבור גבר את סף דלתי. ואז נזכרתי שזה אריה שישב אתי אמש על יד הרדיו, שנינו סוחטים את פצעינו ודשים בהם ונמשכים זה אל זה עד שאיבדנו שליטה מעוצם התשוקה ולא ידענו את נפשנו.

הוא בא בראשית אותו ערב ואני לא נתתי לו להיכנס. הוא ביקש מעבר לדלת רק לשבת אתי על יד הרדיו, לדבר כידידים.

פתחתי לו ואז פרצו מפיו מלים מרות, על החיים שהוא חי ועל העבודה שהוא עובד והיא לא לרוחו, שוב איננו מאמין בשום דבר, וכשעומדים כל הזמן מול המוות נמוג טעמם של החיים.

כמעט שלא יכולתי להאמין שמפיו הציני והגס של הקצין־חייל יוצאות מלים כאלה, מה הוא רוצה, להרשים אותי, או לנגן על לבי הנשי? הוא מכריז שאיננו רוצה לעשות דבר שאינו לרוחי ובאותו משפט הוא שואל: – את אוהבת אותי?

– עוד לא, אמרתי לו.

– את רוצה שאחדל להדריך בבינימינה, שאסתלק ממפה? את רוצה שנחסל את כל העניין? את רוצה שאוציא אותך מן הקורס?

אבל אחרי אותו לילה, בבוקר, כשידעתי כמה נפלתי ברישתו ובדבריו מעוררי האמפתיה והרחמים, ונשכתי את שפתי מבושה וידעתי שאי אפשר עוד.


דרך חלון הכיתה ראיתי אותו עובר את הפסים על האופנוע. רמזתי לו אבל הוא לא ראה אותי. ילדה קראה לו והוא חזר.

– שמע, אני רוצה לחסל את כל העניין.

– כאן בין הילדים? אולי נדבר על זה בפעם אחרת?

ואז הוא קרא בקול אל הילדים שהתאספו סביבו: כל מי שמפחד – שיסתלק!

ואז קרתה לו התאונה. ולא ראינו אותו שבועיים.


זהבה באה שלוש פעמים בשבוע, אחרי הצהרים, ויושבת לפניי עד שהאור משתנה בחדר ומראיה משתנה איתו. אני מציירת אותה בהתרוממות רוח, נדמה לי שבציור דיוקנאות אמצא את תיקוני. היד רצה לה בעקבות קווי המתאר והמכחולים נעים נכון והצבע, הפעם בהיר כמו הנערה הצהבהבה הזאת, והחדר המואר והמרחבים של בנימינה והכרמל עשו אותי מציירת תמונה בהירה. לא כמו הדיוקן של אמא ושל הגברת היילברון שציירתי אותן בירושלים בדירת המרתף של אמא שלי, ציירתי תמונה כהה, ואת הרקע ציירתי כהה. בחדר הזה התחוור לי שיש דרך שהיא שלי, שלי בלבד, והתגלית הזו מרוממת את נפשי, הלא בשביל זה בלבד היה נכון לבוא לבנימינה, בין כה וכה לא אוכל להדמות לעולם אל ההולנדים הגדולים מן המאה השבע עשרה, וזהבה זאת פתחה אותי ופתחה לי שער.

היא טפשונת, ולמעשה היא רוצה יותר מכל לפגוש אצלי את אריה, אבל לי זה לא מפריע והתמונה תיגמר בעוד כמה ישיבות. מאיר ומייזל היו כאן וכל מה שהיה להם להגיד הוא ש“זה לא דומה”. שיהיה. מה הם מבינים?

אימה של זהבה, הגברת הלמר, גם היא באה לראות ולא ידעה את נפשה מרוב התפעלות. היא כבר הייתה פעם במוזיאון בתל אביב, אבל דבר כזה עוד לא ראתה.


כתבתי ליזהר שאני מציירת בהיר, ושאני חושבת שמצאתי את דרכי, וגם שיפה לי לצייר דיוקנאות, ושאני עומדת להזמין את הבוכרי הזקן שגר פה בשכונה על מנת שישמש לי מודל. ועם זאת הלא עוד מעט תמלאנה לי עשרים ושלוש שנים ואני טרם התחלתי את העבודה הגדולה והתאוננתי לפניו על הימים שעוברים בלא כלום. אני רציתי להיות שקועה בציור בלבד, אבל כל מיני עיסוקים עומדים בדרך למגינת לב.

לא האמנתי למראה עיני כשקיבלתי את תשובתו של יזהר על מכתבי, כאילו גילה אותי זה עתה ולא היה צמוד אלי כדבריו אלו שמונה שנים. מכתב ארוך שלא אצטט ממנו אלא קטעים.

“אלא שהלא גם את הגעת אל זה לבסוף, או אפילו לא לבסוף אלא רק אמרת את זה לבסוף, את אותו דבר מכרסם בי מיום שידעתי מה רצוני, שניסיתי להפיקו אל הפועל ככל יכולתי אותם הדברים שניסחת אותם” “את עצם העבודה עוד לא התחלתי” "אני נושא אותם בתוכי שנים רבות וימים ארוכים ולילות ללא שינה…

אני רוצה הרבה יותר, להגיע הרחק מכל השגי עד היום שאין בהם ‘כמר מדלי’ ממה שתובע בתוכי להיות מודע ונאמר….

יש אנשים שיש להם אפשרות להסתפק בתכניות ובפעולות של בינים… ‘עד שירווח’, הם כותבים בינתיים, מציירים בינתיים, ולפעמים גם יזדמן להם להגיע אל משהו גדול ‘בינתיים’, אבל לא אני, אינני יכול להגיע אל חפצי ‘בינתיים’ – אני חייב להגיע אליו מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהישגתי את יעודי, את יעודי שלי ויש לי יעוד – אני חש בו יותר מאשר אני חש את הרעב ואת הצמא ואת הבדידות… אני לא אסתפק אם ביום בהיר אחד אמצא את הימים אשר במדבר… אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים".

כמה אני שונה ממנו. כל חייו טבועים בחותם הייעוד, ואילו אני חייה ככל האדם, צוהלת ורוקדת וצוחקת ולפעמים אני שואלת את עצמי בזכות מה אני מביטה מגבוה על כל המורים האלה, וכל חוגגי המסיבות, ואז עונה בי קול שידי עוד נטויה, והלא רק עכשיו התחלתי ומה שאני יכולה לעשות הוא הרבה יותר, הרבה הרבה יותר.


בחצר תחנת הרכבת אצל משפחת מולכו, נערכה כרה גדולה, נוסח ספרד וערב, לכבוד הבר־מצווה של הבן הבכור. שחטו כבשים וצלו שיפודים על האש, ושולחנות ארוכים נשאו מכל טוב הארץ, סלטים וטחינה וחומוס ופירות ומשקאות כיד המלך.

כל נכבדי המושבה היו מוזמנים וגם המורים כולם. כשבאנו לשם כבר היו המסובים שתויים כהלכה, כולם ישבו סביב השולחנות על ספסלים פשוטים ובעלי הבית עמדו עליהם לשרתם בשיפודים ופיתות, שכל אורח נתבע לחצות אותה ולמלא אותה בבשר וסלטים וכל מה שהיה על השולחן.

אלו ימים רבים שלא הייתי “בחפלה”. מסיבות כאלה היינו עורכים כשהיינו בני חמש עשרה ב“לגיון הצופים” בירושלים. אבל מעולם לא הייתי באווירה פרועה כזו. היו שם כל מנהלי הרכבות מכל הארץ, רובם ערבים, ונגנים ערבים, וסתם אורחים ערבים מכל הסביבה, ופתאום דבקה בי הצהלה הכללית ועלתה מתוכי עליצות, ונעשיתי אבן שואבת לכל הגברים, כאן כמו שהייתי אז, וודאי לא בגלל יופיי הרב (כמה יפות ואציליות הבנות של מולכו עומדות מן הצד ומשרתות את האורחים בנימוס מאופק, לבושות הדר צרפתי וקצת מצחקקות לסיפוריהם הגסים של המסובים).

אלא שבי ניצתה אותה שעה עליזות חופשית לא מרוסנת שלא יכולתי לשלוט בה, והשדר נקלט היטב. מכל עבר ניסו בחורים להושיב אותי דווקא ביניהם, להאכילני משלהם והתנפלו עלי להתרפק עלי ולנשק כל חלקה גלויה על גופי. זה היה פרוע, ועד מהרה התעשתתי ונסתי על נפשי וביקשתי מקלט בין המורים שלי לחסות בצילם ההגון.

אבל הגברים לא הירפו, שתויים ומיוחמים הם סובבו אותי כדבורים, עד שפרצתי כל נימוס וצעקתי עליהם (על אחיו של מולכו ששיבה זרקה בשערו ועל שמאי אלטשולר) דחפתי אותם מעלי וצעקתי עליהם שהם שתויים. שיניחו לי. מאחר שהיו שתויים לא יזכרו מי דחף אותם ולא יטילו עלי אימה אם אפגוש אותם ברחוב.

לבסוף, בשעה מאוחרת מאוד, עזבו השיכורים, שמאי ורחביה ואילזה, נעים ונדים ונתמכים איש ברעהו. ואז התחילו יתר הנוכחים לשיר והנגנים הערביים, פרטו על כליהם מנגינות צובטות לב, מנגינות מן המדבריות חד צליליות, בסולמות שנשמעים להם ושהם יודעים להבחין בגווני הגוונים שלהם.

אני חיה כאן אלו עשרים שנה ולא היסכנתי לשמוע את המוסיקה שלהם. בך ומוצרט ובטהובן הגרמנים קרובים הרבה יותר.

גם המורים שלי יצאו להפיג את היין. הלכתי עם מייזל ועם מתי וגם אחיו של מולכו נלווה אלינו, אורב לי שמא אשאר רגע בלי מלווים. ירדנו לכביש ועברנו על יד קפה גולדברג, ושם, על ספסל, נרדמו כולם.

אני הייתי ערה והתפלאתי איך התגלגלתי לחבורה השיכורה הזו. אילו יזהר היה כאן ודאי לא הייתי חופשית וטבעית כל כך. אמנם לא שתיתי לשכרה, אבל שתיתי והייתי עליזה וצחקנית. וצר היה לי שלא היה אתי יזהר, עומד מן הצד והשימחה לא נוגעת בו אלא להיפך, “עולה לו על כל העצבים”, וחשבתי שלא טוב עשה אלוהים שלא מיזג אותי ואת יזהר בגוף אחד, איזה אדם נהדר זה היה יכול להיות.

החגיגות של מולכו לא תמו באותו לילה. היו טכסים בחיפה לכל החמולה, השכיבו את הילד באמבטיה לעיני כל המשפחה (משפחה ענקית, אחים ואחיות ודודים מכל הגילים, אנשים יפים להפליא, גבוהים וחסונים ועדיני פנים ובעלי עיניים רושפות) וכל אחד מן הקרואים התכבד לסבן את הגוף הצעיר קצת, וחזרו לבנימינה להכין את מטעמי השבת, וכל ליל אמש חגגו והשירה עלתה על פני כל המושבה, ובשבת בבוקר יצאו בתהלוכה ססגונית, הנשים לבושות מחלצות ושביסים ותכשיטים מהודרות בעודף, והגברים בחליפות שחורות, כולם בחבורה אחת ממלאים את הרחוב צועדים בקהל גדול כדי לראות את הילד מניח תפילין בפעם הראשונה. וכולם מתחבקים ומתנשקים ומנשקים את ידי הזקנים ומחבקים איש את רעהו ושרים ושמחים, וזורקים סוכריות על ראש הנער ואורז על כל המלווים.

גם אני רוצה להיות מנושקת ומחובקת, אבל יזהר לא יודע לחבק וודאי לא לנשק.

כמה אני אוהבת אותו למרות כל משוגותיו.


22.12.1939

ביום הזה מלאו לי עשרים ושלוש שנים.

כולם שלחו לי מתנות, אמא שלחה לי את כל שקספיר בגרמנית, וחנה הרץ שלחה צילומים של הדום בנאומברג, וגם אחי המוצב כעת בסרפנד שלח את “שחור לבן” של פרנק מזרל. ואמא וגם יזהר כתבו מכתבים, כל אחד כיד כישרונו ויכולתו.

יזהר בא לכבוד יום הולדתי ומאחר שהייתה שבת זוהרת הלכנו לקטוף נרקיסים. הם צומחים על יד הנחל לאלפיהם ואנחנו לא ידענו שבעה. טיפסנו על הערבות וקפצנו מהן אל הגדה השנייה, וחזרנו וטיפסנו עליהן כדי לחזור לגדה האחרת, ואחר כך הלכנו לשוני ששדרת איזדרכות נפלאה נטועה שם והיא עומדת עכשיו בשלכת צהובה מרהיבה. בצהרים אכלנו אצל הולץ ויזהר כבר לא היה מבוהל כל כך, ולבסוף הלכנו לחדר שלי ודיברנו. אני אוהבת את השעות האלה שאנחנו משוחחים, יש בו עצמה וגודל שאין מישהו דומה לו, ושעות כאלה על הספה מדברים מדברים מדברים ממלאות אותי לימים רבים. אני חושבת שגם הוא אוהב את השעות האלה, כי אז יורדת עליו שלווה גדולה, וכשהוא מתעייף הוא פשוט נרדם. מכווץ כעובר ומבקש: – כסי אותי.

החדר מדיף ריח נרקיסים, זה החדר שלי בבנימינה. בהוויה הזו שאני נתונה בה כאן, לא פתורה ולא שלמה.


אריה חזר. ראיתי אותו עובר את פסי הרכבת מן החלון של הכיתה. הוא בא לבית הספר, מדולדל, גלוח ראש, לבוש בקסקט המהוה, עם צלקת על המצח. הוא חיכה בחוץ עד ההפסקה וניגש אלי, עיניו עצובות, קצת מבויש, מראהו מעורר השתתפות.

– מה שלומך?

– מה שלומך?

– אתה חוזר לעבודה?

– צריך לגמור את הקורס.

– מי טיפל בך?

– כשאהיה אצלך אספר לך הכול.

– אתה יכול לבוא אחרי הצהרים.

למה הזמנתי אותו? הלא בואו הוא פתח לפורענות, ואת יודעת את זה. כמה כוח יהיה לך לעמוד נגד עצמך ונגדו? מעורר רחמים, מבקש אהבה, מתאווה אליך, בפראות.

עליתי בחדר עלה ורדת וחיפשתי את נפשי. מה חסר בו בחדר הזה, מדוע צועקים בו געגועים מכל פינה, ואולי הייתי רוצה שאריה יהיה כאן היום ואולי הייתי נעתרת לו, אולי הייתי מתירה לעצמי ואומרת: מותר מותר מותר כשהגוף רוצה ככה, לאבדון כל כבלי הנשמה, אולי הייתי קוראת לו לחדר, נועלת את הדלתות ומגיפה את התריסים הייתי מערטלת עצמי לפניו ומפקירה את גופי לגופו לרוות פעם עד תום את הצמאון הלוהט הזה, להשקות את הגוף במה שחסר לו, ללחוץ אלי את הגבר ההוא, להצמיד את שפתי אל עיניו, אל פיו הגדול עד שאחוש את שיניו בתוך שפתי הנפשקות ואת גופו גוהר על גופי שלי בשיכרון, בחידלון.

כשהוא בא אחרי הצהרים יצאתי אליו וישבנו על הספסל בחוץ. היה קר מאד והוא ביקש להיכנס הביתה.

נכנסנו ואני הכנתי תה, והוא סיפר על בית החולים ששהה בו יום עד שתפרו את הפצע במצח, ועל חבריו שאצלם שכב ובאיזו מסירות טיפלו בו.

– ולמה לא באת לבקר אותי?

– אריה, עזוב.

– לפחות מכתב?

– הנח אריה, תפסיק.

– אני רוצה לבוא אליך לתרגל אתך את השאלות, כי בסוף השבוע יבוא מישהו מן ההגנה לערוך לקורס בחינות.

– הנח אריה, לא צריך לתרגל אתי – בין כה וכה אהיה המצטיינת בקורס.

– את לא רוצה שאבוא אליך?

– לא כל כך.

– אני מתגעגע אליך.

־ עוד יש לך החדר בפרדס חנה?

– כן כמובן.

– אז סע לך לשלום, השמש כבר שוקעת, והזהר מאד, סע בזהירות. למתי אתה מזמן את הקורס?

יורד גשם.


בשבת התאספנו לתרגול אחרון בשדה.

שלושה איריסים פרחו בשדה, כל אחד ושלושת פרחיו הטהורים, כל אחד ומסרק שערו הרך וכתמי הצהוב והסגול עליו, עמדו להם טהורים ויפים במסלול התרגול וכשנגלו לי היום גחנתי מעליהם ושאפתי את הבושם הענוג ורווח לי והיה לי טוב. אבל באיוולתי הצבעתי עליהם ותמהתי מדוע כל האחרים מתעלמים ממני ולא גוהרים להריח את האיריסים אולי אינם רואים אותם, אבל פתאום צעד אריה קדימה, פרוסת לחם בפיו ומגפיו מחודדים ובלגלוג של רשע רמס אותם והביט אלי – ההיטב חרה לך?

הקורס נגמר. באחת מכיתות בית הספר בחן אותנו איש מזוקן וחמור סבר. גם אריה היה שם ונראה מעוך. נשאלנו שאלות מצחיקות, וסיימנו בברכות מפיו של המזוקן.

מאיר ליווה אותי הביתה.

הייתה שעת אחר הצהרים זהובה, בחדר על הכוננית עמד הקומקום הלבן עם העיגולים הכחולים והקערה התכולה להכנת סלט פירות.

ריח ורדים מילא את האוויר שרטט: – – – געגועים אל – – – געגועים אל.

המלצות קוראים
תגיות