רקע
אדם ברוך
דיוקן אמי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; תשס"ה 2004
מה נשמע בבית.png

בשער הספר: “דיוקן אמי” (נחמה רוזנבלום). המאה ה־19, לא חתום, מאוסף רוזנבלום


(הקדמה והערות ביחס לשער הספר)

לפני כארבעים שנה אבא קנה את “דיוקן אמא” בחנות עתיקות. זה היה מפתיע. אנשים כמונו לא קונים בחנות עתיקות. אין לנו בבית רהיט עתיק או כלי עתיק. לאנשים כמונו יש עקרונות. אנשים כמונו מאחדים את האתי והאסתטי. האתי דוחה קישוט. עתיקות זה קישוטיות. אנחנו מתירים לעצמנו, אם בכלל, רק קישוטיות מודעת, אירונית. אז אין לנו בבית סתם עתיקות. לאנשים כמונו יש תרבות. לאנשים שאינם כמונו יש סגנון, במקרה הטוב. אבל אנחנו לא אומרים לאחרים מה לעשות. אגב, מעולם לא הצלחנו להיות אנשים כמונו.

אנחנו, לפני ארבעים שנה, כשאבא קנה את “דיוקן אמי”, היינו משפחה יהודית במרחב הישראלי. תא יהודי. תא יהודי שקט. אנחנו רק אנשים כמונו. גם לנו יש זכויות. בכל זאת גם אנחנו נטענו פה עץ. בכל זאת גם אנחנו נהרגנו פה. טוב לנו להיות מיעוט מלהיות רוב. כלפי חוץ אנחנו בדרך להיות ישראלים. אנחנו לא מעוניינים שאנשים כמונו ממש יתרבו. כי אז יהיה קשה להבחין היטב בינינו לבין אנשים כמונו, ואז, חלילה, עוד יבררו מי אנחנו. אבא תמיד אמר שאנחנו יהודים פשוטים. הוא התכוון לפשוטי צוואר, לא לאנשים פשוטים, ליהודים פשוטי צוואר בעבר ובעתיד. היינו תא יהודי מבקש לחיות בשלום עם הרוב. הטקסים והלשון שלנו לא היו על חשבון אף אחד ישראלי.

“דיוקן אמא” תלוי בבית שלנו זה כארבעים שנה. נדד קצת מפה לשם, עד שנח בפרוזדור, לפני חדר הילדים, בין משפחה של אברהם אופק לבין בית של מאריאן. “דיוקן אמא”: 34 ס“מ על 54 ס”מ, שמן על בד, ציור מסוף המאה ה־19, או מתחילת המאה ה־20, לא חתום. אנשים כמונו יודעים להעריך ציור טוב, גם אם הוא רק הערה על ציור נוסח המאה ה־15, או ה־16. מרוב תרבות, אנחנו מבינים בהערות. מבחרותו עד מותו, הכרתו של אבי היתה דתית לא מנוחמת, מרובת הערות. רק וידאנו סופית, הוא היה אומר, שהעולם עגול. בערוב ימיו הִרבה להביט ב“דיוקן אמי”. קוראות וקוראים יקרים, הייתי רוצה שתחבבו אותנו.

על גורודיש, גנוסר, אבידן, גילן, לביא או מקסוול, למדתי גם מאמי, נחמה רוזנבלום (היום בת 81 שתחי'). מדי פעם, לפי העניין, סיפרתי לה עליהם, בודק אותם על פיה, ובתמורה הביעה דעות והעלתה השערות ביחס לאופיים, לחינוכם, לכוחם, לגורלם. ואף ביחס למהלכיהם, לכוונותיהם, ובפרט ביחס למעמדם בחיי באותה שעה. דעות והשערות שכולן נבעו מדאגתה לי, ומיהדותה. אין שוחר טובתי כמוה. אמי נולדה בשכונת מאה שערים. המסע ממאה שערים לתל אביב הוא המסע הארוך בעולם. במסעה, מדי פעם, היא מפנה פניה לאחור, למאה שערים. “דיוקן אמי” יוצא דופן בביתנו, כאמנות. רוב האוסף ציור ארצישראלי, יהודי פריזאי, ישראלי מודרני.


עד כה שמרנו לעצמנו שזהו דיוקן אמא: הברכה מצויה בסמוי. והנה ההחלטה לעטר את מה נשמע בבית בדיוקנה של אמי, היתה מיידית. בדיוקנה הבדוי, השאול, בדיוקנה כאישה צעירה. החלטה אינסטינקטיווית שלא אוכל להבהיר כאן את מלואה. גלגולם לאחור של זמן ושל דברים? ייפוי? תענוג החידה? קישוטיות שאסרנו על עצמנו? מה אני יודע. הייתי רוצה לשמור את הביטוי “אני יודע” לאותם מקרים שבהם אני יודע.

כך או כך, אמא פס קול נוכח ופעיל בספר הזה. כאמור, ציור הדיוקן לא חתום. בשנה הראשונה עברנו על פניו עם פנס, ס“מ אחרי ס”מ, ולא מצאנו חתימה. פעם, בשבת שטופת שמש, נדמה לנו שחתימה מתאמצת להבקיע מבעד לשכבות הצבע. נעורינו היו שטופי שמש. אבא בעבודה ואמא בבית. מעטים הגברים שבאמת נולדו להיות אבא.

חונכתי בינקותי על ידי אמי. לאחר בר המצווה נסעתי ללימודים בישיבה, כולל פנימייה, ואז, בעצם, כבר עזבתי את הבית. אמא תמיד חושדת בכול. הגלוי מכסה. הפרטים מאבכים. לעולם תאמת את הדברים פעם נוספת. הדברים אינם עומדים כשלעצמם: הדברים של העשיר אינם הדברים של העני. דבר אינו כשלעצמו. גם העבר אינו ידוע. היא מאמינה בעיקר במעשים. אמא קבעה בתודעתי את החולשה למהגרים. חולשה כחמלה, וחולשה כאי הבנה, כמרחק בלתי נסגר. הגירה הנהּ סיב גלוי בספר זה, ובפרט בפרקים על מקסים גילן ויוסי גנוסר. היא קבעה בתודעתי את היחס למומרים, או למומרים־למחצה: ראו פרק רוברט מקסוול. קבעה בתודעתי בשינון יזום, בשינון טבעי, בשינון מלשון חזרה, ואף מלשון שיניים, כלומר כפשוטו, כלומר קול נשמע דרך השיניים. היא קבעה בתודעתי את הלאומיות כהכרה, ומכאן היחס הממותן לשירת אורי צבי גרינברג. ואת הכרח וטבעיות הקהילה שבתוך הלאום: ראו קהילת האצ“ל ובית האצ”ל (יפו). קהילות יוצרות לאום. בית יוצר קהילה. קבעה בשינון, בדיבור, בהדגמה, ללא לאות, מאליה, כפעולה פיזית ועיונית כאחת. אמא מעבירה סודות חיים ואמִתות חיים. היא השביעה אותי שאאמין לה שאלה אמִתות חיים. אמִתות עד. אני זוכר אותה משביעה אותי: מחזיקה את סנטרי, מדברת לתוך עיניי, ולאחר מכן מחבקת אותי, מספיגה בי את הדברים: אל תפרוש מהציבור: למלשינים אל תהי תקווה: זנב לאריות ולא ראש לשועלים: לא עליך המלאכה לגמור; אל תתקע לזר כפך; אהב את המלאכה; עוף השמים יוליך את הקול: בור כרה ויחפרהו. אמא ביקשה להגן על בנה בכורה.

כיבוד אב ואם הוא מהמצוות הסבוכות. לא לחינם היא מלווה בהבטחה: למען יאריכון ימיך. האל נמצא בין האב והאם לבין הבן. האל מצווה על הבן לכבדם. על הבן לצמצם עצמו מול אביו ואמו, למתן תכונות טבעיות שלו, לפחת את כבודו העצמי. ובכל אופן, ההלכה ממליצה לאב ולאם ש“לא יכבידו את עולם על הבן”. מעולם לא העמידו אותי הוריי במבחני כיבוד אב ואם קשים.

אמא הצעירה היתה יפהפייה. איך שנולדתי כבר דאגתי לה. עקבתי אחרי תנועתה בעולם. לפעמים, כילד, חשבתי שצעירה כמוה עשויה לחזור לבית הוריה, לחזור מעצם תנועת החיים, ואיזה מזל שהוריה כה חביבים עלי. תמיד הייתי בטוח שהיא אמי האמתית.

מדוע האמן לא חתם את שמו על “דיוקן אמי”? כיוון שלמדנו גמרא, העלינו סברה שהאמן הפקיר את התמונה. הודיע שהיא לא שלו: הפקרת רכוש. הודיע למי? לעולם כולו, לבני דורו ולבני הדורות הבאים. מדוע הפקיר אותה? מתוך צניעות או מתוך אי שביעות רצון מהציור? הפקיר אותה מלכתחילה, תוך הציור, בסיום הציור? לא חתם עליה כי לא סיים אותה, ובינתיים נפטר או שהיא נעלמה לו? מה לא מסוים (גמור) בציור הזה? לי הוא נראה מסוים. ביהודית, מסוים הוא גמור.

בכל מקרה, זהו “דיוקן אמי”. אבא קבע שהוא דיוקן אמי. בטח בה לב בעלה. ראו על כך מעט גם בפרק “אשר רוזנבלום: הבית”. דיוקן אמי, מכוח ההחלטה של אבא שנתמכה מיד בהסכמה שלנו. די בכך? כן, האמנות כבר הכירה בחוקיותה של תופעת ההזדהות עם דימויים עד כדי ניכוסם, לעתים כפי שהם, ולעתים בשינוי כלשהו. מה גם שאלה שפתיה של אמי האהובה כאישה צעירה, חלקת צווארה, מבטה.

אמא הביטה ברוברט מקסוול דרך העובדה שמשך עשרות שנים הסתיר את יהדותו. בינה לעצמה לא הבינה איך אני מתקשר עם מומר־למחצה. האם כוחו וכספו של מקסוול סימאו אותי. האם שכחתי את מקורי. הלא אבותינו מסרו נפשם על יהדותם. האם בנה בכורה כה נרפה. פה ושם כבר כתבתי מילים אחדות על מקסוול, וזו, בספר זה, הרשימה הראשונה עליו, ומבטה של אמי מוטמע בה. לפי אמא: מומר־למחצה (מקסוול) סופו יוביש. בשמואל גורודיש הגולה הביטה דרך מושג הרחמים היהודי, ותמכה בכל לב במסעי אליו לאפריקה. בעיניה, היתה זו נסיעה אל השעיר לעזאזל, דקה קודם גלגולו האחרון מההר. הפרק בספר זה על גורודיש נכתב השנה בראייה לאחור, והוא כולל דברים שלו שלא פרסמתי ב־87'. אמא הביטה ביוסי גנוסר גם דרך מושג התשובה היהודי, עד לחשיפת קשריו הפיננסיים עם הרשות הפלסטינית. אז נאלמה ביחס אליו. כבר ראיינתי את גנוסר, וכבר כתבתי עליו מיד לאחר מותו, וייתכן שהפרק החדש שכאן אינו מסיים את כתיבתי עליו. אחרי האמנות של רפי לביא ויאיר גרבוז אמא עקבה בעניין רב, במשך שנים, ואף רכשה יצירות שלהם, בהיותם בעיניה מעולים כפשוטם. כבר כתבתי כהנה וכהנה על לביא, גרבוז ואבידן, כולל רשימות נרחבות, וכל אלה בבסיס הפרקים החדשים שבספר זה. את הקמת בית האצ“ל (יפו), שאחיה, שמואל ז”ל, מונצח בו, אמא הבינה כחלק מהמצווה היהודית “זכור”. רק ביהדות מצויה מצוות “זכור”. ואת המשורר דוד אבידן קראה על פי האיסור לפרוש מהציבור. ואת מקסים גילן על פי התפילה: ולמלשינים אל תהי תקווה.

מאליו ברור שאמי יהודייה. קמו בניה ויאשרוה. מינקותי, מבטי מרד במבטה על הדברים ועל האנשים, ועל מה שביניהם. מרד וסיגל לעצמו חלק ממנו. הבנתי את מבטה של אמי גם כירושת הדורות, כהון. לפי אמי: בני האדם הם מה שהם עושים בפועל, כלומר, אחרי הכול, אחרי הדיבור והדימוי, המעשה עיקר. ובכל זאת, בחרתי לעטיפת הספר דימוי בדוי ומושאל, כ“דיוקן אמי” – ואילו אלה גורודיש, גילן, או גנוסר עצמם, על פי מעשים שלהם.


המלצות קוראים
תגיות