מוקדש לשירה

בשער הספר: “דיוקן אמי” (נחמה רוזנבלום). המאה ה־19, לא חתום, מאוסף רוזנבלום

(הקדמה והערות ביחס לשער הספר)

לפני כארבעים שנה אבא קנה את “דיוקן אמא” בחנות עתיקות. זה היה מפתיע. אנשים כמונו לא קונים בחנות עתיקות. אין לנו בבית רהיט עתיק או כלי עתיק. לאנשים כמונו יש עקרונות. אנשים כמונו מאחדים את האתי והאסתטי. האתי דוחה קישוט. עתיקות זה קישוטיות. אנחנו מתירים לעצמנו, אם בכלל, רק קישוטיות מודעת, אירונית. אז אין לנו בבית סתם עתיקות. לאנשים כמונו יש תרבות. לאנשים שאינם כמונו יש סגנון, במקרה הטוב. אבל אנחנו לא אומרים לאחרים מה לעשות. אגב, מעולם לא הצלחנו להיות אנשים כמונו.

אנחנו, לפני ארבעים שנה, כשאבא קנה את “דיוקן אמי”, היינו משפחה יהודית במרחב הישראלי. תא יהודי. תא יהודי שקט. אנחנו רק אנשים כמונו. גם לנו יש זכויות. בכל זאת גם אנחנו נטענו פה עץ. בכל זאת גם אנחנו נהרגנו פה. טוב לנו להיות מיעוט מלהיות רוב. כלפי חוץ אנחנו בדרך להיות ישראלים. אנחנו לא מעוניינים שאנשים כמונו ממש יתרבו. כי אז יהיה קשה להבחין היטב בינינו לבין אנשים כמונו, ואז, חלילה, עוד יבררו מי אנחנו. אבא תמיד אמר שאנחנו יהודים פשוטים. הוא התכוון לפשוטי צוואר, לא לאנשים פשוטים, ליהודים פשוטי צוואר בעבר ובעתיד. היינו תא יהודי מבקש לחיות בשלום עם הרוב. הטקסים והלשון שלנו לא היו על חשבון אף אחד ישראלי.

“דיוקן אמא” תלוי בבית שלנו זה כארבעים שנה. נדד קצת מפה לשם, עד שנח בפרוזדור, לפני חדר הילדים, בין משפחה של אברהם אופק לבין בית של מאריאן. “דיוקן אמא”: 34 ס“מ על 54 ס”מ, שמן על בד, ציור מסוף המאה ה־19, או מתחילת המאה ה־20, לא חתום. אנשים כמונו יודעים להעריך ציור טוב, גם אם הוא רק הערה על ציור נוסח המאה ה־15, או ה־16. מרוב תרבות, אנחנו מבינים בהערות. מבחרותו עד מותו, הכרתו של אבי היתה דתית לא מנוחמת, מרובת הערות. רק וידאנו סופית, הוא היה אומר, שהעולם עגול. בערוב ימיו הִרבה להביט ב“דיוקן אמי”. קוראות וקוראים יקרים, הייתי רוצה שתחבבו אותנו.

על גורודיש, גנוסר, אבידן, גילן, לביא או מקסוול, למדתי גם מאמי, נחמה רוזנבלום (היום בת 81 שתחי'). מדי פעם, לפי העניין, סיפרתי לה עליהם, בודק אותם על פיה, ובתמורה הביעה דעות והעלתה השערות ביחס לאופיים, לחינוכם, לכוחם, לגורלם. ואף ביחס למהלכיהם, לכוונותיהם, ובפרט ביחס למעמדם בחיי באותה שעה. דעות והשערות שכולן נבעו מדאגתה לי, ומיהדותה. אין שוחר טובתי כמוה. אמי נולדה בשכונת מאה שערים. המסע ממאה שערים לתל אביב הוא המסע הארוך בעולם. במסעה, מדי פעם, היא מפנה פניה לאחור, למאה שערים. “דיוקן אמי” יוצא דופן בביתנו, כאמנות. רוב האוסף ציור ארצישראלי, יהודי פריזאי, ישראלי מודרני.

עד כה שמרנו לעצמנו שזהו דיוקן אמא: הברכה מצויה בסמוי. והנה ההחלטה לעטר את מה נשמע בבית בדיוקנה של אמי, היתה מיידית. בדיוקנה הבדוי, השאול, בדיוקנה כאישה צעירה. החלטה אינסטינקטיווית שלא אוכל להבהיר כאן את מלואה. גלגולם לאחור של זמן ושל דברים? ייפוי? תענוג החידה? קישוטיות שאסרנו על עצמנו? מה אני יודע. הייתי רוצה לשמור את הביטוי “אני יודע” לאותם מקרים שבהם אני יודע.

כך או כך, אמא פס קול נוכח ופעיל בספר הזה. כאמור, ציור הדיוקן לא חתום. בשנה הראשונה עברנו על פניו עם פנס, ס“מ אחרי ס”מ, ולא מצאנו חתימה. פעם, בשבת שטופת שמש, נדמה לנו שחתימה מתאמצת להבקיע מבעד לשכבות הצבע. נעורינו היו שטופי שמש. אבא בעבודה ואמא בבית. מעטים הגברים שבאמת נולדו להיות אבא.

חונכתי בינקותי על ידי אמי. לאחר בר המצווה נסעתי ללימודים בישיבה, כולל פנימייה, ואז, בעצם, כבר עזבתי את הבית. אמא תמיד חושדת בכול. הגלוי מכסה. הפרטים מאבכים. לעולם תאמת את הדברים פעם נוספת. הדברים אינם עומדים כשלעצמם: הדברים של העשיר אינם הדברים של העני. דבר אינו כשלעצמו. גם העבר אינו ידוע. היא מאמינה בעיקר במעשים. אמא קבעה בתודעתי את החולשה למהגרים. חולשה כחמלה, וחולשה כאי הבנה, כמרחק בלתי נסגר. הגירה הנהּ סיב גלוי בספר זה, ובפרט בפרקים על מקסים גילן ויוסי גנוסר. היא קבעה בתודעתי את היחס למומרים, או למומרים־למחצה: ראו פרק רוברט מקסוול. קבעה בתודעתי בשינון יזום, בשינון טבעי, בשינון מלשון חזרה, ואף מלשון שיניים, כלומר כפשוטו, כלומר קול נשמע דרך השיניים. היא קבעה בתודעתי את הלאומיות כהכרה, ומכאן היחס הממותן לשירת אורי צבי גרינברג. ואת הכרח וטבעיות הקהילה שבתוך הלאום: ראו קהילת האצ“ל ובית האצ”ל (יפו). קהילות יוצרות לאום. בית יוצר קהילה. קבעה בשינון, בדיבור, בהדגמה, ללא לאות, מאליה, כפעולה פיזית ועיונית כאחת. אמא מעבירה סודות חיים ואמִתות חיים. היא השביעה אותי שאאמין לה שאלה אמִתות חיים. אמִתות עד. אני זוכר אותה משביעה אותי: מחזיקה את סנטרי, מדברת לתוך עיניי, ולאחר מכן מחבקת אותי, מספיגה בי את הדברים: אל תפרוש מהציבור: למלשינים אל תהי תקווה: זנב לאריות ולא ראש לשועלים: לא עליך המלאכה לגמור; אל תתקע לזר כפך; אהב את המלאכה; עוף השמים יוליך את הקול: בור כרה ויחפרהו. אמא ביקשה להגן על בנה בכורה.

כיבוד אב ואם הוא מהמצוות הסבוכות. לא לחינם היא מלווה בהבטחה: למען יאריכון ימיך. האל נמצא בין האב והאם לבין הבן. האל מצווה על הבן לכבדם. על הבן לצמצם עצמו מול אביו ואמו, למתן תכונות טבעיות שלו, לפחת את כבודו העצמי. ובכל אופן, ההלכה ממליצה לאב ולאם ש“לא יכבידו את עולם על הבן”. מעולם לא העמידו אותי הוריי במבחני כיבוד אב ואם קשים.

אמא הצעירה היתה יפהפייה. איך שנולדתי כבר דאגתי לה. עקבתי אחרי תנועתה בעולם. לפעמים, כילד, חשבתי שצעירה כמוה עשויה לחזור לבית הוריה, לחזור מעצם תנועת החיים, ואיזה מזל שהוריה כה חביבים עלי. תמיד הייתי בטוח שהיא אמי האמתית.

מדוע האמן לא חתם את שמו על “דיוקן אמי”? כיוון שלמדנו גמרא, העלינו סברה שהאמן הפקיר את התמונה. הודיע שהיא לא שלו: הפקרת רכוש. הודיע למי? לעולם כולו, לבני דורו ולבני הדורות הבאים. מדוע הפקיר אותה? מתוך צניעות או מתוך אי שביעות רצון מהציור? הפקיר אותה מלכתחילה, תוך הציור, בסיום הציור? לא חתם עליה כי לא סיים אותה, ובינתיים נפטר או שהיא נעלמה לו? מה לא מסוים (גמור) בציור הזה? לי הוא נראה מסוים. ביהודית, מסוים הוא גמור.

בכל מקרה, זהו “דיוקן אמי”. אבא קבע שהוא דיוקן אמי. בטח בה לב בעלה. ראו על כך מעט גם בפרק “אשר רוזנבלום: הבית”. דיוקן אמי, מכוח ההחלטה של אבא שנתמכה מיד בהסכמה שלנו. די בכך? כן, האמנות כבר הכירה בחוקיותה של תופעת ההזדהות עם דימויים עד כדי ניכוסם, לעתים כפי שהם, ולעתים בשינוי כלשהו. מה גם שאלה שפתיה של אמי האהובה כאישה צעירה, חלקת צווארה, מבטה.

אמא הביטה ברוברט מקסוול דרך העובדה שמשך עשרות שנים הסתיר את יהדותו. בינה לעצמה לא הבינה איך אני מתקשר עם מומר־למחצה. האם כוחו וכספו של מקסוול סימאו אותי. האם שכחתי את מקורי. הלא אבותינו מסרו נפשם על יהדותם. האם בנה בכורה כה נרפה. פה ושם כבר כתבתי מילים אחדות על מקסוול, וזו, בספר זה, הרשימה הראשונה עליו, ומבטה של אמי מוטמע בה. לפי אמא: מומר־למחצה (מקסוול) סופו יוביש. בשמואל גורודיש הגולה הביטה דרך מושג הרחמים היהודי, ותמכה בכל לב במסעי אליו לאפריקה. בעיניה, היתה זו נסיעה אל השעיר לעזאזל, דקה קודם גלגולו האחרון מההר. הפרק בספר זה על גורודיש נכתב השנה בראייה לאחור, והוא כולל דברים שלו שלא פרסמתי ב־87'. אמא הביטה ביוסי גנוסר גם דרך מושג התשובה היהודי, עד לחשיפת קשריו הפיננסיים עם הרשות הפלסטינית. אז נאלמה ביחס אליו. כבר ראיינתי את גנוסר, וכבר כתבתי עליו מיד לאחר מותו, וייתכן שהפרק החדש שכאן אינו מסיים את כתיבתי עליו. אחרי האמנות של רפי לביא ויאיר גרבוז אמא עקבה בעניין רב, במשך שנים, ואף רכשה יצירות שלהם, בהיותם בעיניה מעולים כפשוטם. כבר כתבתי כהנה וכהנה על לביא, גרבוז ואבידן, כולל רשימות נרחבות, וכל אלה בבסיס הפרקים החדשים שבספר זה. את הקמת בית האצ“ל (יפו), שאחיה, שמואל ז”ל, מונצח בו, אמא הבינה כחלק מהמצווה היהודית “זכור”. רק ביהדות מצויה מצוות “זכור”. ואת המשורר דוד אבידן קראה על פי האיסור לפרוש מהציבור. ואת מקסים גילן על פי התפילה: ולמלשינים אל תהי תקווה.

מאליו ברור שאמי יהודייה. קמו בניה ויאשרוה. מינקותי, מבטי מרד במבטה על הדברים ועל האנשים, ועל מה שביניהם. מרד וסיגל לעצמו חלק ממנו. הבנתי את מבטה של אמי גם כירושת הדורות, כהון. לפי אמי: בני האדם הם מה שהם עושים בפועל, כלומר, אחרי הכול, אחרי הדיבור והדימוי, המעשה עיקר. ובכל זאת, בחרתי לעטיפת הספר דימוי בדוי ומושאל, כ“דיוקן אמי” – ואילו אלה גורודיש, גילן, או גנוסר עצמם, על פי מעשים שלהם.

גורודיש וגולדה מאיר באום־חשיבה, עם תום מלחמת יום כיפור צילום: יצחק שגב, לשכת העיתונות הממשלתית

פאתי הג’ונגל. זו רשימה שנייה, חדשה, על גורודיש. את הראשונה פירסמתי ב־87‘. מאז נודעו דברים, וקרו דברים כגון עסקת “האש והעצים”. ב־87’ הגעתי לגורודיש, שכרה אז יהלומים בג’ונגל של הרפובליקה המרכז אפריקאית, במכרה משלו. מכרה היהלומים נמצא במורד הרדוד של הנהר. המכרה הוא המורד עצמו. מורד צהבהב, תנועת המים בו אטית. רשתות מתוחות על כלונסאות מונעות מעבר עצמים גדולים. היהלומים קטנים. ילידים אחדים כפופים על פני המים ופניהם אל הרשתות. ילידים אחדים על הגדה מנפים את הבוץ, שנלקח בכלים שטוחים מתחתית המורד. רק הטבע משמיע פה קול. ציפורים צבעוניות מאוד חוצות נמוך את המורד. דגים ענקיים, נפוחים, משייטים בין הרגליים באטיות כגוויות. בסוף המורד משתרעת ביצה גדולה, אגסית, אפרפרה, איי צמחייה משובצים בה, צמחייה נמוכה בשוליה. שולי הביצה שומניים. בני אדם חוצים אותה בסירות משוטים זעירות, שבחרטומן קבוע צלם־אליל קטן, ממורק. וכשהם עולים לגדה הסירות ננטשות. הרוח מובילה סירה או שתיים לאחת הגדות, רוח חמה שמהירותה משתנה פתע. מכאן, מהמורד, לכל מלוא העין תחילתו של ג’ונגל משופע כלפי מעלה, מרובה כניסות, תמים למראה, כמעט גלוייתי. הכניסה היפה בעיניי היתה עטויית שרכים. בעומק, במרחק של כשני ק“מ, נמצא משרד־שטח של גורודיש, בקתה. למראה גורודיש הילידים הסתפקו בתנועות ראש וידיים, ובקריאות חלושות. גורודיש הביא אתו מתנות מהעיר: חפיסות קלפים חדשות ודומינו מעוטר בציורי חיות אפריקאיות. הצמחייה סביב המורד נמוכה, כאילו נמרטה ביד אדם. אל מורד הנהר, אם אתה בא מכיוון העיר באנגי, מוביל מישור ענקמוני, כמעט חדגוני, חף ממבנים, צהבהב מנוקד ירוק חלוש, מוכה שמש, מישור כמעט מטוגן, פה ושם עולים ממנו סלסולי אדים. גורודיש (אז בן 57) הצטרף לילידים שבירכו אותו בקולות ציוץ קצרים. כרע לצדם בכבדות על ברכיו, ולאחר דקה או שתיים התיישב על ישבנו. נשארתי בקומנדקר הצרפתי הממוזג. לחות עטפה את הקומנדקר כשמיכה. על עסקת “האש והעצים” נועץ בי רק לאחר ששבתי לישראל: לאחר שרכשתי את אמונו. ב־67', מלחמת ששת הימים, גורודיש פיקד על חטיבת שריון שניהלה קרבות הבקעה לחאן יונס, לרפיח, לאל־עריש. בן 41 היה האלוף הצעיר בצה”ל. בחודש יולי 73' מונה לאלוף פיקוד הדרום. העובדה שאך זה מונה לתפקיד היתה אחד מבסיסי טענתו שהורשע לחינם על ידי ועדת אגרנט.

צמח מרפא. ב־67‘, האלוף שמואל גונן (גורודיש) דרס בשרשרות מרכבותיו את האויב המצרי, ובעיתונים נכתב אז שהוא יהודה המכבי של זמננו. ב־67’, ישראל דימתה עצמה ליורשת הישירה של כובשי כנען (יהושע בן־נון). הוא “חשופים בצריח” של שבתאי טבת. עכשיו, בבאנגי, הוא פליט של ועדת אגרנט, מלחמת יום כיפור. פליט המתכנן את שובו הגדול למולדת. בוקאסה, שליט הרפובליקה המרכז אפריקאית, העניק לגורודיש את זיכיון המכרה. זה כשנה גורודיש מתקשה לשלם את דמי הזיכיון. את שכר הפועלים הוא משלם מפיו. שכר זעום אבל מצטבר. מדי פעם, בבאנגי, עיר הבירה, הוא מנהל מו''מ עם שותפים פוטנציאליים למכרה. הוא חסר כל חוש מסחרי. בעוד כחצי שנה הוא עלול לאבד את הזיכיון. גורודיש נפרד מהילידים, חזר לקומנדקר ובדרך תלש ענף קטן מאחד השיחים, תלש את עליו, מולל אותם בידו לכדור קטן, בלע אותו, צמח מרפא. ברור שהוא חולה. כישלון מלחמת יום כיפור נצרר באדם אחד: גורודיש. ועדת אגרנט צררה אותו כך.

לילה בחיאטרון. הקהל נלהב. המחזאי, הקאמרי, השחקנים והקהל הוציאו יחד להורג את גורודיש. הוצאה להורג מספר שלוש. “גורודיש” של הלל מיטלפונקט היה מחזה ריאליסטי, מוסרני, תיעודי למחצה, חד ממדי. בשר מדמם לכלבים. הקהל רצה נקמה על מלחמת יום כיפור. נקמה לא מצועפת, לא ספרותית, נקמה. מיטלפונקט והקאמרי סיפקו הוצאה להורג. מיטלפונקט כתב את “גורודיש” גם על סמך השיחות שלי עם גורודיש ב־87‘, ברפובליקה המרכז אפריקאית. נתתי לו רשות לכך. אחת הדמויות במחזה: “אדם ברוך”. לאחר אחת הצגות ההרצה השתתפתי בפאנל תגובות, בתיאטרון עצמו. כשנשאלתי עניתי: ההצגה הזו של מיטלפונקט לא עושה את ההצגה הבאה על גורודיש למיותרת. כלומר, מיטלפונקט חד צדדי, חד ממדי, וסיפור גורודיש לא הסתיים בזה. לא הצטערתי על הרשות שנתתי למיטלפונקט. לא הייתי תמים: ידעתי שיש בו אגרסיה של תיאטרון פוליטי מיידי. אבל קיוויתי שבכל זאת “גורודיש” יהיה מחזה על כל־אדם. השיחות עם גורודיש התפרסמו ב“ידיעות אחרונות”, והריהן התערבלו והתערבלו, ולא נמוגו. הן היו שיא בקריירה העיתונאית שלי. בפרק זה כלולים ציטוטים מתוך השיחות הנ"ל עם גורודיש. הרי אלה שיחות שהיו. ב־87’ ניצלתי את גורודיש. והוא ניצל אותי. ניצולים הדדיים, חוקיים, אלמנטריים. מבחינתי, מתוך הניצולים ההדדיים, המודעים, היה אמור לנבוע דבר־מה שהוא מעט “יותר מזה”, יותר מעיתונות. מה? אולי ספרות, אולי מחזה־מוסר. ומבחינת גורודיש, מהמפגש הזה בינינו, מהדברים שאמר לי ופירסמתי ברבים, היה אמור להתחולל בישראל הדף ענק, ראשוני, היסטורי, הדף רגשי ופיזי, הדף שלאחריו תתנחשל בישראל לבה חורכת, לבה שתשטוף כפרים, מושבים, ערים, מחנות צבא, חיילי מילואים, עמך, בני מרום, ומשם תשטוף את המשפט ואת הכנסת, עד לזיכויו המוחלט של גורודיש, עד למחיקה מוחלטת של ועדת אגרנט, עד להשבת מלוא זכויותיו וכבודו. גורודיש, באפריקה, כבאנגי ובפאתי הג’ונגל, חזר ואמר: “זה, מה שאני אומר לך, צריך להגיע לכמה שיותר”. לעיניו, ביום ובלילה, היו משקפיים כהים, ומדי פעם נשימתו השתבשה לשניות אחדות.

ועדת אגרנט, 74'. הלחץ הציבורי פעל את פעולתו: הוקמה ועדת אגרנט לחקירת מלחמת יום הכיפורים. השופט שמעון אגרנט (יו"ר), השופט משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצאל, יגאל ידין, חיים לסקוב – שני רמטכ"לים לשעבר. מבטה של האומה גישש על פני הוועדה, פנים מעט ספינקסיות, פני שיש. האם מהאנשים הרחוקים והנישאים האלה תינתן תשובה? היו שתלו תקווה בפורמליזם השיפוטי של אגרנט ולנדוי. היו שתלו תקווה בכך שנצח ישראל יציב בעיני הוועדה, ואינו מאוים על ידי משפט הנוקב את ההר. אבל רבים רבים חששו שהוועדה, בכללותה, מייצגת את התודעה שהיתה עד כה, ותתמוך בה, מכוח ציווי פנימי, למרות נוראות המלחמה. חששו שהוועדה תנחה את עצמה, מעצמה, להבטיח את הסדר הציבורי הקיים, את מוסדות השלטון, ואף את הממשל הנוכחי, להבטיח המשכיות שלטונית בישראל, בשביל לגונן על הישגי העם בארצו החדשה עד הנה. גורודיש, לדבריו, חש שהוועדה קבורתו. “משקלי נעשה כמשקל נוצה ברוח”. הוועדה הרשיעה את גורודיש. הדיחה אותו מחייו כאיש צבא. צררה בדמותו את כשל מלחמת כיפור. מאותו יום ועד למותו חי בקרבנו קין. בשלושים למות גורודיש ספד לו יצחק רבין, שאף קונן על הדחף הבלתי נשלט שלנו להוקיע אחד מאתנו, לעשותו שעיר לעזאזל בודד. לא הספד גדול, לא “נאום הר הצופים” של רבין, אבל בכל זאת דברים שיצאו מהלב. לאחר ועדת אגרנט, מתוך התרסה, גורודיש הצטרף לתנועת “חירות”.

באנגי: זמן חלום. כבר לאחר שעות אחדות עם גורודיש בבאנגי, הגעתי למסקנה לא מעובדת דייה: זה זמן, שנים אחדות, גורודיש שרוי במעין מעבר, במעין הכרה חלושה, הכרה למחצה. זמן חלום בהקיץ. זו הדרך הכמעט יחידה עבורו. הדרך להעביר את הזמן שבין העבר הישראלי הרע לעתיד הטוב, אבל העלום, שתחילתו אינה קצובה. זה קרה ברגע שגורודיש הבין שהסיפור שהוא מספר לעצמו אינו מתקבל עוד על הדעת. אבל לא היה לו סיפור חלופי. ובאין סיפור, בינו לעצמו, השתקע בזמן חלום, והכרתו נחלשה. אבל גם שם, בהכרה החלושה, היה לו צורך להיאחז בחומרים מוצקים, ביתדות הפזורות במדבר המוח, והוא נאחז במשה דיין כרוע צרוף. הוא היה חייב לסלק מדיין תכונות אנוש רגילות, בוגדנות אנושית וכו', ולהציבו כרוע צרוף, ואת עצמו כקרבן מוחלט, וליצור מעין שוויון בין העוצמה והטוטליות של הרוע והקרבן, וכך להציג לעצמו את עצמו ואת דיין כשווי כוחות. ספוקלציה שלי.

מכשיר הקלטה. ב־8 באוקטובר, תוך מלחמת יום כיפור, גורודיש התחיל להקליט כל דיבור, שיחה, כמעט כל “רעש אנושי”. בבונקר הפיקוד של גורודיש, באום־חשיבה, הוקלטו כ־120 שעות מרוב רשתות הקשר שפעלו אז. גורודיש חש שדבר־מה נטווה סביבו. דבר־מה חזק ממנו. והוא החל לאבד אחיזה. ההקלטות, עם הזמן, ובפרט בזמן שלאחר ועדת אגרנט, נעשו מעין חיה לעצמה. חלק מההקלטות הוברח והוצפן מחוץ למערכת הצבאית, והתפוצץ בפני החברה הישראלית ב־2003. אנחנו בבאנגי, 1987, מדי פעם גורודיש מאזין להקלטות. כפי שאתה מאזין למאהלר, נגיד. הוא מציע לי להקשיב. אני שומע בני אדם, חיילים ומפקדים, במצוקה. לא הרבה יותר מזה. קשה לי שם, בבאנגי, לשרטט בדמיוני את תמונת המלחמה, ולהצליבה עם ההקלטות. גורודיש מציע לשרטט לי את תמונת המלחמה. הוא משרטט. מכשיר הקלטה והקלטות נעשים, בשיחות אתו, למשהו יותר מעצמם: אמצעי הצלה, מהות אובייקטיווית, מכשירים משפטיים, גלאי שקר, מגיני האמת, ובוודאי אובססיה.

פיקוד דרום: הזיה. פה ושם, בשיחות בבאנגי, ביצבצה העובדה שמאז ועדת אגרנט, גורודיש בנה לעצמו מציאות חלופית. למשל? מציאות יום הדחתו מפיקוד דרום. מה? גורודיש האמין שבאותו יום היה יכול לארגן התנגדות פיזית, רבת משתתפים, לסילוקו מפיקוד דרום. האמין שמאות חיילים וקצינים היו מקיפים אותו כחגורת הגנה, על נשקם. נלחמים ממש במי שיבוא להרחיקו מהפיקוד. סוג של מרי. הוא האמין שהידיעה על המרי הזה היתה מציתה מרי ברחבי ישראל.

לצייץ אחר כך. בבאנגי, בירת הרפובליקה המרכז אפריקאית, התפתח בינינו אמון. כלומר, אמון שלו בי. לא שייך לדבר על אמון שלי בו. לא היו לו אפשרויות רבות: אחרי כל השנים בבאנגי, תשע שנים, במי כבר היה יכול לבטוח. עסקת “האש והעצים”, שעלתה לאחר שחזרתי לת“א, היתה ביטוי לאמון זה. הדיבור על ועדת אגרנט תפס כמעט את מלוא שלושת הימים שלנו בבאנגי. גורודיש על ועדת אגרנט: “אי אפשר להאשים אדם שלא בפניו. ההאשמות נגדי נודעו לי רק כשקראתי את הדוח. שבתאי טבת קרא לי: ‘קרבן יום כיפור’. הצנזורה שחטה לו את המאמר ב’הארץ'. המאמר הודפס רצוף בחללי נייר לבנים, לעדות. אתה יודע מה מחקו אז, בין השאר?: 'אני מטיל ספק אילו גונן היה חבר מפד”ל, אם הוא היה נבחר להיות המודח'. מחקו! איזה סוד מדיני יש פה?! מחקו. במלחמת כיפור בר־לב לא נשלח להחליף אותי. רצו, אני סירבתי. אמרתי, אני הולך הביתה. אמרו, בסדר, הוא יהיה נציג הרמטכ”ל. הסכמתי והסתדרנו. אני יכול לקבל ממנו מרות. הוא היה רמטכ“ל שלי כשהייתי במה”ד, סגן אלוף. ובר־לב אצלי, כאיש צבא, יש לו ערך הרבה יותר מאשר לסקוב וידין, זיכרונם לברכה. שני אלה, חברי ועדת אגרנט, לעומתי מבחינה צבאית, הם שום דבר. יכולתי להתארגן בכוח נגד הזזתי מפיקוד דרום. תאמין לי שיכולתי. אנשים היו מצטרפים אלי. אבל אנחנו לא עושים דברים כאלה. זה סופה של מדינת ישראל. ואני יהודי, יהודי ישראלי. צבא צריך לקבל מרות מהאזרח. אחר כך, אחרי שמשתחררים, אפשר לצייץ. יצאתי לטלוויזיה אחרי שהשתחררתי, לא לפני כן. אני מגיע מחר לתל אביב עם כסף? אני מממן מחקר על דוח אגרנט. ואם אין להם העתק, אני אתן להם אותו. לי יש. מחקר אובייקטיווי מאת אנשים שאף אחד לא יטיל ספק בהם. אני אוכיח שנכתב דוח ביניים שהציעו בו להשעות אותי, לפני שהיו להם בכלל מסקנות. אין קשר בין הנימוקים לדוח הביניים. שום קשר. הם מדברים על דברים אחרים. אני אוכיח את הרמה הצבאית שלהם, של ועדת אגרנט. הם כותבים שלמדינת ישראל יש גבולות ארוכים, אז היא צריכה צבא יבשה גדול, שיגן על הגבולות. ומאחר שישראל צריכה לקבל אספקה מאמריקה, כי אין לה מספיק אספקה, היא צריכה חיל אוויר גדול, שיגן על קו האספקה הזה. זה רמה של ילד בכיתה ו! בשביל זה צריך חיל אוויר?! להגן על המטוסים האמריקאיים, שיביאו אספקה לביר גפגפה?! ככה נכתב בדוח. אני רוצה שיפרסמו את הדוח. הכול יצוף. אם האמת תצא: די לי. אני לא מחפש להרוג את זה ואת ההוא. אבל, אני הולך לחפש את משרד הפרסום שעשה לי לינצ’ים. אני יודע מי משרד הפרסום. יש לי הוכחה בכתב. אנשים אני לא מחפש. זה נגד האופי שלי. הם מתו, ואי אפשר לטפל במתים. אני כאן כבר תשע שנים… כמעט הגעתי למה שרציתי… והפסדתי את זה… אנסה עוד פעם".

בקתת קנים. לא רחוק מהמכרה ניצבה בקתה, והיה אפשר לראות ממנה את מורד הנהר. כבר שלוש פעמים גורודיש הטה את מורד הנהר, בשביל להיטיב את כריית היהלומים. לשם כך הפעיל ציוד מכני כבד ועשרות פועלים מתמחים בהטיה. ללא הועיל. המכרה מסרב להניב שפע יהלומים. מניב מעט, פה ושם, קמצן. זה זמן שגורודיש מתפלל אל הנהר, בעברית. הבקתה עשויה קנים. מרפסת קטנה מקיפה אותה מארבעת עבריה. אף המרפסת עשויה קנים, נתמכת ברגליות עשויות קנים. מלאכת הקנים טובה, צפופה, מעוררת אמון ביכולתה לשאת בני אדם וחפצים כבדים. הבקתה היא ביתו של גורודיש כאן. הוא מחזיק גם דירה בבאנגי. החובות על המכרה, והתפוקה הדלה, מכריחים את גורודיש למכור את העסק. הוא לא יראה כסף מהמכירה: רק מחיקת חובות. עד אז, עד המכירה, הוא בעצם שבוי. שלטונות באנגי לא מניחים לו לצאת את הארץ, עד שישלם להם את חובותיו על דמי הזיכיון, על ההכנסות שהיו לו, ועוד. רק באישור השלטונות ייצא את באנגי. שבוי. מכירים אותו היטב בבאנגי. הוא הגנרל הישראלי שהשתגע. או הגנרל הישראלי העני. או הלבן שנכשל בניסיון לשדוד את טוב הארץ. עמדנו שעה קלה על המרפסת, פנינו אל המכרה, והבטנו בילידים שבידיהם נפות. גורודיש דיבר על אפשרות שמלחמת יום כיפור היתה קונספירציה ישראלית, אמריקאית ומצרית: לתת למצרים לעבור גדה, ומשם להגיע להסכם שלום, אבל עם תחילת הפלישה זה כבר ברח מהידיים, דינמיקה של מלחמה, אתה יודע. בפינת הבקתה ניצבה מיטה מחופה כילה. מתחת למיטה מזוודה מלאה ביומני מלחמת יום כיפור. העתקי יומנים. תמיד העתקים, ליתר ביטחון. העתקים על גבי העתקים. המושג “מקור” איבד את תוקפו. וגורודיש דיבר על ההקלטות מהמלחמה, 120 שעות הקלטה של מהלכי קרב, כעל נשקו המיוחד, נשק יום הדין שלו. ההקלטות, לדבריו, הן אמת המלחמה ההיא. הן מעידות על המהלכים נגדו תוך כדי המלחמה, על האופן בו סבבו אותו בכחש, כרו את מפלתו. ההקלטות מוצפנות במקומות בטוחים. “הם” לא יכולים לשים עליהן יד. כל הקלטה הועתקה פעמים אחדות. “נשק יום הדין”: ביטוי שלו, לא שלי. גם ההשוואה לנביא זכריה, שלו. דם הנביא פיעפע ופיעפע.

מופע משה דיין. ניסיתי לדחוק את גורודיש לשיחה על מופע משה דיין בנפשו, לא רק בחייו המקצועיים. על דיין כדמות אב. ללא הועיל. הוא דיבר ודיבר על דיין, פירט את תוכניתו לרצוח אותו ביריית אקדח, דיבר על דיין המשליך אותו לכלבים, ועל דיין כהשראה, כאידיאל. אבל לא על דיין כאביו מולידו (המומצא). אני קורא את השורה שזה עתה כתבתי, ואני כבר נקוט בפני עצמי: איזה קיטש פופוליסטי (“כאביו מולידו”)! פסיכולוגיה בגרוש! די בשלושה ימים בשביל לפלוש כך לנשמת אדם?! מה שאנשים מרשים לעצמם. ובכל זאת לא מחקתי. משה דיין, מבחינת גורודיש, היה כל מה שנכתב לעיל. מבחינת גורודיש: משה דיין אברהם, גורודיש יצחק. עקדת יצחק לא נמנעה, הפעם.

תוך שלושה ימים. גורודיש על דיין: “מאיפה אני מכיר את דיין? הייתי מפקד חטיבה 7 לפני ששת הימים. הוא עשה סיור ביחידות. אני רציתי להילחם. צה”ל לא שש להילחם לפני ששת הימים. אמרתי לו, עם מי יש לנו עסק? עם המצרים האלה?! תראה, יש 500 ק“מ ממני לתעלה, ואם אני צריך לנסוע 500 ק”מ, לשרוף את השרשרות, לשרוף את הדלק, לעייף את האנשים ולהילחם שם, יש לי סיכוי קטן לנצח. אבל כשהמצרים באים אלי, והם עשו את ה־500 ק“מ, אני דופק אותם. והוא שאל, ‘כמה זה ייקח שלושה ימים?! אני נשאר אתך’. ואני אומר לו, יש לי תנאי אחד. והוא אומר לי, ‘בסדר, אני לא אתערב בניהול המלחמה’. אם אתה לא מתערב, אמרתי לו, אתה אתי בזחל. למחרת מינו אותו שר ביטחון. פגשתי אותו אחרי המלחמה בביר גפגפה. ואני אומר לו, אני חייב לך התנצלות, לקח לי ארבעה ימים. הוא חיבק ונישק אותי. זו היתה ההיכרות שלי אתו. הייתי כל שבוע מוזמן אליו הביתה. הוא ייעד אותי להיות הרמטכ”ל הבא. והוא הוציא אותי להורג. אני הייתי כפרתו ביום כיפור 73‘. ב־67’ הערצתי אותו. ברגע שהוא התמנה שר הביטחון, נשבה רוח אחרת בצבא. אבל ביום הכיפורים, דיין בא שבור. הוא היה מדבר כמו זקנה, פוכר אצבעות, נותן ‘עצות מיניסטריאליות’, מכין אליבי, מייעד אנשים ככפרות לעצמו".

טווח המבט. ממשלת ישראל הגבילה את טווח המבט של ועדת אגרנט: המידע המוקדם על כוונות האויב, הכוננות, ההיערכות הכללית, ופעולות צה“ל עד היום השלישי של המלחמה. רק עד היום השלישי. רק המידע, הכוננות וההיערכות – לא המנטליות הפוליטית, לא יחסי צבא־ממשלה, לא ההיסטוריה הפוליטית הקרובה, לא ההשראה של המנהיגים. היום, 2004, סביר להניח שוועדת חקירה היתה פורצת את הטווח שקבעה לה הממשלה. אבל ועדת אגרנט היתה צייתנית. הוועדה התמקדה בדרג הצבאי. נחרת זעם החלה מתנחשלת ברחוב הישראלי: גולדה ודיין ינוקו, ואילו אנשי הצבא ייצלבו. ובכל זאת, איכשהו, אולי מתוקף אימה צבורה ביחס לשופטי בית המשפט העליון, עדיין נזהרנו בכבוד הוועדה. במבט לאחור הדרג הצבאי היה נאיבי. ההכשרה הצבאית הממושכת והענפה לא יצרה אצל הקצינים אפילו מנגנון הגנה אינסטינקטיווי, שלא לדבר על מנגנון מושכל מודרני, מנגנון תגובה מול הוועדה, המערכת, הניב המשפטי, מלחמת המוחות, שדה האינטרסים, העולם שבחוץ. נאיבים, בסך הכול ההופעה בפני הוועדה, לפחות עד הרבע הראשון, היתה בעיניהם כהופעה בפני חוג עיוני די ידידותי. הדרג הצבאי (דדו, זעירא, גורודיש ועוד) הופשט בוועדה מכוחו, הופשט מיד, על הפתח. הופשט גם בעזרת דברי מליצות קלות, או הבעות חן. הקצינים אמנם חשו שכוחם הנו בעצם חלק בלתי נפרד מזכותם, מזכויותיהם, אבל לא ידעו איך לתרגם את זה בפועל. כוחם נותר מחוץ לאולם הוועדה. הנה, אגרנט הורה להם להופיע ללא עורכי דין. בשביל שלא להאריך את עבודת הוועדה. הקצינים לא הבינו שהם מוותרים על זכות אזרחית ואנושית אלמנטרית, כי מוכי גאווה שכמותם, אומללים שכמותם, הם לא חוו עצמם כאזרחים רגילים. גאוותם מימים ימימה הכשילה אותם. אנחנו, העם, ביצרנו את גאוותם מאז מלחמת ששת הימים. משה דיין הופיע בפני הוועדה נתמך בעו”ד אליקים רובינשטיין.

“אין איש”. הוועדה פעלה למעלה משנה: גורודיש ניסח גרסה הפוטרת אותו מהאחריות המרכזית, ומטילה אותה על זולתו. הוא פירט את הגרסה בפני לא מעט אנשים. ניסה אותה עליהם. ואחדים מהם, לא מתוך זדון, אמרו לו שהיא יציבה, אפקטיווית. לעתים, תוך כדי הצגת הגרסה, גם גאתה בגורודיש רוח עזה, משבשת סדרים, וגם רוחו שפלה מאוד. עלה חשש שישלח יד בנפשו. הרי הוא חי רק בתנאי שהוא “גורודיש”. התנאי אזל והלך. בספטמבר 91' נפטר מדום לב במילנו. גורודיש האמין ביומנים פרטיים, והרבה לכתוב בהם תקצירי פגישות, מחשבות, תוכניות. בבאנגי, במעין משרד שלו, ביקש ממני לעיין באחד היומנים (מחברת), בקטע מסוים שנועד לתמוך בגרסתו שלא היה יכול להכין את הכוחות לפלישה המצרית, כי אך זה עתה נכנס לתפקיד (דרום) – ותוך העיון קראתי, ברשותו, בדפדוף, דברים נוספים, מתום המלחמה ועד ועדת אגרנט, והנה גורודיש מרבה לכתוב לעצמו, לאחר פגישות עם אנשי ציבור, עיתונאים ואנשי צבא: “אני לבד”, “אני בודד”, “אין איש”.

קונספציה ומחדל. הוועדה ניקתה את הדרג האזרחי (גולדה ודיין) מאחריות והטילה אותה על הגורמים הצבאיים (דדו, גורודיש, זעירא). את שני האחרונים המליצה להעביר מתפקידיהם. דדו נאלץ להתפטר. מאוחר יותר, נמתחה ביקורת חריפה על זיכוי הפוליטיקאים, ועל כך שלא ניתנה זכות טיעון לקצינים. גולדה לדדו: “אתה מפקד מהולל”. דדו לאלופים: “צר לי להיפרד בנסיבות אלה”. “קונספציה” ו“מחדל” השתרשו בלקסיקון הלאומי.

יהודה המכבי: פרטים. ב־67‘, במלחמת ששת הימים, והוא בן 37, גורודיש, לימים האלוף שמואל גונן, היה יהודה המכבי החדש. הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו. העיתונות מתעדת את עלייתו ונפילתו של גורודיש ב־73’: הוא החייל הטוב, החשוף בצריח. אבל מ־73' הוא מהות מסובכת, מסבכת, חדשות רעות, קרבן, אובססיה. חלק מן הכתבות והפרופילים של גורודיש כולל באופן פחות או יותר קבוע תקציר ביוגרפי ידוע, שהוא, לאמתו של דבר, עיסת מליצות ועובדות. מאז מלחמת כיפור 73‘, על רוב המסמכים הביטחוניים המונפקים החוצה, לעולם, זרויה, בעינינו, איזושהי מופרכות. אנחנו מפקפקים בתקצירים ביוגרפיים שהמערכת הביטחונית מנפיקה לתקשורת, לכותבי היסטוריה, למכוני מחקר, לעולם. יש בהם, בהגדרה, דבר־מה מתעתע, מסתיר, מוחק או מעצים, מנפח. תערובת של ביוגרפי, עובדתי, הערכתי, פרשני. תערובת הנחזית כמדויקת, בעוד מטרתה למנוע ממך לרדת לעומקה, ולגרום לך לקבל אותה כפי שהיא, ולהפיץ אותה הלאה. הנה תקציר גורודיש: "האלוף שמואל גורודיש נולד בווילנה 1930. עלה ארצה בגיל שלוש. בגיל ארבע החל ללמוד בחדר, בירושלים, מאוחר יותר, למד בישיבות ‘מרכז הרב’ ו’עץ החיים’. חבר ‘הגנה’, חניך ‘בני עקיבא’. מאוחר יותר, לתקופה קצרה, פקיד עזר ב’בנק המזרחי‘. אביו מוכר רהיטים. אמו עבדה בבית יציקה. תלמיד שאפתן. מפתח עצמאות חשיבתית. במלחמת השחרור נלחם בגוש עציון, בירושלים, בנווה יעקב. בעיצומה של המלחמה עבר לחטיבת הראל. נפגש לראשונה עם הטנק. השתתף כסמל מחלקה בכיבוש הראשון של צומת רפיח בידי המצרים. כשפורק הפלמ“ח, עבר ליחידת טנקים. נפצע פעמים רבות. היה טנקיסט בחטיבה 8, גדוד 82, בפיקודו של סגן אלוף שאול יפה. השתתף בפעולות תגמול באזור לכיש. נפצע. קיבל צל”ש מהרמטכ"ל משה דיין. ב־67’ התפרסם כ’חשוף בצריח' (ספרו של שבתאי טבת) וכונה ‘פטון הישראלי’. לאחר מלחמת יום הכיפורים נפרד גורודיש מפקודיו שנפלו במילים אלה: ‘ואתם הולכים ובוערים הולכים ובוערים’. גורודיש, מפקד פיקוד דרום, נשפט בחומרה רבה על ידי ועדת אגרנט, והודח מתפקידו על ידי משה דיין, שר הביטחון, קודם שקמה הוועדה. עם פרסום הדוח, יצא לעיתונות. מלחמתו בדיין, בוועדה, ובמערכת הפוליטית לא הסתיימה. היום כאזרח, אלוף (מיל') שמואל גונן איש עסקים, פעיל בקיסרות המרכז אפריקאית, בעל זיכיון לכריית יהלומים. בעסקיו השונים היה שותף עם מנו שקד, לשעבר קצין צנחנים ראשי, ועם, בהרכבים שונים, ה“ה פילץ, אילין, פלאטו־שרון. ב־78' הצטרף למפלגת חירות”. גורודיש על ועדת אגרנט: “ואז הבנתי שאני הוא השעיר לעזאזל. צעיר הבנים, אני, השעיר לעזאזל. הם, דיין, בחרו בי כקרבן ראשון, עיקרי, כי הייתי אלוף צעיר, תמים, חסר גב פוליטי. בחרו בי כאמצעי לסכסוך המתפתח שלהם עם אריק שרון. אני הלוא תבעתי להעמיד את שרון לדין על הפרת פקודה. מבחינתם, הייתי אמצעי, כלי”. אגב, לא מיותר להוסיף לתקציר הביוגרפי הנ"ל שגורודיש נודע כמפקד קשוח במיוחד, ואף נוטה לאכזריות חינם.

תהילת עולם. איתן הבר, “ידיעות אחרונות”, 26.5.72. הכותרת: “גורודיש”. מתוך הכתבה: “עשר חטיבות מצריות טחנה אוגדת טל במלחמת ששת הימים. חלק ניכר מן המספר הגדול הזה נדרס בשרשרות הטנקים של החטיבה ששמואל גורודיש היה מפקדה. מעשרה קבין של לחימה עיקשת ועקובה מדם נטלה חטיבה זו את חלק הארי. 71 מפקדים וחיילים שילמו בחייהם עבור ניצחון שלא היה כמותו. בארבעת ימי קרבות ללא הפסקה אחת שברו גורודיש ופקודיו את מפרקתו של הצבא המצרי וזכו לתהילת עולם”. סוף ציטוט איתן הבר.

הנשק הסודי. “מעריב”, 20 ביולי 73; כתבה של יעקב ארז, הכותרת: “הפעלנו את הנשק הסודי שלנו, את גורודיש”. מתוך הכתבה: “מחצית השנה אחרי מלחמת ששת הימים החריפה המתיחות ברמת הגולן. הכוחות הסוריים עברו לכוננות. סימנים שונים העידו, כי בראשית שנת 68' הסורים עלולים לפתוח באש וליזום התלקחות. המטכ”ל נקט פעולה. חטיבת הטנקים של מי שכונה אז ‘שמוליק’ הועלתה במהירות לרמת הגולן… וכשנכחו הסורים כי מולם ניצבת החטיבה שהתפרסמה בקרבות סיני, שבראשה עומד גורודיש, התפוגגה המתיחות, והרגיעה שבה לגבול ישראל־סוריה. ‘הפעלנו את הנשק הסודי שלנו, את גורודיש. הסורים נרתעו ממנו’, אמר באותם ימים קצין בכיר. גורודיש, הלוא הוא האלוף שמואל גונן, המכהן החל מיום א כאלוף פיקוד הדרום. הוא ממוצע קומה ומוצק. מבטו חודר ונוקב. קולו הקשה נוטה להצטרד… אתה לעתים נרתע מן העוצמה החבויה בו, חושש ממנו. הוא אלוף לוחם… הוא אינו שולח אנשים לשדה הקרב. הוא צועד בראשם… הוא נפצע בטנק חשוף בצריח… בתום המלחמה, במסדר שנכנס כבר להיסטוריה, הוא הודה לפקודיו. אחי גיבורי התהילה, קרא להם, הישרנו מבט אל המוות והוא השפיל מבטו".

קונסול רומאי מודח. מההדחה עד לנסיעה לאפריקה, גורודיש הסתובב כאן כרוח רפאים אוחזת תיק משרדי. רוח שהודחה מהחיים. רוח שנפלטה מדלת מסתובבת. לא רוח ראשונה ולא אחרונה. פתאום דמותו נעשתה גוצית מכפי שהיתה. פתאום שנותיו ניכרו בו. פתאום ישב עם בני אדם שעד כה היו שקופים בעיניו, ותינה צרותיו בפניהם. אנשים שלא שירתו בצבא שמעו ממנו מהלכי קרב נפתלים של מלחמת כיפור. ושמעו שמות מפקדים, מסלולים, כלי נשק. הוא תמיד ציין לטובה את חיים בר־און ז“ל: “הוא היה ראש הלשכה של יגאל אלון, והוא עזר לי מטעמו של יגאל, ומטעמו שלו. אני לא יכול לשכוח את זה”. לעתים, בבתי קפה בירושלים או בת”א, כשראיתי אותו ממרחק של, נגיד, 20 מטר, ראיתי סוכן ביטוח, או סוכן מכירות, עד שראיתי שזה גורודיש. ב־78‘, יעקב אגמון ריאיין אותו ל“מוניטין”: גורודיש נגד ועדת אגרנט. ליועץ המשפטי לממשלה דאז הוצע להעמיד אותי למשפט (כעורך “מוניטין”) על פרסום הדברים, בגין פגיעה וכו’, הוצאת דיבה וכו‘. לא היינו מיודדים אז. מבוגר ממני בהרבה. לא באותם חוגים. לא הייתי אצלו בצבא. אבל בכל זאת: שלום, שלום. איש עייף עם תיק גדול בערים הגדולות של ישראל, לבד. הדיבור שלו אז היה אופורי. לאט לאט מעורר חרדה אצל בן שיחו. היו לו נאמנים בכל הארץ. לא מחתרת נאמנים. סתם נאמנים טובים, חלקם בגלוי. הוא נע בארץ, מפה לשם, בין נאמנים, כמו קונסול רומאי מודח, המנסה לחדש את כוחותיו. חלק מנאמניו נרעש מעצם הפגישה אתו עצמו. עד היום היו נאמניו מרחוק. לא העלו בדעתם שאי פעם ישהו במחיצתו יותר מחמש דקות. לא העלו בדעתם שישהה בביתם או בבתי העסק שלהם. והנה הוא פה, הוא עצמו, האלוף גורודיש בעצמו, לשעתיים, לשש שעות, מולם, מדבר אתם, ממש מדבר אתם. מזיע, נחלש, מקלל, לוחש, מאיים, מקונן, ניחר, חנוק, מקופל, מופשט מכוחו. הרי עד כה היה בעיניהם אדם־אל. ולעתים הפריז בפניהם בשבחיהם שלהם כאנשי מלחמה, בשביל לחבב עצמו עליהם, בשביל לעשות אותם שותפים, כאילו מפלתו מפלתם ממש. בימי המקרא הם היו מציעים לו את בנותיהם. כך נע ונד בישראל עד לנסיעה לאפריקה. גורודיש נפטר ב־91’, והוא בן 61.

מה הם ראו. עד לנסיעה לאפריקה, לאחר פרסום דוח אגרנט, גורודיש נפגש עם עשרות פוליטיקאים ישראלים, אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, אנשי משפט, בשביל לעורר את לבם אליו. מה הם (רובם) ראו כשראו לפניהם את גורודיש מופשט מכוחו, מכבודו, תועה במערכות החיים שמחוץ לצבא, לאחר דוח אגרנט? הם ראו חלל, לא כלום, חורבה, סרח, רוח, ריק, מת מהלך, נזק, מטרה נקובה, אין חפץ, קבר, חשֵכה עבה, לא מניב, עבר, סרק, טירדה, עיכוב, עוד סיפור, עזובה, גוף מוכה. וגורודיש לא ראה, והאמין באחדים מהם. בחיים שלאחר דוח אגרנט ניטלה מגורודיש תבונת החיים הפשוטה. ואחדים כן שיתפו אתו פעולה לקראת “משהו עסקי” אך השתמטו ממנו, כשגילו עד כמה תובעני הקשר אתו. ועם אחדים התחיל לעסוק, וביניהם פלאטו־שרון. באותה תקופה פגשתי אותו פה ושם, לדקות אחדות, פעם פעמיים לחצי שעה: הייתי ברשימת מכותבים שלו, בהיותי עיתונאי ועורך, רשימה לא סלקטיווית, נגועה בהיסטריה. גורודיש דיבר עם כמעט כל מי שהסכים לשמוע אותו. הוא היה הדובר הראשי בשיחות. דובר בלוע, עומד להתרסק. גורודיש: “אחרי הוועדה התקשרתי לעיתונים, רציתי לדבר עם עיתונאים, רציתי להיאבק. אף אחד לא הסכים לדבר אתי, חוץ מאורי אבנרי. הוא דיבר אתי. אני לא אשכח לו את זה לעולם. השני, היה זאב שיף, אחרי הרבה זמן, אחרי חודשים. הייתי לגמרי לבד… גלילי סידר לי פגישה עם גולדה. הייתי אצלה, סיפרתי לה את הכול, מהתחלה עד הסוף. אצלה בבית. הכניס אותי בחור צעיר, שומר ראש, נחמד מאוד. הייתי מזוין, לא ביקשו ממני את הנשק. כל הזמן הייתי מזוין. לא הייתי מסוכן לציבור, לא היה צריך לדאוג. אני מספר לה מה עשו לי. היא מקשיבה לי, מקשיבה לי, מקשיבה לי, ואומרת לי: ‘בוא תשמע, אני לא יכולה להגיד לך עכשיו הרבה. אני לא רוצה שזה יישאר ככה. אני אכתוב לך מכתב’. שמחתי כי מכתב מראש ממשלה, שמקל או מרכך את ההדחה, היה חשוב לי. המכתב הזה מעולם לא הגיע”.

תצלום עם גולדה. הבאתי אתי לבאנגי תצלומים אחדים מהמלחמה ולאחריה. הבאתי גם מוזיקה ישראלית וספר של א“ב יהושע. גורודיש מעולם לא קרא יותר מעמוד אחד של יהושע. קרא כל ימיו סיפור אחד של עוז. יהושע ועוז לא היו מבחינתו מקור. כלומר, מבחינתו לא היה בהם ערך מפענח. סיפורים, סיפורים יפים או לא. מבחינתו, שום דבר שמפענח את הישראליות. במשך השנים גיליתי שאין זה, היחס לספרות הישראלית, מיוחד לגורודיש. הספרות הישראלית, ובפרט יזהר, שמיר, עוז ויהושע, היתה בעיקרה מין אמצעי, כלי, בידי מנהיגים ואנשי צבא. לא קשר מהותי. לא טקסט מכונן. היו אתו בבאנגי קובץ של ר' נחמן מברסלב (סיפורים), שערך ועיבד פנחס שדה, ו”מורה נבוכים" של הרמב“ם. בדידות האדם, נוסח ברסלב, היתה קרובה ללבו. אבל הוא התקשה להרחיב דיבור ממשי על ר' נחמן. חשדתי שאינו מכיר ממש את שיטתו של ר' נחמן, ואינו שולט במילונו. והבאתי אתי תצלום של גורודיש עם גולדה מאיר באום־חשיבה, מיד לאחר המלחמה. תצלום של דובר צה”ל. גולדה במשקפי שמש, שרוולים קצרים, אוחזת תיק, וגורודיש במשקפיים החצי אטומים, ומסביבם חבר’ה, והכול צועדים כבסיור שטח (נוף). אני מתמחה ב“קריאה על פי תצלומים”.

מותר להרחיב את הדיבור על התמחות זו, אבל לא הפעם. גורודיש לא הבין מה אני רוצה ממנו. זה בסך הכול תצלום של דובר צה"ל, מה אתה רוצה ממני? זה גולדה ואני וכמה חבר’ה וכמה עיתונאים באום־חשיבה, זה מה שזה. מקסימום, מקסימום, אתה יכול ללמוד מהתצלום על כוונות הצלם, מתודעה שלו, או ההכשרה שלו, עזוב אותי מהתצלום הזה. אמרתי לו שלפי לתצלום הזה, הוא, יום יומיים אחרי המלחמה, עדיין לא מנחש מה מחכה לו. לפי התצלום הזה: הוא מנסה להאיץ חזרה לשגרה, כדי להתגונן בתוכה. הוא דחה את הפרשנות שלי. גורודיש, בבאנגי, הדחיק את העובדה שהוא הציג אז, באום־חשיבה, בפני גולדה, את ההיסטוריה של המלחמה באופן מרוכך, מטעה, כאילו היא דודה קשישה, חסרת אינטרס אישי בסיפור. כאילו ההצגה שלו את הדברים היא שתתקבל, מכוח אישיותו. הונאה עצמית למחרת המלחמה. כמיהה להבטיח את הסדר הישן, להיכלל בו, לעשות את שהיה ללא היה, או לפחות למזער אותו מיד.

מלכודת? אבל היו תצלומים שבפניהם גורודיש לא עמד ככה. מאחד מהם, אני חושב, נולד רעיון עסקת “האש והעצים”. וליתר דיוק: בתצלום מסוים ניצבו מול הצלם, בעת הפוגה במלחמה, עשרה קצינים וחיילים, וכשגורודיש הבחין, בעזרת זכוכית מגדלת, באחד מהם, נולדה אצלו עסקת “האש והעצים”. לא יכולתי להבחין במי הוא מבחין, כי הוא הסמיך את התצלום לפניו שלו. עסקת “האש והעצים”: מישהו מחוגו של גורודיש הציע עסקה, שבסופה גורודיש יחזור לישראל? ההקלטות ההן תמורת סוף הרדיפה? גורודיש עצמו יזם את זה? הוא התעייף? זו מלכודת? “הם” מעוניינים בהקלטות מאום־חשיבה שגורודיש הצפין איפשהו? מי זה “הם”?

לרצוח את דיין. שלושה ימים, יום ולילה, עם גורודיש בבאנגי, בירת הרפובליקה המרכז אפריקאית, לראיון־חיים שיתפרסם בגיליון מיוחד של “ידיעות אחרונות”: 20 שנה למלחמת ששת הימים – מה קרה לחשוף בצריח? איפה גורודיש? הריאיון פורסם ביום ו, וקדמה לו ידיעה ביום ה, שעיקרה הודאה של גורודיש על כוונתו לרצוח את משה דיין. גורודיש: “היו ימים שחשבתי ללכת לרצוח את משה דיין. הוא היה מאחורי הכול. לא דדו. הוא ‘הוציא להורג’ גם את דדו. היינו כלי משחק בידו. בן יונה ערמומי, אכזר. דדו נשבר. רציתי לרצוח אותו, ואם לא הייתי בעל הכרה פוליטית, הייתי הורג את דיין. שיהרגו אותי אחרי זה. הייתי הורג אותו. לאחר ההשעיה שלי מפיקוד דרום, ב־73‘, חודש אחרי תחילת המלחמה, תיכננתי לרצוח אותו נפש. פשוט כך. אני מזהה עד היום את הכול בדיין. עצר אותי רק דבר אחד: שהוא שר ביטחון ואני איש צבא, לא יכולתי להרים יד על המערכת האזרחית. זה לא הגיע לדרגה של החלטה שכלית. בהחלט הגיע לדרגה רגשית. והיה לי תכנון. אני רציתי להרוג את דיין. להגיע לקריה ולהיכנס ללשכה שלו. לא היתה שום בעיה להיכנס למשרד ולהרוג אותו. תמיד נשאתי נשק. ושומרי ראש וכל זה, בשבילי זה בדיחה. אני יורה הרבה יותר טוב מכולם באקדח. לא היתה לי בעיה להרוג מקרוב. הרגתי מקרוב. נכנס למשרד שלו, מוציא אקדח ויורה בו. לא אומר לו מילה. בלי נאומים. כלום. שום מילה מסתכל לו בעין, ויורה. בין העיניים. אתה לא תופס שאם הייתי הורג את דיין, הייתי נכנס להיסטוריה אחרת, הרבה יותר טוב. העם היה מבין פתאום מה קרה. העם היה מבין שדיין הקריב אותנו, אותי. פשוט הקריב, זרק לכלבים. בגד בחיילים. הציל את עורו שלו. אני מדבר אתך ברצינות. יכולתי להיכנס אליו תמיד. גם אחרי שהודחתי נכנסתי. יש לי יומן מהתקופה ההיא. כל שיחה שהיתה לי, הרי הלכתי לראות את כל השרים. כל שיחה שהיתה לי רשמתי. כל שיחה אתו רשמתי. אמרתי לו, בשיחה פנים אל פנים, למה הדחת אותי? למה הדחת אותי? בן אדם, מה אתה רוצה ממני? והוא אומר לי, תראה, לא פרסת את הכוחות, והבעיה של העיר סואץ. אני אומר לו, על פריסת הכוחות אתה יודע שזו היתה החלטה לא שלי; והעיר סואץ, אני לא אמרתי לתקוף את סואץ. לא ככה אמרתי לתקוף את סואץ. והוא אמר, נכון אבל אתה היית אלוף פיקוד. הוא פשוט זרק אותי לכלבים. הייתי ‘הכלב’ הצעיר ביותר מבין האלופים. את דדו הוא ריסק לאט, עד מוות. הקרע בינינו התחיל כשדיין אמר לי, במלחמה, תתקוף את ‘ליטוף’, אני צריך את זה מבחינה פוליטית, להחזיק את שני הצדדים של האגם המר. ואני אומר לו, אני לא הולך ל’ליטוף’, יהיה אסון שם. כולם יושבים, 14 או 16 קצינים. אתה מכיר את תת־אלוף אשר לוי? היה נוכח, תשאל אותו. את דוד גדליה אתה מכיר? הוא היה נוכח, תשאל אותו. זה ישנו ביומן רל”ש שלי. היומן אתי כאן, בבאנגי. הנה הוא. תקרא בעצמך. אז דיין אומר לי, אני רוצה שתיתן לאריק לתקוף את החיץ. ואז הוא מוסיף: למה אריק לא תוקף. הפיקוד הוא מאורה פוליטית. כולכם נגד אריק. אני לא הייתי חבר מערך, לא אחדות העבודה, לא חירות, לא בעד אריק, לא נגד אריק. לשלוט באריק, אני לא יודע מי יכול. אני לא. גם דיין לא. אריק לוחם, אבל הוא לוחם מה שהוא רוצה, לא מה שאומרים לו. אז אני אומר לדיין, אנחנו לא ניקח את החיץ. אני צריך להוציא אוגדה מכיתור הארמיה השלישית בשביל ללכת לחיץ. אני לא מוציא אוגדה מהכיתור. פקודת הכיתור היתה פקודה שאני נתתי, יש לי ההקלטה. כולם אמרו לי: לא. הרמטכ“ל לא אישר, ואני אמרתי, אני עושה כיתור. בגלל הכיתור השגנו את התנאים שהשגנו. אז דיין אומר לי, האמריקאים לא ששים לפתוח בשיחות עם ‘המפה החדשה’. אני רוצה, אני מבהיר לך, אני רוצה שאריק יצלח לחיץ ושתיקח את ‘ליטוף’. אמרתי לו: לא. אז הוא אומר, אז אתה לא שומע לי. אמרתי לו: לא. הוא קם ללכת. לא ליוויתי אותו. זה היה הריב. התחלת הקרע. מכאן החלה העריפה שלי”.

עסקת חליפין: האש והעצים. כשלושה חודשים לאחר שחזרתי מבאנגי קיבלתי טלפון מאדם שאמר לי: “זה בעניין האש והעצים”. כיוון שהתחנכתי על התורה, חשבתי מיד על עקדת יצחק. קבענו שיחה נוספת. עדיין לא הודעתי למערכת שלי על השיחה. לא היה על מה בדיוק להודיע. לאחר יומיים גורודיש התקשר ושאל אם מישהו שוחח אתי על האש והעצים. למחרת האיש טילפן ואמר שאם הם ייתנו לגורודיש לנשום בארץ, גורודיש מחזיר להם 120 שעות הקלטה מהמלחמה, שמוחבאות אצלו, הקלטות שמפלילות אותם כבני אדם ובמפקדים, וגורודיש חוזר ומתקפל כאן, בישראל, בשקט, באיזשהו תפקיד ציבורי או משהו כזה, ומה שהיה היה. על שיחה זו הודעתי למערכת שלי, והוספתי שאין לי מושג במה המדובר. לא ידעתי אז מה שידע עם ישראל כולו ב־2003: חלק נכבד מאותן 120 שעות מוקלטות פורסמו בעיתוני הערב, לאחר שנמסרו על ידי הקשרים של גורודיש. כעבור שבוע גורודיש צילצל וביקש שאפגוש את האיש. לא יכולתי שלא להיות גלוי אתו: תבין, שמואל, אין פה כבר שום “הם”, אין פה שום “הם” לעשות אתם חליפין שכזה, מה גם שאני עיתונאי ולא סוכן… תרחם על עצמך, שמואל, אין יותר “הם”… אל תסמוך על האיש הזה… מה זה כל הקיטש הזה של “האש והעצים”? תפסתם איזשהי הזיה תנ"כית?! וגורודיש אמר, אני מבקש שתפגוש אותו, אני הרי לא ביקשתי ממך דבר עד היום, וזה נוגע לא רק לי אישית, אלא גם לאפשרות שהיה דיל עם המצרים עד הגדה שלנו, אבל זה יצא משליטה, ברח מהידיים, אתה יודע.

משה דיין: גירוש ופיוס? מתחילת “האש והעצים” ליווה אותי פירוש נפשי אחד לדברים. פירוש על אחריותי בלבד. פירוש הדוחה את שגורודיש אמר לי בסוף “האש והעצים”. מה אמר? שזהו רק ניסיון גישוש, רק בדיקת ערנות. והפירוש שעל אחריותי בלבד? גורודיש הצעיר עטור התהילה, וגורודיש המבוגר בבאנגי, היו עקודים ל“משה דיין”, היינו לאיש עצמו ולתופעתו בחיי הנפש של ישראלים רבים, ובפרט של אנשי צבא. גורודיש, גם בבאנגי, מדד עצמו על פי “משה דיין”. הוא חי מולו. ומשעה שראה בבאנגי, לאחר תשע שנות גלות שם, שאין לו יכולת לחזור לישראל, נישא על גל אהדה עממי, ונתמך על ידי הון, גורודיש בנה לעצמו פנטזיה: דיין קורא לו בגלוי לחזור. הפיוס הגדול דיין־גורודיש. פיוס גברי, דרמטי, היסטורי. פיוס בין גברים שווי כוחות. בין גברים היודעים במה המדובר, מה היה באמת, מה חשוב באמת.

נשיקה באוויר. באנגי, שדה התעופה, מחצית מאי 87'. כ־10 שעות טיסה מפריז. שתי טיסות בשבוע. חברת תעופה אפריקאית, לא מאוגדת בארגון התעופה הבין־לאומי. אין לוח מדויק. 11 בלילה, לחות נוראית עוטפת כול, עוטפת מוח, משנה באחת קני מידה, מביסה. השדה מוצף שוטרים, חיילים, משמר הנשיא, אנשי צבא צרפתים. הכול חמושים, מחסניות בפנים. המקומיים קטנים, רזים, זריזים, מדיהם מעוטרים ומקושטים, חאקי. השדה מואר על ידי פרוז’קטורים גדולים נגד מטוסים, נגד טנקים. פני באנגי מושטחות, ארכיטקטורה מושטחת, הכול בגובה פני השטח. תאורת שדה התעופה פלורסצנטית: הראות משתבשת. מעבר לדלפק, במרחק 50 מטר, גורודיש. נורה יורדת, מקרית, מאירה את עיגול ראשו. הוא מנופף, מעביר אלי חום אנושי. מנופף כאל קרוב ששב מן העבר, ובאחת, כמו נמחק מרחק השנים, והכול מתבהר, דבר לא השתנה. אני מחזיר לו נפנוף, ושולח, כמו מטומטם, נשיקה באוויר. בקאמרון, לפני הנחיתה, לחניית ביניים, פתאום, מבעד לרמקולים שבמטוס, יצא קול גבוה־דק של זמרת אופרה. יצא, חי באוויר חצי דקה, ונעלם. בדיחה פרטית של הקפטן האירופאי, או טעות.

הקונספירציה: זה יצא משליטה. רק במבט לאחור, כשניסיתי להרכיב את חלקיה של עסקת “האש והעצים”, נזכרתי בשיחה בבאנגי על הקונספירציה, על מלחמת יום כיפור כקונספירציה. גורודיש: “פרופ' אהרונסון, שהלך אחר כך עם דיין לבחירות, כתב בעיתון כך שהיה אפשר להבין, בכל אופן כך אני הבנתי, שאני ודיין וזעירא ידענו שתהיה מלחמה. שהצבא ידע שתהיה מלחמה. ושבכוונה הקרבנו את התעלה להשיג שלום. פרופ' זאב שטרנהל, חבר שלי, בחור אדיר, אחד מל”ו צדיקים, דיבר אתי על זה. אמרתי לו, שקר. ושטרנהל הזמין אותי אליו הביתה, והזמין את פרופ' שמעון שמיר, ואת אהרונסון ועוד – ואני אמרתי להם שאני לא ידעתי, ואם תשאלו לדעתי, גם דיין לא ידע. כך עניתי להם. הייתי בתקופת הילדותיות הפוליטית שלי. אבל עם השנים הרעיון לא נוטש אותי. קשה לי להימלט מההרגשה שזאת היתה אפשרות קיימת. מניעיה? אולי, הם חשבו שתהיה מלחמה מוגבלת, רק על התעלה, וחשבו לא להכין את הצבא למלחמה הזו – אבל, זה הלך להם רחוק מדי, יצא להם משליטה. הם חשבו על מטרה מוגבלת: להעביר את התעלה למצרים. בשביל מה? כדי שיהיה הסדר אחרי זה. שים לב, אני לא אומר שזה מה שהיה. אני אומר שזה לא בלתי סביר. אני היום יודע, לא ידעתי אז, שכל יום היו ישיבות הערכת מצב בלשכת הביטחון, ודנו אם תהיה מלחמה או לא. ראש אמ“ן שיכנע שלא תהיה מלחמה… אתה זוכר, היה קונסול צבאי שנרצח בבירה מערבית. מי רצח אותו? ארגון טרוריסטי?! למה לא עשו את זה אף פעם לא לפני זה ולא אחרי זה? בקצונה מסוימת יש דעה שרצחו אותו מאנשינו, כי הוא ידע דברים שלא היה צריך לדעת. אתה מבולבל? אתה חושב שמשהו לא בסדר אתי? תחשוב. תנסה להדפיס את הקטע הזה בעיתון, תנסה… הצנזורה תכרסם אותו… אלי זעירא היה נספח צה”ל, תבדוק אתו את הסיפור. את השמועה. אולי הוא גם שמע שמועה. זה רק טלפון אחד לזעירא. מה זה בשבילך טלפון. לא תטלפן? אל תטלפן… דיין קרא לי חודש אחרי שהתמניתי לפיקוד דרום. אדם נוסף נכח בפגישה. והוא שואל אותי: ‘אם ניתן למצרים את התעלה, איך זה ישפיע על מערכת ההגנה של פיקוד הדרום? איך זה נראה לך מבחינה פוליטית?’ זה היה חודש וחצי לפני המלחמה. אלו היו המילים שלו: ‘והיה והם ייקחו את התעלה’, ו’היה וניתן להם את התעלה, נעשה הסדר, ניתן להם את התעלה'. אמרתי לו מה שאמרתי. אתה מבין את הקשר של השיחה הזו עם מה שאמרתי לך קודם? זה התחבר לי בראש הרבה יותר מאוחר. זה לא התחבר לי אז. לא, לא השתגעתי. הרי ידעתי שתחשוב כך. אני לא משתגע. אני גם לא בטוח אם זה נכון או לא".

גורו מפניו. זה אותו גורודיש שישראלים אמרו לעצמם: גורו מפניו. תשע שנים גורודיש נמצא כאן, כורה יהלומים. לבד, בודד, יחיד, כמעט ערירי. אחת לשנה ממית עצב, ללא הרדמה. העין נמשכת לפגמים. אני מנסה לגלות בו מום פיזי, חולשה שהצטברה במשך השנים. הוא בן 57, נראה בסדר, קצת בטן, סובל קצת מכאבי גב. שלושה ימים עשינו בבאנגי. העיר מוקפת כלום, מרחבי כלום, חושות, כפרי קש, דרכים, מדורות מזון עשנות, חיית שדה, חיילים. העברית של גורודיש עדיין ישראלית, מעט צבאית, תקנית. ישראלית היוצרת תקרת־שפה נמוכה. לעתים, ישתמש בשפת המקורות, בעברית ההיא. השימוש בעברית ההיא יוצר פרצי אור בודדים, מוארכים, יפהפיים. גוש המילים נסדק אז, מעט: יונה משולחת לאוויר הפתוח, עלה לשון קודש בפיה. אבל בדרך כלל השפה שלו ישראלית צחיחה, צבאית, ביצועית. הוא מאפיין את האנשים העולים בשיחות הארוכות בינינו: בחור טוב, סלע, לוחם אמתי, שמוק – כאילו הוא נזכר בהם מתוך מאמץ מסוים, משחזר מתוך האבק את ההיסטוריה המשותפת לו ולהם. כאילו האפיון מאשר את השם, חלק מהשם עצמו: “דדו סלע”. בשפה שלו דימויים קבועים: רכבת נוסעת, פלטפורמה, עם ישראל, נזרק, מצורע, דם. הוא האיש שנזרק לדבריו מן הרכבת הנוסעת, הורד מהפלטפורמה, הוגדר כמצורע, נשפך דמו. השיחות סובבות סביב מלחמת יום כיפור, כריית יהלומים, אובססיות, תוחלת אישית, גורל, בדידות. השהייה שלו בבאנגי היא הכרעה על בדידות. בשיחות חוזרים המושגים והשמות: שובך יונים, פריסה, חתול מדבר, סדין אדום, דיין, דדו, שרון, תקיפה. גם המושגים יוצרים תקרה נמוכה. במשך שלושה ימים התנחלנו תחת תקרה נמוכה.

לשונו של גורודיש. אחת ההפתעות המרות של גורודיש, אחרי ההדחה, היתה בתחום הלשון (השפה). לאחר עשרות שנים בחסות הלשון הצבאית, שנים בסך הכול בטוחות, גורודיש הודח ללשון אזרחית, מצד אחד, ולנגישת הלשון הצבאית, מצד אחר. המערכת הצבאית המדיחה אותו, הפעילה נגדו את לשונה גם לאחר הדחתו, בשביל להעצים את שלילתו, את חטאיו, את אי התאמתו לה. ואילו הלשון האזרחית, שהיתה זרה לו עד כה, לא נענתה לו כשנעשה אזרח, גם משום שבתודעתו נשאר איש צבא, והתנגד בכל מאודו להיותו אזרח. ואם הלשון היא האמצעי שבו אנחנו מקודדים רעיונות, חוויות, התנהגות פרטית ומחשבות, אזי גורודיש נעשה מחוסר שפה, או מגשש בין שפות. נעשה עילג שפה. תנועתו הוגבלה על פי מגבלת השפה.

פשוט עני. בלילה השני, בבר של המלון, שוחחנו על “מאה שערים”. שנינו ילדי השכונה. גורודיש קיצר מאוד בדברו על השכונה. הוא נפרד ממנה בבחרותו, ומאז היא לא בו. מבחינתו היא כמעט נתון טכני. גורודיש: “זיכרון ילדות מוקדם שלי? בשביל מה אתה צריך? פסיכולוגיה? קשה לי. אני זוכר שטיילתי עם אבא שלי בשבת בגבעת שאול, והוא אמר לי ביידיש: ‘גבעת שאול בויצאך שוואך (נבנית חלש)’. טיילנו, היינו הולכים ברגל הרבה פעמים. היתה לו חנות של רהיטים משומשים במאה שערים. לא תמיד היה כסף לאוטובוס. על כל מה שהיינו רואים, היה אומר: ‘אתה רואה את כל הכבישים האלה? האנגלים בונים את זה בשבילנו. אתה רואה את כל הבתים האלה? הם בונים את זה בשבילנו’. אמא היתה אישה קשת יום ממש. אידישע מאמע. היינו בית עני, פשוט עני. קשה לי לספר לך זיכרונות מילדות, כי הילדות לא נחרתה בי. היתה לי ילדות קשה. השתדלתי לשכוח אותה. לא נשארו לי משקעים מהילדות פרט ל’חדר‘. החדר, אני זוכר כל דבר שקרה לי. היציאה למסגרות הצבאיות או הפארה־צבאיות לא היתה גם ניסיון למצוא בית אלטרנטיווי. היה לחץ בבית. בבית עני יש לחצים. אבל לא ביקשתי בית חלופי. לא היתה לי חברה. החברה מ’החדר’ לא סיפקה אותי. אני מניח שאם הפנייה הראשונה היתה מאצ”ל או מלח“י, הייתי הולך לשם. 'עוד לא היתה לי השקפה פוליטית”.

בוקאסה. גורודיש: “הגעתי לכאן, לרפובליקה המרכז אפריקאית, דרך ישראלי אחד שעבד פה מטעם משרד החוץ, יואל ברקן. והוא כבר לא כאן. לא יודע איפה הוא. הלך לי לאיבוד בעולם. אחרי משרד החוץ הוא היה יועץ של בוקאסה, השליט. הגעתי דרכו. הגעתי כמו שמגיעים. מה אתה שואל? הגעתי. ניסיתי למכור פה מטוסי ‘ערבה’ של ישראל. ניסיתי למכור מטוסי תובלה, ובוקאסה הסכים לקנות. הצעתי לו שניים. הוא הביא אותי לישיבת ממשלתו. לא דיברתי אף מילה צרפתית. פה צריך מטוסים לתחבורה פנימית. עכשיו אין להם. הממשלה החליטה לקנות 4, לא 2. היינו מרוויחים הון כסף. וזה נקי, עסקה נקייה. בוקאסה שלח אתי משלחת לישראל. ישבנו בתעשייה האווירית. קיבלו אותנו יפה מאוד. טייס של בוקאסה הטיס את המטוס. הגיעו למשא ומתן איך לשלם. למחיר הסכימו. ראש המשלחת אמר שהוא מוסמך לאשר את המטוס, אבל הוא לא מוסמך לדבר על תשלומים. חזרתי לבוקאסה לדבר על התשלומים. אז הוא אמר, מון ג’נרל, אני הסכמתי לקנות, אני לא הסכמתי לשלם. אני מקווה שמדינת ישראל תיתן לי את זה בקרדיט. טוב, הלך פייפן. ניסו לעשות עסקת ברטר: בוקאסה יספק עצים או קפה. אבל אף אחד לא סמך עליו בעולם, והעסקה בוטלה”.

המשך בוקאסה. גורודיש: "אז בוקאסה קרא לי ואמר לי, ‘תשמע, ממה אתה מתפרנס, אם אתה רוצה להתפרנס ממכירת מטוסים אז אל תחשוב שאחַי, נשיאי אפריקה, שונים ממני. לא תרוויח. בוא תישאר אצלי, אני אעשה אותך איש עשיר’. אמרתי לו, מה אעשה אצלך? הוא אמר, ‘תהיה יועץ שלי. אני צריך גנרל ישראלי שייעץ לי’. אמרתי לו, תראה זה מסובך, אני אלוף במילואים, אני צריך אישור של ממשלת ישראל, דבר ראשון, והיא תיתן או לא תיתן, אנחנו לא יודעים. דבר שני, האם נאה לך שגנרל זר ייעץ לך? “הוא אומר לי, ‘מה אתה מציע?’ ואני אומר, אני אשאר פה, אני אעשה פה עסק, וכשתצטרך אותי תקרא לי. חוא אומר, ‘טוב מאוד, מה אתה רוצה לעשות?’ ואני אומר לו, יהלומים. שמעתי שיש פה יהלומים. אז האמנתי שיהלומים, יודעים איפה זה, באים לשטח, מתכופפים, לוקחים אותם. גדלתי על הסיפורים של אוצרות המלך שלמה, מתכופפים ולוקחים אותם. אז הוא אמר לי, ‘תגיד לי, ראית כבר יהלום־גלם בחיים שלך?’ אמרתי לו, לא, אמר לי, ‘לך תראה’. נתן לי שני ''שומרי ראש, נתן לי אקדח, נתן לי מהנדס ממשרד המכרות, והסתובבתי |מה חודשים ביערות ברגל וראיתי יהלומים. זה עבודה. בכלל, יהלומים אתה יודע מה זה? עבודת עפר. מזיזים הרים, שוטפים אותם במכונות ואז מוצאים כמה יהלומים בפנים, וזה די משתלם. חזרתי לבוקאסה, אמרתי לו, אני רוצה. באתי אל אפרים אילין, אמרתי לו, יש פה, אפשר להשיג רישיון ליהלומים אצל בוקאסה. אילין הצטרף, הביא שותפים. בסופו של דבר, אילין החליט לא להשקיע. למה? אולי הסיכון. ואז הלכנו לחברה אחרת, בלגית, אבל גם היא נפלה לי. הלכתי לחפש משקיעים אחרים. אני יכול לכתוב ספר על משקיעים. קודם חשבתי שהבעיה זה למצוא רישיון ליהלומים. אחר כר התברר לי שהבעיה היא משקיעים… אני עכשיו ביער עם ציוד, עם חובות לספקים מקומיים. כסף לאוכל אין. כסף למשכורות אין, 140 עובדים”.

מונדריאן בבאנגי. בחדר המלון, על הקיר, רפרודוקציה של מונדריאן, 1914, אבי המודרניזם של תקופתו, המופשט. שטחים מופשטים, קצב, ריבועים מלבניים, קווי היקף שחורים. עבודה טיפוסית. הלחות זוחלת לחדר. מן החלון, הגבול עם זאיר. גבול־ימה. סירות דקות משייטות מכאן לשם. מעל המים מתנשא אד לחות מוארך ונפוח, נפיחות של גופה. על החוף ג’יפים צבאיים, שריונית קטנה, שני חיילים רצים אחרי אופנוע. אני חושב על גורודיש כמו על אח בוגר שהחיים התעו אותו, איזושהי סטייה, גן שהתפרע בתוך המערכת. את מי זה מעניין? גורודיש זמן עבר. דיין מת, דדו מת, ועדת אגרנט שייכת לעבר, הכול זמן עבר. את מי זה יעניין? מונדריאן בבאנגי: בדיחה פרטית של טבע האמנות עם טבע המלונאות, עם תיאוריית וולטר בנימין על טבע השכפול.

בית חרושת לאקדחים. אחרי ועדת אגרנט, אחרי שלא קיבל מינוי חדש, אפילו מונמך מאוד, בצבא, גורודיש ניסה להיקלט בעולם העסקים המקומי, להשתקם, לעשות כסף, ומשם, מהכסף, להילחם על טיהור שמו. היו אלה חיים אזרחיים מרופטים. גורודיש: “הגעתי ב־78' לקיסרות המרכז אפריקאית. ב־77' השתחררתי מהצבא. התפטרתי אחרי שלא יכולתי לחזור לקבל תפקיד פעיל. ורציתי להישאר בצבא. אלוהים, כמה שרציתי להישאר בצבא. התפטרתי בדרגת אלוף, כ־30 שנה בצבא. כן, אני יכול לשחזר את נסיבות ההתפטרות. הייתי אצל שר הביטחון, שמעון פרס, ואמרתי לו, אני רוצה לקבל תפקיד בצבא, והראיתי לו את דוח אגרנט, שאמר שאני לא יכול להיות אלוף פיקוד. אמרתי לו, בסדר אל תעשה אותי אלוף פיקוד, אני ככה, בצורה כזאת, לא רוצה להשתחרר. לא מגיע לי. אני רוצה תפקיד. והוא אמר לי, אנחנו ניתן את המלצות הוועדה לגביך לבדיקת היועץ המשפטי. נתנו את זה ליועץ המשפטי של הצבא, את שמו אני כבר לא זוכר, והוא אמר שאני יכול להיות מפקד עוצבה. יכולתי להיות מפקד גייסות שריון, וזה מה שרציתי להיות. אז פרס אמר שזה לא מספיק. הוא ייתן את זה ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ הצטרף להמלצה של הצבא. ולא כיבדו את ההבטחה. לא קרה כלום. זהו. הייתי מוכרח ללכת. הגשתי מכתב התפטרות, ופרס יצא בהודעת דובר משרד הביטחון על ההתפטרות שלי מהצבא. הבעת צער כללית כזאת והערכה לתרומתי. עצם הדבר שהוא הוציא הודעת דובר זה היה חשוב, כי זה היה הכרה בכל זאת שאני אלוף ומשתחרר, והנסיבות לא כל כך מוצדקות. בדרך כלל, אין הודעות דובר על התפטרויות של אלופים. זה היה חשוב לי. זה היה משהו בשבילי. במצב כזה אתה נאחז בדברים כאלה, בביטויים כאלה, אין מה לעשות. השתחררתי יחד עם מנו שקד והלכנו יחד לעשות עסק. שקד היה קצין חי”ר וצנחנים ראשי, כשהייתי ראש מה“ד, וכך הכרנו. השתחררתי ולא הציעו לי עבודה. משה דיין עדיין נשף בעורפי. עדיין הפרעתי לו. עדיין הכול חם. אגב, הפגישה האחרונה שבה הבנתי שאני צריך להתפטר, היתה עם מוטה, הרמטכ”ל. כשהתפרסם דוח ועדת אגרנט, ישבתי בלשכה לידו. הוא נתן לי לשבת לידו. מוטה, אותו ערב, עבר לידי ואמר לי, שמעתי, קראתי את הדוח, שמעתי ברדיו, תחכה לי פה, אתה חוזר לצבא, אני הולך לשר הביטחון לגמור אתו את זה. חיכיתי עד שתיים בלילה. הוא לא חזר. ולמחרת בבוקר ויגשתי אליו, אז הוא הסביר לי, יש בעיה. הבנתי והלכתי. הכול, למרות חוות הדעת של היועצים המשפטיים שאפשר להשאיר אותי שלא כאלוף פיקוד. יש לי המכתב של הפצ“ר, מכתב ארוך, והמכתב של היועץ המשפטי: מצטרף לחוות דעתו של הפרקליט הצבאי הראשי'. יש לי המכתבים בארץ. זה בתוך החומר שאז חיפשו אצלי בבית ותפסו אצלי. מאז החיפוש בביתי, אגב, לא יצאתי לציבור בעניין ועדת אגרנט. חששתי. החיפוש היה בשבילי רמז שאני צריך להפסיק להתעסק. עם השב”כ מסוכן להתעסק. הם לא עוסקים רק בביטחון פנים. ובכן, עבודה לא הציעו לי. מי שקרא לי לריאיון היה ראש הממשלה, יצחק רבין, ושאל אותי, מה תעשה? אמרתי לו, אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע. הדבר היחידי שאני יודע לעשות זה נשק. תן לי רישיון לייצר אקדחים בארץ. אני אמצא משקיעים ואפתח ביח“ר לאקדחים. רבין אמר לי, אני צריך להעביר את זה בממשלה. אחרי מספר שבועות, קיבלתי את הרישיון. זאת אומרת, רבין ניסה לעזור”.

מה פתאום אקדחים? גורודיש: “כי אקדחים שישראל מייצרת, יימכרו. כי יש לישראל שם צבאי טוב. חוץ מנשק, לא ידעתי שום דבר. מגיל 17 וחצי אני בשירות מלא, מגויס, נפצעתי איזה 9־8 פעמים. למה אקדחים? מה אתה לא מבין?! על מה אתה הולך לבזבז את הזמן שלנו? זה נשק. זה שוק אזרחי, נשק אזרחי. זה, אתה יודע, יותר נקי קצת, וזה הוצאות לא כל כך גדולות. ניסיתי למצוא משקיעים. לא מצאתי. מצאתי ביח”ר אמריקאי שהסכים לבנות פה. היינו בבנק לפיתוח התעשייה כדי לראות את התנאים. בסופו של דבר לא יצא מזה דבר. הייתי בחוץ וכל מה שידעתי לעשות היה צבא. פרופ' סעדיה עמיאל ז“ל, איש יקר, סידר לי פגישה עם רבינוביץ‘, שר האוצר. רבינוביץ’ קרא לי ואמר לי, יש לך אצלי דלת פתוחה. אני לא ידעתי מה עושים עם דלת פתוחה. הצעה קונקרטית לעבוד, להתפרנס, לפרנס את המשפחה שלי – לא היתה. יש לי שני ילדים, אישה. הבן למד בתיכון, הבת באוניברסיטה. בסופו של דבר, מנו ואני עשינו שותפות עם אברהם פילץ ועם פלאטו שרון. איך הגעתי אליהם? הייתי צריך לדעת מי זה פלאטו?! למה, אתה ידעת מי זה? מישהו ידע? היום כבר יודעים בדיוק? על מה אתה מדבר. זה היה הבן של פילץ, לא האבא. בחור נחמד. הם מימנו אותנו, נתנו לנו משרד. ואנחנו החלטנו לעסוק בייצור נשק ישראלי לארצות זרות. אני חושב שהייתי, מבין האלופים המשתחררים, סוחר הנשק הראשון. אני אומר זאת עם אירוניה, שלא תהיה טעות, ‘סוחר הנשק הראשון’. מהר מאוד הבנתי שעסקי הנשק זה לא דבר נקי”.

פרס, פילץ, פלאטו, אילין. גורודיש: “לא רציתי להיות סוחר נשק. בן־אדם מסיים 30 שנות שירות בצה”ל ומגלה שהוא לא יודע שום דבר מה לעשות בחיים האזרחיים, שהוא לא מבוקש, שיש לו פנסיה קטנה, גרושים, קרן תגמולים, קרנות, גרושים. ושהממשלה, שבדרך כלל דואגת לאלוף, נותנים לו תפקיד ממלכתי כזה או אחר, או בחברות ממשלתיות – לא מסתכלת לכיוון שלו. שום הצעה. אנשי דיין התנגדו להעסיק אותי. כן, התנגדו בפועל. תאמין לי. תקשיב ותאמין ותבין. לא נתנו לי לסחור בנשק. מי זה ‘הם’? אנשי משרד הביטחון, ודווקא לא שר הביטחון. את שמעון פרס, שהיה שר הביטחון, ראיתי, והוא אמר לי שמבחינה חברית הוא יעזור. שום דבר. אני לא יכול להגיד לך לאיזה ארצות מכרתי נשק, או רציתי למכור. היו נגדי. לא נתנו לי לעשות עסקאות. חסמו אותי. עזבתי את סחר הנשק. ניסיתי לייצא חלקי חילוף. עזבתי את פילץ. מנו? אני לא יודע מה הוא עושה היום. הקשר אז נוצר על בסיס של שני פורשים מהצבא. הוא בחור טוב, ישר. הוא נשאר עם פילץ ופלאטו, ואני הלכתי לעבוד עם אילין איזה שנה, אפרים אילין, הבנים שלו, בייצוא של חלקי חילוף. ושם בכלל לא הצלחנו. חלקי חילוף למכונות, לייבא, לייצא. לא הלך. היה רע. בן אדם, היה לי רע. נולדתי בצבא. והחיים הצבאיים היו בשבילי יותר מקריירה. זה היה בית. כך שאני עובר אז משבר. אני מדבר עם אנשים בשפה אחרת. התייחסו אלי בכבוד. אבל, להגיד לך שמצאתי את מקומי בעסקים האלה?! לא מצאתי את מקומי, לא הייתי מרוצה. עבדתי. ואחר כך הגעתי לבוקאסה וכו', כמו שכבר סיפרתי לך".

איש “האש והעצים”. הפגישה נקבעה במשרד באזור אלנבי ואחד העם, ת“א. אני מכיר טוב את האזור: משרד עורכי הדין של אבי, אשר רוזנבלום ז”ל, היה באחד העם 42. הקדמתי לפגישה ברבע שעה, והוצאתי אותה על חלונות ראווה של חנויות ספרים, מכשירי אלקטרוניקה, צורפים. על דלת המשרד שלט של חברה לייצוא ולייבוא. איש לא ענה לי. תחושה של משרד נטוש, או לפחות של פעילות נמוכה. זה היה כבר יותר מדי בשבילי. אני לא בנוי לקונספירציות, לתיווך. חזרתי למערכת, ועם כניסתי למשרדי, האיש, איש “האש והעצים”, טילפן. לדבריו, הוא לא הגיע, כי הם עקבו אחריו. לדבריו, היו בידיו דוגמאות מייצגות של ההקלטות. לפי ההקלטות, לדבריו, עולה תמונה שחורה של צמרת הצבא במלחמת כיפור, עולה שהצמרת היתה עסוקה כל כולה ביריבות פנימית, ביוהרה, צמרת עיוורת. בשיחה זו, בקטע זה, האיש דיבר ברהיטות בלתי אופיינית לו, והשבתי שהוא קורא טקסט כתוב. שאלתי אותו אם הוא קורא מהכתב. הוא אישר. שאלתי אותו אם הוא מקליט את השיחה שלנו. הוא אישר, והוסיף: לפי בקשת גורודיש.

נער שנשבה. גורודיש: “לפני שנה, ביום כיפור, שכחתי שיום כיפור, אכלתי ארוחת בוקר, יצאתי לשטח, נזכרתי, לא אכלתי יותר באותו יום. ואמרתי ‘נתנה תוקף’ בעל־פה, ביער. הייתי נער שנשבה. כמעט דמות מסיפורי הבעל שם טוב או ר' נחמן מברסלב. פתאום אתה תופס שאתה מנותק… בדרך כלל, ביום העצמאות אני לא עובד בג’ונגל, ואני משלם משכורת יומיות לכל הפועלים, שאף הם מושבתים אותו יום. לפעמים, אני לא יודע שיום העצמאות”.

סוף “האש והעצים”. למחרת השיחה עם איש “האש והעצים”, גורודיש התקשר. הוא מאוכזב ממני. “הם” עדיין שולטים במדינה. איך אני לא מבחין בזה. אולי אני מעמיד פנים. אולי אני מפחד מהם. פחד, גורודיש אמר, פחד אני מבין, פחד ראיתי בחיי הרבה… תראה, אני לא נכנע, רחוק מזה, אני לא רוצה לקנות מהם שקט ואיזה משרה ב“כור”… זה תרגיל, זה גישוש, זה גישוש לפני תקיפה… אני מציע את ההקלטות רק בשביל לבדוק את הערנות שלהם, לבדוק כוונות. לא ידעתי מה לענות לגורודיש. שאני לא מפחד. ממי אני בכלל אמור לפחד. ממשה דיין?! השיחה גוועה. סוף “האש והעצים”? לא, ב־2003 ההקלטות תומללו והודפסו בעיתוני הערב. אבל כבר לא היו “הם” בסביבה.

להרגיע את העזתים. כחצי שנה לאחר הפגישה שלנו בבאנגי קיבלתי ממנו טלפון. הוא מגיע לביקור קצר בישראל. הוא מבקש תדריך כוחות קצר: מי נגד מי עכשיו בארץ. אין לו חשק לבזבז אנרגיה על רמאים, לוזרים וקיביצרים. איפה מרכז הכוח. איך אפשר לייצר אפקט מרכזי אחד מדויק. נפגשנו אצלי במערכת. הוא נראה רע. הוא היה מעט מטושטש. הוא דיבר על ההתארגנות הפלסטינית בעזה. צריך להרגיע אותה ביד חזקה, ומיד. זו לא בעיה. תן לי שבוע לזה. הוא יצא לעזה בסובארו, עם אקדח, בליווי עיתונאי. ואחרי כן חזר לאפריקה.

לא קרפיון. שלושה ימים בבאנגי עם גורודיש. ארוחת צהריים במסעדה ששמה “בכחוס”, לב באנגי, היתה בלתי נמנעת. לשם לוקחים אורחים נכבדים. היינו חמישה: שמואל ואני, משקיע אמריקאי והזונה שלו, מקומית, מקסימה, וקבלן בנייה, בחור צרפתי יהודי. הבלותיות קלה, מתבקשת, טבעית לנסיבות. אנחנו תמונה מסרט קולוניאלי. כל אחד ממלא תפקיד קבוע, ידוע. 30 דולר לאדם, ארוחה סבירה, שעה וחצי ישיבה, מיזוג אוויר לקוי בגלל הפסקת חשמל כללית. שיחת בטלה של אנשים שהיו בעולם, ראו עולם. בני תרבות, כלומר יודעים להשוות מחירי סטייקים. משווים שערי מטבעות, כוח קנייה, כוח מיקוח, כוח מישוש. מנות ראשונות, מיץ פירות מקומי. דגים כמנה עיקרית. האמריקאי מאכיל את הזונה שלו דגים בכפית. הדג המוביל נקרא “קפיטן”. בעלי המסעדה אירופאים, האישה קשת יום, יופי שהשתמר, צרפתייה, על עקבים, שמלה שחורה, קו שדיים מודגש, גבות מצוירות, שיער משוך לאחור, פנים מחורצות. הלחות כבדה. תקרה נמוכה, דקורציה קולוניאלית, אלמנטים של תפאורת אופרה. חדר שירותים גדול, ענק, כולל שולחן איפור תיאטרלי. שמונה שולחנות, בר, ויסקי. את הגלידה מייבאים מפריז. לבאנגי אין מוצא לים. רוב הסחורות מיובאות, מחירים גבוהים. בחוץ 40 מעלות, 79 אחוזי לחות, העולם שטוף צהוב, השמים מטריית אובך, אנשים יושבים לצדי הדרכים עם מטריות צבעוניות, מנהלים מסחר זעיר, מוניות בודדות, רוכבי אופניים, מכוניות צבא. הדג טעים. אפשר לחשוב עליו כקרפיון. הוא לא קרפיון, הוא רק דומה לקרפיון. גדול מקרפיון. זה לא דומה לכלום, זה דומה לעצמו. הוא מוגש מטוגן או על גריל, עם קצת פטרוזיליה, עם חסה. יש לו צורה של סטייק, גאוותם על הדג כאילו הם בוראי הדג. גורודיש: “רצו לשכנע אותי פה לאכול קוויז דגרנואי (שוקיים של צפרדע). אמרתי להם, איזה טעם יש לזה? אמרו לי, כמו תרנגולת. הזמנתי תרנגולת”. אחרי האוכל גורודיש התנמנם מעט, התעורר, פיזם לעצמו, עד ששר בקולו השבור מחרוזת זריזה של שירי מולדת, כמו היה עכשיו בערב הווי צבאי.

הנביא זכריה. אחרי כן, אחרי המסעדה, הוא דיבר עד שלוש לפנות בוקר על דיין, ועדת אגרנט, דדו. גודודיש: “אתה זוכר את הנביא זכריה. רצחו אותו בבית המקדש. ודמו, לפי האגדה, סער, ולא היה אפשר לשטוף אותו במים. זה אני. אני בגלות, כמו יפתח הגלעדי. את יפתח הגלעדי הרחיקו לפני שניצח. ואותי אחרי שניצחתי. אני לא משלים עם מה שעשו לי. לא נרגעתי. אני צריך כסף כדי לחזור ולהיאבק בשיטה, בוועדת אגרנט. נוכחתי שבישראל לנהל מאבק ציבורי עולה הון: בתי משפט, עורכי דין, מומחים, תקשורת, ארגון. אני לא מחכה למשלחת שתתחנן שאחזור. לא תהיה משלחת כזו, אני יודע. אני נאבקתי. מכל אלה שהואשמו, במלחמת כיפור, אני היחיד שנאבק. הלכתי לראות את יעקב שמשון שפירא, שר המשפטים לשעבר של אז. אתה יודע איזו עצה הוא נתן לי? האלוף, הוא אמר, תביא הרבה כסף. אתה רוצה לנהל מאבקים משפטיים? אתה צריך שיהיה לך הרבה כסף. היום, אני יודע שהוא צדק”.

יו"ר עמידר. ב־87‘, לאחר פרסום השיחה שלנו ב“ידיעות אחרונות” קיבלתי טלפון מאיש של דוד לוי. מה? עלה אצלם, מתוך חרטה וכאב, הרעיון להחזיר את גורודיש לישראל, בתור יו"ר חברת עמידר. מה דעתי. האם אני יכול לגשש אצלו. אם הוא מסכים, התפקיד מובטח לו במאתיים אחוז. אמרתי לאיש של דוד לוי שכבר גיששתי די אצל שמואל גורודיש. ההלוויה של גורודיש, ב־91’ היתה רבת משתתפים. שישה אלופים נשאו את ארונו. גם הילידים האחרונים, שנשארו מאפס ברירה במכרה האפריקאי, התפללו לעילוי נשמתו של הגנרל הלבן, שלא הבין חצי דבר ביהלומים.

דוד אבידן, 1982. צילום גדי דגון

הבוקר הלח יתפחם. גבריאל מוקד הזמין את הטלוויזיה לראות את דוד אבידן מת. אבידן לא חשב למות מוטל על גבו, מתנפח, פיו פעור. אבידן לא התפחם כבוקר לח, באחת. הוא נחלש ונחלש, התנוון והתנוון, גסס וגסס. אבידן חשב להימוג בנצח כפסקול התבונה, ואם לא כך, אזי כחנוך המקראי, שלא מת אלא נלקח על ידי הבורא. נלקח אליו, לחוגו הפנימי.

סעד או פלילים. מצלמת הטלוויזיה עקבה אחרי הוצאת הגופה מהדירה (רחוב שמשון 11, ת"א). אם לא “דוד אבידן”, היה זה צילום של כרוניקת סעד או פלילים: נתגלתה גופת גבר יהודי בן 61. הידיעה שזהו דוד אבידן העבירה את הדבר מכרוניקת הסעד או הפלילים ל“סנסציה תל אביבית”. דוד אבידן: 1934–1995.

אבידן שיבוא. בשנת 1954 הופיע ספרו הראשון של אבידן: “ברזים ערופי שפתיים” (הוצאת “ארד”, תל אביב), והיה זה ראש השנה למודרניזם השירי המקומי. כעבור כשנה ראו אור “עכשיו ובימים אחרים” של יהודה עמיחי, ו“שירים ראשונים” של נתן זך. ל“ברזים” של אבידן לא נמצא מו“ל. אז מה זה “ארד”? ראשי תיבות: “אבידן, ראה דוד”. עיצוב הספר מקסים. אין בו קרדיט למעצב: אבידן סיפר שיואב בראל עיצב את הספר. ברשותי אחד העותקים המקוריים, ומסומנים בו שורות ובתים שניכרת בהם השפעת אלתרמן, פן, שלונסקי. מי סימן את השורות והבתים. הרי הייתי רק בן 15 כשקראתי לראשונה את הספר. באותה תקופה, ראשית שנות ה־50', יחיאל שמי הוריד לראשונה את הפסל מהכן (המקודש) והניח אותו על הרצפה, על האדמה. והעניק אותה חשיבות לכל רכיבי הפסל. לא עוד “גב” בלתי נראה. לא עוד “חזית חשובה”. מודרניזם קיצוני: פיסול חילוני. את “ברזים” פותח השיר “הרחובות ממריאים לאט”, והשיר “תקרית” סוגר את הספר, שכבר כלל בתוכו את יסודות הפואטיקה, הניב והחיתוך של אבידן שיבוא אבידן שבא מעט התעמר ב”ברזים", כמו התעלם משירים אחדים שבו, בגר (השתחרר) מהם. הנה מתור השיר הפותח: “הרחוב היפה־היפה ייעצר לבסוף בדרכו./ השלווה, אטומה וקשה, תיחתך כמו חלה לאורכו./ והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו”. או: “לכן הירח בכלל לא ירה./ לכן הקונצרט כן נוגן, כשורה./ לכן כן קוים פה טקס־קבורה” (מתוך “בלדה מודרנית”).

כמו אחמאטובה ומודיליאני. הפגישה הראשונה הממשית שלי עם אבידן היתה בניו יורק, שנות ה־ 70'. מלגה, או מעין מלגה, או הבטחת מלגה, או מיקדמה על חשבון מלגה, הביאו אותו לניו יורק, לארצות הברית, בשביל, בין השאר, לראיין יוצרים (אוונגארדיים). הראיונות היו אמורים להידפס בספר, ואבידן היה אמור (על פי תנאי המלגה?) להופיע בסדרת הרצאות על ספר הראיונות. אבידן: “כסף טוב, ביד”. אבידן החשיב עצמו סייר מעולה, כמעט נדיר, במפת המלגות העולמית. גם 20 שנה לאחר מכן, בתל אביב, בערוב ימיו, אבידן, אביון וחולה, חיכה למלגה ענקית, קוסמית, שתגאל אותו מכל הקשיים, לעולמים. מלגה מטעם ארגונים ופרטים אדירי כוח, שיחברו יחד לשלם לו כגמולו על הטוב שהעניק לעולם בשירתו, בנוכחותו. אני יודע את זה ממנו. במשך השנים שמעתי ממנו לא מעט דברים מופלגים, עתירי דמיון, וחלקם מאוד מחשיד, מתעתע, מעציב. אבידן סיפר על שיחות עם אישים פוליטיים כאילו היו בעוצמת השיחה של סטאלין עם פסטרנק (על מאסר מנדלשטאם). או על אמן המבקש לצייר את דיוקנו, כאילו עתיד הדיוקן הזה לפעול בתוך זיכרונה של התרבות כציור דיוקן אחמאטובה מאת מודיליאני. המלגה התמהמהה. אבידן כבר לא דיבר באותה חירות גדולה. נתן זך אמר לי שאבידן הולך ונגמר, ואבידן הגיע אלי בשביל לארגן עבודה שתכניס כסף ממשי, בבת אחת, נאמר במשך חצי שנה. היו חובות לבנקים. בשכר הסופרים שלו מכתיבת מאמרים ופרסום שירים, לא היה די.

בוז ניתן למישוש. אבידן הגיע לביתי, ב־94', במגפי מכבי אש ובמעיל ניילון צבעוני. כשראיתי את המגפיים, נזכרתי בישעיה ברלין מביא מגפיים לפאסטרנק (“רשמים אישיים” / עם עובד). זו רוסיה של סטאלין ופאסטרנק מתחלחל מהמגפיים, מעצם הרעיון שישעיה ברלין מביא לו מגפיים (מתנת דודתו הלונדונית של פאסטרנק). לאבידן היה בראש את פאסטרנק, אחמאטובה, מאייקובסקי, וכן את ייבטושנקו, את המשוררים הרוסים, את גדולתם הפנימית, את תפארתם הציבורית, ואת מה שבין הפנימי לציבורי. אבידן ניסה לבנות את עצמו כאן, בתל אביב, על פי הדגם המשוער הרוסי הזה, לבנות “אגרוף של גדולה”, ומתל אביב להגיח לעולם הרחב. אבל אבידן טעה בכל הקשור ל“תנאי הארץ ותושביה” (מושג משפטי שהוא גם מושג נפשי, מושג משפטי־נפשי). אבידן לא הבין את המערכות הישראליות. לא את המערכת האזרחית, ולא את התרבותית, ולא את מנגנוניהן, ולא את המערכת האזרחית־תרבותית. אבידן חשב שאנשים, החשים בבוזו להם, בוז ניתן למישוש, והחשים במרחק הקבוע והעקבי בינו ל“עניינם”, יעלו אותו על נס, כולל “דחיית הרגש” שלו, כולל “דחיית הגמגום”, כולל “הזולת כחומר גלם”, יעלו אותו על נס כייבטושנקו ישראלי. יעלו אותו על נס בזכות האינדיווידואליות שלו. בזכות סדר היום הפרטי שלו. בזכות תנועתו בין האמנויות (שירה, קולנוע, תיאטרון). בזכות עצם החילוניות שלו. אחזור לכך בהמשך. והוא טעה בהבנת המערכת הפוליטית. כן, לדעתי, אבידן ביסודו היה תמים. אלטר־אגו? הוא היה אלטר־אגו של עצמו. עד כדי כך. אבידן טעה לחשוב שהנה עוד רגע, המערכות האלה יציבו אותו מעצמן על כן, נישא, בשל שירתו, בשל עצם ההצעה המודרניסטית שלו, בשל עצם השפה. אותו כשלעצמו, מעבר לכל ויכוח. כאילו היה שווה ערך, נגיד, למכון וייצמן. והמערכות האלה כבר תשמדנה את הספקנים, את המפקפקים בגדולתו. הפוליטיקה תמליך את השירה (אבידן): תושיב אותה לצדהּ.

הידיעה היתה כגווייה. על זיקות בינו לייבטושנקו, אבידן דיבר אתי פעמים אחדות, ובפירוט רב. ואם דיבר אתי, ודאי שדיבר עם רבים. מעולם לא חשבתי שאבידן מדבר אתי. חשבתי שהוא מריץ טקסטים על כמעט כל מטרה מזדמנת. חשבתי שהוא מתאמץ להפוך את שומעיו לסוכנים שלו. בכמעט כל שיחה, אף באלה הקצרות מאוד, שמתי לב שהוא מנסה להכתיב את המסר של השיחה, את אופייה, את האופן בו תיזכר או תצוטט. חשבתי שכל זה מסתכם בעבודת פרך. אבידן טען שהוא לא עובד, זה קורה ומתייצר מאליו. השירה עובדת אצלי. בשיחה בין אבידן למנחם בן (דיוקן /3 דוד אבידן, הוצאת “נמרוד”) יש התייחסות לעניין “העבודה”, אבידן ביקש שאמצא לו מלגת התפנות לעריכה מחדש של “איוב”, או של “קוהלת”, לא משנה, הזקוקים בדחיפות לעירוי דם. לאבידן היתה סברה משלו על מחבר “איוב”: יווני. הידיעה על מות דוד אבידן, עצם הידיעה עצמה, עצם המילים, הנוסח, ההגייה הרדיופונית או הטלוויזיונית, או הידיעה בדפוס, בעיתונים, הידיעה עצמה היתה כגופה, כגווייה. “המשורר דוד אבידן נמצא מוטל מת בדירתו”. היה דבר־מה ערוותי בזה, בידיעה, ערוות המשורר וערוות קהלו. נמצא מוטל מת. לאחר זמן קראו בתל אביב רחוב על שם אבידן, בשביל לייבש את הערווה הלחה. ב־94', שנה קודם מותו, אבידן ביקש (מאלוהים?) אך זאת הפעם. ביקש אך זאת הפעם האחרונה להירפא, להתאושש. אבידן אמר לי שהכול בתוכו נכון ודרוך לעוד מופע גדול וארוך אחד.

דוד אבידן: פרטים. אבידן למד בגמנסיה “שלווה”, תל אביב; היה חבר ב“נוער קומוניסטי ישראלי”; בין השנים 1952־1954 למד באוניברסיטה העברית; שיריו הראשונים הודפסו ב“קול העם”, יומון המפלגה הקומוניסטית: בשנות ה־60' עבד כעורך ב“ידיעות אחרונות”. בין ספריו; “סיכום ביניים” 1960, “משהו בשביל מישהו” 1964, “שירים שימושיים” 1973, “שירי מלחמה ומחאה” 1976, “שירים עקרוניים” 1978, “המפרץ האחרון” 1991, “עלילות דני מחונני” 1993. סרטים: “הכול אפשרי” 1968, “מין” 1971, “שדר מן העתיד” 1981. התגורר בתל אביב.

דוד אבידן: דגימה. “אז למה לנו כל העניין הזה./ אז למה לנו כל העניין הזה./ מוטב כבר שנלך בגדולות./ מוטב כבר שנלך בגדולות” – מתוך “דיון דחוף” (שירי מלחמה ומחאה).

“מה שמצדיק יותר מכול / את הבדידות, את הייאוש הגדול,/ את הנשיאה המוזרה בעול / הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,/ היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת” – מתוך “ייפוי כוח”.

אני משתלט עליה. גבריאל מוקד הזמין את הטלוויזיה לצלם את אבידן מוטל מת בדירתו, מתוך כאב, מתוך אין־אונים, מתוך רצון להרעיש את העולם. הטלוויזיה צילמה והקרינה את הובלת הגופה לאמבולנס. מדי פעם, לאורך השנים אבידן ניסה להסתנן לטלוויזיה. לפעול מתוכה. אני משתלט עליה תוך שבועיים. אני פיגורת הטלוויזיה הסמכותית והטבעית בישראל. היתה לו תחילה של סדרת יחיד בערוץ הראשון, שהיה אז ערוץ יחיד כאן. אבל המערכת הטלוויזיונית דחקה אותו החוצה, ולעתים השתמשה בו כקוריוז, כסנסציה קטנה. וביום מותו: הגדילה לעשות.

במחירים של וורהול. אז, בשנות ה־70‘, בניו יורק, אבידן אמר לי: “תראה איזה עולם, במקום שגינסברג יראיין אותי, אני צריך לראיין אותו, לחפש אותו בטלפון, לרדוף אחריו”. עד אז, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אבידן הצליח לראיין את לס לוין, אמן מושגי (קנדי). אבידן בניו יורק היה כמו אבידן הפקיסטני בניו יורק. הוא היה עסוק באופן בו ידווח מחר (בתל אביב) על ביקורו בניו יורק, מכדי להיות ממש בניו יורק. התגוררתי אז ב“צ’לסי הוטל”, ואבידן ניסה להגיע דרכי לאנדי וורהול (אמן פופ). אמרתי לו שוורהול לא שומע אנשים כמוהו, לא רואה, לא קורא, לא מכיר, לא רוצה להכיר, לא יכול להכיר. בערוב ימיו, ב־94’, באותה פגישה שאחרי השיחה של זך, דוד אבידן הציע למכור את הציורים שלו (תקרינים 69') במכירה פומבית דרך “גורדון” או “סותבי’ס”, בעזרתי, והעלה את האפשרות שמחיר תקרין שלו יהיה כמחיר הדפס (מטופל) על בד של אנדי וורהול. הוא היה כבד, מותש, מלא תרופות, וחששתי שיבין ממני שאבידן־וורהול הנו תמחור ריאלי וכו‘, ולכן העדפתי חוסר נימוס על נימוס, ואמרתי לו שהתמחור הזה חסר שחר, ושלצערי אין קונים לתקרינים שלו. התקרינים של אבידן היו תוצאת הומור של רפי לביא, ובפרט הצגתם בתערוכה, או אפילו בשתי תערוכות. ממקומו אז, מחצית שנות ה־60’, לביא בירך על התקרינים של אבידן כאמנות, מתור נדיבות, מתוך שעשוע, ומתוך זדון קל כלפי “עולם האספנים והמבקרים”. לאבידן היה פולקסווגן ישן, צהוב, והוא נע בו בתל אביב כבחללית מוקטנת. באגסים הצהובים של פנחס שדה (“לורליי”) יש שורה: “מי זאת נוסעת בפולקסווגן בין ההרים הכחולים?” – והפולקסווגן הזכיר לו את המכונית החצויה של אדוארד קינהולץ האמריקאי, וגם היה בעיניו הלצה על השילומים מגרמניה.

נס קטן, זכות. לאורך שנים שיתפתי פעולה (כעורך) עם אבידן ב“מושג? ב”מעריב“, ב”שישי" (כשבועון של “גלובס”). הוא לא הצליח להתיש אותי כי ראיתי בקשר אתו סוג של נס קטן, מבחינתי. ואף סוג של זכות. היתה לי זכות להביא לדפוס טקסטים של אבידן, כולל טקסטים בינוניים. טקסטים של “חיית הלשון המשוכללת בישראל”. גם טקסטים ירודים מתקופת חוליו הקשה. את חלקם חששתי שלא הוא כתב. את בסיס הביטוי “חיית הלשון” אני לוקח מג’ורג' סטיינר. באותה פגישה ב־94' הצעתי לאבידן לפקח על התוצר הטקסטואלי של קמפיין ענק (עתידי) של אחת החברות הגדולות בישראל, דרך משרד פרסום שעם ראשיו היה לי קשר אישי, לא מקצועי. הגענו לפרסום, אחרי שאבידן הציג את עצמו כבעל כושר חד־פעמי בתחום הזה, ואחרי שפירט כיצד השירה העילאית נושאת מתוכה, מאליה, על פי פרגמנטים שלה, כותרות, סלוגנים וג’ינגלים פרסומיים אדירים. לכאורה היתה אפשרות לעשות מכה יפה מהקמפיין הזה, או לפחות מכה שתחסל את החוב של אבידן לבנק וכו‘. ניסיתי להכין את אבידן לפגישה עם משרד הפרסום. הבטחתי לו שהם מודעים היטב לגדולתו. אבידן שאל אם הם קראו את “ברזים ערופי שפתיים” שלו, או את “משהו בשביל מישהו”. נתן זך התקשר בלילה ושאל איך היה. אמרתי לו מה היה. זך אמר שזה לא ילך. זה לא הלך. אבידן הגיע לפגישה עם הפרסומאי, והקדיש אותה להוכחת יתרונו שלו על הפרסומאי ומשרדו. יתרונו שלו כפרסומאי. נתן זך הציע שאת שכר הסופרים המגיע לו מ“שישי” אעביר מכאן והלאה לדוד אבידן. ב־82’ נתן זך פירסם ב“מוניטין” ריאיון בן שני פרקים עם המשורר רטוש (הריאיון האחרון), ולפי בקשת זך העברתי את שכר הסופרים שלו לאלמנת רטוש.

כחומר ביד היוצר. אבידן, באותה פגישה, הציע שננפיק את עצמנו. הוא ואני. ננפיק את עצמנו לציבור כחברה המתמחה בטקסטים: פרסום, תקנונים, מכתבים מיוחדים, ספרות מקצועית מיוחדת. אבידן הציע את ההנפקה תוך שימוש במונחים ובנתונים משפטיים וכספיים פגומים, חסרי שחר, ולא יכולתי להשתחרר מההרגשה שהוא מותח אותי, או מתבדח, או מעט מתערמם עלי. בעצם ה“ננפיק את עצמנו” (הוא ואני) היתה עורמה כפרית שנועדה להחניף לי: אבידן מגביה אותי למעלתו בתחום הלשון וכו‘. מבחינת אבידן ולדעתו, איש לא היה במעלתו, גם כשהוא מותש וכו’. עורמה מעציבה, לא דוחה. בגיל 16, בשישית, קראתי לראשונה את “ברזים ערופי שפתיים” של אבידן, בנסיעה מתל אביב לפרדס חנה, ואמרתי לעצמי הנה גדולה לשונית של ממש, כמעט “אור חדש על ציון”, הנה מימושו של הביטוי: כחומר ביד היוצר. הנה שירה שתקבע סדר יום ישראלי חדש: הפרט ולא הקולקטיב, העלילה הפנימית ולא העלילה הציבורית.

אחרוני הלגיונרים. ציון ארבע שנים למות המשורר דוד אבידן, והוצאה לאור של חוברת “עכשיו” המוקדשת לאבידן (מאמרים, שירים, מסמכים) – כינסו בצוותא ת“א את אחרוני הלגיונרים שהכירו אישית את אבידן מנעוריו ועד תשישותו ועד מותו. ואת צעירי הצעירים שיש להם לאן ללכת, אך מבקשים לגשש פעם נוספת על פני הטקסטים ההם של אבידן. ולא מעט אנשים שהיו אמורים להגיע, לא הגיעו לצוותא. אנשים בני דור המידבר, הקרוי גם “דור המדינה” (דור יהודה עמיחי, נתן זך), שלא תם מסעם – היו אמורים להגיע לצוותא על פי הנימוס, ההקשר, הדקדוק הפנימי. אבל לא הגיעו כי לא תם המו”מ (החשבון) שלהם עם אבידן החי. רוב האנשים האלה לובשים בגדים, ורוב הבגדים חמוצים מדם עלבונות ישנים. תיק צבירה. תשדורות מלוויין מריבות. משורר ידוע נשאר כל חייו משורר ידוע, ואף איש מדנים נשאר במותו איש מדנים. ואבידן היה גם איש מדנים. אמנם, בסך הכול, מדנים קמעונאיים עייפים, אבל די היה בהם להרחיק ממנו חלק מהבריות. אבידן היה לא דיסקרטי במופגן. דיסקרטיות היא אמצאה של חלשים. אבידן היה פרוץ, מתהדר כנער בכיבושיו. חכם על חלשים. כנוע בפני תקיפים, ובפרט בפני עשירים. לא נפרע מעשיר, אלא אם כן נואש מנדיבותו. “דוד אבידן, יליד תל אביב, מראשי מעצביה של השירה העברית במיפנה המודרניסטי שמאז שנות החמישים” – טקסט של אבידן על עצמו. “דוד אבידן, אורי צבי גרינברג וחיים נחמן ביאליק הם גדולי השירה העברית בעידן המודרני – על פי מישאל שנערך בקרב עילית המבקרים, המורים והמומחים לשירה” – טקסט שאבידן חיבר, וביקש ממני כי יפורסם בעיתון כממצא עובדתי.

הנפש הנוסטלגית. או שחלק ממי שלא הגיעו לערב אבידן בצוותא, לא הגיעו כי כבר פשוט כאבה להם הנפש הנוסטלגית (לפי שיר של אבידן: “כואבת לי הנפש הנוסטלגית”). והגיעו דליה רביקוביץ, גבריאל מוקד, רוני סומק, לאה האן, רפי וייכרט, מאיה בז’רנו, מיכל בת אדם, משה מזרחי, עמנואל בר קדמא, מיכאיל גרובמן, אלונה קמחי (שערכה את הערב עם אלי שנברג), נעמי אביב, ריקי גל, מאיה בקר, רונה קינן, עברי לידר, אסי לוי, ענת עצמון, שלמה גרוניך, יוסף אל דרור, ארקדי דוכין, משה איבגי, גלי צה"ל, עידית אשל, נדיב אבידן, דוד ברגמן, איתן נחמיאס גלס, דורי פרנס, בין השאר. דוד אבידן: “לכתוב פתאום על גיל ארבעים? / על גיל ארבעים לבני ארבעים? / כדי שבני חמישים ושישים/ יגידו עלי שאני רציני? / עניין מגעיל, מגעיל בהחלט./ אם יש טעם לכתוב שירה / בעידן הקולנוע והטלוויזיה,/ הרי זה רק משום שאותה / אפשר לכתוב מתוך חירות” – מתוך “מתנת־יום־הולדת לעצמי”.

פופ ארט פלסטיני. על הבמה בצוותא הוצג תצלום דיוקן אבידן: מין פופ ארט פלסטיני של שנות ה־60' הישראליות. מין חיקוי חלון ראווה מצולם של דיוויד ביילי. מין פרפרזה על החיפושיות, אבל בסדר. אבידן היה מאוהב באימאג' הזה: צעיר לנצח. גבריאל מוקד, מלא חן, פתח את הערב בדברים על “אגו אבידן”, העלה מעט זיכרונות נעורים משותפים, וציין כי אבידן היה מרוצה מהמוזיקה העתידה להתנגן כאן הערב לזכרו. האולם היה מלא, משהו כמו שלוש מאות נפש. הקבועים של השירה הישראלית, פחות או יותר. הצעירים שבהם טוענים בלהט כי לא היו נותנים לאבידן למות עזוב, מודח, חולה ואביון – ואולי תגיע שעתם, עם משורר בן דורם, להוכיח יתרונם המוסרי על בני דור אבידן. קסמי השפה של אבידן, שביקש להיות גם קשיש כבורחס וגם נער על־זמני כאלוויס וכג’יימס דין, נכחו בצוותא כאורחים לשעה קלה. אורחים מהעבר הקרוב. קסמי השפה לא הגנו על אבידן, שהאמין כי הוא המימוש העילאי של ההיי־טק הסמנטי העתידי של ישראל, ועל כן הוא מוצב בין מכון וייצמן לחיל האוויר – ואבידן נפל ככל מוכה תרופות אנושי נומינלי בקרב על הגוף עצמו (“ראיתי את עצמי פתאום אוזל”), כי שפה לחוד ובריאות לחוד.

עיזבון אבידן לא נמהל. וכיוון שכבר בחייו, בעשור האחרון לחייו, גאון השירה הזה הפריט עצמו לתרופותיו ולפחדיו, ובחש את חייו עד שהיה קשה להבחין בין השמן הטוב לסתם מים – היה זה ערב מפתיע למדי בצוותא: הנה, עיזבון אבידן בכל זאת לא נמהל, לא נמס. חבורת “עכשיו” תנהל את עיזבון אבידן מכאן והלאה. אבל עושה רושם שחבורת “עכשיו” די לבד בעסק הזה של אבידן, שהיא אולי הסוכן היחיד שלו, או הראשי שלו, בתרבות הישראלית, בזיכרון הישראלי. מדוע רק חבורת “עכשיו” סוכנת של אבידן? מי הדיח את אבידן לשוליים עוד בחייו? בידי מי היה הכוח להדיחו? עד כמה היה לו ולאוהביו כוח להתנגד להדחה? מהו לאמתו תקנון הזיכרון של התרבות הישראלית? האם אפשר לדבר על תקנון זיכרון אחד מדויק, ממשי? או שהזיכרון, כמו החיים הספרותיים עצמם, הוא בעיקרו התגנבות יחידים? מדוע דן בן אמוץ הודח מהזיכרון? מדוע בנימין תמוז התמסמס? מדוע לא עלתה תוכניתו של פנחס שדה להיקבע בזיכרון כפי שהוא עצמו בנה עבורנו את דמותו? מדוע ליום זיכרון שנתי של יגאל אלון מגיעים 1500 ישראלים? מדוע למשה דיין מגיעים 70? מדוע הזיכרונות הפוליטיים של משה סנה לא מוכרים יותר מ־900 עותקים? מי ומה מחזיק את חנוך לוין המת כל כך חי?

נופל קדימה. דוד אבידן: “בבת־אחת אני נופל קדימה,/ קצף סוסים בפה, רגליים מתקפלות,/ פנים על הרצפה, פחוסים, לא מזוהים./ ואז באים נושאי־האלונקה/ – / וזו הגאולה האמתית./ זריקה לא מזוהה באמבולנס./ ילד אלמוני נפל קדימה, ואז באו נושאי־האלונקה” – מתוך “בבת־אחת”.

תפריט זיכרון. אבידן הלך ודעך בזיכרון הישראלי הכללי עוד בחייו. מאמציו, בחייו, לקבוע עבורנו תפריט זיכרון אבידני נצחי, לא נשאו פרי. תפריט זיכרון באמצעות: שפה אבידנית, שירה אבידנית, גבריות אבידנית, מודרניזם אבידני, מופע אבידני, נאורות אבידנית, א? אבידנית, אי תלות אבידנית, נעורים אבידניים, הופעה אבידנית, קוסמופוליטיות אבידנית, מיניות אבידנית, חילוניות אבידנית, אינדיווידואליות אבידנית.

תנו מין – קבלו שירה. אבידן: אני בן אדם בלי שותפים: אני ה?¹ כמתאגרף גם במשקל בינוני וגם במשקל כבד; אנשים כמוני (ולא? אני מוח יחיד מול מוח קיבוצי: אני אבידניום: אני מינרל חדש: אני מחוץ לזמן; אני פרש בודד שמקיים עם החברה רק הסכמי שירותים (דלק, מין). תנו מין – קבלו שירה: אתם יודעים מה, אל תתנו מין, בחינם מין שירה.

כוח המכירה יורד. אבידן הציע לתרבות הישראלית נאורות וחילוניות (באמצעות שירה). נאורות וחילוניות באמצעות אינדיווידואליות. ישראל הנאורה והחילונית לא קיבלה את הצעתו. היא ראתה בו מין קופירייטר גדול, אבל קופירייטר. והמקום של הקופירייטר? הרבה מתחת למש? אירועים יזומים, פרפורי זיכרון, הקראות, הלחנות, אבל שירת אבידן מתרחקת והולכת מהזיכרון הישראלי הכללי. בוודאי שהשירה עצמה (השירים), אך גם עצם השירה (השלם) האבידנית. עצם הנוכחות התודעה ואף המותג “אבידן”. כוח המכירה יורד עם המוות. מותר להניח שאין היום בישראל 300 בני אדם שיעמדו במבחן ממשי על שירת אבידן. מי שלעד טומן בכתיבתו אזכורים אבידניים (מעבר ל“ברזים ערופי שפתיים”, ל“משהו בשביל מישהו”), כבר יגלה שהוא לבד: 99.9% מהקוראים לא הבחינו באזכורים. שפת אבידן לא חיה בשפה הישראלית הכללית. שפת אבידן לא חיה אף בשפת קוראי המוספים הספרותיים. הנה עד כה כבר בלל? כאן לפחות 7 אזכורים משירת אבידן. אבל לא צריך להיכנס להיסטריה מכך שלא הבחנת באזכורים וכו‘, מה גם שהיסטריה היא רק מילה, כי זה לא מעיד בהכרח על רגישות נמוכה, והרי זהו כמעט גורלו הקבוע של מודרניזם וכו’. אבידן: “אכן חריץ העם / ישראל חרמנים בני חרמנים” – מתוך “אכן חריץ העם”.

דיוקנו המבוגר?. ובכל זאת, איכשהו, אבידן עדיין חי כמותג.?, אנשים יודעים שיש (היה) את זה. האנשים לא בדיוק יודעים מה? האנשים לא בדיוק יודעים ממה המותג הזה מורכב. אנשים לא יודעים כמה זמן זה עוד יהיה בסביבה כמותג. ולכן אנשים לא יודעים אם כדאי להשקיע בזה, לקנות את זה, לצבור את זה. ואנשים יודעים שזה איכשהו נוגע למילים, לשירה, להופעה. ושהיה לזה או שעוד יש לזה איזשהו?. חיים של מותג אינם חיים אינטימיים, אינם חיים מתוך היכרות אישית, אבל תצלום דיוקן אבידן עדיין חי בזיכרון. דיוקן צעיר. ייצוג של דיוקן צעיר. אמנם אדם מסוים, אבל ייצוג מתכוני. אבידן נס מדיוקנו המבוגר המותש, ודבק בזה הצעיר. על מצבת הקבר של השליט הביזנטי, שהיה? חולה ומרוסק, מוצגת דמותו כגבר צעיר, בריא מאוד ונחוש. החולה המותש – מוכחש. הצעיר והנחוש – מוחל בכוח על הזיכרון. אבידן: “אבל יראו אותי כמו תמיד / דוהר קדימה וניצב עמיד / ולא יודע מה יקרה מחר” מתוך “שתי סונטות”.

גם הבובה ידעה. לפעמים אני מצלם, ולערב אבידן בצוותא באתי גם לצלם (להלל). התחלתי לצלם בקומת הרחוב, בחנויות הבגדים. בובת חלון הראווה נראתה הלילה כפרומו אבידני. פרומו מודרני ואף פוסט מודרני (אם חושבים על הבובות של מאן ריי ושל סינדי שרמן). והבובה נראתה? כאביזר קולנועי של אבידן, ואף כמושא שיר אהבה שלו. הרי גם בובת חלון הראווה ידעה שהוא המשורר, והשתוקקה אליו.

במשך שבוע. אבידן מת חולה, עזוב ואביון. מותו כך זיעזע את החברה הישראלית למשך שבוע. וליתר דיוק את התקשורת הישראלית. ושותפיו הספורים לדרך ולשירה זועזעו ימים רבים. וכבר כעשור קודם לכן, אבידן היה חולה ומוכה. בעשור זה היינו בקשר די ממשי. כאמור, השתדלתי לסדר לאבידן עבודה בפרסום (עם לוין מפוגל־לוין), אבל אבידן לא היה מסוגל לכך. ניסיתי לסדר לאבידן עבודה ב“מעריב”, אבל אבידן לא היה מסוגל לכך. קטן עליו. ב“מעריב” וב“שישי/ גלובס” פירסמתי לא מעט רשימות של אבידן. רשימות על סדאם חוסיין ורשימות על ענייני תרבות מקומיים. המו“מ אתו היה בדרך כלל מתיש. רוב הרשימות היו בינוניות (יחסית לאבידן). הוא הִרבה אז לאיים על סביבותיו, על מוסדות ועל אנשים. איים שיוציא להם שם רע, שיאייד את המוניטין שלהם, שיחרים אותם, ובהשפעתו גם קהילת התרבות תחרים אותם. הנה כשלא פירסמתי רשימה או שתיים שלו על “אמנות מושגית”, אבידן רתח, קילל וכמעט ניתק קשר. לא פירסמתי כי הן היו מטולאות וירודות. אבידן לא התמצא באמנות מודרנית, ובהיכרות מקרית ושטוחה שלו עם אמן מושגי קנדי, לס לוין, לא היה כדי להשעין דיון בעתידה של “האמנות המושגית”. בדרך כלל, אבידן היה זריז דיו בשביל לאלתר מין ידע חיצוני פופולרי, ובעזרתו להתבטא בתחום בלתי מוכר לו עד כה. הוא ידע לכתוב על “גרם הפרת חוזה”, קודם שידע מהו “חוזה” לאשורו. והוא איבד כמעט כל נימוס, כשסירבתי להדפיס את רשימת “גדולי השירה העבריים לדורותיה”, רשימה שאבידן ערך. אבידן ביקש שהרשימה תודפס ב”שישי/ גלובס“, ותוצג כרשימה ששוקללה על פי תשובות של 21 מומחים ש”שמם שמור במערכת". אבידן, ביאליק ואורי צבי גרינברג, שלושתם יחד, היו במקום הראשון. דברים כאלה.

מותרת לכל אדם. גם בחוליו הקשה ניסה לקבוע את האופן המדויק בו נזכור אותו בעתיד (לנצח). מצבת הקבר של השליט הביזנטי. כשהשירה הישראלית כולה תיאסף אל אבותיה, או לחלופין כשהשירה תהיה מותרת (נחלת) לכל אדם ייוותר לה נציג אחד בלבד בזיכרון (אני אבידן). זה כשלושים שנה, אני הייצוג הארוטי־כוחני המושלם של העברית. הזמן והגיל משתחווים לי. דברים כאלה. מי גירש את אבידן מהזיכרון הישראלי הכללי, עוד בעודו חי? איזו “תמונה” היתה לנגד עיני אבידן, בשעה שדיבר וכתב על היי־טק, פוליטיקת תרבות, כוח, כסף, מניות? אם המדינה היתה מקצה מלגת קיום לאבידן המותש, הוא כבר היה מוצא את “הטקסט” הנכון בשביל לקבל את המלגה, ולא יורק בפני המדינה כאילו הוא נמרוד צעיר, פרש בודד, מוח יחיד, אבידניום. מקבל וחי. ואולי אף מחבר הודיה קטנה, לא בלתי אירונית, של משורר־מוחזק. (ראש מוחזק חי, ולא ראש נישא במריצה).

בן אמוץ, שדה, מונדי. דן בן אמוץ ערך לעצמו מסיבת מוות בחמאם היפואי. צחקו שם, שרו שם, ובכו שם. בן אמוץ הזמין את אורחיו גם על פי קנה מידה זה: היכולת (והרצון) להיות סוכן זיכרון של בן אמוץ בתרבות ובתקשורת. חלק מהאורחים הבין כי בזה מוטלת עליו משימה: להיות סוכן זיכרון של בן אמוץ. וחלק, תוך כדי המסיבה ואף מעט לאחריה, קיבל על עצמו את המשימה. איש לא ממש האריך בה. מת, מתה המשימה (והסוכנות). בן אמוץ מת בייסורים. וממותו, תוך כשנה, כמעט ולא נותר לו סוכן זיכרון ממשי. לא לעתים קרובות ישמיעו מערכונים שלו ברדיו. ספריו אינם רואים אור בהדפסות חדשות. בן אמוץ ביים את הביוגרפיה שלו. עיצב במאמץ עצום את הדימוי שלו. ניסה להכתיב לתרבות ולאמנות כיצד לזכור אותו. בכל הנוגע לעצם המאמץ ולעצם הביום, פנחס שדה דמה לבן אמוץ. הערה: ברור שעניין הזיכרון וסוכני הזיכרון אינו חד וחלק. הרבה תלוי במזל. הרבה תלוי באופנה, בנסיבות משתנות, במפת אינטרסים משתנה, ברוטציה טבעית, בכוחניות, ברשעות, בקנאה, בבורות, בממסדים, בכסף. “הקאמרי” לא מפסיד מכך שהוא זוכר את חנוך לוין לאחר מותו. אבל, איך השקעה ביוסף מונדי תחזיר את עצמה. לשמאל הישראלי לא היה אינטרס בדוד אבידן. גם לא למרכז הליברלי. באין אינטרס אין זיכרון. אמנם המושג “אינטרס” אינו תמיד חד־ממדי, אבל גם כך השמאל והמרכז לא זיהו אינטרס שלהם במודרניזם של אבידן, ובוודאי שלא בפרסונה, על תכונותיה האישיות הקשות. ברור שעניין הזיכרון וסוכני הזיכרון מחובר גם לתכונות פרטיות, לדימוי: פנחס שדה היה בלתי ידידותי לסביבה. דן בן אמוץ, לאחר ספרו של אמנון דנקנר, “סומן” גם על ידי אנשים שהספיק להם מה שקראו בעיתונות על הספר. לא קראו את הספר: קראו רק עיתונים על הספר, ושפטו. והנה, בכל זאת, הוצאת “בבל” הדפיסה מחדש את “ברזים ערופי שפתיים” של אבידן. כלומר, שומדבר לא נעול לגמרי. בסוף חייו, החברה הישראלית הכללית לא הושיטה לו יד, כי אבידן היה בלתי נסבל בעיניה (כולל תכונות אישיות). חברה פוריטנית, וישראל חברה פוריטנית, לא תתנדב מעצמה לזכור את בן אמוץ כ“הישראלי”. תמונה קבועה בזיכרון שלי: אבידן מיוגע שותה שוקו (משקית) ליד קופ"ח זמנהוף.

לא בטחו בבן תקופתם. היה לי קשר קבוע עם בן אמוץ בתקופת הירחון “מוניטין”, ובפרט בשנתיים הראשונות (78’–79'), וקשר עם פנחס שדה, תוך קשר עם בנימין תמוז (“הארץ'”, 68’־70'). בן אמוץ ניסה להכתיב את “הקריאה” אותו. ושדה ניסה להכתיב את “הקריאה” אותו. הם לא בטחו בבן תקופתם כלשהו, כמוביל של דימויים (הן הפרטי והן הספרותי) אל העתיד. והם ניסו לכפות את עצמם (את דימויים) על ההיסטוריה. האם בן אמוץ ופנחס שדה, כל אחד לחוד, וכל אחד מסיבותיו, חשו שלא יהיו להם סוכני זיכרון פעילים, נחושים? האם בן אמוץ, שעיצב עצמו כ“הישראלי”, הבין שהישראלי צורך אותו כפולקלור, ועל כן לא יניח לו להמשיך בתפקידו (כ“הישראלי”) לאחר מותו? האם פנחס שדה הבין שהתעתוע היהודי נוצרי יהודי שלו, וכן טענתו הקבועה לשגב, להיותו ממשיכם של כתבי הקודש, להיותו טוהר מוקף טומאה מכל עבריו – נתפסים כעניינו הפרטי, ולא כייצוג נפשי, אמוני ותרבותי של ציבור ממשי?

תמוז, דנציגר, שמי. ואין סוכני זיכרון ממשיים לבנימין תמוז. לא לספרות שלו, לא לאמנות שלו, לא לעריכה שלו. ואף לא לתמוז כאחד המחוללים הראשיים של העברית־ישראלית החדשה (סוף שנות ה־40' ותחילת שנות ה־50'), באמצעות המדור “דעתו של עוזי” עיתון “הארץ”). מדור סאטירי קלאסי שהתערב בעיצוב עצם השפה המתהווה, בשנותיה הראשונות של המדינה. תמוז (כסופר) נע מאוריינטאליזם מפויט ונוסטלגי (“חולות הזהב”, “סיפור אנטון הארמני”) לפוליטיות (“הפרדס”). ותמוז (כעורך מוסף התרבות והספרות של “הארץ”) היה מעורב בתהליכים המרכזיים של התרבות, האמנות והביקורת בישראל. מעורב, חלוק, מקרב, משפיע, נקמני, פתוח, סגור. הכול גם יחד. יורם ברונובסקי גדל אצל תמוז. ומי שהבחין ביצחק בן נר הצעיר, היה בנימין תמוז. רן שחורי ויואב בר־אל פיתחו במוסף של תמוז את ראשית מילון ביקורת האמנות המודרנית (בישראל). אולי תמוז “נעלם” כי לא הכול יכולים “להישאר”. מדף הזיכרון צר. אולי משום שלא נזכר כבעליה של משנה אחת החלטית. הוא נע בין נוסטלגיה לאידיאולוגיה, בין אימפרסיוניזם לסאטירה. ואולי משום שלא היה בן אדם של חבורה (כת, אסכולה). לעתים החבורה היא סוכנת הזיכרון של חבריה, או של אחדים מהם. כך חבורת “עכשיו” מגננת את זיכרון דוד אבידן. יחסיו של תמוז עם יצחק דנציגר (“נמרוד” 39') היו כמעט אובססיוויים. תמוז כמעט ניכס לעצמו את זיכרון דנציגר. תמוז היה סוכן זיכרון של דנציגר. יחיאל שמי, שהיה חלק ממשי מסביבת דנציגר, בתקופה קריטית (מבחינת “האמנות”), כמעט גורש משם בידי תמוז לאחר שנים, כלומר רטרואקטיווית. תמוז רצה “זיכרון” מנוקה מיחיאל שמי. ואגב, יחיאל שמי זכה ללא מעט סוכנים נחושים: נעמי אביב, מאיר אגסי, מיכאל סגן־כהן, קיבוץ כברי, פרופ' מרדכי עומר, מוזיאונים, מכירות פומביות, ואף כותב שורות אלה. למכירות פומביות תפקיד חשוב בגינון הזיכרון. יחסיו של תמוז עם “רפובליקת הספרות” היו לעתים קרובות על גבולה של מעין נעלבות. נפשו יצאה למהגרים (אברהם אופק, אוזיאש הופשטטר). האיש שהיה מרובה הקשרים נותר כמעט ללא סוכנים. על איזו סוכנות מדובר? בסך הכול המדובר בסוכנים המסוגלים להשאיר את היוצר חי בזיכרון, באופן המתבטא ביום עיון על יצירתו, בהדפסה מחודשת של טקסט חשוב שלו, במחקר חדש על יצירתו, בהשמעה לא מקרית של יצירה, באיזכורו כמקור במהלך דיון פומבי. לא בהחייאה רחבה (הרי תמוז לא אלתרמן).

אבידן ות"א. אמנם בעיני עצמו היה קוסומופוליטי, על מקומי, א־מקומי, א־טריטוריאלי: “הגיע הזמן לחזור לכוכב־הלכת הרחוק והעתידי שלי” – אבל אבידן היה תל אביבי. “מלך בתל אביב”. מלך לילי. מלך בפולקסווגן. מלך מדווח תמיד. מלך אביון במגפי גומי. אבל מלך. האם תל אביב קיבלה על עצמה את מלכותו? האם כלל ידעה שהמליך עצמו עליה? באיזו תל אביב המדובר, בעצם? רק ברפובליקה הספרותית הקטנה? גם בת"א “היהודית”? גם בזו “הבעל ביתית”? גם בזו “הפועלית”? הנה תקציר תקנון היחסים בין תל אביב, תל אביב היהודית וכו', לבין אבידן (לפי אבידן):

ת"א לא יהודית.

ת"א לא בעל ביתית.

ת"א לא פועלית.

ת"א היא מה שאני קובע שהיא.

אני הפה שאוסר את ת"א.

אני הפה שמתיר את ת"א.

אני גם משורר תל אביבי.

אני ת“א, אבל ת”א לא אני.

אני כולל את ת"א, ולא להפך.

“משורר יהודי”. אבל דוד אבידן גם משורר יהודי. שירו “תפילה מלב אל לב” מוכיח זאת [ראו בהמשך²]. “תפילה מלב אל לב” היא “אנטי תפילה” על פי התפילה היהודית. תפילה (אבידנית) שאינה רק אטיוד. “תפילה מלב אל לב”: דוגמה עקרונית לשירה יהודית.

אין תקנון “משורר יהודי” אחד.

אבידן לא “אהב” יהודים.

“תפילה מלב אל לב”: שיר־מבחן יהודי.

קריאה השיר עצמו. חיפשתי ולא מצאתי ניתוח (פרשנות) של שיר מסוים זה, בידי מי מפרשני אבידן. כוונתי לניתוח ספציפי של שיר זה: מקורות, ציטוט, הסוואה, עיוות, פרפרזה, שכבות, דובר, עמדה, המרת עמדות, טקטיקה, אסטרטגיה. ואם לא מצאתי כי טעיתי בחיפוש, אתי תלון טעותי. “תפילה מלב אל לב” נכתב במחצית שנות ה־70'. אחרי כ־12 שנה נכנס משורר נוסף, אדמיאל קוסמן, למחסן החלפים של התפילה (והפיוט). “תפילה מלב אל לב” הנו אחד הטקסטים היהודיים (מודרניים) העזים שראו אור. אולי הוא אירוני. אולי הוא מתחטא. אולי הוא “טקסט על טקסט”, כלומר תרגיל כתיבה של אבידן על סך כל קורפוס התפילה (היהודי). אולי הוא אטיוד (במובן של “תרגיל נגינה”). ואגב נגינתו (הגייתו) של “תפילה מלב אל לב”: תיתכנה נגינות שונות, כולן חוקיות וטבעיות, והן תייצרנה מובנים שונים, ואף מובנים משתנים. הנגינות השונות מתאפשרות גם מעצם העובדה שהשיר חסר פסיקים, נקודות. והוא מזמין גם חיזנון, גם מלמול מהיר, גם דקלום (אירוני).

תפילה מלב אל לב / דוד אבידן [ההמשך שמצויין בהערה 2]

(מתוך “עשר תישדורות מלוויין־ריגול”, מתוך “אבידניום 20”)

“אדוני אלוהינו אדוני אתה ידעת/ שאנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר/ עשה לנו נס עכשיו שנדע כל מה שידעת/ כל מה שתדע כל מה שתחשוב כל מה שתרגיש/ עשה לנו נס עכשיו שנוכל לעשות נסים/ למען עצמנו ולמען זולתנו ולמען אדוני אלוהינו/ ואל תגביל אדוני אלוהינו את אפשרויותינו/ יותר מאשר הגבלת את אפשרויותיך/ ותן לנו עולם קטן משלנו/ שנברא אותו בשישה ימים ולא ננוח/ ביום השביעי יותר משביעית היום/ ואל תרחם עלינו אדוני אלוהינו/ רחם על הקטנים ועל השוטים/ רחם על העמים ועל הארצות/ ותן בנו כוח להיות אנחנו עצמנו/ אדוני אלוהינו הלוא אתה ידעת/ אדוני אלוהינו הלוא אתה שמעת/ אדוני אלוהינו הלוא אתה אתה/ ואדוני אלוהינו הוא אדוני אלוהינו/ לכן תן בנו כוח לא לוותר/ ולא לעורר רחמים שלא לצורך/ ואפילו לצורך כי אין אדוני צורך/ אדוני אלוהינו הלוא אתה ריחמת/ אדוני אלוהינו ולא אתה תרוחם/ תן לנו לב חזק ומוח פתוח/ ואל תחשוב עלינו יותר מדי/ ברוך אתה אדוני בוראדם/ לא ינום ולא יישן אדוני צבאות/ ברוך אתה אדוני ער לתמיד/ ברוך אתה אדוני בורא אדם בצלמו/ ברוך אתה אדוני מבורך מברכות/ ופי מברך יבורך ונאמר אמן”

“הלוא אתה אתה”. ב“תפילה מלב אל לב”, בכל שורה שלה, מוכמנים אזכורים לתחביר הפנימי של התפילה עצמה, לפיוט. ואף אזכורים להלכה, לדיון הרליגיוזי, לרטוריקה, לספרות חז“לית, לספרות מוסר. וכל אלה מובאים כמעט כמות שהם, ואז נשברים (בידי אבידן) ומשנים תחביר, תפקוד ומובן – ולאורך השיר נשמרת תצורת היסוד של תפילה (יהודית). ב”תפילה מלב אל לב“, אבידן פלש ל”מקור היהודי“, כולל זה העיוני. אבידן נגע בשאלת עצם היכולת לתאר את הבורא וכו', וכתב: “הלוא אתה אתה”. ובעצם השאיפה האסורה להשתוות לבורא, וכתב: “שנדע כל מה שידעת”. אבידן פלש ל”מקור היהודי“, והתערב בו, באופן שאינו מזמין את ההנחה שאבידן רק “השתעשע כאן בטקסט”. אבל אולי. אני, על כל פנים, לא יכול (לא רוצה) להתעלם מזיקה מוחשית, מפותחת ובררנית (ותמיד מתמרדת) של אבידן ל”מקור היהודי". זיקה המגיחה ללא הרף משיר זה. אבידן סורק תפילה יהודית, ותוך כך משנה את כוונתה, כיוונה ונוסחה, וכל זאת בלי לאבך את המקור. הוא נע על סיפו של המקור, מתערסל, מתפרע, כמעט נשמט, חוזר ומתייצב, וחוזר חלילה.

כבר נסתדר. אבידן יוצק תוכן מרדני, אקסיסטנציאליסטי (האדם אחראי לעולמו) וכופרני בתפילה שלו: תן לנו עולם קטן משלנו: אל תרחם עלינו/ רחם על הקטנים ועל השוטים. אל תרחם עלינו?! היהודי הרי לא חדל לבקש רחמים עלינו: “אב הרחמן שמע קולנו, השם אלוקינו, חוס ורחם עלינו” – עלינו, על כולנו – ואבידן פותח כאן בידול יומרני, מחוצף, לא סולידרי ומתריס: אנחנו (בני המעלה שבינינו, הבריאים בגוף ובנפש ובעלי הנפש הגבוהה) כבר נסתדר, כי הרי כבר נידמה לבורא, נדע את שהוא יודע, נעשה נסים בעצמנו וכו' – ולכן כבודו יסתפק נא ברחמים על הקטנים והשוטים וכו'. וזו בדלנות אסורה (מתועבת) בעיני יהודי המתפלל על עצמו ועל הציבור כולו, ועל עצמו בתור הציבור כולו. מיון (תפילה) נוסח אבידן על פי “כוונות אבידן”.

מליצה־עגה. מאיפה להתחיל בניתוח השיר הזה? מעצם הפתיחה המהדהדת “שמע ישראל” (אדוני אלוהינו אדוני)? מאזכורים מורכבים יותר? מעצם הכותרת: “תפילה מלב אל לב”, שהיא גם מליצה, גם עגה (המוען והנמען שווים) גם התחסדות, גם עגת־מליצה, וגם האנשה של הבורא? וגם יוהרה. או להתחיל מ“ותן בנו כוח להיות אנחנו עצמנו”, המהדהדת גם את תפילת מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, שאין אנו אלא וכו‘? האם להתחיל מבחירת הפורמט, הטכניקה, האורך והמוזיקליות תואמי־התפילה? האם מהשליטה הנאה בדו־שיח ובמו“מ הגלויים והסמויים שבין המתפלל לבורא? האם מ”הלוא אתה אתה", שהמתפלל (אבידן) מסכם באמצעותו את “תיאור האל”: אתה חנון, רחום, ארך אפיים, רופא חולים, קנא ונוקם – אבל כל אלה תארים הנגזרים מהדמיון האנושי החלוש, ומחיי אדם זמניים, ועל כן אלה תארים יחסיים וכו’, ומה שברור הוא ש“אתה אתה”.

עשה, רחם, למען, לנו. להלן פירוק קל ביותר של “תפילה מלב אל לב” האבידנית. פירוק של הנגלה מיד לעין. הנה תצורות הלשון התפילתיות הבסיסיות שאבידן מתייחס אליהן: תצורת “עשה” (עשה למען שמך"/ חול וסליחות). תצורת “רחם” (“רחם עלי וקבל תחנוניי”/ שחרית לחול). תצורת “כוח” (“ובידך כוח וגבורה”/ פסוקי דזמרה). תצורת “אתה” (“ברוך אתה”, “אתה יצרת עולמך מקדם”). תצורת “למען” (“גאולה שלמה למען שמך” /תפילת שמונה עשרה). תצורת “לנו” (“כי באור פניך נתת לנו”, ותיתן לנו השם אלוקינו באהבה את יום השבת הזה", “אדון, אם מעשים אין בנו, שמך הגדול יעמוד לנו”). ותצורת “הלוא אתה ידעת/ הלוא אתה שמעת”, בניסוח אבידן, מהדהדת את תפילת ראש השנה ויום כיפור: “הלוא כל הנסתרות והגלויות אתה יודע”, “הטה אזנך ושמע”, “(הלוא) הכול גלוי וידוע מלפניך… מבין ומאזין מביט ומקשיב”.

ופתיחת השיר האבידני: “אתה ידעת שאנחנו לא יודעים/… הלוא אתה אתה” מהדהדת את “הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו” (תפילת ראש השנה), ואת “אין לנו מלך אלא אתה”.

“האתה”, עצם הפנייה לבורא ב“אתה”, כאילו מתנהלת שיחה בין יחידים שווים, מעסיקה תיאולוגים יהודים. וכן אף ה“עשה” הישיר, הקונקרטי. וכן ה“לנו”, האם לנו החיים עכשיו, או לנו היהודים לדורותיהם העתידיים.

ואבידן מיטיב להשתמש ב“לנו” (אנחנו, למעננו, משלנו, עלינו, בנו) הבולמוסי, הקונקרטי, התובעני, המצומצם, הכאילו אלים.

ואבידן מקצין (מייחל לכך? מגחך?) את רעיון “ההידמות לאל” (מה הוא רחום, אף אתה וכו'), ודוחף אותו להידמות במובן האסור של השתוות: “עשה לנו נס עכשיו שנוכל לעשות נסים”.

פרט מתקריב של אבידן. מתוך “שירים חיצוניים”, הוצאת עקד, 1970

יהודי דתי הקורא את השיר הזה מטולטל בכל שורה ושורה שלו. תחילת היצירה מוכרת לו, היא פרפרזה או כמעט ציטוט, וכמעט מיד מתחבבת עליו, מרגיעה אותו, ואילו סיומה מאיים על אמונתו וכו'.

אכן תפילה. ואבידן בלל את התצורות והאזכורים בשיר הזה, כאילו הוא מכיר את ריתמוס התפילה היכרות מלאה (מתוך תפילה). כאילו הוא מכיר את תכנית התפילה מתוך מלמולהּ, ולא מתוך הצצה אנליטית מרוחקת וחד פעמית בה. כאילו הוא מכיר את עצם טקס התפילה. כאילו הוא מכיר את הדיון התיאולוגי ב“אתה” הנ“ל, ומתייחס אליו (גם אם באירוניה). השיר הזה הוא ציטוט, והוא פעולה מקיפה בתוך ציטוט ובאמצעות ציטוט (חלקי, מתעוות), והוא התערבות במובנים פנימיים, תחביריים ומהותיים של טקסט התפילה. וכל אלה, לדעתי, אינם בונים רק “טקסט (שיר) מודרני”. זה לא המקרה של רוי ליכטנשטיין האמריקאי המצטט בציור שלו את פיקאסו, מאטיס או לז’ה, כלומר זו לא הערה על תולדות האמנות, או במקרה שלנו על תולדות הטקסט העברי (תפילה) – אלא זו אכן תפילה. ולדעתי, זו תפילה כפשוטה. אמנם תפילה שמטרותיה שונות מהתפילה היהודית המסורתית, אבל תפילה. בחרתי ב”תפילה מלב אל לב" בגלל ריכוזה התפילתי הגבוה, ובשביל לדייק את הדיון ב“אבידן יהודי” על פי טקסט אחד מסוים של אבידן. וישנן דוגמאות גלויות וכמוסות נוספות בשירת אבידן.

לא תודה. אבידן מבקש מהאל שייפרד מהעולם: “ותן לנו עולם קטן משלנו” / “ואל תחשוב עלינו יותר מדי”. אבידן מבקש מהאל שינחיל לנו את הידע שלו: “שנדע כל מה שידעת”. ואבידן דורש את זה עכשיו: “עשה לנו נס עכשיו”. גם היהודי מבקש את זה עכשיו: “רפאנו ונרפא”.

ואבידן כותב: “ולא לעורר רחמים שלא לצורך” – האם זהו רק “משחק מילים”, המאפשר לאחר מכן לאבידן למהול בתפילה עגה: “כי אין אדוני צורך” (לא תודה, אין צורך)? או, האם אבידן בקיא ב“הלכות תפילה”, במובנן העמוק, ויודע שחלילה ליהודי לעורר רחמים שלא לצורך, וחלילה לו לברך ולהודות על נסים שאינם באמת נסים וכו'?

ים. ים של אסוציאציות, אזכורים, הטיות, גישוש על פני “מקור”, חבוי וגלוי ב“תפילה מלב אל לב” של אבידן. הבאתי כאן רק קצוות גלויים. זו אחת הכניסות המאסיוויות–עדינות של השירה העברית בת זמננו למחסן החלפים של התפילה. כאמור, אני, על אחריותי הפרטית, קורא את השיר כתפילה, וכהתמודדות עם תפילה. לא רק כשעשוע של בן תרבות, שכיוון שהכול פתוח לפניו, אף התפילה פתוחה לפניו כ“נושא / חומר”. התמודדות שכזו עם תפילה יהודית, עושה שירה גם ל“שירה יהודית”. עד כאן.

יחסי אבידן והשמאל. אבידן היה “שמאל”, רק במידה שמודרניזם־לשמו הנו בהכרה שמאל. לאבידן לא היתה משנה פוליטית אחת מוחשית. הפוליטיות שלו היתה פוליטיות של אינטלקט־לשמו. בתקופת מלחמת המפרץ אבידן פירסם מאמרים כמעט צבאיים. אבידן, פרולטרט (בעל כורחו?), העריץ הון ובעלי הון. אבידן היה פוליטי רק במובן שעתידנות־לשמה הנה פוליטית. לא זכור “טקסט פלסטיני” ממשי, מתמשך ועקבי שלו. לא זכור טקסט “אנטי דתי” ממשי, מתמשך ועקבי שלו. לא זכור טקסט “חברתי” ממשי, מתמשך ועקבי שלו. נפשו יצאה למותגים יקרים. זה פירוצ’י אורגינל. זה סוני סוני. אבידן פוליטי במובן שבוז לעם הארץ הנו פוליטי. אבידן פוליטי במובן ששימוש בלשון מדוברת (בשירה) הוא פוליטי. אבידן פוליטי במובן שריבונות פרטית הנה פוליטית. במובן שחירות המשורר הנה פוליטית.

“אנחנו הפוליטיקאים של הלשון” (אבידן):

לא עשה רושם על הרחוב הפוליטי.

“אנחנו הפוליטיקאים של הלשון” לא היה פרוגרמה.

לרטוש היתה פרוגרמה. רטוש עשה רושם.

“זה לא אני”. פה ושם, אבידן גישש בכבדות על פני הפוליטיקה הישראלית הריאלית. הוא הודה בפני אנשים כי ציפה שאחת המפלגות הגדולות תקרא לו לשורותיה כחבר כנסת, או אף כשר. אבידן חשב על מפלגת העבודה ועל מרצ. הוא ראה בעיני רוחו את הופעתו שם כיורשו המודרני והאנרגטי של ס. יזהר. איש לא קרא לו להצטרף. איש לא העלה על דעתו לקרוא לו להצטרף. לאבידן לא היה יכול להיות מחנה פוליטי. “ישראל הנאורה” חוותה את אבידן רק כאקספרימנט מודרניסטי. “ישראל הנאורה” לא זיהתה את אבידן כסוכן אמתי שלה. “ישראל הנאורה החילונית” לא ידעה שהיא חייבת דבר ממשי לאבידן. "ישראל וכו' " לא זיהתה את אבידן כמחולל חילוניות ונאורות. “ישראל הנאורה” חוותה את אבידן כבידור. “ישראל הנאורה” לא בגדה באבידן: כי מעולם לא האמינה באבידן. אבידן היה מודרנה תל אביבית. מודרנה בלי עורף פיננסי־חברתי. אבידן מת לבד כמו הנמר של גרטה גארבו. הנמר ניצוד בערבות אפריקה. הנמר אוזרח בווילה הוליוודית. הנמר אבידן אוחסן בדירת חדר וחצי. בלילות, הנמר הביט במראה של גארבו, ואמר לעצמו: “זה לא אני”.

זך, עמיחי. מודרניזם־לשמו אינו מקובל על בני המקום כראוי לתחזוקה קבועה. בני המקום (ת"א) מעוניינים בתמורה ממשית לתמיכתם המשוערת (והתמיד משתהה) במודרניסט. בני המקום, מבחינתם, לא ראו תמורה מאבידן. בני המקום בודקים את תכונותיו האישיות של המודרניסט, לפני שהם מוציאים לירה מהכיס. אבידן לא עשה נחת לאנשים. יהודה עמיחי עשה להם הרבה נחת. מבחינת הבורגנות השמאלנית אבידן היה קרוב מדי לעיתון. הבורגנות חיה על פי העיתון, אבל את המשורר היא רוצה ממקום אחר. עמיחי דיבר גם בשם ביוגרפיה משותפת: מלחמה, חברות, מוות. ואבידן לא. נתן זך סימן את השירה עצמה כמכשיר גואל. אבידן כלפי חוץ נראה כמתעלל בשירה עצמה. אבידן התחכך בניהיליזם (מתון, לא באמת). הניהיליזם אינו חלק מוכר של הביוגרפיה הרשמית הישראלית. לקהילת הניהיליזם הישראלית הקטנה אין כוח לייצג את אבידן.

על חרבו? האם אבידן נפל על חרבו? אבידן חיפש בת“א את איזדורה דנקן (אהבה גדולה). אבידן רצה להיות אלוויס (לפחות של ת"א). בשירי אהבה אחדים הוא היה יֶסֶנין, והיא היתה איזדורה דנקן. אבל בת”א לא היתה איזדורה דנקן. אבידן מת אביון מוכה תרופות. הוא לא נפל על חרבו.

מראה כללי של בית האצ"ל, יפו. צילום: מורן שוב

מקום קבורתם לא נודע. אחת לשנה, ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, אני אומר קדיש יתום בבית האצ“ל שעל חוף יפו: בניין כורכר, אלומיניום וזכוכית, שטוח, בחזיתו תרנים, מוצב בגן “צ’ארלס קלור”, במקום בו היתה שכונה ערבית, מנשייה, ששמה מאריך ימים ממנה. בית האצ”ל (יפו) נהגה ב־1978, עם מותו בתאונת דרכים של עמיחי (גידי) פאגלין, מפקד פעולת האצ“ל ביפו, 1948. מידות המבנה: אורך 24 מטר, רוחב 20 מטר, גובה 8 מטר. היו שתי פעולות של האצ”ל ביפו. הראשונה נכשלה. בפעולה השנייה האצ“ל הצליח לחתוך את מנשייה דרך חוף הים, ולהגיע ליפו. הפגישה עם “הים” תועדה בזיכרונות הלוחמים. נפש הלוחמים יצאה אל הים, מאז שעמדו על דעתם הפוליטית (בית"ר, ז’בוטינסקי). חלק מהלוחמים, בעוד הירי ההדדי נמשך, טבלו צוהלים בים הנכסף. “הים” הבית”רי היה המשכה של היבשה במובנה כ“מולדת”, כ“ארץ האבות”. ים עברי. בפעולה הראשונה נפל דודי, אח אמי, שמואל וכטפוגל ז“ל. עד היום לא נמצאה גופתו. השמועות אמרו שהמון ערבי שרף אותו חיים תלוי על כלונס. אין אישור לכך. לפני כארבע שנים טילפנו אלי מהמדור לאיתור נעדרים: בכוונתם לחדש את החיפוש אחרי שמואל וכטפוגל, חייל האצ”ל, בן 18, בן הזקונים של הרבנית בלומה רחל והרב יצחק יעקב וכטפוגל, ראש ישיבת “מאה שערים”.

העברי כובש הים. בחדר פנימי, קטן, פשטותו הדורה, מוצגים הנופלים בפריצת האצ“ל ליפו, וביניהם שמואל וכטפוגל, באמצעות תצלומי דיוקן וטקסטים מתארים קצרים. לשמואל וכטפוגל היה מעט מאוד עם “הים”. אין ים ב”מאה שערים“. הים נמצא באתוס הרוויזיוניסטי, נמצא אצל זאב ז’בוטינסקי, בטקסטים של האצ”ל. בשנות ה־30' בית“ר הפעילה באירופה שני בתי ספר ימיים, באיטליה ובלטביה. בוגרי בתי הספר המשיכו דרכם כחיילים בכיבוש ארץ ישראל. לבתי הספר הימיים היתה אף תכונה של סמל: “היהודי החדש” נמתח לאחור אל אבותיו כובשי כנען, השולטים בארץ ובים, ולהם צי מלחמה וצי מסחר. “העבריות” אינה “היהודיות” החוששת מהים. אדרבה: העברי הנו גם כובש ימים. עם חורבן הבית הוגלינו ממולדתנו באוניות – נשוב אליה באוניות. שמואל וכטפוגל ידע בעל פה את “שירת הים”, ולא טקסטים של ז’בוטינסקי. הוא הצטרף לאצ”ל, כי קול קרא לו וילך. קול החירות. אחת לשנה אני אומר שם קדיש יתום לזכרו, משוחח מעט עם תצלומו, מספר לו על אחותו, נחמה שתחי', הלוא היא אמי, ועל מה שעלה אתי מהשנה שעברה. בית האצ"ל הזה הנו דברים אחדים ושונים.

עוד בענין הים. רצינו להיוולד מחדש. אחדים רצו להיוולד מחדש מרחם הים. עוד בגולה, בתחילת המאה ה־20', עוד קודם השואה, רצינו להיוולד מחדש בשביל להגיע לארץ ישראל כבני אדם חדשים, רעננים, לא יהודים מסורתיים. הנה אליק מ“במו ידיו” (1951) של משה שמיר “בא מהים”. אליק המחובר לחומרים מיתיים: הים, הרוח, החול. וכמו נובע מהם. אליק מנוגב מהיסטוריה יהודית במובנה כגולה מנוולת נפשית ופיזית. הכול השתוקקו ל“אדם ישראלי חדש”, או ל“אדם עברי חדש”, שבגופו זורם דמם של כובשי כנען. רטוש רצה להיוולד מחדש ככנעני. לתנועת השומר הצעיר היה “אדם חדש” משלה, כאנטיתזה ליהודי הגלותי, והוא נגזר גם מדמות “האדם הסובייטי החדש”, ומהניאו רומנטיקה הגרמנית. בשביל ליצור אנטיתזה זו, הגדירו הציונים למיניהם ולפלגיהם את היהודי הגלותי, ואגב כך הפנימו סטריאוטיפים אנטישמיים. סוג של אנטישמיות עצמית. גם לבית“ר היה “אדם חדש” משלה, והוא קרוב ברוחו לרומנטיקה הלאומית הפולנית. בית”ר הולידה את האצ“ל. “האדם החדש” של האצ”ל כבש את הים (יפו), ואף הגיע לישראל מהים (אלטלנה). מהבחינות האלה: בית האצ“ל ממוקם נכון. אגב, בבית האצ”ל עצמו, בתצוגתו וברוחו, יש מעט מאוד ים. ימאי צעיר, מבית ספר ימי של בית“ר, שטבע אז בים, הוגדר כ”קרבן לכיבוש הים העברי“. לאחרונה נמצא גלגל הצלה מהאונייה “אלטלנה”, והוא צורף לאמצעי ההמחשה שבבית האצ”ל (יפו). ובכן, מבחינת האצ“ל בכיבוש יפו היה אף ממד של מימוש רעיוני: עבריים והים העברי. דודי, שמואל וכטפוגל, הוצב לפעולה בצפת, וברגע האחרון הועבר לפעולה ביפו. באף לא אחד ממכתביו לבני משפחתו הירושלמים יש גילוי לב ממשי בעניין הים ועבריותו. כשבועיים לפני הפעולה ביפו: פעולת האצ”ל בדיר יאסין. הפעולה הוגדרה כ“טבח”. מנחם בגין בסיום הפעולה ביפו: “אנו עומדים לחוף הים הנכסף”. בחדר הזיכרון, שבו תצלומי הנופלים, פועלת תאורה מלאכותית: החלונות מכוסים. הים הורחק מהנופלים בקרב על הים.

מכשיר פוליטי. את בית האצ“ל תיכננו הארכיטקטים אמנון ניב, אמנון שוורץ ודני שוורץ, שעיצבו את “תוכנית מנשייה”. הכוונה המקורית היתה הקמת אנדרטה לזכר לוחמי האצ”ל שנפלו בכיבוש יפו. גם חוגי ימין מובהקים התנגדו ב־48' לפעולת האצ“ל ביפו: החשיבו אותה כראווה של הארגון ושל מפקדו, מנחם בגין. ראוות יכולת צבאית, וחשיבות עצמית. ב־78' רעיון הקמת אנדרטת אצ”ל בגן “צ’אלס קלור”, כבר היה מובן מאליו. מאז המהפך הפוליטי (עליית הליכוד) “זה” נעשה קל יותר. אנדרטה (או אתר זיכרון, או מוזיאון) הנה מכשיר פוליטי. פעולה בתוך הזיכרון הישראלי. פעולה במרחב הציבורי. הנכחה פיזית של רעיון פוליטי, של קבוצה פוליטית. גן “צ’ארלס קלור” מהמקומות המובחרים בגוש דן, כלומר בישראל, מובחרים לצפייה, לנוכחות. הגן גלוי, שטוח, נראה למרחוק, ידידותי להמונים, בגבו ים וטיילת חדשה, ולפניו כביש החוף המחבר את ת"א ויפו. גם בלילות “צ’ארלס קלור” אינו מדיח.

מוטב מופשט. המוזיאונים הרעיוניים האלה והאנדרטאות הרעיוניות הללו, כלומר הכוח הפוליטי היוזם אותם, מתחרים ביניהם על המיקום: מוזיאון בתוך דירה, בתוך בניין, מוזיאון חבוי – או מוזיאון השולט על מרחב ציבורי פתוח. תחרות עזה, פוליטית, נכלולית, לחשנית, גלויה, רוויַת פאתוס, צדקנית. הכוונה המקורית לא היתה למוזיאון ממשי של האצ“ל, על שפת הים של יפו, אלא לאנדרטה במובנה כאתר הנצחה. השפה העברית די נדיבה ביחסה לאנדרטה, אתר הנצחה, יד, גלעד, ועוד. כאילו השפה מניחה לבני האדם לתת שמות שונים לאותו “דבר”, או מניחה להם לשנות בעתיד ייעוד והיקף. את רעיון בית האצ”ל הגו אנשי אצ“ל, עם מותו של עמיחי פאגלין, כאמור, והארכיטקטים הנ”ל עשו זאת ברצון ובהתנדבות. לגן “צ’ארלס קלור” חסרה אז “תצורת אמנות” שתשלים אותו, שתתפקד כעוגן חזותי. בדרך כלל, זה נעשה באמצעות “פסל סביבתי”. ראו לא מעט גנים בארץ ובעולם. “פסל סביבתי” אינו פוליטי, ואינו מגרה פולמוס פוליטי כאנדרטה לזכר לוחמי האצ“ל. ל”פסל סביבתי" מוטב בדרך כלל להיות מופשט, חוויה צורנית, גיאומטרי, מופשט גיאומטרי, או ריאליסטי, במובנו כמספר סיפור: דמות אדם, דמות חיה. כלומר תצורה אמנותית שאינה מעוררת יצרים, והיא נמסה לה בעצלות בתודעת הצופה.

כורכר, אלומינים וזכוכית. גן “צ’ארלס קלור” השלים את מחיקת מנשייה הערבית. המפעל הציוני מחק את מנשייה: המחיקה כהמשכה של המלחמה. איש לא מחה על כך. ליתר דיוק: לא זכורה לי מחאה שכזו. מנשייה היתה כפר ערבי בתוך ת“א עצמה, ואחת דתה היתה להימחות. גם השמאל לא יצא מעורו: בכל זאת, ראבעק, כפר ערבי בתוך העיר העברית הראשונה. אני תושב האזור מאז סוף שנות ה־60'. הכרתי את הבית שעל חורבתו נבנה מוזיאון האצ”ל, בית האצ“ל, אנדרטת האצ”ל, או אתר ההנצחה של האצ“ל. הבית, טיפוסי למנשייה, נבנה בתחילת המאה ה־20, כחלק מרצועת בתים צפופה, כמעט על גבולו של הים. הארכיטקטים החליטו על קו מסורתי־מודרני: זיכרון הבית שהיה (כורכר) וממנו צומחים אלומיניום וזכוכית. לחיזוק קיר הכורכר המקורי (עובי 30 ס"מ) נוצק מאחוריו קיר בטון (עובי 20 ס"מ), והם הוצמדו במוטות פלדה. קורות העץ של הפתחים, מקוריות. קשתות העץ שוקמו על פי הדוגמה המקורית. הארכיטקטים בינם לעצמם חשבו על המבנה החדש גם כזיכרון למנשייה שהיתה. הם ניסחו כך את עקרונות העיצוב שלהם: 1. להקפיא את הזמן: יום שחרור יפו בידי האצ”ל. 2. שמירה מירבית על האותנטיות המיוחדת של שרידי המבנה (הבית) הישן, שהיה טיפוסי למנשייה. 3. שילוב בנייה עכשווית (אלומיניום וזכוכית), עם בניית האבן המסורתית. 4. עיצוב המבנה כפסל סביבתי בפארק של שפת הים. 5. המבנה, האוצר בתוכו את כל אלה, ייראה, הוא עצמו, כמוצג מוזיאוני.

מכשיר פוליטי: מימון. לשמאל יש בית הפלמ“ח, בית אלון, בית גלילי, בית ההגנה, ועוד. לימין יש בית האצ”ל, בית אורי צבי גרינברג, בית ז’בוטינסקי, ועוד. בקיזוז תרומות של נדיבים, ובקיזוז דמי חבר, שגבייתם קשה והם נמוכים, המדינה היא מקור תקציבי הבנייה והאחזקה של “הבתים” האלה, דרך העיריות ודרך משרדי ממשלה. כאשר הממשלה בידי השמאל: “הבתים” של השמאל רואים ברכה, ולהפך. זהו העיקרון. פוליטיקה פשוטה וגלויה. פעם, נאמר עד שנות ה־70', “הבתים” האלה היו מכשירים פוליטיים ורעיוניים ממשיים. לא היתה טלוויזיה כפי שהיא היום, כלומר הטלוויזיה (ערוץ 2) כ“ביתם של רוב הישראלים”. ואז, חלק מהפעילות הפוליטית התעמולתית נעשה גם ב“בתים” אלה, וגם מתוכם החוצה. ובכל מקרה, הם תיפקדו כמאחזים פוליטיים במרחב הישראלי, ולנוכחותם במרחב הזה, גם לזו הפיזית כשלעצמה, היה אפקט. לבית האצ“ל היפואי אין כל השפעה על תוצאות הבחירות בת”א־יפו, ובוודאי שלא על הבחירות לכנסת. ייתכן שחלק ניכר מבאי גן “צ’ארלס קלור” אינם יודעים על הקשר שבין האצ“ל והליכוד. אבל המאבק הפוליטי על “הבתים” נמשך ונמשך כחלק מהטבע הישראלי, כהרגל, כחלק ממלחמה פוליטית ארצית, לאומית. הנה ב־1994 דוח מבקרת המדינה שולל העברת כספים (5 מיליון שקל בסה"כ) לבית הפלמ”ח, לבית אלון, לבית גלילי. הכספים לבית הפלמ“ח: ממשרד השיכון למשרד הביטחון, וממנו לבית הפלמ”ח. הכספים לבית אלון ולבית גלילי: ממשרד השיכון למשרד החינוך, ומשם אליהם. העברות בהוראת יצחק רבין (ראש ממשלה). ח“כ דן תיכון (ליכוד) קבל אז שבית האצ”ל אינו נהנה מתמיכה שכזו, וטען שאין להפלותו לרעה מול בית הפלמ“ח. ב־994ו קבעה מבקרת המדינה: על פי נוהלי משרד השיכון, כל המוסדות הנ”ל אינם “מוסדות ציבור” הזכאים להקצבות. המבקרת, מרים בן פורת, איזכרה אז את העובדה ש“התמיכה בבית אלון נעשתה על חשבון פרויקטים להשלמת תשתיות לדירות, שהיו כלולים בפרוגרמה המאושרת בידי מנכ”ל משרד השיכון, ולא בוצעו“. בלב הטקסט של מבקרת המדינה נמצאת ההגדרה: “מוסדות ציבור”. מיהו “ציבור”? האם השפה מגדירה “ציבור”, או הפוליטיקה? בית האצ”ל “מוסד ציבורי”? מבחינת המשפחה שלי הוא מוסד פרטי למדי: האצ“ל בערפל הזמן – שמואל ז”ל חי.

“מוסד ציבורי”. בעברית, ל“ציבור” גם מובן כללי רחב, וגם מובן של עדה. “עבודות לטובת הציבור”: לטובת כלל הציבור. ואף “ציבור יוצאי בגדאד”: אמנם ציבור רחב, אבל בכל זאת עדה מסוימת. המוסדות הנ“ל, בית האצ”ל ובית הפלמ“ח, מפעילים את המובן המצמצם (“עדה”) של “ציבור”. כמוהם כמעט כמועדונים רעיוניים סגורים. אמנם לא ימנעו כניסה לתחומם של מתנגד רעיוני, אבל ברור לו ולהם שאין זה מקומו (ביתו) הטבעי. כל מהותם סקטוריאלית. בית הפלמ”ח וסוכני הזיכרון של הפלמ“ח מתוחכמים מבית האצ”ל וסוכניו. הכנרת עובדת יפה בשירות יגאל אלון והפלמ“ח. חוף הים היפואי אדיש לבית האצ”ל. התצוגות של הפלמ“ח ערניות, מתחדשות ופתייניות. תצוגת האצ”ל סטטית. כשליש מתושבי יפו ערבים ישראלים: בית האצ"ל משדר להם תבוסה ונטישה.

“העיר הלבנה”? כלת פלסטין? ב־1968 עברתי ליפו, ומאז, באופן בלתי נשלט, עולה בדמיוני שמואל וכטפוגל ז“ל, דודי, כמי שסגרתי אתו מעגל: הוא פרץ ליפו, ואני התיישבתי בה. מעגל פרטי, פורס מאז’ורי, מתבהר ונעכר חליפות, ביני לבינו. אין מה לעשות מזה עניין ספרותי או סמלי גדול. ובכל זאת שמואל וכטפוגל נמצא שם, בחדר הזיכרון של בית האצ”ל, שכאמור מנכיח תבוסה מנקודת המבט של ערביי יפו. מה ערביי יפו בינם לעצמם בוחרים לזכור מעירם. האם יש להם זיכרון אחד מוסכם ממנה. זיכרון חקור היטב או נוסטלגיה. האם הסוחרים שבהם זוכרים יפו אחרת מדלת העם. מי מנסה לטפח את הזיכרון היפואי הפלסטיני. מול מה. האם יש לו סיכוי להנכיח זיכרון פלסטיני ביפו עצמה, כמרחב הציבורי שלה, ולא רק בתודעת ערבים יפואיים. בית אצ“ל משלהם לא יתירו להם לבנות ביפו. האם יתירו הנכחת זיכרון רכה. גם ת”א כ“העיר הלבנה”, וגם בית האצ“ל סוגרים על הזיכרון הערבי (הפלסטיני). “העיר הלבנה” נושאת אתה פוליטיות עזה: ת”א צמחה לה משום מקום. כלומר, משום מקום קודם. צצה מחולות זהב נקיים מאדם ומהיסטוריה. בכוח החזון הציוני. נגאלה משממתה. אבל ת“א צמחה מתוך יפו. אלה עובדות היסטוריות. צמחה מתוך יפו הערבית וכמעט מחקה אותה: אם לא לחלוטין (פיזית), אזי כ”מקום" המובהק שהיה. יפו נעשתה מאז 48' כעין חצר אחורית נעזבת, שאחת דתה, אם לא היום אז מחרתיים, להיטמע בת“א. רצועת החוף של יפו מקבלת, בעשרים וחמש השנים שעברו, אופי של שלוחה תל אביבית. שלוחה מנטלית ופיזית. הבנייה היהודית העשירה, המבוצרת, המועדונית, עושה את זה. רוב תושבי הבנייה העשירה אינם יפואיים, אלא בני ישראל הלבנה. הבנייה מנוכרת ליפו, גבה ליפו, והיא פונה אל הים, ואל הנוף ש”אינו יפו“. ואם זהו בכל זאת נוף יפואי, הוא נראה משם אקזוטי, אוריינטלי, מפתה, והריאליה היפואית (פרטי הרחוב והחיים עצמם) אינה נראית. רוב תושבי הבנייה העשירה אינם מתערים ביפו עצמה, ומלכתחילה לא היתה להם כוונה כזו. והנה, האגודה למען ערביי יפו (“רביטה”) מנסה לשמר את הזיכרון הפלסטיני של המקום. אמצעיה דלים, אבל הטיעון שלה עשיר. “רביטה” זוכרת את יפו כ”כלת פלסטין“. המבנים הערביים (שרובם נמחקו) שעל רצועת החוף היפואי תומכים ב”כלה“: מבנים עשירים, מסוגננים, פתוחים, חצרות מרווחות, צמחייה מטופחת, שואפים אל הים, תפנוקיים. ה”כלה" נמחקה כך: מאז 48‘, יפו לא נהנתה מתקציב פיתוח אנושי. עשרות מבנים ערביים, שהיה אפשר לשפץ ולהשיב את הדרם, הוגדרו כ“מסוכנים” ונהרסו. שמות הרחובות המקוריים הומרו במספרים (כגון רחוב 60). מספרים? אנונימיות, שרירותיות, מחיקת היסטוריה: ולאחר מכן, המספרים הומרו בשמות ובמושגים מתולדות הציונות והיהדות, כגון רחוב מנחם מנדל מוויטבסק, רחוב רזיאל, או בשמות ישראליים חלולים בני הזמן החלול החדש, כגון רחוב הדולפין (בו התגוררתי עשרות שנים). לדולפין אין עומק והיסטוריה. הוא תוצר של שפת לגו. אגב, אין דולפינים בחוף יפו, זולת אלה הקרקסיים. חפירת העתיקות ביפו שואפת תמיד לאזכור יהודי. וכך, הביוגרפיה של יפו כעיר ערבית כמעט כולה חבויה בעבר, והמרחב הציבורי שלה מתייהד מאז 48’. בית האצ“ל, בכניסה, ו”העיר הלבנה", ממעל, סוגרים על יפו הערבית.

בית האצ"ל: פרטים. בלילה, בית האצ“ל מואר מבפנים החוצה, ומבחוץ. התאורה מנתקת אותו מסביבתו, ומעצמו, כלומר ממי שהוא, מזהותו, והוא נראה כעין מזוודה מודרנית, כמעט חסרת פשר, שהונחה שם על ידי נוסעי חללית. הכניסה לבית צנועה. כמעט ככניסה לבית מגורים רגיל. מדרגות אחדות, רחבה קטנטנה, דלת כניסה כמעט רגילה, פרוזדור כניסה קטן, צר למדי, דלפק. הכניסה מהצד, לא מכיוון הכביש הראשי. על המבנה, מכיוון הכביש, לא נמצא שלט מזהה. סוג של צניעות. הדשאים, שכמעט מלחכים את המבנה, ממתנים את הדרמטיות שבכניסה ל”מוזיאון“. השביל הכבוש אל המבנה, אף הוא חף מדרמטיות, ואין בו ממד של הכרזה: “לפניך מוזיאון”. המבנה, בסך הכול, אינו משבש את הגן. בלא מעט גנים, במיקומים שהגיונם טופוגרפי או פונקציונלי, או שניהם יחד, תמצא מבנים כאלה. בגן מבנה נוסף: מסעדת “מנטה ריי”. גם בית האצ”ל עשוי להיראות כמסעדה שגבה (אל הכביש הראשי) מאופלל, ופניה אל הים. האלומיניום והזכוכית מתכתבים היום עם הבנייה המשרדית המודרנית שמעבר לכביש. מתכתבים: אבל ממתנים את ייחודו של בית האצ“ל, ממצעים אותו. מוזיאונים, לעתים, מעוררים חרדה בקרב הבריות, באמצעות תצורתם וחומריהם. מעוררים במתכוון. טרור רוחני של מוזיאונים, כנסיות, בנקים. הקטנה נלוזה של האדם, על הסף. בית האצ”ל אינו מעורר חרדה. איכשהו, הוא אפילו לא ממש משהה אותך למראהו, ובוודאי שאינו עוצר אותך. הוא “שם”. לא הכול מכירים אותו. אין לו יחסי ציבור. גם בקרב יוצאי האצ“ל אין הוא “אדמה מקודשת”. הוא לא: יפה או לא יפה, מרשים או לא מרשים. הוא תרגיל סביר בארכיטקטורה בת זמנה. הוא לא זיכרון למנשייה: גן “צ’ארלס קלור” כאילו היה שם מימים ימימה, ובית האצ”ל כאילו נספח אליו, לאחר מעשה, ואין הוא ציון לכיבוש יפו.

שינוי שם. בית האצ“ל מעט נפרד לאחרונה מ־ע”ש עמיחי פאגלין, והוסב ל־בית האצ“ל בתש”ח. אבל בכל הכיתובים, במקום עצמו, עדיין נכתב מוסיאון האצ“ל. המקום פתוח מדי יום בין שמונה בבוקר לארבע אחרי הצהריים. עיצוב וביצוע פנים הבית: קלוד גרונדמן. בכניסה: שומר, ארון מדפים מפלסטיק חום לילקוטים, מכונת שתייה (קוקה קולה), ארונית כיבוי, מתזי כיבוי בכל חדר, דלפק ו־3 חיילות מדריכות בעברית ובאנגלית, מטעם משרד הביטחון, דלפק למדריכה ברוסית. עובד נוסף, יוסק’ה נחמיאס, ששירת באצ”ל, מדריך בערבית, בספרדית ובצרפתית. רלסים, מקיר לקיר, בגובה של 4–3 מטר, תומכים את התקרה המחודשת. רצפת אבן דמויית שיש. מרצפות גדולות (מטר על חצי מטר). השליש העליון: זכוכית חומה חד כיוונית (אפשר לראות החוצה). תאורה: בתקרה חלונות המאירים באור יום על חלל הבניין כולו, פרט לאולם ההרצאות. בשעות הערב, או בימים חשוכים, פועלת תאורת ניאון מהתקרה, וספוטים קטנים שמכוונים למוצגים מסוימים.

מוצגים, אמצעי המחשה. תצלומי שחור לבן דהויים מודבקים לדיקט: תצלומי מבנים, לוחמים, מפות של קרבות, של אתרים וכו‘, וסכמות מבנה האצ“ל. המפות והסכמות על גבי דיקטים, או כשקפים עם תאורה אחורית. 2 מסכי וידיאו עם שקופיות ופס קול (עודד בן עמי). תצלומים דהויים של כותרות עיתונים מימי הקרבות. כלי נשק, בעיקר בתוך אקווריומים מזכוכית, כולל שמות הכלים: מקלע קל ברן, אקדח תופי סמיט־ווסון, תת מקלע סטן – תוצרת אצ”ל, תת מקלע בריטי תומי גאן, מטול אנטי טנקי פיאט ועוד. דגלים: דגל אוניית אלטלנה המקורי וסיפורו, כולל שמות הימאים וארצות מוצאם, דגל האצ"ל. פסלים מברונזה של חיילים בעמדות ירי. תמיד שני חיילים, תמיד עם נשק, תמיד מאחורי שקים. גובה החיילים 1 מטר. דגמים של אתרים בגבס, או חומר לבן אחר. ויטראז’ ומנורה שנתרמו למקום. מילות שיר אלטלנה: “אנחנו יצאנו לדרך ללחום ולסבול בעצב”. בפינת כיבוש יהודייה: אקווריום על מדף, ובו כוס כסף, ככוס קידוש, שגובהה 35 ס“מ, בקוטר 20 ס”מ. כיתוב: “גביע הנאצים”. כוס הכסף נפלה שלל בידי אצ“ל ב־4.5.48, כלומר בכיבוש. בכניסה לבית האצ”ל דגל הלאום מתנופף ברוח.

בית האצ"ל: דיוקן שמואל וכטפוגל ז"ל

חדר הנצחה: נוסח אחיד. על שני קירות חדר ההנצחה מוצגים דיוקנאות של כל הנופלים במערכה על יפו. תצלומים פלוס טקסטים ביוגרפיים קצרים. נוסח אחיד. איש מהנופלים אינו מיוחד מזולתו. חלונות גבוהים מכוסים וילונות פונים לים, מיתקן לנר זיכרון בין החלונות. דלת החדר פתוחה עם וילון. משני צידי הדלת עשרה כיסאות. בבית האצ“ל גם אולם הרצאות/ הקרנה: שבע שורות כיסאות מרופדים, חום עם פסי מתכת. מסך 2X2 מטר. בעומק החדר: ספרייה, בארונות עץ וזכוכית. מעל לספרייה דיוקנאות מצוירים בעיפרון אפור, על פי תצלומים: בגין, ז’בוטינסקי ודוד רזיאל. בספרייה, בין היתר, כתבי עת (“האומה”, “נתיב”), וספרים של מנחם בגין: “בלילות לבנים”, יוסף עברון: “גידי”, יהודה לפידות: “לידתה של מחתרת”, וספרי זכרונות של לוחמי האצ”ל, כולל “סבתא מספרת – זיכרונות ממחתרת האצ”ל“. המדרגות למפלס המזרחי: שטיח אפור. קיר הזכוכית מרושת־מסורג. מבט מזרחה, דרומה וצפונה. אזור מחומם על ידי השמש. החרסינה כאן חומה פשוטה. מוצגים במפלס: פעולות של האצ”ל באזור ואדי ניסנס, הירדן, צפת, ירושלים. התחמשות ואימונים: כולל רשימות החרמת נשק מהבריטים, סכמה של פעולת ייצור כספית לתחמושת. בעתיד תמוקם עמדת מידע ממוחשבת. יש כוונה לשדרג את התצוגה (מחשב, מסכים).

פסל סביבתי. ב־1980 אישרה ממשלת ישראל את הקמת בית האצ“ל, שנקרא אף מוזיאון. בית האצ”ל הוכלל במסגרת יחידת המוזיאונים במשרד הביטחון. הכללה המבטיחה מימון (תקציב). הדיבור המקורי היה על “יד”, “גלעד”, “אתר זיכרון”. ההתפתחות ל“מוזיאון” היתה מהירה למדי, ונבעה מהעובדה שהליכוד נחלץ מחיי נצח אופוזיציוניים: לא נצטנע עוד. “מוזיאון” בהכרח נרחב ועשיר מ“גלעד”, או מ“יד”, ושאפתני מהם בכל הנוגע לקשר עם הציבור הרחב, לתעמולה, לתצוגות עצמן. ב־1987 זכו מתכנני בית האצ“ל ב”פרס רוקח“. בטקסט הפרס בית האצ”ל הוגדר כ“פסל סביבתי”. מדהים? כן ולא. מי שכתב את זה אולי לא שלט היטב בז’רגון של עולם האמנות המודרני: כל דבר “כזה”, כמו בית האצ“ל, בגלל עצם המבנה ומיקומו בסביבה פתוחה, נראה בעיניו כ”פסל סביבתי“. כזכור, גם הארכיטקטים, במסמך הכוונות שלהם, השתמשו בביטוי “פסל סביבתי”. מבחינה פוליטית ותרבותית ההגדרה “פסל סביבתי” היתה מדהימה, מתעתעת, מכסה. ההגדרה הדיחה את “זה” למישור לא פוליטי, לא רעיוני, לא רעיוני סקטוריאלי. ומנשייה שהיתה? נעלמה לה הכוונה להטמיע בבית האצ”ל (הבית המקורי, הכורכר) מחוות זיכרון קטנה למנשייה. פסל סביבתי: אמנות, אסתטיקה, “משהו יפה” בגן ציבורי.

בית הבובות. מרכזו של בית האצ“ל, שאינו כולל את חדר הזיכרון ואת חדר ההרצאות, הנו בעיקרו, בעיניי, מעין בית בובות. לא מעט אתרי זיכרון (“מוזיאונים”) הנם מעין בתי בובות. השחזור וההמחשה באתרי זיכרון רבים נעשים באמצעים מעין פיסוליים: חיילים, קרבנות, סצנות, רחוב, חדר משפחתי. בגודל טבעי או מוקטן. ראו גם מוזיאוני שואה. ראה גם מוזיאוני פולקלור אזוריים ברחבי העולם. בסוף שנות ה־90' הוזמנתי לדיון ב”לוחמי הגטאות“, בגלל רצון מנהלי המוזיאון שם (השואה) לחשוב מחדש על עצמם, על קהלם, על תמורות מתבקשות בשימור הזיכרון ובהפצתו. והנה לא זכרתי עד כמה מוזיאון זה אף הוא נעזר בהמחשה “פיסולית”. אמנם גם ב”לוחמי הגטאות" אמצעי ההמחשה בסיסיים, ובכל זאת חלק מהם הוא “הדבר עצמו”: חפצים מהתקופה ומוראותיה, החפצים עצמם. וחלק מההמחשה שם נעשה באמצעות אמנות מובהקת: ציור ופיסול של אמנים יהודים שנספו בשואה. ותמיד שמורה להנהלות המוזיאונים האלה האפשרות להמחשה מופשטת, עקרונית. אמנם אפשרות נקיית דעת, בעיקרון, אבל בפועל אין בה כדי למשוך את לבם של ציבורים גדולים. הפשטה וייצוג מופשט: אנינות. למוזיאוני זיכרון רבים יש נטייה להמחשה בסיסית, להנכחה של דימויים באמצעות מעין פיסול משחזר. “הפיסול” בבית האצ“ל אינו כבובות שעווה, כי פה אלה בובות שאינן “דומות ל”, אלא מעתיקות דימוי סטריאוטיפי: חיילים בעמדה על נשקם. עיבוד הבובות, שבבית האצ”ל, גס למדי. הצופה קולט באחת את החיילים שבעמדה. לא מתבונן בהם. החיילים היצוקים אינם אקספרסיוויים כדמויות של אוסיפ זאדקין, שאף הציב יד (פסל) לזכר חללי מלחמת העולם השנייה, ואינם מעבירים דבר־מה נוסף כדמויות המשוחזרות של אדוארד קינהולץ, ששיחזר סצנות (כפיסול). ואין בהן את פאתוס האנדרטה של חנה אורלוף (אנדרטת דב גרונר). ואם כך, עם מה, בכל זאת, בובות חיילי האצ"ל מתכתבות? מה הן בכל זאת מהדהדות? חיילים של משחקי ילדים (צעצועי מלחמה). אין בהן צורה ארכיטיפית (דימוי קמאי) מאיימת או שובת לב.

עזובה. מדוע בית האצ“ל מכחיש את “הים”? מדוע חלונות חדר הזיכרון, הפונים אל הים, נאטמו? כי “הים” לא נעתר להם. הים הזה עדיין ערבי, גם ערבי. מדוע בית האצ”ל סטטי? עייפות ועזובה. בעוד סוכני הזיכרון של הפלמ“ח אינם נחלשים בהפצת בשורתם – סוכני הזיכרון של האצ”ל, כפי שזה מתבטא בבית היפואי, נמסו בחולשה ידועה של הימין נוסח מפלגת “חירות”: יתר הצהרתיות, יתר פתוס. די היה להם בעצם הקמת המבנה. שם ובזה תש כוחם, כנראה.

צורך. אנשי האצ“ל חשו צורך להקים את הבית הזה. הנה, גם יהודי אתיופיה, שעלו לישראל לפני כ־12 שנה, חשים צורך להקים לעצמם בישראל אתר זיכרון, אנדרטה, גלעד, מוזיאון. זהו צורך בסיסי, נפשי, שבטי, כמעט ביולוגי (מזון). המבנה הפיזי (הבית) מאשר להם מתוכו, ממילא, את חשיבותם, מקומם, תפקידם, קרבנם, תרומתם. ואת עצם היותם חלק מהמקום. לוותיקי האצ”ל היה גם צורך בכיבוש נוסף של יפו, באמצעות הבית הזה.

לאה רבין, גנוסר, עראפת: "שבעה" ליצחק רבין פורסם במעריב ב־14.1.2004.

אקדח ביד. יוסי גנוסר התכופף לפנים, הצביע על אברהם שלום, ואמר: “הם פשוט רצו לחסל אותו… הם אמרו לו להתפטר… הם הניחו אקדח טעון על השולחן, ויצאו מהחדר”. אברהם שלום היה ראש השב“כ בתקופת אוטובוס 300, 1984, ועדת זורע, החנינות, ועדת לנדוי. עכשיו, 2003, בביתו של גנוסר, בכוכב יאיר, כחודשיים לפני מות גנוסר ממחלה קשה, אנחנו ככה מדברים על מסעדות, אלכוהול, אתרי נופש, ערים גדולות, תחבורה. מדי פעם, גנוסר מגיח אל הימים ההם: אוטובוס 300, ועדות החקירה, “הרעים” ו”הטובים“. אברהם שלום בן 75, מיוגע מעט, מסכם לעצמו את ימיו. בימים אלה הוא מטיף לשלום עם הפלסטינים. בעוד כחצי שנה ייערך “כנס צובה”, כנס פיוס של השב”כ: אברהם שלום יפתיע את המשתתפים, אפילו ירעיש אותם. גנוסר המת לא יהיה ב“כנס צובה”: האקדח הנ"ל יתאייד שם.

יוסי גנוסר: פרטים. נולד ב־1946 בווילנה. עלה לישראל בן 11. התגורר ברמת גן. למד ב“הדסים”. שירת בשלישות. ב־1968 התגייס לשב“כ. למד ערבית. התחיל כחוקר בעזה. היה ראש מוקד ביטחון בצפון אמריקה. ראש האגף לסיכול, ריגול וחתרנות (האגף היהודי). ראש מרחב צפון. לאחר פרשת “אוטובוס 300”, לאחר החנינה, ניסה כוחו בעולם העסקים. התמנה על ידי אריאל שרון לתפקיד יו”ר מכון הייצוא. לאחר מכן נכשל מינויו למנכ“ל משרד הבינוי והשיכון. מונה ליו”ר חברת “עמידר”. ב־1991 שכל את בנו, שחר ז"ל, שנהרג במהלך סיור רגלי בעזה. בשנות ה־90' פעל בשמם של רבין, פרס וברק בתחום הקשר עם הרשות הפלסטינית ובנושא השבויים והנעדרים. היה לו חלק בהקמת מפלגת “המרכז”. היה חבר משלחת ישראל לקמפ דיוויד. היה בין מנהלי הכספים של הרשות הפלסטינית: נחקר על כך, ולא נמצא נגדו דבר בעניין זה. נפטר ב־2004, בן 58. מה זה? מה כתבתי עכשיו? תולדות חיים? יוסי גנוסר חומק מרוב העובדות, התארים וההגדרות שכאן. חומק גם מחלק מהזמנים שכאן. אז? ראשי פרקים טכניים כאלה. לחלק מהדברים אחזור בהמשך, בפירוט.

אב־טיפוס. האם גנוסר היה אב־טיפוס? הדגם המייצג ביותר של הטיפוס? ייצוגה הפיזי של אידיאה? הציפור המייצגת את המילה “ציפור”? גנוסר היה אב־טיפוס. אם לא אוטובוס 300, הוא היה בדרכו לפיקוד על השב“כ. ואז גנוסר אמנם היה כונס הנורמה המצטברת של השב”כ, אבל בלי להמשיך את רצף האב־טיפוס של מפקד השב"כ.

וידיאו. ב־2003 פגשתי בתכיפות את גנוסר, ובחלק ניכר מהפגישות, בעוד אנחנו יושבים פיזית זה מול זה, חשתי כאילו אנחנו צופים בווידיאו, המציג אותנו משוחחים. מדוע וידיאו? אולי בגלל הממד התיעודי. אולי בגלל השימוש בווידיאו למסירת עדות.

אוטובוס 300. על פי הוראת ראש השב“כ, אברהם שלום, בשנת 1984, הרגו אנשי שב”כ, במכות ובאבנים, שני מחבלים פלסטינים שהשתלטו על אוטובוס בקו ת“א־אשקלון. אהוד יתום היה אחראי ישיר להריגת שני המחבלים. היום, יתום חבר כנסת מטעם “הליכוד”. “חדשות” (יומון) פירסם תצלום של השניים. הצלם, אלכס ליבק, לא ידע מה הוא מצלם בדיוק. “מעריב” ו”ידיעות אחרונות" לא היו מעלים אז על דעתם לפרסם תצלום כזה. “חדשות” הפר את החוזה שבין מערכת הביטחון לתקשורת. היה זה אחד מהישגיו. הרושם (והידיעה) שהמחבלים נרצחו, כשהם שבויים, הצטבר והצטבר, עד שהפך לתביעה ממשית, בלתי נהדפת עוד, לבירור העניין. הוקמו כמה ועדות בדיקה. היועץ המשפטי והפרקליטות (יצחק זמיר ודורית בייניש) יזמו הליך משפטי מלא. גנוסר, שחזר אז מתפקיד בצפון אמריקה, מונה כנציגו האישי של ראש השב“כ בוועדת־זורע (האלוף מאיר זורע). תוך כדי דיוני הוועדה: האלוף יצחק מרדכי סומן כמבצע רצח שני המחבלים. לבסוף הוחלט להעמיד לדין 13 מאנשי השב”כ, וביניהם גנוסר ואברהם שלום. שמעון פרס ויצחק שמיר, וממשלת האחדות, פתרו את הדבר: חנינה למפרע. פתרון בעייתי מבחינה משפטית: חנינה קודם הרשעה, וללא כתב אישום. גנוסר לא היה באוטובוס 300. גנוסר הואשם בהטיית ובתיאום עדויות בפני ועדת־זורע, לטובת השב“כ. ואז פרסום תצלום גנוסר חולל את “פרשת נאפסו”: קצין ממוצא צ’רקסי, שישב בכלא על מגע עם סוכן אש”ף. גנוסר היה החוקר הראשי של נאפסו, שהאשים את גנוסר בעינויים ובהשפלות, שגרמו לו להודות באשמה. לנאפסו נערך משפט חוזר: הוא זוכה מרוב סעיפי האישום. החנינה לא פתרה את “הדבר הזה”. היה צורך בוועדת לנדוי.

וזה היה פה ב־1984? מה היה פה ב־84' חוץ מ“האוטובוס”? אינפלציה מסתמנת של 190%; “מגש הכסף” של ג’אד נאמן: קולנוע פוליטי: אגדת “כוח צביקה” (מלחמת יום כיפור) נסדקה; יעקב לוינסון (בנק הפועלים) התאבד: ראה אור “האופסימיסט” של אמיל חביבי: זהותם החצויה של ערביי ישראל; דגם מטוס הלביא הוצג בפומבי; “ספר האפשרויות” של דוד אבידן מתגלגל במכונות הדפוס; להקת “כוורת” בהופעת איחוד בפארק הירקון; ראה אור “הדרך לעין חרוד” של עמוס קינן: ישראל אחרי מהפכה פשיסטית: ראה אור “חדשות”: יומון חדש; מירון בנבנשתי: “ישראל הופכת למדינה דו־לאומית”; נחשפת המחתרת היהודית; ראשית ש“ס: בג”צ אישר את רשימת כ“ך ואת הרשימה המתקדמת לשלום; הבחירות לכנסת ה־11: המערך 44 מנדטים, הליכוד 41 מנדטים, התחייה 5 מנדטים, מאיר כהנא נכנס לכנסת; ס' יזהר, עמוס עוז, חיים גורי ו־א”ב יהושע בעד ממשלת אחדות לאומית, בראשות המערך: ההתנחלות בחברון הורחבה באישור שר הביטחון: ממשלת אחדות לאומית: ראה אור “סוף דבר” של יעקב שבתאי: יוסי שריד הצטרף לרצ; רצח החיילת הדס קדמי: “אתא” בפני סגירה; שנה לפטירת הבאבא סאלי: 150 אלף בני אדם עלו לקברו.

גנוסר בטבע האזרחי. ב־1988, עם הפרישה מהשב“כ, יוסי גנוסר החל את תנועתו בטבע האזרחי. תנועת חיה שהועתקה מאזור מחייתה הטבעי אל אזור המוכר לה רק למחצה, רק על פי סימנים ומסמנים גלויים. תושבי האזור החדש, האזרחי, זיהו את החיה על פי תצלומים ושמועות. גנוסר נע אז בערים הגדולות של ישראל, ובפרט בת”א, כשועל המסמיך את אפו לחלונות מכוסי אד, ומביט ביושבים בבתיהם, מנסה ללמוד את דרכיהם ושפתם. מנחם דותן הכיר לי אז את גנוסר. הקדמתי להגיע לפגישה שהתקיימה בגינת ביתו של דותן, גינה קטנה, חשופה לשמש, לא הרחק מהפארק הרמת גני. לצד הכניסה לפארק התנופף דגל הלאום. אצל דותן סיכמנו אז על ריאיון ל“ידיעות אחרונות”. גנוסר היה נוקשה, דחוס וחשדני בכל הנוגע לריאיון. לא הכרתי אותו עד אז: הופתעתי מחזותו, מדיוקנו, משפתו, ואף מקולו (ריש שולטת). גנוסר נשא אתו תיק עור. הופתעתי מהתיק: “אנחנו” לא נשאנו תיקים. השפה שלו היתה טכנית, שואפת לדיוק עובדתי (מוגזם). הוא הביט בעיני במבט חודר: “אנחנו” לא הבטנו כך בזולתנו. באותה שנה, ובשנתיים שלאחריה, ראיתי את גנוסר נע בטבע האזרחי, נע בין עורכי דין, אנשי עסקים, אנשי תקשורת, עסקנים, פנטזיונרים, בלי להבין את שפתם במלואה, טועה לעתים קרובות ביכולות שלהם, נע, נע ונד, נע בתנועה לקראת מגע, לקראת מגע של חיים חדשים, חיים אזרחיים, נע וניתק מיד, נע ומשתהה, נע ומתחבר לשעה וניתק, או נהדף, או נהדף ונחבט. ואם לא ראיתי זאת בעיניי, שמעתי על כך מפיו, ואם לא מפיו, אזי מפי אנשים שראו אותו, שנפגשו אתו. לבי יצא אז אליו. אנשי עסקים שונים הבטיחו לו עבודה, עמדה והכנסה, ונעלמו לו למחרת. הוא חבר לשני פולנים שהפכו למשל ולשנינה, וניתק מהם במהירות. הוא תעה בין אנשים, וטעה באנשים. מכשירי הזיהוי של השב"כ כוסו ערפל בטבע האזרחי. היה רע ומתיש. נפגשנו אז בתכיפות. בשנות הגאות שלו, בערך ממחצית שנות ה־90', נפגשנו פחות.

ניהול כספי הרשות. ב־2003 “מעריב” חשף את פעולת גנוסר כאחד ממנהלי הכספים של הרשות הפלסטינית באירופה. עוזרד לב, שותף של גנוסר, מסר את עיקר הדברים לעיתון. החשיפה עוררה איבה כלפי גנוסר. איבה נמוכה, סמיכה, רבת משתתפים. גנוסר היה חולה ורוב ניסיונות ריפויו נעשו אז בארה“ב. החשיפה היממה אותו, איכזבה אותו, שאבה כוחות נדלים במהירות. וגם אז סירב לפרט מה ומי ואיך, בכל הנוגע לניהול כספי הרשות. כבר היינו, גנוסר ואני, במחזה שכזה, אם כי פחות בעוצמתו, בעניין “מר חמישה אחוזים”. אחזור לכך בהמשך. “אני ער לזה שהסירוב שלי לפרט את הדברים מקשה עליך לשוחח אתי על זה”. לא הכסף שגנוסר הרוויח מכך הוא שעניין אותי, אלא עצם הדבר, הפסיכולוגיה של הדבר, האתיקה שלו, הייתי בעדו. לא היינו חברים, לפחות לא במובן הסחבקי המקומי, אבל חשתי כלפיו חברות רבה. מעולם לא הסתרתי את הקשר בינינו: גם בימים בהם גנוסר כמעט הוקע. חשיפת “מעריב” גרמה לאנשים לראות בו מין “אויב העם”, לאנשים שממילא נטו לכך. גם השיחות שלנו על ערפאת היו עצלות מעט, כלליות. גנוסר תיאר ותיאר את ערפאת, בלי לחרוג ממש מ”ערפאת" של פרשנים שונים, לאורך השנים. את “זכות השיבה” גנוסר תיאר כמחסום בלתי עביר של ערפאת. על “ניהול כספי הרשות” גנוסר דיבר אתי דרך הדגמה: “כמעט כל מי שאתה מכיר בצמרת הביטחונית־צבאית, כולל הטהרנים והפטריוטים הנעלים ביותר, היה מתחלף אתי, וחלק מהם ינסו להחליף אותי מחר… זה נקי… אני נקי… זה חלק בלתי נפרד מהמורכבות של הסיטואציה, ומהפשטות שלה… ישראל הרוויחה מזה שאני הייתי שם באותו זמן”.

גנוסר, ערפאת, לאה רבין. גנוסר ליווה את ערפאת לביקור תנחומים אצל לאה רבין האבלה. יש תצלומים של שלושתם. שמרתי תצלום בו כל אחד מהם מביט לנקודה אחרת. ראו תצלום. באותה תקופה הקשר שלי עם גנוסר מעט נסוג. פירסמתי הערות מסויגות בעניין “רבין”, ובפרט בעניין נהייתו אחרי “חוג הכסף” הישראלי, שאחד משיאיה היה ביטול מיסוי הבורסה. לאחר הפרישה מהשב"כ, רבין, מבחינת גנוסר, היה הזדמנות כמעט חד פעמית. רבין היה לגיטימציה, כוח, לב העניין: חזרתו של גנוסר ללב העניין הישראלי. ובאותה שעה, “רבין” היה גילומו של פטריוטיזם, של ציונות חילונית עמוקת שורשים, של התפכחות זהירה המניבה מהלכי שלום. וגנוסר האמין בכל לבו שדרך “רבין” הוא יממש רעיונות שהאמין בהם. בכל לבו, כלומר באמת ובתמים. את “בכל לבו” היתה חייבת להקדים התקבלות מלאה, השתייכות גמורה. השיחות שלנו על “רבין”, ועל “חוג הכסף” שסביבו, היו קצרות ומרות, אבל לא המיתו את הקשר. התצלום עם ערפאת ולאה רבין הנו, כמובן, כרוניקה (חדשות), ובאותה שעה הוא מעט יותר מכך. מה? אחת ממצבות הקבר של הסכם אוסלו. לאחר מכן, ההשתייכות והתרומה הפטריוטית מצאו את ביטויין גם אצל אהוד ברק. אותה כמיהה להשתייכות, אותה רטוריקה, אותו סגנון. אבל ההחלקה ממעלה הקיר אצל ברק היתה שונה, אחרת. גם ברק המאוחר וגם גנוסר המאוחר האמינו שכסף פרטי גדול הוא הכרח, תנאי. ברק בן דורו של גנוסר, ונמנעה ממנו הדרת הכבוד של גנוסר כלפי יצחק רבין, אב מייסד.

השיטה וסוכניה. “חוג רבין” התנשא על הישראלי, ולאחר הרצח אף פיתח במהירות והפיץ במהירות חבילה ארוזה ששמה: “מורשת רבין”. גם גנוסר היה סוכן של “מורשת רבין”, בפועל ובאופן משתמע. “מורשת רבין”? חבילה ארוזה, כולל הוראות שימוש. השימוש ב“מורשת” היה עורמה בפני עצמה: “מורשת רבין” הוצמדה באחת לרצף ההיסטורי של “מורשת קרב”, “מורשת שיבת ציון”, ועוד. “חוג רבין” יצר מורשת בהבל פה, וגרם להמונים להאמין שזו מורשת קיימת, מתמשכת, שיטתית, ולא אריזה שהומצאה הרגע. גנוסר לא הבין מה אני מתרגש מהביטוי “מורשת רבין”. הביטוי לא הפריע לו. הוא לא ראה את עורמת השפה שבזה. הוא דיבר וכתב עברית, וליתר דיוק ישראלית, אבל הוא לא בא מרחם השפה העברית, ולכן חמקו ממנו גם שגגות שפה וגם זדונות שפה. גנוסר הלך ונצמד לחוג הרביני. היצמדות מתוך ביקורת, אבל היצמדות. חוג החבר’ה הטובים, חוג הכסף, חוג הטכנוקרטים. גנוסר רצה להשתייך. התשוקה להשתייך משתקת ריבונות אישית. היה ברבין דבר־מה מצודד. המשיכה אל המצודד. גנוסר קיווה להתניע מחדש מ“תחנת רבין”. גנוסר האמין שבכוחו להשעות את האני שלו, למשך “תקופת רבין”, ולאחריה לחזור ולעטות את האני הזה. כאילו הוא, גנוסר, אכן קוצב את התקופות.

פקיעת תוקף הרישיון. גנוסר, כאמור, האמין שריבונות אישית כרוכה בכסף פרטי גדול. והוא, לדעתי, הגיע לעסקים עם פלסטינים, רק לאחר שעולם העסקים הישראלי נאטם בפניו. גנוסר חיפש אהבה גם אצל אנשים עקרים, חסרי לב. וביקש להתקבל גם אצל מי שגירשו אותו. להתקבל מחדש. באותן תקופות הקשר בינינו התכווץ. הוא אטם אוזניו מפני מה שאמרתי לו על “קהילת רבין”, על ליפקין ומפלגת המרכז שלו, או על יוסי מימן מדהיר את יעקב פרי למפלגה חדשה. מה אמרתי לו? יוסי, אתה לא קורא את המפה: ליפקין ופרי (כמשל) הם סוכנים של השיטה הישנה: אהוד ברק משתמש בך כמכשיר, ופקיעת תוקף הרישיון שלך כ“שליח” כבר מתוארכת. ההתגייסות של גנוסר לטובת העבודה היתה בעיניי גם נסיון נוסף של גנוסר (הנער המהגר) להתערות בישראליות, כפי שהיא מיוצגת על ידי אהוד ברק.

בחזרה לחנינה. “אוטובוס 300”: החנינות היו תקדים משפטי בישראל. חנינה קודם הרשעה, קודם כתב אישום. אבל האספקט המשפטי לא היה עיקר העניין, גם אם החנינות עקפו, השתיקו ודיכאו את המערכת המשפטית (היועץ המשפטי והפרקליטות), שתבעה בירור משפטי מלא של הדברים. לאחר זמן: יצחק זמיר ודורית בייניש מונו כחברים בבית המשפט העליון. כלומר, למערכת יש מנגנוני תיקון משלה. עיקר העניין היה פוליטי ותרבותי: עצם מהותו של השב“כ בחיינו. עצם מהותו, לא רק אופני פעולתו. מהי מהות זו שבכוחה לייצר את החנינות האלה. חנינות הפורעות את הסדר המשפטי־תרבותי הקיים. האם אנחנו מדינת שב”כ, שאלו את עצמם אנשים שהתנגדו לחנינות, ובכל זאת מיתנו את התנגדותם מפחד הפגיעה בשב“כ הגלומה במשפט מלא ופומבי. גם השמאל הממוצע בסך הכול בלע במהירות את החנינות. הימין, המרכז והשמאל הממוצע שיתפו פעולה עם הממשלה בעניין זה: להחזיר במהירות את הסדר הישן על כנו. הפגיעה בסדרי המשפט? המערכת כבר תתקן את עצמה, איכשהו. פרשת החנינות גיחכה את השב”כ ואת המערכת הפוליטית. גיחכה, הנמיכה והחלישה. גנוסר, אחד החנונים, לא חלם לסיים את השירות כחנון. נשיא המדינה (הרצוג) איבד את חינו הבריטי עם החנינות. שמעון פרס נראה כמחזיק גחלים בוערות בפיו. החנינות הנמיכו את הפרופיל של אנשי השב“כ. עם החנינות, גנוסר הבין שהוא רק מאבד זמן בשב”כ. ראש השירות היה אמור לקבל חנינה, בדרכו החוצה, ולא היה סביר שראש השירות החדש יהיה אחד החנונים. אברהם שלום, ראש השב"כ, אכן פרש מהשירות, ולפי השמועה נקלט בארגון של שאול אייזנברג, איש עסקים.

חטא קדמון. ב־2003 נפגשתי לא מעט עם גנוסר. לעתים, אחרי הפגישות, רשמתי במהירות את דיוקנו, ולעתים כתבתי תקצירים או מעין תמלילים קצרים של הפגישות, בהסכמתו. הדיוקנאות והתקצירים היו חשובים לי גם בשביל למקם את עצמי: הרי גנוסר ואני השקענו לא מעט זה בזה. בחלק משיחות אלה חזרתי עם גנוסר לחנינות. ועכשיו, לאחר כל השנים האלה. כשגנוסר נמתח לאחור, אל הימים ההם, והוא עכשיו חולה, ואף בעיצומה של פרשת “ניהול כספי הרשות הפלסטינית” – הוא נעתר להצעה שלי לסרוק יחד מחדש את החנינה, או לפחות לגעת בה באמצעות לום, לגעת בה כבחטא קדמון השוכב על פניו, לגעת בו, להטות אותו מעט בשביל לראות חלק מפניו. חטא קדמון שנולד מקדמון ממנו: הריגת שני המחבלים השבויים, והטיוח. חלק מהשיחות שלנו ב־2003 היו מרות. גנוסר חזר על דברים שאמר לי ב־1988, כמעט במדויק, כהרצאה שנצרבה. ובכל זאת, ההרצאה הזו התערערה עם השנים, פה ושם.

רטוריקה. גם כשאיבד מכוחו, גנוסר אחז ברטוריקת הכוח הישנה שלו, לפחות כלפי העולם. רטוריקה מצופפת בביטויים סמכותיים, נחרצים, מאותתים על ידע וניסיון: אמין, אין ספק, אמפירי, אובייקטיווית, מדעית, נגזר, נורמטיווי, משתמע, אנרכי, היסטורית, אנלוגית, תקני, מתמטית, מהותית, סבירות גבוהה, אופק, אין סיכוי, שטויות, שיטתי, סטטיסטית.

גרסת גנוסר: החנינה. יוסי גנוסר: “באותו לילה מפורסם, ‘ליל החנינות’ והתצהירים והתהליכים לחיזוק בקשת החנינה שבאו בעקבותיו – אני התנגדתי באופן חריף ביותר לחנינות… מה קרה? שני מחבלים שחטפו אוטובוס והרגו בנוסעיו… על זה אתה מפיל עולם שלם… צביעות… לא הבנתי שצביעות היא בעלת בריתו של טוהר המערכת… במשך שנים ניקינו את הביוב של ישראל, וכולם שיערו פחות או יותר איך מנקים ביוב… היום, ב־2003 אני אולי מביט אחרת על החנינה… גם אז, מסיבות אחרות, לא סברתי שאני צריך את החנינה. לקחתי את החנינה הזאת משתיים שלוש סיבות עיקריות… שני מחבלים שחטפו אוטובוס, אתה מבין?!… סיבה אחת: הוצג לי, בלחץ חברתי כבד, שאם לא אקח את החנינה חזאת, אני עלול לפגוע בזכותם של האחרים לקבל את החנינה, שחלק מהם רצו בה. היה לי קשה לקחת על עצמי את האחריות לפגוע בזכות הזאת… כן, פגיעה בזכותו של זולת היתה אז בעיניי שיקול כבד, וכך, אגב, גם היום… סיבה אחרת: נאמר לי, בצורה מפורשת ביותר, על ידי מי שהיו בעיניי הכי מוסמכים לומר לי את זאת, שהחנינה הזאת לא תהווה כל כתם על עתידי… זה נראה היום כמו בדיחה רעה, לא?… סיבה נוספת: נאמר לנו, שהחנינה היא הדרך היחידה למנוע חקירה, אשר בה, לצורך הגנה על עצמם, עלול להיות שהאנשים יידרשו לחשיפת שיטות עבודה ופרשיות חשאיות ורגישות… איר האנשים האלה יכולים לשלוט בעתיד: מה יהיה כתם ומה לא יהיה כתם? איך עלה בדעתי שאאמין לכך שמישהו ישלוט בצורת הכתם בעתיד?… תן לי לענות לך, אני מספר לך את הדברים כהווייתם. יכול להיות שזה מעיד על נאיביות שהיתה בי… ודבר נוסף: נאמר לנו מפורשות, באותו לילה, שקבלת החנינה על ידי אנשי השירות, למעט זו של ראש השירות, לא תפורסם, תישאר חשאית… כידוע, כמעט כל דבר מהדברים האלה לא התממשו… ואני אכן האמנתי לזה, למה שאמרו. ואגיד לך משהו, לא רק אני האמנתי לזה, גם אחרים האמינו לזה… יום לפני רעיון החנינות, כאשר נאמר לנו שאי אפשר למנוע מהיועץ המשפטי לפתוח בחקירה משטרתית, הצטרפתי לכותבי המכתב לצוות שרים בראשות ראש הממשלה, בו ביקשנו הקמת ועדת חקירה ממלכתית… כן, העדפנו ועדת חקירה על המשטרה… בייניש וזמיר… היום, ב־2003, אני מביט אחרת על זמיר ובייניש, אבל אז לא יכולתי, רגשית ואינטלקטואלית, לא להבין ולא לאמוד את הלהט שלהם בעניין השב”כ… הם נראו לי כאנשים הניצבים מחוץ לישראליות שהכרתי… ואני חוזר ואומר לך, שגם אחרי שהוגשה בקשת החנינה, כאשר בא הבג“ץ, והיינו צריכים לפרט בתצהיר את הנסיבות ואת הסיבות שבגללן אנחנו מבקשים את החנינה – אני חזרתי והתנגדתי לחנינות… עד שחזרו והדגישו והבטיחו את נושא אי ההשפעה של החנינה על העתיד, ועל אי פגיעה במעמד שלנו, וכיוצא באלו… האם רציתי להאמין בזה, או האם האמנתי לזה בתום לב? למיטב שיפוטי, באותם רגעים האמנתי בזה. האם פסיכולוגית זה נולד מהעובדה שאני כל כר רציתי שזה יהיה? שתהיה חנינה ושהעסק ימות? יכול להיות. אבל, בין זה לבין זה שאתה מטיל ספק אם אכן האמנתי, המרחק רב… ובכל זאת, עכשיו, אחרי כל השנים שעברו… וכל מה שקרה לי בהן, ומה שקרה לישראל, מה שקרה למשפט הישראלי, לאינטלקט ולאתיקה שלנו, לפוליטיקה, לשפה, לתרבות… אחרי כל אלה, אני מביט מחדש על עצמי באותו ‘ליל חנינות’, ובסביבתו, כלומר גם במה שקדם לו… ואני חש, אולי, לא בטוח עד הסוף, שהייתי צריך להתנגד לחנינה… אתה אולי צודק: החנינה הסגירה אותי… אם להשתמש בביטוי הקטלני שלך ‘הסגרה’… אני מביט לאחור: הייתי חלק מחבורה, חלק משפה, חלק מארגון סגור, וקיבלתי על עצמי את המרות המוקרנת מחברה, ארגון ושפה… חשבתי לעצמי שאני אינדיווידואל אבל פעלתי כחלק מקולקטיב… בגדתי באינדיווידואל שהייתי אמור להיות: נבגדתי על ידי הקולקטיב… יכול להיות… שני מחבלים שחטפו אוטובוס… קשה לשחזר היום את הלחץ שהיה אז ב’ליל החנינות', את הלחץ הקבוצתי, ואת הלחץ הפרטי, ואת הלחץ הממשלי, ואת הלחץ של היועצים ועורכי הדין, ואת השפה הגלויה, ואת עוצמת הדברים שלא נאמרו, את הבהלה ואת הבהילות, את הנאמנויות שפקעו ועמדו לפקוע”.

“לנדוי יצלוב אותם”. אוטובוס 300, החנינות ופרשת נאפסו, הולידו את ועדת לנדוי. ועדה זו, מבחינת הציבור, ומבחינת הנוגעים בדבר, היתה המסמך המסכם. ב־1988 ועדת לנדוי פירסמה מסקנותיה. חלק מהדוח שלה היה חסוי. השופט משה לנדוי, אז בן 76, לשעבר שופט בית המשפט העליון, נחשב, במשך שנים, מעוז של שפיות וליברל בנוסח האירופאי הקלאסי. עליו ועל שכמותו גאוותנו. הבחירה בו כראש הוועדה, החוקרת את השב"כ, הבטיחה שיקול דעת משפטי רחב מבט, וכן אמינות מן הסוג המובחר ביותר שמערכת השופטים לשעבר מסוגלת להציע מתוך שורותיה. אנשים הבקיאים בפסיקה ובפילוסופיה החברתית של לנדוי, פילוסופיה המתבררת מתוך הפסיקה שלו, נטו לחשוב שלנדוי, מבחינת יוסף גנוסר וחבריו, הנו בחירה חמורה במיוחד. אחדים נטו לחשוב שהיא אנושה ממש. שופטים עליונים לשעבר לוקחים על עצמם ראשות ועדות חקירה ממלכתיות מתוך סיבות אחדות. הראשונה שבהן הנהּ אותה אחריות לאומית ושליחות ציבורית, שהורגלו להן. וכן, הרצון העז, שלעתים אינו בר כיבוש, להנחיל פעם נוספת לחברה הישראלית את המוסר החברתי שלהם, את האמת שלהם. לאחר זאת יבואו, בסדר כזה או שונה, סיבות שאין אדם מישראל שאינו יכול להבין אותן. כגון: הרצון להגיח מן הגמלאות, לפעם אחת נוספת, אל הסערה ואל העמדה הציבורית. וזהו הרצון הטבעי, הקרוי בפי העם: “להיות בעניינים”. פה ושם, עם מינוי השופט לנדוי, נפגשתי עם אחדים הנוגעים בדבר. פגישות לא מקריות, שהגדרתן המקצועית: “אוף דה רקורד”. נכון לומר, שהם מעט נחרדו ממינוי לנדוי. יועציהם, ולא רק אלה שהנם משפטנים, סיכמו בבהילות את האשראי הפסיקתי של לנדוי, בכל הנוגע לעניינים ממין העניין שיוצג לוועדה, ובכל הנוגע לעניינים שנהוג להכלילם תחת הכותרות: חירויות הפרט, זכויות האזרח, ניהול חקירות ועדויות אמת – והתחושה היתה: “לנדוי יצלוב אותם”.

מטריית הנורמה. לנדוי, עם גינויהּ החריף של שיטת השב“כ, נתן לאנשי השב”כ ללכת הביתה תחת “מטריית הנורמה”, ותחת “מטריית שיקול התועלת”. כלומר, לנדוי קבע שהיתה נורמה שב“כית באשר היא: איש לא אחראי לה אישית. נורמה של הטעיה, התעיה, בידוי, נטילת החוק לידיים. ולנדוי קבע שמוטב לרפא את הגוף (השב"כ), מאשר לרסק אותו. העמדה לדין, ומה שכרוך בה, היתה, לדעת לנדוי, פתרון אפשרי אך בלתי רצוי, בהיותו מרסק. השב”כ, על המיתולוגיה והפרסונות, כנראה השאיר בסך הכול רושם טוב על ועדת לנדוי. עם פרסום הדוח, שאלתי את גנוסר אם מישהו מהם היה יכול לקוות לדוח טוב ממנו, מבחינתם. גנוסר, מיומן ומוכן מבעוד יום לריאיון זה ולראיונות נוספים, עטה על עצמו, בלא מאמץ, עמדה מעין פילוסופית, ובחר להתייחס לחשיבות הדוח כ“מראה מקום מוסרי”. בהמשך, בריאיון אתו, גנוסר פירט בעניין משקלו המוסרי של הדוח. גנוסר ידע שהמוניטין של השופט לנדוי מעניק להמלצות של לנדוי נופך מיוחד, ערך מוסף. כלומר, לנדוי, שבידיו היתה האפשרות להוביל את הדין עד שייקוב את ההר – הוא לנדוי שאינו ממליץ על העמדה לדין. והוא זה הקובע שהיתה נורמה כללית. כלומר, אין הנורמה מיוחדת ליוסף גנוסר. מבחינת גנוסר, אלוהים יצר אישית את לנדוי.

גנוסר הוסגר. הקשר שלי אתו היה לגמרי פרטי. לא על האש, לא שירי מולדת, לא מורשת קרב, לא עסקי ביטחון ומדינה. מורשת קרב? הרי בקיזוז אומץ, עורמה או הקרבה של אחדים, המדובר בעצם במלחמות רועים יהודיות־ערביות מתמשכות. השיחה הממשית הראשונה שלנו, בשלהי השירות שלו בשב“כ, היתה עלינו, הישראלים, כצלבנים חדשים במזרח התיכון. לא מיד גנוסר נגמל מהפראזות הביטחוניסטיות. לא מיד היה מוכן לערער על הממד המטפיזי שדור ישראלי אחרי דור ישראלי הצמיד ל”ביטחון“. לא מיד ידע לזהות שהמערכות, בעיקרון, אדישות לפרטים המרכיבים אותן. עד שזה נגע בו ממש. בין אוטובוס 300, ועדת החקירה, החנינה, נאפסו, פסילתו כמנכ”ל משרד ממשלתי – גנוסר התרוצץ בין עורכי דין, פוליטיקאים, אנשי עסקים, בני חוגו הביטחוניסטי ואנשי תקשורת, אבל בידי איש מהם לא היו היכולת או הרצון לגלות לו שהוא הוסגר. החנינה הגדולה ההיא, בעקבות אוטובוס 300, היתה בעומקה גם הסגרה. והיתה הסגרה קטנה קודמת: עצם מינויו לוועדת זורע, כנציגו האישי של ראש השב"כ (אברהם שלום). אחרי החנינה החלה מפולת. החנינה חשפה אותו בפומבי, לאחר שנים חשאיות למדי. החנינה צלבה אותו, או לפחות סימנה אותו. המערכת הבטיחה לו שבחנינה אין שום כתם אישי, ולא יידבק בו כתם וכו'. המערכת לא היתה זדונית במיוחד כלפיו. המערכת אולי איחלה לו שלא ידבק בו כתם. אבל בעיקרו של דבר: המערכת ביקשה לחזור לחייה על חשבון גנוסר החנון. הרי לא היה למערכת כל כוח שהוא למנוע את הכתם, ואף לא להדהות אותו כהוא זה. יש גבול גם לכוח המערכת. גנוסר היה מומחה למערכת הביטחון, כל עוד לא הוא אישית היה “הנושא”.

משרד הבינוי והשיכון. ההסגרה התגלתה בפרשת משרד הבינוי והשיכון, 1993. פואד בן אליעזר ניסה למנות את גנוסר למנכ“ל הבינוי והשיכון. הוגשה התנגדות לבג”צ, שנסמכה על פרשיות “אוטובוס 300”, “נאפסו”, דוח ועדת לנדוי. בג“צ מנע את המינוי. גנוסר השתוקק למינוי. הן כמכשיר טיהור, והן כשלעצמו. החלטת בג”צ היממה אותו. הרי הבטיחו לו אפס כתם, חנינה ללא כתם, חנינה לבנה. מי הבטיח? שמעון פרס ויצחק שמיר, ממשלת האחדות הלאומית. כולם הבטיחו. כולם: “כל מי שהיה שם”. הביטחוניזם, הציונות, המערכת. בג“צ לא הבטיח. לגנוסר לא היה ממי לפרוע את ההבטחה. הוא היה כאיש נדהם. רק אז, למראהו, הבנתי את הדימוי: “כאיש נדהם”. ישבנו שעות לפני בג”צ ולאחריו. לא ידעתי מה לומר לו לפני ואחרי. בכל זאת אמרתי לו, ככה בעקיפין, שצפוי שבג“צ יפסול אותו. אם זה היה זולת, לא הוא עצמו, גנוסר היה צופה את זה. אבל זה הוא שהיה שם, על שולחן הדיונים. אנחנו חלושים כשזה אנחנו. גנוסר הריאליסט, המושחז, האנליטי. אחרי בג”צ תיארתי בפניו את האופן בו ישתמשו בו רבין, פרס, ומי שיבוא (ברק). הם השתמשו בו בעניין השבויים והנעדרים וכאיש קשר לאש“ף. גנוסר היה מעוניין שישתמשו בו, וביתר שאת אחרי בג”צ משרד הבינוי והשיכון. לדעתי, הוא לא הבין לאשורו את המתח שבין בג“צ באשר הוא לממשל ישראלי באשר הוא. גנוסר לא ראה בבירור את “הסחוס הזז” שבין בג”צ לממשל: סחוס גם חוצץ וגם מחכך. הוא, לדעתי, לא קרא נכון את רצף ההחלטות הביטחוניסטיות של בג"צ, עד לקייס שלו. רצף החלטות ביטחוניסטיות אינו מבטיח החלטה ביטחוניסטית בעניינו של פרט מסוים במערכת (יוסי גנוסר). אדרבה, החלטה בעניינו של פרט עשויה להיות הזדמנות להפוגה קלה ברצף ביטחוניסטי. אתה ההפוגה.

אין עסקה. בג“צ השיכון והבינוי שב ועירער את הביטחון של גנוסר ביכולת הקריאה שלו. הוא, עד כה, קרא את המערכת השלטונית כארג מבורזל, גם אם שקוף למחצה, של כללי־על ספורים, קבועים, קובעים. מימים ימימה, והלאה. כללי־על שאינם מנוסחים בכתב. כללי־על שהם הקונסטיטוציה המובנת־מעצמה. ואחד מכללי־העל קובע: ביטחוניסט שעבר את המערכת המשפטית (ועדת לנדוי / חנינה) לא יוקע עוד על ידי המערכת המשפטית (בג"צ). גנוסר צדק: ישראל מדינת עסקה. אבל גנוסר שכח שהעסקה מחליפה צורה ותנאים, מדי פעם. לא ברור מתי שונתה העסקה: אבל ברור שהיה אסור לגנוסר להתגרות ב”עולם“. מנכ”לות השיכון והבינוי היתה התגרות. גנוסר איבד אז את היכולת להבחין בעוצמת ההתגרות, ובעוצמת התגובה לה. בג“צ קבע: אין עסקה לגנוסר. וחמור מכך: בג”צ הוציא את גנוסר אל מחוץ ל“קהילת בג”צ", קהילת הכשרים. יש בישראל קהילה, או ליתר דיוק מיון שכזה. גנוסר ניסה למצוא לכך (להחלטת בג"צ) גם הסבר־על, הסבר לא טכני, לא נסיבתי. ובוודאי שלא “משפטי” גרידא. הסבר־על. אבל לא עלה בידו. הוא היה מסתחרר באיזשהו “פשר”, אבל מיד נשמט לקרקע.

היגיון אזרחי. השופט לנדוי היה אז מייצגה הנעלה של האינטליגנציה הישראלית. וזו, האינטליגנציה, היתה חייבת להניח שלנדוי הציב לפניו את כל השיקולים הראויים. לא רק הנימוס הטוב, אלא גם ההיגיון האזרחי הטוב לא עודדו הרהור מסובך מדי בהחלטות ועדת לנדוי. העם (בהכללה) חש הקלה עם פרסום הדוח הזה. לנדוי, שקבע כי חוקרי השב"כ שיקרו לבתי המשפט מתחילת שנות ה־70' נמנע באופן גורף ממסקנות אישיות ביחס לאישים מסוימים. ראשי השירות, אלה שהנהיגו את הנורמה ואלה שירשו אותה ולא מיחו או שינו ממנה, לא נפסלו על ידיו לתפקידי פיקוד בעתיד.

עוד בעניין הנורמה. גנוסר (1988): “אני פשוט הייתי חלק מהנורמה. חידדתי את הנורמה? הדגשתי אותה? בשום פנים ואופן לא. בשום פנים ואופן לא. בפירוש הייתי חלק מהנורמה… מצאתי נורמה קיימת. לכן לא יכולתי להיות בין מנסחי הנורמה. ולא הייתי בין משכללי הנורמה. נכון שמעולם לא התקוממתי מול הנורמה. אני לא מכיר אחד שהתקומם מול הנורמה. ועדת לנדוי קובעת שלא קמו נגד הנורמה הזאת. מה אתה רוצה?! אני אומר לך בצורה מוחלטת ביותר: לא קמתי נגד הנורמה, פעלתי על פיה, וגם כשהייתי ברמות פיקוד, לא התקוממתי נגדה. קיבלתי אותה ופעלתי על פיה וחייתי אִתה. למה?! מפני שחשבתי שאני מנקה את תעלות הביוב, מנקה אותן עבור עם ישראל ובשליחותו, ושאין דרך אחרת לנקות את תעלות הביוב האלה. זה בדיוק מה שחשבתי. לא ראינו אלטרנטיווה… איזו השפעה היתה לי במשך 20 שנה על המערכת? מוטב שיעידו על כך אחרים. אני יכול להגיד לך מה שהרגשתי ומה שאני מרגיש: נטלתי חלק בתקופה די סוערת בעשייה למען הביטחון של אזרחי המדינה ושלומם. אמנם המשפט קצת מליצי, אבל מדויק… כן, היה לי גם סיפוק אישי מכך, ואמביציות, כולל קידום אישי, כולל קריירה… מה בעצם קרה? למה נכשלתי במירוץ לצמרת? האם נכשלתי משום שהאסטרטגיה שלי לא היתה נכונה. משום שלא הבנתי בדיוק את המערכת, את שיקולי המערכת, ואת המכניזם הפנימי של המערכת?… בדברים שלך יש כמה הנחות סמויות שאני לא מקבל. לא נכון שבכל 20 השנה שאפתי להיות ראש המערכת. לא נכון להגיד שאתה נכנס למקום ומהתחלה רוצה להיות בראשו, והנה אחרי 20 שנה לא הגעת – אז כאילו 20 השנה לא שוות כלום… אבל זה בהחלט נכון שבשלב מסוים, כמו בכל ארגון כזה, כשאתה מגיע לרמה מסוימת בצמרת שלו, לחלק מסוים של הצמרת יש שאיפות להגיע לראש הצמרת. ואני בהחלט הייתי בחלק הזה ובקבוצה הזאת. העובדה שלא הגעתי לראש הצמרת אינה לשביעות רצוני. זו אמת פשוטה. האם זה קרה מפני שלא הבנתי את המערכת, את שיקוליה ומרכיביה? אני באמת לא יודע לענות… מסכת האירועים שהביאה לכך שעזבתי את הארגון, ועזבתי מרצוני המוחלט, מעולם לא נתבקשתי לעזוב – נהפוך הוא: התבקשתי שלא לעזוב – מסכת האירועים איפשרה לי להעריך שאני לא אהיה בראש הארגון. והגעתי להערכה שאני צריך לבנות לעצמי מסלול מסוג אחר… האם לא הבנתי עד הסוף את המערכת? יכול להיות שהבנתי עד הסוף, ובכל זאת אני בחוץ. מישהו אמר לי: ‘אתה בחוץ, כי היית מעורב בתאונת דרכים כאשר לא אתה נהגת את המכונית’. גם דברים כאלה קורים”.

נורמה: חוקי, טבעי. נורמה זה תקן. נורמת עבודה, נורמת התנהגות, נורמת מוסר, נורמת קיבול, תקן, תקני. היחסים הלשוניים בין “נורמה” ל“חוק” הנם יחסי קרבה. ואף היחסים בין “נורמה” ל“טבעי”: כן, טבעי שזו הנורמה. לא מעט אנשים חיים וחושבים ש“נורמה” ו“חוק” מושגים נרדפים. השופט לנדוי הציב את הנורמה של השב“כ כעין מקבילה לחוק, מקבילה אבל מתארכת לה הרבה לאחר שהחוק נגמר. הנורמה היא בבואת החוק, שלוחתו. הנורמה היא החוק של השב”כ, קבע בעצם השופט לנדוי: אם זה חוקי אז אין אשמה – אם זה לפי הנורמה, אז אין אשמה. ואנחנו, החברה הישראלית, קבע לנדוי, לא נעמיד עוד פנים, ונודה כי היטב חשנו, אם לא ידענו בעליל, שלשב“כ חוק־נורמה משלו, שכלל, עד עכשיו, גם את טיפוס הפעולה של “אוטובוס 300”, של הטיית העדויות ותיאומן ב”ועדת זורע“, וכיוצא באלה. חוק־נורמה שב”כי (ביטחוניסטי) שכל הממשלות אישרו בפועל, בשתיקה, אישררו, הסכימו, קיבלו, עצמו עין, הרחיבו בשתיקה, הסכימו בשתיקה להרחבתו. חוק־נורמה מיתי, פיזי, לא כתוב, מתמשך, עובר בירושה. חוק־נורמה הישרדותי, קיומי, פוליטי, ציוני. חוק־נורמה מול האויב הערבי ובני בריתו, באשר הוא ובאשר הם. ואנחנו, החברה הישראלית, קבע לנדוי, הרווחנו מנורמת השב“כ, הרווחנו ביטחון כללי וביטחון אישי, והרווהנו שקט נפשי, ואיפשרנו לשב”כ להפעיל רטוריקה מכסה ומתעתעת גם בפני בתי המשפט, בכל הנוגע למשפטים ביטחוניים. התחזינו, בחלק מהמשפטים האלה, לחברת חוק מודרנית וכו', בעוד בפועל משפטים אלה ביטאו את החוק־נורמה הנ“ל. השופט לנדוי פרץ אז את קרום השפה (והמושגים) הישראלית. הוא חשף לאור השמש את “הנורמה” כמושג תרבותי־משפטי מנחה ולגיטימי. הוא העביר את הנורמה של השב”כ מלחישה בחדרי חדרים, לדיבור מלא, פומבי. רבותיי, אמר לנדוי, הנה הנורמה שנלחשה, ואני, שופט בישראל, מזכה על פיה את גנוסר, אברהם שלום ואחרים. אם השפה אכן מעצבת את ההכרה: פעולת השפה של לנדוי היתה אמורה לחולל בישראל תמורות. היא, בפועל, חוללה מעט. אז מה אם היתה נורמה. הפוליטיקה של השפה הישראלית הרשמית דחקה אל האפור את “הנורמה”, אל מתחת לפני הקרקע, ועטתה על עצמה מחדש במהירות את ה“חוק”.

עמדת גנוסר: נורמה. יוסי גנוסר: “נורמה? חוק־נורמה? תקן, תקנון?… חשבתי שהעבודה של חברי ושלי בשב”כ זוכה להערכה גבוהה בציבור, אשר לעתים אף אינו רוצה לדעת את פרטיה. כמו רבים בקהיליית המודיעין, כנראה שנגזר עלי להמשיך ולהיעטף בחובת השתיקה לגבי אותו חלק בפעילותי אשר ללא ספק היה יכול לשנות באופן קוטבי את הדימוי שניסו להדביק לי… באשר לתחום הפילוסופי והאתי: האמנתי שאני פועל למען מטרה נעלה במסגרת ועם חבורת אנשים שהקודים המוסריים המנחים אותה, והמשמעת הנוקשה שהיא כפופה אליה, הם ברמה הגבוהה ביותר שאני מכיר בחברה הישראלית… העיקר בדוח לנדוי, בעיניי, אינו ברמת המסקנות האישיות, אלא ברמת הניתוח וקביעת העמדות הנורמטיוויות. מבחינה זאת, הדוח עושה צדק עם העניין, ואין כאן כל מקום לציניות… בכל הקשור לנאפסו, אני שותק שתיקה רועמת. שתיקה זו יפה למקרה זה כמו למקרים אחרים".

?ת גנוסר: דוח לנדוי. יוסי גנוסר (2003): “כן, דוח לנדוי היה צריך להיעשות לטקסט מכונן, היו צריכים ללמד אותו בתיכונים, במסגרת לימודי אזרחות… אני, ביני לעצמי, חוזר אליו לפעמים, כי הוא עוזר לי להאיר את ההיסטוריה הפרטית שלי… יש בדוח גינוי חד משמעי לכך שבשב”כ ננקטו הסתרה וטשטוש שיטות חקירת הטרור… הסתרה ואי אמירת אמת לבית המשפט… כלומר, משקרים לבית המשפט, כן… אגב, לעתים די תכופות היתה לנו הרגשה שבית המשפט יודע, בעצם… לצד זה, יש בדוח ניתוח? ומדויק של המניעים. של ההיסטוריה והמניעים שהובילו את השב“כ.. הוועדה הצדיקה שיטות חקירה מסוימות במגזר הטרור הערבי, והיא אמרה שגם בעתיד עשויים להיות מצבים שיחייבו סוג מסוים של חקירות…?, הוועדה מגבילה ומנחה על דרך הביצוע ודרך בקרה, אבל, בסך הכול, היא מוצאת לכך צידוק… היו על הדוח הזה פרשנויות, וכל אחד רצה למצוא פסקה התואמת את השקפתו, או את ציפיותיו. אי אפשר לקחת פסקה אחת מהדוח ולנתק אותה… דוח אידיאלי מבחינתי? אידיאלי?! זה היה יכול להיות אידיאלי, רק אם כל זה לא היה קורה. מה פה אידיאלי?!… הוועדה הביעה אמון בשב”כ כגוף, וגם בפרטים שהרכיבו אותו, ועל כן היא איננה מוצאת לנכון לפגוע בגוף כגוף, יחד עם כל הנקודות האחרות שהזכרתי. בסך הכול, הדוח הנו אירוע חשוב, היסטורי במובן ידוע: ניסיון אמתי, אמיץ, חזיתי, להתמודד עם נושא ‘המדינה והטרור’. מדינה מתגוננת גם בדרכים לא מקובלות… אני לא אומר שהדחיקו את הדוח, אבל אני אומר שלא שמרו אותו טרי ורענן בתודעה הישראלית".

“אני? קרבן?!” גם “השמאל הישראלי” לא היה באמת מעוניין בשבירת השב“כ על ידי ועדת לנדוי. אחדים מנציגיו היו מעוניינים בראשו של גנוסר. ראשו היה מספק אותם. גנוסר היה יכול להיות סמל נוח. והוא? עצמו לכך: ארוגנטי, אלים, נתפס כערמומי, מתנצח, שאפתן. גנוסר, בתשובה לשאלה חוזרת על נאפסו, יכול לשחרר אמירה כגון: “השתיקה שלי בעניין נאפסו רועמת”. והוא יעשה זאת בשיחה אתך, פנים אל פנים, כאילו הוא יושב באיזה ערב ראיונות בכפר המכבייה, בפני קהל המסתפק בשתיקות רועמות. הוא לא מכוון אליך, כשהוא אומר “שתיקה רועמת”, הוא מכוון לקהל כיכרות. לזכות גנוסר אולי תיזקף מעט תמימות. במהלך הריאיון ב־1998, הצעתי לו את האפשרות שהוא עצמו היה קרבן המערכת (השב"כ) שלו. גנוסר לא פרץ בצחוק לשמע השאלה, או הדף אותה כשאלת עורמה. הוא ענה בפשטות: “אני? קרבן?!”. ב־2004, ערב מותו, המושג “קרבן” כבר התעבה והתרחב בעיני גנוסר. ב־1988 ראשו של גנוסר היה משביע את הכול, את השמאל, את צמרת השב”כ. הוועדה הותירה את ראשו בין כתפיו. “השמאל הישראלי” והשב“כ מנהלים ביניהם קשר פעיל והיסטורי. הקשר מתקיים לפחות בשתי רמות. ברמה הנמוכה או המיידית: בבתי קפה, במסיבות ליל שבת, בקשרים בין־אישיים, בפולקלור זחתני. “הבית האדום” הירושלמי ו”בוננזה" התל אביבי, שני בתי קפה, היו בפועל פרודיה על אי קיומו של כל מרחק אמתי בין השב“כ לבין השמאל. לגנוסר לא היתה בעיה להעביר ערב בבית ידידים עם יגאל תומרקין, פסל ישראלי. ולתומרקין לא היתה בעיה. והם העבירו. ברמה המושגית: השמאל ייסד את השב”כ. עד לקשר הגלוי עם אריק שרון, חשבו את גנוסר, חבריו בשירות, לאיש מערך על פי הכרתו. לאחר שגנוסר פרש ממכון הייצוא, כלומר מחסותו של שרון, התברר במלואו המרחק הפוליטי בינו לשרון. לא מעט מאנשי השמאל שירתו בשב“כ: אם הייתי נותן פה רשימה חלקית של אנשים המזוהים כ”שמאל הישראלי“, שלהם “קשר קריירה” כזה או אחר עם השב”כ, הארץ היתה מזדעזעת, כמו שאומרים. ומדובר באותו שב"כ, שהוגדר על ידי ועדת לנדוי כפי שהוגדר. ובכן, היזהרו מן השמאל הצבוע.

“על דעת ראש הממשלה”. גנוסר, מה הרגשת כשבחרו בך לעבוד על ועדת זורע, בעניין אוטובוס 300, להטות אותה? מה הרגשת כשהאמת יצאה לאור, בעניין זה? היית פראייר של המערכת? הרגשת שתרמת למערכת שלך? גנוסר: “הנה, אחת ולתמיד, העובדות האמתיות על צירופי לוועדת זורע: 1. בין ה־13 באפריל 84', הבוקר בו נהרגו המחבלים, לבין ליל 25–26 באפריל, לא הייתי מעורב בשום דבר שנגע לאוטובוס 300. 2. ב־26 באפריל בבוקר נקראתי לראש השירות, שסיפר על הריגת המחבלים בהוראתו, על כי דיווח על כך לראש הממשלה, על קיומו של לחץ של המערכת המשפטית להקמת ועדת בדיקה, ועל ניסיון ראש הממשלה למנוע את הקמתה, ניסיון שלא עלה יפה. וכן, כי על דעת ראש הממשלה ובידיעתו המלאה, הנני מתבקש להצטרף כחבר לוועדת זורע על מנת לסייע בהסתרת חלקו של השירות בהריגת המחבלים. אז אתה שואל אותי: מה חשבתי? חשבתי שאני עושה שירות למדינת ישראל… שלושה ימים מאוחר יותר עמדתי לצאת לחוץ לארץ. הנסיעה בוטלה על ידי ראש השירות, לאור המשימה שהוטלה עלי. האמן לי, נוח יותר לשבת במלון בארץ רחוקה מאשר במשרד קטן בתל אביב ולהתעסק בשאלת הריגתם של המחבלים, כנציג השב”כ בוועדה… האם מישהו באמת מעלה בדעתו שכאשר אומרים לאיש שירות במעמדי שרצונה של המדינה, על דעת ראש הממשלה, להסתיר את אופן הריגתם של שני מחבלים, לא אקבל על עצמי את המשימה הזאת?! ואם לזה ייקרא פראייריות, אז אני פראייר".

הרעים והטובים. אוטובוס 300, וכן ועדת לנדוי, לחצו החוצה מחלוקת פנימית עזה בצמרת השב“כ, והסתדרה לה, כמעט מעצמה, חלוקה ל”טובים" ול“רעים”. אלה מאנשי השב“כ שיזמו את ההליך המשפטי, ודיווחו לראש הממשלה על “הניוון המוסרי” של השב”כ, נתפסו כ“טובים”. גנוסר נתפס כ“רע”. מי היו “הטובים”? לפי הידוע לי מגנוסר, היו אלה ראובן חזק, רפי מלכה ופלג רדי. הם דרשו מאברהם שלום, ראש השב"כ, להתפטר. הוא סירב. ראובן חזק נפגש על כך עם שמעון פרס, אז ראש הממשלה: פרס דחה את דרישתו לפטר את אברהם שלום, דחה על הסף. הטובים פנו ליועץ המשפטי ולפרקליטת המדינה. יצחק זמיר דרש משמעון פרס לפטר את אברהם שלום. פרס סירב. זמיר פנה למשטרה. והנה, מי שקרא את דוח לנדוי, והרי אין באמת סיבה טובה שלא לקרוא אותו – הבין שגם “הטובים” היו שותפים לשיטה ולנורמה, משנת 71' והלאה. הם טענו שגנוסר הקצין את הנורמה.

הפואטיקה של השב"כ. ב־1988 ביקשתי מגנוסר את הפואטיקה של השב“כ, ואם לא אותה אזי את הנורמה, את ההגדרה הפנימית, את החוקה הלא כתובה. גם ב־2003 חזר ואמר שהיתה זו “תרבות אחרת”. ב־2003 הכרתי באמצעותו את אברהם שלום. גנוסר: “השב”כ? זאת דרך חיים וזאת תרבות חיים. אני מניח, שתרבות דומה קיימת במוסד. המידור ואי החשיפה כלפי חוץ, מאפיינים במידה רבה את התרבות הייחודית של השירות. לפחות איפיינו אותה ב־19 השנים שהייתי בה, עד לאותם אירועים שהובילו לכרסום ולחשיפה”. הצעתי לגנוסר להביט בשב“כ, בפרשיות האחרונות, וב”רעים" ו“טובים”, דרך משקפת כמעט פרימיטיווית: קיימת בעצם אפשרות של סיפור פשוט מאוד, בנלי… השב“כ התפתח להיות עוד ארגון כוחני. כל מה שקרה בו, עם אוטובוס 300, נמצא בתחום טבע האדם. ראש המערכת (אברהם שלום) עשה שגיאה אחת גסה גדולה (רצח שני המחבלים). השגיאה לא הוחנקה במערכת. עד כה שגיאות הוחנקו. השגיאה החלישה אותו. הוא קושש נאמנויות גם במקומות שאין בהם נאמנות כלפיו. הוא נעשה תובעני ביחס לראש הממשלה ולשר הביטחון, והפך קובלנתי ומפוחד, ובמידה מסוימת אף למאיים סמוי, מטרד. בארגון עצמו, מעצם היותו ארגון, נוצרו מיד בריתות וסוגי תלות, חובות, פִירעון חובות, וציפיות לפירעון חובות וחשבונות. התפתח מאבק פנימי, עם מבט אל הירושה. “הרעים” לא היו רק רעים, ו”הטובים" לא היו רק טובים. ואם לא העיתונות, אולי הכול היה בתוך המשפחה. דברים כאלה. לא מי יודע מה. המיסטיק הגדול של השב"כ התרסק כמו כל בשר ודם רגיל, מה?

“פתאום כולם התמסרו לתקשורת”. גנוסר: “זה לא רחוק מהאמת, אבל זו לא כל האמת… והיה דבר נוסף: התקשורת, היחס התמים שלנו כארגון ביחס לתקשורת… לא הבנו שהסתיימה תקופה ביחסים בין מערכת הביטחון בכללותה לבין התקשורת, ובפרט לעיתונות הכתובה… לא העלינו על דעתנו שהעיתונות תספר את הסיפור, תפרוש את הכול, תעקוב, לא תרפה מאתנו, מהפרשה, משני המחבלים, מהנורמות שהיו, ממערכת היחסים בינינו לממשלה… ואני, באופן אישי, נדהמתי לראות באיזו מהירות וקלות אנשים מתוך השב”כ מתמסרים לתקשורת, אנשים מבורזלים ושותקים במשך עשרות שנים, ופתאום, תחת לחץ בינוני, הכול נפרץ… נדהמתי מזה… איש מאתנו לא היה ערוך לכך… אגב, כדאי שתדע: כל חבריי בשירות, ללא יוצא מן הכלל, אמרו לאחר פרסום פרשת ‘אוטובוס 300’, שאם היו נדרשים למלא את התפקיד שלי ב’ועדת זורע', היו עושים זאת. ובפועל, שישה אנשים במעמדי אכן היו מעורבים בפרשה, ומילאו הוראות של ראש השירות. וזה מבהיר לך באופן חד את רמת ההזדהות שהיתה לאנשינו עם משימות מסוג זה".

תרופה חדשה. בחודשיים האחרונים לחייו יוסי גנוסר חיכה לתרופה חדשה, שמלווה את הטיפול הכימותרפי. התרופה נולדה באמריקה, טרם אושרה לשימוש, הגיעה לשווייץ, אושרה שם לשימוש, והגיעה לישראל, לגנוסר, באיחור. היא כבר לא היתה משנה דבר, אבל בכל זאת היא נעה על מסך התודעה שלו כנקודה המתאמצת להוליד נקודה, וממנה עוד נקודה, וכן הלאה, עד שמהנקודות יתהווה קו חיים. גנוסר האמין בטכנולוגיה, בתרופות, בגאונות יצרני תרופות, במדע, בתוצרים, במכשירים, במבחני תוצאה. ותיעב טעויות אנוש. עד מחלתו נהג לחלק את הזמן לטווחים קצרים, בינוניים וארוכים. מאבק החיים שלו נגד המחלה היה מופע גבורה אחד שלם, שנמשך שנים אחדות, ומופע אמון ברפואה. רוב הבריות היו נואשים בדרך. הוא נפטר בן 58, בתור “לשעבר מראשי השב”כ, והיום איש עסקים", לפי העיתונות.

“מר חמישה אחוזים”. במחצית שנות ה־90', בישיבת בוקר של מערכת “גלובס”, יומון כלכלי, עלו ראשי הפרקים של כתבה שכותרתה הזמנית: “יוסי גנוסר, מר חמישה אחוזים”. הטענה היתה שגנוסר תימרן עצמו לעמדת תיווך בין יצרנים לרשות הפלסטינית, ושעמלתו מגיעה לחמישה אחוזים. יצרנים? יצרני מזון, חומרי בניין, רכב, דלק, ועוד. היה דבר־מה סנסציוני, מדיח, מעורר מתים, אפילו שֵדי, בידיעה זו. תמיד נכרכו בגנוסר גם אי־בהירות, הליכה על הסף, מעין לוליינות, תחושת אסון. נכרכו גם בעל כורחו. נכרכו מעצמם. נכרכו על ידי העוינים אותו. גנוסר שמע על הכתבה המתוכננת ב“גלובס”, והתקשר אתי. היינו אז בהפוגת קשר. הכתבה המתוכננת דחקה אותי למבחן ידוע של עורכי עיתונים: ידידות או עיתונאות. בחרתי בעיתונאות. אמרתי לו שאין בדעתי לעכב את הכתבה, שמוטב כי יתראיין ל“גלובס”, ושאין ביכולתי לדווח לו עליה. וגנוסר אמר שעניין “החמישה אחוזים” הוא שטויות, טעויות, רכילויות. למחרת נפגשנו במסעדה, ליד בורסת היהלומים, וגנוסר היה אלגנטי: גם לא מילה אחת על הכתבה ב“גלובס”.

פיצוי. גנוסר חי בתנאי שהוא “גנוסר”. כל ההדחות לא רוששו את “גנוסר”. ובכל זאת, היה לו צורך לקושש ראיות מבחוץ. ראיות על היותו “גנוסר”. שוחחנו על כך פעמים אחדות, והוא דחה את הדברים, ביטל אותם. די לי בעצמי, אמר. אני יודע מי אני. הקרבה לרבין לא מאשרת לי את עצמי. ולא הקרבה לאהוד ברק. אני יודע שברק משתמש בי לקשר עם ערפאת. “פיצוי”, גנוסר לא היה ער למובנו הפסיכולוגי של המושג: אנחנו מפייסים, מתגמלים או משפצים את עצמנו, בשביל למנוע מהמגבלות שלנו לחדור במלואן לתודעה שלנו.

תגובה. גנוסר היה אורגניזם מגורה תמיד, ועל כן מגיב תמיד. דפוס התגובה שלו היה גמיש: פעולה מיידית, השתהות. השליטה שלו ברגשות או בדחפים אסורים היתה בדרך כלל גבוהה. תגובה מותאמת למחולל התגובה. שאיפה לשלוט בעוצמת התגובה, ובתוצאותיה. יכולת להחדיל את התגובה כבר בתחילתה. לעתים הגיב שנייה קודם הגירוי. צפה את הגירוי. הוא היה מגורה תמיד: פחד עלה מהעבר, פחד איים מהעתיד, פחד מדברים שהיו ולא בטלו מהעולם, מדברים רוחשים. הפחדים נכבשו בתוכו, וכלפי העולם קסמו האישי של גנוסר היה רב ורחב.

בשנה האחרונה. הקשר אתו היה פעם רך ופעם זעפני, ולעתים רך וזעפני באותה שעה עצמה. ובשנה האחרונה שלו נפגשנו בתכיפות. היינו אז אנשים נחים לשעה מזעפם היומי, ומדברים. דיברנו על חלקו של גנוסר עצמו בחלקו המר. על מחירי הגאווה והיוהרה. על אי הנכונות שלו לפרוש מ“המשחק הזה” לטובת קיום באמת פרטי. על הליכתו על חוד התער. ודיברנו על המערכת הישראלית, על חרושת הדימויים, על היסטוריה יהודית, על אלוהינו ואלוהי אבותינו, על תת ההכרה של השפה הישראלית. למדתי ממנו. וברוך השם דיברנו גם הרבה שטויות. ודיברנו די הרבה גם על דיבורים. הייתי מפרש לו דיבורים ששמע מסוחרים ומעורכי דין. על שיח הסרק המקומי. על הדיבור המופרך מיסודו. גנוסר לא הבין איך כל זה קרה לו. הרי הוא היה מהחבר’ה הטובים. אז הסברתי לו (תמיד הסברנו זה לזה), שאי אפשר להוציא איש מידי החבר’ה הטובים, אלא אם כן הם עצמם מסגירים אותו. הייתי אמור להספיד אותו מעל הארון יחד עם יעקב פרי, אמנון ליפקין והביטחון הישראלי, אבל נמנעתי, כי בבית הקברות עצמו, למראה המספידים והקהל, חששתי שלא אהיה כאן מין במינו. ולמה לי.

בשנה האחרונה, יוסי גנוסר ביקש לברר מה בינינו לאלוהינו. לא מטעמים דתיים. אלא מטעמים לאומיים ותרבותיים. אני מומחה קטן לאלוהינו. אבל אני כבר מומחה בינוני למה שבין אלוהינו ולנו. מי חייב למי כמה, ועד מתי. לפעמים, אחרי הפגישות, הייתי רושם בטוש שחור את “דיוקן גנוסר”. כחצי שנה לפני מותו ביקש שארחיב בעניין “ההסגרה”. אני הוסגרתי? איך? מתי? בכוונה? הוא היה באותה פגישה תובעני מתמיד, דחוס מתמיד, מכונת ירייה מולבשת על בוטן, או על אגוז. באוויר, ברקע, נעה מחלתו הקשה, וכן חקירת המשטרה, בהוראת היועץ המשפטי, את קשרי גנוסר עם ערפאת, ובפרט עם מוחמד ראשיד, בכל הנוגע לניהול כספי הרשות. דוח בדיקת המשטרה ניקה את גנוסר. הניקוי התמהמה והקיז את נשמתו של גנוסר. מה יכולתי לענות לו. הרי לא יכולתי לענות אותו. הרי היינו אז לקראת הסוף, גם אם נפלאות הרפואה התגייסו לעזרתו. מה, עכשיו נחזור ל“הסגרה”?! אבל גנוסר לא הרפה: הוא אולי ביקש הסבר כל־כולל לפרשת חייו. רציתי לחבק אותו. אבל גנוסר לא מקבל חיבוק בתור תשובה.

שחר גנוסר. 1991: יוסי גנוסר היה בדרום אפריקה כשבנו, שחר, נהרג במהלך סיור צבאי בעזה. המוות השקיט לשבוע אחד את מתנגדיו של יוסי גנוסר. עשר דקות לפני הקבורה, גנוסר אמר לי שהוא לא עומד לומר קדיש. ככה בפשטות: לא. עמדתי מול הקהל הגדול, תירגמתי את הקדיש הארמי, ואמרתי קדיש על שחר ז"ל, במקום גנוסר. לא עשיתי כזאת קודם לכן, ולא מאז. הקדיש הוא זכות של הנפטר: גנוסר לא היה יכול לוותר על זכותו של שחר. אלה לא רק פלפולים הלכתיים. לא כאן המקום להתעמק בכך. יום השנה של שחר, עד ליום מותו של יוסי, צוין בהקפדה, בבית הקברות הצבאי, בנוכחות אנשים רבים. גנוסר לא נשה בי על אותו קדיש: גם משום שלא השתוקק להיזכר בסירובו לומר קדיש. ב־2003 גנוסר התעניין במושגים ובערכים יהודיים, וביניהם הקדיש. מדי פעם ישבנו אצלי לשעתיים שלוש על התפילה היהודית, על כנסת ישראל, על משיח ומשיחיות, על התנועה החסידית. התרבות הישראלית, במובנה כספרות, כשירה, כאמנות, לא היתה עבור גנוסר כלי לפיענוח הישראליות, לא היתה אמצעי גישוש על פני החיים האלה. ולא נגעה בגורלו הפרטי. והוא לא הכיר אותה היטב.

פטליזם. דבר לא עשה את גנוסר לפטליסט. הוא נשאר רציונליסט גם לאחר מות בנו, שחר, גם לאחר גילוי מחלתו ממנה נפטר, גם לאחר חשיפת קשריו הפיננסיים עם הרשות הפלסטינית. הוא האמין ברצון חופשי, בפעולה רצונית. הוא לא האמין שהוא “סומן” כבר בראשית דרכו, על ידי המערכת. הוא האמין ברפואה, במדע, בטכנולוגיה. והוא האמין ב“תיקון”. כלומר, ביכולת לתקן דברים בין בני אדם, ולתקן את עצמך. לא “תיקון” במובנו הדתי היהודי המלא, אבל בדומה לו.

למה זבת’ותי, וניה. אי אמירת הקדיש לא היתה התרסה נגד הבורא. היא היתה נגד החיים. זו פרשנות על אחריותי הפרטית. גנוסר היה אחר. לא בגלל שאנחנו הגדרנו אותו כך, אלא משום שמעצמו היה כך. הוא התמרד בהגדרתי אותו כמהגר. הוא דחה מכול וכול את תיאורי אותו כמי שמבקש תמיד להתקבל, ויבקש תמיד להתקבל כחבר במועדון ישראלי ששמו: החבר’ה. במועדון הזה חברים, לדוגמה, יעקב פרי, אמנון שחק־ליפקין, או אנשי חוג־רבין. כארבעה חודשים לפני מותו ראה הזמנה על שולחני: הזמנה למלאות 120 שנה למושבה “יסוד המעלה”. ובהזמנה צוין שאורי שגיא, בני משפחת מוטי הוד, ואני, ועוד, מוזמנים למסיבה כבני משפחות המייסדים. גנוסר לקח את ההזמנה ביד, ושאל: מותר? אמרתי שמותר, בלי לדעת מה מותר. גנוסר קרע את ההזמנה. “מספיק כבר עם האליטיזם המגוחך הזה של המייסדים”. והוא התמרד בהגדרתי אותו כאחר. והיה בינינו משבר, כי גם לאחר ששחר נהרג בעזה, לא חדלתי מעניין האחר. יוסי, אמרתי לו אז, “עקדת הבן” לא עושה אותך באחת לאנחנו. היית ותהיה אחר. משבר לא קצר שהתבטא בהפוגת קשר. במחצית השנייה של שנות ה־90', מרחוק, בקצה העין, ראיתי שיוסי מתמקם, ואולי אף מתרווח, בין אנשים שלכאורה מאשרים לו את ישראליותו המלאה. אחי, אחוקי, אחותי. החבר’ה הטובים. למה זבת’ותי, וניה, לעולמים. ובאותם ימים, גנוסר נעשה כוחני מכפי שהיה בדרך כלל, מעט זחוח, בולמוסי, דעתני מתמיד, רכוב על תנין יפני חדיש, 600 כוח סוס, חוצה ערבות, אוקטן למנויים בלבד. אבל נדמה לי שבתא הכפפות של התנין היפני, גנוסר החזיק תמיד גם כרטיס שבוי. והיטב ידעתי שבתוך תוכו הוא מטיל ספק בכל זה, ומעמיד פנים כפני החבר’ה הטובים. יוסי התבוני, האנליטי, כמעט נכנע לתשוקת המהגר להיכלל בחבר’ה הטובים. המהגר הבין שיש רק חבר’ה טובים א. אין חבר’ה טובים ב. יש עלייה ב, יש קופה ב, אבל אין חברה טובים ב. מי שניסה להקים חבר’ה טובים באמצעות מפלגת המרכז של ליפקין, מילוא ומרדכי, לא הבין לאשורה את “ישראל”. שתי מילים על החבר’ה הטובים א. הם מהות שמאלנית־ימנית. הם אנדרוגינוס שהוא הכי גבר בשכונה. הם בעד שלום כי הם שונאים ערבים. הם לחישה והם שירה בציבור. הם קובעים את הפוליטיקה של הלשון הישראלית הפנימית. ורק בשלב מאוחר יחסית לאדם חכם, ערני וחד, יוסי גנוסר אף הבין שלשב“כ, ואגב כך לו לעצמו, אין '”טקסט“. לפחות לא טקסט מכונן אחד גדול. הפרשיות ההן, הוועדות ההן והחנינות ההן עשו את שלהן: החזירו את “הטקסט” לשולח. ובאין “טקסט” אתה (והשב"כ שלך) נמס לתוך ההיסטוריה הישראלית כשמועה, כפולקלור. וכך, יוסי יצא מהשב”כ, לאחר אוטובוס 300, לאחר הוועדה, לאחר החנינה, והוא מודח מחדש ובאחת לעמדת הנער המהגר המבקש להתערות.

פטריוטיזם. גנוסר עלה לישראל מליטא, בן 11. בישראל, בבית הספר, קראו לו בשנה הראשונה “קומוניסט”. בליטא קראו לו “ז’יד” (יהודי, יהודון). ערב העלייה לישראל רקדו ושרו בביתם ידידים ובני משפחה. גנוסר התחבר לישראל גם דרך שירה בציבור. גנוסר התערה כאן עד שהיה כבן המקום¹. דיברנו לא מעט על פטריוטיות. כי גנוסר לא היה יכול להשלים עם כך שקשריו הפיננסיים עם הרשות הפלסטינית מכווצים בעיני המתנגדים לו את הפטריוטיות שלו. השיחות על פטריוטיות היו בעצם מיותרות: ברור שגנוסר פטריוט מעולה. ברור שקשריו הפיננסיים עם הפלסטינים הם גם תוצר של המערכת הישראלית פלסטינית, והם שיתופי פעולה הנוצרים בין אויבים מאתמול, המנהלים מגעי שלום ופוליטיקה.

פחד. גנוסר היה תמיד מאוים. תמיד, גם בימי רגיעה. מאוים ממה? מדברים שהיו ולכאורה נרדמו או נעלמו, ומדברים שיבואו. הוא ניחש שהחנינה תציף את “נאפסו”. שוועדת לנדוי תכשיל את מינויו למנכ“ל משרד הבינוי והשיכון. הוא ידע ששותפו הישראלי לעסקים עם הרשות הפלסטינית יפנה נגדו. הוא פחד מ”ישראל", מכוחה לגבות ממנו מסים נוספים. פחד מעורר רצון לברוח או לתקוף. פחד הוא תגובה לסכנה קיימת, מוחשית, וחרדה היא תגובה לסכנה עתידית, מדומיינת או משוערת. גנוסר תקף, תמיד.

חוזה השליח. למדתי ממנו פוליטיקה ריאלית ומהו מו“מ. למדתי ממנו לפרק מהלכים ותבניות. למדתי ממנו מהי טרגדיה. הוא היה טרגי. גם ברגעי השיא שלו. גנוסר האמין בפתרון מדיני הנובע מהאנשה (פרסוניפיקציה) של הצד השני. דמוניזציה הדדית מחסלת את הסיכויים. עוד לפני פרסום אמנת ז’נווה, גנוסר טען שאין בה ויתור מלא וברור על זכות השיבה, כי לא יכול להיות. על האנשה ועל דמוניזציה, ועל מדיניות מול כוח, על השלום כהכרח ישראלי וכאפשרות ריאלית, גנוסר דיבר כבר לפני 15 שנה, עם פרישתו מהשירות. ועל הסכנה שבקיום צלבני. אבל לא מיד בקול רם. אריאל שרון נתן לו אז יד, ומינה אותו יו”ר מכון הייצוא. זה לא החזיק מים. ומאז, בקול רם. ראשי הממשלה שנעזרו בו בעניין הפלסטיני ידעו מהי עמדת גנוסר. הוא טעה לחשוב שיש לו השפעה על ראשי הממשלות שלו. הוא לא הבין שהשליחות שלו אמנם מורחבת ויצירתית, אבל מוגבלת ל“חוזה השליח”. אין לה לאן להמריא. היתה אינטימיות עם ראשי הממשלה האלה, היתה עורמת פרוזדורים, מידורים, קומבינות, זהרורי כוח, אמירות מוטמעות, ארוחות ערב, והיו החבר’ה הטובים – אבל לשליח גנוסר נועד רק תפקיד ה“שליח המוצא להורג בתום השליחות”. קלאסי, לא? הוא כבר היה ממש חולה, אבל התמיד בשליחות שהאמין בה. רזה, לבן, לעתים כמעט שקוף, לעתים תשוש, לעתים שרוי בעייפות נמרית, אוחז בכוח בזנבו של הזמן, מתכרבל מולי בחדרי, על הספה הקטנה, ריאליסטי, אנליטי, תאב חיים, גנוסר דיבר על הכול. בלל את הכול. חפן והתיר חוט חוט. את מה שעלה לו בחייו. את מה שחמק ממנו. ובעיקר חמקה ממנו ההבנה למה. ולא היה לו ברוטוס אחד לאבחת חרב אחת. הקשר שלו לאברהם שלום, מפקדו בשב"כ, נראה כקשר רועי־צאן: המבוגר מעביר לצעיר את סודות השדה, אבל לא את סודות העולם העוטף את השדה. הקשר עם פרי־ליפקין נראה קיומי. המשפחה הגרעינית שלו היתה לגנוסר מקור שעשועים ותנחומים. לעתים, אחרי השיחות, רשמתי תקצירים, ורשמתי בטוש שחור את “דיוקן גנוסר”. יותר את תופעתו־הופעתו מאשר את דיוקנו הריאלי. תמיד הוספתי לרישום דגלים משורבבי לשון. דגל לכבוד גנוסר הדגלן. הלשון המשורבבת? החבר’ה הטובים. ב־2003 מירקנו חלקים מחייו. מירוק פסיכולוגי, לעתים נסער, לעתים משלים עם הדברים. מירוק לאחר מעשה. חזרנו לאוטובוס 300, לוועדת זורע, לוועדת לנדוי, לחנינות, לאיציק מרדכי, לקמפ דיוויד, לניהול כספי הרשות, לראשית המחלה, לסימני חיים שהאדם מבחין בהם באיחור.

איציק מרדכי. חקירות ועדת־זורע בעניין אוטובוס 300, חקירות שהוטעו על ידי גנוסר, בשבתו בוועדה, כמעט צלבו את איציק מרדכי כמי שהרג בפועל את המחבלים. ב־1988, עם שחרורו מהשירות, גנוסר שוחח אתי על “מה שהיה”. חלק מהדברים פורסם אז ב“ידיעות אחרונות”. חלק מחלק זה מובא כאן, לצד דברים שלא פורסמו אז. צליבתו, או כמעט צליבתו, של

איציק מרדכי, אז מפקד פיקוד דרום, העמידה במבחן מושגים ישראליים מוצהרים, שמישים, מיתיים: אחוות לוחמים, רעות. השב“כ וגנוסר כמעט הקריבו קרבן־אדם, את איציק מרדכי, למלט את עצמם. קרבן אדם במסגרת “הביטחון השוטף'' של השב”כ כארגון כוחני, המגן על עצמו בכל האמצעים. גנוסר ב־1988: “אתה נותן לי הזדמנות מצוינת לעשות משהו שכבר מזמן רציתי לעשות: להתנצל בפומבי בפני איציק מרדכי, על הסבל שנגרם לו בפרשת אוטובוס 300… ובאשר לחלק האישי שלי בוועדת זורע, יש לי חדשות בשבילך: לא הטיתי אף עדות. לא הדחתי אף עד. לא פיברקתי שום מסמך. מה כן עשיתי? מסרתי לראש השירות ולאחרים את העובדות המובאות בפני הוועדה ואת המגמות המסתמנות… אף לא איש שב”כ אחד, למיטב ידיעתי, לא תודרך להעיד נגד איציק מרדכי. אף איש שב”כ לא האשים, בפני הוועדה, את איציק מרדכי בהריגת המחבלים. הרצון של

השכ“ב היה שאיציק מרדכי לא ייפגע ושאיש לא יואשם בהריגת המחבלים… ראש השירות אמר לנו שאם איציק מרדכי יואשם בהריגת המחבלים, הוא, ראש השירות, יחשוף את כל הפרשה, כדי לחלץ את מרדכי… ועדת זורע קבעה במסקנותיה, שאין קשר בין המכות שיוחסו למרדכי, על ידי העדים שהופיעו בפניה, למותם של המחבלים. כמו כן קבעה, שאי אפשר לזהות מי הרג את המחבלים. זה (הוועדה) קרה בסוף מאי 84'… אך היו כאלה שרצו באמת להמשיך ולחקור בשאלה כיצד נהרגו המחבלים. אלה שרצו לחקור היו מעטים, אבל, לצערי, הם היו הקובעים… וכך, החקירה נמשכה כ־14 חודש נוספים. במשך כל התקופה הזאת לא הייתי בארץ, ולא הייתי מעורב במהלכים שהיו בשירות בטיפול בחקירה זו… מי שהתעסק, לאחר תום עבודת ועדת זורע, בשאלה כיצד נהרגו שני מחבלים, שחטפו אוטובוס וגרמו למותה של חיילת – שותף לגרימת הסבל של איציק מרדכי”.

דורית בייניש, כנס פיוס. בלי גנוסר. ביוני 2004 נערך כנס סגור של צמרת השב“כ. גנוסר המת לא היה שם, אבל “גנוסר” היה שם. בכנס השתתפה דורית בייניש, חברה בבית המשפט העליון, וב־84' פרקליטה המדינה. כנס סגור: כנס היטהרות. ואם לא היטהרות ממש, אזי פיוס. הכנס התקיים בקיבוץ צובה, ליד ירושלים. למי שמתמחים באמנות הישראלית יש צובה משלהם, נוספת: “צובה” של יוסף זריצקי, סדרת ציורים בעלת חשיבות היסטורית מקומית. זריצקי היה הדובר הראשי של המופשט הישראלי, וקיבוץ צובה היה לו כבית. “צובה” של זריצקי היא נוף, נופים, מרוקנים מזיכרון היסטורי, ללא הסימנים הערביים של המקום. נעזוב את זריצקי. הכנס הסגור עסק ב”אוטובוס 300“. השב”כ של 2004 שאל את השב“כ של 1984: מה היה, למה. ואלה ענו להם. כל אחד בתורו. כולל אברהם שלום, מי שהיה אז ראש השב”כ. את אברהם שלום הכרתי באחרית חיי גנוסר. נפגשנו פעמים אחדות במסעדה ובביתו של גנוסר. ב־2003 אברהם שלום התראיין (לראשונה בחייו), עם ראשי שירותי ביטחון נוספים, על תהליך השלום, הכרח השלום, הכרח הפתרון המדיני, הטעויות המנטליות והפוליטיות המתמשכות של ישראל ביחס לערבים, ואף פירסם על כך מאמר ב“הארץ”. בייניש ואהוד יתום הגיעו לכנס. שמעון פרס לא. גנוסר, שבועות אחדים לפני מותו, אירח את פרס בביתו, וביקש שאגיע לפגישה. לא יכולתי נפשית, אבל יכולתי תרבותית. להסביר? נפשית, לא יכולתי לצפות בפגישה שבעיניי היא, ככלות הכול, פגישה בין השיטה (פרס) לבין כלי שלה (גנוסר), אמנם גנוסר, עד ערוב ימיו, גרס שהוא חלק מהשיטה, אבל הוא היה חומר גלם שלה, אמצעי שלה, ככלות הכול. ותרבותית, היה לי עניין רב בפגישה שכזו. אמרתי לגנוסר שפרס לא יסכים לנוכחותי. לא הגעתי, וזהו. גנוסר דיווח על פגישה סבירה. הוא כבר לא ציפה מ“הפוליטיקה” (פרס) שתאיר באור נוסף את הכרתו. אברהם שלום היה ראשון הדוברים בכנס־צובה: הוא לקח עליו את כל האחריות ל“אוטובוס 300” ולנגזרותיו. כששמעתי על כך לא הופתעתי. גנוסר כבר רמז לי שאברהם שלום מתכנס להיטהרות, למחילה, לכפרה, ורואה עצמו כמי שניצח על טרגדיה של טעויות: החל מהטעות הראשונה והיא הריגת (רצח) שני המחבלים השבויים. גנוסר, בשיחה אתי, התנגד בכל מאודו לחרטה ולהיטהרות של אברהם שלום, אבל גנוסר היה חולה, מיוגע, והדברים האלה היו ממילא מחוץ לשליטתו: “להתחרט גם בשמי הוא לא יכול… בפני מי הוא מתנצל?! בפני אנשים ששמו לו אקדח טעון על השולחן?! שרצו לרשת אותו?! בפני צדקנים?!”. בכנס־צובה, אברהם שלום אכן דיבר על טרגדיה של טעויות, על מכניזם טועה ומתעה. על טעויות: על נורמה מתמשכת שהולידה טעויות. ואברהם שלום חזר שם על דברים שגנוסר סיפר לי בעניין איציק מרדכי: “אם הייתי רואה שהוא מורשע, הייתי מפוצץ את העסק… לא הייתי מפקיר את מרדכי”. אנשים דיברו בכנס על ההפרש המכריע בין נאמנות אמתית לחיפוי אינטרסנטי ועקר. אנשים גינו שם את שמעון פרס של אז, גינוי גורף: פרס מיתמם, פרס ידע את כל העובדות, פרס טייח, חיפה, נכשל כמנהיג. דורית בייניש, בכנס הזה, הביטה לאחור נדהמת מכוחו אז של השב“כ, כוח שהיה עלול לפנות גם נגד מוסדות המדינה עצמה, כוח לעצמו. ונדהמה מהרטוריקה של השב”כ: רטוריקה משתקת ביקורת, רטוריקה המצמידה את טובת השב"כ לטובת המדינה, ואולי אף מעט מעליה. בייניש ציינה במפורש את גנוסר כמפעיל כוח, כתככן. איש לא הגן שם על גנוסר. ליתר דיוק: לא ידוע לי שמישהו בכנס הזה הגן על גנוסר גם במעט. היה זה כנס פיוס.

ספסל ביאליק: רמת גן, רחוב שרת, גן אברהם. צילום: מורן שוב.

אחרי חצות, מכאן לשם. לעתים, בבקרים, בגניה היפים של רמת גן, נתגלו ממצאים שנחשדו כערביים: סיגריות, סל גומי שחור, שאריות מזון, סנדל. מעולם לא נשכח פגיון ערבי בגן אברהם היפה. גן חי, גמיש, עולם, מאיים לגלוש על סביבותיו, מחליף צורות וצבעים, סמיך, דליל, קעור, מקומר, מושטח, מאופלל פה ובהיר שם, תובע תשומת לב לעצמו, אתה הולך ונטמע בו, גן הסוד של ילדותנו ונעורינו, גן שעונות השנה מתגלות בו בכל עוצמתן, כי גינונו אינו מלאכותי ואינו מתחכם להן: הקיץ ניכר בגן אברהם, והחורף מתעצם בו. השתוקקתי לפגיון מעוקל שידיתו כסף, ובקצהו בהרת דם שלא נמחתה עוד. דרך גן אברהם הירוק, העמוק, הגלוי, המסתורי, שבו גשרים קטנים, מנהרות קטנות, אמפיתיאטרון, יד לנופלים, אתר ביאליק, חלקת משחקים, מים זורמים יומם ולילה – דרך הגן הזה הייתי יורד בוקר בוקר לבית הספר, ולבי הקטן רועד לקראת פגיון ערבי מנצנץ ונעלם בדשא, מכוח קרני השמש הפוגעים בו. אל הפגיון הערבי המעוקל, החבוי בקפלי גלימה, שנשכח בגן אברהם, הגעתי דרך אורי צבי גרינברג (אצ"ג): “אם ערבי יפגשהו, ידקרהו”, או “כי יבוא הבדווי וישחטני”. ועד בר המצווה, לפי הנחיית אצ"ג, ידעתי איך ייראה קידוש השם הפרטי שלי: שחוט בידי סכינאי ערבי על מדרגות מסגד עומר.

גורלה בידיו. בשבתות ובחגים המה גן אברהם משפחות ויחידים, והוא אז, שנות החמישים, עדיין בשמו הראשון: גן הניצחון. לא רק הגן, אלא השכונה כולה היתה אמיצה וקרבית, הרי במלחמת העצמאות שכן בה המטכ“ל של צה”ל הצעיר. שכונה קטנה, נאה מאוד, מוצלת, רחוב הקשת ורחוב הפרסה, וצורתם אכן קשת ופרסה, בתיה נמוכים, צופה אל הים, ותושביה גבירים מפורסמים, פרופסורים, אנשי צבא, עורכי דין, בנקאים, סוחרים, עמך, אשכנזים, ספרדים, פנסיון, בית קפה ומסעדה בחורשה קטנה. שכונה ללא פרץ וצווחה לאורך שנים. בשבתות ובחגים מילאו את הגן, כמעט פה אל פה, זוגות יד ביד, משפחות על הדשאים, ילדים בנדנדות, קשישים על פלגי המים, אני איש שתול על פלגי מים, מתפללים בדרכם לבית הכנסת וממנו, אחדים טליתותיהם על כתפיהם, נופשים המתארחים בבתי ההבראה שבעיר, חיילים וחיילות מהמחנה הסמוך. המיה אנושית טובה עלתה מהגן בשבתות ובחגים, מבוקר עד ערב. והנה שבת אחת, כשהשמש כבר נטתה, ראינו משפחה ערבית בגן הניצחון, לא הרחק מספסל ביאליק, לצד השביל שבו מדי פעם אצ“ג היה פוסע מהורהר, לעתים מנופף בידיו כמו משוחח עם בלתי נראה, ולפתע מטיס עצמו בצעד מהיר. ידענו שהוא מחבר “רחובות הנהר”, לא ידענו מה הם רחובות הנהר, ידענו שזה ספר של הורים שהשאירו משפחות בשואה, וידענו שאנחנו, הילדים, אנחנו עצמנו, ניצחון היהודים על הנאצים. כילדים חיפשנו נאצים בגן הניצחון, לא רק פגיון ערבי. אחת לחצי שנה, ברמת גן או בת”א, ברחוב, באמצע היום, נשמעה קריאה והיתה אחיזה חזקה בבגד: פליט שואה יהודי גילה ברחוב קאפו יהודי. המשפחה הערבית נחה על אחד הדשאים בגן הניצחון. הורים וארבעה ילדים על שמיכה ביתית חמת צבעים, לפניהם מזון ומשקה. אחד מאתנו, לאחר התייעצות, רץ לביתו של אצ“ג, מרחק של שני ק”מ, להודיע לו על המשפחה הערבית, כי מעתה גורלה בידיו.

על שם הניצחון. היו כמה פגישות בעניין הרעיון של אריה רוטנברג, ואחת מהן התקיימה בבניין העירייה, במשרדו של מר ברוש. הרעיון לא קרם עור וגידים. רוטנברג, פרסומאי נכבד ונמרץ, מתגורר ליד גן אברהם, רמת גן, חשב שכדאי לעשות כאן גן פסלים, כלומר גן אברהם כולו כגן פסלים. חלילה לפסלים להשתלט על הגן, אלא הם ישתלבו בו. שמחתי ברעיון של רוטנברג, כי רציתי לחזור באמצעותו לשכונה, לגן אברהם, לעצמי שהייתי, לאחר כארבעים שנה. להיות גנן פסלים, למשך כשנה. גן אברהם על שם אברהם קריניצי, ראש העירייה הראשון, שכיהן במשך 43 שנה בתפקיד. קודם לכן הגן נקרא גן הניצחון, על שם הניצחון (48'). מאתיים וחמישים מטר באוויר מגן אברהם, בשיכון הוותיקים, התגורר במשך שנים המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), מי שחיבר את “כלפי תשעים ותשעה” (1928), או את “אזור מגן ונאום בן הדם” (1930), בין השאר. אצ“ג נארג בנעורינו. חייבים להניח שהכול יודעים מי הוא אצ”ג, שאחרת תיאורו מחזיק ספר. הוא היה המשורר. ז’בוטינסקי ויאיר היו “גם משוררים”, כלומר השירה לא היתה תמצית מהותם. על פי אצ“ג, מחוקת השירה נגזר התקנון הפוליטי אזרחי. באצ”ג הסומא המיסטי היה דבר־מה מסמא. כילד וכנער הייתי מתבונן בו עצמו, ברחוב, באקראי, או בתצלומו, משער את בדידותו. משער שהוא ממעט באכילה, בשתייה ובשינה, שהוא אינו שומע רדיו, שאינו בא במסיבות, שאינו מתבדח, כי ידיעת האמת היא כל חייו, והאמת מרחיקה את כל אלה ממנו. אצ“ג, ידעתי, אינו שותף לאשליות ולהנאות שלנו. וידעתי כילד שלאצ”ג אין שום בעיה עם הביטחון העצמי לו. ואילו ביאליק, כפי שהבנתי כנער את דימויו, אכל, שתה, צחק וישן טוב. רמת גן: עיר בין שני משוררים, ביאליק ואצ"ג. לאחדים הם היו בשני לפידים בוערים, ולרוב כשני שלטים גדולים בשני צדי הרחוב. רק טובות אדבר על רמת גן.

אברהם היהודי. גן אברהם, ולא גן קריניצי. היהודיות הגמורה שבאברהם. הישראליות הגמורה שבניצחון. החזרה ליהודי מהישראלי, באמצעות גן. לא היתה זו חזרה יזומה. הישראלית (גן הניצחון) היתה נוחה לראשי עיריית רמת גן, אבל המעבר לגן על שם אברהם קריניצי מאוד התבקש, והשמטת “קריניצי”, והסתפקות ב“אברהם”, אף היא מאוד התבקשה: אברהם ידידותי, קריניצי נישא, מרוחק. גם הילדים לא קראו לו גן אברם. ברמת גן ובסביבתה היו אז לא מעט מסעדות, אולמות שמחה ותעשייה קלה ששמם: ניצחון. כגון, “ניצחון – מעטפות וניירות מכתבים”. גן הסוד של ילדותי. הנה סוד: חטא האדם הראשון אינו אכילת תפוח, אלא המרת האלוהות בשכינה, וקבלת עול מלכות השכינה. טעה בין אלוהים לשכינה כיוון שראה לנגד עיניו אותה. הקב"ה חס על כבודו של אדם הראשון, ופירסם ברבים רק את חטא התפוח. ואגב כך, חס גם על כבודו שלו, כמי שיצר אדם שטעה בינו לשכינה.

אבא, יקיר העיר. ראשיתה של רמת גן בשנת 1921, כמושב חקלאי ליד העיר הגדולה, תל אביב. מועצה מקומית ב־1926, ועיר ב־1950. במפות היסטוריות אין סימן ליישוב קודם כלשהו. נוסדה כמושב שיתופי. הבולשת הבריטית כינתה את רמת גן: “האינקובטור של הטרור”. באפריל 1946 האצ“ל תקף את המבצר הבריטי שבמשטרת רמת גן. דב גרונר נפצע קשה, נתפס, נידון למוות ונתלה בכלא עכו, ובעיר מוצבת אנדרטה לזכרו, שפיסלה חנה אורלוב (אסכולת פריז היהודית). האנדרטה היתה חביבה על בני העיר. היא סיפרה סיפור פשוט: חלש נחוש נלחם על חירותו בחזק אכזר. אנדרטה גבוהה ממידת אדם, ניצבת על כן, נראית ומובנת מכל כיוון. עוד בעיר: אצטדיון כדורגל, הפארק הלאומי, אוניברסיטת בר אילן, בית החולים ע”ש שיבא, בורסת היהלומים, קניון איילון, הספארי. העיר בנויה על גבעות כורכר, שגובהן הממוצע כ־80 מטר מעל פני הים, והן חלק מרכס הכורכר המזרחי, שלאורך מישור החוף של ישראל. כמות המשקעים ברמת גן גבוהה יחסית, והממוצע השנתי הוא כ־500 מ“מ גשם. משפחתנו מהוותיקות כאן, מאז 1949. הגענו מירושלים לרמת גן, אחרי שהות קצרה בת”א. לפני כשמונה שנים, אבי, אשר רוזנבלום, הוכתר בטקס כיקיר העיר, עם יקירים נוספים, כמובן. לא הבנתי מדוע אמא לא הוכתרה יקירת העיר עם אבא, שהרי זכויותיה כאן לא נופלות משלו. הטקס לא היה קרתני ולא מטרופוליני, ולאחר שנים עיריית רמת גן פירסמה בעיתונות מודעת אבל על אבי, כחלק מזכויות יקיר העיר. מת ואין לו תלונה לא על אלוקים ולא על אדם. אבא מת ואני צריך להתאמן לקראת מותי: להתחיל להיפרד מהדומם ומהצומח, ולאחר מכן מהחי.

ציונים כלליים. מאבא למדתי כילד וכנער על אורי צבי גרינברג האדם, ועל שירתו. אבא כיבד אותו כשלעצמו, ואף באופן לעומתי, כלומר לעומת ובהשוואה למפא“י, לעומת עסקני תנועת העבודה דאז. מעולם לא ירדתי לסוף חרונו של אבי: הרי כל ימיו שיתף ברצון פעולה עם אנשי העבודה ומוסדותיה. את “חזון אחד הלגיונות” (1928) של אצ”ג, מחאה על ניצול ציני של צבא החלוצים בידי העסקנים, אבא קרא פעמים אחדות לאורך השנים. לא היה באבא עצמו דבר אצ“גי: לא במובנו המשיחי של אצ”ג, לא באופיו האופוזיציוני המוחלט, ולא דבר מלמטו. עיריית רמת גן, באמצעות “ידיעות רמת גן”, הדפיסה מדי פעם שירה ופולמוס של אצ“ג, והפיצה אותם לבתי התושבים. מכאן, מ”ידיעות רמת גן“, ב־1961 (בזמן פרשת לבון), אצ”ג קרא לבן גוריון לפרק את הממשלה ואת המשטר, ולכונן ממשלת בחירים ולא נבחרים, ממשלה שיש בה גדלות מוחין וכו'. ובכן, אצ“ג היה אף משוררה של רמת גן – אצ”ג המשיחי, הלאומי, הבוער, של רמת גן הרגועה, המעמד בינונית. רמת גן של הציונים הכלליים. כמה דיוק היה בכלליים הזה, שלכאורה היה כללי ובלתי מדויק. הכלליים הזה איפשר להם להיעלם בתוך הליברלים, ומתוך הליברלים להיעלם בליכוד.

הרוג מלכות משלה. אצ“ג הגיע אלינו דרך הספרים, דרך כתבי העת, ואף דרך “לוח הארץ” השנתי, שראה אור מטעם עיתון הארץ. “לוח הארץ” השנתי, שהיה סיכומה של שנה בתחומי החיים השונים, ובפרט בתחום חיי הרוח, היה ספר גוצי, דחוס, נאסף בקלות לספרייה, והורי אספו אותו שנה שנה, עד שנעשה מעין כל־כתבי לעצמו. בערוב ימי אבי, ביקשתי ממנו “לוחות הארץ” אחדים, שהיו בין קובעי הטעם בביתנו, ברמת גן, על הגבעה, מאה מטר רחוב מספסל ביאליק, מאתיים מטר באוויר מביתו של אורי צבי גרינברג. חלק מ”לוחות הארץ" הושאלו לפני שנים לאחד שהיה רב באפריקה, עלה לישראל וביקש להתערות בה גם בעזרת הלוחות האלה, הושאלו ונעלמו. ואחד הלוחות שקיבלתי מאבי הוא “לוח הארץ” 1947/48, שנפתח בשני פיוטים, ואחריהם “עיני הנפש בעיני הבשר” של אורי צבי גרינברג: “כאילו לא ילדתני אמי ולא העלני אבי על ברכיו,/ כי בהר הזיתים לא הוטמן בשרם היקר ונרקב./–/ כאילו לא ליבבוני אחיות שצמותיהן פחם גם זהב/ ועם בוא המבעיר ייללו והבית עמד ולהב/…/ מותר לבכות לקרוע, אך הבכי והקרע לשווא/ – אם לא ייהפך זה הבכי לראם הברזל בקרניו”. אבי קרא את שירי אצ“ג בכל מקום שהודפסו כאילו הוא קורא מתוך סידור תפילה. קורא ועוצר. הפוגות כאב והזדהות. כילד וכנער המרגל אחרי אביו, אחרי אביו שאינו רק אביו אלא הוא אדם בפני עצמו, הייתי קורא אחריו את אצ”ג, מתוך הספר או העיתון שזה עתה הניח מידיו, לעתים ממש אחריו, שתי דקות אחריו, כמחזיק לחם חם, ומנסה ללמוד על אבי מתוך אצ“ג. תמיד הבטתי באבי כאדם יקר ואהוב, ובכל זאת הדפתי בכל כוחי את האפשרות שאכן מעשה אבות סימן לבנים. לא רציתי לדמות לאבי. מאז בר־המצווה חשתי שעלי להגן על אבי מפני הסובב הישראלי, ומפני עצם הישראליות. הוריי תמיד נטרדו מצלצול הטלפון בבית. לא יכולתי אז, כנער, לרדת לעומקו של אצ”ג, ועדיין הבנתי שהוא מדהיר את קוראיו לפעולה פיזית לאומית, לפעולה ממשית עכשיו, עוד לפני רדת הלילה. והרי לא אבי, ולא איש ברמת גן שהכרתי, ייצא לפעולה הלילה מביתו. הם אנשים רגילים מתפרנסים לביתם כל היום, ואם פרנסתם טובה הם מיד מתעדנים קצת, ורק בלילה לעתים יקראו אצ“ג. ועם זאת, על פי תולדות עמנו, ייתכן שברמת גן המנומנמת רחשו תאים אצ”גיים. הרי כל זה נכתב על פי זיכרוני כנער וכבחור. והרי בכל זאת לרמת גן היה הרוג מלכות משלה: דב גרונר ז"ל.

יעקב שטיינהרדט: פרט מתוך "קינות" 1922. (אוסף רוזנבלום)

“רחובות הנהר”: שטיינהרדט. על עטיפת “רחובות הנהר” של אצ“ג (הוצאת שוקן) מודפס תחריט של יעקב שטיינהרדט (1968־1887, פולין, ברלין, ירושלים, בצלאל). גדלתי בבית הוריי גם על היצירה של שסיינהרדט. בין נושאי יצירתו: חטאי האדם באשר הוא, מראות תנ”כיים, אהבת בשרים, מראות רחוב, היסטוריה יהודית במובנה כפרעות וכחורבן. לאורך שנים, הוריי אספו תחריטים והדפסי אבן של האקספרסיוניסט היהודי המיוחד הזה: קבצנים בווילנה, מכות מצרים, איורים ל־י“ל פרץ, המבול, חד גדיא, ערב שבת, יונה הנביא, העיירה היהודית. והנה, לאחר שנים של חיים עם שטיינהרדט, ולאחר חיזור ממושך אחריה, הוריי רכשו את היצירה “קינות” (תשעה באב) של שטיינהרדט, ומיד הציבו אותה במרכז הבית, ועד היום היא במקומה. אקספרסיוניזם יהודי, שמן על בד, ומולה, בקצה העין, שמנים קטנים של ליליאן קלאפיש ומשה קופפרמן, חצי מופשט ומופשט, ולצדהּ, דבוק לימינה, דיוקן אישה של יענקל אדלר, שגלוי בו ציטוט פיקסואי. התחריט שעל עטיפת “רחובות הנהר” של אצ”ג קרוב ברוחו ל“קינות” שבביתנו. בתחריט: היהודים נסים על נפשם ברחוב השוצף כנהר, שמים מתקדרים עליהם, עיירתם מוגפת, ארובה עשנה על הכול. אצ“ג: “על מה ולמה זה? – כי הם יהודים:/ הקדושים בעולם ועל כן אבודים”. אצ”ג, רחובות הנהר, שטיינהרדט, קינות, אבל היינו יהודים לאומיים ובעלי בתים רגילים לגמרי.

אצ"ג: פשר השואה. היינו ציונים פעילים עוד במזריטש, פולין, ועלינו לארץ ישראל ב־1890, וכך ולכן המשפחות הקרובות לא נטבחו בשואה, ואנחנו כאן, בישראל, לא חדלנו מהניסיון למצוא פשר לשואה. אצ“ג הציע פשר גורלי נצחי ב”רחובות הנהר“: מלחמה עולמית בלתי פוסקת של הערלים בנימולים, של ילדי הקוף בילדי אברהם. “שני מיני אדם בעולם: נימולים – ערלים”. רק בכוח החרב תתקומם מלכות ישראל החדשה: “אם נערוג למלכות, עוד נשוב בה לחוג” – או, “ואנוכי אומר: ארץ נכבשת בדם./ ורק הנכבשת בדם, מקודשת לעם/ קדושת הדם”. הנימולים והערלים: כל נעוריי ליווה אותי פחד “הנימולים והערלים” האצ”גי. פחד פן מילתי תיעלם לה פתאום מעצמה, או מחטאיי. שהעורלה תשוב מעצמה. שתשוב מתוך עודפי העור שלי. רק מאצ“ג שמעתי כך, בעוצמה כזו, על מה שבין הנימולים לערלים. אמנם “ערלים” נמצאה אז כמילת גנאי בשפת הדתיים והחרדים, אבל לא כך: לא כאיום בביטול המילה. לא יכולתי עוד להפריד בין אצ”ג לזה, ל“זה”, וכנער, לא רציתי בברית מלים אתו. השואה, לפי אצ“ג, מוכמנת בעצם ההיסטוריה הבלתי נמנעת. והתקומה מוכמנת בעצם היכולת להתחדש כחברה לוחמת, חברת־חרב נוקמת. לפי אצ”ג, אין לשואה הקשר היסטורי ופוליטי ספציפי ומבחינתנו, כאנשים דתיים נוטים לרציונליות, לא היו נחמה ועתיד בעמדה זו של אצ“ג. לא שאפנו להיות חברת־חרב. ובכל זאת, יד אחת שלנו אחזה תמיד באצ”ג. לבר המצווה קיבלתי מאברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן, ספר של אצ“ג, ובדברי הברכה שלו הוא תיאר את אצ”ג גם כ“משורר־מחוקק”. ואבי הסביר לי את הביטוי: משורר הקובע לאומה את מוסרה, שאיפותיה, גבולותיה, ייעודה בעולם ובהיסטוריה. ולאחר מכן הוסיף: משורר־נביא. אבל החיים עצמם בבית שלנו היו רגילים לגמרי: עורכי דין ולא נביאים. רמת גן: לא חטאתי פה לאיש.

הכוסף העולה. כשבגרתי וצברתי הרבה שירת אצ“ג, הופתעתי לגלות שד”ר יוחנן בדר, דובר מרכזי של מפלגת חירות, וכן ידיד משפחתנו, לא ידע את מובנם של מילים ודימויים לא מעטים בשירת אצ“ג (שהיה חבר בכנסת הראשונה מטעם חירות). פשוט לא ידע, שופר־הזהב, האיליות,? דברים, מקרין אטומים, מוגלת רוש, גופי־אור, הכוסף העולה, או רעיון מאביד של אצ”ג, היו רחוקים מאוד משפתו של ד“ר בדר, עורך דין יהודי פולני קודם עלייתו לישראל. ואף הופתעתי לגלות שד”ר בדר אינו בקי בתפילות ובברכות שלנו. איך בדר קורא אצ“ג, אם אינו יודע את?נעים זמירות”. ובכן, היה לי כבחור אצ“ג משלי, ולד”ר בדר אצ“ג משלו. לחביבותו ולחוכמתו של ד”ר בדר כמעט לא היה גבול. ובכל זאת, ד“ר בדר ורמת גן עמדו מאחורי אצ”ג. והיתה הסכמה בין הד“ר בדרים השונים בדבר שפת אצ”ג: גם אם לא כל השפה ברורה לנו, זו השפה לבכות בה את גורל עמנו, לתאר בה את השואה, לזכור בה את המשפחה הפרטית ואת האומה, לשקם את גאון ישראל, ואף להתריס בה נגד הבורא (בתנאי שאתה אצ"ג). ואצ“ג כתב לד”ר בדרים (כלומר, לכלל הציבור): “אני הקדמתי לבוא. אני בא לבשר על דור רב./ אני מואס בדורי הקטן, העומד חסר הוד”. רמת גן: נבואות לחוד וחיים לחוד. לבית אמי, נחמה שתחי', צמוד מחסן ישן של כלים ובו בארגז קטן כרכים של אצ"ג שנוגעו בעש. כבר אי אפשר לרפא אותם, והרי אי אפשר להשליך אותם. הצמח שהתחיל לטפס על המחסן בילדותי, עדיין דבק בקירותיו. הצמח כבר האריך ימים מאבי, ויאריך ימים ממני. צמח עקשן, חסר חן, אפילו לא ירוק בעונה.

שכר דירה. המשורר הלאומי, ביאליק, היה נוח לרמת גן מאצ“ג. נוח, לבבי, לא נושה בבני האדם הפרטיים עצמם את אוזלת ידם הלאומית, אבל שהותו בעיר לא התארכה. מול ספסל ביאליק, בגן אברהם, במגרש כדורסל מוקף עצים, התאמנו בתרגילי סדר נערים של “מכבי הצעיר”, ואחד המדריכים היה מלהיב אותם גם בדברי שיר של ביאליק: “אתם ברכב ובפרשים/ אתם בסוסים ובשנהבים;/ איתנו מתי מעט נואשים / – אך בנים המה למכבים”. אמנם ביאליק גילה את דעתו שרמת גן עדיפה לו מת”א, כי אווירהּ טוב, וכי כאן יהיה פנוי מטרדת הבריות האוטמת את חייו בת“א, אך היתה סיבה נוספת: ביאליק ירד מנכסיו, חשב להשכיר את ביתו בת”א, לבנות ברמת גן שתי קומות, להשכיר את הראשונה, ולהיעזר למחייתו בשכר הדירה מכאן ומכאן. ביאליק (מרס, 1934): “… כידוע לך, עקרתי דירתי מת”א ואני דר עתה ברמת גן, שכונה נאה ומרווחת, סמוכה לת“א… ע”י שינוי מקום זה הרביתי לי אמנם קצת טורח נסיעה… הרווח העיקרי שבשינוי מקום זה הוא פטירתי מעונשם של אורחים ומבקרים בטלנים, שהיו מוציאים אותי מדעתי ומייגעים אותי ואת אשתי עד להחלותנו" – מתוך איגרות ביאליק.

הזדמן ביאליק. כבר ב־1950 הזדרז אברהם קריניצי החביב ופירסם זיכרונות ודברים שלו בספר “בכוח המעשה” (הוצאת מסדה), וכתב בו אף על ביאליק ברמת גן: “שנים רבות זכיתי להכירו. רשאי אני לומר כי התיידדנו מאוד… בייחוד נתחבב עליו ההר הנשקף על פני הים. שם איווה לו פינה אחת בין העצים… ישיבתו ברמת גן הפכה אותה ממילא למרכז תרבות”. ב־1936 התפרסמה ב“הארץ” רשימתו של שמואלי: “ח”נ ביאליק ברמת גן“, והיא נפתחת כך: “בשנה האחרונה לחייו הזדמן ביאליק לגור ברמת גן”. הזדמן ביאליק. שמואלי מתאר את רמת גן הקטנה מותססת על ידי נוכחות ביאליק, ומפרט דברים של ביאליק על ענייני ספרות ותרבות באוזני אוהדיו הרמת גנים, כולל דברים על הרומן המקורי הארץ ישראלי, שנאמרו תוך עלייה בגבעת הקשת שלנו. עד סוף שנות החמישים ביאליק היה ארוג ברמת גן בעזרת טקסים, טקסטים, ספסל ביאליק, יום השנה שלו, שיעורים בבית הספר, זיכרונות של ותיקים. בחדרי תרבות ובפרוזדורים של בתי ספר הוצב דיוקן ביאליק בארונות זכוכית קטנים. דימויו העז של אצ”ג כמשורר כבש אותי קודם שהבנתי את שירתו. את דימויו של ביאליק הפנמתי לאחר שהבנתי את שירתו. והרי לא אשכח את יום השנה של ביאליק, בו הוצבתי על במה קטנה, מול כל בית הספר, ודקלמתי: “אם־יש את־נפשך לדעת את־המעיין/ ממנו שאבו אבותיך המומתים/ בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש,/ צאת שמחים לקראת מוות”. ואולי לא היה זה יום השנה לביאליק, אלא ערב יום השואה. אני עדיין מומחה גדול לרמת גן. הילדות רחוקה, המוות קרוב. אמן. נכון להתאמן לקראת המוות.

התבודדות והתבוננות פנימית. גן אברהם מכיל גם את ספסל ביאליק, אנדרטת הנופלים, ואמפיתיאטרון בינוני. ספסל ביאליק מגודר ושמור היטב, האמפי סגור, והאנדרטה מימינם, ולה רחבת התכנסות קטנה. זו שכונה על גבעה מהיפות בישראל, פניה לכל רוח, אבל האנדרטה חוסמת כליל את המבט לים. מר ברוש, תעשיין נכבד ואיש העירייה, הציע שאריה רוטנברג ואני נגייס את הכסף לגן הפסלים בגן אברהם, ואז ניגש לעבודה, לא לפני שהנהלת העירייה תאשר את תוכנית הפסלים עצמה. עיריית רמת גן שוכנת בגינה קטנה, באמצע העיר, ובחזיתה שעון פרחים. ב־1933, חיים נחמן ביאליק החל את מסעו מת“א לרמת גן, עד שהתיישב בה ממש, בדירה שכורה, והגבעה שלנו (אז גבעת רחוב הקשת) היתה חביבה עליו במיוחד, ונעשתה “נקודת התבודדות והתבוננות פנימית שלו” (מתוך פרסום של העירייה). הוא מעיד על כך בכתב. רחוב הקשת על שום צורת הקשת שלו. לאחר עשרות שנים כקשת, שונה שם הרחוב לשרת, על שם משה שרת, מנהיג פוליטי. מחאותינו לא הועילו. לאחר מות ביאליק, ותוך שרמת גן בונה את זיכרונה, הוקם בגן אברהם, על ראש הגבעה, ספסל ביאליק. לצד הספסל הכתובת: “ציון למשוררנו, ח”נ ביאליק, מקום איווה לטיוליו בימי שבתו ברמת גן, התרצ”ט". ספסל שהוא אתר. ביאליק החולה העדיף את אוויר הפסגות של רמת גן, ואף “כתב בה שניים משיריו” (מתוך פרסום של העירייה).

ביאליק מגודר היטב. אתר ביאליק: ספסל אבן לבן, שטוח, בגובה ברך. הספסל עומד על משטח אבן לבנה. סביב הספסל, על חמישה עמודים ירוקים, גדר ברזל ירוקה, עשויה שלשלאות עבות, עבות מדי, עם דוגמת קוצים עבים מדי. הגדר מבודדת את הספסל, וכמו מגינה עליו מפני אדם. גדר כזו, אמנם עדינה ולא עבותה, תמצא במוזיאונים מוצבת לפני יצירות מופת. כלומר, הספסל הנו חפץ מקודש, יקר, מבודל, טעון הגנה, מחייב מרחק ראוי בינו לבני אדם. ובהיותו ספסל כפשוטו במרחב ציבורי פתוח, זהו גם כעין אתר מקודש. צניעותו הפיזית אינה מוציאה אותו מגדר אתר מקודש. אבל לא נוהגים בו כבאתר מקודש. הוא אתר דומם. להקפדה על שלמותו וניקיונו אין דבר עם קדושה, אלא היא הוכחה לגננות הטובה של עיר הגנים, רמת גן. בין גב הספסל לגן אברהם מפריד קיר מצופה שפריץ ישן ולצדו עמוד טלפון וארון חשמל. הרחבה סביב הספסל מרוצפת בורדו־אדום בהיר. ברחבה, ספסל נוסף לטובת הציבור. לצד שלוש המדרגות, המובילות מן המדרכה לרחבת הספסל, עץ ברוש וגדר ירוקה. ספסל תמים. עיצוב תמים, מעט גולמי, בכל מקרה אלמנטרי מאוד. הנה, כאן ביאליק נהג לפוש, ומכאן הביט אל הים, דרך נוף פתוח לגמרי. אתר־ספסל שגודלו מדויק, אנושי, אחד על אחד. לא מוזוליאום קטן. לא אנדרטה הכובשת בכוח את תשומת הלב. אתר שכולו גלוי ועצמיו שטוחים, לא כומסים, כלומר אין בהם חללים חבויים, חללים פנימיים. שטוחים במובנו של שולחן שטוח. ל“שטוח” יש קשר גם לעניין טומאת כלים. בכל הנוגע לאנדרטאות יש בעיניי יתרון לשטוח על הכומס, על החלל החבוי. השטוח אמיץ. השטוח מתפרק מנשק ההטעיה החזותית.

נוכח־נעדר: הכיסא הריק. הספסל הוא כיסא. הספסל ריק מביאליק. הספסל נמנה עם “הכיסא הריק”, שבמאה האחרונה העסיק את האמנות המודרנית. ראה כיסאות ריקים של ואן־גוך, מאטיס, אביבה אורי, מאיר פיצ’חזדה, מאגריט, דושאן, בייקון, ארטשוואגר, שפירו, בוקי שוורץ. הכיסא הריק מתקבל גם כעין במה קטנה. במת הנעדר. כלומר, הנעדר בכל זאת נוכח. ניתן להושיב אותו שם, בעזרת הדמיון. במה הנהּ גם מזבח. במה במובנה האלילי. העם אשר בבמות. ברמת גן לא חשבו חלילה על במה במובנה האלילי. ברמת גן חשבו על הנצחה פשוטה, ומה יותר פשוט מספסל ביאליק.

בין ביאליק ואצ"ג. על היחסים בין ביאליק לאצ“ג ראוי שיכתוב מומחה להם. ב־1929, אצ”ג מדהיר את ביאליק: “קומה, עוגב השירה העברית! / נגן ניגון הארי בפי ביאליק;/ כיצד ארי קם פתאום מרבצו / וזינק על שוביו”. אצ“ג מבקש שביאליק יתנכר לעדן מעמדו כמשורר לאומי, ויחתור מחדש אל אמת הדברים הלאומיים, המתגלים באמצעות אמת השירה. שוביו, בציטוט הנ”ל, הנם גם מעריציו ואוהביו. נפל בשבי אוהביו. נרדם בשבי אוהביו. ידועה היטב הגנתו של ביאליק על שירת אצ“ג, וקביעתו שאין היא “פובליציסטיקה בשורות מנוקדות”. ידועה היטב? למתמחים בזה. דבר ביחס לאצ”ג, מעבר לדימוי, אינו באמת ידוע היטב אלא למתמחים.

שדרת הגיבורים. גן אברהם, ספסל ביאליק והאנדרטה לזכר בני העיר רמת גן שנפלו בתש“ח, נמצאים במעלה רחוב שרת, אליו מגיעים מרחוב הרצל, ואזור זה מסומן במפת העיר כ”שדרת הגיבורים“. אחת ליומיים מגננים את גן אברהם, כולל אתר ביאליק, וממרקים את האנדרטה. רוב התושבים אינם יודעים שזו שדרת הגיבורים. רמת גן נורמלית, לא גיבורה, גם אם בימי אברהם קריניצי אימצה את הצנחנים. אימוץ תמים, לא עתיר כספים, פטריוטי, לא לאומני. מערכת החינוך כאן לא מגדלת עתודות צנחנים. “שדרת הגיבורים”? מליצה בת הזמן, שנות החמישים, לא מיוגעת ולא רעננה, מבית היוצר הלשוני של עירייה הגונה, שלא כפתה עצמה על אזרחיה יותר מהמתבקש. עירייה שידעה מי הם ביאליק ואצ”ג, בלי להתמחות ממש ביצירתם. מי לך עירייה מתמחה בשירה.

משורר לאומי. התחנכנו כילדים וכנערים גם על פי הספסל הזה. גם על פי זיקתו הגיאוגרפית והחושית לאנדרטת הנופלים שמולו. ביאליק צופה אל הים בשנות השלושים, והנה, עם קום המדינה, מבטו נחסם על ידי האנדרטה, המסתירה את הים. מסך אבן אנדרטאי ירד על הים. בספסל ובאנדרטה, ובכביש שביניהם, יש גם ממד של תפאורה (מאקט). תפאורת תיאטרון או אופרה עממית: המשורר יקום מספסלו לכבוד חייל צעיר מת הבא לקבל את ברכתו. אולי חייל וחיילת. גם האנדרטה אנושית בממדיה, ואין היא מטילה אימה על הבריות. תמתח יד ותיגע בקצה האריה החקוק על האנדרטה, מעשה ידי הפסל יעקב לוצ’נסקי. אריה מינימליסטי, מתוח, כתנועת התנערות כלפי מעלה. רמת גן, מבחינתי כנער, עיר בין שני משוררים. נוכחות אצ“ג כאן היתה ניכרת וממושכת מזו של ביאליק. הרי רמת גן היתה ממש עירו. ביאליק היה משורר לאומי. אצ”ג לא היה משורר לאומי. הוא היה משורר נוכח פני האומה, ולעומתה. אבל לא לאומי כביאליק. ורמת גן אימצה אותו אל לבה כאילו היה משורר שהודח ממעמדו הלאומי. זאב ז’בוטינסקי על מהותו של משורר לאומי (ביאליק): “משורר לאומי… גם בשעה שהוא שר על השמש ועל אהבה”. כאשר ביאליק תמך בחיים ויצמן, והסתייג מהרביזיוניזם, ז’בוטינסקי הדיח אותו מעמדת המשורר הלאומי, וצימצם אותו לדרגת “יהודי מתחום המושב”.

עוף השמים. ובכן, כילד וכנער ברמת גן, התחנכתי על פי ביאליק ואצ“ג. ובפרט על פי אצ”ג האדם, המעין נביא בעירו, ועל פי שירתו. לא על פי עומק שירתו, אלא על פי דימוייהּ היהודי, המיסטי, הנסי, הלאומי והמשיחי. אומרים שבארץ ישראל, של שנות ה־20, חשבו שפאשיזם הוא אמנות מאיטליה. סגנון אמנות כמו הפוטוריזם. טקסט שירי תיאטרלי. ובפסח אחד ישבתי בגן אברהם, ליד ספסל ביאליק, עם סבי, הרב יצחק יעקב וכטפוגל, אב בית הדין לכל מקהלות האשכנזים, והנה אצ“ג האדמוני חוצה בסערה את הגן. הבחין בסבי ועצר לשלום, וכבר שוחחו כעשרים דקות על עניינים נשגבים, וביניהם לאומיות המשורר ביאליק, ובשביל ללבב את אצ”ג, סבי הציע אפשרות שאף אצ“ג משורר לאומי, בהיות ענייני הלאום עיקר יצירתו וכו', ואצ”ג, שהדף את האפשרות במעט חֵמה, בכל זאת הבחין שסבי אינו מושקע בשירה ובדירוגיה. אותו פסח הייתי לפני בר המצווה, וסבי למד אתי את הדרשה. הוא חיבר את גרסתה הראשונה, גרסה נוסח מאה שערים, ואני שיניתי את מראיתה, לא את פנימיותה, לנוסח ציוני דתי גא. דרשה על איסורי ההפסקה בתפילה. אצ“ג לא היה מרוצה מנושא הדרשה, ומפאת כבוד סבי רק הפטיר טוב־טוב קצר. המשורר נפרד מאתנו והלך לו, וסבי הזהיר אותי מפני המשיחיות של אצ”ג ומפני סוגיה השונים של משיחיות זו, סוגים גם מוסווים ומתעתעים. פעם משיח אצ“ג מגיח על רכב־אש מתוך ערפל ההיסטוריה, ופעם הוא מתיר את תחבושותיו ועולה כפעימת דם חם מתוך אבלי ציון וירושלים. ופעם אצ”ג עצמו הוא המשיח הנהדף לאחור על ידי עסקני שמאל וימין כאחד, על ידי קטני אמונה, על ידי שונאי עצמם ועמם, על ידי פרופסורים מהאוניברסיטה, על ידי ישורון המשמין. שאלתי את סבי מניין לו כל אלה, והוא ראש ישיבה ואב בית דין, וגילה לי שזה מעוף השמים. משהו בעניין עוף השמים: בן זקוניו של סבי, שמואל ז“ל, השתתף בפריצת האצ”ל ליפו (48'), ונעלם שם, ולא ידעו אם חי או מת, והיה בחזקת נעדר – והנה אחרי צהריים חמים אחד, כשבועיים אחרי הפריצה ליפו, עוף השמים הגיע למאה שערים, חיפש קצת ומצא את ביתם של סבי וסבתי, בלומה רחל, נעמד על ראש משאבת הבאר שבחצרם, ניער את נוצותיו ואמר להם, יהודים יקרים, קיבלתי על עצמי להודיע לכם כי בן זקוניכם אשר אהבתם, שמואל, נעלם ואיננו ונהרג ומת בפריצת האצ"ל ליפו. עוד משהו על גן אברהם: הגן כשהיה, וזו אותה צמחייה ישנה, גינון ישראלי של שנות ה־50, והעצים בגן וברחוב שרת הם איקליפטוס, תות, אורן, זית, ברוש, חרוב, בוגנוויליה, פיקוס, והצמחים הם רוזמרין, עופרית הכסף, ופרחים עונתיים קטנים. חלפו ארבעים וחמש שנה: מילתי לא נעלמה, על אף חטאיי.

מקסים גילן, 2004. צילום: מורן שוב

אוקטובר 93'. זה בכל זאת היה משהו. בסוף הכול מילים, אבל היה בזה?: מקסים גילן, הגולה הפוליטי, לאחר 24 שנה, הורשה לחזור לישראל.? של הנוכח־נעדר. שובו של המודחק. 24 שנים חיינו עם בגין, שמיר, ?ורבין, בתוך המוח ומול העיניים, כשנקודת מקסים גילן מהבהבת?טים בקצה המסך. כותרת רדיו: “שובו של הישראלי שחצה את הקווים? אש”ף“. עוד כותרת רדיו: “הבוגד חוזר למקום הפשע”. שובו של הגולה שתמיד ידע מה נשמע בבית. השב”כ אמר שזה בסדר, כלומר שזה? בסדר, שום בוגד במולדת ושום נעליים, הוא יכול לחזור, להישאר, לצאת ולחזור, מה שהוא רוצה, שום אש“פיסט ושום סודות. השב”כ אמר את זה לשולמית אלוני, לאמנון זכרוני, ולעוד שניים שלושה שהיו מעורבים בסיפור. נתן זך היה המנוע של “תנו לגילן לחזור הביתה”, ואתו יורם קניוק, יאיר צבן, דן קדר ויעקב בסר, ועוד. חיכו לגילן בשדה התעופה, ומשם נסעו למסעדה יפואית. יפו מובלעת עד. מי חיכה לגילן? אנשים טובים שמעולם לא שקלו להיות מקסים גילן. אנשים טובים שמעולם לא רחקו ממש מגבולות השבט. האם גילן כפרתם של אנשים טובים אלה. חיכו, גם במובן של מעין אבטחה. התרבות הישראלית (שמאל) בשדה התעופה: איש לא יעצור את גילן לחקירה. לא הייתי בשדה התעופה. זך הציע שאבוא, שכל התרבות הישראלית הרי כבר היתה מיוצגת שם כהלכה. גילן ידע שמחכה לו מקום עבודה: “שישי”, עיתון שבועי של “גלובס”. לא מי יודע כמה פרנסה, אבל במה פומבית גלויה, מבית טוב, בה יכתוב בחירות גמורה,?ר נתן זך, מאיר ויזלטיר, נעמי אביב, דוד חמו, אריאלה אזולאי, אורי ברנשטיין, הלית ישורון, מיכאל סגן כהן, יוסי בבליקי, ועוד אנשים כלבבו. לפחות זה. מאז גיל תשע גילן חינך עצמו לצפות למה שפחות. אני מבין,? אני מבין, את גילן על פי הביוגרפיה שלו. ביוגרפיית מהגר שהניבה?ירה ארוכה מישראל לצרפת. גילן אינו נלהב מפיענוח על פי הביוגרפיה. גילן, לפי גילן, נולד יותר מפעמיים. בפרק הזה יש הרבה ביוגרפיה מפי מקסים גילן, בתשובה לשאלות שלי. עכשיו, ספטמבר 2004, החיים כבר מושכים למטה, גילן כבר בן 74, כבר לא אויב־העם פעיל, הכול מדברים עם אש“ף, מה כבר יש להסתיר או לצעף. אולי נשמע ממנו משהו חדש על עצמו כנער מהגר לישראל, על פרשת “בול”/ בן ברקה, על המשפט והמאסר, על תוכנית השלום שלו, על הקמת העיתון “ישראל ופלסטיין” (פריז), על המגעים עם אש”ף, על מקורות המימון שלו, על החשש מפני חזרה לישראל (שב"כ), על “דור המדינה” (שירה וספרות), ועל חיים ארוכים בלימבו. גם התקשורת חיכתה לו בשדה התעופה. אין לנו הרבה גולים פוליטיים. שמעון צבר.

המודחק ישוב למקומו. בקיץ 69' גילן עזב את ישראל. במשך שנים היינו בקשר. נפגשנו גם בפריז. בלי המיסטיק של פריז. כמו פגישה בבית קפה תל אביבי. פגישות גישוש, אבל ידידותיות למדי. כל אחד מאתנו חזר למקומו, אחרי הפגישות. המקום שלי תמיד חמים, מוגן, בורגני. בשיחות, תמיד חזרנו לביוגרפיה שלו, לעלייתו לישראל כנער, למחנה עתלית, לשכונת התקווה, וכן לחבורה הספרותית של “דור המדינה”, לזך, עמיחי, אבידן, וכן לרביקוביץ', וולך, ויזלטיר. הספרות והשירה הוצגו על ידו כמולדת, כבית, כמקום. גילן בנה לו בפריז עולם־גילני, מובלעת גם קונקרטית וגם וירטואלית. היה אסור לפי החוק להיפגש עם אש“ף, אבל היה מותר להיפגש עם מקסים גילן, שפעם היה ניאו־כנעני, על פי שירתו, ושהאמין בהולדת הפוליטיקה מתוך השירה. בהולדת הכול מתוך השירה. כי השירה היא תבנית האם. משהו אצ”גי. ראו פרק על אצ“ג בספר זה. אז, בפריז, היה לו אקדח בכיס. הרי אבו־נידאל רצח את סעיד חממי בלונדון, ואת נעים חיידר בבלגיה, את עיסאם סרטאווי בפורטוגל, והמוסד הרי הרג את עבדול חאמיד פאדיל ברומא, ועוד ועוד. אקדח בכיס: ענן במכנסיים. גילן יזם את הקשר בינינו, ואף החיה אותו פעם או פעמיים. קשר עקרוני, לא אישי. תמיד היה בו משהו עמום, בעיניי. אני הייתי בעיניו משהו גלוי: הרי חיי כספר פתוח. מה לא ברור בי. מה לא צפוי בי. אחד מיסודות הקשר בינינו היה נתן ילין־מור. לכל אחד מאתנו ילין־מור משלו. גילן היה בנוער לח”י, ופעל למען “מפלגת הלוחמים” שילין־מור עמד בראשה (הכנסת הראשונה). את ילין־מור, מפקד הלח"י עם יצחק שמיר ואלדד־שייב, הכרתי בבית הוריי, נחמה ואשר רוזנבלום. ילין־מור שם קץ לתעתוע המחתרות של גילן הצעיר וחבריו הצעירים: “יש מדינה – אין מחתרות. הכול גלוי ודמוקרטי”. בתקופת כתב העת “אתגר” של ילין־מור (עד סוף שנות ה־60'), ראיתי שילין־מור בכל זאת מעט נשמר מפני רתיחת גילן. באוקטובר 1993, עם החזרה הזמנית לישראל, היו כאן לגילן שבועיים לא רעים. שבועיים נוסטלגיים, ספרותיים, פוליטיים. היה רושם שיש קייס: גילן חוזר. לאן? למי? אם הבטת נכוחה במערכת, ידעת שאין לו לאן לחזור: העיתונות היומית סגורה בפניו, המכללות והאקדמיה סגורות בפניו, השמאל הישראלי הפעיל סגור בפניו, הרפובליקה הספרותית מכווצת, החברים כבר חיים בפרטיות כמעט גמורה. ואם כך: הנוכח ישוב להיות נעדר, והמודחק ישוב למקומו. גילן אכן חזר לפריז. דבר ממשי לא חיכה לו בפריז. אני יודע את זה ממנו.

“חוק המפגשים”: אש'"ף. מה עוד היה לנו בסביבות 1993, כשגילן הורשה לחזור לישראל? ישעיהו ליבוביץ' ויתר על פרס ישראל; הרב ש“ך האשים את חב”ד בכפירה; ש“ס הדיחה את שולמית אלוני ממשרד החינוך והתרבות (ממשלת רבין); “הילד החולם” של חנוך לוין הוצג בהבימה; מבצע “דין וחשבון” (דרום לבנון); אוסלו: שיחות שלום חשאיות; הסכם אוסלו; מפגש בין מרצ לחזית הדמוקרטית, בעניין הסכם אוסלו: דורלקס סדלקס, להקת רוק ישראלית, הופיעה על יד אושוויץ: ראה אור “אמא עם ילד” של דליה רביקוביץ'; אסון צאלים; עצמות חללי הספינה “אגוז” הובאו לישראל; תיקון ב”חוק המפגשים" מיתן את האיסור על פגישות עם אנשי אש"ף.

על רוממות רוח. ב־93‘, עם שובו של גילן, התקשורת סיפרה את הסיפור שלו פעם נוספת, בפעם העשרים, אבל תמיד, או כמעט תמיד, הסיפור בגרעינו היה זהה, כי הוא סופר על ידי גילן עצמו. גם גילן, כמו דן בן־אמוץ או פנחס שדה, ניסה להכתיב לנו את הסיפור שלו. להכתיב כפשוטו. ממש להכתיב: כך הייתי, כך הנני, כף אהיה בזיכרונכם. בשביל לחזור לישראל חידש את דרכונו הישראלי. עד אז נע עם דרכונו הצרפתי. נולד בצרפת. במשך 24 השנים בפריז לא התערה בתרבות הפריזאית. לא קנה לו בה שם. היה מושקע בעניין הישראלי־פלסטיני, והיה קשוב לישראל כאילו הוא עדיין בה. ב־1944 הגיע לישראל באוניית פליטים, בן 14, למחנה עתלית. ב־67’ היתה פרשת “בול” (ישראל, צרפת, מרוקו, רצח בן־ברקה, הצנזורה). נחזור אליה בהמשך. פעם או פעמיים ניסיתי לבדוק את הסיפור על “גילן ייעצר לחקירה ביטחונית ברגע שכף רגלו תדרוך בישראל”, הרי בכל זאת הייתי עורך עיתונים בישראל, והתשובה היתה: שטויות במיץ, אמצאה פרטית של גילן עצמו. והיו תשובות שונות, אחרות, ואחת מהן של יוסי גנוסר, איש השב“כ, שנאמרה ל־ אישית ב־2003: “גילן חצה את כל הגבולות. הוא היה בקשר עם הגרועים באויבי ישראל. הוא חיבר והפיץ דעות ו’עובדות' שכולן ארס ביחס לישראל… מעצר לחקירה, עם בואו לישראל, היה רק מתבקש… הוא לא הציל בפעילותו לא יהודים ולא ערבים… מילים, תעמולה עצמית, צידוקים לאחור… נכון, גם אבנרי ופלד טוו קשרים עם אנשי אש”ף שוחרי שלום וכו', אבל גילן הרחיק לכת, הזדהה, השמיץ, סיכן… הוא לא הגיע אז לישראל לא רק בגלל החשש מחקירת השב”כ, אלא גם מתוך תחושה פנימית של מי שחצה את כל הקווים… הוא מדבר על היותו בפוטנציה המתווך האידיאלי בין הישראלים והפלסטינים?! כי הוא מכיר את המנטליות של שני הצדדים, ואת הכוחות הפנים־פנימיים בהם?! נעליים, שטויות. הוא מכיר, אם בכלל, סיפורים מבחוץ, ואת העבר… הוא גם פנטזיונר… גילן שיתף פעולה תעמולתית ודימויית עם אבו־גי’האד בתקופות קשות לנו, ועם ערפאת… פנטזיונר מסוכן". גנוסר האמין בשלום ישראלי־פלסטיני המבוסס על האנשת הצד השני, כלומר על סילוק הדמוניזציה, ועל תועלת והגינות הדדית. לגנוסר מוקדש פרק בספר זה. דוד אבידן בערוב ימיו אמר לי שהוא בסך הכול מקנא בגילן. על מה? על רוממות רוח שהיתה בגילן פה ושם לאורך הזמנים. רוממות רוח: אופוריה.

לא מאיים, לא מחלל. היום, ספטמבר 2004, גילן אינו מתרגש מהטקסט של גנוסר. בינתיים גנוסר מת לפני חודשים אחדים. בשנותיו האחרונות היה המומחה הישראלי לערפאת. גנוסר, לפי גילן, דיבר עליו מהפוזיציה הביטחוניסטית, מהפוזיציה הציונית ביטחוניסטית. אין לו תרעומת אישית על גגוסר. כמעט בלתי נמנע מלנסות להחזיר את מקסים גילן לשמות הפלסטיניים הגדולים: עראפת, אבו־ג’יהאד, סרטאווי, ועוד. לסרוק אתו את מפת הקשרים אתם, בתקופה שבה היה אסור על פי חוק לקיים אתם מגע. בתקופה שבה גילן הוצג בישראל כאויב העם, כבוגד, כהפרעה גנטית, כמומר, כפורש. על הפגישה הראשונה עם ערפאת או עם אבו ג’יהאד, גילן מספר באופן לאקוני, ענייני. אין בתיאור שלו את הפגישה הראשונה, את עצם הפגישה, ממד מטלטל, מאיים, מחלל, הורס סדרים קיימים, טאבואיסטי. כאילו כל ימיו הוכשר גילן לפגישות אלה ושכאלה.

ערפאת, אבו ג’יהאד! פגישות. גילן: “לא נסרוק עכשיו את יומן הפגישות ההיסטורי שלי… יצאתי מישראל ב־69' בשביל לכונן שיח ישראלי־פלסטיני. לא היה אפשר לכונן את זה בתל אביב. האידיאה היתה: שתי מדינות לשני עמים. נלחמתי בקריאה לחסל את מדינת ישראל. פעלתי והופעתי כפטריוט ישראלי, על פי הבנתי את המושג. פעלתי לשלום בין שני עמים, ולא בין שתי אליטות. הקמתי את ‘ישראל ופלסטיין’, עיתון מנויים פוליטי, עצמאי… הקדשתי לכך חיים. אני לא מבקש על כך תודה… אני בן 74… אף אחד לא חייב לי כלום. לא הפלסטינים על זה שניסיתי להציל אותם, ולא הישראלים על זה שהצלתי חיי יהודים, והצלתי חיי יהודים עם אבו ג’יהאד, אני יכול לספר לך בהזדמנות, אם זה מעניין אותך… אף אחד לא חייב לי כלום. עשיתי את הדברים מפני שרציתי לעשות אותם, וראיתי את זה כציווי אתי… זה מה שיש לי… החברה לא חייבת לי כלום, ולא חייבת לאף אחד. החברה היא ג’ונגל. החברה לא אתית… איזו היסטוריה תזכור אותי? הישראלית? הפלסטינית? לא מעניין אותי. הדבר היחיד, מבחינה היסטורית, שאולי טיפ־טיפה מעניין אותי, זה שבעוד מאה שנה יקראו כמה שירים שלי… הייתי קרבן להכפשות ולשנאות. שילמתי מחיר. אני לא מתחרט… פגשתי את ערפאת בז’נווה, באחד הכנסים, ואחר כך בווינה, ואחר כך פגשתי את אבו ג’יהאד בלבנון, תחת ההפצצות, ואחר כך את ערפאת הרבה פעמים בטוניס ובאירופה. גם בפריז… התחלתי לנהל, בוועידות בינלאומיות, דיון מקביל, עימות מקביל, עם הציונים ועם האנטי־ציונים הכי גדולים בשמאל האירופי והערבי, שרצו את ביטול מדינת ישראל. אמרתי: לא!… אולי היה טוב שתהיה מדינה אחת לשני העמים, אבל אחרי כל שנות הדם, זה כבר בלתי אפשרי. צריך לפחות 50 שנה, שתהיינה שתי מדינות נפרדות, ורק אחר כך קונפדרציה של המזה”ת… וכדי לסכל את הגישה הזאת בוועידות בינלאומיות, אבו־ג’יהאד הקים מחלקה של יהודים אנטי־ציונים, בעיקר מיוצאי מחתרת מרוקו המאואיסטית – דניאל כהן, אנשים אחרים, אבל גם שתי ישראליות שעבדו אצלי ושהתפטרו מהעבודה שלי והצטרפו לאילן הלוי, שניהל את אותו החוג בפריז… כאמור, התחלנו להוציא את ‘ישראל ופלסטיין’… מה עשיתי? מה אופי הקשר עם אש“ף? דיאלוג בעניין שתי מדינות לשני עמים, בגבולות 67'… דיאלוג, שכנוע, דעת קהל, טקסטים, עובדות, מגמות, דיאלוג, שכנוע, וחוזר הלילה, ללא הפוגה”.

“נלחמים בי כציוני ארור”. גילן: “לימים, המרכז לזכויות האדם של האו”ם בז’נווה החליט לתת לי תקציב להוציא כתב עת נוסף, שהופיע עד ל־87‘, במשך 10 שנים, שהתמחה בדיווח אמין ועקיב מהשטח הישראלי־פלסטיני, מהמקרה הכי קטן ועד למקרה הכי גדול. מהתנחלות ועד לסטירה ברחוב. כעבור כמה שנים היה מאבק גדול נגד הפרסום הזה באו“ם… אז מצאתי מימון לזה בכנסיות הקתוליות הגרמניות… ב־1980, בהתייעצות עם החבר’ה של ערפאת, הקמתי את ארגון הארגונים הבלתי־ממשלתיים, בשאלת פלסטין. הוא היה קיים, אבל רק כעובר… התניתי שיהיו בו ארגונים יהודיים וישראליים, והתניתי שלא יהיו בו רק השותפים באותם הארגונים בכל העולם שהם נגד מדינת ישראל, אלא גם אלה שבעד שתי מדינות… והתחלנו לקיים ועידות בינלאומיות, והקמתי ארגון יהודי, ב־1983, ארגון השלום היהודי הבינלאומי, שקיים עד היום הזה, אבל בקטן, ובשלב המקסימום שלו היו לו 17 סניפים בכל מיני ארצות, כולל בישראל ובצרפת… עשינו כנס בינלאומי בז’נווה, בארמון האומות המאוחדות, ונבחר ועד של 11־10 איש, שבו היו שלושה ארגונים יהודיים, ואחד יהודי־ערבי, המפלגה הקומוניסטית הישראלית… והוועד הישראלי לשלום ישראל פלסטין, של מתי פלד, יעקב ארנון ואורי אבנרי, והנציג שלהם היה אמנון זכרוני… למעשה אני ניהלתי את כל הצד המעשי של כל הארגון הזה. הפלסטינים לקחו איזה בן־אדם מדרג שלישי, שינהל את זה בשם הוועד הפלסטיני לזכויות האדם, והיו מכל העולם: מרוסיה, מבריה”מ, מאוקראינה, מארה“ב, מאנגליה, משווייץ, מהולנד. מכל העולם היו באים בין 100 ל־150 ארגונים לכנס כזה. כנס גדול של חמישה ימים רצופים, אחת לשנה. תמיד במתקנים של האו”ם. פעם בז’נווה, פעם בווינה ופעם בארה“ב… והיו גם כנסים אזוריים – יש עד היום הזה – באפריקה, באסיה, באירופה, באמריקה, ברוסיה ובאמריקה הלטינית. ושם התנהלה מלחמה יומיומית, אבל גם שנתית, למען עיצוב קו שיביא לשלום אמתי, כשאני נלחם, מצד אחד, ביהודים כמו אורי דיוויס וגם באילן הלוי, והם נלחמים בי כציוני ארור… ומצד שני, אנשי אש”ף דווקא די תומכים בקו שלי, כי ערפאת עוד מאז, מתחילת סוף שנות ה־70’, רצה להיכנס לדיאלוג עם מדינת ישראל, על הקמת מדינה פלסטינית… וכל הזמן ערפאת עמד מאחורי המפעל הזה, כשהאיש הממונה על הקשרים עם יהודים וישראלים הוא אבו מאזן (תמיד מתון)… העיראקים של סדאם חוסיין ניסו לחבל בכל הפעולה הזאת. שלוש פעמים ניסו לרצוח אותי, והסתובבתי שנה וחצי עם אקדח בלתי חוקי… ואז קלוד בורדה, נסיך האינטליגנציה הצרפתית, הפגיש אותי עם עסאם סרטאווי וסגנו רזי חורי, שלימים הפך לידידי הטוב ביותר עד שמת ממחלת כבד, חצי התאבדות ככה. והם באים אלי ואומרים: ‘אנחנו רוצים ליצור קשרים בפעם הראשונה גם עם המחנה הציוני, לקראת הקמת שתי מדינות. אנחנו יודעים שיש לך קשרים’. אנחנו אז בסוף שנות ה־70'… אז כבר הכרתי חצי מהנהגת אש“ף, שלא לדבר שהכרתי את ערביי ישראל שעברו לאש”ף, כמו סברי ג’יריס… הייתי סולידרי עם אש“ף, תנועת שחרור לאומית, בגלל צדק אנושי פשוט, אך גם משום שהקמת מדינה פלסטינית, לצד ישראל, היתה מבטיחה את הניצחון האמתי והמוסרי של העם שלי, עם ישראל… התנערתי מערפאת לאחר אוסלו, ולאחר החרמת אדוארד סעיד… כן, פגשתי את כולם, בשעתם, בשעתי, בשעתנו. כן, בניגוד לחוק הישראלי… חייתי בפריז, אבל חייתי שם את המזרח התיכון… כתבתי שירה, אבל זנחתי את פרסומה. לא התחברתי לעולם האינטלקטואלי הצרפתי, למרות שיכולתי בקלות. עסקתי בסכסוך ובניסיון להביא שלום לארץ… 23 וחצי שנים, אלה היו חיי. זה ונשים, כמובן… התגעגעתי לארץ. לאקלים, לשפה. אני פטריוט רק של ארץ אחת: השפה העברית… כן, ואני פטריוט ישראלי”.

מתוך שער השבועון “בול”, גיליון מס' 1, 1965

“פרשת בול”: תאונה. ובכל זאת היתה התרגשות אותנטית עם בואו (שובו) של גילן לישראל, 1993. כך חזרו סופרים ואמנים צ’כים לצ’כיה, יוונים ליוון, ספרדים לספרד, גולים מפני פינושה לארצם. ואם לא כך, אזי כמעט כך. הרי כמעט דבר בישראל אינו באמת “כך”. אבל בכל זאת דרמה מקומית, שיש לה לפחות רגל אחת. כבר במחצית שנות ה־50, גילן נאסר בחשד ריגול לטובת ארגנטינה. הריגול הומר לאחזקת מסמכים סודיים. כבר ב־67' נאסר (“פרשת בול”), וסופרים ומשוררים מחו על כך בכינוס אחד או שנים. “פרשת בול” היתה סוג של תאונה. “בול” (שבועון) נוסד ב־1965, שחור־לבן, סקס מחונטרש מודגש, סנסציוניזם מאולץ. כלומר, “בול” לא היה שבועון פוליטי מחויב, ואף לא חדשותי מחויב. בסך הכול סתם שבועון. מה זה “סתם”? זה חסר ייחוד, חסר חן, חסר כיוון. “בול” התחרה אז ב“העולם הזה”, כשהוא מחוסר תכונות כשל “העולם הזה”. תכונות לשון, צילום, עיצוב, רעיון. מקסים גילן ביקש להתחרות באורי אבנרי. תחרות כפשוטה. תחרות לא פשוטה. לא היו לו תכונות העורך של אבנרי. היו לו תכונות עורך מובהקות משלו. את ביטויין הטוב הן קיבלו ב“ישראל ופלסטיין”, כתב העת, או העיתון, או “המכתב” שגילן ערך בשנותיו בפריז, ובפרסומים נוספים שערך במשך השנים שם וכאן (“מטען”). ובוודאי שב“קילטרטן” (1964, תל אביב, עורך־שותף: נחום קיין), שגילן מגדיר ככתב העת הסוריאליסטי מראשון בישראל. אגב, יש שם ריאיון טוב של גילן עם יצחק דנציגר על הנידחות של האמנות והאמן הישראלי, בכל הקשור למודרניות. תמיד היתה גם ברוטאליות בעריכה של גילן, ברוטאליות של מהגר החוצב לו בבהילות מקום משלו בסביבה ובשפה החדשות לו. אבל ברוטאליות מעורבת בעדינות. זן בפני עצמו. תמיד, נוכח טקסט כלשהו של גילן, או נוכח עיתון שלו, אני זוכר לזכור שזהו פריו של פרולטראט בפועל, כלומר של פועל בפועל, כולל פעולת חציבה בפועל בתוך השפה.

“ישראל ופלסטיין": נתונים. עיקר הפעילות הפוליטית תקשורתית של גילן נעשתה באמצעות “ישראל ופלסטיין” (פריז), סוג של עיתון פוליטי. עיתון קומפקטי, נזירי בעיצובו, עיתון טקסטים, עיתון למנויים, עיתון דואר טבעי. ידיעות, דעות, השערות, תחזיות. עיתון מטיף לשלום, להידברות, אנטי פאשיסטי, ביקורתי, אינטלקטואלי או כמו אינטלקטואלי, עוכר שלווה (ישראלית). בשנותיו הראשונות “ישראל ופלסטיין” היה רדיקלי (בעיניי). טבעי שמבחינת הממשל הישראלי הוא היה חתרני, מסוכן, אנטי ישראלי. הייתי מנוי של “ישראל ופלסטיין”, ועם העניין שבו הוא שיעמם מעט (אותי). סביב ולצד העיתון, מקסים גילן טווה עולם של פעילויות: כנסים פוליטיים, ועדי שלום ברחבי העולם, ארגוני שלום יהודיים־ערביים, פעילות בחסות ארגון של האו“ם, הידברות עם אש”ף (טוניס, לבנון), עם אישים ישראלים, ארגון מפגשים חשאיים ישראליים־פלסטיניים, פרסום הודעות פוליטיות. עולם שלם. דומה היה שעיקרו של עולם זה וירטואלי. רשת הוועדים שגילן מתח על פני הגלובוס כמעט השתוותה בהיקפה לרשת של מרצדס או מקדונלד. האם הרשת היתה בדמיונו כקרקע יציבה. העיתון והפעילויות הללו נסמכו גם על ארכיון מעודכן, ועל מרכז מידע ערני בא מ־ער. גילן היה הלב. לא מעט ישראלים שעשו בפריז, לאורך השנים, הועסקו במערכת הפריזאית של גילן. גם אם שכרם היה צנוע, רובם ככולם דיברו בשבחו כאדם, כמעסיק, כידיד. נתונים מדויקים על תפוצת “ישראל ופלסטיין” היו ידועים רק לגילן ולשותפתו קט דובל (צרפתייה). גילן לא נלהב לספק אותם. המימון העסיק ידידים ויריבים של גילן. מניין המימון? מה גובהו? תמורת מה הוא ניתן? האם הוא מובטח גם למחר? יריבים הפיצו שאש"ף שותף במימון, בדרכים עקיפות. “ישראל ופלסטיין”, והפעילות סביבו, לא מומנו רק מדמי המנוי של העיתון.

“ישראל ופלסטיין”: עדות גילן. בספטמבר 2004, במהלך שיחה ממושכת, לחצתי על גילן שימסמס את המיסטיק סביב העיתון ומימונו. מקסים גילן: “מעולם לא קיבלתי כסף מאש”ף. מעולם לא קיבלתי כסף ממדינה. מעולם לא קיבלתי כסף מגורמי נפט. לא עשיתי לעצמי הון פרטי מהעיתון. לקחתי לעצמי משכורות פועליות מאוד, צנועות מאוד. במשך השנים עברו תחת ידי, במסגרת הזו, 5.5 מיליון דולר, מה שאתה שומע. אני אדם עני מבחינה חומרית. יש לי פנסיה צרפתית של 400 יורו לחודש… איך זה נולד? הסיפור ארוך… העיתון נולד אצל נחום גולדמן… לואי מרטון היה נער הונגרי יהודי, שלאחר קום המדינה בא טדי קולק וגרם לו ולעוד 20 ילדים, בגיל מבוגר כבר, לעבור ברית מילה. בגלל הנאצים לא נימולו. הוא בא לבקר בארץ, היה חבר קיבוץ, הוא עזר לבנות את כביש אילת. וכיוון שהוא בא מארץ קומוניסטית, אז הוא קרא את עיתון ‘קול העם’, אז זרקו אותו מהקיבוץ, והוא חזר להונגריה… הוא הפך לאחד מראשי המרד ההונגרי, ונאלץ לברוח מהונגריה כשהוא שוחה בתעלה שמבדילה בין הונגריה לאוסטריה… הוא נסע לפריז, ואחר כך למד באוקספורד עברית קלאסית וערבית קלאסית, והתחיל לעבוד עם נחום גולדמן, בפדרציה של ניצולי השואה… וגולדמן, אחרי 67‘, היה מודאג מהצפוי במזה"ת, וכינס אנשי מעמדות ביניים יהודים שמאליים, אנשים שהיו במפלגות קומוניסטיות שונות בארצות אירופיות, ופרשו מהמפלגה הקומוניסטית אחרי משפט הרופאים ברוסיה וכו’, אבל היו עדיין בעלי דעות מתקדמות. גולדמן אסף מהם כסף, ואני חושד, אבל לא יודע עד היום הזה, שגם לקח לשם כך כסף מהשילומים, ופנה ללואי מרטון: ‘תקים לנו תנועה פוליטית יהודית נגד הכיבוש של 67’, למען שלום עם הערבים. אתה תקים, ואני אתמוך. אני לא יכול לעמוד בחזית התנועה הזו‘. גולדמן חשש להסתבך עם בן גוריון, ואחר כך עם גולדה מאיר… ומרטון אמר לו: ‘תראה, אני לא פוליטיקאי, אני אדם שכותב ועורך. אני מוכן להוציא עיתון, להיות המו"ל של עיתון. אז גולדמן אמר: "אני הולך על זה. תוציא עיתון שישפיע’. מרטון שמע עלי. הייתי אז בלונדון. סיפור חיים בפני עצמו… הגיע אלי אדם נמוך, ממושקף, לא מרשים במיוחד, ומספר על עיתון מתוכנן, שלום ישראלי־פלסטיני, נחום גולדמן. אנחנו אז בשנת 70’. דיברנו על הסיכויים והסיכונים, וסיכמנו… ואז גולדמן מטלפן למרטון לפריז: ‘הולך להיות שלום, ממש הולך להיות, ממש ממש, ולא כדאי כבר לעשות את העיתון הזה, כי יהיה שלום בלאו הכי’. דחינו לשנה… וכעבור שישה חודשים מרטון שוב מטלפן אלי ואומר: ‘אין שלום, בוא נוציא את העיתון’. הוצאנו גיליון אחד שהיה קטסטרופה. כי הוא היה דו־לשוני ולא טוב. שיפרנו אותו. התחילו לכתוב בו כל מיני אנשים. הקו שלנו היה: שתי מדינות, מדינת פלסטין ומדינת ישראל, בגבולות 67‘. קבענו קו ברור… גולדמן היה מאוד מרוצה מהעיתון… הכסף לעיתון, התרומות, נאסף על ידי מרטון במזוודות. מעולם לא היה מעקב כספי מדויק. מי נתן את הכסף? מרטון היה נוסע לשווייץ, לווינה, לבריסל, גובה כסף מהתורמים. מי תרם? יהודים בעלי מקצועות חופשיים, רופאים, עורכי דין, כלכלנים, קצת עיתונאים. תורמים כל שלושה חודשים. והעיתון יצא כל חודש… כאמור, מ־71’ ועד ל־93' עברו דרכי 5.5 מיליון דולר. אף גרוש מזה לא דבק בי. אין לי מכונית, אין לי דירה, אין לי פה פנסיה. בצרפת יש לי פנסיה של 400 יורו לחודש, כאמור. שילמתי לעצמי משכורת מיליטנטית מאוד: בימים הכי רעים היתה 4,000 פרנק, ובטובים 7,000 פרנק לחודש. הכסף הלך על ההפקה והפעילויות. היה לנו משרד עם שמונה עובדים, בשלב מסוים, עם מכונת דפוס, עם הוצאה חודשית. העיתון הופץ ב־10,000 עותקים, נשלח בדואר לכל חלקי העולם… כל ה־5.5 מיליון הלכו על הפקה, נסיעות, הפצה, כנסים… העיתון עדיין קיים כניוז־לטר, ומכסה את עצמו… האם לעיתון היה אפקט? כן, הוא שיכנע את הפלסטינים, ואני לא מדבר רק על ערפאת שהתכוון לזה, ועל עיסאם סרטאווי שרצה את זה, שיש עם מי לדבר… ולמרבה הצער, הצלחתי ורימיתי אותם, משום שאין עם מי לדבר בשלטון הישראלי".

התאונה הולידה דגלן. מדוע “פרשת בול” 66' היתה תאונה? כי היא לא נבעה מעיתונות ממשית. הסיפור על ישראל מסייעת לממשל המרוקני לחסל את המורד המרוקני בן־ברקה, בצרפת, באמצעות הצרפתים, הסיפור הזה שכב בכל מערכות התקשורת בישראל. אבל הצנזורה עיכבה פרסום כלשהו. הסיפור הגיע גם ל“בול”, ללא מאמץ. גילן פירסם ב“בול” תרגום של מאמר מעיתונות זרה בעניין ישראל, צרפת ומהדי בן־ברקה, מנהיג האופוזיציה המרוקנית – לאחר שהיתמם וסיפר לצנזור שהוא רק מתרגם מאמר וכו'. פוליטיקאים ישראלים, על סכסוכי הדמים שביניהם, הציפו את הפרסום לדרגת “עסק לאומי”, שערורייה. “בול” לא ידע שהוא כזה. הוא לא היה כזה. הוא היה סתם. הוא נהיה כזה (לשעה). הוא נהיה דגלן של חופש הביטוי. התאונה הולידה דגלן. “הניו יורק טיימס” פירסם את דבר מעצרם של גילן ושמואל מור, עורכי “בול”. ברטרנד ראסל וז’אן פול סארטר חתמו על עצומות לשחרורם. גם ציניקנים נדהמו מכך שהמערכת המשפטית צייתה בכול לממשל: איסור טוטאלי על פרסום הפרשה, על עצם המעצר, הדיון, גזר הדין, שמות הנאשמים. מקסים גילן ידע להיוולד מהתאונה הזו.?? שהרטוריקה הנכונה היתה כבר נחלתו. ומה גם שביסודו הוא לוחם? במובנה כחופש הביטוי. תאונה: הכתבה הראשית של אותו שבוע?, ובן־ברקה נכנס לגיליון. זה מה שהיה.

“המשפט היה בדיחה”. גילן (ספטמבר 2004): “אני רואה את התקופה? של ‘בול’ לא כחטא או משהו כזה, אבל כבזבוז זמן במידה רבה. הייתי? ויכול לעשות הרבה דברים אחרים. לא עשיתי אותם… פרנסה? לא הרווחתי מי יודע מה שם. שילמתי לעצמי שכר דירה ואוכל ובתי קפה, ואז שתיתי גם אלכוהול… תראה, יצירה וגם כתיבה עיתונאית וקשר עם נשים? מאוד קשורים. מאוד מאוד דומים ומאוד קשורים. אני, בכל חיי, עם כל?ים שהייתי, שכבתי רק עם שתי נשים טיפשות. כל היתר, היה לי השכל?גש לחיות עם נשים שידעו לחשוב או ידעו לחוש, שזה לא אותו דבר,?ל זה מאוד מקביל, דומה, או שני הדברים ביחד, כמובן. תקופת ‘בול’ היתה תקופה שבמרכאות שכבתי עם אישה טיפשה. זה בערך מה שיש לי להגיד על התקופה ההיא… ניסיתי איכשהו לפדות את עצמי מהירידה הזאת לטיפשות על ידי מה שנקרא פרסום ‘פרשת בן־ברקה’. הלכתי לבית סוהר בגלל זה. כך?יתי את עצמי משנות הטיפשות… גם אמרתי לעצמי: ‘הציבור חייב לדעת את זה’. נדוש וטיפשי, מה? והבאתי בחשבון את המחירים, גם אם לא האמנתי שהם לא יעזו להגיע למשפט, להעמיד אותנו לדין פלילי… המשפט היה פארסה, בדיחה… מבחינת המשפט הישראלי הוא היה בדיחה עצובה: מערכת משפט הוציאה לפועל הוראות של הממשל… המשפט ברח למדינה מהידיים. היה דיל, שוחררנו… לא, לא האירוע הזה יצר אחר כך גלות של 20 שנה… מה שיצר את הגלות שלי היה הצורך הנפשי והפוליטי שלי ליצור קשר עם אנשי אש”ף הבכירים. לדבר שלום עם האויב. יצאתי לשם כך לאירופה".

מכתב בעניין אבנרי. גילן נעצר, הועמד למשפט ושוחרר אחרי ארבעה חודשים. מהכלא המשיך לערוך את “בול”. הממשל היה מעוניין בכך: ההופעה הסדירה יצרה רושם כאילו עסקים כרגיל, כאילו לא היה משפט וכו'. העיתונות צייתה לממשל בכל לב. ועדת־העורכים היתה שבויה של הממשל. גם במבט ארוך לאחור לא אמצא ב“בול” את שלא היה בו, לבד מהניסיון הלא מפותח להתחרות ב“העולם הזה” ובאורי אבנרי. גילן עבד ב“העולם הזה” תקופות לא קצרות כעורך וכמשכתב, והפנים היטב אבנריזם עיתונאי ופוליטי. הוא עדיין מלא הערכה לאבנרי גם על חלקו בשיח הישראלי־פלסטיני. הנה משהו בעניין גילן ואורי אבנרי: במכתב למערכת מוסף הספרים של “הארץ”, ספטמבר 2000, גילן ממעט את הקשר בינו לאבנרי, קשר רעיוני וקשר עבודה, ומציין כי לא היה חבר ב“הפעולה השמית” (ילין־מור, אבנרי, בועז עברון, בנימין עמרי), אלא בארגון מקביל, ומזכיר את הכותרת של אבנרי “לדמשק!” (מלחמת 67'), שחשפה, לדעת גילן, את שורש נשמתו הפוליטית של אבנרי. גילן (במכתב) מגנה את אבנרי המנכס לעצמו מהלכי שלום ישראליים־פלסטיניים, ומפחת את ערך זולתו (גילן ואחרים), ואגב כך מנכס אישים כעיסאם א־סרטאווי: “שעמו עבדתי (גילן) בפריז כתף אל כתף כשמונה וחצי שנים למען השלום”. גילן מזכיר אותי במכתב זה, מתוך הנחה שהקורא זוכר רשימה שלי על האופן שבו אורי אבנרי מכתיב לנו את הביוגרפיה שלו. המכתב בעניין אבנרי לא היה פתטי. הוא היה צורך נפש מבחינת גילן. זהו הקרב על הזיכרון. מבחינתו ולדעתו, לדחיקתו מהזיכרון היו שותפים נכבדים מהשמאל. אבנרי ופלד זיהו כמעט במדויק מתי תם תפקידם, מבחינת בני השיח הפלסטינים, ופרשו בהילוך אטי. מקסים גילן השתהה. הרכבת עברה. כך אני רואה את זה, על אחריותי. לאבנרי, פלד וגילן זכויות רשומות. אבנרי ופלד בכל זאת נהנו מאיזושהי מטרייה ממסדית: אבנרי העיתון והחברות בכנסת, ופלד והשירות הצבאי המהולל. גילן היה לבד. איזו מטרייה ממסדית היתה לפליט, ליתום, למהגר, למתאזרח, למתערה, למודח, לנהדף, לנאחז, לנשמט ולגולה מקסים גילן. טבעי שהבאים אחריהם למו"מ הישראלי־פלסטיני יתכחשו להם. אבנרי אינו בין המוחלים והמוותרים. גילן אינו מוותר לאבנרי. שרשרת הזיכרון בטבע הפוליטי הישראלי.

“לא ידענו מה זה ציונות”. מקסים גילן (ספטמבר 2004): “אני נוסע מחר לפריז כדי לוותר על הבסיס שהיה לי שם קרוב לשלושים וכמה שנים… טעמים כלכליים… אין לי יותר יכולת לקיים דירה שכורה גם בת”א וגם בפריז… הבסיס שלי יהיה בת“א, אני מקווה. גם הבסיס בת”א, מבחינה כלכלית, הוא אפס. מבחינה חברתית? העיקר שאני כותב הרבה בימים אלה. סיימתי ספר סיפורים קצרים, כולל נובלה אחת ארוכה, כולל סיפור על ילדת מבחנה שמסוגלת להרגיש, שחייבת להרגיש יותר מבני תמותה רגילים… מאוד רציתי לעבוד על זיכרונות, אבל לא מצאתי מו“ל שיהיה מוכן לממן את זה, אז לא כתבתי, בינתיים. זיכרונות מיום לידתי ועד היום… נולדתי בעיר ליל, בצרפת, ליד הגבול הבלגי. בגיל חמש עברתי לספרד. היום, 2004, אני בן 74… אבי היה איש עסקים צרפתי ממוצא יהודי, האם היתה מברלין, והאב נולד בצרפת, בלורין. וב־1935, אבי אמר לאמי הולכת להיות מלחמת עולם שנייה, והיהודים יסבלו מזה, ויש לעבור למקום בטוח. והמקום הבטוח שהוא בחר היה ספרד, והוא קיבל על עצמו נתינות רפובליקאית, אזרחות ספרדית. ואז הצטרף למחנה הרפובליקאי והיה קונסול כבוד של רומניה המלוכנית, וחבר של מדאם לופסקו, המאהבת של המלך קרול, ואנחנו חיינו באווירה של מיוחסים, עם מכונית קונסול ודגל צרפתי. כך היה לי מגיל חמש עד גיל 14… ב־1.2.44 הגעתי ארצה בספינה פורטוגלית, ששמה היה ניאסה, שזה מקום באפריקה. באונייה היינו 3? אנשים עם סרטיפיקטים בריטיים, ועוד איזה 300 ומשהו, שעלו על הסיפון בתקן של תפוחי אדמה, כלומר קנו אותם מפרנקו במחנה מירנדה, בעיקר בחורים צעירים, ועם שקים העלו אותם למעלה… עלינו לישראל: סבתא, אמא, אחות ואני. אבי כבר נעלם (נרצח) אז בספרד, בתוך התמורות הפוליטיות צבאיות שהיו. אני הייתי אז בן תשע. כן, הוא היה יהודי שלא מאמין בדבר. הוא היה בון ויואן כזה, אדם שנהנה מהחיים. אבל אביו היה? ומקובל וגם טרוצקיסט בהשקפותיו. אמי היתה מסורתית: נרות שבת, צום ביום כיפור, תפילה בראש השנה, אוכל כשר. היא הצליחה להשניא עלינו את כל הפולחנים האלה… ביוגרפיה, מה?… תראה, גדלתי בארץ, בספרד, שיש בה מאבק חברתי שמאלי סוציאליסטי, כשארבעה מיליון מתוך? מיליון ספרדים, שהיו קיימים אז, היו בתנועה האנרכו־סינדיקליסטית, אנרכיסטית, שהיתה ה־תנועה העממית השמאלית ובאמת עממית, כלומר אנשים שהקימו בתי מלאכה משלהם ולקחו מאפיות והפעילו אותן. מה שאתה רק רוצה… ראיתי את השמאל, ואני עדיין רואה את השמאל, כצד האור בעולם. לא אגיד הצד הטוב, מפני שאני לא כל כך מאמין ברע, רק?ש טוב שמושחת, אבל צד האור. ואת הפשיזם, כפי שהוכח גם אחר כך, כצד החושך… פרנקו עלה לשלטון, לא רק בעזרת הצבא אלא גם בעזרת הכנסייה, שרצתה לקחת בחזרה את האדמות שהרפובליקה חילקה לעניים. 60 אחוז מאדמות ספרד היו שייכות לכנסייה הקתולית. ואז ראיתי מה זה דת… טוב, ראיתי שאמי דתית, נדבקתי בזה בתור ילד, התפללתי אתה, אבל מהר מאוד ראיתי בפולחן הדתי, ובכלי קודש דתיים, בעלי ברית שלא ניתנים להפרדה מהריאקציה השחורה ביותר. וזאת בכל הדתות. כך שבשבילי הדת היתה אילוץ, מה עוד שלא הלכתי לבית ספר בגלל הדת הקתולית. אז למדתי בעצמי. גדלתי על שלוש שפות: ספרדית, צרפתית וגרמנית. הייתי ילד שלמד מאוד מהר ולעומק. בגיל תשע למשל, או שמונה, עקבתי כבר אחרי מהלך מלחמת העולם השנייה במפות, ואספתי מפות”.

מקסים גילן: המשך ביוגרפיה. “הגענו כעולים פליטים למחנה עתלית. ושם אמי תפסה שהיא לא תראה את בעלה. היתה לה אהבה אחת בחיים… היא מצאה עצמה פתאום בארץ רחוקה ומזרחית, מפגרת כמו פלסטיין… היא לא הגיעה לכאן כציונית. רק כפליטה. לא ידענו מה זה ציונות… ואז, במחנה עתלית, היא קרסה… היא נעשתה משותקת ליתר חייה. היא היתה אז אישה במלוא אונה, אישה יפה, מלאת גוף, בלונדינית… נשארנו שני ילדים עם סבתא… שכרנו חדר אחד בבית קטן של שני חדרים בשכונת התקווה של שנות הארבעים, שהיה בלי חשמל, כמובן, כי לא היה חשמל בשכונה, בלי כבישים, בבוץ, עם שיטפונות שהיו עולים כל חורף מהאסלה ומכל מקום אחר. הייתי אז בן 14. ואמי, שעדיין היו לה השיגעונות הדתיים שלה, רצתה שאעבור בר־מצווה. בספרד, כמובן, לא עברתי בר מצווה. כבר הייתי בן 14, ואז בא איזה מישהו, סידר לה איזה רב מבני ברק, ועשו לי בר מצווה. עברית?! אף מילה לא. ידעתי את התפילות של ראש השנה ויום כיפור ואת הסידור, אבל בעברית לא ידעתי מה אני אומר. ידעתי בעל פה. לא ידעתי וזה גם לא עניין אותי כל כך. בשבילי זה היה השבעות… והרב הזה ראה שאני נער עם ראש טוב, וביקש שאמא תשלה אותי לישיבה בבני ברק. התנגדתי בכל תוקף. היתה לנו דעה משלנו, לילדים. אנחנו גם סירבנו שישלחו אותנו לקנדה מפני שאמרנו, שכל פעם שמישהו נפרד מהמשפחה, אז הוא נעלם. לא רצינו”.

מתנחל אמריקאי במערב הפרוע. אני מנסה לדלות את ההגירה בת 24 השנים לפריז, מתוך הנערות המוקדמת של גילן בישראל, כמהגר. גילן: “נדמה לי שזהו ניסיון אוטומטי מדי, פשטני. הגלות הפריזאית שלי הנה פוליטית. היא לא נזרעה בנעוריי… היינו בשכונת התקווה במצב של עוני גמור. מגיל 14 התחלתי לעבוד, אחותי גם כן. עבודה פיזית, גופנית, קשה. עד היום עסקתי כבר ב־57 מקצועות: פועל חקלאי, פועל בבית דפוס, פועל בצינקוגרפיה, הפלטות, אתה יודע, של הצילומים, שהיום כבר לא קיימות. אחר כך עליתי בדרגה והייתי נער שליח בחברה לשיווק פרי הדר, ושם למדתי לתקתק על מכונת כתיבה, והפכתי לשוליית מזכיר, מזכירה בעצם, ואחר כך שוליית רואה חשבון, עוזר לרואה חשבון, ואחר כך מיליון מקצועות אחרים, מתרגם, עיתונאי… ואז פורצים מאורעות 47‘, הכרזת המדינה. ואנחנו מקימים, בשכונת התקווה, על דעת עצמנו, ארגון הגנה עצמית, חמושים במקלות. ועמדנו לא פעם בפרדסים שבין שכונת התקווה לכפר סלמה, והגנו שלא יבואו אלינו, לדחוף אותנו. ואחר כך בא איש מה’הגנה’ ואמר: זה לא הולך, זה חלטורה, תצטרפו ל’הגנה‘. הצטרפנו. הושבעתי ל’הגנה’ על ספר תנ”ך ועל אקדח, בגימנסיה לוינסקי, בחושך. בלילה הייתי שומר או משתתף בקרבות. בבוקר, כשהייתי גומר, הייתי הולך לבקר את אמי בבית אינוולידים מזוהם ואכזרי, ולאחר מכן הייתי הולך לעבוד… השתתפתי בקרבות בסרפנד ובמנשייה. כמעט ונהרגתי במנשייה, אבל לא מכדור אויב אלא מכדור ידידותי. הייתי עם חיל המצב שנכנס ליפו… ואחר כך היתה אלטלנה… צריך להבין: ראיתי את עצמי כסוציאליסט. ציוני לא הייתי אף פעם. לא ראיתי את עצמי כציוני. התייחסתי לאיזו תפיסה של, אני לא יודע, של מתנחל אמריקאי במערב הפרוע, או משהו כזה. אבל בהחלט כאיש שמאל. את האצ“ל לא אהבתי, מה עוד שבשכונת התקווה שוחחתי עם אנשי אצ”ל, כולל כאלה שהשתתפו בזוועות של דיר יאסין. וכל הדברים האלה זיעזעו אותי לחלוטין. ואז, יחד עם זאת, כשה’הגנה' הטביעה את ‘אלטלנה’, ודובר על ‘תותח קדוש’, אני אמרתי לעצמי: אני לא ממשיך לשרת במיליציה שהורגת יהודים, והצטרפתי ללח“י. וביום שהייתי צריך לעלות לירושלים, איפה שלח”י היה עדיין עצמאי, ולחם כלח“י, אז ערב לפני כן, יום לפני כן, נרצה הרוזן פולקה¹ ברנדוט, ועליתי למשרדים כדי להתגייס, להתחייל, והכול היה הרוס וגמור. ואז ירדתי למחתרת, והייתי תקופה ממושכת בנוער של הלח”י. אבל לאחר זמן קצר התחילה התפרקות והתפלגות תנועות המחתרת, כשמלח“י צומחות מחתרות, וגם ממקומות אחרים צומחות מחתרות זוטא… מי הייתי? איך הגדרתי את עצמי? הייתי נער עני בשכונת עוני, סוציאליסט מהפכני בהשקפותיו, לא ציוני, לאומן ישראלי. כן, לאומן ששר “עלי בריקדות” ו”חיילים אלמונים“, וכל מה שאתה רוצה, ושלימים אירגן ניסיון לתקוף את הלגיון הירדני על חומות ירושלים… אצ”ג לא היה מובן לי, היה קשה מדי. לא היה חלק מהאישיות שלי. המלחמה במנשייה היתה חלק מהאישיות שלי… התרבות שלי עדיין היתה גתה, היינה, טרזן ושייקספיר. התרבות שלי לא היתה ישראלית אז. גם לא קראתי עברית. פשוט לא קראתי עברית… לא הצטרפתי ללח“י על בסיס של טקסטים, אלא על בסיס של לוחמה. אהבתי את הרעיון של מלחמה ושל לוחמה, אז, והצטרפתי לארגון שלוחם על חירות הארץ”.

תמיד זקוק להחייאה. עכשיו ספטמבר 2004, ובעוד יומיים הוא נוסע לפריז, אורז שם וחוזר לכאן. מה מחכה לו כאן. מותו מחכה לו. אני מנסה לחשוב עליו גם באמצעות מוזיקה, בדרך כלל מוזיקת סרטים, בדרך כלל סרטים גודאריים. ולפעמים באמצעות אמנות, כגון אמנות “הקוברה” האירופית, נגיד זו של פייר אלשינסקי: מופשט נובע מתצורת יסוד, ומתערבל, או “דיוקן עצמי” של אלשינסקי. מותו, במובן של אדם בן 73, לא בריא, לא מבוטח, עני מהבחינה החומרית, מבקש להתגורר בישראל בתוך השפה העברית. פריז אדישה כלפיו. בזיכרון הפלסטיני הוא הערה לא לגמרי ברורה. בזיכרון הישראלי הוא הערה הזקוקה תמיד להחייאה. בזיכרון הישראלי־פלסטיני הוא דבר־מה לא פתור. זיכרון, זיכרון, אבל אין אפוטרופוס על הזיכרון, והוא, הזיכרון, מתעתע.

און־רקורד, ארכיון. זהו הפרק האחרון הנכתב ל“מה נשמע בבית”. אחריו ייכתב רק תת הפרק “דיוקן אמי”, סיפורו של ציור שמן משפחתי, ומבחינתי תמה בזה מלאכת הספר הזה. מדוע הכתיבה מסתיימת עם מקסים גילן. אין לי תשובה אחת ברורה. שומדבר שאכתוב על גילן לא יעשה למיותר את מה שייכתב עליו בעתיד, מה שלא יהיה, מה שלא ייכתב, בכל אחד מהתחומים או המובנים שאכתוב עליו. לצורך הכתיבה עליו גם ריאיינתי אותו און־רקורד, וכן ערכתי תחקיר ארכיוני, וניהלתי שיחות רקע אחדות עם ישראלים שיודעים עליו משהו ממשי. לא היה לי צורך בכך בעניין מקסוול, גורודיש, אבידן או גנוסר. מה נשמע בבית, אבל גילן, מנקודת מבטי, לא ממש בבית בשומקום מוכר (לי).

“נוהג לו אחרת”. נקודת מבטי על גילן יציבה זה כשלושים וחמש שנה. מעולם לא הייתי בין העולבים בו. עוד בישיבה קראתי שירה שלו (“חומות יריחו”, 1959, ו“שהד”, 1962, הוצאת עכשיו). הנה משהו מתוך “שהד” של גילן: “בואי/ נבקיע את הקליפה המיותרת./ אני רוצה אותך כל כך. כל/ כולך. כך. פשטי מעלייך/ את ההיסוסים המנומנמים, את העסיסיות המדומה/ של הרגע הנבוך”. כל ציטוט אחר טוב כציטוט הזה. באותה שנה אהרון שבתאי כתב ב“הארץ” על “שהד” (ביקורת): “העדר תחושה עמוקה ללשון”, וביקר את הראייה הקרובה מדי, המפרטת והמפורטת, והלא די דימויית, של גילן. לא התרגשתי אז, כתלמיד ישיבה שכולו ב“לשון”, ואיני מתרגש היום מ“העדר תחושה עמוקה ללשון”, אצל משוררים כמקסים גילן. מה זה כמקסים גילן? מקסים גילן, לא כ. הוא דוחה את הגדרתו כמשורר, ואומר שהוא כותב שירים, לא משורר. מילא. וכי מפיו של גילן אנחנו חיים ביחס לשירתו. גילן משורר ניחר, הצהרתי, מעט ספרותי, נוטה לסוריאליזם ולברוטאליזם, כפי שהוא נוטה לרומנטיות: “אני כותב בארץ־האויב/ פתקים בצופן, כאילו למחתרת/ כותב. אוהב את האויב/ כמו בת־ערובה סגורה בעיר קודרת” (מתוך “בבית קורס”, 2002). השבויה הנופלת בשבי (אהבה) השובה. שירה ספרותית, הצהרתית. או: “הטייס המפציץ ממטוס ומסוק/ התותחן המפגיז אזרחים מרחוק/ מוגי־לב הם, בני־בלע, בני־עיט, בני־ שמוק/ אך איש הסיירת נוהג לו אחרת/ וצנחן שם דמו כמו קלף על שולחן/ כאיש השורה פוגש חיזבאללה/ זהו קרב בלי חמלה, זוהי אש־מלחמה/ כמיטבה – כלומר גריעותה: פנים אל פנים וסכין אל סכין” (מתוך “שיר שבח לאיש־הסיירת”, 2002). שירה פובליציסטית, כלומר טוענת טענה, ובמקרה זה טענה בסיסית בדבר הגינותה וגבריותה של מלחמת פנים אל פנים. והביטוי “נוהג לו אחרת” מסגיר את העובדה שהעברית עדיין חומקת לגילן מהידיים. השירה של גילן מגששת על פני השפה העברית. המהגר לא הספיק לכבוש את הגבירה. הלשון (המילים) של גילן? מה שהספיק לקושש עד עתה. אבל מבחינתי הוא נוכח כאן גם כמשורר.

“השמאל החדש”’. מה עוד קרה כאן ב־1962, חוץ מ“שהד”? אהרון כהן הורשע בריגול; “אתגר” של ילין־מור קרא להתנגד לביטחוניזם המשתלט על ישראל; מק“י יזמה דיון בכנסת על הפקעת הקרקעות לבניית כרמיאל; אגודת ישראל חברה למפא”י; נכשלה המגמה לבטל את הממשל הצבאי; “השמאל החדש” התכונן לוועידת יסוד; חוק לשון הרע; ראה אור “עשן” של אהרון אפלפלד, קובץ סיפורים ראשון שלו; אייכמן הוצא להורג; ראה אור “ברקיע החמישי” של רחל איתן; מחתרת הפיצה כרוזים בירושלים נגד הקיפוח העדתי, ואיימה בפעולה פיזית; ראה אור גיליון ראשון של “מצפן”, בעריכת עודד פילבסקי; יפו העתיקה נמסרה לאמנים; ילין־מור הציע את מרטין בובר כנשיא המדינה.

אני המארח. תמיד, כלומר עד היום, ראיתי עצמי מארח של מקסים גילן. זוועה נפשית שלי. שמעון זנדבנק ב“אבות ואחים” (הוצאת הכבשה השחורה, 2004) מגלה דברים על עצמו כמארח: בן הארץ מארח את העולה החדש, את הזר, מעצם תוקף היותו בן הארץ. אירוח ממילא. אירוח אוטומטי, מתנשא, חוסה ומפלה. מצד אבי, אני דור שביעי בארץ. אבותיי הקימו את יסוד המעלה, ואת שכונת בורוכוב, ואת קיבוץ עין המפרץ, ואת מאה שערים. מה עוד תבקשי מאתנו. אני מארח את גילן?! נלעג, מה? עינו של בן הארץ קהה מרוב בריאות, ואילו עינו של המהגר ערה מרוב רעב. תן לי מהגר שעינו רעבה וקח עשרה בריאים בני הארץ. מקסים גילן מהגר שלא חדל להגר. הוא מספר פה, בפרק זה, על עצמו. הוא משורר. רוב המשוררים הישראלים שאני מכיר אינם יודעים באמת עברית, אלא ישראלית שכזו. אל מוצא המילים לא הגיעו. ולא אל ההד והבבואה. העברית כבר נדחתה מפני הישראלית. תורישמו למעננו. לא מקרה השפחה שירשה בכוח את גבירתה, אלא תהליך, נורמלי וחוקי. מקסים גילן הוא הפרק האחרון הנכתב בספר זה, ואף הוא אינו פתור, כפי שהפרקים של רפי לביא, אשר רוזנבלום (אבי), או בית האצ"ל אינם פתורים – אינו פתור, משוחרר מעט מבדיקות עובדתיות (הלאה התחקיר! הלאה הארכיון! הלאה שיחות הרקע!), ונוטה בבירור לפסיכולוגיזם, להתחטאות, ועל כן אף לחוסר דיסקרטיות. גם ביחס לאבידן חטאתי בספר הזה בחוסר דיסקרטיות. מידה כנגד מידה. לא העביר על מידותיו – לא העבירו לו. העביר: התגבר.

בחמת זעם. ב־69‘, קודם שעזב את ישראל, גילן מכר את ספריו, ומעט אמנות שהיתה לו, תמורת 320 דולר, ולאחר נסיעתו התקשר אתי מוכר ספרים תל אביבי, שקנה מגילן או מסוחר אחר את הספרייה של גילן. קניתי מהסוחר חלק ניכר מספריית גילן, כולל את “ברזים” של אבידן. מקסים גילן: "תראה, השנים בין 54’ ל־69' היו היפות בחיי… עם חיי חברה אמתית. היתה הרגשה אמתית של חברות ספרותית ואישית, של יצירה משותפת, של גורל משותף, אם אתה רוצה, לא פחות מאשר בהגנה ובלח“י. של עשייה אמנותית, של גילוי עולמות. זה היה כמו גילוי אמריקה מתמיד… גם יצרתי, גם חייתי, גם אהבתי לא מעט, וזה חשוב. נשים זה חלק מאוד מאוד חשוב של חיי, וגם חוויתי אווירה שלא הכרתי קודם לכן, אווירה של יצירה ושל בוהמיות, וזה נתן לי 12 שנים, 14 שנים מאוד מאוד יפות. היו לי שנים לא פחות מעניינות אחר כך, אבל העושר הנכבד האינטלקטואלי, האירוטי והאמוציונלי הזה, לא היה לי מעולם, ולא יהיה לי כנראה לעולם, כמו בתקופה ההיא… היתה הישגיות בזה, היה לימוד בזה, אבל בעיקר היו שלושת האלמנטים האלה: היצירתי, האמוציונאלי, כולל תחושת התגלית, הגילוי, והאירוטי. יצירה היא חוויה אירוטית… נסעתי בפעם הראשונה לחו”ל בשנת 63‘. עד אז לא יכולתי לנסוע, כי אמי היתה עדיין בבתי חולים, בתי אינוולידים“. ההקדשות שבספרים שקניתי מאותו מוכר ספרים, טושטשו. באחדים מהספרים נרשמו הערות צד של גילן. הערות סגנוניות ותרבותיות של מתעמת עם הכתוב, של מתעמת־מהגר. ב”ברזים ערופי שפתיים" גילן מדגיש בקווי עיפרון שורות אלתרמניות. רוב ההקדשות, וכן רוב החתימות (מקסים גילן) טושטשו בעט כדורי, כמו בחמת זעם. ב־93’ גילן חזר לשבועות אחדים בלבד. באותם שבועות שוחחנו רק פעמיים שלוש, כי הוא היה אז מוקף אהבה כאן. ואני אוהב להיות אוהב מובחן. שאהבתי תהיה ניכרת. ניכר נולד מנוכרי. ניתן להבחין בנוכרי. ניכר, בעברית הישנה, היה אם כן: דבר־מה שניתן להבחין בו. די בעצם העובדה שניתן להבחין בו בשביל שיהיה ניכר. והנה בישראלית ניכר זה הרבה.

לאומן וסוציאליסט. גילן (ספטמבר 2004): “אני מאוד שלם עם זה שהשתתפתי במלחמת העצמאות. הייתי אז לאומן סוציאליסט מהפכני, אם יש דבר כזה. ככה הייתי: לאומן וסוציאליסט. לא המקרה היחידי בהיסטוריה… ההדף הגדול של העברי החדש, הישראלי החדש, היהודי העברי החדש? לא הייתי חלק מזה. הייתי חלק ממלחמת השחרור… שמעתי על הישראלי־החדש הזה, אבל מבחינתי זה היה פטפוטים באוויר… מה שעניין אותי זה הקרבות, זה ירושלים, זה העובדה שנלחמנו עם אנשים שרוצים להשמיד אותנו… הייתי מאוד בעד אלימות אז, וכמובן שלח”י נראתה לי כאופציה הרבה יותר טובה מאצ“ל ומההגנה… כמה מאתנו היו מאוד ביקורתיים נוכח זה שלח”י לא המשיך בפעילות כלשהי, כולל בפעילות מזוינת, בשמירה עם נשק. נתן ילין־מור הטיל וטו על זה: אנחנו עכשיו מפלגה בלבד. ואני הייתי בצד הלא נכון של המשחק, ואמרתי שכן צריך להמשיך במאבק, בייחוד במאבק נגד בן גוריון, שאחרי ‘אלטלנה’ הצטייר בעיני רבים מאתנו כאויב המדינה. אמנם גם כמייסד המדינה, אבל גם כאויב… אגב, עד היום הזה אני חושב שבן־גוריון גרם לא פחות נזק מאשר טוב לישראלים, בייחוד בזה שהכניס את המפלגות הדתיות לממשלה, וגרם להתחלת התהליך שהביא להשחרת מדינת ישראל היום".

בחורה בשם תמר. גילן: “ואז התחילו ימי הפסאודו והמיני מחתרות, וגם אני הקמתי ארגון מחתרת בשכונת התקווה, עם חברי לח”י אחרים. בוועד היו חמישה אנשים: בחורה בשם תמר, מהשכונה, בחור בשם, אני כבר לא זוכר, יוסי אני חושב, ובחור אחר שהיה בין נידוני המוות ובורחי בית הסוהר בעכו, שמעון סינואני, שברח עם מזוודה וכן הלאה, ועוד כמה, והקמנו מחתרת לכל דבר, בשם “הוועד לשחרור חברתי לאומי”, שכשמו כן הוא, כלומר גם כן היה ארגון לאומני סוציאליסטי. והוא עשה כמה פעולות, כולל ניסיון שוד כדי לממן את המחתרת, ולימים החזיק במסמכים סודיים. ולא אכנס לסיפור הזה כי אני רוצה לשמור אותו להזדמנות אחרת, אבל נאסרתי ונדונתי, ישבתי במעצר 60 יום, ואחר כך נדונתי למאסר? חודש, על החזקת מסמכים סודיים… כולם ידעו שזה ארגון מחתרת. לא יכלו להגיד את זה מכל מיני טעמים. גם אני סירבתי להגיד, כדי לא לסבך את האנשים שלי… ישבתי במעשיהו, כי ככלות הכול הייתי בצד הנכון, במרכאות, של המתרס. מרכאות כפולות ומשולשות. שם, בגיל צעיר מאוד, הייתי בן 23, נבחרתי לוועד האסירים – בידי ההנהלה, לא ידי האסירים – ואירגנתי שביתה כי לא הגישו שתייה חמה בערבים. היה? מאוד במחנה. ואז הוגליתי ממעשיהו לכלא תל־מונד, שהיה אז הכלא המרכזי… ושם, בפעם הראשונה בחיי, ישבתי עם ערבים, שעד אז ראיתי אותם רק ככבושים ביפו או מהצד השני של הרובה. כל זה קרה ב־1953–?19. ראיתי שם זוועות אישיות ובין גזעיות (יהודים־ערבים)… עמדתי שם בפני שתי בעיות מוסריות, אפילו אקזיסטנציאליות, אם אתה רוצה. כל מה שלמדתי מאמי ומאחרים, כל מה שלמדתי שיש טוב ורע, ושהסבל מטהר, כל המוסר הנוצרי, שקלטתי סביבי בספרד ובצרפת – התברר לי בכלא, בהיותי שם, כלא נכון. הסבל? או שהוא הורג אותך, או שאתה מחליט להתאבד, כמו האנשים שטיפסו על גדרות התיל במחנות ההשמדה, כי לא יכלו לסבול את זה. אתה מוכן לעשות כל דבר שבעולם כדי לשרוד, וזה לא חשוב אם אתה יהודי, נוצרי או סיני. זה ככה, זה הטבע האנושי… ואז כל המוסר היהודי והמוסר היהודי־נוצרי, שעליו גדלתי, התגלה לי כלא נכון, כלא מדויק. ואז עמדה בפני השאלה, כאדם שרצה, כמו שאתה זוכר, לדאוג לאחרים, לחיות עם אחרים, איך לחיות עם זה, במה להאמין. אני האמנתי בסוציאליזם, אחר כך האמנתי גם במאבק למען האומה החדשה הישראלית, והנה בני־אדם שמאמינים בזה, עושים דברים כאלה".

מהפך רעיוני: המשך העדות. אני מזמין את גילן להימתח לאחור, אל “השנים הספרותיות” שלו, אל השנים המעצבות. אולי מהן כבר מבצבצת הגלות. שוחחנו מעט על “שחיטת הגלות” בידי הציונות החילונית. גילן חש שאני מנסה לדחוק אותו לעמדת המהגר, ולארח אותו. הוא דוחה את הניסיון. מי לא היה כאן מהגר. עכשיו, ספטמבר 2004, גילן מיוגע, יותר מדי עניינים טכניים, כספיים ובריאותיים. אבל נותר בו כוח (צורך) לחזור בקצרה לתקופה שבה חל בו שינוי רעיוני: מלאומן לאיש שלום. מקסים גילן: “ואז התחיל תהליך שלקח לי שש שנים, ששינה את עולמי ואת השקפותיי. שש שנים זה לקח לי. מגיל 24 עד 30, בערך. תהליך מאוד דיאלקטי עם ניגודים אינסופיים… הספקתי להקים עוד מחתרת… החזירו אותי למעשיהו. כתב האישום נגדי היה לפי פקודת הסודות הרשמיים, אבל לא סעיף בגידה, אלא סעיף החזקת מסמכים. זה היה דיל כדי שהם סוף סוף ייפטרו ממני, כיוון שאני לא הלשנתי, ואני גם רימיתי, נחקרתי במכונת אמת וסידרתי את המכונה… ראו שאני הולך להגיש בג”צ, אז החזירו אותי למעשיהו, אבל בתנאי שלא אעסוק בפוליטיקה פנימית של הכלא. ישבתי שם, כתבתי ספר מכתבים לאומניים, שאסיר אחר כרך לי אותם. הדפסתי אותם במכונת כתיבה. היו שלושה עותקים לספר. היום נשאר אחד. מאוד ילדותי, מאוד לאומני, מאוד אידיאליסטי. זהו. ישבתי במעשיהו והשתחררתי… אני כבר הכרתי, התחלתי להכיר, כמה מהאינטלקטואלים הצעירים של דור ‘לקראת’, לפני כן. הלכתי הרבה למועדוני תרבות שהיו אז. ל’מילוא‘, ל’מדור’ של מפא“י, ולעוד מועדונים. תודעה עצמית של משורר? אדוני, אני לא משורר, אני כותב שירה. ואני לא סופר, אני כותב סיפורים. אני מקסים, אני עושה כל מיני דברים, אני נלחם. ההגדרה העצמית, אם היתה כזאת אז: לוחם”.

תמיד בצד הלא נכון. המשך עדותו של גילן: “התחלתי להכיר אנשים מחוץ ללח”י ולשכונת התקווה, ואחד הראשונים שהכרתי היה נתן זך, אז קצין בחיל המודיעין. פגשתי אותו במועדון ‘מילוא’. והכרתי את אריה סיון, משה דור, כל מיני. התחלתי לעבוד, למדתי עברית יחסית מהר. עבדתי הרבה שנים כמתרגם כותרי סרטים. עבדתי עם איש מצחיק ששמו היה שווילי, מפיק סרטים, שקרא לחברה שלו ‘יונייטד שווילי פילמס’. איש קטן קומה, זעפן… התחלתי לעבוד בעיתונות, ב’למרחב' וב’ידיעות אחרונות‘, כעורך לילה. שניהם גירשו אותי, כיוון שהייתי לאומן, ולא רק לאומן, אלא כל שישה חודשים, כשהיה קורה משהו, היתה התארגנות מחתרתית, היו עוצרים אותי לחקירה, ולא הייתי בא לעבודה. וב’למרחב’ היו קנאים לציונות הסוציאליסטית של אחדות העבודה, וגם ‘ידיעות’ לא היה בדיוק עיתון ימני, הוא היה אז שמאלי. בקיצור, אני תמיד הייתי בצד הלא נכון של המתרס הישראלי. כשהחברה היתה מפא“יניקית, הייתי מה שהיום אני רואה כימין, ואז לא ראיתי את עצמי כימין, וכשהחברה הפכה לימנית קיצונית, עברתי לשמאל הקיצוני. זהו. בכל אופן התחלתי לעבוד בעיתונות, התחלתי לעבוד בתרגומים, התחלתי לתרגם ספרים לעברית… מבחינתי, בשנים 1954־7, לא היתה כאן חבורה ספרותית ממשית. היתה, במקרה הרע, כת אליטיסטית נגד הזקנים של הספרות, אלתרמן ושלונסקי. במקרה הטוב, חבורת יוצרים שאומרת דברים חדשים, או אומרת דברים ישנים בצורה חדשה – שזה, אגב קנה המידה שלי, כי אני אומר שגאונים יש אחד למיליון דורות. מה זה גאון? גאון זה מישהו שעושה משהו חדש לגמרי. כמה יש כאלה? אדם מוכשר ביצירה, זה מישהו שאמנם לא מסוגל לעשות דבר מה חדש לגמרי, אבל הוא עושה דבר ישן בצורה חדשה לגמרי”.

“היא גם שלי”. גילן: “אנחנו, דור המדינה, היינו אנשים שההשראה שלהם היתה שירה זרה, שירה בינלאומית, בעיקר אנגלו־סקסית וצרפתית, שלא היתה קיימת בארץ, שמבחינה אידיאולוגית היתה הינתקות משירה מגמתית ציונית. שירה יותר אישית. במקרה שלי יותר עולמית. במקרה של זך יותר הפנמה. במקרה של דוד אבידן מורשת של ברית המועצות, ואחר כך ניהיליזם. במקרה של דליה רביקוביץ' שירה אישית מאוד, עם כל הכאב האישי שכרוך בה… והיחידי שהמשיך לכתוב, בעיניי, שירה ציונית אבל עשה את זה בצורה הרבה יותר טובה ומתוחכמת מדור אלתרמן, שלונסקי, היה יהודה עמיחי. וגם משום כך, אני גם לא כל כך אוהב את רוב שירת עמיחי, למרות שיש לו דברים שיישארו לנצח בספרות העברית, כמו שערי הקצר ושערך הארוך. אבל הוא היה המשך של מסורת ציונית פוליטית… כל היתר היינו משהו אחר. אני כבר התחלתי לכתוב אז בנימה ניאו כנענית. השירים הראשונים, ‘שתה את היין’ ו’קרא לי בריון', ושירים בספר השני שלי, ‘חומות יריחו’… עברתי שינוי רעיוני: הבנתי שאנחנו קרבן של הביטחוניזם… הבנתי שהשיח הישראלי־פלסטיני חייב להתפתח, כלומר להתחיל, מתוך שוויון, מתוך כבוד, מתוך אינטרס הדדי, שיח לא קולוניאליסטי… חלק מבני החבורה אהדו את רעיונותיי הפוליטיים… נתן זך תמיד הושיט לי יד חמה… הם לא צעדו אתי. לא המרצתי אותם… הם אנשים פרטיים… ואז הגיעה ‘פרשת בול’, ואחריה הנסיעה, ואחריה ‘ישראל ופלסטיין’, המפגשים, הוועידות. האיסור לחזור לישראל, יותר נכון: החשש לחזור. 24 שנים… אם יש לי היום, 2004, לאן לחזור? ראשית, אני חוזר לישראל. היא גם שלי… אני חוזר לאנשים צעירים וחדשים, לא אנשים שאתם גדלתי כאן ספרותית. אבל יש לי עוד כמה חברים טובים בספרות, מבני דורי, נתן זך, קודם כול, משה בן־שאול, אריה סיון, פסח מיילין. אבל כל חבריי האינטלקטואלים צעירים יותר, וביניהם יוסי גרנובסקי, שמוציא אתי את ‘מטען’, כתב העת הספרותי פוליטי, ועמוס אדלהייט, משורר, ואביה בן־דוד, משוררת, ועוד”. אוקטובר 2004: מקסים גילן הגיש מועמדות לפרס ראש הממשלה לסופרים, המתבטא במלגת התפנות בגובה 12 משכורות של מורה בעל תואר שני.

ערך “גילן”: אחרית. דבר שנכתב כאן לא עושה למיותר את הדבר הכתוב הבא על גילן. מה שנכתב כאן ספוג גם באשמה כלפיו. גם בכעס. לא כעס בשם האומה. מה פשר הכעס. אולי כעס הנובע מהקונפורמיזם שלי. אולי כעס שהוא קנאה במי שחי חיים מלאים. וגם בחמלה על מה שעלה לו בחייו (לדעתי). גם בתהייה האם גילן סוג של תאונה יהודית. מה, אני (כיהודי) עדיין מארח אותו?! ומה שנכתב כאן עליו ספוג באי יכולת להבין אותו. וספוג בהסתייגות מהשמאל הישראלי. וספוג באפשרות שגילן נוצל על ידי אש“ף. ובאפשרות שגילן סיחרר את עצמו עד שנורה מעצמו אל החלל הישראלי־פלסטיני. האם מקסים גילן כפרת השמאל. האם הוא טרגדיה. האם היה בסך הכול תוצר צפוי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, גם אם מוקצן. גילן איבד רלוונטיות מבחינת הפלסטינים. ישראל? לגילן אין לאן לחזור, אלא אם ישקע בפרטיותו. השמאל הישראלי לא יסוכך עליו, לשמאל הישראלי אין מסורת אנושית חברית. ואין לו כוח פיננסי ומערכתי: גילן לא ייקלט כאן בהוצאת ספרים, בעיתון או במכללה. גילן המשיך בפריז לאחר שפג תוקפו. פרשת בן ברקה/”בול" היתה תאונה, שגילן עשה ממנה מנוף, לאחר שנהדף באמצעותה לקדמת הבמה. לעתים, אנשים נהדפים לקדמת במה כלשהי על ידי כוחות שאין להם חלק בעיצובם, ואין להם כל שליטה עליהם. “בול”? פוליטיקה מתוך “העיתונות הנמוכה”. ב־2004, הצורך הבלתי פוסק של גילן לייצר הסחות, מסתורין, מאבד את קסמו. הרי ברור שעכשיו החיים מושכים למטה. ברור שגילן העניק משמעות למושג “אינטלקטואל” בפוליטיקה הישראלית־פלסטינית. המודל העיתונאי של אורי אבנרי נטבע בו. המודל הפוליטי של נתן ילין־מור נטבע בו. מקסים גילן: פטריוט עכשיו ובזמנים אחרים, ירייה בחושך, מפה בחול, נער מטיס עפיפון, פועל, רוב של אדם אחד, משורר. מקסים גילן לבדו בין כה וכה.

שכונת נגה: פקחים בפעולה. צילום: מורן שוב

נגה: פרטים מזהים. שכונת נגה דומה לאדם שוכב, פניו בקרקע, איבריו פשוטים. גוף אדם מקורקע, מזיע, רזה, מצולק, מחרחר, לקראת תבוסה, תמיד לקראתה. מפעם לפעם מנסה להתרומם, ונשמט. נושם דרך הקרקע. בולע עפר, יורק, לעתים רוח נמוכה משיבה מעט את נפשו. מבטו לצדדים נחסם על ידי עצמים דוממים, נטושים. גופה כחצר אחורית של מוסך. מאה מטר ממנו תל אביב. כלומר, הוא בכל זאת יודע איפה הוא.

נגה: עוד פרטים מזהים. הילד הזה של המשת“פ כבר נולד כאן, אצלנו, בתוכנו, בישראל, בשכונת נגה (יפו). המדינה, באמצעות עמידר, נתנה להוריו דירה בנגה. בהתחלה, בימיהם הראשונים בשכונה, האב והאם, מפחדם הרב, נהגו בשכונה כרוח רפאים חבושה בפאה נוכרית. הם התרגלו, פחדם נחלש, והיום הם נוהגים כאחד האדם, כלומר יוצאים ובאים כאחד האדם. לפחות לכאורה. רק דלת דירתם משוריינת ונפתחת לכדי חריץ, עד שהיא נפתחת ממש. הילד בן 17. הילד יודע מי הם הוריו, ואיפה הוא חי. הוא לא יודע שהוא לא אשם. הוא גיבור אידיאלי של סרט דוקומנטרי. כמעט תמיד הוא הולך עם אוזניות. היחסים בינינו מתוקנים: מפטפטים בחדר המדרגות. כלומר, אני בסדר גמור, אני לא עושה עניין מהוריו, אני ליברלי. הילד באוויר. הוא לא כאן ולא שם. הוא תמיד הולר מהר, כמעט רץ, פניו מוטות הצידה למטה, כאילו הוא מסרב לדבר מה. גם הילד הזה הוא שכונת נגה. הוא חלילה יגמור רע. כמעט בעל כורחו. מה הסיכוי של ילד של משת”פ, ובפרט ביפו בה אורבים לו גם שונאי משת“פים. הם מזהים משת”פ ובני משת“פ דרך הקיר. נגה שוכנת על התפר בין ת”א ליפו. השיחה על נגה היא גם שיחה על ת"א. נגה עדיין אוחזת בעקביה. מחר יבנו גשר מעל נגה. ההון והקדמה יבנו את הגשר. הוא יעוטר בקשתות בשביל להיות אוריינטלי.

נגה: עוד פרטים מזהים. עד מחצית 2003 בערך, כמעט 20% מתושבי נגה היו פועלים זרים: גברים, נשים, ילדים, זקנים, צעירים, בלקניים, מזרח אירופאים, ותיקים, בינוניים, עולים חדשים. היו להם באזור שלוש ארבע מסעדות משלהם, ובערבים, שהחלו אחרי הצהריים, שרו שם גם שירי מולדת ישראליים, שירי זהר ארגוב, זהבה בן, שרית חדד, זמרת עם אקורדיון. הם התגוררו בכל מקום שלו גג. התגוררו? הצטנפו כחיות עצובות מבוהלות. הצטנפו 12־6 נפש גם בחנויות ובבתי מלאכה שנסגרו: החללים רוקנו מהמכונות, מהציוד ומהתפאורה שהיתה, חוטאו, והושכרו לפועלים זרים. ריח החיטוי עמד כשבועיים באוויר. בלילה, הפועלים הגיפו את תריסי הברזל, וישנו שם מול מאווררים קטנים. מאוורר לכל פועל. גם היום, על אף שמספרם פחת, אי אפשר לדבר על שכונת נגה, ולא לדבר על הפועלים הזרים. עכשיו צדים אותם אחד אחד או בזוגות ובשלשות, ומגרשים אותם מישראל. צדים אותם ברחוב, בחצר, בחדר המדרגות, בדירות עצמן. ברווזים מרומניה או מטורקיה. הרומני קונסטנצה עולה על הרכב הסגור של הציידים, ומבעד לשבכה הוא מנפנף לנו. מנפנף לשלום? מודה על מה שהיה? חסר לו שהוא לא מודה. אז פחות ופחות פועלים זרים בנגה. ישראלים מארצות מוצאם של הפועלים הזרים היו באים למסעדות הבלקניות שלהם. איחוד מולדת מופרך וריאלי כאחד, על אוכל ומוזיקה. ותל אביבים שוחרי פולקלור. בקיץ, בערבים, פעמיים שלוש בשבוע, ג’ל בשערם, בגופיות לבנות, פועלים זרים אחדים היו צועדים מנגה עד הטיילת בת“א, עד סביבת האופרה, ויושבים בבתי קפה משלהם שעתיים שלוש על בירות, משוחחים בשפתם, מתגעגעים לחיים אחרים. הפלישה שלהם לת”א הסתיימה באזור האופרה. בטוח שאחד מהם הוא פסבינדר, ואחת מהן היא חנה שיגולה: בעוד עשרים שנה הם יראו לנו בקולנוע שלהם איך נראינו להם בין נגה לאופרה.

ערבים, עובדה, יהודים. יש ערבים בנגה? יש פה ערבים. יש פה גם ערבים. מאיפה הערבים הגיעו לנגה? הם תמיד היו פה. הם היו פה לפני שנגה היתה פה. כמה ערבים יש פה? פחות מאשר יהודים, פחות מאשר פועלים זרים. אז איך החיים אתם כמו החיים אתנו. כלומר? חיים עובדתיים. חיים על פי העובדה. גם במהומות האינתיפאדה הפנים־יפואית, שתיים שלוש הפגנות רחוב, לא הורגש דבר בנגה. מה שקרה קרה ברחוב יפת, רחוב ראשי ביפו, באזור גן תמר. מה זה אומר? זה לא אומר שכך יהיה גם במהומות הבאות. תהיינה? כן, עוד תהיינה מהומות. כי יפו. שלוש ארבע משפחות ערביות בנגה היקרה, דלת בדלת עם יהודים. על פני השטח אין איבה יהודית כלפיהם. למה יהודית? כי היהודים הרוב בשכונה. יוצאים יחד לאותה גינת ילדים קטנה, לאותה מכולת, לאותו קיוסק. אפשר לראות שאת הירקות והבשר הערבים לא קונים בשכונה אלא מחוצה לה, אולי בכפרים. בנגה יש מוזיקה, כולל ראפ ערבי. מה אתה יודע. אמנות או נמות.

פלא הבוגנוויליה. לפני כ־75 שנה היה פה נס, ואם לא נס אז פלא, ואם לא פלא אז מסתורין של הטבע. מה היה? תושבי תל אביב הבחינו שהבוגנוויליה לא חוצה את כביש יפו־ת“א. מסרבת להגיע ליפו. מגיעה עד לפסי הרכבת של אז, ועוצרת. היא כבר עשתה בעוז ובהתלהבות את כל הדרכים ממקום נטיעתה בצפון ת”א, היא כבר עברה חצרות, שכונות, אזורים, ניתרה על פני כבישים, ועל פני מגרשים ריקים, נאחזה בכל מקום והמשיכה ממנו, אבל נעצרה על גבול יפו. האיצו בה ללא הועיל. סייעו לה באמצעות מתיחת חבל שתשתרג עליו, ללא הועיל. הבוגנוויליה נעצרה על גבול יפו, שהוא גבול שכונת נגה. באין בוגנוויליה.

על ידי דיבור. שכונת־נגה היפואית בערך בת 75. ראשיתה שכונה מנדטורית, כולל משרדי הצבא הבריטי. לפני כ־20 שנה היא נחבאה בתוך מוסכים, מחרטות, בתי מלאכה זעירים, מסעדות קטנות. בתוך גיבוב של כל אלה. בתוך ארכיטקטורה מכוערת, שרירותית, כמעט מופרעת, שנכפתה על ידי חיי המסחר. ולפני כעשר שנים חזרה, איכשהו, להיות שכונה. איך? מכוח דינימיקה בלתי נשלטת של ערים גדולות, דינימיקה ממיתה ומחיה שכונות, וכן על ידי כניסה של כעשרה תושבים חדשים שעיסוקם תרבות, אמנות, אופנה, צילום, עיצוב, מוזיקה, אדריכלות. ועל ידי דיבור. הנסיגה מהשכונה התמתנה, ואנשים התחילו להגיד “אני גר בשכונת נגה”. דיבור בונה מקום. כשלעצמה אין היא שכונה, אלא מין גיבוב, מין מעבר, מין תאונה עירונית. הדיבור עושה אותה. ובת"א־יפו יש כמה כמותה. מגיע להן לחיות. מוטב לנו שתהיינה. הן עושות מקום לעיר. הן הריאות האנושיות. הן מותר העיר מהפרויקטים למגורים האלימים והמנוכרים. פעם העיר היתה פדרציה של שכונות.

הגבולות השולטים. שכונת נגה מוגדרת על ידי שדרות ירושלים במערב, על ידי דרך אילת בצפון, וסלמה בדרום, ושכונת פלורנטין במזרח. גם כנסיית עמנואל והמושבה הגרמנית במזרח. את “סלמה” ניסו לשנות ל“דרך שלמה”. אבל סלמה גבר על שלמה. הרחובות הארוכים בשכונה: רוחמה, תרצה. לשכת הגיוס החזיקה כאן משרדים במשך עשרות שנים. מבנים צבאיים עדיין שולטים בשכונה. דגל ישראל מתבדר ברוח קיצית מעל המחנה. מחר יפנו אותם. תחליף אותם בנייה אגרסיווית, נצלנית. הכסף מדבר. משש בבוקר, בסלמה ובדרך אילת, המגדירים את השכונה משני צדיה, כמו אורזים אותה, נעים אוטובוסים ומרעידים חלק מהמבנים. תנועת האוטובוסים אלימה, דחוסה, מפויחת. האוטובוסים חותרים בוואדיות המדומים של דרך אילת וסלמה. גם כך נגה היא “מקום” שממנו ילידיו עוזבים למקומות חייהם השונים.

אין מה לחפור. ההווה והעבר של השכונה כמעט שווים. כלומר, הארכיאולוגיה גלויה, על פני השטח. אין מה לחפור. הווה נמשך. אין מה לחפור: הכול, כמעט הכול ידוע. ומתוך תשישות איש לא מברר את שאינו ידוע. תשישות, עזובה, מה שהיה היה. מה ידוע? ידוע שבתחילה היו פה שניים שלושה ארמונות של ממש, נשארו סימנים. היום בארמון אחד כ־50 דירות קטנות, וחצר פנימית, והעירייה תובעת מדייריו העניים להסיר ממנו מפגעים בטיחותיים בסכומים שאין להם לשלם. ובארמון אחר כ־12 דירות. בקומת הקרקע שלהם: מוסכים, מחרטות, ודירות שהחליפו מוסכים ומחרטות. ועד מהרה התגבבו סביבם מפעלים קטנים, תושבים, ואחרי כן פליטי שואה, חסידים מחצר קומרנא, ועקורים שחיפשו מקום. זה גם מה שהיה כאן בערך לפני 70 שנה: רחוב מרכזי (רוחמה), ארבעה רחובות ניצבים, ועוד רחוב מרכזי (תרצה), רחובות רחבים, בנייה נמוכה, מוצא ומבט אל הים, כיכר קטנה (כיכר סגולה) מסוככת עצים גבוהים זקנים, מטר מיפו, מטר מת“א, ועכשיו גם המכולת של בני, תחנת סנדוויצ’ים, המזנון של אבי, בית כנסת, 8 חנויות למיסגור תמונות, סטודיות של צלמים, אופנאים, ארכיטקטים. פעם היה כאן בית קולנוע: סוג של מרכז. בכל מקרה, העבר של נגה אינו מכביד, אינו מאיר את ההכרה, אינו מעורר, אינו נושה. הבתים על הרחוב, כמעט. אין גינה קדמית. אין עץ. אין שיח. אין פרח. יש מעט גינות אחוריות, כלומר חצרות, והן מוזנחות. בית בבית. שתיים־שלוש חגורות בתים. באחת מהן, שלא היתה מעולם ארמון, כ־24 דירות. אחרי 48' חילקו את המבנה ל־24 עבור עולים חדשים. פארודיה על “מכונת המגורים” (לה קורבוזיה). פארודיה טובה. למה טובה? כי היא לא נולדה מ”הדיבור התרבותי על ארכיטקטורה“, כי אפאחד פה לא שמע על לה קורבוזיה. נגה מוקפת היסטוריה, למשל רחוב רזיאל, המוביל מנגה לכיכר השעון, יפו. רחוב עם היסטוריה כתובה ונראית. 500 מ”ר של בניין לשימור נדחפו על ידי דחפורים. אין שימור.

אין מיון. קל להתקבל לשכונת נגה. אין מיון. מתגוררים כאן ותיקים, צעירים, וכאמור שתיים־שלוש משפחות של משת“פים. הן מתגוררות בדירות של המדינה. עד שלא התגוררת סמוך להם, כמעט אתם, אל תאמר שאתה יודע מהם חיים משותפים עם ערבים. המשת”פים הגיעו לנגה גם משום שלנגה אין כוח התנגדות. רוב האזורים, השכונות, השכנים, הוועדים בת“א היו הודפים את המשת”פים. נגה, ויפו בכלל, היא מעין פח לצרכים כאלה. הרחובות בנגה עדיין רחבים. המבט אל הים עדיין לא נחסם. לפני כארבעים שנה, תעשייה זעירה ומסעדות תפשו חלק ניכר ממבני המגורים. בלילה, כשהמוסכים מוגפים בתריסים כבדים, אחדים מהם צבעוניים, הם נדמים כמזוודות ענקיות סגורות, כקונטיינרים שהורדו הרגע מאוניות. בבוקר התריס מגולל למעלה, ואז תבחין בקני המידה וביחסים המתהווים בין האדם הגולל את התריס, לפתח, לחלל המוסך הנגלה לעין, לאוויר חם ולח שנדחס כל הלילה ומתפרץ החוצה, לכלי העבודה, למחרטות, למכונות התפירה, לגלגלות, לפטישי האוויר, למנופים, לצינורות, למלגזות, למכלים, למכונות, למכוניות. המסעדות נפתחות רק בעשר. בעלי המסעדה מרביצים מים על הפתח, על המדרכה, קודם הפתיחה. המים נקווים בשולי המדרכות הפגומות, ובריכות קטנות אלה כבר יסחפו אליהן פסולת ושיירים לאורך היום.

"פריז הקטנה”. למרות הכול, זה היה יכול להיות משהו. פריז קטנה באמצע הנקודה בין ת“א דרום ליפו. זה לא פריז. זה כבר לא יהיה פריז, השכונה נאבקת על חייה האוזלים. בנייה למגורים, בנייה ענקית, אגרסיווית, לוחצת את השכונה מכל עבריה. פרויקטים. פרויקט חצרות יפו, מצד סלמה / שדרות ירושלים. פרויקט נוסף ברחוב פורייה. פרויקט מגדל־דירות ליד תיאטרון נגה, ועוד אחד מתוכנן בדרך אילת 4, ליד הבנק. השכונה במלחצי הפרויקטים. אפשר לשמוע את צווחת הגוף הנלחץ. בשתיים בצהריים, חלק מעובדי המוסכים, המפעלים הזעירים והמסעדות, יוצאים מהחללים שלהם לתפילת מנחה בבית הכנסת “זיכרון ברוך” (על שם האדמו“ר מקומרנא, ברוך סופרין ז”ל). בית הכנסת בתוך בניין דירות. התפילה נוסח ספרד. לפחות מניין וחצי. בערך בשתיים וחצי אנחנו נפגשים במסעדה של אבי (כ־16 מ"ר, שלושה שולחנות קטנים בחוץ). אלי, ארז, גיל, מורן, אורלי, איתן, משה, פיני, עלי ועוד, מגיעים לצהריים: פרגיות, שקשוקה, שניצל, קציצת דג, מרק תפוחי אדמה, מרק בשר, מדק שעועית, גולש, חומוס־פול, פירה, אורז, צ’יפס, משקה קל, קפה שחור. 25 שקל לצהריים. כשר בשרי, דחוס, חם, מהביל. מדברים פוליטיקה, כדורגל, ממלאים יחד טוטו־לוטו שבועיים. כבר זכינו פעם ב־500 שקל. הפועל ת”א על ראש שמחתנו. מה שאבי עושה מתרנגולת אפילו התרנגולת לא היתה מאמינה על עצמה: גריל, קציצות, סטייק, שפודים, פרוסות.

במיה, פול. מדי פעם אבי עושה גם במיה. אין חשבון על במיה למסעדה קטנה, כי כמה אתה כבר יכול לבקש על מנת במיה, וכמה עבודה יש על במיה. געגועי לבמיה קשורים לסבתי, לשכונת מאה שערים. במיה בסיר גדול רוחש שעות על אש קטנה. במיה כשלעצמה, בין ארוחות, ובמיה כתוספת. במיה בקצה המזלג, ובמיה עם טבילת לחם ברוטב. במיה ירוקה צהבהבה ובמיה שחומה. מעולם, למרות תשוקתי אליה, תשוקה תמיד רדומה למחצה, לא בדקתי את מקור השם במיה. הוא די סתמי. אין בו את ההוד הלשוני של חרוב, אתרוג. הוא פחות מובן מעגבנייה או ממלפפון, שאיכשהו מייצגים את עצמם בפשטות רבה. במיה לא נשמע עברי. יותר ערבית או יידיש. במיה נשמע אגבי, נספח, לא משהו בפני עצמו. פעמיים בשנה אבי מציע גם פול. לא פול בחומוס. פול עצמאי. לפעמיים האלה אין תאריכים קבועים. פעם, בשכבר הימים, נגיד בשנות ה־70', היו ברחובות יפו מוכרי במיה ומוכרי פול. מילים אחדות על פול. גברים על תלת־אופן, או הודפי עגלות קטנות, מכרו פול מגולגל בנייר עיתון, כגביע גלידה, ועליו בזוק מעט פלפל שחור. ואחדים מהם מכרו תה עם הפול, בכוסיות קטנות, משורטטות, שבסיסן יחסית כבד. פול גדול, חצוי מעצמו בבטנו, שחום, פריך, ריחני, מכתים קלות את קצות האצבעות, הכתמה שומנית נעימה, הכתמה מתפוררת מעצמה ונעלמת. הפול נעכל בקלות. אין הוא חביב על כל העדות, אף כי הוא אוכל של עניים. והעדה העיראקית ממש נשמרת מפניו. תנו כבוד לבמיה ולפול.

אין לנו לאן ללכת. מהמסעדה של אבי אין לאן ללכת, כלומר אין פה פאב או בית קפה לאספרסו קטן אחרי ארוחת הצהריים, אז גומרים והולכים בחזרה לעבודה או הביתה. מי שהולך חזרה לעבודה, תופס חצי שעה מנוחה, מול מאוורר, בחנות שלו, על מין מיטת שדה, ושומע את נתן זהבי. אנשים משוגעים פה על נתן זהבי. מהמסעדה של אבי הרחובות של שכונת־נגה, אספלט טהור לוהט, ממריאים אל השמש. רחובות ללא צל, ללא צמחייה. הבוגנוויליה התל אביבית לא הגיעה לשכונת נגה. גם סוד תל אביבי אחד, או קסם תל אביבי מדיח אחד, לא הגיעו לכאן. הכול נעצר בגבולה של השכונה, או דילג עליה, בדרכו ליפו. מדי פעם מקימים כאן פאב בחלל פנוי. עכשיו בונים כאן בר־בשר, במקום מוסך שלפי השמועה עבר לאזור התעשייה של יהוד. הלוואי. לא שאני איש בשר, אני איש דגים. לאבי נכנסות סטודנטיות מבית הספר “אבני” (אמנות), בשביל לקחת בפיתה. גם אורי לוי והאנשים של תיאטרון “גשר”: יבגני אריה, יבגניה דודינה, נכנסים לפעמים. ממול צפרדע־זבל, כיכר קטנה, עצים זקנים גבוהים, רוח טובה מהים, מבנים עזובים, אספלט טהור לוהט. אספלט מכוער, רע. חיפשתי בית והגעתי לכאן בשנת 92', לפני כ־12 שנה, ומצאתי בית. הסטודיו הקודם שלי היה במתחם רחוב המסגר: בתי מלאכה, מועדונים, חדרי תצוגה של תעשיית רכב. דרום העיר חביב עלי כי הוא שחון, רזה, עירום, ופה ושם מקושט באינטנסיביות ובאותנטיות ההודפות את הקיטש אל מעבר לאמנות, אפילו.

צנח מהשמים. נגה היקרה בכל אופן בת“א, אבל לא חלק ממנה. נגה היא מין ניצול, פליט. אמנם ב־2003 העירייה שיפצה את נגה (תשתיות), אבל השיפוץ נעשה על פי המודל האסתטי הרווח בעירייה, ולא על פי טבע השכונה עצמה. עניין של מבט. לעירייה אין מבט מיוחד לנגה. מבחינתה, נגה עוד שטח מעורב במפת העיר. לנגה יש מבט משלה על עצמה, אבל מי שמייצג את המבט הזה הם התושבים החדשים, לא הישנים. מדוע? כי על דעת הישנים כלל לא עלה לדרוש שיפוץ. מדוע? ככה זה עם תושבים ישנים בשכונות ישנות, כיוון שאני מכיר את העירייה כפנומן ארגוני ופסיכולוגי, לא הייתי חלק מקבוצת התושבים שליוותה את השיפוץ. ייאוש מדעת. הרי ידעתי שהעירייה תציב בנגה את הפנסים, החניות, הפחים, הגינה והשילוט “שלה”. יש לה רק פנסים, פחים וגינות מסוג אחד. סוג עיריית ת”א. סטנדרטיזציה אלימה של העיר. הגינה, שהוצבה בכיכר סגולה, מתכונית, אוטומטית, מגודרת, מקורחת מאישיות פרטית, זרה לרוח השכונה, כמעט נטע זר. אבל אפקטיווית: עובדה שילדי השכונה משחקים בה, ופועלים יושבים לאכול על ספסליה. ובעיניי, זו עובדה אזרחית שכוחה שקול לרצון לעצב את הגינה באופן שיש בו מידה של אישיות שכונתית פרטית. הגינה המגודרת, שרצפתה גומי יצוק צבוע שחור־אפור, נראית כגוף שצנח מהשמים ונאחז באדמת נגה.

ארוטיקה, באין ארוטיקה. יש שכונות ארוטיות. שכונת “הכרם” היתה מאוד ארוטית. בשכונת “הדולפין והצדף” (יפו) רוחשת ארוטיקת כסף. נגה לא ארוטית. היא גברית, פועלית, מוכת שמש. אפילו במוסכים כאן אין כמעט תצלומים מ“הפלייבוי”. הסטודנטיות של “אבני” רק חינניות. נשות השכונה בדרך כלל בבתיהן. במזנון של אבי לא מדברים על נשים. אפילו לא על מין. עשר שנים לא שמעתי שם בדיחה גסה. פוריטניות לא יזומה, טבעית. מראית הרחוב גברית, צחיחה. יש כאן יפהפיות, אבל אין ארוטיקה. או שזה בכלל גילי המבוגר.

לא בחיים עצמם. שיפוץ נגה נעשה קודם הבחירות לעירייה של 2003. אחרי הבחירות, ת“א הופיעה בעוד סקר בין־לאומי, ויצאה במקום ה־12 ברשימת הערים היקרות בעולם – אבל לאמתו של דבר, ת”א־יפו עיר ענייה. כי 37% מהמתפרנסים בה משתכרים שכר מינימום. כי הקיטוב כה תהומי. כי ל־59% מבני הדור השני והשלישי שלה אין די כסף לגור בה. כי 11% אחוז מתושביה מובטלים (רשמית). כי מדי סופשבוע מתכנסים בה כ־60 אלף פועלים זרים. כי היוקר והיוקרה של ת“א מגולמים בעיקר בסחורות ובקרקע. לא בתשתית עסקית. לא בחיים עצמם. תל אביב פחות “מקום”, ויותר “מותג”. היא עצמה מצרך. ות”א כמצרך היא אחד משיאי “כלכלת הסחורות“. מה זה? מצד אחד, זו כלכלה של צריכה קלה, אופנתית, מתייבשת מהר. ומצד אחר, זו כלכלה של מיעוט עשיר הצורך בעיר נדל”ן, בלי להתערות בה, בלי להתחייב ל“מקום”. דיוקנה של עיר כעסקת נדל“ן. ת”א תהיה יותר ויותר ניו יורק. כלומר, אדישה לפרט, דוחקת עניים לשוליים, עוינת זקנים וחולים, לא קהילתית, מפריטה חינוך ובריאות, מפולחת באכזריות לאזורים טובים וגרועים. וליברלית רק ב“גובה הכסף”.

הווה נמשך. גם השיפוץ לא שינה ולא שיבש את הזמן בנגה. גם לא הבנייה המאסיווית בפאתי השכונה, סביבה, ובה עצמה. זמן־נגה? הווה נמשך. בינתיים היא מכילה את הבנייה הזו, ואת מתיישביה. לא אדישה להם, אבל מכילה. זו בנייה כוחנית, תקרות נמוכות, מרפסות בנות 10־6 מ“ר, פרוזדורים מינימליים, פנטהאוזים בקומות העליונות. בנייה על פי תוכנית בנייה עירונית מ־1936. פה ושם שכנים מגישים התנגדות לבנייה החדשה. בדרך כלל, הם נשמטים מסולם ההתנגדות שהם עצמם הציבו, כי אין להם כוח להמשיך את זה. ואם הם לא נשמטים, הם נהדפים בוועדות הערעור העירוניות והמחוזיות. מדוע? בגלל המבט. הוועדות למיניהן מביטות על שכונת נגה כאזור בנייה. כל היתר ספרות יפה. הבנייה אדישה לשכונה. אדישה אפילו לאקלקטיות החריפה ממילא של השכונה. אקלקטיות: ליקוט סגנוני, מקריות סגנונית, ערב רב סגנוני. הבנייה הזו דוחקת אותי החוצה, לאט לאט. בעוד שנתיים “מגדל נווה צדק” (למעלה מ־30 קומות) יאוכלס, ואז שכונת נגה תילחץ באופן מזעזע נוסף, ולו רק בגלל תנועת הרכב היוצאת ובאה בשעות היום והערב. המחיר במגדל הזה: 130 אלף דולר לדירה בת כ־50 מ”ר (ברוטו). 2,600 דולר למ"ר. מה אני יודע. ספק אם הזמן יאיין כליל את זרותו של המגדל הניצב ממש על שפת הרחוב, וסביבתו נמוכה, ישנה. ספק אם הזמן יעניק למגדל איזשהו פשר מרכך.

אהוד ברק במסעדה של אבי, 2003. צילום מורן שוב

יהיה פה גשר. לא אופתע כשיעלה רעיון (בעירייה) לבנות גשר מעל נגה, בין המגדל החדש של נווה צדק לשדרות ירושלים, יפו. נגה תחיה מתחת לגשר. כלומר, נגה תיעלם. אין חיים שכונתיים אמתיים מתחת לגשר. יהיה צורך לגרוע ולנגוס בשטח של נגה עצמה, וליישר. ההון יציע פינוי־פיצוי לחלק מתושבי נגה. עד עכשיו נגה חיה בזמן הווה, כי היא רדומה ביחס לעברה וביחס לעתידה כאחד. אבל מחר: גשר. תסריט הגשר אינו רק שעשוע פרטי שלי. זו ת"א האדישה לשכונותיה. מתישהו יהיה גשר.

הרכבת הקלה. אלמנט מאוד נוכח בשכונה: השיטור העירוני. תחנת הפיקוח האזורי שוכנת בשלושה חדרים בבניין שתי קומות בנגה. הפקחים והפקחיות צועדים פה בזוגות ובקבוצות. יש להם רכב פיקוח משלהם. אישית, הם חלק מהשכונה. נכנסים למזנון של אבי, מתפללים מנחה בבית הכנסת. מדיהם הכחלחלים צובעים את נגה. הם מפקחים גם על סביבת הרכבת הקלה. איזה רכבת? כבר התחילו את העבודה הראשונית בשדרות ירושלים לקראת הרכבת הקלה. לא ברור מה הרכבת תעשה לשכונה ממאה ואחת בחינות טכניות ואנושיות, אבל היא תגדיר את נגה, תמנע ממנה להתפשט אל העבר האחר של שדרות ירושלים. גדר, רכבת קלה: לא עוד רק זמן הווה.

“נגה היקרה”, העיתון. בחמש השכונה כמעט מתרוקנת. את הפועלים החוזרים לבתיהם בחולון, בבת ים, מחליפים פועלים זרים, החוזרים ממקומות עבודתם. מתרחצים, יוצאים לרחוב, מסתובבים, שבים לחדרים. מחצית מהבניין בו אני מתגורר תפוסה על ידי פועלים זרים. אחדים מהם כבר ותיקים. שניים בחדר. שירותים משותפים. לפעמים, משפחה קטנה בחדר אחד. תחלופה גדולה. החלשים מודחים למקומות פחות טובים משכונת נגה. אל מאחורי התחנה המרכזית. בערך בחמש־שש המוסכים והמפעלים הקטנים מוגפים, ואז כמחצית מהשכונה נאטמת פיזית. תריס ברזל מורד ומכסה על חלל עד למחרת בבוקר. ארכיטקטורה של תריסים / חללים מוגפים. לא פריז קטנה, אבל, ככה, בכל זאת, “מקום” בפני עצמו. תובע לעצמו בשקט, כמעט ללא קול, את הגדרתו כ“מקום”. תובע, והסובב אותו, מתוך אדישות, בינתיים מניח לו להגדיר עצמו כ“מקום”. אבל מתישהו העירייה תאשר כאן גשר. והנה נולד לנגה קול באמצעות עיתון משלה: “נגה היקרה”, בעריכת מורן שוב וגיל טבת, 12־8 עמודים טובי טעם.

דירות שחוטות. חיים במסלול הדחה. שכונת נגה הנה תרגיל מתמשך בהדחה. העוני של המרכז מדיח אליה. העוני שלה מדיח ממנה. תושב שהתעשר מעט, עובר לחולון. חולוני שנפל, עובר לנגה. עד לפני שש שנים, דירה שהתפנתה נעשתה בית מלאכה. היום בית המלאכה שב להיות דירה, ולפעמים מתוך שיקול כלכלי הוא הופך לשתי דירות. החלל נחצה. החלל מתעוות. קירות מתרוממים, כניסה אחת נחלקת לשניים, חלון חדש, אלים ועגמומי, נפער בקיר. לוחמה בשטח בנוי: דירה, מחסן, בית מלאכה, שתי דירות, שתי כניסות. דירות שחוטות. בלילה טוב של “תיאטרון גשר”, השכונה נעשית מגרש חנייה אחד גדול. התושבים בבתים. אין לאן לצאת. לא פריז. אבל בכל זאת “מקום”, בכל זאת שכונה מוגדרת. “המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא” (ספר שמות). וכמאתיים בני אדם בכל זאת עומדים על אדמת שכונת נגה. הדיבור עושה את השכונה לשכונה: “אני גר בשכונת נגה”. כשלעצמה אין היא שכונה, אלא מין גיבוב, מין מעבר, מין תאונה עירונית. הדיבור עושה אותה. והחיים עצמם עושים אותה שכונה: חיים שיש בהם כבוד בין השכנים, וחום והזדהות.

כגודל השמחה. בליל קיץ הפועלים הזרים עולים לגג שממול, למנגל, כולל שירי מולדת ישראליים מרדיו־טייפ. הבחורות בגופיות. הלחות ננשפת דרך המנגל ויוצרת אד מעל הגג. האד נוסע כענן קטן, ומכסה את דגל ישראל שבראש המחנה הצבאי. בתוך משרד המחנה יושבת חיילת ושרה עם רדיו־טייפ: “גאולה, הו גאולה”. בלילה, מהמסגד שליד השעון, המואזין מציף את החלל. בלילה, בקיץ, השכונה מוארת בזיקוקים שעולים מהמסעדות שעל החוף. זיקוקי שמחה כגודל השמחה. בלילה, כל לילה, חורף וקיץ, הקומות הראשונות מוארות על ידי הכחול של הניידת.

נמוך, לא מורד. צבע היסוד של נגה: אפור אספלט. הגוף הנוכח ביותר ברחוב המרכזי: צפרדע־זבל ירוקה. פיסול אורבני אותנטי. צפרדעי־זבל כרסתניות, פעורות פה, תוססות רע בחום הקיץ. אין סיבה לשלם את מלוא הארנונה בנגה. אין סיכוי שבנגה ייוולד מרד הארנונה הראשון בת“א־יפו. הכול נמוך כאן, לא מורד. אנשים בתוך ארכיטקטורה מעורבת, מנדטורית ועמידרית, בין מוסכים, מחרטות, מסעדות, מפעלים זעירים, בנייה מגובבת, שאריות של יופי נמחק, נוכחות ברוטאלית של פתרונות דיור מכוערים, ועדיין מאוד אנושיים. אין בשכונה “צורה זרה”. כל הצורות כאן זרות זו לזו. רוחב הרחוב זר לבנייה המצופפת, ומתחרה ברוחב של רחוב בן יהודה בת”א. רוחב מפתיע. רוחב ישן, טוב. המחנה הצבאי המלבני והחסום זר לבניין המעוגל והפתוח שבפינת הכיכר. איש לא עובר פה במקרה. אין בשביל מה. מדי פעם, שניים־שלושה הומלסים משדרות ירושלים טועים בשכונה, ושבים לאחור. מדי פעם, אישה עם ילדים מקצרת דרכנו את מסעה הרגלי אל הים, נושאת שקיות מזון.

פעם היה כאן קולנוע. המוסכים הם הרוב בשכונה. הערה אישית: אני אוהב את המוסכים, את עובדי המוסכים, את רעש המוסכים, את האסתטיקה של המוסכים, ובעיניי טוב מוסך שכן ממשרד פרסום או עורכי דין שכן. ואת רפדי הרכב, ואת המחרטות. המוסכים כונסים ופולטים מרצדסים ויפאניות. גברת מחכה למרצדס שלה, על עקבים ובג’ינס צמוד. העקבים, בחום הזה, שוקעים באספלט־זפת. הפועלים הזרים שותים בירה. הגברת מסתכלת בפועלים הזרים. הם מסתכלים למרחקים, לימים ולמקומות טובים מאלה. פה ושם משהו שובר את האפור־אספלט: מכונית שנצבעה מחדש, שלט, משרד חדש של ארכיטקטים, תפאורה שנפרקת מ“תיאטרון נגה”, נערות בנעלי פלטפורמה ורודות, משלוח בדים צבעוניים לריפוד רכב. בלילה, חלק מהשכונה מואר על ידי שלטי פרסום של יצרניות מזון, המעטרים קיוסקים וחנויות בפאתי נגה. פעם היה כאן קולנוע “נגה”, ומאז זו שכונת נגה. גב השכונה, הגב שברחוב אילת, צבעוני מאוד: חנויות למסגור תמונות, פוסטרים, גובלנים. רפרודוקציות של פיקאסו, שגאל, ראובן רובין. גם חנות בשר או משקאות שוברת את האפור־אספלט. בלילה טוב, במסעדה (רומנית) של מיכאל, אנשים שרו עד שלוש בבוקר, עם אקורדיון.

שכונה ועוד שכונה. היה יכול להיות אחרת. שכונה נמוכה על הים. מקסימום שלוש קומות. מבט ומוצא אל ת“א, אל יפו, אל הים. מובלעת. שכונה כמובלעת, אך מובלעת מפולשת. מהי מפולשת? פתוחה משני צדיה. יש לנו כאן מנהרת אוויר טובה. שכונת מגורים קטנה ועוד שכונה ועוד שכונה, איים בתוך העיר, איים מפולשים, איים שבמרכזם כיכרות, עשו פעם עיר. ת”א־יפו היתה פעם פדרציה של שכונות, שקיימו ביניהן הסכמי תחבורה, עבודה, בילוי. בין השכונות נמתח “המרחב הציבורי”: העירייה, בית החולים, בית המשפט, הסניפים הראשיים של הבנקים, המשטרה, הכבישים הגדולים, הגנים הגדולים, הכניסות והיציאות העירוניות הגדולות.

אלמנות ויתומים. נגה ענייה, מוזנחת, נלחצת ומתרסקת על ידי בניית מגורים חדישה, אלימה, בלתי מתחשבת בסביבתה, מתכנסת לעצמה (חנייה תת קרקעית, חדרי כביסה, בריכה פרטית, לובי), ו“תורמת” החוצה בעיקר רצועות של חללי מסחר (חנויות, משרדים, השכרה) הממוקמים על קו הכביש, קו המדרכה, ומייצרים זרות: עיצוב זר, כוחניות מסחרית זרה. בניית מגורים אגואיסטית, מנוכרת. נגה מייצגת את דרום העיר / יפו, בכל הנוגע לדלות, לקיפוח היסטורי, לדילול טבעי ולדילול כפוי, לתחזוקה לקויה. אני אוהב את נגה. הדירה שלי נוחה ורחבה. רואה את הים. אני מתגורר פה כ־12 שנים ומעולם לא ראיתי את נגה מתהדרת, מתייפה, מתקשטת. לא ביום העצמאות, לא בחגים. ובפעם האחת שהתקשטה, בחסות מבצע של העירייה, היא דמתה בעיניי לאלמנה שאזרה אומץ והתאפרה למסיבת ריקודים, וכשהגיעה לפתח אולם הריקודים, נבהלה מעצמה וחזרה לאחור בהליכה מהירה. לא במקרה, בתפילה ובשירה, מקומות מדומים גם לאלמנות וליתומים.

ויזלטיר ואקירוב. נגה על הגבול בין ת“א ליפו. עברתי בת”א־יפו כבר ראשי ערים אחדים ומהנדסי עיר אחדים. אני תל אביבי שהתקשה להתפעל משלמה (צ’יץ') להט, שהשתאה מעט על תופעת “דורון רובין לוקח את תל אביב”, שניחש שמיכאל רועה (מרצ) ייסוג ויחבור לחולדאי. תל אביבי שחש כי ת“א מאבדת חיות, נסוגה כמטרופולין, מתנכרת לצעירים, לבעלי יכולת מועטה, מאבדת את מקומה כמרכז ממגנט. תל אביבי שזוכר את יפו קודם שנפלה קרבן ל”פיתוח“, וגם את ויקטור תייר קורא להפרדת יפו מת”א. תל אביבי המאמין שעיר גדולה (מטרופולין) בנויה משני הטיפוסים: היזם אקירוב והמשורר מאיר ויזלטיר. משניהם. ממסעדת פועלים קטנה על יד בלומפילד ומהאופרה. משתיהן. מהארנונה של דירה בשיכון מפונים יפו ג ומהארנונה של הילטון. מוויזלטיר (“מחסן”, שם ספר) ומאקירוב (“מגדלי האופרה”, חוף הים) נבנית עיר גדולה, שאינה סתם רצף אלים של בנייה משרדית, מלונאית, כוחנית, יוקרתית. שאינה פדרציה וירטואלית ופיזית של מגדלים. ותל אביב, בשנים אלה, הולכת ומאבדת את הסיכוי להיות מטרופולין אמתית.

אפ־טאון, דאון־טאון. איש לא יבנה נכון ומחדש את העיר בתור קדנציה אחת. מורכב מדי. אך תוך קדנציה אחת אפשר להגביר את הזדקנות העיר, את התכערותה, את זיהום האוויר, את אלימות בניית־הכסף בתוכה, את הזנחת יפו, את התרפטות התשתיות בלב העיר, את הסתרבלות התחבורה, את ההתעלמות ממובלעות הפועלים הזרים (עיר בתוך עיר), את הפיחות בביטחון הפנימי (גנבה, אונס), את ירידת התמיכה באמנות ובתרבות, את הדירוג הפנימי המזעזע באיכות התיכונים השונים בעיר. את אובדן הרוח המטרופוליטנית. בתוך קדנציה אחת (חמש שנים) אפשר לדרדר את ת"א לדאון־טאון נידח ולאפ־טאון מנוכר. חלק מתושבי יפו היו אמורים מכבר לפרוץ במרד ארנונה.

הון, חובות, נדל"ן. בשביל לנהל את העיר, תמיד צריך גם להחזיר או למתן חובות עבר, וגם לייצר הכנסה. מאיפה וממה מייצרים הכנסה? מייצרים מהמדינה (החזר ממשלתי נגד שירותים), מארנונה, מקנסות, ממיסוי עסקי, מאגרות, מתרומות. הארנונה מהווה כ־55% מההכנסות. ומייצרים מהקרקע: דיוקנה של העיר (כל עיר) כעסקת נדל“ן. מהי עיר אם לא תוכנית בניין העיר שלה. כמה נכנס לעיריית ת”א מהיזמים ומהקבלנים בחמש שנות רוני מילוא? לא פחות מ־5% מתקציבה ולא יותר מ־8%. האם זהו באמת כסף טוב? זהו כסף מסוכן – ראו מה קרה לעיר המיוזמת והמקובלנת. ראו מה קורה לנגה היקרה הנבנית בכל מחיר וללא לב. האם היה אפשר לגייס כסף טוב שלא באמצעות יזמות וקבלנות? לא ברור. העירייה היתה יכולה לפתח אפיק אג"חי, איגרות חוב של העיר, אבל זה מסובך. העירייה אולי היתה יכולה ללוות מבנקים בין־לאומיים, כנגד שעבודים או ערבויות מדינה. הנה, “בנק אירופה” הלווה לאתונה מיליארדי דולרים כשהעיר כרעה תחת זיהום אוויר קטלני.

עיר היא שדה כוח. הקב“ה נתן לנו את התורה אך לא את התב”ע (תוכנית בניין עיר). זהו שדה כוח שמתמודדים בו הון, קבוצות לחץ, מיעוטים, מוסכמות. גם אם הכסף הקבלני נע רק בין 8%־5% מתקציב העיריה, הנדל“ן הוא החמצן. כל מתנ”ס, תחנת משטרה, בית כנסת, אולם ספורט או גינה ציבורית, הם תוצאה של מאבק אינטרסים נדל“ני בשדה הכוח ששמו “עיר”. בית הכנסת הגדול של ת”א נמצא במקומו זה, כיוון שנוצר בזמנו תואם בין כוח הדתיים, אינטרס החילונים וערך הקרקע באלנבי. “מצודת זאב” לא מצדיקה היום, מבחינת בעליה היא, את עלות הקרקע ותשואות הפיתוח הגלומות במקום. אז? אז מתישהו “מצודת זאב” תעבור דירה. בשנות ה־50', מסיבות חברתיות וכלכליות טבעיות, מוסדות להנצחת קהילות שנספו בשואה התמקמו במרכזי ערים, ועם עליית ערך הקרקע הודחו מהם.

זה בגובה. תל אביב היא שיאו של הנדל“ן הישראלי. עיריית ת”א מחזיקה נדל“ן ענק יחסית. חלקו בגובה. שכונת נגה נבנית עכשיו לגובה. גדל בה מגדל על שפת שדרות ירושלים. כלכלת הנדל”ן מעצבת את העיר, את יחסי הכוחות בה. היא הקובעת מי יתגורר בעיר: עשירים, צעירים, משפחות מרובות ילדים? היא הגוזרת את ניוונם של שדרות ירושלים ושל רחוב אלנבי, והיא הקובעת אם ומתי הם ישגשגו מחדש. והיא המחליטה עבורך מתי הדירה שלך פשוט יקרה מדי עבורך, ואז אתה מוכר וזז. הנדל"ן מנתח את העבר (שימור או מחיקה), וקובע את העתיד. הדולר־למטר הוא המפתח. מכאן נולדו השמועות על מכירת חלקים מפארק הירקון לקבלנים. מכאן הצימאון למגדלי משרדים ולמגדלי דירות. מכאן עסקאות האחוזים. מכאן התוכנית לבנייה מעל ולצד נווה צדק. מכאן התוכנית לבנייה ביפו העתיקה, במורד לים. מכאן הפרטת נמל יפו הצפויה. קרקע, כסף, אחוזי בנייה. מכאן האיום הקבוע על עתיד שדרות רוטשילד. מכאן קיפוח תושביה הערבים של יפו. מכאן ומכך נולדים “שיכוני המפונים”. מכאן הקרב על קו־הים שבו ההון ינצח (תמיד). למה אלנבי גוסס ומכוער? למה דיזנגוף בלילה נראה רע? למה שדרות ירושלים ננטשות? בגלל הדולר־מטר שגרם לפיתוח חצי מופרע של הקניונים. מה זה קניון? כל קניון מיותר נוסף, או לא ממוקם נכון, הורג את רחובות המסחר של העיר. בלי רחובות מסחר העיר נכה. רחוב מסחר נכון הוא רחוב חיים נכון. נדמה לי שעכשיו, כשאני מדבר על “רחוב מסחר”, אני מדבר בשמם של “שכל ישר” אחדים: גם פועלי, גם מעמד בינוני. החנויות והעסקים הקטנים שעל הכביש בנגה היקרה נסגרים אחד אחרי השני. זוגות צעירים נכנסים אליהם. המזנון והמאפייה בקומת הקרקע של הבניין שלנו הפכו לשלוש דירות בינוניות גבוהות תקרה.

מושל צבאי. “אין תוכנית”, כמו שאומר הגיבור ב“שמיכה חשמלית ושמה משה” של אסי דיין. ובאין תוכנית תיפרע עיר. גם למילוא לא היתה השקפה ארכיטקטונית מקיפה של ת“א־יפו. הוא הציב לצדו ארכיטקט, דן דרין. גם אולמרט הציב לצדו ארכיטקט, דוד קסוטו. חוזה השרטט. גם ללהט לא היתה השקפה מקיפה. עיר מטולאת מתפתחת לפי עלות הקרקע, כשיפו נתפשת כפולקלור, כחצר אחורית וכ”ערבית“. גם בשנות ה־90' יפו, מבחינת “תל אביב”, היתה שטח שאיכשהו נחלץ מ”מושל צבאי" נוסח שנות ה־50‘. לדן דרין היו הצהרות תכנוניות: לגובה, לעסקים, ליוקרה, לרכבת. אגב, דרין האמין ש"הארכיטקט מת בשנות ה־90’ ונעשה מבצע הזמנות", ואף כתב על כך.

האמבה והרירית. נכון, לא מעט מטרופולינים בעולם הרחב מתפתחות ונסוגות כאמבות הנעות בעזרת הרירית. לא מעט מטרופולינים הנן אקלקטיות, פרוצות, מכורות לכסף, משוללות פרופורציות, ואפילו לכאורה מופרכות. אבל, אחת לתקופה הן מתכנסות ובוחנות עצמן מחדש: מהו מודרניזם אורבני, מהי מסורת, מה היחס הראוי בין מודרניזם למסורת העיר, האם נשמר קנה המידה האנושי, האם לא אבדה רוח המקום, האם בניית־הכסף לא מזקינה את העיר? אישית, חשבתי שמילוא יעצב סדר תל אביבי חדש בתחום הארכיטקטורה והבנייה. הוא לכאורה איש העולם, הוא אמביציוזי, ו“סדר ארכיטקטוני חדש” היה יכול להיות ירושתו לעיר. ציפיתי כי יפתח השקפה הנובעת מידע, מאהבה, מלימוד, מניסיונם של אחרים. השקפה של אדם החוסה על מטרופולין מורכבת ודלקתית המכילה עשירון עליון, פרולטראט ותיק (כולל “בעלי עסקים”), מעמד בינוני־נמוך מתרסק (ערבי כיהודי), ופועלים זרים. מטרופולין החייבת לשקלל את כל אלה. השקפה ארכיטקטונית אתית המביטה מגג מגדלי האופרה אל האספלט שלמטה, אל רחוב אלנבי, המתחיל שם, הנראה היום כדאון־טאון של עיר שאיבדה שיווי משקל. השקפה היודעת כי הבנייה הכוחנית והעשירה מחסלת את המונחים והמושגים: שכונה, קשר בין־אישי, הליכה בעיר, מרחב עירוני מטופח, נוף שקנה המידה שלו אנושי: אתה ברחוב עצמו, לא בפנטהאוז, ובכל זאת אתה בנוף עירוני בריא בנפשו. לא בעסקת נדל“ן עתידית. והעיר הלכה והולכת ליזמים. נגה, על כן, מעין משל תל אביבי. עוד משהו בעניין חזון הרכבת הקלה: התחבורה בת”א בכי רע. בוקר אחד העיר תיפקק סופית. גיוס המימון לפרויקט הרכבת הקלה מחייב סוג של הפקה (הנפקה) בינלאומית בשוק רגוע. וראה את פנייתה של קבוצת “דרך ארץ” למשרד האוצר לשנות את תנאי הזיכיון ל“כביש חוצה ישראל”, נוכח משבר ההון העולמי. עתידה של נגה היקרה יוכרע על ידי הרכבת הקלה.

הביטחון האישי. ת“א אינה מקום בטוח: אונס, עברות רכוש, עבריינות צעירה, עבריינות מועדונית, סחר סמים ענף מאוד, תקיפת קשישים. בניו יורק הפעילו אגרוף ברזל באמצעות פעילות משטרתית נוקשה, חיסול מועדונים מפוקפקים ושינוי הגדרתי של אזורים פרוצים (אזור רחוב 42), ופינוי ההומלסים. רון חולדאי ומשטרת ת”א אינם כג’וליאני הניו יורקי ומשטרת ניו יורק. עניין של מסורת ושל שיטה פוליטית שונה מזו התל אביבית. חולדאי אינו האחראי לירידת הביטחון האישי של תושבי העיר. אבל חולדאי יכול ליצור חזית אפקטיווית יותר עם המשטרה והפרקליטות. הביטחון האישי בנגה עדיין סביר מאוד. הם עוד לא הגיעו אליה.

מקום, נוף, מרחב עירוני. בתקופת להט ת“א חטפה אריחי אקרמן, אופרה, כיכר בטון מעל לחוף. מילוא קיבל ת”א שבאופן מסורתי נבנתה עם הגב לים. ובאופן מסורתי הים, קו הים, הוא קו מלונות יוקרה, חוסמי נוף ואוויר. ובעשורים האחרונים (להט, מילוא, חולדאי) העיר נבנית לגובה זכוכית ובטון. ארכיטקטורה ברוטאלית, בסך הכול. בנייה קרה. בנייה טבעית לאזורי מסחר מובהקים. בנייה נוכרית ללב העיר, למקום שבו אמורים להתנהל חיים אנושיים. בנייה־כסף. בין בנייני־הכוח האלה אבד קנה המידה האנושי (מושג טכני ומושג הומני). עיר חייבת בקנה מידה אנושי (אנשים, 70 ק“ג בממוצע, 173 ס”מ בממוצע), אבל בת“א הנוכחית לא הובטחה תשתית תנועה, הליכה והשתהות אנושיות. מה שבין בנייני־הכוח נראה כסרח עודף, או כנדל”ן רדום שיבוא יומו להיבנות לגובה. ת“א מתרחקת מהמושג הבריא וההכרחי: מרחב עירוני אנושי. גם רון חולדאי אינו מסוגל למנוע את התפתחות ת”א כהפרעה הורמונלית. נגה, ושכונות מסוגה, עדיין משמרות את האנושי.

בסוף זה קרה. בערב קיצי, יוני 2004, בשעת שידור חי מאליפות הכדורגל של אירופה, שתי ניידות חסמו את פתח הבית, ושישה שוטרים שטפו את המדרגות להרים את הבן של המשת“פ. הם הרימו גם את הדלת, הרהיטים, השטיחים, המגירות, ארוניות הקיר, עציצי המרפסת. הוא חשוד בתקיפה ובעברות רכוש וסמים. הוא יצא אתם באזיקים. יש לו שם. גם לאביו יש שם. אני מכיר את שמותיהם. אבל כאן, אצלי, הם המשת”פ ובנו, כי הם גם משל על משת"פ ובנו. הבוגנוויליה שבמרפסת שלי הכתה שורש והחלה צומחת. יש לה כל התנאים.

רפי לביא הולך בתל אביב, 1992. צילום: מיכל היימן

מה זה בדיוק? מה יהיה עם כל זה? מה יהיה עם כל זה בסוף? מה יהיה עם כל זה אחרי שאנחנו, הדור של רפי לביא, והדור וחצי שלאחרינו, לא נהיה פה יותר? מי יגן על זה, על היצירה של רפי לביא, כלומר מי יידע לדבר על זה? מי יידע עוד מה זה בדיוק? מי בעוד דור וחצי יגן על הפיסול של יחיאל שמי? מי ידאג שהפסלים שלו לא יהיו תצורות חסרות פשר מוטלות על האדמה פה ושם בארץ ישראל?

איך מוכיחים קשר? איך מוכיחים גדולה? איך מוכיחים את גדולת הציור של לביא? את היותו שפה מלאה ושיטתית שאינה תחומה ב“אמנות”, אלא היא מתפרסת על רוב תחומי חיינו: אתיקה, מיניות, המרה, דימוי, המחשה, מוזיקה, פוליטיקה, קשר? זה די טרגי שלביא מחוץ לבנק השפה הישראלי הכללי, לאורך רשימה זו אחזור פעמים אחדות על ההכרח הנפשי שלי להפיץ את לביא לכלל החברה הישראלית.

פרטים מזהים. רפי לביא הוא קוד במרחב התרבות הישראלי. הוא מזוהה עם מודרניזם. קוד של חירות נפשית גדולה. הלוואי שחירות זו היתה משפיעה על החיים הישראליים בכללותם. חלק ניכר מחיי כחרש־תרבות השקעתי בקודים, בפיענוחם ובהפצתם. גורודיש ויוסי גנוסר הנם גם קודים. גם אבי, אשר רוזנבלום ז“ל, הנו קוד. כולם בספר הזה, שהנו גם ספר־קודים. ספר על חלק מתולדות המקום הזה. אלה תולדות. אלה שמות (חלק מהשמות). אני חייב לתת תוקף לרפי לביא בעיני ישראלי שכלל אינו מכיר את יצירתו של לביא. אני חייב? כן, מטעם עצמי, גם בשביל להעניק לעצמי איזשהו תוקף: מה עשיתי כאן ארבעים שנה עם או לצד רפי לביא וגנוסר. אי אפשר להסביר את לביא אלא על פי תוצרתו ותכונותיו (מודרניזם חרוף), ואלה הרי אינן חלק מהשיח הישראלי, ואילו אלה של גנוסר (ביטחון ופוליטיקה) חלק מהשיח. אם כך? הדיבור על לביא בהכרח דיבור על אמנות. ובכל זאת. הקוד (לביא) עובד בסטודיו קטנטן. הקוד מייצר ציור לא מופשט ולא פיגורטיווי. ציור שגם מפרק (מגחיך) פראזות, מיתוסים ותעמולה ישראליים, ובאותה שעה מתקיים כאמנות (נטו). הקוד מעדיף מוזיקה על ציור. הקוד לא מי יודע מה מסובך, אבל עדיין קשה להסביר את מלואו במילים. הקוד מנהל חיים משפחתיים וביתיים. הוא איש רעים להתרועע. שמנמן, מעשן כבד, גינוניו החיצוניים מעידים על צניעות. בשנים האחרונות הוא אינו בקו הבריאות. תל אביבי מובהק. הוא אינו אקטיוויסט פוליטי (שמאל). גם הבורגנות אוספת ציור שלו. במשך עשרות שנים עסק בהוראת ציור (המדרשה למורים לאמנות). לא נמנע מפוליטיקת אמנות ומאמרגנות (קבוצת “עשר פלוס”). היו לו גם רגעים חלשים, קמעונאיים וקצת פראחיים כעסקן־אמנות. במשך שנים פירסם ביקורות אמנות ב”העיר" כחלק מהפוליטיקה שלו. הבית הפרטי שלו נעשה מוסד בקהילת האמנות המודרנית המקומית. הקוד המציא את עצמו בשנות ה־60', ומכאן והלאה כבר הומצא על ידי הקהילה. עד היום הוא סוג של גורו. אין עוד גורו באמנות הישראלית. ליחיאל שמי וליגאל תומרקין לא היו אפילו תלמידים. הוא מצייר מהר. הוא לא תמיד נלהב לצייר. לפעמים הוא משפיך ציור. היום לציור שלו יש מחיר טוב, לפחות סביר. הוא מעדיף מוזיקה, כי קליטת המוזיקה נצברת, ואילו קליטת הציור ומיצויו מהירים מדי. לביא עושה גם קולנוע, ונציין כאן שני סרטים שלו “מרפסת” (1975) ו“דקל” (1981). הסרטים נפתחים ונסגרים באופן שרירותי. אין בהם “סיפור” (עלילה). האם הם סרטים על נוף עירוני (תל אביב)? גם על נוף. הסרטים מהדהדים את הציור של לביא, ועדיין הם הם. הפסקול של הסרטים עצמאי. נדמה שלביא עשה קולנוע בגלל או בשביל הפסקול. חלק מסרטיו ראיתי שלוש־ארבע פעמים, פעם אחר פעם, בשביל לקלוט אותם כהווייתם. מדוע זה נימנע מלדבר על אמן החי בינינו בערכים של גדולה?

אין רפי לביא. לביא אריק, לביא הלל, לביא ירובעל, לביא שלמה – אלה כל הלביא המוזכרים ב“הצבר – דיוקן” של עוז אלמוג (עם עובד 97'). אין רפי לביא. נזכיר שלביא נולד ב־37' בתל אביב וחי בה מאז. גם לביא נוהג להזכיר את זה. מה יש בזה? עובדתיות תל אביבית, מידה ברורה של קרתנות: לא יצאתי מת“א לניו יורק או ללונדון, לתקופות חיים. קרתנות מוצהרת, בטוחה בערכיה, מתנאה בעצמה. ועוז אלמוג, בניגוד ללא מעט סוציולוגים אקדמאים, דווקא ככה בעניינים. והיה לו די זמן להכיר את היצירה של רפי לביא, ולכלול אותה כ”מקור" בספר שלו. אבל לא כלל. מי לא סוציולוג אקדמאי? אני. הקריאה שלי את הסוציולוגיה והחברה הישראלית נעה גם דרך ועל פי “חופה שחורה”, “נמרוד”, “חייל פצוע”, “נושא הלבנים”, “לעזרת הימאים”, "עוזי ושות' ", “כנס רמה”, “ברזים ערופי שפתיים”, “זירה”, “שירים שונים”, “עכשיו ובימים האחרים”, “אוטובוס בהרים”, “בתחנה”, “צובא”, “אתגר”, “הוא הלך בשדות”, “זה מסתובב”, “סולומון גריפ”, “שמעון ולוי אחים”, “העיניים של המדינה”, בין השאר. אני לא מציין שמות יוצרים ומחברים, ולא תאריכים, מתוך התרסה ילדותית שכזו. לשפה של לביא יש סוכנים ומפיצים, והם לא הצליחו להבריח אותה אל מחוץ לקהילת האמנות המודרנית. השפה של לביא לא נתמכה בראשיתה על ידי ארגון. לא היה כאן אז (שנות ה־60') ארגון שכזה. עשור ורבע לאחר הקמת המדינה, רפי לביא היה כמעט לבד, גם אם האמנות של אריה ארוך ואביבה אורי היו השראתו, וגם בהם לא תמך ארגון, לפחות לא ממשי. ארגון במובנו כשיטה ברורה, כאידיאולוגיה עקבית, כטקסט מכונן מלא, כציבור באמת תומך, ככוח ממשי. מה היה כאן בתחילת שנות ה־60'? מתוך מה צמח רפי לביא? הוא ממוצא יקי. שם משפחתו המקורי היה: לוי.

מה היה כאן? מה קרה כאן כשרפי לביא התחיל, נגיד סביב 1960, מה קרה בתחום האמנויות המודרניות? בחברה ובפוליטיקה? מה היה כאן? פרשת־לבון; התחזקות הליגה למניעת כפייה דתית; משפט־אייכמן; מוטיבים יהודיים ביצירת המודרניסט אריה ארוך; בן־אמוץ וחפר אדוני הנוסטלגיה; אתמול ראה אור “ימי צקלג” של ס' יזהר; עלייה המונית מרומניה; אתמול ראה אור “החיים כמשל” של פנחס שדה; מרכז מפא“י מחליט על קבלת ערבים להסתדרות; האמנות המקומית נחצית בין זריצקי (מופשט) לארדון (סיפורי לאומי); המכבש הקולקטיווי נחלש מעט: ניצנים של אינדיווידואליות; עמוס קינן משכלל עברית ישראלית חדשה; הלל קוק ושמואל מרלין, שהודחו על ידי מנחם בגין, פועלים מארצות הברית בעד ישראל חילונית והפרדת הדת מהמדינה; הרב שלמה גורן מגויס על ידי מפא”י לתפקיד הרב הראשי; רק אתמול בן־גוריון הורה לטדי קולק להסיר ציור של זריצקי מקיר מרכזי של “תערוכת העשור” שהתקיימה בירושלים: “זה לא אמנות! זה קשקוש!”; מפא“י ומפ”ם מתחילות לאבד את השליטה באמצעי ההפצה של התרבות; “ירושלים” ו“תל אביב” מתקטבות; עדיין לא מסתמן ערעור על “ההיסטוריה של 48' “; השמאל הישראלי מעכל את העובדה שישראל שיתפה פעולה עם האימפריאליזם (אנגליה וצרפת) נגד המצרים (סואץ); האמנות היא עיסוק של מיעוט חובבני בעיקרו; ביקורת האמנות המודרנית (גרינברג ורוזנברג האמריקאים) הנהּ שמועה רחוקה: המודרניזם של מרסל דושאן הצרפתי אינו מובן לאשורו; “צקפר” (ציור) של אריה ארוך; האצ”ל והלח”י מתקשים להפיץ את ההיסטוריה הכתובה שלהם: “לוחמי חירות ישראל” של נתן ילין־מור יראה אור רק ב־1974: “פנים חדשות במראה” של יעל דיין מתורגם לעברית; “הדיבור הכנעני” רוחש אבל מתקשה ממש להתחיות; הקיפוח העדתי מובנה, כמעט מוחלט: ישראל הצעירה ממשיכה “לזכור את עצמה” באמצעות תערוכות ואירועים נוסח “תערוכת העשור”; גווע הניסיון של אינטליגנציה יהודית מצרית ויהודית עיראקית לקיים בישראל פורום פוליטי עצמאי, באמצעות מעין עיתונות משלהן: הנציגים הכמעט־רשמיים של האמנות הישראלית: ראובן רובין, נחום גוטמן; רואה אור “צלע” של רטוש; הממשלה מחליטה על הקמת כרמיאל; נוסדה תנועת “המשטר החדש” (נגד השחיתות המפלגתית) של שמואל תמיר וישעיהו ליבוביץ‘; “עין כמונים” של אפרים קישון (סאטירה אנטי בן־גוריוניסטית) נדחית על ידי “הקאמרי” ו“הבימה”; פולמוס “מיהו יהודי?”; מתגבשת קבוצת “מן היסוד”: אינטלקטואלים נגד הסתאבות מפא"י, מפלגת השלטון, בעקבות פרשת־לבון; חידוש עיתונאי: מוסף סוף השבוע של “הארץ”, בעריכת נתן דונביץ’; העיתונות המפלגתית מתחילה לגווע: החידון כספורט לאומי (שמואל רוזן); נולד הגל הקל של “קול ישראל”; רואה אור הגיליון הראשון של “עכשיו”, כתב עת לשירה, לספרות ולביקורת: כינוס “האדמות והפליטים” בחיפה; הממסד מזמין “אופנת לבוש ישראלית”; מהומות ואדי סאליב; האינטלקטואל הערבי נקרא “משכיל”, והמנהיג הערבי נקרא “נכבד”; המחזה “הבט אחורה בזעם” של ג’ון אוסבורן ב“הבימה”; אויב הציונות, האדמו“ר מסאטמר, מבקר בישראל; “אהבת תפוח הזהב”: ספר שירה ראשון של דליה רביקוביץ'; “העולם הזה” כאלטרנטיווה יחידה לתקשורת הלאומית; פרשת “אל ארד”: ניסיון הגדרה עצמית של ערבים ישראלים; המודרניזם האמריקאי (רוברט ראושנברג) מגיע לישראל כשמועה; סדרת הרדיו “פול טמפל” (בלש) היתה ללהיט ממכר: פרשת יוסל’ה שומאכר: בדלנות חרדית מול החוק הישראלי; “סיכום ביניים” של דוד אבידן; “מנהל הבית” של הרולד פינטר ב”הקאמרי“; ההופעה הפולמוסית הפומבית של ישעיהו ליבוביץ'; תשדירים מסחריים ראשונים ב”קול ישראל“; המושג “ביטניק” מתאזרח (כשלילה); “אתגר”, כתב עת פוליטי של ילין־מור מתחיל להופיע; ישראל הרשמית מתנערת מהסרט “חולות לוהטים”; פרסומים ראשונים בעיתונות הבין־לאומית על הכור בדימונה; תערוכה ראשונה של יגאל תומרקין בישראל; “ארבעה־עשר שירים” של ישראל פנקס; ניסיונות להקים מועצת עיתונות, לנסח חוקי עיתונות, ולחוקק חוק דיבה חדש; “השואה” נעשית מכשיר תעמולתי מחוסר עידונים; להקה חדשה: “התרנגולים”; רואה אור “רעם” של אבות ישורון; “בגדי המלך” של נסים אלוני ב“הבימה”; ברוך קורצוייל מתפטר מנשיאות הסנט של אוני' בר אילן: מחאה על השתלטות המפד“ל על האוניברסיטה; השפה הישראלית ספוגת בוז ל”ערבי“; ראשיתה של אינטליגנציה רדיקלית בתחום האמנויות: נתן זך (שירה), יגאל תומרקין (אמנות), שרון והקר (ארכיטקטורה), עמוס קינן (עיתונות פוליטית); חיים גמזו “אפיפיור תרבות” מקומי: ראה אור “ברקיע החמישי” של רחל איתן; שתיים וחצי גלריות מסחריות פעילות בת”א; משה דיין מצטייר כ“הישראלי”; דן בן־אמוץ מצטייר כ“הצבר”; הציירת לאה ניקל חוזרת מפריז; פולמוס מתמשך בעניין חוק הצנזורה והפעלתו; “הריאליזם החברתי” (מגמה אמנותית פועלית) הולך ונמוג; אורי זהר מבצבץ. מסתמן תהליך החילון הישראלי; תנועה לקראת ביטול הממשל הצבאי; האמריקניזציה מואצת; הוקעת הגלות עדיין בעיצומה; מחר יראה אור “עשן” של אהרון אפלפלד: שארית הפליטה זוכה לסופר ישראלי מודרני משלה, ומוצגת בפני הישראלי כ“נושא חוקי”; כמעט ואין אספני אמנות ממשיים; המיתולוגיה של “אסכולת פריז היהודית” מוזנת היטב: הממסד שופט את האוונגארד על פי נזקו למאמץ הלאומי; “התרבות” שוכנת בעיתון “הארץ”; בן גוריון בשיא כוחו הפרלמנטרי: בעוד כשנתיים תתחיל נפילתו: הכמיהה לארכיאולוגיה כסוג של דת חדשה, רשימה חלקית (מוטה לתרבות ולתקשורת). אירועים במרחב הציבורי של רפי לביא הצעיר. אז מה, רפי לביא צייר את (או בהשפעת) כל הדברים והאירועים האלה?!

גודאר? גודאר. מה עושים עם רשימת המכולת הזו שסביב שנת 1960 שלעיל? ברור (לי) שלביא הושפע מהשפלת זריצקי בידי בן־גוריון וטדי קולק (“תערוכת העשור”). זריצקי לא נאבק, לפחות לא ממש. בן־גוריון הוריד את הציור שלו, וזריצקי השתבלל בתוך קהילת האמנות המקומית. לביא הצעיר הבין שהוא משתייר לקהילה מוכה. זה התבטא לפחות בפוליטיקת האמנות שלו כמבוגר: הוא הפעיל כוח, פגע (מילולית) באמנים מבוגרים, ואף בבני דורו. טכניקות של עסקני מפא“י לא היו זרות לו. הדבר התבטא ב”כיבוש" תערוכות של אגודת האמנים, במאבקים סביב “תערוכות הסתיו”, בנוסח האחיד שכמעט השתלט על המדרשה למורים לאמנות. מי זוכר את זה. זוכרים, בטוח שזוכרים, הרי לא כולם מתו, אבל זה קטן מול היצירה עצמה של לביא. קשה (לי) לשחזר במדויק את תהליך ההתקבלות שלו בראשית שנות ה־60‘. לא היה כאן פורום־מקבל ממשי. זריצקי, שטרייכמן וסטמצקי היו פורום־מקבל (מעניק לגיטימציה) מבוהל, מפוטפט, רגיש, אנין, מחוסר תקנון וקנטרני. הכול גם יחד. הפורום הזה קיבל את לביא גם על פי הסכם־עודפים ושריון, בנוסח המפלגתי הקמעונאי שרווח אז. מוטב שלביא יהיה אתנו באוהל, מאשר יישאר בחוץ, וישתין עלינו משם. אך היה גם פורום־מקבל צעיר, סעור, צמא דעת, ולא חסר כוח, שאהד, קיבל, סימפט או ממש תמך בלביא: יונה פישר, יגאל תומרקין, יואב בראל, רן שחורי, אם לציין אחדים, ואתם ולאחריהם גלריה “אנגל” (ברטה אורדנג), משה גרשוני, גלריה “גורדון” (שעיה יריב), קבוצת “עשר פלוס”, המדרשה לאמנות (כמעין מאחז־חיים), יאיר גרבוז, מיכל נאמן, שרה ברייטברג־סמל (מוזיאון ת"א), מאיר אהרונסון (מוזיאון ר"ג לאמנות), גלריה “גבעון”, דור גינתון, איתמר לוי, המשורר מאיר ויזלטיר, יעקב דורצ’ין, אמיר מנדל, המשורר הרולד שימל, אריאלה אזולאי (גלריה “בוגרשוב”), ד"ר חנוך רון, אם לציין רק אחדים. כבר בשנות ה־60’ הראשונות “היה לו” את יחיאל שמי, משה קופפרמן, אביבה אורי, אריה ארוך. הוא לא היה לבד. תומרקין (כ“דמות אמן”) היה השראה ארוכת ימים. תומרקין המתערב בחברה עצמה, או לפחות בתקשורת. בסך הכול, ההתקבלות של לביא היתה מהירה, ותוך כעשור הוא עצמו נעשה פורום־מקבל. במבט לאחור: הטקסטים נגד רפי לביא היו חלושים למדי, ונימתם הפנימית היתה ריאקציונרית מובהקת. אם כי, יש לומר, חלק מהטקסטים האלה נראו בזמנם תקיפים למדי, חוסמים, ואף אלימים. הטקסטים של זריצקי בעד לביא אף הם היו חלושים: מלמול על “טפטוף”, תנועות יד רחבות וקצרות (תוך הדיבור של זריצקי), משהו על “מוזיקליות”, על “שובבות” (ממזריות). זה מה שאני שמעתי על לביא מזריצקי. לביא היה אז במצב של: כל דבר מודרני תומך בי מעצמו, ממילא. גודאר? אתה מוצא זיקה בין הציור שלי לקולנוע של גודאר? אז גודאר. והשירה של אלן גינסברג? גינסברג. כמעט הכול נאסף בשביל לבטן את ההתקבלות של לביא (כמודרניסט מנומק). גודאר? גודאר. קשה להאמין מה הלך פה אז בעניינים האלה.

היינו גננים שלו. אני, ברוך השם, מכיר לפחות דואג אחד לרפי לביא של מחר, ללביא של בעוד דור וחצי: האמנות המודרנית הבין־לאומית. היא כבר תדאג למקומי הזה, לביא. כי היא איכשהו כבר ניכסה אותו. היא דואגת לעצמה יפה, ובמסגרת הדאגה הזו היא דואגת גם לפרובינציות, גם דאגה עקרונית וגם דאגה מעט טיפולית, ותמיד אגבית: אם כבר דואגים לאנתוני קארו האנגלי, דואגים גם ליחיאל שמי הישראלי, באמצעות הדיון הנמשך בקארו, באמצעות תערוכות קארו, ובעיקר באמצעות פרשנות חדשה, חיה, מתחייה, מייצרת הקשרים ומשמעות בני הזמן הבא. אחרת גם קארו ייעלם לו, חסר פשר. העודף מהדאגה לקארו יגיע לישראל בשביל יחיאל שמי, וישמור עליו פחות או יותר חי. העודף מהדאגה לטוומבלי האמריקאי יגיע לישראל בשביל רפי לביא. לפרשנות החדשה לקארו תהיה זיקה עקיפה ליחיאל שמי, שהרי ראשיתם בשנות ה־50' היתה ראשית מודרניסטית קרובה. כל חיינו הטובים עם רפי לביא, באמת ובתמים חיים טובים, חיים שיש בהם שפע והפתעות, היינו, אמנים־חברים, אוצרים ומבקרים, מאומצים כשריר־ירך לנסח את פשר היצירה של לביא, להבטיח את העברת הפשר לזולת. היינו גננים של יצירת לביא. האירוע הגדול האחרון, לפי שעה, בעניין לביא, היה תערוכתו במוזיאון ישראל: “זה לא צבר, זה גרניום”, 2003, באצירת שרית שפירא. בהמשך אדון בטקסט של שפירא, היוצר ללביא מרחב בין־לאומי מובהק, כלומר לא ישראלי בלבד, או בעיקר, ועדיין לא לוכד אותו.

קוראת קורא יקרה יקר. ושוב: בשביל מה כל המאמץ הזה? בשביל מה לכתוב פעם נוספת על רפי לביא, יאיר גרבוז או דוד אבידן? הרי אין בכוונתי לכתוב למומרים־ממילא, כלומר לנאמני לביא או אבידן, נאמנותם ידועה, ועל פי דרכם מנומקת. ובכן? כוונתי, כאמור, להביא את האמנים לביא, גרבוז ואבידן באמצעות ספר זה ל“קבר ישראל”, כלומר לתודעה הכלל ישראלית. כאמנים, על שום אמנותם. להביאם, כל אחד לחוד, לידיעת ישראלי אדיש להם ולמפעלם, ואולי אף ממש נוכרי להם. להביאם לא בעזרת חנופה לישראלי. לא סתם לחבב אותם עליו. לא להסוות את קיצוניותם או את בדלנותם. לא להביאם תוך פיברוק מכנה משותף בינם לבין הישראלי. להביאם כמות שהם: אוונגארד מקומי. ובעניין רפי לביא: קלאסיקה מקומית. זו יומרה גדולה. זהו מסע שכישלונו בראשו, ייאוש מדעת.

לא ביום חגם בלבד. במשך כעשרים שנה הייתי מעורב בעריכת ירחונים, שבועונים ועיתונים יומיים: “מושג”, “מוניטין”, “כספים”, “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, “גלובס”, “שישי/ גלובס” – והתאמצתי שלביא או אבידן יהיו חלק בלתי נפרד מהעיתון. בלתי נפרד כפשוטו. לא “אמנות” או “שירה” ביום חגן בלבד, או בתוככי המוספים הספרותיים בלבד, אלא חלק טבעי של החוויה הישראלית, כפי שהיא מתבטאת בתקשורת הרגילה. רגיל, באופן רגיל, כרגיל, להרגיל. וכך ולכן, משה גרשוני, מוטי מזרחי, מיכל נאמן, יחיאל שמי, מיכאל סגן־כהן, מיכאל דרוקס, אריה ארוך, דליח רביקוביץ‘, נתן זך, יוסף מונדי, מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, אורי ברנשטיין, מקסים גילן, יאיר גרבוז, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, מיכל היימן, אם לא למנות את כולם – היו חלק בלתי נפרד מהעיתון, וחלקם הוצגו כ“אמנות שהיא כמעט כרוניקה” על שערים של מוספי שבת. השירה נכחה מאוד ב“שישי/ גלובס”, ולאו דווקא כטורי שירה. לא מגיע לי גן עדן בשביל זה. חשבתי ש“השירה”, כלומר המשוררים, יועילו מאוד לקורא, לעיתון, לשיח בין הקורא והעיתון, לשפה, לבירור ערכים. יועילו גם במובן הפשוט של: מעניין, יותר מעניין. ויועילו לעצמם. נתן זך בתוך הכרוניקה והכתיבה הפוליטית. דליה רביקוביץ’ כמבקרת טלוויזיה. מיכל נאמן כמבקרת ספרים. מיכאל סגן־כהן כמשוטט־מצייר. הדיוקנאות הרשומים של מנשה קדישמן לצד הדיוקנאות המצולמים. יומני מסע של תומרקין. גם לרגע אחד לא הייתי נאיווי: ידעתי שאפילו “הריאליזם הסוציאליסטי”, של שנות ה־50', לא ממש הגיע לעומקו לרבבות הפועלים בישראל, ועיקר חייו נתחמו כ“אמנות”. אבל קיוויתי שמשהו בכל זאת יזוז קצת.

מנושל או לא. נחזור לעוז אלמוג: הוא לא כלל את רפי לביא ב“הצבר – דיוקן”, והנה שרה ברייטברג־סמל הבינה (מיינה) את לביא גם בהקשר “הצבר המנושל” (“דלות החומר”, מוזיאון תל אביב, 86'). אז? “הצבר” (בה"א הידיעה) של האמנות הישראלית כלל אינו מופיע בדיון הסוציולוגי על “הצבר”. ברייטברג־סמל איזנה את “לביא” עם “תל אביב”, והנה “תל אביב” זו מחוץ לדיון של אלמוג ב“הצבר”. מפתיע? לא אותי. על טיב הגדרתה (הממיינת) של ברייטברג־סמל את רפי לביא, ראו בהמשך. למה לא מפתיע? כי “הסוציולוגיה הישראלית” לא שמעה על “האמנות הישראלית”. ומאידך־גיסא טעות מרה לכווץ את היצירה של לביא לעסקי “הצבר”, מנושל או לא. טעות למיין אותו על פי שיטת המיון של המדינה, שהבחינה בין צברים ללא צברים: לביא לא שלוחה של המדינה.

אי הנכונות להתמיין. עזבו את “הצבר”. הנה אלמנטים נוכחים ונסתרים ביצירת לביא: האתי והאסתטי (המרה וחליפין): פורקן מיני: מוות: כאוס: דילול הפראזה; האב־טיפוס הדימויי; שעשוע כשלעצמו (הומור): מודרניזם כשלעצמו; אוטומטיות; אינטואיציה; העדר אסטרטגיה; עימות מזרח ומערב; דחפי העימות (הנגדה) כסוג של ישראליות; מקאבריות; “סתמיות” כערך; המיצוי המהיר של הציור; החומרים (דיקט, פוסטרים); “הטעם האישי שלי הוא הקובע” (גם כהתרסה); אשליה של מובנות; סוגסטיוויות; “געגועים לאירופה”; הכרזה (הפוסטר) כממצא ארכיאולוגי קרוב; “מצב” ולא “מוצר מוגמר”; חוסר היררכיה; מוזיקה (מוזיקליות); רגע הציור הקצר והאלים, האיבחה; הרישום המסמן “רישום”; ההבחנה בין ראייה לדיבור; לא “מופשט” ולא “פיגורטיווי”; אינפנטיליות־לכאורה כאמצעי; הכתב כאלמנט חזותי: תחושת המיעוט, הגטו שבתוך העיר הגדולה (ת"א) והחופשייה לכאורה. ואי נכונות להתמיין. וההפקה. איזו הפקה? לביא גם מפיק ציור, במובן שדוד אבידן גם הפיק שירה. זה בקנה, צריך ואפשר לירות את זה החוצה. זה כמעט תמיד שומר לפחות על סף איכות, כלומר זה כמעט תמיד ברמה הלביאית או האבידנית. אפשר להדפיס או להציג: איש לא יבחין שזה “הפקה”. או כמעט איש. האנשים הרי כל כך עייפים. מותר להפיק. לא תמיד צריך השראות גדולות או עמוקות. זה בכף יד.

גם פוליטיקאי. מדוע לביא לא מחה בקול גדול נגד “לביא והצבר המנושל”? כי לביא גם פוליטיקאי. כי לביא גם מבין משהו בתקשורת. אז? יותר טוב “צבר מנושל” ממה שהיה עד אז. מה גם שברייטברג־סמל היתה אז פונקציונרית מרכזית במוזיאון ת“א. ומדוע הסיפור (התיאוריה) של “דלות החומר” החזיק מעמד כל כך הרבה שנים? בגלל דלות החומר של הביקורת המקומית. נחזור לכך בהמשך. ובכן, האמנות הישראלית המודרנית גורשה כליל מההיסטוריה הפוליטית והחברתית של ישראל המודרנית. לביא מחוץ לסוציולוגיה (עוז אלמוג). דוד אבידן מחוץ לשמאל. גם “הוא הלך בשדות” (תומרקין) מחוץ לדיון ב”הצבר" הנ"ל.

בשבח הפרובינציה. אז איפה הוא? רפי לביא בתל אביב. בתנאי אחד: בתנאי שהיא פרובינציה מודעת. פרובינציה, כולל שבחי הפרובינציה, משוקעים ביצירה של לביא, ונפלטים ממנה כמו אדי רכב ציבורי. קרתנות מודעת. קרתנות שיחסיה עם העולם הגדול אינם בולמוסיים. יחסים של בחירות מנומקות, זהירות. כמעט כל מה שהתגלה ברפי לביא, והיה לו זיקה ל“נעשה בעולם”, היה בו, בלביא, כבר קודם לכן. “אמנות ענייה”? שימוש בדיקט, ברפרודוקציות, בכרזות? בשעה ש“אמנות ענייה” נבטה בעולם הגדול (איטליה), היא נבטה מאליה אצל רפי לביא. מאליה. אותנטיות מלאה. גם כתגובה אותנטית ל“ציור המכובד” של דור המייסדים (זריצקי, שטרייכמן, סטמצקי). גם כתגובה לפאתוס ששלט אז בישראל. גם כתגובה לאמנות כ“חפץ מקודש”. גם כניסיון לחלץ מהחולין היום־יומי את הקדושה שבו. ונבטה גם כתכונה של פרובינציה (על פי לביא). עוז אלמוג היה יכול להשעין את “הצבר” שלו על “הפרובינציה” של לביא, ושל יאיר גרבוז, או על “הוא הלך בשדות” של יגאל תומרקין. אבל לא. “הפרובינציה”, לדעתי, מתבטאת גם בכך שלביא, לאורך השנים, התנגד לייחס לעצמו “אסטרטגיה”, כולל התכתבות שיטתית ומודעת עם מגמות אמנות עולמיות. “זה הכול היה והנו אינטואיטיווי לגמרי… שומדבר ביחס למה שקורה בחוץ, בעולם” – רפי לביא בשיחה אתי, בסוף שנות ה־80', במהלך שיחות לקראת “ספר לביא”. דורון סבג היה אמור להיות המו"ל של הספר, מאיר אהרונסון היה אמור להפיק אותו ולארח תערוכה של לביא (במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית) במקביל לספר, ומיכל היימן החלה לצלם את הספר. זה לא יצא. התמסמס מעצמו.

לא להיקבר חיים. בעוד חמישים שנה יהיה פה סדר, ובשבת שטופת שמש תצא משפחה לביקור ב“מוזיאון רפי לביא”. בינתיים, עד אז, נסתפק (כאירוע) בתערוכה רטרוספקטיווית (2003) של לביא במוזיאון ישראל, ירושלים, כולל קטלוג. הפקדנו בידי שרית שפירא, אוצרת ומבקרת, את הזכות להאיר את עינינו בכל הנוגע ליצירת לביא כשלעצמה, ולמקומה בהיסטוריה של האמנות הישראלית ובתודעתנו. שפירא, גם לאחר מעשה, מועמדת סבירה לכך. היא פרי המקום הישראלי הזה. היא דוברת ישראלית. היא גם אישיות פרטית וגם סוכנת של “דיבור ישראלי על אמנות”, המתאמץ שלא להיקבר חיים תחת עקת המקומיות. הישראלית שלה חפה משירה, מספרות, מלשון הקודש, מעגה, מפרטיות. כך כותבים כאן לא מעט מבקרים ואוצרים: שפה טכנית. ולשונה של שפירא מעט לולאתית. הדיון שלה ברפי לביא כמו מופנה לפורום בין־לאומי שבו חברים גם מעט ישראלים: רפי לביא על פי ג’ונס, ריימן וראושנברג האמריקאים, או טאפייז הספרדי.

רפי לביא: “כתם רבין”, 1995

“כתם רבין”. רפי לביא, קלאסיקה מקומית, נפרט, אם לא נמרט, בידי שפירא לפרטיו, עד ש“השלם” חומק מאתנו. מהו הדבר שעשה בעינינו את יצירת לביא כה נחשקת, כה מעוררת, כה חידתית וגלויה כאחת, כה עמוקה וכה פשוטה? שפירא לא עונה על כך במדויק. ואיני מכיר איש מבינינו שהיה עונה על כך במדויק. והנה תערוכת לביא, קלאסיקה מקומית, עוררה גם היסטריה בינונית, לא ממש צפויה. כותרת המאמר, “קצת שקט, בבקשה”, הנה גם דברים של נתן זך וגם ציטוטם המופיע בציור של אביבה אורי: “שקט בבקשה”, רישום של כיסא. הרישום נמצא באוסף שלי. פרופ' מרדכי עומר בחר בו לשער קטלוג “הנעדר הנוכח” 91‘. גם “קאמל טיים”, שהודפס כשער תערוכת דוד ריב במוזיאון ת"א 94’, נמצא ברשותי. אני, אני, אני, שלי, שלי, שלי. אני מתמחה באיתור האב־טיפוס של אמנים מקומיים מודרניים. אמנים שמעניינים אותי כאמנים או כטיפוס. מתמחה באיתור הדימוי המייצג האחד שלהם. בדימוי שהבחירה בו לשער הקטלוג כמעט אוטומטית. אם אתם מתכננים תערוכת דיוקנאות של קדישמן: “מונדי” של קדישמן ברשותי. אמנם את הדימוי של רפי לביא אני מכיר מנעוריי, אבל אתקשה לבחור ב“דימוי אחד” שלו. מדוע? כי הלביא מסתתר. ובכל זאת? הייתי בוחר ב“כתם רבין” שלו, שהוצג בגלריה גבעון, ת"א. כי הוא מכיל את הפרטי והפומבי של לביא. צריך לראות, כי קשה לתאר, להסביר. (ראו תמונה לעיל¹).

משפחה מהפועל המזרחי. התחנכתי גם על פי לביא. מי שקרא את סדרת המאמרים שפירסמתי במאי 2003, במוסף “ספרים” של עיתון “הארץ”, על היצירה של ליליאן קלאפיש, מרדכי ארדון, רפי לביא ואריה ארוך, אגב תערוכותיהם הגדולות במוזיאון ישראל ובמוזיאון ת“א – ודאי הבחין בנימה האישית שבסדרה. אני מספר בה גם על האוסף המשפחתי שלנו, ועל עצמי בבית הוריי. קלאפיש, ארוך, ארדון ולביא קרובים מכדי שאנקוט כלפיהם לשון מרוחקת, כאילו הם “נושא”. מבחינתי ועבורי הם “אמנות” שהיא “חיים”. הרי רפי לביא לימד אותי לראות. הסדרה (ב“הארץ”) הוזמנה גם על שום שהיא אישית. כי קרוב אליך הדבר. היום כמעט ואין לי עניין ברשימות מדעיות, צוננות. ארבעים שנה אתקוטט בדור הזה מכדי להיות צונן. ונתן זך ואביבה אורי קרובים לרפי לביא כיוון שכולם בסביבה. לביא מעיד שאביבה אורי ואריה ארוך, ולא המופשט הלירי (זריצקי, שטרייכמן, סטמצקי), היו השראתו כאמן צעיר. ויש לכך הוכחות ציוריות (עצם מלאכת הציור) ומנטליות (עצם החירות). לפעמים יש בעיות עם לביא: הנה פעם שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם זה שאריה ארוך (השראתו) היה רוב חייו הבוגרים איש משרד החוץ, כלומר צייתן פוליטי. “עזוב משרד החוץ”, ענה לביא, “תביט בציור שלו”. עזוב משרד החוץ. גם ציור מתחילת שנות ה–60‘, שבו רפי לביא נפרד מהמופשט הלירי, מעין פלטת צבעים מלבנית מדורגת, חומריית, מזמינה מישוש, פלטה מופשט לירית, נמצאת אצלי. וגם “ילד ושמש” 59’, אחד הראשונים של לביא. והפרפרזה של לביא על “אוטובוס בהרים” של אריה ארוך, הושאלה על ידינו לתערוכה זו במוזיאון ישראל. הוריי, נחמה ואשר רוזנבלום, היו בין הקונים הראשונים, הספורים, של רפי לביא הצעיר. קנייה בכסף. ובכן, התחנכתי כנער גם על פי רפי לביא. מסביב בוז ללביא, והנה, צא וראה, “משפחה מהפועל המזרחי” אוספת אותו, עבודה, שתי עבודות, שמונה עבודות, רישומים, שמנים, ומציגה אותן ליד זאדקין, פורטינרי, לסר אורי, אנטוקולסקי, כ”כוח טבע ישראלי“, כמסמך חוקי מייצג של המקום הישראלי הזה. הרי היה מאבק על אופיו של המקום הזה. הרי המאבק התפרס על רוב תחומי החיים. הרי היהודית נהדפה מפני הישראלית. הרי גם לשומר הצעיר וגם לבית”ר היה “אדם ישראלי חדש” משלהן. הרי ל“שלילת הגולה” היתה כאן משטרה משלה: משטרת שלילת הגולה. הרי יצחק דנציגר ויחיאל שמי הציבו פיסול חוצות (אנדרטאות) גם בשביל לכבוש את פני הארץ, ולהדיח את קבר השיח'. הרי גם אמנים מעולים פעלו כאן בשירות הציונות. ואספנו את רפי לביא גם מתוך אהבה וגם מתוך חרדה לפני המקום הישראלי החדש הזה. אמנות כמסמך, כעדות, כניווט, כאמצעי פיענוח. וכקול קורא. זה לא היה פשוט להזדהות עם לביא: אנשים צחקו עלינו. גם אנשים שלכאורה לביא היה אמור לייצג את ערכיהם. גם אנשי אמנות מובהקים כד"ר חיים גמזו. אני חוזר על עצמי: בעוד 50 שנה יהיה כאן מוזיאון רפי לביא.

הקרב עדיין בעיצומו. כנער גיששתי דרך לישראליות סגולתית גם באמצעות חיישן לביא. מתחת לכר בישיבה החזקתי את “ברזים ערופי שפתיים” של אבידן. ופעם, כשהייתי נער, נסעתי מהישיבה לגלריה של אורדנג ואנגל, ירושלים, בשביל לראות עבודות של רפי, והתפתחה בינינו שיחה קצרה, והנה הוא צחק עלי (על טעמי), אבל לא גיליתי לו שמעל המראה באמבטיה שלנו תולה ציור שלו. שיצחק כמה שהוא רוצה, אבל לי יש יתרון גדול עליו: אני גם יודע מה זה “שולחן ערוך” וגם מה זה רפי לביא. מדוע הכותרת “קצת שקט, בבקשה”? כי תערוכה רטרוספקטיווית זו של לביא במוזיאון ישראל עוררה מעט היסטריה בקרב שוחרי המודרניזם המקומי, על סוקרי התערוכות ועל המתפלמסים שביניהם. כאילו לא היו מוכנים לתערוכה. כאילו 40 שנות רפי לביא לא עשו אותו ערך מסוכם, בטוח. כאילו הקרב על המודרניזם המקומי עדיין בעיצומו. כאילו התערוכה הקדימה את זמנה והפתיעה אותנו: אנחנו עדיין לא ערוכים לה, עדיין חסר לנו הטקסט הנכון, אנחנו עדיין המומים, והצינה הראויה ממנו והלאה. צינה של בני תרבות הבוטחים בערכיהם המיוצגים על ידי רפי לביא, יאיר גרבוז, דוד אבידן, חנוך לוין. צינה של מי שנכון לדבר על אמן מקומי חי כמונחים של גדולה.

לזמנה ולא לדורות. גם טקסט הקטלוג של שרית שפירא, אוצרת התערוכה, אינו ממתן את התחושה שלפנינו היסטריה. כמעט את הכול גייסה שרית שפירא לקמפיין רפי לביא, עד שנדמה שלביא הנו חלק מפרויקט הנאורות המערבי, ולא אמן מקומי מעולה, המדבר ממקומו לכל מקום, ומזמנו לכל זמן וכו'. ארבע שנות חיים הקדישה לרפי לביא, ועדיין אין הוא שבוי בידיה, או לפחות לא כל רוחו שבויה בידיה. ניסיונה של שפירא להעניק ליצירת לביא מלאות שנשללה ממנו על ידי פרשנים קודמים לה אמנם מובן ומתבקש, אך אינו מצדיק מאמץ מפרך כשלה. מה גם שהפרשנות “הצברית” שקדמה לה ממילא נראתה כפרשנות לזמנה, ולא לדורות. פרשנות קלה, מוגבלת, טקטית, נוחה לשיווק. “לזמנה ולא לדורות”? כלל בפסיקה היהודית. גם כך, מפעלה של שרית שפירא מיוחד ומבורך.

“אני אוהב אותו”. מדוע תערוכה זו גרמה להיפרפראזיה, כלומר, לדיבור־יתר (פתולוגי)? מדוע אחדים שנודעו עד כה כעמי־ארצות התייצבו גועים נוכח התערוכה: “אני אוהב את רפי לביא”? מדוע סוקרי תערוכות בעיתונות ובכתבי עת, לא ייצבו מבט צונן ובוטח ב“ערך” (רפי לביא), אלא הגדילו מליצות, דיברו עליו תוך שהם מגנים את ארדון ואת המסתייגים מגדולת רפי לביא? אגב, אין דוד אבידן בדיון של שפירא. ואם יש, אתי תלון תלונתי. והרי תת־ההכרה באמת נפתח כמניפה, כשאבידן מזה ורפי מזה אוחזים כל אחד בקצה אחר שלה, ופוסעים לאחור עד שהמניפה נמתחת למגילה, שהיא מגילת חיינו המודרניסטיים בת"א.

התחילו לדבר על אמנות. “קצת שקט, בבקשה”: במשך עשרות שנים לא דיברנו על אמנות אלא במושגים שאולים מהספרות ומהתיאטרון. ראו המשורר עזרא זוסמן על אביגדור סטמצקי. לא היתה לנו שפה לציור. והנה, עכשיו הדיבור על לביא בולומוסי, ביקורתי ז’אנרי, נגוע בהיסטריה. לא היתה לנו שפה לציור, עד שבאו במחצית שנות ה־60' יואב בר־אל, רן שחורי, יונה פישר, וכן מיכאל סגן־כהן הצעיר, ונפתח דיבור על אמנות במושגי האמנות עצמה, ובאמצעיה. אבל דיבור בישראלית. גם יונה פישר ושרית שפירא כותבים ישראלית: השראת שפה מוגבלת, השריית שפה קצרה מדי. דלות המרינדה. וגם אז, כ“שהתחילו לדבר על אמנות”, רפי לביא חסם את הדיבור על היצירה שלו, ולא נמנע מהלצות, מהעמדות פנים ומקינטורים, ופיתח סלנג (“שמירצ’יקים”, “בונקעלעך”) ביחס לאמנות שלו. סלנג לשעתו, לא לדורות. הסלנג של רפי יבש והוביש. “חרא יבש”. הצהרות אהבה לציור של לביא, שהיו “נוהל התייצבות לימין המודרניזם”, נעשו מיותרות. את מי זה מעניין שהיום אתה “אוהב”: היית צריך לאהוב כבר לפני שלושים שנה, אוהב מאוחר ופתטי שכמותך.

פופ־ארט פלסטיני. ומה נשמע בבית? אצלנו בבית, גם כשהחזיקו כבר 12 יצירות של לביא, חסכו בדיבור עליו. הוא היה בעינינו חיישן מודרניסטי, הפועל בחברת הגירה מחוסרת שפה, תחת ממשל מוחק ניואנסים, והוא, בדרכו, מצביע על קשר מכמיר לב למקום, על אינדיווידואליות נכבשת תחת קולקטיב, על היפוכו של “הצבר” המתכוני, על תחביר ודקדוק פרטיים מעוררי לב ודמיון, על מוזיקליות גבוהה, על?ש שעשוע משובח. אפילו את “הפופ־ארט הפלסטיני” שלו חיבבנו.

לביא, כרוב האדם. לכתוב על לביא על פי לביא עצמו? לביא ? חלוש ביחס לעצמו. כמעט עד עוין. כאמור, ב־90' ישבתי אתו על הספר. ישבנו יחד כשלושים שעות מוקלטות. תוך השיחות למדתי מה שממילא ידעתי: לביא אינו העד המעולה ביחס ללביא. הוא מתעתע, משנה גרסאות, לעתים כאילו גלוי לב אך עמום. תציע לו שהוא “אנחנו”, הוא יתעוות מכעס פנימי. תציע לו שהוא “אחר”, והוא יגלה לך שלבו?וי מאז ומתמיד גם לדברי תורה. תציע לו שהוא “ישראלי”, ואז הוא יביע את דעתו על עיזבון הפלמ“ח כרעה חולה. אבל, בשיחה טובה,?צליח למסמר את העובדה־תחושה שגם היום הוא (בפועל) אמן של שנות ה־60‘. אז, ב־90’, לביא גילה עוינות ממשית ל”תיאוריה". והנה, הטקסט של שרית שפירא כולו “תיאוריה”, ולביא אמר לי שהוא מאוד מרוצה משפירא וכו'. אין זאת אלא שלביא, כרוב האדם, מעט מרוצה ממי שמאוד מרוצה ממנו.

“וזו גדולתו בעיניי”. עד היום, רוב הטקסטים המוזיאליים עליו היו בעיקרם “ישראליים”, והנה שפירא מציעה את “התרבות המודרניסטית?לה” כהקשרו. הישראליות מתרוששת ושרית שפירא, אוצרת תערוכת לביא, נבונה מכדי להשעין דיון ביצירת לביא על ערכים מתרוששים.?, ב־2003 תציג אותו כ“תמצית תל אביב”, כ“נציג הצבר”. לא שווה לקום מהמיטה בשביל זה. קשה לכתוב על ציור. מעטים מיוחדים מבינינו יודעים לכתוב על ציור, ובפרט על רפי לביא. אבל יאיר גרבוז יודע. המשוררים שכתבו על לביא, כתבו על עצמם. ורוב הכותבים על לביא, ? היו אנשי־אמת, אם רוחם היתה חופשייה, אולי היו אומרים: “רפי לביא מאשר את הערכים הפרטיים שלי, ומבטיח את הישרדותם, וזו גדולתו בעיניי”, ומסתפקים בכך.

להניף את לביא. שפירא משעינה את לביא על “העולם”, על תיאוריות של קראוס, בנימין, דושאן, פוקו, לאקאן, דלז וגואטרי, בין השאר, ועל דפוסי יצירה של טאפייז, ראושנברג, ג’ונס (“מעשה המיסוך”), בין השאר. כלומר, הטקסט של שפירא, ועיקר רוחו, אינם “עלינו”, אינם על ה“כאן שלנו”. זה על “עלינו” נשאף, רצוי לשפירא. הלוואי עלינו. אבל בכל זאת יש בזה משהו, כי זה היה יכול להיות, וכי בדיעבד, איך לומר, אפשר לקרוא את לביא לפי דושאן ופוקו, נגיד. אז עלינו לשבח. מי שאינו שולט עד תום בצרפתית, לעולם יחשוד בהבנתו את פוקו על פי תרגום. מי שלא ראה בעיניו עשרות יצירות של ראושנברג משנות ה־60', לעולם יחשוד ברפדודוקציות. רפי לביא גדל על רפרודוקציות. הטקסט של שפירא, שאינו מבקש להיות ידידותי לקורא, הנו לגמרי חוקי. הטקסט מכוון לקורא מתמחה ממש. רוב הצופים בתערוכת לביא אינם מתמחים ממש בתולדות התיאוריה של האמנות. ורוב הכותבים בישראל על אמנות אינם מתמצאים ממש בתולדות האמנות. רוב הכותבים חובבים נלהבים ואינם מסוגלים להעריך את טאפייז הספרדי, כפי שהוא מופיע כ“מקור” אצל שרית שפירא. תומרקין ראה טאפייז, וזה מורגש. לביא ראה טאפייז ברפרודוקציות, וזה מורגש. שרית שפירא השאירה את רפי לביא בתחום “האמנות”, וניסתה להניף את לביא אל מעבר למקום הישראלי הזה, להניף אותו מעבר לזריצקי, לארוך, לאביבה אורי, להניף אותו אל מודרנה כלל עולמית, להניף אותו ואגב כך להניף “אותנו”, את עולם האמנות המקומי. להתיק אותנו מקבר האחים המקומי אל קבר האחים המודרני הבין־לאומי.

“אילנה ורפי לביא”. שרית שפירא מתארת בפירוט רב תהליכים ומגמות ביצירת רפי לביא: עבודות מוקדמות, תגובה למודלים משפיעים, הרישום, הקולאז‘, הצבע, הפורמט, “הפתקים” (כגון “אילנה ורפי לביא”), שנות ה־60’, דימוי המנותק ממסומנו, הבית, האסוציאציה הפתוחה, הכתב, הדיקט, “כתם רבין”. בדרך כלל התיאור של שפירא עמלני, ובדרך כלל יש בו תועלת למבקש להתמצא בפרטים. ושפירא, שאינה מוותרת, עד ל“כד” של וואלאס סטיבנס היא מגיעה. אם כבר “כד” אז גם סטיבנס. לא הכול מסוגלים למסע מפרך כזה בין פרטים, ועל כך נודה לשרית שפירא.

מי הורג דוד? שפירא אינה עוסקת כאן ממש ב“פוליטיקה וציור”. אבל הזקנים שבינינו ישאלו: האם ככלות הכול, המודרניסט רפי לביא לא אישר, באמצעות הציור שלו, את המפעל הציוני בכללותו, תוך ביקורת מנופה בלבד? האם המודרניזם המקומי בכלל איים על שלמות הקונסנסוס מדוע אף דימוי (ציור) של רפי לביא, ויש לו כמה דימויים סקסיים ותקשורתיים (“דדו”, “1/4 מיליון” – כרזת הטוטו) לא נכלל במאגר הדימויים הכלל ישראלי? רפי לביא לא ביצע רצח־אב בשביל להחיות עצמו כמודרניסט. איש בהיסטוריה של האמנות הישראלית לא ביצע רצח־אב. לא היה בכך צורך. יונקים פה עד גיל ארבעים. לביא לא רצח את “האב זריצקי”. אין באמנות הישראלית “ציור לבן” נוסח רוברט ראושנברג המוחק ציור של דה־קונינג, בשביל לייצר לעצמו מרחב חיים מחוץ להשראת דה־קונינג. לביא וזריצקי חיו בנעימים זה לצד זה. מבחינת רפי לביא, זריצקי היה כעצם מין דוד. מי הורג דוד. אבל מדוע הוא לא הוציא להורג את יחיאל שמי, או את משה קופפרמן? כי הם בני דודים רעיוניים (כלליים) כאלה. מי הורג בן דוד רעיוני, ובפרט כשיש מקום ואוכל לכולם.

דוד פולוס: "פסל אלכסנדר זיד", בית שערים צילום: נתן אלפרט, לשכת העיתונות הממשלתית

מים היסטוריים. עכשיו אוגוסט 2004: בגליל מאוד נעים. בגליל יפה מאוד. הכול יפה מאוד. הנוף יפה מאוד. משוש תבל. הירוק יפה מאוד. הגבעות משתפלות יפה מאוד. ההרים יפים. אל יבנה הגליל. סכנין ניצחה קבוצה מגרוזיה. שלט הדרכים קורא לסכנין: סח’ינין. גם מסכנין הגליל יפה נוף משוש תבל. אם תוך שבועיים לא יירד גשם, יתחילו להזרים מהצינורות מים קנויים. יש מאבק מסחרי ופוליטי על מחיר המים. פעם הקימו פה יישובים סביב מפעלי מים. למשל את בית שערים. המים כאן היסטוריים ודרמטיים מהמים בת“א. הצימרים הטובים בעצם עולים כמו בית מלון סביר. צימר זה ביידיש. צימר לא היה נקלט בת”א. אני מתייר בגליל, אורח לרגע, גם בעקבות סבי הגדול, ב"מ רוזנבלום, שהיה מראשוני יסוד המעלה, הרבע האחרון של המאה ה־19. במאה שערים, שכונת ילדותי, שרו: “היזהרו ממים, היזהרו מאש, היזהרו מטבריינים, היזהרו מצפתיים”. שיר ביידיש עם מנגינה נחמדה. הגליל, מנקודת המבט הירושלמית, היה עולם לעצמו, לא ממש תקני. בגליל, בשכבר הימים, לא החשיבו עוף כבשר. אני רוצה לקנות כאן בית. הגליל יפה מאוד: הבית יפה מאוד. הלוואי ישפיעו עלי מיופיים. באתי לבלות בגליל, לא לומר עליו את האמת.

גופיפים עירומים. לא הייתי בבית הלל מאז מלחמת לבנון, 1982. הגדוד שלנו חנה אז שם, גדוד צמ“ה (ציוד מכני הנדסי), ואתו פלוגת אב”כ (לוחמה ביולוגית כימית). מדי פעם נכנסנו ללבנון. בית הלל הקסים אותי אז: מושב קטן מתעקל מקריית שמונה, בדרך לדן, לדפנה. בית הלל על שם הלל יפה, עסקן ציוני, חלוץ ורופא בימי העלייה השנייה. במלחמת השחרור המושב נפגע וננטש, וב־1950 נבנה מחדש. יש שם גם עתיקות: א־זוק א־תחתני, שרידי בנייה, חרסים מימי הביניים. לפני 22 שנה המקום נראה קטן יותר. או שאיני זוכר. היום הוא גם בית הארחה (צימרים). גיאוגרפית, בית הלל נמצא בנפת צפת. פעם צפת נקראה חורמה. עד חורמה: עד צפת. כלומר, מלחמה עד חורמה, עד הקצה הרחוק של המדינה (עד צפת). להחזיר מלחמה שערה: לא רק להרחיק את האויב משער עירנו, אלא לרדוף אותו עד שער עירו. האישה, שבחצר שלה אנחנו אוכלים ארוחת ערב, קוראת שירה באזכרות לשחר גנוסר ז“ל, בנו של יוסי גנוסר ז”ל, ומשם אנחנו מכירים. בקצה החצר שלה, בריכת שחייה קטנה. כלבים מתרוצצים על שפת הבריכה. הם מזכירים את הכלבים היצוקים בפסל של יעקב דורצ’ין, ליד הדיזנגוף סנטר, ת“א. עכשיו, לפני ראש השנה, הצפון חביב על חרדים לנפוש בו, ובלילה, בבית הלל, נראים חרדים מטיילים להם בטבע. אז, במלחמת לבנון, אחרי צהריים אחד יצאתי לכביש הראשי, זה המחבר את היישובים לקריית שמונה, ואישה כבת ארבעים וחמש נתנה לי טרמפ עד ת”א. היא לא התכוונה לנסוע לת"א. היא יצאה לכביש הראשי, כי היא היתה חנוקה. אחרי יומיים ראיתי אותה בבית קפה בקריית שמונה, והיא לא ענתה לשלום שלי. שירה, דניאלה ואני בבית הלל, כי אנחנו מחפשים בית בגליל. תשוקה לגליל היפה מאוד. אל יבנה הגליל. בנעוריי, בתנועת הנוער, חשבתי שזה: היי לבני הגליל. למה היי? כי היה אז הרבה היי. למשל? כיפאק־היי. בעברית הישנה “גליל” הוא מחוז, אזור גיאוגרפי, פלך, זה לא תקף בישראלית. בשבת האחרונה בבית הלל, במלחמת לבנון, יצאנו ברגל לטיול בסביבה, והנה בשולי אחד המושבים, בחורשה קטנה צפופה, ראינו נער ונערה רק לבנים לגופם. שני גופיפים כמעט עירומים. עצרנו במרחק מעט משתאים למראם, נסתרים מעיניהם. הנער בתחתונים אדומים קטנים (סליפ), והבחורה בחזייה ובתחתונים שחורים. הם הביטו יחד בעלון, מצחקקים, קצת מתגפפים, מביטים על עצמם, מצביעים זה על זו. התלבשו והלכו, וכשהגענו למקומם ראינו שזה עלון צבעוני של מבצע מכירות לבנים לצעירים ולצעירות.

מתחת לירוק היפה: נתונים. אוגוסט 2004: בגליל חיים 1,146 מיליון בני אדם, 17% מאוכלוסיית ישראל. כ־50% מהגליל התיישבות עירונית: טבריה, סכנין, צפת, עפולה, קריית שמונה. כמחצית מאוכלוסיית הגליל ערבים. שני שלישים מאוכלוסיית הגליל בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי בישראל: השכלה נמוכה, פרנסת דחק, משפחות מרובות ילדים. 22% מהמובטלים בישראל חיים בגליל. רוב היישובים הערביים בתחתית הסולם. לא רואים את זה מיד מבחוץ: הירוק הנהדר חוסם את הראייה, מטשטש פרטים. גם הכפר העני ביותר כאן “מצטלם יפה”. לא קל להשתחרר מהפיתוי המוטמע ב“אותנטי”. במבט תיירי: הכפר העני נראה אותנטי. מה טוב מאותנטי. מה טוב ויפה מאותנטי. מה זה “אותנטי”? מה שאינו אתה. מ“האותנטי” אתה חוזר הביתה. למה הישראלית שואבת מהערבית פי כמה וכמה? מאיפה הפאדיחה, החנטריש, הת’אחרוות, האסלי, האשקרה? מהנחיתות של הישראלית ביחס ל“אותנטי”. זוכרים את סכנין? בשנה שעברה היא לקחה את גביע המדינה בכדורגל, ומיד טבעה בים של מליצות על אחדות ערבית־יהודית, גורל אחד, מדינה אחת. כשאתה בסכנין עצמה, ברור לך שאין אחדות וגורל אחד, ללא תשתיות, תקציבים, ביטול האפליה המתמשכת. אבל הרי באנו לכאן ליהנות, כלומר: מהותו של הכפר הערבי כמסעדה מזרחית. העוני בדרום הארץ בולט. העוני בשכונות הדרומיות של ת“א־יפו קולני. ואילו הירוק הגלילי מטעה, מפתה, מסיח את הדעת. ייהוד הגליל אינו עולה יפה. האפליה המתקנת ביחס לערביי הגליל אינה מוחשית. אנחנו, היהודים הישראלים, אינפנטילים (ילדותיים) ביחסנו לערביי הגליל: כוס מלאה היא כוס שאפשר לשפוך. אינפנטילים? הילד אינו יכול להבחין בין תפיסה לפעולה: מבחינתו, כוס מלאה אינה כוס ריקה שאפשר למלא אותה. הנה החודש, אוגוסט 2004, התפרסם דוח האגף לתיאום ולבקרה במשרד ראש הממשלה, ולפיו “ממשלת שרון מקפחת את הגליל: התעצמו הפערים בין המרכז לצפון”. אריאל שרון הבטיח, לפני כשנה וחצי, שהגליל יזכה לעדיפות בתחומי תשתית, חינוך, פיתוח, תעשייה, סיוע למועצות מקומיות, ויעמוד “בראש סדר העדיפויות הלאומי”. זה לא קרה. תייר אינו יכול לקבץ את הנתונים המבהילים האלה, תוך תיורו. המחיר לצרכן (תייר) כאן אינו מלמד על אזור מצוקה. מחירי הנדל”ן כאן לכאורה נמוכים – אבל אם תקרא אותם לפי המרחבים הריקים, הביקוש, המיקום והתחבורה, אז המחירים רק סבירים ביותר. הרכב הנראה בכבישים כאן: רובו לא מתחת ל־1998. תייר לא רואה כאן בעיניו את דוח ועדת אור, בעניין י"ג הערבים הישראלים שנהרגו בידי כוחות הביטחון, כולל העדויות של אהוד ברק ושלמה בן עמי, אז שר המשטרה (ביטחון פנים). אף אם הדוח האיר את העולם הנפשי והפוליטי של האזור, הערבים שכאן למדו ממנו כיצד להמשיך להסתגל לחושך. תוך ארבע שעות נשלמת הסתגלות מוחלטת לחושך, ומתאפשרת תנועה בו. גיאולוגיה: הדוח רוחש מתחת לפני השטח. חייב לרחוש, כי הדוח הזה הנו אחד הטקסטים המכוננים של “הגליל”. בלעדי טקסטים מכוננים היסטוריים, לא תיתכן תרבות, ולא תיתכן תרבות פוליטית, ואליהם, מדי פעם, באופן לא תמיד יזום, מצטרפים טקסטים חדשים. ואף אם טקסט מכונן שוקע מעט, עדיין כוחו במותניו. על כן הוא טקסט מכונן. על כן, לכן, יען כי. גיאולוגיה: מתחת לשקט הגלילי היפה, ולכל אורכו, מתוחה רשת ביטחוניסטית צפופה, יהודית־ערבית. גיאלוגיה: מתחת לגליל היפה מתוחות רשת עוני, רשת אפליה, רשת ביטחוניסטית. תייר לא רואה את זה מיד. תייר בא ליהנות. אני תייר בגליל. רוב הישראלים שאני מכיר הם תיירים בישראל שמחוץ לעירם. החל מהמטר הראשון מחוץ לעירם. ואחדים תיירים גם בעירם, החל מהמטר הראשון מחוץ לשכונתם או לאזורם. מעטים מתמצאים בישראל בכללותה. מעטים בני בית בכל מקום. רבים היו בני בית באזורים בהם שירתו כחיילים, ולאחר השירות נמוג הבית. יפי הגליל מפתה, מטעה, מסיח את הדעת. גיאולוגיה: העוני נמצא בשכבה השנייה, מתחת ליופי. מה גם שאני תייר מוטה למורשת משפחתו: סבי הגדול היה בין ראשוני יסוד המעלה, והגליל עבורי הוא גם פרק ספרותי־משפחתי פרטי, סוג של הון פרטי. והרי בכלל באנו לכאן, באוגוסט זה, בשביל ליהנות: לא בשביל לכתוב את “האמת על הגליל”.

קריית שמונה: האוטובוס המהיר. הנסיעה מקריית שמונה לת"א נמשכת כשלוש שעות, אפילו שזה האוטובוס המהיר. עשיתי השבוע את הדרך גם במכונית פרטית, ובחלק מהמקומות עצרתי לשעה קלה. הייתי יממה גם בבית לחם הגלילית. האוטובוס מלא חיילות וחיילים על נשקם. כמעט כולם מדברים בסלולרי, לאורך כל הנסיעה. האוטובוס ממוזג, מודרני, והמבט ממנו אל העולם שונה מאוד מהמבט ממכונית פרטית. מבט תיירי יותר נוח. המבט מהמכונית הפרטית מאומץ. מהאוטובוס, האופק רחוק יותר, ולפעמים אתה רואה מעבר למפעלים המקומיים, מעבר לתחנות הדלק. אני מתמחה בכלכלה הישראלית, וחלק מהמפעלים המקומיים מעוררים מחשבות על כלכלת ותעשיית הציונות: מפעלים יזומים, כמעט פוליטיים. מפעלים שסביבם קמו יישובים, ותחנות חשמל שסביבן נרקמו חיים ותרבות, כסביב קתדרלות. או מפעלים של קיבוצים שהעסיקו תושבים של עיירות פיתוח, ובידלו עצמם מהם. וחלקם מפעלים שנתמכו כליל מתחילתם, ואף היום הם נתמכים בדרכים עקיפות, נתמכו על ידי סובסידיות, על ידי הגבלות ייבוא, על ידי רכישות תוצרת ללא מכרזים קפדניים. הכלכלה והתעשייה כקריאת ההיסטוריה של המקום. התעשייה של סטף ורטהימר (תפן) תופעה כשלעצמה: ציונות שלב ג, הייצוא כעתידה של ישראל, תעשייה ישראלית־ערבית תבטיח שלום. ורטהימר ראוי לדיון נפרד. עכשיו אני בגליל, אבל לא באזור של סטף.

מפת השליט. הגליל מכתיב מבט דמיוני מחלון האוטובוס אל מינהל מקרקעי ישראל, ואל הפוליטיקה היהודית שלו. אם תביט כך על הנוף מקריית שמונה לת“א, יהיו לך גם רגעים מכאיבים. לישראל בכללותה, ולגליל בפרט, יש מפות אחדות. המפה התמימה שבפרוזדור בתי הספר העממיים. המפה הסודית של שירותי הביטחון. המפה הקווית של התחבורה. המפה החשבונאית של המסחר והשיווק. מפת רפואה, מפת חינוך, מפה בנקאית, מפת יישובים חרדיים, מפת מקומות קדושים, מפת תיירות ונופש, מפת מים, מפת חשמל, ואפילו מפת טלוויזיה (כבלים). המפה של מינהל מקרקעי ישראל יהודית, מסתורית, פוליטית ביחס לערביי ישראל, פוליטית גם כשלעצמה, מכסה, מתעתעת, רבת רבדים. והיא יותר מפה יהודית שבע”פ ממפה שבכתב. היא הקופסה השחורה שלנו, ועל פיה תוכל לשחזר מה היה ולמה, בכל הנוגע לקרקע, לפוליטיקה של הקרקע. היא מפת השליט. מפת השליט הישראלי באשר הוא: ממפא“י עד לליכוד. מפתחות המפה בידו. משה מסר את המפתחות ליהושע, ויהושע לזקנים, וכן הלאה. וראה זה פלא: גם היישובים הערביים “הלא מוכרים” שבגליל, רשומים במלואם, על פרטיהם וגבולותיהם, במפה שבע”פ ובמפה שבכתב של מינהל מקרקעי ישראל. אין מקום פנוי ממינהל מקרקעי ישראל. הוא העין, הלב, הארכיב, העבר, ההווה והעתיד היהודיים בישראל. ומה זה “לא מוכרים”? לא מוכרים על ידי הממשל הישראלי מטעמים פוליטיים וקרקעיים. מתי הלא מוכר ייעשה למוכר? הפוליטיקה תקבע אם בכלל, ומתי. אמנם השפה (והמוסר) אינם יכולים לשאת את הגדרתו של מוכר כלא מוכר, כשהמוכר הוא בני אדם וחייהם, אבל כבוד השפה במקומה, והפוליטיקה עיקר. אל תביט בבנייה החנוקה בכפרים ערביים. לצד החנק, זה עשרים שנה מתפתחת בכפרים הערביים, במשוש תבל זה, ארכיטקטורה רעה: פואבלו אספניול, קישוטיות, חללי סרק. הכול בעיניי.

כלכלת מלונים. המסחר הקמעונאי הדחוק על פני שולי הכבישים של הגליל היפה מאוד: דוכני תאנים, מלונים, תירסים, אבטיחים. נער ערבי מנהל את המסחר בדוכן, גופייה מגולגלת על ראשו מפני השמש. פה ושם, מרכז קניות קטן, שטוח, לרהיטים, לכלי גן. או חצרות לא מגודרות ובהן יציקות של אריות, נמרים, מזרקות מים נחשיות, כדים. בראש אחדים ממרכזי הקניות: דגל הלאום. להפיג חשש. חנופת המסחר הנראית לעין, והניתנת למישוש, מכסה איבה יהודית־ערבית. דוכן התאנים והמילונים נראה בעיניי כשריד תנ“כי (מלונה בכרם), כעדות על מלחמת רועים שנרגעה מעט, ושני הצדדים מתקשרים ביניהם דרך מסחר קמעונאי, מתקפל במהירות, דוכני, בשמש. בסאאב, שעוצרת ליד דוכן המלונים, יושב אדון. אבל אם הוא לא יקנה את המלונים, מי יקנה אותם. כמה מלונים משפחה ערבית כפרית, המגדלת מלונים, יכולה כבר לאכול בעצמה. שתי מילים על כלכלת מלונים: סאאב יכולה להימכר ארבע פעמים בנגיד שבע שנים, אבל מלון יכול להימכר רק פעם אחת. הנסיעה מקריית שמונה לת”א גם מכאיבה פוליטית ואזרחית. חלק ניכר מהנסיעות ברחבי ישראל מכאיבות. מה עוד חדש. היו צריכים להיות יותר אוטובוסים באמנות הישראלית. ישנו “אוטובוס בהרים” של אריה ארוך.

התחבורה כפוליטיקה. הנה מקומות בדרך של המהיר לת“א: צומת גומא, צומת כוח, שמורת נחל עינן, משמאל (ממזרח) ברכות דגים, יסוד המעלה (יישוב, צומת ותחנת דלק), שדה אליעזר, איילת השחר, תל חצור, צומת הק”מ ה־17, חצור הגלילית (מפעל פרי הגליל, יצרן סיידר), צומת מחניים (יישוב, צומת, תחנת דלק, שדה תעופה), ראש פינה, תחנה מרכזית (אכסניית נוער, מושבת ראשונים), מחנה צבאי עמיעד (צומת, קיבוץ, מפעל יינות עמיעד), צומת נחל עמוד, קדרים, צומת נחל צלמון, מסד, צומת עילבון, בקעת בית נטופה, צומת גולני (אתר הנצחה), בקעת תורען, צומת בית רימון, כפר כנא, הושעיה, ציפורי, יער סוללים, מתקנים צבאיים, מפעל פניציה (זכוכית). כאמור, סבי הגדול, ב"מ רוזנבלום, היה מראשוני יסוד המעלה, שהיום היא בת 120 שנה. שמו מופיע על שלט הכניסה לחוות דוברובין. למה אני מציין את זה? בשביל להוכיח שזה נכון. אבל נתעכב על מחניים. אולי גם בגלל שדה התעופה. אתה יכול לקרוא את ישראל גם דרך התחבורה. גם קריאה זו תכאיב לך. תכאיב כפי שהארת ההכרה מכאיבה. כפי ששובו של המודחק מכאיב. לא מעט הדחקנו בגליל הזה. לא מעט החמצנו. מדוע? התחבורה היתה גם אמצעי קיפוח. אמצעי מישטור. התחבורה מיינה את ישראל לפי שיקולים כוחניים, תועלתניים, פוליטיים. על פי התחבורה תדע מה היה השיוך שלך, או של עירך, או של קהילתך, במשך עשרות שנים. השיוך הפוליטי, הביטחוני, המעמדי או ההוני. בשביל מי נסלל כביש. לאיפה נסלל כביש. איפה ומתי הוקם שדה תעופה. ואיפה לא נסלל. משנות ה־50 עד מלחמת ששת הימים, התחבורה היתה ביטחוניסטית לגמרי. ממלחמת ששת הימים היא היתה אימפריאליסטית. בעשור האחרון, ובפרט בירושלים רבתי ובשטחים, התחבורה חרדתית, מניעתית, עוקפת. משכונות ואזורים, בפרוורים הלא רצויים של הערים הגדולות נמנעה תחבורה מודרנית, בשביל לנוון אותם. לכפרים או לקיבוצים מבודדים, רחוקים, נסללו כבישים כחלק מעצם השליטה בארץ. כפרים ערביים יובשו על ידי תחבורה מיושנת. יובשו כלכלית ותרבותית. התחבורה היא פוליטיקת כוח והון. אם לא היית משלנו, לא יכולת להגיע. אנחנו קבענו מי יזוז. הגליל יפה מאוד. הכול פה יפה מאוד. ההרים יפים מאוד, והכבישים חורצים את הנוף יפה מאוד.

מחניים: הבית ננטש ומתחדש. מחניים, קיבוץ, נמצא בנפת צפת, 2 ק“מ מראש פינה, 2 ק”מ ממשמר הירדן. מחניים בתנ"ך: יעקב עבר בה בשובו מאור כשדים, וקרא לה מחניים. ב־1910 הובאו לכאן עולים מקווקז. הם היו אמורים להתערות, כלומר להסתדר עם הבדואים שבסביבה. הניסיון נכשל. ב־1917 יישבו את המקום מהדש. ב־1930 ננטש שוב. ב־1952, מחניים התחדש על ידי מחנות העולים והצופים, וחברים מדרור־הבונים (אנגליה). לא ביוגרפיית מקום יוצאת דופן בגליל. עלייה, נסיגה, נטישה, אין כלום מתמשך, התחדשות, התייצבות, שגרת קיום. צומת מחניים כרוב הצמתים כאן. תחנת הדלק של מחניים כרוב תחנות הדלק כאן. הצמתים ותחנות הדלק מאחידים את המרחב. אם המרחב גוף, הם כלי דם גלויים שלו. אם המרחב סוד, הם אמצעי הטעיה שלו. הטעיה? כן, הצמתים ותחנות הדלק יוצרים חזות לכאורה פתורה, מובנת. מה יותר פתור ומובן מצומת ומתחנת דלק: מכשירים מובהקים של ממשל, משטר, סדר, נורמליות.

עילבון: השועל והאריה. מתיא בן חרש התגורר בעילבון. הוא היה תנא, והתרבות העברית זוכרת את אמרתו: “הווי מקדים בשלום כל אדם, והווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים” (פרקי אבות). עילבון כ־10 ק“מ מדרום־מזרח לכרמיאל. ב־1960, ממשלת ישראל החליטה על הקמת כרמיאל. עילבון: שיבוש הגייתי של עין לבון. במאה ה־19 התגוררו כאן ערבים נוצרים מדיר חנא. גם היום הרוב נוצרים. הדתות בגליל גם מופשטות וגם טרשיות, והן עניין בפני עצמו. זנב לאריות? ראש לשועלים? כבר פורסמו עשרות פירושים נכבדים וחשובים ל”פרקי אבות“, פירושים על פי הסוד, החסידות והמוסר. והנה, גם הרב יוסף צב”י דושינסקי ז“ל, מי שהיה רבה של העדה החרדית בישראל, פירש את “פרקי אבות”, בספרו “משנת מהרי”ץ”. ואת זנב האריות וראש השועלים, הוא מפרש באופן מסורתי: אל לאדם לפחת את סף הציפיות שלו מעצמו. השועלים יגררו את האדם למטה. האריות יגביהו אותו. השועלים גורמים לאדם להרגיש בעל יתרונות, ואילו האריות גורמים לו להרגיש בעל חסרונות. האדם מעדיף להרגיש בעל יתרונות. בא התנא מתיא בן חרש ואומר לאדם: תמיד תשאף לחברת אריות, לחברת תלמידי חכמים שמאתגרת אותך, ולא לחברת שועלים שמחניפה לך. אמנם לפירושו של הרב דושינסקי, אולי יכול אדם להגיע בכוחות עצמו, אבל מותר להזכיר את המובן כמעט מאליו, ורציתי להזכיר את עצם שמו של הרב דושינסקי, בבחינת מדובב שפתי ישנים. לפי שעה, לא נמצא בוודאות קברו של התנא מתיא בן חרש. ואם נמצא – אתי תלון טעותי. הגליל הוא קבר קדוש אחד מרובה סניפים. אנשים עולים לרגל גם לקבר אולגה ויהושע חנקין: לרפואה, לזיווג, לבנים זכרים, לפרנסה. יהושע חנקין, שנפטר ב־1945, היה עסקן ציוני חילוני, ראש וראשון לגואלי קרקעות ארץ ישראל. מושב העובדים כפר יהושע קרוי על שמו. אולגה, אשתו של יהושע, היתה המיילדת העברית הראשונה (של הציונות), ועל כן נשים עקרות עולות לרגל לאחוזת הקבר של יהושע ואולגה חנקין. להם עצמם לא היו ילדים. קדוש חילוני.

עילבון: הבית הנעלב. לעילבון אין פשר מדויק גם בערבית. עילבון משהה אותי בתוכו, בין אם הוא עין לבון, ובין אם הוא עילבון. משהה אותי בדמיוני. משהה אותי בשם, במילה, במצלול, בניחוח. אפשר להתגורר בתוך מילה. אני מתגורר לעתים בתוך מילים: למשל ב“רחמים”. אני קורא “עילבון” על פי “עלבון”. על אחריותי הפרטית. רוב השמות מהוללים, מהללים, מתארים, כמו עובדתיים, מאחלים לעצמם טוב, או שאבדה להם ראשיתם, כלומר אבד פשרם המקורי, והם ממשיכים וממשיכים, לעתים נמחקים על ידי משטרים חדשים, ובכל זאת מבצבצים מתוך המחיקה – והנה “עילבון” נראה כמקום בו בני אדם נעלבו מחייהם, עד עומק נשמתם, ולא יכלו להכיל את עלבונם ולמסמס אותו, עד שקראו שם המקום “עלבון”. פה נוצחנו, פה נעלבנו. הפירוש הזה, כאמור, על אחריותי בלבד. “עילבון”? בני אדם שבחרו לזכור את עצמם באמצעות חולשה ותבוסה. בני אדם שמרדו במסורת השמות המהוללים או המהללים. בני אדם שראוי לזכור אותם. ולדעתי עוד יתברר שבעילבון, בימי התנאים, התקיימו תעניות ציבור אזוריות (צום, תפילה, תחנון, עצרת פומבית). תעניות ציבור ברחובה הראשי של העיר, תעניות על החרב, על המגפה או על הבצורת. ובמסכת תענית, ר' חייא בר אבא שואל ועונה: “למה יוצאים לרחובה של עיר? לומר: זעקנו בצנעה ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא”. נבזה עצמנו: נעליב עצמנו. נעליב: עילבון. כאן אבותינו שבו ונעלבו ברחובה של העיר, בעצרת פומבית. ועל כן קראו למקומם, לביתם: עלבון. מתוך הכרה ביכולת ההיטהרות שבעלבון. מתוך כניעות דתית אמונית. פה התפשטנו מיוהרתנו, לבשנו שק ובכינו כולנו יחד לאלוקינו שיסיר מעלינו בצורת, חרב או מגפה. הגליל מפתה אותי להפוך בשמותיו.

הבית החדש: המכונה. במושבים ובקיבוצים רבים, בחצרות אחוריות וקדמיות שלהם, מוטלים כלים וחלקי מכונות מתים. מכונות חקלאיות, תעשייתיות, כבדות, קלות. חלקן נראות כצמחייה שקפאה, וחלקן כבהמות שלא נקברו. בשכבר הימים המכונות האלה היו חיים ואידיאה. חיים כפרנסה, ואידיאה כיהודי החדש החורש והנוטע. המכונה היתה העתיד הבריא. בראשית ההתיישבות בגליל, המכונה היתה מעט מעבר לעצמה. המכונות ניצבו ברחבי המושב או הקיבוץ גם כעצמים מיתיים. גם לפונקציה היה נופך מיתי. אנשים שרו למכונות. אידיאה ציונית התממשה במכונה: עבודה, כיבוש הקרקע, התיישבות. המכונות היו גם אלמנט מעצב נוף, סביבה. מכונות גדולות, גבוהות, דקות או רחבות, מרובות איברים: תנועה במרחב, או עצם במרחב. צבעוניות לגו אטומה של מכונה התערבה בצבעוניות הטבעית של המרחב. תחשבו על די־ניין צהוב חוצה מרחב. תחשבו על חניון של די־ניינים. או על שורת קומביינים נעה בשדות. אנשים אהבו את המכונה. והנה באו ימים חדשים וחלק מהמכונות איבדו את כוחן להועיל, עד שנעשו חפץ שומם, נייח, זיכרון. דממו, והיו כמת מונח בבית. אפילו לשכנים הערבים כבר לא היה אפשר למכור אותן. יחיאל שמי ז"ל, חבר קיבוץ כברי, וכן יעקב דורצ’ין, חבר קיבוץ כפר החורש, בין גואלי המכונה המתה. הפיסול שלהם מורכב גם מחלקי כלים ומכונות: המכונה המיתית נגאלת כשהיא מועברת אל המיתולוגיה של האמנות (פיסול), נגאלת, זוכה לחיים חדשים, נטמעת, בלי לאבד כליל את זכרה, בתוך הפסל החדש של שמי או של דורצ’ין. פה ושם, מהכביש נראות חצרות כאלה, בתי קברות למכונות חקלאיות, שהן עצמן, ככה, כפי שהן, סביבות פיסוליות. לא הייתי נוגע בהן. הבית החדש (מושבים וקיבוצים) שנבנה בגליל היפה מאוד זוכר את עצמו גם באמצעות החצרות האלה.

מחנה צבאי (עמיעד): בית. מחנה צבאי עמיעד, צומת עמיעד, קיבוץ עמיעד, מפעל יינות עמיעד. נפת צפת, אזור חצור, 4 ק“מ דרומית לראש פינה. לפני קום המדינה היה פה בסיס של הפלמ”ח. יש לא מעט מחנות צבאיים בגליל. צבאיות מונחת כרשת על הגליל. הבנייה החדשה (מושבים קהילתיים), הנראית לגמרי אזרחית, שוחרת איכות חיים ורגיעה, אינה משתיקה את הרחישה הצבאית. בחלק מהמקומות כאן המחנה הצבאי נראה כהמשכו של יישוב, או היישוב כהמשכו של המחנה. ואז המחנה כמו מרוכך מעט, ונראה כמעין שיכון, בית של מישהו מאתנו. מחנות צבאיים נמצאים בלב רמת גן, בלב יפו, בלב ירושלים, ועקרונית אין מקום פנוי ממחנה צבאי. פעם עברתי כאן במטוס, ואז המחנות הצבאיים יצאו מכדי פשוטם, ונראו, ממבט ממעלה, כחלקות שבוראו להצבת מזבחות ענקיים. ומהו פשוטם? מחנה צבאי הוא מחנה צבאי, אין בעיות הבנה. היו מלחמות בדרום ובצפון, היה צורך גם במחנות צבא קטנים או בינוניים בשביל להגן על הגבולות. הלוגיסטיקה קבעה את המחנות ליד צמתים, בשולי ערים ויישובים. לעתים קרובות, הצומת נולד הרבה אחרי המחנה. לעתים, המחנה היה בשולי העיר, וכשזו התפתחה, היא עטפה את המחנה, והוא נעשה למרכזה. ראו מחנה השלישות הצבאית ברמת גן. המחנות שביפו לא נבנו אלא הוצבו במבנים קיימים, וכך ולכן הם כמאחזים צבאיים בתור העיר. המחנות הם ארכיטקטורה וחיים. ארכיטקטורה אלמנטרית, פונקציונלית, משותפת לרוב המחנות הצבאיים. ממבט מלמעלה, המחנה נראה כשטח החלטי, קצוב, חסר יכולת להתפתח, ולו שלושה ארבעה מרכזים דחוסים, ראשיים, שמהם מסומנות שלוחות (עורקים) לשאר חלקיו. המושבים והעיירות שסביב המחנה מתרחבים, והוא בדרך כלל קבוע. הוא אחד המבנים הנאמנים ביותר לעצמם בארכיטקטורה הישראלית. אם הוא מתרחב, הוא מתרחב כפי שהוא. למחנות הקטנים אין קומה שנייה. מאז הקמתם נשמרת בהם אותה צבעוניות, גם מסיבות ביטחוניות (הסוואה). גם החיים במחנה לכאורה קצובים והחלטיים. חיים (אדם ומכונה) השואפים לכלכלת אנרגיה אחת מסוימת: בין תשישות ליקיצה זריזה. ארכיטקטורה וחיים מתבדלים מהסובב. דגל הלאום שבראש המחנה ובשערו, מבדל את המחנה מהסביבה שזה אף דגלה. חלק מהמבנים המסחריים (קמעונאיים) שבצומתי הגליל מנופפים בדגל לאום משלהם לדגל הלאום של המחנה הצבאי. אבל דגל הלאום של המסחריים מוקף דגלים ושלטים של תוצרים, מותגים, יצרניות למיניהן. המחנות הגדולים כמוהם כמעט כערים קטנות. הם בית לאנשי קבע ולמשפחותיהם. היחסים של אנשי הקבע עם העיירות או העיר הסמוכה למחנה, בדרך כלל מוגבלים. אם זהו מחנה (בסיס) של חיל האוויר, היחסים מוגבלים מאוד ואופיים שירותי. גם ב־2004, מראה המחנה הצבאי, עצם המראה, מעניק מידה מסוימת של ביטחון, ובאותה שעה הוא מעורר חרדה דקה, עמומה, וזיכרונות פרטיים מעורבים בזיכרונות קיבוציים. לא כל הזיכרונות הפרטיים הרואיים. הזיכרונות הקיבוציים (הקולקטיביים) הרואיים. הרי התחנכנו גם על פי המחנות האלה. זיכרון פרטי שנמתח עד היום מגופניות פרטית, ממשהו עם הגוף שהיה שם. פעם, במחנה הצבאי של קציימה (סיני), הרגשתי בית למשך כחודש. למה. מה זה היה. אני מאהל לעצמי חיים חדשים בגליל היפה.

האנדרטה הבדואית: בית. עוד בדרך מקריית שמונה לת“א: צומת המוביל, אתר המוביל, מאגר אשכול, אנדרטה לזכר החלל הבדואי, הסוללים, מחלף זרזיר, שדות בית לחם הגלילית ואלוני אבא, צומת ישי, הכביש לנהלל, צומת אלונים, תחנת דלק, קניון, מקדונלדס, טרמפיאדה. אנדרטה לנופלים הבדואים? אנדרטה היא אחד ממכשירי הזיכרון הלא יקרים להפקה. והיא משאת נפש של מיעוטים, במאמצם להקנות לעצמם קשר עם הרוב. בדור שהרוב מתמחה באנדרטאות לעצמו. רוב האנדרטאות, בכל התרבויות, של הרוב. לאחר כך וכך נופלים, הרוב הישראלי אישר לבדואים אנדרטה. יש מכסת מינימום לנופלים המזכה באנדרטה. היא לא הוצבה בת”א. היא הוצבה באזור של הבדואים. זרזיר, נפת יזרעאל: המקום של שבטי הבדואים, וביניהם ערב אל־ג’מיס, ערב אל־היב, מנשית א־זבדה. אנדרטה של מיעוטים תמיד שמרנית וזהירה. והיא בית ב' לעדה הזוכרת את הנופלים. הבית עשוי משתי שכבות מליצה. האחת, המליצה של הממשל הישראלי שהתיר לבדואים את בית ב' זה, והאחרת, המליצה הפנימית של הבדואים עצמם ביחס למתיהם.

מי היה אבא? ליד מאגר אשכול מתוכננת שכונה הדשה: וילות של כ־600 מ"ר (כולל 200 מ"ר בנויים). שכונה המרחיבה את היישוב הקיים. לחלק מהיישובים הקיימים בגליל אין עצה כלכלית אלא להתרחב, לשנות זהות: לא קיבוץ אלא יישוב קהילתי. סוג של הפרטה. עכשיו, קיץ 2004, מתפרסמות בעיתונים מודעות שובות לב של היישובים הקהילתיים החדשים. והנה, במודעות האלה, מאגר אשכול אינו מאגר אלא אגם. ירדתי לשעה קלה בכניסה לאלוני אבא. בית לחם הגלילית דבוקה לאלוני אבא. במובן מסוים, שתיהן כמו מחוץ לישראל. אני מגזים, כמובן. מדוע אני מגזים? כי המושבות האלה כופות עלי מליצה. יופיין כופה זאת עלי. אתה כבר לא יכול לקנות בית בבית לחם הגלילית. דונם, ללא מבנה, עולה כאן כ־425 אלף דולר. היצע וביקוש. ההיצע נמוך. טוב להם במקומם. ב־1906 הוקמה כאן מושבה גרמנית, טמפלרית. במלחמת העולם השנייה המקום היה מחנה הסגר לאזרחים גרמנים. הגלילית, בשביל להבדיל בינה לבית לחם שביהודה. אלוני אבא: מי היה אבא. צנחן עברי שנמנה עם “שנים עשר הצנחנים”. אבא ברדיצ’ב. נולד ברומניה, 1918, ומת בצ’כסולבקיה, 1944. אלוני אבא, נפת יזרעאל, ליד טבעון. פעם היתה פה המושבה הגרמנית ולדהיים, ממסדר הטמפלרים הגרמני. בימי קדם גדל פה פרח שעל פיו שירטטו את העיטורים לכלי הקודש.

מאין יבוא עזרי. או אלכסנדר זייד. באזור גם בית זייד, על שם אלכסנדר זייד, ממייסדי השומר. האדמה הזו, שיח' א־בריר, נרכשה ב־1920 על ידי הקרן הקיימת. ממזרח, חורבת בית שערים, עיר יהודית, סוף בית שני, המרד הגדול ברומאים, רבי יהודה הנשיא ישב בה. וכאן בסביבה גם אנדרטת אלכסנדר זייד: סוס ורוכבו, עשוי ארד (ברונזה), ניצב על במת אבן. השומר משקיף למרחוק: עד שם, זו הארץ, מאין יבוא עזרי. הכול גם יחד. שם הפסל: דוד פולוס. דרומית לאנדרטה: שיח' א־בריך, מבנה אבן דו־כפתי, מקום מוסלמי קדוש. האנדרטה הציונית וקבר השיח‘. כילד בתנועת הנוער “בני עקיבא” הוצבתי מול זייד על הסוס. העובדה שזייד לא היה ציוני דתי, הושתקה בכוח עצם מעמדו הלאומי המיתי. לציונות הדתית לא היה גיבור משלה על סוס. שיח’ א־בריך הדו־כפתי אמנם אינו מקזז את אלכסנדר זייד על סוסו, ועדיין, בכל זאת, הוא נוכח במרחב ומזכיר דברים. במרחב הישראלי בכללותו מתקיים מתח בין האנדרטה הציונית, זו השמרנית ואף זו המודרנית, לבין קבר השיח'. מתח: שליטה, זיכרון, מסמן־מסומן. אנדרטת זייד פשוטה, עלילתית, ריאליסטית, מספרת סיפור. אני מניח שגם אחדים מבין המודרניסטים החרופים (רק אבסטרקט טוטאלי) מסוגלים ליהנות ממנה כמעין ממצא ארכיאולוגי. בעוד כשעה וחצי נגיע להרצליה, למבני הכוח ההיי־טקים שעל כביש החוף: ככל שהם שאפו להיות גם בני הזמן, וגם לאותת מתוך הזמן אל העתיד, הם התיישנו עם הקמתם. אף הם כבר ממצא ארכיאולוגי. ממצא מתקופת הארכיטקטורה הישראלית בשירות הראווה. הבנייה הטמפלרית נשמרת היטב בבית לחם הגלילית. את השוליים החיצוניים של אלוני אבא כבר מלחכת בנייה חדשה. לא הייתי בפנים המושבה. שכרנו צימר בבית לחם הגלילית. בפתח הצימר עצי תות. מחלון הצימר רואים רפת. ורואים גם סוס ומכונות חקלאיות פעילות. האנשים שפגשתי כאן מקרינים נעימות שאינה נפוצה בערים הגדולות. נעימות: אבחנה של אורח לרגע. ובכל זאת אני משוכנע שמתקיים כאן: חן המקום על יושביו. בית לחם הגלילית עוררה בנו רצון להתגורר בגליל היפה מאוד. עובד באחד הצימרים מסביר לי על צמחיית בית לחם הגלילית, אלוני אבא, אגם אשכול וטבעון. מעניין מאוד, אבל בשבילי זה כבר אבוד. את נעוריי ובחרותי עשיתי בישיבה, ושם ידענו חלוקה אחת בלבד: עץ פרי ועץ נוי. הרי נאמר “תדשא הארץ דשא עשב”, ובישיבה כל העשבים והדשאים אחד. אין בישיבה כלנית הסלע. מאוחר מדי בשבילי להכיר אותה.

קניון: בית. אם לא הגליל היפה, לא הייתי כותב על הקניונים. מה עוד חדש בעניין שלהם. לעתים אני קורא ביקורת תרבות מקומית או מתורגמת על תופעת הקניון, ובדרך כלל אין היא מחדשת דבר ממשי. הקניון כמארב נפשי. הקניון כמערה, כתחליף מציאות, כזמן מושעה. אבל הגליל היפה כמו כופה עלי לכתוב מעט על זרותו לקניון. רוב הקניונים פרובינציאליים (קרתנים) במהותם. חלקם פרובינציאליים מרוב מאמץ להיראות מטרופוליטיניים. ת“א הנה מטרופולין ביחס ליקנעם, ופרובינציה ביחס לניו יורק, וכשהיא יוצאת מעורה להיות ניו יורק היא נראית פרובינציאלית. יקנעם מטרופולין ביחס לכפר עילבון. בחלק מהקניונים ברחבי הגליל אפשר לקנות מוצרים של טימברלנד. כלומר, בכל הנוגע למותגים הגליל נכנס לקצב. רוב הקניונים בגליל נראים כהשתלה מלאכותית, כמבנה־חלל מיובא מבחוץ. לא זו בלבד שחן המקום הגלילי לא נכנס לתחומם, אלא הם כמו תחומים בפני “הגליל”, מופרשים ממנו, גם אם הם על אדמתו. אקס טריטוריה מסחרית, מותגית. מרחב השאתי סגור. השאתי? סוגסטיווי. השאה: שידול (פיתוי) בדרכים לא ישירות לפעול בצורה מסוימת, להאמין במשהו. שידול ופיתוי נפשיים, ללא שימוש בכוח. שידול ופיתוי עורמתיים. גם כאן, בגליל, יתברר מחר שבשביל לא מעט צעירים הקניון תחליף בית. סילבי וז’רום של ז’ורז' פרק (“הדברים”), צומחים הרגע גם בגליל: אובססיית צריכה. אל יבנה הגליל, אבל גם את הקניונים הוא בונה. תופעת הקניון כתחליף בית ידועה בערים הגדולות. הרי “הגרנד קניון” החיפאי כבר תיכנן מבצע דירה לזוג, למשך שבוע בקניון עצמו: דירה שקופה, שני זוגות יתגוררו שם, כשהם שקופים (נראים) לציבור, 24 שעות ביממה. דירה כמעט מציאותית, כלומר עם מסמנים של דירה רגילה, אבל זו תפאורה של בית, ואלה (הזוגות הצעירים) רק מדגמנים חיים. המזרקה שבקניון: מים אמתיים. הג’ונגל שבקניון “ארנה”: העצים מזויפים, החיות אמתיות. הקניון הגדול טבעי לשולי גוש דן. הקניון הקטן טבעי לפרוורי ת”א־יפו. טבעי ארכיטקטונית, תחבורתית, לוגויית. הקניונים עדיין אינם טבעיים לגליל. הם מולבשים עליו. גם הארכיטקטורה שלהם זרה ל“גליל”. גם המנטליות הקובעת לאנשים ממד אחד בלבד: או קונה (משוטט) או מוכר. לחלק מהמוכרים אין יכולת כספית לקנות בקניון. הכלכלה והשיווק הכתיבו אה הקניונים הגליליים האלה, והתושבים בסך הכול ביקשו אותם, אם לא ממש כמהו אליהם, ועדיין הקניונים כאן מעוררים גם רחמים. על מי? עלינו כנתינים של המסחר והשיווק. רחמים מבוזבזים. התייפייפות שלי. ומתקיימת בקניונים הגליליים מין דמוקרטיה שאינה כה גלויה לעין למשל בת"א: הקניון יהודי וערבי כאחד. דמוקרטיית מוצרים, מדפים, מחירים, מבצעים, כרטיסי אשראי, אריזות, קופות רושמות, תורים, גדרות ניקל נמוכות, עגלות קנייה. נכנסנו לשני מרכולים בינוניים בכפרים ערביים: לכל מלוא העין מוצרי יסוד, מדפים על גבי מדפים. כמעט שאין בהם תפנוקים יהודיים. כמעט שאין בהם אריזה שאינה משפחתית. וכמעט אין בהם חללי סרק, חללי נוי ופיתוי, נוסח קניון יהודי.

מים: בית. מה עוד בדרך? צומת השומרים, הכביש לקרית טבעון, קרית עמל, בית שערים, כפר תקווה, ישיבת שדה יעקב, מסוף יקנעם, מפעל סולתם, פסל של תומרקין מעל לצומת, מפעל אוסם, בעבר ישב במקום בסיס של השריון. עולים על כביש 70, מחלף אליקים, מהצומת מגיעים לדלית אל כרמל ועוספיא, במחלף אליקים בנו לפני כמה שנים קניון דרכים מפואר, ובו סניף של בית האוכל האירופאי “מובנפיק מרשה” (נסגר). סמירה והבי, צלמת מדלית אל כרמל, עבדה שם. סמירה בוגרת בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, וזכיתי להיות המנחה שלה בעבודת הגמר. למשל בית שערים: מושב, קרוי על שם בית שערים הקדומה, עמק יזרעאל, 4 ק"מ מטבעון. בית שערים נבנה סביב מפעל. המושב ננטש ב־1936, וחודש בזכות מפעל המים של חברת מקורות: מים מעמק זבולון לעמק יזרעאל המערבי. סביב המפעל היה אפשר להצמיח חיים. מים־בית.

ארכיטקטורה: בית פתור. קיבוצים בגליל היפה מאוד הופכים למושבים קהילתיים. הארכיטקטורה של הקיבוץ ידועה מכבר. הארכיטקטורה של המבנים החדשים, בתים פרטיים, המתווספים לקיבוץ, נקבעה על ידי ועדה: על פי תנאי השטח, מספר הנפשות בקיבוץ, הנוף, ערכים אסתטיים. הוועדה קבעה ארבעה עד שמונה טיפוסי בתים פרטיים לגליל: מ־90 מ“ר עד 200 מ”ר, על מגרשים בני 400 מ“ר עד 650 מ”ר. כל הטיפוסים שואפים אל הנוף, ולכן הם מרובי חלונות, פתחים, מרפסות. העיצוב בן זמננו, כמו שאומרים. התקרות אינן גבוהות, התכנון קומתי, החלל בין הקומות חסכוני, המטבח גדול יחסית, הסלון גדול, יש חדר אורחים נאה עם שירותים, בגג ברכה קטנה, חדרי השינה של הילדים קטנים יחסית, חדר עם פוטנציאל צימר, החומרים תקניים. “בתים טיפוסיים למודעות של עיתונות הנדל”ן". בית מרווח, לא מדי, טובל בנוף ירוק, צופה אל ההרים. בית שמייצר מודעה פתיינית. מודעה המפברקת אושר ביתי זמין, לא יקר. אושר ביתי למהירי החלטה. אושר ביתי המבחין בינך לבין חסרי מזל. בית פתור. אני מהיר החלטה: קניתי בית בגליל היפה. ההרים מסביב יפים, וגם הבקעות.

ירושלים: הבית. המשפחה שלי מחוברת לגליל. אבי, אשר רוזנבלום ז“ל, ראה עצמו גם גלילי. סבו, ב”מ רוזנבלום, היה כאמור מראשוני יסוד המעלה. אחי, זרח רוזנבלום שיחי', משמש שנים רבות כעורך דין של מוסדות ויחידים בגליל, והוא הגלילי שבינינו. הגענו ליסוד המעלה ברבע האחרון של המאה ה־19. באותם ימים הגענו גם לירושלים. הגענו גם ליסוד המעלה וגם ירושלים, כי ראשי המשפחה נעו בין המקומות. ב“מ רוזנבלום נקבר בירושלים, בהר הזיתים. אבי קבור לידו ממש. הגענו (מצד אמי ומצד אבי כאחד) לארץ ישראל מעיירה ששמה מזריטש, פולין. אנחנו עדיין ממזריטש. מעולם לא תקענו כף ל”ישראלי החדש“, או ל”יהודי החדש" שהפנו גבם לגולה. היינו בגלות כשהיינו בארץ ישראל. היינו בארץ ישראל כשהיינו כגלות. אדמות יסוד המעלה (כפר) נרכשו לראשונה ב־1872, על ידי שמואל עבו הצפתי, שהיה קונסול צרפת כאן. ב־1883 הגיעה לכפר חבורה של חובבי ציון ממזריטש, ורכשה את הקרקע משמואל עבו. ב“מ רוזנבלום היה מהלך רגלי בסביבות יסוד המעלה, כי הארץ נכבשת למי שהולך בה (“לך לך”). ובלילות, קודם שנתו, היה מפקיר את כל רכושו הדל, בשביל שחלילה גנב לא ימעד בגנבת רכושו: מרגע שהפקירו, אין זה רכושו, ואין זו גנבה. אלה סיפורים ודברים אחדים מרבים שנקשרו בזכרו. החיים ביסוד המעלה ריסקו את החבורה ממזריטש: קדחת, התנכלות בדואית, חוסר ניסיון חקלאי, חולשה גופנית. שלוש שנים נאחזו כך באדמה. סבי הגדול, ב”מ רוזנבלום, כתב למזריטש מכתבים ספוגי כאב, צער, חולשה, תקווה, ייאוש, חזון. הכול גם יחד. מכתבים גם קונקרטיים וגם מליציים. הכפר עבר לחסות פיק“א, ונושע. גידלו שם גם צמחי בושם ותולעי משי. בבית דוברובין מפעילים מצגת אור־קולית: סיפורו של יסוד המעלה. הכפר נמצא בנפת צפת, באזור עמק החולה. יסוד המעלה נלקח מספר עזרא. ב”מ רוזנבלום יצא בשליחות חבריו לקונגרסים באירופה, למסעות בין גבירים, לגייס אהדה ותמיכה כספית. גם מכתביו ממסעות אלה קורעי לב. הוא חזר ממסעותיו ליסוד המעלה, לתקופה קצרה, התגלגל לת"א, ועלה לירושלים עד סוף ימיו. כי ירושלים היתה הבית הראשון של המשפחה, הן מצד אמי והן מצד אבי, גם כשהיו במזריטש. בירושלים הוא חזר ונעשה בשר מבשרו של היישוב הישן. יסוד המעלה נותרה כזיכרון. אבל לא כזיכרון לגמרי פתור. אחת לחצי שנה מישהו ממשפחתנו נוסע ליסוד המעלה, שוהה בה חצי יום, ושב על עקביו. לא צריך להגזים בעניין “הלא פתור”: הוא בעיקרו ספרותי. אוגוסט 2004: מסע בגליל. תם ולא נשלם.

יאיר גרבוז: פרט מתוך "ללא כותרת", 1969 (אוסף רוזנבלום)

אבנרי, בן־אמוץ, שדה. בשנת 2000 ראה אור ספר של יאיר גרבוז: “כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת” – ציורים מספרים ביוגרפיה – בהוצאת עם עובד. גרבוז, בספר הזה, פעל גם כמנהל עיזבון. זהו עיזבון האמנות הישראלית המודרנית, וזהו עיזבון גרבוז הפרטי (אז בן 55). רוב האמנים, כרוב בני האדם, מניחים את ניהול עיזבונם בידי זולת. מיעוטם חרד לעיזבון בחייהם. דן בן אמוץ, בעשרים השנים האחרונות לחייו, ניסה לנהל את עיזבונו, כלומר, לנסח עבורנו, בחייו, כיצד נתייחס אליו כבר כהווה, ובעתיד. אורי אבנרי בשנים האחרונות, אפוסות הכוח, של “העולם הזה”, ניסה לכתוב עבור ההיסטוריה את הערך “אורי אבנרי”, באופן שכמעט לא יאפשר מבט אחר על אבנרי. הנה, אבנרי ניסה למזער את נתן ילין־מור (הפעולה השמית). היסטוריה (ביוגרפיה) מוכתבת בכוח: “כך אזכר”. כבר בסוף שנות ה־60', כשהוא, לפי עדותו, מיטלטל בין פסגות הספרות והפילוסופיה, פנחס שדה ביקש להשתלט על היחס אליו, בהווה ובעתיד, באמצעות שיחות עם יוסף מונדי. אפיפיור האמנות המקומית, יוסף זריצקי, חשב, בערוב ימיו, ש“זה יקרה” באמצעות ספר מאת מרדכי עומר. יעקב פרי (שב"כ / סלקום), וכרמי גילון (שב"כ / מרכז השלום), ניסו בשנת 2000 לעצב עבורנו את “סיפור חייהם”. איש איש והאסטרטגיה שלו: המניעים זהים, בסך הכול. פנחס שדה כיעקב פרי: להשתלט על הזיכרון, לקבוע את עצמי בתודעה, כפי שאני מבקש להיזכר. גיבורים ביזנטיים מיופים. עקרון מצבת־הקבר הכופה זיכרון אחד.

הזיכרון הטוב ינצח. והנה, אף לא אמן ישראלי אחד ממש “כתב את עצמו”, עד לספר הזה של גרבוז. אבל “כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת” של יאיר גרבוז אינו השתלטות נכלולית או אלימה על זיכרון, אלא כינוס זיכרון פתוח, מארח. כינוס זיכרון מתהווה, חי, ספקני במידה, מתנוצץ, מרובה משתתפים, חומל על עצמו, חומל על סביבתו, אנליטי, אירוני במידה, עובדתי, מעט פזרני, ספרותי, לעתים ספרותי ביותר, כרונולוגי, תובע את כבודו ואת זכויותיו במידה, מתפרע, הדוק. הכול גם יחד. והספר הזה של (על) גרבוז לא עושה את הספר הבא על (של) גרבוז למיותר. גם אם אף “הספר הבא” ייכתב על ידי יאיר גרבוז עצמו. כותרת המשנה של הספר: “ציורים מספרים ביוגרפיה”, על האלמנטריות התמה היפהפייה שבה, מנחה את הקורא אל ביוגרפיה של דור אמנותי בארץ, ולא רק לזו הפרטית של גרבוז. גם בהיותו חלק מנוסחה או מחבורה, גרבוז אישיות פרטית ביותר, ואמנות פרטית ביותר. מבחינת גרבוז, החבורה או הנוסחה הם “אתיקה חוסה”, ולא תקניות טכנית המנוונת את הפרטי. כאמור, גרבוז, בניגוד לבן אמוץ, לאבנרי או לשדה, אינו גורס השתלטות על הזיכרון. הוא מגיש הצעת־זיכרון: ‘זה מה שקרה לי בשנות ה־70’ וה־80‘, יש לי הרגשה שזה גם איכשהו קרה לכם, תחשבו על זה, ודרך אגב, למה שלא תעלו על הכתב את הזיכרון שלכם. יש מקום לזיכרונות של כולם, והזיכרון הטוב ינצח’.

מתנפצים אל הסלע. כותרת המשנה של הספר היתה יכולה להיות גם: “מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?”. כי המכורה (ישראל) התובענית ואינה מפייסת, הנה אחד ממצעי הספר הזה. מעין שיעור־מולדת. המכורה אינה מאמצת את המודרניות של גרבוז ובני דורו. המכורה שוות נפש כלפיהם. המכורה כסלע (קיומנו), וגרבוז ודורו כגלים המתנפצים אל הסלע. גם הדיון הפרטי ביותר של גרבוז בעצמו, בציור מסוים שלו, בתקופת אמנות אישית שלו, מזמין מבט נוסף, את מבטו של הקורא, או את מבטו של בן הזמן ההוא (שנות ה־60‘, שנות ה־70’). וכך ולכן, גם האמירות ההרמטיות של גרבוז, הנן, בפועל, מפולשות. כלומר, פתוחות משני צדיהן. מה זה “מפולש”? מנהרה מפולשת, ומערה אינה מפולשת. המערה של גרבוז הנה מנהרה. הוא כותב, והקורא כמו מעבר לכתפו, מעיר.

יוהרה? הצטנעות? “ציורים מספרים ביוגרפיה”? בספר אין גם רפרודוקציה אחת. אפילו לא רפרודוקציה חלושה, שחור לבן שכזה, נוסח האנתולוגיות המינימליסטיות (בעיצובן), של הל פוסטר האמריקאי, או נוסח הספרות של קלמנט גרינברג האמריקאי. רפרודוקציות חלושות, במתכוון, המהדהדות את האפקט הגדול של היצירה עצמה, עבור יודעי דבר. אפילו לא רפרודוקציות חלושות? האם זו יוהרה של גרבוז? הצטנעות? זו היפוכה של יוהרה: גרבוז לא הדפיס רפרודוקציות של עבודותיו, כדי שלא להעניק לספר ממד מכתיב, ממד של עיזבון נוסח “ספר אמנות”. זהו ספר־טקסט. וכך ולכן, לפנינו 346 עמודי טקסט מעולה, רוטט, אישי, כללי־אישי, פנורמי, מכולתי, אינדקסי, לא נקמני, ספרותי, דיווחי. 346 עמודים על התקופה שממחצית שנות ה־60' ועד הנה: אמנות ישראלית צעירה ומודרניסטית מנסחת את עצמה, ותוך כך מבקשת להתערות בחיים הישראליים האלה עצמם: תקשורת, פוליטיקה, שפה, דימוי, חברה. מבקשת להתקבל. מה עוד תבקשי מאתנו מכורה? הרי נעשה הכול כדי להתקבל.

היסטוריה ללא אמנות. הגרעין הקשה של האמנות הישראלית המודרנית הנוכחית נראה אדיש לגבי עצם ההתקבלות החברתית־פוליטית שלו, ואילו תקופת גרבוז (שבראשיתה היא אף תקופת מיכאל דרוקס או מיכאל אייזמן) מסתכמת גם כתקופה בה אמנות ישראלית צעירה ביקשה להיות חלק מההיסטוריה הישראלית. מודרניזם, מודרניזם, אבל הבה נשתייך. ולפי שעה, גרבוז ודורו, ורוב האמנות הישראלית שקדמה להם, בכללותה, גורשו מההיסטוריה הישראלית הפורמלית והפורמלית־למחצה. לא התקבלו. נותרו כקישוט קיר. הנה, האלבומים, הן העממיים והן הלא־עממיים, שראו אור לכבוד שנת ה־50' לישראל, לא הכירו בגרבוז, בדרוקס, במיכל נאמן או בפנחס כהן־גן, כחלק מההיסטוריה הישראלית. האמנות הישראלית המודרנית, באלבומים אלה, לא נחשבת “מקור”, “מסמך”, “מבט”, “הארה”. לא מקור היסטורי ולא מקור פוליטי. לא מקור דימויי, ולא לשוני. לא הם הוכרו, ולא רפי לביא, משה גרשוני, ולא יחיאל שמי ולא משה קופפרמן. היסטוריה ישראלית ללא אמנות ישראלית. “מי ציוני ומי לא” של גרשוני מחוץ לדיון ההיסטורי. “העקדות” של מנשה קדישמן מחוץ לדיון. כל הפעילות הזהותית־פוליטית של פנחס כהן־גן מחוץ להיסטוריה הפורמלית. כל הטיפול של גרבוז ב“סמלים הציוניים הגדולים” בחוץ, מחוץ לזיכרון הישראלי, כפי שהוא מתבטא באלבומים, בכינוסים פורמליים. “מסע הייסורים” של מוטי מזרחי בחוץ. “העיניים של המדינה” של מיכל נאמן בחוץ. “רחוב אגריפס” של אריה ארוך בחוץ. נפתלי בזם בחוץ. והספר הזה של גרבוז הנו, אולי בעקיפין, ניסיון של אמן ישראלי צעיר להתפרץ אל תוך ההיסטוריה הכללית באמצעות הביוגרפיה הפרטית: שימו לב אלי בתור “סיפור טוב”, אם לא בתור “אמנות”. הספר של גרבוז? ניסיון להקנות תוקף לדברים, לדורו, לעצמו, לאמנות המקומית, להקנות תוקף, ולהשתייך. מהו מסעו של תומרקין לפרס ישראל, אם לא גם רצון להשתייך, גם אם מעט במהופך. עזה היתה תשוקת יחיאל שמי להשתייך. הנואם המרכזי בקיבוץ “כברי”, במסיבה לכבוד שמי כחתן פרס ישראל, היה יצחק בן אהרון. והוא, בן אהרון, אכן פתח בכך שאין לו מושג באמנות מודרנית ובפיסול הזה, אבל יחיאל שמי שייך. למי? שייך למי? לציונות ולפוליטיקה הציונית נוסח בן אהרון. יצחק דנציגר הגיב לכ־50 מכרזי אנדרטאות ופיסול חוצות, שהופצו מטעם עיריות, מועצות מקומיות וארגונים שונים, גם מתוך הכמיהה להשתייך. ביקשו תמיד להשתייך, ונדחו מההיסטוריה הפורמלית והפופולרית של ישראל.

בין בן־גוריון ושטרייכמן. מה היה כאן ממחצית שנות ה־60' ועד הנה, בכל הנוגע לאמנות מודרנית? שאלה רחבה כים ודקה כסכין חיתוך. מדוע האמנות הזו לא קנתה מקום ממשי בחברה הסובבת אותה? מדוע אף לא דימוי אחד של גרבוז, נאמן, כהן־גן או דרוקס, אינו מוכר לציבור הרחב? מדוע אף לא “טקסט ממשי” אחד (מחקר או ספרות) מריץ בתוכו, באופן טבעי, התייחסות או יחס לגרבוז, לכהן־גן, לנאמן, לשמי, לקופפרמן, לזריצקי, לארדון? הרי טקסט אמריקאי שכזה יתייחס לרותקו, לפולוק או לוורהול, וטקסט אירופאי יתייחס לבויס, לדושאן או לכריסטו. האם האמנות הישראלית המודרנית פעלה כאן רק כמובלעת חידתית? כקונסוליה מערבית במזרח התיכון? כעדה צלבנית? האם בכל זאת נירקמה מהות ישראלית מודרנית ממשית, בעוד אמצעיה מערביים? מדוע האבות המייסדים נכשלו בכל הקשור לייצוב עצמי בחברה הכללית? מה עוד תבקשי מאתנו מכורה, כדי להתקבל? מהי השפה הנכונה? מי הנמען? האם “האמנות הישראלית” הנה בעיקרה הפנימי פעולה תוך־גולגולתית, ולחייה החיצוניים, מבחינת החברה, פונקציה קישוטית בלבד? האם אי פעם בהיסטוריה הישראלית, היתה לאמנות השפעה? ל“מרד הימאים” היתה השפעה? הריאליזם הסוציאליסטי היה דבר־מה יותר ממועדון? “עשר פלוס” היתה יותר מאמרגנות נלבבת?

מה גרבוז עצמו עשה כאן? האם גרבוז פעל על פי איזושהי אינטואיציה, או שהיתה לו תוכנית חיים ואמנות ישראלית מובהקת? מהי הישראליות של גרבוז? מדוע הספר הזה של גרבוז יקר־ערך? מדוע זה נפשנו (התרבותית) כה נקשרה בנפש הילד הזה שנולד בגבעתיים, ב־45', וניזון גם מבן גוריון (מנהיג) וגם מיחזקאל שטרייכמן (אמן־מורה), ונעשה אמן? בן גוריון ככוח מוחק ניואנסים, ושטרייכמן כתמצית המושג “ניואנס”. מה כה כללי בגרבוז הפרטי? מה כה חשוב בו?

מה נשמע בבית? בתמציתה, האמנות הישראלית, זו שגרבוז התחנך על פיה, ופעל בה, הנה שפת סימנים ו“שמות”. בתמציתה, זו אמנות ישראלית ציונית. בתמציתה, האמנות הישראלית, גם זו הפוליטית־ביקורתית, מאשרת את הערכים הציוניים, את האתוס (טבע, אופי) הישראלי, ואת “הסיפור הישראלי”. במובן זה, רפי לביא ומשה גרשוני כמוהם כא“ב יהושע ועמוס עוז. האמנות הישראלית הצעירה מעולם לא חצתה את גבול מרצ. גם לא האמנות הרדיקלית של צבי גולדשטיין. אין סופר ישראלי גולה. אין אמן ישראלי גולה. יש קריירות ארוכות בחו”ל, אבל אין “אמן ישראלי גולה”. כולם בבית. (אריה ארוך: “מה נשמע בבית?”). גם כשגרבוז חמל על (לעג) הסטריאוטיפ הציוני, הוא לא שבר את הכלים. למה אני כותב על גרבוז? ג’ורג' סטיינר (ב“אראטה”) מצטער שלא קנה בזמנו, בשנים שעיצב את עצמו, עבודה קטנה של בן ניקולסון, ואני,, ביני לעצמי, מחכה לרגע בו סטיינר ישראלי מצטער שלא קנה בזמנו עבודה קטנה של גרבוז, כהן־גן או נאמן. זה יהיה רגע טוב, גדול, מפצה, אפילו מנחם. ג’ורג' סטיינר פילוסוף, יהודי קוסמופוליטי, מבקר, סופר. “אראטה”: מבט לאחור בחיים שהיו. אני כותב על גרבוז בדחיפות שכזו גם בשביל להקנות תוקף לחיים שהיו כאן. ובמובן מסוים הייתי מעט מעורב בחיים האמנותיים האלה (תקופת גרבוז) כצופה, כעורך וכמבקר. חיים שבכל זאת היה בהם כבוד.

“שקט בבקשה”. אמנות ישראלית כשפת סימנים ו“שמות”: מי ששולט בסימנים וב“שמות”, מחזיק בידו את קוד האוריינטציה של האמנות הישראלית. על מה אתה מדבר? על “מה נשמע בבית?” (אריה ארוך), על “שקט בבקשה” (אביבה אורי), על “ראש” (רפי לביא), על “הצור תמים פעלו” (משה גרשוני), על “הענק בגנו” (יאיר גרבוז), על “נהרגה נזירה” (מיכל נאמן), על “קאמל־טיים” (דוד ריב), על “בגדה יהודה” (מיכאל סגן־כהן), על “הברות” (יחיאל שמי), על “תל חי” (תמר גטר), על “צובא” (יוסף זריצקי, לארי אברמסון), על “אררט אקספרס” (בני אפרת), על “מקום” (פנחס כהן־גן), בין השאר. על כגון אלה. סימנים ו“שמות”. האמנות הישראלית כסוג של דיבור, נתינת שם, כשיח בין שמות. דיבור המתחבר לדיבור, ושם המתחבר לשם, עד שנוצרת כסות ביוגרפית כמעט “אנושית” לעיסוק הזה באמנות. הדיבור הישראלי על אמנות, הדיבור של האמנים המייסדים עצמם, גם כסוג של אפולוגטיקה. הנה, שטרייכמן, בעומקו, לא ראה עצמו בן־דמותו של צייר פריזאי, אלא כ“פועל”. לקום כל בוקר אל עבודת הציור. “כיבוש השממה” גם באמצעות האמנות.

“הדיבור על ציור”. גרבוז גדל גם אצל זריצקי ושטרייכמן, והפתיע אותם כשהחל לדבר, לא כשהחל לצייר. זריצקי ושטרייכמן היו כמעט מחוסרי שפה, מבחינת העולם, הציבור הרחב, כלל הישראלים, החברה והפוליטיקה. בינם לעצמם היו דברנים, ולעתים אפילו רתחניים (שנות ה־50'). הדיבור שלהם רותק לכללי הציור ולחוקתו, וכן להתקבלותו ב“תרבות הישראלית המתהווה”. ובשנות ה־50' ניהלו קרבות נגד יריביהם הרומנטיים, העלילתיים, הפיגורטיוויים, “מספרי הסיפורים הציוניים הפשטניים”. קרבות בתוך המשפחה. הם לא היו מסוגלים ליטול חלק בשיח הציבורי הכללי. שטרייכמן נחבא אל הכלים, בהקשר הזה, וזריצקי היה מנהיג מבוהל, שכל כוחו פנימה, אל (על) אנשיו. מבחינה זו, הם היוו קהילה כקהילת יוצאי ביאליסטוק, נגיד. עד כדי כך. גרבוז, גם אם רפי לביא לא היה “אילם”, נראה להם כמחולל דיבור ושפה חוציים, כלליים. גרבוז בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, בכנסים, בכתבי עת, בפרסומים משלו. ולא רק על אמנות, וכך גרבוז נראה גם לאריה ארוך, שהיה איש־שיחה מובהק, אך לא פרטנר ל“דיבוד פומבי”. ויאיר גרבוז שיכלל מאוד את “הדיבור על ציור”. שיכלל, כיוון שבלל את חומרי המקום (ישראל) ואת חומרי האמנות (הציור עצמו). שיכלל והגביהּ, עד שעשה את “הדיבור” אמנות בפני עצמה. ואכן, גרבוז מטובי סופרי האמנות שהיו כאן מעולם. סופר אמנות להוט ושקדני, כלומר כזה הפועל גם כמאהב וגם כשען. טקסטים שלו על שלזניאק או על לביא, או על עצם פעולת האמנות, הנם משיאי הכתיבה כאן. גרבוז על לביא או שלזניאק: כתיבה אינטימית, כתיבה פנורמית, הכרת הפרטים הקטנים, הכרת התמונה הכוללת, הכרת המניעים הנפשיים, הכרת התחביר הפנימי. כתיבה מעולה במיוחד, כי קרוב אליו הדבר, וחשוב בעיניו.

“זה דבר יפה”. גרבוז שבוי בצורך לדבר על אמנות. לדבר, כולל לכתוב. “אני חושב שלשבת ולכתוב זה דבר יפה, ואם אין מה לכתוב יפה, להעתיק”. הדיבור המיתמם (“זה דבר יפה”) הנו אירוני (“להעתיק”), והאירוניה תמימה. שומדבר אירוני לא זר לגרבוז, ועם זאת תמימות הנה תכונה שלו. גם כצייר. תמימות במובנה כיושר. הצייר הזה הנו איש מילים. כי הציור הנו בבואת מילים. הדיבור משלים את הציור, לא רק מפרש אותו: ידו הארוכה של הציור. צדו האחר. הדיבור והציור פעולות שלובות. “לא מומלץ לחפש בחיים אמנות מן המוכן – להשוות לוח מודעות לציור של רפי לביא, קיר ישן ומקולף לציור של אריה ארוך”. הדיבור הגרבוזי היה אינטנסיווי, גם משום שלציור הישראלי היה הכרח להשלים במהירות “פערי דיבור” (פערי תיווך) מתמשכים. יואב בראל, רן שחורי ויונה פישר (בשנות ה־60') החלו בבניית מילון ביקורת (אמנות) ישראלי. עד להם, ביקורת האמנות התפרנסה ממילוני הביקורת של הספרות, התיאטרון והשירה. ראו ביקורות של המשורר עזרא זוסמן. ובאין שפה עצמאית, אין עולם עצמאי. גרבוז היה דור ב של המילון הביקורתי, ודור ב הוא שעשה את ההבדל, יחד עם יגאל צלמונה, שרה ברייטברג, מיכאל סגן־כהן, גדעון עפרת, אם לא להזכיר את כולם. לא היו הרבה. אבל גרבוז היה האמן שביניהם.

פה נחיה ופה נמות. הספר של גרבוז מיועד גם למי שאינו בקי בשפת הסימנים ו“השמות” הנ“ל, ועם זאת ברור מאליו שהבקי בסימנים וב”שמות", הוא הקורא הטוב של גרבוז. הספר הזה הוא תמצית דיבור הסימנים הזה. “אני צייר. אולי בגלל זה אני מאמין במילים. אני לא רואה אפשרות אחרת”. הספר הזה הנו אחד מארכיוני הזיכרון המעולים של קהילת האמנות המקומית, גם אם הוא עדות של בעל עניין. “את הספר הזה אני כותב כמי שהוצב במנהרה שנסתמה”. גרבוז מספר על ילדותו, על “פריז”, “פראג”, “ניו יורק”, תל אביב. מדוע תל אביב אינה נתונה במרכאות, והאחרות נתונות? כי פריז של גרבוז הנה גם מקום פיזי וגם מטאפורה, ואילו תל אביב היא “המקום”. פה נחיה ופה נמות. פה ניצור חיי זוהר, חיי דרור. פה תתגשמנה כל התקוות. הישראלי הזה אנוס להיות תל אביבי.

מתוך מהומת החיים. מה חוסם את גרבוז? מדוע “הגדולה” שיוחסה לזריצקי ולשטרייכמן, או לדנציגר, אינה נחלת איש מבני דורו של גרבוז? של גרבוז עצמו? האם ביחס לזריצקי ושטרייכמן היינו בזבזנים, תמימים, ואילו ביחס לגרבוז ולדורו אנחנו זהירים, קמצנים? האם זריצקי ושטרייכמן “מייסדים”, ואילו גרבוז ודורו “רק ממשיכים”? אין לי תשובה אחת ברורה. בשנים האחרונות איני מרבה לכתוב בהרחבה שכזו על אמנים ישראלים. תש כוחי. עצביי אינם כשהיו. אני כבר לא מזהה קוראים. אני לא יודע איפה נמצא “הפורום הפנימי” של האמנות הישראלית המודרנית. רשימה זו על גרבוז נשענת על רשימה (על גרבוז) שפירסמתי במוסף “ספרים” (הארץ), בעריכת מיכאל הנדלזלץ, עם הופעת ספרו. הנדלזלץ השקיע בי שתיים שלוש שיחות לא ארוכות שאכתוב. הנדלזלץ חביב עלי. עברו כשלוש שנים ופירסמתי אצלו סדרה בת ארבע רשימות: ליליאן קלאפיש, מרדכי ארדון, רפי לביא, אריה ארוך, עם התערוכות המוזיאליות הגדולות שלהם, ועם הקטלוגים השאפתניים. הפתעתי מעט את עצמי. פתאום על קלאפיש, ארדון, לביא וארוך. היה לי דחוף לכתוב על יאיר גרבוז (אז ועכשיו). האם ביקשתי לבודד את גרבוז מתוך מהומת החיים, ההוראה, האוצרות והעסקנות שלו, ולבדל אותו, ואז להאיר אותו ולהציע שידונו בו גם במושגים של “גדולה”. להקנות גם לדורנו “גדולה”. כן.

אותנטיות אוטומטית. גרבוז ישראלי־ממילא. כבר השתמשתי ב“ישראלי־ממילא” ביחס ליחיאל שמי. אלה ישראלים מתוך העובדה. מתוך עצם עצמם. מתוך היותם כאן. היותם כאן כפי שהם. כפי שהכאן כאן. ממילא: מתוך אוטומטיות שיש בה אותנטיות. גם מגדירים של הישראליות, וגס סוכנים שלה. גרבוז ישראלי פוסט־מפא“י. יחיאל שמי ישראלי פוסט “בית הערבה”. שניהם, כאמנים, גם אם בחדות שונה, נושאים את צריבת הטראומה: בן גוריון מסלק מ”תערוכת העשור" (58') ציור מופשט של יוסף זריצקי (אב־מייסד באמנות המקומית), בטענה שזה “קשקוש”. זריצקי מתקפל מפחד. קהילת האמנות הישראלית נדחסת לפרופורציית מיעוט חלוש. קהילה ללא נציגות־כוח בחברה הישראלית. זריצקי נדחה על ידי ועדת הקישוט הלאומית. גם כשיחיאל שמי קיבל את פרס ישראל לפיסול (88'), היטב זכר את זריצקי 58'. שמי חשש שמישהו מהממשל יבטל את הפרס שלו ברגע האחרון. ושניהם, גרבוז ושמי, חיפשו תשובה לשאלה: כיצד זה “נמרוד” (דנציגר) האלילי, האנכרוניסטי, נעשה “התצורה הגדולה” של האמנות הישראלית המודרנית?

ביקורת? מיי פוט. גרבוז מספר (בספר) על תחילת הציור שלו, על תל אביב האמנותית, על מורים וחברים. על העממי, בית ההורים, האספנות של האח אהרון, תנועת הנוער, הקיבוץ. על שאגל, סוטין, גוגן, לז’ה, כלומר על האמנות כרשת של סיבים ומוליכים, ולא כפעולת הדחה והכחשה. על פסיעתו בין ציור ללא־ציור, ועל ההדגשים האילוסטרטיוויים המכוונים. על האהבה לנייר. על הספר כספר וכחפץ. על ציורי נוף קטנים על גב פתקי ההצבעה לבחירות. הנייר כמצעו של העולם. הערה פרטית: כשגרבוז מספר על “פתקי הבחירות” וכו', וכן על לא מעט חומרי חיים ישראליים נוספים, עצמתי את עיניי בכאב מענג. הנה, גרבוז עושה בחומר כיד היוצר: הבנלי (פתק הבהירות) נעשה משל, מבלי לחדול להיות בנלי. החומר (פתק הבחירות) מופקע מחומריותו, ועודנו חומר. ובכלל, רשימה נרחבת זו שלי, נדונה להיות שיר הלל לגרבוז, הישראלי־ממילא הזה. ביקורת? מיי פוט. הספר, כאמור, אף ביוגרפיה פרטית. “אפשר שהספר הזה אנוס להיות ביוגרפיה. אם כן הוא ייכתב מההווה לעבר”. ביוגרפיה המורכבת גם מטקסטים של ד"ר גמזו (מעט משונים), ממכתבים של הציירים אהרון כהנא ויוסף זריצקי לחבריהם בישראל (מעודדים). הטקסטים האלה היו חלק מביוגרפיה של דור, ושל גרבוז בפרט. מישראל הקטנה קראו את העולם באמצעות מכתבים, מגזינים, רפרודוקציות שחור־לבן.

“אני חייב לפרובינציה”. המפגש הראשון של גרבוז עם גלריה ובעל גלריה (מר כץ), עד וכולל הפגישה הראשונה עם רפי לביא, הנו “סיפור קצר” מעולה. ולאחר מכן, הפרק המוקדש לחניכותו הראשונית של גרבוז הצעיר אצל רפי לביא, הוא ספרות שהיא אף היסטוריה מקומית. זו היסטוריה של אצולה מקומית ענייה. היסטוריה של פרובינציאליות הדורה. פחדים, גישוש, מישוש, וגאווה. “אני יכול להגיד שאת מה שיש לי אני חייב לפרובינציה… בפרובינציה נוצר בלבול בלתי־אפשרי בין חלומות ותוכניות לעתיד”.

בויס כשמועה רחוקה. מילים אחדות על תקופת ההנצה של גרבוז (מחצית שנות ה־60'): תמימות אמנותית ואתה ראשית השיח האמנותי המקומי המודרניסטי. שיח גולמי נלהב. מושגים מתורגמים, לא משויפים. בין־לאומיות מול לאומיות. צורה מול עלילה. רק ראשיתה של שפת ביקורת אמנות עצמאית. עד אז, ביקורת האמנות המקומית ניזונה מהטרמינולוגיה של ביקורת התיאטרון והספרות. טרמינולוגיה שבפועל התכנסה לשפה מליצית חלולה. לשפה שאין בכוחה להכיל את הדבר (אמנות). שאין בכוחה לתאר או לנתח את הדבר. שפה שלא היתה מסוגלת לקבוע את סדר־היום של האמנות. גרבוז, כאמור, הנו בן דור אמנות שחצב לעצמו את השפה, מתוך החריץ שנפתח עבורו על ידי יואב בראל, רן שחורי ויונה פישר. עם השפה התדייק המבט. מחצית שנות ה־60': “מיתולוגיית פריז” מתפתחת בישראל באופן עצמאי, שאינו מבחין היטב בין חיים סוטין למאנה־כץ. בק וברגנר “סוריאליסטים”. מלחמת חורמה של זריצקי בארדון: “מודרניזם בין־לאומי” מול “מקומיות”, מול “רליגיוזיות”. זריצקי מפנה את זעם תבוסתו מול בן גוריון אל תוך קהילת האמנות. אפיפיור רדוף פחדים פנימיים. שטרייכמן מייצג את ישראל בבינאלה של ונציה, בעוד ראושנברג מייצג את ארה"ב. גלריות מעטות. עיתונות־אמנות מתנצלת וחלושה. דושאן כשמועה. בויס כשמועה רחוקה. גמזו כשגריר צרפת בישראל. בורגנות מעוטת חברים רוכשת אמנות מוסכמת. גלריה גורדון מציעה אלטרנטיווה לגמזו. הממסד מתקשט בראובן רובין, במיכאל ארדון ובנחום גוטמן. לאמנות הישראלית אין נציגות ממשית בתקשורת, בתודעה החברתית.

ההצעה נדחתה. גרבוז אישיות פעילה ומפרה בסוף שנות ה־60' ותחילת שנות ה־70', שהן תחילתה של תמורה רדיקלית: אמנות־גוף (יוכבד ויינפלד), אמנות־טקס (מוטי מזרחי), מיצג (מיכאל דרוקס), הדמיה מושגית (נוישטיין ובלייה), אמנות־שפה (גרבוז), אמנות ללא ‘תוצר אמנותי’ (אביטל גבע). תמורה רדיקלית? בהחלט, לפחות במובן של ערעור ממשי על מושגי יסוד: קדושת החפץ האמנותי, יחסי אמן־קהל, טכניקת ההפצה, הרחבת קהל הנמענים, חילוניות מודעת ובלתי מתנצלת. וכן, קולנוע ניסויי הטורף את מסורת הקולנוע הקיימת בישראל. וכן, מאמץ ממשי לבטל את החלוקה הקטגורית של האמנויות: תיאטרון, מוזיקה, טקסט, ציור, הכול גם יחד. זו היתה ההצעה התרבותית (אמנותית) של גרבוז ובני דורו לחברה ששאננותה גברה לאחר מלחמת ששת הימים. ההצעה נדחתה. תמורה רדיקלית (פנימית)? כן, אך ללא “רצח אב”. רוברט ראושנברג האמריקאי “רצח” את דה־קונינג (“הציור הלבן”), אבל רפי לביא חי בשלום עם זריצקי, שטרייכמן, סטמצקי. מה עוד? באותה תקופה אובחנו יחסים מפולשים בין הציור לספרות ולשירה. ראו: רפי לביא וכתב העת “קו” (דן עומר, יונה פישר, רחל שפירא), ולאחר מכן “סימן קריאה” והציור הישראלי המודרני. ואגב, יחסים אלה אינם ממש מפורטים בספרו של גרבוז. יש משהו הרמטי בספר, כלומר בזיכרון של גרבוז. הרמטי, ואולי מסתגר. “האמנות” היא הנושא של גרבוז, גם בשעה שהנושא היה גם קשרי הגומלין בין האמנויות.

פרלזב, לוין, צ’לטון. גם מפני “העולם” הספר הזה מסתגר מעט. מפני הפוליטיקה, הכלכלה והתקשורת של התקופה: ששת הימים, כלכלת התקופה, ספרות התקופה. וגם מפני “הקרובים”: הקולנוע של דוד פרלוב, התיאטרון של נולה צ’לטון, בימת השחקנים, הארכיטקטורה של שרון והקר, דוד אבידן, חנוך לוין. הסתגרות זו מעט העיקה על הקריאה שלי בספר, בעיקר משום שצפיתי להיפוכה המלא. וגרבוז חוסך דיבור על “הסוציולוגיה של הגלריה הישראלית”, שהכיר טוב. וגרבוז נמנע ממבט סוציולוגי־פוליטי, כלומר נמנע מלהעריך האם ההצעה התרבותית־אסתטית שלו (ושל זולתו) התקבלה על ידי החברה, ולו גם באופן חלקי. האם הפיץ נכון את ההצעה שלו. מה בדיוק נכלל בהצעה זו, למה זה לא קרה?

עבור אנשי המקום. ההצעה, רבותיי, לא התקבלה. ואף לא ההצעה של רפי לביא. גם ההצעה הנגדית (של מי שלא יהיה) לא התקבלה. אף לא אחת מהצעות־האמנות אינה כלולה בחשיבה ובשפה הישראליות השליטות. ומה גרבוז הציע, באמצעות ציור (איזה ציור בדיוק? תגדיר אותו בדיוק. אתה לא יכול? מה, אבד לך כושר הקיטלוג הידוע?!)? גרבוז הציע ישראליות מוארת, מודרנית. ישראליות שפניה לעבר ופניה לעתיד באותה שעה. ואת “האמנות” כאמצעי להבנת המקום הזה. ובמילים נוספות: גרבוז הציע מודרניזם מחומרי המקום עבור אנשי המקום.

ארוך, אבידן, ויזלטיר. ביוגרפיה כמו ביוגרפיה: הפרק (בספר) על הזמן שבין התיכון לצבא (גרבוז נער שליח ב“הבימה”) כתסריט לקולנוע ניאו־ריאליסטי. הפרק על החלפת הריהוט בבית ההורים, או על הביקור הראשון בקיבוץ של האח אהרון, כסיפורים קצרים מעולים. והספר רצוף משפטים “קטנים”, גם ישירים וגם כפולי פנים: “הנרי שלזניאק נולד מן הצילום” (“אליק”, של משה שמיר), כי גרבוז הסופר הנו גם יורשה של הספרות הארצישראלית שעיצבה אותו. ההוראה (“המדרשה”), הכתיבה העיתונאית, הקטעים הטלוויזיוניים, אף הם, כמובן, תחנות ביוגרפיות בספר הזה, ואף מתוכן מוארת סביבה חברתית ותרבותית, ולא רק גרבוז פרטי. אז מה היה לנו? גרבוז בן דור שהחיים קיצרו לו תהליכים, והניעו אותו במהירות, ובמקביל, על פני תפקידים אחדים: תלמיד, מורה, אמן חידתי, אמן פופולרי, קולנוען, סופר, נסח, סוכן, אוצר, מבקר, פובליציסט, בדרן־תקשורת, בן לאם פולנייה, אהוב, חשוד. והכול בקדנציות קצרות חופפות. גרבוז פרטי וגרבוז כפדרציה של תכונות ושל איכויות: העידון של אריה ארור, הגמגום של שטרייכמן, המהירות של אבידן, ההחלטיות של רפי לביא, היוהרה של ויזלטיר, הפגיעות של מאיר אגסי. גרבוז כניצול “הוא הלך בשדות”, שהספיק לחבור לספרות של יעקב שבתאי. פדרציה שבמרכזה אישיות פרטית, עצמאית.

שפה זרה. משך שנים ארוכות, כמורה וכאוצר, גרבוז בנה הקשר לאמנים אחרים, בדרך כלל צעירים, בתערוכות ובכתבי־עת (“מושג”), ואילו אמנות־גרבוז לא הוארה ולא דויקה במלואה, מבחוץ. לרטרוספקטיווה של גרבוז ראוי לקרוא: “גרבוז דובר העברית”. והרי השפה הזרה האמתית בישראל היא העברית.

לא נפסיק לשיר: תמונה מהטלויזיה

טלפון מיוחנן צנגן. בבוקר שהתחלתי לכתוב בו את הפרק הזה, קיבלתי טלפון מיוחנן צנגן (מנכ"ל “רשת”, ערוץ 2). צנגן הזמין אותי להשתתף כיועץ בצוות המתכנן את הצעת “רשת” למכרז להארכת הזיכיונות בערוץ 2. המכרז נפתח בספטמבר 2004, ונסגר בדצמבר. יש לי ניסיון טוב עם צנגן: בינואר 2003 הוא הקרין סרט קצר שלי: “עד ראייה”. סרט על הטלוויזיה הישראלית, ובפרט על ערוץ 2. סרט בן 24 דקות שכולו נערך מתוך המסך עצמו, מתוך שידורי הטלוויזיה לאורך 2002: חדשות, פרסום, פנאי, חברה. עשיתי את הסרט עם מורן שוב, זמיר שץ, עידו רוזנבלום. סרט ביקורתי למדי. עורכי הדין של צנגן דרשו כי לפני הסרט תוקרן שקופית המבהירה שהסרט על אחריותי בלבד, ושהוא מוקרן “במסגרת חופש הביטוי”. הם חששו מתביעות דיבה שונות. של מי? של “הוטל לוטראקי”, שבפרסומת שלו נעשה שימוש בסרט. של משפחת חייל שנפל בקרב, ובתצלומו עשיתי שימוש בסרט. לאחר הקרנת הסרט משפחת החייל הזמינה ממני את תצלום הבן, ואף השתמשה בו לציון זכרו. “הוטל לוטראקי” הזמינו אותי לסופשבוע. “עד ראייה” היה גם תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. לסרט ולתערוכה אחזור בהמשך, בפירוט. כארבעה חודשים לפני “עד ראייה” הקרנתי בערוץ 1 סדרה בת שמונה פרקים: “אדם ברוך מבקש תשובה”. כל פרק 30 דקות, הוקרן בפריים־טיים. ובכן, יש לי ניסיון בטלוויזיה. אני צוחק: זה לא נחשב ניסיון ממשי. הניסיון הטלוויזיוני האמתי, הגדול והמתמשך שלי הוא כצופה, אם לא כשבוי.

םעמד הפועלים לא נעלם. חצי שנה אחרי “עד ראייה” ישבתי עם יוחנן צנגן על פרויקט חדש, ביוזמתי. נפגשנו בבית קפה ברמת החייל. פעם ראשונה שלי ברמת החייל בערב. חלק מהשבויים של ערוץ 2 מסתובבים כאן בתור מועסקים של ערוץ 2. בית הקפה הזה מציע אוכל שבאורח אוטומטי נראה כאוכל ההולם מצליחים נוסח ערוץ 2. סלט מעודן, מנות בינוניות קטנות, כוסות ארוכות חצי שקופות, סכו“ם מעוצב. בעוד שנתיים יתרות מלאי הסכו”ם הזה ימצאו דרכן לוועדי עובדים כמתנת חג. בינתיים, הסכו"ם בתוקף מסעדתי יוקרתי־למחצה. המושג “תוקף” מוגבל במרחב ההיי־טקי והתקשורתי הזה (רמת החייל) לרבעון או לעונה. כמעט הכול כאן רבעוני־ עונתי: הדוחות הכספיים, לוח השידורים, ההתקשרות עם העובדים, ואולי אף בית הקפה הזה. רק כאשר קהילת התקשורת או ההיי־טק מפוטרת, היא מבינה שמעמד הפועלים לא נעלם. הוא רק זומן לרבעון או לעונה לבניינים הגדולים האלה, והוטעה לחשוב שהוא לא פועל, שהוא פרויקטור, טאלנט, איש פיתוח או מקצוען חדש. אבל שום ג’יבריש לא יחסל את מעמד הפועלים.

שדיה איגם מוגבהים. ברמת החייל צמח בעשור האחרון משהו השואף גם להיות בן הזמן, בבת אחת, וגם לעצב את הזמן. ערוץ 2 הוא עיצוב. ולאמתו, הוא פארודיה על עיצוב. גם בנייני־הכוח ברמת החייל הם פארודיה על כוח. זו ארכיטקטורת כוח ויעילות שדילגה מהשלב הפרימיטיווי היישר לשלב הדקדנטי, כלומר דילגה על השלב התרבותי. אבל גם הדקדנס הארכיטקטוני הזה הוא רק נעליים. רק גובה, זכוכית, בטון, אפלול, מעליות נראות לרחוב, “צבעוניות של סביבת עבודה”, לוגויים המבקשים לצבור תוך יום את ההיסטוריה של אמ־ג’י־אמ, רחבת כניסה המייצרת כאילו תחושה עסקית מזורזת. ארכיטקטורה שעירבה פונקציונליזם וקיטש. ארכיטקטורה ששכחה כי מוטב לבורג להיראות בורג. מי צריך בורג מעוצב. ועל כן אלה בניינים שעתידנותם חלפה עם הקמתם. אבל, ברוך השם, מסביב יש עדיין גם סימנים של ישראל מציאותית: מסעדת פועלים מהימים שהיתה כאן תעשייה פשוטה, פולקסווגן זקן מחפש חנייה, דוכן פלאפל, כלב עצמאי רץ אנה ואנה, דוכן פיס, אישה בשמלה רגילה ושדיה אינם מוגבהים, שטחים מעופרים.

מה שלא ראתה שפחה. צנגן היה מרוצה ממני בגלל משהו, ואני ממנו בגלל משהו, והחלפנו ברכות של מרוצים הדדיים, ואז הצעתי לו סדרה בת שישה פרקים על “הכסף הישראלי”. לאו דווקא על “הון ושלטון”. על אמביציית כסף כגון זו של בנימין נתניהו ואהוד ברק. צנגן אמר שהוא יכול, אם בכלל, להקרין את זה רק אחרי 23:45, ושהוא יכול, אם בכלל, להשקיע בכל פרק (30 דקות) 28 אלף דולר, גג 28 אלף דולר. פרק כזה צריך לעלות כ־45 אלף דולר. מה זה פרק כזה? תחקיר מסועף, צילומים ברחבי ישראל, לא מעט ימי צילום, סיוע מקצועי של מומחים. צנגן ואני היינו ידידים, נשארנו ידידים. כשיצאנו מבית הקפה, צנגן הציע שאקפוץ אתו לאולפן סמוך לראות פיילוט של אדיר מילר. לא מפחד בעלי המניות שלו צנגן כיווץ את ההצעה שלי עד שנשרה כתיון יבש על שולחן בית הקפה. הוא לא האמין ביכולתה של סדרה על “הכסף הישראלי” למשוך די צופים ומפרסמים ב־23:45. עד אז, עד 23:45 הוא הרי מלא ותפוס בחדשות, בחידונים, בסדרות, בסטאנדאפים, בטוק־שואוס. איזה עוד ניסיון טלוויזיה יש לי? במשך כשלוש שנים העברתי בבית הספר לאמנות “קמרה אובסקורה” שיעור טלוויזיה שבועי, “קריאת מסך”, ובמשך כשנה בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. בתקופת רענן כהן ונחמן שי הייתי חבר מליאת רשות השידור. לאחר הישיבה הרביעית התפטרתי. ראיתי שם מה שלא ראתה שפחה על הים.

הוא לאומי. עכשיו צנגן, בטלפון, אמר מה שידעתי ממילא: “הרגולטור (המדינה) רואה בערוץ 2 את הערוץ הלאומי, בגלל גודלו, וצריך להיערך למכרז שיגביר את הדרישות הערכיות, התרבותיות והחברתיות מאתנו”. ערוץ 2 לאומי לא רק בגלל גודלו. הוא לאומי, כי משתלם להיות לאומי. משתלם מסחרית. הוא לאומי, כי זו תכונתם האישית והמקצועית של מנהליו ועורכיו. המושג “אלטרנטיווי” במובנו המרדני והמערער, רחוק מהם, ואם הוא איכשהו מתקיים בהם, הוא מוגבל לתחום הבידור. ואז זה אלטרנטיווי במובן של הפחתת סף, דילול, או הקצנת האסקפיזם (בריחה אל המרגיע־משקר).

הולדת ערוץ 2. נדמה שהוא היה פה מאז ומתמיד, אבל ערוץ 2 רק בן 12. הוא נולד לאחר שליטה בת 26 שנים של ערוץ 1. מי זוכר איך הוא נולד. איך לידתו עוכבה. מי עיכב אותה ובאילו טענות. העיתונות המסחרית עיכבה את לידת ערוץ 2 במשך שנים ארוכות, בטענה שהערוץ ימוטט אותה מסחרית, ותתפתח מכך פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית. בשביל להבין לאשורה טענה זו, יש צורך גם בחקר השפה הישראלית אז והיום. חקר הפראזה (“דמוקרטיה”) וההטעיה (“פגיעה אנושה”). חקר המסמן־מסומן הפוליטי ההונאתי. הערוץ הוקם, העיתונות לא התרסקה, העיתונות שותפה בערוץ 2, העיתונות מוציאה לאור שבועוני־טלוויזיה. ערוץ 2 לא הזיק לעיתונות, בכל הנוגע לפרסום. רוב הקמפיינים הפרסומיים הגדולים בערוץ 2, לוו בקמפיין מקביל בעיתונות. התברר שזה הולך ביחד ובמקביל: בטלוויזיה ובעיתון. ערוץ 2 עודד את “נסטלה” לפרסם אצלו? “נסטלה” פירסמה גם בעיתונות. ערוץ 2, מותג בפני עצמו, תרם לתרבות המותג החדשה בישראל: גם תעשיינים ויצרנים מקומיים בינוניים נסחפו לתרבות זו, והכסף הגיע גם לעיתונות. פוליטיקאים מרוב המחנות סייעו לעיתונות המסחרית לעכב את הולדת ערוץ 2. וסייעו להם שמרנים, צדקנים ותמימים. חלק מהפוליטיקאים היו שבויים של העיתונות המסחרית. שבויים כפשוטו של מושג. הסיפור הנ"ל על “פגיעה אנושה בדמוקרטיה” חזר על עצמו במדויק לקראת אישור הקמת ערוץ ביילין, שוחט, בן אליעזר.

במשך כשנה ייצגתי את “אריסון השקעות”, בעניין הערוץ המסחרי הנוסף (ערוץ 10), ונפגשתי לשיחות בינוניות או קצרות, תמיד מדויקות־נושא (ערוץ 10) עם יוסי ביילין (שר משפטים), בנימין בן אליעזר (שר תקשורת), יוסי שריד (שר חינוך ותרבות), בייגה שוחט (שר אוצר), אלי גולדשמיט (יו"ר ועדת כלכלה). וכן עם ח“כ לימור לבנת, ח”כ מאיר שטרית, ח“כ יצחק לוי, ועוד. לא קניתי לעצמי חברים חדשים. יוסי שריד הציע שאדווח לו גם על ראשית תחילתה של מגמת ניוול ערכי, בכל הקשור לרמת המכרז שיהיה. יצחק לוי נואש מסיכוי שעמדותיו וערכיו (המפד"ל) יגיעו לכלל אפס ייצוג בערוץ הזה. פואד בן אליעזר אמר לי משהו כמו: תשמע, זה על האש. בייגה שוחט גרם לי להתרשם שאך זה עתה, בפגישה אתי, הוא מודע לכך שהערוץ הזה אכן מתחיל להתגלגל. על קיר משרדו היו רפרודוקציות חתומות של שטרייכמן, מופשט לירי, ודיברנו קצת גם על שטרייכמן. יוסי ביילין, שקיבל אותי במשרדו (מזרח ירושלים), נתן לי להבין שהוא לא מאמין שאפשר לכוונן מראש את איכות הערוץ הזה, כוחות השוק יעשו את שלהם, ולאחר כרבע שעה הזמין ללשכה את עו”ד לחמן־מסר, אישיות מרכזית במשרד המשפטים, והיא הסבירה בפשטות גדולה, בג’סטות חסכניות, שהיא תעשה הכול שהערוץ הזה לא ייפול לידי “חמש המשפחות” שממילא שולטות בישראל. בניין משרד המשפטים בירושלים המזרחית הנו חומר טבעי לחוקרי תרבות: בונקר ישראלי מבודד במרחב ערבי (מזרח ירושלים). כשיצאתי משם, בשעת ערב, גם דגל הלאום המתנופף ברוח לא ביטל את התחושה שמשרד המשפטים הישראלי ממוקם על הירח.

הולדת מתוך הכאוס. הרושם שהצטבר אצלי מכל הפגישות והדיונים וניירות־העבודה האלה? ערוץ 10 ייוולד מתוך כאוס. מתוך אי־תוכנית. מתוך התלהמות אנכית פתאומית־למחצה. מתוך בליל של אדישות, אינטרסים, דילים, טשטוש מושגים, ענייניות, הפחדות, האצה־שיהוי־האצה, אידאולוגיית “השמים הפתוחים”, זריית תקוות, אוטומטיזם, אי הבנה בתקשורת, שמועות, אוטיזם, טעות, שרירותיות. כאוס הוא נתון ישראלי ותיק, תמיד נוכח במלואו: אפשר לעבוד (לתכנן) על פיו. דיווחתי ל“אריסון השקעות” שלדעתי בתוך 12 חודש הערוץ יאושר. הוכחות ממשיות? אין לי. אבל “אריסון השקעות” האזינו למומחים, שהעריכו כי הערוץ יוקם בעוד שלוש־ארבע שנים, אם בכלל. מה קרה? “אריסון השקעות” הצטרפו ל“יס”, דרך (עם) “יורוקום”, מי שהיה ב“יס”, או בערוץ 2, היה מנוע (“בעלות צולבת”) מלהצטרף למתמודדים על ערוץ 10. הפרויקט שלי ב“אריסון השקעות” הסתיים, אם כן. הפרויקט שלי?! בעסק הזה הכול פרויקט, והכול פרויקטורים. בעסק הזה של מכרזים וזכיינים, השפה מתנשאת מעל המציאות. “יס” צוברת הפסדים בסדר גודל של, נאמר, ניגריה.

יש לך שש דקות. לפי הזמנת ח"כ אלי גולדשמיט כתבתי עבור (לעיון) ועדת הכלכלה של הכנסת, שטיפלה בחקיקת ערוץ 10, לפחות שתי טיוטות לתקנון הערוץ, ולתכניו. הצעתי ערוץ שגובהו (ערכיו) בינוני־פלוס. הוועדה הקצתה לי שש דקות להגן על התזה. חדר הישיבות של הוועדה דמה לזירת היאבקות, או לשטיבל (בית כנסת קטן), או למשרד הימורי סוסים ניו יורקי. בפעם השנייה שהייתי שם הבנתי שהוא דומה לעצמו, אבל גם לסאונה מזרחית. חדר הוועדה היה מלא בחברי כנסת, עיתונאים, אנשי האוצר, נציגי זכיינים, קיביצערים, נציגי מפלגות, מודחי מכרז ערוץ 2, לוביסטים. החדר היה מלא אינטרסים, חשדות, אינטריגות, אי־הבנות משוועות בתקשורת, אפס סובלנות כלפי טקסט עקרוני (ערכים), וכלפי טקסט תיאורטי (עתיד התקשורת בישראל). בחלל החדר שלטה מופרכות. אבל מופרכות מאוד ישראלית.

החיוך של ש"ס. מה היה בתזה שלי מלבד התוכן עצמו? פלורליזם, הבטחת הדמוקרטיה, טובת המשק השבוי בידי ערוץ 2, בכל הנוגע למחירי הפרסום בו (מונופול). גם למציעים האחרים ניתנו שש דקות. נציגי ש“ס בוועדה חייכו לאורך כל הישיבות. אמנם אני מבין משהו בש”ס, אבל פשר חיוכים אלה נעלם ממני. נציגי מרצ הכי הבינו בתקשורת (כתוכן). נציגי אגודת ישראל היו אדישים לעסק הזה, כאילו הוא מתרחש בנורווגיה. נציגי העבודה והליכוד היו ערניים. חריפותה של לימור לבנת שמרה על רמה גבוהה לאורך כל הדיונים. באחת הישיבות, ח"כ ויצמן שירי התפרץ כלפי נציגי ערוץ 2: “לפי הערוץ שלכם הצופים בכלל לא יודעים שאני נציג הנגב, שאני בכלל גבר ולא אישה”.

עוגת הפרסום. ערוץ 2 התנגד בכל כוחו להקמת ערוץ 10. מה הוא לא אמר. הוא אמר שהוא יתרסק אם ערוץ 10 יקום, ושאם הוא יתרסק, הדמוקרטיה הישראלית תיפגע, ושבתוך שנה ערוץ 10 יתרסק יחד אתו. ותמיד, כל צד, הציג בחדר הישיבות של ועדת הכלכלה את שקף עוגת הפרסום הישראלית שלו. לפי תומכי ערוץ 10: יהיה נתח (פרסום) לכולם. לפי ערוץ 2: מחר כולם ימותו. ערוץ 10 נולד מתוך הדף רב־רכיבים, בלתי נשלט. לפוליטיקאים שתמכו בו נמאס להיות שבויים של ערוץ 2. לאחר כשנה, אלי גולדשמיט פרש מהכנסת (העבודה), והצטרף לערוץ 2 כמגיש (בוקר). זכיתי להתראיין אצלו על “עד ראייה”. אגב, בוועדה של גולדשמיט הבנתי לראשונה שהלוביסטים אינם עוד המולה זניחה, אלא הם שקף בפני עצמו בתיק הרפואי שלנו.

יהודי, יהודים, יהדות. ואז, לפני המכרז עצמו של ערוץ 10, נפוצה שמועה כי במכרז תיכלל דרישה לצבע יהודי חזק. גם המושג “צבע” ראוי לתשומת לבו של מי שיחקור את השפה הישראלית. “צבע יהודי חזק”. אתה אף פעם לא יודע מי המפיץ הראשי של השמועות בעסקים האלה. יכול להיות שזה בכלל אתה. יכול להיות שמישהו הביט בכיפה של מוטי שקלאר, יו“ר הרשות השנייה, והמשיך משם. או השמועה שהמכרז הולך חזק על הפריפריה. שמועה שמנונית כשמועה על “צבע יהודי חזק”, שמועה צפויה, נשלפת בקלות, מתעה־מטעה, צדקנית: שמועה קבועה כפריפריה עצמה. השמועות מכסות כשמיכת קיץ את כל המתרוצצים סביב המכרז: משקיעים, פרויקטורים, לוביסטים, עיתונאי תקשורת, טאלנטים, מפיקים, עורכים. מדוע כשמיכת קיץ? כי הנה היא כבר חוזרת לארון. ואז, תוך שנייה, ניעורות ומתייצבות במלוא תפארתן שמועות חדשות, ואתן הטיפשות, ההונאה, הבהלה וההטלאה. ואז כולם מחפשים מומחה ל”צבע יהודי" או ל“פריפריה”, בשביל לשלב אותו בכתיבת הצעת המכרז שלהם. ואז שמות המומחים המוצעים יוצרים שיירה מודהרת של טיפשות, הונאה, בהלה והטלאה. וכל העסק הזה של “צבע יהודי” מלווה בקריצות, ברמיזות. עד כדי? עד כדי הצעה שבאולפן שישי יוצבו נרות שבת (כתפאורת רקע). עד כדי כך. ותמיד מישהו יציע סרט על הרמב“ם, ומישהו בחדר יגיד שרמב”ם זה טוב, ושאפילו הוא יצפה בסרט הזה.

הרמב"ם ועיירת פיחוח. ואז, תאמינו או לא, תאמינו, תמיד יימצא שם מי שיציע שאת הסרט על הרמב“ם יצלמו בעיירת פיתוח. למה? בשביל לענות על דרישת הרגולטור לתת תשומת לב לפריפריה. או לצלם שירה־בציבור בפריפריה. רמב”ם, שירה בציבור, מה עוד תבקשי מאתנו מכורה. מה יפה בכל החומרים הנמוכים האלה, אם לא האפשרות להכליל אותם במושג היהודי הישן “כיעור”, ולהדגים באמצעותם את המושג. ומהו “כיעור”? אין הוא עבריינות, אבל הוא כל מה שתלמיד חכם מצווה להתרחק ממנו. שמועות ופתרונות עכורים כאלה התגלגלו בין רוב המתעניינים בערוץ 10 החדש, בין רוב היוצרים, הטאלנטים, הפרויקטורים, הלוביסטים. השמועות התגלגלו מאליהן, כלומר איש לא יזם אותן, כפי שאיש לא נשבע בשמן. הדיבור עליהן תמיד עקר, מקורח ונוכרי: דיבור של אנשי מעשה ישראלים מבוהלים נוכה מכרז המתעכב בחיק הפוליטיקאים. וגם דיבור נגוז. לעתים כמעט נגוז עם הגייתו. ול“כולם” היתה תחושה שביסוד הדברים מונחת הונאה גדולה. לא מונחת, רוחשת. הונאה במובן של קומבינה פוליטית, שפתאום תרים את ראשה ביום הקובע, בוועדת המכרזים, או איפשהו, ותיראה כנשר גן־חיות זקן. זה לא קרה: המתמודדים וההחלטות בעניין ערוץ 10 היו בסדר, לגיטימיים. ישראל: תחושת הונאה רוחשת.

“הלא מילולי'”. ערוץ 2 מחזיק את “המסגרת הישראלית” באמצעות הבידור: כי טלוויזיה מפוכחת, מחנכת, היתה עלולה, כתוצאה מריאליזם בלתי נסבל, לפרק את המסגרת. ערוץ 2 הוא המקום שאליו הישראלי נסוג. ואף מבחינה זו הוא “לאומי”: זהו אזור הנסיגה המוסכם על הרוב. וערוץ 2 נמנע (נזהר) מ“הלא מילולי”, ועל כן הוא מתמלל במהירות ובכוח את כל החוויות הישראליות: מלחמה, טרור, עוני, פשע, ועוד. לא מניח להן גם לדקה אחת. צריך, מסיבות לאומיות, לעשות את הכול ש“הלא מילולי” לא יתפרע, לא יצוף חופשי בחלל התודעה הישראלית, לא יגיע לאזרחים עצמם, וחלילה יתסיס אותם. ועל כן ערוץ 2, כערוץ 1 לפניו, מיד ממסגר את הדברים באמצעות השפה (תיאור, הגדרה, מינון). מתמלל את חיינו (ב“זמן אמת”) באמצעות קלישאות, שיעילותן מוכחת מבחינתו, ובאמצעות ארכיטיפים מעובדים לטלוויזיה. ושוב: “הלא מילולי”, כלומר התחושה שעל סף המילה, התחושה שחלילה תלבש צורה ספקנית או ממש מתמרדת – “הלא מילולי”, הלא מעובד והלא נשלט, מאיים על נפש החברה, כפי שערוץ 2 מבין אותה. גם “התמלול” הזה עושה את ערוץ 2 ללאומי. המשטור הזה. כל “משפט” בערוץ 2 ניתן לציטוט מדויק על ידי הצופה.

“הלא תקני”. ערוץ 2 מחזיק את ה“מסגרת הישראלית”, כחלק ממשימתו הלאומית, גם באמצעות הדיפה שיטתית של “כל מיני דברים” אל הביזארי, המיעוטי, “הלא תקני”. מה פירוש “כל מיני דברים”? כמעט כל מה שמאיים על הקונסנסוס, על “השקט הנפשי”. באיזה תחום? בכל תחום. דוגמאות? אירוטיקה מאיימת תוצג בערוץ 2 על פי הקשריה הוויזואליים לפורנוגרפיה. לא כפנומן חוקי ומאתגר, אלא כשולי, ביזארי, ומשעשע־מתאייד. רעיון יוצא דופן, או אדם יוצא דופן, יוצגו על פי זיקתם ל“לא תקני”, ומכאן קצרה הדרך להחרפת זרותם. זה נעשה על ידי דברי פתיחה של הקריין או המראיין, על ידי הגדרה ותיאור, טון הדיווח או השיחה, או על ידי דברי הסיום. עבודה קלה, ואף די זולה מבחינה רוחנית. רוב אנשי ערוץ 2 מוכשרים לכך. רובם שותפים לזה. ההדחה ל“לא תקני” כמוה כציווי גנטי. ההדחה מבטיחה את תקינות המוצר ששמו “ערוץ 2”. את סחירותו הגבוהה. סחירותו כוללת, כמובן, את כוחו למכור זמן־פרסום לחברות סופר־תקניות, ליצרניות מזון, לקוסמטיקה, לרכב, לאופנה לשירותים פיננסיים. ואלה דורשים ערוץ סטרילי, לאומי, משפחתי. אז מדוע אענה כנראה להצעה של יוחנן צנגן (“רשת”).

עוד בעניין “הלא תקני”. הסטריליות של ערוץ 2 מתבטאת גם בפינויו של “הלא תקני” אל שעות הערב המאוחרות או אל הלילה. “הלא תקני” מזוהה מיד, ומפונה. ושם, בלילה, הוא מוצמד לכינויים ולקיטלוגים כאילו מחמיאים: צעיר, זרוק, אלטרנטיווי, מחתרתי, ניסויי. תעלולים ונכלולים לשוניים ריקים שכאלה. אבל גם ב“שעות החוקיות”, נגיד בין 19:30 ל־23:30, ערוץ 2 יודע לטפל ב“לא תקני”, שהתגנב אליו, שנכפה עליו, או שאיכשהו הופעתו מחויבת המציאות. על מופרכות המושג “מציאות”, בכל הנוגע לערוץ 2, בהזדמנות אחרת. איך הוא מטפל בו? נאמר שהנושא הוא פמיניזם או זכויות לסביות והומוסקסואלים – ערוץ 2 יציב מעל הדיון מעין כותרת, לכאורה בלתי נראית, שבמרכזה כאילו כתוב: “צופה יקר, האנשים האלה והדיון הזה מנסים לרסק את מוסד המשפחה היקר לך ולנו”. ואם הדיון בתחום האמנות המודרנית – ערוץ 2 ירמוז לצופה שלפניו מטיפים לניהיליזם. רמזים, איתותים, הובלת הצופה למצב התרעתי: “שים לב, נקלענו לדיון הזה, אבל אנחנו, ערוץ 2, בעד מוסד המשפחה היקר והמקודש”. צעירה או צעיר בני 24, המתקבלים לעבודה בערוץ 2, מגיעים מהבית עם “חיישן הלא תקני”.

רוצים משהו אחר. גם במכרז של ספטמבר 2004, מוטמעת השתוקקות לטלוויזיה אחרת, שונה. השתוקקות לא רק צדקנית. השתוקקות של מי שאינם מסוגלים לחנוק את תכונת התרבות שלהם, גם בשעה שהם ממונים על “הטלוויזיה”, וחיים את אילוציה. תמיד רוצים משהו אחר, ומקבלים את מה שיש. יהיה מכרז מעניין: כמעט “כולם” רוצים להיות בתקשורת. להערכתי כל אחת משלוש הזכייניות (“רשת”, “קשת”, “טלעד”) שווה היום (יולי 2004) בין 12 ל־17 מיליון דולר. לא עסק גדול, אבל זוהר, ולעתים אף מסמא ומטעה כאילו צמודים לו כוח והשפעה פוליטיים. מדוע מטעה? כי הכוח וההשפעה מקוזזים מעצם העובדה שיש שלושה זכיינים, ומעצם העובדה שכל חברה זכיינית מורכבת משותפים אחדים, שלאיש מהם אין רוב בחברה. מכרז ספטמבר 2004 מדבר על מעבר משלושה לשני זכיינים בלבד.

אריאל שרון והשטיח. אז מה היה לנו עד עכשיו? ערוץ 2 העצים את תהליך ההיטפשות הישראלי. נתן לטיפשות בית. ערוץ 2 שיטח את השיח הישראלי ועשה אותו אלמנטרי, מחוסר ניואנסים. ערוץ 2 התעלם מהערבי הישראלי, מהפריפריה, מהחרדי, מהעולה, מהמיעוטים, מהעובד הזר, מהמדע, מהתעשייה, מהאמנות. ויצר “כולם” מלאכותי, בולל, כמעט קאניבלי. ערוץ 2 שיכלל פטריוטיות חנפה, סנטימנטלית, דוחה ביקורת. שעיקר חיותה בימי משבר, ובימים רגילים היא סתם רוחשת לה בערוץ, ומתירה במינון זהיר ביקורת פוליטית או כלכלית. ערוץ 2 הומצא בשביל איתן בן אליהו. לפני משאל־הליכוד (2004) שטיחו של ערוץ 2 גולגל כולו לכבוד אריאל שרון. ואף לכבוד שר הביטחון. ויותר מכך בערוץ 1, שעצמאותו המקצועית אבדה לו. אגב, החוק הישראלי מקנה לערוץ 1 עצמאות פנטסטית לגבי התכנים.

“לשכת ראש הממשלה”. ערוץ 1 הביס את עצמו. עד לפני שלוש־ארבע שנים עדיין היה בו פוטנציאל תחרות בערוץ 2. תחרות, גם במובן רייטינג. לא ניצחון, תחרות. גם תחרות וגם צביון של “שידור ציבורי”. כלומר, תחרות בלי לשנות זהות, בלי לאבד כבוד מקצועי, ובעיקר בלי לחטוא לשליחות הציבורית. ערוץ 2 נולד ב־1993. אמריקה. כוחות השוק. אמריקה זה כאן. ערוץ 1 התבלבל ופנה אף הוא להפקות בידוריות מובהקות. אבל ערוץ 2 עשה את זה טוב יותר, כבר מיומו הראשון. פוליטיזציה בוטה (בהנהלת הערוץ) אכלה את היצירה, את האנרגיה ואת ההנאה שאיפיינו את ערוץ 1 רק שנים אחדות קודם לכן. לשכת ראש הממשלה קבעה את מנהלי ערוץ 1. “הלשכה” באשר היא. חוק רשות השידור נעשה כמעט לאות מתה. “לשכת ראש הממשלה” (באשר היא) כמוה כמרפסת בלי מעקה.

רק רע? ערוץ 2 גם הועיל לנו. אמנם הוא כל הרע שמוזכר ומפורט במאמר הזה. אמנם הוא קניון: פיתוי אלים, אסקפיזם. אמנם הוא העצים את מנטליות הצרכנות המקומית לכדי “צריכת ראווה” מטמטמת, מנוונת, חבלנית (מבחינת הצרכן, משקי הבית). אמנם הוא מאוהב בעצמו, ובכך מנחה את הצופה לאהוב אותו. כל מנחי הטוקשואוס, לדוגמה, מקרינים מאוהבות עצמית מהפתיחה עד הסיום: סוג של אושר. אמנם הוא חנף עד לזרא לכוח, להון: אלי הורביץ (“טבע”) הועלה בדרגה נוספת, לאחר זיכויו במשפט מס. והוא מוכה חנופה במעברים הפנימיים: החדשות בסיומן מטרימות טוק־שואו, כשהמגיש והטאלנט משוחחים על מה יהיה בעוד דקה. אמנם הוא מתחזה ל“מספר היודע כול”, בעוד אין בכוחו המקצועי והאינטלקטואלי לספר הכול. הוא לא באמת יודע מה באמת קורה עם הגדר (ביטחון), מה באמת קורה עכשיו בסכסוך הניהול ב“הבימה” (תרבות), איפה באמת נימני בעונה הבאה (כדורגל), לאיזה הסכם יגיעו בדיסקונט עם העובדים (כלכלה), מה הכיוון החדש של “הגרה” (אופנה). אז הוא מעמיד פנים בנושאי ביטחון, תרבות, כלכלה, אופנה, כאילו הוא מתמצא בקצה העכשווי שלהם (ניוז, כרוניקה). אמנם הוא מנציח את הדיל של ערוץ 1: דיל הכתב הצבאי ומערכת הביטחון. איזה דיל? “מידע דיסקרטי” תמורת הפצתו ב“מינון זהיר”. אמנם אין הוא מסוגל להימתח לאחור, אל ההיסטוריה הישראלית, כי הוא צעיר ולא יודע, בעוד יעקב אחימאיר וחיים יבין (ערוץ 1) יודעים ונמתחים כשצריך. אמנם אין הוא כפוף לעורך/ מערכת, במובן העיתונאי הקלאסי. אבל הוא גם הועיל לנו.

בנוסח טבעי: תצלום מהטלוויזיה

“בית” (בית). להלן רשימת תועלות: עצם ביטול המונופול של ערוץ 1; עצם יצירת שוק לכימאים, לצלמים, למפיקים, לשחקנים, לכתבים: עצם יצירת הפלטפורמה לפרסום הישראלי: עצם יצירת בימה לקולנוע ישראלי (תיעודי ועלילתי); עצם פתיחת ישראל לעולם (ייבוא חומרים): עצם ריבוי הקולות המושמעים (נשמעים): עצם האלטרנטיווה לפורמליות של ערוץ 1; עצם הדיבור שנחסם בערוץ 1: דיבור כדיבור, ולא כדקלום. עצם ההתנתקות מהממשל; עצם הניהול העסקי־ענייני של טלוויזיה. ועד כמה שזה מזעזע: ערוץ 2 יצר ללא מעט ישראלים “בית” (בית). נחזור בקצרה לזכייניות ולבעלי המניות: כל התועלות שלעיל הן גם הישג שלהם.

מי ומי. אני בולל כאן את השותפים (בעלי המניות) בזכייניות “טלעד”, “רשת” ו“קשת”, כי בעיקרון כל אחד מהם היה יכול להיות שותף בכל אחת מהן. הנתונים נכונים ל־28.11.03. ייתכן שמאז חלו שינויים. הנה הם: יאיר המבורגר, בנק לאומי, מעריב החזקות, מיכאל שטראוס, ידיעות תקשורת, גאון הפקות, עוזי פלד, בנק דיסקונט, מוזי ורטהיים, בינו צדיק, זאבי אחזקות. רשימה לא מלאה. השותפים, ועצם מבנה השותפויות, כאמור מקזזים שליטה בערוץ 2, וממתנים מאוד השפעות על מחלקת החדשות. בינו צדיק לא נהנה מתמיכת הערוץ במסע הרכישות הבנקאי שלו. או־אר־אס שותף יחסית קטן, לא נהנה מתמיכה בכל הנוגע לסוגיית העבודה בישראל. ערוץ 2 לא חס על גד זאבי. אבל זה בכל זאת מועדון בישראל. מועדון הזכיינים. מועדון: מבחינה עסקית הערוץ קטן על, נגיד, בינו צדיק, והנה באחרונה צדיק הכחיש שבדעתו למכור את חלקו בערוץ, לפרוש מהמועדון. סביר להניח שבעלי המניות עושים כיכולתם למתן את השפעת ערוץ 2 על ילדיהם הרכים. אבל בכל זאת: הבוקר התפרסם בעיתונות שבכוונת בינו צדיק למכור את חלקו (14%). אולי לארנון מילצ’ן. כמה הם הרוויחו? במשך 12 שנותיו ערוץ 2 הכניס ל“מעריב” 30 מיליון שקל (הערכה), ול“ידיעות אחרונות” 52 מיליון שקל (הערבה). התשואה על ההון? נאה. ב־2005 יסתיים הזיכיון.

זה לא בדיוק קרה. ערוץ 2 יצר כאן את תופעת “הפסאודו־אירוע”, הכמו אירוע, ואף האירוע שלא היה אירוע מלכתחילה. הכמו־אירוע החדשותי, הבידורי, הפוליטי, שפוברקו לצורך הטלוויזיה הצורכת ללא הרף אירועים. תופעה זו עוטפת את הכול. מרגע שאתה מייצר פסאודו־אירוע, כל תחום מועד לכך. אבל יש בערוץ 2 איים ופרצים של תבונה ואחריות. חלק ניכר מהצופים היה מורד ב“ערוץ 2”, אם לא האמין שהדבר הזה אושר על ידי הכנסת והממשלה, ועל כן יש בו יסוד לאומי. 31% מהישראלים הצופים מדי יום בטלוויזיה אינם יודעים דבר על חוק ערוץ 2, על הרשות השנייה, על הבעלויות, על המנדט, על הרגולטור. 87% מהצופים אינם יודעים שערוץ 2 יותר מופק מאשר נערך. טעות לחשוב ש“הטלוויזיה האמריקאית” גרמה לערוץ 2 להיות מה שהוא. ערוץ 2? מה שישראלים עשו לעצמם ביודעין. תוצרת מקומית. דודו טופז נולד בערוץ 2.

העוגה והדמוקרטיה. הספרות העיונית על הטלוויזיה הישראלית מצומצמת. רוב התגובה העיונית לטלוויזיה מתקיים בעיתונות היומית. וזו, בעיקרון, תגובה שאף היא, בטלוויזיה המסחרית, מצייתת לחוקי הבידור. כאמור, במשך כשנה ייצגתי את חברת “אריסון השקעות” בעניין הערוץ המסחרי הנוסף (היום ערוץ 10), ובמהלכה הופעתי כעשר פעמים, כעד מומחה וכנציג משקיעים פוטנציאליים, בפני ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשותו של ח"כ אלי גולדשמיט. דיוני הוועדה לא נתמכו בטקסט עיוני ממשי על אודות “הטלוויזיה בישראל”. הדיונים, כאמור לעיל, נשענו על נתוני עוגת הפרסום הישראלית, הרגלי צפייה, יכולת כלכלית של משקיעים פוטנציאליים, דמוקרטיה והגבלת בעלויות. השאיפה היתה לטלוויזיה שונה מערוץ 2, איכותית ממנו. הערוץ הנוסף (ערוץ 10) תואר כצורך תרבותי וכלכלי גם יחד. וביסוד הכול עמדה “התחרות החופשית”. על האלמנטים הכוחניים והציניים, שלא נעלמו אז מעין איש, אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. הטקסטים העיוניים (אקדמיים ברובם) אינם כלי עבודה של מי שעושים בפועל את הטלוויזיה כאן.

ניקח את זה משם. אם זה היה בכוחו, ערוץ 2 היה מבטל את האינתיפאדה, או לפחות מקצר אותה. סיכמתי עם צנגן שאבוא לישיבה הראשונה שלהם, וניקח את זה משם. צנגן יופתע לשמוע שאני (אנחנו) יודע עליו יותר מכפי שהוא יודע על עצמו. בערך אחת לשנתיים, כשעיתונאי־טלוויזיה פורש ממשרתו, וחברים מספרים עליו, תקראו שאיש־טלוויזיה אמר: “לא השתגעתי עליו ועל הכתיבה שלו, אבל צריך להודות שיש לו הרבה טלוויזיה”. מה זה “הרבה טלוויזיה”? מין ביטוי שכזה, ישראלית חדשה, לקוחה מהכדורגל ומהכדורסל. “הוא אולי כבר אטי, אבל יש לו עוד הרבה כדורגל”. כלומר, אצור בו ידע מקצועי. באיש מהתעשייה אין “הרבה יותר טלוויזיה” מאשר באותו עיתונאי־טלוויזיה פורש, או מאשר בצופה תבוני. פיענוח תופעת ערוץ 2 אינו מסור לאנשי הערוץ.

“עד ראייה”: הסרט והתערוכה. רעיון “עד ראייה” רחש אצלי זמן רב, ויום אחד, בתהילת 2002, עצרתי את הווידאו והלכתי להכין קפה, וכשחזרתי לחדר על המסך ריצד מסדרון הממשלה ריק. אריאל שרון כבר חצה אותו בדרך לישיבת הממשלה, ודליה איציק רק החלה לבצבץ מהמדרגות. הכול מכירים את המסדרון הזה. הוא דימוי יסוד בטלוויזיה הישראלית. מסדרון קצר יחסית, חסר חן, ישראלי. בדרך כלל, מסדרון הממשלה מוצג בטלוויזיה כשלעצמו: אין בו ידע, מידע או חדשות. הוא מסך־סרק. אבל הטלוויזיה (כל הערוצים) מריצה אותו פעמיים שלוש ביום. מבחינת הטלוויזיה, המסדרון מתפקד כאמצעי פיסוק, השהיה, השאה (סוגסטיה). הוא חלק בלתי נפרד מתחביר השפה הטלוויזיונית. שפה פתורה, שומנית, חנפה, שמרנית. מסך־סרק. וכאן, במסדרון הממשלה הריק, נולד פרויקט “עד ראייה”: מבט אל תוך השפה של הטלוויזיה הישראלית, על כל ערוציה, ובפרט ערוץ 2.

אחרי “סקס והעיר הגדולה”. “עד ראייה” מנסה לפרק את מתכון הפטריוטיות של הטלוויזיה הישראלית. את מתכון הממלכתיות. את פולחן האבל הטלוויזיוני על הנופלים. את “הכתב הצבאי”. את הכמיהה לאושר בדמות מוצרים וסחורות. התערוכה: ישראל 2002 על פי דימויי טלוויזיה 2002. בתערוכה הוצגו 50 דימויים וסרט בן 24 דקות, המבהירים זה את זה. 50 הדימויים מוינו מתוך כ־2600 דימויים, שהוקלטו לאורך 2002 מתוך הערוצים הישראליים. הדימויים נסרקו ונערכו (במחשב). העריכה לא טישטשה את המקור הטלוויזיוני. העריכה, ולאחר מכן ההדפסה על בד, חשפו אלמנטים (צבע, הדגשים, פרטים) שלא נראו על המסך, ותפסו רגעים שנעלמו קודם מהעין. איתור ומיון דימויים מתוך הטלוויזיה כפעולת ציד, כפעולת צילום כשלעצמה. דימויים מתוך חדשות, דוקומנטרי ופרסום, שנחלקו לקטגוריות אלו: עד הראייה, הכתב הצבאי, פולחנים, נופים, ממלכתיות, אושר, רצח נשים, מפות, כתובות־מסך. הדימויים (תצלומים) הודפסו על בד בשביל להתחזות כ“ציור”. פשרו של דימוי אחד תמך בפשר של מכלול 50 הדימויים. פשר משותף. כמעט כל דימוי תחם את “שפת הטלוויזיה”, מישטר אותה למשמעות אחת: האושר סחורתי, רצח הנשים מתכוני, הממלכתיות מתכונית, הכתב הצבאי הוא, בעצם, מעין דובר של מערכת הביטחון. הכול פטריוטים. אפילו משחקי המזל הטלוויזיוניים פטריוטיים. “עד ראייה” הוקרן מיד לאחר “סקס והעיר הגדולה”. הרייטינג של “עד ראייה”: 5.4%. קיבלתי עליו מ“רשת”: 18 אלף דולר. משך התערוכה במוזיאון ת"א: חודשיים וחצי. תגובות פושרות.

הגרפיקה של האבל. “עד ראייה”: מבט אל תוך המנגנון הפנימי של שפת הטלוויזיה. לדוגמה, טכניקת האבל הטלוויזיונית. מסך הטלוויזיה כמצבה יומית: דיוקן הנופל, שמו, נר, סמל המדינה. שש שניות. בשם המדינה. קיר־אבל מתכוני, אוטומטי. גרפיקת קרטון בסיסית. ההזדהות של הצופה (“זו טלוויזיה שמייצגת אותי”), מתוחזקת גם באמצעות קיר־אבל יומי זה. קיר־האבל היומי גרם ל־63% מהצופים להאמין שבעצם “הערוץ השני שייך לממשלה”. דבר כבר לא יפתיע בכל הנוגע ל“צופה ולערוץ 2”. לכל הנופלים מוקדש אותו מסך, אותו זמן מסך, אותו טקסט. הטלוויזיה שואפת להיות ממלכתית. קל להיות “ממלכתי”. עניין של גרפיקה.

בלי דירוג. כל 50 הדימויים שבתערוכה הודפסו על בד־ציור באותה טכניקה, באותו גודל. אין דירוג היררכי. הם הוצגו בתערוכה כטאפט. ראש הממשלה ליד “8 מיליון” של מפעל הפיס. כל הדימויים באותו פורמט מלבני. כי כך הצופה סופג (קולט) אותם. לא מעט דימויים פשוט “מספרים סיפור”. לעתים, סיפור אפילו מעט הירואי. באיזה מובן? לדוגמה, במובן של חיים דחוקים בשיכון שבו התרחש “רצח נשים”, או במובן של חיים בצל משפט פלילי (יצחק יעקב חשוד בריגול). באמת מספרים סיפור, כלומר “לא ספרות”.

זה יקרה גם מחר. ערוץ 2: טלוויזיה בלי ערבים ישראלים, בלי חרדים, בלי עולים חדשים, בלי מיעוטים, בלי פועלים זרים. טלוויזיה טהורה. מה אתה רואה בערוץ 2? מה כבר קרה בערוץ 2? מה שקרה כבר קרה קודם לכן. ראית את “זה” כבר קודם לכן. את הכול כבר ראית. ערוץ 2 לא דוחה סיפוקים. לא כומס דימויים. מה שראית לא נעלם. “זה” יחזור. זה תמיד אותו “זה”, תמיד חוזר. אותו דימוי, אותה מנטליות, אותה כוונה, אותם מוען־נמען. “זה” יקרה גם מחר. אין מחר בטלוויזיה. בעיקר יש הווה־עבר. לאמתו של דבר, כמחצית מהשידורים הנם בפועל שידור־חוזר. כראוי לפולחן. הממד הסדרתי אינו מיוחד לסדרות. רוב הדימויים התפתחו מדימויים קודמים. רוב הדימויים סדרתיים. כמעט שאין דימויים חדשים. רוב הדימויים אינם מרחיבים את השפה, אלא חוסמים את השפה, ממשטרים אותה, מכתיבים קריאה אחת. ורוב הדימויים מאריכי חיים: “הכתב הצבאי” כפי שהוא כבר עשרים שנה. הכתב הצבאי עדיין ניזון ממערכת הביטחון. הכתב הצבאי עדיין מעוצב באמצעות אותה סמכות ואותה חשאיות־למחצה, והוא עדיין מתפקד כסוכן־מפיץ של טרואיזם (“אמתות”) ביטחוני.

“משהו חלקי”. “הכתב הצבאי” מתחזה לבעל סמכות וידע. הוא כתב סינתטי (מעוצב). אינטליגנציית השפה שלו לא אישית: שילוב של שפת דובר צה“ל, עגה צבאית פנימית ורטוריקת שיווק טלוויזיונית. רוב “העובדות הצבאיות/ ביטחוניות” מסופקות למערכת החדשות על ידי גורמים חיצוניים לה, גורמים אינטרסנטיים. הדימוי הטלוויזיוני של אולפן החדשות של ערוץ 2 (וכמוהו ערוץ 10) מתחזה ל”משהו חלק“. מה זה “חלק”? מעובד לפרטיו, הרמטי, פתור, נעכל בקלות, תמיד מתפקד, רהוט. וכמובן סמכותי ממלכתי. וכמובן סדרתי. ה”חלק" הזה כבר במחזור החיים של הצופה. חלק כמו סבון נוזלי חדש. אולפן החדשות של ערוץ 2 מתחזה למכון תקנים, שכישוריו כלולים בו ממילא, והוא עצמו מעבר לשיפוט. בוחן ואינו נבחן. ממיין ואינו ממוין. עוד דוגמה ל“משהו חלק”, מתחום אחר? הבדרן של ערוץ 2 מודיע, שהנה הוא עומד לספר בדיחה. כי הטלוויזיה חוששת מהאפשרות שהצופים לא יזהו בדיחה. הבדרן צוחק מהבדיחה עם סיומה. צוחק ראשון, לפני הצופים באולם, לפני הצופים בבית. צוחק בשבילם. הבדיחה חייבת לרדת חלק.

לא ארוטי. אתה נסוג אל ערוץ 2, ושוקע בו. אין סיכוי שהוא יטריד אותך, שיערער את השקט הנפשי שלך. זהו בידור. אין סיכוי שסרטון של “מפעל הפיס” יאיים עליך. ערוץ 2 לא ארוטי. לעתים הוא מעט סקסי. מה זה “סקס”? זהו ביטוי נזתועש, סחורתי, שהדיח את האהבה. סקסי כמוצר צרכני. איש לא עומד להפתיע אותך הערב, אלא בתחום הבידור, אם בכלל. באיזה מובן טלוויזיה יכולה להיות ארוטית? במובנה כפגישה (עם הצופה) שגלומה בה אפשרות של חידוש, של התגרות, של פגישה עם ערך חדש, של התחלה של משהו חדש.

מזוהה, מתקטלג. כל “דבר” בערוץ 2 מזוהה מיד בשמו: בדיחה כבדיחה, אסון כאסון. הדימוי מוצמד לתיאורו. סיפור חביב על דוב פנדה מוצג, בקריינות קודם התמונה, כ“סיפור חביב על דוב פנדה”. אי אפשר לטעות. ערוץ 2, ולפניו ערוץ 1, ואתו עכשיו גם ערוץ 10, מכתיב לצופה קריאה אחת, פרשנות אחת לדימוי ולטקסט. הדימוי חייב להיות מובן, לעורר רגשות מסוימים, להניע באופן מסוים, להתקטלג באחת. להתקטלג איפה? במאגר הדימויים הקיים בזיכרון הצופה. הדימוי נפעל על פי עקרון התקדים: בעצם כבר ראית את הדימוי הזה. יש לשאוף לקריאה אחת. יש לשאוף לקריאה אחת חוזרת, מתמשכת. עניין של משמעת. טקס קבוע. כראוי לפולחן. הטלוויזיה ממשמעת את הצופה. הדברים ידועים. הכול ידוע. האומנם?

הישראלית הרווחת: “יומן ג’נין". ערוץ 2 מנצח. הוא “השפה הישראלית הרווחת”. הוא הקובע את הליך השפה החוקי. הוא המנטליות. הוא הדימוי. הוא עצמו הדימוי. “אתה נראה טוב כמו ערוץ 2”. כלומר, לא דימויים מסוימים מתוך הערוץ, אלא עצם “הדימוי של ערוץ 2” (תצורה־שפה). דימוי הכופה את עצמו. הנה, סרטים של צלמים חובבים (“יומן ג’נין”) הלכו ישר כפי שהם לערוץ 2, כי החובב כבר הפנים את השפה (הדימוי) של ערוץ 2. גם עד הראייה, בדרך כלל אזרח רגיל, הפנים את שפת הטלוויזיה ומתפקד, על המקום, על פי כלליה, על פי לשונה. כאילו הוא בטלוויזיה מימים ימימה (בתפקידו זה). ואז, לאחר העדות, הוא נשאב חזרה לחייו. מחר, גם אנחנו נתפקד טוב כעדי ראייה. אנחנו מכירים את הטקסט בעל־פה, את משך זמן העדות. אנחנו מוכנים. לא נאכזב את מגישי החדשות.

נקסט, קדימה. שפת ערוץ 2 נראית לרבים מובנת־מאליה. כאילו היתה פה מאז ומתמיד. כאילו קלישאות כבר אינן צריכות לצבור זמן בשביל להיות קלישאות. ערוץ 2: אינסטנט קלישאות. אבל בכל זאת אין זו שפה מובנת־מאליה. רוב הצופים בטלוויזיה תמימים, פסיביים. ובמקרים הרעים: קדבנות תמימים ופסיביים. מאחורי “השפה של ערוץ 2” לא מסתתר זדון אמתי. אפילו הזדון לא אמתי. אפילו הציווי המסחרי לא מייצר כאן זדון אמתי. הכול גלוי: השיקול תעשייתי, הפקתי, מסחרי. שום זדון: סתם חיים ממוסחרים שכאלה. חלק ניכר מהמוצרים הטלוויזיוניים מיוצרים רק כדי להיות מיוצרים. ההישג: עצם ייצורם. סחורות ומוצרים. שפה פתורה, סדרתית. לייצר ולמכור. לשווק ולהבטיח שוק. אין הפתעות. עצם סיומו החלק של הטוק־שואו החלקלק הוא הישג, מבחינת ערוץ 2. כי זה עבר חלק. נקסט. אפשר להתקדם לתוכנית של השבוע הבא. להתקדם? דבר לא מתקדם בעסק הזה: רק משתכפל. הדימויים בערוץ 2 הנם דימוייו של “הרוב”. למיעוט (מיעוטים) כמעט שאין השפעה על עיצוב דימויים אלה. הדימויים שערוץ 2 עצמו מייצר לעצמו תואמים את הדימוי הפרסומי, ומתקבלים באחת על ידי צופה הרוכש בקביעות סחורות המתפרסמות בטלוויזיה. הדימויים הפוליטיים בערוץ 2 ברובם פטריוטיים, על פי נוסחת פטריוטיזם שלטת: שר הביטחון, ראש הממשלה, הרמטכ“ל או רבנים ראשיים מוצגים (מצולמים) בדרך כלל ב”הבעה הייצוגית" שלהם. המצלמה לא אורבת להם, לא מפתיעה אותם, לא מגלה אותם לצופה באופן לא תקני, לא פרוטוקולי, מעט מערער. הדימויים של ערוץ 2 משתייכים ל“שפה הישראלית”, ואף לא אחד מהם חותר תחתיה. הם יצירי טלוויזיה נאמנה, צייתנית. הם חלק מהקאנון. הם מאשרים את הקאנון.

איפה “ראש/ גרניום”? אף לא דימוי אחד מההיסטוריה של האמנות הישראלית התאזרח בערוץ 2. אפילו לא כחומר מילוי, כ“מעבר”, כהבזק. שום כלום. לא “ראש/ גרניום” של רפי לביא, לא “פריז” של יאיר גרבוז, לא “תל חי” של תמר גטר, לא “העיניים של המדינה” של מיכל נאמן, לא “עקדת יצחק” של מרדכי ארדון, לא “למען הימאים” של נפתלי בזם, לא “צובא” של זריצקי, לא “רוכבת השלום” של מוטי מזרחי, לא “הברות” של יחיאל שמי, אף לא “כאפייה” של ציבי גבע, לא “קאמל טיים” של דוד ריב, לא “בית” של אברהם אופק, לא “עקדה” של מנשה קדישמן. אין צורך. זה לא הג’וב שלנו. זה לא מייצר אירוע חזותי. לא מייצר אסוציאציה. דימויי אמנות? אולי בערוץ 8. האם ערוץ 2 הזריק דימויים משלו לבנק השפה והדימויים הישראלי? הוא הזריק רק או בעיקר “לוק”: מראה כללי, עיצוב כללי. מראה חלק, פתור. רק המראה הפתור: אף לא דימוי ספציפי רווח, ממש רווח. רק “לוק”. עוד מכונה עקרה.

לא אמנות. מה בין דימוי אמנותי לדימוי טלוויזיוני? דימוי אמנותי יוצר עולם עצמאי משלו, ומשעה את העולם שמחוצה לו. הדימוי הטלוויזיוני אינו יוצר עולם עצמאי, אלא הוא סוכן־מפיץ של עולם קיים, נוכח תמיד, בלתי מושעה. הדימוי הטלוויזיוני אינו אמנות.

גם חנוך לוין. ושוב: אין בערוץ 2 “דימוי חדש”. כל הדימויים שלו נסחרים בקלות, כי הם מהדהדים דימויים קודמים, שאף הם נסחרו בקלות. הצופה רוצה ממלכתיות. מבחינתו, ערוץ 2 (ומחר בבוקר גם ערוץ 10) מייצג ממלכתיות. באיזה מובן? הוא ממיין, מסדיר, עורך, מעניש, מתגמל. בערוץ 2 גם “חרבת חזעה” בסך הכול “חלקה”. חנוך לוין, כמו במבה, יוצא חלק בטלוויזיה. סחורות. חנוך לוין בטלוויזיה כולל את הוראות הצריכה שלו: “לפניך הצגה של אחד מגדולי המחזאים הישראלים – מחזה על בני האדם ואיחוליהם העצמיים המגוחכים. מחזה שהוא סטירי וריאלי כאחד”.

מוזמנים לאולפן. ערוץ 2 העצים את “עד הראייה”. את השימוש בו בתחום החדשות. תמיד היו בתקשורת עדי ראייה, אבל ערוץ 2 ממש הכניס אותם לאולפן: עשה אותם “שותפים” שלו (לשעה קלה). רוב עדי הראייה לא עברו, כעדי ראייה, כל מבחן משפטי, עובדתי. בלי עד ראייה אין סיפור: בלי סיפור אין טלוויזיה: זה כל הסיפור. לרוב עדי הראייה שפה משותפת, יציבה זהה, ועימוד (שימוש) טלוויזיוני זהה. טוב להעיד בעד ארצנו. עד הראייה אינו העובד החדש היחיד של אולפן החדשות של ערוץ 2. גם רוצח אשתו מתפקד ומוגדר כ“עד ראייה”. גם העוני מוזמן להעיד על עצמו. ערוץ 2 מנצל את שאיפת הקרבן (מובטל), או המודח (עני), להשתתף בטקס הטלוויזיה. הוא משתתף בשביל להשתייך, בכל זאת. ערוץ 2 הוא מכון השיוך.

הישארו איתנו. תמצית השפה והדימויים של ערוץ 2: אייקונים של חברה בוהה, מחוסרת שפה משלה, מוכת צריכה, מונחה, נוטה למצבי רוח משתנים. אייקונים לכאורה יציבים, נוכחים, מדווחים בזמן אמת. הנה, שירה בציבור בשידור חי, אך בפועל השירה בציבור נראית כממצא ארכיוני, עוד בעודה שידור חי. הנה ראש ממשלה ממלא את פולחן הצעידה במסדרון הסרק. חיים בתוך שפת הטלוויזיה. הישארו אתנו.

רוברט מקסוול, 1990. צילום: גדי דגון

תצלומי הפתולוג. לא לכולם היה ברור שזה רוברט מקסוול. בתצלומים של הפתולוג הספרדי נראה אדם מת: גוף שלם, שמן, שטפי דם, פנים כפניו של מקסוול. התצלומים עדיין אתי. אני קורא אנשים ואירועים על פי תצלומיהם. גם אנשים מתים. אני שומר את תצלומי הפתולוג הספרדי, כי אני שומר אותם. תצלומים אמת ידברו. במשרד שלי, במערכת מעריב, 1991, היתה גם מנורת הלוגן חזקה, ממוקדת, מיוחדת לקריאת מסמכים, והנחתי לפניה את התצלומים אחד אחרי השני. ניסיתי לקבוע האם זהו מקסוול. היו שמועות, ואחת מהן אמרה שזה לא מקסוול, אלא ספרדי בן דמותו וגילו, שהוצא מקברו הטרי על ידי חבורה המתמחה בהברחת בני אדם ובהענקת זהות חדשה וכו'. הנה, הסאן הבריטי פירסם שגם הנסיך צ’ארלס חשב כך, והנסיך מיהר להגיב: “רק התבדחתי”. לא זכורה לי שמועה אחת שנפסלה. מקסוול הרוויח את השמועות. חלק מהשמועות היו פיתוח של שמועות שמקסוול השמיע ביחס לעצמו לאורך השנים. לא יכולתי לדעת אם התצלומים עברו טיפול בדרך מהפתולוג הספרדי לת“א. זה נראה מקסוול. התצלומים לא היו מזעזעים במיוחד: גופת אדם שמנה, מעט נפוחה, מנוקדת שטפי דם. הגופה נמשתה עירומה לגמרי: גובהה 1.90 ס”מ, משקלה 130 ק"ג, צלקת ליד העין הימנית. אלמנת מקסוול, אליזבת, זיהתה רשמית את הגופה. חברת הביטוח טענה שזו התאבדות. מקסוול היה מבוטח ב־35 מיליון דולר, לא כולל התאבדות.

היהודי הרותיני. כתב רשת סי־בי־אס רמז כי ייתכן שמקסוול נרצח. מדוע? מה היה כאן שונה מטביעה רגילה? גופת מקסוול צפה כמעט מיד לאחר הטביעה, בעוד שבדרך כלל גופה תצוף רק לאחר יומיים שלושה; מקסוול צף במים על גבו, ידיו פשוטות, ואילו בדרך כלל גופות טובעים צפות מכווצות, על פניהן; לאחר יום שלם בשמש, לא ניכרו במקסוול סימנים של כוויית שמש. אין לי מושג אם האבחנות האלה מקוריות, נכונות, או שהן פיברוק של מי שהחזיקו בתיאוריית קשר: “המוסד” ומקסוול. לפי תיאוריה זו, פורשים מ“המוסד” הוציאו להורג את מקסוול. גם ליהודי הרותיני היו תצלומים בעניין מקסוול, ומכתבים אחדים. הרותינים מתגוררים בקרפטו־ אוקראינה, בחבל ארץ שעבר ממשלים שונים במלחמות העולמיות. הם כפריים מרודים, ופרנסתם על יערות וחקלאות. הרותינים במקורם סלביים, דתם יוונית אורתודוקסית, ההונגרים שלטו בהם מאות שנים, ובמלחמת העולם הראשונה נמסרו לצ’כיה, ומ־1945 הם בידי האוקראינים. הם צ’כים, אוקראינים, קרפטים, רומנים, הונגרים, גם יחד. אבל הם רותינים. מעולם לא זכו לממשל עצמי (מדינה). הם היו אחד מחומרי הגלם של מזרח אירופה ההיא. חלק מהיהודים הרותינים נטו לחצרות חסידיות. הם חיים גם בספרות של אהרון אפלפלד. את היהודי הרותיני ראיתי בפעם האחרונה בכינוס של יוצאי צ’כיה לכבוד הנשיא וצלאב האוול. בסופו של דבר, הרותיני כנראה שוחח או נפגש עם מקסוול. על מוצאו של מקסוול התפרסמו גרסאות שונות.

השיחה האחרונה: חב"ד. ככל הידוע, השיחה האחרונה של מקסוול (מהיאכטה) היתה עם הרב יוסף יצחק אהרונוב, מנכ“ל צעירי חב”ד. על מה? על הצלת כתבים חב“דיים וקבליים בעלי חשיבות היסטורית, מתחילת מחצית המאה ה־18 והלאה, ששלטונות רוסיה אוסרים על הוצאתם מהארץ. מקסוול, נשיא הכבוד של הבונדס באנגליה, ניסה לסייע לחב”ד בעניין הספרים, גם באמצעות קשריו עם ראשי מדינות באירופה. עם מותו, היו בציבור החרדי מי שזכרו לו את עניין הספרים, והחשיבו לו אותם כתיקון, כחזרה בתשובה. לאחר ימים אחדים גורמים בחב“ד מסרו גרסה שונה, שנייה או משלימה: השיחה האחרונה היתה עם הרב פייזיש פוגל. בעניין הספרים. אבל השיחה האחרונה היתה עם בנו של מקסוול, איאן. בספריית חב”ד שברוסיה כ־12 אלף ספרים.

שמעון פרס מספיד. יו"ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, שיגר מכתב תנחומים למשפחת מקסוול: “אף על פי שהיה איש אחד, היה בעצם אימפריה שלמה, אימפריה של מחשבות, אישים, מעשים ומפעלים. הביוגרפיה שלו היתה ייחודית במינה. מבית יהודי במזרח אירופה, דרך מדי צבא צרפת, שבו התגלה כלוחם הירואי, דרך ספסלי הלייבור של הפרלמנט הבריטי, עד הגיעו חזרה לארצו (ישראל), בתנופה ובעוצמה שאין לה משל. התלהבותו נבעה ממעמקים, ומפעליו באו מיכולת מבריקה. הוא היה איש שעורר אכפתיות, ולו עצמו היה אכפת מדברים גדולים ועיקריים. הוא הלך בגדולות, וחשבתי שאפילו הים לא יוכל לו”. שנה קודם לכן, לאחר ארוחת בוקר עם שמעון פרס בקינג דיוויד, מקסוול שאל אותי מי זה הימלפרב וכמה באמת רשת העיתונים שלו חשובה. הרשת של הימלפרב: עיתונים מקומיים בשפות זרות, בזיקה למפלגת העבודה.

“המוסד”: תיאוריית החיסול. בעוד שמעון פרס ורבים וטובים מספידים, השתרגה תיאוריית חיסול: “המוסד” חיסל את מקסוול ש“יצא משליטה”. תיאוריה מפתה. הנה היא בקיצור רב (לפי הביזנס אייג' הלונדוני): מקסוול לא התאבד, ולא נפל מהיאכטה. הוא נרצח על ידי אנשי “מוסד” לשעבר, שהיו אנשי קשר בין “המוסד” לבינו, ולאחר שאיבדו שליטה עליו, פוטרו מעבודתם. מקסוול עבד כמתווך עבור “המוסד”, בפרט בגוש המזרחי, מעל בכספים ישראליים שהופקדו בידיו, סירב להחזיר הלוואות שקיבל מ“המוסד”, סחט את שירותי הביטחון הישראליים באיום כי יסגיר את אנשיהם במזרח אירופה ויחשוף את דרך פעולתם. לאחר התמוטטות ברית המועצות לא היה לישראל עוד צורך בתיווך שלו, וגבר הלחץ שיחזיר את הלוואותיו מישראל. מקסוול סירב, ועל כן הוצא להורג בידי אותם אנשים, באמצעות שני רוצחים סיציליאנים ששכרם היה מיליון דולר. הסיציליאנים ביימו מוות בטביעה.

חלק מבנק לאומי. בשיאו, 1987־8, בשיאו לכאורה (כלומר, על פי הצהרותיו לעולם העסקים), עסקי מקסוול כללו את: תאגיד המירור האנגלי, הוצאת ספרים בסין, מעורבות במהדורה האנגלית של חדשות מוסקווה, שותפות ברשת הטלוויזיה הספרדית הגדולה, ברשת הפקות טלוויזיה פורטוגלית, בתי הדפוס הגדולים של שבועוני סוף שבוע אמריקאיים, מו“לות של ספרי לימוד, ירחונים מקצועיים, ספרי ילדים, אנציקלופדיות, תעשיית קרטון ואריזות למרקס אנד ספנסר ועוד, שותפות במפעל לייצור נייר בקנדה, שותפות בתקשורת לוויינית. ב־1987 מקסוול הציג גידול של יותר מ־100% במכירות של תאגידו, והכפלת הרווח הנקי. ב־1989, תוך כדי הכניסה למעריב ניהל מו”מ לרכישת הג’רוזלם פוסט. מקסוול: “העיתון הזה יכול להתפתח לכדי שופרו הגדול של העם היהודי בעולם”. במחצית 89' מקסוול הודיע על כוונה לרכוש חלק מבנק לאומי.

המירור מוחק את זכרו. הדובדבן בעסקי מקסוול היה המירור (עיתון יומי). העיתון זוהה אתו, העיתון נוהל בשיטות לא שמרניות, כנראה. הייתי אורח של מקסוול במירור, אבל אין לי יכולת לומר עליו דבר שיפוטי. אני לא יודע אנגלית. אני יכול רק להסתדר באנגלית. איש ממכריי הישראלים אינו יודע ממש אנגלית. הם מסתדרים. אלה שהגיעו צעירים לאנגליה או לאמריקה, ולמדו שם בבתי ספר, אולי יודעים אנגלית. עיתון לא בנוי רק מכותרות, שאותן איכשהו אתה יכול להבין עם האנגלית שלך, אלא הוא מארג של יחסים פנימיים, יחסי שפה, עימוד, מידור, כיתובים, ניואנסים. אבל הרגשתי שהמירור עוצמתי, וכבר נאמר לי שיש לו השפעה על הפוליטיקה והרחוב האנגליים. תפוצתו היתה אז כ־3.5 מיליון עותקים ליום. והיו לו שני לוויינים (שבועונים): סאנדיי מירור ודה פיפל. שלושתם היו בבואת האינטלקט והיצר של מקסוול, שרתים שלו. רוב חבורת מקסוול הישראלית לא ידעה אנגלית לעומקה ממש. היא שלטה היטב באנגלית ביצועית, ורואי החשבון ועורכי הדין שבחבורה שלטו היטב באנגלית של רואי חשבון ועורכי דין. אבל החבורה לא שלטה בניואנסים הפנים־פנימיים, ולא בדימויים שמקורם בתרבות האנגלית שאינה מיוצגת על ידי עיתוני הערב. היו לא מעט טעויות הבנה עם אנשי המירור, ואף עם מקסוול עצמו, ורק מיעוטן היו משעשעות. ולכן מקסוול ואנשי המירור דיברו אתנו, הישראלים, ועם הפולנים, ההונגרים, הספרדים והרוסים שלהם, אנגלית בסיסית מאוד, נקייה ממטפורות, מקפלי שפה, מזמנים נמתחים קדימה ולאחור, כמעט נמנעו מהווה נמשך, יותר עתיד ועבר. לא יכולנו להתנגד לדיבור הזה של מקסוול: לא יכולנו להציע דיבור חלופי, לא היה לנו כזה. העסקים שלנו היו בסיסיים, ואם כן מוטב דיבור בסיסי. מי צריך מטפורות. הדיבור הזה הזכיר מחזה מסוים של יונסקו: שיחה על פי מדריך ללימוד שפה. כשמקסוול סיפר לנו בדיחה, הקדים ואמר: הנה בדיחה. המירור הוא שדיווח, שבועיים לפני מות מקסוול, על קשר בין גורבאצ’וב ליצחק שמיר, בתיווכו של מקסוול, שתפס את מערכת העיתון כשלוחה שלו. שנה לאחר מותו: המירור מירק את עצמו, ומחק, כמעט פיזית, כל זכר של מקסוול. לא ידוע לי על עיתון שכך עשה למו"ל המת שלו. מחיקה? כמחיקת דיקטטורים.

שיחה ראשונה עם היהודי הרותיני. יוני 1990: שיחה מלאה, מפורטת, ראשונה עם היהודי הרותיני. שיחת טלפון של כמעט 40 דקות. הטון, התחביר והשפה יזכירו לי את הדובר ב“מסילת ברזל” של אהרון אפלפלד (הוצאת כתר). הדובר מבקש לנקום את רצח הוריו בידי סגן אלוף נאכטינגל. אני לא יכול לשכוח את נאכטינגל, כי שם משפחתה של אמי: וכטפוגל. רוב 40 הדקות היו שלו. הוא ממוצא רותיני, אמו נספתה בשואה, אביו נורה באקציה, הוא יודע מיהו היורה באביו, היורה חי. היהודי הרותיני סוחר בחפצים יקרי ערך, עתיקים. גם הדובר ב“מסילת הברזל” סוחר בחפצי ערך. היהודי הרותיני, זה שלושים וחמש שנה, סובב במעגלים רחבים, אך הדוקים, סביב רוצח אביו. הרוצח חבר לאחרונה לתאגיד אירופי שלו עסקים עם מקסוול. הדובר רוצה להגיע אל הרוצח בעזרת מקסוול, עזרה מודיעינית. אם אין די בסיפור שלו כשלעצמו, יש לו מה להציע בתמורה: ארכיון קטן של משפחת מקסוול, תצלומים ומכתבים, כולל מכתב של האמא מאושוויץ. השיחה היתה נעימה, רהוטה מאוד, אינטנסיווית. שיחה ראשונה מלאה המבטיחה את הבאה. הדובר חג סביב הרוצח שלושים וחמש שנה, מחכה להזדמנות, משתהה, חוזר מכוונתו, נבהל, מתעשת, טווה את עסקי החפצים שלו סביב אזור המגורים של הרוצח, וכשזה עובר מקום, אחת לחמש שנים, הדובר נע בעקבותיו עם עסקי החפצים שלו. ועכשיו מקסוול.

ישראל: המקום הזול ביותר. ישראל היתה, והנה, אחד המקומות הזולים במערב ליצירת אפקט מקסוולי. על רכישת הוצאת הספרים האמריקנית מקמילן, רוברט מקסוול שפך 2.6 מיליארד דולר – על הוצאת כתר הישראלית 5 מיליון דולר. הוא לא כבש את אמריקה עם מקמילן. לאחר הרכישה, גם במקמילן עצמה היו מי שחייכו לו ישר בפרצוף. אמריקאים נחושים, בעלי ערכים, אפילו פטריוטים. אבל עם כתר ועם מעריב, וחלק מטבע ומסאייטקס, הוא הרגיש מלך בישראל. אשרי העם שככה לו. הוא קנה לו בעיירה הישראלית אחיזה איתנה בפחות מ־100 מיליון דולר, שהושקעו לאורך שנים אחדות, והוחזרו בעין יפה בעסקת סאייטקס (כרבע מיליארד דולר רווח). הייתי חלק מהעיירה הישראלית: שכיר של מקסוול. נפגשנו כתריסר פעמים, ובהן שתי פגישות פרטיות. ישראל, מבחינת מקסוול, המקום הזול ביותר במערב ליצירת אפקט אגו. זול כמו בולגריה או צ’כיה של סוף שנות ה־80'. מקסוול היה על סף בית משלו בישראל, בין יהודים, בין אחיו היהודים, מוחנף, גדול ונישא בעיני עצמו מרוב אחיו, מרוצה מכך.

שרנסקי, קוזניצוב: בוקר בלונדון. ורמיה נולד מהר והצליח במהירות: עיתון ברוסית מופק על ידי מערכת הייצור של מעריב. העורך היה אדוארד קוזניצוב, ויו“ר המערכת נתן שרנסקי. יו”ר מועצת המנהלים: רוברט מקסוול. אל שרנסקי וקוזניצוב, באותם ימים, מקסוול התייחס כגיבורים נעלים במיוחד. קוזניצוב בזמנו חטף מטוס רוסי וניסה להימלט וכו'. שרנסקי וקוזניצוב שרדו גולאגים. מקסוול ראה בהם שלוחה נפשית שלו, ופרם את הזמן ביחס אליהם: אם יכול, היה מציג אותם כידידיו מנוער, ואת עצמו כשותף בחטיפת המטוס ובמאסר בגולאג. “אנחנו הרי מבינים אחד את השני טוב טוב”, מקסוול חזר ואמר להם, ובכך בידל אותם ואת עצמו מאתנו, חבורת מקסוול הישראלית. מה קוזניצוב ראה בו. מה שרנסקי ראה בו. בלונדון, במשרדי המירור, בפגישת בוקר, מקסוול נתן את האות ליריית ורמיה. אות גורפת: לביצוע מיידי. הוא שאף גם לנוכחות ברוסיה, הרי כבר היה מעורב (כמפיץ) בחדשות מוסקבה. הרעיון: ורמיה פותח בישראל, מתהווה, מתחזק, מופץ גם בברית המועצות, ולאחריה בפזורה הרוסית שבארצות הברית ובאירופה. ההשקה של ורמיה נערכה בקינג דיוויד, ירושלים. המדינה התייצבה להשקה. הדיבור סביב ורמיה, הדיבור של חוג מקסוול, היה ציוני, מליצתי, זוהר, זורח, פטריוטי, יהודי, אופורי. מקסוול הכתיב את הדיבור הזה. הוא דיבר גם אל ההיסטוריה. מבחינתו, ההיסטוריה היתה בכל זאת חומר רך: ניתן ללוש אותה. מערכת העיתון, ובפרט אדוארד קוזניצוב, היו יחסית לאקוניים, ריאליסטיים, ואף מעט אירוניים ביחס לעצמם, לעיתון, לתפקידו הציוני ההיסטורי. רוב אנשי מעריב היו מסויגים: ורמיה ישתה בקשית אנרגיה ממעריב החלוש. בלילה, בלונדון, במלון הילטון, קוזניצוב התקשר אלי: “תראה מה כתוב על הדלת שלך… אולי כתוב שם שהחדר במלון הזה הוא 120 שטרלינג ללילה, בלי ארוחת בוקר… תראה אם אפשר לסדר לי ממקסוול 80 שטרלינג ללילה, במקום ה־120 האלה, ואני כבר אשן ברכבת התחתית על ספסל, עם אנשים שיש לי מה לדבר אתם, ואוכל שאני אוהב”. למשך שבוע או שבועיים מקסוול הפלה לטובה את שרנסקי ואת קוזניצוב: הם היהודים החדשים האמתיים, ואילו אנחנו, חבורת מקסוול בישראל, בסך הכול עוד אנשי עסקים, במקרה הטוב, ומאכערים לאמתו של דבר. בהעדפה הזמנית שלו את “היהודים החדשים” (היהודים הרוסים) היתה גם מידה של רשעות כלפינו, ואיום. רשעות של רשע שנמסרה בידו אפשרות מיון. ההעדפה, ועצם הדיבור על “היהודים החדשים”, העתידים לרשת את “היהודים הישנים” (אנחנו), התנדפו בתוך שבועות אחדים. גם העניין שלו בוורמיה פחת. הוא היה גם אספן צעצועים: היינו צעצוע. אבל פה ושם לצעצוע היו התקפים של תודעה עצמית.

שפה ממיינת: כביסה נקייה. באמצעות השפה אנחנו מקודדים את מחשבותינו ואת רעיונותינו. באמצעות השפה אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. באמצעותה ועל פיה אנחנו שופטים ומדרגים את זולתנו. השפה כמכשיר מיון. למקסוול היו חברות (קבוצות) אחדות, בהן שלט באמצעות כריזמה, יוזמה וכסף. הקשר בינו לקבוצות אלה היה בהכרח גם לשוני (שפה). היו לו קבוצות בישראל, באנגליה, בניו יורק, בבולגריה, בפולין, בספרד, בהונגריה, ברוסיה. לקבוצות שמחוץ לאנגליה ולניו יורק נארזה שפה מקסוולית מיוחדת להן. הבחנתי בה כבר בפגישה הראשונה אתו. חשתי בה קודם לכן. שפה של מדריכי הפעלה. כגון מדריך להפעלת מכונות כביסה. מדריך פשוט, ידידותי למפעיל, צופה כשלים ואסונות, מבטיח תוצאה אחת בלבד: כביסה נקייה. המדריך לא סובל סיפורים, משלים, דוגמאות משנה, פרשנויות, תגובה. אתה יכול להגיב למדריך להפעלת מכונת כביסה?! – ואם לא היתה זו שפתו של מדריך, היתה זו “שפת פרויקט”. שפה לעצמה. שפה שאף היא שואפת תוצאה אחת בלבד, ומפרקת מלכתחילה את שלביה, ומחלקת תפקידים למשתתפים בפרויקט. שפה זו עשירה מעט משפת המדריך למכונת כביסה. במה? יש בה ניחוח של הצלחה, אופק חדש, כוח. והיא משתקת גם התנגדות של בני אדם בדרך כלל אינטליגנטים, ואף עצמאים במידת מה. עם הקבוצה האמריקאית שלו (לדוגמה, הוצאת מקמילן), מקסוול הוכרח לדבר בשפתה, ובתוך כך לשאוף לרמתה הלשונית, גם במובנה כריבונות, כמסורת, באינטלקט. רוב הקבוצה הישראלית דיברה מקסוולית עם מקסוול, ולעתים אף עם הסובב הישראלי. שתי פגישות עם אנשי מקסוול בלונדון הותירו אותי מבולבל. הם אמנם דיברו אנגלית, ואמנם שהיתי שנים אחדות בניו יורק, ואמנם ואמנם, אבל היתה לי תחושה משונה: לשפה של האנשים האלה יש תחתית כפולה, לכל משפט שלישי יש בקצהו קפל קרקע. והם מצפים שאפרוץ בצחוק או שאחייך במקומות שהם מסמנים לי סימון דק, בשפתם. לא צחקתי ולא חייכתי, כי לא הייתי מסוגל לקרוא את התווים.

מופרכות. סאייטקס, טבע, מעריב, כתר, מקמילן, המדריך המוסמך לטיסות בינלאומיות, היוריפיאן, חדשות מוסקווה, שמעון פרס, אהוד אולמרט, הבנקאות המקומית, המירור – ותמיד עטתה את כל הג’ז הזה מופרכות דקה. גם בתקופות השקטות הקצרות. לעתים הצלחתי להשקיט את המופרכות, אבל מעולם לא להשתיק אותה. כתבתי עליה תקצירים לעצמי. היום אני קורא אותם כהצטדקות מביכה. הרי היה לי טוב ונוח בקבוצת מקסוול הישראלית. אז? אז הכתיבה עבורי הנה גם מעשה זיוף רגשי ורוחני. ההתמסרות של חלק נכבד מהפוליטיקה המקומית למקסוול החריפה את תחושת המופרכות. נוכחתי בשתיים שלוש פגישות של מקסוול ומנהיגים מקומיים: השערות הוצגו שם כעובדות, שמועות כראיות, תקוות כדבר שכבר הושג. למופרכות היתה גם תכונה של אבקה בלתי נמחית, והיא נראתה כקרח דק. תחושה קבועה בקרב הקבוצה הישראלית: מקסוול מסוגל בהתקף זעם אחד למחוק את כל עסקיו בישראל. התקף זעם אותנטי או יזום, חלק מהאנשים במירור (לונדון) ששוחחתי אתם, היו אדיבים עד להחריד: הם היו אדיבים כלפי כאדם שקוף, כאדם שייעלם מחר מעיניהם.

ספטמבר 91': מעריב. נציגים של משפחות מייסדי מעריב התכנסו במשרד עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן (בית אסיה, ת"א). 15 מיליון דולר יחולקו שם בין המשפחות, בשביל להשלים את אחזקת מקסוול בעיתון לכדי 83%. היום הזה לא נרשם כראוי בהיסטוריה הישראלית. יום הראוי לסופר או למחזאי. עד לרגע האחרון ממש הופצו שמועות שהכסף לא יגיע. נציגי המשפחות הושהו שם כשעה מעבר לשעה שנקבעה. הם התגודדו והתפזרו, התגודדו והתפזרו במשרד. הביטו זה בפני זה גם כבמראה. הם לא היו עוד המשפחות שהיו. אחדים מהם נטו לשמועות שהכסף לא יגיע, “מקסוול בצרות”, וטחנו את השמועות בינם לעצמם, טחינה בשיניים חשוקות, טחינה של מודחים ממעמדם. טחינה של לעג לרש עצמי. אחדים קיוו שהכסף לא יגיע. שהמופרכות תקרום עור וגידים. שהם יישארו במעריב, ככלות הכול. לא יכולתי להביט בפניהם ישירות. הייתי שם אחד מנציגיו של הכריש מקסוול. הכסף הגיע מחולק לכל משפחה, על פי אחזקתה בעיתון. חלק מנציגי המשפחות לא התאפקו ופתחו שם את המעטפות. חלפה לה כליל תהילת עולם מייסדי מעריב. הם היו אנשים הגונים שעשו עיתון הגון. אבל הכול החמיץ להם. באותו ערב רשמתי תקציר של האירוע. אני מתבונן בו עכשיו. אורכו כאורך הקטע כאן, אבל הוא אכזרי ממנו: הוא גם צופה את המכירה הבאה של מעריב. באותו ערב שוחח אתי (בטלפון) היהודי הרותיני: ברשותו תצלומים אותנטיים של הוריו של רוברט מקסוול, של בני משפחתו, מכתבים, כולל מכתבים של האם מאושוויץ, צוואה רוחנית של האב. הוא ימסור את החבילה למקסוול באופן אישי, רק באופן אישי. הוא רוצה חצי שעה פרטית עם מקסוול, בישראל.

הצוואה. כחודשיים לאחר מותו של מקסוול, התברר שאיש אינו מעוניין בצוואתו. גם לא מי שלכאורה היה רשאי לחשוב שייהנה ממנה. צוואה ללא דורש. אין מי שיוציא אותה לפועל. המשפחה לא פתחה את המעטפה. צוואה כתיבת פנדורה. סליחה על הדימוי (“תיבת פנדורה”) האוטומטי והממוסחר. הוא מחווה לתרבות הדימויים של מקסוול עצמו: או דימויים שבפי כול, או דימויים שציטוטם מיידי, נוח. הכול נסו מהצוואה. בתוך יומיים נמסו המילים הרמות שנישאו ברוח הר הזיתים, בהספדים, בראיונות, בקינג דיוויד. היה ברור שאימפריית מקסוול חייבת כ־4 מיליארד דולר. כאמור, כשנתיים לפני מותו בלע את מקמילן, בית הוצאה אמריקאי, תמורת 2.6 מיליארד דולר, לאחר מכרז. ואת מדריך הטיסות הרשמי, תמורת 700 מיליון דולר, לאחר מכרז. הוא ניגש לשני המכרזים, אבל לא חשב שיזכה בשניהם יחד. שנה לאחר מכן שיקע עצמו בדיילי ניוז, יומון ניו יורקי. בחודשים שקדמו למותו, דיילי ניוז הפסיד כמיליון דולר לחודש, אם כי החל מתאושש ממשברי העבר. חצי שנה לאחר מכן התחיל לחתוך, למכור נכסים, בשביל לייצר מזומנים ולהפחית עומס. הוא מכר את ברליץ אינטרנשיונל (שפות), תמורת 265 מיליון דולר לקבוצה יפנית. הוא חלם בזמנו על מערך עסקי סינרגי. המציאות הכריחה אותו לחתוך נכסים.

אימפריה נפוחה. בספטמבר 91‘, הוול סטריט ג’ורנל הודיע: “האימפריה הנפוחה של מקסוול בחובות של 2 מיליארד דולר”. הנפוחה. הכותרת היתה: “אימפריה נפוחה”. גם הקבוצה הישראלית של מקסוול החלה לחוש ביתר שאת את המופרכות, ובכל זאת כבשה אותה. מה חשבתי על עצמי? חשבתי שאכן אין מובילים אדם אלא למקום שממילא הוא רוצה ללכת אליו. באותו חודש מקסוול תבע את הבי־בי־סי על תיאור עוין ומזיק של עסקיו. כאמור, כחודשיים לאחר מותו, החלה חקירת מפולת מקסוול, וצוואתו הועברה לכונס הנכסים. אחת הפעולות הראשונות: האלמנה, אליזבת מקסוול, נדרשה להחזיר לקופת כונס הנכסים 5.5 מיליון דולר, שקיבלה כהלוואה מעסקי מקסוול, ובהם רכשה טירה בצרפת. הקבוצה הישראלית של מקסוול תמיד שיבחה את אליזבת מקסוול על השכלתה, איפוקה ועדינותה. ב־94’, אחרי מותו, אליזבת מקסוול פירסמה את “דעה משלי”, אוטוביוגרפיה: “הוא התייחס אלי כאל משרתת”. סגנון האוטוביוגרפיה: מסחרי, ישיר, לא ניואנסי. מקסוול החי הגיש צווי מניעה ומשפטי דיבה נגד לפחות ארבע ביוגרפיות. הוא אולי לא היה מאמין שאליזבת תשמיע קול משלה.

פגישה עם איזבל מקסוול. ב־2002 נפגשתי עם בתו של מקסוול, איזבל (50), לפי בקשתה. ראיתי אותה בהלוויה של אביה, וזהו. ידעתי שהיתה מעורבת גם בקומטאץ‘, חברה ישראלית המתמחה בפתרונות נגד דואר זבל. קומטאץ’ עמדה בערך ב־30 סנט למניה. מדי פעם קיפצה. גם לאחרונה היא מקפצת לשני הכיוונים. הרעיון של קומטאץ' טוב, אבל הביצוע משתהה. כל העולם סובל מדואר זבל (אינטרנט). אם אביה היה חי, אמרה לי, הוא היה עמוק בעסקי האינטרנט. לא ידעתי על מה הפגישה. חשבתי שעל היהודי הרותיני. היא כלל לא הזכירה אותו. לא דיברנו גם מילה על רוברט מקסוול. השיחה היתה על עתיד ישראל. היו לה רעיונות חברתיים וכלכליים לתועלת המדינה. הייתי אותו יום מותש, וראיתי את הפגישה עם איזבל מקסוול כפגישת וידיאו (זה קורה לי הרבה). כלומר, כאילו מישהו מתעד אותנו הרגע. כאילו הווידיאו הזה יצטרף לארכיון מקסוול שלי. מישהו מסיע אותי 11 שנה לאחור. לא היתה לה כוונה כזו. היא רצתה לדבר על עתיד ישראל. הנה, היא אירגנה בסן פרנסיסקו ערב התרמה לבית חולים סורוקה. החלפנו רעיונות לטובת ישראל. היה נעים. חזרתי הביתה והעליתי על הכתב סיכום פגישה. מה שמודפס כאן הוא אותו סיכום.

מה היה פה ב־90–91'? היה פה מקסוול. מבחינת הקבוצה הישראלית שסביבו, הוא היה כמעט תחליף מציאות, או מציאות מקבילה. אני מגזים, כמובן. גם מבחינת הקבוצה הבולגרית או ההונגרית. מה עוד היה? הלוויין אופק 2 שוגר בהצלחה לחלל: ישראל חידשה את הקשר עם בולגריה: מקסוול ייחס לעצמו חלק בזה; עמי פופר רצח ביריות שישה פועלים פלסטינים; עובדי מפעלי ים המלח הפגינו נגד מקסוול: שמועות שהוא עומד לרכוש את המפעל. עצרת ראשונה של מחוסרי דיור: מקסוול מציע בנייה להשכרה; הצבא העיראקי פלש לכוויית; מקסוול הטיס לישראל 200 ילדים מצ’רנוביל הפגועה; ניסוי ראשון מוצלח של החץ; מקסוול מתעניין ברכישת חלק ב“הארץ”, או במיזוג טכני עסקי של מעריב והארץ: מיזוג בין שני גופים שלהם שווי עסקי זהה, נגיד 32 מיליון דולר כל אחד. מאהלים של חסרי דיור בכיכר המדינה, ת“א; לינץ' בחייל המילואים אמנון פומרנץ שטעה בדרכו ונכנס למחנה הפליטים אל בורג'; חלוקת ערכות מגן נגד גזים; נרצח הרב מאיר כהנא; מלחמת המפרץ; הודאה רשמית בקיומה של יחידת המסתערבים: יאיר לוי מש”ס הואשם במירמה; אחמד יאסין נידון למאסר עולם; ועידת השלום במדריד; מפלגת העבודה בעד הפרדת הדת מהמדינה. ביוני 90', מקסוול קנה 51% ממניות כתר מידי חברת כלל. שילם יותר מדי. מקסוול הודיע שבכוונתו לחדש את אנציקלופדיה יודאיקה, ולהתחבר באמצעות כתר לאינטליגנציה שעלתה מבריה"מ. סיפרתי לו מעט על היצירה של אהרון אפלפלד, סופר של כתר, על כך שב־1962, עם ספרו “עשן”, הציב מול “הישראלי החדש” את היהודי הישן, את הגולה היהודית, על אנשי נהר הבוג שלו, על הרותינים הכפריים שלו. מקסוול לא הגיב. הוא לא שמע על אפלפלד מימיו. לפי הידוע לי אז: הוריו של מקסוול יהודים רותינים. הוא לא הגיב. כאילו סיפרתי לו על שבט יהודי תימני. מקסוול צירף אז את אבא אבן למועצת המנהלים של כתר, כאילו אבא אבן יהלום חדש בכתרו. בישיבה השנייה של מועצת המנהלים החדשה מקסוול הרבה בשבחי אבא אבן, בפניו, עד שיכולת לחשוש כי חלילה אבן זה עתה נפטר מהעולם הזה.

אני לא רותיני. אחרי הישיבה בכתר היתה הפוגה, ומקסוול ביקש שאתרגם לו שמות ספרים שעטיפתם הוצגה במסגרות, בפרוזדור. מקסוול, אחרי שלושה ספרים, נואש מהתרגום שלי, ונכנסנו למשרד קטן ריק. ואז, כשהוא מולי, נח על כיסא משרדי, פנוי באופן פתאומי לרבע שעה, סיפרתי לו על היהודי הרותיני. לא סיפרתי על כך לאיש מהקבוצה הישראלית של מקסוול. שקלתי לספר, אבל כשתירגלתי את עצמי מספר את זה, תמיד, כבר מהשורה השנייה, היתמר מ“זה” ענן של טעות בשיקול דעת, ערעור היחסים עם מקסוול, שטות, מכשול, הפרעה למהלך העניינים, איבוד אנרגיה, צרות, סטיית תקן, הפרעה הורמונלית. מקסוול לא נרעש מהסיפור, לא נרעש מהאפשרות שבידי היהודי הרותיני ארכיון משפחתי שלו, לא נרעש מהרוצח, ולא מלכידתו האפשרית. “תראה”, אמר לי, “אתה צעיר, אבל אני כבר עייף מהדברים האלה… אני לא הולך עכשיו לתפוס שום רוצח… גם היהודי הרותיני לא רוצה לנקום בו… מה ייצא לו מנקמה? הרי אחרי הנקמה, לא יהיה לו כבר על מה לחלום… הוא רוצה שאני אסרב לעזור לו, בשביל שהוא יוכל להמשיך בתוכנית שלו… חוץ מזה, אני לא רותיני, ואין לו שום ארכיון משפחה שלי… תראה, אם מישהו אחר היה בא אלי עם סיפור כזה, הייתי מפטר אותו”.

בנייני האומה. בנובמבר 91' הוצב ארונו של מקסוול ברחבת בנייני האומה, ירושלים. נשיא המדינה, חיים הרצוג, ראש הממשלה, יצחק שמיר, שר השיכון, אריאל שרון, ושמעון פרס, היו בין המלווים. תעלומה אפפה את נסיבות מותו של מקסוול באוקיינוס האטלנטי. הייתי אז בניו יורק, לאחר שהות קצרה בלונדון, כדי להיפגש אתו ל“חצי שעה בדיוק”, על פי הזמנתו. מקסוול (68) נראה לאחרונה על סיפון היאכטה שלו, 60 מטר אורך, ליידי ג’וסלין, ב־5.11.91, בשעה 4:45 לפנות בוקר. עשר דקות לאחר מכן ביקש להגביר את המיזוג. שש שעות מאוחר יותר נעלם. הגופה חולצה במסוק מלב ים. נפל לים? התאבד? נפל כמו נפל. התאבד נוכח קשייו הפיננסיים. ערב קודם לכן מקסוול היה אמור לנאום בכנס האגודה לידידות ישראל־בריטניה, לכבוד אהוד אולמרט (שר הבריאות). מקסוול לא הגיע. הבן, איאן, קרא את נאום אביו. נאום פרו־ישראלי מובהק.

בעניין ואנונו. ההופעה לכבוד אולמרט היתה אמורה להיות הראשונה מאז החלה פרשת “מירור־גייט”: מקסוול ועורך החוץ של עיתונו, המירור, ניק דיוויס, הואשמו בסיוע ל“מוסד” (פרשת ואנונו). מקסוול נעלם בים: יריבים שבו והזכירו את “ואנונו”. מקסוול נעלם ובמערכת הדיילי ניוז, ניו יורק, אנשים איבדו את יציבתם על הקרקע. גם במעריב. מקסוול קנה את הדיילי ניוז לאחרונה, כשהעיתון מובס כלכלית, והבטיח להם אופק חדש. הגופה נמצאה. ג’ון מייג’ור, ראש ממשלת אנגליה, הגדיר את מקסוול המת: “אדם בעל אופי עצום”. תרגום שלי. תרגום שהוכיח לי בפעם המאה שאל לי לעסוק בתרגום. איל העיתונות האוסטרלי רופרט מרדוק, יריב עסקי של מקסוול: “הוא היה אדם יוצא דופן”. רוברט מקסוול נולד ב־1923 כאברהם לב, נרשם בתעודת הזהות על ידי הוריו כלודוויג (יאן) הוך, לימים שינה את שמו לאיבן דה מוריה, ואחר כך ללזלי ג’ונס, ולבסוף לרוברט מקסוול. משפחת הוריו היתה מעט חסידית, כפרית, חברה בקהילת סלטינה שליד ברטיסלבה, צ’כוסלובקיה. גרסה שונה: משפחתו היתה רותינית, קרפטו־אוקראינה. אמו נרצחה באושוויץ. אביו נורה למוות באקציה. העסק הראשון שלו: מכירת סודה קאוסטית וסדקית.

מקסוול, הרצוג שמיר, 1990. צילום: גדי דגון

“קנה אותי מקסוול”. במותו היה הבעלים (בישראל) של חמישית מטבע (אז כ־75 מיליון דולר), מחצית מהוצאת כתר (שווי כללי מוערך אז: 5 מיליון דולר), ושליטה במעריב (83%), שלאחר מות מקסוול נמסר לכינוס נכסים, והוערך ב־20־15 מיליון דולר. למקסוול היו אחזקות בחברת סאייטקס, ואלה נמכרו בחייו, והניבו 240 מיליון דולר. המו"מ על כניסתו לסאייטקס נמשך כשעה וחצי: 39 מיליון דולר תמורת 27%. במהלך שלוש השנים הראשונות נהנה מדיווידנד של כ־10 מיליון דולר. כחצי שנה לפני מותו הכריז על הקמת קרן השקעות חדשה בישראל, בגובה של 100 מיליון דולר. הישראלי כבר הורגל להכרזות מקסוול. הסטיקר “קנה אותי מקסוול” נפוץ ברחבי המדינה.

הר הזיתים. ההלוויה היתה ממלכתית. ההספדים היו רווי פתוס. מקסוול נקבר בהר הזיתים, בחלקה המובחרת (גדולי האומה). הנשיא הרצוג תיאר אותו כבן מפואר של האומה היהודית. הרצוג ומקסוול שירתו באותו קורפוס בצבא הבריטי, במלחמת העולם השנייה. ועדיין לא הכול סברו שהיה נכון כי הרצוג (הנשיא) יספיד את מקסוול. הרצוג לא היה נשיא עממי, תקשורתי ומגיב במהירות: בית הנשיא לא נענה להתגרות לפתח פולמוס סביב ההספד. משרד עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן ייצג את מקסוול בישראל. עם מינויו כנשיא, חיים הרצוג פרש מפעילות במשרד. קודם ההלוויה התכנסה במלון קינג דיוויד משפחת מקסוול, נציגים של המירור (לונדון), והחבורה הישראלית של מקסוול: מעריב, כתר, טבע, עורכי דין, מנהלי עסקים. בניו של מקסוול, כאיש אחד, הצהירו שם כי עסקי אביהם בישראל לא ייפגעו, אלא אדרבה, ישגשגו. “יש לנו המימון לכך, ויש לנו השאיפה למלא את צוואתו הרוחנית יהודית של אבינו לפעול בישראל, מדינת העם היהודי”. העיתונות, להוציא את מעריב, לא נמנעה מבוז דק בכל הנוגע לקבורה בחלקת גדולי האומה. הטלוויזיה, הערוץ הממלכתי: הכתבה על הלוויית מקסוול שודרה לקראת סוף מהדורת מבט של אותו היום. הנשיא לא צולם מספיד. מעריב הקדיש עצמו למקסוול באותו שבוע. מקסוול התחיל להשקיע במעריב ב־1988, ולפני מותו כבר הגדיל את אחזקותיו לכדי 83%, ואתו (בהסכם הצבעה) אדם נוסף שהחזיק 5%. מפתח העסקה: 390 אלף דולר לאחוז. מעריב לא היה שווה אז 39 מיליון דולר. למקסוול הוא היה שווה. ביום השנה הראשון למות מקסוול איש מבני משפחתו לא פקד את הקבר בהר הזיתים. “נבצר מאתנו לעלות השנה לקברו, מפאת לחצים עסקיים, אבל הלב שלנו בירושלים”.

המבט הנוצרי־יהודי. בקינג דיוויד, לפני ההלוויה, התרחשה בחטף תנועת מבטים נוצרית־יהודית. אליזבת מקסוול נוצרייה: כל ילדיה נוצרים, איש מהם לא התגייר. רוב הנוכחים במלון, בחדרים ששכרה המשפחה, יהודים ישראלים, ואחדים יהודים שהגיעו מאירופה או מארה“ב. באותו שבוע, רב אנגלי הצטער על מות מקסוול, גם משום שבניו הנוצרים אין להם מניע עצמי להמשיך את הקשר עם הקהילה היהודית. עד שנת 1987, בערך, המקסוולים לא ראו בעיניים כל כך הרבה יהודים יחד. מאז 1987, ההתייהדות הנמרצת והקולנית היתה רק נחלת אביהם. התייהדות ללא אלמנט דתי. והיא בכל זאת היתה סבירה בעיניהם, כי היתה מחוברת לכסף ולכוח. היתה לי הרגשה שלא נראה כאן יותר את הבנים. כל כך אנגלים נוצרים. בעיניהם היינו אפיזודה בחיי אביהם, שכל ימיהם הכירו כיהודי מן הבחינה הטכנית בלבד. המבט הנוצרי־יהודי, שעה קודם ההלוויה, בסוויטה של קינג דיוויד, היה אם כן מבט מסיים, לאה, מתאייד מעצמו. ומלכתחילה המבט היה ריק מיהדות ומנצרות, במובנן כהכרה דתית. חלק מהחבורה הישראלית של מקסוול היו יהודים ממילא, כלומר מעצם לידתם, והכרתם הדתית היתה גולמית, פולקלוריסטית. גם בני מקסוול לא נתפסו אלא כנוצרים ממילא. הצדדים נפרדו זה מזה, לאחר ההלוויה, כאנשים הנפרדים לאחר תאונה שאיש מהם לא אחראי לה. כשנה קודם לכן, מהמשרד במעריב, מקסוול ניהל אחת משיחות המו”מ על קניית מכונת דפוס חדשה עם יצרן או סוכן גרמני. המחיר, נגיד, 24 מיליון מארק, לא נראה לו, ותוך כדי ההתמקחות מקסוול אמר לגרמני: “תוריד את זה ל־18 מיליון מארק… שישה מיליון מול השישה מיליון שרצחתם לנו”.

היורש: קווין מקסוול. שמונה שעות לאחר זיהוי הגופה קווין מקסוול מונה ליו“ר מקסוול קומיוניקיישן, ובכלל זה ליו”ר מועצת המנהלים של מעריב, והנה הודעתו לישראל עם המינוי: “ברצוני להדגיש כי הנני מחויב לרצונם ולעניינם המיוחד של אבי ומשפחתי בכלכלת ישראל, ובמעריב ובחברות הבנות שלו בפרט”. המינוי היה מהיר, חלק, לא בכייני. איאן מקסוול מונה ליו"ר החלק האחר של האימפריה. שני האחים הצהירו: “לא ניכנע לניסיונות לקנות אותנו, ואנו מצדנו לא נמכור”. דבר המעילה בכספי הפנסיה של עובדי המירור ייוודע רק מחר. קווין מקסוול הופיע טוב בתקשורת. אנגלי. האובזרבר פירסם למחרת המינוי פרופיל עסקי של קווין מקסוול. אני לא יודע אנגלית, ותירגמתי את הפרופיל מילה מילה. חיפשתי אירוניה, קפלי שפה. אבל לא מצאתי: פרופיל מחמיא ומאחל טוב, נוכח הנסיבות. “קווין מקסוול אינו מבוהל מהאתגר שלפניו”. כונס הנכסים האנגלי הוציא מיד את העסק מידי האחים מקסוול. האחים לא הזרימו כסף למעריב. האחים בקושי אישרו שפניות מעריב הגיעו אליהם. ביוני 1995 נפתח משפט ההונאה של האחים מקסוול. הם העידו על התעמרות רוחנית בהם ובאמם, מצד אביהם. באותו ערב עמד לעלות בלונדון מחזמר שרוברט מקסוול גיבורו הנלעג. המחזמר נכתב בידי עוזר לשעבר של מקסוול.

שני פמוטים. בראשית 1990 ניהלתי מו"מ עצל (מטעם עצמי) עם חברת כלל, ועם נציגות של מקסוול, על הקמת קרן מיוחדת לאמנות וליודאיקה (תשמישי קדושה). הדבר התפשט בין עורכי דין ואנשי עסקים ספורים, ורק טבעי היה שאענה לאדם, שלדבריו מצא אותי דרך אחד מעורכי הדין, וברשותו שני פמוטים עשויים כסף, מהמאה ה־19, והוא מבקש חוות דעה עליהם כפריטים למכירה, וברשותו אוסף יודאיקה נרחב וכו'. הפגישה התקיימה בבית קפה סמוך למעריב. הפמוטים היו נהדרים, וכתובות הבסיס שלהם שייכו אותם לחסידות ויז’ניץ, למחצית הראשונה של המאה ה־19. ויז’ניץ שכנה בגליציה המזרחית, במורדות הקארפטים, והרב’ה הראשון של חסידות ויז’ניץ הוא מנחם מנדל האגר, בנו של הצדיק מקוסוב. חסידות ויז’ניץ השתרגה מעט בין היהודים הרותינים. הסמכתי את הפמוטים לעיניי, ללחיי, ליטפתי אותם, ואמרתי לו שלעולם לא ימכור אותם. יש פמוטים ויש פמוטים. ובאלה שלפני היה טמון גם סוד הקשור לצדיק מקוסוב, בעניין הפסוק “מבשרי אחזה אלוה” (איוב). בינתיים הבטתי בו היטב, והקשבתי היטב לקולו, עד שעלתה אצלי הרגשה שהוא היהודי הרותיני, והוא מתחזה לסוחר יודאיקה, ולמעשה אין הוא מתחזה, שהרי כבר הציג עצמו בטלפון כסוחר חפצי ערך, ומה חפצי ערך כיודאיקה, והוא רק משהה את חשיפתו לפני כיהודי הרותיני. צחקתי והוא ענה לי בצחוק, ואמר, כן, זה אני.

מלמול, רחישה חלושה. תוך שבועות ממותו הגיעו לישראל נציגי כונס הנכסים מטעם בית המשפט האנגלי. כונסים החלטיים: כמעט “משלחת עונשין”. בית המשפט האנגלי הנחה אותם למכור את מעריב ואת כתר. לחסל במהירות את התיק הישראלי של מקסוול. לחזור מישראל עם כסף מזומן מחר בבוקר. הבירה (לונדון) מתנתקת מהפרובינציה (ת"א). לפרובינציה אין זכות שימוע. על גן העדן הפרטי של מקסוול, גן מעט פראי, גן שמקסוול כתב את חוקתו, הגן הישראלי הזה, נגזר להימוג באחת. וכך היה. איש מחבורת מקסוול הישראלית לא התייצב להגן על הגן, כלומר לרכוש מהכונס האנגלי את מעריב וכתר. היו דיבורים, היו תנועות, היה מלמול, פכירת אצבעות, יללות מבוימות, קולות גבורה נמוגים עם השמעתם, נוצרו קואליציות כסף קטנות ומתאיידות, חלקן מופרכות לגמרי, היתה רחישה חלושה לקראת רכישת מעריב וכתר, מצד חלק מחבורת מקסוול הישראלית, אבל לא יותר מכך. מדוע לא קנינו מהכונס את מעריב, אם כסף היה לנו? כי לא היינו “שם” באמת: היינו שם (מעריב) כנציגים של מקסוול, אבל בעיתון אתה חייב להיות עצמך לגמרי. החבורה התפזרה: מה שהחזיק אותה היה מקסוול החי. בתוך שבועות נמכר מעריב. משפחת נמרודי היתה נחושה ומדויקת.

הפנומן והעתיד האנגלי. הממשל האנגלי תיחקר את עסקי מקסוול, לאחר מותו, במשך כתשע שנים, וכינס את הממצאים בדוח מיוחד. עלות התחקיר למשלם המסים האנגלי: 8.5 מיליון ליש“ט. למפולת עסקי מקסוול נלוותה מעילה: 400 מיליון ליש”ט מכספי קרנות הפנסיה של עובדי המירור, 32 אלף בני אדם. כספי הפנסיה הושקעו על ידי מקסוול בקניית (ויסות) מניות בחברות אחרות שלו, להעלות כך את שווי השוק שלהן. ב־91‘, חודשים אחדים לפני מותו, מקסוול הנפיק את קבוצת המירור, בלי ליידע את הרוכשים הפוטנציאליים על מצבה האמתי של החברה. ההנפקה נועדה לכסות חוב של כ־2 מיליארד ליש"ט. כבר ב־71’, בעקבות פעולות עסקיות חשודות, משרד המסחר והתעשייה האנגלי הגדיר את מקסוול כ“אינו ראוי לעמוד בראש חברה ציבורית”. מקסוול התעלם מכך. עולם העסקים “שכח” את זה. מקסוול אינו “האיש הרע” היחיד בדוח המיוחד הנ"ל, ואתו ולצדו: בנק ההשקעות גולדמן זאקס, בנק סמואל מונטגיו, והחברה לראיית חשבון קופרס אנד לייברנד. תגובת גולדמן זאקס לדוח היתה: “רוברט מקסוול רימה אותנו”. אנגליה ביקשה לעדכן את חוק החברות שלה על פי פרשת מקסוול, ואכן שינתה את חוקי הפנסיה שלה. אנגליה חששה ממקסוול חדש. הדוח לא נועד להיות בסיס לכתבי אישום חדשים או נוספים. ההליך הפלילי מיצה עצמו. הדוח הוקדש לפנומן ולעתיד האנגלי. בניו של מקסוול, במשפטם הפלילי, העידו על עריצות אביהם, על פתלתלותו, על יראתם אותו. הם זוכו כמי שהיו נתונים ללחץ שאין לעמוד בפניו. העובדה שמקסוול לא גנב את עובדיו בישראל, לא נותר חייב לאיש בישראל, ואדרבה, נהג כלפיהם בהגינות עסקית, זכתה בלונדון גם לפירוש אנטישמי.

אתה צרפתי? כשנה קודם למותו, בקינג דיוויד הירושלמי, רוברט מקסוול הכין נאום לכבוד יום העצמאות הצ’כי. באולם ציבורי, בירושלים, התכנסו אותו ערב מאות יהודים יוצאי צ’כיה, לכבוד החג הצ’כי, ולכבוד נשיא צ’כיה, ואצלב האוול. את ביקורו של האוול בישראל ליוותה הידיעה שהוא מחזאי מהשורה הראשונה. מחזאי ומדינאי. הוא קבל באוזני עיתונאי ישראלי על כך שהפוליטיקה גוזלת את זמן המחזאות שלו. מראהו היה נעים, מעט בוהמי, והיתה בו תכונה חיצונית שהזכירה סופרים דרום אמריקאים ששירתו כשגרירים וכאנשי ממשל. הנאומים של רוברט מקסוול היו בדרך כלל קצרים, סיסמתיים, ועל כן נוחים לציטוט. אי אפשר להבין את תופעת מקסוול, בלי לאמוד גם את פונקציית הציטוט. צ’כיה עמדה אז מול חשש התמערבות כלכלית ותרבותית. מקסוול חיפש שורה אחת לנאומו, שורת כותרת. ידעתי מעט מאוד על צ’כיה. באחת מפינות החדר הגדול של מקסוול, בקינג דייוויד, ישב אותה שעה אדם רזה, מקורח, חליפתו אפורה, ומקסוול אמנם זכר אותו כאחד משכיריו החדשים במזרח אירופה, אבל לא זכר אם הוא צ’כי, אם הוא סגן ראש ממשלת בולגריה לשעבר, או סגן ראש שירותי הביטחון של רומניה לשעבר. האיש נדרש לומר משהו עקרוני על צ’כיה. הוא ענה, בצרפתית, שזה לא התחום שלהם. מקסוול שאל אותו, מופתע מעט: אתה צרפתי? וזה ענה: גם.

צ’כיה, מלכות השמים. האוול לא הכיר עד אותו ערב את מקסוול. ולא את היהודים הצ’כים שהמתינו לו באולם. האוול נראה חולה או תשוש. השמחה היהודית לכבודו, והקשר הבלתי צפוי, המתפרץ, החובק, עם מקסוול הפתיעו אותו. דבר בנשיאותו עד כה לא הכשיר אותו לערב הירושלמי הזה. אחדים מהיהודים הצ’כים התפרקו מנימוסם, ונגעו בהאוול, חיבקו אותו, מחו דמעות, עד שהאוול דימה שהיהודים האלה טועים בו כאילו הוא מומר שחזר בו ונעשה משיח, ושהלילה הזה הם מקימים יחד אתו את צ’כיה החדשה, צ’כיה של מלכות השמים, באולם הירושלמי הזה. להאוול היה שם טוב כאדם וכנשיא. היה מוחשי שימיו כנשיא לא יאריכו, ושעצם נשיאותו עדיין מתמיהה אותו עצמו. היהודים הצ’כים ביקשו באותו שבוע להמליך על עצמם את רוברט מקסוול כנשיא ההתאחדות העולמית של יהדות צ’כיה. למקסוול, נשיא הכבוד של ארגון הבונדס באנגליה, היו אינטרסים בצ’כיה, גם אם לא באותו שבוע, כי עקרונית היו לו אינטרסים בכל כלכלת מזרח אירופה באשר היא. במובן מסוים, בעיני עצמו, הוא היה אז מי שיהיה מחר מושלה החדש של מזרח אירופה המשתנה, העצמאית. איש בסוויטה של מקסוול, ובאולם הציבורי בו חיכו לו היהודים הצ’כים, לא קרא שורה של האוול. היתה הסכמה שהוא מודרני ומסורתי כאחד.

קיפ יור הריטג'. מקסוול אמר לי: אני צריך שורת כותרת אחת בשביל הנשיא הצ’כי והפמליה שלו, שורה לאומית. הצעתי לו: “שמרו על מורשתכם”. קיפ (או: פרוטקט) יור הריטג'. כלומר, מורשתכם הנמצאת בסכנת התמערבות. מקסוול נכנס לאולם הציבורי ובידיו, כמעט בידיו, הנשיא הצ’כי, איש קטן ממדים, נאה. איש לא בירר עם מקסוול האומנם הוא צ’כי. באותו ערב הוכרז מקסוול כנשיא עולמי של יהדות צ’כיה. כנשיא לנשיא, אמר מקסוול להאוול, אני מציע לבני האומה הצ’כית: שמרו על מורשתכם. מקסוול אמר (הטעים) נכון את הסיסמה: שמרו, במובן של הבה נשמור יחד, בהיותי אחד מכם. היהודי הרותיני ישב בשורה העשירית, בידו תיק עור, עיניו במקסוול, ומדי פעם דיבר דרך רעות עם יהודים צ’כים שלידו.

בזמרינג, לא בגליסיה. כחודשיים לאחר רכישת כתר, היהודי הרותיני התקשר אתי מספרד: הרוצח מגיע השבוע ליריד במדריד, ולאחר מכן ינפוש ימים אחדים בכפר קטן בגליסיה, ארכיון משפחת מקסוול נמצא בבית הכנסת הספרדי של אמסטרדם, המדובר בסך הכול במעטפה גדולה, החבאתי אותה בארון הספרים, בשורה העליונה, מאחורי הספרים, אי אפשר לראות אותה מבחוץ. כעבור כשבוע, בסיומה של שיחת טלפון, בענייני העיתון, מקסוול שאל אם שמעתי שאיש עסקים גרמני מבוגר נפל מרכבל בזמרינג, אוסטריה. בזמרינג, עניתי לו, לא בגליסיה? התוכניות שלו כנראה השתנו, מקסוול אמר.

משה דיין, 1983. צילום: מיכה קירשנר, מתוך “הישראלים”, הוצאת הד ארצי, 1997

שלושה חיילים. כמעט כל דבר שאתה מצלם עכשיו, אתה רואהו, כפי שהוא, בפעם האחרונה. העץ שאתה רואה, ייעקר. ההוד ייעשה קיטש. הפטריוט ייעשה נבל. החכמים־בשעתם יתפקדו כאילוסטרציה מצולמת לטיפשות. הנה, פה היתה נקודה צבאית עם שלושה חיילי מילואים חמושים. והיום, יש פה תחנת המבורגר, בחסות השלום או הפיתוח. ועל קיר תחנת ההמבורגר תלוי תצלום הנקודה הצבאית ההיא וחיילי המילואים ההם. או שהתצלום הזה יהיה מסמר במשפט על פשעי מלחמה. סטאלין זיהה את הקושרים נגדו גם על פי תצלומים שלאחר קרב: מפקדים שהצטלמו עם לוחמיהם, פניהם למצלמה, צילום היסטורי, פטריוטי והרואי, נחשדו בעיני סטאלין כקושרי קשר בפועל או בכוח. כך הוא קרא את התצלומים האלה. הם זוהו ואותרו על פי התצלומים, והוצאו להורג. להלן הערות תרבותיות כלליות, והערות חווייתיות פרטיות על צילום ותצלומים.

ראיתי את אבי. מתצלומים מסוימים שברשותי אני מסב את עיניי. הם במגירה או במעטפה. אני דוחק ומדחיק אותם. כי הם עוכרי שלווה, ואף יותר מכר: מאיימים, ולעתים מסייטים ממש. כי בעיניי מוקרנים מהם אסון שהיה, או אסון המתהווה כרגע, או עלבון, או כיעור, או חטא שחטאתי ולא שילמתי עליו. ככלל, אני מאוים על ידי תצלומים המציגים שלווה. מדוע, אם כן, שמרתי וצברתי אותם? אני מתקשה להביט בתצלומי דיוקן שלי כאדם צעיר. בערוב ימיו של אבי ז"ל, לא יכולתי להביט בתצלומי דיוקן שלו. יכולתי גם יכולתי, ואף אהבתי, להביט בו עצמו. תצלומו היה מדויק ממראהו חי. הוא לא הִרבה להצטלם בשנותיו הטובות, ובערוב ימיו נעתר מעט לתצלומים שנעשו בידי בני משפחה. שנתיים לאחר מותו, ואני מתקשה להביט בתצלומי דיוקן שלו.

התחזות. רוב בני האדם חונכו בילדותם על הצילום גם כפעולה שקרית, הונאתית, מתחזה. רוב בני האדם צולמו בילדותם לאחר שחזותם עברה טיפול, הטבה, עיבוד. הם נוקו, סורקו, נעטו בגדים חגיגיים, הזדקפו, חייכו. ואתם אחיהם והוריהם. התצלום בילדותם עצר את מירוץ החיים הרגיל: נבנה כאירוע מיוחד. הילד מבין שהתצלום לא רק מתעד אותו, אלא אף בונה לו דימוי. הוא מבין את זה בחושיו. הוא רואה שאמו התהדרה ונחלצה לשעה קלה מהיום־יום. הוא רואה שהרגע אביו אינו כהרגלו. הילד כבר מזהה את הצילום כפעולה הונאתית כלפי פנים (המשפחה) וכלפי חוץ (העולם). בכל זאת רוב הילדים אוהבים להצטלם במבנה משפחתי. רוב הילדים כבר מבינים, או מנחשים, שבעניין המשפחתי הזה יש מה לביים, מה להסתיר. לביים אושר, מלאות משפחתית. להסתיר שדים ורוחות. כשהילד בגר לכיתה א, לסוף כיתה א עד ח, לגיל 16, לתעודת זהות, לתצלום של לשכת הגיוס, לרישיון הרכב – הוא תפס שהרשות (המדינה, הסמכות) מצלמת אותו למטרות זיהוי, מיון, משטור, ונעשה מודע לצילום כנציגו של כוח חזק ממנו. בשעה שהילד התחתן הוא פגש את הצילום כפעולה המשעה את “הכול”, ומייצרת “תמונות אושר”. כשהילד נעשה חבר הנהלת בנק, הוא הצטלם לשנתון הבנק, פעם בדיוקן אישי ופעם בדיוקן קבוצתי (“ההנהלה”), ואז פגש את “צילום הכוח”: הוא עצמו, והוא עצמו כייצוג של כוח. אם הילד בגר ואז נהרג בצבא או בתאונה, והוא שייך לתרבות תצלומי הדיוקן על מצבת הקבר, אז תצלום הדיוקן שלו הנו אישור לכך ש“הוא עצמו” קבור כאן: זה מי שקבור כאן.

החייאת הזיכרון. רוב השיטות המשפטיות חושדות בנו כעדים. חושדות ביכולת שלנו לדייק בכמויות ובזמנים, לדייק בתיאור חפצים ועצמים, לחזור על טקסט, לשחזר סיבה־תוצאה. חושדות ביכולת שלנו לזכור. מפקפקות במוצא פינו. לפני המשפט התייצבו כבר מיליוני בני אדם שלא זכרו גם פרטים מהותיים של אירועים עצומים בחייהם הפרטיים ובחיי החברה. בני אדם המומים. בני אדם רגילים, בדרך כלל. אין משפט ללא עדות, ולכן רוב השיטות מתירות את החייאת הזיכרון. את החייאתו, ולא את פיברוקו. גם התצלום הנו אחד ממכשיריו של המשפט, בכל הנוגע להחייאת הזיכרון. המשפט העברי מתיר לעד להביט בתצלום בשביל להיזכר. אפילו בתצלום שאינו “שלו”, או שאינו מתייחס אליו אישית: נאמר בתצלום תקופתי או תופעתי. אם הוא בן תקופת התצלום. או היה חלק מהתופעה המיוצגת בתצלום. מותר לו לנסות להיזכר ב“דברים” באמצעות התצלום. ב“דברים”: ברוח התקופה, בשפתה, באירועים. מבחינת המשפט, התצלום כמוהו כקביים לזיכרון. כגלגל מניע זיכרון. “התצלום ידיד המשפט”. על כלל יחסי צילום־משפט נכון לכתוב מאמר בפני עצמו: החשוד מצולם על ידי המערכת בשיטה ובפורמט קבועים: התצלום הזה גם מורץ בתוך התהליך וגם נצבר בארכיון. צילום־משפט כולל גם צילום שחזור (וידיאו), שהוא “עולם מראות ונפש” בפני עצמו. או עדות מול עובדה מצולמת: הרי לא נשכח את מבטם המאומץ של עדים קשישים בדיוקן מצולם של דמיאניוק הצעיר במדי צבא. מתגאה על סביבותיו, תוך מבט מקביל שלהם, חוזר ונשנה, בדמיאניוק החי שלפניהם: זקן, נאשם.

ודאות? מורדת בבעלה. רוב בני האדם מייחסים לצילום מידה גדולה של ודאות: זה הוא; זה הבית; כך היה; זה באמת היה שם; הייתי שם; זה הם; היא מאושרת; הילד אהוב; זה אני. רוב בני האדם בכל זאת מאמינים לתצלום שלפניהם, כפי שהתלמיד מאמין למוריו ולספרי הלימוד שלפניו. האמצעים הטכנולוגיים־עריכתיים של היום מגחכים את עצם השאיפה לוודאות, אך גם לפניהם לא היתה ודאות גמורה. אתה רואה תצלום בודד? ייתכן שהוא מוכחש כליל על ידי תצלום שקדם לו. או שבא אחריו, אם המדובר בסדרת תצלומים. ייתכן שזהו תצלום הכנה לקראת “התצלום”, ואז? ואז נבדקו בו האור, העצמים, יחס גוף האדם והסביבה, ולא “האדם המצולם עצמו”. לעתים, אם מבטך בתצלום מסוים “ודאי” יתמשך ויתמשך, תיווכח לדעת שאתה הולך ומאבד את אמונך בו. מאבד. לא מחמת ספיגה מטשטשת ויזואלית, אלא מחמת ספקות מהותיים העולים כאילו מעצמם מהתצלום שלפניך. הנה, החיוך שעל פני המצולם הולך ומסתמן כעווית: האושר מתברר ככפוי, כמעושה: הצעצוע שבידי הילד מתברר בתרמית: הצעצוע לא שלו, הצעצוע של הצלם, לילד בכלל לא היו צעצועים; האישה מסתירה את שדיה ומסמנת בכך מרי בבעלה ובתפקידה כ“אישה”.

ודאות? יגאל עמיר. הנה יגאל עמיר תמיד מחייך בתצלומי העיתונות והטלוויזיה. אין ודאות שהוא תמיד מחייך. ברור שהוא לא תמיד מחייך. אז מהו החיוך הקבוע הזה? החיוך הוא תוצאת “הסכם” בין הצלמים לעמיר שיצלמו אותו מחייך, בשלוש הדקות צילום שהמשטרה מאפשרת, לפני תחילת דיון משפטי. עמיר תמיד רוצה לחייך בתצלום: עכשיו, כשהוא אסיר, הוא מתגלה לנו רק באמצעות צילום, ולא באמצעות עצמו, והוא מכריח אותנו לחוות אותו מחייך. בחיים עצמם, הוא לא יכול להכריח אותנו לכך, מה גם שבחיים עצמם הוא אינו יכול רק לחייך.

מקריות. לא נאה ברשימה שכזו, ידידותית שכזו, להזכיר יותר מדי שמות של אמנים־צלמים, תערוכות מוזיאליות, מחקרים. כי הרי באנו לבלות ואנשים מתייגעים מזה. ודי שאזכיר את אוודון, ליבוביץ', או את מיכה קירשנר, שדימויים שלהם נחשפו לקהל הרחב. או להלן את תערוכת קק“ל ואת ספר “אייר פראנס”. אבל אי אפשר שלא להזכיר את ג’ף וול, לפחות בכל הנוגע לצילום ולמקריות. “האזרח” של וול הנו אחד התצלומים היותר ידועים לקהילה המתמחה בצילום עכשווי: אדם שוכב נרדם על הדשא בפארק ציבורי. זהו? זה הכול? זהו. זה הכול. לכאורה צילום מקרי טוב. לכאורה ג’ף וול עבר בפארק הזה במקרה, בשעה שאותו אדם שכב שם במקרה, וצילם אותו. מקרה ומקריות הם בין יסודות הצילום. עצם המושגים “מקרה” ו”מקריות" ראויים לדיון נפרד. במקרה מישהו בכל זאת צילם את רצח רבין? לא במקרה, על אף שהתקשורת, והצלם עצמו, דיברו על “מקרה”. זה לא מקרה, גם משום שהיו שם צלם ומצלמה, ואם הם שם, הם יצלמו, כלומר בהכרח יפעלו על פי הגדרתם ומכשירם: צלם, מצלמה. ג’ף וול הכתיר את השוכב נרדם בפארק: “האזרח”. לא אזרח, אלא האזרח. כלומר, גם אזרח וגם האידאה אזרח. כולל הזכות האזרחית לישון בשטח ציבורי. הזכות של הפרט בציבורי ואופני השהות ב“רשות הרבים” מבוררת במשפט העברי. אבל זה לא “מקרה”: ג’ף וול ביים את הצילום הזה לפרטיו. האיש הנרדם הזה, המסוים הזה, הנו שחקן בתשלום. ברור שהשחקן גם אזרח. אלכם ליבק במקרה צילם את “אוטובוס 300”? לליבק לא היתה בעיה של תאורה: הוא צילם את זה בתאורה העזה שבה זרועות הביטחון האירו את האוטובוס, בשביל להבטיח את יעילות פעולתם במקום.

השובים והמצולמים. בשנות ה־40' מאות אלפי משפחות גרמניות דיפדפו באלבומים משפחתיים, ובהם תצלומים של האב, האח או הדוד, ואתו שבויים ואסירים של הצבא הגרמני: יהודים במחנות מעצר, במחנות ריכוז, שבויים מכוחות בעלות הברית. החייל הגרמני הצטלם עם קרבנו, שלח את התצלום למשפחתו בגרמניה כדרישת שלום, ומשפחתו כללה את התצלומים האלה באלבום המשפחתי שלה. לכאורה אין לזה הסבר טוב מדי. לכאורה זה מעורר חלחלה והתנגדות: קרבנות אומללים כחלק מאלבום משפחתי!? אגב, רוב התצלומים עצמם נראים טבעיים, כלומר המצולמים מביטים למצלמה, אפילו מחייכים, ברור שקודם הצילום הם הטיבו מעט את מראיתם, הזדקפו, ומהתצלום עצמו לא מוכחת כל כפייה. כמעט חברותא, לפעמים. השבויים הטיבו את מראיתם, כי הרי זה גם התצלום שלהם: לא רק תצלום של השובה. זהו גם תצלום דיוקן שלהם, אמנם קבוצתי, אבל עדיין פרטי, אישי. כל אדם נדרך ונערך לתצלום הדיוקן שלו. נדרך, נערך, מבקש שיצלמו אותו במיטבו החזותי, הנפשי והמיני. טקס הצילום המשותף (שובה־אסיר) במחנות הריכוז הנו ממסתרי נפש האדם, ובאותה שעה הוא מאיר את נפש האדם. צילום הוא גם מאגיה.

הפליטים והנקלטים. 600 אלף הנפש שהגיעו לישראל פליטים מרחבי העולם, לאחר המלחמה העולמית השנייה, הביאו אתם תצלומים משפחתיים ופרטיים מארצותיהם. בשביל לזכור. וכבר בשנה הראשונה שלהם בישראל, חלק גדול מהם החל לצלם את עצמו ואת משפחתו, ואת נופי ישראל, ובפרט דימויים צבאיים ושלטוניים, ושלח תצלומים אלה למי ממשפחתו או מעירו ששרד את המלחמה. בשביל להראות את עצמו החדש ואת עולמו החדש. ומי שהיגר לאחר המלחמה לקנדה או לברזיל, אף הוא הצטלם שם, ושלח תצלומים לבן משפחתו או לבן עירו שהיגר לישראל. חלק ניכר מהצילומים נעשו מול בית, ליד מכונית: סמלים של פרטיות, רווחה פרטית, התערות. וכך, בעשור הראשון לאחר המלחמה, התנהלה תנועת חליפין עצומה של תצלומים בין כאן לשם. התצלום היה “המסמך”, אף יותר מהמכתב. בחברות הגירה, בשנים הסעורות שלהן, מצלמים יותר מאשר בחברות שאננות.

ההיסטורי מבוים. זו היתה רק שאלה של זמן. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת האזרחים בספרד, איש לא פיקפק בתצלום “החייל הירוי”, שנעשה סמל. ואיש לא פיקפק בתצלום “גיבורי איוו ג’ימה” האמריקאי. ואיש לא פיקפק בתצלום “הנשיקה” הפריזאי, שנעשה אחת הגלויות הנפוצות ביותר. איש לא פיקפק באותנטיות של תצלומים אלה. איש לא העלה בדעתו שהנשיקה מבוימת, ולא ספונטנית, שהחייל הירוי משחזר חייל ירוי, שגיבורי איוו לימה הועמדו (בוימו) על ידי הצלם. אבל זו היתה רק שאלה של זמן עד שהשאלות יישאלו. הנה, הזוג המתנשק בפריז תבע זכויות כספיות על התצלום, ואגב כך צץ עניין הביום. מה זה כבר משנה. מה זה משנה אם החייל הירוי עצמו לא צולם: הרי מה שחשוב הוא העובדה שתצלום (דימוי) “החייל הירוי” כבר נצבר בתודעתנו והשפיע עליה. כן, ביום הראשון של הפצת התצלום “החייל הירוי” היתה משמעות לאותנטיות שלו. כי זה היה חי, טרי, וזה רק החל לפעול עלינו. אם היינו יודעים כבר ביום הראשון שהצילום מבוים, משחזר, לא היינו מעניקים לו מעמד כה משפיע. אדרבה, ייתכן שהיינו דוחים אותו כליל. ביום הראשון אנחנו מתנים את תנאי האותנטיות. אבל היום, לאחר כל השנים מאז, האותנטיות של “החייל הירוי” היא עניין עיוני בלבד: גם אם התצלום מבוים, הוא כבר קבוע בתודעתנו כאותנטי. הוא כבר העביר חוויה אותנטית.

הישראלי מצלם. בסך הכול הישראלי מצלם די הרבה. מאז המצלמה הדיגיטלית הוא מצלם יותר. הדיגיטלית כאילו מאפשרת לילדים להשיג איכויות של צלמים־אמנים. ישראל, וקודם לכן ארץ ישראל, תמיד צולמה והצטלמה. גאולת הקרקע וההתיישבות צולמו, והמלחמות והפיתוח. צילום בשירות התעמולה הפוליטית. אנחנו זוכרים את עצמנו לפי תצלומים שהוזמנו על ידי קק“ל וקרן היסוד: הארכיונים שלהן הם הזיכרון הציוני הקולקטיבי. מי שלא צולם אז – לא היה. מיעוטים, אלה שהיו מחוץ לקולקטיב, אבל פיעמה בהם הכרה בדבר זהותם, צילמו את עצמם בשביל להיות, בשביל להישאר בזיכרון. ב־2003 הוזמנתי לכתוב הקדמה לקטלוג תערוכה מתוך ארכיון קק”ל, ובתוך כך קיבלתי שיעור על זיכרון ומיון. וכן שיעור על גורלו של צלם־אמן בשירות החברה והאידאולוגיה השלטת: השירותיות החרופה שבעבודת הצילום.

נוכל מתעתע. עוד בשנות ה־70' אמנים מודרנים, וביניהם רפי לביא, הקלו ראש בצילום: “טכניקה, לא אמנות”. אני כמעט ולא רואה אלא דרך צילום. על קירות הסטודיו שלי עשרות צילומים: נופים, אירועים, משפחה, אנשים, חפצים. לפעמים אני מצלם תצלום הנתון במסגרת, בשביל לראות את התצלום דרך הצילום שלו. לראות: להבין. ב־72', בתצוגה של סותבי’ס לקראת מכירה פומבית, בדקתי מקרוב יצירה של מוריס אוטרילו, לפי בקשה של אספן שחשב לרכוש אותה. עוד אני מתבונן באוטרילו, והנה אספן צרפתי אף הוא מתבונן בה, אך לא בעיניו בלבד, אלא גם בהשוואה לגלויה מצולמת של הנוף המצויר. אוטרילו הצרפתי צייר טבע (פרוורי פריז) לא על פי הטבע, אלא על פי גלויות נוף מצולמות של אותו טבע. בגלויה (בתצלום) נמצאים הדבר עצמו (הנוף) ועוד דבר־מה. מימי לא שמעתי ולא קראתי תיאור מדויק של דבר־מה זה. הצילום הנו גם שמחת־חיים כפשוטה. אבל הוא הנוכל הגדול ביותר של התרבות. כי הצילום משנה “קוד” במהירות ובתכיפות. הוא מזמין פרשנויות המתכחשות לכוונת המקור. הוא משרתם של אדונים שונים. הוא נוכל.

משפט ירושה. והנה דוגמאות אחדות לנוכלות תרבותית זו: תצלומים של יהודים אסירי מחנות, על חזותם ועל מדי האסיר, תצלומים ארכיוניים שנעשו על ידי המשטר הנאצי, תצלומים ממיינים, שאופיים ועילתם רצחניים ומשטרתיים – הוצגו לאחר 50 שנה, כ“אמנות” בביאנלה של ונציה 95‘, במסגרת תערוכת “זהות ואחרות”. והנה, תצלום דיוקן שנלקח מארכיון השטאזי הטוטליטרי והמשטרתי, של שנות ה־70’ המזרח־גרמניות, חי מחדש, ב־97', כ“אמנות”. והלוא גם ארכיון המחנות וגם ארכיון השטאזי נבנו מתוך השראה משטרתית, קטלנית, פקידותית. היו חפים מאמנות, מכוננות נפשית של אמנים־צלמים. זה קורה, כי התצלום נוכל, מתעתע, רב פירושים. הוא “משתנה” על פי נסיבות פוליטיות, ועל פי תמורות תרבותיות ומנטליות. ועל פי המבט לאחור, המרשה לעצמו להתעלם מ“המבט המקורי”. כי התצלום אינו עקוד לזמנו, ואינו מציית לנסיבות המקוריות של יצירתו. התצלום המשפחתי המשותף, המאושר, יהיה מסמך משפטי בדיון עצוב על ירושה.

השבת אבדה. מהו “מקום” בעברית? מלבד היותו אחד מתארי הבורא, הוא “סימן”. ראו הגמרא, בבא מציעא כב, עמוד ב: "אבדה לו לאדם אבדה, ואמר למי שמצאה: ‘במקום זה וזה אבדה לי אבדה זו’ " – הרי ציון מקום האבדה הוא שווה ערך לנתינת סימן־מזהה שבגוף האבדה עצמה. “ועל המוצא להשיבה לו”. והלוא תורת־הצילום עומדת על הקשר בינה לבין “השבת אבדה”, גם כפשוטו וגם בעקיפין. התצלום משיב את אבדת הזיכרון, שהולך ונמחה ומתחיה באמצעות הצילום.

המונה ליזה. בחנות של “הלובר” מציעים למכירה גלויות של המונה ליזה. גלויות צבעוניות, איכותיות, לא יקרות. אבל חמישה מיליון תיירים בשנה מצלמים את המונה ליזה במצלמות שלהם. זה גם יקר יותר מקניית גלויה. אבל זו המונה ליזה “שלהם”. מה זה “שלהם”? הם שללו אותה לעצמם. הצילום הוא גם שלילת שלל. האומללים החביבים של גודאר שללו את אוצרות המדינות הכבושות תחתם, באמצעות צילום האוצרות. ההלכה היהודית אוסרת לצלם אדם ללא רשותו: דיוקנו הוא רכושו, ובצילום שלא ברשות יש מידה של גזל.

ליבוביץ' ואוודון. כבר ראית עשרות דימויים מצולמים מאת ריצ’ארד אוודון או אנני ליבוביץ‘. ראית אותם במגזינים, בעיתונים, בקולנוע, על עטיפות ספרים ודיסקים, בטלוויזיה, בתערוכות. כפי שראית את “מרילין מונרו” של אנדי וורהול, אולי בלי לדעת דבר ממשי על וורהול. ראית דימויי אופנה, מין, חברה, ספורט, אמנות, דיוקנאות, סצנות, של אוודון ושל ליבוביץ’. אתה לא יודע שזהו דימוי של אוודון, כי אתה לא מתמחה בצילום. הדימוי המצולם נצבר בזיכרון שלך, ואולי אף הניע אותך לפעולה: לדמות לריצ’ארד גיר, לז’קלין קנדי, לרוברט רדפורד, לשחיין אולימפי, לאלן גינסברג, להתלבש על פי אופנה מסוימת. אוודון וליבוביץ' נחשבים אמנים־צלמים, כלומר לא פרסומאים, לא חלק אורגני של תעשיות השיווק וההפצה. האומנם? ראית עשרות תצלומים איכותיים של מיכה בר־עם: תולדות ישראל ומלחמותיה. ברור שמיכה בר־עם צלם־אמן. ברור, ברור, אבל האם לא בהכרח שירת את סיפור־העל הציוני, תוך פעולתו כצלם? משך השנים עלתה התחושה שאוודון וליבוביץ', הם עצמם, כלומר יצירתם־הצילומית, הנה סוג של “סחורה”.

תכונת הסחורה. בעוד אוודון וליבוביץ' מציעים ייצוגים של אופנה, פוליטיקה, כריזמה, הצלחה, תרבות, מעמד, מין, עושר, כוח – התצלום שלהם, הוא עצמו, החפץ־דימוי, הנו “סחורה” כמעט כפשוטה. התצלום שלהם, הוא עצמו, הנו מוצר הנמצא ברצף המוצרים שאותם הוא מבקש לייצג או להציג. מה גם שהוא עצמו, התצלום, נמכר בגלריות כסחורה יקרה למדי. צילום נוסח אוודון או ליבוביץ' בהכרח משתעבד, מלכתחילה, לתוכנות המערכת המשווקת והמפיצה אותו. לא במקרה הצילום של אוודון התקבל כאישור החלטי ומתמשך של ערכי המעמד הבינוני־גבוה (האמריקאי), שבתוכו ו“בשמו” אוודון פועל. ומכאן, נקל לבאר את נימת האופי הפטישסטי הנצמדת ל“סחורה” האוודונית, בפרט כש“הסחורה” הנה תצלום “סחורתי” של אוודון את ז’קלין קנדי, לדוגמה. “סחורה”, “פטיש־ סחורה”: כך הרגשתי לפני 25 שנה, כשהחזקתי ביד את “מרילין מונרו” של אנדי רורהול. קניתי “מרילין” – קניתי פטיש, ביודעין. פטיש שהוא גם “סחורה” כפשוטה. פטיש־סחורה. וגם אמנות. תובנות המערכת המפיצה? ברור שמיכה בר־עם בהכרח מקרין גם את “דובר צה”ל", שאישר לו לצלם מלחמות, ולהפיץ תצלומים אלה. “סחורה”? כמעט הכול אנוס להיסחר. הנה, עיזבון החפצים של אלן גינסברג (“נהמה”) נמכר במכירה פומבית, חפץ, חפץ, כמכירת עיזבון החפצים של ז’קלין קנדי.

גנבת דעת. ב־2003 קיבלתי הזמנה מגדי דגון לכתוב על אספקט מסוים בתערוכת קק“ל שאצר ברידינג ת”א, תערוכה מארכיון קק“ל, ונחשפתי לקצוות קיצוניים: סלבריטיס בינלאומיים כפרנק סינטרה מצולמים נוטעים ביערות קק”ל, כלומר הצילום בשירות התעמולה הלאומית – ואילו היערות עצמם (בתצלומים) מנותקים מהקשרם הפוליטי, היהודי־ערבי. יערות בלי קונפליקט פוליטי – בעוד הם גילום הקונפליקט הפוליטי, השדה שלו. וב־1977 אצרתי למיכה קירשנר תערוכת צילום במוזיאון ת“א לאמנות: דיוקנאות, “הישראלים”, כולל סלבריטיס מתחומי הפוליטיקה, החברה והאמנויות. גם בקק”ל וגם בקירשנר היה אלמנט של גנבת דעת. צריך להסביר את גנבת הדעת שבצילום. אני עושה את זה כאן גם בשביל להסביר לעצמי במה הייתי כל כך מעורב במשך שנים.

פרטים אישיים. על הקשר שלי לצילום: בין 78' ל־82' הייתי שותף למאמץ של הירחון “מוניטין” להציב את הצילום כמעט כשווה ערך לטקסט. באותה תקופה עבדתי עם הצלם מיכה קירשנר, וכאמור ב־1977 אצרתי תערוכה שלו, כולל ספר, “הישראלים” (הוצאת מעריב). ב־1988 אצרתי את הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לצילום של עין חרוד, והצגתי שם עבודות של מיכל היימן, אלכס ליבק, גדי דגון, ואף הצעתי תיאוריה ששמה “ארט־כרוניקה”, הצעה לשעתה ולא לדורות. במשך שנים הייתי נשוי לאריאלה שביד, צלמת מהמעלה הראשונה. בשנים הראשונות אריאלה פיתחה בבית את התצלומים: חדר החושך, אמבטיית החומרים, ריח הכימיקלים, שורות הפילמים תלויים לייבוש, הארכיון המצטבר, דיוקנאות מתפתחים ומודפסים של האמנים אברהם אופק, ברוך אגדתי, יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אריה ארוך, אנה טיכו, בין השאר. ב־74’–75‘, במסגרת כתב העת “מושג”, ייבאתי לישראל את הצילום של וינוגרד, ארבוז ופרידלנדר (ה“ניו דוקומנט”). בין 82’ ל־88' ייבאתי ל“ידיעות אחרונות” את התצלום המגזיני. בבית הספר “קמרה אובסקורה” ליוויתי גם פרויקטי־גמר בתחום הצילום. חיי המקצועיים, ובמידה רבה אף הפרטיים, משוקעים בצילום. אני רואה בעזרת צילום. אם תצלם לי את זה – אראה את זה. הצילום הוא תשוקה, התעוררות נפשית, הארת הכרה. והוא מעין תיאטרון, מסכת מוות. ומבחינתי ועבורי הוא עדיין גם תמים. “משה דיין” (חודש לפני מותו) של קירשנר תלוי דרך קבע בסטודיו שלי, מול העיניים. ראו תצלום. אין לי דבר אישי עם משה דיין.

מה בסך הכול טענתי? הביתן הישראלי בעין חרוד 1988 (עבודות של מיכל היימן, אלכם ליבק, גדי דגון), היה בזמן. “הישראלים” של קירשנר במוזיאון ת“א 1997 היה כבר בסוף הזמן. עוד שנתיים־שלוש, נאמר ב־2000, ייתכן שהצופים והמבקרים כבר היו מורדים בעצם ההחלטה להציג את קירשנר הזה (דיוקנאות). בשני האירועים האלה הייתי, כאוצר, קשוב לזמן ככל יכולתי. את הביתן הישראלי בעין חרוד הצגתי בטענה: “ארט כרוניקה”. השתמשתי בלועזית כי היתה זו ביאנלה בינלאומית, ורציתי לקצר את התיווך שכותרת עברית היתה מצריכה. מה בסך הכול טענתי? טענתי שבאותה תקופה, שנות ה־80', בישראל, העיתונות, ובפרט המגזינים של סוף השבוע, הנה במה מעולה לצלם־אמן. לרגע לא טענתי חלילה שתם זמנו של הצילום האמנותי הפרטי והמתרחק מתקשורת. עד היום “ארט כרוניקה” מעוררת התנגדות. בכל מקרה, הצגתם של שלושה אמנים־צלמים, שהעיתונות במה טבעית ותכופה שלהם, היתה נכונה, לדעתי, ובזמן הנכון: הצילום הישראלי החל ללמוד על עצמו גם באמצעות ביקורת (טקסטים), ו”ארט כרוניקה" זרה אור עליו.

דודו טופז ואורי זהר. נגיד שמיכה קירשנר צילם את דודו טופז, או את איגי וקסמן, והם (הדיוקנאות) הוצגו באותה תערוכה במוזיאון ת“א – האם הוטמעה כאן טענה שדודו טופז הוא אורי זהר של שנות ה־90'? אז ככה: ל”בידור" יש גם רגשות אנושיים, והוא עוין את מה שמעליו, את מה שנחשב יותר ממנו. הוא לעולם ינסה להכתיב קריאה גבוהה יותר של עצמו. אם אורי זהר גבוה וערכי מדודו טופז, אז הבידור, באמצעות סוכניו, יגדיר את טופז כאורי זהר של שנות ה־80‘. יכתיב את קריאת דודו טופז. קריאה מגביהה. ואז? מערכת הבידור, שזרועותיה משורגות, כמו כופה על אוודון, ליבוביץ’ או קירשנר, לצלם את “דודו טופז”: צילום אמנותי, אולפני, מסוים, מודע. ואז? ואז אוודון וכו' בונים לעצמם הצדקה לצלם את “דודו טופז”, בהופעתו הכפויה על ידי “הבידור” כשווה ערך לאורי זהר. זה לא קל, אבל זה אפשרי. עובדה שזה אפשרי. ואז קירשנר משרת דירוג היררכי חדש: טופז = זהר. וכך, תעשיית הבידור מפרקת את קירשנר וליבוביץ' מביקורתיות, מתודעה היסטורית נכונה, מ“טעם טוב” – אם כי מתירה להם ביטוי אישי בתצלומים אלה. הרי קירשנר עצמו לא יסכים שמתקיים שוויון תרבותי וערכי בין “אורי זהר” של שנות ה־70‘, לבין “טופז” של שנות ה־90’. לא יסכים לא יסכים, אבל קירשנר כבר בתוך התעשייה. הצילום הוא כלי של תעשיית הממוצעים השקריים, האינטרסנטיים.

הקרבן כדוגמן. מיכה קירשנר צילם בסטודיו שלו קרבנות (פלסטינים) של האינתיפאדה הראשונה. חברת האופנה “בנטון” צילמה פרסומות במחנות פליטים. כמה שאנחנו ליברלים. מה קירשנר תרם אז, בתצלומי האינתיפאדה, לדיון “בנו”? האם הצילום הכמו־אופנתי, המוחצן, של נפגעי האינתיפאדה, המתייצבים לפניו כמעין “דוגמנים” היה, מלכתחילה ובפועל, הפרה של כללי מוסר בסיסיים? אסתטיזציה צינית של “כאב” ושל “מצב פוליטי”? ומדוע נפגעי־אינתיפאדה אלה הסכימו להצטלם כך אצל קירשנר? הלוא אין המדובר באוכלוסייה המומה לחלוטין, מחוסרת מודעות, מחוסרת שפה? האם העובדה שנפגעים אלה היו “נתינים” של שלטון זר (ישראלי), שנכפה עליהם, הרחיבה עצמה גם אל תחום הפרט שלהם, ועשתה, בעיניהם, את קירשנר עצמו לנציגו של אותו שלטון זר? והאם, בעומקו של דבר, קירשנר¹, בעצם, אינו, אכן אכן, נציג סביר, אם לא ממש טבעי, של שלטון זר? המצלמה כנציגת הכוח השליט? אמפתיה אמפתיה, אבל, בעניין זה של צילום נפגעי האינתיפאדה, שראה אור בעיתון “חדשות” כסדרה, את מי אתה באמת מייצג, קירשנר, אם לא גם את השלטונות שלא חסמו פעולת צילום זו. הנחה: כל תצלום שאושר על ידי המשטר – אושר מתור אינטרס של המשטר. לא פשוט, מה. אסתטיזציה מקוממת של “כאב”, או הצגת מראה אמיצה בפני שאננים בציון? פיוס, באמצעות לכאורה־ביקורת, של המצפון הישראלי: “הנה, בכל זאת, העוול מוצג בפומבי”. כמה שאנחנו ליברלים. האם זו פעולה שאינה רחוקה מ“בנטון” מצלמת אופנה בעזה? אפקטים או ערעור ממשי? עוד פרויקט צילומי שבסך הכול, ולמרות הכול, מאשר את הערכים “שלנו”?

הערכים שלנו. ספרי הצילום שנמכרו היטב בישראל, לאורך שנים, לא היו מקטגוריית הצילום המודרני או העכשווי, אלא קובצי צילום של הכנרת, החולה, ישראל ממבט הציפור, אתרים ארכיאולוגיים, הצומח והחי בישראל, אלבומי מלחמה מצולמים. צילום שמאשר ערכים קולקטיביים, ממילא מוסכמים. הצילום המודרני או העכשווי נמכר במהדורות צנועות ביותר: 150–350 עותקים. נמכר בקטלוגים בתערוכות מוזיאליות, ולעתים בגלריות הספורות המציגות צילום. המודרני או העכשווי אינו מאשר ערכים קולקטיביים, ולעתים אין בו כלל “נחת הרוח” שאנשים מחפשים בצילום. בביתי תלויים לא מעט תצלומים מודרניים או עכשוויים, שמאשרים לי את ערכיי, ועושים לי נחת רוח. אמנם איני חסיד נלהב של “נחת רוח” (כשיפוט אמנות), אבל אני מכיר במרכזיותה בכל הנוגע לחוויית אמנות ולאספנות אמנות. לעתים, רק אחרי “נחת הרוח” מגיעים הפרשנות או התיאוריה.

אוונגארדיסטים מגויסים. תלויים אצלי גם תצלומים וכרזות שהוזמנו והופקו על ידי קק“ל או קרן היסוד: תעמולה פוליטית ישירה, צילום מגויס. אני ער לתעמולה ולגיוס, מתנגד להם, אבל עובדה שתצלומים וכרזות אלה נגד עיניי בקביעות. חלקם נעשו על ידי רבי־אמנים בתחום הצילום והגרפיקה. ואף אוונגארדיסטים מובהקים בין הצלמים של קק”ל וקרן היסוד. אוונגארדיסטים מגויסים? העניין סבוך מכדי לחייך עליו. הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומההווה של הצילום: אתיקה וקיום פיזי, תודעה ומלאכה. לא בחינם כשליש מרשימה זו עוסק בתערוכת ארכיון קק"ל 2003.

בריז’יט בארדו, היצ’קוק. בשנת 1991 ראה אור ספר צילום מעט יוצא דופן: כוכבים צרפתים ובינלאומיים שטסו באייר־פרנס. זה הכול. טסו באייר־פרנס וצולמו ליד מדרגות המטוס. מי טס? אלפרד היצ’קוק, איב מונטן, אלבר קאמי, בריז’יט בארדו, מרטין לותר קינג, ארתור מילר, צ’ארלי צ’פלין, אורסון וולס, מריה קאלאס, אדי קונסטנטין, בין השאר. תצלומים שחור לבן, פורמט אחיד, כיתוב תמונה בגודל אחיד. אין דירוג היררכי: כל הסלבריטיס של אייר־פרנס שווים בעיני אייר־פרנס. ברקע, ולעתים בחזית של כל אחד מהתצלומים, מופיע השם “אייר־פרנס”. אי אפשר לטעות – זהו מטוס, אלה נוסעים, זהו מטוס של אייר־פרנס. כל התצלומים ברורים, שירותיים. אף לא אחד מהתצלומים מאיר את הכרת הצופה ביחס למצולם. אני שומר את הספר הזה, גם משום שהוא מעיד כמאה עדים על אחת ממהויות הצילום. על איזו? על הצילום כשירות פשוט, בסיסי, חוזר ונשנה, אנונימי, ואולי אף כמעט מעליב: לצלם סלבריטיס על מדרגות אייר־פרנס, עם הפנים הידועות למצלמה. ב־2003 הוצגה תערוכה מתוך ארכיון קק"ל: מפורסמים נוטעים עצים בישראל. עם הפנים למצלמה.

ליז טיילור נוטעת, 1970. צילום: פרד צ’סניק, ארכיון הצילומים של קק"ל

זהו יער: אלה נוטעים. יש קשר בין תצלומי אייר־פרנס לתצלומי הנוטעים של קק“ל. אף לא אחד מהתצלומים של נוטעי קק”ל מלמד דבר ממשי על הנוטע. כן, זהו פרנק סינטרה נוטע ביער קק"ל, אבל התצלום לא מלמד על סינטרה דבר נוסף. אי אפשר לטעות: זהו יער, אלה נוטעים. כפי שאי אפשר לטעות: זהו אלפרד היצ’קוק, שהכרת ממילא, טס באייר־פרנס. זהו צ’ארלי צ’פלין טס באייר־פרנס. מהתצלום הזה לא תלמד דבר ממשי חדש על צ’פלין. תלמד משהו על אייר־פרנס כמארחת סלבריטיס, ומשתמשת בהם.

והנוטעים והיערנים עצמם? הרי את יערות קק“ל, בסופו של דבר, לא נטעו ז’קלין קנדי ופרנק סינטרה, אלא מאות עובדי קק”ל נאמנים, חלקם שכירי יום, אנונימיים, בנפשם יביאו לחמם. אז איפה הם? מי צילם אותם? מדוע לא צילמו אותם? הצילום הוא אחד מאמצעיו הקטלניים והיעילים של המשטר, הארגון, המוסד, הרעיון השליט. מאות עובדי קק“ל צולמו (כ“גוש אדם”) כאילוסטרציה לקק”ל עצמה. לא כבני אדם מסוימים, פרטיים. כחומר גלם של המערכת. גם מי מפועלי קק“ל שצולם לכאורה כשלעצמו – צולם כייצוג של רעיון ופעולה קק”ליים. צולמו ונמחקו כבני אדם פרטיים. הצילום בשירות המחיקה: הצילום שלכאורה נועד למנוע מחיקה.

מחיקה: ארכיונים נעלבים. אני בטוח שמתחת לפני השטח הישראלי חבויים עשרות ארכיונים זעירים, קטנים ובינוניים. ארכיונים נעלבים. ארכיונים אופוזיציוניים. ארכיונים של מיעוטים, דחויים, מהגרים, עשירונים תחתונים, שלא הסכימו לגירושם מ“ישראל המצולמת”, וצילמו את עצמם בבתיהם, בשכונות שלהם, במארגים המשפחתיים שלהם, בשמחות, בלוויות, בחייהם עצמם, בחייהם כאן, בחייהם הישראליים. כלומר, בישראל חבויה היסטוריה מצולמת אלטרנטיווית לזו השליטה, הפורמלית. היסטוריה מצולמת אלטרנטיווית: קריאה אלטרנטיווית של ההיסטוריה. ייתכן שהמדובר באלפי פילמים לא מפותחים. ובכן? התצלום המוחק עוד ייחשף להתנגדות של התצלום הזוכר שבארכיונים הנעלבים.

מה לך ולאייר־פרנס? מה עושה את האנתולוגיה של אייר־פרנס לספר צילום חוקי לגמרי? מה מחזיק את האנתולוגיה בספרייה שלך? מה לך ולהיסטוריה של אייר־פרנס? מה לך ולתעמולה שלה? הסלבריטיס. והתשוקה לצילום, ובכללה תת התשוקה לצילום סלבריטאי. התרבות המערבית מתמחה בצילום סלבריטאי: ממאן ריי בשנות ה־30‘, דרך אוודון וליבוביץ; עד לאחרון עיתוני החברה היום. אתה לא נפטר סתם כך מספר שבו תצלום דיוקן טוב, בינוני, אבל תמיד שירותי (מייצג היטב), של אלבר קאמי, אם קאמי חלק מהביוגרפיה שלך, אם הספרות שלו חינכה או מחנכת אותך. ואגב, קארי גרנט, באנתולוגיה של אייר־פרנס, כמו מצולם בסט של היצ’קוק. 128 בעלי מסעדות, לאורך ולרוחב אירופה, מתישהו בשנות ה־80’, לא גבו צ’קים של קארי גרנט שסעד אצלם: הצ’ק המקורי כסובניר אישי מסלבריטי. הצ’ק המקורי: לא תצלום של הצ’ק. אתה לא נפטר סתם כך מתצלום נאה של סארטר. למה לך.

סארטר ורומי שניידר. במערב, גם סארטר (פילוסופיה) וגם רומי שניידר (קולנוע) היו סלבריטיס באותה שעה. ביטול המעמדות הוא אחד מעקרונות (סודות) הסלבריטאיות. המעמדות (פילוסופיה, קולנוע) מתבטלים בשביל להתהוות למעמד חדש: הסלבריטאות. הצילום איפשר את זה. הצילום המגזיני הנפוץ, המשתכפל, המעתיק את עצמו. האומנם סדרת נוטעים זו של קק“ל הנה סדרה סלבריטאית? מדוע אתה (אני) נלכד בקסמי סדרה זו? מהו קסמה? אתה, כישראלי, מושקע בסדרה של קק”ל. מושקע רגשית. איך שלא יהיה מושקע. הסדרה חלק מהביוגרפיה שלך.

קריאה פוליטית. מה יש בסדרת הידוענים של קק“ל? מדוע היא נוגעת ללב? האם היא אכן תמימה? מדוע איני מתפתה לקרוא אותה גם קריאה פוליטית, אף שהנוטעים נוטעים גם באדמה מסוכסכת, נוטעים גם באדמת מגורשים (ערבים)? אף שהנוטעים בדרך כלל אדישים לסכסוך האדמות היהודי־ערבי? אף שהנוטעים הוזמנו לנטוע רק על ידי צד אחד, היהודי? אף שהנוטעים כמו מזדהים עם צד אחד, היהודי? מדוע איני מתרגש מכך שזו סדרה תעמולתית? הרי צילמו אותם נוטעים גם בשביל להאדיר את קק”ל, את הממסד הציוני. בשביל לגייס כסף, דעת קהל. מה עושים שם, בתצלומים ובשטח, רוק האדסון, ברוק שילדס, פבלו קאזלס, מיוריאל המינגווי, מיס ונצואלה, מריו קאומו, ז’קלין קנדי? רובם עם הפנים למצלמה. רובם מחייכים. חלקם מוקפים אנשים מחייכים. כולם מזוהים מיד. ישר רואים שזו ברברה בוש. ישר רואים שזהו פרנק סינטרה. תצלומים ישירים, שירותיים. תצלומים שהולכים ישר גם לכרוניקה וגם לארכיון. תצלומים שרוב גיבוריהם לא יכללו אותם בארכיון הפרטי המנופה שלהם. תצלומים שכמעט ואין בהם שינוי מיחברי: הדמות הנוטעת במרכז הפריים, גוף מלא, תנועת נטיעה, מבט אל הצלם, חיוך.

עייפנו מביקורת? האם אני (אנחנו) פוטרים את הסדרה הזו מביקורת פוליטית, רק משום שהיא עצמה לכאורה טכנית, חסרת מודעות עצמית? רק משום שאין היא מוצגת או מוכרזת כ“יצירה”? רק משום שהיא הזמנת־עבודה מוסדית, ובפרט הזמנה אוטומטית שכזו? האומנם הסדרה “חסרת מודעות”? האומנם היא מין הזמנת־עבודה אוטומטית שכזו? מה כל כך אוטומטי בארגון (קק"ל) שעילתו לאומית ופוליטית?! ובכל זאת, סדרת הסלבריטיס של קק"ל מזמינה (אצלי) עיון רך בה. עייפנו מביקורת? הביקורת ממילא נוכחת?

על ידי הצבא. כל “התקופה הגדולה” שקדמה להכרזה על המדינה תועדה בעיקרה (בצילום) על ידי מוסדות, על ידי הסוכנות היהודית, קרן היסוד, קק“ל, הארכיון לתולדות ההגנה, ארגונים פוליטיים מפלגתיים. המלחמות והאירועים הצבאיים הגדולים, מקום המדינה ועד בערך מלחמת כיפור, תועדו על ידי צלמים של “במחנה”, או כהזמנת־עבודה של לשכת העיתונות הממשלתית. ובכל מקרה פרסומם היה טעון אישור הצנזורה. חלק מהתצלומים העמוקים והמיוחדים של מיכה בר־עם הנם תצלומי “במחנה”, שהרי בר־עם פעל כעשר שנים כצלם מערכת של “במחנה”. האם המזמין, קק”ל או “במחנה”, קבע את נקודת המבט של הצלמים? ברור שהמזמין קבע מה יודפס ויופץ. ברור שהמזמין ידע מה אין הוא רוצה שיצולם. ברור שלשכת העיתונות הממשלתית אכן היתה ממשלתית. ברור ש“במחנה” נוהל ונשלט על ידי הצבא. ברור שלצבא היו נקודת מבט ואינטרס. ברור שקק“ל לא הפיצה ברחבי העולם תצלומים של כפריים (ערבים) נמלטים או מפונים. ברור שקק”ל לא הפיצה תצלומים של מי שסירבו להשתתף בטקס נטיעת עצים בישראל.

האמינו בצדקת הציונות. לקק“ל היה עניין בחומר תדמיתי, יוצר דימוי, מעצים דימוי. קק”ל כחלק מהסיפור הציוני. קק“ל, הסוכנות וקרן היסוד היו חלק מההגמוניה. הצילום היה מכשיר תעמולה וגיוס יעיל של ההגמוניה. עבודת האדמה היהודית בארץ ישראל ייצגה את ההגמוניה. עבודת האדמה צולמה והופצה בארץ ובחו”ל, ואתה תצלומי החייל והחיילת, הפועל והפועלת, מגדלי המים, מגדלי השמירה, הכבישים, כיבוש השממה. צילום עצמאי, כלומר לא תעמולתי־מגויס, הסתופף אז בשוליים הארץ־ישראליים והישראליים. כי לצלם העצמאי לא היה מעסיק ממשי, לא היו אמצעי הפצה ותצוגה ממשיים, לא היתה פרנסה ממשית. גם אוונגארדיסטים עבדו בשביל הממסד. איפה ובשביל מי עבדו אמנים־צלמים כהנס פין, ולטר צדק, אברהם סוסקין, טים גידל, זולטן קלוגר, הלמר לרסקי? מה היה הכיתוב מתחת לתצלום של קלוגר, אם לא זה: " ‘דברת’, יישוב חדש בצל התבור – מאושרים ומלאי תקווה מתחילים הם את חיי ההגשמה". מה רואים בתצלום? צעירה וצעיר עוסקים בבנייה על רקע נוף פתוח.

האם היום זה אפשרי? לא נאה ברשימה כזו להזכיר יותר מדי שמות ומושגים מקצועיים, כי באנו לבלות כאן, ולא להיבחן – ולכן לא אציין מי, אבל אקבע בביטחון שרוב הצלמים־אמנים האמתיים בישראל 2004 לא יקבלו על עצמם משימות צילום נוסח קק"ל. גם אם חרב כלכלית על צווארם. זה כבר בלתי אפשרי. זה כבר לא יעלה על הדעת. כבר למדנו להיזהר ממלכודת המוסדות הלאומיים המזמינים צילום מתעד. ולכן, אם וכאשר, החוזה עם המוסדות המזמינים תיעוד ידגיש את חירות האמן־צלם. לא יעלה על דעת צלם־אמן אמתי לתפקד כמוחק בשירות המוסדות. (הלוואי שכך.)

ומחמם את הלב. סופם של לרסקי וקלוגר הנ“ל שעזבו את ישראל. הרוב נשארו והמשיכו לעבוד עם המוסדות בפס הייצור של התדמית הציונית. כי אנשים צריכים לחיות. כי טבע האדם להתגייס. כי האווירה הכללית בארץ היתה אווירת גיוס. כי האמינו בצדקת הציונות, ועל כן לא היססו להפיץ גם את דברה הפורמלי. רוב תצלומי הנוטעים זהים מבחינת הפורמט והקומפוזיציה. תצלומים ממושטרים: רק מה שתורם ל”מטרה" נכלל בתצלום. הכול ברור. נוטעים, אתוס ציוני, אדמת אבות. מה לא ברור: הכול ברור. הרי ברור שלפנינו תצלום מגויס מטעם קרן היסוד, הסוכנות היהודית, קק“ל, “במחנה”, לשכת העיתונות הממשלתית. מגויס למען העם היהודי בישראל, כפי ש”העם היהודי וטובתו" הובנו על ידי ראשי המוסדות. מגויס, ומחמם את הלב.

גורודיש, עמליה. עד כאן הערות תרבותיות כלליות, והערות חווייתיות פרטיות אחדות על צילום, ומה שנטרף בין התרבותי הכללי לפרטי, וחוצה קטגוריות. מעל למחשב שלי, על הקיר, תלויים: בתי, עמליה, בשמלת כלולות, פורשת ידיים, בתנועה לעבר מי שאינו נמצא בתצלום – וגורודיש כורה זהב באפריקה, לראשו כובע רחב שוליים, פניו מוסתרות למחצה, יושב, סביבו ילידים, אוחז מסננת. מה שידוע לי עליהם, ידוע לי מתוך התצלומים האלה.

אשר רוזנבלום בביתו, 1994. צילם רן רוזנבלום

גוף ודמות. אבא מת בן 85 חולה, זקוף, יפה תואר, הדור, פרטי, מאופק, רזה, גבוה, מזוקן, אירוני, מוכן למותו, חף מ“סיפורים”, יודע, קרן ממנו אור טוב, גופו שלם, אהוב. מת בביתו בחודש מארס 2002. אשר רוזנבלום האחרון. לא הכרתי אותו די. הצוואה שלו היתה לאקונית: כל רכושי לאשתי, נחמה. הצעתי שיקדים דברים לצוואה, מעין מבוא, דברים על חייו, השקפה. רציתי שישאיר אחריו דבר־מה כתוב. כל ימיו הרי שוקעו בספרים, בטקסטים. מזה, מהמבוא לצוואה, אולי הייתי מפענח משהו. אשר רוזנבלום: “צוואת מוסר?! לא די לך בעשרת הדיברות?!”.

עגה ומליצה. אבא חשש ממילים, מדיבור, מכתיבה. די במה שגלוי ממילא. יש חזרה ממעשים, אך אין חזרה ממילים. רק הפרשנות המחמירה תקפה. מהגר, גם אם הגיע כנער רך, לעולם לא ישלוט בשפת המקום. גם קונארד וגם נאבוקוב בהכרח זייפו, השתדלו מדי. מוטב היה לברודסקי ולקאבקוב להישאר ברוסיה. אתה נחשף כמהגר בעגה ובמליצה. זו התורפה. אבא מעולם לא השתמש בעגה. אחת מבקשותיו הקבועות מהבורא היתה: “יהי רצון מלפניך שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון”. היה אומר את זה לפעמים בקול, תוך כדי החיים. שלא נבוש ולא ניכלם. רוב תפילותיו לא נענו. בשנתו האחרונה דיברתי אתו מעט על וידוי, במובנו הדתי. על “לך לבדך חטאתי” (תהילים) ועל “מבשרי אחזה אלוה” (איוב). הוא נרעד קצת ונאטם. מאז בר המצווה קראתי לו אשר, לא אבא. עד בר המצווה הוא היה לי דמות־אב.

מלחמת האזרחים 36': גם מארץ ישראל יצאו בחורים למלחמת האזרחים בספרד. אבא לא יצא. ידידו הקרוב מנשה יצא. הם היו בני 18. מנשה לא חזר. מדי פעם, עד בר המצווה שלי, בעיקר בשבת אחרי התפילה, אבא היה ממריא אתנו משולחן השבת לספרד, למלחמת האזרחים. בני האור נלחמו בבני החושך. על השולחן היו יין, חלות, מנה אחרונה, סידור. אבא היה מתאר את המלחמה, את העולם החופשי המתגייס, מתעכב בפירוט על היהודים שנטלו חלק. תמיד הצטערתי בשביל אבא שהוא עצמו לא יצא למלחמת האזרחים בספרד. אבא לא היה באצ“ל או בלח”י, והנה בשנותיו האחרונות האהדה שלו כלפיהם התעבתה עד שהכילה את האפשרות שהוא עצמו, הוא גופו, נטל חלק בזה. ותמיד היתה בו נימה של מלנכוליה דתית.

רשרוש בלב 56': בכיתה ו' לקחו את הכיתה לבדיקת לב. חזרתי עם רשרוש בלב. אבא נלפת. לישראלי החדש (אני), יורשם של כובשי כנען בסערה (יהושע בן־נון), יש רשרוש בלב כלנער יהודי בגולה. במשך כחודש חג סביבי מודאג, נרעש ומאוכזב. רשרוש בלב. בחוץ התחוללה מלחמת סיני, והיה ברור לי שעם הרשרוש הזה אבדו סיכויי להיהרג על הגנת המולדת, ואני נידון לחיי טפילות. לאחר חודש כינסו את הנתונים הרפואיים של הכיתה, והתברר שאצל כ־60% התגלה רשרוש בלב. הרופא הבודק, במכשירים ידניים, היה יהודי מבוגר שנקרא לבדוק אותנו כמ"מ הרופא הקבוע. הוא שמע רשרוש אצל 60%, ואצל היתר שמע דברים נוראיים מרשרוש. ואז אבא אמר, ידעתי שזו טעות, והציע שאירשם לקורס היאבקות בנוסח רומי. ותמיד היתה באבי נימה של פאטליזם (יהודי). נולדנו יהודים גם במובן של נידונים. אשרי העם שככה לו.

שירי מולדת. אבא נולד בוורשה. עלה לישראל כנער. לא שר שירי מולדת ארצישראליים או ישראליים. כלניות? לי כל גל נושא מזכרת? לא בא בחשבון. מה לך ולזה? אתה מהגר, אל תתחזה ליליד. מעט שירי שבת יהודיים: מנוחה ושמחה אור ליהודים/ יום שבתון יום מחמדים. או, צור משלו. ספרות יהודית? עגנון, ברנר, באבל. עוינות כלפי הספרות המוקדמת של פיליפ רות, גם בגלל החשש שתעורר אנטישמיות. עוינות כלפי ג’ורג' סטיינר, גם בגלל החשש מפני התבוללות. מבחינת אבי, החוויה הדתית אוטונומית: משוחררת מהצורך להסתייע בהוכחות מחוצה לה. האדם משתוקק לטרנסצנדנטי. אבל העם ואלוקיו בחיי המעשה, בפועל? עשה לנו למען שמך הגדול: תביאמו, תיטעמו, תמלאמו.

נתן ילין־מור: החיבה לנתן ילין־מור גאתה עם השנים. ילין־מור היה ממנהיגי מחתרת הלח“י. עם קום המדינה נטה שמאלה. היה חבר הכנסת הראשונה מטעם הלוחמים. אבי היה אז מנכ”ל משרד הפנים, מטעם הפועל המזרחי. נתן ורעייתו, פרידה, היו בעיני הוריי פאר יהודי. לוחמים, צנועים, ישרים, מיעוט, אינטלקטואלים מעשיים, אנשי ספר. נתן ופרידה הטיפו גם למדינה חילונית, להפרדת הדת מהמדינה, למרחב ים תיכוני חדש. הקשר עם הילין־מורים היה אמיץ: הכול במושגים של הוריי, במושגים של אנשים זהירים שמעולם לא תקעו לזר כפם, שהתאמצו לא להיווקש בלשונם. בכל זאת, המסע של אמי משכונת מאה שערים לתל אביב הוא המסע הארוך בעולם. הרב עוזיאל והרב הרצוג סידרו את הקידושים של הוריי. האדם, מבחינת אבי, נחסם על ידי הדיבור, על ידי המילים. הוא מיעט בתיאור חווייתו בעולם. רוח נכאה מי יישאנה. ביקש את בבואת הווייתו בספרים, באמנות.

לא ים, לא יער. מעולם לא לקח אותי לים, לסרט, לטיול, לתחרות ספורט. ולא את אחי, זרח ושמואל. מעולם לא ראיתי אותו חשוף (חצי גוף). מעולם לא לבש מכנסיים קצרים או סנדלים. מאז בחרותי לא קיבלתי ממנו מתנה כלשהי. מתנתו לנישואי היתה צנועה ביותר, סמלית. מעולם לא הציע לי עזרה כספית. גם לא במועדים ידועים בחיי אדם צעיר. כל ימיו החשיב עצמו פרולטריון. אהב מאוד את הפלג הפועלי של משפחתו שהתיישב בשכונת בורוכוב (משפחת מאושר), וייסד את קיבוץ עין המפרץ (משפחת גולן). תפריט פרולטרי: נסע באוטובוסים, במוניות שירות, קנה את בגדיו בחנויות עממיות, כשהיה צורך סעד במסעדות עממיות, לא לבש בגד חדש קודם שבלה אותו קצת בפרטיות, רכש ספרים בהורדת המחיר השנייה שלהם. ספרים היו תאוותו. תמיד חשד ברבי־מכר, בשלאגרים. קרא או צפה בהם, אם בכלל, רק כעבור שנה. בערוב ימיו התקשה לקרוא יותר מעשר דקות רצופות, והיה יושב שעות בספרייתו ובחיקו ספרים, ולרגליו ספרים. ואז נתן לי מתנה, ממש מתנה: הכתבים של ג’ורג' אורוול, כריכה רכה, הוצאת פינגווין. הוא נפרד מהם כמעט כפי שיהודי נפרד מתפילין שניים שלו. וכבר למחרת שאל לדעתי על מאמר מסוים במחצית השנייה של הכרך הראשון. מבחינת אבי, היה מוטב להיכשל באופן קונוונציונלי מאשר להצליח באופן לא קונוונציונלי.

אנגלי, אנגליה. רוזנבלום החשיב עצמו אנגלי, במובנים מסוימים. קסמו לו השיטה הפוליטית האנגלית, הדיבור האנגלי הניואנסי, חנויות ספרים אנגליות מסוימות, טים סבסטיאן, התיאטרון האנגלי, הנימוס, האירוניה. ומה שנראה לו כדיסקרטיות אנגלית. אם יכול, לא היה מגלה לנו בערוב ימיו את מחלתו. לא התלונן על כאבים. לא דיבר על מחלתו. פעם, בערוב ימיו, חיזנתי את “מהר אהוב כי בא מועד/ חוסה נא ואל נא תתעלם”, ואבא אמר, כמפטיר הערה קטנה, כמעט נמחקת עם הגייתה, שיש לכך עוד פירוש: בקשה שיבוא סוף לדברים, לחיים. מהר אהוב במובן של: מהר וגאל את האדם מייסוריו. גם במיטת בית החולים היה הדור, מנומס, לאקוני, אנגלי. גם לאביו של ג’ורג' סטיינר היתה “אנגליה”, נוכח הנאציזם והאנטישמיות, וזו של רוזנבלום היתה אידאית כשלעצמה, מכוח עצמה. אבא לא היה יכול לשאת את ג’ורג' סטיינר ואת תופעתו: יהודי קוסמופוליטי, “הגולה כטריטוריה יהודית טבעית”. השיחות שלנו על סטיינר היו קשות. ואחת מהן, זו על “אראטא” (1997) של סטיינר, היתה בלתי נסבלת. אבא היה בערוב ימיו, אמנם לאה וסובלני, אבל לא כלפי “יהודים קוסמופוליטים”, וביניהם סטיינר ונועם חומסקי. יהודים עם פגם גנטי. אינטלקט שהחסד היהודי נשלל ממנו.

חשד לא מבורר. חשדתי שקרא או שמע על “אראטא” של סטיינר, ולא קרא אותו. חשד שליווה אותי גם ביחס לטקסטים של מאיר שפירו וקלמנט גרינברג (אמנות), ביחס לתשובות של הרב משה פיינשטיין (הלכה), וביחס לס. יזהר (ספרות). חשד, כלומר דבר־מה לא מבורר, הנתמך במשהו. משה פיינשטיין? התעורר דיון על עונש מוות בישראל, ואגב זה שוחחנו על עמדת ההלכה ביחס ל“עונש מוות”, כפי שהיא מוצגת בתשובה מסוימת של הרב פיינשטיין: הרתעה ולא נקמה. והנה אבא תיאר היטב את מפת ההקשרים התורניים והפוליטיים־חברתיים של הרב פיינשטיין (ארצות הברית, מחצית המאה ה־20), אבל החטיא בניואנסים של עמדת הרב פיינשטיין בנוגע ל“עונש מוות”. חשדתי שלא קרא את הדברים עצמם, או שקרא באלכסון. אבא לא היה יכול לשאת את תופעת ס. יזהר. חשדתי שלא קרא ממש את ספרות ס. יזהר. החשד, כמובן, ניזון גם מנקמנות קטנה, כמעט בלתי נשלטת, נקמנות קנטרנית שלי. ואז העליתי בפניו בגלוי את האפשרות שהוא כלל לא קרא את “אראטא”. גם לעורכי דין ולבנקאים אחדים, בני דור המייסדים של ישראל, היתה “אנגליה”. אביו של ג’ורג' סטיינר שאף בבחינת הדברים אל “המכנה המשותף”, וכן אבי. ללא “מכנה משותף” בין מצוי ומוכר לבין חדש או זר, אבי איבד את ביטחונו ביכולת השיפוט שלו, ונטה לדחות את החדש או הזר. יצירה של מיכאל דרוקס הצעיר והחדש? אסמבלאז' מתעתע? כן, דרוקס מתקבל, אבל ביחס לאסמבלאז’ים של קורט שוויטרס האירופאי הוותיק, ומתוכם. “מכנה משותף”? די בהבלחה הומניסטית, אץ צורך במכנה משותף תחבירי, חומרי, אסטרטגי, תוכני והיסטורי מלא. רוזנבלום היה פרשן טוב של המצוי והמוכר. בשיא חייו, הנסיעות שלו לאנגליה היו כמסעי גישוש אימפריאליסטיים קודם כיבוש. ובשובו ממסעות־אנגליה הציג בפנינו ממצאים: קטלוג של הטייט גאלרי, עלון של תיאטרון אנגלי, או סוודר.

לירות בפיל. האנגליות שלו נשענה גם על אורוול, וו, קונולי, מור, אגאתה כריסטי, גרין, פינטר, והגיעה עד הוקני והמילטון. הקולנוע החברתי (אנגליה, שנות ה־50' וה־60') ריתק אותו. גם משום שלעולם ראה עצמו סוציאליסט. האמין באמנות־חברה. האמין בעתיד אוטופי סוציאליסטי שזור באידאליזם דתי (אבל רציונלי). ובכל זאת, שום דבר בורגני לא היה באמת זר לו. אנגלי, אנגלי, אבל בתוך החיים עצמם היו אלפי ימים רגילים, רמת גניים, משפחתיים, אבא עורך דין, שלושה בנים, בתי ספר, שכונה. כילדים לא הבנו מהי עריכת דין לאמתה. חווינו אותה כמעין תואר. רצינו להיות עורכי דין. נעשינו עורכי דין. אחי, זרח רוזנבלום, עבד שנים רבות עם אבא, ואגב כך הגיע לשיאים מיוחדים של כיבוד אב. את חובי לזרח אתקשה לשלם. את חובי בכל הנוגע לאבי. שכל ישר, ניקיון כפיים, תבונת חיים, נעימות וחתירה אל הפשרה, שהנם תכונות של זרח, הושפעו ממנו עם השנים אל אבי, ואף הקלו מעט את הקשר ביני לאבי. השיחה על סטיינר היתה קורעת אותנו זה מזה, אם לא ראינו בעיני רוחנו את זרח יושב אתנו. אנגלי, אנגליה: כילד גדלתי על הידיעה שאלמד באוקספורד. גדלתי על “לירות בפיל” האנטי אימפריאליסטי של אורוול.

פנחס כהן־גן: “תלייה”, 1992 (אוסף רוזנבלום)

אבותינו, דיני שמים. לסבו של אבי, הרב ב“מ רוזנבלום, הגעתי כמעט בכוחות עצמי. הוא היה בין מייסדי המושבה “יסוד המעלה”. לאבי סבו, הרב שלום מנשה מבריסק, הגעתי בכוחות עצמי. אבא אמנם הזכיר את שלום מנשה, אבל לא הרחיב, לא פירט, לא תיאר, לא ציטט. על דודי, מצד אמי, שמואל וכטפוגל ז”ל, שנהרג בפריצת האצ“ל ליפו (48'), אמנם שמעתי מהוריי, אבל לא באופן המחיה זיכרון, המעמיד בפניך דמות. אבי חשש שנגדל להיות ישראלים. ולהם, לישראלים, הרי אין צורך בשלום מנשה מבריסק. יום אחד, סמוך לבר מצווה שלי, הגעתי למשרד של אבי, והנה הוא התעכב בחדרו עם לקוח, ופתחתי בינתיים ארון תיקים גדול, ובו “תיק מכתבים אישיים/ אשר רוזנבלום”. ואחד המכתבים מאבי למשה שפירא, שר הפנים, עם סיום כהונת אבי כמנכ”ל המשרד. קריאת המכתב היתה לי כמעט כגילוי עריות. בין השאר, אבא כתב לשפירא: “אתה חייב לי בדיני שמים”. אבא פונה לשמים? אבא פונה לשמים?! החלשים פונים לשמים נגד יריביהם, לאחר הפסד משפטי. אבא מנציח במכתב עלבון או עוול. אין בכוחו לפתור כאן ועכשיו את הדברים. הוא מאיים. הוא חסום. חלשים מאיימים. אבא חלש. ההלכה מקצצת ב“דיני שמים”. כלומר, ממליצה להימנע מהביטוי הזה, ומתחושה זו. מוטב לבני האדם למצות סכסוכיהם ביניהם, כאן, על האדמה. אל להם להשלות עצמם בעניין השמים, בהקשר זה. מי שזכאי לדיני שמים כבר יזכה בהם, ללא איום. אין לנו עניין בטינה ובנטירה. נשיאת עיניים ל“דיני שמים” טיפוסית לבלתי משלימים עם פסקי דין, לסחטנים רגשיים, לבעלי מרה שחורה, ואף לצדקנים, אם כי ודאי שהיא גם נשקם האחרון של מקופחים. עד קריאת המכתב הוא היה דמות אב בעיניי. בעל פה, בחיים עצמם, לא בכתב, לא זכור לי שאפילו הגה את המושג “דיני שמים”. פעם אמר שאלתרמן וסיעתו חייבים לחיים גמזו בדיני שמים, אבל זה היה אגב תיאטרון (ההצגה “כנרת, כנרת”).

ימים רגילים. העולם, מבחינת אבי, מעולם לא ישן הס גם לדקה אחת, אלא הוא חורש וחורש. צמחה טובה לישראל? זו אחת הטובות האחרונות. נתגלעה רעה לישראל? זו הרעה הראשונה והקטנה מבין הרעות, שהנה הן כבר באות. והיו אלפי ימים רגילים: אבא חוזר הביתה מיום עבודה כעורך דין, נמלט מאנשים ותלאותיהם המשפטיות: חוזים שהופרו, עסקאות שלא התהוו, שותפים נצים, ניסוח תקנונים, הופעות בבתי משפט, מזונות, אחזקת ילדים, ירושות, עמך, גבירים, שווה פרוטה, הון רב. ובערב, נמלט מהבית אל תוך תוכו של הבית, אל הספרייה שלו, כמעט נטמן בין ספרים, קטלוגים, חפצי אמנות ויודאיקה.

פיזי ומטפורי. לראות אותו בוחן כתר תורה, קופסת בשמים, יד לקריאה בתורה, חנוכייה. לראות אותו בוחן ציור, תחריט, אקוורל, חיתוך עץ. יודאיקה, אמנות, ארכיאולוגיה. משקיע עצמו בתוכם. אצבעותיו הארוכות היפות אוחזות בחפצים בעדינות. מניח את החפצים וחוזר אליהם. החפצים, מבחינתו, גם פיזיים וגם מטפורות. עולם יהודי שלם בכתר תורה אחד. מודרניזם בציור אחד. והוא ניסח לעצמו, ולא במילים, אתיקה משותפת לתורה ולמודרניזם. ניסח לעצמו, ומעולם לא ניסה להנחילה לזולת. הוא חשש מהזולת באשר הוא. חשש מאי הבנה, מהסגת גבול נפשית, מגילוי נפש מיותר. חשש מעוף השמים. הניח לדברים להשתמע מעצמם. וכך ולכן טעויות נערמו זו על גבי זו. והרי ההסכמות־שבשתיקה הדרושות להבנת המדובר מסובכות להחריד. מעולם לא דיברנו על מין. בערוב ימיו, והוא מחשיב עצמו ליברל, טען בעד החמרת הענישה הפלילית, והסתייג מ“הפלפולים של אהרון ברק”.

מנשה, איה מנשה? נחזור קצת למנשה. במשך עשרות שנים, אבי שמר על תצלום בוגרי השישית של הגימנסיה היהודית בוורשה. בשורה העליונה, שני משמאל, עמד מנשה. במשך עשרות שנים תיאר את מנשה באותן מילים, באותה נימה. מנשה ידיד נפש. מנשה יפה הנפש. מנשה נפש שאבדה מישראל. מנשה הצטרף לכוחות האור במלחמת האזרחים בספרד, ונספה שם. אבא היה מביט בתצלום, פעם פעמיים בשנה, ומורה באצבע, זהו מנשה. לפעמים היה מעיין בקפריציוס של גויא, תחריט אחרי תחריט, ונזכר במנשה. במובן מסוים, בעיניו, מנשה ייצג את מי שהוא עצמו לא היה. הוא ראה עצמו עד של מנשה. עדות היא מצווה דתית. אבי היה אדם מאמין, אבל לא מנוחם מכך

פריז 61'. תוך הלימודים בישיבה, לקראת סיומם, אבא לקח אותי לפריז. מסע חניכה מזורז. אבא החשיב עצמו גם אירופאי. בגיל 12 עלה מוורשה לירושלים, ידע שאירופה כולה אנטישמית, אבל התרבות. בפריז ראינו תערוכות של מקס פכשטיין, “הפרש הכחול”, של קנדינסקי ושל מונדריאן. הוא ידע הכול על “הפרש הכחול”. מונדריאן היה אלמנט שלו. בחרותו של אבא היתה בירושלים בין הפועל המזרחי ליישוב הישן. הוא נשא לאישה את נחמה, בתו של הרב וכטפוגל, ראש ישיבת מאה שערים. בפריז, אכלנו במסעדה יהודית כשרה. אבא פגש שם מכרים אחדים. הוא היה מעט נבוך מכך, מהם. לא ידעתי מדוע. חזותם היתה יהודית רגילה, או ישראלית רגילה. לא לעתים רחוקות היה נבוך מפגישה לא מתוכננת עם מכרים, ומנסה לקצר אותה. הוא ניסה להכתיב לי את האופן בו אזכור את הפגישות המקריות האלה בפריז: כאילו כלל לא התקיימו. הוא ניסה לרוקן את זיכרוני מהן. רק אנחנו והצרפתים היינו בפריז, כשהיינו בפריז. הניסיון שלו להכתיב זיכרונות היה מיומן, כמעט אוטומטי, והיה בו ממד של מחיקה. היינו במופע רך של הקרייזי הורס. הלכנו הרבה ברגל. ליום־יומיים אבא היה כמעט מאושר. רציתי לשאת חן בעיניו, ולכן אף אני הייתי מאושר. בערוב ימיו הציע שזרח, שמואל ואני ניסע אתו ללונדון. בערוב ימיו, במחלתו, היה לו שמואל גם כעמוד תומך. ללונדון, כי החשיב עצמו כמעט אנגלי. הלכנו שם הרבה ברגל. בפריז שאלתי אותו מדוע לא פנה בזמנו לחיים תורניים מלאים. הייתי אז תלמיד ישיבה צעיר. גם אתה לא תפנה לזה, אמר לי. לאחר עשרות שנים כשפניתי מעט לאפס קצה של תורניות, אבא נצמד אלי, תומך ומשתאה.

“קהילת ההכרה”. על מהות חולשתו ליצירה של ג’אקומטי, הן לפיסול והן לרישום, שוחחנו פעמים אחדות, אבל בכולן היה קצר רוח, ולא רק משום שהשתמשתי ב“חולשה”. מבחינתו, הוא וג’אקומטי היו חברים בקהילה בין־לאומית אחת, שלא החשיבה את שוני המוצא, הסביבה, הלשון, האומה, והדת שביניהם, ולא את היות ג’אקומטי יוצר ורוזנבלום צופה: “קהילת ההכרה המודרניסטית”. תביט, אמר לי, כל קו בדיוקן (הג’אקומטיי), הממילא מינימליסטי, בונה את התבונה, את תבונת ההתבוננות באדם, בדמות המצוירת, וקובע את גבול הריק שסביבו. לאבא לא היו צעצועים פרטיים: לא שעון יקר, לא עט יקר, לא עניבות מיוחדות, לא תיק מיוחד: הכול ברמת “המשביר לצרכן”.

ישעיהו ליבוביץ'. הוא לא היה יכול לשאת את ישעיהו ליבוביץ‘. לא היה יכול לשאת, פשוטו כמשמעו. היה להם עבר משותף כלשהו: בשכבר הימים ליבוביץ’ היה מעורב ב“עובד הדתי”, והיתה זו גם תקופת הטקסטים הציוניים־דתיים הגדולים של חברה יהודית חדשה מתהווה בארץ ישראל. וממחצית שנות ה־60 ליבוביץ' כבש לעצמו מעמד של “קול יחיד”, ואשר רוזנבלום התקשה לשאת נביאים בני זמנו, ובפרט כאלה שהכיר אישית בבחרותו. והנה, בסוף שנות ה־90, זכיתי להיות החתן הראשון של “פרס ליבוביץ'”, ואשר רוזנבלום שאב מכך נחת, ולא הסתיר זאת. נחת בלתי מוסתרת. תרמה לכך העובדה שמשה אידל היה יו“ר ועדת הפרס. מהבמה הבטתי בהוריי, נחמה ואשר, שישבו בשורה הראשונה, ועלתה במחשבתי מחדש האפשרות שאני בעצם נער זהב של הציונות הדתית. בערך ממחצית חייו אשר רוזנבלום נסוג מהפומבי אל הפרטי, וחווה את “המדינה” מבעד זכוכית מעט מפויחת. “המדינה” שלו, כאדם צעיר כאן, נותרה כאידאה, ועל המדינה הריאלית לא היה לו כוח השפעה. ערביי ישראל? נוכח־שקוף. הפתרון יגיע מ”המכונה", מכוח עליון, כלומר לא מתוך הפוליטיקה.

דיוקן מצויר של אמא. את “הדיוקן של אמא” צייר אלמוני במאה ה־19. שמן קטן על בד. ראו שער הספר הזה. הציור חיפש לעצמו מקום בבית, ועבר מחדר לחדר. בשנים האחרונות הוא בחלק החסוי שבבית, בפרוזדור המטבח וחדרי השינה, תלוי מעט מעל גובה־אדם. ציור מאוד תקופתי: אישה צעירה, מבט, בגד, כתף, תכשיט בגד־כתף, צבעים חמים, מעט אירוטי, ייצוגי. תמצא כמוהו בחנות עתיקות פריזאית, או במוזיאון קטן של עיר נמל יוונית. הציור לא חתום. שוויו הכספי כמידת התאווה לרכוש אותו. אמא, כאישה צעירה, היתה יפהפייה, אינטנסיווית, ביישנית בעולם, מלאת חיים בבית, עורה היה נערי, חם וריחני, גובהה בינוני פלוס, תנועתה מהירה ומלאת חן, כתפיה מקושתות היטב. אדם שואף חיים. אבא קנה את הציור באחת החנויות בבן־יהודה, ת“א. לא גלריה מודרנית, אלא חנות לממכר עתיקות. הוא ראה את הציור דרך החלון, וידע שאמא תזהה את עצמה בו, אבל לא מיד תדבר על כך. המאה ה־19 היתה מספיק רחוקה. מעולם לא ראינו צל מעיב על הקשר בין אבא ואמא. ראינו שאמא אינה מסוגלת להגיע להבנת מלוא הבהלה של אבא. בהלת נפש יהודי. אמא ילידת הארץ. קניית הציור הזה היתה טבעית. כל הזמן קנו אצלנו ציורים. אבא גילה לנו שזהו מבחינתו דיוקן של אמא, וביקש שנשתף פעולה, כלומר שנצהיר מטעם עצמנו שזה בדיוק אמא. ציור בן הזמן, בן תקופתנו, היה מתקשה למלא את התפקיד, כי היה צורך ב”מרחק". אפילו השעשוע הקטן הזה (דיוקן אמא נמצא בחנות עתיקות), לא היה יכול להתקיים ללא “מרחק” (המאה ה־19). אבא הכתיב לנו את “כלל המרחק”. ובוודאי שציור חתום היה מתקשה למלא את התפקיד. לאלמוניות הצייר היה ערך. צייר מזוהה היה נעשה הוא עצמו למרכז הציור. לאחר כחודש חודשיים, העניין בציור הזה כבה ונדלק חליפות, ללא סיבה אחת או ממשית. בערוב ימיו אבא איבד את שארית האמון בשפה. שאלתי אותו, בעניין כלשהו, אם הוא מתכוון למשמעות המילולית, והוא אמר: “אני כבר לא בטוח שאני יודע מה הפירוש של ‘משמעות מילולית’, ואם היא מתקיימת לחוד”. דיוקנה המצויר של אמא? שעשוע מבוקר של אבא.

הפועל המזרחי. עד שמלאו לי 13 שנה “המפלגה” רחשה בבית, אבל לא התפללנו בבית כנסת של הפועל המזרחי, אלא בזה של בעלי־בתים רגילים. בשנות ה־40' הסתמנה ראשית הקריירה הפוליטית של אבי. בשיאה, והוא בן 28, היה מנכ“ל משרד הפנים מטעם המפלגה. שם הכיר את מפא”י, כלומר את הציונות החילונית המעשית. את מערכת הכוח. את המשפט והכלכלה בשירות הכוח. ואת הדת בשירות הכוח. בין הרב פישמן ומשה שפירא, מנהיגי הציונות הדתית, אשר רוזנבלום ניסה לפתח אישיות פוליטית־מפלגתית משלו. אבל הטקסטים והאידאות, שעליהם גדל כצעיר ציוני־דתי, כאינטלקטואל, נעשו לרוב חברי המפלגה מכבידים, מיותרים. והוא היה בין בודדים שעדיין אחזו בטקסטים ובאידאות. הפוליטיקה המעשית דחקה את הטקסטים האינטלקטואליים והתורניים של הציונות הדתית האותנטית. טקסטים שנכתבו ונצברו מתוך מעש, מתוך אסון, מתוך תקווה, מתוך התהוות. טקסטים שהניעו עם. לציונות הדתית היה “רגע מהפכני” בין אקטיוויזם למסורת, בין ריאליזם למשיחיות. “הרגע המהפכני” נדרס על ידי החיים הפוליטיים בארץ ישראל ובישראל. אשר רוזנבלום שלא פנה לקיבוץ הדתי, ולא לחיים תורניים ממשיים, נהדף לפוליטיקה של הפועל המזרחי, כגרורה של מפא“י, נהדף לתקופה קצרה, שנים אחדות, ויצא משם אדם פרטי, עורך דין, מתבצר בפרטיותו, גם מודרניסט וגם אוהד גמור של האורתודוקסיה נוסה ישיבת פוניבז' והרב כהנמן, ולאחר מכן נוסח הרב עובדיה יוסף, וגם אוהד גמור של הקיבוץ הדתי. השורות הפנימיות של הפועל המזרחי נסגרו: אשר רוזנבלום (וסוגו) בחוץ. הבית הפרטי נעשה למקלט. תוך שנה־שנתיים, “המפלגה” התאיידה מהבית כלא היתה. השנים הפוליטיות, במבט לאחור, נראו בעיניו כבזבוז שאינו מעורר חרטה קשה מדי. אבי נפטר והכרתי אותו מעט, והוא הכיר אותי מעט מדי. ואנחנו לא אנשים חידתיים. אבא נרעש מהניסיון שלי בשנים האחרונות לומר דברים מפורשים על היהודי והישראלי. כשהשתחררתי מהצבא אמר לי: תהיה עורך דין, ותכתוב ל”הארץ" פעמיים־שלוש בשנה.

קבוצת התייחסות. אשר רוזנבלום, לאורך השנים, חי בין ועם הרב פישמן, יצחק רפאל, הרב כהנמן, הרב וכטפוגל, הרב ורנר, הרב פורטמן, הרב קצנלבויגן, חיים גמזו, שמואל מרלין, חיים צדוק, נתן ילין־מור, מקס קנת, יוחנן בדר, יוסף מירלמן, מקס צ’רנובילסקי, יוסף שטיגליץ, מיכה רבשטיין, שעיה יריב, רבקה סאקר, שרה לוי, פנחס רבינוביץ‘, האחים רובינזון, אמנון רוזנשטיין, אריה שרון, אברהם רונן, מרדכי עומר, מארק שפס, דב ספראי, חיים משה שפירא, מיכה כספי, אברהם קריניצי, שלמה לוונברג, מוזיאון תל אביב, מוסד הרב קוק. אבא, בינו לעצמו, חי יום־יום את העובדה שהוא נינו של ר’ שלום מנשה מבריסק, ונכדו של ב"מ רוזנבלום מראשוני המושבה “יסוד המעלה”. אבל רק בינו לעצמו. הוא תמיד שמע צווחה בלתי־נשמעת מגיעה ממרחק.

נקודת מבטו. ניסיתי לראות את הדברים מנקודת מבטו. הייתי ממש מתיישב במקומו (מולי). נקודת מבטו חמקה ממני. לכאורה מי התאים ממנו לספר את סיפורו של אשר רוזנבלום. אולי הוא חשב שאין מה לספר. הרי הנגלות לנו ולבנינו. אולי הוא חשב שהוא כן מספר. אולי חשב שמעשה אבות סימן לבנים, מעצמו, ללא “סיפור”. כשהייתי ילד, אמר לי שרוב בני האדם אינם נושאים לפיד, אלא הם חומר הבערה של הלפיד. לפעמים ישב שעה ארוכה לבדו בספרייה שלו, סנטרו בכף ידו, מקשיב למקהלת מתים. לפעמים יצא אלינו מהספרייה שלו והוא מותש, חיוור.

הרצאות, לא שיחות. חלק ניכר מהשיחות שלי כילד וכנער עם אבי היו “על נושא”: חוק השבות, הסכם השילומים, הרפורמים, כפר קאסם, תיאטרון האבסורד, הסטאטוס קוו, אמנות בשירות החברה (זריצקי או ארדון). הרצאות, לא שיחות. הן לא קירבו אותנו כאב ובן. הוא התמצא היטב באנגלים בייקון, לוסיאן פרויד, אוארבך. החמיץ את ג’ילברט וג’ורג'. אמנות היתה בעיניו חפץ מקודש, לא חפץ חשוד. מימיו לא ראה סרט ישראלי בבית קולנוע. את יזהר, יהושע ועוז לא קרא. קצת אפלפלד, שחר, רחל איתן. אורי זהר לא הצחיק אותו. חיים חפר לא דיבר אליו. “שלום עכשיו” היתה בעיניו היסטרית. אהד את ש“ס בראשיתה. חיים גורי נראה לו כקרבן של אלתרמן. חיבב את כתיבת האמנות של יאיר גרבוז. קרא את אריאל הירשפלד. עקב בדקדקנות אחרי יורם ברונובסקי. חיבב את הספרות הביוגרפית של חיים באר. לא קרא שורה מספרות הפלמ”ח. קרא זך (מאמרים) ומירון (הקדמות). נסים אלוני, לא חנוך לוין. אריה שרון היה בעיניו הארכיטקט הישראלי, בזמנו. אבידן משורר פולני מושפע מהשירה הרוסית של תחילת המאה. תן לאשר רוזנבלום ביוגרפיה של ברכט, סארטר, צ’רצ’יל, סטלין. קרא בקביעות את “קומנטרי” ו“אנקאונטר”. קריאה באנגלית היתה נוחה לו מבעברית. היה במועצת “אמות”, כתב העת הספרותי בעריכת שלמה גרודזנסקי, כפי שהיה בהנהלת מוסד הרב קוק. אבי נפטר והכרתי אותו רק מעט, והוא הכיר אותי מעט מדי. והרי איננו אנשים חידתיים.

אביבה אורי: פרט מתוך "ונוס". (אוסף רוזנבלום)

השואה. אבא ראה עצמו שריד ופליט, גם אם עלה לישראל שנים לפני כל זה. השואה לא הסתיימה: זו הפוגה מעט מתמשכת. יש לנו יד בשואת עצמנו. מצבם של היהודים סינגולארי. מדינת ישראל היא נס. הוא דחה את הפרשנות של סאטמר לשואה, ואת הפרשנות של הרב צבי יהודה קוק: את השואה כעונש על חטא, ואת השואה כסיום הגלות מלמעלה. הוא העדיף את שתיקת “החזון איש”. ספילברג על השואה היה ראוי בעיניו. רק לא לשכוח. הפולנים (כאיש אחד) היו בעיניו מרצחים, שונאי ישראל מלידתם, עמלק. הוא לא היה יכול לשאת יהודים שתיארו אחרת פולנים. פרימו לוי ריתק והרעיש אותו. ביום־השואה היה מול הטלוויזיה: סרטי תעודה, ארכיונים, ראיונות. יושב מול הטלוויזיה אפור, מכווץ, עיניו לחות. הוא היה בעד הנצחה ציבורית (אנדרטאות) ישירה, פיגורטיווית ואקספרסיווית של השואה. בערוב ימיו התעצמו הדברים והמחשבות על השואה, העצבות תכפה. לא האמין בעולם הנאור. מוטב להיות חמוש עד האוזניים. לוגיקה: זה קרה? זה טבוע בעולם מראש? זה יכול לקרות. בלוגיקה אין מקריות. אבא אסף יצירות של אמנים שנספו בשואה: מינצ’ן, קרמשטיק, קארס. אני לא מצליח לכתוב על אבי המסוים, אלא על “אבי האספן”.

שאלות שלא נענו. בארבע השנים האחרונות לחייו ניסיתי לפלוש לתחומו. לא נעניתי. הוא כיבה את השיחה. לפעמים אף השתיק אותי. ניסיתי לברר דברים מחיינו כאב ובן. אחרי בר המצווה נסעתי לישיבה לארבע שנים, ולאחר מכן לאוניברסיטה בירושלים, ולצבא, ולארה"ב לשנים אחדות. אחרי בר המצווה יצאתי מהבית, בעצם. השנים בישיבה היו נפלאות. אחת לחודש עשיתי שבת בבית. האם התגעגע אלי כשהייתי בישיבה. האם ניחש כיצד מתהווים נעוריי. מי אני. במה אני דומה לו. כל ימי אני מתאמץ להיבדל ממנו. אפילו מתנועות גוף קטנות או מהבעות פנים שלו. הוא הגיע לישיבה רק פעם אחת בכל ארבע השנים, לטקס הסיום, ונשא שם דברים קצרים נמלצים. מדוע נמלצים? בשביל להגן עלי, שלא יאמרו עלי: אביו יוצא דופן וכו'. לכן מיצע עצמו לממוצע המליצה שרווחה שם. לא היתה בינינו גם שיחה מהותית אחת על הישיבה. גוש־אמונים צמח מהדור שלי בישיבות. היו סימני צמיחה ברורים, תוך כדי. מה גרם לו להניח שאני לא גוש־אמונים. ומה הניע אותו לומר לי כמאתיים פעמים, ואני אז נער בישיבה, שיהודים מחוללים את השמאל, וסופם הוצאה להורג בידי אותו שמאל.

אמנות מקומית. ברשימת האמנים הישראלית של נחמה ואשר רוזנבלום היו מאריאן, רייזר, הנדלר, ברגנר, ארוך, טיכו, אריכא, כהנא, קלאפיש, תומרקין, אביבה אורי, ליפשיץ, לביא, קדישמן, שלמה מרחב, קופפרמן, יחיאל שמי, אלימה, אופק, כהן־גן, גרבוז, דרוקס, אייזמן, נוישטיין. נחמה ואשר רוזנבלום היו מהראשונים שקנו עבודות של רפי לביא ואביבה אורי. והם אספו גם יודאיקה, ארכיאולוגיה, ספרים. אספנות טעם. אספנות כהגנה עצמית. מפני מה? מפני הסובב. אמנות מודרנית כשלוחה של עצמם, של מאווייהם, דמיונם. כאילו אביבה אורי רשמה את התווים של הוריי. כאילו רפי לביא הוציא לפועל צורות שנאגרו בתוכם. עכשיו, כשנתיים וחצי למותו, אני נמתח לאחור, אל עשרות השנים שהיו, ומבין שחלקה של אמי, נחמה שתחי', היה רב מכפי שהבנו. חלקה באוסף, בדברים, במה שבין הדברים. מדי פעם בנעוריי, בחלומי, ראיתי את אבי פוסע לאט, זקוף, מפלס דרך בערפל כחלחל. עוד קודם שנולדתי הייתי מודאג מעתיד הוריי.

אמנות בין־לאומית. ברשימת האמנות הבין־לאומית של אשר ונחמה רוזנבלום היו פוליאקוף, ג’אקומטי, טאפייז, סולאז‘, אפל. בסופי שבוע, הוא ואמי שתחי’, נחמה, היו אוצרים לעצמם תערוכות צרפתיות ואירופיות קטנות: 7–5 הדפסים, נגיד דיוקן של ג’אקומטי ולידו אן־פורמל של פוליאקוף. כל הדפס ונייר הפרגמנט שלו, והשוליים שלו, וחתימת המים של הנייר נשקפת באור. עצם השאלה היתה בגדר עזות מצח: עצם השאלה האם אתה מאמין באלוקים? אתה דתי? לא שאלה שאתה שואל את אשר רוזנבלום. לא שאלה שג’ורג' סטיינר העלה בדעתו לשאול את גרשום שלום. עם כל ההבדלים וההפרשים בינינו לסטיינר ולשלום – היה מותר לנו לשאול גינונים מבני מעלה שכאלה. אם סטיינר האירופאי, הקוסמופוליטי, הפילוסוף, המבקר, המורה, המתנחם מעט בזקנתו על יחסו למדינת ישראל, היה יודע איזו נוכחות היתה לו ברחוב שרת 19, רמת גן.

באמצע האוקיינוס השקט. את חווייתו כמי שהביוגרפיה הפרטית שלו חופפת את תולדות המאה ה־20, לא העביר לי בשיחה, אלא בספרים ובמסמכים: נושאת־מטוסים אמריקאית וקתדרלה גותית הטביעו זו את זו באמצע האוקיינוס השקט. הכמיהה של דוד אבידן לכוח, לכסף, למכשירים, למדעיות, לנעורי נצח, נראתה לאבי כפרודיה לא מכוונת על “הישראלי החדש”. ישבנו שעות ולא שוחחנו. הבענו דעות, כל אחד בתורו. דעות על אסון שלילת הגלות, הממשל הצבאי, המהפכה והאינטליגנציה היהודית. איליה אהרנבורג ואל ליסיצקי חיו אז בביתנו. והיו, כמובן, מאות ימים רגילים בהם משפחה חיה את חייה. ימים לא הדורים ולא פגומים. כשהייתי כבן עשר נולד אחי הצעיר, שמואל. כל האחים הלכו לאותה ישיבה (פרדס חנה). ימים רגילים, כלומר לא כל יום הוקדש לשיחה על נושא. אבא היה נוח להיעלב. אפילו מדעות. נעלב, לא נוקם, אבל נוטר. היטב שמר דעות בלבבו. אנשים היו הדעות שלהם. פעם, כשהיה נער, כך סיפר לי, חלם שקבוצת איכרים פולנים קוברת את השמש ביער. אני סורק את השנים אתו: אחת לשנה הבאתי לו מנחה גדולה, לרצות אותו. לא היה קין בסביבה.

חיים גמזו. הקשר בין אשר רוזנבלום לחיים גמזו נמשך כשלושים שנה, וראשיתו היתה במוזיאון תל אביב. קשר שאינו מובן מאליו. גמזו המוחצן התיאטרלי, ורוזנבלום המופנם והמינימליסטי. רוזנבלום ליווה את המוזיאון מחנוכת בניינו החדש, כחבר הנהלה, כחבר ועדת רכישות ותערוכות, כמשפטן, כקול שפוי, כמודרניסט־שמרן. שכל ישר. הוא חשב שהפילוסופיה אינה תורה, אלא פעילות, ותרם למוזיאון את הפילוסופיה הזו. ארונו של רוזנבלום יצא להר הזיתים מאולם הכניסה של המוזיאון. גמזו היה אפיפיור מקומי בתחומי האמנות והתיאטרון. קשה לתאר את מעמדו דאז. הפוסט מודרניזם אינו מאפשר עוד מעמד כזה. רוזנבלום וגמזו נפגשו לעתים תכופות. הם נבנו זה מזה, נבנו מתכונותיהם השונות, הסותרות. גמזו ורוזנבלום ישבו שעות בספרייה שלנו. ראיתי אותם דרך זכוכית הדלת: אנשים יפים וסביבם יצירות של שטיינהרדט, אדלר, אנטוקולסקי, שפירו. מה טוב אוהלך, אשר. האם היו ידידים. האם לאבי היו ידידים, כפשוטו של מושג. הידרתי בכבודו של גמזו, למרות שהסתייגתי ממנו, בשביל לכבד את אבי.

מאהלר לא יועיל. לאבא לא היו ידידים, כפשוטו של מושג. הוא לא הסתכן ביחסי רבה ממשיים עם שום אדם מחוץ לגרעין המשפחתי שלנו. כי הבגידה היא טבענו. כל גילוי־לב עתיד להיפרט לרכילות. הזולת, בשעת מבחן, ודאי יקרוס, ייעלם, או שניהם יחד. וכן אתה (כזולת של זולתך). הגינות כלפי הזולת הנה תנאי, הנימוס הכרחי, חביבות קלה אפשרית, ודי בהם. אבא היה מעט נבוך בחברה, חלש בסמול־טוק, מעניק משמעות לדברים שנאמרו במסיבה כלאחר יד. הנה הופיע כרך כו של האנציקלופדיה התלמודית, ובו ערך “כיבוד אם ואב”, ולפיו עמדתי ברוב הביטויים הגלויים של כיבוד אב. על נעוריו בפולין, בוורשה, לא הרבה לספר לנו, ועל ימיו הראשונים בארץ ישראל הִרבה. בערוב ימיו ידע את שידע: האמנות אינה מנחמת, היא אינה גורמת לשומדבר לקרות. פנחס שדה, בשיא מחלתו, בעט באמנות. זלדה הזכירה בעדינות את השירה שאינה מסוגלת להכין לה כוס תה. ידיד או שניים של אבא סיפרו לו שהאזנה למאהלר, בערוב יומם, מתוך חולי וכאב נוראיים, בידלה את רוחם מגופם, בידלה, הקלה וניחמה. אבא, בערוב ימיו, ישב בין מאות ארטיפקטים, ציורים, רישומים, פסלים, יודאיקה, ללא הועיל. מאהלר לא יועיל. מאהלר לבריאים. גם ארץ ישראל שאהב לא הועילה. גם ירושלים שאהב לא הועילה. הן נשגבות מכדי להקל את כאביו הגופניים והנפשיים. הן הן והוא הוא.

תשלים עם הדברים. אני לא מצליח לכתוב על אבי המסוים. בארבע השנים האחרונות לחייו ניסיתי לפלוש לתחום הפרט שלו: לנעוריו, להוריו, למה שעלה לו בחייו, לחלומותיו, לכישלון ההתערות בישראליות, לתפיסת הדתיות שלו, לסיכומים שאדם כבר עורך לעצמו, למחלתו. ושוב ושוב למה שלא עלה בינינו כאב ובן. לא נעניתי. הוא היה אומר שמבחינתו דיבור לא יועיל. שמבחינתו, דיבור יזום שכזה על עניינים שכאלה הוא מעשה מזויף מעיקרו. שדיבור לא מתקן. תשלים את הדברים בכוחות עצמך. תשלים עם הדברים. מאז בר המצווה רק לעתים רחוקות נגעתי בו, בגופו. אבא נפטר בבית, במיטתו. כל אחר מאתנו עמד אתו לצד המיטה לבדו דקות אחדות. נגעתי בו אז, מת.