רקע
נעמי סמילנסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

בחדר הגרפיקה שבקומה השלישית בבניין הישן של “בצלאל החדש” ישבנו חבורה קטנה של תלמידים ליד כני הציור ועבדנו. לכאורה זו הייתה כיתת לימוד לכל דבר, אבל למעשה לא היה בה דבר דומה לכיתת לימוד. התלמידים היו אמנים צעירים בראשית דרכם, להוטים להצליח וחדורים רוח תחרות, בוערים, נלהבים מיוחמים ומתלבטים. היינו יוצאי דופן בתוך האווירה הסגפנית של ירושלים שנת 1939.

הרעשני מכל החבורה היה עודד, יליד ירושלים, בחור מוכשר לכל דבר, הוא צייר, הוא פיסל, הוא ניגן, הוא גם כתב סיפורים ומעל לכל אהב להקניט את כל מי שלא ידע לענות לו והיה עושה את זה ברוע לב מחליא. והייתה חנה, תושבת תלפיות, ארוכת אברים ויפת מראה שידעה להתנועע בחן ובהידור, מוכשרת מאד, מצויה אצל כל דבר ומתמצאת בכל דבר שבחיים ובעולם. את חנה אפשר היה לשאול לעצה, אפשר היה לשוחח אתה שיחת חולין ואפשר היה לקרוא אתה שירים וללכת ביחד לראות את השקיעה בסנהדריה. לבי נהה אחריה באהבה ובהערצה. וגם הייתה שרה, תמיד נבוכה ומלאת טרוניות, תמיד חיפשה לשתף אותנו, חבורה אגואיסטית שכמונו, בבעיותיה, עד שהייתה לטורח על כולם ומושא ללעגו המרושע של עודד שהיא דווקא חיפשה מהלכים אל ליבו.

והיה ליאון, בחור כבד גוף מגמגם וקצת מפגר, שמכחולו נענה לו בקלות כאילו נשלטה ידו על ידי כוח נעלם. הוא היה היחיד שלא ספג מידי המורים את תוכחתם, כשהיו נכנסים מפעם לפעם לראות מה העלינו במאמצינו. המורה לציור והמורה לרישום כשהיו נכנסים לכיתה, היו כאילו ירדו אלינו מבית המשפט העליון לעורר בנו חלחלה. ולאחר שהיו מודיעים לנו בקול גדול שכל מה שציירנו ביומים האחרונים אינו שווה כלום, שכן כך לא מציירים, והרישום – איזה בושה! ואז בטכס גדול היו לוקחים מכחול ובוחשים בציורים עד שהפכו אותם לעיסת מדמנה שאי אפשר להכיר בה ולא כלום. ולבסוף, שבעי רצון ממה שעיניהם רואות, צעדו שלושה צעדים אחורנית והכריזו בחגיגיות: " נה־נו, עכשיו אפשר להתחיל!"

ואילו ליאון יצא ממשפט אלוהי זה תמיד בשלום, לא נגעו בבד שלו ורק החמיאו וקילסו. ציוריו היו עשויים בשטחים נקיים ובצבעים עזים וקווי מתאר שחורים סימנו כל שטח בכוח רב. איש מאתנו לא יכול היה להיות ליאון.

והייתה רחל, שהצליחה לנוס על נפשה מ“מאה־שערים” לפני שמשפחתה השיאה אותה לאיזה אברך. הייתה חרישית ומבוישת ולא השתייכה אלינו, אבירי האמנות ושוחרי הקידמה.


ובין כל אלה היה מני. הוא דיבר גרמנית וגר ברחביה. הוא היה גבוה וזקוף, הייתה לו בלורית שחורה על ראשו היפה, עיניים אפלות ופה מלא וחושני, והוא, שלא כמו כל הבחורים האחרים, לבש מכנסים ארוכים שהקסימו אותי.

מני צייר בעפרון מחודד פרוות, כמו אלברכט דירר, וקפלי בדים כמו שציירו בתקופת הרנסנס. מעולם לא היה לו ציור שמן שהפך למדמנה בידיהם של המורים, ואנחנו לא חדלנו מהשתאות על הסבלנות ועל העין המדייקת שלו, ועל הפרוות ועל הצפרים המנוצות להפליא שהותיר על דפי הנייר.

אהבתי לדבר איתו גרמנית, ריח של קולטור עלה ממנו. געגועיה של אמי אל העולם ההוא האבוד עלו משפתו הגרמנית ומציורי הפרוות שצייר בעפרון מחודד ומן המכנסים הארוכים שלבש, אירופה נכספת שלא תשוב עוד לעולם עלתה מנוכחותו היפהפיה.


בימים הרעים ההם היה כל הנוער, כולנו, מגויסים ל“הגנה”, וכל מי שלא נשא נשק או היה לוחם בפועל היה נקרא לתפקידי שרות, העברת ציוד ותחמושת מ“סליק” אחד למשנהו וכיוצא בזה תפקידים.

וערב אחד נקראתי להעביר מטען תחמושת מבית הכרם לקריית משה, וביקשתי ממני שיתלווה אלי. מני לא היה מבאי ביתי, אלה שהיו מתאספים על משטח הבטון שלפני דירת המרתף שלנו. היו ילידי הארץ דוברי עברית בלבד שהיו יושבים על הספסל מתחת לעץ התאנה ומתפוצצים מצחוק כמעט מכל אימרה שנשמעה, מכל אזכור של מורה ומכל פסוק מאחד הספרים. כמעט כל דבר היה גורם להם לצחוק מטלטל. כולם היו סטודנטים לספרות, לתנ"ך או למדעי הטבע, זרוקים בלבושם וחדורים ציונות, אוהבי אדמה ושוחרי בוטניקה.

בזכותו של שמואל היו מקשיבים למוסיקה. שמואל ידע מאות שירים עבריים בעל פה, החל מביאליק ולנסקי וכלה באלתרמן, שיכול היה לצטט אותם לתמהון כולנו. שמואל אהב מוסיקה והיה לו פטיפון והיו לו תקליטים והוא היה מביא אותם אל משטח הבטון, טורח סביבם וגם מביא אתו ידע על כל יצירה שהביא להשמיע, הכל על טהרת בטהובן וברהמס. הוא כבש את כולנו בהתלהבותו והיינו מקשיבים בדומיה ובתשומת לב.

אמרתי לשמואל שיחכה לי, שלא יתחיל לנגן עד שאשוב, ויצאתי לפגוש את מני.


מני חיכה לי על יד הפנס של הסמינר. חבילת התחמושת הייתה חבויה כבר מתחת לשמלתי, והתחלנו לצעוד לכיוון קריית משה. הוא היה כל כך יפה במכנסיו הארוכים ובבלורית השיער השחורה.

בית הכרם הייתה שכונה קטנטנה, ובתיה מעטים ונמוכים. הבתים היו בנויים אבן וגגותיהם אדומים וגינות הקיפו את הבתים ולהן גדרות נמוכות מאבנים לא מסותתות, גדרות של פלחים בהרי ירושלים – לא נשמע אלא רחש הקזוארינות בלבד. השמים היו יריעה ענקית, מאופק עד אופק, יריעה שחורה רקומה באין ספור נצנוצי זהב, שהיו התאורה האחת והיחידה ביקום.

מפחד הניידות הבריטיות עזבנו את הכביש והתחלנו ללכת בין הסלעים. צעדנו בשקט כדי לא לעורר תשומת לב, וכשהיה קשה לדלג על סלע, לקח מני את ידי כדי לתמוך בי ואני נרעדתי. הוא היה כל כך גבוה ויפה, ולבוש במכנסים ארוכים. הלכנו לאט בין הסלעים. היה חושך מותז כוכבים ודממה מלאה.

פתאום הגיח בכביש כלי רכב עם זרקורים שחיפשו אחרי מבריחי נשק כמונו. רבצנו ביו שני סלעים חבוקים ומצמצמים את עצמנו ככל האפשר, והתחזינו לזוג מתגפף, כי השמועה אמרה שהבריטים אינם נוגעים בזוגות מתגפפים. לא דיברנו מילה. עד שהחושך והשקט חזרו. ואז לקח מני את ראשי בין כפותיו והתחיל לנשק את פני, את עיני ואת פי ולחפש בידיו אחר גופי.

התעשתתי ואמרתי לו – בוא נלך.

הבאנו את החבילה למטרתה וחזרנו בדרך הכביש לבית הכרם.

אני הלכתי הביתה ומני נסע לדרכו.


שמואל עוד ישב על המשטח שלפני הבית וחיכה לי. הוא הביא את הפטיפון ותקליטים של הסימפוניה השביעית של בטהובן בניצוחו של טוסקניני, הוא ישב על השרפרף הקלוע והביט נכחו אל הסדק בדלת שאור קלוש עלה מתוכו. בין כה וכה הגיעו גם יעקב ומאירה ויחיעם, ולשמואל היה עכשיו קהל מספיק כדי להקדים ולהסביר את הסימפוניה וכך אמר: הביצוע הראשון של היצירה ב־8 בדצמבר 1813 התקבל על ידי הקהל הוינאי בהתלהבות ששום יצירה קודמת של בטהובן לא זכתה לה. וגם הביקורת יצאה מן הכלים. העיתון המוסיקלי החשוב מכולם כתב שזו היצירה הקליטה מכל יצירותיו של בטהובן, וכשחזרו וניגנו את הסימפוניה באותה עונה עוד שלש פעמים דרש הקהל לנגן את האלגרו כהדרן. זו סימפוניה מלאת צהלה, הלל לריקוד, לחדווה ולאדם. גם אם מישהו חיפש בה קשר אל התקופה – אמר שמואל אבל הצלילים התחילו להבקיע את הלילה, וכל יושבי הספסל שמתחת לתאנה ניסו לקלוט ולהתרגש.

המלצות קוראים
תגיות