דפי יומן, נעמי וולמן

א' בטבת תרצ"ח רחובות

מירושלים שידרו את הסימפוניה השביעית של בטהובן בניצוחו של טוסקניני.

דווקא באותו ערב החליטה אמו של יזהר לסרוג באותו חדר שישנתי בו. חדר זה מרוחק מחדר השינה שבו ישן ישראל וישנים ההורים. דלת רחבה מחברת את החדר “שלי” עם חדר קטן שהיה פעם מרפסת פתוחה, ובו ישן יזהר. כשהכל ישנים אנחנו מתגנבים זו אל זה להיות קצת לבד ופרושים מן העולם כולו.

הלילה החליטה כנראה אמו של יזהר לאחר לשבת. אני שכבתי כבר וקראתי, וגם יזהר שכב בחדר בסמוך וכיבה את האור. אבל אמו עדין יושבת וסורגת. היא רצתה לגמור את הכתף דווקא היום. בכל שורה הורידה עניבה אחת ונותרו לה עניבות רבות לסרוג עד שתגמור. רוחי קצרה והתחלתי להאיץ בה בזהירות. אמרתי לה שהכתף תהיה ארוכה מדי אם תוריד רק עניבה אחת בכל פעם, ויעצתי להוריד שתי עניבות בבת אחת. היא שמעה בקולי אבל אז יצא קו הצוואר עקום פתאם. כשראתה כך לא מצא הסוודר חן בעיניה והחליטה להתיר אותו כליל.

שמעתי את יזהר מתהפך על משכבו וידעתי שהוא לא ישן, כמוני, ומחכה לאמו שתלך. אבל היא כלל לא רצתה ללכת.

פתאום כבה האור בבית. נבהלת קמה ממקומה ואמרה ששמעה אנשים מתהלכים בבית. ניסתה להדליק את החשמל בחדרים אחרים אולם בבית כולו לא היה אור. כיוון שהייתה בטוחה ששמעה צעדים, הדליקה נר והתחילה סובבת בבית לחפש את הצועד. כיוון שידעה שישראל יאחר לשוב, ומאין אור בבית חששה שייתקל בכסאות, ושמה את כולם כל אחד במקומו, סגרה את הדלתות (קודם כל את זו שביני ובין יזהר). בינתים חזר הרחש בבית ושוב הלכה לחפש בחדרים. אבל שוב לא חזרה לסרוג והלכה לישון.

יזהר " התעורר" פתאום ובא נסוך שינה, ניסה להדליק את האור והנה חזר האור.

וכשהבית נדם התגנב אלי יזהר וסיפר איך ביים את כל המחזה, איך ניתק את הפקקים וכיבה את האור, ואיך נתקל בכל הכסאות, וכשחזר למיטתו מצאה אותו אמו שוכב על השמיכה מכווץ ועקום והתחילה נוזפת בו.

יזהר ידע שישראל יבין.

אני שמחתי כל כך, איזה מעשה רומנטי, לא חשבתי שיזהר יעשה מעשה כזה.