נבון לב מביא את סיפור חייו המרתק של אייזיק ברודני, הוא יצחק בראלי. פעילותו הציבורית של בראלי החלה בתנועת “צעירי ציון”, שהיה בין מקימיה. בהמשך דרכו נמנה בראלי עם מייסדי המפלגה הציונית־סוציאליסטית (צ"ס), שסחפה אל שורותיה המוני צעירים יהודים במזרח אירופה בכלל וברוסיה בפרט.

במשך עשרות שנים עמד בראלי בראש בנק הפועלים ותרם רבות לבנייתה של התנועה הקואופרטיבית בישראל ולהנחלת ההכרה ביתרונותיו של השיתוף בבניית משק בבעלות העובדים.

קשריו הענפים של בראלי עם אישי התקופה, והוויכוחים שניהל עמם תורמים אף הם להרחבת התמונה על התקופה הסוערת. אולם בראש ובראשונה יש בספר הזה אהבה והערכה למאמץ הגדול של חלוצי התחייה הציונית.

 

פתח דבר    🔗

ספר זה טוב היה אילו נכתב לפני שנים רבות, בעוד האנשים שהכירו את יצחק בראלי היו בחיים והיה אפשר לברר עובדה זו או אחרת ולהשלים את החסר. כותב הדברים מודע לפגם גדול זה בספר – דברים רבים אבדו ואינם. תוך הכתיבה ואיסוף החומר נתקלתי בחסרונם של אנשים שהיה אפשר להעזר בהם, אילו נכתב הספר בעודם בחיים. לא כתבתי את תולדותיו של אבי עד עתה מתוך התקווה שיימצא מישהו אחר שיעשה זאת טוב ממני, בנו. אני מודע יפה להיותי קרוב אליו מכדי יכולת לתת תיאור אובייקטיבי. ניגשתי לכתיבה רק משהוברר לי בהחלט שתקווה זו היא אשליה גמורה ואם לא אעלה דברים אלה על הכתב הם פשוט יאבדו. הכתיבה לא היתה קלה לי, מסיבות מובנות.

האיחור בכתיבה אילץ אותי גם למהר – לא ידעתי כמה זמן עוד נותר לי לכתיבה. לכן לא יכולתי למצוא את כל החומר הדרוש. אולי ספר זה יעורר לכתיבה טובים ממני, שידיעתם את נושא הקואופרציה רבה משלי.

ביודעי שאינני אובייקטיבי החלטתי לומר זאת בבהירות, לבל יוכל איש לחשוד בי בהעמדת פני אובייקטיבי. לכן הרביתי להשתמש בתיבה “אבא” בכותבי עליו – שיהיה ברור, כי זהו בן הכותב על אביו.

כשקראתי את ההספדים שנשמרו אצלי, דברים שנאמרו או נכתבו אחרי מותו, שמתי לב לזהירותם של האנשים שהוא היה יקר להם, לבל יפריזו חלילה. אולי הם חששו, כביכול, מהערת ביטול שלו על דברי הלל שייראו מופרזים בעיניו. אולי אני לא נזהרתי בזאת כפי שהוא היה רוצה שאזהר, מכיוון שאני שותף לצערה של אלמנתו, היא אמי, שחשה שהוא לא זכה למלוא ההערכה שהיה ראוי לה, לא בחייו וגם לא לאחר מותו. אף־על־פי־כן דומה כי לא הפרזתי גם אני. מתחת לסף הכרתי השפיע עלי החשש מפני מה שהוא היה אומר אילו היה יכול לקרוא את הדברים. אין אני משלה את עצמי שתיקנתי די הצורך את מיעוט הכתיבה עליו, על מעשיו ועל השגיו, אבל אני מקווה שהוספתי קווי אמת לדיוקנו הציבורי ולנושאים שהוא מילא בהם תפקיד. הן פה בארץ והן שם, לפני עלייתו.

די בזה. ישפוט הקורא.

אכן, לא רק תיאור דמותו נשאר חסר. שני נושאים שהוא היה קשור אליהם בחייו, במחשבתו ובמעשיו במהלך חייו, לא זכו למלוא ההארה – לא הקואופרציה הארץ־ישראלית כדרך המלך לבניית חברה צודקת ולא התנועה שהיה שותף בכיר ביותר בבניינה, מראשית דרכה – אותה תנועת נוער שקראה לעצמה “צעירי ציון”, ומשבגרה והקיפה המוני יהודים (כשהציונות זכתה ללגאליות, עם הפלת שלטון העריצות של הצאר) היתה למפלגה בשם “ציונים־סוציאליסטיים” ובראשי תיבות: צ“ס. מפלגת המונים זו, שקמה תחילה ברוסיה ואחר כך בכל מזרח אירופה, קופחה בכתיבת תולדות תנועת העבודה. מתחרותיה שנעשו שותפותיה לאחר האיחודים זכו לכותבי היסטוריה רבים יותר ממנה שהאפילו עלייה, אף־על־פי שהיא נתנה לארץ־ישראל יותר עולים מכל תנועה אחרת. עובדה זו מתבלטת במידת־מה כשקוראים את תולדותיו של אדם אחד, שני, שלישי, רביעי וכן הלאה, ומתברר כמה רבים מהם היו חניכיה וחבריה של צ”ס.

אשמה לא מבוטלת בעניין זה מוטלת על אנשיה, לרבות אייזיק־יצחק ברודני־בראלי. הם לא הקפידו על זכויותיה של התנועה שהם בנו והיו שלמים לגמרי עם שילובה בתנועת העבודה כולה. כך ניתן לה מקום צנוע מדי באיחוד שלה עם “פועלי־ציון”, שהיו מעטים בהרבה מאנשי צ“ס; ובעלייה לארץ היה יתרונה של צ”ס גדול עוד הרבה יותר, מכיוון שהיא חינכה את אנשיה לא רק לציונות, אלא לעלייה ממש. חבריהם שנשארו במיעוט ב“צעירי ציון” והקימו את “התאחדות” (“צעירי־ציון התאחדות”) היו פעילים מהם בהרבה בכתיבת ההיסטוריה. הדברים אמורים בפירוש לזכותם, ויש בהם משום ביקורת על אנשי צ"ס, לראות על אבא. במקומות אחדים בספר זה יש הערות מתאימות בעניין זה. גם בעניין הקואופרציה, מקומה ותפקידה בבניית הארץ וחברת העובדים, לא עשתה כתיבת ההיסטוריה את מלוא הצדק.

חוששני שאבא וחברו הקרוב ישראל אידלסון (בר־יהודה) זלזלו יותר מדי בחשיבות הרישום של הדברים למען ההיסטוריה. דומני שישראל מרמינסקי־מרום, חברם־שותפם בבנית צ“ס, הבין זאת יותר אך נבצר ממנו לתקן את הדברים. יצויינו לטובה ספריהם של ישראל ריטוב ויהודה ארז (ישראל ריטוב “פרקים בתולדות צעירי־ציון – צ.ס.” “עם־עובד”, ספריית “עיינות”; ספר צ.ס. בעריכת יהודה ארז). אם ספרי זה יתרום אף הוא תרומה כלשהי לתיקון התמונה והשלמתה, יהיה זה לתועלתה של כתיבת תולדותיה של תנועת העבודה והן לתאור דמותם של מייסדיה ובוניה של צ”ס. חשוב לתאר את דרכה של תנועה זו שהיתה סוציאליסטית ואנטי־בולשביסטית. אנשיה אמרו שיש בה גם מרקסיסטים וגם סוציאליסטים לא מרקסיסטיים. למעשה דומני שאנשיה לא היו מרקסיסטים והדבר ייחס אותם רעיונית מ“פועלי־ציון”, נוסף לנאמנותם המוחלטת ללשון העברית כשפת התחייה הציונית, לעומת היידישיזם של “פועלי־ציון”.

התפיסה המקובלת בתנועת הפועלים העברית היא שאין ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא רעיון אחד – ציונות סוציאליסטית. ראה על כך בספר “ממעמד לעם” מאת דוד בן־גוריון, “הפועלים וארץ־ישראל” (הפרק החמישי ב“לקראת הבאות”). דומני שהאדוקים ביותר בזאת היו אנשי צ“ס. מכל מוקם אבא ורעו הקרוב ישראל בר־יהודה (אידלסון) היו כאלה. הם סברו שלא יתכן סוציאליזם בקרב יהודים בלי ציונות ולא תיתכן גאולה אמיתית של העם היהודי בלי סוציאליזם. עיסוקו של אבא היה סוציאליסטי מובהק, בניית משק הפועלים בארץ; אלא שהוא מעולם לא ויתר על ההבט הלאומי הכללי בבנית המשק, תוך הבנה שאין ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד בבניית משק של יהודים בארץ־ישראל. תחושתו העמוקה לגורלו של עם ישראל באה לביטוי גם בסיוריו בחוץ־לארץ. למשל, בביקור בריוויירה האיטלקית לאחר הקונגרס הציוני הי”ט היה נאנח תוך טיולנו במקומות יפים ואומר: “כל עיר על תלה בנויה, רק עיר הקודש עד שאול תחתיות מושפלה” (אמירתו זו נכנסה עמוק ללבי והשפיעה השפעה יסורית עלי ועל דעותי בעניינים מדיניים). הוא היה נוהג לומר בסוף ימיו: “התחלנו עניין זה של ציונות כשכל העולם היהודי צחק לנו והנה… אנו חיים במדינת ישראל”.

בתוך המעשה הגדול תפקידו היה בניין משק של פועלים, משק משוחרר מבעלות קפיטליסטית על אמצעי הייצור. הוא העדיף לעשות זאת בדרך קואופרטיבית במידת האפשר. זאת לדעת – הלאמת אמצעי הייצור אינה הדרך היחידה להתגברות הסוציאליזם על הקפיטליזם. יש מגוון של צורות של בעלות ציבורית על אמצעי הייצור. כדי להתגבר על השתלטות המנגנון יש לגוון ככל האפשר את צורות הבעלות הציבורית על אמצעי הייצור. הקואופרציה היא השותפה הטבעית לבעלות ממשלתית על אמצעי הייצור. בעלות השלטון המקומי גם היא דרך לגוון את הבעלות. יש עוד דרכים.

בעיית המנגנון ידועה לסוציאליסטים מאז החלט לבלוט ההשגים הראשונים של הסוציאליזם. בארצות דוברות גרמנית קראו לזאת “בונציזם”. המונח נגזר מהמלה “בונצה” שפירושה פעיל (בלוויית משמעות שלילית) בתנועה המקצועית או הסוציאליסטית. מדובר בשימוש לרעה בהשפעה עודפת של המנגנון. העניין מחייב איזון עדין, מכיוון שאין לבנות תנועה ולהגשים רעיון בלי מנגנון. כל מה שדרוש הוא לתחום את השפעת המנגנון בגבולות סבירים ולמנוע השתלטות של המנגנון על התנועה ועל האידיאולוגיה שהמנגנון אמור לשרת. ככל שהמשטר ריכוזי יותר, קל יותר למנגנון לחרוג מגבולות סבירים ולהשתלט על התנועה ולסלף את הרעיון.

לעומת זאת הדגישו המרקסיסטים את אידאל התכנון, וטענו שבאמצעותו תגדל הרווחה הכללית בחברה וכך יוכר יתרונו הגדול של הסוציאליזם. למען התכנון הם העדיפו את הריכוזיות. הם לא ייחסו חשיבות מספקת לסכנת ה“בונציזם” שעשתה שמות בתנועת הפועלים בגרמניה ובאוסטריה, ולא רק שם. אחת הסיבות שיצחק בראלי העדיף קואופרציה מכל הסוגים – יצרנית, שרותית, צרכנית, אשראית – היא הצורך לחזק עצמאות של קבוצות עובדים מול מרכז חזק מדי. הוא האמין שבזאת יגדל אושרם של העובדים, הם ינהלו בעצמם את מפעליהם, והתערבות מרכזית תוגבל למניעת סטיות חברתיות.

מקובל לחשוב שהדבר הסתלף רק מכיוון אחד, הסמכות המרכזית, זו של הארגון הכולל של העובדים (ההסתדרות), לא הצליחה למנוע את הסטיות הקשות. הדבר בלט בעיקר בענף התחבורה. האמת היא שחמורה לא פחות היתה חדירת המנגנון המפלגתי לשליטה בענפי קואופרציה רבים (וכמובן גם במשק ההסתדרותי המוסדי, שבבעלות חברת העובדים). היה קשה מאוד להאבק בזאת, משום שהכוח הפוליטי היה לצד אלה שלא החשיבו די את האופי הקואופרטיבי של המשק והעדיפו שימוש בו (ובכל המשק) לצרכים מפלגתיים. התוצאה – שהתבלטה במלוא חומרתה אחרי מותו של יצחק בראלי – היתה הרס הקואופרציה, ומובן שכך נהרסה ממילא גם היכולת להעזר בה לצרכים מפלגתיים. כשתגיע העת לבנות מחדש תנועה קואופרטיבית בשרותה של החברה הישראלית, יהיה צורך ללמוד מכל השגיאות ולבנות אותה על יסודות איתנים. יהיה אפשר להעזר אז במחשבתו ובדבריו של יצחק בראלי בהזדמנויות שונות. חלק מדבריו אלה נאספו לספר זה.

 

בן כותב על אביו    🔗

קשה מאד לתת תמונה נאמנה של דמותו של האיש שהיתה לי הזכות הגדולה להיות בנו, ולזכות בחינוך שהוא העניק לי, תוך זהירות מרבית שלא להעיק עלי באישיותו החזקה והקורנת. אפשר לתאר את השגיו. יותר קשה לתאר את זוך נפשו ואת תכונותיו התרומיות. כל השגיו בחיים הציבוריים ובמשך והמעמד האישי שהיה לו, אינם נותנים תמונה שלמה של האיש הנבון הזה. באחד המאמרים שנכתבו עליו אחרי פטירתו נאמר “נבון לב”. הגדרה זו מצאה חן בעיני בשילוב ששילבה את עומק תבונתו עם נדיבות לבו, עם דאגתו לאדם, לפרט, וזאת לא על חשבון פעולתו למען הכלל, לקידומה של הציונות הסוציאליסטית.

הוא היה מוכר כאדם נבון מאוד, היתה לו חכמת חיים מעניינת מאוד. אביא לדוגמה מעשה אחד. היתה פעם הצעה לאחד שני קואופרטיבים. היו סיכויי הצלחה והיו סיכונים. אבא התנגד, נראה היה לו שהסיכונים גדולים והוא לא סמך כל כך על הסיכויים. היה רוב בעד המיזוג. העניין עלה יפה. הסיכויים נתממשו והסיכונים – לא. במלאת שנה להקמת הקואופרטיב המאוחד נערכה מסיבה והוא הוזמן, כמובן, לנאום. הוא אמר למתאחדים שקרה להם דבר מסוכן מאוד – כששוגים ונכשלים זה לא נורא, מתקנים את השגיאה והנזק נשאר מוגבל. לעומת זאת כששוגים ומצליחים הסכנה גדולה יותר – ישגו שגיאה נוספת וזו תהיה חמורה יותר… בהקשר זה ראוי לציין שהוא לא נטה לאיחודים של קואופרטיבים, העדיף הרבה קואופרטיבים קטנים על פני מעט קואופרטיבים גדולים. הוא חשש שבקואופרטיבים גדולים יאבד האופי הקואופרטיבי. הוא התלבט קשות בפרובלמטיקה של קואופרציה בארץ מתפתחת: בכלכלתה הצומחת במהירות, הצלחה משקית של קואופרטיב גורמת לרבוי עבודה שכירה ועם הזמן להרס האופי הקואופרטיבי של היחידה המשקית. הוא חיפש דרכים לעזור לשכירי קואופרטיבים להתקבל לחברות בקואופרטיב. הוא התאמץ מאוד למנוע, לפחות לעכב, תהליכים שליליים אנטי־קואופרטיביים בקואופרציה ההסתדרותית. הוא כאב מאוד את הכשלונות החברתיים של הקואופרטיבים, אך לדעתו אין הם כורח המציאות. יתכן שהעדפתו את הקואופרציה קשורה גם לתחושתו שבקואופרטיב יש גם אופי משפחתי, או יכול להיות אופי כזה, שהוא בלתי־אפשרי בבעלות מינהלית של המדינה (ואצלנו בעלות של “חברת העובדים”).

אייזיק ברודני־בראלי היה איש משפחה מובהק. הוא אהב מאוד אותי ואת אמי והיה מסור לנו מאוד. סופר לי שעם היוולדי אמר שהוא רוצה שאהיה אדם בינוני ומאושר. הוא לא ביקש לעצמו שבנו יהיה בעל השגים מפוארים, רק אושר הוא ביקש בשביל בנו והשתדל מאוד להעניק לי אושר. הדבר לא התנגש בשום אידאלים, להיפך. הוא ידע שחיים למען אידאה הם רוויי אושר לאין שיעור מחיים פליסטריים. עם זאת הוא האמין בכל לבו שאושרם של בני אנוש היא המטרה של האידאות הגדולות. הציונות באה להביא אושר ליהודים. מכאן חשיבותה וזו גדולתה.

הוא זכה לראות רק נכדה אחת, את בתי נאוה עילם. היא קרויה (על־פי רצונו) על שם אמו, שיינה. כל המשפחה העדיפה את השם נאוה על השם יפה. בני, אבי בראלי, נולד אחרי פטירתו. השם שבחרתי לבני בא לציין שני דברים – הוא קרוי על שם אבי (הוא סבו) ואב"י זה אייזיק בראלי (או ברודני). חברי הקרוב לי מאוד ארי אבנר, (שהיה בשעתו, מבכירי רשות השידור) בנם של יוכבד וזלמן טראוב הציע לי שם זה.

אבא אהב מאוד את נכדתו. היה מסוגל לשבת ולשבת ליד עריסתה בעוד היא ישנה, עד שהעתיקו אותו משם. הוא אמר שאם זכה לאושר זה, נכדה אהובה, היה רוצה לראות אותה גדלה ומתפתחת. היא החזירה לו אהבה רבה. בפורים שלאחר מותו (כמעט שנה לאחר מותו) היא ביקשה להתחפש למלאך, כדי לעוף לשמים ולפגוש את סבא…

הוא היה בעל רגישות אנושית עצומה. הוא חש את הזולת וידע מה מעיק על האחר, ולכן הצליח כמעט תמיד להמנע מדריכה על יבלות של בני אדם רק כשלא היתה לו ברירה, פגע במי שפגע. היה זה כאשר הברירה היתה בין פגיעה באם אחד או באחר, או שהיה עליו להגן על העניין הכללי, על האידאות שפרנסו את נפשו והוא האמין בהן.

מעשה באלמנה שהיתה עוזרת־בית בביתנו ואחרי שהסתדרה, בעזרת ירושה קטנה, בעסק עצמאי קטן נסתבכה מחוסר נסיון וקצת מעודף אמון באנשים. אבא הקדיש זמן, מרץ ומאמצים לחלץ אותה מהבוץ. לבסוף השיג לה גם הלוואה בלי רבית ממוסד לגמילות־חסדים. היא פנתה בבקשת עזרה אל אמי, ומשהעבירה אמי את העניין אליו הפעיל את שכלו, מרצו וקשריו למענה. עזרה לאלמנות ויתומים היתה קדושה בעיניו.

כשחברו וידידו הטוב יונה גרינפלד עלה לארץ היה האיש כבר בגיל גבוה וגם אז העדיפו מוסדות הציבור עובדים צעירים, על כל האכזריות שבדבר. אבא הצליח במאמצים רבים לסדר אותו בקרן־חוסר־עבודה של ההסתדרות, שטיפלה ביצירת מקומות עבודה. אבא השתדל לעזור לו גם להיכנס לפני ולפנים במוסד. אבל בזאת היתה הצלחתו חלקית. כשהאיש פנה אל אבא שוב ושוב בענייניו במוסד, אמר לו אבא: “יכולתי לעזור לך להתקבל במוסד, אני משתדל שלא יקפחו אותך, אולם אינני יכול לעשות אותך חשוב שם…”. אינני יודע אם האיש היה מרוצה מעזרתו של אבא או שחשב שראוי היה שידידו יעשה למענו יותר. מכל מקום, ידידותם נמשכה עד סוף ימיהם. בנו היחיד של יונה גרינפלד, ישראל גרינפלד, נפל במלחמת הקוממיות, בקרבות על הדרך לירושלים. יונה גרינפלד, נעשה ראש ארגון ההורים השכולים. הוא התמסר לתפקידו זה, אבל האיש נשאר שבור ורצוץ עד יום מותו.

לעומת זאת, כשעלה שאול ספיר, קרובו, מוילקומיר (אוקמרגה, ליטא), הצליח אבא לסדר אותו באפ“ב והוא קיבל מיד משכורת גבוהה הרבה יותר משקיבל אבא בעצמו. משכורתו של אבא היתה כפופה להחלטות של ועדת המשכורת ההסתדרותית, עם חריגת־מה (שאושרה אף היא), ואילו באפ”ב המשכורות היו גבוהות ללא השוואה. שאול ספיר, שהיה בעל השכלה גבוהה, עובד חרוץ ומוכשר, בעל מקצוע מיומן, גם התקדם יפה במוסד והיה מרוצה כל ימיו.

קשה לי להביא דוגמאות מקשי־יום אנונימיים, אך היו רבים שנהנו מעזרתו, כשהיה הדבר אפשרי, וממלה טובה שלו בצד העזרה. הוא נמנע מדיבור על כך, מכיוון ששום איש אינו מעוניין שידובר על עזרה שקיבל.

 

“זכרו ינון בביתנו תמיד”    🔗

במקרה נשמר אצלי מכתב, שכתבה לי אשה שהעברתי אליה (אחרי מותו) ניירות כלשהם שנשארו אצל אבא בעקבות עזרה שהוא עזר לה או למשפחתה. המקרה עצמו לא זכור לי. הסיומת של המכתב אופיינית לתגובות של רבים־רבים: “אבקש ממך למסור לאמך היקרה, כי לעולם לא אשכח את הסעד והעידוד שנתן לי אביך ז”ל. זכרו ינון בביתנו תמיד".

הוא הקדיש את מרצו ואת תושייתו להגשמת האידיאלים שהאמין בהם. נהגו לקרוא לזה פעם – בניין הארץ. פעילותו והצלחותיו הקנו לו השפעה רבה ויכולת לעזור לאנשים. הוא עשה זאת בחן רב ובחביבות רבה ונהנה מאוד בכל פעם שהקל על קשייו של מישהו.

הוא חשב שעזרה לאדם, ביחוד לקשי־יום, כלומר “עשיית פרוטקציה” לנזקקים לה, לא תמיד היא פסולה. היו לו קני־מידה מוסריים לעניין זה. הוא היה אומר שההבדל בין חסידות להתחסדות הוא שהחסיד תובע מֵרב מעצמו והרבה פחות מהזולת והיפוכו במתחסד. הוא נזהר שעזרתו לאדם אחד לא תגרום עוול לאחר. דומני שבדרך כלל עזרתו היתה בהתגברות על כבלי הביורוקרטיה או הפניית אדם אל היכולים לעזור לו, שלא הכירוהו.

יש שני סוגים של עוזרים לבני אדם ומקילים ממצוקותיהם – יש העושים זאת מטוב לב, בלי כוונת רווח אישי, אף לא אסירות תודה. לעומת זאת יש “עושי טובות” הרושמים בלבם שפלוני חייב להם, שעשו דבר־מה למענו. דומני שהעושים מעשה בהנחה שיזכו לתמורה מתאכזבים לעתים קרובות ואפילו יוצרים טינה אצל בעלי טובתם ואין הם מבינים מדוע. אייזיק,־יצחק ברודני־בראלי זכה לאסירות תודה מרבים־רבים. טינה אליו היתה אך ורק למעטים, אנשים שהוא מנע מהם קידום (או עיכב את קידומם) ולדעתם הקידום הנכסף היה “מגיע” להם. זכור לי מקרה אחד שאדם כזה שמר את טינתו בלבו כל ימי חייו של אבא, ו“שילם את חובו” לי, לבן, לאחר שהאב עבר כבר לעולם שכולו טוב.

דוד רמז היה ידיד טוב של אבא, אף־על־פי שהיו חלוקים מאד בעניינים שהיו העיקר בעיסוקיהם, ב“חברת העובדים”, בבניית המשק ההסתדרותי. רמז היה חסיד הריכוזיות והעדיף בעלות של “חברת העובדים” על כל מפעל. אבא העדיף ניהול עצמי, קיבוץ ומושב בכפר וקואופרטיבים בעיר. חילוקי הדעות לא הפחיתו מידידותם האישית. על תרעומת של רמז על אבא, על שהוא מבזבז כל כך הרבה זמן ומקץ על טיפול בפרט, באנשים, לעתים קרובות אנשים זרים הפונים אליו לעזרה, השיב לו אבא:“כולכם מטפלים בכלל ישראל, מישהו חייב לדאוג גם לר' ישראל…”.

על יחסו הרעיוני העמוק לקואופרציה, ועל בקיאותו בענייני הקואופרציה, למדתי גם מיחיאל הלפרן, איש “דבר”, מטובי המסאים של תנועת העבודה. הוא סיפר לי שבמחצית הראשונה של שנות העשרים כתב אבא סדרת מאמרים על קואופרציה כדרך המלך להגשמה סוציאליסטית. הלפרן החשיב מאוד סדרת מאמרים זו שנכתבה ונדפסה ביידיש, כנראה בבטאוניה של הברית העולמית של צ"ס, ונתפרסמה בארצות השונות. מעולם לא ראיתי מאמרים אלה, שנודע לי על קיומם רק לאחר מותו של אבא. מוזר שאבא לא שמר לעצמו עותק מסדרה זו. הוא לא שמר כל ארכיון, לא אישי ולא תנועתי –כללי. לכן יש מקריות רבה לגבי מה שנשמר ומה לא. בדרך כלל לא נשמר.

כאמור, היו לאבא חילוקי דעות בסיסיים עם רעו, דוד רמז, בנושא העיקרי של עיסוקיהם. אבא היה קואופרטור, העדיף משק בבעלות העובדים. הוא היה אומר לרמז: “משק של פועלים הוא לא רק משק שאנו שנינו קובעים מי יהיו מנהליו”. כל קיבוץ הוא משק של פועלים, כל קואופרטיב הוא משק כזה. אבא אהב גזברי משקים קיבוציים. לדעתו אדם שהיה גזבר של קיבוץ הוא בעל הכשרה טובה לתפקיד במשך ההסתדרות. ביחוד החשיב את נטייתם להאבק בבזבוז של כספי ציבור. זה היה רכיב חשוב מאוד בעיניו בבניית “חברת העובדים”.

כשנודע עניין “גלגול הצ’קים” שעשו גזברי הקיבוצים במצוקתם, הוא היה נרעש ונסער, והדבר כאב לו מאוד. גזבר של משק קיבוצי היה בעיניו סמל היושר. היתה זו, כמובן, תמימות של מאמין מובהק בדרך חיים זו. הוא שאל את עצמו וחזר ושאל – איך זה יכול להיות?! הוא הסביר לי שהדבר גם מפריע לו מאוד בפעולתו להגדלת המעורבות בהתיישבות העובדת של אפ"ב (ששינה את שמו לבנק לאומי עם קום המדינה). טענתי העיקרית – הוא אמר – היא שאצל לקוחות אלה הבנק בטוח מפני נסיון לרמות, ועתה?!

“גלגול הצ’קים” היה דרך להשגת אשראי בלי החלטה של נותן האשראי, תוך סיכונו של נותן האשראי. הדבר היה נעשה תוך שימוש בכך שמשיכת כסף מבנק היתה נרשמת רק למחרת ( כשהצ’ק מגיע אל החשבון שהוא היה משוך עליו) ואילו הכנסת צ’ק לחשבון נרשמה מיד. במעבר מעיר לעיר השתמשו בגלגול צ’קים והשיגו למעשה אשראי נוסף, בלתי־חוקי.

בעיני אבא היתה התנועה הקיבוצית גולת הכותרת ביצירה המשקית של פועלי ארץ־ישראל. בתוך התנועה הקיבוצית הוא החשיב את “הקיבוץ־המאוחד”, שמתח יותר ויותר את העמידה לרשות המעשה הציוני. לא מן הנמנע שיחסו הושפע גם מהעובדה שהיו לו חברים אישיים רבים ב“קיבוץ־המאוחד”, אנשי צ“ס, אם כי הוא היה שלם לגמרי עם האיחוד בין “אחדות־העבודה” ו”הפועל הצעיר". מעולם לא נשמעה טענה כלפיו שהוא מפלה לטובה בעבודתו את “הקיבוץ־המאוחד”.

סופר לי, אחרי מות אבא, שהוא היה קשור ביחסי ידידות עמוקים עם חיים ארלוזורוב (מכתבים שונים שמצאתי אחרי פטירתו מעידים שהוא טיפל בזכויות שונות של שאיריו של ארלוזורוב, לרבות תמלוגים בעד כתביו), וידוע שכל ימיו היה ידיד נפש עם יוסף שפרינצק. שניהם היו, כידוע, אנשי “הפועל־הצעיר”. אברהם לוינסון ואליעזר קפלן היו רעיו מגיל צעיר, מימי “עצירי־ציון” ברוסיה, שנשארו עם המיעוט שהתנגד לצ"ס. אברהם לוינסון חיבר פעם, בחרקוב, חרוזים על אבא, שהבית החוזר בהם היה “כמה הוא נפלא, אייזיק ברודני שלנו” (“קאקוי און צ’ודני נש אייזיק ברודני”). אברהם לוינסון השתהה בפולין ועלה לארץ מאוחר יחסית. הדבר מנע את השתלבותו בתנועה בדרג שהלם את כשרונותיו, לדעת אבא. הדבר ציער אותו. כשחלה אברהם לוינסון ושכב במיטתו משותק שנים לא מעטות, היה אבא מבקרו בקביעות. רעייתו, רגינה, אמרה לו: “אני יודעת כמה קשה ומכאיב לך לבקר את אברם (נהגו לקרוא לו אברם, בבי"ת דגושה), ואינני אומרת לך לא לבוא מכיוון שהוא כל כך שמח לכל ביקור שלך”. כשאבא נפטר עמד שפרינצק על דעתו שהוא יספיד בלוויה עצמה. חברים, שידעו על קרבתם הרבה, הזהירו את שפרינצק שלא יעמוד בזאת, ואכן הוא נאלץ להפסיק באמצע, כי דבריו לעו. בשנים הראשונות של מדינת ישראל, עד מותו של רמז, נהגו השלושה – רמז, שפרינצק ואבא – להיפגש חברתית כל יום שיש אחרי הצהריים.

 

חילוקי הדעות עם רמז    🔗

במפלגתם של אבא ורמז, “אחדות־העבודה” היה הלוך הרוח יותר בכיוון הריכוזי, ואילו דווקא ב“הפועל־הצעיר” היתה הבנה רבה יותר ליתרונות של אוטונומיה ליחידות המשקיות, וכן לזהירות המשקית. לעומת זאת היחס של אבא לתנועה הקיבוצית היה הרבה יותר אופייני בתנועה מזה של רמז. יש סתירה במידה מסויימת, בין יחסו של אבא ל“קיבוץ־המאוחד” הצנטרליסטי לבין העדפתו את הביזור הקואופרטיבי. הוא היה משיב, בוודאי, על השגה זו, כי את המתח החלוצי של “הקיבוץ־המאוחד” טוב יותר לגבש בדרך השכנוע, ואין זה מן הנמנע שגוף ביזורי יותר יקיים בתוכו מתח חלוצי מרבי. מכל מקום הוא ידע להבחין בין היסודות השונים של כל תופעה. הוא היה יכול לבקר את הצנטרליזם של “הקיבוץ־המאוחד” ולהעריץ את המתח החלוצי של הארגון הזה, שרבו בו, כאמור, חברים אישיים שלו. חבר אישי שלו, היה למשל, ראובן (“ויניה”) כהן מעין־חרוד, מראשי אנשי המשק בקיבוץ המאוחד. על קשריו העמוקים במיוחד עם ישראל אידלסון (בר־יהודה) יסופר בהמשך הדברים.

הוא היה מרוצה מאוד שבחרתי בקיבוץ כדרך חיים ורצה בכל לבו שאצליח להיקלט ולהשאר בקיבוץ. גם אמי, שלא היתה קשורה לתנועת העבודה כמוהו, לא התנגדה. היא אמרה שאין מרשם אחיד לאושר, ואם אמצא את אושרי בקיבוץ – טוב הדבר בעיניה. אבא רגז ותמה על אחד מחבריו הקרובים, איש תנועת העבודה, שריחם עליו על שבנו הולך לקיבוץ… כשהקמנו את קבוצתנו, שעלתה לאחר שנה לחמדיה, ארגן יחד עם ד“ר יוסף מאיר, ידידו, מגבית בין הורי החברים בקבוצה, ובכסף זה רכשנו עדר כבשים. סירבנו לקבל כסף להעלאת רמת המחייה שלנו. גם על כסף לרכישת עדר היה ויכוח בתוכנו. אורי, בנו של ד”ר מאיר וחברי הקרוב, התנגד גם לזאת. אני הייתי בעד. הרוב החליט שתרומה למען בניין משקנו אינה פוגעת בעקרונות. מכל מקום שניהם, אבא וד“ר מאיר היו חסידי ההתיישבות הקיבוצית והיו מרוצים מבחירתם של בניהם בדרך חיים זו. דומני שבכלל היתה בין שניהם קרבת דעות בנושאים רבים, שהיו שנויים במחלוקת בתנועתם־מפלגתם. אין זה מקרה שד”ר מאחר היה מראשי חוג “המעורר” בשנות החמיישם, שהתריע על סכנת המנגנוניזם במפא“י. אם כי גם הוא, כמו אבא, לא היה איש אופוציזיה במפלגתם, מפא”י. אבא ריכז את פעילותו בהסתדרות, בוועדת הכספים של הסוכנות היהודית ובהנהלות של מוסדות רבים, הסתדרותיים וכלליים. הוא טיפל בענייני המפלגה רק כשחברים גררו אותו לעניינים אלה. גם אז לא תמיד נענה.

אגב, ד“ר מאיר ניסה להשפיע על אמי (רופאת אף, אוזן וגרון), שהיתה מוכרת ב”תל־אביב הקטנה" כרופאה מעולה, שתעבוד בקופת־חולים. הוא היה המנהל הרפואי של המוסד, אולם היא סירבה באומרה: “בעלי עובד בהסתדרות, לכן אני מוכרחה להשתכר יותר משאתם משלמים”.

דוד רמז, ידידו, היה איש הצמרת הקיצוני ביותר בתמיכתו במנגנון ההסתדרותי, במה שהתפתח להיות “סיעה ג'” וממנה צמח “הגוש” (ראה “מתנועה למנגנון”, מאת מאיר בראלי) לאחר קום המדינה. אבא היה מסויג מאוד מעמדה זו והיתה לו הבנה לביקורת של “סיעה ב'”, אם כי הוא ביקר קשות אחדות מעמדותיה ורבים מטכסיסיה. במיוחד הפריעה לו נטייתה לגלוש לדמגוגיה, נטייה שקשה לקבוצה אופוזיציונית להישמר ממנה.

יותר מכול הפריעה לו נהייתה אחרי ברית־המועצות. על כך לא היתה סליחה בעיניו. הוא היה מתנגד מובהק של הבולשביזם, ומעולם לא היה מושפע מהבולשביזם בשום מידה ובשום צורה. הוא ראה בו היפוכו של הסוציאליזם, ובשום פנים ואופן לא היה מוכן לראות בו פן של בסוציאליזם. הוא הכיר משטר זה מקרוב בשנים שהיה עדיין בברית־המועצות. יחסו העמוק לתרבות הרוסית, שהיה בקיא מאוד במכמניה, לא ריכך כהוא־זה את יחסו השלילי לדיקטטורה הטוטליטרית האכזרית ששלטה שם. הוא לגלג על כל מי שמצא צד של זכות במשטר העריצות הסובייטי. רמז, ידידו, היה מתון ממנו בהרבה בביקורת על המשטר הבולשביסטי. אין זה מקרה שרמז נרתם להקמת “ליגה וי” (לעזרה לברית־המועצות, לאחר ההתקפה הפתאומית של היטלר עליה). אבא העדיף להתרכז בפעילות למען הצלת יהודים בימי השואה, עם כל ספקנותו לגבי סיכויי ההצלה. תחילה עסק בזאת במסגרת “עלייה ב'” ואחר כך גם כחלק חשוב מפעולת מגבית ההתגייסות וההצלה. אכן, אי־אפשר להכניס את חילוקי הדעות בין אבא לרמז לכל מסגרת מקובלת של שמאל וימין בתנועת העבודה. אין כל הצדקה לכך שיחס חיובי יותר לברית־המועצות נחשב לשמאליות, אך כך ראו את הדברים בימי חייהם. יש, אולי, קשר בין התפיסה הצנטרליסטית של רמז מזה וזו של אבא, המעדיפה יותר עצמאות ליחידות המשקיות מזה, ליחסם השונה למשטר הבולשביסטי.

במקום בולט בביתנו היתה תלויה רפרודוקציה של ציור ידוע מאור של הצייר הרוסי הנודע רֶפִּין. אבא לא הרבה להתערב בשיקוליה של אמא בדבר מיקומן של התמונות התלויות בביתנו, אולם זו זכתה להבלטה לפי רצונו. מפעם בפעם היה נעמד מולה, מביט ונאנח. בתמונה זו מצוירים אנשים מושכים ספינה על הנער וולגה. ברוסית קרוי הציור “בורלקי נה וולגא”. רואים יפה את פניהם המיוסרות של האנשים. שאלתי אותו מה מיוחד בתמונה זו מכל מה שתלוי בבית. הוא השיב לי: “זהו החטא האיום שבגללו כל העולם נענש בבולשביזם”. אבא חשש שאויבי הסוציאליזם ישתמשו ברשעותו של המשטר בברית־המועצות כדי לנגח את הסוציאליזם, תוך טשטוש מכוון של התהום שבין שני אלה. אכן, כך קרה, ביחוד לאחר קריסת הבולשביזם. מנסים לטעון שחורבן המשטר הסובייטי הוא כאילו הוכחה לאפסותו של הסוציאליזם. הוא חזה מראש גם סכנה זו במשטר השנוא עליו.

במערכת היחסים האישיים במצרת התנועתית בימינו, וגם בתקופה שלאחר פעילותם של אבא ורמז ולפני ימינו, לא יתואר כלל שחילוקי דעות כאלה לא יגרעו מהחברות בין החולקים זה על דעת זה. בכל זאת כך היו הדברים בין השניים. הם אהבו לעבוד יחד, להתווכח זה עם זה. הם הרבו לשוחח בענייני לשון עברית, לפעמים חלקו זה על זה בענייני לשון, ולפעמים הסכימו ביניהם וחלקו על מישהו אחר. כשאבא רצה להתחמק מהשתתפות בניהולו של מוסד שדוד רמז ניסה לטפח, רמז היה נדבר עם מזכירתו של אבא ומזמן את הישיבה לחדרו של אבא בבנק…

דוד בן־גוריון ניסה להציג את מועמדותו של אבא מול זו של רמז לתפקיד יושב־ראש הוועד הלאומי, כשהמגמה היתה לקבוע לתפקיד זה איש מעשה שיוכל להעלות את הוועד הלאומי למצב שיהיה מסוגל להיות שותף למה שקראו אז “המוסדות הלאומיים”. דוד בן־גוריון רצה באדם שיהיה לו נוח ונעים לעבוד אתו (יחסיו עם אבא היו לבביים – גם כשהיו ביניהם חילוקי דעות – ואילו עם רמז כלל לא לבביים). נוסף לזאת החשיב בן־גוריון את קשריו האישיים הטובים מאוד של אבא עם החוגים האזרחיים. בתקופה הטרום־מדינתית היה קשה מאוד להטיל משמעת לאומית והיה חשוב מאוד להשיג את מרב ההסכמה. הפנייה באה כשרמז כבר היה מועמד, אם כי עדיין לא הוחלט דבר. רמז רצה מאוד בתפקיד. אבא סירב לפנייתו של בן־גוריון, אף־על־פי שבן־גוריון היה המציע והתפקיד עצמו היה מעניין ונחשב לקידום מבחינה ציבורית. היתה רעות עמוקה בין השניים. אינני יודע אם רמז ידע בכלל על הפנייה ועל הסירוב.

 

מורשתו היהודית־ליטאית    🔗

לא קל להבין את אישיותו המורכבת של אייזיק ברודני. אין ספק שמוצאו ומורשתו היה רכיב מכריע באישיותו. הכמיהה העצומה ללמוד עוד ועוד, לדעת יותר ויותר, שהיתה גורם מכריע בעיצוב דמותו ושלטה בו כל חייו, היא פרי המורשת היהודית־ליטאית. כל ימיו למד האיש ומעולם לא אמר די. בהיותו ילד היה מסוד מאוד ללימודי הקודש והצטיין בהם. גם כשאבדה אמונתו הדתית – וידובר להלן איך אבדה ומדוע דווקא לטובת ההשקפה הציונית – המשיך ללמוד בישיבה כשהוא אומר לעצמו שהוא רוצה לשמור באמצעות הישיבה על זיקה בלתי־אמצעית להמוני היהודים. אהבתו ליהודי הפשוט אינה מוטלת בספק, מעולם לא נלאה מלעזור לקשה־יום, והיתה לו סבלנות רבה לשמוע את מרי שיחם של אלה שניסה לעזור להם. לא פחות חשובה היתה לו הכמיהה ללימוד, לידיעה והבנה של המקורות היהודיים. לדעתו “לדעת את אלהים” לגבינו, החופשיים שאיננו מקפידים על המצוות המעשיות שבין אדם למקום, פירושו ללמוד וללמוד לימודים יהודיים. אין אני בטוח אם שמעתי הגדרה זו מפיו ממש או שהיא מסקנה שלי ממשמעות דברים רבים שהוא אמר. מכל מקום אדם זה שלא שמר מצוות כלל, והיה אתאיסט בהשקפתו הפילוסופית, מעולם לא חדל ללמוד לימודי קודש יהודיים. לשם כך היו לו ידידים חרדים (רובם ככולם ליטווקים־מתנגדים), שהוא למד אתם אחרי מותו, כשישבנו “שבעה” היו לנו מבקרים שלא הכרנו – הציגו עצמם כאנשים שהקשר שלהם עם הנפטר נגע ללמדנות. יש סתירה שמעולם לא יושבה בעיני בין התרפקותו על העממיות היהודית מזה וסלידתו מ“עמארצות” מזה. זו היתה סלידה טיפוסית לתלמיד־חכם.

הוא התייחס בכבוד רב במיוחד לשתי דמויות תורניות – ר' יצחק אלחנן ספקטור, הגאון מקובנה ור' ישראל מסלנט, בעל תורת המוסר. אין בידי להביא עדות על יחסו לר' ישראל מסלנט, אולם זכור לי היטב סיפור אהוב עליו על ר' יצחק אלחנן. מעשה באלמנה ענייה שבאה אליו בשאלה בדבר כשרותה של תרנגולת שקנתה בפרוטותיה האחרונות, בשביל בתה החולה. הביט הרב על העוף השחוט וראה שהוא טריפה. החל לחפש דרכים להכשיר את העוף. החל מחפש בספריו הרבים, עלה בסולם אל התקרה לחפש במקום מרוחק, באיזה ספר, שנזקק לו לעתים רחוקות, חיפש כה וכה ואין עצה – העוף הוא טריפה. אין מה לעשות. קרא הרב לשמש, נתן לו את הכסף מחירו של העוף, ואמר לו לשלוח את האלמנה לקנות עוף אחר. סירבה האלמנה ליטול את הכסף ופרצה בבכי מר. איך תיקח את הכסף?! וכי הרב אשם שהעוף נטרף?! זהו מזלה האפל של אלמנה ענייה שעוף שקנתה בפרוטותיה האחרונות לבתה החולה נמצא טרף. יצא אליה הרב, אסר עליה לבכות באמרו: “אל תבכי! את לא אשמה. עוף של אלמנה ענייה לא יכול להיות טרף! אני הוא האשם. אני רבה של קובנה שבכל הספרים הרבים האלה אינני מוצא דרך להכשיר את העוף שלך, לכן עלי לשלם!”. סיפור זה וסיפורים דומים על ר' יצחק אלחנן ספקטור היו המקור להערצתו את הרב הזה. ספק אם הוא ידע שר' יעקב קרלינר (ברוכין) היה האיש ש“גילה” באברך שבא אליו לקרלין את מי שיהיה ברבות הימים לגאון שכל העולם היהודי ישתבח בו. אשתו, היא אמי, היא נכדה של נכדתו של ר' יעקב קרלינר.

יהודיותו של אבא התבטאה לא רק בלמדנות, היא מצאה את ביטויה גם בזיקה עמוקה לעממיות היהודית. הוא הרבה להשתמש באמירות יהודיות שהיו מקובלות בימיו, בילדותו ובבחרותו. למשל על שתיית וודקה היה אומר שיש לשתות לאט, ולא להפוך את הכוסית לגרון בגמיעה אחת, והיה מסיים באמירה ביידיש – שהירמולקה לא תיפול מהראש… אני מצטער מאוד שאין אני יכול לערוך “סדר פסח” כפי שהוא היה עודה. הוא נהג בכל פעם אחרת. לפעמים העניק לו גוון הומוריסטי – פולקלוריסטי. היה אומר שכך קראו בהגדה הסנדלרים בסמורגון עירו (ופעם אחרת אמר החייטים). היתה אהבה רבה בתיאורים פולקלוריסטיים אלה. לפעמים ערך “סדר” בקפדנות דקדקנית, כפי שהיתה בבית הוריו וסבו. הוא נהג להסביר למשתתפי ה“סדר” דברים שונים במהלכו. מנהג עממי אחד בפסח הוא לא אהב. “גניבת האפיקומן” לא נראתה לו. גניבה היא גניבה…

על יחסיו עם הדת הוא סיפר לי מעשה שהוא הצטער עליו מאוד. פעם בהיותם מחוץ לעיר, בדרך אל סמורגון, הוא ניסה להוכיח לאביו שאין אלהים… הדבר נגמר בריב והם עברו את סוף הדרך אל העיר בדרכים נפרדות. אבא הבוגר, הבשל, הבין שזו היתה שטות נוראה לנסות לשכנע את ר' מאיר ברודני שאין אלהים! דעתו הוא לא השתנתה עד יומו האחרון. מעולם לא היה שותף לשיבה אל הדת של זקנים רבים בערוב יומם. עם זאת בנוכחות הוריו השתדל מאוד שלא לאכול אוכל לא כשר. פעם אחת, בארוחה רבת משתתפים בחרקוב, בנוכחות אמו, (לפני שסבתי חלתה את חוליה) הגישו מזון שונה לאוכלי כשר וללא נזהרים בכשרות. הוא ביקש לעצמו אוכל כשר. היא אמרה לו לבל ישתטה, שהרי כל הנוכחים יודעים יפה שאין הוא נזהר בכשרות. אביו היה בוודאי מקבל את המחווה של בנו, כדי למנוע בעדו אכילת טריפה ולו רק פעם בודדת. מאיר ברודני היה קיצוני מאשתו וקצת יותר מתון מאביו, הוא סבו של אבי, הרב שלמה מרדכי (הרש"ם מחבר “אוהל שם”).

אבא המעיט לישון ודומה שהיה זקוק לפחות שעות שינה ביממה מרוב בני־האדם. הוא היה קורא לילות שלמים חומר כלכלי אקטואלי וחומר כלכלי בסיסי חדש. כל ימיו חשש שמא יעשה שגיאה בעבודתו מכיוון שלא קרא משהו שהיה בהשג ידו. הוא לא נחשב לתיאורטיקן בכלכלה, אולם השכלתו המקצועית היתה גם עמוקה וגם רחבה. למשל, בגיל גבוה למדי הוא נבחר לתפקיד בכיר בענייני נפט (בתוקף תפקידו כמנהל בנק הפועלים). אנשים נהגו לסמוך במצבים כאלה על עוזריהם. הוא נטל ספרים ולמד את נושא הנפט מהבטו הכלכלי, וקצת גם מהבטו הגאולוגי. מצאתי ספרים אלה אצלו לאחר מותו.

 

פמיניסט מובהק    🔗

אפיינה אותו עמדה פמיניסטית מובהקת, עוד לפני שתנועה כזאת נעשתה אופנתית. הדבר קבע את אורח החיים בבית. אמי היתה חסידה מושבעת של שוויון המינים ואבי תמך בה תמיכה מלאה. הוא נמנע מלדבר על כך שיש “להתנהג כגבר”, כלומר שרק זו התנהגות הולמת. רק פעם אחת, בעניין אחד, הוא חרג משום־מה מהכלל שקבע לעצמו. היינו נוהגים לעשות אמבטיה יחד כל שבת בבוקר. הוא הקפיד על כך שתהיה זו אמבטיה חמה מאוד, טען שרק כך נפתחות הפיות הקטנות שבעור והגיף מתנקה יפה. הוא היה נכנס לאמבטיה מהר וללא היסוס. אני, הילד (כבן עשר) הייתי נכנס בזהירות, אבר אחר אבר. לפחות פעם אני זוכר שהוא סנט בי ואמר שאני נכנס לאמבטיה “כמו אשה”. אמירה זו זכורה לי כל כך מכיוון שהיתה מאוד חריגה בגישתו ובדיבוריו. דומני שהוא התחרט על אמירתה מיד לאחר שיצאה מפיו.

יחסו לחברותיו בתנועה היה זהה ליחסיו לחבריו הגברים. יחס מיוחד היה לו אל שתי חברות, מפעילות צ"ס, בת־שבע חייקין (חברת יגור) וליליה בסביץ' (חברת עין־חרוד). כל אחת מהן ביקשה מאבא לשלוח אותי אליה לחופשת הקיץ, בהיותי ילד. הוא לא עשה זאת מכיוון שחשש שאהיה לטורח, בהיותי ילד שובב ולא ממושמע. דעתו על בת־שבע חייקין ( או חייקונה, כפי שדוברי רוסית נהגו לקרוא לה) באה לביטוי במברק שהוא שלח ליגור כשלא יכול היה (כנראה מסיבות בריאות) לבוא לחנוכת בית לזכרה:

אני מצטער צער רב על שסיבות מיוחדות מונעות בעדי מלהשתתף בחנוכת בית בת־שבע. בשביל כולנו, חבריה וידידיה הקרובים, אשר יחד אתה עמדו על יד עריסת תנועת “צעירי־ציון” וצ"ס ברוסיה, היא שימשה סמל של אצילות נפשית וטוהר מוסרי ושל התמדה חלוצית ללא שיעור. אהבנו אותה והתגאינו בחברותה וראינו את הדבר כזכות מיוחדת לנו וכמתנת גורל יקרה שהיא התהלכה בינינו ואצלה מהודה הנפשי עלינו ועל התנועה כולה. ישמש שהבית אשר אתם חונכים היום זכרון עולם לדמות הבלתי־נשכחת של החברה הדגולה כפי שהיא נחרתה עמוק בלבנו במשך יותר משלוש עשרות שנים של עבודה משותפת.

יחסו לדבורה בארון, שנזכר בכתיבה שכתבו על אודותיה אחרי פטירתה, לא היה רק יחס לאלמנתו של רעו האהוב כל כך, יוסף אהרונוביץ'. היה לו יחס עמוק גם לכשרונה הספרותי של דבורה בארון. ידידה אחרת שלו היתה המשוררת לילדים מרים ילן־שטקליס, שהוא כיבד מאוד את כשרונה (אביה היה ידידו עוד מחרקוב, כשאבא היה סגן יו“ר הקהילה היהודית ואביה של מרים ילן־שטקליס היה יו”ר).

ביתנו היה בהחלט בית של שני ראשי משפחה שווים בזכויותיהם. הוא אהב וכיבד את אשתו והיה גאה מאוד בכישוריה המקצועיים. יחסו לעבודתה ולזכותה לתגמול רב יותר נתגלה גם בבדיחה שלו, שהוא אהב לחזור עליה – כמה יש לשלם בעד הוצאת עצם שנתקעה בגרון? עשרה אחוזים ממה שהיו מוכנים לשלם כשהעצם היתה בגרון…

ביתנו לא היה בית טיפוסי לתנועת העבודה, מכיוון שאמא היתה אמנם דמוקרטית ופרוגרסיבית מאוד בהשקפותיה, אבל לא סוציאליסטית. היא לא היתה “שייכת” לתנועת העבודה. אבא לא ניסה כלל להטיל עליה מה שלא רצתה בו.

אולי אני חייב באיזכור חסרונות לו, אבל אלה היו לא בתחום הערכי. הוא היה פזור נפש במידה לא רגילה. היה מאבד חפצים בזה אחר זה, עד כי החליט להשתמש רק בעטים ובשעונים זולים, אף־על־פי שאהב אביזרים נאים. הוא לא היה נזיר הנאות. כלל לא. הוויתור על הכנסה גבוהה היה בהחלט ויתור מבחינתו. הוא היה מרוצה מעצם הוויתור, מכיוון שהדבר תאם את גישתו העקרונית. יש קשר לפיזור הנפש שלו לעשיית כתמים. כשהיינו אוכלים היה מקום מושבו נשאר מוכתם (אפילו יותר מאשר שלי…). חסרון זה שלו השביע את אמא מרורים. היא נוכחה שאין מה לעשות בעניין זה ודאגה שתהיה שעוונייה על השולחן. כדי לא לבייש אותו הונחה השעוונייה על השולחן כולו… הוא היה מספר על כך סיפור על אודות רעו יוסף שפרינצק, שגם הוא לקה בזה. שפרינצק היה אומר ביידיש: חנה קוקט וורעט א פלעק. בתרגום לעברית. חנה (אשת שפרינצק) מביטה – נהיה כתם…

הוא היה נטול אוריינטציה מרחבית ולא ידע איך להגיע ממקום למקום. פעם, כשנסענו במכונית ושוחחנו תוך נסיעה, הפסיקני בשאלה – היכן אנחנו? “ברחוב דיזנגוף” אמרתי לו לאחר הצצה דרך החלון. “האם אתה מכיר כל בית?” תמה. לא פעם קרה זו שהוא העלה את משקפיו על מצחו והחל לחפש את המשקפיים… מצב בריאותו חייב דיאטה חמורה, וזה החל עוד מגיל צעיר יחסית. הוא לא הקפיד על כך די הצורך. בזה ורק בזה הוא רימה את רעייתו. שמירה על הדיאטה היתה קשה לו. כאמור, הוא לא היה נזיר הנאות.

אחד המאפיינים המעניינים שלו היה חוש הומור נהדר. הוא התלוצץ גם על עצמו ועל ליקוייו. הבדיחות שנהג לספר היו לשם דבר. הוא הרבה להתלוצץ. הבאתי כאן אחדות מבדיחותיו ומאמירותיו. חוששני שלאו דווקא את הטובות ביותר. הוא נהג לספר בדיחות בחברה. עשה זאת תמיד בהקשר מתאים, משולב בנושא השיחה. תמיד “א־פרו־פו”. היה לו שפע רב.

הוא אהב לספר זכרונות בעלי גוון הומוריסטי על ילדותו ועל סמורגון עירו. הוא סיפר על יהודי רע לב שזרק את אביו מהבית, וכשהגיע האב למפתן הבית אמר לבן המשליך אותו: “די! עד כאן!”. התפלא הבטן ושאל מדוע. הבן לא הבין מהו ייחודו של המפתן. השיב לו האב הנדכא: “עד למפתן אני זרקתי את אבי…”. סיפור אחר הוא יותר ניטרלי. הוא סיפרו בשם אביו הבנקאי. יום אחד שב הגובה אל מאיר ברודני אבל וחפוי ראש, והבנקאי חשב שהחייב טרק בפניו את הדלת בקללות. “לא, הוא שילם, אבל הכול בכסף קטן…”.

אגב, בימי המהפכה ברוסיה, נהגו יהודים – לאו דווקא מתבוללים – לשוות לשמם צורה וצליל פחות בולטים ביהודיותם. חברים שונים הציעו לאבא לקרוא לעצמו איסק מירונוביטש (איסק במקום אייזיק ומירון במקום מאיר). הוא דחה זאת בהחלטיות: אני לא איסק ואבי לא מירון. הוא התייחס בשלילה מוחלטת לכל נסיון של יהודים ברוסיה להסתיר ולו גם במקצת את היותם יהודים. חלק מיהודים אלה רצו לשנות את כינוים לא כל כך בשל הצליל היהודי אלא רצו לברוח מה“גלותיות”. גם זה לא נראה לו. הוא ראה בציונות הצלה ממצב של גולה, של “שיעבוד מלכויות”. הוא לא רצה לברוח מכל גילויי היהודיות, רק מהעיוותים שמצב השיעבוד שבגולה עיוות את היהודים. הוא היה מעוניין מאוד בדמותו של בן הארץ, אבל לא חשב שמכל בחינה הוא עדיף מהיהודי האמון על תרבות שורשית שצמחה במשך דורות רבים. הוא בחן כל גילוי לגופו. לכן פסל את השינוי ל“איסק מירונובוביאש”. “גלותיות” שבאייזיק ואולי גם במאיר (השם שהוא בחר למעני, בנו) לא הפריעה לו.

הוא נולד בראש חודש חשוון ה’תרמ"ח. לגבי תאריך הולדתו לפי הלוח האזרחי יש “בעיה”. שהוא נולד נהג ברוסיה הלוח הפרבוסלאבי. לפיו הוא נולד ב־1 באוקטובר 1888. לפי הלוח הגרגוריאני (שגם רוסיה החלה להשתמש בו לאחר המהפכה) יום הולדתו היה ב־13 באוקטובר. זה היה התאריך שאמא ציינה בו את יום הולדתו של אישה.

הוא היה הבן השני במשפחה ברוכת ילדים. היתה לו אחות בכירה, (לאה־ליזה) שנולדה לפניו. בילדותו היה חולה מאוד והדבר היה לעננה מעיקה בחיי הוריו. בעזרתם הוא התגבר על מחלתו, אולם נשארה התחושה במשפחה שיש לשמור עליו ולהזהר בבריאותו.

 

“נכון, אבל להכות?!”    🔗

אביו, ה“גביר” (הוא היה בנקאי) מאיר ברודני, לא הרשה שהמלמד ב“חדר” יכה אותו. אף־על־פי שזה היה הנוהל המקובל, שנסמך גם על “חוסך שבטו שונא בנו”. זה לא היה פשוט מכיוון שאבא היה ילד שובב מאוד. פעם אחת הוא בכל זאת הולקה. כשהמלמד נעדר מהמקום העמיד אבא, ילד כבן עשר, את כל הספסלים זה על גבי זה וכשהמלמד נכנס הוא הזיז ספסל מתחתית הערימה וכל הספסלים נפלו ברעש גדול והמהומה היתה רבה. בתגובה הלקהו המלמד. סבי, מאיר ברודני, לא הצדיק את מעשהו של בנו, אולם אמר: “נכון, אבל להלקות?!”. אינני יודע מה קבע את עמדתו של סבי – החשש לבריאותו של הילד, התנגדות עקרונית להכאת ילד או הרגשה יחסנית שאין להניח למלמד להכות ילד שלו. אולי היה קצת מזה וקצת מזה. מכל מקום לאבי היתה דעה נחרצת בגנות הכאת ילדים למטרת חינוך כביכול. בוויכוחים על נושא זה נהג לומר שאינו יודע אם הכאה עוזרת לחינוכו של הילד המוכה, אבל הוא בטוח שזה אנטי־חינוכי לגבי האב המכה. “שום הורה” אמר “לא היה מכה אילו חשש שהמוכה ישיב מכה תחת מכה. הכאת ילד היא אפוא הכאת יצור חסר הגנה”. לא זכורה לי כל התבטאות של אמי בנושא זה, אך היא נהגה בדיוק כמוהו וזה לא היה קל ופשוט. בנם היה שובב מאוד, ולא ממושמע. בלי לפגוע בעצמי פגיעה מופרזת מותר לומר שהייתי ילד פרוע.

הכשרון הראשון שנתגלה באבי היה הכשרון לצייר, או ביתר דיוק כשרון הרישום. כל ימיו אהב לשרבט רישומים שונים. שנים רבות שמרתי רישום נאה של גמל מעשה ידיו. כשרון זה נתגלה עוד בראשית ימי ילדותו. משפחתו התפארה בתיאור המפורט שהילד תיאר את תא הכלא של אלפרד דרייפוס. בכלל, היו לו זוג ידיים טובות. הוא הצטער מאוד שלא היתה לי תבונת כפיים. פעם הסתכל בו רופא, עמית של אמא, כשהוא קולף תפוז, והתפעל מהדייקנות של הקילוף ופסק: “כשרון לא מנוצל! יכולת להיות כירורג יוצא מהכלל!”.

מכל מקום, תשומת לבו רוכזה בלימודי קודש וקיוו ממנו לגדולות. מכאן האכזבה הקשה של סבו, ר' שלמה מרדכי, כשאבא התפקר ונעשה ציוני. אבא היה הבכור בין הבנים של שיינה ומאיר (היתה לו, כאמור, אחות בוגרת ממנו). הוא היה מיוחס בבית הוריו, הן בהיותו בן ראשון והן בזכות כשרונותיו, שנתגלו מוקדם מאד. מכל מקום הוא היה היחיד במשפחה מרובת ילדים זו שהוקצה לו חדר לו לבדו.

ידוע לי על שניים מחברי ילדותו – גרשון ברוידא בן עירו סמורגון וזלמן רובשוב (שינה את שמו לשז"ר ולקראת סוף ימיו היה נשיא מדינת ישראל). יחסיו עם שניהם נמשכו כל החיים. גרשון ברוידא היה אתו גם בארץ־ישראל ב־ 1909. חזר לפניו, ונסע לפניו לברן, אבל לא למד שם ברצינות כפי שעשה אבא.

בהיותו נשיא המדינה ערך זלמן שז“ר פעם חלוקה של “פרס בראלי” בבית הנשיא. זה היה עשר שנים למותו של אבא. עם פטירתו של אבא הספיד אותו זלמן שז”ר פעמיים, מעל דפי “דבר” ובעל פה בבית הוועד הפועל כשהלוויה נעצרה שם (היא נעצרה שם וליד בית בנק הפועלים). דבריו מובאים במקום אחר בספר זה.

אבא נעשה ציוני וחדל להיות דתי בעת ובעונה אחת. בחור ישיבה שהיה “אוכל ימים” בבית המשפחה השפיע עליו. זה היה בהיותו בן 16. בתשעה באב מניחים תפילין בערב עם תום הצום. אבא צם ולא הניח תפילין ובזאת גמר בחדות את כל שמירת המצוות. מעולם לא שוחחנו בפרוטרוט על המהפכה בחייו ביחסו לדת, אך אין לי ספק שהיה קשר בין התפקרותו והיותו לציוני. היהדות היתה במחזור הדם שלו, ומשנמצא לו הביטוי הציוני ליהודיותו היה יכול לוותר על שמירת המצוות ועל האמונה הדתית שלא נראו לו עוד כלל. בכל זאת הסכים לנסוע לסלובודקה (פרוור של קובנה) ללמוד בישיבה. הוא הסביר לי שהיתה אז אידאולוגיה שיש ללכת לישיבה, כדי “להיות עם העם”. הוא היה שם שנה ובאותה שנה עלתה הישיבה כסף רב לאביו, כי התנהגותו של הבן לא עלתה כלל וכלל בקנה אחד עם הנורמות של ישיבה (ביחוד בחיזור אחרי נערות). בסופו של דבר לא הספיקו עוד לא הכסף ולא ייחוסה של המשפחה, שהרב הנודע רק שלמה מרדכי היה ראשה.

הזיהוי בין יהודיותו וציונותו הוא הגורם לכך שמעולם לא היו לו ספקות לגבי ציונותו, אף־על־פי שהיו לו ידידים רבים שהיו שייכים לזרמים לאומיים לא ציוניים ביהדות. הציונות היתה עניין זהותי לאבא. הוא היה מיודד מאוד עם המשפטן יוסף טשרניחוב, שהיה מראשי הטריטוריאליזם, קודם באוקראינה ואחר כך בפולין. ידידותם החלה עוד באוקראינה, והמחלוקת ביניהם לא פגמה בידידותם, לא המחלוקת בין ציונות וטריטוריאליזם ולא זו בשאלת הלשונות, עברית ויידיש. הקשר ביניהם נשמר גם כשחיו בארצות שונות.

פעילותו הציונית הראשונה הידועה לי היתה קשורה לבחירות ל“דומה” הרוסית (1906). כידוע שיטת הבחירות שהמשטר הצארי קבע היתה מעוותת. זו היתה שיטה אזורית ועקיפה. הבוחרים בחרו ב“אלקטורים” והללו בחרו “דומה”. אין אני בקיא בפרטי החוקה ההיא, אבל ידוע שהיו בה סעיפים שהיטו את התוצאה כדי שתצא מהבחירות “דומה” לויאלית לשליט. שיטת בחירות מעוותת זו גישה בקרב הגורמים המתקדמים במזרח אירופה את התביעה לבחירות “ישירות, חשאיות ויחסיות”. מדינת ישראל “משלמת” עד היום את המחיר בשיטת בחירות יחסית על חסרונותיה הגדולים. כדי שיוכל להיבחר יהודי פה ושם היה צורך להקים רשימה יהודית מאוחדת. זו הוקמה והציגה את מועמדיה במקומות השונים. היה הסכם בין כל המפלגות שפעלו ברחוב היהודי. לפי הסכם זה המועמד המוסכם לתפקיד “אלקטור” (בוחר) בעיר סמורגון, היה נציג ה“בונד”. אבא היה מראשי האגודה של ציונים צעירים בסמורגון, אם לא מנהיגה של חבורה זו, שממנה ומשכמותה צמחה תנועת “צעירי ציון” ברחבי רוסיה. אבא וחבריו התקוממו על ההחלטה שנתקבלה בווילנה שעליהם לפעול לבחירתו של בונדאי. הוא נסע בשליחות חבריו לווילנה למחות. ניסו להסביר לו שאין לזה חשיבות, מכיוון שהמועמד לחברות ב“דומה” יהיה ציוני, שמריהו לוין. אבא וחבריו לא הסכימו בשום פנים לפעול לבחירתו של בונדאי, ולו גם לתפקיד “אלקטור”, אף־על־פי שהתפקיד מתבטל עם בחירת הציוני שמריהו לוין ל“דומה”. כשאבא סיפר לי זאת הוא אמר שהיחס אליו היה אמביוולנטי – מצד אחד ראו בן ילד, נער בן 17, ומצד שני הוא בכל זאת נציג… משעמד על שלו נאלצו לשנות את ההסכם ולהציב בסמורגון ציוני ולפצות את ה“בונד” במקום אחר. לא התאים לאופיו לומר לי על עצמו שהיה מנהיגה של חבורת הציונים הצעירים בעירו. לכן אין אני יודע בבירור מה היה מעמדו שם, לבד מהיותו הנציג שלהם במשא ומתן. אין, כמובן, את מי לשאול…

אחרי צאתו מהישיבה בסלובודקה הוא למד לימודים אקסטרניים, עבר את הבחינות בהצלחה רבה, ונסע לביירות ללמוד באוניברסיטה האמריקנית (1909). זו היתה פשרה עם אביו, בין עלייה לארץ לבין לימודים, אחרי שהאב נואש מלימודי ישיבה של הבן. אבא לא נשאר בביירות זמן רב, וגם אז הרבה לטייל במושבות הארץ. בשהייתו בארץ סיגל לעצמו את ההברה הספרדית, כפי שהיה נהוג זה. נראה לי שבשהייה זו בארץ נקבע הקשר שלו לתנועת העבודה הציונית. התקשרותו לסוציאליזם באה בעקבותיה. אני נוטה להנחה שהתקרבותו לסוציאליזם היתה קשורה מן ההתחלה ליחס העמוק שהתפתח בו לאידיאל הקואופרטיבי. יחס זה נולד וצמח תוך לימודי הכלכלה באוניברסיטה ומחוץ לה, ומקורו בזיקות רעיוניות היונקות ממוסר היהדות. השהייה בארץ תרמה רבות להתפתחותו הרעיונית, לעומת זאת יחסו לרמת הלימודים בביירות היה יותר מביקורתי.

אשר להתכתבותו עם משפחתו סיפר לי אבא פעם בנימה אירונית על מכתב שכתב לו אביו בהיותו בביירות. הוא שיבח מאוד את מכתביו העבריים של אבא, כתב שהכול מתפעלים מהמליצות העבריות הנאות שבהם, והוסיף: על צו הגיוס (לצבא הרוסי) והדחייה (דחיית הגיוס) יכתוב יידיש, מכיוון שבעניין זה הכרח להבין כל מלה… סבי לא תפס שבזאת “קבר” את המליצה העברית. אולי בעקבות זאת נזהר אבא ממליצות כל ימיו.

הוא שב לרוסיה כדי להתייצב לצבא הרוסי. היה ברור שלא יגייסו אותו בשל ראייתו הלקויה מאוד, אבא לולא התייצב היה נחשב לעריק והיתה נשללת ממנו האפשרות להיכנס לרוסיה, כלומר היה מתנתק כל קשר עם משפחתו. זאת לא רצה בשום אופן. הזיקה המשפחתית שלו, כמו כל כל הברודנים, היתה חזקה מאוד. הוא שב לרוסיה לא כדי לשרת בצבא הצארי, אלא כדי להתגייס לצבא ולהשתחרר. בדרכו מהארץ לרוסיה הוא נפגש עם יוסף שפרינצק באיסטנבול, כששפרינצק היה בדרכו לביירות. הם הכירו זה את זה מקשרים בלתי־פורמליים בין קבוצות הצעירים שהחלו לנבוט ברוסיה ומהן התפתחה תנועת “צעירי־ציון”. אבא נתן לו את כתובתה של חנה ונטיק, שלימים נעשתה אשתו של שפרינצק. ידידותם של השניים החלה מפגישה זו ונמשכה לאורך חייהם, בלי שנפגעה גם בתקופה שהיו בשתי מפלגות שונות.

אחרי שהשתחרר אבא מחובת הצבא הצארי הוא נסע לעיר ברן, בירתה של שווייץ, ושם רכש את השכלתו האקדמית. המקצוע העיקרי שלו היה פילולוגיה שמית עתיקה. מקצועות המשנה היו פילוסופיה וכלכלה. פעם סיפר לי אבא שמשפחת אמא היתה עשירה יותר ובעלת אופקי התעשרות רחבים יותר משלו. במשפחת ברודני רק אביו היה עשיר מאוד. בכל זאת הגישה ללימודים היתה אצלם גישה של “לשמה” שבני המשפחה הביאו אתם מלימודי הקודש, ואילו היגלומים ( שם משפחתה של אמא מהבית היה יגלום, שהוא הסירוס הרוסי של השם העברי יהלם) דאגו ש“יצא משהו” מלימודי ילדיהם. אבא התייחס בהבנה ובכבוד לשתי הגישות. הוא דיבר בכבוד רב על הגישה שהיתה רווחת במשפחתו־הוא, אבל ניסה להשפיע עלי בכיוון המעשי (לאחר שעזבתי את הקיבוץ מסיבות בריאות). הוא דיבר על לבי שאלמד כלכלה, והשתמש בביטוי “פת־בסלו”. עיסוקו של אבא עצמו היה בכלכלה, כידוע, אולם זה לא היה העיסוק החביב עליו, שפירנס את נפשו. נסיבות החיים דחפוהו לעסוק בכלכלה.

הורי נפגשו בברן. חברו מילדות של אבא, גרשון ברוידא, הפגיש אותם. גרשון ברוידא היה דמות ססגונית ומעניינת. הוא היה הבראיסט בהכרתו ועם זאת כתב שירים ביידיש. כשנסעתי לאמריקה ללמוד, הוא הפקיד בידי שירים, כדי שאמסור אותם לידידו דניאל צ’רני, מסופרי יידיש המוכרים בארצות־הברית, על מנת שידאג שיודפסו. השירים לא נראו לצ’רני, שאמר לי שספרות יידיש התקדמה והתפתחה מאז נכתבו שירים אלה. הוא לא החזירם לי על אף בקשותי החוזרות ונשנות. כשנסעתי לישראל, למלחמת הקוממיות, לא עלה בידי לקבלם והם אבדו עם מותו של דניאל צ’רני. גרשון ברוידא נפטר באותו זמן. הוא היה ברוך כשרונות ש“הצליח” לבזבז. לפתע החל לנגן בכינור למגינת לב הוריו העשירים שיחסם ל“כלזמר” היה יחס של ביטול. משהחלה להתגלות יכולתו בנגינה ונאמר שאולי “ייצא ממנו” מוסיקאי גדול – זנח את כינורו. אין זו דוגמה יחידה. הוא נתברך בכשרונות רבים. אחד מהם היה הכשרון לבזבז את כשרונותיו.

 

“…שהגולה כל כך יפה…”    🔗

אבא למד בתנאים חומריים מצוינים, הרבה לטייל בהרי שווייץ ולא עבד כלל לקיומו. נוסף ללשון הגרמנית שלמד שם על בוריה, כך שנעשתה לשון רביעית שלו, אחרי יידיש, עברית ורוסית, הוא שלט גם בניב המקומי הקרוי “שוויצר דויטש”. מעשה שהיה בביקור של הורי ושלי בשווייץ ב – 1935, אבא היה עסוק בקונגרס הציוני הי"ט, והמעיט להשתתף אתנו בטיולים בנופי שווייץ. פעם, כשיצא אתנו ועם קבוצה של ארצישראלים לטיול נאה, הסתיים בביקתה בהרים, שנכנסנו אליה לשתות ולאכול משהו. “האם אתם רוצים לשלם כמו שווייצרים או כמו תיירים?” שאל אבא את המשתתפים בטיול. מובן שרצו לשלם כבני המקום. “אמרו לי מה כל אחד רוצה להזמין, וכשהמלצר יבוא אל תתערבו ואל תוציאו הגה”. האנשים שהיו שם ידעו גרמנית יפה, אולם לא הבינו דבר וחצי דבר משיחתו של אבא עם המלצר, והתפלאו על המחיר הזול… סיפור משעשע מאותה נסיעה לשווייץ – נערה כבת 18 הביטה על אחד הנופים המרהיבים, כשהיא נשענת על החבר שלה ואומרת: “מוישה, לא ידעתי שהגולה כל כך יפה…”.

אותה נסיעה לחוץ לארץ היתה בשנת 1935. נסענו באונייה איטלקית שהיתה קרויה “אוזוניה”, שנסעו בה מעט מאוד מצירי הקונגרס. היו שם בני הזוג ביחובסקי ובתם לאה (ד"ר אריה ביחובסקי היה ציר לקונגרס מטעם הציונים הכלליים א'), פולה ודוד בן־גוריון וברל כצנלסון. במהלך הנסיעה, בשבתנו על הסיפון הגיעה שמש אל מקום שבתנו. איש סיפור בא ורצה להעביר את שולחננו אל הצל. השולחן היה כבד, הוא התנצל והלך להביא מישהו שיעזור לו, דב“ג חייך בינו לבינו, קם והניף את השולחן הכבד והעמידו בצל, לפני שאיש הסיפון חזר עם האיש השני. אני התפלאתי. ברל ואבא לא התפלאו, הם היו מודעים לכוחו הגופני של רעם. באותה נסיעה הייתי הפרטנר היחיד של דוד בן־גוריון למשחק השחמט, שהיה אהוב על שנינו. הוא טען כלפי אבא על שאינו נאבק אתי שלא אדבר מהר ולא “אבלע” מילים. “מה אני יכול לעשות?” התגונן אבא. “תראה,” אמר דב”ג. כשניגשתי אליו והצעתי שנשחק שחמט השיב לי ב“בלה־בלה־בלה”, ושאל “הבנת מה שאמרתי? כך גם אני לא הבנתי מה שאתה אמרת…”. מכיוון שתשוקתי לשחק שחמט היתה גדולה כשלו, וכושרי להבליג על רצוני היה חלש משלו, נאלצתי לעשות את רצונו ולחזור על השאלה־בקשה לאט־לאט. הוא הביט על אבא במבט מנצח ואמר לי להביא את הכלים.

אותה נסיעה לקונגרס הציוני הי"ט מועדה היה שנת 1935. לקחו אותי לחוץ־לארץ במקום מסיבת בר־מצווה. אז הייתי כבר מודע למעמד המיוחד של ברל ובן־גוריון בתנועת העבודה ובישוב. שנים אחדות לפני כן באתי אל אבא וסיפרתי לו שהילדים בחצר אמרו שכשם שז’בוטינסקי הוא המנהיג “שלנו” כך בן־גוריון הוא המנהיג “שלכם” (היה ברור למדברים אתי לאיזה מחנה אני משתייך מטבע הדברים). שאלתי את אבא אם זה נכון (הכרתי את בן־גוריון כחבר של אבא, ובעיקר כאביו של עמוס בן־גוריון, חברי הבוגר ממני בשנתיים). אבא אישר את הדבר אבל הסביר לי שיש הבדל גדול. אצלם יש מנהיג, ז’בוטינסקי, ולמנהיג יש תנועה. אצלנו יש תנועה ולתנועה יש מנהיג, בן־גוריון. לימים, כשעמדתי על דעתי הפוליטית־תנועתית הבינותי את מלוא המשמעות של ההבחנה, אולם גם אז הבינותי שאין זה אותו הדבר.

עיסוקיו הציבוריים של אבא בשנות לימודיו בשווייץ היו שניים: היה מראשי “החבר”, אגודת סטודנטים ציונים, שחבריה היו יהודים רוסיים. הם קראו לאגודתם, לפעמים, “גחבר”, לפי ההגוי הרוסי. ב“החבר” היו שני זרמים – זרם עממי־שמאלי וזרם ימני, קורפורנטי (חסידי הקורפורציות של סטודנטים, שנטייתם היתה הסתגרות יחסנית מהמוני נעם). אבא היה, כמובן בשמאלי־העממי. אבא היה גם מראשי האגודה של סטודנטים דוברי עברית בשווייץ. שם נקשרה ידידותו עם המשורר יעקב כהן מהזרם הקורפורנטי ב“החבר”. הבדל בין הזרמים לא היה חשוב מכיוון ששניהם החשיבו הרבה יותר את האגודה הקטנה של סטודנטים דוברי עברית. כשסיפר לי אבא על “החבר” אמר שבדיעבד הוא מבין ש“החבר” הפריע להתגבשות חשובה לאין שיעור, זו של “צעירי ציון”. הוא גמר את חוק לימודיו ב – 1914 ונסע לרוסיה לחופשת הקיץ. הוא התכוון לשוב לשווייץ בסתיו לקבל את התואר. בינתיים פרצה המלחמה והוא לא שב לברן. אחרי המלחמה זה כבר לא היה חשוב לו ובוודאי גם קשה ומסובך לשחזר הכול. העדר תואר אוניברסיטאי לא הפריע לו כהוא־זה. הוא היה בעל השכלה פורמלית שיטתית ותמיד קבלוהו ככזה. הוא חדל מעיסוקו בפילולוגיה שמית עתיקה כשנשרפה ספרייתו בשריפה גדולה בסמורגון וספריו אבדו. הרוסים פינו את סמורגון בלחץ הצבא הגרמני שהתקדם לתוך רוסיה במלחמת העולם הראשונה. פינו ושרפו. אובדן ספרייתו היה טראומה בשבילו. שנים מנע הדבר בעדו לרכוש ספרים. הוא אמר שהתגבר על כך בגיני. הוא לא רצה שאגדל בבית ללא ספרים. אכן, עם מותו ירשתי ממנו ספרייה הגונה.

לפני כן, כשפרצה המלחמה התיישב אבא בסמורגון ועזר לאביו, בעיקר בכל הנוגע למגע עם השלטונות הרוסיים, שנעשה קשה עוד יותר מכפי שהיה עד אז. לזה הוא היה דרוש במיוחד. הוא היה בעל ההשכלה הרוסית הטובה ביותר במשפחה.

זמן קצר אחרי כן, בראשית 1915, נישאו הורי בווילנה. המצב המדיני־צבאי היה כבר די מעורפל, אם לא גרוע מזה. הורי היו כלל לא דתיים, אולם לסבי היה חשוב שאמי היא ממשפחת “מתנגדים” יהודית־ליטאית טובה. אמי גרה ועבדה בפרוסקורוב. אבי הרבה לבקר שם ומכאן שגם עיר זו נחשבה לאחת מערי המוצא שלו. משגורשו יהודי ליטא, ככל יהודי הספר, לפנים רוסיה, עבר אבא עם משפחתו לחרקוב וחי שם חמש־שש שנים. שם, כאמור, התנהלה פעילותו הציבורית הגדולה. סבי היה אומר שבנו אינו סתם “היינטיקער” (של היום, כלומר מודרני), אלא “מארגענדיקער” (של מחר). אלה “של היום” מגלחים את הזקן ומשאירים לעצמם שפם, שלי מגלח גם את השפם… “של היום” נושאים אשה סטודנטית, שלי נשא לאשה דוקטור… היה בזאת גם יסוד של גאווה על כלתו. אבא נהג לומר שהזקן, וגם השפם, מסווים את פניו האמיתיות של האדם.

עיסוקו הראשון בכלכלה, מחוץ למסגרת הבנק המשפחתי, היה יסוד הקואופרטיב היהודי בחרקוב “כלכלה”. הוא עצמו לא עבד בקואופרטיב היהודי. הוא ניהל פעולה קואופרטיבית כללית רחבת הקף וניהל בנק קואופרטיבי יהודי בחרקוב. כשהגיעה תלונה מהמרכז על שמעסיקים בעניין כה חשוב מבחינה אידאולוגית ציוני “ממוצא בורגני”, השיבו האחראים שבענייני קואופרציה אפשר לסמוך על נאמנותו הסוציאליסטית, ובקיאותו בקואופרציה רחבה ועמוקה יותר מזו של המועמדים ממפלגת השלטון. מובן שטיעון כזה היה אפשרי אך ורק בראשית ימי השלטון הסובייטי. בתפקידו בקואופרציה הכללית היה כדי לסייע, כמובן, לקואופרציה היהודית בכלל ול “כלכלה” בפרט. מנהלי “כלכלה” היו חיים הלפרין ואברהם זברסקי. אבא היה יושב ראש בהתכנסויות רחבות יותר של הקואופרציה היהודית. הפעילות הקואופרטיבית שלו במסגרת המשטר לא ריככה את יחסו השלילי לשלטון. שלילתו המוחלטת את המשטר נבעה לא רק מיחסו הנורא לציונות, אם כי ציונותו היתה המוקד והעיקר בהשקפותיו והיא שסיכנה אותו בתנאי המשטר. הוא סיפר לי על מקרה אחד שהיה יכול לגרום לאסון. הוא בא לאסיפה לנאום על הרצל ביום השנה לפטירתו, כ' בתמוז, וראה כי בשורה הראשונה יושב הממונה עליו בענייני קואופרציה בחרקוב. האיש היה, כמובן, מפעילי המפלגה הקומוניסטית. אבא נאם את נאומו על אף הסכנה, לא קרה דבר. האיש לא הלשין. גם הוויתור על הלשנה יכול היה לקרות רק בימיו הראשונים של המשטר.

בתקופה ההיא העסיקה אותו יותר מכול תנועת “צעירי־ציון” שהוא היה, כאמור, ממייסדיה ומראשיה עוד לפני מלחמת העולם. היא פרשה כנפיה והיתה לתנועת המונים עם הפלת משטרו של הצאר, בתקופת הדמוקרטיה קצרת הימים. עד נפילתו של הצאר ומשטרו היתה הציונות, כידוע, בלתי־חוקית ברוסיה ופעולה עממית רחבה נעשתה אפשרית רק עם נפילת הצאר. אבא עבר בכל ערי אוקראינה ועיירותיה והיו לו הצלחות גדולות כנואם ומסביר ציוני (פולין וליטא היו בשלטון הצבא הגרמני הכובש, מנותקות מרוסיה ומאוקראינה). הציונות נעשתה חוקית, בפריחה הציונית ברוסיה היתה “צעירי ציון” גדולה מאוד והקיפה המונים. אנשים רבים היו באים אל אביו, סבי מאיר ברודני, ומספרים לו על הצלחות והשגים של בנו. הוא נהג להשיב: “על אייזיק שלי אני עצמי מומחה…” והיה נעצר לרגע ומוסיף בצער: “פרט ליידישקייט..”. על כושר הנאום של אבא סיפר לי דודנה של אמי, אברהם יגלום (שבחוג המשפחה קראו לו בשקה). בשנים הראשונות של המלחמה העולמית הראשונה נאלצו הורי, כאמור, חיות בערים שונות – אמי בפרוסקורוב ואבי נאלץ להיות עם אביו, תחילה בסמורגון ואחר כך בחרקוב. הוא היה מרבה, כמובן, לבקר את אשתו. שני הסיפורים של אברהם־בשקה קשורים במאבקים עם ה“בונד”. בכל ביקור שלו בפרוסקורוב היו מגייסים אותו לנאום למען הציונות. הבונדאים היו מלגלגים שכאשר ברודני נואם נסגרות כל החנויות והחנוונים רצים להאזין. קהל של חנוונים נחשב לבזוי בעיני הבונדאים. הדבר סופר כדי להדגים את כושר הנאום של אבי.

 

אפילו הרבנים אינם מבינים…    🔗

היה אז ויכוח מה תהיה שפת האוטונומיה של היהודים, בתקופה קצרת הימים של דמוקרטיה לאחר המהפכה של מרס 1917, שהדיחה את הצאר. הציונים דרשו שהשפה תהיה עברית והבונדאים – יידיש. הפוסקים היו האוקראינים. הם שאלו איזו מין שפה היא “דרבני יברייסקי” (עברית עתיקה, כך נהגו לקרוא לשפה העברית ) – כאשר ברודני מדבר אפילו הרבנים אינם מבינים… הוא נהג כבר אז לדבר בהברה ספרדית, שסיגל לעצמו, אמור, בהיותו בארץ־ישראל.

כושר הנאום הגדול אבד לו עם עלייתו לארץ. היו לכך סיבות אחדות, ואין לי כל דרך לבדוק איזו מהן היתה המכרעת. הוא אמנם שלט בלשון העברית שליטה מלאה, אבל שפת נאומיו היתה יידיש, וכל יודעיו התפעלו מעסיסיותה של השפה בדיבורו. אורח חייו בארץ לא התאים לתנועה שהוא חי ופעל בה ולא היתה לו ברירה בעניין זה בגלל רעייתו. היה לו לא נוח אפוא להיות נואם פופולרי. היתה לו טראומה קשה בסוף שהותו בקובנה, ואולי גם היא הפריעה בדרך כלשהי. על שני הדברים האחרונים ידובר בהמשך. אף־על־פי שהתקופה שבה היה נואם מבריק ומבוקש היתה קצרה, רישומה ניכר בסיפורים שסיפרו לי אנשים רבים, שהיו באוקראינה באותו זמן.

השלישייה המובילה ב“צעירי ציון” כללה את אבא ושניים מחבריו הקרובים, ישראל אידלסון (שינה אחר כך את שמו לבר־יהודה) ואליעזר קפלן. הם היוו את נשיאות הוועידה בוועידת “צעירי ציון” בפטרוגרד (אפריל,1917) ואחר כך בוועידה בחרקוב, (מאי 1920). צבי אבן־שושן (רוזנשטיין) כותב בספר צ“ס שאבא היה הפותח של הוועידה ונשא את הנאום על שאלת השפות. נושא זה היה טעון ועדין. התנועה דחתה גם את היידיש יזם של “פועלי־ציון” וגם את המלחמה הקיצונית ביידיש נוסח מנחם אוסישקין (“עברית או רוסית”). לפי עדויות שקראתי לאחר מותו, עמד אבא בראש הוועידה בחרקוב. בוועידת חרקוב חל פילוג ב”צעירי ציון" בין הרוב הסוציאליסטי והמיעוט העמלני. הוויכוח הרעיוני היה גם ארגוני. הרוב הסוציאליסטי היה בעד “אחדות־העבודה” בארץ והמיעוט העמלני – בעד “הפועל־הצעיר” (מלכתחילה היו “צעירי ציון” קשורים קשר לא רשמי ל “הפועל הצעיר”). אבא התנגד לפילוג בתקווה שתוך זמן קצר תגיע המפלגה בשלמותה גם לסוציאליזם וגם ל“אחדות־העבודה”. משנפל הפור והפילוג היה לעובדה, קיווה כל אחד משני הצדדים שאבא יהיה אתם. אלה ואלה בחרו בו למוסד המצומצם בראשות מפלגתם. אבא בחר בצד שהתאים לדעותיו הכלליות, לאו דווקא לפי דעתו בשאלת הפילוג. הפילוג היה קשה לו מאוד לא רק מכיוון שהוא קיווה שכל “צעירי ציון” תגיע גם לציונות סוציאליסטית וגם ל“אחדות העבודה”. היה לו קושי רב גם בשל יחסיו האישיים ההדוקים עם רבים מאנשי המחנה האחר. דעתו על עצם הפילוג השתנתה, כנראה, מאוחר הרבה יותר, כמתואר בדבריו על הקמת מפא"י המובאים כאן:

 

מפילוג לאיחוד    🔗

על סף ועידת האיחוד אני נזכר בוועידות הפילוג לארצותיהן, שהשתתפנו בהן באותה התלהבות ובאותה אמונה שאנו עושים עכשיו את סדר האיחוד.

אני שואל את עצמי אם הפילוגים ההם לא היו תחנות מיותרות על דרך התפתחות העניינים, אם הם לא היו שגיאות הסטוריות מבחינת המטרה שאנו הגענו אליה עכשיו. אני עונה בהחלט: לא.

שני הזרמים של “צעירי ציון” שהתפלגו בשעתם בעיקר בשל מחלוקת אידיאולוגית בתפיסת הציונות העובדת לא היה מגיעים לידי גיבוש הרעיון של הציונות הסוציאליסטית לולא עזר להם הפילוג להשתחרר מכבלי התפיסה של “צעירות” ולמלא תפקיד של “אקטיביות” בהסתדרות הציונית הכללית. אחרי שנתרחבה המסגרת ונקבעה פרוגרמה של תנועה בלתי־תלויה שבאה, בעצם רק אחרי הוועידה השלישית של צ"צ (“צעירי ציון”) שאפשרה את ההתפתחות החופשית של שני הזרמים.

אם שני הנחלים שיצאו ממקור אחד עומדים עכשיו עוד פעם לאחד את שטף מימיהם בתוך הזרם הגדול של התנועה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת בארץ, הרי הגורם העיקרי המחייב את האיחוד הזה ועושה אותו טבעי ומובן מאליו, הם הערכים שיצרו וצבאו בתוך ההסתדרות ומפלגות הפועלים בארץ שני הזרמים האלה, כל אחד בדרכו הוא ואשר לאור המציאות הארצישראלית, לאור המעשה הכביר שנוצר, טושטשו הגבולות וקיומם הנפרד נהפך לדבר שבמסורת בלבד.

חג כפול הוא לנו יום האיחוד. ועידת האיחוד תבצע את השאיפה הגדולה של כולנו ליצור את החזית המאוחדת הגדולה והרחבה של התנועה הציונית הסוציאליסטית, שעליה להגדיל את אפשרויותינו, להגביר את פעולותינו ולחזק את עמדותינו.

בוועידת האיחוד יפגשו עוד פעם אותם החברים שבשנות הסער והזעם ההן התחילו יחד בפעולה גדולה, שבמשך עשר השנים האחרונות עקב מלחמת מחשבה קשה עמדו אחד מול השני כמחנות זרים, יפגשו עוד פעם בצל קורה אחת כדי להמשיך יחד במילוי התפקיד ההיסטורי של דורנו. בוועידת האיחוד בארץ תמצאנה את תיקונן ואת מסקנתן ההגיונית ועידות הפילוג בגולה.

(גליון “דבר” לקראת ועידת האיחוד של אחדות־העבודה עם הפועל הצעיר).

מעולם לא אמר לי אבא שבדיעבד הוא חייב את הפילוג ההוא, ולו גם כשלב נחוץ בדרך לאחדותה הכללית של הציונות הסוציאליסטית. הרוב החליט להקים מפלגה ממש (“צעירי ציון” קראו לעצמם “פרקציה” ולא מפלגה) וקרא לעצמו ציונים־סוציאליסטים ובראשי תיבות צ"ס.

מהשלישייה המובילה יצא אליעזר קפלן (שהלך עם המיעוט שנודע בשם “צעירי ציון – התאחדות והיה למנהיגו, וממנו הגיע לעמדת מנהיגות ראשונה במעלה ב”הפועל־הצעיר" ולהנהלת הסוכנות ולממשלת ישראל). ישראל מרמינסקי (מרום) הצטרף לברודני־אידלסון. זו היתה השלישייה המובילה בצ“ס. אבא החשיב במיוחד את עמדתו של סניף “צעירי ציון” באודסה ואחרי הפילוג הצטער מאוד שלא עלה בידו להביא את אנשי אודסה (נחום ורלינסקי, ישראל גורפינקל־גורי, אברהם קמיני, דוד בר־רב־האי ועוד) לצ”ס.

חברות עמוקה שררה בשלישייה זו: גם אידלסון וגם מרמינסקי היו קרובים ללבו ואני מניח שכאלה היו גם היחסים בין שניהם. מרמינסקי עלה לארץ לפניהם וכשאבא עלה הוא כבר יה בוועד הפועל של ההסתדרות, במעמד הולם. לאידלסון היו בעיות קליטה לא קלות בשנים הראשונות, ולזה נתלווה משבר משפחתי, שנסתיים בגרושין. בזמן הראשון לאחר גרושיו התגורר אידלסון בביתנו. אבא כאב מאוד את קשייו וצרותיו של רעו. הם הרבו לשוחח על ענייניו של אידלסון, אולם אין אני יודע דבר, כמובן, על תוכן השיחות. כשנעשה אידלסון חבר יגור, התגורר בביתנו בזמן ביקוריו בעיר. הדואר האישי שלו הגיע לביתנו, היו כלי מיטה שהשאירו לו מביקור לביקור. כך זה נמשך עד שהוטל על אידלסון תפקיד שחייב אותו לישיבה יותר קבועה בעיר (מזכיר מועצת פועלי ת"א).

עם פילוגה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל (1944) ניתן אידלסון את יחסיו עם אבא. בעיני אבא זה היה מוזר והדבר חרה לו משתי בחינות, גם בשל יחסו לחבר שהיו לו אתו גם חוויות משותפות עמוקות וגם מאבקים וציפיות של שניהם, וגם בשל הגישה של רעו לידידותם, גישה מופרכת בעיניו. ב־1946 נפטרה חברתם הטובה בת־שבע חייקין, חברת יגור. יום אחד במהלך ארוחת ערב אנו שומעים צלצול ממושך בדלת. רצתי לפתוח ואבא אחרי. אידלסון התפרץ פנימה ונכנס עם אבא לחדר. “שטו סלוצ’ילוס?” (מה קרה?) שאל אבא ברוסית. אידלסון נעץ מבט עמוק באבא ואמר: “בת שבע אומירלה” (“בת שבע מתה”) הוא השיב. הם התחברו, התנשקו, בכו והאורח הלך לדרכו. אחרי חודשים אחדים שוב צלצול וגם הפעם אידלסון. אבא נבהל וחשש ששוב נפטר להם מישהו קרוב. “שום דבר” ענה אידלסון על שאלת אבא, “רציתי לראות אותך” והלך.

לאבא היתה ביקורת קשה על שאידלסון רואה ביחסו אליו חולשה שאינו מצליח להתגבר עליה, אולם ביקורת זו לא פגמה ביחסו לרעו. היתה לאבא הבנה לחולשות אנוש. נוקשות אידאולוגית לא היתה החמורה שבהן. אבא כיבד מאוד את ישרנותו של רעו ואת כשרונותיו. הוא ידע יפה שלא כל אישי הצמרת של תנועת העבודה ניחנו בתכונה זו.

כשמפלגתו של אידלסון התפלגה ממפ“ם חידש אידלסון את קשריו עם אבא, אבל לא הושבה החברות האינטימית שהיתה. זמן־מה לפני כן, כאשר אבא לקה באירוע מוחי חמור, זמן קצר לפני החלטת עצרת או”ם על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, הוא היה זמן לא קצר בין החיים והמוות. לא הכניסו אורחים אל חדרו, אבל הבית היה מלא חברים כל הזמן, ותיקי צ"ס וחברים מתקופות חיים אחרות. אידלסון לא בא. מישהו אמר לאמא: “אל תחשבי שלאידלסון לא איכפת, הוא חוקר כל אדם שבא אליכם, כדי לדעת מה קורה, אבל הוא לא יבוא…”. כשאידלסון (שהיה בינתיים לבר־יהודה) נבחר לממשלת ישראל (שר הפנים) שמח אבא מאוד ושלח לו ברכה חמה ואיחולים לבביים, ובר־יהודה השיב לו בהתאם. בברכתו של אבא הוא שילב את מונומך, השליט הרוסי משחר ימיה של ההסטוריה הרוסית (מסופר על כובעו¹ של השליט שהיה כבד מאוד כדימוי היה ששלטון הוא דבר־מה קשה). כשאבא נפטר היה בר־יהודה אחרי תאונה קשה. הוא בא ללוויה, נשען על חבר.

אמא ידעה לספר על האחווה ששררה בקרב חברי אותה תנועה, שהיא חלקה עליה רעיונית (היא היתה אז ציונית־כללית). היא התרשמה מאוד מהדאגה החברית לאבא כשהוא חלה מאוד וקשה היה להשיג בחרקוב את התרופה שהיתה דרושה לו. ביחוד זכרו הורי לטובה חבר אחד ששמו היה ריס, שעבר את כל חרקוב בחיפושים אחרי אותה תרופה, כשהוא מוצא בכל מקום כמות קטנה. בצירוף הכמויות השיג את הדרוש לריפויו של אבא. למרבית הצער אבד האיש. הוא היה מהנאסרים שעונש הגירוש לסיביר לא הוחלף להם ב“עונש” גירוש מברית־המועצות. התנועה הגדולה והיפה הזאת חוסלה בכוחו של המשטר הטוטליטרי שצמח מהמהפכה הרוסית ורק שרידים ממנה הצליחו לצאת ולהגיע לחוף הנכסף, לארץ־ישראל.

 

המברק איחר בשעה.    🔗

היוזמה לצאת מברית־המועצות היתה בעיקר יוזמת אמא. היא לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן לחיות במשטר טוטליטרי. אבא לא חלק על דעתה, אולם היו לו ספקות. אי־אפשר היה לצאת לפולין שהיתה במלחמה עם ברית־המועצות. אבי היה זכאי לנתינות ליטאית בשל היותו יליד מחוז וילנה (אמא היתה ילידת בריסק־ליטובסק, שנחשבה לליטא רק בקרב היהודים). היא יצאה בתור אשתו של ליטאי. שניהם קבלו רשיון לצאת לליטא “מולדתם”. היה ברור שאם לא ימהרו לצאת אבא ייאסר בגלל פעילותו הציונית. הם נסעו דרך לטביה (אזור דווינסק). החשש היה שיעכבו את אמא בשל היותה רופאה. היא נרשמה כאחות. הם יצאו בשלום, אולם שעה לאחר שעברו את הגבול הגיע מברק לעכב את….אבא. נתפס חומר ציוני שהעיד כי הוא היה חבר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית הכל־רוסית. השלטונות חששו שכאשר יצא מרוסיה הוא ישמיע בחוץ־לארץ את קולה המושתק של הציונות הרוסית.

אכן, הוא ניסה לעשות זאת בקונגרס שהתכנס זמן קצר אחרי צאתו מרוסיה, בקרלסבד שבצ’כוסלובקיה. הוא עצמו מעולם לא סיפר לי על כך. אחרי מותם של שני הורי הקשבתי פעם ברדיו לדברי יחזקאל סטימצקי (בעל רשת חנויות ספרים בארץ שבנו, ערי סטימצקי, מנהל אותה מאז נפטר האב), שסיפר על החלצותו מרוסיה והשתתפותו במשלחת ציונית לקונגרס הציוני בקרלסבד בראשותו של אייזיק ברודני. יחזקאל סטימצקי היה אז איש “החלוץ”. מאוחר יותר נעשה איש הצה"ר. הורי נסעו לאותו קונגרס מייד עם הגיעם לליטא. השמעת קולה המושתק של הציונות הרוסית סוכלה. מטעמים פורמליסטיים לא אושרו הנציגים של ציוני רוסיה כצירים לקונגרס הציוני.

בליטא קיבל אבא משרה בניהול בנק שקראו לו “צנטרלבנק”. הוא בנה את הבנק שנתמנה למנהלו עם הקמתו. מבחינת חומרית היו חמש השנים בקובנה השנים הנוחות ביותר של הורי. מובן מאליו שנמשכה פעילותו של אבא בצ“ס, בחיים הציבוריים היהודיים בליטא ובמסגרות הציוניות שם. הוא נאלץ להביא לפילוג של “צעירי ציון” בליטא, כדי שיהיה בליטא סניף של הברית העולמית של צ”ס. הוא ראה הכרח לעשות זאת, אבל עשה את הדבר לא בחדווה ולא היה גאה במעשה זה. פילוג לא היה מהמעשים החביבים עליו.

שני חבריו־עמיתיו יצאו אף הם מרוסיה. ישראל מרמינסקי התיישב בפולין וישראל אידלסון היה תחילה בדנציג. דנציג היתה עיר חופשית כתוצאה של מלחמת העולם הראשונה והיה נוח לעמוד משם בקשר גם עם ליטא וגם עם פולין, ובכלל נוח היה לקיים שם ועידות ציוניות. אחרי זמן קצר עבר אידלסון לברלין. שלושתם ראו את ישיבתם במקומותיהם כישיבת ארעי. מרמינסקי היה הראשון מהם שעלה לארץ. כך קרה שבאיחוד של צ“ס ו”פועלי־ציון" רק אבא ואידלסון ייצגו את צ"ס.

 

האיחוד עם “פועלי ציון”    🔗

ועידת האיחוד של צ“ס ו”פועלי־ציון" היתה בדנציג ב־ 1925. ראשי צ“ס ראו ב”אחדות־העבודה" את מפלגתם הארץ־ישראלית וקבלו את מנהיגותם של ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון הרבה יותר משקבלוה אנשי “פועלי־ציון” (נציגיהם הבכירים באותה ועידה היו שלמה קפלנסקי וברל לוקר). ל“אחדות־העבודה” היה חשוב ששתי המפלגות הקשורות אתה יתאחדו ופחות חשוב מה ייכתב בהסכם האיחוד. היה ברור לברודני־אידלסון שבשאלות של יוקרה מפלגתית ידרשו מהם לוותר למפלגה הוותיקה, אם כי מפלגתם היתה גדולה הרבה יותר. שם המפלגה נקבע “פועלי־ציון (צ"ס)”. הם נדהמו מכך שבשאלה היחידה שהיתה בה מחלוקת חמורה, שאלת הלשון, הם נדרשו לוותר.

“פועלי־ציון” היתה מפלגה יידישיסטית. צ“ס לא היתה מפלגה של זוללי יידיש, עיתונותה היתה בלשון זו והיה היתה שפת הקומוניקציה בין אנשיה, אולם חינכה לקראת ארץ־ישראל ולכן לחמה לחינוך עברי בגולה, מכיוון שזהו החינוך לעלייה. בזמן ועידת האיחוד כבר היו לאבא השגים גדולים בהשלטת העברית בחינוך היהודי בליטא. אבא וחברו נדהמו שגם בעניין זה נדרשו לוותר. הוסבר להם שזה לא חשוב, החיים יעשו את שלהם. אכן, בליטה המשיכה המפלגה כל השנים להאבק למען חינוך עברי, וכך נהגו אנשי צ”ס גם בפולין, ביחוד בחלקים שחיו בהם יהודים ליטאים (וילנה, ביאלסטוק, פינסק, בריסק וכדומה וגם בחלקים אחרים של פולין פרחה רשת החינוך העברי, “תרבות”). אבא הסביר לי את עמדת ראשי “אחדות־העבודה” בכך שהיה קל יותר להכניע את ראשי צ“ס מאשר את אנשי המפלגה הוותיקה. בצ”ס היה מקובל רעיונית שיש לקבל הכרעות של אחדות־העבודה. יחיאל הלפרן העריך שהשפיע עליהם הצורך להשביע את רצונם של “פועלי־ציון” באמריקה. נדמה לי שהשפיעו גם צורכי המאבק עם “פועלי־ציון־שמאל” שלא הוכרע עדיין באותו זמן (ראה נספח לספר זה).

משמעות מעשית לא היתה לדבר, מכיוון שאנשי צ“ס שולבו יפה במפלגה בארץ. בדבריו של אבא שנים רבות לאחר אותו מעשה הורגשה נימת עלבון על היחס לצ”ס, אף־על־פי שמעולם לא ניסה לקיים כל מידה של סיעתיות של צ“ס בתוך “אחדות־העבודה” ואחר כך במפא”י. הוא רק שמר על יחסי חברות קרובה עם רבים מאוד מאנשי צ"ס, לא עם כולם. יחסי חברות אמיצים ומיוחדים היו לאבא, כאמור, עם ישראל אידלסון. חברות זו באה לידי ביטוי בכל המשברים שהיו לחברו, הן בחייו האישיים והן בראשית פעילותו הציבורית בארץ. ערב הפילוג הגדול (1944) היה זה דווקא אהרן ציזלינג שבא להציע לאבא להצטרף אליהם. אינני יודע על סמך מה קיוו אנשי “סיעה ב'” שאבא יצטרף אליהם. אולי בשל ידיעתם שהוא היה ביקורתי מאוד על המנגנון וידעו שלא פגם פסק בבוררות לטובת סיעה ב'. קשה היה להם להניח שהוא פסק כפי שפסק פשוט לגופו של העניין המיוחד שעליו נסבה הבוררות. לא היה ברור לאבא מדוע בא אליו אהרן ציזלינג ולא ישראל בר־יהודה. אולי בר־יהודה חשש יותר לקבל תשובה שלילית מרעו, ואולי הבין טוב יותר שאין סיכוי.

לא היה כל סיכוי גם מכיוון שהוא סלד מאוד מפילוגים ובעיקר משום שחשש מפרו־סובייטיות של המתפלגים ממפא"י. נוסף לזאת בבחירה בין ברל כצנלסון ודוד ב־גוריון ליצחק טבנקין בחירתו היתה ברורה לגמרי, חד־משמעית. עם זאת היו לו טענות לא מעטות אל מפלגתו על צעדים שונים שלה שהובילו לפילוג. לדעתו יותר סבלנות מצד הרוב היתה יכולה למנוע פילוג. למשל, לדעתו קל מאוד היה למנוע את הליכתו של דוד ליבשיץ עם המתפלגים. היתה לו ביקורת על שלא שילבו איש אינטליגנטי זה בפעילות הציבורית מן ההתחלה, עם עלייתו. הוא היה מודע לכך שליבשיץ איננו פרו־סובייטי כלל וכלל. ההתנגדות המוחלטת לדיקטטורה האכזרית ברוסיה היתה אבן שתייה בהשקפתו הסוציאליסטית של אבא, שהיתה מבוססת על כמיהה לסוציאליזם שהוא ברית של קואופרטיבים מכל הסוגים – צרכניים, יצרניים ואשראיים. על כך בהמשך, בתיאור פעילותו בארץ־ישראל.

כאמור, החיים בליטא היו זמניים. היה ברור להורי ששהותם בקובנה היא קצרה ותשאר קצרה. שאלת העלייה היא רק שאלת עיתוי. מהארץ ומהתנועה העולמית של צ"ס דרשו שאבא ישאר עוד קצת בליטא, משיקולי בניית התנועה בארץ זו, והיו להם עוד שיקולים יהודיים עולמיים. תנועת העבודה רצתה להשתמש בקשריו עם חוגים אחרים בציונות, בקונגרסים ציוניים ובהתכנסויות אחרות. אחד הנימוקים שדחפו את אבא למהר ולהעלות היה רצונו, שאני, בנו, אלך לגן ילדים עברי בארץ־ישראל (גן ילדים עברי היה גם בקובנה אבל זה היה כמובן לא בארץ־ישראל). על נושא זה, או ליתר דיוק ההבדל בינו לביני באהבת הארץ, דיבר אתי פעם אבא בהקשר אחר. הוא אמר שכשאני שומע דיבור על עץ, על אילן, לנגד עיני אני רואה אקליפטוס, ברוש או עץ פרי הדר, ואילו הוא רואה עצים מיערות ליטא. אני מבין שהוא היה נחוש להקנות לי גישה בלתי־אמצעית וראשונית זו לאהבת הארץ.

היו עוד שני נימוקים שדחפו אותו למהר ולצאת מליטא. היו באותו זמן בחירות לסיים הליטאי. היתה רשימה יהודית מאוחדת ואבא נבחר מטעמה לסיים. השלטון הימני היה לא מרוצה. שללו ממנו את האזרחות הליטאית בתירוץ שהוא יליד סמורגון שאינה ליטא. זה היה נימוק מוזר מצד שלטונות ליטא, מכיוון שהליטאים קראו לאזור זה “ליטווה (ו' שרוקה) אוקופטה” (“ליטא הכבושה”) ולא קיימו קשרים עם פולין שכבשה מליטא את האזור ובו וילנה (וילניוס, בלשונם), בירתם משחר ההיסטוריה הליטאית. לקובנה (קאונס בלשונם) הם קראו “בירה זמנית”. לאחר שלילת האזרחות מאבא הושבע לסיים האיש הבא אחריו ברשימה, שהיה נציג אחד החוגים הימניים ביהדות הליטאית. מייד אחרי ההשבעה של הנציג הימני הוחזרו לאבא זכויות האזרח. ההרחקה מהסיים לא היתה חמורה, אבל בהחלט דוחה ולא נעימה.

הנימוק האחר שדחף אותו למהר ולצאת מליטא היה חמור הרבה יותר, אף הוא התנכלות של השלטון הליטאי. במסגרת פיתוח הכלכלה הליטאית נתנה הממשלה מלווה לבנקים, וגם ל“צנטרלבנק” היהודי. המלווה ניתן בתשלומים, והבנק פעל בהנחה שהכספים ייכנסו כסדרם. לפתע, בלי כל התרעה, הפסיקה הממשלה את התשלומים והדבר פורסם. הפעולה הממשלתית ופרסומה ברבים הביאה לריצה של מפקידים להוציא את כספם. הבנק לא עמד בתשלומיו ונאלץ לסגור זמנית את שעריו. העניין הסתדר די מהר, נכנס כסף מחייבים וגם הממשלה חידשה את המלווה. אבא יצא מהמשבר מנצח ונבחר מחדש לראשות הבנק, בבחירה פה אחד. בכל זאת בשביל אבא המשבר היה נורא. אי־היכולת לשלם למפקידים את כספם לפי דרישתם היה בעיניו מצב בלתי־אפשרי למנהל בנק. לדעת אמא זה היה זמן מאוד לא מתאים לעלייה. היא העדיפה לעלות ארצה רק לאחר שאבא ינהל את הבנק עוד זמן־מה ויעלה לארץ לתפקיד מוגדר. אבא טען כלפיה שאין הוא יכול להשאר בליטא לאחר שהממשלה הליטאית נהגה כפי שנהגה.

בשיחה אתי לאחר שנים רבות העלה נימוק נוסף – תמיד אפשר לדחות ולדחות, אבל נחוץ להכריע ולעלות בלי חשבונות רבים. אחרי האיחוד של צ"ס עם “פועלי־ציון” פחת הצורך של התנועה שהוא ישאר עוד בליטא. הוא היה לא מרוצה מכך שלא עלה קודם. הוא סיפר לי פעם, בהקשר דברים אחר, שבזמן הראשון להיותו בארץ, ששמע שפלוני נמצא בארץ כבר שנתיים, שאל את עצמו – מתי אני אהיה כבר שנתיים בארץ?….

לעומת זאת הוא נזהר מאוד מלהציע לאדם זה או אחר לעלות, וראה בהכרעה של כל אדם לקום ולעלות עניין אישי שחייב לבוא מתוך האדם עצמו. זאת אף־על־פי שהוא היה פסימי מאוד לגבי עתידם של היהודים במזרח אירופה וראה בעלייה את היסוד והסיכוי של הציונות, הפנייה של חיים וייצמן ליהודי העולם (“עם ישראל – אייך?!”) כאילו מתוך לבו ומוחו יצאה. הוא נהג לומר שאדם העולה לארץ לאחר שהיתה לו כבר קריירה או ראשית קריירה בגולה חייב להיות מוכן לנסיגה בת עשר שנים בקריירה האישית. היו אצלו שני יוצאים מכלל זה – דודנו מקס ספיר, תעשיין בלודג', שייצר גרביים ודודנה של אימי, שמעון (סיימון) יגלום שחי בניו־יורק וניהל עסקים גדולים ברחבי תבל. על שני אלה ניסה להשפיע שיעלו. כל אחד מהם היה יכול להיות נכס גדול לכלכלת ישראל, מצד אחד, והיה בטוח שלא יהיו להם בעיות קליטה קשות, מצד שני. מקס ספיר נשאר בפולין ונספה בשואה, ורק שתיים מארבע בנותיו עלו. אחת מהן היא נחמה (נתקה) בורשטיין, רעייתו של יוסף בורשטיין, שהיה בסוף ימיו סגן ראש עיריית תל־אביב. שני בניה הם פרופסור (לכלכלה) אמיר ברנע והעתונאי נחום ברנע. שמעון יגלום חי ומת בניו־יורק, עמד בראש פעולת המגבית היהודית המאוחדת בקרב אמריקנים ילידי חוץ־לארץ. הוא עצמו יליד רוסיה. הביתן לציורים אימפרסיוניסטיים במוזיאון תל־אביב הוא פרי תרומתו וקרוי על שמו ועל שם אשתו.

זהירותו היתה לגבי אחרים. אשר לו לעצמו – החליט ועלה.

נדמה לי שוויתורו על נאומים עממיים קשור במידה זו או אחרת בטראומה של בנק סגור בפני מפקידים הדורשים את כספם. אמנם הוברר לכול שלא היה בו שמץ של אשם, אף לא שגיאת מנהל, אבל הוא עצמו חש שלא חשוב אם הוא אשם או לא אשם, עובדה היא שהבנק היה סגור זמן־מה והמפקידים לא היו בטוחים מה קורה לכספם. בעתיד יוכל מי שירצה לומר משהו לא מוגדר, להטיל צל בלי האשמה מפורשת. האשמה מפורשת היתה ניתנת להזמה בנקל, כל עוד ליטא היתה קיימת וקהילת קובנה בתוכה. אולם אפשר לומר משהו לא ברור ולא מוגדר. כל ימיו לא נזרק הדבר כלפיו, רק הוא עצמו חש בעניין שהיה צלקת על נפשו, מכיוון ששמירה על כספי המפקידים היתה ראשונה במעלה בעיניו. הוא היה בן של בנקאי, בן למשפחת בנקאים מדורות. שנים לאחר מותו סיפרו לי פקידים שעבדו בהנהלתו בבנק הפועלים שהוא היה דורש הקפדה בשמירה על כספי הבנק: “זה כסף של אלמנות ויתומים” היה אומר, כשהוא מתכוון לחובה לשמור מכל משמר על כספי המפקידים.

אמי סיפרה לי, כשהייתי כבר בוגר, שחברותיה בקובנה ביכו אותה על שהיא נוסעת לארץ שוממה שיש בה רק חולות וחולות. זה לא עשה עליה

על מאבקיו וויכוחיו בליטא אספר רק סיפור אחד. בוויכוח בין ציונים ממפלגות שונות בשנות העשרים הראשונות טען איש “פועלי־ציון־שמאל”, משה ארם, שהצבא רושם, מכיוון שהיא היתה נחושה לחיות בארץ היהודים. סימן שאלה היא העמידה רק על מועד העלייה.האדום עומד להיכנס לליטא ול“שחרר” אותה. אבא נאם אחריו ואמר שאם הצבא האדום יכבוש את ליטא ודאי שיאסרו אותו, והוסיף: “ארם, אותך אמצא כבר בבית הסוהר!”… הרוסים נכנסו לליטא בימי מלחמת העולם השנייה, בעקבות ההסכם שלהם עם היטלר. גם אבא וגם ארם היו כבר בארץ, הרחק מצפורני השלטון הבולשביסטי. דבריו של אבא התאמתו בכל זאת: הנאסרים הראשונים היו אנשי “פועלי־ציון־שמאל”. הם נאסרו על תקן של טרוצקיסטים, בשל מאמרי הערכה שכתבו על טרוצקי לאחר הרצחו…

אייזיק ברודני עלה לארץ ב־5 במאי 1926, בתקופה קשה ביותר בתולדות הארץ. הכלכלה החלשה שלנו עברה משבר קשה מאין כמוהו. כמעט שלא באו עולים ואילו הירידה היתה רבה, בעצם לא ירידה אלא פשוט בריחה מהארץ, מהאונייה הטובעת. הדעה הנפוצה בעולם היהודי היתה שהניסיון הזה הקרוי ציונות נכשל והוא מגיע לסיומו. אמונתם של הורי בציונות היתה מוצקה. אמא היתה אופטימית יותר, ואילו אבא היה פשוט בטוח שבלי ציונות אין עם יהודי ולכן יש “לשים את כל הקלפים” על התגברותה של הציונות על הקשה שבמשבריה הכלכליים. אמונתה של אמא היתה בנויה על אופטימיות, ואילו זו של אבא על פסימיות. קשה לקבוע מה משתי אלה חזק יותר. מכל מקום היה יסוד של פסימיות באבא. זהירותו הרבה, זהירות של בנקאי, התגלגלה לעיתים לפסימיות.

 

“כל אויבינו, כל שונאינו…”    🔗

מאוחר יותר סופר לי שהורי וידידיהם נהגו להתכנס ולשיר את הזמר: “כל אויבינו, כל שונאינו, כולם ילכו מפה, רק אנחנו לא! לא! לא! לא נזוז מפה!!!”. אני משוכנע שהעקשנות הזאת של הדור ההוא, היא שגברה על הכל. היא גברה גם על ההיגיון, שלפיו לא היה לציונות סיכוי. בתקופות מאוחרות יותר קרה דבר מקביל במדיניות, אבל במישור המדיני נאבקה הנהגה מוכשרת, ואילו ב־ 1926 היתה הכרעה של כל פרט, אם להמשיך ב “לא לא, לא” העקשני כאילו בסתירה להיגיון או לברוח מהארץ. אלה שהתמידו בעקשנות הציונית עשו את המלאכה.

אבא סיפר בדיחה שנפוצה אז בארץ בשמו – פועל ניגש לקיוסק לקנות סיגריות. הוא מבקש “עבודה” בגרוש אומרים לו שאין. הוא חוזר על הבקשה לגבי “עליה” בגרוש, “עתיד” בגרוש ושוב אין. הוא יכול היה לקבל רק “תקוה” בגרוש… אחד המעטים מיהודי גרמניה שהיו כבר בארץ חזר על בדיחה זו בשינוי שמות הסיגריות לשמות נטולי משמעות (“מלוכי”, “לטיף” וכו') ולא הבין מדוע לבדיחתו אין כל הצלחה. “אינני מבין את היהודים הרוסיים האלה, כשברודני סיפר בדיחה זו כולם צחקו…”. אבא היה רב־אמן בסיפור בדיחות, ולא רק בדיחות אלא גם אמירות יהודיות. הוא היה רווי עממיות יהודית. הוא אהב את היהודים, גם כשהתייחס אליהם בביקורת. שנים לאחר מותו של אבא פגש אותי פעם זלמן (“זיאמה”) ארן ואמר לי: אתמול בפגישה של חברים ותיקים סיפרנו בדיחות שאייזיק מאירוביץ' (כאמור, זה היה כינויו בפי דוברי רוסית) היה מספר…

עבודתו הראשונה של אבא היתה ניהול המחלקה הכלכלית בוועד הפועל של ההסתדרות. היה ברור שזהו סידור זמני, מכיוון שהוא עלה בלי הסדר מוקדם. עיסוקו היה בביקורת ויעוץ. המשך הארץ־ישראלי היה במצב איום. המשק ההסתדרותי היה אף הוא קרוב לקריסה. פשיטת הרגל של “סולל־בונה” זכורה לרע. מונתה בהסתדרות ועדת שניים לבדיקה ולמסקנות. אחר מ“אחדות־העבודה” ואחד מ“הפועל־הצעיר”. אבא היה שותפו של חיים ארלוזורוב באותה ועדה. גם בנק הפועלים שהיה אחד הנושים של “סולל־בונה” שסבלו מ“חובות אבודים” הפסיד כסף. מכיוון שהאשמה היתה מוטלת כמעט כולה על אנשי “אחדות־העבודה”, נוח היה לאבא שהמדווח בשם שניהם יהיה ארלוזורוב, שהיה גם ותיק בארץ, ואילו אבא עלה זה עתה. דומני שהידידות ההדוקה ביניהם החלה מוועדת שניים זו, אם כי ההכרות ביניהם החלה עוד מפגישות בקונגרסים ציוניים, כשאבא היה בא מליטא וארלוזורוב היה בא תחילה מגרמניה ואחר כך מהארץ.

אבא סיפר לי פעם שהיה אז ויכוח־מה בעניינו בין ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון. דב“ג רצה לכוון את אבא לאפ”ב (לימים – בנק לאומי), כדי להשיג השפעה בבנק הראשי באמצעות מיומנותו הבנקאית של אייזיק ברודני. ברל כצנלסון התנגד לזה בתוקף. לדעתו מוקדם היה עדיין להתחיל לחפש דריסת רגל באפ“ב, ואסור להפסיד את ברודני במשק ההסתדרותי, שהיה במצב קשה מאוד ורווי סכנות. על האפשרות שאבא יעבוד באפ”ב רמז גם יוסף אהרונוביץ, לאחר שנים אחדות, בוויכוח שהתנהל בוועדת המשכורת ההסתדרותית על שכרו של אבא, כשאמר שברודני יכול לעבוד במשק הפרטי, לשלם מסי חבר גבוהים ולהיות חבר מכובד, אולם רק עבודתו בבנק הפועלים מאפשרת לתנועת העבודה לנצל את כשרונותיו במלואם (ראה בספר “בנק הפועלים – חמישים השנים הראשונות” מאת פרופ' נחום גרוס וד"ר יצחק גרינברג עמ' 229). אבא היה חייב נאמנות לתנועה ולהחלטותיה ולדעותיה, גם בענייני שכר, אבל היתה לו חובה גם כלפי אשתו. היא הסכימה שהוא ישתכר פחות ממנה, והרבה פחות מכפי שהיה יכול להשתכר מחוץ למעגל ההסתדרותי, אולם הוא חש שאין לעבור את הגבול בתביעות הסתדרותיות אל אמי, שלא השתייכה לתנועת העבודה. היא נהגה לומר על עצמה שהיא רוצה לנסוע בחיים במחלקה שנייה – מחלקה ראשונה אינה דרושה לה ובמחלקה שלישית לא נוח לה…

פחות ידוע ש“המשביר” היה במצב רע מאוד, קרוב למה שקרה ב“סולל־בונה”. היה ברור שדרושה הנהלה חדשה. “המשביר” היה שייך להתיישבות העובדת, מעין קואופרטיב שהחברים זו הם בעיקר המושבים והקיבוצים. “אחדות־העבודה” יעדה את אבא לניהולו של המוסד הזה. באסיפה של “המשביר” היה רוב לברית מפלגות בראשות “הפועל־הצעיר” ונבחר צבי ליברמן מנהלל. ליברמן היה סופר לילידם, מהמצליחים שבהם. ספר אחד שלו (עודד הנודד) הוסרט והיה אחד הסרטים הראשונים לילדים בעברית אם לא הראשון; אני אהבתי מאוד ספר אחר של ליברמן, “הרפתקאותיו של דן”. כוחו העיקרי של צבי ליברמן לא היה בניהול מוסד משקי. מפלגתו של ליברמן ידעה יפה שהוא לא יתגבר על הקשיים הנוראים, והודיעה שהוא לא יכנס לעבודה בלי ברודני.

אבא ואחדים מחבריו הקרובים מצ“ס רוסיה אמרו שאין להיכנס לעניין אחרי שההצבעה היתה כפי שהיתה. ברל ובן־גוריון פסקו אחרת. היוקרה של “אחדות־העבודה” אמנם חשובה, אבל העיקר הוא להציל את “המשביר”, והאיש היחיד שאולי יצליח בזאת הוא ברודני. הכנסתו לעניין קשה זה היתה ההצדקה לכך שלא כיוונוהו לאפ”ב. אבא עצמו כלל לא היה בטוח ביכולתו להצליח, מפאת המצב הקשה – הן של המוסד והן בארץ בכלל – אך משהוחלט קיבל עליו את התפקיד. הוא עשה זאת תוך קיצוץ הענפים היבשים של המוסד והעברתו למבנה ריכוזי יותר. דומני שזו הפעם היחידה שהעדיף ריכוזיות על פני ביזור. זו הוכחה להעדר כל דוגמטיות במחשבתו הכלכלית. בין היתר ביטל את הפתקים שהשתמשו בהם במקום כסף והתברר שמזייפים פתקים כאלה. הפסקת הפעילות הזאת היתה תנאי למניעת דליפה של כסף מהמוסד. במשך שנתיים־שלוש היה אבא מנהלו של “המשביר” הוא הצליח לחלץ את המוסד מסכנת הכליה שאיימה עליו.

ב־1928, לאחר שאנשי ההסתדרות הצליחו למכור כמות של מניות, כמוסכם מראש בין ההסתדרות הציונית והוועד הפועל של ההסתדרות, זכה בנק הפועלים לעצמאות הסתדרותית, שוחרר מאפוטרופוסות ההנהלה הציונית, והיה צורך לבחור מנהל שיעבוד עם יוסף אהרונוביץ‘, שנעשה אז מנהל (עד אז היה צניג ההסתדרות סגן מנהל, ואילו המנהל היה אליהו ברלין, נציג ההנהלה הציונית). יוסף אהרונוביץ’ היה איש “הפועל הצעיר”, לכן היה ברור שדרוש איש “אחדות־העבודה”. באותו זמן יצא שלמה קפלנסקי מההנהלה הציונית, והיתה כוונה למנותו מנהל עם אהרונוביץ'. זו היתה מועמדות “טבעית”. יוסף אהרונוביץ תבע מ“אחדות־העבודה” לבחור בברודני, בשל כישוריו המקצועיים. הוא יכול היה להשפיע על מפלגה אחרת לקבוע מועמד, מכיוון שהדבר התרחש קרוב מאוד לאיחוד שהקים את מפא"י.

ב־28 לאוקטובר 1928 החליטה הנהלת בנק הפועלים למנות את יוסף אהרונוביץ' ואייזיק ברודני למנהלי הבנק (לפי המלצה של “בעלי מניות היסוד”, כלומר הוועד הפועל של ההסתדקות. אבא החל לקבל את משכורתו מבנק הפועלים מראשית 1929. הוא נאלץ להמשיך זמן־מה גם בניהול “המשביר” עד שיעקב אפטר עבר מהוועד הפועל לניהול מוסד זה. יעקב אפטר היה איש העלייה השנייה, ממקימי הגופים הכלכליים ש“המשביר” צמח מהם. בא הכיר תודה ליעקב אפטר, ידידו, שכניסתו ל “המשביר” שיחררה אותו מניהולו של מוסד זה ואיפשרה לו להתרכז בבנק בפועלים. חילופי המנהלים ב“המשביר” היו ב־ 1929 (כמעט שנה לאחר בחירתו של אבא לתפקיד מנהל בנק הפועלים).

 

העמדתו בראש בנק הפועלים    🔗

נחום גרוס ויצחק גרינברג, מחברי הספר “בנק הפועלים – חמישים השנים הראשונות” כותבים (עמ' 156): “העמדתו של אייזיק ברודני בראש בנק הפועלים היא אחת הפעולות החשובות ביותר שעשה אהרונוביץ' למען הבנק, מבלי להפחית מערך תרומותיו הוא במישרין, בניהול הבנק. כשלושים שנה (1928 – 1956) היה ברודני האיש הבכיר והמוביל בהנהלת בנק הפועלים, ובמובנים רבים בחברת העובדים כולה. הודות לאישיותו ולמסירותו – גם בשנים שכבר סבל בהן ממחלת לב – המשיך הבנק להתפתח ולהתחזק, אם כי היו שחשבו כי הגידול זהיר ואיטי מדי. הוא הזדהה עם בנק הפועלים והבנק נהפך לחלק ממנו”. האירועים בבנקאות בישראל שנים לאחר מותו הראו שהזהירות שלו ושל ממשיכו, אברהם זברסקי, היתה מוצדקת לגמרי. במשך שנות המנדט היה בנק הפועלים “בנק פועלים טהור”, כלומר לא נתן הלוואות של במסגרת המשק הפועלי. זה הקטין, כמובן, את כוח משיכתו לקבלת פקדונות מהמשק הפרטי ועיכב את גידולו. רק עם האיחוד של הבנק עם קופת מלווה התל־אביבית (בשנים הראשונות לקיום המדינה) נפתח הבנק בהדרגה למתן אשראי גם במשק הפרטי.

הידידות ההדוקה בין אבא ואפטר נשמרה עד מותו של אבא. זמן מה לפני מותו נזדמן לאבא להגיש עזרה חשובה לרעו. זאב און, שהיה מזכיר חברת העובדים, ניסה לבוא במקומו של יעקב אפטר בניהול “המשביר” ואבא גייס את מלוא השפעתו לסכל את הדחת רעו. על שאלתי אם הוא עושה זאת רק מטעמי רעות השיב לי שהוא משוכנע שההדחה אינה מוצדקת עניינית, לא מבחינת המוסד שכן זאב און לא היה מנהל מוכשר יותר, ולא מבחינה הסתדרותית כללית, מבחינת הצורך לקיים בהנהגתה יחסים קורקטיים, בלי חתירות של איש תחת רעהו. אבא, כמו און, היה לפני הקמת מפא“י ב”אחדות העבודה“, ואילו אפטר ב”הפועל־הצעיר". השפעת אבא על חבריו, יוצאי “אחדות־העבודה” היתה גדולה מזו של זאב און.

עם כניסת אבא לעבודה בבנק התגבשה גם ידידותו האמיצה עם יוסף אהרונוביץ‘. הם ישבו בחדר אחד במשך שנות עבודתם המשותפת. בספר על בנק הפועלים מתוארים הדברים בפרוטרוט. אבא היה מזוהה עם בנק הפועלים מאז ועד פטירתו, באפריל 1956. עיקר תולדותיו של אייזיק ברודני (שהיה ליצחק בראלי) מאז הם תולדות הבנק, ואלה הועלו על הכתב בספר הנזכר על בנק הפועלים של פרופ’ נחום גרוס וד"ר יצחק גרינברג.

על התבטאות אחת של אבא בענייני בנק הפועלים אסור לדלג. הוא נהג לומר, כי שחשוב מאוד שיהיה להסתדרות בנק, חמור מאוד יהיה אם לבנק תהיה הסתדרות… ביטוי זה נשמע מוזר כשנאמר, אולם האזהרה היתה רלוונטית מאוד בימי גדולתו של יעקב לוינסון.

כשהוקם אמפ"ל (על אמפ"ל, הקמתה, התפתחותה ותפקידה ראה בספר "בנק הפועלים חמישים השנים הראשונות) דאג אבא לרשום את הבעלות על החברה המוקמת על שם בנק הפועלים וחברת העובדים במשותף. “ממי אתה מפחד?” שאל אותו דוד רמז. “מהיורשים שלנו”, השיב לו אבא. זה לא עזר, הרישום שונה כשהפריע. ההצלחות הגדולות של “אמפל” נזקפו גם הן לזכותו של אבא, שראה בזאת עוול, מכיוון שבעל ההצלחות האלה היה אברהם דיקנשטיין (יוזם אמפ"ל, מייסדה ומנהלה שנים רבות). אבא התערב רק בעניינים עקרוניים, ואילו היוזמות בבניית החברה היו, בעיקרן, של אברהם דיקנשטיין. זכותו הגדולה והעיקרית של אבא בבניית “אמפל” היתה במתן גיבוי מלא לדיקנשטיין, גם גיבוי מנהלי וגם ציבורי. מתן התימוכין הציבורי המלא לא היה פשוט ומובן מאליו. נשמעה בהסתדרות ביקורת וגם תרעומת על שליחות ממושכת כל כך בחוץ לארץ. אבא הבין שאין שום איש שיעשה את המלאכה במקום דיקנשטיין בלי שהעניין יינזק קשות. החשיבות של המפעל שבנה דיקנשטיין בשביל בנק הפועלים – ובשביל המשק הלאומי כולו – היתה עצומה. הוא גם היה בטוח שעמוד השדרה הציוני של דיקנשטיין אינו ניזוק כלל מהשליחות הממושכת כל כך. ההוכחה הנחרצת שהוא צדק היא בעובדה ששתי בנותיו של דיקנשטיין חזרו לארץ עם הבעלים האמריקנים שלהן והקימו פה משפחות. זהו כמובן פרי החינוך שהן קיבלו בבית, מפרידה ואברהם דיקנשטיין.

רק בעניין אחד לא נעתר אבא לדיקנשטיין. הוא לא בא לביקור בארצות־הברית. דיקנשטיין רצה מאוד להביאו לשם, הן מטעמי העבודה (הוא אמר לי פעם:"אני רוצה להראות לאמריקים שיש לי “בוס” בארץ…) והן מכיוון שסבר שיהיה לאבא נעים ומעניין לבקר שם. דיקנשטיין לא רק כיבד את אבא, הוא גם אהב אותו מאוד. זה היה הדדי. עניין מיוחד היה לאבא לשוחח עם אנשי הקהילה היהודית שהתפתחה שם. זאת, כמובן, נוסף לעניין בביקור במרכז הפיננסי של העולם. הוא הכיר יפה את המרכז הפיננסי האירופי, לונדון. אף־על־פי־כן אבא לא נסע, מכיוון שהוא סבר שהצורך האובייקטיבי אינו מצדיק את נסיעתו.

כחודש לאחר פטירתו של אבא כתב דיקנשטיין, בשמו ובשם רעייתו פרידה, מכתב אל אמא שהתחיל כך:

זה זמן רב שהננו מתכוננים לכתוב אלייך, אלא שפשוט לא ידענו איך להתחיל. כל כך קשה לכתוב רק אלייך, אולם נראה שעל כולנו לקבל את המצב כמו שהוא ולנסות להמשיך במידה האפשרית, על אף הקשיים, אף־כל־פי שלפעמים נדמה שפשוט אי־אפשר יהיה להמשיך. ­­­­­_ _ _ _ _ _ "

תפיסתו של אבא בניהול בנק הפועלים באה לידי ביטוי באמירה שהוא אמר לי פעם: הרבה יותר קשה לנהל בנק ציבורי מאשר בנק פרטי; מנהל בנק פרטי חייב להזהר רק בכיוון אחד – לא לתת הלוואה בלי בטחונות מספיקים; שהוא מסרב לתת הלוואה אין הוא מסתכן כלל; מנהל בנק ציבורי חייב לתת הלוואה כשזה אפשרי מבחינה בנקאית, המנעות מהלוואה כזאת גם היא טעות חמורה.

 

“לשם כך קיים בנק הפועלים”    🔗

אופייני לתפיסתו את תפקידו של בנק הפועלים הוא המעשה בהקמת בית החרושת “רימון בגבעת־ברנר. בזמן שאנשי גבעת־ברנר חיפשו מימון להקמתו, היה קושי לבנק הפועלים לתת להם את האשראי הדרוש. הם פנו, בתיאום עם אבא, ל”בנק המרכזי". כשהם היו לקראת סוף התהליך לאישור ההלוואה והחלו בעבודה בעבודה ביקר מנהל הבנק המרכזי במשק וראה שהחלו לבנות לפני שנתקבל אישורו הסופי. הוא החליט שאנשי גבעת־ברנר “לא רציניים” וביטל את מתן ההלוואה. במבוכתם באו אל אבא וביקשו סעד. “לשם כך קיים בנק הפועלים” הוא אמר, “שום בנקאי פרטי לא יתעמר במשק קיבוצי!”. הוא ריכז את האמצעים הדרושים והסדיר הלוואה מבנק הפועלים להקמת בית־החרושת, שהיה אחר כך לתפארת. אגב, בהיותי בהכשרה בגבעת־ברנר עבדתי זמן־מה בבית חרושת זה, בניהולה של עדה סירני, רעייתו של אנצו(חיים) סירני שאהבתי וכיבדתי מאוד. אבא היה בדעה שאנשים כאנצו סירני הם הכנס האנושי החשוב ביותר של תנועת התחייה העברית.

כאמור, בעיני אבא היתה ההתיישבות העובדת גולת הכותרת של מפעלה של תנועת הפועלים בארץ. תשומת לבו, יחסו ונוהגו באו לידי ביטוי באמירה שנאמרה לאחר הגידול העצום של המפעל כולו, עם הקמת המדינה. אמר אז מי שאמר שעברו הימים שאייזיק ברודני היה בודק מאזן של כל משק קיבוצי לפני פרסומי. על כך יש לומר “אולי בזכות אותם ימים” כנאמר בשירו הנודע של חיים חפר. הוא נהג לומר שיש יתרון למי שהיה פעם גזבר של קיבוץ. איש כזה יודע יפה שכל לירה מורכבת ממאה גרושים…

הישום של השקפתו הקואופרטורית היה בעידוד הקואופרציה היצרנית והשירותית. מבחינת הקואופרציה והרעיון הקואופרטיבי אין הבדל בין השתיים, ההבחנה שהיתה מקובלת בהסתדרות מקורה בהעדפה של היצור, מטעמי בניין הכלכלה היהודית בארץ. הוא יזם נסיונות בלתי־נלאים להקים ולחזק קואופרציה אשראית (קופות מלווה וחסכון). הוא סבל מאוד מהסטיות החברתיות בקואופרציה התחבורתית, אולם סירב להתיאש ממנה. הוא אמר לי פעם שיתכן שיבוא יום ולא יהיה מנוס, מן ההכרח להוציא את הקואופרטיבים לתחבורה מההסתדרות בגלל סטיותיהם החברתיות הקשות – “בעיני זה יהיה יום שחור בחיי ההסתדרות”.

היתה לו השפעה מועטה יותר בקואופרציה הצרכנית, אם כי הוא היה מנהל “המשביר” בשנותיו הראשונות בארץ. הוא ידע שזה סוג הקואופרציה המבוסס ביותר בעולם ושבצרכנות סיכויי הקואופרציה טובים יותר מאשר בכל ענף אחר של הקואופרציה. בקואופרציה הצרכנית בישראל היתה חזקה יותר המגמה להשתמש בה שימוש מפלגתי, ואילו אבא היה קואופרטור בכל רמ“ח ושס”ה שלו, ולא נטה כלל וכלל לשימוש מפלגתי בעניין שהיה חשוב בעיניו כל כך. לדעתו על המפלגה להיות מכשיר לבניית קואופרציה ולא להיפך.

נראה לי שהחורבן האיום של חברת העובדים כולה, והקואופרציה בתוכה, הוא פרי השפעה של מגמות שהוא התנגד להן. בקרב תומכיו נשמעה מפעם בפעם התלונה־משאלה:" אילו ברודני היה לוחם תקיף יותר בתוך התנועה על שעותיו־דעותינו…". נראה לי שלא העדר רוח לחימה היה הגורם היחיד לרתיעתו ממאבקים פנימיים בתוך ההסתדרות, אלא ספקנותו האינטלקטואלית. הוא חשש: ואולי אינני צודק? עם זאת יש להודות שרוב קרב בעניינים פנים־תנועתיים לא היתה הצד החזק שלו. בכלל אבא היה הרבה יותר משכנע ברוח טובה מאשר לוחם.

הוא היה מודע לקושי המיוחד בבניית קואופרציה אשראית – הפועל הארץ־ישראלי לא נטה לחסוך באמצעות קופת מלווה וחסכון. כשהיתה לו האפשרות לחסוך, קנה מגרש זול במקום מרוחק, בתקווה שהעיר תגיע בהתפתחותה אל המגרש. חשבון זה היה נכון בתנאים של ארץ צומחת וגדלה. לכן לא היה נושא לפעולת הקופות, אף־על־פי שהיה להן גרעין טוב, נאמן ומיומן של מנהלים, חברי הנהלה ועובדים בכירים מוכשרים. גרעין מצוין.

פעילותו הציבורית נמשכה, ומעמדו הציבורי התבסס עם עליית הוותק שלו בארץ. לא קל להגדיר נכונה את מעמדו הציבורי. אין ספק שהוא נהנה מיוקרה רבה בתנועה, וראו בו “איש השורה הראשונה”, אולם ברשימות של מפא"י לקונגרסים הציוניים הוא הופיע במיקום לא גבוה. הוא שובץ תמיד במוקם שהבטיח את בחירתו, אבל לא ראו בו מושך קולות, שיש להעמידו במקום בולט ברשימה. הוא המעיט להופיע בציבור וגם בדיונים פנימיים השתתף רק כשהיה מוכרח, בעיקר אחרי שנאמרו דברים שלא היה יכול להשאיר בלי תשובה. לאחר פטירתו, כשהקרן־הקיימת־לישראל נטעה יער על שמו, נאמה גולדה מאיר בטקס הנטיעה ואמרה בין היתר שהוא היה נוהג לדבר לקראת סופו של הדיון, בתקווה שאולי מישהו אחר יאמר מה שהיה לו לומר והוא יהיה פטור…

אכן, חשיבותו לא היתה בפופולריות, אלא הערכה אליו בצמרת הכלכלית וגם בזו הציבורית. הוא לא דחף עצמו. תמיד משכו אותו לתפקידים. לעתים נענה, לא תמיד. הוא לא היה מעוניין באור הזרקורים, אלא רק בעשיית הדברים ששרתו את העניין שהיה יקר לו.

היה לו גם מעמד חברתי ב“תל־אביב הקטנה”. נוסף לחבריו לתנועה, שלא מעטים מהם היו גם חברים אישיים, כמו זלמן רובשוב (ששינה את שמו לשז"ר, והיה נשיא ישראל השלישי) שהיה חבר ילדות שלו (ראה נספח בסופו של ספר זה), וכן רבים מ“האבות המייסדים” של תנועת העבודה, היתה להורי חבורה מלוכדת של חברים. דומני שהיה להורי ייחוד בחבורה זו. היו שם ידידים של הורי מתקופת שהייתם בחרקוב. אחד הבולטים שבהם היה עורך־הדין יהודה בעהם, שקראו לו כמנהגם של דוברי רוסית יהודה מרקוביץ'. היו שם אנשי קובנה וחברים שהתחברו אליהם בארץ, כולם דוברי רוסית (אם כי שפת הדיבור ביניהם היתה לרוב עברית), היו שם בני הזוג זברסקי ידידיהם מחרקוב וקובנה. סוניה זברסקי היתה חברתה הקרובה ביותר של אמי. היחסים ביניהם ראויים לתיאור מפורט, אלא שאין להביאו במסגרת סיפור חייו של אבי. היה שם זיסל מאכט מקובנה, שעלה לארץ בשנות השלושים עם אשתו אסתר. הוא ניהל את “צנטרלבנק” בקובנה לאחר עלייתו של אבא, ובארץ ניהל את הבנק של התאחדות בעלי התעשייה. מאכט היה פעם אלוף ליטא בשחמט וגם בארץ היה מטובי שחקני השחמט. עד ביקורו הראשון בארץ הוא לא היה מוגדר ציוני, והיה מנציגי הלא־ציונים במועצת הסוכנות היהודית. כשביקר בארץ נהפך לבו לאהוב את הארץ, שב לקובנה, חיסל שם את ענייניו ועלה לפי הזמנת יושב ראש התאחדות בעלי התעשייה, אריה שנקר, להיות מנהל הבנק של התעשיינים. זה היה כמובן תפקיד פעוט בהשוואה לתפקידו בליטא. בנו, יעקב מאכט, היה מאוחר יותר, לאחר ממנהלי בנק לאומי ואני התידדתי אתו מאוד. החבורה היתה מורכבת בעיקר מיוצאי חרקוב וקובנה, אבל היו בה גם יהודים רוסיים מערים אחרות. בלטו בה ד“ר אריה ביחובסקי ורעייתו – לב בריסוביץ ואנה סמואילובנה. הם היו קרובים מאוד להורי, עד כדי כך שאחידם מחברי סברו שבתם, לאה (כיום ד"ר לאה דולברג), היא דודניתי. מגוריהם של הורי ושל הביחובסקים היו צמודים עד כי לא היה דרוש מפתח כדי לעבור מדירה לדירה. היתה להם מרפסת משותפת, שהיתה הגדולה ביותר בעיר, והיתה בה תצפית מצוינת על תהלוכות שעברו ברחוב אלנבי, שהיה רחובה הראשי של תל־אביב. ד”ר אריה ביחובסקי היה רופא מצוין, ביחוד הצטיין בקביעה נכונה של מחלה, תנאי לריפויה. הוא היה איש בולט בהתאחדות הציונים הכלליים (ציונים כלליים א', שהיה להם ערך לא מבוטל בבניית ההגמוניה של תנועת העבודה בישוב לפני הקמת המדינה). היו שם, למשל, בני הזוג הלבבי אינה גובינסקיה ובעלה אברהם ברץ מ“הבימה”. הם היו אמנם שרים במסיבות של החבורה אבל באו לשם לא כאמנים אלא כחברים. בפירוש. הורי הרבו לבקרם בביתם ברחוב פרוג.

אמי היתה רופאת הגרון של רבים משחקני “הבימה” ונוצרו ידידויות עם אחדים מהם, למשל עם חנה’לה הנדלר. ידידות הדוקה היתה להורי בעיקר עם בני הזוג ברץ, שאורח חייהם היה לרוחם של בני חבורתם של הורי. הברצים שמרו יפה על כללי הזוגיות בלי “פזילות”. אברהם ברץ היה גם בעל השכלה רחבה, דומני שעלה בזאת על עמיתיו. כשחקן היה לו חסרון כבד – הוא היה נמוך, לא היה מה שקוראים “בעל צורה”. זכור לי במיוחד תפקידו ב“האדמה הזאת” מאת אהרן אשמן, הוא היה שם שואב המים.

הלא תל־אביביים בחבורה זו היו בני הזוג טראוב מקובנה, שהורי היו קשורים אליהם מאוד, עוד מליטא. דומה שהיחסים של אבא עם זלמן טראוב נרקמו עוד מתקופת הפליטות שלהם באוקראינה. ביחוד אמי היתה קשורה ליוכבד טראוב, שקראו לה “יוכה”, היא היתה זמרת. בנם היחיד, ארי אבנר, הוא רעי הקרוב כל ימינו.

 

“אם הוא טועה זה יהיה קודם כול על ראשו”    🔗

היו רק שני קונגרסים ציוניים שאבא לא נסע אליהם. אחד היה ב־ 1931, כשסיבות אישיות מנעו את נסיעתו, והשני ב־1937, לאחר מותו של יוסף אהרונוביץ'. הוא לא יכול להעדר מהארץ, ולהותיר את הבנק ללא מנהל, ולו גם לזמן קצר. כשהתברר בקונגרס שהוא איננו, והוא היה דרוש לניהול ועדת הכספים של הקונגרס, התרעמו קשות, ביחוד קפלן ובן־גוריון. קפלן עסק בנושאים של ועדה זו ובן־גוריון היה אחראי לכל ענייני הסיעה בקונגרס. לאבא נודעה חשיבות מיוחדת גם בהשפעה אישית על אישים בציבור האזרחי. התנועה השתמשה בזאת הרבה, משך שנים רבות. התרעומת על העדרותו של ברודני הופנתה אל רמז, הן בהיותו מזכיר ההסתדרות והן מכיוון שהיה ידוע לכול שהם ידידים קרובים.

בשובם מהקונגרס “התלבש” רמז על אבא שימצאו מישהו שיהיה מנהל עם אבא. על הקרע לעניין זה סיפר לי אבא ואת שיחתם של אבא ורמז שמעתי מחדרי, מכיוון שהיא התנהלה בחדר הסמוך לחדרי. “החברים כועסים עלי בגללך,” אמר לו רמז. “גם לעצם העניין, וגם בשל העומס הגדול מדי המוטל עליך, ואיך זה שאני, חברך וידידך, אינני דואג…” סביר שעניין העומס היה תוספת של רמז עצמו. גם אבא הבין שאין להמשיך כך, ובינתיים הגיע לכלל מסקנה וידע במי הוא רוצה כשותף. המועמד שלו היה פרץ נפתלי, שעלה זה לא כבר מגרמניה. הוא היה מבכירי הכלכלנים של הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית שלפני חורבן הסוציאליזם בגרמניה.

השיקול העיקרי של אבא היה שבבחירת מנהל לבנק הפועלים, הקובע, נוסף להתאמתו לתפקיד הוא שיהיה זה אדם שהגינותו ויושרו הציבורי אינם מוטלים בשום ספק, ושכל שיקוליו יהיו ענייניים, ולא פחות חשוב – שיהיה ידוע לכול שכאלה הם שיקוליו. לפי הסטריאוטיפים המקובלים היה נחוץ “יקה”. הרמה התיאורטית הגבוהה של פרץ נפתלי בכלכלה היתה שיקול מכריע בעיניו. בשל אופיו של המועמד היה ברור שהניהול המעשי ישאר בידי אבא, אבל זה היה כך לגבי כל מועמד.

דוד רמז לא היה מרוצה מהצעת רעו. הוא חשש שעולה חדש לא יתאים לתפקיד. השיחה המכרעת ביניהם התקיימה, כאמור, בביתנו, בחדר הסמוך לחדרי ושמעתי את המדובר. משלא שכנעו השיים זה את זה, אמר רמז: “בוא, ניגש אל ברל”. אבא השיב לו: “הולכים אל ברל כשיש ספקות. רמז, העניין ברור לי לגמרי”. “ואם לי, הטוב שבחבריך, לא ברור כלל שאין זו טעות, לא כדאי לך להיוועץ בברל?” " טוב, ניגש אליו, לראות את ברל זה לא עונש…". הם חבשו את מגבעותיהם והלכו. כשאבא שב הוא היה שמח וטוב לב. שאלתי אותו מה היה אצל ברל. הוא הבין, כמובן, ששמעתי מחדרי את כל השיחה וסיפר לי: ברל שמע את האחד, שמע את השני ושוב את הראשון ושוב את השני ופנה אל רמז ואמר: “נראה לי שברודני צודק, ואם הוא טועה, זה יהיה קודם כול על ראשו…”.

ההכרעה האישית היתה קשה מאוד בשביל אבא, מכיוון שאברהם זברסקי היה מעוניין בתפקיד והקשרים האישיים ביניהם היו אמיצים ביותר. כאמור, הידידות ההדוקה של אבא עם זברסקי החלה עוד בחרקוב, נמשכה בקובנה ועברה לארץ, לתל־אביב. קשה זה היה מעבר למוצא התנועתי המשותף, צ“ס. זברסקי עלה לפני אבא. ערב עלייתו אבא הוא שהשיג הבטחה מאנשי “אחדות־העבודה” בארץ שידאגו לזברסקי לתפקיד הולם. קשר עוד יותר אמיץ היה, כאמור, בין אמא לאשתו של זברסקי, לסוניה. האחת היתה חברתה הטובה ביותר של האחרת. בקרב אנשי המשך שנחשבו ל”אנשיו של ברודני" היה זברסקי ראש וראשון. היה לו נסיון בנקאי עוד מקובנה ובארץ ניהול תחילה את קופת מלווה וחסכון בתל־אביב ואחר כך את ברית הפיקוח של הקופות. הכול קראו לזברסקי בשם משפחתו. אבא היה טועה לפעמים בישיבה וקורא לו בשם החיבה “בומה”… נזדמן לאבא להכניס את זברסקי לניהול בבנק בשלב מאוחר יותר, עם כניסתו של נפתלי לממשלה. זברסקי היה איש משק מובהק. אמנם בראשית דרכו בארץ היה לו כשלון חמור, אבל לדעת אבא זברסקי לא היה אשם בו. אם כי זברסקי לא היה איש “דור המייסדים” בתנועה, זכה להיות “האב המייסד” של מוסד חשוב ובעצם של ענף פעולה רב חשיבות בחיי ההסתדרות – פעולת ההשתכנות של ההסתדרות, חברת שיכון עובדים. אמנם היו לחברה זו שלושה מנהלים וזברסקי היה אחד מהשלושה, ולא עבד עבודה מלאה בחברת “שיכון עובדים”; מובן ומוסכם היה שהאיש המרכזי בחברה הוא אברהם זברסקי. תחילה הוא ניהל, כאמור, את קופת מלווה וחסכון התל־אביבית. הוא פרש מניהול הקופה משנבחר לנהל את המחלקה הטכנית של עיריית תל־אביב, כשסיעת הפועלים נכנסה להנהלת העירייה בראשותו של מאיר דיזנגוף. ראובן שנקר (שהיה ממנהליה הראשונים של קופת־חולים) בא במקומו לניהול קופת מלווה וחסכון בתל־אביב. משפרשה סיעת הפועלים מהנהלת העירייה נעשה זברסקי מנהל ברית הפיקוח של קופות המלווה. עם זאת היה זברסקי האיש העיקרי שההסתדרות סמכה עליו בענייני שיכון. הוא יזם את מעונות העובדים ושכונות הפועלים ברחבי הארץ. הוא עצמו השתכן בשכונת הפועלים א', ליד דוד בן־גוריון, דוד רמז ודוד זכאי.

עם כל הקושי האישי שהיה לו כלפי חבר קרוב כל כך, העדיף אבא את פרץ נפתלי, מכיוון שלדעתו היה הדבר נכון הן מבחינת הבנק והן מן הבחינה התנועתית הכללית. אני מניח שאחד השיקולים שלו היה הצורך הציוני לשלב בתפקיד בכיר עולה מגרמניה, בתקופה שהוותיקים לא היו נדיבים בשילובם של עולי גרמניה. אבא היה מודע הרבה יותר מחבריו לחשיבותה האיכותית העצומה של העלייה מגרמניה. שליטתו המלאה בלשון הגרמנית (בהיותו חניך אוניברסיטה בלשון הגרמנית) גם היא עזרה לו להבין ללב העולים מארץ זו ולראות במה הם יכולים לתרום להתקדמותה של הציונות. נוצרה בין אבא ונפתלי ידידות נאה, שהחזיקה מעמד עד מותו של אבא. בהספדים שהספידו את אבא יש ייחוד לזה של נפתלי, שדיבר בין השאר גם על יפי הקליטה שקלט אותו אבא.

 

דעות שונות על מרקסיזם    🔗

הנושא לחילוקי דעות ביניהם היה מרקסיזם. אבא לא הגדיר עצמו למרקסיזם מכל סוג או זן, ואילו נפתלי היה מרקסיסט רפורמיסטי, מממשיכי דרכו של אדוארד ברנשטיין. הדבר היחיד ששמעתי מפי אבי בזכות המרקסיזם היה שקרל מרקס היה הראשון שקישר בין מעמד הפועלים והרעיון הסוציאליסטי וקבע אפוא בסיס סוציולוגי לסוציאליזם (אם כי בבניית תנועה מקצועית עסק דווקא פרדיננד לסל, סוציאליסט לא מרקסיסטי, בעצם ממתנגדיו המובהקים של קרל מרקס). טיעון זה בזכות המרקסיזם ידוע למדי, ומוזר שלא שמעתיו מפי מדריכינו ב“המחנות העולים”, שעמלו קשות “למכור” לנו את המרקסיזם.

יש התבטאויות פומביות של אבא בזכות סוציאליזם הקרוי בשם המטעה “אוטופיזם”. מקורו של הכינוי הוא בכך שרבים מאבות אלה של הסוציאליזם הסבירו את השקפתם בספרים שתיארו, בדרך כלל בפרטי פרטים, את חברת העתיד הסוציאליסטית. הראשון שכתב כך היה תומאס מור (או מורוס) ששם ספרו הוא “אוטופיה”, שפירושו “שום מקום”. כוונת המחבר היתה לומר שאין עדיין חברה כזאת ולא שהיא בלתי־אפשרית. המרקסיסטים קראו לשיטתם בשם “סוציאליזם מדעי” וניצלו את העובדה שהמלה אוטופיה נעשתה כינוי לדבר־מה בלתי־אפשרי, כדי לבטל את פעולתם והגותם של קודמיהם. אבא היה איש מעשי מאוד, היה ידוע ככזה. הוא החשיב את המעשיות ודחה מעליו את עולם הדמיונות האוטופי, המנותק מהמציאות. בכל זאת לא נרתע מהביטוי סוציאליזם אוטופיסטי והשתמש בו גם בפומבי להגדרת עמדותיו הסוציאליסטיות. לא התכנון היעיל יותר היה עיקר הסוציאליזם בעיניו, אלא הצדק וטובתם של כלל בני האדם. זו היתה גם תפיסתו הכלכלית. באחד ההספדים עליו אמר פרץ נפתלי שהנפטר החשיב מאוד ספר שהיה קרוי “מנטשן אקונומי” כלכלת בני אדם (מחברו של ספר זה הוא רודולף גולדשמיד מוינה), מכיוון שההתקדמות הכלכלית היתה חשובה בעיניו במידה שהיא מטיבה עם כלל בני אנוש. זכורני שאבא אמר פעם בוויכוח כלכלי שאי־אפשר לראות רק את צורכי בניין המשק בלי חברי אותו משק. דואגים שהרפתות יהיו במצב טוב, כדי שתרבה תנובת החלב. האומנם נחוץ שהעובדים יהיו עבדים כדי שיהיה הגיון משקי לדאוג לרווחתם?!

לנין אמר שהקומוניזם הוא סוציאליזם פלוס חשמל. אבא הבין שאפשרית התקדמות טכנולוגית גם במשטר של ניצול, והתנגד לכך בכל נימי נפשו. רוסיה של לנין נשארה עם הטכנולוגיה (שהמלה חשמל ייצגה אותה), אולם לגמרי בלי סוציאליזם. היחס לדיקטטורה הלנינית־סטאלינית של פרץ נפתלי לא היה שונה מזה של עמיתו בבנק הפועלים.

הניהול המעשי של הבנק היה יותר בידי אבא מאשר בידי נפתלי, אם כי נפתלי היה בתמונה בכל ענייני הבנק ודעתו היתה נשמעת. פרץ נפתלי הקדיש תשומת לב רבה לפעילות בארגונים שונים, ביחוד של עולי מרכז אירופה. מעמדו כמנהל בנק הפועלים – שהיה השלישי לגודל בארץ – ומשנת 1939 הבנק השני בגודלו – עזר אף הוא לבסיס מעמדו הציבורי של פרץ נפתלי, הן בציבוריות הכללית והן בתנועת העבודה, שהעריכו בה מאוד את כושרו כתיאורטיקן סוציאליסטי.

כאמור, אבא מילא תפקידים שונים בשליחותה של התנועה, בעיקר תפקידים שבאו בהם לידי גילוי כישוריו בעניינים הכלכליים וכן תפקידים שאפשר היה לנצל בהם את קשריו המצויינים עם חוגים כלכליים וגם ציבוריים כלליים, עם אישים שמחוץ לתנועת העבודה. נמשכה פעילותו בענייני התקציב וההתיישבות של הסוכנות היהודית. הדבר היוצא דופן היה בחירתו למועצת המנהלים של בנק לאומי (כשהיה קרוי עדיין בשמו הקודם – אפ"ב). לא מקובל כלל שמנהל בנק אחד יהיה חבר מועצת המנהלים של בנק אחר. אין תחת ידי תאריך בחירתו לתפקיד זה. אבא כיהן כעשרים שנה במועצת המנהלים של אפ“ב ואחר כך בנק לאומי, והיה גאה מאוד על הצלחתו להביא להשקעות גדלות והולכות של הבנק הלא הסתדרותי במשק ההסתדרותי. נוצרו קשרי ידידות בינו ובין מנהלי אותו בנק, אליעזר (זיגפריד) הופיין ואהרן בארט. הופיין היה איש סגור מאוד, ואבא היה אחד האנשים היחידים שהוא נפתח אליהם. סיפר לי גיורא יוספטל שבלוויתו של אבא, כשהופיין היה כבר חולה אנוש והתקשה מאוד בהליכה, הציע לו יוספטל לשוב מאמצע הדרך. נזדקף הופיין ואמר לו: “איש צעיר, אילו אני הייתי מת לפני חברי ברודני הוא היה מלווה אותי עד הקבר. כך אעשה גם אני”. סיפור זה מבטא לא רק את יחסיו עם עמיתו. הוא מדגים את מערך היחסים שלו עם אנשי המגזר הפרטי במשק. אגב, כשאבא החליף את שמו לשם עברי התיעץ עם הופיין איך להסביר בחו”ל – מה פתאום מנהל בנק משנה את שם משפחתו.

לא אחת שימש אבא בורר מטעם העובדים בבוררויות זבל“א וזבל”א (זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד). זכור לי מקרה אחד. כשלוי אשכול היה מזכיר מועצת פועלי תל־אביב פרצה שביתה שמועצת הפועלים התנגדה לה. יזמו אותה אנשי סיעה ב', ולא היה ברור באיזו מידה הם פעלו מתוך שיקול ענייני ובאיזו מידע פעל אצלם הרצון לנגד את מפא"י. גם אבא וגם אשכול התאמצו מאוד להשיג לפועלים את המרב. התוצאה היתה פשרה, כמו ברוב המקרים. בשיחה אתי הדגיש אבא שלא איכפת היה לשניהם הרווח וההפסד המפלגתי, ובלבד שישורת האינטרס הפועלי ככל האפשר. הפועלים עצמם ודאי שאינם אשמים במריבות בין מפלגותיהם (התנגדות אשכול לשביתה מקורה היה בהבנה שיוכל להשיג לא פחות, ואולי אפילו יותר, בלי שביתה).

בוררויות העסיקו את אבא לא מעט. הנוהג היה (ואולי זה קיים גם כיום) שהצדדים משלמים לבורר סכום כסף בעד טרחתו. אבא לא שלשל כסף זה לכיסו, אלא תרם אותו למטרות שונות, שהיו קרובות ללבו במיוחד, לפעמים לאיזה מפעל של תנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת ולפעמים לעניין תרבותי שהיה חשוב בעיניו. לא תמיד היה יוכל להסדיר תרומה מהבנק (ראה מאמרו של חיים הלפרין ביום השנה למות אבא, בספר זה).

אחת הפעילויות החשובות שלו היתה בנשיאות מגבית ההתגייסות (ששינתה את שמה למגבית ההתגייסות וההצלה, כשהוטל עליה גם התפקיד הזה). איני זוכר אם הוא פעל כבר בימי “כופר הישוב” או רק כאשר נעשתה הפעילות ההתנדבותית הכספית עניין גדול ומרכזי יותר. אני מניח שהוא עסק בכך מן ההתחלה, מכיוון שהוא עסק בגיוס כספים מהציבור לצורכי ארגון “ההגנה”, הן הצרכים הגלויים והן החשאיים.

 

עם גולומב ואשכול    🔗

עם ראשית ההעפלה היה אייזיק ברודני אחד מהשלושה שעמדו בראש הפעולה – עם אליהו גולומב ולוי אשכול – והתעמתו עם דוד בן־גוריון ונהנו מהגנת ברל כצנלסון. דוד בן־גוריון התרעם עליהם. לדעתו פעילותם גרמה נזק מדיני. פעם הוא אמר להם בשיחה שהוא יוציא אותם מההסתדרות. הם הלכו אל ברל כצנלסון, שאמר להם: “הוא לא יוציא אתכם מההסתדרות”. חילוקי הדעות עם דוד בן־גוריון היו אפיזודה קצרה, שחלפה כשהמדיניות הבריטית לא הותירה לציונות ברירה, ובן־גוריון התיצב במלוא מרצו למערכה על ההעפלה.

סיפור זה נוגע בשוליו ביחסים בין שני ראשיה של התנועה, ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון. למסופר פה קשורים יותר יחסיו של אבא עם כל אחד מהם. מבחינת כיוון העניינים שהעסיקו את רוחו, היה אבא אמור להיות קרוב יותר לברל כצנלסון מאשר לדוד בן־גוריון, ובכל זאת היה קרוב יותר לדוד בן־גוריון. שאלתי אותו פעם על כך והוא השיב לי שסביב ברל היתה אווירה של “רֶבִּיוּת”, בעוד שהיחסים עם בן־גוריון היו ענייניים. אומנם ברל, כמו בן־גוריון היה ממוצא “מתנגדי”, אבל היתה סביבו אווירת אדמו"ר, מה שלא היה סביב בן־גוריון, על כל פנים לא עד קום המדינה. העניין שהוא עסק בו לא היה במוקד התעניינותם של שני ראשי התנועה. בן־גוריון היה שואל את אבא מפעם בפעם על מצב המשק, אבל הסתפק בתשובה כללית, בלי פרטים.

עם זאת, כאשר נודע לאבא דבר פטירתו של ברל, הוא הזיל דמעות. הוא סיפר לי זאת – בסוד, הוא התבייש בזה קצת – כשהסביר לי בתשובה על שאלתי בדבר יחסיו עם שני האישים הראשיים בתנועתו. אין אני מניח שקרה לו דבר דומה בפטירות אחרות, לרבות פטירות של חברים קרובים שלו. לא היתה משמעות רבה להבדל ביחסו לשניים. אבא היה הגון ונבון מכדי לא להבין את אופי היחסים ביניהם. רק שוטים ניסו לחפש סדק ביחסים אלה כדי לחדור לתוכו.

אשר להעפלה, אני מניח שגם אבא וגם ברל לא ראו את העניין מבחינתו המדינית, אלא מבחינת החובה להציל מאירופה כל פרט יהודי שאפשר להוציאו משם, בלי חשבונות רבים. ראייתו של דוד בן־גוריון היתה מדינית בלבד. השלטון הבריטי ידע, בערך, את מספרם של המעפילים וניכה את מספרם ממכסת העולים המוקצב, מה שהיה קרוי “שדיול”.

אבא היה המתרים להעפלה, עסק בצד הכלכלי של העניין, וטיפל בהסדרים עם בעלי אוניות. ידוע לי בעניין זה מעט מאוד, מפאת האופי החשאי של העניין. לכן לא ידעתי מה היה השם המחתרתי שלו ולא יכולתי לספק את השם לגרשון ריבלין שפרסם ספר על שמות עלה ב“הגנה”. ידוע לי שבזמן החיפוש הגודל בבנק ב“שבת השחורה” היה במגרת שולחנו כתב־השלשה (נוסח של התחייבות הדדית בין שני צדדים במהלך עסקה ביניהם) בין המוסד לעלייה ובעל אוניות (הסיפור הופיע, לאחר קום המדינה, בעלון פנימי של בנק הפועלים (ראה “דבר” מיום 30.9.92 ג' בתשרי ה’תשנ"ג). אני מניח שהעתק שני של אותו הסכם היה בידי הצד האחר. אליהו גולומב ניהל את המובילים ולוי אשכול (אז עדיין שקולניק) היה אחראי לחלוצים שהובאו באניות המעפילים הראשונות.

בבטאון של תק“ם, “קיבוץ” בט' בניסן ה’תשמ”ז (8.4.1987) הובאו הדברים הבאים הנושאים את התאריך 21.8.47:

“הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ־הארצי, השומר־הצעיר, חבר־הקבוצות, תנועת המושבים – באמצעות הקרנות שלהם מלווים לחברים ד. בן־גוריון, אל.קפלן וא. ברודני סך 25000 לא”י. החברים הנ“ל מתחייבים אישית לפרוע את הסך הנ”ל בצירוף הרבית תוך שנתיים בארבע שעורים חצי־שנתיים. הלווים רשאים לפרוע את החוב קודם".

החשאיות של הימים ההם מנעה דברים מפורשים יותר. ברור שדובר בכסף לענייני מגן או העפלה. מכתב זה אינו יוצא דופן בימים ההם ובתקופה שקדמה לו.

אבא היה בטוח שאני אאסר בשל עריכת השבועון המחתרתי של “ההגנה”, “אשנב”. הבולשת הבריטית ידעה שאליעזר ליבנשטיין, האחראי הציבורי על השבועון המחתרתי, אינו עוסק בעריכה למעשה. אנשיה לא ידעו מי העוסק בזאת ורצו לאסרו, מכיוון שמאסר זה לא יעורר רעש בלתי־רצוי. הם לא ידעו שהעורך הוא נער בין 22. אבא היה בטוח שמוקדם או מאוחר אאסר, וחשוב היה לו מאוד שאתנהג “בסדר” כשאאסר. הוא הסביר לי שאשב בוודאי בלטרון והוא בירר ש“לא נורא”. יש ביקורים קבועים ואפשר לשלוח חבילות… מעניין שמעולם לא נאסרתי, ולימים נודע לש“י שאני רשום אצל האנגלים כאיש חי”ש בעמק בית־שאן (בקבוצת החוגים חמדיה לא מיהרו להעביר את הרובה ואת החברות במשטרת הישובים העבריים לשם אחר).

 

רוסית לצורכי קונספירציה    🔗

לעומת זאת ב“שבת השחורה” עצרו אותו והביאוהו לבנק לפתיחת הכספת הגדולה שהם חשבו שיש בה נשק. החיילים שהגיעו לבנק באותו בוקר דרשו מהשומרים לפתוח להם את הכספת והשומרים אמרו שבלי מנהלם לא יפתחו. כך קרה שאחד השומרים בא לביתנו עם חייל נושא רובה מכודן. אבא נתן לחייל הבריטי להמתין עד שהוא התלבש בקפידה והתגלח למשעי. השומר רעד כעלה נידף והתחנן לפני אבא שימהר. אבא הרגיעו באומרו: “ראה, הוא (כלומר החייל הבריטי) פוחד עוד יותר ממך”. משגמר אבא את הכנותיו יצא אל הבנק עם החיילים. הוא לא השאיר אותם לרגע לבדם בחדר הכספת. הוא שוחרר בערב והתלוצץ שהוא לא די חשוב כדי להאסר… בערב טלפן אליו שאול אביגור (אז היה שמו עדיין מאירוב) כדי לברר מה היה. כדי שהמצותתים האנגלים לא יבינו הם שוחחו ביניהם רוסית…

מגבית ההתגייסות וההצלה היתה הגרעין הראשון למיסוי יהודי, שהיה התשתית הראשונה למיסוי של מדינת ישראל. נשיאות המגבית היתה בת חמישה חברים, שניים מהסקטור ההסתדרותי, שניים מהסקטור הפרטי־אזרחי ויושב־ראש ניטרלי, אהרן בארט, ידיד של אבא (ראה דבריו באזכרה בספר זה).

סיפורה של המגבית וחלקו של אבא בה זכו לתיאור בספר שכתב פנחס גוברין, אחיו של עקיבא גוברין. אבא היה הנציג הבכיר של ההסתדרות במוסד זה. שותפו רוב הזמן היה נחום לייב ליפשיץ, שהיה מנהל חברת “ביצור” שמוזגה מאוחר יותר בבנק הפועלים, והוא נכנס להנהלת הבנק.

הפעילות המשותפת במגבית הידקה אף היא את הידידות של אבא עם אהרן בארט.

בקשר לבארט אירעה פעם תקרית בין אבא ודוד בן־גוריון. בהתכנסות חשובה של אסיפת הנבחרים והסוכנות היהודית שניהל בן־גוריון ונשא בו את אחר מנאומיו ההיסטוריים, הודיעו לאבא שעליו יהיה לשאת נאום על המאמץ הכספי של הישוב, על המגבית. אבא התכונן לזאת וכשעמד לצאת לירושלים סיפר לו אהרן בארט, כשח לפי תומו, שהוא עומד לשאת את הנאום. אבא ביטל את נסיעתו, שב הביתה, לא נסע לירושלים ושלח פתק לבן־גוריון על פגיעה מוזרה זו – הוא לא ביקש להיות הנואם, אך משנקבע הדבר והוא התכונן לזאת לא יתכן שיוודע לו שאין הוא נואם, מקריאת שמו של אדם אחר לרשות הדיבור. הפתק הסתיים בבקשה ממקבלו להשמידו לאחר הקריאה.

עם שובו של בן־גוריון התקשר אל אבא וקבעו שהוא יבוא עם פולה אל הורי בשבת אחר הצהריים, כדי ליישר את ההדורים ביניהם (פגישה חברתית ביניהם לא היתה דבר יוצא דופן). דב“ג הסביר לאבא שברגע האחרון הבחין שהדוברים כולם אני מפא”י, והכרחי לגוון. הוא היה לחוץ בהכנת נאומו־הוא (אם אינני טועה היה זה נאומו המפורסם “תשובה לדבר השליט”) ולכן שכח שעליו לדבר על העניין עם אבא. אבא לא נטר לו. ממילא כיבודים כאלה לא היו חשובים בעיניו והבין שההתכוננות להופעה כפי שציפתה לבן־גוריון יש בכוחה להביא אדם ללחץ נפשי גדול. יש להניח שאני היחיד שיודע על העניין. עצם ההצעה שאבא ינאם שם לצדו של דב"ג, ספק אם נרשמה ונשארה בכתובים, על התרעמותו של אבא ועל התפייסותו השלמה ודאי שרק אני יודע. אכן, כיבודים לא היו חשובים בעיניו, אולם עלבונות שנא מאוד. בהקשר זה מעניין לציין שהוא ביקש במפגיע שלא להיות חבר הוועד־הפועל של ההסתדרות. הוא בחר להיות סגן חבר. כך יכול היה לדבר בישיבות כל פעם שהדבר היה דרוש, ולא היה חייב להשאר לכל ההצבעות. לימים נתבררה נוחות זו לרבים מחבריו ורשימת הסגנים נעשתה מיוחסת יותר מזו של חברי הוועד־הפועל בעלי זכות ההצבעה. אבא התלוצץ ואחר שחבר זה או אחר טוען: “אני לא מבקש להיות חבר הוו’הפ, עשו אותי רק סגן…”.

זמן קצר אחרי זאת אירע העניין עם יושבות הראש של הוועד הלאומי שסופר עליו בתיאור יחסיו של אבא עם דוד רמז. דוד בן־גוריון ביקש את הסכמת אבא שהוא יציע אותו לתפקיד יושב־ראש הוועד הלאומי. ערב הבחירות נעשה ברור בתנועה ובציבוריות הישובית בכללה שיצחק בן־צבי לא יוכל להרים את קרנו של הוועד הלאומי למעלת שותף של הסוכנות היהודית ב“מוסדות הלאומיים”. איש לא היה מוכן לפגוע ביצחק בן־צבי המכובד על הכול. המחשבה היתה שהוא יהיה הנשיא (וכך באמת נקבע) ואיש מעשה יהיה יושב־הראש. לתפקיד זה הוצע דוד רמז. היה ידוע שבן־גוריון ורמז אינם משדרים על גל אחד. בן־גוריון רצה איש שיחסיו האישיים אתו עם ללא דופי והוא גם האמין שאבא יידע טוב יותר להסתדר עם החלק האזרחי של הציבוריות. כאמור, אבא סירב בהחלטיות. האמביציה האישית שלו לא התגברה על חברותו עם דוד רמז, שאבא ידע שהוא מעוניין בתפקיד ומכין עצמו לקראתו. רמז דבר עם אבא שיעזור לו, לאחר שייבחר ליושב ראש הוועד הלאומי, במגעים שונים עם איש זה או אחר. דוד רמז נבחר ובמקומו נבחר יוסף שפרינצק לתפקיד מזכיר ההסתדרות, גם הוא חברו הטוב של אבא.

ויכוח אחר היה לאבא עם דוד בן־גוריון, כשהוא פנה אל אבא בהצעה שיעזוב את הבנק כדי להיות למזכ“ל מפא”י ואבא סירב. “אתה הקמת מפלגות לפני שניהלת בנקים” התריס בן־גוריון כלפי אבא. על הסיבות לסירובו של אבא אני רק משער, מכיוון שמעולם לא דיברנו על הסיבות. אני מניח שהוא לא רצה להיפרד מעבודתו בבנק הפועלים, לא רצה לעבור לעיסוק מלא בענייני המפלגה. אלה הם חיים אחרים לגמרי.

באותו זמן בערך הגיע לידיו של אלברט מירונוביטש אליאשב ספר מעניין שכל הידידים דיברו עליו. אליאשב היה ידיד קרוב של הורי ואשתו, פרידה סולומונובנה אליאשב, היתה גם קרובת משפחה. אמה ואם אמי היו דודניות. בספר האמור סופר על אישים נשכחים ועל איישם שתפקידם וחלקם באירועים חשובים צומצם מאוד בתיאור האירועים. הם מתו בדיוק כאשר עיסוקם נכנס למוקד הציבורי. אליאשב אמר לאבא שמכל ידידיהם רק שניהם זוכרים את כל השמות האלה. שנים רבות אחרי זאת חשבתי על שני אנשים, ידידים טובים זה לזה, שקרה גם להם דבר דומה. אליהו גולומב נפטר זמן קצר לפני שהעניין שעסק בו, ארגון ההגנה העברית, נעשה חשוב הרבה יותר מאשר עד אז, מוקד כל החיים היהודיים בארץ. אבא לא נפטר, אבל חלה קשות ערב הקמת המדינה. הקמתה לא העלתה אותו לתפקיד בולט. לא היה לו קל להמשיך לעבוד אפילו בעבודה שהסכין אתה, במצב בריאותו שנתרופף כל כך. תפקיד חדש היה הרבה יותר קשה. החיכוכים בין יורשיו־בכוח בניהול הבנק היו הסיבה העיקרית שמנעה את פרישתו, ולו גם פרישה חלקית. רק אחרי פטירתו נאלצו להסתדר בלעדיו. כל עוד היה בחיים המשיך לעסוק בכל ענייני הבנק – כאשר לא היה מוטל במיטה – ועשה מאמצים גדולים מאוד לשם כך.

בעמ' 433 של הספר “בנק הפועלים חמישים השנים הראשונות” כותבים המחברים: “כמומחה בתחום הכלכלי וכאיש מרכזי במשק העובדים היה ברודני־בראלי מועמד טבעי לתפקיד ממלכתי. מינוי מסוג זה נמנע עקב בריאותו הרופפת ובוודאי גם בשל החשיבות שיוחסה לרציפות בניהולו הטוב של הבנק”.

אין אני זוכר מתי בדיוק קרה הדבר, אך המעשה עצמו זכור לי היטב. יום אחד, בלי כל אזהרה מוקדמת הגיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון לבנק מלווה בפמליית האבטחה שלו והלך אל חדרו של אבא. הגיע לידיו צ’ק על סכום קטן והוא בא לפדות אותו… נשאר זמן־מה ושוחח עם אבא והלך. כשאבא סיפר לי זאת שאלתיו איך הוא מסביר את העניין התמוה והוא אמר לי שזה פשוט לגמרי. הגיע לידיו צ’ק על בנק הפועלים. מוסד זה היה צמוד בהכרתו לאייזיק ברודני (הוא היה מרוצה מאוד שאבא שינה את שמו לשם עברי, אולם בתודעתו נשאר השם הישן, שהיה רגיל אליו). אמר לעצמו – אגש ואראה מה שלומו…

נדמה לי שהיה עוד משהו. הוא רצה לבדוק אישית אם באמת חברו, שהוא האמין לו והאמין בו, באמת מנוע ממשימות חדשות. אולי המדווחים לו מגזימים. לא היתה הגזמה.

 

הלב לא יתן…    🔗

האיש היה חולה ובקושי נשא את עצמו. אין אני חושב שאילו השתחרר מתפקידו היה לו קל יותר. אולי להיפך. עבודתו, ביחוד הבנק, היה חלק מישותו, אולי החלק החיוני ביותר. הוא היה מתלוצץ (נטייתו זו לא נחלשה עד מותו) ואומר: חברי היקרים מודאגים ממצב הלב שלי ולא איכפת להם הסוכרת לי. לא איכפת להם שלא אוכל דברים טעמים, ובלבד שאוכל לעבוד… אמא היתה מודאגת מאוד גם מהסוכרת, ונראה היה לו שהיא מפריזה בדאגה זו. הוא אמר לה: “חווה’לה (בדרך כלל קרא לה “אווה”, שמה בגרמנית, כך קרא לה כשהכירו לראשונה בשווייץ, רק בחיבה מיוחדת קרא לה בשמה העברי), לא אמות ממחלת הסוכר, הלב לא יתן…”.

ב־13 לאפריל 1956, ימים ספורים לפני יום העצמאות, אבא נפטר. באותו יום ניהל ישיבה של ועדת התקציב של הסוכנות היהודית, התווכח קשות עם נציגי “חרות” שתקפו את לוי אשכול (כשנבחר לוי אשכול להיות שר האוצר, התפטר מגזברות הסוכנות היהודית, אך נשאר שנים אחדות ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות). אחרי הישיבה נסע לבנק וערך ביקורת עבודה. והוא ידע לא רק לנהל את הבנק, אלא היה בקיא גם בעבודתו של כל פקיד, תיישב במקומו של כל פקיד ובדק. משם נסע הביתה. היה זה יום שישי. באתי מירושלים, שגרתי ועבדתי בה, הבאתי להראות להורי את התעודה הרשמית של גמר האוניברסיטה. אבא היה מרוצה, אבל העמיד פנים שזה לא חשוב בעיניו. אכלנו ארוחת צהריים שנינו, הוא ואני. אמא יצאה מהבית לקנות פרחים לצילה וראובן שנקר, שהם היו מוזמנים אליהם לאותו ערב, ולסדר דברים אחדים שאני לא יכולתי לסדר בשבילה. תוך כדי אכילה פתר אבא תשבץ, תחביב אהוב עליו. זכורני שהוא שאל אותי שאלה בעניין התשבץ, שהתשובה אליה היתה “סינגפור”. אמרתי: “אבא, למה אתה שואל, הרי זה קל מאוד”. הביט עלי והשיב בחיוך: “כשאתה פה, למה לי לחשוב?..”

היה עלי ללכת אחרי הצהריים אל הורי אשתי דאז, לספר להם על שלום בתם ועל שלום בתי־נכדתם. חזרתי הביתה וכשאמא פתחה את הדלת היה המצב החמור רשום על פניה. נכנסתי אל אבא, ששכב כבר במיטה, וראיתי מה שראיתי. מהרתי אל ידידו הרופא, ד“ר אריה ביחובסקי והוא בא מיד. כאמור, הוא היה שכן של הורי ומרפסת משותפת חיברה את שתי הדירות. הוא הזריק לאבא את הזריקה שהיתה אז התרופה למצב כזה. אחרי זמן־מה שאל אם הוטב לאבא. בשפה הרוסית אומרים: האם הכאב נכנע?. אבא השיב לו: “לא, ליאון, הפעם נראה שאני נכנע…”. ד”ר ביחובסקי הזעיק עוד רופא ידיד, אם כי לא היה בכך כל תועלת. במצבו של אבא ובידיעה המדיצינית באותו זמן לא היה מה לעשות. אבא קרא לאמא, נטל את כף ידה לפיו, ונשק לה ואמר לה: “תודה, תודה בעד הכול”. אמא יצאה ושלחה אותי. הוא הביט עלי ונפרד ממני במבטו. אני לא הבנתי שמותו קרוב כל כך. לא רציתי להבין. בעצם לא הייתי מסוגל להבין.

בלוויה אמרה גולדה מאיר לאמא שהיא מבינה שאין ניחומים באובדן גדול זה, אבל אולי יהיה שמץ של סיפור לאמא בידיעה שחבריו של אבא יודעים יפה שטיפולה המסור האריך את חייו בשנים אחדות.

לאחר הלוויה, בימי ה“שבעה”, אמר לי אחד העובדים הבכירים של הבנק שיש ערך חינוכי גדול לעובדים הרבים שבאו לביתנו ביום הפטירה ובימי האבל, שהם רואים איך חי המנהל הראשי שלהם. לאחר ה“שבעה” פנו אלי מהנהלת בנק הפועלים ושאלו מדוע אין אני מוציא צו ירושה. השבתי שאין צורך בצו כזה, כי הוא לא השאיר כל עזבון. מכיוון שמניות יסוד שונות היו רשומות על שמו בתור נאמר הוציא הבנק צו ירושה ואני העברתי למוסדות הציבור על כל מניות היסוד הללו.

בימי ה“שבעה” אמרה לי נאוה, בתי: “סבא היה מסתובב בכל החדרים האלה וכעת הוא נשאר רק בלב שלך…”.

דליה הלכה לפגישה עם גדעון. היא התכוונה לסדר משהו בשביל הבית לפני הפגישה (גם שמעון וגם דליה קיימו כל אחד את תפקידיו למען ביתם וילדיהם). היא התעכבה בבית לפי בקשת שמעון ודחתה את מה שרצתה לעשות למען הבית עד לאחר הפגישה עם גדעון. שום שיחה עם אבי ילדיה לא תעכב אותה בדרכה אל הגבר שהיא היתה שייכת לו, שייכת בכל חושיה, בכל ישותה, לא רק בכל נשיותה.

היא הקדימה במקצת, אולם מצאה כבר את הגבר ממתין לה. בכללי ההתנהגות של גדעון היה זה עניין חשוב – לעולם אסור לגבר לגרום לאשה שתמתין לעבור לפניו. במסגרת התנהגותו של גדעון כלפי נשים היתה אבירות־כביכול זו מגוחכת, אבל הנשים “שלו” היו נתונות לאדנותו עד כי לא חשו בגיחוך והיו מרוצות מכל מחווה מצידו. דליה היתה ביקורתית כלפי המחוות הללו.

“מה שלומך היום?” שאל הגבר, כשהוא מתאמץ לשוות לנימת דיבורו מעין רכות, שהיתה בעצם זרה לו. דליה ידעה שהוא עושה זאת כשהוא רוצה להיות טוב אליה, אולם היא לא אהבה את המלאכותיות שבדבר. ביחוד הפריע לה הדבר באותו יום, משום שדבריו של שמעון על כנותם של השניים השפיעו עליה יותר משהודתה בפני עצמה, ויותר משהיתה מוכנה שהם ישפיעו עליה. בלכתה לפגישה היא התכוונה לספר לגדעון כבר בראשית הפגישה, עוד לפני שיעזבו את בית־הקפה וילכו אל הדירה שנהגו להתייחד בה, על שיחתה עם שמעון, על תגובתה להצעתו ועל התשובה שזרק לעברה, בדבר כנות ואי־כנות. היא החליטה לדחות את סיפורה, אולי תספר אחרי המשגל. גדעון אהב שהאשה תתפשט בעודו לבוש ואילו לאחר מעשה היה נשאר שרוע על המיטה, כשרק מבושיו ואברו מכוסים בסדין. דליה תמהה לא פעם על נוהגו זה. היא לא ידעה שגבר בגברים זה, המתיהר עכל כך בגבריותו, מתבייש בינו לבין עצמו בכך שאברו קטן מזה של רוב חבריו, שגדלו אתו בכפר הגלילי. הוא היה משוכנע שזה חיסרון גדול שלו, שהוא מצליח לכסות עליו ביתרונות אחרים. גדעון שכב, נח והביט על דליה המתלבשת. הוא אהב ביחוד לראות את האשה מעלה את תחתוניה על ירכיה. משעשתה זאת, עוד לפני שסיימה את התלבשותה, קם בתנועה מהירה, כשהוא מקפיד להפנות לדליה את גבו, מיהר לחדור לתחתוניו ובתנועה מהירה פנה אל דליה, חיבק אותה והרעיף עליה נשיקות. הוא לא נהג לעשות זאת לעתים קרובות ודליה ציפתה למה שיאמר לה בעקבות הבתר־התעלסות, כשברור לה שזו הקדמה למשהו.

“טוב לי אתך, דליה, טוב לי בדפיקות עצמן – וזה העיקר ביחסים בין גבר ואשה – וטוב לי בכל מה שסביב זה, אבל עוד יותר טוב לי שאני יכול להיות גלוי לגמרי אתך, ואני לא מוכרח למרוח לך כל מיני מריחות טפשיות ומשעממות”. גדעון אמר משפטים אלה כשדליה חבוקה עדיין בזרועותיו. מלותיו חיממו את לבה, היא התכוננה לספר לו על שיחתה עם שמעון, כשדבריו של גדעון משמשים לה הוכחה ששמעון לא ידע מה הוא מדבר כשניסה לעורר בה ספקות לגבי כנותו של גדעון ביחסיו אתה. היא לא הספיקה לפצות את פיה עד שגדעון חידש את דיבורו: “את יודעת, היום לפני שיצאתי שאלה אותי דינה. (אשתו) עליך והיא קראה בשמך ובשם משפחתך”.

“מניין היא יודעת את שמי?”

“אין לי מושג. לא רציתי לגלות עניין. במקום זה שאלתי אותה מה פתאום היא שואלת שאלות. היא אמרה שלא ברור לה אם לא אעזוב אותה בגללך”.

מלים אלה הדליקו את דליה ועוררו בה תקוות כבויות. התקוות נמוגו מייד, כשהאיש הוסיף ואמר: “הרגעתי אותה. אמרתי לה שאת יודעת שאני לא אשבור את הבית של הילדים שלי. אמרתי לה שגם לך אין כל כוונה לשבור לילדים שלך את ביתם”. הוא סיפר לדליה שאמר לדינה עוד משהו, הוא אמר שדליה היא אם טובה. דברים אלה נועדו, כמובן, לחזק את דינה להמשיך להיות אשתו המתירה לו הכל.

הסיומת של דבריו לא רק אכזבה את האשה האוהבת, אלא גם עיכבה שוב את סיפורה על מה שאירע עם בעלה לפני כשעתיים. היה לה צורך לבדוק לעצמה תחילה מה נכון ומה לא נכון לפני שהיא מדברת על כך עם הגבר שיחסו אליה היה כל כך חשוב לה. במקום זה שאלה: “אמור לי, בבקשה, האם כל מה שאתה עושה בדירה זו לא שולל מדינה משהו?” גדעון תפס גם את הרמז שהיה בדבריה, שהיא מבינה שבדירה זו אין היא שותפתו היחידה. גדעון התעלם מהרמז והשיב: “לא, להיפך. כשאני דופק אותה לעתים קרובות מדי, זה גורם לה בעיות”.

“מה, היא לא בריאה?”

“היא בריאה,” התגונן גדעון, שבעיניו חולי נשים של אשה הוא מעין עלבון לבעל. “יש נשים שקשה להן להידפק יותר מדי. אחת אמרה לי פעם שהיא משקיעה בזאת כל כך הרבה, שאין היא יכולה אלא בהפסקות גדולות בין זיון לזיון”. לאחר שתיקה קצרה הוא הוסיף: “היא באמת השקיעה, היא היתה פעילה לא נורמלי!” גדעון נשתתק וניכר היה בו ששקע בזיכרונותיו על אותה אחת. דליה לא ניסתה להפריע. אותה אשה מן העבר לא הפריעה לה ולא עוררה את קנאתה. לפי נימת הדברים היא היתה משוכנעת שהסיפור על האשה מעברו הוא אמת, ואילו סיפורו על דינה, שאינה זקוקה ליותר ממה שגדעון נותן לה, לא עורר בה אמון. היא השתחררה מחיבוקו בלי התנגדות מצדו.

הם יצאו לרחוב כאילו יחד, אולם בעצם הלכו אל אחד לחוד. מעולם לא היה ביניהם ניתוק כזה. דליה שאלה את עצמה אם כך נראים הדברים לקראת הסוף, ומחשבה זו גרמה לה כאב גדול. הכאב אותת לה שהיא אוהבת את גדעון, אוהבת מאוד. היא היתה ספקנית במידה מספקת, כדי שלא תאמר לעצמה שזו אהבת־נצח, אבל מה זה חשוב? כעת היא אוהבת כאילו זו אהבת־נצח. היא זכרה את “יסורי וורתר הצעיר”, שקראה במסגרת לימודיה בבית הספר התיכון. היא אינה מוכרחה להתאבד, היא אינה מאבדת את האיש שלה, היא רק לא יכולה לחיות כפי שהיתה רוצה, כפי שכל אשה אוהבת היתה רוצה לחיות עם בחירה. מה היה קורה אילו אבד לה לגמרי? האם היתה מתאבדת? האם היא וורתר ממין נקבה? היא היתה בטוחה שאהבתן של נשים עזה הרבה יותר מזו של גברים. ואולי – חלף הרהור במוחה – גורלה יהיה, אם יטשנה גדעון, כגורלה של ויקטוריה בספרו של המסון, שקראה בתרגום אנגלי, מכיוון שלא היתה יכולה להשיגו בתרגום עברי, מפני שהמחבר היה משתף פעולה עם הנאצים, כובשיה של נורווגיה מולדתו.

כשהיתה קרובה לביתה, לאחר שנפרדה מגדעון, נסבו הרהוריה על שניהם, על גדעון ושמעון. היא מצאה קווי דמיון ביניהם, שניהם החשיבו כל כך את המסגרת המשפחתית בשביל ילדיהם. שניהם היו כנים, לא בחוסר כנות האשימה את שמעון כשהשיבה לו כפי שהשיבה. לפעמים הוא מבין כל כך מעט…

דומים או לא דומים – היא אוהבת את גדעון, זאת היא ידעה בהחלטיות שאין אחריה ולא כלום. היא לא תוותר עליו, לא למען ילדיה ולא בגלל התעמרותו בה. צר היה לה על ילדיה, עד דמעות. היא ידעה שלא בכוחה הדבר לשנות את המציאות העגומה בשבילם, המציאות שהם גדלים בה.

כשנסע למחרת היום אל משרדו של משה, ניסה שמעון לבדוק את עצמו ואת מניעיו – האם סקרנות מוליכה אותו להקדיש זמן ללימוד פרשת צבי פרידמן או יחס אנושי לבתו, לחסיה. נדמה היה לו שהעיקר הוא יחסו לחסיה ועתה גם, במקצת, יחסו אל יואל, שהלך והתפתח. נראה היה לו, כי ייתכן מאוד שעוד יתפתחו ביניהם יחסי חברות, ואפילו יחסי חברות עמוקים.

בבואו הכניס אותו חברו לחדר נפרד, עם התיק העבה וגיליונות נייר, שיוכל לכתוב עליהם משהו, אם יהיה לו צורך, והבטיח לו ספל קפה בעוד רגעים אחדים. משה עזבו והקפה הגיע כמובטח. זה היה לא חשוב. מרגע שפתח את התיק שקע בעולמו של צבי פרידמן.

כדרך רוב התיקים מן הסוג הזה היה מסודר מהסוף אל ההתחלה. כל מסמך נוסף צורף למעלה. במסמך הראשון ששמעון קרא, סופר על סידורה של האלמנה בבית אבות ונמסרו השמות והכתובות ומספרי הטלפון של שלשת צאצאיו. נאמר שסיווגם היבטחוני גבוה למדי, ביחוד זה של חתנו, יואל פרומין. סיווג זה לא הפתיע את שמעון כלל. הוא המשיך, קרא את העתק צוואתו של צבי פרידמן, לפיה הוא משאיר הכול לאשתו, מתנצל שדאג לילדיו בחייו. הוא קבע בצוואתו שאינו רוצה שאשתו תהיה תלויה בפרנסתה בילדיהם. הוא חורג מהיובש שהצוואה כתובה בו, כשהוא מצטט שתי אמירות יהודיות מפורסמות. האחת, שאם אחת יכולה לפרנס תשעה ילדים, ואילו לתשעה ילדים קשה לפרנס אם אחת. האמירה השנייה היא, שכאשר האב נותן לבן – האב שמח והבן שמח; וכשהבן נאלץ לתת לאב – האב בוכה והבן בוכה… צבי פרידמן מציין שהוא בטוח שילדיו הם בנים טובים, אבל הוא רוצה מאוד להעמיד זאת למבחן – אך ורק ביחס הנפשי, בביקורים אצל האם, לא בסעד חומרי.

שמעון עלעל בחומר שלפני כן. הוא ידע על המאבק שניהל משה למען אישור גמלה לפרידמן, משה סיפר לו על כך. הוא עבר ביעף גם על הדינים וחשבונות שמסר פרידמן על פעילות חתרנית של קומוניסטים והוראות שקיבל ממפעיליו. שמעון אמר לעצמו שכדאי לעבור על הסיטוריה מעניינת זו יותר בקפדנות בהזדמנות מתאימה. כשהגיע לסיפורים על שיתוף הפעולה בין פ.ק.פ. והמופתי, ביתר דיוק ניסיונותיה של פ.ק.פ. לשתף פעולה, היה לו גירוי חזק להתעכב ולקרוא הכל בעיון, אבל הוא החליט להישאר נאמן למשימתו המקורית וכמעט שלא בזבז זמן על חומר שהיה לגמרי שולי מבחינת הסיפור שלמענו בא אל משה.

תוך כדי עלעול הגיע לסיפור הקשור לעניין שהעסיק אותו כל כך. צבי פרידמן מבקש רשות לספר לילדיו שהוא איש השירות. בעבר נדחתה בקשתו זו, כי הילדים היו קטנים מדי והיה מסוכן לסמוך עליהם. האיש הסביר את הסבל הנגרם להם מחבריהם בבית־הספר ובשכונת המגורים. הוא מאמין שאם הם ידעו את כל האמת יקל עליהם במקצת ויקל עליו למנוע השפעה קומוניסטית עליהם. אחרי לבטים ופקפוקים ניתן לו האישור המבוקש. חשבון פשוט הבהיר לשמעון שהדבר אירע לאחר שמלאו לחסיה 14 שנה, כלומר בגיל הפורמטיווי של אשה היא היתה נתונה לכל הטראומות של פיצול בין אביה האהוב והחברה שהם חיים בתוכה. סיומה של הטראומה בא גם הוא בגיל רגיש, והיה בו מעין פיצול בין תחושות העבר וההווה וכן הרגשה של כפיות טובה מצד החברה כלפי האב. כל מה שקרה אחר כך מובן, איפוא, גם ההתקשרות אל גבר לא מתאים ובוודאי התוצאות של קשר זה.

הוא הפסיק לקרוא וחשב על הפיצול. אכן, הפיצול בחייה של חסיה הוא מסוג מיוחד. אולם יש פיצול גם בחיי אחרים. הוא עצמו, חייו נפצלו – עד הופעת גדעון ואחריה; עם דליה ובלעדיה – לא היה לו ספק שהוא חי בלעדיה, אם כי עדיין הם תחת גג אחד. גם חייו של ברוך נתפצלו. גם לפני שיחה אישית עם ברוך הוא ידע שחייו נתפצלו כפליים. הקרע עם אשתו והקרע עם חיי קיבוץ. הוא עדיין לא היה בקיא בביוגרפיה של דליה החדשה, אולם תיאר לעצמו שגם אצלה יש משהו. הוא הבין יפה את ההבדל המכריע בין כל הפיצולים האלה מזה וחייה המסובכים של חסיה מזה. מחשבתו־תחושתו התעכבו לא על הייחוד בבעיותיה של חסיה, אף־על־פי שעניינה היה נקודת המוצא, הוא הרהר בעניין בכללותו, כללותו של הענין כללה גם אותו עצמו. האם הפיצול הוא גורל של החברה הישראלית, ואולי של החיים המודרניים? צלצלה בראשו האמירה שאנשים מאושרים חיים בתקופות היסטוריות משעממות, אשר ההיסטוריון חולף עליהן בלי להתעכב. בהמשך נתקל בפנייה הראשונה של פרידמן להרשות לו לספר הכל לילדיו, פנייה שנענתה בסירוב, כזכור.

הוא הגיע לסופו של התיק, להתחלתו מבחינה כרונולוגית. שם, בתחתית התיק, נמצא המסמך המעניין ביותר, מסמך שאת תוכנו לא יכול היה שמעון לנחש, אפילו לא “בערך”. הוא קרא אותו בעיון רב ובמידה לא מבוטלת של ריגשה, לא רק בשל נגיעתו לידידתו, לחסיה, אלא מפני שהיה בו משהו על גורל היהודים ברוסיה בימי המהפכה ומייד לאחריה. במסמך סופר על צבי פרידמן, על יהודי דורו ברוסיה, על הלבטים של בני עם שהמלחמה למען הצדק היא בדמם, על יהודים שהאמינו בתום לב שהבולשביקים רוצים צדק, לרבות שוויון ליהודים, ושבכוחם לברוא חברה צודקת. דור זה של יהודים אוכזב קשות. חלק מהמאוכזבים המשיכו לשרת משטר שלא דמה כלל לזה שחזו בדמיונם; חלק הוגלה והוצא להורג; חלק קטן ניצל, כשעונשי הגירוש לסיביר הוחלפו בגירוש מברית־המועצות. סיפורו של פרידמן השתלב בסיפור הכללי, ובכל זאת היה מיוחד במינו, שונה מאחרים.

צבי פרידמן כתב את סיפור חייו עד עלייתו. הוא כתב אותו רוסית. בבואו לארץ כמעט שלא ידע עברית. אנשי אחדות־העבודה, שהוא הציע להם לעבוד בשירותם בפ.ק.פ, העדיפו שיכתוב רוסית ולא יידיש. היה להם יותר קל לתרגם משפה זו.

גם לפרידמן היה יותר נוח לכתוב רוסית, היתה לו רגילות בשפה זו, מכיוון שמאז אוקטובר 1917 המעיט מאוד להיזקק ליידיש ומילדותו גודל בשתי הלשונות. בצד המקור הרוסי ששמעון לא היה מסוגל, כמובן, לקרוא, היה תרגום עברי, לא כל כך טוב, אולם מובן למדי.

הוא היה בן למשפחה מסורתית, שהושפעה במקצת מההשכלה, ויותר מזה מהציונות. המשפחה התגוררה בתחום המושב, אולם בעיר קצת יותר גדולה מהעיירות שחיו בהן רוב היהודים. בעיר זו היו פחות יהודים, יחסית, מאשר בעיירות הקטנות. לכן הטיב צבי (או גרישה, כפי שקראו לו הכל) לדבר רוסית, ולא היה לו היגוי יהודי – הוא דיבר רוסית ככל הרוסים. במסמך לא תואר בפרוטרוט איך נתפס הבחור לקומוניזם. נאמר שם, לעומת זאת, שהוא היה חבר במפלגתו של לנין עוד לפני מהפכת אוקטובר. לזאת היתה חשיבות, משום שהדבר היקנה לו גם אמון־יתר וגם מעמד נכבד. זה היה נכון ברוסיה וגם בפ.ק.פ. בהמשך המסמך מספר פרידמן על הכרתו המובהקת, כי למען המהפכה נחוץ לעשות דברים שאין אוהבים לעשותם. דברים לא נעימים ולא יפים. לכן הוא הצטרף לצ’קה (ששינתה את שמה לג.פ.או. ואחר כך לשמות אחרים. שמעון היה מסוגל לקרוא גם בין השיטין של מסמך כזה, והבין שהצטרפותו למפלגה הבולשוויקית היתה קשורה גם לחששו מפני האיסטניסות של הס“רים והמנשוויקים, איסטניסות שתחזיר את רוסיה אל הריאקציה ואל התיאוקרטיה הפרבוסלאבית. הריאקציונרים לא סבלו מאיסטניסות דומה לזו של ההומניסטים שבהנהגות המפלגות שהוא פחד מחולשתן. גם החלטתו לשרת את הציונות כ”שתול" בפ.ק.פ. התקשרה לגישה יסודית זו לאידיאולוגיה. רק לאחר שגמר לקרוא את המסמך, הבין שמעון שלהחלטתו של פרידמן על אורח החיים שלו בארץ־ישראל היה מניע נוסף, מניע החרטה והרגשת אשמה כבדה על ששירת במשטרה החשאית הסובייטית הידועה לשמצה.

סופר במסמך בפרוטרוט על מעשיו של פרידמן בצ’קה, על רדיפות שרדפו הוא וחבריו את הבורגנים, כשמחבר המסמך מקפיד שלא להפלות לטובה בורגנים יהודים. הוא סיפר על עינויי אסירים פוליטיים, חברי מפלגות שונות, לרבות ס“רים ומנשוויקים. הוטל עליו לחקור חשודים בציונות. הוא לא ריחם על עצמו וסיפר את כל מה שעשה והודה שנשבר רק כשהובא לכלא חבר ילדותו האהוב ביותר, שהיה לגיסו. פרידמן לא חקר אותו ובוודאי שלא הוא שעינה את האיש עינויי תופת. עמיתיו של פרידמן חשדו באיש שידוע לו על מחבוא נשק של הס”רים. גם פרידמן ידע שהאיש הוא מפעיליה של מפלגה סוציאליסטית־איכרית זו, המפלגה שהיה לה רוב ברוסיה וממנה שללו הבולשוויקים את השלטון באלימות. עמיתיו ידעו שהשניים חברי ילדות. הם ידעו שהם גיסים, שהחשוד הוא אחי אשתו של פרידמן. ניתן לפרידמן להיות עמו בגסיסתו, לאחר שנעשה ברור למענים שהם עינוהו לשווא, שאין הוא יודע דבר על המחסן שהם חיפשו – מכיוון שהמחסן נתגלה והיו בו אנשים אחרים לגמרי ולא אלה שהם חשבו שהמחסן ברשותם.

החבר־הגיס גסס ודיבר. הוא הרבה לדבר. פרידמן לא מסר את כל דבריו. הוא לא היה בעל יכולת ביטוי ועוד פחות מזה היה בעל כושר תיאור. מהדברים שכתב פרידמן היה ברור לשמעון. כי לפני המוות היתה לאיש השראה־הארה בלתי־רגילה וכושר השכנוע שלו הגיע לרמה גבוהה, כפי שלא היה לו כל חייו (אם להסיק על האיש ומעמדו הנאמר במסמך). גיסו־חברו של פרידמן התאכזב מס"ר ומכל פעילות של יהודים בקרב גויים, פעילות שלא בזהות יהודית, פעילות לא למען יהודים ולא במפורש כיהודים. הוא דיבר עם פרידמן על ציונות, על ארץ־ישראל. “באכזריות שלכם לא תצילו את העולם. באדישות של ס’ר לגורל היהודים אין מקום לנו היהודים”. הוא דיבר הרבה על אכזריות הבולשוויזם ועל כך שלא ייתכן לברוא עולם טוב באכזריות כזאת. עלינו, היהודים, לברוא חברה טובה וצודקת לעצמנו. שום חברה גוית לא תהיה טובה אלינו וצודקת כלפינו. הוא דיבר כל הזמן רוסית. לפתע התרומם וקרא ביידיש: “אנחנו יהודים!” וצנח אחורה. פרידמן חשש שזה הסוף, אולם האיש חי עוד יום.

דבריו של הגוסס נפלו על קרקע שהוכשרה לקליטתם. לא קל היה לגרישה פרידמן לשאת את האכזריות שהיתה בג.פ.או. והוא מצא עצמו מעריץ את עמידתם של אנשי צ.ס. (מפלגה ציונית־סוציאליסטית המונית בראשית ימיה של ברית־המועצות) במאסר, בעינויים ובגירוש, את דבקותם זה בזה ואת עומק אמונתם בארץ־ישראל. נעשה לו ברור שבשביל כל אחד מהם החלפת הגירוש לסיביר בגירוש לחוץ־לארץ אינה שינוי בעונש, אלא החלפת עונש בזכייה גדולה ביותר – הם נוסעים לארץ־ישראל. הוא לא הסביר זאת לממונים עליו. זה היה הסוד השני שלו בפניהם, פה נפרצה לגמרי הלויאליות המוחלטת שלו. הסוד הראשון שהוא שמר בפני הממונים היה שחבר הילדות הוא גם קרוב משפחה, גיס. יתר על כן – הוא העביר פתקים מהאסיר אל משפחתו וחזרה. כל זה קרה עוד לפני ההכרעה של פרידמן בגנות המשטר הבולשוויקי. דבריו של הגוסס הם שהביאו את השינוי להבשלה.

עם מותו של הגיס היתה דרכו החדשה של פרידמן ברורה לפניו. הוא הבין שיהיה עליו לנהוג בעורמה רבה. כדי להינתק מג. פ.או. ולעלות לארץ־ישראל.

תחילה היה עליו להמתין זמן־מה ולהמשיך לעבוד בשירותם כאילו לא קרה דבר. חשוב היה שלא יתעורר חשד שמא מות החבר השפיע עליו. אחרי זמן־מה, כשהשתתף באסיפה של תא מפלגתי שדובר בה על הקומאינטרן ופעילותו הביע פרידמן דעה שנחוץ לשלוח אנשים מברית־המועצות, כאלה שבכוחם להשתלב בפעילות המפלגות הקומוניסטיות בחוץ־לארץ, כדי שיבטיחו נאמנות מוחלטת לקומאינטרן ולברית־המועצות של המפלגות בארצות השונות ובאופן כזה – למהפכה העולמית.

למחרת האסיפה שאל אותו מזכיר התא אם התכוון לעצמו. “לא!” השיב פרידמן כאילו הופתע מהשאלה. לאחר רגע, כאילו לאחר מחשבה נוספת אמר: “אילו חשבתי שאני מתאים לתפקיד הזה – הייתי מתנדב!”

שבועיים לא שמע פרידמן דבר על השיחה הזאת ועל הנושא הזה. הוא המשיך בעבודתו, כשהוא מבחין שעוקבים אחריו יותר בקפדנות. הוא הצליח מאוד בחקירות שניהל. בדרכי הערמה הצליח לחשוף את סודותיהם של ספסר אחד שניסה להבריח מטבע זר אל מחוץ לברית־המועצות, של איש כנסייה חילוני שעסק במחתרת אנטי־קומוניסטית, ושל שני אנשים שניסו להכחיש שהיו בצבאו של פטליורה, ופרידמן היה משוכנע שהשתתפו בפוגרומים על יהודים.

אחרי שבועיים הוצע לו שיסע עם אשתו לפלשתינה, עם עוד יהודים לשם בנייתה של המפלגה בארץ זו. בהדרכה שקיבל לפני הנסיעה הוסבר לו קודם כל מיהו המנהיג שיש להישמע לו וכן שהמגמה העיקרית היא לגבש מפלגה ערבית; הקומוניסטים היהודים הם המכשיר לכך. צבי פרידמן הבין, הוא הבין טוב יותר משהתכוונו שיבין. הוא הבין ששולחיו אינם מאמינים שיש עתיד יהודי לארץ־ישראל, ולכן הם מעוניינים בקומוניזם ערבי ורק בו.

הוא נסע עם אשתו לארץ־ישראל. פה, בארץ, לא התנתק מהבולשוויקים, לפחות לא בגלוי. המשיך לדבוק בהם, כשהוא משרת את הציונות בתוך המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שומר באדיקות על העמדות של מוסקבה כלפי עמיתיו במפלגה ומשרת בעצם את ארגון ההגנה, שקיבל אותו מאחדות־העבודה זמן מה אחרי עלייתו.

שירות זה לציונות, שהיה קשה ומאוד לא נעים, היה בעיניו מעין כפרה על שהיה פעם איש ג.פ.או. ועינה בני אדם. צבי פרידמן ידע שלא רק הוא משלם על כך, גם משפחתו. הוא לא ידע עד כמה הרחיק לכת תשלומה של המשפחה, בעיקר של חסיה. גם שמעון, שנשאר עם התיק זמן לא קצר אחרי גמר העיון, רק ניחש מה היה תשלומם של אחיה ואחותה של חסיה ומה עבר על אשתו של ה“שתול”, זו שאחיה היה האדם שאסונו הביא לשינוי בלב בעלה, וכנראה גם בלבה שלה. שמעון החזיר למשה את התיק והודה לו על הרשות לעיין בחומר המרתק. בתשובה לשאלתו של חברו השיב שלא רשם דבר, לא היה לו צורך.

גם בערבו של היום ששמעון הקדיש את חלקו לעיון בתיקו של צבי פרידמן הוא ביקר אצל דליה. היא קבלה אותו במאור־פנים, כאילו כמו תמיד אבל משהו היה לא כמו תמיד. שמעון תיאר לעצמו שמהות ההבדל וסיבתו תתגלה לו עד מהרה.

“אתה מסכים שגם היום רק נדבר?”

“אם זה רצונך ­– כן”.

“יש לי צורך לדבר, לספר לך”.

“יש לך צורך לדבר, לספר, או שיש לך צורך שאני אדע מה שאת מתכוונת לספר?”

על שפתיה נתלתה השאלה: “מה ההבדל?” אלא שלפני שביטאה את השאלה היה ההבדל ברור לה לגמרי. היא אמרה:

“אולי נחוץ לי גם לפרוק מעלי את הסיפור, אולם העיקר הוא שאני רוצה שתדע הכול על דליה שלך”. היא הדגישה את המלה שלך, ואילו שמעון חשש מאוד שבסיומו של הסיפור היא תהיה הרבה פחות שלו מאשר לפני ששמע.

“לא דיברתי על כך עם איש”. פתחה דליה, “זה קבור בלבי שנים על שנים, וזה כמו מוגלה”.

“ולא חשבת שחשיפת הפצע' היא המרפא?”

“תחילה לא רציתי כלל להירפא, ואחר כך אולי הייתי גאה מדי. אולי לא היה למי לספר”.

הבעת התמיהה על פניו של שמעון הזמינה תשובה: “לחברות לא רציתי לספר, כי חששתי שכל אחת תאמר לעצמה, כי לה לא היה קורה או שטוב שזה קרה לי ולא לה. חברים ממש לא היו לי, היו גברים או כפי שאתה קורא² להם מועמדים לנישואין”.

“אני מציע שנחדל ללכת סחור־סחור,” אמר שמעון.

“טוב”, אמרה דליה ושמה את כפות ידיה על ברכיה, בתנועה שראה דומה לה אצל חסיה, ששמה את כפות ידיה על ירכיה. דליה סיפרה את סיפורה, על חיילת־החובה הצעירה שהתאהבה עד מעבר לאוזניים בקצין קשיש ממנה, האמינה באהבתו הכנה אליה והאכזבה המרה היא שקבעה את חייה מאז ועד היום.

“ומאז לא התאהבת שוב?” שאל לאחר שהקשיב בתשומת לב לסיפור. “לא”, ענתה חרישית. אחר כך הוסיפה בביישנות־מה, כי המקרה הקרוב ביותר להתאהבות היה ביחסיה עם שמעון. הוא נשאר שקוע בשרעפיו.

“אמור משהו,” ביקשה האשה ומקולה אפשר היה ללמוד שהיא רוצה שהוא, מצדו, יספר לה מה יחסו אליה.

“אומר לך: אני עצמי תוהה לפעמים לגבי יחסי אליך. ברור שאת מושכת אותי מבחינה מינית, מושכת מאוד. ברור שאיכפת לי שיהיה טוב, שאיכפת לי מאוד מה קורה לך, אבל אישהו אין קשר בין שני אלה, וקשר זה הוא הכרחי בשביל אהבה”.

“אני מבינה,” השיבה חרש.

“האם נגמר בינינו הקשר המיני?”

“זה תלוי בך,” השיבה ושוב הוא למד מדבריה יותר משאמרה במלים מפורשות – אם יאות לשאתה לאשה, מה טוב. מבחינתה אין הכרח שיתאהבו זה בזה לשם כך.

“נצא קצת החוצה,” הציע.

“שוב לקפה ‘לילית’?”

“לא, הפעם לא איכפת לנו שיראו אותנו”.

התבטאותו היתה מוזרה בעיניה. וכי עד כה נזהר כל כך שלא להיראות יחד אתה? מה יש? אחרי הרף עין תוקנה קצת הרגשתה, מכיוון שהבינה שכוונתו היתה שהפעם אין הם יוצאים לשם שיחה מבהירה, אלא פשוט להתבדר קצת. היא ידעה תמיד שהופעה משותפת בחברה היא שלב חשוב בהתקרבות בין גבר ואשה. לא היה ברור לה אם גם אצל שמעון זהו שלב, כלומר נכונות לבדוק התקשרות עמוקה יותר ביניהם.

לקח אותה למסיבת חברים קטנה שהוזמן אליה, ובעל הבית אמר לו, בהזמינו אותו, שלא איכפת לו ולא איכפת לאשתו, עם מי יבוא. היה בזה רמז ויותר מרמז על התרחש בחיי משפחתו של המוזמן. הדבר לא הפתיע עוד את שמעון, כי התברר לו באחרונה שענייניו האינטימיים ידועים לרבים. הוא תמה על עצמו שאין זה מציק לו כמעט כלל. זו היתה הפעם הראשונה שהלך למסיבה כלשהי בלווית אשה אחרת, לא אשתו. כאשר ליווה את דליה לביתה שאלה אותו אם יעלה אתה. הוא הסס. דליה הפצירה בו: “לא חשוב מה יקרה אחר כך, הפעם רק אורגזמה ותו לא”.

זה היה נהדר. שמעון חזר לביתו שמח וטוב לב. אם כי היה ברור לו שהוא לא יתאהב בה ואשה שלא יתאהב בה לא תהיה אשתו. בדרך עלה רעיון במוחו: דליה וברוך. בין יתר הסיבות הוא מנה בלבו גם את העובדה שברוך הוא גבר שהשכלתו ועומק ידיעותיו עולים על אלה של דליה, ואין גברים רבים המסוגלים להתמודד אתה בהצלחה. ברוך לא יחשוש מפניה והיא תדע לכבד את תכונותיו הרוחניות יותר טוב מאשתו הראשונה וכך תלמד גם לאהוב אותו. שמעון היה בטוח שיש יתרון אינטלקטואלי לבור על פניו.

הוא עצמו לא ידע עד כמה קלע במעשה השדכנות שקיבל על עצמו.

יום המחרת היה יום קשה בעבודתו של שמעון. היו לו ישיבות טורדניות שהיה עליו להיאבק למען החלטות מסוימות בנושאים שלא היו כל כך חשובים למוסד כולו, אבל היתה להם חשיבות רבה בביצור מעמדו, שכאמור עורער במקצת באחרונה, והיה בהם כדי להקל על התפתחות דברים שהוא האמין שהם לטובת המוסד. בישיבות אלה הוא הצליח הצלחה חלקית בלבד, להערכתו, ודבר־מה חשוב בעיניו נדחה לעיון נוסף, אולם בסיכומו של דבר יריבו יצא וידיו על ראשו. לאחר הישיבה בירכו אותו שלושה מעמיתיו, כל אחד לחוד, להצלחתו באותו יום. הוא תמה במקצת, אם כי היתה בו די אדיבות להודות להם. נראה, כי תוצאות הישיבה טובות יותר, מבחינתו, משהוא עצמו העריך.

כשיצא מהמשרד לפגישה המשולשת עם ברוך ומשה חשש שמא לא יהיה במלוא כושרו לייעץ לברוך ולעזור לו בשל טרדות המשרד. החשש היה חשש שווא. משראה את שני רעיו, שהגיעו למפגש לפניו, פרחו מראשו כל העניינים שטרדו אותו והוא היה רק שלהם.

בשיחה דובר על עניינים מעשיים. השלושה סיכמו ביניהם שמוטב לברוך להמשיך זמן קצר במקום עבודתו, ועתה לא כשליח הקיבוץ, אלא כעובד עירוני מן המניין, ובאותו זמן יתאמץ להשיג לעצמו מקום עבודה מתאים יותר, שיש ערך לקביעות בו ויש בו מקום לקידום אישי ולהפיכתו למפעל חיים. שני חבריו ינסו לעזור לו במיטב קשריהם וימשיכו לייעץ לו בחיי העיר, שהיו קצת רחוקים ממנו עד כה. השלושה היו רעים נאמנים ולא היתה לברוך סיבה להסתיר משהו ממשה ומשמעון. הוויכוחים בימי הגימנסיה היו משתלה לרעות, המגעים מפעם בפעם בפעילות ב“הגנה” בימי מלחמת העולם ובתקופת המאבק בבריטים, ואחר כך במלחמת השחרור, חישלו את חברותם שנמשכה ברציפות מאז.

אחרי השיחה בענייני עבודתו של ברוך דובר על שיכונו. היתה זו תקופה קשה להשתכן בה בעיר. היה לו מקום מגורים ארעי בבית אמו, אבל היה ברור לשלושתם שיש לדאוג למקום־קבע, גם לפני שברוך “יסדר את חייו מחדש” וישא לו אשה אחרת. דובר גם על קשרים של שלושתם שיש להפעילם במשולב – אחרת לא יסתדר הדבר וגם על הלוואה שיהיה על השניים לערוב לרעם, ויהיו נחוצים ערבים נוספים, שלא יהיה קשה לגייסם. שמעון הזכיר בפני חבריו את אביגדור ואמר שהוא בטוח, כי האיש יעזור ברצון, ובעבודתו הוא יכול גם לייעץ וגם לעזור. על שאלתו של ברוך מיהו השיב שמעון: “אינך מכיר אותו. הוא לא היה בשום תנועת נוער, הוא בגילנו או צעיר בשנה־שנתיים, אבל גדל בחיפה.”

משנגמרה השיחה העניינית אמר להם משה שהוא ממהר ולכן משאיר אותם לבדם. אמר והלך.

שמעון הביט אחריו, מחייך: “הוא רצה שנוכל לדבר על העניינים העיקריים בלעדיו, כדי שיהיה לך יותר נוח”.

“כן,” אמר ברוך, “הוא חבר טוב וחושש תמיד שמא יינזקו יחסים בין חבריו. כאילו היה חשש שאתה תעלב עלי”.

“לא, ברוך, לא נעלבתי כלל. בסך הכל אני רוצה לעזור לך”.

“אני יודע,” השיב ברוך חרש.

“האם אתה רוצה להישאר פה או שנלך ונדבר בהליכה?” שאל שמעון.

“בהליכה, ובכיוון לים, כמו פעם…” אמר ברוך ברמזו על שיחות ארוכות שהיו לשניהם על חוף ימה של תל־אביב בימי חורף לא גשומים, כשהקור הבריח משם בני־אדם והחוף היה לרשותם, כשהם נזהרים רק מפני פושעים. משיצאו שאל ברוך את שמעון: “האם אתה רוצה לספר לי קצת על מה שקורה לך או שמתחשק לך לדחות זאת לפעם אחרת?”

“אספר לך בקיצור, כדי שתדע מה שחשוב לחבר לדעת ונגזול מה שפחות זמן מהסיפור שלך. ממילא לא³ ברור לי עדיין מה אני רוצה לעשות והדבר נמשך כמו מסטיק…” אחרי רגע הוסיף: “פעם אחרת אדבר יותר, כדי להסביר לעצמי את המצב ומה עלי לרצות”.

שמעון סיפר לרעו את אשר אירע לאשתו עם גדעון. תוך כדי דיבור אמר לעצמו שעתה הוא פתוח יותר לדבר מאשר היה כאשר דיבר עם משה. ממילא העניין יצא מגדר סוד והיה לנחלת הרבים. הוא החל להשלים עם העובדה שעניין אינטימי שלו חדל להיות שלו וגם האינטימיות שבו אבדה. הוא הסביר לברוך מיהו גדעון, בלי להזכיר את חסיה, מקור המידע שלו על אודות גדעון, סיפר לברוך על דליה בלי להסגיר את סודותיה, אשר היא סיפרה לו באמון אישי. אם “יצא משהו” משדכנותו – זכותה של דליה לספר או לא לספר. אם לא יווצר ביניהם כל קשר – אין לברוך צורך במידע זה; אשר לדליה ודאי שאין להסגיר את סודותיה לזר. הוא סיפר רק על רוחב השכלתה, הבנתה, וציין שהיא בחורה יפה, אפילו יפה מאוד. שמעון סיפר לרעו על קשריו אתה בלשון עבר, כדבר־מה שנגמר. הם לא התאימו. השניים התקדמו ברחוב פרישמן בכיוון לים. ברוך נזכר שפעם אמרו להם ב“הגנה” שרחוב פרישמן הוא חסרון אסטרטגי של תל־אביב, בהיותו רחוב ישר החוצה אותה ממערב מזרחה. אם מישהו יציב תותח על חוף הים מול רחוב זה יחצה את העיר לשני חצאים, הצפוני והדרומי. שמעון לא זכר זאת. ברוך השיב שממילא אין לזה עוד כל ערך, כי העיר התרחבה מזרחה ורחוב פרישמן אינו חוצה אותה עוד כבעבר.

כשהם חצו את רחוב סירקין נזכרו שניהם ברינה, וכששניהם ביטאו את שמה פרצו בצחוק. הם לא לעגו לה בצחוקם, הם צחקו מפני ששניהם נזכרו בה לפתע וביחד. היה ברור לכל אחד מהם, כי גם העובדה שעברו ליד רחוב סירקין, הרחוב שהיא גרה בו עם הוריה בימי נעוריהם בגימנסיה, וגם הליכתם לכיוון שפת הים העלו בזכרונם נערה זו.

רינה היתה בת עולים מארצות־הברית, שהתקשתה להיקלט בחברת הנערים והנערות ילידי הארץ. העברית שבפיה לא היתה גרועה משלהם; בביתם, בשיקגו, למדה עברית, אלא שההיגוי שלה היה אמריקני, כבד ומעורר גיחוך בקרב הצברים.

הנערה נאבקה מרוֹת על מעמדה בחברת הנערים והנערות שנקלעה אליהם. היה לה מניע כפול. לרצון הטבעי של כל נער וכל נערה להיות מקובלים בחברת בני גילם, שבקרבם הם חיים, נוסף מניע מיוחד, שאולי מותר לקרוא לו מניע ציוני. היא גדלה בבית ציוני והיתה בטוחה תמיד שילידי הארץ הם הילדים הטובים ביותר. לכן משפטם עליה היה כל כך חשוב בעיניה.

ברוך ושמעון וכן חבריהם לספסל הלימודים לא ידעו הרבה על המניעים של רינה גליקמן. הם ידעו רק שהיא “בת שנותנת”, ורבים התעלסו אתה. הנערים בשנות השלושים המאוחרות היו, בעצם, הדור האחרון של נערים בארץ שזילזלו ב“בת שנותנת” אחריהם באה מלחמת העולם והנערים והנערות ראו הרבה חיילים וזונות וכל מה שנחשב עד אז למזיק לנערים רכים. נעלמו הצניעות והביישנות. גם מי שיחלוק על כך שהשינוי בגישה היה קוטבי יודה בוודאי שחל שינוי. שמעון וברוך וכן רינה גדלו בתל־אביב שלפני השינוי. רינה, על אף להיטותה לשאת חן, לא הנגה כלל וכלל לפי האיסורים החברתיים והמוסכמים. לרינה היו אמות־מידה משלה לגבי מותר ואסור, מכובד ולא מכובד. אמות־המידה שלה לא היו ברורים לחבריה, ולה לא היה ברור מה הן אמות־המידה של חבריה היא ידעה שיש הבדל. היו לה מערכות יחסים שונות עם נערים שונים. היא אהבה מאוד נערים שנעים היה לרקוד אתם, שידעו לחבק ולנשק כהלכה. היו נערים שלא עלה על דעתה לשוחח אתם “על משהו”, לפני התעלסות או אחריה.

עם ברוך ועם שמעון היא אהבה גם לשוחח. גם הם לא העריכו נכונה את רינה, לפחות לא מן ההתחלה. היחס הכללי אל “אחת שנותנת” היה גם יחסו של כל אחד מהם. הם נהגו לשוחח זה עם זה בחברות – הוויכוחים המרים ביניהם היו בדרך כלל כשהיה קהל שומעים שיש להשפיע עליו, זה על זה לא ישפיעו. ביחידות הם דיברו גם על רינה. בשיחות אלה היא לא הופיעה כגיבורה חיובית דווקא, ודאי לא בשנה הראשונה. אחר כך הוטב במקצת יחסם אליה. הם למדו ממנה משהו.

הם התייעצו ביניהם איך לפתוח בתנועת יד זריזה את חזייתה וסיפרו זה לזה איזה ליטוף מגרה אותה וכיוצא באלה. למשגל לא הגיע אתה איש מהם – זה לא היה מקובל עליה ובעצם גם על הנערים השונים, כמעט כולם דחו זאת לגיל הבגרות. במשך הזמן החלו שמעון וברוך לספר זה לזה גם על שיחות אתה. שמעון הוקסם משיחה אחת על הייחוד של האשה, על מהות הנשיות ועל הציפיות שיש לרינה מהאמהות המחכה לה לכשתתבגר ותמצא גבר שיהיה בעל אוהב ואהוב ואב מתאים למי שיהיו ילדיה. ספק אם שמעון הבין כל מה שאמרה לעומקו, אבל חש בדברים וכבודה עלה בעיניו והוא החל להתייחס אחרת גם לעובדה שהיא “נותנת”.

בחלקו של ברוך נפלה שיחה חברתית, על שוויון האשה. כשטען שבתנועת העבודה, בעולם ובארץ, אין הפליות לרעת נשים, נענה בחיוך סלחני. הוא אמר: “ודאי, ההסתדרות בארץ־ישראל ותנועות מקצועיות סוציאליסטיות בארצות שונות דורשות שאשה העושה אותה עבודה עצמה שעושה גבר תקבל אותו שכר כמו גבר. בארץ זה קיים בכל מקום שלהסתדרות יש בו השפעה”. ברוך דיבר בבטחון עצמי. הוא היה בטוח שהוא יודע את העובדות ואת ההלכה הסוציאליסטית גם יחד הרבה יותר טוב מהנערה בעלת ההיגוי האמריקני הכבד, שישבה לידו לאחר התעלסות נעימה. הוא הופתע כששמע את דבריה, הדברים היו חדשים בשבילו, הפתעה נוספת היתה שהוא שמע זאת מפי רינה:

“האם ידוע לך שבמקצועות שיש בהם יותר נשים יש משכורת נמוכה יותר לכל מקבלי המשכורת? האם סיפרו לכם בקורסים ובסמינריונים שלכם שקשה לאשה להשיג עבודה בארצות רבות בגלל הזכויות הסוציאליות שאיגודים מקצועיים השיגו למענן?” היא הדגישה אתת המלה “למענן” בקצת לגלוג.

הוא לא ידע זאת והחליט לברר מה מידת האמת בשאלות־הערות של רינה גליקמן. כששוחח עם שמעון על דבריה כבר ידע ש“יש משהו” בדבריה. הוא שאל על כך חבר בוגר שליווה את “המחנות־העולים”. האיש התווכח עם דבריה, אבל הודה שהטענה מושמעת ויש ויכוחים סביבה.

היא הפנתה את תשומת ליבם לספר “ויקטוריה” מאת קנוט המסון (זה היה, כאמור, בשנות השלושים, לפני הבגידה הנאצית של הסופר הנורווגי הדגול), ומעניין היה לדבר איתה על “אננה קרינינה” מאת ליב טולסטוי ועל “מאדאם בוברי” מאת גיסטב פלובר. היא לא ידעה שהם מספרים זה לזה על פגישותיהם אתה ועל שיחותיהם אתה וכך רוכשים לעצמם יתרון מה בדו־קרב המלים, והיה מעין דו־קרב כזה בכל שיחה אתה. היא ייצגה את הצד הנשי, עשתה זאת בלי תוקפנות, עם מעט מאוד עוקצנות, אולם עמדה על דעתה בתקיפות, בלי לוותר ובלי להסכים לכל טשטוש. כל הדברים הללו היו זכורים לשניהם ולא היה שום צורך לומר אותם זה לזה כדי להיזכר. היתה לרינה הפעה על יחסם לבנות־מינה, השפעה טובה.

ברוך שאל אם ידוע לשמעון מה קרה לה. אם כי עברו רגעי שתיקה אחדים מאז דיברו עליה היה ברור לשמעון שהמדובר ברינה גליקמן.

“לא, לא יודע עליה דבר”.

ברוך הביע השערה: “אולי משה יודע”.

“מה פתאום?! היא ודאי נשואה לאזרח שקט, עורך־דין או רופא, ואין לה כל קשר אל השירות שלו”.

“מעניין לבדוק מה קרה לה”.

“האם זה מעניין אותך אישית?”

“לא, אני מניח שאתה צודק והיא נשואה באושר ובכלל אני מעוניין לפגוש בחורות אחרות, כלומא בחורות שלא הכרתי עד כה, שיהיו בבחינת נוף אנושי חדש בשבילי”.

“אני מבין”.

“סתם מעניין לדעת מה קרה לרינה זו”.

“ננסה להתעניין באמצעות חברות מהמחלקה בגימנסיה; ואולי במזכירות המוסד יודעים משהו. סביר שהיא שלחה את ילדיה לגימנסיה שלמדה בה”.

“כן, והם כבר צברים ואולי מציקים לעולים חדשים, כאלה כמו שאמם היתה…”

שיחתם נדדה מרינה גליקמן לזכרונות ילדות אחרים וקשה היה להם להתרכז בנושא שלשמו השאיר אותם משה לבדם. לאחר סחרחורות אחדות אמר שמעון:

“ברוך, האם אתה רוצה שנדבר על ענייניך או שנדחה את שיחתנו?”

ברוך הניח יד על כתפו של חברו, חייך ואמר: “שמעון, האם לא מובן לך ששיחת חולין כזאת נחוצה, ממש הכרחית, כדי להתגבר על קושי ולהתחיל לדבר?”

שמעון נבוך ולא השיב דבר. השתיקה היתה מעיקה ועכשיו נחוץ היה להתגבר על המועקה החדשה. כדי להתגבר על המועקה וגם מפני שהערתו הקלה עליו את הדיבור בדרך שלא היתה ברורה לו עצמו, פתח ברוך בסיפורו.

ידידותו עם דוד היתה שונה לגמרי מזו עם משה או מזו עם שמעון. הם היו יותר עמיתים מאשר חברים, אם כי גם עתה לא ניסה ברוך להפחית מעוצמת הידידות שהיתה ביניהם, אך היא היתה שונה. היתה ביניהם גם קצת תחרות על מנהיגות בקבוצה. הרקע העיקרי לקשריהם היה מפעל־חיים משותף ושותפות רעיונית שלמה. דוד היה הראשון בין השווים בכל הנוגע למפעל־החיים, המשק הקיבוצי שלהם, ואילו ברוך היה הראשון בין השווים בכל הנוגע לצד הרעיוני, פעילות חברי הקבוצה כמדריכים בתנועת הנוער, פעילות בתנועה הקיבוצית ובמפלגה. אין ספק שהם היו מסורים מאוד זה לזה. בחיי קבוצה אין מרמים את הציבור, אלולא היתה חברותם חברות־אמת היו חשים בזאת האחרים וחברותם לא היתה נעשית לשם דבר, כפי שנעשתה.

גם ספקותיו הרעיוניים לגבי התנועה הקיבוצית בתקופת המדינה היו ידועים לדוד, שלא היה שותף להם. היה נוח לברוך לתת לדוד לשכנעו. ראשית, הוא רצה מאוד להיות משוכנע שדרכם היא הסרך ואין בלתה; שנית, נעים היה לו לחוש בביטחון הקיבוצי של חבר שהוא – ברוך – הביאו לדרך חיים זו, אם כי זה קרה בשכבר הימים ולא היתה לעובדה הישנה כל השפעה על חייהם ועל יחסיהם בהווה.

לא היו שום הקדמות, דבר כלשהו שעורר חשד ולו גם קל שבקלים, כי דוד הצמיח לו קרניים, עד שלפתע נודע הדבר בדרך שלא הותירה ספק. חסרה לברוך תקופת הספק המענה, שהיא גם קולטת הברק. הדבר נודע לברוך באמצעות אביזר שהוא נתן פעם לדוד במתנה ומצאו לפתע בחדרו, כשחזר מתל־אביב, משהייה של יומיים. שאלתו כיצד הגיע אביזר זה לחדרם הביכה את אשתו מבוכה רבה, עד כדי כך שכל העובדות היו כאילו רשומות על פניה בבהירות המונעת אפשרות של טעות.

שום שיחה לא התקיימה ביניהם. ברוך לא רצה לשוחח. הוא קם ויצא מהחדר. הוא לן אותו לילה באסם של המשק. למחרת היום סודרה הפרדת הדיור ושבוע לאחר זאת נכנסו דוד ואשת ברוך לחדר משפחה. יותר מהר מצמיחת פטריות לאחר הגשם.

“ועד היום לא דיברת לא אתה ולא אתו?”

“לא, לשם מה?”

“אינני יודע, כדי לדעת”.

על אף כאבו של ברוך חלף חיוך של טוב־לב ושל הבנה חברית על פניו והוא אמר: “שמעון, לא כולם כמוך, לא לכולם הדבר החשוב ביותר הוא לדעת.”

שמעון שב לדבר עם ברוך על דליה ואמר לו גלויות שנראה לו, כי הם ימצאו חן זה בעיני זה. לשמחתו של שמעון, וקצת להפתעתו, הסכים ברוך לפגוש את דליה בלי פקפוקים והיסוסים.

חסיה ידעה יפה שיואל שלה הוא אדם טוב. היא נהגה לומר לעצמה ש“אין אנשים כאלה”. היא ידעה שהוא אוהב אותה אהבה רבה, שהוא מרוצה מביתם, ממשפחתם, מילדיהם, משותפותם בחינוך הילדים. היא היתה בטוחה שהוא מרוצה מהכול. היא ידעה שמשקעי עברה נהירים לו. היא גם סיפרה לו לא מעט, סיפרה כמעט כל מה שאפשר בכלל לספר, אבל היתה בטוחה ביטחון מלא שאין לו מושג על ההשלכות שיש למשקעיה בהווה. הוא אינו יודע דבר על הזכרים שבחייה – היתה בטוחה. היא לא תיארה לעצמה שהוא יודע ושותק, שהוא יודע ואינו רומז לה משהו, אינו מכהה בה, כאילו זה לא קיים.

יואל ידע מן ההתחלה. הוא ידע על הפעילות המינית העניפה של חסיה. הוא לא ידע שביחסיה אתו קשה לה כל כך. זאת לא העלה על דעתו. כשם שהוא הצליח להעלים ממנה שהוא יודע עליה דברים שלא העלתה בדעתה שהוא יודע עליהם כך הצליחה חסיה להעלים מיואל שהתנהגותה במיטת הזוג שלהם היא מלאכותית, שבעצם היא סובלת ולא נהנית. אילו ידע זאת – ספק אם היה מחזיק מעמד בחייו אתה.

הוא סלח לה על מעשיה ולא ניסה, אף לא בדרכים עקיפות, לצמצם את פעילותה זו, מכיוון שחש שהדבר נחוץ לה כפיצוי על סיבלות עבר. הוא קיבל אותה כמו שהיא, על עברה המחוספס. הוא ידע יפה שהילדים הם ילדיו, גם מפני שידע, כי כאשר החלוטו להביא לעולם ילד, מייד ויתרה על חיי מין שמחוץ לנישואיה, עד שהיתה כבר הרה (ובעצם עד לאחר הלידה) וראה שהילדים הם ילדיו, היו להם קווי דמיון אליו. בדיקת רקמות לא היתה עדיין בעולם, אבל לא היה שום צורך בכך.

הוא פיצה את עצמו בדרך מקורית על שוויתר על בלעדיות כגבר אצל חסיה. משלמד על גבר ששיגל את חסיה, היה מחפש דרך אל אשתו של אותו גבר. ברוב המקרים גם הצליח. הוא נהג להציג את עצמו כגבר שבעלה של האשה האמורה שכב עם אשתו. זה היה פועל די טוב. רק במקרה אחד גרם הדבר לשערוריה שערכה אשה נפגעת לבעלה. יואל אמר לעצמו שהוא עושה משפט צדק – מגיע לגבר המחפש סיפוקים מיניים אצל נשים זרות, שאשתו תעשה מעשה דומה. בסתר לבו ידע יואל שהדבר דרוש לו, גם כדי לרפא את גאוות הגבר הפגועה, גאווה שלא נאה היה לו להודות בקיומה.

כאשר שמעון סיפר לו שפגש בחסיה בבית ההבראה, אמר לעצמו יואל מיד: “הוא – לא!” יואל לא השלה את עצמו וידע שגם בחורים הגונים מאוד יש שאינם נרתעים ממגע מיני עם אשה נשואה לאחר, כשהם עצמם נשואים. הוא ידע יפה, כי יש אנשים שהם הגונים ביחסי אנוש רגילים, אנשי כבוד בכל מגע בין בני־אדם, אך הם מרשים לעצמם להעלים מנשותיהם חדרי מיטות אחרים ולרמות נשים אחרות, להבטיח הבטחות שאין להם כל כוונה לקיימן. מצד שני יש נוכלים, אשר לאחר לחיצת ידם כדאי לך לספור את אצבעותיך, שמא נגנבה אחת מהן, ואילו כלפי האשה בבית הם שיא ההגינות. יש ויש. יש, כמובן, גם אנשים הגונים הן כלפי הבריות והן כלפי נשיהם. יש לעומתם, נוכלים המרמים גם את נשיהם. את אלה תעב יואל במיוחד, וכאשר נודע לו על אחד מהם בהקשר הלא נעים של פעילותה המינית של חסיה – יהי מחזר אחרי אשתו של ברנש כזה בהתלהבות ודביקות מיוחדת. כמעט תמיד בהצלחה.

הוא היה בטוח ששמעון – לא. אילו התפתח משהו בבית ההבראה בין שמעון וחסיה, אשר לבעל אסור לדעת, לא היה שמעון אומר בטבעיות כזאת שנפגש עם חסיה. זה – לא. אורח היחסים המיוחד בין שמעון וחסיה נעלם ממנו. אין זה מן הדברים שאפשר לנחשם – שום אדם אינו חכם יותר מן המידע שברשותו.

לכן גם דיבר עם חסיה בטבעיות כזאת על שמעון והציע לה מה שהציע. למזלה לא חש הפעם יואל במבוכתה. ביטחונו שלא היה דבר בין שמעון וחסיה נבע גם מידיעתו, כי היה שם מועמד אחר והיה ברור ליואל שהאיש שבחברתו שיחקה אשתו משחקים אסורים הוא אביגדור.

יואל לא מיהר לקשור קשר עם אשתו של אביגדור, מכיוון שהיה מעוניין הרבה יותר באשתו של גבר אחר, של גדעון. נודע לו על גדעון באיחור. הוא אסף מידע על גדעון ועל אשתו זה זמן־מה. הוא ידע שהיא תהיה אגוז קשה. היא יודעת על אורח חייו של בעלה ואין הדבר פוגע באהבתה אותו ויואל לא ידע אפילו אם הדבר פוגע בגאוותה הנשית.

היו לו חברים קרובים; היו לו משושים שונים שבעזרתם נודעו לו דברים שרצה לדעת. נודע לו, בין היתר, ששמעון איבד, למעשה, את אשתו בגלל גדעון, אותו גדעון עצמו שחסיה חוזרת אליו מפעם לפעם. הוא ידע, כמובן, שאין היא חוזרת אל האחרים. הוא חיפש את ידידותו של שמעון גם מכיוון שחשב שאולי יוכלו לשתף פעולה לגבי גדעון, אם כי פקפק אם ירצה שמעון ללכת בדרכו־הוא, לפתות את אשתו של מי שפיתה. בעייתו של שמעון היתה שונה מעיקרה מזו של יואל. יואל הבין שיעבור זמן ויהיה צורך בהתקרבות לבבות עד ששמעון יפתח לפניו את סגור לבו. הוא הניח שלפניו אדם סגור, שאינו ממהר לדבר על ענייניו עם כל מי שנקרה על דרכו.

יואל תכנן את ההתקרבות אל שמעון לחוד ואת חיפושיו אחרי דינה לחוד. הוא היה בא לתל־אביב מפעם בפעם לצורך עבודתו והיה נשאר זמן־מה. הוא למד לדעת לאן דינה יוצאת ומתי, והיה פוגש בה באקראי, בלי שתדע שהוא מחפש אותה ואולי אפילו עוקב אחריה.

לא כל הנשים שהוא שכב אתן בשל מעשי בעליהן עם אשתו מצאו חן בעיניו.. הוא השתמש בעובדה שגבר נורמלי מסוגל למשגל גם עם אשה שאינה מוצאת חן בעיניו, ויכול אפילו להפיק ממשגל כזה הנאה מינית מסוימת. דינה מצאה חן בעיניו – לא במקום חסיה, חלילה.

היו נשים נבגדות שקשריו אתן נמשכו גם מעבר לחיי מין. מכיוון שחסיה לא חזרה אל מיטות בעליהן לא שיגל אותן יואל לאחר שנגמרו היחסים הראשונים. אחדות לא ראו אותו עוד והוא לא ראה אותן. אחדות קשרו איתו קשרי אדם עם אדם. אלה, רובן, גם עזרו לו בעיקוב אחרי מעשיה של אשתו ועזרו לו ליצור קשר עם נשי הזכרים של חסיה. הן נהנו מפעילותו יוצאת־הדופן של יואל ועזרו לו ברצון אפילו בהתלהבות.

אחת מהן קשרה קשרים עם דינה. משנעשו חברות או מעין חברות הזמינה אותה אשה את דינה לצאת אתה העירה והראתה לה מרחוק את גדעון וחסיה נכנסים לדירת הרווקים של רעו. לדינה לא היה ספק מה קורה שם, היא ידעה שזה הבית שחבר טוב של גדעון מתגורר בו ושבאותו זמן אין הוא בביתו.

“את מכירה אותה?” שאלה דינה, כוןלה מיצרת וכואבת, מכיוון שאין זה היינו הך לדעת כללית על “מעשיו הטובים” של הבעל ולראות זאת עין בעין.

“כן, אני מכירה אותה ואת בעלה – שמה חסיה פרומין ובעלה הוא יואל פרומין,” אמרה האשה, כפי שהנחה אותה יואל.

האשה הלכה עם דינה לבית קפה ודינה שפכה את לבה לפניה. היא אמרה שהיא יודעת ש“כל הגברים הם כאלה”, אבל נדמה לה שבעלה הוא יותר “כאלה” מגברים אחרים. היא שאלה בתמימות: “האם אני פחות מושכת ממנה?” התשובה היתה שלילית.

ידידתו של יואל החלה לנחם את דינה, כי בינתיים נקשרה אליה והיא חדלה להיות רק ממלאת תפקיד בשליחותו של יואל. היא החליטה שידידותה עם דינה תימשך, אם כי “התפקיד” נסתיים. בלי קשר להחלטה להמשיך בידידות עם דינה, טלפנה לבאר־שבע, עם שובה הביתה, ומסרה ליואל דין וחשבון מלא. לא היא ולא יואל לא ראו בתוכנית של יואל כל פגיעה בדינה. להיפך. דינה נמצאת “בסירה אחת” עם יואל.

חסיה הגיעה לתל־אביב יחד עם יואל, הם ביקרו את אמה בבית האבות ליד העיר. באותו ביקור אצל האם לא אירעו דברים שלא אירעו בביקורים קודמים, ואירעו כל הדברים שיארעו בביקורים שעוד יבואו. נשאלו השאלות הרגילות על מצב בריאותה של האם, עם מי היא מתרועעת באחרונה בבית האבות ואיך היא מבלה את זמנה. האם מצדה שאלה על נכדיה, עליהם עצמם ועל מעשיהם, שמעה במידת־מה של סבלנות את התשובות ועברה לדבר על מה שעניין אותה. היא סיפרה קצת זיכרונות על בעלה שנפטר, על עלומיה ועל ילדותם של ילדיה. לא החסירה פה ושם עקיצות על שממעטים לבקר אצלה. היא ניסתה להתאפק ולא לעקוץ, לא להזכיר טענות כאלה, מכיוון שזקנה אחרת, נבונה ממנה, הסבירה לה יום לפני כן, כי טענות ועקיצות מסוג זה משפיעות בכיוון הפוך – אין הן גורמות שירבו לבוא לבקר, אלא להיפך; אי־הנעימות שבביקורת הגלויה והמרומזת מביאה להתמעטות הביקורים, לדחיית כל ביקור, משום שהוא נעשה יותר ויותר לא־נעים. אמה של חסיה הבינה זאת, אבל לא היה קל לה להתאפק. מדי פעם פרצו הטענות, לרוב בצורת עקיצות. משנזדמנה לה עקיצה שנראתה לה קצת מתוחכמת – פרצו המילים מפיה.

פעם אחת הבליגה חסיה וגם פעם שנייה ושלישית אחר כך שאלה את אמה: “אמא, אנחנו באים אליך פחות משאחרים באים אל הוריהם פה?” האם לא היתה משקרת ולהודות באמת לא רצתה, היא לא הגיבה איפוא על דברי הבת. אחרי זמן־מה באה עוד סניטה בעניין זה של ביקורים מעטים והפעם נשאלה השאלה בהטעמה: “אמא, אני חוזרת ואומרת לך שאנו באים כפי שאנו יכולים, ומבקשת שתעני לי: האם יש לך פחות ביקורים מאשר לאמהות אחרות?” הפעם לא היה מנוס מלהשיב והאם הפטירה: “אתם דווקא באים יותר, אבל…”

“ובכן תאמרי לילדיך האחרים מה שאת אומרת לנו,” התערב יואל בחליפת הדברים שבין האם והבת ואחר הפסקונת קלה הוסיף:

“ותזכרי שילדיך גרים במקומות שונים וכולם מרוחקים מתל־אביב”. הוא בחר היטב במלים, והדגיש את המלה “שונים”, כדי להבהיר שאין כל פתרון במעבר לבית־אבות אחר, כי מקום שיהיה נוח לאחד הילדים יהיה הרבה פחות נוח לאחרים; המקום שהיא מצויה בו היה איפוא הרע במיעוטו.

האם חשה שעליה להסב את השיחה לנושא אחר: “היתה אצלי אלמנתו של מוניה”.

“מה פתאום?” שאלו שניהם.

“למה לא?”

“הרי הם כולם ניתקו את הקשרים עם אבא, עוד לפני מותו, כשנוצר אצלם חשד שאבא לא קומוניסט, אלא איש השירות,” אמרה חסיה.

“אבל מוניה מת לפני שמישהו מהם חשד במשהו, הם האמינו שאבא פשוט התרחק מכיוון שהיו לו ספקות אידיאולוגיים וגם בגלל הזדקנותו”.

“נכון. ואיך היה הביקור?”

“היא די נחמדה, לא חכמה גדולה, לקרוא ספר אין היא אוהבת ואפילו עיתון מרדים אותה, אבל שיחתה נעימה. היא מדברת יידיש עממית ועסיסית, יש בה משהו המזכיר לי את היהודיות בעיירה מן הימים ההם…”

“היא איננה קומוניסטית?” שאל יואל.

“מה פתאום!” אמרה חסיה, “היא לא יודעת איך אוכלים את זה”.

“היא יהודיה פשוטה וטובה”. אמרה האם.

“איך היא חיה עם מוניה, שהיה קומוניסט קנאי כל כך?” שאל יואל, וחסיה הוסיפה אף היא: “כן, זה באמת מוזר גם בעיני”.

האם חייכה ואמרה: “צברים… היה סוג מסוים של יהודים בגולה והווי יהודי זר לכם, אתם לא תבינו, כנראה. קראתם אולי שהיה טיפוס יהודי שקראו לו ‘מוסר’ (האם ביטאה מלה זו בהיגוי אשכנזי־יידי: ‘מויסר’). אלה יהודים מטונפים, שקיבלו כסף מהשלטון הצארי, כדי שיספרו לשלטונות על דברים ומעשים נגד השלטון, שיהודים אמרו או התכוננו לעשות. מכיוון שנזהרו מפניהם והם לא ידעו מה שאסור היה שהשלטון הצארי האנטישמי ידע – ולמסור ידיעות לשלטונות הם היו חייבים, למען המשך פרנסתם – הם היו משקרים ומוסרים לשלטונות שקרים שהזיקו ליהודים רבים. לנבזים אלה היו לעתים קרובות נשים פשוטות, שלא היה להן קשר לענייני הבעל, אחדות מהן סבלו מעיסוקיו ומהיחס אליו מצד ‘הקהל’ ואחרות היו אדישות. היא מזכירה לי את האדישות”.

“מוניה עצמו, האם לא ניסה לעניין אותה בקומוניזם?” שאל יואל.

“לא” השיבה חסיה במקום אמה. “הוא, מצדו, היה מרוצה, יש להניח, שיש לו בית שקט. די היה לו במהפכה העולמית מחוץ לבית…”

“‘מהפכה עולמית’ האם זה לא אידיאולוגיה טרוצקיסטית?” המשיך יואל לשאול.

“לא”, ענתה הפעם האם עצמה." גם הם דיברו על ‘מהפכה עולמית’ שבשמה הם פועלים נגד היישוב והציונות. לדעתם ברית־המועצות של סטאלין היא הבסיס".

“ומה קרה לילדיו?” שאל יואל.

“אף אחד מהם אינו קומוניסט – השיבה האם – הם בחורים טובים, עוסקים כל אחד במקצועו, טכנאי שיניים, עקרת בית ואחות רחמניה”.

“אמא, נדמה לי שאצל רוב הפרקציונרים הדור השני אינו מתעניין במק”י ובקומוניזם. נכון?" שאלה חסיה.

“נכון,” אמרה האם. “הבן של יאשה היה אפילו באצ’ל”.

“כן,” אמרה חסיה, “רוצים לברוח כמה שיותר רחוק…” ושקעה בהרהורים.

יואל החליט מייד לעקור אותה מהרהורים לא טובים אלה, בלי שיורגש שהוא עושה זאת במתכוון. הוא פנה אל האם בשאלה: “מי זו האשה המתהלכת שם בחצאית אדומה וחולצה ירוקה?” השאלה הדהימה את חסיה ועקרה אותה מהרהוריה והיא קראה:

“איזו חולצה ירוקה על ראשך?!”

“נדמה היה לי שזה ירוק…” השיב יואל במבוכה עשויה.

“שמעון,” אמרה המזכירה, “משה על הקו”.

“תני לי אותו, בבקשה”.

“אני מעבירה את השיחה,” אמרה למזכירתו של משה, “העבירי גם את”.

“שלום משה”.

“שלום שמעון, איך היתה שיחתך אמש עם ברוך?”

“שוחחנו על כל מה שאתה רוצה או לא רוצה, רק בסוף הוא הגיע לעניין”.

“גם בן אדם צריך לחימום, לא רק מכונית…”

“כן…”

“מה יהיה הלאה?”

“מה שסיכמנו”.

“אתה מדבר עם אביגדור?”

“כבר דיברתי הבוקר, וזה מסתדר. יש לו קשרים שיאפשרו קניית דירה בעיר, בבית קצת ישן, הציע איך ומה לעשות וברוך יתקשר עם מי שנחוץ, לאחר שאביגדור יתקשר ויאמר מה לעשות כדי לקבל משכנתא, יהיה צורך להשיג לו סכום ראשוני. נדמה לי שבעניין שיכון אנו קרובים לסידור”.

“על מה עוד דיברתם?”

“על אלף דברים… שמע! נזכרנו ברינה גליקמן”.

“מה פתאום?”

“אני יודע? עברנו ליד הבית שהיתה גרה בו…”

“אולי ידוע לך מה קרה לה?”

“לא, ברוך דווקא אמר שאולי אתה יודע”.

“לא שמעתי עליה כל השנים”.

“מי יכול לדעת?”

“אין לי מושג, אולי חברות שלה, במידה שהיו לה חברות, ואולי בגימנסיה יודעים”.

“גם אני אמרתי לברוך דברים דומים”.

“מה, הוא מעוניין בה?”

“אומר שלא, אבל מתחת לסף ההכרה ואולי רק להתאווררות”.

“אתה באמת חושב שהיא עכשיו מה שהיתה אז?”

“לא, גם אני וגם ברוך מאמינים שהיא נשואה ואם לחצי תריסר ילדים ושבעלה הוא רופא, עורך־דין או יבואן מצליח”.

“מתקבל על הדעת, אז למה אתם מחפשים אותה כל כך?”

“מחפשים, אבל לא ‘כל כך’, פשוט מעניין”.

“טוב, אם תדעו משהו ספרו גם לחברכם משה”.

“מתי ניפגש?”

“מתי שתרצה”.

“כשברוך יבוא נקבע משהו”.

“שלום”.

“שלום”.

שמעון פנה למזכירה וביקש שתקשר אותו עם הגימנסיה שלמד בה בשעתו. הוא ביקש לדבר עם עובדת במוסד שהכירה את התלמידים מכל המחזורים. הוא למד ממנה שרינה גליקמן נסעה לאמריקה ללמוד באוניברסיטה, לא גמרה את חוק לימודיה, ובמקום זה נישאה לרופא שיניים יהודי שהסכים לעלות אתה לארץ. היא מעוניינת בגימנסיה ותשלח אליה את ילדיה. העובדת מסרה לשמעון את שמה החדש ואת כתובתה של רינה, המתגוררת מחוץ לעיר. לאחר שהצטייד גם במספר הטלפון של רינה ובכתובת ומספר הטלפון של המרפאה של הבעל (שהיתה בלב העיר), החליט שבעניין זה הוא כבר מוכן לפגוש את ברוך ושברוך יטלפן אליה ויקבע פגישה לשניהם או לו לבדו, כרצונו של ברוך.

מכיוון ששמעון החליט להתנתק מדליה, מזו שלא היתה אשתו, החליט שלא לבוא אליה במפתיע, כפי שגבר בא אל בת־זוגו.

הטלפון צלצל בדירתה של דליה רגעים אחדים לאחר שובה מבית־הספר.

“הלו, מי מדבר?”

“כאן שמעון, מה את עושה הערב?”

“מחכה לך”.

“נו, זה מופרז… אבוא אליך, בשמונה וחצי, זה טוב?”

“מצוין, או רגע אחד, אולי תבוא בשבע ונאכל יחד ארוחת ערב?”

"בסדר. שמעון הסכים אם כי זה לא התאים לתוכניותיו לגבי הביקור שלו אצל דליה.

דליה הניחה את השפורפרת, חיבקה את ראשה בזרועותיה והחלה להרהר – מה פירוש הדבר? האם הוא בא להציע לה נישואין? לפחות לספר לה שהחליט סופית להתגרש והחל בהליכי גירושין? זה לא התקבל על הדעת. היא הכירה כבר את שמעון במידה מספקת, שאילו כך היה הדבר, היה מופיע בדירתה של האשה בלי הודעה מוקדמת, כפי שכבר עשה פעם.

אולי טעתה בתגובתה, כשנתנה לו להבין שהיא מחכה לו ורק לו, שהיא שלו עוד לפני שהוא שלה. האם היא באמת שלו? מכיוון שנואשה מזמן מכך שתתאהב ממש במישהו, היא חשבה שיחסה לשמעון הוא דבר־מה הקרוב ביותר להתאהבות שיכול לקרות לה. במחשבה שנייה ביטלה את החשש שמא הזיקה לעצמה בגילוי־לב מופרז. היא כבר למדה שעם שמעון מוטב להימנע מערמומיות של אשה ולהיות גלויה וישרה ביחסים שבינו לבינה, ממש כפי שהיתה ישרה וגלויה בנושאים אינטלקטואליים.

היא ניגשה להכנות לאירוחו של שמעון. ארוחת־הערב נועדה להיות משהו מיוחד. עליה להוכיח לא שהיא טובה לא רק במיטה ובשיחה אינטלקטואלית. היא שמה לב שהוא הביט פעמים אחדות על סידורי הדירה שלה וקיוותה שהם מצאו חן בעיניו. היא לא ידעה אילו מאכלים שמעון אוהב ולא רצתה לבחור במאכלים צבריים מקובלים. היא לא רצתה להיות בנלית, גם במטבח רצתה להיות מיוחדת. תוך כדי עיסוק בהכנות אלה עבר הרהור במוחה, שמא הוא בא פשוט כדי “לגמור” אתה, לומר לה שלדעתו הין הם מתאימים זה לזה? מחשבה זו היתה מאוד לא נעימה לה. היא חשה שאם תיכשל עם שמעון יהיה זה רע וחמור מבחינתה הרבה יותר מאשר כישלונות קודמים שלה. מובן מאליו שהיא לא יכולה היתה לתאר לעצמה מה יביא לה שמעון, שהוא יציע לה גבר אחר במקומו, חבר טוב שלו. איך יכולה היתה לנחש דבר כזה?

עוד היא טורחת על ההכנות והטלפון מצלצל.

“הלו,” אמרה דליה בחוסר סבלנות.

“כאן שולה,” אמרה חברתה, “אני מוכרחה לדבר אתך”.

"האם זה דחוף מאוד?

“כן…”

“יש לי פגישה הערב”.

“מה דעתך שאקפוץ אליך לפני זה?”

“מתי?”

“נאמר בארבע?”

“אם לא מפריע לך שנדבר בזמן שאני מכינה ארוחת־ערב”.

“יופי, אלמד ממך משהו בהזדמנות זו…”

“באמת, עקרת־בית מנוסה כמוך תלמד מרווקה כמוני…”

“אל תקטיני את עצמך, את מצוינת בכל דבר”.

דליה הניחה את השפורפרת ואמרה לעצמה שבדיוק היום שולה נתקעת לה, אולם לא היתה יכולה לסרב לחברתה הטובה, שניסתה כבר לשדך לה כחצי תריסר גברים. בשעה ארבע, כששולה הגיעה, היתה דליה קרובה לגמר ההכנות.

"שולה דברי מהר, כי בשש אני זורקת אותך מפה.

“לא תזרקי, אלך בכוחות עצמי. אני רואה שהפעם זה חשוב לך מאוד”.

שתיקתה של דליה היתה כהודאה.

סיפורה של שולה היה סיפור שגור, בכל מקום שמצויים בו גברים ונשים, זוגות נשואים. היה זה מהסיפורים שתפוצתם הרבה בישראל עכרה את רוחו של שמעון. היא נפגשה עם אביגדור (כן, אותו אביגדור שהיה בבית המרגוע יחד אתם) וקרה מה שקורה לעתים יותר מדי קרובות. מובן שבעלה של שולה אינו יודע דבר, שולה נמשכת אל אביגדור אם כי חוששת שזהו מוקש. מניין לה, מצד שני, שזו אינה אהבת חייה הגדולה ושכל חייה עם בעלה לא היו אלא טעות?

“מזלי שאינני מכירה את אשתו, אילו הכרתי אותה זה עוד יותר מסובך,” אמרה.

דליה שמעה אותה בסבלנות עד הסוף ואמרה לה: “אני מכירה אותו. הוא היה בבית ההבראה כשהייתי שם”. דליה הפסיקה לרגע, כדי להגדיל את הרושם:

“זהו ‘מתעסקן’ מקצועי, רודף אחרי כל שמלה. בבית ההבראה הוא התעסק עם אשה שגרה אתי בחדר. גם היא עשתה עלי רושם של אחת שעוברת מגבר לגבר”. אחרי הרהור קל הוסיפה: “אם כי מכל בחינה אחרת היא, כנראה, בחורה טובה”.

“והוא, האם הוא איש טוב מבחינות אחרות?”

“אני לא יודעת, אבל מה זה חשוב לך? הוא רואה בך אחת מרבות, את לא אהבת חייו”.

הבעת אי־הנחת על פניה של שולה לא הפסיקו את דבריה של דליה, שהיתה בטוחה שהיא מצילה את חברתה מהסתבכות שתיגמר לא טוב:

“נסי לברר עליו, ייתכן אפילו שבין שתי פגישות אתך יש לו עסק עם אחרת”.

כששולה הלכה היה ברור לדליה ששולה תיבדוק וכאשר יתברר שדליה צודקת לא תשמע על עניין זה מפי שולה דבר וחצי דבר. שולה אמנם באה לשפוך לב לפני חברתה הטובה דליה, אבל מזה עד הודאה גם בכישלון מביש וגם בחכמת החיים העדיפה של דליה יש מרחק. התדמית העצמית של שולה חייבה אותה לראות לעצמה – אשה נשואה ואם לילדים – יתרון בעניינים אלה על פני דליה, שלא נישאה, על כל פנים עד עתה.

בזמן ששולה ביקרה אצל דליה ודליה הצליחה בעמל לא מבוטל לא לתת לה להפריע בהכנות לקבלת פני הגבר שחיכתה לו ובו בזמן גם למלא כלפי שולה חובת חברה לחברתה, ישב שמעון בקפה “נאווה”, שהוא התחיל לחבבו, בחברתה של ריבי. היא טלפנה אליו לפני כן, הזכירה לו שמתקרב מועד האזכרה לבעלה, לשמואל, שנפל במלחמת הקוממיות והוא ביקש להיפגש אתה, כדי לשמוע מה קורה אצלה ומה ואיך יהיה באזכרה.

שמואל היה חברו של שמעון. אמנם הם לא הכירו איש את רעהו לפני מלחמת הקוממיות, אבל היותם אחים לנשק במשך חודשים ארוכים, ובהם לחימה קשה, קשרו אותם לנצח, גם מעבר לאורך חייו, הקצרים, של שמואל.

כמו שמעון גם שמואל היה בן תל־אביב, אבל ממשפחה מעוטת אמצעים. אביו היה בעל מלאכה, יוצא עיירה קטנה בפולין. הם גרו בשכונת צריפים במרכז העיר, שקראו לה משם־מה על שמו של מקס נורדאו. לא חסרו לשמואל אחים ואחיות, חסר היה לו מקום בבית. הוא למד בבית־ספר מונטיפיורי, שם קיבל מילגה ללימודי ערב. על ריבי ידע, אז, שמעון אך מעט. הם סיפרו זה לזה שהם נשואים. פעם אחת היו בחופשה יחד ונפגשו עם נשותיהם. אשתו של שמואל עמדה להשתחרר מהצבא, בהיותה הרה (היא היתה חיילת במשרד צבאי בעיר) ואשתו של שמעון היתה פטורה מגיוס, מכיוון שהיתה אם לילד.

הקשרים בין שמעון ושמואל התהדקו מיום ליום. בקרב ובחיי השדה הקשים ניכר האדם וניכר החבר. בחיים אלה נוצר אמון בין בני־אדם, אמון לחיים ולמוות. הארבעה נפגשו בעיר, במקום שהיה ספק בית־קפה, ברחוב אלנבי פינת רחוב הס. ארבעתם אכלו אבטיח של ראשית העונה, ושתי הנשים “מדדו” זו את זו, כשהן יודעות שאחוות בעליהן תחייב אותן לידידות. נראה היה להן שזה לא יהיה קשה כל כך. אמנם ריבי הציגה את עצמה בשמה המלא, רבקה, אבל לאחר שבעלה דיבר עליה ואליה פעם־פעמיים וקרא לה “ריבי” – קראו לה כך גם דליה ושמעון. כך זה נשאר. ריבי.

הנשים נפגשו ביניהן בלי הבעלים שתי פעמים בלבד לפני שנודע לדליה שבקרב איום בשערי עזה נהרג שמואל, ואילו שמעון שלה ניצל. כשבא הגבר שלה הביתה, עוד לפני שניגשו אל ריבי, סיפר לה על קרב התופת, ואמר בין השאר: “כבר מתחילים לרקום אגדות, כאילו יכולים היינו לכבוש את עזה, אלמלא הפיקוד העליון שנתן פקודת נסיגה. זו שטות. היתה שם אש תופת, פלא שאני חי”.

למשמע המלים האחרונות עבר רעד בגופה של דליה. שמעון שהביט לכיוון אחר המשיך: “אינני יכול לדעת מה היו כוונות המטכ’ל אולם אני יודע שלא יכולנו לכבוש את עזה. כשניתנה פקודת הנסיגה הוקל לכולנו. גם לשמואל. הצרה היא שגם נסיגה היתה עסק לא קל. היה שם חייל, חבר קיבוץ מעמק בית־שאן, שהציל בקור־רוחו חיילים רבים, תוך הסתכנות לא מעטה, אם מגיע למישהו ‘ויקטוריה קרוס’ מגיע לו”.

“מה זה ‘ויקטוריה קרוס’?”

“זהו אות הכבוד העליון בצבא הבריטי, שנותנים לחייל שעשה, מול פני האויב, מעשה גבורה מיוחד במינו, מעבר לחובות תפקידו, הציל חיילים או שינה את תוצאות הקרב. אצלנו אין עדיין אותו, לכן החברה משתמשים בשם האנגלי, כדי להגדיר מעשה גבורה מיוחד במינו. רוב האותות האלה ניתנים לחיילים אחרי מותם. למעשה מסוכן מאוד, שאין סיכוי רב ליזור ממנו חי, נוהגים חיילים קרביים לקרוא ‘ויקטורה קרוס’. הבחור שאני מספר לך עליו חי, וכשהגענו לעורף עודד את האחרים. זה בחור שאוהב לאכול טוב, להתלוצץ, למתוח תמימים וכל מיני דברים שהחברה הטובים אוהבים”.

"שמעון, ספר לי על החבר שלך, אמרה דליה שלא רצתה להכניס לתחום של הרגשותיה עוד אדם, אדם זר.

“קשה לי, דליה, קשה לי לספר. חשבתי שאספר בפעם אחת, לך ולריבי, אולם אולי כדאי לעשות חזרה עליך, לפני שמספרים לריבי”.

החזרה היתה חשובה ובעזרת דליה הוא בנה את הסיפור, בחר במלים – בלי לשקר הוא מצא דרך רכה יותר לספר. לא היה זה סיפור מיוחד במינו, רבים היו כמוהו במלחמה העקובה מדם, הרבה מאוד דם.

הם היו יחד כשזה קרה. הכדור שנורה ממרחק רב פגע בראשו של שמואל. הוא יכול היה לפגוע בראשו של שמעון. הכול ביד המקרה. כשריבי שמעה זאת אמרה: “ויכול היה לקרות שלא יפגע לא בו ולא בך”.

שמעון היה אסיר תודה לריבי על הערה זו. לא רק זיכרון החברות עם שמואל, גם הערה זו גרמה לכך ששמעון ודליה לא שכחו את ריבי ושמרו על הקשר אתה מאז. שמעון היה הסנדק של שמואל הקטן, בנם של ריבי ושמואל, שנולד אחרי מות אביו.

הקשר נתרופף כאשר נבעו פרצות בחיי המשפחה שלהם.

מובן מאליו ששמעון הגיע לבית הקפה לפני ריבי והמתין לה. משהביט בה, נכנסת, הבחין בפעם הראשונה שלריבי יש גוף נשי נאה.

משהתיישבה ריבי מול שמעון השיבה על שאלתו שהיא מסתפקת בספל קפה הפוך, ואמרה לו עוד לפני שהמלצר בא לקבל את ההזמנה: “שמעון, שלא תרגיש לא נוח על שאין אתם מתקשרים בזמן האחרון. אני יודעת מה קורה”.

“כן,” השיב שמעון,,אני מבין שכל העולם יודע על דבר שחשבתי שהוא עניין אינטימי שלי".

כדי למנוע מבוכות נוספות עברה ריבי מייד לדבר על העניין שלמענו נפגשו. בשנה שעברה נאם שמעון ליד הקבר, שנה לפני כן – מורו של שמואל בבית־הספר, ושנה לפני זאת נאם מנהלו במקום עבודתו האחרון.

“מדוע?” שאל שמעון.

“בשנים קודמות רציתי שידברו, אני רציתי. עכשיו אני מבינה שהקובע הוא מה היה רוצה שמואל, והוא לא היה רוצה נאומי שבחים על קברו”.

“נכון,” אמר שמעון חרש, כשהוא חושב בלבו שבמילים ספורות אלה הגדירה ריבי לא רק את שמואל, אל את הנופלים במלחמת הקוממיות, ככלל כציבור, כמהות.

“ומה נשמע אצלך.”

“אין חדש”.

“האם את יוצאת עם מישהו?”

“זה לא פשוט; בהתחלה לא העליתי על דעתי דבר כזה, מישהו אחר?! במקום שמואל?! זו ממש בגידה. עכשיו אני מרגישה אחרת, נדמה לי שאני חכמה יותר, אבל מי ירצה אלמנה, אם לילד, ועוד אלמנת חייל במלחמת הקוממיות?”

“משתמט לא ירצה, אולם יש גם לא משתמטים”.

“אני לא חסרה להם”.

“את בהחלט בחורה מושכת”.

“שמעון אנחנו בני עניים, מה שאתה קורא המעמדות הנמוכים בחברה, גם כשאנו לומדים ומתקדמים נשאר לנו חוש המציאות שחסר לכם”.

הרגשת שמעון לא היתה נוחה מאמירה זו המייחסת אותו, בנו של בעל מקצוע אקדמאי, לבני מעמדות גבוהים, אבל לריבי זה היה פשוט וטבעי. אם כי מעולם לא בושה במוצאה לא חשבה זאת לייחוס פרולטרי גדול. היא המשיכה: “אני יודעת יפה את מצבי. כל גבר יחשוש שהוא בעצם רק תחליף לשמואל, ומה שעוד יותר קשה: שהוא נטל לעצמו מה ששייך לבחור טוב ממנו שנפל במלחמה”. היא השתתקה לרגע והוסיפה: “אולי נכה מהמלחה היה מתאים לי”.

“כל החיילים הקרביים קצת נכים נפשית, זו חוויה איומה”.

“ספר לי שוב איך נפל שמואל, ספר על הקרב האיום ההוא”.

הוא סיפר. משגמר שאל אותה:

“אמרי לי, ריבי האם לא עלתה אף שעם על דעתך המחשבה שהיה לך טוב בחיים אילו אותו כדור אכזר היה פוגע בי במקום לפגוע בו?”

“לא,” השיבה ברטט, “איזו מחשבה אכזרית!”

הם חזרו לדבר על נושאים נטולי מטען רגשי ונדברו להיפגש בבית העלמין.

כשהם נפרדו הלך שמעון לכיכר מסריק, כדי להיכנס משם לרחוב נצח־ישראל. בדרך חשב על ריבי זו, אשה טוב־לב ורעת מזל, האומנם כל כך קשה לה למצוא בעל במקום שמואל? התקבל על דעתו שגבר יחשוש מפני אלמנת נופל במלחמת הקוממיות. הנופל טוב ממך, מכיוון ש“נופלים ההולכים ראשונה” ועוד מחשבות ותחושות לגבי אלמנתו של נופל. בכל זאת עובדה היא שרבות מהן נישאו מחדש. האם יש מכנה משותף לנושאים להם אלמנות ממלחמת הקוממיות? הוא נזכר בזוג אחד, לא אופייני. הגבר אהב את האלמנה עוד לפני נישואיה, ומשנתאלמנה החל לחזר אחריה, עשה זאת בעדינות ולאט־לאט, עד שהצליח. הוא נזכר בזוג אחר, אולם גם שם היה משהו מיוחד. האם בכל נישואים כאלה יש משהו מיוחד? מחשבתו הוליכה אותו הלאה: האם הוא, שמעון, היה נרתע מפני אלמנה כזאת, לאו דווקא מפני זו של שמואל? הרגש החי שנשאר בלבו אל רעו, אחיו לנשק, מונע ממנו רתיעה מהמחשבה שמי שתהיה אשתו תזכור את שמואל. גם הוא עצמו זוכר אותו… אין לו כל רגש נחיתות כלפי שמואל וזכרו – הן רק מקרה עיוור כיוון את הכדור אל ראשו של שמואל ולא אל ראשו שלו. עברה של ריבי אינו פגם בשבילו, אולי אפילו להיפך. מובן מאילו שקיימת קודם כל השאלה העיקרית: האם הוא אוהב את ריבי? האם יתפתח בקרבו רגש אהבה אליה, אל ריבי לא אל אלמנתו של שמואל? איך לברר זאת? האם לנסות להתחיל איתה? ומה אם יתברר לא ש“זה לא זה”? פגיעה בריבי היא עניין חמור מדי. כל כך הרבה דברים טובים לא קורים בגלל חששות כאלה…

עודו תוהה־בוהה הוא נתקל ב… חסיה. כמעט נתקלו גופנית זה בזה. היא פרצה בצחוק והוא השיב לה בחיוך, אחרי רגע שאל: “מה את עושה פה?”

“האם שכחת שכאן ‘מקום הריכוז’ שלי בתל־אביב?”

“כן, זה נכון”.

“ומה אתה עושה בדיוק פה?”

“ישבתי בקפה ‘נאווה’ עם מישהי”.

“האם זו כניסה לנשמה שלך אם אשאל עם מי?”

“לא, אין זו כניסה לנשמה. ראשית, מותר לך לשאול מה שתרצי ועל־פי־רוב גם אענה לך; שנית, במקרה זה המדובר בסך הכל באלמנת חבר קרוב שנפל במלחמת הקוממיות”.

“לאיזה כיוון אתה הולך?”

“זה לא חשוב, אני מוכן לשנות כיוון וללוות אותך”.

“אני עולה לרחוב אלנבי, עלי לפגוש את יואל בקפה ‘עטרה’ מול רחוב ביאליק”.

“אלווה אותך”.

“יופי, יואל ישמח לראות אותך”.

“לא יהיה לו מוזר לראות אותך בחברתי?”

“נספר לו איך נפגשנו ויאמין – יש לו יחס טוב במיוחד אליך”.

בדרך לרחוב אלנבי סיפר שמעון לחסיה את סיפורה של ריבי, לא חזר בפרוטרוט על סיפור הקרב ששמואל נפל בו, אמר שהאיש קיבל כדור בראש כשהיה לידו. הוא עמד ביתר פירוט על התלבטויותיה של ריבי, לגבי בעל לעתיד. מנימת הדברים חשה חסיה ביחסו לשמואל ולזכרו, והתרשמה מהאיפוק של שמעון בדברו על רעו שנפל.

“היית רוצה אותה?”

“אינני יודע. אני לא בטוח. אני חושש שאם יתפתח משהו ואחר כך לא ארצה, תהיה פגיעה רשה ביחסי האנוש שבשום פנים לא הייתי רוצה לפגוע ביחסי אתה, בשל זכרו של שמואל”.

“אני מציעה לך לדבר אתה גלויות, לומר לה שזכרו של שמואל אינו יכול להפריע לך, אולי יכול אף להיות מלט מחבר בין שניכם, אבל אין אתה יכול לומר לעצמך שאתה מוכן לבלות את חייך אתה, שאתה תאהב אותה”.

“איך אני יכול לעשות זאת לפני שברור לי אם יהיה סוף לקשרי עם דליה!”

“את זה אתה חייב לברר לעצמך בלי קשר לריבי – כמה זמן תתנדנד ככה?” אחרי רגע הוסיפה: “כל ידיד או ידידה שלך יאמר לך לגמור את הסיפור שנגמר כבר בלי החלטה שלך”.

“חסיה את חכמה מאוד, בשביל הזולת…”

היא שקעה בהרהורים שעל גבול המרה השחורה ואמרה:

“קשה מאוד להיות חכמה בשבילי”. הם הגיעו לקפה “עטרה”.

“שלום יואל!”

“שלום שמעון!”

יואל פנה אל אשתו: “איפה נפגשתם?”

“כמעט התנגשנו בכיכר מסריק, נפגשנו ברחוב”. ענה שמעון במקום חסיה.

“יופי, מה אתה עושה עכשיו?”

“אומר לכם שלום. יש לי משהו חשוב להסדיר הערב”.

“מי מדבר על הערב, אנחנו נוסעים לבית־ברל. אחי עובד וגר שם, נלון אצלו ונחזור מחר לתל־אביב. האם תשב אתנו קצת?”

“לצערי נגמר לי הזמן. התקשרו אלי מחר, אולי נוכל להיפגש”.

שמעון הלך לדרכו והזוג פרומין נשאר בבית הקפה זמן־מה.

“לא ראינו את אשתו אף פעם אחת”. אמר יואל.

“אני לא בטוחה שהכל בסדר ביניהם”, אמרה חסיה. “בכל אופן בבית־ההבראה היו לו קשרים עם שכנתי לחדר, בחורה יפה חכמה ומשכילה. ששמה דליה. מורה בתיכון, רווקה”.

אני מוכן להישבע שהוא הולך להיפגש אתה הערב!" אמר יואל, אשר כושר הניחוש שלו לא נפל מזה של אשתו. הוא הוסיף אחרי רגע: “גם מדברי משה למדתי שמשהו לא בסדר בין שמעון ואשתו”.

“משה מכיר אותו?!”

“ודאי, הוא הציג אותנו זה לפני זה בפגישה שסיפרתי לך על אודותיה”. הרגשת אי־נוחות חלפה על פניה של חסיה.

“מדוע מפריע לך שמשה ושמעון מכירים זה את זה?”

“אני לא מתה שמשה יספר לשמעון על אבא”.

“בחייך, את חייבת להבדיל בין הרגישויות הפרטיות שלך ומה שאנשים אחרים חושבים. אין לך במה להתבייש. כלל וכלל לא”.

“זו לא שאלה של בושה…”

“ובכן מה מפריע לך?”

“קשה מאוד להסביר, אפילו לך”.

“אני לא בטוח שמשה ושמעון דיברו בכלל על אביך, אבל אני בטוח שאם הם דיברו – משה דיבר עליו טובות והיחס של שמעון הוא טוב. זו כלל לא בעיה”.

היה ביואל כשרון לפתור בעיות סבוכות של חסיה. לפעמים הרהרה בינה לבין עצמה, שאילו סיפרה ליואל שלה הכול־הכול, היו חייה נהפכים לגן־עדן.

בשעה היעודה התייצב שמעון לפני דירתה של דליה וצלצל בפעמון. בספרות ההשכלה נהגו לקרוא למעשהו “משך במצילה”, הרהר שמעון וחיוך נמשך על שפתיו. הוא הצליח למחות חיוך זה לפני שנפתחה הדלת וכך נמנע מהצורך להסביר את חיוכו. הוא נכנס ודליה תמהה קצת על שלא ניגש אליה לנשקה כהרגלו. הם יש לזה משמעות ומהי? תמהה הוא התרווח בכורסא ואמר לה שיש לו סיפור מרתק לספר לה.

“עכשיו או אחרי שנאכל?”

“טוב, אחרי שנאכל”.

שיחת השולחן שלהם נסבה תחילה על מדיניותה של ישראל, כששמעון תומך בקו האקטיביסטי של דוד בן־גוריון. דליה שאלה שאלות אינטליגנטיות מהכיוון האחר, התובע יותר זהירות ויותר התחשבות בדעות של גורמים מדיניים שמחוץ לישראל. שמעון הגן יפה על עמדותיו והוכיח לדליה שוב שאין הוא חושב בקלישאות, אלא לומד עניינים לעומקם. הוא שאל אותה לדעותיה היא:

“לא די לשאול שאלות, נחוץ גם לענות תשובות!,”

“לי לא הכול ברור, אני מעוניינת ללמוד משיחות עם חברים לא פחות מאשר מקריאת עתונים”.

“אני מבין שכאשר את מדברת עם מישהו בעל דעה הפוכה משלי שאלותיך הן אחרות לגמרי”.

“כמובן”.

הם עברו לנושאים אחרים. דברו על ספר ידש שהופיע ושניהם קראוהו, על הצגה חדשה בתיאטרון ששניהם עדיין לא ראו (דליה ידעה ששמעון נמנע בינתיים מהליכה לתיאטרון עם נשים אחרות ולכן ממעט לראות הצגות). מנושא לנושא נסתיימה הארוחה. דליה הסירה את הצלחות מהשולחן והם עברו לחלק אחר בחדר והתרווחו על כורסאות.

דליה שלחה את פניה קדימה כאומרת שעכשיו הגיע תורו של הסיפור שלשמו בא אליה שמעון הפעם. הוא נענה לה וסיפר לה סיפורו של ברוך. קיצר בעבר הרחוק יותר, בחברותם מהגימנסיה, הדגיש עת עזרתו של ברוך כשהוא, שמעון, החליט ללמוד את תנועת העבודה שהצטרף אליה, סיפר קצת על הסיבות לשינוי ביחסו לתנועת העבודה. הוא הדגיש את הקושי שהיה לברוך לעזוב את הקיבוץ, דרך חיים שהוא חלק ממנה והיא חלק ממנו מנעוריו, כמעט מילדותו. שמעון סיפר על הטרגדיה המשפחתית והחברית, כשהחבר של ברוך נוטל ממנו את אשתו.

“כן,” אמרה דליה, “זה אמנם מוזר, אשתך עם חברך הטוב ביותר, אולם אני יודעת שזה קורה לעתים קרובות, עד כדי בנליות, גם לגברים עם חבריהם וגם לנשים עם חברותיהן. לא מובן לי מדוע זה קורה לעתים קרובות כל כך דווקא עם החברים הקרובים ביותר”.

“אני כלל לא בטוח שדוד הוא חברו הטוב ביותר של ברוך”.

“כן, אתה ומשה חברים שלו, אבל חייו עד כה היו שזורים באלה של דוד ולא באלה שלך או של משה. אתכם הוא נפגש, אני מבינה שהייתם אפילו באים אליו לקיבוץ עם משפחותיכם והוא היה מתארח אצלכם עם משפחתו, ובכל זאת זה לא אותו הדבר; עם האיש הזה, דוד, הוא חי חיי יומיום, היו להם תקוות משותפות והיה ביניהם שיתוף של חיים, אפילו יותר מאשר שותפות של שני חברים במשק קיבוצי אחד”.

“אני מניח שאת צודקת. אמרי לי, בבקשה, מניין לך ההיכרות הזאת עם חיי קיבוץ.”

“גדלתי בצופים ורציתי להיות קיבוצניקית. זה לא הסתדר, אולי חבל שלא הסתדר. למה סיפרת לי את סיפורו האישי של חברך הטוב?”

“מכיוון שאני רוצה לעשות הכרה בינך לבינו”.

עווית של כאב עברה על פניה של דליה שלא הסתירה ממנו את צערה על המשמעות שיש לדבריו לגבי יחסו־הוא אליה. היא כלל לא ניסתה להסתיר זאת.

“ראי, דליה,” אמר שמעון, “אני לא בטוח כלל שאנחנו מתאימים זה לזה. עדיין לא ברור לי מה יקרה עם נישואי הראשונים. מה שבטוח לגמרי בעיני הוא שאת וברוך תמצאו שפה משותפת ואולי גם הרבה יותר מזה. לכן היה זה אגואיזם גס מצדי אלולא הצעתי לך להעיר את חברי”. “אתה מוותר עלי בקלות,” אמרה במרירות, שלא הצליחה להסתירה.

שמעון קיווה שהיחסים שיתפתחו בינה ובין ברוך יכסו על מרירות זו ועשה עצמו כלא מבחין בהערתה, הוא שאל: “האם את מסכימה שאביא אותו אליך?”

“לא, תן לו מספר הטלפון שלי ושיטלפן”.

“נכון, כך טוב יותר”.

לא קל היה לדליה להוציא לפועל את החלטתה לנהל הפעם שיחה רצינית עם גדעון. הם נפגשו ברחוב – בעניין זה היה, כאמור, ג’נטלמן מושלם. מעולם הוא לא נתן לאשה להמתין לו. תמיד בא אל המפגש לפני המועד שקבע לה. הם הלכו אל הדירה. היא ידעה מהניסיון שכאשר הם סוגרים את הדלת ונשארים בפנים לבדם, מייד הוא מחבק אותה ומנשק אותה והיא מאבדת כל שליטה על המתרחש. בעצם גם הוא מאבד שליטה. אולם במובן אחר ובדרך אחרת.

משנפגשו, לפני לכתם אל הדירה, אמרה דליה לגדעון: “יש לי משהו חשוב לומר לך היום”.

“מהו?”

“נדבר בתוך הדירה, הנושא הזה לא אוהב אוזניים מיותרות”.

משנכנסו הסתפק גדעון בנשיקה חטופה על שפתיה ובליטוף קל במקום רגיש בגופה והרפה ממנה, התישב בכורסה הרים את רגלו השמאלית על הימנית ואמר:

“שבי ודברי”. היא התישבה מולו ואמרה:

“אין אני יודעת איך להתחיל…”

מניסיונו ידע גדעון שכאשר אשה אומרת לו שאינה יודעת במה להתחיל, היא מתכוונת להציע לו אפילו לדרוש ממנו שיחסיהם ייהפכו לנישואים.

היה לו ניסיון עשיר בדחיית הצעות כאלה.

“אם אינך יודעת איך להתחיל, אולי נדחה את השיחה לפעם אחרת או נבטל אותה בכלל?”

“האם אתה לא סקרן?” כלל וכלל לא." שאלה בחיוך.

“בחייך, או שתדברי או שלא תדברי”.

“טוב גדעון, החלטתי לבקש משמעון גט, לא ידעתי אם לדבר אתו תחילה, כדי לא לחייב אותך בשום דבר, או לדבר אתך קודם, מפני שמגיע לך לדעת לפניו”. היא רצתה לומר לגדעון, שביקשה להתייעץ אתו איך לדבר עם שמעון, היא לא היתה בטוחה שהוא ייעץ לה. לגבי גדעון היא לא היתה בטוחה בשום דבר. ייתכן שמחר ישליכנה מעל פניו.

גדעון תפס מייד את משמעותן הגאה של המלים “כדי שלא לחייב אותך בשום דבר”, ורצה לפתח את הנושא, כדי להעמיד את הדברים על מלוא המשמעות: “אם אינך רוצה לחייב אותי בשום דבר, למה לך גט, מדוע רע לך כמו שזה עכשיו?”

“יש סיבות אחדות, לא כולן אני מסוגלת להסביר לך, יש דברים שלעולם לא תבין, כי אין להם כל חשיבות בעיניך”.

“טוב, ומה בדבר הסיבות שאני יכול להבין?”

“לא נוח ולא נעים לגור יחד עם אדם שהיה פעם בעל אהוב ונהפך לאדם זר, לקבל ממנו כסף להוצאות הבית, לתת לו שירותים של בית מסודר פחות או יותר ולרמות כל יום את הילדים המשותפים שלנו”.

“אני דווקא מבין זאת יפה, אלא שאני מציע לך לבחון גם את הצד השני של המטבע”.

“אמרתי לך את הסיבה שאתה יכול להבין”.

“אני סקרן לדעת מה הסיבה שלא אבין”.

“סיבה מוסרית”.

“למה את מתכוונת? אני מקווה שלא התכוונת למוסר הדתי של ‘אשת איש’ ו’אשה סוטה' וכל השטויות האלה”.

"לא, אמרה דליה בהבעה כאובה, “אני מתכוונת ליחסי אנוש עם אדם שהיה פעם הכול בשבילי ועכשיו כל פגישה אתו היא יסורים שאני גורמת לו”.

“ולך אין יסורים מפגישה איתו?”

“רק יסורי מצפון”?

“מי המציא את המצפון הזה?!”

באותו כגע חלף הרהור פראי בראשה של דליה – מה היתה תגובתו של גבר חסון ובוטח בעצמו זה אילו אשתו, אם ילדיו, היתה מקרננת אותו.

הדבר נראה לה כרעיון סרק, זה לא יכול לקרות. עודה מהרהרת, היא שמעה את קולו של הגבר שבחייה:

“ומה יהיה עם הילדים?”

“הם ישארו אצלי!”

שמעון לא יסכים"

“אני מאמינה שיסכים… טובת הלדים… הם זקוקים קודם כל לאמא…”

“ואת בטוחה ששמעון יחשוב שאת, שהעדפת אותי עליו, את אם טובה בשביל ילדיו?”

“אתה מכיר אותו מעט מאוד. הוא נפגע. הוא כועס עלי מאוד, אולם שיפוטו הוא אובייקטיווי. הוא מסוגל להפריד בין בעיית היחסים שלו אתי ועניינם של הילדים שלנו”. אחרי רגע תפסה את כוונתו האגואיסטית הנסתרת של גדעון:

היית רוצה אותי לבדי, בלי הילדים, כך יותר נוח, מה?"

אפילו גדעון לא העז להודות בגלוי בכוונה כזאת, הכחיש אותה נמרצות והוסיף: “ראי, דליה, תנאי הגירושין הם בדרך כלל טובים יותר לצד שלא ביקש גט. מי שמבקש גט חייב לוותר ויתורים כספיים גדולים ולא רק כספיים למען החופש שלו”.

“אולי זה נכון בדרך כלל, לא במקרה שלי. שמעון לעולם לא ישתמש נגדי בעובדה שאני פתרתי לו את הבעיה וביקשתי גט במקום שהוא יהיה מוכרח להיות המבקש”. אחרי רגע הוסיפה: “אגב, הוא הציע לי ‘שלום בית’…” וסיפרה לגדעון על שיחתה עם שמעון. היא סיימה:

“אמנם אמרתי לו דברים מחשידים אלה, אבל זה לא נכון, לא צדקתי, כלל לא!”

“את כל כך בטוחה בו”. אמר גדעון והיה נדמה לדליה שהיא שומעת נימת קנאה, לא רק במילותיו אלא גם בקולו.

“כן, בזה אני בטוחה בו, וחוץ מזה אני בפירוש לא רוצה שהוא יבקש גט, זה לא נעים לי, אפילו קצת מעליב”.

“למה?”

“אינני רוצה להיות אשה שבעלה גירש אותה על בגידתה, אני רוצה להיות אשה שעזבה את בעלה למען אהבתה הגדולה לבר שהיא אוהבת כל כך”. דבריה אלה נגמרו במעבר מהכורסה שלה לשלו. היא התיישבה על ברכיו, חבקה אותו ונשקה לו נשיקה רבתי.

כשיצאו השניים מהדירה הרהרה דליה שהאורגזם היה אמנם טוב וחזק, אולי יותר מאשר בפעמים אחרות, אבל תזובה מגדעון בעניין גירושיה משמעון – לא קיבלה.

אכן, היא לא חייבה אותו במאומה.

“שמעון, יואל פרומין בטלפון”.

“תני לי אותו”.

“שלום יואל”.

“שלום שמעון”.

“חסיה ואני נמצאים פה, לא רחוק ממך. בעוד כשעה אנו נוסעים דרומה. אם יש לך פנאי תן קפיצה הנה. נפטפט קצת”.

“תוך עשר דקות אני מתפנה וניגש אליכם, בסדר?”

“בסדר”.

שמעון סיים את ענייניו הדחופים וירד אליהם. “שמעון, סיפרתי ליואל על חברתך, אלמנת חברך שנפגשת אתה,” אמרה חסיה.

“היא אדם מעניין כשלעצמה, נוסף לייחד שנשאר בלבי אל חברי”. אמר שמעון מהורהר קצת.

“כן,” העיר יואל “לנו, לשנתונים שלנו, המושג חללי מלחמת הקוממיות, אינו רק מושג כללי, בשביל כל אחד זה חבר מסוים, עוד חבר, קרוב משפחה שנפל – כל אחד לחוד”.

“חשבנו שיותר לא נצטרך להילחם,” אמרה חסיה, “ועכשיו אין גם תמים אחד המאמין שבמלחמת הקוממיות, על כל קורבנותיה, גמרנו עם המלחמות”.

יואל תרם את חלקו לשיחה הזאת באומרו: “כאשר הערבים יאבדו כל תקווה להשמיד אותנו, אפילו בעתיד רחוק, ייפתח הפתח לשלום. גם זה עדיין לא מספיק, מפני שבשביל שלום נחוץ עוד תנאי: שיהיה ברור לערבים שכל דחייה בעשיית שלום ישראלי־ערבי מזיקה להם”.

שמעון היה מרוצה שיואל שותף לדעותיו המדיניות. הוא ביטא אותו רעיון עצמו בשיחתו אמש עם דליה במהלך ארוחת הערב, אלא שהלביש אותו מלים אחרות. הוא הוסיף משפט שביטא דאגה שקיננה בלבו זה זמן־מה: “הבעיה היא שאנחנו לא נתעייף, שלא נראה מדוחי־שווא, ומרוב רצון לגמור את המלחמות נתחיל להאמין בכוונות שלום ערביות גם כשלא יהיו כאלה”.

“בינתיים הסכנה הזאת אינה קיימת אמר יואל, הערבים עוד יותר קיצוניים בהצהרות מאשר במעשים”.

“מניין הבטחון שהם לא יחכימו?” שאל שמעון שאלה שהטרידה אותו. בנקודה זו התערבה שוב חסיה: “אתם חוששים רק מדבר אחד, אולם ייתכן גם שהערבים ישנו את יחסם, ירצו שלום ואנחנו לא נבחין בזאת!” דברים אלה הזכירו לשמעון את שיחתו עם דליה והוא אמר זאת לחסיה ויואל, כשהוא מציין שלהערתה של חסיה יש משמעות קרובה לזו של שאלותיה של דליה.

“ומה אתה אומר על זאת?” שאל יואל ספק בהתרסה ויותר מזה ברצון לשמוע הערה מאששת את דעותיו.

“נדמה לי שכל עוד בן־גוריון ליד ההגה אין סכנה שלא יבחין בסימנים אמיתיים של רצון שלום הנובט מן הצד השני. הוא יבחין בסימני־סרק שהם רק סימני־סרק”.

“בשני הדברים אני סומך עליו יותר מאשר על משה שרת”. סיכם יואל את השיחה בנושא העקרוני. שמעון תהה אם דליה או חסיה אינן נוטות להשקפות מתונות יותר, זו של שרת או אפילו מתונות עוד יותר, כמו זו של שפרינצק.

הם עברו לדבר על נושא אקטואלי, שהיה בכותרות העיתונים בימים ההם. העניין היה קשור בשירותי הביטחון של ישראל. העובדות לא החמיאו לשירותים. הגברים לא ניסו להצדיק או לתרץ; ואילו האשה שתקה.

“לעומת זאת – אמר שמעון – אין לשכוח שהשירותים הללו ממלאים תפקיד עצום בשמירת ביטחוננו ומצילים הרבה חיים”.

“כך היה גם בימי ההגנה,” העיר יואל כשהוא מציץ מזווית העין אל אשתו.

“ודאי,” תפס שמעון את ‘הכדור’: “כולנו היינו אז אלמונים בלחימתנו, הם היו אלמונים שבאלמונים. היו שם אנשים שמילאו תפקידים קשים, שאין בהם שום תהילה בציבור שסביבם, ורק הם עצמם ידעו מה עשו ומה התועלת שהביאו”.

“למה אתה מתכוון?” שאלה חסיה בהיסוס.

“למשל ל’שתולים', לאנשים שישרתו במשטרה הבריטית והיהודים חשבו שהם בוגדים או לפחות לא בסדר, אני מתכוון גם לאלה שהסתננו לפ.ק.פ, הנקראת כיום מק”י וסבלו ביזויים לא מעטים מצדנו ורדיפות מצד המשטרה – אלה הגבורים האמיתיים!"

יואל ניסה להביט על אשתו בלי שתבחין שהוא עושה זאת.

כשחזר שמעון למשרדו שקע בעבודה. היה עליו לקרוא מסמך חשוב ולהשוות אותו לחומר אחר, כדי לקבוע דעה בשורה של עניינים חשובים למוסד שהוא עבד בו. האיש לא הרגיש שהזמן חולף. כאילו לפתע נכנסה המזכירה לחדרו ואמרה לו:

“שמעון, אני הולכת הביתה, האם נחוץ לך עוד משהו?”

“לא, לא נחוץ לי שום דבר. אני אשאר פה עוד זמן־מה. אני רוצה לגמור את זה, לפחות להתקדם לקראת הגמר”.

“נדמה לי שהתקדמת די יפה…”

“בהשוואה למה שהיה עלי לעשות – כן; בהשוואה למה שעוד נשאר לי לעשות – לא”.

“אני מעבירה את הטלפון אליך”.

“טוב”.

שמעון המשיך. הוא היה שקוע מאוד בעבודתו ולא שם לב כשהחשיכה היורדת אילצה אותו להדליק חשמל. הוא הושיט את ידו אל מתג החשמל והדליקו בלי להקדיש לזה תשומת לב. הוא המשיך לעבוד ושכח כל מה שלא היה שייך לחומר שעסק בו, היה זה חומר מורכב למדי. עודו נתון ראשו ורובו בחומר שלפניו צלצל הטלפון.

“שמעון” שמע את קולה של אשתו, “זו אני, דליה”.

הוא תמה מאוד. מאז נקרעו יחסיהם היא חדלה לטלפן אליו לעבודה. תחילה לא הבין מדוע יחסיהם ההרוסים מחייבים אותה להינזר דווקא מהתקשרות טלפונית אל משרדו. באחרונה הבין שהיא יודעת שענייניהם ידועים לרבים וחוששת שמצב ידוע למזכירה ולעובדים אחרים במשרד.

“כן, דליה, מה רצית?”

“האם אתה מתכונן לשוב הביתה עוד מעט?”

“מדוע את שואלת? האם את רוצה לצאת ואין עם מי להשאיר את הילדים?”

“לא… אני רוצה לדבר אתך”.

“על מה שהצעתי לך?” הוא לא מצליח להסתיר את זיק התקווה בקולו.

“לא, שמעון,” השיבה האשה בנימה רכה, קצת מפייסת, הבאה לרעך את מהות הדברים, “אני מתכוונת להיפך מזה”.

“אם את רוצה גט – תקבלי. עלינו לדבר רק על הילדים ועל עניינים מעשיים, כמו הדירה”.

“אני יודעת, אבל האם אתה דווקא רוצה לדבר על הכול בטלפון?”

“לא על הכול, אבל אין גם מה להסתיר. העניינים הפרטיים שלנו ידועים לכל העולם – לצערי”.

“גם אני לא שמחה על כך, שמעון”.

“לא האשמתי אותך בשום שמחה, רק הסברתי מדוע אני מדבר בטלפון קצת יותר חופשי”.

“אז מתי תבוא?”

“האם את רוצה לדבר אתי בעצמך או שגדעון ידבר בשבילך?”

“גדעון אינו שייך לעניין, כלומר לשיחה בין שנינו,” השיבה בנימה שהיתה מוזרה לשמעון.

“כרצונך, אני חוזר הביתה עוד מעט”.

“אל תאחר,” אמרה כמעט באותה נימה כפי שנהגה לומר מלים אלה בימים שלפני גדעון, ימים שנראו לשמעון עתה כטרום־היסטוריים, אולם נימת הדברים היתה נעימה לו וכמעט אמר שהוא בא מייד, אולם הוא התעשת ואמר: “ממילא לא נדבר לפני שהילדים ילכו לישון”.

“נכון, אבל חשבתי שכדאי שתהיה בהשכבתם לישון. בקרוב זה יהיה מסובך יותר”.

“דליה, האם את רוצה לקבוע עובדות לפני המשא ומתן?”

האשה נבוכה, לתגובה זו לא ציפתה, אם כי באמת כוונתה היתה לקבוע מסמרות לגבי הישארות הילדים אתה. היא השיגה את ההיפך ממבוקשה, שמעון השאיר את העניין פתוח.

“טוב, תבוא מתי שתבוא”.

הוא הניח את הטלפון במקומו וניסה לסיים את העניין שהיה נתון בו. הדבר לא עלה בידו. הפעם לא הצליח להיתנתק מעניניו האישיים למען עבודתו. הוא סידר איפוא את ניירותיו והתכונן ללכת הביתה. ברגע שעמד לצאת צלצל הטלפון שוב.

“שמעון? ברוך מדבר”.

“שלום דברתי עם דליה והיא אמרה לי לתת לך את מספר הטלפון שלה ושתטלפן אליה”.

“טוב”.

“רשום את המספר…”

“חכה רגע, אני מוציא נייר ועט… בסדר, תן את המספר”.

לאחר שנרשם המספר אמר שמעון: “אמור לה שאתה ברוך, חברו של שמעון והיית רוצה להיפגש אתה”.

“האם היא תרצה, לדעתך, להיפגש הערב?”

“אולי, לא סביר”.

“אם אין אני קובע אתה להערב, האם נוח לך שאתקשר אליך?”

“כן, טלפן אלי הביתה, אולי אוכל לצאת רק קצת יותר מאוחר, אבל אני בהחלט רוצה לצאת הערב”.

“שלום”.

“שלום”.

השיחה בין שמעון ודליה לא עלתה יפה, אם כי היא התחילה בנימה טובה. דליה אמרה לשמעון: “בעיה אחת לא תהיה אצלנו…”

“איזו?”

“שם המשפחה”.

היא התכוונה בזאת לעובדה ששם משפחתה לפני הנישואים היה כשם משפחתו, לוין. הם לא היו קרובי משפחה, אולם שם המשפחה המשותף היה מקור לא אכזב להלצות ביניהם, למתיחות שמתחו ידידים – כאילו הם אח ואחות או דודנים, התלוצצויות ביניהם: “שלום אדון לוין” “שלום גברת לוין”. מאז נישואיהם לא חזרו להלצות הללו, כי שם משפחה משותף לזוג נשוי אינו דבר־מה הראוי לאזכור מיוחד.

שמעון חשד בדליה שהיא רוצה לרכך אותו לקראת המשא ומתן המעשי ביניהם. הוא לא ידע שאמירה זו עלתה במוחה רק ברגע שראתה אותו, והיה בה משום רצון לומר בדרך נאותה שאולי יקיימו קשרי ידידות לאחר שיתגרשו.

שמעון לא הגיב. הוא התיישב בחדר המגורים שלהם והציע לדליה לגשת לעניין.

“הנושא הראשון, שמעון, הוא הילדים”.

“ברור”.

“אתה יודע לא פחות משאני יודעת שמה שעל אב לתת לילדיו יכול להינתן גם בלי שהם יגורו איתו; ואילו מה שאם נותנת לילדיה מחייב בהחלט שיגורו איתה”.

“נכון, ואני זוכר שאמרתי זאת כשחיים ודינה התגרשו, ואני לא מצטער שאמרתי לך זאת, בזמן שחשבתי שאנחנו לעולם לא נתגרש”.

“ראה שמעון, עכשיו זה לגמרי לא חשוב, כוונתי שמה שאני אומר לך בעוד רגע נעשה לא חשוב, אולם בכל זאת אמור־נא לי, האם בכל העניינים שהיו לך עם אחרות, אף שפעם לא עלה זיק של מחשבה בראשך לוותר עלי לטובת אחת מהן?”

“לא!” שמעון לא נתן לעצמו דין וחשבון מדוע כל כך חשוב לו שיהיה ברור לה ושיהיה ברור ביניהם שהוא מעולם לא רצה לוותר עליה, להתגרש ממנה. אולי היה זה רצון לגולל מעליו כל שמץ אשמה, מבחינת הילדים, ואולי היתה לו, מתחת לסף הכרתו, כוונה מרחיקה־לכת – להביא אותה לידי צער, בעתיד, כשתתחרט על שהרסה את חייה בגלל גדעון. שמעון היה בטוח שכל עניינו של גדעון בדליה הוא להרוס אותו, את שמעון. הוא זכר היטב את סיפורה של חסיה ולא קלט שמשך הזמן התפתח יחסו של גדעון אל דליה עצמה. גדעון ידע שהוא מקבל ממנה יותר ממה שקיבל מהאחרות. שמעון לא היה מודע לשינוי שדליה הצליחה להביא ביחסו של גדעון אליה וציפה שהלה ישליכנה מעל פניו בקרוב.

“טוב, נניח לזאת, אמור לי מדוע אתה חושב שדבר שהוא נכון אצל חיים ודינה חדל להיות נכון כשהוא מגיע אליך?”

“ההבדל אינו בין חיים ושמעון, אלא בין דינה ודליה”.

הפריע לדליה קצת ששמה של חברתם שנתגרשה היה כשם אשתו של גדעון, אולם לא היה לכך משקל ניכר. היא שאלה: “הרי גם אצלם דינה היא שדרשה גט?”

“נכון, אבל ההבדל הוא שלא היה גבר זר מעורב בזאת. הם פשוט לא הסתדרו ביניהם, לה היה קשה יותר או שהיה לה יותר אומץ להחליט על גט”.

“האם אתה מעלה על דעתך שמאז לא היו לה קשרים עם גבר?”

“אינני יודע, את שמרת על קשרים אתה, לא אני, אך זה כלל לא קובע. ילדיה אינם רואים בבית גבר שלקח את אמם מאביהם, על זה לא חשבת”.

“לא חשבתי…” הודתה דליה בתום שנגע עד לבו של שמעון. היתה זו דליה מאז, דליה שאהב פעם כל כך. זה לא היה הזמן לסנטימנטים. היה עליו להלום את עניינו ולא להשאיר כל נקודות ספק: “לכן, עם כל הקושי שבדבר, הלדים מוכרחים להישאר אצלי. נקנה לך דירה קטנה, אם לא אוכל להסתדר מבחינה כספית, אמכור את הזאת ואקנה לילדים ולי דירה קצת יותר קטנה מזו”.

דליה שקעה בתוך עצמה. ראשה היה ריק ממחשבה ולא היה לה שום נימוק לומר לשמעון, כדי לשכנעו. דבריו הלמו בה כפטישי־אש, קשה היה להתנגד להם, אם כי לפני השיחה אתו היה ברור לה לגמרי שהילדים נשארים אתה. היא אמם. אם היא יותר מאב – אמת זו היתה בשורש תחושותיה. היה ברור לה שאילו גדעון ודינה היו מתגרשים היא היתה מנסה לשכנע את גדעון להשאיר את ילדיהם עם דינה. לה הזכות על הילדים. אם דרושה לילדים עוד יותר משדרוש להם אב. לא עלה על דעתה שמתחת לסף הכרתה היא רצתה את גדעון לבדו – רק לעצמה – בלי התחייבויות־עבר.

כשחשבה על ענייני גדעון – זה היה לפני שובו של שמעון – קטעה את מחשבותיה באומרה לעצמה שזה לא חשוב, מכיוון שאין כל סיכוי שגדעון יתגרש מדינה וישא אותה, את דליה. זה לא יקרה.

היא עקרה את עצמה ממצב האדישות־למחצה, הטילה את ראשה אחורה בכוח, בצורה שזרקה את שערה אחורנית ואמרה בנימה מעשית: “זו שיחה ראשונה, אין אנו מוכרחים להחליט כבר הערב”.

“את אומרת זאת מפני שאין לך לה לענות לי, את יודעת שאני צודק…” אמר שמעון וחייך.

“לא שמעון, אני יודעת דבר אחד – בכל מקרה טוב לילדים להיות עם אמם, כל אם, ויש גרועות ממני…” כשאמרה זאת פרצה בבכי. שמעון ניגש אליה והיא קפצה ממקומה ונמלטה לחדר האמבטיה.

מאוחר יותר נפגשו שמעון וברוך בבית־קפה בעיר, הפעם בחרו בית־קפה במקום שהיה נוח לשניהם, לאו דווקא מקום נעים.

“מה נשמע?” שאל ברוך.

“היא ביקשה גט”.

“ברצינות?!”

שמעון הניע בראשו מעלה־מטה, לאות שהתשובה היא חיובית.

“ומה אמרת לה?”

“ברור לך שאני לא אחזיק בה בתוקף החוקים. אמרתי לה שלדעתי בתנאים שנוצרו טובת הילדים היא שישארו אתי”.

“האם תוכל לטפל בהם?”

“יהיה קשה, אולם יותר טוב מאשר שיהיו בבית שהגבר שבו זה שתפס את מקום אביהם בליבה של אמם”.

ברוך הרהר רגעים אחדים ואמר: “אני משאיר את הילדים עם לאה”.

“זה לא אותו הדבר”.

“מדוע?”

“כי קיבוץ זה קיבוץ”.

“נדמה לך. זה הרבה יותר דומה לחיים מחוץ לקיבוץ משאתה מתאר לעצמך”.

“אולי. בכל זאת, כמה זוגות יש אצלכם שלאחר הצדדים או שניהם יש ילדים מנישאים קודמים?”

“לא פחות ולא יותר משיש בעיר”.

“בעיר זה פחות בולט, וחוץ מזה דוד יהיה בעלה של אמם, גם זה הבדל”.

“בכיתות של הילדים שלך אין מקרים כאלה?”

“אינני יודע…” אמר שמעון במבוכה. מבוכתו לא נבעה מהיעדר תשובה לברוך בוויכוח, אם כי בכל ויכוחיהם, מאז נערותם, לא נעדר יסוד של התנצחות. מבוכתו היתה הפעם בשל אי־ידיעתו. הדבר הבהיר לו שבעצם יש הרבה דברים הנוגים לילדיו שאין הוא יודע עליהם, שהם מסורים לגמרי לטיפולה של דליה.

“טוב,” אמר שמעון, “נעזוב את זה, עוד נדבר על כל זה, בענייני ובענייניך. אמרו בינתיים, האם טלפנת אל דליה?”

“כן, נדברנו שניפגש מחר באיזה בית־קפה”.

“איך תכירו זה את זה?”

היא אמרה לי איך תהיה לבושה ואני אמרתי לה איך אהיה לבוש".

“יופי. איפה קבעתם.”

“היא אמרה שיש בית קפה בשם ‘לילית’ ברחוב מזא’ה בין אחד־העם ורוטשילד”.

על קצה לשונו של שמעון עמדה ההערה שהוא־הוא שהביא את דליה שמה. הוא התאפק, כי חשש שהערה זו לא תועיל לקשירת היחסים בין ברוך לדליה. הוא הסתפק בהערה ניטרלית:

“יש בית־קפה כזה”.

שיחתם נדדה לנושאים אחרים. הם דיברו על נושאים שניסרו בחלל עולמה של ישראל, על ענייני מפא"י, על שערוריה פלילית שנתגלתה זמן־מה לפני יום שיחתם. בחלק מהנושאים היתה ביניהם תמימות־דעים ובאחרים – התנצחות, אולם לא התנצחות המשאירה משקעים בלבבות, המזיקים לידידותם. הם היו רגילים להתנצח זה עם זה. הם אהבו זאת.

“איך יהיה עם הילדים? האם הם יבואו אליך או שאתה תיסע לקיבוץ?”

“לא ברור לי עדיין, אני מניח שלפעמים כך ולפעמים כך”.

,שכחתי לומר לך, ברוך, ביררתי איך להתקשר עם רינה גליקמן. היא נשואה לרופא שיניים…"

ברוך הניח את ידו על פיו, כמי שבא להגן על שיניו, ואמר: “רופא־שיניים אמרת?”

“כן”. “האם אתה רוצה לראות אותה?”

“לבדי – לא; אתך – בבקשה”.

“האם אתה רוצה שאתן לך את מספר הטלפון שלה?”

“קבע אתה משהו לשבוע הבא, הבא. טוב?”

“בסדר”.

“כבר מאוחר”.

“כן, הגיע הזמן להתפזר”.

הם הלכו כל אחד אל האוטובוס שהוביל אותו למקומו.

למחרת היום טלפן משה אל שמעון: “שמעון, יש לי עניין לסדר אתך”.

“בטלפון?”

“לא, אני קופץ אליך. אפשר עכשיו?”

תוך כמה זמן תהיה פה?"

“רבע שעה”.

“בסדר”.

השניים נפגשו איפוא הפעם בחדר עבודתו של שמעון.

"מה אתה יודע על… ומשה נקב בשמו של עובד במוסדו של שמעון, כשהוא מבטא את השם בלחישה. שמעון ידע את אורחם וריבעם של אנשי שירות הבטחון ולא התפלא על הלחשנות.

“אתה שואל זאת אישית או בשביל השרות?”

מזה שלף מכיסו את מסמכיו והראה לשמעון את תעודת השרות שלו. תחילה נראה הדבר קצת מוזר בעיני שמעון – כאילו הוא זקוק להוכחה ממשה, מייד תפס שזו דרך התלוצצות, לא הכי מוצלחת (בעיני שמעון כמובן).

“האם הוא שתול של מפלגה יריבה? מה יש להם לחפש פה?”

“לא,” מיהר משה להשיב. “חדלנו לטפל במפלגות. לגמרי. אם החשד שלנו נכון אז הוא שתול של גורם זר והוא פה כדי לקבל אחרי שנה־שנתיים המלצות לעבור למשרד החוץ או למשרד הביטחון. אנו עוקבים אחריו, לא נשים עליו יד עד שנהיה בטוחים. ייתכן שזה ימשך שנים, מפני שיש לנו רושם שהאיש קיבל הוראות ממפעיליו לנתק כל מגע עד שירכוש אמון ויגיע למקום שיש מה להודיע להם ממנו”.

“מה פתאום אתה מטפל בזה?”

“פשוט מאוד, ראובן אחראי לזאת, והוא יודע שאנחנו חברים טובים והוא בטוח שאתה תדע אל מי להפנות אותנו להסדיר עיקוב טוב אחרי החשוד. אנחנו יודעים שאנשים – גם נאמני הנאמנים – אינם אוהבים לעסוק בזאת, ביחוד משום שהחשוד יכול להיות גם חף מכל פשע. לכן ביקשו ממני לבקש ממך הדרכה – אל מי לפנות, אנחנו יודעים שהקשר היומיומי שלך אתו ועם המחלקה שהוא עובד בה רופף למדי”.

הממונה על אותו עובד היה האיש שלשמעון היתה מחלוקת קשה אתו בתוך המוסד. הוא שאל מדוע לא פונים אליו.

“מסיבות ביטחוניות”.

“הוא חשוד?!”

“לא בדיוק חשוד, רק פטפן ואמביציונר כזה למען קידום ענייניו עלול גם לגרום נזקים”.

“כן… זה נשמע לי נכון”.

“חוץ מזה הוא ממונה עליו, וכל עוד אין ביסוס לחשד על הנעקב, מוטב שהממונה הישיר עליו לא ידע דבר. איננו רוצים להזיק לאדם שאולי הוא נקי לגמרי”.

“גם זה נכון”.

אחרי מחשבה קצרה הציע שמעון למשה מה שהציע והסביר מדוע כך טוב יותר מאשר בדרך אחרת והם גמרו את שיחתם העסקית.

“אתה ממהר, משה?”

“די ממהר, אבל אם יש לך משהו חשוב לומר – אמור”.

“לא חשוב, אולם מעניין… דליה ביקשה גט”.

“כמו שאני מכיר אותך, ידעתי שאתה תתלבט עד שהיא תפתור לך את הבעיות”. אחרי שתיקה קצרה שנועדה לאפשר לשמעון להגיב, והוא לא השתמש בה, המשיך משה: “סיכמתם?”

“לא, יש ויכוח עם מי ישארו הילדים”.

“אתה לא רוצה שהם יגורו בבית שהמחליף שלך בא לבקר בו את אמם, אני מבין”.

“בהחלט”.

רגע דומייה יצר קשר נפשי ברור בין השניים, היה ברור לשניהם שהם מבינים זה את זה יפה. שמעון הפסיק את הדומייה:

“מצאתי איך להגיע אל רינה גליקמן וברוך ביקש שאקבע פגישה לשנינו – האם תבוא גם אתה?”

“לא, גם אז הכרתי אותה פחות והייתי מעוניין בה פחות מאשר אתם, די לי אם תספרו לי מה היה בפגישתכם אתה”.

לאחר לכתו של משה רצה שמעון להתקשר עם רינה, אלא שענייני עבודה שונים טרדו את מנוחתו והחליט לטלפן בתום יום העבודה. כדי לא לשכוח הניח פתק גדול על שולחנו ועליו כתוב באותיות מאירות עיניים: “רינה – ברוך”. הוא קיווה שנוסח זה לא יזמין פירושים מיותרים בקרב האנשים שיכנסו לחדרו.

ענייני העבודה שטרדו אותו היו חשובים מאוד, אבל העניין בהם מוגבל בתוך המוסד שהוא עבד בו ולאנשים שהיו קשורים במוסד זה. אין איפוא טעם לספר עליהם. כידוע הדברים החשובים הם לעתים קרובות כלל לא מעניינים. ולהיפך.

לפני שקם שמעון לצאת ממשרדו הציץ בפתק והושיט את ידו אל הטלפון לבקש מהמזכירה שתעביר אליו את הקו. הוא לא רצה לטלפן לרינה על־ידי מזכירה. הוא הרים את הטלפון ממש ברגע שהוא צלצל. המזכירה אמרה: “שמעון, זו חסיה פרומין”.

“שלום שמעון”.

“שלום חסיה”.

“יש לי משהו לספר לך”.

היעדר תשובה משמעון הביא אותה למסקנה שאין לו פנאי והיא אמרה: “אם אתה נורא עסוק, אני אגש אליך למשרד”.

“מצוין. פה גומרים את העבודה ואיש לא יפריע לנו”.

“תוך רבע שעה עד עשרים רגע אני אצלך”.

“אחכה לך”.

שמעון ביקש מהמזכירה להשאיר את הטלפון מחובר לחדרו. היא עשתה כן והלכה לביתה.

“האם אני מדבר עם מי שהיתה רינה גליקמן?”

“כן,” ושמעון הבחין מייד לא רק בהיגוי האמריקני הכבד שלא נשתנה, אלא גם בקולה של רינה גליקמן, חברת ילדותו.

“מדבר שמעון לוין, האם את זוכרת אותי?”

“ודאי, שמעון, מה שלומך? מה אתה עושה? מה גרם לך לטלפן אלי?”

“ברוך ואני שוחחנו עליך והחלטנו שאנו רוצים לראות אותך. חיפשתי ומצאתי”.

“נהדר. גם אני מעוניינת לראות אתכם, תכנסו אלינו הערב, בבקשה”.

“ברוך נסע לקיבוץ שהוא חבר בו. אולי ניפגש באיזה מקום בעיר ביום שלישי הבא, נאמר בחמש?”

“לא, שמעון, אני עסוקה. האם מתאים לכם ביום רביעי בחמש?”

התאים והם קבעו את המקום שייפגשו בו. שמעון קבע גם עם ברוך והכול היה מוכן לפגישה הנוסטלגית. הוא עסק קצת בענייני עבודתו עד שחסיה באה.

“מה הביא אותך אלי היום?” שאל לאחר שהחליפו ברכות.

“הייתי עם גדעון והוא לא כמו תמיד. שאלתי אותו מה קורה לו. בדרך כלל אני נזהרת שלא לשאול יותר מדי, אתה יודע שאני נזהרת מידידות עם אלה”.

“כן, אני יודע…”

“הפעם שאלתי, בגלל מה שאני יודעת עליו ועל אשתך, אני מעוניינת לדעת דברים – בתור בלשית שלך…”

“לענייני עם דליה לא יועיל דבר. היא ביקשה גט”.

"טוב מאוד. כלומר, לדעתי זה טוב בשבילך. בכל זאת כדאי לך לדעת מה קורה לגדעון.

גדעון סיפר לחסיה שבביתו לא הכל בסדר. דינה החלה מרימה ראש. הוא לא מבין מה נשתנה אצלה. היא מעירה לו הערות רבות יותר מאשר בעבר, יש לה טענות אליו, והעיקר – תשומת לבה אליו פחתה בהרבה. חסיה פרצה בצחוק ואמרה לגדעון שאולי דינה מצאה גבר אחר. לתמיהתה לא היה גבול כשגדעון הפטיר: “אולי…” בעצב ובהרגשה שקרה לו דבר רע שהיה לגמרי בלתי־צפוי. חסיה חשבה מייד שאולי שמעון הוא הגבר שהתנקם בגדעון בדרך זו.

“לא חסיה, זה לא אני”.

שמעון אמר לעצמו שרעיון כזה לא עלה על דעתו. דינה לא עניינה אותו, וכלל לא עלה על דעתו שדינה והוא “בסירה אחת”, כי מה שעושה דליה לו, לשמעון, עושה גדעון לדינה.

“מי זה יכול להיות?” תמהה חסיה.

“מה אני יודע? את חושבת שזה מוכרח להיות בעל של אשה שגדעון שוכב איתה? מניין לך בכלל הביטחון שיש לה מישהו אחר? לפי מה שאנחנו יודעים עליה היא טיפוס נכנע, גדעון זה אינו מהגברים המודים בשוויונה של האשה. אפילו דליה שחונכה מילדות על שוויון האשה והיתה נשואה לי, לגבר שכיבד את שייויון האשה – נהפכה אצלו לשפחה כנועה, רואים את זה עליה”.

“זה לא מוכרח להיות בעל של אשה שגדעון שכב אתה. אך יש לי הרגשה – לפי סיפורו של גדעון – שיש לאשתו מישהו אחר”. האינטואיציה של חסיה לא הרחיקה לכת מעבר להשערה זו.

כמעט באותו זמן, בשעה קצת יותר מוקדמת, התקיימה פגישה קצרה בין דליה וגדעון בבית־קפה. דליה סיפרה לגדעון על שיחתה עם שמעון וסיימה את דבריה באומרה: “אל תאמר לי שאמרת לי שהוא לא יתן לי את הילדים, זה לא בדיוק כמו שאמרת, הוא דואג לילדים; לדעתי הוא טועה, ובכל מקרה מוטב שהילדים ישארו עם האם, כך גם אמרתי לו, אולם נכון שבמקרה שלנו (היא הבליעה את התיבה “שלנו”, שנאמרה בלשון רבים כשהכוונה לעצמה ולגדעון) יש בעיה שלא חשבתי עליה”.

“תאמיני או לא תאמיני, אני חשבתי על זה”.

“מדוע לא אמרת לי? הייתי מתכוננת טוב יותר לשיחה עם שמעון”.

“כשאמרה זאת חשבה בלבה ש”הם“, הגברים, חכמים יותר. מחשבה זו, שהיתה זרה לה תמיד התאימה להלוך־רוחה מאז היא שייכת לגדעון. היא היתה בטוחה ששמעון חכם ממנה, אך זה מקרה פרטי, לא כל בעל בהכרח חכם מאשתו, ובוודאי שאין לומר ש”הם" יותר חכמים מאשר “אנחנו”. הלוך מחשבתה החדש היה תוצאה ישירה של היותה נתונה למרותו של גדעון מן הבחינה הנפשית.

בנקודה זו הבין גדעון לראשונה, שהיא מבקשת ממנו תמיכה מוסרית ועצה בוויכוחיה־מאבקיה עם הגבר שהיא עומדת להתגרש ממנו.

שנאתו של גדעון לשמעון פגה במידה רבה, הוא כבר נקם בו די שבעו. עתה הוא היה מעוניין בדליה, אם כי לא יותר מדי. הוא רצה לעזור לה, אלא שלא האמין שזה אפשרי. יש לזכור שעליונות הגבר היה יסוד הכרתו ותחושותיו גם יחד. הוא לא היה משאיר את ילדיו לדינה אילו התגרשה ממנו, אלא בתנאים שפירושם למעשה שהיא תהיה המטפלת שלהם והוא ישאר אדון־הבית הבא לביקורים אצל הילדים.

גדעון הבין שאין הוא מסוגל להועיל לדליה והסביר לה שמוטב שהוא לא יהיה מעורב בכל ההכרעות שלה במשא ומתן שלה עם שמעון. הוא הסתפק בכך שהמחיש לה את הקשיים שיהיו לה לטפל בילדים בזמן שתהיה לבדה ויהיה עליה לעבוד לפרנסתה, מכיוון שהכסף שתקבל משמעון יספיק לילדים ולא לה.

הוא מדגיש שאין לצפות לעזרה חומרית ממנו, אמרה דליה לעצמה והיתה זו תמימות רבה מצדה. גדעון כלל לא העלה על דעתו שקיימת אפשרות שדליה תצפה ממנו לתמיכה חומרית– מה פתאום? מחשבה אחרת עלתה במוחו: לשפוך לפניה את לבו על המתרחש בביתו. ממש לפני שפתח את פיו, בלם את עצמו. איזו שטות!

הכל היה בעד שתיקה, ואיך עלה על דעתו לדבר עם דליה על כך? ראשית, לא היה לו שום עניין לעורר בה תקווה שישא אותה לאשה – למה לו לעורר בה תקווה שאולי יחסיו עם דינה יגיעו אל סף גירושין? שנית, תדמיתו הגברית תיפגע אצל דליה אם תאמין שאשתו מסוגלת לחפש חיי־מין אצל גבר אחר, כשיש לה גדעון.

הנטייה לדבר התעוררה בלבו מפני שהשיחה עם חסיה שעה קלה לפני כן הקלה עליו במקצת. הוא הבין בזמן, לפני שדיבר, כי יש הבדל עצום בין השתיים. חסיה היתה אדישה לגמרי ליחסיו עם נשים אחרות, לרבות אשתו. היו לה אחרים ולא היתה מעוניינת בבלעדיות אתו. הוא לא העלה על דעתו את הסיבה שגרמה לה להיות מעוניינת בסיפורו. היא ידעה להקשיב, כשרצתה, והיה נעים לו. הוא ידע יפה את ההבדל בין חסיה מזה, ואשה שהוא שולט בה, כמו דליה מזה, וכן כמעט כל אשה שבעולמו.

בעיני חסיה, כך תיאר לעצמו גדעון, היה זה טבעי שגם דינה תרצה יותר מגבר אחד. כשהיא פרצה בצחוק למחשבה שיש גבר נוסף בחייה של אשת גדעון, היה זה מפני שהוא תיאר את דינה בשיחותיו אתה כיצור נכנע. גם בעיני גדעון היה טבעי שכל אשה תרצה ביותר מגבר אחד, אך לא אשתו!

משהתעשת גדעון ולא אמר שום דבר מיותר בענייניו, הבחין שלא אמר די בענייניה של אשת־שיחו. הוא ליטף את כף ידה ואמר: “היי חזקה, דליה שלי!”

חזקה או לא חזקה, המלה “שלי” היתה כצרי ללבה המחוץ של דליה. היא אהבה את גדעון, אהבה מאוד.

“אני אאבק על ילדי, גדעון, אאבק בכל כוחי”.

“עשי זאת בשכל, דליה, ואל תכעסי עלי אם אומר לך: עשי בערמומיות של אשה”.

היא לא הגיבה והם נפרדו לשלום.

שמעון שב לביתו. דליה היתה עסוקה בענייני הבית, והילדים כבר שכבו במיטות. על אף מחאותיה של האם הם קפצו ממיטותיהם לקראת האב, שקיבל זאת ברצון, אך לאחר דקות אחדות שלח אותם לישון – ויכוח עם האם לחוד ומועדי שינה נכונים לילדים לחוד.

“האם את נשארת בבית, אם מותר לשאול?”

“לא, אני הולכת אל הורי”.

שמעון פרץ בצחוק ולמבטה התמה של דליה השיב: “גם אני הולך אל הורי, אנו עושים ‘ערב הורים’ היום”.

“האם הוריך יודעים?”

“עדיין לא. הערב אספר להם. אחרי שביקשת גט אין כבר טעם לדחות את המכה”.

“כן, גם להורי זו תהיה מכה, גם אני אספר להם הערב”.

“הם עוד ינסו להתערב,” אמר שמעון, ודליה הבחינה שבצד הלגלוג הגלוי שלו על אי־יכולתם של הוריהם להשפיע, נשמע גם שמץ של תקוה – שמא? אולי? דליה היתה בטוחה לגמרי שהיתה נימה כזאת בלבו והיא זכרה את הצעתו לשלום־בית והתחרטה מאוד על אי־הצדק כלפיו שהיה בתגובתה – אפשר לדחות הצעה כזאת יותר בעדינות, יותר באנושיות, וזה היה מתאים לאופיה. היא נזכרה גם בתקווה שנשמעה בקולו כשאמרה לו לפני יום, שהיא רוצה לדבר איתו.

דליה תמה בינה לבינה, האם ייתכן שהוא עדיין אוהב אותה? הוא שהחל עם אחרות כבר מזמן. לא ייתכן. בכל זאת אין לטעות בתגובותיו. אשה לא תטעה בזאת. יחסו אליה הוא, בוודאי, עניין מורכב, אולם לא הניחה שהוא רוצה להמשיך לחיות אתה אך ורק למען הילדים. היא ידעה שהוא אוהב את ילדיהם הרבה יותר מאשר מישהו מחבריהם אוהב את ילדיו. הכאיבה לה המחשבה ששמעון אוהב את ילדיו הרבה יותר מאשר גדעון אוהב את שלו. כל מחשבה שחייבה אותה להודות ביתרונו של הגבר שוויתרה עליו היתה מכאיבה, מעיקה, אפילו מרגיזה – אף־על־פי שהילדים שנהנו מאהבת אב שופעת היו ילדיה שלה, ילדיה שאהבה מאוד. מכיוון שדליה לא אמרה דבר, פרש שמעון לחדר אחר, נטל עיתון בידו והחל לקרוא. הוא לא שמע את צלצולו של הטלפון.

“שמעון גש אל הטלפון, ברוך על הקו”.

שמעון ניתק את עצמו ממאמר שקרא וניגש אל הטלפון: “שלום ברוך”.

“שלום שמעון, מה אתה עושה הערב?”

“למה אתה שואל? הרי אתה עסוק הערב”.

“יש לי רצון לראות אותך אחרי שאפרד ממנה”.

“אני ניגש אל הורי. לא אשאר שם זמן רב, אם אתה רוצה אפשר לקבוע שבין עשר וחצי ואחת עשרה אהיה ב’פינתי'. תוכל – תבוא; לא תוכל – אין טענות”.

“לא יכול להיות יותר טוב מבחינתי”.

אחרי שגמר את שיחתו, ראה שדליה גמרה את סידורי הבית והיא מכינה עצמה לצאת. לפתע פנתה אליו ושאלה: “האם ברוך יודע עלינו?”

“אמרי לי, דליה, האם אני שואל אותך עם מי את מדברת עלינו ועל ענייניך האחרים?”

“לא שמעון, אינך שואל…” ואחרי רגע הוסיפה: “אומר לך את האמת; שאלתי כדי להטות את השיחה להיות במצב נוח יותר לומר לך שדיברתי עם ריבי, ועכשיו יצא שאני מוכרחה להודות בכל הטכסיסים שלי, כמו שהיה קורה כשהיינו ביחד. אתה יותר חכם ממני…”

אמירה זו שהוא יותר חכם ממנה, שמע שמעון פעמים אין־ספור והיא שימשה את דליה בעבר יפה מאוד. שה היה ביטוי רב־שימושי. לפעמים הוציא אותה ממבוכה, לפעמים שימש לחונף קל, כדי לקבל תמורה כלשהי, לפעמים זה היה כדי להשפיע עליו שיעשה משהו במקומה וכיוצא באלה. מאז נפרדו דרכיהם לא השמיעה לו דליה אמירה זו. עכשיו נראה היה לה שאין לה ברירה, אלא אם כן היתה מוותרת על המשך השיחה והיא לא רצתה לוותר.

“מה פתאום סיפרת לריבי דווקא?”

“אני… נדמה לי שזה לטובתך”.

“לטובתי?!”

“חשבתי שאולי תרצה להתחיל אתה ורציתי שהיא תדע שאני לא אהיה הנפגעת”.

“חשבתי שאשה אינה מוותרת בקלות על גבר, אפילו כשחדל להיות אהוב”.

“זה נכון, שמעון, אולם אשה היא גם יצור חושב, לא תמיד אתם מודים בזה, ואני יודעת שאתה לא תשאר בגפך. ריבי טובה יותר מאחרות, מבחינת הילדים.”

“דליה, את לא בחרת גבר אידיאלי מבחינת הילדים; אגב, לא אני הוא הגבר שמגיע לו שייאמר לו שלא תמיד גברים מודים בזה שאשה היא יצור חושב”.

“שמעון, אין טעם שתשמיץ את גדעון. זה לא ישנה דבר”.

“אני יודע ששום דבר לא יועיל, אלא אם הוא יעזוב אותך”.

“גם זה לא יועיל”. אמרה דליה כמעט בלחש.

שמעון ליווה אותה אל הדלת. היא יצאה והוא נשאר זמן־מה לבדו. לאחר ארבע המילים האחרונות היה ברור לו, סוף־סוף, שאין דרך חזרה, אין זנב של סיכוי לשקם את חייו עם אשתו הראשונה, עם אם ילדיו. חיי הנישואים שלהם נגמרו. הוא החליט לדחות את ההליכה אל הוריו למחרת היום, כי לא היה לו מצב־רוח לשיחה הכבדה המצפה לו שם.

בעשר וחצי התיישב שמעון ב“פינתי”, הזמין קפה והביט על העוברים ושבים. הוא המתין זמן רב עד ששמע את המלצר מכריז: “טלפון בשביל שמעון לוין”.

הוא ניגש אל הטלפון בידיה ברורה שמהעבר השני יגיע אליו קולו של חברו, של ברוך.

“שמעון, אינני יכול לבוא”.

“קוויתי שכך יהיה. האם אתה מדבר מביתה של דליה?”

“כן”. אמר ברוך בנימה בישנית שלא התאימה לגילם.

למחרת היום, תוך נסיעתו של שמעון לעבודה, צלצל בראשו משפט שאמרה לו דליה, אשתו, בבוקר: “ידעתי שהורי אוהבים אותך, אולם לא שיערתי באיזו מידה”. הוא רצה מאוד לדעת יותר על השיחה בין דליה והוריה, סבא וסבתא של ילדיו, אבל הבליג ולא שאל דבר. דליה תמהה על היעדר שאלה, אבל זה היה נוח לה, מכיוון שלא רצתה לספר ולא רצתה לסרב. בעצם הצטערה על שאמרה מה שאמרה בדבר יחסם של הוריה אל חתנם. היא אמרה להם כל מה שאפשר היה לומר, כדי שהם יבינו אותה, יהיו לצדה ויכעסו קצת על שמעון. זה לא הועיל.

“אינני מצדיק קפיצות הצדה של שמעון – אמר לה אביה – אולם את ולא הוא הפלת את הגג על ראשם של ילדיכם, את ולא הוא הרסת את חיי המשפחה. בעצמך אמרת שהוא אומר שמעולם לא רצה שמישהי אחרת תהיה במקומך”.

“אבא, קראת את אנה קריננה?”

“קראתי! קראתי! אז מה?! היה לה טוב?! זכרי את סוף הסיפור!”

יחסה של האם היה כיחסו של האב, אלא שהיא כל כך נדהמה עד שכמעט לא השתתפה בשיחה. כל חילופי הדברים היו כבדים מאוד מבחינתה של דליה, והיה לה נוח איפוא שלא לספר לשמעון את תוכנה המלא של השיחה.

בצאתה מבית הוריה עברה במקום שהיה לה סיכוי לפגוש בגדעון. היא לא נהגה לחפש אותו כשלא נדברו מראש. הפעם היה נחוץ לה. על שיחתה עם שמעון הוא כבר ידע. הוא התברך בלבו שהיה חכם יותר מדליה בדבר יחסו הצפוי של שמעון לגבי הישארותם של הילדים עם דליה. הטאקט המועט שניחן בו הספיק כדי לא לומר דבר.

דליה נכנסה לבית־הקפה לבדה וראתה אותו בחוג רעים. פניו לבשו ארשת תמיהה כשראה אותה. הוא הזמין אותה לשבת עם חבריו. לא היה לו שום רצון לעזוב אותם למענה. היא התיישבה ובהזדמנות לחשה לו שהיא שבה מבית הוריה, סיפרה להם ורוצה לחלוק אתו את החוויה. הוא אמר לה שלא נעים לו להסתלק עכשיו. עוד מעט. דליה ישבה בחברת הגברים ושתקה. היתה לה הרגשה מאוד לא נוחה, שהם יודעים את מצבה יפה, שהיא שייכת לגדעון, אחת מרבות. לא גדעון הוא הגבר שיוותר על התפארות בקרב חבריו בהישגיו אצל בנות המין האחר. המחשבה “מה הם חושבים עלי” הציקה לה.

לאחר זמן־מה החלה החבורה להתפזר. אחרי שאחדים מבני החבורה פרשו, הלכו משם גם גדעון ודליה. הם ישבו בבית־קפה אחר. דליה סיפרה לגדעון מה שהיא אמרה ומה שהוריה השיבו. הוא לא אהב לשמוע מפיה על יחסיו של שמעון עם נשים אחרות. היה רצוי לו להיות מי שגזל משמעון את יחידתו, אבל הדברים לא היו חדשים בשבילו, וכעת כבר פחות חשובים.

בדרך כלל ידע גדעון להיות רך ומתחשב כאשר אחת מבנות־זוגו היתה במצב נפשי מעורער וזקוקה לתמיכה של הגבר. הפעם זה לא היה כך. הוא עצמו היה מעורער במקצת בשל מה שאירע בביתו. אנו יודעים כבר מה אירע, עוד יותר משידעה חסיה ומשסיפרה לשמעון, אולם דליה היתה חפה מכל ידיעה. גדעון לא סיפר לה דבר וחצי דבר. מעצמה לא עלה במוחה כל חשד בכיוון זה, כי לא תיארה לעצמה שאפשר לרצות גבר אחר כאשר גדעון הוא בעלך. היא רק חשה שמשהו קורה לגדעון. אולי אי־נעימות גדולה בעבודה ואולי ניסיון להשיג אשה שלא רצתה בו. משהו קורה.

תגובתו של גדעון לסיפורה הדהימה את דליה והיתה איומה בעיניה: “את רואה – הוא אמר – גם הוריך וגם אני מתנגדים לגירושיך…”

“מה אתה מדבר?! אתה יודע מה מציעים לי – לוותר עליך!”

“אני יודע… אך מה את חושבת, שזה ‘או או’? או שאת מתגרשת או שאת מוותרת עלי כבר עכשיו?”

המלים “כבר עכשיו” פגעו בה כאילו היכה בה הרעם. אין הוא רוצה לוותר עליה – בינתיים. הקשר שביניהם לא רק שלא יהיה לעולם לקשר של נישואין, של חיים תחת קורת גג אחת, של שותפות מלאה – גם הקשר הקיים הוא זמני. היא באה אליו לקבל תמיכה ועידוד וקיבלה מכה קשה מכל המכות שהנחיתו עליה הוריה.

היא לא ידעה שהפעם, שלא כבפעמים קודמות, היא נפגשת עם גדעון כמו שהוא, בלי כל מסיכה, עם גדעון שצרותיו הוא מנעו בעדו מלהתחפש לעיניה. נדמה היה לה שהיא פוגשת גדעון אחר, זר, חמקמק. לא, אין זה אותו גדעון האהבתה נתונה לו.

“גדעון, אני רוצה לשוב הביתה…”

בבואה הביתה מצאה את שמעון ישן, כך נדמה לה. בחדר שהוא נהג לישון בו לאחר שחדלו לישון יחד. האמת היתה שכאשר שמע את המפתח בחור המנעול והבין שהיא באה, מיהר לסגור את הספר שקרא במיטה ולכבות את האור. הוא לא רצה לשוחח אתה. לכן הפסיד מידע מעניין מבחינתו, הוא לא ראה באיזה מצב מעורער שבה דליה הביתה.

הוא לא יכול היה לדעת למחרת בבוקר שהיא אמרה מה שאמרה על היה קשור – מתחת לסף הכרתה – באכזבה שגרם לה גדעון באותו ערב.

היה ברור לה לגמרי, זה זמן־מה, שאפילו אילו עזב אותה גדעון לא היתה יכולה לשוב אל שמעון. יתר על כן, אפילו אילו התחולל שינוי מהפכני ברוחה והיתה חדלה לאהוב את גדעון – אל עברה, אל שמעון, לא היתה חוזרת. בכל זאת היה לה צורך בהישענות כלשהי על שמעון, כשגדעון חמק ממנה ולא שימש לה משענת.

בבואו לעבודה אותו בוקר היה שמעון נמרץ ועירני והשתדל לסיים במהירות כל מה שלא סבל דיחוי. הוא ידע שברוך אמור להתקשר אתו ויהיה עליו להפסיק את העבודה למען רעו. כך קרה באמת. למזלו של שמעון זה לא קרה מוקדם בבוקר, והוא הספיק לעשות את כל מה שהיה הכרחי.

צלצול הטלפון הצפוי הגיע, אלא ש… על הקו היתה דליה במקום ברוך:

“שמעון, שלום לך. המדברת אתך היא דליה. ברוך ביקש לומר לך שהוא היה מוכרח לקפוץ אל אמו; יש שם איזו בעיה ויוכל להתקשר אליך רק אחרי הצהריים”.

שתיקתו של שמעון הניעה את דליה להעיר: “אתה יכול לשאול כל מה שתרצה…”

“נו, ובכן אין צורך לשאול – דברי!”

“בעצם הכל מסתכם במלה אחת: תודה!”

“אני מבין…”

“תבין יותר טוב כשתפגש עם ברוך. אני כבר יודעת עד כמה אתם חברים ולכן אני מבינה יפה שלא סתם רצית להיפטר ממני. על כל פנים מבחינתי עשית דבר גדול מכל גדול”.

“דליה, את משמעת מאוהבת…”

“ועוד איך!”

“ממבט ראשון…”

“כלל לא. הוא יספר לך. אני מכירה אותו מילדות. גם אז הייתי בעצם, מאוהבת בו, כילדה”.

“אנו חיים בארץ קטנה”.

“קטנה מאוד!”

“איך זה שאינך בעבודה?”

“אני מלמדת היום משעה עשר”.

“השתדלי ללמד כאילו לא קרה כלום”.

“אשתדל, אבל זה לא פשוט. בעניין זה יש לכם, הגברים, יתרון עלינו. לנו זה יותר קשה”.

“”אולי זהו יתרון שלכן עלינו".

“אולי…”

“אני מבין שלישון הרבה לא ישנתם הלילה…”

“לא, כלל לא”.

“אני ממש מאושר למענכם!”

“אנחנו יודעים… אגב, אני לא כל כך מרוצה שאביגדור מטפל בענייני השיכון של ברוך”. היא כמעט אמרה “ענייני השיכון שלנו” ורק בשבריר השניה האחרון החליפה את המלים ואמרה “של ברוך”.

“אינך צודקת, דליה”.

“שמע, מאז שחזרנו מבית־ההבראה הוא התחיל כבר עם חברה שלי, נשואה, סובב לה את כל הראש ובעמל רב הצלחתי – אני מקווה! – ליישר לה את הראש בחזרה”.

“אנחנו יודעים מזמן שהוא כזה עם נשים…”

“לרמות אשה זה לא פשע כל כך גדול לדעתך?!”

“לא, אין זו דעתי ואת יודעת זאת. כל מה שאני מנסה לומר לך, ואת אינך נותנת לי, הוא שבמציאות יש גברים שהם הגונים בכל עניין אחר ואילו בענייני מין הם כמו אביגדור; ויש גברים שהם סמל המסירות לאשה ולילדים ואילו בכל עניין אחר הם פשוט נוכלים”.

“אני מקווה שאתה מבין שאפשר להיות הגון גם במיטה וגם ברחוב”.

“בהחלט, ויש נוכלים גם שם וגם שם…”

"אתה יודע את הפתגם ‘מי שדעת הבריות נוחה הימנו, אין דעת אשתו נוחה הימנו ומי…''’

“אין אני בור כפי שנדמה לך”.

“מדוע אתה מניח שנדמה לי שאתה בור?”

“לא הסתפקת ברמז על הפתגם הידוע, אלא ניסית ‘להכניס לי כפית לפה’, כאילו חששת שמא החידוד מתבזבז עלי…”

“לא, לא נכון… אולי, אני קצת מבולבלת הבוקר… אני מאושרת!…”

“אני שמח מאוד בשבילכם”.

“גם בשבילי או רק בשביל ברוך?”

“בשביל שניכם, דליה”.

“וקצת אתה גם גאה על הצלחתך…”

“נכון, אולם זה רק ברקע…”

“אוי, באם מישהו יכול לשמוע את שיחתנו, הרי יש מרכזנית…”

“אל תדאגי, אין פה ציתות, איש לא שמע מלבדי, ואיש לא שמע אותי מלבדך”?

“אפשר לדבר עוד קצת?”

“כן, אני רואה שיש לך צורך נפשי לדבר עם חבר של ברוך…”

“כן, אולם אתה לא רק חבר של ברוך; האם אנחנו לא חברים?”

“בהחלט”.

“בדרך כלל כשזוג נפרד כמעט אי־אפשר להישאר ידידים, אתה מצאת דרך נהדרת…”

“האם ברוך סיפר לך על משה?”

"כן, בעצם ידעתי עליו עוד מפיך. הוא הצלע השלישית במשולש שלכם.

“אפשר להגדיר זאת כך”.

ההמשך היה שיחה קלה ללא משמעות, חילופי־דברים שאין טעם לזכור אותם, ובוודאי שאין עניין לספר אותם. בסיומה קל היה יותר לדליה “לקחת את עצמה בידיים” ולנהל את יומה פחות או יותר כהוגן. שמעון, מצדו, חזר לעבודה ולא חשב על דבר, אלא על העבודה אשר לפניו, עד לסיומה. רק אז, בתום יום העבודה התקשר אתו ברוך.

אותו בוקר עצמו, למחרת ביקורה במשרדו של שמעון, התעוררה חסיה באיחור קל. גם איחור קל היה חמור, מכיוון שהבוקר של חסיה היה עמוד למדי. יואל היה מקדים לצאת, על־פי רוב, ולכן בבקרים כמעט שלא עזר לה. הכנת הילדים לצאת מהבית, הסדרת ענייני הבית והתכוננותה היא עצמה לצאת לעבודה היו מלאכות הגוזלות זמן. כידוע כשאתה ממהר תמיד קורה משהו המעכב אותך. חסיה הרגליה את עצמה שלא להתרגז ולפעול בקור־רוח במצבי־לחץ, ביחוד לחץ של זמן.

היא הצליחה להתגבר על האיחור בקימתה. בעזרת בתה גמרה את סידורי הבית מהר יותר, שלחה את ילדיה לבית־הספר ויצאה לעבודה. היא עמדה לשהות שם זמן קצר, ואחר כך היתה אמורה לצאת למעברה שהיתה בתהליך של הפיכה לשכונה בבאר־שבע, כדי להדריך עקרות־בית במילוי תפקידיהן בתנאים הישראליים, בחברה טכנולוגית מודרנית שלא הכירו בארץ מוצאן. גם עבודתה היתה קשורה לקליטת עולים, אבל תמורת עבודתה קיבלה שכר. לפי תפיסתו של יואל – שהיא קיבלה בכל לבה – אין די בעבודה, נחוץ לעשות גם משהו בהתנדבות. היא לא דיברה על פעילותה זו עם שמעון, והוא לא דיבר איתה על שלו. שניהם לא אהבו להתהדר בדברים כאלה. היא ידעה משהו על פעילותו של שמעון, מפי יואל ששמע זאת ממשה. סיפור זה תרם לא מעט ליחסו של יואל לשמעון. יואל ידע שרק מעטים נוהגים כך.

כשראשה של חסיה היה נתון בעשייה לאומית־חברתית חשובה זו הוא היה פנוי לגמרי מבעיותיה האישיות ומחיפוש הדרכים לפתרונן, מחיפוש זכרים. היא היתה נתונה כולה בתפקיד שלפניה, חיפשה מלים מתאימות להסביר דברים לשומעות לקחה. היא עסקה בעניינים מעשיים – נקיון הבית, שימוש רציונלי במצרכי מזון המצויים בארץ במחיר זול יותר וכדומה. היא עצמה נטתה לאוכל מזרחי, כמו רוב הצברים, לכן לא היה לה קושי מיוחד עם טעמן המזרחי של תלמידותיה, הקשישות ממנה.

החבורה הקטנה מאוד שעסקה בטיפול זה בעולים היתה נפגשת מפעם לפעם לחילופי־דעות והעברה מאיש לאיש של ניסיון שנרכש. אחת המסקנות היתה שלגבי שוויון האשה מוטב שלא להמריד את הנשים, אלא להשפיע על הגברים. יואל היה מצוין בזאת, הוא נתן להם הרגשה שהגבריות מחייבת לדאוג לאשה, לטפל בה, ליטול ממנה עבודה המצריכה כוח גופני וכיוצא באלה.

חסיה ניסתה להסביר את חשיבותם של הלימודים, הן של הבנים והן של הבנות. היא היתה עונה לכל אחת על שאלותיה ותמיד נמצאה אחת לפחות שרצתה להשאר אתה לשיחה ביחידות. היו אלה השיחות הקשות ביותר, לא תמיד ידעה חסיה לייעץ להן, לא תמיד היתה בכלל עצה טובה. היו גם בעיות ללא פתרון. בכל זאת מעולם לא השתמטה משיחות אלה שהאריכו את שהותה במקום, וזה לא היה פשוט בשבילה, כי היה עליה להחזיר לעבודתה את הזמן שנטלה לשם פעילותה בהתנדבות. חסיה ויואל נהגו גם לבקר בשמחות של העולים. הם קנאו בהם על שעלו משפחות־משפחות על תרבותם הלא־חומרית.

בדרכה חזרה היתה מפורקת מהמתח של פעילות הדרכתית, וחזרה אל עצמה ואל בעיותיה. הפתיע אותה שמשום־מה הלילה היה המשגל עם יואל פחות מכאיב וקשה עליה מאשר בעבר והיא ניסתה להבין מדוע. האם היא מתרגלת לזאת או אולי סיפורו של גדעון על דינה אשתו השפיע עליה בדרך עלומה. בעודה תוהה על כך, אמרה לעצמה – בפעם הראשונה בחייה – שאולי היא מחטטת בנפשה יותר מדי וזוהי צרתה העיקרית. מה זה חשוב מדוע? העיקר שהיה לה פחות קשה וזה טוב!

אשה כחסיה יכולה להחליט אלף פעמים שמוטב לחטט פחות בנבכי הנשמה. זה לא מועיל. זהו טבעה. מחשבתה נדדה לדברים שאמר שמעון על גבורתם של שליחי שירותי הביטחון, שהשתמעה מהם מחמאה לאביה. האם הוא יודע על אביה ואמר מה שאמר כדי למצוא חן בעיניה? היא דחתה מחשבה זו מכל וכל. אמנם היא לא קיבלה את דעתו של יואל והאמינה שמשה ושמעון דיברו על אביה, אולם היא היתה בטוחה ששמעון אינו אומר דברים שאין הוא מאמין בהם. משמעון גלשה מחשבתה לאביגדור, השונה משמעון. היא פגשה בו לפני ימים אחדים, ניסתה להשתמט ממנו, מכיוון שלא אהבה לפגוש “אותם” לאחר שהכל נגמר. הוא לא הניח לה: “אם גמרנו, אז אסור לפטפט קצת? מה יש? את מתביישת במה שעשינו?”

חסיה לא התירה לעצמה להתבייש כביכול. בשיחה עם אבגדור היא שמעה מפיו התפארות שהוא עוזר לשמעון לעזור לחבר שלו, לברוך, ומתוך שיחתו הקולחת התברר לה ששמעון ומשה חברים קרובים מאוד. הוא סיפר לה על טיפולם המשותף בעניינו של ברוך. מאז היא היתה כמעט בטוחה שמשה סיפר לשמעון גם על אביה, מכיוון ששמעון סיפר למשה על בית־המרגוע, שבו הוא הכיר את אביגדור. אף־על־פי־כן היתה בטוחה, כאמור, ששמעון אמר את דעתו האמיתית על “השתולים”. אילו דעתו היתה שונה היה פשוט שומר אותה לעצמו, כדי לא לפגוע בה.

חסיה לא תיארה לעצמה שההרגשה שהציבור שנשאר אחרי אביה ודורו רואה בחיוב את מעשיו, את חייו ואת קורבנו הגדול, את הפיצול הקשה בחייו ובחיי משפחתו, היא שעזרה לה ביחסיה עם יואל; עד כדי כך לא הצליחה להעמיק בחיטוטיה בתוך נפשה. היא ידעה שפרשת נישואיה הראשונים ודאי שהשפיעו על נפשנ בדרך שלא ידעה להיחלץ ממנה. היא לא הבינה מעולם שהפיצול בין יחסה לאביה ויחסו של החוץ אל האב, בין ההווי המשפחתי שלה וסביבה (“אבא של חסיה מופס!”) גם הוא תרם לפיצול ששלט על חייה הפנימיים.

הצורך להספיק לעשות את כל המלאכות שהיו מוטלות עליה, עד שיהיה עליה “לעלות” שוב צפונה, לתל־אביב, חייב אותה להפסיק את הרהוריה עם בואה למקום העבודה.

בדרך חזרה נטלה עיתון ערב, כשהיא מחייכת אל עצמה בזוכרה שאביה נהג לקרוא לעיתוני הערב בשם “תוספת ערב”, הרגל מימים עברו, כשעיתוני הערב היו תוספת המופיעה בצהריים של עיתוני הבוקר. בעוד היא מרפרפת על הכתוב, נתקלה בידיעה על נהג מונית שנהרג בתאונה. נשארה בלב פינה חמה לנהגי מוניות מימי עיסוקו של האב במלאכה זו. היא קראה את הידיעה ונתאבנה. שמו של הנהג כשמו של בעלה הראשון. גילו התאים גם הוא וכן פרטים מזהים נוספים. האיש השאיר אחריו אשה וארבעה ילדים, בחולון.

“חסיה, עליך לרדת מהאוטובוס,” אמרה לה נוסעת מכרה שהבחינה שחסיה “חולמת”.

“תודה,” הפטירה חסיה, ירדה מהר מהאוטובוס והלכה לביתה.

“אין לי מושג ממה להתחיל,” אמר ברוך לשמעון כשנפגשו כחצי שעה לאחר ההתקשרות בטלפון.

“משהו כבר סיפרה לי דליה”.

“כן, אני יודע…”

“ספר מה שאתה רוצה לספר ותתחיל ממה שקל לך יותר”.

“אתה מכיר אותי די טוב ויודע שאני מוכרח לספר דברים באורח שיטתי, מסודר ומאורגן”.

זו היתה תכונה של ברוך, ידועה יפה לשמעון. נוסף לכושר התפיסה שמצוין שלו ולזיכרונו המופלג עזרה לו תכונה זו להעמקת השכלתו.

גם הפעם נשאר נאמן לתכונתו המושרשת ודיבר בשיטתיות. הוא החל את סיפורו מ… חדר המתנתו של רופא־שיניים לילדים. שם היה פוגש ילדה נאה, שחורת שיער, צעירה ממנו בכמה שנים טובות. הם לא הרבו לשוחח שם. שניהם היו באים עם ספרים והיו קוראים עד שהוזמנו להיכנס אל קודש הקודשים של מקדש השן. היו מציצים בגניבה זה אל ספרה של זו וזו אל ספרו של זה. הם למדו לדעת, הוא את שמה ולהיפך. המגע היה רופף, אך השאיר את רישומו.

היא היתה עדיין ילדה קטנה," אמר ברוך, “אבל לא פעם עברה מחשבה בראשי שכאשר אהיה בוגר והיא תהיה בוגרת, הבדלי הגיל יתאימו…”

הפגישה השניה היתה כשהוא היה כבר חבר קיבוץ והיא חניכה בשבט צופים. חבר קיבוץ אחר, שמייסדיו היו חניכי הסתדרות הצופים, ביקש ממנו לבוא לשבט צופים להרצות על המצב המדיני, המאבק עם הבריטים, הוויכוחים “במשולש” – בין המעמדות השונות של אצ“ל־לח”י האקטיוויסטים ב“הגנה” וחסידי ויצמן. ברוך וחבריו נימנו עם האקטיוויסטים, תומכי בן־גוריון. מי שהזמינו היה מתומכיו של יצחק טבנקין, שהבין שההבדל אינו חשוב בהרצאה מדינית לחניכים בשבט צופים, והעריך שדרך דיבורו של ברוך וכושרו לשכנע ישרתו מטרה שהיתה משותפת לשניהם. ברוך לא היה היחיד שהוזמן לשבט הצופים. הוויכוח בציבור היה חריף וכן גם בשבט הצופים. הוזמנו בעלי עמדות שונות.

“סיפרת לי אז על ההרצאות האלה,” נזכר שמעון, “וסיפרתי לך שאנשי הסברה של ההגנה בתל־אביב אמרו שעשית שם מלאכה טובה, התגברת על כל מתנגדינו”.

“כן ועשיתי אז רושם עז על אחת השומעות שלי. אם אתה חושב שאני מתכוון לדליה – אינך טועה…”

דליה התפעלה מכושר השכנוע של ברוך, מרוחב השכלתו שניכר בדוגמאות שהביא מהספרות ומההיסטוריה, הכללית והיהודית. בכל פגישה היא היתה מאלה שהקיפו את ברוך אחרי הפגישה וציפו ממנו לתשובות על שאלות נוספות. גם בפגישות שאחרי הפגישות הללו התפעלה דליה מברוך, הן מכושרו להשיב מיניה וביה והן מסבלנותו ומזהירותו בכבודם של הצופים הצעירים. הוא לא השיב תשובה תוקפנית גם כשהפניות אליו היו תוקפניות. הוא ניסה לשכנע לא רק את כלל המאזינים, אלא גם כל אחד לחוד, לרבות את אלה שהערותיהם ושאלותיהם העידו שהם מתנגדים קיצוניים לדעותיו. ויצמניסטים לא היו שם, אולם תומכי הארגונים הפורשים היו גם היו. מספרם פחת במידה ניכרת בעקבות הרצאותיו של ברוך ובעקבות חולשתו של איש אצ"ל שהרצה שם (יאש לח"י לא הוזמן, זה היה כמעט מן הנמנע).

בהרצאתו האחרונה נשארה דליה עם ברוך, גם לאחר שהתפזרו כל היתר שנשארו לאחר ההרצאה הרשמית. הם יצאו לרחוב.

“לאן את הולכת?” שאל.

היא אמרה לו את כתובת בית הוריה, והוא הצטער על שזה היה קרוב כל כך.

“האם את מסכימה שאלווה אותך?”

אם היא הסכימה… לבה ניתר בקרבה. היא סיפרה לו שהיא־היא הילדה שהיה רואה בחדר ההמתנה והוא נזכר לפתע באפיזודה ההיא, והוברר לו מדוע נדמה היה לו כל הזמן שכבר ראה אותה בעבר.

הם לא נפרדו ליד ביתה. טיילו ודיברו. בדיוק: ברוך דיבר ודליה האזינה והתפעלה. הם עברו ליד גינה ציבורית וכאילו מבלי משים הוביל ברוך את בת־זוגו לגינה והתיישבו על ספסל. קרה מה שקורה לעיתים קרובות במצבים כאלה. אבל לא עד הסוף. בימים ההם נערה, תלמידת תיכון, לא הרשתה לעצמה יחסי־מין מלאים, ונער בוגר יותר, אם היה הגון כלפיה, לא ניסה כלל לפתות נערה בכיוון זה.

כשנפרדו בנשיקה ליד ביתה אמרה דליה לברוך: “אני אוהבת אותך”. הוא לא השיב לה אמירה מקבילה ואמר לה שעליה לבחון יותר את עצמה ואת רגשותיה. "דליה אומרת שאני הייתי הראשון ששמע מפיה וידוי אהבה, ואחר כך נזהרה שלא לעשות כן אלא לאחר שהגבר אמר שלוש המלים האלה תחילה. היא היתה בטוחה כל השנים הפסידה אותי בגלל גילוי הלב המופרז. לשמעון היה ברור שאמירת אמת וגילוי לב לא השפיעו לרעה על בחור כברוך, ולא היה צורך באישור שקיבל מברוך לסברתו. הם נפגשו עוד פעמים אחדות ואחר כך ניתק ברוך את הקשר, מכיוון שהתהדקו קשריו עם לאה. הוא היה גבר של אשה אחת.

“מה אתה אומר על כל זה?” שאל ברוך את רעו.

“מה יש לי לומר? החכם מכל אדם אמר לפנינו ששלושה הוא לא ידע וארבעה נפלאו ממנו…”

“כן…” אמר ברוך בחולמנות. לפתע התנער ואמר:

“אתה יודע, לעתים רחוקות ניתן לאדם לתקן שגיאה שעשה בעבר. ברור ששגיתי כשהעדפתי את לאה על דליה. אני אחד הבודדים שניתנה לו הזדמנות לתקן את השגיאה”.

שמעון שתק ולא אמר מה שהיה בלבו: “אבל במחיר יקר, ששילמת אתה ושישלמו ילדיך”. השניים קמו והלכו – שמעון לביתו וברוך אל דליה.

כשהגיעה חסיה לביתה ולא מצאה בו את יואל הוא חסר לה מאוד. הבית היה ריק. הילדים היו בחוץ והיא לא רצתה להפריע להם במשחקם. היא התגברה על סערת־רוחה בדרך שהיתה עוזרת לה לעתים קרובות – החלה לעבוד בבית. בבית שיש בו ילדים תמיד יש לעקרת הבית מה לעשות, אפילו אם היא אשתו של יואל, בעל המרבה לעזור בבית.

יואל הגיע לאחר שהילדים עלו הביתה, והיא נאלצה להתאפק ולדחות את דיבוריה אתו עד לאחר לכתם לישון. האיש הבחין מייד שמשהו מציק לאשתו, אולם גם הוא הבין, כמובן, שיש להמתין עד שתיווצר האפשרות לדבר.

משהתברר להם שילדיהם נרדמו, פנה יואל אל חסיה, כשעל פניו מצוירת שאלה. היא סיפרה לו את הסיפור בשלוש מלים, אמרה את שם האיש והוסיפה: “נהרג בתאונה”.

“מנין לך?” שאל, כשהוא מנסה להסוות כל רגש או התייחסות לעובדה. היא הצביעה על העיתון. הוא נטלו, כיסה בו את פניו תוך כדי קריאה, כדי שלא יהיה עליו להסוות את הבעת פניו יותר משהיה מסוגל לעשות זאת. הוא לא רצה שחסיה תדע שהוא שמח למותו של אדם, ולא יכול היה שלא לשמוח למותו של האיש שאנס את חסיה, שגרם לה – הוא היה בטוח בזה – לתסביך שיואל לחם בו כל שנות נישואיהם. עדיין לא היה ברור לו איד ישפיע המוות הזה על חסיה, זה היה העיקר בשבילו.

“איזה רושם זה עשה עליך?”

“אינני יודעת… קודם כל זה בלבל אותי. בעצם לא ידעתי שהוא חי עד עכשיו…”

“מדוע חשבת שהוא מת?”

“מה פתאום? כאלה אינם נעשים חיילים קרביים…”

“אל תאמר. אין חלוקה כזאת, שלפיה רק הטובים הולכים לקרב. אחדים מחבריך ביחידה אינם יותר טובים ממנו”.

“זה נכון, בעצם, אולי אני עושה לו כל השנים אי־צדק במחשבותי”.

“זה בגללי,” אמרה חסיה והדביקה נשיקה על שפתיו של יואל, בלי לחשוב כלל שזה עלול לגרות אותו. למשגל. בלי לדעת זאת בעצמה היא אפילו רצתה בזאת.

“טוב, בואי נלך לישון וכשנעלה לצפון ניגש אל האלמנה לנחם אותה בשבעה”.

הרעיון היה נהדר, לדעתה, והיא שמחה על שהוא עלה על דעתו של יואל.

הם נכנסו למיטתם ולפתע חשה חסיה בדגדוג של תאוות־מין, שהיתה חשה בחברת הזכרים. המשגל שלהם באותו לילה היה פרי יוזמתה של חסיה. היא היתה מאושרת כפי שלא היתה מימיה. זה לא היה רק משגל שתפקידו לספק יצרים גופניים ותו לא, תוך סלידה אנושית מסוימת מהמשותף למשגל. בפעם הראשונה בחייה זכתה להזדווגות של ממש, “והיו לבשר אחד”. לאחר שנרגעו היא אמרה: “חבל שהשתמשתי באמצעי מניעה. ממה שהיה הפעם כדאי היה לעשות ילד…”

“אין דבר, חסיה, יהיו עוד הרבה כאלה”.

כל אחד הסתובב לצדו ותוך כדי הרדמות שאלה חסיה את עצמה מה יואל יודע ומה אינו יודע על מה שהיא נהגה לעשות. האומנם רק נהגה, בזמן עבר, וכל זה נפסק? חלף במוחה זכרו של הסייד, הראשון שהביא אותה לאורגזמה. היא נרדמה.

כשהעיר אותה יואל למשגל נוסף באמצע הלילה נענתה ברצון. היא לא הבינה איך זה קרה לה, שעד כה היא סבלה כל כך ממשגלים עם יואל שלה, עם הגבר הגברי ביותר שהכירה…

משהתעוררה בבוקר היתה ארוחת הבוקר שלה, של הילדים ושל הבעל, מוכנה. היא קפצה מהמיטה, נכנסה לחדר האמבטיה ויצאה אל משפחתה.

“היום אבא היה אמא!” קרא אחד הילדים.

“ואמא היתה עצלנית!” אמרה חסיה.

“לא נכון!” התריסה בתה.

לחסיה נראה שהשמש זורחת באור בהיר יותר באותו בוקר, האילנות שבחוץ ירוקים יותר.

“האם אתה עדיין רוצה ללכת לראות את רינה?” שאל שמעון את ברוך ביום שנועד לפגישה אתה.

“אני יודע? מה זה חשוב אם אני עדיין רוצה, אי־אפשר שלא ללכת”.

השניים באו והתיישבו במקום שנקבע והמתינו. שמעון ישב כשפניו אל הכניסה וברוך ישב מולו. כעבור רגעים ספורים ארה שמעון את אמה של רינה נכנסת לבית הקפה… הוא הביט בה נדהם. אחרי רגע הבין, שזו רינה בעצמה, הרי אין היא יכולה להיראות כמו בימי הגימנסיה. שמעון קם לכבודה וברוך בעקבותיו. רינה ניגשה אליהם ואמרה:

“יופי, למדתם משהו מאז. עכשיו אתם ג’נטלמנים, קמים…”

השלושה התיישבו ואחרי החלפת “מה שלומך?” ושאלות דומות קלחה שיחת זכרונות על ימי הגימנסיה, על חבריהם ומוריהם, על הווי וקצת גם על לימודים.

“נו, ספרו מה קרה לכם אחרי זה”. אמרה רינה.

“אני מציע שאת תתחילי, את יודעת לספר יותר טוב,” אמר ברוך.

רינה סיפרה. בזאת לא נשתנתה כלל חברתם מבית־הספר. היא דיברה בגילוי־לב מלא. כאשר גמרה את הגימנסיה החליטו הוריה לשוב לארצות־הברית, זמנית. היא התנגדה מאוד, ראתה בזאת ניסיון לבריחה מהמלחמה העולמית שקיבלה אז תפנית לרעה, אולם נכנעה להחלטתם. בבואם לאמריקה עברה עליהם תקופה קשה, מבחינה כלכלית, וגם רינה נאלצה לצאת לעבודה. מכיוון שהיתה ארצישראלית במידה מספקת (“עם אקצנט אמריקאי” הוסיפה בחיוך) כדי לא להחשיב סטטוס בבחירת עבודה ומכיוון שעבודה במטבח של מסעדה השתלמה טוב יותר מעבודה לא־מקצועית אחרת, החלה להדיח כלים. אחרי זמן־מה הוטב מצבם של ההורים ושלחו אותה לאוניברסיטה.

“הם רצו מאוד שאצא מהמסעדה, לא רק מפני שלא נאה היה להם שבתם, נערה יהודיה מ’בית טוב', תרחץ כלים במסעדה. היה לי שם רומן סוער עם גבר צבעוני (היא השתמשה במילה “קלרד”, שהיתה מקובלת אז לגבי שחורי העור בקרב מתנגדי ההפליות הגזעיות). הם לא היו מאושרים מזה כלל. אין אני יודעת אם אהבתי אותו או רק נמשכתי אליו, על נישואים לא דובר כלל, אבל הוא היה הגבר הראשון שקיימתי אתו יחסי־מין מלאים. זמן קצר אחרי שחדלתי לעבוד במסעדה הוא התגייס לצבא ארצות־הברית ואחר כך נודע לי שהיה אחד האמריקאים הראשונים שנהרגו בקרבות האוקינוס השקט”.

באותו גילוי־לב דיברה גם על בעלה. היא פגשה בו במסיבת סטודנטים. הוא למד באוניברסיטה אחרת והיה קרוב לסיום לימודיו. בגלל פגם גופני שאינו מפריע כלל בחיים האזרחיים לא גייסו אותו והוא גמר את חוק לימודיו בלי שהמלחמה תעכב.

“כשנפגשנו במסיבה מייד מצאתי חן בעיניו. גם הוא בעיני. נפגשנו לעתים קרובות. הוא יהודי מאוד והיה איכפת לו שביתו יהיה בית יהודי ושילדיו יקבלו חינוך יהודי ו…התאהב בי. חוץ ממני עצמי מצא חן בעיניו מאוד שהייתי שנים לא מעטות בארץ וידעתי עברית, אם כי הוא עצמו לא היה בדיוק ציוני. הרקע שלי התאים לרצונותיו לגבי בית ומשפחה”.

כשספרה לו שאין היא בתולה, אמר לה בפשטות שגם הוא שכב עם נשים אחדות. יחסו לעניין, יחס של שוויון מיני אמיתי, עשה עליה רושם גדול: “אצלכם, הצברים, לא מצאתי הבנה עמוקה כמו אצלו לשוויון האשה, אפילו אתם שניכם הייתם לקויים קצת בעניין זה,” אמרה בחיוך, כשהם מבינים שהיא ידעה על יחסם אליה הרבה יותר משהם תיארו לעצמם.

"אולי אז היינו לא לגמרי בסדר – עכשיו זה השתנה. אמר ברוך בהחלטיות בשם שניהם.

“אני מקווה”. השיבה רינה כשהיא חוזרת לסיפורה.

כשהיא סיפרה לבעלה־לעתיד את סיפור ה“קלרד” שלה, ראתה שהוא נהנה הנאה מרובה. כשראה שהיא תמהה, אמר לה:

“גם אצלי הראשונה היתה “קלרד”. היא לא היתה בתולה, היו לה שני ילדים משני גברים שונים, בני גזעה, שנטשו אותה, כל אחד נטש גם ילד שלו. היא עבדה במשק הבית של הורי. אבי, הרופא, ואמי דאגו להם. אמי סידרה את ילדיה במעון, אבי טיפל בעניינים שלהם, עניינים שהאשה לא ידעה לטפל בהם. הרופא היהודי השיג למענה את מלוא זכויותיה, זכויות שלא על כולן ידעה בכלל ועל אלה שידעה לא ידעה להאבק לקבלתן”.

“ממך לא נולד לה ילד?”

“לא, אז אמי כבר לימדה אותה להיהר…”

“איך זה קרה?”

כל המשפחה התיחסה אליה יפה. גם אני. פעם, כשאף אחד לא היה בבית חוץ ממני וממנה, היא ניקתה רצפה והתכופפה בתנוחה שגירתה אותי מאוד. כשקמה הבחינה דרך המכנסיים בנעשה אצלי. ניגשה אלי, נישקה אותי על השפתיים והתפשטה.

רינה סיפרה גם על התקשרותה לרופא השיניים. כשהחליטו להינשא היא אהבה אותו והוא אהב אותה, אולם לא ברור היה לה כלל, אם הוא יעלה לארץ או שהיא תישאר ציוניה בארצות־הברית. הם נישאו ובילו ירח־דבש נהדר במערב קנדה. אחרי שנה הוא נסע לבקר בארץ לבדו. כשחזר פגשה אותו בנמל־התעופה. אחרי שהתחבקו והתנשקו הוא אמר לה בקיצור ובהחלטיות:

“עולים!”

ילדיהם נולדו בארץ, כולם.

“האם בעלך מדבר עברית?” שאל שמעון.

“כן, די טוב; אבל האקצנט הוא כמו שלי…”

“זה לא הדאיג אותך כשהיית נערה”. העיר ברוך.

“אולי, אבל עכשיו הילדים שלי מעירים לי… זה יותר נורא מההתלוצצויות שלכם אז”. זה היה צוהר צר אל מה שעבר עליה בילדותם מידיהם ומידי חבריהם וחברותיהם.

סיפורה נתארך והכיל סיפורים מעניינים מאוד על יהודי אמריקה, על בעיית העלייה מארץ זו ועוד ועוד. היא לא הצליחה לגמור את סיפורה כשהשעה נעשתה מאוחרת מדי והיה עליה להיפרד מעל שני הרעים. הם קבעו להיפגש שוב. היא לא שמעה עליהם עדיין. הפגישה השנייה נקבעה בביתב, עם בעלה: “אני רוצה שתכירו אותו, ושהוא יכיר אתכם. סיפרתי לא שניכם הרבה…”

הם נפרדו מרינה ליד תחנת מוניות. היא שבה לביתה במונית. אשתו של רופא־שיניים יכולה להרשות לעצמה – חשב בליבו שמעון, ואילו על ברוך, הקיבוצניק, אמצעי התחבורה שהיא השתמשה בו לא עשה כל רושם.

השנים נפרדו וברוך הלך להיפגש עם איש מרכזי בתנועתו הקיבוצית, שביקש לראותו, ואילו שמעון טלפן לאשתו שאין הוא בא אלא בסוף הערב וביקש שתטפל בילדים הערב בלעדיו. היא הסכימה בנקל, מכיוון שפגישתה עם גדעון לאותו ערב נועדה לשעה מאוחרת יותר.

שמעון הלך אל בית הוריו. אין לדחות עוד את הצגת המצב לפניהם. בלכתו אל ביתם עברו הרהוריו אל משפחת המוצא שלו, “משפחה טובה” לפי כל ההגדרות המקובלות. האב הוא ציוני מנעוריו, עוד באוקראינה נתפס לציונות והחליט שיבנה את חייו בפלשתינה. הוא ידע על מאבקם של הפועלים בעליה השנייה לעבודה עברית, היה בעד עבודה עברית, אלא שהוא עצמו לא ראה את עתידו כפועל, והחליט לתרום לבניין הארץ כמהנדס. כך יהיה גם המשך נאות יותר להוריו, שמדורי דורו היו ברובד העליון של החברה היהודית במזרח אירופה – רבנים, סוחרים, קבלנים. במשפחתו היו סוחרים מהגילדה הראשונה, שהגבלות תחום־המושב לא חלו עליהם, אולם רובם העדיפו לחיות בתחום המושב, בקרב בני עמם. אביו, כלומר סבו של שמעון, היה קבלן בניין עשיר ומצליח, יהודי טוב. הוא לא היה ציוני, כלומר לא קרא לעצמו ציוני, אולם כיבד את ד"ר הרצל, תרם כסף, קודם לחובבי־ציון ואחר כך לקרן־קימת ולמטרות ציוניות ספציפיות. החלטת הבן לעלות לארץ־ישראל לאחר תום לימודיו מחוץ לרוסיה לא היתה מכה בשביל האב־הסב. בריסל שבבלגיה נבחרה לעיר לימודיו. גם בזאת היו הלוינים מיוחדים – לא שווייץ או גרמניה כמו רוב הסטודנטים היהודים שנסעו ללמוד בחוץ לארץ. האב קיים חומרית את הבן הסטודנט, שלא היה זקוק לעבודה לפרנסתו כל שנות לימודיו. כשבאה העת לעלייתו של המהנדס הצעיר משה לוין, לא עלה אביו אתו. הוא לא התכוון לשנות את כל חייו ולעלות עם בנו. הוא נשאר ברוסיה ונפל קורבן לשלטון הבולשוויסטי שמטל ממנו הכל. הזקן הסתבך בניסיון להציל שתי כרעיים ובדל אוזן. נאסר ומת מהתקף לב עוד לפני שהספיקו לחקור אותו בשיטותיהם.

אמו של שמעון היתה חברתו של האב עוד מילדותם ונעשתה ציונית יחד אתו. כשהוא נסע לבריסל היא עברה למרכז יהודי גדול ללמוד במוסד יהודי למורים, כשהדגש היה על הלשון העברית. הם נישאו ועלו לארץ זמן קצר לפני מלחמת 1914 – 1918. בקרב המשפחות שהם היו מידדים אתן ב“תל־אביב הקטנה” היא היתה אחת הנשים המעטות שידעה עברית על בוריה, טוב יותר מבעלה. חברותיה התקשו בשפה, מי פחות ומי יותר.

בתם הבכירה, דבורה, נולדה בזמן המלחמה, בסוף ימיו של השלטון העותומני הזכור לרע. דבורה נסעה ללמוד רפואה בשוויץ, בתקופת הפרוספריטי שהביאה אתם העלייה מגרמניה. דבורה לוין נשארה שם בימי מלחמת העולם, התאהבה ביהודי שווייצרי, בעל עסקים, נישאה לו וכשהוריה באו לבקרה אחרי המלחה, הלה לה בן והיתה הרה ללדת. ההורים ביקשו לשכנע את הזוג לעלות לארץ, ללא הצלחה. בתם רצתה בזה מאוד, אולם בעלה היה בעל שורשים עמוקים בשווייץ. שמעון ידע שהוריו לא העלו כלל על דעתם שבתם תתגרש מהבעל היהודי השווייצרי, אפילו לא בגלל הדבר היקר להם כל כך – שובה לארץ־ישראל, חייה בקרבם.

אחיו הצעיר של שמעון הוא איש צבא הקבע ושמעון שמע מהוריו לא פעם שהם גאים בבן הזקונים שלהם, אולם חוששים שקשה יהיה לקיים משפחה בתנאי החיים של צבא הקבע.

האב היה ציוני “שרוף” וכן האם. ב“תל־אביב הקטנה” נהגו רבים להתפאר שכל בית נוסף שנבנה בעיר העברית הראשונה הוא בעיניהם “כאילו בית שלהם” המהנדס משה לוין לא אמר זאת, אבל בבתים רבים מאוד הוא שיקע ממיטב מרצו, מחשבתו ו…אהבתו. האב היה אזרח של תל־אביב ההיא, אשר כל מי שהכיר אותה נזכר בה בערגה. בניו היו מוצרים של “תל־אביב הקטנה”, תל־אביב הציונית, השואפת לעתיד יהודי טוב. כששמעון הלך ל“הבונים” היה הדבר כשר בעיני האב, שהיה שמאלי יותר מתנועה זו, איש חבורתו של מי שהיה עורך “הארץ” לפני גרשום שוקן, ד"ר משה גליקסון, שקראה לעצמה “המתקדמים”. גם כשבנו נעשה לציוני־סוציאליסט לא כיהה בו האב, שהיה ליברל אמיתי, בן לאינטליגנציה היהודית־רוסית, זו שבינתיים עברה מן העולם. כוונת הדברים לזן מסוים של יהודים שצמח בתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, יהודים ששילבו השכלה יהודית שורשית עם רוחב אופקים של השכלה רוסית ואירופית כללית.

היסוד השני, נוסף לציונות, בנפשו של האב היתה הנאמנות למשפחה. כמו את ציונותו כך גם את קדושת התא המשפחתי הוא ינק ממקורותיו היהודיים – המשפחה היהודית. אמנם היהדות מכירה בגט, אבל בפירוש אינה אוהבת זאת. “אצלנו במשפחה לא היו גירושין”, נהג האב להתפאר עוד בילדותו של שמעון. הדבר הכביד על הבן מאוד ואולי היה אחד הגורמים, מתחת לסף הכרתו, למאמצים הגדולים שהיה מוכן לעשות כדי ואחות את הקרע עם דליה, אלא שלשם קיומם של הנישואים דרוש רצון של השניים, בשביל קרע די שאחד הצדדים ירצה בזאת. דליה לא הבינה עד כמה מכביד עליו יחסם של הוריו (על יחסה של האם לא ידע שמעון כמו על זה של אביו, אולם ידע שהיא אוהבת מאוד את דליה), לכן לא הבינה מדוע חמיה וחמותה אינם יודעים עדיין מה קרה במשפחת בנם. היא ידעה שהוא קשור להוריו הרבה יותר משהיא קשורה להוריה.

בדרכו אל בית הוריו עבר הרהור במוחו: אילו יכולתי לעזור להם להביא את דבורה ומשפחתה לישראל, היו סולחים לי קצת את גירושי…

כך הגיע שמעון אל בית הוריו ונכנס פנימה, כשהוא מרגיש מה שמרגיש שחיין לא כל כך טוב ולא כל כך אמיץ, כשהוא מוכרח לקפוץ לבריכת השחייה ממקפצה גבוהה.

 

כלכלה – בנקאות – משק    🔗

“הסנה” בתוכנית הפיתוח והבינוי בארץ    🔗

בשנותיה הראשונות של המדינה, בראשית שנת ה’תשי"ג, סוף שנת 1952 הוציאה חברת הביטוח ההסתדרותית “הסנה” קובץ מוקדש למחצית היובל של החברה, הקרוי “כתובי הסנה”. על העותק שנשלח ליצחק בראלי נכתבה הקדשה זו: “לארי שבחבורה, ליושב ראש החברה, בהוקרה”. חתמו על ההקדשה שני המהלים של חברת הביטוח באותו זמן מ. קרוא ומ. זיליסט.

בקובץ הובאו דבריו של יצחק בראלי, שהיה יושב־ראש "הסנה”, בישיבת ההנהלה של “הסנה” בשנת 1943, שהוקדשו לתוכניות השיכון של ההסתדרות לקראת סיומה של מלחמת העולם. הוא אמר:

בין יתר התוכניות לקראת הבאות תופסת התוכנית ל“שיכון” מקום נכבד מאוד. תוכנית זו מטרתה כפולה: לפתור את שאלת מחסור הדירות וכן את בעית חוסר העבודה, שעלולה להופיע בארץ עם גמר המלחמה. תוכנית זו היא מורכבת ובעלת גוונים שונים ועל כן מטפלים בה מוסדות שונים. כל מוסד בחלק השייך לו, ובעיקר חברת “שיכון” עצמה, אולם המוסדות המשקיים של ההסתדרות כשקבלו עליהם את הטיפול בבעית ה“שיכון” הרי ניגשו אליה מבחינה כספית מבחינת מימון המפעל.

כידוע נרשמו ל“שיכון” יותר מחמשת אלפים חברים. הקרקע הדרושה למטרה זו ישנה, ותעמוד רק השאלה של המצאת כספים הנחוצים לבניין, לא לאלתר, אלא לאחר שיאופשר הדבר מבחינה אובייקטיבית. צץ אפוא הרעיון שמוסדות ההסתדרות יממנו את בניין אלף הבתים הראשונים, מתוך הנחה שלפעולות השיכון בארץ יש כבר עבר ונצטבר נסיון; נסיון של ידיעת הליקויים בתוכניות מימון לא בריאות מבחינה פיננסית מצד אחד, וידיעת הדרכים איך להתגבר עליהם מצד שני. נסיון של עריכת תוכנית בניין מתאימה למשתכן, שלא יסתבך בחובות גדולים, כמו שקרה עד כה שלא יכול היה אף פעם להשתחרר מהמשכנתא הרובצת על הבניין שבנה. עם מוסדות ההסתדרות הבאים בחשבון ואשר הביעו את נכונותם להשתתף במפעל זה נמנים “שכון”, “המשביר”, בנק הפועלים וקופות מלווה ת“א, חיפה וירושלים ו”הסנה“. מוסדות אלה ירכזו בנקל למטרה זו רבע מיליון לא”י. הובאו בחשבון המוסדות הנידונים בגלל הנימוקים הבאים:

א. “שיכון” מעוניין ישיר בפעולה זו;

ב. בנק הפועלים וקופות המלווה כמוסדות הפיננסיים של ההסתדרות;

ג. “המשביר המרכזי”. יש לו קשרים מסויימים בחוץ לארץ והובטח לו, מתוכנית הקימום, חומרי בניין בתנאים נוחים, לתקופת תשלום ארוכה, אולם זאת לדעת, שהשתתפותו במפעל לא תקנה ל“המשביר” זכויות־יתר לקבל מחירים גבוהים יותר מאלה הנהוגים בשוק.

ד. “הסנה”. אף היא כמוסד פיננסי, שמה לה למטרה השקעת כספיה בפעולות קונסטרוקטיביות ויש לה קשר לעניין ביטוח המשתכנים. נמצא שבביטוח זה מעוניינים כל המוסדות הנ"ל, עם המשתכנים גופם.

מובן שעדיין לא הגיעה השעה להתוות את התוכנית הכספית לפרטיה, מה שניתן לעשות עכשיו הוא לסמן בקווים כלליים את היסודות העיקריים שבתוכנית. בין אלה יתפוס מקום הרעיון של חסכון, כי מה היה הליקוי העיקרי בפעולות השיכון בעבר אם לא זה שהכסף הראשון שדרוש היה למשתכן לא היה לו ועל כן נאלץ לקחתו בהלוואה במוסד לאשראי, והתוצאה היתה שתשלומי המשתכן לסילוק חובותיו היו למעלה מכוח יכולתו ולא היה אפשר לו להשתחרר מהמשכנתא. לא כן הדבר בתוכנית שלפנינו. עם פעולת המימון של מוסדות ההסתדרות יוכרז על חסכון, וכל מועמד לשיכון אשר יוכל להוכיח, כי נוסף על 60 לא“י ששילם לקק”ל הספיק לחסוך עוד 60־50 לא"י, יוכל לגשת לבניין ויקבל את כל הסכום הדרוש לו בתורת הלוואה נגד משכנתא ראשונה על ביתו ברבית 6% ובתנאי תשלום נוחים.

פעולת הבניין תתחיל לאחר שחומרי הבניין יוזלו ומחיריהם יעלו רק ב־40% על אלה שלפני המלחמה. בית בן שני חדרים עם חדרי שימוש יעלה לפי חשבון זה לסך 400־300 לא“י. הכסף שהמשתכן יקבל חזרה מקק”ל ושהספיק לחסוך יהווה 30% מהסכום הדרוש לו ו־70%, היינו בערך 280־300 לא“י יקבל בהלוואה. המשתכן יהיה מבוטח ביטוח מעורב בסך 220 לא”י לתקופת המשכנתא. ביטוח זה יהיה משולל זכות להלוואה ולפדיון וישמש כביטוח לתשלום המשכנתא במקרה מוות, ובגמר התקופה בשביל המשתכן. שני אלה, תשלום המשכנתא והביטוח יעלו למשתכן שלוש לא"י לחודש בערך, לתקופה של 15 שנה. סכום זה לא יקר בשביל שני חדרים בתנאים הקיימים בארצנו.

תוכנית זו, לכשתתגשם, ברכה בה, אולם אל לה להיות חד־פעמית. כבר מעתה יש לחשוב על מוסד בר־קיימא, מעין בנק למשכנתאות, אתחלתא של בנק אפותיקאי הסתדרותי. למטרה זו עלינו לייסד חברה מיוחדת שתתבסס על הפצת 200,000 לא“י אובליגציות, שרכישתן תובטח באמצעות כל אחד מהמוסדות הנ”ל, בסכום המיוחד לו. הסכום שישקיע כל מוסד באובליגציות יופיע באקטיבה של מאזן המוסד. צורה זו תאפשר לבנק הפועלים מבחינה חוקית להשתתף ביסוד החברה, אחרת לא היה יכול להופיע כגורם בה. אם החברה תתפתח ותרכוש את אמון הציבור, ייתכן שנצליח להפיץ אובליגציות בלי שיהיה על המוסדות הנ“ל להשקיע כספים משלהם, אבל, כאמור לעיל, אין לקבוע עתה תוכנית מדויקת ויש רק לציין את המטרה והפעולה הראשונות, וכפעולה ראשונה ליסוד החברה הנ”ל אנו נתבעים להשקעת־התחלה של חמישים אלף לא“י במניות שרכישתן תשמש להון החברה. המניות תהיינה בעלות דיבידנדה של 4% והאובליגציות, מסיבות פיננסיות – 5%. בריכוז הון המניות ישתתפו כל המוסדות שהזכרנו לפי החלוקה הבאה: בנק הפועלים 15,000 לא”י; המשביר – 10,000 לא“י; הסנה – חמשת אלפי לא”י; שיכון – חמשת אלפי לא“י; שלוש קופות מלווה – 15,000 לא”י. מלבד זאת עוד בא בחשבון ש“הסנה” תרכוש בשעת הצורך אובליגציות בסך 75,000 לא"י.

מחובתה של "הסנה” לתפוס מקום ראוי בתוכנית הבינוי בארץ ועל הנהלתה לתת את ידה לכיוון הפעולה ולהיות לשותף ער ופעיל בה.

ועידת “המשביר” כשברודני היה מנהלו    🔗

דו"ח של ח' ברודני – שנת קיצוצים והברא

“דבר” מיום ח' בניסן ה’תרפ"ח, 29 במרס 1928

אמש נפתחה בחיפה באולם הישיבות של מועצת פועלי חיפה הוועידה השנתית של “המשביר” בנוכחות בעלי המניות, המשקים, הקואופרטיבים ועוד. מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות נוכח ח' י. אפטר.

ח' א. ברודני פתח את הוועידה בשם הוועד המפקח והודיע, כי היא חוקית בכל מספר של משתתפים היות והיא נקראת זו הפעם השלישית. לנשיאות הוועידה נבחרו ח' טברסקי מכפר יחזקאל וינובסקי מנהלל. למזכירות – ח' דיקנשטיין מתל־אביב. אושר סדר היום שהציעה ההנהלה בתוספת סעיף “תוצרת הקואופרטיבים העירוניים ע”י המשביר" לפי הצעתו של ח' דיקנשטיין.

ח' ברודני מסר דו“ח על פעולות “המשביר” בתקופת ההנהלה החדשה. השנה היתה קשה ביותר, ביחוד למוסדות ההסתדרות – שנת חוסר עבודה, שנת נפילת “סולל־בונה”, שהיה הלקוח הכי חשוב של “המשביר” וקנה בשנה הקודמת כדי 50,000 לא”י. שנת צמצום האשראי בשוק הכללי. ההנהלה קבלה את “המשביר” בשעה שהחובות השונים שחבו לו הגיעו עד 36,000 לא“י וההון – 8,000 לא”י – היה שקוע ברובו בנכסי־דלא־ניידי. כדי להבריא את המוסד היה הכרח להתחיל בשיטה של קימוצים וקיצוצים.

ההנהלה סגרה את סניף “המשביר” בירושלים, למרות התמרמרות הציבור, היות והוא גרם להפסדים (בשנה האחרונה 700 לא"י), סגרה את המאפייה בתל־אביב, סניף אחד בת“א וסניף בשכונת בורוכוב. הוחל בגבייה מאומצת של החובות, ועלה בידי ההנהלה להפחיתם ב 12,000 לא”י. חבר העובדים הלך וקטן. ב־1 באוקטובר 1926 הגיע מספר הפקידים עד 45, ועתה הוא 26. רק 7 מהמפוטרים הם על חשבון הסניפים שנסגרו. פיטורים אלה הקטינו את הוצאות ההנהלה ב־800 לא"י לשנה.

יסוד “המשביר טקסטיל” שיכלל בהרבה את ענף ההלבשה שהיה מוזנח. המוסד הצליח לרכוש לו את אמון הלקוחות, אולם עדיין לא עלה בידו לרכוש גם את שביעות רצונם של הקואופרטיבים העירוניים, הרוצים שמכירת תוצרתם תיעשה דרכו. יש קשיים שונים בדרך זאת. אין לשכוח, כי במוסד שקוע הון פרטי ולא בנקל אפשר להשיג בו את מילוי כל דרישותינו.

הוצאה לפועל החלטת הוועידה הכללית על הפרדת המחלבות בירושלים ובחיפה מסניפי “המשביר”, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

המחלבה בתל־אביב לא הופרדה מ“המשביר”. אדרבא, בזמן האחרון גברו הקשרים שלה למוסד, שבא לעזרתה בבניין בית מיוחד לה. בבניין זה מעוניינים לא רק המשקים שבקרבת תל־אביב, אלא גם משקי העמק.

נעשו צעדים לקראת יסוד אגודות צרכנים, אבל התנאים שההנהלה נמצאה בהם השנה לא איפשרו לה לטפל בזאת במרץ הדרוש. גם בתוך הציבור אין, כנראה, העֵרות הדרושה לכך. נוסדה רק אגודה אחת בתל־עדשים ועומדת להיווסד אגודה בשכונת בורוכוב. זו שבתל־עדשים נתונה עתה במצב קשה, לרגל הפסקת האשראי של אחד הבנקים בסך 175 לא"י, אולם ההנהלה בטוחה, כי הציבור לא יתן לסגור מוסד בשל חוסר אשראי בסכום כזה.

עלה בידי ההנהלה לבטל את “פתקת המשביר”. מאחד ביוני תעלם זו מהשוק לגמרי.

ההנהלה הביאה לידי סידור את עניין סילוק חוב “המשביר” להנהלה הציונית במשך עשר שנים וכך שוחרר המוסד מעול החוזה הקשה שהיה בינו ובין ההנהלה הציונית.

דומה ש“המשביר” מצא את דרכו ועליו להמשיך ללכת בה גם להבא ולאחוז באותה מסגרת שהארגון אחז בה. שתי פרובלמות עתה לפני “המשביר”: 1) ריכוז כל הפדיון החקלאי בידיו; 2) הגדלת ההון ב־5000 לא"י לכל הפחות, במניות, בקרן או בהלוואה לזמן ארוך.

אגב סיכום קרא ח' ברודני את הדו“ח הכספי שנתפרסם ב”דבר".

ח' צ. ליברמן מילא אחרי הדו"ח בסכמו את פעולות “המשביר” בבכיוון החקלאי.

“אמפל” לקראת סוף המלחמה    🔗

מכתב לאברהם דיקנשטיין (9.12.1943)

אברהם דיקנשטיין היה עובד בכיר מאוד בבנק הפועלים וגם ידיד קרוב. זמן־מה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הוא נשלח לארצות־הברית למכור מניות של בנק הפועלים. עד מהרה נתברר שלשם הצלחת המפעל מוטב להקים חברה אמריקנית ולהפיץ ניירות ערך שלה. כך אפשר לגייס הרבה יותר כסף. הוקמה אפוא חברת “אמפל” (אמריקן־פלסטיניין), בניהולו של אברהם דיקנשטיין. הוא נשתהה בארצות־הברית שנים רבות מהמקובל. כשנתעוררה ביקורת על כך בחוגים הסתדרותיים הרעימה הביקורת את אבא, שטען שהמבקרים אינם מתחילים להבין את החשיבות העצומה של עבודת דיקנשטיין למשק הארץ, ושאין איש שיחליפו בלי שייגרם נזק קשה למפעל. להלן מכתב של אבא אליו שנשלח בעיצומה של מלחמת העולם.

דיקנשטיין היקר,

אני מלא צער על שאינך מקבל את המכתבים שלי. כתבתי לך בחצי השנה האחרון 4־5 מכתבים. אני מצטער על עצם העניין שלא קבלת את המכתבים ועוד יותר מזה שאתה מסיק מזה מסקנה שאני מזלזל או שאינני מעריך את עבודתך ואת עבודת החברה. בכל מכתב כתבתי לך שאנו מייחסים ערך רב לפעולה שם ואנו בטוחים שכל מה שאתה עושה יש בו משום פעולת הכנה רבת־סיכויים לאחרי המלחמה ומשום יצירת כלי שהתנועה הציונית וההסתדרות חלמו עליו במשך שנים רבות.

מובן שכל זמן שקיימת המלחמה והממשלות נאלצות לתקן תקנות חירום ואנחנו רואים חובה לעצמנו למלא אחרי ההוראות – לא רק חובה של שמירה על חוק אלא גם חובה מוסרית־מצפונית – אנו מוגבלים מאוד בפעולות, כך אין אנו יכולים גם לקבל את שמונה המניות של “אמפל” כי גם זה מנוגד לחוק, אבל הרי כולנו מקווים שכבר לא רחוק הזמן שתבוא תקופה של אפשרויות גדולות וצרכים גדולים ואז הקשר שיצרת בין הארץ וארצות־הברית ישמש גרעין לפיתוח עבודה בעלת ממדים גדולים מאוד.

אנו מתנגדים שהכסף של “אמפל” ילך למימון ההצעות של הרב ברלין. הוועד־הפועל הבטיח לנו לטלגרף למרמינסקי שהמגבית תקבל את הכסף של “אמפל” ושבאופן כזה ההסתדרות תממן בכספים שתקבל מהמגבית תוכניות חשובות מאוד. אחת התוכניות היא רכישת שותפות ממשית בשורה של קואופרטיבים יצרניים כגון “הארגז”, “נעלי ארצנו”, וכך לפתור את השאלות החברתיות בקואופרטיבים היצרניים שהתחדדו עוד יותר בזמן האחרון. אין אפשרות למצוא להן פתרון אלא בצורה זו. הוועד־הפועל עוד צריך לעשות איזה שהם בירורים בקשר עם זה, אבל בימים אלה הוא יטלגרף למרמינסקי. לא ברור לי מניין לקחתם כסף בשביל לקנות ניירות של קק"ל. האם זה כסף חדש ובאיזו צורה קבלתם אותו?

רוברט סולד בוודאי מסר לך ד“ש ממני. היו לי שיחות אחדות אתו ולפני נסיעתו קיימנו ישיבה אתו יחד עם סימון, קפלן, רמז ואני. הנושא היה לברר מדוע ההסתדרות הציונית באמריקה לא תיכנס כשותף ל”אמפל“. נתקלנו בהתנגדות נמרצת לכך מצד סימון וסולד. הם נימקו את ההתנגדות בעיקר בשני נימוקים: P.E.C. יש להם כלי כזה ואם באופן רשמי הוא איננו ציוני, הרי כל ההשפעה והקונטרולה (שליטה) היא בידי הציונים ומה שאפשר ונחוץ לעשות עוד יכולה P.E.C. לעשות. הוא מודה ש”אמפל" עושה את המלאכה בהרבה יותר מרץ והסתערות והוא מאחל לה הצלחה, אבל זאת היא לא שיטת הפעולה שלהם, אשר הם יכולים להזדהות אתה. כאן בא הנימוק השני – אין הם מבינים איך “אמפל” יכולה להוציא מניות בכורה בשעה שאין מניות רגילות ואיך אפשר להתחייב על ארבעה אחוזים דיבידנדה בשעה שלפי דעתו אין כל סיכויים להרוויח את הכסף הזה. ארץ־ישראל ומפעליה לא יוכלו לשלם רבית כזאת אשר לפיה אפשר יהיה להתחייב על דיבידנדה בכלל, על כל פנים על דיבידנדה גבוהה.

יחד עם זה אני רוצה להגיד לך שהוא לא ביקר את “אמפל” ולא התקיף אותה, הוא מלא דרך־ארץ להשגים של “אמפל” ולמרץ שלך, אבל הסיכום שלו שאלה הן שתי שיטות שונות ואין אפשרות למזג אותן.

ביחס לדיבידנדה עלי להגיך לך שגם אני מודאג במקצת, אבל הסברתי לו שהדיבידנדה אינה מהווה התחייבות (LIABILITY). זה רק אומר שאי־אפשר לשלם דיבידנדה לבעלי המניות הרגילות לפני ששלמו את הדיבידנדה לבעלי מניות הבכורה, שבמקרה שלא יוכלו לשלם 4% הם בוודאי ימצאו דרך להוריד אותה ע"י קונברסיה או בצורה אחרת, בשעה שיתגלה צורך בכך, שאחרי המלחמה או גם בזמן המלחמה אם תהיה אפשרות לעבוד בקנה מידה יותר גדול עוד ידונו על כל העניינים האלה.

יצאתי עם רמז בדעה ברורה שלא נוכל ללכת אתם יחד, על־כל־פנים עכשיו, בשלב זה.

כמה מילים על המצב בבנק. המצב משביע רצון לגמרי, הפקדונות עלו אצלנו למיליון ושש מאות אלף. סכום החייבים הגיע למיליון, מכן אתה רואה שהליקווידיות היא גדולה מאוד. קנינו ניירות ערך אנגליים במאה אלף לא“י. ב־C.W.S אנו מחזיקים כ־300.000 לא”י ב־2.5%. בעד עו“ש אנו משלמים לא יותר מ1%. כפי שאתה רואה באו שינויים גדולים. הכרזנו עכשיו על מפעל מניות בקרב הלקוחות על 100.000 לא”י שחלק מזה יכנס עוד השנה וחלק בשנת 1944.

ממכתבך לזברסקי נודע לי על נישואי בתך. מזל טוב לך, לאשתך ולזוג הצעיר. איך אתה מרגיש עצמך בתפקיד החדש של “שווער” [חותן], מזדקנים, מה?

שלום רב לך, ד"ש לאפשטיין ולגב' שלו.

שלך,

א. ברודני

ארץ־ישראל או פלסטיין?    🔗

במגירותיו של אבא נמצא המכתב הבא, נושא את התאריך:

ערב סוכות תש"ח, 28.9.47

לכבוד

הנהלת הירחון “פלניום”, רח' מונטיפיורי 9, כאן

א.נ.,

הגיע לידי הגליון הראשון של ירחונכם הנכבד. אני מברך אתכם לרגלי היזמה הספרותית הזאת ואני בטוח, שכל מי שמעוניין בכלכלת ארץ־ישראל לענפיה השונים ימצא עניין בבטאון שלכם. אני מאחל לו הצלחה רבה ואורך ימים. יחד עם זה תרשו לי הערה ידידותית אחת, אם כי צדדית אבל נראית לי חשובה. ההערה קשורה לשם הירחון. איזה טעם יש לתת לירחון של איגודים כלכליים יהודיים, המשולבים כולם בתוך המציאות וההווי של המולדת המחודשת, שם לועזי באותיות מרובעות? מה הוא הטעם לירחון ארצישראלי לקיים את השם פלסטיין במקום ארץ־ישראל? האם לא יותר מתאים לנו להעתיק ללועזית שם עברי של ירחון יהודי במידה שבירחון יש גם מחלקה אנגלית?

אתם ודאי רשאים להגיד שזה לא ענייני, אבל ראיתי חובה לעצמי כאזרח הארץ להעיר את ההערה הזאת ואתכם הסליחה על התערבותי בעניין לא שלי.

אשמח מאוד אם תשימו לב לדבר הזה ותמצאו לנחוץ לתקן את הפגם בהקדם האפשרי. אני בטוח שתמלאו בזה את הרצון של רובו המכריע של חבריכם וקוראיכם.

בכבוד רב ובברכת החג.

א. ברודני

ההון הלאומי ותנועת העבודה    🔗

דבריו בישיבת מרכז מפא"י, 16.7.1936, שנושאה – המצב הכלכלי.

אחד החברים קבל על כך שבוודאי לא נגיע למסקנות בישיבה זו. כאילו מישהו תאר לעצמו שאפשר להגיע למסקנות כאן. זה היה אפשרי אילו העמידו לפנינו – המרצה או מזכירות המרכז – 3־2 שאלות קונקרטיות, אבל משדברו על שאלות רבות ושונות (גם על ירקנות, גם על מלווה וגם על התיישבות ב־200 לא"י) קשה כמובן, להגיע למסקנות.

לא שמעתי את כל נאומו של בן־אהרן, באתי לישיבה כשהוא דיבר על השובע של מוסדות ההסתדרות (י. בן־אהרן: שובע יחסי כמובן). מזמן לזמן נעשה הדבר למין “בון טון” אצלנו לדבר על מוסדות ההסתדרות ביחס של זלזול: הנה התבצרו המוסדות בחפירות שלהם ואינם רוצים להשתתף במערכה הכללית של הציבור. בן־אהרן דיבר על זה שהמשרדים הקבלניים אינם רוצים להפסיד כסף, שרק הרווחים לנגד עיניהם. לדעתי, עובדים במוסדות ההסתדרות עכשיו, ועבדו לפני המאורעות, במלוא המרץ והם משקיעים את כל האפשרויות שלהם – מה שיש להם ומה שמותר להם להשקיע. אם המשרד הקבלני אינו מפסיד כסף – חסרה רק החלטה של מוסד מוסמך והמשרד הקבלני בתל־אביב יקבל על עצמו להפסיד את 30,000 הלירות שלו במשך שלושה חודשים. אין לך דבר קל מלהפסיד את הכסף הזה. המשרד צבר את הכסף במשך 7־8 שנות עבודה מאומצת וקשה. 30,000 לא"י אלה הם כלי העבודה שלו, וברגע שיפסיד מהן חמשת אלפים, הרי כושר פעולתו של המשרד נעשה דל יותר בדיוק בפרופורציה זו. שאלה היא מה יהיה ההשג, אם המשרד יפסיד סכום זה או אחר? כאילו הפרובלמה שאנו דנים בה היא 5־4־3 אלפים לירות שבידי מוסד זה או אחר, והסכום הזה יש בו כדי לפתור את שאלות המצב שאנו נתונים בו.

נראה לי שהפרובלמה העיקרית העומדת לפני האסיפה הזאת היא גיוס אמצעים. אני שואל את עצמי: כמה שנים אפשר לדבר על זאת ללא תוצאות, בלי לעשות רביזיה בעצם האפשרויות להשיג אמצעים כאלה? גם אני מוכן להצטרף להשתפכות הנפש הכנה של הרצפלד, לביטוי מלא הרגש שניתן בדבריו לחוסר־היכולת שלנו, לדלות את האפשרויות לעומת הצרכים. האם זה יהיה פורה, לכנס אסיפה כדי לתת ביטוי לדבר שהוא בין כך וכך ברור לכולנו? הפרובלמה העומדת לפנינו היא מקיפה הרבה יותר: אם נוכל פעם לעשות התיישבות בכספי מלווה, אם כספים כאלה ילכו לענף זה, או שדבר זה לא יהיה לעולם? או שכספי מלווה יכולים להיות רק עזר במקום שמשקעים אלפי לירות ממקורות לאומיים, ואף פעם אינם יכולים להיות המניע העיקרי הבונה התיישבות כזאת? לי נראה שהמציאות פתרה את השאלה הזאת. לא מקרה הוא ואף לא הזנחה אם עד עכשיו לא הושקע בהתיישבות אף גרוש מכסף של סוג זה לשם יצירת משקים חקלאיים, ואין תקווה שהדבר יהיה מחר, מפני שההתיישבות אינה יכולה להיות מקום להשקעת כספים ותשלום דיוידנדים. ההתיישבות יכולה וצריכה להיבנות ממקורות אחרים לגמרי.

לא הייתי מעורר את השאלה הזאת ולא הייתי מציג אותה בחריפות – כי מה איכפת לי אם יש מאמינים שפעם נמכור אובליגציות של חברת ההתיישבות כמו שמוכרים אובליגציות של הבנק האפותיקאי. המניות של הבנק האפותיקאי הן סחורה טובה בזמנים רגילים, מה שאין כן ביחס לאובליגציות של חברת ההתיישבות – אותן לא קנו ולא יקנו. יכול להיות שטוב כי ימשיכו בחיפושים כאלה, ולא הייתי מחריף את השאלה הזאת אלמלא חשבתי שיש משגה בפעולתנו הכלכלית בשנים האחרונות.

תנועת הפועלים היתה הנושא היחיד של רעיון ההון הלאומי. ההסתדרות ידעה תמיד שבארץ־ישראל יש צורך להשקיע כספים, אשר בחלקם הגדול – כמו בכל מדינה – יונחו על קרן הצבי. זאת לא בהתיישבות חקלאית בלבד אלא גם בענפים שהם לכאורה רנטביליים, אבל לא בתקופת יצירת הענף, כמו בתעשייה. עוד במשך שנים רבות יהיה עלינו להניח כספים על קרן הצבי. יש להעמיד את שתי הקרנות הציוניות תמיד במרכז העניינים ובמרכז תשומת הלב שלנו. נגררנו בנידון זה אחרי אידאולוגיה שלא תצלח, והיא: הואיל והכנסות הקרנות אינן מספיקות, נמצא להן “תחליף”. לא השקענו די מחשבה ועבודה בעניין זה שנחוץ היה שיהיה בשבילנו העניין העיקרי ושאנחנו הננו נושאיו היחידים. נטינו מן הדרך. אין אני רוצה לומר בזה שאין צורך להתעניין בתוכניות של הסוכנות להשגת אמצעים נוספים על אלה של קרן היסוד – לא בצורת השקעות־כספים ולא בשביל דיבידנדים, כמובן, אבל אין אשליה קשה מזו שאנחנו משלים את עצמנו, כי במקום הון לאומי נבנה את התיישבותנו באמצעות הון פרטי ממש, הון של יחידים, הון מסחרי. לא הייתי מצטער אילו הושגו כספים כאלה להתיישבות – אפילו אילו לא יכולנו אחר כך לעמוד בהתחייבות ולא היינו משלמים את החובות בדיוק בזמן. מה לעשות, התיישבות היא בניין הארץ ודבר זה דוחה כמה בחינות אחרות; אבל הכסף אינו הולך בצינורות אלה. שנית, איני יכול לתאר לעצמי אף נקודה התיישבותית אחת שלנו שתגיע לכלל סכנה להימכר במכירה פומבית. לכסף פרטי יש תובע, ואין אנו יכולים להעמיד את המפעל הלאומי שלנו במצב שיהיה צפוי להימכר במכירה פומבית.

מילים מעטות על התעשייה. כולנו חטאנו בנידון זה וממשיכים לחטוא. אם לגבי הסתדרות העובדים אפשר לומר שאין היא “בר־הכי” בענין זה, לא היא חייבת ולא היא יכולה להשקיע בזה כספים, הרי ההסתדרות הציונית והסוכנות חטאו הרבה ביחס לתעשייה. אני מפחד רק שבחוגים שלנו יש מסכימים להזנחה הזאת וכי לא תמיד מבינים אצלנו את ערכה של התעשייה בארץ הזאת. לא ארחיב את הדיבור על כך בהזדמנות זו, אומר רק זאת: הנהלת הסוכנות וכל מי שאחראי למשק הארץ־ישראלי מוכרח להציג לעצמו את השאלה, האם יש תיקון למאזן המסחרי של הארץ הזאת, הריהו נמצא רק בהגברת התעשייה המקומית ובאי־הכנסת סחורות שאפשר לייצר בארץ. אני פטור מלומר כאן שאם אני מחייב את התעשייה, הרי את החקלאות אני מחייב עוד יותר. אם החקלאות תצליח לייצר כדי הספקה עצמית של הישוב, הרי תהיה זו פסגת ההשג שלה, בעוד שבשטח התעשייה יכולים אנו לקוות לתקן פעם את הדיספרופורציה במאזן המסחרי של ארץ־ישראל. אם הסוכנות מתכננת תוכניות מתוך פרספקטיבה לאומית – נדמה שאין קורבן שלא כדאי לה להקריב למען פיתוח התעשייה. אם התעשייה נאבקת עכשיו ונאנקת תחת עול פרובלמות שאינה יכולה לפתור אותן בעצמה; אם התעשייה המעסיקה חלק גדול של הפועלים בארץ פונה עכשיו לסוכנות בבקשת עזרה בקשר עם שעת־החירום הנוכחית, ותחת להושיט לה עזרה מתחיל ריב בין הדפרטמנטים [מחלקות] הרי זה חטא שלא יכופר.

הערה לעניין ה“טרנספר”: יש צורך לסדר את ה“טרנספר” הפולני, לאחד את ה“טרנספרים” מהארצות השונות, להציל את ה“טרנספר” הגרמני על־ידי איחודו עם ה“טרנספרים” של הארצות האחרות.

אשר ל“אוצר התיישבות היהודים” אני תמים דעים עם הרצפלד: יהיה הצינור אשר יהיה ובלבד שיהיה מכשיר כספי טוב; אולם לפני ש“האוצר” [“אוצר התיישבות היהודים”] הולך להוציא אובליגציות ולהשקיע כסף בהתיישבות, מן ההכרח להפריד אותו קודם מאפ“ק ולהבטיח לתנועה הציונית בעלות על מכשיר האשראי הגדול שנשאר לה – על אפ”ק. רק אחרי שנבטיח את בעלות התנועה על אפ“ק נאפשר ל”האוצר" לקבל הלוואות ולהשקיע אותן בהתיישבות.

שכר מנהלי בנקים של פועלים    🔗

בן ציון מיכאלי בהרצליה כתב את הדברים הבאים ב“דבר” מיום

כ“ד בטבת ה’תשמ”ז, 25.1.1987. הכותרת היתה: “טוב להיזכר”.

יצחק בראלי (1956־1888), המנהל הראשי של בנק הפועלים, הוזמן להשתתף בכינוס מנהלי בנקים של פועלים באירופה. בישיבת הנהלת הבנק סיפר בראלי על סדר היום של הכינוס והוסיף, כי בוודאי ידובר שם גם על מעמדם האישי של מנהלי הבנקים, ויש להניח שמשכורתו תהיה נמוכה ממשכורתם של המנהלים באי הכינוס.

חברי ההנהלה הבינו מדבריו שהוא מבקש תוספת למשכורתו. אמר בראלי: “אינני מבקש תוספת למשכורתי, הרי זו נקבעה לפי חוקת המשכורת של ההסתדרות, אני רק משיח את מחשבותי, איזה רושם עלול לעשות מנהל בנק שמשכורתו נמוכה”.

בשובו דיווח בראלי לחבריו בהנהלה על אירועי הכינוס, “בנוגע למשכורת לא נמצאתי במבוכה בגלל משכורתי הנמוכה. אדרבה, בשיחותי עם מנהלים אחרים שיבחו ואמרו לי: כך נאה למנהל בנק של פועלים במדינה קטנה”.

(הכותב היה שנים רבות מנהל קופת מלווה וחסכון בהרצליה ואחר כך היה ראש עיריית הרצליה).

השואה ומגבית ההתגייסות וההצלה    🔗

החוק הטבעי האנושי העליון

דבריו בכינוס אזעקה להצלת השארית, לאחר השתלטות הנאצים על

הונגריה, רומניה ובולגריה. 1944

מאז אפריל 1943, כלומר במשך שנה ורבע, מאז החלה מגבית ההתגייסות לטפל בעניין ההצלה, הקציבה המגבית לעניין זה חצי מיליון לירה, שהוא כ־50% מההכנסות הנקיות של המגבית באותה תקופה.

גודל האסון מצד אחד והאפשרויות המעשיות לעזרה והצלה מצד שני תובעים מאמץ נוסף ותובעים אותו מיד, כי לעושים במלאכה הזאת יש הרגשה שלא ניתן לנו זמן רב לפעולה. כשהתחלנו בפעולות ההצלה שמענו מפי רבים וטובים: לו יכולתם להראות לנו שתיים שלוש עשרות יהודים ראשונים שניצלו ושהועברו לארץ. ליהודים טובים אלה לא היה מספיק עיכוב הגירושים מארץ זו או אחרת לגיא־ההריגה, העברת יהודים מאזור מסוכן לאיזור מסוכן פחות, כלכלת האנשים במחנות הריכוז בטרנסדניסטריה, בטריזנשטט והצלתם ממוות ברעב, והנה הועברו לארץ בעזרת האמצעים שגויסו כאן יותר מאלף יהודים ואולי בנו תלוי שהאלף ייהפך לאלפים והאלפים לרבבות. הנעשה זאת או לא נעשה זאת?

והנה בבוקר יפה אחד הופיעה בעתונים כותרת: אין צורך בכסף להצלה, כך הודיע שר אמריקאי חשוב. שמחו בוודאי יהודים: זכינו, מלאכתנו נעשית בידי אחרים. נזדעזע סוף־סוף מצפון העולם. אחרי כן נודע, שלא זכינו ולא נזדעזע מצפון העולם. לא בא שום מפנה רציני. פעולת ההצלה שאנו עושים לא תיעשה בידי אחרים, כי פעולת הצלה ממשית נתקלת על כל צעד ושעל בדברים בלתי־אפשריים, בדברים שאינם מותרים, הדברים הבלתי־אפשריים נעשים אפשריים כשמטפלים בהם אנשים אשר כל קרבן לא יקר להם ושום עיכוב ושום סיכון אינו מהווה להם מעצור, והדברים נעשים מותרים לאנשים העוסקים בהם בתוקף החוק הטבעי האנושי העליון של פיקוח נפש והצלת אחים, הצלת אנשים שקרבת דם, קרבה בדם ומוצא, ושותפות גורל מאחדים אותך אתם ושאתה בעצם קיומך אחראי להצלתם. פעולת ההצלה הזאת יכולה להיעשות רק בידינו והיא תובעת הרבה מאוד כסף והרבה מאוד קרבנות ומאמץ כביר יותר גדול מזה שעשינו עד עכשיו ולמאמץ כזה אנו נתבעים היום.

אנו פונים ביום אזעקה זה, ביום חשבון הנפש של הישוב עם עצמו לכל היהודים בארץ. אלה שכבר תרמו אנו מבקשים מהם שיעיינו עוד פעם באפשרויותיהם וישאלו את עצמם אם הם עשו הכול מצידם בהתאם ליכולתם המקסימלית לאור התפקידים של הרגע הגורלי הזה בחיי העם, אבל בעיקר מופנית קריאתנו לאלה אשר משום מה לא הגיעה אליהם, לא נגעה ללבם קריאת הצילו של שארית עמם, של מאות אלפים אחרים אשר חרב ההשמדה מונפת על ראשם, לאלה אשר משום מה עדיין לא עשו את חשבון הנפש שלהם, שהם היו יכולים להיות בהונגריה וברומניה והיהודי הנמצא עכשיו בהונגריה וברומניה צריך להציל אותם. קריאתנו מופנית לאלה אשר מילאו את חובתם רק בחלק, אשר לא שילמו לפי המכסה המלאה או לפי ההערכה של המגבית. לאלה ייאמר שאין מצווה של הצלת אחים ופדיון שבויים נעשית למחצה, לשליש ולרביע, שהישוב ארגן את ההשתתפות בפעולות העזרה כמס מחייב ושהישוב קבע על־ידי שליחיו את המכסות וההערכות ומי שעושה דין לעצמו ומקטין באורח שרירותי את השתתפותו הרי הוא לא מילא את חובתו ודינו כדין משתמט. (לפי “דבר” מיום ג' ט“ו בסיוון ה’תש”ד, 6.6.1944)

עם סיומו של מפעל    🔗

מאמר שהופיע ב“הפועל הצעיר” 4־3 ו' תשרי תש"ט (2.11.1948)

אנו עומדים בסיומו של מפעל, שריכז במשך שנים תשומת לב ואהדה רבה של כל חוגי הישוב וסימל את התנדבות העם בקנה מידה אשר לא היה כמותו לפניו.

מגבית ההתגייסות וההצלה היתה המכשיר הכספי החשוב ביותר של הישוב במשך שנות המלחמה העולמית ובשנים שלאחריה, לשם מימון הצרכים החיוניים, שהעם הועמד לפניהם על סף השינויים הגורליים במעמדו, על סף כיבוש העצמאות והחופש המדיני. תחילתה של המגבית נעוצה בימים הקודרים של אל־עלמיין, ביוני 1942, כאשר צבאות רומל עמדו בשערי הארץ וסכנת חדלון וכליה מוחלטת איימה על הישוב כולו, על ההשגים של דורות חלוצים ובונים ועל משא נפשה של האומה כולה. אשרינו שאנו זוכים לכך, שאנו מסיימים את המפעל כאזרחי מדינת ישראל תוך מיזוגו עם מערכת הכלים הפיננסיים של מדינת ישראל העצמאית.

בלוותנו עכשיו את תיק המגבית לארון הגניזה, כדאי אולי לציין בקצרה מה היתה זו, מה פעלה ומה השיגה בתקפה זו רבת האחריות וכבדת הגורל במלחמת העם.

כותב דברי הימים של השנים האחרונות, שקדמו להקמת מדינת ישראל, יזקוף לזכותה של המגבית, לזכותה של ההתנדבות הכספית הגדולה, שלושה מפעלים אשר בהם הוא יראה את הכשרת העם לקראת העצמאות, לקראת קבלת גורלו בידו. הדבר הראשון הוא חיזוק מערכת הבטחון שלנו ערב ההתמודדות הגורלית הגדולה, אשר מוכרחה היתה לבוא עם גיבוש מצב פוליטי וסדר עולם חדש לאחר שנגמרה מלחמת העולם. עוד בשלבים הראשונים של המלחמה נעשה ברור יותר ויותר, שהתפקידים הצבאיים אשר לפניהם נעמוד בשנים הראשונות לאחר המלחמה, לא יהיו תפקידים של הגנה על האדם ועל הרכוש היהודי, לא הגנה על מצב קיים מסוים, לא הגנה על הרחבת זכויות, לא מלחמה על תחליפים של רבונות ושל שלטון עצמי, אלא מלחמה על כיבוש הארץ, מלחמה על הגשמתה של ציונות מלאה, מלחמה על כיבוש השלטון המלא, על הקמת המדינה ממש ועל כל מה שכרוך בזה. לציבור ולאלה אשר אותם הפקיד הציבור כשומרים על חומות הבטחון שלו, היה ברור בתכלית, שבאמצעים הדלים שהיו אז ברשותו הן באנשים והן בחמרים, הוא לא יוכל לתפקידים אשר יוטלו עליו עם השתשלות העניינים ועם ההתפתחויות הפוליטיות שלפניהם יועמד העם בעתיד הקרוב. היה ברור שיש צורך לגייס אמצעים בממדים שהישוב לא ידע אותם קודם, שנחוצה התנדבות כספית, שיש עמה שינוי ערכין מוחלט בקנה־מידה ובשיטות הפעולה, שתקציב הבטחון של כמה עשרות אלפים לירות הוא אנכרוניזם המבוסס על אי־ראיית המציאות שנשתנתה תכלית שינוי, או על השלמה עם החמצת הזדמנויות הסטוריות כבירות ועם קבלת אחריות כלפי עם ישראל ובזבוז יכולת עצומה של שחרור וגאולה.

העם התנדב על כל חוגיו ופלגותיו. עם ציבור הפועלים בראש, העז העם והצליח להניח אבן פינה לתקציב־מלחמה, המבוסס לא על מיסים ולא על תשלמי כפייה, אלא על רצון טוב של עם, שהגיע לכלל הכרת חובתו העליונה כלפי גורלו וכלפי יעודו הלאומי.

ההשג החשוב השני הוא שהמגבית היתה זו שיצרה את האמצעים, שאיפשרו לישוב את השתתפותו האקטיבית במלחמה העולמית. עם אשר חיות בקרבו שאיפות לקוממיות ממלכתית לא יכול היה להיות פסיבי בהתנגשות־עמים זו עם צורר היהודים הגדול ביותר. במלחמת העולם נגד המפלגה הנאצית לא יכול היה העם היהודי, על כל פנים לא יכול היה הפועל היהודי והנוער היהודי, להסתפק בקריאת עתונים ובשמיעת רדיו, אלא מוכרח היה לתפוס את מקומו בחזית. מצפונו הלאומי ושאיפתו לקיום של כבוד בזכות ולא בחסד תבעו ממנו במפגיע לרכוש לעצמו מעמד של עם לוחם, של גורם אקטיבי בהכרעה הגורלית בעולם. השתתפותנו במלחמה נשאה פירות. יצירת החטיבה היהודית איפשרה לנו לסדר את עלייתם של עשרות אלפי יהודים לארץ ולהגדיל במידה ניכרת את כוחנו המספרי כיהודים וכמגינים; היא שחישלה במידה גדולה את גרעין ההגנה שלנו והוסיפה לו נסיון קרבי רב ונסיון ארגוני בעל חשיבות יוצאת מן הכלל, שעמדו לנו במלחמת ההכרעה, שבה אנו נתונים.

והמפעל השלישי: מפעל ההצלה. המגבית זכתה להיות שליחה של הישוב ושל כל יהודי בארץ במפעל ההצלה של שרידי ישראל בגולה. כשהגיעו ההדים הראשונים על הטבח, עוד לפני שידענו את ממדי השואה האיומה, התעורר הישוב לקראת פעולה לשם הושטת עזרה. בדידות איומה, תוך התנכרות של כל העולם, באווירה של אדישות מוחלטת של בעלי בריתנו במלחמת העולם בכל חלקי תבל, אשר ראו בטבח של מיליונים יהודים אחת האפיזודות במלחמה והחליטו שאין מה לעשות ואין עצה ואין דרך להציל או להקטין את הקטסטרופה – הטילו המוסדות העליונים בישוב על מגבית ההתגייסות את החובה לגייס אמצעים נוספים כדי להציל את המעט שנשאר. העם היושב בציון התנדב שוב והעמיס על כתפיו את התפקיד לעשות מה שאפשר היה לעשות אותה שעה בתנאים האיומים של שלטון היטלר, כשכל אירופה נהפכה למלכודת אחת רצופה לכל מי שבשם ישראל ייקרא. לא רק חוסר עזרה ואדישות מצד העולם שמחוצה לנו ליוו את מפעל ההצלה שלנו, אלא לעתים גם הפרעה ממשית, שכן העברת כספים לארצות האויב נחשבה לעבירה על חוקי המלחמה ולפגיעה במאמץ המלחמתי.

התוצאות של פעולת ההצלה שלנו לא היו מרובות. לא הצלנו את ששת המיליונים. לא היה הדבר בכדי שייעשה, אבל רבבות אולי גם מאות אלפים יהודים ניצלו מכליון בזכות מאמצו של הישוב ובאמצעים שגייסה המגבית. ישמש לנו הדבר נחמה פורתא באסוננו הלאומי ובאבלה הכבד של כנסת ישראל.

מפעל ההצלה סימל בשביל כל תורם למגבית את שותפות הגורל הנצחית בינו ובין כל יהודי באשר הוא שם.

זה היה מפעל של כבוד לישוב; בלי כלים ממלכתיים אלא מתוך רצון חופשי בלבד, מתוך הכרת חובה עליונה ומשמעת לאומית בצוע אחד המפעלים המזהירים ביותר, אשר עליהם גאוותנו ותפארתנו.

לא לשם התפארות ולא לשם הבעת שביעות רצון מעצמנו יצוין נא בכינוס הזה שציבור הפועלים היה בין הראשונים שיזמו וחוללו את המפעל הכביר הזה והוא שנשא אותו על כתפיו במשך שש השנים יחד עם אותם חוגי הישוב אשר הכרת היעוד והאחריות הלאומית העלתה אותם מעל לחשבון הקטן והקצר של הפרט.

לא פחות משליש מכל הכנסות המגבית באו לה מהפועל החי על עבודתו, שהיה עליו לחסוך את סכומי השתתפותו במגבית מתקציב המחיה הזעום שלו. שליש זה הוא גדול הרבה יותר מאשר הסכומים האחרים שבאו מבעלי היכולת שבישוב.

מאות עסקנים של פועלים טרחו ועמלו במשך כל השנים, תרמו מזמנם, ממרצם ומכוח יזמתם הברוכה למען הצלחת המפעל. יעמדו כאן, בעצרת סיום זו, על הברכה כל החברים היקרים האלה, מועצות הפועלים, ועדי האגודות המקצועיות, ועדי הפועלים והפקידים, הנהלות הקואופרטיבים, ועדי המשקים, חבר העובדים המסור והנאמן של המגבית, כל העושים והמעשים, הרשאים לראות במפעל שאנו מציבים לו הערב יד ושם בכינוס זה, את מפעלם הם ובהצלחתו את הצלחתם הם.

סיכומים בסוף הדרך    🔗

חיים הלפרין: צרות זולתו היו צרותיו

במלאת עשר שנים למותו של יצחק בראלי נדפס ב“דבר” (י“ב באייר ה’תשכ”ו (22.4.1966) מאמרו של פרופ' חיים הלפרין, איש “צעירי־ציון” וצ"ס ומראשי המרכז החקלאי. ראשיתו של המאמר דנה במצב ובאווירה ברוסיה של סוף מלחמת העולם הראשונה ובניתוק מהארץ ומה קורה בה והוא ממשיך בתיאור אישיותו ותפקידו של המנוח:

“האינפורמציה” שהיינו מצרפים ממקורות שונים ובעיקר מהביוליטינים מפטרסבורג ומוסקבה, מ“רזסביאט” וכד‘, היתה דלה למדי. כאן הובלט ערכם הרב של הצעירים והצעירות, אשר באו בקיץ 1914 לפני פרוץ המלחמה באמצע יולי, מארץ־ישראל לביקור קצר אצל הוריהם וקרוביהם. היו כאן בוגרי הגמנסיה “הרצליה” ממחזור 1914, תלמידים ותלמידות בבתי המדרש למורים ומורות וכן אחרים. סוג זה של “ארצישראלים” היה מורכב מבני 20־19, אך הם היו אוטוריטטיביים בעינינו, כי הלא ראו את ארץ־ישראל במו עיניהם וסיפוריהם היו מרתקים. בין כל אלה בלט איש מבוגר מהם, כבן 27, נשוי, אשר היה בארץ־ישראל עוד ב־1908, למד בקולג’ בביירות, ומשם נסע לשווייץ ללימוד אוניברסיטאי, עמד לחזור לסמורגון עיר מולדתו בפלך וילנא ובא כפליט לחרקוב. היה זה אייזיק ברודני. אשתו חוה כבר היתה רופאה מוסמכת. שניהם עבדו. אתם באו גם אחים ואחיות. עם בן־ציון, אחיו הצעיר של אייזיק ברודני נזדמן לי לעבוד יחד בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1818, בהנהלת הקואופרטיב “כלכלה”. עם חוה נזדמנתי לשבת על ספסל לימודים אחד באגודת “התחיה” בכיתה ללשון העברית כשהמורה שלנו היה ליפמן לוינסון.

כשהכרתי את אייזיק ברודני בשנת 1915 הוא היה המבוגר בקרב הצעירים, בן 27, כאמור, בעל עבר עשיר בתנועה, בעבודה ציבורית. הוא, ולא אנחנו, ניהל מו“מ עם ראשי ההסתדרות הציונית בחרקוב, עם האגרונום יצחק ברגר, עם ר' מאיר אהרנסון, אחי הרב אהרנסון מקיוב (אח"כ בתל־אביב) עם ד”ר שליאפושניקוב, שהכיר מקרוב את הרצל, השתתף בקונגרס הראשון ובקונגרסים הבאים – עד 1913, שעמד בראש הוצאת ספרים ציונית בשפה הרוסית. – – – בוועד העירוני של חרקוב ייצג אותנו הצעירים אייזיק ברודני, שהיה מכובד ונערץ ביותר על כל הציונים הוותיקים מתקופת הרצל, מהם מתקופת “חיבת ציון” וביל“ו, הרי מחרקוב עלו לארץ־ישראל ראשוני ביל”ו בשנת 1882.

אייזיק ברודני היה מכובד על כל ה“נוטבלים” האלה עד כדי כך שעם ההחלטה לייסד בנק עממי יהודי (קרי: ציוני) הוא נתמנה פה אחד מנהל כללי של הבנק, שהיה גם פרי יזמתו וטיפוחו. על בנק זה היתה גאוותה של ההסתדרות הציונית בחרקוב, שהיתה נדמה היחידה ברוסיה אשר קיימה בפועל את אחד העקרונות החשובים בפרוגרמה הציונית בדבר “עבודת ההווה” בגולה, לפני העלייה לארץ־ישראל. בפעולה זו היתה הדגשה בגנות שלילת הגולה. המטרה היתה בניין מולדת בארץ־ישראל, ובינתיים יש לפעול בגולה בכל שטחי החיים – בחינוך ובתרבות העברית ע“י מוסדות “תרבות”, עזרה לתיאטרון העברי, להקות “הזמיר” עוד לפני “הבימה”, עתונות וכן פעולה כלכלית. בשטח זה הוקמו בחרקוב “הבנק העממי” ואגודת צרכנים גדולה “כלכלה” שסגנונה היה שונה מאגודת הצרכנים “סאמודייאטנוסט” (“פעולה עצמית”) של ה”בונד" ס.ס. ו“פועלי ציון”, אשר לא מצאה אפיל ושם ביידיש, אלא קראה לאגודה השיתופית היהודית בשם רוסי.

אייזיק ברודני היה ממעצבי דמותה של הפעולה הציונית הכלכלית בחרקוב.

עם צ’לנוב ואוסישקין    🔗

לנשיאות ועידת “צעירי ציון” בפטרוגרד, ביוני 1917 נבחרו שלושה לניהול הישיבות – אחד בעברית, אחד ביידיש ואחד ברוסית. אייזיק ברודני היה יושב הראש לניהול ישיבות בעברית. מוועידת “צעירי־ציון” עברנו לוועידה הציונית השביעית הכל־רוסית. רובנו היינו גם שם צירים מסניפינו. אייזיק ברודני היה גם בוועידה זו איש הבמה, בחברתם של ד"ר צ’לנוב, נשיא הוועידה, מנחם אוסישקין, לייב יופה, אלכסנדר גולדשטיין, יצחק גרינבאום, שהצטיינו בהופעותיהם ונאומיהם. אייזיק ברודני היה כבר באותה השורה העלית.

בהיותו המבוגר בין הצעירים היה נציגם המקובל והמכובד. הוא היה בולט גם בחיצוניותו, נראה כאיש מערב אירופה בהליכותיו, בלבושו, בהדרת פניו, ג’נטלמן. לא פעם היינו אנו הסטודנטים, “מרכלים” ושואלים אם לא נאה יותר לאייזיק ברודני להיות “ציוני כללי” ולא איש “צעירי־ציון”, הדמוקרטיים יותר. כאשר החלה בתוכנו התסיסה לקראת גיבוש פרוגרמה ציונית־סוציאליסטית חששנו שלא יהיה זה לפי טעמו של אייזיק ברודני.

בוועידת “צעירי־ציון” באביב 1920 בחרקוב, כאשר הפרוגרמה הסוציאליסטית הועמדה על חודה, על אף סכנת הפילוג, חרדנו מאוד לעמדתו של אייזיק ברודני. הופתענו ביותר כאשר אייזיק ברודני הופיע כראש המדברים של הסיעה הסוציאליסטית. הוא פעל ללא לאות למניעת הפילוג, אולם כאשר הוברר כי אין מנוס מפילוג הוכר החבר המתון, הזהיר, הג’נטלמן, כראש המפלגה החדשה הציונית הסוציאליסטית – צ"ס החדשה.

מיד עם סיומה של הוועידה התפזרו הצירים למקומותיהם – אלה להקמת סניפי צ“ס ואלה להקמת סניפי “התאחדות”. גם “החלוץ” התפלג לשתי הסתדרויות. אחדים מהצירים יצאו מיד לפולין ולליטא להקים שם סניפים של צ”ס. צירי אותה ועידה שהגדירו את עצמם כחברי ה“התאחדות” כבר הספיקו להשתתף בוועידת פראג של “צעירי ציון־התאחדות” בקיץ 1920.

אייזיק ברודני המשיך כשנה לפעול ברוסיה בתוך קבוצת חברים להקמתה ולביסוסה של המפלגה החדשה. במשך אותה שנה הגיעה צ“ס לעוצמה כזאת, ששלטונות הממשל הקומוניסטי, החליטו בעצתה ובסיועה של ה”יבסקציה“, להסתער על צ”ס, הוחרמו מפעליה התרבותיים והכלכליים ואלפי חבריה נאסרו והוגלו. זמן קצר לפני הגל הראשון של המאסרים הספיק אייזיק ברודני להצטרף אל הרכבת המיוחדת רבת הקרונות, שתושבי חרקוב, “ליטאים” שהוכיחו כי באו בראשית המלחמה כפליטים מליטא, לחזור לקובנה. רושם דברים אלה היה בקרב המלווים את אייזיק וחברים רבים אחרים. רגש “הקנאה” היה מעורב ברגש של סיפוק, שאנו נשארים למילוי תפקיד אחראי של “שמירה על הגחלת”. המאסרים, הגירושים והרדיפות הרסו את הסניפים, הרסו וחיסלו חיים, אך לא הצליחו לכבות את הגחלת.

הפגישה הלבבית עם זלמן שז"ר    🔗

ב־1924 התחלנו להגיע לארץ מגלות סיביר ומבתי־הסוהר, בעיקר הודות לאשתו של מקסים גורקי וקשרי הידידות שלה עם לנין ועם קבוצת מנהיגים קומוניסטיים ותיקים מן התקופה שלפני סטאלין, הצליחה לפדות מן הגירוש והמאסר מאות אחדות של אסירי ציון ולאפשר את עלייתם לארץ. כבר באותה שנה עלו ובאו חברים אחדים שלנו מימי חרקוב, שיצאו באותה שיירה של 1921 לליטא. ב־1926 הגיע גם אייזיק ברודני. רצה המקרה שבאותו שבוע עלתה ארצה הקבוצה הראשונה של “הבימה”. במסיבה ל“הבימה” בבנין החדש של ועדת התרבות ברחוב נחמני 4 היינו עדים לפגישה רגשית ולבבית בין שני ידידים ותיקים מילדות, שלא ראו זה את זה שנים – אייזיק ברודני וזלמן רובשוב, שנודעו אח“כ כיצחק בראלי וזלמן שז”ר.

יצחק בראלי המשיך גם בליטא בניהול בנק עממי ציוני כדוגמת הבנק העממי בחרקוב. טבעי היה מעברו לניהול בנק הפועלים.

זאת לדעת – ניהול בנק ציבורי איננו תפקיד בנקאי בלבד, ובנק הפועלים לא כל שכן. יצחק בראלי נעשה מיד יועצו של הוועד הפועל של ההסתדרות בכל העניינים הכלכליים של ההסתדרות; פעיל ב“חברת העובדים” ושלוחותיה, השתתף בהנהלתם של מוסדות כלכליים שונים, לרבות של מוסדות ביטוח של ההסתדרות (“הסנה”) ואחרים (“מגדל”) ועם כל התפקידים הרבים בהסתדרות היה מפעיליה המתמידים והמסורים של התנועה הציונית ומוסדותיה, ציר בקונגרסים, חבר הוועד הפועל הציוני, יושב ראש ועדת הכספים, נציג במועצת המנהלים של הבנק הלאומי לישראל (קודם אפ"ב) ובמוסדות אחרים. יצחק בראלי נמנה עם קבוצת אנשי ציבור המקיימים יום עבודה ארוך.

למותר להוסיף ולהזכיר את פעילותו במפלגה, תחילה ב“אחדות העבודה” ולאחר האיחוד במפא"י. בוררות תפסה מקום נכבד בלוח זמנו; מתוך אמון מלא ביושרו, בכוח שיפוטו היה מתבקש לעתים קרובות מאוד לשמש בורר יחיד או שלישי, כלומר ראשון [לכל צד היה בורר אחד והשלישי הוא המכריע בין השניים – מ.ב.]. הנהלות של מוסדות שונים נהגו ונוהגות לשלם בעד ההשתתפות בישיבות ואף הבוררויות היו כרוכות בתשלום דמי בוררות. ראיתי פעמים רבות אוסף של צ’קים למשלוח, כי שמשתי לו יועץ למי ולמה לתרום את כל הצ’קים המצטברים ממקורות אלה. המטרה האהודה עליו היתה מפעלי תרבות.

כאיש המרכז החקלאי הייתי מקיים מגע תכוף עם הבנקים ומנהליהם. מנהלי בנק הפועלים – יוסף אהרונוביץ' ויצחק בראלי לא היו בנקאים במובן המקובל של המקצוע הזה. הם היו אישי ציבור, אישי תנועה, אנשי הגות. בין האינטרסים הציבוריים, החברתיים, המדיניים, התרבותיים ותפקידיהם האחראיים בתוך כל אלה, הם עסקו גם במלאכת ניהול בנק. יצחק בראלי עשה את מלאכתו בבנק במתיחות רבה כשמלווהו המתמיד היה הצער, שאמצעי הבנק והונו אינם מספיקים לכל הדרוש למשק הפועלים הזקוק להרחבה, לפיתוח, לביסוס. אנו, באי הבנק, היינו עדים להתלבטויותיו של בראלי כשהיה עומד בפני השאלה לעזור למשק, למפעל זה או זה. היה מעשן סיגריה אחרי סיגריה בלי הרף, היה מחוויר ומאדים, קם מכיסאו של המנהל ורץ בתוך החדר הנה והנה על לסיכומו: “טוב אתיעץ עם חברי, כעבור ימים אחדים תקבל תשובה. אני מקווה שתהיה חיובית.” אכן, התשובה היתה לרוב חיובית.

לא פעם הייתי משווה את בראלי עם מנהל בנק אחר, יותר ותיק מבראלי וניהל בנק הרבה יותר ותיק מבנק הפועלים. המנהל הוותיק ההוא אמר לי באחת הישיבות: “יש לי תפקיד מעניין מאוד. במשך כל שעות היום אני שומע על צרות רבות ומעניינות, אך טוב לי שהצרות אינן שלי.”

לעומתו צרותיו של הזולת, צרותיו של המשק, על ענפיו, צרותיהם של המשק ומוסדותיו היו צרותיו של יצחק בראלי, אשר כרסמו עמוק בלבו, לא נתנו לו מנוח. הוא עשה בלי לאות לעזרת הכלכלה והחברה הפועלית, עד אשר כלתה אליו הרעה.

אזכרה בבית הוועד הפועל של ההסתדרות    🔗

בג' בניסן ה’תשט"ז, 13.5.1956, נערכה בבית הוועד הפועל של ההסתדרות אזכרה ליצחק בראלי מטעם ההסתדרות, חברת העובדים והנהלת בנק הפועלים. יושב הראש היה המזכיר הכללי של ההסתדרות מרדכי נמיר. להלן דברי המספידים:

פרץ נפתלי: חבר היה לי מאין כמוהו    🔗

רישומו של חברנו וידידנו יצחק בראלי ז“ל ניכר בשטחים רבים בחיינו, בתולדות הציונות, בתולדות הישוב בישראל, ההסתדרות וחברת העובדים. בשעה זו אין עלי לדבר על פעולותיו הברוכות הרבות, לא על פעולותיו בחו”ל הידועות לי ממשמע אוזן בלבד, ולא על פעולותיו בארץ שידעתי אותן מקרוב. דייני אם אזכיר את בנק הפועלים, “אמפל”, “הסנה”, קופות מלווה, חברת העובדים, המגביות הגדולות בישוב, ועדת הכספים של הוועד הפועל הציוני, המועצה הכלכלית של המדינה, הנהלת הבנק הלאומי לישראל וכו' כדי שיזדקרו לפנינו המעשים המגוונים וההשגים של יצחק בראלי. הוא היה מוכן להקדיש את מיטב מחשבתו הבהירה, את מרצו ואת כוח עבודתו ללא גבול, בכל שעה שנדרש לכך מאת הציבור בכללו, ומאת ציבור הפועלים בפרט. רבים המקומות בהם מורגש חסרונו כיום. במקום שהוא השתתף הוא השפיע, הוא היה המדריך.

משאלתי אינה לדבר על המנהיג הכלכלי, על הבנקאי, על העסקן הציוני, ההסתדרותי, המפלגתי – אלא על אישיותו של החבר, של הידיד בראלי. על פי רוב נרקמים יחסי ידידות בין אנשים צעירים, והם מבוססים על זכרונות משותפים מימי הנעורים. רק לעתים רחוקות קורה הדבר שהפגישה בין אנשים בגיל העמידה, שגדלו בסביבה שונה זו מזו ובארצות שונות, תביא לידידות עמוקה. לגבי דידי היתה הפגישה עם בראלי מקרה יחיד במינו.

מאז פגישה זו, במשך יותר מעשר שנים, עבדנו יחד מדי יום ביומו. שיתפנו רגשותינו לא רק בענייני עבודה, אלא בכל הקשור לאותה תקופה מלאת מאורעות ומלחמות עד להקמת המדינה ותקופתה הראשונה. חיינו יחד, שקלנו יחד את השפעתם של כל הגורמים על פעולותינו, על חיי הציבור ועל חיי הפרט.

הנני מעז לדבר בפומבי על נסיוני האישי, על יחסי לידידי המנוח, מכיוון שנדמה לי שנסיון זה מפיץ אור על אישיותו של בראלי.

בתחילת שיתוף עבודתו היה הוא זה שקבע את אופי היחסים שבינינו, ולא אני. הוא היה מושרש בבנק הפועלים ובתנועה בארץ בעוד שאני הייתי חדש בה. הייתי זר לחבר העובדים במוסד, זר לרובו של הציבור שאתו היה עלי לעבוד, ונוסף על כך ידיעתי את הלשון העברית היתה לקויה מאוד. הגענו בתנאים אלה ליחסי ידידות אמת ולחברות שלמה בעבודה. חושבני שהגורם המכריע לכך היה הרצון הטוב, רוחב הלב והטאקט המעודן של יצחק בראלי. אופייני הדבר כיצד הוא לימד אותי להסתכל באנשים בסביבתנו. בחריפות מוחו לא היה יצחק בראלי עיוור לחולשות הזולת, ואף סבלני מדי לא היה, אך עם זאת חיפש תמיד אחר הצד החיובי שבזולת, הטוב שבפעולותיו. בסופו של דבר הוא היה מוכן לחייך לחולשותיהם של האנשים ולהתייחס ברצינות לצד החיובי שבאישיותם. יותר מכול התבטאה גישתו זו בקליטת עולים חדשים, שיכולה לשמש מופת לכולנו, ביחוד בתקופה הזאת. [הדברים נאמרו בימי העליה הגדולה עם קום המדינה והצורך לקלוט אותה].

אולי יותר חשוב מתכונות אלה, אשר רגש התודה המריץ אותי להדגישן, היה עז רצונו של בראלי לעזור לחברים בעת צרה ומצוקה. אם המצוקה היתה חומרית, מוסרית או רוחנית, אם הסובלים ממצוקה זו היו קרובים אליו או מרוחקים ממנו, היה בראלי מוכן תמיד להושיט עזרה. מעולם לא היתה גישתו שגרתית. הוא העמיק לראות והשתדל למצוא את התרופה המתאימה למצב המיוחד. כוונתו לא היתה מעולם לצאת ידי חובה, אלא להגיש עזרה אמיתית ולדאוג לכך שהצורה שתוגש בה העזרה תהא נדיבה ממש כמו עצם העזרה. תוך כדי עבודתו הרבה במוסד שלו ובענייני הציבור הרבים האחרים, מצא בראלי תמיד שעה פנויה כדי לשרת את הפרט. בעת צרה היה הוא גם סלחן, ממש לפי המימרה הרומית: “שום דבר אנושי אינו זר לי”. אם יש נחמה כלשהי לנוכח האבדה הגדולה, יכולים אנו לומר שחיי בראלי היו חיים מאושרים, מלאי עבודת יצירה והשגים ציבוריים, והוא זכה לראות את תחילת הגשמתם של האידיאלים שהיה קשור אליהם מימי נעוריו. הוא היה מאושר בחיק משפחתו ובחוג הרחב של ידידים נאמנים. זכרו יחיה במפעלים שהוא יצר ובקרב אהבתנו.

אברהם זברסקי:    🔗

שורשיות יהודית והשכלה אירופית

הכרתי את י. בראלי (אז אייזיק ברודני) לפני יותר מ־40 שנה, בסוף 1915, כאשר הודיעו לנו – לקבוצת סטודנטים צעירים, חברי הוועד של הארגון הציוני האקדמאי בחרקוב – כי יבואו אלינו להרצות חבר המרכז, איש מבוגר שגמר כבר את לימודיו בשווייץ.

בציפייה רבה חיכינו לביקורו של האורח החשוב. אכן, הביקור לא הכזיב. בשבילנו – אז בני 19־18 – רובנו עשינו אז רק את פסיעותינו הראשונות בשדה הציונות, היה בביקור הזה משום חוויה אישית עמוקה. בפעם הראשונה נפגשנו עם חבר מבוגר (וברודני בן ה־27 נראה אז בעינינו מבוגר מאוד), אשר מזיגה של התרבות היהודית המקורית עם ההשכלה האירופית הכללית היתה כבר אז בולטת מאוד בכל הופעתו, אשר מאחוריו עמדו כבר כינוסים ציוניים בחו"ל, ושהספיק כבר להיות בארץ ב־1909, בעל ארודיציה כללית וידיעה רצינית ביסודות הציונות ובזרמיה המחשבתיים השונים. כל זה השפיע עלינו השפעה עמוקה. על אף המרחק (ואז הוא נראה לנו גדול ביותר) בגיל, בנסיון ובהשכלה, נקשרו חיש מהר קשרים אישיים חזקים בין בראלי ואחדים מבני הקבוצה הזאת, קשרים שנשארו שרירים וקיימים במשך כל השנים הרבות שעברו מאז ועד יומו האחרון.

כאשר פרצה ב־1917 המהפכה הרוסית ומוגר המשטר הצאריסטי, יצאה התנועה הציונית, באביב המהפכה, מהמחתרת, ובפעם הראשונה יכולה היתה להשמיע את דברה להמוני ישראל ברוסיה. היתה זו הזדמנותו של בראלי לפרוש את כנפיו, ולגלות ברבים את הכוחות הרוחניים והמעשיים הגדולים שהיו צפונים בו. חרקוב של אז היתה לאחד המרכזים החשובים ביותר של פעילות יהודית וציונית. אייזיק ברודני, יחד עם חברו־ידידו אברהם לוינסון, נעשו לראשי הדוברים שהזעיקו לדגל הציוני אלפים ורבבות יהודים, הטיפו בכוח רב ליסוד העבודה שבציונות, והניחו את המסד לפעילות ציונית רחבה וענפה. יצחק בראלי התגלה לא רק כנואם רב כשרון, הוא מיד הפנה את המרץ היהודי־ציבורי, שהתחיל לפכות כשרק ניתנה האפשרות לפעילות חופשית, לאפיקים מעשיים, קונסטרוקטיביים.

הוא שם דגש חזק על הקמת מפעלים פיננסיים ומשקיים, שיהוו יסוד מוצק לבנין החדש של היהדות ברוסיה הן כדי לשנות את חייה והמבנה הכלכלי שלה במקום, ובעיקר כדי שישמשו מנוף רב כוח לארגון עלייתם לארץ של המוני היהודים, והמחנה החלוצי בשורה ראשונה.

הוא הקים את הבנק העממי היהודי, כדי שיהיה מכשיר פיננסי לביצוע כל הפרוגרמה המשקית הרחבה שהוא התווה.

היה פעיל בהקמת חברות וקואופרטיבים בשטחים שונים שהיו אמורים להיות גרעינים לפעולה משקית של חבריהם, לאחר שיעלו ארצה. היו בהם חברות לחרושת, לספנות, ביטוח וכו'. היה פעיל ביותר בבניין מוסדות האוטונומיה היהודית שהתחילו אז להתהוות, ובפעולה התרבותית העברית הענפה שהחלה לצמוח בתנאים החדשים.

כשהמשטר הבולשביסטי הגיע כעבור שנים מעטות גם לחרקוב, ושם קץ בבת אחת לכל הפעולות ולכל התוכניות הרחבות של הציונות הרוסית והיהדות שברוסיה, הצליח בראלי לעבור לליטא, שקמה אז כמדינה עצמאית, והתחיל בה מחדש, במשנה מרץ, לטוות את פעילותו הציבורית.

יחד עם חברים אחרים שנמלטו יחד אתו הקים כאן רשת ענפה של קואופרטיבים יהודיים לאשראי עם הבנק הקואופרטיבי המרכזי בראשם. הוא ניהל את המוסד החשוב הזה מראשיתו והצליח להפוך אותו במשך שנים אחדות לעמוד התווך של הכלכלה היהודית בליטא במחצית הראשונה של שנות ה־20.

כאן שוב התגלו במלואם הכשרונות והתכונות של האיש, תכונות שהבליטו אותו כאחד האנשים המרכזיים, המכובדים והאהובים ביותר, לא רק בקרב הציונות העובדת, כי אם ביהדות ליטא כולה.

גם כאן הוא לא הסתפק בפעילותו הכלכלית גרידא, כי אם פרש רשת ענפה של פעולות בשטחים רבים גם בשדה הציבוריות היהודית הכללית, גם בפעילות הציונית, והציונית הסוציאליסטית, גם בהשרשת התרבות והשפה העברית בקרב המוני היהודים בליטא.

בשנת 1926 עלה ארצה, ופרשת חייו ופעולתו כאן ידועה לכולנו. לא אעמוד עליה ברגע זה, היא ראויה לתאור מיוחד ומפורט. ברצוני רק לציין, לו גם במשפטים ספורים בלבד, את המיוחד באישיותו של בראלי, שעשה אותו לאהוב ונערץ כל כך על כל חבריו ומקורביו, למכובד ומקובל על כל אלה שבאו במגע אתו.

אישיותו הרוחנית היתה מורכבת מיסודות רבים, הייתי אומר כמעט סותרים לפעמים זה את זה. היתה לכאורה נטייה לכלליות, להתרכז בבעיות הגדולות של האומה, מתוך אי־רצון להסתגר כביכול בד' אמותיה של המפלגתיות הצרה, ועם זאת אינני מכיר רבים בשורותינו שהיו כה מסורים ונאמנים עד הסוף לעקרונותיה ויסודותיה של תנועת העבודה וחברת העובדים, כה שמח והיה גאה בהצלחותיה וכה כואב ונעצב על ירידותיה וכשלונותיה.

בראלי היה מקובל כאיש מפוכח, כמעט סקפטי, שידע לנתח באיזמל שכלו הבהיר את כל הופעות חיינו על אורחותיהם וצלליהם, אבל יחד עם זאת ידעו אלה שהכירוהו מקרוב יותר כמה מהרגש העמוק שהיה אצלו בשיאו, כמה מהאמונה התמימה בנצחון הסופי של כוחות הטוב והטוהר.

בראלי ספג לתוכו הרבה מיסודותיה של התרבות וההשכלה האירופית? הימים שבילה בברן השאירו חותם בל־ימחה על כל אישיותו הרוחנית, אבל זה לא הפחית אף במשהו את שורשיותו העמוקה בתרבותנו היהודית המקורית, לא החליש כלל וכלל את דבקותו בעממיות היהודית, וכל אחד מאתנו, שעשה במחיצתו שנים רבות, יזכור לתמיד את סיפוריו מההווי היהודי ברוסיה, את הבדיחות והפתגמים השנונים שצמחו מתוך הווי זה, שהיה כה קרוב ללבו ושאליו הוא התגעגע כל ימי חייו עד יומו האחרון, אבל נדמה לי שמעל לכול יש לציין בבראלי את חברותו הטובה, את נאמנותו הבלתי־מעורערת לידידיו, את החן המיוחד שהיה טבוע בו ביחסו לאנשים שבא במגע אתם, וביחוד את יושרו הבלתי־נפגם בכל דרכיו ופעולותיו.

רק מי שהיה קרוב לו יודע כמה כאב והתאבל בראלי על כל הצללים שהתרבו בחיינו בארץ בכלל, וגם בהסתדרותנו, בשנים אחרונות. כמה כאב והצטער על גילויי ההתנכרות לעקרונותיה היסודיים של התנועה, כמה התמרמר על ההופעות של אחד בפה ואחד במעשה שנתקל בהן לפעמים, גם במחנה שהוא הקדיש לו את כל חייו וכל כשרונותיו הברוכים.

הלך מאתנו חבר שהיתה בו מזיגה נדירה של תכונות נפשיות ושכליות נעלות. דמותו תשאר חרוטה על לבם של אלה שזכו לעבור יד ביד אתו חלק מכריע של דרכם בחיים.

דבריו של אברהם זברסקי לזכרו של יצחק בראלי הובאו גם בירחון של מרכז הקואופרציה, “שיתוף” (מאי 1956) וכן הוא נקרא להספידו בהזדמנויות נוספות. בדרך הטבע נתבקש האיש שבא במקומו כיושב ראש הנהלת בנק הפועלים להספיד. מה עוד שהכול ידעו על הקרבה הרבה ביניהם. יש, כמובן, דמיון רב בין הספדיו במקומות השונים.

שלום זק: איש עצה לרבים    🔗

עברו 30 יום מאז נעקר מאתנו בראלי ואנו לא התרגלנו לכך שהוא איננו בתוכנו. לנו, לאלה שפעלו יחד אתו קרוב ל־30 שנה, שעבדו במחיצתו במשך שנים רבות, תוך מגע ופגישה יום־יום, שבעתיים קשה להתרגל למחשבה שלא נשוב לראותו. כרגיל, מרבים לשבח את האיש לאחר מותו ומגיעים לפעמים לידי הגזמה. לגבי בראלי אין צורך בכך. די להעלות את סגולותיו, תכונותיו, פעולותיו כפי שזכינו לראותן בחייו, כדי לדעת איזו דמות נפלאה הסתלקה מאתנו. היה בבראלי צירוף של רגש, שכל, תבונה וטעם טוב. הוא היה איש תרבות והשכלה יסודית, בעל כח אינטלקטואלי רב. לפעמים היה מחמיר בתביעותיו, בתגובתו, אך לא היתה בו כל התנשאות. הוא היה איש הפשטות, חברי וידידותי ביחסים עם כל הבא אתו במגע. היה בעל לב חם. הוא הגה כבוד לזולת ולדעתו של הזולת. הצטיין ביושר רב, היה תמיד אובייקטיבי בשיפוטו. לכן היה איש עצה לרבים – קרובים וגם רחוקים. כאיש מעמיק חשוב ידע לחדור לעומקן של בעיות שהוצגו לפניו, הבין לדרישות שהופנו אליו, אם כי לא תמיד היה ביכולתו לספקן.

כל חייו עברו בעשייה שהיתה תואמת את הצווים התנועתיים. הוא נמנה עם נושאי הערכים התנועתיים ובפעולתו היתה מזיגה של איש מעשה ואיש תנועה. בשדה הכלכלה היה איש השורה הראשונה, נמנה עם מניחי יסודותיה. הוא היה מבוני המפעל ההסתדרותי וממעצבי דמותו של המכשיר הכספי המרכזי שלנו. הוא ראה את התנועה ההתיישבותית שלנו ואת החקלאות כעיקר פעולתנו המשקית. אמנם הוא לא השתייך ארגונית להתיישבות, אבל היה ער לכל הנעשה בה. פעילותו ומסירותו לחקלאות ולהתיישבות היו כאילו חי בתוכן. תמיד עמד על משמרתה של החקלאות כלפי פנים וכלפי חוץ.

בגלל מחלתו וגילו לא היה ביכולתו לבקר בשנים האחרונות במשקים ובמפעלי ההתיישבות כפי שעשה זאת לפני כן. לפעמים לא היה שם לב למצב בריאותו הרופף ומצטרף למבקרים, במקרים כאלה היה מציין את הרגשתו המרוממת ואת הסיפוק הרב שהביקור בהתיישבות הקנה לו למרות סבלו הגופני.

כאשר, עקב התפתחותו של הבנק וגידולו, היה הכרח להסיר ממנו אחדים מהתפקידים שהיה ממלא, נכון היה לוותר על כל תפקיד חוץ מהפעולה למען החקלאות, עליה בשום אופן לא הסכים לוותר ואמנם המשיך בה עד יומו האחרון.

הוא נמנה עם אלה שכאבו כאב עמוק את הפילוג בתנועת הפועלים, ועד סוף ימיו לא הפסיק להאמין ולקוות לחידוש אחדותה של התנועה. כן הוא כאב את הירידה שחלה בשטח המוסרי והחברותי. הפגימות המוסריות שרבו בציבוריות בארץ ממש החרידו אותו.

בראלי היה בעל מזג סוער, קפדן בדיונים, אך כאשר גברה המתיחות אגב דיון ידע לפרק אותה בדרך של בדיחה מתאימה, כי גם בסגולה זו ניחן, הוא שפע הומור.

הודות לתכונותיו וסגולותיו רחשו לבראלי כבוד, הוקרה, חיבה ואמון כל החוגים בתוך ההסתדרות ומחוצה לה.

העדרו מכאיב וחסרונו יהיה מורגש בתוכנו. אנו הממשיכים במפעלו, במוסד שהיה מפעל חייו, אנו מבטיחים להמשיך במפעלו בדרכו. אני תפילה שהבטחתנו לא תהיה הבטחה רק של ימי האבל. נקדש את זכרו בזה שנהיה באמת נאמנים בפעולתנו לדרכו ורוחו של בראלי היקר.

ש. רוזן: בנאי גדול ורב פעלים    🔗

עם מותו של יצחק בראלי ז"ל נסתלק מאתנו אחד הקברניטים של משק העובדים העבריים בישראל. הלך מאתנו בנאי דגול ורב פעלים. במשך עשרות בשנים הוא נשא על שכמו את משא הבנין, הוא אחז בהגה באחת מעמדות המפתח של חברת העובדים.

הוא הצטרף להנהלת בנק הפועלים בשנים הראשונות לקיומו, ובמשך דור היה יושב ראש הנהלתו. בנק הפועלים הוא חוליה אחת מחוליות היסוד של משק העובדים. זה היה מצבר ראשון לצבירת חסכונות הפועל, לאגירת כוחו של הפועל והוא אשר הזין באמצעיו את משק העובדים בהתהוותו, את המשק החקלאי הצעיר והרך, את הקואופרציה, “המשביר”, “תנובה”, “סולל־בונה”, ואת כל יתר המוסדות המשקיים. ממנו הם ינקו את ראשית אונם עוד לפני שהם רכשו את אמונו של שוק האשראי והפיננסים והיו לכוח משקי מרכזי במדינה.

במשך דור הקדיש בראלי את יוזמתו, את כשרונו, את מלוא כוחותיו לטיפוח כוחו של הבנק ובנה אותו על ענפיו, סניפיו וההסתעפויות שלו עד שהיה לעורק המרכזי של חברת־העובדים ועשה אותו לבנק הממלכתי של חברת העובדים.

יצחק בראלי, הבנקאי בתוכנו, לא ראה את יעודו בנאמנות לבנקאות הצרופה, אלא בנאמנות לחזונו הקונסטרוקטיבי של הפועל העברי. מתחת למעטה של הבנקאי המצווה לחשב, לנתח בשכר קר, פעם לב רגיש, לב חם ופתוח ונכונות לסייע לכל יוזמה יוצרת, לכל משק ומפעל הנתון במצוקה, הנכונות להצעיד קדימה. כך הוא היה לאחיעזר להתיישבות העובדת על כל חלקיה וזרמיה, ביושר לב וללא אפליה כלשהי.

הוא היה נאמן לעקרונות ההסתדרות ויסודותיה. גם בשנות הגאות האינפלציונית, כאשר ההצלחה האירה את פניה לכל איש משק מוכשר וזריז, ורבים החלו לראות ב“אפישנסי” משקי את חזות הכול, הוא עמד מול הכרסום האינפלציוני בערך הכסף מול ערכם של עקרונות, ושמר אמונים ליסודות חברת־העובדים, ליסודות הקואופרציה ולעקרונות הסולידיות בהנהלה הכספית.

בתוקף כשרונותיו, ידיעותיו המקיפות, נסיונו הרב, בתוקף תבונתו ובתוקף היותו ראש בנק הפועלים היה בראלי המנוח אחד היוזמים, המכוונים והבונים של חברת־העובדים, אחד המתאמים בין מוסדותיה ומכשיריה המרובים. בעצה טובה, בשיקול דעת נבון ובידו העוזרת, הוא היה שותף לכל יוזמה משקית יוצרת וידו בכל מפעל חדש כחבר הנהלה, כיושב ראש שלה או כיועץ ללא מינוי רשמי. בבנק הפועלים, ב“הסנה”, ב“ניר”, “גמול”, “בנייני ציבור”. בכל מקום היה לקולו משקל מיוחד, בכל מקום הוא היה בעל האוטוריטה.

הוא נשא נפשו להגשמת חזון חברת־העובדים, כמרות הסתדרותית עליונה, מתאמת בין מגמות צנטריפוגליות שונות. יחד עם רמז המנוח הוא פעל במשך שנים כיושב ראש מועצת המנהלה של חברת־העובדים, כדי להפוך את חזון חברת העובדים למרות ארגונית מתאמת.

הוא היה נציגה ודוברה המוסמך של ההסתדרות במוסדות משקיים־כספיים כלליים של התנועה הציונית, של המדינה, יושב ראש הוועדה המתמדת לכספים שליד הוועד־הפועל הציוני, חבר בהנהלת הבנק הלאומי, חבר במועצת האיגוד השיתופי ועוד ועוד.

הלך מאתנו איש העצה הטובה, בעל שיקול הדעת הנבון, נאמן בית ההסתדרות, אחד מבניה הדגולים ובוניה הגדולים, חבר טוב. יהיה זכרו ברוך!

אייזיק המליך הספיד בשם ידידי בנק הפועלים ואמפ"ל באמריקה.

שניאור אהרונוב:    🔗

אישיות אוטוריטטיבית בצ"ס

לא על בנקאי, לא על איש חברת־העובדים ברצוני לומר מלים אחדות, כי אם על חבר יקר, שהכרתי אותו יפה מאוד כמעט 40 שנה.

אני רוצה להעביר אתכם לאותה תקופה ברוסיה הסובייטית בשנת 1920, בשעה שמלחמת האזרחים היתה בכל תוקפה, התאספה בחרקוב הוועידה השלישית של “צעירי ציון”, שהניחה את היסוד למפלגת צ"ס – למפלגה הציונית הסוציאליסטית. – – – צו השעה היה לשים קץ לכל אותה מבוכה וערבוביה שהשתלטה בתנועה. רבים לא יכלו להגיע, לא מאודסה ולא משאר המקומות. אני יכול לומר דבר אחד – שאייזיק ברודני, יצחק בראלי, היה אותה אישיות אוטוריטטיבית בתנועה ובמפלגה שהודות לה השתלטנו על המצב הלא נוח לאותם אנשים שהחליטו לצאת לדרך ולסדר פעם את החשבון הפוליטי והאידיאולוגי עם אותו מצב שלא נתן לנו להתפתח.

והנה עמדה שאלה: האם הוא יצטרף, זה איש המתינות, שעד הרגע האחרון אמר: “איך אני יכול בלי אותם החברים [אנשי המיעוט העמלני שלא באו לצ”ס – מ.ב.] והוא נשמע לצו השעה, ללחץ החברים שאמרו: “או היום או לגמרי לא!”

הוא נכנס בכל הכוח, בכל הכשרונות שלו, עד יומו האחרון ברוסיה, עד שנסע לקובנה.

אהרן בארט    🔗

בשם הנהלת בל"ל ועל נשיאות המגבית

יו"ר האזכרה, מרדכי נמיר, אמר שמנהל הבנק הלאומי אהרן בארט לא יכול היה לבוא מפאת מצב בריאותו ושלח את דבריו בכתב. מ. נמיר קרא אותם:

אסיפה נכבדה, צר לי שלפי פקודת רופאי אינני יכול להשתתף אישית באזכרה לידידי היקר יצחק בראלי ז"ל.

לא נשאר לי אלא להספיד את ידיד במילים כתובות אחדות. בראש וראשונה ייאמר שבחו בשם מועצת ההנהלה של בנק לאומי לישראל אשר המנוח היה חברה במשך כ־20 שנה. דבר לא היה קטן בעיניו למנוע הבעת דעתו ודבר לא היה גדול בעיניו לחשוב, להרהר ולשקול נימוק כנגד נימוק עד שהגיע לדעה שהיתה בעיניו הנכונה לטובת המוסד ולטובת משק הארץ. הוא היה חבר לא רק בבנק גופו כי אם גם בחברות העזר, בבנק האפותיקאי, באוצר לתעשייה, באוצר לחקלאות ובחברה להשקעות. אף שדה פעולה אחד לא היה בלתי־חשוב בעיניו. דעתו היתה תמיד מבוססת על שני עקרונות: על מציאת דרך לעזור למשק הארצי להתפתח לטובת ביסוס העם במולדתו ולטובת הרחבת הישוב וחיזוקו, ויחד עם זה על הבריאות המשקית ועל הדאגה החזקה ששום דבר אינו רשאי לסכן את היסודות הבריאים של המוסדות הפיננסיים שלמענם עבד.

עבודתי השנייה המשותפת עם יצחק בראלי ז“ל היתה בנשיאות מגבית ההתגייסות וההצלה ובנשיאות כופר הישוב. שנים אשר כולנו שעבדנו יחד ולא נישכח אותן. המשימה היתה ללא תקדים. היה צורך לבנות יש מאין – שיטת מיסים שהישוב יקבל על עצמו ללא כל זרוע ממשלתית המכריחה אותו. קביעה ללא כל חוק וגבייה ללא כל הוצאה לפועל. אף־על־פי־כן הצליח הדבר והיה המכשיר העיקרי למימון ההגנה, העלייה ובפרט ההעפלה, הבריחה מהארצות שעמדו תחת שלטון הנאצים וההצלה מצפורניהם. יחד עם זה היוו המיסים האלה מכשיר כספי חשוב למימון הצרכים הסוציאליים של הישוב. בראלי ז”ל היה מהראשונים שהיו משוכנעים כי עלינו להשקיע כל כוח וכל מרץ כדי להרים את המעמסה. הוא עצמו נדרש והסכים להיות חבר בנשיאויות אלה ונשא ללא לאות מהתחלת העבודה ועד סופה. לא פעם היה עלינו לגשר בין דעות מנוגדות תכלית הניגוד של שכבות כלכליות וסוציאליות שונות. תמיד הוא עזר ותמיד הוא חיפש יחד עם חבריו בנשיאות את הדרך איך להשיג את המבוקש בדרך הנאה ביותר. הישוב יכול להתגאות לא רק על מה שהוא נתן בשנים גורליות אלה כי אם בעיקר על שהחזיק נגד כל הסכנות לפילוג. היה לו חלק גדול וחשוב בהישג זה. נסיונותיו למצוא את הדרך ללבבות האנשים וכשרונו לשכנע את הגופים אשר אתם עבדנו הוכתרו כמעט תמיד בהצלחה.

ולבסוף מילים אחדות על ידיד. עם מותו של יצחק בראלי ז"ל אבד לי ידיד קרוב שאהבתי אותו וחושבני שגם הוא אהב אותי. יסודות השקפת עולמנו היו שונים בעקרונותיהם. במרכז נפשי עומדת הדת, במרכז נפשו עמדה הציונות הסוציאליסטית, אשר הוא ראה בה תחליף לדת, אולם תמיד הבינונו זה את זה. הוא עצמו אמר פעם שנשארו בלבו הגעגועים לדת ולמסורת. הוא היה מלא זכרונות על גדולי הדור של דורו, של דור אביו ודור סבו, והרבה מן המוסר המעשי שלהם למדתי מן הספורים היפים שהוא סיפר. צר לי מאוד שאוצר זה של סיפורים ומימרות נקבר אתו! להטה בקרבו שלהבת שגם אם לא תמיד היתה מובנת לי, תמיד הרגשתי באיזו מידה היא היתה קדושה לו. הוא אהב את האנשים. כל חבר היה יקר לו. אהבת אחים היתה חזקה מאוד אצלו. הוא השתדל להבין את האנשים מתוך שורשיהם הם. הוא השתדל להבין כל כוונה טהורה. לעומת זאת כאשר הוא הרגיש כי כוונות לא טהורות פעמו בלבות אנשים, לא רצה שנפשו תבוא בסודם. הוא לא תמיד שמר על מסורת, אבל לפחות השתדל למסור מסורת. כזה הוא היה בשרשרת המתחילה מקדמת דנא ואשר תסתיים רק כשיבוא משיח צדקנו.

נשמור את זכרו, זכרו – של איש יהודי טהור, חביב ונבון ובעל מידות אשר אין רבים כמותו.

שלושים למותו    🔗

ישראל ריטוב “לא נשכחנו – איך נשכחנו?…”

יצחק בראלי (אייזיק ברודני) נולד בא' חשוון ה’תרמ“ח בסמורגון. אביו, מאיר, היה בר־אוריין, בנקאי ועסקן ציבורי. סבו, ר' שלמה מרדכי, היה רב בברודשקוביצי ובסטולבצי; היה למדן מופלג ואחד הקנאים הגדולים בדורו, ו”רבני המחאה". אייזיק קיבל מאביו בהירות השכל והמחשבה, לבביות והומור טוב, מעשיות וחוש לעסקנות. מסבו – עמקות שבאמונה, טוהר המידות ואהבת התורה לשמה, וממנו – בלשון סגי נהור – למד לברוח מקנאות ומשנאת היריב.

היתה עליו גם השפעת סמורגון. עיר זו – על גבול רוסיה הלבנה וליטא – שימשה מרכז זוטא למסחר, תעשייה ומלאכה. את מזונה הרוחני היא ינקה ממינסק, וילנה וקובנה – אלה בתי היוצר הגדולים לנשמת האומה, תורתה, ספרותה, השקפת עולמה, ארגונה ודרכי מלחמתה; אלה עריסותיהן ובתי אולפנן של תנועות מתנועות שונות ברחוב היהודי, לרבות סוציאליסטיות, מהפכניות. היא גם קבעה מקום לעצמה, עיצבה דמות משלה, וב“בית מדרשה” נוצרו ולוטשו דעות והלכות בתורה, בציונות בסוציאליזם וכו' – –

בשילוב תנאים, השפעות וסתירות אלה חוטבה אישיותו של בראלי. הוא היה צנא דמלי ספרי (טנא מלא ספרים). חינוכו היה מסורתי: “חדר” ואחר כך “ישיבה” – סלובודקה (פרבר של קובנה) המפורסמת. בגלל התפקרותו גרשוהו [לא מדויק, התפקרותו קדמה לנסיעתו לסלובודקה – מ.ב.]. אותו גירוש פתח לאייזיק פתח לחיים חדשים. הוא מיהר וגמר בבת־ראש את כל תורת הגמנסיה, נבחן – בווילנה – כאקסטרן וקיבל תעודת בגרות. עם התעודה הלך לביירות– בגלל שכנותה לארץ־ישראל – ולמד בקולג' האמריקאי. עד מהרה נוכח לדעת כי לא תהיה תפארת השכלתו בסביבה לבנטינית זו וברמת הלימודים של מוסד זה ועבר לאוניברסיטת ברן בשווייץ. פה למד כלכלה מדינית, פילוסופיה ופילולוגיה שמית עתיקה. פה נתגלה במלוא קומתו השכלית, המוסרית והציבורית ובשפע החן והחסד של אישיותו. לא עברו ימים רבים והוא נבחר להיות יו“ר האגודה הציונית האקדמאית. גם נבחר כחבר המרכז הראשון של “החבר”, אך משעמד על אופיו הקורפוראנטי ניתק קשריו אתו [לא מדויק, הוא לא ניתק אלא הקים קבוצה עממית־שמאלית אנטי קורפורנטית בתוך “החבר” – מ.כ.]. אותה תקופה רבתה והסתעפה השכלתו, התרחבו אופקיו והוא התחיל לחשב דרכו בציונות במושגים ובקנה מידה של תנועת עם גדולה, המונית, עודת ויוצרת. כך הגיע בשובו לרוסיה (ה’תרע"ד־1914 ) לתנועת “צעירי ציון”, ומיד כאילו בדרך הטבע, הועלה לצמרתה. אחר המהפכה, במאי 1917, בוועידה השנייה של צ”צ בפטרוגראד, כבר ראינוהו כמנהיג מוכר, אהוב ונערץ. במאי 1920, בחרקוב, בוועידה השלישית, הטביע בראלי – היו“ר והרוח החיה בוועידה – את חותמו על כל הדיונים ועל עיצוב דמותה החדשה של התנועה, ששינתה שמה ותוכנה מ”פרקציה עממית־צ“צ” ל“מפלגה ציונית סוציאליסטית־צ.ס.”. קדמה לוועידה זו תקופה מפוארת בחיי בראלי “תקופת חרקוב”, בה פיתח תחת דגל המפלגה פעילות רעיונית, משקית־כלכלית – ביחוד קואופרטיבית – וחברתית תרבותית עצומה. בהנהגתו ובהנהגת חבריו הקרובים לו נעשתה המפלגה לגורם מרכזי בחיים היהודיים בחרקוב ובאוקראינה כולה.

ב־1920 גבר הטרור הבולשביסטי ובראלי הצליח לצאת מרוסיה ולעבור לליטא, לכור מחצבתו. שמו הלך לפניו וכשרונותיו ותכונותיו של מנהיג־בחסד העמידוהו גם פה בראש מפלגתו וכל מחנה הציונות העובדת. חיש מהר הוא מוצא עצמו עומד במרכז ענייניה של יהדות ליטא כולה, מכובד ואהוב ונערץ על יהודות נפלאה זו. נפרשו כאן כנפיו, והוא עסק במרץ ובהתלהבות בהנחת נדבך אל נדבך בבניין האוטונומיה היהודית בליטא, בארגון המשך והכלכלה הקואופרטיביים, בעיצוב וייצוב התרבות והחינוך ובכל הפעולה הציונית המסועפת, ביחוד זו של הציונות הסוציאליסטית והתנועה החלוצית. עוד ייכתב הרבה על פרק זה של בראלי בליטא.

ולאחר ליטא – ארץ־ישראל, ובמשך שלושים שנים רצופות עמד על דוכנו כאחד האדריכלים הגדולים בבניין הסתדרות העובדים ובניין הארץ כולה. אלה התחנות העיקריות בפעולותיו בארץ: “המשביר המרכזי”, מנהלת חברת העובדים, מ־1928 ועד יומו האחרון הנהלת בנק הפועלים, זה המנוף האדיר, המכשיר הכספי המרכזי של חברת־העובדים ומשקה הקואופרטיבי המסועף – החקלאות, הקואופרציה היצרנית והשירותית, השיכון, הצרכנות, קבלנות־הבנין, החרושת ההסתדרותית וכו' וכו'. כל אלה ראו בו את מוחה של הקואופרציה היוצרת ולבה. נוסף לזה עמידה בראש “אמפל”, “הסנה”, מרכז קופות מלווה, “ביצור”, “ניר”, “צים”, בנק למשכנתאות לשיכון ועוד ועוד. ובמוסדות כלליים: הנהלת “בנק לאומי לישראל”, הבנק האפותיקאי, אוצר התעשייה, חברת “מגדל”, ועדת הכספים המתמדת של הסוכנות היהודית, המועצה הכלכלית של המדינה, מועצת האיגוד השיתופי ועוד: חברות ופעילות וייעוץ במוסדות המרכזיים של ההסתדרות הציונית העולמית, הסתדרות העובדים, מפלגת פועלי ארץ־ישראל והתנועה העולמית של פוע“צ־צ”ס־התאחדות.

בג' באייר ה’תשט“ז הוציא י. בראלי את נשמתו בטהרה. נקפה שנה תמימה, וככל שאתה מתרחק מאותו יום מר מתרוממת ועולה בעיני רוחך דמות שהיא תכלית השלמות והיא גם מלאת “סתירות”. הנה רואה אתה אותו בשלוות־הנפש האולימפית שלו, אך מתחת לגלימת השלווה גועשת בערת נפש עמוקה. לפניך בנקאי קפדן, איש המעשה, תמצית הפרוזאיות, ומבעד למעטה זה – נשמה רכה וענוגה, כולה חסד ורחמים, וכולה – שירה. רקע והוא כולו פיקחות ופיכחות וניתוח מעמיק וספקנות אינטלקטואליסטית, ומשנהו והנהו תום ורגש והתלהבות ואמונה עמוקה. פעם – תלמיד־חכם יהודי מ”תחום המושב", דבר בעממיות היהודית, מציג לפניך את ההווי היהודי על ששונו ויגונו ואפרוריותו, ופעם – נציג מבריק, מצוחצח, של אירופה על תרבותה ונימוסיה. אפס בכל אלה אין סתירה ואין שניות; מיקשה אחת היא של שורשיות יהודית ואצילות אנושית ואמונה ציונית ותרבות מקורית גבוהה מאוד.

אחד מבני העליה היה יצחק בראלי, מבעלי התריסין, אחד מאלה המנעימים את חייך בעצם היותם ומחשיכים עליך עולמך בהיעלמם,

היה איש – ואיננו.

לא נשכחנו. איך נשכחנו?

“דבר” יום ו‘, ב’ באייר ה' תשי”ז' (3.5.1957)

מרדכי אלישיב:    🔗

כשרונותיו, שכלו ונועם הליכותיו

יצחק בראלי ז"ל (או כפי שנקרא קודם אייזיק ברודני) הקדיש את כל עצמו לתנועה. השפעתו היתה ניכרת מאוד.

הכרתי אותו קרוב לארבעים שנה ויחסים של חברות טובה שררו בינינו, ותמיד רחשתי לו רגש של כבוד עמוק. ברצוני לתאר בקצרה את שנות חייו בליטא (1926־1921 ).

בפעם הראשונה שמעתי את שמו של בראלי בימי נעורי, בהגיעי בראשית מלחמת העולם הראשונה לווילנה ובהצטרפי לשורות “צעירי ציון”. שמו נזכר יחד עם שמו של אליעזר קפלן ז“ל כעומדים בראש התנועה באזורנו. פגשתיו בוועידה השנייה של צ”צ בפטרוגראד במאי 1917 כשכיהן כאחד משלושת חברי הנשיאות של הוועידה, יחד עם ישראל בר־יהודה ז“ל, שניהל את הישיבות ברוסית, אליעזר קפלן ז”ל שניהל את הישיבות ביידיש ובראלי בעברית.

בראלי הופיע בוועידה הזאת ובוועידת ציוני רוסיה בראש קבוצת צ“צ מחרקוב, שהוא פעל בה שנים אחדות והיה מקובל ואהוב על כל חוגי התנועה במקום. ביחוד התבלט בשדה הכלכלי כמנהלו של “הבנק היהודי העממי” ובשטח התרבותי בוועידת צ”צ הנזכרת, שנאבקו בה זרמים אידיאוליגיים שונים. הוא נמנה עם הזרם המתון של “העמלנים”, אך כעבור שנים מעטות, ב־1920, בוועידה השלישית של צ“צ, שהתקיימה בחרקוב, והכריזה על יסוד המפלגה הציונית־סוציאליסטית צ”ס, השתייך כבר בראלי לזרם הסוציאליסטי ועמד בראש הוועידה.

מקרוב יותר הכרתי את בראלי ואת רעייתו חוה ז"ל החל משנת 1918, בהגיעי לחרקוב. מאז לא פסקו הקשרים בינינו עד יום מותו.

עם גמר מלחמת האזרחים ברוסיה והשתלטות המשטר הסובייטי, החלו הפליטים היהודים לחזור לארצות מוצאם. חלק ניכר מהמנהיגים והאינטליגנציה היהודית הגיע אז לליטא העצמאית, שהיהודים נהנו בה מאוטונומיה רחבה ופיתחו פעולה נרחבת בכל מיני שטחים. בין הבאים לליטא היו גם בראלי ורעייתו ונשארו בקובנה עד עלייתם ארצה בשנת 1926. בליטא היתה קיימת אז רשת ענפה של קופות מלווה וחסכון. בהיווסד הבנק היהודי המרכזי לקואופרציה אשראית הוזמן בראלי לעמוד בראשו. שמו הלך לפניו ולמרות היותו זר בעיר קובנה ובליטא בכלל רכש עד מהרה את הכרתו וחיבתו של הציבור היהודי המקומי ותפס בו עמדה מרכזית בכל שטחי החיים היהודיים.

בעבודתו בתנועת צ“צ ואחר כך צ”ס היה אחד המנהיגים הבולטים. הוא פעל רבות להקמת הריסות חיי הפליטים, שחזרו לבתיהם בעירום ובחוסר כול. כן היה פעיל ב“תרבות” והתעניין במיוחד בפיתוח רשת בתי־הספר העבריים העממיים והתיכוניים והשפעתו היתה ניכרת גם במוסדות האוטונומיה היהודית ובכל עניין חשוב התחשבו בדעתו ובעצתו.

לא רק הודות לכשרונותיו, שכלו הבהיר וחכמתו קנה לעצמו את מקומו, אלא הודות לנועם הליכותיו, פשטותו ביחסים עם אנשים, מנהגו להסביר פנים לכל אדם, נכונותו לעזור לכל מי שפנה אליו. בית בראלי היה פתוח לרווחה. הוא היה איש חברותי מאוד, איש שיחה, ונעים היה לבלות בחברתו ובחברת רעייתו ואחרי כל פגישה אתו יצאת בהרגשה טובה.

“הפועל הצעיר”, י“ד באייר ה’תשי”ז (4.5.1966)

מרדכי נמיר: בכור בוני משק הפועלים    🔗

יצחק בראלי (אייזיק ברודני), האדם הנלבב, יפה הנפש החבר היקר והידיד, אשר לב כל כך טוב פעם בקרבו – הלב הטוב הזה נתפלץ וניתק את פתיל החיים היפים ורבי המעש.

מראשי הנוער היהודי המפואר בליטא, איש השכלה יהודית ועברית, רוסית ואירופית־כלכלית, רחבה ומעמיקה; ממייסדיה הראשים של תנועת “צעירי־ציון” העולמית; מראשי היוזמים הפעילים לרקונסטרוקציה בכלכלה היהודית המזועזעת והמעורערת באירופה המזרחית, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית שלאחריה; ממקימי המפעל הקואופרטיבי היהודי, אולי החשוב ביותר בגולה היהודית באותם הימים, מפעל ששלח שלוחותיו לכל ישובי היהודים במזרח אירופה.

חלק ניכר משנות חייו בארץ זכה לעבוד שכם אחד, במעמד שווה ואחריות שווה, עם אחד מראשוני הראשונים בתנועת העבודה: יוסף אהרונוביץ'. כל שלוש עשרות השנים עמד בשתי רגליו יום־יום בתוך העשייה ההסתדרותית היוצרת והשופעת פירות של עמל ויזמה ומחשבה קונסטרוקטיבית בחקלאות, בבנייה, בחרושת ובשרותים שלנו. בצד הפעולה הזאת נטל חלק פעיל בכל מפעל חברתי־ צבורי בעל ערך חיוני גדול, וביחוד במאבק נגד האבטלה בימי “המפדים”, יצירת קרן חוסר עבודה, יצירת “משען” ועוד; בדאגה למימון מפעל ההצלה בימי השואה, ובמעשים עצמיים שלנו לביצור בטחוננו בכל הישובים החקלאיים בימי המאורעות בתקופת המנדט, ובמאמצי ההסתדרות להקלת המצור על ירושלים בימי מלחמת השחרור ועוד ועוד – לא אמנה את כולם.

בכל אלה פעל ביסודיות ובסולידיות, בשיטה ובסדר, ויחד עם זה – מתוך סערת נפש עמוקה ביותר. אף עניין שנראה פרוזאי לכאורה, נגע עד עומק לבו, והוא חי אותו עם אחרון העצב שבעצביו – מתוך נאמנות ללא שיור לתכלית המעשית ולעקרונות הרעיוניים של התנועה כאחד.

צר מאוד שהשורות הראשונות מחומת הבונים את מפעל ההסתדרות נעשות דלילות יותר, ועתה נוצר חלל חדש בחומה זו. התנועה תעשה כאשר תעשה כדי למלא את החסר, אך זכרו ומפעלו של אייזיק ברודני – יצחק בראלי – שמור לתמיד בספר המעשים והיצירות של תנועתנו. יהיה זכרו ברוך. (“שיתוף” ירחוק מרכז הקואופורציה)

יצחק צימרמן: סכנה שפסחה על בראלי    🔗

– – – בדברי זכרון מועטים אלה ברצוני לספר מקצת שבחיו של בראלי, בעל הנפש הרגישה ובעל המידות התרומיות, כפי שנתגלו לפני במשך עשרים ושבע השנים שעבדתי במחיצתתו בבנק הפועלים.

הסכנה הרובצת לפתחם של העסקנים הציבורים – הסכנה של שיכחת הפרט בהיותם טרודים ועסוקים בענייני הכלל – סכנה זו פסחה על בראלי. מעולם לא הוציא את האדם ואת נפשו מחוג ראייתו והרגשותיו, גם כאשר עסק בעניינים העומדים ברומו של הכלל, בכל משא ומתן ובכל דיון, גם כאשר הנדון היה ויכוח וחילוקי דעות, הרגשת בנימה המיוחדת של התנגדות, שאין עמה טרוניה, מרירות ומגמה להתנצחות, אלא רצון כן לבירור, שכנוע ויישור הדורים.

(“דבר”, ג' בסיוון 'תשט"ז, 13.5.1957)

בן ציון מיכאלי: שיחה על ביאליק    🔗

בספר הקרוי “אנשי גזית” הביא המחבר, בן ציון מיכאלי, שהיה

ראש עירית הרצליה, ולפני כן מנהל קופת מלוה וחסכון בהרצליה

מאמר על יצחק בראלי:

נולד בליטה ב 1888, היה ממנהיגי “צעירי ציון”, ממייסדי רשת ענפה של קופות מלווה שיתופיות ברחבי ליטא. עלה לארץ ב־1926. מראשי חברת העובדים, מנהל בנק הפועלים.

בשני תחומים היו לי מגעים עם בראלי: כמנהל קופת מלווה של העובדים בהרצליה, ואחר כך כראש המועצה המקומית של הרצליה. בפניותי לעזרה כספית של בנק הפועלים היה בראלי נענה לי בהבנה ובמאור פנים, אולם היו מקרים שבראלי השיב את בקשתי ריקם. כל אדם שנתנסה בתפקיד ציבורי יודע, כי לעתים הוא נאלץ לענות בשלילה, לדחות בקשה, וחשוב איך ניתנת התשובה השלילית. בראלי היה מסביר לאיש ומשכנעו אי אין כאן אי־רצון. כמה הופתעתי כאשר יום אחד צלצל אלי בראלי לוודא אם עלה בידי להסתדר בלי עזרתו הכספית.

פעם באתי אל משרד בנק הפועלים במועד שנקבע לי לפגישה עם בראלי והמתנתי ליד חדרו עד שיתפנה מן האנשים שישבו אצלו. לפתע נפתחת הדלת ובראלי מזמינני להכנס – ”לא תפריע לנו". נכנסתי והייתי עד שמיעה לסיומה של שיחה ערה של יצחק בראלי עם שני לקוחותיו, גזברי קיבוצים.

נושא שיחתם לא היה כסף ולא הלוואות, אלא…ביאליק. הם דברו על שירתו של משוררנו הלאומי. אחד הגזברים ציטט בהנאה פסוקים רבים מ“מגילת האש” של ביאליק, והחלה שיחה על תוכן המגילה והרעיון שבה. העיר השני: כידוע לכם ביקר ביאליק בארץ־ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, ופלא הדבר שביאליק לא כתב שום רשמים על ביקורו זה, למא לא כתב? אמר בראלי: זו בעיקר אשמתו של אוסישקין. אוסישקין הודיע לביאליק כי הנהלת “חובבי ציון” הסכימה להשתתף בהוצאות נסיעתו לארץ־ישראל. הוסיף אוסישקין ואמר: “כאשר תשוב מן הנסיעה, כתוב לנו מכל מה שתראינה עיניך בארץ־ישראל.” ביאליק נפגע – מעולם הוא לא כתב לפי הזמנה.

כמנהל בנק הפועלים סייע בראלי לפתיחתן של קופות מלווה חדשות במושבות ומספרן הגיע ל־26. בראש קופות המלווה התלקט סגל עובדים בעלי יוזמה ונאמנות, שידע לשרת את הפועל הבודד. הקופות התפתחו במספר חבריהן. בפקדונות, במתן הלוואות ובנכסים רבים. בראלי היה מלווה את עשייתן בעצה טובה, ושמח להתפתחותן.

הוטל עליו להאבק גם עם בנק ישראל: חינה של הקואופרציה האשראית ירד בעיני הנגיד, שראה בקופות המלווה ובאגודות הלוואה וחסכון מטרד ארגוני שאינו משתלב במשך הכלכלי של המדינה ואינו יכול לעמוד בתנאים הפיננסיים החדשים, התובעים קיומם של מוסדות אשראי גדולים. מצד שני גם חבריו של בראלי בהנהלת בנק הפועלים שאפו לעשות את בנק הפועלים “מוסד כספי בעל תנופה משקית גדולה”, על־ידי מיזוגן של 26 קופות המלווה במאזנו של בנק הפועלים. יצחק בראלי אף הוא רצה מאוד בגידולו של בנק הפועלים, אבל לא על חשבון ביטולם של ערכים חברתיים קיימים. אכן, מיזוגן של קופות המלווה בבנק הפועלים יצא לפועל אחרי מותו של בראלי.

פטירה ולוויה    🔗

ביום א‘, ב’ בניסן ה’תשט“ז (15.4.1856) פורסמה ב”דבר" הידיעה על פטירתו:

יצחק בראלי (בורדני) מנהל בנק הפועלים ומראשי מוסדותיה הכלכלים של ההסתדרות במשך עשרות שנים, מת בליל שבת מהתקפת לב בתל־אביב. ב־5 אחה"צ, בהיותו בדירתו, חש בהתקפה. הוזעקו למקום רופאים אחדים אולם כל מאמציהם היו לשווא. בו ביום עוד השתתף בישיבת ועדת התקציב של הסוכנות היהודית, בן 68 במותו.

הידיעה על מותו פשטה חיש מהר, ורבים מאנשי המוסדות הכלכליים של ההסתדרות וחברי הוועד הפועל באו לביתו. אמש הועברה גווייתו אל בנין בנק הפועלים (ברחוב מונטיפיורי), משם תצא הלוויה היום ב־11 לפה“צ, אל בית הקברות בנחלת־יצחק. החברים יוכלו לעבור על פני הארון משעה 8.30 עד 10.30 בבוקר. לרגל האבל יהיו כל סניפי בנק הפועלים סגורים היום. המנוח השאיר אשה, ד”ר חוה יהלום, ובן – מאיר – חבר מערכת “דבר”.

* * *

זלמן שז"ר: דברי הספד    🔗

“דבר” הביא דברי הספד ראשונים של זלמן שז"ר, חבר ילדותו של יצחק בראלי, שחברותם נמשכה לאורח חייהם, ושל בנימין ווסט מעובדיו הוותיקים של בנק הפועלים.

ז. שז"ר סיפר על ראשית חברותם, כשאייזיק היה בא בירחי הקיץ לעיירתו של זלמן ורב העיר, סבו של אייזיק, צרף את שני הילדים ללימוד יחדיו כדי שיוכל להשגיח עליהם כראוי. הוא סיפר על המשך הביוגרפיה של רעו הנפטר ועל המשך הפגישות ביניהם:

מלחמת העולם הראשונה עיכבתו ברוסיה; ומהפכת קרנסקי העלתה אותו, יחד עם חבריו כמותו, על גלי תנועת “צעירי־ציון” שגאה־גאו. מרכז מושבו אז היה בחרקוב ומצודתו פרושה על מרחבי אוקראינה. ככלכלן צעיר החל לרכז את פעולתו במפעלי הקואופרציה היהודית והבנק היהודי העממי, שהוא הועמד בראשו, הורם אז למרכז לכל הציבוריות היהודית המאורגנת בעיר בתקופה הסוערה ההיא. כאשר הגיע תורן של בחירות כלליות לקהילות היהודיות שלאחר המהפכה, ויד הציונות החלה להיות על העליונה ותנועת “צעירי־ציון” טעמה לראשונה את טעמו של שלטון בקהילות – נבחר אייזיק ברודני סגן יו“ר הקהילה הגדולה בחרקוב וקנה לו לבבות בחריצותו ובעממיותו ובישרנותו המופתית. עם התעצמותה של ליטא וראשיתה של האוטונומיה היהודית שם, עברה פעולתו של ברודני מחרקוב לקובנה, וכל ימי היות המיניסטריון היהודי היה הבנק היהודי המרכז שבקובנה, שהוא היה מנהלו, מעין צומת־גידים לכל תאי הכלכלה של הקהילות היהודיות הפזורות על פני ליטא העצמאית. אז חלה גם תקופת פעילותו הרבה בתנועה הציונית ובתנועת “צעירי־ציון”. מטעם ה”מזרח פארבאנד" נבחר לוועד הפועל הציוני. בתוך תנועת “צעירי־ציון” היה אחד האחראים במחנה שעיני רבים נשואות אליהם. בשנת 1926 לפני שקיעת האוטונומיה היהודית בליטא עלה לארץ והשתקע בה. – – – תמיד זהיר ושקול, ער לצורכי ההתיישבות ונאמן מאוד לפקדון היקר שהפקידה בידו תנועת הפועלים בארץ.

כואב כציוני ובודק כבנקאי    🔗

כחרדתו לבנק הפועלים – מפעל חייו – היתה דאגתו לכל המפעלים הכלכליים־הציבוריים, גם ההסתדרותיים וגם הכלליים – – – בשנים אלה החלה לארוב לו המחלה והיא הטילה עליו חובות של זהירות ושל האטת הצעדים; אולם בכל מידת אפשרותו ולמעלה ממנה הקפיד על מילוי החובות עד ימיו האחרונים. דווקא בשנים האחרונות הללו, בשנת המחלה והיסורים, ראיתיו מנהל את ישיבות הוועדה התקציבית של ההסתדרות הציונית, שהוא היה אחד משני יושבי הראש שלה, בקדנות ובמסירות, בוחן את מאזני המחלקות, שוקל אפשרויות, מאזין לצרכים, כואב את העניינים כציוני ובודק את המספרים כבנקאי, ומשה אמון וכבוד סביבו.

לאחרונה פגשתיו זה עתה במסדרונות ועידת ההסתדרות. על שניים נסבה שיחתנו בפינת המסדרון: על ספרו של אביו־זקנו ועל המאמר האחרון של בנו יחידו. לא ידע לבי, אהה, כי זאת היא השיחה האחרונה שלנו.

בנימין וסט: איש “הלב היהודי”    🔗

חבר וידיד. איש “הלב היהודי”. חי את חיי חבר העובדים במוסד לכל דרגותיהם. ידע לשתף עצמו בשמחת כל חבר ובאבלו. ידע למזג בקרבו תכונות אדם האחראי למוסד עם רגשות חברות נאמנה אל עובדיו. בעת צרה היה לבו ער ופתוח לסבלותיו.

נתייתם בית בנק הפועלים ולחבר עובדיו אבד אח וידיד.

* * *

הידיעה ב“הארץ” על פטירתו מסרה אותן עובדות, כמובן, והפרט היחיד שהיה רק ב“הארץ”, הוא שהמנוח שימש במשך שנים גם בתפקיד שופט עירוני בתל־אביב ונמנה עם חבר מנהלי “העבודה”.

דברים שנכתבו ב“דבר” למחרת הלוויה    🔗

בבית הקברות בנחלת־יצחק, בקרבת קברו של שמואל אלישיב ז“ל (חברו של יצחק בראלי עוד מקובנה – מ. ב.) הובא אתמול לקבורה יצחק בראלי, מנהל בנק הפועלים. קהל אלפים עבר על פני ארונו, באולם בנק הפועלים, בשעות הבוקר ועד צאת הלוויה, כשמשמר כבוד של אנשי תנועת העבודה ואנשי כלכלה עומדים סביב הארון. מכל החוגים ובני כל העליות היו אלה שבאו לחלוק כבוד אחרון למנוח, בתוכם יו”ר הכנסת י. שפרינצק, שרת העבודה ג. מאירסון, השר פ. נפתלי וחברי ההנהלה הציונית. מעל מדרגות הבית נפרד ממנו חברו לעבודה א. זברסקי: “אחינו הגדול, הטוב והמיטיב, שהאציל מרוחו על כולנו, נדיב־לב, בעל כשרונות ברוכים. לא רק מנהל אהוב היה, אלא חבר מורה ומדריך. הוא עשה עבודתו בדבקות לצווים המוסריים של התנועה. אנו שעשינו אתו כבר דרך ארוכה של עשרות שנים המומים עדיין מהמכה הקשה שהונחתה עלינו לפתע, ואין הלב מאמין כי נסתיימה הפרשה, כי לא נראה עוד את חברנו בראלי”.

ליד מדרגות הכניסה אל בניין הוועד־הפועל של ההסתדרות חיכו לארון חברי הוועדה המרכזת, עובדי הוועד־הפועל על מוסדותיו וציבור פועלים גדול. בשם ציבור פועלי ישראל נפרד מהמנוח המזכיר הכללי של ההסתדרות מ. נמיר ובשם ההסתדרות הציונית ז. שזר, שהביא את אבל ההסתדרות הציונית על מותו של אחד האישים אשר הכול רחשו לו אמון עמוק ואשר בשעותיו האחרונות עסק בהכנת תקציב ההסתדרות הציונית. התברכנו בך ידידנו, המשיך שז"ר ופרש את יריעת פעילותו הציונית המפוארת של המנוח לכל תחנותיה כהכנה לעלייתו לארץ־ישראל ובמשך עשרות שנים בארץ.

שיירה ארוכה של אוטובוסים ליוותה את המנוח אל בית הקברות, כששוטרי משטרת התנועה רוכבים לפני הארון.

עם סתימת הגולל נפרד מהמנוח ז. און בשם חברת העובדים וא. רייס נפרד בשם מפלגת פועלי ארץ־ישראל וה“איחוד העולמי” וב. ווסט בשם ציבור עובדי בנק הפועלים. זרים רבים עטו את הקבר הרענן, ובראשם זרי חברת העובדים והמוסדות המשקיים.

מ. נמיר: “תורתו, חזונו ועבודתו – יציקה אחת”    🔗

עם עלייתו לארץ לפני כשלושים שנה, מאז ועד היום הזה, עשה אייזיק ברודני (יצחק בראלי) את תורתו, חזונו ועבודתו היומיומית יציקה אחת שאין להפריד ביניהם; איש מידות נאצלות, נעים הליכות ואיש מופת בנימוסי אנוש. תמיד, ובכל התנאים, טיפח יחס של כבוד עמוק ושל רצינות רבה אל הזולת ועורר יחס של כבוד עמוק ושל רצינות רבה מצד הכול אליו. שורשו עמוק בחינוך היהודי המסורתי, האי מיזג בתוכו סגולות של קפדנות עסקית של מומחה לכלכלה עם מחשבה חופשית מכל דוגמטיזם נוקשה ומכל סימן של תלישות אינטליגנטית.

כל שלוש עשרות השנים עמד בשתי רגליו יום־יום בתוך העשייה ההסתדרותית היוצרת והשופעת פירות של עמל ויוזמה ומחשבה קונסטרוקטיבית בחקלאות, בבנייה, בחרושת ובשירותים שלנו. בצד פעולה זו נטל חלק פעיל בכל מפעל חברתי־ציבורי בעל ערך חיוני גדול, ביחוד במאבק נגד האבטלה, בימות (בימי) “המיפדים”, יצירת קרן חוסר עבודה, יצירת “משען” ועוד; בדאגה למימון מפעל ההצלה בימי השואה ובמעשים עצמיים שלנו לביצור בטחוננו בכל הישובים החקלאיים בימי המאורעות בתקופת המנדט, במאמצי ההסתדרות להקלת המצור על ירושלים בימי מלחמת השחרור ועוד ועוד.

בכל אלה פעל ביסודיות ובסולידיות, בשיטה ובסדר, ויחד עם זה – מתוך סערת־נפש עמוקה ביותר. אף עניין שנראה פרוזאי, כביכול, נגע עד עומק לבו, והוא חי אותו עם אחרון העצב שבעצביו – מתוך נאמנות ללא שיור לתכלית המעשית ולעקרונות הרעיוניים של התנועה כאחד.

ז. און: נאמן ביתה של ההתיישבות    🔗

האמון הרב שקהל המפקידים, יהודים בארץ ובחו"ל, הוגים למוסד הכספי של חברת־העובדים, הוא לא במעט מעשה ידיו. הוא היה נציגה של ההסתדרות בתנועה הציונית, בקונגרסים, בוועדת התקציב, באוצר התיישבות היהודים ובבנק לאומי לישראל. היה איש המחשבה והמעשה. כל מעשיו היו במחשבה תחילה. היה מיצר, דואג וחרד לכל מפעל ולכל מוסד, לקידומו ולהתפתחותו. היא נאמן ביתה של ההתיישבות, ראה עצמו כנציגה המסור, לוחם מלחמתה ושומר זכותה למימון ולאשראי, שותף ללבטיה ושמח לכל ניצן של התקדמות והתבססות.

תנועת הפועלים העברית זוכרת את אנשיה הבונים והיוצרים. אתה, יצחק בראלי, תהא שמור וחרות בלבנו כאחד מבוניה הדגולים, שהקימות את מפעלה המונומנטלי שיעמוד לעד. תהיה זו נחמה למשפחתו.

“למרחב”, בטאונה של “אחדות העבודה פועלי ציון” כתב על פטירתו:    🔗

יצחק בראלי (ברודני) מנהל בנק הפועלים ומראשי מוסדותיה הכלכליים של ההסתדרות במשך עשרות שנים, מת אמש בהתקפת לב והוא בן 68. ב־5 אחה"צ, בהיותו בדירתו חש בהתקפה. הזעיקו למקום רופאים, אולם כל מאמציהם היו לשווא. בו ביום עוד השתתף בישיבת ועדת התקציב של הסוכנות היהודית.

אמש הועברה גופתו אל בניין בנק הפועלים ברחוב מונטיפיורי. משם תצא הלוויה ביום א' (היום) ב־11 לפנה“צ אל בית הקברות בנחלת־יצחק. הקהל יוכל לעבור על פני הארון משעה 8.30 עד 10.30 בבוקר. לרגל האבל יהיו כל סניפי בנק הפועלים סגורים ביום א' (היום). המנוח השאיר אשה, ד”ר חוה יהלום ובן.

יצחק בראלי נולד בסמורגון (ליטא) בשנת 1888, קיבל חינוך מסורתי וכללי, ב“חדר”, בישיבת סלובודקה, בקולג' האמריקאי בביירות ובאוניברסיטה בברן. היה יו“ר האגודה האקדמאית הציונית בברן וממייסדי ברוסיה ובליטא. בשנים 1919־1917 היה מנהל הבנק העממי היהודי וסגן יו”ר ועד הקהילה בחרקוב. משנת 1921 עד 1926 היה מנהל הבנק היהודי המרכז בקובנה. בשנת 1926 עלה לארץ, נתמנה חבר הנהלה של “המשביר”. שימש בתפקיד זה עד שנת 1929, כשנתמנה מנהל בנק הפועלים. גם בארץ לקח חלק פעיל בשדה הפעולה הציונית, השתתף בקונגרסים הציוניים מה־11 עד ה־23. בימי העברת ההון של יהודי גרמניה שימש חבר ההנהלה של חברת “העברה” וכן נשא בעול תפקידים ציבוריים בענייני הכלכלה הישראלית וההסתדרותית.

מ. ארם: חבר וידיד    🔗

נסתלק חבר וידיד, אחת הדמויות האצילות בתנועה הציונית הסוציאליסטית. עוד לפני 35 שנה הכרתי אותו בליטא והוא כבר אז אחד מעמודי התווך בהתאחדות “צעירי־ציון”. בכושרו, ביושרו ובנעימות הליכותיו קנה לו ברודני־בראלי תמיד את חיבתם ואמונם של כל אלה אשר באו במגע אתו, והם רבים מאוד: חברים לדעה וידידים לוויכוח, קרובים ברוח ורחוקים רעיונית, אך עם כולם ידע בראלי לקיים יחסי כבוד, חברות והגינות, שנשתמרו כל השנים. עם עלייתו לארץ השתלב מיד בחיי ההסתדרות התוססים והיה לאחד מראשיה ובוניה. כשרונו ונטיותיו היפנו אותו מהר לאפיק של הפעולה המשקית בהסתדרות בה פעל שנים במחיצתו של יוסף אהרונוביץ‘, מנהלו הראשון של בנק הפועלים. עם מותו של אהרונוביץ’ הופקד בידי בראלי המכשיר הפיננסי המרכז של ההסתדרות, שבראשו עמד עד יומו האחרון. ציבור העובדים בארץ איבד חבר דגול ברוך כשרונות וטהור מצפון.

נספחים    🔗

לדמותו של יוסף אהרונוביץ'

הספד של א. ברודני על יוסף אהרונוביץ' עם פטירתו, מעל דפי

“הפועל הצעיר” (כ“ה בניסן ה' תרצ”ז, 6.4.1937):

תמו שבעת ימי האבל והפצע עודנו כה טרי והכאב כה חזק וההכרה אינה רוצה להשלים עם העובדה הקשה כשאול שאהרונוביץ' אינו עוד בתוכנו.

גודל הכאב שבעתיים לאלה אשר במשך שנים התרגלו לראותו יום־יום בעבודה כשמצפונו תמיד ער ושכלו תמיד מגיב, שוקל ומנתח את כל מה שהתרחש ברחבי ההסתדרות, התנועה, הישוב, הציונות, היהדות.

ידיו היו תמיד מלאות עבודה. בכל מקום היתה נוכחותו נחוצה. רחב מאוד היה שטח העניינים אשר להם התמסר אהרונוביץ': הבנק, ההסתדרות, המפלגה, שורה ארוכה של מוסדות כלכליים, תרבותיים, פוליטיים. אשר ייצג בהם את התנועה. מפעלים ספרותיים – מהם שתבעו אותו כולו, ומהם שדרשו לעצתו ושיקול דעתו. בכולם השכיל להיות, בכל מקום בזמן הקבוע ולכל מוסד ולכל מפעל נתן ממיטב כוחו, משיקול דעתו הצלול, מבינתו העמוקה, החודרת ונוקבת עד שורשם של העניינים.

קולו היה נשמע, אם כי לא תמיד היתה דעתו כדעת אחרים. דעות מוסכמות לא היו מחייבות אותו. אינדווידואליסטן גדול היה בהשקפותיו החברתיות והמוסריות, כי מקורי היה. את דעותיו והשקפותיו לא שאב מהשפעות חיצוניות אילו שהן, אף לא מספרים, אלא ממעין פנימי עצמי, מחוויות נפשיות עמוקות אשר בהן מצאה לה ביטוי מהותו המוסרית. עשיר מאוד היה עולמו הפנימי ולפיכך כשנתן ביטוי לאיזה רעיון שהוא, היה מורגש תמיד שאין כאן משום נאמנות חיצונית פורמלית לדעות מקובלות, משום תשלום מס להנחות שקנו להן זכות אזרח, אלא ביטוי למחשבה שנבחנה בכור של נשמה יוקדת ונבדקה לאורו של נר התמיד אשר למצפון בלתי־תלוי, שהקריטריון היחיד שלו הוא הדין וחשבון המוסרי, שהאדם נותן לעצמו במעמקי נפשו הוא.

ישר מחשבה היה וישר דרך. את האמת שלו היה מעלה מנבכי נפשו האצילה ומכיוון שהעלה אותה היתה אמת־המידה היחידה ללא פשרה והוראת היתר. זה היתה לרוחו התועלתיות הדורשת מהאמת כניעה, הסתגלות, התחשבות במציאות. האמת היא אחת ושלמה, וכל עקמימות שהיא וכל פגיעה בה פוסלות אותה מהיות אמת. את ה“אידך גיסא” שנא תכלית שנאה. שנא את ק“ן הטעמים, מפני שבהם רגילים לטהר את השרץ. כשם שהאמת שלו היתה ישרה, כך השכל שלו היה ישר. לא היה כמוהו רגיש לגבי צליל מלאכותי, בלתי־טבעי, בלתי־אמיתי. מפני זה שנא כ”כ את הפראזה המצלצלת, ומפני זה היה תמיד נותן לדבריו שבכתב ובעל פה צורה בהירה ופשוטה חסרה הידור חיצוני, אבל קולעת, משכנעת ונכנסת אל הלב.

אמונה עמוקה היתה נטועה בלבו. הוא האמיין בדרכו. האמין שדרך האמת מובילה לנצחון. ידע שהדרך הזאת היא הקשה ביותר והרת סכנות במסיבות שאנו נתונים בהן, אבל יחד עם זה היה בטח שהיא הדרך היחידה המבטיחה ליחיד ולחברה את הנצחון בחשבון האחרון. מכאן השיטתיות והמסקניות שלו בכל הופעותיו, מכאן הסגנון הפסקני והמוחלט שלו שהיה שופע תמיד בטחון עצמי, עוז ועוצמה.

הקנאות במובן המקובל היתה זרה לרוחו. הוא ידע להיות סלחן. לימד סנגוריה על אנשים, וגם בהסתבך איש בנטותו מן הדרך השכיל תמיד להתעמק בתוך הנסיבות שלו לחפש ולמצוא הסברה וכפרה למעשיו. מרגלא בפומיה: איש המוסר השלם הוא האיש אשר כל תביעותיו מכוונות לעצמו ואין לו שום תביעות לזולתו. לכל אחד ההכרה המוסרית משלו והזכות ללכת בשם אלוהיו, ובלבד שמה שהאדם עושה ואיך שהאדם עושה יהיה בהתאמה לקול אלוהים אשר בקרבו.

השפעתו של אהרונוביץ' על כל אלה שהיו קרובים אליו היתה עצומה. אי־אפשר היה לגשת לשום פעולה בלי להביא בחשבון קודם כול את דעתו השקולה. הוא היה קנה־מידה. שכלו, תבונתו ומהותו המוסרית תבעו תמיד ליבון, בירור ושיקול־דעת בכל עניין ובכל שאלה.

והנה נדם הקול של יוסף אהרנוביץ. נתייתם ציבור של רבבות שראה בו דוגמה ומופת של אצילות רוח וטוהר נפש, ועוד יותר נתייתם החוג הצר של ידידים ורעים אשר יצקו מים על ידו במשך שנים, אשר שתו בצמא את דבריו יום יום ואשר האציל עליהם תמיד מרוחו, מנסיון חייו העשירים ומשכלו הרחב והעמוק.

צ.ס ו“פועלי־ציון”    🔗

קטע מהספר “להבין את בן־גוריון” מאת מאיר בראלי (עמ' 110־109)

ביוזמת “אחדות־העבודה” נקראה ויעדת איחוד של שתי המפלגות (צ“ס ו”פועלי־ציון"). מנהיגיהן נפגשו כדי להתגבר על שרידי חילוקי־הדעות בין המפלגות. מטעם “אחדות־העבודה” היו בפגישה דוד בן־גוריון וברל כצנלסון, מטעם “פועלי־ציון” שלמה קלפנסקי וברל לוקר ומטעם צ“ס אייזיק ברודני (אחר כך יצחק בראלי) וישראל אידלסון (אחר כך ישראל בר־יהודה). אנשי צ”ס הופתעו מכך שדוד בן־גוריון וברל כצנלסון תמכו ב“פועלי־ציון” בכל הנקודות שבמחלוקת, אם כי היו מוכנים לכך נפשית שבאיחוד תודגש “”פועלי־ציון" יותר מצ“ס, אף־על־פי שמשקלה המספרי של צ”ס היה גדול בהרבה, במספר החברים בחוץ לארץ, ובעיקר בעולים לארץ־ישראל. הם נדהמו שגם בשאלת הלשונות (עברית או יידיש) תמכו מנהיגי “אחדות־העבודה” ב“פועלי־ציון”. יש להניח כי ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון לא החשיבו את הוויכוח והניחו שבחיים לא תהיה השפעה לניסוחים שיתקבלו. הם רצו להקל על “פועלי־ציון”, מפלגה בעלת שורשים ובעלת ותק והאמינו שקל יותר ומסוכן פחות “לכופף” את אנשי צ“ס, אשר רק לפני שנים אחדות היו עדיין כמעט תנועת־נוער, “צעירי־ציון”. נושא זה לא עלה שוב במגעים ביו אנשי צ”ס שעלו לארץ מיד אחרי ועידת האיחוד הזאת. בשום מקום בכתובים לא הוסבר מדוע זכתה “פועלי־ציון” לתמיכה זו. רק ב־1945, כשחזר דוד בן־גוריון מביקורו המפורסם אצל שארית הפליטה באירופה, הוא מסר דין־וחשבון על מסעו, לפתע פנה אל אחד המאזינים לדבריו וקרא: ברודני, יהודי ליטא שבמחנות הם נפלאים, כולם דוברי עברית מצויינת!… מעטים מהשומעים ידעו לקשר בין משפט זה לאירוע שקדם לו בעשרים שנה.

25 שנים בניהול בנק הפועלים    🔗

כשמלאו 25 שנים מאז נבחר יצחק בראלי לראשונה להיות מנהלו של בנק הפועלים יזם ועד העובדים מסיבה. המסיבה היתה מלווה ברישומים ב“ספר הזהב” של הקרן־הקיימת. הנואם הראשי היה ידידו יוסף שפרינצק, שהיה כבר יושב ראש הכנסת.

בל' בתשרי ה’תשי"ד (9.10.1953) נשלח מכתב־חוזר לעובדי הבנק:

לעובדי בנק הפועלים בע"מ

חברים,

חצי יובל לעבודתו של מנהלנו הראשי ח' יצחק בראלי

במלאת 25 שנים לעבודתו הברוכה של ח' בראלי ולעמידתו בראש מפעל בנק הפועלים, רשמנו אותו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, כאות הוקרה בשם עובדי הבנק.

תאריך זה יקר הוא לנו, חבריו בעבודה, ואיננו יכולים שלא לציינו.

לא כאן המקום לתת הערכה לעסקנותו הציונית מנעוריו, לפעילותו ההסתדרותית והציבורית המסועפת ולעבודתו הפורייה לשגשוגו של מוסדנו.

נסתפק כאן בציון העובדה, כי ביחסיו עם המנגנון בבנק היה תמיד ער ונענה למשאלות העובד.

אנו מאחלים למנהלנו היקר ח' בראלי המשך פורה בעבודתו הברוכה שנים רבות.

ועד עובדי בנק הפועלים בע"מ

באותו יום שלח אליו הוועד את המכתב הבא:

חבר יקר,

בעונג רב הרינו מגישים לך בזה את תעודת הרשמתך בספר הזהב של הקה"ק במלאת חצי יובל שנים לעמידתך בראש מוסדנו.

אנו מאחלים לך המשך פורה של עבודתך הברוכה שנים רבות.

הוא השיב לוועד העובדים במכתב שתאריכו היה 11.10.53:

לוועד העובדים

של בנק הפועלים

המשרד הראשי

חברי וידידי היקרים,

ברכתכם החמה והלבבית וההרשמה בספר הזהב של קרן הקיימת למלאות עשרים וחמש שנים לעבודתי בבנק גרמו לי קורת רוח רבה.

כשאני מביט אחורנית על עשרים וחמש השנים שעברו אני מאושר לציין בסיפוק רב את היחסים הטובים, יחסי אמון הדדי מלא ששררו בינינו במשך כל שנות עבודתנו המשותפת.

תודתי הלבבית העמוקה נתונה לכם בעד תשומת לבכם ובעד ברכותיכם הכנות.

בידידות נאמנה,

י. בראלי

הוא קיבל שפע של ברכות ואיחולים מאישי ציבור וכלכלה בולטים,

ומכתב אחד המובא פה בשל ייחודו.

כותב המכתב הוא צבי רנאל ותאריכו – 12.11.1953.

לכב' מר י.בראלי

מנהל בנק הפועלים בע"מ

תל־אביב

מנהלי היקר,

בזכרוני קיים ועומד הרגע בו הופעתי לפניך בראשונה, בבית הקטן של בנק הפועלים. ניצבתי לפני האיש – ואני עודני נער – שהיה מנהלי ומדריכי במשך שמונה עשרה שנים. הארת לי פניך והיתה לי ההרגשה שאני ניצב לפני אב וראש משפחה. במרוצת הימים התעצמה הרגשתי זו והיא חיה בי מאז ועד עתה.

בתקופת ח"י שנו חניכותי ועבודתי במחיצתך – שנים של התפתחות הנער הצעיר ועיצוב דמותו – היית לי בדרך הנהגתך את הבנק וביחסיך עם אנשים ועם אלה הסרים למשמעתך – מופת של בור־לבב, מיזוג של חזון עם הגיון שקול וכוח המעשה ועל כל אלה: הדאגה, דאגת־אב, למשפחה המהווה את בנק הפועלים להעלותם, כולם יחד, כציבור של עובדים, והמקום שייחדת בלבך לבעיותיו האישיות של כל אחד ואחד מהם.

בשנים אלה של לימוד העבודה הבנקאית ותקופת ההתבגרות רבו גם רבו התהיות והספקות ולעתים גם המשגים. אך תמיד הרגשתי שקיימת יד מכוונת ומדריכה ומוח חושב המקדיש תשומת לב אבהית לכל עובד, מסייע לו במילוי תפקידו ומקל עליו להתגבר על הקשיים האובייקטיביים והסובייקטיביים. מעולם לא הרגשתי בך את ה“בוס” במובן הרשמי, אלא את המנהל־המנחה המוכן תמיד ובל עת להושיט יד עוזרת, תומכת, והמעודד ברגעי חולשה. לא פעם אני שואב אומץ ועידוד, גם בהווה, מאותו רזרוואר רוחני אשר רכשתי בשנות עבודתי המרובות בבנק הפועלים.

אם המוסד אשר אתה עומד בראשו זכה והגיע לשם טוב בציבור כמכשיר הכספי המרכזי שהשפעתו בכל שטחי הפעולה הכלכלית של ההסתדרות – לא אהיה נאמן לעצמי אם לא אביע, בעת יובלך זה, את הכרתי העמוקה שהדבר הושג הודות להנהגתך: הקפדה ושמירה על המוסד מבחינת התבססותו ובה בשעה גם אוזן קשובה לצרכים המשקיים של הלקוחות בעיר ובכפר, בתעשייה ובחרושת, במוסדות הארגוניים והכספיים. אף זאת: עמידה בפני פיתויי האפשרויות הקוניקטורליות והרווחים הקלים אשר רמזו למוסדות הבנקאיים בארץ. הקו המנחה היה זה של ראייה פיננסית־משקית מתוך אספק כולל ומקיף של טובת הישוב, המדינה ותנועת הפועלים.

יובל כ"ה שנים לעמידתך בראש הנהלת בנק הפועלים הוא יום חג לך, אולם בראש וראשונה חג הוא לבנק הפועלים עצמו ולחבר עובדיו, ותיקים וצעירים זה מקרוב באו. חג לכולנו.

צרף נא אל זרי הברכות, כבפרחים שעוטרים לך, מרבבות מברכיך והחפצים ביקרך גם את ברכתי אני, שתוסיף עוד שנים רבות לתת ממרצך ולהאציל מתבונתך ורוחך היוצרת לבנק ולכל אלה החוסים בצלך.

שלום לך ולרעיתך.

המוקירך צבי

מכתב מפנחס ספיר    🔗

כנראה בתשובה לברכתו לרגל מינויו של פנחס ספיר לתפקיד שר המסחר והתעשיה שלח לו ספיר את המכתב הזה ביום י' בכסלו ה’תשט"ז, 21 בנובמבר 1955:

בראלי היקר,

אם כי בינתיים נפגשתי אתך, איני רואה כמיותר להודות לך על הברכה החמה והנאמנה ששלחת לי.

היית לי מדריך ועזר למן תחילת עבודתי הכלכלית בארץ ואני מקווה כי עבודתנו המשותפת תמשך עוד שנים רבות.

עצתך והדרכתך חשובה ומשמשת לי לא פעם לציוני דרך.

מאיר בראלי: משפחת ברודני בסמורגון    🔗

דברים אלה, שכתבתי על משפחתנו ותולדותיה ראוי שיכללו בספר

על יצחק בראלי, מכיוון שיש בהם להשלים תמונה על האיש

ומקורותיו או אם תרצו – שורשיו.

משפחת ברודני היתה מעורה בסמורגון דורות רבים. הראשון מבני המשפחה ששמו ידוע לי היה ר' דוד’ל דער ערענדאר, כלומר החוכר. נראה שהוא הראשון מבני המשפחה שהתיישב בסמורגון, ואולי בכלל בליטא. מכל מקום הוא הברודני הקדום ביותר שאבי ראה את קברו בבית העלמין של סמורגון. ספק אם הוא נשא כבר את שם המשפחה הזה, משום שמתקבל על הדעת ששמות משפחה ניתנו ליהודים מאוחר יותר. ממילא אין להניח שבבית העלמיין היהודי בסמורגון כתבו כבר אז שמות משפחה שהשלטון הגויי נתן להם.

פרופ' דב סדן (שטוק) סבר שמקור השם הוא מהעיר ברודי שבגליציה, אשר משם באה המשפחה, לדבריו, לסמורגון. אין לכך הוכחה. יתר על כן, שם המשפחה שלנו נכתב בשורוק ואילו העיר – בחולם. יתכן שהשם ניתן בגלל משמעותו המבזה בלשון הפולנית – מלוכלך. ידוע שהפקידים נותני השמות היו מדביקים שמות מגונים או מגוחכים ליהודים שלא הסכימו לשלם תמורת הזכות לבחור לעצמם שם. מהידוע לי על ההתייחסויות במשפחה, מתקבל על דעתי שהם לא החשיבו את השם שנרשם בדרכון הגויי, ולא היו מבזבזים אגורה שחוקה כדי לזכות בשם הנחשב לנאה מחוץ לחוגים היהודיים. על ר' דוד’ל, על בנו ועל נכדו, ידוע לי רק מה היה שמם. בנו היה קרוי ר' הירש (צבי). בנו של אותו ר' הירש היה קרוי ר' איצ’ה (יצחק). לא מן הנמנע שאבי נקרא יצחק על שמו (או שזו היתה סיבה נוספת למתן השם). הוא לא אמר לי דבר על כך. הנחה זו מבוססת על העובדה שבנו של איצ’ה זה היה עדיין בחיים כשאבי נולד. סביר בעיני ששמה של דודתי לאה (ליזה) ניתן על שם מישהי ממשפחת אמה, משפחת ספיר, אולי על שמה של אם סבתי, אשת של בן־ציון ספיר. היה נוהג בקרב יהודים ששמו של הצאצא הראשון “שייך” לאם ולמשפחתה. אבי שנולד אחריה היה אמור להיקרא על שם מישהו ממשפחת אביו, הבורדנים. “הפטריארך” היה אליהו־אריה (אליהו־לייב), שרצה, אולי, שנכדו מאיר יקרא לבנו הראשון על שם אביו, יצחק־איצ’ה. מצד שני – מעולם לא קראו לאבי איצ’ה, אלא אייזיק. מתקבל על הדעת אפוא שקראו לאבי על שמו של אבי סבתו, ר' יצחק־אייזיק דובקין ממינסק. דובקין זה היה אביה של דרייזל, אשתו של ר' שלמה מרדכי (סבו של אבי).

היו לאיצ’ה שני בנים. האחד הוא ר' אליהו־לייב (כלומר אליהו־אריה), שאנו צאצאיו. אחיו היה ר' אברהם, שקראו לו “ר' אברהם בעל החצרות”. כינויו נגזר מהעובדה שהיה בעל רכוש מקרקעין, היו לו בתים ורבים גרו בחצרותיו. בדורות הבאים נהגו לקרוא לבני המשפחה מן הצד שלנו על שמו של אבי סבו של אבא – “אליהלייב’ס”, כלומר “של אליהו־לייב”. על סמך זאת הצעתי לאבי לקרוא לנו בשם העברי בראלי (צאצאי אלי) או אלילב, הקרוב בצלילו ל“אליהלייב’ס”. סבי ובני משפחתו לא קראו לעצמם לפי השם הרוסי, ברודני, אלא אלייהלייבס. לפי רצונה של אמי נבחר השם בראלי, כדי לשמור על האות הראשונה בשם. הסיפור על השם “אליהלייב’ס” נודע לי מקרובים רחוקים מאד, צאצאי אותו ר' אברהם “בעל החצרות” שפגשתי בברקלי כשלמדתי שם באוניברסיטה. מלכתחילה התייחס אבא בשלילה לשינוי השם. הוא אמר שאילו אביו היה בין החיים היה בוודאי לא מרוצה שבנו הסתלק מהשם ברודני, שבינתיים החלו להשתמש בו יותר ויותר, מכיוון שהוא הופיע בכל מסמך, לרבות שטרות וכל מסמך הקשור לבנק של מאיר ברודני. הוא הציע שאני אקרא בראלי, ואילו הוא ימשיך להיקרא ברודני. התנגדתי לזאת בתוקף, כי המשמעות היתה שהוא קרוב לסוף חייו ולא חשוב שייקרא בשם עברי. אמרתי לו שהשם האמיתי היה “אליה־לייבס” ואין לו כל נימוק להיצמד לשם ברודני. הוא הבין שזה נכון והסכים.

אליהו־אריה (או אליהו־לייב, זהו אותו שם) נפטר בהיותו מעל גיל שמונים, אם אני זוכר נכון את דברי אבי היה אליהו־אריה בן 84 במותו. אבי היה אז ילד בן ארבע. פירושו של דבר שסבו של סבי נולד בשנת 1800. יש להניח אפוא שאבי סבו של שלמה מרדכי, ר' דוד’ל. נולד בראשית המאה השמונה עשרה. אם אמנם הוא בא מהעיר ברודי יתכן שהוא הגיע לליטא קודם לכן, נמלט מרדיפות בעקבות אחת ההתקוממויות של אוקראינים שמרדו בפריצים הפולנים. הללו, כידוע, לפני כל פגיעה באדוניהם הפולנים פרעו ביהודים.

אני יודע בוודאות שאליהו־אריה היה בנקאי. אין אני יודע אם הוא היה הבנקאי הראשון במשפחה ומה היה בדיוק עיסוקם של אבותיו. מכל מקום זו היתה משפחה עשירה מאוד דורות רבים. ידוע לי שהיה לאליהו־אריה בנק משלו בסמורגון; זאת מסיפור הומוריסטי במקצת שסיפר לי על אודותיו אבי. הבנק הסמורגוני שלו היה קשור לבנק גדול יותר בווילנה, כנהוג בבנקאות. היה עליו לשלוח חשבונות לווילנה ולקבל כסף שהגיע לו. פעם הוא ביקש שישלחו לו כסף והבטיח לשלוח את החשבונות מאוחר יותר: “לא הספקתי לסדר את החשבונות, כי שיחקתי עם הנכדים.” השיבו לו מווילנה שכאשר יגמור לשחק עם הנכדים וישלח את החשבונות ימציאו לו את הכסף… אחד מבניו או נכדיו (אולי היה זה סבי, ר' מאיר) קינא לכבודו של אליהו־אריה, שהיה למדן מכובד וגביר גדול, שאין לנהוג בו זלזול, גם כאשר הוא לא צודק בעליל. נסע בן המשפחה לווילנה והעביר את העסקים לבנק וילנאי אחר. הבנק שנהג שלא בכבוד הראוי באליהו־אריה יצא ניזוק.

אף־על־פי שאליהו־אריה ואחיו אברהם היו אנשי־עסק, הם עסקו בתורה ונחשבו שניהם ללמדנים מובהקים. אליהו־אריה היה “מתנגד” קיצוני ואילו אחיו ר' אברהם “בעל החצרות” היה חסיד חב“ד. במאמרו של זלמן שז”ר בספר לכבוד אברהם סוצקובר (שתרגומו מובא כאן לחוד) הוא מספר על שני האחים וביחוד על בנו של אליהו־לייב, שלמה מרדכי, שעליו נייחד עוד את הדיבור. הספר כתוב יידיש וכן מאמרו הנזכר של זלמן שז"ר.

בנו של אליהו־אריה היה הרב הנודע שלמה מרדכי. הוא היה מגדולי רבני ליטא בדורו. מאז הוא נעשה ראש המשפחה נחשבה המשפחה למשפחה רבנית יותר מאשר למשפחה עשירה, אם כי גם שלמה מרדכי עצמו וגם אחיו וילדיו היו עשירים מאוד. הייחוס הגדול היה שמו של הרב שהלך לפניו בכל יהדות ליטא (עוד לפני שפרש מעסקיו לרבנות), ובקרב “המתנגדים” גם מחוץ לליטא. ספרו קרוי “אהל שם”. ש' ומ' הם האותיות הראשונות של שמו – שלמה מרדכי, ויש בו מבחר תשובות על שאלות שהוא נשאל, תשובות שהיה להן ערך בשביל לומדים עד כדי איסופן בספר (משהו על הספר מובא לחוד). הוא היה רב לא בסמורגון אלא בסטייבץ, זה שמה של העיירה ביידיש (או שטייבץ, לפי הסירוס המקובל בעיירות ליטא), בשפות הסלביות היא היתה קרויה סטולבצי. בין שתי מלחמות עולם היא היתה על הגבול בין ברית־המועצות ופולין. כיום היא בביילורוסיה, כמוה כסמורגון.

אין אני יודע את הנסיבות למינויו לרב בסטייבץ, ולא מדוע לא מונה להיות רבה של סמורגון. כל הזכור לי מסיפורי אבי הוא שהאיש ניהל את עסקיו עד גיל ארבעים, בערך, בלי כל כוונה לעסוק ברבנות. לכן גם לא טרח מעולם לקבל סמיכות. הוא החליט להיות לרב משום שהגיע למסקנה שיעסוקיו החילונייים מונעים שמירה מלאה על תרי"ג, כפי שהוא התאמץ לקיים. לא פחות חשובה בעיניו היתה האפשרות הנוחה יותר ללמוד. זו היתה נוחה הרבה יותר בתור רב מאשר בתור איש עסקים. הוא היה כבר גדול בתורה, ושמו היה מוכר בעולם הרבני של ליטא, עד כי לא נזקק עוד לסמיכות פורמלית.

כאשר לעיל כתב עליו זלמן שז“ר, והדברים מופיעים בספרים אחדים שלו, מצאתי קטעים אחדים בספרו של שז”ר על ילדותו. המעניין ביותר הוא מה שכתב שז“ר בספר לכבוד המשורר אברהם סוצקובר (שהוא קרוב משפחה שלנו, דומני שאמו של סוצקובר היתה צאצאית של דודן או של דודנית של שלמה מרדכי). זלמן שז”ר נהג לקרוא לרב בכינוי הרש"ם (כלומר – הרב רבי שלמה מרדכי). הוא דיבר עליו כעל מורו.

הרב הלך בדרכו של הגר“א שהיה נערץ עליו, והתנגד לחסידות לא פחות. הוא נהג לומר, בחוג שמפחתו, כי בחסידות “יש אבק עבודה זרה”, אולם מטעמי אהבת ישראל אין לומר זאת ברבים. בקהילתו, סטייבץ, היו לא מעט חסידי חב”ד, והיה עליו להשלים עם עובדה זו, שלא נעמה לו כלל. גם זלמן שז“ר, תלמידו האהוב, היה בן למשפחת חסידים חב”דית בסטייבץ. אף־על־פי־כן הוא עודד את הידידות בין נכדו, הוא אבי, והילד בן גילו, זלמן.

הידידות בין השניים החלה בביקורים שאבי ביקר בבית סבו, ונמשכה לאורך כל חייהם. ההנאה לראות את רעו בתפקיד נשיא מדינת ישראל נמנעה מאבא, שנפטר לפני בחירתו של שז“ר, שהספיד את אבא עם מותו מעל דפי “דבר” ובנאום במהלך הלוויה (בחצר הוועד הפועל של ההסתדרות). חלוקת הפרס על שם אבא במלאת עשר שנים לפטירתו נערכה בראשות הנשיא שז”ר, בבית הנשיא. העותק של “אהל־שם” שלנו הלך לאיבוד אצלו. אבי השאיל לו את הספר והוא מעולם לא החזירו. משחדל להיות נשיא לא היה לו מקום לכל ספריו ומישהו מעוזריו חילק את העודפים. אין לי מושג מה קרה ל“אהל שם”.

במאמרו בספר לכבוד יובלו של סוצקובר מספר שז“ר איך הוא ואבי טיילו בסטייבץ, ולא שמו לב שהם יצאו מהרובע היהודי של העיירה. התנפלו עליהם ילדי גויים, והילדים היהודים ניצלו בעור שיניהם. הקהל האשים את הילדים בחוסר זהירות, אולם הרב טען שאשמים הם הגויים שהתנפלו עליהם – מדוע אסור לילדים יהודים לטייל ברובע הגויי?! שז”ר מביא סיפור זה להדגמת היותו של הרב יהודי גאה. אבי מעולם לא סיפר לי סיפור זה שבוודאי השפיע עליו. אולי היתה זו טראומה שהוא הדחיק. סיפורו זה של זלמן שז"ר מובא בספר זה.

זלמן שז"ר סיפר לי שהוא עבר על ספרו של הרב לצורך תיקוני הלשון, מכיוון שהרב התאונן על עצמו שאין הוא בקיא בדקדוק.

זכורות לי שתיים מאמרותיו של הרב, שאבי סיפר לי.

לאימרה הראשונה יש להקדים שהרבנים הקפדנים־המחמירים לא אהבו שאלות על כשרות. הם נהגו לומר שאם מתעוררת בכלל שאלה אז זוהי טריפה ודי. כידוע יש דרגה גבוהה יותר של כשרות הקרויה ביידיש “גלאט כשר”, כלומר כשרות חלקה, מזון שלא היתה שאלה לגבי כשרותו. ביידיש נהגו לומר על כך: “א שאלה איז טרף”, ובמשפט זה השתמשו יהודים, לאו דווקא דתיים, לעניינים שונים בענייני ציבור ובעניינים שבין אדם לחברו. אם מתעורר ספק בדבר הגינותו או מוסריותו של עניין זה או אחר יש לפסוק לחומרא ולומר – טריפה. באחת מדרשותיו בבית הכנסת בשבת הוא אמר (הדברים מובאים פה בתרגומם לעברית): יהודי מביא אלי שור ושואל: “רבי, שורי האם כשר הוא או טרף?” יהודי מביא אלי תרנגולת ושואל: רבי, “תרנגולת זו שלי, האם כשרה היא או טרפה?” (הנזק הכספי שבוויתור על תרנגולת הוא קטן בהשוואה לזה שנגרם משור שהוכרז טרף). בזלזול הוא הוסיף: “בא אלי יהודי עם ביצה ושואל אם היא כשרה או טרפה (מה כבר מחירה של ביצה – אם יש לך ספק השלך אותה!). פה עשה אתנחתא, ושאל “מדוע לא בא אלי יהודי בשאלה אם ה”צוואנציגר” (שטר כסף בן עשרים רובל) שלו כשר או טרף? ופה הוא הניף את זרועותיו מעל ראשו, הרים את קולו וקרא: “וכמה 'צוואנציגר’ים טרפים יש בעיירתנו!”

באימרה אחרת הוא הסתמך על פסוק ה' בפרק ט' בספר ירמיהו, שנאמר בו: “שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי נאום יהוה”. הוא ציטט פסוק זה ויחס אותו לוויכוחים שהיו בימים ההם ברחוב היהודי. החופשיים שבקרב המשכילים סירבו לקיים מצוות וטקסים דתיים בטענה שזו צביעות – כיצד אעשה זאת וזאת כשאין אני מאמין?! תשובה יש בפסוק זה מדברי הנביא. אתה חי במרמה, אמר הרש“ם, אתה קונה ומוכר במרמה, הכול אפשרי, רק כשהדבר מגיע ל”דע את אדוני אלוהיך" אתה מתעטף בצדקנות: “במרמה מאנו דעת אותי נאום אדוני”. כשאבי סיפר לי זאת הוא הוסיף שהדבר נכון לא רק לגבי עבודת אלוהים דתית, אלא לגבי שורה ארוכה של מעשים טובים, שעל האדם לעשות ואינו עושה בשם ההתנגדות לצביעות. כל אחד יכול להביא מחייו ומחיי הסובבים אותו דוגמאות לרוב.

הרש"ם היה קנאי שבקנאים. הוא לא ויתר לא לעצמו ולא לאחרים. אחת מבנותיו שלחה את ילדיה ללמוד בבית־ספר רוסי, כדי שיהיה להם סיכוי כלכלי טוב יותר בחייהם. שמה היה שרה, אם אינני טועה. אביה הקנאי ניתק כל מגע אתה, סירב לראותה ולא דיבר אתה עד סוף ימיו. “היא הוציאה את נכדי לשמד!” טען הרב. על ערש מותו, הוא ידע יפה שהוא הולך למות, שאל אותו בנו, הוא סבי מאיר, אם הוא רוצה לראות את בתו זו. “דווקא כעת עלי לראות אותה?!” השיב הזקן בהתמרמרות ובהשתאות, כלומר עתה, כשאני מתכונן לקראת הקדוש ברוך הוא אני חייב לראות אותה?!

באחד מנאומי הדרש שלו בימי שבת בבית־הכנסת שלו אמר על הוויכוח בתוך “חובבי ציון”: “לילנבלום ואחד־העם ימח שמם!” כשנודע שהרצל נפטר היה אבל בעם היהודי וגם רוב החרדים מתנגדי הציונות כלאו את התנגדותם לאיש ולתנועתו. ההרגשה הכללית היתה שנפטר מנהיג יהודי גדול, ופחות חשוב מה היתה עמדתו, מה היתה האידאולוגיה שהנחתה את תנועתו ואותו. היה זה שנים ספורות לפני מותו של שלמה מרדכי, והוא היה כבר בחזרה בסמורגון עירו. בנו, מאיר, סיפר לו שהרצל מת. הרב הניף ידיו מעל ראשו ואמר: “כן יאבדו רשעים!”

בחתונתה של אחותו הבכירה של אבי, לאה (ליזה), השמיע הרב הדגול את דרשתו, ותקף בדבריו קשות את אבי, נכדו, שהיה לפנים נכדו האהוב. הוא אמר שקיווה שאייזיק יהיה גדול בישראל והנה לא רק הוא עצמו יצא לתרבות רעה, הוא גם קלקל את אחיו אחיותיו.

שלמה מרדכי היה בנו בכורו של אליה־לייב (אליהו־אריה) והגיעה לו מנה כפולה בירושת אביו. הוא כנראה לא היה במקום כשנעשו סידורי הירושה, ואחיו החליטו שלא לתת לו מנה כפולה, מכיוון שהוא אדם עשיר ואינו זקוק לירושות. הוא מחה על כך ושאל מי התיר לכם לגעת בירושתי שלפי דין תורה?!

בת שלו נישאה לאחיו (לפי דין תורה מותרים נישואי דוד עם אחייניתו). אחיו שהיה לחתנו היה שותפו של בנו, הוא סבי, בהוצאה לאור של ספרו של הרב “אהל שם”, שיצא לאור אחרי מותו. אני מניח שהבת הבכירה של שלמה מרדכי היא זו שנישאה לאחיו, אולי הצעיר שבאחיו.

אם אני זוכר נכונה הרי סבי, כמו אבי, היה הבן הראשון של אביו אולם היתה לו אחות בכירה. לא היתה לו אפוא זכות למנה כפולה בירושה.

אשתו היתה דרייזל, כאמור, שם משפחתה מהבית היה דובקין. שמעתי פעם את אבי ואת אליהו דובקין מדברים על כך שהם קרובי משפחה, אין אני יכול לומר בבירור אם הם ידעו על קרבת המשפחה ומהי, או שהניחו לפי השם ופרטים מזהים נוספים שכך הדבר בוודאי.

שלמה מרדכי היה, כאמור, רב בעיירה לא גדולה, אם כי היה מוכר כאחד מגדולי הרבנים בליטא בדורו. כמו רבנים רבים אחרים הוא לא רצה לעבור לעיר גדולה. בעיירתו לא היה עליו להיאבק על מלוא סמכותו, גם טרחות הרבנות היו מעטות והשאירו לו שפע של זמן פנוי ללימוד. יתכן שגם מצוות הצניעות חייבה שלא לטפס בסולם הכיבודים. מכל מקום שמעתי מאבי את הסיפור הבא על סבו. יום אחד באה אליו משלחת מהעיר סלונים להזמינו להיות רבה ש לעירם. הוא סירב, אשתו דרייזל רצתה בכך (יותר כבוד, יותר כסף) והפצירה בו שיאות. הוא השיב לה: “כולנו יודעים שאת מתאימה להיות הרבנית של סלונים ואפילו של קובנה עצמה – השאלה היא אם אני מתאים להיות הרב של סלונים!” זאת לדעת, הרב של קובנה היתה המשרה הרבנית הבכירה ביותר בעולם הרבני היהודי־ליטאי, מכיוון שלא הכתירו רבנים לווילנה לאחר פטירתו של הגר"א. היו שם רק רבני שכונות. סלונים אף היא היתה קהילה חשובה בליטא.

פעם אחת אירע משהו שאישר לאבי, בהיותו עדיין ילד, שהצניעות המופגנת של סבו אינה משקפת בדיוק את דעתו על עצמו. הוא קיבל מכתב מרב אחר שחתם כמנהג הימים ההם “ממני הקטן”. “אייך מיר א קטן!” אמר הרש"ם עם סיום הקריאה. התרגום המילולי הוא “גם כן קטן”. הכוונה באמירה כזאת ביידיש היא "גם הוא מתיימר להיות ‘קטן’ ".

אשתו דרייזל נפטרה לפניו וכמנהג שלפיו אין רב חי בגפו הוא נשא לאשה אלמנה. אותה אלמנה איבדה בת, שנפטרה בגיל צעיר. כשהרב נפטר והכול התאבלו וגם בכו, אמרה האלמנה, שזה עתה התאלמנה שוב: “כשקורה אסון קטן נזכרים באסון הגדול”. הכוונה היתה שמותו של הרב־בעלה הזכיר לה את מותה ללא עת של הבת. מבחינתה היה באמת מותו של הבעל הזקן אסון קטן בהשוואה למות הבת, אבל לומר זאת לאבלים היתה שטות גדולה. סיפור זה סופר במשפחה בלגלוג.

סבי, ר' מאיר אליהלייב’ס, נשא לאשה את שיינה ממשפחת ספיר מוילקומיר (עיר בליטא, צפונה לקובנה, בליטאית היא קרויה אוקמרגה), בתו של ר' בן־ציון ספיר. משפחה זו נודעה בעושרה המופלג. מכיוון שהספירים היו משפחה עשירה זה דורות, היו בה רבנים חשובים (שנשאו את בנותיה העשירות).

שיינה היתה, כנראה, הבת הצעירה של בן־ציון ספיר, שהיו לו שפע של בנים ועוד בת אחת (אם אינני טועה). יש לי קשר עם ספירים רבים מצאצאי בן־ציון ספיר, אולם עד שנים לא מעטות אחרי פטירתו של אבא לא היה לנו קשר עם קרובים בדרגת קרבה מקבילה מהצד הברודני, מכיוון שהם לא עלו לארץ, וכמעט כולם נשארו בשלטון הסובייטי. דודן אחד של אבי ששם משפחתו היה ברודני, שמו הפרטי היה אליהו, חי בווילנה בשנות השלושים ואבא ניסה לעזור לו לעלות. אין אני יודע מדוע לא עלה הדבר בידו ומה קרה לאותו דודן של אבא, בן בנו של הרש"ם. דומני שהאיש שינה את דעתו והחליט שלא לעלות.

גם ר' מאיר אליהלייב’ס זכה כמובן בנדוניה גדולה, אולם הוא הפסיד כסף זה בעסק רע. אם זכרוני אינו בוגד בי היה זה בית־חרושת לגפרורים. אחר כך הוא העשיר מאוד. הוא היה העשיר ביותר במשפחתו העשירה, והיה הגביר של סמורגון, בבעלותו היה בנק.

אחד הסיפורים המעניינים שסיפר לי אבי על אמו הוא שהיתה בעלת השכלה כללית, לרבות ידיעת הלשון הצרפתית, ושזו היתה עובדה גלויה. הוסתר רק שהיא היתה גם בעלת השכלה יהודית. זה נחשב לפסול, לפי המימרה של המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תיפלות. היא ילדה לבעלה 12 ילדים, אולם רק תשעה גדלו ובגרו (שישה בנים ושלוש בנות).

סיפור אחר שאבי אהב לספר ולחזור ולספר ותמיד נהניתי לשמוע (נהניתי מהנאתו כשסיפר זאת) היה שאביו היה נוהג לטעום כף מרק מצלחתו של אחד הבנים או אחת הבנות והיה אומר שהוא רוצה לדעת מה אוכל “גביר מלידה”…

סבי, כאביו הרב, היה אנטי־ציוני. במסגרת המסע הציוני ל“כיבוש הקהילות” הגיע מגיד ציוני לסמורגון, ותקף את סבי על סמך השם ברודני (שמשמעותו בפולנית, כאמור, מלוכלך או לכלוך). הוא אמר שחטאנו מכל עם ופשענו מכל גוי, אני מהלך בחלק הגויי של סמורגון והכל נאה ונקי ואני מגיע לחלק היהודי ומה אני רואה בבית המדרש ברודני, בהקדש ברודני בתלמוד תורה ברודני.." וכך מנה את כל מוסדות הציבור ובכולם היה סבי הדמות השלטת – ברודני…

סבי, ר' מאיר אליהלייבס, אהב לשתות תה. כשהיו מגישים לו כוס תה שלא היתה מלאה עד שפת הכוס נהג להתלונן ולומר שהוא שונא חצי כוס תה…

אבי התייחס בכבוד רב אל אביו ואל זכרו, אבל לא נמנע מלספר גם דברים ניטרליים ודברים שהוא התייחס אליהם בלגלוג קל. יסופרו פה שלושה סיפורים, אחד ניטרלי או כמעט ניטרלי ושניים שאבי לגלג־ביקר.

הסיפור הניטרלי היה שהאיש היה שמן מאוד, כבר בגיל צעיר. הוא לא היה מסוגל לקצוץ את צפורני רגליו בעצמו. אבי עשה זאת למענו. אחרי שאבי יצא מסמורגון, עשו זאת אחרים, בן־ציון וצעירים ממנו.

סבי לא היה מסוגל להיכנס לחנות לקנות משהו. קניות לבית עשו בלעדיו, ואשר למלבושים שהיה צורך למדוד, היה החייט וכן הסנדלר באים אליו לביתו לצורך מדידה. פעם התהלכו אבי וסבי בחוצות וילנא והיה דרוש להם דבר־מה. אבא נכנס לחנות, קנה ושב אל אביו. שהמתין לו בתמהון־מה: “אתה פשוט נכנס לחנות וקונה…”

כותרתו של סיפור אחר שנשאר בפולקלור המשפחתי בבית הורי היא “האם זו הרכבת למינסק?” כשהיה על סבי לנסוע ברכבת מווילנה לסמורגון (סמורגון היתה תחנה בדרכה של הרכבת מווילנה למינסק) היה נוהג להטריד את הפקיד שליד המסילה בשאלה “האם זו הרכבת למינסק?” גם כשהדבר היה ברור בעליל. “אבא,” היה שואלו בנו הוא אבי, “הרי אתה רואה פה את כל היהודים הסמורגוניים הממתינים לעלות על הרכבת, למה אתה שואל?” האב היה משיב לו בפשטות: "לא איכפת לי אם ר' זלמן יגיע ללידה, עלי להגיע לסמורגון.. " הורי נהגו לצטט את “האם זו הרכבת למינסק?” כשהם עצמם או מישהו אחר היה שואל שאלה שהתשובה עליה ידועה וברורה. נוהג זה עבר גם אל חיה, רעייתי, ואלי.

מעשה שהיה. בהתפרצות שפעת בעיר, חלו כל הילדים, או רובם. האב היה עובר ממיטה למיטה ושואל כל ילד איך הוא מרגיש את עצמו. התשובה הסטנדרטית היתה “קצת יותר טוב”. הוא הגיע אל מיכל־מיכלה (ברוסית – מיליה, אמה של דודניתי סוניה), והיא השיבה לו “א קאפעטשקע ערגער” (טיפ־טיפה יותר רע). שנים רבות התגרו בה אחיה ואחיותיה וקראו לה “א קאפעטשקע ערגער”. ילדיו של ר' מאיר אהבו ללגלג זה על זה. כך נהגו לקרוא לאחיה התאום של מיכלה־מיליה “צ’ודנאיה וולוס” (שיער מצוין), מכיוון שהוא שב פעם מהספר, כשהוא מחליק על שערו ומתפאר שהספר החמיא לשיער שלו באמירה זו. על בן־ציון היה ידוע שהוא אהב שידברו בענייני משפחה, וניסה לגלגל את השיחה לעניינים אלה. לא תמיד עשה זאת בהצלחה, כמו בשאלה: כשהדוד הי בא מפטרסבורג האם היה סבא שמח? מובן שהסב שמח לביקור של בנו מפטרסבורג, וכל השאלה נועדה רק להסב את השיחה לענייני המשפחה. הרבו לקנטר את בן־ציון בציטוט השאלה הזאת. האחים אהבו ללגלג זה על זה לגלוג קל, שלא פגע ביחסי האהבה העמוקה ביניהם.

כשפרצה המהפכה הראשונה ברוסיה, המהפכה הדמוקרטית, והציונות נעשתה חוקית, התפתחה מהר מאוד תנועת “צעירי ציון” ואבא הי דמות מרכזית בה. היו באים אל אביו ומספרים לו על הצלחות ועל השגים של בנו. הוא נהג להשיב: על אייזיק שלי אני עצמי מומחה… פרט ליידישקייט…

שנים לפני כן, כשעוד היה לו מה להוריש, הוא כתב צוואה, וקיפח בה את אבי, באומרו שאייזיק איננו זקוק לירושות.

בן־ציון סיפר לי שאביהם אמר לו פעם: “אתה תהיה העשיר בבני.” חשבתי על דברים אלה ונראה לי שיכולות להיות לאמירה זו של סבי סיבות אחדות. יתכן שהוא באמת האמין שלבן־ציון יש סיכוי טוב להיות עשיר מכל אחיו. זאת מכיוון שהוא עבד עם האב ולמד ממנו בנקאות, וגם בשל תכונת החסכנות שהיתה בו, שגבלה בקמצנות. יתכן שהאב אמר מה שאמר כדי למנוע קנאה באח הבכור שנסע “לעולם” ללמוד בעוד הוא, בן־ציון, נשאר עם האב בסמורגון ומבצע בין היתר את שליחה הכסף לאייזיק לפי הוראת האב. אולי זה פשוט עוד יותר – האב אהב לומר לכל אחד מילדיו מה שהיה נעים ורצוי להם לשמוע.

סיפור הנוגע לסבי ולבתו הבכירה הוא על מחלתה של דודניתי ריבה, בהיותה ילדה קטנה. האם, לאה־ליזה, היתה מודאגת מאוד, לא ישנה לילות ונראתה רע מאוד. אמר לה אביה: “היכן היושר? אם הבת שלך חולה מותר לך לגרום לבת שלי שתהיה חולה?…”

הבת הבכירה היתה לאה, שקראו לה, כאמור, ליזה. דומני שהוריה קראו לה לאה, ורק אחיה וכל בני דורה קראו לה בכינוי הרוסי, וכן אחייניה ואחייניותיה. בהתעטף עליו נפשו בזכרונות על אחותו האהובה היה אבא מדבר עליה כעל לאה או לאלה’לה. כאמור, היא נישאה עוד לפני מותו של שלמה מרדכי, שנפטר ב־1907, כלומר נישאה בת 21־20, או אף צעירה יותר. בעלה היה וולף (זאב, בעברית) מרקון. שיינה ואחריה מאיר נפטרו כשרוב הילדים היו עדיין בגיל צעיר מאוד (שיינה נפטרה ב־1916 ומאיר ב־1918). לאה־ליזה מלאה תפקיד אם לגביהם.

אבי סיפר לי שהיא התיעצה אתו אם להינשא לוולף מרקון, והוא יעץ לה בחיוב. היה ברור לו, וגם לה עצמה, שאין בכוחה ואין בכוונתה להתמרד ולחרוג מהסביבה שהיא חיה בה ובמסגרת זו הנישואים עם וולף מרקון הם מצוינים. האיש היה ציוני־דתי, ומצאתי בניירות של אבא מכתב ממנו, ובו הוא מספר שחתם על “העולם”.

ללאה־ליזה היו בת ובן, הבת נקראה רבקה (ריבה או ריבוצ’קה) ולבן קראו מוניה. אני מניח ששמו המלא היה שלמה מרדכי. מוניה נהרג בחזית, במלחמה האנטי־נאצית. בשל מצב בריאותו הוא היה פטור מגיוס, אך מצא דרך להתנדב. אחותו נישאה ללא יהודי והדבר הוריד את שיבתו של וולף מרקון ביגון. אחרי ריבוצ’קה נשארו שני צאצאים, הנחשבים לפי החוק לרוסים (כך רשמו אותם, הדבר היה אפשרי מכיוון שאביהם היה, כאמור, רוסי) והם נשואים לרוסים. דומני שהם מרגישים את עצמם רוסים לכל דבר. בת אחת של ריבוצ’קה באת אל בת־דודתי סוניה לפגישה אתי, אך לא גילתה עניין. דומה שהיא באה רק מתוך כבוד אל סוניה, שהיתה פעם ממונה עליה בעבודה. שמה כשם דודתי, ליזה. אחרי מוניה נשאר בן, אלכסנדר מרקון. פגשתיו בבית סוניה ושוחחתי אתו, אבל אין לי מושג ברור על האיש. אחד מבניו היגר לארצות־הברית, והוא גר בסן־פרנסיסקו.

פעם באחד מביקורינו בניו־יורק, היינו מוזמנים אל קרובה של אשתי חיה. הסיעו אותנו במכונית אל המקום ובאותה מכונית הסיעו עוד זוג. האשה קרובה של קרובי חיה מצד אחר, כלומר אין היא קרובה של חיה. הגבר הציג את עצמו ואמר ששמו מרקון. שאלתיו אם ידוע לו על וולף מרקון ממוסקבה. “כן,” השיב לי, “הוא דודי.” אמרתי לו שהוא גם דוד שלי…

אבי היה הצאצא השני של שיינה ומאיר, וכבן היה בכור (כאמור, יליד 1888).

אחריו בא בן־ציון, שקראו לו במעין־רוסית “בנציאן”. מעניין: כשאבי דיבר עליו הוא קרא לו בן־ציון בהיגוי יידישי־ליטאי, ואמי נהגה לקרוא לו בניצאן. אבא היה קשור מאוד לאחיו בן־ציון, מעבר לקשר המשפחתי לאחים. יחס מיוחד זה היה הדדי. התרשמתי מאוד מהיחס של בן־ציון אל אבא בהיותו כבר בארץ. הוא היה מבטא את המילם “מיין ברודער” בהיגוי שהאהבה לאח בלטה בו מאוד. בכלל היתה בבן־ציון נשפיות רבה. בן־ציון עבד עם אביהם בבנק של מאיר ברודני בסמורגון ושם התמחה בבנקאות, והיתה לו מיומנות כלכלית גם מעבר למקצוע הבנקאות. אבי עזב את סמורגון בגיל צעיר יחסית ומאז היה בא רק לביקורים. לפני כן הספיק אף הוא לעבוד בבנק של האב וללמוד ממנו. גם בביקוריו בסמורגון, שהיו לפעמים ממושכים, הוא עבד בבנק, בעיקר במגע עם השלטונות הרוסיים. הדבר עזר לו בכל מהלך חייו.

בזמן מלחמת העולם הראשונה נסע בן־ציון לקובנה והצליח להישאר שם לקראת הכיבוש הגרמני, וכך ניצל מגויס לצבא הצארי. לאחר המלחמה הוא בא לחרקוב אל המשפחה. הוא נכנס לחדר, הביט מסביב, והבין שהאם הלכה לעולמה. עד כאן לפי סיפורו של אבי. בן־ציון עצמו סיפר לי שהוא התפלא על שאחיו אינם עושים דבר להרמת קרנה של המשפחה, להחזיר לה את עושרה, שאבד עם שריפת סמורגון, כששום איש לא היה מסוגל להחזיר לבנק של מאיר ברודני את חובו. זמן קצר אחרי בואו של בן־ציון לחרקוב נפטר אבי המשפחה, ואז אבד לבן־ציון העניין “להרים את קרן המשפחה” והוא ביקש מאחיו, הוא אבי, שיסדר אותו בעבודה באחד התחומים שהיתה לו השפעה מכרעת בהם, בהיותו איש מרכזי בתנועה הציונית, גם בחרקוב וגם במישור הכלל־רוסי. הוא סידר אותו בניהול הקואופרטיב היהודי שהיה בהשפעת צ"ס, בעצם היה הקואופרטיב פרי יוזמתו של אבי. שם הקואופרטיב היה “כלכלה”, בהיגוי עברי־אשכנזי, בן־ציון סיפר לי שתחילה רטנו על שאייזיק ברודני סידר בעבודה זו את אחיו, אך עד מהרה הוכיח בן־ציון לכל שבחירה זו היתה בהחלט לטובת הקואופרטיב. שניהם היו כלכלנים מלידה.

על ראשית הקשר שלו עם אשתו, צביה (ברוסית נהגו לקרוא לה ציבה) לבית פיינברג סיפר לי פעם בן־ציון שהוא אהב אותה ואחיו, אבי, ידע על כך, כמובן. אבי האיץ בו לדבר אתה ולהתחיל רומן, וגם יעץ לו מה ואיך לומר ולעשות, ואילו בן־ציון חשש שהיא תדחה אותו. היא היתה יפהפייה ומחוזרת מאוד בקרב צעירי היהודים בחרקוב, ואילו בן־ציון היה נחבא אל הכלים. “אל תהיה טיפש,” גער בו אחיו, “היא תרצה בך,” וכך היה.

בעקבות אבי יצא גם בן־ציון מברית־המועצות לליטא. תחילה היה מנהל סניף של “צנטרלבנק” (שאבי היה מנהלו הראשי עד עלייתו לארץ ב־1926) בעיירה קטנה על גבול פרוסיה המזרחית, קיברטי. שם נולד בנו יחידו, מריק (גם הוא, כמוני, קרוי מאיר על שם סבנו). מאוחר יותר הועבר לקובנה, למרכז הבנק בתפקיד בכיר, ולאחר זמן (עם עלייתו של ז. מאכט לארץ) נעשה מנהל הבנק.

כשברית־המועצות השתלטה על ליטא היה בן־ציון בסכנה רבה, מכיוון שהכול ידעו שהוא ציוני פעיל. הוא ניצל בזכות העובדה שהיה מנהל טוב ואדם טוב, שקיים יחסי אנוש נאים עם עובדי הבנק. כשהרוסים נכנסו התברר שרבים מאוד מהעובדים בבנק היו חברים במפלגה הקומוניסטית הליטאית במחתרת. הם עמדו למנהלם האהוד בשעת דחקו.

משפלשו הגרמנים לברית־המועצות לא התמהמה בן־ציון הרבה, על עם אשתו ובנו על הרכבת ונדד מזרחה. הם בילו את המלחמה בסמרקנד שבמרכז אסיה. הם חיו שם עם אחותו הבכירה לאה־ליזה, בעלה ובתה. הבן של ליזה היה, כאמור, בצבא וכן בעלה (הלא יהודי) של הבת.

אז אפשר היה לקיים קשר בין ארץ־ישראל וברית־המועצות. הורי שלחו להם חבילות מהארץ, שעזרו להם בתקופה הקשה. במכתב שמישהו מהם כתב להורי נאמר שחם מאוד שם, ארבעים מעלות צלזיוס, אבל תמיד אפשר למצוא צל, וכן שיש פירות וירקות בשפע. אבי קרא ונאנח. כשראה את פני התמהות הוא אמר שנחוץ לדעת לקרוא מכתב מברית־המועצות. מה פירוש “אפשר למצוא צל” וכי מודדים טמפרטורה לא בצל?! פירוש המילים “יש פירות וירקות” הוא שאין שום דבר אחר. זכורני שאמי עסקה במשלוח החבילות לגיסיה וגיסותיה בסמרקנד.

אחרי המלחמה חזר בן־ציון לליטא, אולם כמו רוב היהודים הלך לווילנה ולא לקובנה. הוא הסתדר בעבודה במשרד השיכון של הרפובליקה הסוביטית הליטאית ועבד שם עד פרישתו לגימלאות.

בן־ציון היה ציוני כל ימיו, אך השלים עם העובדה שהוא חי בברית־המועצות. עוד בליטא העצמאית הוא היה בעצם ציוני פרו־סובייטי, אם כי היה חבר במפלגה שהיתה קשורה למפא"י ולא למפלגות הפרו־סובייטיות. הלוחם הקנאי ליציאה משם ולעלייה לארץ היה בנו, הוא דודני מאיר המכונה מריק (מ' עם קמץ) להבדיל מכינויי אני, מוריק. שנינו קרויים, כאמור על שמו של סבנו – מאיר ברודני, או בעצם מאיר ברודנא, לפי ההיגוי שהיה מקובל על יהודי סמורגון. מריק היה צעיר ממני בארבע שנים. הוא היה ציוני בלב ונפש ושנא את המשטר הבולשביסטי, בעיקר בגלל יחסו לציונות אבל לא רק בשל זאת.

מריק היה פעיל עלייה נועז, מהנועזים ביותר, אם לא הנועז ביותר. הוא הסביר לי פעם, כשהיה כבר בישראל, שהיה משוכנע שדרכו לארץ מובילה בהכרח דרך בית־סוהר סובייטי. זהו מקרה ממוזל שהוא לא נאסר. הכול הבינו זאת ולכן זיכוהו בתעודת “אסיר ציון”. אחת מפעולותיו היתה איסוף כספים בווילנה ל“קרן המגן” בישראל בתקופה שלפני מלחמת קדש. באחד מביקוריו של אברהם זברסקי בברית־המועצות הביא לו מריק למלון במוסקבה, ששרץ מרגלי ק.ג.ב, את הכספים שהוא אסף בווילנה לקרן המגן. בישראל התקשו להחליט מה לעשות בכסף שהושג בהסתכנות כזאת.

פעלו בוולנה שתי קבוצות מחתרת ציוניות. אחת גדולה יותר ועממית יותר בראשותו של מריק, שהיה אמנם מהנדס. הוא סיים את האינסטיטוט בהצטיינות, והיה בהחלט אינטליגנט יהודי־רוסי, אולם נעדר כל סנוביות אינטלקטואלית. קבוצה אחרת, מתחרה במידת־מה, היתה קבוצה של אקדמאים בראשותו של פבליק בילינסון, גם הוא יליד קובנה. אמו היתה חברה של אמי בהיותנו בקובנה, ואחד התצלומים באלבום של אמי הוא תצלומה. פעילותו של מריק בוולנה ראויה בהחלט להנצחה בכתובים מעבר למה שאפשר לעשות במסגרת זו. יתכן שהדבר לא ייעשה בגלל סופו הרע פה, בארץ.

סיפורו הישראלי של מריק הוא עצוב מאד. מצבו היה ברור לאביו, שניסה להסבירו לי. אי־רצון פנימי להאמין גרם לי שלא להבין כלל את אזהרותיו של דודי, עד שראיתי את הדברים בעיני במלוא כיעורם. עוד בווילנה היה מריק שותה הרבה יותר ממה שיכול היה להכיל, והדבר גרם עוד שם לבעיות. שם לא אובחן שהאיש איבד את כושרו כמהנדס, משום שהוא בחר לעבור למשרה נמוכה הרבה יותר, תוך הנחה שהדבר יעזור לו לקבל אישור יציאה מברית־המועצות. רק בבואו לארץ התברר עד מהרה שהאיש כבר אינו מהנדס. האלכהול שרף את ידיעותיו ואת יכולתו המקצועית. לא רצו לפטרו בשל עברו המפואר בווילנה, אם כי לא היו לו כל השגים, ולא גם המזעריים ביותר. אחר כך הוא בכל זאת פוטר. לא היתה ברירה. בזכות עברו הציוני הנועז בווילנה ובזכות שנות עבודה אחדות הוא קיבל ביטוח לאומי של נכים. הוא נפטר זמן קצר מאוד אחרי אמו. שלושתם קבורים בבית־העלמין בחולון הקרוי כיום “הדרום”. ההורים קבורים זה ליד זו ומריק קבור במרחק־מה מהם. מריק שינה את שמו לבראלי ואילו דודי לא רצה לטרוח בזאת באומרו שהוא כבר זקן מדי. הוא לא הסכים אפילו לבטל את הסיומת הליטאית משמו ונשאר “ברודניס”. הוא הסכים אתי שהיה הגיון וצדק מבחינת תולדותיה של המשפחה בשינוי שאני יזמתי ואבי קיבל והשתלב בו.

לעומת זאת סיפורו של בן־ציון בישראל הוא אולי גולת הכותרת של חייו. זאת לא מבחינת השגים. להשגים הוא היה כבר זקן מדי, מעל שמונים, הוא הסתדר עם אשתו בעבודה פשוטה מאוד שהיתה לפי כוחותיו הגופניים. בני ידידים שלו, מקובנה (ובמקצת עוד מחרקוב), הם בעלי בית־דפוס קטן בתל־אביב. הם היו מביאים את העבודה אליו הביתה. היו אלה ניירות מודפסים. היתה למשל, עבודה המורכבת מחמישה עמודים באלף עותקים. מבית־הדפוס הגיעו אלף עמודים ראשונים, אלף עמודים מספר שתיים וכן הלאה. בן־ציון וציבה סדרו זאת כפי שהדבר נועד להיות – עמוד ראשון ועמוד שני אחריו וכן הלאה. הם השתכרו תמורת עבודה זו סכום כסף לא מבוטל, מכיוון שהשקיעו שעות עבודה מרובות. הוא אמר לי פעם שיש לו עתה הזדמנות לדעת למי היה יחס אמיתי אליו ומי התייחס למנהל בנק בקובנה או לפקיד בכיר במשרד השיכון של הרפובליקה הסובייטית הליטאית…

מרכז דאגתו היה בנו. הוא ידע בדיוק מה קורה עם מריק, ולא היו לו כל אשליות. הוא הבין שמריק לא יוכל לפרנס את עצמו. גם בתקופה הקצרה שמריק היה מועסק ידע אביו שהדבר לא יוכל להימשך. אכן, מריק נכשל בעבודה לגמרי. נראה לי שהוא עצמו לא הבחין בכך שהשתייה המופרזת חיסלה את כושרו כמהנדס. גם אחרי פטירתו של בן־ציון המשיכה ציבה במלאכת איסוף הדפים המודפסים ולא נפגע החסכון הניכר של שני הזקנים. מריק לא האריך ימים אחרי פטירת אמו. נותרו יצחק (השם ניתן לו לזכרו של אבי, הוא נולד זמן קצר מאוד אחרי פטירתו של אבי) ואמו – תמרה. שם משפחתה מהבית הוא גוטמן. אמה גידלה אותה לבדה, בלי האב. היא גמרה אינסטיטוט (מקביל לטכניון אצלנו). אמנם היא התגרשה ממריק, אולם בעיני נשארה אשתו, ויחסי אליה כאל דודנית. בהחלט. היא קראה לעצמה בשם משפחה נפרד, ינאי, כדי שלא ישאל אותה כל אחד איך היא קרובה לברודנים. היא עבדה בתעשייה האווירית ועם הצמצומים בתעשייה האווירית פרשה לגמלאות מוקדמות במקצת, אולם בתנאים של גימלה בזמן. היא גרה ברחובות. יצחק גמר בית־ספר תיכון בארץ, שירת בצה"ל, בצנחנים, אף־על־פי שהוא בן־יחיד. אחר כך למד באוניברסיטה של ירושלים. הוא היה סטודנט מצטיין. נסע לארצות־הברית לעשות דוקטורט. נשאר בינתיים שם, מרצה באוניברסיטאות אמריקניות, ונשא לאשה את קטיה ריד. אם ישוב לישראל או לא ישוב – אין לדעת. אני מקווה שישוב, הוא בחור מוכשר מאוד, ואני משוכנע שימצא את דרכו באקדמיה, אני מקווה שזה יהיה באקדמיה הישראלית. זהו רצונו.

אחרי בן־ציון נולדו לשיינה ומאיר אליהלייב’ס תאומים, בן ובת. הם נולדו בשנת 1896. איש מבני המשפחה שנותרו בחיים אינו יודע לומר לי מי מהם הוא התאום הבוגר יותר ומי נולד אחריו. התאומים הם מיכלה, ולייבל ביידיש, בעברית שמותיהם הם אריה ומיכל וברוסית – מיליה וליובה.

לייבל חי בלנינגרד. מת ברעב של ימי המצור הגרמני על לנינגרד. לא ידוע לי מה בדיוק היה עיסוקו, אולם זה היה קשור לתעשיית עורות. אני מניח שהוא למד זאת בסמורגון, שהיתה ידועה כמרכז לעורות. אשתו היתה רופאת ילדים, שמה היה אמה (אל"ף סגולה) ישראילובנה (כלומר בתו של ישראל). היא סולקה מעבודתה בימי משפט הרופאים ומתה זמן קצר לאחר זאת. בתם נקראה מאיה, בשל האות הראשונה של שמו של סבנו, מאיר. היא, כמובן, דודניתי. סופר לי רבות על טוב לבה וחינה הרב של מאיה. היא אמו של ליאוניד (ליוניה), אני מניח שאמו נתנה לו שם זה שהוא דומה לשם אביה ומצלצל טוב יותר לאוזן רוסית מודרנית. הוא עבד שנה במכון לחקר המדבר בשדה־בוקר. הוא הועסק שם בעזרת מילגה של הסוכנות ומשרד הקליטה. אחר כך עבר לאוניברסיטת “בר־אילן”. הוא עובד על דוקטורט ויש לו מלגת קיום. אשתו קרויה אולגה ויש להם בן ובת. למאיה יש גם בת, אירה, שעלתה לישראל עם בתה. בנה נשאר ברוסיה עם אביו (שאינו יהודי). בעלה של מאיה קרוי צבי (ברוסית גרישה) סוקולצקי. הם התגרשו בגלל נשים אחרות בחייו. אולם כחלתה, לפני מותה, הוא חזר אליה וסעד אותה. יש לו בת גם מנישואים קודמים, שאינה שייכת, כמובן, לסיפור המשפחתי של הברודנים. אחרי כן נשא אשה שלישית, רוסיה, והוא חי בלנינגרד, שחזרה אל שמה הראשון, סנט פטרסבורג. הוא מבקר בארץ מפעם לפעם, בגין ילדיו, ואחותו. אולי יחליט להשתקע בארץ, ליד ילדיו.

תאומתו של לייבל־ליובה, מיכל־מיכלה־מיליה, היא זו שלגלגו עליה “א קאפעטשקע ערגער”. היא היתה מנהלת חשבונות, תושבת מוסקבה. היא לא נישאה וילדה את סוניה מחוץ לנישואים, לצייר יהודי במוסקבה. היא גידלה את ילדתה לבדה. השם סוניה ניתן לה בהיותו מזכיר בהיגוי את השם שיינה, אמה של מיכל־מיכלה־מיליה. סוניה נישאה לרוסי, אנטולי שסטימרוב, למגינת לבה של האם. אחיה בן־ציון סיפר לי שהוא אמר לה שהיא חייבת להאשים את עצמה, שמנעה מהבת כל קשר לעניינים יהודיים. בנה קרוי פוול, על שם אביה וקוראים לו פווליק. היא מנהלת קומפלקס של גני ילדים ובעלה חרט בבית חרושת לשעונים.

אחרי התאומים נולדה אסתר, בשנת 1898, כתבנית במקצועה, היתה נשואה לאדם ששם משפחתו היה הר (ה"א סגולה), עסקן תרבות יידיש בברית־המועצות. קומוניסט בוודאי. אם אני זוכר נכונה שמו הפרטי היה שמואל. לא היו לה ילדים. שתי האחיות, מיכל ואסתר, סבלו מלחץ דם גבוה ושלחנו להן תרופות לפי בקשתו של מריק, במכתב. תחילה היתה לנו בעיה לפענח מהי התרופה הנדרשת, מכיוון שמכתבו של מריק נכתב ברוסית ואת שם התרופה הוא כתב באותיות לטיניות. הדבר היה אחרי מות אבא, וידידנו, ד"ר אריה ביחובסקי, פקח את עינינו שהשם, כתוב באותיות לטיניות, כפי שחייב באמת ההגיון…

שלושת האחים הצעירים היו קומוניסטים. אינני יודע אם אבא ניסה להשפיע עליהם שישארו ציונים ונכשל במאבק עם ההשפעה האדירה של הממשל הסובייטי והבטחותיו הגואות או שהחליט שאם הם נשארים ברוסיה מוטב להם כך. הוא לא הבין שהמהפכה הבולשביקית אוכלת גם את בניה־נאמניה. הוא עצמו חשש מאוד ממה שמצפה לו עצמו מחוץ לרוסיה. הוא העריך הערכה פסימית מדי באיזו מידה הוא מוכר בעולם היהודי־ציוני מחוץ לברית־המועצות.

אחרי אסתר נולד (ב־1899) הרשל (כך קראו לו בבית ובשם זה דיבר עליו אבי). ברוסית שמו הוא גירגורי וקראו לו גרישה. בעברית השם צבי. הוא היחיד שנתן שם לבנו בלי קשר להוריו. בנו היה קרוי יולי וקראו לו יוליק. יולי הוא שם מקובל בקרב קומוניסטים, לזכר הנסיון הראשון של לנין וחסידיו להשתלט על רוסיה. אח זה ש לאבי היה בוגר “המכון לפרופסורים אדומים”. הוא חי עם אשתו רחל ובנו יוליק בלנינגרד ועבר למוסקבה ב־1936. כאשר אחיו הצעיר מישה נאסר והוצא להורג ב־1937 הוא סולק מהמפלגה הקומוניסטית. בשנותיו האחרונות עבד ככלכלן במחלבות גדולות.

מריק סיפר לי על שיחה אתו. מריק שאל אם הוא מאמין באשמתו של אחיו. הדוד השיב: “אם הוצא להורג – סימן שהיה אשם.” “ואחיך, אברשה, שנאלץ להתחבא עד יעבור זעם?” “גם הוא היה אשם.” “ואתה עצמך, מדוע דחקו אז גם את רגליך אתה?” השיב: “כשחוטבים עצים נופלים שבבים…” בתקופת ההפשרה, בימי חרושצ’וב, ביקש אברהם ריהביליטציה בשביל אחיו. מריק סיפר לי שכאשר נודע לגרישה שאחיו קיבל ריהביליטציה נתקף באירוע מוחי ומת. על בנו, יוליק, ספר לי מריק שהוא היה קומוניסט שרוף לא פחות מאביו וניתק את יחסיו עם מריק: “הוא יריב פוליטי שלי,” אמר. הוא היה בוגר המכון לאינפורמציה וקומוניקציה והיה מהנדס רדיו במוסד סודי במיוחד. סוניה סיפרה לי שהיו ליוליק אי־נעימויות בעבודה בגלל קרבת המשפחה עם מריק. לאחר שאירע מה שאירע בברית־המועצות רציתי מאוד להיפגש עם דודני זה לשיחה רעיונית. התברר לי שהוא נפטר לפני המפולת הסופית של המשטר והאידאלוגיה שהוא האמין בהם כל כך. אלמנתו, פולניה, גורסת שאמונתו הקומוניסטית החלה להתערער עם גיליו של חרושצ’וב, אך נשאר חבר במפלגה הקומוניסטית, ולא התחלק עם הציוני מריק בספקותיו. אלמנתו וצאצאיו ביקשו ממני “הזמנה” לעלייה לישראל. מובן מאליו ששלחתי להם. הם דחו ודחו את עלייתם, עד שקיבלו רשיון כניסה לארצות־הברית והיגרו לשם. הם בקליוולנד, לא רחוק מהגבול הקנדי. בקנדה נמצאת אחותה, בעיר טורונטו, מרחק לא גדול מקליוולנד. העדפתם קשורה בוודאי בכך שבתו של יוליק נשואה ללא יהודי. אמנם הוא היה מתקבל פה בהיותו בעלה של אשה יהודייה, אולם ספק אם היה לו עצמו נוח בארץ היהודים. נישואין עם יהודייה שאת אוהב זה דבר אחד, וחיים בישראל זה עניין אחר.

האח שנולד אחריו הוא אברהם. אבי קרא לו אברמ’ל, כפי שקראו לו בבית, בסמורגון. הוא יליד 1902. הוא היה מרצה מטעם הוועד המרכזי של האיגודים המקצועיים באוקראינה. אשתו, רחל בת יצחק (רחיל איסאקובנה), למשפחת גרינפלד, היתה ספרנית. זהו גם מקצועה של בתם היחידה מרגריטה (מרה). גם למרה ניתן שמה בשל האות הראשונה, לזכרו של סבנו מאיר. למרגריטה־מרה יש חומר רב שהוא השאיר אחריו, לא קראתי, כי הוא כתוב ברוסית. אני מקווה שמישהו מקרובינו יתרגם זאת לעברית. בימי הטרור הגדול שהפיל רבים מפעילי המפלגה הקומוניסטית הוא היה מבוקש, הסתתר אצל אחיותיו במוסקבה, “עד יעבור זעם”, וכך ניצל. מתקבל על הדעת שאז גם התערערה אמונתו באידיאולוגיה ובמשטר שדבק בהם בגיל צעיר. כשנפגש עם אחיו בן־ציון היה כבר הבולשביזם שלו מעורער למדי. הוא לא התחלק בספקותיו־ביקורתו עם בתו ומשפחתה, מכיוון שהאמין שטוב יותר בשבילם לחיות בשקט בלי בעיות רעיוניות מסוכנות. יתר על כן, כשנכדתו ליובה וימינץ רצתה לעלות לישראל, כשנפתח סדק, מנע זאת הסב בכל התוקף של סמכותו.

מרגריטה־מרה ובעלה, דוד בן נחום אסתרקין, עלו לישראל באוקטובר 1992. בם שהו במרכז הקליטה ברעננה יותר משנה עד שקבלו שיכון ב“הוסטל השלום” באשדוד. בתם, ליובה עם בעלה (לשעבר) יפים ברודסקי ובנם רמון עלו בסוף 1993. הם גרו תחילה ככפר־סבא. בנם של מרה ודודיק, אלכסנדר (אלק), בא לביקור בארץ ואחר כך עלה. לפני כן הוא ארגן את עלייתן של אשתו ובתו, שהיא אחותו של יפים ברודסקי ושמה כשם אמי, כלומר ברוסית קוראים לה יווה, ובעברית זה יהיה בוודאי חוה. יש להם בת. שמה אולגה, וקוראים לה אוליה (כשמה של אשתו של לוניה סוקולצקי). היא נקלטה יפה בישראל ונישאה ליליד הארץ, בן העדה המרוקנית. יש לה בת.

צעיר בניהם של שיינה ומאיר ברודני היה משה (יליד 1904). לימים, במשטר הסובייטי, הוא שינה את שמו למיכאל, שאינו נשמע יהודי כל כך כמו משה, ושם החיבה שלו במשפחה היה “מישה”. אבי סיפר לי שאחיו זה אמר לו פעם ש“במשפחתנו המוכשרים ביותר הם הבכור והצעיר”… כן סיפר לי אבי שאחיו משה היה “פרופסור אדום”, ואילו סוניה, דודניתי, כתבה לו שהוא היה מנהל מפעל ופעיל של הקומסומול. זה תואם את המידע שמסרו לי מרה ופולינה, אלמנתו של דודני יוליק. בתנאי הניתוק מובן שהמידע שהיה לאבי היה משובש קצת. גרישה (הרשל), ולא צעיר הבנים, היה בוגר המוסד לפרופסורים אדומים. מישה חי ופעל בדניפרופטרובסק. הוא נאסר והוצא להורג בימי הטרור הגדול של 1937. אשתו, רעיה, נאסרה וחיה בגירוש שנים רבות. פולינה ומשפחתה פגשו אותה בשובה מהגירוש והיא אשה זקנה.

הקשישים יותר מבני שיינה ומאיר נהגו לקרוא לעצמם “מאירוביץ'” או “מאירובנה”, ואילו הצעירים שבהם השתמשו ב“מירונוביץ'” לאותה מטרה. גרישה קרא לעצמו גריגורי מרקוביץ‘, שהוא כינוי עוד פחות יהודי מ"מירונוביץ’". אדם קרוי ברוסית בשמו ובשם אביו. זה קרוי ברוסית “אימייה אוצ’סטבו”. הקשישים יותר שמרו על השם היהודי של אביהם, מאיר, והצעירים יותר התפשרו עם תרגום השם לרוסית, מירון־מרק. כאמור (בסיפורי על אבא), אבי סיפר לי פעם שבשנים האחרונות לחייו בחרקוב רבים הציעו לו להיקרא “איסאק מירונוביץ'” והוא אמר: “אני אינני איסאק ואבי לא היה מירון” הוא קרא לעצמו ברוסיה “אייזיק מאירוביץ'”. מעניין שבאחרית ימיו בישראל, כששמו הוסב רשמית ליצחק בראלי, הוא מעולם לא חזר לשם ברודני, אבל בעיני עצמו שמו הפרטי נשאר אייזיק. אמי קראה לו בשם החיבה “אליה” (א' בפתח), שנגזר אצלה מאייזיק, גם בתי נאוה קראה לו “סבא אליה”, וכך קוראים היא ובני, אבי, לזכרו.

זלמן שז"ר: על שלמה מרדכי    🔗

מתוך ספר לכבוד יובלו של סוצקובר (תרגום מיידיש)

– – אברהם איצעלעס הוא אבי סבי של סוצקובר, ועל שמו הוא קרוי – אברהם. ואחיו (של אבי הסב – ) הלמדן המתנגד אריה־לייב (טעות של שז"ר, שמו היה אליהו־לייב), אשר בנו היה המחבר הנודע של “אוהל שם”, הרב שלמה מרדכי ברודני. מעשה בתוך מעשה, הרבה שלמה מרדכי היה רבה הבלתי־נשכח של עיירתי שטויבץ, והוא בשבילי המושג התמציתי ביותר של רב ליטאי טיפוסי, והוא שייף לזכרונות הילדות האישיים הראשונים שלי, שאינם כבים.

אני זוכר אותו (את שלמה מרדכי – מ. ב.) כאדם זקן, אדם נעים וידידותי בשיחה פרטית. שמו נודע לא רק כלמדן מובהק, אלא גם פיקח מאוד בעייני מסחר. לכן היו נוסעים אליו לבוררות בסכסוכים מסחריים סבוכים. בעניינים דתיים הוא הי קפדן נוראי. חשבו אותו בעיירה לכעסן שהיה בריב עם בעלי הבתים ובאסיפות של טובי העיר היה שותק או מתכעס. אשתו, הרבנית דרייזשע (מאבא שמעתי את שמה דרייזל, כנראה אותו שם – מ.ב.) חלתה לעתים קרובות ושכבה שבועות רבים בקיטון שלה, וכשבאו אורחים היה עליו להיות גם בעל־הבית וגם בעלת־הבית.

בהיותו יהודי בעל אמצעים ובניו בסמורגון היו נגידים, ואחיו ר' איצאלע ברודני בווילנה הזמינוהו חזור והזמן לבוא אליהם, הוא לא הרבה להתחשב בבעלי־הבתים, ואם בעל־בית לא רצה לתת למעות־חיטים כפי שדרש ממנו הרב או שנגיד בעיירה לא רצה לקיים את פסק־דינו או שרצה לעולל עוולה לשכן עני או לא לעזור כראוי ליהודי יורד – הוא קרא לו אליו, וכעס עליו וגער בו כבאחד הריקים ולפעמים גם גרשו מהבית. מיד היה חוזר בו ממעשהו שהיה חייב לעשות בתור מרא־דאתרא וחשב על מה שעליו לעשות מבחינת “המלבין פני חברו ברבים”. היה רץ אחריו לאורך כל החצר כשהוא צועק: ר' יהודי, שובה נא, אבקש ממך סליחה…

בקרב הרבנים הוא נודע כאחד מגדולי הלמדנים והחריפים שבהם בכל ליטא. הכול ידעו שהוא כותב ספר, אשר יצית עולם בחידושי תורה עמוקים שבו. ר' אליה־ברוך עצמו, ראש הישיבה של מיר הסמוכה נהג לשלוח אליו את מיטב בחוריו לקבל מידיו סמיכות לרבנות. אני זוכר היטב איך עילויים חשובים עבדקנים היו מתגלגלים חורף שלם בבית המדרש כשהם מתכוננים יום ולילה ליום הדין, כשהרב יקבלם ובינתיים היו חרדים לנפשם.

באדיקותו הדתית היה מתנגד קיצוני לכל שינוי, ואסר לגעת בכל מנהג, חמתו בערה על סופרי ההשכלה ועל כל הספרות המודרנית. היה לו רצון עז שלא להניח להם כל דריסת רגל בכל קהילתו.

אכן, דווקא ממנו קבלתי את הגירוי הראשון לחפש ולמצוא את ספרי ההשכלה.

היתה זו שבת־שובה. הייתי עדיין ילד קטן, שלמד ב“חדר” אצל מלמד־גמרא, והלכתי באדיקות לשמוע את דרשת הרב. אני זוכרו תמיד עטוף בטלית ארוכה ניצב על הבימה, זקנו האפור מכסה את כל לבו, והשטריימל היפה העגול עשוי פרווה, שמוט מעל מצחו הרחב. עמדתי ובלעתי את המילים. אני רואה איך פניו מאדימים מהרהורי צער והצעיף הצבעוני על צווארו רועד מהתרגשותו, וקולו רועם: “לילינבלום ואחד העם ימח שמם וזכרם!”

משולהב מהדרשה רצתי אל אלטער המורה ורק הגעתי אליו שאלתי מיהם הגברים הנוראים הללו שאת שמותיהם לא שמעתי עד אז, ואילו הרב קילל אותם דווקא בחרוז, בוודאי כדי שאזכרם טוב יותר. אצלו באמת קבלתי את “חטאת נעורים” ללילנבלום ואת “על פרשת דרכים”, לאחד־העם, אשר לפני כן לא ידעתי על קיומם.

התנגדותי העיקרית לרב החלה בעניין הציונות. לגביו אפילו החסידות היתה מין “חידוש” שהוא “אסור מן התורה”. ממכתב של דודו של בעל היובל שלנו מתברר לי שהמחלוקת על חסידות היתה בתוך משפחתו. אחי־אביו של הרב, אברהם איצעלעס (אבי סבו של סוצקובר), היה דווקא חב“דניק גדול. לעומת זאת אביו של הרב היה מתנגד מושבע, והמחלוקת בין האחים נמשכה כל השנים. הרב עצמו שמר אמונים למסורת של אביו, עם תוספת קנאות; אולם ל”אסון" החסידות הוא התרגל במקצת, אם כי ככל שזכרוני מגיע לא דרכה רגלו על מפתן של שטיבל חסידי מקומי, לא זה הקיידענאווער ולא שלנו החב“די. עם זאת שנאתו לצרה צרורה (אנשיקעניש) הציונית היתה ללא שיעור. הוא ראה בזאת חוב קדוש שלו לא לתת לציונות להיכנס לעירו בשום פנים ואופן, ואם מישהו נסחף ל”סינוור הטרף" הזה – הוא רדפו עד חורמה עד שיצא ממנו הדיבוק הציוני.

סיפרו בחוגים ציוניים בשטוייבץ שעוד בימי חיבת־ציון, כאשר ר' שלמה מרדכי לא היה עדיין רבה של שטוייבץ, ועל כיסא הרבנות ישב ר' ישראל־נח לווין, שנעשה אחר כך לרב במוסקבה, ולאחר זאת מגיד העיר בווילנה, אירעה בשטוייבץ בוררות גדולה ושני הצדדים העיקריים לסכסוך היו חובבי־ציון נלהבים. כשדין התורה נסתיים, החליט הרבה בהסכמת שני הצדדים שהקנס שהוטל, שהגיע למאה רובל יישלח לאודסה, לוועד של חובבי־ציון.

בינתיים נקרא ר' ישראל־נח למוסקבה ועל כיסא הרבנות של שטוייבץ עלה ר' שלמה מרדכי, והכסף היה מופקד על שמו של הרב. הרב החדש נפחד שמעירו החדשה ישלחו כסף עם הסכמה שלו לבעל פעור רחמנא ליצלן. הוא התעקש אפוא שהכסף אמנם יישלח לא"י, אבל לקופת ר' מאיר בעל הנס. זה הגיע לסקנדל גדול. העניין הגיע לאודסה. הרב ידע אמנם יפה שאסור להעביר מצדקה לצדקה, אולם ודאי שהוא רצה עוד פחות “לתת יד לפושעים”. רבנים אסרו את הדיבור הגלוי בעניין זה, כדי למנוע חילול השם. הציונים בסביבה לא שכחו את העניין. 100 רובל בתקופה של איסופי כסף בקערות בשביל חובבי־ציון הי מטמון. פעם הגיע לשוטייבץ הרב הציוני קוקש (ק ראשונה בחולם, שנייה בסגול) מצ’ריקוב, שהיה לו אח בשטוייבץ. הוא בא להכנס לדין ודברים עם הרב. הרב מצ’ריקוב היה דרשן נאה ופולמוסן רבני. בכל זאת לא יצא משליחותו דבר, מכיוון שהפגישה האישית לא יצאה לפועל. אחר כך הגיע לשטוייבץ הנציג של מינסק לקונגרסים של בזל, הנואם הציוני מיכאל שימי הורביץ, בנו היחיד של דודי העשיר הלמדן, הוא סוחר היערות המינסקאי ר' שמואל־שלמה הורביץ, אשר מיערותיו בסביבות שטוייבץ הפיקו פרנסה יהודים לא מעטים בעיירה. הציונים העריכו שכלפיו לא יוכל הרב להעיז פנים. זכרוני ששלחו אותי לומר לרב שמיכאל שימי הורביץ נמצא פה ורוצה להיכנס אליו. הוא שואל אפוא מתי יהיה נוח לרב לקבלו.

מרים הרב הזקן את ראשו מהגמרא ואומר לי בחיוך של חכמה: לא ואמור לו שאצלי אין, ברוך השם, שומר בכניסה, ועל דלתי אין חס ושלום פעמון. כשיהודי רוצה להיכנס אל הרב אין הוא חייב לבקש רשות, ביחוד אורח ועוד אורח חשוב כל כך.

גם ביקור זה, שהיה רווי אימרות שפר נבונות וביטויים רבניים אותנטיים נגמר בלא כלום.

סיפרו עוד שפעם כתב לו הגדול ממינסק בעצמו שיבטל רצונו מפני רצון חבריו ויעזור למנוע לזות שפתיים. אין אני יודע אם כל הסיפור על מכתבו של הגדול הוא אמת, ובוודאי שאינני יודע מה השיב לו הרב. לעומת זאת ידוע לי שכל עוד ישב ר' שלמה מרדכי ברודני על כיסא הרבנות בשטוייבץ נשארו מאה הרובלים בבנק במינסק על שמו של הרב, ולא נשלחו לאודסה.

(פה בא קטע של השוואה בין הרב למשורר, סוצקובר, העוזר להצדקת הזכרונות על הרב בספר לכבוד המשורר. אחרי זה הוא שב לספר על שלמה מרדכי).

קו חשוב בדמותו של הרב של שטוייבץ הוא נטייתם של הרבנים שכניו מעיירות קטנות יותר בסביבה להשען עליו. ב“הסכמות” וכתיבת הקדמות לחיבוריהם הוא לא הפריז כלל. היה לו מורא של דרך ארץ בפני המלה המודפסת. לרבנים הצעירים ממנו היתה תרעומת עליו בשל כך, אולם להוציא הסכמות בדפוס היה מוכן לעזור להם בכול. ברצון היה נותן להם מכתבי המלצה והמלצות לרבנים ולנגידים, לקהילות ולשדכנים שפעילותם חרגה ממסגרת עיירה אחת והם עסקו גם בתיווך בין רבנים לקהילות שנזקקו לרב. ר' אליהו מאכטיי, שהיה שדכן־מתווך כזה תושב שטוייבץ, היה תמיד לעזר “בעצה ובמעשה”. כאשר רב שכן היה מגיע לשבת – ובלבד שלא היה ציוני – הוא הי מקבלו בהדר וכבוד הנאים ביותר. היה מוותר לטובת האורח על ה“שלישי” שלו בקריאת התורה בבית המדרש הגדול, והיה מעמיד לרשותו את הדוכן לדרשה בין מנחה למעריב.

עם זאת הוא הקפיד על כבודו־הוא, היה רגיש מאוד כשרב פחות דרגה היה מביע דעה שלא מצאה חן בעיניו על למדנותו או על דרשנותו. גאונים רבים היו באים לשטוייבץ, והוא קיבל את כולם כשווים עם שווים, אפילו את ראש הישיבה של מיר.

הוא כתב את חיבורו־הוא בדחילו ורחימו במשך עשרות שנים ברציפות ותמיד נדמה היה לו שחיבורו אינו ערוך ומותקן דיו, כדי להביאו לפני הציבוריות הרבנית.

פעם ראיתי את הרב בזעמו ורתיחתו בשעת סכסוך יהודי־גויי מקומי, שנכדו היה מעורב בו ישירות. אני רוצה לשלב בתיאור זה הקשור ב“גאלדענע קייט” (שמו של כתב עת ביידיש בעריכת סוצקובר מ.ב.) את זכרו הברוך של הנכד.

כך היה מעשה:

בא אליו פעם להתארח נכדו מסורגון, אייזיק ברודני. הוא מנהל בנק הפועלים בארץ־ישראל, מוכר לכולנו יפה, זוכה להערכת כולנו, ונפטר זה לא כבר. הוא היה בן גילי, ילד בן אחת־עשרה ובא אל סבו לחופשה מבית הספר למסחר שהוא למד בו (טעות של שז“ר, אבא לא למד בבית־ספר למסחר ולא בכל בית־ספר רוסי. אילו היה כן היה הסב מחרים את הנכד ואת אביו ששלח אותו לבית ספר רוסי. אבא למד ב”חדר" ובישיבה. מ.ב.) יצא לו שם של ילד בעל ראש טוב שלמד עדיין אך היה נתון כבר לציונות. (שוב טעות של שזר – אבא סיפר לי שהוא נעשה ציוני בגיל שש עשרה, אז הוא גם חדל מלהיות דתי). נעשינו מיד ידידים גדולים. אז התחלתי ללמוד אצל דיין הרב, ר' יעקב־מאיר דער ווייסער (הלבן), שלפני כן היה משולח של ישיבת מיר, וכדי שאייזיק לא ייקרע מהתורה, הכניס אותו הרב לכיתתנו, ובשבת לאחר התפילה היה נוהג ללמוד עם שנינו בעצמו, נדרים של ר"ן. פעם החלטנו שנינו בשבת לפני הלימוד לצאת לטיול אל הטחנה.

הטחנה עמדה על אם הדרך, בין הבתים העיירתיים האחרונים ברחוב מינסק ותחנת הרכבת. בין הטחנה וביתו של לייב־אריה האופה, שהיה האחרון ברחוב, נתמשכה דרך ארוכה במעלה ההר, צהובה מחול עמוק. הלכנו לנו מקושטים בבגדי השבת הקיציים, שקועים בשיחתנו, כשרגלינו טובלות בחול החם עד הקרסוליים, בהיותנו ממש ליד הטחנה נפלה עלינו מאחור כנופייה של שקצים, המחזיקים בשולי בגדיהם, נופפו באגרופיהם וקראו: “היי, היי, ז’שיג כאלאמיד”. מיד החלו להטיל עלינו חופני חול ואבנים קטנות כשנביחות מאיימות של כלבים שליוו אותם מחרישות אוזן.

לא היה מה לדבר על עמידה בידיים ריקות בפני כנופייה גדולה כל כך של שקצים; ובשבת לפני התפילה בכל העיר כבר אוכלים טשולנט, אי־אפשר היה למצוא אף לא ילד יהודי אחד לרפואה. חצי חיים וחצי מתים רצנו כחץ מקשת אל תוך העיר; כך קרועים בלויים, מזיעים ומלוכלכים בכוחות אחרונים בקושי הגענו לבית הרב, כשכל בני העיר נאספו שם לקידוש.

היה אז זמן לא שקט, כל בעלי הבתים בבית הרב היו מפוחדים למשמע מאורעותינו. מיד היתה כל העיירה על גלגלים. היו שצעקו שילדים יהודים לא היו רשאים לטייל באזור גויי בזמנים כאלה, ואילו אחרים טענו שחובה עלינו לחקור מניין השקצים הללו, ולנהל משפט. בראש המרוגזים עמד הרב הזקן. כרועה מסור שבעדרו נראה זאב, הוא צעק נרעד כולו, שיש להתחקות מיד על עקבות השקצים על פני החול במקומות שהם התפזרו בהם, ולבדוק היטב מניין הכלבים, ואין לסמוך רק על השלטונות הגויים, ואין לשתוק.

עוד זמן רק אחרי זאת נהנו צעירי העיירה מתגובתו של הרב הזקן.

בהמשך מספר רובשוב־שז“ר על דמויות אחרות במשפחה ומקשר את סיפורו בקשר קל אל אברהם סוצקובר. הוא מספר על אחיו של ר' שלמה מרדכי, ר' איטשע ברודני, בנקאי מווילנה שעתונאי ממינכן התפעל התפעלות יוצאת מן הכלל מהדרת הפנים שלו, והשווה את מראהו לזה של ד”ר הרצל – לא ראיתיו אישית ולא אוכל איפוא לשפוט.

לעומת זאת זכיתי להכיר היטב נציג אחר של יופיה של המשפחה. פעם באה אל הרב נכדה אחרת, נראה לי שגם היא מסמורגון. שמה היה קסניה. בת של חתנו של הרב (מעניין שהמחבר כותב “בת של חתנו” ולא “בת של בתו” מ.ב.) היא היתה נערה יפה מאוד עם שתי צמות עבות מוזהבות ועיניים יהודיות, עמוקות וחכמות. היא דברה לרוב רוסית והיתה מיודדת מאוד עם אחותי. היא באה לשטוייבץ עם הוריה לברית מילה בבית הרב. הניה, כלתו הצעירה של הרב, אשתו של צעיר בניו, זלמן ברודני, חברה צעירה וקרובה של אמי, ילדה בן. זלמן ברודני, בעל הברית, היה עסוק בבית החרושת החדש שלו בדווינסק, אולם קרובים אחרים נאספו מערים שונות. הם היו בעלי חן ובעלי טעם, למדנים ונגידים. היה מוסכם שקסניה היא היפה ביותר. אייזיק כבר נסע. זכורני כמה מאושר הייתי כשנודע לי שלפי החלטת הניה, קסניה ואני נהיה ה“קווטרים” בברית. היא צעדה לידי כנסיכה צעירה נושאת בהוד את הכרית המקושטת ועליה הילד מחדרה של הניה עד לאולמו של הרב. בשקט מרומם המתנו אחר כך ליד הדלת עד שהפעולה המקודשת נסתיימה ברעש גברים הקוראים “מזל טוב”, והכרית עם הרך הנימול הוחזרה לנו ושנינו עשינו שוב את הדרך עד מיטתה של הניה, שם נאספו הנשים משני הצדדים.

בלתי־נשכח נשאר בדמיוני הזכרון הכמעט ילדותי מהתהליך החגיגי והשותפות הגלויה עם קסניה היפה, נכדת הרב וקרובתו של המשורר שלנו.

מאוחר הרבה יותר שאלתי את אייזיק ברודני (בראלי) שלנו על בת דודתו קסניה. נודע לי שהיא היתה אחות ליסורים בגטו וילנא של בעל היובל שלנו ונספתה בפונאר.

המשפטים האחרונים במאמרו של רובשוב־שז“ר אינם נוגעים לא לרש”ם ולא לקסניה.

שרגא אברמסון: שלמה מרדכי וכתיבתו הרבנית    🔗

בספר על המשורר היידי הנודע סוצקובר (זכה בפרס ישראל) מספר שרגא אברמסון על שלמה מרדכי (הוא טועה טעות כפולה: אצלו שלמה מרדי הוא חתנו של אליהו־לייב בעוד שהוא בנו והוא קורא לו בטעות אריה־לייב. מכל מקום סוצקובר הוא צאצא של ר' אברהם, אחיו של ר' אליהו לייב, אבי שלמה מרדכי. המחבר מציין ששלמה־מרדכי הוא בעל “אהל שם”, שהוציאו בנו וחתנו (אחיו הצעיר יצחק היה גם חתנו). בראש הספר כתבו את תולדותיו.

הוא נולד בסמארגאן סמורגון ביום ג' א' דר“ח כסלו שנת ה’תקצ”ד (1833). בהיותו כבן חמש התבלט בכשרונותיו שאינם רגילים וכבן י“א שלחהו אביו ללמוד תורה אצל הגאון המופלא ר' ראובן הלוי מדינאבורג, שהיה אז אב בית דין באיליא. אחר כך נסע לוולוז’ין ולמד לפני הגאון ר' יצחק (ר' איצלה) בן הגאון ר' חיים מייסד הישיבה. כבן שבע־עשרה (ב' דר“ח תמוז ה' תר”י) נשא את מרת דרייזל, בת ר' יצחק אייזיק ממינסק, והיה סמוך על שולחן חותנו שנים אחדות, כנהוג. לאחר כלות הזמן הקצוב למזונות חזר לעיר מולדתו, סמורגון, ועסק במסחר, כלומר אשתו היתה הנושאת ונותנת והוא ישב ועסק בתורה, למד ולימד ודרש ברבים. מעולם לא ביקש להשתמש בכתרה של תורה ומשום כך אף לא נסמך לרבנות, ומכל מקום פנו אליו רבים בשאלות כדי לשמוע מפיו הלכה ברורה. כשנפתח קו מסילת הברזל ליבאוי (ליבוי) – רומני, שעבר דרך סמורגון היתה העיר למרכז מסחרי לכל הסביבה והיה ר' שלמה מרדכי למנהל סניף בנק של “פירמא נכבדה מקניגסברג” עד שנת ה’תרל”ד (1874). אז פנו אליו נכבדי העיר רדושקביץ, ליד וילנה, וכתב רבנות בידם. להפצרת אבותיו ורעיו הסכים לקבל את הרבנות. שם כיהן עד שנת ה’תרמ“ז (1887), שהיה לרב בעיר סטויפצי (שטויבץ) פלך מינסק. דעתו לא היתה נוחה מן הרבנות וכמה פעמים ביקש בדרשותיו מבעלי הבתים שלא יבקשו ממנו פסק־דין תורה, אלא להסכים ל”פשרה" שהוא מציע. אף בדרשותיו הנדפסות הוא מתנצל על שעליו להוכיח את הקהל. רצונו להסיר מעליו את עול הרבנות נתקיים בו כשהיה בן שבעים (1903), אז סילק עצמו מן הרבנות וחזר לעירו, לסמורגון, שישב בה עד פטירתו, שבת קודש ז' בתמוז ה’תרס"ט (1909).

מאוצר תורתו נתפרסם חלק אחד בלבד, הוא הספר “אהל שם”.

תוך שנת פטירתו נדפס הספר בווילנה, בשנת עת"ר (1910).

 

סיומת    🔗

מדובר בספר זה על משק העובדים בישראל כאילו הוא עדיין קיים, בעוד שנשארו ממנו רק שרידים, וגם הם הולכים וכלים במהירות. כותב דברים אלה משוכנע שהמשק הסוציאליסטי הישראלי ישוקם. אני מקווה שהוא יהיה טוב יותר, בלי המגרעות הקשות שדבקו במשק כפי שהיה ושהביאו עלינו את קריסתו.

יש לבנותו על יסודות קואופרטיביים ולהמנע מלארגן שליטה מרכזית מופרזת. בטעות חשבו רבים בתנועת העבודה שרק שליטה מרכזית תקיפה תעמיד את המשק לשרות המעשה הציוני, לשרות בניין הארץ. האמת היא שרק פעילות עצמאית של ציבורי עובדים תשרת את המטרה הציונית־סוציאליסטית: בניית חברה יהודית חופשית המקנה אושר לבני אדם. חברת עובדים כזאת רצה יצחק בראלי לשרת.

לא פחות חשוב – יש למנוע כל שימוש במשק הציבורי למטרו פוליטיות, גם לא למען מפלגה סוציאליסטית, ולו גם המפלגה הטובה וההגונה ביותר. זאת גם מכיוון ששימוש כזה הוא מדגרה לשחיתות ולקלקלות אחרות, ומועד לסלף את פניה של חברת העובדים העתידית.

אני נאלץ לצטט את מה שכתבתי בסיומת של ספרי “מתנועה למנגנון”:

“נחוצה תנועה חברתית־רעיונית, אופוזיציונית למנהיגים־עסקנים הקיימים, כשהדבר נדרש. דרושים אנשים שאינם אומרי ‘הן’, המוכנים לא להרוויח, אישית, מפעילותם, אלא להיות גם ניזוקים, כדי שיצא הלל נשכר”.

תנועה כזאת דרושה גם לבניינו מחדש של משק עובדים משוחרר וגם לבנייה מחדש של מפלגה ציונית־סוציאליסטית שתהיה ראויה להנהיג את מדינת ישראל.

כשהדבר יקרה תשמש אותה גם הגותו של יצחק בראלי – שרק חלק ממנה הובא כאן – וגם אישיותו המחנכת.

מאיר בראלי