לעפרה ולבינג’י

לרחל ולדב

בעת מלחמת ששת הימים שהיתי בניו יורק ועבדתי בסדנת הדפס שהתקבצו אליה אמנים מכל העולם, איש וסיגנונו, איש והמסורת שהביא מבית מדרשו.

האווירה הייתה נינוחה וידידותית, וכל הרעיונות החדשים האלה מילאו את ראשי ופתחו לפניי אופקים שלא שיערתי שאני יכולה להלך בהם. העבודה בסדנה התנהלה כמו בבית מדרש, כך שנשאר לנו פנאי לשוחח ולהחליף דעות, לבקר איש את עבודת רעהו וללמוד מכל שיחה ומכל מפגש.

בתום מלחמת ששת הימים הייתה בארץ ובתפוצות התלהבות והתרוממות רוח.

נדמה היה שהמשיח כבר הגיע, שכל העולם מריע לנו, שגבולותינו אשר פרצו ימה וקדמה יוכלו להכיל כל רעיון וכל יזמה, רק צריך לרצות וכבר תתגשם המשאלה.

וכך עלה בדעתי להקים בירושלים סדנה כמו זו הניו־יורקית, סדנת הדפס לתחריט ולליטוגרפיה, סדנה בין לאומית, פתוחה לכל אמן מכל שפה ולשון. ובעיני רוחי ראיתי את טובי הדפסים עומדים לרשותם של גדולי האמנים בעולם וראיתי אותם נוהרים אל הסדנה הירושלמית ששמה הולך לפניה, ועושים תחריטים וליטוגרפיות, מאחר שהם סומכים על הדפסים שיעשו מלאכה מושלמת.

ואת ירושלים ראיתי עוטה חג, וראיתי תערוכות מן המשובחות שתערכנה בה והעיר תיהפך למרכז עולמי לאמנות ההדפס, ולא נהיה עוד עם לבדד ישכון בכל מה שנוגע לאמנות.

הרעיון קנה שביתה בלבי וכבש את כולי. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר אלא על הסדנה, לא דיברתי אלא על הסדנה, התייעצתי עם המנהלים של הסדנה הניו־יורקית, ולבסוף נסעתי לירושלים כדי לפגוש את אלישבע כהן שהייתה האחראית על המדור לגרפיקה במוזיאון ישראל.

התלהבותי הייתה מדבקת. אלישבע יעצה לי למצוא מקום שלומדים בו ניהול סדנאות, והזכירה את הסדנה הניסיונית “תמרינד” בלוס־אנג’לס, שהמוניטין שלה רב והיא נתמכת על ידי קרן־פורד.

חזרתי לניו־יורק והלכתי אל נספח התרבות שלנו, סיפרתי לו את הרעיון וביקשתי עזרה. הוא הפנה אותי ל“קרן תרבות אמריקה־ישראל”. שם הקשיבו לי רב קשב והבטיחו להפגיש אותי עם הגב' ויין שהיא המנהלת של אותה סדנה עתירת המוניטין שלא קל להתקבל אליה, אבל צריך לנסות.

ביום המיועד פגשתי את הגב' ויין באחד מן האולמות של קרן־התרבות.

הגברת הייתה גברת מלכותית מאד, לבושה בקפידה ופניה מאופרות כהלכה, ושערה אסוף על ערפה, ואילו עיניה ננעצו בי בחשדנות, ואחרי שבחנה את צורתי נפנתה אל השאלות: איזה ניסיון יש לי, מה הן היכולות שלי, ומה בדיוק הרעיון שלי להקים בירושלים, עיר נידחת בארץ קטנה, סדנת הדפס בין לאומית.

כאן צלחה עלי הרוח ונשאתי לפניה נאום ציוני, כולו חזון וחזות ורודה של אפשרות והצלחה. אמנם ירושלים היא פרובינציה קטנה בקצה העולם, אבל אם לא עכשיו, כשכל העולם איתנו, מי יודע אם תקום לי עוד שעת כושר כזאת שבה אוכל להקים משהו בינלאומי בירושלים.

עמדתי במבחן. והגברת הזמינה אותי לבוא לחצי שנה לתמרינד, וגם הבטיחה מילגה מ“קרן־פורד”. וכך, אחר פגישה באחד המשרדים המפוארים של “קרן־פורד” עם פקיד מסביר פנים, הוענקו לי מאתים וחמישים דולר לחודש לחצי שנה, והזמנה לבוא בספטמבר לתמרינד לחצי שנה.

מאתים וחמישים דולר לחודש נראו לי סכום צמוק למדי שלא בטוח שאפשר להסתדר איתו, וכך נזכרתי בדוד אהרון, שהיה בעליו של בית דירות ענקי בלוס אנג’לס וחשבתי לפנות אליו לעזרה.

הדוד אהרון הוא הבן הצעיר של משפחת ויז’ניצר, אחיה הקטן של אמי.

במשפחתנו היה הדוד אהרון שם דבר. הוא נחשב לעילוי ולגאון, שקיבל הסמכה לרבנות בהיותו בן שש עשרה ותואר דוקטור להיסטוריה מן האוניברסיטה בוינה בהיותו בן שבע עשרה. הוא נשא לאישה את אחת הנערות העשירות, בת לאחת המשפחות המכובדות ביותר ביהדות אוסטריה, והוא עצמו פנה למסחר, כמו יתר בני משפחתו ועשה חיל רב. עם זאת נטרה לו המשפחה שלנו, בייחוד אחותה של אמי, על היותו כילי וגאוותן, ועל שהזניח את אימו החולה ולא בא לבקר אותה אפילו פעם אחת עד מותה. אמי ואחותה היו מסתודדות ומדברות בו סרה, אבל אמי שמרה לו פינה חמה בליבה בלי לספר עליה לאחותה.

ביום הנורא שבו קרה ה“אנשלוס” לקח הדוד אהרון את בנו ואת אשתו דברה, עם כל תכשיטיה ופרוותיה ושמלות המשי שלה ואת כל כספו וברח דרך פורטוגל לסאו פאולו שבברזיל, ושם ישב וחיכה לתום המלחמה.

אנחנו לא ידענו על גורלו ולא כלום, אמי ואחותה חשבו שהוא נספה במחנות ההשמדה יחד עם כל בית ישראל, אבל עם תום המלחמה התחילו להגיע מכתבים ובהם כל הסיפורים כולם: אשתו נפטרה, בנו, נצר למשפחת ויז’ניצר המפוארת, נשא לאישה גויה קתולית, והוא, הדוד אהרון, הדיר אותו מכל נכסיו וניתק איתו כל קשר. נכדתו היחידה והאהובה, מנישואיו הראשונים של בנו, נפטרה ממחלה קשה. – ואילו הוא עצמו קנה אוניה נושאת סידקית ושלח אותה לאירופה, מכר אותה שם ועשה רווח גדול.

מאז אותו מכתב באו מכתבים בקביעות, וארגזים עם בגדים משומשים של אשתו המנוחה, ומחקרים שחקר בברזיל על האנוסים בדרום אמריקה, ושבחים שכתבו עליו טובי ההיסטוריונים בארצות הברית ובדרום אמריקה, וגאוותה של אמי גאתה וליבה רחב.

הוא גם חזר ונסע לאירופה, בעיקר לשוויץ לחופשות קייץ, ומשם היה שולח לאמי חבילות של ספרים בגרמנית, ספרים שהופיעו זה עתה בהוצאות שויצריות –

את כל כתבי קפקא, את שירי רילקה, מהדורות חדשות של תומס מאן, עד שהכוננית הקטנה שלה לא יכלה להכילם עוד. את המכתבים משוויץ היה מלווה בצילומים שלו ושל אחת מכל נערות הליווי שהיה לוקח איתו לכל נסיעה, ולא היה חוסך מאמא שלי את תאורה המפורט ומעלותיה של אותה נערה, והיה מרבה לפרט את הצלחותיו בעסקי האהבה, ובאותה התרברבות עצמה היה מרבה לספר על הצלחותיו בעסקי ממון.

הוא גם בא לבקר אותנו בביתנו ברחובות והצחיק את הילדים בעברית המשונה שלו, בבגדיו המחוייטים אצל מיטב החייטים בסאו פאולו, במשקפיו הענקיים שכיסו את מחצית פרצופו, ובתאווה שהייתה לו להעניק להם מתנות שלא רצו בהן. הוא גם הזמין את כולנו לארוחה במלון המלך דוד שבו התגורר, והילדים התפרעו ולא רצו את השולחן ולא את האוכל.

אמא שלי טרחה סביבו וחששה שמא אני לא מקבלת את פניו כראוי לדוד אהרון, וגם התוכחה עם אחותה שנוכחותו של אחיהן קטן לא הייתה לרוחה כלל.

ויום אחד הגיע מכתב שבו בישר לנו שהוא עזב את סאו פאולו, ורכש בית דירות ענקי בלוס אנג’לס, דירות להשכרה, ושהוא מתגורר באחת מן הדירות האלה. שום דבר באורח חייו לא השתנה, הוא הוסיף לשלוח את אותם המכתבים, חבילות הספרים וצילומים של נערות הליווי.

כשהנסיעה ללוס אנג’לס כבר הייתה קרובה, נזכרתי בו וחשבתי שבכוחו יהיה לעזור לי, עכשיו, בפעם הראשונה, האחת והיחידה בחיי שאבקש ממנו לעזור לי, שכן המילגה של קרן פורד זעומה ולא מספקת.

ואז שלחתי לו את המכתב הבא:

דוד אהרון יקירי.

אני עומדת להקים סדנה להדפס בירושלים ולרגל משימה זו קיבלתי מילגה מקרן פורד על מנת שאלמד חצי שנה את תורת ניהול סדנאות.

המקום שבו אני אמורה ללמוד הוא סדנת “תמרינד” בלוס אנג’לס. מאחר שהמילגה זעומה למדי, מאתים וחמישים דולר לחודש בלבד, חשבתי לשאול אותך אם תוכל לפנות למעני את אחת הדירות בבית הגדול שלך, שאם לא אצטרך לשלם שכר דירה אולי יספיק לי הכסף למחיה.

אני מחכה לתשובתך, אני אמורה להתחיל את הלימודים ב“תמרינד” בחודש ספטמבר ש.ז., ואז נתראה ונשתעה יחדיו.

שלך נעמי בת אחותך

על המכתב הזה קיבלתי כעבור ימים אחדים את התשובה הזו:

נעמי בת אחותי האהובה.

הלכתי לטייל ברחוב תמרינד בסביבות הסדנה “תמרינד”, שאלתי ומצאתי שאפשר לשכור שם בסביבה דירה קטנה במחיר מאה דולר, ואם תשכרי דירה כזו אז יישארו לך מאה וחמישים דולר למחיה, שהוא סכום בהחלט מספק להוצאות בחודש ויש בו כדי לכסות את כל מחסורך.

בבית הדירות שלי אין אפילו דירה אחת פנויה, ובודאי שאינני יכול לוותר על אחת מהן לחצי שנה.

אני מקווה לראות אותך בספטמבר שאז כבר אשוב מן הביקור הקבוע שלי בשוייץ.

דודך אוהבך אהרון.

חמתי עלתה בי להשחית וכתבתי לו בזו הלשון:

לדוד אהרון.

לא מעוקצך ולא מדובשך, ואת פניך לא אראה עוד עד יומי האחרון.

נעמי

הוא לא כתב לנו עוד ולא שלח ספרים, ונודע לנו כעבור זמן שהדוד אהרון מת באחת מן הדירות בבית הדירות הענקי שלו, לבדו, ונמצא רק כשצחנתו עלתה.

* * *

צררתי איפוא את מעט חסכונותי וטסתי ללוס אנג’לס. כבר בדרך לשדה התעופה הרגשתי שצמחו לי כנפיים, שאני משוחררת מכל התחיבות אחרת ושאני עומדת להגשים חלום, אני לבדי. הרגשתי שיש לי כוחות כפי שלא היו לי אלו שנים רבות, הייתי מוכנה להרפתקה ולאתגר.

וכך הגעתי לשדה התעופה של לוס אנג’לס.

את פני קידמו שני נציגים של תמרינד, אחת המזכירות, אישה שמנמונת וחייכנית שהציגה את עצמה בשם נורמה, והנהג של ג’ון ויין ומכוניתה.

הם הביאו אותי לבית מלון והבטיחו לאסוף אותי בבוקר המחרת ולהביא אותי לסדנה.

הנחתי את המזוודה ועמדתי לפני החלון והסתכלתי בנוף הזר והחדש. עד קצה האופק לא ראיתי אלא גגות אדומים, ומתחת לחלוני רץ רחוב רחב שלא היה עליו אפילו הולך רגל אחד, וגם מדרכות לא היו לו והגינות הקטנות הצמודות לכל בית הגיעו עד שפת הכביש. ומכוניות אין סוף נסעו בו הלוך ושוב, הלוך ושוב. החדר היה ממוזג ואי אפשר היה לפתוח את החלון. ירדתי לאכול ארוחת ערב במסעדה של המלון, ריח של עובש היה בכל, ובמסעדה הגישו לי סטייק ענקי וחרדל ובירה.

עייפה ושבעה נפלתי לתוך המיטה והתעוררתי רק לקול צלצול הטלפון.

נורמה הייתה בטלפון ואמרה שהיא באה לאסוף אותי בעוד עשר דקות. הספקתי לשתות קפה במסעדה וחיכיתי לנורמה בכניסה.

היא באה עם הנהג ועם מכוניתה של מייסדת הסדנה ג’ון ויין, ובדרך שארכה כשלושת רבעי השעה, הסבירה לי שבתמרינד מתחילים לעבוד בתשע בבוקר ועובדים עד חמש אחר הצהרים, ואמרה שג’ון קפדנית מאד ותובעת משמעת ודייקנות.

דרך חלון המכונית ראיתי את הגינות הקטנות שגובלות עם הכביש, אלו שהרשימו אותי כבר אמש, ולא ראיתי אפילו הולך רגל אחד. לשאלתי ענתה נורמה שבלוס אנג’לס אין הולכים ברגל, ושאל לי לנסות ללכת ברגל כי המשטרה תעצור אותי מייד.

הסדנה עמדה ברחוב שלא היה אלא שדרת עצי תמר גבוהים ומרשרשים, מכים בכפותיהם. הרעש הזה, הרישרוש המרגש הזה, ליווה אותי כל זמן היותי בתמרינד והזכיר לי את ימי היותי בבינימינה, בימים הרחוקים ההם, כשרשרוש עצי התמר ליווה את כל חיי שם.

נורמה הביאה אותי אל חדרה המסוגף של ג’ון. היא ישבה על יד שולחן עץ חשוף, שערמות של קלסרים וניירות וספרים היו מעורמים עליו. היא נראתה עסוקה מאד ורק לאחר זמן, בגינוני מלכות, פנתה אלי לברכני, הזמינה אותי לשבת ושאלה שאלות. אבל מאותו רגע ואילך הייתה חביבה, מסבירת פנים ועוזרת. היותי ישראלית מירושלים הרשימה את כל העובדים שרובם היו יהודים.

הסתובבתי בסדנה והסתכלתי בעובדים, בסקרנות ובמתח, חיכיתי עד שהדפס הרים את ההדפס לאט לאט מעל המכבש ובחנתי את הבעת פניו המודאגת המוכרת לי כל כך מעבודתי שלי והרגשתי שותפות עמוקה. נדדתי בין הדפסים, עד שנורמה קראה לי ואמרה שג’ון רוצה לדבר אתי.

חזרתי איפוא אל חדרה של מייסדת הסדנה, שהזמינה אותי לשבת בכורסא היחידה שהייתה בחדר ואמרה שהיא רוצה לספר לי את תולדות המקום. לקחתי מחברת על ברכי כאחת התלמידות ורשמתי את דבריה, ואלה הם:

לפני שנים מספר, אמרה, נוכחה שאמנות הליטוגרפיה נשכחה באמריקה, ושאיש כבר אינו יודע ליצור ליטוגרפיה כמו אלה שנוצרו במאה התשע עשרה באירופה, כמו הליטוגרפיות של טולוז לוטרק, של דומיה, של גויה ושל רוב האיפרסיוניסטים, והחליטה, ברוב אהבתה אל האמצעי האמנותי הזה, שצריך להחזיר את האמנות העדינה והיפהפיה הזו לאמריקה, וללמד את האמריקאים לעשות ליטוגרפיות.

בעזרת קרן פורד פתחה את הסדנה, אספה בחורים משוחררי צבא שהיו זכאים למלגות לימודים ממשרד החינוך, הביאה מאירופה מומחים ומורים שלימדו אותם להדפיס ליטוגרפיות, לשרת כל אמן שיבקש זאת, ברמה הגבוהה ביותר של מיומנות, בביצוע המעולה ביותר, שיעמוד בכל תחרות של מצויינות. בשאיפתה למצויינות קבעה ג’ון לסדנה שלה חוקים נוקשים, ותבעה מן המדפיסים נאמנות ואחריות מוחלטת. היא קבעה גם חוקים ברורים לשיטה שבה יהיה אמן מוזמן להשתמש בשרותי הסדנה, כי נוכחה שגם את האמנים צריך להדריך איך לעבוד על אבן ליטוגראפית. אבל אמן שזכה והוזמן לתמרינד, וזאת לחודש אחד בלבד, זכאי לכל עזרה בביצוע היצירות שלו. אין מתערבים בעבודתו אלא אם כן הוא מבקש עזרה. הוא בבחינת מלך שהכול משרתים אותו, נותנים לו כל מה שהוא מבקש ואין עליו לא איסור ולא הגבלה.

ולבסוף אמרה לי שהיא מקווה שאלמד היטב את מה שמלמדים בסדנה שלה, כיוון שלקחתי על עצמי, ומי כמוה יודעת, משימה גדולה שזקוקה לכוח רב וידע.

למחרת הלכנו לחפש דירה, ונמצאה לנו דירה קטנה בבית בעל סגנון ספרדי, עם חצר פנימית ומזרקה, וחלונות ודלתות מעוגלים. לחדר היה מטבח זעיר ומקלחת ומיטה שנסגרת אל תוך הקיר. המקום היה מרוחק מתמרינד, אבל בין כה וכה לא יכולתי ללכת לשם ברגל והייתי תלויה בנורמה ובמכונית של ג’ון כדי להגיע לעבודה.

תמרינד המהוללת לא הייתה אלא בניין מאורך, מעין קסרקטין בריטי, כמו שנשארו לנו בארץ מימי מלחמת העולם והפכו במשך הזמן לבתי חולים. הרצפה הייתה בטון חשוף, אבל פינות עבודה מרווחות נתחמו בקירות גבס והיו מיועדות לאמן ולדפס, כל דפס ותאו, מצויד בכל מה שנחוץ לעבודה, החל ממכבש מן המשוכללים שהוצעו בשוק ועבור לשולחן עבודה גדול, ומחסן לנייר וכיור וברז ומים, וכלה במאווררי יד ומאוורר תקרה ומזגן.

העובדה שבאתי מירושלים העמידה אותי במצב מועדף. ג’ון ויין עם כל היותה נמרצת, מעשית ומסתייגת, שהכול בסדנה פחדו מפניה, עשתה כל מה שיכלה כדי להפוך את הזמן שהייתי אמורה לבלות בתמרינד ליעיל, ונעים גם יחד.

באחד הימים הראשונים ששהיתי בתמרינד הזמינה אותי ג’ון שנית אל חדרה. בחדרה לא היה רהיט מיותר, ובאוירה המסוגפת הזאת הסבירה לי מה תכליתה של תמרינד.

הנושא בער בעצמותיה והיא הייתה מוכנה לדבר עליו פעם ופעמיים ואין סוף פעמים.

היא חזרה וסיפרה לי איך לאחר שנברה במגירות הגראפיקה, ליטוגרפיה ותחריט בכל המוזיאונים באירופה ובארצות הברית, והוקסמה ממה שראתה, בדקה אם יש בכלל סגל של דפסים מיומנים בארצות הברית ולא מצאה, וכשנוכחה שבארצות הברית גם אין אמן שעושה ליטוגרפיות, אמצעי אמנותי מן היפים שיש, החליטה לעשות מעשה.

עלה בדעתה אז, כמו שעלה בדעתי, להקים סדנה ניסיונית, לאמן בחורים צעירים להיות דפסים, שזו תהיה מלאכתם וממנה יתפרנסו, ולהזמין אמנים שילמדו ליהנות מעשיית ליטוגרפיות.

במשך שבועות רבים התייעצה עם מנהלי סדנאות באירופה ועם אמנים רבים מאד, לאמוד את מידת התעניינותם באמנות ההדפס. ורק אז, מעודדת ממה שלמדה, פנתה לבסוף אל קרן פורד, והצליחה לשכנע אותם בחשיבות המפעל שהיא רוצה להקים, ובעזרת הקרן הקימה את תמרינד, ניסיון לעשר שנים.

היא רוצה ליצור מצוינות בכל שטח של ביצועי הסדנה, אמרה לי בנחרצות, בין אם בביקוש אחר האבנים המיוחדות ובין אם בחיפוש אחר הנייר המשובח מכולם, שלצורך זה נסעה ליפן, ומצאה את הנייר שנוצר רק בכפר אחד ויחיד וכרתה עם הכפר חוזה בלעדי לקבל ממנו את כל תוצרתו.

היא גם הסבירה לי עד כמה היא עוסקת בברירה מדוקדקת של האנשים המוזמנים ללמוד את המקצוע, וכן בבחירת האמנים המוזמנים להתנסות.

הייתי מוקסמת. מצויינות. איזה מונח נושא אתגרי ומבטיח!

מעולם לא עבדתי במקום ששם בראש מעייניו את רעיון המצויינות.

במדינת ישראל שקלטה אנשים מכל תרבויות העולם, חשבו קודם כל על בניית שיוויון, שיוויון בכל שטח. המונח שוויון שלט בכל והדריך כל פעולה, שיהיו כולם שווים ולא יהיה חלילה מישהו בולט מעל לכולם. קחו מקצרה וקיצרו את כולם בגובה אחד. שייצרו רק ברמה שאליה הגיעו ביום בואם ארצה כי אין צורך להתקדם אלא רק להיות שווים בלבד, וכדי שכולם יהיו שווים ויוכלו להשתלב בחברה שהייתה קיימת לפני בואם, הורידו השלטונות, כל המשרדים כולם, את הרמה שוב ושוב, של כל הלימודים, של כל בתי הספר, של כל ההשכלה הגבוהה, של כל עשייה שהיא, של כל כמיהה ליצירה, של טיב הבנייה, של ערך המחקר, של העיתונות, של השפה המדוברת, של המוזיאונים, של התיאטראות, של ניקיון רשות הרבים, חנקו כל כישרון ובזו למוכשרים ולרעיון המצויינות. קיצצו בכל התקציבים של החינוך וההשכלה בכל הרמות, קיצצו בשעות הלימוד, קיצצו באימוני הצבא, יישרו במגל ובחרמש את כולם שיהיו כולם שווים ובגובה אחד, שיהיו כולם שווים, שיהיו כולם שווים.

על כן נסים המוכשרים על נפשם לכל ארצות תבל כדי להגשים שם את כישרונם ולבטא אותו, אל מקום שלא ילעגו להם על היותם '“אליטא”, וזה הדבר שהביא אותי אל רעיון הסדנה. אני רוצה להקים סדנה להדפס (זה המקצוע שלי), בינלאומית, שסיסמתה תהיה “מצויינות”, שתהיה כולה אליטא ותהיה חלוץ לפני המחנה. ותמשוך אמנים שיבואו מכל ארצות תבל לעבוד בה.

בחודשים הבאים הייתי סטודנטית לכל דבר בתמרינד. ג’ון הזמינה את טובי המומחים לכל נושא של הנהלת סדנה. הם היו יושבים אתי, משוחחים ומלמדים אותי את תורתם. ומאחר שבסדנה שאני התעתדתי להקים בירושלים התכוונתי, נוסף לליטוגרפיה, להקצות גם מדור לתחריט, הזמינה ג’ון את טובי המומחים לתחריט שהיו באים לשוחח אתי על כל מה שאהבתי, על נחושת ופליז ואבץ ועל כל החומצות למיניהן, אלה המקובלות ואלה שהן מסוכנות, ועל הנייר ודרך ייבושו – שיחות שהרנינו את לבי כיון שהן היוו, הן הן ולא כל שיחה אחרת, את מרכז חיי ואת כל חלומותיי. זו גם הייתה האוירה שבה רציתי לחיות לעולם.

ג’ון התייחסה אל שאיפתי להקים את הסדנה בירושלים ברצינות, בהשתתפות ודאגה.

היא הייתה מזמינה אותי אל חדרה, והיינו מפליגות בדימיוננו לירושלים ומטכסות עצה, ומכתבים יצאו מטעמה לירושלים לתמוך ברעיון הסדנה ולהמליץ עלי כמנהלת אותה. כל העובדים בסדנה היו אתי, שם ירושלים קסם להם, וצה"ל האגדי נתן גם לי יוקרה וכבוד.

בערב לבדי בחדר הייתי שוקדת לרשום ביומני כל מה שלמדתי במשך היום, וחשבתי איך להגשים את כל זה בבואי לירושלים. גם אני שלחתי דו"חות לאלישבע כהן, עטורות תקווה והתלהבות.

בשבתות היו מזמינים אותי, המורים והמזכירות, אל בתיהם העשירים, ל“ברביקיו” על שפת הבריכות הפרטיות שהיו צמודות לכל בית. יושבים על משטחים מרוצפים בהדר, מסביב לבריכה ובצל סוככים צבעוניים, הנשים מדברות על דיאטה ואילו הגברים שהתרווחו על כסאות נוח, נתנו לכרסם להשתפל מעל למכנס של בגד הים ולא השגיחו במראיהם המביש. הם דיברו על ביזנס ועל כסף ועל בנקים וכיו"ב, ואכלו סטייקים ענקיים ונקניקיות ושתו בירה.

ויום אחד צלצל הטלפון ונספחת התרבות של שגרירות ישראל הזמינה אותי לארח אל שולחנה לארוחת ערב. שמחתי על ההזדמנות לדבר עברית והסכמתי. היא קבעה מועד ואמרה שתבוא לאסוף אותי במכונית השרד של השגרירות.

ואמנם ביום המיועד הגיעה, הסתובבה בסדנה ודיברה עם ג’ון, התענינה במעשי שם, אחר כך יצאנו לדרך.

כשהתחלנו לנסוע אמרה לי שרק עכשיו נזכרה שיש לה הערב קבלת פנים בשגרירות דנמרק, ושהיא חייבת להיות שם, וכבר לא יכלה לבטל את ההזמנה שהזמינה אותי.

קבלת הפנים לא תארך והיא מקווה שאמצא עניין בבעלה, אמרה, ועד שתשוב יארח הוא לי לחברה. היא חושבת שאנחנו מכירים, שכן בעלה, ששמו חיים, היה תושב בית הכרם כשהיינו ילדים, וגם למד בגימנסיה ברחביה, והיה ב“תנועה” כמו כולם.

עברה בי מין צמרמורת, – חיים, – חיים, – חיים, כאן בלוס אנג’לס? האם זה אותו החיים עצמו? אותו חיים שליבי בן הארבע עשרה המה אליו באהבה שורפת? ואולי זה מישהו אחר?

* * *

חיים לא היה יפה תאר כשהיה נער, עור פניו היה מלא פצעי בגרות, אבל היה בו משהו מקסים עד שכל הבנות של בית הכרם, בת־עמי קבק, וציונה טמס, וטובה דשבסקי ואפילו מיקה וייצמן, כולן היו מאוהבות בו. הוא היה בוגר ממני בשנתיים והיה גר במעלה רחוב החלוץ. הוא למד בגימנסיה רחביה כמוני, בשתי כיתות מעלי.

היו לו שני אחים, האחד בוגר שלמד כבר בחוץ לארץ, ואחד בן כיתתי שניסה למשוך את לבי, אבל לבי הלך אחרי חיים.

אהבתי אותו בכל תום נפשי הצעירה אהבה עזה שכמוה לא ידעתי עוד מאז.

בבוקר כשהיינו נוסעים באוטובוס המיוחד אל הגימנסיה הוא היה תופס תמיד את המקום הפנוי על ידי, והיה לוחץ לתוך ידי פתקאות כתובות ב“אבניבי” דברי אהבה שהיו סוד כמוס בינינו, וכשנפרדנו לכיתותינו הייתי נתקפת געגועים שלא יכולתי לעמוד בהם והייתי יוצאת באמצע השיעור והולכת אל שורת המעילים שהיו תלויים במסדרון ומרחרחת אותם אחד אחד עד שמצאתי את המעיל שנשא את ריחו של חיים, והייתי מחבקת אותו ומנשקת בחיפזון וממהרת להסתלק משם שמא יראני מישהו.

ובערבים, בערבים רבים, היה חיים צד אותי ברחוב החלוץ על אחד הספסלים מתחת לקזוארינות המטוללות, היה כולא אותי בין זרועותיו ומנשק את פניי ואת זרועותיי ואת ירכיי החשופות, ורוטט היה ממשש את גופי מעל לבגדים ומתחתיהם, רועד וסוער, ולא היה מרפה עד שנשמעו צעדים ברחוב, ואז רק אז היינו מתנתקים בקושי, כל כך בקושי, ואני נחרדתי, תמיד, לנוס הביתה מפני זעמה של אמא.

הו אלוהים אדירים, כמה אהבתי את חיים.

ופתאום פשטה, לחרדתי, השמועה שחיים אוהב את חמדה פייגנבאום, שהייתה הילדה היפה בעיר. קנאתי בערה כאש. את חמדה הכרתי היטב, היינו חברות בכיתה ד'.

אני למדתי עם חמדה מכיתה א' ועד כיתה ה' בבית הספר למל, והיינו הולכות הביתה באותה דרך, ולעתים ביום חם, הייתי נכנסת לביתה לפני שהמשכתי בדרכי. היינו חברות בנפש. אבל עכשיו לא רציתי שחיים יאהב אותה.

חמדה הייתה בתו היפהפיה של רופא העיניים המפורסם (זה שחבקין כתב את מכתביו במכונת הכתיבה שלו והיה נכנס ויוצא בבית ההוא כבן משפחה.) ושל אשתו שהייתה ממשפחת מיוחס, מן המשפחות המכובדות והעשירות בירושלים, אישה שכולה אצילות והדרת כבוד. גבוהה ודקה עם פנים צרים בצבע הזית ועיניים גדולות, וכל הליכותיה היו הדר. היא דיברה עברית כדרך הספרדים ביטאה את הח' והע', ואילו הפרופסור דיבר גרמנית.

ביתם, בפינת רח' החבשים ורחוב הנביאים, עמד בחצר מוקפת חומה, שהייתה מטופחת להפליא, שמורה בידי גנן ערבי, גדלו בה עצי פלפלונים ריחניים ופיסטוק־שאמי ועצי זית. באחת מפינות הגן הייתה גם גינת ירק, פול וכרוב וקישואים. וגם נדנדות וערסלים היו בתוך החומה, ושביל מרוצף אבן הוביל אל הבית פנימה, ומשני עברי השביל פרחו וורדים ואיריסים, וריח הגן היה כריח גן העדן. וכשהייתי באה אל תוכו כמי שבא לתוך אגדה, הייתה ישותי הקטנה והחולמנית הופכת להיות נסיכה, כמו חמדה. לפעמים הייתי מוזמנת אל הבית פנימה, שהכניסה אליו הייתה דרך אולם מרוצף באבני מרצפת גדולות מכוסות בשטיחים פרסיים, והמון כריות רקומות היו מונחות לאורך הקירות ולפניהן שולחנות נמוכים מעץ משובץ צדפים מלאכת מחשבת דמשקאית, ומגשי פליז על שלוש רגלים עמדו לרשות האורחים, ותמיד, בכל יום, הגישו שם מים קרים.

הבית ההוא היה לי, כל הימים שלמדתי עם חמדה בכיתה אחת, חלום, מפלט מן המציאות האומללה שבה חייתי כל הימים.

חמדה עיכבה אותי תמיד ולא נתנה לי ללכת, ותמיד תמיד הייתי מאחרת לשוב הביתה לחרדתה של אמא.

היינו חברות טובות כול כך ואהבנו כול כך לשחק ביחד עד שלא יכולנו להיפרד ולי היה כל כך קשה ללכת מן הבית הקסום ומן הגן וריחותיו ומחדרה הנהדר ומנוכחותה האהובה של חמדה.

ידידותנו נמשכה עד כיתה ה' כשהיא עברה ללמוד בבית ספר פרטי, ואני נותרתי בבית ספר למל.

הייתי פוגשת אותה לפעמים ברחוב, יפה יותר מיום ליום. עור פניה היה חלק וצבעו כצבע הזית, ורעמת שיער שחורה עיטרה את ראשה. לפניה המאורכים, כמו אלה של אמה, היה סנטר קטן ומתוק, ומתחת למצח הגבוה בערו עיניים גדולות, שקדיות, שחורות כמעט סגולות, – לא הייתה יפה ממנה.

כשנפוצה השמועה שחיים אוהב את חמדה, בצער הנורא שירד על לבי פתאום, הייתי מציקה לחבקין, שיספר מה קורה בבית פייגנבאום ואיך חמדה ואיך חיים ואם כל זה אמנם נכון, וחבקין היה מספר לי הכול בפרטי פרטים, כל מה שקורה שם בבית. הוא סיפר שההורים לא רוצים את חיים, לא יכולים לשאת אותו לשלום, שהם אסרו עליו להיכנס לביתם, ואסרו על חמדה להיפגש אתו, וגם סיפר שיום אחד ברחה חמדה עם חיים ובדי עמל החזירו אותה וכלאו אותה בחדרה ואיימו על חיים לבל יעז להתקרב אליה.

כל הדברים האלה טרפו את לבי.

אבל חיים לא הרפה ממני כלל, ואהבתי אליו חזקה מיום ליום. הוא הוסיף לשלוח לי פתקאות כתובות בצופן, היה צד אותי על הספסלים ברחוב החלוץ, ובשבתות היינו הולכים ברגל מבית הכרם אל ה“צריף” לפעולות של “התנועה”. בחצר של ה“צריף”, כשהפעולה הייתה נגמרת, והשמש נטתה מערבה, כשחצר הצריף כבר הייתה שקועה בדמדומים, מתחת לעצי הפיסטוק, על הספסלים הרעועים היינו מתגפפים ואוהבים בסערה.

ויום אחד שאל פתאום: מה את חושבת, איך זה יכול להיות שאני אוהב את חמדה, אבל חושק בך ומתאווה אלייך? את עם העיניים המשגעות שלך פשוט מטריפה את חושיי.

הכאב שפילח את נפשי והעלבון שנעלבתי אז עודנו צורב גם היום. לא נרפאתי מאותו כאב עד היום. אני קינאתי בחמדה שחיים אוהב אותה והרגשתי מובסת. אני לא רציתי להטריף את חושיו, אני רציתי רק שיאהב אותי, רק שיאהב אותי, אני רציתי ללכת אתו, שנינו חבוקים, ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות הנוטפות טל ושיר השירים על שפתינו.

שלהבתיה לא כבתה בלבי זמן רב. אהבתי הייתה עזה כמוות וקינאתי כשאול.

חיים נעלם מבית הכרם ואני עברתי ללמוד בסמינר והתחילו בשבילי חיים חדשים, ולא ראיתי אותו אלא כעבור עשר שנים, במקרה. יום אחד כשהלכתי עם חברה על מדרכה צפופת אנשים ברחוב בן יהודה, נמשכו עיניי פתאום אל עיניים ירוקות שהיו נעוצות בי. לקראתי, במרחק שני צעדים ממני, בא חיים, מלווה בבחורה לבושה תכלת. הוא נראה חיוור, לבן, עירוני, לבש חולצה משובצת ומכנסי חאקי, שערו היה סרוק מן המצח אחורנית חלק חלק, ובצד האף המעוקל והגדול, הבהיקו העיניים החזקות, המכניעות, ומתחתיו היה הפה הלגלגני עם העצמה המשכנעת. הוא הביט בי באותו תוקף כמאז, וכשהכיר אותי עלה על שפתיו אותו חיוך גנדרני־עוגב, יהיר ומלגלג כמימים ימימה.

לבי נצבט בכוח, הפטרתי “שלום” שלא ידעתי אם הוא חם או קר או בהול, מאחר שלא ידעתי את נפשי. ותוך כדי כך נעלם חיים בתוך ההמון, ואני הרגשתי איך ברכי פקות ואיך אינני יכולה ללכת עוד. לא העזתי להפנות את ראשי ועמדתי במקומי כדי להתאושש.

כשחזרתי לשלוט בברכי פניתי אל חברתי ואמרתי:

– הוא לא השתנה כלל, נכון?

– מי?

– וכי לא ראית דבר?

– לא!

– חיים עבר פה!

– לא שמתי לב. ואת מה קרה לך? מוטב שתיקחי ראי ותסתכלי על עצמך. פניי בראי היו לבנים כקיר ושפתי שהיו סגולות וכחולות רטטו.

שלושים שנה עברו מאז, ומה יהיה אם זה באמת חיים, חיים מאז?

בראשי צלצל: “אני לא רוצה לשגע, אני רק רוצה שיאהבו אותי.”

וכך נזכרתי באותו יום נורא, שאמי נקראה בו אל דב קמחי לשיחה.

דב קמחי היה המורה שלי לתנך ועברית בכיתה ז' של בית הספר למל. הוא היה מורה נפלא, גבר שמנמן אבל טוב מראה, בעל עיניים קטנטנות וחודרות. הייתי תלמידתו המצטיינת, ועוד שמורות עמי מחברות החיבורים מאז עם הערותיו המפליגות בשבחים.

אבל בשבתו על הקתדרה היה נועץ בי את עיניו הקטנות בכוח, חודר לתוך פרצופי עד שכל הילדות בכיתה התחילו לועגות לי ולשיר לי שירים. ולעתים היה פוגש אותי במסדרון לשיחה בטלה, ולא היה חדל להחמיא לי בעיניו עד שלא יכולתי לעמוד בחיזוריו וגם אני נעניתי לו בחינחונים.

מעט מעט גברו המבטים והוא התחיל מלקק אותי בעיניו, מדבר רק אלי ולא מרפה מפניי ומגופי, עד שהכיתה התחילה להסתודד, והשמועה יצאה, ואז כנראה נבהל מפני עצמו וקרא לאמי לשיחה.

הוא אמר לה שאני ילדה מסוכנת וטוב תעשה אם תשמור עלי היטב.

חכיתי לה בבית וחשבתי שהיא תשוב מן הפגישה עם המורה שלי לתנ"ך ועברית נושאת את כל התשבחות שירעיף עלי בשל כתיבתי היפה, אבל אבוי, היא נכנסה הביתה אדומה וכועסת, קיללה אותי בגרמנית וביידיש, קיללה את היום בו ילדה אותי נגד רצונה, היא ניבאה לי את הנבואות הנוראות ביותר שיכולים לנבא לילדה בת שתים עשרה. היא אמרה שאחריי ישבו שבעה כמו אחרי הדודה צינקה שברחה מתחת לחופתה עם קצין אוסטרי, וגם יוקיעו אותי אל עמוד הקלון.

ועוד ועוד הוסיפה, ככל שדמיונה הרותח העניק לה.

ואחר כך עברה באמא שלי צמרמורת והיא נפלה על המיטה רועדת כשכל גופה מיטלטל, ומתוך מעיה יצאו מיני שיהוקים נוראים כמו צעקות לעזרה, ואחר כך החלה לגהק עד שנראה היה שהיא נחנקת.

שמתי כר מתחת לראשה, טפטפתי לה כמה טיפות ולריאן על הלשון, השקיתי אותה בחצי כוס קוניאק מדיצינאל שהיה שמור אתה, כיסיתי אותה בשמיכה ויצאתי מן הבית.

ישבתי על הספסל מתחת לתאנה, אומללה, מבוישת, לא רצויה, דחויה. שוועתי בליבי לעזרה, ולא ידעתי אל מי אקרא אם לא אל אדוני אלוהי הצבאות בורא שמים וארץ, בורא את האדם, ואולי גם אותי, והתפללתי אליו, פוכרת את אצבעותיי ובוכה, שלא יעשני כל כך מסוכנת, שיעשה שאמא תאהב אותי וגם דב קמחי, ושהילדות לא ילעגו לי בבית הספר למל.

זה קרה כשהייתי בכיתה ז', אבל לא נשכח. דב קמחי לא חדל ללקק אותי בעיניו, בכיתה, במסדרון ובטיול למרות הכל.

* * *

הגענו. – כן, זה הוא, אותו חיים עצמו, אבל הדם לא אזל מפניי וברכיי לא פקו. עזרתי להכין ארוחת ערב, סלט וחביתה וזיתים וגבינה לבנה ולקינוח קפה ועוגיות.

שוחחנו על העיר הזאת והקהילה היהודית שבה ועל האפשרויות שנפתחו פה לאמנים ישראלים, תיאטראות ותזמורות וזמרים ופזמונאים.

כשגמרנו לאכול התנצלה בעלת הבית, אמרה שתשוב תוך שעתים או שעתים וחצי והלכה. נשארנו לבדנו.

* * *

– נעמי, זאת באמת את? ועוד יש לך אותן העיניים ששיגעו אותי בבית הכרם – אמר.

חייכתי.

לא גמרנו מה שהיה אז – אמר – נשאר לא פתור.

חייכתי.

בואי – אמר – ונסגור את המעגל.

רטט עבר בי, משהו נשכח ניצת, משהו שמשך אותי אל ההזמנה. לסגור את המעגל כאן בלוס־אנג’לס על המיטה הזוגית שלו, כאן, כעבור שלושים שנה.

סלידה, בהלה, והתרגשות. לבי הלם בציפייה בסקרנות ובחרדה.

אבל הוא לקח את ידי והוליך אותי אל חדר השינה שלהם, אל המיטה הזוגית. החל לפשוט את בגדיי, בעדינות מפנקת, ידיו היו חכמות על גופי, מלטפות ומגרות עד שפטמות שדיי פרצו והתקשו, ושפתיו באו עליהן חמות ויונקות, וידיו ירדו אל בטני שנענתה לו ברכות מתענגת ומזמינה, והוא מלטף ולש ומנשק ומלקק כשגופו מתחכך בגופי, וכל מיציי, מור ולבונה, החלו נוטפים, עד שידיו באו אל בין רגלי חופנות את שער הערווה ומלטפות את השפתיים הלחות, ופיו וראשו הלכו אחרי הידיים ללקק ולמצוץ, ואני פישקתי את רגליי רחב ומשכתי את ראשו אל בין ירכיי –, נמלים החלו רוחשות בגופי, מן הרגליים ועד הידיים המתעלפות מתענוג וכשחדר אל תוכי עם אברו הגדול והתחיל מתנועע פרצו מגרוני מיני אנקות שבאו ממעמקים שלא ידעתים, ואז מתחתי את גווי אליו, והחזקתי את עכוזו בשתי ידיי ומשכתי אותו אלי ולחשתי בקול חנוק – עוד– עוד –

אחר כך חיבק אותי, לחץ אותי אל גופו, נישק אותי על שפתיי ועל עיניי ועל שדיי ועל בטני ובין רגליי ולחש מיני דברים שלא הבנתי אותם, וזכרתי את הצופנים שהיינו לוחשים זה לזה בבית הכרם, וגם אני נלחצתי אליו, ולחשתי בליבי – סגרנו מעגל, סגרנו מעגל, סגרנו מעגל.

* * *

היינו לבושים וליבותינו לא הלמו עוד כשבעלת הבית חזרה.

שתינו יין ואכלנו בוטנים, ושמענו את נפלאות השגרירות הדנית, עד שבאה מכונית השרד ולקחה אותי אל דירתי.

לא ראיתי את חיים עוד. תם ונשלם.

* * *

קלינטון אדמס, שהיה המדען של הסדנה והממונה על המחקר, האיר את עיני בכל מה שנוגע לחמרים שתמרינד משתמשת בהם.

הוא סיפר לי על האבן הליטוגראפית ששנותיה אינן עולות על מאה וחמישים שנה.

בשנת 1798 גילה אותה גרמני תימהוני אחד בשם אלואיז זנפלד במחצבה בבווריה. האיש היה מעוניין בדפוס וערך ניסיונות בכל אבן שמצא, ואז, לגמרי במקרה, גילה כי האבן הזו, שנחצבת במחצבה האחת והיחידה ההיא בבווריה, היא היא הנושאת את התכונה המיוחדת במינה: להיות סופגת מים ושמן במידה שווה. וכך אפשר לצייר על גבי האבן הזו, וכפי שהסתבר לאחר זמן על גביה בלבד, בחומר שמנוני כלשהו, להרטיב את פני האבן המצוירת כולה, לגלגל על הרטוב והמצויר כאחד – גליל עור, מעין מערוך ספוג צבע, וזאת כדי לעבות את שכבת הצבע על הציור שעל האבן ולעשות אותו כשיר להדפסה. האבן מונחת על מכבש ובלחץ מתאים של המכבש, שמוסע בזהירות ועובר על פני האבן והנייר המונח עליו, מוטבע הציור על הנייר.

המים הם הם השומרים על גבולות הציור השמנוני תוך כדי הדפסה, לבל יפרוץ מן המתווה שנתן לו האמן.

התהליך מוכרח לחזור על עצמו בכל הדפסה.

רק מי שעוסק באמנות הזו יודע את רגע ההתרגשות, כשמורידים את הנייר המודפס, לאט לאט ובזהירות מעל האבן, והפלא מתרחש. כי הציור שצויר על האבן מופיע על הנייר והוא הפוך, שמאל הוא ימין וימין הוא שמאל, והתמונה החדשה כביכול, נראית מפתיעה ומרגשת.

את האבן הזאת אפשר היה למצוא במחצבה, באותה מחצבה אחת ויחידה, בבווריה, בסוף המאה השמונה עשרה. אפילו בראשית המאה התשע עשרה עוד אפשר היה להזמין מסוחרים באבן, אבנים ליטוגראפיות מן המחצבה הבווארית, בכל גודל מבוקש, אבל כשכול בתי הדפוס המסחריים, אלה שהדפיסו מפות גיאוגראפיות וצבאיות, או פרסומות ומודעות בעיתונים, רכשו את האבנים והשתמשו בהן לעייפה, החלו האבנים להיעלם מן השוק ומחירן עלה.

ועכשיו כמעט שאי אפשר למצוא אבנים כאלה, אמר קלינטון אדמס בדאגה. עוד יש כמות מרוכזת באיטליה, אבל האיטלקים אינם מוכנים למכור אבנים ליטוגרפיות. קלינטון אדמס כאחד שמבקש לפתור את הבעיה עכשיו ומייד, בחפשו פתרון בכל דרך, ערך, כך סיפר לי, מסע בילוש בכל הסדנאות באירופה, שמא ימכרו לו אבנים ליטוגראפיות, וכשלא מצא אבנים גרמניות למכירה חשב שאפשר יהיה להשתמש בשיש אמריקני, והחל לערוך ניסיונות באבנים שהובאו לבקשתו מכל המחצבות השונות בכל מדינות ארצות הברית.

הסתבר שהן לא תצלחנה: אינן מחזיקות את הציור השמן בצד המים שאמורים להגן עליו, אינן עומדות בלחץ המכבש, והן נשברות. אין איפוא אבנים ליטוגראפיות בהישג יד, לא בכל מחיר ולא בכל מאמץ.

בידעם שזו המציאות, החליטו קברניטי תמרינד לשמור מכל משמר על הקיים, לשמור ולהגן על האבנים שג’ון וקלינטון אדמס הצליחו לרכוש בדי עמל לפני שפתחו את תמרינד. הם הטילו חוקים נוקשים בכול מה ששייך לשימוש באבן ליטוגראפית:

– האבנים האלה אינן יוצאות מפתח תמרינד, לא בהשאלה ולא במתנה. – כל נזק שנגרם לאבן, סדק שנוצר תוך כדי הדפסה, או פגיעה בעת הכנת האבן לדפוס, – כל פרט נרשם –, כל תולדותיה של האבן מקוטלגות ונשלחות לקרן פורד למשמרת.

בימים ההם במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, כשהאבנים הליטוגראפיות היו מצרך עובר לסוחר, יכול היה כל עיתון להזמין ליטוגראפיות לאיור ומפות גיאוגראפיות לשימוש יומיומי. – איך הפליא הונורה דומייה להשתמש באבן כדי להדפיס בעיתון שריברי את הקריקטורות הארסיות שלו, ואיזה פלאים עשה טולוז לוטרק בליטוגראפיות כשצייר את הרקדניות בפרסומות ענק.

קלינטון אדמס היה מתרגש כשדיבר על ההדפסים הנהדרים ההם, שעמדו לעזרתו כשהיה צריך לשכנע תורמים שיתנו כסף כדי להקים את תמרינד. ומייד שלף מן המדף ספרים, עם רפרודוקציות נהדרות, ושנינו ישבנו רכונים עליהן, מתדיינים ומנסים להבין את דרך העשייה של הגדולים ההם, תמהים לנחש מה היה הנייר שעליו הדפיסו, ואיך החזיק מעמד עד היום.

ותוך כדי עיון בספרים תמהנו מאד מדוע לא כתוב בהם שם השוליה שבלעדיו לא היה ההדפס בא לעולם? והלא חלקו רב בכל מעשה היצירה! עוד בימי הביניים נהגו הבנאים להגניב את שמם על אבן מקיר פה ושם, אלה הבנאים פשוטי העם.

רק לאחרונה התחילו להתייחס לחתימתו של השוליה, המדפיס, כאל חלק הכרחי בהדפס. חתימתו של האמן וגם חתימתו של הדפס, שתיהן אמורות להימצא על ההדפס הגמור.

המצאת האבן הליטוגראפית פתחה פרק חדש בתולדות ההדפס. אבל כבר מאות שנים לפני המצאת הליטוגראפיה הדפיסו יצירות אמנות, מעל עץ ומעל מתכת.

הדפסי העץ היפניים הלא אין מושלם, והתחריטים שרמברנדט הדפיס, או חיתוכי העץ של דירר, עוד לא נמצא האמן שהגדיל לעשות מהם. איך הפליאו האמנים האלה לעשות! האם יכלו לבצע את הפלאים האלה בלי שוליות, דפסים שעזרו בכל המעשה הטכני ובכל מה שהאמן ביקש? הפלגנו בדמיון אל ביתו של רמברנדט, איך הביאו לו השוליות שתייה חמה וכריך, ואיך ידעו לעשות כל עבודה מתבקשת: לבחוש את הצבע ולהכין את הנייר, להסיק את התנור כשהיה קר, ולמהול את החומצות במינון הנכון, ולבסוף להדפיס, לבחון את התוצאה וליבש את הנייר.

נסינו, קלינטון אדמס ואני, לתאר לעצמנו את היחסים ששררו בין האמן ובין השוליה שלו, שבימיהם של דירר ושל רמברנדט היה מן הסתם צמית, ועם זאת נאמן ומכיר בערך העבודה שהוא עושה.

ובימינו אלה – פיקסו, גדול אמני הגראפיקה בכל תחום, – מספרים עליו שהיה יושב על יד ערימת מתכות וחורט עליהן כטוב כישרונו עליו, לפעמים ארבעים ושמונה שעות בלא הפסקה, וגדוד של דפסים עמדו עליו לשרתו, למרוח שעווה, לטבול בחומצה, לצחצח, להדפיס הדפסות נסיון, לקטלג, ולזרוק את מה שלא הצליח, מלאים הכרת ערך עצמם וגאים על זה שנפל בגורלם לשרת את פיקסו.

תמרינד מתכוונת לחנך דור של דפסים, שיאהבו את מה שהם עושים ויהיו גאים בעבודתם וגם ימצאו פרנסה טובה, וכבוד.

גם קלינטון אדמס וגם אני אהבנו מאד להשתעשע בסיפורים על רמברנדט ועל דירר ועל טולוז לוטרק, ועל מציאת האבן הבווארית במחצבה האחת והיחידה.

האבן, מסתבר, הייתה יותר זולה מן העץ ומן המתכת, ויותר מובנת לאמן. על האבן יכול הצייר לעבוד כאילו הוא מצייר על נייר. ואין לו הקשיים שיש לאמן התחריט, בהשגת הגוונים בהדפסה, וכול הבעיות והגחמות של החומצות והשימוש בהן באמנות התחריט, אמן הליטוגראפיה פטור מכל זה. היינו מתווכחים ומנסים לשכנע איש את רעהו, מה עדיף ליטוגראפיה או תחריט. אני נסיתי להסביר לו שאין קו יפה כקו הנוצר בתחריט, ובתוך הויכוח היינו שולפים את הספרים ונוברים בהם וברפרודוקציות המעולות שהיו בספריה של תמרינד, בודקים את הדפים ומשתדלים להבין.

ימים יפים היו לי אלה.

אנחנו מחנכים את הדפסים להיות שוליות, נאמנים לרצונו של האמן ועומדים לרשותו בכל מה שיבקש, סיבר קלינטון אדמס את אזני. ולבל תיקרה טעות, וליתר ביטחון, מבצע כל אמן הדפסת “דגם” שהוא חותם עליה להיותה הדוגמה שעל פיה אמורה להידפס כל המהדורה כולה וה“דגם” הזה מחייב את הדפס, לפיו הוא מדפיס את המהדורה ומשווה כל דף בצאתו מן המכבש ל“דגם.” ונוהג זה נשמר בקפדנות, לבל תצא מתמרינד יצירה שאינה מצויינת.

כזה וכזאת סיפר לי קלינטון אדמס בשבתנו בספריה, ולא חסך בזמן וסיפר בפרטי פרטים על חיפושיו אחר נייר משובח.

נוסף לחוזה שכרת עם הכפר היפני לרכוש ממנו את כל תוצרתו, נדד מבית חרושת לנייר לבית חרושת לנייר, באירופה ובאסיה, כדי למצוא את הנייר שהוא עשוי מפשתן או מכותנה, שהוא נעשה ביד, שהוא סופג את הציורים כהיותם על האבן, וגם סיפר לי איך הוא מאכסן את הנייר הזה לבל יאונה לו רע.

ועל צבעים דיברנו, ואיך יוצרים צבעים בארץ נידחת שההספקה אינה בטוחה בה, ועדיף לרכוש אבקות צבע ושמנים ולהכין את הצבעים ביד.

הו, מראיהן של צנצנות הצבע על המדף, חדוות עיין ולב, קדמיום אדום כהה, וקדמיום אדום בהיר, וקדמיום כתום וצהוב, ואולטרמרין וקובלט כחול כהה ובהיר וצרוליאום, והמדף מזמין לעשות, מי יתנני כל הימים מערבבת צבעים.

ימים רבים ישבנו ביחד דנים בנושאים האהובים עלינו מכל.

* * *

בערבים בדירתי הקטנה הייתי יושבת ומסכמת כל מה ששמעתי, מנסה לתרגם את כל הדברים האלה לירושלמית, מנסה להעריך את גודל התפקיד שלקחתי על עצמי. הופכת בראשי ומטכסת עצה עם עצמי איך אוכל להגשים את מה שלמדתי כאן, בלי קרן פורד, בלי התורמים האמריקנים הנדיבים, בעיר הקטנה והמרוחקת ההיא, שאין בלב תושביה ברגע זה אלא התעלות נפש משיחית, ובראש מעייניהם של כולם, פרנסיה ופשוטי העם כאחד, לאחר שתפסו את כול בתי הערבים שהתרוקנו, הם צופים עכשיו ליום שבו ייבנה בית המקדש על הר הבית, כדי לחדש ימינו כקדם.

מחדשים ימינו כקדם, מחדשים –

איזה פסוקים מרניני לב, שאין בינם ובין סדנת הדפס ולא כלום.

ואני באה, בלי בושה, להקים סדנת הדפס בירושלים.

אמנם כן, הכרזתי בקול בשבתי לבדי בדירה הקטנה בלוס אנג’לס, אמנם כן, אני באה להקים סדנת הדפס בירושלים. נחושה בדעתי לקיים מה שאני מתכננת, אני יודעת בכל ישותי ובלי להסס, שזהו הדבר החשוב ביותר שצריך להיעשות. שאני יכולה לעשותו, וגם עשה אעשה, ויכול אוכל.

* * *

מייקל (מיכאל) מייזר, צייר ותחריטאי מבוסטון, הוזמן לתמרינד להיות אורח הסדנה וליהנות מכל שירותיה לתקופה של חודש.

אני הכרתי את מייקל מבוסטון, בהיותי עובדת בסדנת התחריט הנסיונית, E.E.S, שם. הוא היה בחור גבוה ובטוח בעצמו, שופע בדיחות באנגלית ובייידיש ומקים צחוק ומהומה בסדנה.

מייקל הגיע במכוניתו שהיתה מפוטמת בציורים, ברישומים ובתחריטים. הוא היה עייף מן הדרך ואיימי המזכירה הביאה אותו אל החדר ששכרו לו, גם סיפקה לו אוכל וכמה פחיות של בירה. הוא לא חזר אל הסדנה אלא למחרת. עליז וטוב לב, מרעיש ומצחיק.

אבל תמרינד התייחסה אליו ברצינות רבה.

בחדר הגדול ביותר בסדנה העמידו שולחן, אספו את כל הסגל, הדפסים, המזכירות, רואה החשבון וקלינטון אדמס וג’ון ויין ועובדי הניקיון וגם אותי. ישבנו מסביב לשולחן ומייקל שטח את עבודותיו על השולחן והרצה שעה ארוכה על מה שעשה ומה הוא מתכוון לעשות בליטוגראפיה, אמצעי שלא נתנסה בו מעודו.

מייקל מייזר עשה עבודות גדולות בשחור ובאפור שכלל לא שיקפו את אפיו הצוהל. ג’ון שלפה עבודה אחת ושאלה האם הוא יודע, או מישהו יודע, איך אפשר יהיה לתרגם עבודה כזו אל האבן.

מייקל לא ידע על תכונותיה של האבן ולא כלום. צריך היה להסביר לו איך משייפים את האבן כך שהיא תתאים למידת הגרעיניות שהוא מצפה שהמשטחים שהוא מתכוון לצייר יידמו לגרעיניות של התחריטים שלו.

קמנו כולנו והלכנו לראות את עבודת ההכנה של כל אבן. לקחנו אתנו את התחריט של מייקל והראינו לו את האבנים השונות ומידת הגרעיניות שעל פניהן ומה אפשר לעשות באבן תוך כדי שיוף, ואיך שיוף מסוג אחד יפיק יצירה מסוג אחד ואיך שיוף שונה יתאים ליצירה אחרת.

חזרנו אל השולחן וכל אחד שאל את מייקל על עבודתו ואם הוא מבין את ההבדל בין תחריט לליטוגראפיה, ואם הוא מעריך מה מצפה לו כאן. ובחפץ לב הסבירו לו את מידת הנכונות שיש לכולם למלא אחר משאלותיו, ואמרו לו שהוא יכול לרצות כול דבר, שהוא יכול לבקש כל דבר, יכול גם להתחרט ולא להמשיך עבודה על אבן שלא מוצאת חן בעיניו, ולהתחיל אבן חדשה, ואיש לא ירטון ולא יעלב.

ישבנו סביב השולחן שעות אחדות, לוגמים את הקפה האמריקאי בכוסות של פלסטיק, ומדברים. בתום השעות האלה היה ברור לכל משתתף מה עומד לקרות בחודש הבא, וגם למייקל התברר טיבה של תמרינד.

כולנו ליווינו את עבודתו של מייקל כל זמן שעבד בתמרינד, בלי להתערב כלל. כל השיג והשיח המקצועי התנהל בינו ובין הדפס שעבד על האבן המסויימת שלו.

את המהדורות הגמורות ואת מידת ההתאמה של כל דף אל ה“דגם” החתום בחנו שני דפסים, ורק כשהם אישרו את כל הדפים בכל המהדורה (מה שלא אושר פשוט נזרק לפח) ניתן למייקל לחתום עליהם. גם החתימה נעשתה בטכס גדול, בנוכחות ג’ון, ובנוכחות איימי שארזה את “חלקו” של מייקל (עשרים דפים מכל מהדורה) והעניקה לו אותו בהדגשה ובברכות. לדפס נתנה את חלקו, (דף מכל מהדורה), העבירה לתמרינד אשר לתמרינד, והיתר, הסבירה, יישלח לתורמים השונים, ביניהם כל המוזיאונים הגדולים, שמקבלים מתמרינד ליטוגראפיות מקוריות.

ואז כשטכס החתימה הסתיים, מחק כל דפס את הציור שהיה על פני האבן שאותה הדפיס, וחתם על מסמך מיוחד שאמנם האבן נמחקה ולעולם לא יודפס הציור הזה שנית.

חודש שלם, פרט לסופי שבוע, עבד מייקל בתמרינד. כשעזב נשא אתו כעשר מהדורות חתומות, יוקרתיות של תמרינד, שגם הלוגו של הסדנה הוטבע בהן וחתימתו של הדפס בצד האחורי של ההדפס.

כאן, באמריקה בכלל ובתמרינד בפרט, נפרדים בנשיקות ובאיחולים ומבטיחים לשמור על קשר ומנפנפים לבסוף לשלום. לווינו את מייקל עד שמכוניתו נעלמה מעבר לעיקול הדרך והתכוננו למוזמן הבא.

הבאה בתור הייתה אמנית ניו־יורקית, אישה מרת נפש ורוטנת, שמקבלת התקפות של כאבי ראש, בכיינות ואומללות.

אבל הסדנה קיבלה אותה בכל הרצינות כמו את מייקל החייכן. ישבנו סביב השולחן הגדול ודנו איתה על מידת הגרעיניות שהיא מצפה שיכינו לה את האבנים בה. הסתכלנו על מה שהיא הביאה איתה, שוחחנו על האפשרויות השונות, על סוג הנייר המתאים לעבודות שלה, ומאחר שהיא השתמשה בצבעים היה גם דיון על סוג הצבע שהיא רוצה להשתמש בו, והיא נלקחה לחדר האבקות והראו לה הכול ונתנו לה לבחור.

היא הייתה מאחרת לעבודה בבוקר, באה במצב רוח זועף. וכולם חיכו עד יחלוף זעם ורק אז התחילו לעבוד.

היה חודש נרגז ומתוח בתמרינד בגלל האמנית הניו־יורקית העצבנית, כל מה שעשתה על האבנים לא היה טוב בעיניה וכל הזמן עמלו הדפסים לשייף לה אבנים חדשות, ומעשה שטן היו הניירות שעליהם הדפיסו לה נקרעים תחת לחץ המכבש. אבל ג’ון לא איבדה את הסבלנות והסדנה כולה התנהלה כאילו זו דרכו של עולם וצריך להתמודד עם המצב המביך, עם כל מצב שיווצר בסדנה, שכן הסדנה נועדה לשרת כל אמן.

על כן שמחתי כשראיתי פתאום את קוסו אלול, ידיד ותיק מן הארץ, מופיע בתמרינד לביקור. זו הייתה הפתעה נעימה מאד. קוסו ניסה את מזלו אצל ג’ון וביקש ממנה להיות מוזמן לחודש כמקובל בסדנה הזו, אבל ההזמנות כבר יצאו לכל השנה כולה, וגם דברים טובים שאמרתי לה על קוסו וכל המלצותי לא הועילו.

הוא בא עם חברתו האינדיאנית מקנדה, ציירת מעניינת ואישה חביבה. הם שכרו דירה לחודש בלוס אנג’לס, וכאילו באו הנה לחפש את מזלם.

למה צריך אמן ישראלי מצליח לחפש את מזלו בלוס אנג’לס?

קוסו אלול, חבר בכיר ב“אופקים חדשים”, חברו של יחיאל שמי, פסל שהיה מוזמן לכל פעילות הפיסול בארץ, וגם הציב פסל במצפה רמון על שפת המכתש הגדול, מה מניע אותו לעזוב את אשתו וילדיו ולנדוד עד קנדה, ולחיות שם עם אישה אינדיאנית? האם צר לנו בארץ המקום עד כדי כך? האם אמנים מרגישים זרים בארץ שנולדו בה? קוסו אלול, כנעני בהשקפת עולמו שביקש מן הסתם להשתלב במרחב כולו להיות שייך לישראלים כמו גם לערבים ולדרוזים ולבדואים, האם לבו לא עמד בכל המלחמות וההרג? ולמה לא הלך לחיות במדבר או בסיני – אלא נדד לקנדה וחי עם אישה אינדיאנית, ומדבר אנגלית.

שבת אחת בליתי בביתם, בפרוור נידח של העיר הענקית הזו, בבית שדמה לבקתת רועים. אבל גם להם היה ברביקיו וצלעות של כבש, והשתעינו שעה מרובה בשיחה על אמנות ואמנים פה ושם, ועל מוזיאונים ותערוכות וחנויות של חמרי ציור.

ופעם לקחו אותי במכוניתם לשפת האוקיאנוס. דיברנו אנגלית וקוסו סיפר את הנפלאות שמצאו אותו מאז שעזב את הארץ. לא דחקתי בו לספר לי מה אירע למשפחתו, ומדוע עזב את הכול ונדד לעבוד בקנדה, ומה מצא באישה האינדיאנית שלא מצא באשתו. בליתי איתם את כל היום, מבלי לבחוש בשום עניין פרטי של איש מאתנו. שוב צלינו בשר ושתינו בירה מתוך פחיות, בתוך קהל אמריקני בבגדי ים.

וכשעייפנו ישבנו שותקים, צופים במים שרצו אלינו בגלים קטנים, כחולים ומעוטרים באמרות מקציפות לובן מבעבע. הם ליכחו את החול ומייד, בלי להתעכב, נרתעו וחזרו אל הים. חסרי מנוחה הגלים הקטנים. לעולם אינם מגיעים, לא אל הים ולא אל החוף, אצים לחוף ומייד נסוגים ומתגלגלים בחזרה לים, נטולי שלווה, ללא מקום שאליו הם שואפים להגיע.

* * *

כך נגמרו ימי בתמרינד. לאחר שכיבדו אותי בציור על אבן והדפסה צבעונית, קיבלתי עשרים דפים מן המהדורה, כל דף חתום והסמל של תמרינד מוטבע בדף.

מצויידת בתעודות ובמכתבי הוקרה והמלצות, יצאתי עם משפחתי שבאה לאספני, דרך הקניון הגדול וכל מרחבי אמריקה, לבוא לניו־יורק ולהתחיל להגשים את חלומי.

התנשקנו והתחבקנו, כל הסגל בא ללוותני, וברכנו אלה את אלה, וכולם איחלו הצלחה, ו“אל תשכחי אותנו” והודיעי מה קורה, ולהתראות להתראות.

* * *

בניו־יורק התחלנו בהכנות לנסיעה הביתה.

רכשתי מכבש תחריט קטן לצרכי, הצטיידתי במאות דפי נייר הדפסה לתחריט, רכשתי אבקות צבע, שמנים מכל הסוגים ושלחתי הכול לרחובות.

ואז נודע לי שטדי קולק ראש עירית ירושלים נמצא בניו־יורק, ומיד ביקשתי להיפגש איתו. קבעו לי פגישה ב“קרן תרבות אמריקה ישראל” ואני התייצבתי בשעה היעודה.

הוא ישב בכורסא, כרסו מוטלת בין ירכיו ונראה כאילו עומד להרדם.

הרציתי בפניו את עיקרי הרעיון, הראיתי לו את התעודות ואת ההמלצות שקיבלתי מג’ון ויין. אמרתי לו שאני מבקשת שימצא בין כל מאות התורמים שלו, אלה שתורמים לתיקון הביוב בירושלים ולתיקון גגות בתי הכנסת ובתי הספר, שאין ספק שאלה הן משימות חשובות ביותר, אבל אני מבקשת שימצא תורם אחד שיתעניין בסדנה, ושיקצה לי מקום בירושלים שהתרוקנה מיושביה.

פניו לבשו כעס והסתייגות והוא החל לצעוק עלי כאחד התגרנים בשוק:

– מי את חושבת שאת, שמעיזה להביא לפניי תוכנית מיותרת כזו, מי צריך סדנת הדפס בירושלים, זה מה שחסר לי שם? ואת לא ג’ון ויין וירושלים היא לא לוס אנג’לס, וכל זה חלום מיותר ולא נחוץ.

אבל אני נאפדתי עוז והתחלתי גם אני לצעוק:

– אתה כלל לא מכיר אותי ואני זו אני ואני יכולה גם יכולה להקים בירושלים סדנת הדפס. מה אתה מבין בהדפסים? העשירים שלך יודעים לרכוש יצירות לפי גודלן, דונם תמונה זה טוב ושני דונם עוד יותר טוב. וחלילה שלא תהיה יצירה על נייר. מתי החזקת בידך והסתכלת מקרוב בהדפס של דגה, של רנואר או של פיקסו? מה אתה מבין באמנות הזו שהיא האינטימית מכולן, הקרובה ללב, שאיננה עשויה רק לקשט אלא היא עשויה להסתכלות מקרוב להעשיר את המסתכל בחמדה וסיפוק. מתי החזקת ספר אמן בידך, הדפסים כרוכים יחד שאסור לגעת בהם אלא כשהידים לבושות בכסיות, מתי החזקת ספר כזה ביד והזהירו אותך שלא תלכלך? אתה לא מבין על מה אני מדברת, פשוט לא מבין, ואני על אפך ועל חמתך, אנהל את הסדנה הזו בלי לבקש ממך תקציבים, והאנשים שיעבדו אצלי ימצאו את פרנסתם בכבוד, וגם תראה איך אזמין את מרק שגל, אביא אותו לפתיחה החגיגית, כדי שיהיה לנו לקישוט ולפירסומת. ואיך יבואו כל יקירי ירושלים ואתה בראשם להתנאות באורח.

צעקתי עד שגרוני ניחר. כעסתי כעס אמיתי, וראיתי איזו מין מלחמה אני מתחילה להילחם וזו הייתה רק היריה הראשונה.

טדי קולק התרשם מן הצעקות שלי ואמר:

– נו טוב, נראה מה אפשר לעשות.

נסעתי ללונג איילנד אל טניה גרוסמן האגדית, לראות את הסדנה שפתחה, זו שעכשיו עובדים בה רוברט ראושנברג וג’ספר ג’ונס.

כולם קיבלו את פניי בחביבות, הוליכו אותי בסדנה, בין המכבשים ושולחנות הייבוש, בין מאגר האבנים הנשמרות ביראה, בין מגרות האיכסון של העבודות הגמורות, ואלה של הנייר שעתיד להיות מודפס.

וליד שולחן הצהרים, ארוחה שלא כללה אלא כריכים וקפה בכוסות של פלסטיק, סיפרה טניה (כל הנוכחים מלבדי שמעו בודאי את הסיפור פעמים אין ספור) איך באה עם בעלה חולה השחפת כפליטה מפראג, נושאת אתה מסורת של דפוס והדפסה מבית אביה, ואיך תיגרה מבית לבית בניו־יורק ומכרה ספרים נדירים שהביאה אתה, ואיך אספה כך כסף לרכישת מכבשים, ובעזרת משפחת ורבורג פתחה את הסדנה הזו, למצויינים, למענינים שבין האמנים הצעירים ולימדה אותם לאהוב את המקצוע, ואז כיתתה את רגליה מבית לבית למכור את העבודות שנוצרו בסדנה, עד שהאוצרים ומנהלי המוזיאונים שמו לב אליה, באו לראות, התחילו לרכוש, ואחריהם באו בעלי הגלריות וסוחרי האמנות, ואמנות ההדפס קיבלה יוקרה וכבוד ומחיר.

ועכשיו הפכה הסדנה שלה לאגדה, ורבים רבים מתדפקים על דלתותיה מבקשים להתקבל.

* * *

הפגישה אצל טדי קולק הסעירה את רוחי והדאיגה אותי מאד. אם הוא, הנחשב לפטרון האמנויות, כך, איך יקבלו אותי אזובי הקיר?

לא הרגשתי שאני יכולה לפנות אל אניטה ורבורג. כשפניתי אליה פעם בעניין כלשהו, העניקה לי כניסה חופשית לפתיחות הנוצצות במוזיאון לאמנות מודרנית. מעולם לא הייתי שם, אף פעם לא הייתה לי שמלה שיכולתי לבוא בה בקהל הנוצצים.

אל מי אפנה כאן באמריקה. יש לי כאן ידיד ושמו סטיב אנדרוס, שניהל את הסדנה הניסיונית לתחריט בבוסטון, E.E.S. זו הסדנה שנתנה לי חברות נצח, ושהימים שעשיתי בה היו מן הטובים בחיי. סטיב היה פרסביטריאני אדוק, כתבי הקודש היו שגורים בפיו, והתנ“ך וירושלים היו קרובים מאד לליבו. בלוח השנה שלו היו מסומנים החגים הנוצריים כמו גם החגים היהודיים, והעובדה שאני שייכת לעם התנ”ך הייתה חשובה לו. הוא היה איש עשיר מאד מאד ונדיב מאין כמוהו, הוא ניהל את הסדנה בידידות ובדאגה, ובתמיכה מתמדת. פעמים הרבה הייתי מוזמנת לאכול אתו באחת מכל המסעדות המצוינות של בוסטון, וגם לברביקיו הוזמנתי יחד עם כל עובדי הסדנה, לביתו שבקוהסט על יד בוסטון.

צילצלתי אליו, סיפרתי לו שהייתי חצי שנה בתמרינד ושאני עומדת לחזור לארץ, והוא אמר שהוא ואשתו נוסעים לאי הקטן שלהם, על חוף מיין, וישמח מאד לארח אותי.

אמרתי לו שאני לא לבדי, שיש אתי בן ונכד וכלה הרה, וגם בעלי מן הסתם ירצה לבוא.

אבל סטיב בקולו האדיב ענה שלא תהיה כל מניעה, Little Flying Point יקבל את כולנו בברכה ויארח אותנו בשמחה.

נסענו איפוא כולנו בדרך למיין, בכביש הנהדר שמישיר בין יערות נמוכים. עצרנו בפונדקים קטנים כדי להשיב את נפשנו ולהצהיל את הילד, עד שהגענו לניופורט, וחכינו לשפל שיחשוף את הגשר המוליך אל האי. מזג האויר היה נפלא, קצת קריר עם רוח קלה שהביאה ריחות פריחה מאי שם. כולנו היינו שמחים.

כשהשפל חשף את הגשר דיו, עברנו עליו במכונית והגענו אל האי. סטיב חיכה לנו בקצה הדרך ובידו דגל, ולרוחב כל הכניסה, בין שני מוטות גבוהים היה תלוי דגל ועליו היה מצוייר באותיות ענק WELCOME. יצאנו מתוך המכונית וחילצנו את עצמותינו, מסתכלים בהשתאות אל האי הקטנטן וכל מה שיש בו.

סטיב היה נחמד כרגיל. איש דק לבוש תמיד בקפידה, תמיד מאיר פנים, סקרן לשמוע ולשוחח. הוא היה בקיא בכל סדנאות ההדפס באמריקה, והעובדה שהייתי בתמרינד עשתה עליו רושם עז. תמרינד איננה עוד אחת הסדנאות, אלא הסדנה הנסיונית החשובה באמריקה.

באי עמד בית קטן, והייתה לפניו מרפסת מרוצפת וכסאות נוח ושולחן. סטיב הדריך אותנו אל המרפסת והתרווחנו על כסאות הנוח מקשיבים לרחש הים. במרכז האי הקטנטן, קטן כל כך עד שאפשר להקיף את גבולותיו בעין, היה משטח דשא, ומסביב לדשא גדלו עצי אגס ודובדבנים, ומסביב סביב היה ים, לוחש ומתלקק, לוחש ומתלקק, אפור כחול לבנבן, שנעלם באופק בערפל חלבי, רך, נטול כל קו, אחיד בגון האובך ונגוז בהדרגה בשמים האפורים.

שרועים על הכורסאות הגיש לנו סטיב שתיה, ואמר שאישתו נסעה לניופורט לרכוש לארוחת הצהרים מה שהיה חסר, לא היה חסר הרבה, כי את כל הירקות הם מגדלים על האי, וגם עצי הפרי מניבים די צרכם וגם נותר. הם נשארים על האי כמה שבועות בכל שנה וגם את הסוסים הם מביאים מקוהסט.

הוא הבטיח להראות לנו משהו מאד מאד לא רגיל, והזמין אותנו אל ביתן, שבו עמדו כמה כרכרות מן המאה השמונה עשרה, בנות שני אופנים גדולים ודקיקים ושני יצולים שביניהם נרתם סוס, והכרכרות, יפהפיות, תאווה לעיניים, היו מצוחצחות מבחוץ, מצופות לכה שחורה מבריקה עם ציורים של ורדים אדומים ועלים ירוקים, ושני המושבים בכל דו־אופן כזה היו מרופדים בקטיפה כחולה, וגם שתי שמיכות חיכו על המושבים לכל דורש. המראה היה מרהיב, עין לא ראתה, כרכרות כאלה ראינו רק בקולנוע, וכאן הן עומדות, ארבע במספר בביתן נחמד, באי הקסום הזה. כמעט שלא האמנו למראה.

לשאלתנו מתי הם משתמשים בכרכרות האלה ענה סטיב שהם נוסעים בהן לחתונות שעורכים השכנים, או לחגיגות כל שהן שנערכות בסביבה, והודה שהוא עושה רושם רב כשהוא מופיע בכרכרה כזו, וגם הודה שזה גורם לו תענוג רב. הוא רכש אותן במכירות פומביות שנערכות מפעם לפעם במיין או בבוסטון והן נחשבות למוצג מוזיאוני.

לא חדלנו להתפעל ממראה עינינו. באורווה עמדו כמה סוסים נהדרים, שסטיב טפח להם על אחוריהם בחיבה וליטף את צווארם ודיבר אליהם דברי אהבה.

ועדין לא ראינו הכל. סטיב לקח דלי וקרא לבני ולנכד לרדת לחוף, אל בין החלוקים, ולמצוא שם צדפות שיבושלו בשמפניה לארוחת הצהרים.

הלכתי אחריהם לראות אותם יורדים אל המים ולומדים להכיר את הצדפות הנכונות וממלאים את הדלי צוהלים ושמחים. ובין כה וכה חזרה גם אשתו של סטיב נוהגת באחת מאותן הכרכרות הנהדרות שסוס לבן רתום ליצוליו. היא עצרה וירדה אלינו. היא נראתה כאיכרה, דקת גו, עם ידיים גרומות שרגילות לעבוד בחקלאות, ציפורניים לא מטופחות, ופנים שלא ידעו טיפול ולא טיפוח ולא משחות קוסמטיקאיות ושער שלא נצבע מעולם ופנים שהביעו לבביות וידידות. היא לבשה מכנסי ג’ינס וחולצת טריקו ומגפיים, ולא ניסתה להתחנחן, אלא הייתה חמה ומכניסת אורחים מאין כמוה, ולאחר שהכניסה את הסוס לאורווה נפנתה אלינו והזמינה אותנו לשבת על המרפסת, והגישה בירה ופכסמים עם גבינות.

בין כה וכה חזרו הדייגים עם סטיב ועם דלי מלא צדפות וכולנו נוכחנו במעשה הבישול של צדפות בשמפניה, וכשכבר הייתה שעת אחר הצהרים ישבנו לאכול, וגם ברביקיו לא היה חסר, ולבסוף התרווחנו בכסאות הנוח שבעים ומוכנים לנמנם.

אבל אני משימתי עוד לא נסתיימה. ישבתי על יד סטיב וסיפרתי לו את כל המוצאות אותי בתמרינד ומה חידש לי המקום ההוא דברים שלא ידעתי לפני כן, וסיפרתי לו על המצויינות הנהוגה שם ועל השמירה על רמה גבוהה שתמרינד מקפידה עליה כל כך, ואמרתי לו שאני מתכוונת לבצע בסדנה שאני מתכוונת להקים בירושלים כל מה שלמדתי שם, ולשמור על רמה גבוהה. וסיפרתי לו שלמדתי שם איך מקימים סדנה ולמדתי לנהל אותה, וסיפרתי לו שקיבלתי תעודות והמלצות ושאני מתכוונת לנסוע לירושלים ולהגשים שם את הרעיון.

– ומי יעבוד בסדנה – שאל.

– בתמרינד עובדים משוחררי צבא, אצטרך לבדוק מה אוכל לעשות.

– ותקבלי גם ערבים לעבודה?

– ערבים ישראלים בוודאי, וכשיהיה סוף סוף שלום יבואו כולם. הלא הרעיון שלי הוא להקים סדנה בין לאומית, שיבואו לעבוד בה אמנים ודפסים מכל העולם, ואם יסתייע יבואו גם מארצות ערב, מצפון ומדרום.

ולסטיב שאוהב את התנך ובקיא בו – קראתי בעברית ואמרתי לו לחפש בתרגום האנגלי ישעיהו מ"ט 12:

ורק אז סיפרתי לו את פגישתי עם טדי קולק ואת חששותי שירושלים לא תעזור לי ולהפך תפריע, עוד אינני יודעת איך יפריעו לי אבל לבי איננו שקט.

– איזו מין עיר זו – שאל סטיב.

– קטנה ונידחת, ולאנשים רבים היא מרכז העולם.

– הרבה קדושה? שאל.

– כן, של נוצרים ושל מוסלמים ושל יהודים.

–אני רוצה מאד מאד להיות שם.

– אנחנו נקבל אותך בלב חפץ.

– אבל זו עיר שדם נשפך בה כל הזמן.

– צר לי שלא אוכל להבטיח לך שכבר מחר ייפסק שפך הדם.

–איך את יכולה לחיות שם?

– אני שייכת לשם, סטיב, אין לי מקום אחר, ואני מנסה להביא לשם רק מנחות של שלום. אני רוצה להביא לירושלים סדנת הדפס שתהיה פתוחה לכל שוחר שלום, שיעסקו בה רק ביצירה אמנותית ולא בשום מלחמה, ולא קרב ולא שנאה, יהודים ומוסלמים ונוצרים, לכולם יהיה מקום בסדנה שלי. ואולי בעקבות המעשה שלי יבואו עוד מעשים כאלה ופסו שנאה ואיבה מן הארץ.

השיחה קלחה לה על הא ועל דא ועל עיר הקודש ירושלים שעתידה להביא שלום על העולם כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושלים. והיום נטה לערוב, ודרכנו עד בוסטון עוד ארוכה. התחלנו להתנער ולהתכונן לנסיעה, ואז אמר סטיב: – ברגע שיהיה לך בניין ורשות מעירית ירושלים להקים את הסדנה ארכוש לך מכבש ואשלח לך אותו.

ידעתי שלא יכזיב. וכשנפרדנו ויצאנו לדרך כולנו, עם הכלה ההרה והנכד, אסירי תודה על הכנסת האורחים הנהדרת, ועל היום הנפלא שבלינו באי הקטן – היה לבי מלא תקווה, שהכול עוד יבוא על מקומו בשלום.

* * *

חזרנו לביתנו ברחובות, שנראה מוזנח, מאובק, ומצפה לטיפול. הסדנה הקטנה שלי, שנבנתה בדי עמל על חורבותיו של הלול שגמר את תפקידו, נראתה לי זעירה עד אימה, ואיך אציב בה את המכבש, ואיך אוכל לעבוד בה?

צריך היה להגדיל את הסטודיו הקטנטן שלי, וצריך לקבל רשות מעירית רחובות. עיריית רחובות לא התלהבה מרצוני להגדיל את המקום ולהכשיר אותו לאפשרות לעבוד, וימים רבים בליתי במסדרונותיה ובשכנוע פקידים שלא היה אכפת להם כלל אם יהיה לי מקום לעשות בו תחריטים או לא. אבל אני התעקשתי ולא נתתי להם מנוח ולבסוף הותר לי לקחת קבלן ופועלים שייבנו את הסדנה כלבבי.

הזמנו את הקבלן מוישלה מיודענו, וכשהגיעה הידיעה שהמכבש כבר נמצא במכס בחיפה, הייתה הסדנה שלי, שלמרות השיפוצים עוד הייתה קטנה מאד, מוכנה, והיה לה על יד החלון משטח בטון שיכולתי ליבש עליו עבודות, ומוישלה בנה לי שולחן של שיש, ובחוץ שתלתי ויסטריה וגינה קטנה כדי שאוכל לחיות שם במקום ההוא.

ואז נסעתי אל אלישבע כהן בירושלים.

סיפרתי לה את נפלאות תמרינד, הראיתי לה את כל ההמלצות שקיבלתי מג’ון ויין ומקרן פורד, הסברתי ככל יכולתי את ההבדל בין כול סדנה שהיא ובין תמרינד, ואמרתי לה שאני מצפה ממנה שתעזור לי למצוא מקום מתאים ותורם שייתן לי את האפשרות להתחיל.

אלישבע אמרה לי שהרעיון כבר נקלט, ושהגזבר של המוזיאון התמנה על מציאת תורם וברגע שיהיה כסף יהיה גם מקום.

שאלתי אותה על אבנים ליטוגראפיות, האם יש בכלל בארץ כאלה. והיא ענתה לי שאבנים ליטוגראפיות אמורות להיות בבתי הדפוס המסחריים שהדפיסו כל השנים את המפות לממשלה ולכל דורש.

חיפשתי בתי דפוס חקרתי ושאלתי עד שמישהו סיפר לי שבבית הדפוס הגדול “לוין אפשטיין” שעבר זה לא מכבר להדפיס במכונות, התגלגלו מאות אבנים ליטוגראפיות, ושלאחרונה חילק בעל העסק את האבנים לפועליו כדי שירצפו בהן את חצרותיהם.

מבוהלת ממה ששמעתי נסעתי לבית הדפוס וביקשתי להיפגש עם המנהל. המנהל היה עסוק, דחו אותי בלכי ושובי, ובינתים הסתובבתי בחצר בית הדפוס וראיתי שאין כמעט אבנים קטנות אבל ראיתי שנותרו מוטלות, באחת הפינות, אבנים גדולות, מטר על שבעים מידתן ואותן חמדתי.

כשהתקבלתי סוף סוף אצל המנהל וסיפרתי לו את סיפורי, הביט עלי בלגלוג ושאל:

– מי עוד מדפיס היום על אבנים ביד?

– הדפסה אמנותית נעשית עדין על אבנים וביד.

– שטויות. זה שייך למאה הקודמת. האמנים העכשויים מדפיסים באופסט על מכונות.

– אבל אני עומדת להקים סדנה שבה יציירו על אבנים וידפיסו את הציור מעליהן ביד.

– איזה שטויות, למה צריך להתאמץ כל כך?

– נניח שזה שיגעון של כמה אמנים, שאלתי היא אם תסכים למכור לי את האבנים הגדולות המונחות בחצרך ללא שימוש.

– את באמת רוצה לשלם בעדן?

– כן, אני רוצה.

– אבל הן יקרות מאד.

– למה הן יקרות, הלא אינך משתמש בהן!

– כפי שאת באת לחפש אבנים ליטוגראפיות, מן הסתם יבואו עוד משוגעים לדבר.

– וכמה הן עולות?

– עשר לירות כל אבן.

– וכמה אבנים אתה יכול למכור לי? אבנים גדולות, מטר על שבעים?

– שבע.

– אני אשיג את הכסף, אל תמכור את האבנים האלה לאיש.

יצאתי שוב לחצר ובחנתי את האבנים. הן לא היו שחוקות, עביין היה כעשרה סנטימטר ועל פניהן היו מצוירים כבישי ישראל.

לא היו לי שבעים לירות.

סיפרתי את מצוקתי לחברה טובה, מנהלת חשבונות בחברה גדולה, והיא הסתכלה עלי ובחנה את פרצופי כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה ואמרה:

– למה לך כל זה, הבית והמשפחה לא מספיקים לך? למה לך להסתבך ברעיון כל כך גדול וקשה?

“– למה לך.” איך אפשר להסביר למה לי למישהו ששום דבר אינו בוער בעצמותיו. חשבתי שעדיף שלא אספר את חלומי ובודאי לא לרואי חשבון ולמנהלי חשבונות.

אבל במצוקתי הגדולה פניתי אל נחמה, שהיה לה כסף והייתה לה גם נשמה יתרה, וקיבלתי ממנה שבעים לירות בהלוואה, שתוחזר מכספי הסדנה לכשתוקם.

שכרתי טנדר ושני פועלים והבאתי את האבנים לחצרי ברחובות.

* * *

עברו חדשים אחדים ולא שמעתי מאלישבע כהן ולא כלום.

בינתים ביקרתי בסדנה של אגודת הציירים, והשנאתי את עצמי על ועד האגודה כשאמרתי להם שהסדנה הזו שברשותם היא חרפה לאמנות ובושה לאגודה. הייתי בעיניהם יהירה וחצופה, ואמרו לי “למה לך ללכת בגדולות?”

“למה לי?”

ואז, יום אחד קיבלתי מכתב מאלישבע כהן וזו לשונו:

נעמי יקירתי.

סוף סוף נמצא נדבן, מיליונר מאנגליה, שרעיון הסדנה קסם לו, והוא הפקיד בידי הגיזבר של המוזיאון מיליון לי"ש לצורך הקמת הסדנה והחזקתה עד שתתחיל להרוויח.

שם המיליונר הוא ברסטון ודרישתו היא שיוצא מכרז בינלאומי למשרת המנהל.

ואף על פי שאת בעלת הרעיון, אני מבקשת ממך לשלוח קורות חיים, תעודות והמלצות, ולהגיש אותן לוועדה שתבחר את המנהל לא יאוחר מסוף החודש הזה.

בברכה, אלישבע.

לבי ניבא לי רע. איזו רשמיות קרה נשבה מן המכתב. מכרז בינלאומי, האמנם יימצא מישהו בעל ידע ויכולת, בעל מוניטין וניסיון שירצה להקים את הסדנה בירושלים?

והגיזבר הזה, מי הוא ומה הבנתו בהקמת סדנה, ומתי הייתה סדנת הדפס בראש מעייניו. מדוע אינם באים לדבר אתי כאילו יש לשמור בסוד את מה שקורה.

וזו הייתה לשונו של המכתב הבא שהגיע מאלישבע:

נעמי יקירתי.

על המכרז ענו ששה עשר אנשים מכל העולם. אבל אנחנו בדקנו את המתעניינים ופסלנו את רובם, נשארו שלושה, וכמובן שאת ביניהם.

אני מקווה מאד שאת תקבלי את המינוי, זה נראה לי טבעי שאת תקבלי אותו, ובימים הקרובים אודיעך דבר.

שלך אלישבע.

ולבסוף בא המכתב הבא, המוחץ.

נעמי יקירתי.

אני מצטערת מאד להודיע לך שאת המינוי למנהל הסדנה לתחריט וליטוגרפיה נתנה הועדה לאדם אחר, לא לך.

האיש הוא איש עסקים, גבר, בעל חברת נסיעות, שהאנגלית היא שפת אימו.

הועדה חשבה שכול התכונות האלה יקלו עליו את המשימה, שנראה היה לה שאת לא תוכלי לעמוד בה.

מצטערת מאד

אלישבע

* * *

שמעתי את קולו של טדי קולק צורח: מי את חושבת שאת!

* * *

עמי שביט בא לבקר אותי כעבור חודשים אחדים. עמי היה מעורב בעניני המוזיאון וידע כמובן את כל המוצאות את רעיון הסדנה.

הוא סיפר לי שמנהל חברת הנסיעות יחד עם גזבר המוזיאון השקיעו את מחצית המיליון של התורם בבנק של בן־ציון, זה הבנק שפשט את הרגל בסקנדל גדול, והכסף ירד לטמיון, ואילו החלק הנותר בוזבז מחוסר אכפתיות ומחוסר ניסיון. בעל חברת הנסיעות נסע ראשית כל לניו יורק כדי לרכוש ציוד, אבל מאחר שלא היה לו מושג מה צריך לרכוש, שכר דפס מן הפרת־סנטר ולקח אותו ליועץ ושילם לו תבין ותקילין. אותו יועץ התנה את עבודתו (הכנת הסדנה, רכישת כל הציוד) בחופש שינתן לו לנסוע לניו־יורק כל אימת שיחפץ, ובירושלים דרש לגור במלון המלך דוד, וכך עוד לפני שהתחילו לעבוד בסדנה הלך הכסף ונמס, ועכשיו עומדת הסדנה לפני סגירה, והוא, עמי, בא אלי לשאול אותי אולי אני רוצה לקבל על עצמי לשקם את ההריסות.

הבטתי אל עמי ודמעות עמדו בעיני ואמרתי: לא!!

נעמי סמילנסקי

מישר 2007