רקע
אליעזר שמאלי
אנשי בראשית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"ד 1983

נר לנשמת רעיתי היקרה ואֵם בנותי, שושנה ז"ל

שבהבנתה העמוקה בספרות

היתה לי תמיד לעזר

בעיצוב הדמויות שבסיפּורי


 

עם המהדורה השתים־עשרה

ראשית התרקמותו של הסיפור “אנשי בראשית” היתה בין השנים 1929־1928, שבהן הייתי מורה בבית־הספר לילדיהם של עובדי בית־החרושת “נשר”, ליד חיפה. בטיולי המרובים והתכופים, שערכתי עם תלמידי המעטים על הר־הכרמל, חרתיה ושיך־אבריק, הייתי נוהג לספר להם פרקים מסיפור דמיוני על משפחת־חלוצים אחת שהתישבה במערה שבסביבה, מכינה לעצמה את כל צרכי קיומה ממתנות הטבע, מסתפקת במועט, נלחמת בפגעים ובמכשולים וחיה חיי־אושר טבעיים וצנועים בעבודה וביצירה.

הילדים, שבפרקים הראשונים של הסיפור שבעל־פה היו רק בבחינת שומעים – נהפכו בהמשכו לתובעים, למסייעים ולמכוונים לפי כוחם ודמיונם הילדותי, ואני הייתי נמשך אחריהם. החורש העבות שבסביבה, הצמחים הנפלאים אשר פרחיהם מקשטים את הסלעים והנחלים במשך השנה, ובעלי־החיים השונים, השוכנים בנקיקי הסלעים ועל העצים – שולבו בטבעיות ומתוך מגע בלתי־אמצעי ונרקמו כמאליהם בתוך המסכת. את דמויות הגיבורים הראשיים שבסיפור הבאתי אתי מהגליל העליון, מהשנים שבהן הייתי מורה בבית־הספר אשר בקיבוץ הראשון שבחבל־ארץ רחוק ומופלא זה… דמויות יקרות וקורנות אלו התחממו בנפשי וחיממוה, ליווני בחלום ובהקיץ משך שנים והתחננו: הוצא אותנו לאור… ב־1930, בשנה שבה עבדתי כמורה בבית־הספר שבכפר־יחזקאל, כתבתי את הפרקים הראשונים. ובמשך השנים 1931־1932, בהיותי מורה בבית־החינוך לילדי העובדים שבתל־אביב – הרחבתי את היריעה. סיפרתי לילדים פרק ביום – ויושב ורושמו בלילה… יבורכו־נא כל תלמידי באשר הם שם – כי בזכותם נכתב הסיפור הזה.

ביראה ובחרדה הבאתי פרקיו הראשונים של הסיפור אל מורי ומעצבי דרכי בספרות־ילדים, אשר בּרש ובּרל כּצנלסון, זכרונם לברכה, והם שעודדוני ותבעו המשך, הציעו שינויים והאצילו על הספר מרוחם הטובה והמחנכת. נוחם עדן.

ב־1933 יצא הספר לאור בהוצאת א. י. שטיבל, תל־אביב, בשני חלקים. לא העליתי כלל על דעתי, שדפים צנועים אלה יזכו לאריכות ימים, והספר יזכה להדפסה שתים־עשרה ויתורגם לשפות אחדות.

מי יתן – וסיפור זה ישמש דוגמה לילדינו ולנכדינו, אשר נולדו ואשר יוָלדו במדינת ישראל – לחלוציות, לאהבת עבודת האדמה ולמסירות לעמם ולארצם. אמן.

תל־אביב, התשל"ז

המחבר


 

פרק ראשון: בראשית


אחרי עשרים וחמש שנות־נדודים בין מתולה לרוחמה – גמר השומר־הותיק חרמוני בלבו לעבור לחיי־קבע. מאז ומעולם נמשכה נפשו אל החקלאות ולבו שאף למיזוג השמירה ולעבודת־האדמה. אך השמירה טילטלה אותו ממקום למקום, בלעה את כל ישותו וחלומו לא נתגשם. ובינתים גדלו ילדיו ללא תורה וחינוך, ובה בשעה שחבריו־לשמירה אחוזים כבר בקרקע ומשקיהם ינובו – ידיו ריקות והוא נקי מנכסים, כביום עלותו ארצה.

נמלך בתקוה, חברתו לנדודים ושמירה, ויצא רכוב על סוסתו לתור לו מקום להתישבות. ומכיון שהיא מיאנה להיכנס לקבוצה, והוא לא נמשך ביותר למושב – החליט להקים לו משק בודד, במרחק־מה מישוב, כדוגמת החוות אשר בארצות־הברית. עייף האיש – ויבקש לו פינה שקטה לנחלה ולמנוחה.

ובימים האלה גאלה הקרן הקיימת לישראל שטח יער גדול, המשתרע על־פני גבעות יפות בגליל. והיער עתיק־ימים, יער אלונים ואלות, חרובים ולופנים, ובמחשופיו כרי־דשא דשנים – יפים למרעה צאן ובקר.

והיער עזוב ונטוש, גדל פרע והפקר. בדוים רועי־צאן נוהגים בו את עדריהם ומכלים את פארותיו ונטישותיו. פלחים מקצצים בעצים למלמד ולמחרשה. ופחמים יקימו בו את תנוריהם – ואין מוחה בידם…

ויאות חרמוני להתישב ביער ולשמור עליו מפני מחבלים ומהרסים. וכברת־ארץ ניתנה לו מהקרן הקיימת לישראל, לעבדה הוא וביתו, להוציא ממנה לחם וירק. וגם הבטח הבטיחוהו להקים לו בית ומשק – ברבות הימים…

ויהי היום, יום קיץ אחד, בנטות השמש ימה ובהסתתרה מאחורי הר־אליהו – נכנסה ליער עגלה, רתומה לסוס אחד ועמוסה כלי בית ועבודה. בסוס נהג נער כבן שלוש־עשרה, ועל־יד העגלה צעדו איש ואשה, עמוסים חבילות גדולות. אחריהם התנהלו בעצלתים ילד וילדה, והם נוהגים בעז גדולה, שחורה ומקרינה.

‘קדימה, פזיזה!’ קרא הילד, בדחפו בידיו את העז, שנמשכה בכל כוחה לשיחים הנמוכים והירוקים.

‘מה־ה־ה־ה!’ געתה העז בשמחה והתחילה לדלג ולקפץ משיח לשיח.

העגלה עמדה. האיש והאשה הורידו מעל־גביהם את החבילות ושאפו רוח מלוא החזה. פניהם השזופים היו שטופי זיעה ובגדיהם רטובים. האיש הסיר מעל ראשו את כובעו רחב־השולים וצנח עייף ליד עץ ענף. האשה סקרה סביבה סקירה ממושכת ומרוכזת ומחתה את פניה וזרועותיה במטפחת שהסירה מעל ראשה.

‘הרי המעיין!’ קרא האיש בשמחה והצביע לצד הבקעה שעל־יד היער. האשה והנער הפנו את פניהם שמה. בבקעה קטנה וקירחה הוריק שטיח צר וארוך. על־ידו נראו שקתות־עץ ארוכות ועדר־צאן שותה מהן.

‘האם רבים הם הרועים המשקים את עדריהם מהמעיין הזה?’ שאלה האשה.

‘המעיין ואשר סביבו שייכים לנו, תקוה,’ ענה האיש בכובד ראש, ‘שם נזרע ירקות ומספוא. התר את הסוסה, איתן,’ פנה לנער, "צריך לגשת להקמת סוכה ללינת לילה.'

‘ארנבות! ארנבות!’ נשמעו פתאום קולות הקטנים מבין העצים.

כולם הפנו את פניהם – ושתי ארנבות עברו־דהרו, אזניהן זקופות ועיניהן הנפחדות מסתכלות בתמיהה בפנים החדשות, שחדרו לרשותן והרגיזו אותן מרבצן…

הסוסה הרימה את ראשה בבהלה, השהתה מבט ממושך בארנבות הבורחות וזוררה בהתרגשות.

שני הקטנים הביאו את העז וקשרוה לעגלה. פניהם היו משולהבים ושערם רטוב מזיעה.

‘מים, אבא, אנו רוצים כל־כך לשתות!’ התחננו בקול בוכים.

‘עוד מעט וארד למעיין’, ענה האב בבת־צחוק וליטפם בידיו הגרמיות.

‘וכל היער הגדול הזה יהיה שלנו?’ שאל הילד.

‘כולו, עוזי.’

‘וגם הארנבות?!’ שאלה הילדה.

‘כן, כן, עמליה,’ אמר איתן בצחוק, אם רק תוכלי לצוד אותן…'

קח אתך גם את העז למעיין, חרמוני,' אמרה האשה, ‘טוב שתשתה לפני שנחלוב אותה.’

חרמוני קם, התמתח, התיר את הסוסה והעז, הוציא דלי מהעגלה ופנה לצד המעיין.

‘קוששו עצים, ילדים,’ אמר לקטנים, ‘ואני אביא לכם מיד מים לשתות.’

ועד שחרמוני שב מהמעיין, דלקה כבר מדורה קטנה, ונפץ־ענפים עליז נשמע ביער. אש שקטה ליחכה בלשונות דקות ואדומות את הזרדים היבשים.

הערב בא. החשיכה ירדה לאט־לאט, הלוך וכסה את עין הארץ.

תקוה הוציאה מהעגלה קדירה, יצקה לתוכה מים והעמידתה סמוך לאש. הקטנים, שריוו כבר את צמאונם, השתרעו על־יד המדורה ומסרו איש לרעהו מרשמי היום.

חרמוני הוריד מעל העגלה שק, הוציא מתוכו לחם וירקות והניחם על־גבי מטפחת שפרש על הארץ.

הקטנים קמו בשמחה מאצל המדורה, חטפו קערה מידי האם ורצו אל העז.

‘תן לי, עוזי!’

‘הניחי, אינך יכולה לחלוב.’

‘טיפש!’

‘תני לי, אני אומר לך!’

‘חתכו את העטין שלה!’

‘אל תפטפט!..’

‘בחיי…’

‘אמא, חתכו לעז את העטין!’ קראו שניהם בבהלה.

הנער הצטחק. בסקרנות ניגש לעז ומישש את בטנה. גם האשה התקרבה כשבת־צחוק מקננת בזויות פיה.

‘זה תיש, אמא!’ קרא הנער מופתע ונבוך. ‘אבא החליף את העז על־יד המעיין…’

האשה התכופפה ובדקה את העז בידיה.

'לעזאזל!" קראה ספק בצחוק ספק בתרעומת, ‘הרי לך מעשי־שדים…’

חרמוני ניגש, הסתכל בעז וחייך לעצמו:

‘נראה, שהרועים התלו בי והחליפו את העז בשעה שהייתי עסוק בהשקאת הסוסה…’ אמר והסמיק. ‘מחר ישיבוה לנו ודאי…’

‘הרי בעל זקן ארוך הוא, אבא!’ קרא עוזי במשכו בזקן התיש, ‘בה!..’

הוא קפץ ועלה על גבו ודיגדג אותו ברגליו. התיש קפץ קפיצה משונה, נהם נהימה סרבנית והפיל את רוכבו לארץ…

‘בה!’ צחקו כולם, 'הרי זה באמת תיש!..

‘בושה לספר…’ אמרה האשה אחר שתיקה קלה, ‘הרי לך חקלאים…’


אחרי ארוחת־הערב ניגשו חרמוני ואיתן להכין מקום מקלט ללילה. קצצו מעצי האלון והאלה ענפים עבותים והטילום סביב העגלה. תקוה פרשה תחתיה עביה ושמיכה. לאט־לאט נתכסתה העגלה ענפים ירוקים ונהפכה לסוכה רעננה.

‘בחצות הלילה אעיר אותך, איתן, ואתה תשמור מעט,’ אמר חרמוני לאחר שכולם התכנסו לתוך הסוכה, ואף התיש בתוכם…

חרמוני הוסיף ענפים על המדורה, קשר את הסוסה לעגלה ואסף את החפצים המפוזרים לערימה אחת. הוציא דבר־מה מתוך שק שבעגלה, בדקו לאור המדורה, שם אותו בכיס מכנסיו וניגש למלאכתו: עמידה על המשמר. אך הפעם היה שינוי: הוא שמר על שלו, על אשתו וילדיו, מנת חלקו בחיים…

הלילה היה קצר מאוד. חרמוני לא הספיק לחשוב דיו בתכנית משקו שהוא אומר להקים כאן – וכבר האיר השחר. את איתן לא העיר בחצות הלילה, כי תנים רבים הסתובבו סביב העגלה במשך הלילה, ומדי פעם בפעם ניסו לחדור לתוכה.

עם עלות השחר נרדם חרמוני לרגע קל. אך לא הספיק לשקוע בשינה שנפלה עליו ושערבה לו מאוד, כי התיש התפרץ מהסוכה והתחיל גועה. הוא ניעור, העביר את ידיו על פניו, שטפם במים קרים ונתעודד. המזרח הוריד, האדים, והשמש יצאה מאחרי הרי־חורן המכחילים. בוקר רענן נולד. כל העמק כולו שמצד מזרח היה מחותל ערפל לבן ודק, שהלך ונתעלה מעל השדות בדמות ענני־חלב.

היער התעורר. תורים הגו, חגלות קירקרו וירגזים ציפצפו. הקטנים התפרצו מהסוכה, כשהם משפשפים את עיניהם ומסתכלים בתהייה ובתמהון מזרחה.

‘מה שם, אבא, ים?’

‘ערפל כזה,’ אמר איתן בהוציאו את ראשו אף הוא מהסוכה, ‘ערפל סמיך כל־כך…’

‘כאן טוב כל־כך, אבא…’ לחש עוזי בהתרפקו על חרמוני.

‘תור! תור! תור!’ חיקתה עמליה את קולות התורים.

תקוה יצאה מהסוכה, הוסיפה עצים על המדורה הדועכת ושפתה סיר מים. ‘הנרדמת לפחות?’ שאלה את חרמוני.

‘לא היה לי זמן…’ ענה הלז בהחליקו את גב הסוסה, ‘בניתי כל הלילה את משקנו…’

איתן עלה על הסוסה ופנה למעיין להשקותה ולהביא מים.

‘צובח־א־נור (בוקר טוב)!’ נשמעה פתאום ברכת־בוקר בערבית מצד היער. מבין העצים יצא ערבי זקן ובידו הוביל עז שחורה.

‘הנה העז!’ קראו הקטנים קריאת שמחה ורצו לקראתה בזרועות פתוחות.

‘מה־ה…’ געתה העז וברחה מידי הערבי.

‘הנערים, חוג’ה,’ אמר הזקן בבת־צחוק טובה, ‘חמדו להם לצון אמש והחליפו את עזך בתיש זקן, יחרב ביתם!.. קח את שלך. עז טובה, שופעת חלב, התהילה לאלוהים…’

‘ירבה אלוהים את אונך, הזקן!’ בירכהו חרמוני. ‘מה שמך כי אדע?’

‘שיך סעיד,’ אמר הזקן, בהחליקו את קרני התיש, שנתקרב אליו בינתים ונגחו מחמת חיבה.

‘של ערבי זוביד?’

‘של התורכּמן…’

‘יש סיגרה, חוג’ה?’ שאל הערבי אחר שתיקה קצרה.

‘לא, איני מעשן,’ ענה חרמוני בנקישת לשון.

‘בוא וקח גפרורים,’ אמרה לו תקוה מאצל המדורה והושיטה לו קופסה מלאה.

‘יעזור לך אללה,’ בירכה הערבי, ‘נגמול לכם ברבות הימים. אינשאללה. הלהשתקע באתם הנה?’

‘כן, כן,’ ענה חרמוני קצרות, ‘נראה שכך…’

‘שלום!’ הפליט הזקן והתרחק לצד היער, בהעלותו אש במקטרתו, והתיש רץ לפניו…


חרמוני הלך לסייר את הגבעות הסמוכות מצד מזרח הפונות למעיין. על גבעה אחת, שנראו עליה אלונים בודדים, התעכב ומדדה בצעדיו לארכה ולרחבה. הגבעה היתה מרווחת וירדה בשיפוע אטי לצד המעיין. בצלעה הדרומית נראו מערות אחדות. חרמוני סר למערות ובדקן. הקירות היו מפויחים ועל הקרקע נערמו שכבות־זבל.

‘כאן שוכנים העדרים בחורף,’ דובב חרמוני לעצמו. ‘אנחנו ננקה ונתקין אחדות מהמערות האלו לדיר ולמתבנים. לפי שעה אפשר להחזיק באחת מהן את הסוסה,’ הוסיף אחר שתיקה קצרה.

חיה מסורבלת וקוצנית חדרה פתאום לתוך המערה ונעלמה בתוך מאורה אפילה שבקרקעה. חרמוני נרעד בלי־משים ונסוג אחורנית. אך מיד נרגע – זה היה דרבן שמן ובעל מחטים ארוכות…

כשעלה שוב על הגבעה הבחין באבנים גדולות הבולטות מתוך האדמה. הוא בדקן בתשומת־לב ומצא חלק מכותרת ועליו פיתוחים שונים.

‘נראה, שכאן היה ישוב עתיק,’ הירהר בשמחה, ‘ואפשר שהישוב היה יהודי… עלינו לתקוע כאן יתד ולחדש את הישוב העתיק.’

‘איתן!’ קרא לנער, ששב מהמעיין רכוב על הסוסה ובידו האחת דלי מים. ‘כאן, על הגבעה הזאת, נתישב! התראה את האבנים האלו? שרידי ישוב עתיק הן. בוא ונאסוף גל אבנים ונניח יסוד לישובנו החדש…’

איתן הוריד את דלי המים וירד מעל גב הסוסה. שניהם התכופפו ולקטו אבנים וצברון לערימה בלב הגבעה…

‘מה אתם אוספים כאן?’ שמעו פתאום קולות מצד היער, תקוה והילדים בואו לראות את המעשה אשר הם עושים.

‘אנו מציינים את מקום ישובנו בעתיד,’ אמר חרמוני ברצינות והמשיך בעבודתו.

‘בשעה טובה ומוצלחת,’ אמרה תקוה בעינים קורנות, ‘יהי רצון שנתקע כאן יתד נאמנה…’

דמעות הופיעו בעיניה מרוב התרגשות. חרמוני התכופף מדי פעם בפעם, שהילדים לא יראו אף אותו בחולשתו.

והקטנים צחקו. צחקה גם השמש…


אחרי ארוחת־הבוקר ניגשו כולם למלאכה. חרמוני קצץ בגרזן כלונסאות לבנין סוכה־דירה. תקוה ואיתן העמיסו אותם על העגלה והעבירום לגבעה שנועדה להתישבות. הקטנים שמרו על המיטלטלים שביער ואספו ביצי תורים מתוך הקנים הרבים שעל העצים. השמש חיממה, הזיעה ניגרה, אך העבודה התקדמה במרץ. על הגבעה הלכה ונערמה ערימה גדולה של כלונסאות וענפים. סמוך לצהרים הפסיקה תקוה את העבודה והלכה להכין ארוחה. הקטנים רצו לקראתה והראו לה בשמחה סלסלה קלועה זרדים ובה ביצי תורים…

אחר שעה קצרה נישא ביער ריח ביצים מטוגנות. המשפחה ישבה בצל אלה ענפה והיטיבה את לבה…

‘מי היה הצייד הראשי?’ שאל חרמוני.

‘אני!’ קרא עוזי, בקרצו בעיניו לעמליה.

‘אבל אני המצאתי את ההמצאה!’ אמרה עמליה בנצחון…

‘ואני שבעתי בינתים…’ אמר איתן בגמעו מים מהדלי…

החום היה חזק מאוד. חרמוני השתרע בצל העץ ונרדם תיכף ומיד. עוזי ישב למראשותיו וגירש מעל פניו את הזבובים בענף ירוק. איתן התרחק ליער והתקין את הגרזן והמשור לתפקידם. תקוה שמה קמח בגיגית של פח, יצקה מים לתוכה ולשה בצק. ‘כשהשמש תרד מערבה,’ אמרה לילדים, ‘תאספו אבנים ונקים תנור ונאפה לחם. מביצי התורים – לא נשבע.’

‘יש עוד הרבה מאוד!’ קראה עמליה ברוגז.

‘תנו להן להדגר, ילדים,’ אמרה האם ברצינות, ‘צער בעלי־חיים…’

כשהתעורר חרמוני משנתו פנתה כבר השמש מערבה. בצל אחד העצים התנוסס תנור, ועשן תימר ועלה ממנו. על־גבי לוח־פח גדול הלבינו פיתות וריח מאפה נישא ביער. רוח מערבית קרירה נשבה והרעידה את עלי העצים.

חרמוני היה שטוף זיעה, עיניו אדומות ופניו מקומטים. הוא גמע גמיעה גסה מהדלי שעמד מאחורי העגלה ורחץ את פניו ושׂערו. איתן הגיש לו את כלי־העבודה ובבת־צחוק נוהרת פנו לעבר הגבעה.

‘להקים את הסוכה, אבא?’ שאלו עמליה ועוזי.

‘בואו ותעזרו לנו,’ קרץ להם חרמוני בעיניו. הקטנים קפצו ממקומם בשמחה ורצו אחריו.

‘קחו סל קטן אתכם!’ קרא אליהם חרמוני, כדי שתוכלו ללקט אבנים לתוכו…'

כשהגיעו לגבעה חפרו חרמוני ואיתן גומות ותקעו בהן כלונסאות עבים ובלתי־מהוקצעים. הקרקע היתה תחוחה, והאתים העלו שברי־חרס, אפר, שברי־לבנים בלתי־שרופות ועצמות. הקטנים אספו אבנים ושפכו אותן סביב כל כלונס וכלונס לחזקם: מדי פעם בפעם ניסו להניע את הכלונסאות, עד שהיו עומדים בלי ניע…

בגומה הרביעית נתקל איתן באבן. נטל את המכוש והכה עליה. רסיס גדול קפץ למעלה. הניף שוב את המכוש לשנות את המכה, אך נעצר ולא הורידו. במקום המכה נחשפה שכבה לבנה, שהתיזה ניצוצות־ניצוצות. הוא התכופף ומישש את האבן בידו, ליקט רסיסים מעטים והתבונן בהם בתשומת־לב. ‘שיש!’ קרא בהתפעלות, ‘אבא, הנה מצאתי אבן שיש!’

חרמוני, שעמד וקשר מוטות בראשי העמודים התקועים, הפסיק את עבודתו וניגש לגומה שאיתן עסק בחפירתה. בפנים מביעים תהייה וסקרנות התכופף והסתכל באבן הפצועה.

‘כן, שיש,’ לחש, ‘הבה לי את המכוש, איתן.’ חרמוני נטל את המכוש והכה בו מכות אחדות. האבן היתה גדולה. הניח את המכוש וגרף בידיו את העפר שעל פניה. לאט־לאט נתגלו לו בליטות ופיתוחים.

‘שוב כותרת של עמוד!’ קרא חרמוני בסקרנות, ‘ננסה להוציאה.’

הסיחו דעתם מהסוכה. במכוש ובמעדר עבדו חליפות והעמיקו סביב האבן הטמונה. הקטנים ניגשו והסתכלו בהם במבט תוהה, ובלי כל שאלה התחילו לגרוף בידיהם את העפר, שנערם על־יד הבור, ולהרחיקו.

למעלה מחצי שעה עמלו האב והבן עד שהצליחו להוציא את האבן. זאת היתה טבלת־שיש בגודל אמה מרובעת, ובחלקה היתה קטועה. בידים רועדות גירדו מעליה את העפר והאפר שדבקו בה. איתן שטף אותה במים, ולעיניהם נתגלו חיטובים שונים, שנשתמרו יפה: מנורה בעלת קנים אחדים, שופר, אשכול־ענבים ורמונים…

במשך שעה ארוכה עמדו והסתכלו בשריד המוזר, שהיה טמון כאן מאות, ואולי אלפי שנים. ידי מי חרתו את הפיתוחים היפים האלה? מה קישטה כאן הטבלה הזאת?..

‘זאת חנוכיה, אבא!’ קרא עוזי אחר שתיקה ממושכת, ‘נשמור את הלוח לחנוכה…’

מצד היער נראתה תקוה. היא באה ובידיה פיתות טריות. הילדים רצו לקראתה בשמחה וסיפרו לה על מציאת הטבלה.

כשישבו ואכלו את הפיתות אמר עוזי: צריך להוריד את אשכול־הענבים שעל הטבלה ולאכול אותם…

‘ואני אקח לי את הרמון!’ הכריזה עמליה.

‘גם ענבים, גם רמונים וכל מיני פירות יהיו לנו כאן בשפע,’ אמר חרמוני ברצינות ובשקט. ‘אם בכוח הגבעות האלו לגדל עצי־סרק כה מרובים וגדולים – יגדלו ודאי גם עצי־פרי… בחורף נטע כאן תאנים וגפנים ונהפוך את הגבעות הקירחות האלוּ לגן־עדן…’

בנין הסוכה נמשך כשלושה ימים. אך כשנשלמה – היתה ראויה לדירת־קבע בהחלט. הקירות נבנו כלונסאות ענפים וזרדים. הרצפה – מחצלת־קנים חדשה שנקנתה אצל הבדוים, תושבי הבצה הקרובה. בקיר המערבי נקרע חלון ובמזרחי, הפונה ליער, פתח ועליו וילון צבעוני. ריח עלים רעננים, נעים וחריף, שרר בחלל הסוכה. קרעי־שמים זערוריים הציצו דרך חורי התקרה, ורוח קלילה הסתננה כבדרך רשת ברשרוש חרישי. חרמוני ותקוה עמדו שעה ארוכה והסתכלו בדירתם הפרטית הראשונה, לאחר עשרים וחמש שנות־נדודים בארץ, וצחקו. איתן קישט את משקוף הדלת במחרוזת בלוטי אילון ותפוחי הליבנה הירקרקים – כעין שפה. הקטנים טיפסו ועלו על הגג, ישבו עליו ושרו.

‘הזהרו!’ קראה להם תקוה כשפניה קורנים, ‘תהפכו את כל הבנין…’

‘אפשר לערוך כאן אפילו נשף!’ ענו הקטנים בשמחה, ‘הסוכה חזקה מאוד…’

בשמחה ובתרועות העבירו את המיטלטלים מהיער לסוכה. איתן קשר כלונסאות אחדים לקירות והתקין אצטבאות. תקוה סידרה עליהן את כלי הזכוכית והחרסינה המעטים שהביאה אתה לנחלתה. בזוית שעל־יד הדלת הקצו מקום לעז, פינה רפודה עלים ועשבים יבשים.

על הקיר שממול הדלת תלה חרמוני את רובה־הציד, שקיבל מהממשלה בתורת שומר היערות, ופגיון דמשקי עקום־הלהב, שנשאר לו מתקופת השמירה…

איתן השעין את הכלונסאות הנשארים לאחד מקירות הסוכה מבחוץ, כיסה אותם ענפים – והיתה אורוה ארעית בשביל הסוסה…

לכבוד חנוכת־הבית טיגנה תקוה לביבות ובישלה חמיצה מרגילת־הגינה, שאספה באדמת המעיין אשר לרגלי הגבעה –––


 

פרק שני: תרנגול קוֹרא – סימן לישוב


מדרום לגבעה שמשפחת חרמוני התישבה עליה, מרחק שעת הליכה, עוברת מסילת־הברזל, ועל־ידה מתפתל נחל דבורה כקו־כסף מבריק. אחריהם מתנשא הר־אליהו הכבד, ועל שיאו מלבין מזבח הנביא. ממזרח משתרע עמק־יזרעאל רחב־הידים, על ישובי־היהודים החדשים הפזורים על פניו. הישובים הקרובים ביותר לגבעה הם קישונה ואלונה, שני כפרי עובדים, שרבים מחבריו של חרמוני לשמירה התישבו בהם והתנחלו. במערב ובצפון משתרעים יערות הקרן הקיימת לישראל, שחרמוני נתמנה לשמור עליהם. ואחריהם יערות עבותים יותר, השייכים זה שנים רבות לחברה יהודית אחרת.

על גבול היער, לצד דרום, התנשאה שורת־גבעות ארוכה, וביניהן האפירו עמקים ומכתשים חטובים וגזורים יפה, כאילו נעשו בידי אדם. העמקים כוסו אדמת־סחף פוריה, שהוברה ולא נחרשה זה מאות – ואולי – אלפי שנים. ערימות־אבנים גדולות, אפורות כצרעת מרוב טחב, חזזיות כיסו את פניה וחישות ברקנים וחוחים דוקרניים התנועעו על שטחים בני מאות ואלפי דונמים. פה ושם נראו סבכים של שיזף השיח, עלים גדולים ורחבים של קנרס־בר. ותלים־תלים של החולד הסורי, רבים לאין מספר, הגדילו את השממה. ולצד מזרח, על־יד המעיין, נחה בקעה עגולה, שהורטבה ממי המעיין והיתה לבצה קטנה. גומא וסמר, פטל־קדוש וערברבה, הרדוף וטיון כיסו את פני העמק הקטן הזה בשפע…

הקרקע שבקרבת הבצה היתה מזובלת ודשנה מזבל הבקר והצאן ששתו מהמעיין. ענני־יתושים התאבכו מעל לבצה ומילאו את האויר זמזום עגום ומטריד, מטיל שממון ופחד…

בוקר אחד קמו חרמוני ואיתן, הצטיידו בלחם ומים ויצאו לסייר את הקרקעות והיער, לפי המפה שנמסרה להם מאת הקרן הקיימת לישראל. הגבולות לא היו מסומנים עוד, אך עם סיורם הלכו ונוכחו, שכל הגבעות והעמקים, מזרחית ודרומית ליער, נמצאים ברשותם.

במשך שעות ארוכות כיתתו את רגליהם מגבעה לעמק ומבקעה לתל, ועיניהם עייפו מקלוט את המראות היפים שנתגלו לעיניהם: תלים חטובים להפליא, בקעות עגולות ומארכות, מכתשים מקסימים, ומערות רבות עשויות כוכים־כוכים – בתי־קברות עתיקים.

באחת הבקעות, כמהלך שעה מגבעת ההתישבות, נתגלו להם עצי־תאנה אחדים, עתיקים, עקומים ורחבי־נוף. כשהתקרבו אליהם צהלו משמחה כילדים קטנים. העצים היו עמוסים תאנים גדולות וסגולות! ברעבתנות של נודדים ומחוסרי־כל התנפלו על האוצר היקר שנזדמן להם בהיסח־הדעת, אכלו וצחקו.

היתה שעת הצהרים, והשמש עמדה מעל לראשיהם. הם היו עייפים מהליכה ממושכת והשתרעו בצל העצים. קרירות נעימה ליפפה אותם ודממה מרגיעה. רוח קלה נשבה לעתים, והמנוחה ערבה להם מאוד.

הבקעה הזאת, שעמדה מהצד, לא משכה אליה, כנראה, את עין העוברים והשבים, והעצים גדלו להם בבדידות תמה, שקויי טל ושמש, באין מפריע…

‘הנה כאן, איתן,’ אמר חרמוני בקול שקט, כשפניו העייפים והחרושים קמטים־קמטים קורנים, ‘נסדר את חיינו. כל אותם העמקים היפים שעברנו בהם עתה – ברשותנו הם. האדמה דשנה – ולחם ועצים תצמיח בשפע. הנה התאנות האלוּ: יד־איש לא טיפלה בהן מעולם – וכמה רחבים נופיהן ומרובים פירותיהן. איני צעיר עוד, איתן. גם על אמך עברו כבר עשרים שנות־נדודים בארץ. אך עוד רב המרץ אתנו. ביכלתנו להפוך את העמקים השוממים האלה לעדן. הבקעות תתכסינה חיטה ושעורה, תירס ודורה, ועל הגבעות נטע כרמים וגני־פרי – במקום השיזפים השיכניים, הדוקרים אותן באכזריות… ואת הבצה צריך ליבש, לגרש מתוכה את היתושים ולהפכה לגן־ירק. איתן, איתן,’ המשיך חרמוני בהתרגשות אחר הפסקה קצרה, ‘אינך ילד עוד, בעוד חודש תימלאנה לך ארבע־עשרה שנה. עליך להטות שכם ולעזור בכיבוש פינת־חיים בשביל כולנו. גם הקטנים יצטרפו לאט־לאט אלינו – ויחד נקים מקום מנוחה ונחלה…’

לאחר שנחו ושתו מהמים שנשאו אתם בכלי, קמו וליקטו תאנים הרבה ושמו בסלם, נפרדו מהעצים בברכה וגעגועים ופנו ליער. בכל השטח הגדול שעברו מאז הבוקר – לא נפגשו אף באיש אחד. רק ארנבות נפחדות זינקו לפעמים קרובות מאחורי השיחים ותברחנה בבהלה ובקפיצות מגוחכות למקומות־מקלט אחרים. פעם ופעמים נזדמנו להם גם משפחות צביים, שהסתכלו בהם תחילה במבט ממושך ותוהה, בהקיפם את העפרים להגנה, ואחר נשאו את רגליהם הקלות וייעלמו בעמקים, בהשאירם אחריהם רק עקבות רגליים קטנות וכמיהה בלב ליצורים חמודים אלה…

עם נטות השמש מערבה נכנסו שניהם ליער. חרמוני, שנולד וגדל בגליל היערות שברוסיה המזרחית, חש צמרמורת בגופו ונהייה בלבו. במשך חצי יובל וישנים שנדד בארץ – לא נזדמן לו לראות יער כזה! – לא חורשת־איקליפטים היתה כאן, שחמתה מרובה מצלה, ואף לא החורש שעל הכרמל. אלונים עבי־גזע, זקופים וענפים, התערו ברחבות, רבים לאין מספר. אלות קשישות האדימו בשפע. חרובים זקנים, עמוסי־פרי למכביר, התנוססו בגאווה, וסבך גדול של ליבנים, כליל החורש, בר־זית, עוזרד, קיסוס־הסלע וזלזלת – השתרע לפניהם בלי הרף וסגר בפניהם פעם בפעם את דרכם.

ובלכתו הוזה עצם חרמוני את עיניו לרגעים, ראה את עצמו והוא עודנו ילד קטן ומתהלך ביערות מולדתו הישנה – ונשימתו קצרה. כמוקסם הביט כה וכה ולא האמין למראה עיניו. האומנם יש יער כזה בארץ־ישראל – והוא לא ידע? והיש אנשים היודעים זאת? ‘וכמה הרבו להלעיז על ארץ־ישראל שאינה מוכשרה לגדל יערות!’ אמר בקול רם וצחק כילד קטן…

איתן, שעסק בלקט חרובים, התקרב בריצה לחרמוני והסתכל בו בתמהון. חרמוני תפשו בידיו האמיצות, הניפו למעלה בתנופה אחת וקרא בשמחה: 'ההגעת לשיא האלון הזה, איתן?! האח, איזה יער נהדר ברשותנו, איתן! איזה אוצר יקר נמסר לידינו לפקדון! כמה מאושר אני ששבו לי ימי ילדותי, ברוכי הצל והמרגוע!.. איתן צחק בקול כשפיו מלא גזרי חרוב, ולא ידע למה ועל מה תקפה את אביו שמחה כה גדולה.

כשעברה התרגשותו של חרמוני ועיניו נפקחו לרוחה – נתגלה לעיניו מראה עגום: אלונים רבים, שענפיהם נגדעו באכזריות ופצעיהם חשופים ומרקיבים. אלות, אשר שני המשור אכלו בהן בלי רחמים. שיחים ערומים, שקליפתם כורסמה בפי הצאן. תנורי־פחמים עזובים השחירו פה ושם, וקרקע־היער היתה מכוסה ענפים וזלזלים יבשים, שעוררו רחמים וצער.

לבו של חרמוני נתכווץ בו, השמחה גזה ובמקומה באה עצבות. ‘הנה כך שומרים שכנינו על האוצר היקר הזה,’ נאנח ואמר לאיתן, ‘הנה כך יכבדו את העץ שנשאר לפליטה, להצל על הארץ הצחיחה והחרוכה הזאת!..’

לאחר שעברו גבעות מיוערות אחדות הגיע לאזנם קול נביחת כלבים. הם הלכו לפי הקול, וכעבור רגעי מספר הגיעו למכתש קטן שבין הגבעות, ולעיניהם נגלו כעשרה אהלי־שער שחורים. עשן תימר ביניהם ובכי תינוקות עלה מתוכם. טרם הספיקו להתקרב למחנה – ועדת כלבים גדולים ומגודלי־פרע, כלבי בדוים, הקיפום מכל צד והחשיפו למולם שני־זאב חדות. איתן נתבלבל והתחיל לסגת אחור בבהלה. חרמוני הסמיק כולו, וברוגז פקד עליו לעמוד. הנער עמד וכולו רועד. הכלבים שתו עליו מסביב, כאומרים לטרפו. חרמוני התקרב אליו בזהירות ונעץ בכלבים מבט חודר וקשה, פילס לו דרר ביניהם ותפס ביד איתן. ‘עמוד בלי תנועה,’ דיבר אליו קשות, ‘הם לא יאכלו אותך…’ הכלבים נבחו בקול יללה, התרוצצו סביבם והשתוללו כמטורפים.

מתוך האוהלים יצאו נשים אחדות, ושנים־שלושה ישישים האהילו בידיהם על עיניהם והסתכלו בתמהון בבאים.

‘אי, אנשים, קראו לכלבים ויסורו ממנו!’ קרא חרמוני והניע ידיו בקוצר־רוח, ‘לא גנבים אנחנו!..’

אחד הזקנים פסע לקראתם, הרים ענפים וזרק בכלבים והשתיקם בקללות ובחרפות. הכלבים הסתכלו בו רגע, הרפו מהבאים, רטנו ונחרו, השתערו שוב עליהם בשצף־קצף ולבסוף התחילו לסגת אחור, כשהם מיבבים חרש. חרמוני ואיתן התקרבו לאוהלים. האב הודה לזקן ובירכו לשלום. הלבושות שחורים והענודות לראשיהן ופניהן מחרוזות של מטבעות כסף וזהב, התכנסו לאוהלים, ורק עיניהן המבריקות הציצו מבין סדקי היריעות. את מקומן תפסה תיכף ומיד להקת ילדים ותינוקות, שהתהלכו ערומים כביום היולדם. מלוכלכים וסבוכי־שער ורכי־עינים הקיפום מכל צד, כשכרסותיהם הגדולות נפוחות ובולטות כנאדות מלאים…

‘בקשיש, חוג’ה, בקשיש!’ שרו יחד במקהלה והושיטו מול האורחים יד גרומה, ובשניה האהילו על עיניהם.

‘יאללה! לכו מכאן, כלבלבים!’ גערו בהם הזקנים, בהבריחם אותם בשולי אדרותיהם, ‘יאללה, יאללה!’

אחד הזקנים הזמין את האורחים להיכנס לאוהל המפולש, הצביע להם על המחצלת שעל הקרקע לישיבה, השתחוה פעם ופעמים, לחש ברכות והשיק את קצות אצבעותיו בשפתיו. לבסוף התישבו.

‘חם היום, חוג’ה,’ פתח אחד מהם.

‘אצלכם קריר…’ ענה חרמוני בבת־צחוק.

‘ואתם ודאי באים מרחוק,’ אמר זקן שני והשתעל ארוכות.

‘כלביכם – כזאבים, אנשים,’ השיאו חרמוני לענין אחר והצביע על איתן, שלא נרגע עוד והחורון לא סר מעל פניו.

‘רועים אנחנו, חוג’ה,’ התנצלו הזקנים, ‘והכלבים מגן לנו, יתברך אללה ונביאו מוחמד!’

‘האם לא הכרת אותי, חוג’ה?’ שאל הזקן שהבריח את הכלבים ועיניו מגחכות.

חרמוני הסתכל בו והתנצל, ‘אח, כן, אתה הוא שיך סעיד, שהשיבות לנו את העז לפני ימים אחדים…’

הזקנים נתנו קולם בצחוק ‘הזהו? הזהו?’ שאלו בסקרנות ‘יחרב ביתם של הנערים שלנו! אין אלהים בלבבם…’

על האש שהיבהבה בלב האוהל הוסיפו ענפים והיא התלקחה. עשן התאבך ועלה, מילא את האוהל וחדר לעינים.

‘הרכן ראשך קצת,’ אמר חרמוני לאיתן, ‘והעשן העולה לא יפגע בך.’

צפחת־פליז מפויחה מבית ומחוץ הועמדה על האש. שיך סעיד נטל מכתש־עץ גדול, מסומר מבחוץ מסמרי־נחושת, שם בתוכו גרגרי־קפה קלויים ובעלי גדול וכבד התחיל לכתוש אותם בקצב ובהפסקות, בהכותו פעם בפעם בעלי דפנות המכתש, שהשמיעו הד עמום ואטום…

בספלים זעירים ופגומים שתו קפה מר וחריף. התינוקות הקיפו את האוהל מכל צד, בעיניים רעבות הסתכלו בשותי הקפה וחיכו לשיירים… הכלבים התקרבו אף הם לאט לאוהל, רבצו בצל, צדו זבובים ופיהקו.

משנגמע הקפה נפתחו הפיות. הזקנים דיברו למקוטעין ובזהירות. מתוך שברי דברים נודעו לחרמוני פרטים מעטים: בית־אב קטן הם משבט ערביי תורכמן הגדול, החונה בסביבות הר־אליהו. רועי־צאן המה, ולעשר המשפחות שבבית־אב זה – כשלוש מאות ‘ראש’. הצעירים רועים את הצאן ביער במרחק שתים־שלוש שעות. ומס הם מעלים שנה־שנה לשומר היערות…

‘היש שומר ליערות האלה?’ שאל חרמוני בזהירות.

‘ודאי, חוג’ה,’ ענו הזקנים פה־אחד, ‘זה שנים רבות הוא שומר על היערות האלה. סורי הוא, נוצרי ושמו אבו־נעמי…’

‘הרבים הם הרועים ביער, מלבד אנשיכם?’ שאל חרמוני אחר שתיקה קצרה.

‘אללה! הרבה, חוג’ה! גדול היער ורב בו המרעה…’ ענה שיך סעיד בתנופת־יד.

‘ומכולם מקבל השומר מס־מרעה?’ שאל חרמוני בתמימות מעושה.

‘הוף, לא רק מהם, חוגה,’ קראו כולם, ‘אלא אף מהפחמים הרבים שביער. גם עצים להסקה הוא מוכר לערים וצובר זהב כעפר – ארור שכמותו!’ גמרו בקריצת־עין.

השתררה דממה. רק קולות הילדים נשמעו מבחוץ בריבם על נטפי־קפה ודר בספלים.

‘מכרו לנו תרנגולות אחדות,’ פנה חרמוני לבסוף לזקנים בקומו.

‘טוב, חוג’ה…’

‘האין לכם תרנגולות בעיר?’ שאל אחד הזקנים בצחוק.

‘מהקומפניה הוא,’ הפסיקו שיך סעיד, ‘האינך רואה את פניו השזופים וידיו הכבדות, כי בשמש הוא עובד…’

‘שכנים נהיה, אינשאללה…’ הוסיף חרמוני קצרות.

הזקנים החליפו מבטים ואחר הוסיפו בקידה קלה: ‘אינשאללה, חוג’ה, אהלן וסהלן! (הלואי, אדון, ברוך הבא), לא אדמתנו היא זאת. שמענו, שליהודים היא שיכת.’

שיך סעיד הפשיל קצה יריעה מהחיץ הפונה לחדר הנשים ולחש שמה דבר־מה. אחת הנשים יצאה, הזעיקה את הילדים ויחד רדפו ותפסו שתי תרנגולות חומות ותרנגול צהוב, וקשרה את רגליהן במטליות אדומות…

‘קח, חוג’ה, במתנה…’ אמר שיך סעיד בהושיטו לחרמוני את העופות בתוך סל־נצרים קטן, ‘אין דבר, תשיבו לנו פרגיות, אינשאללה.’

חרמוני סירב ושאל למחירן.

‘תן אשר תתן, חוג’ה,’ צחק שיך סעיד, ‘לא אנשי עסק אנחנו.’

‘נקבו לי מחירם,’ עמד חרמוני על שלו.

‘דבר איפוא עם האשה ההיא…’ אמר שיך סעיד והצביע על האשה שתפסה את התרנגולת. חרמוני ניגש אליה, עמד אתה על המיקח ושילם לה את דמי העופות. אחר הושיט ידו לזקנים, הודה להם על הכנסת האורחים ופנה ללכת. הזקנים ליוום וגערו בכלבים, שהתחילו שוב לרטון.

‘נא לסור אלינו…’ הזמינם חרמוני באדיבות, ‘הקימונו לנו סוכה על אחת הגבעות, סמוך למעיין.’

‘איזה מעיין?’ שאל אחד מהם.

‘זה שממזרח ליער,’ ענה חרמוני ‘המעיין שהרועים משקים ממנו.’

‘כן, כן,’ אישר שיך סעיד, ‘עין־הרועים…’

הם נפרדו בברכות ונכנסו שוב ליער. השמש שקעה. ביער שררה אפלולית. צפרים רבות ציפצפו במקהלה שירת ערב. חרמוני נשא בידו את העופות, ובידי איתן – סלסלה מלאה תאנים וחרובים. כשהרחיקו ביער שאל איתן פתאום: ‘מה שם המעיין שהתישבנו על־ידו, אבא?’

‘עין־רועים קוראים לו הערבים, כנראה. הנאה השם לחוַתנו, איתן?’

‘כן, אבא,’ ענה איתן בעינים חולמות, ‘עין־רועים, חות עין־רועים…’

כשהתקרבו לגבעת ההתישבות ירד כבר הלילה. תקוה חבשה את הסוסה. הקטנים עמדו על הגבעה ועיניהם תרות בכל צד. תקוה עמדה לצאת לחפשם, כי התחילה דואגת להם… כשהבחינו הקטנים בחרמוני ואיתן – רצו לקראתם בקריאת שמחה. תקוה השמיעה אף היא קריאת צהלה וגלשה מהגבעה לעבר היער. חרמוני חבק את כולם והגיש להם את המתנות: לתקוה – את העופות, ולקטנים – את התאנים והחרובים. מצב־הרוח נשתנה מיד לטובה. הקטנים הוסיפו ענפים על המדורה, שדלקה בקרבת הסוכה, והאש התלקחה והאירה את הסביבה. חרמוני ואיתן התישבו סמוך למדורה ונשענו על מרפקיהם. תקוה הגישה ארוחת־ערב שהכינה מחלב העז וירקות־בר, שאספה על־יד המעיין. חרמוני מסר את רשמי הסיור ושיבח את הסביבה היפה והדשנה. תאנות־הבר שנגלו – שימחו את כולם. הקטנים הפסיקוהו פעם בפעם והקיפוהו בשאלות משאלות שונות. איתן נאלץ להבטיחם, שמחר יוליכם שמה, כדי שיוכלו ללקט תאנים ולטפס על העצים.

תקוה שמחה מאוד לעופות. ‘עופות בבית – שמחה בבית,’ אמרה בהנאה, ‘ותרנגול קורא – סימן לישוב בני־אדם…’

הקטנים סיפרו על הלחם, כי עלה יפה בתנור החדש שהקימו על הגבעה, על העז שרעתה באפר הירוק שליד המעיין ועל עדרי־הצאן הרבים שרבצו היום בעמק. הערב עבר מתוך שמחה וצחוק, ורק בחצות הלילה כיבו את המדורה, הכניסו את הסוסה לדיר־הכלונסאות ואת העז לסוכה ושכבו לישון, כשלאות מתוקה משתפכת באבריהם…


 

פרק שלישי: עמליה ועוזי ממציאים אמצאות

חרמוני ואיתן ניגשו להתקין דיר לעז ולול לעופות. הם בחרו במערה הקרובה ביותר לסוכה. זאת היתה מערה קטנה ומלאה זבל, פתחה היה נמוך וצר, ובמבואה נתלו שיחי־צלף אחדים, שהסתירוה מעין רואים.

חרמוני עדר ופורר את גוש־הזבל, ואיתן גרפו החוצה. ריח חריף של רקבון ועובש מגרה ומחניק מילא את המערה והנשימה היתה קשה מאוד. מדי פעם בפעם נאלצו להפסיק את העבודה ולברוח החוצה, כדי לנשום אויר נקי. בזבל נזדמנו להם קרנים נבובות, שברי חלילים ואודים חרוכים שנתפחמו, שרידי המדורות שהעלו בה הרועים בלילי־החורף הארוכים.

עוזי ועמליה רעו את העז בבקעה שעל־יד המעיין. עוזי כרת באולרו קנה ארוך מחישת־הקנים שגדלה על־יד המעיין, בחוט־ברזל ארוך נקב את פרקי הקנה ועשאו חלול. אחרי־כן הכניסהו למעיין וגמע בו מים, כשהוא צוחק ומריע ומתפעל מהמצאתו. רצה עמליה וכרתה לה שני קנים, נקבה אותם לארכם, תחבה אחד בפי השני וחיקתה את מעשה אחיה. נזדרז עוזי והמציא המצאה חדשה: שאב דרך הקנה. מלוא פיו מים – וזרקם על אחותו. המים ניתזו עליה בסילון דק וחזק, והמעשה הצחיק את שניהם. התחילו מתיזים איש על רעהו מים בלי הרף, והם צוחקים ומתרוצצים כפראים.

פתאום לבשו פני עוזי רצינות, עמד ושאל: ‘ומה אם נחבר קנים רבים זה לזה וזה לזה, ויהיה לנו צנור ארוך־ארוך?..’ הוציאה עמליה את הקנה מפיה הירהרה רגע ואמרה בעיניים מבריקות: ‘אז נוכל להתיז מים עד הסוכה שלנו!..’

‘נתחיל!’ זירזו איש את רעהו, ‘ונראה!’

עוזי קצץ באולר קנים ארוכים ודקים, ועמליה נקבה אותם לאט־לאט. ולאחר שהכינו חבילת־קנים גדולה, התחילו לחברם. וכדי שהחיבור יעלה יפה והמים לא יזלו – כרכו במקומות החיבור מטליות, שקרעו מעביה ישנה ורקובה למחצה שהתגוללה שם. שניהם הסיחו את דעתם מהעז, ולא הרגישו בשמש שעלתה בינתים למרומי השמים והגבירה את חומה. משולהבים ומזיעים התמידו במלאכתם, בחברם קנה לקנה.

פתאום שמעו קול קורא. הפנו את פניהם וראו את איתן עומד במורד הגבעה וקורא להם. לא זזו ממקומם. ירד איתן מהגבעה ונתקרב אליהם. כשראה את הצנור הארוך שעשו – הסתמן סימן־שאלה על פניו.

‘למה לכם צנור כה ארוך, טיפשים?’ שאל בלעג.

‘להתיז בו מים עד הסוכה,’ אמרו שניהם וצחקו.

‘אין לכם די כוח לכך.’

פתאום עזבם, קפץ ועלה מהבקעה לגבעה הקרובה למעיין והציץ לצד הסוכה. לבו דפק בחזקה. רעיון מקסים הבריק במוחו: הרי אפשר להעביר כזה מים לסוכה, ולא יצטרכו לסחבם דליים־דליים!..

נרעד מהתרגשות ירד לילדים ואמר להם להעלות את הצנור למעלה ולמדוד: אולי יגיע כבר קצהו עד גבול הסוכה. הקטנים הסכימו. בעינים מבריקות ובזהירות סחבו את צנור־הקנים הארוך והעלוהו למעלה, איתן הלך ואחריו הקטנים.

‘כשיגיע קצה הצנור שבידיכם הנה,’ אמר והצביע על אבן אחת שהיתה ממול למעיין, ‘תתנו לי אות ואעמוד.’ הקטנים הניעו ראשיהם. איתן התקדם לצד הסוכה, בהפנותו מדי פעם בפעם את ראשו אחורנית. כשהתקרב שר פסיעות לסוכה – שמע קולות קוראים: ‘עמוד! עמוד!’ והצנור נעצר גרר יותר. איתן עמד ומחה את הזיעה מעל פניו, הסתכל סביבו בחיוך ורמז לקטנים שיגשו אליו. תקוה וחרמוני, שחיכו לבואם כדי לאכול ביחד את ארוחת־הצהרים, יצאו מהסוכה וניגשו אל איתן.

‘מהו הצנור הזה?’ שאלו בסקרנות.

‘תיכף תראו,’ ענה בצחוק עצור. ‘הפתעה…’

איתן הניח את הצנור, נכנס לסוכה, נטל קופסת־פח ונקב בה חור. אחר לקח דלי ורץ בחפזון למעיין. חרמוני ותקוה הסתכלו בו תמהים.

‘הקרה מה לעז?’ קראה אחריו תקוה בבהלה, בראותה אותו רץ בכל־כוחו לצד המעיין.

‘לא!’ קרא לאחוריו וניענע בידו, ‘תכף תראי, אמא!..’

‘לכו ושימו קערה בקצה הצנור שעל־יד הסוכה!’ קרא איתן בקוצר־רוח לקטנים שעמדו על הגבעה למעלה. עוזי רץ לסוכה, הוציא קערה ושמה בקצה הצנור. חרמוני ותקוה ניגשו אליו ושאלוהו בפחד: ‘איפה העז?’

הקטנים התעוררו כמו מתרדמה והתחילו לחפשה בעינים תוהות בבקעת המעיין.

‘הריהי רובצת שם!’ קרא עוזי בשמחה והצביע על שיח־הרדוף ענף, שבצלו הסתתרה העז והעלתה גירה…

‘מים! מים!’ קראה עמליה פתאום בשמחה והתחילה לפזז ולכרכר, כשהיא מכה בידיה על ירכיה החשופות, ‘הצליח! יש לנו מים על־יד הסוכה!’

חרמוני ותקוה הסתכלו בסקרנות ושמחה בקילוח־המים הדק, שקלח ויצא מצנור־הקנים ומילא לאט־לאט את הקערה שעל־ידו…

‘מי המציא זאת?’ שאל חרמוני בפנים מחוירים.

‘אנחנו!’ קראו עמליה ועוזי בשמחה, ‘שלא נצטרך לסחוב מים מהמעיין בדליים!..’

תקוה עמדה כמאובנת מרוב התפעלות. חרמוני תפס את שני הקטנים בידיו החזקות, הניפם למעלה ולחצם לחזהו המגולה. תקוה נופפה בידה לאיתן, שעמד בקצה הצנור השני והמתין לאות בקוצר־רוח.

‘מים! יש מים!’ קראה אליו בקול רם, ‘בוא הנה!’

איתן רץ למעיין, העלה דלי מים ויצקם לתוך הקופסה. אחר זרק את הדלי מידו ובא בריצה. ‘הידד!’ קרא וקפץ מרוב שמחה. ‘לחיי המהנדסים שלנו!..’ הוא כרע על ברכיו, גמע מהמים שבקערה וצהל: ‘אח, אח, אח־אח!..’

כשישבו ואכלו את ארוחת־הצהרים, סיפרו הקטנים את תולדות המצאתם, וכולם מילאו פיהם צחוק.

'במשך הזמן נחליף את הקנים בצנורות־ברזל, הבטיחם חרמוני, ‘לא תיארתי לי, שהגבעה שעל־יד המעיין גבוהה מהגבעה שלנו.’

‘מהנדסים שלי!’ קראה תקוה וליטפה אותם בעיניה, ‘ראויים לפרס, ואחרי וצהרים נלך לבקעת־התאנים…’

בנטות השמש מערבה יצאו תקוה והקטנים לבקעת־התאנים. הם לקחו אתם סלים לשים בהם את הפרי. איתן הראה להם את הכיוון שילכו בו עד הבקעה.

איתן ניגש לשכלל את הצנור. הידק את מקומות החיבור שבו בבד טוב יותר וכרך עליו חבל. חפר בור ליד הסוכה, הכניס לתוכו חבית קטנה ושם בה את קצה הצנור. את קופסת־הפח שבקצה הצנור החליף בפח גדול שנקבו. המים שהעלה בדלי מהמעיין ויצק לתוכו –עברו בלי מעצור את אורך כל הצנור – והחבית הלכה ונתמלאה מים. מעתה יוכלו למלא את החבית פעמים אחדות ביום ולשאוב ממנה לצרכי הבית…

חרמוני גמר את סידור המערה לדיר וללול. לאחר שפינה את הזבל, נסתמן בה חדר מקומר. בשקערוריות שבכתלים תקע כלונסאות אחדים למושב־לילה לעופות. לפתח התאים דלת עשויה זרדים. לפנות־ערב הכניס למערה את העז והעופות, לאחר שריפד אחת הפינות בעלים יבשים – מצע לעז. כשיצא וסגר את המערה – הסיט אבנים אחדות והשעינן לדלת, שלא תיפתח. העופות קפצו ועלו על המוטות, והעז התכנסה לפינתה והשתרעה על מצעה בהיאנחה משובע. חרמוני הציץ עליהם עוד פעם ובנפש שמחה נפרד מהם.

כשעלה לסוכה מצא את איתן עומד וצופה לצד בקעת התאנים. על אחת הגבעות שבעבר ההוא נראו תקוה והקטנים בהתנהלם לאטם. השמש שקעה מאחורי הר־אליהו. צל כבד הלך והגיח מהמערב וכבש את היקום לאט־לאט. הערב התקרב. בלי דבר דבר זינק איתן ממקומו והתחיל רץ לקראת תקוה והילדים. חרמוני שילשל את המסך בפתח הסוכה והתחיל אף הוא צועד לאטו לקראת הבאים, כשהוא סוקר בכל פעם סביבו מחשש גנבים. תקוה והילדים התקרבו כשהם כורעים תחת משא הסלים הגדושים. פניהם ובגדיהם היו מכוסים אבק אפור, אך עיניהם קרנו.

‘אבא,’ קראו הקטנים בשמחה, ‘יש שם הרבה מאוד תאנים! אמא אומרת, שנוכל לאכול מהן כל הקיץ וגם ליבש לחורף!..’

חרמוני ואיתן הוציאו מידיהם את הסלים ובצעד מהיר התקרבו לסוכה. החושך כיסה את הארץ.

איתן העלה אש בערימת־הענפים, שהיתה מוכנה מבעוד יום, ושפת קומקום מים. כולם התישבו סביב האש והחשו. דממה ירדה לעולם וחשיכה עבה. בשמים הגבוהים ניצתו כוכבים אדומים וצהובים. מדי פעם בפעם נעתקו אחדים מהם וחלפו בחלל האויר, בהשאירם אחריהם שביבי־אש. על ראש ההר שממולם נראה מגל־הירח, כשהוא מוקף זר של זוהר עמום. האויר קפא לבלי נוע. המשפחה העייפה התמזגה עם היקום הרוגע. רק המוחות הלאים הירהרו לאט: מה נעשה מחר בשביל המשק…

חרמוני ואיתן עבדו בבקעת המעיין. במעדרים גדולים עקרו את שיחי־הטיון המסועפים והענפים והכשירו חלקת אדמה לגידול ירקות. הקטנים רעו את העז על־ידם, התרוצצו בסבך שיחי הפטל הקדוש, אספו מפירותיו האדומים והשחורים וזללום בכל פה. מדי פעם בפעם רצו למעיין לרוות את צמאונם, או באו אל חרמוני ואיתן בבקשה להוציא את השכים שנתקעו באצבעותיהם. הופעתם עוררה צחוק, כי פניהם וידיהם היו שחורים ממיץ הפירות, כאילו צבעום בדיו. הקטנים צחקו אף הם, בהחשיפם שנים סגולות ובעשותם העויות משונות.

האב והנער עבדו במרץ. ערימה של שיחי טיון דביק וסמר דוקרני נחה על־ידם, והשרשים הארוכים והסבוכים השחירו בשמש. פלגי־זיעה ניגרו מעל פני העובדים, וחולצותיהם היו רטובות, כאילו הרטיבון במים.

פתאום נשמעה נביחת־כלבים עזה. הם הפנו ראשיהם ולעיניהם נראו כלבים אחדים יורדים בנביחה מהגבעות, ואחריהם גולש עדר גדול מלווה רועים אחדים. הכבשים נגררו בקו ארוך־ארוך, כשהם מסתירים את ראשיהם אחד תחת אלית חברו, מחמת השמש. געיה עמומה ירדה אתם לבקעה וענן־אבק תימר ועלה מאחריהם. הרועים השמיעו קריאות שונות, שריקות, צפצופים וחרחורי־גרון אטומים.

חרמוני ואיתן הפסיקו עבודתם, נשענו על קתי מעדריהם והזהירו את הקטנים מפני הכלבים המתקרבים.

הכבשים ירדו בריצה למעיין, התנפלו על המים והתחילו גומעים בתאוה, כשהם דוחפים זה את זה בגניחות כבושות. הרועים גילו את פניהם, שהיו לוטים בכפיות מזוהמות והסתכלו באיתן ובחרמוני בתמהון וסקרנות.

‘שלום!..’ הפליט אחד מהם אחר שתיקה קצרה.

‘אתפדלו (בבקשה)!’ הזמינם חרמוני בתנועת ידו לשבת על־ידם.

שנים מהם התקרבו וצנחו עייפים על העשב הירוק, בעקדם את רגליהם תחתם. השנים האחרים נשארו עומדים מרחוק, כשהם נותנים עיני־חשד בפנים החדשות שבעמק המעיין.

‘מאין אתם, הרועים?’ שאל חרמוני וכיבדם בגרגרי הפטל הקדוש.

‘מן היער, חוג’ה.’

‘מבדואי תורכמן?’

‘כך…’

‘מה מלאכתכם כאן, חוג’ה?’ שאל אחד הרועים שעמדו מרחוק.

‘הנה נעקור את הטיון הזה,’ ענה חרמוני בבת־צחוק, ‘נחרוש ונזרע קצת ירקות בשביל המשפחה…’

‘הצאן תחרבנה אותם, חוג’ה,’ אמרו הרועים שישבו על־ידם, "חבל על העמל, בחיי מוּחמד…'

פני חרמוני נעשו רציניים: ‘אדמתנו היא זאת, ותצטרכו לשמור על העדרים שלא יזיקו לירקות…’

‘וגם המעיין שלכם הוא?’ שאלו העומדים מרחוק ופניהם כבושים בקרקע.

‘המים מאללה,’ אמר חרמוני בהניפו ידו לשמים. ‘חינם יוריד אותם לאדם ולבהמה.’

‘ברוו, חוג’ה!’ ענו שני הרועים שישבו על־ידו ושמו בפיהם מן הפטל הקדוש.

‘התאמר להתישב כאן, חוג’ה?’ שאלו הרחוקים, בשנותם את טעמם.

‘הנה הקימונו כבר בית על הגבעה והתישבנו,’ ענה חרמוני.

‘אסור, חוג’ה,’ אמר אחד היושבים, ‘יש פה יתושים הרבה. לא טוב כאן, באללה, קדחת יש כאן, תמותו…’

חרמוני הירהר רגע ואמר בנחת: ‘בכל מרג’ אבן־עמר (עמק־יזרעאל) היו בצות וקדחת ותושביו מתו בלי מספר. באו היהודים ויבשו את הבצות – וכולם חיים ובריאים… אף כאן ניבש את הבצות, נעביר תעלות של מלט והמים ישקו את הצאן והירקות – ובצות לא תהיינה עוד…'

הרועים החליפו מבטי־התפעלות.

‘הלך שיכת כל האדמה הזאת, חוג’ה?’ שאל אחד הרחוקים, שהתישבו אף הם על־יד חרמוני.

'לא, ידידי, אני רק שומר עליה, ענה חרמוני בתארו בידו באויר כעין עיגול.

‘וגם על היער?’

‘כן.’

‘ואבו־נעמי, חוג’ה, חלס (חסל), לא ישמור יותר על היער?’ שאל השני בקריצת־עין ובסקרנות.

‘אדם זה אינו ידוע לנו כלל,’ אמר חרמוני במשיכת־כתפים, ‘שום איש לא מינה אותו על היער הזה…’

‘אלא?!’ קפצו הרועים ממקומותיהם בזעם.

‘הוא ממונה רק על היערות הרחוקים ביותר, אלה שנמשכים לצד צפורי, צפונה ליער הזה. והללו שייכים לחברה אחרת לגמרי…’

‘יחרב ביתו!’ קרא אחד הרועים וירק בבוז, ‘והוא מוצץ את דמנו כעלוקה, בחיי הנביא! חמישה גרוש לגולגולת הוא גובה מאתנו חלף המרעה שביער – יחרב ביתו!..’

חרמוני ישב מחשה והסתכל ברועים בבת־צחוק ידידותית.

‘גם המרעה מאת אלוהים,’ הוסיף בשקט, ‘ירעו להם העדרים כאות־נפשם, ובלבד שלא ישחיתו את העצים שביער. בעד הגשם והטל אין אנו משלמים לאלוהים…’

‘תחת חסותך, חוג’ה!’ קרא אחד מהם בהתפעלות, ‘אין כמוך, באללה! זקנינו, שביקרת אותם ביער, אמרו עליך שאתה שאטר (בן־חיל), ואמנם, נכון הדבר, יברכך אלוהים…’

חרמוני הושיט להם את ידו, לחץ יד כל אחד ואחד מהם לאות ידידות ואמר: ‘ביתי – ביתכם, ידידים נהיה. לא באנו הנה להרע למישהו, אלא לשמור על היער בפני מחבלים, גנבים ופחמים…’

הכבשים כילו לשתות. לאט־לאט התפזרו ותרו להם אחרי צל בין שיחי ההרדוף והטיון. הם רבצו קבוצות־קבוצות, העלו גירה בניחותא וגנחו גניחות עמומות.

היתה שעת הצהרים. השמש עמדה ברום הרקיע. קרניה נפלו לארץ כשוטי־ברזל מלובנים. חרמוני ואיתן אספו את כלי־העבודה. הקטנים קמו אף הם וקראו לעז. הם פנו לעבר הסוכה.

‘קח לך כלב אחד, חוג’ה,’ הציעו הרועים לחרמוני, ‘הוא ישמור על ביתך בפני הגנבים.’ חרמוני עמד תוהה ומהסס. ‘קח, קח, חוג’ה,’ הפצירו בו הרועים, ‘בחיי מוּחמד! הי, אב־יאד (לבן)!’ קראו לאחד הכלבים שרבץ במעלה הבקעה ופיו פעור. כלב לבן התרומם והתקרב ברשלנות. מדי פעם בפעם עמד, התגרד ברגלו האחורית וגירש את הזבובים בזנבו האפור. זה היה כלב לא גדול, ששערו סבוך ואזניו קצרות. על אחת מאזניו היתה צלקת גדולה, עקבות שִני בני מינו בקרב…

‘קח אותו, אבא, אוי, קח את הכלב…’ התחננו הקטנים, ‘כלב יפה כל־כך…’

‘טוב, תודה!’ אמר לרועים, ‘שלום!…’

‘שלום, חוג’ה!’ ענו הרועים כשהם משתחוים, ‘ישלח לך אלוהים רק טוב, אינשאללה…’

איתן כרך חבל על צוארו של הכלב ומשכו אחריו, הכלב נאחז בצפרניו בקרקע ונמשך לאחור בעקשנות.

‘לך, לך, יאללה!’ גערו בו הרועים, ‘לשלום!’

הכלב השהה מבט ממושך על הרועים והצאן והתחיל לעלות אחרי איתן. והקטנים הלכו על־ידו, החליקו אותו ועיניהם קרנו… הם הציעו לקרוא לו: ליבנה, כי לבן היה וביער יחיה ויקשרוהו ליד סוכת הסוסה – לשמור עליה…


 

פרק רביעי: הבדוי העברי לומד חרישה


גבעת עין־רועים הלכה ולבשה לאט־לאט צורת ישוב. תרנגולות ניקרו באשפה ותרנגול קרא. עז געתה וכלב נבח. בניני־כלונסאות קטנים נוספו מדי פעם בפעם: סוכה לכירים, מלונה לכלב וסוכה מפולשת, שהקימו הקטנים לשנת צהרים, ושהיתה פתוחה לארבע רוחות השמים. מסביב לחבית המים צץ שטיח־עשב ירוק, שבלט מאוד על הרקע האפור של הגבעה והרנין את העין.

בבקעת המעיין הוכנה חלקה גדולה לחרישה. חרמוני דחה את החרישה מיום ליום, כדי לתת לאדמה להתיבש קצת.

חרמוני התחיל לטפל ביער, שנתמנה לשמור עליו. בוקר־בוקר קם בהשכמה, הצטייד במזון ובמים, לקח אתו את רובה־הציד ויצא רכוב על הסוסה לסיור. במשך שבוע ימים נדד לאורך היער ולרחבו עם המפה בידו, כדי לברר היטב לעצמו מהו השטח הנתון להשגחתו. בכל מצא חורבן והרס, וסימני־הגבולות, מטילי־ברזל תקועים בגושי־ביטון כבדים, עקורים ומושלכים שלא במקומם. עשרה תנורי־פחמים גילה בעבי היער, מכונות־תופת נוראות, המכלות את האלונים והאלות הקשישים והיפים ביותר. תעשית־הפחמים התפתחה מאוד בחסותו של השומר המדומה אבו־נעמי. עשרות גמלים נושאי פחמים היו יוצאים שבוע־שבוע מהיער לערים שונות שבארץ!

אלפי צאן רעו ביער בלי כל השגחה והגבלה והשמידו את השיחים והעצים הרכים ולא נתנו להם לגדול ולהתפתח…

עד מהרה נודע לכל הרועים שביער על דבר השומר החדש שהופיע, המרשה לרעות ביער חינם אין כסף ומדבר אל הרועים לא כשוטר או חייל, אלא כשיך. בכל מחנה־בדוים שביקר בדרכו – קיבלוהו בסבר פנים יפות ובכבוד. ערכו כירה גדולה לכבודו, בישלו קפה וערכו פנטסיה (נשף). בכל מקום ומקום הציעו לו מתנות והשביעוהו באללה ובנביא שיקחן… אך הוא היה מסתכל בהם בבת־צחוק, מודה ומברך ואינו מקבל מאומה. ‘באתי הנה רק להשגיח על היער, שכני,’ היה אומר בנחת, ‘ולא להתעשר. יש לי, תודה לאל, הכל. אני, אשתי וילדי עובדים ואין אנו חסרים מאומה. יהיה לכם אשר לכם…’

והמציעים מתפייסים ואינם נעלבים, מתפעלים מבור־כפיו של השומר המשונה, מספרים איש לרעהו על טוב לבו ורוקמים סביבו אגדות ומעשיות – כיד־הדמיון הטובה עליהם…

אל הפחמים דיבר חרמוני קשות, לבו התכווץ בו למראה ההרס הרב סביב תנוריהם. רובם היו פלחים זרים, שאבו־נעמי הביאם הנה כדי להתעשר מעבודתם…

תחילה התקוממו הפחמים נגד חרמוני. איימו עליו במשפט ממשלתי ובנקמה מצד אבו־נעמי, אך בראותם את אומץ־לבו של השומר החדש וישרו, כי אינו נכנע לאיומיהם ואינו מטה אוזן לשידוליהם אפילו בהבטיחם לו חלק מהרוח – התחילו מסכימים לאט־לאט לדרישתו רק בתנאי: שישיב להם את דמי־החכירה ששילמו לאבו־נעמי בעד שנה שלימה מראש…

חרמוני היה מסתכל בבת־צחוקו השקטה באישים שחורים ומפוחמים אלה, שרק גלגלי־עיניהם הלבינו בפניהם, שומע את דרישותיהם ועונה להם בשקט: תבעו כספכם מהאיש שקיבל אותו מידכם… ולכל אחד ואחד מהם קבע ארכה של עשרה או ארבעה־עשר יום, כדי להשלים את מלאכתו ולצאת מן היער…

אחד הפחמים, זקן שחור ומפוחם כל־כך, שקשה היה לעמוד עליו: בן־אדם הוא זה או יצור התפתה – נפל לרגלי סוסתו של חרמוני ויבב: ‘רחם, יא אבא, בחיי הנביא! חזור בך. כולנו מסכנים… נאכל יחד לחם… קח חלק מכל תנור ותנור, יא אבא!..’

חרמוני הוציא מכיסו מטבע של נחושת וזרק לו.

‘לך וקנה לך סבון בגרוש והתרחץ יפה, סבא,’ אמר לו בלעג ורוגז, 'ושוב הביתה לחרוש את שדך ולזרוע את זריעתך…"

הקיץ הלך והתקרב לקצו. בשמים נראו פורחות, ובערב הורגשה קרירות. השלוים נראו בארץ והחצב הופיע. חטרים ארוכים הגיחו על גבעות עין־רועים מתוך בצלים גדולים שבאדמה והתכסו פרחים לבנים ונוצצים. פני־הגבעות האפורים נשתנו ורכות צחורה ירדה עליהם. הילדים אספו חטרים פורחים לסוכה והכניסו רעננות לתוכה. הרועים שבאו למעיין ניחשו לפי הפרחים וחזו עתידות: בשפע פרח החצב השנה – חורף גשום יהיה, אינשללה, שנת ברכה ושובע. תקוה והקטנים היו עסוקים בהכנת דבלים לחורף. יום־יום הלכו לבקעת־התאנים, לקטו סלים מלאים, פרשו את הפירות על גגות הסוכות, ושם התיבשו בשמש והצטמקו יפה־יפה. את הדבלים חרזו על חוטים, ותקוה הטמינתם בפחים למשמרת לימות הגשמים. בימים היו מלקטים את התאנים ובערבים חרזו אותן לאור המדורה, כשאיתן וחרמוני עוזרים על־ידם. הערבים הקרירים עברו בנעימים. איש ואיש היה מוסר רשמיו מעבודתו, מציע הצעות להרחבת המשק, ויחד חלמו חלומות טובים לעתיד.

חרמוני ואיתן חרשו את חלקת האדמה שהכשירו בבקעת המעיין. החרישה עלתה להם בקושי, בזיעה ועמל רב. כי קרקע בתולה היתה זאת, סבוכת שרשים וקני־שורש שונים. וגם מלאכת־החרישה לכשעצמה לא היתה נהירה כל־כך לחרמוני, אף־על־פי שחי עשרים וחמש שנים במושבות חקלאיות…

‘ליד חורשים הלכתי,’ התנצל חרמוני לפני איתן מדי פעם בפעם, 'שמרתי עליהם בפני התנפלויות, בצאתם עשרות זוגות לחרוש אדמת־בראשית שנקנתה על־ידי יהודים. אך לחרוש לא ניסיתי מעולם. בדוי הייתי והמחרשה הפחידה אותי, אם כי משכתני אליה. אך אין דבר, איתן. אין לך דבר העומד בפני הרצון… הנה, בוא וטול אתה את המושכות ואני אשים ידי על ידיות המחרשה. אולם כאשר אחז חרמוני במחרשה ולחץ על הידיות בכל כובד־גופו – התהפכה המחרשה והסכין פרצה החוצה. חרמוני נופל על הרגבים הלחים והשחורים וצוחק לבערותו הגמורה בעבודת־אדמה…

‘אין להעיק על הידיות…’ מצטחק איתן ומתנצל כנאשם, ‘צריך רק להחזיקן ולהשגיח שהאופן לא יצא מן התלם־ וזה הכל…’

הרועים, המשקים את הצאן על־יד המעיין, מסתכלים בסקרנות ביהודים הפולחים, מתקרבים אליהם, מיעצים עצות ומציעים הצעות. ‘לך וחרוש!’ קורא חרמוני באי־סבלנות ומוסר את המחרשה לידי אחד מהם. אך לא הספיק עוד הלז לאחז בידיותיה – וכבר נתהפכה על פניה, חבטה ברגלו, והרועה נגרר אחריה לקול צחוקם הפרוע של הרועים כולם…

‘בדוי…’ מתנצל הנופל, ‘לא פלח אני…’

‘כמוני כמוך…’ מפטיר חרמוני, ‘אף אני הייתי בדוי במשך עשרים וחמש שנים…’

‘במוּחמד!?’

‘באללה!…’

באחד הלילות התעוררו אנשי עין־רועים לקול ריטונו של הכלב. גם קרקור־תרנגולת עמום הגיע לאזנם מתוך הלול. חרמוני, שהיה ישן על־פי הרגל בבגדיו, קפץ ממקומו, נטל את רובה־הציד ויצא החוצה.

אפילה עבה הליטה את הכל ודממה עמוקה שררה מסביב. הסוסה עמדה בסוכתה ולעסה בקצב חרישי. אש המדורה לחשה זעיר־זעיר, ורחש טמיר עלה מתוך הרמץ. הכלב עמד על רגליו, ואזניו מחודדות ונטויות לעבר מערת הלול. חרמוני כונן את הרובה לאותו צד ובזהירות ירד מהגבעה. המערה היתה סגורה ושקט גמור שרר בתוכה. רק גניחות קטועות נשמעו בהפסקות מפי העז.

חרמוני עמד שעה ארוכה והסתכל במבט מרוכז לתוך החשיכה. רוח קלה נשבה, רווית־טל, והטילה צמרמורת בגופו. שום דבר חשוד לא נראה לו. והוא שב לסוכה.

‘הנכנסת לתוך המערה?’ שאלה אותו תקוה בהתהפכה מצד לצד.

‘שם הכל בסדר,’ ענה חרמוני בלי רצון וצנח עייף על משכבו.

‘חבל שלא הצצת פנימה,’ לחשה תקוה ושקעה אף היא בשינה.

בבוקר השכם, כשהלכו הקטנים להוציא את העז למרעה – מיד שבו בקריאות־כאב: ‘אבא, תרנגולת אחת מוטלת בלול בלי ראש ואחת פצועה –נורא!..’

כולם החוירו ורצו בבהלה למערה. אחת התרנגולות היתה מוטלת מלוקת־ראש ומתבוססת בדמה, והשניה – כנפיה שמוטות ונוצותיה מרוטות. נפחדת ומרעידה הסתתרה בפינה אפילה שבמערה וקירקרה בקול בוכים לכל מגע יד…

חרמוני עמד ורטט כולו מקצף ומוסר־כליות. בעיני תקוה נראו דמעות. איתן הרים את התרנגולת המלוקה והסתכל בגרגרתה המואדמת בתשומת לב.

‘נמיה! אבא, כאן היתה נמיה בלילה!’ קרא בכעס, ‘הנה החור שדרכו חדרה הנה!’ הם הפנו את מבטיהם וראו מחתרת מתחת לדלת ועל־ידה תלולית־עפר טריה.

מחרישים ועצובים אכלו את ארוחת־הבוקר. תקוה טיפלה בתרנגולת הפצועה, חבשה את כנפיה השבורות והתיזה עליה מים. חרמוני הסתכל בה ברחמים וצער. הוא הרגיש עלבון צורב: למה התרשל לפתוח את המערה?!…

בלילה הבא לא שכב חרמוני לישון. הוא ירד למערה, התכנס לתוכה וכונן את הרובה מול המחתרת. איתן המתין בחוץ וסגר עליו את הדלת.

בתוך המערה שררה חמימות נעימה. התרנגולת והתרנגול ישבו מכורבלים על המוטות ונימנמו כשראשיהם מכונסים. לפרקים התעוררו בקרקור עצבני מתוך פחד נסתר. העז רבצה בפינה ונימנמה במנוחה.

חרמוני עמד על ברכיו ורובהו בידו. הלילה זחל לאט־לאט. השעות נמשכו בעצלתים. חרמוני התאמץ להיות ער. מוחו עבד בלאות ובלי קשר. זכרונות מהעבר עברו לעיניו וחלומות לעתיד. מקרים קלים מימי ילדותו ומחשבות כבדות על שמירת היער ופיתוח משק גדול וענף בעין־רועים…

פתאום קלטה אזנו רחש קל הבא מצד הפתח. התרנגול הקיץ בבהלה ואחריו התרנגולת. גם העז זקפה את אזניה ונשמה בעצבנות. תרנגולת אחת התחילה לקרקר בקול רם ולהתלבט מכלונס לכלונס. חרמוני אימץ את ראייתו לצד פתח המערה. דבר־מה זע ליד המחתרת. אזניו קלטו גירוד אטום ונשימה ערה.

‘הרוצחת!’ חלפה בראשו של חרמוני מחשבה במהירות הברק. הוא שם את אצבעו על הדק הרובה. נשימתו נעצרה. הגירוד נפסק לרגע. בתוך החשיכה הבחין ראש חיה, שחדר לאט־לאט דרך המחתרת.

‘טרח!!!’

הבריק ברק וריח אבק־שריפה מילא את המערה הקטנה. העז קמה ממקומה בבהלה והתחילה לזורר. העופות קפצו ברעש, חבטו כנפיהם וצרחו בקול מר. חרמוני הדליק גפרור והתקרב למחתרת, אך לא ראה מאומה. דחף בכוח את הדלת ופרץ החוצה. במרחק צעדים אחדים מהמערה שכבה חיה קטנה, מתבוססת בדמה.

תקוה ואיתן באו בריצה מהסוכה. חרמוני נטל את החיה בזנבה וכולם עלו לגבעה. איתן הוסיף עצים למדורה ולאורה ראו חיה שרועה, בעלת זנב ארוך. מפיה הפצוע בלטו שנים חדות מאוד, טורפות.

‘מעכשיו נוכל לגדל עופות…’ אמר חרמוני בצחוק והשתרע על משכבו מתוך הקלה.


החרישה והשידוד באדמת המעיין נגמרו. חלקה כבת שני דונמים השחירה־הבריקה בבקעה האפורה. האדמה נמצאה למטה מהמעיין ובתעלות ישקוה ממימיו.

באחד הערבים הציע חרמוני לאיתן לגשת מחר ברכיבה לאלונה ולקנות שתילי ירקות מאת חבריו־לשמירה שהתישבו בה. איתן שמח להצעה ובבוקר השכים וחבש את הסוסה ולקח אתו שק וסלים לשים בהם את השתילים. חרמוני קרא לו בשמות חבריו שעליו לפנות אליהם וציין לו את הדרך ללכת בה לכפר. מעל גבעת עין־רועים נראה הכפר כולו, כשהוא משתרע בעיגול גדול, מצהיל־פנים ומוריק וזוקר כלפי מעלה את מגדל־המים הגדול.

הקטנים ליווהו עד לרגלי הגבעות ושם לחשו לו בסוד: ‘תביא לנו, איתן, זוג ארנבים, יש שם הרבה מאד…’

איתן משך ברסן הסוסה, צייץ בשפתיו וישתער בדהרה לתוך שדות השלף והבור הרחבים והחרבים.

‘שתביא לנו ארנבים!’ קראו אחריו הקטנים שנית, ‘אתה שומע?!’

איתן הפנה אליהם את ראשו לרגע ונופף להם בידו.

הסוסה דהרה באון אחר ימים רבים של עמידה באורוה או סיורים קצרים ביער. נזכרה בימי־השמירה הטובים – ובצניפת־שמחה ובקלות נישאה קדימה, כשרעמתה הגדולה מתבדרת ברוח וזנבה מורם למעלה. איתן נאחז בה בידיו וברגליו ועצם את עיניו. רוח־בוקר קרירה ונעימה עברה על פניו ותלטפהו. השמש חיממה ברכות. עפרונים נתלו מעל ראשו והשתפכו בשירה מרנינה. נעימות רבה הורגשה מסביב. במהירות הרוח חלפו על פניו שדות תירס, דורה וקבוצות שיחי־שיזף, שהתערו כאזרחים מכובדים. מפעם לפעם הסב איתן את פניו לאחור. גבעות עין־רועים הלכו ונמוגו בתכלת המרחק, והסוכה נעלמה לגמרי.

האדמה נעשתה ספוגית ורכה. פעם בפעם שקעו רגלי הסוסה בקרקע טחובה. הם הגיעו לאדמת הבצה של אלונה. איתן עצר בסוסה והיא האטה את צעדיה. עד מהרה נכנס לתוך יער־תירס גדול, שקלחיו עלו על הסוס ורוכבו בגבהם. שדות אלונה – אמר איתן לעצמו בבת־צחוק – גם על־יד המעיין שלנו יעלה ודאי התירס לגובה זה…

בהיכנסו לכפר קידם פניו רעש מחריש אזנים. זמזום נוקב נישא בחלל וצפירות תכופות של מנוע. תימרות־אבק נישאו ממרכז הכפר, כענני־עשן, וקריאות נשמעו בהמולה וערבוביה.


איתן התקרב שמה. ‘הגורן!’ קרא בשמחה. מתוך האבק נסתמנו לאט־לאט שורות ערימות־תבואה גבוהות, ערוכות במשטר וסדר. בין ערימה לערימה היה שטח ריק, שאדמתו נחרשה, כתריס מפני הדליקה. גם חביות־מים עמדו בין הערימות לאותה מטרה. איתן התקרב לגדר שהקיפה את הגורן ועמד.

העבודה היתה בעצם תקפה. על הערימה ועל־ידה עמדו אנשים רבים, במהירות קדחתנית הניפו אלומות־תבואה בקלשונים ארוכים וזרקון למרזב גדול, ששרשרת בעלת שנים הסתובבה לארכו. הלזו תפשה אותן ברעבתנות וסחבתן בלי הרף למעלה, כשהיא משמיעה חריקה צורמת. על־יד מכונת־הדיש וסביבה התרוצצו אנשים רבים, מכוסי מוץ ואבק אפור ודלוח, ובקלשונות ובמגרפות פינו את הקש והתבן שפלטה המכונה. אחדים סחבו שקי־תבואה והטעינום על עגלה שעמדה מהצד. העבודה רתחה. כל איש ואיש הזדרז במלאכתו, האיץ בחברו וכולם רצו והתרוצצו. פניהם היו שחורים, בגדיהם רטובים, ומגבעות רחבות־שולים התנדנדו על ראשיהם ככנפי צפרים גדולות. אחדים נשאו משקפים כהים על עיניהם להגן עליהן מפני האבק.

חבורת־ילדים התקרבה לגורן ובידיהם כלים שונים. כשנכנסו לשער הגורן, השמיעה המכונה צפירה ממושכת. העובדים נופפו ידיהם בשמחה לקראת הבאים. המכונה האטה את מהלכה. רצועות־העור שלה, שקודם לא נראו בשל מהירות הסיבוב – הסתמנו עתה לאט־לאט ונראה הקשר שבין המנוע למכונת־הדיש. העבודה נפסקה. שקט משונה השתרר פתאום בגורן. ועובדים התפזרו והתישבו בצל הערימות לאכול ארוחת־הבוקר שהובאה להם הגורנה.

איתן ירד מעל הסוסה וקשרה לגדר. כמהסס נכנס בשער הגורן והסתכל סביבו אובד־עצות.

‘את מי אתה מבקש?’ שאלהו אחד הדשים, שישב על־יד הערימות הסמוכות לשער.

איתן נבוך, הסמיק וקרא בשם האיש שאביו שלחו אליו.

‘הריהו לפניך’, ענה הנשאל והצביע על שכנו שישב בצל הערימה הקרובה וגמע לבן מתוך צנצנת צרה וארוכה.

איתן התקרב אליו ובירכו לשלום.

‘שלום.’

‘אבא ביקש ממך שתמכור לנו מעט שתילי ירקות,’ גימגם נבוך.

‘מי אתה?’ שאל האיש בסקרנות.

‘איתן…’ ענה ופניו הסמיקו.

‘איזה איתן?’

‘מעין־רועים…’

‘מאין?’ חזר האיש על שאלתו.

‘מעין רועים…’

השואל הסתכל בו במבוכה ומשך בכתפיו.

‘בן מי אתה?’

‘בן חרמוני,’ הפליט איתן בהתאמצות.

‘האתה הוא בנו של חרמוני?’ קרא האיש בהשתוממות וסקר את איתן בבת־צחוק ועינים נוצצות.

‘כן…’

‘שלום לך, יקירי!’ קרא האיש וקם ממקומו בהתעוררות. תפס את איתן, קירבו אליו והתחיל לחבקו ולנשקו. ‘הזהו איתן הקטנטן, שעל זרועותי היה נרדם לפעמים כה קרובות?!’

פני איתן הסמיקו יותר, ובעיניו נוצצו דמעות.

‘יזרעאלי! בן־דוב!’ קרא האיש לשכניו שישבו וסעדו את לבם, הרי בנו של חרמוני שלנו! בואו ותשבעו נחת מילד טיפוחינו!'

אנשים אחדים, מאובקים ומגודלי־פרע, הקיפו את איתן ולחצו את ידיו בידידות וחמימות.

‘באת ברכיבה?’

‘כן.’

‘מאין?’

‘מעין־רועים…’

‘עין רועים?’ תמהו כולם, ‘לא שמענו שם זה מעודנו.’

‘הנה, שם, על הגבעות הסמוכות ליער,’ אמר איתן בלחש והצביע לעבר עין־רועים.

‘וגם אבא ואמא שם?’

‘כן’

‘ומה שלומם?’

‘טוב…’

‘איך ולמה באתם שמה? דבר!’

איתן הרים קולו: ‘אבא נתמנה לשומר היערות של הקרן הקיימת לישראל.’

‘היער העתיק?’

‘כן.’

ואתם מתישבים שם?'

‘כן.’

‘לבדכם?’

‘אבא רוצה שנשב לבדנו,’ לחש איתן.

האנשים הצטחקו. ‘כך דרכו של חרמוני,’ ניענעו בראשיהם, ‘לבדד ישכון…’

‘ומדוע לא בא אבא להודיע לנו לפחות על המעשה שהוא עושה?’ שאל הראשון בתרעומת

'אבא עסוק, ' ענה איתן בשקט, ‘הוא חורש את אדמת המעיין…’

‘הגם משק אתם מסדרים?’ שאלו כולם בתמהון.

‘הוא בא לקחת שתילים אצלנו,’ העיר הראשון.

‘אבא אמר לי לקנות…’ תיקן איתן את דבריו.

פתאום נשמעה צפירת המנוע. האנשים קמו ממקומותיהם ושבו למכונה.

‘תן לו איפוא שתילים,’ אמרו לראשון. ‘איתן, תאמר לאבא ולאמא שיבואו אלינו’, פנו ואמרו לו, ‘אצלנו עונת הדיש עכשיו, ואנו עסוקים מאוד.’

‘טוב…’ הפליט איתן בלחש.

‘בוא לביתי, איתן,’ אמר האיש שנשאר עמו ואחז בו בידידות, ‘תנוח קצת אוזר תקבל שתילים.’

משקו של גלילי, חברו וידידו של חרמוני, שלביתו הוזמן איתן, עמד במלוא פריחתו. גינת־ירק גדולה השתרעה לפני הבית, ועצי־פרי צעירים התנוססו מסביב, עמוסי פירות שונים.

מעבר לחצר נראה כרם גדול, עמוס שפע אשכולות. ליד הרפת התהלכו פרות הולנדיות אחדות ועגלה יפה. חצר־העופות היתה מלאה תרנגולות לגהורן, לבנות וצחורות כשלג. בכל נראה סדר, שגשוג והתערות…

לאחר שאשת גלילי האכילתו והשקתו ושאלה אותו לשלום אביו ואמו – יצא עם גלילי לגינה. איתן הסתכל בעצים ובירקות בעינים מלאות כמיהה וגעגועים.

‘כמה שנים אתם יושבים כבר כאן?’ שאל את גלילי.

‘זו השנה השמינית,’ ענה הלז בהוציאו מהמשתלה בזהירות שתילי כרוב, כרובית וסלק.

‘עוד שנים רבות תעבורנה עד שתהיה לנו גינה כזאת…’ אמר איתן בעצב.

‘סבלנות, חביבי,’ ניחמהו גלילי, ‘גם כאן לא היה כלום מלבד מדבר ושממה. מרצנו עשה כל זאת ואמונתנו הרבה ביכלתנו… אם תעבדו במרץ – יהיה גם לכם משק טוב. אבא ואמא עודם צעירים ואתה כבר בחור גדול – בלי עין רעה…’

סמוך לצהרים יצא איתן מאלונה, וסוסתו עמוסה סלי ענבים וצנצנת־ריבה גדולה, מתנת אשת גלילי, ושתילי ירקות שונים…

הקטנים חיכו לו לרגלי הגבעות. בחשדנות בדקו את המטען שעל הסוסה.

‘והיכן הארנבים? הגד!’ שאלו ברוגז.

'לא היה לי מקום בשבילם…"

‘חמור…’ רטן עוזי.

‘הרי לכם ארנבים!’ קרא איתן וזרק להם אשכולות־ענבים.

‘הו־ו־ו!’ קראו שניהם בשמחה והתנפלו על הפירות ברעבתנות.

‘הרי לכם עוד!’ הוסיף לזרוק להם אשכול אחר אשכול…

לפנות ערב ירדו כולם לבקעת המעיין ושתלו את השתילים בחלקה שהכינו. הגדולים שתלו, והקטנים כיונו את זרם המים בתעלות והשקו את השתילים. בתרועות וגיל בוססו בבוץ בהתלכלכם עד לטבוריהם החשופים. השמש שקעה. חרמוני ותקוה עמדו נרגשים והסתכלו בחלקה השתולה ופניהם קרנו. באהבה ובהרגשת אושר חיבקו את הקטנים, שעבדו אתם בלי לאות…


 

פרק חמישי: אורח וקללתו, אורח וברכתו

בוקר־שבת שקט ונעים. ערפלים קלים, זכים וצחורים כגושי־חלב, דאו על־פני העמק. מגבעת עין־רועים נראה העמק כים גדול, והתבור וגבעת־המורה התנשאו מתוכו כאיים בודדים. באויר הורגשה כבר קרירות. רסיסי־טל נוצצו על־פני האדמה. הקיץ הלך וגוע. הורגשה נשיבת־הסתו הראשונה.

הקטנים השכימו קום והתרוצצו על הגבעה, בשחקם עם הכלב ליבנה במחבואים. אף העז הצטרפה אליהם ובגעיה עליזה קפצה אחריהם ממקום למקום.

איתן ירד למעיין להעלות בצנור־הקנים מים לחבית. תקוה האכילה את העופות. בימים האחרונים קנתה עוד תרנגולות אחדות מאת רוכל ערבי, שנזדמן במקרה בעין־רועים. בבת־צחוק טובה פיזרה לעופות גרעינים ופירורי־לחם. הם נדחקו סביבה, חטפו פירור או גרעין, רבו והתקוטטו, קירקרו וצרחו, התאספו והתפזרו חליפות… חרמוני עמד על־יד הסוכה, קירצף את עור הסוסה במגרדת ועשה את רעמתה. ברכות טפח לה פעם בפעם על ערפה וירכיה ולחש לה מלות חיבה. הסוסה הפנתה את ראשה אליו, צנפה צניפות הנאה ופינוק ורקעה ברגליה…

חרמוני העביר עיניו סביבו וחום נעים עברו. הילדים המשחקים, התרנגולות המנקרות, הסוכה והסוסה, הירקות שעמדו בבקעת המעיין בשגשוגם, מילאו את לבו שמחה. הדבר הולך ומתהווה – הירהר בהנאה. לאט־לאט אנו הולכים ומתערים כאן והמקום לובש צורת ישוב. עד בוא הגשמים יוקם כאן צריף לדירה ואורוה לסוס. גדר תקיף את כל החצר – לשם בטחון… הוא קיבל רשות למכור את ענפי העצים אשר גיזם ולקנות לו במחירם תבואה לזריעת חורף. עבודה רבה וקשה לפנינו – דיבר אל הסוסה בלחש וטפח על מצחה בחיבה – צריך לאזור עוז…

פתאום התחיל הכלב נובח, השתער ורץ במדרון הגבעה הפונה לצד היער, מערבה. הילדים רדפו אחריו והשתיקוהוּ בקריאות אזהרה. חרמוני הסב את ראשו לצד היער וראה סוס ורוכב מתקרבים אל הגבעה. הסוס נשא את ראשו בגאוה וגנדרנות, והרוכב ישב עליו ישיבה זקופה, כשהוא מתנדנד נדנודים קלים. זאת היתה סוסה אצילה, שחומה ונאה מאוד. הרוכב היה לבוש אדרת רחבה, ומתחתה בלט רובה־ציד.

אבו־נעמי! – חלפה במוחו של חרמוני מחשבה כברק.

הרוכב התקרב לסוכה. הקטנים הלכו מאחוריו ואחזו בכלב, שלא ישתער עליהם שוב.

‘שלום!’ בירך את חרמוני בעצרו בסוסתו.

‘שלום!’ השיב חרמוני בבת־צחוק והזמין את האורח לרדת מהסוסה ולבוא בצל קורתו.

הפרש ירד מעל הסוסה בקפיצה קלה. זה היה גבר בגיל ארבעים, גבה־קומה ורחב־כתפים. שתי עיני־זעם הבריקו בפניו הקשים מתחת למצח צר וקטן. שפמו הארוך היה מופשל למעלה, מוקשה, מזדקר ומחודד כשתי קרנים. אפו הכפוף הוסיף לפניו הבעת עוף טורף, דורס ורע לב.

בגדיו היו מצוחצחים ומגוהצים. העביה רקומה ועדויה זהב. הכפיה והעגאל שעל ראשו משי מבריק. אוכף־הסוסה היה מקושט כל מיני ציציות וזגוגיות ססגוניות, מעשה דמשק…

הרוכב התקרב אל חרמוני והושיט לו את ידו. ‘שמי אבו־נעמי,’ אמר ביהירות והכרת־ערך עצמית.

‘בבקשה, אבו־נעמי,’ הזמינו חרמוני שוב, ‘שבה־נא ותנוח בצלנו.’

חרמוני נטל מידו את רסן הסוסה וקשרה לאחד מכלונסאות הסוכה, פרש מחצלת על הארץ, ובשלישית הזמין את הבא לשבת.

תקוה, שעלתה ממערת הלול והביצים בידיה, נעצרה במקומה נבוכה, בהבחינה פתאום בפרש הזר שעמד על־יד הסוכה.

‘שלום!’ קרא אבו־נעמי בבת־צחוק מעושה והחוה לה קידה, ‘יהי בקרך מבורך, יא סית (הגברת)!..’

‘הכיני־נא קפה, תקוה,’ אמר חרמוני, ‘יש לנו אורח – השומר אבו־נעמי…’

אבו־נעמי התישב על המחצלת בהרחבה, כשרגליו מכונסות, קיפל את שולי עביתו שלא ייקמטו וסילסל את שפמו בחשיבות.

‘מה שמך, חוג’ה?’ שאל את חרמוני, בהתגנדרו בממחטה לבנה, שמחה בה מדי פעם בפעם את מצחו וידיו.

‘חרמוני.’

‘לא כך, חוג’ה,’ הצטחק אבו־נעמי, ‘כלומר: מה שם בנך הבכור?’

‘איתן.’

‘אם כן, אבו־איתן שמך, חוג’ה,’ דיבר האורח חלקות, ‘ודאי גיבור הוא איתן זה, כמוך, אינשאללה…’

השתררה דממה. אבו־נעמי סילסל את שפמו ובמבט זועם וקודר הסתכל בכל מה שנוצר על הגבעה במשך הימים המעטים.

‘הידוע לך, אבו־איתן, שאיש לא ירים כאן יד או רגל בלי רשותו של אבו־נעמי?’ שאל פתאום האורח בהסתכלו בפני חרמוני בעין בוחנת.

חרמוני החויר, החשה ואחר הצטחק ואמר: ‘לא לגבולך חדרתי, אבו־נעמי, ולא לרשותך…’

‘איך?!’ קפץ אבו־נעמי כעקוץ־עקרב, ‘האם לא ידוע לך, שאני שומר על כל היערות ולפקודתי יסורו כל שוכניהם?!’

‘על היערות שמצפון, הרחוקים־רחוקים…’ הוסיף חרמוני בשקט. ‘ועל אלה, השייכים לחברה אחרת ושנקנו רק לפני זמן קצר, נתמניתי אני לשומר… והחברה נתנה לי רשות לבוא הנה ולהתישב,’ גמר ברצינות מוחלטת.

‘אהלן וסהלן (ברוך הבא)!’ קרא אבו־נעמי בבת־צחוק, בשנותו פתאום את טעמו, ‘הארץ רחבה, היערות גדולים ועשרה שומרים לא יקיפו אותם…’

‘אם כן?’ הצטחק חרמוני.

‘אבל אורח אינו ניגש תיכף ומיד להנהיג סדר ומנהגים חדשים!’ קרא אבו־נעמי ברוגז, ‘היית צריך לסור לביתי, לאכול מלחמי ומלחי והיינו מדברים בענין כאחים…’

‘הבעלים, ששלחוני לשמור על שטח היער שלהם, מילאו את ידי לעשות בו את הישר בעיני, יא אחי,’ אמר חרמוני בשקט, ‘ולפי החורבן וההרס שמצאתי ביער, לא יכולתי להעלות כלל על דעתי, שעין שומר משגיחה עליו…’

‘לא שומר רשמי אני על שטח יער זה,’ התנצל אבו־נעמי וסילסל את שפמו והתיז רוקו מעבר למחצלת.

‘אלא?!’ תמה חרמוני.

‘כך, בלאש (חינם),’ הסמיק האורח ושרק לסוסתו שהראתה סימני קוצר־רוח.

תקוה הגישה קפה ופיתות. גם ביצים שלוקות ואשכולות־ענבים שמה על המחצלת לפני המסובים.

‘אתפדלי, יא סית (בבקשה, הגברת), שבי־נא אתנו’, הזמין אבו־נעמי את תקוה בבת־צחוק מתוקה, ‘הנעימי לנו את שיחתנו בנוכחותך.’

תקוה ישבה והזמינה את האורח לאכול ולשתות. גם חרמוני הפציר בו לשתות ולטעום קמעא. האורח ניגב שוב בממחטתו הלבנה את פניו וידיו והמתין. חרמוני נטל את ספלו וגמע ממנו גמיעה קלה, כמנהג. אז הושיט אבו־נעמי את ידו הענודה טבעות, לקח את ספלו וגמע ממנו בזהירות, כשהוא מביט בתקוה במבט ממושך וחודר.

‘מה משכורתך לחודש, אבו־איתן?’ שאל פתאום בקריצת־עין.

‘שש לירות…’ ענה חרמוני קצרות.

‘מעט, אבו־איתן, מעט,’ שרק אבו־נעמי כמשתתף בצערו.

‘מה נעשה?’ נאנח חרמוני, ‘אני וביתי נעבוד כאן, נחרוש ונזרע, נוציא לחם וירקות מהאדמה ואללה יעזור לנו…’

‘אפשר לחיות אחרת…’ אמר אבו־נעמי בקריצת־עין, כשהוא מסלסל את שפמו, ‘הרועים שביער צריכים לשלם מס־מרעה מכל גולגולת גולגולת. לא מסכנים הם המלוכלכים האלה, יש להם הרבה! וגם הפחמים עסק מכניס הוא, אבו־איתן,’ הוסיף האורח, ‘ותוכל לחיות כאן כחיי ‘מאמין’ בגן־העדן ולא לכלות את כוחותיך במלאכה בזויה זו של הפלחים…’

‘לא לעסוק במיקח וממכר נשלחתי הנה,’ אמר חרמוני אחר שתיקה ממושכה, ‘אלא לשמור על היער. נצטויתי לאחוז בכל האמצעים ולהביא קץ להפקרות שהיתה נהוגה כאן עד עכשיו… לא אני ואף לא החברה, שלה שייך היער כיום – אין אנו שואפים להתעשר מחורבנו… רק לשמור על היער באתי הנה ולהרחיק ממנו את המחבלים…’

‘לא יעלה בידך…’ הצטחק אבו־נעמי בערמה.

‘למה אתה מתכוון?’ שאל חרמוני נבוך.

‘לא תוכל להרגיל את הבדוים הארורים האלה לסדר!’ רטן אבו־נעמי בהסמיקו.

חרמוני לעס את לחמו ואמר: ‘הנני בא ומושיט יד שלום וידידות לכל. פקדתי על הרועים שלא ישחיתו את העצים הרכים והשיחים והם הבטיחוני. אם לא יקיימו את דבריהם – אנהג עמם בחומר־הדין. את הפחמים הרחקתי לגמרי. חטא גדול הוא לראות בהשחיתם כל עץ טוב ביער ולחשות. כי כאדם הוא העץ, אבו־נעמי, ולא אשקט!..’

‘חבל, חבל,’ גימגם האורח, ‘יכולנו שנינו לאכול לחם לשובע, אבו־איתן! החושב אתה, שאדמת־בור זאת מוכשרה להצמיח דבר מלבד ינבוט (היזמה) ועכוב (עכבית)? ומה תזרע על־יד המעיין – גומא או סמר, ואולי דיפלה (הרדוף)?! – גם את אלה ישחיתו העדרים הרבים, בחיי המשיח נשבעתי! – צר לי עליך, יא אחי,’ הנמיך את קולו ודיבר בהתרגשות. ‘הנה אני רואה את אשתך והיא טובת־מראה וילדיך בריאים ויפים, ישמרם אלוהים, וכאן הרי הקדחת תאכלם, בחיי ראשי! היית מיטיב לעשות לו הושבת אותם בחיפה או בנצרת וחיו להם שם בנעימים. הנה משפחתי גרה בקביעות בנצרת, ואני סר אליהם בכל שבוע ומבלה אתם את שבתנו. חשוב בדבר, אבו־איתן, חשוב היטב. שים לבך שזהב אתה משליך בידיך לאשפה!..’

האורח נשתתק ומחה בממחטתו את הקצף שהצטבר בזויות פיו בדברו. פניו הסמיקו מכעס ועיניו זעמו. הוא כינס את קצות אדרתו סביבו ושרק לסוסתו להרגיעה. השתררה דממה לא נעימה. תקוה כבשה פניה בקרקע ונשימתה נעצרה. חרמוני היה חיור ומולל בעצבנות חתיכת־קש, שהוציא מתוך המחצלת שישבו עליה.

‘החברה לא דרשה ממני לגבות מס־מרעה מהרועים,’ פתח חרמוני ואמר שוב, ‘אלא להשגיח על היער שלא ישחיתוהו. ואנחנו לא חוג’את (אדונים) הננו, שנשכור לנו דירה בעיר ונשב באפס־מעשה… באנו הנה להקים לנו משק ולחיות מיגיע כפינו… איני שוטר או חייל, אלא שומר ופלח מסכן. התראה את הגבעות השוממות האלו? – פה יהיה גן־העדן שלנו כעבור שנים אחדות. במקום העכבית והשיזפים יעלו כאן משמש ותאנים ובמקום הדיפלה – ירקות ועצי־פרי אחרים. באנו הנה לעבוד, אבו־נעמי, ולא לסחור ולהציק למישהו. ואללה־כַּרים (אלוהים הנדיב)!’ גמר חרמוני את דבריו בנעימה מוחלטת וגאה.

‘תתחרט, חוג’ה,’ הפליט אבו־נעמי בזעם כבוש והתרומם מעל המחצלת בחרי־אף.

‘שב עוד אתנו, אבו־נעמי,’ הפציר בו חרמוני בקומו אף הוא, 'עוד היום

גדול.'

האורח לא ענה. סר וזעף התיר את סוסתו, קפץ ועלה עליה בלי דבר דבר, דפק בה, הפליט שלום רפה – ויינשא בדהרה לצד היער.

‘רכב לשלום, אבו־נעמי!’ קרא אחריו חרמוני בלעג.

אך הלז לא הפנה את ראשו. בצעד מהיר הלך והתרחק מעין־רועים ונעלם בין עצי היער…

‘רוצח!’ אמרה תקוה אחרי שתיקה ממושכת.

‘כן, איש קשה…’ נאנח חרמוני, ‘שכן רע… אך אל תתיאשי, תקוה. באנו והושטנו יד אחים לכולם. אל דאגה. עשרים וחמש שנים עמדתי על המשמר, הנני אשוב ואשמורה…’

עמד יום תשרי חם. השמש יקדה בעוז, כאילו חפצה להערות את כל חומה לפני בוא הגשמים. נשבה רוח מזרחית יבשה והאויר היה עכור, ספוג אבק.

תקוה הלכה לקישונה הסמוכה להביא סוכר ושמן. איתן הוביל כלונסאות מהיער להקים גדר סביב חלקת הירקות שבבקעת המעיין. והקטנים יצאו בשעת־בוקר מוקדמת לעמק־התאנים ללקט תאנים ליבוש. גם הכלב ליבנה הלך אתם, בנשאו אף הוא סל קטן על צוארו.

חרמוני עסק בזיבול חלקת אדמה לקראת זריעת חורף. על אחת הגבעות שליד עין־רועים גילה אוצר גדול של זבל ערבי עתיק. הזבל היה דשן, פריך ועשיר באפר ורקבובית. באסל ושני דליים, כשואב־מים, נשא את הזבל ושפכו תלים־תלים, והזיעה ניגרה מעל פניו וחזהו.

שחוח הלך תחת משא האסל והדליים והירהר: עד החרישה נשארו עוד שבועות אחדים. אם איתן יוביל את הזבל בעגלה והוא בדליים יום־יום – יוכלו לזבל חלקת אדמה גדולה, עשרות דונמים. ואם יזרע תפוחי־אדמה וחיטה באדמה מזובלת בזבל דשן זה – יהיה יבול טוב, למעלה מבינוני…– וביחס לזרעים – הוא עמד רגע, איזן את האסל והדליים והמשיך לרקום את חוט־מחשבתו – כן, הוא יסור לחיפה ויקנה חיטה וכדומה בהקפה בשטר־התחייבות עד לגורן… ובימות הגשמים יעסוק בגיזום עצי היער וימכור את הענפים לחיפה, והכסף יוקדש אף הוא לביסוס המשק…

הוא הריק את הדליים ועמד להינפש. הרוח צררה את הזבל בכנפיה ותימרת־אבק אפורה התנשאה והסתובבה סביבו כמערבולת. בשולי חולצתו ניגב את עיניו והסתכל בהנאה בשורות תלי־הזבל שהספיק כבר לפזר על־פני חלקת השדה. בקו ישר השתרעו, כעומדים במערכה. חרמוני הצטחק. בלי־משים נזכר בתלי־הנמלים הרבים שביערות מולדתו, במזרחה של רוסיה. ימים שלמים היה נובר בהם, כדי לאסוף ‘ביצי נמלים’ (גלמים) ולמכרן לכומר הכפר לכלכלת צפור הכנרית שגידל בכלוב. הלז היה מקבל מידו את הגלמים בבת־צחוק חביבה, מושיט לו מטבע של נחושת, שריח לבונה ורכפה עלה ממנה, ומנסה להעביר על ראשו את אות הצלב בידיו הלבנות והארוכות…

‘הנח, בטיושקה (אבא)!’ היה פורץ בקול בכי מבוהל ובורח מחצרו, כשהילדים צוחקים צחוק פרוע ומלווים אותו בקריאות־לעג.

‘תפסוהו! תפסוהו!’ צילצלו באזניו קריאות הלעג ששלחו אחריו, ‘תפסו את היהודון הפחדן!’


פתאום הגיעה לאזניו שעטת צעדים. לא הספיק עוד להפנות את ראשו – ויד כבדה נחה על כתפו. חרמוני נרעד והביט לצדדין. גבר גבה־קומה עמד לפניו וגיחך. חרמוני נבוך, עיניו המכוסות אבק לא תפסו ברגע הראשון את רשמי פניו של הבא… תוהה ומחריש עמד וסקר את האיש שנגע בו ביד־רעים, ובת־צחוק מהססת ריחפה על פניו…

‘שלום לך, חרמוני!’ אמר האורח ותקע לו את כף־ידו, כשהוא צוחק ומסמיק, ‘האם לא הכרתני?’

‘גלילי!’ קרא חרמוני ברעד, ושני הגברים החסונים נפלו איש בזרועות אחיו והתחבקו ארוכות…'

‘היזהר־נא, שלא תתלכלך בזבל שדבק בי,’ קרא חרמוני נרגש כשפניו מסמיקים. הוא ניער את האבק מעל בגדיו, ובשובל חולצתו מחה את עיניו.

‘הנה כי כן,’ גימגם נבוך, אחרי שתים־עשרה שנה שלא התראינו.'

‘שלוש־עשרה,’ תיקן גלילי.

חרמוני שקע רגע בהרהורים. ‘כן,’ אמר, ‘שלוש־עשרה שנה מאז נפרדנו בגליל העליון…’

‘היש לך כאן זבל רב ממין זה?’ שאל גלילי בבדקו את החומר האפור באצבעותיו.

‘הר שלם!’ אמר חרמוני ועיניו הבריקו. ‘אפשר לזבל בו את כל עמק יזרעאל!..’

השתררה דממה. האורח הסתכל סביבו בסקרנות ואמר במתינות: ‘כך דרכך, חרמוני… כשהלכנו כולנו לקבוצה פרשת… כשהלכנו לבנות את אלונה – לא נענית להזמנתנו ולא נצטרפת אלינו. ופתאום עין־רועים; מתי? עם מי ובעזרת מי? אף לא מצאת צורך להודיע לנו או להתיעץ אתנו…’

‘בוא ונעלה לסוכה,’ אמר חרמוני ואחז בידו, ‘חבל שתקוה איננה בבית, היא הלכה לקישונה לקנות צרכי־אוכל. ודאי תשוב בעוד שעה, הרי אורח חשוב אתה לנו ותשב אתנו מעט!’

חרמוני שם על שכמו את האסל והדליים, ושניהם פנו לגבעת ההתישבות. האורח הפנה את ראשו לגבעות שלצד אלונה והשהה שם מבט ממושך.

חרמוני הלך בראש מורד ודיבר כאילו לעצמו: ‘דרכינו שונות, גלילי, שונות… זה כעשרים וחמש שנים שהנני חי חיי לילה, כינשוף, מכונס לתוך עצמי ובבדידות, וקשה לצאת פתאום לאור השמש ולהיראות לעיני כל… גם תקוה לא רצתה ללכת למושב. וגם לא חפצנו להכביד עליכם. אתם קלים ממני… אולי נוכל לעשות פה דבר. אני שומר על היער של הקרן הקיימת ישראל וגם משק נקים לנו לאט־לאט. אפשר, שלא תבין לרוחי, אך קשה לי להיפרד מהסוסה, מהרובה והסכנה וליהפך כולי לבעל־נכסים כבד… וכאן אאחד את השנים… התראה את היער היפה הזה? כבר התאהבתי בו כילד קטן. אולי יקשור אותי היער אליו סוף־סוף, אותי – הבדוי הנצחי…’

‘האומנם החלטת להתישב כאן?’ שאל האורח, ‘וחברינו שבאלונה שלחוני אליך לדרוש ממך במפגיע שתעבור אלינו, שם נתפנה משק אחד, מחמת מחלתו הממושכת של בעל־המשק…’

חרמוני הצטחק כנאשם במעשה־ילדות: ‘הנה סידרנו כבר צנור למים – הצביע על צנור־הקנים…’

‘הבקנים אלה מעבירים אתם מים למשק שלכם?!’ שאל גלילי בתמהון.

‘כן…’ התנצל חרמוני.

‘ממש רובינסונים,’ לחש גלילי במששו את הצנור המקורי בידו. הם התקרבו לסוכה. האורח הסתכל בתמהון ובהתפעלות בגבעה היפה שהלכה ולבשה צורת ישוב. סוכה יפה לדירה. תרנגולות מנקרות באשפה וכלב רובץ ליד האורוה …'

‘הנה כך אנו הולכים ומסתדרים לאט־לאט,’ מילמל חרמוני, ‘בעוד חודש־חדשים יוקם צריף, ארכוש לי מעט רכוש חי ודומם ונעבוד בשקט…’

‘אתה רואה איפוא במקום הזה התישבות־קבע בשבילך?’ שאל גלילי בהיסוס ונעץ מבט חודר בעיני חרמוני.

מהיום הראשון שתקענו כאן יתד – התקשרנו למקום הזה. ידידי,' נאנח חרמוני, ‘ראה־נא, כמה יפה כאן מסביב! אין כפינה חמודה זאת בכל הארץ!..’

שוב השתררה דממה. האורח הסתכל סביבו בענין ובסקרנות. התבונן ארוכות במעיין ובשתילי־הירקות ששיגשגו על־ידו, השהה מבט על היער הקרוב וסקר את חלקות־האדמה הדשנות, שהשתרעו בין הגבעות שלצד דרום.

‘כן, אפשר להקים כאן משק גדול וענף,’ אמר בשביעת־רצון. הוא פנה צפונה. הכניס שתי אצבעות לתוך פיו – ושריקה חדה פילחה את האויר השקט.

חרמוני נרעד והפנה את ראשו בתמהון. מתוך היער יצאה עגלה עמוסה ענפים, ואיתן הולך אחריה.

‘הוא עובד כפועל מבוגר,’ הצטחק חרמוני לצד היער, בחשבו ששריקתו של גלילי מכוונת לאיתן.

‘כן,’ ענה גלילי, והוא מחייך בערמה, ‘פועל ממש…’

‘מו־ו!’ הגיעה פתאום לאזניהם געיית־פרה עמומה וממושכה. טרם הספיק חרמוני להתבונן סביבו – ועל הגבעה עלתה בריצה עגלה גדולה ונער נגרר אחריה, כשהוא אוחז בחבל הכרוך בין קרניה ומתאמץ בכל כוחו להחזיק מעמד ולא להתהפך… – זאת היתה עגלה הולנדית יפה, בעלת קרנים קטנות ועיניים מבריקות, ועל מצחה השחור הבהיר כוכב לבן כשלג… ‘מו־ו־ו!’ השמיעה העגלה שוב געיה ורצה בדהרה עד לסוכה. חרמוני סר הצדה במבוכה. תוהה ותמה הסתכל חליפות בנער, בעגלה ובגלילי.

‘הכנס אותה לדיר שעל־יד הסוכה וקשור אותה יפה, שלא יוכלו להתירה עוד…’ אמר גלילי לנער בבת־צחוק, ‘מהר, מהר!’

‘אבא, שים לב לחמור – הוא יברח!’ אמר הנער לגלילי בהכניסו את הפרה לדיר הסוסה.

‘איש־ש־ש!…’ סינן גלילי בהפנותו את ראשו לצד הגבעות שבמזרח, ‘בוא, בוא, בוא!..’ חמור קטן ושחור טיפס ועלה על הגבעה, כשהוא נוער ומזורר חליפות. על מרדעתו התנוסס כלוב גדול ובו עופות לבנים אחדים שכרבולותיהם מאדימות כדם… החמור עמד. גלילי התיר את החבלים ובתנופה אחת הוריד את הלול לארץ.

חרמוני עמד כנדהם, יורד־ואינו־יורד לסוף דעתו של גלילי. פניו החוירו, וידיו רעדו קצת.

‘בשעה טובה ומוצלחת, חרמוני!’ צחק גלילי ואמר כשהוא קורן כולו, ‘תעלה ותצליח.’

‘מה אלה, גלילי?’ שאל חרמוני בעצירת נשימה.

‘התחלה למשקך…’ ענה גלילי במבוכה אף הוא. ‘אינך רוצה לבוא אלינו, לאלונה – ונבוא מאלונה אליך, לעזור להקמת משקך כאן… יגדלו אלה ויתנו לך פי מאה, אינשאללה,’ אמר בחיבה וטפח על כתפו של חרמוני הנבוך…

חרמוני לא ידע את נפשו. רצה לפתוח את פיו ולדבר ולא יכול. לשונו לא נשמעה לו. הוא עצם את עיניו והליט את פניו בידיו – זרם דמעות חמות הציף את פניו המאובקים.

צפירת־רכבת עמומה נשמעה מצד דרום, מעבר למסילת־הברזל. חרמוני מתעורר כמו מחלום. בבת־צחוק שקטה הסתכל בגלילי ובנערו שישבו בצל הסוכה ושוחחו בלחש.

‘רכבת־הצהרים עברה כבר,’ אמר גלילי בקומו, ‘השעה מאוחרת. עלינו לשוב הביתה.’

‘חס וחלילה!’ קרא חרמוני בקפצו ממקומו, ‘תקוה לא תסלח לי לעולם, אם אתנכם לצאת מזה טרם תשוב…’הוא תפס בזרועו של גלילי והושיבו שוב במקומו. ‘תאכלו אתנו ארוחת הצהרים ואחר תלכו. תקוה תשוב תיכף ונבלה עוד שעה יחד…’

‘מה העשן העולה משם, אבא?!’ קרא פתאום נערו של גלילי בהצביעו דרומה, לעבר מסילת־הברזל. חרמוני וגלילי קמו נבהלים והביטו סביבם. מצד דרום, מעבר למסילת־הברזל ובקעת־התאנים, התאבכה ועלתה תימרת־עשן גדולה. להבות־אש אדומות וצהובות נישאו במהירות על־פני הבקעות והגבעות, בכלותן את שפעת הקוצים היבשים והשיחים.

‘בעירה!!’ קרא חרמוני והחויר כולו.

‘לחרוש תיכף ומיד מסביב!!’ קרא גלילי בקול פחדים. 'היכן המחרשה?

איתן! איתן!' קראו שניהם לנער שעמד ופרק את הכלונסאות מעל העגלה במורד, ‘התר מהר את הסוסה והביאה הנה!!..’

‘הקטנים! הילדים הקטנים נמצאים בתוך האש!?’ קרא חרמוני פתאום בקול אימים, 'עמליה ועוזי שלי!!!י

וטרם הספיקו גלילי ונערו לעמוד על כוונת דבריו – תפס חרמוני שק עבה שהיה מונח על־יד הסוכה, הרטיבו במי החבית וכחץ מקשת נישא לעבר הגבעות, לקראת האש והעשן, שהלכו והתפשטו במהירות רבה, בשלחם לשונות מפחידות ובהשמיעם קול־נפץ חזק…

איתן עלה בדהרה על הגבעה. גלילי לקח את הסוסה וקשרה למחרשה שהתגוללה על־יד הסוכה. במהירות קדחתנית התחילו לפתוח תלם מסביב לגבעת עין־רועים, בנשאם מדי פעם בפעם עיני פחד ומורא לעבר האש והעשן…

‘קדימה!’ '

‘סחב את הסוסה ברסן!’

‘הרבץ בה במקל!’ זירזו איש את רעהו בקולי־קולות וברעש, ‘מהר, מהר, האש מתקרבת! קדימה! קדימה!!!’

רגע – והמקום נהפך לתופת־אש איומה, שהלכה והתפשטה בכוח איתנים – חוללה, יללה ושרקה והשחיתה את הכל בדרכה. עשן שחור וכבד נישא למעלה להסתיר את השמש. אור היום כהה ונדלח כבשעת ליקוי־חמה. פיח שחור וגצים אדומים נישאו כמחנות־ארבה. ירדו על הכל וצרבו בלי רחם…

וחרמוני רץ לקראת הלהבה המשתוללת. משולהב, פרוע ומפוייח קפץ כאחוז־טירוף, כשהוא נושא בידו את השק הרטוב וכמאיים על האש המתקרבת. נשימתו קצרה, עיניו בלטו מחוריהן ואגרופיו נתכווצו. בשנים חורקות ובמבט־אימים עקב אחר כיוון לשונות־האש הנוראות ובלי הכרה והבחנה רץ לקראתן, כיוצא למלחמת־תנופה…

וברוצו בעיניים עצומות למחצה – כאילו צפה לפני עיניו דמותו של אבו־נעמי.

זעקות־זועה ויללות־פחדים עוררו אותו. כבשים ועזים פרצו בגעיה מבוהלה מתוך להבות־האש, בברחם בריחה מטורפת, כאילו נשכום כלבים שוטים. הרועים התרוצצו ביללה ובקריאות יאוש, בטפחם על פניהם המיוזעים והמפויחים. הכלבים התרוצצו בפיות פעורים ושנים חשופות ונבחו נביחות־נכאים נגד האש שחרקה ורעשה, חוללה ושרקה כסערה המתחוללת במדבר ונושאת בכנפיה כליה ואבדון.

‘הו־הו!’

‘הו־הו!’

‘אללה!’

‘מוּחמד!…’

‘יו־ו־ו!!’ התערבו שריקות האש, נביחת הכלבים, געיית הכבשים וצעקות הרועים לזעקה נוראה.

חרמוני התכווץ והסתכל סביבו בתמהון: ערב רב של חיות־בר רץ בין העדרים ואחריהם: תנים נפחדים, חרוכי זנב, עברו על פניו ביללה. דרבנים גדולים התגלגלו במהירות, בסמרם את מחטיהם הגדולות. צבוע גדול וזקן נישא במהירות, בדלגו דילוגים משונים ברגליו הקדמיות הגבוהות. נחשים התפתלו מכל צד בתסיסה ושריקה בלי להפנות את ראשיהם לאחור. ובאויר נישאו בצפצוף נוגה ועצוב עפרונים, שקניהם עלו באש על אפרוחיהם.

חרמוני עמד רגע והעיף עין סביבו. האש הלכה והתרחבה, פשטה והקיפה אותו כמו בטבעת. הרעש היה גדול, מחריש־אזנים. ופתאום נדמה לו, שמתוך האש עולים קולות הילדים: ‘א־בא! א־מא! הצילו! הצילו!!!’ צמרמורת עברה בכל גופו ועיניו נתמלאו דם. כחיה הרואה באבדן גוריה – פשט ידיו לפניו וזינק ממקומו בקריאות־אימה: ‘הנני! הנני, ילדים!..’ האש התקרבה אליו ונשימתה הלוהטת צרבה את פניו וידיו, והלהבות הלכו והקיפו אותו יותר ויותר.

‘ילדים! ילדים!’ קרא בהכותו בשק שבידו בקש שהתחיל להיחרך סביבו ולצרוב את רגליו היחפות.

‘חרמוני! חרמוני!’ הגיעו אליו פתאום קריאות מאחוריו. וטרם הספיק להסב את ראשו – וידים חזקות אחזוהו כצבת, הניפוהו למעלה והטילוהו על גבו של סוס. הוא איבד את הכרתו ויתעלף…

כשהתעורר – שכב בסוכה. תקוה וגלילי טיפלו בו. הוא הסתכל סביבו במבט תוהה ושאל בעוית פתאומית, ‘היכן הילדים?!’

‘אבא! אבא!..’ קראו שני הקטנים ברעדה והתנפלו עליו בגיפופים ובנשיקות.

חרמוני חיבקם אל לבו והרטיבם בדמעותיו.

האש הלכה ושקעה לאט־לאט, לאחר שכילתה ואכלה את הקוצים והשיחים הרבים. התלמים, שפתחו גלילי ואיתן סביב גבעת עין־רועים – לא נתנו לה להתקרב, והלהבה פנתה לעבר המעיין. ומכיון שבסביבתו לא מצאה חומר לבעירה – כבתה גם שם. הכל השחיר מסביב, כמו מסביב למכרות־פחם. זעיר־פה זעיר־שם עלה עוד עשן…

‘החש אתה כאבים?’ שאלו תקוה וגלילי את חרמוני בדאגה.

‘רק ידי נצרבה כנראה – החום שבגופי היה חזק מהאש שליחכה סביבי.’

בשעת ארוחת־הצהרים סיפרו הקטנים את אשר עבר עליהם. הסלים היו מלאים כבר תאנים ויכלו לשוב הביתה, אך החום היה חזק והחליטו לחכות עד אשר תט השמש מערבה. בינתים שיחקו להם בצל העצים, טיפסו ונתלו בענפים ושרו וצחקו. הכלב התרוצץ במדרון הגבעה וערך ציד בארנבות־הבר השוכנות מתחת לשיזף השיח. ‘פתאום התחיל הכלב לנבוח בקול רם, רץ לראש הגבעה ושב אלינו, התרוצץ ממקום למקום, גירד בצפרניו בעפר וילל – נורא.’ קפצו וירדו מעל העצים, כי פחדו פן חיה רעה מתקרבת. הביטו הנה כה וכה – ואין דבר. ופתאום היה חושך בבקעה, כמו בלילה. נבהלו ועלו למעלה לראות מה קרה. וכשהביטו לצד מסילת־הברזל – נבהלו מאוד: אש גדולה רצה משם כמו גל גדול בים…

ירדו ולקחו את סלי התאנים והתחילו לרוץ לצד גבעת עין־רועים. אך הסלים היו כבדים מאוד והאש התקרבה־התקרבה וכבר הרגישו את חומה כמו מכבשן… שפכו את התאנים, שמו את הסלים על ראשיהם שלא ירגישו בחום החזק ורצו. אך האש רצה אחריהם במהירות נוראה וחיממה, וצרבה. ופתאום הדביקו אותם חיות שונות: צבוע, שועלים, תנים ונחשים רבים־רבים. נבהלו והסתתרו בתוך מערה. אך העשן חדר שמה תיכף ומיד ועוד מעט ונחנקו. פרצו החוצה והאש – עוד מעט, עוד צעדים אחדים, והגיעה למערה!.. אספו את כל כוחותיהם והתחילו לרוץ לצד היער. מלמעלה ראו את אבא כשהוא רץ לקראת האש – וקראו: ‘אבא! אבא!’ אך הוא לא שמע. ולגשת אליו לא יכלו, כי האש הפרידה ביניהם. וכשהגיעו ליער – היו עייפים מאוד, נפלו על האדמה ושכבו שעה ארוכה כמו מתים. וכשהתקרבו לגבעת הסוכה ראו והנה איש אחד מחזיר את אבא על הסוסה והוא שוכב כמו מתעלף… – והתחילו לבכות…

אחר־הצהרים קמו גלילי ונערו ללכת.

‘בואו אלינו לאלונה…’ הפציר שוב בחרמוני, ‘כאן מדבר. שנים רבות תצטרכו לעמד במערכה!…’

‘גם אתם ניצחתם את המדבר…’ ענה חרמוני בשקט, ‘חייל אני והמלחמה אינה מרפה את ידי. להיפך, היא מוסיפה לי אומץ – וננצח…’

‘הצליחו איפוא, ואלוהים יהיה בעזרכם,’ קרא גלילי ולחץ את ידי כולם.

'לך לשלום…

‘תשלח לנו זוג ארנבים!’ קראו הקטנים אל גלילי בצאתו, שחור ולבן…'

‘רק ענף זה חסר לנו במשקנו,’ אמרה תקוה, ‘רק ארנבים…’


 

פרק ששי: מחייה שממות ומגלה צפונות


ימות־הגשמים מישמשו ובאו. על הגבעות ובבקעת המעיין נראוּ הנחליאלים, מבשרי הגשמים. במשובה וחן התרוצצו על הארץ, בהניעם את זנבותיהם הארוכים והגמישים וברדפם אחר יתוש קטן להשיב נפשם. הטל התרבה ובלילה היה קר בסוכה. לרגעים טיפטף גם גשם. תקוה פרשה על גג הסוכה שקים ומחצלת, והילדים הוסיפו ענפים לקירות להגן בפני הרוח…

תקוה האיצה בחרמוני שימהר לנסוע לירושלים ויזרז את הקמת הצריף, כי הגשמים עלולים לרדת כל שעה. אך חרמוני דחה את נסיעתו מיום ליום. הוא רצה להספיק לחרוש חלקה גדולה עד בוא הגשמים, שלא יאחר בזריעת תבואות החורף. אם יקדימו הגשמים – יתגוררו בינתים באחת המערות שיתקין לדירה…

גם מצב־השמירה ביער לא השביע רצון. היער לא נכנע בנקל לפיקוחו של חרמוני. פחמים אחדים סירבו לעזוב את היער והתקוממו נגדו בגלוי. ובהרסו את תנוריהם במקום אחד – הלכו והקימום למחרת בפינה אחרת שביער. איומיו לא השפיעו. בפי כולם היתה תשובה אחת: ‘שילמנו לאבו־נעמי דמי־חכירה לשנה מראש, והוא מרשה לנו לעסוק במלאכתנו עד סוף השנה…’

'הוא איננו שומר היער ואינו רשאי להרים כאן יד או רגל! מתרגז חרמוני.

‘מה נדע, חוג’ה?’ לך והזמינהו למשפט – וחסל…' עונים הפחמים ברוגז.

השמש הדרימה, כוחה תש ובעין עצומה למחצה הביטה על העולם. חרמוני חרש באחת הבקעות הקרובות לסוכה. איתן נהג את הסוסה ברסן והוא אחז במחרשה. עמליה ועוזי אספו את האבנים הפזורות בחלקה וצברון לארכה, כעין גדר ארוכה. פעם בפעם נזדמנו להם עקרבים והיו קוראים לחרמוני ואיתן שיבואו לראותם.

‘השמידום!’ עונה להם חרמוני בבת־צחוק בהצביעו מערבה, ‘אין זמן, צריך למהר ולחרוש!’

במערב, מאחורי הר־אליהו, התרוממו ועלו סיעות עננים גדולים, ענני־גשם שחורים. לאט־לאט שטו מעל־פני הגבעות, בכבדות ובעצלתים, כאילו הכביד עליהם משא המים שהכילו בתוכם…

החרישה התקדמה יפה. שטחי־קרקע גדולים, שהאפירו בשממונם או עמדו חרוכים מהאש שליחכה אותם – נחרשו תלמים־תלמים ארוכים. התלמים השחירו־הבריקו מול השמש והפיצו חמימות וריח נעים של קרקע דשנה. עורבי־מִזרע ליוו את המענית להקות־להקות גדולות. ברעבתנות ובחוצפה צעדו אחרי החורשים והתנפלו על השלשולים והשבלולים שהעלתה המחרשה מתוך האדמה. איתן הצליף פעם בפעם בשוטו באויר והם התרוממו בצריחת קרא־קרא מבוהלת, עלו למרומי האויר לרגע וחזרו וירדו שוב על החריש, סמוך לחורשים.

העבודה נמשכה במרץ ובלי הפסקה כמעט. רק בצהרים, כשתקוה היתה מביאה את הארוחה לשדה – היו מפסיקים לשעה קצרה, מתישבים על רגבי־העפר הרכים והחמימים, סועדים בשמחה ומשוחחים בערות.

‘מה תזרע כאן, אבא?’

‘חיטה.’

‘ושם למטה?’

‘חציר.’

‘ושם? ושם?’ מקיפים עמליה ועוזי את חרמוני בשאלות, בלעסם בתיאבון את ארוחתם.

‘שעורה, תפוחי־אדמה, פול ועוד ועוד,’ עונה חרמוני בצחוק ומסתכל בקטנים בעיניים מבריקות ומלאות אהבה.

‘העיפתם כבר, פלחים קטנים?’ שואלת תקוה ומושיטה להם ביצה נוספת או תפוח־אדמה צלוי.

‘הא, אמא!’ מתריסים שניהם, ‘עוד יש לנו כוח הרבה – נורא!..’

‘אל תרבו לשתות מים…’ מזהירה אותם האם בתחנונים, עלולים אתם להתקרר ברוח!'


איתן אחז במחרשה, וחרמוני נהג בסוסה. הוא התכוון מול מוט גבוה ועליו כובע, שעמד בקצה החלקה לסימן, כדי לכוון בפתיחת תלם ישר. המחרשה נעה וזעה, קפצה ועלתה ונתקלה באבנים שבתוך האדמה.

‘גם כאן היתה, כנראה, חורבה,’ אמר חרמוני בהפנותו את ראשו לאחור, כדי להיוכח אם התלם עלה ישר.

‘כן,’ ענה איתן בהרימו מקצת את ידיות המחרשה כלפי מעלה, כדי שהסכין תעמיק יותר באדמה, ‘והנה־איש־ש?’

‘מה קרה, איתן?’

‘נדמה לי, אבא, שהמחרשה העלתה חרב עתיקה.’

חרמוני עצר בסוסה. איתן התכופף, הרים מטיל־ברזל מוחלד והסתכל בו בסקרנות. חרמוני ניקה ביתד את העפר שדבק בסכין המחרשה, ניגש ונטל מידי איתן את המציאה והתבונן בה.

‘כן, זוהי חרב עתיקה,’ אמר בהתפעלות, ‘חרב רחבה וארוכה מאוד.’

‘התראה, אבא, הנה צלב חרות על הידית!’ קרא איתן בסקרנות.

חרמוני העביר את ידו על הציור הבולט.

‘כן, זוהי חרבו של לוחם נוצרי,’ אמר בלחש, ‘מי יודע, דמם של מי שפכה חרב זאת…’

‘ומי יודע, על קברות בני איזה עם אנו פותחים פה את המענית,’ אמר איתן.

‘ילדים, בואו וקחו לכם חרב עתיקה!’ קרא חרמוני לעמליה ולעוזי, שעסקו בהעברת אבן גדולה מהחלקה הקרובה. 'תפוס את המחרשה, איתן.י

המחרשה ננעצה שוב וחרתה בעקשנות שריטה עמוקה בבשר אדמת־הבור.

‘אבא, אבא, עמוד רגע!’ קרא איתן שוב בלחצו על המחרשה בכל כוחו.

חרמוני עמד והפנה את ראשו באי־סבלנות. איתן הניח את ידיות המחרשה, רץ לאחור, לאורך התלם שפתח, ונבר בידיו ורגליו בעפר.

‘חבל על הזמן, איתן!’ האיץ בו חרמוני, ‘מטמונים לא הטמינו כאן בשבילנו!..’

איתן התקרב אליו בפנים מסמיקים והושיט לו גוש מוחלד, מכוסה עפר נוקשה.

‘שוב נשק?’ שאל חרמוני בצחוק.

‘אינני יודע…’ משך איתן בכתפיו.

חרמוני נטל את הגוש והתחיל להסיר מעליו את העפר שדבק בו. עמליה ועוזי התקרבו אליהם והסתכלו במציאה בסקרנות.

‘כעין קופסה…’ אמרו שניהם אחרי הסתכלות קלה.

‘קופסת מתכת’ הוסיף איתן, ‘כבדה ומסורבלת…’

‘כן, קופסה עתיקה, סגורה ומסוגרת,’ לחש חרמוני בהפכו אותה מצד לצד.

‘אולי יש בתוכה דבר־מה?’ שאלו הקטנים בצחוק, ‘אבא, הנע אותה.’

חרמוני הניפה למעלה והניעה. צלצול אטום עלה מתוכה.

‘אמרנו לך, אבא!’ קראו שניהם כמנצחים.

‘קחוה ושמרו עליה,’ אמר חרמוני לקטנים, ‘ותביאו אותה בערב לסוכה, יחד עם החרב. קדימה, איתן, קדימה!..’

בערב, לאחר שסעדו, נזכרו בקופסה. הוציאוה ובדקוה מכל צד. ניסו להקיש עליה בפטיש ובגרזן, אך ללא הועיל. היא נשארה סגורה כשהיתה, רק החלודה התפצלה מעליה שכבות־שכבות. איתן גילה בתחתיתה אותיות לועזיות, שלא יכלו לצרפן ולעמוד על תכנן.

‘נניח אותה לימות־הגשמים,’ אמר חרמוני לילדים, ‘בשעות הבטלה נשוב לעסוק בה וודאי יעלה בידנו לפתוח אותה…’

תקוה נטלה והטמינה אותה תחת המחצלת הפרושה על קרקע הסוכה…


הירקות שנשתלו בבקעת המעיין נקלטו רובם ועלו יפה. הרועים שהיו באים עם עדריהם למעיין להשקותם – השגיחו בשבע עינים על צאנם שלא תשחתנה בהם, כדי שלא להרגיז את השומר החדש. הערוגות הוריקו בירק כהה ורוה והרנינו את העין.


בוקר אחד שב איתן מהמעיין והבהיל את חרמוני. כל הכרוב והכרובית זרועים זחלים, המחבלים את העלים בעין!

חרמוני הפסיק את מלאכתו, קרא לילדים ולתקוה וכולם מיהרו וירדו לבקעת המעיין. איתן אסף קופסות־פח ולקחן אתו. בבואם לחלקת הירקות נדהמו כולם – את רוב שתילי הכרוב והכרובית תקפו זחלי לבנין־הכרוב וכירסמו את העלים כארבה! עלים רבים היו כבר נקובים ומכורסמים ורק עורקיהם שרדו, שהסתמנו כעצמות שלד… בחלל הבקעה נישאו ופירפרו פרפרים לבנים רבים, לבניני־הכרוב.

‘לעבודה!’ קרא חרמוני בחלקו את קופסות־הפח בין בני המשפחה, ‘צריך לאסוף את הזחלים ולהשמידם.’ כל אחד ואחד קיבל על אחריותו שורת שתילים וניגשו לעבודה במרץ. ‘איתן, אתה תהיה המבקר!’ אמר חרמוני ורמז לו בהסתר על עמליה ועוזי, ‘ועתה ערוך מדורה מקנים וקוצים, כי אין תקנה לזחלים אלא באש!..’

איתן ערך מדורה וכרגע נשמע נפץ הקנים המתלקחים ועשן תימר ועלה והתפתל מעל לבקעה.

‘קבל את הקרבן שלי!’ קראה עמליה, בהביאה קופסת־זחלים מלאה.

‘ואף את שלי, איתן!’ נזדרז עוזי ובא אחריה עם קופסתו.

ידיהם נצטבעו בצבע ירוק ממיץ־הקיבה הירקרק, שהזחלים פולטים בשעת סכנה להגן על עצמם.

‘הם שעירים, הזחלים הארורים האלה! התאוננה עמליה.’

‘וידי אני צורבות, נורא,’ הצטחק עוזי והתכווץ מהרגשת בחילה.

‘שים לבך, שלא יתפזרו מהמדורה!’ הזהיר חרמוני את איתן מדי פעם בפעם, ‘הם זריזים מאוד, השדים האלה!..’

ריח צלי התפשט בבקעה. הכלב, שנשאר לשמור על הסוכה, בא בריטון למדורה והתרוצץ סביבה, כשהוא מלקק את שפתיו בלשונו, מתעטש מרוב תאוה, מיבב חרש ומחטט ברגליו בקרקע באי־סבלנות…

הרועים הערביים, שבאו סמוך לצהרים למעיין להשקות את צאנם – נצטרפו אף הם לעובדים בקולות שירה וצחוק. הם אספו את הזחלים לתוך כיפותיהם הקטנות והמשומנות שמתחת לכפיותיהם, מחצום בידיהם או רמסום ברגליהם היחפות בצחוק פרוע.

לפנות־ערב, אחרי יום עבודה קשה ומיגע, הוציאו את הירקות מכלל סכנה. רק זחלים יחידים שרדו עוד פה ושם, בהסתתרם בקיפולי הצד האחורי של העלים. שתילי הכרוב והכרובית הורידו חרש את עליהם, כמודים למציליהם. לתינוקות נדמו, הנותנים מבט אילם ומלא אהבה בהוריהם שהצילום ממחלה קשה…

‘בזיעת אפנו נאכל את הירקות שלנו,’ אמר איתן בבת־צחוק בדרכם לסוכה, ‘עיפנו מאוד־מאוד…’

‘הכרוב ינעם לנו פי שבעה…’ אמרו חרמוני ותקוה והחליקו בחיבה את ראשי הפועלים הקטנים…

החרישה התקדמה יפה. לפי מדידותיו של חרמוני הספיקו כבר לחרוש למעלה ממאה דונם. קדחת־החרישה הרפתה ממנו. הוא נשם בקלות. מעתה יוכל איתן לבדו להמשיך בעבודה הזאת. ערב אחד הודיע לתקוה שהחליט לצאת לירושלים, כדי לדאוג להקמת הצריף המובטח. תקוה התקינה לו בגדים וכיבסה בשבילו חולצה לבנה. חרמוני עשה את שערו, שהיה סבוך ומגודל־פרע, וגילח את הזיפים הלבנים שכיסו את פניו, בתשומת־לב מרובה ציחצח שוקי מגפיו, שיהיו מבריקים יפה. לפנות־בוקר קם ומסר לתקוה ולאיתן הוראות בדבר העבודה שיוציאו לפועל בזמן היעדרו. ‘העיקר: תהיינה עיניכם פקוחות על הכל,’ הוסיף ברצינות ובהטעמה. ‘כדורי רובה־הציד מונחים תחת המחצלת, אך אל תבזבזו אותם לשוא… ושימו לב לסוסה. קשרו את הכלב ליד האורוה…’

חרמוני חיבק את כולם, טפח בידידות על גב הסוסה והחליק את ראש הכלב. ואחר שיצא מהסוכה שב ואמר: ‘תקוה, תני לי את קופסת־המתכת שמצאנו בחריש. בירושלים אסור למסגריה ואפתח אותה.’ איתן הרים את המחצלת והושיט לו את הקופסה הכבדה. חרמוני הוריד מעל גבו את הילקוט, התירו והכניסה לתוכו.

בני־הבית ליווהו עד דרך־המלך, העוברת במרחק מאות צעדים מהסוכה. ‘שלום, אבא, שלום!’ קראו הקטנים, כשעלה לאוטו שנזדמן אותה שעה, ‘מתי תשוב?!..’ חרמוני לחש מה ונעלם באוטו במורד הכביש. תקוה העבירה את עיניה סביבה ונאנחה. מחרישים ובצעדים אטיים שבו אל הסוכה…


 

פרק שביעי: הרוצח בורח, והחרמונים – צריף בונים

איתן המשיך לחרוש באחד העמקים. עמליה ועוזי היו על־ידו. בהיעדרו של האב לא עסקו בסיקול האבנים בהתלהבות. איתן זירז אותם מדי פעם בפעם, הציע להם לחרוש קמעא, כפיצוי, אך הקטנים לא נשמעו לו. עוזי הוא שהפריע בעיקר. מדי פעם בפעם עקר עטיף אחילוף סגול מהעטיפים הרבים שביצבצו מתוך האדמה, הגישו לאפה של עמליה להריח את הריח הרע, צבע את פניה ומצחה, והצחיקה והרגיזה בלי הרף. הילדה רדפה אחריו והוא ברח בצעקות וקולי־קולות ועיפר בה בעפר. פתאום הגיע לאזני איתן קול דברים. הוא עצר בסוסה והביט סביבו. מצד היער התקרב פרש אל הילדים. הקטנים נבהלו כנראה והתחילו לברוח, אך פתאום עמדו. איתן נטל את השוט והתחיל לרוץ אליהם. הפרש ניגש אל הילדים ועמד. מרחוק הגיעו לאזניו קטעי דברים.

‘ילדים,’ קרא איתן אליהם בהצליפו בשוט באויר, ‘אל תפחדו, ילדים!!..’ כשהתקרב אליהם – זינק הפרש ממקומו ונישא בדהרה לצד היער.

‘אבו־נעמי!’ פרצה קריאת רוגז מפיו של איתן ופניו החוירו. הוא הכירו לפי הסוסה היפה והרובה שבלט מתחת לאדרתו. רגע עמד נרעד כולו. אחר התקרב לילדים, שרצו לקראתו.

‘מי הוא הפרש שניגש אליכם?’ שאל בקוצר־רוח.

‘איננו יודעים!’ ענו שניהם נבוכים.

‘האם לא היה זה אבו־נעמי השומר?’ שאל מבוהל.

‘הוי, כמדומה שהוא היה פעם אצלנו!’ קראה עמליה בעיניים מבריקות.

‘ומה שאל מכם?’ שאל איתן בחרדה.

‘לאן נסע אבא?..’

‘ואתם אמרתם לו?!’ נזדעזע איתן וזרק את השוט מידו.

'אני אמרתי לעוזי: ‘אל תגיד לו!’ קראה עמליה בבכי, ‘והוא, הטיפש, אומר לו: לירושלים…’

עוזי הכניס אצבעו לפיו, התנפח ועמד נזוף. ‘גם את אמרת לו!’ אמר לסוף ביבבה, ‘שנסע לזמן רב…’

שניהם עמדו ובכו. איתן החויר ורעד כולו.

'ילדים, בואו לאכול!" נשמעה קריאתה של תקוה מהגבעה, ‘מהרו ובואו!’

כששמעה תקוה על דבר ביקורו של אבו־נעמי – פיזרה את פחדם של הילדים. גם את איתן הרגיעה. אך בעל־כרחה פרצה אנחה מלבה…

בערבים אספה תקוה את הכל לסוכה, סגרה את העז והעופות במערה, בשימה על דלת המערה אבנים גדולות וכבדות. את הסוסה הכניסה לסוכת הדירה, לפינה שעל־יד הפתח. לפני עלותה למשכב הוסיפה עצים על המדורה, כדי שהאש תהבהב כל הלילה. את בגדיה לא הסירה מעליה ועל־ידה שמה את רובה הציד והפגיון. פחד נסתר אפפה ולא יכלה להירדם. מדי פעם בפעם התרוממה והטתה את אזנה, חיבקה את הילדים והעבירה את ידה בעצבנות על הנשק.

בלילה השלישי התעוררה פתאום בבהלה. האש כבתה בחוץ. גשם טיפטף והתדפק על קירות הסוכה והגג וטיפות קרות חדרו פנימה. רוח נשבה, התגנבה מבעד לחרכים והטילה צמרמורת. היא עטפה את הילדים בשמיכות והקשיבה למתרחש בחוץ.

פתאום נדמה לה, שהיא שומעת געיה עמומה. היא התרוממה בזהירות ונטלה את הרובה בידה, התקרבה לפתח הסוכה והפשילה לאט־לאט את הוילון הכבד.

‘ליבנה, בוא, ליבנה, נא־נא!..’קראה בלחש לכלב ומצצה בשפתיה, אך לא נענתה. הסוסה זוררה בעצבנות ורקעה ברגליה שלא כרגיל.

תקוה רעדה כולה. לאט־לאט הוציאה את ראשה החוצה והטתה את אזנה לצד המערה. כן, הגעיה נשנתה. גם קרקור תרנגולת עלה משם.

‘איתן! איתן!’ קראה במשכה את איתן בידו.

איתן קפץ ממקומו והסתכל סביבו נפחד.

'קח את הפגיון ובוא אתי החוצה," לחשה לו נמרצות.

‘מה קרה, אמא?’ שאל בהדקו את הפגיון בידו הימנית.

'ששש…" לחשה תקוה.

הם יצאו מהסוכה. תקוה הקיפה מסביב, כשקנה־הרובה נטוי לפניה ואצבעה על ההדק.

‘העז ברחה, אמא!’ קרא איתן, בהטותו את אזנו לחשכת הלילה. תקוה הרימה את הרובה וירתה שלוש יריות לצד היער – בזו אחר זו. שלושה ברקים הבריקו וריח אבק־שריפה התפשט באויר. תקוה ואיתן שכבו על הארץ ונצמדו אליה. איתן הושיט את ידו המחזיקה בפגיון – מוכן ומזומן לקרב…

‘בורחים!’ אמר איתן בלחש, בקלטו שעטות סוס בתוך האפילה. תקוה הצמידה את אזנה לקרקע. ‘כן,’ לחשה נוגות, ‘שעטות רגלי סוס נשמעות מצד היער… שים עצים על המדורה!’ אמרה לאיתן בהקלה. איתן זחל על ארבע והוסיף ענפים על האש הדועכת. הם עשנו מהטל והגשם שירדו עליהם ולאט־לאט התלקחו והאירו את הסביבה.

‘הנה הכלב!’ קראה בהצביעה לצד בקעת המעיין. איתן התקרב אליו וקרא לו בשמו, נגע בו ברגלו – ולא נע.

‘הוא מת!’ קרא בפחד, ‘אמא, הכלב מוטל מת!..’

תקוה נטלה ענף בוער וניגשה אליהם. הכלב היה מוטל בפישוט־רגלים וקצף עכור רבץ בפתחי פיו.

‘הרעילו אותו,’ אמרה בכאב, ‘אין בו סימני דם…’

‘הרי לשם זה היה עליהם לגשת עד הסוכה!’ קרא איתן בקול בוכים, כי הוא היה קשור אליה!'

'כן, הם היו על־יד הסוכה," נאנחה תקוה, ‘הם קצצו את החבל שבו היה קשור!..’


כשהאיר הבוקר ירדו למערה. העופות התהלכו בחוץ והעז לא היתה. הם פנו לצד היער – ומצאוה רועה בשלוה. לקול קריאותיהם פסקה לאכול, הרימה את ראשה ורצה אליהם בשמחה וגעיה צוהלת…

‘הם לא הספיקו לקחתה, כנראה,’ אמרה תקוה בשמחה וחיבקה את ראש העז ברטט, ‘חביבה שלי, מסכנה שלי…’

איתן התכופף והרים דבר־מה מעל הארץ.

‘אמא, הכירי נא למי ממחטה זאת?’ אמר בעינים נוצצות מכעס ובוז. תקוה נטלה ובדקה בזהירות.

‘כן, איתן, זוהי ממחטתו של אבו־נעמי הרוצח,’ נאנחה, ‘הוא הואיל לבקר אותנו בלילה…’

‘צריך לשמור על הממחטה ולהראותה לאבא כשישוב,’ אמר איתן וכיוץ את אגרופיו…


בבוקר השכם עזב חרמוני את בית הלינה של הפועלים בירושלים והלך ללשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל. אף־על־פי שהפרוזדור הארוך ומדרגות־השיש הרבות שבו היו ידועים לו זה כבר, מאז בואו הנה לחתום על חוזה־השמירה ביער – בכל־זאת תקפהו שוב רגש של בדידות במחיצתם. גופו החסון כאילו נתכווץ פתאום והוא נראה בעיני עצמו כילד קטן. בפנים מסמיקים התכנס לפינה אפלולית ומחה את האבק מעל מגפיו בממחטתו, הידק את חגורת מכנסיו וישר את צוארון חולצתו שנתקמט בדרך. רוחו כיהתה פתאום ואומץ־לבו עזבהו. בלי־משים נזכר במצבו של בן־עיירה, ההולך לכרך לבקש גמילות־חסד מדודו העשיר… בפיק־ברכים ובבת־צחוק של ילד שסרח – עלה והתרומם על המדרגות האפורות. הוא צעד לאטו ומנה את המדרגות, בלי שידע על מה ולמה, והקשיב בלב דופק לפעמי צעדיו. כשהגיע למסדרון הראשי, שבקירותיו קרועות דלתות־דלתות לאין מספר, פשט את מעילו, קיפלו ושם אותו על זרוע ידו השמאלית. את כובעו רחב־השולים אחז בידו הימנית ומוללו באצבעותיו במבוכה. אחר כיעכע והשתעל ונכנס לפרוזדור.

אף־על־פי שהשעה שעת־בוקר מוקדמת – כבר היתה שם תנועה גדולה. פקידים מגוהצים, שמשקפים בעלי מסגרות־זהב מתנוצצים על אפיהם, עברו בחשיבות מחדר לחדר, בסגרם אחריהם את הדלתות ברעש. לבלרים צעירים התרוצצו במסדרון, כשתסרוקותיהם המסודרות למשעי מתבדרות קמעא ובידיהם גליונות־נייר מרשרשים. אנשים בני עדות שונות התהלכו ושוחחו בלחש, ומדי פעם בפעם פינו את הדרך לפקידים. אחדים עיינו בציורים, במפות ובדיאגרמות הרבות שכיסו את קירות הפרוזדור. מתוך החדרים עלו דפיקות מכונות־כתיבה וזמזום פעמוני טלפון.

‘מה יש?’ פגשהו שמש לבוש מדים שחורים שלא לפי מידתו, בהחזיקו בידו טס גדול ועליו כוסות ריקות ומבריקות. חרמוני כאילו התכרבל, סקר את שומר־הסף, שהסתכל בו באי־סבלנות ומגבוה, וענה בלחש: ‘אני צריך לראות את המנהל…’

‘תמתין, חביבי!’ ענה לו הלז בהברה מזרחית ובשריקת ביטול, ‘כולם, כולם – רק מנהל, רק מנהל!..’

חרמוני גימגם במבוכה ועמד כילד לפני רבו. בעצבנות מולל את כובעו בידיו והסתכל סביבו כמחפש לו משען.

‘שלום, חרמוני!’ קראו אליו פתאום אנשים אחדים בבת־אחת. הוא הסב את ראשו וגל־שמחה הציפהו. ידידים וחברים מכפרי עמק־הירדן ועמק־יזרעאל הקיפוהו בהושיטם לו ידים שזופות ומיובלות.

הם התישבו על ספסל ברזל ארוך. הרכיבו רגל על רגל ושוחחו בערות. כולם כבר שמעו על התישבותו הבודדת בעין־רועים, עודדוהו ואיחלו לו הצלחה בעבודתו. יעצו לו עצות והציעו תכניות לבנין המשק… כל אחד ואחד מהם סח אחר־כך על מטרת בואו למשרד: דרישה לקרקע נוספת, באר, נטיעת יער או יבוש בצה. השיחה היתה שוטפת ושעה עברה אחר שעה. מדי פעם בפעם נקרא אחד המשוחחים למנהל ושב במהרה בפנים צוחקים או עצובים – הכל לפי תוצאות השיחה… ידידיו הלכו ונפרדו ממנו אחד אחד ולבסוף נשאר לבדו. הוא התחיל להתנמנם מרוב ישיבה. קם והתהלך לאורך הפרוזדור וכששאל את השמש: מתי יקבלהו סוף־סוף המנהל? ענה בהשתתפות בצער: ‘היום לא יש כבר זמן… תבוא מחר ותיכנס הראשון…’ חרמוני נרעד, כאלו קילחוהו בצוננים. בבת־צחוק ובמרירות הסתכל בשמש, משך כתפיו בשאט־נפש ואמר: ‘אני מוכרח להיכנס אליו והיום, כי עלי לשוב היום הביתה!..’

‘מאוחר, חביבי! מה נעשה?!’ הרים השמש את קולו בהוציאו שעון גדול מכיסו, ‘הנה תביט: שתים ושליש, בחייך…’

‘תן לי להיכנס למנהל רק לרגע אחד!’ קרא חרמוני ברוגז, ‘משפחתי נשארה לבדה, אני שומר מטעם הקרן הקיימת לישראל!’

‘ששש, חביבי,’ השתיקו השמש, ‘אסור… יש פקודה…’

דלת חדר המנהל נפתחה ואיש בעל ראש גדול וקירח וזקן־שיבה הופיע בפתח. חרמוני נסוג אחור ועמד נרעד, כשפניו מסמיקים ונבוכים.

האיש הסתכל בו בעינים צוחקות ואמר: ‘היכנס, חרמוני. מסרו לי, שהוא ממתין כאן לראיון…’

השמש הוציא שוב את שעונו והציץ בו והתרחק לאט־לאט לעבר השני של הפרוזדור…

בחדר הגדול, חדר המנהל, שררה דומיה. הרצל, המשקיף במבט עצוב מהתמונה הגדולה, משרה תוגה קלה בחללו. ספרים ממלאים את החדר לאורך כל הקירות ומפת ארץ־ישראל גדולה ויפה תלויה מאחורי הכיסא של המנהל. פניו היו לאים, שלוים ורציניים.

חרמוני סיפר לו על מצב היער והיחסים עם הרועים. הזכיר לו את הצורך התכוף בהקמת הצריף לדירה ובגרעינים לזריעה. אמר לגולל לפניו את ענין השומר הערבי שהשתלט על היער, לספר לו את תכניותיו לעתיד, אך המנהל הפסיקהו בבת־צחוק: ‘אני עייף מאוד… יגיש את דבריו בכתב ונעיין בהם בלי ספק…’

‘וביחס לצריף?’ שאל חרמוני שוב בהיסוס. "כן, צריף ודאי יקימו לו, כפי שהובטח לו, אך אי־אפשר להבטיח שעד הגשמים דווקא… הקופה ריקה…'

המנהל קם, הושיט לחרמוני את ידו והשיחה נפסקה.

‘ישלח לנו דין־וחשבון בכל חודש,’ קרא לחרמוני בפנותו לדלת, ‘ויזכיר לנו שוב בדבר הצריף…’

ימים אחדים עשה חרמוני בירושלים, בקוותו להשיג הלואה לבנין הצריף ולזרעים בבנקים שונים, אך הדבר לא עלה בידו. בלב כבד ובמרירות התחיל לצרוך את חבילתו ולהתכונן לשוב לביתו. פתאום נתקל בקופסת־המתכת העתיקה שמצא בשעת החרישה. נטל אותה וצררה בנייר והכניסה לכיס מעילו.

‘אסור לנפח לפתוח אותה,’ אמר לעצמו בלחש ויצא החוצה.

השמים היו מעוננים וגשם טיפטף. רוח קרה נשבה ועלי־אזדרכת צהובים וכומשים, שנשרו מעצי השדרה שלאורך הרחוב, התגוללו על המדרכה והכביש המרופשים. הוא הלך שחוח ומדוכא ולבו בגבעת עין־רועים. טיפות־הגשם הזכירו לו פתאום את הסוכה העשויה ענפים, שבה מתגוררת משפחתו, ומצבם הנורא עם בוא הגשם בהיעדרו דווקא… קול הלמות פטיש העיר אותו מהזייתו. הוא נשא את עיניו ומצא את עצמו עומד לפני מסגריה. נתקרב ונכנס לתוך בית־המלאכה. המסגר, אדם בא בשנים מעדות המזרח, שעמד כפוף על דוד־נחושת ורדה בו, הפסיק את מלאכתו ונשא אליו עינים שואלות.

‘פתח לי את הקופסה הזאת…’לחש חרמוני בהושיטו את הגוש המוחלד שהוציא מכיסו.

הלז נטל את המושט לו באי־אמון, בדקו בהיסוס ואמר: ‘לא כדאי, זה דבר עתיק מאוד, אדון, לא יש לי זמן…’

אך ברצותו להשיב את הקופסה לידי חרמוני השמיעה צלצול עמום.

בעיניו הוצתה אש־סקרנות והוא אמר: ‘טוב, תן, אבל תתן לי אחת מטבע מאלה שבתוכה…’

‘אתן לך שתים…’ הצטחק חרמוני.

המסגר הידק את הקופסה בין שני מלחצים גדולים והתחיל להקיש בה בפטיש. אחר לקח אזמל, תקעהו בסדק צר שבקופסה והכה בו בכל־כוחו. ופתאום – ומטר מטבעות־זהב התפזר בחדר, בהשמיעו צלצול קולני…

חרמוני נזדעזע. בלי־משים נסוג לאחור. המסגר החויר וזרק את פטישו בכעס.

‘הנה!’ אמר לחרמוני במהרו לנעול את הדלת, ‘אסוף אותן, אלוהים שלח לך אוצר – תתן לשמן־מאור לכותל המערבי!..’

חרמוני עמד כמאובן. בעינים תמהות וקרות הביט במטבעות־הזהב הזרות, שהתגוללו על הרצפה, הד מתקופה רחוקה־רחוקה…

המסגר התכופף ואסף את המטבעות אחת־אחת.

‘חמישים!’ לחש במסרו אותן לידי חרמוני, ‘ולי אחת כפי שנדברנו…’

‘קח שתים…’ אמר חרמוני בהתאמצות, ‘כאשר הבטחתיך אני…’

בלב כבד, כאילו אבדו לו חמישים מטבעות־זהב, יצא חרמוני מהמסגריה…

ועוד באותו יום עזב את ירושלים ופניו לעין־רועים…

איתן המשיך לחרוש חלקות־חלקות בבקעות שמסביב לעין־רועים. בהיעדרו של חרמוני מילא הנער בן ארבע־העשרה את מקומו בכל הרצינות והאחריות. בקומה זקופה ובהכרת ערך עצמו צעד אחרי המחרשה, בסקרו בהנאה את המעניות השחורות והישרות שפתח.

עמליה ועוזי הסתלקו לגמרי מהסיקול וביכרו את לקט התאנים. הבעירה דילגה על בקעת־התאנים והעצים לא ניזוקו. בוקר־בוקר קמו והלכו שמה ללקט ובמנוחת הצהרים היה איתן סר אליהם ועזר להם להעביר את הסלים המלאים לסוכה. הגשמים התחילו לרדת. לילה־לילה טיפטף היורה ובבוקר התחבאה השמש בין עננים כבדים ושחורים, והארץ היתה נקובה ככברה, עקבות טיפות־הגשם. תקוה עסקה בפינוי אחת המערות לדירה עד שיוקם הצריף. בעיניים כלות הביטה מדי פעם בפעם לדרך שמצד היער וציפתה לחרמוני שיבוא…

בערב התקדרו השמים ועלטה הליטה את הכל. דממה כבדה ירדה על העולם והעיקה כעופרת. ריח־גפרית נישא באויר והנשימה קשתה. הכל עמד כאילו בעצירת נשימה וחיכה לדבר־מה שיופיע ויקרע את הדממה המדכאה.

עוזי חש בראשו וביקש מאמו לכסותו יפה־יפה, כי קר לו מאוד. כולם התכנסו לסוכה, ותקוה עטפה אותו בשמיכת־צמר עבה. הילד נרדם, הם ישבו עצובים ומחרישים והקשיבו לדממה הרבה שבחוץ.

'יהיה גשם הלילה, אמא," לחש איתן לתוך חשכת הסוכה, ‘גשם חזק.’

תקוה לא ענתה. היא חיבקה את עמליה ללבה והעתירה עליה מנשיקות פיה. הילדה התרפקה על אמא ולחשה בפחד: ‘אמא, מתי ישוב אבא? אני מפחדת כל־כך…’

עוזי פרץ פתאום בבכי: ‘אמא, חם לי…’

תקוה התכופפה ומיששה את ראשו. הוא להט כאש, והגוף הקטן רעד כולו.

‘מה טוב, אמא,’ נאנח בהקלה, ‘שימי עוד פעם את ידך על המצח…’

‘היש לו חום לעוזי?’ שאלו עמליה ואיתן בלחש.

‘נראה, שעוזי קודח…’ ענתה תקוה בעצב וכיסתה אותו בשמיכה עבה.

‘קר לי, אמא!’ קרא עוזי שוב בקול בכי, וראשי כל־כך כואב!..'

תקוה גיששה בחשיכה ומצאה מגבת. נטלה ויצאה החוצה. הרטיבתה במים וחבשה אותה לראשו.

‘טוב, אמא…’ דימדם הילד מתוך חום, ‘כל־כך טוב… אי־אי־אי…’

עוזי שקע בשינה. תקוה והילדים ישבו מכווצים ונימנמו לסירוגין.

הרעים רעם. תקוה התעוררה נבהלת. ברק מסמא חתך את חשכת הסוכה, ורעם שני התגלגל. ‘יורים, אמא!’ התעוררו איתן ועמליה בקריאת פחד, ‘יורים עלינו!..’

‘קולות הרעם הם…’ הרגיעתם תקוה, ‘ודאי ירד גשם הלילה..’ רוח התחילה לנשוב, וענפי הסוכה נעו ורעדו. הסוסה גנחה גניחות כבושות ורקעה ברגליה בעצבנות.

‘גשם, אמא, גשם חודר אלינו!’ קראו עמליה ואיתן בבהלה, ‘הגשם בא!..’

רגע – ומטר חזק ניתך על הסוכה וחדר לתוכה מכל צד. הרוח קרעה את הוילון שעל פתח הסוכה ופרצה פנימה בקול יללה.

‘בואו ונרוץ מהר למערה!’ קראה תקוה בחטפה את עוזי בידיה, 'קחו את השמיכות ורוצו אחרי, ילדים!..

הילד התעורר מבוהל ובבכי. תקוה עטפה אותו בשמיכה ויצאה החוצה ואחריה עמליה ואיתן.

גשם ורוח השתוללו. חשיכה עבה ומאיימת עטפה את הכל כגוש גשמי. ברקים עקומים הבריקו מדי פעם בפעם ורעמים רעמו והטילו פחד.

‘אמא!’

‘אמא! איך, אמא?’ קראה עמליה בקול בוכים.

‘בואי הנה, עמליה!’ נשמע קולה של תקוה מתוך החשיכה, ‘אחזי בידו של איתן!..’

‘איתן!’

‘איך, עמליה?’

‘איכה?’ יבבה הילדה.

‘חכי שם, הנה אשוב אליך!..’

רעש הגשם, יללת הרוח וצעקות הילדים התערבו להמולה אחת.

תקוה השכיבה את עוזי הקודח בפינה חבויה שבמערה ועטפה אותו בשמיכה. אחר יצאה מתוכה ובידיה ורגליה טיפסה ועלתה במדרון־הגבעה החלק וקראה לעמליה. הלזו עמדה כמאובנת תחת זרם הגשם, התכווצה מפחד הרעש והברקים ובכתה.

‘עמליה! עמליה!’ קראה תקוה, ‘בואי הנה, עמליה!..’

‘אמא! אמא!’ יללה הקטנה, ‘הצילי, אמא!..’

הבריק ברק ולאורו הבחינה תקוה בעמליה המיבבת, נטלה אותה על זרועותיה והורידתה למערה. איתן רץ בלי הרף מהסוכה למערה וחזרה והעביר את החפצים העלולים להתקלקל מהגשם. הגשם הצליף על פניו והוא לא נרתע. תקוה הוציאה את הסוסה מהסוכה והורידה אף אותה למערה.

רטובים, עייפים ורועדים מקור ופחד התכווצו כולם בפינת המערה. תקוה עטפה את הילדים בשמיכות ואף היא התכרבלה ורטטה כולה. הגשם המשיך לרדת. מדי פעם בפעם הבריק ברק.

‘אמא, אמא,’ יבב עוזי, ‘חם לי, אני רוצה לצאת החוצה!..’

הלילה נמשך בעצלתים, זחל בצעדי־צב. הגשם המה נוגות, תנים יללו לתוך החשיכה. עוזי ניעור מדי פעם בפעם בבכי וביקש מים. תקוה מיששה לרגעים את מצחו וחומו עלה ועלה.

כשהאיר הבוקר – העירה תקוה את איתן. פניו היו חיורים, בגדיו רטובים ומקומטים, שערו פרוע. עמליה התעוררה אף היא והסתכלה סביבה בעינים תוהות. המערה היתה קודרת, החפצים התגוללו על הארץ – רטובים ומרופשים, כאילו הוצאו מתוך בצה. הסוסה נימנמה, ההבילה וגנחה חרש.

הגשם פסק, אך העננים לא נתפזרו. בוקר דלוח ועכור נשקף בפתח המערה והטיל צמרמורת.

עוזי בער כולו. בלי הכרה שכב, מכורבל כקיפוד, ורעד ודימדם מתוך חום. תקוה העבירה את עיניה סביבה ודמעות נוצצו בתוכן.

‘אני ארכב עם עוזי לקישונה,’ אמרה לאיתן, צריך למהר לעשות לו זריקת־כינין.

איתן לא ענה. ביד רכה נגע בסוסה והיא נזדעזעה, פקחה את עיניה הגדולות וקמה מרבצה. איתן שם עליה את האוכף והוציאה מחוץ למערה.

‘הכל מוכן, אמא,’ אמר, ‘עלי ורכבי ואל תדאגי לנו…’

תקוה עטפה את עוזי בשמיכות ומסרה אותו לידי איתן. עוזי פקח עינים אדומות והסתכל סביבו בתהייה ובמבוכה. כשעלתה תקוה על גב הסוסה הגיש לה איתן את החולה. עמליה עמדה בפתח המערה מרעידה ובוכה חרש.

‘אל תגשי סמוך לבצה, אמא,’ הזהירה איתן, ‘הסוסה תשקע שם אחרי הגשם החזק שהיה בלילה.’ תקוה עטפה את עוזי וחיבקה אותו בידה ושמאלית. בידה הימנית אחזה את הרסן ומצצה בשפתיה לסוסה. הסוסה זזה והתחילה להעפיל במעלה הגבעה.

‘אל תפחדי, עמליה,’ אמרה תקוה בהסיבה את ראשה לקול בכיה הגובר של הילדה, ‘וודאי ישוב היום אבא מירושלים…’

עמליה עמדה כמאובנת. בעינים מלאות דמעה ליותה את אמה ואחיה המתרחקים, הקשיבה לבכיו הממושך של עוזי ובכתה אף היא מר.

איתן אחז בידה והרגיעה. ‘אל תבכי, עמליה,’ דיבר אליה ברוך, ‘עוזי יבריא מהר. בואי ונעלה לסוכה ונראה את מצבה ואחר נערוך מדורה ונכין לנו תה…’

מדרון־הגבעה היה חלקלק, הטיט דביק מאוד ורגליהם היחפות שקעו בו. עמליה נגררה אחרי איתן בקושי, בשפשפה את עיניה הדומעות…

הסוכה עמדה ערומה והרוסה למחצה, כמלונה בטבת. השקים שתקוה פרשה עליה נקרעו ונתלו לצדדיה כטלאים ממוזמזים. הרוח הרסה את סוכת הסוסה וכלונסאותיה התגוללו בבוץ. חפצים שונים, דבלים, פרוסות־לחם, חתיכות־כרוב ודפים מספרים כיסו את קרקע הסוכה… איתן התכופף והתחיל לאסוף את הכל לתוך שק. עמליה ליקטה את חרוזיה המגוּונים, שהיו מפוזרים על פני המחצלת.

לאחר שגמרו את עבודתם ירדו למערה. איתן ליקט ענפים, העלה מדורה בפתחה והעמיד על האש קומקום מים. העצים היו רטובים ולא התלקחו. עשן צורב התגלגל בתוך המערה, החניק ועיור את העינים. עמליה פרשה שמיכה על־יד המדורה, שכבה עליה וחיממה את ידיה באש המדורה. איתן מצא פרוסת־לחם, פרסה לשתים והושיט חציה לעמליה. שניהם כירסמו את הלחם והסתכלו באש, שהלכה והתלהבה לאט־לאט.

‘עוזי יכול למות?’ שאלה עמליה פתאום בחדלה ללעוס. קולה היה עצוב מאוד ורווי דמעות.

‘טיפשה!’ קרא איתן בצחוק, ‘וכי חולה הוא באמת? הרי הוא רק קודח!.. האינך יודעת קדחת מהי? אני קדחתי עשרים פעם ולא מתי… ירביצו בו זריקות־כינין אחדות, וחסל,’ גמר בנצחון והתקין את עצי המדורה.

‘אבל הרי זה כואב נורא!..’ אמרה עמליה והתכווצה.

‘לא נורא…’ אמר איתן בבטחון ובקול של בעל נסיון. ‘לא נורא. את בעצמך קיבלת כבר הרבה זריקות־כינין ושכחת…’

‘ומה יהיה אם אמא לא תשוב עד הערב?’ שינתה עמליה פתאום את פני השיחה והסתכלה באיתן במבט בוחן.

‘אז תישני כאן במערה…’ ענה איתן בקריצת־עין.

‘ואתה?’

‘אני אשמור עליך…’

ואתה יודע לירות?' שאלה עמליה בצחוק.

‘זה כבר!’ ענה איתן ביהירות. הוא קם ממקומו, נטל את רובה־הציד שהיה מונח בפינה ופתחו. שני כדורים גדולים האדימו בתוך המחסנית.

‘הנח, איתן!’ קראה הילדה בבהלה, ‘אתה תהרוג אותנו!..’

איתן הצטחק בביטול. ‘עמדי ישר, עמליה!’ פקד עליה פתאום בהעיבו את פניו. אחת, שתיים, שלוש! וכונן למולה את קנה־הרובה.

‘אמא!’ קראה עמליה קריאת־פחדים בקול לא לה, ‘איתן, אל תהרוג אותי!..’

איתן הצטחק, אך הרגיש תיכף מוסר־כליות. הוא העמיד את הרובה בפינה וחיבק את עמליה הבוכה ללבו. ‘אל תפחדי, עמליה,’ דיבר אליה ברחמים, 'אמרתי רק להצחיקך קצת…"

העשן נמוג. המים שבקומקום רתחו. איתן חיפש ומצא ספלים ומזג תה, הוציא עוד לחם מהשק ופרס לעצמו ולעמליה.

‘שתי, עמליה,’ הפציר בה. הילדה נטלה את הספל וגמעה ממנו.

‘אין סוכר בתה!’ קראה מאוכזבת, ‘אין לנו סוכר!..’

איתן קם והתחיל לנבור בין השקיקים והכלים שהתגוללו על קרקע המערה, אך לא העלה מאומה.

‘הנה הדבלים!’ קראה עמליה בשמחה והצביעה על שקיק גדול שהתגולל בחשכת המערה, ‘קח ונשתה תה בדבלים!..’

אחר הסעודה יצאו מהמערה. העננים התחילו להתפזר. שמש רכה ופושרת הגיחה מדי פעם בפעם מביניהם ושלחה קרנים מלטפות ורכות. הסביבה שינתה בלילה את צורתה. פניה נעשו רכים יותר, והצבע האפור נעלם ממנה. היער הוריק בירק כהה ורענן, והר־אליהו התנשא ביהירות, כמקושט לקראת חג גדול. בעמק נישאו עננים כבדים ולבנים, כהררי־שלג מכסיפים. לאטם שטו, פושטים צורה ולובשים צורה. טיפות־המים ששרדו על הגבעולים הנבולים נוצצו והזהירו בשמש בצבעי הקשת כמו אבנים יקרות…

איתן הוציא מהמערה את העגלה והעז והורידן לבקעת המעיין לרעות. עמליה פיזרה לעופות פירורי לחם וגרעיני דורה. אחר עלתה לגבעה והסתכלה בעגלה ובעז שהתהלכו במדרון וליחכו עשב רטוב.

פתאום הפנה איתן את ראשו ליער והטה את אזנו. מבין העצים עלה דרדור כבד של אוטו־משא וצופר הריע מפעם לפעם. עמליה קלטה אף היא את הרעש הבא מעבר ליער והסתכלה סביבה בתהייה.

‘מה זה, איתן?’ שאלה בפחד סתום.

‘אוטו בא אלינו…’ענה במבוכה. שניהם עמדו רגע מחרישים והסתכלו בעצירת נשימה באוטו הגדול שסר מדרך־המלך ופנה לשביל הפונה לעין־רועים.

‘אבא בא, עמליה!’ קרא איתן בשמחה והתחיל לרוץ לצד היער.

‘אבא!’ קראה עמליה בקול בוכים ורצה אחריו.

האוטו התקרב בזמזום ודרדור. מאחריו עלה עשן, ויריות־נפץ חזקות פרצו מתוכו לפעמים תכופות. זה היה אוטו־משא גדול, טעון קורות, קרשים, חביות ושקים.

‘אבא! אבא!’ קראו עמליה ואיתן והניפו ידיהם בשמחה.

האוטו עמד וחרמוני ירד ממנו בקפיצה. הילדים התנפלו עליו וחיבקוהו וגיפפוהו.

'העלה אותי לאוטו, אבא!" התחננה עמליה. ‘העלה אותי…’ חרמוני תפשה והניפה לאוטו בתנופה אחת ורמז לנהג להתקדם לצד הגבעה. הוא ואיתן הלכו ברגל. פני חרמוני היו עייפים ובגדיו מקומטים ורטובים.

‘ההיה כאן גשם, איתן?’ שאל בהסתכלו בבנו בעצב.

‘חזק מאוד, אבא…’ נאנח הנער.

‘והיכן הסתתרתם בלילה?’

'במערה הגדולה…

חרמוני שתק. במבט ממושך ומרוכז הסתכל במערות שבמורד הגבעה, שאחר הגשם נראו קודרות ועצובות פי כמה.

‘ומה שלום אמא ועוזי?’ שאל חרמוני, ‘העודם ישנים?..’

איתן שתק רגע ואחר אמר: "עוזי חולה.'

‘חולה?’ שאל חרמוני נבהל.

‘הוא קודח… ואמא הובילה אותו לפנות־בוקר לקישונה.’

‘כך…’ הפליט חרמוני ונאנח. ‘הנה נקים לנו צריף והגשמים לא יגרשונו עוד למערה, וגם עוזי יבריא בקרוב. התדע בזכות מי נבנה לנו צריף? בזכותך אתה, איתן…’

איתן נשא את עיניו והסתכל בו במבט שואל.

רגעים אחדים עברו בשתיקה. אחר השתעל חרמוני ואמר: ‘הלוא תזכור את הקופסה העתיקה שמצאת בשעת החרישה בעמק הקרוב למערות?!’

‘ומה?’ שאל איתן בעצירת נשימה.

‘כן, כן, איתן… בירושלים פתחתי אותה אצל מסגר אחד, ובתוכה היו חמישים מטבעות־זהב…’ אמר חרמוני והוריד עיניו לארץ.

כשעלתה עמליה לאוטו באה במבוכה גדולה. בין השקים והפחים ישבו שני אנשים זרים, שקיבלו את פניה בקריצות־עין. אחד היה בר־נש גוץ וצנום, בעל פנים וזקן אדומים כחלודה, שהחזיק בידו ארגז מלא מכשירי־עבודה; והשני בחור גדול ושחור, בעל פנים טובים וצוחקים, שישב ורעד מקור ושר לו שיר מסולסל ושקט.

‘שלום, יפהפיה!..’ קרא הבחור השר והושיט לה יד לבנה וארוכה.

‘חמור!’ הפליטה עמליה ברוגז, העיבה את פניה והתכווצה מאחורי שקי המלט.

‘הו־הו,’ צחק האדמוני בגרדו את זקנו העגול, ‘בוקר טוב!..’

‘את פראית?’ שאל השר בקריצת־עין ובתתו לפניו ארשת מצחיקה.

‘אתה בעצמך פרא…’ רטנה עמליה.

‘את פחדנית?’ המשיך הבחור להקניטה.

עמליה הורידה את ראשה במרי ולא ענתה.

הבחור קם, נטלה בזרועותיו והניפה למעלה־למעלה, כשהאוטו מטרטר ומטפס על גבעת עין־רועים.

עמליה נבהלה וקראה: ‘הנח! – מי אתה?’ שאלה מתפייסת.

‘צפור!’ ענה הבחור, כשהוא עוצם אחת מעיניו.

‘חה־חה־חה,’ צחקה עמליה צחוק ממושך, ‘אתה מצחיק נורא!’

‘אתה יודע לעוף?!’ המשיכה לשאול.

‘ודאי!’ צחק צפור ותפשה והניפה סביב ראשו, כשכנפות־מעילו מתנפנפות ברוח.

‘למה באת הנה? – הגד!’

לשיר לך שירים…'

‘לא נכון!’

‘לרעות את העז שלכם…’

‘אני ועוזי בעצמנו רועים אותה!’

‘אתה בטח נגר אולי.־ אמת?!’

‘הנה הנגר!’ צחק צפור והצביע על האדמוני, שישב והסתכל במשחקם המשונה בסקרנות ובתהייה.

‘זה גמד!..’ צחקה עמליה צחוק מידרדר, ‘אני פוחדת מפניו…’

האוטו עלה. לגבעה ועמד. ריח־בנזין פשט מסביב. הנהג קפץ מדוכנו, התמתח ופיהק ובדק את האופנים, שהיו עמוסים שכבת רפש דביק שהכפילה את עבים.

חרמוני ואיתן הגיעו לאוטו וכולם ניגשו תיכף לפריקתו. תחילה פירקו שקי־תבואה אחדים ואחר – קרשים, קורות, ארגז מסמרים ושקי מלט. סמוך לסוכה הנהרסת הלכה ונערמה ערימה גדולה של חמרי־בנין שונים. עמליה התרוצצה בין העובדים ועודדה אותם בקריאות־שמחה ובצחוקה הטוב.

‘ויהיה לנו גם מטבח בצריף?’

‘ודאי, עמליה, מטבח גדול…’

‘ויהיה בו גם חלון?’

‘חלון ודלת.’

‘וגם מרפסת תעשה, אבא?’

‘ודאי…’

‘וגם רפת לעגלה ולעז?’

‘הוף!’ קרא צפור בסתמו בשתי אצבעותיו את חורי אזניו, ‘עוד מעט ונתחרשתי…’

כולם צחקו ועמליה הציצה בו במבט נוזף. ‘אתה מצחיק…’רטנה ברוגז, ‘ילד רע…’

האוטו נסע. פסי אופניו הכבדים שנחרתו עמוק באדמת־החומר הרכה של הסביבה – נראו עד היער באופן בולט, כמסילת־ברזל. חרמוני אסף ענפים וערך מדורה, איתן הביא מהמערה את הקומקום, לחם ודבלים. חרמוני הסיר משני פחים את הניירות שכיסום – ודגים מלוחים וזיתים ירוקים ומבריקים הציצו מתוכם וגירו את התיאבון…

‘נשף! נערוך נשף!’ קראה עמליה בצחוק והתנפלה על הזיתים ברעבתנות.

‘אכלי, אכלי, עמליה,’ עודדה חרמוני בפנים מסבירים, ‘יש לנו עוד פח מלא…’

האש התלקחה. הקומקום זימזם, צפור קילף דגים מלוחים ורחצם בקערת מים.

הנגר האדמוני התרחק לפינה שמאחורי ערימת־העצים, התעטף בטלית ובתפילין והתפלל שחרית. עמליה הרגישה בו וסקרה אותו בתמהון.

‘מה זה, אבא?’ שאלה בעיניים מבריקות.

‘הוא מתפלל…’ענה חרמוני בכובד ראש.

איתן התקרב אף הוא והסתכל בו ארוכות.

‘לאדני?!’ שאלה עמליה ברטט.

‘לאדני…’

‘ולמה לו העביה הזאת, אבא?’

חרמוני וצפור החליפו מבטים קצרים. ‘כך מתפללים יהודים,’ ענה חרמוני

לבסוף..

‘ולמה אין לנו דבר כזה?’ שאלה עמליה, ‘אנחנו לא יהודים?’

צפור החניק את צחוקו וברח. חרמוני נבוך.

‘עמליה, העז והעגלה חדרו לירקות!’ קרא צפור פתאום, ‘מהרי ורוצי!..’

עמליה עקרה את רגליה ובקריאות־אזהרה רצה לבקעת המעיין, כשהיא מנפנפת בענף ארוך שבידה…

אחרי ארוחת־הבוקר ניגשו למלאכה. לא רחוק מהסוכה ישרו חלקת־אדמה מרובעת וסימנוה בחוטים עבים. איתן והילדה אספו אבנים וצפור וחרמוני עשו תערובת־מלט ויצקו יסוד לצריף. הנגר ניסר קורות וקרשים וקול משור ופטיש, מכוש ואת נישאו בחלל האויר, מלווים שירת עבודה…

אחרי הצהרים שבה תקוה מקישונה. פניה היו חיורים ומעונים, בגדיה מרופשים ושערה פרוע. את עוזי השאירה בבית־החולים שבכפר. חומו ירד אמנם אחרי זריקת־הכינין הראשונה, אך יש לחשוש להתקפה שניה. הוא יצטרך לשכב שם ימים אחדים עד שיבריא.

תקוה היתה עייפה ורצוצה מליל הנדודים. בעיניים עצומות למחצה, כרודמת, הסתכלה בחרמוני ובתכונה הרבה שקמה פתאום על הגבעה השקטה. בקושי הגיעה למערה, התעטפה בשמיכה ושקעה בשינה עמוקה.

בנין־הצריף התקדם מיום ליום. חרמוני התחיל בזריעת תבואות חורף. בוקר־בוקר השכים לקום, העמיס על שכמו שק תבואה, קשר למתניו את משך־הזרע ויצא לחלקות החרושות. אחרי סערת הגשם חזרו ובאו ימי־שמש יפים, רכים וחמימים. הכל עטה ירק, הבריק וכאילו התפנק בשמש. עפרונים־מצויצים נתלו במרומי האויר והשתפכו בשירה מרנינה. הנחליאלים התרוצצו בציוץ עליז וכירכרו ודילגו כשיכורים. היער הצהיל פניו והמעניות השחורות והטריות היו שטופות זוהר, העלו אד חמים והפיצו ריח חריף ומשקיט.

חרמוני צעד קוממיות ובתנופה חזקה פיזר גרעינים זהובים, בלוותו אותם ברטט ובברכה. איתן הלך אחריו, שידד במשדדה והטמין את הגרעינים הפזורים – בקרקע. להקות זרזירים מנוצצים, בעלי בהרות לבנות, ועורבי־מזרע שחורים ירדו מדי פעם בפעם לחלקות ונברו בעפר התחוח.

‘אקיש! אק־י־ש!’ הבהילם חרמוני מדי פעם בפעם בהשליכו בהם רגבי־עפר, ‘הו־הו־הו־ה־י־ש־ש־ש!..’

חלקות־חלקות הלכו ונזרעו שעורה, חיטה וחציר, הלכו ונשדדו ונתישרו והשתרעו בהרחבה ושלוה, תחת קרני־השמש המלטפות…

בהתעייפו, היה חרמוני מוסר את משך־הזרע לאיתן, מלמדו מלאכת הזריעה ביד, והוא מתישב לו על גבשושית קטנה או אבן, מסתכל סביבו בעינים מלטפות, נהנה ולבו מתרחב בו מעונג. באביב הבא ישתרעו כאן שדות־תבואה מצהיבים. שבלים כבדות תנענה את ראשיהן ברוח, פשתה תכחיל ופול דמשקי ילבין־ישחיר בפרחיו הגדולים ויפיץ ריח־דבש חריף… ואחר תשקשק ותזמזם כאן מכונת־קצירה, אלומות־אלומות תתפזרנה בשדה בשורות ישרות וערימות גדולות תתנשאנה בגורן – פרי עמל־כפים, עמל שנה שלימה…

‘אבא, הנה סתוניות!..’ קוראת עמליה בקול תרועה, בגלשה מהגבעות לעבר הזורעים, ‘מצאתי סתוניות על גבעת הסוכה…’

חרמוני מתעורר כאילו משינה ומסתכל בעינים קורנות בילדה הצוהלת. ביד אחת הוא לוקח ממנה את צרור הסתוניות הורודות והרוננות ובשניה הוא מחבקה ומלטף את ראשה הפרוע. איתן עוצר בסוסה ומתקרב אליהם בבת־צחוק.

‘הבט, איתן!’ קוראת עמליה בצהלה, ‘יש שם הרבה מאוד!’

איתן מסתכל בפרחים הקטנים והענוגים ונאנח.

‘חבל שקטפת אותם, עמליה, הם כל־כך נחמדים…’

‘אני אביא מתנה לעוזי,’ מתנצלת הילדה, ‘הוא ישמח מאוד…’


בשבת הלכו חרמוני וצפור לבקר את היער. חרמוני נשא בידו את רובה־הציד, וצפור – צידה לדרך. היער עמד רחוץ ומטוהר כולו והפיץ ריח־רקבובית נעים. פרחי כרכום־החורף הלבינו פה ושם בין האבנים כצוחקים לקראת הבאים. זרזירים ועורבים לאלפים ולרבבות התעופפו בין העצים והיער היה מלא קריאות וציוצים מחרישי אזנים.

בתוך הים הירוק והרענן הסתמנו פה ושם כתמים צהובים וארגמניים: האלות רחבות־הנוף התחילו להשיר את עליהן.

חרמוני התהלך ברגש בתוך היער והקשיב בתשומת־לב להמולה הנעימה שעלתה מכל צד. ביד מרטטת החליק את השיחים, ליטף את העלים וקלט לתוכו את הריחות החריפים, כצמא המרוה את צמאונו במי־נהר משיבי־נפש.

צפור היה כמוקסם והתהלך כחולם. את דש מעילו קישט בפרחי הכרכום והתמוגג כולו.

הפחמים לא נראו עוד ביער. רק תנוריהם שממו והגשם טישטש את עקבות האש שמסביבם. חרמוני תר בכיוונים שונים, אך ריח־עשן לא עלה באפו.

הרועים שנזדמנו להם בדרך קיבלום בסבר פנים יפות. כולם בירכו את חרמוני בידידות והשמיעו באזניו מחמאות.

‘בית תבנה לך, השומר?!’

‘אינשאללה…’

‘יאריך אללה את ימיך בו, שכננו!’

‘תאריכוּ ימים גם אתם…’

‘קח, חוג’ה, מתנה לילדים…’ הציע לו אחד הרועים יצור חמוד, בעל רגליים ארוכות שצבעו חום־כהה.

"מה שמו?' שאל חרמוני בהעבירו את ידיו על צוארו היפה.

‘ע’זאל,’ ענה הרועה לחרמוני בצחוק ילדותי, ‘מצאנוהו ביער…’ זה היה עופר רך, בעל עיניים שחורות ומבריקות.

‘יישר כוחך, הרועה, תסור אלינו ונתן לך מעט זיתים ירוקים ודג מלוח…’ אמר חרמוני והתיר את החבל שעל צואר העופר שלא יהדקהו. ‘האין יותר פחמים ביער, אנשים?’ שאל חרמוני דרך־אגב.

'לא, חוג’ה, ענו כולם בשלילה, ‘הלכו להם השחורים. ואבו־נעמי המסכן נאלץ להשיב להם חלק מכספם שמצץ מהם כעלוקה. יחרב ביתו! הוא כועס עליך, חוג’ה, ורוטן כצבוע משוגע…’

‘כן, תגידו לו שאיבד ממחטה לבנה בבואו באחד הלילות לגנוב ממני את ועז המסכנה…’ צחק חרמוני במרירות, ‘עברו ימי התורכים ללא שוב, ידידי, ובקשישים חדלו כבר לתת בארץ… באללה…’

‘ברוו, חוג’ה אבו־איתן!’ קראו הרועים קריאת־שמחה, ‘באללה, אין כמוך, ג’דע (גיבור)!..’

הם יצאו אחרי הרועים למערה גדול שביער. להקת־זרזירים כבדה עברה מעל לראשיהם כעננה גדולה. משק כנפים נישא באויר ומרמור צרחני.

‘ירה, ירה, חוג’ה!’ הפצירו בו הרועים, נצלה אותם תיכף ונאכל בשר טוב ־ בחיי מוּחמד!..י

חרמוני פיקפד רגע והסתכל בזרזירים בבת־צחוק.

צפור נטל מידו את הרובה, בדק את המחסנית וירה למרומי האויר.

מכל צד התחילו ליפול זרזירים פצועים על הארץ. טיפות־דם ניתזו פה ושם ועופות שחורים־מנומרים התחבטו על פני הקרקע, כשהם פצועים, מבוהלים וזבי־דם.

‘ברוו!’ הריעו הרועים בקול צחוק, ‘אחד, שנים, חמישה, עשרה!’ ספרו אחדים מהם באספם את הצפרים החמודות אחת־אחת בכנפיהן הרוטטות. הזרזירים צייצו מר ובעינים נפחדות הסתכלו סביבם, כמתחננים על נפשם…

אחד הרועים השליך מעליו את העביה, פרשה על העשב, וכולם זרקו לתוכה את הצפרים הפצועות. הללו התרוצצו בתוכה אחוזות עוית והשאירו עליה עקבות דם.

‘תן את השבריה (פגיון) שלך, אחמד!’ קראו אחדים מהם לרועה שרדף אחר זרזיר משתמט. הלז שב בצחוק־נצחון, שלף פגיון מבריק ושחט את הזרזירים אחד־אחד, את החיים ואת הגוססים…

בן־רגע נאספו ענפים וקוצים ואש התלקחה. את הצפרים שמו על הגחלים וריח צלי עלה ביער. הכבשים והעזים הרימו את ראשיהם והסתכלו תמהים בכתם־הדם שהופיע על העשב.

חרמוני פנה ללכת. ‘בוא, צפור,’ אמר בכאב, ‘ממרחקים באו המסכנים האלה, מעבר לים, כדי להיות לברות לשניהם הטורפות!..’

‘אכול, חוג’ה!’ הפציר בו אחד הרועים בהגישו לו זרזיר צלוי על אפרו ‘תיהנה, בחיי!..’ חרמוני נטלו והושיטו לצפור. הלז הסתכל בו בעיני תאוה ורטט עבר בפניו… ‘הנה ככה,’ דיבר בהתלהבות, ‘חיים כאלה מושכים אותי, חרמוני, חיי טבע ממש… זה שנים, שהנני חולם על חיים בסביבה כזאת ובתנאים כאלה… וכי יש ענין בהגשת לבנים לבנין בית בעיר או לחלוב פרה בקבוצה? – משעמם. ומטעם זה לא עשיתי כלום במשך שנים אחדות, אלא מטייל הייתי בארץ ומשוטט ממקום למקום. אך לא כן אצלכם, חרמוני. כאן יש מהגבורה, מהשאיפה לחיי טבע ולשינוי־ערכין. ובאמת, שמח אני למקרה שנזדמנו יחד בנסעך באוטו לעין־רועים. לולא נפגשנו – הייתי מגיע בודאי ברגל לאלונה, סר למשק־גלבוע וחוזר חלילה… צועני אני מטבעי, חרמוני, בדוי… מחבר שירים ושר אותם על לב ריק ורע… ועתה – נתפסתי… חייכם כאן מושכים אותי, לעזאזל! פה מוצא אף אני ענין רב…’

חרמוני לא ענה מאומה. שקוע בהרהוריו הלך ועיניו מביטות בגעגועים נכחו, לצריף שנראה מרחוק על גבעת עין־רועים…

עוזי הושב לעין־רועים. פניו היו חיורים ורזים וכולו כאילו שקוף. רוב היום ישב סמוך לצריף ההולך ונבנה, התחמם בשמש ושיחק בעופר היפה, שנמסר לידו לטיפול.

צפור היה מפסיק מדי פעם בפעם את עבודתו, נטפל לחברתם, שר ומצחיק את עוזי. שניהם, עמליה ועוזי, נקשרו לצפור בקשרי ידידות ושיריו נישאו על שפתיהם.

בכלל, הכניס הנודד הזה רוח־חיים לעין־רועים. בערבים היה יושב במשך שעות ומספר סיפורים ושר משיריו. ואף תקוה קיבלה אותו בידידות, כי השב השיב להם את הצחוק, שהחיים בארץ נטלוהוּ מהם זה שנים רבות…


 

פרק שמיני: מלחמה לישוב במתנפלים ובמחבלים


בנין־הצריף התקדם במרץ. הוקמו הקירות והונחו טפחות הגג. לזוג הטפחות הראשון, הפונה לדרך, הידק חרמוני מגן־דוד מקושט ענפי־ירק, שהתנוסס ביהירות ונשקף על כל הסביבה. עוברי־אורח התחילו לסור להציץ בישוב החדש, השתוממו, הקיפו בשאלות, שתו מים, איחלו הצלחה והתפעלו מיפי הגבעות והיער. תקוה קיבלה את הבאים בסבר פנים יפות, השקתה והאכילה והזמינה ללון במעון האדם הקדמון – במערה המפויחה… תיירים הופיעו לרגע, למראה הישוב המתהווה, צילמו והבטיחו לשלוח ‘פיקצ’רס’ (תמונות).

עמליה ועוזי רעו את המבכירה והעז במרעה הדשן שצץ ועלה ביער. היתה שעת־בוקר מוקדמת. המבכירה צעדה לאטה וליחכה את העשב בכל פה. כרסה הגדולה עלתה וירדה בעצלתים ומפיה פרצו מדי פעם בפעם גניחות עמומות.

עמליה התהלכה בין הסלעים שעל גבול היער, אספה נרקיסים וקלעה לה זר, בשפצה אותו בפרחי־הזלזלת היפים. עוזי עמד בצמרת חרוב ענף, ובמקל השיל חרובים לעז, שעמדה לרגליו, ברעבתנות ובעיניים מבריקות בלעה העז את הפירות המתוקים, בזוררה תכופות מרוב התרגשות.

השמש חיממה וליטפה, הצפרים ציפצפו והילדים שרו. פתאום געתה המבכירה. עמליה הסבה את ראשה והסתכלה בה. רגליה האחוריות ננעצו בקרקע, חלק גופה האחורי התכופף וכולה התעוותה והתפתלה מיסורים.

הזר נפל מידי עמליה. נדהמת ואובדת עצות עמדה והסתכלה במבכירה, כשעיניה בולטות מחוריהן ונשימתה נעצרת.

‘עוזי!’ קראה בבהלה, ‘עוזי, רד ובוא הנה!..’

המבכירה השמיעה גניחות תכופות ובגרונה נשמע חלחול בלתי־פוסק, כאילו היא הולכת ונחנקת.

'עוזי, המבכירה נחנקת!" קראה עמליה בקול בכי, ‘מהר ורד!..’

עוזי קפץ וירד מהעץ. בריצה הגיע למבכירה והסתכל בה בתהייה.

‘הרי היא ממליטה, טיפשה!’ קרא בצחוק ביטול, רוצי וקראי לאמא ואני אשמור עליה כאן!..'

המבכירה שכבה, הושיטה את ראשה היפה לפנים ובעינים לחות תרה סביבה, כמבקשת מה. מדי פעם בפעם פרצה מגרונה געיה עמומה ונוגה וניסתה לקום ממקומה. עוזי ניגש אליה, גחן והחליק את ראשה וצוארה.

‘רוצי, עמליה!’ קרא אחריה בקול רם, ‘רוצי בכל כוחותיך!..’

עוזי קטף עשבים בידיו והציע ליולדת המתפתלת בכאביה ודיבר אליה ברכות. עיניה פקעו מחוריהן וקצף עכור עלה מפיה.

פתאום עברה צמרמורת בגופו של עוזי והוא נתאבן כולו – מרחמה של המבכירה בלטו שתי רגליים דקות ושחורות, מכוסות ריר…

‘אבא! אמא!’ התחיל לצעוק בפחד כשהוא רץ לצד עין־רועים, ‘מהרי, אמא!..’

מבין העצים נראו חרמוני ותקוה. שניהם רצו מבוהלים וחיורים. תקוה רחצה את ידיה במים שחרמוני הביא בקומקום, הפשילה שרווליה, פרשה שק ליד המבכירה והתחילה למשוך ברגלי הולד. המבכירה התפתלה מכאב, חגרה את שארית כוחותיה ואמרה לקום, אך לא יכלה. אנקה ממושכת הגיחה מפיה. חרמוני אחז בקרניה והחליקה ברחמים. עמליה ועוזי הסתתרו מאחורי גזע אלון והציצו משם בנשימה עצורה ובלבבות רוטטים…

‘עגלה!..’ קראה תקוה בפנים קורנים לצד הילדים, ‘המבכירה המליטה עגלה!..’

עמליה ועוזי זינקו ממחבואם ורצו אל היולדת בתרועה. על השק רבצה עגלה רכה ושחורה, שכוכב לבן הבהיר במצחה הקטן. היא רעדה והסתכלה סביבה בעינים שחורות ותוהות…

היולדת נרגעה. רק גניחות כבושות השמיעה לפרקים. בכל פעם ופעם הפנתה את ראשה לאחוריה ובעינים טובות ומלאות געגועים חיפשה את פרי־בטנה… העגלה ניסתה להתרומם. הילדים צחקו ועזרו לה לקום על רגליה.

‘נחמדה!’ קראה עמליה בגיל וחיבקה את ראשה הקטן.

תקוה הוציאה מכיס סינרה מלח ופיזרה על־פני עור העגלה הרכה. חרמוני נטלה על זרועותיו והניחה לפני הפרה. האם השמיעה נהימת שמחה והתחילה ללקק את עור בתה הרך והרירי…

אחר־הצהרים הובילו את הפרה ובתה לעין־רועים. צפור ואיתן קיבלו את פניהן בתופים ובמחולות… ובמערה, ששימשה לדירה ארעית, פינו להן מקום, רפוד עלים יבשים ועשבים. הקטנים קראו לעגלה יערה, כי ביער נולדה…


הזריעה נגמרה. גשמי־ברכה ירדו בהפסקות ובין גשם לגשם נקדה השמש וחיממה. מדרוני הגבעות והבקעות הוריקו וחלקות יפות ומחוטבות הסתמנו, מרנינות לב ועין.

הירקות שבבקעת המעיין עלו והתפתחו ותקוה התחילה להשתמש בהם לבישול. יום־יום ירד איתן לגינה ועקר צנונית וסלק, קטם עלי בצל ותרד והביאם הביתה. תקוה פסקה לקנות ירקות מהרוכלים הערבים הסוחרים בסביבה ותושבי עין־רועים התחילו להרגיש, שהם הולכים ומתערים במקום, הולכים ומתקשרים לקרקע…

יום אחד נעצר אוטו קטן ליד עין־רועים. מתוכו יצא איש צעיר חבוש משקפי־זהב ובידו תיק־עור גדול. הילדים סבוהו כרגע והסתכלו בו בסקרנות.

‘מה שם הישוב הזה?’ שאל האורח, בהוציאו מפיו את מקטרתו העשנה.

‘עין רועים!’ ענו הקטנים ביהירות, ‘ושם אבא שלנו חרמוני.’

האורח עמד מחריש והסתכל סביבו בהשתוממות.

חרמוני יצא מהצריף שטרם נשלם, התקרב אליו ובירכו לשלום.

‘האתה הוא שומר היער חרמוני?’ שאל האורח והושיט לו את ידו.

‘אני…’ ענה חרמוני נבוך.

'אני מפקח על היערות של הקרן הקיימת – אמר האורח בחשיבות עצורה ולחץ שנית את ידו של חרמוני.

‘מר חקלאי?!’ שאל חרמוני מופתע.

‘אל־נא תיבהל כה…’הרגיעו המפקח, ‘באתי לשאול לשלומכם ולראות את מצב היער.’

חרמוני עמד נבוך, התרגש ולבסוף הזמין את האורח לצריף.

‘ההקימות לך כבר צריף?’ שאל המפקח במשיכת־כתפים.

‘אנו עומדים בבנינו…’

‘והיכן אתם שוכנים בינתים?’

חרמוני הסמיק ואמר בלחש: ‘במערה.’

‘ניכנס איפוא שמה וננוח, אם אפשר,’ הציע האורח.

הם נכנסו למערה והתישבו על המחצלת שעל קרקעה. תרנגולות אחדות שעמדו וניקרו בזבל שבפינת הפרה – ברחו החוצה בבהלה.

האורח הסתכל סביבו בסקרנות.

תקוה הגישה חלב, ירקות, דבלים וזיתים וביקשה מהאורח לסעוד את לבו. וחרמוני ישב והסתכל באורח בפנים נבוכים וכמצטדק, שהוא נאלץ לקבלו במערה המשמשת לדירה ולרפת…

‘הבאתי לך כסף לבנין הצריף,’ אמר האורח בבת־צחוק בגמעו מהחלב, ‘ואתה הזדרזת והקימות בינתים את הבנין!..’

‘כן, הגשמים טורדים ובמערה לא נעים לשבת עם הילדים…’ התנצל חרמוני, ‘ואף יש צורך להקים צריף שני־לרפת ולאורוה.’

‘אכן, יש להבטיח קודם־כל דירה למשפחה, לילדים,’ אמר המפקח בקול רציני, ‘אנו רגילים ללכת לאט… אדם ובהמה תושיע ה’ – קודם אדם ואחר – בהמה… ובשביל הסוסה והפרה – המערה מתאימה פחות או יותר… ומה מצב היער?' המשיך לשאול במנותו שטרות־כסף מתוך התיק הגדול, ‘הפסקו הגניבות? יער־בראשית הוא, כפי שעיני רואות, ועשוי הוא לשגשג ולהתפתח, אם רק ישימו עין עליו…’

חרמוני נטל מידו את שטרות־הכסף ומסרם לידי תקוה, שישבה וקילפה תפוחי־אדמה לארוחת־הצהרים.

‘מנה את הכסף, ידידי,’ צחק המפקח, ‘כי עליך לחתום לי על קבלה שקיבלת את הסכום המלא…’ תקוה ניגבה את ידיה ומנתה את השטרות בלחש. חרמוני חתם את שמו על טופס מודפס שהמפקח הגיש לו וסיפר לו אגב כך על הפחמים הרבים שמצא ביער בבואו, על ההפקרות שנהגו בו פלחי הסביבה והרועים, ועל האיומים הבלתי־פוסקים של אבו־נעמי, שומר היערות של חברה יהודית אחרת…

אחר הארוחה הקלה ביקש המפקח מחרמוני ללכת אתו לסיור ביער. חרמוני חבש את סוסתו ונטל רובהו. ‘בלעדיו איני נוהג לצעוד אף צעד אחד ביער,’ ביאר למפקח שהסתכל בו בתמהון, ‘כאן דרושה זהירות רבה…’ המפקח נכנס לאוטו והם פנו ליער.

כשהגיעו לנחל עמוק העובר ביער עמד האוטו והמפקח יצא מתוכו. חרמוני ירד מעל הסוסה ואת הרובה תלה על האוכף. המפקח אמר לנהג לחכות לו, כי עליו לסייר את היער שעה קצרה. ‘השארתי לך בתוך האוטו את התיק שלי!’ קרא לנהג בהטעמה בהתרחקו, ‘שים עיניך עליו, בחור!’

חרמוני נהג את הסוסה ושניהם התקדמו לגבעות המיוערות. המפקח הוציא מכיס מעילו אולר ובדק קליפתם של עצים רבים, מדד את היקפם ברצועת־מטר ורשם לו רשימות חטופות בפנקסו הקטן.

'ויש גם עצים עתיקים ביער? שאל המפקח.

‘במרחק שעה מכאן.’

‘ושמא מדדת במקרה את עבים?’ שאל המפקח בהתעניינות.

‘לא,’ ענה חרמוני, ‘לא עמדתי על הדבר, אך אחדים ניסינו להקיף בידינו – אני ואיתן שלי ובחור אחד המתארח אצלנו – ולא יכולנו.’

‘כך?!’

‘רבים הם כאלה,’ ענה חרמוני בצחוק ילדותי.

‘וחיות־בר מזדמנות ביער הזה?’ שאל המפקח בגוללו את הרצועה שמדד בה את היקף העצים.

חרמוני משך בכתפיו ואמר:

'לא הספקתי לקבוע בהחלט אלו הן החיות הנמצאות כאן, אך במינים רבים נתקלתי כבר מאז בואי הנה: צבוע, נמיה, שועל, תן, ארנבת וצבי. והרועים אמרו לי, שמזדמנים כאן גם זאבים.

‘ונמרים?’

‘לא,’ ענה חרמוני והסתמר כולו. מעבר הנחל, ממקום בו נתעכב האוטו, נשמעו פתאם קריאות: ‘הצילו! הצילו!’

הנחלים שביער החזירו הדים וקולות ה־צ־י־ל־ו הגיעו מכל צד. המפקח החויר. חרמוני קפץ ועלה על הסוסה והקשיב בעצירת נשימה.

‘שם קרה אסון!’ קרא חרמוני, ‘אני אדהר על הסוסה ואתה רוץ בעקבותי!’

הסוסה זינקה ממקומה ותינשא בדהרה. מצד האוטו נשמעו בלי הרף קריאות היאוש: ‘הצילו! הו הו! הצילו! ה־צ־י־ל־ו!!!’

המפקח פשט את מעילו, סקר סביבו בפחד ורץ בכל כוחו בעקבות הסוסה. פניו החוירו, רקותיו הלמו ולבו מת בו: בתיק־העור שהשאיר באוטו היו תכניות חשובות, כתב־יד ושוברות רבים.

כשבא חרמוני לאוטו מצא את הנהג והוא פצוע בפניו ובידיו. דם נזל מפצעיו בקילוחים וקרקע־היער האדימה בקרבת האוטו. הנהג היה מבולבל, בגדיו קרועים ושערו פרוע. הוא ישב נשען באוטו ומפיו פרצו קריאות מבולבלות.

‘מה קרה?! מי פצע אותך?!’ שאל חרמוני בקפצו מעל הסוסה ובנענעו אותו בחזקה, ‘פתח פיך מהר?’ הנהג פקח את עיניו והתעורר כאילו מתוך שינה וקרא: ‘את התיק שדדו ממני, בסכין פצעו אותי, שמה ברח השודד, שמה!’ הצביע בידו צפונה, לגבעות המיוערות ביותר.

חרמוני עלה שוב על הסוסה, הרכין את ראשו לצוארה, הידק בידו את הרובה, דיגדג בירך הסוסה – וכהרף־עין נבלעו שניהם בין עצי היער ונעלמו… בסבך השיחים הואטה דהרתו, הסלעים הרבים והמורדות התלולים התנקשו בו בכל רגע להפילו מעל גב הסוסה. אך הוא נצמד בכל־כוחו לסוסה ולא הניד אבר. במבט מרוכז עקב אחר צעדי השודד, לפי הניירות שהיו מפוזרים פה ושם על־פני היער. הסוסה אזרה את כל כוחותיה, צנפה בכעס ובעצבנות והגדילה מהירות דהרותיה.

‘עמוד?’ פרצה קריאת־זעם מפיו של חרמוני בהבחינו פתאום באיש ערום למחצה, הבורח מפניו ומסתתר מדי פעם בפעם מאחורי גזע עץ אחר. ‘עמוד!’ קרא שנית וירה באויר להפחידו. הד אדיר נתגלגל ביער, ומכל הצדדים ענו בנות־הדים, וכל היער כולו נתמלא המולה מחרישה אזנים. ‘עמוד!’ שילש חרמוני בקול אימים וירה שוב באויר. הבורח התכופף, האט את צעדיו ועבר בזחילה מגזע עץ למשנהו. הוא הביט סביבו ביאוש, זרק את תיק הניירות ובמהירות הסנאי טיפס ועלה על עץ ענף ויתחבא בין ענפיו…

חרמוני עקב אחריו כל הזמן ומחבואו לא נעלם מעיניו. במרחק עשרות צעדים ממנו עצר בסוסתו, מחה את זיעת פניו בכובעו והתחיל להתקרב בצעדים אטיים לעץ, שעליו הסתתר השודד.

השתררה דממה. חרמוני ירד מהסוסה וקשרה לגזע עץ. אחר הוציא חבל מכיס האוכף, הסתתר מאחורי גזע עץ עבה והתחיל לסקור את מחבואו של הפליט. ביער שררה אפלולית. השמש שקעה מערבה ורק קרניה האחרונות נחו עוד בצמרות העצים. חרמוני אמץ את ראייתו ובלש בין צללי עץ המחבוא. ופתאום פרץ בצחוק. על ענף דק שבצמרת העץ ישב איש ערום למחצה ומפויָח כולו והסתכל בו בעיניים דומעות ובמבט מלא תחנונים…

‘רד מהעץ!’ שינה את קולו כדי להפחידו.

‘מהר ורד!’ חזר נמרצות והושיט את הרובה מול פניו.

‘חוג’ה, אל תהרגני, חוג’ה…’ התחיל שוכן העצים להתחנן בקול בוכים, ‘אנא מסכין (אני מסכן), יא אבא…’

‘איפה הנשק שלך?’ הרעים חרמוני בקול זעם.

‘הנה חוג’ה…’ בכה והצביע על סכין עקומה שנחה על הארץ סמוך לתיק, ‘היא נפלה מידי…’

‘יש לך עוד!’ קרא חרמוני ברוגז, ‘זרקהו מהר למטה!’ והרובה הושט שוב מול פניו.

‘בחיי מוּחמד, אין לי, חוג’ה!’ בכה השודד, ‘זה הכל…’

‘מי אתה?’ שאל חרמוני.

‘מהפחמים.’

‘ומדוע לא עזבת את היער?’

‘לא נתנו לי.’

'מי?!"

‘לא תהרגני?’

‘דבר!’

‘אבו־נעמי…’

‘והוא שלח אותך להתנפל עלינו?!’

השודד שתק.

‘דבר!’ קרא חרמוני בזעף.

‘הוא…’ הפליט המסכן.

‘מהר ורד מהעץ!’

הלז ירד מהעץ בקפיצה וחטף את הסכין במהירות הברק. אך טרם הספיק לעשות תנועה וחרמוני ירה באויר.

‘קח את הסכין וקשור את ידי, חוג’ה…’לחש השודד, ‘אל תהרגני, בחיי מוּחמד…’

‘זרוק את הסכין, כלב!’ קרא חרמוני בבוז. הלז זרק את הסכין והושיט את ידיו. חרמוני התקרב וכפתן היטב־היטב ואחר קשר את קצה החבל לאוכף הסוסה…

את המפקח ונהגו לא מצא חרמוני ביער. גם לעין־רועים לא סרו. את השודד מסר למשטרה הקרובה.

רק לפנות־ערב שב מפקח היערות לעין־רועים, כשהאוטו נהוג על־ידי נהג אחר. הנהג שנפצע שכב בבית־החולים שבחיפה.

שעה ארוכה בדק המפקח את הניירות שנמצאו בתיק, שחרמוני אספם לאחר שאסר את השודד. רוב הניירות נמצאו בשלמות.

רק שוברות אחדים נשארו ביער. בידידות ובתודות לחץ המפקח את ידי חרמוני ונפרד מהם עם חשיכה.

תקוה נסעה בעגלה העירה, לקנות הספקה לימות הגשמים, ולקחה אתה גם את עמליה ועוזי, כדי לקנות להם בגדים ונעלים. הם יצאו מעין־רועים עם עלות השחר והגיעו העירה בשעת־בוקר מוקדמת. אכלו ארוחת־בוקר, כשהם יושבים בעגלה, ותקוה ביארה לילדים, שאין להפקיר לגמרי את העגלה והסוסה – ועל אחד מהם להישאר כאן ולשמור עליהן.

‘ותביאי לי חליל אם אישאר?’ שאל עוזי.

‘אביא לך.’

‘ותזכרי?’

‘אזכור.’

‘אז טוב…’

תקוה ועמליה הלכו העירה. עוזי עלה על גב הסוסה, הכניס קנה־קש לתוך פיו ועשה את רעמתה. באטיות ובחריצות הוציא מבין השערות כל אניץ ואניץ, סרקן באצבעותיו וקלע מחלפות־מחלפות זעירות. את עבודתו ליוה בשריקת שפתים ובנדנודי רגלים… בינתים התקדרו השמים וגשם התחיל לטפטף. נשא עוזי את עיניו, הסתכל סביבו ונזכר פתאום שבעיר נכריה הוא נמצא ואבא ואמא אינם על־ידו – ונתמלא רחמים על עצמו. אמר לפתוח בבכי, אך הגשם שנתגבר אילצהו לרדת מעל הסוסה ולחפש לו מקלט ומחסה. פנה כה וכה, תר סביבו והתכנס תחת העגלה. התכווץ והתכרבל, הכניס אצבעו לפיו ומירר בבכי. בעצם, לא היה ברור אף לו: בכיה זו לשם מה היא באה ומדוע הוא בוכה. אך טוב היה לו, כנראה, לשמוע, לפחות, את קולו הוא ולהרגיש בחמימות הדמעות, שניגרו והתגלגלו על לחייו ועל צוארו, וטיפטפו ונפלו על ידיו.

פתאום שמע חרחור קל מאחוריו וחש מגע קר ורטוב בידו. נזדעזע והפנה את ראשו. כלב רטוב עמד על־ידו, מרעיד וזב מים.

‘לך!’ פרצה קריאת־רוגז מפיו של עוזי, ספוגה מרירות, ‘לך לך!’ ובעט ברגלו בעכוזו של האורח הבלתי־קרוא. אך הכלב לא זז. ביבבה כבושה וחרישית הצטדד והצטמצם לפינה יבשה שמתחת לעגלה, הגן על עצמו בפני בעיטה שניה והסתכל בפניו של עוזי בעיניים דומעות ונכנעות…

עוזי הפסיק את בכיו. כשאצבעו בפיו ובעיניים עצומות למחצה הסתכל בכלב בעל השיער השחור, שקצה זנבו ואחת מרגליו האחוריות היו לבנים. עיניו מיצמצו בעצב, אפרכסות־אזניו השתלשלו למטה ושערו היה צמרני, סבוך ומלוכלך…

הכלב, שהרגיש במבטו הרך של עוזי, הרכין את ראשו, גירד ברגליו הקדמיות את העפר והשמיע יללה קטועה, המביעה הכנעה והתרפסות…

הגשם ירד בעוז. הסוסה הורידה את ראשה אף היא כמבקשת מפלט בפני הגשם. עורה ההביל ומפיה יצאו מדי פעם בפעם גניחות עמומות… עוזי הסיט את עצמו לצד הכלב. פתאום עלה רעיון במוחו, שמציאה חשובה נזדמנה לו ואין לזלזל בה כלל. כי זה כמה חדשים, מאז הורעל הכלב ליבנה, שרויה עין־רועים בלי כלב. עוזי החליט תיכף ומיד לשנות את יחסו אל האורח ולנסות לכבשו. כל חזותו העידה בו, שהפקר הוא, כלב שאין לו בעלים…

‘צה־צה…’ מצץ עוזי בשפתיו בשקט והושיט לו את אצבעותיו בזהירות, לבלי להבריחו. הכלב התרומם לאט־לאט, ניער מעליו את טיפות־הגשם והסיט את עצמו באמון ובלי חשד לידו המושטה של עוזי.

‘בוא, בוא…’ קרא עוזי בבת־צחוק וביתר אומץ והושיט לו את ידו.

הכלב התקרב בריטון של שמחה, נגע בה והתחיל ללקקה בנהימה. ולאחר שעה קלה רבץ האורח ליד עוזי וידיו החליקו את פניו וצוארו…

כשפסק הגשם יצא עוזי ממקלטו, חיפש ומצא את שיירי האוכל ששרדו בשקיק שבעגלה. הללו נתרטבו ונתמזמזו בגשם ולא היו ראויים עוד לאכילה, שפכם תחת העגלה וצייץ לכלב. הלז התנפל על הפירורים הרטובים ברעבתנות, חטף וילל, בלע ויבב וכישכש בזנבו בלי הרף, וכמעט נחנק מרוב זוללות… בינתים חיפש עוזי ומצא משיחה, כרכה על צואר האורח כשקצה האחד בידו, לבלי לתתו להשתמט.

בצהרים שבו תקוה ועמליה. שתיהן היו עמוסות צרורות וחפיסות ואחריהן נגררו שני סבלים נושאי שקים ופחים, כשחבליהם כרוכים להם על מצחם והם נושמים בכבדות. עמליה היתה לבושה סודר אדום ונעולה נעלים כבדות ומסומרות, ששעטו וחרקו על אבני הכביש. בידה האחת החזיקה קנה־סוכר ארוך, שנשכה ממנו מדי פעם בפעם אגב מציצה, ובשניה – חליל ארוך, מכסיף ומבריק. ובערב שבו הביתה, כשעגלתם מלאה כל־טוב, לרבות כלב…

יום אחד עדר איתן את הירקות שבבקעת המעיין. בגוף כפוף ובנשימה כבדה צעד לאט־לאט בשורות הארוכות והקיש במעדרו. פתאום נתקל בסלקים עקורים ומכורסמים. תר סביבו ומצא קרחות־קרחות בחלקות הסלק והגזר. רבים מהם התגוללו על־פני האדמה, כשפנימיותם מכורסמת ועקבות־שנים נראים בהם. סח את הדבר לחרמוני בשעת הארוחה ואחר־הצהרים ירד אתו לגינה לעמוד על הדבר. פנו כה וכה – ומחטים ארוכות, מוקפות עגילים שחורים ולבנים, התגוללו בערוגות.

‘דרבנים!’ קרא חרמוני במרירות. 'איתן, הירקות בסכנה. עלולים הם הכרסמנים הנוראים האלה להשמידם כליל במשך ימים מועטים. חרמוני התכופף, ליקט מחטים אחדות ובדק את הקרקע בתשומת־לב מרובה.

‘הרי עקבותיהם!’ קרא בזעף. איתן התכופף וראה בקרקע הרטובה עקבות רגלים, הדומים לעקבות רגלי ילדים…

‘בוא ונראה לאן עקבות אלה מובילים,’ אמר חרמוני לאיתן. הם נטלו את מעדריהם והתחילו לעקוב, כשהם כפופים ובודקים כל רגב בשבע עינים. בעשב נעלמו העקבות, אך המחטים הגדולות שנזדמנו להם פה ושם הראו להם את הכיוון הנכון. הם עלו מבקעת המעיין וירדו לבקעה סמוכה. הבקעה הזאת היתה זרועה כולה סלעים גדולים, ערימות־אבנים ותלי־חפרפרות מרובים. על מדרון תל קטן שבבקעה, שהיה מכוסה שיזפים מרובים, נראו מאורות אחדות.

חרמוני ואיתן התהלכו בין הסלעים, בדקו בין השיזפים והציצו למאורות. פתאום קרא איתן:

‘אבא, ראה־נא כמה מחטים מתגוללות כאן!’

חרמוני ניגש ונזדעזע: שכבת מחטים גדולות וקטנות נצטברה במבוא המאורות, שהעידה על משפחת־דרבנים מסועפת, המתגוררת בתוכן זה עידן ועידנים. חרמוני עמד נבוך ואובד עצות. איתן התכופף וליקט את המחטים אגודות אגודות.

‘מצאנו את מקור הרעה,’ אמר חרמוני בנשמו לרוחה, ועתה צריך להתחיל במלחמה. הישאר אתה כאן, איתן, ואני אלך ואוסיף לחפש.' איתן המשיך לצבור מחטים בשביל הילדים וחרמוני הלך. לאחר שעה ארוכה שב ופניו היו שקטים יותר.

‘זהו הקן היחיד שעלה בידי לגלות בסביבה הקרובה,’ אמר בצנחו עייף על אחת האבנים, ‘המלאכה לא תהיה קשה ביותר.’

לאחר שנח, אמר חרמוני לאיתן לעזור לו להעביר אבנים ולצבור אותן בקרבת המאורות. במשך שעות אחדות סחבו שניהם והעבירו אבנים גדולות וקטנות והסתירון בין השיזפים, שהדרבנים לא ירגישו בלילה בשינוי שחל כאן.

‘היש לך רצון להשתתף במלחמת־הדרבנים עד תומה?’ שאל חרמוני את איתן בשובם לפנות־ערב לעין־רועים.

‘כן, אבא,’ ענה הנער ברצינות, ‘עבודה רבה השקעתי בירקות וצר לי עליהם.’

‘תצטרך, איפוא, לקום מחר בשעה מוקדמת מאוד,’ איים עליו חרמוני באצבעו בבת־צחוק, ‘כשעתיים לפני עלות השחר…’

איתן צחק והניע את ראשו לאות הסכמה.

למחרת, שעות אחדות לפני עלות השחר, העיר חרמוני את איתן משנתו ושניהם יצאו החוצה. אפילה עבה שררה מסביב. השמים היו מעוננים ורק כוכבים בודדים הציצו בעד מפלשיהם פה ושם. רוח קרה ורטובה נשבה והרעידה אותם. חרמוני נשא בידו את רובה־הציד ומעדר ואיתן נשא שני אתים גדולים. לאט־לאט התקדמו, בגששם באפילה ובצעדם צעדים בלתי־בטוחים, ולאחר שעה ארוכה של תעיה וגישושים באו לבקעת הדרבנים. חרמוני הזהיר את איתן על השתיקה, ובשקט, על בהונות רגליהם כמעט, ניגשו למלאכה. איתן הגיש לחרמוני את האבנים שצברו אתמול בין השיזפים וחרמוני הכניסן למאורות לסתום את פיהן. אחר פיזר על האבנים עפר, צבט בידיו עשב ירוק ושטח על העפר ומחה את עקבות העבודה באתים, שלא לעורר כל חשד בעיני הדרבנים, בשובם לפנות־בוקר מחלקת הירקות למאורותיהם. וכשהחוירו פני המזרח זעיר־זעיר – גמרו את עבודתם. חרמוני אחז בידו של איתן, העלה אותו לגבעה ולחש באזנו: ‘אם הדרבנים ירצו לברוח לצד אחר – תאיים עליהם באת ותכריחם לשוב לעבר המאורות…’ איתן ניענע בראשו וישב על הארץ. חרמוני שב למאורות, הסתתר מאחורי סלע וכונן את הרובה לצד בקעת המעין.

הלילה הלך וגז. החשיכה התפזרה לאט־לאט, ופני המזרח הלכו והאדימו מרגע לרגע. מרחוק הגיעו נביחות כלב וקריאות תרנגול. רוח־בוקר חרישית נשבה וציננה את פניהם המיוזעים.

חרמוני שכב בעצירת נשימה. אצבעו נחה על הדק הרובה בלי הרף. בדמיונו ראה את הדרבנים מתהלכים להם בשקט בחלקת הירקות ומכרסמים בתיאבון כל ירק טוב – ושניו חרקו מכעס וקצף…

פתאום קלטו אזניו רשרוש וניתור. הוא הוציא את ראשו בזהירות מאחורי הסלע ותר סביבו. דרבן גדול ומסורבל הופיע במעלה הגבעה, כשמחטיו זקופות ומסומרות, והוא יורד לאט־לאט לצד המאורות.

חרמוני נגע במקור הרובה ואמר להדקו, אך נעצר פתאום – היריה עלולה להבהיל את הנותרים ולגרשם מכאן – עבר רעיון כברק במוחו. במבט חודר הסתכל באויבו המתקרב וליוה את תנועותיו ומהלכו.

הדרבן התקרב למאורות ועמד פתאום נבוך. בעצבנות הריח את האדמה הטריה, הסתכל סביבו בחשד וסימר את מחטיו ברוגז. מדי פעם בפעם השמיע אנקה חרישית, כמשתומם על השינוי שחל בדירתו. על מדרון הבקעה הופיעו עוד שני דרבנים.

הדרבן הראשון רץ לקראתם והשמיע חריקת אזהרה. כולם נעצרו ועמדו נבוכים, כשהם מסתכלים סביבם בתהייה. מחטיהם נעו, ריטטו ורעדו, אחר ניגשו שלשתם בזהירות למאורות והתחילו לחטט ברגליהם וחטמיהם בעפר התחוח…

‘בץ! בץ! בץ!’ נשמעו שלוש יריות בזו אחר זו, ושלשת הדרבנים נתקפדו ונעלמו בין השיזפים.

‘אבא! אבא!’ נשמע פתאום קולו של איתן בקראו בבהלה, ‘אבא, בוא מהר!’

חרמוני קפץ וניגש לשיזפים וראה את שלושת הדרבנים שוכבים וזבים דם. מיהר ועלה לגבעה לקריאתו של איתן.

‘הנה ברחו שני דרבנים לשם, אבא!’ קרא הנער בהתרגשות בהצביעו לעבר הגבעות, הפונות למסילת־הברזל, ‘הנה, הנם!..’

חרמוני התחיל לרדפם בשארית כוחותיו. כשראה אותם פונים לצד היער – חזר וגדר בפניהם את הדרך וירה בהם יריות אחדות. הפליטים הצטנפו ככדורים, התהפכו והתגלגלו רגע במדרון הגבעה ונשארו שוכבים בלי נוע…

‘רוץ ושמור עליהם!’ קרא לאיתן בפנים חיורים, 'ואני אבדוק את השלושה שנפלו על־יד המאורות!..י

הבוקר האיר והשמש עלתה. הנצחון היה שלם: חמישה דרבנים מסורבלים ושמנים נחו בשורה אחת, כשמחטיהם נתלות ברפיון, כתקועות באופן מלאכותי…

"הירקות שלנו השמינום, לעזאזל!' אמר חרמוני וזרק את הרובה בכעס, ‘קשה לי להביט עליהם…’

איתן רץ לעין־רועים – ותקוה, צפור והילדים באו לראות את הדרבנים, שהשחיתו את הסלק, גזר ויתר הירקות.

‘יהנו הצבועים מהם…’ אמר צפור בקריצת עין, ‘אדוני נתן ואדוני לקח…’

ביער הופיעו פטריות. על ערימות העלים הרקובים צצו ועלו משפחות־משפחות גדולות, פטריות נרתיקניות, בנות מטריות גדולות וחומות.

פעמים אחדות בשבוע הלכו תקוה והקטנים ליער ואספו רבות מהן לבישול. הם למדו על־נקלה מפי הרועים להבדיל בין הנרתיקניות הנאכלות ובין פטריות אחרות, האסורות באכילה. פעמים אחדות לקח חרמוני אתו סל פטריות גם העירה, בנסעו שמה לעניניו, ומכרן בכסף מלא. גם חמיטות טעימות ממולאות פטריות אפתה תקוה, שנעמו ליושבי עין־רועים…

הכלב החדש, עוזי קרא לו אלוני, היה מלווה אותם תמיד ליער ללקט הפטריות ומרדף אחרי ארנבות או קיפודים. עוזי טיפל בו באהבה – ויהי לכלב יפה, קל־תנועה וער…

יום אחד, בהיותם עסוקים בלקט הפטריות, הגיע לאזנם קול חליל. סקרו סביבם – ורועה בלתי־מוכר להם התקרב אליהם עם עדר צאנו. הרועה רכב על חמור קטן ואפור וחילל, והכבשים התנהלו אחריו בעצלתים וליחכו את העשב אגב הליכה. כשהתקרב לתקוה והילדים בירכם לשלום.

‘שלום!’ ענו כולם בהסתכלם בו בבת־צחוק. זה היה עלם כושי שפניו הבריקו משחור, כאילו צוחצחו במשחת־לכה שחורה.

‘מאין אתה?’ שאלה תקוה.

‘מ־ר־ח־ו־ו־ק…’ ענה הרועה בקרצו עין לילדים ובלי להפסיק את נגינתו.

‘מהתורכמנים?’

‘לא. באללה, מרחוק־ר־ח־ו־ו־ק…’

פתאום הרגיש באלוני, שהלך והתקרב לעדר. פניו נהרו למראהו ובת־צחוק אוילית הופיעה עליהם.

‘למי שייך הכלב?’ שאל בגעגועים בהוציאו את החליל מפיו.

‘לנו…’ ענה עוזי ושם את ידו על ראשו.

הרועה ירד מעל החמור, ניגש לכלב והתחיל מחליקו בהתרגשות. עוזי הכניס את הכלב לבין רגליו והסתכל ברועה ברוגז.

‘מכרו לי את הכלב…’ פנה הכושי לתקוה בתחנונים, ‘באללה.’

'אנחנו צריכים אותו, בן־אדם, ענתה תקוה בצחוק, ‘יש לנו רק כלב אחד.’

‘תשיגו לכם אחר, במוחמד!’ הוסיף הכושי לבקש בקול רועד, ‘מכרוהו לי, בחייכם!..’

‘הילדים גידלוהו ולא ימכרוהו,’ ענתה תקוה קצרות.

‘נחליף בחמורי…’ הציע הרועה, ‘איני יכול להיות בלי כלב, יתום אני…’

עוזי התנגד. אין לו צורך בחמור! והכלב – כלבו.

‘אבל על חמור נוכל לרכוב, עוזי,’ פיתתהו עמליה ברטט, ‘וכלב נשיג לנו אצל הרועים שביער שלנו…’

גם תקוה היתה בעד החליפין: בקרוב יצטרכו שניהם ללכת יום־יום לבית־הספר שבקישונה – וירכבו על החמור…

‘אבל אני אשב תמיד לפנים ועמליה מאחורי,’ התנה עוזי במפורש.

‘מילא…’ הסכימה עמליה.

‘הקטנים מסכימים…’ אמרה תקוה לרועה, שעמד והמתין לגמר המשא־ומתן ובת־צחוקו קפואה על פניו.

‘ברוו!’ קרא הלז קריאת־שמחה, ‘יאריך אללה את ימיכם!..’ בן־רגע הוריד מעל החמור את השקים הבלים ואת סנדליו המרופטים ומסר את החמור לידי תקוה. עוזי ליטף בפעם האחרונה את הכלב ומסרו לידי הרועה. 'אמא, אמרי לו שלא יכה אותו…" לחש עוזי. הכלב התנגד והשמיע נביחה סתומה, הפנה מדי פעם את פניו לעוזי והסתכל בו במבט שואל. הרועה התרחק. עוזי היה שקוע כבר בחמור, שעמד וליחך לו את העשב במתינות, כאילו העברתו מרשות לרשות אינה ראויה אפילו לתשומת־לב קלה שבקלות…

‘הצלחנו!’ הכריז עוזי בצחוק נצחון אחר בדיקה קצרה, ‘קיבלנו אתון! היא יכולה להמליט לנו עוד חמורים רבים…’ ובאותו יום שבו הביתה רכובים, עוזי מלפנים ועמליה מאחוריו. החמור רץ בקלות ונער נעירות ממושכות לקראת הצריף שהלבין על גבעת עין־רועים.

הצריף נשלם. ביהירות התנשא על הגבעה, נשקף על כל הסביבה ומסביר פנים. הנגר עזב את עין־רועים ושב העירה. רק צפור נשאר עוד עם אנשי עין־רועים, הוא עבד עם חרמוני ביער בזמירת ענפים. יום אחד זמרו וגזמו ויום אחד הובילו את הענפים העירה בעגלה למכירה.

המיטלטלים המעטים והישנים שהועברו מהמערה לצריף – לא היו נראים בו, והחדרים עמדו כאילו ריקים. תקוה ביקשה מדי פעם בפעם מחרמוני שיקנה רהיטים מעטים בעיר, בהובילו שמה את העצים למכירה, אך הוא היה מסתכל בה בבת־צחוק ואינו מבטיח מאומה. רק מיטות הביא לילדים, שלא יישנו על הרצפה. חרמוני דאג בעיקר למשק. בכסף שהיה מקבל בעד העצים היה קונה מחרשה וקלשון, רתמה ומעדר וכדומה.

היה בוקר שבת, יום אחרון של חנוכה. אחר ימים אחדים של גשמים טורדים וממושכים – נתבהרו השמים והשמש הגיחה וחיממה. רוח קרירה נשבה ויבשה את הקרקע הרטובה. הכל הוריק מסביב, פרח וצהל ושפע רעננות. מצד דרום, לכל מלוא העין, השתרעו שדות־תבואה רעננים… היער עמד כמקדש ירקרק מבריק, מפיץ קולות וריחות כבושים ולוחש לו בחשיבות את לחשו… והר־אליהו הבהיק ונוצץ, וכל סלע שעליו קרן משפע רטיבות וירה ניצוצות כאבן יקרה…

עמליה ועוזי טיפלו בבעלי־החיים שבמכלאה. את המכלאה הקים איתן מענפים וקנים ובה שכנו העופר והעגלה. העופר גדל, רגליו הדקות התרוממו במשובה וצוארו הארוך נישא בגאון, מקסים כל רואהו. והעגלה יפתה מאוד, והבהרת שבמצחה התרחבה והלבינה כשלג. עמליה החזיקה בידה סיר והשקתה את העגלה בליל סובין במים. מדי פעם בפעם הכניסה את אצבעה לתוך הבליל, נתנה לעגלה לתפוס אותה בשניה הרכות וצחקה.

עוזי הביא עלי־כרוב, קרעם לחתיכות־חתיכות והכניסם לפיו של העופר. הלז עמד זקוף וראשו מורם ולעס את הירק בחשיבות ובהכרת ערך עצמו, שלא כשבוי כלל… מהצריף עלה קולו של צפור, בשוררו את שיריו המשמחים, המוקדשים לבקרי שבת וימים טובים.

איתן יצא מהצריף, הוציא מהסוכה־האורוה את הפרה, העז והאתון ושלחם למדרון הפונה לבקעת המעיין – לרעות.

פתאום הגיעו לאזניהם קולות ודברים. איתן הסב את ראשו והביט לגבעות שלצד מזרח… קהל־אנשים התקרב לעין־רועים בשירים ובקולי־קולות.

‘ילדים, הביטו־נא, כמה אנשים באים לבקר אותנו!’ קרא איתן בתמהון בהצביעו לעבר הכפר אלונה.

הקטנים הפסיקו את עבודתם, הסבו את ראשיהם והסתכלו בבאים בתהייה.

‘אולי מתנפלים עלינו…’ לחש עוזי בקריצת־עין, כמסתיר סוד.

‘הנח! ביום אין מתנפלים!..’ קראה עמליה ברוגז, ‘תשאל אפילו את אבא…’

‘יהודים!’ קרא איתן, בהאהילו בידו על עיניו, ‘אני מכיר לפי בגדיהם!..’

שירת־הבאים הלכה וגברה מרגע לרגע. חרמוני וצפור הופיעו בפתח הצריף ותרו סביבם בסקרנות. הופיעה גם תקוה כשהמטאטא בידה.

‘אלינו?!’ שאלה משתוממת.

‘כנראה…’ אמר חרמוני ומשך בכתפיו.

‘אבא, אני אצא לקראת הבאים ברכיבה!’ קרא איתן בהתרגשות. חרמוני לא התנגד לו וכרגע קפץ ועלה על גב הסוסה ודהר בסערה לקבל את פני האורחים. בלי־משים התחילו כולם לרדת לאט־לאט במורד הגבעה, כשבת־צחוק של תמיהה ומבוכה על פניהם…

‘שלום! שלום!’ נשמעו קריאות שמחה מבין הבאים, ‘שלום לאנשי היער!..’

תקוה וחרמוני אימצו את ראייתם ובת־צחוק כבשה את פניהם. קבוצה גדולה מאנשי אלונה, חברים לשמירה ולעבודה, התקרבה ובאה אליהם, אנשים, נשים וילדים, ואתם חמורים וסוסים וכבודה רבה…

‘מה שלומכם?’ קראו הבאים בהתקרבם ובהקיפם את תקוה וחרמוני. ‘לא הזמנתם אותנו לחנוכת הצריף – והזמנו את עצמנו! וגם יין הבאנו,’ גמרו בצחוק ממושך, ‘שלום לכם, שוכני המערות!..’

הגברים הבריאים והשזופים תפשו בעוזי ובעמליה והניפום למעלה, הרכיבום על כתפיהם והריעו. חרמוני ותקוה נתבלבלו. בפנים קורנים ונרגשים עמדו ובכו כילדים קטנים, בהרגישם פתאום כי לא בודדים הם כאן, אלא מוקפים אחים ואחיות לעבודה ולסבל…

החמורים היו עמוסים לעייפה עופות וירקות, צנצנות־ריבה וצלוחיות־יין, תנובת כרמי אלונה, ושתילים שונים – לביסוס משקו של חרמוני, איש המדבר…

האורחים התפזרו לכל צד ועבר וסקרו בהתפעלות את כל מה שנוצר כאן במשך זמן קצר.

‘כמה חדשים עברו כבר מיום עלותכם הנה?’ שאלו בתמהון.

‘פחות מששה…’ עונה חרמוני ומסמיק.

‘ובמשך זמן כה קצר הספקתם לעשות עבודה כה רבה?!’ משתוממים כולם.

‘לא הרבה עשינו…’ מתכוונת תקוה לטשטש את המציאות בהנאה ובסיפוק, ‘רק התחלה, ידידי, אנו עומדים רק בראשית…’

‘והיכן גרתם לפני שהוקם הצריף?’

‘בסוכה.’

‘ובגשמים?!’

‘במערה!..’ קופצת עמליה ועונה, ‘הגשם גירש אותנו למערה…’

‘ולמי שייכות חלקות התבואה?’ שואלים הגברים בסקרנות.

‘זרענו מעט חיטה…’ מצטחק חרמוני.

‘והירקות שבעמק?’

‘הרי אלה הם השתילים שנתתם לי בסתיו…’ מגמגם חרמוני במבוכה. ‘כאן אדמה טובה ומזובלת יפה…’

‘הרי כאן גן־עדן ממש!’ קוראים רבים קריאות התפעלות – יער כזה ושטחי־קרקע כאלה! הפרה והעגלה, החמור והעופר – כולם עוררו התפעלות בעיני האורחים, כאילו לא מכפר באו, אלא מכרך גדול ורחוק שכולו ביטון וברזל…

תקוה היתה אובדת־עצות. למראה חברותיה הותיקות, שיחד עבדו, חיו, קדחו, חילקו מעט אושר והרבה סבל – נפתחו הלב והעינים ובלי אומר ודברים התרפקה עליהן, חיבקה אותן והביעה להן את תודותיה על ביקורן ומפתיע והנעים…

איתן הביא שקיק־דבלים, התירו והתחיל לחלק מהן בין הילדים האורחים. גם הגדולים לקחו מהן מלוא חפנים.

‘מערבים קניתם אותן?’

‘לא, הילדים בעצמם יבשון…’

‘וכי יש לך כאן תאנים?’

‘שם, למטה…’ מצביעה תקוה לבקעת־התאנים ומפצירה באורחים לאכול…

‘ובכן, מה שלומך?..’ נזכרו החברות לבסוף לשאול.

‘ככה…’ מצטחקת תקוה, סוף־סוף התישבנו.'

‘ומה אצלכן באלונה?’

‘כך, חיים…’ עונות כולן בבת־אחת בלעסן מהדבלים. ‘יש משק, יש ילדים ויש עול – ואין זמן לחשוב בדברים אחרים…’

‘כמה שנים עברו מאז נפגשנו, תקוה?’

‘למעלה מעשר כבר…’

‘אחת־עשרה!’

‘ופניך כמעט שלא נשתנו מאז, תקוה,’ מתפעלות החברות, ‘כמה ילדים יש לכם?’

‘הרי הם לפניכם: שלושה…’

‘ודי?!’ שואלת אחת בצחוק.

‘חרמוני אומר,’ צוחקת לעומתה תקוה ועונה, ‘שיש צורך בפועלים רבים, כי עוד מעט ונזדקן ולא נסכון עוד לעבודה…’

‘בודאי!’ נשמע צחוק כללי, ‘הילדים יחליפו אותנו וימשיכו את מפעלנו הקשה. ברוכים הבאים!..’

חרמוני התהלך עם הגברים והראה להם את כותרות העמודים שהוציא מהחרבות, את טבלת־השיש הגדולה שמצא בעלותו על גבעת עין־רועים ואת החרב העתיקה, וסיפר באזנם על קופסת המתכת והמטבעות שבתוכה.

‘הראה־נא לנו את המטבעות!’ ביקשו אחדים מהם מתוך סקרנות, ‘מעניין לראות לאיזו תקופה הם שייכים.’

‘הרי הם לפניכם!’ צחק חרמוני והצביע על הצריף, ‘החלפתי אותם בקרשים לצריף…’

‘שלם ישלם המבעיר את הבעירה…’ העיר אחד מהם, ‘בעלי המטבעות האלה החריבו את הארץ – ומצוה לבנותה בזהבם…’

חרמוני הוליכם לחלקות־התבואה ולגן־הירק. הללו, הפלחים הותיקים, בדקו את הקרקע, העריכו את פוריותה כי דשנה האדמה למאוד, העירו הערות בדבר טיב התבואה שנבטה ויעצו עצות בגידול ירקות. הירקות לא יצליחו, לדעתם, בבקעת המעיין, כי אדמת־בצה היא ואינה מחלחלת את המים. עליו לבחור שטח מתאים יותר ולסדר השקאה בעזרת מנוע.

חרמוני הקשיב להערותיהם של חבריו בתשומת־לב ושמח לקראת כל הצעה והצעה, שיש בה כדי לקדם את משקו. ‘עליך לשלוח את איתן לבית־ספר לחקלאות לשנים אחדות,’ העירו לו אחדים לבסוף, ‘ולאט־לאט יקבל הוא לידיו את סידור המשק. כי אתה הרי היית בדוי כל שנותיך בארץ, והחקלאות נקנית רק מתוך עבודה ממושכת…’

‘כן, כדאי לשלחו אולי לבית הספר שבשדה־נוטר,’ גימגם חרמוני, ‘ודאי יתקבל שם על־נקלה, שהרי מנהלו היה פעם מנהל־חוה בגליל, ואני שמרתי עליה במשך שנים רבות…’

כששבו לצריף – היתה שם כבר השמחה בעצם תקפה. צפור ישב בין הנשים ובידחן בשיריו ובמהתלותיו, והללו צחקו בפה מלא ובתיאבון רב… הילדים הסתדרו במעגל ורקדו סביב העופר, שעמד בתווך תוהה ובלי תנועה…

תקוה ואחדות מהאורחות עסקו בהכנת ארוחת־צהרים, מרטו תרנגולות, שלקו כרובית וקול רחש וריח צלי עלו מהצריף וגירו את התיאבון.

‘איתן, רוץ־נא לגן והבא צנונית ובצל ירוק!’ קראה תקוה בראותה אותו שב עם הגברים מהסיור.

‘עמליה, סורי־נא למערה ואספי את כל הביצים, מהרי ורוצי!..’

הגברים הפשילו את שרווליהם והצטרפו להילולה. הוציאו מהצריף את שני קנקני־היין, הסירו מעליהם את המגופות ומזגו ספלים, כוסות קערות וצלחות, שתו לחיי תושבי עין־רועים ואיחלו להם הצלחה בהתישבותם. האנשים הכבדים, שזיקנה קפצה עליהם לפני זמנה ומצחיהם הרחבים נחרשו שלא בעתם – שכחו לרגע את טרדותיהם ודאגותיהם, צרות המשק וחוסר כסף; נזכרו פתאום בימים הטובים, בימים ההם שלפני עשרים שנה, עת עבדו יחדיו כפועלים שכירים בחוות הגליל, ועודם כולם בחורים רעננים וצעירים, ונשיהם – נערות רכות וחמודות, שחן בית־אבא טרם נמחה מעל פניהן… וכולם – צפרי־דרור, עובדים ביום בלי דאגה – ובערב – רוקדים עד כלות הכוחות…

ונפתחו הלבבות, העינים נתכסו דוק מעורפל ולחלוחי, נשתלבו הידים והורמו הרגלים והורה נלהבת התפרצה, הורה גלילית חמה ועזה, מלאה סער ואון, הורה – שרק פועלי הגליל מלפני עשרים וחמש שנים ידעו לרקוד אותה…

'מי ישמור בגליל? – אנו נשמור בגליל! '

‘מי יבנה הגליל? – אנו נבנה הגליל…’

והתפתלו הידים הכבדות כנחשים והידקו גוף לגוף כבחישוקים, ונעצרה הנשימה, ונפסקה השירה, ורק שעטת־רגלים קצובה, שעטה עזה ומלאה סערת־עלומים נשמעה, והלמות הלבבות החזקים, הלבבות המלאים כוחות־חיים בלתי־נדלים…

הרועים הערבים, שנזדמנו אותה שעה לעין־רועים, עזבו את עדריהם ובאו לחזות בפנטסיה (נשף) הנערכת אצל אבו־איתן. אחד־אחד התקרבו, כשהם דוחפים איש את רעהו במרפקיהם, עמדו והסתכלו ברוקדים בגיחוך, ספק ביטול ספק התפעלות. ולאט־לאט דבקה גם בהם מן ההתלהבות. אחד הצמיד את חלילו לפיו והתחיל לחלל בו לקצב הרוקדים, ואחדים התחילו ללוות את הקצב במחיאות־כפיים…

‘א־ה־ל־ן! (ברוכים הבאים),’ הזמינם חרמוני ברחבות ובסבר פנים יפות, ‘בבקשה לבוא ולשמוח אתנו, שכנים טובים, אינשאללה!..’

‘אינשאללה!’ ענו הרועים בהשתחוותם ובנשקם קצות אצבעותיהם. ‘למענך, אבו־איתן, למען שמחתך…’

מיד נתכבדו בקפה חריף ובעוגות דובשניות, בדבלים ובסוכריות.

וכשהתחילו אחדים מהאורחים לרמוז להם על דבר ‘דֶבְּקָה’ – לא סירבו הרועים הרבה. בבת־צחוק ביישנית הכניס כל אחד את ידיו לאזור חברו והתחילו לחולל לקול חלילים אחדים, תחילה – באטיות ובצעד מדוד, אחר – בקריאות ובקפיצות, ולבסוף – במהירות המערבולת ובדבקות עצומה.

‘יא חלילי – עמלילי! יא חלילי – עמלי־לי־י־י־י!.. יו־ו־ו־ו־ו־ו!!!..’

ולמרבית השמחה הופיע פתאום בעין־רועים הכלב אלוני, שעוזי החליפו באתון. לאט־לאט התקרב ובהיסוס. וכשהרגיש בעוזי – פרץ בנביחת שמחה, התנפל עליו והתחיל ללקק את ידיו בהמיה ממושכת…

‘זה הכלב שלנו!..’קרא עוזי לילדים בשמחה, ‘מסרתיו לרועה כושי אחד תמורת החמור, ועכשיו – שב פתאום אלינו…’

‘שלום, אלוני!’ קיבלה עמליה את פניו בשמחה, ‘הרי לך נתח־בשר לכבוד החג שלנו!..’


 

פרק תשיעי: איתן הולך למקום תורה

היה בוקר מעורפל ורווי רטיבות. רוח קרירה נשבה, רוח לחה. הכלניות המגוּונות, שקישטו את גבעת עין־רועים בשטיח מגוּון, עמדו סגורות ומרעידות. רק פרחי האיריס הארצישראלי הצהבהבים הבהיקו בדשא הירוק.

חרמוני ואיתן חפרו בורות סביב הצריף לנטוע בהם את השתילים שהביאו החברים מאלונה. צפור ישב בצריף. בימי סגריר הוא מבכר לשבת על־יד הכירים ולחרוז חרוזים במחברתו… העשן והקיטור אינם מפריעים לו, לפי דבריו, אלא להיפך: מעוררים בו את כוח־היצירה…

שורות־שורות נפתחו הבורות, כשתלולית־עפר שחור וטרי מתנוססת על־יד כל אחד מהם ומפיצה ריח חריף של רקבובית ודשן.

סמוך לצהרים נכנס איתן לצריף לקרוא לבני הבית להשתתף בנטיעה הראשונה שבעין־רועים. הקטנים רצו החוצה בשמחה, כשהם עטופים במעילים בלים ומרעידים מקור. תקוה באב והביאה לחרמוני תפוחי־אדמה חמים בקליפותיהם – לחממו. גם צפור הפסיק את יצירתו ובא לנטוע עץ. תסרקתו היתה עשויה ומבהיקה מרטיבות אף ביום־סגריר זה…

חרמוני פורר בידיו השחורות את תפוחי־האדמה הקמחיים, בלע בתיאבון את פירוריהם המהבילים וקיבל את פני הבאים בשמחה.

‘אבא, אני רוצה לנטוע זית!’ קרא עוזי, בגררו בקושי את נעליו המרופטות.

‘ואני – רמון, אבא!’ ביקשה עמליה, ‘אני אוהבת רמונים כל־כך!..’

חרמוני חילק לכולם את השתילים ואיתן עזר לכל אחד ואחד מהם לנטוע אותם בהורידו או בהעלותו את השתיל, הכל לפי גדלו. חרמוני השגיח שהעצים יינטעו בשורה ישרה ולא יהיו יוצאי־דופן.

‘הזז את שתילך ימינה, צפור!’ העבירי את שתילך שמאלה, עמליה!' נשמעו מדי פעם בפעם הוראותיו של חרמוני, ‘ישר, ישר, עוזי, כך!..’

‘אימתי יבשילו הרמונים?’ שאלה עמליה.

‘כשתהיי ילדה גדולה וטובה…’ הצטחק חרמוני.

‘גדולה־גדולה?!’ שאלה עמליה בעקשנות.

‘כמו כלה…’ ענה עוזי בקריצת־עין, בלי שהפסיק לטפל בשתילו.

‘גשם!!’ הכריז צפור בקול פחדים בקומו לברוח לעבר הצריף, בלי שגמר את הטיפול בשתילו, ‘גשם!..’

‘אינך סוכר כלל!’ שלח איתן אחריו הערה עוקצת, ‘ולא תמס…’

הגשם ירד בהמולה. גשם קר וחודר לעצמות…

הילדים הסתלקו לצריף. תקוה הציעה לחרמוני לדחות את הנטיעה ליום אחר…

‘אי־אפשר!..’ התעקש חרמוני, ‘איתן יעזוב אותנו בקרוב וצפור חושש לצינה…’

תקוה התרחקה קצת. עמדה והסתכלה בחרמוני כמתוך מבוכה ותהייה.

‘לאן אתה אומר לשלוח אותו?’ שאלה בקוצר־רוח. חרמוני הצטחק. ‘אל תבהלי, תקוה…’ אמר ברוך, ‘החלטתי לשלוח את איתן לבית־הספר החקלאי שבשדה־נוטר…’

תקוה העיפה מבט באיתן. הלז המשיך לנטוע את השתילים בשקט ובהתרכזות. לא הגשם ולא שיחת הוריו לא הפריעו לו בעבודתו…

תקוה התרחקה לצד הצריף. כשנשארו לבדם – סיפר חרמוני לאיתן את החלטתו לשלחו לבית־הספר החקלאי שדה־נוטר. ‘אינך ילד כבר,’ הוסיף בקול רועד, ‘ועליך להבין את מצבנו. לא אני ולא אמא לא הרבינו לעבוד בחקלאות בארץ, והמשק עלול לסבול משגיאות ואי󦾯־ ידיעה. תסע ותלמד שנים אחדות, ואחר תדע לסדר משק חקלאי טוב, שיוכל לפרנס אותנו. היעדרך יכביד עלי, כי בלי עזרתך תקשה עלי העבודה מאוד־מאוד, אך אין ברירה. וחוץ מזה, הרי עליך להוסיף ידיעות בכלל, כי באשמתנו לא ביקרת כראוי בבית־ספר… ואם תישאר כאן – יבלעך המשק לגמרי ולא תיפנה ללימודים… ראה־נא, ראה: כששה חדשים עברו כבר מאז באנו הנה – ולא עיינת, איתן, אף פעם בספר… ויש צורך לנהל חשבונות המשק, לנהל יומן היער ולכתוב מדי פעם בפעם דין־וחשבון ותזכיר להנהלת הקרן הקיימת לישראל…’

איתן עמד מחריש וראשו מורכן. הגשם ירד בלי הרף ופניו היו סמוקים מהקור. בידו החזיק שתיל והניעו לאט־לאט, כששרשיו הארוכים נגררים על־פני האדמה הרטובה…

‘האם יקבלוני לבית־הספר עוד החורף?’ שאל איתן אחר שתיקה ממושכת.

‘כתבתי מכתב־בקשה למנהל בית־הספר והנני מחכה לתשובתו. היא תהיה ודאי חיובית…’

הגשם הכה בלי הרף. ערפל קל הלך וכבש את הכל לאט־לאט. ושניהם המשיכו לעבוד בשקט ובעקשנות…

פתאום קלטו אזניהם צעדי־רגלים כבדים. הם הפנו את ראשיהם – ומתוך הערפל התקרב ערבי, כשהוא מבוסס בכבדות בבוץ ושק מושם על ראשו, כהגנה נגד הגשם…

‘ברד! (קר),’ קרא הערבי בבת־צחוק בהחשיפו שינים לבנות. חרמוני ואיתן הסתכלו בתהייה בפנים השחורים של האורח שאינו ידוע להם.

‘השיבו לי את הכלב, בחייכם…’ פתח הזר בקול בוכים, ‘עכשו אין לי לא חמור ולא כלב…’

‘נראה, שזהו הכושי שנתן לילדים את חמורו במחיר הכלב!’ קרא איתן וצחק, ‘כן, כן, הכלב שב אלינו!..’

‘בוא, בוא!’ רמז לו חרמוני בידו, ‘איפה לקחת כל־כך הרבה פיח להשחיר את פניך, ולד?’ צחק חרמוני.

‘אנא עבד (אני כושי)…’ הצטחק הכושי וגלגלי־עיניו הלבנים זעו ‘באללה, השב לי את הכלב, חוג’ה…’

‘לך הכניסהו לצריף ויתחמם קצת,’ אמר חרמוני לאיתן ‘וישיבו לו הילדים את הכלב.’

איתן קרא לכושי ללכת אחריו.

‘השקוהו תה!’ קרא חרמוני אחריהם, ‘הוא רועד כולו מקור – המסכן!..’

הערבי גרר את רגליו בבוץ, בהצטחקו לתוך הערפל.

כשנכנס חרמוני לצריף גמר האורח לשתות את ספל התה שלו וקם ללכת. את הכלב החזיק בין ברכיו וגיפף וחיבק אותו בשמחה. הילדים שתו עליו מסביב והסתכלו בו בסקרנות.

‘רועה בלי כלב – כחמור בלי זנב…’ התבדח הכושי, ‘רע בעולם הזה, בחיי הנביא…’

‘לון כאן הלילה,’ הציע לו חרמוני. ‘גשם חזק בחוץ, תקפא מקור.’

הכושי צחק מהנאה. ‘באללה! אבל ארוכה דרכי חוג’ה, ארוכה מאד. ובלילות מבקרים הזאבים את עדרי – ישמרנו אלוהים הרחום!..’


עמליה ועוזי ביקרו את בית־הספר שבקישונה. בוקר־בוקר השכימו קום, הצטיידו לכל היום, חבשו את האתון ורכבו עליה בשנים. עוזי לא ויתר על זכותו אף פעם. תמיד ישב הוא בראש ועמליה מאחוריו, כשהיא נאחזת בו בידיה הקופאות מקור…

‘אל תריץ אותה כל־כך…’ מתחננת עמליה, ‘עוד מעט ואפול!..’

‘אני מלמד אותה לדהור, טיפשה!’ רוגז עוזי, ‘הילדות פחדניות הן!..’

‘אם כן, חכה מעט ואני אתחזק במקומי!’

‘תיכף נגיע לבצה ונרכב לאט,’ מצטחק עוזי בביטול ומזרז את האתון בשוט שבידו.

בין עין־רועים לקישונה משתרעת בצה גדולה. בימות החמה מתיבשים פניה ואפשר לעברה על־נקלה. לא כן בימות הגשמים – האדמה הטובענית מתרככת ונעשית גבים־גבים ובקושי עוברים אותה ברכיבה. יש ימים, שעוזי מעכב את האתון בלב הבצה, אחר שעברו שעה ארוכה ברכיבה קשה ולא הגיעו עוד לקישונה, ומציע לעמליה לאכול את ארוחת־הצהרים שבשקם…

‘וכי מאוחר כבר, עוזי?..’ שואלת הילדה בתמהון.

‘מאוחר מאוד…’

‘ומה נאכל בבית־הספר, עוזי?’

‘נגמור, באמת, לאכול כאן ונשוב הביתה,’ עונה עוזי ומתיר את הצידה…

חרמוני קיבל תשובה חיובית מאת מנהל בית־הספר שבשדה־נוטר. ואחר שיחות רבות ודין־ודברים ממושך – הסכימה גם תקוה לנסיעתו של איתן. היא הכינה לו בגדים ותפרה תרמיל בשביל חפציו. ובבוקר קריר אחד יצא איתן מן הצריף ואחריו כל בני הבית ללוותו. פתאום שב חרמוני לצריף וקרא אחריו את איתן. חרמוני הוציא מכיסו אקדח קטן והכניסהו לידו של איתן, ‘קח את זה והכניסהו מהר לתרמילך,’ אמר לו במבט חודר, ‘ושים לידו גם את הכדורים האלה. כל זמן שהיית ברשותי – הגנתי אני על חייך; ומעתה – תעמוד ברשותך. חיינו תלויים כאן תמיד מנגד; ואיש־איש מאתנו חייב להגן על עצמו. אך אחת תבטיח לי, איתן,’ הגביה חרמוני את קולו, ‘אל תשתמש בכלי זה בשעת חולשה – שלך או של אחר… זה כעשרים שנה שהכלי הזה ברשותי, נשאתיו אתי יומם ולילה – והוא לא שפך דם… הבטח־נא לי, איתן, וזכור את אשר תבטיח…’

איתן עמד חיור וגימגם קטעי מלים בסדרו את תרמילו. חרמוני חיבק אותו ונשק לו. ‘כבודך – כבודי, איתן,’ הוסיף בקול נרגש. ‘תמים וטהור אתה יוצא מביתי זה – ונקי תשוב אלי…’

זמן רב עמדה משפחת חרמוני וצפור על הכביש וליוו במבטים כמהים את האוטו שנשא בתוכו את איתן לניכר, למקום תורה…

הכלב שב שנית. אפרכסות־אזניו היו קצוצות, והפצעים טרם הגלידו. הוא נבח בהתרגשות וליקק ברטט ובשמחה את ידי הילדים. על צוארו היתה פקעת חבלים ממוזמזים. נראה, שהוא התגעגע מאוד והתגבר על כל המעצורים. הילדים קיבלו אותו בסבר פנים יפות. עוזי כיבדוֹ בצלחת חלב ועמליה הוסיפה לו מנת גבינה הגונה.

‘למה קצץ הכושי את אזניו?’ שאלה עמליה בהסתכלה בפצעי־אזניו הטריים.

עוזי יודע: הרועים עושים כך לכלביהם, כדי שטיפות־הגשם תפולנה ישר לתוך האוזן פנימה ולא יוכלו להירדם בלילה, בעמדם על המשמר סביב העדר…

‘מסכן שלי!..’ מתמרמרת עמליה, ‘נשיב לו את חמורו לכושי הרע הזה, והכלב יישאר אצלנו…’

‘ועל מה נרכב?’ רוגז עוזי.

' בקיץ נוכל ללכת ברגל…' מתנחמת עמליה.

‘ועכשו עוד הבוץ גדול!’ נאנח עוזי ומחבק את הכלב באהבה…

בוקר אחד, בחבשם את החמור ללכת לבית־הספר, התקדרו השמים מאד. תקוה הציעה לקטנים להישאר בבית, כי יש חשש לגשם חזק שידביקם בדרך. גם חרמוני הפציר בהם להישאר. אך הקטנים סירבו – בבית־הספר עורכים ‘חזרות’ ומתכוננים לחגיגת ט"ו בשבט ואסור להם להחסיר אף ‘חזרה’ אחת, כי לא יוכלו ‘להשתתף’… כשעלו והתישבו על החמור עטפתם תקוה ביריעת־בד עבה, שתגן עליהם מפני הגשם.

‘החביאי את האוכל תחת היריעה, עמליה,’ הזכירה עוזי בכל פעם, ‘כי לא יהיה לנו מה לאכול…’

‘יורד גשם, עוזי?’

‘כבר מטפטף עלי…’

‘אולי נשוב, עוזי?’

‘אנחנו נספיק לבוא לפני הגשם… אני חושב,’ ענה עוזי והאיץ באתון.

הם ירדו מהר מהגבעות והתקרבו לבצה. השמים התקדרו יותר ויותר, רעמים רעמו במרחק וטיפות־גשם טיפטפו לסירוגין.

‘מהר, עוזי,’ האיצה בו עמליה, ‘אנחנו עלולים לשקוע בבצה…’

וכשהתחילו לחצות את הביצה – פרץ הגשם. בזרם חזק ירד, ובקול שאון ורעש.

‘נשוב עוזי!’ התחננה הילדה בהתעטפה ביריעת־הבד, ‘נתרטב מאוד!…’

עוד מעט וכבר הגענו לקישונה, טיפשה!' נזף בה עוזי, ‘התכסי יפה והחביאי את האוכל!..’

הגשם הצליף. עמליה התעטפה כולה ורעדה מקור, גם עוזי נתעטף יפה־יפה – האתון יודעת את הדרך ואין צורך להוליכה…

פתאום נעצרה האתון ועמדה.

‘קדימה!’ בעט בה עוזי ברגליו, ‘הי, קדימה!’

‘למה התעכבת פתאום?!’ התיפחה עמליה, ‘הרי אני כבר רטובה כולי!..’

עוזי בעט שוב באתון. היא לא זזה. הסיר עוזי את היריעה מעל ראשו ונבעת: לפני האתון עמד ערבי ותפס ברסנה…

‘אבא!’ פרצה קריאת־פחד מפיו, בהסתכלו באימה באיש שחסם לו את הדרך.

אך כעבור רגע התעודד – זה היה הכושי, בעל האתון!

‘שלום!’ קרא עוזי בבת־צחוק.

‘למה אתה צוחק שם?’ התרגזה עמליה.

‘הביטי ותראי…’

עמליה הורידה מעל ראשה את הבד, הסתכלה סביבה וצחקה אף היא, הכושי!..

הלז עמד כמאובן ולא הניד אבר…

‘שלום!’ קרא אליו עוזי, ‘הכלב אצלנו בבית’.

‘אינזילו! (רדו)’ פקד הכושי על הילדים בזעף.

‘למה?!’ התרעם עוזי, ‘החמור הוא שלנו!’

‘אנזילו!’ חזר הכושי על דרישתו ויפנה את החמור לצד אחר.

‘הרף!’ קרא עוזי ברוגז ובעט בו ברגלו, ‘החמור אינו שלך!’

‘יאללה!’ נהם הכושי בכעס בהסתכלו סביבו, ‘אינזילו!’

וטרם הספיקה עמליה להשתחרר מהיריעה הכבדה ולעמוד על המצב – והכושי דחפם והפיל את שניהם מעל גב האתון, התחיל סוחבה ומחמר אחריה במקל עבה והתרחק לעבר הגבעות שלצד צפון…

‘חמור! אבא שלי ירביץ בך!’ קרא עוזי בבכי, ‘חכה, חכה!..’

‘כושי ארור! סמבו!’ התיפחה עמליה, ‘אנחנו נתנו לך לשתות תה, כשבאת אז רטוב כולך מהגשם…’

הגשם התחזק. עמליה ועוזי עמדו בלב הבצה, קרועים מעין־רועים ומקישונה.

עמליה פתחה ביבבה:

‘אנחנו נתקרר כאן, עוזי, ונחלה ודאי…’

‘ואנחנו יכולים אולי גם למות, עמליה!’ ילל עוזי כשהוא מתכנס תחת היריעה…

‘אולי אפשר ללכת ברגל,’ ניסתה עמליה להציע. עוזי הסכים. הם נטלו את היריעה וצעדו צעדים אחדים. אך אדמת־הבצה הטובענית שקעה תחת רגליהם, הבוץ נדבק אליהם כרגע, כאילו לבלעם הוא אומר…

‘אי־אפשר!’ קרא עוזי במרירות, ‘כאן יכולים לטבוע…’

‘ומה נעשה?’ שאלה עמליה ביאוש.

‘נתכסה ביריעה ונאכל לפי שעה…’ ענה עוזי ונאנח.

הם תרו סביבם וראו גבשושית קטנה וירוקה, התישבו עליה ונתכסו ביריעה סביבם כעין אוהל. עוזי חילק ביניהם את האוכל ושניהם אכלו בעצלתים ובכו חרש…

היום נטה לערוב. חרמוני ותקוה חיכו לילדים באי־סבלנות, כי הגשם לא פסק במשך כל היום. מדי פעם בפעם יצאה תקוה החוצה והביטה לצד קישונה, אך הילדים ובהמתם לא נראו…

‘רכב־נא וראה מה היה לילדים?’ האיצה תקוה בחרמוני באי־מנוחה, כשהחושך התחיל לכסות את הארץ.

חרמוני חבש את הסוסה, עלה עליה וירד בדהירה לצד הבצה.

הגשם ירד בזעף. הבצה נתכסתה כולה מים. טיפות־הגשם השיקו ברעש וזימזמו בעצב. האפילה הלכה ועבתה מרגע לרגע ומאום לא נראה במרחק צעדים אחדים. רעמים רעמו בכל פעם והבהילו את הסוסה.

הסוסה נגררה בקושי ורגליה שקעו בכל רגע ורגע בבוץ, כשלה וקמה. חרמוני היה בטוח, שהמורה לא נתן לילדים לשוב הביתה כתום הלימודים והם נשארו בלי ספק ללון בקישונה… הוא אמר כבר לשוב לעין־רועים, אך פתאום הגיע לאזניו קול בכי. עמד והטה את אזניו. תחילה נדמה לו, שזוהי יללת תן. אך מכיון שנמשכה בלי הרף, התנשא על האוכף והקשיב בעצירת נשימה.

ופתאום עבר רעד בכל גופו: זה היה קול בכיו של עוזי!..

הוא נתחלחל ונשימתו נעצרה. אחר קם ועמד על־גבי האוכף והתחיל לקרוא לתוך החשיכה: עוזי! עוזי! איֶכה, עוזי?!..

‘אבא! אבא?’ ענה עוזי מתוך האפילה, ‘אוי אוי, אבא!..’

חרמוני התישב על האוכף והתחיל ללכת לפי הקול. הסוסה נרתעה פתאום אחורנית ועמדה. חרמוני קפץ וירד מעל גבה.

על גבשושית מוקפה מים ישב עוזי מכווץ ומכורבל ויִבב בכוחותיו האחרונים.

‘ואיפה עמליה?!’ קרא חרמוני מבוהל, ‘היכן היא, עוזי?!’

‘הנה היא אבא,’ יבב הילד והרים את היריעה… חרמוני נזדעזע. הילדה שכבה קפואה ורועדת כולה.

חרמוני חטפה ועטף אותה במעילו, הושיב את שניהם על־גבי הסוסה ודהר לרופא שבקישונה…

עמליה חלתה בדלקת־הריאות ולמעלה מחודש שכבה בבית־החולים שבעמק־יזרעאל ופירפרה בין החיים והמוות. עוזי לא חלה. רק שיעול תקפהו, שלא הרפה ממנו במשך שבועות ארוכים…


בעבדם בזמירת העצים ביער – הודיע צפור לחרמוני, שהחליט לעזוב לפי שעה את עין־רועים… שוב נתעורר בו הבדוי ונפשו חשקה לנדוד ולצאת למרחב. החיים בעין־רועים מתאימים לו, אמנם, ולפי רוחו הם, אך זקוק הוא לקהל גדול להשמיע באזניו את יצירותיו… במשך הזמן שישב בעין־רועים חיבר שירים רבים והם מעיקים עליו… אין הוא יכול להסתפק בקהל המצומצם הזה… חרמוני לא הופתע, ברור היה לו מראש שדרכה של צפור לנוד… אך רוחה של תקוה נעכרה – איתן איננו, עמליה שוכבת בבית־החולים, ועם צאתו של צפור – יתרוקן הצריף לגמרי והבדידות תכביד מאוד…

צפור הבטיח לשוב, לאחר שיתרענן קצת ויפיג את שעמומו. יש לו תכניות רבות בקשר עם פעולות חשובות בעין־רועים, שלא הגיעה עוד השעה לדבר עליהן…

ובעגלת־העצים הגדושה, שחרמוני הוביל העירה למכירה – ירד גם צפור ונפרד מעין־רועים. וכשהושיט את ידו לחרמוני, בהגיעם העירה, לברכת פרדה – זלגו עיני חרמוני דמעות.

‘כשיהיה לך צורך בנו,’ אמר לצפור בקול נרגש, ‘תשוב אלינו. ביתי – ביתך…’

צפור חיבקהו בידידות. 'אתה האיש שחיפשתיו שנים רבות – גימגם כשהוא מסמיק ונבוך – צריפכם יחשב לי כבית־הורים, כקן־האושר, שאליו אימשך כל ימי חיי…


לאחר שחרמוני מכר את העצים וקנה במחירם צרכי־אוכל וכמה חפצים – סר לבית־הדואר. בין העתונים והמכתבים שהיו שמורים שם על שמו – היו גם שני מכתבים מאיתן. חרמוני הכירם על־פי הכתב הילדותי והבלתי־מנוסה, שבו נכתבה הכתובת… רגש של רחמים תקפהו וגל־געגועים עברו. וכשיצא מן העיר כדי לשוב לעין־רועים – הניח לה לסוסה שתתנהל לאִטהּ ובידים רועדות פתח את מכתביו של איתן. המכתבים היו ארוכים־ארוכים ומלאים רשמים מבית־הספר, חבריו ומוריו. וניכר היה מתוכם, שהוא הולך ומסתגל לסביבתו ושמח להזדמנות שניתנה לו להמשיך את לימודיו.

חרמוני נתרשם בעיקר מכמה קטעים שבמכתבים, המעידים על נערו כי מסתגל הוא ברצון לחיי המוסד. 'אני כותב לכם את המכתב בשעה מאוחרת בלילה. ראשית – בערב גדול הרעש בחדר. אנו ישנים למעלה מעשרה תלמידים בחדר גדול אחד… ואחר יום עבודה ולימודים אנחנו משחקים משחקים שונים. ושנית – איני יכול לישון, כי קר לי מאוד. בשובי מהעבודה מצאתי את מיטתי ערומה. אומרים לי, כי כך דרכם של תלמידי שדה־נוטר: היום סוחבים את השמיכה ממיטתך ומחר תסחוב אתה את שמיכתו של אחר. עתה, בשעה שכולם נרדמו, העליתי אור במנורה, הקימותי סביבה חומת־ספרים, שהאור לא ייראה חוצה…

בית־הספר מצא חן בעיני. יש כאן עצים רבים, גינת־ירק גדולה ורפת, שלא ראתי כמוה לגודל אפילו במשק־גלבוע… היא מחולקת לתאים־תאים – תא לכל פרה… ויש לנו פעמון גדול בבית־הספר והוא מחלק את היום לחלקים־חלקים, לפי צילצוליו. הכל נעשה אצלנו לפי הפעמון…

כבר בשעה חמש בבוקר מצלצל הפעמון לתפילה. יש לנו בית־כנסת ואנו מוכרחים לבוא ולהתפלל בו בוקר־בוקר. אני גם לא ידעתי, כיצד מתפללים, כי לא הייתי מימי בבית־כנסת. אבל חייב אני להיות אותה שעה בבית־הכנסת. רק אחדים מתפללים באמת, ויתר הנמצאים שם חוזרים על השיעורים…

בבוקר אנו אוכלים זיתים וחלבה ותה. חלבה אני אוהב מאוד, אך לא בכל בוקר ובוקר… לחם נותנים בכמות מספיקה. וזה טוב, כי הלחם שחור וטעים ומזכיר לי את הלחם שאמא אופה בבית, אלא שכאן איננו אפוי די צרכו…


בשש וחצי מצלצל הפעמון ללימודים ולעבודה, ומכיון שחבלי־השינה טרם סרו מהעינים – רבים מחברי נרדמים… אך אני שבע־רצון מהלימודים. יש שיעורים מעניינים בחקלאות ובגידול עופות ובקר. המורה לגידול עופות סיפר לנו, שבקליפורניה ישנן תרנגולות המטילות במשך כל השנה כולה – בלי הפסקה, כמעט שלוש מאות וששים וחמש ביצה! –

אח, לו היו לנו בעין־רועים מאה תרנגולות כאלו – והיה מצוין… וגם על דבר הפרות מספרים לנו דברים מעניינים.

בשעה אחת אחר־הצהרים מצלצל הפעמון ושתי הכיתות הראשונות יוצאות לעבודה. אנו עובדים בלול, בגן־הירק, במשתלה וברפת. העבודה מעניינת אותי מאוד־מאוד. בעיקר נתחבבו עלי שני מקצועות: גידול ירקות ועופות. המורים למקצועות האלה כבר עמדו על הדבר והם מתיחסים אלי יפה מאוד. הם גם נותנים לי ספרים לקרוא בהם בעניני המקצועות האלה.

אני מפסיק את מכתבי הפעם, כי קשה לי לכתוב הרבה בעפרון קצר. כאן נוהגים לתת לתלמידי כיתה אלף רק חצאי עפרונות, וקשה מאוד לכתוב בעפרון קצר. אך ישנם תלמידים הצוברים אף חצאי עפרונות אלה, ובשעת הדחק, כשנער זקוק מאוד לעפרון – הם מוכרים לו מסחורתם בכסף…

קר לי מאוד. הולך אני לשכב במיטה של חברי. הוא לא הזמין אותי, אולם אתכנס בלאט תת שמיכתו ויחם לי.

וּבסוף: כתוב לי, אבא, מה שלום הפרה ומה מצב העצים ששתלנו. וכתוב לי: השבו הדרבנים לבקר את גן־הירק? גם בגן בית־הספר מחבלים הדרבנים, אך כאן אנו צדים אותם במלכודות'.

חרמוני קרא ושנה בדרכו את המכתבים וזכר בהכרת־טובה את חבריו מאלונה אשר בעצתם שלח את בנו לשדה־נוטר. ובחזותו את עתיד עין־רועים הבנויה ומנוהלת ביד למודה – מתקרב הוא ביתר־מהירות אל הגבעה…


 

פרק עשירי: רֵכָב, כי ברכבת נולד


עמליה שבה מבית־ההבראה, שבילתה בו שבועים, לאחר ששכבה בבית־החולים במשך חודש ימים. כשהתקרבה העגלה, שבה הביאה חרמוני מחיפה לעין־רועים, רצו תקוה ועוזי לקראתה בזרועות פתוחות וקיבלו פניה בחיבוקים ובנשיקות. מעיני תקוה זלגו דמעות, דמעות אושר. כמה התענתה במשך הימים הרבים, שעמליה שכבה בבית־החולים, כמה לילות־נדודים עברו עליה!

וגם עבודתה קשתה עליה מאוד במשך הימים הנוראים האלה. וכי איך תטפל במנוחה הדרושה במשק ובבעלי־החיים ועמליה שלה מפרפרת בין החיים ובין המוות?..

ועכשיו – ילדתה שוב בזרועותיה ושפתיה נושקות את פניה. עמליה ירדה בקפיצה קלה מהעגלה והחביאה את ראשה המתולתל בחיקה של אמה.

כשעברה ההתרגשות, הסתכלה באמה במבוכה. התרחקה קצת ממנה, בלי הזיז את ידה מידיה והתבוננה בה בסקרנות ובתהייה.

‘את השמנת כל־כך אמא…’ גימגמה הילדה ונתאדמה. תקוה תפשה בראשה והעתירה עליה נשיקות רבות, בהתאמצה להתגבר על מבוכתה.

עוזי עלה על העגלה והתקדם עם חרמוני לעבר הצריף. תקוה ועמליה הלכו לאִטן מסתכלות, אחת בפני חברתה, בעינים מלאות אהבה.

‘היש לך ילד בבטן?’ שאלה עמליה פתאום בצחוק עצור, בחבקה את גופה של תקוה.

‘וכי אינך רוצה באחות קטנה?’ שאלתה האם בבת־צחוק ובהיסוס, בהחליקה ברוך את ראשה.

‘אני רוצה מאוד ואוהַב אותה הרבה־הרבה!..’

‘פתיה שלי…’ לחשה תקוה ולחצה את ידה הקטנה של עמליה – אל תחבקיני בחזקה…


בא האביב. הגשמים פסקו והשמש התרוממה מיום ליום במעלה הרקיע. נוריות אדומות וחרציות צהובות פשטו בגבעות וקישטו אותן במרבד מרהיב־עין.

התבואה עלתה וצבעה – ירוק־צהבהב. חרמוני התהלך מחלקה לחלקה ופניו מביעים אושר ותקוה. ימים שלמים שחה בים־התבואה וניכש את השלמון הסורי שעלה פה ושם, השמיד את הכישות ומסר את פניו ללטיפת השבֳלים ואת אפו לריחות־השדה המשכרים…

היער התחיל ללבלב כולו. הליבנים התכסו פרחים לבנים כשלג, שהפיצו ריח נעים. האלון עשה עלים ירוקים ורעננים, שהבריקו בשמש בברק כהה. האלה הפיצה ריח־שרף חריף, וכליל־החורש התעטף כולו בעתרת פרחים פרפרניים סגולים, ששיוו ליער גוון ארגמני.

בכל נראו דמומיות, קחונים ופרגים, וכשטיח ססגוני נראתה כל הסביבה, שטיח חי ורענן, הנע וזע לרוחות־האביב הקלילות…

לאט־לאט התחילו לשוב גם צפֳרי האביב. במרומי האויר נישאו סיסים בציוץ נוקב. דוכיפת מבוהל נראה בשדות, והיער נתמלא המיה כבושה ובלתי־פוסקת של תורים, שמילאוהו באלפיהם.

הצריף טבל בתוך ים פרחים וריחות, טבע בגלי זמרה וצלילים וליבות היושבים בו נפתחו לרוָחה, קלטו את הכל ורעדו בגילה…

העבודה בעין־רועים היתה בתקפהּ. תקוה והילדים זרעו ונטעו ירקות קיץ בעמק־המעיין, הדגירו תרנגולות ואספו את הבצל והשום שזרעו בימות־הגשמים. חרמוני חרש חלקות־חלקות, הפונות לצד הבִצה – לזריעת תירס ודורה.

גם ליער נאלץ לסור תכופות, כי ערבים־נוצרים, מנצרת ומהכפרים שבשכנותה, התחילו לבוא יום־יום בהמוניהם ולקטוף את פרחי כליל־החורש היפים והמתוקים, כדי לקשט בהם את מאפה הפסחא שלהם – כמנהגם מימים־ימימה.

הם חדרו ליער בהפקרות, קיצצו בלי רחמים והשחיתו עצים רבים… תחילה פגשו את חרמוני בלעג ובביטול, כי בימי אבו־נעמי היו נוהגים ביער כבתוך שלהם. אך לאחר שהרחיק רבים מהם בכוח, והתרה בבאים לנהוג זהירות בעצים – התחילו נשמעים לו.

‘לכם חג…’ טען חרמוני במרירות, בראותו זקנים וזקנות יוצאים מן היער ובידיהם ענפים פורחים ששברו מהעצים, ‘ולעצים אבל…’

‘בשם המשיח, יהודי!…’ רוטנים הזקנים.

‘המשיח ריחם גם על העצים,’ רוגז חרמוני, ‘היו שלמים כל השנה!’ הוא גומר בברכה.

‘גם אתה…’ עונים האורחים ולועסים את הפרחים המתוקים…


יום אחד הופיעו בעמק־המעיין חמורים וגמלים טעוני חפצים, נשים וטף. הגברים הבריכו את הגמלים בהרחבה ופירקו את המשא מעליהם ומעל החמורים. במשך שעה קצרה הוקמו אוהלים ותימרות־עשן התחילו לתמר מהמדורות שהועלו ביניהם…

חרמוני היה אותה שעה ביער. וכשירדו תקוה והילדים למעיין – קיבלו האורחים את פניהם בהשתוממות והסתכלו בהם בשנאה גלויה. את החמורים שלחו לרעות בחלקת התלתן, שחרמוני זרע סמוך למעיין, והילדים חדרו לגינת־הירק, עקרו צנון וגזר וחמסו את ביכורי המלפפונים.

עוזי רץ ליער והבהיל את חרמוני. כשניגש אליהם ודרש מהם לאסוף את אהליהם ולתקוע אותם על הגבעה – לעגו לו הזרים בקולי־קולות. זה כעשרים שנה שהם באים הנה, שנה־שנה, מצפת וסביבתה והתרחץ במי־הרפואה של עין־רועים!

‘מאין אתם באים?’ שאל חרמוני משתומם.

‘מסביבות צפת, חביבי.’

‘ולמה זה באתם הנה ממרחקים?’ שאל בתמהון, כי לא עמד על הדברים שאמרו על אודות המעיין.

‘להתרחץ במי המעיין,’ נדו לו בלגלוג, ‘על־יד מעיין־הישועה אתה יושב והדבר נעלם ממך.’

חרמוני ותקוה החליפו מבטים תוהים ולא ירדו לסוף דעתם של הזרים.

‘רפואה, רפואה במים האלה…’ דיברה אליהם זקנה אחת מהאורחים, שעיניה היו טרוטות ואדומות כדם, ‘מבורכים הם מי עין־רועים, באללה, ורפואה בהם… הנה זה חמש שנים אני באה הנה שנה־שנה לרחוץ במים אלה את עיני שלקו – והתודה לאללה: לאט־לאט הן הולכות וטובות והישועה קרובה לבוא.’

‘הנה רגלי זאת, חוג’ה,’ פתח זקן שבחבורה, שעמד נשען על קב עץ ‘נשתתקה לפני תשע שנים, ומאז הנני בא הנה למשוח אותה בבוץ שבמעיין. ויבורך אללה – היא הולכת ומתנערת, ואינשאללה תשוב לשאת אותי כבראשונה.’

‘הנה בתך, חביבתי,’ הצביעה זקנה אחרת על עמליה, ‘פניה פורחים כורד – ורק משום שאת מי עין־רועים הקדושים היא שותה – רפאות לגופה.’

חרמוני ותקוה הסתכלו באורחים מקרוב – וצמרמורת עברתם. כולם היו בעלי מומין: עיורים, פיסחים, מוכי־שחין ופצעים. והילדים נפוחי־בטן, עקומי־רגלים, בעלי אזנים זבות, מוכי גזזת – מעוררים זועה.

‘הרחיקי את הילדים מזה,’ רמז חרמוני לתקוה, ‘עלולים הם להידבק כאן…’

תקוה אחזה בידי הילדים והתרחקו לצד הצריף. מדי פעם בפעם הפנתה את ראשה והסתכלה במסכנים ועלובי־החיים, שבאו למעיין הדלוח והמרופש לבקש ישע ורפאות, ואנחות פרצו מלבה.

‘למה באו הערבים הנה?’ שאלה עמליה במבוכה.

‘להתרחץ במי המעיין ולהתרפא בהם…’ ענתה תקוה באנחה.

‘היש בכוח המים שלנו לרפא?’ שאל עוזי בלגלוג.

‘כך הם אומרים…’ לחשה תקוה והביטה בצער לירקות שעל־יד המעיין, ההולכים ונדרסים.

כל אותו היום ולמחרתו נהרו בלי הרף גמלים וחמורים לעין־רועים, ועל־גביהם המונים־המונים שוחרי ישע ורפאות. רובם היו נשים וילדים בעלי־מומין. כל בקעת־המעיין נתכסתה אוהלים וסוכות וקול המולה ורעש עלה משם, מלווה קולות תוף ושירה וקריאות יבבה של נשים בהיפגשן במכריהן, מבקרי מעיין־הרפואה שנה־שנה… חרמוני היה אובד עצות.

ערוגות־הירקות נרמסו ברגלי האנשים והבהמות, שפרצו את הגדר, והוא עמד חסר־אונים וכאב על עמלם הרב של תקוה והילדים שעלה בתוהו… אמנם, הבטח הבטיחו לו המתרפאים, שישמרו על הירקות מהשחיתם. אך הקהל הלך וגדל משעה לשעה, ושטח הירקות הלך וקטן מפעם לפעם. בעצירת נשימה עמדו תקוה וחרמוני על־יד הצריף והסתכלו משתוממים באנשים ונשים, שמשחו את גופותיהם הערומים ברפש המעיין ליכלכו את פניהם וראשיהם והתפלשו בבוץ כעדת בני התאו…

גם הרועים הערבים, המשקים את עדריהן במעיין, חדלו מבוא שמה בימים אלה. ובהיפגשם בחרמוני ביער – הזהירוהו שישגיח בשבע עינים על משקו… כי גנבים הם הנודדים האלה ואין אימת המשטרה עליהם…

מאיתן התקבל מכתב שלישי, ובו הודיע שכעבור ימים אחדים יקבלו התלמידים חופש לשבועים. רוצה הוא לבוא הביתה ומבקש לשלוח לו כסף להוצאות הדרך. בהמשך הדברים סיפר שוב על חיי בית־הספר. 'יש לנו כאן חדר־טבע, שבו אנו מגדלים צמחים רבים ובעלי־חיים שונים. אני אוהב מאוד את חדר־הטבע ומבלה בו בשעת הפנאי. יש בו גם קוף ושמו צ’רלי. בכל דומה הוא כמעט לבן־אדם. ואני מפריש לו לפעמים חלק מארוחתי. כשדעתו טובה עליו הוא פולה את שערותיו, ממש כמו הרועים העושים במלאכה זו על־יד המעיין שלו בשעות הצהרים… והננו מגדלים עכברים לבנים, ארנבות וכל מיני צפֳרים. וכשאבוא ליער שלנו – אוכל לכנות צפֳרים רבות בשמותיהן.

'מצאתי לי בבית־הספר חבר טוב. שמו שמשוני. הוא נער ישר, אמיץ־לב ומבין דבר. הוא מפותח… ומכיון שאני חלש בכתיבת חיבורים – הנני מעתיק ממנו בהיחבא… ואם כי המורה אורב לנו – ימציא הוא לי בכל־זאת העתקה בשעת הצורך. המחנך אינו אוהב אותו ונוזף בו בכל הזדמנות והזדמנות, אם הוא ראוי לנזיפה, ואם אינו ראוי לה. כי אין דרכו של שמשוני להחניף, ואינו משתדל למצוא חן.

‘גם שמיכתי שנגנבה ממני – עזר לי שמשוני לגלות. היא נמצאה בידי אחד התלמידים שבכיתה בית, יליד אחת ממושבות יהודה. וחרפה לספר, שאביו הוא פרדסן עשיר. הוא התחנן, שהדבר לא ייודע למנהל, כי היו מגרשים אותו מבית־הספר. הבטחנו לו לשמור את הדבר בסוד וקיימנו את הבטחתנו. אין אפילו טינה בלבי עליו. הוא מסכן ולא גנב… וכי יש לו צורך בשמיכתי? הוא חמור־גרם…’

חלקת־הירקות שבעמק־המעיין נחרבה לגמרי. לא הועילו איומיו וגערותיו של חרמוני, כי המתרפאים באו המונים־המונים ועשו במעיין כטוב בעיניהם. עגומה ועלובה נראתה בקעת המעיין עם צאת האורחים. דרוסה ונבורה, כאילו עדרי חיות־בראשית נברו והתפלשו ברפשה. מי־המעין השתפכו שוב על־פני כל הבקעה והיוו גבים־גבים – קנים ליתושי הקדחת. תקוה התהלכה קודרת ועצובה. כל העבודה שהשקיעה בהכנת ירקות קיץ – ירדה לאבדון, נתחללה. פעם בפעם הביטה בעצב לבקעת המעיין וחשה כאב צורב בכל גופה…


חרמוני נתעורר לקול יבבה חנוקה שעלתה באזניו. אפלולית שלטה עוד בחוץ, ורק זהרורים ראשונים נראו במזרח. הוא התרומם, הטה אזניו ושלוה גמורה שררה בצריף. חשב: ודאי נדמה לו. התעטף שוב בשמיכתו, שכב ויירדם. אך אנחה עמוקה וממושכת העירה אותו שוב. הוא ירד ממשכבו ומבוהל ניגש למשכבי הילדים ותקוה. הילדים ישנו בשלוה. גם עיני תקוה היו עצומות, אך נשימתה היתה כבדה וגניחות תכופות עלו מגרונה. חרמוני התכופף והסתכל בה בנשימה עצורה ובלב קופא. פניה נראו לו מעונים ושפתיה היו נשוכות מכאב…

חרמוני העביר את ידו על פניה – ותקוה פקחה את עיניה בעוית כמתעוררת משנת־טירוף כבדה. מבוהלת ונבוכה הסתכלה בעינים יוקדות…

‘החולה את תקוה?’ שאל חרמוני, בלטפו בידו את פניה הלוהטים.

‘אני חשה כאב נורא,’ ובענותה התכווצה ותמכה בידיה את בטנה.

חרמוני הסתכל בה במבט מבוהל ולבש מהרה את בגדיו.

‘חוששת אני, שאלה הם חבלי־לידה,’ לחשה אחרי הפסקה קצרה, בהסתובבה מצד לצד ובהתאמצה שלא להיאנח.

‘האם חוששת את, שלא נספיק אפילו להגיע לבית־החולים?’ שאל חרמוני ופניו החוירו.

‘איני יודעת…’ ענתה תקוה והחניקה זעקת־כאב שעמדה לפרוץ מפיה.

‘בעוד שעה בערך עוברת רכבת־הבוקר הראשונה, ואנו יכולים להגיע לתחנה הקרובה בחצי שעה,’ אמר חרמוני כשהוא רועד כולו.

‘מהר ועשה…’ לחשה תקוה והסתכלה בו בעינים מתחננות.

חרמוני העיר את הילדים ורמז לעמליה שתִגש ותשב על־יד אמה. עוזי הסתכל סביבו תמה, ובראותו את אמו והיא כואבת התחיל בוכה.

חרמוני מיהר ורתם את הסוסה לעגלה, שם בתוכה מזרן וכר ופרש עליהם שמיכה. נכנס ונטל את תקוה על זרועותיו ונשאה לעגלה.

‘אבא!’ קראה עמליה נבהלת, ‘לאן אתה מוליך את אמא?!’

‘אל תבכי, עמליה,’ לחשה תקוה ברפיון, ‘מחר אשוב ודאי הביתה…’

השמש עלתה. השעה דחקה. הד צפירה עמומה נשמע, צפירת הרכבת שזזה מאחת התחנות הקרובות.

‘עוזי, עלה לעגלה ותשוב בה אחר־כך הביתה!’ קרא חרמוני, ‘ואני אסע עם אמא לחיפה. ואת, עמליה, אל תפחדי ואל תבכי. בעוד חצי שעה ישוב עוזי בעגלה מהתחנה.’

עמליה עלתה לעגלה ונשקה לאמה ביבבה חנוקה.

‘אל תעכבי אותנו, עמליה!’ אמר חרמוני ברוגז והורידה מעל העגלה, ‘השגיחי על הכל ואל תפחדי…’

חרמוני האיץ בסוסה והעגלה ירדה לאט־לאט מהגבעה. עמליה נשענה בקיר הצריף, ליותה את העגלה במבט מלא געגועים ואהבה – ועיניה זלגו דמעות…

כדי לקצר את הדרך לתחנת־הרכבת סר חרמוני מדרך־המלך ונסע בשדות־בור. העליות והירידות גרמו לה לתקוה כאבים חזקים וגניחות טרופות עלו מפיה בלי הרף, אך חרמוני האיץ כל הזמן בסוסה, כי צפירות הרכבת התקרבו יותר ויותר. צמרמורת עברה בכל גופו בהעלותו על דעתו שתקוה עלולה ללדת בשדה, רחוקה מרופא ומילדת…

הם הגיעו לתחנה יחד עם הרכבת. במבט מתחנן הסתכל חרמוני בחלונות של קרון־הנוסעים היחיד, חיפש ידיד או מכר לקראו לעזרה. בעד אחד החלונות ראה בחור בעל בלורית גדולה, שראשו נשען בזכוכית והוא מנמנם. חרמוני דפק בשוטו בזכוכית, והלז התעורר מבוהל והציץ בחרמוני תמה ומצחיק, כאילו סליחה הוא אומר לבקש על אשר נרדם בתוך הקרון…

‘שמע־נא, בחור, רד לרגע, בבקשה!’ רמז לו חרמוני בשוט שבידו לעגלה שעמדה סמוך לרכבת.

‘מה?’ שאל הבחור בתמיהה, בהעבירו את ידו על פניו האחוזים שינה.

"עזור לי, בבקשה, להעלות חולה לרכבת!' קרא חרמוני בקול רם.

בבת־אחת נפתחו חלונות אחדים, וראשים פרועים הציצו החוצה.

‘מהר, מהר, חוג’ה!’ האיץ מנהל־הרכבת בחרמוני, ‘יאללה, חביבי, לא טרומביל (אוטומוביל) הוא זה…’

שני בחורים ירדו בקפיצה מהקרון ורצו לעגלה. תקוה האדימה, הסתירה את פניה בשמיכה וסתמה את פיה, לבל תישמענה אנחותיה. במהירות ובזהירות העלו אותה לקרון הרכבת. הקטר השמיע שריקה חדה והרכבת זזה.

‘שוב תיכף הביתה, עוזי!’ קרא חרמוני בעד החלון הפתוח. ‘מהר ושוב!’ הילד השהה מבט ממושך על הרכבת המתרחקת, אמר לפתוח בבכי, אך הבליג, מצץ בשפתיו לסוסה והצליף עליה בשוטו: ‘הי, קדימה, חביבה!’

את תקוה השכיבו על ספסל. חרמוני כיסה אותה בשמיכה ואת מעילו שם למראשותיה. מנהל־הרכבת ניגש והסתכל בה מתוך סקרנות – ‘אינשאללה בן – חוג’ה,’ קרא בקרצו עין לבחורים, ‘לא צריך בנות, באללה!’

אחד הבחורים פיהק והתלוצץ אף הוא: ‘לשוא העירו אותנו, בחיי. חולה לא כל־כך מסוכן…’

בקרון דלקה עוד העששית והפיצה ריח חריף של פיח ונפט. צללי־הלילה לא גורשו עוד מתוך הקרון הקטן והצר. קליפות תפוחי־זהב ושקדים התגוללו על הרצפה והספסלים. קרעי־עתון הלבינו פה ושם, וחלק מהקרון היה מלא כלי־עבודה שונים של פועלי המסילה ששבו מאחת התחנות לעיר. הנוסעים בקרון היו מועטים: פועלי המסילה העטופים בכפיות מלוכלכות; בחורים מעמק־הירדן ומעמק־יזרעאל; פלחים אחדים ובדוי זקן בעל קומה גבוהה, שכרע על אחד הספסלים והתפלל בכוונה עצומה.

חרמוני ישב מול תקוה והסתכל בחרדה בפניה שנתעוו מדי פעם בפעם. גופה נתכווץ לרגעים ופניה הכחילו והחוירו חליפות. היא נשכה את שפתיה, שמה אגרופה בפיה והתאמצה להחניק את גניחותיה…

‘כמה נורא…’ לחשה בדמעות, ‘אני חוששת שאלד שוב בדרך… כמה נורא…’ דובבה ביבבה חרישית.

חרמוני אחז בידה והרגיעה. ‘עוד שתי תחנות ונגיע העירה,’ דיבר אליה רכות. ‘אטלפן לבית־החולים והרופא יבוא לתחנה באוטו…’

‘וי!’ פרצה פתאום זעקת־כאב מפיה של תקוה, ‘וי־י!..’

חרמוני קפץ ממקומו וגחן אליה. פניו החוירו וידיו ורגליו רעדו. הוא עמד מחוסר־ישע כילד ולא ידע מה עליו לעשות.

‘אוי – אוי – אוי!’ הגיחו שוב קריאות־דוי מפיה של תקוה, בהתפתלה במכאוביה על הספסל הצר והקשה.

בקרון קמה מהומה. הבחורים ניגשו מבוהלים והכניסו בזהירות את ראשיהם לתא, שבו שכבה היולדת. ארשת רצינית הופיעה על פניהם ונאנחו חרש.

‘היא כורעת ללדת…’ אמר חרמוני ביאוש, ‘חברים, האין אף אשה אחת בקרון?’

‘לא אין אף אשה בקרון…’ הודיע אחד הבחורים באנחה.

פועלי המסילה התקרבו אחד־אחד, הסתכלו בתקוה ובחרמוני ברחמים ושרקו בשפתיהם:

‘יא אללה, יא אללה!’

אמא!’ פלחה קריאת־אימים את כל הקרון, ‘אמא!..’

המהומה גדלה. הנוסעים התרוצצו ממקום למקום, התוכחו והשיאו עצות שונות. חרמוני עמד ורעד כולו. תקוה הגיעה עד משבר – ולא נמצא איש שיעז לגשת אליה, להושיט את ידיו ולקבל לתוכן את הולד…

פתאום הגיח הבדוי הזקן מפינתו וניגש לתא, שבתוכו שכבה תקוה.

‘מה קרה, אחי?’ שאל בתקנו את הכפיה והפתיל שעל ראשו ובמחותו את עיניו השחורות.

‘אשה כורעת ללדת…’ ענה לו אחד הפלחים בלחשו תפילה.

‘היכן?!’ קרא הזקן בהשתוממות.

‘הנה כאן, אחי…’

‘באללה!’ פרצה קריאת־רחמים מפי הזקן, ‘יאללה אנשים!’ קרא ודחף את הנוסעים הצדה ועבר ביניהם, ‘מהרו ולכו מזה כולכם!’

בתנועה קלה הסיר מעליו את עבייתו ומסרה לידי חרמוני, שיאהיל על התא שבו שכבה היולדת.

חרמוני קפא. בעינים מביעות תודה הסתכל בבדוי הזקן, ובלי־משים חסם לפניו את הדרך לתקוה.

‘אל תפחד, בני…’ הרגיעו הזקן בבת־צחוק טובה, ‘אללה ירחם.’

הזקן לחש תפילה, ובעינים מפיקות רוך ורחמים הסתכל בחרמוני, שעמד מבולבל ומרעיד כולו.

‘אל תפחדי, בתי, אל תפחדי,’ הרגיעה הזקן מאחורי המסך, ‘אינשאללה (אם ירצה השם), הכל יהיה טוב, הכל יהיה בשלום…’

ופתאום פילח את חלל הקרון צפצוף נוקב של תינוק, קול מתריס ומורד, קול אדם חדש עלי אדמות.

חרמוני נתבלבל. בתנועה אחת פשט את חולצתו הלבנה, חדר לתא־היולדת ועטף בתוכה את היצור האדמוני, שגעה ופעה בלי הרף.

‘מסור לידי את בנך,’ קרא הזקן בהקלה והושיט את ידיו לעבר חרמוני, ‘חסל, הכל עבר – התודה לאלוהים.’

‘ברוו!’ הריעו פועלי המסילה שבקרון לכבוד המילדת, ‘ברוו, ברוו!’

חרמוני עטף את תקוה בשמיכה ועיניו זלגו דמעות. היולדת שכבה כמתעלפת. והבדוי הזקן טיפל בנולד כאם טובה. כמילדת מסורה.

פתאום השמיע הקטר שריקה ממושכת. הרכבת התקרבה לתחנה אשר לרגלי הר־אליהו.

‘חוג’ה!’ קרא מנהל־הרכבת אל חרמוני, בהתפרצו לתא היולדת, והוא חיור כולו, ‘כאן אעכב את הרכבת ותצטרך להוריד את היולדת לקומפניה (קבוצה) של היהודים. אסור לי להביאה העירה. חוג’ה באללה, אסור לי!’

הרכבת עמדה. אחד הבחורים קפץ וירד מהקרון ורץ לעבר הקבוצה. חרמוני לקח את העביה ועטף בה את הנולד, ביקש מהנוסעים לסגור את החלונות, כדי למנוע רוח פרצים בקרון… תקוה פקחה מדי פעם בפעם את עיניה, אך מאום לא ראתה. זרם דמעות חמות ומלוחות הציפן והאפיל עליהן…

כעבור דקות אחדות נשמעו קולות נשים סביב הקרון. בעד שני הפתחים התפרצו ונכנסו בחורות אחדות, ובידיהן בקבוקים, צמר־גפן, סדינים, כר וכד מים.

‘בחורים, החוצה!’ פקדו על הגברים בקריאות עצבניות, ‘כולכם!’

תקוה!!!’ פרצה קריאה היסטרית מפי אחת הנשים, והבקבוק שבידה נפל ונשבר, ‘חרמוני! גזלן, מה עוללת לה!?’

היא נטלה את התינוק מידי חרמוני, זרקה מעליו את הסחבות שהיה עטוף בהן ועטפה אותו בסדין נקי ולבן.

‘בחורים, הביאו את האלונקה!’ קראו הנשים, שטיפלו ביולדת, לגברים שעמדו וחיכו בחוץ, ובת־צחוק נבוכה על פניהם.

בחורים אחדים עלו לקרון והכניסו אתם אלונקה מתקפלת.

בזהירות ובחרדה נטלו את תקוה, שעטפוה בינתיים סדינים לבנים, והניחוה באלונקה. תקוה מסתכלת בהם בעינים דומעות ומתחננות, כמבקשת מהם סליחה על הטִרדה שגרמה להם והטרחה שהטריחתם.

‘לאט־לאט!’ פקדו הנשים על נושאי האלונקה, ‘היזהרו והיזהרו!’

הנוסעים ליוו את היולדת בברכות ובנפנופי ידים.

‘שלם לירה, חביבי!’ אמר מנהל־הרכבת לחרמוני בטפחו על כתפיו ברוגז, ‘עכבנו בגללך את הרכבת שעה כמעט… בחיי הנביא!’

חרמוני הסתכל סביבו במבוכה. מרוב בהלה שכח לקחת את ארנקו בצאתם מעין־רועים.

‘כספי איננו אתי,’ גימגם ופניו האדימו.

‘הממשלה אינה מקיפה!’ התרגז מנהל־הרכבת, ‘גרמת לי כאב־ראש, ועתה – אין לך כסף? עלה וסע אתי העירה למשטרה, יאללה!’

‘הא לך לירה,’ אמר אחד הבחורים שבקרון, ‘תפרע אותה למשק־גלבוע.’

חרמוני קיבל את הלירה והסתכל בבחור בעינים מלאות הודיה.

כשהרכבת זזה – תקע לידי הבדוי את כף־ידו ובירכו ברכות רבות וממושכות.

‘רד, יא אבא,’ הפציר בו חרמוני, ‘בוא וקבל ברכת כולנו על עזרתך הרבה שהושטת לי בדחקי.’

הזקן הצטחק, שם את ידו על לוח לבו ואמר:

‘בפעם אחרת, חוג’ה, אינשאללה אבוא לראות את שלום היולדת והולד…’

‘ביתי – ביתך…’ לחש חרמוני ולחץ את ידו הגרומה בחזקה, ‘ירבה אללה את אונך!’

כשהגיע חרמוני לקבוצה, מצא את תקוה שוכבת במיטה לבנה ושקועה בשינה עמוקה ושקטה. על־ידה עמד סל־נצרים גדול ובתוכו התינוק…

ה’מטפלת' גערה בו בנזיפה וגירשה אותו מהחדר.

‘זוהי מנת גורלנו…’ רטנה ברוגז, ‘לעבוד כבהמה וללדת כחיה… סע לך לביתך!’

ולילד קרא חרמוני רכב, כי ברכבת נולד…


 

פרק אחד־עשר: בית חרמוני פתוח לרוחה

לאחר שהעגלה, שבה הסיע חרמוני את תקוה לרכבת, התרחקה ונעלמה בין הגבעות – נרגעה עמליה והסתכלה סביבה במבט רציני. הרגשת־הפחד נגוזה מלבה. אדרבה, הרי על אחריותה השאירו את כל המשק! נזכרה בבעלי־החיים הכלואים מאמש ואמרה להאכילם. נעלה את דלת הצריף במפתח והטמינה אותו תחת אבן מסותתה, ששימשה מדרגה לצריף.

בהכרת חשיבותה קראה לעופות והוציאה אותם מהמערה שהיו כלואים בתוכה. העופות פרצו בקרקור ובטרוניה החוצה והתחילו לנקר בזבל ובעשבים. עמליה הכניסה את ידה לכד־חרס גדולה, שעמדה על־יד המערה, הוציאה מתוכה גרעיני־דורה ופזרתם לעופות. אחר רצה לחבית המים שעל־יד הצריף, שאבה מים בפחית ויצקה אותם לתוך שוקת־עץ קטנה המיועדת לעופות. הללו התנפלו על הגרעינים בריטון וריגון וניצו ונלחמו זה בזה. אחדים עטו על שוקת המים, גמעו ממנה טיפין־טיפין, הרימו ראשיהם למעלה וחוזר חלילה. הלהקה היתה מגוונת: לגהורן לבן, אנקונה מנוקד, מינורקה בעלי אונות לבנות וזנבות ארוכים, ועופות הבדוים – בעלי עינים גדולות ושחורות.

תרנגול לגהורן, גדול ולבן כשלג, נטפל לעמליה והתחיל לנקר בזעם את רגליה היחפות. הילדה בעטה בו, נזפה בו בצחוק ואחר ברחה במעלה הגבעה, כשהתרנגול מרדף אחריה בקרקור ובצריחה, כאומר לטרוף אותה כביכול…

כשעברה עמליה על־פני הסוכה – השמיעה הפרה געיה קובלת ומתריסה. נכנסה והתירה אותה ואת העגלה, הקימה מרבצם גם את העז והעופר והוציאתם למדרון הפונה לבקעת המעיין – לרעות בשפעת העשב הרענן והדשן.

בעלי־החיים הסתכלו סביבם בעינים נוצצות, נשמו לתוכם בהרחבה את ריחות הבוקר והתחילו לוחכים את העשב הטעים. העגלה געתה געיה דקה וממושכת, הפשילה זנבה למעלה והתחילה לנתר ולכרכר סביב הפרה. עמליה עמדה על־יד העופר והחליקה בחיבה את ראשו הקטן והיפה. הבוקר היה נאה להפליא. כים ירוק וגדול, בלי גבול ובלי סוף, השתרע לעיניה כל עמק־יזרעאל. הנוריות האדומות הלכו ונפתחו לקראת השמש, וטיפות־הטל שעליהן הזהירו כפנינים ורודות. צבעונים הניעו חרש את ראשיהם הגנדרניים, קחוָנים הלבינו בלובן חגיגי וחרציות צהובות כאש הסתמנו בים הירוק, ככוכבים קטנים. במרומי האויר ריחפו להם עפרונים מצויצים ושרו שירי עידוד לרעיותיהם, היושבות בקִניהן החבויים בתוך העשב. בין השיחים נשמעו ציוציו שאינם פוסקים של הפשוש. ודבורים התעופפו מפרח לפרח, מילאו את סליהן אבקה צהובה וריחנית וזימזמו זמזום חרישי…

עמליה שכחה את בדידותה, ישבה בין הפרחים והטתה את אזניה לרחש־החיים העולה סביבה. פתאום שמעה קול קורא: ‘עמליה!’ עמליה נתעוררה כמו משינה ורטט עברה. קמה, התחילה לסחוב אחריה את העופר והעפילה לגבעה.

‘עוזי!’ קראה בשמחה, בהיזכרה פתאום בכל אשר קרה בבוקר.

הילד קפץ וירד מהעגלה.

‘טיפשה, אני כל־כך נבהלתי! אני קורא לך וקורא לך זה כשעה – ואת אינך,’ אמר ברוגז.

‘רעיתי את הפרה, עוזי,’ גימגמה הילדה, ‘גם אבא שב כבר?’

‘לא, אבא נסע עם אמא לבית־החולים. שני בחורים עזרו לו להעלות את אמא לקרון, והרכבת עמדה וחיכתה כל הזמן…’ התפאר בגאוה.

‘ואמא בכתה? הגד, עוזי…’ שאלה עמליה ופניה מביעות דאגה.

‘לא!’ ענה הילד ברוגז, ‘היא לא השמיעה אף גניחה… הויס!’ גער בסוסה, בנסותה לחרוג מהיצולים. הוא ניגש לעגלה, התיר את הסוסה ושילחהּ לרעות. שניהם הלכו אחריה, הסוסה זוררה, התגלגלה פעמים ושלוש בעשב, ואחר קמה והתחילה לכסוס עשב, כששפתה העליונה זעה בעצבנות.

עוזי שכב על העשב, הכניס גבעול ירוק לפיו ולעסו.

‘הרעב אתה, עוזי?’ שאלה עמליה.

‘אני רוצה לנוח קצת,’ ענה הילד והתמתח ופיהק.

‘מי זה שם?!’ שאל פתאום בהסתכלו במבט חודר למדרון בקעת המעיין שממולם.

עמליה הביטה סביבה ונבהלה: במדרון בקעת המעיין שמצד קישונה ירד איש זר ומשונה.

‘זה שודד, עמליה?’ שאל הילד בפחד, בהסתכלו בזר בעינים בולטות.

הילדה החוירה ולא יכלה לענות מרוב פחד.

‘הוא ערום כמעט…’ לחש עוזי והתכווץ.

‘ויש לו זקן אדום כאש…’ אמרה עמליה בהסתתרה מאחורי הפרה.

‘זה מין חלוץ כזה!’ הרים עוזי פתאום את קולו, קם והפחד סר ממנו.

‘זה מנין לך?’

‘הביטי: הוא נושא תרמיל על גבו.’

הזר ירד בצעדים כבדים למעיין ולא הרגיש בילדים המביטים אחריו. כשהגיע למים עמד, הוריד מעליו את התרמיל, התכופף והתחיל לרחוץ את ידיו ופניו. הילדים ראוהו עתה כולו. זה היה איש נמוך ורחב־גרם. שערות ראשו וזקנו האדימו כחלודה. חצי גופו העליון היה ערום לגמרי, ואת החצי השני עטפו מכנסיים קצרים מאוד. וכולו נראה כיצוק נחושת…

‘הוא שר…’ צחק עוזי וקרץ בעיניו לעמליה.

‘הס עוזי…’ לחשה עמליה ואיימה עליו בידיה, ‘הוא יכעס עליך…’

‘הוא מצחיק!’ לחש עוזי בהחניקו את צחוקו.

הזר התרומם, תר את מדרוני הבקעה, בהאהילו בידו על עיניו בפני קרני השמש.

‘הלו, שלום!’ קרא בשמחה, בהרגישו בילדים, ‘שלום!’ חזר וקרא וניפנף בידו.

‘זה יהודי…’ קראה עמליה בשמחה וחיבקה את ראשו של העופר בהתרגשות, ‘זה יהודי באמת!..’

‘וכי לא אמרתי לך?!’

‘אני פחדתי, נורא,’ גימגמה עמליה והניפה את ידה כתשובה לברכת הזר.

‘הנה!’ קרא עוזי ורמז לו בידו, ‘אנחנו כבר איננו פוחדים מפניך!’

‘חה־חה־חה!’ צחק הזר. הוא העבר את ידו על ראשו וזקנו, העמיס על גבו את התרמיל והתחיל להעפיל ולעלות בגבעה.

כשניגש לילדים ועמד – החרישו שלשתם רגע. הילדים הסתכלו בשריריו הדרוכים והיצוקים, בזקנו המסולסל, והוא הגביה את גבות עיניו וסקרם בבת־צחוק מלטפת. עוזי לא יכול לעצור ברוחו ופרץ בצחוק. ‘אין לך חולצה?!’ שאל בהסתירו את פניו ביד אחת.

‘יש לי,’ ענה הזר ברצינות.

‘ומדוע אינך לובש אותה?’

‘מפני שכך טוב ללכת בשמש.’

‘אתה מצחיק!’ ועוזי הגביר את צחוקו ואחריו גם עמליה.

‘מי אתם?’ שאל האורח לאחר שנשתתקו.

‘של אבא שלנו…’ אנא עוזי בקריצת־עין.

‘בן־חיל!’ חייך האורח.

‘עוזי, די לך!’ נזפה עמליה בילד, ‘לא יפה לצחוק לאורח!’

‘ואתם גרים כאן?’ שאל האורח בהשתוממות והסתכל בילדים בעיני־ילד כחולות.

‘שם למעלה,’ הצביע עוזי והשתדל להעלות על פניו ארשת רצינית.

‘לא ידעתי כלל,’ גימגם האורח, ‘לא ידעתי שיש כאן ישוב.’

‘מה שמך?’ שאלה עמליה.

‘בן־שלמה.’

‘ומה אתה עושה?’ שאל עוזי.

‘מטייל.’

‘תמיד מטייל?!’

‘עד שאני מוצא לי עבודה,’ ענה האורח והוריד את התרמיל מעל גבו.

‘אבא איננו בבית,’ אמרה עמליה פתאום מתוך עצבות.

‘והיכן הוא?’

‘הוא נסע עם אמא,’ גימגמה הילדה.

‘ואתם אינכם פוחדים כלל?’ שאל האורח בתפסו את ידי עוזי ופניו נוהרים.

‘הרף!’ קרא עוזי וחילץ את ידיו מידי האורח.

‘יש לנו רובה בבית…’ הוסיפה עמליה אחר שתיקה קצרה.

‘זה לא טוב,’ נאנח הזר, ‘לא צריך רובה. אסור לרצוח.’

‘אנחנו לא צמחונים!’ אמר עוזי בלעג נסתר.

‘ואני צמחוני, ילדי החביב!’ אמר האורח בשמחה. הוא תפס את עוזי, הושיבו על ברכיו ואימצו לליבו. ‘ויש לי ילד שובב כמוך, שובב גדול כמוך.’

‘ואיפה הילד שלך?’ שאל עוזי בסקרנות והתאמץ להשתחרר מזרועותיו.

‘הו, הו,’ נאנח האורח. ‘רחוק. רחוק מאוד…’

‘עוזי, צריך לאכול ארוחת־בוקר, כבר מאוחר מאוד!’ נזכרה עמליה פתאום.

‘בוא,’ אמרה לאורח, ‘תראה את הצריף שלנו…’

הם עלו למעלה והאורח אחריהם. בידו האחת נשא את ילקוטו ובשניה גירד את זקנו האדום.

עמליה פתחה את דלת הצריף והזמינה את האורח להיכנס לחדר לנוח.

‘לא, בתי,’ הצטחק האורח והעביר ידו על ראשה, ‘כאן בחוץ אשב. אני אוהב מאוד־מאוד את השמש…’

‘עוזי, רוץ ללול והבא ביצים אחדות, ואני אדליק את מכונת־הבישול,’ אמרה עמליה.

כעבור שעה קלה רחשו ביצים במחבת וריח שמן מטוגן נישא בצריף ומסביבו.

‘בוא לאכול…’ הזמין עוזי את האורח, כשפניו מושפלים לארץ.

‘לא, לא, חביבי…’ הצטחק האורח, ‘איני יכול לאכול אתכם…’

‘זה לא אוכל בשרני!’ קראה עמליה מתוך החדר, ‘רק ביצים ולחם!’

‘איני אוכל ביצים…’ גימגם בן־שלמה והשתעשע בשרירי ידיו המתוחים.

‘וכי אסור לצמחוני לאכול גם ביצים?’ שאלה עמליה במבוכה.

‘אני לא צמחוני, ילדתי, אני טבעוני…’ ענה האיש וליטף את הילדים בעיניו הכחולות והטהורות.

הילדים נבוכו, אובדי־עצות עמדו שניהם ולא ידעו את אשר עליהם לעשות.

‘אבל אתה רעב?!’ שאל עוזי בצער.

‘קצת,’ ענה האורח בשקט, ‘לא נורא…’

‘אני יכולה לתת לך לבן!’ קראה הילדה בשמחה.

‘לא, לא,’ לחש בן־שלמה, ‘אכלו בתיאבון, ילדים, ואל תדאגו לי.’

‘הוי, וירקות אתה אוכל?!’ נאחזה עמליה כבעוגן־הצלה.

‘הה, כן, כן בתי,’ צחק האורח, ‘אבל הרי אין לכם ירקות כלל, כפי שעיני רואות.’

‘יש לנו!’ קראו הקטנים בשמחה, ‘יש גזר, צנון, קולרבי.’

‘נִיתן לו גם דבלים!’ הציע עוזי.

עמליה גחנה והוציאה מתוך שק גזר וצנון, שרידי פליטה מהגינה שבבקעת המעיין, והציעה לאורח.

‘הה, מצוין…’ צחק בן־שלמה וליטף את ראשי הקטנים, ‘די, די…’

עמליה הוציאה החוצה את החביתות שהכינה ושניהם ישבו לאכול. האורח לקח את הירקות, ניגש לחבית המים ושטפם, שב וישב עם הילדים ואכל את הגזר והצנון על קליפותיהם. הילדים הסתכלו בו בתמהון, קרצו עינים והצטחקו.

‘הוא אינו אוכל לחם…’ לחשה עמליה לעוזי והצביעה על פרוסות־הלחם שהניחה לפני בן־שלמה ונשארו שלמות כשהיו.

‘הוא מצחיק…’ ענה עוזי בלחש ומדי פעם בפעם גינב מבטים לעבר האורח.

כשגמר לאכול ניגש בן־שלמה לחבית, שאב מים בדלי וגמע גמיעה ממושכת. אחר ניגש והוציא מתרמילו ספר עבה, שכב על העשב והתחיל לקרוא, כשהוא טובל כולו בשמש… כעבור שעה קלה השמיע נחרה כבדה והספר נפל מידו.

‘הוא ישן כבר…’ לחש עוזי. הוא התגנב בלט והציץ בספר, שהרוח שיחקה בדפיו.

‘זה ספר לא עברי…’ שב והודיע לעמליה היאוש, ‘אני איני מבין בו כלום…’

השמש שקעה. לאט־לאט הלכה ונעלמה מאחרי הר־אליהו, צעד־צעד. פאתי מערב האדימו, הזהירו וזעיר־זעיר לבשו ארגמן. במזרח, מאחורי הרי־החורן המכחילים זחל ועלה הירח. הופיעה קשת מכסיפה ואחר – פלח מאדים…


דממה עמוקה עמדה מסביב. רוח חרישית נשבה לפרקים והעשבים התלחשו. צרצר־שדה בודד צירצר למקוטעין. מהיער הגיעה לסירוגין נהימת־תורים עגומה וכבושה.

סמוך לצריף דלקה מדורה קטנה. מתוך הרמץ בלטו פה ושם תפוחי־אדמה קלויים. אצל המדורה ישבו מחרישים עמליה ועוזי ובן־שלמה. סביבם רבצו הפרה והעגלה, העז והעופר, והעלו גירה לאטם ובכובד־ראש. בן־שלמה ניענע ענף חרוך ונבר בו ברמץ, הפך את תפוחי־האדמה מצד לצד ודיבר בקול שקט:‘… אז באו כל בעלי־החיים לפני אלוהים ובכו: אל רחום, האם לכך בראת אותנו, שנהיה לברות שיני האדם? הזהו בחיר היצורים, שעליו אמרת לנו, משול ימשול בנו ולמשמעתו נסור? חייך, שאכזר הוא כקין ורע־לב כנמר… בטנו קבר לנו, וידיו מגואלות בדמנו, דם יצורים חלשים ומסכנים…’

‘ומה יאכלו האנשים?’ שאל עוזי בהתנגדות.

‘הוי, שתוק, עוזי!’ גערה בו עמליה באי־סבלנות. ‘תן לו לספר, זה מעניין, נורא!’

בן־שלמה הצטחק, הוציא מתוך הרמץ תפוח־אדמה קלוי, העבירו מיד ליד לקררו, פרך אותו ואמר: ‘התראה, ילדי, את הקמח הלבן והטוב שבתפוח־האדמה הזה? – אותו נתן לנו אלוהים לאכלה, גם לנו וגם להם.’

‘למי?!’ שאל עוזי בסקרנות.

‘לבהמה ולעוף ולכל החי.’

‘אם לא נאכל אותם – אז למה נִתן להם אוכל חינם?’ התעקש עוזי.

‘כך, כך, בני,’ ענה האורח בהכניסו לפיו פירורים מתפח־האדמה החם שבידו. ‘באמת לא נצטרך לתת להם אוכל, מאליהם יתפרנסו, כי גדול ורחב הוא עולמו של אלוהים, והוא מספיק לכל אחד ואחד בעין יפה.’

‘די לך כבר, עוזי!’ רגזה עמליה שוב, ‘תן לו להמשיך!’

‘ומה אמר להם אדוני?’ שאלה עמליה את בן־שלמה, כשהיא מסתכלת בו בעינים נוצצות.

‘אח כן,’ נזכר בן־שלמה, ' אדוני אמר להם: "לב חדש אתן לאדם, לב רחום וטוב… והוא יחדל לרצוח ולשפוך דם ורק ירק ועשב השדה יאכל. צמר לא ילבש ונעלי עור לא יעלה על רגליו…'''

קולו של האורח נפסק פתאום. מעבר לגבעה נשמע הד צעדים כבדים. שלשתם הפנו את ראשיהם שמה. עמליה קמה והסתכלה סביבה בחשד.

‘אבא! אבא הולך!’ קראה בשמחה והתחילה רצה לקראת חרמוני וידיה מיטלטלות בחפזה. עוזי קם גם הוא, עזב את האורח ורץ בעקבות אחותו.

חרמוני התקרב וניפנף בכובעו הרחב שבידו.

‘אבא! אבא!’ קראו הקטנים בהתרפקם עליו.

‘יש לכם אח קטן…’ אמר חרמוני בחבקו את שני הקטנים, ‘אמא ילדה ילד, למזל טוב.’

‘הוי, אבא!’ קראה עמליה בהתרגשות וחיבקה את גופו של חרמוני.' אני רציתי כל־כך שיהיה לי אח קטן!'

‘את שקרנית!’ פרץ עוזי פתאום בבכי, ‘את רצית שתהיה לך אחות קטנה! בעצמך אמרת לי אז, אז על־יד המעיין.’

‘אחר־כך אמרתי כבר שלא אכפת לי,’ גימגמה הילדה במבוכה. ‘אל תבכה, עוזי אני אוהַב אותו עוד יותר מילדה.’

חרמוני הצטחק והחליק ברוך את ראשי הקטנים.

‘ואמא בריאה? הגד, אבא!’ שאלה עמליה בעצב.

‘כן, כן, עמליה,’ דיבר חרמוני כאילו לעצמו. ‘בעוד ימים אחדים תשוב אמא הביתה.’

‘מי זה היושב על־יד המדורה?’ שאל חרמוני בהרגישו בזר.

‘מין חלוץ…’ לחש עוזי בקריצת־עין.

‘התבייש עוזי!’ נזפה בו עמליה. ‘הוא צמחוני, אבא, ואינו אוכל לחם ולא ביצים…’

‘שלום לך, בן־שלמה!’ קרא חרמוני בשמחה ובלגלוג קל בהתקרבו למדורה. ‘ברוך הבא! זה שנים אחדות שלא התראינו. חשבתי: ודאי נעלמת מהאופק של ארץ־ישראל…’

בן־שלמה הניח מידו את תפוח־האדמה המפורר, הצטחק בבת־צחוקו הילדותית, קם והושיט לחרמוני את שתי ידיו. ‘אך זו הפתעה, אחי!’ קרא בשמחה אמיתית. ‘לא ידעתי כלל שבצל־קורתך אני יושב; והילדים – ילדיך… ילדים נחמדים הם, חרמוני, ילדי־טבע באמת!’ הוא התרגש בדברו והחליק את ראשיהם של עמליה ועוזי ברטט ובאהבה.

‘הה, אתה מכיר אותו, אבא?’ שאלו הקטנים בהשתוממות.

‘כן, כן, ילדים,’ הצטחק חרמוני וטפח בידו בידידות על כתפיו הרחבות של בן־שלמה. ‘פעמים רבות נפגשנו בגליל ובעמק־יזרעאל…’

‘כך, כך… הרי בעל־אחוזה אתה כבר, חרמוני,’ גימגם בן־שלמה ופניו קרנו. הוא התכופף, הרים את תפוח־האדמה שהניח ופוררו.

‘שב־נא בן־שלמה!’ אמר חרמוני והתישב אף הוא על־יד המדורה, ‘אורח רצוי אתה לנו ותוכל לשבת אתנו ימים רבים.’

בן־שלמה הצטחק. הקמטים הרבים והעמוקים שעל מצחו השזוף נתישרו, עיניו נהרו ובתנועה אִטית ובוטחת הוציא מתוך הרמץ תפוח־אדמה קלוי וריחני והציעו לחרמוני…

הערב רד. החושך עטף לאט־לאט את הארץ. רוח קרירה נשבה וליבתה את האש. עמליה הביאה מהצריף לחם, זיתים וגבינה, ושלשתם אכלו ארוחת־ערב. חרמוני ישב שקוע בהרהורים ולרגעים השמיע אנחה קלה. בן־שלמה העביר בלי הרף את ידיו על זקנו, כאילו הוא מתכוון להשמיע דבר־מה, אך מלבד נהימה חרישית לא הוציא מפיו דבר. עיניו ננעצו בשמים ומצחו נתקמט מפעם לפעם, כמים המעלים קמטים בנשוב בהם רוח חרישית…

טרם שכבו לישון הרגישו הילדים בהיעדרו של האורח. עמליה העירה את אזנו של עוזי על כך – ושניהם יצאו והקיפו את הצריף פעם ופעמים.

‘וגם החבילה איננה?’ שאל עוזי בתמיהה.

הם ניגשו לסלע, שעל־ידו היה מונח תרמילו של האורח, ולא מצאוהו שם. שניהם הרכינו את ראשיהם ועמדו נוגים.

‘הוא הלך מאתנו מפני שצחקת לו…’ לחשה עמליה ושיפשפה את עיניה. ‘בלילה לא ימצא את הדרך. חבל עליו…’

עוזי עמד כמאובן ולא פצה פה.

‘עמליה!’ קרא חרמוני מתוך הצריף, ‘איֵכם, ילדים?!’

עמליה יבבה ופנתה לצריף. עוזי הלך בעקבותיה בראש מורד, כמי שנתפס בקלקלתו.

‘מה קרה, ילדים?’ שאל חרמוני בתמהון.

‘הוא הלך מכאן בלילה,’ לחשה עמליה בבכי, ‘עוזי העליב אותו, אבא, עוזי אשם.’

‘הוא לא הלך מכאן, עמליה!’ צחק חרמוני, ‘ודאי הלך לשכב באחת המערות – הוא איננו לן בתוך בית…’

עמליה נעצה בפני חרמוני עינים תמהות. היא חפצה לדלות מעיניו תשובה לחידה המוזרה של האיש בן־שלמה.

‘בואו לישון, ילדים כי עיַפנו מאוד,’ לחש חרמוני, ‘בן־שלמה ישב אתנו ימים רבים.’

למחרת עבדו חרמוני ובן־שלמה בבקעת המעיין. יחפים ומעורטלים עמדו בבִצה, שנתהוותה בימי ביקור הערבים, וחפרו תעלות־תעלות כדי לכנס שוב את המים לתוכן. השמש חיממה. יתושים רבים חגו מעל לבִצה. מדי פעם בפעם הבעירו העובדים עצים לחים, כדי לגרשם בעשן. חרמוני לא נתיאש מבקעת המעיין. אמנם, לא היה לו בטחון, שמעשי־ההרס של נודדי צפת לא יחזרו גם בשנה הבאה, אך לפי שעה לא היתה לפניו דרך אחרת. אמנם, היו לו גם במקומות אחרים שטחים מתאימים לירקות קיץ, אך כדי להעלות עליהם את המים היה הכרח להשתמש במוטור – וכסף לא היה לו. לפעמים קרובות העלו מעדריהם גזר או סלק ששרדו באדמה מגינת החורף, ובן־שלמה השיב בהם את נפשו, בהשמיעו קול־כסיסה צורם, כאיש רעב שבמשך ימים אחדים לא בא אוכל אל פיו.

‘ירקות טובים כאן, ידידי…’ דיבר בן־שלמה בסיפוק, כשקצות זקנו מתנועעים עם כל לעיסה ולעיסה, ‘עסיסיים וטעימים מאוד לחיך.’

‘אכול, אכול, בן־שלמה, ויערב לך,’ מצטחק חרמוני ומוחה את הזיעה מעל פניו וצוארו, ‘אל תדאג למחר.’

‘הנה את שני הגזרים החמודים האלה אשאיר בכל־זאת לקטנים…’ אומר בן־שלמה ומפריש שני גזרים קטנים וזהובים, ‘הקטנים זקוקים לירק יותר מן הגדולים. כך…’

‘אבא אבא!’ הגיע אליהם קולה של עמליה.

‘בואי, בואי, בתי, ותקבלי גזר יפה!’ קרא בן־שלמה וניפנף לקראתה בגזר שהרים מעל הארץ.

‘אבא! בוא מהר, אבא!’ קראה עמליה בלי הרף, ‘מהר, מהר!’

‘מה קרה, עמליה?!’ שאל חרמוני ברוצו לקראתה נבהל. בן־שלמה הניח אף הוא את מעדרו ולאט־לאט הלך אחרי חרמוני, בכוססו קולרבי סגול.

הילדה החזיקה בשתי ידיה את שולי שמלתה, כהם מופשלים כלפי מעלה, ובתוכם שבֳּלים קצוצות למכביר.

‘מה אלה?’ שאל חרמוני בחרדה.

‘דבר נורא, אבא!’ קראה הילדה בשפכה את השבלים לארץ, 'רעינו את הפרה והעגלה על־יד התבואה, ונכנסתי לתוכה לקטוף לי סַיְפָנִים סגולים אחדים. ופתאום ראיתי בור ובתוכו שבלים רבות־רבות. הלכתי עוד מעט – ושוב בור. ועוד בור, ועוד בור – הרבה בורות. וכולם מלאים שבלים קטנות. ומתוך הבורות עולה ציוץ משונה: צויץ־צויץ! צויץ־צויץ! כאילו צפֳרים רבות גרות בתוך הבורות.

הילדה נשתתקה. פניה היו אדומים ומשולהבים. אובדת־עצות עמדה ומוללה באצבעותיה שבולת חיטה ונאנחה אנחה עמוקה.

‘והיכן העדר?’ שאל חרמוני בדאגה.

‘עוזי שומר עליו.’

‘תמשיך כאן את העבודה ואני אגש לשדה לראות מה קרה שם,’ אמר חרמוני מתוך אי־מנוחה לבן־שלמה והתחיל לעלות לגבעה.

‘בואי, קחי גזר יפה, ואחד תתני לעוזי,’ לחש בן־שלמה לעמליה והושיט לה את שני הגזרים שהפריש לקטנים.

‘אין לי פנאי,’ ענתה הילדה ברוגז והשתמטה ממנו, ‘אני צריכה לרוץ לעדר.’

בן־שלמה משך בכתפיו, רטן בבת־צחוק ושוב לעבודתו.

כשהגיע חרמוני לשדות־התבואה – נתגלתה לפניו תמונה מחרידה: כל חלקה וחלקה היתה כרויה בורות־בורות, ומתוכם ביצבצו שבֳּלים רבות קטנות, כשמלעניהן הזיפניים סבוכים ופרועים – נראו השבלים עצובות ומעוררות רחמים, כראשים ערופים של בעלי־חיים… מסביב לבורות עמד רק קש שדוף, ללא שבולת או גרעין.

ומתוך הבורות עלה ציוץ בלתי־פוסק, ציוץ מרגיז ומרעיד.

חרמוני עמד כמאובן וברכיו רעדו. פניו החוירו ואגלי־זיעה גדולים נתגלגלו עליהם. הוא נשא עיניו סביבו, ראה את החורבן ההולך ומתפשט בתבואה – ולבו נתכווץ בקרבו ועיניו חשכו.

‘נברנים!’ נאנח ודיבר לעצמו. ‘הם הביאו כליה על הכל.’

פתאום נזכר בציוץ ממין זה, שהיה שומע במשך כל החורף, בהיותו הולך לבקר את התבואה בשדות. פעמים רבות נתקל גם בעכברים שהתרוצצו ממאורה למאורה, אך הוא לא שם אז את לבו אליהם.

חרמוני התכופף, הרים שבֳלים אחדות ובדקן. הגרעינים לא היו בשלים עוד די צרכם, והלכו והצטמקו בשמש. הוא רמז לעוזי ועמליה – ושלשתם שכבו על הארץ והתחילו להוציא את השבלים מתוך אחד הבורות. שכבות־שכבות נחו השבלים הערופות, זו־על־גבי־זו, ומילאו את המאורה העמוקה ערימת־שבלים, שהיה בה כדי למלא שק גדול.

‘בואו ונראה את מצב השעורה,’ אמר חרמוני בעצב ופנה לצד היער.

‘והעדר, אבא?!’ שאלו הילדים במבוכה.

‘הניחו לו לעדר, ייהנו הבהמות לפחות מן החיטה,’ ענה חרמוני במרירות, ‘בין כה וכה ישמידו אותה העכברים.’

הילדים החליפו מבטים אילמים ונגררו אחרי חרמוני.

וכשנכנסו לשדה־השעורה – נתגלתה להם תמונה דומה לזו שבחלקות החיטה. קרחות נראו על כל צעד, ושטחים גדולים של קני קש ללא שבֳלים.

חרמוני סקר סביבו במבט נואש, כאיש שספינתו הולכת ונטרפת לעיניו בלב ים סוער. לאט־לאט הלכה וניעורה במחשבתו תמונת הרס ואבדון, שראה לפני חמש־עשרה שנה בערך בגליל העליון, בהיותו שומר את שדות מטולה. אף שק־גרעינים אחד לא הובא אותה שנה לממגורה! שממה ואבלה הגורן ושירת־הדיש לא נישאה מעל הערימות.

תקף אותו רגש התמרמרות כלפי עצמו, שהלך והתגבר מרגע לרגע: לו ביקר את השדות לעתים תכופות; לולא שלח את איתן מהבית – אפשר שהיו עומדים על הסכנה בעוד מועד והיו נלחמים בעכברים! אולי היה מציל חלק מהתבואה – לצרכי הבית והמשק.

בעינים מעורפלות מדמע עצור סקר את שדות־התבואה שתקוות כה רבות תלה בהם – ועתה השתרעו לפניו חרבים ושדופים, ריקים ומחוסרי־ערך… הוא הניע את ראשו בעצב, כאיש ההולך ונפרד מדבר יקר שאבד לו, אבידה שאין לה שילומים…

למחר רכב חרמוני לאלונה להשיג שתילים לירקות קיץ. הוא התנהל לאִטו בשבילים ובִמצָרי השדות, כדי לעמוד בשלמוּת על מצב התבואה. הרגשה כבדה ליותה אותו כל הדרך, הרגשה של הרס וחדלון. מכל צד ועבר עלה באזניו ציוץ בלתי־פוסק של עכברים, שהשתלטו על הכל. כל השדות שעבר בהם נתקפו על־ידי העכברים, ומאות דונמים של חיטה ושעורה עמדו בחורבנם קירחים ושדופים. מתוך המאורות הרבות שהיו פזורות על־פני השדות – ביצבצו שבֳלים קטועות, שהרגיזוהו והרעידוהו…

באלונה שרר דכאון, עננה נתלתה על־פני הכפר והידים רפו. אלפי דונמים חיטה ושעורה נשמדו על־ידי העכברים, נחרבו כליל. אמנם ניסו להילחם בעכברים באדים מרעילים ובגרעיני־תבואה מורעלים, אך המלחמה היתה מכוונת בעיקר להצלת תבואות הקיץ. מתבואות החורף התיאשו כולם, כי איחרו את המועד…


בן־שלמה המשיך לעבוד בבקעת המעיין. יחף, מלוכלך בטיט וברפש, התהלך אנה־ואנה ומעדרו בידו. בכיוונים שונים חפר תעלות, כדי לרכז את מי הבִצה. השמש נטתה מערבה ושקט ושלוָה שררו מסביב. בקול רוגע ואִטי שר לו בן־שלמה קטעי שיר בשפות שונות, שאזניו קלטו בימי נדודיו הרבים. מצב־רוחו היה טוב בכלל. דאגה לא קיננה מעולם בלבו ולעתיד לא חשש. מהצד הלך האיש, מכונס בתוך עצמו ומהרהר את מחשבותיו: על תיקון העולם באהבה…

פתאום קלטו אזניו קרקור תרנגולת וציוץ אפרוחים. הוא הפסיק את עבודתו והסתכל סביבו בתמהון. במשך ימי היותו בעין־רועים לא נזדמן לא לראות דוגרת ואפרוחים. הוא הטה אזנו לציוץ שעלה מבין שיחי הפטל־הקדוש, וסקרנות רבה נתעוררה בו. פתאום ראה והנה מתחת אחד השיחים יצאה דוגרת אפורה ואחריה להקת־אפרוחים מצייצת, רכים וצהבהבים… הדוגרת קירקרה ורטנה, וכשהרגישה בבן־שלמה – הסתכלה בו בזעם, קרקורה נעשה עצבני ומאיים יותר. האפרוחים התרוצצו סביבה בציוץ בכיָני, התחככו בה וחיפשו להם מחסה תחת כנפיה.

‘הירגעי־נא,’ דיבר בן־שלמה לדוגרת בבת־צחוק, ‘איני מתכוון חלילה להרע לך.’

הדוגרת כינסה את האפרוחים תחתיה, הביטה בחשד בבן־שלמה ולאט־לאט הלכה ונשתתקה. וכשנוכחה שהוא עומד בלי נוע וידיו ריקות – קמה והתחילה לחטט בזבל, שכיסה בשפע את קרקע בקעת המעיין. האפרוחים פרצו כרגע מתחתיה, התרוצצו סביבה בציוץ ובטרוניה, וכל אחד ואחד חטף גרעין או פירור, התרחק לרגע, ושב לצייץ ולרטון.

בן־שלמה שילב את ידיו על חזהו ובפנים קורנים ובבת־צחוק ידידותית הסתכל באם ובאפרוחיה הרכים. כשהתרחקו מהשיחים – ניגש בן־שלמה ובדק בתוך הסבך. תחת אחד השיחים היתה שקערורית רפודה קש ועשבים ובתוכה שברי קליפות ביצים.

‘מאליה דגרה כאן, המאושרה,’ דיבר בן־שלמה לעצמו בקורת־רוח, ‘באופן טבעי כל־כך…’

גל של שמחה עבר בכל גופו ורצון חזק התעורר בו להנות במשהו את המשפחה החמודה. הוא הסתכל סביבו וראה פירורי תפוחי־אדמה שנשרו מארוחתו. מיהר ולקטם בשמחה וזרקם אחר הדוגרת ואפרוחיה, שהתרחקו לאט־לאט לצד הצריף.

‘הוי, אל תלכי שמה, מסכנה!’ קרא בן־שלמה בכאב, ‘שובי, שובי לקנך שבין השיחים!..’ הוא פרש את ידיו, עבר את הדוגרת ואפרוחיה והתחיל להשיבם לדירתם. 'קיש!… קיש! קיש־קיש־קיש!…


 

פרק שנים־עשר: לעין השמש

חרמוני נסע להביא את תקוה ואת הילד לעין־רועים. תקוה הבריאה, ומדאגה לילדים ולמשק – ציפתה בקוצר־רוח לבואו של חרמוני. כשעלו לרכבת והסתדרו בתא קטן – חדר לתוכו נער גבוה והתנפל עליהם בחיבוקים וקריאות־שמחה.

‘איתן!’ קראו תקוה וחרמוני בשמחה. תקוה חיבקה אותו וחרמוני נתן בו מבט ממושך ומלטף.

‘למי הילד הזה?!..’ שאל איתן פתאום, בהסתכלו בסקרנות ובבת־צחוק בתינוק ששכב על הספסל מכונס בתוך כר קטן.

חרמוני ותקוה החליפו מבטים וגיחכו.

‘אחיך הוא!’ תייכה תקוה, ‘חרמוני קטן.’

איתן משך בכתפיו, ניגש והסתכל במבוכה ובאי־אֵמון בתינוק ולחש נבוך: ‘כן, הוא דומה לעוזי… ולא כתבתם לי אפילו!’ הוסיף בתוכחה. ‘מזל טוב!..’

‘היינו בטוחים שתבוא בקרוב הביתה…’ גימגם חרמוני.

איתן היה לבוש חולצה, מכנסים וכובע כחולים ותנועותיו היו קלות יותר, חפשיות יותר.

‘ואני נשתניתי, אמא?’ שאל איתן פתאום שאלה שלא מהענין.

‘היית לגַ’חש (עַיר) גמור,’ ענתה תקוה בצחוק, בהעבירה אצבע על בשרו המלוכלך מעל חזהו, לכלוך נוקשה וכהה.

‘נראה, שאין לכם מים בשדה־נוטר,’ אמרה בלעג.

‘אין נותנים לנו שם סבון הרבה…’ אמר בצחוק ופניו מסמיקות. ‘רק חתיכה קטנטנה לחודש. וכשמאספים שלוש חתיכות – אפשר למכרן בגרוש,’ גמר בקריצת־עין.

‘וההנהלה אינה שמה לבה לדברים אלה?’ שאלו חרמוני בתמהון.

‘הנתפס – נקנס,’ צחק איתן.

‘ואתה לא נתפסת עוד?’ שאלה תקוה.

‘לא נתפסתי, אך כמעט שנפלתי בפח על חטא שלא חטאתי.’

‘כלומר?’

‘היה מעשה בביצים…’ גימגם איתן וקולו נחבא. ‘עבדתי בלול, הלכו והלשינו עלי לפני המנהל, שאני גונב ביצים ועושה ‘קומזיצים’ (נשפיות) במשתלה. ואז נקראתי לבוא להתיצב לפניו.’

‘איך לא תבוש לגנוב ביצים במוסד, הנותן לך לחם ותורה?!’ שאל אותי המנהל ופניו מלאו קצף.

‘אינני גונב,’ עניתי בלחש.

‘אל תשקר!’ קרא המנהל ורקע ברגלו, ‘אחד מחבריך לגניבה גילה את הדבר.’

‘איני משקר,’ הוספתי.

‘הייתי מגרש אותך מכאן כגרש גנב,’ צוח המנהל בזעף, ‘אלא שעל כבוד הוריך אני חס והנני סולח לך! אך יומך יבוא, איתן, הוא יבוא!’

חרמוני הסתכל בו במבט חודר וידיו רעדו.

‘הבאמת גנבת ביצים, איתן?’ שאל בקול רועד.

‘אבא, מעולם לא גנבתי,’ ענה איתן נעלב ‘איני יכול לגנוב… אבל אם גמעתי ביצה אחת בארוחת־מנחה בעָבדי בלול, כשהביאו לי לחם יבש לסעודה – האם גניבה היא זאת?! האם הפועל העובד בבציר או בקטיף אינו שם ענבים או תפוז בפיו בשעת עבודתו או בהפסקה? הרי גם את השור אסור לחסום בדישו!’ גמר ועיניו הבריקו בזעם.

‘ומדוע לא אמרת את הדברים האלה למנהל?’ שאלה תקוה בחָלצהּ שד לתינוק שהתחיל בוכה.

‘הייתי מעורר את רגזו פי שבעים ושבעה!’ ענה איתן בחיוך מר. ‘שם אסור להגיד את האמת, אמא! אמרתי לו: איני רוצה בחנינה בזכותו של אבא. ואם הוא מאמין בדברי המלשין – זהו אותו נער שגנב את שמיכתי בחורף ושהרבצנו בו אז – יגרשני מהמוסד! אולם כאן התרגז המנהל מאוד. לאשרי הופיעו אותו רגע תיירים – והמנהל שינה מיניה־וביה את ארשת פניו ושלחני, כשהוא טופח על כתפי, כלאחר שיחת ידידים ורעים…’

צפירת־הקטר הפסיקה את שיחתם. חרמוני הציץ בעד החלון הפתוח החוצה ואמר לתקוה לעטוף את הילד, כי עוד מעט ירדו מהרכבת. תקוה התקינה את שמלתה ומסרה את התינוק לידי חרמוני. איתן העמיס על גבו את תרמילו, ושלָשתם נצמדו אל החלון והביטו בגעגועים לגבעות עין־רועים שהלכו והתקרבו אליהן.

‘עמליה! עוזי!’ קרא איתן פתאום בשמחה בנפנפו בידו לעבר הגבעות, ‘שלום! שלום!’

על פני תקוה וחרמוני הופיעה נהרה: מעל הגבעות ירדו בריצה עוזי ועמליה, כששערותיהם מתנפנפות ברוח ופיותיהם פעורים…

‘אבא!’

‘אמא!’

‘איתן!..’ קראו הקטנים בהתרגשות והתנפלו על שלשתם בעצירת נשימה, ‘אמא!!’

תקוה חיבקה את הקטנים בדמעות שמחה והרימה בזהירות את המלמלה מעל פני התינוק, שיוכלו לראותם.

‘אח הוא נחמד, אמא!’ צחקה עמליה ברטט והעבירה את שפתיה על פניו, ‘מזל טוב!’

‘הוא דומה לי!’ הכריז עוזי בנצחון, ‘נפלת בפח, עמליה!’

‘הוא דומה קצת לאיתן,’ גימגמה עמליה, ‘ויש לו עינים כצבע הבגדים שהוא לובש.’

איתן הצטחק, תפס את עמליה ועוזי בידיו והניפם בתרועה.

‘מדוע לא באתם בעגלה?!’ שאל חרמוני ברוגז.

עמליה נבוכה. ‘כן אבא, חפצנו לרתום בה את הסוסה, אך בן־שלמה לא נתן לנו – היא עייפה, המסכנה,’ אמר, ‘היא צריכה לנוח.’

בשירה ובשמחה העפילה המשפחה לגבעות המובילות לעין־רועים. היה בוקר נעים. פרחי־העולש נפתחו בשפע, והגבעות הכחילו כאילו יד נעלמה צבעה אותן בצבע כחול. החטמית הזדקרה פה ושם בין הסלעים, ופרחיה הגדולים והורודים חייכו לקראת השמש. ציוץ צפֳרים, זמזום דבורים, צרצור חרגולים וצרצרים ליוום ופגשום על כל צעד ושעל. ארנבות התרוצצו בבהלה משיח לשיח וצביים הופיעו ונעלמו בין הגבעות, ניתרו ודילגו ביניהם, כאילו לשעשעם התכוונו. עוזי ועמליה הלכו ליד חרמוני, ומדי פעם בפעם ביקשו להראות להם את האח הקטן. תקוה ואיתן הלכו לפניהם ושוחחו בשקט.

‘ולא תהיה לנו השנה גורן כלל?!’ שאל איתן בצער.

חרמוני נאנח: ‘יש לחשוש שנצטרך לקנות לחם לחורף…’

‘עד כדי כך?’ שאל איתן נרגז.

‘הכל נשמד,’ לחש חרמוני בכאב.

‘ומה נעשה, אבא?’ שאל איתן בהעיפו עין שואלת כלפי תקוה והילדים.

‘אין להתיאש…’ הצטחק חרמוני, ‘צריך לעבוד במרץ ביער, לגדל ירקות הרבה ולזרוע תבואות קיץ…’


פתאום פילחו את האויר יריות תכופות, שבאו מצד היער. על פני איתן חלף כדור ונתקע באדמה במרחק צעדים אחדים ממנו. נשמע רחש קל ואבק התרומם במקום היתקעו. לא הספיקו לסקור סביבם – ומטר־יריות ניתך עליהם מצד היער…

‘שכבו!’ קרא חרמוני בקול מצווה לתקוה ולילדים, בהשתרעו פתאום על האדמה ואיתן על ידו, ‘מהרו ושכבו על הארץ!’

תקוה והילדים צנחו על הארץ ונלחצו אליה. את התינוק לחצה ללבהּ והסתכלה בו במבט מלא רחמים וצער, כאיילת־השדה הנפרדת מעפריה – עת הציידים יקיפוה ומנוס אבד לה…

‘אמא יהרגו אותנו?’ שאלה עמליה בקול בוכים, בהסתירה את ראשה בחיקה של תקוה.

‘טיפשה, אל תפחדי!..’ איים עליה עוזי באגרופו, ‘תיכף תשמעי איך אבא ירביץ בהם…’

שעה ארוכה שכבו כולם צמודים לארץ, נשימתם עצורה, ולבותיהם דופקים בחזקה. דממה איומה השתררה מסביב. האויר קפא, הצפֳרים נדמו, הדבורים כבשו זמזומן, והשמש בשמים כאילו עמדה דום והסתכלה בסקרנות במחזה הנורא.

‘היש נשקך אתך?’ שאל חרמוני את איתן בלחש.

‘יש אבא.’

‘הוצא אותו.’

איתן התיר את תרמילו לאט־לאט, בלי להרים ראש, והוציא מתוכו את נשקו.

שתי יריות פילחו שוב את האויר.

‘ירה פעמים,’ לחש חרמוני.

איתן וחרמוני ירו פעמים לעבר היער. הם נצמדו לקרקע והמתינו.

התינוק פרץ בבכי. תקוה שכבה על הצד וחלצה לו שד ועיניה דמעו…

שעטות־סוס נשמעו פתאום במרחק. חרמוני הצמיד את אזנו לקרקע והקשיב.

‘מתנפלים עלינו…’ לחש לאיתן, ‘נעבור בזחילה לאמא ולילדים.’

שניהם זחלו על ארבעתם ושכבו לאורך, בהגינם על האם ואפרוחיה…

איתן הרים את ראשו בזהירות והסתכל סביבו. ‘פרש מתקרב אלינו!..’ אמר וכונן את נשקו.

חרמוני קם על ברכיו והאהיל על עיניו. – מצד היער נישא פרש על סוס, כשכנפות עבייתו מתנפנפות ברוח ורובהו בידו.

‘אבו־נעמי!’ קרא חרמוני בחריקת שינים, שוב הוא! אש!' קרא לאיתן בזעף, ‘מוות לכלב הזה!’

שניהם ירו יריות אחדות לצד הרוכב. חרמוני קם על רגליו והתחיל רץ לקראתו, כשהוא קורא קריאות־זעם ויורה בלי הרף.

‘יַא רבּ! יַא רבּ! (אלוהים)!’ נשמע פתאום קולו של אבו־נעמי, ‘אבו־איתן, אל תירה בי! הנח, באללה! אורחך אני!’ קרא אבו־נעמי בהתרוצצו על סוסתו ממקום למקום ובנפנפו בלי הרף בכפיה הלבנה שהסיר מעל ראשו.

חרמוני הוריד את האקדח ושכב על הארץ. הפרש התקרב לאט־לאט.

‘מרחבּה, אבו־איתן!’ קרא בקול עשוי, ועל פניו החיורים בת־צחוק ערמומית.

חרמוני שתק. שיניו היו מהודקות ובמבט מלא בוז הסתכל באבו־נעמי.

הלז ירד מעל סוסתו וחיוכו הארסי לא סר מעל פניו…

‘מה היה לך, אבו־איתן?’ פתח בתרעומת, ‘האם לא הכרתני?!’ שאל במשיכת כתפים.

‘נבל!’ קרא חרמוני בזעף.

‘בשם אלוהים! לצוד ציד יצאתי!..’ קרא אבו־נעמי בהחוירו ובהשליכו את רובהו בתנועה תיאטרלית.

‘כזב!’ קרא חרמוני בבוז.

‘בחיי המשיח!’ קרא אבו־נעמי והעביר על פניו את אות הצלב.

‘האם לא עבר כאן על פניכם עדר צביים? בהם יריתי, אבו־איתן, בחיי ישו נשבעתי!’

‘איתן, תקוה, קומו!’ קרא חרמוני. ‘מה חפצך, אבו־נעמי?’ שאלהו חרמוני קשות.

תקוה והילדים התקרבו לחרמוני והסתכלו בפרש בשנאה גלויה.

‘שלום יַא סית (הגברת)!’ קרא אבו־נעמי לתקוה, בהעלותו בת־צחוק מתוקה על שפתיו.

תקוה לא ענתה. עיני בוז וגועל נעצה באיש, שהתנקש בחיי כולם לאור השמש.

‘הכל חרב, אבו־איתן…’ פתח אבו־נעמי פתאום, בנגבו את פניו בממחטת־משי לבנה, ‘העכברים אכלו את הכל. הראית?’

חרמוני שתק.

‘בואו ונלך…’ אמר לתקוה ולילדים, ‘השמש עולה והחוֹם גובר.’ הוא ניגש ונטל את התינוק מידי תקוה וכולם פנו ללכת. אבו־נעמי הלך מאחריהם, כשרובהו תלוי לו על כתפו ופי הקנה למטה…

‘הרי תמותו ברעב, אבו־איתן,’ המשיך אבו־נעמי את דבריו. ‘חוס על אשתך וילדיך.’

‘לך־לך לדרכך!’ קראה תקוה בכעס. ‘אבו־איתן איננו רוצח ואיננו גונב! יאללה, ברח מכאן, צייד אנשים!’

‘צריך לאכול לחם, יַא סית…’ הרגיעה אבו־נעמי, ‘הפחמים עודם מחכים…’

‘גמרנו!’ נזפה בו תקוה ברוגז, ‘כלך־לך!’

חרמוני והילדים פנו לצד עין־רועים. אבו־נעמי עלה על סוסתו, דפק בה – ויינשא בדהרה לעבר היער.

‘חונף!!’ קרא איתן אחריו בלעג, ‘יבוא יומך.’

כשהתקרבו לעין־רועים, פגש אותם הכלב בנביחה עליזה. כמשתולל רץ לקראת הבאים, הניע את ראשו וזנבו וליקק בשמחה את ידי תקוה ואיתן. תקוה נטלה אותו בזרועותיה וגיפפתו בבת־צחוק טובה.

הצריף היה סגור. העופות התהלכו על הגבעה וניקרו בעשב. הפרה והסוסה רעו במדרון בקעת המעיין. העז התהלכה על־יד המעיין ורעתה. כשהרגישה בילדים – געתה והתחילה להעפיל על הגבעה. בן־שלמה לא נראה. מסביב שלטה דממה מישנת.

‘בן־שלמה!’ קראו עמליה ועוזי בצחוק, ‘בן־שלמה!’

‘בן־שלמה!’ קרא גם חרמוני בקול רם, ‘בן־שלמה!!..’ אך תשובה לא באה.

‘למי אתם קוראים, אבא?’ שאל איתן תמה.

‘בוא ותראה,’ אמר חרמוני בלגלוג. ‘יש לנו אורח מבדח.’

תקוה והילדים הלכו לצריף. חרמוני פנה למערות שבמדרון הגבעה ואיתן הלך בעקבותיו.

‘בן־שלמה!’ קרא חרמוני שוב, ‘איכה?!’

‘הו־ו!’ נשמעה המיה משונה מאחת המערות. שניהם ניגשו למערה שהקול בקע מתוכה והציצו פנימה.

בקצה המערה, הצרה והעמוקה, השחירה מאורה קטנה. בקירות היו כוכין־כוכין, ששימשו, כנראה, לארונות מתים. במערה שררה אפלולית. בחללה עמדה קרירות, וריח טחב ועובש עלה ממנה. במבואה מעל הכניסה, נתלו שערות־שולמית, כתלתלים ארוכים, ושבטים ארוכים של שרביטן השתלשלו למטה בשפע. על הקירות שבתוך המערה הוריקו חזזיות וטחב, וחרדונים התרוצצו מחור לחור.

באחד הכוכים, על מצע קש ועלים יבשים, שכב בן־שלמה שרוע אפרקדן, וידו השמאלית תלויה ברפיון ונוגעת בארץ… עיניו היו עצומות. חזהו עלה וירד באִטיוּת ומחטמו פרצו נחרות איומות.

‘בן־שלמה!’ קרא חרמוני בלגלוג, ‘את הכל הפקרת ושקעת בשינה?!’

איתן צחק.

‘בן־שלמה!’ קרא חרמוני ברוגז ומשך ברגלו השעירה.

‘הומם…’ השמיע הישן ולא הניד אבר.

‘קום, בן־שלמה!’ חזר חרמוני על קריאתו.

‘אבא, הוא קודח…’ אמר איתן ברצינות, ‘הוא לוהט כולו…’

חרמוני התכופף ושם את ידו על מצחו.

‘כן הוא בוער כולו…’ לחש בצער, ‘הוא הזדרז, המסכן…’

הפרה… הפרה…’ דימדם בן־שלמה בהרגישו יד צוננת על מצחו. ‘קר לה – לפרה…’

‘צריך לתת לו כינין, אבא…’ אמר איתן באנחה. ‘הוא קודח כדבעי.’

לאחר שאכלו ושתו – רכב איתן לקישונה והביא כדורי־כינין בשביל בן־שלמה. אך בשובו מצאהו כבר יושב על־יד הצריף ומכין לו סלט צמחוני.

‘שלום, בני…’ לחש בן־שלמה והושיט לו את ידו, ‘אני שמח מאוד לראותך.’

איתן נבוך ונתן מבט שואל בחרמוני שישב על־יד הצריף והתקין את המחרשה. חרמוני הצטחק ושאל: הירד חומך לגמרי, בן־שלמה?!'

‘לא היה לי חום כלל…’ רטן בן־שלמה בסחטו לימון לסלט.

‘בכל־זאת, אני מציע לך לבלוע כינין,’ אמר לו חרמוני, ‘זה לא יזיק לך.’

‘הנה!’ רגז בן־שלמה, ‘הרי זה בא עם הרפואות שלו! חבל על הסוסה שהלאיתם לשם כך. המסכנה שלי! כל היום מריצים אותה בלי רחמים…’

‘תתחרט, בן־שלמה,’ דיבר חרמוני ברצינות, ‘בקדחת אין משחקים. היום הרפתה ממך ומחר – תבקרך שנית.’

‘כן, כן,’ גימגם בן־שלמה, ‘נראה־נא, נראה. לא ארעיל את גופי בכינין ארור זה.’

ושוב התחילה העבודה בעין־רועים בהתלהבות ובמשנה־מרץ. תקוה והילדים שתלו וזרעו ירקות קיץ בבקעת המעיין: עגבניות, חצילים, מלפפונים, קישואים ועוד. בסל־נצרים מרובע היתה תקוה משכיבה את התינוק ומעמידה אותו בצל השיחים. מדי פעם בפעם היה אחד הילדים מפסיק את עבודתו וסר לשים עין עליו. תקוה היתה חלשה, פניה רזים וחיורים וידיה רועדות מרפיון. אך העבודה היתה רבה, האיצה ודחקה.

חרמוני חרש באדמת־הבצה שבדרך לקישונה והכינהּ לזריעת תירס ודורה. החיטה והשעורה הלכו ונשמדו מיום ליום ולא היה כדאי לקצור אותן אפילו למספוא. עמל חצי שנה עלה בתוהו. צריך, איפוא, לחרוש שטחים גדולים ולזרוע אותם תבואות קיץ, כדי להכין מספוא לבהמות, לפחות.

רגבי־עפר שחורים ולחים נפלו מאחרי המחרשה, והתלמים הטריים ליטפו את העין, ניחמו והבטיחו…

‘קדימה, קדימה!’ זירז חרמוני בסוסתו באהבה ובבת־צחוק, ועזר לה מדי פעם בפעם להסיע את המחרשה…


 

פרק שלושה־עשר: צרת עכברים מזה ולחץ הממשלה מזה


חרמוני והקטנים יצאו למלחמה בעכברים. בסבלנות ובעקשנות עברו ממאורה למאורה והצילו בשיניהם קמעא־קמעא. חרמוני הוציא בקלשון שבֳּלי חיטה ושעורה וסידרן ערימות־ערימות, ועמליה ועוזי הכניסון לתוך שקים. במרחק־מה מהם עבד בן־שלמה. הוא לא רצה לגזול את המזון מפי העכברים בידיו הוא – ועסק כביכול בדיש: על ערימה קטנה, שנערמה שבּלים ערופות – הוליך את הסוסה הלוך ושוב. לסוסה היה קשור מורג־עץ ועליו אבנים כבדות. לאט־לאט צעד בן־שלמה, כשהוא שקוע בהרהוריו, והסוסה התנהלה בעצלתים וריסקה את שבלי החיטה והשעורה – גרעינים לעופות…

קריאת־שלום שנקראה בקול רם – העירה אותו בהזיותיו. הוא עמד ועצר בסוסה, גירד בזקנו והוציא מבין שערותיו מלענים ואניצי־קש והסתכל סביבו. שני אנשים צעירים, שזופים ולבושי מכנסי־רכיבה וחולצות לבנות, עמדו לפניו.

‘שלום!’ בירכוהו האורחים שוב והצטחקו.

‘שלום,’ הפליט בן־שלמה כלאחר־יד, בהתכופפו להוציא את רגלה האחורית של הסוסה שנסתבכה ברתמה.

‘לא הכרנוך, חרמוני’ פתח אחד מהבאים, והוא שחור ולראשו חבושה מגבעת־קש גדולה, ‘מאז ראיתיך עברו כבר כחמש־עשרה שנה.’

‘וגם זקן גידלת לך…’ אמר השני והוא אדמוני וראשו מגולה, ‘כאיש־המדבר ממש…’

‘סליחה…’ גמגם בן־שלמה במבוכה והאיץ בסוסה. ‘חרמוני עובד שם, בשדה, הביטו…’ הצביע לעבר חרמוני והתחיל לדוש שוב.

האורחים החליפו מבטים תמהים, משכו בכתפיהם והתרחקו, כשהם מגחכים וקורצים בעיניהם.

כשהתקרבו לחרמוני – היה כפוף כולו על־פני מאורה גדולה, כשהוא שרוע על הארץ ומוציא מתוכה חֳפנים־חֳפנים. עוזי הרגיש הראשון באנשים המתקרבים אליהם. הוא העיב את פניו ואמר ברוגז לעמליה:

‘חמורה, האם לא הבטחת לי בבית־הספר שתזכירי לאבא?!’

עמליה נתעוררה כמו מתרדמה, ספקה כפיה וקראה במבוכה:

‘אוי, שכחתי! אך גם אתה שכחת, עוזי!’

‘אבא,’ קרא עוזי, ‘היום אמרו לנו שני אנשים בקישונה, שיבואו אליך לפנות־ערב ושתחכה להם בבית.’

‘ומי הם?’ שאל חרמוני בסקרנות.

‘הנה באו כבר בעצמם’ לחשה עמליה ומוללה שבולת בין אצבעותיה.

האורחים התקרבו, כשהם משוחחים ביניהם בקול רם. חרמוני קם, ניער את בגדיו, האהיל בידו על עיניו, הסתכל בבאים ועל פניו הופיעה בת־צחוק.

‘זהו חרמוני האמיתי!..’ קרא האיש השחור בצחוק בהושיטו את ידו לחרמוני, ‘שלום לך, איש־הערבה!’

‘זהו! זהו!’ קרא האדמוני ולחץ את ידו של חרמוני בידידות.

‘אותך, כרמי, היכרתי,’ אמר חרמוני בפנותו לשחור – ואת שמך אתה איני זוכר,' הצטחק מול האדמוני.

‘גבישי,’ לחש האדמוני והצטחק. ‘נראה ששכחת כבר את טעם המרק, שהייתי מאכיל אותך בהיותך שומר ברוחמה.’

‘אח, כן!’ אמר חרמוני ולחץ ידו שנית, 'הג’ינג’ה מרוחמה, שהיית עובד במטבח בתקופה שהייתי שומר בה.

‘וזוהי גרנך, חרמוני?’ נאנח כרמי והצביע על הערימה הזעומה, שבן־שלמה הסתובב על גבה.

‘מזון ליונים שבשובך…’ ליגלג גבישי האדמוני.

חרמוני הניע את ראשו ביאוש: צרת רבים…

'כן, אצלנו בגבעת־המורה לא שרדה אף שבולת," אמר גבישי, ‘גם את הקש כירסמו, הארורים.’

‘ניצולה רק קבוצת רמה,’ אמר כרמי במשיכת כתפים. ‘והדבר מפליא: שדותינו, שדות כפר־חיים, גובלים בשדות רמה ואלו לא נוגעו, בה־בשעה ששדות כפרנו טאטאו כליל.’

‘נראה שהעכברים אינם נוטים לקבוצה,’ הפליט גבישי.

‘כעיורים נתהלך כאן זה כשלושים שנה ונגשש כמו באפילה,’ אמר כרמי. ‘שנה־שנה אנו ניזוקים בידי מחבלים שונים – ולא למדנו עוד מהנסיון. וכי מה אנו יודעים על הארבה – אפס! נעלם הוא לשנים אחדות ופתאום בה האסון! ולאן נעלם? מאין הופיע שוב? – לא נדע מאומה… והוא הדבר בנוגע לעכברים. יש לנו ממשלה, המוציאה את לחמנו מפינו שנה־שנה בצורת מעשר, וֶרקוֹ וכל מיני מסים וארנוניות – אך אינה עושב כלום להצילנו ממכת העכברים וממתינה עד שישמידו גם את תבואות הקיץ…’

‘בארץ קשה בחר משה רבנו בשבילנו,’ אמר האדמוני.

על פני המסובים עבר גחוך קל. חרמוני מחה את הזיעה מעל פניו, התכופף והרים כד מים והושיטו לאורחים.

‘שתו, בבקשה.’

‘שתינו מהמעיין שלך,’ ענה כרמי, ‘המים תפלים, מי בִּצה.’

שניהם הוציאו סיגריות ועישנו. חרמוני גמע מהמים וישב שוב. השתררה דממה. האורחים מצצו את הסיגריות, פלטו את העשן וזימזמו בלחש, וחרמוני נשען על מרפק ידו ונשם בכבדות.

השמש ירדה מערבה. השדה הוצף זהב שקיעה, החום ירד ורוח־ים קרירה וספוגה רטיבות נשבה וריעננה את הכל. עפרוני בודד נתלה באויר ושר שירת פרידה לשמש.

‘למי שייכת אדמת המרעה שעל־יד הבּצה?’ שאל כרמי פתאום.

חרמוני העורר כאילו משינה, הסתכל סביבו בעינים תמהות ושאל: ‘איזו אדמה?’

‘אדמת הבּצה,’ חזר כרמי.

‘לקרן הקיימת לישראל,’ ענה חרמוני קצרות.

‘ולמי זכות המרעה ביער?’ שאל גבישי.

‘לי,’ השוב חרמוני והסתכל בשואלים בתמהון.

‘והרועים הבדוים, שראינום רועים ביער ובבִּצה, משלמים לך או לקרן הקיימת לישראל מס’ שאלו שניהם.

‘ירעו ובלבד שלא יפריעו לי,’ הצטחק חרמוני בביטול. ‘הבא לגור ביער – עליו לזרוק עצם לזאבים.’

‘ואם נבוא אנחנו, למשל, לרעות במרעה הבִּצה, האם לא ניתקל בהתנגדות מצד הרועים?’ שאל כרמי.

‘היער והקרקע שייכים לקרן הקיימת לישראל, ואני שומר עליהם,’ ענה חרמוני בתוקף, ‘והרועים רועים בחסד.’

‘אם כן,’ הצטחק גבישי, ‘נגש ישר לענין: באנו אליך בשם כפר־חיים וגבעת־מורה בהצעה, שתקבל אליך חלק מהבקר שלנו למרעה במשך ימי הקיץ.’

חרמוני נבוך, הוא קם וישב, משך בכתפיו והסתכל בדובר בו בעינים תמהות.

‘כלומר?’ סינן בקושי בין שיניו.

‘ברור הדבר: אנחנו נמסור לרשותך את הבקר, פרות ועגלות, ונשלם לך בעד השמירה והטיפול, לפי הגולגולת.’

‘אין הדבר תלוי בי,’ גימגם חרמוני וענה במבוכה, ‘בואו ורעו. המרעה שייך לכם באותה מידה שהוא שייך לי…’

‘נכון,’ הצטחק גבישי, ‘לא בעד המרעה נשלם לך, אלא שכר שמירה… הרי לא תעלה על דעתך, שנעזוב את משקינו ונבוא הנה לרעות את הפרות!’

‘מצבנו קשה מאוד השנה,’ הוסיף כרמי. ‘מחמת העכברים אין הספקה… וההשקאה טרם סודרה בכפרינו; והמספוא הירוק אינו מספיק. עליך להבין, איפוא, את מצבנו ולבוא לעזרתנו.’

חרמוני נאנח. הוא העביר עיניו סביבו וסקר את השדות הקרוחים, זכר את תקוה והילדים, את בעלי־החוב הרבים, שהלווהו סכומי־כסף עד לגורן – וגורן אין. במקומה משמים גל־שבֳּלים קטן ועלוב, שבן־שלמה מסתובב עליו בעצלתים ודש גרעינים לעופות.

‘ורועה כפי שעיני רואות, יש לך מן המוכן,’ אמר גבישי לעבר בן־שלמה, ‘הוא ירעה ואתה תשמור, ונימצא אנו נהנים ואתה משתכר…’

שוב השתררה דממה. השמש שקעה מאחורי הר־אליהו ודמדומים פשטו מסביב. מצד המערות נשמעו גניחות נוהות של צפרי ליל. באויר חלפו־עברו גחליליות, בהגיחן לסירוגין באור זרחני קר.

חרמוני קם ואחריו קמו האורחים.

‘בואו, איפוא, ונשוב לצריף’ אמר בשקט. ‘תלונו אצלנו, ובמשך הזמן נעיין בדבר. אימלך בתקוה.’

חרמוני לקח את הקלשון וכד המים וכולם פנו לצד הצריף. כשעברו ליד ערימת השבלים – התעכב חרמוני רגע, בדק סביבה והצטחק. הסוסה לא היתה. על־פני השדה נראו עקבות המורג, שנגרר לצד הצריף. ובין השבֳּלים שכב בן־שלמה שקוע בשינה עמוקה.

גבישי וכרמי ניגשו והסתכלו בו אף הם בבת־צחוק.

‘בן־שלמה!’ קרא חרמוני ונגע ברגלו. אך תחת מענה נשמעה רק נחרה כבדה.

גבישי לקח שבולת והעבירה על חטמו. ובן־שלמה לא זז.

חרמוני מישש את מצחו ונאנח. ‘הוא קודח שוב, המסכן,’ אמר במרירות – וכינין אינו רוצה לקבל בשום אופן. בואו, נקימהו ונוליך אותו לדירתו.'

שלשתם הרימוהו והקימוהו על רגליו.

‘יש לו חום גבוה!’ אמר גבישי במששו את פניו, הוא בוער כאש.'

בן־שלמה פקח לרגע את עיניו, הסתכל בעינים מימיות בסומכים אותו ודימדם מתוך טירוף: ‘אך, כן, העכברים באו לנקום בי, העכברים…’

לאט התקדמו שלשתם לגבעת עין־רועים ועם חשיכה הכניסוהו למשכנו.

עד שעה מאוחרת בלילה בילו האורחים עם אנשי עין־רועים בשיחה בענינים שונים ובענינם, ולבסוף באו לידי הסכם: חרמוני יקבל דמי־שמירה שני שילינגים לחודש מכל גולגולת וגולגולת, ועליו להקים מכלאה מכלונסאות. בעלי־הבקר אינם דורשים ממנו אחריות אלא במקרי גניבה. והחלב והזבל – לעין־רועים. והכפרים מתחייבים לשלוח חבלים עם הבקר: חבל לגולגולת, חבל לגולגולת.

כשיצאו האורחים למחרת בבוקר בדרך לתחנת־הרכבת – מסר להם חרמוני מכתב וביקשם לשלחו אותו יום בדואר. זה היה מכתב לתל־אביב, לצפור. חרמוני הזמין אותו לבוא לעין־רועים לרעות את הבקר.


הילדים היו בבית־הספר. חרמוני עבד ביער בהכנת כלונסאות למכלאה שתיבנה בשביל העדר העתיד לבוא לען־רועים. בן־שלמה, שהבריא שוב בלי כינין, עבד בהשקאת ירקות הקיץ, שצמחו בינתים בבקעת המעיין. עגבניות האדימו בין העלים, חצילים סגולים הציצו מתוך מחבואיהם וערוגות־מלפפונים הוריקו במדרון, עמוסות שפע פירות.

תקוה רעתה את הפרה, העגלה והעז במרעה הדשן, שהשתרע בין גבעת עין־רועים ליער. רֵכב שכב וישן בעגלת־עץ קטנה, שחרמוני הכין לו מארגז ומאופני־עץ. פניו היו סגלגלים ומלאים, שזופי שמש. תקוה תקעה בעגלה ענפי־אלה אחדים – להצל עליו מפני השמש, וקרנים זערוריות פיזזו על פניו שברירים־שברירים… מדי פעם בפעם גררה את העגלה אחריה, בלכתה אחרי ה“עדר” שלה, בידיה החזיקה גרבים ותיקנתם.

תקוה הסתכלה בתינוק ששכב בתיבת־העץ, נאנחה והירהרה בעצב: בדוִים… כמוהם כבדוִים. בחורף יאכלם הקור והשרב בקיץ. איתן נולד במלונה בכרם, באחת ממושבות השומרון. עוזי – בגלות דמשק, שמה הגלה חרמוני עם גולי־הארץ הציונים בימי המלחמה. עמליה – בחושה (בית־חומר) ערבית הרוסה שעל־יד כנרת. והאחרון צנח־נפל על ספסל־רכבת מזוהם, מצעו – קליפות תפוחי זהב ושקדים וידי בדוי זקן קידמוהו בצאתו לאויר העולם.

‘בדוים, בדוים…’ לחשה תקוה בגררה אחריה את עגלת הארגז, ‘בדוים נצחיים.’ יהודה, שומרון, גליל, עמק־יזרעאל וחוזר חלילה… וכאן ההגיעו לחוף מבטחים? אין בטחון… אבו־נעמי המתנקש, עכברים, ומי יודע מה צפון להם עוד בחיק העתיד.

ובינתים נזדקנה, וגם חרמוני עייף. תחילה נדדו מרצון, מרדו במתכוון, לא חפצו להמשיך את צורת החיים השקטה והקופאת של הסבא והסבתא בעירה האוקראינית… קיבלו עליהם עינויים וסבל במחשבה תחילה… אך כעת – כבדו כבר הרגליים… הראשים מלבינים, ויש שהם צונחים בעייפות. יש צורך לבוא אל הנחלה, לתקוע יתד נאמנה ולהתערות בקרקע. הצפורים נזדקנו והאפרוחים – זקוקים לקן… עברו הנעורים, חלפו ללא שוב… ונאנחת תקוה וצוללת בים זכרונות: קבוצה קטנה מפועלי הגליל הלכה להניח יסוד לכִנרת עברית, והיא נצטרפה אליהם מרצונה, בחפצה לעמוד בשורה הראשונה, במקום הסכנה דווקא.

וכשבאו לשם – מצאו חושה ערבית עתיקה, ובה חדר אחד. הסתדרו כולם בחדר הקטן. ואת המטבח סידרה בחוץ, תחת כיפת השמים… מבשלת היתה על כירה עשויה אבני־בזלת גלמיות, נשרפת בשמש בקיץ ונשטפת בגשמים בחורף… ולא עלתה על דעתם של חברי הקבוצה, שצריך להקים, לפחות, סוכה מסביב לכירה, כדי להקל את סבלה, סבל לא יתואר…

נעירת־חמור צורמת וממושכת הפסיקה את חוט מחשבתה. היא הפנתה את ראשה – ומצד אלונה התקרב חמור טעון משא, ואחריו צעד איש גבוה, בעל זקן שחור וחבוש משקפים. בהתקרבו אליה התעכב האיש, הושיט לה את ידו ובירכה לשלום בבת־צחוק ידידותית. בידו האחת היה תיק־עור גדול ובשניה מכבש לצמחים. החמור התחיל לתלוש עשב במלוא פיו, כשהוא רוטן מרוב זוללות.

האורח נתן בה מבט ממושך, כשבת־צחוק ילדותית מרחפת על פניו.

תקוה נבוכה, עשתה שערותיה הפרועות ופניה האדימו.

‘תקוה?’ שאל הבא.

תקוה משכה בכתפיה והשיבה לו בת צחוק, ובנעצה בו מבט־תמהון חודר קראה בשמחה: ‘ירדני!’..

האורח החליק את זקנו המשיי והמבריק והושיט לה שוב את ידו, יד שעירה ושזופה.

‘הנשתניתי כל־כך?!’ שאל ירדני בהניחו על הארץ את התיק ומכבש־הצמחים שבידיו.

תקוה נבוכה וגימגמה למקוטעין: ‘נו, איך להגדיר זאת… פני אינטליגנט פניך עתה, ירדני… לא כפניך אז, לפני עשרים שנה ומעלה, כשהיית מגדל ירקות על שפת הירדן, מתגורר בסוכת ענפי־ערבות וקודח בכל שני וחמישי…’

ירדני חייך, התכופף והסתכל בילד הישן ואמר בלחש: ירקות הנני ממשיך לגדל גם עכשיו. וגם הקדחת לא הרפתה ממני… ורק את סוכת הנצרים החלפתי בחדר בנוי…'

השתררה דממה. ירדני הרים את מכבש־הצמחים והידק את החוט הכרוך סביבו.

‘ומה שלומך?’ שאלה תקוה, ‘זה שנים רבות שלא התראינו…’

ירדני הצטחק, מסגרות־משקפיו המוזהבות הבריקו מול השמש וכאילו הרחיבו את צחוקו הילדותי והטוב. ‘ככה…’ סינן בחשאי, ‘חיים…’

‘ומאין אתה בא ולאן פניך מועדות?’

‘מאלונה – לקישונה.’

‘דרך עין־רועים?’ שאלה תקוה בהשתוממות.

‘סרתי לראותכם…’ גימגם ירדני, ‘זה כשנה שאני שומע מסיחים הרבה במעשיכם.’

‘אח, ליצן זקן שכמותך!’ קראה תקוה בצחוק ואיימה עליו בגרב שבידה ‘וכי מי מדבר בנו ומי שם לבו אלינו? כעל אי בודד נשב כאן, שכוחי אלוהים ואדם…’

תקוה התחילה להתקדם לצד הצריף, בגררה אחריה את עגלת הילד ובקראה לפרה לבוא אחריה: ‘בואי, בואי, עדינה, בואי!’

ירדני נטל מידיה את החבל שהיה קשור לעגלה וביקש ממנה רשות לעזור לה. תקוה גיחכה ורצה להזעיק את הפרה, העגלה והעז, בנופפה בענף יבש שמצאה בדרך. הפרה הרימה את ראשה והסתכלה סביבה בתמהון, בהמשיכה להעלות גירה, ולאט־לאט זזה אל תקוה. העגלה הפשילה את זנבה למעלה, געתה געיה ממושכה והתחילה לרוץ בעקבות הפרה בקפיצות ובדילוגים. לבסוף הרימה אף העז את ראשה זוררה והניעה את אזניה, תלשה מלא הפה עשב והתחילה לדהור, בהשמיעה מה ממושך ועצוב.

כשחלפה הפרה על־פני ירדני – התכופף והגן על הילד בתיק העור שבידו. תקוה צחקה וקראה אליו מרחוק: ‘אל תחשוש, בן־כרך, הפרה שקטה ואינה נוגחת.’

שניהם הלכו מחרישים. ירדני משך את העגלה והסתכל מרגע לרגע בילד הישן. תקוה ניפנפה בגרב שבידה וגירשה את הזבובים מעל פניו.

‘והיכן חרמוני?’ שאל ירדני.

‘עסוק ביער.’

‘וגם בפלחה יעסוק?’

‘ודאי.’

‘ויש לכם כבר גורן השנה?’ שאל האורח, בעמדו להינפש ולשאוף אויר.

‘כן…’ נאנחה תקוה, ‘התבואה עלתה יפה, האדמה כאן מזובלת וטובה, אך העכברים השמידו את הכל…’

‘זרעתם ודאי תבואות קיץ הרבה?’ אמר ירדני.

כן, חרמוני זרע חלקות אחדות באדמת הבּצה, אך אין תקוה להיבנות גם מהן – העכברים שורצים כאן בלי מספר…'

טוב, איפוא, שסרתי גם אליכם…' אמר ירדני והאיץ בחמורו – אפזר גם כאן גרעיני־צֶליו.

תקוה הסתכלה בו בתהייה.

‘אני עובד במכון לחקר החקלאות, ובימים האחרונים הנני ממונה על המלחמה בעכברים.’

‘תדביק בהם, איפוא, טיפוס?’ שאלה תקוה בפחד נסתר, ' עלולים הם להרעיל את מי המעיין, ואנו שותים מהם…'

‘לא לא,’ הצטחק ירדני, ‘הירגעי, תקוה, אין אנו מדביקים בהם טיפוס. אנו משתמשים בצליו – גרעיני־חיטה מורעלים.’

כשהתקרבו לצריף עצר ירדני בחמורו ופירק מעל גבו את משאו: חביונות־עץ ומכבשים לצמחים. החמור ניגש לצריף וחיכך בו את גבו, סר אל חבית המים ושתה ממנה ואחר הלך לרעות.

ירדני פתח חביונה אחת, הוציא מתוכה בכף־ברזל גרעיני־חיטה מואדמים והעבירם לילקוט. אחר נכנס לצריף וביקש מתקוה שתראה לו את השדות, בהם גדלו תבואות החורף.

‘המתן ונאכל קודם,’ בקשה ממנו תקוה, ‘עוד היום גדול.’

ירדני סירב והודה לה. ‘עלי לעשות עוד היום עבודה רבה בקישונה.’ הסביר לה, ‘ושעתי דחוקה. רק כוס מים אשתה, ממי עין־רועים…’

תקוה שטפה ספל והגישה לו מים שנצטננו בכד־חומר מזיעה. דרך־אגב הראתה לו את הכיוון לשדות, שנתקפו על־ידי העכברים.

ירדני חבש את כובעו ויצא לעבודת ההצלה, בסחבו אתו ילקוט מלא גרעינים מורעלים. תקוה לוותה אותו במבט ממושך. הוא התרחק בצעד מהיר ותר סביבו. מדי פעם בפעם התעכב, הוציא מתרמילו כף גרעינים והכניסם למאורת־עכברים שנזדמנה לו בדרכו.


צהרי־יום התקרבו, ותקוה נזכרה כי חרמוני לא לקח אתו מזון, בצאתו בבוקר לעבודתו ביער. הדליקה את מכונת־הבישול ושפתה עליה סיר מים. אחר גחנה והוציאה מתוך סל חצילים מבריקים אחדים והתחילה קולפתם בזריזות. בחדר עמד חום מחניק, וזבובים רבים התרוצצו בו וזימזמו בלי הרף. התינוק שישן בחדר הסמוך התעורר מדי פעם בפעם, מחמת הזבובים שהטרידוהו ובכה. תקוה שידלה אותו ברוך, צייצה לו בשפתיה ושרה בקול רם.

‘יא נאס! יא נאס (אנשים)!’ הגיעו פתאום לאזניה קריאות בערבית. ‘הי בעל־הבית!’

תקוה נשתתקה, גירשה את הזבובים מעל פני התינוק ויצאה החוצה.

סמוך לצריף עמדו סוסה וחמור. על הסוסה ישב ברחבות וביהירות ערבי בעל כרס, ועל החמור רכב אישון קטן וצנום, בעל זקן מדובלל ועינים טרוטות.

תקוה, בעודה מחזיקה בסכין ובחצילים בידיה, הלכה לקראת האורחים.

‘לא גנבים אנחנו, מדם (גברת)!’ קרא האישון עברית בקול צפצפני ‘מה שבאת אלינו בסכין!’

‘מרחבה (שלום)!’ בירכה הערבי בחשיבות בסלסלו את שפמו העבה והלפוף אל־על.

‘אהלן וסהלן (ברוכים הבאים)!’ אמרה תקוה בפנים מסבירים, ‘היכנסו, בבקשה, לצריף.’

‘לא יש זמן!’ ענה האישון בקוצר רוח, ‘איפה האדון?!’

‘איננו,’ ענתה תקוה והצטחקה.

‘תני אותו לכאן!’ רגז האישון ומחה את עיניו הטרוטות בשולי כפייתו המזוהמת, שכיסתה את ראשו.

תקוה צחקה. ‘מה אתה – שוטר?! לך וחפש אותו!’

‘הוסס…’ השתיק הערבי את מלוו הצנום, ‘אנחנו מהממשלה, יא סית (הגברת), אנחנו שמאים.’

‘יותר חשובים מפוליס (שוטר), אפילו מן הקאימקם (המושל)!’ הצטחק האישון בצחוק נצחון וליפלף בעיניו לתקוה.

‘אין לנו גורן’ אמרה תקוה קצרות.

‘איך?!’ התרגז גם הערבי, ‘ואבו־נעמי אמר לנו שאלף דונם זרעתם, באללה!’

‘לא חשוב כמה דונמים זרענו,’ ענתה תקוה ברוגז, ‘אלא כמה אספנו לגורן. וגורן אין.’

‘מכרתם?!’ קפץ האישון כעקוץ עקרב.

‘העכברים אכלו את הכל, מסכן!’ אמרה תקוה בבוז, ‘הגרנות רבות ראית השנה בעמק?!’

‘זה לא חשוב!’ הניע האישון את ידיו וראשו באי־סבלנות, ‘יש תבואה, לא יש תבואה – צריך לתת ‘עושר’ (מעשר) לממשלה, גברת, עושר, בנת? וחסל.’

התינוק התעורר בקול יבבה. תקוה רצה להשקיטו. הרוכבים התלחשו והראו סימנים של קוצר־רוח. האישון שרק בשפתיו וקילל בלי הרף.

‘יא סית, יאללה!’ קרא הערבי ברוגז, ‘הוף, מה זה? אנשים רשמיים אנחנו, ואיך?!’

תקוה יצאה אליהם שוב כשהתינוק הבוכה בזרועותיה.

‘איפה בעלך?’ שאל הערבי בנחת, ‘צריך עושר, בחיי מוחמד! מה אנחנו, בטלנים?’

‘המתינו רגע,’ אמרה תקוה בהשתיקה את הילד. היא ניגשה לקצה הגבעה הפונה לבקעת המעיין וקראה פעמים אחדות: 'בן־שלמה! בן־שלמה – ה!

‘תני מים, גברת’ אמר האישון לתקוה בשחצנות, כאשר שבה אליהם.

תקוה נכנסה לצריף והוציאה כד מים. הלז הגישה בחנופה ובהתרפסות לערבי, שישב כל הזמן והניס את הזבובים מעל סוסתו במשערת שבידו

‘אתפדל (בבקשה), יא אפנדי,’ קרא אליו בקריצת־עין, ‘שתה אינשאללה (הלואי)!’

הערבי נטל את הכד בתנועת־יד מגונדרת, הניפה מעל פניו והפכה – וקילוח־מים דק ואִטי נקלח לתוך פיו הרחב.

‘קח אבו־דאוד,’ אמר האפנדי בהושיטו את הכד למלוו אחרי רוותו, ‘המים טובים כאן כמו בטבריה…’

‘ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם. שהכל נהיה בדברו!’ בירך האישון בקול רם ובעינים מורמות למעלה, בהגישו את הכד לפיו.

המים נשפכו על פניו ועל בגדיו, גרגרתו התרוצצה ברעש ובעוית עם כל לגימה ולגימה, וקצף עכור תסס בזויות פיו הקטן והכחלחל.

‘תזכי למצוות,’ אמר לתקוה בהשיבו לה את הכד והוא נושם בכבדות. ‘חם, ירחם השם!’

על הגבעה, הופיע בן־שלמה, כשהוא מאהיל בידו על עיניו ומסתכל ברוכבים במבט נבוך ותמה. חצי גופו העליון היה מעורטל, שערו פרוע ורגליו מכוסות ברפש – מאז הבוקר עסק בשקאה.

‘פפפפפי..’ שרק הערבי בליגלוג בראותו את בן־שלמה, ‘ע’ולה (שד), בחיי מוּחמד…’

‘שלום, אדון!’ הקדימו אבו־דאוד ברוגז, ‘ככה תעשו? מה אנחנו – לא מהממשלה?! לא יש זמן. צריך לתת עושר וחלס!.. הוף, זאת המדם שלך לא טובה, בחיי!’

בן־שלמה התקרב לאט־לאט, כשמבוכתו הולכת וגדלה.

‘גש, בבקשה, ליער ואמור לחרמוני שהשמאים באו,’ אמרה תקוה לבן־שלמה, ותוך כדי דיבור תיקנה, ‘מהממשלה באו. יבוא־נא תיכף ומיד.’

בן־שלמה לא התעכב אף רגע ופנה לעבר היער, כשהוא משפשף בידיו את חזהו השעיר.

‘לאן?!’ קפץ אבו־דאוד מעל גב החמור והתחיל לרדוף אחריו בצעקות ובחרפות, ‘עמוד! אנחנו מהממשלה אנחנו, יאללה!’

תקוה פרצה בצחוק וביארה לערבי, שהוא הולך לקרוא לבעלה העובד ביער.

‘שקט, שקט, אבו־דאוד!’ קרא אחריו הערבי בבת־צחוק, ‘לא בעל־הבית הוא זה אלא פועל, שכיר שלו…’

‘במחילה,’ רטן אבו־דאוד בשובו, ‘זה משוגע, בחיי, משוגע!’

‘היכנסו, בבקשה, לצריף,’ הזמינה תקוה את השמאים, בהיכנסהּ עם התינוק לחדר להמשיך את עבודתה. הערבי ירד מעל סוסתו ומסרהּ לידי אבו־דאוד, והלז הוביל את הבהמות למעיין להשקותן מים.

‘תרחץ את הסוסה, אבו־דאוד!’ קרא הערבי אחריו. הוא ניער את בגדיו, התקין את כפיית־המשי שעל ראשו ונכנס לחדר.

‘שב, בבקשה…’ הצביעה לו תקוה על אחד הכסאות, בהשכיבה את התינוק בסל־הנצרים. האפנדי תר לו פינה קרירה, התישב ברחבות, כשהוא פוזם לו פזמון שקט ומסולסל…

‘בן כמה הילד שלך, יא סית, חמד־אל־אללה (התהילה לאלוהים),’ שאל בסקרנות.

‘בן ארבעה חודשים,’ ענתה תקוה, בהעבירה את ידה ברכות על ראשו של הילד.

‘ויש עוד?’

‘עוד שלושה.’

‘יאריכו ימים, אינשאללה,’ הצטחק האפנדי, ‘ולי יש שבעה’ אמר ביהירות בחטטו בגפרור באפרכסות אזניו. ‘יש שתי מדם (נשים),’ קרץ בעיניו: ‘אחת גדולה, בת־בשר כמוני, והשניה עירונית, דקת־גו ויפה כמוך, בחיי מוחמד.’

‘יא אפנדי!’ נשמע פתאום קולו הצפצפני של אבו־דאוד, ‘ינעם לך!’

‘יחרב ביתך!’ הצטחק הערבי וקילל אותו, ‘כלב אבן־כלב! קשור את הסוסה בצל ותן לה מהשעורים שבשקים שעל חמורך!’

‘כן, כן…’ רטן אבו־דאוד וחירף את החמור, שהתרוצץ בנעירה מטורפת סביב אתונו של ירדני, הרועה במדרון הגבעה.

כשנכנס לבסוף לצריף – בדק את החדרים בשבע עינים ומישש כל חפץ וחפץ בידיו הגרמיות.

' תעשי קהוה, מדם,' פנה לתקוה בהתרפסות, ‘יצאנו הבוקר מאלונה על לב ריק, בחייך…’

תקוה גיחכה, ‘טוב, אעשה קפה,’ אמרה אחרי שתיקה קצרה.

‘ותעשי גם ביצים בשמן, מדם,’ הוסיף אבו־דאוד, ‘יש לכם הרבה זה, דג’אג’ (עופות), ברוך השם… ותתני לו לגוי, ימח שמו, מעט זבדה (חמאה) ומעט גבינה. וזה יש לכם – מעט ערק (יין שרוף)? זה איש מהממשלה. צריך לחלוק לו כבוד הרבה… אנחנו בגלות. לא יש לנו מלך מישראל…בעוונותינו הרבים…'

תקוה הפסיקה את עבודתה ובישלה להם קפה וטיגנה ביצים בשמן, בינתיים הוציא אבו־דאוד מכיסו מלפפונים אחדים שגנב בבקעת המעיין, כיבד את האפנדי במלפפון אחד והתחיל לכרסם בתיאבון ובקול, לעוס ונשוף, לעוס ונשוף.

וכשפרשה תקוה מרבד על הרצפה והעמידה עליו את הקפה והחביתות – נכנס חרמוני לחדר.

‘ינעם לכם, אורחי! ביתי – ביתכם.’

האפנדי הפסיק אכילתו, השתחוה אפים בשימו את ידו על לבו והזמין את חרמוני לשבת על הרצפה.

‘סלח־נא, בעל־הבית,’ אמר בשפת חלקות שחדרנו לביתך בלי רשותך. אנשים רשמיים אנחנו, שלוחים מהממשלה – יחרב ביתה…'

אבו־דאוד ליקק את אצבעותיו, נעץ בחרמוני מבט ממושך, החויר והתחיל מתכווץ ומצטמצם, שמבטו של חרמוני לא ינוח עליו…

השתררה שתיקה. חרמוני הסתכל באורחים בבת־צחוק וזירזם לאכול ולשתות.

‘אלך לשים עין על הבהמות…’ אמר אבו־דאוד באנחה וקם מעל המרבד.

‘הכל בסדר,’ הרגיעו חרמוני, ‘הנה עברתי עליהן.’

אבו־דאוד עמד רגע והיסס. חרמוני הסתכל בו ארוכות ואחר קרא:

‘שלום, רחמים!’

‘ימח שמך!’ קרא אבו־דאוד בהחוירו.

גופו הצנום התכווץ עוד יותר, מעיניו החולות השקיפו פחד, הכנעה ובקשה על נפשו…

‘אח, האיש הרשמי!..’ קרא חרמוני בלגלוג, ‘ברוך בואך בצל קורתי!..’

אבו־דאוד התחמק ויצא החוצה.

‘הרי זה רחמים הגנב!’ אמר חרמוני לתקוה בצחוק ובקול רם, ‘רחמים מטבריה, שהיה מופיע מפעם לפעם במושבות הגליל, בתקופה ששמרתי בהן, והיה גונב תרנגולות וביצים…’

‘כך?!’ תמהה תקוה, ‘אמנם לא זכיתי לראותו אז פנים־אל־פנים, אך שמו שמור בזכרוני יפה מהימים ההם…’

‘במבט ראשון הכרתיו. לא פעם טעם את טעם הרצועה שלי…’ צחק חרמוני.

חרמוני שאל את האפנדי, אם רחמים היטיב כבר את דרכו, מכיון שהוא איש רשמי…

‘מה שהיה היה…’ אמר אבו־דאוד בהיכנסו לחדר ‘ועכשו אני אבו־דאוד, וזאת מלאכתי: שמאי! מלאכה נקיה ומכובדת, ברוך השם…’

‘יאללה, יאללה, יא אפנדי!’ זירז אבו־דאוד בערבי, ‘אנשים רשמיים אנחנו, השמש שוקעת…’

‘אם כן, יאללה!’ פנה האפנדי לחרמוני, ‘נצא להעריך את התבואה!’

חרמוני סקר אותו במרירות: ‘תצטרך לחדור לחורי העכברים,’ אמר קטועות.

‘לא צריך קלות־ראש!’ התרגז אבו־דאוד, 'לא בן־ישראל הוא זה, זה גוי, איש רשמי. צריך לראות מה יש – וחלס (וחסל)!

‘אבל אין כלום!’ התרגז חרמוני. ‘מה אתם אומרים להעריך?!’ שאל את הערבי.

‘את השדות, יא אחי, את השדות,’ אמר האפנדי בהתמתחו. ‘לא ידוע עוד לממשלה כמה דולם (דונם) אתה זורע.’

‘טוב, הנה אוכל ונלך,’ אמר חרמוני ברצינות מעושה.

‘לא יש זמן! המלאכה מרובה והיום קצר,’ רטן אבו־דאוד, ‘יאללה, יאללה!’

השמאים יצאו לחבוש את הבהמות. תקוה הגישה לחרמוני אוכל, הוציאה את התינוק מהעריסה והתחילה להניק אותו.

‘שבי לאכול אף את, תקוה’ אמר לה חרמוני ברוך, ‘אל תצטערי ואל תרגזי. השנה לא ישלמו לממשלה מעשר בשום מקום. לא נתן לה לפשוט מעלינו את העור, שצפד ממילא.’

‘אחכה עד שירדני ישוב מסיורו בשדות,’ אמרה תקוה. ‘שכחתי לספר לך: ירדני, שהיה עוסק בגידול ירקות על שפת הירדן כשעבדנו בכִנרת – סר אלינו לפזר גרעיני־חיטה מורעלים להרעיל בהם את העכברים.’

‘מטעם הממשלה?’ שאל חרמוני בגָמעו מהמרק שבצלחתו.

‘לא, מטעם המכון שלנו לחקר החקלאות. הממשלה שלנו – יודעת רק לחלוב: וֶרקוֹ, עושר, מס־בהמות ומסים־מסים־מסים,’ גמרה תקוה באנחה.

‘יאללה! יאללה!’ הגיעו קולותיהם של השמאים מהחוץ.

‘הנה, הנה!’ ענתה תקוה ברוגז, ‘באו לשתות עוד כוס קפה!..’

חרמוני קם ויצא החוצה.

‘הוליכנו לשדות ואל תכזב בחייך!’ קרא אבו־דאוד וקרץ בעיניו הטרוטות, ‘יושיבו אותך בלחבס (בבית־הסוהר)…’

חרמוני נעץ בו מבט ממושך והצטחק.

‘הדרך ללחבס ידועה לך יותר מאשר לי, אבו־דאוד…’ אמר לו בבוז ‘תקוה, שימי עין על התרנגולות!…’ קרא לתקוה שיצאה ללוותו.

כשעברו סמוך לגל־הגרעינים העלוב, שבן־שלמה הוציאם מהשבלים הערופות – הפנה חרמוני את סוסתו אליו והשמאים פנו בעקבותיו.

‘הנה הגורן,’ אמר בלגלוג, ‘העריכו…’

‘חמש כיכרות (קנטר)!’ קרא אבו־דאוד מעל גב החמור.

חרמוני פרץ בצחוק: 'אמכור לך את כל הגל הזה בכיכר־שעורה אחת!

‘יש לך שם למטה הרבה חיטה – ידענו מעשיכם!’ קרא אבו־דאוד בחמת נקם.

‘לא, לא…’ צייץ האפנדי בלשונו ‘שלוש כיכרות, טייב (טוב), אחת וחצי…’

‘התביישו!’ אמר חרמוני ברוגז, ‘כל השנה כולה עבדתי כחמור ולבסוף אספתי מעט גרעינים לעופות – ובאתם לגזול גם את המעט הזה?!’

‘מה אנו – גנבים?!’ נתרתח אבו דאוד ‘בכבוד ר’ מאיר בעל הנס נשבעתי! יש פה שתי כיכרות, יש, יש!'

‘טייב, כיכר’ פסק האפנדי ויפהק ‘מאליש (אין דבר)…’

‘תחת אומרכ (לפקודתך) יא אפנדי,’ השתחוה אבו־דאוד, ‘יהיה כיכר. אתה היודע…’ אבו־דאוד הוציא מכיסו פנקס ועפרון ורשם בו מה שרשם.

כשהתקרבו לחלקות שהיו זרועות תבואות חורף – ירדו מהבהמות והלכו ברגל.

‘כמה דונם עיבדת?’ שאל האפנדי.

‘לא מדדתי.’

‘תגיד את האמת וחסל!’ רטן אבו־דאוד.

‘לך ומדוד,’ אמר לו חרמוני ועמד.

השמאים התרחקו, כשהם משוחחים ביניהם בלחש. חרמוני התנהל לאִטוֹ והירהר בכאב: כזאת היא ממשלת המנדט וכזה הוא פרצופה. הרי היא שקיבלה עליה לעזור לעם־ישראל לעלות לארצו ולשוב לחקלאות… ולא די שאינה נותנת לו, לאיכר העברי, לא אדמה ולא זרעים ואינה קמה לעזרתו בצר לו, אלא הכבד תכביד עליו להפילו לבלי קום!.. כל השנה עבדו להוציא לחם מהאדמה – ובאו העכברים והוציאו את בלעם מפיהם. והממשלה לא די שאינה עוזרת, לא די שאינה מציעה הלואות או זרעים לנתקפים, כדי שיוכלו להתקיים ולא יפלו בידי מלוים בריבית, המוצצים את דמם, אלא מעלימה היא את עינה, מתנכרת ותובעת את שלה בלי בושה ובלי מוסר־כליות: הב־הב־הב!..

‘חרמוני!’ הגיע לאזניו קול מוכר לו.

הוא הסב את ראשו ולפניו עמד ירדני, כשילקוטו על צדו ובידו כף־מתכת.

‘שלום!’ ‘שלום!’ קראו שניהם בשמחה והתחבקו. ‘חששתי שמא לא נתראה,’ אמר ירדני בהתקינו את משפקפיו.

‘הנה באו להעריך את היבול,’ צחק חרמוני במרירות.

‘מאלונה גירשו אותם בבושת־פנים…’ צחק ירדני.

‘ולא ישלמו השנה עושר?’ שאל חרמוני בהקלה.


‘מתנהל משא־ומתן עם הממשלה,’ ענה ירדני וקרץ בעיניו לשמאים.

‘דורשים, שתותר השנה על הצמר שהיא גוזזת מעל האיכר בלי בושה… הכפרים העבריים והערביים פועלים ביחד בענין זה אצל הממשלה המרכזית. ובינתים התחלנו אנחנו במלחמה נגד העכברים. הרי יש סכנה שהם יכלו גם את תבואות הקיץ.’

הם התקדמו שניהם לצד השמאים. ירדני הוציא מדי פעם בפעם כף גרעינים אדומים מילקוטו והכניסם למאורות העכברים.

‘למה לך ללכת אחריהם’ שאל ירדני ועצר בעד חרמוני, ‘ימדדו להם כאוַּת־נפשם. השנה לא ישלמו עושר. תשלח הממשלה את פקידיה להוציא את חלקה מחורי העכברים…’

‘כן ימדדו להם’, הפליט חרמוני בביטול, ‘בוא ירדני, ונשוב הביתה.’

שניהם שבו לעין־רועים. תקוה הגישה לירדני ארוחת־צהרים ושלשתם שוחחו ארוכות על תקופת עבודתם בכִנרת, על שנות השמירה ועל מכת העכברים.

לפנות־ערב, כשהכניסה תקוה את העופות – הרגישה בהיעדרן של תרנגולות אחדות.

‘ודאי הופיעו שוב נמיות!’ אמרה לחרמוני בצער, ‘שוב נעלמו עופות אחדים…’

‘ודאי לקח לו אבו־דאוד ‘עושר’ מהלול!..’ אמר חרמוני בלעג, ‘לא יש לו פרנסה…’


 

פרק ארבעה־עשר: עין רועים – מרעה יהודי


חרמוני הכין כלונסאות ביער, ובן־שלמה העבירם בעגלה לעין־רועים ופירקם בין הגבעה ליער. שם השתרע מישור קטן, שעליו אמר חרמוני להקים את המכלאה בשביל הבקר שיבוא לרעות בעין־רועים.

ובאחד הימים הופיע צפור. הוא נענה להזמנתו של חרמוני ובא לרעות את העדר. הילדים קיבלוהו בתרועות ותקוה ליבבה לכבודו לביבות. הוא הביא אתו את צחוקו ועליצותו, והצריף נתמלא שוב שמחה. מכנסים קצרים לבש וחולצה ירוקה, ועל ראשו התנוססה מגבעת־קש רחבת שולים.

‘אתה מצחיק כל־כך!’ קראו הקטנים, בחבקם אותו ובהסתכלם בו באי־אמון, ‘אתה לא צפור!’

‘ומה אני?!’ צוחק צפור ומניפם מעלה־מעלה.

‘הוי, אמא, הנח!’ מתחלחלים שניהם ונאחזים בשולי מגבעתו, ‘אתה פטריה גדולה, גדולה!’

‘בן־שלמה יאכל אותך’ קוראת עמליה בצחוק, ‘תמיד־תמיד הוא רעב.’

‘היידה, לעבודה, חבריה!’ מאיצה תקוה ‘השעה דחוקה!’

צפור חפר בורות ותעלות, תקע בהם עמודים, שילבם בטפחות עבות ואליהן חיבר את הכלונסאות, כעין גדר. עמליה ועוזי עזרו על־ידו: הם חיזקו את הכלונסאות בעפר ובאבנים, שלא יוסחו ממקומם. עמדו ימי־קיץ חמים, השמש עלתה בשעה מוקדמת, התגלגלה בעצלתים בשמים הקלויים ושפכה חום צורב ביד רחבה. תקוה ירדה מדי פעם בפעם למעיין, שאבה מים קרים והביאה לעובדים.

‘בעירה, תקוה!’ קורא צפור כשהוא משולהב כולו, ‘גיהינום בלבבי!..’ והוא חוטף מידה את כד המים ומריקה על ראשו וגופו, לקול תרועתם של הקטנים.

בן־שלמה, המביא כלונסאות מהיער בעגלה, מתעכב רגע, מעביר את ידו על חזהו השעיר ומוחה את הזיעה, משהה את מבטו על צפור ונאנח אנחה עמוקה.

‘מה נאנחת, בן־שלמה?..’ שואל צפור בקריצת־עין. בן־שלמה אינו גורע עין מצפור, מחליק את זקנו האדום ועונה בלחש: ‘כן, כן, בני, אתה טבעוני כמעט… כלומר: עליך להינזר עוד מבשר וכל אותם החמרים הנפסדים, ההורסים את הגוף ומשחיתים אותו.’

‘חה־חה־חה!’ צוחק צפור בקול, ‘תקוה, הערב תכיני לנו לביבות מתלתן וחלמית – ונצטרף לכת של בן־שלמה!’

בן־שלמה פורק את הכלונסאות ורוטן בלחש:

כן, כן, תלתן אנו צריכים לאכול וקליפות עצים, שד עירוני שכמותך.' בן־שלמה לא היה מרוצה כלל וכלל מבנין־המכלאה, ובלבו התנגד לתכנית כולה. ובכל שעת־כושר תינה את צערו לפני צפור:

‘וכי מותר לנו, לפי חוקי־המוסר, לגדל בקר לחלב ולבשר? לא ולא!… אין אשר יתן רשות לכך. ועל אחת כמה וכמה להקים בית־סוהר, לאסוף לתוכו בעלי־חיים ולרדות בהם בשוט כבאסירים – הרי זה חטא שאין לו כפרה, צפור! וצר לי מאוד, שאני נאלץ להשתתף במו ידי בעבודה זאת, שהיא למורת־רוחי,’ אמר בן־שלמה בריטון.

צפור, המקשיב כביכול בתשומת־לב לדבריו ומתאמץ בכל־כוחו שלא לצחוק – מערים ואומר: ‘אבל הרי מצב המשק קשה כל־כך, ידידי. חרמוני מוכרח לקבל את הבקר למרעה, אחרת לא יחזיק מעמד. הרי העכברים שלך השמידו את כל התבואה.’

‘העכברים שלי,’ רוטן בן־שלמה, ‘גם הם צריכים לחיות, כמובן… הם לקחו, אמנם, יותר מהמגיע להם, כי אין צדק בחיים בכלל. אבל משק יכול להתקיים בלי פרות־מחלבות… כן, כן…’

וכאן פורץ צפור בצחוק מידרדר, תומך את בטנו בידיו וצוחק וצוחק בלי הרף.

‘אח, אתה משוגע קצת…’ נעלב בן־שלמה, ‘מסכן אתה ככל המסכנים האלה…’


בוקר אחד שבו עמליה ועוזי בבהלה לעין־רועים, לאחר שעשו כבר חצי דרכם לבית־הספר שבקישונה. הם העפילו לגבעה בפנים משולהבים, בנשימה קצרה ובעינים מבריקות וקראו בשמחה: ‘אבא, אמא, הפרות באות! הביטו, הנה הפרות באות אלינו!!’ תקוה רצה החוצה מבוהלת, כשהתינוק בזרועותיה והיא מיניקה אותו.

‘איפה אבא?!’ שאלו הקטנים בקוצר־רוח.

‘מה קרה, ילדים?!’

‘הוי, אמא, הנה הפרות באות!’ קראו שניהם בהתלהבות והצביעו לעבר קישונה.

תקוה האהילה על עיניה והסתכלה שעה ארוכה מזרחה. – תימרות־אבק גדולות עלו והתנשאו בדרך, וקבוצות־קבוצות של בקר הסתמנו מתוך האבק, כשהן מתנהלות לאט־לאט לצד עין־רועים.

‘צפור! צפור!’ קראה תקוה, בהסיבה את פניה לצד המכלאה הנבנית, ‘בוא־נא הנה!’

קול־שירה נשמע במקום מענה, וצפור בא ביעף, כשהוא מוחא כף ונוהר כולו.

‘הן באות?!’ שאל וקפץ משמחה, ‘ברוכות הבאות!…’

‘וכי מוכנה כבר המכלאה?!’ שאלה תקוה בחרדה.

‘כמעט…’ השיב בבת־צחוק, ‘רוצו ליער וקראו לאבא!’ פנה לקטנים, ‘מהרו ורוצו!’

עמליה ועוזי עקרו את רגליהם ורצו לצד היער בקול תרועות.

אך עד ששב חרמוני מהיער – הגיע העדר הגדול לעין־רועים. הבקר התחיל להעפיל על הגבעה מכל צד, מלווה גערות וקריאות של איכרים צעירים ושזופים, שבגדיהם מכוסים אבק אפור. עגלות הולנדיות שחורות־לבנות צעדו לאִטן ובחשיבות, כשהן מסתכלות בפקחות בישוב החדש. פרות בירותיות חומות ואדמדמות פסעו בכובד ובביישנות, כשהן סוחבות בקושי את כרסותיהן הגדולות והרוטטות… עגלות מעורבות העפילו בקלות שובבת על הגבעה, הזדקפו על רגליהן האחוריות ואת הקדמיות הניפו והשעינון על חברותיהן, כשהן גועות געיות אטומות ועורגות… שרשרות צילצלו, שוטים חתכו את האויר בשריקה, ומחנה־זבובים גדול, מזמזם ומטריד, הסתובב מעל לבקר והגביר את המהומה…

‘חרמוני!’

‘הי, חרמוני!’ נישאו קולות האיכרים מכל צד ‘איכה, בעל־האכסניה?!’ הפרות והעגלות הקיפו את הצריף והסוכות, תרו אחרי צל קל ודחפו אשה את רעותה בעקשנות בהמית.

‘איכה, חרמוני?’

‘עוד רגע ויבוא!’ קראה תקוה בצאתה מהצריף ובידה כד מים גדול וספלים.

‘אין זמן. צריך לשוב הביתה!’ נשמעו קולות האנשים.

‘שלום, תקוה!’ בירכוה מכל צד, ‘הרי את היא בעלת־האכסניה?!’

‘אני…’ מצטחקת תקוה ומוזגה את הספלים.

‘ומה שלומכם כאן, אנשי־יער?’

‘מקוים שיהיה טוב במשך הזמן…’

‘הה, זה עשרים שנה, תקוה, מאז עבדנו יחד בבן־שמן, את מצפה בלי הרף לימים טובים!..’ מעיר אחד, וכולם צוחקים מטוב־לב וגומעים את המים הקרים מספלים.

‘והרפת מוכנה כבר, תקוה?’

'הריהי לפניכם! מצביעה תקוה על המכלאה ומתקינה את שערה.

‘הרי זו מכלאה!’ קורא אחד באכזבה.

‘רפת לא הקימונו עוד…’ מתנצלת תקוה וממשיכה למזוג מים.

בעלי הפרות ניגשים למכלאה, בודקים את הכלונסאות ומעריכים.

‘הפראית שלי תוציא בנגיחה אחת את הכלונסאות ותברח לכל הרוחות!..’

‘והרבנית שלי תעקור את כל בנין הזה ותביא אותו לכפר בקרניה!..’ ‘והיפהפיה שלי תתגרד במקלות האלה – ואין מכלאה, ואין כלום!.. – חה־חה־חה!’ מידרדר צחוק כללי.

‘הרי לא יעלה על דעתכם, שחרמוני יקים רפת מיוחדת בשבילנו!’ מרגיעם כרמי.

‘האדמוני הבטיח בפירוש: רפת!’ משסעים אחדים.

‘גבישי! הי אדמוני!’ בוקעים קולות רבים, ‘בוא ותן את הדין!..’

גבישי מתקרב לרוגנים בעצלתים. קנה־קש נעוץ בפיו, כובעו שמוט על פדחתו ועיניו אחוזות שינה.

‘בוקר טוב!’ קוראים לעומתו בלגלוג.

‘יבושם לכם…’ עונה גבישי כשהוא משפשף את עיניו.

‘היכן הרפת שהבטחת לנו, גזלן?!’

‘בשנה הבאה…’ עונה גבישי באירוניה.

‘האם מכלאה היא זאת?!’ שואל אחד ברוגז, ‘הרי כל פרחח יוכל להשמיט כלונסאות בודדים ולהוביל אחריו פרות אחדות בליל חושך!’ בדברו תפס בשני כלונסאות ואמר לעקרם ממקומם, אך לא יכול להם…

‘אויס־ס!’ לעג גבישי וכולם צחקו.

‘הנה חרמוני בא!’ קרא גבישי והצביע לעבר היער, ‘הנה הוא דוהר, המכניס־אורחים.’

‘לא שכח עוד את תלמודו,’ העיר אחד.

‘אין מנוס ממנו, מאז ומעולם,’ העיר שני.

‘הוא ידביק לא רק גונב פרות, אלא את השד בעצמו!’ אמר גבישי וקרץ בעיניו מול הרוגנים.

‘תקוה, הביאי קפה ולחם!’ קרא חרמוני מעל סוסתו לתקוה שעמדה על־יד הצריף. בעלי־הפרות נשתתקו. כולם הסתכלו בידידות בפניו החרושים תלמים עמוקים, פנים צפודים ואכולי קור ושמש, פני שומר ותיק.

חרמוני קפץ וירד מעל סוסתו וקשרה לאחד הכלונסאות של המכלאה, בירך את האורחים והתנצל על איחורו.

תקוה הביאה קפה ולחם ומזגה ספלי־פח כבדים.

‘הספלים האלה ירושה מהקבוצה הם…’ לחש גבישי וקרץ עין מול האיכרים, שהתישבו בצל והניעו ידיהם בלי הרף, כדי לגרש את הזבובים המטרידים.

‘לפי צבע הקפה אפשר לשער, שאתם שולחים את כל החלב שלכם העירה,’ התלוצץ אחד המסובים.

‘ולפי מראה הלחם אפשר להכיר, שחרמוני לא טחן עוד את גרעיני גרנו,’ הוסיף שני.

‘הי, מושבניקים, אל תשקעו במרה שחורה!’ גוער בהם גבישי, ‘נשתה לחיים, חברה!’

הוא נטל ספל קפה בידו, הניפו ואמר: ‘יהי רצון, ששני הצדדים לא יתחרטו; ויהי רצון שהמקום הזה יתפתח לכפר גדול!’

‘ולואי!’ עני המסובים וכל אחד ואחד נטל ספל קפה.

תקוה הביאה מלפפונים, עגבניות ובצלים לקינוח־סעודה.

‘משלכם הירקות?’ שאלו רבים.

חרמוני הניע ראשו בחיוב.

‘פלאי־פלאים…’

‘והיכן בנך הגדול?’ שאל פתאום אחד האיכרים, ‘זה שנולד במלונה שבכרמי השומרון והטריחני לרוץ בחצות הלילה למושבה ולהביא את המילדת?’

תקוה האדימה ולחשה: ‘ואתה רצת והבאת את רופאת־השינים מרוב בהלה!..’

‘הידד!’ הריעו המסובים.

‘הוא לומד בשדה־נוטר,’ אמר חרמוני כשוך הצחוק.

‘הרי אין לך כאן אדמת פרדס,’ התלוצץ גבישי.

‘הוא יסדר כאן משתלת עצי־יער…’ אמר כרמי, בתקעו את שיניו בבשר עגבניה גדולה.

‘רבותי, הרי לא באנו לנשף!’ הכריז פתאום אחד המסובים, ‘היידה, הביתה!’

‘על חשבון עם־ישראל…’ לחש גבישי.

האורחים קמו אחד־אחד והתחילו לנער את בגדיהם.

‘חרמוני, שים לבך לפראית שלי, כי דרכה לברוח מהעדר.’

‘והמיוחסת שלי אינה שוכבת, אלא אם תציע לה מצע־קש יבש.’

‘וירדנית שלי כרסה בין שיניה – תשגיח־נא, חרמוני, שלא תיחבל.’

‘כן, ומי הוא הרועה?’ שאל פתאום אחד האורחים.

,הריהו לפניכם,' ענה חרמוני והצביע על צפור, שישב וחילל בחליל־קנים.

‘הוא מתכונן לתפקידו…’ אמר גבישי. ‘הוא יפחיד את העגלות בבלוריתו הגדולה…’

‘תספרי אותו, תקוה!’

‘שלום! שלום!’

וכל הקהל השזוף והמאובק גלש בצעדים כבדים במורד הגבעה – לצד קישונה.

היה ערב־קיץ אפל, אחד מערבי סוף החודש. הפרות רבצו במכלאה, העלו גירה וגנחו חרש. לפעמים נשמע צלצול־שרשרת עמום. סמוך למכלאה דלקה מדורה ועל־ידה ישבו חרמוני וצפור ושוחחו בשקט. בידו של חרמוני היה רובה־הציד ובחיקו של צפור רבץ הכלב אלוני ונימנם. עוזי ועמליה שכבו במרחק־מה מהמדורה וישנו. חרמוני הוסיף מדי פעם בפעם ענפים על המדורה – והאש התלקחה והאירה את המכלאה.

פתאום נשמע קuל־שיר מצד היער. חרמוני וצפור נשתתקו והטו את אזניהם.

‘ודאי איים מיללים שם…’ אמר צפור ופיהק.

חרמוני קם, הקשיב שוב ואמר: ‘לא, כי קול־שיר שמעתי. אלך ואקיף את המכלאה.’ הוא הושיט את הרובה לפניו והתחיל לצעוד לצד היער.

קול־השיר נשמע שוב והוא קרוב יותר מאשר בראשונה. צפור קם אף הוא, התקרב לחרמוני והביט בהתרכזות לתוך החשיכה.

פתאום קפץ הכלב מרבצו, התחיל להתרוצץ ממקום למקום, נהם נהימות־שמחה וכישכש בזנבו.

‘הוססס!’ גער בו צפור, ‘שתוק, אלוני!’ הוא ניגש לחרמוני – ושניהם עמדו כקפואים והקשיבו בתמיהה לקול־השיר ההולך ומתקרב אליהם.

‘התשמע את הד הצעדים?’ שאל צפור ונתכווץ.

חרמוני הושיט את הרובה לעבר היער ושאל בקול רם: ‘מי שם?’

קול־השיר נדם, הצעדים נפסקו. חרמוני וצפור נבוכו. חרמוני שכב על הארץ.

הכלב התקרב אליהם בדילוגים ובנהימה חרישית וחיכך את ראשו ברגליהם.

‘הצדה!’ גער בו צפור בעצבנות ובעט בו ברגלו, ‘הס!’

‘כבה את האש…’ לחש חרמוני לצפור. צפור זחל על ארבע לצד המדורה, זרק עליה עפר – והאש שקעה. הכל האפיל.

חרמוני התרומם ושאל ברוגז: ‘מן האדא (מי זה?)?’

‘חה־חה־חה!’ נשמע קול־צחוק במקום תשובה, ‘גנבים באים!’

‘בן־שלמה?!’ קרא צפור מאוכזב, ‘אל תשחק במחבואים בלילה, ינשוף שכמותך!’

‘לא הכרתם אותי?!’ נשמע שוב קול מהאפילה. מאחורי סלע צץ פתאום בן־אדם ורץ אל חרמוני וצפור, כשידיו פרושות.

שניהם נרתעו אחורנית ופרצו בקריאת־השתוממות: ‘איתן?!’

‘איתן!’ ענה הנער והושיט את שתי ידיו לחרמוני ולצפור.

‘ג’חש (עיר)!..’ קרא צפור ברוגז, ‘יפה שיחקת!..’

כהרף־עין נמוגה המתיחות ושלָשתם צחקו. גם תקוה באה מהצריף, בהרגישה שהמדורה כבתה.

‘איתן?!’ קראה בבהלה, ‘מה קרה אותך?’ ותקוה התנפלה עליו בחיבוקים ובנשיקות.

חרמוני הסיר מעל גבו את תרמילו, וצפור הוסיף עצים על המדורה. האש התלקחה – ושלשתם הסתכלו בחרדה באיתן.

‘החולה אתה, איתן?’ שאלה תקוה וחיבקה אותו שוב.

‘לא,’ ענה בבת־צחוק ויִשר את גבו.

חרמוני נשען על הרובה ונעץ בבנו מבט חודר וממושך.

‘הגיעו, איפוא, כבר ימי החופש!’ קראה תקוה בשמחה, ‘טוב שהזדרזת לשוב הביתה.’

‘אני רעב מאוד, אמא, תני לי לאכול, בבקשה.’

הוא צנח עייף על־יד המדורה ומתח את רגליו. הכלב קפץ והתקרב אליו והתחיל ללקק את ידיו בהתרגשות.

‘ההגעת באוטו עד היער?’ שאל צפור.

איתן ענה בחיוך: ‘רק עד העיר.’

‘ומשם?’

‘ברגל.’

‘עמוס משא כה כבד?’ שאל והצביע על התרמיל.

‘לא היה לי כסף,’ ענה איתן נבוך.

חרמוני החליף מבטים עם צפור והסתכל שוב ארוכות באיתן.

תקוה שבה מהר והביאה לחם, חלב ומלפפונים והושיטה לאיתן – ‘מיד אכין לך גם חביתה’ אמרה ושבה לצריף.

איתן התחיל לאכול ולשתות, כשהוא רועד כולו.

השתררה דממה. צפור זימזם לו ניגון חרישי וחרמוני עמד נשען על רובהו והסתכל בלי הרף באיתן.

תקוה שבה והביאה חביתה וזיתים ירוקים.

‘איפה אכלת ארוחת־הצהרים?’ שאלה כשהיא פורסת לו מכיכר־הלחם הגדולה.

‘לא אכלתי…’ ענה בבת־צחוק קטועה.

‘בן חיל! לא אכל, ועשה דרך ארוכה כל־כך ברגל!’ הפליג צפור בשבחו מתוך צחוק של הנאה.

‘הכבר שלחו אותך מבית־הספר לגמרי או רק לשבועות אחדים?’ שאל חרמוני פתאום והשמיט את הרובה מידו.

תקוה נתחלחלה. ‘דבר זה לא עלה כלל על דעתי, חרמוני!’ קראה מבוהלת.

‘הגרשו אותך מבית־הספר?’ שאלה בצער.

‘רק לשבועים…’ ענה איתן בהשתדלו לתת לפניו ארשת של שויון־רוח כאילו כל הענין כולו אינו נוגע בו כלל…

השתררה שוב דממה. איתן נגס מהלחם ברעבתנות והעביר מדי פעם בפעם את עיניו מאביו לאמו.

‘הדבר היה כך,’ התחיל לספר בשקט, ‘הכרזנו שביתה מפני שאין נותנים לנו אוכל במידה מספיקה… תמיד אנו רעבים… שכבנו במיטות ולא הלכנו לא ללמוד ולא לעבוד… הכרזנו שביתת־רעב…’

‘ולא אכלתם כלל?’ שאלה תקוה.

‘כן, סחבנו מהמחסנים ומגן־הירק בהסתר ואכלנו מעט, אך לחדר־האוכל לא נכנסנו… ותלמידי כיתתי בחרו בי ושלחו אותי למנהל למסור לו את דרישתנו… אני ועוד שני תלמידים מכיתות בית וגימל הלכנו למנהל לדבר אתו. והוא – גירש אותי לשבועים…’

‘האם אתה אירגנת את השביתה?’ שאל חרמוני בסקרנות.

‘לא,’ ענה איתן בקול רווי דמעות. ‘לא אני. שום איש מאיתנו לא אירגן… כולנו רעבנו והחליטו לשלוח אותי למנהל. וכי יכולתי לסרב ולהיות פחדן?’ שאל בנעצו מבט חודר באביו.

‘וסיפרת את הכל למנהל?’ שאל חרמוני בקול רך.

‘אבא, שם אין מאמינים…’ המשיך איתן בקול יבבה. ‘אין אני רוצה לשוב לשם, אבא, שם אי־אפשר לנשום!’

תקוה הסתכלה בו בעינים דומעות.

חרמוני ניגש אליו, לחצהו אל לבו ונשק לו בראשו.

‘שכב לישון,’ לחש והחליק את שערו, ‘אל תיכנע לשקר לעולם…’

האש שקעה. חרמוני הרים את הרובה ולאט־לאט התחיל להקיף את המכלאה המשחירה.

חרמוני הלך לסייר את היער. בזמן האחרון מיעט בסיורים מקיפים, בהיותו עסוק בסידור המכלאה והעדר.

היער הוריק כולו והקטיר ריחותיו בחום השמש. חרש־חרש נעו האלות האפלוליות והאלונים הגבוהים לחשו לחש קריר. רעננות משיבה־נפש נטפה מסביב, מצננת ומעודדת…

חרמוני ירד מעל הסוסה, תלה את רובה־הציד על האוכף והתקדם לאט־לאט לעבי היער, כשהמוסרות בידו. שרקרקים המטירו את שרק־שרקם המונוטוני מעל לעצים. והתורים הגו לסירוגין בין העפאים.

פתאום הרגיש חרמוני בשיחים שבורים ומכורסמים ובעצים רכים, שקליפתן נתערטלה זה מקרוב. הוא התקרב אליהם ולעיניו נגלה מחזה, מעין אלה שהיה רגיל בהם בהחילו לשמור על היער…

רגש־כעס תקפהו ואגרופיו נתכווצו. הוא הסתכל סביבו בתשומת־לב ועל הקרקע ראה גללי־צאן רבים. ‘שוב התחילו הרועים לנהוג בהפקרות!’ דיבר לעצמו, ‘אני אראה להם, לכפויי־הטובה, את נחת־זרועי…’

הוא קפץ ועלה על הסוסה ומשך ברסנה. הסוסה התחילה לרוץ והשמיעה צניפה עצבנית. חרמוני ישב בפה קפוץ ועינים יוקדות ותר סביבו באי־סבלנות וכעס. אצבעו נחה על הדק הרובה ונשימתו קצרה. נתעורר בו שוב שומר הגליל מאותן השנים, ברדפו אחר שודדי העדר או מבעירי הקמה…

לאחר שהתרוצץ שעה ארוכה ביער – שככה חמתו. הוא שם את רובהו לרוחב האוכף ושקע בהרהורים. הסוסה התנהלה במעבה היער. רגלי חרמוני נשרטו בשׁכי החוחים והברקנים שעלו שם בגובה הסוס, אך הוא לא שם לבו לפצעים. רגש־בושה תקף אותו ולבו נקפו.

פתאום קלטה אזנו נקישת גרזן. הוא עצר בסוסה והטה את אזנו. הנקישות עלו תכופות, כשהן מלוות צלצול־מתכת אטום. לאט־לאט עלה באפו גם ריח עשן, ריח עצים עשנים…

הוא התקדם צעד בצעד, כמתגנב, ותר בשבע עינים. נקישות הגרזן נדמו. הוא יצא למַערה קטן – ונתחלחל: תנור־פחמים עשן התנוסס על תלו!.. על־ידו נערמו אלונים ואלות כרותים וגזרי־עץ מבוקעים. באחד הגזעים היה תקוע גרזן־פלדה מנוצץ, שנקישותיו הביאוהו הלום.

הוא ירד מהסוסה בזהירות והסתכל סביבו בתהייה. דממה. אף נפש חיה לא נראתה. על־יד התנור עמדו כלי־עבודה שונים וחבילת־בגדים נחה ליד גזע־עץ…

‘מי כאן?!..’ פרצה קריאת־זעם מפיו של חרמוני ‘איכה, הפחמי?!..’

אך מענה לא בא. רק הד קטוע ענה לו מן המערה, כלועג לכעסו…

‘ברח!’ לחש לעצמו במרירות. ‘יחרב ביתם!..’ כעס־משנה כעס חרמוני: על עצמו ועל הפחמים, שהעזו לחדור שוב ליער. ‘אבו־נעמי עומד תמיד על המשמר!’ דיבר לעצמו במרירות, ‘לא ינום ולא יישן…’

בידים רועדות לקח מכוש מבין כלי־העבודה של הפחמי, הניפו והתחיל לקרקר את התנור. הבנין התפורר ברעש – ולהבת־אש גדולה וחזקה פרצה מתוכו וליהטה את פניו וידיו. חרמוני קפץ בבהלה הצדה, תפס את רחב והתחיל לשפוך עפר על האש. הלהבה החנוקה השתוללה בזעף ולשונות אש עלו מכל צד והתרוממו עד לשיאי העצים. רגע עמד מבולבל, לא ידע מה עליו לעשות. אך תיכף התעודד והתחיל להרחיק את העצים והקורות שמסביב לתנור ושפך עפר על האש במשנה־מרץ. החום היה גדול מאוד. הסוסה ניתקה את החבל והתרחקה בין העצים. חרמוני נחרך כולו, פניו נשתלהבו וזיעה דלוחה ניגרה מהם.

פתאום השמיעה הסוסה צניפת־רוגז והתחילה לדהור. הוא הפנה את ראשו בבהלה – הסוסה התרחקה בדהירה, ועל גבה רכוב זר ומאיץ בה במקל.

‘עמוד!’ קרא חרמוני אחריו בקול לא לו, ‘עמוד! עמוד!..’

בחמת זעם תפס את הרובה שעמד נשען אל אחד העצים, התחיל לרוץ בעקבות הסוסה וכונן את הקנה אל גב הרוכב. אך טרם הספיק לנגוע בהדק הרובה – והנה הסתובבה הסוסה פתאום, השמיעה צניפת־זעם ובדהירה מהירה שבה לצד התנור, ובהתקרבה – הזדקרה כהרף־עין על רגליה האחוריות וניערה מעל גבה את הרוכב הזר, כנער גרגר אבק…

‘חה־חה־חה!’ צחק חרמוני במרירות ותפס ברסן הסוסה, ‘יפה רכבת, בן־אדם!..’

הוא התקרב והסתכל בנופל. הלז שכב בפישוק ידים ורגלים ועיניו עצומות.

‘אתה!’ קרא חרמוני בזעם, בהכירו את הפחמי שהתנפל בחורף שעבר על הנהג, עת היה פה מפקח היערות של הקרן הקיימת לישראל – ‘קום,’ קרא ובעט בו ברגלו. הפחמי פקח את עיניו והפליט בלחש: ‘אל תהרוג אותי, חוג’ה…’

‘איפה היית במשך חצי השנה?’ שאל חרמוני בלעג.

‘בבית הסוהר…’

‘ולא שבעת מאסר?..’

‘יאכלוך הכלבים!..’ קילל הפחמי בחריקת שינים.

‘קום ועזוב את היער, מסכן!’ אמר חרמוני בקול מצווה, ‘ואל תעז לשוב הנה עוד…’

‘חלס (די), חלס, חוג’ה,’ גימגם הפחמי בפחד. ‘היום אשוב לנבלוס (שכם).’

חרמוני שב לתנור. האש הלכה ושקעה. הוא צבר עפר וזרק עליה לבל תתלקח שוב. את גזרי־העצים פיזר לכל צד ואת התנור הרס עד היסוד.

הוא היה עייף מאוד וחש כאב בכל אבריו. עלה וישב על הסוסה והתרחק מהתנור. השמש נטתה מערבה. לאוּת כבדה רבצה על גופו ועיניו נעצמו מאליהן וביקשו מנוחה ותנומה…

בדרכו לעין־רועים נפגש ברועים אחדים. הוא התקרב אליהם ובירכם לשלום. אך הללו העיבו את פניהם וענו לו בשפה רפה.

‘הי, הרועים, למה שלחתם שוב את הצאן בשיחים ובעצים הרכים, השכחתם את אשר הבטחתם?!’

‘אין מרעה…’ ענה אחד הרועים בחוצפה ובקריצת־עין לגלגנית, ‘הבקר שלך משמיד את הכל!..’

‘לכולם יספיק!’ ענה חרמוני, וכסף לא קיבלתי מכם בעד המרעה…'

הרועים לא ענו. חרמוני התרחק לאט־לאט ובליבו מועקה.


צפור ובן־שלמה רעו את העדר ביער ובאדמת הבּצה. המרעה הדשן והטוב השפיע לטובה על הבקר ובעליהם שבאו לבקרם – שבעו רצון. למעלה ממאה גולגולת נמצאו בעדר, וכתום החודש הראשון למרעה – התחילו להתקבל התשלומים – בכסף מלא… תקוה נסעה העירה וקנתה בגדים לגדולים ולקטנים. גם צפור ובן־שלמה זכו בחליפות חדשות, כפיות וילקוטים – כיאוּת לרועים…

איתן לא רצה בשום אופן לשוב לשדה־נוטר. הוא אינו יכול לחיות שם – טען – אינו יכול. ימים ושבועות התוכחו חרמוני ותקוה אתו, הסבירו והוכיחו, אך ללא הועיל. הוא אינו יכול לשוב שמה.

הניחו לו. בדיעבד שמח חרמוני לשובו של איתן לעין־רועים, כי העבודה היתה רבה וכולם היו עסוקים בעדר הגדול. הוא ציין לו חלקות אחדות והטיל עליו לחרוש אותן ולהכינן לקראת החורף הבא. איתן ניגש לעבודה במרץ ושמחה. מהבוקר עד הערב הלך אחרי המחרשה, פתח תלם אחר תלם ופיו אינו פוסק מלשיר.

‘שלום, איתן!’ עונה לו צפור אף הוא בשיר מהמרעה, ‘מה מצב־רוחך?’

‘הו־הו, מצוין!’

‘יותר טוב מאשר בבית־הספר?!’

‘כבגן־עדן!’

איתן עוצר בסוסה ועומד להינפש רגע ולגרש את הברחש (היתושים) מפניו ומהסוסה, המציק להם בשעות הבוקר בלי רחמים…

‘והברחש?!’ שואל צפור בלעג, ‘גם בשדה־נוטר ישנו ערוב זה?’

‘שם ישנן מכות אחרות, שאינן כתובות בתורה,’ צוחק איתן ושב לעבודתו.

הברחש מציק מאוד. נחילים־נחילים, כעננות זעירות, נתלים היתושים באויר, עולים ויורדים, מצטנפים ומתפזרים, מתגלגלים ומסתובבים וממלאים את האויר זמזום משעמם ומרגיז. מדי פעם בפעם הוא נוטל את בקבוק הנפט, הקשור למחרשה, יוצק ממנו לתוך כף־ידו ומורח בו את פניו וזרועותיו. הברחש מסתלק ממנו לרגע בגלל ריח־הנפט החריף, אך כעבור שעה קלה הם מתנפלים עליו בשצף־קצף, חודרים לנחירים ועוקצים בלי רחמים… תקוה, המביאה לו ארוחת־הבוקר, לועגת למשבתו:

'היתושים עקשנים כמוך, איתן… וכי לא נעים יותר לשבת בשעות אלה בצל ולעסוק בלימודים?! ואיך אפשר לחיות בלי ספר? ובלי ידיעת חשבון כדבעי? איתן, איתן, בעוד שנה תתחרט על עקשותך ולא תוכל לתקן את אשר תעווה עכשיו… קח את המטפחת ועטוף בה את ראשך – פניך צבו כבר כאבטיח…


היה בוקר שבת. בן־שלמה וצפור קיבלו חופש ליום ולא יצאו עם העדר. את מקומם מילאו איתן והקטנים. איתן נהג את העדר ליער והקטנים עזרו על־ידו. פרחי־העולש נפתחו וצבעו שטחים גדולים בצבע כחול. החבלבל הלבין בשדות ופרחי החוח הספרדי הציצו זהובים מבין העשבים ככוכבים.

כחל בעל כנפים כחולות חג באויר כשיכור וירד למטה. עוזי רץ לתפשו. הצפור התרוממה לאויר, התנדנדה כפצועה וירדה שוב לארץ.

‘היא שיכורה!’ קראה עמליה בצחוק, ‘היא לועגת לך, עוזי!…’

עוזי שב בבושת־פנים וידיו ריקות.

‘הפנה את הפרה השחורה לעדר’ קרא איתן אליו, ‘ביער אצוד לך צפרים רבות!…’

השמש עלתה לאט־לאט. ערפלי־הבוקר שרבצו מעל לשדות וליער – הלכו ונמוגו. צרצרים צירצרו ועפרונים מצויצים ריפרפו במרומי האויר ושרו שירי־בוקר מסולסלים. עמליה אספה פרחי החבלבל והחטמית וקלעה לה זר.

‘בן־שלמה אומר, שצריך לרחם גם על הפרחים…’ אמר עוזי בלעג נסתר. ‘הפרחים אינם חיים…’ ענתה עמליה ברוגז.

‘את אינך יודעת, עמליה,’ התערב איתן בשיחתם, ‘הצמחים דומים לבעלי־החיים. הם מרגישים ויש ביניהם “ילדים וילדות”. בבית־הספר שבשדה־נוטר ישנו צמח אחד, שמו: “אל תגע בי”, שאם נוגעים בו – העלים מתקפלים ויורדים למטה…’

‘חה־חה,’ גיחך עוזי והסתכל באיתן באי־אמון.

‘באמת, איתן?’, שאלה עמליה בעינים נוצצות.

‘טפשה! אין את מאמינה לי?’ נעלב איתן, ‘יש שם גם צמח בעל אצבעות, והוא מטפס על הקירות בלי חוטים כשְׂממית המטפסת בלילות על תקרת הצריף שלנו…’

‘ואין הוא נופל?’ שאלה עמליה במבוכה.

‘הוא־הו! קשה אפילו לנתק אותו מהקיר!’ ענה איתן בבטחון עצמי.

‘אתה טיפש, אם אתה עוזב בית־ספר שיש בו דברים כה מענינים,’ נוזפת בו עמליה.

‘רוצי והשיבי את הפרות!’ גוער בה איתן ומשיאה לענין אחר, ‘מהרי!’ הפרות התפזרו ביער ורעו. איתן השתרע על הארץ והביט בשמים שהתנדנדו בין שיאי העצים הרוטטים. עמליה ועוזי שיחקו במחבואים, בהתחבאם מאחרי העצים. פתאום השמיעה עמליה קריאת־בהלה: ‘הו, איתן, איתן!’

איתן קם והסתכל סביבו נפחד.

‘איתן!’ המשיכה עמליה לקרוא, ‘מהר ובוא הנה!’

איתן קפץ ממקומו ורץ אל עמליה. כשניגש אליה נזדעזע: עגלה הולנדית גדולה ויפה שכבה על הארץ והתעוותה מיסורים. כרסה צבתה, רגליה פרפרו ומפיה ניתז קצף ירוק.

‘קומי!’ גער בה איתן ומשך בזנבה, ‘קומי מהר!’

אך העגלה לא קמה. מפיה פרץ נוזל עכור.

‘היא צריכה להמליט בודאי!’ קראה עמליה בצחוק, ‘אל תפחד, איתן, גם הפרה שלנו עשתה ככה.’

‘טיפשה, זאת עגלה צעירה!’ לעג לה עוזי, ‘היא אינה יכולה עוד להמליט.’

‘מהרו וקראו לאבא ולצפור!’ קרא איתן, ‘ואני אשמור עליה!’

הילדים רצו לעין־רועים. איתן אסף סביבו את העדר וניסה שוב להקים את העגלה. הפרות ניגשו אליה, הסתכלו בה בעינים תוהות, ליקקו את עורה בלשונותיהן ונהמו חרש. העגלה הרימה את ראשה, השיבה להן בנהימה עמומה וחזרה והורידה אותו. כרסה עלתה וירדה ומתוכה עלו רעש וחרחור.

כעבור שעה קלה הגיעו חרמוני וצפור ליער. אחריהם רצו תקוה ובן־שלמה, ולבסוף – עוזי ועמליה.

‘שובי אל רכב!’ גערה תקוה בעמליה, ‘הוא ישן לבדו בצריף.’

חרמוני ניגש אל העגלה ובדק אותה וטפח על כרסה. צפור התרוצץ סביב העגלה אובד־עצות, כשעיניו אחוזות שינה ותסרקתו הגדולה מתנועעת עלובה ומדולדלת.

‘מה אכלה כאן העגלה, איתן??’ שאל חרמוני בעצבנות.

‘לא ראיתי,’ גימגם איתן והתכווץ כולו.

‘נקים אותה,’ אמר חרמוני לצפור. שניהם תפסו בזנבה וברגליה וניסו להקימה. אך העגלה לא יכלה לעמוד על רגליה – וחזרה וצנחה על הארץ אין־אונים.

‘אל אלוהים!’ יבב בן־שלמה והחליק את ראש העגלה, ‘יצור נחמד כל־כך.’

‘ארוץ ואביא את רופא־הבהמות מקישונה,’ אמר חרמוני וברח.

השתררה דממה מעיקה. תקוה וצפור עמדו והסתכלו בעגלה בעצב ובחרדה. בן־שלמה התישב על הארץ, תמך את ראשו בשתי ידיו ובעיניו נוצצו דמעות.

‘לכו לרעות את העדר!’ גערה תקוה באיתן ובעוזי, ‘ואל תעמדו כגלמים!’

איתן התעורר כמו משינה, הניף את מקלו והתחיל לכוון את הבקר למעבה היער. הפרות התרחקו בעצלתים, בהפנותן מדי פעם בפעם את ראשיהן לעגלה החולה.

‘צריך לתת לה לשתות מעט מים,’ אמרה תקוה לצפור.

‘ארוץ ואביא מים,’ ענה צפור ופנה לעבר הצריף.

תקוה התכופפה לעגלה, החליקה את ראשה ודיברה אליה בקול רך, כדבר אם אל ילדה…

פתאום נפער פיה של העגלה וזרם־קיא פרץ ברעש החוצה. תקוה נרתעה לאחור. בן־שלמה ניגש לעגלה וספק כפיו בצער. העגלה התגלגלה והתהפכה בלי הרף.

בינתיים שב צפור ובידו דלי מים. תקוה הגישה לה את הדלי, והעגלה גמעה ממנו גמיעות אחדות. לאט־לאט נרגעה. כרסה ירדה. ההקאה פסקה. היא הרימה את ראשה, הסתכלה סביבה בעינים דומעות, התרוממה ורבצה על ברכיה.

‘העגלה תחיה!’ קראה תקוה בשמחה והחליקה על ראשה.

‘תודה לאל’, לחש בן־שלמה, ‘עגלה מסכנה.’

לעת הצהרים הגיעו חרמוני ורופא־הבהמות. העגלה רבצה עוד, אך הסכנה עברה. הרופא בדקה ואחר חיטט בקיאה.

‘כן!’ קרא בזעם, ‘הרעילו אותה, הנה מצאתי את העל בקיאה.’

‘באמת?!’ קראו תקוה וחרמוני בבהלה.

‘אל תיבהלו,’ הרגיעם הרופא, ‘מכיון שהקיאה – חיה תחיה. הרעילו אותה בגרעיני־הדטור, המסכנים גם חיי אדם.’

‘ושמא אכלה מאליה את הגרעינים האלה?’ שאל חרמוני.

‘לא,’ צחק הרופא, ‘בעלי־החיים יודעים להיזהר מצמחי־רעל יותר מאנשים, כי חוש־הזהירות מפותח אצלם מאוד. ודאי פיזרו הערביים כדורי בצק או לחם, שהטמינו בתוכם מגרעיני־הדטור הארסיים…’

חרמוני ותקוה הסתכלו בו בתמהון ובמבוכה.

‘החיים אתם בשלום עם הרועים הערבים?’ שאל הרופא.

‘עד שקיבלנו את הבקר שררו ביננו יחסים טובים,’ ענה חרמוני, ועתה נשתנה היחס.'

‘כ־כ־ה. כך הם נלחמים גם בינם לבין עצמם, בלי רחמים,’ העיר הרופא.

‘צריך לבדוק,’ אמר חרמוני בפחד, ‘ודאי מתגוללים עוד כדורים כאלה ביער.’ הוא עלה על הסוסה והתרחק מהעגלה. הרופא הגיש לעגלה עשב ומים והיא טעמה מהם קמעא.

צפור ובן־שלמה קמו והלכו לרעות את העדר.

כעבור שעה שב חרמוני ובכובעו כדורי־בצק אחדים. הרופא פוררם והראה להם את גרעיני־הדטור הנמצאים בתוכם.

‘הרי אלה הם הגרעינים הנמצאים בתוך פירות גדולים כתפוחים והמכוסים זיפים, והערביים קוראים להם ברש!’ קרא חרמוני בהשתוממות.

‘כן, כן,’ אמר הרופא, ‘אלה הם – והם מכילים ארס חריף מאוד… צריך להזהיר את הילדים בפניהם…’


 

פרק חמישה־עשר: שאון התפתחות, יגון והתנפלות


חרמוני בא העירה לקנות קמח וצרכי־אוכל שונים, באחד מחלונות־הראוה ראה מכונות שונות ועמד לזון בהן את עיניו. מגרוסים יפים התגנדרו בצבעיהם המגוונים. ספרטורים (מפרדות) גדולים וקטנים הבריקו וירו חִצים. חרמשים ומגלים נוצצו וקסמו לו. ומנועים ומשאבות התנוססו בו בחשיבות, מוכנים ומזומנים לפעולה.

בעיקר משך את לבו מנוע קטן, שמשאבה וצנור היו מחוברים אליו. המנוע על כל גלגליו וברגיו הידקו אותו לחלון כבמסמרים ולא היה ביכלתו להינתק ממנו… הוא הסתכל בפרקי הכלי ועיניו נוצצו: כמה דל־ערך הוא הצנור הפרימיטיבי שסידרו הילדים לעומת המשאבה הזאת! הרי משאבה קטנה זאת עלולה לשנות את פני משקו לגמרי! ונזכר חרמוני בגינת החורף שבעמק־המעיין שנהרסה על־ידי הערבים עולי־הרגל. ראה בדמיונו את שטחי־הקרקע הדשנים והפורים העומדים בשממתם מחוסר השקאה – ולבו נתכווץ בו. לו הקים בריכה קטנה על הגבעה ומנוע היה מעלה את מי המעין לתוכה – היה יכול לגדל ירקות וחציר במשך כל השנה, לרכוש פרות גזעיות אחדות – ולחלוב ולחלוב.

ובלי־משים נכנס לחנות.

‘שלום!’ קרא אליו בחור מצוחצח ומגוהץ, בקומו לקראתו בזריזות, ‘בבקשה להיכנס!’

חרמוני חייך מתוך מבוכה, השתעל, הסתכל במכונות הגדולות והרבות שמילאו את החנות ופנה לצאת.

‘אדון, אדון! אינך צריך לברוח,’ קרא אליו בחור שני מעל־גבי סולם גבוה, ‘חינם תוכל להביט בכל, בבקשה!’

חרמוני הסב את ראשו, בירך את הבחורים בשפה רפה וגימגם: ‘כך. חפצתי לראות סתם. כלומר: יש לי משק ורציתי לדעת: כמה עולה, למשל, מנוע קטן זה עם המשאבה, מהמין הקטן שבחלון־הראווה.’

‘ברוך הבא!’ קרא איש בעל־בשר שמשקפי־זהב התנוססו על אפו, בצאתו מאחורי פרגוד של עץ. ‘המכונה חדישה ומשוכללת. פרימא! כל איכר מודרני צריך לרכוש לו מנוע ומשאבה ממין זה. יש גדולים יותר, אך מנוע קטן הכרח הוא למשק וזה עולה בזול מאוד.’

‘בכמה?…’ שאל חרמוני בהיסוס והתחרט על צעדו הבלתי־זהיר.

‘מאין הוא, אדוני?’ שאל בעל המשקפים.

‘מעין־רועים.’

‘זה בעמק־יזרעאל?’

‘סמוך לקישונה…’

‘והועד של כפר קישונה יתן ערבות בעדו?’ שאל הבחור שעל הסולם בטון מעשי.

‘אני בעצמי אחראי…’ אמר חרמוני והצטחק, ‘אני שומר של יערות הקרן הקיימת לישראל.’

‘המכונה והמשאבה תעלינו לו בחמישים לירות. בזול מאוד,’ אמר בעל המשקפים.

‘בצירוף צנורות?’ שאל חרמוני.

‘צנורות לפי הצורך,,,’ אמר בעל המשקפים והצטחק.

‘הו־הו!..’ גימגם חרמוני, ‘זה לא בזול כלל.’

‘אבל אנחנו נותנים לו את המכונות בתשלומים לשיעורין…’ אמר בעל המשקפים, ‘אנחנו משלמים ריבית, חביבי…’

חרמוני נשם לרוָחה. הוא ניגש לחלון מבפנים ובדק שוב את המשאבה.

וכעבור שעות אחדות יצא חרמוני מן העיר ועגלתו עמוסה מכונה וצנורות. על־ידו ישב בחור צעיר, מכונן, שנשלח מטעם החנות לסדר את המנוע והצנורות ולאמן את ידי חרמוני.

למחרת שבתו אנשי עין־רועים ממלאכתם. איתן לא יצא לחרוש. תקוה לא בישלה והקטנים לא הלכו לבית־הספר. כולם שתו על המכונן, מוכנים ומזומנים לעזור לו בכל מלאכה. וכי דבר קטן הוא?! – המים יעלו בכוח המנוע מן המעיין אל ראש הגבעה, לתוך בריכה, וממנה יתחלקו לצנורות וישקו את האדמה הדשנה שבין הצריף ליער… אך עד שתקום הבריכה – התקין חרמוני שתי חביות־פח גדולות ושילב אותן בצנור־ברזל עבה. עמליה ועוזי אספו אבנים לערימה ואיתן סידרן שורות־שורות, זו־על־גבי־זו, כעין בסיס לחביות. גם צפור בא לעתים קרובות מאדמת הבִּצה, בהשאירו את העדר על בן־שלמה, להשתתף בהקמת מכון־המים. וחרמוני נהר כולו משמחה. מדי פעם בפעם העביר את עיניו על שטחי־הקרקע הדשנים שהאפירו מסביב– ולבו רחב. אספסת ותלתן יגדלו כאן כל ימות השנה, וירקות בשפע, ובריכה יעשה לאוָזים ולברוזים.

המכונן טיפל במנוע ובמשאבה. סמוך למעיין, על גבשושית קטנה, יצק יסוד של בטון וקשר אליו את המנוע. על־ידו קבע את המשאבה ואת קצה הצנור השואב, שהלבישהו מכּבר עשוי רשת צפופה, השקיע במקוה־המים הסמוך למעיין, שלתוכו ריכז חרמוני את רוב המים. העבודה נעשתה במרץ ובהתלהבות, והמכונן עבר ממקום למקום, מדד ותיכן, הגביה או העמיק, הידק צנור או עטפו באניצי־פשתה ונתן הוראות לחרמוני כיצד להתנהג במנוע.

ולפנות־ערב, עם דמדומים, הניע המכונן סוף־סוף את המכונה. צללים עטפו את הגבעות ודממה עמדה מסביב. אנשי עין־רועים התאספו כולם ליד המנוע וחיכו בקוצר־רוח ואי־סבלנות. עצורי־נשימה עמדו, מתוחים, כמחכים לפלא שיופיע. המכונן העביר עליהם את עיניו והצטחק.

‘בוא וסובב את הגלגל,’ אמר לבסוף לחרמוני, לאחר שחיבר את המשאבה למנוע ברצועת־עור רחבה. חרמוני ניגש אל המכונה בדחילו־ורחימו וסובב את הגלגל בידים רועדות…

‘סובב שוב!’ קרא המכונן וגילגל את הגלגל ביד מנוסה.

‘תיק!’ פרצה גניחה אטומה מצנור קטן שמן הצד, ‘תיק!’

כולם נזדעזעו ובו־ברגע פרצו בצחוק.

‘תיק־תק! תיק־תק!’ השמיעה המכונה דפיקות קטועות, ‘תיק־תיק־תיק!—’ ועשן קליל וכחלחל התפשט והפיץ ריח נעים של בנזין שרוף.

המכונה עבדה בסדר, הגלגל הסתובב בלי הפרעה, ודרדור קצוב התנשא והתפשט מסביב, דרדור מעודד ומבטיח… הצנורות זעו פתאום ורטנו חרש. איתן העפיל במהירות על הגבעה, עלה על החביות והכריז לחלל בין־הערבים:

מים!

כולם עלו על הגבעה וניגשו לחביות. החשיכה ירדה לאט־לאט וכיסתה על אנשי עין־רועים ושמחתם השקטה. ברטט הקשיבו לשכשוך המים, שקלחו מצנור לחביות. זמר ערב שרו להם המים, זמר של בנין ותקוה, גידול ושגשוג, ישוב נשמות והשתרשות בקרקע.

והקשיבו האנשים, והאזינו הפרות שבמכלאה, ושמעה רוח הערב. בפעם הראשונה מאז ברא אלוהים שמים וארץ, נשמע כאן קול מנוע…

בן־שלמה נפל שוב למשכב. חומו עלה למעלה מארבעים מעלות וגופו בער כולו. צפור, שירד לפנות־בוקר לבקרו במערתו, טרח טִרחה גדולה עד שעלתה בידו להעירו משנתו הטרופה.

‘בן־שלמה!’

‘בני החביב…’

‘בוא ונעביר אותך לצריף בן־אדם!’

‘הלטאות החביבות…’ דימדם המסכן.

צפור עלה לצריף וקרא לחרמוני. גם איתן נלוה אליהם ושלשתם ניסו להוציאו מהמערה ולהעבירו לצריף, אך לא יכלו לו. בידיו וברגליו נאחז באבני משכבו ולא הרפה מהן.

‘מצבו מעורר דאגה,’ אמר חרמוני בצער, ‘בן־אדם קודח בלי הרף ומסרב לקבל כינין. גופו הולך ונחלש – ומזון אינו מקבל אלא מעט. בן־אדם החי רק בפרינציפים…’

‘צריך בכל־זאת להביא את הרופא,’ אמר צפור, ‘אולי יעבירו אותו לבית־החולים.’

ואם כי עייף היה חרמוני אחרי שמירת הלילה – עלה על סוסתו ורכב לקישונה להביא את הרופא. איתן וצפורי הוציאו את העדר לאדמת המרעה.

תקוה לא מצאה לה מנוחה. ירדה וחזרה וירדה למערה ובידיה תה או חלב להשקות את החולה. בן־שלמה שכב בלי הכרה. תקוה ניסתה להשקותו, אך שיניו היו מהודקות ולא יכלה לפתחן בשום אופן. נחרה משונה עלתה מאפו וקצף עכור רבץ בזויות פיו.

תקוה שמה על ראשו תחבושות קרות והרטיבה מדי פעם בפעם את שפתיו במים. היא הסתכלה בלי הרף בפניו הבוערים ובעיניו הקמות, ודמעות חילחלו בגרונה. צר היה לה על יצור אומלל ומגושם זה, ששכב על אצטבת־אבן, בתוך מערה מעופשת ומחניקה, ופירפר בין החיים ובין המוות. מי הוא האיש הזה? מאין בא ומה הביא אותו למערה אפלולית זאת? – אין איש אשר ידע לספר על חייו של בן־שלמה לפני עלותו לארץ אף שמץ דבר. מכונס הוא בן־שלמה לתוך עצמו, ומעולם לא סיפר על עברו. היכן נולד? היש לו הורים ומשפחה? – סתומים הדברים. כנזיר קדמון מתהלך האיש עלי אדמות ושיח־ושיג אין לו עם אדם ומגע אין לו עם החיים… ההביא אותו היאוש לכאן או חזון התחיה משכו הנה? כמחאה חיה לכל השאון שבחיים מתהלך האיש. בהכנעה ובאהבה נושא הוא את גורלו, ללא התאוננות וללא טרוניה.

תקוה הרטיבה את התחבושת במים קרים וחבשה את מצחו. החולה השמיע נהימה ופקח את עיניו. תקוה אחזה בידו והנעימה לו בחיוך.

‘שלום לך, בן־שלמה,’ לחשה לו כלחוש אם לילדה החולה, ‘ההוטב לך? ההוקל לך?’

בן־שלמה התרומם, ישב על משכבו והסתכל סביבו בלי הכרה. וכשנפגש מבטו בעיני תקוה – נרתעה לאחוריה: משהו נורא נשקף מתוך עיניו, נורא ואיום.

תקוה צעדה אחורנית לפתח המערה וכל גופה רועד ומתעווה. בן־שלמה הביט אחריה בעיני שגעון. פניו השחירו פתאום וגלגלי־עיניו נתהפכו ונתבלטו, כאומרות לפרוץ מחוריהן. הוא ירד מספסל־האבן, גישש סביבו ונעץ שוב את מבטו בתקוה.

‘ברטה!’ קרא פתאום בקול מוזר, בהושיטו את ידיו לעבר תקוה, ‘ברטה! בואי אלי, מלאכי הטוב! בואי, ברטה!’ יבב בקול בכי.

תקוה החוירה כולה ויצאה בבהלה מתוך המערה. בברכים כושלות העפילה ועלתה על גבעה שממול למערה ועמדה להינפש. זיעה קרה כיסתה את גופה, ידיה ורגליה רעדו ולבה מת בקרבה.

היא הסבה את ראשה והביטה למערה – בן־שלמה עמד בפתחה וידיו שלוחות לפניו, כאומרות לתפוש דבר־מה.

‘פריצל! פריצל!’ יבב בקול נורא, ‘וו ביסטו, פריצל מיינר (איכה, פריצל שלי)?..’

הוא נשתתק, ראשו צנח על חזהו, התנדנד רגע כשיכור וכאבן כבדה צנח מחוץ למערה והתגלגל במדרון הגבעה. ראשו נתקל בסלע – וקילוח־דם זינק וכיסה את פניו וזקנו.

‘הוי!’ פרצה קריאת־אימה מפיה של תקוה, ‘חרמוני! צפור! הצילו! ה־צ־י־ל־ו!’

היא רעדה כולה ומחוסרת־ישע הסתכלה סביבה. רקותיה הלמו ועיניה נעצמו. פתאום שמעה קול דברים. היא פקחה את עיניה – מעל הגבעה ירדו חרמוני והרופא מקישונה.

‘חרמוני!’ קראה תקוה בשארית כוחה, ‘מהרו לבן־שלמה!’

כשהרימוהו מעל הארץ – לא היתה בו כבר רוח־חיים. הרופא בדקו ומצא שמת מחולשת לב.

עננה כבדה ירדה על עין־רועים. שמחת־הבנין נשבתה פתאום על־ידי מלאך־המוות. חדר־הצריף, שלתוכו העבירו בעגלה את גוייתו של בן־שלמה – הקדיר והטיל צלמוות. הוא הזכיר את הסוף, סופה של כל יצירה ויצירה.

איתן עבר ברכיבה בישובים הקרובים והודיע על מותו של בן־שלמה, ועם נטות השמש מערבה – התחילו נוהרים לעין־רועים אנשים ונשים. קודרים ועצובים, שותקים ומכונסים לתוך עצמם העפילו על הגבעה – לגמול את החסד האחרון לבונה האלמוני, שבא מארצות־המערב להשתתף בבנין הארץ ולמצוא מנוחת־עולם באדמתה.

קבוצות־קבוצות התגודדו האנשים סביב הצריף ודיברו בלחש, כשעיניהם מושפלות ועננה מעיבה את פניהם. חרמוני ותקוה עמדו בין האנשים וענו על שאלותיהם בשפה רפה, בהתאמצם להחניק את דמעותיהם.

‘היש לו משפחה?’

‘מי יודע…’

‘וקרובים אין לו בארץ?’

‘לא ידוע…’

כולם הכירו אותו. כולם ראוהו נודד מכפר לכפר, כפוף תחת אמתחתו הכבדה. נתנו לו גם יום עבודה או סעודה ומקום לינה. אך איש לא התעניין לדעת: מי הוא ומאין בא. מעורב הרבה בין הבריות – ובודד. אחד מרבים, רבים מאוד בעובדי עבודת־הארץ.

‘הרי היה בעל־גוף מוצק כספינכס.’

‘סוף־סוף התנוון, כי לא אכל כלום מלבד ירקות.’

‘הוא קדח?’

‘קדח פעמים אחדות, אך לא רצה בשום פנים לקבל כינין…’

‘איש משונה היה.’

‘כן, איש מוזר קצת.’

‘בפרינציפים לבד אי־אפשר לחיות!’

‘ובפרט בארץ־ישראל…’

רבים התישבו על הארץ, תמכו את פניהם בידיהם והתלחשו. עוזי ועמליה הסתובבו מסביב לצריף, הציצו בגניבה ובפחד פנימה – והסתלקו והתערבו בין האנשים. עמליה התיפחה מדי פעם בפעם והסתירה את ראשה בחיק אמה.

‘הוא לא יחיה עוד, אמא, די?…’

תקוה מחליקה את ראשה ואינה עונה.

‘ויקברו אותו שם על הגבעה בקבר שצפור חופר?..’

יהודי זקן, אביו של אחד מתושבי קישונה, הביא נרות והדליקם למראשותי הנפטר. החדר הוצף אור נוגה, אור של שקיעה.

אחדים קמו וניגשו לצריף, הסתכלו בנרות הדולקים ובגוף השרוע, העטוף שמיכה שחורה – ופרשו לקרן זוית חנוקי דמעות. ניעורו זכרונות הילדות: העירה שבוולין או בליטא, נרות דולקים על הרצפה – וגוף יקר של אבא או אמא שרוע על הארץ, ויתמות מסביב, קדרות מחניקה ואזלת־יד.

‘שים את הנרות על לבֵנים, שלא תפרוץ דליקה,’ אמר אחד הצעירים לזקן שהעלה את הנרות, ‘הרי זה צריף.’

‘אדם דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו…’ נאנח הזקן, בקבלו מידו שברי־לבנים ובהעמידו את הנרות עליהם. הפרות שבמכלאה השמיעו געיות תכופות ורקעו ברגליהן בכלונסאות.

‘עוד מעט נצטרך לשוב לחלוב את הפרות,’ לחשה אחת הנשים לחברתה.

‘מדוע אינם מתחילים?’ שאלה אשה שניה

‘ודאי לא הכינו עוד את הקבר.’

‘כאן אדמת־טרשים.’

‘מקום משונה ואנשים משונים. וכי אפשר לסדר כאן התישבות – מדבר־שממה…’

‘ראו־נא כמה הזקינה תקוה מאז עלו לכאן.’

‘חרמוני, הכינות כבר ‘מיטה’?’ שאל זקן מאלונה.

חרמוני התעורר כמו מתרדמה עמוקה ונאנח: ‘לא, לא עשינו כלום.’

‘תן, איפוא, קרשים ונכין,’ קראו צעירים אחדים, ‘אנחנו הרי עודנו חיים – וצריך לשוב עד הערב הביתה.’

צפור בא וביקש אנשים אחדים לעזרה בכריית הקבר, כי נתקלו בשכבה קשה מאוד, ובחורים אחדים שבו אתו ל“בית־הקברות” החדש.

‘היש לך טלית?’ שאל הזקן מקישונה את חרמוני.

‘לא, אין לי…’ לחש חרמוני.

‘כך…’ נאנח הזקן ודמעות נוצצו בעיניו, ‘יהודים… נו… לקחתי אתי את טליתי הישנה לכל מקרה. זהו הפספורט שלנו, חרמוני, פספורט של יהודי.’

ורק עם שקיעת החמה הוציאו את הנפטר מהצריף. תקוה יבבה למקוטעין ואחריה – נשים אחדות. חרש־חרש הלכו המלווים אחרי הארון, כשמועקה כבדה ומחניקה עוטפת את כולם.

הזקנים ירדו לתוך הקבר. כולם הצטופפו על גל־העפר ועמדו בראשים מושפלים ובעינים כבושות בקרקע, ללא ניע וללא הגה.

היה היה איש בעל חלומות, שגעונות, פרינציפים, ולו לב מלא רחמים לכל חי – ואיננו עוד.

‘ה’ נתן – ה' לקח…' התפלל אחד הזקנים תפילת צידוק הדין.

גבשושית מוארכת הלכה ונתללה על הקבר, גבשושית אדמדמה וטריה. עמליה ניגשה בעינים דומעות ושמה על התל זר פרחי־בר ופרצה בבכי מר.

החשיך, כוכבים ניצתו בשמים. ירח פגום ונוגה נראה באופק. המלווים התפזרו קבוצות־קבוצות. רק חרמוני וצפור נשארו עומדים על־יד הקבר בראשים מורדים.

המנוע עבד בתקתוק עליז, והמים השתפכו לחביות ימים תמימים – בלי הרף. חרמוני ואיתן עשו ערוגות רבות בין הצריף למערות ובתעלות הזרימו לתוכן את המים מהחביות. בערוגות זרעו ירקות־קיץ אפילים וטיפלו בהם במרץ. כלוח־שחמט ענקי נראתה חלקת־הירקות. לוח ירוק ורענן… המים הרוו בשפע, האדמה העניקה מדשנה. השמש חיממה והירקות שיגשגו ונתנו יבול רב. פעמים אחדות בשבוע פשטו אנשי עין־רועים בערוגות, אספו מלפפונים ועגבניות וחרמוני הובילם העירה למכירה.

אחרי מות בן־שלמה היה איתן מלווה את צפור למרעה. העשב נתמעט במידה ניכרת בסביבה והרועים הערבים התחצפו יותר ויותר מיום ליום. הם שכחו, כי חרמוני הצילם מצפרני אבו־נעמי ורק בחסדו הם רועים באדמת הבּצה חינם אין כסף. פניהם נתאבנו פתאום ובהיפגשם באנשי עין־רועים – היו מליטים אותם בכפיותיהם ורוטנים חרש. עיניהם הביעו משטמה, ואש לא טובה ומבשרת רעה יקדה בהן.

צפור דרש מחרמוני שימסור לו את רובה־הציד בלכתם לרעות, כי מזימה רעה הולכת ונרקמת סביבם בין הרועים הערבים, וייתכן כי יתקפום פתאום בהיותם רחוקים מעין־רועים. חרמוני סירב למסור לו את הנשק ודחה את הדבר מיום ליום. אך מכיון שצפור הודיע ערב אחד באופן מוחלט, שלא יצא מחר למרעה בלי נשק – נאלץ חרמוני להסכים לדרישתו. אך תנאי אחד התנה: הכדורים יימצאו תמיד בכיסו של איתן. צפור הסכים.

ולמחר, כשיצאו צפור ואיתן למרעה, ליוה אותם חרמוני והתחנן לפניהם להיות זהירים. ‘מסרתי לידיך כלי מסוכן,’ אמר לצפור ברצינות קודרת, ‘ואל תבגוד באמוני, צפור…’

‘אל תדאג, חרמוני,’ ענה צפור וקרץ בעיניו לאיתן.

‘יריה אחת עלולה להמיט עלינו אסון, צפור!’

‘הרי לא ילד אני, סוף־סוף!’ נעלב צפור.

‘הרשיון ניתן על שמי – ואסור לי למסור את הרובה לאחר.’ הוסיף חרמוני.

‘שוטרים אינם מצויים ביער,’ הצטחק צפור.

‘זכור, איפוא, את אשר הבטחת.’

השמש נטתה מערבה. השדות הוצפו זהב ושיאי עצי־היער הזהיבו כולם. רוח מערבית נשבה וריעננה את הכל אחר יום־חום ארוך וממושך. צפור ואיתן יצאו מן היער, שבצִלו הסתתרו בשעות הצהרים, וגלשו לאט־לאט לאדמת הבּצה. הפרות והעגלות געו געיה ערה אחרי המנוחה הממושכת, והתקדמו בעיני־חמדה מבריקות לקראת המרעה הרענן שבאדמת הבּצה.

בה־בשעה עלו עדרי הערבים מבקעת המעיין וירדו אף הם לאותו מרעה. הכלבים התרוצצו בנביחה מעדר לעדר, והרועים התנהלו אחרי העדרים בעצלתים וחיללו בחליליהם או זירזו בכבשים בקריאות־גרון ממושכות. הצאן נהרו בקו ארוך ובצמרן הוטל פז השקיעה.

‘הפנה את הפרות הראשונות מזרחה!’ קרא צפור לאיתן, ‘כי שם יש עוד עשב רענן!’

‘הרי הערבים פונים שמה!’ ענה איתן בנזיפה, ‘למה לך להתנגש בהם?!’

‘אל תחשוש, ילד!’ לעג לו צפור. ‘אדמת־המרעה רבה ותספיק לכולנו.’

הבקר ליחך את העשב וצפור הצמיד את חלילו לשפתיו והתחיל לחלל, כשהוא מרכין את חצי גופו העליון, כדרך הרועים הערבים.

עדרי־הצאן של הערבים התקרבו לאט־לאט אל הבקר והקיפוהו מכל צד, כאילו כיונום הרועים לכתחילה.

הרועים הסתובבו בראשים מושפלים, כשהנבוטים (אלות) העבים והארוכים נחים על ערפם וידיהם אוחזות בשני קצותיהם.

‘הם מקיפים אותנו בכוונה,’ לחש איתן לצפור, ‘צריך לעמוד על המשמר.’

צפור הפסיק את נגינתו. הניע את החליל באויר להוציא ממנו את הרוק והצטחק: ‘אל תחשוש, איתן.’

השתררה דממה. הרועים הערבים התאספו יחד והתלחשו ביניהם.

אחת הפרות נפרדה מהעדר, הלכה ורעתה לאִטהּ ונתקרבה לעדרי הצאן של הרועים הערבים.

‘אסוף את פרתך, כלב!’ קרא אחד הרועים לצפור, באיימו עליו באלתו.

צפור ואיתן החליפו מבטים ולא ענו.

הרועה הניף את אלתו והכה בה בכל־כוחו על רגליה האחוריות של הפרה. ‘יאללה!’ ליוה את מכתו בקריאת־זעף, ‘מושי מכאן!’ הפרה השמיעה געיה קובלת והתחילה לברוח לעדר הבקר, כשהיא צולעת על אחת מרגליה האחוריות.

הרועים כולם הריעו בצחוק.

‘הם רוצים להתגרות בנו היום,’ לחש איתן, ‘מעולם לא התאספו יחד.’

צפור החויר, צעד מול הרועים ושאל בקול רועד: ‘למה הכה המשוגע הזה את הפרה?’

הרועים הורידו את אלותיהם מערפיהם והניפום באויר בערמה.

‘המרעה הזה שייך לנו!’ ענה ואמר רועה שני בצאתו לקראת צפור, ‘מושו מכאן!’

‘שקר!’ ענה צפור.

‘אני משקר?’ קרא הרועה הנעלב, ‘יחרב ביתך, חזיר!’

‘בלום את פיך,’ התרגז צפור, ‘ולא – אראה לך את נחת זרועי, עבד ארור שכמותך!’

הרועה הניף את אלתו ואמר להכות בה את צפור, אך איתן נזדרז, קפץ מאחוריו ותפשהּ והוציאה מידו. הרועה נפל אפרקדן וצפור צחק צחוק נקם.

‘השב את הנבוט,’ רטן הרועה בקומו וברדפו אחרי איתן. ‘באללה, אשבור את ראשך!’

צפור הוציא את האלה מידי איתן ולפתהּ בידיו בכל־כוחו.

הרועים התקרבו ועמדו דומם, עיניהם הוצפו דם והאלות שבידיהם רטטו. דממת־מוות השתררה.

‘אודרובו (הכו)!’ קרא אחד הרועים, ‘עליהם!’

ובִן־רגע התנפלו הרועים כולם באלותיהם על העדר והמטירו מטר מכות על הבקר והפיצוהו לכל עבר. הפרות נבהלו וגעו ברוגז. הכלבים נבחו בשצף־קצף, והרועים צעקו וצרחו לאיים ולהמם…

צפור ואיתן לא הספיקו עוד לעמוד על הסכנה – ושני רועים זינקו עליהם בצעקת־אימים, כשסכיניהם העקומות מנוצצות בידיהם ותאות־רצח בעיניהם…

‘מותו!’ קראו בנפנפם סכיניהם באויר, ‘מותו, הכלבים!..’

איתן התקרב לצפור והביט בפניו.

צפור הוריד את הרובה מעל שכמו, הניעו לכאן ולכאן ולחש לאיתן: ‘רוץ לצד הצריף!’

פניו החוירו ובשינים חורקות הניף את הרובה מעלה־מטה והגן על עצמו ועל איתן.

שני הרועים התקרבו אליהם יותר ויותר וסכיניהם התנופפו מעל לראשיהם.

‘תן לי כדור אחד!’ קרא צפור לאיתן.

איתן נתן בו מבט מבוהל.

‘מהר ותן כדור, ואם לאו – ישחטו אותנו, איתן!’ קרא צפור כשקצף ניתז מפיו.

‘אבא לא הרשה לי!..’ קרא איתן בשפתים קפוצות כשהוא רועד כולו.

‘אני אירה באויר, ילד!’ קרא צפור בזעם, ‘מהר ותן!..’

איתן הוציא תרמיל מוארך ואדום ומסרו לידי צפור. הלז פתח את הרובה והכניסו פנימה.

‘שחטו אותם, יאללה! שחטום!’ עודדו כל הרועים את התוקפים, ‘הוציאו מידו את הרובה!’

צפור ירה – ועשן הפריד פתאום בינם ובין התוקפים…

‘צפור! צפור!’ נשמע פתאום קולו של חרמוני שבא ברכיבה – ‘אל תירה, לעזאזל!’

צפור זרק את הרובה וברח. איתן הרימו והגישו לחרמוני.

‘למה נתת לו כדור?!’ נזף באיתן בכעס.

‘הם חפצו לשחוט אותנו, אבא!’ פרץ איתן בבכי.

חרמוני תפשו והעלהו על האוכף ורץ בדהירה לאסוף את העדר הנפוץ.

בערב באו שוטרים מהעיר לאסור את צפור. אחד הרועים נפצע ברגלו. אך צפור לא היה כבר בעין־רועים.

רובה־הציד נלקח מחרמוני והוא נמסר למשפט על עוון מסירת נשק לאחר בלי רשות הממשלה.

כעבור ימים אחדים הושב העדר לבעליו. המכלאה נשארה שוממה. בעין־רועים השתררה שוב דממה…


 

אורח רע מבשר רע1


החורף השני עבר על עין־רועים מתוך שעמום. בן־שלמה נעדר, צפור ברח, ואיתן שב בעל־כרחו לשדה־נוטר. לא יכול היה לעמוד בפני הפצרתם של חרמוני ותקוה.

מנותקים מכל העולם, כעל אי בודד, ישבו חרמוני ותקוה בעין־רועים, שקועים בעבודה. יומם ולילה טרחו, ברצינות ובמסירות. מאות דונמים נזרעו שעורה וחיטה, עשרות דונמים ירקות השתרעו בין הצריף ליער, אך חרמוני לא הוציא מידו את המחרשה.

‘אדמת־הבור שמסביב בוכה,’ היה אומר לתקוה שעיכבה בעדו, ‘היא מתחננת: כבשני… וכי לא חטא הוא להביר אדמה כה פורה? וחוץ מזה, אל־נא תשכחי, תקוה, ששקענו בחובות עד צואר – והגורן הבאה צריכה לפרוע את כולם ולבסס את המשק.’

אחד החדרים שבצריף נהפך ל“מקדש־מעט”. – נר תמיד בער בו והנכנסים לתוכו התהלכו על קצות אצבעות רגליהם ודיברו בלחש. שם העמידה תקוה מדגרה קטנה ובה מאות ביצים. חמימות ואפלולית שררו שם וריח־נפט נישא בחלל החדר. ככוהנת, המיטיבה את נרות־הקודש ברטט ובתפילה שבלב – היתה תקוה נכנסת מדי פעם בפעם לאותו חדר, מעלה או מורידה את אש המנורה שלמדגרה, בודקת את מעלות החום ופותחת את האשנב לרגע, כדי להכניס אויר צח.

רק בשעת גלגול הביצים הורשו עמליה ועוזי להיכנס לחדר־ההדגרה ולעזור לתקוה בעבודתה. וביד קלה היו שניהם מסובבים את הביצים מצד לצד, מתלחשים ונוזפים חרש זה בזה ומביטים בפחד טמיר בעיני אמם.

‘שששש…’ מהסה אותם תקוה בבת־צחוק, ‘אל תדברו, ילדים…’

‘האם הם שומעים כבר, האפרוחים?’ שואל עוזי בשימו את אגרופו על פיו.

‘שתוק, עוזי!’ נוזפת בו עמליה, בלחישה קטועה ובמבט זועף, ‘שששש…’

‘והם כבר רואים אותנו גם כן?’ מעז עוזי ושואל עוד.

‘פיק־תיק־הוק!’ עולה פתאום קול־נקירה אטום מאחת הביצים הנדגרות, ‘פיק־תיק־הוק!’

‘שלום!’ קורא עוזי בצחוק, ‘מזל טוב, אמא!’

עמליה מפקפקת רגע, מסתכלת בהיסוס בפניה של תקוה ואחר קוראת בהתרגשות: ‘חביבה’לי, הוי, חביבה’לי.’

האפרוחים שנדגרו מילאו את הצריף והחרישו את האזנים בציוץ מטריד, ורק המטבח לבדו נשאר לדירה. ריח־זבל נדף במשך שבועות מהצריף, מהול בריח תפוחי־אדמה שהחמיצו וירק רקוב. ועשן נתלה בחלל הצריף, שעלה ממנורת החימום. תקוה טרחה וטיפלה בהם כל היום ואף בלילה לא ידעה מנוח. מדי פעם בפעם קמה ממשכבה שעל רצפת המטבח ורצה לראות בשלום האפרוחים.

‘מה קרה, תקוה?’

‘נראה, שעכברים חדרו אל האפרוחים.’

‘מדוע אינך ישנה, תקוה?’

‘נדמה לי, ששריטות נמיה נשמעות מתחת לרצפה.’

חרמוני נאנח וקם, מסובב את הצריף, בודק ומקשיב, ושב ושוכב, כשהוא רוטן וצוחק חרש.

עמליה ועוזי לא ביקרו בבית־הספר שבקישונה – קשה להם הפרידה מהאפרוחים. עמליה כותשת פחמים ומערבבת את האבקה בחול ובקמח־עצמות. עוזי תולש אספסת ותלתן ומקצצם בסכין, מכין בליל ומפזרו לאפרוחים, ועיניו מבריקות בשעת־מעשה. האפרוחים מתקרבים אליו בצפצוף, מושיטים מקוריהם וחוטפים מהירק, נִצים ומריבים ביניהם ומנקרים איש את חברו בציוץ קולני.

‘זה יהיה תרנגול!’ מצביע עוזי על אפרוח גדול וחצוף, המשתלט על חבריו ומוציא את בלעם מפיהם.

‘מנין לך?’ שואלת עמליה באי־אמון.

‘מפני שהוא מרביץ בהן כמו ילד…’

‘במי?’ שואלת עמליה בתמהון.

‘בתרנגולות!’ מצטחק עוזי וקורץ בעיניו להרגיזה.

‘אתה בעצמך אוהב ילדות,’ אומרת עמליה ופניה מאדימות, ‘הי, נתפסת…’

‘שתקי, חמורה!’ זורק לה עוזי ברוגז והולך לו.

השנה השניה היתה גשומה מאוד. מטרות־עוז ירדו במשך טבת ושבט, והעמקים שמסביב לעין־רועים הוצפו. מאורות־העכברים נתמלאו כולן מים ושוכניהן טבעו.

וכשהגיע האביב והשדות נתיבשו – היתה רוָחה. ציוצם המרגיז של העכברים לא נשמע עוד והאדמה לא נוקבה.

חרמוני התהלך כחולם, למראה הברכה שהיתה השנה בשדותיו.

בוקר־בוקר היה עולה על הגבעה הנישאה ביותר שבשדות רכוב על סוסתו, מסתכל סביבו ועיניו נעצמות מהתרגשות. לבו היה מלא גיל ופחד. קרה – ולפעמים היה תוקפהו הרצון להתנפל על האדמה השחורה והמהבילה, לחבקה ולהעתיר עליה מנשיקות פיו.

השדות הזהיבו כזהב. מטה־מטה השתפלו שבלי החיטה והשעורה, כרעו תחת כובד תנובתן. נירים־נירים ארוכים רבצו לאים, מתעלפים ומתחננים: קצרונו, אספונו לגורן. כי עיפה נפשנו משמש ואור.

הדודאים הבשילו את תפוחיהם בתבואה, וריח מתוק ומשכר נישא באויר, חדר ללב ולמוח.

איתן לא בא לבקר את עין־רועים בחג־הפסח – לפי הצעתו של חרמוני. חלף זה קיבל רשות לעזוב את בית־הספר לפני התחלת חופשת הקיץ, כדי לעזור לחרמוני בקציר. העבודה היתה מרובה והידים מעטות.

חרמוני השיג באלונה מאלמת משומשת, תיקנהּ בבית־מלאכה למכונות והתכונן לקציר. יום־יום השחיז את סכיני המאלמת, כשעמליה ועוזה מגלגלים חליפות את גלגל־הליטוש. מדי פעם בפעם נשאו את עיניהם לדרך: אולי יבוא סוף־סוף איתן.

ובאחד הערבים הגיע איתן לעין־רועים. הוא איחר לבוא, כי צריך היה להיבחן בלימודים מחמת פיגורו.

‘ולא היו לך ‘ענינים’ השנה, איתן?’ שאלה תקוה בהגישה לו אוכל.

‘לא, אמא,’ הצטחק במרירות, השנה הייתי גולם. למדתי, עבדתי ולעסתי לחם בג’ם (ריבה).'

‘מילא, העיקר שלא היית צפוי שוב לעונש,’ אמרה תקוה ברצינות.

‘לא, אמא, השנה הייתי ילד טוב. הרכנתי את הראש ושתקתי – – –’


הקציר התחיל במרץ ובהתלהבות. כנפי־המאלמת עלו וירדו בלי הרף, ודרדור עליז ומעודד התפשט בשדות בלויית שיר הלחם. אלומות־זהב נתגלגלו ונפלו רגע־רגע מהמאלמת ונחו קבוצות־קבוצות. איתן ישב על הדוכן הגבוה של המאלמת, אחז בידים אמיצות את המושכות ובעינים נוצצות השקיף על חלקות־התבואה היפות והמלאות שהרכינו ראשיהן לסכינים מתוך רצון.

‘קדימה!’

‘הי, פילוסוף, קדימה!’

חרמוני נאלץ לשכור בהמת־עבודה נוספת על סוסתו. ומכיון שסוסה לא עלתה בידו להשיג – שכר פרד מאחד מאיכרי קישונה. זאת היתה בהמת־עבודה טובה ונוחה, אך חסרון אחד היה לה: מדי פעם בפעם הורידה את ראשה, שקעה בהרהורים ושכחה ללכת צעד בצעד עם הסוסה.

‘הוא חושב הרבה, הפרד,’ צחקו לו הילדים, ‘זה פילוסוף.’

איתן נאלץ להשגיח עליו תמיד, לבל ישקע בהרהורים ולא יטיל את כל כובד המכונה על הסוסה. גם עוזי, שרץ כל הזמן אחרי המאלמת והשגיח על חוטי המאלמת שלא יסתבכו, שמר את צעדי הפרד ומדי פעם בפעם קרא כלפי מעלה: הי, איתן, הנה הפילוסוף מתחיל כבר להרהר! הי, איתן, הנה הוא הולך ונרדם, לעזאזל!'

עמליה צבטה שבּלי חיטה מלאות וטובות, איגדה אותן לאגודה, התרחקה לחלקת־הבור והכינה קלי. הגרעינים הטריים והמתוקים הפיצו ריח טוב, נעים ומגרה.

‘הי, עמליה, שמרי על האש לבל תפרוץ!’ נשמעו תכופות אזהרותיו של איתן, ‘התרחקי מהקמה!’

ועמליה באה מדי פעם בפעם למאלמת ובידיה המפויחות היא מגישה קלי לאיתן ולעוזי.

‘את אוכלת את כל הקלי, עמליה!’ נוזף בה עוזי, ‘פיך שחור כקומקום!’

‘עמליה, תני גם לאבא ולאמא!’ אומר איתן במלאו את פיו גרעינים ריחניים, ‘הי, קדימה, פילוסוף!’

חרמוני התקין עגלה משני אופנים קלים וגדולים של מגוב ישן. על העגלה העמיס אלומות והתחיל להעבירן לגורן, שקבעהּ באחד העמקים הקטנים הפונים לקישונה. קמעא־קמעא העמיס את האלומות הרוטטות על העגלה, נרתם בין היצולים השנים וסחבה על־פני השלף, כשהוא טובל כולו בזיעה ולבו צר מהכיל את שמחתו ואשרו.

תקוה, המביאה מדי פעם בפעם לשדה מים קרים, לבן או אבטיח, לרוות את צמאון העובדים – מעמידה את כליה בקמה, מתגנבת בלט מאחרי עגלתו של חרמוני ודוחפת אותה בכל־כוחה… חרמוני מגדיל את צעדיו, מרנן לו חרש ויורד במהירות לבקעה של הגורן…

‘באנו!’ פורצת תקוה מאחורי העגלה בצחוק נוהר ומוחה את הזיעה שעל פניה וצוארה, ‘הידד, סבל מסכן שלי!’

חרמוני מישר את קומתו, מוחה את הזיעה בשולי חולצתו הכחולה ומסתכל בתקוה בתהייה.

‘העזרת לי לסחוב את העגלה, תקוה? ככה!’ הוא מגמגם ומסמיק.

שניהם צונחים בצל העגלה העמוסה ויושבים מחרישים. תקוה מעבירה על פני חרמוני את עיניה העוצרות דמעות.

‘ושוב הננו על הגורן,’ היא אומרת בלחש, ‘כמו לפני עשרים שנה. אך הפעם הגורן היא עמל ידינו.’

באמצע עונת הקציר חל יום מותו של בן־שלמה. בבוקר השכם, לפני שיצאו לעבודה בשדה, הלכו כולם לבקר את קברו. עמליה ועוזי, שנמנעו כל השנה לעלות לגבעת הקבר, ורק מרחוק הסתכלו בפחד נסתר בתל הקטן שעליו, ניגשו הפעם עד התל וגם נגעו בו. תל־העפר היה מכוסה עשבים גבוהים ובתוכם קינן זוג עפרונים.

בנשימה עצורה ובדומיה עמדו כולם והסתכלו באפרוחים הרכים, שגדלו על קברו הרענן של בן־שלמה.

‘הוא אהב אותם בחייו – והם משיבים לו אהבה אחרי מותו,’ אמר חרמוני ומחה את עיניו.

‘אבא, לא צריך לגרש אותם,’ לחשה עמליה בתחנונים, ‘בן־שלמה יכעס עלינו…’

‘ניתן להם לגדול ויעופו להם, ואחר תשימו את הלבנים על הקבר,’ ביקש עוזי בקול רווי בכי.

חרמוני החליף מבטים עם תקוה ואיתן. – עוד מאתמול הכינו כאן לבנים, חול ומלט, כדי לבנות ציון על קברו של בן־שלמה.

השתררה דממה. חרמוני עמד שקוע במחשבות, כששרירי פניו זעים בהתרגשות.

‘אמא, אמא, פור!’ השמיע פתאום רכב הקטן קריאת־שמחה בהושיטו אצבע קטנה למרומי האויר.

כולם הרימו את ראשיהם למעלה. – באויר, מעל לקבר, נתלה עפרוני מצויץ, הניד את כנפיו בלי הרף והשמיע ציוצים מסולסלים, כשהוא עולה ויורד ומרטט כולו.

‘הוי, זוהי בודאי אם האפרוחים!’ קראה עמליה, 'בואו הצדה, כי היא רוצה לרדת אליהם.

כולם זזו לאט־לאט אחורנית, הסתדרו במרחק־מה מהקבר ובעינים מלאות אהבה ורחמים הסתכלו בעפרוני, שפירפר בין השמים והארץ…

‘פררר!’ השמעיה הצפור קריאת־שמחה וירדה פתאום לקנהּ שעל הקבר.

‘צי־צי־צי,’ פרצו ציוצי־חדוה קטועים מתוך הקן, ‘צי־צי־צי…’

‘נעשה, איפוא, את הגדר בסוף הקיץ, והיום נקים רק את המצבה,’ גמר חרמוני אומר…

הוא ניגש לשיח־הצלף שעלה בקרבת הקבר. הדלה ענפיו בזהירות והוציא מתחתם לוח־אבן מרובע. זה היה לוח השיש הלבן שמצאוהו חרמוני ואיתן בהקימם את סוכתם הראשונה בעין־רועים. חרמוני ניקה אותו יפה־יפה והמנורה והשופר שעליו בלטו כמכוירים. באמצע הלוח השחירו שש אותיות גדולות:

בן־שלמה ז“ל תנצב”ה…

איתן ניגש אליו ועזר לו להעביר את הלוח לקבר. לאט־לאט, שלא להבריח את הצפור, התקרבו לקבר והעמידו את לוח־השיש למראשותיו.

דוממים ועצובים נפרדו מהקבר ושבו לעבודתם.

העבודה בשדה רתחה. המאלמת דירדרה בלי הרף, והערימות שבגורן הלכו וגדלו מיום ליום. חרמוני נאלץ לשכור עגלה ובהמות באלונה, כדי להעביר את כל התבואה הגורנה. מלפני זריחת החמה עד שעת־צהרים מאוחרת עבדו כולם – וידם קצרה. ראשו של חרמוני הלך סחרחר מדי הסתכלו בשפע היבול – חיטה, שעורה וחציר.

כהמומים היו נופלים כולם ונרדמים אחרי ארוחת־הצהרים. אך עם פנות השמש מערבה – מעיר חרמוני אותם בבת־צחוק ובשידולים, ללכת לדלל את התירס שזרע באדמת הבּצה. ולאחר שטבלו את ראשיהם בחבית מים ולקחו כד לבן – היו גולשים כולם לתירס הירוק והרענן, שרים וצוחקים.

חרמוני לן בלילות על הגורן. פעמים אחדות היה קם במשך הלילה, מקיף את הערימות כולן ובודק בשבע עינים, כשאקדחו בידו.

לילה אחד הרגיש ביצור מוזר, שירד מהגבעות והתקרב לאט־לאט לגורן. חרש־חרש זחל בין השיחים שעל הגבעה, כשהוא נעצר מדי פעם בפעם ומטה את ראשו לכל צד.

חרמוני התכנס בזהירות לתוך הערימה שעמדה בקצה הגורן והביט אחרי תנועותיו בנשימה עצורה.

פתאום הצטנף והקשיב בכל חושיו. ידוע ידע את ערמת הגנבים, המחקים קולות חיות שונות כדי להיוכח: הער השומר או שקוע בשינה.

ואמנם, כעבור רגע קל התרומם מאחרי אחד השיחים בן־אדם לבוש עביה, עמד רגע והקשיב ואחר התחיל לרדת בזהירות לערימה שבה התחבא חרמוני.

כשהתקרב לערימה – ירה חרמוני באויר.

הגנב נתבלבל והתחיל לברוח.

‘עמוד!’ קרא חרמוני וקפץ מתוך מחבואו, ‘עמוד, ואם לא – אירא בך!’

הגנב צנח לארץ והתחיל בוכה: ‘סאחב (ידיד), חוג’ה, באללה! אל תהרגני, אנא מסכין (אני מסכן), חוג’ה!’

‘זרוק את נשקך!’ פקד עליו חרמוני בשכבו על הארץ ובהושיטו למולו את אקדחו, ‘מהר והשלך!’

‘הנהו!’ ענה הגנב וזרק דבר־מה הצדה.

‘עוד!’ את הכל זרוק, יאללה!'

‘אין לי עוד, חוג’ה, בחיי הנביא,’ התחנן הגנב בקול בוכים.

‘קום והנף ידיך למעלה!’ פקד חרמוני.

הלז קם והניף את ידיו מעל לראשו. חרמוני התקרב אליו והסתכל בפניו.

‘עבד (כושי)!’ קרא בזעם, בהכירו בו את הכושי שגזל מהילדים את החמור וסיכן את חייהם בגשם הזועף.

‘רחם עלי, חוג’ה…’ התחיל לילל, ‘אני רועה, עבד…’

‘הושט את ידיך לפנים, עבד!’ קרא חרמוני בלעג. הוא הוציא חבל מכיסו, קשר את ידיו והידקן יפה־יפה.

‘איפה הנשק שלך?’

‘הנהו, חוג’ה.’

חרמוני התכופף והרים פגיון גדול, שהיה נתון בתער־פח פשוט.

‘והנשק היכן, האקדח?’ קרא חרמוני בזעם.

‘אין לי, חוג’ה, באללה!..’ נשבע הכושי.

חרמוני מישש בכיסיו, מתניו וחזהו.

‘לך קדימה!’ קרא חרמוני בהצביעו לעבר הגורן, ‘יאללה!’

‘אל תהרגני, חוג’ה!’ יבב הכושי והתכופף כדי לנשק את ידיו של חרמוני.

‘לך!’ חזר חרמוני על פקודתו, ‘יאללה!’ כשנכנסו בין הערימות – ציוהו חרמוני לשבת. הכושי התישב והסתכל בחרדה בידיו של חרמוני.

‘אמור את האמת,’ פתח חרמוני, ‘כמה גנבים היו מאחוריך על הגבעות?’

‘אף אחד, בחיי!’ בכה הכושי.

‘שקר!’

‘בחיי הנביא, חוג’ה!’

‘למה באת הנה?!’

כבשה אבדה לי והלכתי לבקשה. בחיי דתי.'

‘אמור את האמת!’ צעק אליו חרמוני בקול.

‘באללה, חוג’ה!’

‘אמור את האמת תיכף ומיד!’ רקע חרמוני ברגלו.

‘כלומר: לקחת מעט חיטה לפריקה (לקלי) באתי, חוג’ה, בחיי ראשי ובחיי מוחמד!’

‘כזב!’ קרא חרמוני בהתקרבו אליו, ‘אמור את האמת!’

‘אל תהרגני, חוג’ה!’ קרא הכושי והסתיר את ראשו בין ברכיו, ‘חוס עלי!’

‘הגד את האמת!’ עמד חרמוני על שלו.

‘אמרתי לקחת אלומות אחדות שעורה בשביל החמור,’ אמר הכושי בדמעות, ‘וזוהי האמת כולה, חוג’ה. הרגני – ולא אשקר יותר, בחיי הנביא!’

חרמוני הרפה ממנו. הוא התישב על המאלמת שעמדה בגורן והסתכל בכושי. הלז הצטנף כקיפוד, ילל ועורר רחמים. השתררה דממה. כוכבים נפלו מהשמים וזרקו שביבי=אש באויר. בשיפולי הרקיע נראה ירח מואדם.

‘העדר המסכן שלי…’ יבב הכושי, ‘עדרי המסכן… מה תעשה לי, חוג’ה?’ שאל פתאום בהפסיקו את בכיו.

חרמוני שתק רגע ואחר ענה: ‘בבוקר אמסרך לידי המשטרה.’

‘חוס עלי, חוג’ה!’ נרתע הכושי ממקומו בצעקה, ‘הכני אתה, הרגני, אך לידי המשטרה אל תמסרני, בחייך!’

‘לא, אני לא אכה אותך,’ לחש חרמוני.

‘שחרר אותי, חוג’ה, ואשוב לעדרי,’ התחנן הכושי, ‘ואהיה מסור לך כל ימי חיי כמו כלב, בחיי הנביא.’

‘אי־אפשר להאמין בכם.’

‘באללה, חוג’ה! הנה תיוכח בעוד ימים אחדים, כשתפרוץ הטושה (המריבה) בין המוסלמים ובין היהודים.’

‘איזו טושה?’ שאל חרמוני בלעג.

‘הו־הו, חוג’ה!’ הרים הכושי את קולו, 'המוסלמים מתכוננים בכל פלסטין, היהודים רוצים לקחת מהם את הבוראק (הכותל המערבי).

‘מפי מי שמעת הבלים אלה?’ שאל חרמוני בצחוק.

‘בעתון כתוב ככה, אתמול אסף אבו־נעמי השומר את הבדוים שביער וקרא באזניהם את הכתוב בעתון על היהודים. גם מכתב שנתקבל מקודס (ירושלים) הקריא, ובו כתוב, שכל המוסלמים צריכים לקום ולעלות לקודס ולהגן על המקומות הקדושים בסיף.’

הכושי נשתתק. בעינים לוחשות הסתכל בחרמוני שישב והקשיב לדבריו בתשומת־לב.

‘כזב!’ אמר חרמוני בהתאמצות, ‘הכל כזב!’

‘מה כזב?!’ קרא הכושי, ‘גם אתך יעשו ‘טושה’, חוג’ה, בחיי מוחמד! אבו־נעמי קרא לכולם לבוא בשבוע הבא ולשרוף את הכל ואותך, ואשתך וילדיך – לשחוט כמו כבשים.’

‘שתוק, עבד!’ קרא חרמוני נסער, ‘אל תפיח כזבים!’

‘בחיי הנביא, חוג’ה!’ צעק הכושי, ‘אמש היתה אסיפה ביער, ובעוד ימים אחדים תיוכח אם שיקרתי לך, תהיה טושה, הו־הו!’

חרמוני הקשיב לדבריו ורטט עבר בכל גופו. בימים האחרונים היה עסוק מאוד ועייף ולא קרא כמעט את העתונים, שהילדים היו מביאים ערב־ערב מקישונה. אך מהמעט שקרא, מקטעי הסיפורים, שאזנו קלטה מפי עוברים־ושבים, ומדברי הכושי – נתברר לו, שבארץ הולך ומתהווה דבר לא טוב, כי מזימת הרס ואבדון נרקמת והולכת.

פאתי־המזרח החוירו. הלילה גז. איילת־השחר התרוממה נוצצת וצוחקת מאחרי הרי־הגלעד והפיצה קרני־כסף מרגיעות ומלטפות. צפרים התעוררו והשמיעו שירת בוקר. הכוכבים אספו נָגהם אחד־אחד. הירח קפא באמצע הרקיע כשהוא הולך ומחויר. ערפלים ריחפו על־פני העמק והערימות הזילו טיפות־מים.

הכושי נרדם, כשראשו מכונס בין ברכיו.

חרמוני נגע בו. הלז התעורר בבהלה והסתכל בחרמוני בעינים מביעות הכנעה ותחנונים.

‘לך לשלום,’ אמר לו חרמוני והתיר את ידיו, ‘אך זכור, עבד, את אשר הבטחת…’

‘בחיי הנביא!’ הצטחק הכושי ונשק את ידי חרמוני, ‘הכל אספר לך, בחיי אבי.’

הכושי ברח לצד היער. חרמוני פנה לצריף ובלבו מועקה.


 

פרק שבעה־עשר: שוב מבראשית


‘…אבא, אבא, בחברון שחטו כל־כך הרבה יהודים, אבא!’

חרמוני ירד בקפיצה מעל אחת הערימות שבגורן ורץ בעצירת נשימה לקראת עמליה. הילדה הלכה הלוך ובכה ועיניה היו אדומות.

‘מה קרה, עמליה?!’ קרא חרמוני כשהוא מחויר וזורק מידו את הקלשון.

‘גם ילדים הרגו שם הרבה. הוי, הוי, אבא!’

‘איפה? מה את מדברת, עמליה?’ שאל חרמוני כשהוא רועד כולו.

‘בחברון ובמוצא, אבא! ובעוד מקומות – נורא!..’ יבבה עמליה.

‘ההיית בקישונה?’

‘כן.’

‘הבאת עתונים?’

‘לא נתקבלו.’

‘ומאין יודעים כל זאת?’

‘סיפרו לועד בטלפון.’

חרמוני עמד רגע משמים. אחר תמך את ראשו בשתי ידיו והתחיל ללכת בצעד מהיר לצד הצריף. עוזי שנזדמן לו בדרך – סר הצדה והוריד את ראשו כמעלים סוד.

‘איתן מהר וחבוש את הסוסה!’ קרא חרמוני לאיתן שנראה בפתח הצריף.

‘הנה היא,’ קרא איתן והגיש לו את הסוסה כשהיא חבושה כבר.

חרמוני לא דיבר דבר, בקפיצה עלה על גבה ודהר במורד הגבעה – לצד קישונה.

בקישונה מצא חרמוני שליחי הכפרים הקרובים, שהתכנסו לישיבה דחופה. האנשים היו קודרים ואובדי־עצות.

שמועות נוראות סיפרו, מרגיזות, ומקפיאות את הדם – פרעות בירושלים, טבח במוצא ושחיטה איומה בחברון. שחיטה ממש לעיני השמש והשלטון, ובנוסח קישינב ופרוסקורוב.

בחיפה התנפלו אמש על הרכבת והרגו שני יהודים… בכפר־אבינועם נשרפו בלילה ערימות התבואה ונעלמים ירו על שער־העמק… ותושבי בוסתנא והסביבה הקרובה מתכוננים לעלות על עמק־יזרעאל ולמחות את ישובי היהודים.

העינים מסתכלות בעצבנות במספר, האזנים מתחדדות ומקשיבות ברטט והנחירים זעים־זעים והנשימה נעצרת.

‘והממשלה?’

‘מה לנו ולממשלה זאת?!’ זו הפעם השלישית שדמנו נשפך פה כמים תחת שלטונה הנאור!'

‘הלוא אחדים מאישיה מעורבים עם הערבים, עם שומר ה’בוראק’ והאפנדים המסיתים, ואנחנו – רק לבנין עינינו ולא קידמנו את פני הרעה…'

‘הרי פניהם של עבדוּל־חמיד וג’מאל פחה היו מסמיקים ממעשים כאלה!…’

‘בזמנם – ידענו שאין לנו על מי לסמוך, וידינו עמדו לנו. התזכרו את ענין מרחביה? – קומץ קטן, בנקודה זעירה ובודדת, עמדנו בפני ים של אש שנשפך עלינו. לא הועיל רעל־ההסתה שיצק מושל נצרת הערבי בלבות השודדים – עמדנו איתנים כסלע, בטחנו בכוחותינו אנו.’

‘ומה המצב עתה?’

‘רע מאוד…’

‘היש במה להגן?’

‘אין.’

חורון־מוות התפשט על־פני המסובים. העינים הורדו – מבושה ואזלת־יד.

‘ומה בדבר ארגזי הנשק של הממשלה?’

‘הרי זה כבר לקחה אותם מאתנו – וכי לא ידעתם?’

‘כן, הרי בטחון גמור שורר בארץ, בטחון הרכוש והנפש…’

בחרו בועד־הגנה, שעליו לצאת תיכף לכל ישובי העמק ולטכס עצה. ובינתיים צריך להתכונן: לחפור חפירות־הגנה מסביב לישובים, למתוח חוטי־ברזל זוקרים, להכין מים ולעמוד על המשמר…

‘במה – בידים ריקות?!’ שאל חרמוני באגרופים מכווצים.

‘הביתה – כל רגע יקר!..’

חרמוני עלה על הסוסה והתחיל לדהור בדרך לעין־רועים. נשימתו היתה קצרה, עיניו מלאות זעם ולבו התכווץ בקרבו. אפפהו מצב־רוח של ‘הגנה’, מצב־רוח מאותם הימים, מימי היותו שומר במושבות הגליל. השמש נראתה פתאום בעיניו אחרת. השמים שינו את עינם והאויר עמד פתאום וקפא… משום־מה נדמה לו, שהפעם גדל השקט מסביב יותר מתמיד. ורצון חזק תקפהו לפרוץ בשירת ‘אל יבנה’, להכעיס, כשם שהיה רגיל לעשות באותם הימים כשקומץ קטן של בחורי ישראל היו שומרים את חיי אחיהם מדן עד באר־שבע – בלי מנדט ואימפריה בריטית, בלי חבר־לאומים ובלי חבר־פקידים בוגדים שבירושלים.

פתאום עצר בסוסה ועמד ושקע בהרהורים. אחרי שהות קלה החליט לדהור העירה ולדרוש מהממשלה שתשיב לו את רובה־הציד שלו! זה כשנה שהמושל האנגלי דוחה אותו מפעם לפעם.

חרמוני הפנה את הסוסה צפונה ויינשא כעל כנפי־רוח, כשהוא חוצה שדות תירס ודורה…

בעברו על־פני אלונה – הקיפוהו מכל צד. מכונת־הדיש שבתה, העדר לא הוצא למרעה. עננה רבצה על הכפר, ופני האנשים הביעו מבוכה ותהייה.

‘היש חדשות, חרמוני?’

‘ומה הוחלט באסיפת קישונה?’

‘הבא צבא ממצרים?’

‘ולאן אתה דוהר כל־כך?..’

חרמוני ישב על סוסתו בלי נוע. שפתיו היו קפוצות.

‘אני ממהר העירה לדרוש את רובה־הציד שלי…’ אמר, ‘היו מוכנים…’

והוא פילס לו דרך בין אנשי־הכפר, ששתו עליו, והריץ את סוסתו במעלה ההרים. הכביש היה שומם. האוטומובילים הרצים פה יום־יום רוץ ושוב – לא נראו הפעם. פעמים אחדות חלף על־פניו אוטו קטן ואגרופים מכוּוצים הוצאו נגדו מתוכו או מקל עבה. וכשנפגש בערבי רוכב או רגלי – ראה בפניהם הבעת שנאה וחשד.

מושל־נצרת האנגלי לא היה בבית. הלבלרים פגשו את חרמוני בלעג ובשנאה גלויה.

‘ברח לך, מסכן, כי ישחטו אותך כאן!’

‘היש עוד יהודי חי בפלשטין?’ קרא אחד השוטרים, ‘ואני חשבתי, שכולם נשמדו כבר…’

‘את הרובה שלך שלחנו להרברט סמואל, מלך היהודים, שילך לצוד בו ציד בלונדרה (לונדון),’ לעג שוטר שני.

‘חה־חה־חה,’ פרצו כולם בצחוק ארסי, ‘ברח, מסכן, ליהודיך העלובים!..’

חרמוני העיב את פניו ולא ענה דבר. שפתיו נעו בזעף, אך השתדל לתת לפניו ארשת של שויון־רוח, של לא־איכפת. הוא רצה להישאר במשטרה ולחכות למושל, שישוב, לפי דבריהם, בערב, אך השוטרים התנגדו לו. הם דרשו ממנו לצאת מיד את העיר, כי המשטרה איננה אחראית בימים אלה לחיי יהודי.

חרמוני ירד מעל מדרגות בית המושל בכאב ובצער. ישב על הסוסה ויצא לדרך.

כשעבר ברחובות העיר פגשוהו עיני זעם ומשטמה מכל צד. פרצופים מורעלים הסתכלו בו ושפתיהם לחשו לחש ארסי.

נערים וילדים עיפרו בו עפר וסקלוהו באבנים.

‘אדבח אל־יהוד (שחוֹט את היהודים)!’ קראו אחריו במקהלה וביבבה מחרישת אזנים, 'אדבח את־צהיון (שחוֹט את הציונים)!'' השוטרים שהתהלכו ברחוב העלימו עין ולא מיחו בידי הפרחחים המתעללים.

‘יאללה, יאללה, חוג’ה!’ קרץ לו אחד מהם בעינו, ‘מהר וברח!’

חרמוני האיץ בסוסה והתחיל לדהור על־פני הכביש. אולם מיד פנה לדרך צדדית, כי בכביש ארב כבר המוות ליהודי עובר־אורח.

כשהגיע עם חשיכה לעין־רועים – מצא את תקוה והילדים שרויים בפחד ובהלה: הכושי היה פעמים אחדות במשך היום וחיפש את ‘בעל־הבית’. תחילה חשדה בו תקוה שלרגל הוא בא – וגירשה אותו מהחצר. אך מכיון ששב ובא פעמים ושלוש – הכניסה אותו לצריף ושוחחה אתו. הוא היה נרגש מאוד ודרש להביא את ‘בעל־הבית’ תיכף ומיד, כי דבר־סתר לו אליו. איתן רץ לקישונה לבקשו ושם אמרו לו ששב הביתה. ומכיון שהתקרב הערב ולא בא –התחילו דואגים לו.

חרמוני הרגיעם, ביקש להדליק את המנורה וסיפר לתקוה בלחש, שהלך לבקש מהממשלה את הנשק שלקחה ממנו.

‘והשיבוהו לך?’ שאלה תקוה.

חרמוני נאנח. ‘מטר אבנים ועפר שילחו בי ברחובות ובקושי נמלטתי.’ תקוה העמידה לפניו אוכל ויצאה להביא לו מים קרים מהחבית.

‘מי שם?’ שאלה ברוגז בהרגישה באיש מתקרב לצריף.

חרמוני מיהר ויצא החוצה.

‘חוג’ה, חוג’ה…’ נשמע קול מהחשיכה.

‘הכושי!’ אמר חרמוני ועצר בתקוה. ‘בוא, בוא!’ קרא אליו בלחש.

הכושי התקרב על ארבע והתישב באפלולית שמאחורי הצריף.

‘כבה את האש, חוג’ה,’ התחנן הכושי, ‘שלא ירגישו בי…’

תקוה נכנסה לצריף וכיבתה את המנורה. הילדים ישנו כבר. רק איתן היה על הגורן. הוא שמר על התבואה, תקותה האחרונה של משפחת חרמוני.

‘קח ואכול,’ אמרה תקוה והושיטה לכושי לחם ומלפפון.

‘יעזור לך אללה…’ לחש הכושי והתחיל לאכול ברעבתנות.

‘רע, חוג’ה,’ הפליט פתאום, ‘הם ישחטו אתכם, באללה.’

מי?!' שאל חרמוני בשקט מעושה, ‘ילדים כמוך?’

‘לא, חוג’ה, לא אני,’ הצטחק הכושי, ‘בחיי הנביא. אך אבו־נעמי אסף את כל הרועים והפחמים שביער הרחוק, והם אומרים לעלות מחר עליכם, לשחוט אתכם ולשרוף את הכל.’

‘ואנחנו מה, וכי כבשים אנחנו?’ שאלה תקוה בלגלוג.

‘היודע אני?’ ענה הכושי, 'גם בקודס א־שריף (ירושלים), גם בחליל (חברון) וגם בחיפה שחטו הרבה־הרבה יהודים. הרבה, הרבה, חוג’ה, הוף!… שרק הכושי לחיזוק דבריו.

‘ורבים הם?’ שאל חרמוני אחר שתיקה ממושכת.

יווו!’ השמיע הכושי קריאת הגזמה, ‘כמו חול.’

‘יש ממשלה!’ אמרה תקוה ברצינות.

‘אבו־נעמי אמר להם: אל־דולא מענא (הממשלה אתנו)’, הצטחק הכושי, ‘כיום מותר לעשות הכל, אין משפט ואין משטרה, גום (נקמה) למוסלמים ביהודים.’

‘חלס, חוג’ה,’ אמר הכושי וקם, ‘עלי ללכת שלא ירגישו בהיעדרי. ואל ייודע שהייתי אצלך, בחייך!’

‘לך לשלום!’ אמר אליו חרמוני ובלוותו אותו הוסיף בקול תקיף, ‘יבואו אבו־נעמי ואנשיו, מחר נהיה פה עשרות צעירים, ואנחנו נקבל את פניהם במטר עופרת חמה…’

הכושי הצטחק ונעלם בחשיכה.

השתררה דממה וחרמוני המשיך את סעודתו בהתאמצות ובלי תיאבון. פתאום נשמעו הקשות־ברזל מצד בקעת המעיין. חרמוני קם והטה את אזנו בחשד. הוא הניח את הכף מידו, ניגש לקצה הגבעה והביט לתוך החשיכה. הקשות־מתכת עלו משם בלי הרף.

‘איתן?!’ שאל חרמוני בקול קם.

‘הי, מי שם על־יד המוטור?!’

צחוק פרוע ושעטת רגלי סוסים עלו משם במקום מענה.

חרמוני מיהר ונכנס לצריף, לקח את נשקו וירד לבקעת המעיין. תקוה ירדה אחריו ובידה מקל עבה.

‘הרסו את המנוע!’ קרא חרמוני לתקוה בכאב, ‘הכושי נשלח אלינו להוליך אותנו שולל!’

הרצועה נשדדה, המשאבה שבורה והמנוע הרוס…

חרמוני ירד לגורן. הלילה היה אפל ושקט. ערימות־התבואה הגבוהות הסתמנו מתוך החשיכה כקיפודים ענקיים, צנופים וחורשי־מזימות. מסביב שררה דממה קפואה. רק על הר־אליהו הרחוק ושלוחותיו ניצנצו אורות פה ושם, הופיעו ונעלמו לסירוגין ­– אורות מבשרים חשיכה.

‘מי שם?!’ פגשהו איתן בקריאה חמורה.

‘אני, אני, איתן!’ ענה חרמוני ועלה על הערימה שאיתן שכב עליה. ‘לא נרדמת, איפוא, איתן?’ שאל וחיבק אותו, ‘שכב עתה והירדם ואני אשמור שעות אחדות.’

‘היש לחשוש להתנפלות, אבא?’ שאל איתן קצרות.

חרמוני נאנח. ‘צריך לעמוד על המשמר,’ אמר בלחש. ‘עלינו להיות מוכנים…’

‘ומה המצב בקישונה ובאלונה?’

‘מתכוננים. מחכים לעזרה שתבוא מהעיר,’ ענה חרמוני, בהורידו את כובעו רחב־השולים מעל ראשו. הוא הוציא מכיסו את אקדחו הגדול, הכניסו לכובע ואת הכובע השקיע בקש. שניהם נשתתקו. חרמוני נשען על זרועו ועיניו נעצמו. עייפות רבה התפשטה בכל אנריו וראשו צנח על הקש.

איתן התרומם וישב ומדי פעם בפעם הסתכל סביבו.

פתאום נדמה לו, שאור מגיה את הסביבה לאט־לאט. הוא תמה וקם על רגליו. במרחק, לרגלי הר־אליהו, נראתה שלהבת אש. לאט־לאט הלכה וגדלה והגיהה את הסביבה באור אדמדם כהה.

‘אבא,’ לחש איתן ונגע בידו של חרמוני, ‘הבט־נא, אבא.’

חרמוני הקיץ בבהלה. ‘כבר האיר השחר?’ שאל בתמהון, ‘הוי, מה הלהבה, איתן?’ הוא קם, שיפשף את עיניו והסתכל סביבו במבוכה. השמים האדימו ועשן כבד וגִצים הלכו ונישאו באויר, תימרות־תימרות.

‘הגורן של שער־העמק עולה באש!’ קרא פתאום וספק כף.

תקוה באה בבהלה מהצריף.

‘מה הבעירה, חרמוני?’ שאלה רועדת.

‘הגורן של שער־העמק עולה באש!’ ענה חרמוני והליט את פניו בידיו.

כאילמים ומשותקים עמדו שלשתם על ערימת־התבואה והביטו באש הגדולה, שהכחידה במשך שעה קצרה עמל שנה שלמה.

‘האסון מתקרב…’ לחשה תקוה וכולה רוטטת, ‘נרדמנו על הר־געש…’

בבוקר השכם ניגשו אנשי עין־רועים לביצור הנקודה. חרמוני ואיתן חפרו חפירה מסביב לצריף וממנו תעלה למערה הפונה לצד קישונה. תקוה מילאה שקיקי־עפר וסידרה אותם זה־על־גבי־זה, כעין סוללה. הקטנים הובילו פחי מים על הסוסה ומילאו את החביות שעל־יד הצריף.

מסביב שלט שקט, שקט חשוד ומאיים. אור־היום נראה כהה, צהבהב ומשונה כביום ליקוי־חמה.

הרועים הערבים לא נראו בכל הסביבה. בדוי אחד, שנטה את אהלו לפני זמן קצר במורד הגבעות וריקע שם כלי־ברזל שונים, קיפל את אהלו המטולא, אסף את תרנגולותיו הבודדות, העמיס את כבודתו על חמור והתרחק לצד היער. ילדיו הערומים רצו אחרי החמור ביבבה ובצוחה והאשה האיצה בהם בקריאות־בהלה.

סמוך לצהרים פשטו תקוה והילדים בחלקת־הירקות ואספו בקדחתנות מלפפונים ועגבניות והעבירום הביתה. מתנור־האפיה תימר ועלה עשן, ותקוה לשה בצק לאפות ממנו לחם.

חרמוני ואיתן ירדו לגורן, חפרו בורות מסביב ותקעו בהם עמודים ומתחו עליהם תיל דוקרני.

בלב מכווץ הסתכל חרמוני בערימות־התבואה המרובות והגדולות ודמעות עמדו בעיניו. האומנם? האומנם ירדפהו הגורל גם הפעם? היעלה שוב עמל שנתים בתוהו? ומה יעשה אחר־כך? הנגזר עליו להיות נע ונד כל ימי חייו ולא לבוא אל הנחלה עולמית? וחרמוני העביר בזכרונו את הימים הקשים שעברו עליהם בעין־רועים. מלחמה בלתי־פוסקת בטבע ובשודדים שמסביב. עבודה מאומצת ביום ושמירה בלילה ללא מנוחה. מדבר־שממה מצא כאן, ובמרצם ובזיעתם הם הולכים והופכים אותו לגן־עדן. וכי במי פגע ורגלי מי דחק?! האין אלפי דונמים שוממים מסביב, אשר צירי מחרשה לא ידעו? האם לא לעגו לו אבו־נעמי והרועים כולם בגשתו לחרוש את האדמה העזובה הזאת ולהוציא ממנה לחם?!

הוא נאנח קשה ונשימתו קצרה. דמו רתח בקרבו ואגרופיו נתכווצו. מחמת דקירה של התיל הקוצנו נתעורר כמו משינה והסתכל סביבו. איתן עמד על־יד פקעת־תיל ובכה חרש. כתפיו רעדו ודמעות גדולות טיפטפו מעיניו ונפלו על רגליו היחפות והמאובקות.

חרמוני ניגש אליו, העביר את ידו על ראשו ואמר לו בקול רועד: ‘אל תבכה, איתן, אל תתיאש. שמך איתן – ועליך לעמוד איתן… הסכּנוּ בהתנפלויות שודדים. לא פעם פירפרנו אני ואמך בין החיים ובין המוות – ויצאנו בשלום. זה חצי יובל שנים אנו עומדים על משמר בנין הארץ – ולא נרתענו! גורן ישרפו השודדים אך לא תקות עם נענה. בצפרנים נאחזנו בסלעי הארץ ושום כוח בעולם לא יזיז אותנו מכאן. איתן, ידענו מפלות. רבים הם קברי־השומרים, הפזורים על גבעות הגליל התחתון, אך מעולם לא ברחנו, לא ידענו פחד. כאן מולדתנו, איתן, מכאן לא נזוז.’

במרומי האויר נראה אוירון. לאט־לאט עף על־פני העמק כמו תר ומרגל. זמזומו היה עצוב, מרגיש, כיבבה חנוקה. מדי פעם בפעם ירה יריות בודדות.

פתאום פנה לשלוחות הר־אליהו וזעזועים אחדים חלפו באויר והאדמה חרדה חליפות.

‘האוירון זורק פצצות,’ אמר איתן בהצביעו על תימרות־העשן הקטנות שעלו וריחפו באויר.

‘אל תשים מבטחך בהם, איתן,’ נאנח חרמוני ואמר, ‘מהם לבד לא ניושא. בתוכם הם המסיתים המלבים את האש, ואחר הם באים לכבותה בכוס מים. את יהודה והגליל בנינו בלי אוירונים.’


לפנות־ערב עלו מקישונה לעין־רועים רוכבים אחדים. ביניהם היה גלילי מאלונה. פניהם היו קודרים ובלי דבר דבר התהלכו מסביב לעין־רועים, תרו את הגבעות, בדקו את החפירות והסוללה וסרו לגורן. חרמוני הלך אחריהם בראש מורד וענה על שאלותיהם באי־רצון ובהתאמצות.

כתום הסיור שבו לצריף וקראו גם את תקוה לחדר לשיחה.

‘ילדים, לכו, שימו לב לסוסים,’ אמר גלילי בקול רציני, ‘ואתה, איתן, שב אתנו,’ תפש בידו של איתן והושיבו על הרצפה.

לאחר שכולם התישבו על הרצפה – פתח גלילי ואמר: ‘באנו לדרוש מכם לעזוב את עין־רועים ולעבור לקישונה… איננו רואים כל אפשרות להתבצר כאן.’

בחדר השתררה דומיה. הראשים הושפלו ועצב כבד מילא את החלל. השמש שקעה ונגוהות ערבי הציפו את החדר.

‘אין אנו דורשים מכם כלום…’ אמר חרמוני אחרי שתיקה ממושכת. ‘ואל תבוא לצוותינו: לכו מכאן! שתי שנות חיים ועבודה השקענו כאן – ונפקיר את הכל? – בושו והיכלמו!’

תקוה קמה ואמרה ברוגז:

‘אל תרפו את ידינו, חברים… נעמוד כמה שנוכל. וכי מה יש לנו להפסיד? לנוד למקום אחר ולהתחיל שוב מחדש אין כוח כבר.’

כולם שתקו. איתן נאנח.

‘ידעתי את עקשנותכם,’ ענה גלילי בלי להרים את ראשו, ‘אבל אין לכם רשות לסכן את הילדים. העבירו, לפחות, את הילדים לאלונה.’

‘הילדים – ילדי!’ ענה חרמוני נעלב. ‘גורלנו – גורלם…’

האורחים קמו ויצאו החוצה. כשעלו על הסוסים אמר גלילי לחרמוני בקול נמוך:

‘הכינו כאן ערימת־קש – בשעת סכנה תבעירו בה אש ונבוא לעזרה.’

‘טוב,’ לחשה תקוה, ‘לברוח מכאן נספיק תמיד.’

השמש שקעה. החושך ירד לאט־לאט והליט את הכל. חרמוני ותקוה העבירו אלומות־קש מהגורן וערכו ערימה גבוהה בקצה הגבעה, הפונה לקישונה. איתן אסף ענפים וגזרי־עץ ושם על הערימה ויצק עליהם נפט. תקוה הביאה גפרורים ושמה אותם על אבן סמוכה לערימת־הקש.

את הילדים הכניסו לתוך החפירה ואת בעלי־החיים הורידו למערה וסגרו עליהם. הסוסה עמדה קשורה מאחורי הצריף, חבושה ומתגה בפיה.

כוכבים ניצתו בשמים אחד־אחד. החושך הלך והתעבה. הדממה עמקה מרגע לרגע. היער השחיר, כמו מתנכר ומאיים.

חרמוני התהלך בין הצריף לגורן, כשאקדחו הטעון בידו. תקוה ואיתן ישבו בחפירה והביטו בשבע עינים לצד היער.

‘אמא, ההבחנת באש המופיעה ונעלמת ביער?’ שאל איתן בלחש.

תקוה עצרה נשימתה ואימצה את ראייתה.

בעבי היער ניצנץ אור חיור וקלוש, שנדד במהירות ממקום למקום.

חרמוני התקרב לסוללה, הסתכל באש ואמר:

‘אלה הם סימנים ואיתות. יש לחשוש להתקפה. היו מוכנים.’ והוא התרחק שוב לעבר הגורן.

‘איתן, ירה! ירה!’ נשמע פתאום קולו של חרמוני. תקוה ואיתן נרעדו. הוציאו בזהירות את ראשיהם מעבר לסוללה והביטו לצד היער. – אנשים אחדים הלכו והתקרבו לצריף, כשהם עוברים בריצה וחוזרים ונופלים על הארץ מפעם לפעם.

'טח־טח־טח־! נשמעו יריות אחדות מצד היער.

'איתן ותקוה, ירו! קרא חרמוני נרגז.

איתן ותקוה השיבו יריות אחדות.

הילדים התעוררו בבהלה.

'מה קרה, אמא? –? שאלו בפחד.

‘שכבו, שכבו, ילדים…’ הרגיעה אותם תקוה.

‘המתנפלים עלינו?’

‘ששש… אל תצעקו,’ לחשה תקוה, ‘אסור לדבר.’

הכל נדם. המתנפלים שכבו על הארץ וארבו.

‘תקוה, העלי אש!’ קרא חרמוני ממשמרתו שבין הצריף לגורן.

תקוה קמה ורצה לערימת־הקש.

‘טח־טח־טח!’ נשמעו שוב יריות מצד היער.

‘אמא, התכופפי!’ קרא איתן בעצבנות. 'הם רואים אותך!,

תקוה שכבה על הארץ, זחלה והתקרבה לערימה וזרקה עליה גפרור דולק. פרצה להבה גדולה וכל הסביבה כולה הוארה…

חרמוני בא מהגורן והביא חבילת־קש נוספת. כולם התכנסו לחפירה והביטו לצד היער. התוקפים התרוממו אחד אחד וברחו לעבר העצים…

‘באים לעזרה!’ קראה תקוה בשמחה, ‘שעטות רגלי סוסים הנני שומעת.’

חרמוני התרומם בזהירות והקשיב. ‘כן, פרשים אחדים דוהרים הנה,’ לחש, ‘הנה הגיעו.’

קבוצת פרשים העפילה על הגבעה, כשהם צועקים ומריעים.

‘עליהום! עליהום!’ חיקו את קריאות־ההתקפה של הערבים, בהתרוצצם על הגבעה ורוביהם בידיהם, ‘עליהום!..’

האש שקעה, הפרשים התאספו סביב החפירה ומחו את הזיעה מעל פניהם.

‘מה קרה?’ שאל גלילי מעל סוסו.

‘הם התקרבו לצריף ביריות,’

‘נו?!’

‘השיבונו אש.’

‘וכי יש לכם נשק?!’ פרצו הרוכבים בצחוק.

‘כושי אחד מן הרועים מכר לי אתמול קרדחים2 אחדים…’

‘והם ברחו?’

‘כשהעלינו את האש.’

‘הרבים היו?’

‘מי יודע. הם התקרבו בשרשרת.’

פתאום נראו שתי עיני־אש ודרדור אוטו נשמע משדות אלונה.

‘היזהרו!’ אמר אחד הרוכבים. ‘אפשר שזהו אוטו צבאי…’

כעבור דקות מספר טיפס האוטו ועלה לגבעה ועמד. האור כבה.

‘מי שם?’ שאל אחד הפרשים.

‘חרמוני?!’ שאל קול מהאוטו.

‘כן, כן…’

דלת האוטו נפתחה ואנשים אחדים יצאו מתוכו ורובים בידיהם.

‘הניסו להתקיפכם?’

‘כן.’

‘וברחו?’

‘כן.’

‘למה באתם הנה?’

‘שמענו יריות וראינו את האש שהתלקחה כאן וחשבנו שהגורן בוערת.’

האוטו הצבאי לא היה כאן?'

‘לא.’

‘היזהרו, חבריה. ודאי יגיע תיכף לכאן. הוא נסע בכביש… כשנשמעו היריות – עמד באלונה.’

‘ומה יהיה, סוף־סוף, חרמוני?’

‘נשמור ונעבוד. כאשר היה בראשית.’

מצד קישונה נשמע רעש חשוד. כולם הטו את אזניהם והקשיבו.

‘עלינו לרוץ לשם…’ אמר ראש פלוגת הרוכבים. ‘הכינו שוב ערימת־קש ובשעת הצורך תציתוה,’ ופלוגת הרוכבים ירדה בדהרה לצד קישונה.

‘חרמוני, אין להתעקש כאן…’ אמר אחד מבאי האוטו, ‘חבל על קרבנות. אין אפשרות להגן על נקודה חלשה זאת.’

‘אם כן, למה באת?!’ שאל חרמוני בכעס.

‘מפני שצר לנו על ילדיך,’ ענה הדובר.

‘ילדי הם, והניחו לנו,’ צעק חרמוני.

‘אנחנו לא נאכל אותם!’ אמר שני בצחוק, ‘נעביר אותם לאלונה עד יעבור זעם.’

‘ושם אתם בטוחים יותר?’ שאלה תקוה בלגלוג.

‘הרי כאן אין לכם אף בית־אבנים אחד!’

‘איני רוצה, שילדי יישארו יתומים ויהיו תלויים בחסדים!’ ענה חרמוני במרירות. ‘גורלנו – גורלם.’

‘אנחנו נקח מכם את הילדים בכוח!’ קראו בכעס, ‘אין לכם רשות לאבד נפשות ילדים בידים!’

בכביש נראו אורות אוטו. לאט־לאט זעו, כשהם עולים ויורדים, מופיעים ונעלמים.

‘אנו מוכרחים להסתלק מכאן!’ אמרו כולם יחד, ‘נשקנו בסכנה, תנו לנו את הילדים, רוצחים שכמותכם!’

הם לא חיכו לתשובה. אחדים מהם קפצו לחפירות, לקחו על זרועותיהם את עמליה, רכב ועוזי הישנים והכניסום לאוטו.

‘עלה לאוטו, איתן!’ קרא אחד מאנשי אלונה.

‘איני רוצה!’ ענה איתן בכעס, ‘לא אעזוב את המקום!’

האוטו העלה אור, דירדר ונעלם בחשכת הלילה.

שלשתם התכנסו לחפירה והביטו לצד היער. כשנדם קול האוטו – נמטרו שוב יריות על עין־רועים. קליעים עברו בשריקה מעל לראשיהם ונתקעו בזעף בכתלי הצריף.

חרמוני השיב יריות בודדות.

‘היש לך כדורים רבים?’ שאל איתן.

‘לא,’ נאנח חרמוני.

‘טח־טח־טח!’ נשמעו שוב יריות מצד היער.

‘טרח־טרח־טרח!..’ נשמע פתאום דרדור מכונת־יריה מצד הכביש.

‘האוטו הצבאי בא!’ קרא חרמוני, ‘הנה הוא פונה הנה.’

יריות הערבים נפסקו. מכונת היריה דירדרה לסירוגין והאוטו התקרב לאט־לאט לגבעת עין־רועים.

כשעמד וחרמוני הבחין בחיילים שבתוכו – יצא מהחפירה והתקרב אליו.

‘מי שם?’ שאלו מהאוטו בעברית.

‘חרמוני.’

‘הישנם הרוגים ביניכם?’

‘לא.’

נשמעה פקודה באנגלית וחיילים אחדים קפצו וירדו מעל האוטו, חבושי קובעים ורובים מכודנים בידיהם. אחריהם ירדו שוטרים ערביים אחדים. על האוטו עמדה מכונת־יריה קטנה ועל ידה חייל.

השוטר היהודי שהיה ביניהם שאל: ‘איפה התבצרתם?’

‘הנה החפירה…’ ענה חרמוני ופנה לצריף.

‘כמה אנשים אתם כאן?’ שאל הקצין האנגלי בבדקו את הסוללה.

‘שלושה,’ ענה חרמוני, והשוטר היהודי תירגם לקצין באנגלית.

הקצין הסתובב סביב הסוללה כשאקדחו הגדול בידו, החיילים נשענו על רוביהם ושרקו. שוטר ערבי גחן לארץ, חיפש בעשב והרים אקדח.

‘פליז (בבקשה)…’ קרא בלעג בהגישו את האקדח לקצין.'

‘זה הנשק שלי, חמור!’ קרא איתן ותפשו בידו.

'יאללה! גער בו הקצין ערבית, ‘אימשי (סור)!’ הוא בדק את האקדח ומסרו לאחד החיילים.

‘ובמה נגן על עצמנו?!’ קרא חרמוני בחריקת־שינים, 'הנתנה לנו הממשלה נשק? ולמה אתם באים לקחת את המעט שיש לנו? להפקיר את דמנו?

הקצין שאל לפשר צעקותיו. השוטר היהודי תירגם לו.

‘אנחנו נגן עליהם,’ ענה הקצין ביהירות, יֶס.'

‘הוא יגן?’ קפצה תקוה וקראה באגרוף קפוץ, ‘לולא האקדח הזה היו הורגים אותנו זמן רב לפני בואו הנה!’

‘חמש דקות אחרי מותך נגיע הנה…’ ענה הקצין בלעג והחיילים צחקו. ‘פייף מינוטס (חמש דקות)… יס.’

‘עלו לאוטו!’ פקד הקצין פתאום על החרמונים.

‘לא נזוז מכאן!’ רגז חרמוני.

‘עלו לאוטו תיכף!’ רקע הקצין ברגליו וכונן מולם את אקדחו.

‘הרוג אותי!’ קראה תקוה בזעף ועמדה בין הקצין ובין חרמוני, ‘אנחנו לא נלך מכאן!’

‘העלו אותם!’ פקד הקצין.

חיילים אחדים תפשו בחרמוני בכוח והעלו אותו לאוטו. שני חיילים אחרים תפשו בתקוה והעלוה בעל־כרחה.

חרמוני ניסה לקפוץ מהאוטו, אך החיילים תפשוהו בערפו והוא נשאר תלוי באויר ובעט ברגליו.

‘עלה!’ קרא אחד החיילים לאיתן שעמד מהצד.

‘אמור לו, שיש לנו סוסה ואני רוצה לרכוב עליה!’ אמר איתן לשוטר היהודי בבכי.

‘מהר וקח אותה!’ ענה השוטר, ‘רוץ!..’

האוטו נע. איתן ישב על הסוסה. באטיות, כשהוא מגשש באפילה ירד האוטו מעל הגבעה, לצד קישונה. חרמוני עמד כמשותק ובעיני טירוף הביט בצריף ובגורן ודמעות רותחות ירדו על לחייו, דמעות יאוש. תקוה הליטה את פניה בידיה ויבבה חרש. ‘הכל אבוד… הכל נהרס.’

כשהתקרבו לקישונה – האדימו השמים פתאום. להבה נראתה מצד עין־רועים וכל הסביבה הוארה אור אדום.

‘הגורן עולה באש!’ פרצה קריאת־זועה מפיו של חרמוני – ובכל־כוחו נחלץ מידי החיילים וקפץ מהאוטו, שהתגלגל במדרון הגבעות…

‘סטופ! סטופ!’ שמע קריאות־אזהרה מאחוריו, ‘חרמוני! חרמוני!’ קראו תקוה ואיתן בבהלה – אך הוא לא ענה. לא שם לב למכה שהוּכה ברגלו, רץ והתכנס לחלקת־תירס ונעלם בין הקלחים הגבוהים.

‘אבא! אבא!’ הגיעו לאזניו קריאותיו המיואשות של איתן ששב על סוסתו לבקשו, אך הוא לא ענה. בלי להפנות את ראשו רץ לצד הגורן. נשימתו קצרה. רקותיו הלמו וראשו העיק עליו כנטל־עופרת. הוא זרק חולצתו מעליו, הידק אקדחו בידו, ובלי הכרה, בלי דעת למה ועל מה – רץ בכוחותיו האחרונים, נוהם וצועק, כחיה פצועה…


כוחותיו עזבוהו. ברכיו פקו, לבו הלם בחזקה, כאומר לפרוץ מחזהו, – תימרות עשן שחורות ומואדמות התאבכו בלי הרף מעל לערימות התבואה הגדולות, התנשאו למעלה כעננים והאפילו על השמים המכוכבים. לשונות־אש גדולות ונוראות השתרבבו והתפרצו מדי פעם, ליחכו בכל פה מסביב והתעלו בשריקה ובזעם למעלה, למעלה…

כל הגורן היתה אחוזה להבות־אש. החום היה גדול מנשוא. חרמוני עמד בראש מורד ולבו נמס בקרבו.

‘הנה החטה, הנה השעורה ושם הפשתה,’ לחש לעצמו, ‘עמל שנים, אחרי חצי יובל שנים…’

הוא העפיל על הגבעה, כשאקדחו מושט לפניו. עגלה אחת באה לקראתו בגעיה עצובה וחיככה את ראשה בחזהו, כמבקשת רחמים.

הצריף, הדיר, הלול – הכל היה אחוז אש. ים של אש.

‘מותו! מותו!’ התחיל חרמוני צועק פתאום בהרגישו בערבים אחדים, המבריחים את הפרה והעגלות לצד היער – ובאקדחו ירה יריות אחדות בכוחותיו האחרונים.

היריות מצד היער התחדשו. הקליעים עפו ושרקו סביבו. הוא שכב על הארץ וירה יריות בודדות.

האקדח נדם… רק כדור אחד נשאר לו בכיסו. כדור אחד לעצמו… לא, אותו לא ימית כדור של מרצח. לא. די. אין אפשרות לחיות עוד. אין כוח להתחיל שוב מבראשית.

היריות תכפו. הוא נסוג בזחילה והתכנס לאחת המערות הפונות לצד קישונה. היריות ליווהו וקול המרצחים נשמע בהריעם? ‘עליהום! עליהום!..’

בידים רועדות הכניס את הכדור לתוך האקדח, את הכדור האחרון…


כשהתעורר חרמוני משנתו שתקפה אותו במערה – שררה דומית־מוות מסביב. האש שקעה. קרנים ראשונות של בוקר חדש חדרו למערה. בקושי קם על רגליו.

‘כן, הכל נגמר,’ דיבר לעצמו. ‘הכל עלה באש…’

הוא הרים את אקדחו והסתכל בו במבט קופא.

שעטות רגלי סוס הגיעו פתאום לאזניו. הוא הוריד את האקדח והקשיב.

שעטות הסוס הלכו והתקרבו מרגע לרגע. הוא צנח ליד פתח המערה והטה את אזנו.

‘אבא! אבא!’ קראה פתאום קריאת־יללה את הדממה, ‘איֶכה, א־ב־א?..’

חרמוני הוציא לאט־לאט את ראשו מהמערה. – איתן ישב רכוב על הסוסה, תר סביבו בעיני יאוש ויבב בקול קורע לבבות. שערו היה פרוע, עיניו אדומות ועששות ופני הנער שנזדקנו פתאום הביעו סבל איום וצער רב.

‘אבא, אבא,’ בכה כשהוא מסתכל בחרבות, אבא שלי…'

חרמוני הסתכל בו ממחבואו ולבו התכווץ בקרבו. גל דמעות חמות הציף את עיניו. חרש־חרש בכה והדמעות טיפטפו ונפלו על לחייו וסנטרו, דמעות מלוחות וצורבות, דמעות איש אובד.

‘איתן!’ קרא בהתאמצות וזרק את האקדח לארץ, ‘איתן המסכן!..’

איתן הסב את ראשו ורעד עבר על פניו.

‘אבא! איכה, אבא?!’ קרא בקפצו מעל הסוסה.

חרמוני יצא מתוך המערה, ואיתן נפל לתוך זרועותיו מתוך צוחה רוטטת: ‘אבא!’

חנוק דמעות גימגם חרמוני דברים מקוטעים, וגניחות־גניחות הפסיקום לרגעים.

‘– יד – מרצחים – לא – פגעה – בי. – לא. – עשרים – וחמש – שנים – עמדנו – בפני – מתנפלים – ולא – יכלו – לנו, – ולולא – יד – ‘המצילים’ – באמצע – כי – עתה – גם – עתה – לא – יכלו – להחריבנו.’


הכל נשרף. במקום הגורן נשארה ערימת רמץ לוחש. מהצריף ומהבנינים נשארו אודים עשנים. ריח־צלי נישא מסביב, צלי העופות שנשרפו.

שקט מרגיז שרר מסביב. שברי כלים וקרעי בגדים התגוללו על הארץ. הכל נחרב. מאום לא נשאר.

בראשים מושפלים עמדו שניהם, בוכים דומם.

‘שוב אין לנו מאומה, איתן,’ לחש חרמוני בשלבו את ידיו על חזהו, ‘אין לנו כלום.’

במזרח עלתה השמש. שלמה, עזה ותמימה עלתה מאחורי ההרים, כתמול־שלשום, כמימים־ימימה…

‘אח…’ נאנח האב ושיפשף עיניו, ‘איתן, איתן…’

בראשים מורדים, כאבלים, הלכו וסובבו בין החרבות, הסוסה הולכת אחריהם צעד־צעד. פה ושם התגוללו חפצים וכלי־עבודה, שהשודדים לא הספיקו לקחתם.

על־יד מחרשה עזובה התעכבו שניהם. קרני השמש העולה נשתברו בסכינים הנוצצות והן השיבו ברק קר, לועג ומרגיז…

‘אין להם צורך במחרשות…’ אמר איתן במרירות, ‘אינם יודעים לחרוש. הם יודעים רק להחריב…’

חרמוני התכופף והקים את המחרשה. שניהם עמדו מחרישים.

‘קשור את המחרשה לסוסה, איתן!’ קרא חרמוני פתאום, כשעיניו מבריקות ושיניו חורקות, ‘נתחיל לחרוש!’

איתן הרים את עיניו והסתכל בחרמוני בתהייה ופחד.

‘קשור את המחרשה, לסוסה, איתן!’ קרא חרמוני באי־סבלנות. ‘תן לי חבל…’

איתן הוציא חבל מכיס האוכף שעל הסוסה ומסרו לחרמוני. הלז קשר שני קצותיו למחרשה ואמצעיתו לאוכף.

‘נהג את הסוסה, איתן!’ אמר בקוצר־רוח ונעץ את סכין המחרשה באדמה החרוכה.

‘קדימה! קדימה, חביבה!’

חרש־חרש נגררה המחרשה לאורך המענית. רגבי־עפר שחורים התהפכו וצחקו מול השמש.

‘הנה פתחנו תלם חדש, איתן,’ אמר חרמוני, ‘עלינו להתחיל תמיד מבראשית…


  1. במקור חסרה הכותרת “פרק ששה–עשר” הערת פב"י.  ↩

  2. אקדחים פרימיטיביים מתוצרת ערבית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות