רקע
יהושע בן אריה
עיר בראי התקופה ירושלים במאה התשע־עשרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים; תשל"ז

אִם יָבוֹא יוֹם

וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ תְּהִי,

וְאִם עוֹד יִהְיֶה אָז לְאֵל יָדִי לִפְעֹל מָה

וְהָיָה מַעֲשִׂי הָרִאשׁוֹן – לְטַהֲרֵךְ.

כָּל אֲשֶׁר לֹא קָדוֹשׁ הוּא אֲצַוֶּה לְפַנּוֹת…

אֶת קִנֵּי הַסְּחִי אָרִיק, אֱהֶרוֹס,

אֶת הֶחֳרָבוֹת אֲשֶׁר לֹא קְדוֹשׁוֹת הֵן אֶשְׂרֹף בָּאֵשׁ

וְאֶת הַחֲנוּיוֹת אַעְתִּיק לְמָקוֹם אַחֵר…

אֶת הָעִיר הָעַתִּיקָה עִם קֳדָשֶׁיהָ הָיִיתִי סוֹגֵר כְּקוּפְסָא,

כָּל מְלָאכָה וּמַשָׂא וּמַתָּן הָיִיתִי מוֹצִיא מִתּוֹכָהּ,

רַק בָּתֵּי אֱלֹהִים וּמוֹסְדוֹת חֶסֶד יִשָּׁמְרוּ מִבַּיִת לַחוֹמָה הָעַתִּיקָה.

וְעַל צַלְעוֹת הַגְבָעוֹת בְּחוּג רָחָב מִסָבִיב…

תִּשְׁכֹּן לָהּ יְרוּשָׁלַיִם חֲדָשָׁה כְּלִיל תִּפְאֶרֶת…

יָד מְטַפַּחַת תַּהֲפֹךְ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְאֶבֶן חֵן.

כָּל הַקָּדוֹשׁ יֵעָצֵר בַּחוֹמוֹת הָעַתִּיקוֹת,

כָּל הֶחָדָשׁ יִשְׂתָּרֵעַ הַרְחֵק מִסָבִיב לָהּ.

(תֵּיאוֹדוֹר הָרצל, סִפְרֵי הַיָּמִים, כָּרֶךְ ג, 179, 186)

לילדי

זאב, אשר ואורית


פתח דבר

חייב מחברו של ספר חדש על אודות ירושלים להקדים ולהצדיק את טעם חיבורו. אלפי ספרים ומאמרים על עיר־הקודש – משאת נפש ליהודים, נוצרים ומוסלמים כבר ראו אור – והסכנה שמא לא יהיה החיבור החדש אלא בבחינת סיכום שרובו חזרה על מה שכבר נאמר ונכתב היא רבה. מאמינים אנו, שספר זה המשחזר את ירושלים בראי תקופת המאה ה־19 – אמנם יש לו ייחוד משלו, הן מן הצד הכרונולוגי והן, ובעיקר, מתוך הגישה אל חקר הנושא דרך הדיון הגאוגרפי־הסטורי.

המאה ה־19 היתה תקופה מהפכנית ומכרעת לגבי ירושלים. מעיר קטנה בליבו של מחוז כפרי ואוכלוסיה של כ־ 8,000–10,000 נפש בראשית המאה, היתה ירושלים בסוף המאה – לעיר הראשׁה של ארץ־ישראל. תחומיה התרחבו במידה ניכרת אל מעבר לחומות ואוכלוסיה הגיעו כדי 70,000 נפש ויותר.

לא רק לימוד ירושלים של המאה ה־19 כשלעצמו עומד נגד עינינו. דמות ירושלים של ימינו (ואולי אף ירושלים של העתיר) הינה פרי תהליכים שהמאה ה־19 היתה גיא־חזיון לראשיתם וגיבושם. ובכיוון אחר – ערך חשוב ביותר ללימוד ירושלים של רוב תקופת המאה ה־19 – בטרם חלו בה תהפוכות הפיתוח המפליגות – כדי ללמוד על מצב העיר במאות השנים הקודמות ואף בעבר הרחוק ביותר, תקופות שהן דלות באופן יחסי בידע ובתיאורים.

חיבור זה הינו נסיון לקיים את עקרון ה’סינתזה' המקובל במחקר הגאוגרפי־היסטורי ולשלב תוך דיון את כל המרכיבים – הן פעילים או סבילים – אשר מכוחם ומכוח השפעות הגומלין שביניהם נתעצבו פני העיר ותולדותיה1. מטרת המחקר הגאוגרפי היא להבין את האופי המורכב של המקומות, האזורים והנופים שעל פני כדור הארץ, שהם תוצאת פעילותם של גורמים רבים ומגוונים. הצטמצמות הלימוד (ויהיה מעמיק ככל שיהיה) בגורם אחר או במספר גורמים בלבד תחטיא מטרת מחקר זה.

כל פינה גאוגרפית, ותהיה קטנה ככל שתהיה, היא מבחינות רבות תוצר פעולותיהם של גורמים רבים ושונים, ישוב עירוני הינו פרי פעילות מורכבת של חברות, עדות, כיתות וקבוצות־אוכלוסיה שונות, כאלו שחיו בו בעבר וכאלו החיות בו כיום. הלימד הגאוגרפי־היסטורי של עיר בימים עברו מחייב אפוא את בדיקתם וחשיפתם של הפעולות, הקשרים וההשפעות השונות של החברות שחיו בעיר בתקופה הנחקרת. ואם כך הדבר לגבי כל עיר, לא־כל־שכן בעיר היסטורית־תרבותית־רוחנית בירושלים ובתקופת־מִפנה דינאמית כמאה ה־19.

מנקודת מבטו של הגיאוגרף־ההיסטורי משלב החיבור שתי גישות מתודולוגיות2. מצד אחד הוא ‘חתך רוחב’ המנתח את מצבה הסטאטי של העיר בזמן הנתון של המאה ה־19. מן הצד האחר משתדל הוא להראות ‘עיר בראי תקופה’, לדון במימד הדינאמי, ב’תהליכים האנכיים' שהתקיימו והשתנו לאורך כל אותה מאה. לא הרי ראשיתה של המאה ה־19 בירושלים כהרי סופה – ואף לא כאמצעיתה. מעקב כרונולוגי אחר השינויים וההתפתחויות במשך הזמן הנחקר הכרחי הוא להנות ההתפתחויות הגאוגרפיות שאירעו בו, שכן אלו הושפעו וינקו מהשינויים ומההתפתחויות הכלליות של אותו הזמן.

חיבור זה הוא, למעשה, המשך לחיבורי הקורס ‘ארץ־ישראל במאה ה־י"ט, גילויה מחדש’. החיבור הקודם היה השלב הראשון בלימוד הגאוגרפיה־ההיסטורית של ארץ־ישראל בעת החדשה. מגמתו היתה להעריך את ספרות הנוסעים וחוקרי ארץ־ישראל במאה ה־19 ותרומתה למחקרה ולידיעתה של הארץ. החיבור הנוכחי הוא שלב מתקדם יותר: מגמתו למצות את החומר של המקורות הראשוניים של החוקרים, הנוסעים והסופרים, וכל מי שכתב במאה ה־19 על נושא התפתחותה של ירושלים באותה המאה.

בעוד אשר חיבורנו הקודם נבנה בצורה כרונולוגית – התפתחות החקר לאורך המאה – נכתב החיבור הנוכחי בצורה שונה. בראש־וראשונה הוא נחלק לשני חלקים: העיר העתיקה – השטח. שבין החומות, והעיר החדשה – השטח שמחוץ לחומות. הגישה הגאוגרפית היסטורית של החיבור היא שהביאה בעצם (לרגל ריבוי החומר) לחלוקה זו בין העיר העתיקה והחדשה. שכן מבחינה זו שונים שני החלקים מאד. חלק העיר העתיקה דן בעיר היסטורית עתיקה שאירועי המאה ה־19 חרתו בה את רישומם. לעומת זאת חלק העיר החדשה עוסק בצמיחה ובגידול של עיר חדשה הצמודה לעיר עתיקה אך ששטחה היה קודם ריק מכל יישוב.

החלק המוגש עתה לקורא עוסק בעיר־העתיקה בלבד. חלק זה ממעט לדון בהתפתחויות שחלו בירושלים בסוף המאה, שכן אז כבר התרכזו ההתפתחויות החשובות בעיר שמחוץ לחומות. כדי להשלים את התמונה משתדל הדיון בדרך כלל להגיע עד לסוף התקופה, אך על פי רוב נאמרים הדברים בקצרה בלבד. לעומת זה יתרכז הדיון בחלק השני של החיבור בעיקר במחצית השניה של המאה, שכן אז התנהלה הפעילות העיקרית בשטח שמחוץ לחומות.

בלימוד ירושלים של המאה ה־19 השתדלנו לעמוד במפורט גם על האווירה של התקופה, וזאת ברוח ההשקפות הגאוגרפיות־היסטוריות החדישות, שלפיהן עלינו להכיר היטב את אווירתה של התקופה אם ברצוננו להעמיק בהבנת התהליכים והמאורעות שאירעו בה. רק כך אפשר להבין את התנאים, הנסיבות והגורמים הפועלים במהלך העתים והזמנים בהתפתחותה של עיר או של חבל ארץ3. כדי להחיות ‘רוח’ זו של המאה ה־19 בחרנו להרבות בתיאורים ובציטוטים ממקורות התקופה, וכן הבאנו תחריטים מייצגים של נושאים שונים; מבחינות רבות מחזירים אותנו תיאורים ותחריטים אלה יותר מכל דבר אחר לאווירת התקופה. הואיל והחיבור נכתב עברית, הרבינו בציטוטים מהמקורות העבריים. אלה עוסקים על־פי־רוב בנושאים הקשורים ליהודי ירושלים ובמקצת במראה הכללי של העיר, גם בפרקים האחרים העדפנו להביא ‘דברים בשם אומרם’. הרבינו להביא את עיקרי דבריהם של המקורות הרבים בנושאים השונים, אף אם לעתים הם סותרים זה־את־זה, לפי שיש בהם כדי להעמידנו על בעיות התקופה ועל ראיית העיר בצורות שונות ומגוונות.

לענין המקורות יש להדגיש, כי על ירושלים של המאה ה־19 ונושאים הקשורים אליה (התושבים, השלטון, המבנים ועוד) ישנו מספר עצום של מקורות. הכרה יסודית של הנושאים שצוינו מחייבת לחקרם גם בתקופות קודמות וללמוד גם את המקורות הקשורים אליהם באותן התקופות. לא היתה אפוא כל כוונה מצדנו – וגם כמעט אי־אפשר לאדם אחד – להשתלט על כל השפע העצום של המקורות הנוגעים לירושלים ולהשתמש בו. כאמור, מטרת המחקר הנוכחי להאיר את ירושלים של המאה ה־19 מן ההבט הגאוגרפי־היסטורי, ובהתאם לכך היה גם השימוש במקורות. מבין אלה שימשו לצרכי מחקרנו במיוחד מפות המדידה הראשונות של העיר, ספרות הנוסעים המערביים העניפה שתיארה אותה, העתונות העברית וספרי־הזכרונות, וכן מקורות נוספים המוסרים פרטים על מבנה העיר ועל נושאים גאוגרפיים אחרים הנדונים בחיבור.

מקורות החיבור נרשמו בסוף הספר ברשימה ביבליוגרפית אחת, שסודרה לפי סדר א"ב של הקיצורים הנהוגים בספר. כתבי־עת, עיתונים וארכיונים ידועים לא הוכנסו לרשימה והם מצוינים בשמם הידוע בהערות־השוליים. בהערות צוינו הקיצור שנקבע לפריט הביבליוגרפי ומספר העמוד בלבד. במקרים שלמקור כמה מהדורות שמספרי העמודים בהן אינו זהה, צוינה המהדורה בסוגריים. בכתבי העת הלועזיים צוינה השנה ללא סוגריים.

לצורך מחקרי נסתייעתי בספריות שונות, במיוחד בית־הספרים הלאומי, ספריית מדעי־היהדות שבתוכו, ספריית אגף העתיקות במוזיאון ‘רוקפלר’ וספריית יד בן־צבי והמכון שבו. האיורים בספר זה צולמו אף הם, ברובם, מתוך ספרים שבספריות אלו. לספרנים האדיבים ולאכסניות הנעימות – שלמי תודה.

הספר הנוכחי משקף חלק מהתעניינותי ומעבודתי הכללית בנושא ארץ־ישראל במאה ה־19. לצרכי מחקרי השונים בנושא זה הוענק לי סיוע תקציבי מטעמן ובאדיבותן של קרן המחקר המרכזית והפקולטה למדעי־הרוח של האוניברסיטה העברית, המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית ומחלקת המחקר של יד בן־צבי.

מבקש אני להודות לתלמידים ולחברים רבים בחוג לגאוגרפיה שסייעו בידי, הן בהכנת כרטסת ישובית של ארץ־ישראל ושל ירושלים במאה ה־19, הן בכתיבת רפראטים ועבודות סמינריוניות בנושאים שונים הקשורים בארץ־ישראל במאה זו, שקריאתם תרמה רבות ללימודי ולהכרתי את התקופה הזו, והן בליבון ובדיון בנושאים ובבעיות־מחקר רבות הנוגעות לזמן זה שהוא כה חשוב להבנת תולדותיה של ארצנו המתחדשת.

גב' רבקה גוטליב עמלה קשות בפענוח כתב־ידי לצרכי הדפסה. גב' רות פרלמן סייעה בידי הרבה בהכנת המפתחות והרשימות הביבליוגרפיות. מר חננאל גולדברג טיפל במסירות בהגהות ובהכנת הספר. פיני עיצב את צורתו הגרפית הנאה והביאו לדפוס. יעקב אורבך ערך וסגנן את כתב־היד, ואף תרם בהערה ובהארה לגופם של העניינים. לכולם שלוחה תודתי מקרב־לב.

ולאחרונה, רוב תודות למוסד הפעיל בנושאי תולדות ארץ־ישראל, יד בן־צבי, אשר אִפשר את הוצאת הספר, ולמנהלו הנמרץ, מר יהודה בן־פורת, אשר חיזקני ועודרני לסיים את כתיבת חיבורי – יעמדו כולם על הברכה.

יהושע בן־אריה

ירושלים, עשור לאיחוד העיר

כ“ח באייר תשל”ז, 1977



 

מבוא

המקורות ללימוד העיר ומחקרה במאה ה־19

הקדמה

עד לראשית המאה ה־19 כמעט לא נחקרה ירושלים מבחינה מדעית. הרישומים השונים של העיר מלפני המאה ה־19 היו, בדרך־כלל, ציורים ותחריטים בעלי ערך רב מבחינה אמנותית, ולעתים אף מבחינה היסטורית – אך רחוקים מאד מתיאור כרטוגרפי נכון של העיר. אפילו מן השנים שאחרי 1800 עדיין אפשר למצוא מפות שונות של ירושלים המעידות על בורות רבה בהכרת העיר מבחינה כרטוגרפית. לעתים קשה להאמין מה־מועט היה ידוע על תכנית העיר אפילו בתקופה כה מאוחרת4 (ראה להלן מפת בקינגהם, עמ' 18). גם מבחינת הידע הטופוגרפי־היסטורי היו הידיעות על ירושלים עד לתחילת המאה ה־19 מועטות־ביותר. נוסעים שונים שביקרו בעיר במאות קודמות אמנם חיוו דעתם על מיקומם של אתרים היסטוריים שונים בעיר, ואף ניסו לתרום את חלקם לבירור נושא זה; אך לכלל מחקר מדעי־שיטתי לא הגיעו. המאה ה־19, היא שהביאה עימה את ראשית המחקר המדעי של ירושלים ואת המיפוי המדעי המדויק הראשון של העיר.

הנוסעים והחוקרים המערביים שהחלו לומדים את ירושלים במאה ה־19, התעניינו בראש־ובראשונה בירושלים ההיסטורית, ירושלים של ימי הבית־הראשון והבית־השני, של התקופות המוסלמיות ושל התקופה הצלבנית. ירושלים של זמנם עניינה אותם אך מעט. עם זאת ניתן למצוא בכתביהם חומר רב־ערך גם על ירושלים של המאה ה־19. לרישום חומר זה הגיעו אם מתוך רצון ללמוד את ירושלים של זמנם ולהשוותה עם ירושלים ההיסטורית שעניינה אותם, אם מתוך הזדעזעות ממצבה העלוב של העיר בזמן ביקורם ומרצונם לתת ביטוי להתרשמות זו, ואם מתוך מטרה פשוטה לתאר בפני קוראיהם גם את ירושלים כמות־שהיא. כך או אחרת, אנו מוצאים נתונים ותיאורים על דמותה וכלכלתה של ירושלים, על תושביה ואתריה השונים ועל ההתפתחויות השונות שהתרחשו בעיר, בספרות העניפה של הנוסעים והחוקרים המערביים שהחלו מגיעים לירושלים במספרים הולכים וגדלים במרוצת המאה ה־19. ערכו של החומר שונה מנוסע לנוסע וממקור למקור. מגמות הכתיבה, כמו גם משך השהייה ומידת הכרת העיר לא היו אחידים אצל החוקרים והנוסעים השונים. חלקם שהה בעיר זמן ממושך וחקרה חקירה מדעית; אחרים, לעומתם, כתבו את תיאוריהם לאחר ביקור חטוף ומתוך הכרה קלושה ביותר של העיר.

אף־על־פי־כן נודעת חשיבות לניצול המקורות כולם, במיוחד לגבי המחצית הראשונה של המאה, שכן על אודות תקופה זו אין בידינו כמעט כל מקורות אחרים, לפיכך כל פירור של מידע שניתן להפיק ממקורות אלה יכול לעזור לנו בשיחזור דמותה ופעילותה של העיר בתקופה זו. עם־זאת ברור כי גם לגבי תקופה זו יש להסתמך בעיקר על המקורות המהימנים־יותר של התקופה, דהיינו על כתבי החוקרים המדעיים והאישים אשר שהו בירושלים זמן ממושך: קונסולים, מסיונרים, רופאים ותושבים קבועים אחרים.

בהמשך סקירתנו נייחד דברים לאחדים מהמקורות החשובים ללימודה של ירושלים, אך נקדים לכך דיון קצר בתולדות מיפויה הכרטוגרפי של ירושלים, שהרי מפות־המדידה הראשונות של העיר שורטטו ונתפרסמו במאה ה־19.


מיפוי העיר

את הצעד הראשון במיפויה המדעי של ירושלים עשה הרופא וחוקר הטבע הגרמני זיבר ב־1818. בביקורו בירושלים עמד על השיבושים הרבים במפות העיר, ולכן החליט לשרטט מפה חדשה, שתהיה מבוססת על נתונים גאוגרפיים וטופוגרפיים מדויקים. לשם־כך רשם כ־200 נקודות גאומטריות ולפי חישובים מדויקים סימן במפתו את חומת העיר, את המסגדים השונים, את נחל קדרון ועוד מספר עצמים טופוגרפיים בולטים בעיר. מפת זיבר זכתה לשבחים רבים, שכן היתה פשוטה ומדויקת בהרבה מכל המפות שקדמו לה. עם זאת עדיין נותרו בה שגיאות רבות, במיוחד לגבי מערכת הנחלים שמחוץ לעיר ורחובות שלא צוינו נכונה. זאת ועוד: לא כל המבנים החשובים בעיר מופיעים במפה ולעתים צוינו בה מבנים שלא היו ולא נבראו5.

נסיונו של זיבר הניע חוקרים נוספים לערוך מדידות נוספות ולקדם את מיפוי העיר. עבודות־החלוץ במיפויה של ירושלים נעשו בעשור השני והשלישי של המאה ה־19 בתנאי־בטחון קשים. התושבים הערבים לא ראו בעין־יפה את החוקרים הזרים, שבאו לחקור את העיר ועסקו במיפויה או בציורה. הנצחת המקומות הקדושים במפות או בתמונות היתה בעיניהם חילול־הקודש ותו לא. כך, למשל, נרגמו באבנים כמה חוקרים, כשניסו לעשות את עבודתם על חומת העיר. אחרים נאלצו להסתיר את מגמת עבודתם מעיני התושבים6.

עם הכיבוש המצרי (1831) השתפרו תנאי הביטחון במידה רבה, והלכו ורבו החוקרים שהגיעו ארצה. ואכן, בעשור הרביעי של המאה חלה התקדמות רבה בחקר ירושלים. התרומה החשובה הראשונה בעניין זה היתה עבודת המיפוי של העיר שעשו הארכיטקט קתרווד וחבריו ב־1833. את עבודתו של קתרווד בירושלים יש לחלק ל־3 חלקים עיקריים: קודם־כל ערך מדידות שונות, שבהן הסתייע אחר־כך בשרטוט המפה הכללית של העיר. במקביל לעבודתו במיפוי העיר החליט קתרווד ליצור ‘פנוראמה של ירושלים’. ב־24 באוקטובר עלה עם כליו על גג ביתו הגבוה של מושל ירושלים, מצפון להר הבית. מבניין זה, שהיה ידוע אז כבית פונטיוס פילאטוס7, יכול היה להשקיף על כל העיר, ומיד החל ביצירת ה’פנוראמה'. המכשיר העיקרי שעמד לרשותו לביצוע עבודה זו היה ה־Camera Lucida, כלי פשוט אך יעיל מאד, שהשימוש בו רווח במאה ה־19, בעזרת מכשיר זה, שהיה בנוי סדרת מנסרות, אפשר היה להשליך על־גבי גיליון־נייר קווים כלליים של פנוראמת העיר ושל מבנים חשובים בתוכה. בזמן קצר־יחסית הצליח קתרווד לצייר את הפנוראמה הכללית של ירושלים ולסמן בתוכה בקווים כלליים את כל המרכזים החשובים שהיו אז בעיר8.

בשלב השלישי של עבודתו התרכז קתרווד במיפוי מפורט של שטח הר־הבית, ובמיוחד של שני האתרים הקדושים שבו: בניין כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא. לאחר שהשלים את מלאכת המיפוי של כל השטח ואף עשה מספר רישומים של האתרים השונים שבו, החליט שעליו לחדור לתוך הבניינים עצמם, למדדם ולחקרם מבפנים. היתה בכך העזה רבה מאד שכן סכנת־מוות ריחפה באותם ימים על לא מאמינים שניסו להכנס למקומות הקדושים לאיסלאם. עד ימי קתרווד לא הצליח שום חוקר מערבי לערוך מדידות ולמפות אתרים אלה אפילו מבחוץ, לא־כל־שכן מבפנים. בראשית המאה ה־19 אמנם הצליחו שני נוסעים אירופים להכנס לתוכם, אך השגיהם היו מועטים־יחסית. ב־1806 חדר אליהם האציל הספרדי הידוע בכינוי אל־עבּאסי (עלי ביי), שהתחפש למוסלמי ואף התאסלם לצורך מסעותיו. באטלס הנספח לספרו מצויים תרשימים וחתכים של בניין כפת הסלע ושל מבנים אחרים בשטח הר הבית, אולם אלה לא נתבססו על מדידות גלויות ומדויקות אלא על הסתכלויות־בהסתר ועל חישובים והם הועלו על־גבי הנייר לאחר זמן ולפי הזיכרון. לאור זאת מפליא דיוקם היחסי9. ב־1818 הצליח להכנס לבניינים שעל הר־הבית הרופא הבריטי ריצ’רדסון, אך ביקורו היה כללי ביותר וידועים ממנו פרטים תיאוריים בלבד10.

מפת ירושלים הכללית של קתרווד שימשה כמפת־הבסיס המהימנה והמקובלת של ירושלים קרוב ל־20 שנה. חוקרים רבים, ביניהם הכרטוגרף הנודע קיפֶרט, הגאוגרף־ההיסטוריון המפורסם אדוארד רובינסון ואחרים, השתמשו בה כבסיס למפותיהם. מבחינת הפרטים הכלולים בה אין המפה תורמת הרבה, שהרי קתרווד לא חקר ולמר את העיר עצמה, אולם חשיבותה בשרטוט מערכה הכרטוגרפי הנכון של העיר11.

ב־1841 נערכה בירושלים עבודת־מדידה חדשה, שהביאה לשרטוט מפה נוספת של העיר. מפה זו ידועה כמפת האדמירלות הבריטית, וניתן לכנותה מפת־המדידה המפורטת השניה של ירושלים. עבודת־המדידה נעשתה לאחר שחזרו התורכים לשלוט בארץ. חזרתם נתאפשרה הודות לעזרתו של הצי הבריטי, שהפגיז את עכו והביא לנסיגתו של איבּרהים פחה. לאחר הנסיגה יצאו מספר משלחות־מדידה מטעם הצי הבריטי לפעולות־מיפוי שונות בארץ. משימתה של אחת המשלחות, שכללה צוות מודדים בניהול קציני־הצי אלדרסון, אלדריץ', סימונדס ואחרים, היתה למפות את ירושלים וסביבתה, עבודות המיפוי של המשלחות הבריטיות פורסמו לראשונה בידי אלדרסון, שעמד בראש המבצע כולו. הוא כתב דין־וחשבון על פעולות־המדידה, שהופיע ב־1844 בסידרת־פרסומים של חיל־המהנדסים המלכותי הבריטי ונקרא ‘הערות על עכו’. הדין־וחשבון מלוּוה תכניות וחתכים טופוגרפיים של ערי־החוף העיקריות בארץ, ונספחת לו מפת ירושלים בתוספת דברי הסבר מאת אלדרסון12.

מפה זו הגיעה לידיעת הציבור הרחב ב־1849, כאשר הופיעה כנספח למהדורה השניה של ספרו של וויליאמז: ‘העיר הקדושה’. בספרו מתאר וויליאמז בפרוטרוט את אופן הכנת המפה הידועה כמפת ה־Ordnance Survey – הכוללת את מפת ירושלים וסביבתה על־פי השרטוטים המקוריים שעשו אלדריץ' וסימונדס ב־1841, אלא שוויליאמז הכניס מספר תיקונים במפה המקורית, במיוחד באיזור הר־הבית. כן הוסיף שמות ודברי הסבר – לעתים מפורטים למדי – למקומות המצוינים במפה13.

מגמת המשלחת הבריטית שונה היתה מזו של החוקרים הקודמים; היא הקדישה פחות תשומת־לב למקומות היסטוריים ודתיים ויותר למקומות בעלי ערך צבאי. כך, למשל, זכתה המצודה למפה נפרדת בשולי המפה הראשית – פרי עבודתו של אלדרסון עצמו. בדברי־ההסבר למפה הוא אף עומד על החשיבות האסטרטגית הרבה של מקום זה. לעומת־זה לא נכנס צוות המיפוי כלל לשטח הר־הבית, ואת כל עבודות־המיפוי של האיזור עשה מבחוץ, על־סמך הסתכלויות מן הבתים הסמוכים ומדידות מחוץ לשטח בעזרת תאודוליט14.

לקידום נוסף זכה מיפויה של ירושלים בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־19, הודות לחוקרה החשוב של ירושלים באותם ימים, הרופא השווייצי ד"ר טובּלר. בשהותו בירושלים נ־1845 ערך בה מדידות רבות, ולמד להכירה היטב, על כל רחובותיה וסימטאותיה. (וראה עליו גם להלן עמ' 19).

בתכניתו הקדיש טובלר תשומת־לב רבה לנתונים הטופוגרפיים, הן בעיר והן מחוצה לה, אך לעומת זאת לא הקפיד כל־כך במסירת הכיוונים המדויקים של הרחובות, והסתפק בתיאור רשת הרחובות בכללותה; הרשת עצמה תוארה בפירוט רב בהרבה מבכל מפה קודמת. טובלר סייר בעצמו כמעט בכל רחובות העיר ושאל את האוכלוסיה המקומית לשמות הרחובות והאתרים, אך לעתים קרובות קיבל תשובות שונות ולא ידע באיזו מהן לבחור. טובלר הקפיד לשרטט את הרחובות ללא־מוצא, שכן אלה, לדעתו, מסימני־ההכר של העיר מזרחית.

תכניתו של טובלר שימשה בסיס למספר מפות אחרות. רובינסון – בביקורו השני – ניסה לתאם בין התוכנית של המהנדסים הבריטים לזו של טובלר, אך מצא אי־דיוקים גם במפה הבריטית. ב־1851 הגיע לארץ הכּרטוגרף ההולנדי ון דה־ולדה. הוא אימץ לו תחילה את מפת המהנדסים הבריטים וערך בה תיקונים שונים – במיוחד בקשר לציון המוטעה של פינת הר־הבית ושל רשת הרחובות במערב העיר. לימים הבחין בשגיאות נוספות במפה הבריטית והחליט לנסות וליצור מפה חדשה. הוא התבסס על המפה הבריטית, אך בעיקר ניצל את נתוניו של טובלר. כך נוצרה, למעשה, מפת טובלר – ון דה־ולדה, שניתן לראותה כמפת המדידה המפורטת השלישית של ירושלים15.

מפה זו שוב היתה צעד חשוב קדימה לעומת קודמותיה, אלא שגם היא לא היתה עדיין מושלמת. ראוי לציין, כי טובלר וּון דה־ולדה הקפידו לסמן בה את שמות הבניינים החדשים שנוספו בעיר. כך, למשל, ציינו את בית ההארחה האוסטרי שהלך ונבנה באותה העת, את בית־הקברות האנגליקני שהוקם בהר־ציון, ועוד. עם־זאת ויתרו על חלק מהשמות העתיקים, שהופיעו במפות הקודמות. מגמת המפה היתה לשמש את חקר ירושלים שהתפתח אז ביתר־שאת, ובה־בשעה לשמש גם את הצליין ולהקל עליו את ההתמצאות בעיר ובמקומות המעניינים שבסביבתה16.

שתי מפות נוספות של ירושלים, שפורסמו לפני הסקר והמיפוי המפורט של צ‘, ווילסון ומשלחתו, הן משל המהנדס האיטלקי פיארוטי17 והרופא־המיסיונר האמריקני גיימז’ תומס ברקלי18. שתי מפות אלו שוב אינן מדויקות כל־צרכן, אך גם הן תרמו את תרומתן לקידומו של מיפוי העיר.

מיפעל המיפוי המדעי המפורט והמדויק ביותר של ירושלים במאה ה־19 הוא מפעלו של צ', ווילסון, שמיפה את העיר וסביבתה בשנים 1864/5. אחד המניעים העיקריים לעבודתו של ווילסון היה מצבה הקשה של ירושלים בתחום אספקת־המים, עבודת־המיפוי נתאפשרה הודות לנדיבות־ליבה של ליידי בארדה־קאטס (Burdett־Coutts), פילנתרופית אנגלית שתרמה 500 ליש"ט לעריכת הסקר של ירושלים. לאחר שהוכפל הסכום ממקורות אחרים, קיבל חיל־המהנדסים הבריטי על־עצמו את ביצוע המשימה; בראש הצוות הועמד הקצין הצעיר צ’ארלז ווילסון. ביוני 1864 הגיע ווילסון לירושלים בלוויית 6 מאנשי חיל־המהנדסים, ובמאי 1865, אחרי 11 חודשי עבודה, נסתיים הסקר.

כשהוא מצויד במידע חדש על ירושלים ניגש צ‘. ווילסון להתקנת החומר לדפוס, ומקץ שנה לערך פורסם הדין־וחשבון בהוצאת משרד־המלחמה הבריטי. ‘סקר ירושלים’ כולל 3 כרכים מלווים רישומי תכניות ותצלומים. הסקר כולל, בין־היתר, מדידות־רום מדויקות־ביותר – בעזרת תאודוליט ומוטות־מדידה – לאורך הדרך מיפו לירושלים, וממנה לים־המלח ולבריכות־שלמה. כמו־כן מצוי בסקר מיפוי מדויק של העיר (בקנה מידה של 1:2,500) ושל סביבתה (בקנה מידה של 1:10,000). נכללות בו גם תכניות של מבנים בירושלים, כ’מצודת דוד’, איזור הר־הבית, כנסיית הקבר ועוד, ואוסף בן 43 תמונות של חומות, שערים, מבנים וכדומה19 (מפת ירושלים של צ‘, ווילסון ראה עמ’ 26).

מאוחר יותר נטל ווילסון חלק נכבד בחקירת ירושלים – כאחד מראשי ‘קרן החקר הבריטית’ – יחד עם עמיתו וורן. בעבודותיהם המשותפות יש חומר מעניין גם על ירושלים של המאה ה־19 (ראה ביבליוגרפיה).

אפשר לומר, כי עם שרטוט מפת ווילסון (1864/5) נסתיים שלב המיפוי המדעי של העיר. בהמשכה של המאה ה־19 נתפרסמו אמנם מפות נוספות של העיר, אך חשיבותן אינה עוד בתחום המיפוי, אלא בתרומתן לתיאור התפתחותה של העיר במחציתה השניה של המאה. החשובה מביניהן היא המפה של שיק, שנתפרסמה ב־1894/5 בכתב העת הגרמני ZDPV. ב־30 השנים שחלפו מפרסום מפתו של ווילסון ועד פרסום מפתו של שיק חלו שינויים ניכרים במערך השטח הבנוי של ירושלים, ובמיוחד בשטח שמחוץ לחומות, ומפתו של שיק היא הראשונה המקיפה גם את כל השטח הנרחב של ירושלים החדשה; השוואת שתי המפות הללו יכולה להעמיד אותנו על ההקף הרב של השינויים20.

ב־1876 יצאה־לאור מהדורה מעודכנת של מפת ווילסון, ומבחינת עדכון המבנים יש אפוא לשים־לב אם לפנינו מהדורת 1864/5 או המהדורה המעודכנת של 1876.

מבין ‘מפות הביניים’ (שנתפרסמו בין מפת ווילסון ומפת שיק) חשוב לציין את מפתו של גותה, המופיעה בספרם הגרמני של אברס וגותה, ‘ארץ־ישראל הציורית’. מפה זו מקיפה אמנם רק את שטח העיר־העתיקה והאיזור הסמוך לה, אך מצוינים בה בהדגשה מיוחדת מבני ציבור השונים שבעיר־העתיקה; כמו־כן היא מעודכנת, מבחינת השטח הבנוי, לראשית שנות ה־8021.

קבוצה 1 קובץ 26.png
מפת ירושלים 1816 (בקינגהם. עמ' 278)

מפה חשובה אחרת של העיר־העתיקה, מאותו זמן לערך (1883), היא מפתו של ד"ר סנדרז’קי (Sanderezki) שגם היא הופיעה בכתב־העת הגרמני. המפה מפרטת תכנית ימי סיור בעיר העתיקה תוך ציון שמות מקומות, רחובות ושכונות22.

מפה חשובה של העיר העתיקה וסביבתה הקרובה, מראשית המאה ה־20, היא מפתו של קימל23. גם בשנים שבין 1894/5, זמן שרטוט מפתו של שיק, ומלחמת־העולם הראשונה, הופיעו מספר מפות, רובן מפות מוקטנות ובדרך־כלל בלתי מעודכנות. החשובות שבהן הן המפה של שיק – שעודכנה לשנת 1905 בידי ד"ר בנצינגר – והמפה שבספרו של ונסן, ‘ירושלים העתיקה’. זו האחרונה מציינת את מצב השטח הבנוי של ירושלים ב־1911, ואף שאינה מדייקת בפרטים הרי התמונה הכללית שלה נכונה לזמן הנקוב24.

מתקופת מלחמת־העולם הראשונה ומראשית תקופת המנדט הבריטי יש כבר צילומי־אוויר של ירושלים, וכמובן מפות נוספות, אך אלה כבר חורגים מתקופת דיוננו.


חוקרי העיר במאה ה־19

החוקר המערבי החשוב ביותר בראשית המאה ה־19, המוסר לנו פרטים רבים על ירושלים, הוא זטצן. חוקר זה אמנם לא היה בקי גדול בעברה של העיר, אולם בזכות גישתו המדעית ועינו החדה תרם תרומה חשובה להכרת ירושלים, במיוחד כפי שנצטיירה בזמן ביקורו25. רק לאחר ביקורו החלו נוסעים אחרים מתעניינים בטופוגרפיה־ההיסטורית של העיר.

החוקר השני שהניח את היסוד למחקרה המדעי של העיר היה, ללא־ספק, אדוארד רובינסון. בספרו, ‘מחקרים מקראיים’, מקדיש רובינסון תשומת־לב רבה לידיעת ירושלים על כל אתריה ההיסטוריים. רובינסון התעניין מאד בעבודותיו של קתרווד, ולספרו צורפה מפת ירושלים בעיבודו של קיפרט. רובינסון חקר את ניקבּת־השילוח – שהוא מתארה בקווים הדומים לתיאורו המאוחר־יותר של ווֹרן – את ה’בּליטה' בכותל־המערבי, הידועה, על־שמו, כ’קשת רובינסון', את שרידי החומה־השלישית ועוד. ואולם רובינסון לא הסתפק בחקירת ירושלים ההיסטורית, והוא מרבה לתאר את העיר גם כפי שהיתה בזמן ביקורו, את מצב האתרים השונים שבה, את אוכלוסייתה, כלכלתה, מגוריה, אספקת־המים שלה, ונושאים נוספים שונים26. עם פרסום ספרו של רובינסון התעורר ויכוח חריף, הקשור בסקר הטופוגרפי של ירושלים ובאיתור מקומם של האתרים הקדושים. אחד מיריביו הקיצוניים היה ג’ורג’י וויליאמס, שפרסם אף הוא עבודה מקיפה על ירושלים27. קרוב לזמן ביקורו של רובינסון סיירו בעיר הציירים דוד רוברטס ווויליאם הנרי ברטלט, שהרבו לצייר אתרים ומראות שונים מנופה של ירושלים28.

חוקר אחר שפעל רבות בהכרת ירושלים הוא טובלר. לראשונה ביקר בה ב־1835, בספר שפרסם אחרי מסע זה הוא מביע את צערו על־כך שאין עורכים חקירות מדעיות בירושלים. לדעתו אסור למנוע חפירות ארכאולוגיות או מחקרים אחרים בנימוקים דתיים או חילוניים, כי ‘האמת קדושה מכל’. ב־1845 בא טובלר ארצה בשנית. הפעם שהה בירושלים כ־20 שבועות וסייר בעיר ובסביבותיה. פרי עבודתו נדפס במספר פרסומים העוסקים בירושלים. בשנים 1857 ו־1865 שוב ביקר טובלר בירושלים, וכמנהגו במסעותיו הקודמים העלה על הכתב גם את רשמיו וגילויין בסיורים אלה29.

מבין הנוסעים האחרים שביקרו בירושלים בשנות ה־30, ה־40 וה־50 של המאה ה־19 ותרמו אף הם רבות להכרת העיר בתקופה שלפני התעוררותה ופריצתה אל מחוץ לחומות, נזכיר במיוחד את נורוב, מונרו, ג'. ווילסון, שטראוס, שולץ, סטיוארט ודיקסון, אשר בספריהם מצוי חומר רב על ירושלים30. מקור מיוחד־במינו הוא יומנו של הכומר היווני נאופיטוס, שנרשם בשנים 1841־192131.

חיבורים שונים על ירושלים נכתבו גם בידי מיסיונרים שפעלו בעיר ושהיתה להם הזדמנות לסייר בה רבות, להכיר את אתריה ולהתחקות אחר שרידיה. כזה היה ברקלי. בספרו, ‘קרית מלך רב’, שיצא לאור לראשונה ב־1857, מצוי חומר רב על העיר. כאמור, הוא גם התקין מפה חדשה של ירושלים. אחד השערים הקדומים של הר־הבית – בפינה הימנית של הכותל המערבי, למטה משער־המוּגרבּים של היום – נקרא על שמו. מיסיונר אחר המוסר מידע על העיר הוא תומסון32. מקור חשוב נוסף להכרת ירושלים של אמצע המאה ה־19 הם כתביהם של הקונסול הבריטי פין ורעיתו33. – סיכום לכל המחצית הראשונה של המאה נכתב בידי ריטר, ותיאורים מסכמים על העיר בשנות ה־50 וה־60 מצויים אצל סטנלי, טריסטרם וגרין34.

במחצית השניה של המאה כבר ניתן למצוא חומר רב על ירושלים במדריכי־הסיורים השונים. כזה הוא המדריך של האח הפרנציסקני ליון, שהופיע בצרפתית ב־4 מהדורות (1869, 1875, 1887 ו־1897). תרגום אנגלי של המהדורה הראשונה יצא לאור ב־1876. ב־1876 הופיעה גם המהדורה הראשונה של מדריך־הסיורים הנודע של בדקר, ועד 1912 יצאו לאור 6 מהדורות של מדריך זה בגרמנית, באנגלית ובצרפתית35

באמצע המאה ה־19 החלו החפירות הארכאולוגיות הראשונות בירושלים. החוקר הצרפתי דה־סוסי, ששהה בירושלים ב־1850/51, חפר ב’קברי המלכים', ואף שלא היתה זו חפירה מדעית ממש, מקובל לראותה כחפירה הארכאולוגית הראשונה בארץ־ישראל. לאחר החפירות הללו, וגם מאוחר יותר, פרסם דה־סוסי מספר ספרים על ירושלים36.

פיארוטי היה מהנדס איטלקי, שעבד בשירות השלטונות העות’מאניים בירושלים בשנים 1854–1866. הוא התעניין גם בחקירת עיר־הקודש, ולרגל תפקידו היתה לו גישה לאתריה השונים. ב־1864 פרסם את ספרו, ‘ירושלים שנחקרה’, ובו תכניות וציורים רבים37.

כאמור, נערך בירושלים באמצע שנות ה־60 סקר־המיפוי של צ‘. ווילסון. עם סיומו של סקר זה הוקמה בלונדון ‘קרן החקר הבריטית’, וזו הציבה לה בין יעדיה לערוך מחקר ארכאולוגי־היסטורי מפורט של ירושלים. כשם שניתן לראות במיפוי של צ’. ווילסון את סופו של שלב המיפוי המדעי־נסיוני של העיר, כך ניתן לראות בחפירותיו של עמיתו ווֹרן את ראשית המחקר הארכאולוגי־מדעי של העיר. וכשם שמחקר העיר במחצית הראשונה של המאה מאופיין בשורת מפות מדעיות חלוציות. כך מאופיין מחקר העיר במחצית השניה של המאה בשורת חפירות ארכאולוגיות חלוציות.

משלחת־החלוץ הארכאולוגית היתה משלחתו של ווֹרן, שנשלחה לירושלים מטעם ‘קרן החקר הבריטית’ ב־1867. 3 שנים שהו וורן ואנשיו בעיר וערכו חפירות רבות, במיוחד סביב הר־הבית, בשטח העופל וב’עיר דוד'. השגיו של וורן היו רבים ביותר ונתפרסמו במקומות שונים. נזכיר בקשר לכך, כי כבר ווילסון, במשלחת־המיפוי שלו, עסק בחקירת עברה של העיר. הוא אף חדר למבנים תת־קרקעיים נסתרים, ביניהם לקשת הידועה שמצפון לכותל־המערבי, הנקראת עד־היום על־שמו, ‘קשת ווילסון’, אם־כי נתגלתה עוד לפני־כן על־ידי טובלר. ב־1871, בסיום עבודת משלחתו של ווֹרן, פרסמו ווֹרן וּווילסון במשותף את ספרם, ‘חשיפתה מחדש של ירושלים’, על עבודותיהם בעיר. ב־1876 פרסם וורן ספר נוסף על עבודתו בעיר – ‘ירושלים שמתחת לפני הקרקע’. בשני הספרים מצוי חומר רב ומעניין על ירושלים, גם על זו של המאה ה־1938. מהיווסדה החלה 'קרן החקר הבריטיתי להוציא לאור פרסומים שונים על ארץ־ישראל, ומ־1869 אף החלה לפרסם ביטאון קבוע. את שער בטאונה מעטר ציור המתאר את חומת הר־הבית ואת חקירת נדבכיה הקבורים במעמקי האדמה, ובדפיו מצוי חומר רב על ירושלים ובכלל זה קורותיה והתפתחותה במאה ה־1939. ב־1884 פרסמה ‘קרן החקר הבריטית’ קובץ מפות ותרשימים של ירושלים ושל שרטוטי עתיקות שנמצאו בה; היה זה סיכום מצב הידע הארכאולוגי עד לאותו הזמן. כמו־כן ייחדה ‘הקרן’ כרך מיוחד לירושלים במסגרת ספרי הסיכום שפרסמה בתום מפעל־הסקר של ארץ־ישראל המערבית. בכרך זה תוקנו, מבחינת הידע המדעי, פרסומיהם הקודמים של וורן וּווילסון, מצוי בו חומר נוסף על מצבה של ירושלים במאה ה־1940.

אישיות אחרת שתרמה רבות למחקרה של ירושלים והיתה קשורה בפעולותיה במידת־מה עם ‘קרן החקר הבריטית’, הוא החוקר השוויצי הידוע קונראד שיק. שיק התיישב בירושלים באמצע המאה לערך, והיה עד לכל שהתרחש בה בחשיפת עתיקותיה ובידיעת אתריה; בבטאון ‘קרן החקר הבריטית’ מופיעים מאמרים רבים מפרי עטו העוסקים בירושלים. שיק גם התקין דגמים של בית־המקדש ושל כנסיית־הקבר. את ביתו הקים ברחוב הנביאים וקרא לו ‘תבור’ (כיום שוכן בו המבון התאולוגי השוודי). שיק נטל חלק פעיל בתכנון שכונות ומבנים חשובים בעיר, שבהם נדון בחיבורנו41.

ב־1877 נוסדה גם בגרמניה חברה מיוחדת לחקירת ארץ־ישראל, ‘האיגוד הגרמני למחקר ארץ־ישראל’ (D.P.V). ב־1881 נערכה מטעמה חפירה מדעית ב’עיר דוד', בהנהלת החוקר הגרמני הרמן גותה, כאשר שיק מסייע על־ידו. החברה הגרמנית החלה אף היא מפרסמת ביטאון משלה, וגם בו חומר רב על הארץ ועל ירושלים. גם בביטאון זה פרסם שיק מאמרים רבים. חלק ממאמריו, וכן מאמרים מפרי־עטם של אחרים, פורסמו במקביל באנגלית ובגרמנית בביטאוני שתי החברות42.

בסוף המאה ה־19 נערכו בירושלים חפירות ארכאולוגיות נוספות, אך לענייננו חשיבותן נופלת־בהרבה מזו של קודמותיהן משני טעמים: ראשית, סיכומי החפירות הללו מתרכזים במידה הולכת־וגדלה בתוצאות המדעיות של החפירות, ומספרים פחות ופחות על העיר ותושביה בתקופת החפירה; שנית, לתקופה זו יש בידינו כבר מקורות רבים אחרים, הנותנים תמונה מלאה כמעט על המתרחש בעיר. נזכיר אפוא רק בקצרה אחרות מחפירות אלו, וזאת בעיקר להשלמת הנושא של קידום המחקר הארכאולוגי־היסטורי עד לסוף תקופת דיוננו, פרוץ מלחמת־העולם הראשונה.

אחד האזורים בירושלים שנערכו בו חפירות ארכאולוגיות חשובות בסוף המאה ה־19 הוא איזור הר־ציון. ב־1874, כאשר המסיון האנגלי חפר כאן יסודות לבניין בית־ספרו (הנקרא על־שם הבישוף גובאט), נחשפו שרידי חומה קדומה בנויה אבני גזית. המהנדס האנגלי מודסליי חקר שרירים אלה, ואף חשף חציבות קדומות במצוק־סלעים באותו המקום, שלימים נקרא ‘מצוק ציון’ או ‘מצוק מורסליי’, ב־1894 באה לירושלים משלחת ארכאולוגית מטעם ‘קרן החקר הבריטית’ ובראשה הארכאולוג האמריקני בליס, במטרה לחקור את השטח בהר־ציון ומזרחה לו. בליס חפר סביב הר־ציון, ובתחום בית הספר הפרוטסטנטי חשף את יסודות החומה הראשונה שהקיפה את העיר העליונה' בימי הבית השני, בליס חפר גם בסביבת בריכת השילוח וגילה כנסיה קדומה, שנבנתה בשנת 450 בקירוב בידי המלכה הנוצריה אֶוּדוקיה, אשת תאודוסיוס קיסר ביזנטיון. אחרי עבודה של 3 שנים חזר בליס לאנגליה ופרסם את תוצאות חפירותיו בספר מיוחד43.

משלחת ארכאולוגית נוספת שפעלה בירושלים בשנים 1911־1909 היתה המשלחת הבריטית, שנקראה על שם מנהלה ‘משלחת פארקר’. משלחת זו עוררה בזמנה שערוריה; נפוצה שמועה, שהרגיזה מאד את המוסלמים, כי מנהלה חדר דרך מנהרות חשאיות אל חדרים תת־קרקעיים נסתרים מתחת למקום המקדש והוציא משם אוצרות יקרים של דוד המלך44! פארקר ועוזריו עסקו בעיקר בחקר ‘עיר דוד’. תוצאות עבודתם, החשובות להכרת העיר המקראית, פורסמו בידי הנזיר ונסן מהמנזר הדומיניקני בירושלים, בספרו על ירושלים, שיצא לאור ב־1911, בצרפתית ובאנגלית45.

ולבסוף נזכיר את המשלחת שמימן הברון רוטשילד, ‘הנדיב הידוע’, ואשר בראשה עמד החוקר היהודי־צרפתי ריימונד וייל. זו חפרה ב־1913 ב’עיר דוד' וחשפה מנהרות מקומרות וכוכים חצובים־בסלע – כנראה קברים עתיקים, שנשדדו כבר בתקופה קדומה. וייל סבר שגילה את קברי מלכי בית־דוד, והיו שתמכו בסברה זו. החופרים גילו גם כתובת יוונית מעניינת, המספרת על בית־כנסת ובית־הארחה קרום. עבודת המשלחת הופסקה בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה וחודשה אחרי המלחמה46.

בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 הוקמה בירושלים שורה של מוסדות־מחקר ארכאולוגיים וחלה התפתחות רבה בתיירות בעיר, אך באלה נעסוק בחלק השני של חיבורנו, במסגרת הדיון בהתפתחויות הכלליות בעיר במחציתה השניה של המאה ה־19.

חשיבותו של העיון בנושא החפירות הארכאולוגיות לענייננו בכך, שהן מסמנות, בין נושאים רבים אחרים, את התפתחות העיר במאה ה־19. יתרה מזו: לעתים־קרובות משמשים הדו"חות על חפירות אלו מקורות ראשוניים לחומר מעניין, תיאורי ומפתי, על ירושלים בתקופת דיוננו.


מקורות יחודיים וספרי סיכום

מקורות מסוג אחר, שניתן למצוא בהם חומר חשוב על ירושלים של המאה ה־19, הם אלה של העדות השונות, וכן ארכיונים של קונסוליות אחרות: האנגלית, הגרמנית, האמריקנית ועוד. ואולם יש להדגיש, שלצרכי המחקר הנוכחי לא יכלו מקורות אלה לסייע רבות, שכן החומר בהם נוגע בעיקרו לסוף תקופת דיוננו (ולפיכך ימצא את ביטויו במידת מה בחלק השני של חיבורנו). כמו־כן, הפרטים שבהם על־פי־רוב שוליים למגמה העיקרית של חיבור זה, דהיינו שחזור גאוגרפי־היסטורי של ירושלים במאה ה־19. כיוצא־מן־הכלל בקבוצת־מקורות זו יש לראות את תעודות הקונסוליה הבריטית הנוגעות לעדה היהודית שזכו להתפרסם בספרו של חיימסון47. וכן ספרים של קונסולים ותושבי קבע בעיר48.

המקורות היהודיים על־אודות תקופתנו מועטים, יחסית, בחלקה הראשון, והולכים ומתרבים בחלקה השני; בחלק זה כבר מופיעה בירושלים עתונות עברית היכולה לשמש מקור חשוב ללימוד התפתחותה של העיר49. עוד יצוין, כי המקורות היהודיים מוסרים מידע רב על הקהילה היהודית בעיר, אך מעט מאד, יחסית, על העדות האחרות, וכן על התפתחותה הכללית של ירושלים; חומר מפתי, למשל, כמעט שאינו מצוי בהם50.

ידיעות אחדות על מה שהתרחש בקרב יהודי ארץ־ישראל בראשית המאה ה־19 אפשר לדלות מאגרותיהם של תלמידי הגר"א, שעלו ארצה באותה התקופה, ומכִּתבי זכרונותיהם של מנהיגי העדה היהודית בארץ באותה העת. ספר־מסע מיוחד במינו, מראשית המאה, הוא ספרו של הנוסע היהודי ר' דוד דבית־הלל51. אך את הידיעות החשובות על־אודות תקופת־ראשית זו אנו מוצאים במקורות יהודיים מאוחרים קצת־יותר המקדישים דברים גם לפרק־זמן זה.

המקור היהודי החשוב ביותר לראשית המאה הוא ספרו של ר' יהוסף שווארץ, ‘תבואות הארץ’. מקור אחר הוא ספרו של ר' מנחם־מנדל מקאמיניץ, ‘קורות העתים’ (1839), שבו נתכוון המחבר לא רק לספר את תלאותיו, אלא אף להדריך את העולים לארץ52.

בעקבות ר' מנחם־מנדל חיבר ר' משה ריישר את ‘שערי ירושלים’, מעין מדריך ‘בדקר’ עברי, לתועלת העולים. הספר יצא לאור בוורשה בתרל“ד (1874), אך נתחבר, כנראה, בתרכ”ו או בתרכ“ז (1866/7 ), ולמרות היותו ספר מאוחר־יחסית, הרי המחבר, מוסר בו פרטים חשובים גם על ראשית המאה. בספר מתאר ריישר את המקומות הקדושים, את תולדות היישוב היהודי החדש, את פירות הארץ, את מנהגי תושביה ואת צורת השלטון, וכן את המטבעות, המידות והמשקלות הנהוגים בארץ. לפי דברי המחבר בהקדמתו נועד הספר לעורר את יהודי הגולה לעלות ארצה. ספר זה הוא מקור חשוב למתעניין בחיי היום־יום של ארץ־ישראל במאה ה־19, אך דבריו טעונים בדיקה ואינם תמיד מדויקים־ביותר53. מקור יהודי חשוב אחר על ירושלים, קודם־במקצת בזמן (1856), הוא ספרו של ד”ר לודוויג אוגוסט פרנקל, ‘ירושלימה’54.

מקורות יהודים אחרים הם: ספרו של ד"ר נוימן, שהיה הרופא הראשי בבית החולים ‘רוטשילד’ בירושלים במשך 15 שנה החל מ־184755; אגרותיו של אליעזר הלוי; יומני ביקוריהם ומסעותיהם של יהודית והשר מונטפיורי בירושלים56; מכתביו של הרב כהניו; מכתבים ואגרות שנשלחו מאת נכבדים יהודים בירושלים ואליהם ואף עתונות יהודית בחוץ־לארץ המדווחת על המתרחש בעיר הקדושה57.

סוג מקורות אחר הם ספרי־זכרונות של ותיקי העיר. ספרים אלה נתפרסמו ברובם בתאריכים מאוחרים, אך הם מכילים חומר רב וחשוב גם על המאה ה־19. כאלה הם, למשל, ספריהם של יהושע ילין; אפרים כהן־רייס, מרדכי סלומון, יוסף ריבלין, יצחק שריון ועוד58.

כממשיך דרכו של ר' יהוסף שווארץ אפשר לראות את ר' אברהם משה לונץ, שייסד וקיים בירושלים במה קבועה לחקירת ארץ־ישראל בפרט, ולמדעי היהדות בכלל. כתביו העיקריים הם: 13 הכרכים של ‘ירושלים’; 21 הלוחות השנתיים של ארץ־ישראל; מורי דרך בעברית, בגרמנית וביידית, וספרים רבים אחרים. על לונץ נכתב רבות וכאן לא נוכל אפילו להעריך את תרומתו. נסתפק בקביעה כי אי אפשר לעסוק בירושלים של המאה ה־19, ובמיוחד לא בקהילה היהודית שבה, מבלי לעקוב ביסודיות רבה אחרי שפע מחקריו ורשימותיו של לונץ.

מתוך הספרות המסכמת את הנושאים הקשורים בקהילה היהודית בירושלים וביישוב־הישן בארץ־ישראל יצוינו כתביו וקבציו הרבים של גרייבסקי; אך קיימים גם עבודות וסיכומים של חוקרים רבים נוספים59.

גם לגבי הנושאים האחרים הנידונים בחיבורנו, כגון השלטון העות’מאני, האוכלוסיה המוסלמית, העדות הנוצריות, הפעילות של המעצמות האירופיות ועוד, קיימים מקורות רבים וחשובים – כל נושא ונושא במסגרת ההבט המיוחד שלו. לא נבוא למנות כאן את המקורות השונים הללו. למטרה זו נועדה הביבליוגרפיה שבסוף החיבור. נסכם רק, כי מצוי בידינו כיום שפע עצום של מקורות שונים ומגוונים, שבעזרתם יכולים אנו ללמוד ולשחזר את מצבה ואת התפתחותה של ירושלים במאה ה־19. אין באף אחד מהם לבדו, או אפילו בקבוצת מקורות אחת, כדי לתת תמונה שלמה, מוסמכת ומהימנה, ורק הסתייעות בכל סוגי המקורות גם יחד תוכל לאפשר לנו ליצור שחזור גאוגרפי־היסטורי של ירושלים בתקופת דיוננו.


 

פרק ראשון

מראה העיר העתיקה, קיום תושביה, אספקת מימיה ותנאי התברואה


קבוצה 1 קובץ 28.png
מפת ירושלים 1864/5 (צ'.ווילסון, סקר)

מערך העיר, השטח הבנוי

מערך העיר

צורת העיר־העתיקה, מערך השטח־הבנוי שלה, חומתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה – כל אלה אינם פרי יצירתה של המאה ה־19, אלא של תקופות חשובות שקדמו לה בהרבה. לפיכך לא נעסוק בחיבורנו זה בהתפתחות מערך השטח־הבנוי של העיר, אלא אך־ורק במצבו ובתמורות שחלו בו במרוצת המאה ה־19.

במחצית הראשונה של המאה ה־19 הצטמצמה ירושלים בתחומי העיר־העתיקה בלבד, ששטחה כ־850 דונם, כולל האיזור הנרחב של הר־הבית. את צורתה של העיר־העתיקה הגדיר צ'. ווילסון, חוקר עתיקותיה במאה ה־19, כך: מעוינון בלתי־משוכלל, שאורך אלכסונו הארוך (שכיוונו צפון־מזרח – דרום־מערב) פחות מ־1 מיל ואורך צלעותיו: הצפונית – 3,930 רגל, המזרחית – 2,754 רגל, הדרומית – 5,245 רגל והמערבית – 2,086 רגל. השטח בתוך החומות כ־209.5 אקר60.

במאה ה־19, כבתקופות קודמות, נחלקה העיר־העתיקה לרבעים ולשכונות שונות, אלא שלא הרי יישובה במאה זו כיישובה בתקופות קודמות. במרוצת הדורות נשתנה הרכב האוכלוסיה בשכונות וברבעים שונים. כך, למשל, ידוע שבתקופה הצלבנית התרכזו היהודים בצפון־מזרחה של העיר, ואילו ברובע־היהודי ישבו דווקא נוצרים61.

נראה שגם השימוש בשמות הרבעים המקובלים היום נפוץ רק מראשית המאה ה־19. טובלר מציין, למשל, שאין למצוא כלל את השמות ‘הרובע הארמני’ ו’הרובע הנוצרי' בספרות הנוסעים האירופים לפני 180662.

במאה ה־19 היתה החלוקה המקובלת של העיר־העתיקה ל־5־4 רבעים. מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי, ולעתים קרובות מציינים גם את שכונת המוגרבים כרובע נוסף, הרובע המוגרבי. שטח כל אחד מן הרבעים לא היה רבע ממש משטח העיר. הרובע היהודי, למשל, היה מצומצם בהקפו; יש שצוין שטחו כ־ 1/12 משטח העיר63. גם שטחו של הרובע הארמני לא הגיע ל־1/4 משטח העיר.

מבחינת הרכב אוכלוסייתם לא היו הרבעים אקסקלוסיוויים לחלוטין, אולם הרוב המוחלט של התושבים העדיף לגור בריכוזים עדתיים, כל עדה בשכונתה. מעניין לציין שברובע הנוצרי לא גרו יהודים; לעומת זאת לא נמנעו מלגור שם בצוותא נוצרים מכיתות שונות, ואפילו מוסלמים מעטים. מאידך גיסא גרו מוסלמים ברובע היהודי ויהודים ברובע המוסלמי, עם גידול האוכלוסיה היהודית בעיר במרוצת המאה ה־19 וכתוצאה מהצפיפות שנוצרה עקב כך ברובע היהודי, עברו יהודים רבים לגור ברובע המוסלמי (ראה על כך בפרוטרוט להלן בפרק על היהודים).

מגדל דוד.png
מצודת־דוד– מגדל־דוד (ווילסון, א״י הציורית. א. עמ' 5)

ברבעים הגדולים נתקיימה גם חלוקה פנימית, בהתאם להתיישבות בני העדות לכתותיהם הדתיות השונות ולאור המצב הטופוגרפי. ברובע הנוצרי, למשל, נהגו לעתים, להבחין בין החלקים הלטיני, היווני, הסורי, הקופטי, האתיופי ואחרים. ברובע היהודי היתה הבחנה מסוימת בין אזורי הספרדים והאשכנזים, ומאוחר יותר החלה מסתמנת גם מגמה של התרכזות קבוצות עולים לפי ארצות מוצאם ולשונותיהם השונות, הרובע המוסלמי נחלק בהתאם למצבו הטופוגראפי ל־3 חלקים: מערבה לגיא הטירופּויאוֹן, מזרחה לו ובגיא עצמו (וראה לכלן בדיון על כל רובע).


החומה ו’מגדל דוד'

נוסעי המאה ה־19 התרשמו מאד מחומת העיר־העתיקה והם מרבים לתארה. הם מציינים במיוחד את יציבותה של החומה, ומתארים את מגדליה ושעריה השונים ואת החפירים והעמקים, שהקיפו אותה ומילאו תפקיד חשוב בהגנת העיר64.

קבוצה 1 קובץ 29.png
מצודת־ירושלים – מגדל־דוד (רוברטס)

פרט מעניין המופיע בתיאורים הוא השביל המקיף את החומה מבחוץ, שהמטייל בו יכול להנות מהנוף מזוויות ראיה שונות. זטצן (1806) מציין, כי הטיול בשביל זה, הצמוד לחומה, נמשך כשעה, וכי הדרך המעניינת והמגוּונת היא אחת האטראקציות למבקר באיזור. גם נורוב (1835) מזכיר את הקפת החומות; הוא מעריך את המרחק ב־4 ק"מ לערך ומעיר כי לרגלי ההר קיימת דרך נוספת, ארוכה בהרבה65.

האתר שזכה למספר הרב־ביותר של תיאורים במאה ה־19 הוא, כמובן, מגדל־פצאל, המכונה בפי הנוסעים ‘מגדל דוד’, ‘מצודת דוד’ וכדומה.

בראשית המאה מספר זטצן, כי המצודה של ירושלים הנמצאת ליד שער־חברון (באב אל־חליל; שער יפו) היא מבצר קטן וחומת העיר משמשת לה קיר חיצוני. בתוך העיר מפריד חפיר בנוי אבן בין המצודה לבין הסימטה העוברת על־ידה, ומעליו גשר־כניסה למצורה שאפשר להרימו. בכניסה כמה תותחים, ובפנים קצין תורכי וכמה חיילים הממלאים תפקידי שמירה. חלקו העליון של צריח המסגד שבתוך המבצר הרוס (מפגיעת ברק!)66.

ב־1815 מוסר טרנר, כי הכניסה למצודה אסורה לצליינים, וכי מתוך 13 התותחים שבמקום רק מעטים נראים ראויים לשימוש. לראשית שנות ה־20 מציין טובלר כי ב’מצודת דוד' מצויים כ־100 חיילים אלבאנים. בראשית שנות ה־30 מוסר סקינר, כי בין חומות המצודה אפשר להבחין בתותח או שניים. ב־1835 מספר נורוב, כי בחומות החזקות

קבוצה 1 קובץ 30.png
שער־יפו. אמצע המאה (ברטלט, ביקור מחדש, שער)

שב’מצודת דוד' 6 מגדלים והן מוגנות על־ידי כוח צבאי חלש ותעלות (יבשות). התותחים המעטים לא יספיקו אלא להגנה לזמן קצר. מאז מסעי הצלב נקראים שני המגדלים העיקריים המגדלים של הפיזאנים, על־שם משקמיהם. יסודות מגדלים אלה כנראה עתיקים מאד. בחצר הפנימית, הריקה ממבנים, נמצא בור־מים. פרט לכמה כלי־נשק עתיקים אין בתוך המבצר שום דבר מיוחד. ל־1842 מציין אוולד, כי משני צידי גשר־העץ המוביל אל חלקה הפנימי של המצודה ישנם ספסלים המשמשים את הפחות של ירושלים, היושבים שם לעתים־קרובות עם קציניהם ומעשנים67.

בשולי המפה של משלחת האדמירלות הבריטית מראשית שנות ה־40 ניתנה תכנית מפורטת של ‘מצודת דוד’. קולונל אלדרסון, שערך את התכנית, מדגיש את חשיבותה הצבאית של המצודה להגנת העיר. הוא מציין כי מצויה בה ארטילריה, וכי רק ארטילריה כבדה ביותר תוכל לכבוש את המקום. לדבריו הוכחה חשיבות המצודה במרד הפלאחים בימי איברהים פחה, כאשר המורדים השתלטו על כל העיר אך לא על המצודה; הכוח המצרי שהיה במקום הצליח להחזיק מעמד, והדבר הקל על המצרים לחזור ולכבוש את העיר68.

ב־1843 אומר ג', ווילסון כי המגדל הצפוני־מזרחי של המצודה שליד שער בית לחם (הוא כמובן שער־יפו) נקרא בפי האירופים ‘מגדל דוד’, ובזמן ביקורו התנוסס מעליו דגל תורכי69. לאמצע שנות ה־40 מוסר טובלר כי בירושלים שני



קבוצה 1 קובץ 31.png
שער־דמשק (שכם). אמצע המאה (ברטלט, ביקור מחדש, עמ' 187)

מחנות צבא גדולים: האחד – הסראיא במקום המכונה ‘ארמון פילאטוס’ ב’דרך הייסורים' והשני – החדש – במצודה. הוא מוסיף כי איברהים פחה ארגן ובנה מקום זה מחדש ב־1838, ולידו מחנה צבאי מודרני70.

‘מצודת דוד’ שימשה מחנה צבאי גם בהמשכה של המאה ה־19. ווילסון, שסקר ומיפּה את ירושלים ב־1864/5, מביא תכנית מפורטת של המצודה ושל מחנה הצבא התורכי הסמוך לה (ה“קישלה”), וכן תמונות מאיזור המצודה71.

לפי ספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’, ‘ירושלים’, שורטטה תכנית הבניין של המצודה בידי ליון, ואחר־כך בידי ווילסון. קונדר ביקר בה ותיאר אותה ב־1872, וב־1877 חזר קיצ’נר ושירטטה. כולם מתארים את המקום כמלא הריסות. ב־1877 פונה חלק ניכר מההריסות. שתי ידיעות נוספות בספר הסיכום אומרות, כי בורות־המים ב’מגדל־דוד' קיבלו מים מ’בריכת ממילא' באמצעות אמת־מים, וכי ליך המצודה נמצא שוק הבנוי, כנראה, מעל ‘מחילות’, שהכניסה אליהן נמצאת במדרון שמדרום־מזרח ל’מגדל דוד'72.

ב־1876 מספר העתון ‘הלבנון’, כי ב’מגדל דוד' נמצא תותח שיורים בו בשעת קבלת־פנים לאורחים מכובדים המבקרים בעיר73. בראשית שנות ה־70 עדיין מציין ה’מדריך' של ליון, כי כדי להכנס למצודה יש צורך ברשיון מיוחד מהפחה74, במהדורה מאוחרת יותר נאמר, כי מצב המצודה כולה, פרט למגדלים שבתוכה ירוד מאד. גרים בה כמה חיילים, והיא משמשת כמחסן נשק75. לשנות ה־70 נותן גם אורלי תיאור מפורט של המצודה: מבפנים היא מוזנחת ביותר; המדרגות הרוסות־למחצה; שרידי תותחים מפוזרים בשטח ללא־סדר; במקום מדרגות יש בכמה מקומות סולמות, וכדי להכנס ל’מגדל דוד' צריך לעבור אף מעל ל’תהום'; חייל תורכי תומך בתיירים לבל ייתקפו בסחרחורת; במגדל מצביעים על החלון שממנו ראה דוד את בת־שבע; המגדל הוא המבצר החולש על העיר; יש בו גם כמה תאי־מאסר שאינם נראים סימפאטיים כלל76.

בראשית תקופת המנדט הבריטי מוסרים זוטא וסוקניק כי הכניסה למצודה חפשית. הבנינים הפנימיים הרוסים־למחצה. בימי השלטון התורכי היו מלוכלכים מאד, אך בזמן האחרון טוהרה החצר77.


שערי העיר

הנוסעים שביקרו בעיר בחלקה הראשון של המאה ה־19 מספרים, כי בחומת העיר 4 שערים בלבד, הפתוחים ל־4 רוחות השמים. בקשר למבנה השערים הם מציינים, שכל השערים (לרבות שער הרחמים) בנויים בתוך מגדלים והמעבר דרכם איננו בקו ישר, אלא בזווית ישרה (ר); כך נמנעת אפשרות של התפרצות ישירה פנימה.

לתיאורים המפורטים ביותר זוכה שער יפו, המכונה גם שער בית־לחם, או שער חברון (באב־אל־חליל), ולפעמים גם שער עולי־הרגל. זהו השער התוסס והפעיל ביותר וחיצוניותו מרשימה במיוחד – בגלל קירבתו ל’מצודת דוד'. במחצית הראשונה של המאה היתה סביבת השער עזובה יחסית, ומשמר צבאי היה בודק היטב את הנכנסים לעיר. בשנות ה־20, למשל, מציין אחד המקורות, כי בשער יפו עמד חייל שדרש 3 פיאסטר לסוס כדמי־כניסה לעיר78. ל־1842 מוסר אוולד כי בקרבת שער־יפו שב’הר־ציון"(!) יושבים גדודים מיוחדים שתפקידם לשמור על השערים, לפקח על הסדר בעיר, לקבל פני פחה חדש ואורחים חשובים, וכדומה79.

בשנות ה־50 מציין וורטבט, כי סמוך לשער יפו, בתוך החומות, מצוי בית־מכס. מחוץ לשער נמצא שטח המכונה ‘מישור יפו’ (הכוונה לשטח רמתי קטן בפינה הצפונית־מערבית של החומה, הנקרא כך בשל הימצאו על ‘דרך המלך’ ליפו), המשמש כ’טיילת' של ירושלים. לכאן באים תושבי ירושלים בלילות לשאוף אוויר צח. בַּמקום בית קפה קטן, שסביבו גפנים'80.

השער השני בחשיבותו בעיר־העתיקה במאה ה־19 היה שער־דמשק או שער־שכם – בחומת העיר הצפונית – שכּוּנה גם שער־העמוד או שער־העמק, ואף שער אפרים81. הוא מתואר כַּיפה וכמפואר ביותר בשערי העיר, אף שהתנועה דרכו קטנה מזו שבשער־יפו, וזאת למרות שכל התנועה מזרחה וצפונה עוברת כאן. לפי אחד התיאורים הציוריים ‘שיירות שיירות של גמלים ורוכביהם הבידואים פורצים מן השער מדי פעם, ידם האחת מחזיקה בכידון וידם השניה יורה יריות פרידה, כברכת שלום לעיר הקדושה’ 82.

בחומה המזרחית מתואר השער הקרוי כיום שער האריות, על שום דמויות האריות (?) המפוסלות בחומתו – שניים מימין לשער ושניים משמאלו. בכתבי הנוסעים האירופים של ה־19 הוא מכונה בדרך־כלל שער סטפן הקדוש. לדבריהם מראים במדרון, במרחק כמה מאות מטרים מהשער, את המקום שעוּנה בו למוות סטפנוס הקדוש ורבים באים לכאן לזכות בכפרה על עוונותיהם83. יש גם המכנים שער זה שער־השבטים84. הנוסעים הנוצרים הרבו להשתמש גם בשם שער־מרים, מכיוון שדרכו הולכים לקבר מרים הבתולה, הנמצא ממזרח לנחל קדרון, לא הרחק מן השער. משער זה יוצאים להר־הזיתים ולבתני, ליריחו ולירדן85.

השער שבחומה, הידוע כיום כשער־ציון, כונה לעתים קרובות גם שער־דוד, על־שם הקבר בהר ציון המיוחס לדוד המלך, אבל יש המצביעים על הכתובת הערבית שבשער, המכנה אותו,שער־ציון. אחד המקורות מסוף המאה מדגיש, כי שער זה נבנה כאשר שוקמה החומה בידי סולימאן, וכי הוא בעל קשת יפה שמעליה פיתוחי־אבן נאים86,

דרך שער־האשפות, שכונה גם שער־המוגרבים, שער־הטירופויאון ושער השילוח, היתה במחצית הראשונה של המאה ה־19 תנועה מועטת בלבד. ב־1854 מציין סטיוארט, כי השער היה סגור עד שנים אחדות קודם לכן, אבל כשנה לפני ביקורו נפתח־מחדש לצורך אספקת המים לעיר, שכן המעבר דרכו מקצר בהרבה את הדרך מעין־רוגל, משם הביאו את המים. המחבר הבחין בכך שאת פתיחת השער ניצלו בעיקר הכפריים הערבים, שנכנסו דרכו לשווקי העיר87.

גם לדברי ברקלי (1857) לא נהגו בדרך־כלל לפתוח את שער־המוגרבים בטירופויאון אלא בתקופות של חוסר מים, וגם אז רק לשעות ספורות ביום, כדי לאפשר לנושאי המים מביר־איוב (עין־רוגל) להביא את מימיהם העירה. שער־הורדוס (שער־הפרחים) בחומת העיר הצפונית היה סגור בימיו88.

צ'. ווילסון (שמשלחת המחקר שלו שהתה בעיר ב־1864/5) מציין, שבחומת העיר 5 שערים פתוחים: שער־יפו, שער־דמשק, שער־סטפן, שער־ציון ושער־האשפות. כן מצויים בחומת העיר 5 שערים אטומים: שער־הפרחים – בחומה הצפונית, שער־הזהב – בחומה המזרחית של הר־הבית, השער היחיד, השער הכפול והשער המשולש – שלושתם בחומה הדרומית של הר הבית89.

אחרי סיורו הרביעי בארץ, ב־1865, מציין גם טובלר, כי מצא שער שנפתח־מחדש בחומת ירושלים – הלוא הוא שער האשפות90. בתאריך מאוחר־בהרבה (1891) אומר לונץ, כי שער האשפות הוא שער קטן מאד, וכי היה סגור זמן רב; אך זה כ־40 שנים שהוא פתוח לכל91. הדבר תואם את ידיעותינו כי השער פתוח מאז שנות ה־50.

גם השער הנקרא בפי הנוצרים שער־הורדוס ובפי המוסלמים שער־הפרחים (יש שכינוהו גם שער־אפרים או שער־בנימין), היה סגור בדרך־כלל במחצית הראשונה של המאה ונפתח לתנועה רק ב־1875. מדריך ה’בדקר' מ־1876 מספר, כי שער־הפרחים היה סגור 25 שנה, אבל לאחרונה נפתח לחדשים מספר מדי־שנה לרגל החלפת גדודי הצבא המתבצעת דרכו92. לפי לונץ (1891) היה שער הפרחים סתום באבנים זמן רב, אך ב־1975 נפתח לבקשת תושבי שכונת באב־חוטה. הוא הקטן בכל השערים; בלילה הוא סגור ופותחים אותו לבקשת הנכנסים והיוצאים93.

שער ציון.png
שער־ציון (נייקי, עמ' 477)

השער החדש, הסמוך לקרן הצפונית־מערבית של העיר־העתיקה, נפרץ ב־1889 כדי להקל על הקשר בין המנזרים החדשים והאכסניות לצליינים, שנבנו מחוץ לחומה, ובין הרובע הנוצרי, ליון אומר, כי השער החדש הוא השער השמיני בחומת העיר העתיקה. זהו שער פשוט בלי קישוטים, והוא נפתח לתנועה ב־189094. לונץ (1891) אומר, כי השער החדש נמצא מול האכסניה הצרפתית, וכי נפתח (‘זה כשנה, ועוד אין בו דלתות’) ‘לבקשת ראשי הצרפתים פה, למען יוכלו האורחים לבוא נִכְחוֹ ישר לתוך העיר’95.

שינוי נוסף בחומת ירושלים נעשה ב־1898. הרסו אז את הקיר שחיבר את שער־יפו עם המצודה וסתמו את החפיר שם, כדי לאפשר לקיסר הגרמני, וילהלם השני, ולפמלייתו להכנס העירה ברכיבה. פריצה זו שוב לא נסתמה; מאחר שבסוף המאה כבר חדלו השערים למלא את ייעודם, שוב לא נהגו לנעול אותם בלילות.

אשר לשער הרחמים – מונרו אומר (1833) שהוא חסום באבנים, כנראה בשל אמונת הערבים שאם יכנס זר דרכו עלול השלטון על העיר להישמט מידיהם. בפי המוסלמים נקרא השער גם שער־התשובה. גם גב' דיימר (דוסן) מציינת שהשער סגור בגלל האמונה המוסלמית שדרכו יכנס כובש זר לירושלים. לדברי רוברטס (1839) נהוג היה בתקופה הצלבנית לפתוח את השער פעם אחת בשנה – ביום הראשון הקדוש – בגלל האמונה שדרכו יכנס המשיח להר־הבית; מאז שלטון המוסלמים הוא סגור לגמרי96.

קבוצה 1 קובץ 35.png
שער־האריות (סט. סטפן נייקי עמ' 537)

לפי רובינסון (1838) נקרא השער גם שער־הזהב והשער הנצחי – באב־א־דהריה. ג‘. ווילסון (1843) אומר, כי המוסלמים קוראים לשער באב א־דהריה או באב א־רחאמה. לינץ’ (1848) טוען שהשער נסתם בידי התורכים, וכי נקרא "שער הזהב' כנראה על שום העיבודים הארכיטקטוניים העשירים שבו97. מעניינת הידיעה שמוסר פרס במדריכו מ־1921, כי ב־1892 תוקן המבנה של שער הרחמים98.


סגירת השערים

במשך רוּבה של המאה ה־19 היו שערי העיר נסגרים עם שקיעת השמש ונפתחים מחדש בבוקר – מחשש לחדירת בדווים פורעים בשעות הלילה.

מאמצע המאה מצויה ידיעה, כי את מפתחות השערים מביאים מדי־לילה אל הפחה99. ב־1854 עדיין מוסר אחד הנוסעים, כי שיירות שעמדו להגיע לעיר בשעות הערב או בלילה נדרשו להודיע מראש על מועד בואן, כדי שהשומרים ישאירו את השער פתוח עד לבוא השיירה; מובן שחויבו בתשלום שכר־טרחה (בקשיש!) לשומרים, ובמקרה שלא עשו כן נאלצו ללון מחוץ לשער100.

ב־1864 מציין דיקסון, כי 4 מחמשת שערי העיר (כולל שער־האשפות) נסגרים על מנעול ובריח עם שקיעת השמש, ורק שער בית־לחם, המשמש את הסוחרים והנוסעים הבאים מכיוון חוף־הים וממצרים, נשאר פתוח כחצי שעה מאוחר־יותר. אז נועל המשמר גם את דלתות השער הזה, ואין נותנים לאף־אחד להכנס העירה עד אור הבוקר. הדרך היחידה לעבור בשער גם בשעות הלילה היא באמצעות תעודה מפחה העיר. לדברי דיקסון מקובל הֶסדר זה על התושבים המקומיים, אך הנוצרים האירופים צועקים־חמס נגדו. רק שוחד יכול לעתים לעזור101.

מקורות יהודיים מציינים אף הם, כי שערי ירושלים נסגרים בכל לילה עד אור הבוקר וכי שומרים ניצבים לידם בכל עת. לונץ מספר – בהתייחסו לאמצע המאה כנראה – כי ‘חמשת שערי העיר שהיו אז… היו נסגרים בכל לילה משקיעת החמה ועד עלות השחר… בכל רחובות העיר היו סובבים שומרים לשמור מגנבים… ומשעה השניה והלאה היה אסור לאיש ללכת ברחוב, ועל ידי זה היו התושבים בטוחים מגנבים ושודדים (רק ליהודים, ההולכים אל בית הכנסת לפני אור היום ל’תיקון חצות' וכדומה, היה מותר ללכת ברובע שלהם גם בלילה)102. עם התפתחות הבניה מחוץ לחומות נתעוררה דרישה תקיפה לביטול סגירת השערים בשעות הלילה. ל־1875 מוסר ליון, כי השערים פתוחים מזריחת השמש ועד שקיעתה. מלבר שער־יפו, שהוא היחיד הנפתח לעתים מוקדם־יותר ונסגר כשעה לאחר השקיעה. גם מדריך ה’בדקר’ מ־1876 מציין, כי כל השערים נסגרים זמן קצר אחרי שקיעת החמה, מלבד שער־יפו. לעומתם מציין ניל בספרו (באותה תקופה לערך), כי על פי דרישות האוכלוסיה האירופית נשאר שער־יפו פתוח בזמן האחרון כל הלילה103.

יתכן שהתיאורים של ליון וה’ברקר' אינם מעודכנים לזמן הפרסום, וכי באמצע שנות ה־70 כבר הושאר שער־יפו פתוח כל הלילה. העתון “החבצלת' מדווח בתרל”א (1871/2), כי השר עלי ביי הרשה לפתוח את השערים גם בלילה, לנוחיות הדרים מחוץ לחומות104.

נראה כי בראשית שנות ה־70 היו השערים נפתחים ונסגרים בלילה בהתאם לבקשות התושבים, ומאוחר־יותר בוטלה רשמית נעילת השערים בלילה. שני השערים שנפתחו לראשונה בקביעות גם בלילות היו, תחילה שער־יפו, ואחר־כך שער־שכם; מאוחר־יותר נפתחו גם יתר השערים105.

במאה ה־19 היו סוגרים את שערי העיר גם בכל יום שישי בשעות הצהריים. סקינר (1833) מציין כי בימי שישי, עם קריאת המואזין לתפילה (בשעת הצהרים), נסגרים כל שערי העיר והשומרים ממהרים למסגד לתפילה. ברקלי (1857) אומר, כי שערי ירושלים נפתחים כל יום מבוקר עד ערב, פרט לימי שישי, שבהם הם נסגרים לשעה אחת בצהריים, בזמן התפילה המוסלמית. גם לונץ מציין עובדה זו106.

בשנות ה־60 מוסר ריישר תיאור חי על סגירת שערי העיר בשעות הלילה ובצהרי יום שישי: דלתות ננעלות בלילה משתי שעות בלילה ועד אור הבוקר. ועל השערים עומדים אנשי־חיל תמיד, כל היום וכל הלילה, וכלי זיין בידם. ביום עש“ק בחצות היום סוגרים כל השערים כי יום וא”ו אצלם שבת והולכים כלם למקום ביהמ“ק לבית התפילה, אשר שם גם הפאשא וחילו הולכים שם ולזה סוגרים השערים והטפשים אומרים שאין מניחים משיח של ישראל לבא לירושלים כי קבלה בידם שמשיח יבא בע״ש בחצות היום וממילא שטות היא בידם שכבר אמרו חז”ל שאין בן־דוד בא לא בערבי שבתות וכו' ואחר ב' שעות פותחין אותם'107.

ליון מציין במדריכו (1875), כי בימי שישי (שבת של המוסלמים) סגורים כל השערים מ־11.30 בבוקר עד 1.00 בצהריים – זו השעה שהמוסלמים מתפללים. וורן מעיר בענין זה, כי בקרב המוסלמים רווחה מסורת שלפיה עתירה ירושלים להיכבש מידיהם בצהרי יום שישי, ועל־כן הקפידו על סגירת השערים באותה שעה. גם גב' דיימר (דוסן) מספרת על מסורת כזו108.


השטח הבנוי ורחובות העיר

במאה ה־19 היו עדיין שטחים ניכרים בין חומות העיר העתיקה בלתי־מבוּנים כלל. במפות של ירושלים מראשית המאה מצוינים שטחים נרחבים בצפון־מזרחה ובצפון־מערבה של העיר כשדות מעובדים, או על־כל־פנים כשטחים ריקים. השטח הצפוני־מזרחי הפנוי היה נרחב, והקיף חלק מאיזור המגורים מסביב לכנסיית סנטה־אנה. בצפון־מערב הקיף השטח הריק את איזור המוריסתאן, בפנים הרובע הנוצרי, ושטחים ניכרים בשוליו, ליד החומות. שטחים פנויים במידה־רבה נמצאו גם בדרומה של העיר, בין שער ציון ושער האשפות109. במחציתה השניה של המאה נתמלאו רוב השטחים הללו בבניינים, אך עד היום קיימים בצפון־מזרח העיר שטחים קטנים בלתי־מבונים.

בולטים בנופו של השטח הבנוי בירושלים רחובותיה המיוחדים, ומביניהם קודם־כל מערכת הרחובות הראשיים. את המערכת הזאת קבעו – גם במאה ה־19 – שני הרחובות העיקריים שחצו את העיר: האחד מצפון לדרום, משער־שכם וער לשער־ציון, והאחר – ניצב לו ויורד ממערב למזרח – משער־יפו עד לשער־השלשלת שבחומת הר הבית110. תוואי הרחובות האלה מבוססים, כנראה, על ה־Cardo וה־Decumanus של ירושלים הרומית (Aelia Capitolina), כך שניתן לומר, כי מערך העיר הרומית נשתמר עדיין במאה ה־19, וכן גם היום, לפחות במהלך שני הרחובות הראשיים בעיר העתיקה.

תיאורים מעניינים על השטח הבנוי של העיר ועל רחובותיה במאה ה־19 מצויים בספרות הנוסעים המערביים. אלה מדגישים כי לעיר אין כלל פרברים, והיא כלואה כולה בין החומות. בתוכה מספר רחובות ראשיים ישרים, אך רוב הרחובות צרים, עקומים ומלוכלכים. באזורים השוליים שטחים רבים בלתי־מבונים, ובעיר עצמה עיי־הריסות ומטעים מדולדלים, בחלקם גני תאנים מוזנחים. רָחבם הממוצע של הרחובות 10־5 רגל; יש רחובות רחבים יותר, אך רבים צרים יותר. הרחובות הצדדיים על־פי־רוב בלתי־מרוצפים, ובאותם הרחובות שקיים ריצוף, הוא גרוע והרוס בדרך־כלל. כמה מהרחובות הקטנים מקוּרים בקשתות וקימורים, דבר המביא לכך שהם יותר חשוכים. חלק ניכר מהרחובות הצדדיים הם רחובות ללא מוצא, המובילים לגושים של בתים; כמה מהם מובילים לרחבות ולמקומות הרוסים ושוממים – במיוחד בחלק הצפוני־מזרחי של העיר. הרחובות הראשיים מרוצפים בדרך כלל באבנים בגדלים שונים, אשר אינם יוצרים מישטח ריצפתי שטוח בצורה קבועה. במרכז של חלק ניכר מהרחובות משטח צר במפלס נמוך יותר – כעין תעלה המשמשת למעבר סוסים וגמלים ולניקוז מי שופכין ופסולת. שני צידי הרחוב המוגבהים־יותר משמשים למעבר הולכי־רגל. עומק התעלה עשוי להגיע לכדי שני רגל. כמה מהנוסעים מציינים, שהואיל ורק בהמה אחת יכולה לעבור במרכז הרחוב, בשטח התעלה, פורצות מריבות תכופות בין המחמרים בקשר למעבר ברחובות. בָּרחובות הראשיים מציינים בדרך כלל את הרחובות המשמשים עד־היום בתפקיד זה. לדברי הנוסעים היו לרחובות הראשיים שמות אחרים, ולעומת־זה לא היו לרוב הרחובות הצדדיים שמות כלל111.

טובלר כותב, כי לגבי שמות הרחובות היו חילוקי־רעות רבים, וכי יש רחובות שלפי מקורות שונים יש להם שמות שונים – מהם גם כפולים; נוצר, אפוא, בלבול רב בקביעת השם הנכון לכל רחוב ורחוב. טובלר עצמו הקדיש פרק מיוחד בעבודתו לחקר שמותיהם של כל הרחובות והשווקים החשובים בעיר. בסיכומו הוא קובע, כי מספר הרחובות בעיר מגיע ל־170, אך הוא מוסיף, שמספר זה עשוי להשתנות. רוחב הרחובות 6–2.5 רגל. רחובות ישרים נדירים למדי. אפילו רחוב בעל כיוון כללי מוגדר, מוליך אל היעד תוך עיקולים ופניות. הרחובות בדרך־כלל צרים מאד, נראה שלא נבנו אלא למעבר בני־אדם ובעלי־חיים. גם כיום, מוסיף טובלר, מועברים רוב המשאות על־גבי בעלי־חיים. נוימן מעריך כי בעיר כ־180 רחובות סלולים, אך מדגיש כי הסלילה לקויה בהרבה מקרים112.

מצבם המוזנח של רחובות ירושלים וההרס והלכלוך הרב ששרר בהם, השאירו רושם עגום מאד בלב הנוסעים שביקרו בעיר בתקופת דיוננו, והביאו אותם לציין את העוני והנחשלות הרבה של אוכלוסיית ירושלים לעדותיה השונות113.

תיאור ציורי במיוחד אנו מוצאים אצל דיקסון (1864): 'רחובות במובן האירופי אינם קיימים בירושלים. המושג של רחוב רחב, או שדרה, כפי שהוא ידוע באירופה, אינו קיים כלל בערים המזרחיות. מה שמצוי בעיר מזרחית הם השווקים שבהם מתנהל המסחר, והבתים – בהם גרים התושבים. התושבים בערים המזרחיות זקוקים למגורים, אך לא לרחובות. הבתים בנויים קבוצות קבוצות, לפי משפחות, שבטים או אנשים בעלי מקצוע משותף. כל קבוצה כזו יש לה “ראש” משלה (השיח'!), משטרה משלה (!) ומשפט משלה (!) היא מופרדת מהקבוצות האחרות בחומה ושערים; תנועה חפשית מאיזור מגורים אחד למשנהו אינה רצויה ואסור לזר לעבור את שערי הרבעים. סימטאות המחברות רבעים הן כמו “איזור מפורז”, ולא ניתן להם בדרך־כלל שם. ואם יש להם שמות, הרי אין אלה שמות מזרחיים מקוריים, אלא שמות שמבקרים זרים קבעום. כאלה הם גם שמות הרחובות החשובים בעיר, כגון רחוב־דוד ורחוב “ויא דולורוזה”, שאינם בשימוש כלל אצל האוכלוסיה המקומית. פרט לשווקים כל הרחובות אינם מרוצפים. פה־ושם בולטים סלע חשוף או אבן עתיקה. לא היה צורך בריצוף, כי התנועה ברחובות מועטת ובה של הולכי רגל בלבד. הריצוף בשווקים הוא, כנראה, קדום ולא נעשו בו תיקונים. בעבר היו סימטאות הבזאר מרוצפות שיש, אך הוא נהרס ונשבר מרוב שימוש; הוא מבריק במקום אחד ומכוסה שכבת בוץ במקום אחר. לאורך כל סימטה נמשכת תעלה פתוחה, שבה “זורמים” במורד הדרך פסולת פירות ובשר רקוב, חתולים מתים וצואת גמלים וחמורים. לא פעם קרה, שכאשר מחמת גודש הפסולת והאשפה נחסמו הסימטאות וסכנת דֶבר איימה על העיר, ניתנה הוראה לפתוח את השערים ולתת לצבועים להכנס העירה, כדי שיעשו הם את מלאכת הניקוי. מסתבר שהיו משתמשים באמצעי זה לעתים־קרובות, אילולא החשש כי שבטי הבדווים ינצלו את פתיחת השערים כדי להתפרץ העירה ולשלול שלל114.


בתי העיר וכיפותיה

תכונת־נוף מיוחדת של העיר, שהרשימה־ביותר את הנוסעים המערביים, היתה הצפיפות הרבה של בתי העיר והכיפות הרבות שהתנשאו מעל גגותיהם. מעל כל בית התנשאה לפחות כיפה אחת, ולרוב אף 3–2, לפי מספר החדרים שבבית. מבנה זה יצר נוף של כיפות, אשר לדברי הנוסעים הֶאציל על העיר הוד מיוחד. כן נראו כל הבתים כאילו התלכדו לגוש בנוי אחד. מי שהגיע לירושלים מדרום יכול היה להבחין מרחוק רק בחומת העיר וב’מצודת דוד', וכן בבניין לבן אחד – המנזר הארמני – שהתנשא לגובה רב ונראה עד למרחוק. לעומת־זה, מי שהגיע מצפון, ובמיוחד אלה שהשקיפו על ירושלים מעל פסגת הר־הזיתים, זכו לראות את המראה הכללי של גוש גגות קמורים, כמעט כולם בגובה אחר. בלט במישוריותו הר־הבית, שהזדקרו ממנו כיפות המסגדים כפת־הסלע ואל־אקצא. מערבה ממנו בלטו כיפות כנסיית־הקבר ועוד כמה צריחי מסגדים, ברושים ואי־אלה דקלים115.

לדעת פקסטון נעוצה הסיבה לבניית הגגות בצורת כיפות בהגנה שהם מעניקים מפני הגשם שהיא יעילה יותר מזו של גגות שטוחים. לעומתו מניח רובינסון, ובצדק, כי הכיפות נבנו עקב המחסור בקורות לבניית גגות שטוחים116.

אורלי, בשנות ה־70, עומד אף הוא על כך, כי אָפיה המזרחי של העיר נובע בראש וראשונה מהמספר העצום של כיפות המתרוממות מעל לקומות העליונות הקובייתיות של בָּתֶיה. כסיבות לצורת־בניה זו הוא מציין את המחסור בעצים ואת הצורך למנוע היקווּת הגשם על הגגות. אורלי מעיר עוד, כי אין בירושלים גגות משופעים וארובות־עשן – אף־זאת לא מטעמי יופי, אלא מחוסר עצים לבניה ולהסקה. הכיפות גם מבטיחות קרירות בקיץ117.

תופעה נוספת שעליה עומדים הנוסעים היא, כי גם הגגות הקמורים שטוחים, יחסית, כך שאפשר להתהלך עליהם. מדרגות מובילות אליהם, וממרביתם ניתן להשקיף על חלקים גדולים של העיר. התושבים מבלים על הגגות השטוחים

קבוצה 1 קובץ 40.png
ירושלים, מבט מדרום (ברקלי, עמ' 88)

את השעות הקרירות של ערבי הקיץ, או את שעות היום בימות־החמה בחורף. בלילות נשמעים לעתים קרובות מעל הגגות קולות שירה ותיפוף, המתפשטים על פני כל העיר118. הגגות מצוידים במעקים כדי למנוע אסונות. בין גג לגג מותקנות מחיצות כדי ליצור אווירה של פרטיות. במקום אבנים ולבנים משוקעים בנדבכי המעקים גלילי חרס קטנים ומפולשים. תפקידם לשמור על הפרטיות של שטח הגג־החצר, שבו שוהות בדרך־כלל נשי הבית, וגם לאפשר איוורור לתוכו; בה־בשעה מאפשרים גלילי־החרס לנשים להסתכל החוצה מבלי שניתן יהיה לראותן מן החוץ119.

כבר עמדנו על כך, כי בחלק ניכר מהרחובות הצרים שבעיר נמצאו קשתות וקימורים. באמצעותם היו כמעט כל גגות העיר קשורים ביניהם, ואפשר היה להתהלך מגג אל גג על־פני חלקים ניכרים של העיר, הבתים בני יותר מקומה אחת יצרו ‘מפלסי־חיים’ שונים, כאשר גגות הקומה הראשונה משמשים, לעתים־קרובות, חצרות למפלסי־המגורים של הקומה השניה, וכן הלאה. הנוסעים מעירים גם, כי בדרך כלל נראו בתי העיר כגושים מרובעים וכבדים, שחלונות וארובות לא בלטו מהם120.

אולין (1840) מציין, כי על־פי־רוב היו רצפות הבתים בנויות מעל מפלס הרחוב. בקיר הפונה לרחוב לא נמצאו בדרך־כלל חלונות; אם היו כאלה, הם נמצאו בקומה השניה והיו מצוידים בסורגי עץ או ברזל. האנשים גרו בדרך־כלל בקומה השניה, והקומה הראשונה שימשה מחסן, מטבח וכדומה. הבתים היו בנויים אבן, ומעט מאד עץ היה מצוי בהם. בתים רבים נמצאו במצב גרוע ומטו לנפול. את הבתים לא נהגו לשפץ. כאשר נהרס חדר עברו לגור בחדר אחר והחדר ההרוס הפך למצבור של אשפה ולכלוך121.

נוימן מוסר גם הוא, כי בעיר־העתיקה הרבה בתים ישנים הפכו לחורבות. המוסלמים מניחים לבתיהם להיחרב כאשר אינם מצליחים להשכירם ליהודים או לנוצרים. בניית כל בית חדש קשורה בפינוי הריסות עתיקות, דבר המביא אתו גילויים ארכאולוגיים. בתים ישנים רבים שהפכו לחורבות מצויים בחלק הצפוני־מזרחי של העיר־העתיקה. בתים חשובים (בעיקר מדרסות מוסלמיות) שקירותיהם עשויים אבני־שיש המחוברות בעופרת יצוקה, אינם מיושבים ומשמשים אורוות ומחסנים122.

בספרו הראשון על ירושלים נותן לונץ תיאור יפה של בתי העיר וכיפותיה: 'בתי העיר המה כולם מאבני גיר לבנים מרובעים, וכל עץ לא יבא במו, וגם כיפת הגג נשענות רק על קשתות אבן היוצאים מקירות הבית וע“כ לא יראו משריפת אש. כל גגות החדרים הגדולים עשויים בכיפות בתים הגדולים ימצא שתים ויותר… חלוני הבית קטנים למאד, ובבתי הישמעאלים עוד הם מכוסים מבחוץ בתיבת עץ מעשה שבכה. ודלתות קטנות לה לפותחן… פתחי הבתים פתוחים להחצר, וגם המה קטנים… הבתים אינם בנויים במשטר ישר, בעלי שנים או שלש מכפלות העומדות זעג”ז על קו האנך, רק אחד בעל מכפלה אחת, ואחד בעל שנים או שלש, אחד גבוה ואחד נמוך אחד נכנס ואחד יוצא, ועומדים זה לעומת זה ובינם שבילים, ומהלכים קטנים קצרים ועמוקים, עד כי במהרה יוכל איש זר לתעות שם. הגגות גם הם למקום תשמיש יחשבו ולכל גג מדריגה לעלות עליו, רוב הגגות מרוצפות באבנים לבל יאבדו המים אשר יבא עליהם, להגגות מסביב עשויים כותלים קטנים הבנויים מרעפים עגולים וחלולים… הכותלים החלולים האלה פי שנים בתועלתם,

א) למען דרכם יבא בעלות הבוקר רוח צח שפיים להשיב נפש

ב) למנוע מבטי אנשים בלתי קרואים מהביט אל הגג והחצר פנימה…

בהמשך אף מספר לונץ על דבר הנפוץ עד היום והוא כי: ‘על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למעקקא (מקום קבר מחוקקם) חרותים או כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב ובשפת ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאד’ 123.


החצרות ופנים הבתים

הבתים היו ערוכים חדרים־חדרים מסביב לחצר פנימית מרוּוחת, שבמרכזה נמצא פתח בור־מים שבו נאגרו מי־הגשמים. הבור כולו היה חצוב מתחת לחצר או אף מתחת לבית (בבורות המים נדון במפורט בהמשך, ראה עמ' 99–94 ו־109). בשולי החצר, בצד אחד הקירות, היו בנויות מדרגות צרות ותלולות, שעלו בהן לחדרי הקומה העליונה. תכנית מקורית זאת לא נשתמרה לאורך ימים, ובחלק מהחצרות נוספו חדרים – בזמן מאוחר־יותר – גם בפנים החצר. יש שהחצר כולה נתמלאה מבנים ‘נספחים’, לפעמים אף במפלסים שונים, עד שהתכנית הראשונית נשתבשה כליל. לרוב היתה הכניסה דרך פרוזדור, או סימטה צרה ועקלקלה שהובילה למרכז החצר, ואשר ממנה עלו במדרגות לדירות השונות. במשך הזמן הוקמו בפינת החצר שירותים משותפים לכל דיירי החצר. כן יוּעדה פינה בחצר לריכוז האשפה, שאותה היו מפנים, בדרך־כלל אחת לשבוע, בעזרת חמורים, אל הטירופויאון, מחוץ לשער האשפות. בגלל צפיפות המגורים ואופי־החיים המזרחי בירושלים התרכזו החיים בעיקרם בחצר. החצר שימשה לבישול, לכיבוס, לתליית כבסים ולאיוורור כרים וכסתות, וגם לצרכים חברתיים; לפנות ערב היתה המשפחה מתכנסת בחצר ואוכלת את הארוחה העיקרית כשהיא ישובה על גבי כסאות נמוכים. בחדשי־הקיץ נהגו לישון בחצר או על הגג השטוח. מקומות המגורים הנוחים היו בקומות העליונות שהיו מבורכות בשפע שמש, אור ואוויר. לפעמים היתה לדיירי הקומה העליונה ‘חכּוּרה’ – שטח בלתי מרוצף על פני עיי־מפולת של חורבה עתיקה. יש שבמרכז החכּורה נמצאו עץ זית, תות, תאנה או דקל, שבצילו נהגו דיירי החצר לשבת124.

ריישר (באמצע המאה לערך) מציין, כי העיר מלאה בתים גבוהים בני 3 ו־4 קומות, ומתכוון בכך למפלסי־החיים השונים של העיר. כן הוא מדגיש, כי הבתים נמצאים בחצרות הכוללות לפעמים 30–20 בתים. לחצרות אלו שערים הנסגרים בלילות, לכל אחת בור מים125.

הנוסעים האירופים ניסו לעמוד על הסיבות שהביאו לבניית הבתים והחצרות בסגנון מיוחד זה. הם מציינים, כי המנהגים המזרחיים המחייבים את האשה – ובעיקר את האשה המוסלמית – לחיות בבית ובחצר, כשהיא מסוגרת מפני העולם החיצוני, הם שהכתיבו צורת בניה זו. הבניה התפתחה, אפוא, בצורה שתאפשר לאשה המוסלמית לנהל את חייה היום־יומיים בחצרות פנימיות סגורות ומוסתרות מעיני העוברים־והשבים. נוימן מדגיש, כי בבניית בית בעיר־העתיקה שמים־לב בעיקר לאספקת־המים ולמתחייב מצניעות הנשים. הבתים סגורים כלפי הרחוב ולהם חצרות וטראסות המאפשרות איוורור החדרים. בית גדול הוא קבוצת חדרים דמויי־קוביה, בעלי גובה שונה, שלהם כניסות נפרדות מהחצר. כחומר בניה משמשת האבן. הגג דמוי כיפה. בדרך כלל מבלים התושבים את הערבים על הגגות126.


עיר מזרחית: הריהוט הפנימי

תכונות השטח הבנוי של ירושלים שיוו לה אופי של עיר מזרחית. במידה רבה מאפיינת תכונה זו את העיר־העתיקה עד היום. עם־זאת היה לעיר גם ייחוד מסוים בהשוואה לערים מזרחיות אחרות, בשפע הרב של ‘כיפות’, בחומר־הבניה של הבתים ובמציאותם של עיי־חורבות ברחבי העיר. פטרמן מציין, כי מרחוק נראית ירושלים שונה מרוב ערי המזרח־התיכון, מכיוון שיש בה הרבה־מאד כיפות, לא־רק על בנייני־ציבור, אלא גם על בתים פרטיים. ועוד: בניגוד לדמשק, למשל, שם בנויים הבתים מחומר, בנויים הבתים כאן מקירות עבים ומגושי אבנים. החדרים, הן הקטנים והן הגדולים, מקומרים, ובקירותיהם כוכים. בדרך כלל החדרים מסוידים לבן וחסרי כל קישוט; אין בהם הפאר שבבתי דמשק, ולמרות המראה החזק שלהם, יש בהם סדקים רחבים שדרכם חודר הגשם, וזאת בעיקר שהיסודות בנויים על הריסות ואינם עמוקים דיים127.

מקורות שונים חוזרים על כך, כי רוב בתי ירושלים בנויים באופן גרוע, פרט למספר בתים גדולים – בדרך כלל בניינים מיוחדים, שהיו שייכים לשלטונות התורכיים, ל’ווקף' המוסלמי, או למנזרים הנוצריים הגדולים; אלה נבנו אבנים גדולות ומסותתות שנלקחו משרידי בניינים עתיקים.

הנוסעים האירופים מספרים גם על הריהוט הפנימי בבתים. הרהיטים היו פשוטים־ביותר וטיפוסיים לדירות בערי המזרח. הריצפה היתה מכוסה במחצלות־קש ולעתים בשטיחי־צמר. ליד הקירות עמדו ספות ועליהן כריות. בלטו בהעדרם – שולחנות. נהגו להשתמש בשולחנות נמוכים, קטנים ועגולים, שהיו נוחים לטלטול. בבתי הקפה השתמשו גם בכסאות נמוכים. את הבגדים היו שומרים בארגז או במזוודה, או במין ארון קטן, שבעצם לא היה אלא כוך בקיר;

קבוצה 1 קובץ 43.png
דירה בירושלים (ברקלי, עמ' 436)

לפעמים היה הכוך מצויד בדלת. כמיטה שימש מזרן־צמר ועליו היו פורשים את המצעים. לעת ערב היו ‘מסדרים את המיטות’ על ריצפת החדר, ועם־בוקר היו מגוללים אותן ומניחים אותן בפינת החדר עד הלילה הבא. טובלר מציין, שהנוצרים והיהודים החלו להשתמש במיטות הגבוהות, שאין צורך לחזור ולהציען בכל ערב128.

לונץ מספר אף הוא על החפצים המצויים בבתים ועל אכסונם: הקירות פנימה הם נבובים וחלולים, ובם מונחים – כל היום – הכרים והכסתות המלאות בלויי סחבות או צמר גפן ובלילה יציעום על הארץ למשכב, בנביבי קיר האלה ינתנו גם שאר כלי הבית, כמו ארגזי עור כלי זכוכית וכאלה. ומכסאות מטות ושולחנות תיבות וארגזי עץ לא ידעו מאומה. בבתי העשירים והנכבדים ימצאו כעת מטות ברזל גם איזה משאר כלי הבית הנהוג באירופא' 129.


הסקה

הגב' פין מספרת, כי לחימום הבתים בחורף השתמשו בתנורים קטנים או באחים בנויים־אבן שבהם הבעירו פחמי־עץ. גם סקינר מציין, שכחומר־ההסקה היחיד בירושלים משמשים פחמי־עץ, המובאים מסביבות חברון. פקסטון אומר, שעצים להסקה נכרתים מהגבעות שמדרום בריכות שלמה. טובלר מספר, כי מאחר שבקרבת ירושלים מצויים מעט מאד עצים להסקה, מביאים אותם בדרך כלל מחלחול. משם מביאים סוגים שונים של עץ – ולא רק להסקה (ואולם רהיטים משובחים היו עושים מעץ שהובא מקושטא או מאיזמיר). את העץ או הפחם היו מביאים העירה על־גבי גמלים, והנשים שקנו אותו היו נושאות אותו הביתה על ראשיהן. בגלל יוקר העץ העדיפו את השימוש בפחם. הרבה מתנורי החימום נראו לטובלר משונים מאד; היו שורפים בהם הכל, החל בגזרי עץ וכלה בשרשים ובכל מיני חמרי בעירה אחרים. נוימן אומר, כי העדר עצים בסביבות ירושלים חייב הבאתם ממקומות אחרים. עץ להסקה – הביאו מסביבות חברון; עץ לבניה – מעבר לים, ועץ זית, לנגרות – מהר הזיתים. במקום אחר הוא מוסר, כי גם לבישול השתמשו בפחמי־עץ, ובתנור מיוחד. לסוף המאה מוסר שריון, כי ההסקה בבתים היתה בפחמי־עץ כי נהגו להבעיר אותם בתוך כלי־נחושת פתוח, שנקרא ‘מנגל’; מיתקן כזה שימש גם אצל עשירי העיר130.


תאורה

ו. ר. ווילסון מציין (1820), כי ברחוב ‘ויא דולורוזה’ אין תאורה – ואף לא בשאר הרחובות. טובלר (שנות ה־40) כותב, כי לעתים רחוקות נמצאת מנורה קבועה במקום חשוב בעיר; על־פי־רוב אין כלל מנורות ברחובות, ועל כן רצוי להצטייד בפנס כשיוצאים מהבית בערב. שולץ (1851) מציין אף הוא, כי כל מי שהולך בלילה ברחובות ירושלים חייב להצטייד בפנס – אחרת הוא עלול להיעצר בידי החיילים131.

לשם תאורה בתוך הבתים היו מדליקים שמן שומשומין או שמן־זית, ורק לעתים רחוקות נרות שעווה. במרכז הקימרון שבחדר היתה קבועה טבעת, וממנה ירדה והשתלשלה מנורה עד לגובה הדרוש. האור שהפיצה מנורה כזאת הספיק רק לקיום שיחה או לשתיית קפה בצוותא – אבל לא לעשיית מלאכה כלשהי132.

במחצית השניה של המאה ה־19 הובא הנפט לירושלים. גד פרומקין מספר (לסוף המאה), כי ‘רוב אנשי המקום וגם היהודים בני דלת־העם, היו רגילים להאיר את החשיכה בפתילים טבולות בשמן, והיו משתמשים לשם כך בכל מיני קופסאות של פח; או שהיו משתמשים ב“גזיקל”, כלי פח קטן בתבנית האגס, מלא נפט, ומתוך הנקב שבמכסהו הצר למעלה, יוצאת פתילה הבוערת בלא עששית ומפייחת את החדר שהאפלה בו מרובה מן האורה. בבתי האמידים היו מנורות נפט שעליהן שפופרת זכוכית. לפי רוחב הפתילה וגודל השפופרת ניתן המספר למנורה’. שריון מספר אף הוא (לסוף המאה), כי את הבתים האירו במנורות־נפט קטנות ופשוטות, וכי רק ב־1890 (תר"ן) בערך הובאו מנורות־נפט מסוג "בליץ', שאורן היה רב יותר. הראשונים שרכשו אותן היו בתי הכנסת הגדולים133.

לקראת סוף המאה ה־19 נעשות פעולות להארת העיר. ב־1896 החליטה מועצת העיריה לקבוע פנסי־נפט גם בשכונות שמחוץ לחומות. מספר הפנסים גדל והתאורה הורחבה לקראת ביקור הקיסר הגרמני ב־1898134.

בסוף העשור הראשון של המאה ה־20 הוחלפו מנורות־הנפט בפנסי ה’לוקס‘. גם מספר אנשים פרטיים החלו להשתמש בפנסי ה’לוקס’ להארת בתי־מלון וחנויות בעיר135. הכנסת השימוש ב’לוקס' היתה השכלול הגדול־ביותר בתאורה הציבורית לפני המלחמה. יחד עם זאת כבר היתה תאורה חשמלית במספר מוסדות פרטיים בירושלים. המוסר הראשון שהשתמש בתאורה חשמלית עוד במאה ה־19 היה האכסניה הצרפתית בנוטר־דאם דה־פראנס, שייבאה את

המיתקנים מצרפת136.


הרחבות והמבנים הציבוריים

בתחילת המאה ה־19 נמצא בעיר העתיקה רק חלק קטן מבנייני־הציבור הרבים, הכנסיות, המסגדים ובתי הכנסת הנמצאים בה כיום; ‘מבני־קודש’ ומבני־ציבור רבים שוקמו והוקמו בה במרוצת המאה.

מבין בנייני־הציבור שנמצאו בה בראשית המאה תפסו־מקום בראש (מסגד) כפת־הסלע ומסגד אל־אקצא; בבניינים עצמם בוצעו במאה ה־19 תיקונים שונים; מיפלס החצר יוּשר ונוספו אי־אלה מבנים, אך הר־הבית בכללותו היה דומה־ביותר לצורתו כיום. את תיאורי המיתחם בפי הנוסעים נביא במפורט בפרק שיעסוק בהר־הבית.

המבנה הציבורי השני בחשיבותו היה ‘כנסיית הקבר’ על חלקיה השונים. במאה ה־19 חלו שינויים בקומפלכס הבניינים המרכיב אותה, אך מערכה העיקרי היה קיים כבר בראשית המאה. בנושא זה נעסוק במפורט בפרק על הנוצרים.

מערך המבנים הציבוריים השלישי בגדלו בעיר־העתיקה היה המנזר והכנסיה הארמנית והחצרות שסביבם. על אלה נעמוד בפרק על הארמנים.

מלבד שלוש מערכות־המבנים האלו לא נמצאו בעיר־העתיקה מבנים גדולים במיוחד, פרט לשרידי מבנים עתיקים. בתי־כנסת גדולים פרט לבתי הכנסת הספרדיים שלא בלטו בשטח, עדיין לא היו ברובע היהודי. בית הכנסת החדש הראשון שנבנה בירושלים במאה ה־19 היה בית הכנסת ‘מנחם־ציון’, שנבנה ב־1837 והיווה את אגפו הראשון של בית הכנסת ‘החורבה’, שנבנה מאוחר יותר. שאר בתי־הכנסת הגדולים נבנו במחציתה השניה של המאה ה־19, ונדון בהם בפרקים על היהודים.

בין בנייני הרובע המוסלמי בלט ביותר – בראשית המאה – ביתו של מושל העיר התורכי. אשר כונה באותה עת ‘ארמון פילאטוס’, ואשר שכן בו גם אחד ממחנות הצבא של השלטון התורכי בעיר. מבנה זה ומבנים מיוחדים אחרים ברובע המוסלמי וכן המסגדים השונים, יידונו בפרק על המוסלמים.

חשוב לציין, כי גם המבנים הגדולים של המנזרים והכנסיות הנוצריות השונות הוקמו ברובם במרוצת המאה ה־19. בראשית המאה עדיין נמצאה כנסיית סנטה־אנה ברשות המוסלמים. גם כנסיות ‘ההלקאה’ ו’האחיות־ציון‘, כמו גם יתר הכנסיות והמבנים הנוצריים שב’ויא דולורוזה’ נבנו במאה זו. ברובע הנוצרי נמצאו בראשית המאה מספר כנסיות ומנזרים. הנוסעים המערביים מרבים להזכיר את מנזר סן סלבדור של הנזירים הפרנציסקנים. בשנות ה־40 הוקם על־ידו בית הארחה, ה’קאזה נובה'. כן בלט המנזר היווני הגדול שליד ‘כנסיית הקבר’. באלה נעסוק בדיוננו ברובע הנוצרי שבעיר.

כל המקורות מציינים את מספרן המועט של הרחבות הציבוריות בעיר, החשובה ביותר היתה רחבת הר־הבית, ואולם זו לא היתה מקום ציבורי, לעומת־זאת שימשו הרחבות שלפני ‘כנסיית הקבר’, וכן חצר ‘מצודת דוד’ והשטח שממזרח לה, במקומות ציבוריים. הרחבה הפתוחה שלפני שער המצודה אף שימשה, לעתים, כשוק פירות וירקות לאיכרים שהיו מגיעים לכאן מכפרי הסביבה (אבו־גוש, בית־לחם, עין־כרם, סילואן וכדומה) למכור את תוצרתם137.


תמורות ראשונות במרוצת המאה

במרוצת המאה ה־19 החלו מתחוללים שינויים ותמורות גם במראה פני העיר. חלק ניכר מהם ייסקרו בפרקים השונים להלן. עם־זאת נביא כבר עתה מספר מקורות, במיוחד כאלה המתייחסים לשיפורים ברחובות העיר ובבניה בתוכה.


ב־1865 מספר העתון ‘הלבנון’ על תיקונים ושיפוצים ברחובות העיר: ‘משער יפו הנקרא, (באב אל חאליל) ופנימה עד כלות השוק העליון, נתוצו כל האצטבאות אשר לפני החנויות מזה ומזה, ואת המעלות אשר מחוץ לחצרות שברום, ואת העפר והאבנים אשר הקצו, השליכום אל תוך העמק אשר לפני השער, למען ירחב גם מקום כניסה העיר. ומרצפות אבני השוק הנזכר אשר היו אבני נגף כל הולך שמה נמעדו פעמיו יש אשר נשברו רגליהם, עתה הוסרו עם מורד השוק ויתנו אחרים תחתיהם. ואת הגגות מקרשי עץ ועליהם מפרשי מחצלאות בלות ומטולאות, אשר כל עובר תחתיהם לא נוקה מאבק ועפר היורד מעל הגגות כולם הסחובים והשליכום; ותיף הרחוב הזה כתפארת ירושלים פנימה’138.

בפברואר 1868 עדיין מוסר עתון זה כי העיר ירושלים מלוכלכת ומטונפת בגלל האיכרים ועובדי האדמה הבאים העירה (אין שירותים במספר סביר, וגם זו סיבה למצב השורר בעיר)139. אך כבר באביב אותה שנה מציין העתון, כי ירושלים הפכה למטרופולין, ‘השווקים והרחובות התרחבו, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלך בירושלים. גם חזקה הפקודה מפחת העיר לכבד לפני הבתים. וזה לא כבר, החלו לבנות בשווקים וברחובות בתי מחראות בעד בני הכפרים הבאים העירה עם ממכרם ולא יהיו השווקים מלאים קיא צואה מבלי מקום נקי. גם הדליקו עתה בלילה מנורות־גאז להאיר הדרך להולכים’140.

לונץ (1889) מוסר אף הוא, כי "בפנים העיר נעשו תיקונים לטוב, חלק גדול מהעיר הורצף באבני מרצף ותעלות השופכים המקולקלות נתקנו ונמשכו בהרחובות שלא היו בהן תעלות כלל, וזה הועיל להנקיון והטבת מצב הבריאות141.


נראה כי ב־1864 הוחל בריצוף חלקי של חלק מרחובות העיר; התהליך נמשך עד 1885142. אף־על־פי־כן המשיך הבוץ בימות הגשמים להוות מיטרד ניכר להולכים ברחובות, עד שנסגר חלק מרחובות העיר־העתיקה למעבר גמלים בשנות ה־90. ב־1894 מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי עקב גידול האוכלוסיה בעיר, וכתוצאה משירות הרכבת אליה, כבר הומים מספר רחובות במידה כזאת, שגמל עמוס מתקשה לעבור בהם. על־כן תקעו בכניסה אליהם מוטות ברזל, כך שהם נסגרו בפני גמלים, ורק חמורים או סוסים ללא רוכב יכולים לעבור דרכם. מחסומים כאלה הותקנו בכמה כניסות לעיר ולמספר רבעים ורחובות חשובים בתוכה143.

בדומה לתהליך הניקוי ופינוי האשפתות היה תהליך התקנת התאורה ברחובות ממושך אף הוא. רק ב־1904 הקיפה מערכת התאורה את כל רחובות העיר, כשם שרק אז זכו רחובות העיר בניקוי סדיר144.

אשר לפעילות הבניה בעיר–העתיקה – אחרי ביקורו הרביעי בירושלים, ב־1865, מספר טובלר, כי הבחין במספר בניינים חדשים הבנויים היטב. לדבריו החלה ניכרת בעיר השפעה אירופית חזקה. במספרי הבתים עדיין נמשך הבלבול, אך לכל הרחובות כבר היו שמות145. עם התגברות הבניה החלו מביאים אבנים לבנות ממחצבות חדשות שנפתחו בבית־לחם ובענתות146.

בסוף המאה חל שינוי לטובה בדרך בנייתם של גגות הבתים. בהשפעת גורמים אירופים החלו לבנות גגות רעפים, הן בעיר־העתיקה והן בשכונות הראשונות של העיר החדשה – במיוחד בבתים שבנו העולים ממזרח־אירופה, שמשות־זכוכית ותריסים מודרניים נכנסו לשימוש בזמן מאוחר יחסית147.

על תמורות נוספות מספר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1880: המשחטות ובתי־הבורסקי – הוצאו אל מחוץ לחומות; על מספר בתים גדולים הוצבו שעונים; מחלקת הבניה (גם התברואה) של העיר אורגנה בידי ארכיטקט גרמני; בעיר החל נפוץ ריהוט אירופי, ומסביב לה עיבדו את השטחים החקלאים בשיטות מודרניות148.

במאמר מסכם על תולדות בנייתה של ירושלים שכתב שיק ברבעון החברה הגרמנית, נדונים גם שינויים שחלו בעיר מ־1831 עד 1892 (זמן כתיבת המאמר). בסיומו מובאת רשימה של כנסיות, בתי ספר, בתי חולים, בתי־הארחה לצליינים ומלונות חדשים בירושלים ובסביבתה149. לסוף המאה מספר דוד ילין על שיפוצים בעיר ועל בניה־מחדש של שוק הכותנה במסגרת ההכנות לקראת ביקורו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, ‘בימים האלה בא הקץ לשממות שוק הצמרים (סוק אלקטאנין), הוא הרחוב המקורה הארוך אשר הוא אחד המבואות למקום מקדשנו ומשני עבריו טורי חדרים קטנים פרוצים ומלאי עפר ואבנים, אשר להם יקראו אחינו בשם ה“חנויות”. כי ע“פ מצוות פחת עירנו ניטוח כל הרחוב טיח לבן חדש למן התקרה ועד הקרקע והקרקע סוללה למסילה ישרה וחדשה, וכל גלי העפר והאבנים אשר ב”חנויות" למאז מאות בשנים, הוסרו, ודלתות חדשות קבעו על כולן, ויהי לרחוב חדש ונהדר אשר דרכו תוכל עתה לעבור העגלה הבאה אל תוך העיר דרך שער שכם, והגיעה עד שער מקום המקדש. וגם בית הרשות אשר לעירנו קיבל כולו צורה חדשה’150.

גד פרומקין מתאר אף הוא את שוק הכותנה, את בתי המרחץ שנמצאו בו, ואת החנויות שעבדו בהן חרשי־ברזל ערבים אשר עשו ‘עריסות וכלי ברזל אחרים’. הוא מוסיף: ‘לאחר מכן נתרוקנו ושממו החנויות, והיה המקום בית קיבול לאשפת העיר. עד שבא סטורס, מושל ירושלים בימי הבריטים, וציווה לנקות את המקום ושוב נפתחו בו החנויות, הפעם כחנויות לקרמיקה מטעם החברה למען ירושלים’151.

ב־1900 אומר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי פני השטח בעיר־העתיקה בירושלים השתנו במידה רבה עם הסרת גבעות מלאכותיות ותלוליות־עפר אחרות; טראסה מלאכותית במוריסתאן, שעובדה מדי שנה יושרה בחלקה הגדול, האדמה הועברה לוואדי שממערב לשער יפו ו’כמעט' מילאה את הגיא. גבעה ליד בית־ההארחה האוסטרי הוסרה והאדמה הועברה אל מחוץ לשער שכם. חורבות כנסיית ‘סנטה אנה’ פונו אל מחוץ לשער ‘סטפן הקדוש’ ויצרו שם תל מלאכותי. כמו־כן בוצעו פעולות פיתוח נוספות רבות בעיר152.

קבוצה 1 קובץ 48.png
שער־יפו, מבט מתוך העיר (הרפר, עמ' 23)

תמורות בשער יפו ורחבתו

שינויים ניכרים חלו במחצית השניה של המאה ה־19 גם באיזור שער־יפו וברחבה שלפניו. על מראהו של איזור זה במחצית הראשונה של המאה כבר הבאנו מספר תיאורים לעיל, עמ' 32, 36).

כבר בשנות ה־70 מציין מדריך ה’בדקר' כי מחוץ לשער יפו מצויים הרבה בתי־קפה153. בציור מאותו הזמן רואים שם שורה של בתים הסמוכים לחומה וצמודים זה לזה154.

ברטה וסטר־ספפורד מוסרת על עוצמת הבנייה בירושלים כבר בשנות השמונים של המאה ה־19. כשהגיעו לעיר התאכסנו במלון ‘ים התיכון’ שנמצא בעיר העתיקה לאחר הכניסה אליו משער יפו. לידו נבנה בשנות השמונים המלון גרנד־ניו־הוטל'155.

שער יפו מבחוץ.png
שער־יפו, מבט מבחוץ (אלבום תמונות, בית־הספרים הלאומי גר/ 2)

בסוף שנות ה־80 לערך מוסר אחד המקורות, כי ליד שער יפו ישנו שעון עיר, שהוא שעון חול הנמצא במקום הבנין הישן של הדואר. 'במקום בית המרקחת האנגלי שבאותו בנין עמד חדר קטן שבו היו חונים כעשרה חיילים שהיוו את המשמר שלפני הכניסה לירושלים העתיקה156.

על התפתחות הבניה באיזור שער יפו מספר שריון בזכרונותיו: ‘עם התפתחות המסחר בירושלים, משנת 1890 בערך, התחילו מנהלי המנזרים בעלי הקרקעות לבנות ברח’ יפו בתחילה בנינים לא גדולים שהכילו ברובם חנויות ומשרדים ומחסנים רחבים וגבוהים, ואז החלו בעלי העסקים בעיר העתיקה להעבירם לחנויות אלה. עם ההתפתחות בנו המנזרים מהכנסותיהם מהבנינים קומות נוספות על הבניינים הקיימים, ובנו בנינים חדשים גדולים ומודרניים ובתי מלון, כמו מלון הוורד הוטל, שנקרא הוטל פאסט, שנבנה ע"י מנזר הארמנים ברחוב יפו והמלון היפה, גרנד ניו הוטל של המנזר היווני, שנבנה סמוך לשער יפו בפנים החומה עם פסאז' יפה של חנויות'. כן נבנו באותו זמן בניינים נוספים בפנים

קבוצה 1 קובץ 50.png
הכניסה החדשה ליד שער־יפו (רבעון 'קרן החקר הבריטי', 1901, עמ' 10)

שער יפו, לרבות בנין הפסג' שבו שכנה זמן רב החנות של המושבה האמריקנית. גם לעיריה היו מגרשים ברח' יפו, עליהם בנו חנויות, בתי מלון ומשרדים. הוא מציין, כי בתרנ"ב (1892) נבנתה שורה של מחסנים גדולים ומרווחים עם כל הנוחיות, סמוך לשער יפו, מחוץ לחומות. הגרמנים העבירו לכאן את בתי המלאכה שלהם ואת מחסני המסחר שלהם לחומרי בנין. גם ליהודים היו כאן בתי מסחר לחומרי בנין – אבל הללו היו קטנים יותר157.

מדריך ה’בדקר' מ־1894 מציין, כי לאורך החומה שמחוץ לשער־יפו יש מבנים דו־קומתיים, וברובם חנויות ובתי־קפה; ממולם שורה של מבנים חד־קומתיים, וגם בהם בתי־קפה, רצענים ואורוות158.

לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם, ב־1898, הוסרה החומה שעברה מעל לחפיר של ‘מגדל דוד’ ונסללה דרך־כניסה מיוחדת כדי שהקיסר יוכל להכנס העירה כשהוא רכוב על סוסו. ברבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1899 מצויה מפה בצירוף דברי־הסבר על השינויים שבוצעו בשער־יפו לקראת ביקורו של הקיסר. ממול לשער הוצבה מצבת־זכרון לכבודו159. הבריטים הרסוה אחרי הכיבוש (וראה האיור בעמ' 52).

קבוצה 1 קובץ 51.png
רחבת שער־יפו (צילום) 1898 (הזוג הקיסרי. עמ' 194)

על תכנית להרחבת הרחוב המרכזי של ירושלים העתיקה – משער יפו דרך השווקים להר־הבית – ב־1899, מספר דוד ילין: "בראשית השנה בחשבון ממשלתנו הציע פחה העיר בפני חבר בית פקידות עירנו ובית הנהגת־המחוז להרוס חלק גדול מכל שורת החנויות והבתים העוברת משער יפו ימה ועד פתח מקום מקדשנו הנודע בשם שער השלשלת קדמה, עד אשר תרחב הדרך הראשית, העוברת את פני העיר כולה, משתים עשרה ועד שש עשרה אמה… קצבת ההוצאה הדרושה להריסה ולבנין ולהשלים נזקי בעלי החנויות והבתים הנהרסים לסך 90 אלף לירא טורקית, לאמור: ליותר משני מליון פרנק…'160.

במאה ה־20 המשיך האיזור להתפתח. בתרס"ו–1906 מספר עתון ‘ההשקפה’ על אפשרויות והבניה באיזור זה: ‘הוחלט לבנות בנינים על החפירה אצל חומת ירושלים, אצל שער יפו, ומבפנים וחוצה על פי תוכנית קבועה ובתנאי כי הבניינים האלה יבנו מכסף אנשים פרטיים ותמורת זאת ישתמש בהם הבונה זמן קצוב. לכן כל החפץ לדעת התנאים יפנה למג’לש אדארה בירושלים’ 161.

ב־1902 מספר לונץ, כי לרגל מלואת מחצית יובל שנים לשלטונו של עבד אל־חמיד הוקמו בשער יפו 'מגדל שעון ומזרקה (סביל). המזרקה תשמש מקום מקוה מים לשתיה עבור עוברים ושבים.

קבוצה 1 קובץ 52.png
תוכנית הכניסה החדשה ליד שער־יפו (רבעון 'קרן החקר הבריטית' 1899, עמ' 7)

חלק מתעלת המבצר שליד השער יקרו בתקרה, ובו יעַצרו מים שימלאו את הסביל באופן קבוע' 162.

ב־1901 מציג רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ תמונה מצולמת של שער־יפו, המראה את ‘מגדל דוד’. ואת המבוא החדש לכרכרות ואת הרהט (סביל) החדש הנ"ל. כן מביא העתון תיאור של הרהט163 (ראה האיור בעמ' 50).

ב־1904, מספר העתון ‘ההשקפה’ כי הפחה קזים ביי הורה לעיריית ירושלים ליפות את המרכז העירוני ליד שער־יפו ולבנות שם מגדל שיהיה בו שעון עירוני גדול164. כעבור כמה שנים, ב־1907, מוסר אותו עתון כי מגדל השעון, שגובהו 13 מ' נחנך; השעון הוא מצרפת165. לונץ מספר, כי מועצת־העיר יזמה להקים מעל לשער יפו מגדל בגובה של 14 מ‘, ובו ‘… שעון גדול שייראה וישמע ממרחק רב. כל תושבי ירושלים נידבו להוצאה זו שהגיעה ליותר מ־ 20,000 פראנקים (800 ליש"ט)’. את האבנים הלבנות היפות שמהן נבנה המגדל חצבו במערת צדקיהו166. גם מדריך ה’בדקר’ מספר, כי ב־1907 נבנה מגדל־שעון בסגנון ‘ערבי מודרני’ על קצה המגדל שבשער הישן167.

יותר מאוחר, ב־1911, מוסרים כמה מקורות על הרחבת הדרך יפו־ירושלים; לצורך זה החלה העירייה להרוס את כל החנויות והבניינים הקטנים שליד שער יפו, מחוצה לו168.

קבוצה 1 קובץ 53.png
תוכנית רחבת שער־יפו (רבעון 'קרן החקר הבריטית' 1887, עמ' 214)

בראשית תקופת המנדט הבריטי מסכמים זוטא וסוקניק את הפעילות ליד שער יפו כדלהלן: ‘על השער הישן נבנה בשנת תרס"ז (1907) מגדל שעון בסגנון ערבי חדיש שאיננו מתאים לסגנון הבנייה של החומה הרחבה שלפני השער מבחוץ, ופנימה לו הוא מרכז חיי ירושלים, פה נמצאים בתי המסחר היותר גדולים ובתי המלון ופה עומדות גם עגלות והמכוניות המוכנים לנסוע לכל חלקי העיר, ליפו ולחברון. הנה באים ראשונה הנוסעים במסילת הברזל והבאים מדרום – מבאר שבע, חברון, בית לחם והסביבה, ותנועה רבה שוררת פה מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה’ 169.

גם איזור שער שכם החל מתפתח בסוף המאה ה־19. ב־1911 מציין העתון ‘האור’ כי על יד השער ‘נפתחו מחסנים יפים בנוסח אירופי; עירייתנו קבעה שמה מאור “הלוקס”. יש שם בית רפואות מצויין וכן גם בית קהוה’ 170. האיזור מתחיל להתחרות בשער יפו.

גם פרס עומד על ההתפתחויות שחלו בשער שכם וסביבתו בסוף ימי השלטון העות’מאני. הרחבה שלפני השער החלה לובשת אופי של מקום התכנסות, המגרש הרחב שלפניה הפך לשוק תבואה171.


סיכום

בקשר לתמורות בבניה שחלו בעיר העתיקה של ירושלים במאה ה־19 יש לציין קודם־כל שרובן התרחשו בעיקר בסוף התקופה. הן מתחילות להתבטא מאמצע המאה, אך מתגברות במיוחד משנות ה־80 והלאה. שנית, התמורות מצאו את ביטויין במיוחד בשטחים ציבוריים: ברחובות, בשווקים, ברחבות ובשווקי העיר, באזורים שהיו עדיין פנויים בתוכה אותה עת בין השטח הבנוי לחומות העיר, וליד שערי העיר, במיוחד ליד שער יפו ושער שכם.

תמורות אלו לא הביאו לשינוי יסודי במערך העיר העתיקה, אם־כי תרמו לה גוונים ונופך נוספים. בעיר־העתיקה נוספו מבנים ציבוריים חשובים־ביותר במאה ה־19, וגם חדרו אליה אלמנטים אירופיים, כמו באזורי המוריסתאן, שער יפו, השער החדש ועוד. יחד־עם־זאת נשמרו במידה מרובה צורתה העתיקה, ההיסטורית, של העיר, וצביונה המזרחי. השינויים העיקריים שהתחוללו בירושלים של המאה־19 היה החלק החדש שנוסף לה מחוץ לחומות (ולו מוקדש החלק השני של חיבורנו) ושינוי מעמדה היוקרתי של העיר – ועל־כך נעמוד בסיכום הכללי של חלק זה של חיבורנו.


כלכלת העיר ופעילות התושבים (מלאכה, מסחר, שווקים, דופק החיים)

הקדמה

ירושלים של ראשית המאה ה־19 היתה, אמנם, עיר קטנה ועלובה, אך בכל זאת התנהלו בה חיי כלכלה מסוימים. עם התפתחות העיר וגידולה במרוצת המאה הלכה ונשתנתה גם תמונת הפעילות הכלכלית בה. בפרק זה נשתדל לצייר את תמונת הפעילות הכלכלית בעיר, כפי שהיתה בחלק־הארי של התקופה לפני שחלו בה ההתפתחויות הגדולות.

מקור־ההכנסה החשוב־ביותר של תושבי העיר בחלקה הגדול של המאה ה־19 היו, ללא ספק, כספי התמיכה שהגיעו ממקורות־חוץ: כספי ה’חלוקה' לאוכלוסיה היהודית ותרומות למנזרים ולעדות הנוצריות שבעיר172. נדון בכך בפרקים המוקדשים לעדות אלו. חלק מהתושבים המוסלמים עסקו בחקלאות בשטחים שמסביב לעיר העתיקה, ובמקצת גם בתוך העיר העתיקה. לכך נייחד דברים בפרק שיעסוק במוסלמים, ובמיוחד בחלק השני של חיבורנו שיתרכז בשטח שמחוץ לחומות173. כאן נתרכז אפוא בענפי הקיום האחרים של התושבים: תעשיה, מלאכה, ומסחר.


תעשיה ומלאכה

התעשיה החשובה־ביותר שנתקיימה בירושלים בראשית המאה היתה, כנראה, תעשיית הסבון והשמן. זטצן (1806) מוסר, כי בעיר 4 בתי־חרושת גדולים לסבון. תוצרתם טובה וסוחרים משווקים אותה גם לאזורים מרוחקים. את השמן מפיקים ממטעי־הזיתים הרבים שבהרי יהודה ואת הסודה מים המלח174.

מקור יהודי בשנות ה־20 מספר על בתי־החרושת לסבון: "כאן נמצאים בתי חרושת רבים לסבון הנעשה משמן זית, והוא משובח ביותר בגלל ריחו המבושם. המין הטוב קרוי בערבית “אל מסך” ונשלח למצרים ולכל הארצות הסמוכות. יש גם בתי־בד רבים ליצירת שמן מתוק הנעשה מזרעים של צמח הקרוי בערבית “סמסם” 175.

רובינסון (בשנות ה־30) מספר אף הוא, כי בירושלים מצויה תעשיית־סבון חשובה, ולדבריו יש בעיר 9 מפעלים כאלה. הוא מעיר, כי מהפסולת של תעשיה זו נוצרו כמה ‘תילים קטנים מצפון לירושלים. (הוא אומר עוד, כי בעיר מייצרים שמן ב־9 בתי־בד). אמנם, המפות הראשונות של ירושלים מציינות מצפון לעיר שורה שלימה של תילי־פסולת כאלה176, ולכך מתייחס, כנראה, התיאור דלקמן: ‘מחוץ לעיר, צפ’־מע’ לה, לא רחוק ממקום הנקרא “קברות המלכים”, עומדים 2 גלי או צבורי דשן, שאחד מהם גבוה כ־40 רגל. לפי אמונת העם היושבים שם זאת היא פסולת מנתר ובורית אשר נעשו בימי קדם. חוקרים אנגלים שביקרו במקום חושבים כי זהו שפך הדשן מעולות וזבחים אשר העלו כהני ישראל בבית המקדש. כך אפשר לקבוע את גבול החומה הישנה, מכיוון שמקום שפך הדשן היה מחוצה לה’ 177.

אולין (1840) מציין אף הוא כי בעיר מספר מפעלי סבון. טובלר (1846) חוזר ומוסר כי בירושלים

בתי־חרושת אחדים לסבון. רוב המפעלים הם בידי מוסלמים, ורק אחד, הנמצא בשוק שברובע היהודי, הוא בידי נוצרי 178. נוימן קובע כי בעיר 10–9 מפעלי־סבון: לסבון צורת לבנה או מעין חצי כדור… המין המשובח ביותר מעורבים בו סמים שונים מייצרים גם שמן שומשומין בכמות ניכרת, בעיבודו עוסקות חמש־עשרה גתות' 179

ווֹרן (לסוף שנות ה־60) מוסר תיאור מפורט על תעשיית הסבון בירושלים ומציין, כי זו התעשיה היחידה שירושלים יכולה להתפאר בה. ברם, גם תעשיה זו נמצאת עתה בירידה, וזאת לטענת התושבים, עקב נזקים שגרם ארבה לעצי־הזית, עד שתכולת השמן שלהם ירדה־ביותר בכמות ובאיכות. אחד היצרנים אף החל לייבא שמן לתעשיית הסבון מדרום־אירופה, אך הסבון שיוצר ממנו לא מצא־חן בעיני התושבים הערבים בגלל רכּותו.

וורן מונה 7 בתי־חרושת לסבון בעיר;5 – של מוסלמים, 1 – של יווני, ו־ 1 – של פרוטסטנטי. מספר הפועלים כ־76 – כ־10 בכל בית־חרושת. אין כל סודות בקשר לשיטת הייצור ואין כל התארגנות מקצועית של היצרנים או של הפועלים. לייצור הסבון נדרשים: שמן־זית, סודה, סיד ומלח, את שמן־הזית מספקים בעיקר הכפרים בסביבה. את הסודה (אלקאלי) מביאים מדמשק, מעבר־הירדן, מעמק־הירדן, מעזה, ממצרים ומהים־האדום. כאן ווֹרן גם מרבה לתאר את דרכי ההפקה של הסודה. את הסיד מפיקים מאבן־הגיר שבסביבת ירושלים, ואת המלח – מחופי ים־המלח ליד עין־גדי. בהמשך הדברים מפרט ווֹרן את תהליכי הייצור בבתי־החרושת לסבון. מס לא משולם על ייצור הסבון, כל עוד אין מייצאים אותו. חלק מיוצא למצרים ואסיה־הקטנה, אם כי במידה פחותה ממה שהיה בעבר. וורן מספר כי נתקל בסבון ירושלמי אפילו באירופה180.

המלאכה השניה בחשיבותה בירושלים הייתה קשורה בצורות שונות באריגים. אל־עבאסי (עלי ביי) מספר (1807) כי חלק מהנשים בעיר עוסקות באריגה, וזטצן (1806) מוסר, כי תושבים אחדים עוסקים בייצור בדי־כותנה לבנים, וכי קיימת בעיר מצבעת־בדים המעסיקה 20 פועלים, כולם נוצרים. הם משתמשים רק בצבע כחול. שטראוס (1845) מציין כי בעיר כמה נולים קטנים לאריגה181.

קבוצה 2, קובץ 2.png
כלי אריגה (לורטה, עמ' 241)

וורן מרבה לספר על מצבּעות האינדיגו בירושלים. הוא מציין, כי תעשיה זו מצויה באיזור המוריסתאן. השטח הפתוח שם נוח מאד למצבעות, שכן אפשר לפרוש שם את האריגים שנצבעו. ביום יפה אפשר לראות שטח קרקע רחב מכוסה אריגים צבועים כחול. לדברי וורן, יש שם כ־10 מצבעות, שבכל אחת מהן עוברים כ־10 אנשים ונערים הלומדים את המקצוע. בדרך־כלל עובר המקצוע מאב לבן, אך גם זרים יכולים להכנס למקצוע. לבעלים אין שום התחייבות כלפי הנערים והם רשאים לפטרם אחרי הודעה של כמה ימים מראש. אם אחד הנערים יעזוב, לא תעסיקו שום מצבעה אחרת בעיר אלא בהסכמת בעליו הקודמים. העובדים כולם הם בעלי המצבעות, ועל כן אינם צריכים להתאגד באיגוד מקצועי, פרט להתארגנות מסחרית. הם בוחרים באחד מעמיתיהם לראש האיגוד שלהם ומעניקים לו את התואר שיח‘. ברשותו מופקדות חותמות האיגוד ומינויו הוא לכל ימי חייו. כל הסכסוכים מובאים להכרעת השיח’ והחלטתו היא סופית; בשיפוט משתתפים כולם, אך את העונש קובע השיח'. רוב העבודה היא עבור לבוש הפלאחים והבדווים, ובמיוחד עבור נשותיהם. הצבע הכחול הוא השולט, אם כי יש גם צבעים אחרים, כגון גוונים שונים של ירוק. את הצבע מבינים על־ידי עירוב אינדיגו עם סודה וגיר. וורן מרחיב את הדיבור על דרך הייצור של הצבע ועל תהליך הצביעה. את האינדיגו מייבאים סוחרים יהודים מאירופה – וללא תשלום מס, אם הוא נצרך בעיר. מין ירוד של אינדיגו גדל בעמק הירדן ומובא משם, אך שימושו מועט עקב נחיתותו182.

מלאכה אחרת שהיתה קיימת בירושלים היתה עיבוד עורות. זטצן מספר, כי בעיר בית־חרושת המעבד עורות בכל הצבעים ותוצרתו משמשת לייצוא. מועסקים בו כ־20 בעלי מקצוע וכ־20 שוליות – כולם מוסלמים. בית־החרושת שוכן מול כנסיית הקברי ומפיץ ריח רע בסביבתו, כי עקב המחסור במים קשה לסלק את כל הפסולת והדם. בית החרושת הוא לצנינים בעיני הנוצרים, ולדעתם מיקמו אותו המוסלמים במתכוון במקום זה. טרנר (1815) מוסר אף הוא, כי מנזר פטרוס הקדוש, חורבה של בניין גדול במרחק של כ־100 צעדים מדרום־מזרח ל’כנסיית הקבר', המצוי בבעלות תורכית, משמשת לבית בורסקי183.

גם רובינסון (1838) מציין, כי קיים בית־בורסקי גדול ממזרח לכניסה ל’כנסיית הקבר‘. כמפעלי הסבון והשמן כן גם המפעל הזה הוא מפעל פרטי הנמצא בידי המוסלמים184. שטראוס חוזר ומוסר, כי מדרום ל’כנסיית הקבר’, מעבר לרחוב צר, נמצאים שרידי בית החולים של אבירי מסדר סט. ג’ון. כמה מבנים עדיין עומדים על תילם, והכנסיה נשתמרה היטב. במבנים אלה שוכן מפעל לעיבוד עורות ובכנסיה מתנשאת ערימת פסולת לגובה רב185.

בסוף שנות ה־70 נמסר, כי בתי־הבורסקי בעיר (כמו גם המשחטות) הועברו אל מחוץ לחומות העיר186.

תעשיה חשובה בירושלים שעסקו בה הנוצרים, היתה תעשיית מזכרות וחפצי־קודש. זטצן מספר, כי בעלי־מלאכה נוצרים מכינים מחרוזות ואחרים מייצרים צלבים מצדפים, מעצמות וכיוצא־בזה. הוא מספר כי בעיר מייצרים גם נרות – בעיקר לצרכי המנזרים והכנסיות187. רובינסון (1838) מוסר אף הוא, כי המפעלים העיקריים של הנוצרים, הן בירושלים והן בבית־לחם, מייצרים מזכרות שונות למכירה לצליינים188. אולין (1840) מציין, כי תושבים רבים מתפרנסים ממכירת מזכרות המיוצרות, לדבריו, בעיקר בחברון ובבית־לחם189.

זטצן מוסר, כי בירושלים כ־50 צורפי זהב וכסף – כולם נוצרים. כמה מהם יוצאים לעבודה לאזור שמסביב ירושלים וחדשים אחדים בשנה אף לכרך ולא־סלט. ישנם גם כ־20 נפחים ושני שענים נוצרים. עוד מספר זטצן, כי בוותיק במנזרי העיר, סן סלבדור של הפרנציסקנים, מצויים בתי־מלאכה לעבודות הדרושות למנזר: נגריה ונפחיה וכן טחנת־קמח ותנורי־אפיה. עם־זאת, עיקר כלכלת ירושלים (הנוצרית, כנראה) תלויה בתנועת הצליינים190.

שטראוס (בשנות ה־40) מציין אף הוא, כי התעשיה בעיר אינה אלא של מלאכות פשוטות ביותר. נפוץ ייצור המזכרות והצלבים מעץ זית, מצדפים ומ’אבן שחורה' (המובאת מים המלח)191. דיקסון (1864) מספר, כי ליד כל מקום קדוש מוצעות סחורות שצליינים מעוניינים בהן, כגון ‘אבוקות’ ליד הכנסיות היווניות ומחרוזות בכניסות למסגדים. נרות וּורדים אפשר לקנות בכל כנסיה לטינית192. אולין מוסר, כי נשים מתפרנסות ממכירת עשב – שהן קוטפות בעמקים שמסביב לעיר – לצליינים עבור סוסיהם193.

על ענף־תעשיה מיוחד מספר זטצן בראשית המאה: ענף־מלאכה גדול בעיר היא הכנת כלי־חרס וראשי־מקטרות מחרס. ראשי־מקטרות משובחים מכינים מחימר המובא מבירות, ופחות טובים – מחימר המובא מהכפר קסטל (בדרך לרמלה). כדי לחזק את החימר מוסיפים לו חומרים שונים, ואלה מקנים לכלים גוון של נחושת או גוון אדמדם. את הכלים גם מלטשים בחומר מיוחד. נוימן מציין אף הוא קיום מפעלי־חרס בעיר194.

וורן, מציין, כי בירושלים 5 מפעלי קרמיקה, רוב העובדים מוסלמים. במפעלים עובדים רק בקיץ, מכיון שהבעלים עניים ואין להם האמצעים לרכישת מיתקני־ייבוש. המפעלים מייצרים כדים, צנורות חרס, סירים, קערות, אריחים ולבנים. ווֹרן עומד על כך, שתעשיית הקרמיקה היא תעשיה קדומה בארץ־ישראל, הנזכרת בתנ"ך ובמקורות היסטוריים רבים, הוא מספר על סוגי החרסית המשמשים בתעשיה זו ושמקורם בסביבת ירושלים, וכן על דרכי הייצור וכלי־עבודה195.

‘תעשיה’ נוספת בעיר היו טחנות הקמח. ל־1854 מוסר הקונסול פין, כי בעיר 20 טחנות־קמח ציבוריות העובדות בקביעות196. חלק מטחנות אלו עבר במאה ה־19 לשימוש בקיטור והספקן עלה בהרבה; עקב כך לא יכלו האחרות לעמוד בתחרות ונסגרו (ביניהן – אך גם מסיבות אחרות – טחנת־הרוח במשכנות־שאננים מייסודו של מונטפיורי) טחנת־הקיטור הראשונה נפתחה כנראה, בשנות ה־70.

בשנות ה־40 החלו קמים בעיר בתי־דפוס. שטראוס מציין באמצע שנות ה־40, כי בעיר כבר פועלים 3 בתי־דפוס: של היהודים, של המנזר הלטיני ושל המנזר הארמני. ברטלט (1853) מספר, כי בתי־דפוס החלו קמים בעיר העתיקה בשנות ה־40. אחרים מצויים בבעלות העדות הנוצריות השונות. בעבר פעל בית־דפוס יהודי, שעיקר עבודתו היה פרסום חומר־תעמולה אנטי־מיסיונרי, אלא שבינתיים פסק מלפעול197. הכוונה, כנראה, לבית־הדפוס היהודי הראשון בעיר, דפוסו של ר' ישראל בק, שהועבר לירושלים לאחר הרעש שפקד את צפת ב־1837. על הקמת בית־דפוס זה בירושלים ועל המשך התפתחותו, וכן על שאר מפעלי־הדפוס היהודיים בעיר, נעמוד בהמשך. שעה שנעסוק בהתפתחותה של הקהילה היהודית בירושלים במחצית השניה של המאה. בכל־אופן נציין כבר עתה, כי בתי־הדפוס היו אחד מענפי התעסוקה הראשונים שבישרו התפתחות ושינויים בעיר, מבחינתנו מעניינת ברגע דווקא העובדה השלילית, שעד לראשית שנות ה־40 לא היה כל בית־דפוס בעיר, וכי תושבי ירושלים לא עסקו בעבודת הדפוס בראשית המאה.


התמורה הגדולה שחלה בירושלים במאה ה־19 הביאה גם להתפתחות מקצוע הבניה בעיר. בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־19, כאשר החלו להיבנות המבנים החדשים הראשונים, לא נמצאו בירושלים פועלים ועובדי־בניין מקצועיים אחרים והיה צריך להביאם ממקומות שונים בחוץ־לארץ. אט־אט החל ענף הבניה מתבסס בעיר. בהתייחסו למקצוע החציבה מוסר ווֹרן כי עוסקים בו בדרך־כלל פלאחים מבית־לחם. לימוד המקצוע נמשך מ־6 חודשים ועד לשנתיים, הם מבכרים לא לעבוד עם אבן קשה, ובודאי שאין ביכלתם לחצוב אבנים כמו אלו שנחצבו בתקופת הבית־השני והמצויות, למשל, בכותל־המערבי198.

לסיכום: מצב התעשיה בעיר במחצית הראשונה של המאה היה עלוב ביותר. המפעלים העיקריים היו: מפעלי סבון ושמן, אריגה גסה, בורסקאות (מפעל אחד) ותעשיית מזכרות. במרוצת המאה ה־19 ובמיוחד בסופה ובראשית המאה ה־20 (בזמן שלפני מלחמת־העולם הראשונה) חלו התפתחויות נוספות בעיר.


המסחר

בראשית המאה היה גם מצב המסחר בעיר עלוב. טרנר (1815) מציין, כי תנועת המסחר מהעיר ואליה מצומצמת מאד; עיקרו ייבוא חיטה משכם ומכפרי השומרון וקצת ייצוא סבון לסביבה. טובלר (1846) מדגיש, כי מיקומה של ירושלים אינו נוח לפעילות מסחרית. הדרך בין מצרים (קהיר) לדמשק עוברת ברמלה, מרחק של שעות נסיעה מירושלים, ולכן ירושלים אינה נהנית מהמסחר העובר בדרך זו. ממצרים מביאים לירושלים רק צמר, ולוקחים ממנה בעיקר תשמישי־קדושה כגון צלבים, תמונות קדושות, ‘אבני משה’ (אבני ביטומן מאזור נבי מוסא), וכן רהיטים מעץ־זית וסבון מתוצרת ירושלים. המסחר במזכרות, שבהן מעוניינים הצליינים, הוא בהקף נרחב למדי; נערכות גם קניות בסיטונות על־ידי סוכנים אירופים, המוכרים את הפריטים באירופה. המצב אף הגיע עד־לידי־כך, שסוחרים מוונציה הביאו לירושלים וליפו מזכרות בתקווה שהצליינים מאירופה יקנו אותן199.

גם נוימן עומד על כך שירושלים מנותקת מדרך־הסחר הראשית העוברת ברמלה, וכי הדבר גורם למסחר בעיר קשיים ניכרים. מוצרי־הייצוא מוגבלים למזכרות, מחרוזות תפילה, צלבים וכדומה, שאותם מייצרים מעץ־זית או מגלעיני תמרים, וכן מצדפים או מהאבן השחורה של ים־המלח. המסחר במוצרים אלה מפותח, וגם מוסלמים משתתפים בו. הפעילות המסחרית מגיעה לשיאה בזמן העליה־לרגל בחג הפסחא; אז באים גם סוחרים וסחורות מאלכסנדריה, דמשק ועוד …200

בסכמם את המצב ערב תקופת המנדט הבריטי מדגישים זוטא וסוקניק, כי מנזרים אחדים פתחו בתי מלאכה שונים, שבהם מתמחים צעירים נוצרים במלאכות שונות, בהדרכת מורים ואומנים מומחים. גם המסחר מפותח יותר אצל הנוצרים, ובין סוחרי ירושלים הגדולים הרבה נוצרים. עקב כל זאת וכתוצאה מכך שהנוצרים גם מקבלים תמיכה מאחיהם בחוץ־לארץ, מצבם החומרי טוב מזה של המוסלמים.201

פרנקל (1856) מציין, כי בשוק מצויות סחורות מבריטניה, צרפת, שווייץ, אוסטריה ובוסניה. לדבריו אפשר למצוא בעיר מרבדי משי וצמר מדמשק, אך בדרך־כלל מתנהל הסחר הירושלמי בעיקר עם מקומות אחרים בארץ. מחברון, למשל, מביאים כלי־זכוכית, מראות וטבעות. ברחובות השוק, על הארץ, יושבים בדווים עם מרכולתם, שאותה הם מביאים העירה יום־יום202.

וורן מציין שעיקר הייבוא לירושלים מקורו בנמלים מרסיי וטרייסט. מהראשון מגיעות סחורות־צמר, משי, כלי־מתכת ומשקאות חריפים, ומהשני – זכוכית, עץ ורהיטים. אנגליה מספקת כותנה וגם צמר וכלי־מתכת. הסביבה מספקת לעיר ירקות ופירות. חיטה, שמן־זית וסומסום מיוצאים. שמן הזית משמש גם לתעשיית סבון. כן מערבבים אותו עם חרסית וגיר לשם יצירת מלט חזק־ביותר. מסחר המזכרות מרוכז בעיקר בבית־לחם, אך הסחורה מובאת גם לירושלים ונסחרת במיוחד ברחבת הכניסה לכנסיית הקבר203.

נוימן מספר, כי מוצרי־התעשייה בעיר הם לרוב מתוצרת אנגליה, צרפת ושוויץ; סידקית מיובאת מאוסטריה; גפרורים – מבוהמיה; מחברון מביאים זכוכית, מראות וטבעות; מדמשק – בדי משי וצמר. אך בסך־הכל השווקים אינם משופעים בסחורה204.

בווט עומד על מיעוט הסחר בין ירושלים וחוץ־לארץ; לדבריו הוא מיוצג בעיר על־ידי 4–3 יוונים בלבד. הקונסול הבריטי פין מדגיש כי בירושלים המסחר חלש בהרבה מאשר ביפו (עיקר הכנסתה של ירושלים מעולי־הרגל)205.

הפעילות המסחרית העיקרית שנתקיימה בירושלים היתה אספקת ירקות ופירות לעיר על־ידי כפריי הסביבה ובדווים נודדים. מספרת על כך גב' פין: את הירקות מגדלים בבקעות סביב ירושלים. נשים מביאות אותם העירה בסלים גדולים. על מדרונות ההרים שליך אותם כפרים סביב ירושלים מגדלים גפנים, ואת הענבים מביאים לשווקי העיר על־גבי חמורים. אבטיחים מביאים על גבי גמלים מאזורי שכם ורמלה206. גם ריטר (לאמצע המאה) מציין, כי בסביבת ירושלים מצויים עצי פרי רבים: זיתים, תאנים, גפנים ואגוזים (במיוחד ‘פיסטצ’יו’); הפירות נמכרים בעיר207.

בראשית המאה מספר זטצן, כי הבדווים מביאים לירושלים מלפפונים מאל־ע’ור ומעין־גדי; גפרית – מסביבת ים־המלח, וזרעים ופירות של עצים שונים וכן ורדים – מיריחו208. לעומתו מוסר לורטה בתקופה מאוחרת יותר, כי בדווים באים לעיתים־קרובות לירושלים כדי לקנות בגדים, כלי־נשק ותכשיטי זכוכית וכסף209. מקור משנות ה־50 מציין, כי שווקי ירושלים מלוכלכים ודלים, וכי הסחורות בהם מיועדות, בדרך כלל, לספק את צרכי הבדווים הבאים לכאן בקבוצות גדולות210. מאחר שאסור היה להיכנס העירה עם נשק ביד, חויבו הבדווים בכניסתם לירושלים להפקיד את נשקם בידי שומרי שערי העיר ורק בצאתם את העיר הוחזר להם נשקם211.

לפי שטראוס (באמצע המאה) נמצאים המלאכה והמסחר בעיר ברמה נמוכה־ביותר. הבזארים עלובים בהרבה מִבֶּערים גדולות אחרות בסוריה, ואין להשיג בהם אלא את המצרכים היסודיים המעטים הנדרשים לתושבים ולבדווים. הכפריים השכנים מספקים את תוצרתם לשווקים: מלפפונים, אבטיחים ובצלים, אך אין להשיג את כל הירקות המקובלים באירופה. כשהיבולים מוצלחים המצרכים זולים212.

ספר תורכי.png
סַפָּר תורכי (סוסי, ירושלים, עמ' 41)


מזון ושירותים

לשנות ה־40 מוסר טובלר את המידע דלקמן בקשר למצרכי־המזון העיקריים הנצרכים בירושלים: בחלב יש מחסור רוב ימות השנה. החלב הנפוץ הוא חלב־עזים, והוא נמכר בכדים. חלב פרות אין, ובחלב־גמלים משתמשים רק המוסלמים, להכנת גבינה, חלב חמוץ וכדומה. חמאה אפשר להשיג רק בחורף. בדרך־כלל יש בעיר שמן טוב; יש שמן־שומשום ושמן־זית; חמאת־שומשום וכן טחינה – מאכל נפוץ ביותר. הלחם טוב למדי הן הלחם של הערבים והן זה של האירופים. את הלחם הלבן אופים בדרך־כלל יהודים, כנראה לפי מתכון של מיסיונרים אנגלים, צריכת הבשר גדולה ביותר, ומספר עצום של עזים וכבשים נשחטים כל בוקר בבית־המטבחיים, מלבד אלה יש מאכלים רבים המיוחדים למזרח והעשויים מצמחים שונים או מתבואות.

קבוצה 2, קובץ 8.png
מנגן תורכי (לורטה,עמ' 242)

שתיה: מלבד מים שותים המוסלמים קפה. יש עוד מיני משקאות שהמוסלמים שותים, נוצרים יהודים שותים גם יין213. שטראוס אף נוקב במחירי המצרכים השונים בשווקים214.

בראשית המאה מוסר זטצן, כי בירושלים 25 בתי קפה ו־25 מאפיות. היו אלה, בוודאי, מקומות פשוטים ופרימיטיוויים ביותר, בדומה למצוי גם כיום בעיר העתיקה, אך מספרם נותן מושג־מה על תפוצתם. שולץ (1851) אומר, כי בתי־הקפה בירושלים הם לרוב חדרים עלובים למדי, הנמצאים בגובה פני־הרחוב, ולעתים – פינות הרחוב מתחת לקימרון או מתחת לכיסוי מחצלות. בבתי־קפה אלה שותים רק קפה ומעשנים נרגילה. הרצפה, או ספסלי־אבן נמוכים, מכוסים

קבוצה 2, קובץ 9.png
כלי־נגינה והשימוש בו (תומסון, 1860, ב, עמ' 577)

בדים, משמשים לישיבה. לאורך הקיר, על כוננית עץ, עומדות הכוסות והנרגילות, ובפינה – תנור פחמי־עץ. התורכים והערבים אוהבים את בתי הקפה האלה מאד, ובכל שעות היום אפשר לראותם שם, יושבים בשלווה ושקועים בהזיותיהם, יש לומר לזכותם, שהם מתנהגים בצורה הרבה יותר מסודרת ונאה מאשר בגרמניה, למשל, שם פורצות מדי־פעם מריבות בבתי־הקפה. הקפה עולה 5 פני והנרגילה ־1 פני215.


החנויות והשווקים

לסוף שנות ה־60 של המאה ה־19 יש בידינו סקר מפורט על החנויות והמסחר בשווקי ירושלים. וורן עמד על־כך, שלא היו בזמנו נתונים על אופי המסחר ועל עיסוקיהם של תושבי ירושלים – נתונים שעניינו מאד את מי שרצה להבין את ירושלים של זמנו. לפיכך החליט לערוך סקר כזה. הוא הכין רשימה של החנויות והמחסנים שהתרכזו בשווקי העיר (לא נכללו המפעלים והעסקים שבמנזרים ובמוסדות השונים וגם לא מפעלי־התעשיה המועטים שבחלקיה הצדדיים של העיר). והגיע ל־1320 חנויות, נרשמו: התעסוקה, מספר המועסקים ודתם (ראה בטבלה). וורן מסיק מהטבלה מסקנות

קבוצה 2, קובץ 9א.png
כלי־נגינה והשימוש בהם (תומסון, 1860, ב, עמ' 578)

מסקנות רבות. המימצא הראשון שלו היה, שמספר העובדים שפעלו אז בשווקי ירושלים הגיע ל־1932 נפש. אוכלוסיית ירושלים הגיעה אז להערכתו לכ־ 20,000 נפש. מכאן שכ־10% מהתושבים היו עסוקים בשווקים שבמרכז העיר. אחוז זה נכון לדעתו לגבי כל העדות, פרט ליהודים שחלק ניכר מהם חי על כספי ה’חלוקה'. מ־1320 החנויות שבדק נמצאו 278 ריקות. אך וורן מציין כי בזמן חג הפסחא היו מפעילים אותם סוחרים מדמשק ומערים אחרות. עם־זאת נמצאו שווקים עתיקים רבים, במיוחד ליד איזור הר־הבית, שעמדו בשיממונם. לדבריו, אם המסחר בירושלים ימשיך להתפתח כפי שהתפתח ב־סו השנים האחרונות, יש להניח שגם שווקים אלה יתעוררו־מחדש לחיים, וב־100 סוחרים נוספים יוכלו למצוא בהם את פרנסתם. וורן אף מצביע על־כך שחלק מהעיסוקים אָפייניים לעדות מסוימות, בעוד שאחרים משותפים לעדות השונות. בולט ביותר מספר הסנדלרים – 230; הם מחולקים בין כל העדות, אך חלקם היחסי של היהודים ניכר. במקום השני נמצאים חנווני המכולת – 189 במספר. אף הם מחולקים בין כל העדות, אם כי ניכר חלקם של המוסלמים216.



המסחר בחנויות העיר־העתיקה 1869־1867

מקצוע יהודים מוסלמים יוונים לטינים פרוטסטנטים ארמנים ס"ה
אופים 10 52 15 77
בנקאים 4 2 6
ספרים 9 12 5 22 8 56
עובדי בתי מרחץ 37 37
מוכרי שמיכות 2 1 3
כורכי־ספרים 6 1 7
חנויות ספרים 1 1
מוכרי לחם 2 10 12 24
קצבים 7 29 36
בעלי קנטינות 2 2
מוכרי פחמים 9 8 4 21
מוכרי עופות 6 2 1 1 10
מוכרי צלחות 6 3 9
טוחני קפה 5 24 1 30
טבחים 1 4 5
מוכרי חיטה 11 11
מוכרי כותנה 2 1 3
עובדי המכס 1 9 1 1 2 14
רוקחים 5 3 9
צבעים 1 27 28
פרזלנים 1 3 2 6
טוחני קמח 3 18 21
בעלי חנויות כלליות 69 53 8 5 7 1 143
מוכרי זכוכית 2 16 1 19
ירקנים 17 67 3 1 88
חנווני מכולת 51 86 28 13 7 4 189
יצרני אבק־שריפה 3 3
שומרי ח’אנים 5 5
עושי ‘קירבי’ 6 6
מוכרי עדשים 1 1
מוכרי סיד 1 1
בעלי אכסניות 8 8 16
מוכרי ארוחות 3 3
צולי בשר 9 9
בעלי טחנות־קמח 1 9 10
חלפנים 17 3 2 22
עובדי בנין 1 1
סוחרי בגדים משומשים 5 2 7
בעלי תנורי־אפיה 3 3
רוכלים 2 5 3 10
צלמים 3 3
יצרני צנורות־חרס 3 3
שוטרים 22 22
עובדי דואר 1 1
מוכרי קרמיקה 11 11
רצענים 7 7
סנדלרים 83 51 41 22 6 27 230
סוחרי משי 19 1 20
כובשי סומסום 29 3 32
מוכרי עורות 2 2
פחחים 7 3 18 28
צורפי כסף 15 29 9 4 57
צורפי בדיל 34 2 36
חרשי נחושת 2 10 16 2 30
מוכרי מחטים ופתילות 3 3 1 7
עובדי תעשיית הסבון 50 24 2 76
מכרי סבון 1 7 8
בעלי אורוות 13 6 1 20
חורטי אבן 2 2
מוכרי צנורות־אבן 2 4 6
בעלי מחסני אבן 6 6
מוכרי סוכר 9 1 10
יצרני ממתקים 29 3 32
חייטים 34 10 10 2 6 62
עובדי מברקה 1 2 3
טבקאים 5 14 16 1 1 37
מוכרי כדים 1 ;
שענים 19 2 2 23
מוכרי שעוה 1 9 10
בעלי מחסני חיטה 3 3
מוכרי יין 11 43 2 2 58
סוחרי עצים 3 3 6
מוכרי צמר 8 8
לבלרים 7 7
ס"ה 503 828 360 146 34 71 1932


מקורות המאה ה־19 עומדים על מספר תופעות נוספות הקשורות בשווקי ירושלים, נראה כי מבחינת מיקומם היו השווקים שמרניים ביותר ומקומם לא נשתנה באופן מהותי על־כל־פנים מאז התקופה הרומית. וורן אף מנסה לקבוע, כי שווקי ירושלים בזמנו נמצאים באותו המקום שבו היו לפני חורבן ירושלים, כמתואר אצל יוסף בן מתתיהו217.

חלק מהמקורות מציינים כי בירושלים קיים קשר אורגאני בין השווקים והמקומות הקדושים. כך, למשל, מעיר דיקסון, כי חלק ניכר מהשווקים צמוד לשטח הר־הבית ולאיזור כנסיית־ הקבר, ג', ווילסון (בראשית שנות ה־40), אומר כי השוק נמצא במרכז העיר לא רחוק מכנסיית ‘הקבר הקדוש’ 218.

המקורות מנסים לעמוד גם על החלוקה התיפקודית בשווקי העיר ובחנויות, וויליאמס (שנות ה־40) מציין, כי שלושת הבזארים המרכזיים הם, כנראה, עתיקים, לדעתו נועדו שלוש השורות בזמנים קודמים לענפי־מסחר שונים, אבל כיום הכל מעורב. הוא מציין, כי לפי מוג’יר א־דין היתה השורה המערבית מיועדת במאה ה־15 לתבלינים, שההכנסה מהם נמסרה לבית־הספר שהקים צלאח א־דין. בַּמרכזית היה השוק הירוק – לירקות שונים, ובשלישית, במזרח – לאריגים. וויליאמז מנסה לקבוע גם חלוקות אחרות לפי מקורות נוספים219.

ג', ווילסון (בראשית שנות ה־40) מציין, כי רוב בעלי החנויות הם נוצרים או יהודים, ומצטט דין וחשבון של פלמרסטון, שלפיו המוסלמים מתאגדים רק לעתים רחוקות לחברות של סוחרים; על כן נמצא רוב המסחר בידי יהודים או נוצרים. ווֹרן מציין בסוף שנות ה־60, כי החנויות מסודרות בדרך־כלל לפי העיסוק ולפי הדת, כבימים קדומים, אך לא בצורה כל־כך קפדנית. ברחוב היהודים רק יהודים, ורק פה־ושם מספר מוסלמים. ברחוב הנוצרים כמעט הכל נוצרים. בשוק הבשר הרוב מוסלמים. בשאר השווקים בדרך־כלל תערובת של בני הדתות השונות. יש ‘גושי’ חנויות של סוג מסוים, כמו ‘גושי’ הירקנים, החייטים, הסנדלרים וכדומה220.

מקורות אחרים של המאה ה־19 אינם מציינים חלוקה תיפקודית ברורה של שווקי העיר ואזורי־המלאכה שלה, פרט לצמידות למקומות הקדושים שהוזכרה. יוסף מיוחס, מחוקרי ערביי ארץ־ישראל, מדגיש לסוף תקופתנו, כי בעוד אשר בערי המזרח נוטים בעלי האומנויות בדרך־כלל להתאגד ולהתרכז באותו הרחוב, הרי בירושלים (וביפו) אין המצב כן221.

עם־זאת נקראו השווקים השונים בשמות הסחורות העיקריות שנסחרו בהם, אם בהווה ואם בעבר. ריישר, למשל מדגיש זאת בתיאורו על שווקי ירושלים: ‘כל השווקים הם מלאים חנויות מראשם ועד סופם משני הרוחות, והשווקים נקראים על שם הסחורה הנמכר בה, למשל יש שוק מלא חנויות מוכרי סחורות של בגדי צמר גפן ומשי (שניט סחורה) מכל המינים ומזה יש הרבה שווקים והם הגדולים שבכולם, שוקי מוכרי (צעלניק) מכל מיני סחורות יקרים ונחמדים, שוקי מוכרי כל מיני בשמים המפיקים ריח טוב למרחוק ומה גם להולכים בהם, שוקי מוכרי מיני מזון, שוקי אומני מנעלים, שוקי צורפי כסף וזהב, שוקי צורפי נחושת, שוקי צורפי ברזל, שוקי מוכרי צמר גפן, שוקי מוכרי חטים ושעורים וכל מיני קטניות, וכן כולם בתי צרי (אפיקייק) הרבה’222.

נוסעי המאה ה־19 מרבים לתאר גם את צורתם הכללית של שווקי ירושלים. פורבן (1817) מציין, כי השווקים בעיר מקורים תקרות־תקרות של קשתות. מחזה נפוץ הן שורות גמלים החונים בפינות השונות של השווקים. ו.ר. ווילסון (1820) מספר, כי ברובע סוק אל־כביר ישנן חנויות קטנות שהן על־פי־רוב מלוכלכות וחשוכות223.

לראשית המאה ה־19 מספר לונץ: ‘בשני צדי הרחוב שהשתרע משער יפו עד הרחוב המקורה (שנקראת היום בפי היהודים בשם ‘החנויות החשוכות’) היו מדרכות קצרות לעוברים ושבים וזה הקטין עוד יותר את רוחב הרחוב הראשי הזה, חלק גדול מהרחוב המקורה היה מלא ערמות אבנים ותלי עפר, וכל החנויות שבשני צדי הרחוב הראשי שכעת הן השוק הראשי (שוק הבאטראק) לכל מיני סחורות, היו מלאות עפר ודומן, ורק במשך הזמן החזיקו בהן אילי הארץ ויפנו אותם ויהיו להם לצמיתות’. הוא מוסיף גם, כי שני השווקים הקדומים, שוק הבשמים ושוק הבשר, היו נסגרים בלילה בדלתות־עץ לבלי יוכל איש לפרוץ אליהם. גם בשאר השווקים היו החנויות נסגרות עם שקיעת החמה224.

באמצע המאה אומר וורטבט, כי הרחוב הפעיל ביותר בעיר הוא הרחוב ההולך משער יפו עד קרוב למסגד עומר. חנויות מכל הסוגים – בעיקר של יהודים ומוסלמים – פזורות בו ללא סדר. סמוך לחלקו התחתון של הרחוב ישנו איזור מקורה, ושם מצויות החנויות המכובדות ביותר, בעיקר לאריגים225.

קבוצה 2, קובץ 15.png
ח'אן–בית־קפה ליד שער־יפו (ווילסון, ארצות המקרא,עמ' 183)

לאותו זמן לערך מוסרת גב' פין, כי במרכז העיר 3 שווקים מקבילים, שכיוונם צפון־דרום והם מכוסים גג: שוק הצורפים, שוק התבלינים ושוק הקצבים. רוחבם כ־4 רגל בלבד, ובדרך־כלל הם הומים מאדם. ריצפתם עשויה לוחות אבן־גיר גדולים וחלקים כשיש, מרוב הליכה. הבזאר הוא רחוב ארוך מכוסה גג, ובו חלונות – לאפשר חדירת אור ואוויר. החנויות בו הן מעין ארונות הבנויים על זיזי אבן, 3 רגל מעל פני הקרקע, דלתות הארונות נפתחות לרחוב, החלק התחתון נפתח, בדרך־כלל, כלפי מטה, ועל לוח זה יושב בעל החנות226.

נוימן מספר אף הוא, כי משני צידי רחוב השוק נמצאים מבני־עץ, כ־3 רגל מעל הריצפה, ובהם יושבים הסוחרים ובעלי־המלאכה, על הרצפה יושבות הפלאחיות עם מרכולתן. זוויות עיניהן וכן שפתיהן צבועות בכחול, והאצבעות וכפות הידים – בצהוב; על המצח והסנטר – כתובת קעקע כחולה227.

על שלושת השווקים המרכזיים אנו מוצאים תיאור מעניין אצל לונץ: '… השווקים האלה לא שנו את טעמם ותכונתם זה מאות בשנים, ובמצבם הנוכחי מתוארים הם בספרי הנוסעים מבני

קבוצה 2, קובץ 16.png
בית־קפה ברחוב ירושלים (ווילסון, א״י הציורית, א, עמ' 33)

עמנו מהמאה השלישית לאלף הנוכחי ובהם יראה ההולך את מצב המרכולת והאומנות בארץ הקדם. השוק הראשון הוא שוק הצורפים ובו יושבים גם גודלי גדילים ופתילי צעצועים… משני עבריו בנויים אצטבאות רחבים אשר עליהם יציג החנוני את סחורתו, והאומן את שולחן עבודתו… ובאמצעיתו יתאחד עם השוק השני. השוק השני נקרא בערבית שוק אל עטרין (שוק מוכרי סמים ותמרוקים). השוק הזה צר מאד, ובעלי החנויות יצרו עוד את צעדי ההולכים בהעמידם את חלק מסחורתם החוצה עד כי לא יוכלו לילך שלשה אנשים יחד בהרחוב הזה. חנויותיו קטנות מאד ונראות כארונות עץ הקבועים בקיר. השוק השלישי נקרא שוק אל־לחאם (שוק הבשר). הוא רחב מעט מהשוק הקודם וגם חנויותיו גדולים מחנויות השוק הקודם. בראשיתו יושבים מוכרי הבשר ואחריהם צורפי נחשת ובסופו תופרי נעלים אדומים כאשר ינעלו בני הכפרים. שני השוקים האלה נסגרו מאז ומקדם בדלתות עץ מיד אחרי שקיעת החמה.

קבוצה 2, קובץ 17.png
השוק המרכזי של ח'אן א־זית (ווילסון, א"י הציורית. א. עמ' 71)

אך זה שנים אחדות נרקבו ונשרפו הדלתות ובזה בא קץ להמנהג הקדום הזה'. לונץ מציין עוד שישנו ‘שוק קטן המבתר את שלשת השוקים האלה’228.

ברקלי (1857) מציין בירושלים מספר שווקים: השוק היהודי – בשכונת היהודים; השוק התורכי – ברחוב דוד וברחוב השלשלת, וכן בתוך סימטאות היוצאות מהם; השוק הנוצרי – בעיקר ברחוב הפטריארך. במרכזו שבחצר ‘כנסיית הקבר’, מוכרים בעיקר חפצי־קודש; השוק הערבי – בחלק הנמוך של ה’ויא דולורוזה' וברחובות הגיא וחאן אל־זית המתחברים אליו; השוק הפינתי – בשטח הפתוח סביב ‘מצודת דוד’; שוק הכותנה – בקטע־רחוב המוביל להר־הבית. אופיניים לשוק זה הבניה מאבן־גיר, ללא קישוט ארכיטקטוני, והחלונות המסורגים229.

דוד ילין (בסוף המאה) מתאר את רחובות המסחר והמלאכה העיקרים בירושלים כדלקמן: ‘האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה עד למטה משוק התבואות (אל ביזאר) קדמה ושלוחה פונה ממרכז צפונה הוא רחוב הבאטראק אשר ברובע הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא קו ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד שער השלשלת… שתי שלוחות יוצאות האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער דמשק, והשנית נגבה, הוא רחוב היהודים, ותוצאותיה אל שער ציון’230.

גרייבסקי מביא אף הוא תיאור מעניין על שני רחובות־השוק העיקריים: 'שוקי המסחור המה רק שניים, הנמשכים על פני כל העיר, אחד לאורכה ואחד לרוחבה, ומהם יסתעפו כארבעה וחמשה שוקים קטנים… במקומות אחדים המה מקורים בתקרת אבנים מלמעלה ורק דרך חורי ארובות התקרה יגיע אור היום אליהם… השוק ההולך לאורך העיר יחל מ“שער יפו” ויכל בשער המערבי של מקום המקדש… חלק קטן ממנו מקורה למעלה, והוא יותר רחב משאר השוקים. המסחור יעלה בו כפורחת והמונים המונים ירוצו בו תמיד רצוא ושב… באמצעו סמוך להמקום אשר יבתר אותו השוק השני, הנמשך על פני רוחב העיר עומד אולם חבר. (חוק הוא לממשלת תוגרמה אשר כל מוכרי תבואות שדה יביאו את תבואתם להאולם הזה ושמה ימכר. והיא תקח מס קטן מזה ואשר לא יביא ענוש יענש כדת). בסביבו ישבו בנות הכפרים המביאות מעט מתוצאות ויבול אדמתם למכור. פה ירבה מספר העוברים למאד, עד כי איש את רעהו ידחקו, ורק בכבדות נפנה לנו דרך לעבור… בהמשך הוא מפרט את שאר השווקים שבעיר ומציין שבכמה מהם נמצא מספר רב של יהודים231.

גד פרומקין מספר גם הוא על שווקי העיר. הוא מציין, כי משני צידי רחוב באב ח’אן א־זית היו חנויות שהיו שייכות ברובן לערבים, מהן שהיו שייכות לבעלי־מלאכה פחחים ונפחים, ובהן גם ה’מעצרה' הגדולה בעיר, הלוא הוא בית הבד לשמן שומשומין. שוק זה לא היה ארוך ביותר. החנויות בו היו צפופות מאד. רובן למימכר ירקות ופירות, ומקצתן למימכר מיני מאפה ומתיקה ערביים232.

גם בנושא השווקים חלו התפתחויות בסוף המאה. בחודש אב תרמ"ה (1885) מספר העתון ‘הצבי’ על פתיחת שוק חדש בירושלים; שכרו אותו שני יהודים לשנים רבות, ועד־עתה נפתחו בו 4 חנויות של יהודים. ב־1908 מספר העתון ‘ההשקפה’ על שוק ירקות חדש בירושלים, המשתרע מהגשר שב’מגדל הצבא', מול הבנק היהודי אנגלו־פלשתינא, ועד שער יפו233. גם בשטח שמחוץ לחומות קמו שווקים ואזורי מסחר חשובים אך נשאיר זאת לחלק השני של חיבורנו.

מרבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1894 אנו למדים על שוק מיוחד – לבהמות בלבד – שהתקיים בכל יום שישי בכיכר שממזרח לשער נבי־דאוד (שער־ציון). בגלל הסכנה מצד בעלי־חיים משתוללים, הוחלט להעביר את השוק אל בריכת־הסולטאן שמחוץ לחומה234. הידיעה על שוק הבהמות היא מתאריך מאוחר יחסית, אך מאחר שהיא מציינת את ההחלטה להעביר את השוק אל מחוץ לחומות נראה, כי שוק הבהמות נתקיים באותו מקום כבר זמן־מה. יתכן אמנם, ששוק זה לא התקיים במחצית הראשונה של המאה, אך בכל־אופן סביר להניח שהחל מתפתח בראשית מחציתה השניה.


פעילות החיים

מצב המלאכה והמסחר בשווקי העיר העתיקה במחצית הראשונה של המאה ה־19 נותנים לנו תמונה של ירושלים בטרם יחלו בה התמורות, השינויים וההתפתחויות של המחצית השניה של המאה, ובמיוחד אלה שבסופה. אך בצורה חריפה יותר מציגים בפנינו את דמות העיר בתקופת חדלונה תיאורי הנוסעים המערביים אודות פעילות החיים בתוכה בתקופה הנדונה – ליתר דיוק, חוסר הפעילות בעיר הקדושה.

רובינסון (1838) מתאר במלים הבאות: "אכן גלה זהרה של ירושלים ממנה. ממעמדה הרם בימי־קדם כמטרופולין המפוארת של העם היהודי והעולם הנוצרי כולו, יקרת האומות ומשוש כל הארץ, היא שקעה והיתה לבירה מוזנחת של מחוז תורכי פעוט. ובמקום שבימים מקדם התקהלו הרבה מאות אלפים בחוצותיה ובמקדשה, אנו מוצאים עכשו אוכלוסיה של אלפים בלבד, המתגוררים במפוזר בין חומותיה. קוּבּעת כוס החימה והשממון נשפך עליה מידי הכל־יכול עד התמצית, והיא יושבת עצובה ובודדה בקדרות ונדכאת עד לאפר' 235.

לדברי הצייר הבריטי הנודע ברטלט, שסייר בעיר ב־1842, ‘במראה העיר אין כל ענין, הרחובות חצי הרוסים, השווקים עניים ביותר, ופרט לימי העליה־לרגל אינם מראים כל סימן חיים’ 236.

הנוסע הרוסי נורוב אומר (לשנות ה־30), כי כאשר אין בירושלים חג לאחת משלוש העדות, שוממה העיר ושקט שורר ברחובותיה. בזמן חגי הנוצרים, כאשר הרובע הנוצרי מתעורר לחיים, ממשיך השקט לשרור ברובע המוסלמי וברובע היהודי, כאילו מאומה אינו קורה237.

שטראוס מספר בשנות ה־40 כי ירושלים שוממה ברוב ימות השנה. בחודש מארס עדיין נמשך שממון החורף. באפריל העיר מתחילה לחיות; הכל מסביב ירוק והעיר מתמלאת צליינים, אך במאי העיר שוב נעשית שקטה והחום מתחיל להתגבר. משגובר החום מתחילים מקורות־המים להדלדל והתנאים בעיר נעשים קשים־ביותר. רק מעטים, העשירים־ביותר, יכולים להרשות לעצמם לעזוב את העיר ולנטות את אהליהם בסביבה היפה של ירושלים238.

בסיכומו לאמצע שנות ה־50 מתאר וורטבט את רחובות ירושלים כשוממים וללא סימני פעילות מסחרית. פרט לרחוב־ראשי אחד או שניים, כל רחובות העיר שקטים. אותות־החיים בעיר כה מועטים, עד שהעובר ברחובות יכול לחושבם לאיזור בלתי־נושב. שני הרחובות שניתן למצוא בהם סימני־חיים כלשהם הם רחוב הנוצרים ורחוב דוד239.

ריטר (באמצע המאה) אומר אף הוא, כי ירושלים היא, עיר ‘מתה’ מבחינת הפעילות שבה. ‘כמעט שאין רואים אנשים ברחובות, פרט לנשים ההולכות למלא כדיהן מים, ולפלחים עם חמוריהם בדרכם אל העיר או ממנה, ומוסלמים בבגדיהם הלבנים, ליד בית־הקברות ובתוכו, שותקים או משוחחים בשקט. פעילות החיים הממשית מתרכזת בכנסיות, במסגדים ובבתי העניים’ 240.

סטנלי שביקר בארץ־ישראל ב־1852, מתאר את ירושלים תיאור קודר ביותר: ‘עיר חרבה.פה ושם מזדקרים מתוך האנדרלמוסיה הכללית… רחוב רגיל, בית אירופי נאה… אך במראה כללי נראית ירושלים כעיר שנאכלה כליל בדליקה ענקית’241.

סטיוארט, שביקר בעיר ב־1854, מספר כי בשערי העיר נמצאים בדרך־כלל חיילים־שומרים, וכי בלילה מוצבים שומרים נוספים בפינותיהם של מספר רחובות בעיר. כל אחד מהם מצויד בלפיד ובחרב קצרה. עם זאת, השמירה לקויה ואנשים נמנעים מלצאת לרחובות אחרי רדת החשיכה. גם במשך היום העיר מוזנחת מאד. לשווא תחפש סימן של פעילות מסחרית. גמל או שניים טעונים חיטה ומספר נשות־איכרים המביאות סחורתן לשוק, הם גילויי המסחר היחידים בעיר242.

על השמירה בעיר מספר גם ריישר. בכל שוק עומדים אנשי־חיל על המשמר; הם מתחלפים מידי שעה. בלילה מסתובבים השומרים בחוצות העיר, ולפעמים מצטרף אליהם אף הפחה. מן השעה 2 בלילה ועד אור־הבוקר אסור להסתובב בעיר ללא נר, והנתפס ללא נר נקנס. השומרים בשווקים מפקחים גם על המשקולות למען ‘לא יחסר מן המשקל’243.

נוימן מציין, כי אף שמשטרת השוק אינה כה תקיפה לא ידוע על זיופי מזון. הנקיון מוזנח לגמרי ויש הרבה לכלוך. ברחובות העיר מסתובבים הרבה פושטי־יד טרדניים, מכל העדות פרט ליהודים. בעבר היו מקרי אלימות וסחיטה נגד היהודים, אך מזה זמן־מה לא אירעו מקרים כאלה בעיר. לדבריו חלו בזמן האחרון שיפורים בתנאי־הביטחון בעיר, משהחלו מספר אנשי משטרה חמושים, בפיקוד קוואס ראשי, עוברים ברחובות העיר יומם ולילה244.

אורלי (בשנות ה־70) מספר על קבצני העיר. ליד כל שערי העיר מתקהלים המוני קבצנים, העומדים משני עברי הדרך. אלו דמויות עלובות, לבושי סחבות; רבים מהם חולים או נכים והם מחזיקים בידיהם קערות־מתכת לנדבות, וזועקים ‘חואג’ה’ בצורה קורעת לב. במקום אחר הוא מציין, כי בשער יפו עומדים תמיד אנשים בטלים, המסתכלים ביוצאים ובנכנסים (שיירות וכו'); במיוחד הם בוחנים היטב את הזרים. זהו ‘גן־העדן’ של הקבצנים, היושבים כל היום בשער ומבקשים נדבות מהנכנסים והיוצאים. איכרים הבאים מהסביבה זורקים להם מידי־פעם פרי כלשהו, תאנה או תפוז245.

בסיכום הערכתו על ירושלים מציין אורלי, כי ירושלים איננה עוד מה שהיתה בעבר. בכל־זאת, יש לעיר אווירה מיוחדת, כי היא מזכירה בכל רגע את העבר. זהו ההבדל בין ירושלים וקהיר, למשל. אווירה זו שורה על רוב תושבי העיר; רבים הבאים לכאן ואף נשארים בגלל מה שהעיר מסמלת, דהיינו, בגלל עברה. פרט לזה אין בעיר כל דבר מיוחד. למעשה, ירושלים היא עיר דתית, וגם אם פעם תיבנה המסילה (שנות ה־70), לא תיהפך ירושלים לעיר מסחרית, כי נסיונות כאלה תמיד נכשלו. אין יופיה של ירושלים אלא במוסדות הדת שלה – בתי התפילה והמקומות הקדושים246.

נוסע נוסף המתאר את ירושלים בשנות ה־60 תיאורים חיים מאד, הוא דיקסון. את אופיים הכללי של הבתים והמגורים הוא מתאר כדלקמן: הבתים גבוהים וחזיתם חשופה (חסרת קישוט). לעיתים קרובות משולבים בהם אלמנטים עתיקים, כגון קישוטי דלתות וקשתות משרידי האמנות הערבית העשירה. בקומת־הקרקע מצויות חנויות ובתי־קפה, כמו ברחובות קהיר; אבל לחנויות כאן ‘עומק’ רב יותר והן מגוונות יותר. בין הבתים מתבלטים מבנים ציבוריים ומנזרים עתיקים, כנסיות ומסגדים – הרוסים בחלקם. מכיוון שההכנסות היו נמוכות ושכר־הדירה גבוה, השתכנו סוחרים, יהודים וערבים, מתחת לקימורים עתיקים והרוסים אלה, פינו חלק מאבני־המפולת ומההריסות, הציבו תמוכות לתקרות וסידרו להם שם אורוות, מחסנים, מרחצאות ובתי־מלאכה. מתחת לקימוריו ובפרוזדוריו של ה’הוספיס' ההרוס שליד כנסיית ‘הקבר הקדוש’ מצאו להם מקום נרחב מספר גדול של צורפי נחושת, סוחרי תבואה ואף ספרים. חדר אחד בחורבה הגדולה משמש כחנות מזכרות, שני – בית־מלאכה לעיבוד עורות (בורסקי), שלישי – מרחץ ציבורי. אף הרחוב משמש לעיתים קרובות מקום מגורים לערבי עני. שם הוא אוכל ושותה וגם עוסק במקח־וממכר. כאשר הוא רוצה להתרחץ, או להתפלל הוא הולך אל המסגד הסמוך. בחצר המסגד הוא מוצא מים ובבנין הקדוש – צל. לאחר שקיים את מצוות התפילה הוא ישן לו על המחצלות המכסות את רצפת המסגד ושום אדם אינו יכול לגרשו משם, שהרי המסגד הוא ביתו האמיתי של כל מוסלמי. רק עסקים שאינם הולמים את קדושת המקום הוא נאלץ לעשות ברחוב. שם רשאי הוא להטעין את גמלו, או להאכיל את אתונו, ושם גם הוא עצמו אוכל, שותה ומעשן. בפינות הרחובות מצויות פינות־אוכל זעירות ובהן טבחים צנועים. בין ארבע אבנים מפויחות מכניס הטבח מעט עצים, מדליק אש, מעמיד מלמעלה מחבת ובו שמן, זיתים אחדים, עדשים וחופן תבואה גרוסה, ומכין מנת אוכל, שריחה המיוחד מלהיב את נפש הערבי. מעט לחם, כוס מים ומקטרת עישון (נרגילה) הם המנות האחרות247. ודיקסון מוסיף: 'ברחובות ירושלים יש להתהלך בשעות היום, ולא רק בגלל שלאור־היום אפשר ליהנות משלל הצבעים, אלא משום שירושלים היא עיר מזרחית ומוסלמית, שחיי העסקים נפסקים בה משקיעת השמש ועד לזריחתה. בשעות הלילה חשוכים רחובות העיר לגמרי. חצי שעה לאחר שקיעת החמה כבר סגורים על מסגר כל תריסי החנויות והמרחצאות. הגמלים רובצים באורוות והסימטאות הצרות עזובות. אין הערבי אוהב מנורות ואורות, ובחדרו די לו באור נר. עם רדת החשיכה אפשר עוד לראות פה־ושם דמויות לבנות הממהרות הביתה. בשעה יותר מאוחרת אפשר לראות, לעיתים, אור מנורה שמשרת נושא בפקודת אדוניו, ואולי של אירופי החוזר מביקור בבית חברו, או של קוואס ההולך לביתו של הקונסול, או של קצין תורכי העורך ביקורת אצל המשמרות המוצבים במקומות שונים בעיר. אנשים אלה דואגים לשאת פנס לפניהם, מכיון שבירושלים, כבקהיר ובאיסטנבול, עלול אדם היוצא לרחוב ללא אור להחשיך את עצמו ולהיעצר בתור גנב. אין גם מה שימשוך את התושבים לצאת לרחוב בשעות הלילה. בעיר מוסלמית אין תאטרון, אין קונצרטים ואף לא מועדונים. אין בירושלים מקומות מפוקפקים המושכים צעירים, מן הסוג המצוי בניו־יורק, לונדון ופריז, ואם קיימים כאלה, הרי עסקיהם נערכים בסתר. תהלוכות נישואין, הנערכות בקהיר בלילה, עם מנורות ותופים, אינן מתקיימות בירושלים ובארץ־ישראל בכלל; כאן החתן לוקח את הכלה לביתו מבעוד־יום. נשפים ומשחקי לילה אינם מתקיימים בעיר, שבה תענוגות מכל סוג נדירים ביותר. המוסלמי נוהג להישאר בלילות בביתו, עם נשותיו וילדיו, ואין הוא נוהג להזמין חברים לביתו. מנהיג דתי ערבי עשוי להזמין לביתו מספר שייח’ים לשם תפילת־ערב על שטיחים הפרוסים על גגו. לאחר התפילה ירעננו עצמם במיץ לימון וישובו כל אחד לביתו עם משרתו ופנסו.

‘פרט לחוסר המשיכה אל הרחוב קיים גם הפחד מפניו, מפני גנבים למיניהם – אולי בדווים – מפני נגיעת מצורע, בעיטת גמל או נשיכת כלב. כן קיים חשש נפילה לאיזה בור. חוץ מזה הרחובות מלאים פסולת ואשפה של פירות ופגרי־חיות, מתרוצצים בהם מיני לטאות ועכברושים וכלבים משחרים לטרף. אבל גרועים מכל הם ה“פקירים” המסתובבים ליד המסגדים והמוכנים בכל־רגע להעניש כל מי שלדעתם מחלל את המקומות הקדושים. השלטון התורכי אמנם נלחם בהם, אך הם מהווים סכנה, בייחוד בלילות’ 248.

ושוב אנו מוצאים אצל דיקסון (1864) תיאור ציורי מאד על המתרחש ברחבה שלפני שער בית לחם (שער־יפו): ‘רחבה זו מלאה פסולת; היא אינה מרוצפת ואינה מיושרת. גמל עובר כורע תחת עומס משאו; קבוצת פועלים מחכה כאן שיזמינו אותם לעבודה; ספרים וטבחים, חמרים וחלפנים, קדרים וסוחרי־פירות בתלבושות ססגוניות ובכפיות צבעוניות, עוסקים בעבודתם או מחכים לה. שער בית־לחם הוא השער הראשי מבחינת העסקים ותנועת הצליינים (לעומתו שער דמשק הוא שער הכניסה הראשי מבחינת מבנהו היפה והמפואר). בסביבות השער נמצאים השוק, ה“מועדון”, בית־המשפט וה“פרלמנט” העממי של אלה שאינם אוהבים לחיות תחת קורת־גג ומעדיפים לאכול ולשתות ולסדר את כל ענייניהם, כולל רחצה ותפילה, תחת כיפת־השמים. כל אחד יכול לבוא לכאן, לראות ולקנות כל דבר העולה על רוחו, פרט לסחורות יקרות, שניתן להשיגן רק בבזאר. כאן אפשר להשיג פועלים מכל הסוגים, החל בעבד כושי מאיזור הנילוס העליון, הישן ליד הפרד של אדוניו הערבי ומועמד להשכרה לכל עבודה, ועד לפועלים מקומיים המחכים לעבודה. גם העבודות הן מכל הסוגים: פעם זה מסיק־זיתים בשביל הארמנים, ופעם נשיאת־מים בשביל הקופטים. המעסיקים העיקריים הם המנזרים היווניים, שכמעט כולם בעלי כרמי־זיתים בריחוק־מה משער בית־לחם. אלה המשכירים את עצמם לעבודה הם מוסלמים על־פי דתם וכנענים [!] על־פי מוצאם. עוד אפשר למצוא במקום “לבלר” המציע את שירותו; עובדים בקדרות, המציעים ערימות של עבודותיהם, בעיקר עציצים, קערות וכדים וכו’249.

תיאור ספרותי של ירושלים ושל ארץ־ישראל מצוי בספרו של הסופר הנודע מרק טוויין, שסייר בארץ בשנות ה־60. העזובה עשתה עליו רושם קשה ביותר והוא תיארה בצבעים קודרים. להלן קטעים מתיאוריו: ‘הארץ היא באמת חד־גונית וסרת־חן ואין סיבה לתארה באופן שונה. מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער חושבני שזו ראויה לכתר־האליפות. הגבעות קרחות ודהוהות וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערות שבשוליהם צמחיה דלה עטויית עצב ויגון… זוהי ארץ שממון, חוסר תוחלת ושברון־לב… ארץ־ישראל יושבת עטויית שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה… אף ירושלים הנודעת, פאר השמות בהיסטוריה, איבדה את כל גדולתה העתיקה והפכה לכפר חלכאים; אוצרות שלמה אין בם עוד לעורר את הערצתן של מלכות מזרח קרואות; המקדש הנפלא, תפארת ישראל וגאוותה איננו עוד… שוממה ומכוערת וכי למה לא תהא כן? היתכן כי קללת שמים תנווה ארץ? ארץ־ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה, מקודשת היא לשירה ולמסורת – היא ארץ החלומות’250.

ירושלים! ניצבת על גבעות־צח, לבנה, זרועת כיפות ומוצקה, מקובצת יחדיו ומכותרת חומות אפורות גבוהות, הבהיקה העיר הנערצה באור השמש. כה קטנה!… המחשבות שמעוררת ירושלים מלאות שירה, התעלות הנפש ויותר מכל, כבוד. מחשבות מעין אלה אינן מוצאות את ביטויין ההולם ברגשת־תינוקות. בשעה מוקדמת אחר־הצהרים נכנסנו לסימטאות הצרות והנפתלות הללו, בשער דמשק העתיק והנודע, וזה כמה שעות מתאמץ אני לקלוט במוחי את העובדה שרגלי עומדות בעיר העתיקה המהוללת בה שכן שלמה, בה דיבר אלהים עם אברהם ובה עוד ניצבות חומות שהיו עדות לחזיון הצליבה. אדם זריז ברגליו יוכל לצאת מבין חומות ירושלים ולהקיף את העיר הקפה מלאה בשעה אחת. איני יודע אם יש דרך אחרת להמחיש לקורא עד כמה היא קטנה. בשיפעת כיפותיה הקטנות, הריהי כדלת בית כלא כבדה המחוזקת בזיזים עגולות. על כל בית מוצא אתה מאחת ועד שש כיפות אבן מטוייחות, רחבות ורדודות, נטועות ביחידות או באגודה אחת בטבור הגג השטוח, לפיכך, בהשקיפך ממרום על ציבור הבתים המצופף הזה… רואה אתה את העיר הזיזית ביותר בעולם, זולת קונסטנטינופול דומה כאילו מטבורה ועד עיבורה מקורה היא בצלחות הפוכות. מתכונת חדגונית זו מופרת על־ידי כיפת מסגד עומר, מגדל היפיקוס ועוד אי אלה בנינים אחרים המתנשאים לרום.

‘רוב הבתים הם בני שתי קומות, בתי אבן מוצקים, מסויידים או מטוייחים מלבר, וסורג עץ כלובי בולט מכל חלון, כדי לשחזר רחוב ירושלמי אין לנו אלא להפוך כלוב עופות על פיהו ולתלותו לפני כל חלון בסימטת בתים אמריקנית’.

הרחובות מרוצפים ריצוף גס של אבנים והם עקלתוניים די הצורך לשוות לכל רחוב חזות של מבוי סתום, המסתיים כמאה צעד לפני עולה רגל המבקש ללכת בו. בבתים רבים, מזדקר גגון־מרפסת צר מחוסר־תומכות מגג הקומה התחתונה. פעמים מספר ראיתי חתולים מנתרים לעבר הרחוב מגגון אחד למשנהו בצאתם לערוך ביקורים; בנקל עשויים החתולים לעבור בקפיצה מרחק כפול מזה. אינני מציין זאת אלא כדי להמחיש לקורא עד כמה צרים הם הרחובות… אוכלוסיית ירושלים מורכבת ממוסלמים, יהודים, יוונים, אירופיים, ארמנים, סורים, קופטים, חבשים, אנשי הכנסייה הקתולית היוונית וקומץ פרוטסטנטים… מנין הלאומים השונים המוסיפים גיוון נוסף לרשימה ושפע הלשונות השגורים בפיהם ארוך הוא מכדי יכולת־פירוט. אין עם, צבע ולשון בעולם שאין להם נציג בקרב… הנפשות המתגוררות בירושלים. העיר משופעת בחלכאות, בדלות בסחי ובבלואי סחבות – אותם סימנים המעידים על השלטון המוסלמי, עדות נאמנה יותר מדגל חצי הסהר עצמו. מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר ומסתבר שאינם יודעים אלא מלה אחת בשפה אחת – “בקשיש” נצחי.. . ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה'251.


סיכום וחזון העיר העתיקה של הרצל

תיאוריו של טוויין, כמו גם תיאורי הנוסעים המערביים האחרים, מציגים בפנינו את ירושלים לאורך רובה של המאה ה־19 כעיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה־ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו.

אפשר, אולי, לבקר תיאורים אלה ולטעון שאין הם מייצגים אלא את דעת הנוסעים המערביים, בעוד שלמעשה לא־כן היו פני הדברים. ייתכן, אולי, שתיאורי הנוסעים נבעו מתוך האכזבה הגדולה שהיתה מנת חלקם בבואם לירושלים אחרי הציפיות שהיו להם טרם בואם, עת חשבו

לראות את העיר הקדושה מפוארת הרבה יותר – והיא שהניעה אותם להפריז בתיאור מצבה העגום של העיר. נראה לנו, כי אין הצדקה לביקורת כזאת. נכון, אמנם, כי התיאורים במקורות שהובאו הם ססגוניים וציוריים ביותר, אך גם אם נסיר את מחלצותיהם הספרותיות תתקבל תמונה של עיר בעלת אוכלוסיה ענייה מגוונת, ופעילות חיים נחשלת מיוחדת־במינה. ללא ספק שלא היה באוכלוסיה זו ובפעילות זו כדי קביעת מעמד מכובד, לעיר בעלת עבר כה מפואר. ואכן במעמד כזה לא נמצאה ירושלים במאה ה־19. במאה הנדונה היתה ירושלים באמת עיר קטנה ועלובה, ואכזבת הנוסעים המערביים ממנה היתה אמיתית וכנה.

אכזבה עמוקה ואמיתית ממראה וממצבה של ירושלים במאה ה־19 היתה גם מנת־חלקו של חוזה המדינה תאודור הרצל, שביקר בעיר ב־1898. ברם, אצלו עוררה האכזבה את החזון שאותו חזה על על העיר. וכה כתב: ‘אם אזכרכי בימים הבאים ירושלים לא אתענג על זכרונך, משקע.מעופש של אלפי שנים מלאות חדלון אישים, קנאות אפלה, ואי נקיון שוכן בתוך רחובותיך רעי הריח… אם יבוא יום וירושלים לנו תהי, ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה, והיה מעשי הראשון – לטהרך. כל אשר לא קדוש הוא אצוה לפנות. אקים מעונות פועלים מחוץ לעיר. את קני הסחי אריק, אהרוס, את החרבות אשר לא קדושות הן אשרוף באש ואת החנויות אעתיק למקום אחר. אחר אכונן, בשמרי ככל האפשר על סגנון הבנין העתיק, מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה רוחה, רבת אויר ותעלות… מאמין אני בכל לב, שאפשר לכונן מחוץ לחומות העיר העתיקות, ירושלים חדשה ורבת תפארת. ירושלים העתיקה תשאר מין לוּרד [עיר עתיקה בדרום צרפת המשמשת מקום עליה לרגל לקתולים] מכה ו“ירושלים עיה”ק"…’ 252. ‘את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסא. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלהים ומוסדות־חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת… יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן. כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה’253.


אספקת המים: מעיינות, בריכות, בורות ואמת־המים

הקדמה

אספקת־המים לירושלים היתה בכל התקופות ההיסטוריות אחד מהנושאים המרכזיים בקיומה ובהתפתחותה של העיר; כך היה גם במאה ה־19. את תקופת דיוננו – המאה ה־19 ועד למלחמת־העולם הראשונה והכיבוש הבריטי – ניתן לראות כַּתקופה ה’היסטורית' האחרונה. מן הכיבוש הבריטי (1917) ואילך החלה המודרניזציה חודרת לארץ־ישראל בקצב כה מהיר, עד שהתנאים והנסיבּות היישוביים החלו משתנים בצעדי־ענק. חשיבות לימודה של המאה ה־19 היא בכך – כפי שציינו כבר בהקדמה לחיבורנו – שמצד־אחד אפשר להכיר באמצעותו את דמותה של הארץ בטרם תשתנה כליל עקב המודרניזציה; ומצד־שני יכולה הכרה כזו להקנות לנו מושג גם על דמות הארץ כפי שנראתה במאות השנים שקדמו למאה ה־19, שכן מאות רבות של שנים היו השינויים שחלו בדמות זו קטנים בלבד. הדברים אמורים גם לגבי נושא אספקת־המים. השחזור שנציג כאן על אודות מקורות־המים של ירושלים במאה ה־19 יראה עד כמה עדיין היתה דרך אספקת־המים לעיר בתקופה שקדמה לכיבוש הבריטי ‘פרֶה־מודרנית’; ובמקביל יתבררו לנו בקווים כלליים דרכי אספקת־המים בירושלים בתקופות היסטוריות רבות שקדמו למאה זו.

טובלר מעיר (בשנות ה־40), כי בעבר קראו לירושלים ‘עיר עשירה במים וחסרת מים’. לטענתו, אכן העיר עשירה במים254. לדעתנו טעה בכך. התרשמותו מ’עושרה' של העיר במים נבעה כנראה מכך, שהבחין בריבוי ובגיוון של אמצעי אספקת־המים בעיר. לנו נראה, כי תופעה זו עשויה להתפרש גם בצורה הפוכה – דווקא המחסור במים הוא שאילץ את התושבים לחפש דרכים ואמצעים רבים ושונים לאספקתם המתמדת.

טובלר ממיין את מקורות־המים של ירושלים לארבעת הסוגים האלה:

א) מי־מעיין או מי־באר;

ב) מי־גשמים;

ג) מים המובאים העירה בתעלות או בצינורות;

ד) מים המובאים העירה ברגל255.

אנו נבנה את דיוננו לפי חלוקה שונה במקצת:

א) מי־מעיין או מי־באר – בעיקר בעמק הקדרון;

ב) מי־גשמים שנאגרו בבריכות מלאכותיות;

ג) מי גשמים שנקוו בבורות;

ד) מים שהובאו ממרחקים.


מקורות הקדרון. מעיין הגיחון

מקור־המים החשוב ביותר בתולדות ירושלים, שגם היה הגורם לראשית התהוותו של ישוב במקום, הוא מעיין הגיחון. על מעיין זה, על היווצרותו ועל דרך ספיקתו, כמו גם על ההיסטוריה הארוכה שלו, כבר נכתב רבות. אנו נצמצם את עיוננו למצבו ולמעמדו במאה ה־19.

הנוסעים במאה ה־19 מכנים את הגיחון בשמות שונים. הנוסעים הנוצרים קוראים לו לעתים ‘מעיין מרים’ או ‘מעיין הבתולה’, ויש המשתמשים גם בשם התנ"כי ‘גיחון’, אך על־פי־רוב הוא נקרא בשם הערבי המקומי ‘אום א־דרג’ (=אם המדרגות), על שם המדרגות המובילות אל המעיין. הנוסעים מציינים 28–26 מדרגות. הם מבחינים בין 16–15 המדרגות העליונות, שבהן יורדים אל משטח הנמצא בכעין מערה בעלת קשתות, ובין 12–11 המדרגות התחתונות

קבוצה 2, קובץ 26.png
מעיין הגיחון (נייקי, עמ' 505)

היורדות משם אל מפלס המים. לדבריהם, המים נובעים מחציבה בסלע. גובה כל מדרגה כ־10 אינטש, וסך־הכל יורדים במדרגות כ־25 רגל. אורך מקוה המים 15 רגל ורוחבו 6–5 רגל; גובה מערת המקוה לא יותר מ־ 8–6 רגל256.

מקורות המאה ה־19 מוסרים, כי למי הגיחון טעם־לוואי מלוח, והם תפלים ולא טעימים; על־כן שותים מהם רק במקרי־חרום257. אל־עבאסי (עלי ביי) (1807) מוסר, כי מי המעיין משמשים בדרך־כלל להשקאה ולשתיית הצאן, אבל כאשר הבורות בעיר ריקים משמשים מים אלה גם לצרכים ביתיים258. צ', ווילסון (בשנות ה־60) מדגיש, כי מעיין הגיחון מספק כמות קבועה אך קטנה של מים, והם דלוחים וטעמם אינו ערב. באיכותם ובכמותם הם נופלים אף מאלה של בריכת השילוח259.

המקורות מעירים גם על השינויים בספיקת המעיין ומציינים, כי גובה פני־המים במקוה משתנה מפעם־לפעם260. הנביעה במעיין מתחזקת באופן פתאומי, וכעבור זמן־מה חוזר המעיין לספיקה רגילה – מעין גיאות־ושפל. בעונת הגשמים קורה הדבר פעמים מספר ביום, ובתקופות של יובש – אחת לכמה ימים261.

בספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ נמסר, כי ספיקת המעיין מתחזקת באביב ל־3–2 פעמים ביום, ולעומת זה בסתיו אין המעיין נובע אלא אחת ל־3–2 ימים262. בראשית המאה ה־20 מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי בשנים 1900–1901 פחתה מאד כמות המים במעיין הגיחון, והדבר בלט במיוחד במוצא־המים שבבריכת־השילוח. העיריה שלחה אנשים לחקור את הענין. ואחד האמצעים שנקטה בהם היה סילוק חומרי־סחף ששקעו בניקבה. הכותב מספר, שהגיע למקום כדי לצִפות בבואם של המים – הנובעים בהפסקות – ובין־היתר הוא מתאר בפרוטרוט את מבנה המעיין ואת זרימתו263. מדידות שנעשו בתקופות מאוחרות־יותר העלו, כי ספיקת המעיין נעה בין 1140 מ“ק ליממה – בזמן השיא, לבין כ־225 מ”ק ליממה בלבד – בזמן השפל264.

במרוצת המאה ה־19 נחקר מעיין הגיחון ונבדקה במיוחד ניקבת השילוח. לא ניכנס כאן לכל הפרטים בקשר לחקירת הניקבה – כולל ‘כתובת השילוח’ שנתגלתה בתקופת דיוננו – ונסתפק בציון כמה מאורעות בהתפתחותו של העיסוק בנושא זה. רובינסון בדק את הניקבה ב־1838. לדבריו עומק המים לא הגיע בזמן הבדיקה ליותר מ־1 רגל, ורוב הזמן היה העומק 5–4 אינטש בלבד. הוא זיהה את המקום בטעות עם בריכת בית־חיסדא265. בשנות ה־60 שבו וחקרו ווילסון וּוורן את מעיין הגיחון, ניקבת־השילוח ובריכת השילוח. וורן עבר את הניקבה לכל אורכה בדצמבר 1867 (החקירות מתוארות במפורט במכתביו מן השנים 1867 – 1869)266. ליון מוסר, כי בשעה שביקר בניקבת השילוח (כנראה בראשית שנות ה־60) היתה זו כמעט מלאה וקשה היה לבודקה. בסוף עשור זה ערך כאן וורן חפירות והתעלה נוקתה ונבדקה267. ב־1880 גילו כמה ילדים יהודים שניסו לעבור בניקבה את ‘כתובת השילוח’. הידיעה נמסרה לארכיטקט שיק והוא ניקה את הכתובת העתיקה, ובתחילת 1881 ביקר במקום פרופ' סאייס, שפיענח את הכתוב. הכתובת הכילה 6 שורות בעברית268. ב־1891 ניסה מאן־דהו לעקור את הכתובת (כדי למוכרה לאחד המוזיאונים באירופה?), ובעקבות זאת עקרו השלטונות העות’מאנים את הכתובת – שנשברה אגב כך לשניים – ושלחוה למוזיאון בקושטא, שם היא מצויה עד היום269. בנובמבר 1881 שוב ערכו אנשי ה’קרן הבריטית' בדיקות בניקבה. הפעם היה מפלס־המים נמוך בהרבה ממה שהיה כשבדק וורן את הניקבה (המים הגיעו אז עד לצווארו!), והדבר הקל על הבדיקה. ב־1891 גילה שיק תעלה קדומה שהובילה מים ממעיין הגיחון לבריכת השילוח לפני היות הניקבה270.


בריכת־השילוח

בתיאורי בריכת־השילוח מבחינים נוסעי המאה ה־19 בין שני חלקים במאגר זה: הבריכה הגדולה, שלה צורת מלבן או מקבילית, ובריכה קטנה יותר, חצובה בסלע, מטרים מספר גבוה יותר. הבריכה הקטנה החצובה מקבלת את מימיה מניקבת השילוח ונמצאת בקצה של ניקבת השילוח הארוכה. מידות הבריכה הגדולה הן: אורך – 53 רגל; רוחב – 18 רגל; עומק – 19 רגל. הקיר המערבי הרוס בחלקו271. הנוסעים מציינים, כי מהפאר הקודם של בריכת השילוח נשארו רק שרירים. על קרקעית הבריכה מצויים מרצפות שיש ויסודות של כמה עמודים. מצבו של המאגר טוב יחסית, ובכל־זאת שיחים צומחים מהקירות. אל תחתיתו מוליכות מדרגות272.

חוקרי המאה ה־19 עומדים גם על־כך, כי הבריכה בזמנם אינה הבריכה המקורית שהיתה במקום. גותה שבְּדקה מעיר, למשל, כי בעבר היתה הבריכה גדולה בהרבה ובחלקה היתה חצובה בסלע. הוא מעריך כי רוחבה המקורי, ממזרח למערב, היה 95 רגל273. חלק מהנוסעים מעלה את אפשרות קיומה של בריכה נוספת בסמוך, במורד העמק מדרום לבריכה של היום. הם מציינים, כי למטה מהבריכה הנוכחית יש עקבות ברורים של בריכה גדולה ורחבה יותר, שבוודאי קיבלה גם היא את מימיה מהגיחון. כעת הבריכה מלאה כמעט־כולה אדמה, ובמקום נטוע בוסתן. יש המעירים, כי זו אולי הבריכה הנזכרת בספר נחמיה (ג, טו) כ’ברכת־השלח לגן־המלך', שכן מרחק קצר בלבד מפריד בין בריכה זו ובין השטח המעובד של ‘גני־המלכים’ בעמק הקדרון274.

המקורות מציינים גם את טעמם המיוחד של מי־השלוח. כמה מהנוסעים מוסרים, כי טעמם טוב יותר, יחסית, מאלה של מי־הגיחון, ובעיקר כי הוא שונה לטובה מטעם המים התפלים של הבורות בעיר. המים משמשים לשתיה, בעיקר לאנשי סילואן (כפר השילוח), שנשותיהם באות לכאן לקחת מים. אנשי סילואן גם נושאים מכאן מים בנאדות עור־עזים גדולים למכירה לעשירי העיר275. גב' פין מספרת, כי בדרך־כלל סופקו המים בירושלים מבורות־המים, אך לקראת הסתיו, כאשר אזלו המים מן הבורות, הובאו מים על־גבי חמורים מעין־רוגל ומבריכת־השילוח ונמכרו בכסף מלא. הקונסול פין מציין, כי בורות המים בעיר אינם מספיקים – במיוחד לא ברובע היהודי, עקב גידול הצפיפות בו – ומכיוון שהבעלים המוסלמים הזניחו את הבורות, נאלצים התושבים היהודים לקנות מים מהכפריים שמביאים אותם על גבי חמורים ממעיינות סילואן. בעונת הגשמים מחיר המים נמוך יותר מאשר בתקופה שאין בה גשמים בעיר276. גם ילין (בסוף המאה) מספר כי מביאים מים לעיר מהכפר סילואן, והוא מוסיף, כי גם ‘אחינו התימנים מביאים מים בנאדות על שכמם או על גב חמורים וסבו על פני הבתים למכרם’. עוד הוא מציין שמביאים מים לעיר גם ממעיינות ליפתא ומוצא, אך אלה יקרים יותר277. צ'. ווילסון (בשנות ה־60) אומר, כי הפלאחים מסביבת בריכת־השילוח נוטלים מים למכירה בעיר, אך למים טעם גרוע, והפלאחים דורשים סכום ניכר עבורם ואף מרמים את האוכלוסיה במלאם את נאדות־המים


קבוצה 2, קובץ 29־1.png
נושא מים (סוסי, ירושלים, עמ' 200)

קבוצה 2, קובץ 29־2.png
מוכר מים (מנינג, עמ' 11)

באופן חלקי בלבד. וורן מעיר, כי מי־בריכת־השילוח אינם אהובים על תושבי ירושלים, ורק חיילים משתמשים בהם278. מקורם של המים בבריכת־השילוח הוא, כידוע, במעיין הגיחון אשר על טעם מימיו עמדנו לעיל. עם זאת יש לציין, כי הואיל ובריכת־השילוח ממוקמת באפיק הטירופויאון, הוא הגיא, היא היתה למעשה גם מעין ‘בריכת סכר’, ונהנתה, כנראה, גם ממי־נגר עיליים שזרמו באפיק זה ושאפשר היה להטותם אליה. לדעת מקורות אחדים קלטה בריכה זו גם חלק ממי הניקוז והביוב התת־קרקעיים של העיר279. גיוון זה במקורות־המים של בריכת־השילוח הוא שגרם, כנראה, לשוני בטעמם של המים מזמן־לזמן, בהתאם לתרומתו של כל מקור למי הבריכה.

הקשר ההדוק בין מי־הגיחון ובריכת־השילוח הביא לכך, שגם כמות המים בבריכה השתנתה בהתאם לשינויי־הספיקה בגיחון. ב־1896 אף מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי בריכת־השילוח יבשה לגמרי. התושבים מסבירים זאת בכך, שמי־הגיחון מצאו להם נתיב חדש, כנראה אפיק תת־קרקעי, וכך אמנם מסתבר280. לתאריך מוקדם קצת יותר (נובמבר 1894) מוסר אותו מקור, כי השילוח יבש מזה מספר שבועות וכי מביאים מים מביר־איובּ. המקור מציין שכמות המים בנחל פחתה מזה שנתיים־שלוש, והתושבים מאמינים שהברכה חדלה מהמקום עקב גילוי ‘כתובת השילוח’ וסילוקה. אחרים סבורים, כי הסיבה נעוצה בבניינים הרבים שנבנו בסביבת הנחל, שלכל אחד מהם בור־מים והם אוגרים מי־נגר שבעבר הגיעו לנחל. סיבה נוספת – גידול בשטחי־העיבוד של גינות ומטעים. לדעת הכותב ברבעון אין אלו הסיבות, שהרי מי־ביר־איוב לא פחתו281.

פרט לשימושם החלקי לצרכי שתיה לאנשי כפר השילוח – ובשעות־חרום גם לתושבי ירושלים – נראה כי השימוש העיקרי של מי בריכת־השילוח היה להשקיית הגנים של עמק הקדרון. ליד הבריכה עצמה נמצאו עצים מעטים בלבד – בעיקר עצי־רימון ושיחים. אך עודפי המים זרמו בתעלה צרה– חצובה בסלע בחלקה – ער לשוקת בשולי עמק הקדרון; מכאן התפשטו והשקו גני מטעים שיצרו נוף פורח וירוק. את מי התעלה ניצלו נשות האזור גם לכביסה, וכך הפך השטח למקום מפגש חברתי לתושבי הסביבה282.

זכו מי הגיחון והשילוח וייחסו להם גם סגולות מרפא. אחד מנוסעי המאה ה־19 מוסר, כי התושבים הערבים נוהגים להתרחץ במקוה המים של מעיין הגיחון ומאמינים בכוחם המרפא של המים283. אחד מספר, כי מי המעיין נחשבים מִרפא לעיניים284, שלישי מציין, כי ליך הכניסה למעיין יש משטח אבנים מוגבה שעליו המוסלמים מתפללים285. אחרים מוסרים, כי יהודי ירושלים הם החושבים כי למי המעיין כוח מיוחד לרפא מחלות, וכי הם באים לכאן בקבוצות ונכנסים למים בבגדיהם286.

למעמד של קדושה מיוחדת זכו מי־השילוח והבריכה במקום אצל הנוצרים. זטצן (1806) מדגיש את העובדה, כי לפי המסורת הנוצרית זהו המקום שבו הפך ישו את העוורים לפקחים287. לינץ' (1848) חוזר על כך, כי כאן החזיר ה’אדון' לאיש העוור את מאור עיניו288, ושרר (1859) מוסר, כי עד־היום נחשבים מי המעיין כהגנה טובה נגד מחלות עיניים, כמו בזמנו של ישו289. המסורות הנוצריות בדבר פעולותיו של ישו במקום זה הביאו להקמת כנסיה נוצרית בקירבת הבריכה בתקופה הביזנטית ובתקופה הצלבנית. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום בסוף המאה ה־19 חשפו בית־מרחץ עתיק ושרידי כנסיה נוצרית – כנראה מהמאה ה־6. כן נתגלו מרצפות רחוב, מדרגות חצובות בהר ושרידי חומה עתיקה290.

בסוף המאה ה־19 חזרו הגורמים הנוצריים להיות פעילים בסביבה. רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מוסר, כי בריכת־השילוח התחתונה אשר שימשה עד לאותו הזמן כבריכת־ביוב, נוקתה כמעט כולה בידי שלטונות הכנסיה היוונית, המתכוננים להקים במקום מנזר, וכי מסביב לבריכה נבנתה חומה291. מקור מראשית תקופת המנדט הבריטי מוסר, כי מדרום־מזרח לבריכת־השילוח נמצאת הבריכה התחתונה של השילוח – כנראה ‘בריכת המלך’ – השייכת עתה ליוונים; הם מילאוה עפר ועומדים להפכה לגן־ירק. ליד בריכת־השילוח עצמה בנו המוסלמים מסגד באותו הזמן לערך292.

קבוצה 2, קובץ 31.png
רוגל–באר איוב (ונסן־לי־ביין, עמ' 196)

עין רוגל – ביר־איוב

מקור המים השלישי בעמק הקדרון, שזכה לתיאורים מפורטים במקורות המאה ה־19, הוא עין־רוגל. לדברי מקורות אלה נקרא מקור מים זה בפי התושבים המקומיים על־פי־רוב ביר־איוּבּ, אך חלק מהנוסעים הנוצרים מכנה אותו גם באר נחמיה293.

המקורות מציינים, כי בשם ‘ביר איוב’ מכנים הערבים את המבנה הנמצא במפגש שלושת העמקים: עמק המלכים – הוא הקדרון, העמק שבו בריכת השילוח – הוא הגיא, וגיא בן הינום. השטח פורה ומצויה בו צמחיה ירוקה ושיחים ועצים למיניהם. המבנה הרוס למדי והוא בנוי מעל הבאר294.

רובינסון (1838) אומר, כי הבאר עמוקה מאד ולה צורת מרובע לא־משוכלל. הקירות בנויים אבנים מרובעות גדולות, ומסתיימים למעלה בקשת עתיקה. ליד הבאר מבנה קטן נוסף, וכמה שקתות־מים עשויות אבן. פני המים בעומק 125 רגל, ועומקם 50 רגל295. לפי טובלר לבאר צורת פירמידה הפוכה, ובקרקעיתה אבנים גדולות ועתיקות. מדרום לבאר מסגד הרוס, שלדברי טובלר עמד על מכונו, כנראה, ברבע הראשון של המאה ה־18296. גם מקורות אחרים חוזרים על כך, שליד הבאר חורבות של מסגד, הריסות של מבנים נוספים ושקתות־מים עשויות־אבן להשקאת הבקר297.

על־פי חציבות בסלע איתרו חוקרי המאה ה־19 בקרבת באר זו (כמו גם ליד השילוח והגיחון) תעלות־מים שונות, שלדבריהם היו קשורות במערכת ההשקייה והולכת המים לגנים הרבים שהיו בסביבה298. ספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ מציין אף הוא את דבר קיומם של מספר אמות־מים ותעלות תת־קרקעיות ליד בריכת־השילוח וליד ביר־איוב, שנתגלה לדברי מקור זה, רק בימי־הביניים. מקור זה אף מוסיף, כי במרחק של 560 יארך מדרום לביר־איוב נמצאת באר שניה; זו נקראה באר־המדרגות, מאחר שלפי אמונת התושבים הערבים היו מדרגות שהובילו מביר־איוב אליה299.

התופעה האופיינית ביותר לביר־איוב שמקורות המאה ה־19 עומדים עליה היא, שגובה המים בבאר משתנה, וכי בעונת הגשמים, במיוחד בחורפים גשומים, מתמלאת הבאר והמים עולים על גדותיה בזרם חזק300. זטצן (שביקר בירושלים ב־1806) מספר, כי אותה שנה היתה שורה של ימים קרים ביותר בעיר, החל ב־5 בפברואר; ב־15 בו החל לרדת שלג. החורף בכללו היה קשה וקר־ביותר בשנת ביקורו, וכמויות הגשם והשלג שירדו השפיעו על ספיקת ביר איוב. זטצן ביקר במקום, והוא מציין, כי מים זורמים מצויים כאן רק בתקופת הגשם, כאשר הבאר עולה על גדותיה. לדבריו, זהו מקור־המים הראשי של הקדרון, ובתוספת מי הגיחון והשילוח הופך הקדרון בחורף, לאחר גשמים ושלגים, לנחל הזורם בחוזקה301. ריטר, המסכם את הידע עד אמצע המאה, מוסר לגבי באר נחמיה את העובדות האלה: גובה פני־המים בבאר מאפיין את השנה בעיר (יבשה או רטובה). ב־1814, 1815, 1817 ו־1819 עלו המים על גדות הבאר 3 פעמים. ב־1821 – פעמיים. ב־1815 ו־1821 היו כמויות המים העודפות גדולות, ואילו ב־1816 ו־1820 לא עלו פני המים בבאר. בשנות־יובש קיים בעיר מחסור במים ורבות המחלות302. וויליאמז (1849) מציין, כי שולץ חקר את הבאר ומצא שהמים הזורמים ממנה בחורף אינם מגיעים מפתח הבאר אלא משני פתחים צדדיים בעמק; הזרימה מהבאר היא כמו ממעיין. הזרימה נמשכת זמן קצר; הזמן הארוך ביותר הזכור הוא חודשיים303. גב' רוג’רז (1856) מספרת אף היא על זרימה עונתית בביר־איוב, כאשר לאחר סופה קשה שהתחוללה בסוף מארס התמלאו כל מקורות־המים בעיר. בגיחון ובביר־איוב היתה זרימה ניכרת (ואף בריכות־שלמה התמלאו תוך 4 שעות)304. סטיוארט (1854) אומר, כי ביר־איוב היא ספק המים הראשי לתושבי ירושלים. לכאן באים לקחת מים כשאוזלים המים בבורות הביתיים. בזמן ביקורו ירדו בירושלים גשמים רבים, ואף שלג, ומן הבאר זרמו מים בכמויות גדולות. המים לא נבעו מפי הבאר, אלא מפתח במקום שנראה כמאגר מכוסה, במרחק של 60–50 רגל במורד העמק305. שרר (1859) מעיר, כי הבאר היא מקוה־מים עמוק, ועל־כן מימיה טריים וטובים. בסוף החורף עולה גובה פני־המים; המים מציפים את העמק, והדבר מגדיל את פוריותו306. פיארוטי מספר, כי כאשר ביקר בבאר באוקטובר 1858, היתה יבשה לגמרי. ב־1861, לעומת־זה, היו גשמים חזקים ו־15 יום זרמו המים מן הבאר לקדרון307. רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1874 מוסר על שטפון שאירע בביר־איוב בראשית ינואר כתוצאה מגשמים חזקים שירדו בעיר, ומציין שהדבר נדיר מאד לעונה זו של השנה308. המים שזרמו בביר־איוב היו, כנראה, מי־גשמים טהורים, ואיכותם טובה, כנראה, מזו של מי־הגיחון והשילוח. פטרמן (1853) אומר, כי מים אלה הם הטובים ביותר בעיר, ועל־כן בתקופת הזרימה מובילים מהם, מים העירה כל־היום, בנאדות, על־גבי חמורים (ערבים רבים עסוקים באספקת מים זו)309. רבעון ה’קרן' מ־1874 מצביע על העובדה, כי התושבים מבדילים בין מי־ביר־איוב המתוקים, ובין מי־השילוח שהם מליחים (מלוחים־למחצה)310. טובלר (1845) מציין, כי אף־על־פי שקיימים בעיר מקורות־מים שונים עסוקים התושבים תמיד בנשיאת מים לבתיהם. הם עושים זאת לפני עונת הגשמים; את המים מובילים, בנשיאה בידיים ובעזרת בעלי־חיים לבורות־האגירה שבחצרות311.

נראה כי אפשר להבחין בשתי דרכים בניצול מי־ביר־איוב. הראשונה – ניצול מי־הזרימה של הבאר כשהיא עולה על גדותיה בעונת החורף, והשניה – שאיבת מים מתוך הבאר עצמה בעונת הקיץ היבשה, בהתגבר המחסור במים בעיר. זטצן (בראשית המאה) מוסר, כי כאשר יש בצורת בעיר נאלצים להביא מים מביר־איוב ואפילו ממעיינות מרוחקים; ונוימן (בשנות ה־70) מציין אף הוא, כי בשנים שחונות מביאים מים על גבי חמורים מעין־רוגל אשר בנחל קדרון. גם הוא מעיר, כי בקיץ מביאים מים ממעיינות המרוחקים מהעיר עד מרחק הליכה של שעתיים מכיוון שמחיר המים בעיר בשנות בצורת גבוה ביותר312. ספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ מוסר, כי הבאר היחידה המספקת מים לעיר בעונת הקיץ היא ביר־איוב. גם הוא מציין, כי כמות המים בבאר תלויה ישירות בגשמים, וכי בחורף, אחרי כמה ימי גשם, נוצרת במקום זרימה. הוא גם מוסיף, כי הבאר עצמה עמוקה, בתוכה חדר גדול חצוב בסלע, ובתוכו מקום לאגירת המים המתנקזים מהקדרון ומגיא בן הינום. הבאר נמצאת ברשות הפלאחים של סילואן, המוכרים את המים בעיר313.

זרימה שוטפת של מי ביר־איוב לאחר הגשמים היתה מעוררת שמחה בלב תושבי ירושלים. טובלר מספר, כי לאחר גשמי־עוז שירדו בעיר החלה ביר־איוב לעלות על גדותיה; תושבי סילואן אף חשו אל ראש העדה היהודית לבשר לו את הדבר – כמובן תמורת מתת. הדבר הפך לשיחת היום בעיר, והמון רב בא למקום לחגוג את המאורע314. זטצן (1806) אומר, כי הופעת המים הראשונים בביר־איוב היא חג לרוב אנשי ירושלים, ומהיום הראשון שהמים מתחילים לזרום רבים המבקרים ליד הבאר. תושבי העיר אף מנצלים את ההזדמנות לנקות שטיחים, לכיבוס וכדומה, במים הזורמים315.

מקורות אחרים במרוצת המאה חוזרים על כך, כי עליית ביר־איוב על גדותיה לאחר הגשמים מביאה שמחה לתושבי ירושלים עד־כדי השראת אווירה של חג בעיר ובסביבה316, העתון ‘החבצלת’ אומר, כי כאשר יורד גשם והבור עולה על גדותיו, הרי זה אות לטובה, ובני העיר יוצאים בשירה ובריקודים לחזות בשטף הזורם317. לונץ (1891) מוסר, כי בעונה גשומה פורצים המים מבאר־איוב ואנשי העיר נוהגים לחגוג יום זה318. בסכמו את מצב אספקת־המים בירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי מעיר מסטרמן, שבאביב, בסוף עונת הגשמים, פורצים המים בעין־רוגל, נוצרת זרימה חזקה בקדרון הנמשכת כמה ימים. הוא מוסיף, כי אז מתגלית ההערכה האמיתית של תושבי המזרח ל’מים חיים', כאשר מאות אנשים יוצאים לטייל או לשבת ליד הקדרון השוטף319.

סיכום נושא מקורות־המים בקדרון מורה, כי גם במאה ה־19 היה הקדרון אחד ממקורות המים החשובים של ירושלים. בריכת־השילוח נהנתה בראש־וראשונה ממי־מעיין הגיחון, אך נראה כי גם קלטה במישרין מי־גשמים וכן מים שהתנקזו אליה מהעיר, נראה כי גם לתוך הגיחון, ובמידה קטנה בהרבה, לתוך עין־רוגל, חדרו מי־ניקוז מהעיר, והם שהקנו להם את טעמם המלוח־למחצה320. המים בעין־רוגל היו פחות ‘ברקים’ (מלוחים־למחצה), במיוחד בזמן הזרימה, שכן אז היו אלה בעיקר מי־גשמים. בשנות בצורת, בסוף הקיץ, ואף בשנים רגילות, הובלו מי מקורות הקדרון העירה ונמכרו לתושבים. הספיקה של מקורות אלה היתה אפוא חשובה ביותר לתושבי ירושלים, ואין פלא, שפריצת מים מתוכם עוררה גל של שמחה בקרב תושבי העיר, והיתה להם לחג. המגבלה של מקורות־מים אלה היתה ריחוקם הרב מהעיר, וכמותם המוגבלת־יחסית.


בריכות מים

הסוג השני של מקורות מים בירושלים של המאה ה־19 היו הבריכות הפתוחות, שנבנו בתקופות היסטוריות קודמות. במאה ה־19 היו בריכות אלו מוזנחות וחלקן באספקת־המים לתושבי העיר היה מועט ביותר. עם־זאת, הן היו אתרים בולטים בעיר ובסביבתה הקרובה. מקורות המאה ה־19 מרבים לספר על מצבן העגום של הבריכות, ומדי־פעם אף מבצבץ ועולה הצער על כך ונאמרים דברים על חשיבותן ועל הדרן בימים־עברו. הבריכות נקראות בשמות שונים, בחלקם היסטוריים ובחלקם מקומיים, והנוסעים השונים גם מרבים לציירן ולתארן. כאן נביא תיאורים מספר על כל בריכה ובריכה בנפרד.


בריכת ישראל

אחת הבריכות, שמקורות המאה ה־19 מרבים מאד להזכירה ואשר כיום אינה נראית עוד, היא בריכת ישראל, אשר נהגו לכנותה, כמעט עד סוף המאה, בריכת בית־חיסדא. המקורות השונים מציינים, כי הבריכה יבשה וסתומה־למחצה במפולות אבנים, פסולת אשפה וכדומה. היא משמשת כביב שופכין לבתים הסמוכים, וצומחים בתוכה כמה עצי זית, רימון ותאנה וכן עשבים שוטים ושיחי־בר321. חלק מהנוסעים מוסרים את מידותיה, כדלקמן: אורך – 50 מ' ורוחב – 13 מ',, או אורך – 150 רגל ורוחב – 40 רגל. הם מציינים גם, כי בצידה המערבי של הבריכה שתי קשתות, ועל מהותן הם מביעים השערות שונות. בצידה הדרומי גבלה הבריכה בחומת הר הבית322.


קבוצה 2, קובץ 35.png
'בריכת ישראל' (רוברטס)

רובינסון (1838) מוסר מידות גדולות יותר: אורך – 360 רגל, רוחב – 130 רגל ועומק – 75 רגל; זאת, כמובן, מבלי להתחשב בפסולת ובאשפה שהצטברו בה. לדעתו, הקשתות שבפינה הדרומית־מערבית חודרות אל מתחת לבתים, ואורכה המלא של הבריכה הוא, אפוא, 460 רגל. הוא אף סבור, כי הבריכה היוותה חלק ממבצר אנטוניה' (ה’אקרופוליס'), עם זאת ברור כי היא שימשה כמאגר מים, מכיוון שבדפנותיה שרידי טיח וסחף323.

שולץ (1851) אומר, כי מזה 200 שנה עומדת הבריכה ללא מים324, וווילסון לא רואה כל־טעם בתיקונה, שכן אין היא מחזיקה מים325. ספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ (מראשית שנות ה־80) עדיין מזהה את בריכת־ישראל בבריכת בית־חיסדא. הוא חוזר על הפרטים שצוינו לעיל ומדגיש, כי הבריכה מליאה הריסות ואשפה וכן מי־ביוב. קרקעיתה כמעט שאינה נראית. אשר למעברים המקומרים אומר מקור זה, כי הם נועדו לתמוך בבתים שמעליהם. בתוך הבתים נערכו חפירות ארכאולוגיות ונתגלו צינורות, אשר יתכן שהיו קשורים לבריכה, וכן מאגרי מים, מעברים, פתחים ומדרגות, שדמו במידת־מה למה שנתגלה מדרום לחומת הר־הבית, ליד השער היחיד326. בסוף שנות ה־80 הוכח שבריכת־בית־חיסדא ובריכת־ישראל אינן זהות. באביב 1888 נתגלה אתרה הנכון של בריכת־בית־חיסרא, ושיק פרסם על־כך מאמר מפורט בעתון ‘החברה הגרמנית לחקר ארץ־ישראל’327.

בריכת־ישראל המשיכה להיות אתר בולט בעיר־העתיקה, עד אשר החליט השלטון הבריטי, בשנות ה־30 של המאה ה־20, לחסל ‘מפגע’ זה – והוא מולא עפר, הרחבה שמעל הבריכה הממולאת בולטת בשטח עד־היום, אם כי עומדים שם כבר מבנים שונים328.


בריכת־חזקיה

הבריכה השניה שבלטה מאד בעיר־העתיקה במאה ה־19 היא זו שנודעה כ’בריכת־חזקיה'. הנוסעים הנוצרים נהגו לכנותה גם ‘בריכת הפטריארך’ או ‘בריכת־הקבר הקדוש, בגלל מיקומה ברובע הנוצרי, לא רחוק מ’כנסיית־הקבר’, התושבים המקומיים נהגו לכנותה ‘בירכת אל־חמאם’ (=בריכת המרחץ) על־שום שברוב ימות השנה סיפקה מים לבית־המרחץ הציבורי שנמצא בקירבתה329.

בריכה זו, שלא כבריכת־ישראל, הכילה מים במאה ה־19. פרט למי־גשמים הגיעו אליה מים מבריכת־’ממילא' שנמצאה מחוץ לעיר, באמצעות אמת־מים קטנה, פתוחה, שנכנסה העירה בחומה ליד שער יפו. בכמויות המים שהגיעו באמצעותה בעונת הגשמים לא היה די למלא את הבריכה, והנוסעים מציינים, כי באביב היתה הבריכה מליאה רק כדי מחציתה והמים שבה לא נראו ראויים לשתיה330. לפי אחד המקורות מספקת הבריכה מים לתושבי העיר331, ולפי מקורות אחרים משמשים המים את ‘מרחץ הפטריארך’, שבקצהו הדרומי־מערבי של רחוב הנוצרים332.

רובינסון (1838) מוסר את המידות דלקמן: אורך הצלע המזרחית – 240 רגל והצפונית – 144 רגל; העומק – לא רב. הקרקעית סלעית ומטויחת. בצידה המערבי הסלע חצוב לעומק ניכר333. וויליאמז (בסוף שנות ה־40) אומר, כי יש לזהות בריכה זו, ללא ספק, עם ‘בריכת אמיגדליון’, או ‘בריכת השקדים’, הנזכרת אצל יוספוס בסיפור על מצור טיטוס. הוא גם מציין, כי יורדים אליה במדרגות שבפינתה הצפונית־מערבית; אמת־המים נכנסת אליה בפינה הדרומית־מערבית334. נוסעים רבים מציינים את העובדה, כי בתי העיר ממש גובלים בבריכה – המרפסות תלויות ממש מעל למים ומצידה הצפוני גובל בה חאן קופטי שנבנה בתקופת איברהים פחה335.

קבוצה 2, קובץ־37.png
'בריכת חיזקיהו' (לורטה, עמ' 243)

נוימן (1887) מוסר, שבעונת הגשמים מקבלת בריכת־חזקיה מים מבריכת־’ממילא' באמצעות מוביל־מים קטן. המים עכורים וכמותם דלה – במיוחד בשנים שחונות – והם משמשים רק לבית־המרחץ הסמוך. דפנות עתיקות של הבריכה נחשפו, לדבריו, בעת בניית המנזר הקופטי החדש336.

קבוצה 2, קובץ־38.png
'בריכת חיזקיהו' (סוסי ירושלים עמ' 187)

בריכת־’ממילא'

כאמור היתה ‘בריכת־חזקיה’ קשורה בבריכת־’ממילא'; על זו האחרונה אומרים מקורות המאה ה־19, כי זהו מאגר מי־גשמים המצוי בראש גיא בן־הנום. המאגר מתמלא מים רק בחורף, וכמות המים בתוכו משתנה בהתאם לכמות הגשמים; כל מעיין אינו מזין אותו. רובינסון מציין, כי בזמן ביקורו היה המאגר ריק337, לעומת זאת מוסר סטיוארט, כי הבריכה היתה מלאה עד שפתה כל ימי שהותו בעיר. דפנות הבריכה בנויות אבנים מסותתות וביניהן חומר מלכּד, ובפינות ישנן מדרגות היורדות לקרקעית הבריכה. ממדיה הם: אורך – כ־300 רגל; רוחב – כ־200 רגל; עומק ־כ־20 רגל338.

אשר לאמת־המים שהוליכה ל’בריכת־חזקיה' – טובלר אומר כי ראשיתה תעלה שרוחבה 1 רגל ו־4 אינטש וגובהה 10־9 אינטש; כעבור מטרים אחדים מצטמצם רוחבה ל־1 רגל בלבד וגובהה – ל־8 אינטש; קרקעיתה מטויחת כולה; בהמשכה האמה היא צינור תת־קרקעי. המחבר התקדם קטע ניכר בתוכה ונעצר במקום שבו נהגו לסתום את הצינור הצר הזה בעזרת מקל וסחבה, כאשר רצו למלא את הבריכה האוגרת, בריכת־’ממילא‘339. ריטר מציין, כי בפינה הצפונית־מערבית של חומת העיר העתיקה ניתן לראות בתוך החומה, בגובה של כ־1.5מ’ מעל בסיסה, שרידים של האמה הזו340. מקורות ‘הקרן הבריטית’ מוסרים, שבקצה הנמוך של בריכת־’ממילא' נמצא פתח־היציאה של המוביל שנעשה צר יותר בהמשך ואפשר לסגרו באבן ובאופן־זה לפקח על הזרימה341: במקום אחר הם מוסרים, שבמרחק 33 מ' מהתחלתו של המוביל בבריכת־’ממילא' מצוי מנגנון המאפשר הכוונת הזרימה לעיר342.

המקורות מציינים עוד, כי השטח מסביב למאגר ‘ממילא’, בעיקר לכיוון צפון־מזרח, הוא בית־הקברות המוסלמי הגדול־ביותר בעיר. האיזור מסביב מכוסה אשפה, ועקב כך מי־הנגר העיליים המגיעים לבריכה אינם נקיים343.

בקשר לשם הבריכה נמסר, כי פעם עמדה בקרבת מקום כנסיה שנקראה על־שם ממילא הקדושה344. חלק מנוסעי המאה ה־19 מזהים את הבריכה בטעות עם ‘בריכת־הגיחון־העליונה’, ואילו את בריכת־הסולטאן (להלן) הם מזהים עם ‘בריכת־הגיחון־התחתונה’345.


בריכת הסולטאן

בריכה זו שנמצאה מחוץ לעיר, באפיק גיא בן־הינום, בלטה ביותר בסביבות העיר במאה ה־19. מקורות ה’קרן הבריטית' מציינים, כי מאז המאה ה־14 החלו לכנותה ‘הגיחון’; בצורתה הנוכחית נבנתה בידי אבירים גרמנים ב־1170 ושופצה בידי הסולטאן סולימאן (אבו־סלים) בשנים 1566־1520 346.

לגבי ממדי הבריכה מוסרים המקורות נתונים שונים: לפי רובינסון היא הגדולה בין בריכות־המים הקשורות לעיר, ומידותיה הן: אורך – 592 רגל, רוחב הדופן הצפונית – 245 רגל, רוחב הדופן הדרומית – 275 רגל, עומק בצפון – 35 רגל, כולל 9 רגל אשפה; עומק בדרום – 42 רגל, כולל 3 רגל אשפה347. לונץ (1891) קובע כי אורכה (מצפון לדרום) – 169 מ‘, רוחבה – 61 מ’, עומקה הכללי בפאת צפון (עם העפר הנקבץ בה) – 10.90 מ' ובפאת דרום – 13 מ'348.

יש מבקרים שניסו להבחין בתחומי הבריכה בין שתי בריכות: בריכה צפונית – בריכת הסולטאן, ודרומית – בריכת סולימאן349. הנוסעים השונים מציינים גם, כי מעל הסכר הרחב והחזק אשר סכר את אפיק הגיא והיווה את דופנה הדרומית של הבריכה עוברת הדרך לבית־לחם וחברון. על הסכר רהט מוסלמי וקבועה בו כתובת ערבית. בעבר קיבל הרהט מים מאמת־המים שבאה מבריכות־שלמה ואשר עברה בסמוך. אך בזמנם היה הרהט יבש350.

הנוסעים חלוקים בדעותיהם בדבר מקור המים בבריכה. חלקם סבור כי היא קיבלה את מימיה מבריכות־שלמה באמצעות אמת־המים הסמוכה, ומכיוון שזו אינה בשימוש הבריכה יבשה351. לדעת אחרים נועדה בריכה זו בראש־ובראשונה – בדומה לבריכת־’ממילא' – לאיגום מי גשמים352. רובינסון מעיר, כי נראה שקיבלה מים מהבריכה העליונה, בריכת־’ממילא'353.

קבוצה 2, קובץ־40.png
בריכת הסולטן (בית־הספרים הלאומי, אלבום תמונות גר2)

על־כל־פנים, כמעט כל המקורות מציינים שמצאוה יבשה בזמן ביקורם. לכל־היותר ניקוו מעט מי־גשמים לפני קיר הסכר, ואלה נוצלו להשקאת הגנים במורדות הר־ציון354. בחלקה הגדול היתה הבריכה מלאה אשפה ועפר. חלקה הגבוה, בצד הצפוני, היה גן ירק355.

לסוף המאה ה־19 מוסר ילין, כי בריכת הסולטאן היתה ‘למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובים אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכיתה, וכתתו בה האכרות את שברי החרסית לעשותם לחומר לבנין’ 356.


בריכת מרים

פרט ל־4 הבריכות שהזכרנו עד כה: בריכת־ישראל ובריכת־חזקיה שבתוך העיר. בריכת־’ממילא' ובריכת־הסולטאן שמחוצה לה, אשר בלטו־ביותר בירושלים במאה ה־19, ופרט לבריכת־השילוח שבעמק הקדרון, יש להזכיר עוד את בריכת סית־מרים, שנמצאה מחוץ לחומות, כ־100 צעדים מצפון לשער־האריות, במפלס גבוה־מעט מהשער. בריכה זו קטנה מקודמותיה, ולה פתחים בפינותיה הדרומית־מערבית, הדרומית־מזרחית והצפונית־מזרחית. טובלר טוען שהמבנה אינו עתיק, וכי לפני 1821 לא מצא לו זכר בשום מקור. לדבריו היו בה פעם מדרגות בכל פינותיה אך בזמנו אי אפשר היה עוד להבחין אלא במדרגות מעטות בפינה הדרומית־מזרחית357.

נוסף על הבריכות שהזכרנו בשטח שמחוץ לחומות, נמצאו עוד מספר מקומות שבהם יצרו סכרים קטנים, ואף גדרות, מקווי־מים קטנים, וכן נמצאו בורות־מים שונים ברחבי השטח שמסביב לעיר העתיקה358. אלה לא בלטו בשטח ולא היתה להם חשיבות בתחום אספקת־המים לעיר במאה ה־19. לסיכום נוכל לומר, כי לבריכות־המים בירושלים לא היה תפקיד חשוב בתקופת דיוננו. הן בלטו בשטח, משכו תשומת־לב ועוררו התעניינות רבה אצל המבקרים והחוקרים השונים, אך לא היתה להם כמעט כל משמעות לגבי אוכלוסיית העיר.


בורות־מים פרטיים

מקור־המים החשוב ביותר לתושבי ירושלים במאה ה־19 היו, ללא ספק, בורות־המים. את אלה אפשר לחלק בתקופה זו לשני סוגים עיקריים: בורות פרטיים ליד כל בית ובורות ציבוריים. האחרונים נמצאו באיזור הר־הבית, אך גם במקומות אחרים בעיר, ביניהם במספר מנזרים. מקורות המאה ה־19 מוסרים, כי מי־השתייה הרגילים של תושבי העיר הם מי־הגשמים הנאגרים בבורות שבהם מצויד כל בית. רובינסון (1838) אומר, כי לכל בית בירושלים יש לפחות בור אחד; לבית שבו התגורר היו 4 בורות, בדרך־כלל הבורות חצובים בסלע ועומקם 20־12 מ'. על־פי־רוב יש לבורות פתח עגול; יש שהחלק העליון בנוי אבן והוא כולל מתלה בשביל הדלי, המים מגיעים לבורות מגגות הבתים בעונת הגשם359.

טובלר (1845) מציין, כי מי־הגשמים שניקוו בבורות טעימים, אפילו לאחר ששהו בבורות כ־5 חודשים. בשהותם בבורות הם מאבדים את טעמי־הלוואי שלהם, ואפשר לשתותם מבלי שיהיה אפילו צורך לערבב אותם במים אחרים (דבר שנעשה על־ידי התושבים, אך נראה מיותר לכותב). מי־הגשמים הנאגרים בבורות־המים צריכים להספיק עד לעונת הגשם הבאה והם מקור המים העיקרי של התושבים. כך הוא המצב מזה מאות בשנים. הבתים נבנים תוך תכנון־מראש של מיתקנים לאגירת מי־הגשם. גגות הבתים, למשל, בנויים כך שיהיו חלקים במידה מירבית, כדי שאפשר יהיה לאסוף את הכמות המקסימלית של מי־הגשמים. אלה נאספים אל הבור מהגגות ומחצרות הבתים באמצעות צינורות ומרזבים; את כל אלה יש להחזיק נקיים־ביותר, כדי שהמים הנקווים יהיו טובים לשתיה. לא יפלא אפוא, שהאנשים במזרח משתדלים להרחיק חיות, כגון חתולים וכלבים, מקירבת הבית, כדי שלא יזהמו את החצר או את הגג. בורות־המים תופסים, לעתים, את החלל שמתחת לכל שטח הבית או החצר הפנימית. הבורות חצובים לעומק ניכר ומספרם בעיר רב ביותר. אין כמעט בית שאין בו בור, ובהרבה בתים יש יותר מבור אחד. בבתי העניים הבורות קטנים־יותר ואינם כה משוכללים והם מספקים מים רק חודשים מעטים אחרי תקופת הגשמים. פי־הבור עגול וצר, ולרוב הוא מכוסה. בפי־הבור קיים, לעתים, מין מיתקן מיוחד המשמש לקביעת מתלה לגלגל העור להעלות את המים. אך על־פי־רוב אין מיתקן כזה והמים נשאבים ביד בעזרת כדים או דליים360. נוימן חוזר על דברי טובלר ומעיר, כי בשנים רגילות לא־שחונות יש בבורות הציבוריים והפרטיים שבעיר מלאי מספיק של מים361.


בורות־מים ציבוריים

נוסף על בורות המים הפרטיים נמצא בעיר מספר רב של בורות־מים ציבוריים, בכנסיות ובמנזרים, במסגדים ובמרכזי־הציבור האחרים, ובמיוחד באיזור הר־הבית. בראשית המאה מציין זטצן, כי המאגרים בהר־הבית הם בעלי נפח גדול, וגם בשנות בצורת מצויים בהם תמיד מים. ברם, הואיל ואין ליהודים ולנוצרים רשות להכנס להר־הבית, הרי השימוש במים הוא רק למוסלמים בלבד. אלה משתמשים במים רק להשקיית הבהמות ולכביסה, אך לא לשתיה362. לעומת זה אומר פקסטון (בשנות ה־30), כי ב’מסגד עומר' יש מים והם נלקחים משם לשימוש הציבור363. אולין (1840) מציין את דבר קיומם של בורות ציבוריים בהר־הבית, אך מעיר, שרק אנשים עניים מאד משתמשים במים מבורות ציבוריים לשימוש ביתי, מאחר שהבורות הללו פתוחים בדרך־כלל ולכן הם מלוכלכים364. טובלר (בשנות ה־40) אומר, כי בהר־הבית מספר בורות־מים חשובים ביותר, וכי מובאים אליהם מים גם מבחוץ ואינם רק מי גשמים. מים אלה נשמרים למקרי־חרום, כשאספקת המים הרגילה נפסקת365. ב־1897 אנו שומעים על ניצול מים ממאגרי הר־הבית לשימוש התושבים. חיימסון מביא מארכיון הקונסוליה הבריטית את הפרטים הבאים: לכל תושב בירושלים ניתנת רשות לשאוב כמות מים מן הבורות שבהר־הבית. זו תלויה במספר הנפשות במשפחה, בכמות המים המצויה בבורות ובעונה. המים ניתנים חינם, אך התושבים הלא־מוסלמים אינם יכולים ליהנות מן ההסדר, כי אסור להם להיכנס לשטח הר־הבית ואין ידם משגת לשכור סבל מוסלמי להובלת המים366. עוד יש להדגיש, שכמויות גדולות של מים ממאגרי הר־הבית נצרכו לשימוש המסגדים שבו367.

בורות־המים בהר־הבית נבנו בתקופות שקדמו למאה ה־19, ובתקופת דיוננו היה רק חלק קטן מהם בשימוש. במאה ה־19 נחשפו ונחקרו רבים מהם, ונראה כי חלק מהם תוקנו לאחר חשיפתם וחזרו לשמש לאגירת מים368. מאגרי הר־הבית קיבלו את מימיהם משני מקורות: א. מי־גשמים שניקוו אליהם מהר־הבית ומסביבתו; ב. מים מאמת־המים שהגיעה למקום מבריכות־שלמה (ראה להלן, עמ' 109־100); נראה כי זה היה המקור העיקרי.

תמונה קבוצה שניה של בורות־מים ציבוריים גדולים שנוסעי המאה ה־19 מזכירים הם אלה שנמצאו במנזר הלטיני סן סלבדור. זטצן (1806) מוסר, כי במנזר 24 בורות־מים, וכי בורות כאלה נמצאים גם ביתר המנזרים369. רובינסון (1838) מציין, כי 28 בורות־המים שבמנזר מסוגלים לספק, בשנות בצורת, את כל צרכי האוכלוסיה הנוצרית של העיר. מקורות אחרים מוסרים, כי בתקופת יובש מסוגל המנזר לספק מים לכל התושבים הנוצרים בעיר חצי שנה, וכי הכמורה הקתולית מחלקת לנאמניה מים מבורות אלה ללא תשלום370.


קבוצה 2, קובץ ־43.png
רהט (סביל) קאית ביי בהר־הבית (ווילסון, א״י הציורית, א, עמ' 53)

בורות־מים עתיקים

הנוסעים האירופים מזכירים בור־מים המכונה ‘בור הלנה’. צ‘, ווילסון מוסר, כי המאגר נמצא קצת מזרחה ל’כנסיית־הקבר’ והכניסה אליו היא מהרחוב המוביל למנזר הקופטי. רוחב המאגר– כ־10 מ‘, ואורכו – 20 מ’. המוסלמים שואבים ממנו את המים בדליים, מהצד, ואילו הנוצרים – מלמעלה; לכן יש תמיד מריבות ביניהם. כשמתעוררות בעיות בקשר לשאיבה נאלצים הקופטים לרדת למטה ולהעלות את המים על גבם371.

הבניה הרבה שהחלה מתבצעת בעיר במאה ה־19, כמו החפירות הארכאולוגיות הרבות שהתנהלו בה בתקופה זו, הביאו לגילויים של בורות, ואף בריכות עתיקות, ברחבי העיר. אלה לא שימשו מקורות מים בתקופת דיוננו, ולכן לא נרחיב עליהם את הדיבור. בורות כאלה נתגלו באיזור המוריסתאן, בשטחי המבנים הנוצריים הרבים ב’ויא דולורוזה' ובמקומות אחרים372. בשעת בנייתו של מנזר ‘האחיות ציון’ ב’ויא דולורוזה' נתגלו בורות־מים שניתן להגדירם כבריכות־מים. אלו הן ‘הבריכות התאומות’ ( Twin Pools) שקיבלו את מימיהן באמצעות אמת־המים שנמצאה הרוסה בזמן החשיפה373. ספר הסיכום של ‘הקרן הבריטית’ מוסר פרטים על גילויים של בורות אלה, וכן על אמת־המים שנתגלתה ב־1871 ושהגיעה מצפון לעיר מחוץ לשער־שכם. לדברי מקור זה נהרסה אמת־המים בשעת בניית חומת־העיר התורכית. יתכן שהאמה סיפקה מים גם לבורות שבהר־הבית374.

מקור־מים נוסף שניתן להגדירו כצירוף של מעין־באר, בריכה ובור, הוא עין א־שפא, אשר שירת בית־מרחץ שנבנה צמוד לו. מקור־מים זה הירבה לעורר את סקרנותם של נוסעי המאה ה־19, שכן תהו במיוחד על מקור המים שנמצאו במקום. בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־19 ניסו מספר חוקרים לעמוד על מהותו של מקור־מים זה. הם מציינים, שפיתחה של באר זו נמצא בזמן ביקורם על גג אחד הבתים שנגעו בבית־המרחץ, כ־20 רגל מעל למפלס הרחוב. בתוך חדר נמוך בעל קשתות ניתן לראות כאן את הבאר, שעומקה 2.5 רגל מתחת לפתח או 65 רגל מתחת למפלס הרחוב. בשנים 1841/2 חקר את הבאר וולקוט מהמיסיון האמריקני, וב־1842 אף ירד לתוכה. לדבריו, הבאר חצובה בחלקה בסלע ועומק המים בתחתיתה היה כ־4 רגל בלבד. הוא הבחין בתחתית הבאר ב־4 קשתות חצובות בסלע, בפתח המוביל לחדר נמוך ומקומר החצוב בסלע ובמעבר הבנוי בקו מתפתל, היוצר תעלת־מים שמובילה, במרחק של 80 רגל, לבריכה עמוקה (או באר) נוספת. הלאה לא הצליח להתקדם375.

רובינסון מספר, כי ב־ 16.3.1846 ביקר טובלר בבאר, וכי אז לא עלה עומק המים במעבר על 1 אינטש, ב־1853 הצליח גם ברקלי לרדת לתוך הבאר. אחרי סיורו הראשון בעיר מציין רובינסון, כי בעונה היבשה מפסיקים המים לנבּוע וצריכים להעלותם ביד376. גם רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1871 מוסר, כי מתחתית המנהרה המאונכת בבאר עין־א־שפא יש תעלה חצובה בסלע בעלת קימרון בנוי אבן, והיא יורדת דרומה, לבריכה קטנה או מערה; משם נלקחים המים בקיץ377.

קבוצה 2, קובץ ־45.png
באר א־שפא חתך אנכי (ברקלי, עמ' 534)

אשר למקורם של המים בבאר מביעים מקורות המאה ה־19 השערות שונות. סטיוארט (1854) למשל, מציין כי ספיקת המים במקום היא לסירוגין, בדומה למי הגיחון; לפיכך הוא מנסה להסיק על קשר בין שני המקורות378. מספר נוסעים ניסו למצוא קשר בין מי באר עין־א־שפא ומי מעיין השילוח, לרגל טעמם הדומה של המים379. אך מקורות ‘קרן החקר הבריטית’ אומרים, שטעמם הזהה של המים נובע מכך, שרוב המים המגיעים לשני המקורות עוברים דרך הריסות ואשפה – ומכאן הדמיון בטעם380. פיארוטי (בראשית שנות ה־60) ניסה למצוא קשר בין זרימת מים במעמקי האדמה, שהבחין בה ליד מנזר ‘האחיות־ציון’, ובין מי־עין־א־שפא381. אך ספק רב אם אכן יש יסוד לקשר כזה. מסתבר הרבה יותר, שהמים הם מי־גשמים שהגיעו בנתיב תת־קרקעי לאורך אפיק הגיא מכיוון שער־שכם. ספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ מוסר על חפירות שנערכו מדרום לבית־ההארחה האוסטרי בפינת ה’ויא דולורוזה'. ב־ 19.5.1869 נתגלתה בעומק של 5.5 רגל תעלת־הניקוז העתיקה שראשיתה בשער שכם. רוחבה – 2 רגל וגובהה – 4 רגל ו־9 אינטש. קרקעיתה הוא הסלע והגג והדפנות בנויים לוחות־אבן. תעלה זו נבדקה למרחק 130 רגל דרומה באמצעות 3 חפירות382. נראה כי בתקופות מסוימות הגיעו מים לבית־המרחץ שליד הבאר גם באמצעות־אמת המים והצינור שבאו מבריכות־שלמה383.


הגידול במספר הבורות

בקשר למספרם הכולל של בורות־המים שנמצאו בירושלים באמצע המאה ה־19 מצויה בידינו הערכתו של פיארוטי מסוף שנות ה־50, הנוקבת במספר של 992 בורות־מים, רובם עתיקים וחצובים־בסלע384. קשה לדעת אם מספר זה מדויק, אך יתכן בהחלט שהוא קרוב למציאות. המספר הרב של הבורות והימצאותם בכל בית ובית הביאו להערתו של תומסון, שלדעתו יכלה העיר ליפול מחמת רעב אך לא מחמת צמא385. במרוצת המאה ה־19 חלה התפתחות ניכרת בבניה בירושלים שבתוך החומות, ובמיוחד בשטח שמחוצה להן, ויחד עמה הלך וגדל מספר בורות־המים שבעיר. נבנו ונחצבו בורות חדשים, במיוחד בידי מוסדות וארגוני־ציבור מערביים, אשר שאפו להגדיל את מספר מקורות־המים שברשותם עבור האוכלוסיה שתחת חסותם. כך, למשל, מוסרת גבי רוג’רז (בשנות ה־60), כי בבית הקונסול הפרוסי בעיר הותקנו 4 בורות־מים גדולים, וכי הקונסול מחלק את עודף המים שברשותו בין הנצרכים־ביותר, בעיקר היהודים, שחלק ניכר מהם נמצא תחת חסותו. הדבר היה חשוב מאד עבורם, שכן היהודים נהגו לקנות מים ביוקר־רב, והדבר הקל עליהם מאד386. פטרמן מספר, כי בשנת ביקורו (1853) לא ירדו מספיק גשמים עד לחודש מארס, וחששו מחוסר מים בעיר. לבסוף החלו לרדת גשמי ברכה, שלא שימחו את המטיילים אך שימחו עד אין־קץ את הירושלמים. לדעתו הועתקה שיטת הבניה של בורות־המים בירושלים לאי רודוס, כנראה על־ידי הנזירים היוהניטים387.

בורות־מים במספר רב נחצבו גם בשטח שמחוץ לחומות. בור־מים מרכזי היה מהדברים הראשונים שנבנו בכל שכונה יהודית חדשה. גם בהקמת מוסדות־ציבור ובתים פרטיים דאגו, בראש ובראשונה, לבניית בורות־מים מתאימים. סמית (ששהה בירושלים ב־1901) אומר, שבעל המלון שבו התאכסן בעיר החדשה סיפר לו, כי בנה במלונו מספר כה רב של בורות־מים, עד שביכלתם לספק את תצרוכת המלון במים ל־3 שנים388.

הגידול במספר בורות־המים בירושלים נמשך לכל אורך תקופת דיוננו. חשיבות הבורות מתבטאת גם בחוק העות’מאני שהיתנה מתן רשיון בניה בעיר בהתקנת בור־מים בחצר. נראה כי עד לתקופת המנדט הבריטי היו בורות־המים שנמצאו בכל חצר ובית מקור־המים העיקרי לרוב תושבי העיר389. בראשית תקופת המנדט הבריטי ערכה מחלקת מהנדס־העיר סקר של בורות־מים בירושלים, שסוכם במאי 1921. לפי נתוני סקר זה נמצאו בירושלים בעת הכיבוש הבריטי כ־7300 בורות שקיבולם הכולל היה 445,000 ממ“ק (כ־98 מיליון גלון). מערכת הבורות הגדולה ביותר היתה זו שמתחת לרחבת הר־הבית; נפחם הכולל של הבורות שם הגיע ל־ 15,900 ממ”ק (כ־3.5 מיליון גלון)390. מסטרמן מוסר הערכה גבוהה פי כמה. לדבריו, העריכו המהנדסים הבריטים את הנפח הכללי של בורות המים בירושלים – החל בבורות הגדולים בעלי נפח של מיליוני גלונים, כמו בהר הבית, ועד לבורות הביתיים הקטנים ב־360 מיליון גלון391.

סיכום הנושא מביאנו למסקנה, כי בורות מי־הגשם היו המקור העיקרי לאספקת מים לתושבי העיר, וכי כך היה המצב מאות בשנים וגם בתקופת דיוננו. ללא ספק עזרו גם הרגלי־הצריכה הצנועים של התושבים. כל עוד נשארו אלה צנועים, יכלו בורות־המים בתנאים של אחזקה תקינה, לספק בדרך־כלל את צורכי העיר, לפחות מבחינת הכמות קשיים התעוררו בעיקר לקראת סוף השנה, כשאזלו המים בבורות, ובמיוחד בשנים מעוטות גשמים. אז ניסו להביא מים ממקומות אחרים, בראש וראשונה ממקורות עמק הקדרון אך גם ממרחקים גדולים יותר, באמצעות אמות מים ובדרכים אחרות.


אמת המים (עד לשנות ה־70)

הכמות הבלתי מספקת של מים באיזור ירושלים גם במאה ה־19, המריצה את תושבי העיר ואת השלטונות לנסות ולספק מים לעיר ממרחקים, באמצעות אמת־מים מבריכות־שלמה שבהרי חברון, הנושאים של בניית אמות־המים לירושלים, תוואי מהלכן ויתר הפרטים הקשורים בהן, חורגים ממסגרת־הזמן של דיוננו. בתקופות היסטוריות קודמות הוקמו, כידוע, שתי אמות־מים לירושלים: ‘המוביל הגבוה’ ו’המוביל הנמוך'392. במאה ה־19 נמצא בשימוש חלקי ‘המוביל הנמוך’ בלבד, וחלק מהחוקרים אף לא ידע כלל על קיומו של מוביל נוסף, ‘המוביל הנמוך’ אף מסומן במפות ירושלים של המאה ה־19393. כבר נאמר לעיל, שחלק מחוקרי המאה הצביעו על כך, כי ממוביל זה הסתעף צינור לעבר המזרקה שעל סכר־הגשר של בריכת הסולטאן. אשר לתוואי האמה עצמה, הרי זה עבר, לדברי המקורות, ממערב לבריכת הסולטאן, חצה את העמק שמצפון לה באמצעות גשר בעל תשע קשתות, הקיף את הר־ציון על המדרון המערבי והדרומי – שם נתגלו במאה ה־19 כמה משרידיו – והביא מים אל המסגדים בהר־הבית394

בשימושו של ‘המוביל הנמוך’ כמקור אספקת־מים למאגרים באיזור הר־הבית חלו שינויים במרוצת המאה ה־19. מקורות שונים מספרים על שיפוצים ותיקונים שנעשו באמה לצורר הפעלתה התקינה אך גם על פגיעות וקלקולים שגרמו להפסקת זרימת המים בה. כך, למשל, מוסר מקור עברי משנת תקצ"ד (1834), כי בזמן מרד הפלאחים סתמו הללו את הצינורות ולא הגיעו מים לאיזור ה’מחכמה‘395. לעומת־זה מציינים מקורות בשנות ה־40, כי האמה פועלת ומביאה מים לאיזור הר־הבית, וטובלר אף מעיר, כי מים אלה הם ממש ברכה לירושלים, מכיוון שהם באים בשפע ומגיעים במיוחד בתקופות קשות. הוא מוסיף, כי ב־1844 תיקן הפחה של ירושלים את האמה ושיפץ אותה, כך ששנה אחר־כך, ב־1845, הובאו לעיר באמצעותה כמויות נכבדות של מים. לדבריו אפשר להבחין בבירור בין המבנה העתיק ובין התוספות והתיקונים, במיוחד בקטע שבין צור־בָהְר ואבו־תור. מדי־פעם נפגע המוביל, אך חוזרים ומתקנים אותו, ובאוקטובר 1845 זרמו מים בשפע אל העיר396. ב־1837 מספר ר’ יהוסף שווארץ על בעיות המים בעיר ועל השימוש באמה, באגרת לאחיו, כדלקמן: “עצירת הגשמים היא כאן מכה קשה לא רק מפאת השפעתה על היבול, אלא גם משום שמי הגשמים משמשים לשתיה. כי אין לנו כאן מעיינות מים חיים… רק במקום אחד שהיה בו לפנים אחד משערי המקדש קבוע צינור שאליו מובאים מים לירושלים מתחת לאדמה ממעיין רחוק מהעיר מהלך שתי שעות ומחצה סמוך לקבר רחל ליד המצודה “ברק”. ומלבדו אין בירושלים לא מעיין ולא באר, לפיכך בונים כאן בכל בית בור עמוק שבו נקווים מי הגשמים הזורמים מהגג השטוח, ופלא הוא שמים אלה טובים ומרווים'397. לשנת תר”ו (1846) מציין מקור יהודי, כי ‘כיוון שיבשו כל בורות המים חזרו מושלי העיר ותקנו את הצינורות והמשיכו מים לבית המחכימא ונתקלקלו כמאז’398. בסוף שנות ה־50 מציין שרר, כי המחסור במים הוא מכה קשה לירושלים. אמות־המים המפוארות, שבתקופות קודמות הביאו כמויות מים גדולות מבריכות־שלמה, הן כעת הרוסות, ומעט המים המגיעים עדיין בעזרת שרידי האמות האלו, משמשים לצורכי (מסגד) כפת הסלע399. לסוף שנות ה־50 וראשית שנות ה־60 מוסר גרין, כי שוב הוזרמו מי נחל־עיטם לירושלים, אך אמת־המים נותקה פעם נוספת וב־1863 הגיעו המים רק עד בית־לחם400.

בשנות ה־60 נעשה נסיון רציני לתקן את האמה, כעולה מתיאורים מפורטים במקורות שונים. מספר הרב כהניו: ‘ובשנת תרכ"ה ירדו גם כן גשמים מועטים והיה דוחק גדול במים וביוקר עד כי היה משא חמור מים בג’ פיאסטער. וכן היה בתחילת שנת תרכ“ו, אז התעורר הפחה ועל ידו עזרו הקאנזולין, ויאמרו לתקן את הצינורות ההם ולהמשיך מים לכמה וכמה מקומות בירושלים, והתעסקו בזה זמן רב, ובתוך כך הגיע בא לעיר הקודש השר וטפסר הצדיק המפורסם סיר משה מונטפיורי יצ”ו ויתן להם כפי נדבת לבבו הטהור סך גדול ותקנו את מוצא המים במחכימא הנזכרת, ועוד בב' מקומות ברחוב אחד הסמוך למחכימא. עם כל זה היתה לישועה, כי ירד מחיר המים. ואולם מתחבולות הפראים נתקלקל גם עתה, בשני המקומות הנזכרים, ורק במקום מקדש עודנו עומד בתיקונו' 401. גם מקורות עבריים אחרים מספרים על מבצע זה ומוסיפים, כי הפלאחים המקומיים היו נוהגים לחבל בצינורות שבנו השלטונות, כי הדבר פגע בפרנסתם, שכן הם היו ספקי המים לירושלים קודם־לכן402. במקום אחד מספר העתון ‘הלבנון’, כי במסגרת ההכנות לבניית צינור־מים לירושלים תוכנן גם לבנות בריכה לקליטת המים סמוך לשער יפו, וכן להעביר את המים באמצעות תעלות לכל הרחובות והחצרות, אלא שהסדקים בצינורות גרמו בסופו של דבר להפסקה מוחלטת בזרימת המים לעיר403.

לונץ (1891) מספר אף הוא על תיקון אמת־המים ב־1866 ועל השימוש במימיה, כדלקמן: ‘לא רחוק משוק הכותנה כמה בניינים אשר מולם בתעלה מי בריכות־שלמה. התעלה תוקנה בשנת תרכ“ו (1866), וגם מונטפיורי, אשר היה אז בירושלים, נדב 300 ליש”ט לצורך תיקונה. אך זמן קטן נהנו יושבי עירנו מהמפעל הזה, ואחרי זמן קצר קלקלו מביאי המים את הצינורות, וגם תושבי בית־לחם עשו זאת, כיוון שרצו במי־בריכות־שלמה לעצמם’404.

מן הראוי להזכיר כאן, כי כל הסקר והמיפוי המפורסם של ווילסון בירושלים בשנים 1864/5, נעשה בעצם לשם בדיקת האפשרויות לשיפור אספקת־המים לעיר על־ידי הבאת מים מבריכות־שלמה405.

קבוצה 2, קובץ־51.png
מיפוי גבהים מ'בריכות שלמה' לירושלים, 1864/5 (מתמונות 'קרן החקר הבריטית')

וורן (בסוף שנות ה־60) מוסר פרטים על מצב אספקת־המים לעיר ועל הפעלת אמת־המים. שנים אחדות קודם לכן תיקנו השלטונות התורכיים את המוביל הנמוך מבריכות־שלמה על חשבון האוכלוסיה המקומית. הוא מספר על לחץ בלתי־צודק על הפלאחים, שחויבו להביא בעצמם את האבנים והסיד לעבודות תיקון המוביל. לירושלים היו המים מגיעים רק אחת לכמה שבועות, אך לבית לחם הגיעו באופן קבוע. במרחק של 1 מיל מצפון לבית לחם היתה האמה פגומה באותו הזמן, והמים הלכו שם לאיבוד. כאשר המים זוכים להגיע לירושלים, הם מגיעים תחילה ל’מחכמה‘, ומה שנשאר מגיע ל’ים הגדול’ שבקצהו הדרומי של הר־הבית. ליד בית־לחם ספיקת המוביל היא, לדברי וורן, 500 גלון בדקה. 1/3 מהכמות מיועד לאוכלוסיה של 5,000 נפש בעיר זו, וכ־2/3 ל־ 10,000 נפש מאוכלוסיית ירושלים. חישוב מראה כי האמה מספקת 45 גלונים לנפש. וורן מוסיף, כי חשוב להקים בירושלים מאגרים לאגירת מים מהלילה ליום ומהאביב לקיץ. תיקון המוביל יצריך לדבריו, צינורות חדשים. כיום הצינורות עד לבית לחם הם אחידים, וקטרם 10 אינטש; משם לירושלים גדלם משתנה. המוביל מקבל את מימיו ממעיין־עיטם וכן מעודפי המים מבריכות־שלמה. אמת־המים הנוכחית מספקת מים רק לחלק הנמוך של העיר, ולכן חשוב לבדוק מה אפשר לעשות למען תושבי החלק הגבוה, שהם בעיקר יהודים ונוצרים. היהודים עניים ואין להם כסף לקנות מים. הם זקוקים לאספקת־מים ממקום גבוה – לא נמוך משער יפו – כדי שיגיעו לברזים ברחובותיהם. לדעת וורן אפשר לנצל למטרה זו את ‘המעיין החתום’ שהוא גבוה מבריכות שלמה, ולהזרים את המים העירה בצינורות סגורים. הוא אף מחשב כמה מים ניתן להביא ממעיין זה לחלקים הגבוהים של העיר406.

בשנות ה־70 שוב מופיעות ידיעות על תיקונים נוספים באמת־המים. ב־1873 מוסר העתון ‘המגיד’, כי הפחה נאזיף שיפץ את הצינורות והעמיך שומרים במקומות רבים, כדי שלפלאחים לא תהיה גישה לצינורות ולא יפגעו בהם407. מקורות אחרים מוסרים על שיקום אמת־המים בשנות ה־70 הראשונות על פי פקודתו של איזט פחה, הפחה של ירושלים באותו הזמן. המים הוזרמו להר־הבית, אך שוב לזמן קצר בלבד408. נדבנית מבריטניה תרמה 25,000 ליש"ט להסדרת אספקת מים מ’הנהר ערוּבּ' לירושלים לכל תושבי ירושלים ללא הבדל דת. התורמת דרשה שיוצבו שומרים לאורך הקו כדי למנוע פגיעות. פחת העיר, השר קאמיל פחה, הודיע לראשי העדות השונות ולכל צירי ממשלות אירופה בעיר, כי שאר ההוצאות יתחלקו בין כל תושבי העיר409.

החבלות והתיקונים באמת־המים נמשכו גם בשנים הבאות. ב־1879 מוסר העתון "הצפירה', כי מתקנים את צינורות המים מעין־עיטם לירושלים, שנסתמו בידי תושבי הכפרים שבדרך410.

במרוצת המאה הגדילה הבאת המים באמצעות האמה להר־הבית את חשיבותו של מקור זה במכלול אמצעי אספקת־המים בעיר, במיוחד בסוף עונת הקיץ ובשנות בצורת. ועוד: הואיל והאמה שופצה בידי השלטונות ובסיוע תרומות מבחוץ, החלו מי הר־הבית, בהדרגה, לשמש גם את האוכלוסיה הלא־מוסלמית שבעיר, ובמיוחד היהודית. כך, למשל, מספר המבורגר בזכרונותיו, אם־כי, כנראה, לגבי זמן מאוחר־יותר, כי ליך ‘המחכמה’ – בית המשפט המוסלמי ומושב המופתי – נקבע ברז, שממנו חולקו מים לתושבי העיר. בימי הקיץ כשאזלו מים מהבורות היה השמש של המחכמה מחלק מים לתושבים שבסביבה, פח מים אחד לכל אשה ואשה ליום בחינם. הרבה אנשים ונשים יהודים וערבים עמדו בתור. כה נהגו בכל יום כשעתיים שלוש קודם הצהריים. כשאזלו המים מן הבור של התלמוד תורה היה הסדר שבכל יום ויום הלכו שני תלמידים חליפות מכל חדר ופח בידם להביא מים מן המחכמה. השמש המחלק פינה מיד מקום לתלמידים, ואמר שהם קודמים לכל, משום שהם תלמידי בית ספר ולא יבטלו מלימודם. גם עם שאר התושבים הערביים הגדולים והקטנים חיינו בשלום ובאהבה411.

בספרי הזכרונות אפשר למצוא פרטים מעניינים על אודות מכירת מים ממקורות עמק הקדרון. כך, למשל, מספר וייס על ‘שוק המים’ שהתקיים ליד שער האשפות, לשם היו ערביי סילואן מעלים מים, על גבי חמורים, בנאדות או בפחי מים. לכאן היו היהודים באים, קונים את המים, נושאים אותם לבתיהם ומריקים אותם אל חבית־חרס שהיתה מיועדת לכך412.

דין־וחשבון מפורט על תנאי אספקת־המים בירושלים בשנות ה־70 לערך מוסר וורן. הוא מציין, כי המים באים בעיקר מבורות המצויים בדרך־כלל מתחת לבתים, ורק בסוף השנה – גם ממקורות אחרים, כאשר הזמן המדויק תלוי בעונת הגשם. בתקופה זו התושבים ‘לוֹוים’ מים זה מזה, והמוסלמים מנצלים את המאגרים שבהר־הבית. היהודים קונים מים המובאים בעיקר מביר־איוב. בסוף העונה ‘מועסקים’ 40–35 חמורים בהבאת מים מבאר זו – כל חמור עורך כ־10 מסעות בכל יום, כשבכל פעם משאו שני נאדות שכל אחד מכיל כ־6 גלונים. האספקה היומית היא אפוא 4,800–4,200 גלונים413. לעומת זאת מוסר ברקלי, כי ב־ 12.9.1853 הובאו כ־ 25,000 גלונים מביר־איוב, היינו יותר מפי 5 מהכמות שמציין וורן414. ברור שוורן נותן מספר ממוצע, בעוד שברקלי מביא, כנראה, מקרה קיצוני. וורן מוסיף, כי בעונות יבשות מאד מביאים מים מהשילוח, מליפתא, מעין־כרם וממקומות אחרים, והאנשים קונים כאשר תשיג ידם. לדבריו שונה מחיר המים מביר־איוב מזה של המים ממאגרי הר הבית415.

גם העתון ‘ג’ואיש כרוניקל’ מרבה לספר על בעיות המים של ירושלים. כך, למשל, הוא מציין באחד מגליונותיו מ־1872, כי מקור המים העיקרי בעיר הם הבורות ומאגרי מי־הגשמים. בסתיו בורות אלה כמעט ריקים, ואז מורגש בעיר המחסור במים. העתון מעיר, כי מי־בריכת־חזקיה משמשים למרחץ תורכי, וכי שארית המים מעלה ירוקת. הכותב מציע להפוך את בריכות־העיר לגינות, לדאוג לבניית בורות־מים חדשים, למנוע איבוד מים מחמת חלחול מהבורות הקיימים ולשמור על נקיון המים. הוא מוסיף, כי במערות שמתחת לעיר, שהן עמוקות במקומות רבים, מתגלית ה’נזילה' מבורות־המים. לדבריו, התכנית עתה היא להעביר מים מבריכות־שלמה דרך אמות־המים העתיקות המשופצות וכן למלא את בריכות־העיר במי מעיינות מהסביבה; נוסף על אמות־המים העתיקות, שיסודותיהן חזקים וטובים, יש להניח גם קווי־צינורות חדשים (בכך הוא מפרט)416. סיכום מצב המים בירושלים והידע על אודות מקורות־המים של העיר בתקופות קודמות עד לאמצע שנות ה־70, בצירוף מפה טופוגרפית של העיר וקווי צינורות־המים אליה, מוסר שיק בעתון החברה הגרמנית417.


הבאת מים ממרחקים הבאת מים ממרחקים בסוף התקופה: האמה ואמצעים אחרים

בסוף המאה ה־19 החמיר מאד מצב אספקת־המים בירושלים. אוכלוסיית העיר גדלה במידה ניכרת, וכן היה בתקופה זו רצף של שנות בצורת, שהגבירו מאד את מצוקת־המים בעיר. מקורות רבים מוסרים על מצוקה זו, שאילצה את השלטונות העות’מאניים לנקוט בצעדים נמרצים לשיפור אמות המים העתיקות.

ב־1891 מנסה העתון ‘האור’ להעריך את צרכי־המים של העיר והאפשרויות לספק אותם. לדבריו, מקובל כי בירושלים חיים כ־ 45,000 נפש. אין בה גנים ובתי־חרושת, ולפי רמת־החיים של התושבים יספיקו להם 50 ליטר מים לנפש ליום. אם יעלה מספר התושבים ל־ 65,000 אפשר יהיה להסתפק גם ב־42 ליטר לנפש ליום. הבורות מספקים כ־20 ליטר מים לנפש ליום, והם יספיקו לתצרוכת ביתית. דרושים אפוא עוד 35–30 ליטר מים לנפש ליום, שניתן יהיה לספק ממי־מעיינות שיוזרמו העירה. העתון מונה, בין היתר, את מעיינות ‘עין יאלו’, ליד מלחה, ו’עין חניה', מאחורי כפר וולג’ה;שניהם מסוגלים לספק כ־8ק“ג מים לנפש ליום לשנה, אך הם שייכים לכפרים שלידם הם נמצאים. מעיינות נוספים בסביבת ירושלים הם: עין כרם, ליפתא, קולוניה ועין־פארה; הבעיה היא, שכולם נמצאים במקומות נמוכים מירושלים, ויש להעלותם אליה. בריכות־שלמה מספקים 3 ליטר מים בשניה, אך גם הן נמוכות מחלק ניכר של ירושלים. רק המעיין בוואדי אל־ערוב יוכל לשמש את ירושלים כולה, מכיוון שאפשר להזרים את מימיו העירה ‘בדרך הטבע’ (כלומר, בכח הכבידה), המעיין, נמצא כ־9 ק”מ מדרום־מערב לבריכות שלמה, מפיק 9 ליטר מים בשניה, והמים מגיעים אל הבריכות באמת־מים רומית. מוצע שבירושלים יגיעו המים אל בריכה שתוכל להכיל 2,000 ממ"ק מים – שיספיקו לעיר ל־24 שעות – ושזו תיבנה במקום גבוה וממנה יוזרמו המים בצינורות לכל חלקי העיר418.

ב־1894 מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי המיניסטריון התורכי לעבודות ציבוריות החליט לשפץ את אמת־המים העתיקה לירושלים; הדבר יאפשר אספקת 2,500 ממ“ק לעיר מידי יום. 1,000 ממ”ק מתוך כמות זו יחולקו חינם לעניים ב(מסגד) כפת־הסלע, בכנסיית־הקבר הקדוש ובשאר מקומות שבהם צליינים רבים. אמת־המים המשופצת תשולב באמות־המים הישנות של ‘ערוב’ ובדרך יוזרמו המים במנהרה שארכה 3,570 מ'. ההשקעה – כ־ 2,000,000 פרנקים419.

ב־1898 מוסר העתון ‘המגיד’, כי לקראת בואו של הקיסר הגרמני, וילהלם השני, תוקנו צינורות־המים מבריכות־שלמה ומעיין־עיטם, וכי המים מגיעים אל מקור המים אשר ב’מחכמה', ליד שער השלשלת, בכניסה להר־הבית. מים אלה אינם מספיקים, לעת־עתה לכל יושבי העיר, אלא רק לדרי הרחובות הסמוכים, ויש צורך להביא לירושלים את מי המעיינות הגדולים אשר בוואדי ערוב (ארובות)420.

על תיקון אמת המים ב־1898 מספר גם דוד ילין: ‘אחד התיקונים החשובים אשר נעשו כבר בעירנו, הוא תיקון צנורות בריכות־שלמה ועין־עיטם הנמשכים לעירנו השוקקה כל־כך למים, ואשר מראה הנוזלים האלה המפכים בתוך חומותיה הוא למשיב נפש ליושביה’. הוא מוסיף כי הצינורות שוברו על־ידי אכרי בית־לחם וכי במשך 20 שנה לא הובאו מים מהבריכות לעיר רק לאחרונה תוקנו שוב הצינורות421.

תחילת המאה ה־20 הביאה עימה התפתחויות חשובות נוספות בנסיון לתקן ולשפר את אמת־המים לירושלים. העניין נעשה חיוני במיוחד עקב שורה של שנות־בצורת שפקדו את העיר בתקופה זו, דבר שהתבטא גם בספיקת המעיינות בעיר ובסביבתה. כך, למשל, מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ ב־1901, כי מעיין ‘עין אל־הוד’, מאחורי ביתני, בדרך ליריחו, נותן עכשיו מעט מאד מים, בהם משתמשים עוברי אורח, ונשות הכפר אבו־דיס אינן יכולות לספק את תצרכתן. הגשמים המקווים לא ירדו, וכעת מביאים מים לירושלים ברכבת; המחיר סביר בהחלט422. גם מקור אחר מציין, כי בגלל המחסור במים בקיץ שעבר השתמשו בירושלים במי ‘מעיין פיליפ’ שהובאו ברכבת. המכירה התנהלה משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות. מעריכים את הכמות היומית שנמכרה ב־ 5,000–3,000 מכלי עור ופחי בנזין423. מיעוט הגשמים גם עורר שמועות משונות בעיר. כך, למשל, אנו קוראים ברבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי לרגל הבצורת החמורה התהלכה בעיר שמועה כי בשבוע שבין ה־12 בנובמבר ל־18 בו (1899) יבוא קץ העולם. מן המשטרה נמסר, שכל מי שידבר בעניין זה בפומבי ייאסר. בליל ה־16 בנובמבר התחוללה סופה, והגשמים העזים מילאו את המאגרים424.

המחסור במים ב־1901 שוב הניע את השלטונות העות’מאנים לביצוע מפעלי־מים בירושלים. רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מוסר, כי המשקעים בכל ארץ־ישראל בשנה זו הם מתחת לממוצע. בירושלים ירדו עד ה־10 במארס פחות מ־15 אינץ'; מי השתיה פוחתים והולכים, ונראה שהיבולים יסבלו קשות, אלא־אם־כן יירדו גשמי סוף־העונה. העיריה קיבלה אישור מן השלטון העות’מאני להביא מים לעיר מוואדי ערוב ומסביבותיו, וכבר נעשו צעדים לעניין בכך משקיעים אירופים425. באותה השנה מוסר העתון, כי עקב המחסור במים בירושלים התחילו הפלאחים לאחרונה להביא מים בנאדות־עור על גבי חמורים ממעיינות מרוחקים מן העיר; מליפתא, מעין־כרם, מעין־יאלו ומעין־חנייה – ממערב, ומעין־פארה ואל־בירה – מצפון. העיתון מוסיף, כי הואיל ודרך הכרכרות לאל־בירה הושלמה, מביאים מים לעיר גם בכרכרות במכלים גדולים אטומים ומכוסים היטב מבחוץ. השלטונות נטלו על עצמם שתי משימות:

1) נבנתה בריכת־מים מדרום־מערב לבריכת הסולטאן, בחלקו העליון של גיא בן־הינום (רוחב ־13 רגל, אורך – 40 רגל). לבריכה זו מובאים מים ברכבת במיכלים גדולים מהכפר בתיר וממעין וולג’ה;

2) עומדים להחליף את צינורות־החרס של אמת־המים מבריכות שלמה בצינורות ברזל בקוטר 4 אינץ' או יותר (זה עדיין לא יופעל השנה)426.

פיתוח מפעלי־המים בירושלים זוכה לתיאור מסכם ברבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1902:

1) נתיב הצינור ואמת־המים מ’מעיין החתום' שליד בריכות־שלמה ומעיין עיטם;

2) חנוכת המפעל ב־ 27.11.1901;

3) פרטי הבניה והשיפוץ של המאגר שנבנה בדיר אבו־תור427.

בתאריך מאוחר יותר מוסר העתון פרטים נוספים על התעלה והמאגר שם, שהפך למאגר־המים הראשי במערכת־המים בירושלים428.

גם המקורות העבריים מרבים לספר על מפעל־המים שבוצע בירושלים ב־1901. גם קודם זרמו המים להר־הבית; עתה יבנו בריכה נוספת ליך בריכת־הסולטאן ‘בין חצר מסילת־הברזל ובין שער־יפו’429. העתון ‘ההשקפה’ מ־1902 אומר שהכוונה המקורית היתה להביא העירה מים ממעיינות נוספים, אך מכיוון שלא הושג מימון מספיק, בוצע תיקון זמני בקו מבריכות־שלמה והמקורות הסמוכים. הצינורות החדשים מספקים כ־5 ליטר לנפש ליום, כלומר, 400 קוב מים ליום, המסופקים לצרכי הבית של 3000 משפחות. כרגע יש שפע של מים בבריכה החדשה, ולכן נותק אחד הצינורות והמים נשפכים ארצה. העתון מוסיף, כי בתוואי הצינורות נחפרה מנהרה חדשה, אך בניגוד למנהרה עתיקה שהובילה מים מבלי להיזקק לכוח הלחץ, הרי שבזו יש צורך בכך, והמים מגיעים למנהרה ‘בכוח לוחץ של גובה המים במקורם’. אורך המנהרה 450 מ' והיא מסוגלת להכיל 1,000 קוב מים, שיוכלו להשתמש בהם במקרה שתהיה תקלה בצינורות במשך 3 ימים. המים מגיעים בצינורות מ’עין־דלח', עין־עיטם ועין־פרג’ה. עין־דלח סיפק מים לכפר ח’דר וגם עתה הניחו צינור אל הכפר. מהמקום שבו נפגשים הצינורות הבאים מהמעיינות, מוביל צינור־חרס – בנתיב הקדום – עד בית־לחם. מבית־לחם נכנסים המים למנהרה, וממנה יוצאים שני צינורות המספקים מים למחנות־הצבא ולכפרים הסמוכים. צינור שארכו 11 ק"מ, הפועל על פי חוק הכלים השלובים, עובר מבית־לחם ועד בריכת־הסולטאן ועד המסגד (הצינור הקודם הונח בשיפוע אחיד, ולכן ארכו היה גדול יותר – 24 ק"מ)430.

בראשית תקופת המנדט הבריטי מציין מסטרמן, כי במרוצת המאה ה־19 נעשו נסיונות רבים מצד השלטונות התורכיים לתקן את ‘המוביל הנמוך’ לתועלת תושבי ירושלים, אך תושבי בית־לחם שרצו במים לעצמם חיבלו בו מידי־פעם. בעקבות הבצורת הקשה ב־1900, ניסו התורכים ב־1901, בעזרת מהנדס יווני, לקדם את העניין. תחילה הביאו מים במיכלים ברכבת מבתיר. כעבור 4 חודשים הותקן קו של צינורות ברזל (בקוטר 4 אינטש) שהביאו מים ישירות מוואדי ארטס לירושלים. מאגר עבורם שימשה המנהרה של אמת־המים העתיקה. המים הצטברו שם בלילה לשם אספקתם למחרת. כך אפשר היה לספק עד 40,000 גלון מים ליום לירושלים. זרם המים הגיע לגיא בן־הינום ומשם אל אחד משערי הר־הבית, ואילו עדפי המים הופנו לבורות שעל הר־הבית. התושבים הורשו למלא את פחיהם, תמורת תשלום מסוים, ליד שני ברזים שנקבעו בכניסה להר־הבית. היתה זו התקדמות־מה, אך היא באה מאוחר במקצת. שנים רבות לפני־כן, לפחות ב־3 הזדמנויות, הגישו האנגלים לתורכים הצעות לשקם עבורם את המובילים העתיקים, ללא תשלום, כאקט של פילנתרופיה, אך התורכים דחו אותן431.

גם הצינורות שהונחו ב־1901 לא החזיקו מעמד זמן רב ומידי־פעם היה צורך לתקנם ולשקמם. ב־1907 מוסר העתון ‘ההשקפה’, כי הצינורות שהונחו לפני מספר שנים התקלקלו ואי־אפשר להשתמש בהם במצבם הנוכחי, הפחה הנוכחי (אקרם ביי) שוב עושה נסיון לחדש את הזרמת המים מבריכות־שלמה בצינורות432. נראה כי בשנים 1906 ו־1907 שוב התגבר המחסור במים בעיר. ב־1906 מוסר העתון ‘ההשקפה’, כי מרוב בורות־המים בעיר כבר אזלו המים, וכי יהודי ירושלים העניים, שבדרך־כלל אין הפרוטה מצויה בכיסם אף לקנות לחם, צריכים עתה לקנות גם את מימיהם בכסף מלא433.

ב־1907 אנו קוראים ב’השקפה', כי נכבדי העדה היהודית בירושלים החליטו להביא מים מהמעיין שליד בתיר, ברכבת; מתחנת הרכבת נתכוונו להעבירם בצינורות אל הבריכה שליד בתי מונטיפיורי, ומשם בעגלות לכל השכונות והחצרות שמחוץ לעיר ובעיר.434 כעבור כחודש חוזר העתון ומציין, כי עומדים לסיים את בניית הבריכה וצינורות־המים כדי שאפשר יהיה להביא את המים מהמעיין שליך בתיר435.

ב־1908 מדובר כבר על תכניות חדשות בקשר לאספקת־מים לירושלים. נזכרות שתי הצעות:

א. לקדוח בעיר עד שיגיעו למי־התהום;

ב. להשתמש במי־הירדן ליצירת כוח־חשמל; החשמל יועבר לעין־פארה להנעת המשאבות שיעלו את המים לירושלים. לביצוע ההצעה השנייה חסר, כמובן, הכסף436.

ב־1909 מופיעה ידיעה, כי חברה גרמנית קיבלה זכיון ל־30 שנה להביא מים לירושלים. צרכנים פרטיים ישלמו לה עבור המים, והממשלה תקבל חינם 70 קוב מים ליום. בתום 30 שנה יחזור הזכיון לעיריה437.

ב־1910 מדובר על שתי הצעות להביא מים לירושלים:

האחת – מעין־ערוב. נמסר כי חברה צרפתית השיגה רשיון להביא מים לירושלים בעזרת שתי משאבות שתוקמנה על מעיין ערוב. תחילה חשבו להביא מים מסביבות חברון, שם הם קרובים לפני השטח, אך רופאים טענו כי אינם טובים דיים. יתרון הזרמת המים מאיזור עין־ערוב בכך, ששם הם נובעים 20 מ' בלבד נמוך מירושלים, ולא תהיה בעיה להעלותם. המים יוזרמו בצינורות אל שתי בריכות בירושלים: האחת – לרגלי המגדל הרוסי שעל הר־הזיתים – תספק מים לעיר־העתיקה, והשניה – ליד בית־היתומים ‘שנלר’ על ראש אחת הגבעות – לעיר שמחוץ לחומות.

ההצעה השניה, הצעת החברה הגרמנית, היתה להזרים מים מעין־פארה שבוואדי־קלט. בגלל מחיר־המים הגבוה הצפוי נתבטלה גם הצעה זו438.

קבלת התכנית הראשונה חייבה שיפוצן ותיקונן של המנהרות התת־קרקעיות באיזור עין־ערוב, שאספו שם את מי המעיינות, כי חלק גדול מהמים היו מחלחלים.

קבלת התכנית השניה חייבה שאיבה רבה של מים.

משתי התכניות לא יצא דבר. הענין הסתיים בתקופה העות’מאנית בדיבורים ללא מעשים.

המחסור החמור במים הביא גם לנסיונות הראשונים לקדוח בארות בעיר. כבר טובלר (1854) מוסר, כי ב־1845 נעשה נסיון־קידוח ממערב לשער־יפו, ונמסר שנמצאו בו מים; אך כשהוא הגיע לעיר כבר לא היה לקידוח זכר, נוימן (1877) מוסר, כי בזמן החדש (כנראה בשנות ה־70) נעשו מאמצים לחפור בארות בירושלים ובסביבתה; מכונות־קידוח שהובאו מאנגליה הוצבו במקומות רבים, אך בשום מקום לא פגעו במים439. בנסיונות הקידוח בעיר היו פעילים במיוחד הגורמים האירופים: הטמפלרים – במושבה הגרמנית, הרוסים – במגרש הרוסים, היהודים – בשכונותיהם, ואחרים. על אחד הקידוחים ב־1904 מספר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’. בגן שמדרום למושבה הגרמנית נערך קידוח ונמצאו מים בעומק של יותר מ־100 רגל. בעתון מתוארות השכבות השונות שדרכן עבר הקירוח. נמסר כי המים עמדו בגובה של 20 רגל, אבל בגלל עונת היובש מתמלא הבור באבנים ובעפר עם שאיבת המים, ויש הכרח לנקותו מידי־פעם440. ידיעות אחרות אומרות כי גם הרוסים התכוונו לחפור בארות־מים בשטחם, וכי בינתיים הם ‘לווים’ מים משכניהם בעזרת צינור ומשאבת־קיטור, וכן מובילים מים בנאדות־עור441. עוד נמסר, כי העיריה חפרה ‘באר ברחוב המוביל לתחנת־הרכבת, מעל גשר העמק, לשימושם של תושבי השכונות משכנות־שאננים ימין משה, השואבים שם את מימיהם יום־יום; פרחחים ערבים מפריעים ליהודים הבאים לשאוב מים’442.

מפעלי־קידוח אלה היו חלק מהמאמץ לנסות ולפתור את בעיית חוסר־המים בירושלים, אך נראה כי לא הצביעו על כל דרך מבטיחה. העומק שאליו הגיעו היה מועט, ולא נמצאו אלא כמויות מים קטנות בלבד. נתברר לכל, כי הפתרון לבעיית חוסר־המים בעיר הוא בהבאת מים ממרחקים. זה הושג במלואו רק עם הכיבוש הבריטי, כאשר תוך כחצי שנה אחרי שגנרל אלנבי כבש את ירושלים, החלו להזרים מים לעיר מוואדי־ערוב. מאגרי־מים הוקמו בוואדי עצמו וכן בירושלים. נבנו תחנות־שאיבה והונחו צינורות. מוביל ‘אמת המים’ מדרום הופעל־מחדש באמצעות צינור־ברזל בקוטר 6 אינץ' (15ס"מ), ובאמצעותו אפשר היה להזרים עד 1,360 קוב ליום. המים הוזרמו בעזרת משאבות למקום גבוה בירושלים, 80–70 מ' מעל רוב חלקי העיר, גם בורות־המים שבעיר נוקו, ואספקת־מים מודרנית ושיטתית החלה פועלת בעיר. כך החלה תקופה חדשה בתולדות אספקת־המים בירושלים443.


סיכום

אם נדרג את מקורות־המים השונים של ירושלים במאה ה־19 לפי חשיבותם, יעמדו בורות־המים הפרטיים והציבוריים במקום הראשון ובעדיפות רבה על פני שאר המקורות. אחריהם יבואו מקורות עמק הקדרון כמקור מסייע, במיוחד בסוף עונת הקיץ ובשנים יבשות ויבשות־למחצה. אמת־המים מצטרפת באופן חלקי כמקור מסייע, תחילה בהגדלת כמות־המים הציבורית באיזור הר־הבית, ובסוף התקופה – עם גידול האוכלוסיה ותכיפות שנות הבצורת – בסיוע כללי לתושבי העיר.

לבריכות־המים נועד רק תפקיד מצומצם־ביותר. מצב זה שונה מאד ממה שהיה בתקופות היסטוריות קודמות, עת מילאו בריכות־המים ואמות־המים תפקיד מרכזי. אפשר להסביר זאת בשוני במעמדה של ירושלים במאה ה־19 לעומת התקופות האחרות, ובמיוחד בהבדל בעניין שחיה לשלטונות המרכזיים של המימשל שתחתיו נמצאה, בפיתוחה. אספקת־מים באמצעות מערכת בריכות ואמות־מים מחייב שלטון מרכזי חזק ומתקדם שיבנה, ישמור, יפקח ויטפל בהחזקתן ובהפעלתן. בורות־מים, לעומת זאת, הם מיתקנים פשוטים, שכל מוסד, משפחה ובעל־בית מסוגלים להקים בחצר ביתם מבלי להזדקק לסיוע השלטונות, וללא צורך בהשקעות גדולות. בירושלים של המאה ה־19 לא היה שלטון מרכזי חזק שיהיה מסוגל להשתלט על נושא הפיתוח של אמות־המים והבריכות. לעת כזאת היו בורות־המים האמצעי המתאים ביותר לאספקת־מים לתושבי העיר. נראה כי גם בתקופות היסטוריות אחרות שבהן לא הצליחו השלטונות להפעיל את הבריכות והאמות, היו הבורות מקור המים העיקרי של תושבי ירושלים.

‘הצלחתם’ של הבורות והמקורות המועטים האחרים לספק מים לאוכלוסיית העיר אף בתקופות בהן גדלה ביותר, היא בראש־וראשונה תוצאה של הצריכה המועטת של מים באותן התקופות. רק־כך ניתן להסביר, שעל אף הגידול העצום של האוכלוסיה – מפחות מ־ 10,000 נפש בראשית המאה ה־19 לכ־70,000 נפש ערב מלחמת־העולם הראשונה – הצליחו המקורות הקונוונציונאליים לספק את תצרוכת־המים בעיר. במקורות הקדרון לא חל שינוי בספיקה, אך נראה כי חל גידול במידת הניצול של מימיהם; בקיבולן של הבריכות לא חל כל שינוי, ותרומתו כמקור לאספקת־מים בעיר נשארה מבוטלת. הגידול העיקרי חל במספר בורות־המים. אם נאמץ את הנתונים שהזכרנו לעיל, הרי שהגידול במספרם היה מ־1,000 בורות בקירוב בראשית שנות ה־60 לכדי 7,000 ום תום מלחמת־העולם הראשונה. גם בכמויות המים שהובאו ממרחקים חל גידול־מה עקב נסיונות ההובלה ברכבות ובכרכרות, אך בעיקר עקב חידוש השימוש באמת־המים ובצינורות מבריכות־שלמה ומהמקורות האחרים בהר־חברון, שהיו נטושים וסתומים.

סופה של תקופת דיוננו מאופיין בנסיונות לחפש פתרונות שונים לבעיית־המים בעיר, ואם־כי עולים רעיונות חדשים, הרי נסיונות הביצוע נשארים עדיין במסגרת המקורות והאמצעים הישנים. כמו בתחומים אחרים כך גם בתחום המים נושאת ה’מודרניזציה' בראשונה אופי של שיכלול ופיתוח האמצעים והמקורות הישנים ורק בשלב מתקדם־יותר מתחוללת מהפכה המביאה לניצול אמצעים ומקורות חדשים. בנושא אספקת־המים נמצאה ירושלים באחריתו של השלטון העות’מאני בשלב הראשון של תהליך המודרניזציה. זמנה של המהפכה הכוללת עדיין לא הגיע; זו המתינה לתקופת המנדט הבריטי.


התברואה

הקדמה: הניקוז ותנאי הסניטאציה

בקטעים קודמים של חיבורנו כבר עמדנו על תנאי התברואה הקשים אשר שררו בירושלים במאה ה־19, אפשר לסכם ולומר, כי אלה נבעו מ־4 גורמים עיקריים:

א) העדר כל תנאים בעיר לתיעול שפכים ולניקוז;

ב) אי־סילוק אשפה מתחומי העיר והצטברות כל הפסולת והלכלוך בתוכה ובגבולה;

ג) תנאי דיור גרועים ובלתי היגייניים;

ד) חוסר יחסי במים ושימוש במים מזוהמים, במיוחד מבורות מוזנחים ונגועים בחיידקים.

כאשר עסקנו במראה פני העיר הבאנו מספר תאורים על העדר כל תנאי תברואה בירושלים ועל זרימת השפכים ברחובות העיר ברובה של המאה ה־19. צ'. ווילסון שחדר, בין היתר, לקווי ניקוז עתיקים בירושלים, מציין כי באופן כללי אפשר לומר שבזמנו לא היתה רשת ניקוז מסודרת בעיר. קווי הניקוז העתיקים סתומים בחלקם או לגמרי, ורק אחרי גשמים עזים נוצרת זרימה מסודרת, בעיקר בקו הראשי (לאורך 230 מ'), שפיתחו נמצא בעמק הקדרון. לדעתו, הקושי בפיתוח נוסף של קו זה הוא בריכוז העצום של שפכים בעמק, אשר הפרעתם עלולה לגרום לפריצת מגפות444. לפחות חלק מהתושבים ידעו על קיומם של קווי ניקוז עתיקים בעיר והכירו את מהלכם, כפי שאנו למדים מהעובדה המעניינת, שבזמן מרד הפלאחים (המוסלמים) נגד איברהים פחה ב־1834, חדרו המורדים העירה דרך תעלות השפכין היוצאות אל כפר השילוח445. על־כל־פנים נראה כי במחצית הראשונה של המאה ה־19 לא פעלו קווי־ הניקוז העתיקים בצורה תקינה, ורק במחצית השניה החלו שלטונות העיר לטפל בניקוי קווים אלה ובהקמת רשת ביוב עירונית.

ב־1864 פרסם הרופא הבריטי ד“ר צ’פלין (מהרופאים הידועים בעיר) מאמר ושמו ‘המחלות בירושלים’, בין היתר הוא מוסר בו תיאור מפורט על העדר כל תנאי תברואה בעיר. הוא מזכיר את בתי־השימוש הפתוחים והבלתי־נאותים, את פגרי החיות המונחים ברחובות, את פסולת הירקות ואת הפירות ושיירי המזון הפזורים בכל מקום. לדבריו, ההשקפה המזרחית על הרחוב היא, כי זהו מקום חסר־ערך, ועל־כן אפשר לעשות בו הכל. ד”ר צ’פלין אמנם מציין כי לאחרונה חלו כמה שיפורים כתוצאה מההשפעה המערבית, אך בהשוואה לרמה האירופית המצב נשאר איום446.

בספרו הראשון, ‘נתיבות ציון וירושלים’, שראה אור ב־1876, מביא לונץ קטעים רבים (מתורגמים) מחיבורו של צ’פלין להמחשת המצב התברואתי הקשה בירושלים באותם הימים, הרי מספר קטעים מתרגומו: ‘ירושלים היא אחת מהערים היותר קשים לבריאות בכל אפסי ארץ, וחולי אירופא, ילידי הארץ, ובאי לגור בה, יקחו חלקם בשוה. בהימים אשר המחלה תשלוט בארץ אז חלק הרביעי מיושביה יפלו במצודתה… כי החוצות והרחובות מתועבים ומטונפים באורח מוזר ונורא למאד, איזה מהתעלות הישנות עוד על עמדם יעמודו אך לא בשלמות רק שבורים ורעועים, ואין בית אחד אחוז מחמשים אשר יאחד את בתי המחוראות… אשר לו עם תעלת העיר… כל מיני חיות ובהמות מתות, ומיני ירקות שונים מונחים באמצע הרחוב, אם בהמה או חיה תמות תשכב ברחוב עד אשר תאוכל מאחת מרעותיה או תרקב. אם נלך בחוץ ביום קר אשר גשם שוטף ירד ארצה אז נמצא מספר רב מנבלות מתות, שרידי עצמות חמורים, גמלים, סוסים, יובלו מיד מחוץ לחומת העיר, אכן שמה ינוחו עד אשר יאכלו מהכלבים…משך חמשה חדשים בשנה לא יהא גשם כלל, ומהחום הגדול השורר אז ימלא האויר אדים באושים וריח רע, תוצאות החלאה והאשפה הרב למאד… המים בעיה“ק יאספו מהגשמים בבורות אשר מתחת לארץ… אם יתנו השגחה יתירה על נקיון הבורות יוכל המים לעמוד בו איזה חדשים. מבלי אשר ישחת טעמו וריחו, אולם אם לא יביטו ע”ז ימלאו דברים חיים ממינים שונים וישיגו ריח רע וטעם נשחת; גם מים מהבור היותר טוב ימלא מהזוחלים האלה בתום ימי הקיץ… גם עכברים וכאלה יפלו בהבורות וגם המה עוד ירעו להמים: בטח תוכל לאמר בדרך כלל כי אחר חודש יולי אין מים בכל העיר אשר יוכשר לשתייה טרם יבושל או יזוכך…בין כל המקורים והשרשים המביאים מחלות ואי בריאות הדבר הזה – בלי תפונה – הוא היותר גדול’447. לונץ (1876), המביא את דבריו של צ’פלין 12 שנה לאחר פירסומם טוען, כי בעשור שחלף לא חל כל שיפור בתנאי התברואה בעיר448. אולם נראה כי בכך לא דייק. כבר ציינו לעיל, שגם צ’פלין עמד על כך כי שיפורים מסוימים החלו להתבצע במחצית השניה של המאה, אלא שאלו כנראה לא היו משמעותיים ביותר.

בהמשכה של המאה חל, כנראה, שיפור נוסף במצב הסניטארי בירושלים. ב־1880 מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי בעיר קיימת כבר מחלקה סניטארית בניהולו של רופא גרמני 449. באוקטובר 1887 מוסר העתון, כי בשלושה החודשים האחרונים נעשו עבודות תיעול בעיר – עד־עתה באיזור שמדרום לשער דמשק ועכשיו גם באזור השער עצמו, שם נמצאה, מתחת לרחוב הנמשך מהשוק צפונה, תעלת־ביוב עתיקה שנוקתה והוכללה ברשת450.

ב־1894 כותב העתון על אודות הניקוז בשכונות שמחוץ לעיר־העתיקה: לפני שנים אחדות בנו הרוסים, בפיקוח השלטונות, רשת ביוב לכל הבתים שבבעלותם ממערב לעיר. רשת זו, שהתחברה אל רשת־הביוב העירונית, התנקזה כולה לשילוח. ב־20 השנים האחרונות נוסדו כ־20 שכונות יהודיות ממערב לעיר־העתיקה שאין להן ביוב, והדבר מסכן את בריאות התושבים. לפיכך התירו שלטונות העיר לתושבי השכונות להקים רשת משלהם שתתחבר אל הרשת הרוסית, זו הוקמה במחיר 250 ליש“ט. אך הניקוז לא היה יעיל ביותר, כי השטח הוא נרחב והשיפוע הטופוגרפי מועט, ומכיוון שהתעלה לא היתה עמוקה דיה, לא יכלה להזרים את המים היטב. הרחבת התעלה והעמקתה – זהו צורך הכרחי, ומחיר עבודות שיפוץ אלו יגיע ל־ 1,000 ליש”ט451.


האשפה, הפסולת ותנאי־הדיור הגרועים

הגורם הנוסף שהביא למצב התברואתי הקשה בעיר, היו תנאי הנקיון והצטברות האשפה והפסולת. יש לזכור, כי ירושלים של המאה ה־19 שכנה על הריסות של אלפי שנים. הן השטח שבין החומות והן מה שגבל בחומות מבחוץ, מכוסים היו במקומות רבים בהצטברויות של פסולת אבנים, עפר, אפר, עצמות, עצים רקובים ועוד, שגבהן הגיע במקומות שונים למטרים רבים. כבר עמדנו על כך כי במאה ה־19, כמו גם במאות קודמות, כנראה, לא נהגו כלל לפנות מן העיר את האשפה; זו היתה נזרקת אל חדרים הרוסים מתחת לבתים ושם היתה מצטברת, וכן מילאה האשפה את השטחים הבלתי־מבונים בעיר.

בסקר שלו מ־1864/5 מוסר צ‘. ווילסון פרטים על מצב הניקיון בירושלים. הוא מציין, כי בכל העיר פזורה אשפה והיא מגיעה לפעמים לגובה רב מעל פני הקרקע. ליד הגן הארמני, למשל, היא מגיעה עד לגובה של 9 מ’, וכן ישנו שטח נרחב מכוסה אשפה בתוך תחומי העיר־העתיקה, ליד החומה בין שער־רמשק לשער־האריות (עד לגובה של 20 מ')452. במקום אחר הוא מוסר, כי מצב הנקיון בירושלים חמור, במיוחד בתקופת העליה־לרגל, כאשר אלפי זרים מגיעים לעיר. מצב השירותים בזמן כזה הוא כה גרוע, שבכמה מקומות קשה לנשום453. בהמשך מספר ווילסון על ריכוזי אשפה גדולים המצטברים סמוך לחומות העיר, מבחוץ: לאורך חומת העיר המערבית מצויה אשפה רבה, למרות שאין בסביבה כל בניינים; ליד שער־דמשק בצפון העיר מרוכזים מצבורי פסולת, ובדרום ממלאים עיי־החרבות והאשפה את השטח ער לגובה החומה, שכמעט שאינה נראית454.

גם פקסטון (1839) מדגיש, כי הקטע שמחוץ לחומה הדרומית הוא איזור של מצבורי אשפה מזה שנים רבות. כל פני השטח, הן באיזור ‘הגיא’ הן בכיוון לעמק הקדרון, ‘מנופחים’ ללא־ספק; פעם היו כאן בוודאי מצוקים זקופים, אבל מצבורי האשפה כיסו כמעט את כל פני הסלע ויצרו מדרון תלול של קרקע תחוחה בחלקה נטועה עצים ובחלקה מעובדת בגני ירק455.

בראשית תקופת המנדט חוזרים זוטא וסוקניק על ידיעה זו ואומרים, כי משער־ציון עד שער־האשפות סביבת החומה כולה מלאה שפכי עפר ואשפה ומשמשת לגינות עצים וירק456. מצב החמור של חוסר הנקיון ואי־סילוק האשפה בירושלים נמשך גם במחצית השניה של המאה. אורלי חוזר ואומר, בשנות ה־70, כי הנקיון בעיר לקוי־ביותר, וכי אין מטפלים כלל בנקיון הרחובות. פעם היה נוהג שבפקודת המשטרה חויב כל תושב להביא יום־יום פסולת במשקל מסוים, ואם לא מילא את המכסה היה משלם קנס. הדבר התבטל כעבור זמן קצר וכעת הכלבים הם הדואגים היחידים לפסולת. למרות המיטרד שביללותיהם אין מסלקים אותם, מכיוון שהם מסלקים לפחות חלק מהפסולת. רק כאשר הם מתרבים יתר על־המידה, מחסלים חלק מהם457.

בסוף המאה החלו שיפורים גם בשירותי־הניקיון בעיר. ב־1896 מצויה ידיעה, כי נרכשה מכונה לניקוי הרחובות שטיאטאה ואף שטפה במים, כדי למנוע אבק458, אך זו פעלה, כמובן בעיקר בשטח שמחוץ לחומות. בעיר־העתיקה המשיכו התנאים, כנראה, להיות קשים. הרלבט (1897) מציין, כי תנאי הנקיון בעיר־העתיקה ממשיכים להיות חמורים. אמנם נבנו בתים חדשים ואף מודרניים, אך עדיין זורקים את האשפה לרחובות, ואת הרחובות מנקים לעתים רחוקות מאד בלבד459.

באופן מיוחד מוסרים המקורות על מצב הנקיון החמור ברובע היהודי, גב' פין מספרת, כי ברובע היהודי נפוצות מחלות רבות, ובעיקר קדחת, בגלל הביוב הפתוח, הבורות הסדוקים והבלתי־נקיים וערימות האשפה המסולקות רק פעם בשנה – לקראת חג הפסח. לעומת הצטברות האשפה כאן, נהוג ברובע המוסלמי לאסוף את האשפה בחדר מסוים, וכשהוא מתמלא סותמים אותו וממלאים חדר אחר460. ברובע היהודי היתה הצפיפות גדולה בהרבה מברובע המוסלמי, ולא היו חדרים ובתים פנויים למטרה זו.

גם ברקלי (1857) מציין כי הרובע היהודי חסר כל תנאים סניטאריים והוא העני והמלוכלך ביותר461. גדסבי (1864) מוסר אף הוא, כי המחלות הנפוצות בין היהודים נגרמות מחמת תזונה לקויה, מגורים צפופים בתנאי דיור גרועים (רבים מהבתים מטים לנפול ואינם נקיים) וחוסר מים נקיים בבארות ובבורות־המים462. פורטר (1869) מעיר, כי ברובע היהודי הבתים הרוסים־למחצה והרחובות והחצרות מלאים אשפה ועצמות בעלי חיים463. מריל (1883) חוזר ומספר, כי הסימטאות ברובע היהודי מלוכלכות ומעופשות. לדבריו סיפר לו רב יהודי, כי תושבי הרובע ניסו לפעול בנידון, אבל לא זכו לאוזן קשבת אצל השלטונות464.

גם הרופא היהודי, ד"ר שוורץ, מעיר (בסוף המאה) על מצבה התברואתי הקשה בירושלים ועל התנאים הסניטאריים החמורים, במיוחד ברובע היהודי. לדבריו, דווקא האשכנזים הם שהופעתם בחוץ מלוכלכת כמו בתיהם בפנים. אין זה נכון כי יוצאי ארצות המזרח אינם נקיים; בביתם הם שומרים על הנקיון אך הרגלי הנקיון שלהם בחוץ לקויים בשל רגילותם ללכלוך בערים שבארצות מוצאם. רעיון הבניה מחוץ לחומות הוא בריא וטוב, אך הביצוע לקוי. הבתים החדשים שנבנו בעיר היו מרווחים, יחסית, אך נבנו בצפיפות רבה ולרוב מחומרי־בניה גרועים, כשקירות דקים בלבד מפרידים בין הדירות. חדר אחד מוביל למשנהו והלחות חודרת דרך הקירות. ה’חדרים' שאליהם נשלחים נערים צעירים ללמוד ושבהם הם מבלים את כל שעות היום – בלי לשהות באוויר הצח – יוצרים ניוון וגורמים לפגמים גופניים. כל אלה גורמים למחלות ולמגיפות שפורצות ועוברות במהירות מאחד לשני… לכך תורמים גם התזונה הדלה של האוכלוסיה היהודית העניה והשינויים המהירים והחריפים במזג־האויר הירושלמי, עקב כל אלה תוחלת־החיים בין יהודי העיר העתיקה, ובעיקר בין הגברים, נמוכה־ביותר465.

השפעה רעה במיוחד היתה לבית־המטבחיים שהיה ברובע היהודי, עליו ועל הוצאתו בשלב מאוחר־יותר אל מחוץ לחומות נעמוד בפרק שידון ברובע היהודי. מיטרד דומה ברובע הנוצרי היו בתי הבורסקי, שגם הם הוצאו מאוחר־יותר אל מחוץ לחומות.


זיהום בורות המים

חוסר הסניטאציה, הניקוז הלקוי וההצטברויות של האשפה והפסולת הביאו לכך, שחלק ניכר ממי־הגשמים שירדו בעיר וזרמו לבורות המים הביאו עמם לבורות לכלוך וזוהמה. אחזקתם הבלתי־תקינה של הבורות ואי־ניקוים הרעו עוד־יותר את איכותם הגרועה של המים שנועדו לשתיה. צ‘. ווילסון מציין, כי כל הלכלוך מגיע למעשה לבורות־המים. הוא עומד על חשיבות הבורות בהספקת־המים לתושבי העיר, שהרי מרבית האוכלוסיה תלויה במי־הבורות המקבלים את מימיהם מהגגות ומהחצרות. הבורות המאוחרים, שנבנו בידי האירופים, הם על־פי־רוב במצב טוב ונקיים. אשר ליתר הבורות, הרי שעם רדת הגשם פותחים את כל התעלות ועושים את כל המאמצים האפשריים לאסוף את כל המים אל הבורות; כך נאספים גם מי הרחובות המלוכלכים. בסוף הקיץ טעם המים גרוע. בסתיו מצב המים גרוע עד כדי כך, שפורצות מגיפות466. ירושלים הפכה להיות מהמקומות הלא־בריאים ביותר בעולם, בעיקר בגלל האיכות הגרועה של המים והימצאותה בעיר של כמות עצומה של פסולת שהצטברה מאות בשנים467. גם מקורות יהודיים שונים במאה ה־19 עומדים על כך, שאחת הסיבות העיקריות למחלות בעיר הם בורות המים. כך, למשל, אנו קוראים בספרו של כהניו באגרתו אל יואל סלומון: ‘… המים הוא המחסור התמידי פה עיר הקודש. רבים יקנו בכסף כל ימי הקיץ, אשר לא יספיקו למי הבורות, ומצוי מאד אשר יחסר גם לכל תושבי עיר הקודש וכולם בכסף שותים וביוקר גדול, כמו בשנה העברה אשר לא המטיר ה’ על הארץ, ולא היו גשמי בורות עד חדש שבט, ושער המים עלה הרבה וכידוע, והשם יודע מה יהיה בסוף השנה הזאת, אשר בחורף העבר לא נתמלאו הבורות כראוי ומלקוש לא היה כלל (בחסדו יתברך שמו ירחם ציון). ובעת כזאת רבים מדלת העם שותים מי בוץ, מים מלוחים, מים עכורים, אשר מזה תצמחנה חלאים רבים רחמנא ליצלן, ומה יעשו העניים הצמאים למים? ואף בימי השרב, ולכסף אין מוצא, והנה כמוכם כמוני יודעים, כי ענין מוצא המים הוא מוצא בכמה קהלות’468.

גם זוטא וסוקניק מציינים את מצב הבריאות החמור בירושלים. לדבריהם יש בעיר מספר מחלות כתוצאה מחוסר־המעש של שלטונות העיר ורשלנות התושבים. מלריה, למשל, מתפשטת בעיקר בגלל בורות המים הפתוחים. השכונות הבנויות גבוה סובלות מכך פחות. חמור־יותר מצבן של השכונות הנמוכות, שבהן חיים בצפיפות גדולה דיירים עניים. נפוצות גם מחלות עיניים ומחלות מעיים469.

בקשר לאיכות מי הבורות יש להדגיש, כי עקרונית יכלו מים אלה להיות ‘בריאים’ ביותר, אלא שלצורך זה חייבים לשמור על נקיון הבורות ולדאוג לכך שגם המים המגיעים אליהם יהיו נקיים. בבתים מתקדמים נהגו לנקות את הגגות והמשטחים באזור המתנקז, לפני הגשמים. את מי הגשם הראשון היו מטים הצידה ולא הניחו להם להגיע לבורות, הבורות טויחו מבפנים ונוקו לעתים מזומנות. מים שנאגרו בבורות כאלה היו נקיים וטעימים. מכמה בחינות שיטת בורות־המים היא, בעצם, לעתים, בטוחה יותר מאספקת־מים ברשת ציבורית כללית, מאחר שהבורות מבודדים זה מזה ופגיעה תברואתית באחד מהם אינה פוגעת באחרים, אך למעשה היו בורות־המים מהגורמים העיקריים למחלות, הואיל ורוב הבורות היו לא־נקיים. לעתים קרובות היו דפנותיהם סרוקות ומי־ביוב חדרו לתוכם, ואף מי־הגשם שהגיעו אליהם היו מלוכלכים ונשאו אתם גורמי מחלות. נראה כי במצב זה חל אך שינוי מועט בכל ימי השלטון העות’מאני, כעדות הרופא האנגלי ד"ר מסטרמן, שעבר בירושלים ב־20 השנים שלפני מלחמת־העולם הראשונה470.

נראה כי בראשית המאה ה־20 התעוררו גופים יהודיים ואחרים ותבעו טיפול בנושא בורות־המים. ב־י“ג תשרי תרע”א הופיעה בעתון ‘האור’ קריאה לתושבים לדאוג לבורותיהם ולנקותם מן הטיט שהצטבר בתוכם, שכן עתה הם מתרוקנים, וכך להכינם לימות הגשמים471, ערב המלחמה אף שוגרו לירושלים שתי משלחות רפואיות לבדוק את המצב ולהציע דרכים לתיקונו. לפי בדיקותיהם סבלו 25%–60% מן התושבים ממלריה אנדמית. המצב החמור בא על תיקונו רק אחרי הכיבוש הבריטי, כאשר הצבא הבריטי רוקן את כל בורות המים בעיר (במים השתמשו להשקות את סוסי חיל הפרשים!), הניח צינור מבריכות־שלמה והתיר שימוש מחוּדש רק באותם בורות שנוקו כהלכה וצוידו במכסה תקין ובמשאבה. כן קיימו שלטונות המנדט פיקוח קפדני על הבורות ועל השימוש באמצעי־חיטוי472.


מחלות ומגיפות

תנאי התברואה החמורים, יחד עם תנאי המגורים והתזונה הקשים בירושלים של המאה ה־19, הביאו להתפרצות תכופה של מחלות ומגיפות בעיר. צורות שונות של מלריה ודיזנטריה היו נפוצות ושכיחות מאד. כן פרצו מדי כמה שנים מגיפות כולירה, דבר וכיוצא באלה473.

נוסעי המאה ה־19 מרבים לספר על מחלות ומגיפות אלו. לייט, שביקר בירושלים ב־1814, אומר כי נאלץ למהר ולעזוב את העיר משנתגלו סימנים כי בעיר פרצה מגיפת דבר; המנזרים החלו לסגור את שעריהם ולמנוע כל קשר עם העיר474.

פקסטון מוסר, כי בסוף אפריל וראשית מאי 1838 התפשטה בירושלים מגיפת דבר. נזירים ממנזרים שונים עזבו את העיר ומצאו מקלט במקומות אחרים, מספר מנזרים הקימו ‘קרנטינות’ ואחרים נפגעו. ב־16 באפריל הגיע מיפו פקיד הממונה על הבריאות והצהיר כי בכוונתו להטיל הסגר על העיר475. רובינסון מציין (לאותו הזמן), כי בעקבות התפרצות הדבר בעיר נסגרו כל החנויות. הצליינים והסוחרים עזבו את העיר ב־30 באפריל. ב־18 במאי נסגרה העיר – עד ראשית יולי476. לדעת הקונסול הבריטי יאנג פרצה המגיפה כתוצאה מהעוני והרעב, כפי שנמסר למשה מונטפיורי ולרעיתו במסעם השני בארץ־ישראל477. הצייר הנודע רוברטס, שתיכנן לבקר בירושלים באותו הזמן, נאלץ לדחות את ביקורו לזמן־מה מחמת ההסגר שהוטל על העיר478.

ב־1847 שוב פרצה מגיפה בירושלים. ג'. פיסק אומר כי בעיר הוקמה קרנטינה מפחד הדבר והנוסעים לא הורשו להכנס לעיר בטרם יעברו בדיקה אצל פקיד רפואה479.

מגיפה קשה, שהפילה חללים רבים, פרצה ב־1865. טובלר מוסר, כי ב־1865 פשטה מחלת כולירה בעיר, וכי השער הדרומי החדש (כנראה שער האשפות) סגור480. מקור עברי מספר, כי ביום הראשון של חול־המועד סוכות תרכ“ו (1865) פרצה בירושלים מגיפת כולירה. לירושלים באה המגיפה מחברון, לחברון – מיפו, וליפו – ממצרים. בירושלים השתוללה המגיפה חודשיים – עד י”ג כסלו481. העתון ‘הלבנון’ מוסר, כי בימי המגיפה הגדולה בשנת תרכ"ו כבר פעל בירושלים בית חולים ‘ביקור חולים’ וכי הגיש עזרה חשובה לנזקקים482. היו שהסבירו, כי המספר הנמוך של האוכלוסיה היהודית בירושלים במפקד שערך מונטפיורי ב־1866 נבע ממגיפת הכולירה הקשה שפקדה את העיר באותו הזמן483.

ישעיהו פרס, שנולד וגדל בעיר־העתיקה, מספר אף הוא על המחלות והמגיפות הרבות שנפוצו שם: 'המצב הסניטרי הרעוע בעיר, המחסור במזון ומים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות גרמו למחלות שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגיפות שהפילו חללים רבים. רשימות החברא קדישא של הימים ההם נותנת תמונה מחרידה. רבה היתה במיוחד תמותת הילדים בגיל הרך. אמי סיפרה לי על מחלת האסכרה שפגעה במחצית ילדי העיר… '484.

לקראת סוף המאה החלו תנאי התברואה והנקיון להשתפר, אך נראה כי המחלות והמגיפות לא פסקו. המורה והמחנך אפרים כהן־רייס, למשל, מספר על מגיפת כולירה קשה שפרצה בירושלים בראשית חורף 1900. העיר נסגרה על־מסגר גם בפני כמה מתלמידי בית־הספר ‘למל’, בני יפו והמושבות, שנאלצו לאחֵר את שובם לבית־הספר בחדשיים. לאחר שהוסר ההסגר גברה הירידה מן הארץ485.

ב־1905 מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ על מחלות אחרות שפרצו בירושלים: העיר סבלה ממגיפת שָנית חמורה ביותר. התמותה בקרב הילדים היתה רבה, ובייחוד בקרב האוכלוסיה היהודית. באותו הזמן היתה גם התפשטות בלתי רגילה של מלריה. העתון אומר, כי היענות האוכלוסיה לנקוט אמצעי מנע בזמן המחלה ראויה לציון486.


הקמת בתי־מרפא ומוסדות בריאות במרוצת המאה

נראה כי השיפורים העיקריים שחלו בעיר במחצית השניה של המאה היו באמצעי התברואה והריפוי. בפרקים שנעסוק בהם בעדות השונות בעיר, נעמוד במפורט על פעולותיהן להקמת מוסדות בריאות ומרפא בעיר. כאן נסתפק בסיכום מצב התפתחותם של מוסדות־הבריאות בעיר, ונתרכז בעיקר ב־70 השנים הראשונות של המאה.

בראשית המאה ה־19 היה מספר בתי־המרפא בירושלים זעום. נראה כי המבנה הידוע כ’תכּייה' שימש לאכסנת חולים מוסלמים עניים487, אך קשה לראות בו בית חולים ממש. בית־מרקחת היה קיים, כנראה, במנזר הפרנציסקאני, זטצן (1806) מוסר, כי במנזר הפרנציסקאני יש בית מרקחת – הגדול ביותר (שראה הנוסע) בארצות הלבנט. במנזר יש רופא ספרדי, האח פרנציסקו, הממלא את תפקידו זה שנים מספר, את רוב התרופות מקבלים במתנה מאירופה, אך תרופות אחרות נרקחות כאן ובגינה מיוחדת מגדלים צמחי־רפואה. כאן גם מיוצר ה’בלזם' המפורסם מירושלים; את המירשם שומר המנזר בסוד, לרגל הביקוש הרב לתרופה זו מייצרים במנזר עוד שני סוגים, מזוייפים, שייצורם זול־יותר, התרופות והעזרה הרפואית ניתנות חינם; אם רצונו בכך נותן הלקוח מתנה לרופא או למנזר488.

אצל היהודים לא נמצאו, כנראה, כל בתי־מרפא בראשית התקופה. מפנה ראשון לטובה בתנאי־התברואה חל בתקופת שלטונו של איברהים פחה, כאשר יסודות מערביים החלו חודרים לעיר. ב־1838 הגיעה משלחת ראשונה של חברת המיסיון הלונדונית והחלה מגישה עזרה רפואית. לפני כן לא נמצא בעיר, כנראה, כל מוסד רפואי ראוי־לשמו.

הצייר ברטלט מספר, כי ב־1834 חלו בירושלים בני משפחה אנגלית ומספר מיסיונרים אמריקנים ששהו בעיר. אי־אפשר היה להשיג עבורם כל עזרה רפואית והיה צורך להזעיק רופא מהמקום הקרוב ביותר – מיפו489.

ועוד דוגמה אחת למצב ההזנחה וההעדר המוחלט־כמעט של כל אמצעים רפואיים בירושלים בראשית המאה ה־19: הנוסע רוזר, רופא שביקר בירושלים בנובמבר 1834, מספר, כי ניצלו את שירותיו בכל מקום, מאחר שלא היה בעיר, על 22,000 תושביה, רופא אחד – אף לא לצבא. מובן שתושבי העיר קיבלוהו בסבר־פנים יפות־ביותר. הוא נתקל בספיחי מגיפת דבר. היה עליו לשמש גם רוקח, כי היה רק בית־מרקחת אחד – במנזר שבו התאכסן – והנזיר שהיה ממונה על בית מרקחת מת בדבר ובית המרקחת היה מוזנח לגמרי490.

בשנות ה־40 הראשונות חלו התפתחויות חשובות בשטח התברואה בירושלים. ב־1842 שלח מונטפיורי את ד“ר שמעון פרנקל, שהקים מרפאה ובית־מרקחת בעיר. במקביל פיתח המיסיון הבריטי את השירות הרפואי שבו החל ב־1838, וב־1842 הקים מרכז רפואי שאליו הגיע הרופא ד”ר מקגוואן. בדין־וחשבון הראשון שלו הוא כותב: ‘העדר תנאי חיים היגייניים ותנאי תזונה מתאימים גורמים ליותר מקרי מות מאשר המחלות עצמן’. ד"ר מקגוואן מתריע, כי יש צורך מיידי בהקמת בית־חולים של ממש, ולא די במרכז רפואי בלבד. בעקבות דין־וחשבון זה הוקם ב־1844 (ב־12 בדצמבר) בית־חולים של המיסיון האנגלי491.

בכל שנות ה־40 נשארו שני המפעלים שצוינו מפעלי־הבריאות העיקריים בעיר. ברטלט אומר, כי בית החולים והמרפאה היהודית, שהוקמו ביזמת משה מונטפיורי, ובית־החולים של המיסיון היו במשך שנים אחרות המקורות היחידים לעזרה רפואית בעיר. האחרון היה אחד משירותי־הבריאות היעילים־ביותר; יש בו מקום למספר ניכר של מיטות, ואלפי חולים קיבלו בו טיפול תמורת תשלום שנתי492.

במקביל לפעילותם של שני המוסדות הרפואיים שצוינו החלו גם גורמים אחרים מפתחים בעיר מוסדות־בריאות. נזכיר את בית־החולים של הפרוסים בבית הדיאקוניסות, את המרפאות של המנזרים הפרנציסקאני והיווני, את בית־החולים של הפטריארך הלטיני ואת המרכז האמריקני הרפואי־למחצה, של ד"ר ברקלי493.

בשנות ה־50 חלו גם התפתחויות חשובות בקרב הקהילה היהודית. הוקמו שני בתי־החולים הראשונים שלה: בית־החולים ‘רוטשילד’, ב־1854, ובית־החולים ‘ביקור־חולים’. ב־1857. בפרק על העדה היהודית נעמוד שנית על פעילותם ועל חשיבותם של מוסדות אלה. עם־זאת יש לציין, כי ב־1866, כאשר פרצה המגפה הקשה בעיר, לא הספיקו כל בתי־החולים והמרפאות494.

ריישר מונה את בתי־החולים בירושלים בשנות ה־60:

'א. בית החולים האנגלי – לו חצר גדולה מאד עם בתים יפים ומפוארים בני קומות; ויש בו רופאים מלונדון, וכל הבאים לשם, יהודים, ישמעאלים ונוצרים, מקבלים תרופות חינם, וכן גם האישפוז חינם.

ב. בית החולים הצרפתי – גם הוא בחינם.

ג. משה מונטפיורי קנה חצר גדולה ונאה ובה בתים, והקים בה בית חולים ליהודים'495.

אשר לאחרון – לא דייק ריישר; היתה זו מרפאה ולא בית־חולים. ריישר גם לא ציין מרפאות ובתי־חולים נוספים שהיו אצל העדות השונות.

ד"ר נוימן (כנראה גם כן לשנות ה־60), שבעצמו שימש כרופא בירושלים, מציין את בתי־החולים דלקמן (פרט ליהודיים):

בית־החולים של המיסיון האנגלי;

בית־החולים הלטיני, המקבל ללא תשלום בני כל העדות – כ־200 חולים בשנה (הוא בית־החולים הצרפתיי שצוין על־ידי ריישר);

בית הדיאקוניסות הפרוסי;

בית־חולים רוסי מחוץ לעיר (במגרש הרוסים; בית־החולים מודרני ובו 30 מיטות, המיועד לרוסים אך מקבל חולים מכל העדות)

ובית חולים לילדים – גם הוא מחוץ לעיר. זהו מוסד חדש שנתרם על־ידי הדוכס מקלנבורג־שוורין.

הוא מוסיף כי למוסלמים בית־חולים לעניים בבניין ה’תכיה', הנקרא בפי האירופים בית חולים הלנה, שהוא רחב־ידיים ותופס 2/3 מרחוב אל־תכיה. קרוב אליו בית־חולים לעוורים, וקיים גם בית־חולים הודי.

כן מציין נוימן את בתי־המצורעים שליך שער־ציון496.

מדריך ה’בדקר' מ־1876 מוסר את שמות הרופאים שנמצאו בעיר:

ד"ר צ’פלין – רופא המיסיון האנגלי;

ד"ר סנדרז’קי – רופא של המוסדות הגרמניים;

ד"ר שוורץ (אוסטרי) – מבית־החולים ‘רוטשילד’;

ד"ר מאזראקי – מבית החולים היווני (ובכך הוא מוסיף את בית החולים היווני שקם גם כן באותו פרק זמן);

הרוקח דאמיאני – ב’ויא דולורוזה',

ורוקחים נוספים המצויים בבתי־החולים השונים497.

שריון מספר, כי בשנים הראשונות לבואו לירושלים היו בעיר רק 5 רופאים, כולם רופאים כלליים; לא היו רופאים מקצועיים. הרופא היהודי הראשון היה ד“ר שרגא פייבל פופֶלֶס, אשר קיבל חולים עניים על חשבון הועד הפרנקפורטי לצדקות באה”ק'. שאר הרופאים היו נוצרים אירופים. ד"ר מזראקי היווני היה גם הרופא הראשי בבית־החולים ‘משגב לדך’, והיה מקבל חולים עניים על חשבון בית־החולים, חינם או תמורת תשלום מועט498.

סיכום תנאי התברואה בירושלים עד 1870 לערך מורה, כי אמנם החלו מקדישים תשומת־לב ניכרת לנושא זה, אך למעשה הפעילות עדיין הייתה מוגבלת. המהפכה התברואתית בעיר, בהקף גדול, חלה רק בסוף המאה.

קבוצה 2, קובץ־68.png
כפר המצורעים (תומסון, 1860,א. עמ' 530)

המצורעים

תופעה מיוחדת, המצביעה אולי יותר מכל דבר אחר על מצב התברואה החמור אשר שרר בעיר־העתיקה במאה ה־19, היא מציאותה של שכונת ‘מצורעים’. הנוסעים השונים שביקרו בירושלים במרוצת המאה התרשמו קשות משכונה זו ומרבים לציין את דבר קיומה.

ב־1838 כותב רובינסון, כי ליד שער־ציון ישנן כמה בקתות מוזנחות שגרים בהן מצורעים. הללו גרים ביחד, מתחתנים בינם לבין עצמם ומגעם עם שאר התושבים מועט ביותר499. שטראוס (1845) אומר, כי מספר המצורעים מגיע ל־30 לערך, והם הקבצנים הבולטים־ביותר שפוגש הזר בעיר500.

ריטר, המסכם את הידע על ירושלים עד לאמצע המאה, מציין, כי מצב המצורעים גרוע־ביותר. והשלטון אינו מתחשב בהם ואינו מספק להם כל עזרה501.

שולץ (1851), שביקר אותם בבקתותיהם, מספר, כי יש להם 12–10 בקתות בתוך העיר־העתיקה, בצמוד לחומת־העיר ליד שער־ציון. הבקתות, הבנויות חימר עלובות ודלתותיהן פונות לחומת־העיר ולא לרחוב. חיים בהן כ־40 מצורעים, המתחתנים רק בינם לבין־עצמם. יש מהם המגיעים אף לגיל 50 שנה. לעתים הם יוצאים לקבץ נדבות בתחומי העיר502. במפת האדמירלות הבריטית (1849) מסמן וויליאמז את מקומן של ביקתות המצורעים ליד שער־ציון ומציין, כי מוכי גורל אלה מצויים רק בירושלים ושכם503. אף ון דה־ולדה מסמן במפתו (המתייחסת לשנות ה־50) את מקומם של בתי המצורעים ליד שער־ציון504. סטיוארט, שסייר בעיר ב־1854, מציין אף הוא, כי קרוב לשער־ציון, לפנים מן החומה, על שטח ריק, במקום שבו הגבעה מתחילה להשתפל מזרחה, ‘כפר’ קטן של בקתות עלובות, המופרד בקיר משאר העיר. זהו רובע המצורעים. יותר מ־100 מהם חיים בקהילה בפני עצמה, מנודים מהחברה; את המחלה הם מורישים לצאצאיהם. למחלה הופעה של elephantiasis התנפחות הגפיים או שאר חלקי הגוף. האנשים נוהגים לשבת לאורך הדרכים שבקרבת השערים ולפשוט ידם505.

פרנקל, ששהה בעיר ב־1856, מספר, כי ביקתות המצורעים נקראות ‘משכנות האומללים’. יש שם כ־10 סוכות הבנויות אבן וטיט, ומראיהן כחורבות. הגגות עשויים ענפים יבשים. גרים שם 70–60 מצורעים. אין ביניהם יהודים והנוצרים מעטים506. ב־1868 מוסר סויפט כי ביזמת מונטפיורי נאסף כסף להקמת בית חולים לטיפול במצורעים507. ואכן, בסוף שנות ה־60 הוחל בטיפול בנושא המצורעים ובבניית מוסדות סגורים עבורם. אחד הצעדים הראשונים בכיוון זה היה מוסד פרוטסטנטי גרמני שהוקם ברחוב ממילא, למוסד זה נייחד דברים גם בחלק השני של חיבורנו, כשנדון בראשית תהליך היציאה אל מחוץ לחומות. כאן נביא את דברי מדריך ה’ברקר‘, המוסר, שב־1867 הותאם בניין מיוחד כבית־חולים למצורעים ובראשו מנהל גרמני, ובכך התכוון בוודאי למוסך ברחוב ממילא. עם זאת מעיר ה’בדקר’, לא כל המצורעים הוכנסו לבית־החולים הזה, ואפשר היה להמשיך לראותם מקבצים נדבות בדרך יפו. לדבריו נמצאו ב־1873 13 מהם בבית החולים508.

ל־1876 כותב הנוסע אורלי על אודות מוסד זה: "בית המצורעים של האב Tappe נמצא מחוץ לשער־יפו, והוא נוסד על ידי אשה גרמניה אצילה. כעת גרים בו 18 חולים – 12 גברים ו־6 נשים – כולם ערבים. צופים שבמשך־הזמן המחלה הזאת תיעלם בהדרגה, בתנאי שהממשלה תתן ידה לסגור את החולים במוסדות מיוחדים, לא בגלל שהמחלה מדבקת כל־כך, אלא בגלל שהיא תורשתית. למרות הכל, אין המחלה קשה כיום כפי שהיתה בעבר, ובעזרת טיפול אפשר להקל על החולה509.

בסוף המאה הוצאו גם שאר המצורעים מהעיר. המדריך של ליון מוסר, כי מוסד למצורעים, שנוסד ב־1875, נמצא ליד ביר־איוב. המצורעים חיים תחת חסות השיח' ובעזרת תרומות מהתושבים. הם מנהלים את חייהם בעצמם. הם מקבלים מהשלטונות 43 ק"ג לחם ליום. אדם אחד מכפר־השילוח מביא להם יום־יום לחם ומים, כי אסור למצורעים להכנס העירה510. נוימן מוסר אף הוא, כי המצורעים חיו בעבר ב־20 בתים קטנים ודלים ליד שער־ציון, בתנאים ממש מחפירים. אך עכשיו הם כבר משוכנים בבית נרחב בן 4 חדרים מחוץ לעיר, ליד ‘מעין נחמיה’. מונטיפיורי הוסיף לבית זה חדר חמישי511.

במהדורה מאוחרת־יותר של מדריכו (1897) מוסר ליון על הקמת בית־מצורעים חדש בעיר, ובכך הוא מתכוון, כנראה, להעברת המוסד הישן ברחוב ממילא למקומו החדש בסביבות טלביה. הוא מציין, כי המוסד נוסד כאן ב־1888 על־ידי חברה גרמנית של פרוטסטנטים נדיבים. המדריכות הן ‘דיאקוניסיות’. הבניין יפה וניצב בודד על מדרון גבעה. נהוגה בו הדת הפרוטסטנטית512. גם פרנקלין, שביקר בעיר בראשית המאה ה־20, מציין כי על גבעה לצידו של עמק רפאים קיים בית חולים חדש למצורעים513. מדריך ה’בדקר' מ־1912 מוסר, כי בית חולים למצורעים נמצא לא רחוק מהמושבה הגרמנית. יש בו 60–50 חולים. בירושלים כ־ 80–70 מצורעים; חלק מהם מצוי בבית החולים התורכי למצורעים (כנראה זה שבגיא בן הנום). כמה מהם עדיין מקבצים נדבות בדרך יפו514.

על הקמת בתים למצורעים ליד באר־נחמיה ובטלביה מספר גם לונץ (1891), כדלקמן: ‘הבתים הקטנים העומדים בקרבת המקום הזה בצלע הדרומי של הר־הזיתים, הם בתי האומללים מהמושלמנים אשר מחלת הלפרא דבקה בהם, ולדעת הרבה מחכמי הרפואה, היא מחלת הצרעת הנזכרת בתרה“ק. המחלה הזו תלוה את החולה עד רדתו אל קבר והיא איננה מתדבקת רק מורשה מאבות לבנים. אגודת נזירים מאשכנז בנו בית חולים גדול בעד מוכי המחלה הזאת בפאת מערב העיר, בקצה עמק רפאים והם ישימו לב על החולים לבלי יעזבו את הבית ולבלי יפרו וירבו. אך בביה”ח הזה אין מקום בעד כל החולים ולכן הרבה מהם יושבים על פרשת דרכים לבקש נדבות, והם מעוררים זוועה וגועל נפש’515.

בקשר לבתים העלובים של המצורעים ליד שער־ציון, מספר יהושע ילין, כי העיריה הרסה מבנים אלה לאחר שמוסדות למצורעים נבנו מחוץ לחומות516.


סיכום

עובדת קיומה של קבוצת המצורעים בירושלים במאה ה־19 ומגוריהם בתוך העיר עד לאחר אמצע המאה, מדגימים בפנינו אולי יותר מכל את מצבה המוזנח והמפגר של ירושלים במחצית הראשונה של תקופת דיוננו. עם ההתעוררות שחלה במחצית השניה של התקופה חלה התפתחות גדולה בעיר; ירושלים הכלואה והקפואה בין חומותיה החלה צומחת ועולה ומשנה כליל את פניה.

קובץ 71.png

קטע הרובע המוסלמי – איזור הגיא במפת ווילסון – 1865 (ווילסון, סקר, מפה 1:2500)



 

פרק שני

 

השלטון העות’מאני, האוכלוסיה המוסלמית, הר הבית והרובע המוסלמי


רח' השושלת.png
רחוב השלשלת (ווילסון, א"י הציורית)

השלטון העות’מאני

מעמדה של ירושלים בראשית המאה

מאות בשנים, מאז תום התקופה הצלבנית, נמצאה ירושלים, כמוה כארץ־ישראל כולה, במצב של קפיאה יחסית. תמורות מסוימות חלו בירושלים בתקופה הממלוכית – עם בניית שורה ארוכה של ‘מדרסות’ (‘בתי־מדרש’) ומבנים מוסלמיים חשובים, ובראשית תקופת השלטון העות’מאני במאה ה־16 –עם שיפוצן וקימומן של חומת־העיר, על מגדליה השונים, ושל המצודה (‘מגדל־דוד’) בידי הסולטאן סולימאן המפואר. ברם, ההקף הכללי של התמורות והשינויים שחלו בירושלים בכל התקופה העות’מאנית, עד לכיבוש המצרי של 1831, היה מצומצם והתבטא בשיפוץ חלקי של מבני־דת, ממשל ומגורים.

השפעת השלטון המרכזי בירושלים בכל תקופת השלטון העות’מאני היתה נומינאלית וכמעט שלא הורגשה בעיר. ירושלים היתה נתונה לשרירות־לבם ולעריצותם של המושלים המקומיים, הפחות, שקיימו בארץ־ישראל (כבשאר הארצות) משטר של ניצול, אשר לא זו בלבד שלא העניק ביטחון לחיים ולרכוש מפני האלימות, החמדנות והקפריזיות של החיילים והפקידים, אלא אדרבה, הפך את החקלאות, התעשיה והמסחר לקרבנות חסרי־ישע שלהם517.

עיקר חשיבותה של ירושלים לשלטון העות’מאני היה דתי־מוסלמי. התורכים העות’מאנים העריכו את חשיבותה הדתית־מוסלמית של העיר, אם כי, כנראה, במידה פחותה מקודמיהם הממלוכים. כל המקומות הקדושים למוסלמים בירושלים ובסביבתה (מסגד אל־אקצא, ‘כפת הסלע’, נבי מוסא ומערת המכפלה) המשיכו, בתקופה העות’מאנית לשמש מקומות עליה־לרגל לא רק למוסלמים בארץ, אלא גם למוסלמים מארצות מוסלמיות אחרות. הללו בחרו לבקר בירושלים בדרכם אל הערים הקדושות, מכה ומדינה, או בדרכם חזרה מהן. כשליט העולם המוסלמי ראה הסולטאן העות’מאני כאחת מחובותיו להגן על עולי־רגל ולהבטיח את שלומם. השלטונות התורכיים אף החזיקו את המַדרסות המוסלמיות, שיפצו מסגדים וסייעו לעוּלמא (חכמי הדת) בירושלים במילגות ובתמיכות כספיות. ברם, בכל אלה לא היה לשנות את מצבה של ירושלים, אשר נשארה בכל המאה ה־19 עיר אשר השלטון לא דאג לפיתוחה518.

עוד בראשית המאה ה־19 היתה ירושלים עיר קטנה בקיסרות העות’מאנית, חסרת כל חשיבות מיוחדת, פרט לקדושתה הדתית. בגודל אוכלוסייתה השתוותה בקירוב למספר ערים אחרות בארץ־ישראל, כגון עכו, עזה או שכם. גודל זה נע בין 8,000 ל– 10,000 נפש, כאשר החלוקה בין שלוש העדות העיקריות היתה, פחות או יותר, כך: יהודים – כ־ 2,000 נפש, נוצרים – פחות מ־ 3,000 נפש ומוסלמים – כ־ 4,000 נפש519.

העיר שימשה עיר־מחוז של סביבתה בלבד. רחוקה היתה מ’דרך הים', ציר התחבורה העיקרי באותם הזמנים, אשר קישרה את מצרים הפרובינציה הפוריה של הממלכה העות’מאנית, עם הבירה האימפריאלית, קושטא (איסטנבול). דרכי המסחר הבינלאומיות והבין־אזוריות, שקישרו את חוף הים־התיכון עם חופי המפרץ־הפרסי, עברו אף הן הרחק ממנה. לא יפלא אפוא, שכאשר פלש נפוליון לארץ־ישראל ב־1799 לא ראה עניין בכיבושה, וכנראה אף לא עלה לבקר בה, בעוד שעל עכו צר מספר חדשים ואף ניגף בשעריה520.

בראשית המאה ה־19 היתה ארץ־ישראל מחולקת מבחינה מינהלית בין שני פלכים (פאשאליקים) עות’מאניים; איזור ההרים מצפון לשכם ועד מדרום לחברון, יחד עם עבר־הירדן המזרחי, השתייכו לפלך־דמשק ואילו הגליל נכלל בפלך־צידון. החל במאה ה־18 עברה בירת פלך־צידון לעכו. מרכז־הכוח האזורי עבר אף הוא מדמשק לעכו, וכל מי ששלט בה שלט בעצם גם ברובה של ארץ־ישראל.

כך אירע שבראשית המאה ה־19 היתה ירושלים להלכה עיר־מחוז בפלך־דמשק, שאליו השתייכו גם רוב מחוזותיה האחרים של ארץ־ישראל, פרט לעכו וצפת, אך למעשה נמצאה בשליטת מושלי פלך־צידון, אשר ישבו בעכו ושלטו גם בחלקיה המרכזיים והדרומיים של ארץ־ישראל בתוקף עליונותם הצבאית ולנוכח חולשתם של הממשלה המרכזית ושל מושל דמשק521.


פחות עכו וקשריהם לירושלים ב־30 השנים הראשונות

בסוף המאה ה־18 וב־30 השנים הראשונות של המאה ה־19 שלטו בעכו, כמושלי פלך־צידון אשר חלש גם על ירושלים, שלושה שליטים: ג’זאר פחה (ה’קצב' 1804–1775), אשר נהג ביד רמה בכל שטח ארץ־ישראל; סולימאן פחה (1818–1804), שפרש את ממשלתו גם על מישור החוף ועל מחוז ירושלים; ועבדאללה פחה (1831–1818), שמשל בכל מחוזות ארץ־ישראל שהשתייכו הן לפלך־צידון והן לפלך־דמשק522.

מעמדו של ג’זאר התחזק במיוחד לאחר הדיפת נפוליון, ואז התבסס שלטונו גם בירושלים. סולימאן ועבדאללה הטילו אף הם מדי־פעם – למעשה, אם כי לא להלכה –את מרותם על ירושלים523. עם זאת היו גם מקרי־מרידה מיוחדים בתקופת שלטונם. בעשור השני של המאה השתלט במישור־החוף המרכזי (במיוחד באיזור יפו) שליט מקומי ושמו מוחמד אגה אבו־נבּות, הידוע בביצור יפו וב’סבּילים' המפורסמים שבנה בה. בימי שליטתו ביפו קשר אבו־נבות קשרים עם השיח' עות’מאן אבו־גוש ובעזרתו השתלט על ירושלים והציב בה חיל־מצב. כן יצא משם לתקוף את השיח' סעיד אבן־סמחאן מהכפר א־ראם. הקרבות, שנמשכו 4 ימים, התנהלו בסביבות הכפר אל־בירה והוא נכבש לבסוף בידי אבו־נבות. אחר־כך הביא אבו־נבות לכריתת ברית־שלום לתקופת־מה בין אבן־סמחאן, שהיה מנהיג קבוצת בני קאיס, ובין עות’מאן שהיה מנהיג הקבוצה הימנית. ברית זו הופרה כשנרצח אבן־סמחאן מן המארב בידי שליחי עות’מאן524.

גם בתקופת שלטונו של עבדאללה־פחה השתלט מנהיג מקומי, השיח' של אבו־גוש, על שטח גדול בין עזה וירושלים, וכל המסחר והצליינות של ירושלים היו נתונים לחסדו525.

ב־1824 התמרדו הפלאחים בירושלים ובסביבתה נגד נציבה החדש של דמשק, מוצטפא פחה, שהכביד את עולו עליהם בתבעו את מלוא מיכסת המיסים. לפי אחד המקורות אף מושכנו באותם בימים התכשיטים של הכנסיה האורתודוכסית בירושלים אצל יהודי אנגלי, תמורת מלווה של 50,000 פיאסטר, שנועד לתשלום חלק מהמיסים, אבל הפחה לא הסתפק בכך ודרש את מלוא הסכום. באביב 1825, משיצא הפחה את העיר, גברה תנועת המרידה, וב־1826 נאלץ הסולטאן מחמוד השני לצוות על נציב עכו לכבוש את ירושלים כדי להחזירה לוואלי של דמשק526.

במהלך המרד גירשו הערבים מירושלים את כל התורכים והאלבאנים, והשתלטו על העיר. עבדאללה חש לדכא את המרד בסוף 1826, ולאחר שצר על ירושלים והפגיזה במשך שבועיים נכנעה העיר והמרד חוסל. עבדאללה הורה לוואלי של דמשק לשלוח לירושלים חיל־מצב והוא עצמו עזב את העיר527. בספר ‘תבואות הארץ’ מתואר המרד, המצור של עבדאללה והסבל שסבלה הקהילה היהודית בעיר באותם הימים528.

ימי עבדאללה פחה היו ימים קשים לירושלים, במיוחד לבני עדות־החסות, הנוצרים והיהודים, שכן פחה זה השתדל להשפילם. הקונסול פין מספר, שהפחה גזר על נוצריות ללבוש עטיפות שחורות ועל יהודיות עטיפות אדומות, וגם פגע בצורות נוספות רבות בנוצרים וביהודים. יחסו של הפחה השפיע, כמובן, גם על התושבים המוסלמים, ואף הם הציקו לנוצרים וליהודים529.

ערב כניסת צבאותיו של מוחמד עלי לארץ־ישראל הלך ונתחזק שלטונו של עבדאללה פחה, וכמעט כל הארץ היתה (לפחות להלכה) בשליטתו. עבדאללה אף נהג לחתום ‘ואלי צידון וטראבלוס ומתצרף עזה, יפו, ירושלים, נאבלוס וג’נין’. כן נהג להחליף מדי פעם את הסגנים שלו (המותסלמים) בירושלים ויפו530.

ב־30 השנים הראשונות של המאה ה־19 ישב בירושלים עצמה בדרך־כלל מושל שתארו היה “מותסלם”. הוא היה גם חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי, ותפקידו כלל גם שמירה על השקט והביטחון בעיר. נראה כי עיקר הכנסותיו היו מהעדות הלא־מוסלמיות: מהכנסיות הנוצריות המסוכסכות, שהתחרו ביניהן על זכויות במקומות הקדושים ומעולי הרגל הנוצרים ששילמו מס מסוים בעת כניסתם לעיר ותשלום נוסף למושל תמורת הליווי לירדן. כל מנזר שילם בעד רשיון לתהלוכה, רשיון לתיקון כנסיה וכיוצא באלה וגם סתם מתנות הוענקו לשלטונות. היהודים שילמו אף הם מיסים ומענקים שונים לשלטונות העיר531. משכנו של המותסלם היה בבניין ב’דרך־היסורים' שבו מצוי היום בית הספר ‘עומריה’; בניין זה חולש על הר־הבית ועל העיר העתיקה כולה532. חיל־מצב שכן גם ב’מגדל דוד'533. לפי אחד המקורות היה אחד המושלים, סולימאן אפנדי, ממוצא יהודי והוא הציק לתושבים הנוצרים בעיר534.

עד לכיבוש המצרי היה עיקר כוח־השיפוט בירושלים בידי המוּלא (הקאדי התורכי), שהיה מתמנה אחת לשנה בידי הסולטאן, לפי הצעת השיח' אל־איסלאם בקושטא. המולא היה ממנה מקרב התושבים קאדי, או נקיבּ, לכל עיר. המינוי היה תמורת תשלום (לפי החוק), בהתאם לערך המקום.

קבוצה 3  קובץ 6.png
הוזיר העליון (וויטמן, עמ' 46)

מאחר שהמולא היה מתמנה רק פעם אחת ולמשך שנה אחת בלבד, השתדל להרוויח כמה שאפשר יותר, כדי שיוכל לחיות אחר־כך בבטלה בקושטא עד לקבלת מינוי חדש. מקור־הכנסה חשוב עבורו היו המשפטים בין המנזרים. הקאדי היה מקבל אחוזים מעסקים, מירושות, מאישור תעודות וכדומה. כל הפקידים השתדלו להערים על החוק והוסיפו מיסים על מיסים535.

בסך הכל יש לומר, כי המשטר התורכי גרם סבל רב לאוכלוסיה בארץ ובכלל זה לתושבי ירושלים, מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד. עם זאת נראה, כי מצב האוכלוסיה המוסלמית בירושלים בראשית המאה ה־19 היה טוב־במקצת מזה של הנוצרים והיהודים, שכן בעימות עם המושלים העריצים יכלו הראשונים להיעזר במנהיגות המוסלמית המקומית רבת־ההשפעה של הקאדים (שופטים), המופתים (חכמי ההלכה) והעולמא (חכמי הדת), ובחלקם אף חסו בצל תקיפים מקומיים ומפקדי־צבא.

קבוצה 3 קובץ 7.png
טַבָּח ראשי בחיל היניצ'ארים (וויטמן, עמ' 230)

לעומת המוסלמים היו התושבים הנוצרים והיהודים באותם הזמנים נתינים נחותים במדינה העות’מאנית. הם לא הורשו לשאת נשק וחויבו לשלם מס גולגולת מיוחד (ג’זיה) – אות למעמדם הנחות ותמורה לחסות שקיבלו מן המדינה. בתי הדין לא היו מקבלים את עדותם נגד מוסלמים ולתפקידי מימשל במשרות בכירות לא התמנו פרט למקרים יוצאים מן הכלל. מלבד ההגבלות הפוליטיות והמשפטיות הוטלו עליהם, מדי־פעם, גם הגבלות חברתיות ודתיות. כך, למשל, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים מסוימים ונאסר עליהם לבנות, או לשפץ, בתי תפילה536


השלטון המצרי בירושלים, 1839–1831

מפנה ראשון במעמדה של ירושלים חל ב־1831, כאשר כבשו צבאות מוחמד עלי ואיברהים־פחה את העיר. הצבא המצרי שעלה על הארץ התקדם בשני צירים: חיל־הרגלים חצה את המדבר, ואילו הצי הפליג לכיוון יפו וכבשה ללא־קרב. משהגיעה הידיעה על הפלישה לאזני החיילים התורכים בירושלים, בדצמבר 1831, הכריזו כי לעולם לא ייכנעו, אלא אם־כן ישלמו להם את פיגורי המשכורת המגיעים להם מפחת עכו. ואולם, בהגיע הכוחות המצריים לירושלים נכנע המשמר ללא־קרב537. לפי אחד המקורות נפלה העיר בידי איברהים ב־ 12.7.1831, כשעלה עליה בראש צבא של 40,000 חיילים538. אחרי הכיבוש הורגש בירושלים מחסור חמור במים, מאחר שנפגעו מאגרי המים הקשורים בבריכות שלמה539.

השלטון המצרי בארץ־ישראל וסוריה, שנמשך תשע שנים, הביא לתמורות רבות באיזור שנשלט על־ידיו, אך אנו נתרכז כאן בעיקר בהשפעות שהיו לכיבוש על צורת המשטר והמינהל בירושלים. עם הכיבוש ביטל איברהים פחה את החלוקה המינהלית העות’מאנית הקודמת וקבע שיטה חדשה. מונה מושל כללי על כל סוריה וארץ־ישראל; מקום מושבו היה בדמשק, ולו היו כפופים מושלי הערים ברחבי האיזור. עכו חדלה לשמש מקום מושב פחה והחלה לרדת מגדולתה. לעומת־זאת החלה ירושלים רוכשת מעמד מיוחד.

שלטונו המרכזי של איברהים הביא להתשת כוחם של השליטים הפאודלים והביא להעלאת מעמדם של שליחי השלטון, המותסלמים המקומיים. נראה, כי לאחר הכיבוש השאיר איברהים פחה במשרותיהם את המותסלמים של ירושלים ויפו שמינה קודמו עבדאללה, פחת עכו, ורק משנתבסס שלטונו העבירם מכהונתם ומינה במקומם בני משפחות אחרות שהעלה לגדולה. כהתקדמות רבה בשטח הניהול יש לראות את הקמת המועצות (מג’ליס), שהורכבו מנציגי האוכלוסיה, ואשר תפקידן היה לייעץ לרשות המינהלית בכל הנוגע למיסים, היטלים וסכסוכים מסחריים; בייחוד דאגו לשיפור מצבם המשפטי של הלא־מוסלמים540.

השלטון המצרי צימצם גם את כוח שיפוטם של המולא וממוניו והשאיר בידיהם רק ענייני ירושה ואישות. יתר העניינים נמסרו לטיפול המועצות העירוניות. כן סודר, שהמולא הירושלמי יקבל את משכורתו מהאוצר כדי שלא יקח שוחד מהמנזרים541.

העדה המוסלמית בירושלים, כביתר חלקי הארץ, לא שבעה נחת בתקופת שלטונו של איברהים פחה. לראשונה מזה מאות שנים הובאה ירושלים בעולו של מישטר ריכוזי חזק, שמוקדיו היו בדמשק ובקהיר. סדר וביטחון הושלטו בה ביד־ברזל ועל תושביה המוסלמים נכפו גיוס חובה ופירוק־נשק. המנהיגות המוסלמית־הדתית הוחלשה מבחינה פוליטית וכלכלית עקב הפקעת חלק ניכר מסמכויותיה השיפוטיות והציבוריות, ובעקב הפסקת התשלומים השמנים שקיבלה קודם מהמנזרים, מהעדות הנוצריות ומהקהילות היהודיות. כמובן, שהאוכלוסיה המוסלמית לשכבותיה ראתה עצמה נפגעת קשות מן המימשל המצרי ומחידושיו; שכבת המנהיגות – בגלל הפגיעה בעליונותה ובהכנסותיה, והשכבות הרחבות – בגלל גיוס־החובה והמשטר הנוקשה. כאלה כן אלה התמרמרו על שוויון הזכויות לנוצרים וליהודים542.

בניגוד למצב העדה המוסלמית השתפר מאד מעמד הנוצרים בירושלים בתקופת השלטון המצרי. השלטון היה ליברלי־יותר במהותו מן השלטון התורכי הקודם ובימים ההם אף היה נתון יותר להשפעת מעצמות אירופה, ולפיכך הקל על המיעוטים הנוצרים והיהודים בירושלים. הנזיר היווני נאופיטוס מדגיש, כי איברהים פחה בא בעצמו, בלווית המופתי הערבי, לבקר בכנסיית־הקבר וכי התפעל מיפיה. הוא בא במיוחד לחזות בנס האש הקדושה. איברהים ביטל גם את המיסים השרירותיים ואת ההטלים שהיו גובים מעולי־רגל ומצליינים, וניסה לגמול את פיקודיו משיטת המשכורות הנגבות במישרין מהאזרחים על־ידי הנהגת משכורת קבועה מאוצר המדינה543.

בתקופת השלטון המצרי הורשו הנוצרים לתקן את מקומות־התפילה שלהם ולבנות מבנים חדשים. ניתנה להם גישה חפשית־יותר לכנסיית־הקבר ולשאר מקומות קדושים, וכן הוקלו־מעט ההגבלות על פעילות מיסיונרית על הנוצרים. מבחינות רבות הושווה מעמד הנוצרים לזה של המוסלמים. לראשונה בתולדות העיר הוענקה להם נציגות במועצה־המייעצת של העיר, לצד נציגים מוסלמים. הם חדלו להיות נתונים לדיכוי ולנגישות מצד השלטונות והנכבדים המוסלמים ולהתנפלויות והצקות מצד ההמון המוסלמי. לעומת זאת החלו לקבל גם משרות ממשלתיות וכלכליות544.

גם כלפי היהודים חלה ליברליזציה ניכרת בתקופת השלטון המצרי. כך, למשל, הותר להם, לשפץ ולשקם בתי־כנסת, דבר שהיה אסור עליהם קודם. הותר להם להתפלל ליד הכותל המערבי בלי להיזקק לאישור מיוחד וכן נוצרו תנאים הרבה יותר נוחים עבורם למגורים ולהתנחלות בעיר

השלטון המצרי היה גם שלטון חזק־בהרבה מקודמו והוא אכף משטר וסדר על הארץ. הבדווים רוסנו, השוד בדרכים פסק וגבר הביטחון הכללי. שוב לא נאלצו עוברי־אורח העושים דרכם לירושלים לשלם ‘מס מעבר’ לבני אבו־גוש. מספר המבקרים והנוסעים האירופים החל לגדול והתעצמה תנועת העליה לארץ הקדושה.

אולם דווקא השלטון הסדיר, היעיל והמאורגן החל להעיק על תושבי הארץ. קשה היה להתחמק מתשלום מיסים, שכן פחת מספרם של מקבלי השוחד. אנשי־דת מוסלמים, שראו בעין רעה את יחסו האוהד של איברהים לנוצרים, אישי־ציבור שהורחקו ממעמדם הרשמי, בדווים שנבצר מהם לשרוד, ובעיקר הפלאחים, שהוטלה עליהם חובת השירות הצבאי – כל אלה חברו יחד נגד שלטונו של המושל המצרי. הדרדרות המצב החלה עם בריחתם של המוני פלאחים אל ההרים מפחד הגיוס הצבאי. עשרות כפרים נעזבו מתושביהם ואזורים פורחים היו לשממה ולמקום משכן לשודדים ולליסטים. בעקבות מצב זה פרצו מרידות ומהומות באזורי ההרים. ב־1834 התפשטה התקוממות גלויה ורחבת־ממדים הידועה כ’מרד הפלאחים', אשר הגיעה גם לירושלים545.

קבוצה 3, קובץ 10.png
מוחמד עלי (מדוקס, ב, תמונת שער)

בעזרת פלאחים מהסביבה התמרדו תושביה המוסלמים של ירושלים נגד השלטונות המצריים. בתוך 3 שבועות הקיף המרד את כל הארץ. בראש המרד עמד קאסם אל־אחמד ממחוז שכם, וראשוני המורדים היו, כנראה, תושבי הרי־שכם והרי־חברון. הם התנפלו על חילות־המצב המצריים בנקודות קטנות והשמידו אותם, והמרד התפשט במהירות משני עברי הירדן. הערבים משומרון ומיהודה עלו גם על ירושלים, שממנה נעדר איברהים פחה אותה שעה. חיל־המצב המצרי בעיר מנה כ־600 איש בלבד, לעומת אלפי המתקוממים שחדרו אליה דרך תעלת מים תת קרקעית עתיקה ועזובה. הם השתלטו על העיר, פרט למצודה, שבה התרכזה יתרת חיל־המצב המצרי ובידם אף תותחים. נסיונות המתקוממים להשתלט על המצודה נכשלו. איברהים־פחה שנמצא ביפו חש לירושלים ועמו אלפי חיילים. בדרך נתקל בהתנגדות הכפריים בהנהגת משפחת אבו־גוש, אך לבסוף הצליח להגיע לירושלים ולהניס את המורדים. אלה לא התייאשו. מנהיגם אסף מחנה חדש וצר על ירושלים. מצבו של איברהים הורע. בתיווכו של חוסיין עבד אל־האדי, אחד מהנכבדים הערבים שעלה לשלטון, הצליח לשחד אחדים ממנהיגי המרד והשיג מהם רשות לצאת מירושלים ליפו. בכוונתו היה לרדת למצרים ולבקש עזרה, אך כשהגיע ליפו כבר בא לקראתו מוחמד עלי בראש צבא גדול. בעזרת צבא זה החזיר איברהים את הסדר על כנו בזמן קצר־ביותר. המורדים נענשו קשות. רבים נתפסו והוצאו־להורג. לחוסיין עבד אל־האדי גמל איברהים בעד נאמנותו ומינה אותו למושל בשמו על חלק גדול משטח הארץ546.

מרד 1834 גרר אחריו גם פרעות בנוצרים וביהודים בירושלים, כאשר נשדדה העיר במשך 5 או 6 ימים. הנוצרים נמלטו אל המנזרים וכך ניצלו, אך היהודים סבלו קשות, שכן לא היה להם לאן להימלט547.

על היחסים המתוחים שבין האוכלוסיה המוסלמית והשלטון המצרי עומדים נוסעים מערביים שונים שביקרו בעיר באותן השנים. אחד מהם, ששהה בירושלים ב־1834, מספר, שיעצו לו לעזוב את הארץ מהר ככל־האפשר, ונאמר לו, כי כאשר יפעל הסולטאן נגד סוריה וחילות מוחמד עלי יעזבו, ינקמו הערבים בנוצרים, שהם רואים בהם אוהדי מוחמד עלי – וזאת מלבד הקנאות המוסלמית הרגילה548.

נוסף על ‘מרד הפלאחים’ פגעה בירושלים, ב־ 13.5.1834, רעידת־אדמה קטנה. הנזיר היווני נאופיטוס מוסר כי הרעש החל ב־6 בבוקר ונמשך רק 3 שניות, אך היה חזק מאד – כיפת הקתוליקון נפגעה ב־7 מקומות וכל הטיח נפל. גם כיפת ‘הקבר הקדוש’ הזדעזעה, אך לא נפגעה; אבל 3 עמודים נסדקו בבסיסם. רבים מבורות־המים בעיר נסדקו והמים חלחלו מהם. הבתים הגדולים נהרסו בחלקם. חלק מחומת העיר ליד ‘כפת־הסלע’ נפל. התמוטט צריח של אחד המסגדים בעיר, ושל אחר בהר־הזיתים549.

נראה כי בימי שלטונו של איברהים־פחה חל מפנה רב־חשיבות גם בתחום הבניה בירושלים. האדריכל שיק מציין, כי מלבד חומות ירושלים שתיקנו התורכים באופן יסודי בשנים 1536/9, לא בנו ולא עודדו את הבניה בעיר; לנוצרים, ואולי גם ליהודים, אסור היה לבנות בניינים חדשים ולעתים רחוקות הושגו רשיונות בניה, וזאת בקושי רב). הבתים שנבנו היו קטנים ודלים. בעיר עצמה היו הרבה בתים פנויים ותושבי העיר התמעטו והלכו. בכל מקום היו חורבות. גם הסביבה נָשַׁמה. עולי־הרגל נתמעטו. חלפה התלהבות המערב לארץ הקדושה. העיר נשארה בשממונה עד איברהים פחה… הוא כונן בטחון בארץ, ובימיו החלה תקופת בניה; החלו לבוא מתיישבים, עולי רגל, מבקרים ומיסיונרים מאירופה. תנועת בניה זו לא נפסקה, ואף נתעצמה, לאחר גירושו מהארץ550.

המושל המצרי המקומי התגורר גם הוא בבניין הסראיה שב’דרך היסורים‘, וחיל־מצב מצרי שוכן גם ב’מגדל דוד’. בתקופת איברהים־פחה נבנו מספר מבנים מטעם השלטון: מחנה הצבא (ה’קישלה') שליד ‘מגדל דוד’; מבצר קטן בוואדי־ג’וז; מבצר נוסף בין וואדי־ג’וז ורכס א־טור; שרשרת מבצרים לשמירת הדרך יפו־ירושלים, כן שופצו המבנים השונים על הר־ציון שמסביב ל’קבר דוד' לדירת ח’אן–הזאויה האיברהימית, שאיברהים בחר להתגורר בו בעת שהותו

קבוצה 3, קובץ 12.png
עבד אל־מג'יד (דיימר־רוסון, א, עמ' 188)

בירושלים, כנראה גם לרגל החשש ממגיפות שפשטו בעיר לעתים־קרובות. ב־1839 אף נבנו בעיר, שתי טחנות הרוח הראשונות551.

על בניית ה’קישלה' ליד ‘מגדל דוד’ מצויה בידינו ידיעה גם במקור עברי. יהוסף שווארץ, מוסר באחת מאגרותיו מ־1837 את הפרטים האלה: "בפקודת הפחה מקימים עתה על המגרש הריק, בן 90 אמה בריבוע לערך, שליד המצודה “מגדל דוד” (בלשון הארץ: קלעא) בנין גדול ומוצק. באפריל שנה זו החלה העבודה בחפירת הקרקע להנחת היסודות'. בהמשך הוא מציין, שבזמן החפירות נמצאו עתיקות שונות, שרידי בניינים ורחובות552.

השלטון המצרי החזק בסוריה ובארץ־ישראל היה כרוך בהוצאות מרובות, הדבר חייב העלאה נוספת במיסים והתמרמרות התושבים גברה ביתר־שאת. לקראת סוף העשור הרביעי של המאה גברו והלכו רגשות־האיבה נגד שלטונו של מוחמד עלי. מרירות חדשות פרצו בקרב התושבים ומעצמות אירופה שהיו מעוניינות בסילוק המצרים מסוריה, סייעו לתורכים והביאו לנסיגת שלטון זה553.


המימשל העות’מאני החוזר, 1840– 1856

ב־1840 שבו העות’מאנים להיות אדוני הארץ, לאחר שגירשו את צבאות מצרים בעזרת בריטניה ומעצמות אחרות. לגירוש המצרים מארץ ישראל סייעה גם התקוממות פנימית של התושבים המוסלמים והשיחיים שלהם, שהחלו לצאת נגד השלטון המצרי וקיבלו בשמחה את הכוחות התורכיים החוזרים. בירושלים וביפו נבהלו חילות־המצב מפני רוח ההתקוממות המקומית, לאחר שערים רבות, וביניהן עכו, נפלו כבר בידי העות’מאנים, נסוגו המצרים לעזה. פלחים מזוינים ערכו שוד ביפו, וירושלים היתה אף היא צפויה לשוד כזה. נראה, כי בכל שעה של משבר פוליטי היה עשרם של המנזרים הירושלמיים מעורר את חמדנותם של תושבי ההרים שבסביבה. כן כיוו המוסלמים להיפרע מהנוצרים ומהיהודים שראו בהם בני־ברית של המצרים, אולם בפעם הזאת ניצלה ירושלים לרגל הדרישה התקיפה של הבריטים שהשלטון העות’מאני ימנע כל התפרעות נגד הנוצרים והיהודים, ולרגל עמדתו האמיצה של השופט (הקאדי) המוסלמי בירושלים554.

שובו של השלטון התורכי לארץ ולירושלים ב־1840 הביא למפנה נוסף רב־חשיבות ביותר למעמד העיר ולהתפתחותה. השלטון התורכי שחזר לארץ־ישראל היה שונה במהותו בהרבה מזה שהיה בארץ לפני השלטון המצרי. שוני זה בא לידי ביטוי בעיקר במגמת הריכוזיות של השלטון. אחד מגורמיו היתה הרפורמה הצבאית של הסולטאן מחמוד השני, שראשיתה עוד לפני הכיבוש המצרי, ותוצאותיה היו ביטול חיל היאניצארים והחלפתו בצבא סדיר הכפוף לשלטון המרכזי שאינו תלוי בפחות ובאמירים מקומיים. הגורם השני היתה הנהגת גביית מיסים במישרין על־ידי מנגנון מטעם הממשלה המרכזית, והגורם השלישי היו 9 שנות השלטון המצרי הריכוזי באופיו, אשר התישו את כוח המושלים הפאודליים; כך הוקל עתה על המשטר התורכי לפעול כבעל סמכות שלטונית הרבה יותר חזקה מזו שהיתה מנת חלקו בעבר. עם זאת נראה, כי השליטה התורכית בירושלים ובארץ־ישראל לא נתבססה מיד, וברחבי הארץ נתפשטו ההתנגשויות בין שתי הסיעות היריבות העיקריות של האוכלוסיה המוסלמית, ה’קיסים' וה’ימנים', אשר פתחו בהתגרויות הדדיות לשם סילוק חשבונות ישנים. התנגשויות אלו ארכו 16 שנה, עד לאחר מלחמת קרים. מבחינת החוק העות’מאני ידועה תקופה זו כתקופת התנט’מאת, היא תקופת הרפורמות של השלטון התורכי. ראשיתן של רפורמות אלה כבר ב־1839. תחילה נתקבלה הגשמתן בקשיים מרובים, אך בהדרגה החלה השפעתן להיות מורגשת יותר־ויותר ברחבי הקיסרות. במסגרת התנט’מאת, שנועד בין־היתר לרצות את פני המעצמות שסייעו לתורכיה בהדיפת הכוחות המצריים, נכללו גם תקנות בדבר שוויון הנתינים הלא־מוסלמים באימפריה העות’מאנית. תקנות אלו הביאו לחיזוק המעמד המיוחד שהוענק לקונסולים הזרים ולמעצמות המערביות בארץ־ישראל. השפעתם של שני גורמים אלה היתה גדולה ביותר בירושלים555.

לאחר חזרת השלטון העות’מאני המשיכו ארץ־ישראל המערבית והמזרחית להתחלק מבחינה מינהלית בין שני הפלכים דמשק וצידון. אך מעתה השתייכו רשמית לפלך צידון שבירתו עברה מעכו לבירות כל מחוזות ארץ־ישראל המערבית, לעומת זה המשיכו מחוזות עבר־הירדן המזרחי להשתייך לפלך דמשק. בארץ־ישראל המערבית נתארגן גם מבחינה מינהלית איזור־ביניים של שלטון בין הפלך והמחוז, כאשר מחוזות ירושלים, שכם ועזה נעשו יחידה מינהלית מיוחדת בפלך צידון, שנקראה המותצרפליק של ירושלים. מושל המחוז המוגדל –ה’מותצריף' –היה כפוף לסירוגין למושל פלך צידון או לממשלה המרכזית בקושטא556.

עם זאת, נראה כי השפעת השלטון בעיר המשיכה להיות מועטת. מגמת ריכוזיות השלטון בשער העליון הביאה לכך, שהפחות שיועדו להיות מושלי ירושלים, כמו גם הפחות שיועדו למקומות אחרים, נתמנו לשנה אחת בלבד; המולא (ששימש מעתה גם כקאדי) מונה – ל־3 שנים. כן ניטלה מהפחות הזכות להטיל ענשי־מוות, והם עצמם נעשו כפופים לשיפוט ולענישה על שימוש־לרעה בתפקידם557.



קבוצה 3, קובץ 14־1.png
שופט צבאי מוסלמי (וויטמן עמ' 228)

קבוצה 3, קובץ 14־2.png
שר טקס תורכי (וויטמן עמ' 326)

מובן שכל זה החליש את כוח שלטונם של המושלים המקומיים וגרם לכך כי כמעט שלא יכלו להשפיע על התפתחות העיר. הדבר עמד בניגוד משווע למצבן של מספר קונסוליות של מדינות ארופיות או נציגויות של עדות דתיות, אשר אישים קבועים שלהם שהו בעיר זמן ממושך והטביעו את חותמם על התפתחותה.

שינויים בסדרי הממשל לאחר חזרת השלטון העות’מאני השתקפו גם במבנה המינהלי של השלטון בפרובינציות. כאמור, נמצאה ארץ־ישראל עתה בתחום שני הפלכים של דמשק וצידון. כל אחד מהם נתחלק לסנג’אקים, או ליוות (מחוזות), כל סנג’אק –לקאדות (נפות), וכל קאדה לנאחיות (מרכזים כפריים או עירוניים). עם חזרת השלטון התורכי, הורכב המינהל שניהל מבנה זה ההירארכיה נוקשה של פקידים תורכיים: מוכתאר (ראש הנאחיה), מודיר (ראש הקאדה) קאימקאם (ראש הסנג’אק) וואלי (ראש הווילאיית). כל פקיד היה כפוף לממונה על התחום המינהלי הגדול משלו, ואילו הוואלי עצמו נתון היה למרותו של משרד הפנים בקושטא. הפקידים התורכים שעמדו בראש יחידה מינהלית בכל דרג ודרג נסתייעו במועצה (מגיליס) שייצגה את האוכלוסיה המקומית כולה (עדות מוסלמיות, נוצריות ואחרות), שיטת מינהלה זו לא שמה קץ לכל גילויי השחיתות שרווחו לפני הכיבוש המצרי, ואף לא היה בה כדי להנהיג בפרובינציה שלטון של נבחרים, אך היא צמצמה במידה־ ניכרת נקיטת צעדים שרירותיים מצד מושלי המחוזות, ואף העניקה לעדות הדתיות השונות השפעה – אם כי מועטת –על ניהול ענייני הציבור558.

גם בירושלים מינו השלטונות מועצה (מג’ליס). אחד המקורות מציין, כי הפקודה על כינון המג’לס ניתנה ב־15 ברמדאן 1256 (11 בנובמבר 1840), וכי המועצה הורכבה מ־14 חברים, ביניהם חואג’ה רונה (אהרון), וכיל (פקיד) העדה היהודית, ויוסף, פקיד העדה הפראנקית (כנראה הלטינית)559. על קיום ‘מועצות’ אלו ליד השלטון התורכי בעיר מספרים גם המקורות המערביים. שטראוס מציין, כי בעיר מועצת קהילה הכוללת את המופתי, הקאדי, שריף מצאצאי מוחמד, שופט ועוד 8 חברים –4 מוסלמים, יווני אחד, לטיני אחד, ארמני אחד ויהודי אחד, אבל המועצה הזאת אינה יעילה, כי הפחה, במקום להתייעץ עם המועצה ולבצע החלטות, יכול להתעלם ממנה בגלל שוחד ופחד חבריה560. מועצה זו היתה המועצה האדמינסטרטיבית של המחוז שכינויה היה מג’ליס אל־אידארה. מקור יהודי המתייחס כנראה לתקופת הזמן של מחצית המאה מציין, כי הממשל בעיר מורכב כך:

1) פחה כללי;

2) פקיד עירוני מיוחד;

3) בית מועצה, שבו 4 מוסלמים, 3 נוצרים ויהודי אחד561.

נוימן, המתייחס לכלל השלטון התורכי בעיר, כנראה לשנות הששים של המאה, מציין כי הוא אזרחי וצבאי כאחד. משפטים פליליים ואזרחיים מתנהלים בפני השופט העירוני הנקרא ‘קאדי’. המחלקה הצבאית עומדת תחת פקודתו של ה’קים באשא‘, שצבאו משמש חיל־מצב ומשטרה עירונית כאחת. המושל האזרחי מסתייע במועצה (מגיליס) המורכבת מ־8 אזרחים נכבדים: 4 מוסלמים, 3 נוצרים, יהודי אחד וכן כמה חברים בתוקף תפקידם: מופתי, קאדי, מנהל המסגדים הגדולים וכן מפקד הצבא. בראש המועצה יושב הפחה, ובהעדרו –המופתי או הקאדי. המוסלמים בוחרים את נציגיהם בהגרלה בקרב המשפחות המיוחסות, הנוצרים באמצעות המנזרים, והיהודים –על־ידי ה’חכם באשי’, המג’ליס מתכנס בהרכב מלא פעמיים בשבוע, ובהרכב מצומצם 4 פעמים בשבוע; לחקירת נושא מיוחד נשלחים שני חברים המקבלים שכר־בטלה 30 גרוש ליום. בהקמת המגיליס יש צעד גדול קדימה, אך בהעדר תודעה פוליטית באוכלוסיה שדוכאה זמן כה רב, אין למגיליס השפעה של ממש: להלכה הפחה אמנם מתייעץ במג’ליס, אך למעשה הוא שולט בלי־מצרים562.

נראה, אכן, כי למרות הכוונה הטובה בהקמתן והרצון לשתף את אזרחי המדינה בענייני השלטון המקומי ולהכשירם לשלטון ייצוגי, לא זכו המועצות (על־כל־פנים לא בשלבן הראשון) לשמש כלי חיובי. עד־מהרה הן הפכו למכשירי עריצות בידי השלטון התורכי – במיוחד לגבי עדות המיעוטים שבעיר – הואיל והמוסלמים היו רוב בהן ובני המיעוטים לא העזו להמרות את רצון הפחה שזכה באופן כזה בגושפנקא ציבורית למעשי־העושק שלו563.

עם־זאת יש לציין, כי מצב העדות הלא־מוסלמיות לאחר חזרת השלטון העות’מאני המשיך להיות טוב מזה שהיה לפני שלטון זה: בטלו האיסור לרכב על סוסים והחיוב ללבוש בגדים בעלי צבע מיוחד, אך עדיין היו מושפלות יחסית. דוגמאות לקיפוח משמשות, למשל, העובדות, שהקוואסים (שמשים) של הקונסולים היו חייבים להיות מוסלמים וכי רק למוסלמי מותר היה לשים ידו על מוסלמי העובר על חוק, או לאסור אותו אם גנב; נוצרי שהעז לעשות זאת, היה גורם למהומות ולצרות.


מלחמת קרים והמשך הרפורמות, 1876–1856

המפנה הבא בהתפתחותה של ירושלים החל בשנים של מלחמת־קרים. המלחמה עצמה השפיעה במידת־מה על התנאים הכלכליים בעיר, אך במיוחד השפיע על התפתחות העיר החוזה שנחתם בסופה. חוזה זה, שנחתם בפריז (ב־30 במאי 1856), קבע בין־השאר את מעמד העדות הלא־מוסלמיות במסגרת הקיסרות העות’מאנית, את זכויותיהם של הכמרים והרבנים, את דרכי בחירתם, תשלום משכורתם וכיוצא־באלה. תורכיה, שנאלצה להשביע את רצון המעצמות האירופיות, הוסיפה לפתח את מערכת הרפורמות (התנט’מאת)564. ב־1856 הכריז מושל ירושלים ברוב הדר ובגינוני־טכס מפוארים, בנוכחות אסיפת נכברים מקומיים וזרים, על המסמך המפורסם הידוע כ’חַ’ט הומאיון‘, אשר הרחיב והוסיף זכויות ללא־מוסלמים על אלו שקיבלו ב’חַ’ט א־שריף’ מ־1839: הבטחה לייצוג מתאים ללא־מוסלמים במג’ליס;שינוי התקנות המאפשרות רכישת קרקע על־ידי נתינים זרים; מחיקת כל הפליה־לרעה מן הפרוטוקול המינהלי; והתר רשמי לקיום כל צורות האמונה הקיימות –כך קבע הסולטאן במסמך זה, שאסר כל כפיה דתית והכריז על כל נתיני הקיסרות כשווים בפני החוק. אך למרות הכרזות אלו ותיקונים ליברליים נוספים, כמו הענקת שחרור מן הצבא תמורת כסף ועוד, לא נעקרה ההפליה הממשית משרשה565.

בשנים של מלחמת־קרים היתה מתיחות רבה בירושלים בין המוסלמים והעדות האחרות. לדברי פין תפש ההמון המוסלמי את מלחמת־קרים כמלחמה בין האיסלאם והנצרות (הרוסים נחשבו כמגיני הנצרות המזרחית), וזאת למרות שהתורכים נעזרו במעצמות הנוצריות, כאנגליה, צרפת ואחרות. בפסחא חששו בירושלים מפני התנגשויות בין הצליינים האורתודוכסים הרבים לבין חוגגי נבי־מוסא, שנהרו אל העיר במספרים גדולים־בהרבה מהרגיל מכל הכפרים שמסביב, ובייחוד ממחוז־שכם566.

באזורים הכפריים המשיכו בני קאיס וימן גם לאחר המלחמה להלחם אלה באלה, עד שלבסוף נאלצו השלטונות להתערב ולשים קץ למלחמותיהם. בשנות ה־60 ביטל הסולטאן עבד אל־עזיז את משרות השיח’ים ובמקומם נתמנו פקידים תורכים שתפקידם היה לגבות את המיסים עבור הממשלה המרכזית. המבצרים והמצודות של השיח’ים נהרסו ומעמדם ירד567. ב־1854, בעת מלחמת קרים, הפך מחוז ירושלים לפלך עצמאי ומושלו, בדרגת פחה, היה כפוף ישירות לשלטון המרכזי בקושטא.

בסוף שנות ה־50 הופרד מחוז שכם מה’מותצרפליק' של ירושלים, אך גם המותצרפליק המצומצם המשיך בדרך־כלל להיות כפוף ישירות לממשלה המרכזית, בעיקר מ־1873, שינויים מינהליים אלה מוכיחים, כי מעמדה של ירושלים החל עולה בעיני השלטון העות’מאני, הדבר נגרם, ללא ספק, כתוצאה מן הגידול בפעילות הנוצרים והיהודים בעיר ומהגברת פעילותן של המעצמות האירופיות בירושלים568, למעמד העצמאי המיוחך שניתן לירושלים באותם הזמנים מתייחסת גם העתונות העברית. העתון ‘הלבנון’ (1872) מוסר ידיעה בקשר לעליית חשיבותה של ירושלים. הוא מציין, כי לפי הוראת ממשלת תורכיה נקבע לירושלים וואלי (מושל כללי) שישלוט על הפחות של ירושלים, עכו ושכם גם יחד569. העתון ‘הצפירה’ (1879) מוסר, כי ירושלים שהיתה עד־כה אחת מערי מחוז דמשק, עומדת ליהפך עתה למחוז בפני עצמו, דבר שמייחלים לו. מכיוון שהוא עשוי לשפר את המסחר בעיר570

עד 1855 המשיכו הנתינים הלא־מוסלמים להיות חייבים במס־גולגולת (ה’ג’יזיה'); אותה שנה שוחררו מכך וחויבו לשלם תחת זאת ‘בֶדֶל’ – מס פטור מן השרות הצבאי –שכן עד 1908 לא הורשו לשרת בצבא. עדותם של נוצרים ויהודים נגד מוסלמים המשיכה להיות בלתי־קבילה בתכלית בבית־הדין המוסלמי, וגם בבתי־הדין העות’מאניים החילוניים החדשים שקמו היו דוחים עדות כזו לעתים מזומנות571.

ב־1861 עלה לסולטאנות עבד אל־עזיז (1876–1861), בעל אישיות שונה מקודמו ויחס נלהב פחות לרפורמות. רק בלחץ צרפת התחדשו הרפורמות. ב־1864 פורסם חוק הוילאיתים, שהסדיר־מחדש את מינהל המחוזות ושילובם של הלא־מוסלמים במועצות. ב־1868 אורגנה־מחדש מועצת התנט’מאת, שכללה את ‘מועצת המדינה’ ו’המועצה לחוקי הצדק‘. הוקמו גם מוסדות חינוך, ושנה אחר־כך הונהג חוק האזרחות העות’מאני, תוך נסיון לביצוע החַ’ט של 1856, והחלה לצאת ה’מג’לה’ – ‘קובץ חוקי הצדק’ (של השריעה) שהוצאתה נמשכה עד לשנת 1876572.

למרות הרפורמות שביצעה, המשיכה המדינה העות’מאנית להיות מדינה מוסלמית בהגדרתה ובאפיה, ורק חושביה המוסלמים היו חברים מלאים בקהילה הפוליטית העות’מאנית שלה. התושבים הנוצרים והיהודים המשיכו להחשב בעיני המדינה כנתינים ממדרגה נחותה, כאשר חלק לא־קטן מפקידי הרשות ומן האוכלוסיה המוסלמית המקומית ממשיך להתייחס אל בני עדות אלו בבוז או באיבה ואינו מחמיץ כל הזדמנות לפגוע בהם ולהצר את צעדיהם. עם־זאת נראה, כי היה הבדל ביחס הזה בין נוצרים ויהודים ובין יהודים עות’מאנים ליהודים אירופים; כלפי היהודים העות’מאנים התייחסו בבוז ובהשפלה, וכלפי הנוצרים והיהודים בעלי הנתינות הזרה –בכעס. בחשדנות ובאיבה573.

לכאורה היו הרפורמות שנעשו בתחיקה העותמאנית צריכות להביא, אחרי 1856, גם להתפתחויות בשלטון התורכי בירושלים, אך נראה כי כל נסיון שינוי במשטר העות’מאני נבלם עד־מהרה בידי השליטים עצמם. התיקונים שהובטחו לא בוצעו, ולפיכך הדלדול והשחיתות גברו574.


המשך שלטונו של הממשל העות’מאני, 1908–1876

מבחינת מעמדו של ‘השער העליון’ אפשר בהחלט להגיד, שכל ימי שלטונם של עבד אל־מג’יד (1860–1839) ושל עבד אל־עזיז (1876–1861) לא השתנה המצב הכללי בארץ, כשם שלא השתנה באימפריה העות’מאנית כולה, אם כי השפעות הטכנולוגיה והמודרניזציה החלו מסתמנות פה ושם. עם נפילת עבד אל־עזיז, שבימיו הוחש תהליך התמוטטותה הכלכלית של הממלכה, ובעיקר לאחר עליית עבד אל־חמיד לכס השלטון, החלו מסתמנים שינויים בולטים־יותר בקיסרות העות’מאנית בכלל ובארץ־ישראל בפרט. אלה נגרמו בעיקר בעקבות המאורעות המדיניים באירופה של שנות ה־70, כתוצאה ממלחמת צרפת־פרוסיה. לאחר מלחמה זו גברה בתורכיה האופוזיציה לתיקונים ברוח המערב ולקפיטולציות (זכויות־יתר) לזרים ולנוצרים, והתחזק הרגש הפטריוטי העות’מאני. בשנות ה־60 וה־70 התקדמו סוריה, רומניה, מצרים וכרתים בצעדים גדולים לקראת עצמאותן. עבד אל־עזיז הורד מכסאו במאי 1876, ולאחריו עלו לזמן־קצר מוראד החמישי ועבד אל־חמיד השני. יחד עם האחרון התמנה ל’וזיר הגדול' מידחאת פחה, מנהיג ה’עות’מאנים הצעירים', ששאפו להקמת מדינה ליברלית חוקתית על־פי דוגמת אירופה. עם התכנס נציגי המעצמות בקושטא ב־1876 לאחר מלחמת סרביה ומונטנגרו, להחליט על עתיד הבלקן, הכריז הסולטאן על חוקה שתערוב לשיווי־זכויות וחירויות חוקתיות לכל נתיני האימפריה. לא היתה זו רק תוצאה של לחץ המערב, אלא ביטוי לדרישת שכבת משכילים רחבה שביקשה להגביל את רודנות הסולטאן575.

לעניין ה’עות’מאנים הצעירים' נציין רק בקצרה, כי כבר ב־1860 החל נובט בקושטא האידאל של ‘תורכיה הצעירה’, גלגולה הראשון של תנועה זו. עיקריה היסודיים היו: מלחמה בזרים, תחיית האימפריה בכוחות עצמיים, שאיפה לחוקה ולמשטר פרלמנטארי וביטול העריצות. במרוצת השנים החלו להעלות את המושג ‘וטן’ (מולדת) מעל למושג ‘איסלאם’. לבסוף קמה תנועת ‘אחדות וקידמה’, שעתידה היתה לחולל את המהפכה היסודית בתורכיה, אך רק בתאריך מאוחר יחסית, בשנים 1908/9 576. מהפכה זו שייכת כבר לסוף תקופת דיוננו, ולכן היא שולית לנושאנו.

נותן הטון בחלקה־הגדול של התקופה האחרונה של השלטון העות’מאני היה הסולטאן עבד אל־חמיד השני, ששלט תקופה ארוכה (1909–1876). כאמור, תמך ברפורמות ואף הכריז על מתן חוקה, ברם, נראה כי לא היו לו כוונות רציניות להגשים את הכרזותיו. ב־1877 פיטר את הוזיר הליברלי, מידחאת פחה, והגלהו. שנה אחר כך פיזר את הפרלמנט; זה התכנס שנית רק כעבור 30 שנה. באותו הזמן חלו שינויים גדולים ביחסי החוץ של תורכיה, צרפת ואנגליה, אשר שנים ארוכות שימשו לסירוגין כשושביני הרפורמות וכמשענת פוליטית וצבאית, נואשו מקיום האימפריה, ולאחר קונגרס ברלין (1878) החלו לספח לעצמן חלקים ממנה (קפריסין, מצרים, תוניסיה). לעות’מאנים קם ידיד חדש –גרמניה. היא שלחה קצינים לאמן את הצבא התורכי ובתמורה העניקו לה העות’מאנים זכויות שונות577.

ב־30 שנות שלטונו של עבד אל־חמיד לא הונהגו רפורמות בתחוקה ובחיים הפוליטיים. עם זאת, חל קידום בתחומי הכלכלה, המינהל ואף החינוך. לעבד אל־חמיד היתה מדיניות אימפריאלית והוא ניסה לשלוט שלטון של ממש בטריטוריות השוליות שנמצאו בשליטתו. באזורי־ההרים הוקמו מרכזי מינהל ובשולי המדבר הוחל ביישובם בקנה־מידה נרחב של פליטים שונים, בעיקר צ’רקסים ותורקמנים שיושבו בעבר־הירדן. כן ‘עודדו’ את הבדווים להתנחלות־קבע. בערים הגדולות צמחו משרדי־ציבור חדשים וכן מסגדים חדשים, כסמל לסמכות האימפריאלית ולאבהות הדתית של הסולטאן578.

בתקופת עבד אל־חמיד נסתיימה חלוקת סוריה ל־3 ווילאיתים (חלב, דמשק וביירות), ואליהם נוספו שני האזורים המיוחדים של לבנון וירושלים. ב־1893 הוקמה נפת אל־כרך בעבר הירדן, וב־1900 הוכרז השטח שמבאר־שבע ודרומה כסנג’אק נפרד הקשור עם מתצרפליק ירושלים. מ־1888 ואילך, הורחב מתצרפליק ירושלים על חשבון וילאית דמשק וכלל את ירושלים וסביבותיה כמרכז מחוז, 3 קאדות (יפו, עזה וחברון) ושתי נאחיות (רמלה ובית־לחם). במחוז ירושלים ייצגו את הממשל המותצריף – מושל המחוז שישב בירושלים, 3 קאימקים, שהיו מושלי הקאדות ומועצה מינהלית אחת לכל המחוז. במועצה היו גם חברים נוספים בעלי תפקידים שונים, דתיים ואזרחיים579.

בעתונות העברית מ־1904 אנו נתקלים בידיעות על התארגנות מחודשת של המחוזות העות’מאניים בארץ, כל גליל יוכל במידה רבה לשלוט בענייניו הפנימיים המקומיים ויוכל לתקן תקנות־משלו לטובת הגליל. זוהי מידה מסוימת של עצמאות, שכן לא יהיה צורך לפנות בכל עניין למרכז השלטון העות’מאני580.

באותה השנה אנו שומעים גם על נסיון להרחבת שטחה המוניציפלי של ירושלים, נאמר כי פחת ירושלים (צובחי ביי) משתדל לספח לירושלים את השטח שמסביב לה עד מרחק של 15 שעות הליכה ממנה. זאת משום שהיישוב בירושלים גדל ושטחה נשאר במסגרת המצומצמת של העיר שבתוך החומות. הקרקעות שמחוץ לחומה נחשבות אדמות ממשלתיות ואפשר לקנותן רק ברשיון מהממשלה, והדבר כרוך בהוצאות מרובות. אם יסופחו השטחים לירושלים יקל לרכוש את האדמות ולבנות עליהן581.

המג’ליס, הגוף השלטוני החשוב ביותר שקם בתקופת התנט’מאת, עבר שינויים בסוף תקופת השלטון העות’מאני. חוק הוילאיתים של 1864 והקמת בתי משפט נזאמיים (אזרחיים־בניגוד לשרעיים) ב־1879 בפרובינציות שעברו רפורמה, הביאו להגבלת סמכותו. בתקופה זו שאב המג’ליס את סמכויותיו בעיקר מחוק הוילאיתים, שקבע כי סמכויותיו תהיינה לדון ולהחליט בכל ענייני עבודות ציבוריות, חקלאות, כספים, גביית מסים, דבטייה (משטרה), טאפו (רישום מקרקעין) ועניינים חיצוניים. נאסר עליו להתערב בעניינים משפטיים כלשהם. החברים במגיליס היו עכשו משני סוגים:

8 חברים בתוקף תפקידם (ex officio): המתצרף, הקאדי, המופתי, והמחאסבהג' (מנהל ענייני הכספים) וארבעת נציגי העדות –היוונית־אורתודוכסית, הלטינית, הארמנית והיהודית,

ו־4 חברים נבחרים, אחד מהם כנראה נוצרי.

מידת האינטגראציה החברתית של עדות המיעוטים במועצה היה מצומצם־ביותר, ובמיוחד בלט הדבר אצל היהודים, שפעמים רבות לא ישב נציגם כלל במג’ליס582.


שלטון הפחות בעיר, 1876–1840

בירושלים עצמה המשיך להימצא בכל המאה ה־19, מזמן חזרת השלטון העות’מאני ועד למלחמת־העולם הראשונה, מושל מקומי, פחה, ששלט בעיר. לאחר שוב העות’מאנים לירושלים נוהל הממשל בעיר בידי מושל בדרגת מתצרף, או פחה (‘עם שני זנבות סוס’) שמונה בקושטא והיה כפוף לוואלי צידון (או ביירות), במקום לזה של דמשק. הנוהג היה למנות את הפחה רק לשנה אחת, במסגרת השאיפה להגברת הריכוזיות שנידונה לעיל והרצון למנוע מהפחות הזדמנות לצבור כוח ולהגיע לעצמאות־יתר. למרות הכוונות הטובות בתקנה זו היו לה הרבה השלכות שליליות על הממשל בירושלים ובמקומות אחרים. הפחות שמו בראש מעייניהם צבירת כספים וניצול מכסימלי של תחום שיפוטם בזמן הקצר שעמד לרשותם והתעלמו מצרכי האוכלוסיה המקומית.

נוסעים מערביים שונים שביקרו בירושלים בשנות ה־40 וה־50 חוזרים ומתלוננים על עובדת ההתחלפות התכופה של הפחות, על שלטונם הבלעדי וניצולם את תושבי העיר. כך, למשל, מספר שולץ (1851), כי הפחה מנסה להתעשר על־ידי סחיטות ומעשי אי־צדק, ואילו שלום העיר והמחוז אינם נוגעים לו הרבה. אם בירושלים מתמוטט קיר או מבנה ובעל המקום אינו מוצא לנכון להקימו מחדש, אזי המיפגע ממשיך להשאר במקומו ומפריע למעבר. בכפרים יש שופט אך אין תובע כללי, כך שאם אין תובע פרטי אף אחד לא יתבע את העבריין לדין, יצוין במיוחד שאפשר ‘לפדות’ רצח בכסף, כלומר, משפחת הרוצח נותנת כופר־נפש למשפחת הנרצח או למסגד – ושם הכסף נעלם, מי יודע לאן־וכן העניין מחוסל583.

שטראוס (אמצע המאה) מציין, כי באופן כללי לא מורגשת פעילות רבה של השלטון בעיר, הערבי דואג להווה ואינו חושב על העתיד, והממשלה אינה עושה דבר לקידום העניינים. הדבר נגרם, במידה רבה, לרגל חילופי הפחות התמידיים. אלה יודעים כי לא ימשיכו בתפקידם זמן־רב, ועל־כן אינם חושבים על העתיד. תפקידי הפחה הם לגבות מיסים ולשמור על השקט במדינה. הדאגה לחינוך, חקלאות, מסחר ומלאכה וכו' רחוקה ממנו ומממשלתו. השקט והביטחון נשמרים בעיקר בידי האצולה הכפרית, השיח’ים, ואלה בוחרים גם בוועדות כפריות, שאיפתם העיקרית היא התעשרות מירבית, ועל כך פורצות ביניהם לעתים קרובות מריבות. הפחה, הממלא תפקיד של ‘משכין שלום’, משתמש לשם כך פעמים רבות ביחידות צבא שלימות. על־ידי־כך הוא מנסה לרכוש השפעה באיזור. למעשה לא השלום הוא המעניין אותו, אלא מעמדו־הוא. קרה אפילו שהכניס לבית־הסוהר את ראשיהן של שתי קבוצות יריבות, על שהשלימו ביניהן מבלי להזקק לשירותיו. למעשה אין שלטון ממשי בארץ, והזרים, כמו התושבים המקומיים, מיטיבים לעשות אם הם שומרים, על־ידי מתת־כסף, על יחסים טובים עם הקבוצות המקומיות השליטות והשבטים הבדווים584.

מקור אחר מציין, כי בדרך לירושלים חידשו אנשי אבו־גוש את גביית המיסים מעוברי אורח, ואחד ממנהיגי הכפר, מוסטפה אבו־גוש, אף תפס ורצח שני פקידי ממשלה תוך איום אל פחת ירושלים חסר־האונים שיתקוף את העיר אם יפריע מישהו לכנופייתו585.

בסכמו את מצב המוסלמים והשלטון התורכי בירושלים מביע ריטר (באמצע המאה) את צערו על כר שהשלטון המצרי התקיף אינו עוד בארץ. הוא מציין, כי חיי המוסלמים בירושלים דומים לאלה של יתר המוסלמים במזרח, אך למרבה הצער, מאז 1840 (הפסקת השלטון המצרי) השלטון הוא עות’מאני וחסר הביטחון המדיני והפרטי שהיה קיים קודם. כל־זאת על־אף העובדה שבעיר יושב פחה ובשנים קודמות היתה העיר כלולה בתחום השפעתו של פחה דמשק586.

נסיון להשליט סדר בירושלים ובאזורי ההרים נעשה ב־1846, עם התמנותו של מוחמד פחה קוברוסי (קאפריסלי) למושל ירושלים. פחה זה ניסה לחזק את השלטון התורכי בתקיפות רבה ולהשליט סדר בין השיח’ים השונים שלחמו בשומרון וביהודה, ברם נראה כי נסיון זה היה אפיזודה קצרה בלבד587. פין מוסר, כי פחה זה הועלה אחר־כך לדרגת שגריר תורכיה באנגליה, מאוחר־יותר לרמטכ"ל ולבסוף הגיע לדרגת הוזיר הגדול588.

על אמצע שנות ה־50 מספר פין, כי הפחה הירושלמי, לבלריו ומשרתיו הרעבים, שבאו יחד אתו מקושטא, היו כולם רודפי בצע. המינוי למישרת פחה הושג תמורת שוחד רב והפחה המדולדל היה ממהר להוציא במשך השנה את מה שהשקיע ועוד רווח לבאות. אם מיסי החקלאות שהגיעו לקושטא הסתכמו בסכום זעום, הרי הסיבה לכך היתה שאת חלק הארי נטלו לעצמם הפחה והמוכסים. הפחה גם היה זר לארץ ולא ידע את שפתה589.

מקורות אחרים מאמצע המאה ה־19 חוזרים על המצב שציירנו לראשית המאה, ולפיו מושל ירושלים משלם דמי־חכירה לסולטאן ומקבל את כספו בחזרה על־ידי גביית כל מיני מיסים: מירא, מכס והטלים מיוחדים, כגון אלה המוטלים על הנוצרים. מעריכים כי יותר מ־ 100,000 פיאסטרים מגיעים לקופת הפחה. ועוד, כל עולה־רגל משלם למושל עבור הכניסה לכל המקומות הקדושים, בדרך־כלל סכום של 10 פיאסטר דמי כניסה ועוד מספר פיאסטרים עבור הנסיעה לירדן. במנזרים נעשה כל דבר, כגון תיקון, שיקום, החלפת מנעולים וכדומה, תמורת תשלום למושל. גם עבור כל טכס דתי יש לשלם וכן המושל מקבל אחוזים מכל יצוא של חפצי־דת. חוץ מזה ישנם גם מיסים בלתי חוקיים וכל מיני מעשי־גזל590.

ביחס לסכום המיסים ששילמה האוכלוסיה בירושלים מציין אולין (ל־1836), כי כל התושבים הלא־מוסלמים משלמים מס־גולגולת, 60–22 פיאסטר לאיש591.

נוימן אומר, כי המס המוחכר לירושלים ובית־לחם הוא בסך־הכל 80,000 פיאסטר. נוסף על־כך גובים מהקצבים 10,000 פיאסטר לשנה. כן הוא מציין, כי בסך־הכל אין המס כה כבד כפי שסבורים באירופה, וגם הנטל מחולק. יש רק להצטער על כך, כי האפנדים הערבים דורשים מתנות נוספות, אשר לגבי היהודים בלבד מסתכמות ב־50,000 פיאסטר לשנה. מס־הגולגולת נגבה מכל הגברים שמעל לגיל 20; הם נחלקים ל־3 קבוצות – לפי הכנסתם – ומשלמים 60, 30 או 15 פיאסטר לשנה. הנוצרים משלמים מס זה באמצעות המנזרים הגובים אותו עבור השלטונות (עבור הלטינים העניים משלמים המנזרים עצמם). גם אצל היהודים מאורגן התשלום דרך מוסדות־העדה, המשלמים עבור העניים־ביותר מקופת הקהילה592. חשוב להדגיש, כי אצל השלטון העות’מאני לא היה העיקר המיסים הכתובים, אלא המיסים הלא־כתובים, שהיו תלויים במושלים ובמוכסנים.

ידיעה מעניינת לעניין ערך הכסף, בשנות השלטון המצרי, היא הודעת השלטונות על שינוי ערך הדולר מ־21 ל־20 פיאסטר הדולר593. נוימן מציין אף הוא, כי ערך הכסף משתנה לפי הנסיבות וכי בזמנו היו 6 פיאסטרים (גרושים, פיאסטר = 40 פרה) שווים 1 מרק גרמני ו־12 פיאסטרים –גולדן אוסטרי אחד594.

על שינויים שחלו בסוגי המיסים ששילמו תושבי העיר, במיוחד עם גידולה והתפתחותה, נעמוד בהמשך דיוננו.

באשר לדמויותיהם ולשמותיהם של הפחות ששלטו בעיר הרי כיוון שאלה התחלפו לעתים־קרובות אין להצביע על איזו דמות בולטת־במיוחד מביניהם. נוסעים שונים מזכירים שמות שונים של פחות בירושלים595.

לפי לונץ היו שמות הפחות בירושלים משנת תר“ו (1846) ועד תרי”ב (1852) – מוחמד אל־קוברזלי; בשנת תרי“ב (1952) – מוחמד חפיז; בשנת תרי”ד (1354) – יעקוב, ומשנת תרל“ו (1855) ועד תרכ”ו (1866) – מוחמך קיימיליא596. נראה כי לונץ לא דייק ולא מנה את שמות כל הפחות באותן השנים, אלא רק חלק מהם.

לאחר מלחמת־קרים חל שינוי מסוים בבחירת אישים עות’מאניים לתפקיד פחות. מתחילים להתמנות פחות יותר מודרניים, בעלי נימוסים טובים יודעי צרפתית, שביקרו בערי אירופה ונפגשו עם תרבותה. וורן מציין, כי בראשית שהייתו בעיר (1867) היה הפחה עיזאת, ולאחריו בא (במארס 1867) הפחה נזיף. מאוחר יותר, לרגל הביקור של קיסר אוסטריה ונסיך פרוסיה בירושלים ב־1869, שלחו השלטונות התורכיים לירושלים את קמיל פחה להחליף את נזיף פחה, מאחר שהפחה החדש היה מצוחצח וג’נטלמן הרבה יותר מקודמו, שהיה מוסלמי דתי קפדן מאוד. אך גם קמיל פחה שהה בתפקידו זמן קצר והוחלף במהרה. וורן אף מקדיש פרק מיוחד בספרו לנזיף פחה ומתאר את הקשיים הרבים שהלה הערים בדרכו בעת חפירותיו הארכאולוגיות בעיר597.

העתונות העברית, שהחלה מופיעה בירושלים כבר בשנות ה־60 של המאה ה־19, מציינת אף היא בהזדמנויות שונות שמות של פחות אשר שירתו בירושלים. ל־1871 נזכר ב’המגיד' ו’החבצלת' שמו של עלי ביי, שלכבודו נערכה קבלת־פנים אצל ה’ראשון לציון‘, ביום ג’, א' דחול־המועד פסח. לשנים 1872/3 מוזכר ב’הלבנון' הפחה נזיף, אשר ציווה לתקן את הדרך מיפו לירושלים; עם סיום תפקידו, כנראה ביולי 1873, עבר לאיזור הדרדנלים. ב־1874 נאמר ב’החבצלת‘, שקאמיל פחה עזב את העיר ואת מקומו תפש עלי ביי שנתמנה להיות ‘מושל ירושלים וסביבתה, ככר הירדן וכל ערי פלשת’. מוזכר שהוא שירת בירושלים כבר ב־1872. נראה כי מספר פחות חזרו לשמש בתפקיד זה כמה פעמים. לשנים 1879–1876 מוזכרים ב’שערי־ציון’ הפחות איברהים חקי, ששימש בתפקידו עד אדר 1879, וגאמיל פעריק, שהחל בתפקידו מתאריך זה598.


חילופי־גברי של פחות בסוף השלטון העות’מאני

בשנות ה־80 בלט בירושלים פחה חשוב, ראוף, אשר שימש בתפקידו שנים אחדות. אחד המקורות אף מציין, כי שימש בתפקיד מושל העיר עד ל־1892; או נתמנה לוואלי של וילאית דמשק599. מקור אחר קובע את תקופת שלטונו מ־1876 עד 1888 ומציין כי פעילותו היא דוגמה לריסון בעלי־הזרוע המקומיים, וכי בזמנו הוגבלה עצמת שליטתן של משפחות העילית המוסלמיות המקומיות600.

אכן נראה כי ב־1888 סיים ראוף את שירותו בירושלים. לונץ מוסר לשנה זו כי במקום השר ראוף פחה אשר הוסר ממשמרתו הופקד השר ראשד פחה, איש חכם ונאור טהר לב ואוהב משפט…' 601. ראוף היה מושל תקיף וקנאי לאיסלם. בזכרונות המושבות הראשונות שקמו בשנות ה־80 מוזכר שמו מדי פעם כמתנגד להתישבות היהודית. כן עודד ופיתח את העליה־לרגל המוסלמית לירושלים ולנבי־מוסא.

בשנות ה־90, במיוחד במחצית השניה, ובעשור הראשון של המאה ה־20 ועד למלחמת־העולם הראשונה, אנו נתקלים שוב בידיעות תכופות על חילופי פחות בעיר. ל־1895 נאמר ב’הצבי', שסעיד פחה סיים את שנתו וקאמיל פחח חחל בו וב־1897 נזכר שם הפחה תופיק שנתמנה אחר־כך לוואלי בסלוניקי. בלוחות א“י של לונץ לשנים תרנ”ו, תרנ“ז ותרנ”ח נאמר כי הפחה הוא איברהים חקי, לשנים תרנ“ט, תר”ס ותרס“א – כי הפחה הוא תופיק ביי ובתרס”ב – כי הפחה הוא אחמד ג’אווד. גם בעתון ‘השקפה’ מוזכר מוחמד ג’אווד שסיים את תפקידו ב־1902; ג’יד ביי שסיים את תפקידו באייר 1902 וקסים בק ששירת מאייר 1902 עד אלול 1904; בחודש זה נתמנה ראשיד ביי אפנדי. הוא שירת עד 1906. ידיעה אחרת מציינת כי פחה זה (ראשיד ביי) רצה לארגן בירושלים מירוץ־סוסים602. בכסלו 1906 נתמנה לפחה אקרם ביי (הפחה שחלקים מארכיון משרדו מצויים עד היום בגנזך המדינה) והוא כיהן עד 1908. באלול 1908 התמנה צובחי ביי. הוא התפטר ב־1910 ובטבת 1910 החל לכהן עבד אל־רחים ביי603. נראה כי לא החזיק־מעמד זמן רב, שכן באותה שנה נתמנה פחה אחר, נזים ביי. על התמנותו מוסר ‘האור’ המציין כי מקווים שהפחה החדש, נזים ביי, שלא כקודמו צובחי ביי, יהיה אדם בעל מרץ ויזמה שיוכל לתקן רבות בירושלים שבעיותיה רבות ומגוונות במיוחד, מקווים שיהפוך את גליל־ירושלים לוילאית ואת ירושלים לעיר־האם של וילאית שבה יתנהלו כל ענייני הגליל, בעוד שעד־כה היה גליל־ירושלים ‘זנב’ לגליל־סוריה. דבר זה ישפר גם את מצב העסקים בעיר604.

רשימת הפחות שהבאנו מצביעה על ההתחלפות התכופה של הפחות בירושלים. תהליך זה התגבר מאד בתקופה של ערב מלחמת־העולם הראשונה. העתון "הצפירה' מציין ב־1912, בקשר לעלייתו של הפחה מוהדי ביי, כי לאחרונה מתחלפים הפחות בירושלים במהירות, אחרי תקופות קצרות, זאת משום שכל אחת מהסיעות והעדות רוצה לראות בפחה שיעמוד לצדה. אם הפחה רוצה בשינויים – רוגזים עליו השמרנים ואתם אפנדים בעלי כוח. אם הוא נוטה לכיוון המוסלמים רוגזים הנוצרים והקונסולים הזרים. אם הוא נוטה לנוצרים כועסים המוסלמים, ובעיקר חמור מצבו אם יסביר פנים ליהודים605.

לדברי ‘המוריה’ בא לאחר גזים ביי (1910) עזמי ביי, הוא סיים תפקידו ב־1911, ובסיון 1911 החל בתפקידו לפי "האור' ג’הדוד ביי שבא מבנגזי. הוא סיים את שירותו ב־1912. בתמוז 1912 מספר ‘המוריה’ כי נכנס לתפקיד מוהדי ביי (ראה לעיל). הוא פוטר כעבור 5 חדשים ובמקומו בא טהאר א־דין, הוא החל לשרת בשבט 1913, אך התפטר כעבור חודש ימים. במקומו נתמנה יוסוף ביי אך הוא שימש רק כממלא־מקום פחה. לאותה שנה (1913)מוסר ‘החרות’, כי בתפקיד פחה החל משמש מאג’יד ביי, הוא סיים את שירותו ב־1914, ואז החל לשרת מדחית ביי606. על התפטרותו של טהאר א־דין נמסר, כי זו באה עקב אי־הזדהות רעיונית עם ממשלתו, והסבה צער לתושבי ירושלים, ערבים כיהודים, שאהבו אותו וכיבדוהו, אף־על־פי ששירת זמן קצר בלבד. לעומת זאת נמסר על הדחתו של עזמי פחה ב־1911, כי הוא ומפקד הז’נדרמריה שלו, שאמי ביי, סולקו בגלל אי־סדרים בעיר (למשל גניבה במסגד); היהודים אינם מצטערים על כך, מאחר שניסה להתרצות בעיני הערבים ופגע ביהודים בעניינים כמו עסקי מקרקעין ועוד607.

נראה כי הפחות ניסו למשוך לצדם את בני העדות בירושלים. לאותה שנה (1911), נמסר גם, כי בעיר נפוצה שמועה שרוחי אל־חלבי עומד להתמנות לפחה בירושלים, וכי ניסה למשוך לצדו יהודים בזה שקרא בפני בית־המורשים מדברי הנביאים על חידוש היישוב היהודי בארץ־ישראל608. יהא אשר יהא, חילוף הפחות התמידי היה בעוכרי העיר והקטין מאד את יכולתם לתרום לפיתוחה609.


בתי־המשפט, בעלות־הבתים וסוגי המיסים

מקום חשוב בחיי־הציבור בירושלים תפס בית־המשפט השרעי, בראשותו של הקאדי, שנוסף לתפקידיו המשפטיים נחשב לפקיד הראשון־במעלה אחרי הפחה, ובהעדר הפחה היה ממלא־מקומו ויושב בראש מועצת ההנהלה. לפעמים מילא הקאדי גם את מקום פחה המחוז –אם לא הטילו תפקיד זה זמנית על שכמו של הפחה הצבאי. בית־המשפט השרעי שכן בבית הידוע כבית ה’מחכמה‘, או ה’תנכזיה’ של התקופה הממלוכית, בית מרווח סמוך לשער־השלשלת, שחלונותיו צופים אל רחבת הכותל־המערבי. בית־משפט זה היה דן בכל ענייני המצב־האישי של המוסלמים – ובהרבה עניינים של לא־מוסלמים – לרבות דיני מזונות, צוואות וירושות. בסוף התקופה העות’מאנית הוקם בירושלים גם בית־משפט אזרחי, אחד ויחיד – ‘בדאיה’ (דרגה ראשונה) –אשר שכן באחד החדרים הגדולים בחצר האחורית של הסראיא שברחוב הסראיא בירושלים, ולו כניסה נפרדת מהרחוב. בתי־משפט שלום לא היו בעיר, וערעורים היו מובאים בפני בתי־משפט לערעורים בבירות או ברמשק; שם דנו גם דיני נפשות.

נוסף על בתי־המשפט הממשלתיים ובתי־הדין הדתיים פעלו בירושלים גם בתי־דין קונסולריים, אלה עסקו בעיקר בדיני המצב־האישי של נתיניהם ובסכסוכים קלים בין החוסים בצלם. השופט היה, על־פי־רוב, הקונסול, סגנו או מתורגמנו. בסכסוכים בין נתין זר לנתין עות’מאני, או בעבירות פליליות מסוימות של נתינים זרים, היתה מרות בית־המשפט האזרחי העות’מאני גם על נתיני חוץ. הנתין הזה היה בא לבית־המשפט בלווית מתורגמן הקונסוליה שישב על־כס המשפט ליד השופטים, או לפחות בלווית הקוואס610.

מקורות יהודיים מוסרים גם על הקמת בתי־משפט נוספים בעיר, כנראה כאלה שלא מדרגה ראשונה. כך אנו מוצאים, כי בשנת תרכ"ו (1866) לערך הוקמו 4 בתי־משפט בעיר, אחד לכל איזור. בבית־המשפט שבאיזור היהודי ישבו, מלבד שופטים מוסלמים ונוצרים, גם שני יהודים611. לפי מקור נוסף ישבו יהודים גם בבתי־המשפט המעורבים לענייני מסחר בתור באי־כוח המדינות שהיו נתיניהן612.

היהודים גם החלו משתלבים ברפורמות בירושלים וקיבלו משרות במינהל. יוסף קריגר, למשל, שימש מתורגמן הפחה ונשא בתפקידים נוספים בשירות הפחות התורכים. העתון ‘הצפירה’ מוסר ב־1882, כי הועלה לדרגת שר־האלף613. מאוחר יותר סולק מתפקידו כמזכיר פחת ירושלים. יש הטוענים שהדבר נגרם כתוצאה מלחץ המיסיון הנוצרי, שכן כיהודי הפריע במשרתו הרמה לפעולתם614.

פרטים על המשפט המוסלמי מוסר נוימן, לדבריו הוא לוקה בכך שאין לו ספר־חוקים אזרחי והשופט נוהג לפי הקוראן ולפי אוספי חוקים מהמאות ה־16 – ה־18. האינסטנציה הראשונה, הן בעניינים אזרחיים והן פליליים, הוא הקאדי, ההוצאות הן; למוסלמי 2.5% מסכום התביעה, ללא מוסלמים – 5%. הקאדי משמש בתפקידו שנה אחת בלבד ואז נשלח מחליף מקושטא. תפקיד הבאש כאתיב (המזכיר) עובר בירושה. אינסטנציה שניה, שבפניה ניתן לערער, הוא המופתי, הראש הרוחני בירושלים, והעליונה – מועצת העולמא בקושטא בראשות שיח' אל־איסלאם. אך זה כרוך בהוצאות גדולות, ורק לעתים־רחוקות, בעניינים חשובים מאד, מגיעים לכך. לתושבי העיר שאינם נתינים עות’מאנים (פרנקים) מהוות הקונסוליות בתי־משפט. נוסף על כך יש לנוצרים וליהודים בתי־דין משלהם. לנוצרים יש בתי־דין של בוררות המורכבים מזקני העדה, וליהודים בית־דין רבני בראשות ה’חכם באשי‘, הזוכה לכבוד גם מצד ראשי המימשל. העונש הוא מאסר. ולעתים הוא מוחלף בקנס. נוימן מוסיף, כי התנאים בכלא ירושלים קשים, ולכן רבים מקרי הבריחות. ענשים גופניים קיימים בכלא, אם כעונש ואם להשגת הודאה. עונש מוות לא קיים, רק במקרה יוצא־דופן הוצאו־להורג 4 פושעים חמורים. אם יש ל’פרנקי’ משפט עם נתין תורכי, מצטרף לבית־הדין נציג קונסולרי והוא צריך לחתום על פסק־הדין. עקב הוצאות המשפט בבית־הדין השרעי קרה לעתים־קרובות שגם מוסלמים הביאו את דינם בפני הקונסול וכך חסכו לעצמם את הוצאות המשפט615.

לעניין בעלות הבתים מדגיש ריטר (באמצע המאה), כי הזכויות השונות של האזרחים וכן הבעלות על הקרקעות הם מאד מעורערים תחת החוק העות’מאני. אשר לירושלים, חלק־הארי של השטח העירוני הבנוי, כולל שטחי המסגדים, המנזרים וכל הבניינים הציבוריים נמצא בבעלות מוסדות הקדש, ‘ווקף’. רק שטח קטן־יחסית נמצא בבעלות פרטית. ‘ווקף הר־הבית’ הוא הגדול במוסדות ההקדש בעיר, וברשותו רוב בתי הרובע־היהודי, והואיל ואין בעלים פרטיים המצב הנוכחי שם מחריד. ווקף אחר הוא ווקף ‘אל תכיה’ (בית חולים ‘הלנה’ לשעבר), שגם לו רכוש גדול. בין הארגונים הנוצריים הוא מונה את מוסדות־ההקדש: ווקף פרנג’י, השייך למנזר הלטיני; ווקף ‘רומי’, השייך למנזר היווני־אורתודוכסי;ווקף ארמני – למנזר הארמני;הוא מוסיף, כי שטח פרטי (מולכ מורקוף) עובר לבעלות העדה של מי שמת ואין לו יורש זכר. הוא מעיר גם, כי קרקע העוברת בירושה מתחלקת למספר רב של חלקים וקשה לקנות קרקע משום שתדיר קיימת התנגדות לפחות מצד אחד הבעלים הרבים. קושי זה התגלה כחמור־ביותר בעת קניית הקרקע בשביל כנסית ‘ישו הנוצרי’ הפרוטסטנטית – וגם במקרים אחרים616.

על בעלות ה’חזקה' שהיתה קיימת אצל יהודי העיר העתיקה נעמוד בפרק על היהודים. נציין עוד, כי במסגרת הרפורמה העות’מאנית נתפרסמו חוקי קרקעות שונים, שהקלו על לא־מוסלמים לקנות קרקעות ונכסי דלא ניידי, אך השפעתם היתה גדולה־בהרבה בשטח שמחוץ לחומות מאשר בתוך העיר־העתיקה; כאן היה כבר רוב השטח מבונה ובחלקו הניכר בבעלות מוסדות הקדש617.

על דרך גביית המיסים הקולקטיוויים מהעדות השונות במחצית הראשונה של המאה כבר עמדנו לעיל, אשר לסוגי המיסים שרווחו באימפריה העות’מאנית והשינויים שחלו בהם במרוצת המאה –חנושא הוא מורכב ולא נוכל להכנס כאן לכל פרטיו, נביא רק דיווחים אחרים שיתנו לנו מושג על מערכת זו, ובמיוחד על המיסים שנהגו ושלא נהגו בירושלים. המס שהמקורות היהודים מרבים לדווח עליו הוא מס הצבא. נוימן מוסר, כי חובותיהם של היהודים בירושלים כלפי המדינה אינן שונות מאלו המוטלות על יהודים במקומות אחרים בממלכה העות’מאנית. זהו מס־הגולגולת (חראגי, כרגא) שחייב בו כל גבר לפי מצבו החמרי618.

גד פרומקין מציין (בסוף המאה), כי בני העדות הלא־מוסלמיות היו פטורים משירות צבאי, ותמורת זאת שילמו ‘מס גולגולת, כשתי מגידות כסף לשנה ולנפש. סכום זה, שחיה שווה לערך 9–8 פרנק זהב, נחשב אז סכום גדול’ (פועל היה משתכר 1–1.5 פרנק ליום). הממשלה לא גבתה את המיסים מיחידים, אלא דרשה מהעדות את הסך־הכל לפי מספר הזכרים שלהן. בירושלים שילמו ה’כוללים' את דמי־ הכופר של כל בני ה’כולל‘, לרבות אלה המעטים שלא נהנו מה’חלוקה’. שריון מוסר לאותו זמן, כי לעבודת הצבא נלקחו רק מוסלמים; נתינים עות’מאנים יהודים ונוצרים שילמו כופר – 38 גרוש לכל זכר מבן שנה ומעלה. כעבור מספר שנים הועלה המס ל־50 גרוש לשנה (היהודים האשכנזים שילמו מס זה במרוכז על־ידי ‘הועד הכללי כנסת ישראל’, שהיתה לו רשימת הזכרים בעדה; העתק ממנה היה בידי הממשלה). נתיני חוץ שגרו בקביעות בארץ היו פטורים מהמס619.

פרט למס־הצבא על לא־מוסלמים נהגו בירושלים מיסים נוספים, בחלקם לכלל התושבים. לשנת 1876 מונה לונץ את סוגי המיסים האלה: מס צבא;מס קרקעות ובתים – הן על אדמות־בור והן על אדמה מעובדת, ועל בתים – בהתאם לערכם. ממס אחרון זה פטורים תושבי ירושלים (שבין החומות), מכה ומדינה בלבד; מס כניסה ויציאה על מוצרי יצוא ויבוא, פרט לחפצים עבור מוסדות חסד; מס על מוכרי יין, יין שרף וטבק; מס על קוני ענבים: מס תבואה ובהמה (עשר)– בהתאם לתוצרת ולבהמות הנולדות במשך השנה620.

ד"ר נוימן מציין, כי בגלל קדושת העיר והעוני השורר בה משוחררים תושבי ירושלים מאל־מירי (מס יחיד) ואל־אנה (מס רכוש). מס עקיף נגבה בשערי העיר, חלקו בכסף וחלקו בסחורה. קיים מס־יצוא נמוך. ה’פרנקים' בני אירופה משוחררים מהמס העקיף על המוצרים המיובאים למוסרותיהם621. גם רובינסון (1838) מציין, כי בירושלים, בהיותה מקום קדוש, לא שילם איש מס רכוש (קרקעות ובתים)622. לסוף המאה חוזר שריון ואומר, כי בעיר־העתיקה היו הבתים פטורים ממס ה’וירקו‘, לרגל קדושת העיר. לעומת זאת הבתים שנבנו מחוץ לחומות היו חייבים במס. הוא מחלק את המיסים ל־3 סוגים (פרט למס הצבא): מס רכוש (ה’וירקו'), מכס ומעשר. ה’וירקו’ שולם, ללא הבדל נתינות, בשיעור של 1% משווי הבית או הקרקע ו־ 0.5% משויו של בית שבעליו גרו בו בעצמם. הערכת הבתים נעשתה אחת ל־3 שנים בידי מעריכים רשמיים מטעם הממשלה והעיריות623.

בקשר למכסי כניסה קיימות ידיעות סותרות. ליון (1869) אומר, כי בשערי העיר יש לשלם מכס בשיעור של עד 8% על יבוא של חפצי־דת כמו צלבים, איקונין וכדומה. לעומת־זה מוסר ה’בדקר' בשנות ה־70, כי כל המכסים שהטילה הממשלה התורכית בירושלים בוטלו ב־1874, וכי אין בודקים בכליהם של הנכנסים לעיר624.

גם שיק (1896) מציין, כי בוטל מס־השער שהיה מוטל על כל סבל ועל הבאים עם בהמות־משא בשערי העיר625.

לעומת־זאת החלו כנראה להקפיד על מכס כללי. שריון מציין, כי היו גובים 1% מכל מוצרי־היצוא. ו־8% מכל הסחורות והחפצים (גם משומשים) הנכנסים לארץ. המס נקבע לפי חוקת הקפיטולציות והממשלה התורכית ניסתה מדי־פעם להעלותו; אך רק ב־1910 ‘שוכנעו’ הממשלות הזרות והמס הועלה ל־ 11% 626

על הכבדה במיסוי מתלונן ‘הלבנון’ ב־1867. העיתון אומר, כי בגלל קשייה נאלצה ממשלת תורכיה לגייס כספים; בין השאר הטילה מס על הבשר בירושלים, והדבר פגע קשות בעניי העיר. מאוחר־יותר מוסר העיתון על מכס כבד המוטל על חומרי־גלם, שעה שאין כמעט כל מכס על מוצרים מוגמרים. הדבר גורם להאטת ההתפתחות הכלכלית וצמיחת המשק627.

מס המעשר היה מוטל על הכנסות מיבולים. לאחרונה נעשה נסיון לדון במהותו של מס זה, במיוחד כפי שנהג בסוף התקופה העות’מאנית628. בעיקרו חורג ענין זה מתחומי דיוננו בעיר ירושלים. נסתפק על כן כאן בהבאת דבריו של שריון, הכוללו במסגרת מיסים אחרים שנהגו באותו הזמן. בהתחלה היה הקפו כ־10%, אבל צירפו לו עוד מיסים – מס דרכים, מס חינוך ומיסים נוספים, עד שהגיע לפעמים ל־20% ויותר. את המס הזה לא היתה הממשלה גובה בעצמה, אלא ‘משכירה’ את הגביה לקבלנים, לכל המרבה במחיר ומסייעת בגבייתו. המס גרם לקשיים רבים והיה קשה לשלמו. גבוה במיוחד היה מס הפירות והדבר גרם לעקירת עצים –למרות האיסור. היה גם מס מיוחד על תוצרת יין. עוד היו מיסים עקיפים, כגון מס־החותמת (בולים) על שטרות, המחאות וכל מיני תעודות629.

בסוף המאה ה־19, עם התחזקות הפעילות של העיריה, מופיעות ידיעות על מיסים ומכסים מיוחדים בעיר, שנועדו בחלקם לשיפור פני העיר. העתון ‘הצבי’ מוסר ב־1885, כי המס על סחורות המיובאות לירושלים ישמש לריצוף הרחובות – פעולה חשובה בגלל הרפש והטיט שברחובות. באותה שנה מציין העתון, כי יש לשלם מכס עבור מוצרים המוכנסים לירושלים, כגון מיני דגן, ירקות, פחמים וסחורות־יבוא630. ב־1904 מופיעה ידיעה, כי יש צורך ברשיון ממשלתי להבאת ציוד לבית־דפוס וכן ליבוא־מכונת הדפוס עצמה. ב־1906 נמסר כי ישנם תיקונים חדשים בסדרי תשלום מס־הגולגולת לנתינים עות’מאנים, כי בירושלים הוטל מס על כל אזרח עות’מאני (בגיל 60–20) עבור תיקון וסלילת דרכים וכי על כל שינוי שחל במצב המשפחתי (נישואין, לידה, גירושין, מוות וכו') יש להודיע רשמית למוכתר המקומי ואת אישורו החתום יש למסור ל’בית פקודות הנפשות' 631.

על רישום לידות מספר גד פרומקין: ‘כמו בקרב הציבור בארץ בכללו, כן בקרב קהל היהודים לא היה עניין מיוחד ברישום מדוייק של לידות, שהרי כל שאחרו לרשום את הנולד כך חסכו בסופו סכומי כסף מסוימים. כל המלאכה הזאת נעשתה ע"י המוח’תארים שלא היתה להם כל סיבה להיחפז, ונמצא שתאריכי הלידה על הרוב אינם משתווים לגילם של התושבים כמות שהוא במציאות. גם בשמות היו שיבושים וטעויות’632.

ב־1907 מופיעה ידיעה, כי יש צורך בבול על כל מודעה המודפסת בירושלים, אחרת יוטל קנס. וב־1908 נמסר, כי שיטת המיסוי בירושלים היא כזו, שבדרך־כלל היו כספי המיסים צריכים להגיע לממשלה העות’מאנית, אך נראה כי קל יותר היה לשחד את הגובים מאשר לשלם את המס633. ב־1909/10, עם הקמת העירייה החדשה בירושלים, עבר הפיקוח על המיסים, במידה רבה, אליה. ב־1911 אנו פוגשים כבר בידיעה, כי הוטל מס מיוחד על בתים שנבנו בשנה האחרונה בירושלים, וכי פקידים יוצאים לבדקם ולגבות את המס634. פעולות אלו מצביעות כבר על פעילותה של העיריה בירושלים ולכך נקדיש את תת־הפרק הבא.


עירית ירושלים; סיכום

פרט למג’ליס (מועצת הפחה) החלה קמה בירושלים, כבר בשנות ה־60, גם מעין עיריה. גת מציין כי מלבד מועצת־פלך הוקמה בשנת תרכ"ח גם מועצה עירונית. מועצה זו נועדה לפקח על ענייני העיר וכל תושביה מבני כל הדתות רשאים לשלוח את ציריהם אליה. גם באי־כוח היהודים השתתפו במועצה זו (הוא מניח גם כי אף נתינים זרים יכלו להשתתף בה; כך, למשל, משפחת אמזאלג, שהיו נתינים בריטים). תפקיד המועצה לפיו היה, בין היתר, להשגיח על הניקיון ועל הבריאות בעיר635. אחד מחבריה הוותיקים של עירית ירושלים, אברהם אלמליח, סיפר באחת מהרצאותיו על ראשית פעולתה של עיריה זו. ‘בלדיית אל־קודס’ (המלה "עיריה' חודשה בידי בן־יהודה) הראשונה נוסדה ב־1863 בסימטה אפלה בעיר־העתיקה, סמוך ל’סראיא' (ארמון הממשלה התורכית) ב־3–2 חדרים צרים. ב’בלדייה' זו כמובן לא היה זכר לא לנבחרים יהודים ולא לפקידים יהודים, כי כולה היתה מורכבת על טהרת הערביות. משנת 1863 ועד לכיבוש ירושלים בידי הכוחות הבריטים, עמדו בראש העיריה 23 ראשי־עיריה מוסלמים ואחד יווני, נתין תורכי. הנציג היהודי הממונה הראשון בעיריית ירושלים היה סוחר ושמו שלמה מזרחי, אשר היה מייצג את ענייני היהודים בכל הנושאים העירוניים636.

את הקמתה של עירית ירושלים יש לראות במסגרת הרפורמות שחלו בחוקה העות’מאנית בתקופה שלאחר מלחמת־קרים, שכן פורסם אז, בשנת 1272 להג’רה (1855/6) המינשר הסולטני בדבר ייסוד עיריות. להלכה היה זה הצעד הראשון לקראת שלטון עצמי של התושבים תחת השלטון העות’מאני. פקודת העיריות הופיעה רק כעבור 12 שנה (1867/8), ותוקנה ב־ 1869/70637. העיריות הורכבו מ־6 חברים, ראש וסגן. כן היתה זכות דעה מייעצת לרופא ולמהנדס העירוניים. את חברי העיריה היו בוחרים ברוב־קולות המוח’תארים והשיח’ים ובאישור הממשלה המקומית. מינוי ראש העיריה היה טעון אישור המתצרף. הראש וחברי העיריה לא קבלו שכר בעד עבודתם. תפקיד העיריות היה לשתף את האזרחים עם המושלים והפקידים בהנהלת כמה ענינים מקומיים. אולם במנגנון של השלטון העות’מאני ידעו הפקידים, גם אחרי הנהגת התיקונים, להבליע את העיריות בתוך שיטתם ולשעבדם לרצונם. נראה, על־כן, כי למעשה התקיים השלטון העצמי המוניציפאלי עוד שנים רבות על הנייר בלבד638. נוסף לעיריה קמו גם ועדות עירוניות. מקור יהודי מציין, כי השתתפו בהן גם יהודים, כיועצים וכחברים. כך מסופר, כי ביזמת ה’ראשון לציון', הפחה והקונסול הבריטי נוצרה, בתרכ"ו (1866), בירושלים ועדה לתיקון שוקי העיר והיא דאגה לניקוים ולריצופם639.

פעילות העיריה בירושלים החלה מתבלטת במחצית השניה של שנות ה־80. יתכן שהדבר קשור בחוקים עות’מאניים חדשים שנתפרסמו בנוגע לפעילות הבלדיה בשנים 1886 ו־1890, ולפיהם יכלה מעתה להיבחר עיריה בכל עיר גדולה או קטנה ומספר חבריה 12–6 – לפי גודל העיר. הם נבחרו ל־4 שנים בידי כל התושבים הזכרים, נתיני תורכיה, מגיל 25 ומעלה, שהיו בעלי רכוש מסוים ושלמו מס שנתי. חובות הבלדיה היו: השגחה על הבניה בעיר, טיפול ברחובות ובמערכת המים, ודאגה לנקיון העיר, תאורה וכדומה. לבלריה ניתנה הסמכות להפקיע אדמה לטובת הכלל, להרוס בניינים מסוכנים, לתקן דרכים, לפתח בתי־מרחץ, לייסד חברות של מכבי־אש, גנים, מקומות לטיולים, ושווקים, להטיל מס על בעלי־כרכרות, להשגיח על המידות והמשקלות בבתי־המסחר, על בריאות העם, על בתי הקפה והמסעדות, בתי הספר, מוסדות החסד ועוד… כן היה עליהם להכין תקציב וחשבון שנתי ולבקר את ספרי החשבונות של העיר, לנהל את הקרקעות והנכסים של העיר, לחלק בין רבעי העיר את עבודת הציבור, לאשר את שטרי המקח־והמכר של נכסי הבלדיה, לאשר את פקידי העיר, ולהשגיח על מעשי המהנדסים. המהנדס, הרופא ורופא־הבהמות של העיר הם חברים יועצים של הבלדיה. המזכיר, הגזבר והשוטרים עומדים תחת ועד־הבלדיה. הוועד חייב להתאסף לא פחות מפעמיים בשבוע. יש אף משרד מיוחד המשגיח על רישום שמות הרחובות ומספרי הבתים, מספר האחוזות, טיבן, ושמות בעליהן ורושם את מספר אנשי העיר ושמותיהם כל עניני מקח וממכר הנעשים בעיר ואת הנולדים והמתים640.

במחצית השניה של שנות השמונים מופיעות כבר ידיעות רבות על פעילות בעיר בהן מסופר: ממשלתנו הרוממה פקחה אף היא את עיניה לטוב, ותוציא צו כי כל יושבי הארץ החוסים בצילה יכתבו בספר הפקודים, למען תדע ותכיר מספר ומצב יושביה. בקיץ תרמ“ו נוסד בעירנו בית מועצת שוטרים, וארבעה עשר שוטרים (ובהם יהודי אחד) יסובו בכל חוצות ורחובות העיר לשמור ולהגן על שלום יושביה, ולפקח על נקיון העיר וסדריה… ובשנה האחרונה תרנ”ז נגמר בסוד ועד בית המועצה לתקן ולישר את רצפת כל חוצות ורחובות העיר למען לא יכשלו רגלי העוברים, ולחפור תעלות שופכין ברחובות אשר לא היה בהן עדנה ולתקן הישנות. ועד היום כבר תקנו חלק גדול מהעיר לשמחת ולענג עין כל עובר.

'בקיץ שנת תרמ"ו הגדיל עוד בית המועצה עשות לשלם שכר רופא אמן כי ישב שלש פעמים בשבוע בבית מיוחד להשיב לכל הבאים לשאל בעצתו, מבלי הבדל דת, חנם. וגם סמי המרפא יותן בשכר מצער ולהעניים בחינם641.

וכעבור שנתיים בתרמ"ט: ‘חלק גדול מעירנו כבר הורצף באבני מרצף טובים וחלקים, הרחובות אשר לא היה בהם תעלת שופכים כלל או לא היו עשויות כראוי נעשו ונתקנו באופן טוב, ומרכבות תוכלנה לעבור כעת דרך שער יפו עד לפני בית מקלט הצבא, ודרך שער שכם עד לפני בית פקודת העיר’642 .

וידיעה נוספת מעניינת על התפתחות תרבותית בעיר, באותו זמן כדלקמן: ‘בסוף שנת תרמ"ח נוסד בעירנו בית מועצת ההשכלה והה’ עריף ביי איש משכיל ונבון דבר העומד בראשו, ממלא חובתו באמונה. בעין פקוחה יביט על מצב בתי החינוך בעירנו ובהשתדלותו יבנה כעת תיאטרון מחוץ לעיר, אשר בו יוצגו מחזות בשפת ערבית, טורקית, וצרפתית. שר ההשכלה פקד על כל הפחות לכונן גם בהערים הקטנות ובהכפרים בתי ספר אשר שם ילמדו כתב ולשון ערבי ולהוצאותיו הוקצב חמשה למאה ממעשר התבואה… ' 643

בשנות ה־90 מופיעות ידיעות נוספות על פעילות העיריה. ל־ 1891–1890 מוסר לונץ את התיאור הבא: ‘בית מועצת עירנו גם הוא פעל הרבה להטבת מצב העיר. בית החולים הכללי אשר כבר הזכרנו ב“ירושלים” י“ג הוקם עוד בשנת תר”ן על תלו, ושעריו פתוחים לכל איש מבלי הבדל דת ולאום. בו נמצאים כשתים ושלושים מטות, ושלש פעמים בשבוע ישב רופא הבית להשיב בעצתו חנם להחולים מבני הכפרים אשר סביבות ירושלים. ולמען היטיב את מצב הבריאות בעירנו כונן בית המועצה בהכר הנרחב אשר לפני בית מקלט הרוסים אשר היה מאז ומעולם, מרתף לגמלים וחמורים ומלא אשפה ודומן, גן טיול יפה ונחמד. שעריו פתוחים לכל איש ופעמים בשבוע ביום ראשון והששי ינגנו בו מנגני הצבא להנעים ולשמח את רוח הבאים להנפש מעמל היום. וכן שמו ראשי בית המועצה אל לבם להרביץ את רחוב יפו אשר איננו מרוצף פעמים אחדות ביום. אך מפאת יוקר המים לא יצא עוד הדבר הזה לפעולה בשלימותו’644.

גם מקורות אחרים מספרים על פעולות העיריה ב־1891. אנו שומעים בין־היתר, כי בשנה זו נפוצה שמועה, שה’בלדיה' מתכוננת לשפץ את בריכת־הסולטן, כדי שתספק מים לעיר, וכן לבנות לידה ומעליה בניינים רבים, חנויות ובתים. עוד מסופר כי באותה שנה נחנך בית־חולים של ה’בלדיה' ובין המוזמנים היו גם מנכבדי העדה היהודית, וכי ב־1892 נחנך בית־חולים של הצבא בחצר ה’קישלה'645.

לאמצע שנות ה־90 אנו קוראים כבר על הקמת ארגון מכבי־אש על־ידי העיריה, וכן על ריצוף רחובות העיר ורחבת הכותל־המערבי, ובסוף שנות ה־90 – על פעולה מאורגנת של העיריה למיספור הבתים בכל שכונות העיר646.

המאה ה־20 הביאה עמה התפתחות נוספת לעיר. ב־1900 חגגו את מלאת חצי יובל שנים לשלטונו של הסולטאן עבד אלחמיד, וכבר עמדנו על פעולות הבניה שנעשו ברחבת שער יפו לכבוד המאורע (ראה עמ' 48). סיום בניית הסביל תוכנן ליום ה־31 באוגוסט, שהיה יום השנה ה־25 למלכות הסולטאן. תכנון המבנה נעשה בידי מהנדס העיר, בסגנון ערבי, והיה זה המבנה הציבורי הראשון ל’נוי העיר‘. בנוסף החלו מוקמים בעיר מפעלי תרבות ראשונים. המקורות מוסרים כי ב־1901 הוקם בירושלים מוזיאון לעתיקות, ביזמת ‘ראש מועצת ההשכלה’, וב־1904 אף נבנה תיאטרון ליד שער יפו647. על הקמת המוזיאון לעתיקות מספר לונץ: “ראש מועצת ההשכלה שבעירנו יסד בית אסף עתיקות אשר שעריו יהיו פתוחים לכל איש בער מחיר קטן. וכל העתיקות אשר נמצאו בשנת תר”ס כן ע“י מקרה וכן ע”י החפירות של החברה הבריטית לחקירת ארץ פלשת, ואשר ימצאו מעתה בעיר קדשנו וסביבותיה יאצרו בהבית הזה’648.

ב־1904 מופיעה ידיעה, כי פחת ירושלים, קזים ביי, רוצה להקים שוק מיוחד לחנויות שתמכורנה מתוצרת בית־לחם. באותה שנה נמסר על בנייתם ועל ארגונם מחדש של בתי־מרחץ תורכיים (כמו בקושטא) ליד ה’צלחיה'649.

ב־1906 נמסר כי פחת ירושלים (ראשיד ביי) רוצה לארגן מרוץ סוסים בירושלים, וב־1907 פורסם, אין לבנות, להוסיף קומות או להרחיב בניינים בירושלים ללא רשיון.650 בשנת 1907 גם הוקם המגדל ליד שער־יפו651.

בסוף המאה ה־19 התקיימו כבר בחירות לעירית ירושלים, אך בתחילה השתתפו בהן רק מעטים דוד ילין מציין לתקופה זו (תרנ"ח) כי השתתפו כ־700 מוסלמים וכ־300 נוצרים652.

בשנים 1908/9 חלו תמורות יסודיות ונערכו לראשונה בחירות ממשיות לעיריה. בחירות אלה קשורות גם בתמורות הכלליות שחלו בארץ כתוצאה ממהפכת ה’עות’מאנים הצעירים'. כן ניכרת אז כבר מאד הפעילות בשטח שמחוץ לחומות; לפיכך נשאיר את הדיון הזה לחלק השני של חיבורנו.

נביא רק שתי ידיעות מסוף העשור הראשון של המאה ה־20, המצביעות כבר על רמה מתקדמת־ביותר במחשבות התכנון של העיריה. האחת מספרת, כי העיריה גמרה בהסכם הממשלה המרכזית עם חברה צרפתית להביא מים העיר ממעיין עין־פארה וגם לכוון בהרחובות שמחוץ לעיר מרכבות חשמליות ולהאיר באור חשמלי את כל הרחובות פנימה וחוצה ובקרוב יגשו אל המלאכה' 653. ידיעה שניה אומרת כי בקרוב יתחילו לכונן בית ספר למלאכה של הממשלה וכן יקימו בית־מרפא לבהמות, על בנין קטן שנבנה במקום הבריכה העתיקה – בריכת סולטאן, והמתכלכל על־ידי חברת צער בעלי חיים שנוסדה בשנה העברה ונתקיים מהממשלה' 654.

סיכום כל העובדות שהבאנו מוכיח בעליל, כי פעילות העיריה בירושלים התחזקה ב־30 השנים האחרונות של השלטון העות’מאני. היא החלה בולטת בסוף שנות ה־80 והלכה והתחזקה אחר־כך. לאור פעילות זו בסוף התקופה בולט עוד־יותר המחדל של חוסר הפעילות מצד השלטון העות’מאני המרכזי והעירוני למען התפתחות העיר עד לזמן ההוא. ברובה של המאה ה־9ו לא היה כל יחס חיובי ממשי מצד השלטון לפיתוחה של העיר. ירושלים לא נמצאה במרכז עניינו, והדאגה לקידום העיר לא עמדה בראש מעייניו655.


העדה המוסלמית

הקדמה

אחד הנושאים הבעייתיים־ביותר בקשר לירושלים של המאה ה־19 הוא גודל אוכלוסייתה במשך המאה והרכבה העדתי. הערכות שונות, ולעתים־קרובות מנוגדות וסותרות, מצויות במקורות השונים בנוגע לכלל האוכלוסייה בירושלים במאה ה־19, כמו גם בנוגע לגודל העדה המוסלמית בתוכה. בראש־וראשונה יש לקבוע, כי לא נערך כל מיפקד רשמי, מלא ומהימן מבחינה סטטיסטית מודרנית של אוכלוסיית ירושלים ושל העדה המוסלמית, עד ראשית תקופת המנדט הבריטי (1922). לעומת־זאת מצויות הערכות רבות ומנוגדות במקורות שונים בתקופה זו. ואמנם, הקושי העיקרי בקביעת תמונה נכונה של גדלה והתפתחותה של אוכלוסיית ירושלים במאה ה־19 אינו בחוסר הערכות ונתונים, אלא דווקא בעודף הרב שלהם ובסתירות הרבות שביניהם.

נוסעים שונים שביקרו בירושלים בתקופה הנידונה, וגם מקורות אחרים, מרבים לנקוב מספרים על גודל האוכלוסיה. ברם, אף־על־פי שחיבור זה מסתמך על נוסעים ומקורות אלה בקשר לנושאים שונים הקשורים בעיר, נראה כי באשר לנתוניהם על אודות האוכלוסיה יש לנקוט זהירות רבה, מאחר שבדרך־כלל לא התייחסו ברצינות מספקת למספרים אלה, יש שכוונתם היתה לנקוב מספר כללי בלבד, יש שהמספר מבטא את התרשמותם האישית, ולעתים הוא נובע מטעות בהערכה, או מהסתמכות על מקור מוטעה. במיוחד מסובך העניין בקשר לעדה המוסלמית, כי בעוד שבנוגע ליהודים ולנוצרים קיימים מקורות המסתמכים על נתוני העדות עצמן, הרי המקורות היחידים המהימנים יחסית, בנוגע לעדה המוסלמית, הם אלה המסתמכים על הנתונים של השלטונות העות’מאניים – ובמאה ה־19 הם חלקיים בלבד. במקרים רבים הם ידועים לנו כיום רק בצורה עקיפה, דרך ספרות הנוסעים המערביים, שקיבלו אותם מן השלטונות בעיר. בדרך־כלל מתייחסים הנתונים רק לנתינים העות’מאנים הזכרים, וגיל הזכרים הנמנים משתנה, כנראה, במרוצת המאה. את המספרים הכוללים יש לקבל, אפוא, על־ידי הכפלה במקְדַם־משפחה מסוים, וזה חייב, כמובן. להשתנות לאור השתנות גיל הנפקדים. ספק גם אם הוא יכול להיות שווה לאורך כל התקופה. באשר בסופה בוודאי השפיעו תנאי התברואה וההיגיינה המשופרים על גידול המשפחה ותוחלת החיים. עוד יש לזכור, כי הרישומים העות’מאנים נעשו לצרכי גביית מיסים וגיוס לצבא, ועל־כן ספק אם היו מדויקים ביותר. לאור כל זאת נראה, כי אי־אפשר להגיע לקביעות מדויקות על גורל האוכלוסיה המוסלמית בעיר, כמו גם על גודל כלל האוכלוסיה בעיר במאה ה־19. עם זאת חשוב לציין, כי אפשר להגיע לטווח־מספרים מסוים שיוכל להצביע על קווים כלליים בהתפתחות העדה המוסלמית בעיר. הדרך הנכונה לעשות זאת היא להסתמך אך־ורק על הערכות מהימנות־יחסית, להתעלם לגמרי מהערכות לא־מהימנות, לנסות ולקשור בין ההערכות המהימנות־יחסית ולהסתייע בהן הדדית ולהתייחס אליהן לאור כל הידוע לנו כללית על התקופה ועל התפתחות העיר בפרק הזמן הנידון. רק בדרך זו נוכל להסיק מסקנות, ואף אלה יצביעו רק על קווים כלליים ותמורות עיקריות במרוצת המאה, מבלי יכולת להעמידנו על תנודות קלות והבדלים דקים בין השנים.

עוד נראה, כי בדרך־כלל אין להסתמך על השינויים במספרי האוכלוסיה במקורות המאה ה־19 כדי ללמוד על שינויים דמוגרפיים באוכלוסיית העיר ובהרכבה במשך השנים. אי־הדיוק במרבית הנתונים גדול על־פי־רוב מן השינויים הדמוגרפיים שאירעו – אם אירעו – ומונע מאתנו לעמוד עליהם. אין ספק, שהמצב התברואתי בעיר, המחלות, המגיפות וכדומה, השפיעו על גידול האוכלוסיה וגרמו לתנודות בו, אך ספק רב אם אפשר להסיק מסקנות מפורטות בנושא זה לפי הנתונים המנוגדים והשונים של מספרי האוכלוסיה המצויים על התקופה הנידונה.


גודל האוכלוסיה בראשית המאה

מה היה, אפוא, מספר התושבים המוסלמים בירושלים בראשית המאה ה־19? הנתונים הנראים מהימנים ביותר הם של זטצן, הטוען כי קיבלם מהמושל התורכי בעיר, לפי דבריו היתה האוכלוסיה המוסלמית בעיר בזמן ביקורו (1806) בת 4,000 מתוך אוכלוסיה כוללת של 8,750 נפש656.

המקור השני המהימן יחסית הם נתוניו של רובינסון, שסייר בירושלים ב־1838 והקדיש דיון מיוחד בספרו לנושא האוכלוסיה. לרובינסון נראות מוגזמות הערכותיהם של נוסעים מערביים שונים שנקבו מספרים בין 15,000 ל־ 30,000 נפש לכלל האוכלוסיה בעיר. גם לדעתו היו תנודות בגודל האוכלוסיה, אך הוא מדגיש שאין לקבוע מספרים מדויקים מאחר שלא נערכו מיפקדי אוכלוסין בערים המזרחיות באותם הימים. לדבריו הגיעה אוכלוסיית העיר, לפי ההערכה המקובלת, לכ־ 15,000 נפש והמוסלמים היוו רוב, אך הוא עצמו פקפק בנכונות שתי הקביעות. הוא מציין, שמאז הכיבוש המצרי החלו השלטונות פוקדים את כל הזכרים החייבים בתשלום מיסים ובגיוס לצבא, ואם כי לא ידוע גיל ההתחלה במיפקד זה, נראה לו כי הוא היה בין 18 ל־20. לדברי רובינסון מקובל היה להניח, שנתוני מיפקד זה הם כ־1/4 מכלל אוכלוסיית העיר. הוא מציין, שנתוני השלטון העות’מאני הם אמנם המקור המהימן־ביותר להערכת גודל האוכלוסיה, אלא שיש להתייחס גם למקור זה בהסתייגות; הפחד מהגיוס לצבא והרצון להתחמק מתשלום מיסים הביאו רבים להשתמטות מן המיפקדים, ועל־כן המספרים נמוכים בדרך־כלל. נתונים לגבי העדות הזרות אפשר להשיג גם אצל מנהיגיהן, וכך ניתן להשלים ולתקן את נתוני השלטונות. אצל השלטונות רשומים 750 זכרים מוסלמים מבוגרים, אך לדעת רובינסון יש לתקן זאת ל־ 1,100. הכפלה ב־4 ועיגול התוצאה נותנים 4,500 נפש, וזהו, לדעתו, גודל האוכלוסיה המוסלמית בעיר בזמן ביקורו657.

קביעתו של רובינסון קרובה לזו של זטצן. יתכן בהחלט, כי בהפרש הזמן שבין שניהם – כ־30 שנה – חלו תנודות ניכרות באוכלוסיה המוסלמית. סביר להניח, כי מהומות הפלאחים ב־1826, המרידה נגד השלטון המצרי ב־1834 ושלטונו הקשה של איברהים פחה – ועל הכל עול־המיסים הכבד והגיוס לצבא – פגעו באוכלוסיה המוסלמית. מאידך גיסא נראה, כי ההתפתחות היחסית של ירושלים, במיוחד בשנות ה־30, צריכה היתה להביא לגידול־מה באוכלוסיה המוסלמית הואיל והיא היוותה את עיקר אוכלוסיית השירותים בעיר. כן נראה, כי יש להביא בחשבון –בקשר לאוכלוסיה המוסלמית – את מציאותו של איזור כפרי, מוסלמי אף הוא, מסביב לעיר, דבר שהביא, ללא ספק לנדידת תושבים מהכפרים לעיר ולהיפך, בהתאם לנסיבות. שטובריאן (1806) מציין, למשל, כי כשהיה הפחה נכנס לירושלים, היתה האוכלוסיה המוסלמית ברובה בורחת ומסתתרת בהרים מחוץ לעיר658. תופעת הנדידה עשויה היתה לגרום להבדלים ניכרים במספרי האוכלוסיה המוסלמית בעיר בשנים שונות. עם כל זאת נראה, כי כל התנודות שהצבענו עליהן היוו אך תנודות פנימיות במסגרת ממוצע קבוע פחות או יותר של האוכלוסיה המוסלמית הכללית בעיר, וממוצע זה נע, כנראה, בראשית המאה סביב 4,000 נפש.


גודל האוכלוסיה המוסלמית גודל האוכלוסיה בשנות ה־40 – ה־70

לשנות ה־40 יש בידנו נתונים מהימנים־יחסית מידיהם של טובלר ושולץ. נראה שגם הם ביססו את נתוניהם על הערכות של השלטונות העות’מאניים. ל־1845 מציין טובלר 4,500 נפש (בלי חיל־המצב התורכי, שאותו הוא מעמיד על 1,600 חיל)659. הערכת הקונסול שולץ לאותה השנה – 5,000 נפש. ל־1846 מפחיתה הגב' פין את המספר ל־ 4,000 נפש660.

דומה כי נתונים אלה מוכיחים, שהנתונים שהבאנו לעיל בשם זטצן ורובינסון לא היו נמוכים־מידי. ידוע לנו באופן כללי, כי ירושלים החלה מתפתחת בשנות ה־40. לפיכך לא נראה לומר, שדווקא האוכלוסיה המוסלמית פחתה בהן לעומת ראשית המאה, להיפך; הנתונים המאוחרים מאשרים את ההערכות הקודמות של זטצן ורובינסון, ושמא אף רומזים שנתוניהם היו, אולי, גבוהים במקצת. עוד משתמע מהם, כי גידול האוכלוסיה המוסלמית בשנות ה־40 היה עדיין שולי בלבד.

מראשית שנות ה־50 מצויות הערכות נוספות המסתמכות על נתוני השלטונות העות’מאניים. אחד המקורות אף מוסר לנו, כי ב־1851 מינו השלטונות בירושלים אדם מיוחד, בתואר Nasir en Nephus (פוקד נפשות), שתפקידו היה לא־רק לספור את התושבים, אלא גם לטפל ברשיונות־נסיעה וברישום מתים (על שומרי השערים הוטל – תמורת תשלום – לספור את המתים המוצאים לקבורה)661.

מיפקדי השלטונות באותן השנים הם שוב של זכרים בלבד, אלא שקיימת אי־בהירות אילו זכרים נכללו במיפקדים. חלק מהנוסעים הניח בטעות, שהנתונים הם רק של הזכרים המבוגרים, ועל־כן הכפיל את המספרים ב־4 (כפי שעשה רובינסון). לעומת זאת מדגיש סטיוארט בקשר לנתוני מיפקד 1851, כי המספרים כוללים את הזכרים נתיני הסולטן מכל הגילים, ולפיכך יש להכפיל מספרים אלה ב־2 בלבד. סטיוארט אף מציין, כי בדרך כלל נוקבים מספרים בין 25 ל־30 אלף נפש לכלל אוכלוסיית העיר, אך לו נראה שהמספר נמוך בהרבה. נתוניו לגבי המוסלמים במיפקד 1851 הם כדלקמן: זכרים מכל הגילים: מוסלמים – 2,820; מוסלמים אפריקנים – 400 (ס"ה אוכלוסיה לפי המיפקד –5721 זכרים, נתינים עות’מאנים). אם נכפיל את מספרי כל הזכרים ב־2, כפי שעשה סטיוארט, נקבל מספרים מלאים של האוכלוסיה המוסלמית והכללית בירושלים, כדלקמן: אוכלוסיה מוסלמית –5,640 ועוד כ־800 מוסלמים אפריקנים (כללית, נתינים עות’מאנים – 11,442)662.

הערכה קרובה לזו של סטיוארט, המציינת אף היא את הגברים בלבד, היא זו של פטרמן (1853). לדבריו קיבל את המספרים מהקונסול הפרוסי בעיר, אך נראה כי המספרים הם של השלטונות התורכיים. מספר המוסלמים המופיעים אצלו – 3,074. נכפיל ב־2 ונקבל 6,148 נפש663.

כפי שצוין כבר, היו נוסעים שהניחו, כי יש צורך להכפיל את נתוני השלטונות העות’מאניים ב־4, ולכן מספריהם גבוהים מאד, במיוחד בנוגע לאוכלוסיית העדות המוסלמית והנוצרית. מונק, למשל, המצטט את ריטר ל־1851, קובע את המספרים האלה: יהודים – 3,580; מוסלמים – 12,286; נוצרים – 7,998; ס"ה – 23,454. הכפלת המספרים של פטרמן ב־4 תתן לנו כמעט־בדיוק מספרים אלה664.

ל־1851 מביא טובלר מספרים זהים לאלה של פטרמן ואומר, כי אלה תוצאות הספירה החדישה ביותר בירושלים, אלא שמדבריו משתמע כי המספרים הם של גברים חייבי מיסים, ועל־כן חייבים להכפילם ב־4, נראה כי בכך טעה (יתכן שסבר, כי צורת המיפקד בשנות ה־30 וה־40 נמשכה גם בשנות ה־50). אולם כפי שכבר צוין, עמד סטיוארט על־כך שאותה עת נפקדו הזכרים כולם, וכי יש צורך בהכפלה ב־2 בלבד665. מעניין, כי עוד ב־1859 חוזרת פרדריקה ברמר על נתוני מיפקד 1851, ולפי גירסתה היו בירושלים 23,354 נפש: 12,286 מוסלמים, כולל תורכים; 7,488 נוצרים; 3,580 יהודים. נראה כי אף היא טעתה בהכפלה לא נכונה666.

ההערכה הראשונה שנביא משנות ה־60 (המתייחסת ל־1861) היא זו של פיארוטי. נתוניו לגבי כלל האוכלוסיה והתושבים המוסלמים הם: מוסלמים – 7,598, כולל 680 תורכים ו־64 מצורעים; ס"ה אוכלוסיה – 20,453667. נראה כי פיארוטי, שהיה מהנדס העיר בתקופת שלטונו של סוראייה פחה, שאב את נתוניו מהשלטונות התורכיים, כך שאפשר לסמוך עליהם במידת־מה, במיוחד באשר לנתינים העות’מאנים.

שנות ה־60 בירושלים עומדות כבר בסימן של משלחות־מחקר מדעיות. בשנים 1869–1867 שהתה בעיר משלחתו של וורן. הלה מביא נתונים על אוכלוסיית ירושלים, המסתמכים על נתוניו של ליון במדריך־הסיורים שלו מ־1869. לדבריו ס"ה האוכלוסיה הוא 20,850 (21,000); מזה – 7,500 (7,565) מוסלמים668. מספרים אלה קרובים מאד לנתוניו של פיארוטי, וכנראה הסתמכו גם הם על מקורות עות’מאניים.

גם ספרי הסקר של ‘קרן החקר הבריטית’, המביאים נתונים לסוף שנות ה־60 או לראשית שנות ה־70, מסתמכים על נתוניו של ליון וחוזרים על מספרים דומים. אולם הם מביאים גם הערכה אחרת, זו של הקונסול הבריטי מור ל־1873/4, ולפיה ס"ה האוכלוסיה בעיר 20,900, מהם 5,000 מוסלמים בלבד669. גם הערכות־אוכלוסיה אחרות של הקונסוליה הבריטית נוקבות מספרים נמוכים למוסלמים בעיר. בדין וחשבון למשרד־החוץ הבריטי מ־1864 מדובר על 4,500670, ובדין וחשבון מאוחר קצת־יותר (מארס 1865) – על 5,000 נפש671.

סיכום המצב לשנות ה־50 וה־60 מורה, כי גודל האוכלוסיה המוסלמית בעיר בתקופה זו נע בין

4,500 ל־ 7,500 נפש לערך. נראה לנו, כי מספרי־פשרה העשויים להתאים לתקופה זו הם: 1850 – 5,500 נפש; 1860 – 6,000; 6,500–1,870. מספרים מאוחרים יותר (משנות ה־70) מחזקים את סברתנו, כי קצב גידול האוכלוסיה המוסלמית בעיר היה איטי־יחסית, ולא דמה כלל לזה של העדה היהודית. האחרונה כבר ניזונה באותה התקופה מעליה יהודית ניכרת, בעוד שאצל המוסלמים נבע הגידול מהגירה מצומצמת מכפרי הסביבה ומהתחלת השיפור בתנאי התברואה.


גודל האוכלוסיה בסוף המאה וסיכומי אוכלוסיה

את אחת ההוכחות הטובות לגידול האיטי באוכלוסיה המוסלמית מספק מדריך־הסיורים הידוע של ליון במהדורותיו מ־1869, 1876, 1887, 1897. המספרים הנקובים לגבי האוכלוסיה המוסלמית קרובים מאד, לעומת שינויים גדולים ובולטים ממהדורה למהדורה לגבי היהודים672.

במהדורה האנגלית הראשונה של מדריך בדקר (1876) מופיעים מספרי האוכלוסיה האלה: כללית – 24,000 (המדריך מציין בסוגריים את מספריו של ליון, שלפיו היתה האוכלוסיה הכללית 20,938); מוסלמים – 13,000 (7,565); יהודים – 4,000 (8,000). ברור כי מספרי ה’בדקר‘, במיוחד לגבי העדה היהודית, שכאילו היתה באמצע שנות ה־70 בת 4,000 נפש,אינם נכונים, וכי חל כאן שיבוש. ה’בדקר’ עצמו מעיר בהמשך, שהסטטיסטיקה התורכית מ־1874 נותנת מספרים של בתים או משפחות, המובילים לאוכלוסיה שאינה תואמת אלא נמוכה מהם בהרבה. נתוני הסטטיסטיקה העות’מאנית מ־1874, לפיו, הם: מוסלמים – 1025; יהודים – 638; נוצרים –738; ס"ה – 2,393 משפחות. הכפלה של מספרי משפחות המוסלמים והנוצרים פי 5 או 6 מביאים אותנו בקירוב למספרי האוכלוסיה הנכונים של עדות אלו. לא כן המצב, כמובן, ביחס ליהודים, שכן בקרב בני עדה זו כבר רבים היו הנתינים הזרים באותה העת673.

לסוף שנות ה־80 קובע לונץ אוכלוסיה כללית של 41,375 נפש, מתוך זה 7,960 מוסלמים674. מספר זה מצביע על גידול של עד קרוב ל־ 8,000 ב־1890, וזהו גידול הנראה סביר.

במהדורות מאוחרות־יותר של ה’בדקר' מופיעים כבר מספרים שונים־לגמרי מאלה שבמהדורה הראשונה. נכונים בהרבה לגבי כלל האוכלוסיה בעיר בסוף המאה ולעדה המוסלמית בתוכה. במהדורה החמישית. האנגלית (1912; מאת ד"ר עמנואל בנצינגר), מצוינת אוכלוסיה כללית של כ־ 70,000; יהודים – 45,000; מוסלמים – 10,000; נוצרים – 15,000 נפש675.

סיכום ממצאינו על הערכות גדלה של העדה המוסלמית בסוף המאה ה־19 מורה, כי אמנם חל גידול־מה גם בעדה זו, אך גם בתקופה זו היה הגידול עדיין איטי־יחסית.

לצרכי הדיון בנתוני אוכלוסיית ירושלים בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, כבר חייבים להתחשב גם בנתוני המיפקד הבריטי הראשון שנערך ב־1922, שהוא המיפקד הסטטיסטי המהימן הראשון לאוכלוסיית ירושלים. לפי מיפקד זה היתה האוכלוסיה בת 62,500 נפש: 34,300 יהודים, 13,500 מוסלמים ו־ 14,700 נוצרים676.

רואים אנו, כי אף בראשית ימי המנדט הבריטי עדיין קטן היה, יחסית, חלקה של האוכלוסיה המוסלמית בין התושבים. נכון אמנם, כי מלחמת־העולם הראשונה גרמה למשבר חמור באוכלוסיית העיר, אך זה פגע בעיקר בקהילה היהודית. כן יש לזכור, כי המיפקד מתייחס ל־1922, 4 שנים לאחר הכיבוש הבריטי. לפיכך נראה לנו, כי גם נתוני מיפקד 1922 מאשרים את מסקנותינו, כי אין להפריז בגדלה של האוכלוסיה המוסלמית בירושלים במאה ה־19.

סיכום ממצאינו לאוכלוסיה המוסלמית מוביל אותנו לנתונים המשוערים דלקמן (נתוני תקופת המנדט הבריטי נוספו כדי ליצור רצף של התפתחות לגידול הקהילה המוסלמית בעת החדשה):


האוכלוסיה המוסלמית בירושלים בעת החדשה

שנה אוכלוסין שנה אוכלוסין שנה אוכלוסין שנה אוכלוסין
1810 4000 1835 4,500 1850 5,400 1860 6,000
1870 6,500 1880 7,500 1890 9,000 1890 10,500
1910 12,000 1922 13.500 1931 20,000 1946 33,700

הרכב העדה המוסלמית

בניגוד לעדות הדתיות האחרות לא בלטו באוכלוסיה המוסלמית שבעיר, במאה ה־19, קבוצות־מיעוט נפרדות, פרט למוסלמים הצפון־אפריקנים (המערבים, או המוגרבים ולמוסלמים ההודים. אשר לראשונים מציינים המקורות, כי הללו מצויים בעיר מזה מאות שנים, וכי הם מרוכזים באיזור אחד הנקרא על־שמם שכונת המוגרבים, הוא השטח שליד הכותל־המערבי. על קיומה של הקבוצה השניה מספר, למשל, ג'. ווילסון (1843). באחד מטיוליו פגש מוסלמים מהודו והם סיפרו לו על קיום מושבה קטנה של בני עדתם בירושלים. זו כללה מספר עולי־רגל הודים שביקרו במכה ובמדינה, הגיעו לירושלים והחליטו להישאר בה. חלק מהם התחתנו עם מוסלמים מקומיים, אולם הם גרים בחלק מיוחד של העיר677.

באמצע המאה חוזר ריטר על ידיעה זו ומספר כי בירושלים יש מושבה קטנה של מוסלמים הודים. הם מקובלים על האוכלוסיה המוסלמית בגלל המתנות שהם מביאים – לרוב אורז. מספרם מגיע ל־25 בלבד. הם אזרחים בריטים ומוגנים על־ידי הקונסוליה הבריטית. רבים מבני עדתם התיישבו גם בדמשק678. נראה כי יש לקשור קהילה זו עם בית־ההארחה לצליינים הודים שהיה באותו הזמן ליד הר־הבית, צפונה לשער־’המאסר'.

יש העומדים גם על כמה מתכונותיהם של בני העדה המוסלמית בעיר, וורן וּווילסון מרבים לספר על הפועלים הערבים שעבדו בחפירותיהם. וורן מספר, כי עבודות החפירה של משלחתו נעשו בידי פלאחים מליפתא, תושבים מהעיר עצמה ונוביים, וכי רק פועלים בני אותו המקום ידעו להסתדר ביניהם. מדי פעם ניסו לרמות ולגנוב. כעונש לרמאים ולגנבים מביניהם הוא מציע מכות והורדת משכורת, אך לא פיטורים. לדעתו, הפלאח מבין מהו צדק, אך לא מהו טוב־לב. לכן היה מנצל את מעבידו כאשר היתה לו האפשרות. התקופה הטובה ביותר להעסקת פלאחים הוא הקיץ: יום־העבודה – מהזריחה ועד השקיעה – ארוך ומנוצל כראוי. הפלאח אינו סובל הרבה מחום השמש, אך אינו יכול לשאת את קור החורף ואינו מבין שעבודה גופנית מחממת. בחורף גוברת העצלות בקרב המוסלמים בעיר679.

האחראים על העבודה היו, לרוב, הנובים הגבוהים וכהי־העור, אשר על נאמנותם, לדברי וורן אפשר היה לסמוך. הוא הבחין בכך, שאצל המוסלמים אין אפליה לגבי צבע. השיח’ים של הכפרים ושל השבטים היו לפעמים כהים מבני המעמדות הנמוכים. לדעתו טמון ההסבר לכך בעובדה שהמשפחות המוסלמיות החזיקו בעבר עבדים.

תכונה נוספת שמדגיש אותה וורן היא, כי הפלאח הערבי הצעיר אינו דתי כהוריו. הוא אינו נוהג להתפלל לפני או אחרי העבודה, וברצון יסכים לקבל תמורה כספית עבור זמן־התפילה בעת העבודה. התשלום השבועי עבור עבודה פיזית היה 7–6 פיאסטר לעירונים, ופחות מזה לכפריים. אחת התופעות המוזרות־ביותר שהרשימו את וורן היתה ‘משחקו’ הנפלא של הפלאח הערבי בנסותו לשדל ולרמות את האירופי ה’עשיר', הפלאח הערבי יעשה כל שביכלתו כדי שלא ירגישו שהוא מסתיר את האמת680.

בקשר לתעסוקתם של המוסלמים מציינים מקורות שונים, כי הם עוסקים בדרך־כלל במלאכה פשוטה, בתור פועלים שכירי־יום, סבלים וחמרים. אומנים ובעלי־מלאכה מעטים בקרבם. לעומת־זאת רב מספר החנוונים הקטנים מוכרי המכולת והבשמים681.

על הקשרים שבין הכפריים והבדווים שמסביב לעיר ובין תושבי העיר עומדים מקורות שונים. משלחת המחקר של לורטה מסוף שנות ה־70 מציינת, כי ברובע המוסלמי גרים אנשים המועסקים במלאכה וחקלאים מהסביבה. כן מדגישה המשלחת, כי לירושלים באים בדווים לעתים קרובות, כדי לקנות נשק, בגדים ותכשיטי זכוכית וכסף682. על תופעה הפוכה ביחסים שבין תושבי ירושלים והסביבה, דהיינו בריחת תושבי העיר אל הכפרים שבסביבה, במיוחד בשעת־חרום בעיר, עמדנו כבר לעיל בדיוננו על גודל האוכלוסיה בעיר, כן ציינו כבר את הסחר והחליפין שנהגו הבדווים לעשות בעיר.

לרגל חגיהם ולרגל מאורעות מיוחדים היו תושבי העיר המוסלמים נוהגים לצאת ל’חיק הטבע', לאיזור עמק הקדרון שמחוץ לחומות העיר. בפרק על המים הוסבר, שכך נהגו בגבור זרימת המים

קבוצה 3, קובץ 39.png
מוסלמי מתפלל (פורטר, ירושלים, עמ' 52)

בעין־רוגל בתקופת החורף. סקינר (1833) מציין, כי מטעי־הזיתים שליד החקל־דמא שימשו מקום התכנסות לקהל המוסלמי בימי ששי683.

נוימן, ששהה שנים רבות בעיר, ממיין את האוכלוסיה המוסלמית לקבוצות המורכבות מתושבי הארץ – סורים ערביים, מהגרים עות’מאנים, ברברים (צפון־אפריקנים), כושים, אתיופים והינדים. כתה מיוחדת הם ‘הקדושים’, המשוטטים ברחובות והחיים מנדבות. כשהם מצטרפים לשולחן בהזדמנויות שונות אין מעיזים לסלקם. נוימן אף מנסה לחלק את האוכלוסיה המוסלמית לשני מעמדות נמוך וגבוה. המעמד הגבוה מורכב ממספר משפחות הנושאות במשרות העירוניות

קבוצה 3', קובץ 40.png
מוסלמי מתפלל (לורטה, עמ' 277)

והדתיות (בני משפחות אלו מסיימים את לימודיהם בבית־הספר התאולוגי בקהיר). צאצאי המאורים שגורשו מספרד ב־1491 גרים בח’ארת אל־מוגרביה; כאן קיבלו זכויות מיוחדות תמורת השמירה על המסגדים בהר־הבית. גם מקורות אחרים מציינים כי בעיר נמצאו מספר משפחות מוסלמיות נכבדות אשר זכו למעמד מיוחד והחזיקו בתפקידים דתיים ואחרים חשובים בעיר684.

בראשית המאה ה־20 מתעכב גם בן־צבי על הרכב האוכלוסיה המוסלמית בירושלים. לדבריו, רוב המוסלמים בעיר הם ערבים ילידי הארץ. מוצאם בעיקר מהפלאחים תושבי הכפרים הסמוכים. מצויות בקרבם מספר משפחות עשירות המתייחסות על בני־לוויתו של הח’ליף עומר, וכן ישנם בני־תערובת עם נוצרים. יש גם ערבים ממרוקו, אלג’יר ותוניס – "מוגרבים' – שהגיעו כעולי־רגל, יש גם עולי־רגל מוסלמים אחרים שהשתכנו בעיר; כושים, אתיופים, הודים, צרקסים וטטרים. מעטים התורכים־ממש. רוב בני העדה המוסלמית הם פועלים פשוטים, שכירי־יום. מעטים בעלי־המלאכה והאומנים וכן חנוונים, בעלי בתי־קפה, מרחצאות וכו'. רוב קבוצות עולי־הרגל גרות קרוב להר־הבית, בדירות השייכות לווקף685.


העליה לרגל ותהלוכות מוסלמיות

השלטונות העות’מאניים והתושבים המוסלמים הגיבו על הפעילות הרבה של הכנסיות הנוצריות והקונסוליות של המעצמות האירופיות שהתפתחה בעיר במאה ה־19, עקב חולשתו לא היה בידי השלטון התורכי לפעול בצורה ישירה נגד הפעילות העניפה של גורמים אלה בעיר, ובמיוחד נגד השתלטותם על המקומות־הקדושים ועל השטחים נרחבים בעיר שמחוץ לחומות. תגובת השלטונות העות’מאניים היתה אפוא עקיפה. הם טיפחו ועודדו את העליה־לרגל למסגדים בהר־הבית, כשמטרתם להגביר את זיקת המוסלמים לירושלים. לשם־כך עודדו את הנוהג המקובל, שלאחר החג' (העליה לרגל למכה ולמדינה) יערוך המוסלם ‘זיארה’ (= ביקור) בירושלים, ובמיוחד פיתחו את חגיגות נבי־מוסא, שהתקיימו בימי חג־הפסחא הנוצרי. לקראת חגיגות אלו דירבנו התורכים גם את תושבי הכפרים הערביים שבסביבות ירושלים, חברון ושכם לעלות לירושלים דווקא בשעה שנמצאו בה המוני צליינים נוצרים.

בפרק הקודם כבר עמדנו על מעמדה הדתי של ירושלים בעיני השלטונות העות’מאניים והעולם המוסלמי בתקופת דיוננו. נוסיף כאן, כי אפשר אמנם לדבר על קיפאון דתי ועל ירידת מעמד הדת בתקופה העות’מאנית, אך בוודאי לא על התנוונות מוחלטת של הרגש הדתי המוסלמי. העליה־לרגל למכה לא פסקה בכל הדורות, והיא הזינה וקיימה את ההתלהבות הדתית אצל יחידים באשר הם. עם התחזקות הפעילות הלא־מוסלמית בירושלים החלו השלטונות העות’מאניים והמנהיגים המוסלמים לעודד את הרגשות הדתיים המוסלמיים. בתחילה היו התוצאות דלות, אך במרוצת השנים הלכו ונתחזקו.

ל־1854 (אמצע מלחמת קרים) מציין פין, ש־20 איש בלבד עלו ממחוז ירושלים למכה, אך לירושלים, לרגל חגיגות נבי מוסא, הגיעו מבקרים מכל העולם המוסלמי: מהודו, מגבולות סין מכל ארצות אסיה המרכזית, ממצרים, מנוביה ממרוקו, מחופה המזרחי של אפריקה, מערב ומכל חבלי תורכיה. עליה לרגל זו נועדה ל’אזן' את העלייה־לרגל לירושלים של אלפי הנוצרים לקראת חג־הפסחא. בימיו של פין היתה תנועה זו עדיין בראשיתה, אך היא התגבשה לתנועה גדולה בתקופות מאוחרות־יותר686.

גם מקורות מערביים אחרים מספרים על העליה־לרגל המוסלמית לירושלים ולנבי־מוסא במאה ה־19. ברטלט מספר, כי מוסלמים באים מערב, מארצות דרום רוסיה המוסלמיות וממרכז אסיה, מהודו ומחופי אפריקה, כדי להתפלל ב’קבר המתקרא בטעות קברו של משה'687. שולץ מוסר, כי עולי רגל מוסלמים עוברים דרך ירושלים במסעם לעבר קבר משה (נבי מוסא). ‘זוהי חבורה רעשנית של אנשים הקוראים אללה! אללה! ומכים בתופים, ופקירים מוסלמים רוקדים לפניהם עם חרבות ומריעים תרועות’688.

קונדר מספר על העלייה לרגל המוסלמית לנבי מוסא שחזה בה. בהיותו בירושלים ב־1875. ‘חבורות פנאטיות של מוסלמים צעדו ברחובות העיר כשהם נושאים דגלים ירוקים מעוטרים בסהר ובכתובות בערבית. קבוצות־משמר מזוינות בגרזני־מלחמה, חרבות ורובים ארוכי־קנה ליוו את נושאי הדגלים ומאחוריהם צעדו נושאי תופים גדולים’689.

גם בעתון "החבצלת' מצויים תיאורים אחדים של חגיגות נבי־מוסא. בין־היתר מוסר העתון, כי מהעיירות ומהכפרים שבסביבות ירושלים נאספים המוני מוסלמים לחוג את חג הנביא משה, החל תמיד בעת התקדש חג הנוצרים … העתון שמח לבשר כי החגיגות עוברות בשלום, ‘הודות לה’ ולממשלתנו הרוממה אשר עינה היתה צופיה על שמירת הסדרים ומנוחת תושבי העיר ואורחיה'690. א.ש. יהודה מספר לסוף המאה, שבימי ילדותו, כאשר התחילו המוני נוצרים רוסים – שמספרם הגיע לפעמים ל־20 ואף ל־30 אלף – לבוא בכל שנה לחג־הפסחא, יצאה פקודה מראוף פחה, שהיה מושל תקיף וקנאי, לכנס לחגיגות נבי מוסא 50–40 אלף פלאחים מכל הכפרים, כדי להכריע את הכף לטובת המוסלמים. הוא השתמש בכל האמצעים לשוות פאר מיוחד לחג זה ולהרבות את משתתפיו, ובשנה אחת אמנם הגיע מספר החוגגים לכדי חמישים אלף ויותר691

העליה־לרגל לנבי־מוסא היתה ה’זיארה' הגדולה וההמונית־ביותר שהיתה נערכת בארץ במאה ה־19, טכסי זיארה זו התחילו כבר ביום הששי שלפני ‘יום הששי הטוב’ של הכנסיה היוונית־אורתודוכסית, המבשר את בוא חג־הפסחא (לפי הלוח היוליאני הנקוט אצלם). על התקרב המועד הכריזו בפומבי בירושלים, וביום הששי האמור התכנסו בעיר אנשים רבים מכפרי הסביבה, ואף מחברון ומשכם, כדי לצאת ברב־עם מה’חראם' (הר־הבית) לעבר ‘נבי־מוסא’. הטכס החל בהוצאת הדגל הירוק של נבי־מוסא, מקושט בחוטי משי וזהב מעשה רוקם, ממקום משמרתו בבית משפחת חוסייני (הרחוב שהתגוררה בו בירושלים שבין החומות נושא עד היום את השם ‘רחוב הדגל’). הדגל נמסר למופתי על־גבי טס, ואחרי אמירת תפילה הוא קיפלו והצמידו למקל. הנפת הדגל היתה האות להתחלת התהלוכה. בתקופה התורכית לוותה התהלוכה בתזמורת צבאית ובמשמר כבוד. מרחוב הדגל עשתה התהלוכה את דרכה אל ה’חראם', ודרך אחד משעריו הצפוניים ושער־האריות יצאה מהעיר, עליה־לרגל מוסלמית זו, שכוונה למועד הצליינות הנוצרית, הביאה בעקבותיה לעתים להתנגשויות ולמאורעות־דמים בין מוסלמים לנוצרים, ולפעמים אף בין חוגגים מוסלמים רבים מערים שונות בארץ־ישראל, כגון בין השכמים והחברונים692.


חיל המצב העות’מאני

מספרם של התושבים העות’מאנים בעיר היה, כנראה, נמוך בדרך־כלל. הגב' פין מציינת בזכרונותיה לשנות ה־40, כי מספרם מועט: הפחה, הקאדי וכמה קציני צבא693.

בעיר היה גם חיל־מצב תורכי שקשה לקבוע את גדלו, ואף נראה כי המספר השתנה מזמן לזמן. המקורות השונים המציינים נתונים על אוכלוסיית העיר כוללים את החיילים התורכים בדרך־כלל במסגרת האוכלוסיה המוסלמית. כללית נראה, כי מספרם נע, על־פי־רוב, סביב מאות אחדות של חיילים.

אחד המקורות מציין (ביוני 1843), כי בעיר 800 חיילים תורכים694. משלחת המחקר לים־המלח. בראשות לינץ' (1848), מספרת על פעילות חיל־המצב התורכי בקרבת שער־יפו. לדבריה נמצא מחוץ לשער־יפו חאן גדול. לידו ערך גדוד חיל־רגלים תורכי תרגילי־סדר. הנשק היה מבריק ומצוחצח, הסדר מופתי, ודיוק־הביצוע מעורר התפעלות; אך האנשים היו נמוכי־קומה ונראו כמי שמבחינה פיזית אינם מסוגלים לעבודה קשה. הם היו לבושים בתלבושת אירופית695. טובלר (ל־1848) נוקב במספר של 1,600 חיילים תורכים, ופיארוטי (לראשית שנות ה־60) – במספר של 680696.

שרר (בסוף שנות ה־50) מוסר פרטים על חיל־המצב התורכי, המסבירים במקצת את המספרים הסותרים שצוינו לעיל. הוא מציין, כי במסגד כפת־הסלע קיים חיל־משמר, המורכב ממגויסים משבטי הבדווים והמונה כמה מאות איש, ברם, הואיל ואלה נוטים מאד להתלהב ופוגעים, לעתים קרובות, בלא־מאמינים, הרי שכדי לרסנם זקוק השלטון לחיל־מצב נוסף, במיוחד בזמן שבעיר נערכות חגיגות. לאחרונה רוכזו כ־ 1,500 איש מיחידות רגילות, אך נראה שהפעם יהיו זקוקים ליותר חיילים כדי להשכין שלום בין הכיתות הנוצריות השונות, שהשנאה ביניהן גדולה ומתבטאת, לעתים־קרובות, בתגרות־ידיים697.

ד"ר נוימן מעריך את חיל־המצב התורכי (כנראה לשנות ה־60) ב־ 1,600–1,500 איש, שני בטליונים שוכנים בעיקר במחנה שב’מצודת דוד'. בראשם מפקד צבאי חשוב בדרגה גבוהה אך חסר כוח ממשי698.

החיילים התורכים השתכנו בעיר בשני מקומות: בקסרקטין־הסראיא התורכית, שהיתה ב’ויא־דולורוזה‘, ליד בית המושל, ובקסרקטין שליד ‘מגדל דוד’. מצב זה נמשך, כנראה, עד לסוף המאה, אם כי בסוף תקופת דיוננו, גם כתוצאה מהתפתחות העיר שמחוץ לחומות, עלתה חשיבותו של הקסרקטין ב’מגדל דוד’. גד פרומקין מוסר, כי חיל המצב התורכי יושב בקסרקטין הגדול שב’מגדל דוד' ובקסרקטין הקטן שב’נתיב היסורים‘. גדלו –’טבור’ (גדוד) אחר־כ־1000 איש. בקסרקטין הגדול מצויים גם משרדי המפקד הצבאי של העיר והמחוז, ואף־על־פי שמועט מספרם של החילות שברשותו, הריהו בעל דרגה צבאית גבוהה ותוארו תואר פחה699.


שפות וחינוך

לשפה התורכית לא היה, כנראה, כל מעמד בירושלים. רובינסון (1838) מציין, כי אחרי 300 שנה של שלטון תורכי בארץ־ישראל, לא ניכרה השפעתה של שפה זו. הוא מדגיש, כי הרוצה לבוא בדברים עם תושבי הארץ, מוסלמים ואחרים, יכול לעשות זאת רק באמצעות הלשון הערבית700

עד היכן הגיעה או ידיעת השפה התורכית בארץ־ישראל מלמדת העובדה, שמושלי עזה, ירושלים וחברון ב־1840 לא ידעו כלל לקרוא את צו (פירמאן) הפחה, שהיה כתוב תורכית, ונזקקו לשם כך למזכיר תורכי. השפה התורכית היתה


כותב מכתבים.png
כותב מכתבים מקצועי (נייקי עמ' 452)

בשימוש רק בלשכות הפחות, ואילו בשאר משרדי השלטון העות’מאני שימשה השפה הערבית701.

מבחינה מוסלמית פנימית לא חלה התקדמות תרבותית ניכרת במאה ה־19. רמת ההשכלה של התושבים הערבים שבעיר, הן המוסלמים והן הנוצרים, היתה, כנראה, נמוכה מאד. רובינסון מעריך (לתקופת ביקורו, 1838), כי אחוז יודעי קרוא וכתוב ביניהם אינו עולה על 3702.

תקופת השלטון המצרי יכלה לשמש לחיזוק השרשתה של השפה הערבית בעיר, שכן היתה זו שפתו של השלטון, אלא שערבית זו היתה נוקשה וירודה וכללה תערובת של צורות תורכיות. נראה שמבחינה תרבותית לא הביא השלטון המצרי בארץ לשום התקדמות703.

לתקופה שלאחר השלטון המצרי מציין בזילי, כי בכל סוריה אין אף בית־דפוס אחד למוסלמים, וספרים ערביים נדפסים בקהיר לפי פקודת מוחמד עלי. הוא מציין עוד, שמספר הקוראים בין המוסלמים קטן, חינוך המוסלמים בסוריה מצטמצם ללימוד השפה הערבית ולקריאה בקוראן. בכל הערים ובהרבה כפרים מלמדים כהני־הדת במסגדים קריאה לפי הקוראן. מלבד הקוראן ופירושיו, שחכמי הערבים מקדישים להם את כל חייהם, אין לומדים דבר704.

נוימן מציין (לשנות ה־60 לערך), כי ערבית משמשת כשפה העיקרית של האוכלוסיה המקומית; תורכית היא רק שפת הפקידים והצבא705. ידיעה מ־1868 אומרת, כי ממשלת תורכיה החליטה להדפיס כתב־עת, שקריאתו תהיה חובה על כל השיח’ים ונכבדי העיר. הוחלט כי כתב־העת יופיע בשפה הערבית706. נראה כי התכנית לא יצאה לפועל. לזמן מאוחר־יותר מעיר אחד המקורות, כי תושבי פלשתינה הערבים מסתפקים בדרך־כלל בעתונות ערבית המודפסת בסוריה ובמצרים, וכי אין בארץ עתונים ערביים. גם תפוצת עתוני־החוץ אינה גבוהה בגלל אחוז הבורות הגבוה בין התושבים המקומיים707. רק ב־1904 אנו קוראים, כי הוחל בהוצאת עתון ממשלתי רשמי לגליל־ירושלים, בערבית ובתורכית: שם העתון ‘קורס א־שריף’ 708, ב־1910 נזכרים שני עתונים ערביים: העתון ‘אנצאף’ בירושלים – עתון ערבי המעליל עלילות־שוא נגד היהודים, יוצא־לאור מזה שנה או שנתיים709, והעתון ‘איקדם’, שנסגר בידי הממשלה על שפרסם מאמר חריף נגד הערביות המופרזת710. ב־1911 מזכיר מקור אחר נוסף לעתון הממשלתי ‘קורס א־שריף’, את ‘אלנפיר’ שבועון בערבית711.

על בתי־הספר המוסלמיים שנמצאו בעיר מוסר דין־וחשבון מפורט ד"ר טובלר (לשנת 1846). הוא מציין שבעיר כ־7 בתי־ספר מוסלמיים מסרתיים (מסוג הכותאב), המצויים בדרך־כלל ליד המסגדים שבעיר. עיקר הלימוד בהם הוא לימוד הקוראן בעל־פה; המורה קורא קטע והתלמידים חוזרים על דבריו. בקשר לבתי־הספר הגבוהים, ה’מדרסות‘, הוא מציין שכ־6 מהם, שהם בעצם מוסד אחד, צמודים להר־הבית. 3 נוספים נמצאים בעיר. גם בהם מתרכז הלימוד בכך שה’סטודנטים’ קוראים בקוראן712.

בעבודת־הסקר שלו על ירושלים חוזר צ'. ווילסון (1865), ומוסר דברים דומים713. לזמן קצת יותר מאוחר מונה נוימן 10–8 בתי ספר יסודיים עיקריים בעיר ועוד מספר בתי־ספר קטנים וכן בתי־ספר גבוהים (‘מדרסות’). לדבריו, אין בעיר בית־ספר מוסלמי לנערות. הלימוד היסודי מקיף רק מעט קריאה וכתיבה, וכל היודע קרוא־וכתוב נחשב כבר כמשכיל714.

על הקמת בית־הספר הממשלתי התורכי הראשון בעיר מוסר לונץ את הדברים האלה: ‘בשנת תרנ"א פתחה הממשלה בעירנו בית ספר כללי (רושדיע) ובו יוכלו כל ילדי עירנו מבלי כל הבדל דת לשמוע בלימודים, בשפת ערבית, טורקית, צרפתית והמדעים היסודיים’. לונץ מוסיף, כי בעיר נמצאו באותו הזמן כז בתי ספר יסודיים מוסלמיים נוספים לבנים, ואחד לבנות715.

בקשר לבית הספר המוסלמי לבנות מציין אחד המקורות בסוף המאה (1897), כי אנשי המושבה האמריקנית לקחו אותו תחת חסותם בהתאם לבקשתו של פקיד העיריה716. ב־1915, בימי מלחמת־העולם הראשונה, נוסד בירושלים בית־הספר התיכון והקולג' ‘צלאחייה’ היה זה בית ספר מודרני שהודגשו בו הלימודים האיסלאמיים והוא שימש גם להכשרת מורים. הלימודים היו חלקם בערבית וחלקם בתורכית717.

אשר לשטח החינוך, הרי שבתי־הספר המודרניים הנוצריים הראשונים שהוקמו, נועדו גם לעדה המוסלמית, אך אין לדעת באיזה הקף נמשכו ילדי המוסלמים אל בתי ספר אלה של המיסיונים הנוצריים. יש לציין עוד, כי בתי־הספר של הפרוטסטנטים האנגלים כוונו בתחילה אל היהודים, אך החל מראשית שנות ה־50 החלו נוסדים בתי־ספר אנגליים שכוונו גם אל המוסלמים. נראה בהחלט כי נערים מוסלמים ביקרו במוסדות־החינוך הנוצריים, אם כי במספר מצומצם; הפחד מפני המיסיון הדתי היה גדול באותם הימים, והתנגדותם של מנהיגי העדה המוסלמית והשלטון העות’מאני לחינוך זה היתה חזקה718.

לאט־לאט החל גם החינוך המוסלמי מקבל צורה מודרנית, אך תהליך זה התחזק רק בסוף המאה, ובמיוחד ערב מלחמת־העולם הראשונה.


דפוס; בניה; סיכום

גורם רב חשיבות בהעלאת רמת ההשכלה של תושבי ירושלים העתיקה היו בתי־הדפוס. גם כאן מילאו תפקיד עיקרי העדות הערביות־הנוצריות. עוד לפני אמצע המאה הוקמו בירושלים בתי־דפוס אצל הארמנים, הלטינים (הפרנציסקנים) והיוונים־אורתודוכסים. מתחילה הדפיסו ספרות דתית וספרי־לימוד בלבד, אך תרומתם להפצת ידיעת קרוא־וכתוב בקרב ההמון הערבי בירושלים העתיקה היתה רבה.

גם מבחינת תרבות הבניה פיגרו המוסלמים בירושלים אחרי בני העדות האחרות. רובינסון מציין, כי תרבות זו ירדה בארץ־ישראל מאד בתקופת השלטון העות’מאני, בירושלים לא בנו התורכים כמעט כלום מאז תיקן סולימאן את חומות ירושלים. להיפך, מדרשה הפכה לבית־סוהר ומוסדות אחרים לבתי מגורים ואף לחורבות. הבניה התבטאה בעיקרה בתיקון חורבות לאחר אסונות (רעידות אדמה, מלחמות), וזאת בוודאי בעזרת הכוחות המקומיים הירודים719.

לעיל כבר עמדנו על כך, כי ראשית השינוי בנושא הבניה בירושלים חלה בתקופת השלטון המצרי, אך גם אז נראה כי זרים הם שהביאו לפיתוחו. שיק מציין, כי כאשר היהודים התחילו לבנות באמצע המאה ה־19 בתי־כנסת גדולים בירושלים, הובא לשם כך בנאי יווני מיוחד מקושטא. הוא ניהל את העבודה, עד שהיהודים והערבים למדו את אומנות הבניה ויכלו לעבוד בעצמם. כנסיית ‘ישו הנוצרי’ הפרוטסטנטית נבנתה בידי סתתים ובנאים ממלטה. הבנאים האירופים והתרבות האירופית שהחלו חודרים לירושלים השפיעו גם על הסידור הפנימי של הדירות והביאו לראשית התמורה בתרבות הבניה בעיר720 .

בסיכום נוכל לקבוע, כי בהשוואה לעדות האחרות, תרמה העדה המוסלמית את התרומה המועטת ביותר להתפתחותה של ירושלים במאה ה־19. אפשר גם להסביר מצב זה, התושבים המוסלמים בירושלים במאה ה־19 היו מבחינות רבות הנחשלים והשמרנים ביותר, לעדה המוסלמית גם לא היה (שלא כעדות האחרות בעיר, הנוצרית והיהודית) כל גיבוי מצד המעצמות המערביות. מגינה של עדה זו היה השלטון העות’מאני, אך מגן זה היה ‘אדם חולה’ בעצמו, ולא רק שלא דאג ולא דירבן את הכפופים לו, אלא עוד שיעבדם וניצלם לצרכי עצמו. הקנאות הדתית המוסלמית מנעה אף היא חדירת השפעות מתקדמות לתוך החברה המוסלמית. האיסור החמור על מוסלמים להמיר את דתם הרחיק מהם, במידה ניכרת, את הגורמים הנוצריים ומנעו מהם, במיוחד בתחילה, מגע חברתי ותרבותי הדוק עם הקבוצות האירופיות שהחלו חודרות לעיר, כך אירע, שהעדה המוסלמית יחד עם השלטון העות’מאני, היו הגורמים המפגרים ביותר בפיתוחה המודרני של העיר, ונראה כי בתחילה אף ניסו לעצור בעדו. משנכשלו הצטרפו אליו, אך בדרך־כלל רק כתגובה לו וכהיגררות אחריו.

פרט לפעילות הרבה שגילו המוסלמים בעליה־לרגל לירושלים, לא תרמו רבות לפיתוח העיר במאה ה־19. נראה כי בנושא זה לא השתנה יחסה של העדה המוסלמית בתקופה הנידונה, כשם שלא השתנה גם יחסו של השלטון העות’מאני. לדוגמא, מספר פין, כי התושבים המוסלמים לא רצו לשמוע כלל הצעה שהממשלה תוציא כסף על תיקון דרכים ונמלים. אחד מנכבדי הערבים בירושלים אמר לו: ‘אנו עושים זאת (אי סלילת דרכים ותיקון הנמלים) מתוך הכרה. כשיש עודף של כסף הריני בונה בית, קונה עבד, אבן יקרה, סוס טוב או אשה, אולם איני סולל דרך כדי להזמין זרים שיבואו בה. ירושלים היא עתה הפנינה שכל האירופים חומרים אותה, ומדוע זה נקל עליהם השגת המטרה הזאת?’721.

ברם, אם לפיתוח העיר לא תרמה העדה המוסלמית הרבה, הרי מבחינת המעמד בתוך העיר־העתיקה היתה היא בעלת המעמד החזק ביותר. השטח החשוב ביותר בעיר – שטח הר הבית –הוחזק על ידה, וכן התפשט שטח המגורים של המוסלמים בתוך העיר־העתיקה על־פני האיזור הנרחב ביותר בתוכה. מעמדו של איזור הר־הבית במאה ה־19 ומבנהו של ‘הרובע המוסלמי’ בעיר העתיקה יהיו נושאי דיוננו להלן.


קבוצה 3', קובץ 50.png
קטע הר־הבית במפת ווילסון – (ווילסון, סקר, מפה 1:2500)

איזור הר־הבית

הקדמה; דיווחים של לא־מוסלמים על המקום עד ל־1840

האיזור החשוב והמתבלט ביותר בשטח העיר־העתיקה הוא מיתחם הר־הבית. המראה, הצורה והמבנים של איזור זה הם פרי תקופות קודמות למאה ה־19, ועל־כן נעסוק כאן אך ורק בנושאים הקשורים לתקופת דיוננו. נתרכז בעיקר ב־3 עניינים:

א. מעמד האיזור ואפשרות הביקור בו ללא־מוסלמים במאה ה־ 19;

ב. מצב האיזור והשימוש בו על־ידי התושבים המוסלמים בתקופה הנדונה;

ג. ראשית חקירתו המדעית במרוצת תקופה זו.

זטצן, שסייר שנים רבות ברחבי האימפריה העות’מאנית וביקר בירושלים ב־1806, מציין, כי ‘חצר הר־הבית היא המיתחם היפה־ביותר בכל הממלכה העות’מאנית’, אלא שהוא מוסיף, ‘אין מיתחם זה שטח ציבורי, ויהודים ונוצרים אינם רשאים לבקר בו’722.

גם זטצן עצמו לא נכנס לשטח הר־הבית, ורק הקיפו מבחוץ והשקיף עליו מבתים שמסביבו, כפי שעשו נוסעים אחרים. ב־ 1807 הגיע לירושלים עלי ביי על־עבאסי, וכפי שציינו כבר הצליח נוסע זה לחדור לתחום הר־הבית ואף השאיר בידינו שני רישומים של המקום723.

ב־ 1815 ביקר בירושלים נוסע מערבי ושמו טרנר. הוא מביא בספרו איור של כפת־הסלע, ומוסר בין־היתר, כי לנוצרים אסור להכנס לכפת־הסלע, וכי שער־הזהב נחסם, כנראה בידי המוסלמים, כדי למנוע כניסה לאיזור הר־הבית724. בשנות ה־20 הצליח הנוסע ריצ’רדסון להכנס לתחומי הר־הבית725.

איסור הכניסה להר־הבית ללא־מוסלמים המשיך להתקיים גם לאחר הכיבוש המצרי (1831); אך עם זאת נראה, כי האיסור נשמר בהרבה פחות קפדנות, ובמקרים אחרים הצליחו חוקרים להשיג רשיונות מיוחדים לביקור קצר במקום. עמדנו כבר על חדירתו הנועזת של קתרווד לתחום הר־הבית ב־1833 ועל עבודת המיפוי שעשה שם726.

גם מספר נוסעים אחרים הצליחו, כנראה, לחדור להר־הבית. מתיאורים די מפורטים של נוסעים מתקופה זו לא־ברור לעתים אם חדרו בעצמם להר־הבית, אושרק השקיפו עליו מבחוץ ותיאוריהם מסתמכים על מקורות אחרים, ובמיוחד על תיאורו של מוג’יר א־דין מהמאה ה־15. כדי להכניסנו במקצת לאווירת ההתעניינות המערבית ומידת הידע של החוקרים על איזור הר־הבית בשנות ה־30, נביא קטעים מתיאורים של כמה נוסעים ששהו בירושלים באותה תקופה. מעניין מה הם הדברים שעוררו שימת־לב מיוחדת, אילו דברים הראו המוסלמים לזרים ומה סיפרו להם באותם הימים, וכמובן מעניין להשוות דברים אלה עם הידוע לנו כיום.

בראשית שנות ה־30 מוסר מונרו פרטים מסוימים על חצר הר־הבית וכן על פנים המסגדים, ונראה כי פרטים אלה ראה במו עיניו. בין היתר הוא מספר, כי בשטח הר־הבית נטועים עצים שונים, וכי מתחת לעצים נוהגים המוסלמים להשתרע כשנרגילות (מקטרות) בידיהם. אל המסגד הראשי הנמצא במרכז, על רחבה מרוצפת, מובילים כניסות מקושתות, שאל כל אחד מהם מוביל טור מדרגות. בתוך המסגד מזכיר מונרו את שער גן־העדן ואת אבן גן־העדן – לדבריו גוש שיש שחור גדול – שם מתפללים המאמינים בהיכנסם. כידוע, אבן זו אינה קיימת כיום במסגד, ולפי השמועה סולקה בירי ג’מאל פחה בתקופת מלחמת־העולם הראשונה727. בהמשך מתאר מונרו פרטים שונים בתוך המסגד: את שתי שורות העמודים, החיצונית והפנימית, התומכים את כיפת המסגר; מחיצת ברזל, שבה פתוחות 3 דלתות לצפון, מזרח ומערב, בשטח שבין העמודים; מחיצת־עץ נמוכה מקיפה את האבן שדרך עליה מוחמר לפני עלייתו השמיימה, ומעליה אפיריון של בדים אדומים וכחולים. בצידה הדרומי־מערבי של האבן נמצאת טביעת רגלו של מוחמד. החלק הפנימי של הכיפה מכוסה זהב, ועל כל אחד משמונת צדדי המבנה קישוטי מוזאיקה בצורת חלונות.

מונרו מתאר גם את מסגד אל־אקצא. הוא מציין כי ממולו מזרקה, וכי בצידו הקדמי 8 עמודים מרובעים וביניהם שערי כניסה. בתוך הבניין, ממול לשער המרכזי, מחיצה של עץ. שתי שורות־העמודים המרכזיות הן של עמודים עגולים; שאר העמודים רבועים. מונרו מספר עוד על שורות־העמודים המרכזיות הן של עמודים עגולים; שאר העמודים רבועים. מונרו מספר עוד על הירידה ל’אורוות שלמה' שבפינה הדרומית־מזרחית של הר־הבית, ומציין שהאיזור התת־קרקעי הוא נרחב ובו מספר רב מאד של עמודים'728.

ב־1835 נכנס, כנראה, נורוב לשטח הר־הבית ולמסגדים שבו. גם הוא מתאר בפרוטרוט את אשר ראה. להלן כמה פרטים מתיאורו: מסגד כפת־הסלע הוא מסגד מקודש־ביותר לאיסלאם – כמו המסגדים במכה ובמדינה. לנוצרים אסור בהחלט להכנס למסגד, ולעובר צפוי עונש מוות. המחבר הצליח להכנס למקום בעזרת המלצה ואישור מיוחדים, אך ‘מחופש’ בלבוש מזרחי ורק לזמן קצר ביותר. בהמשך הוא מספר, כי מסגד כפת־הסלע עשיר־ביותר בקישוטים עדינים. ברחבת המסגד, בין מרצפות השיש, גדלים ברושים ועצים אחרים; יש גם פתחים לניקוז מי־הגשם. שער־הזהב חסום בגלל פחד מפני כובש זר, נוצרי, העתיד לבוא דרך השער הזה לפי המסורת. עוד אפשר לראות עמודים קורינתיים השייכים לשער. ואולי משום־כך הוא נקרא בפי יוסף בן מתתיהו – השער הקורינתי. מחוץ לחומה, לא רחוק מהשער הזה, מראים המוסלמים אבן שהיא לדבריהם מכס המלוכה של שלמה, ולפיכך הם מניחים שגם השער הוא עתיק מאותו הזמן. מול השער המזרחי של המסגד מבנה מתומן עשוי שיש, בדומה למסגד עצמו שבונה המבנה הזה חיקה את סיגנונו. מעל הקשתות כיפה דומה לזו של המסגד, והיא נישאת על שורה כפולה של עמודים קורינתיים דקים. המקום נקרא כסא המלוכה, או כסא המשפט של דוד. במרכז כפת־הסלע נמצא הסלע הקדוש. לדברי המוסלמים הוא נפל מהשמיים ומוחמד עלה ממנו השמיימה, ועד היום מראים את העקבות של רגלי הנביא. על הגדר שמסביב לאבן כמה דגלים וכן נמצאים שם המגן של מוחמד, החרב הגדולה של עלי והכידון של דוד. על האבן עצמה כתובת מהקוראן, האוכף של ה’בוראק', סוסתו האצילה של מוחמד, והמאזניים שבעזרתם ישפוט הנביא ביום־הדין. נורוב מספר גם על מסגד אל־אקצא. הוא מציין, כי הבניין צבוע אדום ולו כיפה, ומביע את ההשערה, שהיתה מקובלת בזמנו, כי המבנה היה פעם כנסיה. הוא מביא עוד מסורות נוצריות בדבר עקבות ישו, האם הקדושה וכדומה, המצויים כאן. הוא אומר כי לא נכנס לחלקו התת־קרקעי של הבניין מאחר שהמפתח לא נמצא729.

קרזון, שהיה בירושלים ב־1834 והמספר על איזור הר־הבית, מציין, בין־היתר, כי כפת־הסלע מצופה מלמעלה ברעפי חרסינה ירוקים הנוצצים בשמש. הקירות מצופים שיש מעובד יפה, בצבעים שונים. בפנים הכיפה, במרכז עטרה רחבה המקושטת בפסוקים מן הקוראן. למבנה כולו הופעה מרשימה במיוחד. במרכז המסגד מצוי הסלע שעליו מראים את טביעת־אצבעותיו של המלאך גבריאל ואת טביעת־רגלו של הנביא מוחמד וכן של ‘גמלו’.730

על רובם המכריע של החוקרים המערביים שהגיעו לירושלים בשנות ה־30 נאסר בתוקף להכנס לאיזור הר־הבית. בין אלה היה גם רובינסון, ואת ידיעותיו על המקום שאב בראש־וראשונה מקתרווד731.


שנות ה־40 ועד מלחמת־קרים

בשנות ה־40, לאחר חזרת השלטון התורכי לירושלים, המשיך להיות בתוקף האיסור על כניסת זרים להר־הבית, ובמיוחד לתוך המסגדים שבו, ורק במקרים מיוחדים זכו אישים וחוקרים לרשיון־כניסה732.

הצייר ברטלט, חברו של קתרווד, ביקר בירושלים ב־1842. בספרו הוא מוסר פרטים על חדירת ידידו הארכיטקט להר־הבית ומסתמך על נתוניו. בין־היתר הוא מציין, כי בין כפת־הסלע ואל־אקצא, מספר בניינים המשמשים קולג’ים לדרווישים, בתי ספר תורכיים ועוד. הוא מספר כי שער־הרחמים מקודש למוסלמים, שאף קבעו למוחמד כסא בצידה המזרחי של החומה, בכיוון למכה733.

ג'. ווילסון, שהגיע לעיר ב־1843 ומרבה להסתמך על רובינסון, מצטט את קתרווד בקשר לפרטים הנוגעים להר־הבית. רובינסון וּווילסון מוסרים בשם קתרווד פרטים רבים על המידות של כפת־הסלע, אל־אקצא ומבנים נוספים בהר־הבית, פרטים שאינם חשובים עוד כיום. לעומת זאת נביא כמה תיאורים כיצד הסתכלו הם על האיזור ומה ראו בו בזמנם.

בקשר לטורי המדרגות שבהם עולים לרחבת מסגד כיפת הסלע, מציין ג'. ווילסון אל־נכון, כי בראשיהם כניסות מקושתות המתחלקות כך: 3 שערים – בצד המערבי; 2 – בצד הצפוני; 2 – בצד הדרומי; 1 – במזרחי, ביניהם, במרחקים שונים, ישנם חדרי מגורים מתחת לרחבה לשימוש עולי־הרגל המוסלמים העניים, האוכלים וישנים על חשבון המסגד.

ווילסון גם מוסר פרטים על מסגד אל־אקצא והמסגדים האחרים שבקירבתו. הוא מציין, כי לנשים, שאסור להן להכנס למסגד הראשי, יש מקום מיוחד. דרך מדרגות־אבן, הנמצאות משמאל לכניסה הראשית, יורדים לשער העתיק. בפינה הדרומית־מערבית של אל־אקצא נמצא המסגד של אבו־בכר. לאורך מרכזו של מסגד זה יש שורה של 8 עמודים, שמהם יוצאות קשתות לצדדים. ניצב למסגד זה, במערב, נמצא המסגד של המוגרבים, הבניינים המצויים בצדו האחורי של המסגד הם של משרדים הקשורים לו. מצדו האחר של מסגד אל־אקצא, בצמוד לו, ליד חומת ה’חראם', נמצא המסגד הקטן של עומר; מחובר אליו מסגד נוסף, קטן יותר, המכונה מסגד ‘40 הנביאים’734.

באמצע המאה לערך שהה בירושלים הנוסע שטראוס, המציין, בין־היתר, כי במערב ה’חראם' שורה ארוכה של אולמות הבנויים לרוב מאבני־בניה עתיקות. אולמות אלה משמשים בחלקם כבתי־ספר ובחלקם למגורי דרווישים ושומרים, ועד־עכשיו לא נתנו הללו לשום לא־מוסלמי להכנס, לא רק למסגדים, אלא אפילו לרחבה. שער־הזהב סגור ונשמר באופן קפדני, בגלל האגדה המוסלמית שביום מן־הימים יבואו הנוצרים לכבוש את העיר דרכו. בפינה הדרומית־מזרחית של הר־הבית יורדים במדרגות לתוך אולם בנוי שרחבו 600 רגל. שטראוס מציין בטעות, כי אולם זה שייך למאגרי־המים הגדולים שהיו מתחת למקדש והותקנו, כנראה, עוד בידי שלמה (המאגרים כל־כך גדולים, שירושלים לא סבלה ממחסור במים בשום מצור)735.


קבוצה 4', קובץ 4.png
רחבת הר־הבית (סטבינג עמ' 153)

ב־1848 ביקרה בירושלים משלחת המחקר של לינץ'. התיאור הבא נלקח מתוך יומנו של אחד מחברי המשלחת: 'ירושלים היא המקום הקדוש ביותר אחרי מכה לעליה־לרגל המוסלמית. במשך השנה מסגד־עומר מלא והרחבה שמסביבו הומה קהל מאמינים החובשים תרבושים לראשם. המקום נשמר בחומרה ובהקפדה מפני אורחים לא־קרואים, וזאת משום האמונה המוסלמית האומרת, שאם נוצרי יכנס למקום ויתפלל בו, אללה ימלא את בקשתו, והמוסלמים מניחים בוודאות שתפילתו ובקשתו הראשונה תהיה לעקירת דת הנביא מוחמד736,

טובלר (1853) כותב בקצרה על הנוצרים והיהודים הבודדים שהצליחו להשיג רשיון כניסה להר־הבית ולמסגדים שבו – במיוחד בימי מוחמד עלי737.

ריטר, המסכם את הידע על ירושלים עד לאמצע המאה ה־19, מוסר בנוגע למיתחם הר־הבית את הפרטים האלה: בשטח הר־הבית ישנם מים זורמים ועצים יפי־מראה ונותני צל. הגן נתחם בדרום על־ידי מסגד אל־אקצא…בצפון הכניסה היא דרך מעונם של השליטים התורכים. בצד המערבי 5 כניסות, אין כניסה מהצד המזרחי (חוץ משער־הזהב, הסגור). כן הדבר לגבי הצד הדרומי. בצד המערבי של ה’חראם' יש שורות ארוכות של בניינים המשמשים כבתי־ספר גבוהים ולשימושים אחרים של המסגד (התיאור החשוב ביותר של האיזור ניתן עד־כה על־ידי קתרווד). הכניסה העיקרית ל’חראם' היא מכיוון מערב738.

קבוצה 4', קובץ 5.png
כיפת־הסלע, מבט מצפון־מערב פיארוטי, לוח 26)

וויליאמז (1849) מציין, כי אנשי האדמירלות הבריטית שעבדו בירושלים ב־1841, לא הורשו, כנראה, להכנס לחצר הר־הבית, ושרטוטיהם נעשו על־פי תצפיות מבתים סמוכים בעזרת תאודוליט. למפת האדמירלות שצירף לספרו הוסיף וויליאמז נקודות סימון והסברים. לצרכי הסבריו הסתייע במפה ובחומר של קתרווד וגם ברישומיו של אל־עבאסי (עלי־ביי). הוא מציין, כי הסמכות הראשית בכל הנוגע למקומות שבשטח הר־הבית הוא ההיסטוריון הערבי מוג’יר א־דין (המאה ה־15), ובנספח לספרו נותן וויליאמז תרגום אנגלי של קטעים ממנו. נראה כי גם את הסימונים שלו במפה ביסס, בראש וראשונה, על מקור זה וגם בהסברים לסימונים שבמפה הוא מסתמך עליו, לא נציין כאן את האתרים השונים שמציין מוג’יר א־דין – ובעקבותיו וויליאמז – בשטח הר־הבית ובתוך שני המסגדים הגדולים. נעיר רק, כי במספר מקומות מוסיף וויליאמז על סימוניו של מוג’יר א־דין ומעיר הערות לגביהם. הוא נותן הסברים לחלק מהאתרים המסומנים; כך, למשל, הוא מסמן במפה, בחומה המערבית של הר־הבית, מבפנים, במקביל לשער־ברקלי, ירידה לשער תת־קרקעי, ומציין כי מקום זה נזכר אצל אל־עבאסי (עלי־ביי)739. בהסבר לסימון של ‘כס מוחמד’ (מס' 14 במפה), הוא מעיר, כי מסורת זו היא, כנראה, מאוחרת, מאחר שאינה מצוינת אצל מוג’יר א־דין; אין זה, כנראה, אלא קטע של עמוד שיש, הבולט במקרה מהקיר שבו הוא תקוע. בנוגע לשער הצפוני של כפת־הסלע, הנקרא שער גן־עדן (מס' 44 במפה), הוא מעיר, כי נקרא כך. ללא ספק, על־שם הגן היפה הנזכר אצל אידריסי שהיה מצוי לפני שער זה בזמן הצלבנים. על באר המצויה באכסדרה מול השער המערבי של כפת־הסלע הוא אומר, כי לדעת קתרווד יתכן שהיא קשורה עם מרחץ הבריאות (חמאם א־שפא)740.

בשנות ה־50 ממשיכים נוסעים מערביים שונים לתאר את איזור הר־הבית. ב־1851 שהה בירושלים דה־סוסי, וגם הוא מציין כי כניסת זרים לשטח הר־הבית אסורה, וכי מבניין המושל, שהוא אחד הבניינים המודרניים המצויים ליד הר־הבית, יכולים נוצרים להשקיף על הר־הבית ממרחק מינימלי. עבירה על הצו בדבר איסור הכניסה יכולה להביא על הנוצרי, או הזר האחר, עונש מוות. גם דה־סוסי מציין, כי מפה של הר־הבית הוכנה בידי קתרווד, וכי בה מפורטת תכנית הר־הבית בתוך מפה כללית של ירושלים741.


היתר־הכניסה ממלחמת־קרים ואילך

נראה כי לאחר שהייתו של דה־סוסי בעיר חל שינוי־מה בעמדת השלטונות העות’מאניים בנוגע לביקורי זרים בשטח הר־הבית. פטרמן (שביקר בעיר במארס 1853) מוסר, כי בזמן האחרון כבר הותר לו ולעוד מספר אירופים נוצרים להכנס למיתחם הר־הבית תמורת תשלום מסוים (1 ליש"ט). במרכז הר־הבית, הוא מספר, עומר ‘מסגד עומר’, כנראה במקום שבו עמדו מקודם מקדשי שלמה והורדוס. למסגד כיפה גדולה הנישאת על גבי הרבה עמודים המכוסים מוזאיקה. מוזאיקה זו סבלה הרבה משיני הזמן ולא שופצה אף פעם. עד לזמן האחרון אסור היה ללא־מוסלמי להכנס לאיזור הר־הבית, הנקרא ‘חראם־א־שריף’. ‘מסגד עומר’ נשמר מאד, ולא נתנו לגשת אפילו לקרבתו. רק אנשים מסוימים זכו להיתר מיוחד מהסולטאן, אך ללא רשיון היתה הכניסה אסורה בתוקף ללא־מוסלמים. פטרמן מציין גם את קשת הגשר שחיבר בין הר־הבית והעיר העליונה, אשר זוהתה בידי רובינסון ומכונה מאז על שמו. להר־הבית הוא קורא הר־המוריה, ולעיר העליונה – הר ציון742. את דבר קיומם של שרידי הגשר שעבר מהמקדש, מעל פני העמק, מציינים נוסעים נוספים, כגון ג‘. ווילסון (1843) ושולץ (1851), המוסרים גם פרטים על האבנים שביסוד גשר זה הידוע כ’קשת רובינסון’ 743.

ביולי 1855 סיירו בהר־הבית ובמסגדיו השר משה מונטפיורי ורעיתו744. באותה השנה נכנסו למסגדים גם הדוכס מברבנט ורעיתו. על־כך מספרת הגב' פין. היא מציינת כי הם הורשו להכנס להר־הבית בלוויית הקונסולים הזרים, כי את הפירמאן לכניסה העניק הסולטאן לדוכס לאות תודה על עזרת היחידות הנוצריות במלחמת־קרים, וכי היה צורך לכלוא את האפריקנים שומרי המסגדים באחד מחדרי הפחה עד לסיום הביקור, מחשש של מהומות והתנגשות אלימה745.


קבוצה 4', קובץ 7.png
פנים כיפת־הסלע (ברקלי,עמ' 495)

מפנה סופי בעניין אפשרויות הכניסה והביקור בהר־הבית ובמסגדיו חל, כנראה, עם תום מלחמת קרים (1856). הגברת השפעתן של המעצמות האירופיות על הנעשה בממלכה העות’מאנית והרפורמות בחוקה העות’מאנית היו בין גורמי המפנה746. איזקס, שסייר בעיר ב־1857, מציין, כי בתקופת ביקורו שלט בעיר הפחה קמיל, והוא התיר ללא־מוסלמים לבקר בכפת־הסלע747. נראה כי גם בשנות ה־60 נמשכו ביקורי זרים בהר־הבית, תמורת תשלום. ב־1864 מוסר אחר המקורות כי מותר לבקר בהר־הבית, אך כדי לבקר בתוך המסגדים יש לשלם ‘בקשיש’ גבוה מאד, 1 ליש"ט עבור כל מבקר748. ב־1868 מוסר מקור אחר, כי כדי להכנס להר־הבית צריכים לשלם 5 שילינג לאיש749. ב־1867 מסכם אחד המקורות את ענין הכניסה להר־הבית כך: עד למלחמת קרים היה הר־הבית סגור לכל הלא־מאמינים. שעריו נשמרו בידי משמרות דרווישים, וכל נוצרי שהיה נתפס בפנים היה עלול להיות מוצא־להורג. לאחר מלחמת־קרים, ומאז 1857, המצב נשתנה במקצת; הותר לנוצרים להכנס להר־הבית, אך זאת תמורת תשלום גבוה. כן היה צורך בצו מאת הפחה וגם בליווי של חייל או שניים להגנה מהשומרים הקנאים של הר־הבית750. ב־1869 חוזר פורטר ומציין, כי הכניסה להר־הבית אינה מותרת לכל תייר, וכי זקוקים לאישור מטעם הפחה (שאותו ניתן להשיג בארמונו)751.



קבוצה 4', קובץ 8.png
המערה בתוך הסלע (ווילסון, א"י הציורית, א. עמ' 60)

נראה, אכן, כי גורמים מקומיים – המצב בירושלים ומעמד הפחה השליט בה – מילאו תפקיד בעניין היתרי הכניסה להר־הבית, וכי גם לאחר מלחמת־קרים לא היתה עדיין הכניסה דבר המובן מאליו, ונזקקו לרשיון מיוחד מטעם פחה העיר. עם זאת חשוב לציין, כי מבין המקומות הקדושים לאיסלאם היו הר־הבית ומסגדיו מהמקומות הראשונים שאליהם הותרה הכניסה ללא־מוסלמים752.

ב־1873 מציין קונדר, כי הכניסה לחצר המקדש היא דרך השער שבשוק־הכותנה, ממול – מדרגות המובילות לרחבה שעליה יש להסיר את הנעליים. במרכז כפת־הסלע מצוי ‘הסלע’, המכוסה יריעות משי ומכונה יהסלע', או ‘סלע גן העדן’ – מקום עלייתו של מוחמד השמיימה. התרשמותו ממסגד אל־אקצא היתה די מאכזבת753.

ב־1876 מספר אורלי, כי הר־הבית שבעבר היה סגור לזרים ממשיך אמנם להיות סגור מכל צדדיו, אך ללא־מוסלמים מותר עתה להכנס. היהודים אינם נכנסים, לא בגלל שאין מתירים להם, אלא מפחד שיטמאו את קדושת המקום, ואולי מחשש שידרכו על מקום קודש הקדשים. הנוצרים באים לכאן הרבה פעמים תמורת איזה מס שהם משלמים לפחה; כאשר באים נוצרים למקום, מלווה אותם אגא תורכי, אורלי מציין עוד, כי מתחת לאל־אקצא נמצאים שרידי שער עתיק (שער חולדה), שדרכו היה אפשר להכנס לחצר המקדש מדרום754.

סיכום המצב בסוף תקופת המאה ה־19 מביא ליון המציין, כי מאז המלחמה האחרונה במזרח (מלחמת קרים), ניתנה רשות לאירופים להכנס למסגד באמצעות היתר שהקונסולים שלהם משיגים ממושל המחוז. אבל בימי ששי ובימי הרמדאן אין מתירים ביקורים755.

מאוחר יותר הפך עניין השגת הרשיון, כנראה, לדבר פורמלי בלבד, ולרוב אף לא היה בו צורך כלל. העתון "האור' מוסר ב־1910, כי אין עוד צורך ברשיון מיוחד לביקור בחצר המקדש, וכי החצר פתוחה למבקרים בשעות הבוקר ובשעות אחר־הצהרים. שוטרים משגיחים על הסדר ואין לתת להם כספים756.

זוטא וסוקניק, בראשית תקופת המנדט הבריטי (1921), מציינים אף הם, כי הכניסה ליהודים ולנוצרים להר־הבית מותרת בלי רשיון, מבוקר עד ערב, מלבד בחגי המוסלמים, רמדאן ואחרים757. כנגד זה מציין פרס (1921), כי כדי לבקר בכל המקומות בהר־הבית יש להצטייד ברשיון מיוחד מהמושל; אפשר לסדר זאת באמצעות משרד חברת ‘אקספרס־א"י’, או בעל המלון שבו מתאכסנים, סידורים אלה מוכיחים שהיה זה בעצם רשיון פורמלי בלבד. פרס מוסיף, כי בימי ששי מ 1100 והלאה אי אפשר לבקר במקום, מפני שאז מתכנסים שם המוסלמים לתפילה. כן אסור לזר להכנס לאיזור הר־הבית בשבוע של פסח, שבו חוגגים המוסלמים את חג נבי־מוסא758.


שיפוצים בשטח הר־הבית

פתיחת איזור הר־הבית למבקרים מערביים לאחר מלחמת קרים (1856), כמו גם התמורות והשינויים שהחלו מתרחשים בעיר־העתיקה – כולל הפעילות הארכאולוגית סביב חומות הר־הבית – הביאו, כנראה, את השלטונות התורכיים להחלטות על שיפוצים באיזור. עם־זאת יצוין, שברוב תקופת דיוננו לא נערכו, למעשה, כל שיפוצים יסודיים.

צ', ווילסון (1864/5) מעיר, כי ריכוז חתיכות השיש הנופלות ממסגד כפת־הסלע ומהתמוטטות חלקים אחרים במסגרים בבניינים בעלי קשתות מחודדות נעשה בבניינים המצויים ממזרח לאל־אקצא והמשמשים כמחסנים759. נמסר, אמנם, על שיפוץ מסוים שנעשה ב־1830 בידי הסולטאן מחמוד השני – חידוש המנבר א־ציף760 – אך נראה כי היה זה חריג.

צילומיה של משלחת ווילסון (1864/5) מראים, כי רחבת הר־הבית במפלסה הנמוך, לרגלי מערכות המדרגות העולות לרחבה העליונה (שבמרכזה כפת־הסלע), היתה אז אדמת בור בלתי מרוצפת761. בשנים 1875–1873 בוצעו מספר שיפוצים במסגד כפת־הסלע בעקבות הוראה מיוחדת של הסולטאן762. גם ב־1881, כשהחומה המזרחית של הר־הבית נהרסה בחלקה והאבנים מהתקופה הערבית נפלו, ניתנה הוראה לתקן מיד את הנזק763.

בקשר לשיפוצים של שנות ה־70 במסגד כפת־הסלע מציין ליון, כי התורכים שילמו כ־2.3 מיליוני פרנקים כדי לשקם את המקום, וכי השיקום עלה יפה764. ספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ מציין, כי בשעה שנעשו שיפוצים אלה במסגד כפת־הסלע (1873), ערכו בו חקירות קלרמון־גאנו, קונדר, דרייק ושיק765.


קבוצה 4', קובץ 10.png
חזית מסגד אל־אקצא (פורטר, ירושלים, עמ' 53)

השיפוצים ואפשרות הביקורים של חוקרים מערביים שהתעניינו בחקר תולדותיו של מסגד כפת־הסלע הם שאיפשרו גם את גילוי תאריך הבניה של המסגד – 12 להג’רה (691) – במוזאיקה שמסביב לכיפה, ובכך ביססו את מהימנות הגרסה כי המבנה הוקם בידי עבד אל־מליק ושופץ בידי עבדאללה מאמון ב־831. האחרון הנציח את שמו במקום שם קודמו, אך שכח למחוק את תאריך הבניה766.

בשנות ה־90 שוב נמסר על שיפוצים בכפת־הסלע767. דוד ילין, בעל ההשקפות הפרו־עות’מאניות, אף מספר ב־1898 על השתתפותו של בית המלאכה בבית הספר ‘כל ישראל חברים’ (כי"ח) בפעולות השיפוץ של כפת־הסלע: ' “בחרם א־שריף”, הוא מקום מקדשנו, רבה עתה התכונה לתקן כל ברק ולצבוע מחדש את כל אשר כהה צבעו מרוב ימים, וגם הגולה הנהדרה אשר על ראש כיפתו, כיפת העופרת, תתוקן עתה ותפואר במחלקת לימודי המלאכות אשר בבית הספר לחברת ״כל ישראל חברים" שבעירנו' 768. עם זאת נראה, כי השיפוצים כולם היו חלקיים ולא הביאו לכל שינוי מהותי בצורה ובמערך הכללי של המבנים באיזור הר־הבית.


חפירות ארכאולוגיות סביב הר־הבית

ההקלה לגבי כניסת זרים להר־הבית ולמסגד כפת־הסלע מאז 1856, לא כללה היתר לעריכת מחקרים וחפירות ארכאולוגיות באיזור. ווילסון ווורן, שעמדו בראש משלחות־מחקר מדעיות בשנות ה־60, לא הורשו לערוך חקירות בתוך שטח הר־הבית. וורן מספר בספרו בפרוטרוט כיצד עשה מאמצים עצומים להשיג רשיון כזה, אך העלה חרס בידו769. ב־1869 אף יצאה פקורה בחתימת הסולטאן, שאסרה כל פעולה של חפירות על הר־הבית770. כתוצאה מהאיסור בוצעו המחקרים השונים על האיזור בשטח שמחוצה לו.

על משלחות המחקר של ווילסון וּוורן עמדנו כבר ונכתב עליהן הרבה. על־כן נזכיר כאן רק כמה מהממצאים שלהם, במיוחד אלה הידועים פחות והקשורים גם לחוקרים ולנושאים אחרים שייזכרו בהמשך חיבורנו.

אחד האזורים שנמצא מחוץ לשטח הר־הבית – אך קשור בו – ושנחקר ביסודיות בידי אנשי ‘קרן החקר הבריטית’ הוא איזור ‘קשת רובינסון’. החוקרים מוסרים פרטים רבים על הקשת ועל הגשר שלדעתם היה קשור בה771. בפיר שנחפר מול הקשת נתגלה בור מים; משנוקה, נתגלה במזרחו מעבר נמוך שהוביל לחומת הר־הבית. בהגיעו לחומה, נחלק המעבר, לדברי החוקרים לשניים – לצפוני ולדרומי. רחבו – 3 רגל וגבהו – 2 רגל והוא בנוי בחלקו העליון ובצדדים. סמוך לחומת הר־הבית הוא מכוסה מפולות. לצפון הוא נמשך עד שער־ברקלי, אך שם מנעה מפולת את המשך החקירה. הוא נמשך גם מצפון לשער־ברקלי. האורך המלא שנמדד על־ידם כלפי צפון היה 165 רגל. ליד שער ברקלי נמצא מעליו קיר, או קמרון של קשת שתמכה, כנראה, בגשר שהוביל לשער ברקלי772.

שער ברקלי שלמטה משער־המוגרבים נקרא, כאמור, לכבודו של ברקלי אשר חקרו. למעשה ציין שער זה כבר אל־עבאסי (עלי ביי), שראה אותו מבפנים ומסר כי חלקו העליון בנוי אבן אחת, גדולה במיוחד. אצל נוסעים שונים מכונה השער לפעמים גם שער־בוראק, או שער־מוחמד773.

אנשי ‘קרן החקר הבריטית’ מספרים כיצד עלו לשטח הגבוה בחלקו המזרחי של המסגד אל־בוראק דרך מעבר עתיק בתוך בור־מים; מנהרה שארכה למעלה מ־20 מ' מוליכה משער־ברקלי מזרחה לתוך חדר בעל תקרה מעוגלת, ומשם פונה המנהרה בזווית־ישרה דרומה774.

בקשר ל’קשת־ווילסון' שמצפון לכותל־המערבי מציינים החוקרים, כי היא משמשת גג לחלק ניכר מבריכת אל־בוראק שנתגלתה לראשונה בידי טובלר ודה־ווגה. רה־ווגה בדק את אבני חומת הר־הבית ב־1862 ותיארם בספרו ‘היכל ירושלים’, אבל ווילסון היה הראשון ששם־לב במיוחד למשמעותה של הקשת כשעבד בירושלים ב־1864775.

מספרו של טובלר ומתעודות אחרות יוצא, כי הרחוב משער־שכם לשער־האשפות עבר בימי־הביניים מתחת לקשת־ווילסון (כיום עולה הדרך לרחוב השלשלת ועוברת בעצם מעל לקשת). מדריך ‘הבדקר’ מ־1876 מציין אף הוא, כי שער־השלשלת עומד מעל קשת גדולה שגילה טובלר ונקראה אחר־כך קשת־ווילסון776.



קבוצה 4', קובץ 12.png
הקשת שמתחת למסגד אל־אקצא (ברקלי, עמ' 507)

לדברי חוקרי ‘קרן החקר הבריטית’ יש מעט מאד דמיון בין קשת־ווילסון וקשת־רובינסון. לדעתם, קשת־ווילסון אינה קדומה, כנראה, למאה ה־5 או ה־6. ווילסון משער כי נבנתה מחדש בידי קונסטנטין, או יוסטיניאנוס777.

החוקרים הבריטים מספרים, כי בינואר 1888 נתגלו קמרונות ממערב לקשת־ווילסון; לדעתם זהו רחוב שהיה קיים פעם מתחת לרחוב השלשלת. הם שונים־לגמרי מהקמרונות של המחכמה, שנראה כי נבנו בתקופה מאוחרת יותר. קיימות שתי שורות של קמרונות, וכן מעבר ארוך, המכונה ‘המעבר הסורי’, מתחת לרחוב. לדבריהם, ייתכן שהמעבר מוליך משער־השלשלת עד ‘מגדל־דוד’. מוג’יר א־דין (במאה ה־15) מזכיר מעבר כזה הנמצא מתחת לרחוב השלשלת, קמרונותיו מתגלים רק במרחק 150 רגל מחומת הר־הבית. בחלקו שימש, כנראה, גם כתעלת־ביוב, ואילו חלקים אחרים שלו שימשו כמאגרי־מים. בצדו המזרחי הרוס ה’מעבר־הסודי' ומלא אשפה778


4', קובץ 13.png
המבנים התת־קרקעיים באל־אקצא (ברקלי, עמ' 510)

גם בחומה הדרומית של הר־הבית גילו אנשי ‘קרן החקר הבריטית’ מנהרות תת־קרקעיות. מנהרה אחת הם מכנים ‘המעבר הגדול’779. בספר הסיכום על ירושלים נאמר, כי נתגלתה ב־18 באוקטובר 1867, במרחק של 108 רגל מהפינה הדרומית־מזרחית של החומה, מתחת לשער־היחיד, כ־19 רגל מתחת לרצפת ‘אורוות שלמה’ וכ־60 רגל מתחת לפני הר־הבית; ארכה 69 רגל ורחבה 3 רגל והיא ניצבת לחומה הדרומית. המנהרה היתה מלאה אשפה. גבהה נע בין 6 רגל בקצה הצפוני ל־14 רגל בכניסה (בהמשך נמסרים פרטים נוספים). תפקיד המנהרה לא ברור, אך קרוב לוודאי שנועדה להזרמת מים או מי ביוב780.

מנהרות נוספות גילו אנשי ‘קרן החקר הבריטית’ מתחת לשער־המשולש. גם שער זה מכוון אל ‘אורוות שלמה’, אך מתחת לו גילו החופרים מנהרות הקשורות, לדעתם, לחצר המקדש ולמאגרי־מים שונים בתוך הר־הבית. המנהרות בנויות כך שהמים בהן יזרמו במפלסים שונים, ולדעת החופרים לא שימשו לניקוז הדם מהמזבח, אלא, כנראה, לשטיפת תעלת הדם שהיתה, אולי, המעבר הגדול מתחת לשער־היחיד. משהוזזו האבנים הגדולות שסגרו על המעברים מצפון התברר, כי המעברים קשורים למאגרים מס’10 ו־11 בהר־הבית. החופרים ניקו את המנהרה מרחק של 60 רגל כלפי צפון, אבל הפחה הפסיק את העבודה. בהמשך מוסרים החופרים, כי בעצם ישנן שתי מערכות מנהרות כאלו – עליונה ותחתונה. הם מפרטים את הממצאים בהן, אך מציינים כי המעברים לא נבדקו עד הסוף, לרגל קשיים שונים. באחד המקומות אף נתגלה פתח של הסתעפות מהמנהרה האחת, המוכיח שהיה זה מעבר ולא תעלת־מים781.

בקשר לשער־’היחיד' עצמו, המכוון אל המבנה התת־קרקעי הנקרא ‘אורוות שלמה’, מציין אחד המקורות כי הוא מתקופה מודרנית־יחסית. המעבר הקדום צר יותר, ונמצא עמוק מתחתיו; רובו מלא הריסות והוא בנוי אבנים גדולות ומסותתות782.

לדעת החופרים מאוחר חלקו המערבי של ‘השער־הכפול’ מחלקו המזרחי. שער זה מוביל אל פנים המבנה התת־קרקעי שמתחת למסגד אל־אקצא, הידוע כאקצא הקדומה. התקרה הקמורה בתוך האקצא הקדומה נשענת על עמוד גדול עשוי אבן אחת שעליו מונחת כותרת מגולפת באמנות רבה783.

גם במזרחו ובצפונו של הר־הבית ביצעו אנשי ‘קרן החקר הבריטית’ חפירות שונות. במזרח, תיארו בפרוטרוט את הפינות הדרומית־מזרחית והצפונית־מזרחית של הר־הבית, ובדקו את איזור שער־הזהב ואת אפשרות קיומה של חומה מזרחית נוספת לחומת הר־הבית. בצד הצפוני חפרו ובדקו שרידים שהבחינו בהם חוקרים קודמים (שולץ, וויליאמז, דה־ווגה ועוד). באיזור ה’ויא דולורוזה' חקרו שרידים של החומה, עמודים ושערים אשר יתכן כי אפשר למצוא קשר בינם ובין ‘החומה השניה’ של ירושלים784.

בקרבת־מקום נבדק גם איזור מצודת אנטוניה. נתגלו כאן שריד של מגדל, תעלה בנויה אבנים קטנות וטיח שהתקשה מאד מכיוון שעורבב בשמן, קטעי פסיפס מתחת לתעלה785 ומספר חדרים חצובים בסלע מתחת לפני הרחוב כיום786. ה’בדקר' מ־1876 מציין, כי מתחת למנזר ‘האחיות־ציון’ נתגלו כמה מעברים חצובים בסלע וקמרונות המובילים להר־הבית787.


סיכום

החפירות המדעיות שנערכו סביב הר־הבית במאה ה־19 מסמלים את ההתעניינות הגוברת והולכת במחקרה המדעי של ירושלים בתקופת דיוננו. חוסר האפשרות לבדוק את השרידים ההיסטוריים בתוך האיזור עצמו והחשיבות העצומה של המקום שנמצא בו בית־המקדש של היהודים, מסגדים מוסלמיים חשובים, מבנים נוצריים ואתרים היסטוריים אחרים אך הגדילה את הקף הספרות המקצועית במאה ה־19 שטיפלה ודנה במחקר המדעי של העיר788.

היות הר־הבית מוקד־משיכה מרכזי, הן מבחינת הביקור והסיור בו והן מבחינת מחקרו המדעי, אך חיזקו בנו את ההחלטה לייחד לו פרק מיוחד בחיבורנו. עם זאת ברור, כי חשיבותו העיקרית בתקופת דיוננו היתה היותו מקום־תפילה מקודש־ביותר לתושביה המוסלמים של ירושלים ושל סביבתה המוסלמית הקרובה והרחוקה. חשיבות זו תובהר בפרק הבא שיעסוק ברובע המוסלמי.


קבוצה 4', קובץ 15.png
הרובע המוסלמי בשנות ה־70 – מבט ממעוף הציפור (הרי, עברית,באדיבות א. לבינסון)

הרובע המוסלמי ומבנים תפקודיים בתוכו

מערך הרובע המוסלמי וחלקיו

אחת החלוקות הידועות ביותר של העיר־העתיקה בירושלים היא החלוקה ל־4 רבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי. מעקב אחר מקורה של חלוקה זו מורה, כי עד לראשית המאה ה־19 לא היתה נפוצה כלל בצורה זו. המונחים רובע נוצרי ורובע ארמני לא היו מקובלים על חוקרים ונוסעים שביקרו בירושלים עד לראשית המאה. יתכן שהקביעה של 4 רבעים בעיר הושפעה ממבנה ירושלים הרומית, הנשמר עד היום, כאשר שני הרחובות העיקריים, ה’קארדו' וה’דקומנוס' של ה’איליה קפיטולינה' חוצים אותה מצפון לדרום וממערב למזרח ומחלקים אותה ל־4 חלקים; אלא שארבעת החלקים האלה אינם זהים עם ארבעת הרבעים הנ"ל. סביר גם, שהשימוש במונח ‘רבעים’ נפוץ במיוחד מאז המאה ה־19, כאשר חוקרים ונוסעים מערביים שהגיעו לעיר העתיקו מונח זה מערים אירופיות והשתמשו בו לגבי ירושלים. על־כל־פנים ברור, כי המונח רובע במובן של רבע העיר אינו נכון כלל ביחס לירושלים. במובן של גוש מבנים או שכונה הוא משקף, אמנם, תופעה אפיינית לעיר, אך אין המספר 4 מייצג נאמנה את מספר השכונות וגושי־המבנים שנמצאו והנמצאים בעיר־העתיקה. החלוקה הקובעת המאפיינת את ירושלים היא אפוא החלוקה לשכונות, כאשר לכל שכונה מרכז מוקד משלה, שסביבו מתרכזים מבני המגורים.

המרכזים־המוקדים של השכונות השונות הם מוקדים היסטוריים־דתיים. התרכזות האוכלוסיה סביבם היא תופעה שהתקיימה בירושלים גם בתקופות היסטוריות קודמות. המצב ששרר בעיר־העתיקה בראשית המאה ה־19 היה, ללא ספק, במידה רבה מורשת היסטורית מימים עברו; בכך לא נעסוק כאן. נעמוד רק על המצב העובדתי כפי שהיה בראשית המאה. בתקופה זו בולטת התופעה שצפיפות האוכלוסיה הקשורה למוקד מסוים גדולה־ביותר סמוך לו, והיא הולכת־וקטנה ככל שמתרחקים ממנו, עד שבאזורי־הביניים שבין המוקדים ובשוליהם נמצאו שטחים ריקים או מאוכלסים בדלילות.

המרכז־המוקד של המוסלמים בירושלים הוא, ללא ספק, שטח הר־הבית, שמסגדיו אל־אקצא וכפת־הסלע הם מהמקומות המקודשים ביותר לאיסלאם בעולם כולו. בהר־הבית עצמו לא גרו המוסלמים מפני קדושתו, אך נראה כי הם השתדלו, עד כמה שאפשר, להתקרב ולהצמד אליו. דבר זה יכלו לעשות רק בצפונו ובמערבו, שם גבלו חומותיו עם פנים העיר. במזרח ובדרום־מזרח היתה חומת הר־הבית חלק מחומת העיר, ומחוץ לחומה לא התגורר איש.

האוכלוסיה המוסלמית בעיר־העתיקה התפרסה אפוא במערך של רצועה במקביל לחומה הצפונית ולחומה המערבית של הר־הבית, כאשר חלקה של הרצועה הקרוב ביותר להר־הבית מכיל גם מבנים פונקציונליים מוסלמיים חשובים (מסגדים, מדרסות, מכללות דתיות) וגם מבני שלטון (בית המושל, סראיא [מחנה צבא], בית סוהר, מג’ליס [מועצת המושל], מחכמה [בית הדין] ועוד). בחלקה של רצועה זו הקרוב־יותר להר־הבית התרכזה גם רוב האוכלוסיה המוסלמית, שהשתדלה לגור קרוב ככל־האפשר לאיזור המקודש. חלקה החיצוני של הרצועה, המרוחק מהר־הבית, היה מאוכלס בצורה דלילה בלבד, ומצפון להר־הבית, בין הרצועה המוסלמית הצפופה וחומת העיר, אף נמצאו שטחים גדולים ריקים מאוכלוסיה. הרצועה הקרובה להר־הבית הוגבלה בפינתו הצפונית־מזרחית בבור רחב־מידות שהיה פעם בריכת מים גדולה – בריכת ישראל (בני איסראיל). בפינתו המערבית־דרומית הוגבלה רצועה זו בקטע של הכותל־המערבי, המקודש ליהודים, אלא שבקרבתו התרכזה אוכלוסיה מוסלמית רבה ואף נתבססה כאן שכונה מוסלמית נפרדת, היא שכונת המוגרבים (ערבים צפון־אפריקנים). שכונה זו נצמדה למסגד המוגרבים שבפינה הדרומית מערבית של הר־הבית.

קבוצה 4', קובץ 17.png
המבנים מוסלמיים בצמידות להר־הבית (ברקלי, עמ' 239)

קשה לקבוע לאיזור המוסלמי תחום ברור במאה ה־19; מחד־גיסא הוא הלך והתפשט במרוצת המאה, ומאידך־גיסא חדרו אליו תושבים נוצרים ויהודים, במיוחד במחצית השניה של המאה. חלקו של האיזור שהיה ‘גמיש’ ביותר ואשר בו חלו שינויים רבים, הוא, כמובן, החלק שנמצא בשולי ריכוז האוכלוסיה המוסלמית, בריחוק יחסי מהמרכז־המוקד של הר־הבית.

תופעה נוספת הבולטת ב’רובע' המוסלמי היא חלוקתו לאזורי־משנה. טובלר, למשל, מציין (לשנות ה־40) כי הרובע המוסלמי עולה בגדלו בהרבה על כל אחד מהרבעים האחרים הוא מחלקו ל־3 חלקים: החלק שממערב לגיא־הטירופויאון ומצפון לרובע היהודי; החלק שממזרח לגיא והצמוד להר־הבית; והחלק שבין הגשר שמעל ל’גיא' ובין שער־האשפות. מעניין, כי בחלוקתו של טובלר לא תופש מקום מיוחד חלקו הצפוני־מזרחי של הרובע, המכונה לעתים קרובות ‘ביזיתא’. טובלר מציין עוד, שבחלק שממזרח ל’עמק' גרים בעיקר מוסלמים ואילו בחלק המרוחק מהר־הבית גרים די הרבה יהודים789.

גם וויליאמז מציין (בניתוח של מפת האדמירלות הבריטית מ־1841), כי הרובע המוסלמי הוא הגדול מכל הרבעים, אך למעשה הוא עצמו מחולק לרבעים קטנים ביותר. במפה מציין וויליאמז את רובע באב חוטה (איזור ביזיתא!) שבצפון־מזרח העיר790.

שתי שכונות ברובע המוסלמי זכו לתיאורים מיוחדים אצל נוסעי המאה ה־19: שכונת המוגרבים שליד הכותל־המערבי ושכונת ‘ביזיתא’ – כינויה של הפינה הצפונית־מזרחית של העיר־העתיקה. כבר בראשית המאה (1806) מוסר שטובריאן, כי בשכונת המוגרבים גרים מאורים, שלדבריו גורשו מספרד בימי פרדיננד ואיזבלה. הם התקבלו יפה על ידי תושבי ירושלים, יש להם מסגד ותפקידם הוא, בדרך־כלל, לשמור על המקומות הקדושים; בתמורה הם מקבלים לחם, פירות ומעט כסף791. יחסים מיוחדים – בדרך־כלל יחסים מתוחים – התפתחו בין היהודים והמוגרבים עקב קרבת מגוריהם של האחרונים לכותל, המוגרבים, כשאר המוסלמים, ראו ביהודים זרים וניסו להתנכל להם. היהודים נאלצו לשלם להם כדי שלא יפריעו להם בתפילתם792. רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מוסר ב־1887, כי הברון רוטשילד ביקר בעיר ודיבר על קניית שכונת המוגרבים כדי להרסה ולהגדיל את הרחבה שלפני הכותל. לאוכלוסיה שתפונה הוא תכנן הקמת בתים חדשים. כנראה שבגלל המחיר העצום ירד הרעיון מהפרק, לפחות בחלקו793.

גם איזור ‘ביזיתא’ זכה לתיאורים מיוחדים. מקורות שונים מציינים כי הוא מוזנח ובנוי רק בחלקו. רובינסון (1838) מציין, כי בפסגת גבעה זו יש בניינים קטנים ומוזנחים, וכי בחלקו הדרומי־מזרחי יש בנייני־מגורים וכנסייה הקשורה למנזר סנטה־אנה. בחלקו הצפוני־מזרחי של איזור זה מכוסה כל המדרון גנים, שדות ומטעי־זיתים, ואין בו אלא בניינים מועטים794. נוסעים מערביים אחרים מציינים אף הם כי ביזיתא מכוסה הריסות. השכונה שייכת למוסלמים, יישובה דליל, ורוב בתיה מבנים עלובים. במרכזה כמה גנים סביב מסגד795.

תמונה זו מוצאת את ביטויה בצורה ברורה גם במפות השונות של ירושלים במאה ה־19796. במצבו־זה נשאר האיזור, כנראה עד לסוף המאה ה־19 ואף בראשית המאה ה־20. זוטא וסוקניק (1921) מספרים, כי האיזור מלא שפך עפר, וכי נמצאים עליו גנים ושדות־תבואה. הם מציינים כי על־יד הפינה המזרחית־צפונית מגיע העפר עד לראש החומה797. במידה מסוימת קיים מצב זה עד־היום.

נראה כי דלילותו היחסית של האיזור הביאה לחדירת מתיישבים אירופים לתוכו. בחלק ממנו, ב’באב חוטה', התישבו יהודים כבר במחצית הראשונה של המאה. מבנים נוצריים וקונסוליות זרות הוקמו בו, במיוחד בקטע של ‘דרך הייסורים’ שמצפון להר־הבית ובשטח שמדרום לשער־שכם.

סיכום נאה לכל האיזור כולל הר־הבית, מביא דיקסון (ל־1864): ‘מעבר לאותו עמק טבעי הנקרא טירופויאון מתרוממים ביזיתא והר־הבית, שני הרבעים המוסלמיים, שהאחד מהם חילוני והאחר מקודש. החילוני – ביזיתא – שוכן יותר צפונה והוא סגור־יחסית. חומותיו גבוהות ובו גנים ירוקים. המקודש – הר־הבית – מופרד מהעיר החילונית על־ידי חומה גבוהה ויוצר רובע בפני עצמו, רובע של מסגדים, קשתות, עמודים וגנים’ 798.

גם אוולד (1842) מתאר את שתי הגבעות (ביזיתא והר־הבית) זו לעומת זו. ברובע ביזיתא מתרכזת תעשיית הסבון, השמן והעור, ובהר־הבית מצויים המסגדים – כפת־הסלע ואל־אקצא – אכסניה לעולי־רגל, בית־ספר לאנשי־דת, מספר מקומות תפילה וכן עצי־ברוש מפוזרים בשטח799.

ברור כי מבחינת החשיבות החלק החשוב־ביותר ברובע המוסלמי היה הקטע הסמוך לאיזור המסגדים. כבר ציינו בפרק על הר־הבית, כי באיזור הר־הבית פנימה, בחלק שהיה צמוד לרובע המוסלמי, נמצאו אולמות וחדרים ששימשו כבתי־ספר דתיים וכמגורים לדרווישים ולשומרים. במערבו ובצפונו של הר־הבית נמצאו שערי הכניסה אליו, ולפיכך נבנו בצמוד להם – גם מחוץ לשטח ההר – מבנים חשובים, שעל חלק מהם נעמוד בהמשך.


מקום מושבו של המושל התורכי

מעניין שגם מקום מושבו של השלטון התורכי היה בצמוד לשטח הר־הבית. כבר עמדנו על כך כי נוסעים שונים במאה ה־19 מתארים מקום זה בבניין גדול ב’ויא דולורוזה' שכונה על־ידם ‘ארמון פילאטוס’ (במקום נמצא כיום בית הספר העירוני ‘עומריה’).

כך, למשל, כותב זטצן (1806) כי לצד הר־הבית נמצא מבנה מיוחד־במינו, הנקרא ‘ארמון פילאטוס’. אמנם, לא יתכן, שארמונו של פילאטוס יעמוד כאן לאחר כל ההרס שנעשה בירושלים מאז התקופה הרומית, אך מניחים שאחד החדרים, בכל־אופן חשוב, בהיותו החדר שבו נחרץ גורלו של ישו. פתחו של חדר זה חסום בקיר, ורק מסגרת הדלת, העשויה שיש, עדיין נמצאת במקומה והצליינים המבקרים במקום מנשקים אותה. המבנה מהווה חלק מדירתו של מושל העיר, וחשיבותו העיקרית בכך, שמחדרו העליון. מאותו החדר שבו נחרץ גורלו של ישו, ניתן לצפות אל הר־הבית על שני מסגדיו800.

גם בימי שלטונו של איברהים פחה המשיך המושל המצרי המקומי לשכון בבניין זה. מעל גג בית זה. שירטט קתרווד (1833) את הפנוראמה המפורסמת שלו של ירושלים.


קבוצה 4', קובץ 20.png
בית 'פילטוס', מושב המושל התורכּי (לורטה, עמ' 255)

במפתו מאותה השנה מסומן הבית כ’ארמון פילאטוס‘, וסימון זה חוזר גם במפות אחרות מאותה התקופה801. מונרו (שביקר במקום בראשית שנות ה־30) מעיר, כי במקום חורבות בניינים, ביניהם אורוות, בית־סוהר לפושעים וקסרקטין צבאי. גם נורוב (שביקר בעיר ב־1835) מספר על ארמון פילאטוס ב’דרך הייסורים’ ומציין כי מצויה בו מרפסת־תצפית לעבר (מסגד) כפת־הסלע, וכי קשת עוברת מארמון זה אל הבתים שמעברו השני של הרחוב. בתוך מבנה הקשת גר דרוויש – משרתו של הפחה802.

לאחר חזרת השלטון התורכי לירושלים (1840) המשיך הבית בויא־דולורוזה לשמש משכן המושל, שהיה מעתה פחה ארצי. נראה כי עתה גדל במקום שטחו של קסרקטין הצבא התורכי. מפות ירושלים מתקופה זו מסמנות לאורך כל צפון־מערבה של חומת הר־הבית שטח של קסרקטין – הסראיא803. גב' פפייפר מספרת לראשית שנות ה־40, כי ביתו של פילאטוס הרוס בחלקו, אבל מה שנשאר משמש קסרקטין לחיילים תורכים. ג'. ווילסון (1843) מציין, כי ביתו של המושל התורכי של ירושלים ועזה פאריק פאשה – נמצא ברחוב ויא דולורוזה, וקשור לו בית־המשמר ששוכנים בו חיילים804.

חלק ניכר מהמקורות המציינים את מקום מושב המושל התורכי כ’ארמון פילאטוס' קושרים איזור זה עם ‘הבירה’ (‘באריס’), מצודתו של הורקנוס, ועם ‘מצודת אנטוניה’ של הורדוס, שנמצאו באותה הסביבה. יש אף המכנים איזור זה ‘ארמון הורדוס’ 805.

וויליאמז (בשנות ה־40) מציין, כי בית־הממשלה שוכן בשטח ה’אנטוניה' שהיתה, ללא־ספק, ביתו הרשמי של פונטיוס פילאטוס, וכאז כן־עתה משמש המקום לאכסון חיילים806, שטראוס מוסר, כי מבצר ‘אנטוניה’ משמש ארמון הפחה וקסרקטין של החיילים התורכים. לידו בית־משפט – ארמון פילאטוס. כאן, למעשה, מתחילה ‘דרך הייסורים’. לגג השטוח אפשר לעלות רק בעזרת פרוטקציה (למחבר סייע רופא היחידה המוצבת כאן)807. שולץ (1851) חוזר על הדברים ומוסר כי מבצר,אנטוניה' חודש כמה פעמים, וכי את הרשות לצפות מהגג השטוח של המבצר לעבר ‘מסגד עומר’ יש לבקש מהמפקד, אך קשה מאוד לקבלה808.

יש מקורות המסמנים גם את ‘ארמון הורדוס’ ברובע המוסלמי, צפונה יותר, בתוך "ביזיתא'. כך עשה קתרווד במפת ירושלים שלו, וכך עשה גם וויליאמז, במפת האדמירלות הבריטית, בציינו את המקום המסרתי של ‘ארמון הורדוס’ ליד מסגד דרווישים במקום זה809. מובן שבכך טעו; נתחלף להם מבצר ‘אנטוניה’ שנבנה על־ידי הורדוס בארמונו הפרטי.

בזמן ביקורו של פרנקל בירושלים (1856) עדיין נמצא בית הפחה במקום שצוין על־ידנו. פרנקל מתאר את המקום כדלקמן: ‘… בבואינו אל בית הפחה, הבנוי על מקום ההיכל. ברדתנו שתי מעלות מטה הגענו אל חצר בלי סדרים ומלא חלאה, שם אנשי צבא, אסירים ועבדים בהמונים שונים רבצו. משם עלינו בגרם מעלות עדי הגענו לחדר גדול, הנהו חדר המשפט ונפתולי אלהים נפתלתי, כי חדר הדין בכפר קטן בארצות אייראפא יתר שאת ויתר הדר לו עליו. קירותיו משוחים בטיח לבן, ומסביב למו מטות מכוסות בבלויי צמר, ומבלעדם אין פה מאומה, והוא חדר המבקרים ומקדמי את פני הפחה’810.

לאותו זמן לערך, מספר גם פין כי בית הפחה היה מוזנח מאד ואף שימש בית־סוהר, בחדר האורחים היו תלויות כל התכתובות והחשבונות בשקיות נייר על הקירות, והבקשיש היה שכיח מאד811.

בניין המושל התורכי בויא דולורוזה המשיך לשמש מחנה צבאי תורכי עד לסוף המאה, כיוצא ממדריך ברקר (לאמצע שנות ה־70) ומהמדריך של ליון (מהדורת סוף המאה)812.

נראה כי עוד לפני אמצע המאה התפשט מקום מושבו של הממשל ומגורי הפחה לפינה המערבית־צפונית שמחוץ להר־הבית. כבר מפת האדמירלות הבריטית משנות ה־40 מציינת את בית מגורי הפחה בקצה המערבי־צפוני של הר־הבית, מחוץ לחומתו, וכמוה גם מפות מאוחרות יותר כזו של ון דה־ולדה (1857) וּווילסון (1865)813. מאוחר־יותר חלה הפרדה בין מקום המגורים של הפחה וקסרקטין הצבא. הקסרקטין נשאר במקום עד לסוף התקופה העות’מאנית וחשיבותו המרובה היתה בשליטה על הר־הבית, מקום שבו התקהלו המוני מוסלמים בימי שישי ובמועדיהם. לעומת זה נדד מקום מגורי הפחה בתחילה לפינה הצפונית מערבית של הר־הבית, אחר כך לרובע המוסלמי, ליד שער־שכם, ובסוף התקופה העות’מאנית, אף אל מחוץ לחומות814. נראה כי המעבר לאיזור שער־שכם אירע בשנות ה־80. אחד המקורות מציין, כי הפחה בראם בנה בשנים אלו בית ליד שער שכם ובו מרפסות על הגג וחדרים רבים. אך בגלל אסונות שקרו במשפחתו עזב בית זה והשכירו815. מאוחר יותר (ב־1903) אנו פוגשים בידיעה, כי פחת ירושלים עבר לגור אל מחוץ לחומות, וכי התיישב בחצר הגדולה החדשה של כנסיית החבשים על דרך מאה־שערים, מול מגרש־הרוסים816.

אין ספק, כי לבחירת התורכים במקומה ההיסטורי של ה’אנטוניה' למושב השלטון בעיר הביאה השליטה הטופוגרפית של מקום זה על איזור הר־הבית. כשליטים קודמים חששו גם התורכים מפני מרידות אפשריות, ואף צפו שאלו עלולות להתחיל באיזור המקודש לאחר תפילה והתכנסות המונים במקום. הישיבה ב’ארמון פילאטוס' – מצודת ‘אנטוניה’ – הקנתה להם שליטה נפלאה על כל המתרחש בהר־הבית. החשיבות הטופוגרפית של מקומות השליטה בעיר, שנמשכה גם במאה ה־19, מזדקרת במקרה של ה’אנטוניה' כפי שהיא מזדקרת, כמובן, גם במקרה של מגדל דוד'.


הסראיא ומבנים תפקודיים מוסלמיים נוספים

מרכז שלטוני עות’מאני נוסף ברובע המוסלמי במחצית השניה של המאה ה־19 היה בניין הסראיא הגדול, המצוי כיום ברחוב עקבת א־תכייה. העתון ‘חבצלת’ מוסר ב־1872, כי השר נאזיף פחה הורה לשפץ את ‘חורבת הלני המלכה’ כדי שתשמש אכסניה לבתי המשפט של העיר ומשכן רחב־ידיים ומהודר לפחת ירושלים817.

במחצית הראשונה של המאה מכונה הבניין במקום זה א־תכייה וכן בית־החולים, או האכסניה של הלנה. זטצן מספר (1806), כי לא הרחק מבניין המושל, קצת הלאה לאכסניית הדרווישים ההודים. נמצא מבנה נאה הנקרא ‘א־תכייה’, והוא משמש מוסד סעד, שבו מקבלים צליינים ונוסעים עניים מזון חינם. קירותיו החיצוניים עשויים שיש חלק, אולם הוא רעוע מאד818.

טרנר (1815) מספר אף הוא, כי ביקר ב’מטבח הלנה', שהוא בניין רב־מידות ומרשים, בנוי כהלכה משיש צהבהב, ולו שתי דלתות בנויות בסגנון מיוחד. זהו מטבח בחסות הסולטאן, שנועד לעניים ולמטיילים מוסלמים. התורכים חילקו את המבנה למספר חדרים, בחלקם אורוות ובחלקם תנורים, ומלמעלה בנו מסגד ובית מרחץ. יש במטבח (שלו כיפה קטנה הנתמכת על 4 עמודים עלובים) כמה מהקלחות המקוריות שלו. לפעמים נשלח הנה מקושטא פקח לכבודו של אורח חשוב, ואז סובלים העניים, שכן הקצבת המזון מנוצלת כולה על ידי האורחים819.

וויליאמז (בשנות ה־40) מציין, כי בערך ממול לבית הקונסול הפרוסי נמצא ח’אן א־תכייה, הידוע בדרך־כלל כבית־החולים של הלנה. זהו גיבוב של הריסות בתים שבהם שורת חדרים עשירים מאד בקישוט סרציני. היה זה בוודאי ארמון בעל חשיבות, אם־כי איננו יודע מהו – ושמא זה הבנין הנזכר אצל מוג’יר א־דין, שלדבריו נבנה בידי סית טונשוק ב־1391. וויליאמז מציין, כי בית החולים שייך ל’ווקף' שלו בתים רבים בעיר וכן בבית־ג’אלא שליד בית לחם. הרחוב שבו הוא נמצא קיבל את שמו מהבית ונקרא עקבת א־תכייה, או עקבת א־סית (הגברת!), אך שמר גם על השם העתיק עקבת א־סוק (השוק)820.

הפרטים שמוסר שולץ (1851) על בית־תמחוי בעיר, מתייחסים, כנראה, גם הם לא־תכייה. הוא מספר על בית־מחסה לעניים שנוסד על־ידי נדבן תורכי. כעת המבנה מוזנח: עומדים בו 5 סירים גדולים, שחלקם עוד ראוי לשימוש, אך פרט לזה הכל מלוכלך, מפולות, אפר וכו‘. בהקשר לכך מציין שולץ כי לבד מכמה מוסדות פרטיים כמעט שאין למצוא בין המוסלמים מוסדות צדקה וסעד לעניים. גם אם נאסף כסף למטרות צדקה, הרי מאחר שהפחה הוא האדון המחליט על הכל, יתכן שהוא משלשל הרבה מהכסף לכיסו ואינו מוציאו כלל למטרות שלשמן נועד821. ברקלי (1857) מציין אף הוא, ש’א־תכייה’ הינו מבנה יפה, הרוס מעט, ברחוב שממערב לבית הפחה, וכי הוא משמש כבית תמחוי לעניים822.

גם ריישר (1867) מספר על בניין ‘הלנה המלכה’: ‘בתוך העיר יש בנין יפה אף נאה וגדול וחזק למאד ונקרא בפי כל (ארמון הילנא המלכה). נבנה מאבני שיש כולו ובין כל אבן ואבן נשפך עופרת במקום טיט ותבן ונראה עוד ובה חלונות גדולות במחיצות של קני ברזל עבים וישנים מאד מאד וגם יש בה חלונות שקופים אטומים כמו שהיו בביהמ"ק אורך הבית ורחבו כמאה אמה ובכל צד יש שערים גבוהים מאר מפותחים פתוחי ציצים ופרחים ועמודי שיש עומדים מזה ומזה גבהם לערך עשרים אמה והיקפם כשני אמות בתוכו יש בתים רבים מאין יושב והרבה חרבות, ואני הייתי כמה פעמים בתוכו וראיתי שם שלשה דודים של נחושת ישנים וגדולי’ מאד מאד ואמרי' שהם שבשלו בהם שלמי' בבית קדשינו ובב“א ושם נותנים חטים מבית המלך השולטאן על כל השנה ומנה עושים תמח' לעניי הישמעאלים כי מלך חסד הוא והתמח' נקרא בערבי (מאטבאח אל פאקארי) ר”ל תבשיל של עניים'823.

כפי שציינו לעיל הפך השלטון העות’מאני בירושלים, בראשית שנות ה־70, את בניין ה’תכייה' למקום מושב השלטון בעיר ובמחוז. ליון מציין (1876) כי רובו הגדול של בית החולים הלנה משמש ארמון לפחה של ירושלים824. פרומקין מציין אף הוא (לשנת 1880 לערך), כי ה’סראיא' (=הארמון) היה מרכז שלטון המחוז התורכי, וכן הוא אומר כי באחד מחלקי הארמון שכן בית־המשפט האזרחי העירוני, והיתה לו כניסה נפרדת825.

מבנה חשוב נוסף ברובע המוסלמי ששכן בו בתקופה העות’מאנית בית־הדין השרעי, הוא בניין ה’מחכמה' שליד שער־השלשלת. כידוע נבנה מבנה זה (ה’תנכזיה') בתקופה הממלוכית, וכפי שהזכרנו כבר הוא בנוי מעל קשת־ווילסון. בשנות השלטון המצרי נפגע המקום; בפקודת איברהים פחה נהרסו מגדלי הבניין, כדי שלא יוכל לשמש עוד כמעוז למורדים826.

קבוצה 4', קובץ 24.png
ה'מחכמה' (ספ. א. עמ' 333)

לאמצע המאה מציין טובלר, כי במקום שוכן בית־המשפט המוסלמי של העיר, וכן גר שם הקאדי. באמצע שנות ה־70 מספר ליון, כי סרקופאג שהובא מקברות המלכים הוצב ליד ה’מחכמה'. מאוחר־יותר העביר אותו הקונסול הצרפתי דה־ברמר למוזיאון בפריס827.


מסגדים ובתי ספר

מבנים תפקודיים נוספים ברובע המוסלמי שחייבים להזכירם הם המסגדים השונים. זטצן (1806) מציין, כי בירושלים שבתוך החומות כ־15 מסגדים. החשובים־ביותר הם מסגדי כפת־הסלע ואל־אקצא בהר־הבית, והם גם המפוארים־ביותר. חוץ מאלה יש עוד 5 בתי־תפלה מוסלמיים פרטיים. מחוץ לחומות מצויים 3 מסגדים נוספים, שהבולט מביניהם הוא מסגד נבי דאוד בהר־ציון. זטצן מדגיש, שרבים מהמסגדים המוזכרים כלל אינם בשימוש. לפי טרנר (1815) יש בעיר 10 מסגדים828.

טובלר (באמצע המאה) מדגיש, כי המסגדים החשובים מצויים בהר־הבית, אך מציין 7 מסגדים נוספים בתחומי העיר־העתיקה: שניים ברובע הנוצרי, משני צדי כנסיית־ הקבר, אחד ברובע היהודי, ליד בתי־הכנסת הספרדיים, שניים ברובע "ביזיתא' מולוויה וחמרא [הצריח האדום], אחד ברובע המוגרבים ועוד אחד ברובע המוסלמי. טובלר מציין מספר מסגדים נוספים שלא פעלו במחצית הראשונה של המאה, ביניהם אחד ליד שער־ציון, שני ליד שער שכם ועוד שניים שהיו סגורים. לדבריו היה מספר המסגדים בעבר גדול־בהרבה. ברקלי (1857) מציין 11 מסגדים בירושלים ובסביבתה הקרובה829.

יתכן שההבדל בין המספרים נובע מהתייחסות שונה למסגדים שבהר־הבית: יש שפירטו אותם ויש שכללו אותם כאחד. במיוחד חשוב לציין את הפירוט בסביבות אל־אקצא. כאן היו 4 מסגדים נוספים שצוינו כבר על ידנו: ‘אבו־בכר’, ‘המוגרבים’, ‘עומר הקטן’ ו’40 הנביאים'. על חלק מהמסגדים שנמצאו ברבעים אחרים עור נעמוד בהמשך. נציין גם, שבשטח הר־הבית בלט הצריח שבפינתו הצפונית־ מערבית.

פרט למסגדים נמצאו בעיר ובסביבתה גם קברים קדושים של שיחיים מוסלמים. וויליאמז מעיר באחד מהסבריו למפת האדמירלות הבריטית לציון קבר־שיח', כי בקברים אלה אין שום דבר מיוחד, והוא מצטט את הנוסע מונדרל האומר, שאצל המוסלמים אפשר למצוא בדרך־כלל הרבה יותר קדושים מתים מאשר כאלה החיים, ומכאן הריבוי הרב של קברי קדושים830.

עוד יש להזכיר את בתי־הספר השונים, במיוחד הגבוהים, שנמצאו ברובע המוסלמי. החשובים שבהם הם ברובם מהתקופה הממלוכית, עת נוסדו ‘מדרסות’ (מעין ‘ישיבות’ מוסלמיות) רבות, שבהן הושם הדגש בלימודי ה’פקה' (ההלכה המוסלמית), וכן מנזרי דרווישים, אכסניות ועוד831. נוסעי המאה וחוקריה, שלא ידעו הרבה על התקופות המוסלמיות הקודמות, אינם מרבים לספר על מבנים אלה; עם זאת אפשר למצוא אצל אחדים מהם תיאורים של חלק מהבניינים כפי ששימשו בזמן ביקוריהם.

טובלר מציין, כי בתי־הספר המוסלמיים הרגילים מצויים לרוב בסמוך למסגדים. ל־1846 הוא מונה את המוסדות למקומותיהם:

1. ברחוב הגיא, בין חמאם א־סולטאן לבין שוק באב א־סינסילה – בית־הספר הטוב ביותר, לדעתו;

2. ליד חרת חאן א־סוק;

3. ליד באב אל־עמוד (שער שכם);

4. ליד שוק חרת אלייהוד;

5. ליד סוק א־לחם (שוק הבשר);

6. ליד חרת אל־בזאר;

7. ליד המוריסתאן (עבד א־צמת) – זהו בית ספר די ישן ומצוי מצד ימין, ממזרח לכנסיית־הקבר, אם באים מחרת אינצארה832.

ליון מציין בית־ספר בבית קטן ליד בית־החולים על־שם הלנה, הנקרא בית־ספר של צאלח א־דין (זאת על פי משאלתו). גם ליד עין א־סביל (לא רחוק מהמחכמה) ישנם שני מבנים יפים משני צדי הרחוב, המשמשים כבתי־ספר; אחד שייך לשיח' אסד אפנדי, והשני הוא בית ספר לבנות שצאלח אידין הפכו לבית־ספר לבנים, הוא שייך לשיח' אסמאעיל אל־דנאף ונקרא על שם אשה פרסיה (אשת אחד מקציני צלאח א־דין) הקבורה שם, אשר את מצבת קברה אפשר לראות במקום זה עד היום833.

ל־1846 מוסר טובלר, כי ליד הר־הבית היו גם כ־6 בתי־ספר גבוהים־יותר, שבהם עוסקים הסטודנטים בקוראן. נוסף ל־6 אלה, המופיעים לעתים תחת שם אחד, עוד 3 בתי־ספר גבוהים (מדרסות):

1.  שיח' דאוד;

2.  שיח' מוחמד דהבוּד;

3.  שיח' אל־מוגרבייה834.

נוימן מספר גם הוא על כמה מבתי הספר המוסלמים הגבוהים. אלה שבהר־הבית מרוכזים, לדבריו, בצפון השטח, והחשוב שבהם הוא מדרסת שיח' סעיד נציר. מלבד ה’מדרסות' של ה’חראם' קיימות בעיר 3 מדרסות נוספות: שיח' דאוד שיח' מוחמד ושיח' אל־מוגרבייה835.

קולג' מיוחד שהנוסעים מזכירים הוא הקולג' לדרווישים עיוורים, לא רחוק מבית הפחה התורכי. מדרום לו, ברחוב המוביל ל’א־תכייה' (אכסניות הלנה) ולהר־הבית836. הוא מסומן גם במפות המדידה הראשונות של ירושלים837. בהסבריו למפת האדמירלות הבריטית מציין וויליאמן ביחס למקום זה, כי המואזינים (שתפקידם לקרוא לתפילה מעל צריחיהמסגדים) באים, בדרך־כלל, מקרב דרווישים אלה, וזאת כדי למנוע את אי־הנעימות העלולה להגרם אחרת על ידי צפיה מראשי הצריחים וחדירה לפרטיות של דיירי הסביבה838.

בשטח קולג' הדרווישים הוקם בסוף התקופה העות’מאנית בית סוהר תורכי, ולפיכך נקרא שער הכניסה להר־הבית שלידו גם שער המאסר. בית הסוהר שכן משני צדי שער המאסר, אך במפת פיארוטי (1861) עדיין מסומן בית־הסוהר מצפון לשער בלבד839.

בנין אחר שצוין על־ידי הנוסעים, והנמצא ממערב לפינה הצפונית־מערבית של הר־הבית, במרחק־מה מבית־המגורים הפרטי של הפחה, הוא הקולג' והאכסניה של עולי־הרגל ההודים. מפות־המדידה של ירושלים מהמאה ה־19 מסמנות אותו במקום זה840. בהסבר למפת האדמירלות הבריטית אומר וויליאמז, כי כאן התארח, כנראה, עלי־ביי בזמן ביקורו בירושלים, והוא מכנה אותו המסגד של סידי עבד אל־חדר841. זטצן (1806) מספר אף הוא, כי קרוב להר־הבית ישנו בניין המשמש אכסניה לדרווישים הודים ומיועד גם לאכסון צליינים מארץ זו842. גם ברקלי (1857) מציין כי בסביבת הר־הבית, ליד בית הפחה, מצוי חאן גדול המשמש אכסניה ל’עולי־רגל' מוסלמים843.

מבנים תפקודיים אחרים הנזכרים אצל נוסעי המאה הם בתי־חולים. במפת טובלר – ון דה־ולדה (1851) מסומן בית־חולים צבאי מחוץ להר־הבית בפינה הצפונית־מערבית. גם פיארוטי מציין כי למוסלמים בית־חולים צבאי, וברקלי מזכיר בית־חולים תורכי, הנמצא לא רחוק מבית הפחה, ברחוב המוביל לשער־שכם844. פיארוטי מוסיף גם, כי למוסלמים בית־הארחה על־שם צלאח א־דין, בית הארחה של הדרווישים האוזבקים וכמה בתי־חולים לא־חשובים845.

מוסד מוסלמי חשוב נוסף שנמצא ברובע ונזכר במאה ה־19, הוא ספריית אל־חאלדייה ברחוב השלשלת, בפינת הסמטה היורדת את הכותל (הספריה נקראה על שם בעליה בני משפחת אל־חאלדייה המפורסמת בירושלים)846.


שווקים, ח’אנים, סבילים ובתי־מרחץ

סוג מבנים אחר שבלט בעיר־העתיקה של ירושלים היו השווקים העתיקים והח’אנים – צירוף מקובל בערים המזרחיות. על פעילות השווקים השונים עמדנו כבר כשעסקנו בפעילות הכלכלית בעיר, לכן נתרכז עתה רק בח’אן הראשי של העיר, שנמצא ליד השוק המרכזי. וויליאמז עומד על כך כי הח’אן הראשי בעיר ממוקם בנוחיות ליד הבזארים, כבכל שאר ערי המזרח. על הח’אנים בכלל הוא אומר, כי יש בהם בעיקר אורוות לגמלים, או סוסים, ומאחר שלעתים מתאכסנים יחד אנשים וחיות, החדרים אינם מרוהטים, והמתאכסן חייב לדאוג לעצמו. התושבים המזרחיים אינם יודעים מהו מלון במובן המקובל בעולם המערבי847.

בקשר לח’אן א־סולטאן מוסר טובלר (המכנהו ח’אן א־סוק) לשנות ה־40 את הפרטים האלה: הח’אן שוכן מצפון לסוק אל־כביר וממזרח לשוק צורפי הזהב. הוא בנוי מסביב לחצר שאליה פונים החדרים, הבנויים בשתי קומות, וחיילים שומרים עליו. ניכר עליו שפעם היה מכובד, גדול ונאה. למרות־זאת לא ביקרו שם רבים בימי שהותו בעיר. רק בתקופת הפסח, בהגיע השיירות מדמשק, מתמלא המקום848. ברקלי (1857) מציין כי ח’אן זה הוא החשוב־ביותר בעיר וכי הינו בשימוש רב849.

גם מקומות אחרים בעיר נתכנו ח’אנים, אף שלמעשה לא היו ח’אנים במובן המקובל. כך מכנה טובלר (1846) בשם ח’אן הקופטים את מנזר הקופטים החדש, שנבנה מצפון לבריכת הפטריארך (ואשר הפך לפנימיה צבאית תורכית אחרי 1849)850.

עם התגברות ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי בסוף התקופה העות’מאנית אנו פוגשים בשני רחובות הנקראים ח’אנים: רחוב באב ח’אן א־זית ורחוב ח’אן חברון. הראשון היה שוק מוסלמי ונקרא כך, כנראה, על־שם ח’אן עתיק. השני נמצא ברחוב חב"ד ברובע היהודי, ושלא כח’אן א־זית, לא היה מקום חניה לבהמות בלבד, אלא גם מעין יריד קטן לקונים ולמוכרים. אל ח’אן זה היו ערביי חברון מביאים ביצים ועופות למכירה. כך מתאר גד פרומקין ח’אן זה: 'ח’אן חברון שימש גם מרכז תחבורה לכל היוצא לצפת, כאן מקום המקארים עם פרדותיהם, מביאים מכל שצפת וטבריה יכולות לספק לירושלים: שמן זית, גבינה צפתית, דגי טבריה, וקצת מרכולת מדמשק, שהיתה עוברת דרך טבריה – פירות יבשים וכדומה. והיו המקארים חוזרים למקומם כשבהמותיהם טעונות פרי ירושלים: גליונות “לשנה טובה”, לוחות השנה, “מחצית השקל”, קבלות מוזהבות, “מזרחים” מפיות לחלות וכיוצא בזה, שהיו בתי הדפוס מספקים לצפת ולטבריה. בית הדפוס של אבא התמחה בעיקר באספקת צרכים אלה לאותם שני חלקים של “ארבע הארצות”.. .851.

מבנים מיוחדים נוספים ברובע המוסלמי (וגם באזורים אחרים) הם הסבּילים ובתי־מרחץ. ברקלי (1857) מוסר, כי מלבד הסבילים שבאיזור הר־הבית יש בעיר כמה סבילים יפים נוספים: אחד ליד שער־סטפן (שער האריות), שני מול פתח ה’מחכמה', ושניים אחרים ברחוב המקביל להר־הבית (רחוב הגיא), במערבו852. וויליאמז מסמן במפת האדמירלות הבריטית שני סבילים ברחוב הגיא. הוא מעיר, כי שניהם בעלי ארכיטקטורה נאה, יבשים, וכנראה מאותו הזמן853.


קבוצה 4', קובץ 28.png
רחוב הגיא, קשתות ורהט (סביל הורן, ב. תמונה 20)

אשר לבתי־מרחץ מציין זטצן (בראשית המאה), כי בירושלים 5 מרחצאות ציבוריים854. טובלר שנות ה־40) מוסר אף הוא, כי בירושלים היו בתקופת שהותו 5 בת־מרחץ, והוא מוסיף, כי השימוש בהם תלוי מאד בכמות המים הנאגרים ממי־הגשמים בחורף. לדבריו, בתי המרחץ הם:

1. חמאם אל־בתרכ (מרחץ הפטריארך) – ליד הכנסיה היוונית על־שם יוחנן המטביל;

2. חמאם א־שפא (מרחץ הישועה) – בקרבת עין א־שפא, סמוך מאוד לשוק אל־קטאנין (שוק הכותנה);

3. חמאם אל־עין (מרחץ המעין) – בקרבת מס' 2. המים מגיעים אליו באקוודוקט מבריכות שלמה. לפני 1821 הובאו המים לכאן על: גבי חמורים, גמלים ואפילו בני־אדם;

4. חמאם מרים (מרחץ מרים) – ממערב לשער־סטפן וקרוב מאד אליו; לא נעים־ביותר;

5. חמאם אל־סולטאן (מרחץ הסולטאן) – במעבר של רחוב ה’ויא דולורוזה' לתוך רחוב הגיא; הוא מהווה את הפינה הדרומית־מזרחית שם. הבניין אינו גדול ולו שני קמרונים855.

לפי וויליאמז היה חמאם א־שפא ידוע קודם כבית־המרחץ של עלא־א־דין. לחמאם נכנסים משוק הכותנה – בזאר הרוס, שהיה תפוש בעבר על־ידי סוחרי הכותנה; אלה נתנו שם זה גם לשער הסמוך אל הר־הבית856, על מקורות מי בית־המרחץ ובאר א־שפא עמדנו כבר לעיל בפרק על המים.

אשר למקורות המים של בתי־המרחץ האחרים מציין ברקלי, כי זה שליד שער־סטפן שער האריות) קיבל את מימיו מבריכה שמחוץ לחומה (בריכת סית־מרים) באמצעות תעלה, ואילו מרחץ הפטריארך (שברובע הנוצרי) קיבל את מימיו מבריכת חזקיהו (בריכת המגדלים). ברקלי אומר עוד, כי בית־המרחץ שבפינת הרחובות המובילים לשער־שכם ולשער־האריות (חמאם אל סולטאן) היה הגדול והיפה מכולם, אם־כי בזמנו כבר היה הרוס במקצת857. את מקור המים לבית־מרחץ זה אינו מציין, ויתכן שהיתה כאן תעלת־מים שבאה מכיוון שער־שכם, בדומה, במידה מסוימת, לאפשרות לגבי חמאם א־שפא.

תיאור אפייני של בתי־המרחץ בעיר־העתיקה בירושלים מוסר פרס (1921): "… חדרי רחצה עם אמבטיות ומקלחות טרם נודעו בימים ההם בירושלים. האם רחצה את ילדיה הקטנים בגיגית, ומי הרחצה נשמרו בה לשטיפת הרצפה. הגברים הלכו בערבי שבתות עם בניהם הגדולים למקווה הכשרה שבחורבת ר' יהודה חסיד, או שבקרבת בתי־הכנסת האחרים. בערבי החג היו הולכים להתרחץ בבתי המרחץ החמים שהיו שלשה בעיר־העתיקה… אל־עין… א־שיפאע… אל בטרק… בבואך לבית מרחץ כזה הנך נכנס לאולם גדול שעליו מתנשאת כפה עגולה בגובה של שנים עשר מטר לערך. באמצעו בריכת מים וליד הקירות מסביב ספות רבות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה של 5–4 מטרים מעל לרצפה תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים הם, ובכפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשף בספוג וסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות יתר של גרושים אחדים, מזמין את הבלן המשכיב אותו לארכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון וספוג. אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחדר ההזעה, יושב רגעים מספר על אצטבה של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו עד שבא הבלן עוטפו במגבת גדולה ומלווהו לאולם המרווח.

קבוצה 4', קובץ 30.png
רהט (סביל) ליד שער־השלשלת (ווילסון, א״י הציורית, א. עמ' 48)

שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה. ברצותו הוא מזמין כוס קפה ונרגילה (מין בקבוק לעשון טבק). כשהוא יוצא מבית־המרחץ הוא מרגיש עצמו מעודן ורענן'858.

פרט למבנים הפונקציונליים הרבים שהיו בשימוש ברובע המוסלמי במאה ה־19 ושהוזכרו על־ידנו עד־כה, החלו קמים ברובע זה בתקופת דיוננו מבנים נוצריים חדשים והחלו חודרים אליו מוסדות מערביים אחרים. לאלה נייחד דברים קצרים בתת הפרק הבא.


קבוצה 4', קובץ 31.png
קטע הרובע המוסלמי – איזור ביזיתא במפת ווילסון – 1865 (ווילסון, סקר, מפה 1:2,500)

חדירה נוצרית ומערבית לאיזור המוסלמי

‘דרך הייסורים’

אחת התופעות המעניינות בהתפתחות היישובית של העיר־העתיקה בירושלים במאה ה־19, היא ההתנחלות המוגברת של מוסדות נוצריים לאורך ‘דרך הייסורים’ הנודעת שבאיזור המוסלמי. שרשיה של התנחלות זו במסורות הנוצריות הקשורות לדרך זו, אלא שרק מאז תקופת שלטונו של איברהים פחה נתאפשר לנוצרים לבנות מבנים ולהתיישב כאן.

בראשית המאה כמעט לא היתה לנוצרים כל אחיזה ברובע המוסלמי. כפי שציינו כבר היה ‘ארמון פילאטוס’ המבנה השלם הבולט־ביותר ב’דרך הייסורים‘. בבית זה, שמדרום לדרך ובצמוד לחומת הר־הבית, שכן מושל העיר. בתוך המבנה, וכן ב’דרך הייסורים’ עצמה, היו אתרים שונים שהנוצרים ייחסו להם ערך דתי והיסטורי.

טרנר (1815) נותן תיאור של מסלול ה’ויא דולורוזה‘, כולל חתך רוחב שלה וסימוני הנקודות השונות לארכה859. ציור נאה של הרחוב בראשית המאה נמצא בספר האיורים של וורן (1834). בהסבר המלווה את הציור נאמר, כי הריצוף הרוס כמעט לגמרי, וכי הרחוב קשה למעבר860. ווילסון מספר (ל־1843), כי ה’ויא־דולורוזה’ הינה רחוב קעור, ישר וצר מאד, מרוצף אבנים גסות, גגות הבתים משני צדי הרחוב מהם כיפתיים ומהם שטוחים, והם נתמכים על גבי עמודים וקשתות. באמצע הרחוב לערך עוברת מעליו קשת עתיקה הנקראת קשת ‘אקסה־הומו’861. טובלר מציין (לאמצע המאה לערך) כי ה’ויא דולורוזה' מרוצפת היטב כמעט כולה, וכמעט לכל ארכה בנויים בתים. רק ליד קשת ‘אקסה הומו’ יש הריסות מעבר לגדר שלצדי הדרך862.

וויליאמז (בשנות ה־40) אומר, כי קשת ‘אקסה־הומו’ נקראה גם קשת־פילאטוס, וכי היא נזכרת על־ידי כל הנוסעים מאז ימי הצלבנים וגם צוירה על־ידי רובם863. הנוסעים השונים מספרים על המסורת שלפיה כאן נאמר על ישו: ‘ראו זה האיש’ – ומכאן מתחילה היויא דולורוזה‘864. כן הם מציינים, כי מדרום לקשת ‘אקסה־הומו’, באיזור ‘ארמון פילאטוס’, מצוי הפריטוריום, הוא בית־המשפט שבו נשפט ישו, ומתחתיו נמצא בית־הסוהר שבו נכלא. למעלה, מעברו השני של הרחוב, נמצאות הריסות של מנזר, ומתחתיו שרידים מן הכניסה לפריטוריום. המדרגות שהורד עליהן ישו אחרי שנשפט הועברו לרומא ונמצאות שם עתה בכנסיה מיוחדת, ששמה הלטיני הוא ‘סקאלה סנקטה’ (=מדרגות קדושות), ושם מראים אותן עד היום. במפת האדמירלות הבריטית מציין וויליאמז מקום זה ב’ויא דולורוזה’. לדבריו יש כאן שתי קשתות עתיקות שנבנו בקיר הסראיא'865.


כנסיות ‘ההלקאה’, סנטה אנה והאחיות של ציון'

הבניין המודרני הראשון שנבנה ב’דרך הייסורים' במאה ה־19 היה ‘כנסיית ההלקאה’ (פלגלסיון) – בתחנה מס' 2, שנמצאה מול מקום בית־המשפט. לפי המסורת הנוצרית הכוּ הרומאים במקום זה את ישו, ומכאן שם הכנסיה. וויליאמז, שביקר בכנסיה במארס 1843, מספר כי. זו נבנתה כשנה־וחצי לפני ביקורו.

המסורת אודות המקום היא, לדבריו, עוד מזמן הכיבוש הצלבני, אך עד לשיקום המקום בידי הפרנציסקנים שימש אתר הכנסיה, כמו אתרים רבים אחרים, כאורווה וכבית־מלאכה לאריגה. בחצר נתגלתה באר סתומה, ואחרי שניקוה היא התמלאה מים תוך יומיים. טעם המים, לדברי וויליאמז, כמי השילוח וחמאם א־שפא866.


קבוצה 4', קובץ 33.png
ויא דולורוזה, דרך הייסורים (סטבינג עמ' 148)

קבוצה 4', קובץ 34.png
הדרך משער־האריות למושב המושל בויא דולורוזה (לורטה עמ' 282)

באמצע שנות ה־40 מספר טובלר על הקפלה שמצפון לרחוב המוביל לשער־סטפן (שער האריות). הכניסה היא דרך דלת בחומה שלאורך הרחוב. הקפלה נבנתה ב־1838 הודות לאציל מכסמיליאן מבוואריה שביקש להנציח את צליינותו. לפָנים היו מכשולים שונים שלא יכלו להתגבר עליהם, אך הודות לכספו ולרצונו החלה הקפלה החדשה להיבנות בסוף 1838, וב־1839 כבר עמדה על תילה867. ב־1851 מוסר שולץ, כי לפני הכנסיה חצר מרווחת, מרוצפת אבנים, וממנה מגיעים לכנסיה קטנטונת שחודשה רק 10 שנים קודם. מתחת למזבח נמצא כוך ובו דולקות 5 מנורות יפות, שביניהן עומדים עציצים קטנים. רצפת הכוך עשוייה לוח־שיש ועליו כתובת בלטינית868.

המדריכים של בדקר וליון מאמצע שנות ה־70 מוסרים, כי המקום ניתן לפרנציסקנים ב־1838 על־ידי איברהים־פחה. ב־1839 נבנתה כאן קפלה חדשה על שרידים עתיקים, בכספי תרומתו של הדוכס מכסמיליאן מבוואריה869.

מקום נוסף שזכה להתחדש באותה הסביבה הוא כנסיית סנטה־אנה. ב־1806 מוסר זטצן, כי במרחק מה מארמון פילאטוס, במקום שומם מכוסה הריסות, רואים מבנה חרב־בחלקו, המורכב מכנסיה נאה שלידה היה, כנראה, מנזר. מתחת לרצפת הכנסיה יורדים אל מערה שאומרים כי ‘המדונה’ נולדה שם870.

ב־1833 מספר מונרו, כי מעט מזרחה, ברחוב של מצודת־אנטוניה, מראים את ביתם של הורי מרים אם ישו. במקום זה נבנתה, לאחר מות ישו, כנסיה – כנראה הקדומה בעולם. עתה אין שם אלא הריסות מכוסות עשבים. בקרבת־מקום נמצאות חורבות של בגין שניצב בעבר על הבית של סנטה־אנה. היה שם פעם מנזר שצלאח א־דין הפכו לבית־ספר871.

ב־1835 מעיר נורוב, כי באתר ביתם של הורי מרים (מקום הולדתה) חייבים להמצא שרידי כנסיה עתיקה מימי קונסטנטין והלנה הקדושה, אלא שהמקום כעת הרוס בחלקו. הוא אומר עוד, כי חזית הכנסיה פונה אל רחוב צר, המוביל מ’דרך הייסורים' לשער ‘החסום’ של הורדוס872.

רובינסון (1838) מציין, כי בצד ‘דרך הייסורים’ נמצאת הכנסיה ההרוסה של סנטה־אנה; מתחתיה נמצאת מערה, שעליה מצביעים כעל מקום לידתה של הבתולה. הכנסיה היא בעלת קשתות, והינה, כנראה, מפעלם של הצלבנים873.

וויליאמז (בשנות ה־40) מוסר, כי כאן מקום הלידה המשוער של הבתולה הקדושה. קודם היה כאן מנזר של נשים, שצלאח א־דין הפכו ל’מדרסה' מוסלמית ולבית־חולים; מזכירו הפרטי והביוגרף שלו בהא א־דין היה התומך הראשון שלהם. הכנסיה עמדה בחורבנה שנים רבות, עד שהפחה של ירושלים קבל על עצמו את שחזורה ב־1842874.

ב־1851 מספר שולץ, כי כשנכנסים לעיר דרך שער־סטפן (שער האריות), נמצאת מימין כנסיית סנטה אנה, שכעת אינה אלא חורבה מעל למערה שנולדה בה מרים הקדושה. נראה כי הכנסיה היא מזמן הצלבנים875.

בראשית שנות ה־60 מוסר פיארוטי, כי כנסיית סנטה־אנה הנמצאת ליד שער מרים (שער־האריות) שייכת עכשיו לצרפתים. ב־1854 היו שם אורוות לסוסי השלטון ומקום חניה לגמלים ולמוביליהם והמקום הלך ונהרס. המוסלמים עזבו את המקום ב־1761, בטענה שיש בו שדים ורוחות. ב־ 19.10.1856, הודות למאמציו של הקונסול הצרפתי דה־בריאר, נתן הסולטאן את המקום לצרפתים לשם הקמת כנסיה קתולית. ב־1.11 הוא קיבל את מפתחות המקום מקאמיל־פחה. כשנה אחר כך החלו השיפוצים876.

גם מקור מערבי אחר חוזר ומציין, שהכנסיה והמנזר של סנטה־אנה נמסרו על־ידי מושל ירושלים, קאמיל פחה, לקונסול צרפת, לאחר טקס. התורכים שהיו במקום עזבוהו, והלטינים החלו לשקמו877. ספר הסקר של ‘קרן החקר הבריטית’ על ירושלים מציין, כי הצרפתים חידשו את כנסיית סנטה־אנה ב־1860.


קבוצה 4', קובץ 36.png
כנסיית 'סנטה אנה' (ספ, א, עמ' 664)

בהמשך נאמר כי היתה בידי המוסלמים ושימשה בית ספר (שנקרא ‘צלאחייה’) מימי צלאח א־דין ועד 1856, כאשר הסולטאן נתן אותה במתנה לצרפתים878.

בשנות ה־70 מציין ליון, כי לפרנציסקנים היתה רשות לערוך כאן מיסה. ב־1842 החל פחה ירושלים, באותו זמן, להפוך את הכנסיה למסגד, והחל בונה צריח במקום מגדל־הפעמון של הכנסיה; אבל העבודה לא הושלמה. אחרי מלחמת קרים נתן הסולטאן עבד אל־מג’יד את הבניין לצרפתים, והוא שופץ879.

מדריך ה’בדקר' (במהדורתו הראשונה מ־1876) מוסיף, כי הכנסיה הצלבנית סנטה־אנה, שניתנה לנפוליון השלישי ב־1856 על־ידי הסולטאן עבד אל־מג’יד, היא עכשו בחסות צרפת, וכדי לבקר בה יש צורך באישור מהקונסוליה הצרפתית. הוא מציין, כי הכנסיה נזכרת החל במאה ה־7, וכי מדרום לה היה גם מנזר של נשים. צאלח א־דין הקים שם בית־ספר והיא נשארה ברשות המוסלמים עד שניתנה לנפוליון השלישי. המוסלמים שיפצו את כיפת הכנסיה ונראה ששרירי פרסקות שהיו בה נמחקו בזמן השיפוץ. דה־ווגה מצא כאן שרידי ציורים עתיקים. הצרפתים לא עשו שיפוצים ניכרים, ורק בנו חומה מסביב לכנסיה880.


קבוצה 4', קובץ 37.png
הקשתות במנזר 'האחיות של ציון', לפני הבנייה במקום (פיארוטי, עמ' 13)

בסוף שנות ה־70 (1878) החלה פעילותו של מסדר ‘האבות הלבנים’ בכנסיית סנטה־אנה. מלך צרפת מסר את הבניין לנזירים צרפתים חברי מסדר ‘האבות הלבנים’, שהגיעו למקום ב־1878. הנזירים הוסיפו ליד הכנסיה בניינים חדשים למשכנם, והחלו בפעילותם בעיר881.

במהדורת 1912 מספר ה’בדקר' כי מנזר וסמינר נבנו ליד הכנסיה, וכי בזמן הבניה נתגלתה בריכה חצובה בסלע וכן חדרים ושרידים של כנסיה מימי הביניים882. במהדורה מאוחרת של מדריך ליון נמסר גם־כן על ההתפתחויות הנוספות: צרפת בנתה ליד הכנסיה מוסד יפה ומסרה הכל לקרדינל לויז’ארי, מייסד אגודת ‘המיסיונרים של נוטר־דאם האפריקנית’. הוא הקים כאן מנזר וסמינר לכמרים, המנוהל בידי ‘האבות הלבנים’ (הנקראים כך על שם צבע מדיהם)883. מקורות מראשית ימי המנדט הבריטי מוסיפים, כי במנזר ‘האחים הלבנים’ יש מוזיאון, ובחצר המנזר בריכה עתיקה (אולי בריכת בית־חיסדא)884.

אתר שלישי שנתחדש באיזור הוא הכנסיה והמנזר של ‘האחיות של ציון’ ב’דרך הייסורים'. פיארוטי מוסר (בראשית שנות ה־60), כי בנובמבר 1857 קנתה אגודת ‘האחיות של ציון’ שטח קרקע, כמה יארדים מצפון־מערב לבריכת בית חיסדא, ליד קשת ‘אקסה־הומו’. פיארוטי נתבקש לחפור שם וגילה קשת נוספת קטנה־יותר885.

המדריך של ליון מוסר, כי המנזר והכנסיה של ‘האחיות של ציון’ נוסדו על־ידי האב אלפונס רטיסבון. הבניה, בסגנון פשוט מאד, התחילה ב־1859 ונגמרה ב־1868. מאוחר־יותר הרחיבו את הבניין, בנו בו עמודים בסגנון קורינתי – כתמיכה לקמרונות הבנין – וב־1891 קרעו 12 חלונות בכיפת הכנסיה886.

מקורות אחרים מציינים, כי את השטח שעליו בנוי המנזר של ‘האחיות של ציון’ קנה יהודי מומר ושמו רטיסבון, כדי להקים בית־מלאכה עבור ילדים יהודים שהתנצרו, לשנות ה־60 נמסר, שהמנזר מספק לינה, אוכל ובגדים ל־ 40–30 נערים ולכ־26 נערות887. מקורות מאוחרים־יותר מספרים, כי במנזר ‘האחיות ציון’ (מנזר קתולי) כ־16 נזירות וכ־120 ילדות888.

נראה אפוא כי בשלהי המאה חל גידול במוסד זה. רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מסוף המאה מוסר, כי בעיר־העתיקה רכש מנזר ‘האחיות של ציון’ בית תורכי ישן, מצפון למבנה הראשון והרסו במטרה לבנות על המגרש בניין נוסף889. מסוף המאה יש גם ידיעה, כי בבניין זה, השייך לקתולים והנמצא מעל שרידי מצודת אנטוניה, יש בית־ספר וקפלה ומוכרים שם מזכרות וזרי פרחי־בר890.


מבנים נוצריים נוספים

בראשית המאה ה־20 נבנו מבנים נוצריים נוספים ב’דרך הייסורים‘, ליד ‘האחיות של ציון’ ו’ההלקאה’. נציין בינתיים רק שניים מהם. ב־1905 מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי בשטח שבבעלות הפרנציסקנים, מדרום ל’כנסיית ההלקאה' וסמוך לכנסיית ‘האחיות של ציון’, התגלתה כנסיה ישנה. הפרנציסקנים שחזרו אותה ובנו שם גם מנזר קטן891.


קבוצה 4', קובץ 39.png
בית 'האיש העשיר' ברחוב הגיא, מצפון לפינת דרך־הייסורים (לורטה עמ' 235)

אותו כתב־עת מוסר גם, שהיוונים החלו בפינוי חורבות ב’ויא דולורוזה‘, בקטע שבין כנסיית ‘האחיות של ציון’ ובית ההארחה האוסטרי, כדי להקים שם בניינים חדשים892. אז נבנה כאן ה’פריטוריום’ של היוונים, שבו מראים בית־סוהר קדום חצוב־בסלע ב־3 קומות; לפי מסורת נוצרית־יוונית כאן היה ישו אסור בידי הרומאים. בערבית נקרא המקום ‘חבּס אל מסיח’ (=כלא המשיח).

המעקב אחרי התחדשותה של ‘דרך הייסורים’ במאה ה־19 לימדנו, כי כל המבנים הנוצריים החשובים שברחוב זה לא היו קיימים בתחילת המאה. רק הכנסיה הידועה בשם "דיר אל־עדס' הייתה אולי קיימת באיזור כבר בראשית המאה. דבר קיומה צוין על־ידי נוסעים שונים והיא מסומנת גם במפות שונות, אך נראה כי לא שימשה ככנסיה במאה ה־19. תיאור מפורט שלה, כולל תרשימים של רצפתה, חתך־רוחב ושתי תכניות (יחד עם הדין־וחשבון הכללי על רובע באב־חוטה שבו היא נמצאת ותרשים של הרובע, כולל העתיקות), ניתן למצוא ברבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1896893.

בניין אחר ברובע המוסלמי הקשור לנצרות הוא בית שמעון הפרושי. מקורות המחצית הראשונה של המאה ה־19 מסמנים בית זה באיזור ה’ביזיתא‘. נורוב (1835) מציין כי הוא מצוי בקצה הרחוב הצר המוביל מ’דרך הייסורים’ לשער־הורדוס החסום. משפחה ערבית גרה בין הריסותיו ולה גן־ירקות קטן894. וויליאמז מסמן אתר זה במפת האדמירלות הבריטית ומציין כי במקום כנסיה הרוסה וכי זהו אתרו המסרתי של בית שמעון. בימי הצלבנים נקרא הבית המנזר של סנטה מריה מגדלנה895.

מבנה נוסף הקשור לנצרות אשר צוין במאה ה־19 ב’דרך הייסורים' הוא ‘בית לזרוס’, המצוי, לדברי מונרו (1833), בנקודה שה’ויא דולורוזה' פונה שמאלה. במקום נמצאו נזירים. בהמשך מציין מונרו כי בסמוך לבית לזרוס נמצאת, לפי המסורת, הנקודה שבה נפל ישו עם הצלב בפעם הראשונה. במקום זה הקימו הנוצרים מנזר והתורכים הפכוהו לבית־מרחץ896. גם נורוב (1835) מציין, כי קיים בית־מרחץ ציבורי הבנוי על יסודות כנסיה שנבנתה על ידי הלנה הקדושה897.

מאוחר יותר מצויה ידיעה, כי הארמנים הקתולים הולכים ומקימים כנסיה בפניה הראשונה של ‘ויא דולורוזה’. בקריפטה שלה משמשת כנסיה עתיקה הידועה בשם Notre Dame de Spasme (‘כנסיית המכאוב’;‎)898.

אתר אחר המוזכר ב’דרך הייסורים' הוא ‘בית האיש העשיר’. הנוסעים מציינים אותו ליד התחנה השלישית שב’דרך הייסורים' ומעירים כי זהו אחד הבתים היפים בירושלים899. מזכירים גם את ‘שער המשפט’. מונרו (1833) מספר, כי הוא ניצב עתה במרכז העיר, וכי דרכו היו מובלים הנידונים־למוות למקום ההוצאה־להורג בגולגותא. ממולו עדיין ניצב עמוד חסר־כותרת, שעליו נרשמו שמות הפושעים – ומכאן שם השער900.

ב’דרך הייסורים' מזכירים הנוסעים הנוצרים השונים עוד את ביתה של ‘סנטה ורוניקה’. זהו בניין קטן, שבו, כפי שטוענים, חיתה ורוניקה הקדושה. לדבריהם נראו במקום חלקי עמודי־שיש, וממול לבניין נמצא עמוד שעליו מנורה. בתוך הבית אבן שעליה טביעת רגלו של ישו901. זיהוי המקום הוא על פי מסורת הכנסיה הקתולית. תיאור של בית סנטה ורוניקה מצוי ברבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־1896902.

סנטה ורוניקה' היווה את עמדת־האחיזה העיקרית של היוונים־הקתולים בעיר־העתיקה במחצית הראשונה של המאה ה־19. וויליאמז מסמן מקום זה במפת האדמירלות הבריטית כשייך ליוונים שפרשו מהכנסייה האורתודוכסית וקיבלו עליהם את מרות האפיפיור903. מדריך ה’בדקר' מ־1876 מונה בעדה היוונית־קתולית בעיר כ־30 נפש, ובראשם האב אליאס904. ב־1878 הקימו היוונים־הקתולים בית ספר ופנימיה לנערים בעיר־העתיקה, ב’דרך הייסורים‘, ליד כנסיית סנטה־אנה, הוא בית־הספר סנטה־אנה שלהם905. לראשית המאה ה־20 מסכם אחד המקורות את מאחזי היוונים־הקתולים בעיר, כדלקמן: כנסיית סנטה ורוניקה, בתחנה הששית ב’ויא־דולורוזה’; בית־ספר גבוה, כנסיה ומוזיאון ב’סנטה אנה'; ובית תפילה על הר הזיתים906.



קבוצה 4', קובץ 41.png
האכסניה האוסטרית (ספ, א, עמ' 881)

מבנים מערביים חדשים: האכסניה האוסטרית

לפני שנעבור לדיון כללי ברובע הנוצרי, נייחד דברים לאתרים נוצריים ומערביים אחרים שהוקמו ברובע המוסלמי במחצית השניה של המאה. חדירת הנוצרים לאיזור נתאפשרה, ללא ספק, במידה רבה לרגל ריקנותו היחסית. כך למשל, אומר טובלר בשנות ה־40 בקשר לרחוב אל־ואד (=הגיא). כי זהו אחד הרחובות הריקים־מאדם ואחד הרחובות של’פרנקים' נוח ביותר לחדור אליהם907. המבנה המערבי הנוסף החשוב ביותר שנבנה ברובע המוסלמי הוא, ללא ספק, האכסניה (הוספיס) האוסטרית, שהוקמה כמוסד דתי אך נמצאה תחת חסותה של הקונסוליה האוסטרית בירושלים. בניית האכסניה החלה ב־1856, בפינת ‘דרך הייסורים’ ו’דרך־הגיא‘, בעזרתם הפעילה של קרדינאלים אוסטרים והקונסול האוסטרי בירושלים פון פיצמנו908. הבניה נמשכה 4 שנים וההוצאות הגיעו ל־ 300,000 גולדן, בין־היתר היה צורך להסיר שכבה של 13 מ’ אשפה, להקים טרסות חדשות ולבנות קיר גבוה מסביב לבניין. חזית המבנה המונומנטאלי כוסתה שיש אדום ולבן – הצבעים הלאומיים האוסטריים. היו בבניין 40 חדרים ל־140 עולי רגל, שני חדרי־אוכל, חדר־חולים וכנסיה קטנה909.

פין מספר על ההכנות לבניית האכסניה. 200 חמורים עסקו מדי יום ביומו במשך חדשיים בהרחקת הפסולת מהמגרש המיועד לבניה אל מחוץ לחומות910. נוימן מספר על העתיקות שנתגלו עם תחילת עבודות הבניה, בין השאר נמצאה רצפת פסיפס, ועמוק יותר – כוך ובו 5 עמודים חצובים בסלע. לדבריו לא היה די כסף להמשך ה’חפירות', וכך הפסידו אולי ‘תגלית מעניינת מאד’911. גם פרנקל מספר על בניית ‘בית מגורי האורחים למלכות עסטערריך’912.

העבודה תמה ב־1860. בבניין נבנה אגף מיוחד לשימושו של הקיסר פראנץ־יוסף, והוא אכן השתכן שם בביקורו בירושלים ב־1869. לטקס הפתיחה המפואר, שנערך בגינת האכסניה בחסות הקונסול פיצמנו, הוזמנו כל חברי הסגל הקונסולארי שישב אז בירושלים וכל נכבדי העיר913.

האכסניה האוסטרית תפשה מקום חשוב בפיתוח התיירות הצליינית האוסטרית לירושלים. יש לזכור, כי בתקופה זו לא היו עדיין בתי־מלון, ונהוג היה להתאכסן באכסניות של הכנסיות השונות – לרוב לפי ארץ המוצא. האכסניה שימשה בתפקידה, אם־כי לאחר שיפוצים והרחבות, עד מלחמת־העולם השניה.

חשוב להדגיש, כי בשעת הקמת האכסניה היה החלק הצפוני־מזרחי של העיר־העתיקה מבונה בדלילות, וכי גם ביתה של הקונסוליה האוסטרית היה בקרבת־מקום. אחד המקורות משנות ה־60 כותב, כי הנציג האוסטרי, פון פיצמנו, גר בבית יפה על ה’ביזיתא', לא רחוק משער־שכם. הבית היה מרוהט בצורה עשירה, כנראה מתרומותיהם של יהודים אירופים עשירים, שהביעו בכך את תודתם עבור השירותים הרבים שהעניק הקונסול לאחיהם בירושלים914.

גם ריישר (1867) מספר כי קונסול אוסטריה בנה לו בניין יפה בתוך העיר־העתיקה, לא רחוק משער־שכם, וכי גם אכסניה אוסטרית קיימת בסביבה זו915. בראשית ימי המנדט הבריטי כותבים זוטא וסוקניק, כי האכסניה האוסטרית משמשת בית־מחסה ליתומים ובית הכנסת־אורחים אוסטרי916. מאוחר־יותר הפך המקום לבית־חולים ובתפקיד זה הוא משמש עד היום.


הקונסוליות המערביות

הרחבנו במקצת את הדיבור על האכסניה האוסטרית, משום שהקמתו של מבנה זה מצביעה הן על ההתפתחויות החשובות שהחלו מתרחשות בעיר־העתיקה במחצית השניה של המאה ה־19, והן על חדירתם של מוסדות לא־מוסלמיים רבים לחלקים מסוימים של הרובע המוסלמי. בין מוסדות לא־מוסלמיים אלה בלטו גם מספר קונסוליות. הקונסוליה הראשונה שנתבססה ברובע המוסלמי היתה הקונסוליה הפרוסית־גרמנית, שהוקמה בירושלים ב־1842 והיתה הקונסוליה השניה שנוסדה בעיר, לאחר הקונסוליה הבריטית (1838).

ב־1868 הפכה קונסוליה זו ל’קונסוליה הכללית של הברית הגרמנית הצפונית‘, וב־1871 התרחבה ל’קונסוליה הכללית של הרייך הגרמני’917. הקונסוליה הפרוסית רכשה בית גדול ברובע המוסלמי והפכה אותו למרכז גרמני חשוב בעיר, על בית זה ועל דרך רכישתו בידי הגרמנים מספר הקונסול רוזן. הוא מציין, כי מכיוון שבשנים הראשונות אחר ייסודה של הקונסוליה לא היו נתינים זרים רשאים לרכוש קרקעות ובתים בירושלים, נרשם בית הקונסוליה הראשון שנרכש בעיר על־שם איש דת מוסלמי, ורק אחרי מספר שנים הועבר באופן רשמי על־שם הממלכה הפרוסית


קבוצה 4', קובץ 43.png
האכסניה הגרמנית (ספ, א, עמ' 879)

היה זה בית רחב־ממדים בעל מספר קומות וגינה פנימית, אשר שכן ברובע המוסלמי, ברחוב צר שירד מ’כנסיית הקבר' ונודע בשם עקבת א־תכייה. עבור הבית שולמו 350,000 פיאסטרים תורכיים. רוזן מביא בספרו ציור של הבית, מעשה־ידיה של אמו918.

מוסד גרמני שני שנתבסס ברובע המוסלמי ליד בית־הקונסוליה, הוא אכסניית היוהניטים. עוד ב־1842 דרש מלך פרוסיה, פרידריך־וילהלם, להקים אכסניה עבור עולי־רגל גרמנים בארץ־הקודש. באותה שנה נאספו בכנסיות הפרוטסטנטיות בפרוסיה 46,000 טאלר למטרה זו. ב־1851 חכרו בית בעיר־העתיקה, בסביבת ה’ויא דולורוזה', והפכוהו לאכסניה פרוסית. נוסעים נוצרים מוסרים שהיה אפשר לשהות באכסניה זו 15 יום; עולי רגל חסרי אמצעים היו פטורים מתשלום919. ב־1855 נרכש בית בסביבה זו. בוש מוסר פרטים על הרכישה ומציין כי ב־1858 קיבל הפלג הפרוסי של מסדר היוהניטים את האחריות על אחזקת הבית. ב־1863 הועבר כל רכוש הבית מידי הקונסוליה הפרוסית על־שמו של המסדר היוהניטי. הבית היה קטן וצר. למעשה עמדו רק 3 מחדריו לרשות האורחים. בדרך כלל ביקרו בו 200–150 אורחים בשנה. ב־1871 נרשמו באכסניה 780 לינות של 75 אורחים בתשלום, ו־372 לינות של 33 אורחים ללא־תשלום920.

בשנות ה־60 עלה ערך רכוש־המקרקעין הפרוסי (הקונסוליה ואכסניית היוהניטים), לפי אחי המקורות, לכדי 140,000 טאלר, פי 3 ממחיר הקניה. באותו הזמן כבר נמצאה בבית הקונסול ספריה מדעית, שהכילה 400 ספר ועמדה לרשות המבקרים921.

הקונסוליה השלישית שהוקמה בירושלים, הקונסוליה הצרפתית, התמקמה לראשונה ברובע הנוצרי. וויליאמז מסמן את מגורי הקונסול הצרפתי, במפת האדמירלות הבריטית (בשנות ה־40) במקום הצופה על בריכת הפטריארך922. אך מאוחר־יותר עברה קונסוליה זו לרובע המוסלמי, שכן כבר ב־1857 מציין ברקלי ברובע המוסלמי 3 קונסוליות:

הפרוסית – ברחוב עקבת א־תכייה, כמעט מול בניין התכייה;

הצרפתית – ליד שער־שכם;

והאוסטרית – קצת דרומה לצרפתית923.

בשנות ה־60 נוספה גם הקונסוליה הבריטית. פין מוסר, כי ב־1863 עבר הקונסול מוּר לגור ברובע המוסלמי, ליד שער־שכם, בסמוך לביתה של הקונסוליה האוסטרית924.

חדירה זו של קונסוליות ומוסדות מערביים לשטח שמדרום־מזרח לשער־שכם העלתה, כנראה, את יוקרתו של האיזור. מבחינות רבות שימש שטח זה כאיזור־מעבר למוסדות שונים שמאוחר־יותר יצאו ובנו את בנייניהם מחוץ לחומות.

לשיא פריחתו הגיע האיזור בשנות ה־60 וה־70. דיקסון (שביקר בירושלים ב־1864) מספר, כי גרים כאן בקרב המוסלמים כמה אירופים מן המעמד הגבוה. ממזרח לשער־שכם גרים הפחה התורכי, הקונסול האוסטרי והקונסול האנגלי; נמצאים כאן בית־ספר של צלאח א־דין, ההוספיס האוסטרי, בית הדרווישים, בית־החולים הצבאי – בקיצור, כל הבניינים הציבוריים החשובים־ביותר, ומתגוררות כאן הקבוצות האריסטוקרטיות־ביותר שבעיר925.

בתקופה מאוחרת, בראשית שנות ה־80, התיישבה בקרבת מקום גם הקבוצה הראשונה של אנשי המושבה האמריקנית, לפני שהקימו את שכונתם מחוץ לחומות.

אחד המקורות מציין, כי בהגיע אנשי המושבה האמריקנית לירושלים, קנו לראשונה בית בראש גבעת הביזיתא, בין שער־שכם לשער־הורדוס. היה זה מבנה גדול, בעל מרפסות־גג יפות, אכסדרות וחדרים רבים, שהיה שייך לקצין מהז’נדרמריה התורכית. רוב אנשי המושבה מצאו בו מקום, פרט לכמה משפחות שהוצרכו לחפש דיור במקום אחר926.

בפרק על היהודים נעמוד על כך, כי גם יהודים רבים החלו מתנחלים ברובע המוסלמי במחצית השניה של המאה; גם זה נתאפשר, במידה רבה, בגלל דלילות האוכלוסיה בו.


שער־שכם וסיכום

בסיום דיוננו ברובע המוסלמי נייחד מספר מלים לשער־שכם. שער זה ושער־יפו היו החשובים בשערי העיר, בפרק שעסק במראה פני העיר עמדנו על חשיבותו ותפארתו של שער זה. נציין כאן. כי לרגליו נתגלו, עוד במאה ה־19, גילויים ארכאולוגיים מעניינים. כבר ב־1838 מציין רובינסון, כי ליד השער מצאו חדר מרובע וחשוך, סמוך לקיר בנוי אבנים עתיקות גדולות. במערבו של השער יש מדרגות העולות אל החומה, ובצד זה נמצא חדר שני ואף בו אבנים עתיקות גדולות. רובינסון משייך אותן ל’חומה השניה' של העיר בימי הבית־השני. גם טובלר (בשנות ה־40) מציין, כי ליר שער־שכם ניתן להבחין בבניה עתיקה927.

ב־1876 מציין מדריך ‘ברקר’, כי בחפירות שנערכו כאן נתגלה מתחת לשער הנוכחי שער עתיק. כן נתגלו בור־מים ושרידי חומה – כנראה מימי הצלבנים. מתחת לשערים יש חדרים תת־קרקעיים, בנויים אבנים גדולות928.

עם היציאה מהחומות במחצית השניה של המאה שוב מילא שער־שכם תפקיד חשוב, כאשר השכונות ומבנים חשובים נבנו ממולו וצירי־תנועה חשובים יצאו ממנו – ציר רחוב הנביאים לכיוון יפו וציר דרך שכם; אך באלה נעסוק בחלק השני של חיבורנו.

עובדת חדירתם של מוסדות ואוכלוסיה לא־מוסלמיים (יהודים, נוצרים ואירופים) לתוך הרובע המוסלמי בהקף נרחב, מחזקת את המסקנות שהסקנו לעיל בדיונינו בשלטון העות’מאני ובעדה המוסלמית, כי אלה היו הגורמים הפחות־פעילים בהתפתחותה של העיר במאה ה־19. דלילות יחסית של האוכלוסיה ושטחים ריקים באיזור המוסלמי, וכן אי־גידול יחסי באוכלוסיה המוסלמית ואי־הבניה בשטחים הריקים על־ידי המוסלמים גרמו לכך, שהיסודות הפעילים האחרים. יהודים, נוצרים ואירופים, החלו לחדור יותר־ויותר לתוך האיזור ולמלא אותו. חדירת היסודות הלא־מוסלמיים לכאן היוותה אך שלב בתהליך התפשטותם הכללי, שלב מעבר שקדם לתהליך התנחלותם מחוץ לחומות. מאוחר־יותר משהתחזק תהליך אחרון זה נסתיים שלב המעבר ובא הקץ על תהליך החדירה וההתפשטות של יסודות לא־מוסלמיים לאיזור המוסלמי.

4', קובץ 46.png
הרובע הנוצרי בשנות ה־70 – מבט ממעוף הציפור (הרי, עברית, באדיבות א. לבינסון)


 

פרק שלישי

 

העדות הנוצריות, הרובע הנוצרי והרובע הארמני

קבוצה 5' קובץ 2.png
הקטע הרובע־הנוצרי במפת ווילסון – 1865 (ווילסון,סקר,מפה 1:2500)

הפעילות המערבית, אוכלוסיה וצליינות

הקונסוליות האירופיות

לפני שנתחיל בדיון על האוכלוסיה הנוצרית בירושלים במאה ה־19, כפי שעשינו ביחס לאוכלוסיה המוסלמית, נקדים כמה דברים כלליים על מוסד הקונסוליות האירופיות שהתפתח בירושלים בתקופת דיוננו, ויהיה בכך גם משום השלמה לפרק על השלטון העות’מאני בעיר.

בניגוד גמור לאי־ההשפעה של השלטון העות’מאני על התפתחותה של ירושלים ברוב תקופתה של המאה ה־19, מילאו המעצמות האירופיות תפקיד חשוב בהתפתחותה בתקופה זו. תפקיד זה יכלו למלא בראש־וראשונה לרגל התחדשות זכות הקפיטולאציות בעת ההיא.

את זכות הקפיטולאציות, המוציאה את נתין המדינה הנהנית מזכות זו משיפוטה של המדינה שהנתין הזה יושב בה, העניק לראשונה הסולטאן סולימאן המחוקק, ב־1535, לצרפת, ובמשך השנים גם לשאר המעצמות האירופיות. זכות זו הפכה לגורם חשוב ביחסיה של תורכיה עם מעצמות המערב. הקפיטולאציות שחררו את הנתינים הזרים מהשיפוט העות’מאני, הבטיחו למיעוטים חופש דתי והעמידו את המקומות הקדושים בירושלים תחת חסות המעצמות; אלא שלמעשה כמעט שלא נוצלה זכות זו, ובמידה מסוימת אפשר לדבר אף על ביטולה, עד לתקופת הרפורמות בשלטון התורכים – תקופת התנט’מאת929.

תקנות התנט’מאת התורכיות בדבר שוויון־הזכויות של הנתינים הלא־מוסלמים בקיסרות העות’מאנית, שהחלו להכנס לתקפן ב־1839, הביאו בעצם לחידושה של חוקת הקפיטולאציות ולחיזוק המעמד המיוחד שהוענק לקונסולים הורים בירושלים כבר בשלהי השלטון המצרי. אפשר לומר, כי מאז בוטלה הקונסוליה הצרפתית בירושלים בראשית המאה ה־18, לא נתקיימה כל נציגות זרה קבועה בעיר עד שהתיר מוחמד־עלי ב־1838 להקים בה קונסוליה אנגלית. היה בכך משום סטיה מן הנוהג המקובל לגבי עיר קדושה זו אשר בפנים הארץ. קודם־לכן נצטמצמו מקומות מושבן של הנציגויות הקונסולאריות לערי־החוף עכו ויפו וגם לרמלה (בהיותה סמוכה לים), שכן בתקופה זו מילא השירות הקונסולארי תפקיד מסחרי יותר ממדיני. כך, למשל, נפתחה ב־1912 קונסוליה רוסית ביפו, שנועדה לעמוד לימין הצליינים האורתודוכסים. בימי איברהים־פחה ישבו ביפו ובחיפה שני סגני־קונסולים בריטים, שהיו כפופים לקונסול הכללי שישב באלכסנדריה, ואילו לאחר שהוקמה בירושלים נציגות בריטית קבועה, מונה לנהלה סגן־קונסול שהועלה אחר־כך לדרגת קונסול כללי930.

בעקבות בריטניה מיהרו ללכת שאר המעצמות, ולא חלפו 20 שנה, עד שכל אומות המערב הנכבדות, ובכללן ארצות־הברית של אמריקה, קבעו להן נציגות קבועה בירושלים על־ידי הפעלת משלחות קונסולאריות. ב־1842 היתה פרוסיה המדינה השניה שפתחה קונסוליה בעיר. ב־1843 – צרפת, ב־1844 – ארצות הברית וב־1847 – אוסטריה. גם רוסיה הקימה נציגות קונסולארית בעיר בשנות ה־40, אם כי קונסוליה רשמית נפתחה רק ב־1858. ארצות אחרות שפתחו קונסוליות בירושלים היו: איטליה (עד ל־1860 – סרדיניה), יוון, ספרד ופרס. מאוחר־יותר נוספו נציגים קונסולאריים של הולנד, בלגיה, נורווגיה, דניה ושוודיה (יחד)931.

בד בבד עם עליית כוחן של הנציגויות הזרות גדל משקלן של עדות המיעוטים הלא־מוסלמיות בהתפתחותה של ירושלים. בני עדות אלו ניסו להתמקם בעיר בתחומים משלהם, ושם ביקשו לנהל בחפשיות את אורח־חייהם על־פי דתם ומנהגיהם. חלוקת הנוצרים לעדות שונות גרמה למריבות ולתחרות בין בני העדות השונות. תחרות זו ניצלו המדינות האירופיות לשם קידום מטרותיהן המדיניות ולמען כיבוש תחומי־השפעה נוספים במרחבי הקיסרות העות’מאנית. להלן נעמוד במפורט על הפעילות וההשפעה של הכיתות הנוצריות השונות.

לאחר בריטניה פתחה גם צרפת קונסוליה בירושלים, וכשם שבריטניה החלה מטילה את חסותה על הקהילה היהודית שבעיר, כך חזרה צרפת ותבעה לעצמה את זכויות ההגנה הוותיקות שלה על העדה הלטינית (רומית־קתולית), על מוסדותיה ומקומותיה הקדושים. היא אף הצליחה לשדל את האפיפיור, פיוס התשיעי, להחיות את הפטריארכאט הלטיני בירושלים, שבטל מן העולם זמן קצר אחרי שכבש צלאח א־דין את העיר, ודאגה לכך שבין יתר תפקידיו יוטל עליו לפעול גם נגד התחזקות מעמדם של היוונים־האורתודוכסים ובמיוחד הפרוטסטנטים. מעמדה של צרפת כ’מגינה' של הכנסייה הלטינית אושר רשמית מאוחר־יותר, בסעיף 62 של חוזה־ברלין (1878), אך מאמצים של מדינה זו לזכות בתואר זה גם עוררו נגדה כבר עשרות שנים קודם תחרות גוברת והולכת מצד מדינות קתוליות אחרות932.

גם העדות הנוצריות והמעצמות האירופיות האחרות לא ישבו בחיבוק־ידיים וניהלו פעילות עניפה באותה התקופה. ב־1845 נבחר פטריארך אורתודוכסי (יווני) חדש לירושלים, ושנה אחר־כך הגיע ארכימנדריט רוסי. במסירות רבה פעלה רוסיה להגברת יוקרתה בקרב הקבוצות השונות של הכנסיה המזרחית. כידוע תבעה לעצמה רוסיה, בעקבות חוזה קוצ’וק־קיינארג’י (1774), את הזכות להגן על הערבים המשתייכים לכנסיה היוונית־אורתודוכסית, ואף העניקה חסותה לפטריארכאט היווני־אורתודוכסי בירושלים. הממשלה הצארית, שנסתייעה בתחום זה במשלחת הכנסיה הרוסית בארץ, ומאוחר־יותר אף בחברה הרוסית־אורתודוכסית לארץ־ישראל, תרמה כספים להקמתם ולאחזקתם של כנסיות, בתי־ספר ואכסניות933.

נוכח מאבק האינטרסים בין מדינות המערב נתחדשו ביתר־שאת יחסי־האיבה שבין העדות הנוצריות שצמחו על רקע קנאותם הדתית של הכמרים והנזירים. כל פגיעה ממשית, או מדומה, של עדה אחת בחזקותיה המקודשות או בזכויותיה הקדומות של רעותה – כגון תיקון כלשהו בחלקי בניין מקודש, נסיון לפתוח פתח מסוים בכנסיה או שינוי זעיר בסטאטוס־קוו שנחתם במשך השנים – עשויה היתה לעורר סכסוכים רציניים ולערב במריבה גורמים פוליטיים בינלאומיים934.

תמונה קבוצה 5', קובץ 5־1.png
הקונסול פין (גב' פין, זכרונות, עמ' 54)

תמונה קבוצה 5', קובץ 5־2.png
גב' פין (גב' פין, זכרונות, תמונת שער)

החרפה חמורה ביחסי הכיתות הנוצריות חלה דווקא בשנות ה־50. לעֳבי הסכסוכים הדתיים נכנסו רוסיה וצרפת, האחרונה, כבעלת חסות על העדה הלטינית, והראשונה, כמעניקת ההגנה לערה האורתודוכסית. נשיא צרפת דאז, לואי נפוליון, נדחף על־ידי המפלגה הקלריקאלית לתמוך בכמורה הלטינית בארץ־ישראל ובדרישותיה, תוך הסתמכות על חוזה הקפיטולאציות, שלפיו הוענקה לצרפת הזכות להגן על הלטינים, על כנסיותיהם ומקומותיהם הקדושים. לעומתו ראה הצאר, ניקולאי הראשון, חובה לעצמו להגן על זכויותיה של הכנסיה האורתודוכסית ועל נתיניו האורתודוכסים של הסולטאן בתוקף חוזה קוצ’וק־קיינארג’י (1774). צרפת מצדה דרשה להחזיר לקדמותן את זכויות־האחזקה של כנסיית־הקבר וכנסיית־המולד, המשותפות לכל העדות. במשך כמאה שנה נתפסו כנסיות אלו בידי האורתודוכסים, שהחזיקו בהן באורח ממשי, לעומת־זאת הסתמכה רוסיה על התנאים שנקבעו בימי הכיבוש הערבי, כאשר הכנסיה האורתודוכסית ייצגה את הנצרות בארץ ובירושלים. הצאר התנגד בכל תוקף לשינויים כלשהם במצב הקיים, והשגריר הרוסי בקושטא הודיע, כי אם ייפגע הסטאטוס־קוו יעזוב את הבירה התורכית תוך יממה. כנגדו איים שגריר צרפת, כי הצי הצרפתי עלול להטיל מצור על מצרי הדרדנלים. לשווא ניסה ‘השער העליון’ לספק את דרישות שני הצדדים, בהעלותו הצעות שונות בדבר מינוי ועדות־בוררות או הפעלת גורמים אחרים שימצאו נוסחת־פשרה בין המחנות היריבים. התיווכים לא הועילו וב־1853 פרצה מלחמת קרים. בפעם השלישית, אחרי פלישת נפוליון וכיבוש מוחמד־עלי, חזרה ארץ־ישראל אל מרכז ההתעניינות העולמית, בשמשה עילה להתלקחותה של מלחמת־דמים. המערכה עצמה התנהלה מחוץ לגבולות הארץ, אך חוזה השלום שנחתם עם סיומה שם־לאל את תביעות רוסיה (סעיף 9) והביא להגברה נוספת בהשפעת ארצות אירופה על הנעשה בתחומי הארץ הקדושה935.

בדיוננו על המשטר העות’מאני עמדנו כבר על השינויים שחלו בתחוקת המדינה כתוצאה מחוזה־השלום שנחתם לאחר מלחמת־קרים. נציין כאן לגבי הלא־מוסלמים, כי ככל שגברה תלותו של השלטון העות’מאני במעצמות האירופיות וככל שמשטר הקפיטולאציות הלך ונתבסס, כך הלך ונעשה מצבם של אלה בירושלים נוח־יותר, שכן המעצמות ניצלו את זכויות השיפוט וההגנה שניתנו להן על נתיניהם בתורכיה, וכל פגיעה בנתין זר גררה אחריה התערבות תקיפה מצד מייצגו הקונסול, שהקפיד לבל תיפגע יוקרת מדינתו. לא לחינם רבו המבקשים את חסות הקונסולים הזרים, ואלפים מבני העדות הנוצריות, וכן המיעוט היהודי בארץ שהלך וגדל מאד במרוצת המאה. הפכו לאנשי חסותם של נציגי המדינות, הבריטים, האוסטרים, הגרמנים הצרפתים, הרוסים ואחרים. הקונסולים עצמם ניאותו לקבל תחת אפוטרופסותם בני עמים ומיעוטים שונים, מתוך מגמה להרחיב על־ידי כך את השפעתם על ענייניה הפנימיים של תורכיה936.

לקראת סוף המאה מציינים מקורות שונים, כי הקונסולים בירושלים היוו ‘חברה’ בפני עצמה, אשר התקוטטו אלה עם אלה על זכויות־בכורה ועדיפויות שונות. גם על זכויותיהם השונות עומדים מקורות רבים. מדריך ה’בדקר', למשל, מוסר ב־1876, כי לקונסולים במזרח זכויות אקסטריטוריאליות, וכי לקונסולים האמריקני והאנגלי (בירושלים ובבירות, ורק במקומות אלה) זכויות משפטיות בכל הבעיות האזרחיות שבין אנשי ארצותיהם לבין־עצמם, וכן בינם לבין זרים. הוא אף מעיר, כי רשות לבקר במסגדים אפשר לקבל רק באמצעות הקונסוליות937.

על ההשפעה הרבה שהיתה לקונסולים בהתפתחות ירושלים בכלל והעדה היהודית בפרט, נעמוד במקומות שונים בהמשך חיבורנו, אך נוכל כבר כאן להקדים ולומר, כי אין לתאר את גידולה והתפתחותה של ירושלים במאה ה־19 ללא המעמד המיוחד של הקונסולים הזרים בעיר, מעמד שנתן להם את האפשרות לשמור על האינטרסים של נתיניהם לאור מערכת הזכויות המיוחדות של חוקת הקפיטולאציות. מעמד זה של החסות הקונסולארית הוא אף שנתן אפשרות קיום והתפתחות לקהילה היהודית, שהיתה הגורם הדינאמי ביותר בהתפתחות העיר במאה ה־19.


Untitled.png
הנסיך מווילז (המלך אדוארד השביעי) בעת ביקורו בארץ ב־1862 (גב' פין, זכרונות, עמ' 236)

הופעתן של הקונסוליות שינתה במידה־רבה אף את נופה הכללי של ירושלים. גורם חדש וזר זה. שהחל מכה־שרשים בעיר ומטביע חותמו עליה בתקופת דיוננו, המשיך להתבצר ולהתחזק בה לכל אורך התקופה. הקונסולים לא היו נכונים לקבל אלא את הוראות ממשלותיהם, ונציגותם החלה להוות בירושלים מעין ממשלה בזעיר־אנפין; מדו"חותיהם נראה כאילו התייחסו הקונסולים אל הארץ כאל טריטוריה המשועבדת להם. נוסף לכך היה בעצם נוכחותם בעיר משום עידוד לתהליך המודרניזאציה וההתפתחות של ירושלים. היו אלה הקונסולים אשר בנו, או עודדו את הקמת הבניינים החדשים הראשונים בעיר העתיקה ומחוצה לה. אפשר אפוא לומר בהחלט, כי הם שימשו חלוצים ומתווי־דרך בהתפתחותה המודרנית של העיר בעת־החדשה.


אוכלוסיות הקהילה הנוצרית בראשית המאה

בראשית המאה ה־19 נמצאה בירושלים קהילה נוצרית קטנה. המספרים במקורות הנוסעים המערביים לגבי גדלן של הכיתות הנוצריות השונות שבעיר דומים בדרך־כלל, כנראה משום שהנתונים נתקבלו מאותם המקורות – ראשיהן ונציגיהן של הכיתות הנוצריות שבעיר. יתכן שאף השלטונות העות’מאניים נעזרו בנציגי העדות לצורך רישומיהם.

בראשית המאה הקיפה הקהילה הנוצרית בירושלים 1/3 מאוכלוסיית העיר. היא נחלקה ל־3 עדות עיקריות: יוונים אורתודוכסים, לטינים וארמנים, ול־3 עדות קטנות נוספות: קופטים, אתיופים וסורים. זטצן (1806) מוסר את הנתונים האלה: יוונים־אורתודוכסים – 1,400: לטינים – 800: ארמנים – 500; קופטים – 50; אתיופים – 13; סורים – 11. סך־הכל – 2,774 נפש. נתונים אלה קיבל מהמושל התורכי בעיר, וכן התעניין בדבר אצל העדות השונות938.

עד שנות ה־40 נוקבים נוסעים נוספים רבים במספר הקרוב לרוב לזה של זטצן (כ־3,000 נפש), אך אינם מפרטים, בדרך כלל, את החלוקה בין הכיתות וגם אינם מציינים את המקורות להערכותיהם לגבי כלל האוכלוסיה או עדות אחרות. יש נוסעים הנוקבים ביחס לעדה הנוצרית במספרים שאינם מתקבלים על הדעת. אל־עבאסי (1807), למשל, נוקב במספר של כ־30,000 נפש לכלל אוכלוסיית העיר, ומתוך זה לפחות 20,000 נוצרים939. נראה אפוא, כי גם כאן עלינו לנהוג כפי שנהגנו לגבי העדה המוסלמית – להתעלם ממספרי ההערכה הכלליים והבלתי־מבוססים של המקורות השונים ולהסתמך רק על מספרים של אלה מהם הנשענים על מקורות הנראים מהימנים־יחסית.

המקור השני הנראה כמהימן, יחסית, הוא רובינסון. על התייחסותו הרצינית לנושא של אוכלוסיית העיר עמדנו כבר בדיון המקביל לגבי העדה המוסלמית. רובינסון מציין כי קיבל את נתוניו מהשלטונות המקומיים, ומאחר שאלה מתייחסים, לדבריו, רק לזכרים מבוגרים מעל גיל 20–18), הוא מכפילם פי 4. באשר ליוונים־האורתודוכסים מציע רובינסון לתקן במקצת את נתוני השלטונות, ואלה נתוניו: יוונים־אורתודוכסים, זכרים מבוגרים רשומים – 400, יש לתקן ל־460, ומכאן שאוכלוסייתם הכללית לפי הנתונים – 1600, ולאחר התיקון – 1840; לטינים, רשומים – 260, סך הכל כ־1040; ארמנים, רשומים – 130, סך־הכל – 520; תוך עיגול המספר מעריך רובינסון את כלל האוכלוסיה הנוצרית ל־3,500 נפש940. ללא עיגול המספר ובלי לתקן את מספר היוונים האורתודוכסים יהיה המספר הכללי 3.160 נפש, ובתוספת הכיתות הקטנות שלא נמנו יגיע המספר ל־3,250 בקירוב. המספר האחרון נראה לנו סביר יותר, ולדעתנו אין מקום לתיקון מספר היוונים ולעיגול כללי של המספר. המספר הנמוך־יותר תואם גם את זה של זטצן וכולל עליה מסוימת, סבירה לאור התפתחות העיר, במיוחד בשנות ה־30 תחת השלטון המצרי, עת זכתה העדה הנוצרית להקלות ולעידוד רב מצד הממשל. גם החלוקה בין הכיתות תואמת את זו של זטצן, עם עליה מתאימה סבירה לפרק־הזמן שחלף.


האוכלוסיה הנוצרית בשנים 1870–1840

ל־1845 קיימת הערכה מפורטת של הקונסול שולץ, שנתבססה, כנראה, על מקורות עות’מאניים ועל מידע ישיר מנציגי העדות הנוצריות. נתוניו הם: יוונים – 2,000; לטינים – 900; ארמנים – 350: קופטים – 100; אתיופים – 20; סורים – 20; סך־הכל נוצרים –3,390 נפש941.

הערכה קרובה מאד, שהסתכמה, כנראה, גם־כן על מקורות עות’מאניים ומידע ישיר, היא זו של טובלר ל־1846. יתכן כי שתי ההערכות אף הסתמכו בחלקן על אותם המקורות. נתוניו של טובלר הם: יוונים־אורתודוכסים – 2,000; לטינים – 900: יוונים־קתולים – 50; ארמנים – 400; קופטים – 100; פרוטסטנטים – 50; אתיופים ונובים – 38; סורים – 20; סך־הכל נוצרים – 3,558 נפש942. אשר לשתי העדות הגדולות, תואמים נתוניהם של שולץ וטובלר. הם נבדלים בכך שטובלר מעלה במקצת את מספרי הארמנים והאתיופים, ובעיקר בכך שהוא נוקב במספרים לגבי שתי עדות נוצריות נוספות, יוונים־קתוליים ופרוטסטנטים.

נתוניהם של שולץ וטובלר יכולים לשמש, לדעתנו, בסיס להערכת גדלן של הכיתות הנוצריות השונות בעיר עד לסוף שנות ה־40. אמנם מפליא־במקצת, כי למרות הליברליזאציה שחלה עם חזרת השלטון התורכי לא ניצלו הנוצרים את התנאים החדשים להתנחלות נרחבת בעיר. בכך היה הבדל בולט בין הנוצרים והיהודים. האחרונים החלו מגיעים בתקופה זו לירושלים במספרים גדולים. טובלר הבחין בכך וציין, כי היהודים באים לארץ אבותיהם כדי לגור, למות ולהקבר בה, בעוד שהנוצרים מסתפקים בעליה־לרגל וחוזרים לארצות מוצאם943.

מראשית שנות ה־50 יש בידינו נתונים חדשים. כבר הזכרנו, כי ב־1851 מינו השלטונות התורכיים בירושלים אדם מיוחד ותארו ‘פוקד נפשות’, שתפקידו היה לא רק לספור את התושבים, אלא גם לעסוק במתן רשיונות־נסיעה וברישום המתים (שומרי השערים נצטוו לספור את המתים המוצאים לקבורה – תמורת תשלום)944. כן ציינו, כי מפקדי השלטונות התורכיים באותן השנים גם הם של זכרים בלבד, אלא שנתוני המִפקד כוללים הפעם כנראה זכרים מכל הגילים, ומכאן שיש להכפיל את הנתונים רק פי 2, לפי סטיוארט, נתוני האוכלוסיה הנוצרית בהתאם למפקד תורכי מ־1851 הם כדלקמן (זכרים מכל הגילים): יוונים – 763; לטינים – 482; ארמנים – 208; קופטים – 79; יוונים־קתולים – 28; פרוטסטנטים – 21; סורים יעקוביטים – 4. נכפיל את המספרים פי 2, כפי שסטיוארט עושה, ונקבל מספרים אלה: יוונים – 1,526; לטינים – 856; ארמנים – 416; קופטים – 158; יוונים־קתולים – 56; פרוטסטנטים – 42; סורים יעקוביטים – 8: סך־הכל־3062 נפש945.

מספרים אלה נמוכים במקצת מאלה של שולץ וטובלר לשנות ה־40, וההבדל בולט במיוחד בשתי העדות הגדולות היוונים והלטינים. הגורם העיקרי לכך הוא, שנתוניו של סטיוארט אינם כוללים נתינים לא־עות’מאנים. כאלה היו הנזירים הלטינים, ובמידת־מה גם היוונים, וכן אזרחים אחרים מקרב עדות אלו שהיו קשורים לקונסוליות ולמיסיונים, ואף הם לא היו רשומים כנתינים עות’מאנים. סטיוארט מעריכם בכ־400. אם נוסיף מספר זה לסך־הכל של האוכלוסיה הנוצרית. יתקבל מספר הקרוב כבר הרבה יותר לנתוניהם של שולץ וטובלר. נוסף לכך מחזקים נתוני 1854 את מסקנתנו הקודמת, כי עלינו להתייחס לנתוניהם של שולץ וטובלר בנכונים בקווים כלליים עד לסוף שנות ה־40.

הערכה קרובה לזו של סטיוארט מביא פטרמן ל־1853. לדבריו מגיע מספר הזכרים הנוצרים בעיר לפי נתונים עות’מאניים, ל־1852. הכפלה פי 2 תתן מספר כולל של 3,704 נפש, וזאת בלי הנתינים הזרים. את מספר היוונים־אורתודוכסים הוא מעריך בכ־ 2,000 נפש, כ־400 משפחות; אנשי הכמורה והנזירים – 150946.

הערכה המתייחסת ל־1861 היא זו של פיארוטי. נתוניו הם: סך־הכל נוצרים – 5,242 נפש; יוונים אורתודוכסים – 2,700; לטינים – 1,270; ארמנים – 526; אנגליקנים – 206; לותרנים – 62; קופטים – 130; אתיופים –80947.

פיארוטי (שהיה מהנדס העיר בתקופת שלטונו של סוראייה פחה) שאב את נתוניו, כנראה, מהשלטונות התורכיים, אך עם־זאת נראה כי קבעם סופית לאור ידיעותיו האישיות. נראה לנו כי ‘הקפיץ’ במקצת את מספר הנוצרים בעיר לזמן הערכתו, ובמיוחד את זה של היוונים־האורתודוכסים, וכי מספרם היה באמת נמוך במקצת.

בסוף שנות ה־60 הופיעה בירושלים המהדורה הראשונה של מדריך־הסיורים של ליון, המפרט גם את מספרי האוכלוסיה. ליון היה קרוב־ביותר לחוגים הנוצריים בעיר, ויש להניח כי נתוניו לגביהם נכונים. גם וורן, ששהה בירושלים בסוף שנות ה־60, מסתמך על נתוניו של ליון, וכמוהו עושים אנשי ‘קרן החקר הבריטית’ בספרי הסיכום של ‘הסקר’.

נתוניו של ליון ל־1869, המופיעים בשינויים קלים גם בספרו של וורן, ‘ירושלים שמתחת לקרקע’, הם כדלקמן: יוונים־אורתודוכסים – 2,800; לטינים – 1,500; פרוטסטנטים – 300; ארמנים – 510; יוונים קתולים – 30; ארמנים־קתולים – 16; קופטים – 130; אתיופים – 75; סורים – 12; סך הכל נוצרים – 5,373. דעתו של וורן כי יש להעלות את מספר היוונים־אורתודוכסים ל־ 3,500948 אינה נראית לנו.

ספרי הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ מביאים את נתוניו של ליון, אך מציינים גם את הערכתו של הקונסול הבריטי, מור, ל־1873/4, שלפיה היו בעיר 5,300 נוצרים949.

נראה כי הנתונים של מקורות ‘קרן החקר הבריטית’ ושל ליון הם בדרך כלל קרובים למציאות, אלא שיש לשים־לב תמיד לזמן שאליו הם מתייחסים. הנתונים שמביא וורן בשם ליון שאובים מהמהדורה הראשונה של "המדריך' אשר ראתה אור ב־1869950, בעוד שספרו של וורן עצמו ראה אור רק ב־1876. ספרי ‘קרן החקר הבריטית’ אמנם ראו אור ב־ 1884–1881, אך נראה כי נתוני האוכלוסיה שלהם תואמים את סוף שנות ה־60 או ראשית שנות ה־70.

השוואת נתוניו של ליון עם אלה של פיארוטי מחזקים את מסקנתנו הקודמת, כי מספריו של זה האחרון היו גבוהים לראשית שנות ה־60, וכי הם מתאימים הרבה יותר לסוף העשור.

אחד השינויים הבולטים בהרכב הקהילה הנוצרית במרוצת 30 השנים שבין 1840 ל־1870 הוא היווצרותה של עדה פרוטסטנטית פעילה בעיר. הקונסול פין מוסר כבר ל־1853 נתונים מפורטים על חלקה של הכנסיה האנגליקנית, המאשרים את המספרים הכלליים שנקבנו. נתוניו ביחס לכנסיה הפרוטסטנטית כולה הם כדלקמן: אנגלים – 52; יהודים־נוצרים 59; יהודים לא־מאמינים – 26; ערבים־נוצרים – 42; פרוסים – 23; סך־הכל – 202951.



האוכלוסיה הנוצרית בסוף המאה

ליון ממשיך להביא נתונים על העדה הנוצרית במהדורות הבאות של ספרו. במהדורה השניה, ראתה אור ב־1876, מופיעים נתונים אלה: יוונים־אורתודוכסים – 2,800; לטינים – 1,600; יוונים־קתולים – 35; ארמנים־קתולים – 5; ארמנים – 510; קופטים – 130; אתיופים – 75; סורים – 15; פרוטסטנטים – 300; סך־הכל נוצרים – 5,470 נפש952. נראה כי מספרים אלה מתאימים לראשית שנות ה־70. במהדורה השלישית, שהופיעה ב־1887, ‘מקפיץ’ ליון את נתוני העדות הגדולות כדלקמן: יוונים־אורתודוכסים – 000, 4; לטינים – 2,000; ויתרם: יוונים־קתולים – 50; ארמנים־קתולים – 20; ארמנים – 510; קופטים – 100; אתיופים – 75; סורים –15; פרוטסטנטים – 300. סך־הכל נוצרים – 7070953. נראה כי נתוני מהדורה זו תואמים את ראשית שנות ה־80 והם גבוהים במקצת לגבי היוונים־אורתודוכסים והלטינים.

עיון בנתוניו של ליון מראה, כי ביחס לעדות הקטנות כמעט שלא שינה את המספרים ממהדורה למהדורה (דבר הנכון, אגב, גם ביחס למוסלמים). לעומת־זה עולים אצלו מאד המספרים לגבי היהודים והעדות הנוצריות הגדולות (יוונים־אורתודוכסים ולטינים). נראה, אכן, כי אלו היו העדות שגדלו אז ביותר, ואולם צריך להתייחס למספריו של ליון כמצביעים על כיוון התפתחות ו’סדר גודל' בלבד. במהדורה הרביעית, שראתה אור ב־1897, מופיעים הנתונים דלקמן: נוצרים – 7,980 נפש; יוונים־אורתודוכסים – 4,300 נפש; לטינים – 2,300 נפש; יוונים־קתולים – 150 נפש; ארמנים־קתולים – 20 נפש; ארמנים – 520 נפש; קופטים – 100 נפש; אתיופים – 75 נפש; סורים – 25 נפש; פרוטסטנטים – 400 נפש954. נראה כי גם כאן יש להקדים את הנתונים לראשית שנות ה־90, אף שהמהדורה יצאה כבר לאחר אמצע העשור.

מקור נוסף שממנו אפשר לשאוב נתונים על הכיתות הנוצריות בירושלים במאה ה־19, הן המהדורות השונות של מדריך ה’בדקר', אלא שהנתונים במהדורות הראשונות (כפי שציינו כבר בפרק על המוסלמים) אינם נכונים, מתוך ששגו בהכפלה בלתי נכונה של מספרי הנתינים העות’מאנים, ואף לא לקחו בחשבון את התושבים הזרים. במהדורה הראשונה (מ־1876) קובע המדריך אוכלוסיה נוצרית כללית של 7,000 נפש. נראה כי קביעה זו אינה נכונה, במיוחד מאחר שהמספר מתייחס, כנראה, לראשית העשור. יתכן שגם העורך הבחין בחוסר הסבירות של נתוניו, ועל כן הוסיף בסוגריים את נתוניו של ליון לאותו הזמן – 5,373 נפש955.

במהדורה הרביעית (האנגלית) של ה’בדקר' (שנכתבה בידי ד"ר עמנואל בנצינגר), שראתה־אור ב־1900, כבר מופיעים נתוני אוכלוסיה שונים לגמרי מאלה שבמהדורות הקודמות: סך־הכל נוצרים – 13,000; יוונים־אורתודוכסים – 6,000; לטינים – 4,000; יוונים־קתולים – 200; ארמנים קתולים – 50; ארמנים – 800; קופטים – 150; אתיופים – 100; סורים – 100; פרוטסטנטים – 1,400. המספרים כנראה גבוהים־מדי לזמן הנדון, במהדורות הגרמנית והצרפתית המקבילות מצוינים מספרים דומים956.

במהדורה הששית, מ־1912, מופיעים נתונים אלה: סך־הכל נוצרים – 15,000; יוונים־אורתודוכסים – 7,000; לטינים – 4,000; יוונים־קתולים – 250; ארמנים־קתולים – 50; ארמנים – 1,000; קופטים – 150; אתיופים – 100; סורים – 100; פרוטסטנטים – 1,600957.

נתוני מהדורות ה’בדקר' המאוחרות מצביעים על גידול מהיר־ביותר של האוכלוסיה הנוצרית בירושלים בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, ואם כי יתכן שהמספרים אינם מדויקים כל־צרכם, הרי מכל מקום הם משקפים נטיה ברורה לגידול מהיר בשלוש העדות הנוצריות העיקריות בעיר באותו הזמן (היוונים־אורתודוכסים, הלטינים והפרוטסטנטים). מתקבל על־הדעת בהחלט, כי הפיתוח הרב בעיר בתקופה זו הביא לגידול ניכר זה.

כשאנו דנים בנתוני אוכלוסיה של ירושלים בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, חייבים אנו לתת את דעתנו גם לנתונים המופיעים במפקד הבריטי הראשון שנערך ב־1922. במפקד זה נתקבלו הנתונים דלקמן: יהודים – 34,300; מוסלמים – 13,500; נוצרים – 14,700; סך־הכל –62,500; הפירוט לפי הכיתות הנוצריות הוא: יוונים־אורתודוכסים – 5,945; סורים־אורתודוכסים – 371; לטינים – 3,560; יוונים־קתולים – 278; סורים קתולים – 45; ארמנים־קתולים – 103 מרוניטים – 45; ארמנים – 2,367: קופטים – 103; אתיופים – 73; הכנסיה האנגליקנית – 1279; פרסביטריינים – 52; פרוטסטנטים – 348; לותרנים – 19, טמפלרים –117; אחרים – 24. סך הכל – 14,699958. מספרם הכולל של הנוצרים בעיר במפקד זה תואם בערך את מספרם ערב מלחמת העולם הראשונה. כידוע פגעה המלחמה קשות בירושלים. באשר לאוכלוסיה הנוצרית, נראה כי גרמה לירידה קלה בלבד, וזו התאזנה מאוחר יותר, בשנים הראשונות של המנדט הבריטי.


סיכום האוכלוסיה הנוצרית לעדותיה במאה ה־19

אוכלוסיית העדות הנוצריות בירושלים בין השנים 1922–1800959

שנה יוונים יוונים קתולים לטינים ארמנים ארמנים קתולים קופטים אתיופים סורים פרוטס־טנטים סה"כ
1800 1,400 800 500 50 13 11 2,755
1835 1,600 900 520 בודדים 3,000
1850 1,900 50 1,000 500 100 30 20 50 3,650
1860 2,230 50 1,200 600 10 100 50 10 200 4,450
1870 2,600 50 1,400 660 20 100 75 15 300 5,250
1880 3,300 100 1,750 710 20 100 75 15 430 6,500
1890 4,100 150 2,150 770 20 100 75 25 610 8,000
1900 5,000 200 2,850 850 50 130 100 70 1,000 10,250
1910 5,900 250 3,500 1,300 50 150 100 100 1,600 13,000
1922 5,945 278 3,560 2,367 103 103 73 371 1,815 14,700

עיון בנתוני המפקד הבריטי של 1922, כמוהו כעיון בכלל הנתונים מסוף המאה ה־19 ומראשית המאה ה־20, מצביעים על תופעה נוספת: האוכלוסיה הנוצרית בעיר גדולה היתה במקצת מן המוסלמית. יתכן שהדבר נבע מהפעילות הרבה של הכנסיות הנוצריות בעיר בסוף המאה: בניית מנזרים, כנסיות, מוסדות שונים ואף שכונות־מגורים מחוץ לחומה, כמושבה הגרמנית, האמריקנית ועוד.


האוכלוסיה היוונית־אורתודוכסית

סיכום נתוני האוכלוסיה של הכיתות הנוצריות השונות מורה, כי במשך כל הזמן תפסה העדה היוונית־אורתודוכסית את המקום הראשון בין העדות הנוצריות מבחינת מספר התושבים. אפשר היה להבחין בקרבה בין הרוב המכריע, שהיו ערבים מקומיים, לבין קבוצה קטנה של נזירים יוונים שנמצאו בעיר. על מספרם של נזירים אלה. ועל תפקידם ומעמדם בתקופת דיוננו מוסרים מקורות שונים960.

ב־1843 מוסר ג'. ווילסון, כי בירושלים כ־100 נזירים, וכ־30 מהם חיים בכנסיית־הקבר; כמעט כולם זרים, ורובם מהאיים היווניים. אסור לתושבים הסורים המקומיים להצטרף אליהם, וגם אין היוונים רשאים להחזיק בכהונות חילוניות בכנסיה; משרות אלה מוחזקות, בדרך־כלל בידי התושבים הנוצרים המקומיים961. באותו הזמן לערך מוסר שטראוס, כי הנוצרים היוונים, המהווים רוב בקרב העדות הנוצריות, הם ברובם המכריע ערבים, ויש שאף בוחרים מקרבם כמרים. התפילה נערכת בעיקר בערבית, אך יושבי המנזרים הם כולם זרים, ילידי האיים היווניים. שטראוס נוקב אף הוא במספר של 150–100 אנשי כמורה יוונים בעיר962. נוימן מדגיש כי הם ילידי הארץ, שפתם ערבית וכמריהם ערבים; רק הכמורה הגבוהה ונזירי 12 המנזרים שלהם הם יוונים־מלידה963.

לעניין מעמדם של הנזירים היוונים בעיר מוסר זטצן (לראשית המאה), כי בימיו לא ישב פטריארך יווני בירושלים, וכי הנזירים היוונים בעיר היו כפופים לפטריארך אנטימוס בקושטא964.

נורוב (1835) מוסר, כי מזה 40 שנה עומד המנזר היווני בירושלים תחת הנהלת המטרופוליט המכובד של פטרה וירושלים (זקן בן קרוב למאה), הכפוף לפטריארך הירושלמי החי בקושטא965.

ב־1845 העביר הפטריארך היווני של ירושלים, קיריל השני, את מושבו לירושלים, ובכך ביטל מנהג ישן שלפיו פטריארך ירושלים היווני יושב בקושטא966. על־כך נמצא תיאור מעניין אצל שטראוס. לדבריו היו כל הנוצרים היוונים כפופים לפטריארך של ירושלים, שישב בקושטא, אך בעת שהותו (של שטראוס) בירושלים נבחר ראש המנזר הגדול בעיר במקומו של הפטריארך שמת בקושטא. הפטריארך החדש החליט, לראשונה אחרי יותר מ־100 שנה, לשוב ולהחזיר את מושב הפטריארך לירושלים. זה אחד הסימנים לעליית חשיבותה של ירושלים באותו הזמן. הפטריארך החדש נכנס לתפקידו בטקס מפואר שנערך בכנסיית־הקבר, וקיבל בימים שאחר־כך ביקורים של אישי הסמכות והשררה התורכים והנוצרים. (ידיעותיו בעניין מקורן בכך, כי בזמן שהותו בירושלים גר במגזר היווני יחד עם הנסיך אלברט מפרוסיה, וזאת למרות היות שניהם פרוסים)967.

לראשית שנות ה־60 כבר מציין פיארוטי, כי מושב הפטריארך היווני של ירושלים, החולש על כל הארץ, הוא במנזר היווני הגדול, סט. קונסטנטין בירושלים968. גם מדריך ה’בדקר' מ־1876 מציין, כי המנזר היווני הגדול בעיר משמש מאז 1845 מקום מושב הפטריארך היווני969.

פרטים נוספים על העדה האורתודוכסית־יוונית בעיר ועל המבנים שלה נביא בהמשך חיבורנו, כאשר נעסוק בכנסיית הקבר, במנזרים היוונים השונים שבעיר ובתרומת העדה להתפתחויות בבניה בעיר בסוף המאה.


האוכלוסיה הלטינית

העדה הנוצרית השניה בגדלה מבין העדות הנוצריות בירושלים – והיא אף שמרה על מעמד זה במשך כל תקופת דיוננו – היא העדה הלטינית (הרומית־קתולית). באשר למוצאם טוען רובינסון. כי אבות־אבותיהם היו ילידים ערבים שהתנצרו כנראה עוד בימי הצלבנים970. שטראוס מציין אף הוא כי רוב בני עדה זו הם ערבים מקומיים, צאצאי מתנצרים מזמן מסעי הצלב971. פטרמן מעיר, כי אך מעטים מהם הם ‘פרנקים’, כלומר זרים לא־ערביים, ואלה כוללים קופטים שעברו לקתוליות, וסורים או יוונים שהצטרפו לכנסיה הקתולית972. ריטר מדגיש אף הוא, כי הנוצרים הלטינים כולם דוברי ערבית ונחשבים לערבים973.

פטריארכאט לטיני לא היה בירושלים בראשית המאה ה־19, ובראש הערבים הלטינים, כמו גם בראש הנזירים הלטינים, עמד מנזר סן־סלבדור (המושיע), שנזיריו בני המסדר הפרנציסקני. מנזר זה היה ממונה מטעם האפיפיור על התפקידים הכנסייתיים בארץ הקודש, לעומת זאת עדיין נשאר מושב הפטריארך של ירושלים בראשית המאה באיטליה974.

זטצן (1906) מציין, כי במנזר סן־סלבדור נמצאים כ־20 נזירים, 3 מהם פורטוגזים, ו־21 שרתים מקומיים. ה’סופריור' הכללי הוא תמיד איטלקי וה’פרוקרטור' הכללי, המנהל את ענייני־הכספים של המנזר ושל כל ה’טרה־סנטה‘, הוא ספרדי. בעבר היה ה’ויקריוס’ תמיד צרפתי, אך מכיוון שמאז המהפכה לא באים נזירים מצרפת, החליטו הספרדים והאיטלקים להתחלף בתפקיד הזה אחת ל־3 שנים975.

טיילור (1831) מוסר, כי מנזר סן־סלבדור מרכז את כל המיסיונים הלטיניים הנמצאים בממלכה העות’מאנית, ומספרם 17. בכולם משרתים פרנציסקנים מארצות שונות, אך בעיקר איטלקים וספרדים וגם צרפתים. ראשי המנזר מתחלקים בין שלוש הארצות. הסופריור הוא איטלקי, הפרוקרטור – ספרדי ועוזר־ההגמון – צרפתי, ולכל אחד מהם יש עוזר. ראשי המנזר יחד עם עוזריהם ובצירוף אדם נוסף, פורטוגזי בדרך־כלל, מרכיבים את ה’דירקטואר', מין מועצת־מנהלים. חלק גדול מכספי המנזר בא ממענקים של המעצמות הקתוליות, חלק – מרווחים בעקבות העליה־לרגל, והשאר־ ממכירת חפצי־דת ליצוא, המיוצרים במנזרים בירושלים או בבית־לחם976. אשר למספר הנזירים מוסר טרנר (1815), כי במנזר 33 נזירים, וכי בעבר היו בו 60977, רובינסון (1838) מעלה את המספר ל־ 50–40 נזירים978. נורוב (1835) ושטראוס (1845) מציינים, כי הנזירים בחלקם ספרדים ובחלקם איטלקים (סיציליאנים), ומילרד (1842), המעיר כי מנזר הפרנציסקנים הוא גדול וחשוב, מציין כי בו 50–40 נזירים979.

בסוף המאה מוסר ליון, כי ב־1876 היה במנזר מקום ל־50 כמרים בלבד, אך לאחרונה הורחב, כך שב־1887 כבר התגוררו בו 70 כמרים, וב־1897 –

  1. באותו הזמן השתייכו לו גם בית־יתומים ומספר אולפנים מיקצועיים980.

על המשך פעילותם של הפרנציסקנים וכן על נושאים נוספים הקשורים ללטינים בירושלים, עוד נעמוד בהמשך חיבורנו כשנעסוק בכנסיית־הקבר, ברובע הנוצרי ובעדות השונות. כאן נסתפק בקביעה, כי מספר הנזירים האירופים שנמצאו בעיר, הן היוונים־אורתודוכסים והן הלטינים, לא עלה על כמה עשרות בכל עדה, כך שעיקרה המכריע של אוכלוסייתן היה של ערבים מקומיים.


אוכלוסיית הארמנים, הפרוטסטנטים, והעדות הקטנות

את המקום השלישי בין הכיתות הנוצריות בירושלים תפסה, בראשית המאה ה־19, העדה הארמנית; לקראת סוף המאה השיגו אותם הפרוטסטנטים. לשתי העדות האלו נקדיש דיון מיוחד בהמשך הפרק וכאן נסתפק בציון עובדות היסוד. מספר הארמנים בעיר נע ברובה של המאה ה־19 סביב 500 נפש. עם התפתחות העיר לקראת סוף המאה, חל גידול גם באוכלוסיית עדה זו, והיא הגיעה ל־1,000 נפש, בקירוב, בסוף תקופת דיוננו. (במלחמת העולם הראשונה גדלה העדה הארמנית בירושלים ובארץ־ישראל מאד, בעקבות הגעת פליטים רבים, ניצולי הטבח שערכו התורכים בארמניה; אך עניין זה כבר חורג מתקופת דיוננו).

פרוטסטנטים לא נמצאו בעיר כלל בראשית המאה; מיסיונרים משלהם אף גורשו ממנה בתחילת המאה. העדה החלה לגדול מאז שנות ה־30, במיוחד חל בה גידול ניכר בסוף המאה, עם תחילת התיישבות הטמפלרים ואירופים רבים אחרים בעיר. העדה הלכה והתפתחה, עד שבסוף המאה הגיעה ל־ 1,500 נפש ואף למעלה מזה.

פרט ל־4 העדות הנוצריות שהזכרנו עד כה בלטו בירושלים בראשית המאה 3 כיתות נוצריות נוספות: הקופטית, האתיופית והסורית־נוצרית. במשך כל המאה הן נשארו כיתות קטנות (ראה מספריהן בטבלה), ולפיכך נמסור על־אודותן מספר דברים במרוכז שעה שנדון בהמשך במקומות ריכוזיהן בעיר. במרוצת המאה התמקמו בעיר שתי כיתות נוספות, היוונית־קתולית והארמנית־הקתולית. היאחזותן והשפעתן בעיר היתה עדיין מועטת בתקופת דיוננו, ולפיכך נסתפק כאן במספר משפטים על־אודות היקלטותן בעיר. נראה כי התבססותן הממשית בעיר חלה בשנות ה־40; בתקופה זו אנו מוצאים אותן בתוך נתוני האוכלוסיה. בקשר ליוונים־הקתולים אף מוסר פטרמן (1853), כי הפטריארך היווני קתולי הנוכחי של אנטיוכיה, שמושבו בדמשק, מכהן גם כפטריארך של ירושלים; גם בה הקים פטריארכת וכנסיה והוא מעסיק איש־דת למען חברי כנסייתו981. ואשר לארמנים־הקתולים – כנסייתם בפינת רחוב־הגיא ו’דרך־היסורים' נבנתה במחצית השניה של המאה.


הצליינות הנוצרית

פרט לאוכלוסיה הנוצרית הקבועה הגיעו לעיר במאה ה־19, כמו גם בתקופות אחרות, צליינים נוצרים רבים. מה היה הקף הצליינות במאה ה־19? מה היה אפיה?אילו תמורות חלו בה? גם על כך מספרים מקורות התקופה.

הצליינות הנוצרית לעיר הקדושה לא החלה, כמובן, במאה ה־19; היא קדמה לה מאות רבות של שנים, עם־זאת היו לה אופי וקצב משלה בתקופה הנידונה על־ידינו.

תמונה קבוצה 5', קובץ 16.png
צליינים יוונים קונים נרות להדלקה בטקס 'האש הקדושה' בכנסיית־ הקבר (ווילסון, א"י הציורית, א, עמ' 22)

טובלר, חוקר ירושלים באמצע המאה, מציין, כי במאות שקדמו לזמן שהותו בירושלים היה מספר הצליינים רב־יותר מאשר בזמנו, וכי בשתי המאות האחרונות נמצא מספרם בירידה. לדעתו, לא חזרו הצליינות היוונית־נוצרית והלטינית־נוצרית עד לזמן כתיבת חיבורו לממדיהן הקודמים. טובלר אף עורך רשימת אומדנים של מספרי הצליינים בשנים 1845–1666, וסוקר את האישים החשובים שבאו לירושלים במאות הקודמות ואת המקומות שביקרו בהם. ל־1846 אומד טובלר את מספר הצליינים ב־ 2,000, לשנה שלפני־כן –ב־5,000 ואילו ל־1831 הוא מעריך את מספרם בכ־ 10,000982.

ל־20.04.1806 מציין זטצן כי ישנה תנועה מתמדת של נוסעים ואספקה למקומות הקדושים. אך בגלל מלחמת־הים המתמשכת לא מגיעים פריטים מסוימים לארץ שקודם לא חסרו כלל. עקב כך לעתים גם לא מקבלים כיום בברכה נזירים וצליינים חדשים המגיעים לעיר. במקום אחר הוא מספר, כי בשבוע שבין 29.11.1806 ל־ 4.12.1806 הגיעו 100 צליינים ארמנים ו־350 יוונים ואלה ישארו, כנראה עד לפסחא (זטצן מעיר, כי את עולי־הרגל היהודים והמוסלמים אין סופרים בדרך־כלל, כי אין להם מועדים קבועים לצליינות, ומספרם גם הרבה־יותר קטן). כן הוא מוסיף, כי באותו היום או למחרתו (4–5.12.1806) מצפים ל־100 צליינים נוספים מיפו. ב־ 10.3.1807 הוא רושם, שמספר הצליינים בעיר כבר מוערך ב־2,000, מחציתם יוונים ומחציתם ארמנים. לדעתו נראה המספר מוגזם במקצת. זטצן אף מחשב את ההכנסה מהצליינות ומעריך, כי אם מחשבים שכל צליין מוציא 200 פיאסטר למחייתו ולמתנות למנזר שלו, אזי צריכה ההכנסה להיות 400,000 פיאסטר; אך לרוב הסכום גדול־יותר983.

הצליינים בראשית המאה ה־19 הגיעו, לרוב, באניות־מפרש ליפו, ומשם לירושלים על־גבי בהמות. עם־זאת נראה, כי חלק לא־מבוטל בא ברכיבה, בדרך היבשה, מהארצות הסמוכות. מרבית עולי־ הרגל בתקופה זו היו יוונים וארמנים, שבאו מכל חלקי הקיסרות העות’מאנית, וכן קופטים וערבים־נוצרים אחרים, גם הם אזרחי תורכיה. מספר הצליינים שעברו דרך נמל־יפו בראשית המאה נע סביב1000 984,. נראה אפוא, כי מספרם הממוצע של הצליינים הנוצרים לעיר בראשית המאה נע בין 2,000 ל־ 3,000; 1,000 יוונים, 1,000 ארמנים והיתר – לטינים ונוצרים בני עדות אחרות. היו גם שנים בודדות, שבהן עלה המספר והגיע ל־ 5,000 ואולי אף ליותר.

בשנות השלטון המצרי גדלה תנועת הצליינות הנוצרית. סקינר (1833) מציין, כי מראשית השלטון המצרי בירושלים גברה תנועת הצליינים לעיר, במיוחד לפני חג־הפסחא. בין־היתר הוא מוסר, שאיברהים פחה ביטל את המס שהיה מוטל על הצליינים, וכי בשנת ביקורו היה מספרם רב־ביותר. במקום אחר מציין סקינר, שהצליינים האירופים לנים במנזר סן־סלבדור על חשבון המנזר. עוד הוא מספר על קבוצה של 300 צליינים ארמנים, ביניהם ילדים רבים, שבאו להתארח במנזר הארמני985.

לפי הנזיר נאופיטוס לא עלה מספר הצליינים היוונים־אורתודוכסים, מאז השתלטות־התורכים על ירושלים ועד 1834, על 3,000 לשנה. מספר הצליינים הארמנים (בשנים 1834–1825 ) עלה על 4,000. לאלה יש להוסיף מעט לטינים ואחרים, כך שלדבריו לא עלה מספר הצליינים בירושלים עד 1834 על 10,000 נפש ובשנים רבות אחרות הוא היה אף נמוך בהרבה. קבוצות הצליינים העיקריות בתקופה זו היו, לדבריו, היוונים־אורתודוכסים והארמנים. בשנות השלטון המצרי גדל מספר הצליינים. נאופיטוס מוסר על גידול רב ל־1834. הוא מספר, כי ב’שבת הקדושה' בשנה זו היה בכנסיית־הקבר מספר רב־ביותר של צליינים; 4,500 יוונים־אורתודוכסים; 6,000 ארמנים, קופטים וסורים; 2,000 קתולים, מרוניטים וערבים נוצרים אחרים. לדבריו היו בכנסיה בזמן השריפה הגדולה, סך־הכל כ־14,000 נפש. גם הפחה נכח במקום ועמו 300 חיילים. כ־500 צליינים נשארו מחוץ לכנסיה מחוסר מקום. כתוצאה מהבהלה שקמה עם פרוץ השריפה נהרגו 43 גברים, נשים וילדים יוונים־אורתודוכסים ויותר מ־100 ארמנים, שהיו ליד הדלת שדרכה פרץ הקהל החוצה. מספר הפצועים, יוונים וארמנים, עלה על 300 נפש986.

מדריך ה’בדקר' מ־1876 מוסר, כי ב־1834 נהרגו 300 צליינים בכנסיית־הקבר, ואולם הוא מעיר (מה שאגב לא נראה נכון), כי הדבר נגרם מחשש השלטונות למרד987.

טיילור (לשנות ה־30) מספר אף הוא בקשר לעלייתו־לרגל לירושלים, כי מספר עולי־הרגל הלטינים לירושלים מועט ביותר; לעומת־זה היוונים והנוצרים־המזרחיים באים בהמוניהם מקושטא, מהאיים האגאים, מאנטוליה, מסוריה וממצרים. הם מגיעים ליפו בנובמבר, נוסעים לירושלים ונשארים עד אחרי חג־הפסחא. הם מתגוררים במנזרים השונים בעיר. גם הוא מעיר, כי במאה הקודמת היה מספר הצליינים רב־יותר. הם היו משאירים כסף רב, כך שירושלים היתה מרוויחה יותר מהם; עם זאת, גם כיום מספרם רב, אלא שחלק גדול מהכסף נכנס כיום לכיסיהם של מושלי העיר988.

נראה כי היו שנים שמספר הצליינים התמעט במיוחד. כזו היתה, למשל, שנת 1839. נאופיטוס מציין לשנה זו, כי מספר הצליינים פחת מפחד מגפת הכולירה, שהופיעה שוב ביולי ואוגוסט, וכתוצאה משמועות על מלחמה בין הסולטאן ומוחמד־עלי. מספר הצליינים היוונים בעיר נאמר אפוא ב־1,000 בלבד, והארמנים – ב־ 1300989,. לעומת־זה מוסר רוברטס לשנה שלפני כן (1838), כי מספר הצליינים מגיע לכ־ 20,000 בכל שנה990. גם סטפנס (ל־1836) מוסר, כי בירושלים נמצאו 20,000–10,000 עולי רגל בחג הפסחא991.

רובינסון (שביקר בעיר ב־1836) מציין אף הוא, כי לקראת חג־הפסחא מתמלאים הרחובות עולי־רגל, רובם יוונים וארמנים ומעט־מאד לטינים וקופטים992, אולין (ל־23.4.1840) מדגיש אף הוא, כי מספר הצליינים הארמנים בירושלים רב מאד993.

סיכום הפעילות הצליינית בתקופת השלטון המצרי מורה, כי בדרך־כלל אכן חל גידול ניכר במספר הצליינים לעיר בשנים הללו, וכי הוא הגיע ל־10,000–5,000 צליינים מדי־שנה. לגידול זה סייעו המדיניות הליברלית של השלטון המצרי כלפי הנוצרים, שכללה ביטול המיסים וההיטלים הרבים שהיו גובים קודם מהצליינים, וכן הבטחון היחסי ששרר אז בארץ וראשית השיפור באמצעי־התחבורה הימיים באגן המזרחי של הים התיכון.

המפנה הבא במספרם ובהרכבם של הצליינים לירושלים חל באמצע שנות ה־40, שטראוס (1845) מוסר על גידול במספר הצליינים המגיעים לארץ. הוא מעיר, כי ירושלים, למרות בעיותיה, ממשיכה לשמש מרכז העולם; באים אליה צליינים ממזרח וממערב, מספר הנוסעים גדל מדי שנה, ובשנה זו הפליגו ממרסיי ומטרייסט לראשונה אניות (קיטור) שהביאו צליינים לארץ־ישראל לחג הפסחא, לכנסיות הגדולות יש כאן סניפים, והמעצמות הגדולות שולחות הנה את ציריהן ומתחרות ביניהן בעזרתן לירושלים (גם יהודים מגיעים לכאן, והיישוב היהודי הולך וגדל). במקום אחר הוא מציין, כי בחג־הפסחא ירושלים מלאה אדם, וכי בשנת ביקורו הגיעו כ־5,000 צליינים. זהו מספר ניכר, בייחוד בהתחשב במחיר שכל צליין חייב לשלם בכל מנזר ובכל מקום קדוש שהוא מבקר בהם, עבורו ועבור קרוביו שנשארו בבית. בבואם להתפלל בכנסיית הקבר מקבלים הצליינים הוראות היכן לבקר, וכך משליטים סדר כלשהו בין אלפי הצליינים, שמספרם מגיע 10,000994.

ל־1843 אומד אוולד את מספרי הצליינים כדלקמן: יוונים – 2,500; ארמנים – 2,000; קופטים – 300; לטינים – 1,000; שונים – כ־1,000. אנו מגיעים אפוא לסך־הכל של כ־7,500995.

לאמצע שנות ה־40 מספר הלורד נג’נט, כי סמוך לחג־הפסחא מוכפל מספר הנוצרים בירושלים996. ל־1851 מוסר שולץ, כי לכבוד חג־הפסחא נמצאים בעיר 4,000–3,000 צליינים997. ב־1852 מעריך בראון את מספר עולי הרגל בכ־15,000998. ב־1853 מציין פטרמן, כי בחג־הפסחא של היוונים והלטינים מציפים המוני צליינים נוצרים את ירושליים, וחומותיה כאילו אינן מסוגלות להכיל את כולם999. פין מציין, כי מאז 1847 גדל מספר המבקרים הרוסים בירושלים1000.

מספרים מוגזמים מביא בווט. הוא מעיר, כי אי־אפשר לתת מספר מדויק של התושבים בירושלים, וכי האוכלוסיה הוכפלה כיום בגלל מספרם הרב של עולי־הרגל, 15,000 יוונים ו־10,000 ארמנים (ומעט מאד לטינים)1001. לעומת־זאת מציין פיארוטי, כבר לשנות ה־50, מספרים גבוהים־יחסית של צליינים קתולים. הוא מספר, כי הכנסיות בירושלים סיפקו לצליינים מגורים, ואם היה צורך בכך גם אישפוז בבית־חולים. כן הוא נוקב במספרי הצליינים ששהו באכסניית הפרנציסקנים ובמספר ימי שהותם במקום, זאת לפי נתוני הארכיון של מנזר סן־סלבדור, ואלה נתוניו1002


מספרי הצליינים ומשך השהות במנזר סן־סלבדור (לפי פיארוטי)


שנה מספר הצליינים ימי שהות שנה מספר הצליינים ימי שהות
1850 3,611 16,373 1855 6,874 23,522
1851 3,797 28,580 1856 5,470 21,302
1852 5,696 20,109 1857 7,196 26,280
1853 5,574 21,364 1858 5,809 25,800
1854 4,620 18,144 1859 7,116 27,792

ממספרי המתארחים אצל הפרנציסקנים לא ברור כמה מהם היו קתולים. עם־זאת נראה, כי העליה במספרים אלה, כמו גם במספרם המוחלט הגבוה־יחסית, יכולים בהחלט לרמוז על גידול בצליינות הקתולית בשנות ה־50.

בשנים הללו, במיוחד לאחר מלחמת־קרים (1856), חל שינוי נוסף בהרכב הצליינים המגיעים לירושלים, והוא הגידול הרב במספר הצליינים הרוסים. אמנם כבר מ־1839 יש בידינו ידיעה כי מספר עולי־הרגל הרוסים המבקרים בעיר־הקודש מגיע ל־ 4,000–3,0001003, אך נראה כי עיקר הגידול במספר עולי־הרגל מקרב עדה זו חל לאחר מלחמת־קרים.

פרדריקה ברמר מוסרת ל־1859, כי עולי־הרגל הנוצרים לירושלים נאמדים בכל שנה ב־12,000–10,000, אם כי בשנת ביקורה היה מספרם קטן מהרגיל. מספרם יגדל לקראת חג־הפסחא. כן היא מציינת, כי רוב עולי־הרגל מגיעים עתה מרוסיה, או מאזורים שבשלטון התורכים1004.

נוימן מציין, שמספר־ עולי הרגל הנוצרים לירושלים מגיע בשנים מסוימות ל־ 20,000 והממוצע הוא כ־ 10,000; נוסף עליהם באים תיירים רבים. רוב הצליינים באים בחורף ובעיקר לקראת הפסחא. בואם מכניס רוח־חיים וגיוון רב בעיר, שאוכלוסייתה קטנה ורחובותיה ריקים־יחסית, מבלעדי הצליינים והתיירים1005.

במחצית השניה של המאה אנו נתקלים בידיעות רבות בדבר התגברות הצליינות הרוסית, על צליינות זו נביא פרטים מפורטים בחלקו השני של חיבורנו, כשנעסוק במבני ‘מגרש הרוסים’, שהוקמו לקליטת הצליינים הרבים, ובקשרים של הרוסים לירושלים בכלל. כאן נסכם, כי צליינות זו קיבלה את תנופתה במחצית השניה של המאה, וכי במחצית הראשונה עדיין היה מספר הצליינים הרוסים בעיר מועט־יחסית.

ההתפתחויות המודרניות שהחלו מגיעות לארץ־ישראל ולירושלים משנות ה־60 ואילך החלו לתת את אותותיהן בצליינות לעיר, והיא קיבלה במידה גוברת והולכת אופי ‘תיירי’. לקראת שנות 70 אף החלה חודרת לעיר ההדרכה המודרנית לתיירים. את הדיון בנושא זה נשאיר לחלק השני של חיבורנו.



סיכום

במשך כל המאה ה־19 גדל והלך משנה לשנה מספר הצליינים הנוצרים שביקרו בירושלים. הביקור בעיר התרכז בעיקר בתקופה שבין חג־המולד וחג־הפסחא, ובמיוחד באחרון. בהערכה גסה אפשר אולי לומר, כי מספרם הממוצע של הצליינים היה שווה בערך למספר הנוצרים בעיר, ולעתים קרובות אף עלה עליו; בשנים מסוימות אף השתווה לכלל אוכלוסיית העיר. במחצית הראשונה של המאה היו רוב הצליינים יוונים־אורתודוכסים וארמנים, אך באו גם ערבים־נוצרים אחרים מתחומי האימפריה העות’מאנית. במחצית השניה של המאה החל ההרכב להשתנות וגדל במיוחד מספר הצליינים הרוסים, וכן החל לעלות מספר הקתולים. ולעיר החלה חודרת תיירות מודרנית, שבלט בה היסוד המערבי, ואיתו, במידת־מה, הצליינות הפרוטסטנטית.

יעדם העיקרי של הצליינים הנוצרים בירושלים היה כנסיית־הקבר והמועד העיקרי לביקוריהם היה חג־הפסחא, עת התנהלו שם טכסים חגיגיים. מצבה ומעמדה של כנסיית־הקבר במאה ה־19 והטקסים החגיגיים שהתנהלו בה, יהיו אפוא נושא דיוננו בפרק הבא.


כנסיית־הקבר

הקדמה;מבנה הכנסיה בעיני מקורות מערביים

האתר החשוב והמקודש־ביותר לרוב העדות הנוצריות בירושלים הוא, כידוע, כנסיית־הקבר. אתר זה וכל הקשור אליו הם מהגורמים העיקריים לדרגת הקדושה שיש לירושלים בעיני הנוצרים בעולם כולו. לא ניכנס כאן לדיון בהיסטוריה של האתר, ובוודאי לא לכל הנוגע לישו הנוצרי, צליבתו, קבורתו וכל הקשור בכך. מגמתנו היא להתרכז באתר ובסביבתו כפי שהיו וכפי שנשתנו במאה ה־19, בדעות השונות שהביעו לגביו חוקרים וסיירים מערביים שביקרו בו במאה זו, בהתרשמויותיהם ובציון הטקסים שלהם היו עדים. כל אלה ישחזרו בפנינו את מעמדו וחשיבותו של האתר בתקופה הנידונה וגם ירמזו על חלקו בהתפתחות העיר.

את השחזור ננסה לבנות בשני מישורים: תחילה, בהתאם לנושאי־מִשנֶה הנוגעים לכנסיה – חלקיה השונים והנושאים הקשורים אליה; שנית, נעקוב לאורך המאה אחרי הדעות, התיאורים והרשמים השונים.

אין אתר בירושלים שזכה לתיאורים כה מפורטים, היורדים לפרטי־פרטים, בפי הנוסעים המערביים של המאה ה־19, ככנסיית־הקבר. ואין פלא בדבר, שכן נוסעים אלה היו רובם־ככולם נוצרים, שעיקר עניינם ומעיינם היה באתר זה. קדושתו ותולדותיו ריתקו אותם והביאו לכך שלא היה איש מהם שביקר בירושלים ולא שהה ארוכות באתר, ורובם הרבו לדון בו אחר־כך בחיבוריהם. לא ניכנס כאן לפרטים הרבים ולכל הדעות שהושמעו על־ידי מבקרים אלה, וגם אין חשיבות רבה לכך. נסתפק בסיכום דעות ורשמים אלה כדי לקבל תמונה כללית בלבד.

במחצית הראשונה של המאה ה־19 חוזרים נוסעים שונים על הידיעה, כי את כנסיית־הקבר הקימה לראשונה הקיסרית הלנה, אמו של קונסטנטין, כי היא מורכבת ממספר חלקים, וכי יש לה צורה כללית של צלב1006.

יש המציינים, כי גוש מבני הכנסיה מאחד בתוכו בעצם מספר כנסיות נפרדות: הקפלה שנבנתה מעל לקבר ישו והושלמה ב־335 בידי הקיסר קונסטנטין, כנסיית הגולגותא והכנסיה שמעל למקום מציאת הצלב. כשכבשו הצלבנים את ירושלים (1099) איחדו את שלוש הכנסיות לכנסיה אחת גדולה1007. חלקה הפנימי של הכנסיה מהווה אף הוא כנסיה, ובהיותו סגור מסביב זוהי כנסיה בתוך כנסיה. למבנה שתי כיפות – אחת שחורה ואחת לבנה – של הכנסיה הפנימית ושל כנסיית־הקבר1008.


חלוקת פנים הכנסיה בין העדות הנוצריות

הנוסעים מציינים כי כנסיית־הקבר שייכת בעיקר ל־3 לאומים: יוונים, לטינים, וארמנים, וכי לקופטים, לסורים ולאתיופים, שהם במיעוט יש זכויות מצומצמות בלבד. עיקר הזכויות הן בידי היוונים, והם גם שהקימו את המבנה מחדש לאחר השריפה ב־18081009.

שטראוס (1845) מוסר, כי בעבר היו מתחלקים בבעלות על כנסיית־הקבר 8 לאומים שונים, אולם מאז השריפה האחרונה היא שייכת כמעט־לגמרי ליוונים. אלה השאירו מקומות מיוחדים לתפילה רק ללטינים – בחלקה הצפוני של הכנסיה, לארמנים – את הקפלה של הלנה, לקופטים – קפלה קטנה במערבה של קפלת־הקבר, ולסורים – קפלה קטנה ליד הקבר, בצדה המערבי של הרוטונדה1010.

חוקרים שונים מביאים מפות מפורטות של שטח כנסיית־הקבר לפי הבעלויות השונות1011. פטרמן (1853) מוסר, כי ליוונים שייכים החלקים החשובים־ביותר של כנסיית־הקבר – הקבר וסלע הצליבה; בעבר היו שייכים לארמנים, אך סולטאן הממלוּכּים מסרם ל’מלך הגיאורגים', וכשאלה נעלמו מירושלים עברו ליוונים1012.


השריפה הגדולה ב־1808 והתיקונים

על חשיבות החַזקה בכנסיית־הקבר במערכת היחסים בין הכיתות הנוצריות והמעצמות האירופיות עמדנו כבר בפרק המבוא. נקודת מפנה היתה השריפה הגדולה שאירעה בכנסיה ב־1808, כילתה את העמודים שתמכו בכיפה וגרמה להתמוטטותה. לעניין השריפה אנו מוצאים ידיעות רבות, ולעתים סותרות, אצל הנוסעים השונים.

לייט, שביקר בעיר ב־1814, מוסר, כי מספר שנים לפני ביקורו נשרפה כנסיית־הקבר, וכי יש הטוענים שידי הארמנים בדבר; בידעם שרק להם די כסף לשקמה קיוו שעל־ידי כך יוכלו לבחור במקומות הקדושים שירצו. לכן היוונים והלטינים מאוחדים בשנאתם לארמנים1013. גם לדברי פיארוטי (ב־1861) פרצה השריפה הגדולה בכנסיית־הקבר ב־ 12.10.1808 באשמת הארמנים1014. לעומתם אומר קרזון (1834), כי השריפה אירעה בשל הזנחה מצד נזירים יוונים שתויים. אלה הציתו בטעות חלקי עץ, ואחר־כך, במאמציהם לכבות את השריפה, שפכו על הלהבות יין־שרף, בחשבם אותו בטעות למים1015.

לעניין תיקון הנזק מסכימים הכל, כי המלאכה נעשתה בעיקר על ידי היוונים1016, כנראה בסיועה של רוסיה, שתחת חסותה נמצאה הכנסיה היוונית באותו הזמן1017. הדבר לא הוסכם בנקל; לפני ביצוע התיקונים ניטש ריב בין היוונים, הלטינים והארמנים על זכויותיהם במלאכה קדושה זו. קול־קורא להרמת תרומות לשיקום הכנסיה הועבר בעולם הנוצרי, והסולטאן העניק היתר מיוחד לעבודות־הבניה שהוחל בהן במאי 1809. אך מאחר שהיוונים תרמו את חלק־הארי מכלל ההוצאות קיבלו הם לבסוף את זכות הפיקוח על הבניה, דבר שהביא להגברת השפעתה של הכנסיה האורתודוכסית בארץ ולביסוס נוסף במעמדה1018.

בזילי מציין, כי תיקון כנסיית־הקבר היה מאורע חשוב גם לגבי השתלשלות היחסים בין תושבי הארץ, הן מבחינה עקרונית – ההיתר לבנות־מחדש כנסיה ולהרחיבה – והן מבחינת התוצאות המעשיות. הכמרים היוונים, שהיו המעורבים העיקריים בבניה, לָוו סכומי־כסף גדולים גם מתושבי הארץ, ארמנים, מוסלמים ויהודים. הכסף שגויס שימש גם לתשלומים לשליטים התורכּים, לבתי־המשפט המוסלמיים ואף לשיחיים ולנכבדים מוסלמים מקומיים. כן אפשר הון זה פיתוח פעולות־סעד מטעם המנזרים. משבר קשה נגרם ב־1821, כשפרצה המלחמה בין יוון ותוּרכּיה והתרומות מחוץ־לארץ פסקו. לא היה בידי ‘הכס הירושלמי’ לשלם לנושים בארץ גם לאחר שמכר את כלי הזהב והכסף של הכנסיות, והנוֹשים המוסלמים והיהודים אף דרשו מהממשלה למכור את המנזרים היווניים ואת כל הרכוש של כנסיית־הקבר. ואולם אחרי מלחמת 1829, שנסתיימה בשלום אדריאנופול, שינה הסולטן מחמוד את יחסו לנוצרים ולכנסיה, וגזר על הנוֹשים להסתפק בגביית החוב במשך 10 שנים – 10% בכל שנה – ללא ריבית. הוא אף הציע לתרום מאוצרו הוא לכנסיית־הקבר – דבר שנדחה – אך מצב הכנסייה היוונית הוטב מאז1019.

במרוצת המאה ה־19 בוצעו תיקונים ושיפוצים נוספים בכנסיית־הקבר, ואלה היו תמיד מקור לסכסוכים ומריבות בין העדות הנוצריות. טיילור (1855) מציין, כי כנסיית־הקבר שוקמה בידי אדריכל אירופי, על־חשבון היוונים, וכתוצאה מכך עברה לרשותם. לאחרונה הבניין שוב במצב כה ירוד עד שיש צורך לשקמו מחדש1020.

במקום אחר הוא אומר, כי בשנים 1812–1757 הלכה וגדלה השפעת היוונים־האורתודוכסים. אחרי הדלקה הגדולה של 1808 איבדו הקתולים סופית את כנסיית־הקבר, ולמרות המאמצים של ממשלת צרפת אין הקתולים יכולים להשיג את מבוקשם. רק ב־1852 החליט הסולטן להעניק כמה זכויות ללטינים, כל שכנסיית־הקבר הופכת עתה להיות רכושן המשותף של העדות הנוצריות השונות1021.

על המריבות בין העדות השונות, במיוחד בין היוונים והלטינים, בדבר תיקון כיפת כנסיית־הקבר, מצויות ידיעות נוספות. פטרמן, למשל, מציין ב־1853, כי המחלוקת על תיקון כיפת כנסיית־הקבר, נמשכת, וכי מזה כ־4 שנים מתדיינים בנושא. היוונים ניסו להשיג צו לתיקון הכיפה, ואם היו משיגים זאת היו תובעים זכויות מלאות עליה; לכן השיגו הקתולים צו־מניעה נגדם. מצד שני, היוונים לא ירשו לקתולים לתקנה, ובינתיים היא מוזנחת וכל צד מאשים את זולתו1022.

פטרמן, המתאר את הכיפה הראשית, מציין, כי מעל הגג השטוח של כנסיית־הקבר מתנשאת כיפה גדולה שהקפה 100 צעדים. הכיפה מכוסה אריחי־אבץ המונעים בעד מי הגשמים להרטיב את קפלת הקבר הנמצאת בדיוק מתחת לכיפה. ואולם האריחים כבר התקלקלו קצת, והלטינים מאשימים את היוונים שקלקלו אותם בזדון כדי שיוכלו לתקנם ולהפגין בכך שהם האדונים על הכנסיה. היתה זאת אחת האמתלות למלחמת תורכּיה־רוסיה האחרונה1023.

גם בווט מציין (כנראה לאותו הזמן), כי אחת מכיפות הכנסיה כמעט הרוסה. ליוונים וללַטינים יש די כסף לתקנה, אבל הם רָבים מטעם מי תיעשה העבודה. בסופו־של־דבר החליטו התוּרכּים לתקן את הכיפה בכספם1024.

את סיכום הפרשה אפשר למצוא בספרו של ליון ובמדריך ה’בדקר' המוסרים, כי כיפת כנסיית־הקבר שנשרפה בשנת 1808 נבנתה מחדש מיד אחרי השריפה על־ידי היוונים־האורתודוכּסים. ב־1858 שוב היתה הכיפה הרוסה והיא שוקמה ב־1869, בעקבות הסכם בין צרפת ורוסיה ועל חשבון צרפת, רוסיה והממשלה העות’מאנית1025.


הפיקוח הנוצרי בתוך הכנסיה

המריבות בין העדות השונות בדבר הבעלות על חלקיה השונים של כנסיית־הקבר הביאו לשמירה קפדנית מצד כל עדה על כל חלק שכבר היה ברשותה. כן היה פיקוח מצד העדות על הכנסיה כולה, אף שהמפתחות לכנסיה והאחריות לכניסה אליה היו בידי השלטון העות’מאני ומשפחות מוסלמיות.


תמונה קבוצה 5', קובץ 26.png
חזית כנסיית־הקבר (ווילסון, א"י הציורית, א. עמ' 16)

לעניין הפיקוח מציין מונרו (לתקופת השלטון המצרי), כי לשכּת הכנסיה מורכבת מ־12 נזירים קתולים, 12 ארמנים, 15 יוונים ושני קופטים, וכי אלה גרים שם כל הזמן1026. קרזון (1834) מציין אף הוא כי בכנסייה נמצאים דרך קבע נזירים, המקבלים, דרך פתח בדלת, חפצים שונים שמעבירים אליהם עולי־הרגל1027.

נראה כי גם בתקופה שקדמה לשלטון המצרי דרו כמה נזירים דרך קבע בתוך הכנסיה, אלא שמספרם אז היה קטן־יותר. לייט (שביקר בעיר ב־1814) מציין, כי בכנסיית־הקבר 12 נזירים – 3 מכל עדה חשובה – וכי אלה נשארים שם בדרך־כלל ואת מזונם הם מקבלים ממנזריהם1028.

לשנות ה־40 מוסר שטראוס, כי מספר אנשי־כמוּרה ונזירים מ־4 העדות הנוצריות העיקריות שוהים תמיד בכנסיה כדי לערוך את התפילות הקבועות. גם צליינים רבים מבלים ימים ולילות אחרים בכנסיה. הכנסיה פתוחה רק בימי ראשון ובימי חג; בדרך־כלל היא סגורה והאוכל מוכנס דרך פתח קטן. משמר תורכי מופקד על הסדר, ובלעדיו יש סכנה של קטטות בין הנוצרים1029.

פארדיֶ (1851) מספר, כי כנסיית־הקבר נמצאת בבעלות משותפת של העדות הנוצריות השונות, אבל התורכים שומרים על המפתחות. כשמתקיימים טקסים פותחים את הכנסיה. ללטינים יש 6 כמרים הגרים תמיד בכנסיה; הם מתחלפים מדי 3 חודשים1030. טיילור (1855) מוסר כי בקפלה הפרנציסקנית נמצאים בקביעות 13 כמרים השומרים עליה. הם מקבלים את מזונם מבחוץ ואינם זזים מהמקום, עד שכמרים אחרים באים להחליפם1031.

נראה כי מספר הנזירים ששהו בתוך הכנסיה לא היה קבוע, אלא השתנה מפעם לפעם, או כמה מהם, משלוש העדות הראשיות לפחות, נמצאו תמיד בתוך שטח הכנסיה.

פטרמן (1853) מספר, כי אנשי־דת יוונים, ארמנים ולטינים נמצאים בכנסיה יומם ולילה, ומכיוון שזו פתוחה רק בזמנים מסוימים, והמפתח נמצא אצל הפחה – בגלל המריבות הנשנות וחוזרות בין העדות השונות – הם מקבלים את מזונם דרך אשנב בשער1032.

באותו הזמן לערך חוזר בווט ומספר, כי כנסיית־הקבר היא עולם בפני עצמו. חוץ מהקפלות הרבות יש בה הרבה דירות לכמרים הלַטינים, היוונים, הארמנים והקופטים, השומרים והמשרתים את הכנסיה. כן נמצאים בה, 12 פרנציסקנים המתחלפים כל 3 חודשים1033.

בשנות ה־60 חוזר דמס ומתאונן, כי היוונים השתלטו על הכנסיה, וכי ללטינים יש זכות לערוך רק 3 תפילות ביום בתוך הכנסיה, ועוד צריך לבקש את המפתחות מן התוּרכּים. עם־זאת הקימו הלַטינים, ברשות התורכים, מנזר קטן ליד הכנסיה, ובו גרים בקביעות כמה פרנציסקנים שאינם יוצאים מהבניין ואין להם שום קשרים עם החוץ. אחת ל־3 חודשים שולח ה’סופיריור' 6 כמרים להחליפם. מזונם נשלח אליהם מדי יום ממנזר סן־סלבדור1034.

בשנות ה־70 חוזר אורלי ומציין, כי נזירים וצליינים גם לנים בתוך הכנסיה. בכנסיה חדרים, אולמות ופינות נסתרות. באחד החדרים מצוי דגם של הכנסיה, שהוכן בשביל המעצמות הגדולות לאחר מדידות מדויקות, ובו מצוינים חלקיה השונים של הכנסיה בצבעים שונים, בהתאם לבעלוּת העדתית. חיי הנזירים כאן קשים ולכן מחליפים אותם מדי־פעם. לפעמים בחדר מסוים הקיר שייך אות והרצפה לאחרת, ולכן רבּות המריבות על ‘סיפוחים’ שונים. החלק העיקרי של הכנסיה שייך ליוונים, והרוסים הם מתחריהם החזקים1035. דבריו של אורלי מתייחסים לתקופה שהפעילות הרוסית בארץ כבר היתה בעיצומה.


רחבת כנסיית־הקבר

תיאורים שונים מצויים בספרות הנוסעים על רחבת הכניסה לכנסיית־הקבר. הם מציינים, כי מול רחבת כנסיית־הקבר הרחבה מצויה ה’פַסַדה' (חזית) העצומה של דלתות הכניסה לכנסיה, הנוגעת בשמאלה במגדל הרוס־למחצה (כתוצאה מרעידת־אדמה) ובימינה בדירות של הנוצרים הקופטים. בקיר הכניסה שתי קומות של ‘דלתות’ לכנסיה. קשתות ה’דלתות' מחודדות, עשויות שיש, בקומה התחתונה קומת הכניסה – דלת אחת סתומה. קישוטי הקשתות, הנישאות על־גבי עמודי הדלתות והחלונות. הושחתו. התבליטים מעל לדלתות מתארים אירועים מחיי ישו והשליחים1036.

קונדר קובע, כי כנסיית־הקבר היא בניין עתיק ודוחה, וכי מאז המאה ה־71037 מאמינים הנוצרים שכאן מקום קבורתו של ישו. בקשר לרחבה שמדרום הוא מעיר, כי קיימת מסורת נוצרית שבמקום זה על ‘היהודים הנודדים’ לעמוד אחת ל־100 שנה כדי לבקש סליחה. לדבריו מכוסה דלת הכניסה היפה שממול לרחבה שמות של עולי רגל ותאריכים – חלקם מלפני המאה ה־14. לפני הדלת קבור פיליפ ד’אוביני1038.

זטצן (1806) מספר, כי ברחבה הקטנה שלפני כנסיית־הקבר מתקיים באופן קבוע שוק קטן לכל מיני מזכרות ומתנות שהצליינים קונים עבור חבריהם וקרוביהם. המזכרות כוללות: צלבים, דגמים של הקבר הקדוש, קישוטים, כוסות חרסינה, פסלונים של קדושים שונים, ועוד – והן יקרות למדי. במקום מסתובבים גם חלפנים, המוכרים לצליינים את המטבעות המהלכות בארץ. במנזר הפרנציסקנים ישנו מחסן גדול, ואולי יחיד מסוגו, של תשמישי קדושה ומזכרות המיוצרים בעיקר בבית־לחם ומובאים הנה לשם שיווקם לאיטליה, ספרד ופורטוגל1039.

בזמן תפילות המוניות היתה הרחבה מלאה אדם, מהם שמכרו סוגים שונים של מזכרות, בדרך־כלל מתוצרת בית־לחם. נשים מכרו תכשיטים וצלבים משריוני צבים, או מעץ־זית מעצים הגדלים באיזור גת־שמנא. כשהמקום היה מלא עולי־רגל הוא נראה כמו שוק, וכן הסתובבו בו קבצנים רבים1040. וורטבט (1855) מוסיף, כי בין המזכרות הנמכרות על־יד כנסיית־הקבר ישנן צנצנות ממולאות בביטומן, שמוצאים אותו בחוף ים־המלח1041.

תיאור ציורי של המתרחש ברחבת כנסיית־הקבר נמצא אצל לינץ' שביקר בעיר ב־1848. הוא מספר, כי לפני ביקורם בכנסיית־הקבר נכנסו לחצר פתוחה בחזית הכנסיה. נראו שם קבוצות מגוונות של רוכלים מוסלמים, קבצנים וצליינים נוצרים. בכניסה נתנו פיאסטר אחד לקבצן בעל־מום והתוצאה היתה מדהימה. ‘זעקת קרב’ של קבצן ‘בקשיש בקשיש’ התפשטה מיד בכל הרחבה, וכל האספסוף החל מתנפל עליהם. מורה־הדרך נאלץ להשתמש במקלו כדי להגן עליהם, אך המצב היה קשה. אכן, למתן הכסף היתה השפעה פלאית; העיוור החל לראות, הפיסח החל לצעוד וסרה הקללה מעל ראשיהם הנוצריים – לבסוף יכלו להִכּנס לכנסיה1042.

שולץ (1851) מספר, כי הרחבה שלפני כנסיית־הקבר מלאה צליינים ומוצבים בה חיילים תורכּים מזוינים. על הרצפה יושבים רוכלים המציעים למכירה דברי מאכל רוזנקרנץ' (מחרוזות), צלבים, תמונות קדושים, ענפי דקל, דגמי מקומות קדושים וכו'. אי־הסדר הוא גדול למרות השגחת החיילים התורכים1043.

אורלי מציין (לאמצע שנות ה־70), כי מוכרים ברחבה נרות, ‘רוזנקרנץ’, צלבים מעץ זית, מוצרים מצדף, כלים מאבן שחורה מים־המלח, ועוד1044.


השמירה העות’מאנית ומפתחות הכנסיה

הידיעות במקורות השונים מלמדות, כי חלו שינויים באָפיה במרוצת המאה. ב־1806 מציין שטובריאן כי המקום נשמר בידי מוסלמים, המקבלים כסף מהצליינים הבאים לבקר את הכנסיה1045. באותה שנה מציין זטצן, כי כל צליין נוצרי הנכנס בפעם הראשונה לכנסיית־הקבר חייב בתשלום מסוים; הוא עצמו שילם ½33 פיאסטר1046. לייט (1814) מספר, כי המפתחות לדלתות הכנסיה הם בידי התורכים. כל עולה־רגל הנכנס לכנסיה חייב בתשלום השווה לכ־15 שילינג. כל טקס הנערך שם חייב בתשלום, וקובעים אותו בהתאם לאורך הטקס1047.

בראשית שנות ה־30 עדיין מציין ג’רמבּ, כי כנסיית־הקבר נמצאת בשמירת המוסלמים, המקבלים דמי־כניסה מהצליינים הרוצים להִכּנס1048. מאוחר־יותר כבר אין המקורות מציינים את דבר התשלום בכניסה. קרזון מוסר ל־1834, כי חיכה עד שהשומרים המוסלמים פתחו את השער; ברשותם המפתחות לכנסיה, וזו פתוחה רק בימים קבועים, אין הוא מציין תשלום כסף1049, סטפנס מספר ל־1836, כי מפתח הכנסיה נמצא אצל מושל העיר. בשער ניצב שומר מוסלמי. הכנסיה נפתחת רק בשעות מסוימות, ורק בהסכמת 3 מנזרים ובנוכחות נציגיהם1050. רוברטס (1838) מציין, כי כנסיית־הקבר היא יערם של כל הצליינים, וכי היא פתוחה רק בימים קבועים, שלחץ הביקורים בהם רב. בדרך כלל מאחרים לפתוח את השער1051.

ב־1842 כותבת גב' פפייפר: ‘מגיעים לכנסיה דרך כמה רחובות צרים ומלוכלכים. הכנסיה תמיד סגורה והמפתח נמצא בידי כמה תורכים, הפותחים כאשר מבקשים זאת מהם’1052.

סיכום הידיעות שהבאנו עד־כה מורה, כי במחצית הראשונה של המאה ה־19 היתה הכנסיה נפתחת רק בזמנים מסוימים, המפתחות נמצאו בידי השלטונות המקומיים והיה צורך לשלם דמי־כניסה ותשלומים נוספים בעת הביקור. בתקופת השלטון המצרי ומאוחר־יותר החלו התנאים משתפרים בהדרגה: דמי־הכניסה בוטלו במקרים רבים וזמני־הפתיחה הורחבו. כך, למשל, מספר נאופיטוס ב־1834, כי ב־13 בינואר של אותה השנה בוטלו דמי־הכניסה לכנסיית־הקבר. באותו יום התקיימה פתיחה חגיגית של הכנסיה1053.

שולץ מציין ב־1851, כי בניגוד למצב הקודם שוב אין חייבים לשלם עבור הכניסה לכנסיה. עם־זאת, מפתחות הכנסיה נמצאים עדיין בידי המוסלמים1054. ב־1856 מציין דיפווי, כי דלתות הברזל המסיוויות של כנסיית־הקבר נעולות בערבים בדרך־כלל, והמפתחות נלקחים אל הפחה; בכניסה לבנין יושב שוער האחראי מטעם הפחה לסגירת השער ולפתיחתו1055.

לאמצע שנות ה־60 מוסר צ', ווילסון, כי אפשר להכנס לכנסיית־הקבר רק דרך הכניסה שמצד דרום. השער נפתח בידי אחד מבניה של משפחה מוסלמית, שהיא בלבד רשאית לעשות כן, וזאת רק עם קבלת הוראה מאב הכנסיה. תפילות נערכות בבוקר וכן אחרי־הצהריים; לפעמים אפשר להכנס בצהריים אם משחדים את השומר ומחַלים את פניו של אב הכנסיה1056.

אורלי (1876) מציין, כי הכנסיה פתוחה רק בשעות מסוימות, לא קבועות בדיוק, לרוב השכּם בבוקר ובערב, וכשהכנסיה נפתחת יש דוחק רב1057. מדריך ה’בּדקר' מ־1876 מציין, כי הכנסיה סגורה בדרך כלל בשעות 10.30–15.00, אבל תמורת תשלום ‘בקשיש’ של 1 פרנק לשומר אפשר להכנס אחרי 10.301058.

בקשר לשומרים מציין נורוב (1835), כי לאחר שנכנסים לכנסיית־הקבר רואים מימין את תאו של השומר היווני המופקד על אוצרות הכנסיה ומשמאל – את תאו של שומר־השער התורכי1059. לינץ' (1848) מספר, כי בכניסה לכנסיית־הקבר יושבים על דרגש מוּגבּה שני מוסלמים זקנים ושלווים המתענגים על ספלוני קפה1060. שולץ (1851) מוסר, כי תיכף בכניסה לכנסיה, מצד שמאל, נמצא משמר תורכי, המורכב מ־ 12–10 חיילים, היושבים על מעין במה מוגבהת ועוסקים בשתיית קפה ובעישון. משמר תורכי נוסף מוצב ליד הקפּלה, במקום שבו נצלב ישו1061. פטרמן (1853) מציין, כי בתוך הכנסיה, משמאל לכניסה, יושבים חיילים תורכים על שטיחים, מעשנים ושותים קפה ולפעמים צוחקים לצליינים הנכנסים1062. במקום אחר הוא מציין, כי מול כנסיית־הקבר ישנה כיכר מכוסה דשא, שהיתה שייכת פעם למנזר היוהניטים (במוריסתאן, כנראה), שם מוצב האוהל של החיילים התורכים השומרים בכנסיה וסוסיהם רועים שם1063. אורלי (1876) מוסר אף הוא, כי בכניסה לכנסיית־הקבר עוברים בתחילה ליד השומרים התורכים היושבים על במה מוגבהת משמאל, מעשנים ושותים קפה1064. פורטר (1869) מדגיש, כי מטרת משמר־קבע זה למנוע מריבות בין העדות הנוצריות השונות1065.


המריבות בין הנוצרים בכנסיה

דיקסון (1864) מיטיב לתאר את הריב המתמיד בין אנשי העדות הנוצריות הבאים לכנסיה. לדבריו, בין האנשים הרבים המתכנסים בכנסיית־הקבר ישנם יריבים רבים, אך אין שני אחים; צליין מארץ אחת רואה בצליין מארץ אחרת כופר ומנוול שנטש את הכנסיה ואת האל האמיתי. נוצרי מכת אחרת נחשב לגרוע ממוסלמי או יהודי, שהרי אלה נולדו כפי שהם, אבל לבחור בדת נוצרית מסוג מסולף – זה לא יסולח1066.

לדיקסון גם דעה מיוחדת בקשר לעובדה שכנסיית־הקבר, שהיא הבניין החשוב ביותר בעיר הקדושה, נמצאת אמנם תחת שלטון מוסלמי אך כל נוצרי יכול להִכּנס אליה. לדבריו, אילו היה השלטון נוצרי, ספק אם הרוסי היה מרשה לאירופי אחר לעשות מה שהוא יכול לעשות היום; השלטון התורכי לעומת־זאת, מרשה קיום כנסיה הנבדלת מכנסיותיהן של הכִּתות הרבות אך כל אחד יכול להכנס אליה1067.

דיקסון מוסיף ומביע את דעותיו המיוחדות בנושא. הוא כותב, כי הרגש החגיגי של הצליין הנכנס לכנסיית־הקבר נפגם כשהוא רואה תיכף לשמאלו, בכוך עמוק, משמר תורכי המורכב מכמה בחורים זריזים ו’ציוריים‘, השוכבים על מחצלת, מעשנים ומשוחחים; אך למעשה חיילים אלה הם רציניים והתנהגותם כשורה – עד כמה שחיילים תורכים יכולים להיות בדרך־כלל, ואף־על־פי־כן, צלצול חרבותיהם הנוקשות ברצפה, עשן מקטרותיהם ואקדחיהם מפריעים את קדושת המקום. ברם, משהכיר את החיים בכנסיה נוכח הצליין לדעת במהרה כי דווקא טוב שהשמירה על המקום הקדוש אינה בידי הנוצרים – בגלל הריב המתמיד בין העדות. כל כת נוצרית רואה בבני הכת האחרת אויבים ומחשיבה אותם לגרועים אף מן הלא־נוצרים. לכל כת הזכות לקיים במקום הקדוש את פולחנה, הכולל שירה, הדלקת נרות ולפידים בוערים, ודקלום הרבה ‘אימרות קסם’ מיסטיות; כל זה נראה פראי למדי, כמו האנשים הרבים העומדים מסביב. למשל שהקופטים מתפללים לפני הקבר, והנה באים הארמנים זמן־מה לפני גמר תפילתם ומפריעים להם בכל מיני זמירות, בדיחות וכו’. ובטרם תסתיים התפילה כבר נדחקים האחרים, וכך כל הזמן: כת אחת מנסה להשתהות ליד הקבר הקדוש וחברתה מנסה לדחוק אותה יותר מוקדם. לעיתים מגיעה המחלוקת לידי תגרת־ידים, כאשר הצלבים, הנרות וכו' משמשים ככלי־נשק. אז מתערבים החיילים התורכים, ותחת משמר מזוין יכולה הכת התורנית להמשיך בתפילתה. אם קורה משהו יותר רציני – עד כדי שפיכות־דמים – סוגרים את הכנסייה. משום־כך רואה כל כת בתורכּים את בני בריתה.

גם מכיפת הבניין אין דעתו של דיקסון נוחה. הוא מציין, כי למרות היות הכיפה מעל הקבר־הקדוש מבנה חזק ויפה מעיקרו, הרי למעשה מצבה מוזנח; מהקיר נופל הטיח, מהגג נגנבו התמוכות, הצבע נשטף ע“י הגשם או נצרב ע”י השמש, ודרך החריצים חודר הגשם. הקבר־הקדוש עלול להתכסות באחד הימים בהריסות הכיפה ההולכת ומתפוררת מעליו, ואיש אינו עושה דבר, שכן השנאה ההדדית בין הנוצרים, שמקורה בממשלות אירופה ובשליטיה, אינה מאפשרת תיקונים ושיפוצים בבניין הקדוש1068.


אבן־המשיחה והגולגותא

נעבור עתה אל שאר חלקיה של הכנסיה, כפי שתוארו בידי נוסעי המאה ה־19.

האתר הראשון שאותו הם מציינים הוא אבן־המשיחה. הנוסעים מספרים, כי הדבר הראשון המושך את תשומת־הלב בכניסה לכנסיה הוא לוח־שיש על הרצפה, ממול לדלת, שמעליו תלויות כמה מנורות ובכל קצה שלו נרות־שעווה גדולים, עולי־הרגל מגיעים למקום זה על ברכיהם ונושקים לו. זו האבן שעליה הונחה גופת ישו ונרחצה לקראת הקבורה. מאחוריה רואים קיר מקושט בתמונות גדולות; בגדולה מביניהן נראית הורדת ישו מן הצלב. האבן עשויה שיש מיובא, ומימינה נמצאים קברי מלכים נוצרים; לפני אבן־המשיחה מימין מובילות מדרגות לסלע הגולגותא, כך שהאבן נמצאת לרגליו1069.

הגולגותא היא האתר השני אותו מציינים הנוסעים. המדרגות העולות לגולגותא עשויות כל אחת אבן אחת. במקום קפלה נמוכה ובה שני מזבחות השייכים לכנסיות היוונית והלַטינית. מתחת למרכז המזבח היווני ישנה צלחת מזהב, וחור – במקום שבו עמד הצלב; יש המציינים 3 חורים – של ‘האדון’ ושני הגנבים. ימינה ממנו נמצא הסדק בסלע, סדק שנתהווה ברעידת־האדמה שהתרחשה בשעה שישו נצלב. החור והסדק מכוסים כסף וזהב, וחקוקה שם כתובת יוונית הקשורה במאורע. פני הסלע מכוסים שיש צהוב. מעל למזבח היווני ישנן תמונות מצופות זהב, וכן מנורות – מתנותיהם של כמה מלכים נוצרים – וכלי־קודש אחרים, גם הם מזהב. התקרה מקושטת בפרסקות על רקע כחול. מאחורי המזבח, ומופרדת ממנו על־ידי מחיצה דקה, מצויה קפלה ובמרכזה אבן: לפי המסורת זהו המקום שאברהם רצה להקריב בו את יצחק. מימין למזבח היווני, בחלק הנמוך יותר, נמצא המזבח הלטיני1070.

נוסעים שונים מתארים את קפלת ‘אדם’ השייכת ליוונים והנמצאת מתחת לכנסיית־הגולגותא, את קפלת יוחנן־המטביל ואת קברי מלכי ירושלים הצלבנים. הם מציינים, כי בקו אחד עם הקפלה של יוחנן המטביל נמצא גם חדר הקבלה של הכמרים היוונים. הקופטים מאמינים כי בסלע גולגותא קבור אדם הראשון, ולכן הם מדליקים נר־תמיד לרגליו. הם מראים שם גם את המקום שבו קבור מלכּיצדק מייסד ירושלים1071. גוטפריד מבויון ואחיו בלדווין נקברו מתחת לצלב, אך הקברים נהרסו בידי היוונים. הנזירים הלטינים נהגו להראות חרב ודָרבנים של גוטפריד מבויון1072.

תמונה קבוצה 5' קובץ 32.png
'מערת הצלב' בכנסיית־הקבר (סטבינג, עמ' 138)

הגלריה, כנסיית סנטה הלנה וכנסיית הצלב

כאשר יורדים במדרגות הגולגותא לפנים הכנסיה מגיעים לגלריה הנמצאת במרכז המבנה והמקיפה את הכנסיה הפנימית של היוונים. היא תופסת כמעט את כל מרכז המבנה, בעוד החצי השני תפוס על־ידי ה’רוטונדה' של הקבר. בגלריה הרבה קפלות קטנות, לזכר מאורעות שונים הקשורים ביסוריו של ישו; הן נועדו להכין את הצליין לקראת התפילה ליד הקבר עצמו1073.

בהמשך הגלריה יש ירידה לכנסיית סנטה הלנה. שם חשוף הסלע הטבעי. 29 מדרגות יורדות מהגלריה לכנסיה זו, וממנה יורדות 13 מדרגות נוספות למקום שמצאו בו את הצלב. הכנסיה של סנטה הלנה שייכת לארמנים. בהתאם למסורת הנוצרית היא נבנתה בידי הלנה הקדושה לכבוד מציאת הצלב שצלבו עליו את ישו. אל המערה למטה נזרקו הנידונים והצלבים. בכנסיית סנטה הלנה ישנן שתי קפלות. הראשונה, הנשענת בחלקה על עמודים מצריים, נקראת על שם הלנה הקדושה, והאחרת, שמאלה יותר, מוקדשת ל’גנב' שחזר בתשובה. כן מראים כאן מקום ישיבה חצוב בסלע, שהלנה הקדושה ישבה בו וחלון קטן המשקיף אל המערה שהלנה הסתכלה דרכו אל המקום שבו נמצא הצלב. אחד המקורות (אורלי, 1875) אף מציין כי במקום מצוי פסל ברונזה של הקיסרית הקדושה. במערה שנתגלה בה הצלב נמצא מזבח יווני, ומול המדרגות – קפּלה לטינית. כל המקומות האלה חשוכים־למחצה והתאורה ציורית מאד1074.


תמונה קבוצה 5', קובץ 33.png
הקתוליקון בכנסיית הקבר (רוברטס)

כאשר עולים מהכנסיה התת־קרקעית (של הצלב) וממשיכים ללכת בגלריה, מגיעים לקפלות קטנות נוספות. אחת מהן היא ארמנית והאחרת, השייכת ליוונים – של הקצין הרומי לונגינוס. לאחר הקפה מלאה של הקתוליקון היווני, רואים בתוך קפלה מימין את הכבלים שרגלי ישו היו קשורות בהם. קפלה אחרת במקום מוקדשת לאם הקדושה; כל המקומות האלה שייכים אף הם ליוונים1075.

בקטע האחרון של הגלריה, כשעוזבים את הקתוליקון ומגיעים לימין רוטונדת הקבר, באים אל כנסיית הפרנציסקנים־הלטינים, התופסים אגף קטן של המבנה הראשי. זו שופצה לאחר השריפה הגדולה ב־1808, ובתוכה נשמר חלק מעמוד ההלקאה. זטצן (1806) מציין כי היא עשירה ביותר בתמונות, בזהב ובשיש, אך צ’ארלס ווילסון מדווח, כי התנאים בקפלה לטינית זו גרועים כל כך, עד כי בזמן שיש הרבה עולי־רגל קשה לנשום שם ואי־אפשר להישאר שם זמן רב1076.


הקתוליקון

בקשר לחלק הפנימי – הכנסיה היוונית הידועה כ’קתוליקון' – מציינים הנוסעים, כי ממזרח לרוטונדה נמצא המבנה העיקרי של הכנסיה השייך ליוונים, שם מראים, בין־היתר, את טבּוּר העולם ואת כסאות הפטריארכים של ירושלים. שני קירות מקושטים בתמונות קדושים, מפרידים מבנה זה מהרוטונדה. הקירות מחוברים בקשת – ‘קשת המלכים’ – המהווה את הכניסה מהרוטונדה לתוך ה’קתוליקון'. פנים הקתוליקון מזכיר כנסיות רוסיות עתיקות. ממעל – כיפה, הנשענת על קשתות הנישאות על־גבי 4 עמודים מחוברים ביניהם, והיא עם כיפת הרוטונדה של הקבר בולטות מעל לכל הבניינים בירושלים.

תמונות הקדושים המקשטות את הקירות נשלחו מרוסיה; הן אינן מצטיינות בציוריהן אלא בקישוטי הכסף והזהב שלהן. מעל ‘קשת המלכים’ – הנשר הכפול הרוסי. משני צדי אולם הכנסיה ספסלי עץ לנזירים, ובקצה העליון – כורסאות הפטריארכים.



תמונה קבוצה 5', קובץ 34.png
'הקבר הקדוש' בכנסיית־הקבר (פורטר, ירושלים, עמ' 76)

במרכז המבנה – קערת שיש ועליה צלב, והיא קשורה לרצפה. לטענת היוונים היא מסמנת לא רק את אמצע המבנה, אלא גם את טבּור העולם. קרזון (1835) מתאר זאת ככדור שיש שחור מעל לבסיס, לדבריו אומרים כי ראשו של אדם הראשון נמצא מתחתיו, וכן שזוהי הנקודה המדוייקת של מרכז פני כדור הארץ. לטענתו העבירו היוונים מסורת זו ממקדש אפּוֹלוֹ מדלפי. מקום המזבח, היוצר חצי־מעגל, נמצא בפנים, מוגבה בכמה מדרגות מרצפת הכנסיה. המזבח המשמש לטקסים חשובים נמצא מתחת לאפיריון הנישא על 4 עמודים מוזהבים. עמורי הכנסיה עשויים שיש ירוק, ואילו הקפלה בנויה שיש צהוב ולבן.

תמונה קבוצה 5', קובץ 35.png
הקפלה של 'הקבר הקדוש' (מנינג עמ' 103)

במזבח, בתוך קופסה מיוחדת, נשמר חלק מהצלב הקדוש. ממול לדלת הקבר־הקדוש נמצא דוכן המקהלה של הכנסיה, שהוא רב־מידות ומקושט בזהב ובתמונות קדושים. אוצר הכנסיה נמצא לשמאלו של המזבח. לימינו־דלת המובילה לגולגותא, והלאה למעלה – הכניסה לתאי הנזירים היוונים הגרים במקום1077.


רוטונדת הקבר והקבר

ממערב לכנסיה היוונית, ‘הקתוליקון’, נמצאת הרוטונדה של הקבר. נוסעי המאה ה־19 מציינים, כי שתי שורות של עמודים מרובעים יוצרים רוטונדה גדולה זו, שבתוכה מצוי קבר ישו. העמודים – 18 במספר – מגולפים בסגנון קורינתי, בנויים 3 קומות, מחוברים בקשתות ונושאים את הכיפה של המבנה העצום. הכיפה פתוחה במרכזה ואור השמש נופל על המבנה – העשוי שיש והמצוי במרכז הרוטונדה – שבו הקבר הקדוש. חלק מהנוסעים מציינים, שלפני השריפה הגדולה נתמכה הכיפה על עמודי שיש לבן והיא עצמה היתה בנויה מארזי הלבנון1078.

בקשר לקפלה של הקבר־הקדוש מוסרים הנוסעים, כי היא עומדת מתחת למרכז הכיפה ולה צורת בית מארך. קצהו האחד מעוגל ובו מזבח לקופטים. קצהו השני מרובע ובחזית שלפניו מעין רחבת שיש. אל הרחבה מובילות כמה מדרגות־שיש להן מעקה משני צדיהן. ליד כניסה זו עומדים פמוטי־כסף גדולים, לקפלה עצמה שני חדרים. לאחר שחולצים את הנעליים נכנסים דרך דלת צרה לחדר שבמרכזו ניצב גוש שיש חלק. על אבן זו, שפעם כיסתה את הקבר, ישבו המלאכים שבישרו את בשורת התחיה. חלק מהאבן נמצא בתוך אגרטל־שיש ו־15 מנורות יקרות מאירות אותו. מקפלת ‘המלאך’, שלה חלונות קטנים ועגולים בכל צד, עוברים דרך דלת נמוכה נוספת לתוך חדר פנימי. כאן נמצא הקבר הקדוש, אלא שאיננו נראה מפני שהוא מכוסה בלוח שיש לבן. הקבר־הקדוש משתרע לכל רוחב החדר ותופס כמחצית משטחו. 6 שורות של מנורות מצופות זהב וכסף, 6 בכל שורה, ובסך הכל 36 מנורות תלויות מן התקרה. המנורות דולקות יומם ולילה, והעשן יוצא דרך פתחים בכיפה. הקיר שליד הקבר מעוטר פסיפס המתאר את התחיה, וממול לכניסה תלויה תמונה קטנה של הבתולה הקדושה. פרחים טריים, יקרים־ביותר, ממלאים את האוויר בריח נעים, ומי־בושם, ולרוב גם ‘דמעות החוטאים’, מכסים את הקבר1079.

בקשר למספר המנורות בקבר הקדוש ישנן גירסאות שונות. אחת, מ־1806, מוסרת, כי מעל הקבר הקדוש דולקות 44 מנורות: 14 של הלטינים והיתר של הארמנים, היוונים והקופטים1080. מקור אחר באותה השנה מדבר אף הוא על 44 מנורות אלא שלדעתו הן נמצאות בחדר ‘המלאך’, בעוד שבחדר הקבר לדבריו, 14 מנורות מוכספות1081. גרסה אחרת (1835) מציינת, כי את הקבר מאירות 40 מנורות, כמספר המדונות התומכות בכנסיה. נאמר שם גם, כי כאן הכל בנוי שיש; חוץ מהדלת הבנויה אבן1082. גרסה נוספת (מ־1842) מוסרת, כי מעל לקבר דולקות 47 מנורות. נאמר שם גם, כי החלק של הקפלה שבו נמצא הקבר קטן ביותר, ובקושי יש בו מקום ל־3–2 אנשים1083.

עניין המנורות קשור בכיתות הנוצריות השונות, שכל אחת מהן השתדלה לקבוע ‘חזקות’ בתחום הקבר הקדוש. כן ביטא הדבר את שאיפת הכנסיות בעולם כולו להעניק מתנות לכנסיית־הקבר. הנוסעים השונים מציינים, כי בתחומי כנסיית־הקבר מצויות מתנות רבות יקרות ומפוארות, פה־ושם רואים גם מנורה עלובה או תמונה פשוטה של ישו – מתנותיה של כנסיה עניה – אך גם אלו זוכות לאותו הטיפול המסור שמעניקות הכנסיות העשירות לחפציהן הן1084.


מערות הקברים ואפיריון הבתולה

אצל הנוסעים השונים במאה ה־19 מצויה הרגשה שבקרבת קבר־ישו ישנן מערות־קבורה רבות נוספות, וכי הקבר עצמו מצוי, כביכול, בתוך מערה;מקורות אחרים אף מציינים את הסלע עצמו1085. רבים מהנוסעים מדגישים, כי הקבר הקדוש נמצא ליד קבריהם של ניקודמוס ויוסף מארימתיאה, המצויים בתוך כנסיית־הקבר, ליד קיר מערות הקבורה בנויה הקפלה של הארמנים (שלא ניזוקה בשריפה של 1808), וממולה רואים בקיר־היסוד את הכניסות לקפלה של הסורים ולמערות הקבורה של השניים. הנוסעים מעירים, כי אין ספק בעתיקותם של הקברים, והמצאותם, מחזקת את מסורת הקבר הקדוש עצמו, משום שיש בכך ראיה כי בעבר שימש האתר לקבורה1086.

לפי ספר הסיכום של ‘קרן החקר הבריטית’ ערך קלרמון־גאנו חפירות בקבר יוסף מארימתיאה הרבה מעבר המוביל אולי, לחדר־קבורה נוסף, המכוסה עתה על־ידי הכנסיה. גם חוקרים אחרים של ‘קרן החקר הבריטית’ כווילסון וכקונדר, ביקרו במקום וחקרוהו1087.

האתר האחרון בכנסיית־הקבר שנזכיר כאן, הוא זה המצוין כ’אפיריון הבתולה'. נוסעי המאה ה־19 מוסרים, כי בין החלק הדרומי של הרוטונדה לבין הגולגותא מסמן לוח שיש שמעליו מעין אפיריון־ברזל מקושט, את מקום עמידתה של האם הקדושה בעת הורדת גווית ישו מעל הצלב. האתר מצוי ליד המדרגות המובילות לכנסיית הארמנים והוא שייך להם1088.


הטקסים הנוצריים

רבים מהצליינים הנוצרים השתתפו באירועים ובטקסים חגיגיים שנתקיימו במקום, ומהם המתארים טקסים אלה.

ביקורו של זטצן (1806) חל בדיוק בחג ‘האש הקדושה’, אותו היום נמצאו לפני הכנסיה ובתוכה המונים רבים והרעש וההמולה היו גדולים ביותר, בכניסה, תחת אוהל, ישבו המושל התורכי, הקאדי ונכבדים מוסלמים נוספים, לפני הכניסה היה מחסום שנועד לבלום את לחץ ההמונים. היוונים תפסו את חלקה העיקרי של הכנסיה. הארמנים נמצאו מעט בצד והיו שקטים, ואילו היוונים הרעישו מאד ולא התנהגו בצורה נאותה; אף התערבו ביניהם מוסלמים צעירים. קבלת האש הקדושה בתוך מערת הקבר – זו זכות היוונים. לפניה ואחריה התקיימה תהלוכה מפוארת1089.

על הטקסים וההכנות לחג הפסחא מספר נורוב (1835). כבר בסוף חודש מארס, ובמיוחד בשבוע שלפני הפסחא, מתמלאת ירושלים צליינים ובכנסיית־הקבר מתחילות ההכנות לחג. ביום ביקורו (31 במארס) אפשר היה להכנס אף בלילה לחצר כנסיית־הקבר וגם לתוך הכנסיה. שני החלקים של השער הגדול היו פתוחים, ואורות אין־ספור דלקו לפני שתי התמונות הגדולות המראות את הורדת ישו מהצלב ואת קבורתו. התקיימה תפילת שחר שבמהלכה היתה הכנסיה על כל חלקיה מלאה מאמינים מכל העולם. לא שרר שם השקט המקודש, כמו בכנסיות אירופיות. בעת קידוש ענפי הדקלים הדליקו את הנרות. נערכה תהלוכה, מהמזבח היווני, שבקתוליקון, דרך השער הקדוש של כנסיה זו, לקבר הקדוש אשר בעברה השני של הכנסיה. בראש התהלוכה צער שומר השער המוסלמי, שפינה את הדרך בקריאות רמות ובהצלפות שוט. במהלך התפילה נגעו המאמינים בתמונות ובדגלים הקדושים ואמהות הרימו את תינוקותיהן כדי שגם הם יגעו בהם. כל זה היה במסגרת ההכנות לקראת חג הפסחא. ביום הראשון של השבוע הקדוש נוהגים ללכת לירדן ולטבול במימיו – מי הישועה – כהכנה לסַקרַמנט הקדוש בטרם יגשו לכנסיית־הקבר הקדוש, ושם נשארים עד יום ‘התחיה מחדש’ (אנסטאזיה). לכן היה זרם צליינים מתמיד בין הירדן לירושלים. כבר יום קודם הָמתה העיר מצליינים וקיבלה מראה של יריד תוסס. שורות־שורות של גמלים עמוסי־משאות ושל סוסים עברו ברחובות, וכל הלילה נשמע רעש הצליינים המגיעים לעיר. לפעמים נלווה אל הצליינים במסעם אל הירדן מתורגמן מהמנזר היווני. בתקופה שלפני הפסחא מתמלאת הדרך מן המנזר היווני עד לכנסיה ולרחבה שלפניה במוכרי צלבים, תמונות קדושים וכו' – בעיקר מבית־לחם. במשך היום הופכת לא רק הרחבה אלא גם הכנסיה לשוק; מוכרים שם מיני מאכל, וההמון מטייל, מעשן ושותה קפה. לדברי נורוב, המתפללים הנוצרים הם בעיקרם ערבים מהאזורים שמעבר לירדן ומסביבת דמשק. לבושם ערבי ותרבושיהם כשל נוצרים ממצרים ומחבּש. טקסי התפילה נערכים בדרך־כלל בלילה, כי ביום יש הפרעות מצד זרים. הטקסים נערכים בנפרד ללאומים השונים. במרוצת השבוע יש טקסים שונים: של המשיחה הקדושה, רחיצת הרגליים הקדושה – וחוזים בהם המוני העם. ביום השישי מתחילות התהלוכות הצנועות יחסית של הסורים והקופטים, ואחריהן התהלוכה המפוארת של הארמנים. התהלוכה הלטינית מתחילה בכנסיה הלטינית ועוברת דרך כל ההיכל, ומשתתפים בה נזירים מן המסדר הצרפתי. בתום הטקס הלטיני מתחילה תהלוכת שחזור צליבתו של ישו1090. שטראוס (1845) מוסיף, כי התהלוכה הלטינית מתחילה בקפלה של הלטינים, וכי ליד כל קפלה מזמרים זמירות באיטלקית, ספרדית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית וערבית. אחר־כך נושאים את הצלב לגולגותא, וחוזרים וגומרים את הטקס בקבר הקדוש, שם, במשך כל הזמן, כרעו אנשים ברך והתפללו. בטקס קבלת האש הקדושה, וגם לפניו ולאחריו, מלאה כנסיית־הקבר רעש והמולה ויש הרבה תקריות. רק בקושי עולה בידי שוטרי המשמר התורכי לרסן את האנשים המשולהבים בקתות רובים. הפחה התורכּי נוכח בכל שנה בטקס קבלת האש הקדושה, ועם הגיעו מתחילה התהלוכה הפותחת את הטקס. הודות למאמצים גדולים ביותר של החיילים התורכּים הצליחו אנשי הכמורה לסובב את הקפלה של הקבר הקדוש פעמיים. עבור הזכות לקבל את האש מידו של הפטריארך משלמים כל שנה סכומי־כסף גדולים. הארמנים רצו מזמן לבטל רעה זו, אך היוונים מתנגדים, כי אינם רוצים להטיל כתם של רמאים על קודמיהם, ובגלל האמונה החזקה של העם בנוהג הזה, שביטולו עלול לגרום לצמצום רב במספר הצליינים. עד לזמן הטקס התגוררו צליינים רבים גברים, נשים וטף בכנסיית־הקבר, אבלו, שתו וישנו שם1091.

שולץ (1851) מספר, כי טקס האש הקדושה מושך את כל ההמון הירושלמי, מיוונים ועד מוסלמים ההמון הרב המצטופף בכנסיה אינו נוהג כמתחייב מכבוד המקום, ובכל מקום נשמעים צחוק וצעקות, או שרוקדים, אוכלים וכו‘. הארמנים מתנהגים בצורה הנאותה ביותר, והם נמצאים בצדה הימני של הכנסיה. אורחים מכובדים הרוצים לחזות בטקס יושבים על הגזוזטרה שלמעלה, וכמובן נמצא שם המשמר התורכּי חמוש ברובים – לולא הם היה נשפך דם. לרוב נמשך הטקס עד 2 אחר־הצהריים, עד שהבישופים הארמני והיווני מורידים את האש הקדושה (מהשמיים) ומושיטים אותה החוצה מהקפלה של המלאכים שליד מערת־הקבר. כאן מגיעה התרגשות־ההמונים לשיאה; הרבה פעמים קורה שיש פצועים, והיו אף מקרים שאנשים נמחצו למוות. מאותה אש קדושה מדליקים הכל את נרותיהם, במישרין או נר מנר. האש הזאת מביאה ברכה לבית ומגינה מפני מחלות וכו’. בגלל אי־הסדר אסרה הממשלה התורכּית את קיום הטקס בליל יום ראשון, היום הראשון של החג, ומקדימים אותו ביום אחד. בערב שלפני הטקס עורכים הפרנציסקנים תהלוכה בכנסיה אל אבן־המשיחה, וכאן עורך את המשיחה ראש הפרנציסקנים במזרח־התיכון: אחר־כך ממשיכים לקפלה של הקבר הקדוש. כל הזמן נאמרות תפילות ודרשות בשפות שונות. אם כי היו פגיעות בנצרות האמיתית, התנהלו התהלוכות בצורה מסודרת ומכובדת, יחסית, עד כמה שאפשר לדרוש כבוד מקהל כה רב, ובהתחשב בגיוון הרב של הקהל1092.

נוסעים נוצרים רבים אחרים ממשיכים לתאר את הטקסים בכנסיית־הקבר בהדגישם פרטים שונים. אנו נסתפק בתיאורים שהובאו, ונעבור לדון ברובע הנוצרי כולו ובמבנים הנוצריים האחרים שהיו בו. וזאת לפי הכיתות הנוצריות השונות.


הרובע הנוצרי והעדות היוונית־אורתודוכּסית והלטינית

מבנה הרובע ותפרושת העדות הנוצריות בעיר

האיזור הידוע כרובע הנוצרי כלל במאה ה־19, כמו גם היום, את החלק הצפוני־מערבי של העיר־העתיקה. נוסעים שונים במאה ה־19 מציינים כמה תכונות המאפיינות את הרובע בזמנם. ברובע גרים בני כיתות שונות של נוצרים ומעט מוסלמים (בעיקר בקרבת שער שכם), אך לא גרים בו כלל יהודים. מבין הנוצרים בולטים במיוחד היוונים והלטינים, אך מצויים גם בני כיתות נוספות, כגון קופטים, אתיופים, סורים, ארמנים ורוסים. במידת־מה ניתן להבחין אף ביחידות משנה בתוך הרובע הנוצרי – במיוחד של היוונים והלַטינים. הכיתות האחרות קטנות מכדי שיהיה להן איזור משלהן. עם זאת בולט גם אצלן אורח־החיים הנפרד וקיימת יריבות בינן לבין שאר הכיתות בעיר. עוד מצויים ברובע השטח הפתוח הגדול של המוריסתאן, שני מסגדים, בריכת־מים (בריכת חזקיהו) ובית מרחץ, הנמצא ממזרח לרחוב הפטריארך ומביאים אליו מים מבריכה זו בנאדות־עור1093.

הסיבה לריכוזם של רוב התושבים הנוצרים ברובע משלהם ובאזורי משנה כיתתיים נוספים נבעה, כנראה, בתקופת דיוננו, כמו גם בתקופות אחרות, בראש־ובראשונה מרצונם של בני כל כת להצמד כל האפשר אלה לאלה. נוסף לכך שאפו להתקרב, במידת האפשר, לאתר הקדוש להם ביותר1094. המוקד החשוב ביותר של הנוצרים בירושלים היה ללא ספק, בכל התקופות וגם במאה ה־19, כנסיית־הקבר. העדה הנוצרית הגדולה והוותיקה־ביותר בירושלים היתה, בראשית המאה, העדה היוונית־אורתודוכסית. בבעלותה נמצא אז רובו המכריע של קומפלקס המבנים בכנסיית־הקבר. העדה התרכזה רובה־ככולה במה שנקרא הרובע הנוצרי ובסמיכות למבנה הכנסיה. המנזר היווני הגדול־ביותר בעיר, שישב בו בראשית המאה המטרופוליט היווני של ארץ־ישראל, ומאז 1845 הפטריארך היווני של ירושלים, נמצא אף הוא קרוב מאד לכנסיית־הקבר. גם חלק ניכר מהכנסיות ומהמנזרים היווניים הקטנים האחרים שהיו בירושלים בראשית המאה נמצאו בתחומי הרובע הנוצרי וקרוב מאד לאיזור כנסיית־הקבר.

העדה הנוצרית השניה־בגדלה בעיר־העתיקה בראשית המאה, העדה הלַטינית (רומית־קתולית) התרכזה אף היא כולה בתחומי האיזור הנוצרי, וכנסיית־הקבר שימשה מוקד משיכה חזק גם לגביהם. מאבק תמידי התנהל בינם לבין היוונים־אורתודוכסים על הזכויות והבעלות בשטחה ובמבניה של כנסיית־הקבר. בראשית המאה נמצאו בידם כמה עמדות חשובות בשטח הכנסיה. אם כי מעמדם של היוונים היה חזק הרבה־יותר. לאחר מסעי־הצלב נמסרה הנהגת העדה הלטינית בארץ־ישראל ובירושלים לידי מסדר הפרנציסקנים, ‘שומרי משמרת ארץ־הקודש’. עד למאה ה־16 נמצא מרכזם של אלה בירושלים בבניין ה’קנאקולום' (חדר ‘הסעודה האחרונה’) שבהר־ציון. משגורשו משם באותה המאה, עברו אל בין חומות העיר־העתיקה. כאן הצליחו לרכוש מידי היוונים־הגאורגיאנים את מנזר סן־סלבדור, שהיה בבעלותם אף־כי נטוש־למחצה, ומאז הפך להיות מרכז הפרנציסקנים בירושלים ומוקד־משנה לעדה הלטינית בעיר.

גם הקופטים והאתיופים נצמדו לכנסיית־הקבר. כפי שראינו כבר, לא מנתה כל אחת מהעדות האלו באותם הימים אלא עשרות אנשים בלבד. עם זאת היתה להן אחיזה מסוימת, אמנם קטנה יחסית, בשטח כנסיית־הקבר. עמדה זו ויחסן הרגשי העז למקום הביאו להצמדותם של מגורי בני העדות האלו לשטח הכנסיה. אלה נמצאו בחצר גדולה ובמבנים עלובים ממזרח לכנסיית־הקבר וצמוד לה.

גם לעדה הסורית־אורתודוכסית הקטנה היתה אחיזת־מה בשטח כנסיית־הקבר. אך נוסף על־כך החזיקו כנסיה ומנזר עתיקים משלהם, בעלי יוקרה רבה בעיניהם, הלוא הם מנזר וכנסיית סט. מרק. לפיכך ביכרה הקהילה הסורית להתרכז דווקא סביב המוקד המיוחד שלה.

גם לארמנים, שהיוו את העדה הנוצרית השלישית־בגָדלה בעיר, היה מוקד משלהם, בעל יוקרה רבה בעיניהם, הלוא הוא מנזר וכנסיית סט. ג’יימז, אך היו להם גם ‘מאחזים’ באיזור כנסיית־הקבר. היוונים־אורתודוכּסים, הלַטינים והארמנים היו שלוש העדות הנוצריות העיקריות בירושלים בראשית המאה ה־19 אשר רָבו על הבעלות בתוך כנסיית־הקבר. עם זאת העדיפו הארמנים להתרכז סביב מנזרם וכנסייתם. איזור זה היה, והינו עד היום, המגובש והמלוכד ביותר מבין אזורי העדות השונות, בהיותו מוקף חומה פנימית; זהו רובע סגור עם חברה, מוסדות ונוהגים משלו בתוך עיר מוקפת חומה.

סיכום תפרושׂת העדות הנוצריות מורה, כי הן נתרכזו סביב מוקדי הקדושה בעיר: בראש־וראשונה סביב כנסיית־הקבר, אך במידה ניכרת גם סביב מוקדי־המשנה הנפרדים של העדות השונות. מאחר שאנו עוסקים ברובע הנוצרי, נתרכז כאן בשתי העדות העיקריות שהתגוררו בו, היוונית־אורתודוכּסית והלטינית, ונשאיר את הדיון באחרות לתת־הפרק הבא.


העדה היוונית־אורתודוכסית ומנזרה הגדול

על שליטתה החזקה של עדה זו ברוב חלקי כנסיית־הקבר עמדנו כבר. מבנה נוסף ששימש מרכז לאנשיה הוא המנזר היווני הגדול שליד כנסיית־הקבר. מנזר זה היה מקום מושבו של הסינוד היווני וכאן היה מושבה של הפטריארכיה היוונית שהוקמה בעיר ב־1845. טובּלר מציין לראשית שנות ה־50, כי במנזר היווני מתגוררים 5 בישופים, 10 ארכימנדריטים ועוד עשרות נושאי משרות דתיות, וכן אנשי שירותים. אף הוא מדגיש, כי הפטריארך העביר את מושבו מקושטא לירושלים רק באביב 18451095.

מקורות שונים מוסרים, כי המנזר הוא רחב־ממדים אבל בנוי בדרך משוּנה ואי־רגולרית; יש בו 80–70 חדרים ושוכנים בו עשרות רבות של נזירים יוונים מכל הדרגות. הוא הגדול במנזרים היווניים, וקשת העוברת מעל רחוב הפטריארך מקשרת אותו אל כנסיית־הקבר. מגזוזטרת המנזר אפשר להגיע לגג הכיפה של כנסית־הקבר. כן הוא נוגע במגדל הפעמונים של כנסיית־הקבר, ומדרגות מובילות ממנו לרחבה שלפני הכנסיה. במנזר מצויות מספר כנסיות; החשובה שבהן – כנסית סט. קונסטנטין. טרנר (1815) מוסר, כי במנזר מצוי חדר, שנבנה לפי המסורת במקום שבו הכין אברהם את יצחק להקרבה. החדר מרוצף פסיפס נפלא. המקום המדויק מסומן בלוח־כסף שעליו חרוט סיפור המעשה ועולי הרגל נושקים אותו. בערב שביקר בו בכנסיה שבמנזר מצא אותה חשוכה; הוסבר לו, שהדבר נעשה משום שאותו ערב הִלקו הנזירים את עצמם, וכי כך מנהגם בכל ימי שני, רביעי ושישי1096.

נראה כי שטח המנזר התפשט מזרחה וצפונה למבנה המרכזי. החלק המזרחי היווה מעין גוש בפני־עצמו ונקרא מנזר קונסטנטין. לשנות ה־40 מוסר וויליאמז, כי פעמון שנמצא במנזר היה מצלצל ומודיע על תפילה מוקדמת, דבר שהפריע את דממת העיר הקדושה בשעה 2 או 3 לאחר חצות1097. ממול למבנה המרכזי של המנזר, מצפון, מעבר לרחוב, נמצא בית הכנסת־אורחים ובו כמה חדרים נוחים; היו שם גם חצר וגינה ובה עצים וירקות1098. ידיעה ביומנו של נזיר יווני בשנות ה־30 אומרת כי בניית המדרגות מהמנזר היווני לכנסיית־הקבר נסתיימה ב־ 1839/40. הדרך הקודמת היתה מפותלת ביותר וחשוּכה מאד, ועתה חידשוה היוונים. המעבר אף סודר כך שגמלים יוכלו לעבור בו1099.

מוסד חשוב במנזר היתה הספריה שלו. לפי עדויות נוסעים שונים בראשית המאה הכילה הספרייה כ־2,000 ספרים בשפות שונות, ביניהם כ־500 הכתובים יוונית על קלף דק. אחד משמונת כתבי־היד של ה’בשורה' הנמצאים בספריה מכיל מפתח, והפתיחה כתובה באותיות זהב על קלף אדום דק ומוקפת בעיטורים מוזרים. יש שם גם כתב־יד שלם של התנ“ך על דפי פוליו. אחד הספרים היפים בספריה הוא ספר איוב מהמאה ה־12 (פוליו) כתוב באותיות גדולות ומעוטר במיניאטורות המתארות את סבלו של איוב1100. בין הספרים גם כתבי־יד של קלאסיקנים יוונים ואבות־הכנסיה, וכן כתבי־יד סוריים, ביניהם גם כמה כתבים של עבאס הראשון, הפטריארך של הנסטוריאנים ושל עוד אישים נוצרים חשובים1101. כתב־היד היקר־ביותר הוא אוונגליון, שהיה שייך, כפי שסופר, ליעקב הקדוש, הבישוף הראשון של ירושלים, כן יש שם תנ”ך שהמנזר קיבל במתנה מביזנץ1102.


המנזרים היווניים האחרים

בידי היוונים היתה שורה נוספת של מנזרים וכנסיות שהיו חבויים בין בתי־המגורים של העיר ובמאה ה־19 שימשו בעיקר לאכסנת עולי־רגל יוונים. ב־1806 מוסר זטצן, כי ליוונים הנוצרים 9 מנזרים בירושלים, שכולם משמשים להלנת הצליינים ומתגוררים בהם נזירים מעטים בלבד. רוב הנזירים מצויים במנזר הראשי. יש עוד 5 מנזרים לנשים – 2 מהם לאלמנות1103. רובינסון (1838) מוסר, כי לנוצרים היוונים בירושלים 8 מנזרים ובהם כ־60 נזירים. מנזר אחד מצוי ליד כנסיית־הקבר והשאר במקומות אחרים. המנזרים הקטנים משמשים בעיקר לאירוח צליינים ונשמרים רק בידי נזיר אחד או שניים. יש גם 5 מנזרים לנזירות שמספרן כ־351104.

נתוניהם של זטצן ורובינסון תואמים במידה רבה. נראה כי אפשר לסכם, שבראשית המאה נמצאו בידי היוונים בירושלים העתיקה 14–13 מנזרים, 5 מהם לנזירות. יש מקורות המציינים כי המנזרים פתוחים ממש רק בזמן הפסחא, כשגרים בהם הצליינים, ואילו ביתר הזמן יש שם רק שומרים, ואולי כמה נזירים1105.


תמונה קבוצה 5', קובץ 42.png
הפטריארך היווני של ירושלים, דמיאנוס (בלית, עמ' 308)

וויליאמז מציין בשנות ה־40, כי בירושלים כנסיות יווניות רבות עבור הילידים הנוצרים; כאן נערכות התפילות ומתנהלים הסקרמנטים בשתי שפות, בידי כמרי העיר, 6 במספר1106. במפת האדמירלות הבריטית הוא מסמן את הכנסיות והמנזרים האלה בתוספת דברי הסבר: סט. בזיל (מס' 2 במפה) – בית־נזירות יווני ובית־מחסה.


תמונה קבוצה 5', קובץ 43.png
כמרים יוונים בירושלים (הדין, עמ' 173)

זהו אחד מהמוסדות הרבים השייכים ליוונים־אורתודוכּסים ואינו בעל חשיבות מיוחדת; סט. תאודור (מס' 4 במפה) – תפוש בעיקר על־ידי עולי רגל רוסים; המנזר היווני של גת־שמנא ממול לכנסיית־הקבר (מס' 10 במפה) – בו שרידים היסטוריים רבים מהתקופה הצלבנית; כנסיה ומנזר יווני, כנראה של סט. ג’ון (מס' 15 במפה), שחודש לאחרונה (החפירות במקום גילו חדר מקומר בעומק 20–15 רגל מתחת לפסולת)1107.

במפת־ירושלים של ווילסון (1864/5) כבר מסומנים כל המנזרים היוונים, כדלקמן: ג’ורג' (מס' 5 במפה); בזיל (7); תאודור (8); דמטריוס (10), הבתולה (לנשים) (13); ג’ון (יוחנן המטביל)(17); ג’ורג' (19); מיכאל (21); אוטימיוס (22); ‘הגברת’ (23); ניקולאס (25); גת־שמנא (39); אברהם (40)1108.

גם פיארוטי מציין במפתו (משנות ה־60) את המנזרים היווניים השונים. נוספו אצלו המנזרים סנטה־קתרינה וחראלמבוס (מס' 31 ו־48 במפתו); כן הוא מזכיר מנזר יווני חדש (54)1109. מקורות נוצריים נוספים עומדים על ריבוי המנזרים היווניים1110. את המנזר סט. ג’ורג‘, שהיה על גבול הרובע היהודי, הם מכנים לעתים ‘היהודי’, בגלל מיקומו וכדי להבדילו ממנזר סט. ג’ורג’ האחר ברובע הנוצרי. ג'. ווילסון מציין, כי מנזר סט. דמטריוס הוא מהגדולים שבין המנזרים, ובו מניחים את גופות הנזירים המתים1111.

בתקופת השלטון המצרי ולאחריה חלו התפתחויות בחלק מהמנזרים היווניים וכן החלה הכנסיה היוונית ברכישתם ובבנייתם של בניינים נוספים. טובּלר אומר, כי ב־1840 החלו לבנות מחדש – את כנסיית מנזר סט. ג’ון, ול־1852 מוסר רובינסון כי הבניה נסתיימה. הוא מוסיף, כי בזמן חפירת היסודות החדשים נתגלה חדר מקומר, ועם ניקויו נתגלה כי זוהי קפלה יוונית עתיקה שאָרכה למעלה מ־40 רגל. דלתות החדר וחלונותיו מוכיחים, כי פני־הרחוב היו פעם נמוכים־יותר. טובלר גם מציין, כי ב־1848 הוחל בבנייתה של כנסיה יוונית ממש סמוך ל־’קאזה נובה' של הפרנציסקנים1112.

שנות ה־40 הביאו התפתחויות חשובות נוספות בעדה היוונית. לראשית עשור זה מספר, למשל. נאופיטוס, כי הכנסיה היוונית קנתה בניין גדול מצפון־מזרח לכנסיית סט. אוטימיוס תמורת 50,000 פיאסטר1113

שטראוס מוסר (1845), כי היוונים הנוצרים מרבים לרכוש קרקעות ולבנות בניינים כדי שיוכלו לקלוט בפסחא את המספר הגדול־ביותר של צליינים1114.

מדריך ה’בדקר' מ־1876 מוסר פרטים בקשר למנזרים היווניים ואפשרויות האכסון בתוכם: מנזר סנטה הלנה (הוא כנסיית־הקבר) וקונסטנטין (המנזר היווני) – בו 100 נזירים; מנזר אברהם – בו 30 נזירים; מנזר גת־שמנא, לצליינים – בו 30 דירות; מנזר סט. בזיל – בו 10 דיאקונים; מנזר סט. תאודור – ל־200 צליינים; מנזר סט. ג’ורג' – ל־200 צליינים; מנזר סט. מיכאל – ל־200 צליינים; מנזר סנטה קתרינה – ל־200 צליינים; מנזר סט. אוטימיוס – בו 30 דיאקונים: מנזר סט. נאגיה – בו 30 דיאקונים; מנזר ספירידון – ל־100 צליינים; מנזר חראלומבוס – ל־500 צליינים; מנזר סט. ג’ון (יוחנן המטביל) – ל־500 צליינים; מנזר מקום הולדת מרים – בו 40 דיאקונים; מנזר סט. ג’ורג' (השני בשם זה)– ל־50 צליינים; מנזר סט. דמטריוס – ל־200 צליינים; מנזר סט. ניקולאס – ל־300 צליינים; מנזר סט. ספיריטו (ליד שער דמשק) – ל־150 צליינים1115. ברשימה זו מופיעים שני מגזרים חדשים שנבנו באמצע המאה: ספירידון וספיריטו.

מאמר מסכם על הכנסיות העתיקות בירושלים, כולל מפת־העיר ובה מיקום הכנסיות וכן תָכניות של כמה כנסיות עתיקות, מופיע ברבעון ‘קרן החקר הבריטית’ מ־18951116.


חינוך, בתי־ספר (דפוס) ובריאות

התחרות בין הכיתות הנוצריות, שהתחזקה בשנות ה־40, הביאה עמה גם התפתחויות בשדה החינוך בעדה היוונית. ב־1938 עדיין מציין רובּינסון, כי בתי הספר של היוונים־הנוצרים מיועדים רק ללימוד יוונית עתיקה או חדשה, וכי הכמרים היוונים אינם בקיאים בערבית, וזאת למרות ששפת התפילה של בני עדתם מבין הערבים המקומיים היא ערבית; על־כן הקשרים בין הכמרים לבין עדתם קלושים1117.

לעומתו מציין טובלר לשנות ה־40, כי בית־הספר היווני לבנים, הנמצא ממערב לרובע סטמבּוּליה, מדרום לביתו החדש של המנזר הלַטיני ומול מנזר דמטריוס, הינו חדש ופועל רק מאז 1842, וזאת הודות לפעילות אגודה אמריקנית. בבית־הספר מחלקה לנוצרים־יוונים ומחלקה קטנה־יותר למוסלמים. לומדים שם בכיתות, לפי שיטות מערב־ארופיות, ואף יותר מקצועות מאשר בבית הספר הלטיני1118.

וויליאמז (לשנות ה־40), בדברי ההסבר למפה (מס' 11) מוסר, כי במנזר היווני הראשי קיים בית־ספר גבוה; עוד קיים שם בית־ספר לילדי המקום, שבו מלמדים קרוא־וכתוב ואת יסודות האמונה1119. פטרמן (1855) מספר אף הוא, כי במגזר היווני מצוי בית־ספר, שנוסד בעקבות פעולתו של הבישוף הפרוטסטנטי גובּאט1120.

היוונים אף פתחו קולג' במנזר המצלבה. שטראוס מוסר, כי כדי להעלות את רמת ההשכלה של אנשיהם, הקימו במנזר ‘הצלב הקדוש’ סמינר; בראשו עומד איש כמוּרה שרכש את השכלתו במוסדות אירופיים ואפשר לצפות ממנו לברכה רבה. המוסד נתון לפיקוחו של פטריארך ירושלים1121.

בזילי מציין לאמצע המאה, כי הכנסיה האורתודוכסית מוציאה הון רב על החזקת בתי־ספר. למעשה לא רצתה ללכת בדרך זו, אולם נאלצה לעשות זאת בתגובה על הפעילות הפרוטסטנטית והקתולית, למרות השקפתה כי ההשכלה אינה לטובת התושבים. בבתי־הספר האורתודוכּסים לימדו את הילדים קרוא וכתוב בערבית, תפילה ופרקי תנ"ך ו’ברית חדשה'. במנזר שליך כנסיית־הקבר היה סמינר לכמרים מקומיים (בדרגות נמוכות), וּתָכנית־לימודים שם כללה ספרות יוונית, תאולוגיה, כתבי אבות־הכנסיה, גאוגרפיה והיסטוריה. ב־1852 נוסדה מעין מכללה דתית. התחרות בין המיסיונרים, למרות כל כוונותיה ואמצעיה הבלתי־תרבותיים, גרמה לייסוד מבוהל של בתי־ספר ולהפצת השכלת־יסוד; מספר יודעי קרוא־וכתוב אמנם גדל בהרבה, אך היה זה חינוך שטחי בלבד1122.

ל־1853 מוסר הקונסול פין, כי 90 תלמידים לומדים בבית־הספר היומי לבנים של היוונים, ו־50 נערים בקולג' שבמנזר המצלבה1123. לאותה השנה מציין פטרמן, כי במנזר היווני הוקם לאחרונה מפעל דפוס1124. לראשית שנות ה־60 מציין פּיארוטי, כי ליוונים האורתודוכּסים בירושלים סמינר על שם הצלב הקדוש, שני בתי־ספר לנערים, בית־ספר לנערות, 18 מנזרים לנוחות הצליינים, כמה בתים לצליינים ולעניים ובית־דפוס1125. לפי ה’בדקר' מ־1876 יש ליוונים בירושלים בית־ספר לבנות ובו שתי מורות ו־60 תלמידות ובית־ספר לבנים ובו 3 מורים ו־120 תלמידים1126. לונץ מציין, כי בית־הספר היווני לבנים נוסד ב־1848, ואילו בית הספר לבנות נוסד ב־1862; שניהם בתי־ספר יומיים. במנזר הצלב הוקמה פנימיה ב־18551127.

גם בתחום הבריאות חלו התפתחויות חשובות בעדה היוונית. פטרמן (1853) ופיארוטי (1861) מדגישים את דבר קיומו של בית־מרקחת במנזר היווני, ה’בדקר' מ־1876 כבר מציין קיום ‘בית־חולים יפה’ של העדה היוונית בעיר, ובמפת גותה־אבּרס מראשית שנות ה־80 אכן מסומן כבר מבנה בית החולים היווני החדש שנבנה בשנות ה־70 במערב הרובע הנוצרי1128.

הפעילות החינוכית והבריאותית של העדה היוונית־אורתודוכּסית בירושלים נתאפשרה גם לרגל ההתעשרות והשיפור שחל במעמדה הכלכלי של העדה. נוימן מציין, כי היוונים בעיר הם עתה אמידים ורבי־השפעה. בניגוד לתקופה קודמת שבה היו עניים, וכספם הרב הוא שאפשר להם להקים בעיר בתי־ספר רבים ובית־ספר גבוה במנזר המצלבה1129.


פעילות הבניה של היוונים בעיר־העתיקה וסיכום העדה היוונית

העושר הרב שצברה העדה היוונית אִפשר לה לבצע במאה ה־19, ובמיוחד בסופה, כמה מפעלי בניה מרשימים בתחומי העיר־העתיקה. אלה התרכזו ב־3 מקומות עיקריים: ליד שער־יפו, ליד השער החדש, ובאיזור המוריסתאן.

ב־1887 מופיעה יריעה ברבעון ‘קרן החקר הבריטית’, כי המנזר היווני בונה בניין גדול בתוך העיר קרוב לשער־יפו, ומתכוון לבנות לידו מספר חנויות1130. לשנות ה־80 מוסר מקור אחר, כי מול ‘מגדל דוד’ נמצא בבניה המלון ‘גרנד ניו־הוטל’ ומתחתיו נבנות חנויות על־ידי הכומר היווני־אורתודוכּסי ששימש כגִזבר כנסיית־הקבר; כן נבנות בתוך העיר (הכוונה כמובן, לאיזור המוריסתאן) מעל אתרים צלבניים שורות של חנויות ומעליהן דירות מגורים1131.

בקובץ ‘ירושלים’ של לונץ מ־1889 אנו מוצאים: ‘בית מלון אורחים גדול אשר כנסיית היוונים בנתה מעל שוק אפטימאס בפנים העיר (אצל שער יפו). בית מלון אורחים הזה יכיל כחמישים חדרים והוא בית המלון היותר גדול ונהדר בעירנו’. ומאוחר־יותר מוסר לונץ בלוח א“י: 'מעל המלון גרנד ניו הוטל אשר בפנים העיר נבנה מכפלה שלישית ועתה יוכל המלון הזה להכיל כמאתיים אורחים… גם שני בתי מלון חדשים נוספו “האטל ללאיד” ו”האטל אירופא" '1132.

ב־1895 מוסר רבעון ‘קרן החקר הבריטית’ כי חלקה הגדול של הפינה הצפונית־מערבית של העיר־העתיקה, ליד השער החדש, שייך למנזר היווני. אחד מן הנזירים בונה לאורך הרחוב שורת חנויות, מאחוריהן – דירות, מחסנים חנויות גדולות ואורוות, ומאחוריהם – דירות למגורים1133. גם העתון ‘הצבי’ מוסר ב־1895 כי היוונים בונים בתים וחנויות ליד השער החדש, בתוך העיר. ידיעה מאוחרת (1910) מציינת אף היא, כי המנזר היווני ‘אבטימיוס’ בונה חנויות ובנייני מגורים כהמשך ל’ניו גרנד הוטל', בין המלון ובין חומת־