לפי דברים שנאמרו בישיבת־אבל של מועצת ההסתדרות ביום השלושים למותו, בכ"ט בטבת תש"א, ינואר 1941
אינני יודע אם צדק עשתה ההסתדרות עם עצמה וכלפי זכרו ומפעלו של דב, בהעמידה אותי כאן להספידו. האני אבוא להספיד את רעי כאח לי בפני קהל חברים רב, כמושב הסנהדרין של תנועתנו? דב כשליח מדיני, דב כעומס משאה של ההסתדרות, טרחה וריבה, דב כנושא דבר תנועתנו הציונית הגדולה, כנושא דבר תנועת־העבודה בתוכה – לא אוכל לכפות על עצמי את חובת הערכתו.
אין בפי דברי־הערכה. אני נושא בלבי סיפור, סיפור אשר לא סופר ובוודאי לא יסופר, כי מי שיכלה פעם לספרו איננה עוד. הסיפור מתחיל זמן רב לפני היות ההסתדרות. הסיפור משתרע הרחק מגבולותיה. היה בסיפור פרק אחד: מעשה במשפחה ובבת הבכירה שלה. והיה פרק שני: מעשה בחבורת נערים ובנערה אחת. שניים מהחבורה הזאת נסתלקו לפני זמן רב. אחד מת בשמירה ונקבר בכרך שבכנרת ואחד מת בנכר. בתוך החבורה התלכדו שלושה והיו לחטיבה אחת. החוט המשולש הזה נותק לפני שלושים יום.
פעם, לפני מחצית יובל שנים, הלכנו שלושתנו מתל־אביב, עם עוד חבר אחד, לכרכור הרחוקה. הלכנו יום שלם ואשמורת לילה. בחשכה תעינו ואיבדנו דרך. הגענו לכפרים ערבים נידחים וחזרנו על עקבינו, התחלנו שוקעים בביצה. ליל כסלו היה, לילה קר, טחוב ואפל. כמעט כלו כוחותינו ואמרנו נואש. בדרך נס עלינו על חלקה יבשה – נחלצנו מן היוון. החלטנו לשהות שם עד אור הבוקר. אספנו זמורות וערכנו מדורה. אמרנו נשכב סביב האש ובתור נשמור עליה לבל תכבה. דב אמר: אני אהיה הראשון. כשהאיר היום הקיצונו והנה דב עודנו על המשמר. אחרי יום ארוך של הליכה, אחרי ערב של תעייה מפרכת, ניצב על המשמר כל הלילה, שמר על האש ועל מנוחת חבריו, לא העיר איש. זה היה דב מתחילתו ועד סופו.
ועוד אזכור. היינו יחד פרחי־קצונה בצבא התורכי במלחמת־העולם הראשונה. כתום חוק־לימודינו נשלחתי מקושטא לחזית מקדוניה. בילינו יחד את הלילה האחרון. לא עצמנו עין – שוחחנו בלי סוף. הגיעה שעתי לצאת לתחנת־הרכבת בעוד לילה. הייתה לי מזוודה גדולה וכבדה. סבל לא נמצא. כסף לשכור עגלה לא היה. אמרנו נישא את המזוודה לסירוגין – מקצה העיר אל קצֶהָ. אמר דב: אני הראשון! לא ערערתי – ידעתי כי לא יועיל. העמיס הנטל על שכמו ויצאנו. היה הלילה אפל והרחובות שוממים. רק קול פעמינו בנעלים המפורזלות הפר את הדממה. היינו כה בודדים, אם גם צמודים זה לזה. אופק חיינו וכל סיכויי עתידנו נראו אפלים מן הלילה. הארץ, המשפחות, החברים והחברות, כל חלומותינו – היו כה רחוקים, כאילו צללו ואבדו לנו לעולמים. והנה אני מרחיק עוד יותר, יוצא לחזית זרה – מה יהא עלי שם? האשוב? העוד נתראה? ומה יהא גורלו? לאן יישלח מחר־מחרתים? בינתיים ירדנו מפֶרָה לגַלַטָה במדרגות של יוּקסֶק קאלדירים. אמרתי: די, עכשיו תן לי. סירב. הגענו לגשר קרן־הזהב. דרשתי במפגיע את תורי. אטם אוזנו והחזיק במשאו בכוח. כל התחנונים העלו חרס. גם גידופים לא הועילו. ידעתי מה כבדה המזוודה שנשא על כתפו, אך הוא הלך זקוף וקל – כמו תמיד. כך הגענו לתחנת־הרכבת בסירקֵג’י, שם נפרדנו. ושוב, זה היה דב. על הזכות לשאת בעול, להטות שכם למעמסה הכבדה ביותר, לעלות על אחרים במאמץ ובסבל, לא ויתר מעולם.
ועם זה הייתה בו הוותרנות יסוד נפשי. ותרנות לא מנחיתות, ותרנות לא מחולשה, ותרנות לא ממורך־לב. ותרנות מאצילות, ותרנות מאבירות־נפש. משחר ילדותו ידע לוותר, לוותר קודם־כל למשפחה. היינו יחדיו תלמידים. על ספסל־הלימודים נשא דב כגדול בעול המשפחה. תמיד ויתר, ויתר על חשבון עצמו, ויתר על תענוגות, על מנעמי־החיים הרגילים והצנועים ביותר. אבל לא ויתר על חשבון מילוי־חובה.
הגענו לגמר הלימודים, המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה “, לפני כ”ח שנים. הגמר היה לנו לכור־היתוך. בלהט, בסופה ובסערה, עברו עלינו אותם הימים. הרבה מליצות הומטרו עלינו מכל צד, אבל אלו היו מליצות כנות, שיצאו מלבבות יהודים נאמנים. הדברים שהיו אומרים לנו המורים: “עמנו הדל כל־כך זקוק לכם” – הדם התחיל חוזר אלינו, מתדפק ותובע.
ומעשה בשני חברים, אחד מהם אליהו [גולומב ] ואחד עובד עכשיו בצנעה באחד המקומות, שהתהלכו לילה שלם בחוצות תל־אביב וביקשו תשובה לתביעה, דרך לפירעון החוב שאנו חייבים לעמנו, לעשות את חיינו כלי־שרת להשגת מטרה נשגבה. בראשו של אחד מהם הבריק רעיון. אליהו אסף את בני הכיתה והציע הצעה: נייסד הסתדרות. מי שייכנס להסתדרות זו יוותר על קאריירה. ההסתדרות תכריז מרד נגד פיליסטריות וקארייריזם. הנכנס לתוכה מוותר על חייו הפרטיים, מתחייב במשמעת מוחלטת. הכלל יקבע את דרך־חייו ופעולתו של כל יחיד, בהתאם לצורך הלאומי ההכרחי והדחוף ביותר.
הדברים הטילו בתוכנו סערה. שמונה הצטרפו לחבורה זו. יותר מלכולם הייתה קשה ההצטרפות לדב. היה זה משבר גדול בחייו, מפני זיקתו למשפחתו, אבל הוא התחזק והצטרף. היו הרבה דיונים, היו הרבה ויכוחים. את הציונות של אותה שעה ראינו מצומצמת־אופק, קצוצת כנף, שקועה בקטנות. את תנועת־העבודה לשתי מפלגותיה ראינו בתמימותנו כמספקת את משאלת היחידים שבתוכה, אך לא פותרת את שאלת העם. הייתה בנו העזת נעורים. שאפנו לגדולות. אמרנו: אנו נחולל מהפכה. והייתה בנו התרוצצות בין שני קטבים, קוטב של פעולה מלמטה וקוטב של פעולה מלמעלה; קוטב אחד לכיבוש קרקע, להקמת תנועה גדולה של עלייה חלוצית להתיישבות חקלאית המונית, וקוטב אחד של פעולה מדינית – חדירה למרכזי העולם הערבי, כניסה למכונת השלטון העותמאני לשם השתלטות על החוק והמשטר, לעשותם מכשיר להגשמת הציונות הגדולה. לפי שני קטבים אלה התחלקו הכוחות על פי החלטה משותפת. היה ברור לאן ילך דב. הוא לא יצא לקושטא, הוא הלך לדגניה.
החיים לא הלכו במסלול שהיתוו חלומות הנעורים. אך המאמץ הנפשי של אותם הימים, ההתקדשות לתעודה, ההתייצבות במערכה, הנכונות להיענות לצו – הטביעו חותמם. כל אלה לא היו לשווא. כוחם נתגלה בדב בהגיעו לשלב של עלילה.
הגדולות שבחייו הציבוריים באו “לא קרואות”, עם הגלים שהיכו החיים, עם המעבר מהצבא העותמאני להגנה – מעבר מוחשי ביותר, על ידי “רכישת” נשק ישר מהחזית, תוך סכנת־נפשות, לשם חיזוק כוח המגן של מושבות יהודה נגד כל פורענות, עם ייסוד הגדוד העברי הארץ־ישראלי, אשר דב היה אחד ממחוללי תנועת־ההתנדבות להקמתו ואחד מעמודי־התווך שלו משהוקם; עם כיבוש הארץ על־ידי הבריטים; עם התנופה הגדולה של העלייה השלישית, עם הרחבת האופק של הפעולה המדינית, עם התביעות הגדולות שהופנו לפתע אל כוחותינו הדלים.
אבל ותרנותו של דב נמשכה: ויתורים למשפחה, לחברים, לתנועה – ויתור אחר ויתור. לא בלי כאב, לא בלי צער בא ויתור על השכלה גבוהה. לא בלי כאב וצער נתגבש הוויתור על מעמד קבוע בשליחות התנועה. כי לא היה לדב מעמד קבוע בתוכנו. הוא לא מילא תפקיד של חיל־מצב – הוא היה פלוגת־סער מתמדת. נקלע ממערכה למערכה, מחזית לחזית: סלילת הכבישים בארץ, ועד למען ארץ־ישראל העובדת בברלין, שוב סולל־בונה בארץ, שליחות לאמריקה, חזרה לארץ לענייני ביטחון, שוב לחוץ־לארץ – לנציגות־קבע של התנועה בלונדון, ושוב לאמריקה, חזרה לארץ לעבודה בוועד הפועל, בארגון משותף, בתחיקה להגנת העובד, בהקמת “הפועל”, אחר־כך לעיריית תל־אביב, ובתוך כך שוב ושוב שליחויות לחוץ־לארץ, הופעות מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות בלונדון, בז’נבה, בקהיר, בדמשק, טיפוח מפעלים חלוציים בספנות ובטיס, ובאחרונה שליחות למגבית בדרום־אפריקה ומשם – לא חלילה דרך תל־אביב, אלא על־פני קהיר – ישר ללונדון, ומשם חזרה לארץ, שוב לוועד הפועל ושוב לעיריית תל־אביב ועוד לוועד הלאומי ולמפעל הגיוס, ולהקמת היחידות היהודיות, ולנציגות הסוכנות כלפי הצבא, והנה שוב שליחות ללונדון – עם כניסת הפועלים לממשלת צ’רצ’יל, משום הקשרים האישיים המצוינים שהיו לו עם ארנסט בווין ועם הרברט מוריסון – ולפני־כן ביקור אצל אסירי עכו, הצצות לאשדות, לגינוסר וליגור וחזרה לתל־אביב על מנת להיקרע כאן בין שתי ישיבות – בוועד הפועל ובעיריית תל־אביב, ובדרך הזאת – סוף.
הוא היה ראוי ליתר קביעות, ליתר גיבוש, אבל האמת היא שמעטים היו מסוגלים כמוהו לפעולה טרופה ורותחת כזאת, להתגייסות והתנדבות מתמדת כזאת – כי היה בו מתח רב וכוח־תנופה כביר. מחשבתו פעלה בהעפלה, בהסתערות. כל שיחה שלו בחזית־חוץ הייתה מפעל של כיבוש. היה בו רוך מקסים, סבר פניו האיר תמיד, החיוך הקל כאילו לא סר מעל שפתיו – ואלה לא היו מהשפה ולחוץ, אלא שיקפו תכונות נפש – אך מבעד למעטה האדיבות וארשת המתינות ונוחות־המזג קיננה קשיות־עורף לעמוד על העיקר, נכונות להתקיף וכוח לנצח. לעתים הציע הצעות והמציא אמצאות מדיניות שהתנפצו אל ביקורת חבריו, אל סלעי העובדות. אכזבות אלו לא קיצצו את כנפי מחשבתו המעפילה, לא החלישו את עוז־רוחו: הוא חי במעוף נישא, בתנופה נועזת. ובתנופה קפץ לזרועות המוות. אכן, בקפיצתו האחרונה הזאת לא ויתר, אלא לקח עמדו את אשר לו…
פסוק אחד משיר רוסי היה אהוב על רבקה. הפסוק מובא ב“מעשה בשבעת התלויים” לליאוניד אנדרייב:
“את אהבתי, רחבה מני ים, חופי החיים לא יכילו”.
חופי החיים היו צרים מהכיל אהבה זו. הפסוק נתקיים.
-
–דב הוז, יליד אורשה (רוסיה, פלך מוהילוב), עלה לארץ עם הוריו בן י“א. נספה בכ”ט בכסלו תש“א (29 בדצמבר 1940), בן מ”ז, באסון דרכים, בהתנפץ המכונית אשר נהג בה אל קירו של גשר בצד הכביש חיפה־תל־אביב מדרום לבית־ליד. עמו יחד קיפחו חייהם אשתו רבקה (לבית שרתוק), בתם תרצה בת י“ח, גיסתם צביה אשת יהודה שרתוק (שרת) וחברת קיבוץ יגור, בת אחותו אורה (בת יוסף וחוה בורודובסקי, בת י"ב) ויצחק בן־יעקב, ממייסדיה וחבריה של דגניה א'.
– רבקה, רעייתו של דב הוז, אחותו הבכירה של משה שרת, היא ”הבת הבכירה“ ו”הנערה האחת“ הנזכרת פה. ילידת חרסון, עלתה לארץ עם הוריה בת י”ג. הייתה פסנתרנית, מורה לנגינה ומבקרת ספרותית.
– “שניים מהחבורה שנסתלקו” הם: נעמן ברמן, חבר המחזור הראשון של הגימנסיה “הרצליה”, יליד וולקוביסק, למד בשנות מלחמת־העולם הראשונה חוכמת היהדות בהיידלברג ומת בברלין ב־1917, בן 24, בהתעתדו לשוב לארץ; ויצחק טורנר, בן אותה כיתה ב“הרצליה”, אשר עזב את ספסל הלימודים והלך לעבודה חקלאית בגליל, חבר “השומר”, מת בשחפת מהירה במנחמיה ב־1915, בן 23, ונקבר בכנרת.
– “השלושה שהתלכדו” הם אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת.
– “עוד חבר אחד” שהשתתף באותו טיול הוא אברהם שמיון, איש “ההסתדרות המצומצמת” (ראה להלן), כיום חבר מושב ירקונה בשרון.
– המחזור הראשון של הגימנסיה “הרצליה” סיים חוק לימודיו בקיץ 1913. החבר “השני”, שהגה עם אליהו גולומב את רעיון “ההסתדרות המצומצמת”, הוא יעקב עצמון (כבשנה), שנים רבות מדריך לגידול בקר מטעם המכון לחקר החקלאות. על “ההסתדרות המצומצמת” מסופר ביתר פירוט בפרק על אליהו גולומב.
– “אסירי עכו” הם 43 חברי ה“הגנה” הצעירים שנעצרו ב־5 באוקטובר 1939 על־ידי הבריטים בשעת אימונים בבקעת יבנאל ונידונו, אחד למאסר עולם והאחרים למאסר עשר שנים בכלא עכו. בראש החבורה עמדו משה דיין ומשה כרמל. דב הוז טיפל הרבה בשחרורם.
– הפסוק שנלקח מספרו של אנדרייב הוא מתוך שיר של אלכסיי טולסטוי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.