רקע
משה שרת
אליהו גולומב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אורות שכבו, תל אביב: עם עובד; 1969

1

על־פי דברים שנאמרו בא' בתמוז תש"ה (יוני 1945) בישיבת־אבל של מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל למחרת יום מותו


אני רואה לפני אילן עמוק־שורשים, שנעקר פתאום על כל סבך שורשיו, ונפערה עם עקירתו שוחה עמוקה שממנה מסתעפות מחילות לעברים שונים, והמפולת, התמוטטות הקרקע, עודנה נמשכת. איננו יכולים עדיין לערוך סך־הכל לכל אותם החללים הריקים שנתהוו בחיינו, בחיי התנועה ובחיינו האישיים, בכ"ד השעות האחרונות. אנו עדיין בתוך המפולת.

אני רואה לפני יריעת־חיים רחבה המשתרעת על־פני עשרות שנים. ביריעה כזו טבעי שייווצרו קפלים – שלבי־התפתחות ופרקי־חיים הנסתרים מעיני רבים. אמרתי: אנסה לישר קפל אחד, המצניע משהו חשוב בעיני.

נפגשתי לראשונה עם אליהו בדיוק לפני 36 שנים, בתחילת הקיץ של שנת 1909, בשבת, על שפת ימה של שכונת נווה־שלום שביפו. אז הייתי כבר בארץ למעלה משלוש שנים. בשביל אליהו הייתה זו, כמדומני, השבת הראשונה בארץ. שנינו התכוננו אז להיכנס לגימנסיה העברית "הרצליה “. משפחתנו חזרה אותה שנה מכפר ערבי בהרי אפרים, בדרך מירושלים לשכם, בו ישבנו שנתיים בהיותנו מנותקים מהיישוב ובהיות הילדים רחוקים מכל תורה ודרך־ארץ. צריך היה לעשות מאמץ להדביק את הגיל – להיכנס ישר למחלקה החמישית. אליהו בא אז מוולקוביסק. בשבילו היה זה מעבר מגימנסיה ממשלתית רוסית לבית־ספר עברי. נכנסנו, איפוא, יחד. בתוך בית־הספר מצאנו את דוב, שהיה בו מהמחלקה השנייה, וחברים אחרים. בהם ילידי הארץ, בני משפחות העלייה השנייה וכאלה שבאו במיוחד מחוץ־לארץ ללמוד ב”הרצליה ".

אליהו היה הגדול בינינו. אף־על־פי שלא תפס בראשונה מקום מרכזי בחיי הכיתה, היה הארי שבחבורה. היה גדול לא רק בגילו, בהיותו קשיש ממני ומדב בשנה וחצי. היה גדול מאיתנו בניסיונו, כי יצא מרוסיה כשלוש שנים אחרינו. אנו יצאנוה נערים צעירים ולא הספקנו לחיות שם חיי־תנועה. ניזונונו רק מרשמים ומפי השמועה. ואילו הוא, שנשאר ברוסיה עד היותו בן שש־עשרה והקדים להתבגר, בהיותו לרוב בחברת קשישים ממנו, הוציא איתו מרוסיה רכוש רוחני ונפשי רב של חיי־תנועה. הוא הביא אלינו את נשיבת המהפכה הרוסית, את ספרות המהפכה, את המגע החי עם ההגנה העצמית ועם ניצני תנועת־הפועלים היהודית.

בית־הספר היה צר בשבילו. כל מסגרת קבועה ונוקשה הייתה צרה מהכילו. הוא לא היה מעולם איש המסגרת. לפעמים הייתה זו חולשתו, אבל תמיד היה זה כוחו הגדול. הוא שאף תמיד למרחב, לחופש הכניסה לכל שטחי־החיים. הספסל היה דחוק, חובת הקימה והגישה אל הלוח הכבידה. הייתה סתירה בינו לבין קליפתו. כאשר ראיתיו בפעם הראשונה במדי־חייל, לא האמנתי למראה עיני. כתלמיד הוא אהב טיולים, אבל היה מתעב את ההליכה בשורה. כל אחידות חיצונית כפויה הייתה לו לזרא. אכן, ברבות הימים למד להעריך גם דברים אלה וזה היה בהחלט כשורה שאתמול סודר משמר־כבוד ליד מיטתו באולם הוועד הפועל, מורכב מאנשי־השורה בלי מדים וכן מחיילות, חיילים, מלחים ונוטרים במדים. אבל עם כל הבנת נחיצותם של עניינים אלה שבצורה חיצונית הם נשארו מלבו והלאה. כמה נפתולים נפתלו עם משמעת בית־הספר הוא וחברו הקרוב, בן־עירו, נעמן ברמן, שעלה מייד לאחריו ולמד איתנו יחד, בחור רב־כישרונות, שהבטיח גדולות לעתיד, לחוכמת ישראל ולספרות העברית, ונקפד בלא עת, לאחר גמר בית־הספר הגבוה בגרמניה קרוב לסוף המלחמה העולמית הקודמת.

חיינו בין כותלי בית־הספר לא היו דלים וריקים. הם היו סואנים ושוקקים, מלאי תסיסה ורוויי שיכרון. חיינו באשליה קדושה של גאולת ישראל, שכאילו כבר קמה ותהי, על־כל־פנים בשבילנו. הייתה גם התלהבות של מעשה־בראשית שהיינו שותפים לו – יצירת בית־הספר העברי התיכון יש מאין, עיצוב התורה העברית החדשה. היו גם חיים ציבוריים בתוך בית־הספר, מלאי־עניין ועשירי־תוכן.

אליהו היה גם איתנו וגם מחוצה לנו. הוא היה היחיד בתוכנו שהיו לו קשרים ציבוריים עם החוץ. היה בן־בית בקלוב־הפועלים של יפו, היה נפגש עם פועלים וסופרים צעירים במסעדות, היה נקלע בין שני העולמות.

מוקדם מאוד בא הניסיון לחרוג. עוד עם גמר המחלקה החמישית נתארגנה קבוצת־תלמידים קטנה, ואליהו בראשה, שהחליטה לצאת את בית־הספר ולעבור לעבודה בחוות בן־שמן. הדבר לא נתקיים. אליהו נענה לדרישת משפחתו שעלתה אז לארץ וחזר ללימודים. נשאר בעבודה ואחר־כך עבר לשמירה רק חברנו האהוב יצחק טורנר, עלם חמודות, מחלוצי המרעה העברי ושומר בעמק הירדן, שמת בדמי־ימיו במלחמה העולמית הקודמת, לאחר שהצטנן קשה במוסרו את נעליו לחברה ובעצמו יצא לשמירה יחף בגשם.

וכך נשאר אליהו בתוכנו סמכות מוסרית ושכלית במחלקה, משתתף בחייה הציבוריים קצת מן הצד. אבל בא יום ונתגלה כי יש מנהיג בקרבנו.

זה היה ארבע שנים לאחר פגישתנו הראשונה, בתחילת הקיץ של 1913. אז עמדנו על סף הגמר. לפנינו היו בחינות־הבגרות ואחריהן הדרור, החיים! העתיד נראה כה ברור והדרך מותווה.

הולעטנו הרבה מליצה בין כותלי בית־הספר, מליצה כנה ותמה, שעם כל הלהט הנאמן שבה, לא יצאה מכלל נביבותה. הגימנסיה התנוססה אז כנזר היצירה היישובית, כפאר המפעל הציוני. אנחנו עצמנו היינו דור ראשון לגאולה. אם יעקב כהן כתב באותם הימים, בשבתו בברלין, “הוא הולך ובא, הוא מוכרח לבוא – העברי החדש!” הרי לנו היה ברור, כי העברי החדש בוא בא – אלה היינו אנחנו. באוזנינו שיננו השכם והערב: “עיני כל ישראל אליכם נשואות”. הוצגנו לראווה לעיני העולם כולו, כסמל, כמופת. אחד־העם בא להתחקות עלינו. אוסישקין בחן ובדק אותנו. רב צעיר ניהל עמנו שיחות לתהות על קנקננו. קלויזנר קשר לנו כתרים במאמריו. התפארו והתגנדרו בנו לפני כל אורח חשוב ויצאו לנו מוניטין ברחבי הגולה.

הייתה הרגשת יעוד, אבל היא ריפרפה על־פני המציאות הלאומית ללא התעמקות בה.

הדרך נראתה סלולה. היה ברור כמושכל ראשון, כי אחרי בית־הספר התיכון צריך לבוא בית־הספר הגבוה. כיון שאין בית־ספר גבוה בארץ ישראל, משמע כי יש לנסוע לחוץ־לארץ. הברירה הייתה בין פאריס וברלין, בין וינה, ברן וז’נבה, בין הנדסה לרפואה, בין משפטים לפילוסופיה. הדבר הקבוע במסמרות היה כי יש ללמוד, “להשתלם”, על מנת לחזור ולמלא תפקיד “בעבודת הבניין”. היו מורים שהרביצו תורת ייעוד זו במפורש, הוכיחו לנו כי השליחות היא ליצור את האינטליגנציה העברית החדשה, את מעמד בעלי המקצוע החופשי, שכבה חברתית חשובה ביישוב, אשר לה הבכורה בחיים הלאומיים ועליה תפארתם.

עם התקרב הגמר קמה תסיסה: במה נאמת אנו, בני המחזור הראשון של "הרצליה ", את התקוות שתולים בנו? איך נמלא את השליחות? אך שוב נשתזרו הלבטים בחלומות על השכלה גבוהה שתוציאנו למרחבי הפעולה. והנה פתאום נשמע קול נגיד ומצווה: עצור! לא זה הדרך. נעשה מאמץ נועז ונמרץ להפוך את המליצה לממשות, את הזכות לחובה.

ערב אחד נפגשו שני חברים ונכנסו בשיחה. הם תהו על הבאות. הם ביקשו סדן ליצירת חייהם. השיחה ארכה עד אור הבוקר. הם טיילו לילה שלם ברחובות תל־אביב הלבנים. אלה היו אליהו ויעקב כבשנה. את כל יקוד רוחם, את כל המיית נפשם הצעירה הם עירו באותה שיחה, עד שנולד בה רעיון גדול. הזיק יצא מיעקב, אך אליהו ליבה אותו לשלהבת. כעבור ימים אחדים כינס אליהו את הכיתה והרצה את הרעיון לפנינו.

אני זוכר כהיום את האסיפה ההיא, בביתו של דוב, מלאה תדהמה, מתיחות, מועקה – ואש מתלקחת. כקורנס כבד הלמו דברי אליהו על סדני לבותינו.

הוא פתח בהתקפה על הקארייריזם. שבט לשונו לא ידע רחם. את משאת־הנפש היקרה, טיפוחת חלומות של שנים, על לימוד באוניברסיטה באחת מבירות־אירופה הגדולות, עם שתייה בצמא ממעיינות היצירה של תרבות דורנו הקוסמת – קרע לגזרים, הכפיש בעפר ורמס ברגליים. הוא נתן את השאיפה הזאת לדבר־מה פעוט, נקלה, חסר מעוף ודמיון, שאין בו אלא חיקוי לרבים, שחיה עם הזרם, רדיפה אחרי מעמד בחיים ותו לא. הוא התריע על סכנת ההתפרדות, התלישות, בזבוז הכוחות והכישלון. הוא הזהיר נגד החמצת ההזדמנות היחידה לחולל מהפכה בחיים ולהגיע לגדולות למען הכלל כולו. הוא קרא להשתלט על החיים תחת להיגרר אחריהם. הוא תבע לאחריות כלפי המחזורים הבאים של בוגרי בית־הספר, אשר חובתנו לתת להם אות ולהתוות להם דרך.

התוכנית החיובית הייתה גאונית בפשטותה. על כולנו, בני המחזור הראשון, להתאחד להסתדרות אחת, שחבריה מתמסרים כליל לעבודת הלאום ומתקשרים במשמעת הדדית מוחלטת לכל ימי־חייהם. ההסתדרות היא המחליטה על דרך־חייו ופעולתו של כל חבר וחבר, בכל שלב ושלב. ההסתדרות מכשירה ומכוונת את חבריה למילוי התפקידים הקשים ביותר בחזית ההגשמה הציונית. נקודת־המוצא אינה יכולה להיות נטייתו האישית של כל חבר. נקודת־המוצא היא צורך הכלל בדור הזה, בשעה זו של אוזלת־יד בתנועה הציונית, וניצול כישרונו של כל אחד להשגת המטרה המשותפת. לא הקרבת קורבן תהיה הדרך הזאת, אלא פתח לסיפוק הנעלה ביותר שיכול לזכות בו אדם בחייו עלי אדמות.

במרכז תוכנית־הפעולה הועמדה העבודה החקלאית החלוצית וגיוס המוני־העם לעלייה ולהתיישבות.

חלק גדול מהדברים הוקדש לביקורת “בני משה”, שזיכרונם היה טרי עדיין, ולהסברת סיבות כישלונם. הם עשו עצמם קודש לעבודת העם, אבל לקו בשטחיות מבהילה. היו סבורים כי את עבודת העם יוכלו לעשות סרח עודף לחייהם הרגילים, אגב ההתעסקות במקצועם ובלי לשנות את אורח־חייהם ומקום־מושבם. לא הבינו כי העניין דורש הדברת כל יישותם למטרה, עשיית חייהם מכשיר להשגתה. עלינו ללמוד לקח מכישלונם ולתקן את המעוות.


היה זה משא כביר ונוקב. במחי־יד אחד נהרס בניין שלם, כאילו היה ארוג קורי־עכביש. בן־ערב הוקם היכל חדש, כולו גושי־סלע כבדים. התורה החדשה הוגשה כאמת־החיים, כחיוב המצפון, ללא כל סממני פיתוי ולהטי שכנוע. אם היה מי שניסה להשיג ולהקשות, התשובה הייתה מוחצת ללא רחם.

כשהלכנו הביתה אמרתי לאחותי רבקה: “אליהו עשה הערב דבר היסטורי…”

ואף אומנם, חל מפנה חריף בחיים. חודשים אחדים לפני־כן ערך לנו אוסישקין בשעת ביקורו משאל: מה חושב כל אחד לעשות לאחר גמר הגימנסיה. לא היה כל קשר בין מה שכתבו אז אחדים מאיתנו ובין מה שעשו לאחר קריאתו של אליהו.

היום אולי ייראה כמשונה כי הקריאה לא הייתה להצטרף לתנועת הפועלים הקיימת. האמת היא, כי היא לא סיפקה אותנו, אפשר משום שעל איכותה טרם עמדנו ואילו כמותה נראתה קטנה ודלה. מכל־מקום היינו בעינינו כמתחילים מחדש, ובהעזה רבה.

עד כמה חיינו אז בהסגר רוחני מבחינת היחסים עם ציבור־הפועלים של אותם הימים תעיד עובדה זו: לטקס הסיום שלנו, שהיה מאורע ביישוב, לא הוזמנו הסתדרויות הפועלים. מפלגת “הפועל הצעיר” הכינה לנו תשורה יקרת־ערך, כרך המכיל את כל גיליונות “הפועל הצעיר” מראשיתו, משך שש שנים, בכריכה הדורה, עם דף הקדשה. שניים מאיתנו, אני והמנוח ברמן, נקראנו לבית יוסף אהרנוביץ ז“ל. בדירה דלת־רהיטים, לאור עששית־נפט מעושנת, בלבוש מרופט ובלשון פשוטה בתכלית, אמר לנו אהרנוביץ דברי־ברכה והסביר כי הם ציפו להזמנה והתכוננו למסור לנו את המתנה במעמד חגיגי; כיוון שלא הוזמנו, הריהו מוסר את הכרך לידינו בביתו. משם הלכנו לנשף־הסיום. נעמן ברמן הפסיק את ה”רונדו", עלה על כיסא, קרא את ההקדשה ונשא נאום נלהב על מפעל הפועל העברי, כיד הנאום הטובה עליו. אך עדיין לא היו הדברים חלק מחיינו.

את נפשנו נשאנו למהפכה בציונות, בחיי העם, חתרנו לשינוי מהפכני בממדי המפעל. זכורני, בקיץ 1912 נסע אליהו עם אחיו החולה שמואל לברלין. שם נזדמן לאסיפה ציונית אגב מושב הוועד הפועל הגדול. גדולי הציונות הגרמנית, שהיו גם מקברניטי התנועה העולמית, נאמו באותה אסיפה. הוא חזר אלינו מדוכדך מצרות־האופק, מההסתפקות במועט.

ושוב נשתלבו בחלומות החדשים תוכניות על חוץ־לארץ, אבל לא על מנת להשתלם, אלא “לעורר את העם”. חשבנו על שני מרכזי־פעולה גדולים: וארשה וניו -יורק.

מתוך כיתה של שני תריסרי תלמידים נענו לקריאה שמונה. אלה הקימו את ה“הסתדרות”. אגב ההתכוננות לבחינות החלה פרשת דיונים על החוקה ועל דרך־הפעולה. אשר לזו נחלקו הדעות בין חקלאות למדיניות. לאחר ויכוח רב הוחלט לבסוף בחיוב על שתיהן והכוחות נתחלקו. עוד בשנים הקודמות היו מאיתנו שהלכו בימות־הקיץ למושבות לשמירה. לעבודה חקלאית שכירה לא היה טעם ללכת ארעית, כי היא הייתה ערבית ברובה, אבל בזכות “השומר” היו מושבות בארץ ששמירתן הייתה עברית טהורה ודבר גדול היה לבלות קיץ בחברת גיבורי ישראל כמנדל פורטוגלי וחיים שטורמן. לעומת זה היו מאיתנו שגזרו על עצמם להישאר לימות־הפגרה בעיר המלובנת על־מנת ללמוד ערבית – למלא את אשר החסיר בית־הספר בחודשי־הלימודים. למדנו ערבית לא מנטייה בלשנית בלבד, אלא בתוספת הכרה מדינית ברורה. משנוסדה ה“הסתדרות”, באו הדוגלים בפעולה מדינית ונתנו דעתם על שני מרכזים להכשרה: קושטא וקהיר. בסופם של הדיונים הוחלט להתרכז על הבירה העותמאנית.

ובכן נקבעו שני קטבים לפעולת ה“הסתדרות”: דגניה וקושטא.

המעבר מסיסמאות להגשמה היה מלווה וכרוך באבידות. היו שפרשו. אחד מיאן לוותר על משאלתו הרוחנית לקנות דעת. אחד נרתע מהעמל המפרך בכבשן עמק הירדן. אחד ברח מהמחנק התרבותי של בירת תוגרמה. מהמחזור השני והשלישי הצטרפו רק מתי מספר. כתום שלוש שנים מנתה ה“הסתדרות” תשעה חברים, בתוכם חברה אחת. נוצר ניגוד בין תנופת השאיפה לבין היקף מגשימיה.

כמה חברים וחברות בשלושת המחזורים האלה שהיו, ככל אחד מאיתנו, בלב ונפש ובעצה אחת, לא הצטרפו “רשמית” להסתדרות, מהם שאופיים לא נתנם לקבל עליהם עול ארגון, ומהם שנסיבות בריאות או משפחה מנעו בעדם. במשך הזמן טושטשו התחומים ומ“הסתדרות” הפכנו לחוג חברים קרובים. אלה מאיתנו שנשארו בארץ בימי־המלחמה התלכדו עוד יותר בעבודת ההגנה. בפעולה זו התקרבו לאליהו כמה חברים צעירים מהמחזורים הבאים, שהלכו ונתבגרו במשך השנים; הללו ראו בו את מורם ואביהם הרוחני.

בעת ובעונה אחת עם הקמת קבוצתנו המיוחדת, עם צאת המחזור הראשון, נוצרה “הסתדרות חניכי הגימנסיה”, שכללה את כלל הבוגרים וניסתה לגייס את כולם לפעולה תרבותית ולמילוי מצוות לאומיות. ממנה נחלצו חברות לפעולה חינוכית בשכונות התימנים. ממנה יצאו המורים הראשונים למבוגרים במשקי־העובדים, אף שליח לפעולה חינוכית ותרבותית בדמשק. להבדיל מהסתדרות־החניכים הכללית, שכולנו היינו חברים בה, נקרא שם קבוצתנו “ההסתדרות המצומצמת”.

פרצה המלחמה. החלה פרשת התרוצצות ופיזור. דאגת משפחה הכריחה את אליהו לחזור לזמן־מה העירה. אני ודוב הלכנו לצבא התורכי. אליהו התנגד להתגייסותנו בכל תוקף. ניסה אחרי־כן לדבר על לבי כי אערוק מחזית חג’אז. הוא התנגד גם ליציאת יוסף טרומפלדור מהארץ – איתו קשר קשרי־ידידות אמיצים בשנת עבודתם יחד בדגניה. לימים עבר דוב מהצבא למחתרת. בתקופה רבת־המתיחות, הציפייה והחרדה של אחרית המשטר התורכי בארץ סיכנו אליהו ודוב את חייהם בהצלת הנשק העברי הקיים וברכישת נשק הדש, לקראת כל פורענות. אחרי כיבוש יהודה ניתן לשניהם להיות במחוללי הגדוד העברי. בפרשה זו נתגלה אליהו לראשונה ככוח מנהיג בעל שיעור־קומה יישובי.

כשנפגשנו שוב לאחר המלחמה – מצאנו עצמנו מתלקטים סביב דגל “אחדות־העבודה”. באותם הימים נתכנסה החבורה שלנו פעם על גבעת חול בתל־אביב וסיכמה את הדרך שעברה. הייתה לנו הרגשה ברורה כי הגענו למחוז חפצנו. להט היצירה אשר יקד ב“אחדות־העבודה”, חתירתה לגדולות, ערותה והעזתה המדינית, עוז־רוחה וחירות־מחשבתה – שבו את לבותינו ושיכרו אותנו. דומה היה כי כל רחשי־לבנו הסמויים, הסתומים, מצאו בה את ביטוים, את תיקונם. אמרנו לעצמנו: “ההסתדרות המצומצמת” מילאה בשבילנו את שליחותה. המפנה שחוללה בחיינו, המסלול שהעלתה אותנו עליו, הרוח שהפיחה בנו – הביאונו עד הלום. תפסנו את מקומנו במערכות התנועה הרחבה.

בשנים שעברו עד אז נפגשנו עם אישי־סגולה בתנועה. נבקעו לפנינו מעינותיהם לשתות מהם לרוויה. משנתם הפכה לתורת־חיינו. פגישתנו עם ברל כצנלסון הטביעה חותם בל־יימחה על עולמנו הרוחני.

אך ביחסים שבינינו נקבעו ערכים שזיקתנו המשותפת אל אחים גדולים לא שינתה אותם כלשהו. הצורך הנפשי ללכת יחדיו, לטכס עצה במשותף על כל צעד חשוב ועל כל מפנה, הפך לטבע־חיינו. ומשלב לשלב הלכה וגברה, הלכה והתגבשה, סמכותו המוסרית והשכלית המיוחדת של אליהו. אני הוגה בו כל היום בלשון הביטוי העברי הקדמון “מכין צעד”, זאת אומרת: מדריך, מכוון, קובע מסלול לחבריו. אני בטוח, כי רבים בארץ מרגישים זאת כמוני.

בשביל רבים בתוכנו, צעירים מאיתנו במקצת או בהרבה, אליהו הוא איש העלייה השנייה. נכון, אך יש כאן משהו הטעון הבחנה. אליהו לא עלה כחלוץ מהגולה. הוא היה לחלוץ בארץ. רוח העלייה השנייה הייתה צרורה בו בכוח בשעת עלייתו. היא החלה לפעום בו ולהפעילו לאחר שבגר פה. אומנם גם לפניו קמו תלמידים ויצאו לעבודה. הן גם חיים שטורמן היה תלמיד הגימנסיה בנערותו. והיה רומרשטיין, שנהרג בבעיטת פרדה במרחביה כמה שנים לפני המלחמה העולמית הראשונה. ושוב היה אהוב נפשנו הבלתי־נשכח יצחק טורנר, אשר מה רבה הייתה גאוותנו עליו בהגיעו להיות חבר “השומר”.

אך אליהו בצאתו משורות הנוער הלומד בארץ לעבודה ולתנועת העבודה לא היה פרט ויחיד, אלא איש־תנועה, מחולל־תנועה, מזעיק את הרבים. זוהי זכותו ההיסטורית. בזה ייחודו, ראשונותו.

לקריאתו נזעקנו. יחד איתו ובעקבותיו הלכנו, מי לעסקנות הסתדרותית ומי להנהלת מפעלים ומי לפעילות הגנתית ומדינית ורבים לעבודה, לעבודה ממש. רבים הרגישו, מקרוב ומרחוק, כי הם הולכים עמו, עמו ועם דוב. החוליה הראשונה אפשר נתעלמה ברבות הימים, אך השלשלת נמשכה. היא נותקה ורותקה מחדש, נותקה ורותקה מחדש. הלכו יחידים, והלכו קבוצות. עד שקמה תנועת “החוגים” מתוך אותה הגימנסיה “הרצליה " בתל־אביב, אשר ודאי לא ידעה בראשיתה את מפלס־הדרך הראשון, התנועה שהתרחבה והייתה ל”המחנות העולים".

בשביל הראשונים היה אליהו מורה הדרך אל תנועת־הפועלים. הוא עצמו היה להם לסמל התנועה, בכל עומקה היהודי והאנושי, בעוז חזונה הציוני והסוציאליסטי, ביצר המעש ובעוצם היצירה שלה.

אודה: כה מקיף, כה רחב ומגוון היה אליהו בשבילי, ששנים רבות לא יכולתי להשלים עם הבלעתו הגמורה בענייני ביטחון. אומנם ידעתי שורש אחד בנשמתו שהביאו לכך – זו הייתה מהפכנותו המעשית. כשם שיש קבלה עיונית ומעשית כך יש מהפכנות עיונית ומעשית. כוחו של אליהו בעיון היה רב, אך כל להטו היה במעשה. בלי חשך בערה בו התשוקה להשתתף בביצוע, להיות במקום המעשה, להרגיש בגופו את הסכנה ולהיחלץ בעצמו ממנה, לחוש תמיד לנקודת־התורפה ולמקום־ההתקפה. אפשר הייתה תכונה זו שאובה ממיטב מסורת ס"ר ברוסיה – התנועה שאנשי־חזון בתוכה היו מתמסרים בקדושה ובטהרה לתכנון תוכניות של “פעולה מעשית”, לבחירת אנשים לעזרה וכן לביצוע ממש, מתוך חירוף־נפש מתמיד. גם בחוללו את תנועת הגדוד העברי הארץ־ישראלי במלחמה הקודמת, עם כל האופק המדיני הרחב שהיה לעיניו, עם ראותו את הגדוד כמפעל ציוני־מדיני מרכזי, כתשובה להצהרת בלפור, כמופת לגולה – פעמה בו התשוקה הנפשית העמוקה של האיש אליהו גולומב להיות בקרב, להילחם, לחרף את נפשו.

ישראל גלילי כתב היום ב“דבר” כי אליהו לא בכה. נכון. אף־על־פי־כן ראיתיו במו עיני בוכה, בוכה ממש, ללא כל מעצור וביישנות. הדבר היה בסביבה מאוד משונה, על המרפסת ההומה של המלון “קונטיננטאל " בקהיר, רק לפני חודשיים־שלושה. חזרתי אז מסיורי בחזית איטליה, בה ביקרתי את החטיבה היהודית הלוחמת והשתתפתי בטקס הנפת דגלה – הדגל הציוני – בחזית. מצאתי את אליהו בקהיר בשליחות סודית. ישבתי ומסרתי תיאורים ממראות הבריגדה ומחוויותיה – מראות וחוויות נוראות־הוד של גבורה יהודית בקרב, החיזיון המופלא של כוח יהודי לוחם על דגלו לעיני כל אומות־העולם. תיארתי את התרוממות הנפש המתעוררת נוכח ההופעה הנאדרית בכוח של חזית יהודית, משתרעת לעיני השמש פנים אל פנים מול האויב. סיפרתי פרטים על פעולות, על התנהגות אנשים, על גאות רגשותיהם בהשליכם את נפשם מנגד. אליהו שמע ועיניו זלגו דמעות, בלי הפוגה. מקור הדמעות האלה לא היה רק בזה שהנה נתגשם חלום מדיני גדול על כוח עברי לוחם במערכות מלחמת עולם – באותה מידה שנתגשם חלום זה במסגרת החי”ל, אלא בייחוד בזה שחלום־נעורים שלו, של האיש אליהו, של החייל אליהו, של הפרייבט או הלאנס -קורפורל אליהו גולומב, החלום של דוב, שלא זכה לראות בנס הבריגדה – החלום הזה היה למציאות חיה: בחורים יהודים, מתנדבים מהארץ, זכו להיכנס לקרב ממש, כיהודים, במקובץ, על דגלם, קבל העולם כולו; דור של בחורים צעירים, כמה מהם חניכים שלו, הוא מכיר רבים מהם, זוכר אותם בעודם נערי־קשר, והנה הגיעו לקצינות, לפיקוד. יחד נלחמו, דיברו עברית, פיקדו בעברית, בשעת המערכה הלמו לבותיהם יחד. ידעו, בלי שנדברו ביניהם, כי חושבים הם אותה מחשבה – הם חושבים על וארשה, הם חושבים על מיידאנק, הם חושבים על רמת הכובש תמול שלשום ועל ארץ־ישראל החופשית לעתיד לבוא, ובהיותם בחזית הזאת, ובעצם הקרבות האלה, הם זוכרים את הגירסה דינקותא שלהם בהגנה בארץ ולומדים גירסה חדשה בשביל ארץ־ישראל העתידה; הם הוגים בזה בשעת כל פעולה, ביום ובלילה, וכל אחד יודע כי חברו אף הוא הוגה בזה, והם קוראים זה אל זה פסוקים מהתנ"ך בשעת פעולה ופולטים הלצות עבריות לעודד זה את זה והם בזים לסכנה ושוחקים למוות, כי הכל הם עושים על קידוש שם ישראל. והוא – שיבה כבר זרקה בשערות ראשו, פניו חרושי קמטים, והריהו נתון במורד כוחו הגופני. איך לא יבכה לבשורה הזאת, כי הדבר שהוא לא זכה בו נפל סוף־סוף בחלקם של חברים צעירים? לא יכולתי לרדת לשורש בכיו אילמלא זכרתי את המשבר בגדוד, המשבר בחייו ובחיי דוב, כאשר לא ניתן לגדוד להגשים את משאת־נפשו, להשתתף בקרב על כיבוש הארץ; אילמלא עמד נגד עיני הענן הכבד שרבץ בייחוד על דוב כאשר נפגשנו אחרי המלחמה, בעודו בגדוד שלא מילא שליחותו.

עם כל דבקותו הנפשית והשתקעותו הגמורה במעשה המסוכן הנועז, לא הסיח אליהו את דעתו אף לרגע מהיקפם הרחב והכולל של הדברים, לא שכח אף לרגע כי המעשה הבולע את כל יישותו אינו אלא פרט מהכלל וכל ערכו של המעשה הוא בהיותו חלק מדבר גדול וחשוב ממנו. כמה הסתבכויות טרגיות היו לו דווקא משום ההתאמה היסודית הזאת שהייתה בנפשו בין ההשתקעות בנקודה לבין ראיית ההיקף. ההיה מעריץ גדול ממנו למפעל “השומר”, לפועלם ולדרך־חייהם של אישיו? אך ההיה גם לוחם עקשני ממנו בנטיית “השומר” להתבדלות, להסתגרות, בתביעתו לעשות את עניין הביטחון נחלת חוג צר, קניין כת נבחרת וסגורה? באיזו התלהבות דבק אליהו ברעיון ובמפעל של גדוד־העבודה. היה זמן שראה בו את בית־חייו ממש ואת המכשיר המרכזי לבניין החברה החדשה בארץ. אבל כיצד יצא למלחמה בגדוד כשביקש זה לפרוק מעליו את מרות הכלל וליטול על עצמו בלבד תפקידים שהם תפקידי הכלל ושמילוים ייתכן רק בחינוך הכלל כולו לקראתם.

הקדשת החיים לשירות הכלל, כל החיים, על כל ימיהם ולילותיהם, עד תום; מצב “הכן” מתמיד להיזעק למקום התורפה והסכנה; בתוך מרקחת הפעולה המרוכזת ראייה בהירה ורחבה של החזית כולה ללא אובדן שיווי־המשקל אף לרגע – זהו חלק מצירוף הסגולות של האיש אליהו, אשר בדרך־חייו זכה לקפל יחד את רוח המהפכה היוצרת של בן העלייה השנייה עם תחושת הארץ־ישראליות העברית החדשה, העמוקה והאיתנה, של הארי שבחבורת חניכי הארץ, אשר נזעקו ראשונים אל דגל התנועה החלוצית.


  1. – אליהו גולומב מת מיתה חטופה בביתו בתל־אביב ביום ל‘ בסיוון תש“ה, 11 ביוני 1945, בן נ”ב.
    – דב הוא דב הוז, ראה לעיל. – “אנשי־השורה בלי מדים” הם חברי ארגון ה“הגנה”.
    – “רב צעיר” הוא כינויו הספרותי של הרב חיים טשרנוביץ, סופר ותורני דגול, שביקר בארץ ב־1913, מת בניו־יורק במאי 1949.
    – “בני משה” הוא שם מסדר־הסתרים שהקים אחד־העם ברוסיה ב־1889 לשם ליכוד הכוחות המעולים שבתנועה הציונית להעלאת רמתה הרוחנית ולהעמקת תוכנה המוסרי.
    – יוסף אהרונוביץ, מראשוני העלייה השנייה העובדת ומדמויותיה הנעלות, פועל ברחובות, ממייסדי מפלגת “הפועל הצעיר” ועורכו הראשון של השבועון “הפועל הצעיר”, מנהל בנק הפועלים, הלך לעולמו בניסן תרצ“ז, בן 60.
    – החברה האחת של ההסתדרות המצומצמת הייתה רבקה מרשק, מורה ועובדת תרבות, חיילת במלחמת־העולם השנייה, מתה בתאונה ב־1950.
    – אחד מאלה אשר ”אופיים לא נתנם לקבל עליהם עול ארגון“ היה משה כרמי, עליו מדובר להלן. אחת מאלו אשר נסיבות־בריאות מנעו בעדם הייתה רבקה שרתוק־הוז (ראה הפרק על דב הוז).
    – ”אחדות העבודה“ היא המפלגה שנוסדה ב־1919 ב”ועידת האיחוד“, בה נתאחדו מפלגת ”פועלי־ציון“ הוותיקה עם פועלים בלתי־מפלגתיים בכפר ובעיר וחיילים רבים ב”גדודים העברים“. מפלגה זו הפכה למפלגת־רוב בהסתדרות העובדים הכללית, שנוסדה ב1920. בהתמזג ”אחדות העבודה“ עם ”הפועל הצעיר“ ב־1930 קמה מפלגת פועלי ארץ־ישראל (ראה הפרק על ברל כצנלסון).
    – תנועת ”המחנות העולים" – התנועה החלוצית של הנוער הלומד בארץ – התפלגה ב־1946 בעקבות יציאת סיעה ב’ את מפלגת פועלי ארץ ישראל. פלג הרוב של “המחנות העולים” היווה את “התנועה המאוחדת”, כיום חטיבת הנוער הלומד בהסתדרות הנוער העובד והלומד.
    – ישראל גלילי, איש נען, כיום ממנהיגי “מפלגת העבודה” והקיבוץ המאוחד, חבר הכנסת והממשלה, היה חניכו של אליהו גולומב בארגון ה“הגנה”, בשנותיו האחרונות של אליהו גולומב חבר עמו יחד במפקדה הארצית של ארגון ה“הגנה”, ובשנים 1948־1947 ראש המיפקדה הארצית.
    – ברמת הכובש – קיבוץ בשרון – נערך בנובמבר 1943 על־ידי המשטרה הבריטית חיפוש אחר נשק ה“הגנה”, בו הוכו ונפצעו כמה מחברי המשק ואחד מהם, שמואל ווליניץ, נהרג. בחיפוש זה נפתח המסע הכולל של שלטון המנדט הבריטי נגד ה“הגנה”, שהיה מלווה מעשי חבלה והרס במשקים ומאסרים המוניים של חבריהם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות