¹

מתוך מכתב שנשלח מלונדון עם התקבל הידיעה על מותו

איזו מכה איומה הוכינו. אין זו אחת מאותן המיתות הבלתי־צפויות שנתנסינו בהן בשנים האחרונות, אלו שבאו עלינו כחתף. זה שנים נסוכה החרדה בלבנו והיינו מברכים על כל פעולה והופעה נוספת שלו כעל מתנת־חסד. אך מה כל חרדת הלב לצפוי לעומת מחץ השואה בבואה. כבה מאור, נסתם מעיין, לב התנועה חדל לדפוק. רק עכשיו יואר כל כושר ההפעלה, ההפראה וההשראה שהיה גלום בו. מנַין הכוח להמשיך? אין השאלה איך וכיצד נישא בלי עזרתו והדרכתו את המשא הכבד, שהיינו עמוסים גם קודם. השאלה היא, אם תעמוד לנו היכולת להעמיס על עצמנו את משאו הוא. עוד לא היה לנו מוות כה מחייב, כה מטיל אחריות, כה קורא לקרב. המבחן שעומדים בפניו חניכיו וחבריו עצום מהכיל. אך כולנו חדורים הרגשה זו. ההחלטה לעמוד במבחן ויהי מה – היא מעתה נשמת אפנו. אם לא נתלכד עכשיו בהכרה זו – נידרדר לתהום פעורה. כי לא רק נכסי רוח ואופי, אוצר בינה ודעת, עין נוקבת ולב בוחן, תמצית חיה של חזון דור ומסותיו אבדו לנו – נשמט מתוכנו הציר המרכזי, אשר עם כל חריקותיו וגניחותיו מעוצמת ההתפוקקות המתגברת, עוד שמר עלינו בכל שעת־משבר מהתפוררות אחרונה. אויה לנו!

*

על־פי נאום שנישא באנגלית באזכרת יום השבעה, בלונדון, ביום א' באלול תש"ד, אוגוסט 1944

מי שאינו מ כ יר את חיינו בארץ מקרוב, ספק אם יוכל להעריך מה היה לנו ברל כצנלסון ומה אבד לנו במותו. כשאתה מדבר על אנשים גדולים ועניינים גדולים, אתה יכול להפליג בדיבור בלי למצות את הנושא, וכשסיימת הנך מרגיש כי רק ריפרפת על־פני השטח ואפילו לא התחלת לרדת לעומקו של עניין. במורך־לב הנובע מהרגשה כזאת הנני מתחיל לדבר הערב. כל־כך הרבה יש לומר עד שממילא אתה חושש כי העיקר יישאר לא־אמור.

אמרתי: אנשים ועניינים. אחד הדברים המיוחדים אצל ברל כצנלסון היה יכולתו השווה להתעניין באנשים ובעניינים כאחד. הייתה בו משיכה ניצחת למגע אישי עם בני־אדם. החיפוש אחרי אנשים יקרי־ערך, גילוים של אנשים עם ניצוץ אלוהי בלבם, אחת היא מה אורח־חייהם ומשלח־ידם, זו הייתה התשוקה הגדולה של חייו. כשאני אומר אנשים יקרי־ערך אין כוונתי לבני־אדם חשובים במובן המקובל של המלה, כלומר: אנשים אשר כבשו להם כבר את מקומם ומעמדם ואשר חותמם ניכר במהלך העניינים. הדבר שהרנין את לבו היה גילוי ציץ־אדם בטרם פריחה, ואז לא היה ניגש לפתוח אותו בידיים, אלא היה מתחקה על גידולו, על צמיחתו הטבעית, לפעמים רק על־מנת להתאכזב כעבור זמן, אבל לעתים קרובות על־מנת לפרוץ בתרועת־גיל למראה ניחוש שנתקיים־להיות עד להבטחה מתגשמת המתבטאת ביכולת־יצירה ובבִיצעון של ממש.

כל סיור או מסע שלו, בארץ ובחוץ־לארץ, היה מפעל של חקר־אנוש. מעולם לא נחה דעתו מהופעה בציבור גרידא. היה מתאכזב מרה אם בבואו למקום או לחוג חדש לא עלה בידו אלא להשמיע נאום באוזני הקהל. העיקר לדידו היה לשבת ולשוחח אחר־כך בחוג צר, ולא על־מנת לחזור ולהשמיע, אלא להקשיב לאנשי־שיחו ולדובבם, ואז, משנתן עינו במישהו אשר הבחין בו שאר־רוח, להתיישב אתו לשיחת־רעים כהלכה ולקבוע עמדו קשר אישי איתן.

מדי שובו מסיור בארץ או מנסיעה לחוץ־לארץ – ממסעות לאירופה המזרחית, המרכזית או המערבית, לאנגליה או לארצות־הברית, או אפילו מביקורים חטופים באחת הארצות השכנות – לאחר ששפך לפניך את רשמיו על המצב בכללו, לאחר שגולל לפניך את ניתוחו לגבי המתחולל בחיים היהודיים ומסר לך תגובותיו למאורעות עולם או הערכותיו לתופעות חדשות בספרות, בסופו של דבר היה מגיע לשלב שבו היה עובר מהכלל אל הפרט ופותח בסיפורים על אישים שגילה, אם נערים או נערות המבטיחים משהו לעתיד לבוא, או מישהו יוצא־דופן אשר אש־הקודש יוקדת בקרבו, או סתם בני־אדם ברוכי אופי וכישרון. וכשהגיע פעם תורך אתה לספר על מסעותיך, שאלתו הראשונה והאחרונה הייתה תמיד: החיפשת אנשים חדשים? המצאת?

ידענותו של ב. כ. בספרות העברית הייתה מפתיעה. אבל כאן שוב היה בולט היסוד האישי. זו לא הייתה בקיאות מופלגת בעולם־הספר בלבד. המפליא בייחוד היה עד כמה נהירים היו לו פרשיות־חייהם וקווי אישיותם של הסופרים. כל מסלול־חייו של הסופר, על כל מעלותיו ומורדותיו, עם הרקע ההיסטורי שמסביב, היה משתרע לפניו כנוף מוכר. הוא זכר, כמובן, תמיד את השנה העברית של הולדת הסופר, וזאת לדעת כי כל שנה וכל עשרת שנים בלוח העברי הייתה לגבי ב. כ. בחינת “אישיות” כשלעצמה, חרותה בזיכרונו עם כל הקשור בה והמסתעף ממנה.

הוא היה בקי מופלג בתולדותיהן של משפחות יהודיות. תמיד ביקש להגיע לחקר קשר המשפחה ושלשלת־היוחסין – תמיד בלש למצוא את האבות והצאצאים. היה חותר לעקוב אחרי עורקי־כישרון וזיזי־אופי, אדיקויות ומינויות, כשהם משתלשלים על־פני כל ההסתעפויות המשפחתיות והתהפוכות הרעיוניות. לא היה מגיע להעריך אדם כראוי, אלא משעמד על עברו וקרקע גידולו. בדרך־כלל, גישתו להוויות אדם הייתה ביולוגית ביסודה. הוא דרש תופעות חברתיות במושגים אורגניים של צמיחה וכמישה, בריאות וחולי, זרע וקציר, גזע וענף, שורש ופרי, כנה ורכב. האוחז באת והמושך בעט שבו נתמזגו והיו לאחד. ההכרה היהודית, החזון הציוני, לא היו לדידו אלא תולדות של היצר הראשוני להתקיים, של החלטה שמתחת לסף־ההכרה להיותך בחיים ויהי מה. מעולם לא היה מתפעל מפלפול אידיאולוגי מחוכם, אם האינסטינקטים שבהם נעוצים שורשי ההכרה נראו לו כפגומים.

תמיד חיזר אחרי כישרונות צעירים. משנותיו הראשונות בארץ עורר מתחילים לבטא עצמם בכתב. ראה את אמנות הביטוי הספרותי לא כנחלתו המסוגרת של מעמד מובחר של סופרים אנשי־מקצוע. לדידו הייתה הספרות מאמץ קיבוצי של ביטוי, אשר כל פרט שמחשבתו מקורית ותחושתו עמוקה רשאי וחייב לתרום את חלקו. כעורך – בראשונה של ה“קונטרס” הישן ואחר־כך של “דבר” – היה מפרסם תדיר מכתבים של פועלים “פשוטים”, בלתי־לטושים בצורתם, אבל מלאים ממשות חיה. לא ידע רחם על כתבנות נבובה ולא חשש מעולם להוריד לסל מגילות שלמות של מליצות מבריקות. אך לעומת זה היה מוכן תמיד להאריך שבת על כתב־יד של מחבר תוהה ומגשש, אשר ברור היה כי מחץ החוויה דוחפו לכתוב כשהוא נאבק עם דלות־ביטויו או נפתל עם לשון שאינה שגורה בפיו – והיה מלקט פיסקאות ומצרף קטעי־פסוקים עד שהיה מתקבל בידו משהו הראוי לדפוס.

איתנה הייתה אמונתו, כי התמורה המזעזעת העוברת על דור־החלוצים של זמננו – רתימה זו של כל כוחות הגוף והנפש למאמץ כביר אשר לא היה משלו – מוכרחה לבוא על ביטויה האמנותי ולהביא לידי פריחה ספרותית חדשה. ולכן היה תמיד כצופה על משמרתו, מייחל להבחין בהבהוב חיוור של השחר החדש. כאשר ייסד את “דבר”, הרי על אף עוניו של העיתון בראשיתו, עמד בכל תוקף על הוצאת תוספת שבועית לספרות. מותרות לגבי הפועלים, טענו כמה חכמים בעיניהם. צורך חיוני, ענה ברל. מבחר החומר ב“מוסף” היה מאוד לא לפי המקובל. לעתים קרובות היה הקורא המעודן נפגע משטחו החיצוני המחוספס של שיר או סיפור. מבקרים מושבעים ניסו ללגלג על ה“מוסף”. ב. כ. עמד בשלו. לדידו, חריגה זו מהשגור והמקובל הייתה עצם צידוק קיומו של העיתון. כיהלומים לא לטושים היו יצירות אלו בעיניו, יקרים לאין שיעור מסיגים נוצצים. מעולם לא חסר לו עוז־רוח להוציא משפט על איכותו של כישרון וכמעט תמיד הוכיחו השנים הבאות את צדקת דינו.

כיום ישנם כמה משוררים צעירים החייבים את ראשית צמיחתם ופיריונם לברל. אחדים מטיפוחיו מתו על פניו. אבל עם כל צימאונו שלא ידע רוויה לכישרונות צעירים הוא לא חדל מעולם לשתות ממקורות ישנים ותמיד דאג לשמירתם. כמה סופרים ותיקים חייבים לו את העדנה שהייתה להם אחר בלותם. יתירה מזו, ישנם רבים, קשישים וצעירים, החייבים לו את עצם היותם בארץ ואת האפשרות שניתנה להם להמשיך ביצירה. כל אלה מיותמים כיום במובן ממשי וישיר הרבה יותר ממה שיכול לעלות על דעת רבים. כי לא נבצר כמעט דבר מברל כאשר הרגיש כי עת לעשות להצלת כישרון יוצר. הוא דאג וטרח ממש באותה מסירות להשיג אמצעים לתמיכת איזה רב זקן, השוקד על מחקר תלמודי שיש בו תרומה של קיימא לאוצר תרבות ישראל, כשם שטיפל בגיוס עזרה למשוררת חולה הנתונה במצוקה.

תמיד שיחר לאנשים חדשים שיש בהם ברכה – עינו המבחנת ואוזנו הקשובה היו תמיד דרוכות לבשורתם. דומה היה כמחזיק בראשו רשימה מתמדת של מקומות בלתי־תפוסים ושל מועמדים פנויים – תפקידים שטרם נתמלאו או נתמלאו לא כהלכה מחוסר איש מתאים ואנשים שלא באו על תיקונם. בעיות סגל בשירות התנועה הציונית ובפעולת ההסתדרות והמפלגה, תפיסת עמדות של נציגות ומינהל על־ידי מועמדים מתאימים, העסיקו תמיד את דעתו. מבטו שוטט על־פני הזירה כולה וחדר לתוך כל פינה שלה. שיחתו האחרונה לפני מותו הייתה עם שני חברים צעירים על השאלה, אם יש דואג לבחור מתוך אלה שהראו כוחם בשירות צבאי בימי המלחמה העולמית מועמדים לתפקידים מדיניים לקראת הימים הבאים עלינו.

והנה בד־בבד עם עֵרותו החריפה ביותר לאדם־הפרט, עלתה אמונתו העמוקה בכוח הרעיון היוצר. תמיד חי בעולם־הרוח, בספֵרה של רעיונות, אבל כוחו לא היה במחשבה מופשטת, בהתפלספות לשמה. רעיונות כבשו לבו כמניעי פעולה, כדורבנות למאמץ. יצר הביצוע וההגשמה, ולו גם לשיעורין, לא עזָבו מעולם. הרצון והיכולת לבצע היו לדידו המבחן העליון להערכת אישיות או תנועה. גם ערכו של רעיון נבחן בעיניו לפי מידת סיועו להוליד בלב האדם את הרצון לפעול.

הוא עצמו לא חדל מעולם לחשוב, לתהות, לחקור, לחתור לפתרון בעיות. כן לא פסק מעולם לקרוא – יען גם קריאת ספרים הייתה אצלו עניין של יצר ששלט בו בלי מצרים, אפשר לומר עניין של מום ללא תקנה. מעולם לא נכנס לחדר־עבודתו של מישהו בלי לעבור מייד על פני כל מדפי הספרייה, כשהוא מוציא ספר אחר ספר, מציץ לתוכם בחטיפה ולפעמים טובל טבילה כהלכה; גם לא יכול מעולם בשעת שיחה להתגבר על יצרו להושיט יד לכל ספר שבמקרה היה מונח בקרבתו. הוא היה קורא לשוכרה. זמן מופלג היה מוציא על זרם בלתי פוסק של מבקרים שבאו להתייעץ, לבקש עזרה, להשיח את לבם. גם כשהאורח היה משעמם עד מוות ומטרת ביקורו חסרת כל שחר, נהג לקבלו בכל החשיבות והכבוד. היה כרוך בנוהג זה בזבוז רב של זמן, אבל שעות שנותרו לו לפליטה היו קודש לעניינים שעמדו ברום־עולמו. הרעב ללמוד ולראות לא ידע שובעה. טיול למקום מעניין היה חשוב ביותר, כן גם תמונה טובה, ועל אחת כמה שחקן מחונן – אבל הספר עלה על כולם. סתם בילויי־זמן לא היו קיימים. ומעשה בחבר ותיק של קבוצה, כיום בן למעלה מששים, המתאבל עכשיו על ברל באוהל של צבא, שראה שניים שקועים במשחק של שחמט ותמה על עסק משונה זה שהם מועסקים בו. אמרו לו כי זהו שחמט, משחק מחוכם ומעניין ביותר. “מחוכם ומעניין?” הטיל האיש ספק והוסיף: “לא אוכל לתאר לעצמי את ברל משחק בזה – חזקה כי מעולם לא הייתה שעתו פנויה ללמוד זאת”.

כל מה שאמר או כתב היה נעלה באיכותו. חוש־הסגנון המופלא שלו, חדירתו הנוקבת לנבכי משמעותה של מלה, זרחו מכל פתקה ארעית וחטופה. הייתה למוחו סגולה מיוחדת במינה – כולו בר ללא מוץ, תופעה מפתיעה של גרעיניות השכל. ואין הכוונה לומר כי תמיד נהג קיצור וצמצום בדיבור או בכתב – בחינת מועט המחזיק את המרובה. כרגיל, שטפו דבריו, אם בכתב או בעל־פה, בזרם רחב ועשיר של מחשבה ולשון. אבל כל פיסקה הייתה לעניין, כל פסוק היה רב־משמעות, כל מלה הייתה חץ שנון. תמונותיו ומשליו היו קולעים להפליא. כמה בתוכנו ניסו לבטא במלים את מלוא־ההיקף וכובד־התוצאה של שואת אירופה. שום מאמץ כזה לא הגיע ביעלו הנוקב עד המשל שהמשיל ב. כ. לאסון העם באחת הוועידות האחרונות של מפלגתנו בארץ: “ועתה אני רואה עצמנו כמו אילן שגרזן החוטב חטב בו לאורכו וכרת את מחצית גזעו. האם רק על המחצית שנגזרה נבכה? המחצית השרידה של האילן מה יהא עליה? היחיה העץ? היירפאו פצעיו? העוד יעשה פירות?”

והצירוף הזה, היחיד במינו, של יחסו הער לבני־אדם עם הלהט שהיה בו לכל רעיון יוצר, הוכפל על־ידי יסוד הזמן – התעמקות בעבר, תהייה על כבשונה של המגמה ההיסטורית. גורם שלישי זה במכפלה היה הרקע של מחשבת ב. כ. – רקע עמוק ורחב, יהודי ועולמי. במובן זה אני רואה אותו כאישיות בת שלושה ממדים. כשבאת במגע עמו, כשסרת אליו לשאול בדעתו, מצאת אותו מקרין את רוחו הגאונית דרך כל שלושת הפנים האלה של אישיותו.

אכן ההתייעצות עם ברל כצנלסון הייתה כשלעצמה חוויה רוחנית מיוחדת. לכמה וכמה בשורותינו היה הדבר להרגל מושרש, לטבע שני. סבלנותו הברוכה להקשיב ולשוחח – נכונותו להיפנות ולהקדיש תשומת־לב־הייתה להם תמיד משען בצרה, צרי לנפש. עצתו המתמדת הייתה במידה כזו לחלק מחייהם, עד שעכשיו הם מוכרחים לתמוה אם יעלה בידם מבחינה רוחנית להחזיק מעמד לאחר עקירתו – אם כושר החלטתם ופעולתם לא נתחבל על־ידי כך לצמיתות. על־כל־פנים, עוד זמן רב הם ימצאו עצמם תוהים בכל שלב ומפִנה מה הייתה עצת ברל להם אילו חי, מה תמיכתו ומה ביקורתו, ומתאמצים לפעול בהתאם לניחושם.

כמה פעמים, בסופו של יום ממושך וסוער, כשפתאום היית נותן דעתך כי עד מחר בבוקר עליך להיות מוכן לנקוט הכרעה אשר קרוב לוודאי תרחיק מאוד בתוצאותיה, היית קופץ לתוך מכונית, בלי שים לב מה מאוחרת השעה, וחש לתל־אביב לשחר לעצתו של ברל. ולא הייתה כאן רק השאלה של הסתייעות במוח בלתי־רגיל – מקיף ועמוק כאחד. כששאלת בעצתו מצאת עצמך נמלך בדעת אדם אשר ירד לעומק הבעיה ולעומק יישותך אתה כאחד. העובדה כי הוא ידע אותך כאורים ותומים, אותך ואת יתר האנשים הכרוכים בך ובעניין, הייתה מקור אמונך הבלתי מוגבל. יתר על־כן, הרגשת כי בהתייעצות זו אתה לומד לקח של תבונה ומוסר מאוצר המסורת של המחשבה היהודית, מבית־הגנזים של התורה הסוציאליסטית, ממערכת היסודות העמוקים של מדיניות ציונית – כי אתה בא במגע עם אותה התגלמות של אחריות לאומית ופועלית שלאורה אתה מבקש ללכת. וכן ידעת כי אתה שואב מזיכרון ארוך מאוד. באיזו פינה נידחת של אותו זיכרון קיננה תודעת השגיאות שנעשו פעם ואשר יש להימנע מהן עכשיו – לקח הניסיון אשר כיום יש להסיק ממנו מסקנות. הרגשת, כי אתה שותה מי מעיין הבוקע ממעמקים, דבר אחר, כי אתה נוגע במיתר רגיש ביותר, מיתר שתהודתו היא העמוקה ביותר בין המיתרים שבכלי־הנגינה. כזו הייתה פעולת הגורם השלישי שבמכפלת הקסם.

היית פוגש חבר באחד המסדרונות ושואל: “לאן?” והוא היה עונה: “לאחת המחלקות”. “לאיזו?” הוספת לשאול. “למחלקת המוח”. ואכן היה ברל טרוסט־המוחות־בן־איש־אחד של תנועתנו.

הוא בא לארץ לפני ל“ה שנים, צעיר אך עמוס מחשבות. מוצאו היה מבוברויסק, אחד ממרכזי הגיבוש של הכרה ומסורת יהודית. היה בן למשפחה מושרשת בתורת ישראל ותרבותו. התבגר בעודו נער. לא קיבל שום חינוך שיטתי – אם יהודי או כללי. מעולם לא למד בישיבה. את הלימודים היהודיים קלט מפי מורים פרטיים. כמעט את כל השכלתו הכללית רכש במאמצי עצמו. ועד שבא לארץ, ספק אם היה דבר ספרות עברי מימי רמח”ל, אם ספר או מחברת, וכן ספק אם היה ספר רוסי בן־זמנו, אם מקורי או מתורגם, בעל ערך כלשהו, אשר לא קראו.

בואו לארץ, כבואם של כל בני־דורו, אנשי־העבודה בעלייה השנייה, היה מבצע מהפכני. הוא לא נמנה עם השורה הראשונה של חלוצי העלייה השנייה העובדת – אותו פלא גדול בחיי עמנו שהתחולל בעשרת הראשונה של המאה הנוכחית – אבל הוא זכה לגלם באישיותו ובעלילת חייו את רוחה ומפעלה של התנועה כולה. תנועה זו הייתה פרי המהפכה הרוסית מזה והמרד הלאומי נגד אשליותיה היהודיות מזה, פרי הציונות ההרצלאית מזה ותגובת הדור הצעיר על התנוונותה מזה. כל חבר וחבר באותה להקת גיבורים היה מורד בכוח עצמו – מורד הן נגד תורה סוציאליסטית נוקשה שלא בישרה ישועה לאומית, הן נגד שיגרה ציונית שדופה שלא דירבנה למאמצי הגשמה.

בקרב אותה להקה היה חלקו של ב. כ. עם אלה אשר מבחינה ציבורית ותנועתית הסיקו ממרדם את המסקנות המרחיקות ביותר: הוא מצא שתי מפלגות־פועלים בארץ: הפועל הצעיר ופועלי־ציון. הוא לא הצטרף אף לאחת מהן. כל אחת מהן ביקשה לפרוש מרותה הרוחנית על ציבור הפועלים הצעיר והרך, אשר עמד בראשית גידולו. בכל אחת ראו ב. כ. ודומיו מעין הבעת אי־אמון לאיש העובד. משטר מפלגתי המושתת על תחרות שתי כיתות של אנשי־סגולה, מתי־מספר, לשם התנשאות על־פני הרבים היה לזרא למושגי־החירות שלו. הוא תבע חופש ההגדרה העצמית לפועל החלוץ והאמין בלב שלם שאם רק יותן להגדרה עצמית זו להתחשל בכור־המצרף של הניסיון המשותף, היא תביא ממילא לידי אחדות הכלל העובד. ממשות החוויה הייתה בעיניו המקור האמיתי של התורה האידיאולוגית, ולא להיפך. הוא חתר להגיע ליסוד הסלעי של העלילה החלוצית הארץ־ישראלית החדשה ולהקים את הבניין החברתי על הבסיס האיתן הזה. השתחררות גמורה מסבל הירושה של מסורת ציבורית בלה, של אמונות ודעות שנתיישנו ונפסלו, עם חירות הסקת המסקנות הישירות מהמציאות המהפכנית המתהווה – אלו היו בעיניו האושיות אשר עליהן תקום אחדות הפועלים החדשה.

רוח זו הייתה שורה על ארגון־הפועלים הכללי הראשון שלנו הסתדרות הפועלים החקלאים. ברל כצנלסון, כפועל חקלאי, היה אחד ממייסדיה והפך עד מהרה להיות הרוח החיה בה, תחילה ביהודה ואחרי כן בגליל. כמעט בעת ובעונה אחת עם התעצמות זו של ארגון הפועלים חלה ההתעצמות של ההתיישבות העובדת. השביתה של פועלי חוות כנרת ב־1911, אשר ברל עמד בראשה, נגד מנהל החווה הממונה על ידי המשרד הציוני של ההסתדרות הציונית, הייתה לתמרור היסטורי. פגישת ברל כצנלסון, כמנהיג השביתה נגד המשטר הפקידותי בהתיישבות הציונית, עם ארתור רופין, כראש המשרד הארץ־ישראלי, שימשה תחנה עיקרית בעיצוב דמותו של המשטר ההתיישבותי החדש – משטר הדמוקרטיה ההתיישבותית, יחיד במינו בתולדות ההתיישבות בעולם, אשר שלושת יסודותיו העיקריים הם הנהלה עצמית מלאה של המתיישבים, חופש הגדרתם העצמית בבחירת הצורה החברתית של חייהם ועבודתם, והתקשרותם הקיבוצית עם המוסד המיישב באמצעות נציגותם הנבחרת. תוצאות שביתת כנרת נתנו אותותיהן בהתפתחות הקבוצה העצמאית הראשונה של פועלים מתיישבים בדגניה, אשר נוסדה עוד לפני־כן.

הסתדרות הפועלים החקלאים גדלה ונתחזקה. בתוך המצודה הזאת החזיק ציבור־הפועלים הקטן מעמד בתנאי המצור הגשמי והרוחני שגזרה עליו מלחמת־העולם הראשונה. מחונן בכישרון מופלא לחוש את צורכי השעה הגה ברל רעיונות יוצרים אחד אחר אחד. "המשביר " וועדת־התרבות, שניהם יצירי תקופת־המלחמה, צמיחתם באה מיוזמתו ומהשראתו. דאגה שווה זו לצורכי חומר ורוח כאחד הייתה כה אופיינית לאופקו הכל -כולל. שני המוסדות, שראשיתם הייתה מצער, פתחו שתי מסילות חדשות למאמץ הבניין והיצירה של תנועת־הפועלים בהיקף מתרחב והולך.

אחדים מהרעיונות שנולדו באותה תקופה הרת־עולם במוחו של ברל ואשר באו לידי ביטוי בכתביו הגיעו לידי התגשמות בידי אחרים, בלי שידעו הללו כי דבר היותם מקופלים ברחם הזמן כבר נתגלה למישהו לפניהם. כזה היה הרעיון הגדול של תנועת־החלוץ בגולה – אשר ברל הגה אותו וכתב עליו בארץ, אשר דגלו הורם לראשונה בארצות־הברית על־ידי יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון ואשר קם ויהי לממשות חיה קודם־כל ברוסיה. יוזמה אחרת ממין זה, שעלתה בתחילה בדעתו של ברל, היה מפעל בנק הפועלים אשר הגשמתו עם תום המלחמה נפלה בחלקו של ארתור רופין.

תקופת אחרית המלחמה הביאה את ברל לירושלים, מקום שם עבד כחבר קבוצת מגדלי־ירקות. דומה כי באותו פרק־זמן כאילו צלחה עליו שכינה חדשה ובדברים שכתב אז הגיע לשיא ההשראה. אתה קולט בהם את משק כנפיה של תקופה משיחית – שלב מהפכני הממשמש ובא בתולדות הציונות המתגשמת אשר נחשול כביר של עלייה שלאחר המלחמה יביאו לעולם. עליית הנשמה של הימים ההם, רוויה כיסופים יוקדים לקפיצת־הדרך, לדחיקת קץ הניצחון הציוני, הביאה את ברל ללכת בעקבות חברים צעירים ממנו אשר הרימו בארץ את דגל הליגיון היהודי. כך מְצָאוֹ סיום המלחמה חייל בצבא הבריטי, חבר הגדוד העברי הארץ־ישראלי.

במדבר מצרים היה האות. בתוך מחנה הגדוד על אדמת־נכר נולד רעיון מהפכני אשר ברל וקבוצת חברים מסביבו היו נושאיו הראשונים – השאיפה לאחדות־פועלים שלמה, אשר תטאטא את כל המחיצות והגדרות שחצו אז את התנועה והפרידו בין חלקיה ואשר תביא לידי יצירת מסגרת אחת רחבה – כלי־קיבול לעלייה ההמונית הנכספת של חלוצים אשר תפרוץ אחרי המלחמה. התנועה הכתה גלים ועוררה הד חזק בארץ ובגדודים. דויד בן־גוריון, אף הוא חייל באותם הימים ואחד ממנהיגי מפלגת פועלי־ציון, מילא בה תפקיד דינמי מכריע. “אחדות -העבודה” הייתה הסיסמה שנזרקה על־ידי חבורת פועלים וחיילים אשר ברל עמד במרכזה – אף הוא שהמציא את השם וחיבר את התוכנית: אחדות כל הפועלים, מושתתה על מיזוג כל התפקידים החברתיים, הכלכליים והמדיניים של מעמד העובדים המאורגנים – הווה אומר, איגוד מקצועי, מפלגה מדינית וארגון שיתופי מקופלים בגוף אחד.

עם יצירת “אחדות־העבודה” יצא ברל מד' אמות של חייו הבלתי -מפלגתיים לבמה הפומבית הרחבה של פעילות מדינית. ה“קונטרס” אשר התחיל אז לערוך כביטאון שבועי של ההתאחדות החדשה היה גילוי מזהיר של אישיות־עורך מפליאה ברב־גוניות: עיתונאי־פועל אשר נשמת חייו של המעמד העובד ממלאת את כל יישותו ופובליציסט ציוני בעל חזון ומזג מדיני לוהט, הליח אשר הלך ועלה בו, כבתוך גזעו של אילן, בשנות “עבודת המעדר” – הן פשוטו כמשמעו והן בהשאלה – בעמל גופני ובארגון פועלים ובביכורי פעולתו הספרותית – פרץ מקרבו בפריחה מפתיעה. הוא שאב את השראתו מתקופת־הגבורה של נפתולים וקורבנות, סער ופרץ, אשר עברה אז על היישוב בכלל ועל ציבור הפועלים במיוחד: ראשית פעמיה של העלייה השלישית, הגנת תל־חי, הנחשול הראשון של ההתנגדות הערבית, פרעות ירושלים ויפו, הפסקת העלייה וחידושה, התכחשויות פקידות המנדט, הסתערות העלייה החלוצית על סלילת הכבישים, כיבוש עבודת־הבניין, ראשית ההתיישבות בעמק, הקמת גדוד־העבודה, יצירת הקיבוץ הגדול מזה ומושב־העובדים הראשון מזה, ייסוד ההסתדרות הכללית. הוא נתן ביטוי נשגב ונוקב כאחד לייעוד התנועה בשנות־הכרעה אלו נוכח הבעיות החמורות שנערמו על דרכה ותביעות שהוצגו לפניה – הגנה ועלייה, עמידה על זכות העם היהודי בפני התקפה ערבית והפרעה בריטית, הרמת קרן צדקתה הניצחת של הציונות והאמונה בהתגשמותה נוכח כל ההיסוסים המוסריים וקשיי־ההגשמה הכלכליים והמדיניים, הדגשת החשיבות המכרעת הנודעת ליצירת עובדות־ממש של חיים וכוח, האזהרה המתמדת נגד נוסחאות מדיניות מפוצצות כל עוד הן נשארות ריקות מכל תוכן חי ומפרה. במרוצת השנים, כאשר החל לצאת ולבוא על במת הקונגרסים הציוניים, למדו רבים גם מחוץ למפלגתו לייחל למוצא פיו, וסמכות תגובותיו ושיקול־דעתו נתקבלו ברחבי התנועה הציונית. לא לו ניתן לנהוג את התנועה במערכה, אבל הוא כבש לעצמו מעמד יחיד במינו כנושא מצפון התנועה וכקברניט מחשבתה. מצלצלים באוזני דברי ציוני דגול ממרכז אירופה, שלא ממחנה־העבודה, בקונגרס של 1937: “אני טוען זה שנים, כי ברל כצנלסון הוא האיש הרציני ביותר שבקונגרסים הציוניים; אני מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות”.

אחזור לייסוד “אחדות־העבודה” ולשאיפתה להיות המסגרת הכל -כוללת. מטרה זו לא הושגה. כוח ההתנגדות והחיות של אחת המסגרות הקיימות – מפלגת “הפועל הצעיר” אשר מיאנה להתחסל ולהתמזג – עלה על כל המשוער. מלחמה עזה הייתה נטושה על עקרון האחדות הגמורה. הניסיון הוכיח כי אין הדבר ניתן להתגשם לאלתר. אולם לאחר שנתיים של ריב־אחים מר נחלה החתירה לאחדות ניצחון, אם גם במשמעות מוגבלת. ב־1921 קמה ההסתדרות – ברית־אחים זו של גלי־עלייה רצופים של חלוצים ואנשי־עבודה, בנויה על יסודות עזרה הדדית ושיתוף־פעולה אמיץ, אשר חיי חבריה הפכו מכשיר להגשמת עיקרו של החזון הציוני. מראשית צמיחתה הייתה ההסתדרות חדורה אותה אמונה איתנה, שהייתה כה אופיינית לברל, בתחושתם הבראשיתית של המוני יהודים עובדים, חופשים משיגרת כל משנה אידיאולוגית מנוסחת מראש – האמונה אשר נטעה בו ובשכמותו את העוז להפקיד בידי המונים אלה את השליחות ההיסטורית של מעמדם, את גורל הציונות עצמה. אכן המערכת הרחבה והמסועפת של תפקידים ופעולות שנכללה במסגרת ההסתדרות חייבה הופעת מפלגה אחראית בתוכה להבטחת הדרכה מרכזית, כוח מניע וליכוד הדדי. אך ההסתדרות כשלעצמה ובכללותה התפתחה לגורם ציבורי, כלכלי ומדיני כביר־כוח המגדיר עצמו וקובע לו דרכו – עמוד־השדרה לחייו המשקיים והמדיניים של היישוב כולו והמקור המרכזי של עוצמתו הלאומית.

ארדיכלים אחרים, ברוכי חזון ויוזמה, שקדו להרחיב את הבניין ולחזקו, אף לבנות את אגפיו. בינתיים, מבוע השראתו היוצרת של ברל לא חרב מעולם. ב־1925 הוקם עיתון ההסתדרות “דבר”, מפעל אשר ב. כ. היה יוזמו, קורא שמו ומבצעו. תהליך ההתעצמות התרבותית של ציבור הפועלים על רקע התחייה העברית, שהחל עם ייסוד שבועון־הפועלים הראשון “הפועל הצעיר” כשבע־עשרה שנה לפני כן, ושנתחזק עם הופעת ה“קונטרס” וירחוני־העבודה, עלה לשלב חדש עם הקמת העיתון היומי של תנועת־הפועלים. עצמאית במאמץ החלוצי ובעיצוב צורות החיים החדשות, הגיעה התנועה לעצמאות גם בביטויה המדיני והספרותי.

ולא זו בלבד. “דבר” בתחילתו קבע רמה חדשה לעיתונות העברית בכללה – מופת שעורר את כל יריבי העיתון להתחרות בו ולהשתוות אליה. כל המעיין בתיקי עיתונות משנים עברו יעמוד כהרף־עין על קו הגבול של אחד ביוני 1925 כמפריד בין עיתונאות נושנה וחדישה. השראתו והדרכתו של עורך “דבר” חדרו לכל פינה בעיתון ודירבנו בלי הרף למאמצים מתמידים של שיפור ועלייה. אפשר הגיע ב. כ. להישגו הראשי כעורך כאשר כרת את ברית העבודה המשותפת עם משה בילינסון – אותו איש מופלא אשר ברל גילהו בפינתו בנכר וקרא לו לבוא לארץ ומשאחז בידו והכניסו לטרקלין העיתונות העברית, ישב זה ולמד עברית מאלף־בית בהיותו כבר בשנות־עמידה, ותוך שנים ספורות עלה לשלב עליון בסולם הפובליציסטיקה העברית והציונית. היענות כישרונו הדגול של בילינסון, ככותב־מאמרים וכמחבר־מסות, לכוח המעורר ומגרה של ברל כצנלסון כעורך – הייתה בה תופעה נדירה של התאמה הדדית ופריון משותף בין שני מוחות יוצרים.

פרשת פעולתו של ברל כעורכו הפעיל של “דבר” לא האריכה ימים. לא עברו שנים מועטות והוא נשאר עורכו כמעט רק על־פי השם בלבד, מושיט עצה מרחוק ורק לעתים משתתף בעריכה ממש. תפקידים חדשים ושדות־פעולה אחרים קראוהו לנטוש או להזניח את כיסא־העורכים. יוזמתו הולידה את “ניר” – הקרן ההסתדרותית להתיישבות, אשר מילאה כבר תפקיד בולט בפיתוח משקי־העובדים. ב. כ. היה אחד הראשונים שהרימו בקרב תנועת־הפועלים את דגל הקרן הקיימת לישראל וההון הלאומי בכללו. הוא הגיע למלא תפקיד מרכזי בהנהלה הראשית של הקרן הקיימת כחבר פעיל של הדירקטוריון במחיצתו של מנחם אוסישקין ז"ל ולבסוף כחבר הנשיאות המשולשת אשר ירשה את מקום אוסישקין במותו. בו בזמן הוא עמד בתוקף ובהתמדה על חובתם וזכותם כאחד של המתיישבים וההסתדרות כולה לרכז חסכונות ולגייס כספים ממקורות אחרים, על־מנת לאפשר לציבור־הפועלים לתרום תרומה מובהקת משלו למאמץ ההתיישבות הלאומי.

בתקופה זו נתקרב ב. כ. לעבודת האוניברסיטה העברית ונכנס להנהלתה. עמדו לו קשריו האמיצים מקדמת דנא עם כמה מחשובי אנשי ההגות והמחקר באוניברסיטה, הן בשדה חקר טבע־הארץ והן בתחומי המחשבה הפילוסופית והתרבות העברית. שיעור־קומתו השכלי וחוש הערכתו החד לגבי נכסי מדע ורוח, גם כישרונו להתמצא בסבכי בעיות כספים ומשק, שיוו ערך מיוחד להשתתפותו בהנהלת המוסד. לא היה זה בשבילו “כיבוד” נוסף אלא עניין של אחריות רצינית. אותה יכולת שגילה עשרים שנה לפני־כן – כאשר יזם את "המשביר " ואת ועדת התרבות – לחשוב בעת ובעונה אחת את מחשבת המשק מזה והתרבות מזה ולדאוג במשולב לענייני חומר ורוח, העלתה אותו, עם ההתבגרות המלאה של כוחו הציבורי, למילוי תפקידים אחראיים, שוב בעת ובעונה אחת, בשני תהליכי־יצירה – רכישת בסיס קרקעי למפעל הציוני ותכנונו ההתיישבותי, מצד אחד, וניצוח על בית־היוצר העליון של מחקרנו המדעי ותרבותנו המתחדשת, מצד שני. השינוי שחל במסגרת פעולתו – חריגתו מתחום ציבור־הפועלים המאורגן ויציאתו למרחב הפעולה הלאומית הכללית – סימל ושיקף את התמורה שבאה במעמד תנועת העבודה, עם עלייתה לדרגה עליונה של אחריות לענייני כלל האומה. השתתפותו הקבועה בעבודת הקרן הקיימת והמכללה עשתה אותו אורח תדיר בירושלים, בן־בית בבירת הארץ.

אך ביתו נשאר בתל־אביב וההסתדרות הייתה לו, כמקודם, סדן ראשון ועיקרי למעשי יצירה. נטיית רוחו לשקוד במשולב על קידום המפעל ועליית האדם, זה אגב זה, באה לידי ביטוי מרהיב ביותר בפעולה בקרב הנוער ולמענו. דומה היה כי בשום שדה אחר לא הֶעֱרָה ברל במידה כזו את כל כוחות הנפש והשכל. היה אחד הראשונים לדאוג לעתיד התנועה מבחינת ההמשך האנושי שלה, לתבוע את ריתוק תשומת־לב ההסתדרות והמפלגה לבעיות הנוער בארץ ובגולה ולהתריע על הצורך במאמץ מרוכז של מחשבה ופעולה למען חינוכו והדרכתו. עוד משנותיו הראשונות בארץ, בהיותו פועל ביהודה ובעמק הירדן, וכן כשהיה חייל ואחרי־כן עורך ה“קונטרס”, נהו אחריו נערים ונערות, קבוצות־קבוצות ויחידים, עברו מרחקים ברגל ונדחקו לחדרי־האוכל של הקבוצות הראשונות לשמוע הרצאותיו, מילאו את חדר־מגוריו הצר להקשיב לשיחתו, כשהם חותרים לרוות צימאונם הרוחני ממעיינו ומבקשים פתרון לתהיותיהם מפיו. הוא עמד ליד עריסת הסתדרות הנוער העובד, כונן ראשית צעדיה ושימש לה בשנותיה הראשונות סעד מוסרי עצום – מצפן רוחני ומשען ציבורי. כל תנועת־נוער שנולדה על ברכי ההסתדרות או המפלגה וביקשה להידבק במקורות המרכזיים של השראת התנועה ראתה בו את אביה הרוחני, את המורה הגדול שלה. הועידות שהשתתף בהן, ירחי־עיון וסמינריונים אשר ניהל, ויכוחים ובירורים אשר הדריך היו חוויה רוחנית בלתי־נשכחת לשומעים הצעירים, אשר התוותה לפניהם את מסלול חייהם, השפיעה השפעה עמוקה על הכרתם ופילסה נתיבות למחשבתם.

כאשר החליטה ההסתדרות, על־פי הצעתו החוזרת ונשנית, להקים מרכז לנוער, היה מובן מאליו כי ברל יעמוד בראשו. אבל השם ברל כצנלסון סימל דרך ושיטה, וכשראה את אלו משתבשות ומתחבלות על ידי התנגדותם של “בעלי חזקה” אידיאולוגיים וארגוניים, סירב לשחת כוחו בהתנצחות פנימית חסרת־סיכויים והסתלק. המרכז שהקים התפורר בצאתו. מאז המשיך את פעולתו בנוער כאיש חופשי, קיבל עליו מזמן לזמן לבצע מפעל חינוכי מסוים, אבל סירב להכניס ראשו בעול אחריות מוסרית אשר תגבורת הכיוונים הפלגניים לא איפשרה לו לשאת בה ביעילות. כישלון מרכז הנוער ואוזלת יד ההסתדרות לקיים בעניין זה את סמכותה היו אחת האכזבות המרות ביותר שנחל ברל והיוו פרק טרגי בחייו. בשורה של הרצאות ומאמרים מלאי להט ואמת מרה רב ברל את ריב עמדתו ואמיתו עם החולקים עליו מבחוץ ובתוך מפלגתו הוא.

גישתו לבעיות חינוך הנוער עלתה בד־בבד עם דרכו בתנועת־הפועלים: חתירה לאחדות בנויה על שותפות בעיקרי הדברים, שותפות המכריעה כנגד חילוקי־דעות בסעיפים, חירות הנובעת מהכרת זכותו של כל פרט לתהות על בעיות התנועה בפני עצמו ולבטא את מחשבתו כרצונו, עם כל היותו חייב לקבל עליו דין המשמעת של הכלל בפעולה המעשית. החינוך היה לדידו הכשרת הנוער למחשבה עצמאית – להתאמצות חופשית לחתור לאמת על דעתו הוא. חופש הוויכוח, זכותה של כל דעה יוצאת־דופן להיות נשמעת, הגירוי המתמיד של ספקות וחקרי לב היה בעיניו כור־המצרף היחיד בו תוכל להתגבש ההכרה המוצקה. אחד מנאומיו האחרונים אל הנוער נשא את השם המשונה לכאורה “בזכות המבוכה ובגנות הטיח” – מחאה נגד השיטה השטחית של חיסול ספקות על־ידי מתן תשובות פסוקות ומוכנות מראש לכל השאלות המתעוררות, בחינת מצוות אנשים מלומדה, והלעטת הנוער בסיסמות פשטניות נוחות לעיכול הסותמות את מקורות המחשבה העצמית במקום לפתחם.

המשך תהליך ההתפצלות חולל לבסוף משבר פנימי במפלגה והביא את ב. כ. לידי פרישה לזמן־מה מהשתתפות מלאה בפעולה הציבורית והמדינית. פרישה זו לא ארכה, אך בינתיים יצא הפסדה בשכרה. בימי אותה הפוגה כפויה ניתן לב. כ. להגשים חלום יקר אשר נשא בחובו שנים רבות – על־ידי ייסוד הוצאת־הספרים ההסתדרותית “עם עובד”. רק שתי שנים קצרות נתקיימה ההוצאה וכבר הביאה יבול ברכה להפליא. עבודתה נושאת עליה חותם מובהק של אישיותו הרוחנית של ברל – ההיקף הרחב של ענייניו ומעייניו ותפיסתו הרחבה את השליחות הלאומית והחברתית של העברי העובד.

תוכנית ההוצאה “עם עובד”, כפי שהגה אותה יוצרה, כלולה בשם הזה עצמו. דומה כי אילו בא מישהו ללמוד על סיסמתה הבלתי־כתובה מתוך ההיקף הרחב והמגוון של הספרים אשר הוציאה, היה מנסח את הסיסמה הזאת בערך כך: “אני פועל, אבל קודם־כל אני אדם ושום דבר בעל ערך אנושי איננו זר לי. אני פועל יהודי ולכן שום דבר בעל ערך יהודי אינו זר לי. אני פועל ועלי לדעת ולהבין היטב את תפקידי ובעיות מעמדי, אבל אני הנני עתיד עמי – אני הנני העם. אני שותף למורשת עמי. אני היורש. כל אוצרותיה שלי הם. כל נכס אנושי תרבותי – נחלתי הוא”.

לפרק זמן היה ב. כ. מובלע ראשו ורובו בעבודה הזאת אשר בעקבותיה הוריש ל“עם עובד” במותו חומר מוכן לפרסום לתקופת שנתיים. אבל כאשר המשבר שתסס זמן רב בתוך המפלגה הגיע לשיאו והביא לידי פילוג גלוי, שוב נזעק ברל למערכה ונכנס מחדש לזירה המדינית הפנימית. על המערכה הזאת ועל חלקו של ברל בה קשה עדיין לדבר. חיתוך האיזמל בבשרנו החי עודנו עומד בכל חריפות כאבו. ברל היה מזועזע עד עמקי נשמתו הגדולה ממחץ האסון שבא על ביתנו. אבל מנוי וגמור היה עמו לאזור את כל הכוחות להבטחת ניצחון האחדות על הפירוד, הליכוד על ההתפוררות. מעולם לא נכנס למערכה בלב קל. אבל מעולם לא נרתע מקרב כאשר סכנה נשקפה ליסודות התנועה, לשורשי המפעל. תוקף הכרתו ועוז־רוחו הם קריאת אזעקה לכל אלה שעמדו לימינו בעודו בחיים.