רקע
משה שרת
אליעזר קפלן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אורות שכבו, תל אביב: עם עובד; 1969

1

דברים באסיפת־זיכרון של מפלגת פועלי ארץ־ישראל בתל־אביב, ביום השבעה למותו, כ"ח בתמוז תשי"ב, יולי 1952


נעקר חבר מתוך החבורה המרכזית אשר שנים רבות נשאה יחד בעול האחריות להנהגת מפעל התנועה ובעזרת המחנה כולו הביאתו עד הלום; נעקר בעצם המאבק הקשה על גמר המלאכה, על סיום שלב מכריע בתהליך ההגשמה; נפל כקורבן המאבק הזה.

הוא לא היה איש־מדרש בתוכנו. הוא היה איש־המעשה. אבל לא טכנאי היה כי אם קברניט. אכן מלכתחילה לא היה מומחה לאותו ענף עיקרי במפעלנו, שנעשה אחראי לו. לא כאיש־מקצוע הגיע לעמוד על משמרתו כשר־הכספים, אלא כאיש־תנועה. מעיקרא ועד יומו האחרון היה נושא דבר התנועה. ועם כל היותו איש־המעשה, שקוע במלאכת הגשמת המפעל, היה גם איש־מחשבה. היה נאמן לעקרונות, בעל דעה ברורה, בעל עמדה ישרה ומוצקה. היה עז־רוח בוויכוח ציבורי ובוויכוחים פנימיים עם חבריו לאחריות. נשא את אמיתו בלבו ואותה השמיע ללא רתיעה – מעולם לא דיבר בלב ולב, מעולם לא התכחש לעצמו, לא העלים ולא טישטש את דעתו ועמדתו. היה בטוח בצדקתו והלך ישר דרכו. אך כאיש־תנועה נאמן קיבל דין הכרעת חברים גם אם גזרה עליו לעשות דברים על־כורחו.

היה איש־תנועה לא רק מבחינת המשמעת. חי את חייה הרחבים גם בהיותו שקוע עד למעלה ראש בדאגות ובטרדות חמורות, שוברות גב ומייבשות מוח. אוזנו הייתה קשובה לרחשי לב הציבור ותמיד שמר לעקוב אחרי התמורות והתנודות המתחוללות בקרב המוני החברים. הקפיד על השתתפות בפגישות של חברים, בכינוסי־תנועה, ובהתייעצויות של המפלגה בעניינים כלליים. וכאשר לא הספיקה שעתו, תמיד שאל וחקר ותמיד היה כדאי לספר לו. היה דרוך וקשוב לקול התנועה ולקצב חייה.

הגורל מינה לו תפקיד שהיה אולי הקשה והמפרך ביותר בחיינו הטרופים. ואולי יותר משהיה קשה ומפרך, היה זה תפקיד כפוי־טובה, שלא יכול להעניק סיפוקים מהירים וקלים, שהעמיד תמיד בניסיון לא רק את השכל והמחשבה, כושר הראייה וההיקף, אלא יותר מכל אלה את חוסן האופי, את שיווי־המשקל הפנימי, את היכולת לא לאבד את העשתונות. ואכן נתברך במזג מאוזן להפליא ועל־ידי שיווי־המשקל הפנימי העצום שלו נעשה משען ומבטח לחבריו. תמיד נסך ביטחון סביבו.

נפגשתי אתו לראשונה לפני שלושים ושתיים שנה בווינה, בדרכי מהארץ ללימודים בלונדון. הוא ניהל אז את מרכז ה“התאחדות” שהוקם בווינה לנצח על הגלים הראשונים של העלייה החלוצית שפרצה מפולין לאחר גמר מלחמת־העולם הראשונה. היינו שייכים אז למחנות שונים בתנועת־העבודה הציונית, אבל נפגשנו כחברים. הבאתי אתי בשורה של כיבוש־עבודה חדש בארץ, בשורת הכביש הראשון סללוהו ידיים עבריות, כביש טבריה־צמח, וכן בשורת תוכנית־הפיתוח הנועזת הראשונה, הלא היא תוכנית החשמ וּל של רוטנברג, אשר אך זה עוצבה בקוויה הכלליים. הייתי מספר לו לשם מה הוא שולח את מאות החלוצים לארץ ומה מצפה לו לעצמו שם בעלותו. הוא האזין לסיפור לא רק בהתלהבות, אלא בהבנה מעשית והציג שאלות כאיש־משק וכמהנדס. ראיתי לפני טיפוס חדש בתוכנו, לא עצבני, לא רתחני, אלא מקשיב, שקול, שקט, בהיר־ראייה ומאוזן בתכלית. כזה נשאר בשבילי עד ימיו האחרונים – עד אותו ערב, לפני צאתי לארצות־הברית, בו ראיתיו בפעם האחרונה, כאשר נדברנו בינינו כי אולי אין לו ברירה, אלא לפרוש מחמת מצב בריאותו, לפחות לזמן־מה, מתפקידו הקשה ללא נשוא.

אכן עברו עלינו ימים כה קשים והועמדנו בניסיונות כה חמורים עד שלפעמים היה נדמה כי אפילו הוא מאבד את שיווי־משקלו הפנימי ויציבותו מתערערת. כאמור, נפל בחלקו בתקופה זו התפקיד הכבד והמורכב ביותר מכל התפקידים שהטילו עלינו חבלי יצירת המדינה וכינוס פזורי־העם בתוכה. אבל אך לרגע בא הזעזוע הנפשי ומייד היית רואה אותו מתגבר ומתאושש ושוב אוחז בהגה ביד בוטחת, שליט בעובדות ושליט על עצמו. וכשהיית אתה עצמך טרף ללבטים וכמעט אובד־עצות, ללא יכולת לראות פיתרון הגיוני לבעיה שלכאורה אין לה פיתרון לפי איזה חוק של היגיון כלכלי – כשנבצר ממך להבין כיצד תצליח אומה זו לבנות את כוחה מחדש יש מאין, כשהיא כורעת תחת הנטל אשר בעצמה העמיסה על עצמה – היית נותן עיניך בו ושואב מהופעתו הרגשה של אמון. ואפילו כירסמו גם את לבו הוא הספקות הנוקבים ביותר, היה אופיו האיתן חולש עליהם.

סגולתו זו לנטוע אמון בלב אחרים פעלה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. היא הייתה לנו לנכס אשר נצטרך לעמול הרבה וזמן רב עד שנמלא את חסרונו בתוכנו. למן אותו ניסיון נועז ראשון להבריא את משק־הכספים של הסוכנות היהודית, אשר אליעזר קפלן מצא אותו הרוס עד היסוד כשנתמנה לנצח עליו – כאשר השיג את המילווה הראשון בסך חצי מיליון לי"ש בשוק־הכספים הזר בלונדון – ועד להשגת המילווה של 135 מיליון דולר מהבנק ליצוא ויבוא של ארצות־הברית בשביל מדינת ישראל – ועד לימים האחרונים של ערב המשא־ומתן על ביסוס חובותינו קצרי המועד – בכל השלבים האלה ידע לרכוש אמון, לנטוע כבוד ודרך־ארץ בלב כל מי שבא אתו במשא־ומתן. ותיקים ומנוסים ממנו בעולם המשק והכספים, חולשים על מפעלים כלכליים וכספיים גדולים פי כמה – שרי־כספים, ראשי־בנקים, מומחים כלכליים – כולם נשאו איתם מכל פגישה עמו הרגשה עמוקה של כבוד לאישיותו, ביטחון ביושרו ובהגינותו, אמון והתחשבות בשיקול־דעתו. בחזית יחסי־החוץ שלנו, אשר עניינינו המשקיים ממלאים בה כיום תפקיד כה מכריע, אין ערוך לנכס זה, אשר אבד לנו עתה.

הופעתו אמרה תמיד משקל אישי. כל מלה שהוציא מפיו, בשפתו הפשוטה והמצומצמת, העידה על תכונת־יסוד זו באופיו. כך היה הדבר בשיחה אישית וכך בכל נאום שלו מעל במה ציבורית. תמיד דיבר ישר לעניין ובכל הפשטות. לשונו לא ידעה כחל וסרק ויצר ההתקשטות במליצות היה זר לו לחלוטין. את מחשבתו הרצה תמיד במערומיה, ללא כל מחלצות. היה ברור תמיד מה הוא חושב, וכן היה ברור כי הוא מעמיק לחשוב ויודע היטב את אשר לפניו. מעולם לא נטל רשות־דיבור, אלא אם היה לו מה להגיד ותמיד אמר דבר של ממש.

אחריותו המיוחדת גזרה עליו לבחון כל רעיון וכל תוכנית בחינה אכזרית של אפשרות וכדאיות. טעות תהיה להניח כי הוא הסתכל בכל הוויות עולמנו מתוך שפופרת צרה של תקציבים וצירופים כספיים בלבד. שמרנותו נבעה מתוך כושר הראייה המפוכחת־מזהירותו שלא לנפול קורבן לאשליות, שלא ללכת שולל אחרי דימיונות -שווא. לא לקימוץ סתם חתר, אלא לערכי־יסוד, לאפשרויות ממשיות ועד כמה שאפשר יותר בטוחות של קידמה וביצרון. היה לו חוש משלו להבחין בין עניין רציני שיש לו אחיזה במציאות ובין תוכנית מרחפת באוויר, והוא פעל לפי חוש זה ללא כל פקפוק. אך שוב יטעה מי שיחשוב כי הבחינה החומרית הייתה לדידו המכרעת. איש־הציבור שבו התבלט בכל הערכה שהשמיע, בכל הכרעה שנקט. היה רגיש ביותר לבעיות אנושיות וחברתיות, ליחסי ציבור וליחסי־אדם. גם ידע תמיד לערוך חשבון ליחסי הכוחות הציבוריים והמדיניים ולהסיק כיצד יושפעו יחסים אלה מהכרעה זו או אחרת. לא שפופרת צרה אלא אספקלריה רחבה הייתה לעיניו.

על קיר מפלגתנו נוספה תמונה חדשה של חבר דגול שנסתלק. רבים שַכוֹלנו בשנות הפרץ והסער – אולי יותר מאחרים. לא בכדי בא הדבר ולא במקרה. אנשי הפלוגה העומדת בקו־האש הראשון מקריבים אבידות יותר מאלה הנמצאים באגף או בעורף. לא ביקשנו לעצמנו את הכבוד של תפיסת עמדת־מפתח כזאת בחזית. שר־התנועה קרא לנו והציבנו בגיזרה הזאת, ישר מול פני הקושי הגדול ביותר, מול פני הניסיון החמור והמסוכן ביותר. תמיד עלה הצורך על היכולת. תמיד היה המתח עליון. והנה שוב שילמנו את המחיר היקר מכל. חברים טובים מתעוררים אצלנו ומטיפים לשמירת כוחות, לדאגה לבריאות, להגבלת עומס. ודאי שיש להקפיד על כל אלה במידת האפשרות, אבל מסופקני אם רבה האפשרות. קשה לייעץ למי שעומד בקו־האש להישמר מכדורים. נדמה כי יש יותר ברכה במאמץ להחיש תגבורת. וכן נדמה כי יש לאל־ידנו לגייס תגבורת ולהכשירה לתפקידים אחראיים לעזרת אלה העומדים בשורה הראשונה וכתחליף להם בשעת הצורך. הסתלקות חבר בעצם בגרות כוחו ותנופת כושר־יצירתו, אשר גופו נשבר משום שלא יכול שאת את המאמץ הנפשי המתמיד, אזהרה וקריאה היא לנו לגשת לגיוס כוחות צעירים, במתכוון ובשיטה – לחפש אחריהם, לגלותם, להכשירם, להעז ולהעמיד אותם במשמרות אחראיות, לתת להם מלוא האפשרות של התנסות והתגלות.

אמרתי: לא בכדי. ואכן לא קורבן־שווא נפל. לפני שבוע ימים עמדתי עם רעייתו ובתו בחצות לילה בנמל־אוויר של עיר זרה. מאחורינו היה הארון. חיכינו למטוס מהארץ. חושך כבד עמד מסביב. והנה נשמע טרטור מרחוק, מבעד לאפלה הבקיעו אורים ולבסוף הגיח המטוס עצמו וניצב לפנינו במלוא גודלו – רם, איתן וגאה. היה זה רגע מזעזע ומרומם. הופעה זו של מטוס ישראלי באישון לילה באותה פינה בנכר לשם אותה משימה אשר למענה נשלח היה בה סמל אדיר־משמעות – ביטוי ממשי וכביר־כוח לתמורה שהתחוללה במעמדנו. מה אמרה הופעת המטוס? הנה שם, מעבר לאפלה, בעברו השני של הים הגדול, יש ארץ – רצועת קרקע לחוף ים. הארץ הזאת שלנו היא. הארץ הזאת חופשית. היא שלחה זרוע למרחוק לקחת את הבן היקר והדגול מאדמת־נכר ולשאתו על כפיים – על כנפיים – אל המכורה. הנה השכר לפעולת האיש הזה עצמו. משמר־כבוד של צבא אומה זרה עמד הכן לדגל נשקו לכבוד מת גדול של אומה אחרת, עצמאית ומכובדת כמוה.

ובכן לא לשווא חלפו החיים שנקפדו בלא עת. לא לחינם היה המאמץ העליון, אשר מחיר כה יקר שולם בעדו. היה זה רגע גדול. נתגלם בו משהו שנתעלה מעל לחיים ומעל למוות – דבר־מה שנתמזג עם נצח נשמת האומה.


  1. – אליעזר קפלן נולד במינסק בי“א בשבט תרנ”א (1891), גמר חוק לימודיו כמהנדס במוסקבה ב־1917, ממנהיגי “צעירי ציון” ברוסיה ואחר־כך חבר המרכז העולמי של ה“התאחדות”, עלה לארץ ב־1923, נבחר להנהלת הסוכנות היהודית בקונגרס הי“ח ב־1933 וקיבל לידו את תיק־הכספים, שר האוצר של מדינת ישראל מיסודה עד מאי 1952, התפטר מתפקיד זה מטעמי בריאות ונעשה סגן ראש־הממשלה, יצא לחוץ־לארץ להבראה ומת בגנואה ביום כ' בתמוז תשי”ב, 13 ביולי 1952, בן ס"א. ארונו הוטס לארץ ונקבר בהר הרצל בירושלים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות