רקע
משה שרת
אנצו סרני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אורות שכבו, תל אביב: עם עובד; 1969

1

לפי דברים באזכרה בגבעת־ברנר בי"ח בשבט תש"י, פברואר 1950, כ־5 שנים לאחר הוצאתו להורג בידי הנאצים


אנצו סרני היה איש־רעים נלבב ומי שהכירו ועמד במחיצתו אי־אפשר היה לו שלא להתקשר אליו בעבותות־אהבה. אך אנצו סרני היה גם אישיות כבירה הניצבת לפנינו כדמות גיבורית, כסמל לדורנו – דור מעונה ולוחם, דור נשמד ונגאל – ואי־אפשר לעמוד מול דמותו בלי יראת הרוממות. לא אתיימר לנסות בציור הדמות הזאת במלוא שיעור קומתה ולכל עושר גווניה. איני בא אלא לרשום משהו בשולי התמונה הידועה לרבים.

בימי־חיינו הקצרים עלי אדמות אנו נתקלים ארעית איש ברעהו – בעבודה, בוויכוחים, בשותפות של צער ושמחה. אין אנו נפנים ואיננו נותנים דעתנו להכיר איש את רעהו עד היסוד. אף אני לא הכרתי את אנצו אלא הכרה חלקית, אך נפל בגורלי לראותו בכמה שעות של חוויות עמוקות ומזעזעות ועל אלו אספר משהו; אלה היו פרקים כבדי משמעות בעלילה הדרמתית של חייו.

כי אכן היה אנצו אחד האישים הדרמתיים שבתנועתנו, ובסופו הפך להיות דמות טרגית בתולדות ימינו אלה. גלגל ההיסטוריה שלנו נע בשנתיים־שלוש האחרונות במהירות מסחררת. אבל גם מה שפעלנו וחוללנו בשבעים השנה שקדמו לנס הגאולה הוא בחינת פרק קצר, נמרץ ומהיר־דופק, לעומת הדורות הארוכים והיגעים של גלותנו. והנה היו בתוכנו אישים אשר קיפלו בפרשת־חייהם, ואישיותם סימלה בעליל, את הקצב ההומם של התמורה המהפכנית אשר חלה בחיי עמנו. אחד מהם היה אנצו.

הדרך אשר עבר בבואו אלינו הייתה מבחינה נפשית אחת הדרכים הארוכות ביותר אשר עבר מישהו משבי־ציון בתקופתנו, והוא שטף ועבר בה במהירות הבזק, כאשר ניתן אך למעטים בתוכנו. הוא בא מקצווי מרחקי ההתבוללות. הוא ירד, כביכול, מפסגת האמנסיפציה, עליה עמד חופשי מכל סבל־ירושה של עמו. נצר למשפחה יהודית רמת־יחש באיטליה, המונה את שלשלת־היוחסין שלה ברומא עוד מימי בית שני; תלוש מן היהדות וזר לערכיה; שותה לרוויה ממעיינות היצירה של תרבות זרה ושוחה להנאתו בים ספרותה; חי חיי־רוח עשירים ומגוונים, זוכה בשפע ממיטב הסיפוק הרוחני והאמנותי שניתן לאדם בן־תקופתנו; חובק זרועות עולם בהתעוררותו החברתית ועומד הכן למערכה על חירות האדם בארץ־מולדתו; העתיד כולו לפניו באשר הינו, תנועות כבירות וסוערות קוראות לו ופותחות לפניו מרחבים לפעולה – אך לפתע־פתאום הוא מטה אוזן להקשיב לקול דמו וכאילו נולד מחדש. זהו נס התעוררותו היהודית. אכן היו מי שעוררוהו, אך כיוון שנתעורר, שוב לא נזקק להמרצת אחרים; לא נח ולא שקט אלא חתר בכוחות עצמו לקצה המטרה, לעבור את הדרך מייד ועד תום.

מדורי־דורות עלו לארץ יהודים חבורות־חבורות ושבטים־שבטים, כשהם מעוררים ומעודדים איש את רעהו ועוזרים איש לרעהו. בעלותם לארץ בצוותא ובהתאחזם בה בכוחות משותפים יצרו להם תאים של חיים קיבוציים אשר לתוך מסגרתם כינסו את מיטב המסורת שהביאו עמם: קשרי־משפחה, נכסי־תרבות, זיכרונות והרגלי עבר, מנהגים ונימוסים, גם יחסי ידידות ורעות של חברים שגדלו יחד והעלו בידם מארצות־מוצאם משהו מרקע חייהם הקודמים – הן כדי לנצור את הנראה להם ראוי לשימור, הן כדי להקל על עצמם את מאמצי ההשרשה וחבלי־הקליטה בקרקע החדש.

לא זו הייתה מנת חלקם של אנצו ושל עדה, רעותו בחיים. זוג בודד היו, ללא סביבה משלהם וללא קשר קודם עם הסביבה שלתוכה נקלעו. בכוח רצונם בלבד, ללא עזרת חברים וללא זרם גורף ומסייע, ביצעו את המעבר המהפכני: עקרו עצמם מקרקע גידולם ונטעו עצמם מחדש בארץ משאת־נפשם. בעקבותיהם עלו אחרים, אבל אנצו צעד כחלוץ – במלוא המובן ההיסטורי, העמוק והכביר, של תואר־כבוד זה. בבואו לא נשאר בעורף, אלא עבר בזינוק אחד, בקפיצת־הדרך כביכול, את כל שורות המחנה והגיע לקו הראשון. התייצב בעמדות הקדמיות של מגשימי החזון בגופם, של כובשי השממה במו ידיהם, של בוני המשק הקיבוצי במאמציהם העצמיים, של יוצרי החברה החדשה בחיי יום־יום שלהם ובעוצם שאר־רוחם. ולא רק בזכות פועל־כפיו, כי גם ברוחו היוזם, בדימיונו היוצר, בלהט נפשו הפך מייד למנהיג ומכוון, מארגן ומדריך, הוגה ומתכנן; ולא רק במשק ובקיבוץ שהיו לבית חייו, אלא בתנועה הרחבה כבש לו מקום בין מפלסי דרכים למחשבת הדור, בין מעצבי דמותו הרוחנית של הציבור, בין הנושאים בעול הדאגה לגורל המפעל כולו.

לא היה כמעט שדה־פעולה שלא ניתן לו לשפוך עליו משפע מרצו הפורץ, מברכת דימיונו הנועז: בניין משק, ארגון תנועה, חינוך הדור, העשרת נכסי־הרוח, מאבק מדיני, הגנת החיים והכבוד, גיוס אמצעים, שליחות לגולה – ולאו דווקא לגולתו הוא, אלא לארצות זרות לו – לגרמניה, לאנגליה, לאמריקה, לארצות־המזרח. מעולם לא נצטמצם בד' אמותיו, לא ראה עצמו כמיוחד במינו משום מוצאו הנדיר, אלא חי את חיי־התנועה במלוא היקפם ותנופתם, כנהנה מאזרחות מלאה, כנושא באחריות מקפת לגורל העם כולו. ובכל שלב ושלב, בכל חזית וחזית, תמיד בקו ראשון, תמיד יוקד באש־הקודש, תמיד חותר בעוז.

מנַין בא בנפשו הלהט הזה, מנַין היקוד שהוצק בדמו? ודאי אלו היו תכונות מזגו, אבל דומני כי תכונות אלו הופעלו ביתר שאת על־ידי הכוח המניע של מעיין אהבת־ישראל שנבקע באורח פלא בקרקע נשמתו. כל הופעתו בתוכנו הייתה כגחלת אחוזה אש תמיד, כסנה בוער ואינו אוכל. נראה כי יסוד האהבה היה עיקר יישותו ואת כל עוצמת אהבתו גייס והריק במאמצים נעלים של הצלה וגאולה.

ברק שכלו, רֶתח מזגו – שבו לב. מחשבתו הייתה כחץ הניתז ממיתר דרוך ויש שהדהימה והבעיתה במהירות מעופה, וכאילו נשאה את כולו למרחק לא נודע. כי לא רק איש־מעשה היה אנצו, אלא גם איש־תורה, והרבה נאבק עם עצמו לאחד ולתאם את מעשהו עם הלכתו. הוא שנה והגה הרבה במדעי־חברה, במדיניות, בפילוסופיה, בהיסטוריה, בספרות יפה, בליריקה. היה בן־בית בכמה ספרויות ותמיד חזר למקורו, לספרות איטליה. חתר לכבוש את התנ"ך, ביקש להבין לנפש דת־ישראל. רוחו הייתה פרושה על־פני מרחבים גדולים של יצירת אנוש. העיון היה מנת חלקו תמיד. בכל שעת כושר של לא־אור־ולא־חושך היה נצמד בצימאון אל מעיינות־הדעת. אך הפעולה החיה, הסוערת, הייתה סדן חייו. עם כל נטייתו למדרש, עם כל להיטותו אחרי ניסוח עקרונות מופשטים, לא משו ידיו מעולם מן המעשה החי, הממשי.

דבקותו זו במעשה, הקשבתו החדה לצו־החיים, הצילו אותו מתעייה בעולמות של מחשבה ערטילאית. הן ששמרו עליו מהסתבך בסתירות עקרות בין העיקרון המופשט לבין צורכי החיים. הן שהביאוהו לידי הזדהות עם “אחדות־העבודה” עד לאיחוד, הכניסוהו למפלגת פועלי ארץ־ישראל ועשאוהו לאחד הלוחמים הנמרצים ביותר נגד חזיונות ההסתגרות וההתבדלות בתוכה והפרישה ממנה.

לא בכל תקופה ניתן לאדם כמוהו לערות את כל יקוד נפשו הסוערת והשוקקת במעשים של גבורה. הוא נשא תמיד בעול ההגנה ועמד תמיד הכן לסכנה ולקורבן, אבל בפעם הראשונה נפתח מרחב לפני רוחו ההרפתקנית בפרוץ מלחמת־העולם השנייה. אמרתי “רוחו ההרפתקנית” במתכוון וללא חשש. המלה “הרפתקה” דבק בה בשימוש הלשון שלנו טעם לפגם. אבל מושג זה ראוי לשחררו מקליפתו הסאובה ולהעלותו לספֵרה של טוהר ואצילות. הרפתקן טהור ואציל, הרפתקן אביר, היה אנצו סרני: בשאיפתו לגבורה, ביצר־ההסתכנות שבו, בתשוקתו העזה לחרף נפשו על דבר גדול וקדוש.

מיום שפרצה מלחמת־העולם לא ידע שלֵו. הוא גמר אומר לא לשבת בית, אלא להיות במערכה, אחת היא באיזו צורה, ובלבד שיהא שותף למאבק – היהודי והעולמי כאחד. פנה אלי כאל ראש המחלקה המדינית של הסוכנות אשר ניצח אז על מפעל גיוס המתנדבים למלחמה בהיטלר, ודרש לגייסו כחייל פשוט על־מנת שיישלח לאשר יישלח, לאיזו פלוגה שהיא. עלה הדבר במאמצי שכנוע למנוע אותו מצעד נמהר למען ישמור עצמו למפעלים גדולים, למשימות מיוחדות. הוא ניאות להמתין רק לאחר שניתנה לו הבטחה חגיגית ונאמנה, כי בבוא השעה ייקרא לתפקיד.

ההזדמנות באה לאחר הניצחונות הראשונים של הצבא הבריטי במדבר המערבי, משנתרכזו במצרים האלפים הראשונים של שבויים איטלקים. הוא התפרץ לפעולה. אמר: זה השדה שלי, לכך נוצרתי, לשונם בפי, מושגיהם בדמי, אליהם שליחותי; אהי -נא לעת כזאת תרומתו המיוחדת של היישוב העברי למאמץ־המלחמה.

כי זאת לזכור: ככל שהגדיל לעשות בשליחת שורשים חדשים כן שמר על שורשים ישנים. עמוק בנפשו נשתמר בעינו הרובד האיטלקי, צור־מחצבתו. השפה האיטלקית נשארה מכשיר הביטוי החזק והעדין שלו כאחד. הסיכוי שנגלה לפניו לסייע בפועל ממש – ודווקא כשליח האומה העברית – לגאולת החירות האיטלקית מחרפת חילולה בידי הפאשיזם, חישמל אותו, הפיח בו רוח חדשה. מתוך התמכרות של שיכרון דבק בתפקיד שהוטל עליו.

הצענו אותו למפקדה הבריטית במזרח התיכון וההצעה נתקבלה. אנצו נכנס לשירות פעיל במצרים. התחלתי רואה אותו בפעולתו אגב ביקורי התדירים באותה ארץ למשא־ומתן עם המפקדה הראשית בענייני מפעל־הגיוס. נפלא היה לראותו מוצא דרכו בסביבה החדשה ומשתלט על אנשיה ובעיותיה. אותה ארץ מסוכסכת ושעטנזית, אפלה בכמה מפינותיה, הייתה כספר הפתוח לפניו. מצרים המוסלמית, מצרים הקופטית; הגוֹלוֹת היוונית, הארמנית, האיטלקית, הקהילה היהודית, הפקידות האירופית – כל אלו נעשו עד מהרה נהירות לו. היה באותה מידה בן בית במאורות העולם התחתון, שלתוכו חדר לרגל עבודתו, כמו בתוך הטרקלינים המפוארים של “החברה הגבוהה”. היה לו חוש־פלא למצוא את המעניין, לגלות את איש־הסגולה, לחשוף מבעד למעטה הלוונטיני הקלוקל את גרעיני התרבות האמיתית, את ניצוצות הכנות וכושר היצירה. בצימאון שתה את דעת הארץ החדשה, קשר קשרי־ידידות שונים ומשונים, בנה יש מאין גשרי שיתוף רוחני עם זרים ורחוקים. סינוור עיני רבים בברק מחשבתו. סביבתו הייתה תמיד נסערה, והוא עצמו כמאכולת־אש.

בין השאר הוטל עליו, יחד עם שני פליטים איטלקים, לערוך עיתון איטלקי יומי, מיועד להמוני השבויים והעצירים. ראיתיו כמה פעמים בעבודתו באותה מערכת, ברחוב קצר אל־עיני, בדרך ממרכז העיר למפקדה הראשית. במחצית אחת של יום היה מסוגל לכתוב מאמר ראשי על נושא מדיני, ביקורת על ספר, פיליטון קל, פרק היסטורי. במחצית השנייה עסק בתפקידי מחתרת. בערב הכין ושידר את דבר איטליה החופשית. מלבד כל אלה קרא בלי סוף, כתב, שוחח, גם טיפל בעניינינו המיוחדים.

לא אשכח ערב שביליתי עמדו בתחנת־השידור. איני שומע איטלקית, אך חוויית הראייה ואף ההקשבה נחרתה בזיכרוני. מה נפלא היה להאזין אותה שעה לצלצול דיבורו, עצור ורונן, לראות את השכינה שזרחה על פניו. היה זה מחזה מרומם ומעורר התרגשות – איש קטן־קומה זה, פנים כהים ונוצצים, שוב אותה גחלת לוהטת, סגור יחידי בחדר קטן וקולו נישא על גלי החלל למרחקים, אל אותה ארץ אשר כל נימי נפשו מתוחות ודרוכות אליה. ראית לפניך מעין לפיד שנדלק פתאום בחשכה ומצית שלהבת־יה העתידה להקיץ ארץ שלמה מתרדמתה, להקים אומה שלמה על רגליה. אמרת לעצמך: כאלה היו כל לוחמי־הדרור, אנשים אשר סוד כוחם היה ביתרון רוחם – כל המשליכים חייהם מנגד, הקופצים נחשונית למערכה באמונה יוקדת כי קפיצתם תלהיב ותפעיל המונים, כי הזיק הניתז מהם יתלקח ללהבה גדולה, שלאורה ילך המין האנושי ויגיע עד שערי הגאולה השלמה.

אך לא לאורך־ימים פעולה ללא הסתבכות. אנצו הפך לאיש ריב ומדון עם שלטונות בריטיים מסוימים. אומנם מצא מסילות אל חוגים מתקדמים במפקדה ובשגרירות הבריטית. ציונותו הקנאית מזה ותמיכתם בספר הלבן מזה לא הפריעו לו להיפגש עמם על רקע הסוציאליזם הרדיקלי והאנטי־פאשיזם הלוחמני. הוא קיווה כי יצליח להחזירם למוטב גם מבחינתנו. בינתיים ביקש בהם משען וסעד למשנתו המדינית בתפקיד המלחמתי אשר מילא. אך במוסד הממונה עליו נשבו רוחות אחרות.

באותה תקופה עוד היו בצבא הבריטי חוגים שהשתעשעו באשליה הנלוזה, כי אפשר להסב את לב מוסוליני מעל היטלר ולהכניסו למחנה בעלי־הברית. תנאי להצלחתו של תכסיס זה היה בעיניהם אי־התגרות בעלי־הברית בפאשיזם האיטלקי כתורה חברתית והבטחתם מראש לא לפגוע במשטר הקיים, אלא להיפך, להבטיח לו אריכות־ימים באירופה שלאחר המלחמה.

אנצו סירב לקבל מרות. בעצה אחת עם חבריו לעבודה הוא קבע מדיניות לעצמו. מאמריו המרדניים היו למורת־רוח וגררו אחריהם נזיפות ואזהרות נזעמות. במערכת שררה מתיחות בלתי־פוסקת. מלחמה הייתה לה מפנים ומאחור – יותר נכון מלמטה ומלמעלה. עד שהיא באה לעקור את הפאשיזם שהשריש בלבות קוראיה, הוטל עליה להיאבק עם העומדים ממעל לה שאסרו עליה את מלאכת העקירה. המערכת טענה כי כל זכות קיומו של העיתון היא במלחמה נגד הרוח הרעה שהשתלטה על העם האיטלקי; כי אין הוא יכול להסתפק בתעמולה למען בעלי הברית רק על יסוד הפצת הביטחון בניצחונם, אלא מתפקידו לתת מזון חדש לנפש העם האיטלקי, הרעבה לדבר ה', כי יש להתחיל מעכשיו בחינוך מחנות־השבויים לקראת איטליה מחודשת, חופשית, דמוקרטית, וכתנאי ראשון לכך יש להיוואש אחת ולתמיד מכל ברית או הסדר עם מוסוליני.

נפלו דיבורים חריפים – פעם, פעמים ושלוש. סוף שבאו דברים עד משבר. אנצו ישב אז במצרים כשבידיו דרכון בריטי שניתן לו מאת השלטונות הצבאיים ככסות למשימתו. משהגיע הממונה עליו לידי מסקנה כי אין תקנה לבן סורר זה ויש להיפטר ממנו, הסגירו לידי המשטרה המצרית והודיע כי דרכונו מזויף, למען ייענש ויגורש מהארץ. זו הייתה אחת השערוריות הנתעבות ביותר שאירעה בכל הפרשה של תרומתנו למאמץ־המלחמה באמצעות הצבא הבריטי – מעשה אשר קשה למצוא דוגמתו.

הדבר בא כחתף. לפתע־פתאום הוסגר אנצו ונאסר – נעלם כליל מעיני חבריו וידידיו. הכלא המצרי בלעו ואין יודע היכן הוא ומה גורלו. במקרה נזדמנתי לקהיר למחרת המאסר, בטרם נודע הדבר בירושלים. באתי לאחד מביקורי התדירים, כשבידי סדר־יום רב־סעיפים. מייד בבואי נודע לי מה קרה. הייתי כהלום־רעם. התנהגות פרועה זו לגבי איש שניתן לצבא על־ידי הסוכנות היהודית לשם תפקיד מיוחד הייתה משהו שעוד לא קרה לנו כמוהו בכל אותן שנות הנפתולים וההתנגשויות, בהם היה כרוך שיתוף־פעולתנו במלחמה עם האנגלים, שהיו כפותים ומורעלים על־ידי “הספר הלבן”. אבל דווקא על רקע השיתוף המלחמתי נוצר בינינו ובין כמה אישים ומוסדות בריטיים סגנון־יחסים אנושי, שהוציא אותנו לפי שעה ובאותו תחום מסיוט “הספר הלבן” – והנה מהלומה כזאת!

ממילא מובן כי הנחתי הצדה כל עניין שלשמו באתי ושבוע תמים טיפלתי אך ורק בשחרורו של אנצו. חזרתי ושיננתי בלי סוף: “נתתי לכם איש יקר. אתם זרקתם אותו לכלבים. אני דורש את האיש שלי. איהו?” נמצאו אנשים ולשכות שהתעוררו על הנבלה שנעשתה. כעבור שבוע בא השחרור. בבוקר הודיעוני למלון כי הוא חופשי ונמצא בבית ידידים. אצתי לשם ומצאתיו שכוב במיטה – לחייו נפולות וכל גופו מצומק, אך עיניו נוצצות וכולו התעוררות ורוח־קרב.

התברר מה קרה: הוא שבת שביתת־רעב מייד עם היאסרו וכעשרה ימים לא טעם לחם ולא באה לפיו טיפת מים. איני יודע עד היום אם היאבקותנו והעזרה שמצאנו הן שהביאו לידי שחרורו או שחבוש זה הצליח להתיר עצמו מבית־האסורים בכוח מאבקו הוא.

אז אמרנו לאנצו: רב לך פה, ניקחך הביתה. נסתבכת, ואם תישאר – שוב אתה עלול לנפול בפח. לא נפקירך בידי אלה המסוגלים לזרוק אותך טרף לזאבים. חסל סדר מצרים בשבילך. עליך לשוב.

הוא חזר לארץ, אך לא האריך שבת בגבעת־ברנר. אחרי מרד עיראק בהנהגת רשיד עלי ובהסתת המופתי הירושלמי ועקב הפרעות שפרע האספסוף המוסת ברובע היהודי בבגדד היה צורך לשלוח שמה איש מרכזי לחיזוק הרוחות, לחינוך הנוער, לפילוס נתיבות. הבחירה נפלה על אנצו. משהגיעה אליו קריאת שאול אביגור, נענה מייד ויצא לחזית החדשה.

לא אוכל לספר הרבה על פרשה זו, כי לא הייתי עד לה ורק הדה הגיע לאוזני. לא ביקרתי באותה עיר ולא ראיתיו שם, אך קראתי את מכתביו ותזכיריו ואת החומר שהוציא שם להדרכה. ראיתי את ברק העיניים עם הזכרת שמו בעיני אלה שחינך וגייס ושלח משם; מי שראה את ניצולי בבל במשך כל השנים עד היום הזה, ראה לפניו מחנה אשר אנצו סרני היה מצביאו הראשון. גם שם נכנס לפני־ולפנים. פתח בפעולה יסודית, הקים “שורה” [הגנה עצמית במחתרת], דאג לחיבור חומר־הדרכה בערבית וליצירת גרעיני מדריכים, הניח יסודות של ארגון לקראת כל פורענות. בעצמו למד ערבית, התעמק בהוויותיה המדיניות והמשקיות של הארץ, חקר את הכלכלה של היהדות הבבלית, חשף את נגעיה, תהה ותמה על עתידה. הזדהה עם גורלה של היהדות המזרחית הזאת באותה מידה של דבקות אשר גילה לשעבר בגרמניה, בתקופה הראשונה של רדיפת היהודים על־ידי היטלר.

בינתיים נמשכה והלכה מלחמת־העולם עד שהגיעה לשלב חדש. בחזית המזרח התיכון נפלה ההכרעה. האויב גורש מצפון־אפריקה והמלחמה בזירה זו נסתיימה בתבוסתו השלמה. בעלי־הברית עברו להתקפה על אירופה. הצבא הבריטי נחת בסיציליה וסוף שהגיע לחצי־האי האפניני. החל שחרורה של איטליה. ארץ זו נחצתה והחזית זזה לאט לאט צפונה.

ושוב בא אלינו אנצו סרני ואמר: עכשיו הגיעה שעתי באמת. כל ימי־המלחמה ייחלתי לעת כזאת. זו תהיה תרומתנו המיוחדת. אומנם יש כבר אלפי חיילים משלנו באיטליה והם עוד ירבו, אך שליחותי היא שליחות יחיד. אני אעבור את קו־החזית ואחדור פנימה – להצלת יהודים ולעזרה לבעלי־הברית, לשם קיצור המלחמה.

באותם הימים, לאחר מאבק מר וממושך, הצלחנו סוף־סוף להביא לידי שליחת מתנדבים ספורים לתוך ארצות־אירופה מסוימות, לשם פעולה בעורף האויב. משימתם הייתה כפולה: שירות לבעלי־הברית ועידוד יהודים לפעולות־מלחמה בעורף ולמאמצי־הצלה. בא אנצו והציע עצמו כאחד מאלה, לשם פעולה בצפון איטליה.

נענינו. היו אחר־כך הרהורים מרים בתוכנו אם טוב עשינו. איני יודע אם בן־גוריון שהיה אז, כמדומני, בחוץ־לארץ, סלח לנו עד היום שלא עמדנו בפני תביעתו של אנצו, ככל שהייתה נמרצת ויוקדת. האמת היא שלא יכולנו לעמוד בפניו. הוא הופיע לפנינו כתובע את ייעודו, כעומד על גורלו.

באתי לאיטליה ימים אחדים אחרי שהוטסה משם להצנחה חנה סנש. אנצו, שליוה אותה אל המטוס, סיפר לי באיזו הערצה, באיזו יראת כבוד, ליוו אותה הקצינים האנגלים; איך היו מוכנים לנשק את אמרת שמלתה, את הקרקע שעליו דרכו רגליה, איזו תהילה הנחילה לנו הופעתה בעיני אותם היחידים מאומות־העולם שראו חזיון־גבורה מופלא זה. באותם שנים־עשר–שלושה -עשר יום, ששהיתי באיטליה, עבר אנצו את קורס־הצנחנות שנמשך עשרה ימים, בהיותו כבר כבן־ארבעים, והצליח באימונים ובמבחן יותר מבני־עשרים – בכוח החלטתו הנחרצת ובזכות זריזותו, גמישות גוו, אותו חשמל שעבר בעורקיו תמיד.

ביקורי זה באיטליה, באפריל 1944, היה משולב סיורים בפלוגות הצבא היהודיות ובמחנות־פליטים. זכורני שהגעתי ערב אחד, לאחר נסיעת שלוש־עשרה שעות בג’יפ הרחק דרומה, למחנה של פֶרַמונְטֶה, בו היו כלואים כל שנות־המלחמה הרבה מאות מעפילים לארץ ופליטים יהודים סתם באיטליה. איחרתי מאוד לבוא. מצאתי את הקהל כולו מכונס באולם ומישהו עומד ונואם לפניהם גרמנית. משהתקרבתי, ראיתי את אנצו על הדוכן. קרא אלי: העסקתי את הקהל בשבילך ועכשיו עלה ודַבּר. הוא, היהודי האיטלקי, חלוץ מארץ־ישראל, שליח, צנחן, “ניגש” בינתיים למחנה רחוק זה וחצב להבות בגרמנית לפני אחים יהודים, פליטי־חרב מגרמניה ומאוסטריה, מצ’כיה ומפולין.

כשסיימתי את ביקורי ויצאתי מבָּארי לטוס למצרים ומשם לארץ, ליווה אותי אנצו לשדה־התעופה. בטרם נפרדנו, אמר לי: אמור לבן גוריון, אמור לחברים, שלא ינסו להחזירני כדי למנוע אותי משליחותי. אוצנח בעוד ימים אחדים. נוסף על השליחות הקודמת נמסרה לי משימה מיוחדת להתקשר עם שני גנרלים איטלקים, אשר יש סיכוי כי יעברו לצד בעלי־הברית אם יפלו תחת השפעה נכונה. הדבר עשוי להחיש גמר־המלחמה בחזית זו. אני מרגיש בי כוח למלא את השליחות.

הוא מסר לידי פתקה, ודאי הפתקה האחרונה אשר שלח לעדה ולילדים. ראיתי אז בו חדווה עילאית על שניתנה לו משאלת־לבו הכמוסה והוא זכה לשיא מאוויו – אותה הרגשה אשר ברל כצנלסון קרא באחד ממאמריו הראשונים: “אושר עקידה”. הוא סיפר לי איזה חבר טוב מצא לו כאלחוטאי – איטלקי אשר הוא עצמו בחר בו, וסיים: "תראה, אני עוד אבקיע לי דרך ואגיע עד שווייצריה ". היה מוכן לכל סוף והיה מצויד בכל הדרוש כדי לפגוש את הסוף בגבורה. ידוע כי לאחר שהוצנח אותת מהקרקע כי ירד בשלום, וזה היה סימן־החיים האחרון שנתן, עד אשר נעלמו עקבותיו ועד אשר נתגלו לבסוף אנשים, יהודים ולא־יהודים, שמסרו פרטים על פגישתם אתו וחייהם יחד עמו וסופו הטרגי בדכאו.

הדרך מגבעת־ברנר לדאכאו – נתיב יחיד במינו הוא. ידענו את הדרך מדאכאו לגבעת־ברנר – דרכם של אלה ששרדו לפליטה, אשר נמקו במחנות הסגר והשמדה, נדדו בנתיבות־הבריחה על־פני אירופה, הסתופפו במחנות בערי־הנמל, ניטלטלו באוניות הרעועות של ההעפלה, נאבקו נואשות על חוף הארץ, נידונו בגלות־קפריסין ללא קץ ותכלה, וסוף־סוף הגיעו חזרה לארץ ונכנסו בשערי־הגאולה. ידענו את נתיב הייסורים הזה שהוא דרך־המלך של גאולת ישראל בדורנו. אבל נראה כי הנתיב ההפוך, בו דרכו אלמונית יחידים מופלאים – דרכה של חנה סנש מקיסריה לחצר בית־הכלא בבודאפשט, דרכו של אנצו סרני מגבעת־ברנר עד דאכאו – אף הוא נחלת ההיסטוריה היהודית. יש בו, בנתיב הפוך זה, ביטוי אכזרי ומרומם כאחד לאחדות הגורל היהודי בימינו: לצאת ממשפחה יהודית מיוחסת ברומא, לנטוש השכלה ורווחה, לעלות לארץ כחייל פשוט בצבא כובשי־השממה, לחשוף חזה לשמש ולגשם ולהפקיר ידיים ענוגות ליבלות, ליצור משק ולהקים בית, ליהפך לעברי מחודש, ציוני וסוציאליסט, איש החזון והמעשה, לדעת אושר משפחה, אבהות נפלאה, כבוד, ביטחון, אהבת־רעים, חיים מלאים, ולנטוש כל אלה כדי לרדת לעמק־הבכא, לצלול בנבכי הסבל היהודי, לחזור למקור הדמעות והדם, ושם לפגוש את המוות עם כל הנדכאים והחלכאים, המעונים והטבוחים על קידוש־השם – זהו נתיב גבורה וקורבן אשר אף הוא מוליך לאחד משיאי תולדות עמנו. הד פעמיהם של אלה שצעדו באותו נתיב לקראת הגרדום יהלום תמיד, ביודעים ובלא יודעים, בלבות העם הנגאל.

*


לפי נאום בעצרת זיכרון בקיבוץ נצר־סרני בי"א בחשון תשט"ו, נובמבר 1954, במלאות עשר שנים למותו


תקומתנו היא פלא על פלא. ולא רק תהליך התקומה הוא נס שלא ידע כמותו עם אחר עלי אדמות – ולוואי רק שההכרה הזאת תאציל עלינו רוח ענווה עמוקה ויראת הרוממות ולא תדביק בנו חלילה התרברבות נקלה ונפסדת המחללת את הקודש – אלא על־פני הרקע הגדול של פלא־התקומה כולו זכינו להיות עדים להתחוללות פלאות אישיים בחיי תנועתנו.

בהופעתו של חיים אנצו סרני בתוכנו היה אחד הגילויים המופלאים, המנחמים והמעודדים, של נצח ישראל, של הרצון והחזון הלאומי המתלקחים פתאום בכוח אדירים בלבות יהודים רחוקים ותלושים, גמולים לכאורה מכל יניקה משורשי ההוויה של העם, מכל השפעה טבעית, קולחת מאליה, של סביבה יהודית וחוויות יהודיות. כזו הייתה התגלות תיאודור הרצל; כזו הייתה דור אחד לפני־כן הופעת הבארון אדמונד רוטשילד; כזו הייתה דור אחרי־כן הופעתם של אישים כמו יוסף טרומפלדור ופינחס רוטנברג, כזו הייתה דריכת הכוכב הנוצץ בשמי תנועתנו אשר שמו – אנצו סרני. ממילא מובן כי לא הרי זה כהרי זה. כל אחד ואחד וייעודו, כל אחד ואחד וגדולתו השונה והמיוחדת, כל אחד ואחד ודרכו העצמית וממדיו האישיים ושדה־פעולתו הנפרד. אך כולם כאחד היו ניצוצות שהתלקחו ללהבות מתוך ערימות־אפר שנצטברו מדורות. הייתה בזה בשורה, כי לא נס ליחו של העם הזה, כי לא יידח ממנו נידח. היה בזה אות כי נתקיימה בנו ההכרזה הגדולה מימי־קדם: פקוד פקדתי!

החלוץ מאיטליה, בן רומי, הקטן והשחרחר, היה בעינינו כגחלת בוערת תמיד. כאשר בא אלינו עם רעייתו עדה, זוג יחיד ומיוחד במינו, עבר כבזק בנתיב־המעלֶה הטרשי והתלול, זכה לקפיצת־הדרך והגיע מייד אל ההתאזרחות השלמה בתוכנו. הן אילו נתייחד בפינה משלו ואילו הגיע רק לרפרף ביעף על־פני ערכי תנועתנו ונכסיה, הלא אמרנו דיינו. גם אז היינו משתוממים: ראו מה ארוכה הדרך שעבר! ראו מאין בא ולאן הגיע! אבל הוא נכנס, כמעט מייד לבואו, לפני־ולפנים של ההווי החברתי והאנושי שלנו, של בעיות החברה וערכי־האדם בתוכנו. הוא הגיע עד מהרה לאחיזה בשרשי ההוויה של מפעלנו. הן מעולם לא ידענו כל זרות בפגישותינו עמו. לא שהיו מחיצות ונפלו, כי אם כאילו מלכתחילה לא היה קיים כל חיִץ. ואין זאת אומרת שהתבולל ונטמע – זה כוחה של אישיות אמיתית שאין עצמיותה מיטשטשת. אף הוא, בלכתו איתנו כחייל בשורה, תמיד שמר על עצמיותו המיוחדת – עצמיות שהייתה גם נחלת האישיות שבו, כאדם וכיהודי, גם פרי מוצאו הרחוק והזר. אח היה לכולנו ועם זה תמיד בן יחיד.

אך הוא לא נשאר בתוכנו איש־שבט. לאמיתו של דבר, באותם הימים, כאשר הגיע לתל־אביב ועבר עד מהרה להיות פועל שכיר־יום ברחובות, וכאשר זכה להיות עם יורי אבן־הפינה לגבעת־ברנר – משק קיבוצי מפואר כיום – באותם הימים עוד לא הצטרפו עולי־איטליה הספורים אף לשבט זעיר ודל בתוכנו. אבל חזקה עליו שלא היה נשאר בן־שבט אפילו עלו עמו רבים. הוא גילה בקרבו סגולה מופלאה של כלליות. בבואו מאחת הקצוות של החיים היהודיים, הסמויה מעינינו באותם הימים, אל המרכז, אל לב התנועה – כאילו באורח־פלא וכהרף־עין בשלו בו היכולת הנפשית והכושר השכלי והמעשי לא רק להתאחות עם המרכז ולהתאזרח בו, אלא גם לצאת מן המרכז אל הקצוות, אל גלויות אחרות, שונות ומרוחקות, ולהיות בכל אחד מהמחנות האלה שליח של מולדת, נושא בשורת כלל־התנועה.

כזה הופיע בגרמניה ובארצות־הברית, בצרפת ובהולנד ובאנגליה, במצרים ובבבל, ובאחרונה במחנות הפליטים הניצולים באיטליה אגב אימוני־הצניחה, ולבסוף בתוך כלא דאכאו. מעולם לא טישטש את עצמיותו. בכל מקום נשא את דגלו ברמה ודגל בדרכו המיוחדת: סוציאליסט, איש־קיבוץ, יוקד באידיאליזם החברתי שלו ומגלם באישיותו את האידיאל המתגשם. אבל תמיד ובכל היה אח ליהודים שהקיפוהו. הם לא חשו בו כלל את הזר, את המיוחד, את הטירוני. היה כוותיק ורגיל, כאזרח המולדת, כשליחה המוסמך, כנושא מרכזי של התודעה היהודית הלאומית.

היה איש מצפון נוקב. ודאי לא הספיק לספר – וכבר לא יסופר – על הנפתולים והמאבקים העצומים והמזעזעים שהיו לו עם עצמו ועם מצפונו, מתוכם הגיע למזיגה של אמת בין מוסרו העקרוני המופשט ובין הצו המעשי המכריע של החיים היהודיים והמציאות הארץ־ישראלית.

וכשם שהיה איש־מצפון ועיקרון מוסרי, כן היה איש התחבולה המעשית המחוכמת. דומה שלא היה קוף של מחט שנבצר ממנו להתעייל בו. דומה שלא היה מיצר אשר לא היה לאל־ידו להיחלץ ממנו. כל חייו היו הרפתקה – אצילה וקדושה.

היה איש המחשבה הנועזת והמרקיעה שחקים, פורצת ומגיעה בן רגע למרחקי־מרחקים, ועם זה איש המעשה החי, איש הממש היומיומי, איש הביצוע המזהיר. והיה בעת ובעונה אחת איש־מטה ואיש־חזית, איש־שורה ואיש רם־מעלה, מתווה ומתכנן ומנהיג ומלהיב אחרים, ובתוך כל אלה מפרך ומסגף ומקריב את עצמו.

אך זמן קצר היה ציוני בגולה. משהגיע להכרה ציונית מלאה, מייד נעשה עולה; משעלה, מייד נעשה פועל, משהגיע לחיי־עבודה, חתר לחיי־קיבוץ ויצר אותם לעצמו ולאחרים, משנעשה חבר־משק מייד נתן דעתו ואימץ את כל כישרון יוזמתו וביצועו לבנות ולבסס את המפעל; משעמד על דעתו כחבר תנועה מייד נעשה שליחה.

איש־שורה, איש־תנועה, נושא־דגל. נואם ואיש־עט. שליח, מארגן ומחנך. איש מחשבה מדינית, איש־תורה. לא מש הספר מידו. ביום ובלילה, תוך ניצול נקבוביות הזמן, ידע לקנות דעת ולגבש את מחשבתו בדפוסים של קבע על־ידי כתיבה. וכן ידע ללמד ולהקנות תורה. גם את התנ"ך, אשר כבש לעצמו במאמץ כביר, אהב להנחיל לאחרים.

בחדר־סתר, בחברת ארבעה שליחי־נוער שמילט לבירת בבל לשם פעולת־הדרכה, כאשר בא לבקרם יומיום, בטרם ניגש לשוחח אתם בענייני תנועה, לימדם פרק בתנ"ך.

ושוב שליח ושוב מבקיע חומות וחותר לתעלומות. ובעת ובעונה אחת מתהלך במרומי החברה וחודר לתחתיותיה האפלות, בן־בית כאחד במשכנות־עוני של אֶחיו ובטרקליני גביריהם ובחדרי־התורה של רבניהם. ותמיד שואג למבצע של גבורה, שלו עצמו, כיחיד. נכון תמיד ושואף תמיד למעשה של עקידה – שוקע במחתרת, ממריא וצונח, יורד בור־כלא, נספה.

אישיות גיבורית וטרגית. קבר נעלם, אליו הורד בדמי־ימיו. הלא נשאל את עצמנו: אלו עלילות נתכּנו לאנצו סרני לו חי איתנו כל התקופה הזאת – תקופת הסער והפרץ, תקופת־הדם ושחר־האביב, תקופת הזינוק האדיר של ההיסטוריה היהודית בקפיצת־דרך נועזת קדימה, לכיבוש העתיד. כיצד היה חי איתנו את התמורה הגדולה, איזה עולמות היה בונה, כיצד היה עומס בנטל חדש ויוצר נכסים חדשים.

ויד הגורל הטרגי הייתה בזרעו אחריו, בהורידה אלי קבר את בנו בשחר־ימיו – עלם־החמודות שנספה עם רעייתו האהובה בעצם מעמד הזיכרון לאביו ולחבריו.

כשאנו מתייחדים עם זכרם של חברים גדולים ויחידי־סגולה, האם רק את תוכן־חייהם הצפון אנו חותרים לחשוף? הן את עצמנו אנו מחפשים בתוכם. הלא בשורה הם לנו, לאלו גדולות ולאלו גבורות מסוגל הגזע עתיק־היומין והצעיר לעולמים, אשר אנו בניו. נהיה־נא ראויים להם ולזכרם והיינו אז ראויים לעצמנו – לאושרנו שנכבש מחדש ולייעודנו הגדול.


  1. – אנצו סרני נולד ברומא בי“ב בניסן תרס”ה, 17 באפריל 1905, לאביו ד“ר שמואל סרני שהיה רופא המלך ויקטור עמנואל השני. נעשה ציוני בהשפעתו של משה ביילינסון (ראה הפרק על ברל כצנלסון), שישב בשנים ההן ברומא ועסק ברפואה. עלה לארץ ב־1926וכעבור זמן קצר הצטרף לקיבוץ גבעת־ברנר עם ייסודו. הוצא להורג בכלא דכאו ב־18 בנובמבר 1944 (ב' בכסלו תש"ה). דבר מותו נודע רק לאחר גמר המלחמה העולמית, בקיץ 1945.
    – שאול אביגור, חבר קבוצת כנרת, ממגיני תל־חי ומראשי ארגון ה”הגנה“, עמד בשנות מלחמת־העולם השנייה ולאחריה בראש ה”מוסד“ אשר ניצח על ה”העפלה“.
    – דניאל סרני, בנו של אנצו, בן כ”ד, ואשתו עופרה לבית קלחין, בת י"ט, שניהם ילידי גבעת ברנר, ניספו באסון שאירע בקיבוץ מעגן ב־29 ביולי 1954, בנפול מטוס על קהל הנאספים בעצרת־זיכרון לחללי הצנחנות הארץ־ישראלית במלחמת־העולם השנייה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות