רקע
משה שרת
חיים וייצמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אורות שכבו, תל אביב: עם עובד; 1969

על־פי דברים שנאמרו בעשור לפטירתו


אילמלא הופיע חיים וייצמן על במת הציונות וההיסטוריה היהודית, ובלא הישגיו, ספק אם הייתה קיימת היום מדינת ישראל.

בתורת מנהיג ומדינאי לא היה וייצמן הוגה־דעות צרוף. מעטים הכתבים, הספרים או הנאומים התיאורטיים שלו, אשר לפיהם ניתן לנתח את משנתו הציונית ואת תפיסתו על המדינה היהודית. התיאוריות והרעיונות שלו באו לידי ביטוי לא בכתבים עיוניים כי אם במעשיו, בדרך־פעולתו, בשיטות שנקט, באופיו ובאישיותו. וכל מעשיו ניזונו מחזון בהיר ותפיסה ברורה של מטרת הציונות.

כרוב הדמויות ההיסטוריות הגדולות הייתה בו מזיגה של נקודות־אופי הסותרות לכאורה זו את זו: הוא היה איש־חזון ואיש־המציאות, מדען ואמן; מדינאי שנון ואירוני ועם זאת בעל רגשות דתיים עמוקים; קנאי ביחסו למטרה ועם זאת גמיש ואף מעודן בבחירת אמצעי־ההגשמה; אדם מודרני שקלט וספג את מיטב התרבויות האירופיות הגדולות ועם זאת מושרש בתרבות ובהיסטוריה היהודית ובחיים היהודיים. בתחילתו ובסופו של חשבון היה חיים וייצמן יהודי בן העיירה מוטלה, אשר נשא בנפשו וברוחו את מסורתה האופיינית של העיירה היהודית ואת התרבות היוצרת הגדולה של יהדות רוסיה בעברית ובאידיש.

לא תספיק לנו השעה למנות את כל הישגיו. אנסה לעמוד בקצרה על העיקריים שבהם.

בשעה של הרת־עולם, במלחמת־העולם הראשונה, כשגויים וארצות הוטלו לכור־ההיתוך, נתלכד בלונדון סגל יהודים מובחרים, אנשי מעלה, ולכל אחד ואחד מהם חלק בהישג ההיסטורי של “הצהרת בלפור”. אבל באותה חבורה היה וייצמן היחיד שניחן בשיעור־קומה של מדינאי יוצר. הוא היה הארי שבחבורה. הוא היה המַצבר לכוח הדינמי שהיה אצור בתנועה הציונית. בעיני זרים ואף בעיני השלטון היה הוא התגלמות העם היהודי, על דווי ייסוריו, על שאגת מחאתו, על תביעת עלבונו ועל תקוותו הניצחת והמנצחת לגאולה; מנהיג לעמו בחסד עליון.

בהשיגו את “הצהרת בלפור” ואחר־כך את המנדט שהתבסס עליה, יצר וייצמן לראשונה בסיס מדיני מוצק לציונות ולרעיון המדינה היהודית – הסדר בין־לאומי ראשון ומגילת־זכויות לעם היהודי בארצו. בפעם הראשונה הוכרנו כהוויה מדינית בעולם, ששמה "העם היהודי " People Le Peuple Juif – The Jewish. עדיין היה זה בעיצומו של הוויכוח הפנימי ביהדות – אם היהודים עם הם, או רק עדה דתית. אך בלי להמתין לסיכומו של הוויכוח, בלי לחכות להכרעה יהודית פנימית, הונעו שליטי־עולם לקום ולהכריז: יש בעולם עם יהודי והוא חי וקיים. הם הכריזו זאת לא בתורת היסטוריונים, לא כחוקרי־עתיקות ורושמי רשומות. הם לא קבעו עובדה אתנולוגית או ארכיאולוגית. הם קבעו עובדה מדינית. הכרה זו בקיומו של העם היהודי לא הייתה סתמית. היא הייתה מסויגת, ובסייג הייתה אצורה ברכה גדולה: הם הכירו בו ביחס לארצו – ארץ עברו ועתידו.

כתוצאה מההסדר הזה עוצבה ארץ־ישראל מחדש וחודש קיומה כחטיבה מדינית ומינהלית. ארץ־ישראל, או כפי שקראו לה פלשתינה, ארץ־הקודש – Holy Land – הייתה דורות על דורות מושג ארכאי באטלסים. ארץ שהייתה קיימת אי־פעם. בתודעת העולם הנאור נשתייר המושג הזה על ארץ שלקחה חבל בהיסטוריה העולמית, כמולדת העם היהודי, ומולדת האמונה באל יחיד. נעלה מכל ספק שארץ־ישראל הייתה כחטיבה אחת בזיכרון עברו ובתקוות עתידו של העם היהודי. אבל במציאות הגיאופוליטית והמדינית הייתה הארץ מרוסקת, ואבריה מובלעים בגופים מדיניים גדולים יותר, החורגים הרחק מעבר לתחומי ארץ־ישראל ההיסטורית. רק כשנה לפני “הצהרת בלפור”, ב־1916, חתמו צרפת ובריטניה על הסכם שנועד לבתר את ארץ־ישראל לשניים, וקו הגבול המתוכנן צריך היה לעבור מעכו עד צמח. מה שמצפון לקו הזה נועד להיכלל בתחום שלטונה העתיד של צרפת, ומה שדרומה לו בתחום שלטונה העתיד של בריטניה. חידוש קיומה של ארץ־ישראל כחטיבה מדינית היה תוצאה מכך שממשלת בריטניה אימצה לה את המדיניות הציונית. עם ישראל הוכר בזיקתו לארצו, וארץ־ישראל הוכרה בזיקתה לעם היהודי, כסדן למפעל גאולתו. העם היהודי, כחטיבה מדינית עולמית, הוכר כבעל זכויות בארץ־ישראל על־סמך הקשר ההיסטורי שלו עם הארץ.

בעצם הוצק מושג חדש, שלא היה לו אח ודוגמה בתחום המשפט הבין־לאומי – הזכות ההיסטורית. אי־אפשר היה להשעין את הזכות על ההווה, אלא רק על העבר ועל העתיד. זכות היהודים לשוב לארצם, לעלות, וחובת המנדטור מטעם חבר־הלאומים לסייע לעלייה, זכות היהודים להתיישב, להתנחל; וחובת המנדטור לסייע להתנחלות הזאת. ואחרון־אחרון: נציגות מדינית לעם היהודי כולו, אף־על־פי שהוא מפוזר ומפורד, מפוצל לאזרחויות שונות ומתגורר בקרב לאומים שונים – זכותו להקים ארגון לאומי אחד שייצג אותו ואת ענייניו החיוניים לגבי עתידה של ארץ־ישראל.

כל אלה היו חידושי־הלכות בבית־מדרשו של המשפט הבין־לאומי. ומשמעות הדבר הייתה הכללת מושגי־היסוד של הציונות המדינית במערכת המשפט הבין־לאומי, וקביעתם בתודעתו המדינית של העולם.

רק אם נצליח להחזיר את תודעתנו לסטטוס -קוו־אנטֶה “הצהרת בלפור”, נוכל אולי להשיג את היקפה ותנופתה של התמורה ההיסטורית הכבירה שחלה אז במעמדנו ובאפשרויות שנפתחו להגשמת הציונות.

וייצמן דרך על במת ההיסטוריה היהודית במלוא כוחו ואונו למעלה מעשר שנים לאחר מות הרצל. ובין מות הרצל למאבקו של וייצמן על השגת ה“הצהרה” נתחוללו שני דברים – נס “העלייה השנייה”, אשר העיד על התמדת זיקת העם אל ארצו ועל כושר־היצירה הגנוז בעם השב לציון; ומלחמת־העולם הראשונה, אשר שידדה מערכות ופתחה סיכוי לקפיצה נחשונית, למַעפל מדיני. שתי תופעות אלו הן שהיוו בסיס לפועלו.

ל“הצהרת בלפור” היו תוצאות חיוביות כבירות, עד אשר ירדה המדיניות הבריטית מהפסים. “העלייה השלישית” – נחשוליה, כושר יצירתה ותנופתה – כל אלה לא היו אפשריים בלי ההתלהבות אשר התלקחה בלב העם לשמע בשורת ה“הצהרה”, ואילמלא נוצרו התנאים החדשים. ומשהחלה אחר־כך נסיגתה המחפירה של בריטניה ממילוי התחייבויותיה החל המאבק הממושך למיצוי מדיניות ה“הצהרה”, אשר בראשו עמד חיים וייצמן.

בפעולותיו ללא לאות בארצות רבות, במגעיו עם ממשלות רבות ועם מנהיגי דעת־הקהל, הוא הטביע רושם בל־יימחה, ועשה יותר מכל מנהיג ציוני אחר לרכישת אהדה לתוכנית הציונית מצד האלמנטים הנאורים במערב־אירופה ובארצות־הברית. עוד בימים שלא גרס את הנפנוף בנוסחת המדינה היהודית משום שסבר כי טרם הגיע זמנה, דיבר אל ממשלות ולאומים כאילו עמדה כבר מאחוריו מדינה יהודית, וכך יצַרה במוחם ודמיונם של אלה אשר איתם נשא ונתן. כך יצר אחד התנאים ההכרחיים להשיג, בבוא הזמן, רוב קולות בהצבעה בעצרת האומות המאוחדות על הקמתה של מדינה יהודית; תנאי שאיפשר ליישוב היהודי בארץ־ישראל להכריז על הקמת ישראל.

אולם חיים וייצמן פעל לא רק בחזית החוץ. השפעתו ופעולתו בחזית הפנים לא היו פחותות. כשם שהיה מדינאי לוחם, מגונן וכובש בחזית החוץ, כן היה מדינאי בונה בחזית הפנים. עוד לפני מתן “הצהרת בלפור”, אם איני טועה, נוהג היה לאמור, כי מדינה יהודית לא תרד מן השמיים במאמר פה בלבד, ולא תקום בן־לילה. חייבת היא להיווצר, להיבנות במעשי יום־יום, תוך מפעל־בניין גדול ותהליך של צבירת כוח. הייתה לווייצמן תפיסה אורגנית של תקומתנו הלאומית; בניגוד לתפיסה המכנית שלקו בה רבים וכן גדולים בתולדותינו. הייתה זו תפיסה של גידול וצמיחה, של טיפוח כוחות הבוקעים מקרקע הארץ ונפש העם.

חיים וייצמן, כאמור, לא הסתגר במגדל־השן של דיפלומטיה צרופה. הוא נטל בידו מקל־נדודים, שם תרמיל על שכמו, ויצא אל עמו בכל הגלויות לעוררם הוא לימד את העם היהודי להבין שעל אף “הצהרת בלפור” ועל אף האהדה והתמיכה מצד גורמים לא־יהודיים, גורלה הממשי של ארץ־ישראל הינו בידי העם היהודי עצמו. מעולם לא האמין שבית לאומי, או מדינה, יינתנו לנו רק בנדיבות־לבם של אחרים. משגהו הטרגי של העם היהודי בשנים הראשונות שלאחר “הצהרת בלפור”, בהניחו כי ה“הצהרה” פירושה שבריטניה מעניקה לנו מדינה על מגש של כסף – משגה טיפוסי לעם שבמשך מאות שנים לא ידע מדינה מהי – מירר את חייו של וייצמן. אף־על־פי ש“הצהרת בלפור” הושגה בזכותו, לא נתפתה אף פעם להגזים בהערכת משמעותה. הוא תמיד ידע ש“הצהרת בלפור” הינָה מתן הזדמנות בלבד לעם היהודי, וכי את המאמץ העיקרי על העם עצמו לעשות.

אין אנו פטורים מחשבון־נפש נוקב: מי יודע אם לא יכולנו לזכות במדינה יהודית קודם־לכן, ולהציל מיליוני יהודים מתאי־הגאזים, לו הבין העם היהודי את משמעה האמיתי של “הצהרת בלפור”, ולו ניצל אותה כפי שיכול היה, בשנים הראשונות לאחר שניתנה, כאשר לא הייתה כמעט התנגדות ערבית, וסכנת מלחמת־העולם עוד לא הניעה את בריטניה לפיוס הערבים. הוויכוח המר שניהל וייצמן עם חלקים נכבדים בתנועה הציונית והסכסוך החמור שלו איתם – שורשם במחדל זה. הוא לא יכול לקבל את גירסתם שמדיניות ציונית היא בראש וראשונה לחץ על בריטניה, מחאה כלפיה ותביעה ממנה. הכתובת העיקרית לגביו הייתה תמיד העם היהודי, כי ידע שמדינה אינה אלא אישור למציאות קיימת, ושעבודה יומיומית רגילה חיונית יותר מסיסמאות והכרזות קיצוניות. לפיכך הייתה הדגשתו העיקרית על עבודתנו אנו בארץ־ישראל, על בניין הארץ – אבן על־גבי אבן, בית ליד בית, ותלם לתלם. זוכר אני את הימים בהם נשא אישית בעול מימונה של ההתיישבות בעמק יזרעאל. היה זה עניינו האישי, דאגתו הישירה, וזוכר אני את עירנותו לגידול הכוח העברי. אומנם הגבילו אותו סייגים כבדים – בתפקידיו ובמעמדו לא היה רשאי להתייצב בראש ה“הגנה”. אך הוא היה היחיד בחבורתו שתמך בלב ונפש בקריאתו ובמאבקו של זאב ז’בוטינסקי להקמת גדודים עברים במלחמת־העולם הראשונה. ותמיד היה ער לצורכי החימוש של היישוב. אנשי ה“הגנה” ידעו כי אם מזדמנת רכישת נשק כבדה וכסף אין – יש לפנות אל וייצמן הוא יבין וישיג את הכסף, על אף המגבלות המוטלות עליו. למשל, כשקופת הסוכנות הייתה ריקה, השיג הוא אישית את סכום הכסף לעליית חניתה, שחשיבותה הביטחונית כהתיישבות “חומה ומגדל” הייתה ראשונה במעלה.

וייצמן סבר שמהפכות יוצרות הזדמנות לשינויים, אך את עצם השינויים צריך לחולל העם בעבודה קשה ומתמדת. כאיש־מדע הוא האמין בניסיון ובסבלנות, וקרא לעם למזג את גדולת החזון עם הסבלנות של מאמצי יום־יום להגשימו. מבחינה זו היה אמיץ ועקיב יותר מכל מנהיג אחר. כמנהיג רוחני לעמו לא נסוג מהתרסת מתנגדים, לא פחד לאמור את אמיתו, והיה פחות אופורטוניסטי מאלה שהאשימוהו חזור והאשם באופורטוניזם.

תכלית ציונותו של חיים וייצמן הייתה העם היהודי ולא המדינה היהודית. כרוב המשכילים היהודים בני־דורו במזרח־אירופה לא סגד למדינה Per Se. גישתו המעמיקה והאירונית מנעה אותו מכך. מטרתו הייתה להציל את קיומו ולהבטיח את התפתחותו של העם היהודי. והמדינה היהודית הייתה בעיניו המכשיר היעיל ביותר לצורך זה.

שלוש תפיסות על מטרות הציונות אפשר להבחין במחשבה הציונית ולכל אחת מהן עמדת־מוצא מיוחדת.

המניע העיקרי לציונות של אסכולה אחת היה מצבו הבלתי־נסבל של העם היהודי – היעדר המולדת, חוסר הביטחון וסכנות הכליה, סבלו החומרי והרדיפות המאיימות עליו. מטרתה של אסכולה זו – להבטיח את קיומו הפיסי של העם, וליצור למענו תנאי־חיים טובים יותר.

המניע של האסכולה השנייה היה ההשפלה שבחיים היהודיים – אי־יכולתו של העם לקבוע בעצמו את גורלו, ויחסם של עמים אחרים אליו. גאוותם האנושית וכבודם העצמי קוממו אותם נגד מצב משפיל זה, ועוררום לשנותו על־ידי יצירת תנאים בהם ישוב העם היהודי ויהיה ריבון לגורלו. נציגה המובהק של אסכולה זו היה הרצל.

המניע העיקרי לציונותה של האסכולה השלישית היה הסכנה שאיימה על התרבות היהודית, ועל ערכיה הרוחניים והאנושיים. אחד העם היה נציגה הבולט של אסכולה זו.

את וייצמן אי־אפשר למנות עם איזו אסכולה שהיא. מבחינה זו היה אולי המנהיג הציוני ההרמוני ביותר. הוא איחד בתפיסתו את כל שלוש בחינותיה הנזכרות של הציונות, וראה בה פיתרון למכלול בעיות הקיום היהודי.

דאגתו לתנאי־החיים הבלתי־נסבלים של רוב העם היהודי באה לכלל ביטוי כמעט בכל הופעותיו ונאומיו, והגיעה לשיא בעדותו בפני “הוועדה המלכותית” בשנת 1936 (ועדת פיל). פעולתו המאומצת כיושב־ראש “הוועד להצלת יהודי גרמניה” היא עדות לזיקתו העמוקה לבחינה אנושית זו של המצוקה היהודית. אך מאידך גיסא הרבה להדגיש את חשיבות בחינתה התרבותית של הציונות. אומנם מעודו לא היה “אחד־העמי” במלוא משמעות המושג, כפי שהואשם לא אחת על־ידי מתנגדיו, אך לא זו בלבד שהעריץ את אחד־העם והיה ידידו הקרוב, אלא שלפי תפיסתו אין מלוא משמעותה של הציונות מתמצה בלא תחייה תרבותית, בלא רנסנס יהודי, ואין דרך לתחייה כזאת ולחידוש כוח־היצירה של העם אלא על־ידי הציונות. על־כן הדגיש את חשיבותו המכרעת של המדע בתהליך התפתחותו של הבית הלאומי, ואחר־כך לעתידה של ישראל. הוא דגל בעילוי הדעת, ולא רק דגל אלא אף הגדיל לעשות: עוד לקול רעם תותחי החזית התורכית־בריטית, בשעה שבה נראה הדבר כמותרות בלתי־אפשריים, ירה את אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית. וכעבור שנים ייסד, בנה וטיפח את “מכון זיו” ולאחר־מכן את "מכון וייצמן ".

עמוקה הייתה אמונתו שישראל לא תהיה מדינה סתם, אלא תוסיף לטוות את תרבותה במעגלות הנצח של התרבות היהודית. על־כן שקד בכל תקופת־פעולתו הממושכת על טיפוח האדם, וראה בבניינה של החברה החדשה את התגלות הגניוס היהודי. זהו סוד הברית – על אף חילוקי־דעות וויכוחים מדיניים – בין חיים וייצמן ובין היסוד החלוצי בציונות. תמיד עמד וייצמן לצד אלה שניסו ליצור צורות־חברה חדשות וטובות יותר בארץ־ישראל. ריאליסטן זה, אשר שנא מליצות נבובות וסיסמאות ריקות היה ביסודו לא רק נציגה המדיני של הציונות, אלא אף נציגה המוסרי. הוא לא הסתפק בהבטחת קיומו של העם, וראה בהגשמת הציונות את תרומתו החדשה של העם היהודי לתרבות האנושית.

סירובו להשלים עם הנחיתות וההשפלה של חיי היהודים בגלות ודחף הכבוד העצמי להיות שווה לכל יתר העמים בריבונותם על גורלם, באו לכלל ביטוי מובהק באופן בו הציג קבל עולם – בשיחות עם מדינאים זרים, ובהופעות בציבור – את דבר הציונות ואת תביעותיה הצודקות, באופן בו לחם את מלחמותיה.

אחד הליקויים של מה שמכוּנה דיפלומטיה יהודית, הוא הגישה האנוכית והמרוכזת בעצמה, שיהודים סיגלו לעצמם במאות השנים של חיי גטו: חוסר הבנה ליחס שבין בעיותיהם ובעיות העולם הסובב, ולעתים אף חוסר ענוותנות והיעדר סובלנות לאלה אשר אינם מקבלים את עמדתם. זוהי בעצם קרתנות במשמעות עמוקה, וגישה הרת סכנות. מדינאות ממשית ויוצרת צריכה להתגבר על מסורת־עבר לקויה זו. וייצמן, בן העיירה היהודית, השכיל, כאמור, למזג בעולמו הרוחני את תרבות המערב, הרבה להתבונן בדיפלומטיה הבריטית, למד לא מעט, ויצר נוסח חדש של דיפלומטיה יהודית. כאריסטוקרט ומדען כאחד שנא דמגוגיה בכל צורה שהיא. הייתה לו היכולת להבין את תכונותיהם האישיות ואת מניעיהם של אלה אשר איתם נשא ונתן. אחת ההבחנות בין פוליטיקאי ( Politician ) ומדינאי ( Statesman ) היא, שפוליטיקאי דואג בעיקר למשאלות חסידיו ומדינאי יודע לדאוג גם למשאלות מתנגדיו, איתם הוא שואף להגיע לידי הסכם. הגדרה זו תואמת את וייצמן יותר מכל מנהיג ציוני אחר. מן הראוי היה שדיפלומטים ישראלים ילמדו שיעור מפורט של ניתוח הדיפלומטיה הווייצמנית. כבשר־ודם ייתכן ששגה פעמים אחדות בדרכו הארוכה, אך שיטותיו היסודיות הן בנות־תוקף היום כפי שהיו בימיו, ויש בהן לקח חשוב למדינאות ולדיפלומטיה הישראלית בימינו.

חשיבותה של תפיסה זו התבלטה לגבי הבעיה החיצונית העיקרית של ישראל – לגבי יחסינו עם הערבים. האשליה התמימה של הרצל כאילו ארץ־ישראל ריקה היא, בלי עם, וכל מה שנחוץ הוא פשוט להעביר אליה את העם היהודי חסר־הארץ – אף פעם לא היה לווייצמן חלק בה. הוא ראה בכל השלבים את חשיבות בעיית יחסינו עם הערבים, אפילו בתקופה שנדמה היה כי אינם מיצגים כוח מדיני ממשי. תמיד ידע שעתיד המדינה היהודית קשור בפתרון בעיה זו, הן מבחינות ביטחוניות ומדיניות והן מבחינה מוסרית. יורשה לי לצטט אחד מניסוחיו הרבים בשאלה זו (מתוך נאומו בוועידה ה־26 של הסתדרות ציוני אמריקה, 17 ביוני 1923):


במשך שנים ניסחנו החלטות מדיניות שאנו היהודים רוצים לחיות בשלום עם הערבים. קיבלנו החלטות שהיה להן אופי של התחייבות. אך ברגע שיש לנקוט צעדים מכריעים ויעילים לשם ביצוע ההחלטות, משום שפיתרון כל הבעיות האלה היא שאלה של חיים או מוות לעבודתנו בארץ־ישראל, באות התקפות מכל הצדדים. מושמעת הזעקה שמוכרים לערבים או למישהו אחר כל מה שקדוש לציונות. יהא־נא ברור לכל הפוליטיקאים הגדולים שלנו שאין לדחות את הערבים בדיבורים ריקים. במשך שנים החלטנו החלטות ומה שיהיה, בסופו של דבר, מן הבית הלאומי היהודי, אפילו יקלוט מיליוני יהודים ואם, כפי שאני מקווה, יהא רוב ליהודים בארץ־ישראל, יישאר הבית בכל־זאת אי בים ערבי. עלינו להגיע לידי הבנה עִם עָם זה שהוא מקורב לנו ושאיתם חיינו בשלום בעבר. כמובן, היה יותר טוב אילו היו ארץ־ישראל והארצות הסמוכות בלתי־מאוכלסות. היה עוד יותר טוב אילו הנילוס היה זורם שם במקום הירדן, ועוד יותר טוב אילו משה היה מביא אותנו לאמריקה במקום לארץ־ישראל. ועוד יותר טוב אילו היה עלינו לקיים מגע עם אנגלים ולא עם יהודים. אך עלינו לקיים מגע עם יהודים ובארץ־ישראל בה זורם הירדן, ויש עם אשר מתנגד לבואנו שמה ואשר מקיף את ארץ־ישראל מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, ועם כל זה עלינו להסתדר בכובד־ראש וברצינות. זה ייעשה בתבונה ובאמונה של כנות מדינית.


ידוע המאמץ הגדול שעשה כדי להשיג מן ההתחלה הסכמה של מנהיגים ערביים ל“הצהרת בלפור” וברעיון הבית היהודי הלאומי. הוא סבר תמיד שבלא הסכמה כזאת אין עתיד המדינה היהודית מובטח. הוא גם ידע שאין להכריח את הערבים לקבל את המדינה היהודית, אך האמין שיש סיכוי באמצעות מדיניות של תבונה לזכות בהסכמתם, לפחות הסכמה שבשתיקה, בהשלמה עם קיום מדינה יהודית. אני שומר בזיכרוני שיחות רבות שהיו לנו עם מדינאים אמריקאים בימי מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, בהן הציג וייצמן את הרעיון של מדינה יהודית כחלק אורגני של משפחת־עמים במזרח התיכון. הוא היה משוכנע שקיימת אפשרות להגיע לידי הסכם עם הערבים על בסיס זה. הוא תמך בכל הצורות של הגנה עצמית יהודית וידע שעל ישראל להיות חזקה כדי להתקיים. אך עם זאת ידע, שככל שחשוב לנצח במלחמות, חשוב יותר לזכות בשלום. בלתי־נמנע היה, כפי הנראה, שישראל נאלצה להתחיל את קיומה במלחמה, אבל אני יודע כמה הצטער וייצמן על כי זאת הייתה הדרך בה הגיעה ישראל לקיומה. אחד האסונות של ישראל היה שבעיצוב ובניהול המדיניות שלה לאחר קומה, לא לקח וייצמן כמעט כל חלק מחמת מחלתו. איני יכול שלא לחשוב לעתים, כי הרבה דברים שקרו היו אולי נמנעים, ושהיינו עתה קרובים יותר לפיתרון הבעיה המרכזית של מדיניות־החוץ של ישראל, לו היה וייצמן אותה תקופה פעיל יותר, ומהווה עזר כנגד המדינה בעיצוב מדיניותה בשנותיה הראשונות.

וייצמן התקומם כנגד הצרה העיקרית של מדיניות־הפנים שלנו - הקנאות המפלגתית היתירה. אף פעם לא הסכים להתקשר אל מפלגה מסוימת. ואף־על־פי שמעמדו זה מעל למפלגות היווה, לעתים קרובות, מקור של קשיים ומשברים לו ולתנועה – לא התירה לו האירוניה העמוקה והחריפה שלו לקבל תוכניות מפלגתיות כאמת מלאה ובלעדית. הוא לא גרס אותה הערכת־יתר של “מפלגת עצמו”, אותו חוסר־סובלנות הרה תוצאות טרגיות, לא הסכין לקנאות ולתוקפנות של מפלגותינו. מבחינה זו כולנו צריכים ללמוד ממנו הרבה.

יותר מכל ראויה לתשומת־לבנו: אמונתו בניצחון העיקרון הציוני שאף פעם לא התערערה, אפילו לא בימים המרים ביותר של המלחמה, כאשר הנאציזם איים להביא קץ על העם היהודי, לפחות באירופה, והמדיניות הבריטית איימה לבטל את סיכויי הגשמתו של רעיון המדינה היהודית בארץ־ישראל. איש זה, שמעולם לא חיבב דרשות והטפות, אשר שנא להטיף – אמונתו הייתה מבוססת על צדקתה המוסרית של הציונות. הוא אף פעם לא ראה את הציונות כפיתרון לבעיה יהודית מסוימת גרידא. הוא האמין שלציונות יש גם משמעות לגבי העולם, על־ידי מתן אפשרות לעם יהודי זה היחיד במינו להמשיך לתרום את תרומתו הסגולית לאנושות. לעתים קרובות הביע לפני את חששו שמא מדינה יהודית, אם לא תהיה קשורה קשר בל־יינתק בהיסטוריה היהודית ובחיים היהודיים בכל מקום, עלולה להפוך למדינה ליבאנטינית קטנה נוספת על חוף ים־התיכון. הוא לא אהב לדבר גבוהה על ייעוד העם היהודי משום שסלד מדיבוריהם הריקים של מטיפים, שגילגלו בייעוד הלאומי היהודי כבלחם־חוקם. אך הוא האמין בייחודו של העם היהודי, ובתפקידו הגדול לעתיד לבוא. הוא קיווה שמדינת ישראל תהיה דוגמה ומופת לא על־ידי טענה שהיא כזאת, אלא על־ידי מאמץ מתמיד להיות כזאת.

הוא תמיד האמין, אפילו בשעה החמורה ביותר, שבסופו של דבר יעזור לנו העולם להגשים את האידיאל הציוני, אך אמונה זו נתבססה שוב על אמונתו במניעים המוסריים של האנושות. הוא היה בקי בכל המבוכים של מדיניות־כוח והוא הביא אותם בחשבון תכסיסיו. אך יסוד כוחו בפנייתו לעולם הלא־יהודי היה בתביעה המוסרית. ופנייתו הייתה מכוונת בעיקר אל היסודות הפרוגרסיביים, אל אלה אשר ראו בהיסטוריה יותר ממשחק של מדיניות־כוח בין־לאומית.

דמותו בימי התקפות־האוויר הנאציות הקשות ביותר על לונדון, בשבתו במקלט כשהוא מעיין בתנ"ך, הייתה תמונה אשר עשויה להפתיע את אלה אשר הכירוהו הכרה שטחית בלבד. דמות זו אשר בזמנים רגילים ניסה להסתירה בדרכו האצילה, שפרצה ונתגלתה בשעת־חירום, מעידה על אופיו האמיתי.

אין מדינה בעולם, שדמותה בעיני יהודים ולא־יהודים כה חיונית ומכרעת לקיומה ועתידה, כישראל. בדרך־כלל, קיימת סכנה לכל עם כי יראה עצמו במרכז הדברים ויסמוך יותר מדי על כוחו הוא, והסכנה גדולה במיוחד בימינו כשהתלות ההדדית בין ארצות, מדינות ועמים גדולה יותר מאשר בכל תקופה קודמת בהיסטוריה. אך אין מדינה שתפקידה להתרומם אל האידיאלים שלה – לשם עצם קיומה – מכריע יותר מאשר ישראל. ישראל נולדה מתוך רעיון, היא נוצרה על־ידי חזון, לא כתוצאה מתהליך סטיכי. עתידה יהיה תלוי בקיום אופי חיוני זה של מוצאה. עליה לשקוד על דמותה המוסרית, בפנותה אל הטוב שבעם היהודי מחוץ לישראל ולטוב שבעולם כולו. מזיגה זו של שאיפה חזקה אל ייעודה מצד אחד ושל ענוותנות בהערכתה העצמית ביחס לכוחה הממשי מצד שני, היא־היא הבסיס החיוני, הפסיכולוגי, המוסרי והרוחני שבו תלוי עתידה של ישראל.

לווייצמן לא הייתה הבנה רבה למסגרות ארגוניות. אך הוא היה משוכנע בתפקידה ההיסטורי ובזכות קיומה של התנועה הציונית. בעיניו היה לה תפקיד כפול: לדאוג לכך שבניין המדינה יהיה מיוזמתו ואחריותו של כל העם היהודי, ולדאוג לכך שהעם ישגיח על אופיה האידיאליסטי של המדינה. כל ימיו ניסה וייצמן למשוך חלקים נוספים מן העם לשותפות באחריות לעבודה בארץ־ישראל. מאמצו הגדול ביצירת הסוכנות היהודית המורחבת ידוע היטב. הוא המשיך במאמצו זה עד יומו האחרון. זוכר אני שיחות רבות עמו בהן הביע את הרעיון שיש למצוא דרך כדי לקשור את כלל־ישראל בקשר הדוק עם מדינת ישראל לשם שיתוף באחריות לפיתוחה. עד שעתו האחרונה קיווה והתפלל שייחודו של העם היהודי ותולדותיו יבואו לידי ביטוי באופיה ובדמותה של ישראל. הוא חש עד יומו האחרון שתפקידה העיקרי של הציונות הוא להבטיח זאת.

זכורני בעליל שיחות רבות עם וייצמן אשר לא תישכחנה, אך אחת שמורה בלבי יותר מכולן: שיחתנו האחרונה, זמן קצר לפני מותו. על ערש־דווי היה. הרופא והמשפחה לא רצו להשאירנו לבדנו לשם שיחה של ממש, אך הוא עמד על כך. הוא היה נתון במצב של התרגשות ודמעות זלגו מעיניו כאשר דיבר, בחוזרו שוב ושוב על דבריו כי ייתכן שהוא רואה אותי בפעם האחרונה. אין אני מבקש להתייחס אל היסוד האישי שבשיחה, אך תוכנה העיקרי היה פנייתו לדאוג לדמותה של התנועה, להגיד את האמת, לא לקבל מה שנראה היה בלתי־מושלם במציאות של ישראל, ולעבוד לשם החזון של מדינה יהודית ושל ציונות כפי שהוא ראה אותה. אף־על־פי שידע בהיותו איש הניסוי, איש המסה והמעש, כי אין האידיאל מתגשם במלואו במציאות החיים, היה משוכנע שייעודנו ועתידנו תלויים בכך, ושומה עלינו לשמור אידיאל זה לנגד עינינו, ולהמשיך בדרכנו הנצחית והקשה אל המטרה הסופית שאין להשיגה.

למרות מתינותו ורו ח ב־דעתו – ואולי דווקא משום כך – היה וייצמן איש־ויכוח, איש־ריב; מוקד לניגודים, לחקרי־לב, ללבטים קשים. סביבתו הייתה תמיד נסערה. הוא ידע להיות תקיף כלפי חוץ. הוא בחר להיראות מתון כלפי פנים, מסביר יותר ממכריז, פוקח עיניים יותר ממשלהב מוחות ורגשות. והיו רגעים שהציבור סלד באלה. קשה היה לכלכל אותם. אבל הוא היה נאמן לאמיתו. מתח זה סביבו עוד הוגבר – כך נדמה לי – עקב עובדה היסטורית ניצחת שהטביעה חותמה על כל דרכו בהנהגה הציונית: שמלכתחילה הוא לא נבחר, אלא הופיע כבכיר, כבחיר־העם. בשעה של הרת־עולם, כאשר ההסתדרות הציונית הייתה משוסעת על־ידי חזית מלחמה עולמית, כאשר רצה המקרה, או המזל ההיסטורי, שיימצא באנגליה, והוא וחבריו אמרו: “עת לעשות”, והם העזו, פעלו והשיגו. בכוח הישג זה הוא הוכתר מלמעלה כמנהיג העם, כנשיא ההסתדרות הציונית. אבל בחירתו מלכתחילה לא באה מידי המוסד החוקתי המוסמך. אולי היה בזה שורש פורה משברים ולבטים בשבילו ובשביל כל התנועה.

אבל עם כל אלה היה תמיד מוקד של זוהר, מתיז ברקים, מסעיר, מגרה, ותמיד מקור של גאווה ויפעה. קסמו האישי לא ידע מעצור. איש לא היה משוריין מפני קסמו זה. היו שנכוו בגחלתו ונמלטו על נפשם והזהירו אחרים מכוח הכישוף שהיה ברב־מג זה של יחסי־אדם, של השפעה והשראה על הבריות. היו שנמשכו אליו כהימשך פרפר אל האש, והיו מאושרים בשריפתם. אישיותו תמיד הקרינה. הוא ניחן בסגולה נדירה ויקרת־מציאות, אשר בני־אדם קוראים לה גדלות. זה היה משהו טבעי שבקע מתוכו – מכל אישיותו, מארשת פניו, ממבט עיניו, מתנועת ידיו, מעצם הופעתו. אישיותו הייתה לאגדה עוד בחיים חיָתו, ללא מאמץ, ללא התכוונות מיוחדת, בעצם טבעו. מעולם לא סרה ממנו תחושת מעמדו וייעודו כיהודי הגדול בדורו, כראש וראשון בעמו. כשם שהכרת שליחותו כאילו הגביהה את שיעור־קומתה כן הרימה גדלותו האישית את קרן העם. עם כל פשטותו המלבבת, הוא התהלך בתוכנו כשאדרת־מלכות פרושה על שכמו. באצילות דמותו וגדלות אישיותו נסתמלו כאילו הזכות והכושר של העם להוויה ממלכתית, לקוממיות. הוא זכה להסב סמליות זו למציאות, כשנבחר נשיא ראשון למדינתנו.

המלצות קוראים
תגיות