אני רואה את לאה מכיוון הרגליים. הפרוזדור לבן־צהבהב ומואר בנורות פלורוסנטיות הקבועות בתקרה בתיבות רשת מוארכות. הרגליים של לאה מוגבהות, הברכיים כפופות, החלוק הלבן נפרס לצדדים ובשר ירכיה מגולה קצת והוא אדמדם זרוע בהרות. אחות במדים עמדה מעל לראשה של לאה ששכבה, כמעט מוטלת, על מיטה־עגלה שמוטותיה ניקל מבריק כסוף. האחות, כבת שלושים וחמש, עישנה סיגריית מנטה ונופפה בידה לאח שעמד בקצה המסדרון היוצא מחדר המיון ומוביל לאורך חדרי האשפוז, כשלמולם קבועים ספסלי ישיבה, עליהם ישבו אותה שעה משפחות, זוגות ויחידים, פניהם לחדרי האשפוז. לאה התרוממה קצת, הגביהה קצת את ראשה לעברי, מוחה המטושטש משחזר פקודות לשרירי גופה, עיניה אדומות, פניה לבנים וסנטרה נפול ובצקי. לאחר שניות אחדות גופה הכבד, החם והמתוק שב ונשמט יחד עם ראשה עטור שׂער התלתלים השחור, על גב המיטה. האחות כיבתה את הסיגריה במאפרת קיר, ויחד עם האח, גרוזיני מבוגר, הובילו את לאה למעלית, בדרך לחדר הניתוח.
לאה הגיעה לתל־אביב בערך בשנת 1976 מאחת הערים הקטנות הצפוניות. מבקשת לעשות משהו עם חייה. מצאה דירה בשכירות חודשית בשיכון הראשון של רמת אביב, ומשם נהגה לצאת העירה. לעתים, הייתי נשאר איתה בדירתה. וכשנגעתי בה חשתי במין שכבת חול בלתי־נראית שכמו כיסתה את גופה החם והמלא, שניעור והצטמרר למגע כף היד והאצבעות. רק בביקור השני או השלישי, תפסתי שלאה חולה במחלה שמבדילה אותה משאר בני־האדם. לאה אמרה, כן, זו סכיזופרניה בדרגה נמוכה, אני צריכה לחיות ולמות עם זה.
כשאמרה את זה, נזכרתי בבחורה אחרת, במיכל. האנשים שפרצו את דלת חדרה של מיכל, ביום העשירי של מלחמת יום הכיפורים, מצאו אותה יושבת בכיסאה, ראשה עטוף בשקית ניילון שפתחהּ מהודק בחוט לצווארה. מחלון החדר נשקף קטע של מישור ירקרק־צהבהב. היא ישבה מול החלון. קו האופק מוגדר על־ידי שורת עצים. החלון היה פתוח והרוח נופפה את שולי הווילון הרקום. האנשים הסירו את שקית הניילון והביטו במיכל בת הקיבוץ. הכירו אותה מילדותה. לאה הזכירה לי את מיכל. הצחוק, העווית, השבר הקל במערכת העצבים הזכירו, וכן הגוף הגדול והחם והשיער הצהבהב קלוש שכיסה את הידיים כפרוות אדם נעימה. האנשים הותירו את מיכל יושבת, יצאו מהחדר והשתהו במרפסת הקטנה, שמולה השתרע כר דשא ירוק מטופח. אמה של מיכל הגיעה בריצה וכשעצרה ליד האנשים, אמרה, ידעתי שככה זה ייגמר, ידעתי, היא תמיד אמרה. האם נכנסה לחדר, והאנשים שעמדו בפתח ראו אותה כורעת לפני בתה המתה, שראשה נשמט על חזה, ידיה לצדדים, פשיקת רגליה מתרחבת.
עם האיש שתיאר לי את התמונה הזאת, באיחור של שנים אחדות, ישנתי באוהל אחד בשירות מילואים, בקציימה. האוהל היה גדול וחשוך וזה היה ערב שבת אחד ומהטרנזיסטור נשמע קולו של יעקב אגמון המראיין, מנהל של מוסד תרבות ירושלמי. האיש, שישב על קצה מיטת שדה, אמר, אני לא יכול לשכוח את הראש שלה עם השקית ניילון הזאת. ביקשתי ממנו שינסה לשחזר פרטים. ולאחר חודשים אחדים, ישבתי אני עם אביה של לאה והוא ביקש שאשחזר פרטים. האיש, באוהל המילואים, אמר, היא כבר היתה מתה כשהגענו. השתתק, מנסה להיזכר במשהו נוסף, ואמר, זהו זה בעצם… היתה כבר מתה… זה לא יכול היה להיגמר אחרת. רק לאחר מספר ימים נתקפה אמה של מיכל בהיסטריה. המשק קלט את הידיעה על מות מיכל בשוויון־נפש. מיכל התאבדה והיא בת שלושים וכשהיא חיה את מחלתה במשך שתים־עשרה השנים האחרונות לחייה. בתחילת השירות הצבאי, בלי שהשמיים או שהמציאות התרו בה, היא נתקפה במחלה. מיכל ניגנה חליל, ציירה, שכבה עם גברים שלא ידעו על מחלתה, נמנעה מבני המשק שידעו על מחלתה, עברה טיפולים, ניחמה את אמה, ותכננה, כך הסתבר, את מותה.
שקית הניילון לא נתנה לי מנוח. שאלתי את האיש אם הניילון היה שקוף או אטום, והאיש אמר שאינו זוכר. שאלתי אותו אם ראו בבירור את פניה הנתונים בשקית, והאיש אמר שאינו זוכר. אני זכרתי את שקית הניילון מביקור בחדרה שבקיבוץ, כשנה קודם מותה. מיכל אירחה אותי, וזה היה יום קיצי והקיבוץ הוותיק שלה נראה בעיני כפרבר אמריקאי עשיר והיא במכנסיים קצרים וכפות רגליה שחומות, חזקות ורחבות ואצבעות הרגליים קצרות וכמו מהוקצעות. יום או יומיים קודם־לכן שוחררה לאחר תקופת אישפוז. החדר של מיכל, אחרון בשורת בתים־חדרים, פנה אל מישור שנחסם בשורת עצים. היו לנו כשעתיים פנויות עד שחבר הקיבוץ, ששירת איתי אותו קיץ במילואים, יאסוף אותי למחנה. החום היה כבד ומהמישור הפתוח באה לעתים רוח מצינה. התקלחתי בחדרה, ולאחר־מכן ישבתי כשמחצית גופי העליונה חשופה מול החלון הפתוח. מיכל היתה במטבחון הקטן, מכינה קפה וארוחה קלה, כשקיר הפינה מסתיר אותה מעיני. לאחר דקות אחדות, נכנסה לחדר, נושאת מגש כשראשה נתון כולו בשקית ניילון שקופה, ששוליה מגיעים לכתפיה. על השקית הודפסה כתובת של חברה מייצרת מזון קפוא, מספר הטלפון של החברה, סיסמת הפרסומת שלה וציור סכמטי של פריטי מזון צבעוניים, ומיכל שאלה, איך זה? לא עניתי, היא הסירה את השקית מראשה.
האיש אמר, לא, אני לא זוכר אם השקית היתה שקופה או לא, ואמרתי לו, אתה מוכרח לזכור, והאיש אמר, תהרוג אותי אבל אני לא זוכר. ולאחר מספר שניות, הוסיף ואמר, איך היית מעדיף שהשקית תהיה? שקופה או לא שקופה? ואמרתי לו, איך שאתה רוצה, והאיש אמר, איך שאני רוצה?! אני לא רוצה שום דבר, לשכוח את זה לגמרי – זה מה שאני רוצה.
ללוויה של מיכל הגיע אדם שזרותו הודגשה על־ידי לבושו, תסרוקתו וחיתוך דיבורו. האדם הזה, התברר לאמה של מיכל, הציע למיכל נישואין כשהוא יודע על מחלתה. גם ללאה הציע אדם אחד נישואין כשהוא יודע על מחלתה. זה שהציע נישואין למיכל היה לכאורה היפוכה הגמור של הצברית היפה. עולה חדש מדרום אמריקה, כהה ואטום פנים. לאחר הלוויה, בדירת האם, אמר לה האדם הזה, את יודעת, מיכל סיפרה לי שיש לה את זה, אבל בשבילי זה היה בסדר גמור, אני נזהר מאנשים, והיינו יכולים להיזהר ביחד. אבל אתה לא יכול להיזהר משקיות ניילון. הוא החל לצחוק ואחד הנוכחים הדף אותו בעדינות החוצה, וכשהוא בפתח קרא בקול, זה לא הלך, הא?!
מיכל הכירה תרופות שונות ודיברה על האיזון העדין של הכימיקלים במוח, ועל לפחות עשרים אלף ישראלים חולי סכיזופרניה. גם לאה דיברה על כך. המחלה תקפה אותה, ללא התראה מוקדמת, לאחר שירותה הצבאי. צא וחשוב שייתכן שהאיש או שהאשה היושבים כרגע מולך בבית־קפה, חולים במחלה הזאת. לאה היתה יושבת בדירתה שברמת־אביב ומנסה בכוח המחשבה להדביר את המחלה. ההתקפים באו בגלים, האסוציאציות היו חופשיות. התפקוד המוטורי היה לקוי. ובפעם אחת שכזו קפאתי על הכיסא, כשלאה צוחקת ומנשקת את ידיה ולאחר־מכן נושכת אותן. לאחר שלוש־ארבע פעמים, חדלתי לראות אותה בדירתה. מפעם לפעם, ראיתי אותה בבתי־קפה צוחקת עם בחורים ובחורות.
לרופא שטיפל בלאה לא ידעתי מה לענות. הוא שאל אותי אם הבטחתי משהו ללאה. ישבנו בבית־קפה בשעת בוקר, והוא אמר שלאה, העוברת אצלו טיפול, מזכירה אותי בקביעות בשיחות שלהם. הרופא, אדם נמוך ומלא, הרכיב משפטים מאוד רהוטים ודיבר בקול מאוד נמוך ורעשי הרחוב המתעורר בלעו את קולו. אמרתי לו שאין לי מושג ושלא הבטחתי לה דבר ושבמשך תקופה ארוכה לא התראינו. הרופא אמר, אתה יודע שהיא סכיזופרנית. אמרתי לו שאני לא יודע מה זה בדיוק סכיזופרנית, אבל אם הוא אומר הוא יודע. הדבר האופייני, הוא אמר, אחד הדברים האופייניים לסכיזופרנים הוא מחשבות שווא, ואני רוצה לבדוק אם הקטע שבו אתה מופיע בסיפורים שלה הוא מחשבת שווא או לא. לאחר שניות אחדות הוסיף ואמר, לאה אומרת, חוזרת ואומרת, שאתה הבטחת לה שיהיה בסדר, שהיא לא לבד, שאם היא תצטרך משהו אז אתה בסביבה. אמרתי לו שיכול להיות, ושאלתי אותו מה קורה איתה. וניסחתי את זאת כך, מה אתה חושב שקורה איתה? כדי להדגיש שאני מתייחס בזהירות להבנתו ולכושר השיפוט שלו. והוא אמר שיש לה נטיות התאבדותיות ושהוא משוכנע שבימים הקרובים היא תתקשר איתי, ושזה נתון להחלטתי ושהיא הכירה אדם מבוגר ממנה בכמה שנים טובות המציע לה נישואין, ושהוא, הרופא, משוכנע שנישואין אלה הם אסון. ברחוב ממול, ליד רמזור, התקינו פועלים פסל ברזל של הרי ברון המציג משפחה מלוכדת. שאלתי מה דעתו על הפסל, והרופא אמר, זה פסל אֶסקֶפּיסטי. סיפרתי לו על מיכל והוא הקשיב טוב ולאחר־מכן ענה לשאלה שלא שאלתי. כנראה, אמר, ותסלח לי על חוסר דיסקרטיות, שאתה נמשך לאנשים שהנורמות שלהם, בתחומים אלה, שונים לחלוטין משלך, נמשך ונדחה בו בזמן, וכנראה שאתה משדר להם סוג של אמון והם נתלים בזה, מבלי שהתכוונת לכך בדיוק.
לאחר יומיים לאה התקשרה איתי והזמינה למסיבה קטנה שבה תציג לפני מספר חברים את בעלה המיועד. לאה צחקה לאורך השיחה הטלפונית הקצרה והצהירה שמצבה נהדר, שהיא מרגישה מצוין ושהחיים הם הדבר הכי נפלא שיש. בדירה השכורה, שבשיכון הראשון של רמת־אביב, חיכו לי לאה וגבר כבן ארבעים וחמש. איך שנכנסתי תפשתי שאני האורח היחיד. מי שיסקור, מנקודת־מבטי, את הקשר שלי עם לאה, לא יבין מדוע דווקא אני. איש, מלבדה, לא יכול לסקור את הקשר הזה מנקודת־מבטה. אני לא מסוגל לנחש איזהו המשפט שאמרתי או המחווה שעשיתי, שכך התחברו לצומת נפשה.
הגבר הציג עצמו כמארק משהו. חיתוך הדיבור שלו היה זר, גופו ויציבתו נוקשים וראשו כמעט מרובע. שירתה של נורית גלרון מילאה את הדירה הקטנה האטומה. לאה בגלביה לבנה, יחפה, שׂערה השחור אסוף לאחור, ישבה על כרית רקומה גדולה, ומשם הזמינה אותי תפוס מקום, בן־אדם, אתה הלוא נמצא בבית, צוחקת צחוק גדול שלמי שאינו מכיר אותה עשוי היה להישמע נשי ומלא לב, ואני שמעתי את הפחד, המצוקה ואת שבר העצבים בתוך הצחוק הזה. מארק, עומד, אמר, שמעתי עליך הרבה מלאה, אני חייב לך תודה על מה שעשית. כשלאה אמרה אתה הלוא נמצא בבית, הרגשתי כמי שנלכד ברשת השיגעון השקט והמתמשך הזה. וכשהוא אמר שהוא חייב לי תודה וכו', ניסיתי לאותת לו שלדברים אין שחר, שאלה מחשבות־שווא, ואמרתי לו, אני לא יודע על מה אתה מדבר, ומיד פניתי ללאה ושאלתי, איפה כל האורחים? ומארק אמר, איזה אורחים? ולאה אמרה, אתה כל האורחים שלנו הערב, וצחקה, מעבירה במהירות מספר פעמים את ידיה על פניה. כפי שעשתה תמיד כשהמתח גאה בגופה. ואז, הוסיפה, אני רוצה לפתוח עם מארק דף חדש ואני רוצה שנספר לו עכשיו הכול על עצמנו.
הראש המרובע של מארק שכב על כתפיים רחבות. גם היום איני יכול להסביר מהו הדבר שעשיתי ללאה שגרם לה לשסות בי את מארק הגופני הזה, חתנה המיועד. ואמרתי ללאה, כשאני עדיין עומד, אני לא יודע על מה את מדברת, מותק. לאה פנתה למארק ואמרה, מותק לא יודע על מה אני מדברת! ומארק, פונה אלי, אמר, לא יודע, אה, מה עם הדיבורים שהכול יהיה בסדר, אה, שיהיה כסדר, שאתה תמיד בסביבה בשבילה? ולאה צעקה, כן, כן… ומה עם הדיבורים האלה… חתיכת־מניאק, מה איתם?! הכול קרה במהירות ולרגע התפתיתי להאמין שאצא מזה בדיבורים רכים כלפי מארק.
ולאה צעקה, מארק, אל תיתן לו לצאת מזה עם הדיבורים החלקים שלו… תראה לו מה זה לדפוק משוגעת בחושך ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר, מארק, תראה לו מארק… תראה לו מה זה להבטיח שהכול יהיה בסדר. נורית גלרון שרה יש עולם מתחת לשמיכה, רוצה שיפתחו לו, רוצה שיפתחו לו, בשקט זורם אל הלב, רוצה שיפתחו לו. ומארק אמר לי, שב. אמרתי לו, מצטער, מארק, אבל זה לא עובד ככה, אני לא בעסק. ולאה צעקה, מארק, אל תיתן לו לצאת מזה! ומארק אמר, אז מה? אתה רוצה להגיד שהכול טעות או מה?! ולאה צעקה, מארק, לך עליו, הוא יוצא ממך! לך עליו! ומארק חזר ואמר, שב. נשארתי לעמוד ואמרתי לו, מארק, תאמין לי שאין לי קשר איתה, באתי לפה בטעות… היא סידרה את זה, היא עובדת עליך. ומארק הביט בי, וראיתי שבושה סותמת את גרונו, ואמרתי לו, זה עסק שלך, רק שלך, אני לא עשיתי לה את זה. ולאה צעקה, אל תיתן לחרא להתחלק החוצה! ואמרתי לו, מארק, אם זה עניין של מכות אז תוציא את זה עכשיו, כי אני זז, ומארק שאל, עשית לה את זה פעם? ואמרתי לו, לא. והיא, עדיין על הכר הרקום, צעקה שוב, החרא בורח לך, מארק, לך עליו! ומארק שאל אותי, זה מהפחד? או שזה האמת? זה האמת, אמרתי לו. לאה צעקה, דפוק לו בראש בשביל כל הזבל שאכלתי ממנו! כשהסתובבתי ופניתי אל הדלת, מארק נכנס בי מאחור, בצד. נחבטתי בדלת ונפלתי על הרצפה, ולאה צעקה, זה בשביל זבל שדופק משוגעת בחושך!
קמתי. מארק ניגש לחלון, פתח אותו ושרבב את ראשו החוצה. יצאתי בלי לומר דבר. בבוקר התקשר הרופא וסיפר שהיא בחדר מיון ושזה נתון להחלטתי לבוא או לא. האחות והאח הגרוזיני עמדו להיכנס למעלית עם לאה המוטלת במיטה־עגלה, כשמארק הגיע בריצה, הצמיד את פניו לפניה, ניתק עצמו, פנה לקצה המיטה, נישק את כפות רגליה, ונעלם. ולאחר יומיים, הרופא התקשר איתי ואמר, היא ראתה אותך שם, מהמיטה, והיא יודעת שיהיה בסדר, שהיא לא לבד, שאתה תמיד בסביבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.