רקע
אדם ברוך
היהודי האחרון
עריכה/ההדרה: משה רון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

רב־סרן מַיוֹר שכב על מיטת שדה, פניו מוצלות על־ידי כובע מצחייה ובטנו חשופה לשמש חמימה שקרניה נעו מתקרת האזבסט השבורה של המתקן לרצפת העץ, לפי תנועת השעון. מיור ראה רכב עושה דרכו בין שלוש הגבעות, בדרך העפר המובילה אל הנקודה בה נמצאו הוא ואנשיו. באוויר ההזוי נראה הרכב מתקדם לנקודה ונסוג, מתייצב, עוצר, נע, וחרטומו כמרובע מוצק בתוך החלל. הנהג עצר וזרק למיור עיתון ערב, ומיור שאל, היה משהו בקשר? והנהג אמר, כן, הודיעו בקשר שבריג’יט ברדו מגיעה אלינו במסגרת מסאז' לכל חייל. מיור צחק צחוק קצר, והחייל שאל, חופשי? מיור הסיט את המצחייה, התבונן בחייל וראה בחור רזה עם חזה צמרי, שרשרת כסופה על פרקי ידו ולסת מרובעת בולטת. מיור לא ענה. החייל ישב ברכב הפתוח וחיכה להברה קצרה וסתמית שתאפשר לו להמשיך. מיור שאל, מה העניינים? החייל אמר, איזה עניינים, והביט בבשר בטנו הלבנה של מיור. מיור אמר, אתה יודע. החייל אמר, אה, אז בסדר גמור, תגידו לבריג’יט ברדו שלשמעון יש הפתעה בשבילה. מיור צחק. החייל שהבין את צחוקו כאישור התניע את הרכב וזז.

זה היום השלישי שמיור פותח את העיתון כשכל שריריו רועדים. וזו הפעם הראשונה שהוא מרסן עצמו ופותח בשיחה עם החייל לפני שהוא מדפדף בעיתון. וכך, עם השיחה הקצרה, ההתרגשות נבלמה קצת. הוא הרגיש תנועה של קור עוברת ברגליו ויובש בפיו. מיור פותח את העיתון בעמודים הפנימיים ועיניו רצות על הכותרות.


הסימון הראשון היה שיחת טלפון אנונימית, לפני כשבועיים. מישהו שאל, משפחת מיור? והאמא אמרה, כן, מי זה? והמישהו אמר, אברהם מיור? והאמא אמרה, כן, אברום וחיה מיור, מה זה, בבקשה? והמישהו אמר, אברום מיור מספלשניקוב, פולין? והאמא אמרה, כן. השיחה נותקה והיא המשיכה לומר, כן, הלו, מי זה? לטלטל את השפופרת. ובאותו ערב הגיע רב־סרן מיור לבית הוריו. אמו סיפרה על המקרה ואביו שתק. מיור משחזר את תנודות הקול של אמו, את הכן, את האברום וחיה מיור, את מי זה? משום־מה תנודות קולה מציירות בדמיונו רשת. הוא רואה את אביו לכוד ברשת, ואז הוא מהדק את שני אגודליו על ארובות שתי עיניו והרשת נעלמת ואביו נעלם, ובמקומם מופיעות בהרות צבעוניות. הוא מסיר את הלחץ. פוקח את עיניו המסתגלות לתאורת החדר, ואומר כן, זה שום דבר, זה בטח מישהו מספלשניקוב הזאתי, הוא עוד יתקשר. ואביו אמר, זה אף אחד מספלשניקוב, זה בטוח. ומיור שאל, מנחש את התשובה, למה? למה זה אף אחד מספלשניקוב? ואביו אמר, זה אף אחד משם… כי כל ספלשניקוב באדמה, כולם, הזקנים והילדים, כולם… חוץ מאבא שלך…

מיור הסתכל באביו בדברו. ראש קיפח על גוף קיפח ישוב בכורסה צבעונית מודרנית אנטי־ביתית, ומיור אמר, אני מוכרח להשתין, ופנה לשירותים. כששלשל את מכנסיו הרגיש כאב חד במפשעה. דרך חלון חדר השירותים ראה את החצר הפנימית שבין בתי השיכון, את הצבעוניות המשומשת של הקירות, את הגינה הקטנה שנותרו בה מתקני משחק מברזל חשוף, את התנועה בדירות שממול שניתן לחוש בה על־פי מעברי צל שנזרקו מנוּרות שהשתלשלו מתקרות. הכאב במפשעה טיפס לכיוון הכבד ומשם למפתח הלב. מיור נזכר במורה להיסטוריה ובמשפט מסוים אחד: השואה תזרום בדמו של הישראלי גם בשנת אלפיים. מיור רצה לחזור לחדר ולהדק את ידיו סביב ראשו הקיפח של אביו, לפוקק אותו ולהוציא ממנו את אותו דבר שאין לו שֵם. אולי את ההשפלה. את הנמיכות ואת קבלת הדין שאביו הדגים לפניהם כל השנים. מיור רקק אל תוך האסלה, וכשסחט את הֶדק המים השחור שעל התיבה הלבנה יצא שטף מים כחלחל, כזה שבשימוש בתי־מלון יעילים וקרירים. ומיור אמר לעצמו, מיור קח את עצמך בידיים. ועכשיו, כששׂם לב שהוא מדבר עם עצמו, הבחין שהוא בעצם רועד ושעורו מצטמרר. הוא חשב שהוא צריך להתקשר עם אחיו לחיפה. יצא מהשירותים, לא חזר לחדר בו ישבו הוריו, ומהפרוזדור אמר, שלום, להתראות, ויצא את הדירה.

ברחבת הדירה חנתה הסוסיתא שלו, כשהמספר הצבאי המצויר על הדופן מחוק בפינות. כשפתח את דלת הסוסיתא, אמר לו מישהו, רכב ישראל ופרשיו. מיור ראה שכן, שאותו הכיר מנעוריו ושאל, מה? האיש הצביע על הסוסיתא ואמר, רכב ישראל ופרשיו, אנחנו דופקים אותם טוב, מה. ומיור אמר, כן, עד העצם. והשכן אמר, לא עוד אושוויץ, ומיור אמר, כן, עד העצם. השכן הלך. מיור התיישב, פתח את הטרנזיסטור שהוצמד בתחבושת גומי לסוללות צבאיות גדולות, השעין את ראשו על ההגה, ידיו על ההגה, לסתו על חיבור הידיים השלובות ועיניו מביטות באופק הקצר המסומן בבתי השיכון הישן. הטלפון הזה הפחיד אותו. הוא ידע למה, אבל לא ידע למה בדיוק הוא יודע למה. איבר־מינו התקפל ונסוג אל תוך גופו, והוא ידע שזה מהפחד. איבר־מינו היה מגלה הפחד שלו. ההתקפלות היתה חלקית, ללא כאב, כמו שמן רץ על מסילת נירוסטה.

מיור התניע את הסוסיתא ובנסיעה אִטית יצא משטח השיכון כשמוסיקה לריקודים מלווה אותו מתוך הטרנזיסטור, מופסקת על־ידי תקצירי חדשות של גלי צה"ל. כשהגיע למרכז מסחרי, עצר ליד תא טלפון והתקשר לאחיו. השעה היה אחר חצות ואחיו ענה בהאלו מתמשך בנגינה מזדייפת של איש עסקים. מיור אמר, זה אני, ואחיו אמר, שוט איט מן, שוט איט, הסתבכת משהו או מה, ומיור אמר, הייתי אצל ההורים ומשהו מסריח שם מצרות רציניות, ואחיו אמר, שתית או משהו, מה יכול להיות רציני אצל שני הנאדות הזקנים, אל תגיד לי שהוא בורח עם מלכת־המים של עכו או משהו, ומיור אמר, אתה יודע מה, אתה צודק, עזוב את זה, הגזמתי, ואחיו אמר, בכל־זאת מה העניין. ומיור סיפר לו על שיחת הטלפון שנותקה. ואחיו אמר, אז מישהו ניתק, ביג דיל, הוא יתקשר עוד פעם, בטח איזה פצבט שהגיע מאמריקה ומחפש קרובים… מה ככה? ומיור שאל, מה מה ככה?! ואחיו אמר, למה שלא תקפוץ פעם, תביא שתי חיילות ותוציא אותי מחנה ומהילדים לאיזה חאפלה קטנה, ומיור אמר, אתה יכול לבנות על זה. מיור החזיר את השפופרת למקומה, נכנס לסוסיתא וחזר לשיכון, עצר מול דירת הוריו וצפה בה. דירת הוריו היתה חשוכה, ולאחר שעה קלה התניע ונסע.


לאחר כשבוע, הגיעה ההזמנה לחקירה מהמשטרה. אמו צלצלה אליו לבסיס ואמרה, תבוא מהר, משהו קרה! ומיור אמר לה, תגידי בדיוק מה, אבל בדיוק, בלי אה ובלי בה, ואמו אמרה, הזמינו את אבא שלך למשטרה… לחקירה בעניין שיתוף פעולה עם הנאצים במלחמה. מיור אמר, מה, ואמו אמרה, יש כאן איש אחד, יהודי, מבלגיה, קוראים לו יושנזון והוא כתב תלונה. מיור אמר, אני בא, בינתיים אל תעשו שום דבר. מיור צלצל לאחיו שאמר, והזין הזה עוד דתי, ומיור שאל, מי? ואחיו אמר, אבא שלך, ומיור אמר, מה הקשר לדתי? ואחיו אמר, קשר שמשר, קיבינימט, מוציאים פה חבילות מלפני עשרים שנה כמו ירקות קפואים, ומיור חזר ושאל, מה הקשר שהוא דתי? ואחיו אמר, אתה רוצה ויכוח דרך הטלפון, ניפגש בעוד ארבע שעות, ומיור אמר, אני מקווה שזה לא מקלקל לך איזה עסקה עם גיבן שרוצה לבטח גיבנת. אבל אחיו כבר סגר באמצע המשפט.

במטה המשטרה אמר הקצין לשני האחים, בלגי אחד הגיש נגדו תלונה, הוא גר בבית־מלון, תייר, אם תיתנו מלה של כבוד, אני מוסר לכם את הטלפון, תנסו לדבר איתו… ודרך אגב, כבר כמה שנים שאני לא רואה תלונות כאלה, אבל כל תלונה רק מוכיחה שאנשים לא שוכחים ולא מתייאשים. מתחנת המשטרה נסעו האחים לדירת הוריהם. בדרך, באחד הסיבובים ליד אזור תעשייה, שרבב אחיו ראשו מהחלון והקיא. מיור עצר את הסוסיתא. האחים יצאו ונשענו על דופנה. במרחק של כשלושים מטר מהם עסקה קבוצת פועלים ערבים בהנחת צינורות מים בתעלה פתוחה. אחד הפועלים התרומם מתנוחת כריעת ברכיים ואותת בידו לשני האחים. הפועל חשב שהמכונית נתקעה והציע בתנועות ידיים לדחוף אותה. מיור אותת לו שאין צורך, ואחיו אמר, הלוואי שהייתי עכשיו אחד מאלה, לוקח יומית מאה לירות וחוזר בערב לפטמה שלו, בלי שיתוף פעולה עם הנאצים ובלי כל החרא הזה. מיור הרגיש חום כלפי אחיו. בעצם, חשב, אנחנו שני אנשים זרים שהקשר ביניהם הוא יהודי מבוגר, מספלשניקוב, פולין, ששניהם בעצם לא באמת מכירים. אחיו שאף אוויר, קינח את ריר פיו, הצית סיגריה. מיור בחן אותו מהצד. בחור רגיל, אחיו, סוכן ביטוח, מספר שחי על שמונה־עשר אלף לחודש, מחפש דפיקות מהצד, מתייחס אליהן יפה. מיור אמר, תפסיק לרחם על עצמך, בוא נזוז. לאחר כמה דקות, אחיו אמר, אם זה מופיע בעיתון אני מחוסל, ומיור אמר, למה לך לחכות… למה שלא תתאבד מיד ותשאיר פתק שאתה אוהב את אשתך, שלא בגדת במולדת. אחיו הפסיק אותו ואמר, אתה חושב שאתה חכם או מה. מיור אמר, עזוב, אני מפחד בדיוק כמוך, אני עושה מזה במכנסיים, אף פעם לא ראיתי סימנים אצל ההורים מכל העסק הזה. אחיו אמר, גם אני לא, אולי זאת הדחקה, אולי הם הדחיקו את העבר והם בטוחים ששום דבר לא היה כי הם לא זוכרים שהיה. מיור אמר, אתה שם לב שאנחנו כבר הרשענו אותו, ואחיו אמר, כן.

אחרי־כן אחיו אמר, במקרה כזה יותר טוב להיות בצבא, ומיור שאל, למה? ואחיו אמר, תראה, בצבא אתה בטוח, המשכורת רצה מה שלא יהיה, כן נאצים לא נאצים, ואני, אצלי זה לגמרי שונה, כל חודש מלחמה, והסיפור הזה יכול להרוס לי את העסק… אני בביטוח שזה רגיש… אמון של אנשים, שם טוב וזה, ודרך אגב, אני בטוח שאין עשן בלי אש, אם הוא היחיד שנשאר מהעיירה המסכנה הזאתי, אז זה לא בגלל שאלוהים אוהב את אבא שלך. מיור שאל, מה הולך אצלך בראש? ואחיו אמר, טוב, אייכמן הוא בטח לא היה, אבל אולי בשירותים קטנים, משרד, אפסנאות, רשימות, מה אתה יודע, העובדה שאבא חי מרשיעה אותו… לך תדע, עברת שלוש מלחמות, אתה אוכל חרא, איכשהו אתה מסתדר, ואז מוציאים לך אבא נאצי ואתה אוכל את כל הזרג כולו. ומיור שאל, איזה מלחמות בדיוק אתה כבר עברת?! על מה אתה מדבר, על איזה חרא? החיים התנהגו איתך כאילו היית נסיך. ואחיו אמר, עזוב, אתה יודע טוב על מה אני מדבר, ומיור אמר, תראה, אני רואה את זה ככה… אם זה עובר בלי עיתונות זה דבר אחד, ואם זה הולך עם עיתונות ומשפט זה דבר אחר… איפשהו, ואל תשאל אותי איפה, כבר משיחת הטלפון שנותקה ומהצורה של ההורים כשסיפרו לי על השיחה, ידעתי שאנחנו בצרה, אבל באופן עקרוני, אם אתה מבין אותי, אני לא רואה את זה בצורה כל־כך חמורה, אני מתכוון לעצם ההאשמה… מי שהיה שם ולא מת, או שהגורל עזר לו, או שהוא עזר לעצמו. ובעניין העזרה העצמית הרבה אפשרויות לא היו… אז בוא נגיד שהפסיק הזה, שהוא אבא של רב־סרן ושל סוכן ביטוח, היה, נגיד, אפסנאי או אפילו אחראי מחלקה מטעם הנאצים או משהו כזה… אז בלי להיות פילוסוף אני אומר לעצמי, אם לא הוא אז מישהו אחר היה עושה את זה, ואז המישהו האחר הזה היה מגיע לישראל ומוליד רב־סרן וסוכן ביטוח. אתה מבין, אין לי בעיה של להסתכל ישר בעיניים עם אבא שלך, אבל עיתונות ומשפט זה ממד אחר, וכשאני חושב על זה הקטן נכנס לי לבטן… עם עיתונות ומשפט, הפּסיק הזה, אבא שלך, ייראה כלפי חוץ כמו אייכמן… אני איפשהו מרגיש שזה קורה למישהו אחר, אבל המוח אומר שזה קורה בדיוק לי.


אמם פתחה את הדלת, והדבר הראשון שמיור ראה היה השביס השחור שעטף את מצחה והסתיר את שערותיה. אמו, חשב מיור, כבר התחפרה בעמדת אלמנה. אם הייתי, חשב מיור, נהרג אז בפיצוץ במעבר הסלעים הדבּילי ההוא, היא היתה לובשת את השביס השחור שיוצא ממנו ריח של מוות. הוא התכופף אליה, ידו האחת חובקת את כתפיה, ונשק לה ואמר, יהיה בסדר. בחדר הפנימי ישב אביו, לידו שני אנשים מבוגרים, שמיור זכר רק במעומעם. אמו הכריזה, אלה שני הבנים שלי. האנשים קמו ולחצו ידיים, לחיצות קצרות ומהירות. אביו לא קם ולא אמר שלום, רק הסיע את ראשו פעם אחת מלמעלה למטה. אחד האנשים אמר, עוד לא יודעים בדיוק מה, אבל מחר אבא שלכם ילך למשטרה וישמע מה, בינתיים יודעים רק שיש תלונה ושזה איזה בלגי, יושנזון, שאבא שלכם לא זוכר שהוא בכלל מכיר. ועכשיו, מיור ראה שאביו חובש כיפה שחורה גדולה שאותה חבש רק בשבתות, בעוד שבימי חול לא חבש כיפה בבית. אמו עם השביס השחור ואביו עם הכיפה נראו לו כנידונים למוות. מיור נזכר במקרה של פיצוץ מעבר הסלעים ההוא. הוא יצא מנקודת הקשר על ג’יפ פתוח לכיוון המעבר. בכל המישור הגדול לא נראה איש, והוא חיפש אותם, מרים את מחצית גופו מהמושב, ואז נשמעה ההתפוצצות והוא נפגע בראשו. לאחר־מכן, התברר שמישהו הִדמים את מערכת הקשר שלו ולכן לא קלט אתראה אחרונה של שתי דקות לפיצוץ. אם הוא היה נקבר שם, הוריו היו יושבים עם הבדים השחורים האלה לראשם. עכשיו, הוא שם לב שאחד האנשים הזרים פונה אליו ואומר, דבר ראשון צריך לדאוג שלא יהיה שום דבר בעיתון. אמא שלו עומדת ליד הזר המדבר ומניעה את ראשה. מיור רואה ששׂפתיה נעות וחושב שהיא מתפללת. ואחיו אומר, עיתונות זה לא השטח שלנו. מיור רואה את אישוני אמו מתרחבים, ואז היא צועקת, בשביל מה נהרגת להם שלוש פעמים, אם אתה לא יכול לסדר את זה?! מיור אמר, אמא, ואמו צעקה, לא אמא, שום אמא, עכשיו לא אמא, עכשיו אבא שלך, עכשיו אברום מיור, עכשיו האקציה של אברום מיור. מיור חיבק אותה ואמר, יהיה בסדר, אני אומר לך, יהיה בסדר, אני ידבר עם הבלגי הזה, אולי זה טעות.

אביו אמר, זה לא טעות, ואל תדבר איתו ותגיד לו שאם הוא יהרוג את אברום מיור הוא הורג את היהודי האחרון מספלשניקוב. הבנים הסתכלו באביהם שהסתכל בהם. היתה בו קשיות שמעולם לא ראו. אביהם חזר ואמר, זה לא טעות, אבל אני היהודי האחרון מספלשניקוב… ואחיו צעק, לא טעות?! מה עשית, מיקרוב, מה עשית, תגיד! ואביו אמר, נשארתי בחיים, רק נשארתי בחיים… זה מה שעשיתי.

מיור הדף את אחיו וזה נתקל בשולחן, מעד ונפל. מיור ראה שאחיו מקיא שנית, שרירי גרונו נמתחים, פיו נפער וגופו רועד. מיור לקח אותו לאמבטיה ושטף את פניו. אחיו אמר, אני לא מאמין שאני יצאתי מהזין של הזרג הזה, שמעת אותו?! שמעת אותו בעצמך, הוא מודה, יושב עם כיפה שחורה ומודה שהוא עשה את זה. ומיור אמר, מה אתה רוצה שהוא כבר יעשה? ואחיו אמר, שישתוק, שיסתום את הפה, שיעשה את עצמו משותק, סניל, לא זוכר לא יודע, שישתוק, שלא יפתח ת’פה… שישתוק בשביל לפחות לא להרוס אותנו. מיור חיבק את אחיו, הגביה את ראשו מהכיור לגובה המראָה. הם נשקפו לעצמם במראָה. שני ראשים צמודים, מזיעים, עיניים בולטות. ומיור אמר, זאבל’ה, זה אבא שלך ואנחנו צריכים לדאוג שיהיה מזה מינימום נזק, זה הכול… אני לא יודע במה הוא מודה, אני רק יודע שמה שלא יהיה אנחנו בסירה אחת. למשך שתי דקות נוספות הביטו האחים בפני עצמם הלבנות ואז ניתקו מהמראָה, ואחיו אמר, שמעת איך היא צעקה, עכשיו אבא שלך! עכשיו אברום מיור! משהו, אני אומר לך, ממש ממגרש השדים, אני חושב שאני משתגע… כל השנים האלה שברחתי כמו משוגע מהשיכון הזה ומהם נגמרות עכשיו בכלום, הנה אני כאן כאילו בכלל לא יצאתי מכאן… עכשיו אתה רואה את כל ההבדל בין רב־סרן לסוכן ביטוח, איך שלא יהיה אתה תצא מזה על הרגליים כי אנשים יעשו מרב־סרן ומאבא משתף פעולה תוצאה של אחד אחד… הוא פישל, אתה תיקנת, זה אחד אחד… אבל סוכן ביטוח מה זה? זה כלום, אוויר. אחיו צחק, החזיר ראשו מול המראָה ואמר לעצמו, זאבל’ה, אכלת לבד את כל הפגז.


מיור קבע עם הבלגי יושנזון פגישה בטלפון, בשרתון, תל־אביב, בלובי, בעוד שלוש שעות. אחיו אמר, תיסע עם המדים, המלשין המסריח הזה בטח מעריץ מדים. מיור הגיע למלון ומיד בכניסה, בין עשרות אנשים, זיהה את הבלגי שנראה בדיוק כמו אביו, מלבד האיפור והאביזרים היקרים. שיער דק לבן מונח בזהירות על ראש מצומק, נעלי עור שחור רך, חליפה בהירה כחלחלה עם פסים לבנבנים רצים לאורכה, משקפי זהב. הבלגי ישב בכורסה וכשראה את מיור ניגש אליו, לא התרומם לקראתו, רק הצביע על כורסה פנויה שלצדו. מיור אמר לעצמו, הזקן הזה בטוח בעצמו, רגיל לתת פקודות. מיור הרגיש לא בנוח בסביבה הזרה הזאת וחשב שבמושגים צבאיים הוא בעמדת פתיחה גרועה ושצריך להתקדם לקראת ייצוב כוחות על מישור. הבלגי הציע שישתו משהו במסעדת המלון. מיור שרצה לצאת במהירות מהמלון הציע שימצאו מקום בעיר. הבלגי הסכים ומונית לקחה אותם למסעדה שמרפסתה צופה אל הים ביפו העתיקה. השיחה התנהלה באנגלית, ביידיש ובעברית קלה. מלצרים במדים תפוזיים הסתובבו בין שולחנות ברזל לבן מרושת. מיור ראה תמונת בית־קפה כזה בסרט צרפתי עם מישל מורגן, ובת־זוגו, לאחר הסרט, אמרה לו שסצינת בית־הקפה הועתקה מתמונה של צייר אימפרסיוניסטי, שמיור לא זכר כעת את שמו.

לאחר שעה מיור התקשר לאחיו ואמר לו, אבא שלך הוא לא היהודי האחרון מספלשניקוב, יש גם את הבלגי הזה. ואחיו אמר בקוצר־רוח, נהיית הוגה־דעות או מה, תן את השורה האחרונה, מה הולך לקרות? ומיור אמר, אין לי שורה אחרונה בשבילך, אני רק יכול להגיד לך שמהמדים שלי הבלגי הזה לא נבהל, את אבא שלך הוא מכיר… הוא לא מתכונן ללכת עם זה עד הסוף ומה שיש לו הוא מסר למשטרה. אתה מבין, יש לו אמון במכונת הצדק הישראלית. ואחיו אמר, טוב, לאט לאט, תתחיל מהתחלה את כל הסיפור, ומיור אמר, האיש הזה בן ששים ושתיים, בדיוק הגיל של אבא שלך, הוא מספלשניקוב… והוא התחבא עמוק בתוך באר כשהוציאו את כולם על משאיות… והוא אומר שהוא יודע דבר אחד וזה שאברום מיור לא היה צריך להתחבא בשום באר, כי הוא היה מין פקיד או השד יודע מה אצל הגרמנים האלה, ומה שהוא מסר למשטרה זה שאברום מיור אסף בשביל הגרמנים כל מיני דברים מהיהודים… ועוד משהו, הוא מעיד שלפחות פעם אחת ראה בעצמו את אביך נכנס עם כמה חיילים למשפחה אחת… וההמשך ידוע… הוא לא אומר שאביך עשה את זה בהתלהבות, רק שאבא עשה את זה. אחיו הפסיק אותו ואמר, אביך הגיע לישראל עם תחתונים וגם היום מה שיש לו זה רק המכנסיים שלו, אז מה הבלגי הזה רוצה להגיד, שהוא נהיה שם מיליונר, שהוא שדד יהודים?! ומיור אמר, שמעת בדיוק מה שהוא רוצה להגיד, ולא מוזכר בזה שאביך מיליונר או משהו כזה… מוזכר מה שמוזכר ועוד זה שאביך הוא לא היהודי האחרון משם, אלא הוא הבלגי, הוא האחרון משם. ואחיו אמר, בשביל להיות באמת האחרון משם, הוא רוצה להרוג עכשיו, אחרי כל השנים האלה, את אבא?!… הוא מניאק סאדיסטי או מה… אמרת לו שכמעט נהרגת בשלוש מלחמות, עבדת לו על הלב? ומיור אמר, אמרתי לו כל מיני דברים, אבל מה שהוא זוכר זה את עצמו בבור ואת כולם עולים על משאיות, כאילו זה קרה היום בבוקר. ואחיו אמר, בקיצור, מה הולך לקרות? ומיור אמר, צריך להתחפר, תבוא הפגזה, ואחיו אמר, צריך לשלוח את אבא מחר למשטרה עם עורך־דין… אני כבר יטפל בזה, קיבינימט, ניפגש אצלהם בעוד שלוש שעות. ומיור אמר, לעיתון זה כבר יגיע, אין כוח שיעצור את זה, אנשים אוהבים לצאת לציד, ואחיו אמר, אני מת, ומיור אמר, תגיד לאשתך שתתחתן עם מישהו אחר בשביל שלילדים יהיה אבא.


מיור חזר לנקודה החולית. זה שבוע ימים שאנשיו בעזרת אנשי מילואים מיישרים דרך עפר אלטרנטיבית. מכשיר הקשר פתוח כל היום. מיור יושב במתקן שהוא אוטובוס שיצא מכלל שימוש והפך לנקודה. ממושבו הוא רואה את המישור הרחב הנסגר בשני קצותיו בגבעות נמוכות. הרכב המגיע מבסיס האספקה מביא לו בשעות הצהריים המאוחרות את העיתון. לאחר השיחה עם אחיו לא התקשר להורים וחזר לנקודה החולית. באותו יום מתווסף דחפור חדש לכוח שלו והוא קורא לו, היהודי האחרון. נהג הדחפור אמר בקשר, שו הדא היהודי האחרון? ומיור עונה לו, הדא הוא היהודי האחרון, והנהג אמר, איך שאתה רוצה, המפקד. מיור הוריד אותו מהשידור ועקב אחר הדחפור המיישר עם סכין, מגביה אותה, מסתובב, נע קדימה ומתרחק, פולט אדים ומרים אבק היוצרים אוויר הזוי ומעורבל.

רכב האספקה זז. מיור פותח את העיתון. הוא לא יודע מה קרה בחקירה. רק שאביו נלחם כעת על תואר היהודי האחרון מספלשניקוב. אולי תחרות זו תגרום לו להכחיש את הכול. תגרום לו לצאת מעורו. לעשות את המאמץ האחרון. ולשקר, להכחיש, להיות יותר שתקן, צפוד ואפור מכפי שהיה כל ימיו? מיור פיתח שיטה בפתיחת העיתון. הוא יודע איפה ידיעות כאלה לא מופיעות. הן לא מופיעות בספורט, בכלכלה, בנעשה בעולם. הן מופיעות או בעמוד האחרון או בפנימיים. ובעמוד הפנימי הוא רואה תצלום של איש מסתיר פניו בעזרת תיק. מיור מריץ עיניו לכותרת. זה אביו וזו הכותרת.

מיור מקפל את העיתון, לוחץ אגודליו על ארובות עיניו. במכשיר הקשר הוא שומע את סגנו שואל, אתה יוצא היום בחזרה או מה? ומיור אמר, תרגיש חופשי, אני נשאר כאן מינימום שבוע רצוף… שים עין על היהודי האחרון… שיעשה נורמות כמו שצריך, וסגנו אמר, אתה עוד תתחתן לי עם הדחפורים האלה, או שאתה סתם בורח ממשהו, מה? ומיור אמר, אתה תהיה אורח כבוד מצד הכלה. מיור פרש את העיתון ובחן את התצלום. קימט את העיתון. עלה על רשת הקשר והודיע לאנשים שהגבעה הצפונית מזרחית עוברת מרגע זה שינוי שם, מגבעת המוצצת לגבעת אייכמן, רות סוף. מיור יישר את העיתון. הסמיך את התצלום לעיניו ושמע את עצמו אומר, אבא. והאנשים שחזרו בשעת ערב מוקדמת מהשטח מצאו את רב־סרן מיור ישן על מיטת השדה במתקן־האוטובוס כשרגליו מקופלות, אסופות לבטנו כמו עובּר.


המלצות קוראים
תגיות