רקע
ארנה גולן
לא למיוסרים בנפשם המלחמה על קיומם: על הרומאן "לא לגיבורים המלחמה" מאת אהוד בן עזר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: חדשות בן עזר, מכתב עיתי, גיליון 1175, 5 בספטמבר 2016; 5 בספטמבר 2016

“לא לגיבורים המלחמה” מאת אהוד בן עזר

הוצאת אסטרולוג 2000

מהדורתו הראשונה של הספר ראתה אור בשנת 1971 בהוצאת לוין־אפשטיין בע"מ, תל אביב. הרומאן פורסם מחדש לאחרונה בהמשכים במכתב העיתי “חדשות בן עזר”.


הרומאן המפתיע והבלתי שגרתי הזה מאחד שני קטבים, שכל אחד מהם בעל חשיבות לעצמו. האחד מתמקד במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל בשנים 1960–1961, תוך תיאור מפורט של אירועים מרכזיים בציבוריות הישראלית באותן שנים. ואילו הקוטב השני מתמקד בדמות המרכזית, הלא הוא סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בן מושבה וממייסדי עין גדי, המיטלטל בתוך המציאות הסובבת אותו, נכשל בהשתלבות בה והולך ושוקע בעולמו הפנימי המסתבך. תגובותיו הנפשיות מעידות כי אינו מסוגל להשתחרר מעברו, והוא כורע תחת המשא.

המעניין הוא שבשני המוקדים הללו מצפות לנו הפתעות, אם בדרכי עיצוב המציאות ואם בהנחות היסוד לגבי נפש האדם.

באשר למציאות הישראלית: קריאת הספר בימינו אלה, הסוערים פוליטית, חברתית ואידאית, כמעט 50 שנים לאחר פירסומו הראשון, או אז היה תיאור המציאות שבו קרוב לזמן ההתרחשויות ולכן אקטואלי – מפתיעה את הקורא באקטואליות שלו גם היום ומעוררת מבט חדש על עצמנו.

יתר על כן, במהלך הקריאה מתברר כי שלא כמו בכותרת, לא מדובר כלל בגיבורים ובמלחמות, אם כי מדובר גם במילואים ובהכנות לקראת מלחמות. מתברר כי מבחינה חברתית מדובר בחבורת סטודנטים לפילוסופיה ולספרות בירושלים, רובם מן המושבה, שאינם כלל גיבורים כנאמר בכותרת, אלא הם או חלשים ואובדי דרך או היפוכו של דבר – שואפי פרסום וקידום פוליטי, ואילו ה“גיבור” המרכזי, כאמור, הוא סטודנט מיוסר בנפשו, שמשא גורלו של אביו בתקופת המאבק להקמת המדינה, וחולשת נפשו – אינם מאפשרים לו לשרוד.

ובמה האקטואליות של הרומאן?

בכך שאנחנו כמו מביטים היום במראה ומופתעים: הרי כמעט לא השתנינו כלל! לכאורה, אמור היה הרומאן להיקרא היום כמעין רומאן היסטורי, כיוון שמבחינה פוליטית מוצבים במרכז המציאות המשמשת רקע לפעולות הדמויות – שני אירועים לחלוטין רחוקים מזמננו, כלומר – היסטוריים אך רבי חשיבות: פרשת לבון וגורלו של דוד בן גוריון עם ההתקדמות בעתיד להקמת רפ"י, ומשפט אייכמן שנערך בירושלים, שאז שכנה בה האוניברסיטה היחידה בארץ, והווי הסטודנטים והפגנותיהם מילאו את חללה.

אין ספק, המציאות הפוליטית והחברתית של אותם ימים היתה שונה בתכלית. באותה תקופה, למשל, עדיין לא חדרה המודעות להיקף המצמרר של השואה ולמשמעותה – לציבוריות הישראלית, ומשפט אייכמן מהווה מעין רעידת אדמה. הסטודנטים היו אולי מעורבים אז יותר כגוף מאורגן בהפגנות מתוקף ריכוזם בעיר אחת, בירושלים, ומגוריהם בדירות שכורות בייחוד בשכונות במרכז, כמו רחביה. מה שמשתקף בבירור הוא שבראשם עמדו אז בייחוד הסטודנטים לספרות ולפילוסופיה ולמדעי הרוח בכלל, בעוד היום התמעטו עד לכלל מספר אפסי. השלטון היה בידי מפלגות השמאל. כמובן, על “הכיבוש” עוד לא חלם איש, והמסתננים הטרידו את היישוב הלא גדול ביותר. גם המודעות העדתית, על “המזרחיות” כנגד “האשכנזיות” וכיו“ב – עדיין אינה מרחפת בחללו של הרומאן. ובכל זאת, הקורא נדהם למקרא הזעקות הנשמעות בהפגנות נגד בן גוריון, על מגמתו לחסל את הדמוקרטיה ולהשליט כאן דיקטטורה, על “הרודנות” שהוא משליט ועל “הפאשיזם”, הכוחנות והשקר, ואפילו נגד השוטרים האלימים, מפזרי הפגנות הסטודנטים (למשל, עמ' 175). שלא לדבר על הטענות החוזרות ונישנות שעד היום לא עשינו די למען השגת שלום עם שכנינו הערבים (אף כי אז אפילו עוד לא היו “פלשתינאים”) ועל ההשפעה המוסרית השלילית של היחסים איתם על דמותנו כחברה, על תימרוני השלטון והולכת הציבוריות שולל בשקרים ובהעלמות האמת וכיו”ב. ורק הכתובת לזעקות השתנתה בימינו, משמאל לימין.

הרקע הזה, של המציאות הפוליטית, ומבחינה חברתית בייחוד האוניברסיטאית – הוא מוקד רב חשיבות ברומאן. כך בתיאורים מפורטים של אירועים ציבוריים וכך בהבאת דוקומנטים כלשונם (למשל, נאומו של משה שרת לקראת סיום פרשת לבון, המובא כלשונו, עמ' 184).

כך אפילו בפעולתן ובתודעתן של הדמויות (המעטות למדי) המככבות ברומאן, ובייחוד בתודעתו של “פוליק”, הלא הוא רפאל שומרון, הדמות המרכזית, השקועה בעולמה גם בהיסחפה לפעילות בעולם החיצוני. אבל המציאות שסביבו תוססת כל העת בתודעתו הכואבת והוא מגיב עליה כל הזמן.

מפתיע ורב עניין הוא גם תיאורה של חבורת הסטודנטים המקיפה אותו כצעירים אבודים, “גמורים”, או בניסוחו בלשונו של ברנר, “תלושים” (עמ' 104). גם כשהקשר המיני חודר לחייהם (והתיאור הנועז של הבולט בהם שעוד נדבר בו רומז על נועזותו של בן עזר בתחום זה ברומנים הבאים), הריהו מיקרי – יצרי בלבד, מנותק מרגש ומקשר אנושי, ואילו אהבת אמת היא נכספת אך אינה מתממשת בעולמם.

יוצא דופן ביניהם לשלילה הוא הסופר אורי בן עמי, שואף הפרסום, התחבולן, המשתלב להפליא במציאות הפוליטית הישראלית והסטודנטיאלית בפעילותו התחמנית חסרת המעצורים כנציג הסטודנטים בפרשת לבון, וזאת למרות שאין בו נאמנות אמיתית לאיש מלבד לעצמו, והוא מוצב בניגוד מובהק לפוליק, הנכשל בכל מעשיו, כולל בניסיונותיו הספרותיים והפילוסופיים (עמ' 106). בן עמי אפילו עתיד לגזול את רעיונותיו הפילוסופיים של פוליק, לפרסמם במאמר בכתב עת לעיון פילוסופי, ועוד לטעון שפוליק גזל אותם ממנו. בקיצור, המציאות הישראלית של אז אינה מרהיבה כלל.

המעניין הוא שבכל הקשור למציאות, שלטת ברומאן שיטת “הקירבה למציאות” והיא הועצמה מאד בעיצוב הרקע הפוליטי, החברתי והמשפחתי אפילו ביתר קיצוניות מאשר ברומאן הבא, הרביעי, של בן עזר – “השקט הנפשי” (1976), לא כל שכן יותר מאשר בשני הרומאנים “הריאליסטיים־החברתיים” הקודמים שהביאו לו פרסום רב, “המחצבה” ו“אנשי סדום”.

אי לכך תיאורי ההפגנות, האירועים, השיחות, הוויכוחים והדיבורים בבתי קפה או בבתים, סיפור פרטיה של פרשת לבון וכל שאירע במצרים, כמו גם מהלכו של משפט אייכמן ופרוטוקולים ממנו, ואפילו מהלכו של שירות המילואים המאיים על פוליק ומהווה מוקד חשוב בהתנהלותו – כל אלה ניתנים בפירוט ובשפע. וכך נעשית המציאות לגיבורה רבת חשיבות בפני עצמה, כמו גם לגורם מרכזי באפיון הדמויות. זו הסיבה לכך, שגם הרהורים ושיחות לא מעטות על החיים ודרכי ההתנהלות בהם, נראים לנו לא פעם אקטואליים בתכלית, ומעוררים עניין ומחשבה נוספת גם היום.

הקוטב המרכזי השני של הרומאן, שכאמור עניינו בדמויות הפועלות, נבנה על פי הנחת יסוד מאלפת באשר למקור העיקרי של זהותו של אדם, כולל מעשיו, מידותיו המוסריות, תפיסת עולמו ואפילו עמדותיו הפוליטיות. על פיה, כך משתמע מן הדברים, כל אלה אינם נקבעים בכוחו של הרציו המודע, בכוח התבונה השוקלת אידאות ומהלכים או הרצון האנושי (וכל זאת, אף שמדובר דווקא בסטודנטים לפילוסופיה!) – ואפילו לא רק מהחינוך היסודי, אלא הם בעיקרו של דבר תולדה של הנפש הבלתי רציונאלית המכוונת את הרציו. ואילו תנודותיה חורצות הגורל של הנפש נקבעות במידה מכריעה על ידי ילדותו של אדם, בייחוד בבית הוריו, במקום הולדתו, סביבתו החברתית ומעמדו החברתי כילד. בבגרותו יקבעו אלה גם את כוחו להתמודד עם החיים ולשרוד.

“גיבורו” של הרומאן, הלא הוא “פוליק”, הלא הוא רפאל שומרון, מעלה גם הוא מסקנה זו בעצמו במחשבותיו, וטוען כי עמדותיו הפוליטיות, כולל ביחס למלחמות עם הערבים ולמילואים, ובאשר ל“ההאשמות ההדדיות” שבתוכנו, הפיכתנו “לספרטה” בלב המזרח התיכון וכדומה להן וטוען כי כולן מקורן ב“ריקנות אשר בנשמה” ובאובדן הדרך האישית ( עמ' 146–147). ואכן, הוא, שכונה בכינוי “פוליק” בילדותו במושבה, ילדותו מוסיפה ללוות אותו בפועל לא רק בתודעתו ובמעשיו, אלא גם, למשל, בנוכחותו של צבי, בן כיתתו, שאף שנפרדו עוד בילדות ולאחר מכן בהכשרה, כשצבי הלך לקורס קצינים ואילו פוליק הצטרף למייסדי קיבוץ עין גדי.

לעומת זאת, בעולם שלא הכיר אותו בילדותו, בצבא ובאוניברסיטה, מכנים אותו ידידיו ומכיריו בכינוי הקיצור “רפי”, וחושפים בכך את אי הבנתם במקור זהותו. אפילו עפרה, אהבתו האובססיבית מילדות, הנמשכת גם עתה באוניברסיטה אחרי שהייה בעין גדי וריחוק של שנים, מכנה אותו בכינוי המרוחק והבוגר, למרות שהיא ודאי מכירה את כינויו מילדות, ובכך היא מבטאת, כמובן, את ריחוקה ממנו, עד כדי זרות ורתיעה.

אבל מה שחרץ את גורלו, את עצם השתקעותו הנמשכת בהתחבטויות בעולמו הפנימי ובאהבתו האובססיבית מילדות לעופרה, הלומדת עימו אך סולדת ממנו ושבה ומבהירה לו כי לא יקרה דבר ביניהם, ובעיקר – את חוסר יכולתו להיאחז בעולם הממשי – מקורם בילדות, במה שאירע לאביו בתקופת המאבק בשלטון הבריטי. האב, שנלקח לחקירה על ידי אנשי המחתרת משום שנחשד כ“מלשין” על חברי האירגון המחתרתי, אף שהוחזר לביתו, לא היה יכול להשלים עם אובדן כבודו ושמו הטוב, וסופו שהתאבד בירייה מרובה שהושאל דווקא מאביו של צבי, ידידו. מאז חש פוליק שהעבירו את היחס לאביו אליו עצמו, והוא מרגיש את עצמו מנודה, בכל ימי ילדותו, שכן אפילו למורה אחת שרצתה לפנק אותו ולקרב אותו מעט אמרו “באותה אכזריות צודקת של חברה סגורה” שיש להוקיע את הבוגדים (עמ' 50–70). תחושת היותו בן של “מלשין” בעיני החברה, אינה עוזבת אותו בבגרותו ואפילו באוניברסיטה, שלא לדבר על סלידתו מן המילואים שהרי בהם משתמשים בכלי נשק, ברובים.

מעניין, שחלק מהפרשה, כמו גם סיפור תגובת אביו של פוליק לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ועוד פרשיות היסטוריות מסוף שנות ה־30, כששניהם היו ילדים, עולים בחלקם כזיכרון דווקא בתודעתו של צבי ומזווית ראייתו והבנתו. דבר זה מבהיר כי צבי יודע היטב את נפש ידידו, אך בה בעת גם ממתן את האפקט הריגשי ואת החמלה על פוליק, ואופייני למסירה כולה, גם על ידי המספר.

מאידך, משום שצבי, דווקא הוא, יהיה זה ש“יבגוד” בו, כאשר המגע המיני המפורט ביותר בספר, רווי העונג והמאבק כאחת, שהזכרנו קודם, יתקיים בינו לבין עופרה, למרות שאין אהבה ביניהם (עמ' 75–82). שיטת סיפר זו בונה את ההבנה שגורלם ומהלך חייהם של השניים שב ונשזר כאילו האירוע המר מתקופת ילדותם קשר אותם ללא הפרד (כפי שאכן יובלט בפרק הסיום האירוני). עתה צבי מקיים קשר טפל עם סטודנטית בשם יהודית, ואילו עפרה מקיימת יחסים חסרי סיכוי ומשפילים עם גבר נשוי בשם דב פורטוגל. ובכל זאת, צבי מוסיף וחש אשמה על שלא קיים את מצוות אביו, שכל השנים חש אשמה על שהשאיל בלא דעת את הרובה למתתיהו שומרון – לדאוג לפוליק. אך מתברר לשניהם, כי אף ששניהם למדו יחד בבית הספר ואף נפגשו לימים בעין גדי, לא נוצרה ביניהם קירבה של אמת.

והיה גורם נוסף ומכריע לבדידותו של פוליק. אימו התחתנה בשנית עוד בילדותו ועברה לתל־אביב, אלא שהוא מעולם לא חש שם בבית למרות יחסו הטוב של אביו החורג, והקרקע נשמטת מתחתיו.

המעניין הוא, שדווקא משום כך תודעתו המיוסרת מתעשרת באין סוף הרהורים על היבטי חיים מגוונים ובהם שזורות לא פעם הבחנות מאלפות, אפילו – או דווקא – כשדעתו הולכת ומשתבשת עליו. אף על פי כן, יש לשוב ולהדגיש את ההימנעות מכל סנטימנטליות, כיוון שהמספר יודע הכול, המוסר את הדברים לרוב בגוף שלישי, אינו מנסה, כאמור, לעורר אהדה כלפי הדמות הנבוכה, אובדת הדרך והביקורתית מאוד כלפי עצמה. הוא ממתן את ביטויי הרגש, מוסר כמו באובייקטיביות את השיחות וההתלבטויות (למשל עם צבי, האם מותר לשקר על מנת שלא לפגוע בזולת, עמ' 44) וכך, כמתוך מרחק מאוזן, נמסרות גם מחשבותיו האובססיביות על עפרה, הערצתה מתוך התבטלות עצמית, תוך שילוב הרהורים פילוסופיים על יחסי גבר ואישה, על כוחן החלש של מילים שהן כנשק או סטירות לחי אך אפשר שהשתיקה חזקה מהן (עמ' 91–92). גם בתיאוריו שומר המספר על מרחק כמו אובייקטיבי ומותיר בידי הקורא את השיפוט.

שני המוקדים האלה בצירופם יחדיו יוצרים רומאן בעל אופי ייחודי המכיל לכאורה סתירה פנימית: מחד, העולם החיצוני סוער ונמסר באופן מדוייק בפרטיו ובקירבה למציאות הממשית, לעיתים עד כדי דוקומנטציה, וגורמים לציפיית הקורא לפעולה ממשית של “הגיבור”.

מאידך, מוצב במרכזו של הרומאן אנטי־גיבור מובהק, הסובב הולך בעולם, בתל־אביב ובירושלים, וכל מגע עם העולם החיצוני גורם לו דווקא לשקוע בבדידותו, בעולמו הפנימי ובהתחבטויותיו, כלומר – בזרם תודעה שאינו פוסק. כל זאת כאמור בניגוד מובהק לסופר שואף הפירסום והתהילה, אורי בן עמי, אך גם בניגוד לידידו מילדות צבי, שעם הזמן מתברר שהוא דווקא מצטיין בכיבושיו המיניים.

מקום מיוחד בחייו ובזרם תודעתו המתמיד של פוליק תופסים, כאמור, המילואים. בכך נפתח הרומאן, בשיחה עם צבי על הקריאה למילואים, והוא עתיד להסתיים (אין ברירה אלא כבר לגלות…) במותו שמתוך טירוף במילואים.

“הצבא והמילואים הם הצלב הפרטי שכל אחד מאיתנו נושא על גבו,” הוא אומר במפורש (עמ' 121) שעה שאיום השירות והמפקדים מלווה אותו, ואפילו כשיחס הרס"ר אליו חיובי ומתחשב (עמ' 110–116). וכך מתנהל לו הרומאן בין מציאות ציבורית צעקנית, רועשת, רווית מאבקים פוליטיים ואירועים דרמטיים, לבין מציאות אישית קשה, כשזו החיצונית־ציבורית מעליבה ומשפילה את האנטי־גיבור שבמרכז הרומאן, כל אימת שהוא בא במגע עם אחד ממימדיה (זוגיות, פוליטיקה, אקדמיה, חברים ובייחוד המילואים) או מנסה להשתלב בתוכה, והוא הולך ושוקע לתוך עולמו הפנימי ומסתבך בתוכו.

למשל, מפרק י“א מתנהל הרומאן בין שירות מילואים גרוע, מתסכל ושנוא בנגב (פרק י"א) לבין אהבתו האובססיבית והמתסכלת לעפרה, ציטוטים מאפלטון שעולים בתודעתו ותזכורת שפרופ' נתן רוטנשטרייך, ראש החוג לפילוסופיה, הוא שהוליך את ההגנה על פנחס לבון. או אז נעשית המציאות הציבורית ל”גיבורה", ונפרשת פרשת מעורבותו של אורי בן עמי, הנדחף בראש הפגנות וכנסים על מנת להיאסר ולהתפרסם (פרקים י“ב, י”ג).

בפרק הבא כבר מתוארת לפרטיה סביבתו החברתית המתסכלת של פוליק, כשמסופר על נשף פורים באוניברסיטה שהוא אינו מצליח להשתלב בו או לנצלו למימוש אהבתו לעפרה. לעומת זאת, הוא נגרר על ידי סטודנטית בשם אורנה, שמתברר שהיא אלמנת מלחמה ומחזרת אחריו, והוא מקיים עימה מגע מיני חסר כל משמעות, ורק “התפלספות” תפלה לפניו ולאחריו מכסה על תיפלותו, בעוד פוליק נותר זר לה, לעצמו ולעולם.

התערערות נפשית מתרחשת כשצבי, המקובל חברתית ונע כמו כולם בין חבר בדירה שכורה לחבר אחר או לידידה, מגיע לפוליק וזה מספר לו על גניבת רעיונותיו הפילוסופיים על־ידי בן עמי (פרק ט"ו). אין תימה, שבביקורו הסמוך אצל עפרה, שניהם כבר סוברים שמצבו של פוליק על סף טירוף, מעלים לראשונה את הרצון לברוח לניו יורק, ומוסיפים לדון במציאות שברקע (פרק ט"ז).

או אז מופיע נושא חדש באקטואליה הישראלית התוססת תמיד, הלא הוא משפט אייכמן, הנמסר במפורט, אלא שפוליק כבר נקלע בשלב זה ללילות נדודים הזויים בירושלים, הרווים חיבוטי נפש. יש לציין, שתוך כך עולים דווקא רעיונות רבי עניין ומשמעות, הגם שסדרם לאו דווקא הגיוני, ואילו לא באו בגודש ובסדר כזה היו זוכים לתשומת לב ראוייה. למשל, הקבלה בין היחס לנשים ליחס לדמוקרטיה, ביקורת תיאוריות היסטוריות וביקורת האידאליזציה חסרת האיזון של הדמוקרטיה ללא גבולות. כל אלה אף נמסרים תוך הבעת סלידה מהצבא ומהמילואים, אך בה בעת התבטלות בפני המשרתים נאמנה בצבא.

ואז בדיוק מגיע צו הקריאה למילואים החדש (עמ' 259). על רקע מצבו הנפשי של פוליק, הפעם הצו כבר מעורר הרהורי טירוף מובהקים, וזאת גם על רקע פגישותיו עם דמויות תימהוניות בשיטוטי הלילה שלו. וכמובן שניסיונותיו לבטל את הצו נכשלים, כמו גם פרסום דבר גניבת רעיונותיו, נדודי הלילה הופכים קשים ומטריפים יותר, דיכאונו וייאושו מולידים חלום מטורף, מעורבים בו באימה כל תחומי חייו הכואבים, אבל הבריחה לתל אביב (פרק כ') רק מחריפה את המצב, את השיטוטים ואת ההזיות שאינן מבדילות עוד בין מציאות לדמיון. באותו זמן עצמו אורי בן עמי זוכה לשבחים על רומאן שכתב על מלחמת סיני, שלא השתתף בה כלל, וזכה במילגת לימודים לקליפורניה.

ומה יהיה סופו? עליו לצאת למילואים למרות כל שטף מחשבותיו המקטרגות והנסבות על חופש, זכות, כוח, אכזריות, דימוקרטיה, אהבה, שנאה, צדק, נשים, חברה ומדינה, ברנר, הערבים ואנחנו ועוד, ואפילו הוא מרגיש שהוא עלול להישבר.

ואכן, למרות היחס הסלחני אליו, הקורא כבר אינו מופתע כלל כאשר לפתע, באימונים, יורים עליהם ופוליק רץ אל מול היריות בטירוף, ובעיקר בתחושת שיחרור, כנפטר מכל מהמועקות, ובתחושת אושר ואפילו במחשבה שהפך עתה לגיבור (הדהוד לאבא, כמין מעשה של תיקון).

והסיום? האם בהתאבדות טראגית זו? לא כך, לא כצפוי. הסיום (פרק כ"ב) אירוני ועצוב כאחת. בסתיו 1961 צבי הוא העוזב את הארץ וטס לחו"ל, הפעם לאירופה, אך כאילו בכרטיס של פוליק. אכן, בשל מותו של ידידו שאינו מוצא לו הסבר (דווקא הוא?…) הריהו חש אשמה ועולים בו זיכרונות ילדות. אבל מילותיו המסיימות של המספר הן: “אדם הפך אידאה,” פוליק אינו עוד בגדר ממשות לגבי איש.

ולסיכום: לפנינו יצירה ספרותית בלתי שגרתית ונועזת, המעמידה את הקורא בפני אתגר לא פשוט: מחד, להתמודד עם רקע מפורט, ודוקומנטרי לעיתים, של מציאות פוליטית וחברתית סוערת של ראשית שנות השישים (מציאות היסטורית לגבי קורא בן ההווה, הנזקק אכן לפירוט מסויים), ומאידך – עם זרם תודעה של אנטי־גיבור שהוא תולדה של רצף ניסיונות כושלים להשתלב במציאת המתוארת, לפרוץ לתוכה ולהיאחז בדבר כלשהו שישחרר אותו ממשא עברו בילדותו במושבה.

בהתאם לקונבנציות הספרותיות המקובלות, מצפה הקורא לכך שאם המציאות תוססת, הרי גם הגיבור יפעל ויעשה ותיווצר עלילת מעשים המביאים לשינוי במציאות. לעומת זאת, המציאות התוססת בגילוייה הכעורים דווקא הולכת ומשקיעה את האנטי־גיבור בעולמו הפנימי המסוכסך, בזרם תודעתו, הכולל מיספר מוגבל של נושאים מעיקים שהוא אינו יכול לחרוג מהם. וכך העלילה הולכת מתקיימת בעיקר בתודעה המשתבשת ומתפרעת אבל סביב הנושאים המוגדרים, אף כי הקטעים העלילתיים הקשורים בו (כמו סיפור אביו, גם תיאור המגעים המיניים, ההפגנות) – יוצרים קטעי עלילת פעולה (שגם אותה מפרק המחבר לא פעם לחלקים לא רצופים).

זהו אכן אתגר ספרותי מקורי ורב עניין, וקורא שייפתח לניסוי הספרותי הנועז הזה, שאינו בא להחניף לו אלא לעוררו לחשיבה ולהעמקה בנפש האדם – עשוי לצאת נשכר ללא ספק. ובנוסף, לבטח יסיים הקורא את הרומאן ולפחות יאמר: לא ייאמן, הרי מבחינה עקרונית, פוליטית וחברתית – כמעט לא השתנינו!


*

אהוד יקר,

סוף סוף השלמתי את המאמר שכבר מזמן היה כתוב אצלי בראש. שמחתי שפירסמת מחדש את הספר, כי יש בו עניין רב לקורא של היום ואני רואה בו ספר מקורי ונועז מבחינה ספרותית דווקא (הפעם לא מבחינה “אירוטית”, אם כי גם זה ישנו, כמובן).

ארנה


לארנה היקרה,

אין סוף תודות על המאמר היפה והמדוייק על “לא לגיבורים המלחמה”. עם זאת, עדיין אינני מבין, גם מהמאמר שלך, כיצד נעלם “לא לגיבורים המלחמה” ממפת הספרות העברית ולא תמצאי התייחסות אליו כמעט בשום מקום ואין בו “עניין לקורא של היום” למרות שהוא “ספר מקורי ונועז” – שכבר עברו 45 שנים מאז פירסומו הראשון, יותר מ־50 שנים מאז כתיבתו, ונדמה לי שהוא שם בכיס הקטן הרבה רומאנים “חשובים” של סופרים “חשובים”. כך שאין לי אלא להמשיך להסתגר בתיוג שלי כ“סופר נידח”, שזה עשרות שנים זה “בון טון” שלא להתייחס כמעט ליצירות שלו.

כמובן שכל קורא יכול לקבל חינם בפנייה אלינו את הקובץ המוקלד של הרומאן.

אהוד


פורסם בגיליון 1175 של המכתב העיתי “חדשות בן עזר” מיום 5.9.16

יצירות על אודות יצירה זו
המלצות קוראים
תגיות