לזכר הקדושים מעדת חברון שנפלו חללים במנחם־אב תרפ"ט

 

הקדמה    🔗

להופעת “מרקאדו החמר” במהדורה מיוחדת¹

עברו שמונה שנים מאז חרבה הקהלה העברית בחברון. במנחם אב תרפ"ט הונף הגרזן ועלה הכורת על כל העדה החברונית, ביום אחד נטבחו עשרות יהודים ספרדים ואשכנזים, גברים נשים וטף, ואלה שנצלו – נמלטו מתוך העיר אחוזי זועה ופלצות כמתוך הפכת סדום ועמורה.

לאחר המאורעות של תרפ“ט נעשו אי־אלו נסיונות לחדש את הישוב היהודי בחברון, ולישב משפחות אחדות בבתים ובנחלאות של יהודי חברון, שנעזבו ע”י בעליהם. אולם הנסיונות האלה לא הצליחו. הגיטו היהודי בחברון עם שרידיו הקדושים, ובתוכם בית־הכנסת של אברהם אבינו, נשאר עומד עד היום בשממונו ובחורבנו הגמור, וגם אותם “המוהיקנים האחרונים” שבין יהודי חברון, שנסו לחזור אל בתיהם שמחוץ לגיטו – לא עשו זאת אלא על רגל אחת, כי ברגלם השניה נשארו עומדים בעיר מפלטם – בעיר הקדש ירושלים.

ואם עד כה נמצאו עוד אנשים בקרבנו ובקרב כל החובבים והמעריצים את ערי הקדש, שעוד הבהבה בלבם התקוה הרחוקה לתחית הישוב היהודי בחברון – הנה עתה, לקול הזמירות החדשות שהגיעו מלונדון על “חלוקת הארץ”, אפסה כבר כמעט לגמרי גם התקוה הקלושה הזו. מי יעלה כעת על לבו את גורל הישוב החברוני, בשעה שאנו רואים כעת בעינינו, שגורל דומה לזה צפוי כבר גם לישוב הירושלמי שבין חומות עיר דוד?

* *

לפנים בישראל בהחרב “עיר ואם” מערי ארצנו, היה כל העם מתעורר להתאבל על מאורע זה כעל אסון לאומי גדול ביותר. אפילו לצורך חיזוק המדינה וביצור שלטון המלוכה שנתערער בסוף ימיו של דוד בן ישי – לא הורשה לשרי הצבא הישראלי “להמית עיר ואם בישראל”. אולם בימינו אנו קהה הרגש והאינסטינקט הלאומי הבריא בלבות שרי עמנו. רבים מהמנהיגים הציונים שבארץ ובחו"ל סוברים ומאמינים בחכמתם המדינית, שאפשר לבנות את הבית הלאומי היהודי גם מבלי מערת המכפלה ואפילו מבלי הכתל המערבי: הם פוסחים ועוברים על החרבות והפגרים החדשים של ערי קדשנו, כאילו היו אלה המשכם הטבעי וההכרחי של החרבות מלפני אלפים שנה, וכאילו לא נפלו לעינינו כקרבנות הבנין של דורנו.

על כן אמרתי: בשעה מכריעה זו של תמורות ומשברים בתכניותינו הציוניות כדאי וראוי להחיות בלב הקורא העברי ובלב הקהל היהודי את תמונת החיים היהודים העצמיים, שהיו מפכים כמעין שקט וזך בין הררי חברון עד לפני שמונה שנים – תמונת חיים של עדה יהודית שלמה, שנמחתה ביום אחד מעל פני האדמה.

* *

ההיסטוריה היא גלגל חוזר בעולם – וגם השגיאות ההיסטוריות חוזרות ונשנות לפעמים כּצוּי הגורל. כאשר עלה יהושע בן־נון לרשת את הארץ – לא כבש לבני יהודה את קרית ארבע, היא חברון. בני יהודה ושמעון נאלצו לכבוש את נחלותיהם בכחות עצמם, ועל כן גבר הפרוד ביניהם ובין שאר שבטי ישראל, והקרע שנתהוה באופן זה בין שני חלקי העם, לא נתאחה עוד לעולם (חוץ מבימי דוד ושלמה).

בראשית עלית בבל ובנין הבית השני הופקרה שוב קרית ארבע בידי זרים – בידי האדומים. נראה הדבר, שזו היתה אחת הסבות העיקריות של הריבות שפרצו בימים ההם בין זרובבל בן שאלתיאל, שהיה מזרע דוד, ובין ישוע בן יהוצדק, שהיה מזרע הכהנים הגדולים. ברור הדבר, שזרובבל בן שאלתיאל היה מעונין לגאול את ערי יהודה הקדומות ביותר – את חברון ובית לחם, שגדלו את בית דוד והמליכוהו על ישראל, אולם ישוע בן יהוצדק היה “רודף שלום” ככל זרעו של אהרון, וכפי הנראה וותר לאדומים גם על חברון וגם על בית לחם, ובלבד שלא תופרע עבודת האלהים והקרבת הקרבנות על הר המוריה. משפחת דוד, שנשמטו מתחתה קרקעות מולדתה הקדומה, נעלמה מאז מעל האופק ההיסטורי של עמנו. אמנם בגולה, בבבל, הוסיפו בני דוד להנהיג את עמנו בתור “ראשי גולה”. אולם בארצנו נמסרה הנהגת עמנו בידי משפחות הכהנים, ובימי החשמונאים עלו הכהנים הגדולים גם על כסא בית דוד.

נקמת ההיסטוריה על בגידה זו בנחלת בית דוד היתה איומה ואכזריה עד מאד: אותם האדומים שכהנינו קנו מהם את השלום בוותרם על חברון – הם שהקימו מתוכם את אנטיפטר ואת הורדוס, שהשמידו את כל משפחת החשמונאים, והביאו על עם יהודה את שלטון הרומאים ואת חורבן הבית השני.

* *

ועתה, בקומנו לבנות את ביתנו הלאומי השלישי – האמנם נחזור בשלישית על אותה השגיאה הפאטאלית – האמנם נפקיר שוב בידי הזרים את קרית־ארבע הקדומה, את עיר האבות של אומתנו, שהנחילו לנו את זכותנו ההיסטורית על ארצנו? האדמה הראשונה שגאלנו בארצנו היתה זו של שדה מערת המכפלה, – והשדה נקנה ע“י אברהם אבינו בכוונה גלויה וברורה להנחיל לזרעו – בצדק ובמשפט ולא בגזל ובמרמה – את זכות החיים והגאולה בארץ זו, שאלקים הועידה לו ולבניו אחריו. יעקב אבינו, שמת ונחנט במצרים טולטל בכל זאת בדרך רחוקה וקשה ממצרים לחברון, “ויעשו בניו לו כאשר צום”.. ויקברו אותו במערת שדה המכפלה”, – כי גם הם ידעו וזכרו עדין את הסוד הגדול, שכאן בקרית ארבע, טמון היסוד האמתי והנאמן ביותר לבנין עתידו של העם העברי.

עבדות מצרים השכיחה כנראה את הסוד הגדול הזה מלב אומתנו; אולם לאחר כל האסונות הלאומיים הקשים והמרים, שבאו עלינו מימי יהושע בן נון ועד היום לרגל הפקירנו את עיר האבות – הלא נפקח סוף סוף את עינינו ואת לבנו לראות ולהבין, כי לא יכון בנין העם, ולא תבורך תנובת ארצו, כל עוד “תשבנה בדד” קריות־קדשנו הנאמנות בחורבנן ובשממונן הקדמון והחדש גם יחד!

המחבר

ירושלים, בין המצרים, תרצ"ז.

 

פרק א. הקדמה: תולדות מרקאדו    🔗

– “מרקאדוֹ ס’איזוֹ מקער” (= מרקאדדו נהיה לחמר) – חדשה זו, שבשפתה המקורית צלצלה במקצת כלשון נופל על לשון, הפליאה כל־כך את בני הכולל החברוני, עד כי למשך יום תמים נדחו מפניה כל חדשות המלחמה הגדולה.

– הנשמע כדבר הזה – הנידו בראשם הזקנים, חובשי בית־המדרש – שׁבּן למשפחת חכמים יאחז במשלח־יד בזוי כזה?

– עלוּבה אמו! – נדו וספדו הנשים, שנזדמנו יחד לחבורות, מי על־יד תּנוּר האוֹפה ומי בבית־המרחץ – כשתדע זו בקברה שבנה יחידה מתגולל בין החמוֹרים, תזדעזע כּולה, לא תנום ולא תישן!"².

– וכי מה יעשה? – טענו בהתלהבות יושבי־הקרנות הבטלים מעבודה, שכּל חדשה שנפלה בעדה שׁמשה להם חומר חדש לבקורת ולהתנפלות על הנהגת הרבנים, ראשי הכולל – וכי מה יעשה יתום שכזה? הן הגנבים והרוצחים הללו, שהתעשרו מכספרי הכולל, אינם נותנים עוד אף פרוטה לאלמנות וליתומים הכי־עזובים והכי־אומללים שבינינו!

תולדותיו של מרקאדו, כתולדות יתר בני העדה החברונית הקטנה, היו ידועות לכּול:

מרקאדו נתיתּם בהיותו קטן. אביו נסע בתור שד“ר הכולל החברוני לערי ה”מערב" (למרוקו); שם חלה באיזו מחלה קשה וממושכה, הוציא את כל כספו וגם את כל כספי הכולל שנקבצו על ידו, ולבסוף מת ונקבר בנכר, בהשאירו אחריו אלמנה צעירה וענוגה ובן יחיד, רזה וחוור.

שמו האמתּי של בן יחיד זה היה יוסף, אלא שמפאת בכוֹרתו קראוהו תמיד גם בבית וגם ברחוב בשם “בכוֹר”. לאחר שמת אביו של בכוֹר, חרדה האלמנה ביותר לשלום ה“קדיש” היחיד הזה, ולכן החליטה “למכּור” אותו. “מכירה” כזאת הנה, כידוע, תחבוּלה בדוּקה כנגד “מלאך־המות”: בבואו לקחת את התינוק בן פלוני, הריהו מוצא תחתיו תינוק בן אלמוני, ועל־ידי־כך הוא מתבלבל עד שׁמרפה מטרפו לגמרי.

לא בנקל עלה הדבר בידי האלמנה למצוא “קונה” מתאים לבנה יחידה. הן בתור “קונה” כזה יכול לשׁמש רק בר־מזל מיוחד במינו, שלא מת עליו אף אחד מילדיו, וגם אביו ואמו עודם בחיים. אך האם הצעירה לא חסה על כל עמל וטורח; וכשלא מצאה בחברון שום אדם מתאים לכך, נסעה עם בנה ירושלימה ותמכרהו שם. בשובה חברונה עם בנה המכוּר, שנחשב מאז אך כשאוּל בידה, הפקידה את המטבּע הקטנה, שקבלה במחירו, בידי שמש בית־הכנסת הגדול – הוא בית־הכנסת של אברהם אבינו – ותּצוּהו להדליק בכסף זה שמן־זית להזכּרת נשמתו של בעלה המנוח; וגם לחזן העניקה נדבה הגונה, למען יברך באופן פומבי באריכות־ימים את הנער השאוּל בידה – שנקרא מאז בקרב כל בני־עדתו בשם “מרקאדוֹ” (=המכור).

כדי להתעות עוד יותר את מלאך־המות ולהוכיח לו, שמרקאדו יצא מרשותה, חדלה האלמנה לתפור לו מלבושים חדשים ותלבישהו רק בגדים בלים, שהשיגה משכניה וממכיריה בתור “נדבות” ליתום. אפילו הלבנים של הנער לא נתפרו אלא משרידי הבדים, שהיו נשארים בידי התופרים תכריכים למתים.

כל זמן אשר שׁרינה (כך היה שם האלמנה) היתה שקועה ראשה ורובה באזכרות לבעלה ובמכירת בנה יחידה – לא שתה לבה למצבה החמרי, וכדי למלא את כל הוצאותיה הגדולות, שהוכרחה להוציא לענינים האלה, מכרה בלב קל את כל תכשיטיה. אולם אחרי שעברו ימי־אלמנותה הראשונים, החלה דאגת הפרנסה להציק לה יותר ויותר ותלך גם היא בלב מר ושבור וברוח נכאה לדפוק על דלתות “בית הרב” ולבקש את הקצבה החדשית, שנתנה לכל יתר אלמנות הכולל.

כשהופיעה האלמנה החדשה בבית הרב, נעשו פניהם של ראשי הכולל, שישבו שם באותה שעה, זועמים ביותר: לבם כּאב עדין על כספי הכולל, שהפסיד בעלה של אלמנה זו, והסכומים הגדולים שהוציאה אחרי מות בעלה נתנו מקום לחשד שבימי חייו הספיקה לקבל ממנו בסתר כסף רב. מכיון שאי־אפשר היה לפטור אותה בלא־כלום, צוה הרב לתת לה פרוטות מספר. אולם אך ראתה האלמנה את הכסף, שהושיטו לה – צפה מעמק לבה הרגשה של עלבון צורב מאין כמוהו, דמה עלה בראשה, ותזרוק את הפרוטות בידים רועדות מקצף בפני הנותנים ותקרא בקול מר ובהתרגשות היסטרית:

– אוי לכם, רוצחים! לא די לכם, ששלחתם את בעלי למות בנכר, עוד רוצים אתם להמית גם את אשתו ובנו יחידו ברעב?!

מיד נקרא השמש להחיש עזרה לרבנים הנכבדים, האלמנה הוצאה החוצה, ומאז לא שבה עוד לדרוך על מפתּן בית הרב ולא הוסיפה עוד לראות את פני ראשי הכולל.

אחר ימים אחדים נודע פתאום בקהל, כי שרינה השכירה עצמה בתור כובסת קבועה בבית־החולים של המסיוֹן האנגלי. כל העדה היתה כמרקחה: “היתּכן?! אשת חכם והלכה למסיון?” למחרת אותו היום, שבּו נפוצה השמועה המפתּיעה הזאת, יצאו בבוקר כל הנשים אל פתחי ביתן לראות בעיניהן את אלמנת החכם בלכתה לעבוד במסיון; אף, הילדים והילדות יצאו בהמון רב וימלאו את כל הרחוב הצר של הגטו, שבו היתה צריכה לעבור גבוֹרת היום. בשעה הקבועה נראתה האלמנה כשהיא מהלכת בראש זקוף ובצעדים בטוחים, ורק האדמומית הקלה, שפרחה בלחייה, הוכיחה את התרגשותה הפנימית. "הנה – עבר לחש חרישי בקרב ההמון. הילדים והילדות הסתכלו בפני האלמנה בסקרנות רבּה, כמו שמסתכלים בפני איזו בריה משונה, ויפנו לה דרך באופן אינסטינקטיבי³, מבּלי דבּר דבר. ורק כשקרבה כבר האלמנה אל פתח הגטו לצאת ממנו, נתמלא פתאום לבה של אחת הזקנות, שעמדו בפתחי הבתים, אומץ רב ותקרא אחרי ההולכת בבוז ובקול רם: “משומדת!”

–משׁומדת! משׁומדת! – החזיקו אחריה כל הילדים, אולם האלמנה כבר נעלמה מן העין.

כניסת שרינה למסיון גרמה להתרגשות רבּה גם בקרב החכמים ראשי הכולל. אלה לא התפעלו כל־כך מעצם העובדה, כמו שחששו לחרפּה, שמקרה זה היה עלול להעטות על כל העדה הספרדית. “ומה יאמרו עתה עלינו האשכנזים? – דבּר הרב הזקן בקול־בוכים אל סגניו ועוזריו. – הן נהיה ללעג ולקלס בפי “המצורעים” האלה כל ימי חיינו!”

אותו השמש, שהוציא את שרינה מבית הרב, נשלח כעת אל בית האלמנה להחזירה למוטב. תחלה נסה את הדרך הכבושה והקצרה ויאַים עליה בכל מיני נסויים וחרמות ורדיפות. אולם כשנוכח, שאלה עלולים רק לקלקל, החל לדבר רכות, ויבטיח בשם החכמים, שאם אך תצא מהמסיון, יתמכו גם בה כבכל יתר האלמנות.

– לא! לא אצא, ואל חסדי הכולל לא אזדקק עוד! – השיבה שרינה בהחלט. – העיני ינקרו? אמנם כשאני לעצמי הייתי מקבלת עלי כל מיני יסורים, ובלבד שלא יגידו, שאני מחללת את כבוד בעלי המנוח. ואולם מה אעשה למרקאדוֹ שלי? האוּכל להסכים, שיסבּול מחסור אפילו רגע אחד? ובנוגע ליהדותי – אל תדאג! הריני גם היום יהודיה כשׁרה וחסידה לא פחות מהחכמים עצמם, ובעולמי הבא הרינו בטוחה הרבה יותר מהם!"

ואמנם, אף־על־פי שבגטו החברוני יכול כל אחד לדעת אל־נכון את כל הנעשה בחדרי־החדרים של כל השכנים – לא מצאו שכנותיה של שרינה בכל התנהגותה ומעשיה, מאז נכנסה למסיון, שום דופי ושום חטא:

יום יום תקום שרינה עם צאת השחר, תסדר ותנקה את ביתה וכל כליה, תעיר את בנה ותעמוד עליו, שיטול את ידיו ויברך ברכת השחר כדין; אחר תרתיח את הקהוה השחורה ושניהם ישבו לאכול ארוחת־הבוקר. אחר הארוחה תוציא שרינה מהארון את צידת היום, שהוכנה עוד מאמש – לחם וגבינה, ענבים וזיתים, – תחלק אותה לשני חלקים שוים, וצררה אותם בשתי מטפּחות: את הצרור האחד תמסור בידי בנה ותשלחהו לכל היום לבית־המדרש להתפלל וללמוד תורה, ואת הצרור השני תקח לעצמה (כדי שלא להזדקק למאכלים שבבית־החולים, שיש בהם חשש טרפה), תסגור את דלתות ביתה על מסגר, והלכה לה באומץ־לב לעבוד עבודתה הקשה, המיגעת והמפרכת את הגוף – עבודת הכביסה.

בימי השבתות והחגים היה רופא בית־החולים משחרר את שרינה מכל עבודה, ואז היתה באה לבית־הכנסת לחזות בספר־התורה הפתוח, והיתה מנשקו מרחוק בדחילו ורחימו ובדבקות רבה. אחרי גמר התפלה היתה נגשת ביראת־הכבוד אל החכמים, המלמדים תורה בבית־המדרש, והיתה שואלת וחוקרת אותם בדבר התנהגותו של בנה במשך השבוע והתקדמותו בלמודים. המלמדים הללו את מרקאדו, כי היה ילד נוח ושוקט ומבין בלמודים, אלא שבשעות הצהרים, כשכּל הילדים והמלמדים היו מתפזרים לבתיהם לאכול ארוחתם, היה גם הוא בורח מבית־המדרש שנתרוקן והולך ומשוטט בשוקים. כשנודע הדבר לאמו, פנתה באופן פרטי אל אחד המלמדים בבית־המדרש, אל החכם שבתי, ותבקשהו לקבל על־עצמו את ההשגחה על חנוכו של מרקאדו “במשך כל היום”.

“בידך אפקיד את בני יחידי, – אמרה בחן ובקול־תחנונים⁴, החכם נאות לזה; וכששאלוהו, למה הסכים לעשות חסד גדול כל־כך ל”משומדת", השיב:

– אם אסרב, תּוכרח האם לקחת אתה את בנה לבית־החולים כל היום, ואם ילכד נער כזה בפח המסיון, – הלא ישתמד באמת!

– כל המקיים נפש אחת מישראל, כאלו קיים עולם מלא, – העיר לאות־הסכמה אחד מחסידי החכם שבתי.

 

פרק ב. החכם שבתי ובתו אלגרינה    🔗

החכם שבתי היה חביב ומכובד מאד על כל החברונים בגלל חסידותו הצנועה והנלהבה, וביותר בגלל מדותיו התרומיות. צדקתו וישרו היו כל־כך מפורסמים בעירו, עד כי לפעמים היו גם אנשים מושלמים בוחרים בו לבורר ושופט ביניהם; החכם מצדו לא השתמט מזה אף פעם, ומבלי חוס על זמנו וטרחו, היה משתדל תמיד לפשר ולישר כל מיני סכסוכים, כי בעיניו היתה מצוה זו – להשכין שלום בין אדם לחברו – לאחת מתעודות חייו. חברי “בית הדין” התלוננו לפני הרב, על שהחכם שבתי משיג את גבולם, ועל־כן קרא אליו הרב את החכם שבתי והציע לו, שיכנס גם הוא אל בית־הדין ויקח חלק בהנהלת עניני העדה. אולם החכם שבתי דחה הצעה זו בהחלט: “מי יודע – אמר לאשתו בשובו מבית הרב – אולי אכּשל פעם בשעת חלוקת התמיכה, וקפחתּי מבּלי־דעת אחת האלמנות או אחד היתומים וקללוני לבם, ונשמעה קללתם בשמים”.

אשתו של החכם שבתי היתה זמן רב עקרה. בעלה התפלל בּעדה כל הימים, אך השנים חלפו זו אחר זו והאלהים לא נעתר לו. החכם התחיל חושש, שמא יוכרח על־פי הדין לגרש את אשתו, שהיתה יקרה ואהובה לו מאד, ועל־כן הרבה בנדרים ונדבות, בקוותו לעורר על־ידי־כך את רחמי השמים. לא היה מעשה של חסד וצדקה בעיר, שהחכם לא השתתף בו, ולא היה דבר שבקדושה, שלא עלה לחכם במיטב כספו ורכושו: כתיבת ספר־תורה חדש בשביל בית־הכנסת של אברהם אבינו, חציבת בּוֹר־מים צבורי, סיום בית־המדרש ותקון המקוה – כל אלו נעשו על חשבונו הפרטי, עד כי מקץ שנים לא נשאר לו מכל רכושו הרב שקבל בירושה אלא ביתו בלבד – בית גדול ועתיק במרכז הגטו היהודי. גם מלאכת־המוהלים למד החכם ויעסוק בה שלא על־מנת לקבל פרס, כי שמע פעם, שאף זאת היא סגולה לבנים.

בשנה האחת־עשרה לאחר חתונתו, כשהחלה כבר אמו הזקנה לדרוש בפה מלא את גרוש אשתו העקרה, נעשה לו פתאום נס גדול: העקרה הרתה!

אין לתאר את אשרו ואת גיל־לבבו של החכם שבתי ביום שנודעה לו בשורה זו. מלבד בצפיה לפרי־בטן, המשמחת כשהיא לעצמה, השתררה בנפש החכם עוד הכרה מרוממת אחרת – שהנה סר מעליו חרון־אף השמים, ומעתה חש את־עצמו כאותו הילד, שעלה בידו להתחטא לפני אבותיו, והריהו בטוח באהבתם הגמורה ובחסדם המלא.

כל בני העדה החברונית השתתפו אף הם בלב ונפש בשמחתו של החכם שבתי – מי מתּוך אהבתו וחבּתו לחכם ומי מתּוך ההנאה החמרית שצמחה לו מזה, כי החכם שבתי מהר עתה לשלם את כל הנדרים שנדרו הוא ואשתו לעת כזאת, ויערוך סעודות ויפזר נדבות, מבלי לשים לב להוצאות הגדולות, שהיו כרוכות בזה ושערערו – אגב־אורחא – את מצבו החמרי במדה נכרת מאד.

אמו של החכם שבתי החליטה לדאוג למפרע לכך, שהזרע, שבו נתברכו בנה וכלתה לאחר שנות־צפּיה ארוכות כל־כך יהיה זרע של קיימא. לתכלית זו החלה לבקש נדבות מכל יהודי, ששמו “משה”. בכסף הנדבות, שקבצה מח"י יהודים כאלה, הזמינה אצל צורף תימני חסיד נזם של זהב לתלותו על אחת מאזניו של הולד מיד אחרי הולדו. הסגולה הועילה: הילדה, שנולדה לחכם שבתי ושנקראה בשם אלגרינה (בעברית: שמחה), נשארה בת־קימא – אלא שאמה המסכנה, שקשתה מאד בלדתה, חלתה באופן מסוכן ותמת ימים אחדים אחרי הלדה.

מצבו החמרי הרעוע של האלמן לא הרשה לו לשאת אשה אחרת. אמו של החכם טפּלה בהנהגת הבית וגדלה את אלגרינה במשך שנים אחדות; וכאשר מתה גם הזקנה נהיתה הבת, למרות גילה הרך, לגברת־הבית היחידה. הגוּמה היחידה בקצה הסנטר והנזם היחיד גם־הוא בתנוּך האוזן הוסיפו לוית־חן מיוחדת במינה לילדה העליזה והצחקנית הזאת. אולם אך פסק רגע הפה מלחייך, היו מיד עיניה השחורות והעמוקות וריסיה הקמורים והארוכים משרים על כל פניה איזה צל של געגועים ועצבוּת. במשך הימים התקשרה מאד נפש החכם בנפש בתו יחידתו, וגם זו אהבה את אביה בכל לבבה, ותהי מטפּלת בו ושומרת על בריאותו ועל כל צרכיו במסירות גדולה ובאהבה רבּה ונאמנה.

מאז נמסר חנוכו של מרקאדוֹ בידי החכם שבתי לא הרגיש עוד היתום את־עצמו בודד ועזוב כל־כך כמקודם.

בכל בוקר, אחרי תפלת השחרית, היה החכם שולח את מרקאדו לשאול את אלגרינה, מה צריך לקנות לה בשוק (בחברון טרם הורשה אז לבנות היהודים לצאת בפנים גלוּים אל השוק הערבי). אלגרינה היתה מודיעה לו בחשיבות גדולה ובעיון רב את רשימת הצרכים, הדרושים לה מהשוק, היתה נאנחת אגב־אורחא על רבּוּי ההוצאות, והיתה מכריחה את מרקאדו ללמוד את כל הרשימה בעל־פה, לבל ישכח דבר. לאחר שקבל המון הוראות, כיצד עליו להזהר שלא ירמוהו בשעת הקניות, היה מרקאדו נפרד מאלגרינה וחוזר אל החכם לקחת כסף ורץ בשמחה אל השוק; כאן היה הנער מגייס את כל זריזותו, פקחותו וכח־דבורו, והיה עומד על המקח במשך שעות שלמות, כדי להשיג את הסחורה המשובחת ביותר במחיר הנמוך ביותר.

בשובו אל אלגרינה עייף ויגע ועמוס כל־טוּב, היה מוסר לה דין־וחשבון מפורט ומדויק של כל קניותיו, והיה עומד ומצפה בחרדת־לב, עד שתבדוק אלגרינה את כל הסחורה ותחרוץ משפטה, אם הצליח בשליחותו ועד־כמה הצליח; וכשהיה זוכה לבסוף לחיוּכה של אלגרינה, שהיתה מחייכת אליו מתוך שמחה והכרת־טובה והיתה אומרת לו בהתפעלות: “אכן, הפעם קנית ממש מציאות!” – היה חש את־עצמו על רוּם פסגת־האושר.

כשנקרא החכם שבתי לאחד מבתי היהודים שמחוץ לגטו לסדר איזה “למוד” – על־הרוב היו אלה “למודים” להזכרת נשמתם של קרובים שמתו – היה לוקח אתו גם את מרקאדו: אזניו של החכם היו⁵ חרשות קצת, ובעברו לבדו ברחובות חברון הצרים לא היה מרגיש באנשים ובבהמות־המשא, שהיו משיגים אותו מאחוריו, וגם לא שמע בתוך המולת השוק את הצעקות שצעקו אליו לפנות הצדה, עד שלבסוף היו מפילים אותו ארצה. ברחוב הגטו הכירו במומו זה של החכם ונזהרו בו – וכשהיתה איזו בהמה קרובה לעלות על החכם מאחוריו, היה מנהיג־הבהמה ממהר לתפּוס את בעל־המום בידו ומטהו הצדה. אולם ברחובות העיר לא רצו הגויים להכיר ולהתחשב במומו של החכם שבתי, ובכל פעם שמרקאדו לווה את רבו אל איזה בית מחוץ לגטו וחזרה – היתה לו תמיד מלחמה קשה כל הדרך מפּנים וביחוד מאחור.

משום כבודו של החכם שבתי חדלו ילדי בית־המדרש לרדוף את מרקאדו ולכנותו בשם “בן־המשומדת” – כאשר עשו זאת בתחלה. במשך הזמן חדלו גם הגדולים לרדוף אחרי שרינה בגלל עבודתה במסיון ויתרגלו לכך יותר ויותר. נמצאו גם כאלה, שקנאו במצבה, על שהיא עומדת ברשות־עצמה ואינה תלויה כלל בחסדי הכולל, ככל בני העדה. מכיון ששרינה היתה עדיין במיטב שנותיה ויפה למדי, נסה שדכן העדה – זקן עוור ומדולדל – להציע לה שדוכים אחדים הגונים מאד, אך היא השיבה לו בהחלט, שלא תנשא בשום אופן, כל־זמן שלא זכתה להקים “קדיש” הגון לבעלה המנוח, כלומר, כל־זמן שמרקאדו לא היה לבר־מצוה.

כשהגיע סוף־סוף היום המאושר, שבו נהיה מרקאדו לבן שלש־עשרה ונכנס לעול המצוות, ערכה שרינה סעודה גדולה לעניים וגם נשף⁶) סדרה לכל בני העדה. כנהוג בכל נשפי חברון הגדולים וה“רשמיים”, הובאו גם לנשף זה “כלי־זמר” (מנגנים) מיוחדים מירושלים. אולם יותר מנגינות “כלי הזמר” משכה את לב כל הקהל שירתה של אלגרינה. זו היתה הפעם הראשונה, שבה העזה אלגרינה להשמיע קולה ברבים – קול חזק ויחד עם־זה גם ענוג ולבבי עד־מאד, שהקסים את כל שומעיו. לא היה אף שיר מכל השירים הספרדיים והערביים, הידועים בחברון, שלא שׁרה אותו אלגרינה בנשף זה, והכל באמנות מצוינת ובהבעה המיוחדת, הדרושה לכל שיר ושיר.

מאז נהיה למנהג קבוע להזמין את אלגרינה לכל הנשפים שנערכו בגטו, אלא שלא כל נשף היה זוכה להשתתפותה של המזמרת הצעירה הזאת: אביה החסיד הביט בעין רעה על הכשרון החדש, שנתגלה בבתו; הוא ידע, ש“קול באשה ערווה”, ולכן התנגד לזה, שבתו תשיר בפומבי אפילו בבתי מכירים. רק במקרים יוצאים מן הכלל, כשהיו באים אליו בבקשות ובתחנונים נכבדי העדה וגדוליה, שהיה קשה לו להשיב את פניהם – היה מוותר סוף־סוף, על־כרחו, וגם ותּור זה לא בא כל־כך מתוך הצורך לשאת את פני המבקשים והמזמינים, כמו מתוך רחמי האב על בתו: אף כי אלגרינה לא הלינה אף פעם על אסורי אביה ולא בקשה דבר, הרגיש בכל־זאת היטב, שביתו הגדול והשמם התחיל משעמם ומדכא את בתו העליזה, ועל־ידי האסור להשתתף בנשפים נעשה לה כעין בית־אסורים.

ככל אשר גדלה אלגרינה, גדל שעמומה בבית אביה, ועל־כן נעשו גם רשיונותיו להשתתפותה בנשפים תכופים יותר ויותר… וכשהיה החכם שבתי יושב לבדו בדומית הלילה – הנפש היחידה בכל ביתו השמם – והיה מעיין לאור הנר באיזה “למוד” או “זוהר” – היה מגיע לפעמים אפילו לאזניו החרשות קולה הצלול של בתו, כשהוא משתפך באיזו שירה ערבית באחד מבתי הגטו הצפופים והקרובים זה לזה – ואז היה לבו של האב מהסס ומרנין, כאחד, והיה משתדל להשקיט את מוסר־כליותיו, באמרו לנפשו: “הן עודנה קטנה, אלגרינה שלי, ואין העוון גדול כל־כך”.

כשהיה מרקאדו נפגש עם אלגרינה באחד הנשפים והיה רואה את המון הצעירות והצעירים הצרים על הנערה מכל צד ומתחננים לפניה, שתשיר להם עוד ועוד – היה גם הוא מתעצב אל לבו, כחכם שבתי, מבלי שידע על־שום־מה… וכשהיתה אלגרינה מפליגה בשירתה, היה מרקאדו יושב לו באיזו קרן־זוית וקופא בכל אבריו מתוך הקשבה דבקה – ורק לבו היה דופק ומנתר בקרבו יותר ויותר, עד כי לפעמים היה מתחיל לחשש, פן ירגישו המסובים בדפיקות־לבו אלה… אולם גם המסובים היו מפנים באותה שעה את כל לבם והקשבתם אך ורק לשירתה של אלגרינה, ובכל הפסקה, שהיתה באה בין בית אחד של השירה למשנהו, היו מעודדים ומעוררים את המזמרת בקריאות־לואי כגון: “סניוֹר די מונדו!” “אַלה! אַלה!” “יה סלאם, יה סלאם!” – וכדומה. לבסוף, ככלות השירה, כשהיה כל הקהל מתפרץ בקריאות של התפעלות כללית ותהלות ותשבחות למזמרת, היה מרקאדו מתחמק דומם מהנשף ובורח, נרגש ונסער, לחדר אמו הקטן הדל⁷. שם היה מתכנס לתוך מטתו ומתהפך כל הלילה מצד אל צד, כי שנתו נדדה…

שרינה לא הרגישה בכל הנעשה בנפשו של בנה יחידה, כי אף היא אחזתה בימים האלה מלחמת־נפש עזה ורוחה נסערה: לאחר שנהיה מרקאדו לבר־מצוה, החל שוב השדכן מבקר בביתה מדי פעם בפעם ומציע לה שדוכים טובים והגונים. האלמנה הצעירה החלה אף היא משתוקקת לבנות את ביתה מחדש, לשוב ולחדש את נעוריה ולראות בחיי נחת ואהבה; אלא שיחד עם־זה קשה היה לה להסכים בלבה – לאחר מספר שנים של עמידה ברשות־עצמה – למסור את־עצמה בידי בעל חדש, שיהיה לנגיד ולמצוה עליה ושישלט בגופה ובכל חייה כאַות־נפשו… למרות הפקפוקים האלה נטתה האלמנה יותר ויותר להצעת השדכן; הנשים החלו מספרות ממקור בטוח, ששרינה עומדת להתארש בקרוב, וכבר החלו בנות הגטו להתכונן לנשף הארושין…

אולם לפתע־פתאום, כקול רעם משמים, נפלה ברחובות הגטו שמועת המלחמה הגדולה, שפרצה בעולם, וכל הפנים קבצו פארור… נדחו כל הארושין והחתונות, פסקו כל הנשפים, נדם קול החליל והזמרה… נדמה, כאלו ירד על העולם ענן שחור וכבד, שהקדיר גם את שמי הגטו החברוני, הכביד על הנשימה ובשר רעות לאין־קץ…

הצרות החלו ותבאנה כחתף על יהודי חברון, זו אחר זו, בלי הפסק ובלי הפוגה: כל מקורות ההכנסה של הכולל נסתתמו בבת־אחת, החלוקה פסקה, הנתינים הזרים המועטים שישבו בגטו, סגרו את בתיהם על מסגר ונסעו, ובשאר הבתים הופיעו פקידים טורקים לדרוש ולחפש את כל הגברים מבני עשרים עד בני ארבעים וחמש, לקחתם לצבא.

שרינה היתה כמעט היחידה בכל הגטו, שלא נגזר לחמה מפיה, אך גם מצבה נעשה בכל־זאת קשה מאד: הרופא האנגלי נסע, ובית־החולים עבר יחד עם משרתיו לרשות הצבא הטורקי. פקידי־הצבא, שהשתררו במוסד, שמו עינם בכובסת הצעירה והיפה, ויחלו להציק לה בכל מיני פתּוּיים. שרינה הוכרחה לעמוד על המשמר ולהגן על עצמה בלי־הרף מפני המתנקשים בכבודה, ובכל יום ויום נעכר לבה ורוחה דוכא יותר ויותר… לאסונה, ואולי לאשרה, פרצה אז בקרב הצבא בטורקי מגפת טיפוס־הכתמים, ועד־מהרה דבקה גם בכובסת העבריה מחלה משׁכּלת זו, ותמת בבית־החולים אחרי ימים אחדים של יסורי גוף ונפש קשים ונוראים עד־מאד.

מרקאדו נתיתּם לגמרי, ולא הספּיק אפילו לבכות ולהספיד את אמו כראוי, כי מיד לאחר מותה הועמד לפני שאלת לחם־חוקו היומי מבלי מצוא לה כל פתרון, והוא אז עודנה נער בן שש־עשרה. השכנים הרחמנים יעצו לו לפנות אל ראש הכולל: אין ספק בדבר, שבשביל יתום אומלל כמוהו תמצאנה עוד פרוטות אחדות בתחתית הקופה הריקה. אולם מרקאדו ירש מאמו את גאותה ואהבתה העצמית ואת שנאתה לקופת הכולל, ועל־כן מאן לשמוע בעצת שכניו. גם אל בית החכם שבתי לא הלך, אף־על־פי שקראוהו לבוא שמה פעמים אחדות – ויצא אל השוק לחפש לו איזו עבודה. החפּושים עלו בתוהו, ולאחר יום־יומים, כשהחל הרעב להציק לו, נשא רגליו ללכת לירושלים: בטוח היה, שבעיר גדולה כזו ימצא סוף־סוף איזו עבודה שהיא. על־יד “עין שרה”, באמצע העליה מעמק־חברון אל הר־הכרמים, השיג מרקאדו חמר ערבי זקן, שנמצא במצב טרגי מאד: שלשת חמוריו, שאמר להוביל על גבם ביצים ותרנגולות לירושלים פרקו מעל עצמם לפתע־פּתאום כל עול דרך־ארץ (את תּבות הביצים ולולי התרנגולות לא יכלו לפרוק, כי אלה נקשרו לאוכפיהם היטב היטב) וינוסו אל בין הכרמים, ויתפזרו לעברים שונים, ועד שהיה עולה בידי הזקן לתפוס את האחד ולהחזירו למוטב, כלומר, לדרך־המלך – היו חבריו בורחים שוב. כראות מרקאדו את כל אלה, מהר לקיים מצוות “עזוב תעזוב”, וידלוק אחרי הבהמות ויתפסן וידריכן, יחד עם הזקן, בדרך הנכונה, עד שלבסוף נכנעו לגמרי, כדרך החמורים.

– לאָן תלך, נער? – שאל הערבי הזקן, לאחר שמחה מעל פניו את זעתו הרבה, שנתכסה בה בשעת הרדיפה אחרי בהמותיו הסוררות.

– לירושלים, לחפש עבודה, – השיב מרקאדו, בחבטו חבטה קלה במקלו בראש אחד החמורים, שהתחיל זוקף את אזניו ונוטה שוב לצד הכרמים.

– התרצה, בני להלוות אלי עד ירושלים? – שאל החמר. – אם תעזרני בדרך וגם תסכים לשמור על בהמותי בחאן בבואנו העירה, אתן לך פת־לחם לאכול; ואם “אללא” יברכני שם בהצלחה, אתן לך, בשובנו יחד חברונה, “בישליק”⁸) במזומן.

מרקאדו קבל את הצעת החמר בשמחה. לאחר הנסיון הראשון, שעלה יפה, לווה מרקאדו עוד פעמים אחדות את החמר הזקן וגם חמרים אחרים לירושלים ובחזרה, התבונן לדרכי עבודתם ומסחרם; וכעבור זמן קצר, כשנלקחו כל החמרים הבוגרים לעבודת־הצבא – נהיה מרקאדו לחמר עומד ברשות־עצמו.

 

פרק ג. עבודת מרקאדו החמר    🔗

היו ימים, והם לא רחוקים עדיין, שבהם היו כל החבורים שבין ערי ארצנו נתונים אך ורק בידי החמרים. מסלות־ברזל וכבישים טרם יהיו בארץ, ולהעברת נוסעים ומשאות ממקום למקום, ביחוד בין הרי יהודה, שמשו אז רק החמור והפּרד. וכאשר הכרח פעם בשנה יהודי חברוני לטלטל את עצמו ירושלימה, היה מפקיר את גופו ונפשו בידי אחד החמרים, וזה היה מרכיבו על בהמתו ומובילו יום תמים במשעולי ההרים הצרים והעקלקלים עד הגיעם לעת־ערב ל“חאן ערוּב”. כאן היו לנים עד הבוקר – הנסיעה בלילה היתה בחזקת סכנה – והיו נוסעים הלאה דרומה במשך כל היום השני עד בואם לשערי ירושלים.

מאז נסול הכביש מירושלים לחברון, החלו הנוסעים מן העיר האחת לשניה משתמשים יותר בעגלות ודיליג’נסים. אולם כל תנועת המסחר שבין שתי הערים – כלומר, העברת הסחורות ממקום למקום, וכן גם הרוב של כל מיני משא־ומתן שבין תושבי חברון וירושלים – חליפת מכתבים ומשלוח חפצים שונים – כל אלה נשארו בידי החמרים עד היום הזה.

חברון הכפרית שולחת על־ידי חמריה לירושלים תרנגולות וביצים, גבינה ופחמים, ענבים וצמוקים, ובעד כל אלה מספיקה עיר בירתנו לתושבי חברון סחורות קולוניאליות שונות ומיני מנפקטורה המובאים מחוץ־לארץ.

מלאכת החמרים היא קשה מאד ורבת־האחריות. הם אחראים לא רק בעד הסחורות עצמן, כי־אם גם בעד החמורים, ששוכרים אותם על הרוב מאת פלחי חברון. המסע נערך על־הרוב בלילות, כי אור השמש וחום היום מחלישים את הבהמות העמוסות לעייפה, עד שאין עוד ביכלתן לעשות בפעם אחת את כל הדרך הארוכה והקשה שבין שתי הערים; יקרה אפוא לעתים, שבאמצע הדרך כורעות הבהמות תחת סבל משאן, רובצות תחתיהן, ואז לא יוכל עוד שום כוח שבעולם להקימן ולהזיזן מן המקום, שרבצו בו. מפחד הלסטים, המצויים עד־היום בסביבות חברון, מתחברים החמרים בכל ערב, לפני צאתם מהעיר, לשיירות גדולות או קטנות – הכל לפי מצב הבטחון בדרכים באותו זמן.

מרקאדו החמר, כמנהג יתר החמרים היהודים, היה הולך ירושלימה פעמיים בשבוע: באור ליום השני ובאור ליום החמישי. כבר במוצאי שבת, מיד אחרי ההבדלה, היה מתחיל בהכנות למסע, ובא בדברים עם כל הסוחרים ויתר אנשי העדה, שהיו להם באותו השבוע איזה ענינים לסדר בירושלים. בימים הראשונים לעבודתו של מרקאדו לא נתנו החברונים כל אמון בחמר הצעיר הזה; אולם לאחר שהממשלה הטורקית מצאה, שהחמרים הבריאים והחזקים הם אנשי־הצבא הכי־טובים בשבילה, ותפסה את כולם – נשארו מכל החמרים היהודים רק מרקאדו ועוד שנים־שלשה פרחחים גרועים ממנו. באין ברירה אחרת החלו החברונים למסור בידי מרקאדו כל מיני הזמנות מכתבים וחבילות⁹ שונות, ועד־מהרה נוכחו כולם, שמרקאדו החמר למרות גילו הצעיר, הנהו הטוב והנאמן מכל החמרים. גם לאחר שהצליחו רוב החמרים – שנשלחו לצבא – לברוח לעיר־מולדתם ולשוב למלאכתם, הוסיפו חברונים רבים להשתמש במרקאדו, ביחוד למשלוח חבילות קטנות ויקרות.

מרקאדו לא הסתפק בזה, ששמש לצרכי אחרים, כי־אם היה מנסה לפעמים, ככל יתר החמרים, לסחור מעט גם על חשבון עצמו. ביום הראשון בבוקר היה יוצא אל השוק וקונה מן הפלחיות ביצים ותרנגולות, ובסוף הקיץ – גם ענבים ועגבניות, עד כדי להשלים את כל משא חמורו. אחר צהרים היה שוכר חמור אחד או שנים מהכורמים החברונים, היה מביאם אל מרתף החמרים שבגטו, וכאן היה נגש למלאכה החשובה והקשה ביותר: חבישת החמור לדרך וטעינת משאו עליו. מלאכה זו דורשת אמנות רבה, ואוי לו לחמר שלא דקדק בה כחוט־השערה. כי אם יימצא קשר אחד בין כל הקשרים שלא נקשר כראוי או שאינו במקומו, יתחיל מיד, כצאת החמור לדרך לשפשף את גבו או צלעותיו של זה, תחלה לאט לאט ובאופן בלתי נכר, ואחר־כך באופן מורגש יותר, עד שיסרוט את עורו ויפצעהו עד זוב־דם. החמר, המהלך אחרי חמורו, אינו חש כלל בצרת בהמתו, כי כמעט כל גופה של זו חבוי מתחת למשאה; אולם לפתע־פתאום ירגיש, שבהמתו נתעיפה, ראשה ורגליה מתכסים זעה, צעדיה נעשים אטיים יותר ויותר, עד שלבסוף היא כורעת תחתיה מרוב ענויים ואפס־כח, – ואז, רק אז, כשמוכרח החמר לפרוק את כל משא בהמתו מעליה, כדי להקימה, – מתגלה סוף־סוף גם לעיניו סבת האסון.

יש שהאוכף והרתמה, התבות והחבלים – הכל נקשר היטב כהלכה, אלא שלא הושם לב כראוי לשווי־משקלו של המשא בשעת טעינתו על גב הבהמה, ולאחר שזו יצאה כבר לדרך, מתחיל המשא להכריע במקצת כבדו לצד ימין או לצד שמאל. ההכרעה הזאת, הנראית בתחילת המסע כקלה מאד, נעשית במשך הזמן גדולה יותר ויותר, עד שלבסוף נופל כל המשא הצדה ומושך אחריו גם את החמור הנופל אף־הוא. שוב מוכרח החמר לגשת לפריקת המשא מעל בהמתו ולחבשה מחדש. שאר החכמים שבאותה השיירה מתעכבים אף הם, כי אינם יכולים להשאיר את חברם לבדו באמצע הדרך, והרי הם באים “לעזוב” עמו בהקמת חמורו, אלא שיחד עם־זה הם ממטירים על ראש החמר ה“ביש־גדא” המון קללות, חרופים וגדופים בגלל העכוב הגדול שגרם להם במסעם, ואותו החמר מוכרח לשאת דומם את הכל, כי יודע ומכיר הנהו, שאמנם חטא, כי עבר על אחת מהלכות החמרים החמורות ביותר.

לפנות־ערב, לאחר שנגמרה חבישת החמורים וטעינת משאם, יוצאת שיירת החמרים היהודים מהגטו אל השוק, שנתרוקן בינתים ומן השוק אל דרך־המלך. גם לאחר שיצאה כבר השיירה את העיר עצמה, נראים עדיין לשני צדי הדרך, מעבר לגדרות־אבן ועצי־תאנה, הרבה בתים בודדים, המפוזרים פה ושם, ומדי פעם בפעם משיגה השיירה קבוצות של חברונים, פלחים ועירונים, רוכבים ורגלים, ההולכים ללון בכרמים. הנה נראה משמאל לדרך בית־החולים האנגלי, ומלב מרקאדו מתפרצת אנחה עמוקה… על־יד “עין־שרה” מתעכבת השיירה פעם האחרונה, החמרים משקים את הבהמות וסועדים את לבם על רגל אחת, ולאחר רגעים אחדים חוזרים שוב אל דרך־המלך, ההולכת ועולה מעמק־חברון אל הרי־הכרמים שבצפון העיר. העליה היא קשה למדי ועל־כן נעשית הליכת החמורים, העמוסים לעייפה, אטית יותר ויותר; לעת כזאת, כשכל הבהמות שבות מעבודתן לאבוס בעליהן, מתעוררים גם בלב החמורים געגועים עזים לארוותיהם ומרתפיהם, והרי הם מתעכבים על־יד כל צבור של גללי־בהמות טריים, שמוצאים בדרכים, ושוקעים בהרהורים…

הזרוזים הצורחים של החמרים ומטר החביטות, הנתך על גב החמורים, מוציאים אותם מעולם־החלומות אל עולם־המציאות, ומיד הם מתעוררים, זוקפים את ראשם ושבים לעלות בהתאמצות יתרה. סוף־סוף מגיעה השיירה אל ראש הרי־הכרמים. למרות האופק הרחב, הנפתח כאן לעיני הנוסעים, אינם מבחינים עוד דבר בכל הסביבה, כי כל ההרים שמסביב הולכים ומאפילים יותר ויותר, ואף גפני הכרמים, שמשני צדי הדרך, נבלעות כבר כמעט לגמרי בחשכת הלילה. רק הדרך עצמה הולכת ומלבינה לאור הירח המתגבר, מתפתלת ונמשכת כפס לבן ומבריק עד למרחקי אין־קץ, ונדמה לנוסעים, כאלו היא רומזת וקוראת להם לבוא ולגלות תעלומות מרחקיה… קצות שמי־המערב מוארים עדיין בצבעי־השקיעה האחרונים, ועל־כן משחירים שם רוכסי ההרים ביותר וקו־האופק, העולה ויורד חליפות, נראה כחטוב ובולט עד־מאד. לפתע־פתאום תתנשא מעל לקו הזה, כדמות ענק מימי קדם, “החורבה” הבודדת ועתיקת־הימים – זה המגדל הגבוה, החרב והשומם, שדומה כאלו התיצב כאן בכוונה לשמור על המבוא להרי חברון. מצד מזרח, מעל ראש ההר ההולך ומתרומם מימין לדרך, מתחילות נוצצות ורמזות לנוסעים אשים קטנות, הנדלקות ומהבהבות פה ושם – אלו הן אשי הכפר “חלחול”, הגדול והעשיר בכל הסביבה. במורד ההר, על־יד הדרך, נשמע משק מימי־מעין קולחים בחזקה – הלא הוא המעין “עין־דירוה”, המפורסם בין כל החמרים והעגלונים בטוב־טעמם של מימיו הרעננים והזכים כבדולח.

השיירה של מרקאדו הולכת ומתפרדת. החמרים המנוסים והרגילים בהליכה, בעלי החמורים הגדולים והפרדות החזקות, מתקדמים יותר ואינם משגיחים כלל במרקאדו הצעיר, שמתחיל לפגר יותר ויותר, עד כי נשאר לבדו מאחורי כל השיירה ההולכת ומתרחקת ממנו. “הן לא נוכל להתעכב כל הדרך בגלל מרקאדו זה, – משיחים ביניהם בני השיירה בהביטם לאחור, ובראותם שחברם הצעיר אינו נראה עוד לעין ואף קול חמורו לא ישמע. – אם חפץ הוא ללכת אתנו יחד, יעביד נא את רגליו כדבעי ויתאמץ נא למהר ולהשיגנו; אם יתיגע קצת על־ידי־זה יותר מדי, אין בכך כלום, שכן לא יהיה לעולם לחמר ראוי לשם זה”.

אולם מרקאדו אינו שואף כלל להשיג את השיירה, כי אינו חש כל פחד להלך בדרך לבדו: ידו הימנית מזוינה במטה־אלון גדול וחזק וכבד, שקנה לו במשיכה מ“אלוני ממרא”, בבואו שמה פעם למכור ביצים לפסחא לעולי־הרגל הרוסים. עתה, מכיון שחמורו הבין סוף־סוף, שלא יוכל עוד לשוב הלילה על עקביו אל אבוס בעליו, והרגיל את־עצמו להליכה מדודה וקצובה בצדי דרך־המלך, מבלי פנות ימין ושמאל – אינו נזקק עוד למטהו של מרקאדו. מרקאדו מפשיל אפוא את כלי־מלאכתו היחידי הזה לאחורי גבו, מחזיקו היטב בשתי ידיו הנפשלות אף הן לאחור, ובצעדו כך בטוחות קדימה מאחורי בהמתו באותה ההליכה המדודה והקצובה, הרי הוא חש את־עצמו – למרות בדידותו בישימון הדרך ובחשכת הלילה – כגבר איתן עשוי לבלי־חת ובטוח בכוחותיו מאין כמוהו.

הלילה כבר פרש בינתים את שלטונו המוחלט על כל הסביבה, האשים הבודדות, שהבהבו פה ושם מעל ראשי ההרים, כבו זו אחר זו, ואף נביחת הכלבים הרחוקים, שנשמעה לעתים בתחלת הלילה, פסקה לגמרי. רק קול הצעדים של האדם והבהמה, המהלכים עכשיו בדרך־המלך, מפריע עדיין את דומית־הלילה העמוקה, ההולכת ומשתררת על כל היקום, ולכל צעד וצעד עונה הד ההרים ברטן עמוּם וזועף, עד כי נדמה למרקאדו, כאלו רוגנים ההרים בלבם השחור על הבאים להרגיז את מנוחת תנומתם.

הירח, העולה משעה לשעה לפסגת מרומיו, מבהיר יותר ויותר את רקיע השמים ממעל, ומתאמץ להחויר את שחור הלילה גם על־פני הארץ מלמטה. זהרוֹ הולך ושופע, הולך ומשתפך על־פני כל מדבר־יהודה, הנשקף היטב מימין לדרך לפני רדתה אל עמק “ערוּב”, הרחב והפתוח למדי. אולם בעמקים הצרים שבין הרי המדבר נצטברו ונתגבבו המון צללים שחורים ועמוקים, הנסוגים אך מעט בפני אור הירח הרך והאטי. בין צללי ההרים הקרובים, הנראים כשחורים וקפואים ביותר, מופיעים פה ושם גם צללים נעים ונדים הנה והנה. החמור זוקף את אזניו ומסב את ראשו לצדדים, כחש דבר־מה בלתי־רגיל וחשוד… מתחת לחטמו של החמור חולף פתאום בטיסה עטלף שחור ודומם… הבהמה נדהמת, קופאת לרגע על מקומה, ואחר חוזרת שוב למסעה, כשהיא מחישה צעדיה, רועדת ומרעידה בגבה, ונוחרת בלי הרף מתוך אי־מנוחה גלויה. כעין תשובה על נחרתו של החמור בוקעת מחשכת הישימון יללת שועלים רחוקה, מלאת צער ויאוש־עולמים, המצלצלת באזני האדם והבהמה כהתראה עגומה מפני דבר־מה אָיום ונורא, המסתתר בחובו של שחור־הלילה… לפתע פתאום, מעל ראש אחד הצוקים, המתנשא ליד הדרך עצמה, מתפרצת נהמת־פרא עזה, המזעזעת ומחרידה את כל אויר הסביבה, וגם את לבו של החמר הערירי, החש רגע, כאלו קפא כל הדם שבעורקיו. אולם בו ברגע, עוד בטרם נמוג לגמרי הד הנהמה בין הרי המדבר, מתעודד מרקאדו שוב – מבחין הוא היטב בין שאגות הטורפים שבמדבר ויודע מן הנסיון, שאין לפחד מהם כלל – ובהרגישו בחמורו, שזה מתכונן כבר לנוס מנוסת־בהלה, הריהו נותן עליו בקול גערה חזקה, המלווה בהמון חרופים וגדופים:

– הי־איששש! יכנס הרוח באבי־אביך, חמור בן־חמור!

וכשמוע הבהמה המבהלה, הרועדת בכל גופה, את קול האדם – מגינה מאחוריה – הרי היא נרגעת מיד וחוזרת להליכתה הקצובה והמדודה בצדי דרך־המלך…

מבלי־משים עובר מרקאדו על־יד “חאן ערוב”, המתחבא בתחתית העמק, ומתחיל לעלות שוב על ההרים הגבוהים, המתנשאים מצפון לעמק והנמשכים בעליות וירידות אין־קץ עד “ברכות שלמה”. העליה היא ארוכה וקשה מאד; החמור כופף את גבו, מאַמץ את רגליו הקדמיות ועולה לאט לאט בפסיעות קטנות למעלה. מרקאדו אף־הוא צועד מאחורי חמורו בצעדים אטיים ובהתאמצות יתרה, כי כבר התחיל לחוש בשרירי רגליו. עיפותו, הגוברת עליו יותר ויותר יחד עם ההליכה האטית, ודומית החצות נוסכות עליו רוח תרדמה, ומדי פעם בפעם עיניו נסגרות על־כרחו, ראשו יורד על חזהו, וכך הוא צועד ומתנמנם זמן־מה, עד שלבסוף יכשל באיזו אבן או מהמורה ויתעורר שוב. – “נראה, שהשעה כבר מאוחרת היא” – מהרהר החמר הצעיר בלבו ונושא את עיניו לשמים: כבר למד מפי החמרים הזקנים להכיר את שעת הלילה על־פי מהלך הכוכבים; ובראותו עכשו, שאחת מכפות ה“מאזנים” כבר התחילה להכריע לצד מערב, ואף שבעת כוכבי ה“עגלה” כבר הגיעו למרום הרקיע – הריהו מתעודד ומאַמץ מחדש את כל חושיו ושרירי־רגליו ומתחיל להאיץ גם בחמורו הנרדם, שיזדרז וימהר בהליכתו יותר.

רוח התרדמה העמוקה, תרדמת החצות, הנסוכה בשעה זו על כל היקום מסביב, תוקפת גם את יתר החמרים, בני שיירתו של מרקאדו, שהקדימוהו מראשית הלילה בכמה קילומטרים. אחדים מהם מנסים להתעודד ולגרש את התרדמה הכללית בתתם את קולם בשיר. הד ההרים נושא את צלילי “המואל” הערבי עד לאזניו של מרקאדו, ובבואם ממרחקי־הקסם, הטבולים בשפע של אור ירח ענוג וחולם, נעשים גם צלילי הנגינה רכים ועדינים ביותר… כל אלה יחדו – מרחב הישימון, שפעת אור הסהר וצלילי הנגינה הרחוקה – מתלכדים ומתמזגים בלבו הרגש והתמים של הנער הערירי להרמוניה אחת נפלאה במינה, התובעת מן הלב דבר־מה נעלה ונשגב והמעירה בו לפי־שעה געגועים וחלומות ערפליים ובלתי־ברורים, שבמרכזם מצטיירת כתמונת־ליל בת־חלוף – אלגרינה בת החכם שבתי…

מאחורי אחד מנפתולי הדרך מתגלה פתאום העמק של “בוראק” (“ברכות שלמה”). הברכות עצמן אינן נראות לעין, ואף הקשקוש הרחוק של מימי המעינות המשתפכים לברכות נבלע בהד פעמיו של מרקאדו וצעדי חמורו. מעל דרך־המלך נשקף לחמר רק המבצר העתיק וגבה־החומות, המתנשא על־יד הברכות כגוש אפל, גדול ומרובע, ועוטה בשעת־ליל זו המון צללים שחורים וארוכים, המטילים אימה. מרקאדו ממהר לצאת מן העמק, ומבלי נוח אף רגע, מתחיל הוא לעלות על הרי בית־לחם.

העליה החדשה הזקופה למדי, מיגעת מאד את האדם ובהמתו, העיפים גם בלאו־הכי, ומביאה אותם לידי אפיסת כל כחותם. מרקאדו חש עם כל צעד וצעד כאב עצום בכפּות הרגלים ובשרירי הירכים. כשכור ולא מיין משרך מרקאדו את דרכו מאחורי חמורו, מתנודד אנה ואנה, נושא רגליו לאט לאט, לצעד אחרי צעד, ומתנמנם בלי־הרף. החמור מרגיש, שהשגחת אדוניו עליו רפתה וכמעט שחדלה, ושחפשי הנהו לעשות את דרכו כטוב בעיניו, והריהו בוחר לו, כטבע כל החמורים, להלך דוקא בשולי הכביש השמאליים, על־יד פיו הפעור של תהום הואדי העמוק עד־מאד. יודע ומכיר מרקאדו, שאסור לו לעצום את עיניו, כי אם יכשל באבן הכי־קטנה, יפול ויתגלגל למטה עד תחתית־הואדי, אבל חסר־אונים הוא לגרש את תנומת עפעפיו או להכריח את בהמתו, שתסור ימינה.

כמבקש רחמים נושא שוב החמר הצעיר את עיניו לשמים – והנה התחילו להחויר קצת. הכוכבים כבים אחד אחרי השני; אור הירח נעשה אף־הוא חוור ורפה, ורק אילת־השחר עודנה מבריקה ונוצצת בכל זיוה והדרה. אולם תחתיה, על־יד קו האופק עצמו, כבר מבהיקה רצועת התכלת הבהירה, ההולכת ומתפשטת יותר ויותר. רוכסי ההרים שבעבר הירדן מזרחה הולכים ומתבהרים מרגע לרגע, ורק ערבת הירדן וגיא ים־המלח עוטפים עדיין עלטה. אך הנה עלה עמוד־השחר, הצית בלהבה אדומה את כל המזרח ויפז גם את ים־הערפל, התלוי יומם ולילה על־פני עמק־השידים.

המדבר אף־הוא נתבהר, צללי עמקיו נמסו ונמוגו, וכחיל צבא־ענקים קמו ונזדקפו אחד אחרי אחד כל הררי־המדבר החשופים והפראים, כולם כולם נראים בשעה זו טהורים ורעננים כל־כך, כאילו טבלו ויצאו זה־עתה ממי ים־המלח החבוי בקרבם, כאשר נהגו לעשות לפנים תושביהם הקדמונים – האיסיים. כאצות לנגבם אחר הטבילה באות מיד קרני־השמש הראשונות ומזהיבות את תלתלי ראשיהם של ההרים החסונים ביותר. כפתו העגולה של הר־הפרדס הוצתה כולה בנוגה של זוהר מופז, ומשם נזרקו קרני הנוגה גם על צלבי־הזהב, המתנוססים בראשי המגדלים של כנסיות בית־לחם ומנזריה.

הדרך עולה בצלע המערבית של הר בית־לחם וכל המחזה שמצד מזרח הולך ונסתם. כנגד זה הולך ונפתח אופק חדש בצפון־המערב. הוואדי הצר מתרחב ולעיני הנוסעים מתגלה העמק הירוק של בית־גילה המכוסה כולו חורשות של עצי־זית לרוב.

מפאת הים התחילה לנשב רוח־בוקר קרירה ולחה. כנחשי־עקלתון התגנבו דרך העמקים ענני־טל לבנים־כחלחלים ויחדרו אל בין ההרים ויחלו להתפשט לכל הצדדים ולטפּס על ההרים במהירות גדולה. עברו עוד רגעים אחדים והנה כבר נבלעו גם מרקאדו וחמורו בענן־הערפל, שכסה כמסך לבן את השמים והארץ. פני המשא של הבהמה וכל בגדיו של החמר נרטבים כביום־גשם, ועד מהרה חודרת הרטיבות הקרה גם אל עצמותיו של מרקאדו, שמתחיל רועד מן הצנה, עד כי כל שניו נוקשות זו לזו.

לפתע־פתאום מופיעה מן הערפל, משמאל לדרך, מצבת קברה של רחל אמנו. כאן נוהג מרקאדו לערוך את תפלת־הבוקר שלו והריהו אוסר את חמורו אל אחד העצים הקרובים, מוציא מתרמילו את כיס הטלית והתפילין ונכנס בחרדת־הקודש אל המסדרון של מצבת הקבר. נדודי־השנה במשך כל הלילה, עמל הדרך הרחוקה יחד עם הקור הלח של הבוקר התישו את כחות הנער והריהו חש את עצמו שבור ורצוץ, עייף ומדוכא. מה־נכסף הוא ומשתוקק ברגעיו הקשים האלה לשפוך את כל שיחו ומרי־לבו לפני האלהים הגדול, הרחום והחנון, ולתנות את כל צער יתמותו לפני האם רחל, המעלה על לבו גם את זכר אמו יולדתו. רוחה של אם התנחומים הקדמוניה מתלכדת בלב היתום עם רוחה של אמו היקרה והאהובה והיו שתיהן לנשמה אחת קרובה ורחמניה, שאל חיקה הוא שופך עתה בלחש תפלה יוקד את כל אשר נצבר בלבו במשך השעות הארוכות של הבדידות והאלם, עת נדד ערירי בלילה בישימון המדבר.

הנה גמר הנער את תפלת העמידה, ובחדוה פנימית שאין כמוה הוא עובר מיד אל ה“תחנון” של יום שני וחמישי – הימים הקבועים למסעיו ירושלימה ולתפלותיו על־יד קבורת רחל. מה הומה נפשו של היתום ומה־נמוג גם לבו הנענה, בהפליגו בתחנוניו לפני אביו שבשמים: “אליך, ה', נפשי אשא. אלהי! בך בטחתי, אַל אבושה… עיני תמיד אל אלוהי, כי הוא יוציא מרשת רגלי. פּנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני. צרות לבבי הרחיבו, ממצוקותי הוציאני. ראה עניי ועמלי, ושא לכל חטאותי… שמרה נפשי והצילני, אַל אבוש, כי חסיתי בך”…

לאחר שסיים את תפלתו הזכה, חוזר מרקאדו אל חמורו ושב להמשיך את דרכו לירושלים בלב קל ושמח ובכחות מחודשים. במשך העת הקצרה, שבה עמד מרקאדו בתפלה, שונה לגמרי מראה העולם: ערפלי־הטל עלו מעל פני האדמה לשמי־התכלת שבמרומים ויהפכו שם לענני־בוקר קלים וצחורים; כל הארץ מסביב מלאה שפעת אורה וזוהר, ובאויר הזך והצלול נשא מכל פנה ועבר הד מרנין של שאון הבוקר. מימין לדרך, העולה ל“מנזר מר אליהו”, מופיע שוב מדבר־יהודה על כל הריו ועמקיו עד לים־הערבה ועד הרי־העברים. ענן־הערפל, המרחף תמיד על־פני הגיא של ים־המלח, נהפך כולו לים נגוהות מרעידים ומרתתים ומבריקים כברק־הכסף, עד שנדמה לרגעים, כאילו יצאו שם כל גלי הנוגה לחול במחולות, והרי הם חופזים ומפזזים שם בין הארץ לשמים בערבוביה נסערת ועליזה.

ככל אשר מתקרב מרקאדו אל עיר־הבירה, מתרבים גם התנועה ושאון־החיים על דרך־המלך ובסביבה: מדי פעם בפעם פוגעים בחמר או משיגים אותו מאחוריו עוברים־ושבים ברגל וברכיבה, עגלות־סוסים רצות ומקשקשות מירושלים לבית־לחם וחזרה, ויש שלפתע־פתאום יופיע בדרך אבטומוביל־משא גרמני או אוסטרי, כשהוא רועש והומה ומתנהל בכבדות. כראות החמור החברוני את הבריה החדשה הזאת – יירתע בבהלה לצדי הדרך ויחכה שם, נדהם ומרעיד מפחד בכל אבריו, עד שתעבור ותחלוף זו המפלצת הנוראה, המרעישה את האויר והמזעזעת בלכתה את כל הקרקע.

והנה התחילה הדרך לרדת לעמק גיא־בן־הנום, ולנגד עיני מרקאדו העיפות מתנשאות חומות ירושלים בכל רומן והודן. החמרים החברונים אינם נוהגים להכנס העירה דרך שער־יפו, כי אי־אפשר לחמורים העמוסים לעייפה להגיע לחאן החברוני דרך הרחוב של המדרגות החלקלקות. ככל יתר חבריו מטה גם מרקאדו את בהמתו לימין הדרך, עולה ומטפס בשביל הצר על הר־ציון, נכנס דרך שער־ציון העירה, ולאחר נפתולים אחדים ברחובות־העיר הצרים הוא מגיע סוף־סוף אל החאן.

כאן פורק מרקאדו מעל חמורו את כל משאו, מאכילהו ומשקהו, נכנס בשיחה עם יתר החמרים שבחאן, להודע בדבר המחירים שבשוק, ואגב־אורחא הוא סועד את לבו בפרוסת־לחם ובזיתים אחדים, מציע לעצמו ערמה של תבן על־יד בהמתו וחבילותיו ושוכב לו לנוח קצת מעמל הדרך. לאחר תרדמה קלה של שעה־שעתים, הוא קם ויוצא אל השוק, למכור את סחורתו המעטה ולמלא את כל שליחיותיו. מרקאדו אינו רודף אחר רווחים גדולים, ועל־כן הוא גומר את כל עסקיו חיש־מהרה; רק על דבר אחד עומד מרקאדו בכל תוקף: דורש הוא מכל אחד ואחד, שכספו המגיע לו ישולם לו דוקא ב“מטליקים”¹⁰, כי מחיר העשיריות בחברון גבוה יותר; בירושלים חושבים כל גרש בשלש עשיריות ורבע, ובחברון – רק בשתים וחצי.

לעת הצהרים נגש מרקאדו לטעון ולאסור את חמורו מחדש, כדי לחזור מיד חברונה: בהמתו נשכרה מאת בעליה רק ליום אחד, ואם לא יחזירנה עד חצות הלילה, יצטרך לשלם שכר יומים. העליה מירושלים חברונה היא על־הרוב יותר קלה למרקאדו וחמורו מאשר הירידה מחברון לירושלים: משאו של החמור אינו כבד ביותר – מעט גפרורים וסיגריות, לפעמים עוד אי־אלה חבילות ותו לא – והחמר העייף למדי יכול אפוא לרכוב על גב בהמתו כמעט כל הדרך עד בואם חברונה. הבהמה מרגישה, שהיא הולכת ומתקרבת אל עירה ואורוות מולדתה – ועל־כן היא מתאמצת להחיש פעמיה ככל האפשר, ואף־על־פי־כן מגיע מרקאדו חברונה בשעה מאוחרת. הרחובות שוממים, הבתים חשכים, וכל העיר כבר שקועה בתרדמה עמוקה… הד פעמי החמור ואדוניו הולך ומתגלגל כמעט בכל רחובות העיר הקטנה. בהגיע מרקאדו עם בהמתו אל מתחת התקרה הקמורה של השוק החשך, מתחזק ההד ביותר והריהו מתפשט ונשא קדימה, עד שבא ודופק על שערי הגטו. היהודים החברונים הרגלו כשכניהם הפלחים לשכב בשעה מוקדמת, ועל כן אין איש מהם מרגיש עכשו בחמר הצעיר, שחזר מירושלים. רק נפש אחת בכל הגטו עודנה ערה, למרות השעה המאוחרת, והריהי מחכה ומצפה בלב דופק ובחרדה גדולה לבואו של מרקאדו – הלא היא אלגרינה בת החכם שבתי…

 

פרק ד. אהבת מרקאדו ואלגרינה    🔗

מאז פרצה מלחמת־העולם, החלו מלאכי המחסור והרעב להתדפּק גם על דלתות החכם שבתי, עד שלבסוף חדרו לביתו וישתררו בו באופן מחלט. מצבו של החכם נהיה בימים ההם הרבה יותר גרוע ממצבם של עניי הכולל הכי־מרודים: אלה רגילים היו מאז ומלפנים לצעוק ולדרוש את הנצרך להם, ועל־כן נענו תחלה; וכשלא היו נענים די מחסורם, היו שולחים את ידם בכל־מיני פרנסות זעומות ומסוכנות ובלבד שיוכלו להשביע את רעבונם ורעבון בני־ביתם. לא כן החכם שבתי, שהיה מוכרח להתרחק מפרנסות כאלה, פן תפגענה בכבוד תורתו; וכשהיה פונה אל ראשי הכולל בבקשת עזרה, היו משיבים לו: “העניים האחרים קודמים לך – להם אין כלום, ואתה יש לך בית, שאם תמכרהו, תוכל להתפרנס במחירו במשך זמן רב”. ראשי הכולל לא ידעו ולא רצו לדעת, שבצוואה שעל־פיה ירש החכם שבתי את ביתו מאביו המנוח, נכתב בפירוש שאסור לבן למכור את הבית העתיק הזה בעד כל מחיר שבעולם; ולו גם הסכים החכם בלבו לעבור על צוואת אביו, כי־אז היה עליו למכרו כמעט חנם אין־כסף, כי מחירי הבתים ירדו פלאים, ולא נמצא קונה להם אפילו מבין הגוים.

כדי שלא להזדקק לבריות, החלו החכם שבתי ובתו אלגרינה לקמץ ולצמצם במזונות וביתר ההוצאות ההכרחיות, עד שלבסוף למדו להסתפק בבוקר ובערב בכוס קהוה של שעורים, שהיו ממתיקים לא בסוכר, כמובן, אלא במעט דבלים או צמוקים, ולעת הצהרים – בלחם של דורה ובזיתים כבושים. כשכלו כל הפרוטות ולא השיגה ידו של החכם לקנות אפילו את הצרכים המעטים האלה, החל למכור אחד אחרי אחד את כלי־ביתו: בתחלה הוציא השוקה את כל התכשיטים וכלי הזהב והכסף שהיו לו (מלבד נזמה היחיד של אלגרינה), אחר־כך את כלי־הבד וכל מיני בגדים אחרים, ולבסוף סתם חפצים מחפצי־הבית השונים, שאינם נחוצים ביותר. את כל הדברים האלה לא יכול החכם למכור בשוקה של חברון, ראשית – מפני הבושה, ושנית – מפני המחירים הנמוכים, ששררו בשוק קטן זה, ועל־כן היה מוסרם מדי פעם בפעם בידיו של מרקאדו והיה מבקשהו, שימכרם בירושלים.

גם לאחר שעזב מרקאדו את בית־מדרשו של החכם שבתי ויצא לחיים – הוסיף לכבד את רבו ולשמשו ויחשבהו כאָב לו; וכשהיה צריך למלא איזו שליחות של החכם בירושלים, היה עושה זאת שלא על־מנת לקבל פרס, ולא הסכים אף פעם, למרות הפצרותיהם של החכם ובתו, לקבל מהם איזה שכר שהוא.

– הלא זו פרנסתך – טען החכם – ואם נקפחנה ומצאנו עוֹן!

– אינני עושה זאת לשם פרנסה, – השיב מרקאדו בטון נעלב קצת, – כי־אם לשם מצווה, מצוות שמוש־חכמים. בזכות מצווה זו שומרני ה' בדרכי מכל רע, כאשר למדני פעם כבודו בעצמו: “שליחי מצווה אינם נזוקים”.

היחסים שבין מרקאדו ואלגרינה נשארו אף הם ידידותיים וקרובים מאד. לרגל הצמצום בהוצאות לא נזדמן עוד, אמנם, למרקאדו לשמח יום יום את בת רבו במציאות מן השוק החברוני. אולם תחת זה קרה לפעמים, שהיה עולה בידי אלגרינה לקמץ לה פרוטות אחדות בשביל הדברים הדרושים לנוי גופה ותלבשתה, כגון סרטים – “קורדלה” בלע"ז – רקמות, שרוכים, משרקות וסכות, ואז היתה רצה בשמחה יתרה למסור את הכסף בידי מרקאדו; זה, מצדו, היה אף הוא מתמלא חדוה גדולה וגאוה פנימית, שאין כמוה, בקבלו פתאום שליחות חשובה כל־כך; ובבואו ירושלימה, היה משתדל למלאותה על הצד היותר טוב, בקנותו את הכל בזיל־הזול ודוקא בבתי־המסחר הכי־גדולים ומפורסמים שבעיר־הבירה, כי כן דרשה אלגרינה. לאחר שהכיר מרקאדו את טעמה של הנערה ואת כל הנדרש לתלבשת שלה, נסה פעם לקנות לה דברים אחדים מכגון זה בכספו הוא; אולם בת החכם סרבה בהחלט לקבל מתנות ממרקאדו, ומהיום ההוא והלאה החלה לחשוד בו ולהשביעהו, בכל פעם שקנה לה דבר־מה בכספּה, אם לא הוסיף על המחיר של החפץ איזה סכום מכיסו.

שנות המלחמה נמשכו זו אחר זו ואלגרינה הלכה וגדלה, ולמרות הזונה כל הזמן בדורה ובזיתים בלבד, יפתה שבעתים מבילדותה: את רוב ימיה בלתה הנערה על גג ביתה הגבוה (רוב בתי הגיטו הם בעלי שלש קומות), כאן כבסה וגהצה, וכאן בשלה ותפרה, ובשאפה כאן כל הזמן במלוא ריאתה את האויר ההררי של חברון בכל זכותו וטהרתו – הבריאה מאד ותתפתח בכל גופה. קומתה הזקופה וחן גיזרתה הגמישה, חזה הצעיר, המלא והרענן, מחלפותיה הארוכות והכבדות יחד עם תנועות גוה המלאות חיים וכח־עלומים – כל אלה משכו את עיני רוב הגברים שבגטו אל גגו של החכם שבתי. פניה של אלגרינה לא שונו מימי ילדותה כמעט כל־עיקר: אותם השרטוטים העדינים והמצטחקים, אותה הגומה היחידה בקצה סנטרה ואותו הנזם היחיד גם הוא בתנוך־אזנה, ואפילו אותה הבעת־החן של תום־הילדות ושובבות־הנוער. רק הצל של עצבות, שהשרו לפעמים עיניה השחורות והעמוקות יחד עם ריסיה הגדולים והקמורים על כל פניה המארכים – נהיה עמוק ביותר, מאז נהפכה הילדה לנערה גדולה; ומאז החל מרקאדו להתבונן אל פני אלגרינה בשימת־לב יתרה, נדמה לו לפעמים קרובות, שבצל העמוק, המרפרף אל פני ידידתו, חבויה כל חידת חייו וחייה, המחכה ומצפה לפתרונה יום יום.

מרקאדו אף הוא גדל ושונה במשך שנות־המלחמה במדה מרובה. עיניו השחומות, הגדולות והבהירות, שהאירו את כל פניו השזופים, הביטו תמיד נכחן והביעו אומץ ופקחות, מעורבת בתמימות של בן־כפר; מתחת לאפו הנשרי החל זה־עתה לצמוח שפם צעיר ורך, שהוסיף לפניו את הבעת הרצינות של האיש הבוגר. מסעיו התכופים והארוכים ברגל פיתחו עד־מאד את חזהו הרחב ואת שרירי ידיו ורגליו, שבשעת הילוכו היו מתבלטים מבלי משים ומפזזים מאליהם. אולם כשהיו בני־אדם מתחילים להסתכל בו ובמבנה גופו המוצק מתוך הנאה והתפעלות גלויה – היה בא במבוכה ומנסה לעצור בתנועותיו, כאומר להעלים מעיני רואיו את כח־שריריו וגבורת־עלומיו.

כשם שלא הרגישו מרקאדו ואלגרינה, כיצד עברו מגיל־ילדותם אל גיל־הבחרות, כן לא הרגישו גם בהתפתח במשך הזמן ידידות־נעוריהם ובהתלקחה לאהבת־דודים, אמנם צנועה ובישנית וכבושה בלב, אך יחד עם־זה עמוקה ואיתנה מאד, כסלע בלב ימים. מעולם לא התוודו שני הנאהבים על אהבתם זה לזו ומעולם אף לא דברו על עניני אהבה בכלל, אולם כל אחד מהם ידע ברור את הנעשה בלב משנהו, ומתוך־כך נוצרה ביניהם כעין הסכמה הדדית אילמת וחבויה.

אף־על־פי שבני הגטו יודעים ומכירים היטב את הליכות כל אחד מבני־עדתם לכל פרטיהן – נעלם מהם ענין האהבה שבין מרקאדו ואלגרינה במשך ימים רבים: היות כי החכם שבתי היה פעם רבו של מרקאדו ונחשב כעין אפוטרופסו הרוחני – נחשבו גם בקוריו התכופים של החמר הצעיר בבית החכם לא רק כדבר טבעי ורגיל, כי־אם אפילו כענין של חובה מוסרית; נוסף לזה היה מרקאדו גם שכנו הקרוב של החכם, כי חדרו – זה רכושו היחידי, שירש מאמו – היה חלק מבנין גדול וגבוה, שהתנשא מול ביתו של החכם מהעבר השני של סימטת הגיטו הצרה. חלון חדרו של מרקאדו נפתח אף הוא מול חלונות חדריו של החכם, אף כי קצת למטה מהם, וכשהיה מרקאדו עולה על גגו (הזכות על הגג היתה משותפת לכל בעלי החדרים שבאותו הבנין) היה נשקף לנגד עיניו ראשית־כל גגו של החכם שבתי. גם עיני אלגרינה, בעלותה על גג ביתה, נתקלו תמיד וקודם־כל בגגו של מרקאדו, ובהרכינה קצת את ראשה למטה, מעבר למעקה, נגלתה לה גם החצר הקטנה, שבה נהג לטעון ולפרוק את משא בהמתו לפני צאתו לדרך ואחרי שובו לביתו. למען הקל את המעבר מהגג האחד לשני, הטיל מרקאדו על־גבי התהום של הסימטה הצרה קרש גדול וארוך, ששמש לו ולאלגרינה כעין גשר נוח ומטולטל, אך גם מסוכן למדי.

היום השני והחמישי לשבוע – ימי מסעיו של מרקאדו לירושלים וימי התעניות של החכם שבתי – היו, שלא בדעת החכם, ימי תענית ויסורי־נפש גם לבתו אלגרינה: לבה פרפר ונמשך כל אותו היום אלי דוד־נעוריה, הנתון בכל סכנות הדרך הרחוקה, השוממה והמיגעת, ועל־כן תעבה נפשה כל אוכל ומשקה, ולא מצאה מנוח לה בכל חדרי־ביתה הגדולים והשוממים. רגשי הבדידות והשממון, שבית עתיק זה השרה תמיד על נפשה הצעירה, נתגברו בה בימים כאלה ביותר; כמבוהלת ומטורפת היתה מתהלכת כל היום אנה ואנה, כשהיא הוגה בלי־הרף אך ורק במרקאדו, מסתכלת מדי פעם בפעם בחלון חדרו השומם, ומתארת לה בדמיונה את כל פרטי מסעו בכל שעה ובכל רגע:

“…עתה כבר יצא, ודאי, מירושלים לחזור אלינו… עוד מעט ויגיע לבית־לחם.. מי יודע, אם לא יכבשו שם את חמורו ל”סוכרה" (עבודה באונס מטעם הממשלה הצבאית) בשביל תקון הדרך, שחרבה בקרבת עיר זו… עתה כבר עבר, ודאי, גם את “בורק”… הישמור את אשר צויתי עליו – להכנס אל “חאן ערוב”, כדי לפוש קצת מעמל הדרך ולשתות כוס־קהוה?… אפשר שעבר כבר את החאן והריהו עולה עכשיו אל “עין דירוה”… מי יודע, אם אין לסטים אורבים לו מאחורי ה“חורבה”… אל שומר פתאים, שמרהו־נא מכל פגע רע!"

ככל אשר יפנה היום, יגדל פחדה וחרדת־לבה לשלום מרקאדו; ועם בוא הלילה, כשידום שאון־החיים ברחובות הגטו ובכל העיר מסביב, עולה אלגרינה על גג ביתה, מטה אזנה לצד דרך־המלך ומנסה להציל מתוך רחשי הלילה איזו בת־קול רחוקה וידועה לה, שתבשר לה את בואו הקרוב של דודה.

–מה אתּ עושה שם על הגג, אלגרינה? – קורא לה אביה מלמטה. – רדי משם! הגיעה עת לשכב!

– הרשני־נא לשבת פה עוד זמן־מה, – משיבה אלגרינה, – האויר פה¹¹ עכשיו כל־כך זך ונעים, משיב־נפשות!

החכם שבתי אינו נוהג שררה בבתו, ובהיותו עיף מתענית היום הוא שוכב לישון לבדו. אלגרינה נשארת על הגג לצפות למרקאדו עד שעה מאוחרת; וכשהשעה עוברת וזה איננו בא – היא מתחילה להתרוצץ מקצה־הגג האחד לקצהו השני, כנרדפת על־ידי הרהוריה המחרידים, ומדי פעם בפעם היא נועצת לתוך אישון־הלילה מבטי אימה ויאוש, כאילו אמר האופל לבלוע את מחמד־לבה לנצח־נצחים… לבסוף נושאת הנערה את עיניה לרקיע, המשקיף אליה ברבבות כוכביו הנוצצים כבעיני רחמים גדולים, מפנה אחר־כך את מבטיה אל עבר מערת־המכפלה ושופכת את כל לבה המעונה בתפלה זכה ותמה: “אנה, ה'! בזכות האבות אברהם, יצחק ויעקב, השוכנים במערה זו, צוה־נא מלאכיך לשמור את מרקאדו בכל דרכיו והשיבהו בשלום לביתו!”

לפתע־פתאום, עוד בטרם הבחינו אזניה דבר, מתחיל לבה לפעום ולנתר בחזקה, ומיד היא קופאת על מקומה, עושה אזניה כאפרכסת ומתאמצת לעצור בנשימתה, כדי לקלוט היטב את הד־הצעדים, שהחל בוקע מתוך דומית הלילה והוא הולך ומתקרב אל שערי הגטו… התרגשותה הולכת וגדולה מרגע לרגע, כי כבר הכירה בצעדים את צעדי חמורו של מרקאדו, ולוּ הופיע עכשו חמור זה לנגד עיניה – היתה חובקתו ומנשקתו מרוב חדותה ועליצות־נפשה.

אך הנה כבר הכניס החמר את בהמתו לתוך חצרו הקטנה ונגש לפרוק את משאה מעליה. אלגרינה מרכינה את גווה מעבר למעקה גגה ומתאמצת להבחין בחשכת הסימטה את צלו של מרקאדו.

– האתה הוא זה, מרקאדו? – קוראת הנערה לתוך דומית הלילה בקול רועד ונמוך, כמעט בלחש, כי מתיראה היא, שמא יגיע קולה לאוזן זרה ובלתי רצויה.

– כן, אנכי, – משיב מרקאדו וזוקף את ראשו אל עבר גג. – למה־זה עודך ערה, אלגרנה? השעה מאוחרת מאד!

– חכיתי לך, – מתוודה בת החכם ומיד היא מרגישה, שפניה מתלהטים. – השלום לך? העיפת מאד?

– שלום לי, תודה לאל, שלוֹם, וגם איני עיף ביותר. ומה שלומך ושלום אביך?

– תודה, “טובים אנו”, – משיבה אלקרינה וחוקרת עוד: – כיצד היתה דרכך וכיצד עלו עסקיך בירושלים?

– ברוך השם, הכל כשורה! – עונה מרקאדו בקצור: גם הוא חושש, פן ישמע מי־שהוא את הד שיחתם בשעה מאוחרת זו וגרם הדבר לחשדים ולהוצאת־לעז על בת החכם, ועל־כן הוא מחזיר את פניו אל חמורו ושב לפרוק דומם את משאו מעליו.

מכיון שלבה של אלגרינה נשתחרר ממועקת החרדה לשלום דודה, מתחיל תוקף אותה רוח של שובבות ילדותית, והריהי נוטלת מתוך מטפחתה במלוא־קומצה מזרעוני השבת, – פופיטאס בלע"ז, – שנשארו אתה עוד מיום שלשום, וזורקתם פתאום־בצחוק קל על ראש מרקאדו וחמורו.

– די לך, שובבה! – גוער בה דודה בטון של נזיפה וחבה גם־יחד. – לכי לישון, כבר עברו חצות הלילה!

– הנני הולכת, הייה שלום!

– לכי לשלום!

– בטוב תלין!

– ברחמים תקיצי!

אלגרינה יורדת בקפיצות ובלב קל ושמח לחדר־משכבה, ומרקאדו הולך להחזיר את החמור לבעליו. הד צעדיו האחרונים הולך וגווע בדומית הלילה, ושוב שוקע כל הגטו החשך בשנה באין מפריע…

למחרת בבוקר השכם, עם עלות עמוד־השחר, חוזרת ועולה גם בת החכם אל גגה, כי משתוקקת היא להוועד שוב עם דודה ולראותו לאור היום. השמש עודנה חבויה מאחורי ההרים המקיפים את עמק חברון, ורק ראשי־מגדליו של המסגד הבנוי על מערת המכפלה כבר נוצצים בנוגה־אורה המופז של מלכת־הבוקר. שאר בתי העיר וכן גם גגות הגטו, שנצטפפו מסביב לגגו של החכם שבתי – כולם לוטים עדיין בערפלי הטל שכסה את העמק, אלא שמרגע לרגע הם הולכים ומתגלים, הולכים ומתבהרים יותר ויותר. ראשון לכולם מתגלה לעיני אלגרינה גגו הקרוב של מרקאדו, ועל־יד הכפה העגולה שבאמצע הגג נתקלות עיניה במרקאדו עצמו; זה החליף כבר את בגדי־הדרך שלו בשמלת בית אפורה, והריהו עומד עכשו ומשטח על־גבי הכפה את הבגדים שפשט וחובט בהם בחזקה במטה־אלונו, כדי להוציא מהם את אבק הדרכים, שדבק בהם במדה מרובה בעת המסע. מהיותו שקוע ראשו ורובו בעבודתו זו אינו מרגיש כלל באלגרינה, שקרבה ועמדה בקצה גגה להסתכל בחמר ובעבודתו מקרוב.

– צפרא טבא! – קוראת אלגרינה בקול רם, בהתאמצה להגביר את קולה על כל חביטות המטה. – צפרא טבא, מרקאדו!

מרקאדו מפסיק מעבודתו ופונה לאחוריו במבוכה ובגיל־לבב כאחד. לשונו דבקה לחכו…

– עזרני לעבור אליך, – אומרת אלגרינה בגשתה אל ה“גשר”.

מרקאדו מחזיק ברגלו את קצה ה“גשר” שעל מעקה גגו, לבל יזוע ממקומו, ומושיט את מטהו אל עבר אהובתו; זו תופסת במטה בשתי ידיה ומתחילה לעבור על־גבי הקרש הרופף בצעדים זהירים ואטיים, כשהיא רועדת מפחד בכל אברי גופה. “אל תביטי למטה, הביטי ישר אלי!” – מצווה לה מרקאדו. אולם התהום העמוקה, רובצת תחתיה, מושכת אליה את מבטי עיניה על־כרחה, ומיד מתחיל ראשה מסתובב עליה, לבה פועם ומפרכס במהירות גדולה, כאומר להתעלף, ורגליה מועדות… לבסוף קופצת הנערה בקול־פחדים מעל קצה הקרש המזדעזע לתוך זרועוֹתיו של מרקאדו, ונופלת מתוך־כך על חזהו הרחב באין־אונים וכמעט באין־הכרה…

– כל־כך פחדתי… דמיתי, שאתעלף ואפול לתוך תהום הסימטה, – מגמגמת בת החכם בהשתחררה מבין זרועותיו של הבחור, כשהיא אדומה כולה ונכלמת מאד על החופשה היתרה שהרשתה לעצמה ברגעי חולשתה.

מרקאדו אף הוא נבוך ונכלם, כי קרבת הנערה האהובה ומגעה הפתאומי הרתיחו את דמו, וכדי לכסות על התרגשותו ולהשקיט את סערת רוחו – הוא שב לחבוט בבגדיו.

– די לך, מרקאדו, – אומרת לו אלגרינה ומושכתו בשרוולו, – לא בשביל־כך באתי… בוא וספר לי כל מה שיש לך לספר בדבר מסעך, כל מה שראית ושמעת בירושלים.

שניהם יושבים להם זה על־יד זו על־גבי המעקה של הגג (המעקה הוא נמוך ועשוי אבנים ברוחב קיר הבית) ומתחילים לספר. השמש הציצה בינתים מבין רוכסי־ההרים, ומיד הואר והבריק באור קרניה כל גג־ביתו של מרקאדו. משמי־התכלת העמוקים ירדה פתאום עדת־יונים קטנה ותתיצב אף היא על מעקה הגג למול מרקאדו ואלגרינה, להתחמם לאור החמה ולהגות אהבים…

מרקאדו הולך ומספר לאלגרינה את כל אשר קרה לו בדרך ובירושלים, את כל החדשות מחיי המשפחות הידועות לאלגרינה אשר ב“מידן” (רחוב־היהודים שבירושלים העתיקה), ב“ימין משה” וב“משכנות” – הלידות והמיתות, הארוסין והנשואין וגם הגטין והגרושין, מי נלקח לעבודת־הצבא ומי נמלט ממנה; אחר־זה מתאר מרקאדו, על־פי דרישת הנערה, את פרטי האפנות החדשות, שנראו ברחובות ירושלים, את כל כלי־החמדה, שהוצגו לראווה בבתי־המסחר הגדולים אשר שם; לבסוף, ככל בן־כפר שהלך לכרך, מתחיל מרקאדו לפאר ולרומם את עיר־הבירה, מוכיח את ההבדל הגדול שבין החיים בכרך ובין החיים שבחברון העזובה, מספר על השנויים והתקונים, שנעשו ברחובות ירושלים ובדרכים על־ידי השלטון הצבאי, ומבלי־משים הוא עובר מתוך־כך לחדשות המלחמה… אולם כאן מפסיקתהו אלגרינה באמצע דבריו:

– די! עתה נגש לעיקר… לוחשת היא לו פתאום ומתקרבת אליו קצת יותר מתוך התכוננות יתירה – ההבאת לי הפעם איזה שיר חדש?

שיר חדש – זו היתה המתנה היחידה והכי־נעימה לאלגרינה, שמרקאדו הורשה להביא לה כל פעם חנם אין־כסף. ירושלים הנה עד־היום אם שירתה של חברון, כי זו חסרה לגמרי להקות המזמרים והמנגנים, המצויות כל־כך הרבה בבתי הקהוה וביתר בתי־השמחה שבעיר הבירה. המלחמה העולמית ומאורעותיה נתנו דחיפה עצומה ליצירת המון שירים חדשים בערבית ובספרדית “מענינא דיומא”. כבודה של אלגרינה בתור המזמרת הראשית של הגטו החברוני דרש ממנה, שכל אחד מהשירים החדשים האלה יושר ראשונה באזני החברונים דוקא בפיה היא, ועל־כן צוותה על מרקאדו במפגיע, שבבואו בכל פעם לירושלים ישתדל לקלוט וללמוד היטב כל שיר חדש, על־מנת ללמדו בשובו את אלגרינה. ה“נוצאדות”, שפסקו בראשית התפרצות המלחמה, נעשו שוב במשך הזמן לדבר רגיל בגטו, כי ההמון הסובל והמדוכא לא יכול, למרות מצבו הקשה, לוותר לגמרי על ההזדמנות היחידה הזאת שנתנה לו בנוצ’אדות, להתבדר קצת במשך שעות אחדות מכל סבלות הזמן ויסורי המלחמה. וכשהיתה אלגרינה פותחת בנוצ’אדה כזאת באחד השירים החדשים, שהיו ברובם נוגים מאד ונוגעים עד־הלב – היו מיד הכל משתתקים ומקיפים את המזמרת מכל צד, והיו עומדים לשתות בצמא את כל דברי השירה החדשה, שהיו מעוררים בלבם התרגשות נפשית ועמוקה מאין כמוה; ככל אשר הוסיפה אלגרינה לשיר, הלכה ההתרגשות וגדלה, עד שלפעמים נראו גם דמעות גדולות ונוצצות בעיני רבים מן השומעים, וביחוד בעיני השומעות; נדמה היה ברגעים כאלה לכל אחד מבני הגטו העשוקים והרצוצים, כאילו באה שירת אלגרינה לתת ניב־שפתים לכל מצוקת־נפשו הגדולה. לא יפלא אפוא, אם ככלות אלגרינה את שירתה, היתה ההתפעלות הכללית עוברת כל גבול, עד כי נכונים היו כולם לשאת את המזמרת על כפים.

רק מרקאדו, שנמצא גם־הוא ברוב הנוצ’אדות, לא היה נוטל חלק בהבעת ההתפעלות הכללית, שהיה מעורר כל שיר חדש של אלגרינה. למרות ההכרה הנעימה, ששיר זה הובא על־ידו ושרק לו חייבת המזמרת את כל הצלחתה זו – היה סובל יסורי־נפש גדולים ונוראים דוקא ברגעי ההתרגשות הכללית העצומה ביותר: מעמקי לבו היו צפים ועולים המון רגשי קנאה וחרדה, אמנם בלתי־ברורים, אך סוערים ומענים עד־מאד; וכשהיה רואה באלגרינה והנה נתאדמה ונתרגשה כולה מרוב התהלות והתשבחות, שפזרו לה מכל צד – היה מתעורר בו חשק עז לתפסה תכף בידה ולמשכה אחריו לאיזה מרקום רחוק, חבוי ונסתר, לבל יוכל עוד איש להביט עליה ולדבר אליה באופן כזה שהם מביטים ומדברים ב“נוצ’אדה”.

גם אותו הקול החזק, הצלול והבוקע את האויר, שבו היתה אלגרינה שרה את שיריה בנוצ’אדות, לא היה מוצא חן בעיני מרקאדו; הרבה יותר ערב לו הקול הרך, הנעים והלבבי, שבו חזרה בלאט על השירים, שהביא לה מירושלים ושהיה מלמדה בשעת־הבוקר הרעננה בשבתה על־ידו על מעקה גגו. יש שנבלע לרגעים בבוקר כזה הד שירתה של אלגרינה בקול רנת הצפרים ובהמית־האהבים של עדת היונים, ואז נדמה היה למרקאדו, כאילו לא נתאספו כל אלה על גגו אלא בכוונה תחלה ללוות ברנתם ולהנעים ביותר את שירת אהובת־לבבו…

ביום הששי בבוקר, כלומר, לאחר שוב מרקאדו ממסעו שבאותו השבוע, לא היתה אלגרינה באה אליו לבקרו, כי היתה טרודה בהכנות לשבת; ביום זה היה אפוא תורו של מרקאדו לבקר את אלגרינה, ואך עלתה זו על גגה ליבש את הלבנים, שכבסה והכינה מאמש – היה מרקאדו עובר מיד דרך ה“גשר” אל גג ידידתו ונגש לעזור לה בכל עבודותיה: מעלה לה פחי־מים מהחצר שלמטה בשביל השטיפה האחרונה, מטפס על־גבי הכלונסאות וקושר אליהם את החבלים ומותחם בחזקה, לבל ישקעו מכובד הלבנים, שאלגרינה הולכת ותולה עליהם בזריזות רבה. לאחר גמר עבודתה זו יושבת אלגרינה לעשות את ה“פריגאדו”, כלומר לנקות ולשטוף את הכלים לכבוד השבת, והריהי בוחרת לשם־זה את המקום החבוי ונסתר ביותר שבין הלבנים התלויים, למען יוכל גם מרקאדו לשבת על־ידה, מבלי שתרגשנה בכך יתר הבנות והנשים שבגטו, העולות אף הן ביום זה על גגות בתיהן לשם אותן העבודות. הפעם נמנעים שניהם מלהרבות בשיחה, כי חוששים הם, פן יגיע קולם לגגות השכנים, והרי הם מסתפקים¹² רק בקטעי דבורים, שרובם נבלע בצלצול הכלים הנשטפים, עד שלבסוף משתתק הזוג לגמרי. אלגרינה ממשיכה דומם את ה“פריגאדו” מבלי פנות ימין או שמאל, עד שנדמה לרגעים, כאילו שכחה לגמרי את מרקאדו, היושב על־ידה שקוע בהרהוריו ומצייר במטה־האלון שבידו כל מיני קוים וציורים על־פני רצפת הגג.

– במה הנך מהרהר עכשו? – שואַלתו אלגרינה לפתע־פתאום.

– מחשב הנני את חשבונותי, – משיב מרקאדו בטון רציני ובהדגשה מיוחדת.

הנערה מתאדמת כולה וחוזרת מיד לעבודתה, מבלי בקש עוד כל באורים נוספים: לבה מבין ומגיד לה מעצמו, שתכליתם העיקרית של כל חשבונות מחרקאדו היא לקמץ לו די כסף למען אָרש לו את אהובתו ולשאתה לאשה. מרקאדו חשב ומצא, שלמען יוכל לקנות לו אשה ולפרנסה – צריך הוא קודם־כל לקנות לו בהמה, כי דמי השכירות, שהיה משלם בעד חמורו, היו בולעים אל כל רווחיו, ולאחר שהיה גומר ביום הששי את כל חשבונותיו וקונה לו את צרכי שבתו – לא נשאר בידו כמעט ולא־כלום.

מרקאדו היה שובת את שבתו ביחידות. החכם שבתי בקש אמנם פעמים אחדות להזמין את החמר היתום לשבות אצלו, אך בתו התנגדה לכך בכל־תוקף, כי חששה “פן יתחילו הבריות לדבר”. תחת זה היתה אלגרינה מזיזה בכל ערב־שבת את שלחן־האוכל מאמצע החדר לצד החלון, שהיה צופה מול בית מרקאדו, ובתור טעם לדבר הוכיחה לאביה, שדוקא הספה, שהעמדה על־יד אותו החלון, הנה הכי־ראויה והכי־מתאימה לכבוד יום השבת. כך נתנה היכולת למרקאדו לשמוע ולדעת בברור את כל הנעשה בבית החכם שבתי בכל ערב שבת, והיה מכוון את זמן הקדוש ואת זמן הסעודה שלו לזמן הקידוש והסעודה של החכם ובתו.

ככלות הסעודה אין החכם מתחיל מיד בברכת־המזון, כי נוהג הוא לחזור קודם על כל שיר־השירים, ודוקא בנגון ובקול רם; בתו אלגרינה מוכרחה אף־היא להשתתף באמירת שיר זה: “בכל לילות השבוע הנך שרה לכבוד הבריות, – אומר לה אביה בחיוך, – אך בערב הזה תשירי לכבוד רבון־העולמים”. אלגרינה מסכימה לכך ברצון – בימי־ילדותה נתנה אביה לזמן־מה בידי אשה “חכמה” מקושטא, שלמדתה מלבד ברכות־הנהנין והדלקת־הנרות גם את קריאת התפלות ופרושן; אולם אך פותח החכם בלוית בתו בפסוק הראשון של שיר־השירים, מיד פותח בו גם מרקאדו החמר, היושב לבדו בחדרו. קולו של מרקאדו אינו מגיע לאזניו החרשות של החכם ואף קולה של בתו, היושבת על־ידו, נדמה לו כבא ממרחק:

– משכני אחריך, נרוצה, – עונה ואומרת אלגרינה, בפנותה קצת לצד החלון, – הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך…

–אם לא תדעי לך, היפה בנשים, – מגביר פתאום מרקאדו את קולו, כאומר להשיב לה על שאלתה, – צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים…

– צרור המור דודי לי… – משתפכת אלגרינה –…אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין־גדי…

– הנך יפה, רעיתי, – מתלהב גם מרקאדו, – הנך יפה, עיניך יונים… כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות…

– כתפוח בעצי היער – משיבה הנערה אמריה לו – כן דודי בין הבנים; בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי…

– קול דודי הנה זה בא, – ממשיכה אלגרינה, בזכרה את לילות־הנדודים, שבהם היא מצפה לשוב מרקאדו ממסעיו, – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות… דומה דודי לצבי או לעופר האילים, הנה זה עומד אחרי כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים…

– קומי לך, רעיתי יפתי, ולכי לך, – עונה ואומר לה הדוד, – הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. יונתי בחגוי הסלע, בסתר מדרגה, הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה!

באמצע השירה מגיע לאזני אלגרינה קול צעדים הולכים ומתקרבים לביתה: אלה הם מחסידי החכם, הנוהגים לבוא אליו בשעה זו לברכו בשבת־שלום. אלגרינה מתיראה, שמא ירגישו האורחים, בהכנסם לבית, בקול שירתו של מרקאדו, ועל־כן היא מרימה את קולה ביותר ופונה לרגע ישר לצד חלונו של השכן: “סוב, דמה לך, דודי, לצבי או לעופר האילים על הרי בתר!”… כאן משתתקת הנערה לגמרי; בתוך הדממה הפתאומית הזאת מבחין אז גם מרקאדו בקול צעדי האנשים הנכנסים לבית החכם, ומיד משתתק גם קולו של הדוד, וכך נפסק לפתע־פתאום שיר־שיריהם באמצע…

 

פרק ה. ימים רעים    🔗

שנות המלחמה עברו על הארץ זו אחר זו בצפית־שוא לכניסת האנגלים, וככל אשר נמשכו ימי המלחמה, כן גברו בלהותיה והמון מצוקותיה יותר ויותר. מרקאדו היה כמעט היחידי בין כל צעירי חברון מבני־גילו, שטרם נתחייב בעבודת הצבא למרות היותו כבר בן י“ח, כי נרשם ב”טעות" בספרי־הלדה בשנה־שנתים פחות. הוא היה היחידי גם בזה, שלא היה עמוס כל עול של משפחה ושהשיג בעבודתו די פרנסתו, ועל־כן החלו חברונים רבים להתקנא בו, כשם שהתקנאו קודם במצבה של אמו המנוחה.

באחד הימים נתבשרו החברונים, שהאנגלים החלו סוף־סוף בהתקפה גדולה על החזית הארצי־ישראלית. הפלחים ספרו, שראו מעל ראש ההר הגבוה, המתנשא מצפון לעיר, את עשן תותחי האנגלים, הנלחמים על עזה. על־פני רצועת הים, הנשקפת גם־היא מעל ראש אותו ההר, נראו נקודות מתנועעות ועשן רב מתמר מעליהן – הלא הוא עשן הצי האנגלי האדיר. באחד מערבי האביב, בין מנחה למעריב, יצאו קצתם מיהודי הגטו אל הגג הגדול והפתוח לשדות, המשמש כעין עזרה חיצונה לבית־הכנסת של הרב, ויעמדו שם לחכות, כנהוג, לשעת השקיעה, כשהם נהנים בינתים מזיו העולם שלאחר כלות הגשמים; בעמדם כן כנופיות כנופיות ובשוחחם יחדו בלחישה, כמובן, ובחרדה גדולה מאד על כל חדשות המלחמה – הגיע פתאום לאזנם הדן הרחוק והעמום של יריות תותחים, ויהי ההד הזה לעייפי השלטון הטורקי העריץ – כקול מבשר וכאות נאמן לגאולה הקרובה לבוא.

אולם עד־מהרה נהפכה כל השמחה היתרה, שעורר הד מבשר זה בקרב החברונים, לאבל כבד: הטורקים הדפו את האנגלים מעזה ומכל גבולותיה, יריות התותחים נדמו, וכהתנדף עשנו של הצי האנגלי, כן נתנדפו גם מלב החברונים כל התקוות לאיזו גאולה שהיא. בינתים הגיע חג האביב, ובמקום בשורת־השחרור הביא זה בכנפיו את הפוכה הגמור – את בשורת הגרוש הכללי מיפו ואת אימת עוד גרושים כאלה מירושלים ומחברון. יאוש ופחד נורא מאין כמוהו תקף את לבות כל האנשים, וביחוד את לב הנשים והזקנים, אשר חשו את־עצמם בימים ההם חלשים ביותר.

– מה נעשה, אם יגלו גם אותנו? – שאלה אלגרינה באחד מן הימים ההם את דודה מרקאדו. – הן אנחנו כל־כך עניים, ואבי כל־כך זקן וחלש – הוסיפה הנערה בדמעות – ולא יהיה לי אפילו לשכר מקום בעגלה.

– אל תפחדי, – השיב לה מרקאדו בבטחון עצמי, – אם באמת נצטרך ללכת מכאן, ארכיב את אביך יחד אתך על־גבי חמורי, וכך אוכל להסיעכם אפילו עד קצה העולם!

מתוך פחד מפני הגרוש הקרוב החלו רבים מיהודי חברון למכור בשוק את כליהם הכי־טובים. בבית שבתי לא נשאר עוד כמעט שום חפץ ראוי למכירה, ובמשך כל ימי הקיץ ההוא סבל החכם יחד עם בתו חרפת רעב ממש. בסוף הקיץ באה על ראשו צרה חדשה: בפקידות הורקו נזכרו פתאום, שלא גבו זה כמה שנים את מס הורקו, המוטל על בית החכם שבתי, ועל־כן שלחו אליו שוטר לדרוש את תשלום כל המס, שעלה במשך השנים לסכום גדול מאד, וגם הזהירוהו, שאם לא ימהר לשלם, – ישימוהו בבית־הכלא. בינתים קרבו ימי החגים, ההוצאות נתרבו, וכשנוכח החכם, שכבר באו מים עד־נפש, גמר סוף־סוף בלבו לפנות בבקשת עזרה – בפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה – אל גיסו העשיר ורב־ההשפעה הסניור יצחק סטמבולי.

סניור יצחק סטמבולי – אחי־אמה של אלגרינה – היה ידוע לפני המלחמה רק בשמו המקוצר – חקו היינן, כי מימי־ילדותו עבד כפועל ועוזר ביקבו של אחיו הגדול, מושיקו. מושיקו היה משתכר לפעמים קרובות ומרוב שכרות חלש בגופו ויהי לעקר. מושיקו היה מזהיר תמיד את אחיו הקטן, שלא ירבה לשתות, פן יהיה גם הוא לאיש אומלל לכל ימי חייו. אולם חקו לא שת לבו לאזהרות האלו, וכשירד פעם מושיקו, והוא שתוי שכור, אל מרתף היקב, מצא שם את אחיו הקטן, כשהוא שוכב מתחת לברז של אחת החביות ושותה לשכרה. מיד פרצה בין שני האחים השכורים מריבה עזה, שנסתיימה במכות ובמהלומות; המקרה קרה במקום נסתר מן העין, איש לא בא להפריד ביניהם, ואחרי שחקו היה חזק הרבה יותר ונלהב מאחיו הבא־בשנים, הכהו מכות נאמנות כל־כך, עד שזה חלה מיד מחלה אנושה, ולאחר גסיסה קשה במשך מעת־לעת השיב את נפשו לאלהים.

גם חקו שכב כמת במשך שעות רבות, אולם כאשר התפכח סוף־סוף וידע את אשר עשה – התחלחל מאד, לבו יסרהו, ויתפרץ למסור את־עצמו בידי הרשות, אלא שבני עדתו עצרו בעדו; הכל ידעו והכירו שחקו עשה מה־שעשה לא בזדון, ושאם יוודע הדבר לרשות הטורקים, יהיה לה זה לתואנה למוץ כספים על כספים גם מחקו וגם מכל העדה. תחת זאת החליטו ראשי הכולל, שחקו צריך לכפר את פני אחיו המנוח בדרך אחרת, והיא – ליבם את אשתו האלמנה ולהקים זרע בנים על שם האח המת.

חקו נשא אפוא את אשת אחיו, שהיתה גדולה ממנו בגילה כמעט כפליים, ואמנם נולד להם למועד הנכון הבן המקוּוה, אלא שלאחר זמן־מה נתברר, שהילד הוא הדיוט גמור, ומאז עמדה היבמה מלדת. בעלה הצעיר הצטער על זאת הרבה, כי מכיון שהבן הבכור נחשב כבנו של האח המת, נשאר הוא עצמו חשוך־בנים לגמרי. האשה נסתה להתרפא מעקרותה על־ידי כל מיני תחבולת של נשים ידעניות, שאלה בעצת רופאים אחדים, וכשלא הועילו גם אלה, החליטה לפנות לאמצעי הבדוק ובטוח ביותר, והוא – הרחיצה במי המעיין “אל־מזרוּק”.

המעין “אַל־מזרוק” נמצא במעלה ההר של חברון, בקרבת־מקום לשרידי החרבות העתיקות, הידועות בשם “אוהל אברהם”. אומרים, ששלשת המלאכים שפקדו את שרה העקרה באוהל, יעצו לה להתרחץ בברכת המעין הזה, החצובה בלב ההר, ורק לאחר שעשתה כן, הרתה לאברהם. מאז ועד־היום ניתן למימיו הזכים והצלולים של המעין כוח גדול מאד לרפא ולהתיר כל מיני “קיבאץ”, כלומר כל מיני קשרים רעים שהוטלו באנשים על־ידי מעשי־כשוף; אך יותר מכל נתפרסם המעין הזה בסגולתו הנפלאה לפתוח את רחמן של הנשים העקרות, ועל־כן נוהרות אליו תמיד המון נשים צעירות לא רק מחברון, כי־אם גם מירושלים ומדמשק.

לאשתו של חקו לא הועילה אפילו הרחיצה ב“אַל־מזרוּק”. הערביות הזקנות, המשמשות את הרוחצות במעין, בארו לחקו, שלאשתו אין שום “קיבאץ”, אלא שהיא פשוט נזדקנה כבר ולא תוכל עוד ללדת לעולם. חקו פנה אז אל בית־הדין בבקשה, שיתירו לו לשאת לו אשה שניה, לבל ימות גם הוא ערירי כאחיו. החכמים החליטו, שחקו חייב קודם־כל לגדל את בנו בכורו, עד שיגיע לחופה ולקידושין, ורק לאחר שיחתן אותו, יוכל גם הוא לקחת אשה נוספת על אשתו הראשונה.

בינתים פרצה המלחמה, ועד־מהרה עלה חקו היינן לגדולה, ביתו נעשה בית־מועד לכל פקידי הצבא הטורקים והגרמנים, שהיו באים אליו לבלות בסתר שעה עליזה על כוס יין חברוני. בהשפעתו של חקו על הפקידים האלה נתנה האפשרות להרבה “פרארים” (בורחים מהצבא) מקרב היהודים לשבת בשלווה בבתיהם ולעסוק במלאכתם, מבלי חשוש להתקפה פתאומית של ה“קנון־טשוישים” (שוטרי־צבא). לפעמים עלה בידי חקו להשיג מפקידי־הצבא עוד הנחות אחרות בעניני מכולת וכדומה. מובן מאליו, שכל מי שזכה להנות מהשפעת חקו על הרשות היה מביא לו בעד זאת מדי פעם בפעם איזו מתנת־יד הגונה. חקו נשבע תמיד, כי את כל המתנות האלה הוא מוסר לפקידי־הממשלה, אולם בין כה וכה הלך והתעשר מיום ליום וכבודו גדל מאד בעיני כל בני־עדתו, עד שחדלו לכנותו בשמו המקטן חקו, ויקראו לו בשם סניור יצחק סטמבולי (על שם מוצא משפחתו, שבאה מקושטא).

בכל קהלה קטנה, שבה מכיר איש את רעהו היטב עוד מיום הולדו, חשים הכל את־עצמם כבני משפחה אחת, ועל־כן יקרה שבהפגש מספר אנשים ונשים לשם איזו שיחה בטלה, יחליטו אגב אורחא גם איזו החלטה חשובה בענין משפחתי של אחד מבני הקהלה ומיד מקבלת החלטה זו צורה של “דעת הקהל”. לשוא ינסו בעלי המשפחה, הנוגעים בדבר, להתנגד להחלטה זו – הכל באים לשדל אותם בדברים ולהוכיח להם, ש“קול ההמון כקול שדי”, עד שלבסוף יוכרחו לציית.

כמקרה הזה קרה גם עתה בקרב העדה החברונית: מאז עלה חקו לגדולה החלו הכל מחניפים לו ומביעים לו את השתתפותם בצערו, על שהוא הולך ערירי. מצד שני היו רבים מבני העדה מרחמים על מצבו הירוד של החכם שבתי, וראו בחרפת עניוֹ חרפה גדולה לעדה כולה. לא יפלא אפוא, שכאשר יצא פתאום קול בגטו, שיצחק סטמבולי עתיד לחתן בקרוב את בנו יחידו ולשאת מיד אחרי זאת את בת החכם שבתי – הסכימו הכל לשדוך זה כלדבר טוב וישר בשביל שני הצדדים גם־יחד. יותר מכולם שמח לקראת השמועה בדבר שדוך זה יצחק סטמבולי עצמו; הוא הודיע למקורביו, שאם תנתן לו בת החכם, יאסוף לביתו גם את החכם בעצמו ויתחייב לכלכל את שיבתו בכבוד עד יומו האחרון. מקורביו של סניור יצחק מהרו לפרסם את דבריו אלה ברבים.

– חקו יעשה גם הפעם עסק טוב, – העיר על זאת בקנאה גלויה אחד מבעלי־הבתים הצעירים שבגטו, – האשה הצעירה תמשוך ביפיה ובנועם קולה את כל גדולי הרשות לבית בעלה, ובאופן כזה תעשירהו ותאשרהו בעולם הזה, והחכם הזקן יתפלל בעדו כל הימים וְיַקֶנֶה לו גם את העולם הבא.

לצערו של חקו – לא הראה החכם שבתי כל נטיה מיוחד לשדוך, ש“החלט” ברחוב הגטו. לב האב הזקן, המלא אהבה עמוקה לבתו היחידה, התקומם בכל תוקף כנגד הרעיון, שילדה צעירה ויפה כמוה, תפול בידי בעל שכור ובא־בשנים ובידי “צרה” זקנה. אולם כל־זמן ששני הצדדים לא באו עוד בדברים זה עם זה באופן רשמי, נזהר החכם, שלא להביע את אי־הסכמתו לשדוך באופן מפורש: “הן חקו הנהו קרוב לרשות – אמר בלבו – ולמה לי להרגיז אדם מסוכן כזה כל־עוד אין נחיצות יתרה בדבר?”

סניור יצחק הוכרח אף־הוא לדחות את ברור הדברים בענין השדוך מחודש לחודש, כי כבד ממנו למצוא כלה לבנו משה: אף אחת מבנות הגטו לא הסכימה להנשא להדיוט. לבסוף נסע סניור יצחק לירושלים, ושם מצא אורפלי אחד, שהיה זקוק מאד לכסף, כי היה עליו להפדות מעבודת־הצבא, ועל־כן מכר לסניור יצחק את אחותו הקטנה – נערה בת שלש־עשרה – לכלה לבנו.

חתונת בנו של סניור יצחק הוחגה בחברון ברוב פאר והדר. החכם שבתי ובתו היו כמעט היחידים בכל הגטו, שמקומם נפקד בחתונה, כי מאז צצה הצעת השדוך בין סניור יצחק ואלגרינה, השתדלו החכם ובתו שלא להפגש עם “חתן” זה בשום מקום. אולם כאשר החלו שוב פקיד הממשלה להציק לחכם בגלל מס הוורקו (ספרו בסוד, שסניור יצחק הוא הוא אשר הזכיר בכוונה לראש־פקידות־המיסים בדבר חובו של שבתי) – הוכרח סוף־סוף החכם לצעוד אותו הצעד המסוכן והקשה לו מאד, שכבר חשב עליו מזמן, וילך בראש מורכן ובלב מדוכא אל סניור יצחק לבקש את עזרתו וחסותו.

סניור יצחק קבל את פני החכם בסבר פנים יפות ובכבוד גדול והבטיח לו, שבמשך החודש יסדר לו הלואה הגונה, ובינתים ישיג בשבילו ארכה חדשה מפקידות הוורקו לזמן רב. בהמשך השיחה שאל סניור יצחק את גיסו – כאגב אורחא – גם בדבר שלום הבת, אך את ענין השדוך לא הזכיר כלל, וכך נפרדו זה מעל זה בידידות רבה.

אולם בשבת של אותו השבוע הופיע בבית־החכם השדכן של הקהלה, אותו השדכן העוור, הצנום והזקן, שהטה לפני המלחמה אפילו את לב האלמנה שרינה לחשוב על־דבר נשואים חדשים. אך ראתה אלגרינה את השדכן בפתח – יצאה מיד אל החדר השני. “לאן תלך, חכם?” – פנה לצדה השדכן בשמעו את הצעדים ההולכים ומתרחקים ובדמותו, שאלה הם צעדי האב. – “הנני פה!” – רטן באי־רצון החכם, שנשאר יושב על ספתו שעל־יד החלון. השדכן הרים את מקלו והתחיל ממשמש בו את כתלי החדר ואת כל רהיטיו, עד שמצא את ספתו של החכם, נתישב בה ברווחה גמורה, והתחיל לדבר בקול רם על־דבר השדוך של אלגרינה עם סניור יצחק כעל דבר המובן מאליו. השדכן דבר בשטף ובבטחה גמורה בהצלחת הענין, והחכם התאפק ושתק. בתחלת השיחה נתעוררה, אמנם בלב האב תשוקה עזה להפסיק את דברי השדכן באמצע ולהורידו מכל המדרגות החוצה, אך מיד נמלך בדעתו וחזר בו: “אין אני רשאי – אמר החכם בלבו – להכריח את בתי, שתבלה את מיטב ימיה בעוני ובמחסור; אולי תבחר הנערה להנשא לאיזה בעל שיהיה, ובלבד שתוכל לחיות ברווח ולהתלבש ולהתקשט כיאות ליפיה”.

– נקרא לנערה ונשאל את פיה, – הביע האב בכובד־ראש, לאחר שגמר השדכן את שטף דבריו.

עוד בטרם הספיק החכם לקרוא את בתו בשמה, הופיעה זו בפתח החדר, נשענה בגבה על אַמת הסף וקבעה עיניה ברצפה; פניה היו חוורים מאד, שפתיה עצומות ודבוקות, וכל גווה מרתת…

– בתי, הנה בא השדכן להציע לנו… – פּתח החכם בגמגום קצת, אך בתו הפסיקתו מיד:

– ידעתי הכל, ידעתי, – אמרה בקול רועד ונמוך (החכם החרש הורגל לתפוס את דברי בתו גם מבלי שמוע את קולה, כי־אם על־פי תנועות שפתיה בלבד), – אולם אני איני חפצה להתחתן כלל… עודני קטנה!

– מה את דוברת, כלה נאה… – התחיל השדכן בהתלהבות. אך האב לא נתן לו להמשיך את דבריו, כי הבין לענוּת־נפשה של בתו.

– די לך, בר־נש! – קרא החכם. – עליך לדעת, שאם בתי מחליטה דבר, לא תשנה עוד את דעתה בשום פנים!

השדכן נסה להתעקש, אך החכם אחזהו בשרוולו, הקימו מן הספה וימשכהו אחריו, באמרו בקול מצווה:

– בוא ואלווה אותך עד למטה, לבל תפול מן המדרגות.

כשחזר השדכן אל סניור יצחק והודיע לו את תוצאות שליחותו, נתמלא זה חמה רבה, סטר לשדכן על שתי לחייו, דחפו החוצה ומיד נדחף גם הוא אחריו וירץ בכבודו ובעצמו אל בית החכם. – "השמעתם מימיכם כדבר הזה? – הרעים יצחק בקולו הניחר אל כל העוברים ושבים, שפגש ברחוב הגטו, ובאותה שעה היה סנטרו המגולח והשמן מזדעזע מרוב התרגשותו, לסתותיו הרחבות רועדות אף הן, עיניו הקטנות, החבויות בצל הגבות העבות והסבוכות והטובלות בשומן, מזרות אימה, ושפמו הארוך, העבה והסבוך גם הוא, מזדקף למעלה מכעס. – הראיתם כזאת מעולם? – חזר היינן, ובהראותו לעבר ביתו של החכם שבתי, הוסיף ובאר: – אני מבקש להצילם מן הרעב, להעשירם ולאשרם – והם מסרבים!

– וכי מה אוכל לעשות לך? – פתח מיד החכם שבתי ברעדה גדולה, כשראה לפתע־פתאום את סניור יצחק בעצמו מתפרץ אל ביתו. – וכי מה אוכל לעשות, אם הנערה ממאנת?

– היכן היא, היכן אלגרינה? – הרעים סניור יצחק, כשעיניו משוטטות בכל פנות החדר.

– איניי יודע… איננה בבית! – השיב החכם בקול־פחדים.

– הנני ואחפשנה! – החליט סניור יצחק, ומיד התחיל לעבור בסערה מחדר לחדר.

– אל תגע בה לרעה, – התחנן האב הזקן, שנתירא מאד.

– אל תפחד! אין בדעתי להכותה, – הרגיעהו סניור יצחק. – רוצה אני להוכיח לפתיה זו ולספר לה במו־פי כמה עושר ואשר צפון לה בביתי, ואז, מובטחני, תחדל מלסרב!

כשנוכח היינן בעיניו, שאלגרינה איננה בחדרי הבית, עלה לחפשה על הגג, וגם שם לא מצאה. בגשתו אל קצה הגג, הרגיש ב“גשר”, עבר בו אל הגג השני, ופה גילה כעין אוהל קטן, עשוי מיריעת־שק פרושה על־גבי כלונסאות; יריעה זו פרש מרקאדו, למען תהי למחסה ולמסתור מעין השמש ומעיני הבריות גם לו וגם לאלגרינה בשבתם יחדו על הגג בשעות־החום של ימי־הקיץ. באותו היום, לאחר שהשיבה בת החכם את פני השדכן, החישה לה תכף מפלט לתוך אהלו של מרקאדו, לספר לו את כל פרטי המעשה; ובהיותם שקועים שניהם בשיחתם לא הרגישו כלל ברעש, שהקים סניור יצחק, ואף לא בקול צעדיו, כשעלה על הגג, עד הרגע האחרון שבו נגש פתאום אל האוהל והציץ לתוכו… אך נפל מבטו של סניור על מרקאדו – זה הבחור הצעיר והחסון כאלון, שישב באותו רגע על־יד ה“כלה” בידידות רבה כל־כך – מיד הבין את הכל, נרתע לאחוריו, חזר וירד במרוצה לביתו של החכם ויסתער עליו בשצף־קצף, בקול גערה עצומה ובצווחות נוראות:

– עתה ידעתי, למה מאנה אלגרינה להנשא!… הריהי בוחרת יותר להתנות אהבת־זנונים עם בחוריה־אוהביה! אוי לה לנפשה!

– מה קרה? מה אתה דובר? – גמגם החכם הנדהם, שדברי היינן פלחו את לבו ויצרבוהו כגחלי־אש, כי כבוד בתו היה יקר לו מחייו.

– אי לך, חכם שוטה וחרש! – המשיך היינן בקול פרוע ובתוכחה מרה וסוערת. – הכך תחנך ותשמור את בת אחותי? עלה וראה את אשר עושים שם חמרים בבתך הפרוצה!

בזיונות קשים כאלה לא יכול לשאת אפילו איש רך ונכנע כחכם שבתי.

– אל תעז עוד לדבר סרה בבתי, – נזדקף וזעק החכם על סניור יצחק, – כי על־כן בתי היא, ואין לך ולה ולא־כלום! שכור שכמותך אינו שווה אפילו את שרוך סנדליה!

דברי החכם האחרונים פגעו בפצעו הכי אָנוש של יצחק, ועל־כן בערה חמתו עד להשחית וכבר קפץ את אגרופיו וגם הרים את ידו על החכם להכותו, אלא שמיד נבהל היינן בפני־עצמו וינס כמטורף החוצה.

לקול צעקותיו של היינן נתאסף בינתים על־יד פתח ביתו של החכם קהל גדול של אנשים, נשים ובנות, שעמדו להקשיב מבחוץ לכל פרטי המריבה העזה, שפרצה בתוך הבית; אולם אך שמעו את קול צעדיו של סניור יצחק הנדחף החוצה – נתפזרו כולם בחרדה גדולה לכל עבר… כעבור חצי־שעה נתפרסם כבר בכל הגטו סוד אהבתם של מרקאדו ואלגרינה, שנתגלה על־ידי יצחק באופן פתאומי כל־כך; במשך כמה וכמה ימים ושבועות נתנה חדשה מפתיעה זו ענין רב לענות בו לכל יושבי־קרנות והולכי־בטל שבגטו, וביחוד לנשים ולבנות. הכל השתוממו על חוצפת החמר הנקלה, זה בן־המשומדת הערום וחסר־כל, שהעז לשאת את עיניו אל נערה יפה ונכבדה כל־כך, כבת החכם שבתי… כדרך כל בני ההמון שבמזרח, נהגו גם בני הגטו להביע את הרגשות, שעוררו בם מאורעות הזמן, דוקא בשיר ובחרוזים; גם על ענין האהבה שבין מרקאדו ואלגרינה נתחבר בגטו בן יום־יומיים שיר חדש ומצלצל, שהושר כמעט בכל בית בנגון מוגרבי ידוע:

בֶּן־חֲמוֹר חָשַׁק בְּדִינָה¹³ –

וַתִּטְבָּע עִירוֹ בְדָם;

אֲבִי חֲמוֹר¹⁴ בְּאַלֶּגְרִינָה

הַכַלִילִית¹⁵ עֵינוֹ שָֹם –

הוֹי, חֲמוֹר חֲמוֹרוֹתַיִם.

מַה־לְּךָ וּלְבַת־חָכָם?

הוֹי, חֲמוֹר חֲמוֹרוֹתַיִם,

מַה־לְּךָ וּלְבַת־חָכָם?

כל אחד מבני הגטו היה מוסיף על שני הבתים, שהובאו כאן עוד בתים אחרים, כרוח השירה הטובה עליו, ובסוף כל בית היה חוזר על אותו הפזמון, המלא לעג של בוז:

הוי, חמור חמורתים,

מה לך ולבת־חכם?

 

פרק ו. על עברי פּי־פחת    🔗

מאותו היום, שבו נעשה סוד אהבתם של מרקאדו ואלגרינה לנחלת הרבים – נפסקו לגמרי כל היחסים, שהיו בין שני הנאהבים; הגשר, שחבר את שני הגגות, נעלם, ובכל פעם שאלגרינה היתה עולה על גגה, היה מרקאדו נמנע מלהופיע על גגו הוא אפילו לשם העבודה הנחוצה ביותר. שני החלונות של שני השכנים, שנשקפו זה מול זה, נשארו סגורים ומכוסים בוילונות אפילו בשעות החום הכי גדול, ואף שולחן־השבת של החכם שבתי לא נערך עוד על־יד אותו החלון, כי־אם במקומו הקבוע שבאמצע החדר.

הפסקת היחסים בין מרקאדו ואלגרינה באה כמעט מאליה, בלי כל צו ודרישה מבחוץ. החכם שבתי, למרות חסידותו הרבה, לא אבה להוכיח את בתו, כי הבין גם הפעם לענוּת־נפשה, וגם למרקאדו לא העיר אף מלה; החכם היה מכיר ובטוח בצניעות שניהם, וגם כשנסה להאשימם בסתר־לבו על שהעזו לעבור על דין מפורש ב“שלחן־ערוך” ונתיחדו באותו יום בלא עדים – מצא מיד טעמים רבים להצדיקם ולטהרם, בזכרו, שהורגלו בכך מימי ילדותם.

הרבה יותר מן החכם ובתו דוכא על־ידי כל המאורעות האלה מרקאדו עצמו; חמר יתום ומסכן זה היה נכון כמעט להקבר חי מרוב צערו על השערוריה המחפירה ועל הבזיון הגדול, שגרם בלי־כוונה לשתי הנפשות היקרות והקרובות לו מכל; מעולם לא חש מרקאדו את כל מרי יתמותו ואת כל חרפת עניו כמו בימים ההם, שבהם הוכרח להסגר לבדו בחדרו מבלי יכולת להציץ החוצה, פן יקראו אחריו מלא… גם בשבתו כך בדד וסגור בחדרו היו מגיעים לפעמים עד לאזניו צלילי השיר החדש, שחובר עליו ועל אהבתו, ואז היה ממהר לכבוש את ראשו בתוך כר מטתו, מנסה לאטום את אזניו בשתי ידיו, וכל חדרי לבו היו נשרפים כמעט מרוב בושה וכלימה.

אלגרינה הראתה בנדון זה אומץ־לב גדול יותר מאשר מרקאדו. כשנודע לה תוכן השיר ההתולי, שחובר על החמר ואהבתו אליה, מהרה לפרסם על־ידי חברותיה בכל בתי הגטו לאמר, שאם לא יפסיקו מלשיר את השיר הזה, לא תבוא עוד לשום נוצ’אדה ולא תפתח עוד את פיה בשום שירה לעולם. האיום פעל את פעולתו: צלילי השיר נדמו ועד־מהרה נשכח תכנו לגמרי.

אלגרינה הרגישה, כמה נפל מרקאדו ברוחו, ועל־כן בקשה לעודדו קצת; פעמים אחדות נגשה אל אותו החלון, הנשקף מול חלונו של מרקאדו, הציצה לתוך חדרו, וגם נסתה להחליף אתו מבט־עין אחד.. אולם מרקאדו נמנע ונזהר מאד מאד, שלא לשאת שוב את עיניו ושלא להפגש עוד לא עם הנערה ולא עם אביה; מובן מאליו, שהתרחקות אנוסה ועקשנית זו לא עלתה לבחור בנקל; לבו נקרע לגזרים מיום ליום יותר ויותר…

במקום החמר המסכן החל לבקר בימים ההם בבית החכם שבתי “ידיד” אחר, הרבה יותר חשוב ונכבד – הלא הוא ג’מיל־אפנדי, בן השיך עבד־אל־חאפיז. השיך עבד־אל־חאפיז היה אחד מראשי השומרים והמשגיחים על מערת־המכפלה. על־ידי השגחה זו, שעברה אליו בירושה בזכות “חזקת־אבות”, רכש לו במשך הימים כבוד גדול ועושר עצום. היו לו לשייך זה בסביבות חברון כפרים שלמים, שנחשבו כרכושו הפרטי ושכל תושביהם היו סרים למשמעתו. כמעט בכל שנה ושנה היו מביאים לו במתנה מאחד הכפרים האלה בתולה יפה וצעירה לאשה. השייך עבד־אל־חאפיז היה אף הוא משלם לנאמניו אלה כגמולם: היה מזמין לכל אחת מחתונותיו השנתיות את כל המון הפלחים תושבי־כפריו, והיה עורך להם את כל שבעת ימי המשתה, השמחה וההלולים באמצע השוק. אותו השבוע היו פורשים בכל ערב על־גבי רצפת השוק לכל אָרכה ורחבה המון שטיחים – מעשה ידי הפלחיות – והיו מושיבים על־גבי השטיחים האלה את כל המוזמנים זה מול זה בשורות ארוכות לאין־סוף. בתחלה היו הפלחים המחותנים פותחים בשתית קהוה ובשיחת־רעים מנומסת כאפנדים גמורים; אולם עם בוא הלילה, לאחר שהודלקו הפנסים ולאחר ששבעו המוזמנים מבשר הכבשים הרבים ששחט להם בעל־השמחה ושנתבשל בכותח ובאורז – היו הכל מתחילים לשיר בהתלהבות, שהלכה וגדלה מרע לרגע, עד שלבסוף היו יוצאים במחול ה“דבקה” הפראית, והיו ממשיכים מחול זה בלי־לאות וכמעט בלי הרף עד אחרי חצות־הלילה; וכשהיו קולותם הפרועים של מחוללי ה“דבקה” עולים למרום פסגתם, עד שהיו חודרים גם לתוך כתלי הגטו הנרדם – היו רבים מן היהודים, הישנים במטותם, מתעוררים פתאום משנתם בבהלה גדולה, אלא שלאחר האזינם רגעי־מספר לקולות ה“דבקה”, היו נרגעים וחוזרים לתרדמתם באמרם לנפשם: “נראה, שהשיך עבד־אל־חאפיז מתחתן שוב”.

לשיך עבד־אל־חאפיז היו הרבה בנים ובנות, שאף הם היו פוריים כאביהם; ועל־כן גדל מספר נכדיו של השיך כל־כך, עד שלעתים קרה, שאביהם הזקן לא הבחין עוד בין האחד לשני ולא הכירם בשמותם. אולם לעת־זקנתו החלו כל בניו, שנולדו לו מנשיו הצעירות, מתים בזה אחר זה. השיך הצטער על זה מאד מאד. על־פי עצת אחד הדרוישים הזקנים, שנזדמן פעם למערת־המכפלה, החליט השייך למול את הבן הראשון, שיולד לו שוב, על־ידי מוהל יהודי ועל־פי מנהג ישראל. הסגולה הועילה, והילד ג’מיל, שנמול על־פי בקשת השיך על־ידי החכם שבתי – נשאר בר־קימא.

מאז נשתררו בין בית השייך עבד־אל־חאפיז ובין בית החכם שבתי יחסים ידידותים מאד: בכל ערב־פסח היה החכם שולח לבית השיך מכסת מצות מן הלבנות והיפות ביותר, ותחת זאת היה השיך שולח לבית החכם במוצאי החג, כשנפש כל יהודי עורגת לפרוסת־לחם ואין להשיגה בכל הגטו – ככרות־לחם אחדות, שנאפו זה־עתה, וגם חריצי־גבינה אחדים מהמין החברוני המשובח בכל הארץ. ביום־הפורים היתה בת החכם מפרישה חלק מן התופינים וכל מיני הממתקים, שנעשו על־ידה או שנתקבלו מבתים אחרים, והיתה שולחת כל אלה (שלא בדעת האב) בתור “משלוח מנות” לבית השיך, ומיד באותו היום, היו מחזירים לבית החכם “משלוח מנות” מהשיך: כיסים מלאים מטוב הכרמים, כגון צמוקים, דבלים, אגוזים וכדומה. גם בשאר החגים והמועדים של היהודים והמושלמים היו החכם והשיך מבקרים זה את זה ומברכים איש את רעהו בברכת: “היה שלום בכל שנה ושנה”.

רוב השליחיות בין שני הידידים הישישים, ביחוד בימי החגים, נעשו על־ידי הנער ג’מיל. השיך עבד־אל־חאפיז אהב מאד את בן־זקוניו זה, ועל־כן שלחהו ירושלימה להשתלם בלמודים שונים, ורק בימי החגים היה ג’מיל חוזר חברונה; וכשנזדקן אביו ביותר, הוטלה עליו חובת כל בקוריו הרשמיים של השיך, ובתוכם גם הבקורים בבית החכם.

כשגדל ג’מיל, גברה עליו השפעת עיר־הבירה, שנכרה בכל הליכותיו ומנהגיו: יחד עם השפה הצרפתית סגל לו בן השיך גם את התלבושת האירופית וכל יתר מנהגי ה“פראנג’ים”. על־פי השתדלות מגבוה נתקבל ג’מיל בתור מתורגמן באחת הקונסוליות החשובות שבירושלים, ועל־ידי־כך נתנה לו האפשרות לצאת ולבוא לפעמים קרובות בחברה אירופית, וגם נתעלה הרבה בעיני מכיריו, שהוסיפו מאז לשמו הפרטי האת התואר “אפנדי”. חיצוניותו היתה נעימה ומושכת למדי: פרצופו השחרחר והסגלגל היה תמיד מגולח יפה, שפמו עשוי ומסולסל היטב, ועל מצחו הגבוה ירדה בלורית שחורה ומבריקה, שהיתה תמיד משוחה בשמן ובבשמים והדוקה בסדר עגבני אל הראש מתחת לקצה התרבוש. בשובו לימי החגים והמועדים חברונה, היה מתפאר בפני חבריו בני־גילו, שכבר עלה בידו לפתות כמה וכמה מבנות הפרנג’ים הלבנות, ודוקא מן הצעירות והתמימות ביותר…

משפרצה המלחמה באו ימים רעים גם לג’מיל־אפנדי. הקונסוליה שבה עבד נסגרה, ועד־מהרה הוכרח ג’מיל לשוב חברונה, כי בירושלים הביטו עתה בעין רעה על כל מי שהיה פעם פקיד בקונסוליה של ארץ אויבת. כאן פשט ג’מיל את בגדו האירופי ולבש שוב את התלבושת החברונית הרגילה, וישב עצוב ומשמים בבית־אביו לצפות לאותו היום המאושר, שבו ישובו האירופיים ויכבשו את הארץ, ויבואו שוב הקונסולים ופקידיהם עם בנותיהם היפות. השיך עבד־אל־חאפיז הרגיש בשעמומו ובעצבונו של בן־זקוניו, וכדי לנחמו, קנה לו אשה מבנות העיר – ילדה בת אחת־עשרה – וגם בית גדול ומרווח נתן לו לשבת בו במרכז העיר. אולם ג’מיל־אפנדי בז בלבו לפלחיה הקטנה והנבערה, שנתנה לו לאשה למרות רצונו; בסתר־נפשו היה חולם תמיד דוקא על כלה מבנות־מצרים הנלהבות, ובינתים, עד שתפתח הדרך למצרים, היה משתדל לגרש מעליו את שעמום הבטלה על־ידי מעשי־קונדס עם חבריו בכרמים או על־ידי בקורים בבתי המכירים.

באחד מימי חג־הסוכות בא ג’מיל־אפנדי לבקר גם בבית החכם שבתי. בשעה שהחכם קבל את פני האורח בחדר האחד, עסקה אלגרינה בסדור כלי־הבית בחדר השני, ועל־כן לא הרגישה כלל בהכנס האורח הביתה. לבה היה מר עליה ורוחה מדוכא: במועד זה לא השיגה יד החכם לקנות לבתו אפילו סרט אחד לקשט בו את מחלפות ראשה, והדורה הנמאסה כל־כך לא ירדה עוד מן השלחן אפילו ביום־טוב. יותר מכל עגמה נפשה בזכרה את מרקאדו ואת השתמטותו העקשנית מפניה ומבית אביה; געגועי הנערה על אהובה נעורו אז בלבה בכל עוזם, ותפתח בלאט את פיה בשירת “מואל” ערבי, מלא השתפכות־הנפש וערגת־אהבים. מבלי שתרגיש בדבר גברו צלילי שירתה מרגע לרגע, עד שחדרו גם לחדר השני, וישבו כרגע את לבו של האפנדי הצעיר, שהפסיק פתאום את שיחתו עם החכם ויכוון את אזניו ואת עיניו אל עבר הפתח של החדר השני. החכם שבתי לא הבין תחלה, מה קרה לאיש־שיחו הצעיר, שפנה מעליו באופן פתאומי כה ומעליב, ורק לאחר שחדר קול השירה גם לאזניו החרשות, נתברר לו הענין ואז מהר לקרוא לבתו החדרה. כשהופיעה אלגרינה בפתח וראתה את ג’מיל־אפנדי, נתאדמה ונתביישה מאד, כי ידעה היטב, שבפני נכרים ודאי שאין מן הראוי לבת־ישראל צנועה לתת את קולה בשיר; דבר זה הבין גם ג’מיל־אפנדי עצמו, ועל־כן לא העז לבקש מבת החכם, לאחר שדרש בשלומה, שתשוב להשמיע לו את שירתה, אף־על־פי שהתאוה לזה מאד; תחת זה החל עתה להסתכל אל הנערה ואל כל חלקי גופה במבטים תובעים וחצופים כל־כך עד כי נדמה לה, כאילו הוא פושטה במבטיו אלה ומציגה ערומה כביום הוולדה, ועל־כן מהרה לשוב ולברוח אל החדר השני, מבלי שאול אפילו את אביה, למה קרא לה…

מאז החל ג’מיל־אפנדי לבקר בבית החכם לפעמים תכופות מאד; בתור טעם לבקוריו אלה הראה האפנדי התענינות רבה במצבו החמרי המיואש של החכם העני, וגם החל להשתדל אצל אביו העשיר בדבר הלואה הגונה ונוחה למי שהיה פעם מוהלו ומציל־נפשו. בשעת כל בקור הוכרחה אלגרינה להרתיח לאפנדי כוס־קהוה, ובכל פעם שהנערה היתה מגישה לאורח את כוס־הקהוה הקטנה בלוית כוס־המים הגדולה על־גבי טס־הנחושת – היה לבה הומה ודופק בה בחזקה, כי אף־על־פי שהורידה באותה שעה את עיניה לארץ, היתה בכל־זאת נשרפת במבטי עיניו של הערבי הצעיר, ויש שהרגישה גם בנשמת־אפו הסוערת והתאותנית…

בינתים החלו החברונים להתלחש ביניהם, שג’מיל־אפנדי קבל, כנראה, איזו ידיעה ברורה דרך הקונסוליה שלו, שהאנגלים קרובים לבוא, כי בזמן האחרון פשט האפנדי את תלבשתו החברונית ולבש שוב בגדים אירופיים יפים ומגוהצים, אף את הכפה החברונית, בעלת הפרחים הצהובים הסיר מעל ראשו, ובמקומה חבש תרבוש מצרי חדש וגבוה; כאז, בהיותו תורגמן של קונסול, כן החל גם עתה להתהדר בלבושו ובתסרקתו וכשהיה נכנס אל הגטו הצר, בלכתו אל בית החכם, היו מיד כל בנות הגטו מרגישות בכך, מחמת ריח־הבשמים החזק, שהיה¹⁶ נודף מבן השיך המצוחצח¹⁷ וחודר אל כל הבתים, שעבר על־ידם.

לו היו הזמנים כסדרם, כי־אז היו בקוריו התכופים של האפנדי המתהדר בבית החכם שבתי מעוררים בלי־ספק בלב בני הגטו ובנותיו כל מיני חשדים רעים, והיו משמשים מקור לא־אכזב לכל מיני דברי־רכילות. אולם המאורעות המדינים הכבירים, שהתחוללו בימים ההם, הביאו את כל העיר במבוכה גדולה כל־כך והעמידו את היהודים החברונים במצב מסוכן כל־כך, עד כי הוכרח כל אחד מבני הגטו לדאוג קודם־כל לנפשו ולחייו הוא התלויים מנגד.

המלחמה על גבולות הארץ הגיעה אז לפרקה המכריע: הגנרל אלנבי החל בהתקפתו הכללית על ארץ־ישראל וכבר פרץ את חזית באר־שבע. בימי המועדים ספרו בבתי־הכנסיות החברוניים – בקול נמוך, כמובן, ובסתרי־סתרים – ש“האנגלי” כבר הגיע למבצר דהריה, העומד באמצע הדרך בין באר־שבע ובין חברון. כל הלבבות דפקו מרוב שמחה לשמע בשורות אלה וכל העינים נוצצו בתקוה מרנינה לגאולה קרובה; אולם כעבור ימים אחדים הודיעו בקהל באופן רשמי, שהתקפת האנגלים נעצרה על־יד “דהריה” לגמרי, וגם תפסו מהם כמה וכמה שבויים, – ומיד נפל שוב לב החברונים כבימי הפסח אחרי גרוש יפו.

האנגלים המשיכו בינתים את התקפתם הכללית, פרצו את חזית עזה ובמשך ימים אחדים שטפו את כל השפלה והגיעו עד תחנת “ודאי צראר”. האגף השמאלי של הצבא הטורקי, שעמד בחזית “דהריה”, הוכרח אז לסגת אחורנית צפונה, ועל־כן נתנה פקודה גם לשלטונות הצבאיים שבחברון לפנות את העיר.

פקודת ה“פנוי” פגעה קודם־כל באותם החברונים, שלמרות היותם רשומים בתור עובדים בצבא ישבו עד־כה בשלווה בבתיהם ועסקו במלאכתם תחת חסות “הוויסיקות”¹⁸ השונות: כולם נתפסו פתאום בזרוע חזקה ונשלחו צפונה, ומה־מיואשים היו מבטי עיניהם של אומללים אלה, כשיצאו לדרך והחלו מחזירים פניהם מדי פעם בפעם אל עיר־מולדתם, שבה נשקפה להם גאולה קרובה כל־כך ושעתה הוכרחו להתרחק ממנה יותר ויותר ואולי לעולם!

בראשית הסתו יצא מחברון המאסף האחרון של הטורקים והגרמנים, ומאז נעזבה העיר לנפשה. לשוא נעו ותעו הסקרנים שבתושבי חברון המושלמים מקצה־העיר האחד למשנהו לראות ולהוודע, מאיזה צד יופיע ה“אנגלי” הכובש בראשונה: הגדודים האנגלים תפסו אמנם מיד אחרי היסוג הצבא הטורקי את כל ראשי ההרים שמסביב לעמק חברון, אולם לעיר עצמה לא ירדו מטעמים תכסיסיים שונים, וכך נשארה העיר המצב של “no man’s land” במשך שבועיים ימים בלי כל שלטון וממשלה.

כשנוכחו החברונים, שלפי־שעה אין כלל בדעת האנגלים לכבוש את עירם, רבתה מבוכתם עד־מאד, וביותר גדלה ההתרגשות וגבר הפחד בקרב יהודי הגטו: נתעורר חשש, שמא יקומו עכשו ה“שבאב” (הבחורים השובבים) שבקרב המושלמים החברונים ויתנפלו בשעת־כושר זו שבין מלכות למלכות על כל יהודי העיר להרגם ולהשמידם, לשלול שלל ולבוז בז. היהודים מהרו אפוא להסגר בבתיהם על־מסגר ובמשך ימים אחדים לא נראה איש מהם בחוצות. כעבור ימי־המבוכה הראשונים העזו אחדים מן האמיצים שבין היהודים, ובתוכם גם מרקאדו, להתגנב מן הגטו אל מחוץ לעיר וילכו לחפש את האנגלים שבסביבה ולהתחנן לפניהם, שיכנסו העירה. כשהגיעו סוף־סוף, אחרי פקפוקים ונפתולים רבים, אל האהלים הראשונים של הצבא האנגלי, נתקבלו שם בסבר פנים יפות; ובעזרת מרקאדו, שידע וזכר מלים אנגליות אחדות עוד מימי ילדותו, כשהיה מבקר את אמו בבית־החולים של המסיון – החל מיד משא־ומתן ידידותי מאד בין אנשי־הצבא ובין החברונים. לבסוף מסרו האנגלים בידי מרקאדו וחבריו מטבעות־כסף אחדות ויבקשום לקנות להם מן העיר ככרות־לחם, סיגריות, וביחוד גפרורים.

מסחר חדש זה, מכיון שהחל, גדל ונתפתח משעה לשעה, אך כעבור יום־יומים נפסק מחוסר סחורה. אמנם, לחם השיגו האנגלים יום יום במדה מספקת, אולם הסיגריות והגפרורים כלו מן השוק חיש־מהרה. מרקאדו הצטער על־זה הרבה: זה שבועות אחדים הוכרח לשבת בטל בביתו ולא הרויח אף פרוטה, כי כל החבורים עם עיר־הבירה נפסקו לגמרי; כשהחל במשא ומתן עם האנגלים קווה להבנות מהם, אך עתה נכזבה גם תקוה אחרונה זו, וככל אשר הלכו פרוטותיו ונתמעטו, כן הוכרח באופן אינסטינקטיבי להתרחק יותר ויותר גם מעל אהובת־נפשו.

הגטו החל בינתים להתעורר שוב לחיים חדשים: החנויות נפתחו, פה ושם החלו לעסוק באפית לחם ועוגות בשביל האנגלים, וברחוב נראו שוב המון עוברים ושבים במרוצה ובהתרגשות, כשפני כולם נוהרים משמחה על הגאולה הקרובה, העומדת מאחרי כתלם. לעומת שמחה כללית זו גדלו מאד האבל והצער באותן המשפחות, שבעליהן או בניהן נתפסו לצבא על־ידי הטורקים והובלו צפונה; הכל בכו אותם בצאתם את העיר, כאילו הלכו לבלי שוב עוד לעולם. אולם כעבור ימים מספר נודע פתאום בקהל, שאחדים מאותם הנתפסים הצליחו להמלט מידי הטורקים ולשוב חברונה בריאים ושלמים. חדוות כל בני העדה החברונית הגיעה אז למרום־פסגתה ומיד החלט להכריח את אנשי־הצבא, שנצלו בדרך נס גדול כזה, שיערכו לכבוד שחרורם ולכבוד שחרור כל העדה מעול הטורקים נוצ’אדה גדולה ויפה.

מרקאדו התענין מאד לדעת, באיזה אופן הצליחו אנשי־הצבא היהודים להתגנב דרך חזית המלחמה ובאיזה דרכים הלכו, עד שהגיעו מירושלים לחברון; על־כן גמר בלבו לעבור הפעם על מנהגו, שקבע לו בזמן האחרון, שלא להראות בקהל, ויבוא גם הוא לנוצ’אדה להשתתף בשמחה הכללית. לפני הכנסו לבית, שבו נערכה הנוצ’אדה, עמד והקשיב רגעים אחדים מבחוץ אל הקולות שמבפנים, ומכיון שנפקד ביניהם קולה המצלצל של אלגרינה, החליט, שזו לא באה הפעם, ואמץ את לבו ונכנס; אך מה־גדלה מבוכתו, כשמיד, אחרי עברו את סף הבית, הרגיש בין יתר הבנות גם בבת החכם, שישבה באחת מפנות החדר בעינים מורדות לארץ, עצובה ושוממה מאד. על־ידה ישבו שתים־שלש מחברותיה ונסו לפצור בה, שתקום ותתן את קולה בשיר, אך היא סרבה בהחלט.

אלגרינה ברחה לנוצ’אדה מג’מיל־אפנדי, שבא ביום ההוא לגמור את ענין ההלואה לאביה, וזה כמה שעות לא זז מביתם. בזמן האחרון נעשו בכלל בקוריו של ג’מיל בבית החכם תכופים וארוכים ביותר, ועם כל בקור ובקור הלכה וגדלה מצוקת לבה של הנערה. מבטי האפנדי וכל תנועותיו, שנעשו חצופים יותר ויותר מיום ליום ושחללו בה את כל רגשי תומתה, הגבירו בה את סערת־רוחה ואת ענויי־נפשה עד־מאד; בגשתה אל האורח לכבדו בכוס־הקהוה, היתה מתאפקת בקושי, שלא להתקומם ולגעור בו, לבל יעז עוד להביט עליה ולחייך לה באופן מעליב כל־כך. בצאת האורח לשוב לביתו, היתה נגשת לפעמים אל אביה לשפוך לפניו את לבה; אולם אך פתחה את פיה לספר לו את עלבונות נפשה, היו תלונותיה קופאות על שפתיה ולא הגידה כלום, כי זכרה, מה־קשה ומסוכן יהיה מצב אביה וגם מצבה היא, כשיוכרח גם “ידיד” אחרון זה לעקור את רגליו מביתם, ואז ישארו שניהם בימי־המשבר הנוראים האלה עזובים לנפשם.

מה־נכספה הנערה לפנות בצרת־נפשה זו לעזרת מרקאדו! כמה פעמים נסתה להזדמן לקראתו על־יד ביתו, ברחוב, או באחת החנויות – לשוא! בכל פעם שמרקאדו הרגיש באלגרינה ההולכת ומתקרבת אליו, היה מתאדם ומתרגש ובזריזות נפלאה היה משתמט הצדה ונמלט על נפשו. פעם אמצה את לבה ביותר, פתחה את החלון, שנשקף מול חלון מרקאדו, ובראותה אותו יושב לבדו בחדרו שקוע בהרהורים קראה לו בלאט בשמו, אך מרקאדו קפץ מיד ממקומו וברח החוצה. אלגרינה לא נעלבה תחלה על כל אלה, כי הבינה היטב לענות־נפשו של ידידה ולא פקפקה באהבתו אף רגע; אולם בימים האחרונים כשעייפה נפשה מבלהות המשבר הכללי ומאימת מבטיו המפתים ל ג’מיל־אפנדי – נראתה לה לעתים השתמטותו העקשנית של מרקאדו כעין בגידה שלא־מדעת, אך אכזרית מאד… בלבה השבור והנתון במצור ובמצוק, החלו תוססים יותר ויותר רגשי מרירות וכעס על אהובה הביישן, הנחבא אל הכלים והעוזבה לנפשה ברגעי־חייה הכי קשים ונוראים…

השאון הכללי של קהל הגטו החוגג, שנאסף לנוצ’אדה, גדל פתאום שבעתים: לחדר נכנסו נושאי כלי־זמר, “עוּד” ותוף, שנתקבלו בשמחה צוהלת ובמחיאות־כפים סוערות. אלגרינה נשאה אף היא את עיניה לקראת הבאים, ולפתע־פתאום הרגישה במרקאדו, שהספיק בינתים להבליג על מבוכתו ונכנס בשיחה עם אנשי־הצבא הפליטים. כראות הנערה את אהובה, נעורה מיד מקפאונה ומשממונה ותהי לאחרת: עיניה הבריקו, פניה חוורו והאדימו חליפות, וחזה הצעיר התחיל עולה ויורד בחזקה כגלי ים סוער. איש לא הרגיש בשנוי, שחל במצב־רוחה של הנערה, כי הכל התענינו באותו רגע בכלי־הזמר. בינתים נזדקפה אלגרינה מעל מקומה, גחנה אל חברותיה ותאמר להן, שהחליטה להענות סוף־סוף לבקשתן ושיש לה להשמיע שיר חדש.

– קנטיקו מויבו! קנטיקו מויבו! (שיר חדש! שיר חדש!) – עבר לחש חרישי בין כל הקהל. – אלגרינה אומרת לשיר לנו שיר חדש!

כל הקהל הסבו את עיניהם מאת כלי־הזמר אל עבר המזמרת, ולאחר הדיפות ודחיפות הדדיות נסתדרו סוף־סוף מסביב לאלגרינה במעגל גדול וצפוף ויעמדו בשקט גמור. בקצה המעגל נצב מרקאדו, כולו מחויר ומרתת: ברור היה לו, ששיר חדש זה, שבת החכם אומרת לשיר הפעם – לא ממנו למדתהו, כי־אם מאחר, וכבר החל כל לבו נשרף ברשפי־אש הקנאה הקשה כשאול. – מי הוא זה האחר?" – שאלו עיניו, שנשאו כמעט על־כרחו, בפעם הראשונה מאז נפרד מעליה, ישר אל פני המזמרת; אלגרינה אף היא הביטה ישר אל פני מרקאדו, כאומרת להשיב לו על שאלתו, ולאחר דומית־רגע פתחה ותשר:

בֹּא, יַקִּיר, בֹּא, נִשְׁמָתִי, / Ven quirido ven mi alina

בֹּא אִתִּי אֶל חֹף הַיָּם / Ven l’il־bordo di la mar

וַאֲתַנֶּה לָךְ יִסוּרַי / Ti contarai jo losmes dertes

וַאַבַכֶּה בְתוּלַי שׁם. / Que ti mettas a jurar

כֵּן! כֵּן! לִבִּי לָךְ, / Si! Si! Jo ti quero.

כִּי כָל מַזָּלִי הִנָּךְ! / Qui s’os mi masal intero,

לֹא, אֵין לִבִּי לָךְ, / No! No! no ti quero,

כִּי בַר־מַזָּל־בִּישׁ הִנָּךְ! / Qui s’os masal bashointero!

עם צלילי־השיר הראשונים השלך הס בכל אולם הנוצ’אדה. קולה המקסים של אלגרינה כבש מיד את כל הלבבות; פזמון השיר המיוחד במינו הפליא אף־הוא את כל הקהל, שהחל מצטפף מסביב למזמרת עוד יותר מבתחלה. כשפתחה אלגרינה בבית השני של השיר, החל קולה רועד קצת מרוב התרגשותה; נכר היה, שאת כל לבה ונשמתה הכניסה הפעם בשיר חדש זה:

אַחֲרָיךָ בּוֹא דִמִּיתִי / עֵבֶר־יָם וּפִי־שְׁאוֹל,

עֹז נָעֹז בְּאַהֲבָתֵנוּ / – כֵּן אָמַרְתִּי – עַל הַכֹּל!

אחדים מן צעירים והצעירות, שתפסו כבר את מנגינת הפזמון החלו לענות אף הם אחרי המזמרת:

כֵּן! כֵּן! לִבִּי לָךְ, / כִּי כָל מַזָּלִי הִנָּךְ!

לֹא, אֵין לִבִּי לָךְ, / כִּי בַר־מַזָּל־בִּישׁ הִנָּךְ!

העומדים על־יד מרקאדו הרגישו בינתים, שמבטי המזמרת נשואים כל הזמן אל אהובה, ומיד החלו לרמוז זה לזה על הענין על־ידי צביטות בסתר ודחיפות בצד. פני מרקאדו חוורו כפני מת, ואף־על־פי־כן לא יכול להתיק את עיניו מפיה של אלגרינה, שפתחה שוב:

הַר, תְּהוֹם דַּלֵּג יָכֹלְתִי, / לוּ הוֹשַׁטְתָּ לִי הַיָּד;

אַךְ סַכֵּן נַפְשִׁי נִמְנַעְתָּ – / וַתִּרְבַּץ הַתְּהוֹם לָעַד…

“כן! כן! לבי לך” – החרה הפעם כל הקהל אחרי המזמרת; כמעט כולם החלו מסתכלים עכשיו ומעבירים מבטיהם חליפות מפני המזמרת אל פני מרקאדו: הרעיון העקרי שבשיר טרם הובן להם, ובכל־זאת הרגישו כולם, שיש בו איזה רמז על היחסים שבין בת החכם ובין החמר הצעיר. מרקאדו נבוך כל־כך, עד כי לא ידע עוד את נפשו ויבקש להמלט ולהחבא; אך נאקת־היאוש, שבקעה מתוך שירתה של אהובתו ושהקפיאה את כל דמי לבבו, רתקתהו למקומו. סערת־לבה של אלגרינה גדלה בינתים מרגע לרגע, כל פניה נתאדמו ונתלהבו, עיניה הבריקו כשתי גחלי־אש, ועוד בטרם גמר הקהל את כל הפזמון, פנתה בתנועת־יאוש ישר אל עבר מרקאדו, ובהתרגשות שאין כמוה פתחה בבית האחרון:

דַּע, עַל עֶבְרֵי פִי־הַפַּחַת / לֹא אוּכַל עָמוֹד תַּחְתָּי!

לֵךְ, מוּג־לֵב, בַּאֲשֶׁר תֵּלֵך /– הַשְּׁאוֹל קוֹרֵאת אֵלָי!

התרגשות השומעים הגיעה אז אף־היא למרום־פסגתה. הפזמון האחרון שב והושר על־ידי כל הקהל מתוך התעוררות יתרה ובלוית ספיקות־כפים קצובות. עיני כולם נשאו באותה שעה בלעג גלוי ישר אל מרקאדו; בנות אחדות נתקרבו אליו ביותר והחלו סופקות כפיהן לשם־קנטור דוקא מול עיניו ופניו בקצב הפזמון.

כֵּן! כֵּן! לִבִּי לָךְ, / כִּי כָל מַזָּלִי הִנָּךְ!

ובהנעת אצבע אל מול חטמו של החמר לאות־שלילה:

לֹא, אֵין לִבִּי לָךְ, / כִּי בַר־מַזָּל־בִּישׁ הִנָּךְ!

חרפה פומבית כזאת לא יכול עוד מרקאדו לשאת. כנשוך־נחש נתק בקפיצה ממקומו ובריצה מטורפת נמלט החוצה, כשהוא מלוּוה בקריאת־ההידד ובקולות הצהלה הכללית, שבהם הביע כל הקהל את רגשי התפעלותו העמוקה והסוערת משירתה החדשה של אלגרינה.

רבים מן המתפעלים ביותר הקיפו בינתים את המזמרת בבקשות ובתחנונים, שתחזור על כל השיר מתחלתו, אולם זו הרגישה כבר בהעלם מרקאדו, וכבר החל לבה מיסרה על אשר פגעה בידידה בפומבי ובאופן קשה ואכזרי כל־כך… עייפה וחוורת ישבה על מקומה, וכשקמו כולם עליה לפצור בה שתשיר – הודיעה פתאום, שאינה בקו־הבריאות, נתנה שלום לחברותיה, ולמרות מחאות כל הקהל עזבה את הנוצ’אדה באמצע על־מנת לשוב לביתה…

בהכנסה הביתה, מצאה בו שוב, לחרדתה הגדולה, את ג’מיל־אפנדי, שברחה ממנו בתחלת הערב לנוצ’אדה. ג’מיל נתאחר הפעם הרבה, כי היה עליו לכתוב את שטרי ההלוואה וההתחייבות ולהחתים עליהם את החכם שבתי. היות כי החכם לא רצה להפר את צוואת אבותיו ולמשכן את הבית – שהרי על־ידי־כך יאולץ אולי פעם למכרו לגמרי – על־כן הסכים המלוה להסתפק לפי־שעה רק בהרשאה שקבל מהלווה להשכיר את כל ביתו על חשבון החוב למי שירצה; החכם מצדו התחייב לפנות – מיד אחר שישיג ג’מיל את הדיירים הראשונים – את כל חדרי ביתו ולעבור יחד עם בתו אל אַחד החדרים שבבית ג’מיל־אפנדי; כאן הציע לו ידידו לדור חנם אין כסף, עד אשר יסולק על־ידי שכר־הדירה, שישלמו בעד בית החכם, כל סכום ההלואה עם הרבית.

לכבוד גמר ה“עסקא” וחתימתו נערכה בבית החכם חגיגה קטנה. ג’מיל הביא אתו לתכלית זו כיס ערמונים ובקבוק יין חברוני מן המין המובחר (בבתי ידידיו היהודים והנוצרים לא היה ג’מיל מקפיד ביותר על חוקי־הנזירות של האשלאם), ומיד לאחר שחזרה אלגרינה מהנוצ’אדה, צוו עליה להבעיר גחלים במחתה ולקלות עליהן את הערמונים יפה יפה. בלילות־הסתו הקרים והארוכים אין לך תענוג גדול בעולם לאיש חברוני מלשבת בבית בישיבה טורקית על־גבי ספה רפודה ליד מחתת גחלים דועכות, לחמם את הידים והפנים בהבלה של המחתה, ואת כל הקרבים – באכילת ערמונים קלוים וחמימים, ולבלות כן שעות תמימות על כוס יין מתוק וחזק.

כשנזכר סוף־סוף ג’מיל, שעליו לשוב הביתה, כבר היתה שעת הלילה מאוחרת מאד. החכם שבתי ובתו קמו ללכת אחריו ללוותו עד מחוץ לגטו. ג’מיל נסה למנוע את ידידיו מטרחה זו: “אין צורך ללותני – הריני רגיל כבר בכל סימטאותיכם ומכיר את דרכי היטב”. אולם החכם שבתי ידע, שדברי ג’מיל אלה נאמרו רק משום הנמוס, כי דבר מובן מאליו הוא, שאי־אפשר לתת לאורח חשוב כמוהו לצאת לבדו אל הגטו בשעה מאוחרת כל־כך: סימטאות הגטו החברוני צרות הן ועקלקלות מאד, וביחוד המבואות המובילים אל השוק אפלים כל־כך, עד שגם תושבי הגטו עצמם נמנעים מלעבור בהם בלילות, משום סכנת נפשות. המבוא העתיק והמפותל מאד, שדרכו היה ג’מיל מוכרח לעבור בשובו לביתו, היה מסוכן ביותר, כי בקרבת השער המוביל אל השוק היתה בו פחת גדולה, שלא נסתמה מעולם משום מעשה שהיה: מעשה בפחה עריץ, שדרש פעם מיהודי חברון סכום־כסף עצום ואיים אליהם, שאם לא ימציאו לו את הכסף למועד הקבוע, יעשה בהם כלה. בלילה האחרון שלפני בוא המועד הנורא, כשהגיעה כבר מצוקת היהודים למרום־פסגתה, נראה אברהם אבינו לרב העדה בחזיון־לילה וצווהו לחפור על־יד השער של אותו המבוא, עד שימצא בו מטמון־זהב בשביל הפחה די מבוקשו. מיד קם הרב ממשכבו, הלך בלוית כל בני העדה אל אותו המבוא, חפר את הבור מצא בו את הזהב והביאו אל הפחה. למחרת בבוקר, לאחר שכבר סרה אימת הפחה וגזרתו מעל היהודים¹⁹, נהפך כל הזהב לגחלים, אולם פיו של אותו הבור, שבו נמצא המטמון, נשאר פתוח ופעור לרווחה לזכר הנס והיה מפיל חיתתו על כל עובר ושב דרך אותו המבוא, ביחוד בלילות.

כשיצאו ג’מיל ושני מלויו החוצה, הסתער עליהם רוח־הסתו הרטוב והקר והחל מסתולל בהם, מנשאם ומטלטלם הנה והנה ומשלשל את קצות שמלותיהם למעלה. סימטת הגטו הצרה לא נתנה אותם ללכת יחד זה בצד זה, ולכן יצאה אלגרינה בראש להאיר בפנס הדולק שבידה את דרכו של ג’מיל, שהלך בעקבותיה, – ומאחוריו של זה, במרחק ידוע, התנהל לאטו החכם שבתי. כשהגיעו שלשתם אל המבוא האפל, המוביל אל שער השוק הפתוח, חזק הרוח ביותר והאש שבפנס התחילה מתלהבת ודועכת חליפות. ג’מיל נסה להגן על אור הפנס ולכסותו בקצה בגדו מפני הרוח; אך במקום להועיל – קלקל יותר וכבה את האש לגמרי, ומיד עמדו שלשתם איש במקומו, כי בעלטה השחורה והאיומה, שהשתררה בכל המבוא, לא העז אף אחד מהם להזיז יד או רגל. ג’מיל הוציא קופסת־גפרורים והחל מקשקש בה. “הגישי לי את הפנס ואדליקהו” – אמר ג’מיל בנסותו להצית אחד מגפרוריו. אלגרינה הקריבה את הפנס אל הגפרור שבין אצבעות ג’מיל, ומבלי־משים נגעה ידה בידו… רעד טמיר ומוזר עבר בכל אברי גווה… הפנס לא הוצת, כי הרוח כבה את הגפרור בן־רגע… לבה של אלגרינה החל דופק בחזקה: זו היתה הפעם הראשונה בחייה, שעמדה לבדה בחשכת הלילה על־יד גבר זר מתאַוה לה…

ג’מיל הצית עוד גפרורים אחדים זה אחר זה, אך כולם כבו מהרה, עוד בטרם הספיקו להתלהב. “הבה נתקדם קצת לתוך המבוא פנימה, במקום שאין הרוח חזק כל־כך, אולי נצליח שם יותר” – פנה ג’מיל לאלגרינה בקול רם, למען ישמע זאת גם אביה, שנשאר עומד במקומו; ומבלי חכות לתשובה, אחז ג’מיל גם הוא בפנס שביד הנערה ומשכה אתו אחריו. מאחורי אחד הנפתולים של המבוא העמיד ג’מיל את הנערה עם פנסה והחל שוב מצית גפרוריו זה אחר זה, עד שנתרוקנה כל הקופסה. “אפשפש בכיסי, אולי אמצא קופסה אחרת” – רטן ג’מיל בקול רועד ומשונה… למרות האפלה הכבדה, שמלאה את כל החלל מסביב, הרגישה עכשו אלגרינה, שג’מיל הולך ומתקרב אליה יותר ויותר, וכבר הבחינו אזניה גם את נשימתו הכבדה והסוערת… חרדת־לבה גברה מרגע לרגע ותאמר להמלט ולשוב אל אביה; אולם בזכרה את פיו הפעור של הבור המסתורי, שנגלה לאור הגפרור האחרון סמוך לצדה קפאה תחתיה.

לפתע־פתאום הרגישה הנערה ששתי זרועותיו של ג’מיל הולכות ומשתלבות מסביב למתניה, ומיד נתרה ממקומה, כצביה מטורפת, ותאמר להחלץ ולנוס… "אבא! אבא! – קראה בקול נואש וחנוק, שנבלע ביבבת הרוח ולא הגיע כלל אל אזניו החרשות של החכם שבתי. להרים עוד יותר את קולה ולצעוק עוד יותר לא חפצה אלגרינה, כי יראה פן ישמעו ויצאו אליה כל שוכני הגטו ומצאוה בחצות־הלילה על־יד הערבי, ואבדו היא ואביה לעולם בעיני כל בני עמה. הנערה נסתה אפוא לעמוד ולהגן על נפשה וכבודה בכוחותיה היא, ובהשליכה את פנסה מידה, החלה להתפתל בתוך זרועותיו של ג’מיל הנה והנה, הדפה אותן בחזקה וגם נשכתן בשניה – אך לשוא! זרועותיו השריריות והחזקות של הערבי חבקוה כצבת־ברזל, שאין מנוס ממנה, וכבר הרגישה בפניה את מגע שפמו המסולסל של הזר, שבקש דוקא את שפתיה למוץ בנשיקה אחת את כל תומתה ונשמתה…

מקצהו השני של המבוא נשמע פתאום קול צעדים של אדם ובהמה. הערבי נבהל קצת. רוחה של הנערה אף־היא שבה אליה; ובהרגישה, שהזרועות החובקות אותה הרפו קצת ממנה, אמצה את כל כוחותיה האחרונים ובקפיצה מיואשת התפרצה מתוכן ותמלט אל אביה. האדם והבהמה, שעל־ידי הופעתם נושעה הנערה, עברו עכשו על־ידה, ואחר־כך גם על־יד הערבי, מבלי הרגיש בהם כלל, וימשיכו את דרכם דרך כל המבוא האפל עד צאתם אל השוק. "בוא מהר הביתה, אבא! – אמרה אלגרינה באחזה ביד אביה ובמשכה אותו אחריה. קולה החרד של הבת ומגע ידה הרועדת הפחידו גם את החכם שבתי, ומבלי שאול דבר פנה אתה מיד לחזור אל הגטו. הערבי נשאר עדיין זמן־מה במבוא, שהוא עומד ומקשיב במפח־נפש אל הצעדים ההולכים ומתרחקים ממנו; חרה חרה לו מאד על אשר נתן לטרפו להמלט ממנו ודוקא ברגע האחרון. אולם לאחר רגע התנחם, ובמשמשו בכיסו את השטרות החתומים על־ידי החכם שבתי – נשא את ראשו בגאון ובצחוק על שפתיו אל עבר הגטו, שאליו נמלטה הנערה, ובקול רם ובטוח שלח אחריה חרוז ערבי קצר ויהיר:

שָׁוְא תָּנוּסִי, סְיָחָתִי – / שׁוֹב תָּשׁוּבִי לְאֻרְוָתִי!

האדם ובהמתו יצאו בינתים מן השוק האפל אל רחובות העיר הפתוחים והמוארים קצת באיזה אור מרפרף, תוהה וחולם. האור הזה שפע, כנראה, מן הירח המלא של חצי חודש כסלו, אלא שהירח עצמו נשאר חבוי מאחורי ענני־הסתו הכבדים, שנשאו בסערה בשמים. לפתע־פתאום הציץ קצהו של הירח מבין קרעי העננים… כתמי־אור בודדים ובהירים החלו תועים בחפזון על־פני כל העיר השוממה מבית לבית ומרחוב לרחוב, וכשנפל האחד מהם גם על האדם ובהמתו, שיצאו כבר באותו הרגע מן העיר אל דרך־המלך –נגלו וקרנו באורו לרגע, אך בבהירות יתרה, פניו הצעירים והאמיצים של מרקאדו החמר…

 

פרק ז. בין הפטיש והסדן    🔗

כשנמלט מרקאדו מאותה הנוצ’אדה היה כמטורף אשר לא ידע את נפשו. השאיפה האחת, שמלאה אז את כל חדרי לבו המיואש, הדרך האחת, שראה לפניו לכבות את אש־החרפה, שאכלה את כל קרביו – היתה לשים מיד קץ לחייו הדלים בידי עצמו. רגליו נשאוהו כמעט מאליהן אל מחוץ לגטו, עד שהגיע אל ברכת דוד המלך, זו הברכה העתיקה, הגדולה והעמוקה. על שפת הברכה עמד רגע תחתיו להמלך בדבר: מה יהיה למחרת בבוקר, כאשר יעברו על־יד הברכה המשכימים לקום וימצאו את גופתו צפה על־פני המים? מה יגידו אז כל בני הגטו? הלא ודאי יאשימו במותו את אלגרינה, יראו עליה באצבע, ידברו בה וינבלו את שמה ואת שם אביה – והלא אך ורק בכדי למנוע את כל אלה מידידי־נפשו, הקריב מרקאדו את כל אושר חייו. “לא! – אמר העלם לנפשו בפנותו עורף למימי הברכה. – אם חפץ אני לשים קץ לחיי, עלי לבחור בדרך אחרת, שלא תגרום שום אי־נעימות לאנשים אחרים!”

עם יבבות רוח־הסתו הגיע פתאום לאזניו הד יריות־תותחים. אלה היו יריות מחזית המלחמה, שכבר התקדמה אז צפונה עד לאמצע הדרך שמחברון לירושלים. “במקום להטביע עצמי בברכה – הרהר מרקאדו בנפשו – מוטב שאלך אל החזית ואעמיד את גוי מול כדורי התותחים והרובים. הכל יחשבו שבאתי לסחור שם את אנשי־הצבא האנגלים, ואך במקרה פגע בי כדור. אפשר שיקברוני שם בשדה מבלי להכירני, ואז לא ידע איש בכל העולם את דבר מותי ומקום קבורתי”.

בהגותו את כל הרעיון האחרון הזה נלחץ לבו מרוב הכאב, כי עתה נחשפו לנגד עיניו בבהירות יתרה כל יתמותו ובדידותו בעולם, וממילא נתחזקה בו שוב ההחלטה הפנימית לשים קץ לחייו אלה, שאין איש צריך להם ואן איש מתענין בהם.

מרקאדו ידע, שאין נותנים לאיש להתקרב לחזית עצמה; אולם בעת השיחה, שהיתה לו באותו הערב עם פליטי הצבא היהודים, נודעו לו בברור מקומות הקרב, וגם פרטי הדרך, שבּה אפשר היה לעבור עד לחזית עצמה, מבּלי שירגישו בכך הגדודים העומדים מאחורי החזית.

פתאם נצנץ בלב העלם רעיון חדש: כשם שהצליחו פליטי־הצבא ההם להתגנב דרך חזיות המלחמה ולעבור מירושלים הטורקית אל חברון האנגלית, כן יוכל גם הוא להתגנב ולעבור עם חמורו מחברון לירושלים. שם בירושלים יקנה הרבה סחורות מאותם המינים, שכּל־כך רבוּ הקופצים עליהם מקרב אנשי־הצבא האנגלים ושאזלו כבר בחברון לגמרי, יקנה בזיל־הזול ובכסף טורקי החסר כל־ערך, ואחר ינסה לשוב ולגנוב את החזית עם סחורותיו ולחזור חברונה. אם יעלה בידו להוציא לפועל את כל התכנית הזאת, יתעשר בפעם אחת עושר רב, ואז.. אז יוכל לבנות על־גבּי התהום שהפרידה בינו ובין אלגרינה, גשר של זהב, שיעבירהו שוב אל אהובת־נפשו ואל אושר חייו.

מרקאדו ידע והכיר, שבתכנית עזה זו, שצצה במוחו כה פתאום, כרוּכה סכנה גדולה מאד; הוא ידע, שעליו יהיה לעבור לשם זה – אם לא שבעה – לפחות ארבעה מדורי־גיהנוֹם: החזית האנגלית והטורקית, אחר־כך שוב הטורקית והאנגלית, ואם לא ייתפס ויירה באחת – אפשר שיתּפס ויתּלה בשניה. אך למרות כל הסכנה ולמרות כל המכשולים גמר העלם בלבו לנסות בדבר ויהי מה: הן בין כך ובין כך כבר נמאסו עליו כל חייו, ומה אכפּת לו, אם ימות באופן זה או אחר?

עם כל היות התקוה להצלחת הענין רחוקה כל־כך וכמעט בלתי־אפשרית – הנה הפיחה בכל־זאת בלב העלם רוח־חיים חדשה, ומיד החל בהכנות לנסיעה בזריזות ובחריצות יתרה. בשובו לגטו, נוכח לשמחתו, שרוב בעלי־הבתים ערים עדין, כי הנוצ’אדה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. מרקאדו נכנס בזה אחר זה אל בתי עשירים אחדים, שצברו בימי שלטון הטורקים הרבה נירות־כסף עותומניים, ולא ידעו עתה מה לעשות בהם, כי חששו פן יפוֹל ערכּם לגמרי. החמר פנה אליהם בבקשה להלוות לו “נירות” אחדים, כי רוצה הוא לקנות בהם סחורה בירושלים ולהביאה חברונה. בעלי־הבתים נסו תחילה למנוע את העלם מלסכן את נפשו בנסיעה כזו; אולם כאשר נוכחו, שהוא עומד על־דעתו, נתנו לו את כל הסכום שבקש, וגם הוסיפו עליו עוד סכום עצום של לירות עותומניות בבקשה להחליפן בירושלים בזהב. מלבד שכר־טרחה הגון מאד, הובטח לחמר, שאם יצליח בעסק, יפרישו לו חלק גדול גם מהקרן עצמה.

מבעלי־הבתים היהודים פנה והלך מרקאדו אל מרתפו של הפלח, שממנו נהג לשכּוֹר את חמוריו לכל נסיעותיו. פלח זה היה חוכר את השדות אשר לכולל והיה דר יחד עם משפּחתו, בהמות־עבודתו וכל עדר־צאנו באחד המרתפים אשר מתחת לבתי הגטו. כשהעיר מרקאדו את הפלח משנתו בדרישה להשכּיר לו מיד את חמורו, לא האמין הפלח למשמע־אזניו ולא רצה למסור לו את חמורו בעד כל מחיר שבעולם. החמר הוכרח אפוא להסתיר מהפלח את מגמת־נסיעתו האמתּית, ותחת זו בדה לא מעשה בפקיד־צבא אנגלי, שהזמין אצלו כמוּת גדולה של צמוקים ודבלים וצוה לו להמציא את כל הכמוּת למחנה למחרת בבקר השכּם. “אם לא תשכיר לי את חמורך, למען אוּכל לנסוע תכף לכרמים ולקבּץ את כל הכמוּת הדרושה – איים החמר היהודי על הפלח הערבי, – אמסרך מחר בבוקר לפקיד־הצבא האנגלי”. הערבי נבהל, כי פחד האנגלים היה אז עדיין גדול מאד על כל החברונים, ונאות סוף־סוף, כמעט על־כרחו למסוֹר את החמור למרקאדו.

כשגמר מרקאדו את כל הכנותיו לנסיעה, כבר הגיע חצות־הלילה. ראשית דרכו היתה לעבור את המבוא החשך, המוביל אל השוק, ומשם אל דרך המלך; ומהיותו רגיל ומנוסה בכל נפתולי דרך זו – לא השגיח כלל באפלה הכבדה והאיומה, שעטתה אותו ואת חמורו בהכנסם לתוך המבוא פנימה. אמנם לבו המה בחזקה, אך כל מעיניו נשאוהו ממבוא זה הרחק הרחק אל ראשי ההרים, ששם יחתך עוד מעט גורלו אם לחיים או למות. מרוב התרגשותו והמון־הרהוריו לא הרגיש כלל בשלושת האנשים, שנמצאו אז באותו מעמד, וגם קול צעדיה של אלגרינה, שנמלטה באותו רגע במרוצה מג’מיל אל אביה, נעלם מאזני מרקאדו לגמרי.

שקוע בהרהוריו המשיך החמר את דרכו בין רחובות הקריה הנרדמה עד צאתו אל דרך המלך ועד עלותו אל ראש ההר של חברון. כאן הגיחה פתאום מעם גדרות הכרמים, אשר משני צדי הדרך, איזו דמות עטופה וגבוהה.

– Halt! – פלחה את האויר קריאת־צו צרודה ומיד לאחריה נשמע גם שקשוק רובה, שנתכונן ישר מול חזהו של מרקאדו.

– היש־ש־ש! – השיב החמר בהסתערו על חמורו ובאחזו אותו, ליתר בטחון, בשתי אזניו הארוכּות; לאחר רגע של התאבקות קלה בין האדם ובהמתּו עמדו שניהם תחתם כקפוּאים.

מאיזו פנה חבויה ואפלה הגיחו אז עוד צללים אחדים, ופתאם נזרק זרם־אור חזק מפנס חשמלי, שנפל ישר על מרקאדו וחמורו. הדמות העטופה והגבוהה – זה היה איש־צבא אנגלי, שעמד על המשמר – הודיעה דבר־מה לבעל־הפנס, שפלט מפיו בקול מיושן קללה נמרצה ונגש בלוית עוד שנים אל החמר ובהמתּו.

Hands up! (הידים למעלה!) – צוה בעל־הפּנס למרקאדו, וגם באר לו בתנועות ידיו את כּונת דבריו.

מרקאדו הרים ופשט את ידיו למעלה, ובעל־הפּנס החל לבדוק ולמשש את כל גופו ובגדיו בתנועות זריזות ומהירות שלא כרגיל. השנים האחרים בדקו באותה שעה גם את החמור, את מרדעתו ואת שקיו הריקים. בעל־הפנס הוציא מכיסו של החמר נירות אחדים; אך כאשר נוכח לאור הפנס, שאלו הן לירות טורקיות – החזירן בקללת־בוז לבעליהן.

בהלתו הראשונה של מרקאדו עברה בינתים, רוחו שבה אליו ויחד אתה שבוּ אליו כל ידיעותיו באנגלית, שרכש לו בילדותו ובימים האחרונים.

– לאן תלך בחצות־הלילה? – שאל בעל־הפּנס בזעף.

Grapes! Grapes! (ענבים! ענבים!) – השיב מרקאדו בהראותו לצד הכרמים שבמזרח, וברצותו להגיד בזאת, שהוא נוסע לכרמו. רוב בעלי־הכרמים שבחברון נוהגים ללון כל ימי האסיף וגם בסתו בתוך כרמיהם – לשמוֹר על פּרותיהם ואחר־כך על דבשם, דבש־הענבים, ועל צמוקיהם ודבליהם. בכל יום ויום הם מורידים מכל אלה העירה למכירה, מסדרים במשך היום את כל עסקיהם שבעיר, ובהגיע הערב חוזרים שוב לכרמיהם. כשנכבשה העיר על־ידי האנגלים, אסרו שלטונות־הצבא על החברונים לצאת ולבוא, ביחוד לצפונה של העיר, בשעות שבּין שקיעת החמה ועד צאתה למחרת בבוקר; רק לבעלי־הכרמים התירו משום צורך־השעה לעבור הלוך ושוב ביום ובלילה מן העיר אל הכרמים. מרקאדו ידע את כל אלה ועל־כן נתן את עצמו כאחד הכורמים.

All־right – קרא בעל־הפנס לאחר שגמר את הבדיקה והחקירה. – Go on (לך קדימה!) – ולמען תוּבן כּונת דבריו הכּה בקצה רובהו על גב החמור והפנהו ישר אל־מול הכרמים. החמר פנה ונכנס אף־הוא אחרי חמורו אל־תוך הכרמים פנימה, ובן־רגע נעלמו שניהם מעיני המשמר האנגלי בצל עצי־התאנה ושיחי־הגפן.

כל־זמן שהיה עוד לחשוש מפני המשמר האנגלי, שנשאר עומד על דרך־המלך ומקשיב לרשרוש הצעדים ההולכים ומתרחקים – המשיך מרקאדו את דרכו ישר לתוך הכרמים מבלי פנות ימין או שמאל. אולם לאחר שהתרחק מדרך־המלך לגמרי, החל לתעות עם חמורו בחשכת הלילה אנה ואנה, כשהוא הולך ונכשל בדליות הגפנים הסבוכות והארכּות, או נתקל ונפגע בגדרות־האבן ומשוּכות הקוצים שבין כרם לכרם. לבסוף מצא את המשעול הצר והמלא חצץ שהיה עובר דרך כל הכרמים ושהיה ידוע לו היטב עוד מימי ילדותו. משעול עזוב ושומם זה נועד להוביל את מרקאדו אל אותה הדרך החבויה והנפתּלת, שבּה קוה לעבור ולהתגנב באין מפריע עד מעבר לחזית הטורקית ועד לסביבות ירושלים.

תכנית־דרך זו, שכבר התוה לו מרקאדו מראש את כל פרטיה, היתה בעצם פשוטה וברורה למדי: פליטי־הצבא ספּרו לו, שחזית־המלחמה העקרית משתרעת ברובּה רק מערבית לכביש חברון־ירושלים, ונמשכת מאמצע הכביש עד להר־טוּב, ומשם עולה צפונה עד לדילב ועד למצפה. מזרחית לכביש חברון־ירושלים לא היתה אז, לפי דברי פליטי־הצבא, שום חזית קבועה ולא היו כמעט שום חפירות־הגנה. על פני כל מדבר־יהודה עד לים־המלח היו נפוצים רק גדודי־משמר וגדודי־רגוּל בודדים, שהיה נקל מאד לעבור ביניהם מבּלי שירגישו בכך, ביחוד בלילות. מרקאדו החליט אפוא לרדת ולעלות במשעולי הכרמים והשדות עד להרי חלחול, לרדת משם אל ודי־ערוּב, להקיף את הרי־תקוע והר־הפרדס מצד מזרח, לבוא עד למר־סבא, ומשם להתגנב אל הדרך של “נביא מוּסה” ולהכּנס ירושלימה דרך הכביש הבּא מיריחו.

כשהגיע מרקאדו לראש הר־חלחול עמד להנפש קצת מעמל העליה, ובפעם הראשונה מאז נפרד מהמשמר האנגלי העז להחזיר את עיניו לרגע קל מערבה. לאור הירח, שהציץ חליפות מבּין העבים, נשקפה כל הככר הגדולה והרחבה מרגלי ההר עצמו עד האופק הצפוני־מערבי, שנבלע בערפלי ליל־הסתו. מנבכי ים־העלטה, שעטה את כל הגבעות והגאיות של ככר גדולה ושוממה זו, בקע ועלה עד לראשי ההרים קול המולה רבה ומוזרה, שאַף יבבת רוח־הסתו לא יכלה להחרישה, כי דמתה להמית ים גדול וסוער, העצור וסגור במעמקי האדמה. כשעלתה ההמולה הרחוקה והמסתורית הזאת גם באזניו של החמר, נבעת תחלה ונשתוֹמם עד־מאד, כי זה כמה שנים היה רגיל לעבור בסביבה זו בלילות, ובכל פעם מצאָה בשעות אלה שוקטת ודוממת כמדבּר גמור; אולם לאחר שהטה מרקאדו את כל חושיו לצד הככר לקלוט היטב את כל הקולות שהגיעו משם, החל להבחין ביניהם יותר ויותר, ואז נתברר לו, שאלה באים מהמוני הצבא האנגלי ומשיירות העגלות ושפעת הגמלים, שזרמו ושטפו על־פני כל הככר בחסוּתה של אפלת הלילה – אל עבר החזית הצפונית, להלחם על עיר־הבּירה. על־פני רצועת־הכביש, התפתּלה והלבּינה חליפות בין הגבעות והגאיות התרוצצו הנה והנה זוגות זוגות של זיקי־אש בהירים – הלא הם פּנסי המון האבטומובילים הצבאיים שגעיותיהם הצורמות את האזן נדמו בימים ההם לתושבי הארץ, שלא היו רגילים בכך, כנהמות חיות־פרא מוזרות ואיומות. על־פני השדות שמשני צדי הכביש נראו פה ושם מדוּרות־אש גדולות, שלשונותיהן ותימרות־עשנן נמשכו אחרי רוח־הסתו, נתמתחו ונתנדנדו בחזקה עד התפזרן לכל רוחות השמים.

אכן עתה הבין מרקאדו, שעליו להכיר טובה לאותו המשמר האנגלי, שהכריחהו לסור מדרך־המלך: הן בהגיעו למקומות האלה, היה בודאי נרמס כאן כזבוב בין כל המון האבטומובילים, העגלות, הבהמות וכל יתר הכבודה, ובכל־אופן היה נבלע לגמרי בתוך בלילה ענקית זו של המוני בני־אדם, ולא היה יכול לצאת ממנה במשך כמה ימים. מה־קטן ודל נראה עכשו החמר החברוני בעיני־עצמו מול התכונה הרבה והנפלאה הזאת, שהורגשה יותר ממה שנגלתה כאן לאזניו ולעיניו מעל ראשי ההרים; גם אותו הנסיון הנועז והמסוכּן, שאמר החמר לנסות בלילה זה ושהיה צריך להכריע את גורל כל חייו – מה קטן ודל נראה עכשו כנגד המאורע העולמי הכּבּיר, שהלך ונתרקם כאן לנוכח פניו באפלת הלילה ובסודי־סודות ושהיה עתיד להכריע את גורל כל ארץ־מולדתו, ואולי גם את גורלן של כל הארצות האחרות.

כל ההרהורים והרגשות המרים האלה של התבטלות עצמית הפיגו לגמרי את רגשות השמחה והגאוה הפנימית, שמלאו את לב העלם בראשית צאתו לדרכּו; וכשנזכר סוף־סוף, אחרי שהיתו הארוכּה על פסגת ההר, להחזיר את בהמתּו למשעול ולהמשיך את דרכו צפונה – עשה זאת הפּעם בלא־חמדה ובלא אמון בהצלחת הדבר. בצד הצפון, שאך אליו הופנו מעכשו מבטי־עיניו וכל חושיו של החמר, הבהיקו בכל רגע ורגע קצות האפקים באוֹרות של ברקים רחוקים, ומדי פעם בפעם הממו את ראשו ואת כל האויר מסביב יריות־תותחים חזקות ותכופות… לב העלם החל אף־הוא דופק דפיקות חזקות ותכופות ובמוֹחו התרוצצו מחשבות יאוש ואפס־תקוה… "גם אם יעלה בידי להתגנב ולעבור בין כל המוֹני־הצבא, חפירות־ההגנה ומשוּכות חוטי־הברזל, הגודרים את כל הדרכים – הלא גם אז סופי להטרף בּן־רגע בלוֹעי אותם התותחים האיומים, היורקים גפרית ואש על־סביבם ומטאטאים מעל פני האדמה במטאטא־השמד את כל מי שאינו קבור ראשו ורובּו בתוך החפירות…

משעול ההרים החל לרדת ולהתפתל מטה מטה בין צוקי סלעים פראים וזקופים מצד אחד והמון שוּחות ומהמורות מצד שני. על־יד אחד הצוקים, שנזדקפו בצדי הדרך, נראה פתאום עדר צללים – צללי איים ותנים – שנסבּו דוּמם על איזה גוש שחור ומשׁונה, וכשהופיע החמר, נפוצו חיש־מהרה לכל הרוחות ביללות נהי ובקולות תאניה ואניה. מרקאדו לא השגיח תחלה לא בחיות ולא בגוש השחור, שעבר על־ידו; אולם כאשר התרחק קצת, הרגיש, שהחיות מתאספות שוב מאחוריו על אותו המקום – ואז החליט לחזור על עקבותיו ולהתבונן בדבר.

לאורו של קצה הירח, שהציץ עתה שוב כמבוהל בין סדקי העבים הקודרים, הכיר הפעם מרקאדו באותו הגוש השחור פגר עזוב של בן־אדם, אשר מת, כנראה, זה לא־כבר, כי בשר גופו – שהיה, אגב, ערום כמעט לגמרי – טרם העלה כל ריח־באשה; השוּעלים והתּנים כבר הספיקו בכל־זאת לקרוע מידיו ורגליו של הפגר קרעי־בשר גדולים, ואף בבטנו, הנטויה הצדה, כבר השחיר נקב גדול, שדרכּו הוּצא חלק ממעיו הפנימיים החוצה. מראה הפּגר המוּבס והשסוע הזה עורר בלב העלם רגשות זועה ופלצות נוראה. “מי יודע? – נצנץ במוחו רעיון מחריד כליות ולב. – מי יודע, אם לא נגזר גם עלי למות עוד מעט מות־כלבים, כאשר קרה לבן־אדם אומלל זה, המוטל לפני!” – אל יריות־התותחים שנשמעו כל הזמן מצד צפון, נוסף עתה פתאום מטר יריות של המון מכונות־יריה, שהרעישו את האויר בלי־הרף כקול ברד חזק ובלתי־פוסק. למרקאדו נדמה ברגע זה, כאלו לא נתעוררו כל הקולות הפתאומיים האלה של מכונות־היריה אלא בכונה תחלה להשיב על שאלת־נפשו המחרידה: "ט־ט־טא, ט־ט־ט־טא… כלומר: “כך כך, כך־כך־כך! עוד מעט ותתגולל כאן גם נבלתך כדמן על־פני השדה והיה גם בשרך כבשר פגר זה לטרף בפי חיות־השדה ועופות־השמים”.

הירח נשתחרר ויצא בינתים מבּין העבים לגמרי, ואז נגלו פתאום לאורו המלא והמסתּורי גם פניו של הפּגר, שקפאה בהם עוית משונה ונוראה עד־מאד. מראה הפנים האיומים האלה, לאחר כל המחזות וההרהורים המבהילים שקדמו לזה, הפּיל על לב מרקאדו חתת־מות גדולה כל־כך, עד שחש כאלו נזדעזעו בו כל נימי נפשו הרצוצה, ולרגע קל כמעט שנטרפה דעתו עליו. בתנופת־יד אינסטינקטיבית חבט החמר במטה־אלונו על גב בהמתּו להטותה חזרה אל אותו המשעול, שבו הגיע לכאן. “לשוב! לברוח! להמלט” – זו היתה השאיפה האחת, שמלאה עכשו את כל נפשו המעונה בעלותו במרוצה אחרי בהמתּו חזרה אל ההר. נדמה לו, כאלו יריות התותחים ומכונות־היריה רודפות אחריו בלי־חשד… מרוב מוראו ופחדו גברה בו המית־לבו מרגע לרגע, וככל אשר הוסיף לעלות במרוצה על ההר, כן הוסיף לבבו לנתּר ולדפּוֹק במהירות ובחזקה יתרה, וגם נשימתו נעשתה תכופה וכבדה עליו עד מאד; סוף־סוף הוכרח העלם לעצור במרוצתו ולעמוד רגע תחתיו לשאוף רוח קצת, כי לבו התחיל לפעום בו כהולם פעם וכמעט שדמה להתפקע. גווֹ נשען באין אונים על אחד מצוקי־הסלעים ועיניו המבוהלות נשאו מאליהן אל פסגות הרי־מולדתו, שהשחירו כבר לא־הרחק ממנו בשפּולי הרגיע הדרומי…

ברם, אך הכיר החמר, למרות חשכת הלילה, בפסגות הרי־מולדתו – מיד נרגעה קצת רוחו הסוערת, דעתו אף היא שבה אליו, ויחד עם זכר עירו והגטו שבה עלה פתאום על לוח־לבו גם זכרה של אותה הנוצ’אדה, שנערכה שם בראשית הלילה האָיום והמכריע הזה. בן־רגע חזרו ונעורו בזכרונו כל פרטי הנוצ’אדה, אף דמות אלגרינה בקומה לשיר לפניו נצטיירה וקמה לנגד עיניו כמו־חיה, וכהלמות המון פטישים כבדים וצוללים חזרו והממו את אזניו ואת ראשו חרוזי־שירתה האחרונים, חזרו וצרבו את כל לבו ונקבוהו עד־התהום:

לֵךְ, מוּג־לֵב, בַּאֲשֶׁר תֵּלֵך,

הַשְּׁאוֹל קוֹרֵאת אֵלָי!

“לא! לא אחזור בי! – לחשו שפתיו של העלם בזכרו את כל אשר עבר עליו שם בנוצ’אדה ואת כל אשר עונתה נפשו בשעת שירתה של אלגרינה. שארית רוחו הגאיונה נעורה בו שוב בכל תקפה, עד שלבסוף גמלה בו החלטה גמורה לאמור: – אף אני אקפוץ אל־תוך פי השאול, אחשוף את חזי מול כדורי־המות, אפקיר את גוי לחיות־השדה ולעופות־השמים, ובלבד שלא יוכל עוד איש לבוז לי ולאמר, שאיש מוג־לב וביש־גדא הנני!”

מטה־אלונו של החמר הוּנף עתה שוב על־גבּי בהמתו, שנשמעה גם הפעם לבעלה הצעיר, ומיד החלה לחזור ולרדת באותו המשעול המפותל והצר, שכבר עברה בו זה פעמים. בעקבותיה חזר וירד גם מנהיגה. אך כל לבו נמלא הפעם יאוש ומקפיא, ובהעיפו את עיניו אל חשכת התהום של הואדי שרבץ לרגליו, – הרגיש את־עצמו כמי שאומר להפיל את־עצמו לתוך שאול עמוקה, ויודע למפרע, שבתחתיתה מצפּים לו המון שדי־שחת, הנכונים בכל רגע להתנפל עליו ולבלעו חיים.

הירידה נעשתה מרגע לרגע ירוטה וקשה יותר ויותר. המשעול היה זרוע כולו המון אבנים וחצץ, שעם כל צעד ושעל נעתקו מתחת לרגליהם של האדם ובהמתו ונתגלגלו ברעש למטה. גם מימין ומשמאל למשעול, אך קצת יותר למעלה, נשמע פעם בפעם קול מפּץ־ אבנים. מרקאדו חשב תחלה, שהאבנים ההן נופלות מעצמן בהסחבן למטה בכוח הרוח; אולם כאשר עמד רגע תחתיו להקשיב היטב הבחינו אזניו, דוקא באותם הרגעים שבהם שקטה קצת הרוח, איזה קול רשרוש ותנועה משונה, ולעתים גם הד צעדים רחוקים. מרקאדו הרגיש בתנועה זו עוד קודם לכן, כשהיה עדין במעלה ההר; אולם אז יחס אותה לעדת השוּעלים, שנתקבצה מסביב לאותו הפגר. עתה הבין והכיר באופן ברור, שאינו יחידי במדבר זה, כי שם במעלה ההר רוחשים עוד אנשים, היכולים לעקוב את צעדיו ולתפסו. הרגשת הסכנה הקרובה עוררה מחדש את כל חושיו של החמר, שהחל להאיץ בבהמתּו ולזרזה, שתרד מהרה אל הואדי. ירידה מהירה זו גררה אחריה זרם חדש של המון אבני־חצץ גדולות וקטנות, שבהתגלגלן כּולן יחד למטה הקימו רעש גדול מאד. לפתע־פתאום, עוד בטרם הספּיק הד הרעש הזה לשקוט לגמרי, פּלח מלמעלה את אוירו של כל ההר והעמק קול בן־אדם צרוד ומיושן, אך חזק למדי ומצוה:

Who goes there? Halt! – (מי הולך? עמוד!)

מרקאדו כבר ידע מן הנסיון שאלה זו מה טיבה, ומה חיבים להשיב עליה; לבו נתּר ממקומו, אך במקום להשיב לשואל, החל להמטיר על גב בהמתּו העיפה המון מהלומות חזקות, למען זרזה ברדתּה ככל האפשר יותר.

– מי הולך? – קרא שוב מלמעלה אותו הקול הצרוד, אך הפּעם בטון הרבה יותר עז ומתרה; יחד עם קול האדם הגיע עכשו לאזניו של מרקאדו גם קול משק כלי־ברזל; מרקאדו הבין שמתכוננים לירות בו באיזה כלי־יריה, ובכל־זאת הוסיף לנוס כמטורף אחרי בהמתּו למטה למטה.

– מי הולך? – נשאלה השאלה בשלישית; וכשלא נתקבלה גם הפעם כל תשובה, נזרקה פקודה קצרה ונמרצה, ומיד לאחריה הרעישו והחרידו את דממת הלילה, כמטרות ברד חזק ופתאומי, המון יריות תכופות ומהירות ממכונות־יריה. מרקאדו תפס ברסן חמורו ומשכו אחריו אל תחת אחד הכפים הגדולים והגבוהים שהתנשאו כחומות זקופות משני צדי המשעול; כאן דבקו שניהם אל קירות הסלעים וכאלו קפאו תחתם לגמרי. ברד הכדורים הוסיף בינתים לבמבם את כל הסביבה בזעף גדול ובלי שום הפוגות. רבים מן הכדורים נתפוצצו בשריקת־פתנים באבני המשעול בעצם המקום, שבו עמדו רגלי האדם ובהמתו, ובמספר עוד יותר גדול קלעו והתיזו רסיסים בקצות הסלעים, שבלטו מימין מרקאדו ומשמאלו. לאחר רגעים אחדים שנדמו בעיני מרקאדו כשעה גדולה וארוכּה, נפסקו פתע כל היריות, ובמקומן נזרק ממעלה ההר זרם־אור גדול וחזק, שהחל לנוע ולנוד על־פני כל הסביבה, כשהוא הולך ומדלג בדלוגים ענקיים מגבעה לגבעה ומעמק לעמק, כמנסה לחשוף לגמרי את כל סתרי ליל־המדבר. כף הסלע הזקוף, שתחתיו מצאו להם האדם ובהמתו מחסה טוב כל־כך מפני הכדורים, הגן עתה עליהם בצלוֹ הגדול גם מפני זרם האור, ורק אזניו הארוכּות של החמור, שעברו קצת את גבולי הצל, נראו והשחירו באופן בולט ומשונה בחלל המוּאר, כשהן זעות ומתנועעות הנה והנה. בתוך דממת־הלילה, ששבה להשתרר בכל המדבר מסביב, הגיע מראש ההר לאזניו של מרקאדו קול שיחה באנגלית:

– הנני רואה שם דבר־מה, הדומה לאזניו של חמור, – הביע לאט, לחרדת־לבו הגדולה של מרקאדו, אחד המשוחחים.

– חמור הנך בעצמך! – השיב לו קול אַחר מיושן ונרגז. – שטוּת עשינו בהקימנו רעש גדול כל־כך על לא־דבר… נראה, שעברה שם עדת שוּעלים, ותו לא!

הקולות נדמו. רק עתה החלה דעתו של מרקאדו, שהיה עד־כה כנדהם לגמרי, לשוב אליו, ובזכרו את מצבו מלפני רגעים אחדים, כשהיה אך כפשע בינו ובין המות, החלו כל אבריו מרתתים. התרגשות הרגעים שעברו והפחד מפני הצפוּן לו עוד בחשכת ליל זה בחיק המדבר – עוררו פתאם את לבו לתפלה. עיניו נשאו לשמים, שנראו אף הם נסערים ומטורפים כרגשת־לבו, ומבלי חשוב בדבר החלו שפתיו נעות ולוֹחשות את התפלה ההיא, שהיתה שגוּרה כל־כך על פיו בלילות מסעיו, בהתעטף עליו נפשו לפני קברה של רחל אמנו: “אליך ה' נפשי אשא. אלוהי! בך בטחתי, אל אבושה… עיני תמיד אל ה', כי הוא יוציא מרשת רגלי. פנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני. צרות לבבי הרחיבו, ממצוקותי הוציאני. ראה עניי ועמלי, ושא לכלי חטאותי, שמרה נפשי והצילני, אל אבוש, כי חסיתי בך!”

כשגמר מרקאדו את תפלתו הרגיש שהוּקל לו הרבה. הדומיה הכללית והשקט המחלט, ששבו והשתררו בינתים בכל המדבר מסביב הועילו אף הם להשקיט את לבו של העלם במדה מרובּה; מלבד יבבות רוח־הסתו ומלבד יריות התותחים הרחוקים שנעשו נדירות יותר ויותר, לא הגיעו עוד לאזניו הערות והמנוסות של החמר שום הגה אחר ושום קול של תנועה, אף קלה שבקלות. למרות שקט זה, הוסיף עוד מרקאדו לעמוד כשעה ארוכּה מתחת לכף־הסלע במנוחה שלמה, מבלי הניע יד או רגל; החמור אף־הוא עמד כל הזמן על־יד בעליו בלי זיז וניע, כאלו נרדם לגמרי. סוף־סוף אמץ מרקאדו את רוחו, ובקול־לחש חרישי, שנשמע רק לאזני הבהמה הקרובה, פקד עליה בלב חרד:

– הי! התקדם!

החמור נעור מתרדמתו, זקף את אזניו ולאחר שהיה קצרה, כמתישב בדבר, נשא לאט את רגליו אל עבר המשעול הצר, היורד אל הואדי, כשרסנו אחוז כל הזמן בידי החמר, שהחל אף־הוא לרדת, סמוך לבהמתו, בצעדים זהירים ואטיים מאד. לאחר שעה קלה הגיעו בשלום אל תחתית העמק, ומכאן ואילך הצליחו כבר להמשיך עד סוף הלילה את כל מסעם הקשה דרך שבילי־המדבר הפראים באין עוצר ומפריע.

לעת צאת השמש, כשהחלו ענני הסתו שבשמים להבהיר ולהזהיר יותר ויותר – נראתה לעיני מרקאדו בקצה האופק הדרך המובילה מירושלים ל“נבי־מוסה”. הנסיעה הקשה במשך כל הלילה במשעולי־ההרים הצרים, הזרוּעים צורי־נגף ואבני חצץ לרוב, הלאתה עד־מאד גם את האדם וגם את בהמתו; שניהם שאפו עכשו להגיע אל אותה הדרך הרחבה והטובה בהקדם האפשרי, ועל־כן נטו מן הנתיב הסלול הצדה על־מנת לחתּוֹר ישר צפונה דרך שדות והרים בלא כל שביל ומשעול. מרוב עיפותו לא הרגיש מרקאדו בפלוגה הקטנה של אנשי־הצבא הטורקים, שהחלו לשמור את צעדיו מעל ראש אַחד ההרים עוד מאז האיר הבקר, ורק לאחר שנתקרב כבר למסלת נבי־מוסה, הגיחו פתאום ממחבואיהם, ובבת־אחת הסתערו על הנוסע ובהמתו מפנים ומאחור, כשהם צורחים כּולם יחד בצריחות איומות:

– ענדק, יה זלמה, ענדק! (עמוד תחתיך, גבר עמוד!)

החמר נבהל עד־מאד, עצר מיד בחמורו, ובעינים מלאות מורא ופחד עמד להביט בפני אנשי־הצבא, שהתקרבו אליו במרוצה. מאחורי כולם החיש צעדיו מפקד־הפלוגה בכבודו ובעצמו – יוס בּשׁי כבד ושמן מאד, שמרוב התאמצותו להשיג את אנשי־פלוגתו נתאדמו כל פניו וגם כוסו טפות זעה קרה ובכל רגע ורגע היה עומד תחתיו לשאוף רוח קצת. סוף־סוף הגיע גם־הוא אל מקום־המעשה, ומיד נגש אל התפוס ופתח בחקירה ודרישה:

– מאין תבוא?

– מיריחו, אפנדים, מיריחו, הובלתּי רוכב ומשא מירושלים ליריחו.

– ולמה לא שבתּ בדרך־המלך? מה אתה עושה כאן, במדבר?

– לקחוני “סוכרה” באמצע הדרך אל בין ההרים, אל אחת התחנות של צבא השולטן המנצח, ובשובי בלילה – תעיתי.

– אך שקר תשקר, כלב בן־כלב! – צעק היוּס בשי. – היכן הויסיקה?

שאלת הויסיקה היתה מקום התורפה שבשורת כל תרוציו של מרקאדו, שהוכנו אתו מראש בסדר יפה כל־כך. על כן התנפל החמר, בשמעו את המלה “ויסיקה” לרגליו של היוס־בּשׁי והחל לבכות, להתחנן ולהשבע, שהויסיקה אבדה לו.

– אולי תוכל להראות לנו במקום ויסיקה טורקית – ויסיקה אחרת, אנגלית? – שאל באירוניה אחד מאנשי־הצבא.

– אוי ואבוי לך, אם נמצא אצלך נירות או כספים אנגלים; מיד תיירה! – הודיע בעינים מזרות חמה וכעס היוס־בשי, ששלח בכבודו ובעצמו את שתי ידיו אל כל בגדיו ואל כל כיסיו של התפוס והחל לבדקם בזריזות גדולה ולחפּש בהם חפש רב.

מלבד הלירות הטורקיות המעטות, שכבר נגלו פעם בכיסו של החמר על־ידי המשמר האנגלי, שבדק אותו אמש – לא מצא גם היוס־בשי שום דבר חשוד; רוב כספּו של החמר היה תפור בחגורת מכנסיו בין הבּד לבּטנה, ועל־כן נעלם לגמרי גם מעיני האנגלים וגם מעיני הטורקים. לפי הפקודות מגבוה היה חיב היוס־בשי לשלוח את כל האנשים הבאים מן הדרום, לחקירה ודרישה אצל הבים־בשי; אולם בזכרו, שיחד עם הנחקר יהיה צריך לשלוח אל הבּים־בּשי גם את הכסף, שנמצא אצלו – נמלך בדבר, והחליט, שהפקודה ההיא אינה חלה על אנשים שפלים וריקים כחמר.

– בתור עונש על זאת, שהנך מתהלך במקומות כאלה בלא ויסיקה, הנני להחרים את כספך זה, – פנה והודיע היוס־בשי לחמר את גזר דינו, – ועכשו ברח־לך מכאן לכל מקום שתרצה, אבל תכף ומיד!

מרקאדו נסה למראית־עין לבטל את רוע הגזרה, ויעמוד לחלות ולבקש בבכי ובתחנונים את פני היוס־בשי, שישיב לו את כספו, כי זה כל הונו ועליו כל מחיתו.

– העוד תדבר, כלב בן־כלב? – צעק השר הטורקי, ומיד סטר לחמר שתי סטירות־לחי חזקות ומצלצלות. – העוד תעז לפתוח את פיך? – הוסיף בקול היסטרי, בהחלו לרקוע מרוב חמתו בשתי רגליו העבות והקצרות. – ברח מכאן, אומרים לך, כל־עוד נפשך בך, פן תיירה!

בקול יללה רבה, אך בלב צוהל מרוב שמחה וגיל מהר החמר לעלות על גב בהמתו, ומבלי פנות עוד לאחוריו, החל לדהור ישר אל הדרך של נבי־מוסה, מרקאדו ידע ונוכח, שמכאן ואילך לא יפגע עוד בדרכו בשום מעצורים ועכובים, ועל־כן הכריח את חמורו, למרות עיפותו לדהור בלי־הרף עד הגיעו לסביבות ירושלים.

אולם כאן, בעלותו כבר על הכביש של יריחו, הוכרח החמר לעצור שוב במרוצת בהמתו, כי פגע בערב־רב של עגלות, קרונות ואבטומובילים, שהובילו ליריחו המון נשים וילדים וכל מיני כלים ורהיטים. השלטונות הטורקים שבירושלים קבלו אז פקודה מגבוה לפנות את העיר בהקדם האפשרי, ומיד תפסו הפקידים את כל אמצעי־ההובלה, שנתנו לרשותם בכדי להוציא את צרכי הצבא והפקידות, והחלו להוציא בהם ראשית־כל את משפחותיהם, כלי־ביתם הרבים וכל רכושם הפרטי. כל הכבודה הרבה הזאת התנהלה עכשו יחד בדרך־המלך ברעש ובשאון גדול: שריקת אופני הקרונות, משק האבטומובילים וצריחות הילדים והנשים התאחדו להמיה אחת כללית, גדולה וסוערת מאד, שצללה בכל האויר מסביב עד למרחוק. רוב הקרונות והאבטומובילים נטענו רהיטים וכל מיני חפצים גדולים אחרים עד למעלה־ראש, הרבה יותר מכפי יכלתם להכיל ולשאת; הכביש אף־הוא היה גרוע מאד, מלא אבנים ומהמורות, ועל־כן היו הקרונות והאבטומובילים מתנודדים בחזקה; עם כל תנודה חזקה היו חפצים רבים מחפצי המשא מתפרקים ונופלים בקול מפץ מחריש־אזנים על רצפת הכביש, ואז היו הצוחות והבלבול הכללי מתגברים ביותר, הקרונות היו נעצרים לזמן־מה ועומדים תחתם, ובינתים היתה כל הדרך נחסמת לגמרי בפני כל עובר ושב. מרקאדו הוכרח מפני כל אלה לרדת מדי פעם בפעם מעל הכביש וללכת בצדיו של זה; ומהיותו חושש פן ירגישו בחמורו הפנוי ויתפסוהו “סוכרה” להוביל את שיירי חפציו של איזה אפנדי טורקי עד ליריחו – המשיך לבסוף את שאר נסיעתו אך ורק בצדי הדרכים, וכמעט בהחבא, עד הכּנסו בשלום לתוך שערי עיר־הבירה.

מרקאדו גמר את כל עסקיו וקניותיו בירושלים במהירות ובזריזות רבה, ואך פנה היום לערוב־מהר לצאת שוב עם בהמתו הטעונה כל טוב ולחזור חברונה. גם לנסיעה בחזרה בחר החמר החברוני באותה הדרך העקלקלה ובאותם העקיפין, שכבר עבר בהם פעם בהצלחה כה גדולה. בעלותו אחרי צאתו מהעיר על כביש יריחו, נוכח לשמחתו הרבה, שתנועת הפינוי הכבירה, שהתנהלה בדרך זו מאז הבּקר, לא פסקה עוד, כי־אם להפך, גברה במשך היום עוד יותר. החמר מהר אפוא להתערב גם הוא עם בהמתו העמוסה לעיפה בין כל יתר הבהמות והקרונות שהלכו ליריחו, ובאופן כזה עלה בידו להמשיך את נסיעתו מזרחה במשך שעות אחדות, מבּלי שירגישו בו ומבּלי עורר שום חשדים.

כשהגיע הלילה, ירד על כל הארץ מסביב ערפל סמיך וכבד מאד, שהשרה על כל העולם עלטה שחורה ועמוקה מאד. זה היה אותו הערפל, שבסתרו החלו האנגלים בלילה ההוא את התקפתם המכרעת על עיר־הבירה, ובאותה שעה הצליח גם מרקאדו להתגנב בעלטת־הערפל מדרך יריחו ולפנות ישר דרומה אל עבר השטח שנכבש על־ידי האנגלים. כל אותו ליל־הסגריר הארוך נדד החמר עם בהמתו במדבר יהודה, טפּס על ההרים וירד לתוך תהומות, וכן חתר בלי־הרף דרומה באין כל מורה־דרך לו חוץ מחושו הטבעי, חוש־ההתמזרחות, שנתפתח אצלו ביותר מאז נהיה לחמר. פעמים אחדות הרגיש מרקאדו בסביבתו הקרובה תנועה רבה של אנשים ובהמות, אך בו לא הרגיש שום אדם. בינתים נתעוררה בלבו דאגה חדשה: החמור התחיל לפגר יותר ויותר ומדי פעם בפעם היה עומד ומוריד את ראשו להריח את עפר רגליו, ולולא מטה־אלונו של מנהיגו, שהיה מעוררו ומזרזו בכל שעה ובכל רגע, היה ודאי רובץ באין־אונים תחת עול־משאו ואז – זאת ידע החמר אל־נכון – לא היה עוד איש יכול להקימו לעולם.

נדודי השנה במשך שני לילות רצופים, הנסיעה הארוכה בשבילי ההרים הפראים והירוטים, ויותר מכל הערפל הקר והרטוב, שחדר עד למוח העצמות – כל אלה התישו לא רק את כוחה של הבהמה, כי־אם גם את כוחותיו של מרקאדו, שכבר חש את־עצמו שבור ורצוץ לגמרי, ואך בקשי רב הוסיף עוד לצעוד צעדים אטיים אחרי בהמתו.

מצד מזרח החלו סוף־סוף ערפלי המדבר להחויר יותר ויותר. קרעי העננים שבשמי־הסתו הנסערים הלכו ונסתמנו, הלכו ונתבהרו, ומביניהם בקע ונשתפך על־פני כל המדבר מסביב אור־בוקר כהה ומשמים של יום סגריר מעורפּל. מרקאדו אמץ את שארית כוחותיו, עלה וטפס עד לפסגה של אחד ההרים, ומיד נתגלתה לעיניו בקצה האופק המערבי רצועת הכביש החברוני, שהלבינה מרחוק בנפתולי אין־קץ מבין ערפלי־הבּקר. על־פי שרטוטי הגבעות שעל־יד הכביש, שהיו ידועים לו היטב, הכיר החמר באופן ברור, שכבר יצא מגבול השטח הטורקי ונכנס לתוך גבול השטח, שנכבש על־ידי האנגלים. הוא ידע, שהמשמרות האנגלים מצווים שלא לתת, מפני חשש של רגול, אף לאחד מתושבי השטח הנכבש לעבור צפונה אל החזית הטורקית; אולם אותם הפליטים, שהצליחו להמלט מן השטח הטורקי אל השטח האנגלי – לא מנעו בעדם מלשוב כל איש אל עירו ואל כפר־מולדתו. מרקאדו החליט אפוא לצאת ממחבואי המדבר ולנסוע יש מערבה, עד הגיעו אל דרך־המלך, שבה נראו עוברים בלי הרף גדודים אנגלים.

כאשר חשב מרקאדו מראש, כן היה: בהתקרבו אל דרך־המלך, יצא לקראתו משמר אנגלי, שעצרו ובדקו היטב, אותו ואת חמורו, אך לא נגע בהם לרעה ולא לקח מהם כלום. לאחר חקירה ודרישה קצרה הורשה לחמר החברוני להמשיך את נסיעתו אל עיר־מולדתו באופן גלוי וחפשי; ובהיות כי במשך ה“מעת־לעת” האחרון כבר נעתקה חזית־המלחמה הרחק צפונה – לא מנעו עוד בעדו מלהשתמש לנסיעתו בדרך הכבושה הרגילה.

משעלו החמור ומנהיגו על הכביש החברוני, זה הכביש שעברו בו לפנים מאות פעמים הלוך ושוב וכל־כך הורגלו בו – מיד נדמה להם כאלו הערו לתוך גופם השבור והרצוץ כוחות חדשים ורעננים: החמור זקף את אזניו, נשא את חטמו אל האופק הדרומי ומבלי כל זרוז מצד מנהיגו החל לדהור קדימה בחריצות גדולה. מרקאדו נשא אף־הוא את עיניו אל ראשי ההרים שבדרום, המקיפים את עיר־מולדתו, משמש בפעם המאה את מטבעות־הזהב הכבדות, שהביא אתו תמורת ה“נירות” הטורקיים הנקלים, ובהפשילו את מטה־אלונו על כתפיו החל לצעוד ולדלוק אחרי בהמתו בצעדי־און עליזים ובטוחים ובלב פועם וסוער מרוב גיל ועליצות: הן לנגד עיניו נשא לפניו על־בהמתו הדוהרת משא גדול של עשר וברכה, שהיה עתיד להשיב לו את אושר חייו ואת חמדת־לבבו…

 

פרק ח. חתימה: מרקאדו החמר נהיה לסוחר וקונה… אשה    🔗

“מרקאדו ס’איזוֹ מרקאדער!” (מרקאדו נהיה לסוחר) – זו היתה החדשה המפתיעה ביותר שנפוצה בגטו החברוני מיד לאחר ששב החמר הצעיר לעיר־מולדתו. כאותה השמועה, שנפוצה על־דבר מרקאדו שלש שנים לפני כן, לאמור: “מרקאדו ס’איזו מקער” (מרקאדו נהיה לחמר), כך צלצלה גם השמועה החדשה בשפתה הספניולית המקורית באופן מיוחד, כלשון נופל על לשון, ובמשך ימים אחדים נהיה שוב הבחור היתום לשיחה בפי כל; ברם, הפעם לא הזכירו עוד את שמו בהבעת־רחמים או בבוז, כי־אם להפך – בהבעת הערצה וקנאה רבה וגלויה. אחדים מבני הגטו הסקרנים ביותר יצאו בכונה תחלה אל מחנות הגדודים האנגלים שמחוץ לעיר, לראות ולהתבונן אל מסחרו של מרקאדו, שהביא אתו מירושלים מכל טוב: סיגריות, גפרורים, יינות “כרמל” וכדומה. הסוחרים, המבינים בעניני משא־ומתן, חשבו ומצאו, שמרקאדו הרויח בסחורתו וביחוד במכירת הנירות הטורקיים מאות לירות מצריות.

רק בית אחד היה בכל הגטו, שאליו לא חדרה השמועה בדבר הצלחתו של מרקאדו: זה היה ביתו של החכם שבתי. בתו אלגרינה, חמדת הגטו החברוני, נפלה למשכב למחרת הנוצ’אדה האחרונה, וכל הרפואות, הסגולות והקמיעות, שהביאו לה בהמון רב – לא הועילו לרפאותה. אחת מחברותיה, שבאו לבקרה יום־יום, נסתה לבדרה קצת ולספר לה את מעשה גבורתו של מרקאדו; אולם אך הזכירה זו את שמו של החמר, פרצה החולה בבכי היסטרי, ומיד הוכרחה המספּרת להפסיק את דבריה ולעבור לענין אחר. אחת הזקנות, שהיתה באותו המעמד, הכירה בבכיה של החולה, שזו לא חלתה מהתקררות, כאשר אמר הרופא, כי־אם מפחד ומ“עין־הרע”, ומכיון שכך, הרי התרופה הכי־טובה ובטוחה למחלתה היא אך ורק “לוויאנוס”.

לעשות “לוינוס” – כלומר, סגולות ה“מקלות” את המחלה הבאה מפחד או מעין־הרע – הרי זה, לכאורה, דבר פשוט וקל: נוטלים מעט בדיל או עופרת, ממסים את המתכת על אש־גחלים חזקה, ואחר שופכים אותה בפעם אחת לתוך כלי של מים קרים מעל לראשו של החולה, המתכסה באותה שעה בסדין. המתכת החמה מתקררת במים בשריקה וברעש גדול מתוך התזת טפות ואדים; כל המסובים נזעקים ונרתעים לאחור בחרדת פחד מעושה, ואחר שבים לבדוק את חתיכות המתכת, שנגלמו במים בצורות שונו, המראות את “מקור” המחלה: יש שהצורה דומה לעין – סמן לעין־הרע, ויש שמדמים את הצורה לדברים אחרים.

להכיר אל־נכון את כל הצורות האלו למה הן רומזות – לזאת דרושה מומחיות רבה, ומלבד זאת הלא צריכים בשעת כל העבודה הזאת ללחש כמה וכמה לחשים וכל מיני השבעות. הזקנה היחידה בכל הגטו, שהיתה באמת מומחה לכל אלה, היתה בּוסה²⁰ סטריוג’ה²¹ שהוזמנה עכשו גם לבית החכם שבתי לערוך “לוינוס” לאלגרינה. ה“לוינוס” הראשונים, שעשתה באותו היום לאלגרינה, לא הצליחו, ועל־כן הבטיחה הזקנה לחזור למחרתו ולערכם שוב, ולאנשי הבית צותה להכין מחדש את כל הדרוש. בינתים נודע כל הענין הזה למרקאדו, שביתו היה סמוך גם לחצרה של בוסה סטריוג’ה. למחרת בבקר, אך יצאה הזקנה מפתח ביתה ללכת אל בית החכם שבתי, נגש אליה מרקאדו ופתח בשיחה ארוכה, שהתנהלה בלחש ובסודיות גמורה, אך גם בחשיבות יתרה, כפי שנכּר היה ביחוד בסוף השיחה, כשהוציא מרקאדו מכיסו מטבעות־כסף אחדות ולחצן לתוך ידה של הזקנה. הזקנה החביאה את המטבעות בחיקה ותכף פנתה כמעט במרוצה אל בית החכם שבתי. מרקאדו חזר לביתו, ובמשך כל היום לא יצא כלל לעניני מסחרו. כעבור זמן־מה שבה אליו הזקנה מבית החכם שבתי, התלחשה אתו שוב כחצי־שעה, ומיד חזרה עוד פעם אל בית החכם. כך התרוצצה בוסה סטריוג’ה כל אותו היום מבית מרקאדו אל בית החכם שבתי שמה והנה, ומכיון שהיתה חסידה מאד וחובבת מצוות – לא נתרצתה לנוח ולשקוט אף רגע, למרות זקנותה המופלגת, עד אשר גמרה בהחלט את כל הענין. לפנות־ערב כבר נודע בכל הגטו, שמרקאדו ארש לו בסמן טוב ובמזל טוב את אלגרינה בת החכם שבתי, ואלה היו התנאים העיקריים, שהותנו בין שני הצדדים: החתן התחיב להספיק לכלתו את כל הנדוניה הדרושה לה וגם תכשיטים “כפי כבודה”. אבי הכלה התחייב מצדו להוריש לזוג הצעיר לאחר מאה ועשרים שנה את ביתו עם כל כליו; ולמען יוכלו להתישב בו מיד, התחייב החתן לסלק את כל חובו של החכם שבתי לג’מיל אפנדי.

במשך כל עת השדוכין לא בא מרקאדו בשום משא־ומתּן ישר עם כלתו, ורק בנוצ’אדה, שנערכה לכבוד הארוסין, נפגשו שניהם בפעם הראשונה פנים אל פנים בתור חתן וכלה. אלגרינה הקדימה לבוא לנוצ’אדה, כי קותה והשתוקקה מאד לשמוע מפי מרקאדו את כל אשר עבר עליו בעת האחרונה. אולם מרקאדו הכזיב את תקות כלתו, כי בבואו לנוצ’אדה נגש אל ארוסתו רק לרגע קל, ולאחר דרישת־שלום קצרה וקרירה פרש ממנה הצדה וישב לו על־יד הגברים. אלגרינה נבוכה, אף כי הבינה לרגשות־לבו של דודה, שאלצוהו להתנהגות מוזרה זו: אחרי כל מה שדובר והושר בגטו על־אודות אהבתו אל בת החכם, התביש עכשו לשבת על־ידה לעיני כל הקהל באופן רשמי, ומלבד זאת עוד נשתמרה בלבו איזו טינה מיוחדת לאהובתו, שגרמה לו בעת האחרונה הרבה חרפה וקלון ואף ענויי־נפש גדולים ונוראים.

כל מי שראה את החתן והכלה בנוצ’אדה זו, נזכר מאליו בשיר המיוחד במינו, ששרה אלגרינה לדודה בנוצ’אדה שעברה. חברותיה של הכלה נסבּו עליה מכל הצדדים בבקשות ובהפצרות, שתחזור שוב על שיר נפלא זה, למען תוכלנה ללמוד אותו גם הן.

– כן! כן! השיר החדש! השיר החדש! – דרשו והפצירו גם יתר אנשי הקהל. אלגרינה הכירה, שרבים מן המפצירים בה לשיר מתכוונים בעיקר להקניט על־ידי־כך את מרקאדו, שהיו מתקנאים בו הרבה, ואף־על־פי־כן נעתרה סוף־סוף למלא את בקשת הקהל.

– התרשה לי? – פנתה הכלה, בקומה לשיר, אל עבר חתנה, שישב כל הזמן כעל גחלים בוערות. מרקאדו הניע בכתפיו, לאמר, שלוֹ אחת היא, אם תשיר ואם תחדל.

– Ven quirdo, ven mi alma… – פתחה המזמרת בקול צלול ועדין, ומיד השלך הס בכל אולם הנוצ’אדה. החתן נתּר ממקומו, וכנדחף באיזה כח טמיר ונעלם נגש אף־הוא אל מעגל השומעים שכבר הקיפו את הכלה מכל צד, אך בגשת החתן פּנו לו מקום בראש. פני מרקאדו חורו כסיד: גל זכרונות מדאיבים ומזעזעים את הנפש שטף את כל לבו. אלגרינה הרגישה בכך, קבעה את מבט־עיניה ישר בפניו של דודה ובהתרגשות רבה נשאה והרימה קולה יותר ויותר:

בֹּא יַקִּיר, בֹּא, נִשְׁמָתִי,

בֹּא אִתִּי אֶל חֹף הַיָּם,

וַאֲתַנֶּה לְךָ יִסּוּרַי

וַאֲבַכֶּה בְתוּלַי שָׁם!

– Si, si, jo ti quero,… – החרו החזיקו כל קהל השומעים ככלות בית השיר הראשון. אולם המזמרת הניעה בידה לאות, שגם את הפזמון רוצה היא לשיר לבדה, ובטון עגבני ענתה ואמרה:

Si, si, jo ti quero

Qui s’os mi masal intero!,

כאן האירה פתאום בת־צחוק קלה ומלאת־חן את כל פני המזמרת, ובמקום הסיום הדוחה No, no, no ti quero – שנתה וחזרה לפתע־פתאום בטון עוד יותר עגבני ומושך, בפנותה גם הפעם אל דודה, לאמר:

כֵּן כֵּן, לִבִּי לָךְ, / Si, si, jo ti quero

כִּי כָל נִשְׁמָתִי הִנָּךָ! / Que s’os mia alma’nterra!

שנוי פתאומי זה בסיום הפזמון, שכל־כך התאים למצב ולרגע הפתּיע באופן נעים את כל השומעים, שפרצו בצחוק, בקריאות “בּרווֹ” ובמחיאות־כפים. מרקאדו עצמו לא יכול עוד להתאפק, כי התרגש מאד, לבו נמס כדונג, ובפני כל הקהל והעדה נפל על צוארי כלתו ונשקה, וזה הגביר עוד יותר את ההתרגשות והשמחה הכללית. רק הזקנים והזקנות, שעמדו קצת מרחוק, החלו רוגנים תחתם ומתלחשים בעויות של כעס ובוז: “לא לחנם התגולל מרקאדו כל־כך הרבה שנים בין חמורים ובהמות; סוף־סוף למד גם הוא ממנהגיהם הגסים”. אולם מרקאדו לא השגיח כלל ברגונם של הזקנים; הוא כבר ישב על־יד כלתו באותה ההרחבה והידידות, כאשר נהג לשבת על־ידה מלפנים על גג ביתו, ובהרכינו את ראשו אל אזניה לחש לה סוד גדול וכמוס:

– הידעת, אלגרינה, הלילה הזה, אחרי חצות, עלי לצאת עוד פעם לדרך.

– מה פתאום? – נבהלה הכלה.

– מחר ערב ראש־חדש, שבו עורכים “משמרה” על־יד קבר רחל אמנו, ורוצה גם אני להגיע שמה בבקר השכם ולהתפלל תפלת־שחרית במנין.

– מאימתי נהיית חסיד כל־כך? – השתוממה אלגרינה.

– חסיד גדול אינני, אך מכיון שנדרתי נדר קדוש לה', עלי לשלמו בהקדם.

– איזהו הנדר ומתי נדרתּו?

– באותו הלילה האיום והנורא, כשעמדתי מרעיד ומרתת בצל הצור, ומלמעלה נתּך עלי מטר של כדורים ממכונות־יריה, נשאתי את לבי אל רחל אמנו ואתפלל אליה ואדור לה נדר, לאמר: אם ישיבני ה' בשלום אל עיר־מולדתי ואל יקרת־לבבי – אלך בערב ראש החדש הראשון להשתטח על קברה ואדליק שם לעילוי נשמת אמי המנוחה המון נרות ואשים של שמן־זית, כמספר המון כדורי־המות, שנתפוצצו באותה שעה בסלעים מימיני ומשמאלי…

ירושלים, תרפ"א