רקע
יהושע סירקין
שארית יעקב: דבר בעתו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ווירסייליס: סערף ובנו; תרנ"א [1891]

“והיתה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם” (מיכה ה' ו').


מאת – ע – י – ן


 

א. הוי הוי ונֻסו מארץ צפון!


תִמָלא אֹזן משמוע כל דברי הלוקחים לשונם לנאום נאום על גוי ואדם יחד; חלק מחמאות פיהם להלל ולחלל, לקרב ולרחק במזימותיהם זו חשבו, כי לבם בל עמם. ניב שפתים ואמרות טמאות, עט שקר סופרים ולהג הרבה היו למלאכת יד רבים, אשר לא הִשם אליה בינה אך לא חלק להם יושר וצדק, כי רק אחרי בצעם לבם ילך. כלם יביעו ידברו עתק, רוממות הצדקה בגרונם ומקל חובלים בידם, ידרשו משפט ואהבה לרֵעים – להכות באגרוף רשע את שנואי נפשם, וקדשו מלחמה על כל אשר לא יתן על פיהם.

השעיר אשר יתודו עליו את כל עונות בני האדם לכל חטאתם, בית ישראל הוא: אם יפתח השעיר את פיו לאמר; הלא את עונותיכם אני נושא, ומה פשעי ומה חטאתי אנכי?! מי ישמע ומי יאבה לו; ואחרי אשר לא איל הוא בעל קרנים גבוהות לנגח ימה וצפונה ונגבה, על כל איש עתי וכל בעל “מכתב לעתים” ישלחהו המדברה אל ארץ גזרה ואין מציל.

הוא הוא אשר יקראו עתה בארץ צפון “חפץ העם ודעת הרבים” אף כי לא נודע מי הוליד את מי; אם היה ברצון העם בתחילה לשמוע דברי בלע מפי נביאי השקר או אלה המכַתְּבים עמל פרעו פרעות בלבו וישימו בפיו לשון אפעה להתגולל ולהתנפל על עם לא עז. אנחנו ידענו את לב עם הארץ כי טוב הוא ואין ברוחו לרדוף באף את בן אמונה ולשון אחרת, אך אם יצקו בו דבר בליעל יום ויום ינקשו זרים את כל אשר לו ויעירו ויעוררו בקרבו מחשבות קנאה ונקם, מי אמיץ־לב ולא יפָּתה להאמין גם את זה אשר לא ידע הוא בנפשו?! –

והמתעים את העם יסובבו בכחש ויוליכו שולל גם את אלה אשר עוז בידם ומִשּׂרה בימינם. יורדים ומשטינים עולים ומקטרגים, והצליח מרמה בידם. ובעת ההיא יזכור אחד השרים ורַבֵּי הארץ כי איש יהודי חטא לו או לדודו ומסָרפו ויבקש לשלוח יד בעם היהודי ההוא, ומחוקק יושב ראשונה במלכות יעלה על לבו כי בן אחד היהודים עשה חיל לשמוע בלמודים בעוד אשר בנו או בן מכירו ירד מטה מטה, ויגזור אֹמר כי היהודים להם למוקש. ותהי הנָקֵל לגזול משפט החלשים, להקריבם עולה כליל לעַזִים ולהקטיר את חלבם כלבונה באף בני האלהים….

זוחלי ארץ ומגרי מדון בללו את שפת כל הארץ לדבר רק חנף ומֵרע עד שלא ידע איש את רוח רעהו; אין דובר בצדק ואין מגיד את מחשבות לבו כי לא ידע מה יכשר בעיני אדוניו וחבריו. גם “האבות” לא ידעו את לב “הבנים” ויאמרו כי חפץ “בני האהובה” הוא לגרש את “בני השנואה” למען יעמדו המה ככרים במרחב ולא יצרו צעדיהם, ובני האהובה יחשבו בלבם כי זה רצון אביהם לרדוף באף את אחיהם בני אם אחרת; והיה אלה מֻכִּים ונרדפים על צוארם מפנים ומאחור מעל ומתחת. ירא אלהי המשפט וישפוט!

הדברים עתיקים והמבין יבינם. יהודי ארץ הצפון חסו בצל משפט וצדקה ומלך חסיד נתן את רוחו הטובה להשכילם, ועתה שב הצל ההוא שמונים מעלות אחורנית. אין קול ואין קשב להשיב לב עמים אל אחיהם וללמד לתועי רוח בינה. היהודים נבאשו ביושבי הארץ, וזמן חמשים שנה לא ירפא את רוח העם ההרוס בעשר שנים האחרונות. דת הארץ ישים את כבודו לכלימה ויתן אותנו לפני בני בליעל בכל דבר.

מעט מעט יעמדו רגלינו במשעול צר אשר לפנינו ולא נוכל עמוד, כי את כֹּל יקחו מידינו אחת לאחת ולא ישאר לנו כל מאומה במה להחיות את נפשותינו. משמרות כהונה במדינה לא יתנו לנו אף לאכל פת לחם, ואלה אשר בלו את ימי עלומיהם בלמודים למצוא חית ידם בכבוד בושו מִשִברם וחפו ראשם. את שערי בתי הספר והמדרש כמעט סגרו לפני בנינו ובנותינו. וגם על דרך המסחר והמלאכה, הצנומים והדקים במצר מקומות מושבותינו, ישימו חתחתים ומתלאות עד כי תקצר נפשנו בעמלנו. והשרים והפקידים ואצילי הארץ יחתרו בכל עֹז לפתוח חנויות ובתי ממכר לאחיהם למען לא יקחו כל דבר במחיר מאת היהודים, והיה ברבות הימים, אם לא ישקיף ה' וירא בענינו ויושיענו מכף עריצים, נאכל איש את בשר זרועו…..

אין טוב ליהודים בלתי אם לעזוב מחציתם או מרביתם את הארץ אשר ישבו בה מאות בשנים, ואל יבטחו על שקר כי במהרה ישובו הימים הטובים כשנים קדמוניות.


 

ב. מִפְלָט ומִקְלָט.


אך אנה ימצאו מפלט למו ואל מי ינוסו לעזרה כשני מיליאונים איש? איה ארץ טוב וחסד אשר תפתח את שעריה לאורחים רעבים וצמאים אשר קאה אותם ארץ אחרת, ואיזה הוא עם שוקט ובוטח אשר ייטיב פנים לנופלים עליו כארבה לרוב ובשטף מים רבים? ואם נעזוב עתה את אחינו לנפשם ללכת באשר יתהלכו אז תתהפך חרב איש ברעהו על דרך “עץ החיים”, והיתה יד בני הארץ שנית בעורף היהודים האמללים בכל המקום אשר יבואו. ובאמת, היש גוי וממלכה במלוא רוחב כל הארץ אשר יוכלו להושיב בתוכם עם רב כזה פעם אחת, וביותר בארצות אירופה?

גם מפאת תכונת היהודים יוצאי ארץ הצפון לא טוב לפניהם להתישב בארצות רבות־החיל הנודעות ברוב חכמתן, וכֻלתָן ועִזבונן, כי כל אלה כבר שמו אותותם על פניהם ויהיו לשנינה. נודה ולא נכחד, כי יש בתכונת היהודים האלה אשר לא יתנם לחן ולחסד בעיני ורואם, ואשר רכשו להם בארצות נודם בהזרותם בגוים, ששם לא נתנו אותם לעבוד את האדמה ולעשות אשר יעשה כל האדם וחי בהם.

אין טוב ליוצאים כי אם להתישב בארצות נשַמות ולהתנחל על אדמה לא נושבה, למען יבואו אל המעשה בכֹּחם ותבונתם לנפשם. ארצות כאלה יש ויש על פני האדמה, אשר תתנינה את פריָן ויבולן אם יעבדון בעמל כפּים ובידים חרוצות. הנה כל חבל ארץ קַנַדַה, ערבות ארגינטינא, מיקסיקא החדשה, ולשון הארץ קַלִיפוֹרניא התחתונה הרחוקים ממקום מושב היהודים עתה, טובים מאד לשבת בם ולראות עליהם חיים חדשים בשמים החדשים והארץ החדשה אשר יגולו לפניהם, והעם היושב עליהם מעט הוא. כן גם יש כברות ארץ טובה ושוממה בנגב ארץ אפריקא ובאיי אושטרליא1; וכל איש אשר יתן את ידו לאחיו המדוכאים להושיבם באחד המקומות האלה, בהונו בפעולתו או ברוחו הגדול, ברוך יהיה לאלהי ישראל ולעמו עד העולם.

אולם, לא נופלת מכל הארצות הנזכרות, באקלימה, במימיה, ברוכסי הריה ובקעותיה ובמעט יושביה, גם ארצנו מאז מקדם ארץ אבותינו הטובה והשמנה, אשר בעון יושביה מימי עולם היתה למדבר שממה מאין יושב; ונעלה היא על אלה לנו ולבנינו בזכרונות דברי ימינו, ברוח תורתנו נביאנו ומחוקקנו חשפוך בה על כל מדרך כף רגליו. הרוח הזה יחיינו מעולם ובחיי רוחנו זה אנחנו המעט מכל העמים נרבה ימים עלי אדמות, בעוד אשר עמים גדולים ועצומים ספו תמו ונשאר רק זכרם לבני האדם. נגב ארץ יהודה, הגליל וכל עבר הירדן, מנהר פרט עד ים סוף ומנהר ארץ חַוְרָן ועד הים הגדול, טובים מאד מאד להושיב בהם אלפי רבבות ישראל אם לא ישימו אבני נגף וצורי מכשול על דרכיו. אנחנו לא בחרב וחנית ולא ביד חזקה נבוא לקחת את הארץ ההיא מידי יושביה ומושליה, כי אם ברחמים ותחנונים לחונן את עפרה ולרצות אבניה; במיטב כספנו נקניה והיינו אנחנו עבדים עליה. אם כן איפו2, לא נגזור אֹמר כי ארץ ישראל האחת היא אשר תסתיר את בניה בצלה לעת כזאת, ומה גם כי היא לבדה לא תכיל ולא תכלכל את כל בני ישראל המבקשים עתה מפלט להם מפני חמת המציק, כי גם האחרות טובות לבוחרים בהן. אך בעוד נניח מקום לנדיבי עם ויועציו להגדיל עלילה וליסד שמה קולוניות ומקומות מושב לבני עמם בסדר ומשטר, נדבר אנחנו במאמרנו זה רק על דבר ארצנו הקדושה, דבר דבור על אפניו.


 

ג. נִתּנה ראש.


“חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד”. את המשל הזה נשא על אחינו “חובבי ציון” הדאים ברוחם כאשר ידאה הנשר לא יבינו כי עומדות עוד רגליהם על ארץ אשר מוט תתמוטט תחתיהם. היבֹא איש אל בית רעהו פתאם ויכין לו שם כסא ושלחן ואת פי בעל הבית הבית לא שָאָל, אף כי לפנים נחלת אבותיו היה הבית הזה? ואנחנו זה כעשר שנים נלך בנעורינו ובזקנינו לבוא בשערי בת ציון ונשכח כי בכל שער יש שוער נושא מגן ורומח. נאמר לכונן מושבות לנו ולבנינו ולקרוא להם שמות כטוב בעינינו ולא עלה על זכרוננו כי הארץ לא עוד לנו היא. עתה יפוג לבנו אל השמועה, כי אשר יגורנו בא לנו, וכי סגרו בעדנו את הדרך אל אדמת קדשנו.

אך עוד לא עבר המועד לתקון את המֻעָות; אל נא תרפינה ידינּו ולא נוָאֵש מתקוה. נביא עתה לבב חכמה ותהי ראשית דרכנו לשלוח מאתנו אנשים נשואי פנים ואשר כח בהם לעמוד לפני מלך ושרים, ונשים דברנו בפידם לבקש על נפשנו מאת השליט על הארץ. הלא כאלה וכאלה שמענו ונדע בדברי ימי עמנו, כי יש אשר לא נשאה אותנו ארץ מגורנו, ונשלח מלאכים אל מלך, נסיך או מושל ארץ אחרת לאמר: תנה לנו לשבת בארצך ונעבדך. האמנם לא ימצאו גם עתה בנו שנים שלשה אנשי חיל אשר חננּם אלהים לשון למודים, להפיל את תחנתנו לפני הדום רגלי השלטן לפתוח לנו את שערי ארצנו לפנים, ונשב בארץ לא זרועה, וברבות הימים נהפוך מדבר שממה לגן עדן ונִתֵּן לו מעשר מכל ככל עבדיו הנאמנים?!

בשנה ההיא תמלאינה ימי שנותינו ארבע מאות מיום הָגלנו מארץ טובה, מקום אשר ישבנו לבטח ונעשה חיל בצל מלכי ערב: ועתה, כעבור ארבע מאות שנה, עוד לא השלמו לנו המתימרים בכבוד תורתנו ויציקונו לשוב לבקש סתרה בצל ערב קדר וישמעאל. אמנה, בני ארץ ערב עצמנו ובשרנו הם וקרובים לנו מאד בלשונם במנהגיהם ובאמונתם מכל ארצות אירופא; המה לא הכלימונו כל ימי התהלכנו אתם בארץ ספרד ויאצלו עלינו מרוחם בחכמה ובמלאכת מחשבת. טוב לנו לשבת את בני דת מחמד משבת את הספרדים בברזיליא וארגינטינא, את הצרפתי' הקטולים בקנדה ואת הבוערים ההולנדים בקַפַּלנד וטרנסבעל.

הבו לכם אנשים ונשלחה סטמבולה, אולי ישמע כבוד השולטן לקול תחנונינו ויתן לנו רחמים והשיב אותנו אל אדמתנו למען נמצא מנוח לכף רגלינו על אדמת אבותינו!


 

ד. יודע בינה לעתים – לדעת מה יעשה ישראל.


אך בטרם תדרוך כף רגלנו על אדמת הקדש, הבו נתקדש גם אנחנו ונהיה נכונים להיות לגוי צדיק שומר אמונים. נסירה נא רוע מעללינו אשר שמונו לשמצה בקמינו, נזרה הלאה כל מסחר הרוכלים, כל נשך ותרבית ולא נשים עוד יצרי לב איש למקור חיינו, כי נשיב לבבנו להיות לעם עובד אדמתו ונאכל לחמנו ביגיע כפנו וזעת אפינו. ידענו גם ידענו כי בין לילה לא יוכלו להיטיב למודי הרע ולא יולד גוי שנית פעם אחת; על כן נתאזר עֹז וחיל לבער את הרע מקרבנו לאט לאט, ותהי ראשית דרכנו לבל נאסוף אלינו אנשים רעים וחטאים בנפשותם, אשר יכסו קלון על כבודתנו, נקשיח לבנו עתה מהרבה מאחינו למען ייטב לבנינו אחרינו, ולא ירך לבבנו והיה חסדנו חטאת. בדרך זה נלך ולא נטה ימין ושמאל כי נוכח ה' דרכנו, נדאג לאחריתנו להרים קרן ישראל בכבוד בדור יבוא ולא יגפנוֹ לבנו אם דור ההולך יגוע בעונו. ילכו נא הרוכלים ונותנים כספם בנשך באשר ילכו, הלאה הלאה מארץ קדשנו ומקום מועדנו ואך עם קדוש וטהור ישארו בה! אם יהיו דברינו אלה כמדקרות חרב לרבים מאתנו אז ישימו נא אלה אל לבם כי במקום שנדרש טובת לאומנו אין רחמים וחנינה לאחדים ולא גם לדור שלם.

עת־בית ישראל להבָּנות!!!

אם יהיה אלהים עמנו להביא את הקהל הזה שנית אל ארץ אבותיו ולנטעהו בהר נחלתו, אז יותר ממה שנדאג לצרכי גוו ובשרו עלינו לדאוג לרוחו ונפשו, למען יזהיר שם ישראל כזהר הרקיע ומשכיליו ככוכבים, והיה מחננו קדוש ולא נבוש באיש ואיש אשר על דגלנו. הדבר הזה גדול ונכבד מאד, ורק בלב טהור ורוח נכון יצא לפעולות אדם; על כן זאת העצה היעוצה ממנו: לקרוא אספה גדולה באחת מערי אירופה, ששם יאֵספו רבים מזקני ישראל רבניו חכמיו וידועיו לעריהם כל חובב עמו ובצרתו לו צר, לחשוב מחשבות להושיע את ישראל ממצבו הנדף וממעמדו ההרוס, להושיב אותו על אדמתו, להרים שם נסו אל בניו בכל ארצות פזוריהם, ולכונן "בית ועד" והיה שם תמיד לנחות את בני ישראל הבאים לגור באה"ק ולעבוד את אדמתנו ברוח חכמה ובינה, ברוח עצה וגבורה וברוח דעת את אלהי ישראל. באספה ההיא יבחרו ליועצי “בית הועד” מכל מקומות מושב בית ישראל, אנשים רבים אנשי חיל אוהבי עמם ושונאי בצע, אשר לא יעורו עיניהם כבוד ומשרה ואשר נדבה רוחם אותם להקריב את ימיהם נפשם ומאדם על מזבח עמם, לכל ימי חייהם, ויקבו את שכרם די מחיַת ביתם בכבוד. מאלה הנבחרים יבואו שבעה שבעה אל משמרתם ופקודתם על פי הגורל, ושאר הברורים אשר נקבו בשמות יעמדו לגורלם איש איש במועדו למלאות את מקום אחד מהשבעה בהפָּקד מושבו.

משפט “בית הועד” ודברו הרבה מספור, ואלה ראשי עלילותיו: א) לבוא בדברים עם ממשלת הארץ ופקידיה על כל דבר הנוגע להקולוניסטים מבני עמינו, לשלם מס ומעשר הארץ ולהציל עשוק מיד עושקו כח. ב) לקנות בכל עת תמיד שדות בכסף ואחוזות נחלה העומדות להמכר, מידי הממשלה או מידי בעליהם ויורשיהם, לבנות כפרים ומושבות ולטעת בהם גנים ופרדסים. ג) למכור ולתת חלק ונחלה לכל איש ואיש מישראל ולכל משפחה ושבט או אגודה ומַטה הבאים להאחז באה“ק, בהודע אל נכון כי האנשים האלה כנים ויש את לבם לעבוד את האדמה ביגיע כפיהם. ד) ליסד בא”י בתי חרושת המעשה להוציא תוצאות מיבול הארץ ולתת מלאכת עבודה לעובדים ואנשי מלאכה אשר אין להם חלק ונחלה בארץ. ה) לחקור ולמצוא מטעים מועילים אשר יש תקוה כי ישגשגו בא“י ולנטעם שם, או עבודות ומלאכות וכל משלוח יד חדשים מקרוב באו וללמדם לכל החפץ מאחינו יושבי הארץ. ו) להושיע את העובדים באה”ק מכל אשר יקשה מהם ולעזרם בכל אשר יחסר להם. ז) לבוא בדברים עם בתי מסחר ומלאכה הנודעים לתהלה, בכל ארצות תבל, למכור להם את פרי האדמה ותבואות הארץ וכל מלאכת יד או לקנות מהם במחיר מצער את כל הנדרש לעובדי אדמה ולאנשי מלאכה לכל צרכיהם. ולא יהיה כנעני בכל מושבות בני ישראל או נותן כספו בנשך או מטיל עצמו על אחרים. ח. ליסד בתי ספר ותלמוד תורה חכמה וכל מלאכת יד לקטנים ולגדולים לאנשים ולנשים, איש איש כחפץ לבו וכשרונותיו, ולתת יד ושם לאלה אחרי גמרם את חוק למודם. ט) לכונן בית אוצר לספרים בלשוננו ובכל לשונות הגוים, בתי אוסף ציורים ותבניות לעבודת האדמה והגנות, לחרשת המעשה ולכל מלאכת יד, וכל שכיות החמדה. י) לתת לב לדעת את מלא רוחב ארצנו אוירה אדמתה הריה ומחצביה מימיה ואגמיה מטעיה וכל חית השדה, ולשלוח מאתם אנשים יודעים בכל חכמה, לעתים מזומנים, לחקור לדרוש ולתור אחרי כל אלה. כ) לשפוט אמת ומשפט שלום בשערי המושבות בין איש ובין רעהו בדברי משפחה ובדברי “שלי שלך”, ולא יתגלע כל ריב נאצה ומשטמה בקהל עדת ישראל. ל) לשפוט ולענוש את כל נרגן ובליעל וכל זד ועושה רשעה; והיה אם לא יִוָסר באלה ולא ייטיב דרכו – ויבָּדל מקהל המושבה ויגורש ממנה למועד ירחים או שנים או עד עולם. אך חלילה לבית הועד להתערב באמונות ודעות כל אחד ואחד ובמצות שבין אדם למקום, כל עוד אשר לא יעבור איש את חק המוסר ודרך הארץ, המשפט הזה לאלהים לבדו.

דיָם הדברים האלה לראות עין בעין את כל מלוא הענינים הגדולים הרמים והנשאים אשר על “בית הועד” למלאות אחריהם. כן גם דרוש לחפץ “בית הועד” להיות לו שדה אחוזה כאלף או אלפים דונמים במדה לבחון ולנסות על אדמתו את כל אשר ייטב לזרוע ולנטוע, מיני הבקר והבהמה וכל מלאכת יד ומכונות וחשבונות; לבנות על אדמתו בית חולים בית מלון לאורחים וכל בתי הקהל. מכל אלה נראה כי “בית הועד” יקבוץ על ידו אנשים צעירים ובאים בימים חכמי לב ומלאים רוח אלהים בתבונה ובדעת ובכל מלאכה: מורים ומלמדים, יודעי דת ודין, רופאים, רוקחים מרקחת, יודעי תבל ומלואה, בונים ומשימים מסלול ודרך, חכמים חרשים, יודעי עבודת האדמה ואנשי מקנה, סופרים יודעי מסחר ומרכולת ועוזריהם וכל עושי דברם, ויכלכל את כל אלה איש איש לפי פעולתו ועבודתו, להחיות עם רב אשר הרעו להם בארץ מכורתם ויגרעו חלקם בחיים, ותחשב לו גם זאת לצדקה גדולה.


 

ה. קראו נדבות השמיעו!


מי חכם ולא יבין את זאת כי דבר לאומי כזה, להתחזק בעד עמנו להקימו מעפר ולהושיבו על במתי ארץ, דורש כסף תועפות והון עתק. אך לא איש אחד ולא עיר ומדינה אחת ישחדו מכחם בעדן המעשה הגדול הזה כי אם כל עדת ישראל בכל מקומות מושבותיהם: העשיר ירבה והדל לא ימעיט איש איש כאשר ידבנו לבו וכפי אשר תשיג ידו. ומי האיש אשר בשם ישראל יכונה ודם עמנו נוזל בעורקיו וגידיו אשר יקפוץ ידו ויאמץ את לבו מלצאת לעזרת ישראל ברב או במעט? והיתה התרומה הזאת מתנת יד העם ודבר הגוי כלו אשר יקום לעולם.

לא נאמר לקחת את כל הכסף לצמיתות ולא נבקש מתנת חנם גדולה, כי ברב הימים נקוה להשיב לאיש ואיש את כסף תרומתו, ואולי גם פרי ישוה לו. וזה ראשית מחשבתנו וליסד באחת מהערים הגדולות.

"בית אוצר מוסד מוסד" פנת יקרת להבנות בית ישראל

הבית הזה יכונן על האפנים האלה:

1) לבחור אנשים גדולים וידועים או בתי מסחר נודעים לתהלה בעיר אחת גדולה או בערים אחדות באירופה ואמיריקא, לקבוץ על ידם את כל כסף התרומה לקמצים, והניחו את הכסף בידי אנשים או מסחרים נאמנים עד הדרשו. האנשים או הבתים האלה ישמיעו במגילות עפות כי נכונים הם לקבל את כסף התרומה מאת כל נדיב לב בידם או ביד עושי דברם, בכל ארצות תבל ועריהן, אשר יקבו בשמות.

2) על כל נדבה ומתנה יש להם או לסוכניהם לתת כתב נדפס ונחתם בחותמם, במספרו הנכתב בספר שמתוכו נגזר הכתב ההוא. הכתבים האלה שנים יהיו למיניהם כשני מיני המתן לעזרת ישראל:

א) על מספר כסף מעשרה פרנקים ומעלה עד תשעים פרנקים לכל נדבה לצמיתות, ויכתב שם הנותן בספר.

ב) שטר־מנת על כל מאה או אלף פרנקים אשר פקוד יפקדוהו לעתיד לשלם על פיו כסף לבעליו.

3) כל אשר יכתוב ידו על שטרי־מנּיות, יתן כסף עשרה למאה במכסת השטרות, ויקבל על זה כתב נחתם במספר, עד עת מצוא, השטר ובעליו יכתבו בספר.

4) בהִדָרש מספר כסף מעת עד עת יתר על הנדבות לצמיתות והעשיריות לשטרי המניות, יפילו גורל לכל שטרי המניות, והיה השטרות הנלכּדים כדי מספר הכסף הנדרש, יביאו בעליהם גם את תשע העשיריות הנותרות אל בית האוצר ולא יאחרו, ויקבלו על זה שטרות חדשים, בלי שם בעליהם, תחת פסת' הכתב אשר קבלו לראשונה. ואם לא ישלם בעל השטר אשר עלה בגורל את תשע העשיריות הנותרות, ונחשבה העשירית אשר נתן כנדבה לצמיתות.

5) כעבור זמן חמש שנים, יחֵלו להוציא את שטרי המניות בגורל שנה בשנה, כדי מספר הכסף אשר תשיג יד “בית הועד” לשלם בשנה ההיא ולפי השטר הנלכד ישיבו כסף לבעליו עם פריו (לא יותר משלשה למאה לשנה) לכל העת ההיא, מיום הביאו את תשע הידות עד יום השלומים, וכל ספרי השטרות אשר יצאו בגורל יודיעו במכתבי העתים לבני ישראל.

6) כל הכסף המובא אל בית האוצר יֻתּן ליד “בית הועד” לשלוט ולעשות בו כרצונו כחכמתו וכראות עיניו; והוא המוציא והמביא את הכסף במספר. וכתום כל שנה ושנה יוציא בית הועד חשבון מפורש ושום שכל על כל מעשיו תבואותיו והוצאותיו, ונשלוח המגלה ההיא אל כל ערי המדינות אשר נתנו חלקם לאוצר.

וזה משפט הלוֹים:

1) כל איש מישראל הגר באה"ק ויש לו אחוזת נחלה בתוכה, אם יחסר לו כסף לבנות בית לקנות בקר וכלי שדה ומלאכה או להחיות את נפשות ביתו עד אשר יהיה בתבואות, יפנה אל “בית הועד” ללוֹת מספר כסף, בעבוט נחלתו, למספר שנים כפי אשר יעריכו יועצי בית הועד, עד ארבע חמישיות מערכו, ולשלם מעט מעט בשני עבודתו.

2) אשר אין לו נחלה ויש את לבבו לקנות כברת ארץ לעבדה ולשמרה במעט הכסף אשר בידו, יתן את כספו לבית הועד, ואם יש ביכולת בית הועד יחלק לו אדמה במחיר עד חמשה מונים ממספר כספו אשר הביא, או יקנה למענו אדמה בערך הכסף.

3) ואשר אין בידו כל מאומה ויבקש לקנות אדמה או להקים בית מלאכה להחיות, יוכל גם הוא לשום פניו אל בית הועד, אם יביא בידו כתב נכתם ונחתם ביד שלשה אנשים נודעים לבית הועד, אשר יעידו על ישרו ותומתו, וכי עורבים הם ערובתם בעדו ואיש בעד רעהו.

4) כל אלה הלוֹים האמורים בסימנים הקודמים, ככלות שתי שנים, יָחֵלו לשלם מעט מעט את הכסף אשר לוו עם פריָם (לא יותר מחמשה למאה), כפי אשר ישית עליהם בית הועד, ואם עוד לא תשיג ידם לשלם, והאריך להם בית הועד את שלומיהם עוד לשנה או לשתים, כפי ראות עיניו; ואם גם אחרי זאת לא יתן הלוה כל מאומה והועד בו ולא ישלם את אשר נטלו עליו, ונמכר ביתו ונחלתו או כליו לכל המרבה במחירם ולקח בית הועד את כספו ופריו ואת הנשאר ישיב לבעליו. לא תחוס עין בית הועד על הלוה שלא שלם והסב את נחלתו ליד איש חרוץ במלאכתו,

5) המשפט והצדקה לבית הועד לשום עין על הליכות בית הלוה, שדותיו, כרמו ובית מלאכתו ומעשיו בכל עת תמיד, גם תבוא שנת השלומים, ואם יוָכח כי איש עצל ונרפה במלאכתו הוא, יש לאֵל בית הועד להורישו מביתו ומנחלתו לתת אותם לטוב ממנו, וחשב בית הועד אתו להשיב לו את אשר לו.

6) וכי ימוך אחד הקולוניסטים ומטה ידו, אם לא חבק ידיו וימך בעצלתים כי אם היתה בו יד אלהים בחליים רעים ובמוות אחד מבני משפחתו העובדים, והחזיק בו בית הועד לתת לו די מחסורו, עד אשר יגבר חיל על אדמתו או במלאכתו, והשיב את הכסף אשר לקח.

7) רעב כי יהיה בארץ או שנת שדפון, ותמך בית הועד בידי הקולוניסטים לתת להם זרע ולנהלם בלחם עד אשר תבוא שנת ברכה, והשיבו את אשר לקחו.

8) כי ימות ראש לבית אב, והעמיד בית הועד אפוטרופוס על נחלתו, לנהלה ביושר וצדק עד אשר יגדלו בני המשפחה ויורשיו.

מלבד כל אלה, ישים בית הועד מס על כל משפחה ומשפחה, או על כל אחד הקולוניסטים ועל כל החוסים בו לגולגלותם, אי נקי, כפי אשר יעריך, לכלכלת בית הועד ולכל צרכי הקהל.


……………………………….


אלה הדברים אשר נחשוב כי באה העת לדברם ולהשמיעם ברבים ועל כן נקוה כי לא יהיו עתה כקול קורא במדבר. ואם כדבר הזה נעשה באורך אפים וגדל־דעה, באמונת לב ורוח כביר, אז יהיה נועם ה' עלינו ומעשי ידינו יכונן. אז אמרו בגוים הגדלנו לעשות ונסיר חרפה מעל עמנו ואת הקללה הרובצת עלינו מדור דור נהפוך לברכה, כמו שכתוב: והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם והייתם ברכה, אל תיראו תחזקנה ידיכם (זכריה ח' י"ג) ונאמר: ואשרי אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג יב).


פריז, בירח תמוז שנת א' תתכ"ב לגלותנו.



  1. ארץ טובה ורחבה, אשר לא תחסר כל בה, היא גם ארץ “אוּסוּרי” בדרומית מזרחית ארץ סִיביריא; אך שם ישכנו הכרובים לשמור את דרכה מפני היהודים…. שלא חטאו ולא פשעו, והיוצאים בשער אחד לא יוכלו לשוב בשער שכנגדו.  ↩

  2. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות