רקע
אהרן פולאק
עם חכם ונבון: רשמים מבית־משפט
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור:

1


בהנתן האות נדחק הקהל אל תוך האולם, נראה שהכל הולך כאן למישרים, כדת וכדין. כל אחד תופס את מקומו, איש לפי מעמדו, הקהל לחוד, הנאשמים לחוד, הקטיגור לחוד וכו' וכו', הכל כנהוג וכמקובל בבית-דין של מטה, הבא לקבוע הלכה ולגזור גזר בתוך ישוב נושא תרבות מוסרית בעלת מסורת של אלפי דורות. והנה הופיע העד. איש מהימן לכל הדעות, הוא קורא מן הכתב בנימוס, במתינות, בקצב ובהבלטה של כל אות ותג, למען ירוץ השומע בו…

הקהל תאב ידיעות הוא, משקרות העינים ונטוי הגרון, מתוח הגו ודופק הלב.. גדולה התקווה לאין שעור… הנה עוד מעט ויגיח דבר-מה מן הכתב הנקרא והמוסבר, דבר-מה מבוצבץ ומוחשי שיזעזע את הנימים, יגביר את התחושה וישמן את העצמות… אבל אויה, מה לעשות ואין מזל לישראל. הולך הזמן ונגרר לו בעצלתים אחרי השעון, ובינתים אין חזון ואין ששון, ארוכים הדברים ויגעים, מסתנן לו הכתב לאטו מבין השפתים המדובבות ומתגלם השעמום בצורתו החד-גונית והמעיקה. אי-שם נפער הלוע ונשמע פישוקו של פיהוק מיואש.

אך הנה ירד הקורא מדוכנו ואת מקומו תפס יצור-אורירי, ילדה נאה כבת שבע-עשרה, כולה חרדה ומבוהלה, כולה תסיסה – מין סנאית צוהבת ויפת-עינים שהוגדרה והוסיגה ביד אנשים רעים והוצגה לראוה על אפה ועל המתה… באולם עובר רחש קל ומשתלט הרגש של סיפוק במפרע, נדמה שאתה שומע הפעם מין בת-קול חרישית מנהמת: “קרובה הישועה להתרחש, הפעם נבוא על שכרנו”. אך שוב מעשה שטן? דוקא הפעוטונת הלזר מסרבת להגאות את קהל החוזים בה. היא מסרבת להעיד. השופט מזהירה ומתרה בה בהגיון אבהי כמעט, אך היא בשלה, עדה חמודה ועדית, תוהה, פוהה ונאה, אך קשת-עורף ומסרבת… אויה! שוב כשלון ומפח-נפש! טחו עיני הצופים וחזרו לצפיתן הממושכת ללא-תכלית…

אבל נראה שסוף סוף ריחם השוכן-שחקים על מעשה-ידיו התתאים 2 … פתאום קם הנס ויהי. נתעוררה שאלה בלשנית: הצריך לומר בעברית “עובד בערבים” או “עובד עם ערבים”. הקהל הקשיב בהתענינות מרובה. הקטיגור פוסק שבאם הכונה לעבודה-זרה צריכים להגיד “עובד עם ערבים”. בעל-כרחה מתעוררת השאלה בלב יודעי-דבר: הן כתוב בפירוש “לא תעבוד בו עבודת-פרך”? אך כך נגזר ממרומים. בלשנות משטרתית היא ואין להקשות…

והשופט מקשיב, מתבונן ושוקל בפלס. פני-הדר פניו ואין לדעת מה מתהווה מתחת למצח המקומט והיפה הזה. צורבא מבית-מדרש של כובשי עולם, כח-חשב פעיל תחת מסוה של אדישות מדומה. אולם דבר אחד ניכר למדי. הוא מביט בחמלה על המתהוה סביבו. רגש מדכא תוקף אותך לפתע, והדמעות המחונקות צובתות את קנה-הנשימה… מסתכל אתה לקהל המגוון המצפה לדינו מיד בן-נכר שיפסוק לו הלכה אחרונה בשפת הנביאים ותוקף אותך רגש-זועה וגועל, כאילו הכריחוך לעמוד יום-תמים על יד גויה מתפוררת ומבאישה…

אהה אלהים! האומנם עם חכם ונבון אנחנו, או אולי בדותא חיסטורית היא? משנגמר הכל, והקהל עוזב את האולם באכזבה, יש רצון להזדקף ולומר קדיש דבר-מינן…



  1. כמובן שמדובר כאן על תקופת השלטון המנדטורי הבריטי – הערת אסנת פולאק־נזרי.  ↩

  2. תתאים – אלה שלמטה (מארמית)  ↩

המלצות קוראים
תגיות