פעמים אין ספור הצהיר שרגא יובל באוזני שומעיו, שבראש וראשונה הנהו פטריוט ישראלי, וזה ללא קשר עם השקפותיו בעניני משטר ומעמד.
שרגא זה, כבן יובל ושליש ראה את עצמו ראש הוותיקים בארץ, ואף-על-פי-כן היה מלא מרץ נעורים כפרד צעיר, ומשנפגש במכר או מיודע היה תופסו בדש הגלימה ואינו מרפה ממנו עד שהריק עליו את כל מלאי הזעם שנצטבר במחסנו המחשבתי משך דור ומחצה.
כל שידעו על חולשתו זו של שרגא, השקיפו עליו כעל פגע רע; התרחקו ממנו כמטחווי תריסר כסאות במקום מפגש זה או אחר, וגם כינוהו שלא בפניו במיני תארים של גנאי כגון: פטפטן, נרגן, או סתם “נודניק” בלע"ז…
מובן שמעולם לא חש שרגא מחסור ביבול נושאים להתמרמרות, הואיל וכל מאורע ציבורי בעל חשיבות כלשהי השתקף תחילה בקלסתר דיוקנו כבראי עקום. במרוץ הימים למדו כולם לדעת ולהבחין, כי בזמן שעינו השמאלית של הלה מתחילה פוזלת אליך במלוכסן וקורצת, סימן שהוא עומד להתקיפך במישרין והגיע, איפוא, הרגע להסתלק בעוד מועד.
ויהי - ובידוע שאין “ויהי” אלא לשון צרה - בליל אופל אחד ישבתי במועדון הסופרים, האמנים ושאר הבטלנים. שקוע כולי בסוגיא חמורה אחת: מהיכן משיגים גמילות חסד לצרכי שבת בפעם המאה ואחת, הפכתי, דפדפתי ועלעלתי, חזרתי וחלילתי בפרשה סתומה זו, ועדין לא השכלתי לעמוד על פתרונה.
תוך כדי כך לא השגחתי, לא בשרגא ולא בקריצת עינו, ומשהבחנתי בפילבולה המלוכסן ומתמיד לעומתי בעקשנות זועמת, כבר היה מאוחר מדי, משום שבינתיים התיישב לו ראש הותיקים על הכסא כנגדי, כשהוא הולך ומושך את תשומת-לבי בתנועה, ברמז ואף בדיבור רוטן.
- שמע, נא, בר-פלוגתא שכמוך - נקט הפטריוט לשון חזקה - הפעם לא תתחמק! אתה ידעת היטב, זה עידן ועידנים שאני רוצה לשוחח עמך בענין חשוב אחד ואתה מתנכר בזדון. וכי מה עשיתי לך? כלום גזלתי פרנסתך? גם לא נשיתיך ולא נשיתני, כלומר, לא עקבתי אחרי אשתך ולא אתה אחרי שלי…וזה מהטעם הפשוט: אני שונא נשים בתכלית, והא ראיה - הריני כבן ששים ויותר ועודני רווק…
- חבר שרגא - פניתי אליו בקול ענות חלושה - הן תאמר לי בקיצור את רצונך ממני, או במה אוכל להושיעך?
- בקיצור, בקיצור - הרהר שרגא בלעג, כשהוא מנפנף בידיו תוך יאוש גמור - זו דרככם כולכם. לך ולמדם את כל התורה כולה על רגל אחת. וכי מי אני, הלל הזקן?
- טוב, טוב - ניחמתיו - דבר ככל הנראה לך, אלא במטותא ממך, תפוס את העיקר והנח את הטפל.
- זהו, זהו - פתח שרגא בשמחה בהירה - תמיד יש להתחיל את הכל מבראשית ולהסביר לכם שהעיקר שלכם טפל, וזה הנראה לכם כטפל, הוא העיקר ולא אחר. למשל, הנה אנו רואים בחוש כיצד משתלח הלעז בכל ענפי חיינו, ואין פוצה פה ומצפצף. ולא על מציאותו של הזר בהיכל אני מתריע - יצור זה קנה לו שבות אצלנו מאז ומתמיד - אלא על חוצפת דוגליו. זוכרני, שעם ראשית היישוב התביישו חסידי הנוכרי להישמע בפומבי, והיו מתיחדים בצנעא ומסובבים בבליל בבל שלהם עד שהסתאבו. ואילו כיום, אחר שואת היטלר שחיק העצמות, כמו עבר הרון במחנה שכבר הותרה הרצועה ואין צורך להוסיף ולהסתיר את הנגע, לא במחילות עפר ולא בחדרי חדרים. אדרבא ואדרבא! בימינו אנו אתה נתקל בגדולים וטובים מישראל המלעזים בציבור במו פיהם ומעלים בו גרה בתיאבון בלתי-שכיח, כמין “שיקצה”, רחמנא ליצלן, באיזה בית-חרושת אמריקאי לגומי לעיסה…
וכה הרים המשומם את ראשו וכל סוגדיו צועדים קוממיות, מדפיסים באותיות של קידוש לבנה, שבערב פלוני, בשעה מסויימת ובמקום זה וזה המיועד להתפרעות, יקיימו הצגה תיאטרונית חגיגית, אם בהונגרית או בטטרית. והכל מתרחש בגלוי, בפרהסיה, ממש לעין השמש, או - מה שנכון יותר - לעין עמודי האור של חברת החשמל…
- סלח לי, חבר שרגא - ניסיתי להינצל מהידוק המלחציים שלו - אתה צודק בהחלט, אולם אני חייב לגשת לאיזה מקום באופן דחוף, וברצון נסיים את השיחה בהזדמנות אחרת.
- חכה נא, ידידי, המתן רגע קט - השיב יובל בשצף קצף, - לא, חבר, לא, באלף רבתי! אותי לא תוליך שולל, אמנם נמנה אני על מוקיריך הנלהבים, אך הפעם לא אוותר. מה? ניכר שלא נעמו הדברים לחכך? לא כן? ידעתי, ידעתי…אך עליך, כפי שאומר הנביא, לשתות את קובעת כוס התרעלה עד תומה. סבלנות, ידידי, סבלנות, ולו גם מקצת מן הקצת. גם אני סובל לא מעט, ועם זאת אני מבליג ומושך במשא העומס שהוטל עלי מטעם גורלי האכזר…
- ניחא, ניחא - מהרתי להרגיעו, כי חששתי שמא יפרוץ בבכי - אדרבא, הוסף מהמין כהנה וכהנה…זה מעניין מאד…
- הנה כי כן! - קרא בששון - זהו חבר למופת! אם כן, אומר אני, הלוואי ואתבדה. חוששני שעוד שנים מספר ירבו יפרצו הללו ויכבשו בשטף זורם לא רק את העתונות, את תחנות השידור ואת מוסדות האמנות, אלא גם יחדרו לתוך כתלי בית-הספר העממי וילעיזוהו עד לבלי הכר.
הלוואי ואראה כה בנחמה, כשם שאני צופה את הבא בחרדת זוועה, והרי מי כמוך יודע, מה פירוש בית-הספר לקיומנו הלאומי? הן זוהי בבת-עין של ישראל בארצו, צפור נפש האומה; ואתה והדומים לך עומדים דומם ומחשים? אה? גורו לכם תופשי הקולמוס, חכמי עתים ועטים, מפני היום המר והנמהר, כי עתידים אתם ליתן את הדין, כמו שכתוב: ואם לא הגיד ונשא את עוונו…
והיודע אתה, מהיכן נפתחה הרעה? מגדולי האומה ופרנסיה כאן, בארצנו שלנו, הנאחזים כמו עבדים נרצעים בשמותיהם הלועזיים ומסרבים לשנותם ולעברתם כדין. “קשה הדבר כקריעת ים-סוף”, טוענים הם באיוולתם, משום שאינם מצליחים, כביכול, למצוא תמורה עברית שתרמוז במשהו על שמם הקודם. והרי אין לך דבר קל מזה. הנה, אנוכי, למשל: כפי הידוע לך היה שם משפחתי באידית “הינראויג”, כלומר, יבלת. ומה עשיתי? שיניתי את היבלת ל“יובל”, וחסל…
- עתה הבנתי - נעניתי לו בארשת של תנא דמסייעא - מן הסתם קרא למך לבניו: יובל, יבל ותובל קין, משום שצצו להם יבלות על כפות ידיהם ורגליהם, או על איזה מקום אחר בגופם…
- מה אתה סח? - ענה בר-שיחי בתדהמה - זה, לא יתכן בשום פנים ואופן. הן בימיו של למך לא דברו אידית כלל…
- אין זה ממין הטענה - החזרתי לו - כיוון שיבלות מסוגלות לצמוח גם בעברית…
- המ… מעניין מאוד - העיר הפטריוט בהיסוס - לגמרי לא חשבתי על אפשרות מעין זו… מילא, נניח את למך ונחזור לענין שלפנינו. בוודאי ידוע לך שקדמונינו עיברו גם את שמות הגויים במחיצתם, כגון, אוריה החתי, איתי הגיתי, ארוונה היבוסי, וזה מלשון אורן, וכו‘, וכו’. לכן גם אני יוצא בעקבותם וקורא לפושקין, בליסטרני, מלשון בליסטרא, שקספיר - רומחני, טולסטוי - גוש עב, לונגפלו - אבא אריכא, ואילו אמיל זולא היה לדעתי יהודי מן אנוסי ספרד ושמו האמיתי - עמנואל אזולאי… וכי מה אתה סבור, שלחינם יצא אזולאי זה להגן על דרייפוס היהודי? כלום הדם מים? לא, ידידי, דם זה דם, והוא נותן את אותותיו גם לאחר עשרה דורות…
ומה בדבר הסופרים המפורסמים שלנו? מה שמותם כי נדע? לילינבלום, פרישמן, פינסקר, רבינוביץ וכיוצא בזה. הנה, אתה בעצמך חותם “בר-פלוגתא” אך ורק כדי להסתיר את זהותך, אולם את שמך הלועזי לא עיברת עדיין. מילא… לך אני דווקא מוותר, כי סוף סוף אינך מתיימר לעמוד בראש. אבל מה נעשה עם איתני הדור כגון ביאליק, טשרניחובסקי, מנוחתם עדן, ושלונסקי, ייבדל לחיים? וכי בזמנם לא יכלו הללו לשנות את שמותם ללבני, שחורי ושר-שלווה? והרי אלה משמשים דוגמא לשכבות הרחבות של העם הפשוט.
זאת, ואף גם זאת! כלום תלוי קולר האשמה אך ורק בסופרינו? ומה עושים עם אבות העיר? קוראים לרחובותינו בשמות עם לועז, כגון, רחוב המלך ג’ורג', רחוב אלנבי, רחוב אליוט וכדומה…
מילא, אני מבין שיש לפעמים צורך לחלוק כבוד גם לאיש עכו"ם, וכי לשם כך צריכים אנו להפליג לשטחי הגויים? כלום קיים מחסור מהמין בתוך ההיסטוריה שלנו גופא? אה? מה? המבלי אלילים בישראל כי נלך לחפשם בלונדון או במוסקבה? ואליבא דאמת, מדוע לא יקראו רחוב על שם ירבעם בן-נבט, או אחאב, או עמרי, או אפילו על-שם מנשה בן-חזקיהו?
אין זאת כי תאוות ה“מה-יפית” הגלותי עודנה שרירה וקיימת אצלינו גם כיום. והא ראיה, משניקלע לארצנו תייר בן-ברית או שאינו בן-ברית, מיד עטים עליו כל מיני שושבינים, סוחבים ומדרדרים אותו מדן עד באר-שבע, וממהרים להתהדר בפניו בכל גנזי שכיותינו.
ואנחנו בעצמנו, מה אנו יודעים על כך? למשל, מה ידוע לנו על החיים בקיבוצים, במעברות, או אפילו בשכונות העולים שבקצווי הכרך? ומה היינו יודעים על הנגב אלמלא הרצאותיו המדעיות של החוקר היהודי-מערבי אשר נלסון בלווית תצלומיו המזהירים של הצלם הנודע כיהודה בן-בני הר-אדום… הן טובי הכוחות שלנו מתנדבים בתחומי הקרת ואינם חורגים ממנה אפילו כדי אמה וזרת.
הוא אשר אמרתי מאז ומתמיד, אין להניח לבנה על גב אריח בלי להתריע על הנעשה השכם והערב, עד שבעל-כורחם יטו אוזן קשבת לעוול המשווע מכל קיר ואבן.
- אמנם, הדין עמך, ניסיתי לכוון את השיחה לקיצה - בוודאי שיש לנטות גרון כשופר ולזעוק בכל הזדמנות.
- זהו, זהו! - קפץ שרגא והחל ממולל בידיו ורגליו מרוב התרגשות - תמיד צריך לשוחח עם האיש הנכון במקום הנכון. אני יודע, למשל, שאתה בא הנה כדי לצוד נושאים לכתיבה. ועכשיו הא לך נושא לדוש בו כחפצך. אל חשש! אין אני רואה את הדברים שהשמעתי כעין פטנט משלי, ולא אדרוש כל שכר… כוונתי העיקרית לתיקון המעוות, וכל מאוויי אינם אלא לשם שמים בלבד.
- בוודאי, בוודאי - מהרתי להסכים עמו מחשש ויכוח נוסף - אל דאגה! אעשה בנידון ככל שאצליח… ועתה, היה שלום, וכל אשר לך שלום!
ומיניה וביה קמתי והסתלקתי, כשאני רואה בעיני רוחי את דמות השטר בן עשר, שאולי יושם לי על-ידי העורך על חשבון הנאמר…
-
המאמר הופיע בעתון מנוקד בקצור, שעורר את כעסו של אבא, וכך כתב: “זהו קצור מרושע שנעשה על–ידי העורך דן פינס מהפיליטון של ”הפטריוט“, הנמצא במקורו בתוך ”בלטריסטיקה". – הערה של בתו: אסנת פולאק־ניזרי ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.