בבית החולים / יהודה שטיינברג
בשיחת-רעים ישבנו ועסקנו, אני ושני רעי בבית מכירנו הדוקטור.
רעי א' הוא אדם זעיר ונמוך, שמסחריו מרובים, ופרנסתו דחוקה. רווחיו מספיקים בדוחק לתשלומי רבית של חובות, וצרכיו מרובים. תמיד אני זוכר את אשתו מעוברת ומינקת בעונה אחת. תמיד יש לו בתולה שהגיעה לפרקה ובן שמלאו לו עשרים ואחת. הדוקטור, כרע וידיד, מבקר את חולי ביתו חינם, ובפנקס החובות של הרוקח יש לו גליון מיוחד.
אותו רע, כשהוא פותח את פנקסו ומוצא בו את הדביט יתר הרבה על הקרדיט; או כשהילד שבעריסה מרים צעקות, והאם גונחת מתוך הריון קשה, ובן ובת מתקוטטים זה בזה, זה אומר “ולואי, שתשבי בוגרת עד שילבין ראשן,” וזו אומרת “ולואי שאראך לבוש בשינל,” – בורח הוא מביתו לבית הדוקטור להשכיח שם את הכול בשיחה מחוכמה.
ורעי ב' הוא עשיר שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים. כספו פרה ורבה שלא מדעת. אביו הוא זקן קמצן, שמוציא קימעא ומכניס הרבה; ומקמץ לבן-יחיד שלו ירושה יפה. לפי שעה הוא רווק ולפעמים אולמיו של אבא נראים לו רחבים כמדבר. ואז הוא בורח מרשותו שלו לרשות צרה בקבינטו של הדוקטור, להפיג שם את הבדידות בשיחה נאה.
התחיל בינינו ויכוח ישן נושן.
רעי ב' פוסק ואומר: “נוח היה לו לאדם שלא נברא, משנברא.”
ורעי א' משיג עליו ואומר: “לאו – שנברא, משלא נברא.”
והדוקטור, זהו אדם בדיח ופיקח, מפשר ואומר: עכשיו שנבראתם, הרי אתם מוכרחים לתת לי ברצון טוב את שקליכם, ולבד שאגמיאכם מרורות לשם ספק, שמא אוכל להבריח מעליכם את המוות."
בין כך הוציא הדוקטור את שעונו מתוך כיסונו והסתכל בו מתוך פזיזות. “חפצים אתם לראות חזיון שאינו רגיל?” פנה אלינו, “בואו עמי לבית-החולים. היום יגרש שם חולה מסוכן את אשתו הצעירה, כדי להצילה מעיגון שמירת-יבם. בנים אין לו, ואחיו עודנו מוטל בעריסה”.
קמנו שלשתנו ויצאנו עמו. בדרך הפסיקתנו תהלוכה של חתונה. נפרדו מעלינו שני רעי. התהלוכה העליזה שטפתם. ואני הלכתי כרוך אחרי הדוקטור, ונכנסתי עמו לבית-החולים.
אדם מוטל במיטה. הרבה אתה צריך להסתכל בו, עד שתכיר מי מונח שם, תינוק או זקן שנתגלח.
העיניים הנוצצות מעל פנים של שעווה, אינן אלא היתול יפה. היתול הוא גם השטח הרחב של המיטה כנגד משהו צנום זה, שלפי שעה עוד נופל עליו שם גוף. אם תכסה עליו במכסה, קשה יהיה לך למצוא אותו במישוש ידיים.
כבר פסקו מלדקדק על רשימות הדיסקה שלמראשותיו. זה שלושה ימים, שלא רשמו עליה כלום, ולא מחו את הרשום מכבר. יודעים הכול, שהוא לא ישוב מכאן חי לביתו.
קשה לשאת את מבטיו התבעניים, שהוא נועץ בכל אחד מהעומדים עליו. דומה לך שאלמלי העינים הללו הבוערות בתשוקה עקשנית אל החיים, כבר התפקקו החוליות שבתוך שק של עור קלוש זה.
עומדת עליו אשה צעירה ויפה, אפילו הצער והיגון לא יכלו לנוולה. ועומדים עליו. אבא, אמא, חתנא וחתנתא.
הרב, הסופר והעדים, וודאי שהם נחבאים כאן לפי שעה באחד החדרים יחד עם מלאך-המות.
הדוקטור יצא ידי חובתו. הרתיק על החזה, תכף ושאל שאלות רגילות: ראשך כואב? תיאבון יש? ופרש ממנו ונכנס לחדר אחר. החולה הביט אחריו במבטים דוקרים, כאדם התובע את שלו, אלא שאין צווארו נשמע לו להפנות אחריו את ראשו.
כולם נטפלו אחרי הדוקטור לחדר השני, ובלבות נרעשים הקיפו אותו בשאלות:
“נו?”
אהב הדוקטור שלנו לדבר עם בריותיו דברים כפשוטם, שלא יהיו זקוקים לפירושים. זהו מין אומן שאוהב את אומנותו, ואינו סולד באוצר מליה.
“לא יועיל מאומה, אם לא יקרה נס מן השמים.”
הוא עזבם ונכנס לבקר שאר חולים.
“מה אמר?” שאלה האם את האב.
נאנח הבעל וענה: “מה אמר, הלא שמעת, נס יקרה.”
“מה אמר הדוקטור?” שאלה חתנתא את את מחותנתה.
“הלא שמעת, אמר, שעוד לא אבדה תקווה, השם-יתברך יכול להושיע.”
“מה דעת הדוקטור היום?” שאל חתנא את חתנתא.
“כלום לא שמעת? דעתו, שהשם-יתברך לא יעזבהו, חס ושלום.”
“מה מצא הדוקטור?” חוזר אבא ושאל את מחותנו.
“וכי לא שמעת? הוא מקווה, שבעזר השם-יתברך, יקימהו בריא על רגליו.” אפילו הבריות הללו משתפים עמם את השם-יתברך.
כולם שמעו ברור את דברי הדוקטור; ואף-על-פי-כן שאל איש את חברו, ובחפץ לב ובטחון גמור שמע את חלק התשובה, שהיתה יפה לו.
אך רגש דאגת ההורים בלב החותן והחותנת לא נם. ומתוך תקווה מנחמת הרהרו בלי הכרה בדבר, במה שצריך לעשות, ופנו אל המחותנים:
“אף-על-פי-כן… בנוגע… לגט?”
התעורר גם אצלם רגש זה. חטיבה מיוחדת היתה כלה זו, שחמיה וחמותה אהבוה, ודאגו לה לא פחות מן ההורים.
“בנוגע לגט? ודאי ודאי. זהו לפעמים סגולה בדוקה.”
“ולואי, רבונו של עולם!”
האשה הצעירה והיפה לא יכלה לעמוד בעצמה. דמעות ויפיחות כבושות התפרצו ויצאו מלבה ומעיניה שלא לרצונה.
הוציאו אותה לפי שעה לחדר רחוק מחדר החולה.
הגיע הדבר לפרק הקשה ביותר. צריך להכין את החולה לדבר.
אביו לקח על עצמו עבודה זו.
“סגולה בדוקה יש, בני. זהו על פי רצונך. אין אונס. אם תסכים ננסה.”
החולה פקח עינים רחבות ובוערות. לבלוע את הסגולה הוא חפץ, קודם ששמע מה היא.
“גט…”
עיני החולה שקעו. דפיקות לבו תכפו. מרטיבים לו תחת חוטמו בטפטופים חריפים. מחכים לתשובה.
נכנסה האשה היפה והצעירה. מביט הוא על לחייה הרטובות. נתרכך לבו. מסכים הוא על הדבר.
מיד נכנס הרב, והתחיל עוסק בשלו.
עד שגמר הרב את “עסקו,” נתחלף גון פני החולה שתי פעמים. ודאי, ששתי פעמים הספיק להתחרט על הכול. כלום איזו תועלת מגיעה לו באמת, כשיתיר אותה לכל באי העולם, אותו העולם שאינו שלו?
האשה הצעירה והיפה קבלה גט_פיטורין. מתוך יפיחות והתעלפות לחצאין. פירנסו גם אותה בטפטופים חריפים.
אחר-כך ישבה למיטתו, לקחה את ידו בתוך ידיה.
גזר של גליד וקרח לקחה בין שני מעיינות חמים, זורמים מיץ חיים.
הי, ‘פנויה’, נעץ בה הרב את עיניו, “אסור לך הדבר. אם ירצה השם בקרוב אוביל שוב את שניכם תחת חופה, אסדר לכם קדושין אז…”
פני החולה הסמיקו באודם שושנים. צחוק של ילדים משתובב ומעקם את הפנים, ונותן להם תמונה זרה, בין חיוך ובכי.
ועוצם הוא את עיניו. ודאי, שנזכר בחופה הראשונה, כשהאשה היפה והצעירה היתה נערה יפהפיה, מותרת לכל העולם; והוא נעשה אדון יחידי על אותו העולם; ושניהם עמדו, מלך ומלכה תחת החופה.
חיוכו מתרחב על פניו. לחייו מסמיקות יותר, שפמיו רוחשות.
אם לא ‘הרי את מקודשת לי,’ הוא לוחש?
אזניו מזדעזעות.
אם לא קול מוסיקה של חופה הוא שומע?
מתבררת פתאום ההכרה בלבות כל העומדים. יודעים הם את סופו של דבר. בקושי הם מעמידים את עצמם מלבכות, שלא ירגיש החולה באפשרות אותו דבר.
גם אני מעמיד את עצמי מלהזכיר את המלה מוות, כמו שגם שם לא שמעתי בכל העת ההיא את זכר המלה האיומה אפילו פעם אחת. אף-על-פי שלא פסקו מלהרהר בה אף רגע אחד.
וחיוך מתרחב על פני החולה. ושפתיו רוחשות. ואזניו מקשיבות מרש של חופה.
זעה כיסתה את מצחו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.