היה היו שלשה חברים, שלשה רעים, שהיוו יחדיו חבילה אחידה, חוט משולש בל-ינותק, חטיבה שלמה בלתי-נפרדת, וזה שמם בישראל: אריה, בן-קוץ ותמימי.
שלשתם גרו במרומי-קרח – זו העיר החולשת על רעיותיה למשוש כל הארץ. אריה – הארי שבחבורה – עלם עליז ויפה-עינים, היו לו מהלכים רבים בשכבה המתבגרת הסואנת, המקדישה עתותיה הפנויות לפולחן הגיפופים בחיק פוקסטרוט שסוע וטנגו פעור… כל השתוללותו העליזות נטולת-הדאגה של אריה צפנה בה כוונה טמירה שהיה בה משום “מראית עין”, כלומר, שלא החמיץ אריה כל הזדמנות להוכיח ולשכנע את קהל מעריציו, שאין דומים מעשיו בגלוי למחשבותיו בהצנע. ושבפועל רווי הוא צער ערטילאי על האנושיות המתחללת ועל היהדות הגוועת, על הפרט המתמזג ועל הכלל המתפרט המאבד את ערכו התכליתית – על הא ועל דא ועל הכל העלול להטיל נשמתו הדוויה אלי כלי-הקלע של האירוניה השחורה…
אריה היה פילוסוף, הוגה דעות עמוק, וזו פרשת חייו: לילה לילה מושך בשובל המחוללות וביום מתמסר כולו למשיכת הקולמוס… במלה אחת, אריה נמנה בין יחידי-הסגולה המאושרים השוכנים כבוד במשכן הפרנסוס. פעם כתב שיר על עצמו שהסתיים בחרוז נשנה וחוזר: -
"ארי שואג לטרף
אני, בלי הרף, בלי הרף…"
לא-כן בן-קוץ, חברו בשלישיה. הלה היה ההיפך הגמור מקודמו. תוכו כברו, רענן מתרונן, התהלך עלי אדמות כדורך בשביל שושנים. בעל קול דקיק וחודר היה מקבל את ההוויה בקלות דעת גנדרנית הגובלת עם ביטול היש, ובפסיעותיו הרפרופיות נדמה לטס ברקע היקום, כפרפר צבעוני.
תמימי – זאת החוליה האחרונה שבשרשרת הרתוקה לצנתרת הזהב – היה פיקח וערום. על חבריו הביט כעל בטלנים מבלי-עולם הזקוקים לרחמים. ביחסו אליהם היה משום פטרון הפורש את חסותו על יצורים חלשים. מטעם זה התרצה אליהם וסבל את עלבונותיהם המתמידים ללא כל תגובה מצדו. אדרבא, דווקא משום כך נרתק אליהם יותר ויותר בעבותות - אחווה קימות. הוא הביט על חבריו כעל בובות יפות מצועצעות שהנגיעה הגסה בהן אסורה מחשש שבר… הוא פינק אותם בכל מיני דרכים, היה המוציא והמביא, ובשעת מצוקה – ושעות אלו לא מעטות בקרב החבריא העליזה – היה משחר לטרף ומכלכל, בין מכיסו הפרטי ובין משל אחרים, ובעיקר שישבעו ויענגו. הוא הראה להם אותות חבה, אבל בלבו פנימה ביזה אותם.
כך בילו השלושה בנעימים, ימים ושנים. זה בכה וזה בכה, אך בערוב היום נראו כולם ביחד באולם התפנוקים, רוקדים ושותים, דבקים ומתדבקים, ולא נראה דוגמתם לרעות בין כל קהל החוגגים.
אך הנה הגיעו ימים רעים, וכמו להכעיס חל הדבר בימות השפע דוקא. כל אחד גורף אוצרות להנאתו. והידידים – עיניהם רואות וכלות. רבות חשבו על האמצעים לשיפור המצב ולאחר שיקול-דעת החליטו לייסד שותפות למכירה, קניה וסרסור במגרשים, בתים וקרקעות.
“מה שייך? הכל מרוויחים ואנו נפסיד? אין אונאה בקרקעות גזרו הראשונים והצדק איתם”. הביע את דעתו הפילוסופית הפסקנית החבר אריה, באספה המיסדת של החברה השיתופית.
נמנו וגמרו, והחליטו לסחור, למכור ולסרסר, אולם – מעלה שטן מקטרג – לא ארכו הימים והחבריא לא כך שהפסידו את ממונם המעט, אלא גם נסתבכו בהתחייבויות ובנטילת כספים שלא כדין…
נוצר מצב מבעית של אפס דמים… ממש, כלו כל הקצין. לשווא התרוצץ תמימי הנה והנה למצוא פתח – מוצא לרעיו… כל מאמציו עלו בתוהו. יושבים השלושה אובדי עצות וכמהים, עד שפתח בן – קוץ ואמר בדרך הלצה:
“שמע-נא, תמימי. אולי כדאי שתעשה הכרה עם האמריקנית המגושמת ההיא? הן ממון-קורח לה, ובוודאי נבנה ממנה גם אנחנו”
“ולמה לא תתידד עמה אתה?” שיסע אותו תמימי ברוגזה.
“אל תתרעם, יקירי”, ריטן מבין שפתיו אריה באירוניה שחורה – “כל אחד נוטל חלקו המגיע לו. גזרה היא ואין להרהר אחריה, שהמגושם והמכוער מסתפח אל הדומה לו בצורה ובתוכן”.
תמימי ישב נבוך ושתק. לאחר רגעים אחדים התעודד ואמר: “הערב אל תצאו מפה. הרגעו. אני אעשה את המוטל עלי” – כך אמר ויצא.
בשעה מאוחרת בלילה חזר תמימי וקסמים בידיו… באותו יום סעדו הידידים את סעודת שחריתם בדיוק באשמורת התיכונה של הלילה הגווע… מני אז חזרו החיים למסלולם הרגיל והכל הלך למישרים: תמימי מכניס והשניים מכלים…
בנתיים פשטה השמועה בעיר שתמימי עומד להנשא אל האמריקנית הנכסית.
“אכן טפשים אנחנו שהזנחנו נחת שמן כזה”, מלמל בן-קוץ באזנו של אריה.
“עוד לא אחרנו את המועד”, עונה הלה בכוויצת-שפתיים ארסית.
למחרת השיחה נודע ברבים, שהאמריקנית שינתה את דעתה על טיבו הגברי של תמימי, ושבפועל החלה לתנות אהבים עם רעיו המעולים…
תמימי רתח. על הכל היה מוכן לסלוח, לוותר, אך לא על כך, היתכן? כל ימי חייו חכה, סבל, בשקט, בצנעא, ועתה כשהיה כל-כך קרוב לשער גורלו, התאכזרו בני-מסיבתו וחטפו מגדות-פיו ממש את אושרו הטעים… והעל זה ישתוק? לא! לעולם לא! הוא עוד יראה להם את נחת זרועו, וינקום מהם בבת-אחת לא רק בעד עלבון צורב זה, אלא בעד כל פרשת היסורים שהנחילוהו מאז יעידן.
כה הרהר לו תמימי והחלטתו נחושה: להנשא לאמריקנית על אף הכל. בצהרי יום אחד נכנס לחדרו של אריה ומצא שם גם את בן-קוץ.
“הנה בא חתננו הגלמוד”, קרא אריה והשנים פרצו בצחוק.
לעג השאננים של השניים רעם באוזני תמימי כהולם פעם.
“כך? הנכם מעזים גם להתקלס בי?” שיווע תמימי בקול אימים שנדמה יותר ליללת תן מאשר לאמרות אדם.
– “אם לרצינות הנך מתכוון”, לגלג בן-קוץ. “ובכן דע לך שמחר עומד אני להתחתן באמריקנית שלך על אפך ועל חמתך”.
“ואני מחרתיים”, סייע אריה.
“וכי מה עשיתי לכם? למה תתעללו בי?” צעק תמימי ככרוכיא.
“ולמה זה נתתנו להתהלך באפס דמים? האומנם חשבת שתצא ידי חובתך כלפינו באי-אלו פרוטות?” טען אריה בהבעה פרוזאית, שלא כרגיל.
“טוב, אתן לכם מחצית הנדוניא. האם לא די לכם?” התחנן תמימי.
“אין לנו צורך בטובותיך. אנחנו ניקח את כל הנדוניא בעצמנו, ואם תתאו מעט ניתן גם לך שמץ מנהה”, התלגלג לו בן-קוץ בניחותא.
“אם כן לא תעזבוה לנפשה?” שאל תמימי ופניו החווירו והסמיקו חליפות.
“לא!” ענו השניים בבטחה.
כאן קרה משהו מפתיע ומזעזע: בידי תמימי בלט אקדח קטן, נשמעו כמה יריות והשלושה נפלו מתבוססים.
ברצפת החדר בקע לו פס-דמים רחב ושטף את הנאהבים והנעימים, אשר שכבו יחדיו באפס-דמים…
אי-שם במרחקים נשמע קולו של הסקסופון הפוקסטרוטי הנושא שיר-מזמור רם ונישא לתקופת ה“פרוספריטי”…
אחרית דבר 🔗
הביטוי “אפס דמים” לקוח מספר שמואל א‘, פרק י"ז פסוק א’:
“ויחנו בין שוכה ובין עזקה באפס דמים”. שתי הערים הללו היו בארץ יהודה, על גבול פלשתים, והישוב ביניהן היה “אפס דמים”.
מדובר שם על הכנות הפלשתים למלחמה נגד ישראל, בימי המלך שאול, היא מלחמת דוד וגולית.
בדברי הימים א' פרק י" פסוק י"ג, נזכר המקום בשם “פס דמים”.
כאן השתמש המחבר במובן המילולי של השמות:
אפס דמים – אין כסף
פס דמים – פשוטו כמשמעו: קלוח דק של דם אדם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.