רקע
אהרן פולאק
עשרה רגעים עם מר איקס: בעקבות נורי מלכי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור:

1


יש לי ידיד אחד; אישיות חשובה, בעל בעמיו, עסקן צבורי ידוע, והעיקר – שהנו אמיד מאוד, ממש כמו שאומרים “גביר”. הוא גם שחמטן נלהב. תמיד כשאני בא אליו הוא מקבלני בהסברת פנים. מסדר מיד את כלי המשחק, מכבדני בתה ותופינים, ומשוחח אתי בידידות רבה.

אנו מכירים זה את זה כעשר שנים. במשך כל הזמן הזה צבר האיש גנזי קורח ממש, ואלו אני – סבלתי מחוסר-עבודה כרוני. נסיתי לפנות לידידי, אך כאן נתקלתי בקיר אטום. בכל פעם שהייתי הולך שולל אחרי חיצוניותו המפתה של ידידי והייתי מבקשו להמציא לי איזו התעסקות באחד ממשרדיו הרבים, היה הלה דוחה אותי בשתי ידיו הידידותיות, ופונה אלי בהאי לישנא:

“לך, לך, אל תתלוצץ. אתה זקוק לעבודה?! הן אתה ברוך השם בעל כשרונות נעלים, ולמה באמת לא תרויח איזה שלושים לא”י לחודש, לכל הפחות? מובטחני שאילו באמת רצית היית יכול למצוא לך עשרים משרות, הלואי והיה לי השליש מידיעותיך…"

מובן שאחרי השתפכות דבשית זו לא נשאר לי אלא להודות לו בעד אדיבותו ולהסתלק, אולם על-פי-רוב הייתי נשאר דבוק למקומי, כשלשוני לחכי, עיני קמות. ואני מביט עליו ומחייך בחיוך אוילי גמור.

במרוץ הימים הבנתי שאין זו אלא תחבולה מחוכמת מצדו בכדי לפטרני בריק והרפיתי ממנו. אדרבא, הייתי נזהר מאד שלא לבקש ממנו מאומה, וזה דוקא מצא חן בעיניו, עד כדי כך, שהוא פעם טפטף על שכמי באופן מעודד ואמר:

“אתה בודאי מרויח עכשיו הון עצום, ואינך מוצא לנחוץ אפילו לספר לי”.

כבר היתה זו השעה השלישית אחרי הצהרים, ואני לא סעדתי עדיין את ארוחת הבקר. בכל אופן הבלגתי על תשוקתי העצומה שתקפתני לפתע – להעיף לו בשיניו אחת ושתים – ועניתי בנימה מסתורית:

“את סודותי המסחריים אינני מגלה אפילו לאבי המנוח… מבין אתה? ידיד הוא ידיד, אבל בכל אופן, איך נאמר שם? – אשרי אדם מפחד תמיד…”

יום אחד ישבתי לי עגום, שכול-פרוטה, ועיינתי בעתון, סתם ככה, בכדי לצאת ידי חובת ישיבה חופשית בבית-קפה. פתאום ראיתי מודעה, שדורשים צעיר חרוץ היודע כמה שפות על בורין, והלכתי לנסות את מזלי בפעם המאה ואחת. במודעה היה רשום: - לפנות למנהלת העתון משעה 11 עד 12 לפנה"צ. הבטתי בשעון (לא בשלי, חלילה, אלא בשל שכני היושב ממולי) וראיתי שיש לי בדיוק עוד רבע שעה פנאי. נטשתי את הכל אחרי גווי ורצתי כמטורף.

איני יודע כיצד קרה הדבר, אבל לפתע ראיתי את עצמי בחדר מרוהט כהלכה, עומד על-יד שולחן מכוסה כל מיני ניירות, מביט בפני קרחת שטוחה ומשקפים גדולות.

“במה אוכל לשרת את אדוני?” שאלתני הקרחת, ובו בזמן הציצו עלי ה“משקפים” בסקרנות חודרת.

עמדתי כמאובן. נשמתי בכבדות ולא יכלתי להוציא הגה. לאט לאט התאוששתי ועניתי בשאלה כמו-כן:

“האם יש לי הכבוד לדבר עם אדון המנהל של העתון?”

במקום תשובה קבלתי נדנוד-קרחת חיובי ומנה גדושה של הצצה מאומצת.

הרגשתי שדמי קופא ורעד עובר בי לאורך חוט השדרה. לאחרונה התאזרתי וגמגמתי:

“באתי בקשר עם המודעה שפרסמתם בעתונכם היום”.

– “חבל, אדוני איחר. כבר קבלנו איש” – ענה המנהל ובת צחוק אכזרית התפתלה בזויות השפתים, עברה דרך המשקפים והשתטחה לה על פני הקרחת בהרחבה צוהלת.

בשמעי את התשובה הוקל לי מיד. הן כבר תארתי לי במוקדם, כיצד זה יתחיל לשאול אותי: איפה נולדתי, איפה עבדתי עד כה, בן כמה אני, האם אני זכר או נקבה, מה שם אמי, כמה נשים היו לי, וכדומה, ולפתע הא לך – “כבר קבלנו איש…” האח! מה טוב ומה נעים! אפשר מיד לחזור לבית הקפה ולהמשיך בקריאת המאמר המענין.

מובן שלא שהיתי זמן רב ומיד פניתי על עקבי בכוון לדלת, אולם כשכבר שמתי את ידי על המנעול, שמעתי קול מאחורי:

“יבוא נא הנה, בבקשה…”

הפניתי את ראשי בהשתוממות ואמרתי באי-סבלנות ניכרת:

“יסלח לי אדוני, אם יש לו להגיד משהו יעשה את זאת בקצרה, משום שאני איש עסוק מאד”.

“המ…” – נהם המנהל בשביעות-רצון. הוא הסיר את המשקפים מעל חטמו בתנופת-יד מהירה, ונוכחי הביטו עתה פנים חביבים של איש משכיל.

“הן אתה הוא האיש הדרוש לנו”, הוא קרא בקול ללא שמץ רשמיות ומבלי לחכות לתשובתי התחיל סופק כפיים וצווח בקול:

“אי, אי, חבריא, בואו מהר ותראו אוניקום!”2

הדלת נפתחה ברעש, וכעשרה אנשים פרצו לתוך החדר בבהלה.

"השמעתם? הראיתם? – צווח המנהל בינתים – "אך זה בחור! הוא שמח כשאני אומר לו שהמשרה כבר תפושה, ומספר לי, לי, שהוא איש עסוק. הן זו הפעם הראשונה בחיי שאני רואה תופעה כזו. באמונה, בפעם הראשונה, כה אחיה, חא, חא, חא!…,

המנהל, ואתו כל החבריא, התחילו צוחקים עד לידי דמעות, ואני עמדתי כגולם אלם, בלי נוע, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

לבסוף שככה סערת הצחוק, והמנהל פנה אלי בידידות וברצינות:

“שמע, בחור! אתה מוצא חן בעיני וגם בעיני חברי. האם לא כן, חברים?”

– “כן, בודאי!” – ענו כולם בבת אחת, וכיסו את פיהם במו ידיהם, כנראה בכדי לעצור בצחוקם.

“עברית אתה יודע?” הוסיף המנהל בשלו. עתה הגיע תורי לענות לו בנדנוד-ראש חיובי.

“אם כן, זה מספיק. אנו זקוקים לרפורטר, ולנו דרוש דוקא אדם בעל אמביציה כמוך ולא סמרטוט סתם שאפשר לנהוג בו בזלזול. מה שמך, ידידי?”

אמרתי לו את שמי בשפה רפה, עמדתי כאילו על גחלים לוהטות, כי הייתי בטוח שהם בפשיטות מתלוצצים על חשבוני.

“אהה!” – קרא המנהל בשמחה גלויה – “עתה רואה אני בחוש שצדקתי. רבות שמעתי עליך. אם-כן, בשעה טובה ומוצלחת. הא לך חמש לירות. רוץ וקנה לך חליפה טובה, תאכל סעודה הגונה, ומחר בשעה 9 בבוקר תבוא למשרד ונראה מה שיש לעשות ממך.”

לא האמנתי לשמע אזני ולמראה עיני. המנהל, בסיימו את המלים האחרונות, דחף לתוך כיס מעילי שטר של חמש לא"י, אחזני בעורפי, וכמעט שדחפני החוצה. רק בעומדי על מדרכת הרחוב ובמששי את השטר במו ידי הבנתי שכל זה אינו חלום אלא מציאות מוחשית.

כבר פניתי ללכת, אך נדמה לי פתאום שבודאי לא הכל כשורה כאן, וחזרתי. דפקתי בדלת ונכנסתי. המנהל היה עתה לבדו, והמשקפים התנוססו על חטמו כמו בראשית השיחה. הוצאתי את שטר הכסף, שמתיו על השולחן ואמרתי:

“יסלח לי אדוני מאד, אבל אני חושב שנפלה כאן טעות. מעודי לא עסקתי ברפורטז’ה, ואין לי כל בטחון שאצליח בתפקיד זה. אף באופן היותר טוב, רציתי בכל זאת לדעת, מהי המשכורת החדשית שעלי לקוות מידו?”

“אל תשתטה” – ענה המנהל ברצינות זועמת – "כל זה לא עסקך. אתה שים את השטר בכיסך, לך ותבוא מחר, כפי שאמרתי. אל תדאג, לא נרמה אותך. בגמר החודש תקבל את שבע הלירות הנותרות. בנת? שלום! ובדברו זאת הראה לי באצבעו על הדלת.

עשיתי כאשר נדרשתי. תפסתי את השטר בחפזון ויצאתי. נכנסתי לחנות-בגדים הראשונה שנזדמנה בדרכי, וקניתי חליפה טובה בזיל הזול: – ארג טוב בעד שתי לירות בלבד. התלבשתי בחליפה החדשה בחנות גופא, ובו במקום עזבתי גם את חליפתי הישנה. בקשתי לארוז אותה בניר ולשמרה בעבורי, עד שאדרשנה. אח"כ נכנסתי למסעדה והזמנתי לי מנה כפולה של בשר צלוי עם כוס בירה גדולה.

בתום הסעודה נטלתי את העתון והתחלתי לעיין בו. ראיתי כותרת גדולה – “עשרה רגעים עם מר פלוני, מאת נורי מלכי”, והבנתי שלפני צורה של ראיון רפורטז'.

מחשבה אחת נצנצה במוחי: להתחיל בעבודה תיכף ומיד. שילמתי למלצר, ורצתי אל ידידי.

הלה שמח מאד לקראתי וקרא בקול:

“האח! האח! כמה ימים וכמה ירחים שלא ראיתיך! בודאי התעשרת. עכשיו כבר לא תרמה אותי יותר. הן אני רואה כי גם חליפה חדשה התקנת לך, לא כן?”

“שמע” – אמרתי בזעף – “הגיע הזמן שתחדל מלהתלוצץ. מה אתה חושב, אני לא מרגיש שאתה כל הזמן לועג לי? אני מחוסר-עבודה, ואתה, במקום לעזור לי, הנך מדבר אתי על התעשרות?”

פני האיש הסמיקו מכעס. לא נשאר בהם אפילו צל של ידידות. נראה, שהרגיש כי גיליתי את קלפיו, ואף הוא החליט לשים קץ למשחק, ולהראות לי את פרצופו האמתי. הוא פנה אלי בגסות:

“וכי מה אתה חושב, שדרושים לי במשרדי שלומיאלים אומללים שכמותך? האומנם לא תארת לך עד כה שבפרינציפ אינני תומך באוכלי לחם חנם? סליחה, בחורי! אם חשבת אחרת, אני מוכרח להגיד לך שטעית. איש-עסקים אני, ואני יודע את מי להעסיק ואת מי לא!”

“חא, חא, חא!” – התחלתי צוחק בעליצות – לגמרי לא שיערתי עד-כמה שהלצתי תצליח, הן…"

פני האיש נשתנו בן-רגע. מסכת הידידות חזרה אליהם מיד, אך מפאת הפתאומיות שבשינוי, השתלט בהם מין חיוך אידיוטי גמור, והוא התחיל מגמגם:

“סליחה, שב, בבקשה… תכף אביא את הכלים ונשחק פרטיה שחמט”.

“אבל תן לי לגמור” – הפסקתיו – “רציתי לספר לך שקבלתי משרה בעתון יומי חשוב. עלי לעסוק ברפורטז’ה. אני באתי לקבל אצלך ראיון ולשוחח אתך כעשרה רגעים, בכדי שאוכל לכתוב עליך בעתון. הבנת?”

ניכר היה שאיש-שיחי נדהם לחלוטין לשמע בשורה זו, כיוון שהתחיל מתרוצץ ממקום למקום, ומדבר באופן חטוף ומקוטע:

“כן, כן… אדרבא… שב בבקשה, למה אתה עומד? כן, כן… מה תכתוב עלי?”

“אני אכתוב עליך” – עניתי בתוקף – “שאתה מנוול, בורגני חזיר ושאני יורק עליך, כך, טפוי!” – ובסיימי ירקתי במרץ, עשיתי “חטף-פתח” מהיר וברחתי.

בבואי הביתה, לקחתי את העט, טבלתי בדיו וכתבתי בחדווה: “עשרה רגעים עם מר איקס”…


  1. לא הצלחתי לברר מי זה נורי מלכי (הערת אסנת פולאק־נזרי)  ↩

  2. אוניקום – (לאטינית – unicus – יחיד ) יחיד במינו, שאין דומה לו  ↩

המלצות קוראים
תגיות