שחר במדבר המערבי ליד גבול מצרים. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה, והסביבה זרועה אהלים של צבא משלוח הבריטי, החונה ברבבותיו על פני החולות בתחום הנקלט בעין האופק.

זה כמה רגעים שהחצוצרן הצליל את מנגינת ההתעוררות, שהחרידה את צאן הנמים מרבצם. לשמע סלסוליה הקולניים, הבוקעים ונשנים בעקשנות טרדנית. הלכו החיילים והגיחו מאהליהם, מצויידים באלונטיות, כלי־גילוח, מברשות שיניים, פינכים, ספלי אבץ, ושאר אביזרים המציינים ראשית חיים במחנה מלחמתי מורכב מקהל מגוון של שגרי־רחם האימפריה, הכפותים להמשיך בקו הכיבוש בו החלו אבותיהם מלפני מאות בשנים.

תת־קצין בנימין גולני, בן טיפוחיו של רובע נוה־שלום ביפו העיר, כבר עמד על סף אהלו לבוש מדים צהובים ירקרקים המראים על מעמד אפוף־מסתורין של איש מודיעין בסגל המטה. עמד וסקר את המתרחש סביבו בעינים תרות ובולשות, כולו דרוך לקראת יום נוסף של עינוי ושרב וכיסופים לוהטים למולדתו הרחוקה והקרובה כאחת.

מייג’ור בדפורד, חניך קמברידז' ובחיר צאצאים למשפחת לורדים רמי־מעלה, יצא אף הוא לסקור את תנועת פיקודיו דרך המונוקל שלו, ומשהבחין בבבואתו המהרהרת של בנימין, קרנו פניו במין הבעה של שמחה לאיד. והוא דירבן את צעדיו בהילוך צבאי נוקשה ופסע ישר אליו. אמש בילה הלורד בזלילה וסביאה את מרבית הלילה באופן היאות לתוארו, וערפלי ההתפכחות האיטית עוד הכבידו על מוחו.

– בנז’מין! – קרא וציווה ממרחק־מה – בוא הנה!

– כן, אדוני! – הזדרז המפוקד, כשהוא בא במרוצה ומצדיע למפקדו הישיר כדרוש.

– כלה מהר את ארוחת הבוקר וצא לסיור מיד. הסייס המצרי כבר ממתין לך ליד האורווה עם סוסה מאוכפת ושבעה. עליך לבקר באהלו של שיך עלי דרוויש – זה הבידואי הארור המשלח את אנשיו בחשכת הלילה לסחוב ממחננו את כל המזדמן להם – ותדרוש בשלומו. תבוא למשרדי ואתן לך כמה לירות זהב. תמסור לשייך המזוהם את המעטפה עם הנמצא בה, ותאמר לו שזוהי תשורה שלוחה ממני לבניו־ממזריו המרובים, המדדים על חמוריהם כמטחווי רובה מזקיפינו הקדמיים. הקשב היטב לשיחתו מלאת הכזבים, ובשובך תודיעני מה הם רשמיך? האומנם החליט הלה להסתפק במה שאנו חולקים לו מזמן לזמן, או שמא יש בדעתו לחזור ולבוא בקשרים עם האויב, כדרכו מתמיד. אה? בנת?

– כן אדוני! – ענה בנימין במנוד ראש.

– ואתה, אל תכנכן לי! – הזדעף הלורד לפתע. – אין זה משחק ילדים לפניך! מוטב שתפקח את עיניך מאה פעמים לפני שתשב שם לאכול ולשתות ולהרבות להג עם הבידואים, כפי מנהגך עמהם. או שמא סבור הנך כי יעלם מעיני מה שאתה עושה שם? לא ולא!

– צדקת, אדוני! – ניסה בנימין להרגיעו בנימה של פיוס.

– לא שאלתיך אם צדקתי או לא! – נהם הלורד בתוקף משנה. משום שבינתיים עלו לגרונו גיהוקים צורבים והוא […]¹ מוגברת, יוקדת ומרעננת. – כל זה אומר אני לטובתך, מפני שביום מן הימים אצטרך בודאי לשגר דו"ח מפורט על נסיבות מותך לאותם האלופים המזופתים היושבים לבטח בתוך המיניסטריון הנעול שלהם בלונדון הבירה, ובעצמם אינם נוקפים אצבע כדי להלחם או לחסל את המלחמה המפושפשת הזאת. בנת? טוב. טוב… אתה רשאי ללכת.

*

כעבור זמן־מה יצאה דמות רכונה ופנתה בתוהו לא דרך אל עבר המדבר הרחב המאיים ומפתה כאחד. ובנימין ראה את עצמו כאותה צפור הנמשכת על אף רצונה ללועו הפעור של הנחש, אם כי יודעת היא לבטח שאורב לה שם מוות נמהר.

הסוסה הערבית שמתחתיו פסעה לאטה ולעתים קרובות העיפה מבט תמוה לעבר רוכבה, כמשתוממת לקצב הצב שנוהגים בה שלא כערכה…

– אל דאגה, עליזה – מלמל בנימין לעבר בהמתו – אין להחפז לקראת הסכנה, אך מפניה נמלטים כחץ מקשת.

רגיל היה בנימין לשוחח עם סוסתו הערבית האצילה, וזו, כנראה, הבינה לרעו, מאחר שתמיד היתה חוזרת ומשיבה לו במנוד־ראש סוסי מפוקח. בנימין קיבל את הסוסה “במתנה” מאת השיך עלי, ואך בעמל רב עלה בידי הקונה לשכנע את המוכר שיקבל חמישים מטבעות זהב תמורתה…

את מלאכת הרכיבה למד בנימין עוד בהיותו חבר בהסתדרות “השומר”, ובדרך כלל לא ידע פחד מהו ולא דאג לבאות.

יהא אשר יהא… – גמר הרוכב במחשבתו. – איך אומר הפתגם הערבי: את אשר נגזר יארע, ובלתי־האפשר שלא יארע לעולם. אין אני חושש לשיך עלי ולתהפוכותיו. הוא אצלי כמונח בקופסה… אבל יש להזהר מפני שיך חמדן. קנאי גדול האיש, ועד היום לא עלה בידי למרוח אותו במקצת… בכל זאת צריך לחזור ולנסות. מאד יתכן שהוא […]² סכום גדול יותר… בודאי שצריך לבקר באהלו באי־אלה הימים.

ותוך כדי הרהורים אלה השגיח בנימין בקבוצות בידואים רוכבים מסתמנים בקצה האופק. הוא שלף מכיסו את המשקפת ובהסתכלו הבחין שהללו מתחרים זה עם זה בדהירת קרב כשהם יורים מרוביהם באויר, סימן שפניהם לשלום.

הסוסה החלה מראה סימני חרדה ואף השמיעה נחרות אזהרה תכופות.

– אל פחד, עליזה – הרגיע אותה בנימין – זוהי משלחת השיך עלי שיצאה לקדם את פנינו. ניכר שהסייס שלנו בישר לו על בואנו היום. מבינה את? לפני שאנו מחליטים לפנות ימינה או שמאלה וכבר מובא הדבר ישר אליהם, מהיר בהרבה ממברק הטלגרף.

וכאילו לחזק את דבריו הלכו הרוכבים והתקרבו, כשהם מתפזרים בעיגול רחב של כיתור וחוזרים ומתכנסים, הכל לפי תכסיסי הבידואים המקובלים. ובנימין כבר הכיר בעין פשוטה שעל כל הפעולה הזאת מנצח השיך עלי בכבודו ובעצמו.

כעבור כמה רגעים הקיפו הבידואים את בנימין מכל עבריו, יורים באויר ומזמרים תוך התפעלות מרובה.

– אוני האביר! אהליים ומישוריים! מאת אלף ברוך־הבא! – צהל שיך עלי לקראת בנימין, וחתם את הברכה ביריה מסורתית ישר לרקיע.

מיד נתלוו שני שומרי־ראש לבנימין – שיך עלי מימינו וסגנו משמאלה – וכך הגיעה כל הכבודה למחנה, כשהנשים והטף אצים רצים לקראתם מקבלים את פניהם ב“או־לו־לו־ל־ול־י” ממושך מרנין לבב וקורע תופי־אזנים.

ליד ה“מאדאפה”, כלומר, אוהל האורחים, ברכם לשלום הישיש חאג' אבי דרוויש אבי עלי. הזקן היה סבו של שיך עלי, אולם נתיניו וידידיו המרובים […]³ שם בנו הבכור כמנהג הערביאים, משום שהלה מת מיתה חטופה בעודו בחיתוליו.

משהתישבה כל הכבודה על המחצלות הפרושות, עם רגלים מקופלות תחתיהם, החלה הפרשה הארוכה של חילופי ברכות ואיחולי בריאות ושלום, של החי והדומם כאחד, עד אחרון עולי הצאן והחמורים. מיד נשמעה מאהל הנשים הסמוך נקישת הקצב של כתישת גרעיני הקפה, מלווה ברננות, פזמונים, ו“או־לו־לו־לו” צוהל בוקע במשותף לעתים מזומנות. וכך אמרו הכותשות:

בינתים הלך והתמשך באהל האורחים הדיון על בעיה מסובכת אחת: על חשבון מי יש לערוך את זבח הכבוד בשביל האורח, הואיל והמארח הראשי כבר וויתר על כבוד זה אחר הפצרות מרובות מצד שאר המסובים.

– בודאי שהזבח חייב להיות על חשבוני – אמר האחד – כיון שאני מכיר את האורח מנעוריו. העובדה, ששנינו היינו רגלים לטפס על ראש הדקל כדי לקטוף תמרים בצוותא.

– ואילו אנכי עדיף ממך בהרבה – העיר השני בחשיבות, שריתקה מיד את קשב המאזינים. – בקרב גדול אחד בו נפלו חללים כזבובים, מצאתי את ידידי מוקף אויבים מכל עבר, מיד שלפתי את חרבי, הכיתי בה על ימין ועל שמאל עד שחלצתיו מהמצוקה, ולאחר מכן הרכבתיו על סוסתי והבאתיו לאהלו בריא ושלם.

– אמת, אמת! – צעק בנימין ביחד עם כולם, אם כי ידע שכל זה נאמר בתחום משחק מוסכם, ואילו בסופו של המקח־וממכר יצטרך הוא בעצמו לשלם את מחיר הזבח באחד ממטבעות הזהב שנתן לו בדפורד. והמשחק גופו על שום מה? – כדי למלא את הזמן הנדרש לבישול הזבח…

ותוך כדי כך נזכר בנימין במסיבה דומה בספר רות, בו מסופר כיצד בועז מזמין עדים עם קרואי עדה ומכבד את הקרוב המשפחתי בגאולת רות, אם כי הכל יודעים שבועז כבר זכה בה מראש, ורק הוא יגאל, ולא אחר.

ואמנם נתיישרו ההדורים לבסוף ועטרת הכיבוד חזרה למארח הראשי, הואיל והוא היה הפוסק האחרון בנידון…

*

בתום הסעודה הדשנה הוגשו ספלי הקפה המריר חסר הסוכר, והשיחה החלה מתגלגלת במכלול המדיניות הגבוהה – עיקר מטרת ביקורו של בנימין כפי שהטיבו לנחש כל המסובים יחדיו.

– מופלאני – העיר האחד כבדרך־אגב – מה ראה האנגלי לעזוב את ארצו העשירה רוות המים ולבוא אלינו למדבר השחון הגווע מצמא?

– וכי מה פלא? – השיב סגנו של השיך, לפי תקליט מילולי ששינן לעצמו פעמים אין־ספור – הוא בא לשחרר אותנו מעול הטורקי העריץ, המבקש לכבול אותנו באזיקים.

– ואני אומר – השמיע השני, והוא עריק משבטו של שיך חמדן, שנשא לאשה אחת מבנות המקום – מוטב עריץ קרוב ויבש, מאשר מיטיב רחוק ורווי מזימות.

– דבריך תוספת אש על מדורת הכבשן, ואין להם מקום באהל השלווים – נזף בו שיך עלי בלעג נסתר, כרומז על מוצאו של הדובר…

בינתיים הרים הישיש את ידו, ומיד נתמלא האהל קריאות: הסו, הסו! רשות הדיבור לחאג' אבי דרוויש! יחי החאג'! יחי!

עם השתתק הקריאות, החליק הישיש על זקנו בתוך שיקול דעת מרובה, סינן אי־אלו הברות של תודה מבין שיניו הצהובות, ואחר השמיע בבירור:

– פעם אחת שאלו לאלמוני: היי, פלוני, מה חביב עליך יותר, מכה בגרון או נגע בגב? וישנס פלוני את חריצי מוחו ויען: מכה בגרון יש בה משום סכנת מוות; נגע בגב קל מכך הרבה, אבל גם זה איני מחבבו כל עיקר…

– הידד, הידד! יחי החאג', יחי! בקעו קריאות מכל עבר, אך ניכר היה שדברי הסבא לא גרמו נחת־רוח לנכד. מאחר ששיך עלי פנה לבנימין, כמבקש מוצא:

– ואתה, אורחנו המלומד, מה תגיד: האין לנו מוצא אחר אלא שנאת חינם?

– חלילה לי מלהתנכר לטעם הדבש שבדברי החאג' – השיב בנימין מיניה וביה, לקול קריאות עידוד והסכמה – מי אני כי אתחרה עמו במירוץ השכל? ואף על פי כן סבורני כי ישנו אחד גדול מכולנו יחדיו, שכבר השמיע את גזר דינו בנידון, כפי שנאמר בקוראן המושיע: ישנם דברים אהובים עליכם והם לרעתכם; ישנם שנואים עליכם והם לטובתכם, אך אלהים לבדו הוא היודע, ואתם אינכם יודעים.

– צדק, צדק! חי אלהים, צדק! יחי אורחנו הרם והנכבד! – פרצו תשואות מכל פה, והישיש עצמו התכופף לעבר בנימין ונשק לו על מצחו.

*

בינתיים הבחין גולני שהשמש נוטה לערוב, והוא ביקש רשות מהמארח הראשי ומהמסובים, להסתלק מהמקום ככל המוקדם.

– לא, לא! – מחה שיך עלי בתוקף – חלילה לי לשלח את אורחי בלי שינפש באהלי אחר חבלי הסעודה הזאת.

– בוא אבוא עמך לאהלך – ניחמו בנימין – הואיל ודבר מיוחד לי אליך, אך חזקה עלי מצוות מפקדי לחזור למחנה מהר ככל האפשר, הן ככלות הכל איש צבא אנכי ואין עתותי ברשותי.

לשמע הדברים החלו האורחים להתפזר איש לאהלו, ומשנשאר בנימין לבדו עם המארח, הוציא את המעטפה ומסרה לידי שיך עלי, הכל כפי שציווה עליו בדפורד.

מובן מאליו שהשיך סירב לכתחילה, ורק לאחר הפצרות מרובות הצליח בנימין לשכנעו שיקבל את התשורה. עם זה פתח שיך עלי את המעטפה, מנה וחזר וספר את מטבעות הזהב שבה, ולבסוף הוציא את הדקר הדמשקאי משובץ הפנינים שבחגורתו, הושיטו לבנימין ואמר:

– או שתדקרני למוות בפגיון זה, או שתקבל את בתי זריפה בת השתים־עשרה כתשורה חוזרת.

– וכי כיצד אקבלנה? – שאל בנימין בתמיהה – האם ברצונך לומר שאשאנה לאשה?

– רצון אורחי חוק בל יעבור – ענה השיך. – ואתה כרצונך עשה: שאנה לאשה או קחנה בתמורה; כפי שתגזר עלי כן יקום וכן יהיה.

בנימין הבין שבכך זכה לשיא של הכנסת אורחים מצד מארחו, והוא ענה:

– ודאי, ודאי! אם ירצה השם, לאחר תום המלחמה, אשוב לאוהלך ונחוג את כלולות זריפה ברוב הדר ופאר. בינתיים הרשה לי לחזור למחנה, כי המפקד מחכה לי.

– והאם לא תפחד לרכב לבדך בחשכת הלילה המתקרב? – שאל השיך לתומו.

– וכי ממי אתירא? – השיב בנימין בהצטחקות קלילה – מאנשיך או מאנשי חמדן? הן שמעת בודאי את הפתגם הידוע, שאין אדם שוחט את תרנגולתו המטילה לו ביצי זהב…

– חא, חא, חא! צחק השיך במלוא גרון – חכמת אלהים בפיך! סע, סע! דרוש בשלום הגנרל שלך ואמור לו בשמי שבל ירבה ללגום מהטיפה המרה, פן יחריב את מעיו לעולמי עד… ועתה, אלהים ירכיבך בשלום ויביאך לאהלך בשלום.

בנימין עלה על סוסתו והסתלק מהמקום לאיטו. אולם משהרחיק לרכב אי־אלו מאות מטרים עד שהסתיר את דמותו מאחורי אחת הגבעות, הרכין אל סוסתו האצילה ולחש באזנה:

– רוצי, עליזה, הביתה. מהר, טוסי! עת להמלט!

וכהרף עין ניתקה הסוסה ממקומה ודהרה לעבר המחנה בכל כוחותיה הצעירים.