רקע
חיים בן־דור
מבחר מכתבים ורשימות
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1949

 

תקופת יגור

1


ממכתב להורים

28.6.36

– – – אבא, אתך אני בדעתך על עניין השלושה ובכלל על העניין של “הנקמה” הזו. כשאני קורא על איזה מקרה של הריגה ערבי על־ידי יהודי, תמיד נדמה לי שאם הייתי שם הייתי מוסר אותו. מובן שאני מדבר רק במובן המוסרי. מדוע לא יגלו בחורים אלה אומץ – אם כבר נדבר על הריגה – וייכנסו אל “בלד־אל־שיך” ושם יעשו את אשר יעשו במאורת־פּריצים זו… או לאיזה כפר מסיתים אחר… אמנם הדם עלול לרתוח ומתעורר בנו פעם רצון כביר לקראם… לרטשם, לא להשאיר מהם שריד מאלה פּראי־האדם צמאי־הדם. אבל הלא לא ברגע שמתעורר הרצון יוצאים והורגים אלא אחרי רתיחת הדם הראשונה – ואפשר לשקול בהגיון שלא צריך להרוג ערבי שקט שהולך לרופא־שיניים יהודי, ולא צריך להרוג מוכר־ירקות בלב חיפה. שזה יכול רק להזיק… והעיקר הוא הצד המוסרי שבדבר: הלא זאת נבלה. – – –



19.9.37

– – – כקורי עכביש נטפּלים אלי מדי פּעם בפעם צער וגעגועים רבים ויגון לב, אני רוצה לנערם מעלי – ואי אפשר…

אך יש לרגעים שאני נמלא לפתע עליצות, חדוָה ואושר אין קץ. ואיני יודע מה אני מרגיש ומה אני רוצה, ורק דבר אחד פּועל בי בחזקה: “אתה מאושר מאושר מאוד”



שלום לכם חברים יקרים!

י"ג תמוז – 22.7.37

מדוע לא עניתם לי?… לא… לא איכפּת לי מכלום… אתם צריכים לכתוב לי.

חברה! אילו הייתם יודעים כמה אתם חסרים לי – – – מפני שפה יש מין ילדים אחרים, נדמה לי שאף אחד לא יתאים לי, אנחנו מין אחר של ילדים, והם מין אחר, וקשה לאַחד את שני המינים.

אספר לכם דבר מעניין: אני שכבתי במיטה, במיטה השנייה שכב ילד אחד מכפר־גלעדי. דברנו סתם, בשקט. פּתאום, בלי שום הקדמה, הוא שואל אותי: “חיים, היו לך פעם קשרים עם איזו ילדה.” פשוט מאוד, כאילו הוא שואל: “חיים, יש לך בנדורות?” אני יודע שאנחנו כשהיינו שואלים (דבר) כזה) ברצינות (זה היה) בסוד והיה לזה גון עדין, לבבי יותר, וגם פּשוט. זה, כששאל אותי, אני נבוכותי מאוד, ויש מזל שלא ראה בחושך כמה אני אדום.

העיקר: אילו אַתם הייתם שואלים אותי, הייתי עונה: “אוהו, עוד איך?!” אבל על שאלתו עניתי בגמגום ובמבוכה: “לך! משוגע!… אתה חושב שאני משוגע? טפש!…” ואמרתי את זה מהר ובנשימה אחת ואחרי זה הונח לי וכאבן נגולה מלבי.

אני פּה הכי־קטן. לכולם כבר מלאו ארבע־עשרה. והילדות (לאסוני) עוד יותר גדולות. זה לא טוב להיות הכי־קטן, מתייחסים אלי כמו אל תינוק חכם. לחכמה הכי־טפשית צוחקים עד להתפּקע. עושים לי פשוט את המוות.



שלום לך י.

14.10.37

י., אילו ידעת כמה אתה חסר לי עכשיו. אַתה תצחק לי, אבל אפשר באמת לקרוא לזה אהבת ידיד. י., חלמתי חלום כזה (אגב – השבוע קצרתי. אני בכלל עובד בחדשים אלה במקצוע אחד – חצירים). חלמתי ככה: בלב שדה־תלתן גדול, לפנות ערב, אני עומד וקוצר, קוצר בהתלהבות ושמחה אין קץ, כמובן גם שר, קופץ, צועק. גמרתי את הקציר ואני מתחיל לערוֹם. (תאר לך הכל בצבעים הכי יפים!) ופתאום אני קופץ על ערימה, מחבק אותה חזק־חזק ושר: “על ההרים נעפיל נטיילה”… ואני מטפס על הערימה, עומד עליה ושר. והנה מרחוק אני רואה ילד רץ ומנפנף לי בכובעו (את הרגעים האלה אני זוכר ומרגיש כאילו היו במציאות) והילד רץ וקרב והנה אני שומע את הקול, קולך: “חיים!” אני זוכר איך שקיבלתי דקירה בלב מרוב התרגשות). רצתי אליך, ניגשנו אחד לשני ותקענו כף ובמבט מלא אהבה מדדנו בעינינו זה את זה. את הרגע הזה לא אשכח אף־על־פּי שזה חלום.

עכשיו קיבלתי מכתב מנ. כשאני הולך לקבל את המכתב אני נושך את אצבעותי מהתרגשות: שמא המכתב מכם? וכשלא נכזבתי הרי זה חג בשבילי, התרוממות־הנפש פשוט.

באהבה רבה



שלום לך חברי מ.

19.10.37

צדקת, אני מאושר ומרגיש את עצמי מאושר מכולכם, גימנזיסטים מסכנים (לבי ליסוריכם). גם על דרכי נזדמנו הרבה אבני־נגף, ואני סובל, ומצטער. אך למרות הכל אני מאושר.

אתאר לך את מצבי במשל שחיברתי: גרתי במישור. במקום צר ואפל ומזוהם שרוחות רעות מנשבות בו. במקום צר זה התעיניתי מאוד מאי־חופש ויסורי היו גדולים. ממול היה הר, גבוה, גבוה שכולו מכוסה ירק, ותיארתי לי שרוחות טוהר מנשבות עליו והאויר צח ורענן. ושנים רבות שאפתי לעלות בו ולא הרהבתי עוז בנפשי. ופעם, כשגעגועי ויסורי גברו מנשוא, הרהבתי בנפשי וטיפסתי. תיארתי לי שאעלה בשביל מיוחד בתוך שדרה של דקלים ענקיים, ופרחים מפרחים שונים זרועים על פני השביל ומפיצים נועם. והנה כשעליתי – היו סלעים, מורדות ועליות קשות־מנשוא ואני נתקלתי ונכשלתי ונחבלתי וצערי ויסורי גברו מאוד־מאוד. ומפעם לפעם אני מתיאש כבר כמעט, אך מחשבה מנצנצת בלבי: “על אף הכל אין מאושר כמוני… כשאגיע לפסגה אז אהיה מאושר באמת”.

כזה הוא בערך מצבי וכאלה הן התלבטויותי. אני תיארתי לי שפה תהיה חברה נפלאה ונהיה פה כמו משפחה ושתהיה פה אהבת־רעים נפלאה. החברה פה אינה טובה כל כך. כל ילד כשהוא לעצמו הוא ילד נחמד. אבל ביחסוֹ לילד אחר – איזה אגוֹאיסט נורא… ועוֹד המון מגרעות מצאתי כאן. אבל על אף הכל אני מאושר.

– – – מי יתן ותצליח המסיבה. אני אומר לך שאם תצליח, זה יהיה נצחון לכיתתנו. שתראה הכיתה שהיא יודעת להתאַחד גם בתנאים קשים. ביסוריכם, ביסורי כולכם בגימנזיות, תתאַחדו. צריך לבחור בכמה מכם לועד־מסיבות. ושהוא יחליט כל שבועיים לפחות על מסיבה. להכין חומר רב, שירה, חיבורים וגם שגעונות. – – –



מ.

20.10.37

מכתבך השרה עלי רוח עצב וגעגועים רבים. וטועה אתה אם אַתה חושב שאלעג לך. אין אתה יודע כמה סבלתי אני בהיותי בתל־אביב. כמה הזיות הזיתי על כיבוש, על קיבוץ, על הגנה ועוד כל מיני מעשים.

צדקת מאוד באמרך שהיית משתנה בגוף ונפש. אילו היית יודע כמה השתניתי אני בנפשי. לאו דוקא בדברים הגלויים לעין אלא בדברים שידעתים רק אני, דברים שבנפשי, דברים קטנים אבל קובעים. אילו היית יודע כמה השתניתי במובן הלימודים. אני אוהב ללמוד, זה מעניין אותי ואני מרגיש בהם צורך. אני אוהב את המורים, ואת החברה בכלל.

אילו היית יודע כמה אני מתגאה בזה שמקנאים בי, איזה מין רגש אכזרי על לא־דבר. רגש משונה שאני רוצה לעקור אותו מקרבי ואיני יכול. רגש שאני מתעב אותו בכל נפשי. אך באמת יש לקנא בי: אני כל כך מאושר על אף הנפתולים… לפעמים אני הולך פשוט ופתאום אני מרגיש שאני חפשי, והלב מתרחב מרוב שמחה. התבין אותי?

שלום, באהבה רבה



שלום לך, י.!

24.10.37

צדקת, הלב מתחמץ, כואב, כואב. אך מה בצע בדברים, כבר גיליתי לך כל לבי – – –

מ. כתב לי שני מכתבים. ואילו ידעת כמה הוא סובל. רגשותיכם משתוים. גם הוא מתגעגע נורא ליגור. הלא גם הוא היה בשלישייה שלנו, של ההוזים על יגור. שמע־נא, י.! התקרב אליו, בסבליכם וביסוריכם תהיו חברים. תשתדל שייכנס ל“מחנות העולים” ושיהיה בקבוצה אחת אתך.

– – – בית־הספר זה דבר יוצא מן הכלל, למעלה מכל תיאור. בית־הספר הוא בעצם רק שתי מחלקות שאחת מבוגרת יותר, ובכל זאת יש אהבה וחברוּת ואיחוּד רב בין המחלקות. אני אוהב נורא את המורים, מורים נפלאים פשוט. יש פה מורה צעיר שהוא המחנך של שתי הכיתות והוא המנהל את העניינים. והוא המורה הראשי. חברמַן שאין דוגמתו, כאחד מאתנו, משחק, שר, קופץ, רץ, מקלל, צועק, צוחק והכל. ומצד שני הוא מחזיק אותנו בידו כמו ילדים טובים. והחברה פה נפלאה. והאמונה בחבר, אני פשוט נדהם כמה מאמינים פה בכל ילד. אפשר לקרוא לו בית ספר חלוצי־סוציאליסטי במלוא מובן המלה. אני פשוט מתפּעל ממנו.

שלום, באהבה רבה



הורי היקרים!

13.11.37

– – – נדהמתי מאוד מרצח החמישה. פּה זה עשה רושם איום. בתי־המשפּט הצבאיים זה דבר נורא. מתוך קריאה הוברר לי. ואני עכשיו בהחלט מתנגד לכל משפּט־מוות, לכל משפּט־מוות נגד כל איש ולוּ גם רוצח נורא. חיי אדם הם מתנת הטבע הקדושה ביותר ואין רשות לאדם לנגוע בה לרעה. לתקן אותה הוא צריך.

באהבה



שלום לך, י.!

13.11.37

אחרי תקופה כה ארוכה בשבילי, שלושה חדשים כמעט, החלטתי לכתוב לך את האמת לאמיתה. באו לי ימי אכזבה.

אמנם השעות בבית־הספר הן שעות של שמחה, אבל כשאני בא לפנימייה – העולמות מתהפּכים. אני כאילו נופל מאור לחושך. הכל איננו מסודר. חברה נוראה או חוסר כל חברה. האיגואיזם הוא דבר רגיל. יומם ולילה מריבות וויכוחים, ולא על איזה שאלות גבוהות, שאלות שקובעות מאוד בימים אלה, כי אם על שטויות, על דברים של מה־בכך, על שאלות־הבל. ועצם העובדה שאין פה אף שני חברים טובים מעידה על חברה גרועה. האם חברה היא זאת, כשאין בה אפילו שניים שמוצאים סיפוק זה בזה? האם זו חברה בריאה?

כידוע לך, הייתי בשבת שעברה בתל־אביב. הורי קראו לי הביתה, במיוחד, להשפיע עלי שאעבור לגבעת־השלושה. והברירה היתה בידי, ולא רציתי ולא הסכמתי, רק מפני הסיבה שאין להתיאש, שאולי עוד יהיה טוב. וגם כעת אני רוצה לדחוק למוחי את המחשבה הזאת ואני אומר לעצמי: אין להתיאש, עוד יהיה טוב. אבל, י., אין להעלים עין – מחשבה זאת נעלמת, נדחקת ויוצאת מלבי.

ועל אף הכל, לפעמים תוקפת אותי שמחה אמיתית. חדוה כנה. היום, למשל, (בעצם, זה מעשה שטותי) אחרי הצהריים כשהיה חם מאוד, נכנסנו אני וחבר שלי (גם זה נקרא חבר) להתקלח; המקלחת היתה ריקה ומצוצחת. היא היתה ריקה מאדם, רק שנינו היינו בה. ופתאום קפץ עלינו פרץ של שמחה. ערומים תפשנו זה לזה בגרון וחנקנו זה את זה כהוגן. אני הוצאתי צוארי מידו וחנקתי אותו בכל כוחי עד שהוציא שאגה איומה מגרונו, אני עזבתיו ונתתי גם אני את קולי בשאגה, התחלנו שואגים וקופצים ורוקדים וצוחקים, התנפלנו אחד על השני, ערומים, נדבקנו גוף אל גוף והתגלגלנו על הרצפה, מתאבקים מתוך שאגות נוראות. ולפתע קפצנו ורצנו למים, פתחנו את כל הזרם ובדילוג מעמידת “הכון” קפצנו למים בצחוק פראי. כשנכנסתי לתחום הזרם החזק והקר נבהלה נשמתי וכמעט פרחה מקור, אלא שהיא עמדה ונתקעה בגרון, וכדי להשיבה למקומה פערתי את פי בבהלה גדולה ובמהירות עצומה של 300 ק"מ לשעה התחלתי שואף לקרבי אויר עם מים: “ההה…!!! הההה…!!! הההה…!!!” עד שנתיישבה נשמתי והדיבור בא אל פי ואז התחלתי להשתולל. רצתי אל חברי ומתחת למים הזורמים טפחתי לו (אתה מתאר לעצמך) בגבו, הוא השמיע זעקה נוראה והשיב לי טפיחה כהלכה. רצתי בחזרה למקלחת שלי ותחת הזרם הקר נשכבתי על הבטן, התגלגלתי על הרצפה. פתאום קפצתי ונתתי את קולי בשאגה… “היי, מי זה צורח ככה?” נבהלתי מהנזיפה ונאלמתי דום. התנגבתי ושמחתי לא ארכה עוד אלא רגעים אחדים. ובאמת, אם יש שמחה אמיתית – גם היא אינה מאריכה ימים.



להורי היקרים!

9.1.38

מצבי כאן משונה מאוד, לי וגם לכם יהיה קצת משונה. הזמן עובר כל כך מהר שזה משהו איום – רק אתמול היה יום ראשון והיום כבר שבת… זה פשוט נורא.

יום־יום אני קם בשעה שבע בבוקר ועד שאני שוכב לישון אני מתוח נורא. אינני יודע ממה באה המתיחות הזאת, אבל זה כך. כשאני עושה משהו וכשאינני עושה – תמיד אני מתוח ואינני מרגיש שעמום. בשבילכם זה ייראה טוב. אבל אין לכם מושג כמה זה נורא… אינני שקט, אינני שמח, אינני עצוב, אני פשוט משתגע. אבל כשעובר היום, כשאני שוכב כבר במיטה, אני חושב תמיד על היום והנה לא נוסף כלום. נדמה לי שהחיים חסרי טעם. יום דומה לחברו. אין כל חדש. אבל אני לא מיואש. אני כולי אדיש לזה, לא איכפת לי, אני מרגיש שחסר לי משהו, אינני יודע מה. נדמה לי שחסרה לי העליזות, השמחה האמיתית על מה־שהוא. זה אמנם מצחיק אבל אינני יודע איך לומר זאת, חסרה לי איזו שמחה שהיתה קודם, לפני בואיהנה. אולי מפני שכל חלומותי על קיבוץ לע נתקיימו. אני תיארתי לי שאכיר את כל חברי המשק, שאתיידד עם אחד המבוגרים, ובכלל תיארתי לי את כל האידיליה של חיים משותפים בקיבוץ – וכל זה איננו. ועל כל זה – אינני יודע מדוע איננו. מיואש אינני, ורק אדיש – לא איכפּת לי… או שבאמת איכפּת לי מאוד… כל זה בא, נדמה לי, מהמצב הגרוע בפּנימייה, מחוֹסר חבר או חברה.

באתי לידי מסקנה: בתל־אביב חשבנו אני וחברי על חיי הגשמה, חיים שיתופיים בקיבוץ, והנה עמדתי בנסיון של חיים אלה. ועכשיו אני רואה מה קשים ומלאים חתחתים ומכשולים הם חיים שיתופיים לנערים שמימיהם לא היו כאלה אלא רק דיברו על זה. כמה התאמצוּת, כיבוש היצר, רצון וסבלנות צריך לחיים משותפים בכל מקרה פעוט שבפעוטים.

באהבה רבה



שלום רב לכם י. ומ.!

24.1.38

אין לכם מושג כמה שמחתי למכתבכם. פשוט, אינם יכולים לתאר לעצמכם. הייתי אז בדיוק באמצע משחק: ליכלכנו זה את זה בפּיח של מנורות־הנפט אשר בחדר. היה שמח… רצנו, קפצנו, שרנו וצעקנו. כשהיינו כבר שחורים, שחורים, באמת כמו כושים, רצנו לעמדה ל“הפחיד” את השומר. כשהגענו לעמדה האיר השומר בפנס (החושך היה גדול מאוד). אנחנו חָתכנו פרצופים “נוראים” כביכול, ואני אומר לכם, השומר התפּרץ בצחוק אדיר עד שחגורת הכדורים התפּקעה כמעט… פּרצנו גם אנחנו בצחוק. היו אלה רגעים נחמדים…

– – – השכבה בחיפה היא בעצם גדולה. כמו השכבה כן גם הקבוצה שלנו (9 ילדים) היא בעצם פּריחתה ואני מלא מרץ ויש רצון מיוחד לפעול בהתמסרות בשכבה שדורשת הרבה כוחות מאומצים. בעינַי, הקבוצה היא מוצלחת מאוד. אין בה דברים שיודעים להתפּלסף, אך כולם יודעים להתבטא בגילוי־לב. הנחנו ביסוד הקבוצה את העזרה ההדדית, הרעוּת והאינטימיות וגילוי־הלב בכל מקרה המעורר שאלה. ומסביב לזה תתרכז העבודה תרבותית.

עוד דבר חיובי מאוד בעיני וחשוב לכל קבוצה. ישנה אצלנו בקבוצה מדריכה – צנועה, שקטה, אבל פעילה. והיא בדיוק כמו כל החברים. איננה הדברנית הראשית שנוטלת את החלק הגדול בשיחה (כמו הרבה מדריכים). אנחנו עצמאיים. הקבוצה מתפּתחת בזרם לא־מסוים, כלומר, – איננו קובעים לנו לאיזה כיווּן נלך, לקיבוץ המאוחד, לחבר הקבוצות או לקיבוץ הארצי. על זאת גם איננו חושבים עכשיו. לנו ישנה דרך ההגשמה המלאָה, דרך העבודה, ובמשך הזמן, במשך בירורים רבים, במשך שנים של מחשבה נוכל לקבוע לנו את הזרם הנכון בעינינו ואליו נשתייך.

כך תיארתי לעצמי תמיד תנועה – שאיננה מחנכת לזרם ידוע אלא לדרך. ואת דעתי זאת ביססתי ביחוד בקראי ב“לעבודה” 2 את מאמרו של שבתאי: “חינוּך למסגרת או חינוּך לערכים?”

חברה! במצבי ביגור, כלומר – בחברה בפּנימייה, חל שינוי לטובה. דבר אחד התברר לי עכשיו, שלא עמדתי עליו היטב, או שאני עוד בעצם הנסיון לחיות חיי חברה משותפים. אַתם בעיר מדברים על חיי קיבוץ, חיי שיתוף ואחוָה. אבל אינכם יכולים לתאר לכם כמה קשים ומלאים מכשולים הם החיים השיתופיים. כמה סבלנות, כח וכיבוש היצר דרושים לחיים משותפים. כמה וַתרנוּת. על כל מקרה קטן, על מנורה שנלקחה בלי רשות, על גפרור, על כל דבר. אין יודעים להסתדר, פשוט לא יודעים מה לעשות במקרה פעוט, במקרה קל־ערך. רק עכשיו אני מרגיש כמה קשים הם חיים אלה למי שמימיו לא חי חיים ממש; לא מחנה או טיול, אלא חיים ממש.

חברה, משבר קשה… משבר ממש עבר על הפּנימייה ועל כל אחד מאתנו, והמצב הוּטב במקצת.

באהבה רבה

(הלב מתמלא על גדותיו)

(החיים מתמלאים תוכן מעשי, מוסיף)



(לד.)

25.1.38

– – – אתמול היתה נטיעת ט"ו בשבט – זה היה נהדר. הסתדרנו בקבוצות. קבוצה אחת נסעה לשער־העמקים לנטוע כרם חדש, ולי נתנו שני תינוקות בני 3, מתוקים, תמימים, ואנחנו היינו מקבלי השתיל בטכס של נטיעה. הם החזיקו את השתיל בכבוד כזה, בהוקרה כה רבה, בהרגשה שבידם דבר יקר־ערך. חזרנו צפופים ודחוקים, מיוזעים ומלוכלכים ברגבי אדמה, ושירה בוקעת, שירה של “אף־על־פּי־כן ולמרות־הכל”.



(לד.)

8.2.38

– – – אני מתחיל לחשוב אפילו על חיי משפּחה – – – כמה נעים כששבים מהעבודה בשדה ולקראתך רץ ילד בצעקות: “אבא!” האם גם אתה מרגיש כמה טוב לשקוע בהזיות רומנטיות אלה? בלי טראגדיות ובלי פראַזות, אלא פשוט וטוב.

* * *

ומתוך המחשבות על עתיד נפלא כזה קשה לי לאהוב מישהי. נדמה שעד עכשיו היתה האהבה ריקנית ותינוקית, ולכן כל כך קשה לי עתה להתאהב. ואני מתחיל לחשוב על יופי, ואי־יופי מפריע.



לח' י.

8.2.38

כשהלכתי מביתך במוצאי־שבת, רצית לספר לנו משהו שר. סיפּרה לך – הזהר שלא תיכשל בזה, כי זה אי־יושר. ואַל תרמה את עצמה: שהיא לא אמרה לך ברור שלא לסַפּר. מספיק שהיא סיפרה זאת רק לךָ, ולא קראה – כשישבנו יחד – וסיפרה גם לנו.

אני עכשיו רועה. אין לך מושג מה נפלא לרעוֹת בשדה עם כבשים ועזים, טלאים וגדיים, נהדר… אני מתמוגג מנחת כשאני מטפּל בהם וחולב אותם. כל כך נחמדות הן בריות אלו השקטות כשהולכים אתן וצועקים להן לזרז אותן: “חררר מהעע” בכל מלוא הגרון והן נושאות רגליהן ורצות.

אני מאושר.

שלום, באהבה רבה


שלום לכם הורי היקרים!

22.3.38

– – – אתמול לפנות ערב רקדו במשק לבוא העולם מחניתא (שהשתתפו בהקמתה). בשעה חמש, כששכבתי וקראתי בחדר, נשמעה שירה אדירה של בחורים. קפצתי החוצה. מכל הצריפים במשק ומכל הבתים נפתחו הדלתות ואנשים החלו לרוץ אל ה“עיגול”. האוטו עמד ונראו פנים עייפים ומיוזעים של כארבעים בחורים, בגדיהם מאובקים אך העיניים נוצצות במין אושר, במין שמחה, במין גאוָה (לא יהירות).

קפצו מהאוטו ופשוט עמדו תוהים, לא ידעו מה לעשות. נצטבר מין עודף של מרץ, רצו להביע את רחשי הנפש – והתפּרצה הורה.



שלום, הורי היקרים!

27.3.38

– – – אני מתגאה בזה שאני כבר מבוגר. חי בכל, שמח ועליז, עצוב ומדוכא מדברים שונים. אני מרגיש את עצמי מאוּשר שעוֹל הכלל מונח עלי, או יותר נכון, שאני הנחתי את עול הכלל על גבי ואני נושאו. ואני כאילו בז, או נד לחברים שהם מבוגרים ממני ואינם מרגישים כמה צריך הנוער למרץ ולרצון לשאת בעול.

בשבילי, האושר הוא הדאגה ולא אי־הדאגה. אולי במשך הזמן תהיה הדאגה קשה, אבל עכשיו… יש לי חשק, כמו שאומרים, להעמיד את עצמי לרשות העם והארץ והעולם והפועלים והכל־הכל, שאוכל לתקן ולחדש דברים.



שלום רב לכם הורי היקרים!

29.3.38

היום אני בן ארבע־עשרה שנה. רק כרגע קיבלתי את מכתבכם. כל היום לא זכרתי את חגי, ורק עכשיו לאחר העבודה, כששבתי כולי מסריח מריח הדיר ומגללי הצאן, נזכרתי בו, ומין רוח חגיגית אפפה אותי. לפני רגעים אחדים סיפרתי לחברי וחטפתי 15 “פליקות” חמות, צורבות ושורפות. מזלי – לחוג את ימי־ההולדת בימים כה רעים. רק עכשיו עברה במשק הידיעה כי בשער־העמקים, מרחק רגעים מכאן, מתרכזת בהרים כנופיה גדולה כשפניה לעבר יגור. המצב פה מתוח.

כשאני חושב על השנים שעברו, על השנים העתידות־לבוא ועל הזמן שאני חי בו בהוֹוה, מנצנצת בי מין גאוָה שאני זכיתי לחיות בזמן כזה, בזמן שמכל אדם נדרש אומץ וסבלנות, בזמן של חבלי הגאולה. ומצד השני של המטבע אני מקלל שזכיתי לחיות בתקופת־אימים זו. שבני אדם הורגים איש את אחיו ללא צדק וללא משפּט; בזמן של ערב מלחמה חדש, המלחמה האיומה. ברגעים אלה אני נזכר סיסמה של סירקין: “רק בשם החיים הולכים בני העבודה למות” ובאמת זה ממצה הכל־הכל.



שלום לכם הורי היקרים!

25.4.38

– – – אתמול באתי מבית־השיטה. המועצה היתה מעניינת מאוד אך גם קשה, היו ויכוחים נוראים. תמיד היתה בתנועה הרגשה כללית של קצת נחיתות מפני תנועות אחרות, מהברק החיצוני הרב שלהן, אבל כאן במועצה הרגשה ראשונה שלי היתה התעלוּת על כל יתר התנועות: בתנועות אחרות, שכמעט לכולן ישנן עכשיו כינוסים, לא דנו בשאלות ברצון כזה למצוא את האמת. לתנועתנו אף פעם לא היתה הלכה מנוסחת, וכאן היה הנסיון לנסח את שאיפותינו ובאנו לידי מסקנה של איחוּד כל תנועות הנוער, ליצירת תנועה כללית.



2.5.38

היתה שיחה על שאלת הנוער בקשר עם המועצות שהיו לרוב התנועות. אני מסרתי מתנועתנו דין־וחשבון – – – (עלתה) שאלה, מדוע חוגגת כל תנועה לחוד את האחד במאי (זה היה ערב החג). מאיר (אחד המורים) אמר שאולי עוד אפשר יהיה לעשות את המסיבה ביחד.

אני התלהבתי נורא. ובאותו היום נסעתי לחיפה וביררנו בשכבות. (אחר בירורים וּויכוחים רבים) הסכימו ונקבעה התכנית המשותפת. אין לכם מושג כמה שמחתי, פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

– – – אתמול נתקיימה המסיבה של כל התנועות, מסיבה לבבית ועשירת תוכן. ההרגשה נפלאה. וצצה המחשבה, מה מבדיל סוף־סוף בינינו? מה מבדיל בינינו? והיה איזה מין רצון לקמוץ את האגרופים ולשבור בכוח את כל החומות המבדילות. אין לכם מושג כמה אני מאושר ומלא גאוָה… הלא, סוף־סוף, זאת יזמתנו.


– – – נכון מה שכתבת (בעניין ההדרכה): “קודם צריכים ללמוד שיעורי אדם”. זה אמרתי אני ולא רציתי בשום אופן לצאת להדרכה. קודם צריך להיות אדם ואחר־כך אפשר להיות מדריך. ובאמת אינני בטוח אם אצא להדרכה. פשוט נדמה לי שאסור לי לעשות זאת, למלא תפקיד אחראי, להחזיק בידי נפשות ילדים – אם אינני די אדם. נחמתי היחידה היא שאני יודע כי מתוך ההדרכה אתחנך, כשאדריך אחרים אדע איך אני צריך לחיות.



שלום רב לכם הורי היקרים!

10.5.38

– – – עקבתי אחרי כל הועידה (של ההסתדרות). אני חושב שיודעים אתם מדוע. פשוט מפני שזו שאלה שבוערת כעת אצלנו, וביחוד אני בוער בה. שאלת איחוד התנועות – – – זה כתוב (הדין־וחשבון) מצוין, זה, הייתי אומר, סטאַטיסטיקה עם נשמה, כתוב באופן מושך ומעניין. אני מתאר לי, אבא, כמה עבודה היתה לך, לשבת ולכתוב, עשר שעות ביום, בלי הפסק, זו פשוט עבודה פיזית קשה. השילומים הם שהקהל עקב אחרי זה בהתעניינות. קודם־כל אָעיד על עצמי ועל “השנה השלישית” והפּנימייה שלנו. אין לכם מושג כמה אני שמח להחלטות של הועידה.



(מן המכתב להורים)

14.5.38

– – – אנחנו (מחנות העולים) לא נלך לאיחוד כדי לשמש רזרבה לצורות ההתיישבות. לא כך. אני יודע יפה שקשה לקיים את הכלליוּת, על הרבה דברים נצטרך לוַתר, לא על דברים עיקריים רעיוניים, אלא על אמצעיים, בעיקר על דרכי־חינוך. מובן שאני אָבוא לאיחוד, אלחם על כל פרט קטן שבקטנים שרכשתי אותו. אבל אני גם יודע שנצטרך לתת ולקבל. אני בטוח שלא נזלזל בשום ערך. ל“מחנות העולים” ישנה הסגולה הזאת – איננו מזלזלים במישהו; בתנועה המאוחדת יימצאו כל צורות ההתיישבות הקולטות עלייה במסגרת ההתיישבות השיתופית, מושב, קיבוץ, קבוצה. אך על זה לא נוַתר בשום אופן. מי שאיננו מכיר כי ההיענות לצרכי הארץ כיום הם ההתיישבות וקליטת עלייה וכיבוש הארץ – אַל יצטרף אלינו, מקומו לא בתוכנו.

וכאן באה השאלה המכאיבה: והיכן יתר הנוער? אנחנו הוצאנו מאתיים – אבל לאָן הלכו המוני הנוער? התשובה היא שאותם יש לאַרגן, יש להבליע אותם בתוכנו.

קראתי בדין־וחשבון של הועידה (של ההסתדרות) בעניין ההתמרמרות של אנשי העיר והמושבה על אשר להם אין קוראים בשם מגשימים. אני מצדיק אותם בהחלט. גם הם מגשימים. גם להם תפקיד חלוצי ולאומי. אך לנוער לא אומַר כך, הנוער בלי הגשמה מאַקסימאַלית, בלי היענוּת לצרכי הארץ – זו בריחה.


– – – שכחתי לספר לכם. עברתי, יותר נכון, התחלפתי, עם ילד אחד מהפּנימייה. אני גר בחדר הקטנטן עם ט. ק. החדר נחמד, תמיד נקי, מצוחצח ויפה.

בחדר שלנו אנו מייסדים חדר־טבע: פּשפשים ישנם, זבובים ישנם, זוג צפרים מקננות בתקרה ונכנסות תמיד לחדר בחצי־החלון הפתוח. אני וט. גם אנחנו נמנים עם החיות, בכל אופן – לפי שלשלת־היוחסין. אנו מתכוננים להביא הנה חתול וכלב ועכברים.

יהיה יפה.



שלום לך, צ.!

יום שלישי, 7.6.38

יש לי המון לכתוב ואני מלא וגדוש מחשבות וכל מיני דברים. ואינני יודע. אליך, באופן מיוחד, מתקשה אני בכתיבה. מפּני שתמיד כשאני קורא את זה נדמה לי שכל מה שכתבתי זה שטויות מאלף עד תו.

– – – בהתחלה, כשרק באתי ליגור וכתבתי להורי, הייתי כותב מכתבים ענקיים, 10–15 עמוד. הכל היה חדש, הכל היה טוב. לאט־לאט דלוּ המַעיינות משנכנסת יותר לתוך־תוכם של חיים אלה. יש מה לכתוב אבל חסרה אותה התלהבות לדברים, ולכן גם – ההתלהבות בכתיבה, יכולת הביטוי לגבי כל פרט.

– – – התאספנו לשיחה, וקראנו בקשר עם הנושא את המאמר “בעקבות התולדה”. זה היה הדבר היחידה שהצטערתי עליו. המאמר הזה עוסק בשאלות התולדה, בעיקר אצל האדם. מאמר מדעי טהור, כמובן שהכותב לא כתב ולא חשב בעת כתיבתו על נוער צעיר שאיננו מבוגר לגמרי. השיחה היתה גועלית. כשא. קראה היתה מתיחות כזו, איומה פשוט. פה ושם נראו גם חיוכים עצורים לא־בריאים. התעוררו אצל כל אחד שאלות, בוַדאי שהתעוררו. אבל לא נשמעה אף שאלה. שום שיחה לא התעוררה בקשר עם זה. היתה לי הרגשה נוראה.


– – – יללת תן נשמעת מן הכרם. איזה יבבה, צ., אינני יודע, נזדעזעתי. יללה, בכיה פשוט. קורע לב. תן – בריה עלובה.

צ., קראתי חלק אחד כמעט של “נרקיס וגולדמונד”. ספר יפה, אבל אינני אומר כמוך שהוא מאַלף. אני מעריך את הספר מצד אחר: אופן הכתיבה, בזה, נדמה לי, הוא מתרומם למדרגה של נפלא. ישנם שם רגעי חיים, מומנטים, מצבים, שהם כל כך טבעיים, כאילו את בעצמך, עליך כותבים כעת. אפשר לקרוא שם קטעים ומשפטים וחלקים בלי קשר עם כל העלילה, ואת מוצאת בזה הרבה חיים. אני וק. חברים (כך נדמה לי), חברים טובים. נדמה לי שאנחנו אוהבים מאוד זה את זה, על אף זה שאנו נתקלים בכל מיני ניקודים קטנוּניים ורציניים. בכל אופן אני אוהב אותו מאוד־מאוד. והספר הזה, נרקיס וגולדמונד, כל כך הרבה מומנטים בו דומים לשלנו. כפי שאמרתי לך, לא צריך להשוות אלא רק לקרוא את הרגע הזה. בזה מצטיין הספר.



שלום רב לך, צ.!

14.6.38

אם אמרת לי שמכתבי גרם לך הנאה, אולי אמרת רק לשם הנימוס. אבל אם אומַר לך אני שמכתבך גגרם לי הנאה מרובה, לא “אנמס” מאומה. הוא באמת גרם לי קורת־רוח. זהו מכתב נפלא, “פּנינים” ממש. צ., אומר לך את אשר בלבי: לא ידעתי כי אַת כותבת כל־כך יפה. זהו אמנם מכתב ראשון שקראתי ממך, אבל הוא נפלא. נפלא בזה שהוא “אמיתי, כנה ונובע מהלב”. באמת, צ., נתפעלתי ממנו.

אולי גם מכתבי הוא כנה ואמיתי, אך מה רב ההבדל בינינו. כשאני קורא את מכתבך, אני מרגיש את עצמי על פסגות ההרים, ורוח קלילה וחרישית טופחת על פני, וכולי צח וטהור. האויר זך כבדולח ולפני משתרע נוף רחב ועמוק מלא רזים ויופי: הנני על פסגות ההרים. תמונה כזו מצטיירת לפני בקראי את מכתבך. ובקראי את מכתבי, אני רואה את עצמי מטפס ועולה אל פסגות ההרים. הדרך מלאה מכשולים ואבני נגף. כולי מזיע ומלוכלך וקרוע־בגדים. ולפנַי רק כברת־האדמה אשר עליה דורכת רגלי. עיני נעוצות נכחי: מכשולים. רק פה ושם על פני ההר השומם ייראה ציץ פּרח ענוג המזדקף כלפי סלעי המגור. כך יצטייר לפני מכתבי אני.


– – – ברצוני לעבור לעניין אחר לגמרי. אין לך מושג, כמה נהניתי מהחלק האחרון של מכתבך. על ק. חוץ ממה שנהניתי מעצם הדבר, נהניתי מאופן הכתיבה. צ., אַת פשוט גאונית. אַת כותבת כמו הרמן־הסה. אפילו יותר טוב (נניח), אַת כותבת את “החיים”.

האם באמת גדולה אהבתו אלי?…

צ., אני צוחק עכשיו לתוך זקני: מה טפשית השאלה, אך באמת, זה “נובע מהלב”. מילא, אני לוחש לך בשקט לאזנך: גלי לי קטעים ממכתבו (אם רק מצפונך ירשה לך). מִסְתַקְרֵן אני לדעת איך כתב בשפתו, משונה, מצחיק, לא?


*

– – – צ., למכתב זה אני מוסיף ציור (אם אפשר לקרוא לזה ציור), שי ממני לך. זו עבודת ידי. אעריך בעיניך את הציור הזה והייתי רוצה מאוד שתאמרי לי את דעתך עליו.

בימים האחרונים יש לנו שיעורים בציור על צורת־ציור מיוחדת של ציירים אשר קוראים להם פוּטוּריסטים. אלה אומרים, שהעיקר הוא לא התוכן של התמונה והטבעיות שלה. ציור לא צריך להיות צילום, היסוד שבציור צריך להיות הצבע, היחס בין הצבעים והנעימוּת לעין: האֶסתטיקה. עֶרן, הראה לנו כל מיני קשקושים וציורים יפים ונפלאים, מכוערים ואיומים. השיטנ היא, נניח, לקחת עתון (סתם עתון), לגזור ממנו ריבוע, לקחת עתון שני, לגזור ממנו עיגול, להדביק אחד על השני, אחר־כך לקחת כרטיס קולנוע ולהדביק בטעם על ידם, ואחר־כך לקחת רשת פלדה ולשים עליהם. את כל זה לצלם ותקבל צבעים וצורות נפלאות. כך, בערך, לא רק בהדבקות אלא בציורים ובפסלים. דעתו של עֶרן היא: הצבעים הם נפלאים, וההטעמה היא מצוינת. אלא שאין בזה נשמה. על ציור כזה אפשר להביט שעה־שעתיים, אבל לא יותר. אי־אפשר למצוא בו, כמו בכל ציור, כל פעם דברים חדשים, צורות חדשות וגילויים אמנותיים חדשים. זהו ציור אסתטי. זוהי דעתו, בדרך כלל.

מה דעתך אַת על: בכלל ציור כזה ושלי בפרט?

– – – צ., אני כותב את מכתבי בחפשיוּת רבה. בחיי. תשארי שם עוד בכדי שנוכל להתכתב הרבה… אבל מה דובר פי הטפש. בואי כבר משם, חבל רק שלא כתבתי מההתחלה. הלא – לא נרמה את עצמנו – במכתב הרבה יותר קל לכתוב ולהביע מאשר פנים אל פנים.



שלום רב לך, צ.!

17.7.38

– – – מבין אני יפה לאי־סיפוקך מן הפּעולות, אף כי אני לא הרגשתי אף פעם אי־סיפוק. כשהצמאון גדול – יהיו המים עכורים או צלולים, אני אדלה אותם ממעמקים וארוה בהם את צמאוני, ויִטב לי. פעמים היו המים עכורים, והיה גם שהיו צלולים. אך תמיד שתיתים בצמאון רב ובסיפוק גדול.

– – – על הספר הזה יכול אני לומר בכל הוַדאות שהוא ממצה את החיים. “נרקיס וגולדמונד” נותן הרגשות חיים. הרגשות שמעוררות חוָיוֹת רבות ועמוקות. אבל “ז’ן כריסטוף”, נדמה לי, עולה עליו בזה שהוא נותן את החיים עצמם. את עצם החיים. את המעשים, את המקרים, את החיים במובן הגשמי, וממילא את כל ההרגשות הנובעות מזה.

… והביטוי, הביטוי אצל רומן רולן, אין לך מושג כמה הוא נפלא פשוט, פשוט בתכלית. מין קיצור נהדר… מה שאנו אולי אומרים ומנסים לומר ולא אומרים ולפעמים אין מבינים בכלל מה שרצינו. אף על פי שהלב לא היה ריק, הוא רצה לומר משהו, לשפוך את שיחו… רומן רולן אומר זאת במשפט קצר הנוגע במעמקי הנפש… שלוש־הנקודות שלו אחרי משפט מעוררות עולמות שלמים של רגשות. והוא איננו מתפלסף, כמו שאנו קוראים לזאת.

"רגע – והוא נותן קולו בצחוק, צחוק ילד תמים המרחיב לב שומעיו. אמא גוחנת אליו ואומרת לו: מה זה היה לך שוטה קטן? – אז הוא צוחק ביתר עוז. ואולי הוא אונס עצמו לצחוק מפני שיש לו עתה “קהל”.

ולא רק עצם הביטוי – גם הדבר עצמו הוא נכון. הוא באמת כך… כל־כך נחמדים הם הקטנים האלה. אלה התינוקות הצוחקים, וצחוקם הלא באמת “מרחיב לב שומעיו”. צ., הזוכרת אַת שדיברנו על בטהובן ושאלנו את עצמנו: מה היא הנגינה? באיזו צורה נפלאה עונה לנו רומן רולן על זה בתארו את כריסטוף השומע את קול העוגב בכנסייה:

“אין הוא מבין כלל מה קול השאון הזה. אין הוא יודע מה זה בא להגיד. הנה זה מבריק לעיניו, הנה הוא רוקד במחול וסובב בסופה, אין להבחין כל דבר ברור, אבל מה יפה? ובאמת מה יפה… ומה יפה…”

אגב, אַת קוראת לז’ן כריסטוף יצירה. אינני יודע מדוע, אבל בי זה פגע. נדמה לי שזה יותר מיצירה, שזה לא יצירה. שזה (איך לומר?) קול־נוע ורגש־נוע – אלה הם החיים עצמם.



שלום רב לך, ק. החביב!

יום ששי, 29.7.38

אין לך מושג, באיזה הרגשות של שמחה ואושר קראתי את מכתבך זה האחרון… עכשיו כולך שלי. כזה אתה באמת, כזה רציתי תמיד שתהיה. לא ידעתי כיצד להגיד זאת, והנה, חמוּדי, פתרת זאת בעצמך – המכתב כתוּב במין קלוּת, בשמחה, בעליצות, באהבה. מרגישים שאתה מאושר. שאתה פורח ממש באויר. מנה גדושה נחת של “סם־בול”. מנה שלמרות ריבוּיה נעמה מאוד לחכי ובאה בעצמותי כשמן הטוב.

כל כך רציתי שנהיה קרובים זה לזה, ובלב הולם מסתכלים אחד לעיני חברו… רעיון נפלא נצנץ בלבי ברגע זה. אתה יודע, קראתי בז’ן כריסטוף כי כשהם נפרדו החליטו להביט כל אחד ממקום־מושבו ברגע מסוים אל כוכב אחד קבוע בכל ערב.

יפה. לא? בוא נעשה גם אנחנו “קשקוש” כזה. התסכים?



ק., שלום חזק לך ונשיקה במצח…!

יום ששי, 5.8.38

– – – ק., רצוני להעיר לך אי־אלו הערות ביחס לז’ן כריסטוף. ז’ן כריסטוף הוא סמל הסבל, היסורים וההתלבטות. כריסטוף מחפּש תמיד. הוא אדם ישר, ותכונה זו עוברת אצלו כל גבול. “חייו היו כהמון ריאקציות סוערות, כקפיצות מקיצוניות אחת לחברתה: הנה הוא חפץ להכניעם לחוקי פרישוּת ונזירוּת לא־אנושית. הוא חדל לאכול, שותה מים קרים, מסגף את גופו. והנה ה וא מדבר על לבו. כי ראשית כל־מוסר לאנשים כמותו – הוא הכוח. והיה רודף אחרי תענוגי העולם הזה. בין כך ובין כך היה אומלל. הוא לא יכול להיות לבדד. הוא לא יכול שלא להיות לבדד. ההצלה היחידה בשבילו היתה למצוא לו ידידות אמיתית, אולי כזו של רוזה”.

בחלקים גדולים למַדי הייתי משוה כל הזמן את כריסטוף אליך. פעם אמרת לי, שהספר אשר בתקופה זו מצאת בו הרבה־הרבה שהוא כאילו שלך – זה נרקיס וגולדמונד. אני בטוח שאותו דבר תאמר על ז’ן כריסטוף, ותצדק יותר.

אתה אומר, שלא כל אחד נתקל בדברים האלה. ברור שלא כל אחד נתקל במשיכה מיוחדת לשירה, לנגינה, למוזיקה, אבל כריסטוף הלא הוא גם בן־אדם, וישנם אצלו תופעות ורגשות שמי שלא נתקל בהם – הוא אדם משונה. מובן?


– – – י., אשתמש בלשון יותר חריפה: אַל תהיו טפשים. י., שב וחשוֹב קצת על זה. הלא זה שטותי מצדך נורא! ומה שייך עסק זה לתנועה? הםא התנועה קיימים מלאים תמימים שאינם יודעים מה הן טראגדיות ואפילו גרועות מזו? – אני מבטיח לך שיש ויש. ואפילו בתור חבר תנועה – האם רק את הטובים אנחנו בוחרים? ואם ר. גרועה ומקולקלת ומושחתת – האם לא מקומה בתנועה? והיכן תתוּקן אם לא בתנועה? אַתה זרקת את הרע ונשאר לך רק טוב ולא ניסית לתקן את הרע. לרע אינך דואג שיהיה טוב. לזאת קוראים בריחה. ועוד פעם אני חוזר ואומר, ששטות היא לחשוֹב ולא להשלים עם זה. אין בכלל עם מה לא־להשלים. זה טבעי ונכון ופשוט. אמרתי את זה אמנם בחריפות. אבל כך צריך להיות.

שלום שלום

ובאהבה רבה נורא



שלום רב לכם, הורי היקרים!

חניתא, 7.8.38

הנה עבר כבר חודש מאז עזבתי את העיר, והיא כל כך רחוקה כבר ממני. הימים, בעצם, דומים אחד לשני: עובדים, אוכלים וישנים, קצת קוראים, אבל בכל זאת יש משהו יוצא מגדר הרגיל. איזה הרגשה אופפת אותך כשאתה מכשיר קרקע ומסביבך נישאים גבעות והרים מיוערים, איזה הוד וכוח עצום, משהו שקושר אותך בעבותות ברזל אל המקום והנוף. אַתה מתמלא מין הרגשת יסודיוּת – שבפניךָ לא יעמוד כלום: לא מכשולים בידי־אדם ולא מכשולים בידי־הטבע. וכאן בקבוצה אתה רואה את עצמך: נוער ארצישראלי – צברים מלידה, בני כפר, המתלבטים בשאלות חברתיות, המתקשים כל כך בקליטת עלייה. אתה רואה חברה צעירים, אתה רואה את בבוּאתך. פשוט לומדים כאן מנסיון חיים (קצר אמנם) של אחרים.

דבר אחד שעשה עלי רושם קשה בחירבת צמח – העבודה בשבת. כאילו בפּרינציפּ עובדים בסנדלריה אפילו. במתפרה, במחסן, במסגרוּת, בהכשרת קרקע, בבניין – הכל. זה נורא. אינני יודע מה היסוד לרושם הקשה, אבל זה מאוד צורם.

שלום רב



תל־אביב, 30.8.38

שלום ולחיצת יד של גברים, עד שהגידים ברקה מחשבים להתפּקע!

ק., ירוע לך שצ. נמצאת אצלי – וכולי מלא אותך כל כך – עולמות שלמים של זכרונות התעוררו בי. צ. מאסה כבר בתל־אביב (כן ירבו המואסים) והיא תמהר לברוח מכאן. “סחי החוצות, ההמולה הממארת, שממת בטון”. אין מקום לשבת, להתבודד, לקרוא, להתייחד, מבלי לשמוע את ההמולה הממארת, בלי להיות “קבל עם – וקבל אור”, ממש אין מקום. “או בחדר – עונים לי, או על שפת הים”. בחדר, על שפת הים – גם אלה מקומות להשראת הנפש… ובעיר זאת אצטרך להיות כל השנה…

שלום חזק ועצום



שלום רב לך, צ.!

תל־אביב, 8.9.38

עברו כבר ארבעה ימים, והאמיני לי – לא מעצלות דחיתי את כתיבת המכתב יום ליום. מה זה עכשיו – לכתוב? הלא עוד־מעט ואָבוא אליכם בחזרה. עכשיו אני צריך להיות בקרבתכם, אתכם. אבל, צ., למה אַשלה את עצמי. ספק גרול אם אהיה אתכם, או נאמר פשוט: אם אלמד ביגור. חמצב הוא ביש מאוד. תביני, גם בשנה שעברה היה מצפוני לא נקי ביחס לבית. ידעתי יפה שבבית מצטמצמים בגללי, עד כדי מינימום של כמעט רעב: שמונה־עשר גרוש כלכלה לארבעה אנשים. וזה רק באוכל. ביתר הדברים הצטמצמו יותר. כל השנה לא הלכו כמעט לתיאטרון. לא שום דברי תענוג נפשי ורוחני. ואני הייתי לי מאושר ביגור. למה? מדוע? – והתשובה, אולי אַת אינך יודעת, אבל אילו ידעת כמה נתנה לי יגור ונתן לי בית־הספר. אבל השנה זה פשוט בלתי אפשרי. אמא – אַת יודעת, אינה יכולה להצטמצם השנה, ציווּ עליה לצאת להבראה לחדשיים. גם היא חולה כעת. ובכל זאת עוד לא פסה תקוה מלבי.

אולי ואולי…

ושלום עצום נורא

שכחתי: האם אַת לומדת ביגור? אגואיסט כמוני, רק על עצמי אני יודע! מילא – שלום. עני מהר!




תמונה 1.png

תמונה 2.png


בלי תאריך, כנראה סוף שנת 39'

יש. והצער תוקף את הלב,

יש והנשמה ‏ מתמוגגת מיגון, ובכי אומלל, חרישי,

פּורץ, והגו רוטט בעוית הבכי, וכעין צער ‏מתוק, אטום, חופף את הגוף.



שלום רב לך, ק.!

9.38

מה אומר ומה אדבר. המצב הוא כל כך ביש. מחר כבר אלמד בגבעה. איום ונורא.יש לי רצון עכשיו לרקוק על כל העולם הזה, הנבזי. ‏לסטור לו על לחיו ולצעוק. ‏לצעוק חמס על הכל.

ק., מה יהיה אתך? לא יגור, לא חיפה, לא כלום – כל דבר נקנה בקשיים ‏ נוראים כאלה. אמנם ‏ מדריך־מרכז,2 אבל – – הלא צריך גם לקבל מעט, וצריכים ‏ בני־גיל… ק., אני כשלעצמי אומלל ממך – – איך להביע רצון כזה לכעוס על הכל,‏ על החיים, איזה גורל.

שלום ובאהבה



שלום רב לכם, הורי היקרים!

חניתא

יום־יום באים ‏ מהעבודה בסיפוק רב ובהרגשה שעשיתי משהו, שיצרתי. העתון בא הנה שלוש פעמים בשבוע, ולא רבים קוראיו. אין מרגישים פּה את כל המתיחות, שלפי העתונים ‏ שוררת בתל־אביב. אין כאן מתיחות מדינית, בקשר עם ההכנות לקונגרס. שבודאי תופסות את רוב הפעולות והמחשבות אצל הנוער והמבוגרים, בקשר הפסקת העלייה וכו‘. ומדוע ‏המתיחות ‏הזאת, הערוּת הרבה, ניתנת דוקא ‏ליושבי ‏העיר, שפעולותיהם החלוציות והמעשיות־ביותר הן הרבה פחות בלתי־אמצעיות ‏מאשר אצל יושבי הכפר, המגשימים ממש יום־יום, בהעלאת עולים, בהגנה וביצירה ובהתיישבות. ‏ ודוקא אצל אלה לא תמצא את המתיחות ‏ המאַקסימאלית. אמנם ישנה מתיחות כאן, מתיחות של יצירה, ואולי זו המתיחות הרצויה ביותר, אבל בכל זאת לי, יושב־עיר,. קשה להשלים עם היעדר המתיחות ‏האחרת, אך יש לי מין הרגשה שהמתיחות העירונית ריקה יותר, מתרברבת יותר, עסקית יותר: בין המפלגות וכו’. עכשיו בתל־אביב ‏ בוַדאי סערה, ופה שקט ושלוָה, מדברים קצת, משוחחים, אבל אין ערוּת מיוחדת למתרחש ‏ בחוץ. איזה מין בטחון עצום ‏ באדמה הזאת.‏ בעצם, אפשר לכנות את זה הרגשת ‏ מולדת, כי הרגשה זו ישנה בעיקר לחסרי מולדת. ‏פה ישנה איזה ‏טבעיות כזאת, של מין “זה שלי”. לפעמים נדמה לי כי כאלה יהיו בחורי ‏ העברים בזמן ‏ שארץ־ישראל תהיה עברית לגמרי ויהיו בה כמה דורות של “צברים”. ומה נשמע באמת בתל־אביב, מה עבר עליכם ‏ בשעות הפגנת האֵלם, איך היא היתה, ספרו לי בכלל ידיעות יותר ממצות, ידיעות לאו־דוקא מהעתון, שמעוררות ‏ לפעמים הרגשת־שמחה של יכולת ‏עמידה בפני כל דבר. אַתם מבינים למה אני מתכוון.



שלום לך, ק.!

תל־אביב, 8.4.39

ודאי תתמה: מה יום מימים? אומר לך: רצוני לדבר במכתב זה גלויות. דע, מכתבי זה אינו פרי ההרגשה הפּנימית ‏ של צורך לבוא ולהתבטא לפניך. לא צודך נפשי עמוק לכתוב אליך דוקא, אלא זוהי החלטה שבאה מתוך מחשבה – פּרי השכל: ‏החלטתי לכתוב. אך בין ‏ החלטה לעשייה יש מרחק. והמרחק היה אולי גדול ‏ יותר לולא נתקלתי בקטע בספר שאני מעיין בו עתה והוא הסיבה הבלתי־אמצעית לכתיבתי.. אביא אותו לפניך: "…כל רשלנות ‏ ביחסים ‏ עם אנשים וכמו־כן בחליפת מכתבים הוא מין רוָחה שאדם מתיר לעצמו על חשבון אחרים. מתוך קלות דעת אין האדם חושב, או שנבצר ממנו לשער לעצמו, כמה צער הוא גורם לחברו, וכמה הוא מכשיל אותו ומרפה את רוחו במנעו ממנו ‏ – אלוהים יודע כמה ימים –

את התשובה שהלה מחכה לה בצדק."

נודה, נותקנו כמעט לגמרי. נשאר אמנם זכרון (גם מריר במקצת) מאותם ‏ הימים והרהורים משולהבי אהבה ‏שהיתה עולה על גדותיה, שכרון בהיר מאוד וקרוב ‏אך רחוק, רחוק. כל אחד מאתנו מביט כבר על עברו הקרוב כל־כך – מלמעלה, ‏ מגבוה. עלינו במעלה, התבגרנו במקצת ואנו מביטים כבר בטיפת־לעג על מה שהיה. אילו היינו עולים יחדיו ־במעלות, זה לצד ‏זה, לא היה הקשר ‏ בינינו ניתק כך. אַתה (נדבר נשגבות) שוכן בצלו של הר הכרמל, לרגליך פרוש כל עמק זבולון. שדות, חורשות, נהר, וַאדיות – סביבה כפרית טבעית, מוֹריקה, מאצילה מרוּח־פּשטוּתה ‏על כל השוכן בקרבתה, שופעת בטחון ויציבות. ואל נא תחייך לתיאורי המוגזם, לדידך. אַל תראה זאת בקנה־מידה שלך אלא בקנה־מידה שלי, של בן העיר שכל הדברים ‏ האלה רחוקים ‏ ממנו עכשיו והוא חי אותם לשעבר ונוּתק מהם ושואף לשוב אליהם.

אחרי שאומרים ברורות איש לרעהו, כי בהכרח התנאים השונים טוּלטלנו איש מרעהו, תוכפות עלינו שאלות “,פורמאַליות”: ‏היש לך חבר? חברה? איך הוא? איך היא? וכו' וכו'. ואם ‏ תשאל אַתה אותי, אענה: אני בודד גם מחבר וגם מחברה ‏(הדברים יצאו מאד צורמים בקלוּתם־כביכול). את שניהם טרם מצאתי לי, אין איש שומע לי. ונדמה שאני שוקע ‏ תהוֹמה. אך גם פה בא השטן האכזר אשר הֶרגֵל שמו (ובלעדיו, כיצד נחיה?)‏ והוא כופה עליך, ‏ כמה שאינך מתמרד עליו – להתרגל.

יש ואתה מעיף עינך על איזה נער שמעורר בך תשומת־לב, אתה מביט בו ואומר: זה מסוגל להבינני. וכבר אתה מרגיש אליו אהבה עזה. וכיצד תאמר לו? הכל נשאר סתום. בבואך לצריף והוא איננו– הכל נעשה ‏ ריק. כשהוא בקרבתך אתה מאושר. ומה רב האושר כשנדמה לך כי הוא מעיף עינו עליך. ‏אך אין אתם מתקרבים, ואך איזה משיכה עצומה אַתה נמשך אליו ואוהב אותו… עד כלות הנפש. כך אהבתי חבר־שכבה ושמו ר. והוא גם לא ידע. כך מדי פעם יש צורך ‏ להריק על מישהו את כוס האהבה העוברת על גדותיה.

שלום רב!



 

תקופת ההכשרה


ד!

משנת 40 בערך

ר. הנחמד היה אצלי ו“הלשין” עליך… דברים לא נוראים, אבל דבר אחד… והרי אני מטיף. הקשב למוּסר אוהב ורע: אַל תשכב לישון מוקדם! עכשיו אני מבין מה פּירוש “הלך־חיים פּגרני ואדיש” וזה נורא מכל. הוי, כוח הרצון! ואני מטיף על זה, אני! ד.: אַל תשכב לישון מוקדם!!!

לישון – זה למוּת!

לישון – זה בזבוז־זמן נורא! איך אפשר לישון – זה אָיום. בחניתא, בחניתא, באותם הלילות, כמה חבל היה לישון. כל רגע שינה היה הפסד, וכמה עלובים נראו אז כל אלה האברהם־שפּירים הנוחרים. השבעתיך באבישגים, אראלות ובחביבות, בקנוט האמסון, בתומס גלן וביוהנס נאגל, בסטריקלנד שלך שלא היה ישן מעולם, בכל הטוב והיפה, בכל היקר לנפשך: אַל תשכב לישון מוקדם!!!

קח את זה הנחמד־ר., דלג על גבעות, קפּץ על ההרים והצץ בחרכים, שמע את דופק החיים באהלי ובצריפי יגור רבתי וקרא – מיליון! מכל הבא־ביד. לך לאסיפות. הלא ביגור יש מאות פּרצופים… ואם אינך יושב בשתים־עשרה בלילה בחדר־אוכל ריק ואפלולה במסיבה מקרית עם יהודה שרתוק ואינך שומע לצליל קולו ואינך מציץ בעיניו המאירות־התמימות, בארשת פּניו הטובה מעניינת, ואינך מסתכל בגופו העצום האיוַאני – הנך אָבוד־אָבוד לעד!… זוכר אני את השעות האלה בהיותי ביגור והן נפלאות. לעתים היתה נחה עליו הרוח, על יהודה, והיה מוציא את כנורו ומנגן, שם בחדר־האוכל הישן והריק ומנורה אחת מהבהבת בקצה השני וישבנו כך מוקדמים ומלאים. אַל לשכב לישון מוקדם! – – –



שלום, ד!

משנת 40, כנראה

הנה כי כן, ידידי היקר, ברור הוא שבשנה זו איני יוצא להכשרה! הנה, אחרי ככלות הכל… אחרי התרוצצויות ודיבורים ודמיונות. הדמיונות, אלה דמיונות־הכזב המהבהבים שהיו מופיעים בזה אחר זה: שדות, הרים,‏ סוסה, נערה ואוהל שלנו, של שלשתנו. ולא־פּשוט – על עמודים, ובפְנים תמונות ופּטפוֹן, וטוב… טוב לחיות כך עם אנשים אהובים ו“ידיד יקר” – בא זה הגורל וצחק את צחוקו. הרי הסיבה של הכל. תל־אביב.

אָכן, לראשונה הייתי מיוּאָש ומדוכא לגמרי. במהרה ‏השלמתי. לא, לא השלמתי, לא. גם כיום אני מצטער. כן, באמת. אך בכל זאת, בכל זאת יודע אני ששם, במעמקים, כבר הושלם. מדוע? – משום שזה “מעניין”. משום שזה פּותח לפתע אפקים. משום שזה כל־כך בלתי ‏ צפוי. ולא לפי ‏ תכנית. משום ‏ שהתעוררו בי תכניות ודמיונות שגעוניות המכוּוָנות לעֵבר אחר, אחר לגמרי. משום שאני אוהב תמורות, אוהב עד לתאוָה. כה קוסם להישאר פּתאום ‏ השנה בתל־אביב, כה מושך להתמסר לעצמי, לשלי, ל“אני!” שכה הזנחתי אותו והוא העיקר. לא ידיעותי שאינן מספּיקות, אלא “משהו” גדול גדול. להיאָבק עמו, ‏ להיאָבק עמו, להיאָבק ‏ ולחלוש עליו. לגמרי שיהא בידי כחומר! הא! ד., צדקת: י. אינו רוצה לכרוע בפני עצמו. אני – כורע לעצמי, כורע ומשתחוה לכל הטוב והיפה שבי ולכל המכוער כל־כך והשפל והנחוּת: לעולמי שלי. אל תצחק, כי באמת הוא הוא העיקר. ונזכר אני ישיר של שלונסקי, שיר נפלא שמצאתי אי־שם בין דפּים בלים בשם “הדם הדומע”:

"ובכל זאת: אם הדם עוד בלילות דומע

גם בי גם בך וגם בהם, –

האין זה אות, כי יש שומע

לקול המרי התוֹהֵם.


האין זה אות, כי יש עוד פּלא,

שלא נפתר, לא יפתר,

וזה הלב, שכבר היה לקלס,

אליו חותר, חותר, ‏חותר."

שים לב ל“בכל זאת”. מה נפלא זה ה“בכל ‏ זאת”, נכון כל־כך וקולע: אחרי הכל, “יש עוד ‏ פּלא” ‏ שאליו הלב חותר! אל מַעיין נסתר זה שבתוכי צמא הלב, אל האושר, אל הטוב התמים, אל מעט השלימוּת האמיתית, אל זה ש“לא נפתר” ויפתר. יפתר. הו, כמה רוצה לשמש את עצמי ‏ בכל: בידיעות ובקריאה ובהבנה. ובקליטת הרבה יופי רוחני ‏ וגם ‏ רוצה אני ‏ להגשים… כן, להגשים את זה שלעולם לא יוגשם.

אמנם ‏ צדקת. ‏אף אני משתוקק לשיר־מזמור לחיים ‏ הפנימיים העשירים. לא להערצה־העצמית, כי ‏ אם לאותו “בניין טמיר ונפלא”. זה המנגנון ‏ הבלתי־נראה שבו ‏כלול כל מה שבי – ואיננו גוף. זה שבגללו אמנם כל הסבל אבל הוא נותן את הטעם לחיות ובו אני רואה את חזות הכל.

אתה אינך חש, אולם אני לעתים רואה לפתע ‏במלוא הבהירות ובכל האימה את הסוף, סוף הכל. התקוות והשאיפות והאהבות. סוף “הגוף הזה הנושם ונושף”, כדבריך, והנה הוא הבל ורוח. נמחק לבלי כל שריד וזכר. פשוט איננו. ויימשכו החיים עשרים, שלושים, חמשים, נניח אפילו תשעים ומאה שנים, אך המחשבה ש“יתכן־יתכן” ויגיע זמן שאומַר מתוך ידיעה ברורה ובמלוא האכזריות: “עוד חמש שנים וחסל סדר חיים בן־דור”, כאלו לא היה קיים ‏מעולם


אינך משעֵר, מה פולחת התחושה הזו כאשר היא מנצנצת. כאב, צער, סבל, יסורים וכו' – ביטויים אלה אינם ממצים כלום. כי זה מין־לחץ־פנימי־איום ‏ של מיליוני זעקות ‏שרוצות להתפוצץ: איני רוצה!! איני רוצה!! ויחד עם זה ידיעה סאדיסטית ‏ על חוסר־ישע מוחלט: אותו רגע בוא־יבוא! הכל מתעוות באותם הרגעים, הכל שנוא, ויש רצון להתפתל עד לפירוק־העצמות, כאילו אפשר להתחמק על ידי־כך מזה הגורל. וחוסר ישע, וחוסר ישע… ופה אתה נזכר שכמוך מיליונים, מיליונים. דומן. ואתה אחד. אוקיינוס זה גולגלות. ואז מתעוררת תשוקה – לא להיות כמו כולם, לפחות לא להיות כמו כולם!‏ לחיות לא כמו־כולם ולמות לא כמו־כולם ולהשאיר זכר לעצמי. זכר־מה מתחת לשמש. זכר מעולמי זה שכך נפתלתי עמו. וזה פּאראדוֹקס: דוקא בכוח “החיים הפּנימיים”: מגיעים להכרה זו של חדלון־האדם והבל־הבלים – שעושים את החיים ‏ כדאיים יותר. משום שהם ‏ מעשירים אותי, בהם אני חש לפחות ‏ את מצבי האמיתי, בהם אני קולט את כל היופי, בהם אני מנסה להבין את עצמי. את אלה החיים ‏הפנימיים אני גם ‏ מטפח, כי בלעדם האדם ‏הוא אפס, גוף עלוב בלבד. ולאלה מטומטמי־הלב, קהֵי־המוחין ואטוּמי מִיוֹפִי, האומרים ‏ “אכול ושתה,‏ כי מחר ‏נמות”, ‏ הכורעים לגוף ‏ בלבד, זה הגוף החודל כשהוא־לעצמו, וחבל כי ישנו, חבל כי נברא – להם יש לָנוּד ולאמור: אכול ושתה? – הלא מחר ‏ נמות! והאמצעי היחידי להתגבר על החדלון הזה, הלא הוא בחיים הפּנימיים והעשירים, העמוקים, ולא בחייו החיצוניים של האדם. ורק בהם, רק בהם אפשר להתקרב אל האַל־מוות, אשר אליו – ביודעים ובלא־יודעים – כל כליון נפשנו, ואשר בהם, לפחות, נושבת רוח האל־מוות.

והאמת לאמיתה היא, שכל זה הוא שקר ואין בו גם ‏ שמץ אמת. רמאוּת, בפשטוּת. הייתי מאוּשר ‏ באמת אם הייתי יכול לנסוע עכשיו ליגור.



שלום, ד.!

משנת 40

– – – קראתי “דישראלי” ‏ לאנדרה מורואה. יפה מאוד. – הנה דישראלי שקוע עמוק בתוך ספת־קטיפה ורודה באיזז טרקלין לונדוני מפואר ומשופץ. איזו “ליידי” שואלת את חברתה בקצה האוּלם, כשהן ‏ מסבות ליד שולחן תורכי מוזהב: מה הם החיים הרצויים ביותר? דישראלי, שהיה ‏ מלאנכולי ועצוב באותה שעה, מתנער, קם ואומר כולו לוהט: “תהלוכת ‏תפארת משנות הנעורים ועד לקבר!” – וכאלה באמת היו חייו. אדם שאין בו שמץ מהיסודות “עלוב, קטן”. אדם שכל פסיעה ‏בדרך חייו אומרת הוד ופאר, חיים פנימיים וחיים חיצוניים שכולם יופי, יופי! יופי ‏ שבעצב, יופי שבדכאון, יופי שבשמחה ויופי שבנצחון, ‏ בכּל ‏ פּאֵר ‏ וגדלוּת. הכל שזור בחוטי זהב. ואין זה סתם מנופח, אלא נובע מתוך־תוכו, מעמקי נשמתו. חיים שבאמנות. כל מהלָך בהם ‏חצוב משיש. נפלא ‏ לראות אדם שאוצר בקרבו כל כך הרבה כוח ויופי גם יחד, אדם שכך השיג את אידיאלי נעוריו, אחרי ‏מלחמות קשות – אבל איזה הוד שבמלחמה! מזיגה זכה כזו של חיים פנימיים וחיצוניים, של חומר ורווח. כן, מזיגה! דישראלי הוא פסגת המזיגה האנושית, ולכן גם שיא השלימות. – ואני באמת אינני קורא ככולם. אני כולי מתמלא נחיתות כזו, כאב כזה על עצמי, עד שהכל מתכווץ בתוכי וכולי גוש של קנאה שותתת ‏דם, של תשוקה דורסת להיות כמוהו, כמוהו, גדול כזה, חזק כל כך. ‏אני שוכח מה מסביבי. אני ‏ מרגיש ‏ שעיני בוערות, כי כולי נשרף. כמובן, כמובן אחרי זמן שוב אני חוזר אל שרץ ה“ריאליזמוס” הסוּמא וקצר־הרגליים, ושוב איני מאמין בעצמי ואיני רוצה אלא להגשים את מעט ‏ חשקי הקרובים, הקטנים…



(מן העזבון)

היה ערב. והם ישבו זה מול זה ושתקו, ושתקו.‏ שני הידידים.

האור הקלוש הבהב בעששית־הנפט הריקה והרטיט עוד צללים באוהל והאש דעכה, דעכה, ‏חרכה את הפתיל, אור פוספורי אדום־אדום ומוזר משהו. הם ישבו ונעצו את מבטם בפתיל המנורה הלוהט־וכלה. למה קרא לו הוא לפני שעה קלה ואמר “בוא ונלך” כשפרצה החבריה בצהלה מחדר האוכל? מיד התחרט, כי. רק הֶרגֵל החברוּת ביניהם אמר לו כך. אך לא חזר בו. כחברוֹ כאוּב־העיניים ‏ סלד אף הוא מהפוזה של דחייה, ‏ מעין: “בינינו־נגמר”. אכן הוא שאף את קרבתו, אך קשה־קשה היה לו הערפל המטשטש הזה שניצב ביניהם ומקהה כל חוש וממית‏ כל מחשבה. עתה, אחרי אשר לא מצאו את האומץ להשתמט איש מרעהו ונכנעו ופרשו יחד מהחבורה – עתה הם רובצים בחשיכה \לבם ריק. הפתילה נחרכה ‏ כבר ועמדה לכבות כליל. “נחוץ נפט” – לחש הוא פתאום כנחנק והטיל את עצמו לאחור על המיטה כשידיו שלובות לו על ערפו ומיד חזר והתרומם כנשוּך וישב שוב מכוּוץ, כשסנטרו בשען על אגדופו הקמוּץ. “נחוץ נפט” – אך חברו רק הושיט את ידו בתנועה מרושלת והעלה ‏ את הפתילה ששרדה. וזו להטה. שוב ונחרכה עוד ועוד והבהירה מעט את פּני האוהל שעמד לשקוע באפלה גמורה. “אין דבר, יפה כך” ענה באדישות והחל שורק חרש מנגינה נושנה.

כך. והוא הרגיש. עצמו אשם. – מדוע אינו יכול להשתחרר מכבלים אלה, ולומר פשוט כל־כך: “קום, נלך, נחזור אל החבריא!” – הם שתקו. שתקו והיו כמאזינים לקול השירה שעלתה עמומה מאחד האהלים המרוחקים. לפתע ‏ פלט זה כאוּב־העיניים אנקה קטועה, ונבהל מקולו, וקפץ ממקומו, שירבב את ראשו מבעד לפתח האוהל. נשען על היריעות והושיט צוארו אל הלילה הקר. כך עמד ספק באוהל, ספק־בחוץ. עד אשר נעשתה עמידתו זו האילמת ‏ ללא־נשוא. לבסוף קלע הוא אל הדממה מין “נו” וחברו נרתע וחזר מהפתח, וכאילו סתמית, לא למישהו מסוים, אמר: “קשה היתה ‏ היום ‏ העבודה”. והוא, בהתעוררות ‏ מוזרה ובלתי־מַתאמת, חזר אחריו: “כן, העבודה היתה קשה היום”.

איש לא העלה את הפתילה וזו כבתה. חברו פלט אנחה קלה: “נשכב לישון”. ללא הגה קמו שניהם והציעו את מיטותיהם. ללא הגה התפשטו והתכנסו איש תחת מצעו. ערים שכבו ואיש־איש מהם חיכה לאות, לאות מחברו. מעין “ישן אתה?” – – ואיש־איש מהם לא העלה על דעתו שחברו מחכה ‏ לאות ממנו, ונרדמו.



שלום ד.!

26.11.40

מוזר מאוד, כלומר, אתה מוזר לי בהיותך רחוק מאוד, לא רק
במובן גיאוגראפי.‏ בכלל, כל הויתנו ‏ המשותפת פה בתל־אביב: הנה אתה שורץ
אצלי, הנה אני רובץ אצלך, אתה כך, אתה אחרת, מצב־רוחך כזה ושונה. רואה אני ‏המון תמונות מלבבות כל־כך וחיוּניוֹת, אלא שזה רחוק־רחוק כאילו היה זה מזמן־מזמן ואיזה ערפל דק ושקוף מבדיל בין אותם ‏ הזמנים לבין עכשיו ועושה את תמונות העבר כחלום. אני מביט על צנצנת פרחים, על השמים ואני נזכר בך. בכלל זה רחוק ומשונה… וכשאני מביט על התמונה שלך ושל ש. ‏ נעשה לי מתוק בלב ומדגדג, עד שאני פשוט צוחק לי: כזה מין־נחמד עם חיוך שמתבייש מש., למה שהוא מחבק אותו כמו בחורה, וזה בוּשה ‏ כיום. שטויות! באמת הייתי רוצה לראות אותך. מודה אני ומתוַדה ברוב חרפתי: שכחתי את קולך, אני רואה אותך ואינני שומע, ‏ כמו בחלום חַ, חַ, חַ, – – ואמש חלמתי שאני בא ליגור ואתה אינך שם. אני שוכב לישון בתוך אולם גדול ובו המון מיטות, כשאני קם ‏ בבוקר – החדר אפל, התריסים מוגפים, אני רואה אותך במרחק כמה מיטות באלכסון ממולי. משהו ניתר בקרבי ואנו מביטים זה אל זה רגע ‏ שלם בלי להוציא הגה, נדהמים משהו ומתפלאים. לי זקן, והנה אני רואה שגם לך איזוֹ חתימת זקן שחרחר, כבר די גדול, ואתה יפה: מה יפה? ונוּס בפשטות. ואתה דומה גם לפינקל ‏ מ“הבימה” ב“סוחר מויניציה”, אתה חיור ויפה. ואני כמעט נשרף לנשק אותך. אבל איני יכול, אני נטוע במסמרים כמו בחלום.


דברים אל התנועה

דברי אז – כדבריכם אַתם, אם כי כיסיתם על זה – היו מנותקים מכל דבר, כי לא היתה בהם אידיאָה. אידיאָה לא יכולה להיות לרביע ולשליש. אידיאה היא להט שורף שכל אחד חי בו לקראת ‏ משהו גדול. היא אינה יכולה להיות קלושה כאשר היא אצל כולנו. אידיאה, זה נתינת עצמו כולו, בכל‏ שכלוֹ הקר ובכל חושיו הלוהטים.

כשכך שאלתי את עצמי, הייתי נאלץ להשיב במלוא האַכזריות: כזה ‏ אינך! ולכם ‏אני אומר: אתם אינכם כאלה. האמנו שחושבים אנו באמת מתוך הכרה מלאה על כל הערכים הנדושים עד־לשמצה בינינו (ורבים המתביישים לומר בקול): חופש. שויון. צדק־אנושי. בנייה ציונית־סוציאליסטית ‏ טהורה בארץ־ישראל. ולא ידענו כי אין זה אצלנו אלא כיסוי וסרח. איש מאתנו לָא חשב מחשבה רצינית. כי מחשבה ‏ רצינית היא אוֹבייקטיבית. ואנו כופתים את רעיונותינו ומחשבותינו לפי הסובייקטיבי שבנו.

קראתי בימים אלה את “להבות”. ‏ איזה ‏להט היה שם. הייתי כולי אָכול קנאָה ונחיתות כאשר השויתי אותם אלי ואל כולנו. מנַיִן להן, לדמויות שונות כל־כך זו מזו, כוח־אבנים ‏כזה, רצון כביר וכוח הגשמה במידה כזאת? עוצמה כזאת מנחיל רק הרעיון: האידיאה המושרשת עמוק. ואנו כה דלים. מה עלוב וצר לדבר כמונו בהתלהבות עיורת כזו על מפעל חדש שלנו. “רק שלנו” – כשלפנינו בניין ארץ שלימה.

איזה מסכנים נהיה בעינינו‏ כשתנאי־הארץ הברורים ביותר יאלצונו במקרה לצאת דוקא לבית־השיטה. נלך, בוַדאי שנלך, אך תמיד נזכור בצער: במפעל שלנו היה יכול להיות יותר טוב. אנו רואים כיום מתוך שיגרה והרגל את הקיבוץ כאושרנו הפרטי. כי מה פירוש: “או מפעל או למוּת” – במו שאמר חבר בתל־אביב. האם אין זה מזדהה עם: “או שטוב לי או שאני מאבד עצמי לדעת.” והלא כך אמר ועשה לפני חדשים מעטים צעיל תל־אביבי, שגמר עוֹרכוּת־דין ועמד על סף חיי המעשה. שניהם אין להם שום הארה אידיאית למעשיהם ולמחשבותיהם.



 

תקופת המחלה


ד., שלום אמיץ וחזק!

מסוף שנת 40

הגע בעצמך. וכי יש משפט מתאים יותר לתחילת מכתב זה מאשר: “מה שלומך, איך אתה מרגיש את עצמך?” וכו'. ובכן בכך אני מתחיל:‏ מה שלומך, ‏איך אתה מרגיש את עצמך, איפה ומהי מלוּנַתכם, ומה ‏ עם האוכל והמקלחת, העבודה, הנוף, וה“זבל” מה אתו? והמשק והאנשים. ועוד ועוד – הכל. ונו… כן… כך… מה אתך בכלל?

ומה אכתוב? וכי אחזור שוב ואכתוב ‏בדפוסו של המכתב מחניתא ואתה תשתעמם? להזדבל איני ‏ יכול. אינני מסוגל. אצלי זהו לא “זבל”, זוהי מורסה דמועה שמעוררת הרגשות קהות מאוד ואטומות, בכלל לא ניתן לביטוי… אך יודע אני, ד. מה שמעניין אותך ומושך את לבך הוא דוקא הזבל – העמוק שטובעים בו למעלה ראש עד שזועקים במלוא כוח הגרון: הושיעו! את זה אתה אוהב, את זה אתה גם מטפּח – גם אם אינך מודה בזה – ומַפרה. כי יודע אתה שאלה מבני־האדם המשוחררים מ“זבל” זה, הם או בהמות או “הַנְסים” (חבריהם ‏ הראשונים ‏ של הקְרֶגֶרים) ‏ההולכים ‏ בעולם סחוף ‏ זה בחוטם מוּרם, בלי להרגיש כלום, בלי לחוּש שום יופי, בלי “להסתחף” – אלה הם קלי־החיים השטחים והמאושרים. “והמאושרים” מגיעים אל ראש ההר בלי מאמצים, בלי מלחמה. עולים ויורדים, וחסל. קל להם. הכל כה קל. ומשום ‏ שאני איני כזה, אני שונא אותם, אם כי אין בהם שום אשמה. לכן כה שנאתי את סטריקלנד, שאפילו לרעוֹב קל היה לו כל־כך. וכולם היו קלים בעיניו. סלחתי לו לבסוף, אך משום שהוריד דמעה אנושית באחרית ימיו. וזה העלה את כל דמותו בעיני. ושים לב, איני שונא אלא אוהב אהבת־נפש את אותם “כחולי העיניים ובהירי השער”, אך לא את ה“הנסים” אלא את ה“איוַנים” התמימים קשי־החיים ורבי הסבל. אינם מנקרים, אינם מגרדים ופוצעים ‏ ומורטים ומשסעים ומרסקים ומשברים ומנתצים ויורקים על עולם ומלואו – ובכל זאת חיים. חיים.

– – – יהא מכתב זה כלחיצת־יד ראשונה עם פּגישה. והלא יודע אתה: אחר לחיצת־היד מתוך קצת מבוכה, מדברים לרוב על בתי חרושת לרהיטים, ובהתלהבות, ואח“כ “מזדבלים” כהוגן ואח”כ שוב בתי חרושת ואחר־כך – שלום, ואיש לדרכו. מדרך־העולם הוא.



ד. שלום!

בערך משנת 41

וחַלבה, בחַלבה כלום לא די? הא?

אתה – חה חה!

באמת אילו היה לי הרבה־הרבה כסף הייתי שולח לכם גם צנצנת ז’ם… לבן… ובכלל!

היה‏ זה המכתב הנעים ביותר, לא כן? מתוק כזה ומהנה והעיקר – שמח. חַלבה!

נו, ובכן – כך! “איך היה? איך ‏ אתה?” – טוב. באמת ‏ טוב, שום אכזבה לא נחלתי משום – הוי, כמה “סצינות” פרצו אל חלל האוטו בדרך מתל־אביב ליגור, כמה צחוקים קטנים וקטועים ירו העצבים, אלא שידעתי, ידעתי עם זה ששום דבר “כביר” לא יהיה שם ביגור. ולכן טוב. לראשונה רק מעט מבוכה שאין בה כל רומנטיקה, ודי. ואחר כך לראות, לראות ולספוג שוב את הכל: חגורה שמוטה, הילוּך, שיניים קטנות ולבנות וחיוך בצנעה, כאילו בגדר־האיסוּר. די, וגם די כל־כך להרגיש לידך את האדם ישאתה נהנה מרצונו, אשר לך, במיוחד לך יהיה טוב, ושתהיה, אתה, מאושר ונחמד.‏ שתוק־שתוק ד.! אין שואלים אותך! אַל תגיד “לא”. זה נכון!

“סצינות”! שמחתי מאוד, באמת שמחתי כאשר ביקשת ממני לכתוב. אך ראו־ראו! הכך מבקשים לכתוב? – לא שמים את הזרועות על הכתפיים ולא במבט מלוכסן ועמוק ולחלוחי ובפנים מתוחים ויוקדים מסערת נפש כבירה ולא בקול נמוך ומרטט מאהבה פורצת ועולה אומרים רכות: “חיים, תכתוב לי!?!” לא, לא כך! אלא פשוט מסתובבים וכשה“במחילה” מופנית אליך‏ תוך כדי הליכה אומרים ‏ כבדרך־אגב: “כשאתה בא אתה כותב, נכון?” כך נוהגים בימינו. בלי הרבה העוָיות, חַ חַ! וראֵה, האם לא על ריאליזמוס זה, לא שבהשקפת־עולם, אלא שבנפש, האינסטינקטיבי כבר, שכבר לא בלתי־אפשרי בכלל, הנובע מתוך דמותו של האדם ולא נותן לו את תום־האפשרות ל“סצינה” – האם לא עליו נאמר: “דור רוצח אגדות. דור משׁכּל עצמו לדעת. תרצה לבכות – ולא תוכל. תרצה לומר קדיש – ולא תדע עוד”! כאלה אנחנו.

כן, מאוד שמחתי כשביקשתני לכתוב, משום שכל הזמן ניקרה מחשבה וניקרה: ואולי לא, אולי כל זה לא נכון. יודע אני להבין לא פשוטו־כמשמעו את זה ש“שכחת הכל” ש“גם זה כבר לא נוגע אליך כלל” וכו', אבל אולי באמת, אולי באמת ‏ שכחת הכל שכחה גדולה ומשמידה, ואני, אני עומד כאן ‏ בחינת תרח עלוב ונדחה כ“אדם ‏ הנטפל” – אם זוכר אתה את פטר אלטנברג. ומה לי פה, ואני מביט סביב ולא יודע. טיפת מרורים. ושמחתי כשאמרת: כתוב. ואני גם אני אמרתי: כתוב. ואתה אמרת: כן. “כן” אמרת, “כן” זכור וקיים!

כך, ד., זוכר אתה, פעם‏ בשוּטנו‏ אמרתי לך ‏ שהייתי רוצה כבר שתעבוד, שתעבוד והבנת בוַדאי. ואני התכוַנתי ‏ לזה השחרור שהעבודה מביאה, שהיא יכולה להביא. לזו השלוָה הלא־קפואה ופורה, לזה קצב־החיים ‏ האטי וסוער, לשלום. וכל סבל שהיה וכל דכאון והרגשת השפלוֹת־ללא־עלייה אם אינם נעלמים כליל, הרי הם מתעלים, מתרוממים, נצרפים באיזה כור־מצרף, כלומר, כלומר הם יותר, יותר – אינני יודע בעצם מה יותר, אך ההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין יסוריו של אוסקר וילד לבין אלה של יחזקאל חפץ מ“שכול וכשלון”. התבין? יכולה העבודה להיטיב, לחיטיב מאוד. אך חוששני שיכולה היא גם להיות לרועץ כאשר נתונה היא במסגרת לא־מתאימה כשמחוצה לה הכל שדוף. ואתה, אתה מה אתך, בעצם? כחמישה חדשים אתה חיי. ועובד־ועובד ‏ופשוט: טוב לך? טוב? האם אלה הם “החיים”? האם – לפחות – בדרך זו יש לחפש אותם ובקו זה יש לשאוף אליהם. אמור. איני יודע! בכל מכתביך היה חוזר ומתייצב לפני – מתוך הלך הרוח, האוירה – אותו ד. כבד מתל־אביב, גם האמנתי לך שאתה שקוּע לרוב במין כהות ושכחה (משום – נדמה לי – שלא היה כל גורם מידי, מעורר, שלא יתן לך להסחף בשטף חסר־גונים ‏ זה של חיי יום־יום ‏ על כל עיפותם המיישנת). אולם במכתבך האחרון‏ הורגשה לפתע נימה חדשה. לא התוכן (שנהניתי ממנו, אגב, וצחקתי כשאתה “יושב ורואה כל כך הרבה רגליים”) – ברוח השוררת בו הוכנסה ‏ כאילו נימה… יגורית, הייתי אומר, שהפחיתה משהו מד. הקודם, כאילו משוחרר יותר, כעין איזה משקולת שניתקה, והנשימות הן יותר חפשיות וקולניות ובכלל. משהו יותר נוצץ ו – כפי שאתה אומר – בריא! מכתב נחמד ובמקצת לא־מוּכר, ‏כאשר קראתיו שאלתי: "מה זה? מה כאן? ושבתי ורציתי למצוא איזו נקודת־אחיזה ‏לרושם שונה זה שקיבלתי, ולא מצאתיה. אך רושם המכתב הזה לא נשאר בעינוֹ, כי כאשר הייתי ביגור – ואבדה לי הפרספקטיבה המרוחקת ושאפתי רק את הקירבה הפשוטה, החיה, המטמטמת, ‏ “צחוק ניתז” שאין עמו שום “רצון להבין”, “לחדור” – שוב היה ד. כמוֹת־שהוא, בלי שום שינוי, ד. נושא־המשקלות בחליפות־רוחו. וההתרשמות הקודמת פרחה.



 

סוף שנת 40

“ד. שלי”

– רק לחשתי כשסיימתי לקרוא את מכתבך. (אגב: הפרח ממשפחת המצליבים. צנון־הבר. ‏ ייבוּש ‏ גרוע בהחלט ו… בלתי־מספיק). …חיכיתי למכתבך מיום ליום והוא ‏ איננו, וגמרתי בדעתי לשגר לך מכתב – פּתק כעין “טלגרמה־שֶלַנפש”, ‏ בזה הרוח, בזה התוכן ובזה הלשון:

ד., שלום!

לא כתבת ואף על מכתבי לא ענית – מילא! בלי כרכורים ובלי פּרכוסים: אני משלים! אני משלים עם עצם ‏ העוּבדה ועם המסקנה היחידה שעלי להוציא (אמנם לגמרי לא בלי צער). ברור ומובן ונסלח! סוף־סוף הכל חולף מתחת לשמש, הכל כומש ואובד בתוהו. “והוא סבב בזהירות את המזבח שעליו יקדה שלהבת אהבתו הטהורה והזכה, כרע לפניה, נפח בה והלהיבה בבל האופנים, באשר ביקש להיות נאמן. אף ‏על פּי כן כבתה מקץ זמן מועט דומם ובאין רואים. ואולם טוניו קרגר עוד עמד זמן־מה לפני המזבח הצונן, מלא תמהון ומפח נפש על כי אין נאמנות עלי אדמות, אחר משך בכתפיו והלך לדרכו.”

כך כך…

שלום רב

חיים

ובכן ‏חלמתי ‏באותו לילה באַשמורת ‏השלישית ובחלומי והנה:

פינת רחוב בתל־אביב. עשרות חברים עומדים, יושבים ומסתובבים. מחכים‏ לאוטו לסמינר. אני ‏ ביניהם (אני אחרי מחלה ממושכת). חיוור ודמוּם אני יושב על מעקה כניסה מפוארת של אחד הבתים. ידי מחבקות את הרגליים המכונסות וסנטרי מונח על ברכי ואני מביט ‏בעיניים תוהות על כולם.

אינני יודע כיצד נמצאים שם גם נ., מ., ז., י., א., ט., (חברי מבית החינוך) אשר גם הם נוסעים לסמינר. הכל מסתובבים, משתוחחים עליזים ושמחים. רעש והמולה. אך מה משונה. הכל מתנכרים לי כל־כך וכאילו במכוּון. שבועות רבים שכבתי על ערש־חָליי ואין שם לב אלי, אל חוורוני,. הכל כאילו עשו יד־אחת נגדי ומתנכרים! למה? מדוע? עוברים על פּנַי ר. פ., וא. ט. היכן הכירו איש את רעהו – איני יודע, אך הם משוחחים ובלי התלהבות סוקרים אותי, באדישות ובשויון־נפש מוחלט וממשיכים את שיחם המשעמם. ואני רוצה לזעוק ביגוני: א.! ר.! מה יש?! וכה מעיקה עלי הזעקה ‏שאיני זועקה, ורק כולי פּליאָה ‏ותמהון. פתאום רואה אני אותך. יושב במעלה מדרגות המובילות לתוך חצר בית המוּרם ‏ מעל לכביש. יושב דוּמם וערירי. חשבתי כי מיגור אתה והנה ‏ נגלית לעיני: האחד שאינו מתנכר. האחד. בקפיצה צוהלת‏ הייתי למעלה::היי, ד.! כאן אתה? מה מעשיך?.. מה לך‏ ד.? מה קרה?‏ – “לא כלום” ענית, ובקולך נשמעה אדישות בלי־גבול. מיד התעודדתי וחשבתי כי אין זו אלא אחת מ“שתיקותיך” המפורסמות, וכדי לחפות עליה החילותי לספּר לך בהתלהבות על מחלתי: מה דעתך על מחלה ארורה זו, ד.? זה נורא פּשוט! שמע, כשבא הרופא… – “ספּר זאת לר.” – הפסקת אותי באדישות והבטת נכחך בתמימות. ואני כל כך נדהמתי: מה פּירוש? – “פּשוטו כמשמעו” – איני מבין, ד., רצונך שאסתלק? – “לא איכפּת לי… אם רצונך בכך?” שמע ד., – אמרתי בקצת דאגה – אמוֹר את האמת, מה קרה? קרה מה? “מאומה לא קרה ומוכן אני לומר את האמת ומדוע לא?” נשמעה איזה נימה מוזרה בדבריך. – נו? – אמרתי. – “שׁאַל,” אמרת, ונשתתקתי לשניות מספּר: “אתה חולה?” – חיוך של לעג מר הופיע על פּניך ואמרת: “לא!?” בפליאָה מעוּשה. אני הבנתי מיד הכל. גם ראיתי את שמץ החיוך לאמור: שאלה המראָה על הבנה רבה, חַחַ. אך אני המשכתי ושאלתי: קרה בביתכם משהו שאפשר לקרוא לו אָסון?" כאן פּרצת בצחוק שהורגשה בו חמיצוּת מעט ואמרת. פשוט – “לא”! ידיעתי את האמת שבכל הסצינה הזו עוררה בי תחושות־כאב ‏ משונות. הכל ניטשטש ‏ עלי… נתעוררתי. רוחי נעכרה מאוד. אכלתי את ארוחת־הבוקר תוך הרהורים נוגים והתכוַנתי כבר לכתוב‏ לך‏ את המכתב “הקולע־טראגי”, והנה בא מכתבך. ‏החלומות ‏ כזבו הפּעם. כן! כזבו… פּתחתי ‏ את התריסים המוּגפים ואור רב נכנס לחדר. כולי צהלתי.

ועתה, ד., פּרשה‏ נוּגה יותר. אשר לאותה ב. הוי ד., ד., אילו ידעת! וידוֹע תדע! שׂ־נ־א־ת־י אותך! לא, לא. לא אהבתי כל מאום. רק שנאתי שנאָה איומה ושורפת. שנאָה המבצבצת בקצה כל אצבע, ומתחת לצפּרניים מודקרת. ‏שנאָה השומטת בחריקה את הלסת התחתונה קדימה ומַפשילה את השפה בהעוָיה חייתית ובנצנוץ רע בעיניים מצומצמות ומזרות ארס, ארס. רציתי לרטש אותך, לרסק. כך… לשבת עליך ולחנוק.. ‏ל־חנוק ‏בגרון, ללחוץ, ללחוץ: הלשון משתרבבת, העיניים יוצאות מחוריהן ‏והפּרצוף הנאלח הולך ומסגיל ומַאפיר והנשמה פּורחת בנחירה קטועה וצרוּדה. חַחַ! ולא לומר די!

לפתע הואר בי משהו וראיתי, כי אין זו אלא קנאָה! אָכן, הקנאָה. איוּמה ‏ואוכלת. כל חלקה ‏טובה שורפת. ‏ עתה ידעתי כי קינאתי באמת. רק קינאתי ותו לא. אותה הרגשה, אז כשסיפרת לי על צ., והתהלכנו כך דמומים. לא יכולתי להוציא הגה מפּי משום שהרגשתי בתוכי כאב פיזי ממש. לחץ כזה בחזה וכה שנאתי ‏ את צ., וכה שנאתיו ובאיזה כינוי לא כיניתיו: זוהמה, חלאָה, שפלוּת, אבדון, בוץ, אבדן כל חוש יופי וטוהר וכו' וכו' ודימיתי כי מתוך טהרה נובעים רגשותי –

לראשונה התכוננתי להטיף לך מוּסר ותוכחה רבה וגם להתוַכח, אך אחר־כך אמרתי: אתה – שתוק. בלוֹם פּיך. ‏קבוֹר את רגשות לבך אלה וגולל עליהן אבנים. שתוק. ‏וגם אשתוק.

אחרי שראיתי והבנתי וסערת־הלב הכבירה שככה, הרי שוב לא איכפּת לי וסלתתי לך כל תעלוליך. אתה יכול אפילו לדרוש בשלומה של ב. זו. אמוֹר: “חיים – מתחת לצפירה ואקלימים” ותקרוֹץ. וגם לזה תהיה תכלית, הלא כן? תהיה זו תוצאָה תמימה! הא? חביב! – – ובכן, רצוני להעמידך על טעות אחת יסודית: איני נמצא בסמינר, אלא הנני חולה בביתי. אותו תחלוּא אמנם התפּתח והתגבר במאוד־מאוד וכבאובי היו באמת עצומים מנשוא. לא יכולתי לזוז. גם לשכב לא יכולתי. בלי צחוק – זה היה נורא. חוורון־פּני עתה מבהיל ממש. פּני שעוָה עם פּצעים.



רב שלום לך, ד.!

18.9.40

החלומות, החלומות ידברוּן. וכלום יש משהו נפלא מן החלום? יפה ואמיתי כמוהו? והחלומות ידברון עליך. והרי זה לילה שלישי שאתה נגלה לי בחלום.

אין צורך. בודאי‏ תתאדם עד שרשי שערותיך, אף אני, הסנטימנטאלי, אם אעלה בכתב שמץ מנהו – אסמיק כתוֹלע גם אם אָשוּט לבדי בדומיית אלוהים, רחוק־רחוק ‏מכל חוף ואדם בסירה‏ קטנה ונפלאָה עשויה מעץ ריחני שרוח קלילה נופחת מפרש־תכלת בדממת ירח – – – ובכן, גם אז אסמיק. אך בקצרה ובלי העוָיות: היה זה חלום נעים ונפלא שהמריצני להתגבר ולמהר לשגר לך מעין זה. מכתב, שבעיקר לדברים אלה הוא מכוון:

“אני שוטה וטיפש והדיוט ועוד משהו. לדור־דור. אותו אופן־הכתיבה ואותן העוָיות שבראשית ‏ מכתבי הקודם. בנת? מספּיק? איני זוכר – לכל הרוחות – בדיוק את מה שכתבתי אז. גרעין אמת ודאי היה, גרעין מהרגשותי, ‏אולם ‏ עצם ‏ הכתיבה… ובכלל, והכל. ד., העיקר כתוֹב, כתוֹב כל מה שאתה רוצה.. זבל, לא זבל – רק כתוֹב. אני אקבל כל מכתב ממך ואם גם תכתוב במכונת כתיבה.”

ובאמת לא איכפּת לי כל־עיקר. אבל – אבקשך, ד., לפחות לכתוב לי לא במכונת־כתיבה.

יוֹתר אין ברצוני לומר מאומה, ובכל זאת. ‏והרי לפניך מעט לוקסוס, כמו שנקרא לזה. מצבי לא השתנה כמלוא־הזרת וזה האָיום שבדבר, ה“נמאס” הולך וגדל ומקבל ממדים מבהילים, והנה חדשה: מחר אני מפליג ירושלימה לאותו בית־חולים חדש “הדסה” אשר בהר הצופים! הקרב אוזן ואלחש: אני שמח דוקא, זה מעניין! לא כן? ואף מראה נפלא: הייתי שם פּעם, ‏אולי אכתוב שם יומן – חַחַח! “באגף ‏ החִירורגי”. יהיה נפלא (מעין “אַשרַי – יתום אני”), רק שלא יקצצו את הרגל ולא ישימו גבס. נו, והלאָה? נעבור לאתמול: יום שלישי בשעה חמש ומחצה, והרי אני יושב ומקשיב לפינת הנוער, קונצרט של הנדל. דפיקה קצרה וחלשה בדלת. בלי “יבוא” היא נפתחת ובפתח – כמעט חשכוּ עיני: ח. ד., בספרים הכל אמת, רק בספרים ישנה אמת. כל התחושות ‏ המתוארות שם ואנחנו אומרים: “זיוף” – הנן אמת לאמיתה, הקשב: באופן רגיל פועם הלב: תיק, תק – נפתחת הדלת לפתע, והלב: – תיק, תק – בום!!! השערות סומרות… חום וקור… ושוב: תיק, תק – תיק, תק. כאילו לא קרה מאום. בכוח לא־אנוש ממש התגברתי מיד על המבוכה הנוראָה. אך לא הצלחתי לסלק את “פּקעת היסורים” שנתקעה בגרון והקול מעד כאילו – אך במהרה שטף הלאָה, קצת‏ רטט והמשיך בטוחות. כל זה חלף בשניות־מספּר וחסל. פּיטפּטנו על דא ועל הא, ואני “השתדלתי” להיות קצת פחות אדיש. כל הזמן חייכה והיתה נחמדה באמת ויפה, שחרחורת: נשזפה בסמינר ו“בבית מכנים אותה בכינוי רוסי והיא בשום אופן לא תגיד לי מהו!” נו, מילא, נשלים! שמלתה היתה‏ חדשה, תכלת עם פּרחים לבנים, וגיזרתה כה נאָה. כעשרים רגע‏ הייתי מאושר, ‏אז אמרה שלום חביב, הסתובבה על עקבה ונעלמה. ‏ – – – ‎מיהרתי וביקשתי את המראָה, הצצתי: כיעור, כה מכוער הייתי דוקא באותה שעה, כה מכוער. הרגליים לפחות כוסו בעוד־מועד בסדין. בכל זאת נורא להיות כה מכוער.



שלום ד.

אודה ש“שלום, ד.” זה הנו שגוּר ואיני חש אותו כבר באמת. בכלל, למושג “ד.” ישנה איזו משמעות ‏ רחוקה־קרובה שפּרוּש עליה איזה דוֹק. ואני צוחק בכל־פּה כשאני מנסה ואומר באותו קול, דומה שהייתי רוצה לחקות את נהימת הדוב או פּעייתו של ילוד בן־יומו.

ד., שוב החלום הוא הגורם הבלתי־אמצעי, הדוחף האחרון– לקחת את העט ביד. היא הטיפּה האחרונה אשר עמה נשפּכים המים בכוס ‏העולה על גדותיה. החלום ‏עצמו – נחמד ומרנין, אך אַל תבקש, כי לא אוֹמַר.

הבוקר – בוקר־שבת ‏שטוף־שמש. ואף אתה כמוני נהנה בוַדאי מבוקר זה. ‏ הלא גם אצלכם שם הכל שטוף ונקי היום, מבהיק לאחר הגשם, והשמים בהירים. ובעיקר אנו נהנים – שנינו, אני ואתה – על השעות הנחמדות האלה, משום שהן ראשונות לאחר ימים גשומים כל כך, אפורים כאלה וקודרים, כובלים (אגב: פּה ירדו‏ גשמים! – כל טיפּה ‏תפּוח!)‏ אמנם‏ יפות שעות אלה. אנשים “מבינים” ‏ נוהגים בהן בשגוּר להתפּלסף, להראות סימני אינטליגנציה ולומר בראש מוּרם: הכל יחסי. שום ערך אינו מוחלט אלא ביחס לניגודו. היפה יפה רק לעומת המכוער והטוב לעומת “הרע” ומביאים דוגמאות ו“מתפּתח ויכוח מעניין מאוד”. ורחל, איך אָמרה היא – וכה יפה: “הלא ידעת – המעט לי רב, וקרן שמש אחת בסתיו, היקר – – –” ושוב “אגב” בסוגריים (כדרך צ. ז.): יתכן ‏כי לא ירדו גשמים ביגור ובשבת לא זרחה השמש, ואז כל הבניין שבניתי בלא־יודעים מתמוטט ונופל ואני כאשר אבדתי ‏ אבדתי. – – –

נו, הנה רואה אתה – מצב־רוחי נשתפּר במקצת, וב“אשמתן” של שתיים מהמין היפה; ואַל בהלה. על השבועיים הראשונים, הקודרים, הטילו עלי כחתף שבוע שלישי ובו הכרתי שתי בחורות והתרועענו בכעין שלישייה והן קוראות לי “הילד שלנו”. מילא. הראשונה גדולה ממני עשר שנים, והיא – ס. מקבוצת ג. פּקחית היא משלושתנו ומבינה בפּסיכולוגיה. מרגיש אני שהיא מחבבת אותי מאוד ואומרת – השמעת? –שאני יפה. מאוהבת היא בי בוַדאי. כיצד להעריך אותה? כרגיל: בחורה טובה (השם הכולל), בעלת נפש, מבינה מאוד, כמובן לא בהמה, לא שחצנית, ‏והעיקר לא אשת־פּוֹזה השנוּאָה עלי מכל יצור עלי אדמות. ובכל זאת היא מיוחדת במינה ומוזרה במקצת. מכוערת היא, גולגולת לה עצומה, רחבה ומוארכת, פּה רחב ושפתיים עבות ועיניים חולמות קצת, בכלל כל אבר בפניה הוא לא מכוער, אבל הצירוף משונה וגס, גברי במידה ידועה. והרושם של חולניוּת שבה וסבל־מה הנשקף מפּניה. מעיניה. מחיוכה, אינו מניח את הדעת, על אף זה ששיחה ודיבוּרה נשמע, אמנם כבד ואטי, אבל בריא וישר ובלי מבוכה ועושה רושם של שלום פנימי רב. היא עצמה מעידה עליה כי שמחת־חיים בה. אידיאליסטית היא, לוהטת, שלימוּת נפלאָה בה, נדמה לי, בין אידיאליזם ואינדיבידואליזם, מה שחסר כל־כך בי. לפי שיחות אחדות הכרתיה במקצת: חיים פּנימיים, נוקבים, ויחד עם זה אידיאליסטית יוקדת. מוזר. יש בודאי עוד יצורים הדומים פּחות או יותר לא. שלנו.

השנייה הנה אחת הזקנות ‏ שבבנל המתיישבים בנהלל, מתיישבת שם אף היא וגדולה ממני עשרים שנה! שלושה ילדים לה ובנפשה היא צעירה ‏מהראשונה. נחמדה מאוד ואותה‏ אני פשוט אוהב. היא רזה ואינה גסה ויש לה צמות ופנים כל כך מאירים, חרושי קמטים, אבל מורגשת בהם צעירוּת. תכונה אחת לה נפלאָה ולא־שכיחה ורוצה הייתי שגם בי תהיה: זוכרת היא בגיל השלושים־ושבע את אשר עבר עליה ואת אשר חשה בגיל השבע־עשרה, ומעניין לשוחת עמה. שׂחים אנחנו שיחות קרובות, כבני־גיל ‏ (אלא שלה “מעט” יותר נסיון־חיים. וכי מה זה?); גם היא מבינה מאוד אלא שלא ב“פּסיכולוגיה” אלא את האדם היא מבינה. פּשוט, ביחסה ובדיבוּרה מורגש שתבין לך. קולטת היא את דבריך כאשר אתה מתכוון ובאופן אנושי וחביב, ולא בתורת־הנפש ההגיונית. על אף מוֹשביוּתה – ואף זו תופעה נדירה – חיה היא חיי־פְנים עשירים. והרי לפניך שתי ידידותי הזקנות־צעירות ומעניינות. עוֹלות ‏הן‏ גם בחנן על ה“צעירות”. ד., עלי להצטדק על תיאור ארוך זה על שתיים שאינך מכיר אותן כלל, ודאי השתעממת כדבעי, ובכן – סלח.

סדר־יומי בקצרה? – חמש פּעמים אוכל. שלוש פעמים ישן (בוקר, צהריים וערב) ושאַר־הירקות ‏הן: מטייל, מנַקר, קורא, גולף ענפים, מעט מקשקש ורק עם ה“זקנות”. משתעמם, חולם ומשחק בפּסיאַנס, אבל רק בפּסיאַנס, בקלפים סתם – הס מלהזכיר! יודע אתה מה זה, הלא? הרי יודע אתה הלכות־קלפים מה הן? זוכר אני אז, אז אצלך, בביתך, קינצצת לי קונצים בקלפיך – ככה וככה, אחת ושתיים! – “אה?! איך עשית את זה? הראה לי! נו‏ אולי תראה כבר?” ואתה‏ ישבת וביארת ואני – קשה־תפיסה שכמוני – תפסתי סוף־סוף, ועכשיו זה גז, נעלם ממוחי. אם ‏אינך יודע מה זה פּסיאַנס? – הרי זה משחק ‏ שגם בעל־פה ‏מתקשה להסבירו. אבל אחרי שבועות־מספר תפסתי: זה כשאדם יושב ופורש לפניו מגילת־קלפים כרוחב הארץ ומשחק בעצמו ב“דמה” ו“קניג” ו“ג’וקר” ו“בוף” ומחליף את מקומם ושם את זה פה ואת ההוא שם ובסוף זה יוצא טוב. נו, ודי. ולאשר אני רואה סביבי:

אי־אפשר לשעֵר מה נושא פה כל איש בחוּבוֹ, איש ליד רעהו, מיטה ליד מיטה ואין יודעים מה נמצא באַמתחתו של הזוּלת. איש וצרור ־יסוריו, איש איש לבדו יתחבט ויסבול, וכשיציץ מי‏ לצרור חברו – פשוט יודעזע ויוחרד למראה הסבל הרב מנשוא. הוי, ישנו כאן אדם ‏ שכרתו לו את רגלו לפני ‏ שבועות־מספר והוא – פשוטו כמשמעו – מתפּתל ‏ עדיין בכאביו ‏ וממשש את קצה־ירכו העליון שנשאר לו לפליטה ומלטף‏ אותו וחוזר ומטפל בו – נורא לראות את זה. נורא לראות את האדם הזה כיצד הוא אוכל בתאוה בלתי־מרוסנת. תוחב וגורס ובולע, מתנועע מצד אל צד מכאבים ולועס ולועס ופולט תוך כדי כך הברות קטועות. להרהר ‏ רגע – אדם בלי רגל. לא לטייל על ההרים, לא לשחק, לא לעבוד, לא שום דבר מזה הנקרא חופש, מרחב! הכל לעשות בלי רגל! הכל בלי רגל, לאכול בלי רגל, ללכת בלי רגל, לצחוק בלי רגל, לחשוב בלי רגל! הכל בלי רגל, הכל כבול, הכל קשוּר באופן שאי־אפשר להשתחרר ממנו עד המוות, ומזכיר לו אותו. כי מה זה אם לא לחישה תמידית של המוות: לנצח לא תהיה לך רגל וכך תגיע גם אלי ל–נ–צ–ח! הלא זה מזכיר שעה־שעה ורגע־רגע כי לא יאַחר הזמן ואלך בדרכי הרגל שאיננה, כמוה איכָרֵת. הלא זה מושך אותי־בלי הרף לאדמה, לנפול! נקצצו ‏השרשים בקרקע, אין לי שרשים בעולם־החיים. רק בצפרניים אני נאחז בהם איך־שהוא, אך זה כבר הסוף. “הרוח” – אתה מזכיר לי בוַדאי. כן, הרוח. אבל מה ערך לה כאשר אין רגל? מה ערכה אז? ערכה הוא כל עוד ישנה רגל, אבל כאשר איננה? רוח האבדון.

ישנה כאן צעירה וצרור כבד לה שלא לפי שנותיה: לפני שנה מתה האחות. עברו חדשים והאח נפצע ושוכב עד היום, לפתע מת “בחיר לבה” מיתה חטופה מסרטן, והעוּבּר במעיה. והאיום מכל: כאשר הודיעוה בבית החולים – בבוֹאָה לבקרוֹ – כי איננו, הפּילה בו־במקום. המרגוע היחידי מכל האסונות – הילד ממנו. ועכשיו היא במוצא, חמש פעמים אוכלת ושלוש פעמים ישנה. להבריא היא צריכה. וכי יש תרופה לה? ב. בת נהלל למודת־הנסיון אמרה לי תוך שיחה: “האדם יכול לסבול הכל” ואני שתקתי, והרי אני שותק גם עכשיו, משום שבעיני רואה אני כי כן הוא. וכי יכולתי אני להמשיך ולחיות אילו היו כורתים את רגלי? אבל די, ואומַר לך את האמת שעם כל ההבנה לנפש אומללי־אדם אלה (ולא סתם ההבנה, ההשתתפות בצער, אלא התחושה כאילו אני הוא) לא הייתי נמנע מלשוב ולהשתמט מעם הצולעים, לשוב ולהשתובב אתך ברחוב ולשמוח. זה דרכם של בריאים.

היה שלום וכל טוב



להורי, שלום רב!

עם גמר ארוחת־ארבע אשב לכתוב לכם מלים־מספּר. אמנם לא יהיה זה מכתב רב־הכמות, כאשר אַת, אמא, משתוקקת בוַדאי – אולם רק זה.

ובכן:‏ “סירי הבשר” אשר העלו ופירסמו את “ארזה” רבתי – נעלמו ואינם. במקומם באה ארוחת־הירק הפשוטה. ארוחה משביעה אך לגמרי לא גדושה ואני מחסר אף ממנה ומשתדל עד כמה שאפשר לא להתמלא עד אפס מקום.

תמונה 3.png

הנה, גם פה אין נותנים מנוח ואשר אמרת, אמא, קם ויהי. אלה בני־חוָה המסבים‏ עמי וזוללים וזוללים ומוסיפים ‏כיד הכרס הטובה עליהם ואשר על זה שׂמים הם את הדגש כאן ב“ארזה”, מטרחים על הנשמה בלי הפסק. מה פירוש? הם באו אך ורק לשם זה הפיטום ובא זה הפּרחח והופך את הקערה על פיה. נו, ואני איני שם אל לב כל־עיקר, מחייך לחידודיהם התפלים, בז להם משהו ועושה את אשר עם לבבי. כך. ואתי כל הצדקה, כי – כך ציוה עלי הרופא: “תאכל לגמרי לא הרבה, אַל תזלזל והשתדל עד כמה שאפשר ‏ לא לשתות ‏ כלום!” ותדעו מכאן ולהלן, כי “החולה הוא הרופא הטוב ביותר”, כאשר אתם מפתגמים. וכך הלאה. חדרי נעים למדי. קטן. נקי. מסודר. דרים בו בסך־הכל שלושה אנשים סימפּטיים פחות או יותר ‏(ואני אחד ‏ מהם).‏ אגב: הרופא הרשה לי להתהלך כאַוַת־נפשי ורק ציין “לאט, בנחת ובלא מרץ”, כשחיוך נעים על שפתיו.‏ אדם חביב, אדוק, כפי ששמעתי, מאַרגן כל ערב קריאת פרק בתנ"ך. – – –



להורי, שלום רב!

“מה שלומכם איך אתם מרגישים את עצמכם. מה שלום כולם: מלכה וחיים ושמולליה והללה וסבתא וצפורה ושושנה וחנינה וחנה. היום אכלתי תפוח. אני בריא. שלום.”

הרי לכם מכתב־כהלכה מכל הבחינות! אבל זו רק בדיחה כמובן. קודם־כל אספק את דרישתך, אמא, ל“עיקר”. כל הכאבים אינם: לא בלסת ולא בידיים ולא ברגליים. בשום דבר איני חש. האויר כמובן נפלא ונהדר ומבחינה חיצונית אני מרגיש ‏ מצוין: חורשה מטופחת יפה, גינות־נוי מסודרות, ‏ ספסלים ‏ בכל מקום, כסאות מרגוע וכו', ספרים יש, האוכל, כמובן, טעים. אני חורט על מקלות צורות שונות, והרי זו “עבודה”. ‏כל ערב אני לומד עם הרופא פרק בתנ"ך, כמובן לא רק אני. אנחנו קבוצה של 15–20 איש. הוא קורא ומבאר ומתלוצץ ואין הוא משעמם לגמרי, והרי גם זה ודאי משמח אתכם והכל טוב ויפה.

ה“עצב” שלכם הוא חסר טעם בהחלט. “עצוב” ו“עצב” ו“בצבוץ עצב” – שטויות ‏ שאין דוגמתן. אינני עצוב ולא הייתי עצוב לגמרי כשבאת אַתה, אבא, לכאן. והמכתב היה שמח ועליז ושום ‏עצב לא הוּערה בו. הכל הבל ורעוּת רוח. על “מסיבות־החוץ”, שאתה מציע לי להפיג בהן את מה שאינו “מסיבות־חוץ” (ואיננו עצב כלל), על מסיבות אלו אני שורק ושולח אותן לכל הרוחות. – הללו טפשים להדהים ואין לי גם עניין ‏ בהם – “קוביוסטוסים” ואנשי “מסיבות־חוץ” ‏שכמותם! אני‏ מתפלל שיעברו אלה השבועיים.



 

תקופת הפּלמח


שלום רב לך, ד.!

תחילת שנת 41

מכתב זה יהיה בוַדאי משעמם. מוחי ריק, בלבי – תִפְלוּת, ואם אין ברצונך ‏לבטל את הזמן תיטיב‏ לעשות אם תזרוק אותו מיד לפח: “סתם שטויות”! שכב וקרא בספר. הטרמפ – כזה “ספיד” לא נזדמן לי מעולם. כלומר: טרמפּ ככל הטרמפּים, אשר בכל שנייה אתה נקלע בו בין תקוה ליאוש והוא חסר הרפתקאות. בעשר בתל־אביב. בשתיים עוד ‏ בפתח־תקוה, בשש עוד בחדרה ‏ובשמונה כבר בחיפה. רגיל. אולם אני הייתי בהחלט לא רגיל. כאבים פיזו־פּסיכיים בשפע כזה עוד לא היו לי מעולם. ראשית־לכל פיזי: כי הלא אצלנו, כלומר, לפי עניות דעתנו, הקיבה קודמת לנפש. אגב, במקרה אני מתחיל באמת בקיבה.

הוֹ, זו היתה ‏כסוס משתולל. ‏מערכה כבדה ואיוּמה מזו‏ לא הרגשתי עדיין, פשוט מלחמת‏ פָנים־אל־פנים: דוּנקרק או וֶרדן. והלחץ? מה אומר לך? אני רוצה להעריך בלי גוזמא: חמש מאות אטמוספרות ‏בלי שום ספק. ומחוץ ‏לעדנה זו, נוספה לי נחת על נחת – אני משער, משום שלא קפצתי מאז הטיול – כאב־רגליים כזה. כל פסיעה – גיהנום. ואחרון־אחרון חביב – כי נידנד פחות מכולם – הוא כאב־הראש, זה הרגיל: דופק ‏ ברקה, דופק. דופק.

והפסיכי? מצב־הרוח אשר בשביל לבטא אותו הייתי אומר באופן סכמַתי: “אני כורך את תום סוֹייר עם פּטר אלטנברג בנפש הקסומה, שם אותם ב”ילקוט" ומטיח אותו ישר לתוך ‏ פרצופך. אתה נזרק ודוחף וסוחב אחריך את חביבה ושניכם מתגלגלים לכם. אני מסתובב!… פיוּ־וּ־וּ! שריקה חדה וארוכה: נשארתי לבדי בעולם שוטה וזר לכל, לכל." כך אני הולך תשוש וכולי מַדוה, פשוט חולה. מדי פעם אני יושב מחוּסר כוח ממש, עד שבא אוטו ומושיעני. אני יושב וכותב לך את כל הטיח הזה בנהריה, על הקרקע, מתחת לעץ לא מצל ביותר, ומחכה לאוטו מחניתא שיבוא לקחת אותי. זה הכל. באמצע‏ הדרך נודע לי על ההפצצה ונשמתי כמעט פּרחה ‏מרוב שמחה (כך זה! וכי אָשם אני?), כל הוָייתי צייצה ציוץ תינוֹקי– עיור – טפשי – אכזר: לראות הפצצה! כשהגעתי חיפתה – מוכרח אני להודות – לא התפעלתי כל־עיקר למראה האש העצומה והעשן הרב מעל לחביות הנפט. כי לא היה לזה בעיני כל קשר עם אוירונים. רק אש. פשוט אש. האש כשלעצמה עושה אמנם רושם: אש עצומה, אדומה בגובה כמה עשרות מטרים ועמוד עשן המתאבך ועולה, אדיר־שחור־עבה־וסמיך מעל לשטח רחב, מתרומם עד לב השמים ונישא עם ‏ הרוּח כעננה שחורה לעבר הרי נצרת. זה הכל. ו… לא כלום. לא כלום. אפילו לא עלה על דעתי לכתוב: “נשיקה שורקת וחמה, נשיקת גברים,” כי הלא אינך סובל זאת וגם זה לא נהוג. ובכלל עוד תחשוב באמת שאני טיפּוּס־מנַשֵק. מכל הבחינות הללו לא חשבתי אף רגע קט לכתוב דבר כזה.



שלום רב לך, ד.!

אתמול היה היום הרביעי והיום היום החמישי בשבוע. מה מעשיך בשעה זו, שם בעיר רבתי תל־אביב (השעה – סביבת עשר וחצי) מה מצב הנ־פש? הא? הא? לכל הרוחות, למה אשקר, הלא אין זה מעניין אותי כעת. ברגע זה אני כותב כשהנייר מונח על הברך ואני ערום כביום הוָלדי, מחוץ לנעלי הכבדות שאיני יכול בלעדיהן בשום פנים ואופן בואדי זה המלא סלעים ושיחים וקוצים דוקרניים. ועל אחת כמה וכמה לא הייתי יכול בלעדיהן לרדת במורד התלוּל. ובכן, אני (אני ולא אתה) בתוך אותו‏ הוד‏ קדום שנקרא “הוַאדי”. אה – “וַאדי” ובה"א־הידיעה. פשוט “התפשטות הרוחניות”. הכל כל כך גשמי: פראות, קירות הסלעים והאלות והשיחים המזנקים מתוכם לכל עבר. ברד האבנים שהתדרדרו אי־פעם או נסחפו בזרם המים האדירים ונשארו עתה ערימות־ערימות ללא סדר. הכל, הכל פראי ונפלא, רק גופי הערום בנעליו יוצר דיסהרמוניה מכאיבה. כמה עלוב הוא, קטן ומכוער – מתורבת, לבן ומנוּוָן אל מול העוֹצמה הזו. מה טוב ברגע זה להיות שחום־כהה, שעיר, גבוה, כתפי – כתפי ענקים, רגלי, ידי – עשת; שרירים גדולים, נפוחים, מתוחים ורועדים, רוטטים מרוֹב הכוח הצפוּן בהם.

שמע, ד., חשבתי על הביטוי שכתבתי קודם: “התפּשטות הרוחניות” וראיתי כי שטות היא לומר זאת, כי הביטוי הנכון הוא “התפשטות הגשמיות” דוקא. כל הדברים שבעולם שאנו חשים באחד מחושינו הנם גשמיים. ולא כולם מוכרחים להיות רוחניים. “רוחני” יכול להזדהות עם “יפה”. כי יופי – זה אופי. כל גוף, כלומר: כל דבר גשמי כשהוא נראה לנו יפה מאיזו בחינה שהיא: אסתטית או מדעית, הוא נעשה רוחני. משהוא מזדהה עם עולמנו הפנימי – משמע שקלטנו אותו בתורת סמל, הוא נתפשט‏ מגשמיותוֹ.

כשבאתי ‏לחניתא (באתי אתמול בערב) עוררתי את ב. מהשינה: (כמובן לא בכוָנה) והיא חיבקה אותי פעמים ‏ אחדות ברוב שמחה וביקשה אותי שלא להתקלקל אם גם תגיד לי שמעולם לא חיכתה כל כך לאדם וכבר מזמן לא עלצה כל־כך. הבוקר ליד השולחן ‏ כמעט נחנקתי ע“י גוש לחם שנעצר בבית ‏ הבליעה מרוב צחוק. היא נפלאה. “עושה‏ את המוות” ל”נשגבים". קוראים לה אנטישמית. זה־הכל־יותר־אין־לי־מה־לכתוב…

אם תשאל, בני, ולא תאמין כי כתבתי זאת בנהריה ובמעמקי הואדי: “על נייר זה ובדיו ועט”? דע כי הטיוטה שמורה בידי ואַל תעיז לחשוד.



שלום, אמא!

אני כותב לך רק הערב, משום שאתמול היתה לנו מסיבה כיד המלך. פּתחנו את חדר־התרבות. פה, בעליית הרפת, באולם הענקי היינו יושבים כל ערב ברעש, צעקות וגסויות. ממש מרזח. אי־אפשר היה לעשות כלום. לא להתייחד, לא לקרוא דבר־מה רציני ולא שום פעולה תרבותית. אתמול היה יום ‏ עבודה הגון. סידרנו וייפינו את האולם ובנינו ממחצלאות חדר־תרבות צנוע. לא קיוינו לשמחה רבה כזו ומצב־רוח ‏ כמו שהיה. ממש פלא, כיצד אני יושב פה כעת ומסביבי‏ כולם‏ שקטים. אחד קורא, שניים ‏משחקים, רביעי כותב וכו' – הרגשה לא־מוכרה כאן ונעימה מאוד.



שלום, לכם!

חפצי־בה, אחרי המחלה

בלב שלם אתם יכולים להופיע פה ביום בהיר אחד. ויקבלו אתכם בזרועות ‏ פתוחות גם בלי שום ויזות. את תל־אביב איני מתכוון לראות לפני עבור זמן חצי שנה, לפחות. כל מה שעבר הוא בכל זאת ‏ קרוב עוד מאוד, ואפשר לחכות. השד לא יברח. ואַתה, אבא, מה זה שתקת שם פתאום. לפחות להוסיף בסוף המכתב – למשל:

“שלום גם ממני יצחק בן־דור, סגן יושב ראש העתונאים”

לפחות זה. כלום. פשוט שותק. אפשר לחשוב שקבלת כבר טקסי לפחות, והעניינים החשובים – טססס… הייתי רוצה‏ שתשלח לי את החלומות־הירוקים שלך. לא הספקתי לקרוא, כי בדיוק צילצלו לצאת לעבודה, אבל ס. אמר לי אחר כך בהתפעלות, שתמיד הוא רגיל לקרוא משלך על ביצים ועורות ומיני פבריקים ופתאום משהו שונה כזה – ירק־חלומות. משהו שלונסקאי. ועליך לדעת שהשימוש כאן בעתונים הוא ראַציונאלי מאוד, לאחר כמה שעות אי־אפשר למצוא אלא את החלק הששה־עשר מן השלימות‏ ובמקום שונה בתכלית. אגב: מאמרך הקודם על העבודה השכירה – מצוין מאוד. באמת.

אתמול – שבת – היה לי יום טוב, כלומר: יפה ומלא. בליל ששי שכבתי ‏ בשבע על מנת לקום בארבע ללמוֹד. וקמתי ולמדתי במרץ ובשקט ובעונג עד תשע. למדתי אנגלית. באחת־עשרה יצאתי עם ד. בדרך לעין־חרוד ובהחלטה “לאשר ישאונו ‏ רגלינו”.‏ עצרנו אוטו והפלגנו למעוז. טיילנו וחזרנו ברגל דרך ‏ בית־שאן ותל־עמל לחפצי־בה בשעה שש. היה נפלא – ולא התעייפת? ודאי שהתעייפתי, הלא כמעט שכחתי לחיות ולהלך כבן־דרור, ועייפות זו ברוכה היא.

עניין “סטרומה” הסעיר באמת את כולנו. היתה גם שיחה של נוער הגוש, גוש חרוד. שיחה מוצלחת על דרכי התגוננותנו בפני הספר הלבן וכו'. שלחנו גם מכתב לועד הפּועל של ההסתדרות ובו דרישתנו, דרישת נוער – למעשים, לאַקטיביות, למלחמה בלתי־נרפּית בספר הלבן. אצלכם,‏ כפי שקראתי ושמעתי, ‏ היה עוצר־בית חמוּר באמת. ולמחרת הלכו ‏לשוק ואוטומובילים התגלגלו וחלונות־ראוָה הבהיקו כרגיל והחיים חזרו ליום־יום וזה נורא. זהו ממש פשע.



שלום, אמא!

היום כבר יום שלישי. כל יום אני מת לכתוב לך ואינני יכול. כל השבוע שעבר חיכיתי למכתב. ממש חיכיתי. (כבר כתבתי לך שאני אוהב לקבל מכם ‏מכתבים. ביחוד מכתב מאמא. אינני מחניף לך. כבר נמאסה עלי הסנטימנטאַליות הרקובה ‏במכתבים בין חברים. ההתפלספות הילדותית והמציצה־מן־האצבע של כל מיני “הרגשות”. הרבה יותר נעים לקבל מכתב אמיתי ופשוט מאמא. זה משהו בטוח. זה לא בדידות וזה לא שקר. זה טוב.)

– – – לי טוב כאן. טוב אחרי זמן רב של בדידות – לחזור אל חברה כפי־רוחי.‏ כמו ‏ בימים ‏ ההם, ‏ כשהייתי בתנועה. שמחים ומתלוצצים ועובדים קשה ואין‏ הרגשה של ביטול־זמן גם אם לא עושים כל מה שרוצים.


שלום, אמא!

נדמה לי שסיפרתי לך פעם ‏על חבר־תנועה בימי המאורעות שסיפר לי כי תמיד כשהיה רואה איזה פצע במוגלה ודם או משהו מעין זה, היה נעשה לו רע. קשה היה לו לסבול את זה. ופעם בים־המלח, אחרי ‏ התקפה, הוא טיפל בהרוג שהיה כולו דייסה של דם ועצמות. כל מערכת־העצבים התקשתה ‏אל מול הדבר שהיה צריך כביכול לזעזע אותו עד היסוד.‏ כך ודאי אתך, אמא. מול האסון הגדול באמת3 אַת פתאום שליוָה וכל חושיך קהים, את שקטה וקרה. אַת יודעת, זה טוב, זה סימך שבשבילך זה נחוץ. זו דרך של התגברות. מין מלחמת־קיום.

– – – זה רק מעליב אותי‏ ופוגע באיזה אבר בלתי־מוכר, כמו למשל אילו היו מכים אותך, את אבא או סבתא, או מישהו אחר במשפּחה. זה איזה חוש חייתי, לא, זוהי הרגשה של עם, ואף־על־פּי שאני צבּר, אני אוהב את עם ישראל.

האַלוֹ, הוֹרים יקרים!‏ אני חושב ברצינות להתגייס. כן. להתגייס לחיל משמר־הים. נוֹטרוּת. ‏פּשוט משום ‏ שקשה לשבת ‏ בבית, והכל הרבה יותר קטן מזה. והעיקר שמרגישים שזה יותר קְטן. נו כן, אין לכם טענה אחרת חוץ מבריאות. אילולא זה לא הייתם אומרים כלום. תארו לעצמכם שהיו ‏מעמידים לפניכם ברירה: נצחון או דיאטה. נצחון או – – – ברור ‏שהייתם בוחרים בנצחון.‏ ביחוד שיש לי הבטחון שהכל יהיה בסדר. מוכרח להיות בסדר.

– – – קיבלתי, וזה באמת נעים, בליל החג את העתונים, קראתי את כל שנאמר בועידה, ומאוד קשה למצוא נימוק ולהישאר בבית.



שלום לכם!

3.42

בן ארבע־עשרה הייתי מבוגר ובן שמונה־עשרה אני עוד תינוק. מדברים תמיד ושומעים על שנת השמונה־עשרה, עד שאני מתחיל להרגיש באמת משהו חגיגי. לי במיוחד זה נעים מאוד. אבל רק מפני שזה כבר לא מה שהיה במלאת לי שבע־עשרה. זהו הטוב. מתנות אני אוהב. תמיד. אבל הפעם אין לי רצון מיוחד לדבר־מה. ואני אוהב לקבל בלי לדעת – את הטוב בעיני הנותן. ומובן מאליו, ובודאי תבינו זאת בעצמכם. שאם אני “בכל זאת” “מתגבר ‏ואוֹזר חלצי” וכותב לכם רשימה קטנה ממה שאני “מוכן ‏ לקבל” – הרי זה אך ורק למען ההורים של הבן־היחיד היקר־בבנים.‏ והרי: ההגדה לבית פורסייט; אידיוט; סימפוניה דפניס וכלואה לרול; טיסת הדבורה לקורסאַקוב;‏ ספר הפסלים של אַנג’לו; ספר הפסלים ‏ של רודן; ספר הציורים של וַן־גוֹך; ספר הציורים של דגה; ספר הציורים של רנוּאַר; סימפוניה פֶר גינט לגריג; האדמה לזולא –! לא את הכל אני רוצה. רק אחד מכל אלה. ואל תבהלו. איני מקוה למאום. כל עניין כזה עולה עכשיו הון. אבל אין דבר. אם לא משהו מאלה – אַתם וכולים לתת לי את הסרט “חלף עם הרוח” – זה יהיה נעים מאוד…

במטעים אני מתעניין, אבל מתוך שאני עובד בענף ולא מתוך נטייה. פשוט, איני אוהב ואיני יכול לעבוד סתם בענף ולא לדעת, לא להבין למה, איך ומתי. אני שואל ומבין מדוע קושרים עכשיו, מדוע כאן דוקא, נגד מה מגפּרים, וכו'. כשקראתי את דבריך, אבא, נזכרתי בט"ו־בשבט כאן שהיה עלוב למדי, וחשבתי אז על חוסר ההבנה והטעם של האנשים‏ האלה, שאינם תופסים את החג ובכלל את הנטיעה ‏כערך‏ חלוצי ועממי ויותר מזה. ואגב: אני והרצל טעמנו‏ שוה. גם לפי דעתי התמר הוא עץ־הנוי היפה ביותר לנוף הנמוך שלנו. נעים להביט תמיד על זקיפותו, על התמרוּתוֹ. וקיבוץ שמעל לאוֹדם גגותיו “ניבטות” כפּות תמרים למרחוק נראה יפה להפליא ומעורר אסוציאַציות נעימות על הימים ההם ועל הימים העתיקים עוד יותר כשהיינו מטפסים ומנענעים בזנב– – – אבל אין דבר, ודאי וּבודאי שיבואו הימים הטובים והבריאים האלה.



שלום ‏לכם!

שנת 1942

נדהמתי מאוד ממות ר.4 ואינני יודע מדוע נזדעזעתי כך וכמעט לא נהגתי מעשה־גבר.‏ אח לעזאזל! כל־כך הרבה קישקשו סביבה ופישפשו בידיים גסות בכל פרט מזוהם, התוַכחו וצעקו על כל צד של איזה עניין אפסי. כל העניין. של ר. דובר בו כבר כמעט לשמו. לגמרי־לגמרי נשכח שמדובר על אדם העומד על פי תהום איומה ממש. שנתיים ‏ לסבול ולסבול ‎ – ולמות. את חוסריהטעם הזה אי־אפשר לשאת כלל, ורק כמה שניות תהומיות ואפלות נמשכת הרגשה מרגזת זו ואחר – כתמיד – מתקהה הכל ונשאר רק טעם תפל הנקרא גם אֵבל, שנשכח גם הוא מהר. אולי פגע זה בי במיוחד, משום שבבת־אחת זכרתי את חלאַת השנה־וחצי שעברה עלי ללא טעם.



 

שנוֹת־השירוּת בחיל הים האנגלי


שלום, אמא!

שנת 43

– – – פּ. בא אלי (לבית־החולים) פעמיים ביום ולפעמים יותר. אנחנו משוחחים הרבה על ספרוּת, על פּוליטיקה – מכל הבא ביד. הוא סמל הדור הקודם, זה שעלה מבחור־ישיבה ונהיה לאפיקורס. קרא את “אהבת ציון” וידע את ביאליק בצעדיו הראשונים. ולא נשאר מין יצור “רוחני”. פּועל הוא ונשאר אדם עובד ופשוט כל חייו ולא איבד את ההתעניינות בשירה ובספרות ושאלות “נעלות”, אם גם אינו קורא היום הרבה – מזיגה טובה של רוח וחומר. אני חובב “זקנים” כאלה. – – –



שלום, אמא!

43

אמרתי שיום־ההולדת שיישכח מזכרוני יהיה היום המאושר, התקופה הכי טובה ביותר. והנה זה לא כך. נחמד באמת היה להוָדע ממכתבך שהיום בדיוק אני בן תשע־עשרה. שכחתי לגמרי ולא הייתי שם לב אילו לא היית מזכירה לי. אחרי הכל אני חושב שהברכה היפה ביותר, ודוקא האינטימית, היא שהמלחמה תיגמר כבר. מחוץ לדברים שהיא פוגעת בהם יותר או פחות – היא גם, ובעיקר, פוגעת במשהו ‏עמוק ואינטימי הרבה יותר מכפי‏ שמשערים. אצל כל איש זה משהו אחר, נימה אחרת ומתגלה במוקדם או במאוחר. אני מתחיל לחשוב על זה דוקא עכשיו, בשעה שאינני מרגיש את עצמי מגויס אלא סתם פועל בנמל. גר בחיפה, עובד יום־יום חמש שעות, ‏כל יומיים חופש. בוּרז’וּי! לפני זה לא יכולתי לשאת את השקט הזה, בשעה שכל העולם ועם ישראל בפרט וכו' וכו'… עכשיו אני אדיש יותר, רחוק קצת מהעניינים, וזה גרוע יותר. אני מרגיש פתאום את התלישות שהמלחמה מביאה, היא קורעת מהחיים ולא נותנת שום מקום־אחיזה. אילו לפחות אפשר היה להילחם..



שלום, אמא!

רואה אַת, כפי שאַת אומרת, “במקום שאינך – שם טוב!” “שומר נפשו ירחק!” – זה נכתב במיוחד ביחס ‏ לאנגליה. ישנו בעתון מאתמול שיר של שמעונוביץ. יותר משהו יפה הוא נכון. הוא מבטא בחוזק את הגועל הגופני שבא משנאה וכעס אין־אונים. כל הגוף כאילו תקוּף בחילה מחמת השפלות הזו של אנשים ויחָסים, הזוהמה והרוֹע שהשתלט בכל.

– – – אותי מרגיז שדוקא עכשיו נפלתי לעניינים אלה. שבתי “מבית ההבראָה” במצב־רוח מצוין ושקט מאוד, והיה לי מרץ תמידי (באש קטנה) ורצון לקרוא וללמוד, והנה –



שלום, אמא!

43

עוד שבעה ימים אני גומר את עונשי ואבוא הביתה. אני עובד במרץ, משתדל לעבוד, ומכיון שמעריכים את זה יש לי גם מין – אַת יודעת – הנאה שפלה. גאוה קטנונית.

– – – האם קראת ‏את מכתבו של אבא אלי? נפלא. פשוט אין מלים בפי ואני מוכרח לומר לך, שהיתה לי הרגשה קשה כי אינני ראוי שאבא יכתוב לי מכתב ‏ כזה. הרגשתי את עצמי עם כל ה“חכמה” וה“גבורה” שלי קטן מאוד וטפש ‏ מאוד. בן תשע־עשרה, בסך הכל. אַת יודעת, מעולם לא נכנעתי לו. מעולם לא רציתי לראות את עצמי פחות ממנו, אך ברגע שהוא עצמו העמיד אותי במדרגה אחת אתו – אני רואה את עצמי יורד, יורד, קטן ועלוב לעומתו – וחוץ מוה הרי זה מכתב עמוק ונכון ויפה ונורא. עשה עלי רושם חזק מאוד.



שלום לך, אבא!

2.3.44

– – – אני כדי לענות על מכתבך אלי, זקוק לשקט וריכוז במידה‏ שלא מצאתי עדיין. לעת עתה אני קורא את היינריך הינה ועומד למוּת מהתפּעלוּת. כאן יצא בהוצאת “לגבולם” ספרוֹ השני הכולל “לודביג ברנה”, “וידויים” ו“זכרונות”. נפלא לקרוא את הכוֹפר הקדוש הזה, את המהפכן הענוג, כיצד הוא מגיע לבסוף להרגשה  דתית עמוקה בהשפעת התנ"ך, כיצד הוא מעלה אותו לגבהי שחקים של הרוח האנושי. והוא הרי יודע להעלות דברים כשהוא רוצה, כמעט במידה שהוא יודע לעקוץ, וללעוג, ולבזות. הוא מדבר על היעוד הישראלי, על הרוח הישראלי, במעט כמו הרב קוק, וממש מדהימה היא האקטואליות שבניתוחוֹ את העם הגרמני. גלגול מודרני של נביא ומשורר. הוא האדם החכם ביותר בעולם, ברצינות. אולי לא הפייטן הגדול ביותר, לא המבקר, הפוליטיקן, ‏ הפילוסוף, הסופר הגדול ביותר – אבל האדם (!) האדם החכם ביותר. יחי היינריך היינה! יש בו שלושה־רבעים בכל אחד מאלה המקצועות. כלומר, חסר רבע בכל אחד מהם כדי שיהא בו גאון. בשום דבר הוא אינו מגיע לשלימות מקצועית, אלא יש בו מרוחם העליון ומגרעין האמת והחכמה שבכולם. לכן הוא “רק” – גאון־אדם. בשבילו צריך ללמוד ‏גרמנית, בחַיי!.

אני נזכר בו. משום שגם לו ישנם תמיד קשרים (של ידידות או שנאה) – עם היוצר והיצירה. סביבם הוא חג בתמידות. פעם רואה עצמו מעל להם, פעם מתחת להם, ולעתים קרובות אינו מודה בקיומם, או רואה את עצמו שוה־בשוה אתם. על כל פנים, בספרו “דת ופילוסופיה באשכנז” מודה הוא שמילדוּת ישנה בו הרגשה דתית עמוקה במובן העליון של המושג. נו, ואם הנרייך אומר – יש לזה בוַדאי איזה יסוד! לא כן?

אמרתי לך אז, שתמיד כשאדם מנסה להסביב לי את הפפעמותו מאותו כוח־עליון בלתי מושג, בלתי מובן, שישנו בכל שכולל־הכל, שמאַחד אדם וחיה, צומח ודומם, שמים וארץ לאַחדוּת אלוהית אחת, אדם ‏ המבאר לי את הרגשת־האושר האופפת אותו כשחש הוא בהרמוניה הגדולה, המאזין, היודע להאזין ל“שירת העולמות”, שיכולה היא להתנגן בפרח, בתולעת, ובאדם – אני חש משהו אמיתי באותו דבר, משהו הנובע ממעיינות עמוקים. הקשור בחוַיית־דם. ‏אלא שאצלי מעולם לא יצא מחשבות אלה מן היסוד של חויה נפשית עצמאית (אולי משום שלא גמרתי את העבודה בהשלמת־עצמי), על כן המגע אתן הוא שטחי, תמיד חיצוני. ובשעה שאני שומע אנשים עושים מזה תנועה, הולכים ומטיפים ל“רליגיוֹזיות”, מאספים אסיפות ומטילים על היעדרה את כל מַדוי־ימינו, מכניסים חויה אינטימית כזו לדפוסים כמעט־מפלגתיים – הרי זה מעורר בי בחילה, כמי שהולך ומכריז על אהבתו הגדולה בחוצות. נו, אולי אמשיך כשאכתוב במפורט. – – –



אבא, שלום!

16.5.44

הפעם אני כותב לך בתנאים “אוריגינַליים” במקצת. בחדר מַלבני, קטן מעט מחדר־האמבטיה שלנו, אני יושב על לוח־עץ המשמש לי מיטה שגבי נסמך אל קיר אחד ורגלי האחת סומכת בקיר שמנגד בגובה פני. אשנב מסורג. דלת געול עם חור בגובה העין. הקירות הלבנים – מזוהמים, חרוטים, מצוירים ומשורטטים מפרי דמיונם המופקר של דרי החדר הזה – ודאי ניחשת כבר מוסד זה מהו. הרי זה בית־הסוהר שלנו. אך לא! חכה רגע! – מפחיד מדי – “בית־סוהר”! – ייאָמר בפשטות: ה־celb של המחנה. באותו בניין של משרד המחנה שאתה חיכית לי בו, מצד ימין, ישנם חמישה צינוקים לנידונים; והריני דיירו של אחד מהם. הסיבה: (גועל־נפש!) שוב מריבה עם אחד מאלה האידיוטים, חטפתי ארבעה־עשר יום, ומכיון שזה בתוך המחנה, הרי התנאים הם עליזים מאוד. וכזה גם מצב־רוחי. אני קורא הרבה. מפטפט הרבה עם העוברים ושבים. צועק. צוחק. מתעתע. ועולה לעתים מחשבה משונה שהחיים בתוך פחות־מדי־אמות של הצינוק הם אינטנסיביים בשבילי הרבה יותר מאשר בחוץ הפעלתני. אלא שזה לזמן קצר. אני יודע. ומעניין לדעת כמה זמן אוכל לעניין את עצמי. יש “דוֹדוֹת” וגם חברים כאן האומרים: “אה! בנדיט! ואביך יודע? – אח, כשהוא יידע – בושה וחרפה!” ואני עונה להם, לכולם, בצחוק: “אל תדאגו לאבא, הוא מכיר אותי יפה. כבר יותר מעשרים שנה.” אבל בדרך־כלל, הדבר מעסיק אותי יותר מאשר מן הפּה־ולחוץ, ולאו־דוקא במקרה זה. תמיד אומרים “אבא יצטער”… או “לא נאה כלפי אבא שלך”. “נו, נו, כשאבא יידע”… אני חושב: באיזו מידה זה נכון, עד כמה, ואם בכלל, מוטלת עלי אחריות כלפיך. אני מתכוון – רק מבחינה נפשית, באיזו מידה צריכה לכוון את מעשי והחלטותי המחשבה: מה אבא יחשוב, ירגיש, ירצה, ועד כמה זה יבייש או יוסיף כבוד לו? ולא הייתי חושב על זה כלל, אילמלא אותה נימה ההולכת וחוזרת במכתביך של הערכה אלי ואמונה בי ובדרכי, ושמחח על היות לך יוֹרש וממשיך, חוליה בשלשלת־הדורות. זה מטיל עלי עוֹל שעוד לא הסכמתי לקבלו. ואתה עלול מאוד להתאכזב. נעים לי שמעריכים אותי כפי שאני רוצה שיעריכו אותי. אבל אני מעריך את עצמי פחות ממה שאני רוצה שאחרים יעריכו, אתה מבין? לאמיתו של דבר אינני רוצה שיעריכו אותי כפי שאני־באמת. משום שאני רוצה להסתיר את חסרונותי. אבל ישנם אנשים שאיני רוצה להשלותם שאני יותר ממה שאני־באמת. יתכן שצריך להגיע לגיל ידוע כדי להבין דברים אחדים. אני, על כל פנים, אינני מרגיש על עצמי שום עול ירושה; גם לא מורשת־אבות. וכשאני בוחן את הרגשתי ומחשבתי, הרי, לעיצומו של דבר, אינני מוכן לקבל על עצמי לשמור על כבודך ועמדתך והרגשת הרצון והסיפוק שלך כלפי בהחלטותי ומעשי, החשובים לי לעצמי. אני אתייחס להערכותיך ורצונך באותה מידת השתחררות ועצמאות שאתה נטלת לך כלפי אביך. האם אין זה צודק? מבלי להביא בחשבון, האם דרכי רעה יותר או טובה יותר; צודקת או בלתי צודקת… האם אין זה נכון? האם לא על זה בעצם שמחת וסמכת גם אתה שהולך אני בשביל עצמאי? יתכן שיוביל אותי אל דרך־המלך, דרך בת־רבים, אבל מוכרח אתה לשים אל לב שיתכן גם שיוביל אל תוהו לא־דרך, אל מקומות שאתה לא פיללת! אני מנסה לכוון אותו, עד כמה שידועה לי עצמי המטרה. אשתדל, היה בטוח. אני אומר כל זה, דוקא משום שאני מוצא, שאיכפת לי מה תחשוב עלי, ומאוד הייתי רוצה שתעריך ותבין אותי ואת מעשי ולא פחות ממה שהם־באמת. מדוע איכפת לי? האם רק משום שכל אדם קרוב, שאנ קשור אליו. איכפּת לי מה יחשוב עלי? – אינני יודע! בכל אופן, אין זו הרגשת מורשת־אבות או אחריות, אין לי הרגשת אחריות כלפי שום אדם. ואני שייך ‏ בעולם הזה רק לעצמי. אני יודע. קשה להורים להבין זאת. אבל כך זה. זה כך בהרגשה ‏ עמוקה. הגיוני אמנם אומר לי: והיכן כל שנות העמל והסבל שהושקעו בך, האין הם מעניינים אותך במידת־מה? – אינני יודע‏ לענות על זה דבר, פרט לזה שאולי חוק־חיים אכזרי הוא ומחויב־מציאות, שהמולידים יוציאו הרבה שנות עמל כדי להביא לעולם, לבסוף, יצור חזק שיינתק מהם, שיודה להם אבל לא יהיה זקוק להם יותר. דבר אחד: – דומה לי, שאינני מסוגל להיבנות מחורבנו של מישהו קרוב. ואולי זה גלגולו של רגש־האחריות. האם דברים אלה מכאיבים לך, אבא? אבל אני כותב זאת משום (!) שאיכפת לי באמת כשדברים מכאיבים לך. ואינני רוצה שתופתע, ותתאכזב פעם ממני. ותדע מראש שאני מסוגל לעשות מעשים הרחוקים מאוד ממושגיך, להשתמש באמצעים שהם אולי זרים לרוחך.

ראה איזה שפע הביא לך הצינוק! כמעט שהיה כדאי.

אני הוזה כאן וחושב הרבה. הנה קראתי עכשיו ספר מעניין ומוזר של וולטיר: “קנדיד – או ספר האוֹפּטימיוּת” וחשבתי שוב על אותם דברים ששוחחנו עליהם במכתבינו האחרונים. הספר כתוב בציניוּת וסארקאזם יוצאים מגדר הרגיל. ובכל זאת הוא עדין, צלוּל. מין שילוּב משונה. הוא עוסק בפרשת חייהם של קנדיד והסובבים אותו. אין זו התפּתחות במובן הרגיל. זוחי מין סכימה, סכימה אירונית של חיים. אין תיאורים נמלצים ואין סנטימנטים אלא עוּבדות־חיים. אחת‏ רודפת את חברתה, מסכת איומה של סבל אין־סוף, סבל חסר שחר וטעם, הבא רק משום שחחיים מלאים שקר, רמייה, גסות, אכזריות, אי־צדק ומשפּטים קדוּמים. קנדיד עובר בכל העולם, מגורש, נשדד, בלתי־מובן. מעוּנה, רוצח כדי להגן על חייו ועל חיי היקרים־לו. בורח, נתפס, שוב מתייסר, עובר את מדורי העוני והעושר. וכך כל הסובבים אותו. ומלוה אותו במשך רוב דרכו מורו הנערץ, כומר־פילוסוף, שעבר את כל מדורי הגיהנום האנושי והוא תמיד חוזר על אותם הדברים שהורה לקנדיד עוד בעת שישבו שלווים בארמונם שבגרמניה: הרי זה הטוב שבעולמות – הוא אומר – שבגדר האפשרי. הוא מודה על הכל ומדבר על ההרמוניה הכללית וכו' וכו'. וולטיר לועג לכולם, לועג לתמימות, לטפשות האנושית. הרבה הוא מדבר על הכמרים, ההגמונים ויראי־אלוהים למיניהם. אני הבנתי פתאום עם קריאָה, אם כי לא כתוב על זה מאומה, מדוע אותם דיבורים על חשיבות האמונה מעוררים בי התנגדות טבעית. ראיתי באופן מאוד בהיר, מדוע כל אדם חייב לסלוד במעמקי־רוחו מדיבורים על זה. כל אחד הרוצה בקידומו ונאורותו של האדם חייב להלחם ברליגיוזיוּת תנועתית.

טוב. ישנה הרמוניה בקוסמוס. יש משהו המאַחד את כל הגוָנים, את כל הקולות של הבּריאָה. אבל היכן היא ההרמוניה בתוך אותה חוליה קטנה הנקראת הגיהנום האנושי? היכן היא כיום? היכן היתה פעם? היכן היא בתוך זה הבליל הגדול של סבלים ויסורים ושקרים ואכזריות של החברה האנושית? זו שוולטיר מתאר אותה כל־כך נכון, כל־כך בקשר לזמננו. יש שאומרים שגם בהם, בחיים אלה, ישנה הרמוניה. אותה הרמוניה קוסמית של אכילת זה את זה. של התנפּצות זה אל זה והיוָצרות מחדש. של זעוועים והתגעשויות, של רצח לשם קיום. החוק הקוסמי של כל דאלים גבר. ואין צורך לשנות – אומרים הם – משום שאין אפשרות לשנות. כזה הוא העולם – ואיש לביתו. אלא שאנחנו אומרים – ועכשיו אני מבין זאת – שהיות אדם מתקדם, סוציאליסט, פּירושוֹ מלחמה בכוחות הטבע, פּירושו לשבור, לרסק, את ההרמוניה האנושית הקיימת וליצור את הדיסהרמוניה הגדולה של “וגר זאב עם כבש”. ההרמוניה שלנו היא אחרת, היא דוקא מלחמה בטבע. כיווּנה הוא נגד חוק הקוסמוס. לכן, במידה שאדם עושה מהרגשת־הרמוניה זו השקפת־עולם והוא הוגה‏ אותה‏ עד־תומה – בה־במידה הוא בא בניגוד עם הרצון לשבור את החברה האנושית הקיימת, למחות את יסודה הטבעי, שהיא “כל דאלים”. דומני שזה הכרחי. כך היה זה תמיד. שנושאי התנועה (!) הרליגיוזית הם גם בסופו של דבר נושאי הריאקציה. הרי אין זה מקרה שדוקא האדוקים, שלנו ובעולם – מחוץ ליוצאים־מן־הכלל – הם תמיד גם החשוכים. האדם הבינוני, כוח־קליטתו מוגבל. אם אתה אומר לו: ראֵה את ההרמוניה, שים לב לטוב, ליפה. לקדוש שבעולם ובאדם – הרי כוח־ראייתו את הרע מצטמצם. הוא פוסק להביט אל עמק־הבכא העכור ומגלגל עיניים לשמים. כוח־התנגדותו פּוחת והולך. בו בזמן שאדם צריך לארגן את כל כוחות־רוחו כדי לרכזם בשנאָה גדולה אחת לרפש האנושי שלנו. זו, פּשוט, שאלה של חלוקת־עבודה בחיי־הרוח שלנו. והרגשות דתיות הן חזקות מדי משיוכלו לחלק את הכוחות עם עוד אידיאָה איזו שהיא. לעתים אני חושב, שאנחנו היהודים היינו בעצם צריכים להיות נושאי הכפירה בעולם. תמיד היינו צריכים לצעוק: אל תגלגלו עין אל־על, הציצו לגיהנום שבו אנו נתונים. אַל תשלימו עם הקיים. הלחמו בו! – ודוקא אנחנו הננו אולי העם היותר־דתי. רק משום שאנחנו, לאמיתו של דבר, תמיד היינו חלשים ומיואשים מלשנות את הקיים. ואין זה מקרה שברגע שהתחלנו לקוות ולהיות חזקים – ניערנו מעצמנו את מוסרות הדת וההשקפה הרליגיוזית. עם בוא ימי שפל וחולשה חוזרים ועולים גם אותם רעיונות. אדם רליגיוזי הוא חלש ומיואש, הוא מפחד, ואולי אפילו איננו מכיר בזה. זהו תהליך תת־הכרתי. צריך, אם כך, לעקור כל ניצן של השפּעה דתית כארס חברתי.

ראה מה מביא לך, אבא, הצינוק וּווֹלטיר! ממש אָיום. זהו מה שחשבתי לעצמי בשעת קריאת פּרשת־החיים של קנדיד ובני־לוייתו. קרא את זה, אבא, למעני. תכתוב לי את דעתך על הספר שהוא כשלעצמו יפה ומעניין מאוד.

– – – אמא כתבה לי שמשתדלים שתבוא ארצה לתעמולת־בחירות. בשם אלוהים – אַל תסרב, אם ישאלוך – בוא. עשה תעמולה אפילו לשמֵנים של סיעה ג' השנואים עלי ברובם. בוא! בוא!… אתה שומע? זה יהיה נהדר ממש. מכל הבחינות. אוי לך אם לא תבוא.



שלום, אבא,

4.8.44

– – – השבוע קיבלתי מאמא את שני מכתביך. הגדול, וזה שכוּוָן אלי, ה“אסיר”. ‏ ואינני רוצה כבר לחזור ולומר כמה יפים ונעימים הם. אילו היה כרגע איזה משטר וסדר במוחי, הייתי כותב וכותב וכותב. שלושת החדשים האחרונים היו מלאי חיים ומאוד אינטנסיביים. חודש אדיר על פּסגות “מנרה”. אלה ארבעים הימים המתועבים בכלא. חודש באלכסנדריה. וכעת – – – כן, תחינתי פּרושה לפניך: אַל תגלה לאיש ובעיקר לא לאמא. אל אלוהים אדירים! מצאו זמן להעלות אותי על אניה – מה שרציתי בו כל־כך עד לפני זמן לא רב – בא לי בעת שאני בוחל בכל. – – –אני יושב פּה לפנות ערב סמוך אל שולחן, על גבי הסיפּון, וכותב לך. הכל, הכל יכול היה להיות‏ טוב. ‏איזה מזל מנוּזל! כשכל מאוַיי היו להגיע למַה שהגעתי‏ כעת, הייתי מוכרח להסחב בכל מיני טינוֹפוֹת, עלבונות וחוסר טעם.

– – – הרבה יש לי לכתוב לך ולהמשיך את שיחתנו על האמונה. אם כי אינני “מרגיש” את המוח בשקט. כשישבתי. ב“חד־גדיא” הוּתר לי להכניס לתא את התנ“ך ואני בלעתי כמעט את כל נביאים וכתוּבים ונהניתי כאשר זה זמן רב לא נהניתי בשעת קריאָה. חשבתי הרבה גם על מה שכתבתי לך לפני זה על “קנדיד” ושאלתי את עצמי אותן השאלות שאתה שאלת אותי. בדיוק: האם אין התנ”ך הוכחה ניצחת שדרכי האמונה הצרופה הן דרכי הצדק החברתי? ומכיוָן שידיעותי הן באמת בוסר, איני רוצה לקבוע ולהחליט לעצמי השקפת־עולם בזה, אלא שמתוך קריאָה ומחשבה הגעתי בכל זאת לידי זהוּת. האם לא היו אותם הנביאים של “ולא ישא גוי אל גוי חרב” בודדים עד לטראגיות? האם לא היו הם מנוּדים ומפּילי אימה? ולא רק על העם הפּשוט, אלא בתוך חוג עובדי הדת, אנשי־הבית, הכוהנים ואפילו חבר הנביאים, האם לא היו הם שנוּאים ומגורשים? “ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר, וחזקו (!) ידי מרעים לבלתי שוב איש מרעתו… היו לי כלם כסדום ועמוֹרה… כי מאת נביאי ירושלים יצאָה חנוּפה לכל הארץ… אַל תשמעו על דברי הנביאים הנבאים לכם. מהבלים המה אתכם. חזון ידברו… אומרים אָמוֹר למנאצי אדוני: שלום יהיה לכם! וכל הולך בשרירות לבו אמרו (!): לא תבוא עליכם רעה” – כל זה מתוך ירמיהו פּרק כ“ג המתחיל בפסוק: “הוי רועים מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי”. בשפתנו, אפשר לומר בלי פּקפּוק שכל המנגנון של הדת היה תמיד ריאקציוני, נושך נשך ומטה משפּט יתום ואלמנה. ואין זה מקרה. אותם האנשים שהאמונה הטהורה היתה משולבת בלבם, ללא־קרע, עם מלחמה בלתי־פּוסקת ברע החברתי, היו תמיד יחידים בחירי אלוה, גאונים! ואנו הרי מדברים על אמונה לא־בוגדת להמונים. וכך זה היה אז כשהכל היה “נורמאלי”. הכמורה־הכהונה היא לעולם ריאקציונית. והרי אמרתי, אבא: כל זמן שהאמונה היא טהורה, נכס נפשי אינטימי של האדם, כמו האהבה – הרי זה טוב. אולם ברגע שהיא רוצה ליהפך לתנועה, הרי בסופו של דבר זו ריאקציה. השלָמה עם הקיים. רפיון המתח של מלחמתנו ברע החברתי. האם מקרה הוא ש… אשר האמונה ירדה אליו ודאי תוך חוָיה עמוקה, אינטימית מאוד, והגילוי היה קדוש, טהור (ודאי היה כך) – מצא לנחוץ לאחר שנים להעמיד את עצמו לבחירות בראש רשימה מיוחדת המתבדלת מכל אותן רשימות שהמלחמה בחברה הקיימת היא זכות קיומן? האם זו אמונה שזכה בה או גלגול־עיניים לשמים? על זה ועל אלה אני מדבר… האם הנצרוּת לא היתה קומוניסטית ‏ בראשיתה? האם הנוצרים הראשונים לא היו מתקנים חברתיים ולוחמים לצדק? והנה לפנינו מה שעוללה אמונת־האהבה במשך אלפּיים השנים האחרונות. ואם היהדוּת שמרה על מקורותיה ועל מקוריוּתה במידה כה רבה, הלא אין זה אלא משום אי־הנוֹרמליוּת שבחייה הלאומיים, האין זאת? ומי יודע לאיזה מסגרוֹת היתה מגיעה – אם היתה קיימת בכלל אילמלא היינו גולים מעל האדמה. והאם לא קמו בימי־הביניים מעין בעש”טים נוצריים שדרשו תיקונים והלכו אל החלכאים והנדכאים? על כל פּנים, מופעות ידועות, ואפילו ממושכות, בחיי האמונה הן לא הוכחות. חשובה התוצאָה הסופית של השתעבדות האדם לדת ולאמונה (אם גם בין ראשוניה היו טהורים כשמים, ובין ממשיכיה נמצאים בחירי־אלוה יחידים), הנסיון מראה, כי גישום מינימַלי של צדק חברתי בא במאָה וחמשים השנים האחרונות – אם גם תוך מבול־דמים אָיום – רק עקב מלחמתם של נושאי הכפירה והמשחררים את האדם מכבלי האמונה. לוַתר על מבול־הדמים, פּירושו לוַתר על עולם־הצדק לעתיד. האם אין עולם זה בא רק מתוך התנגשות עם כוחות־שכנגד? ואם כיום עומדים בצד הריאקציה אנשים שהאמונה מהם־והלאָה – הרי אין לך זמן כמו ימים אחרונים אלה, המוכיח שאותם האנשים האמוּנים עלי אמונה, דמוקראטיה, נצרוּת – לא הם שיביאו לעולם את היושר החברתי ואת סוף מבול־הדמים ההווה. אבל אפסיק. די. כבר אמרתי שאין אני שקט די הצורך.

אני ‏ חייב לציין שנהניתי מאוד מטוֹן הדברים‏ שלך, שלא בא מתוך רחמים או התגדלוּת, אלא בטון חברי של אדם שידיעותיו מרובות יותר. ואם היה לך חשש־מה של היפּגעוּת־מצדי, איזו שהיא – הריני מפריך זאת. גם את ההערות המוּסגרות היה לי מאוד נעים לקרוא. האמן לי, הרי זו שיחה יפה שאני יכול רק ללמוד ממנה, אם גם ללא קבלת דעותיך.

אני מקוה שמבין אתה כי ישיבתי בצינוק היתה באשמת “העריקוּת” הקצרה שלי. ולא כאשר כתבתי – בגלל מריבה. ואותן מחשבות גיליתי לך משום שחשבתי שתהיה זו מכה קשה לך לשמוע על מעשי וחשבתי שגילוי הרהורי יקל עליך. בחינת מקדים תרופה למכה. זוכר אני ששאלתיך פּעם, מה יהיה אם אברח, ואתה החוַרת ואמרת לי תוך בהלה־פּנימית ובשקט: “לא, אַל תעשה זאת, אני מבקש ממך.” זה היה מזמן, זמן רב לפני שנסעת, זוכר? אני זוכר היטב וזהו מה שהמריץ אותי לכתוב. מדוע אינך כותב על חייך? תפקידיך? כתוב! כתוב! ושלום רב.



אבא יקירי!

18.9.44

מעדן – לרומא. אני מברך אותך בברכת השנה החדשה, שנת דישצ’רץ' וגאולה שלימה. כן יהי רצון. הירוֹאי! לא כן? ואותי מרגיזה כבר עכשיו המחשבה שבמשך השנים ודאי ייטשטש כל הרע, העלוּב, הבזוי שבעלילה זו ויישאר רק ה“הירוֹאי” – “האב באיטליה והבן בתימן שניהם ‘לוחמים’ את מלחמת החירוּת וכו'!” גועל־נפש. זהו. ואני רוצה שמכתב זה יישאר, ויהיה תעודה לבזיון, לעלבון, לחוסר הטעם, לחוסר האונים, לשפלות היום־יומית הבלתי־פוסקת של כל העניין הזה. אני מקוה שבמלחמה הבאָה לא יצטרך משה שרתוק “כרטיס־כניסה” לאומות־המאוחדות שיעלה במחיר בזיוֹנם של כמעט 25 אלף מגויסים. ולא הייתי רוצה שתקבל רושם כי אני מדבר מתוך איזו שהיא מרירות. אינני יודע כיצד לכנות את ההרגשות האלה. אין זו מרירות, על כל פּנים. זו אולי הכרת השפלוּת. אי־השליה. זה הכל. ורק אינני מסכים שייראו הדברים הירוֹאיים ביום מן הימים. חוסר־הטעם היום־יומי צריך להיות מודגש וידוע. מאוד ייתכן שכדאי לשלם את זה אם באמת זה כרטיס־כניסה של משה שרתוק (דבר שהוא אמר במו־פּיו), כלומר, כרטיס־כניסה של כולנו, כמובן! יתכן שהיה כדאי בכלל נסיון זה, לנו, בתורת עם מתהוה בארצו. להחזיר להמונים של אנשים, בדרך אחת ובזמן אחד, את הרגשת הבזיון של גולה, גולה ממש, עם כל היאוש והמרירות והכוח שזה מביא. ומי יתן שיהא זה לפחות, בדרך זו, מקור לכוח ותקוה לעתיד. אולי באמת מעז יכול לצאת מתוק.



שלום אבא,

16.1.45

ובכן אתה בבריגדה, סוף־סוף אני יודע מה אתה עושה והיכן אתה עומד. אגב: היתה כאן הלהקה העברית. ניגשתי אחרי ההצגה אל מאחורי־הקלעים ופניתי לפרצוף הכי־אינטליגנטי כדי לשאול עליך. וכי אפשר הדבר שלא יפגשו אותך? אחרי־הכל – יצחק בן־דור! ולא טעיתי. היה זה ג. המוסר לך דרישת־שלום חמה. סיפּר לי ששוחח אתך רבות, שאתה בריא ושלם וער וחביב כמו תמיד, עובד בארגון החיילים. הוא היה מפורכס ונרגש, ואני ראיתיו רק רגעים־מספּר. אבל הייתי מפּסוט. ובכן, יש לך תפקיד שהוא בהחלט איננו לא־מעניין. כפי שאני מבין ממה שלא כתבת, הרי תפקידך משתרע על שטח נרחב ופורה מאוד. ויישר כוחך! בתנאים שלנו הרי אפשר לעשות בתורת עסקן דברים יותר מאשר בתורת חייל. אבל לא חשוב. אתה בבריגדה, וכשיצטרכו אנשים – הרי תלך, כרגיל. לא כן? – וזה גם מדאיג אותי קצת, אם לומר את האמת. האמנם הם עומדים לצאת ממש לאזור החם?

– – – אני לאמיתו של דבר, התחלתי להאמין שהם ייצאו באמת לחזית. וזה עורר בי מעין “קומפּלקס”, בלבול־מחשבות־ורעיונות חדש – רצון ‏להצטרף אליהם באיזו שהיא דרך. ומה ‏ דעתך? זהו רק קומפּלקס לעת־עתה, ואני בוַדאי לא אעשה את זה – ורק בגלל אמא.


שלום, אבא,

7.3.45

– – – נו אמוֹר – איזה מין־אבא אתה? אינך מבין כלום. כיצד יכולת לכתוב לי כך על הבריגדה? האם אינך מבין שדיבורים כאלה רק דוחפים אותי לעשות מעשה ולהצטרף אליה? היה עליך לא לכתוב על זה בכלל. האם אינך מבין שגם בלעדי דבריך אני נֶאֶכל לי כאן בשקט, אוזר את כל מאמצי כדי לחנוק את האש האצורה בי? לעת עתה הצלחתי להורידה לדרגה של רמץ לוחש, אפר ועשן מעובה. נשיבה קלה דיה לשלוח בזה להבות אדומות. ועליך היה להבין זאת. דבריך על אי־היכולת לעבור מהצי לצבא, תסלח לי, הם הבל. אילו הייתי גומר בנפשי סופית לעשות מעשה – הייתי עושה! דרכים לא חסרות. ולוּ גם מאוד “אורגינָליוֹת”. ואם תחשוב רגע שאמנם פּירטתי לעצמי פּרטי כל התכנית וחשבתי כבר על הכל – תאחז אותך חלחלה. סכנה לשחק באש! ביחוד שלי – המתלקחת מכל נשיבה קלה. כל הודעה, כל מאמר, רמז בעתון או ב“חוזר” ביחס לבריגדה – מעלה בי הרגשת מצוקה שיש לה רק פתרון אחד (!), אותה הרגשה שהתעוררה בי עם קריאת תשובתך על מכתבי מראש־השנה – “ההירוֹאיוּת”. אני רוצה להעמיק־חדוֹר ולמצוא, מה מקורה של מצוקה זו – לאומית או אישית? יש בה בלי־ספק הרבה מגוָניה של כל אחת מסיבות אלה; באחת: היא קיימת! והיא ממוטטת ומעקלת ומפתלת את הכל. ואתה היית צריך להבין זאת. וגם לזכור את אמא, כי דבר אחד ויחיד הוא שעוצר בעדי – אמא. איני רוצה להוסיף לה. די לה. ובמידה שהדבר תלוי בי – אינני רוצה שוב לזעזע את חייה.

– – – כשמכתבי יגיע אליך יעברו כבר כמה ימים מאז נעשיתי בחור גדול מאוד באמת, כמעט בן־אדם שעבר את דרך־חייו. אהיה בן עשרים ואחת! סוף־סוף. אחרי עשרים ואחת שנה. הפלא ופלא. זוהי החדשה האחרונה שלי.



הדרך בחזרה (געגוע של משתמט־במַדים)

היתה שעת דמדומים, בין יום ללילה, כמעט נראה לעין, כיצד האור כבה לאטו והכוכבים הם דלים ושלא במקומם, כמו פנס נשכח עם. בוקר. רוח קלה המשיכה להחליק ולטאטא את הכביש הלבן בין גבעות הקורקר של רמת שפת הים. והוא צעד למחנה ‏ בנעלי־צבא מבריקות מבלי השגיח בשקיעה האדומה שדעכה מעבר לרצועת הים. מבטו היה נעוץ בזמן המסחרר ‏ שנעלם מתחת לפסיעותיו.‏ רוחו היתה נתונה למגע הזכרונות בתקופה הרוָה של הפּלמ“ח, כשהוא מתאַמץ לקמוֹץ את המרחק שנוצר, לשוב ולחוש את אז – (וכאשר הצליח לשכב על גבי אותו מזרון ממורט המשתפך משני צדי המיטה־בחסד, ולהקשיב ‏ להמולת הקולות ולהריח ‏באמת, אבל באמת, את בליל הריחות של אותה‏ עליית־רפת אפלולית ולשמוע בקצב־הדם את התך־תך העמום של משהו העולה במדרגות בחוץ) – עברתוֹ כמו גל־אהבה‏ השאלה שהיה ‏ שואל תכופות בימים ‏ הראשונים: מה עשית? “מה־עשית” זה נובע ממַעיינות עמוקים של בושה. הפעם לא היה כה מתפרץ וחריף כמו אז. עכשיו היה חכם ונרפה במקצת. הוא ניער את מבטו לתוך ערוץ נסער במרוצתו לים, שנתגלה לכל רחבו. היה יופי בשקיעה. והיתה בו אי־נעימות‏ כשראה את עצמו חייל בודד ‏ מהעיירה, חש וחושש בעצם לפגישה שנייה עם אותה כיפה־אדומה, זאב החיילים, נתקל בשקיעה בדרך, מחוסר־טעם לחוֹסר־טעם, נבוך מזכרונות ומפחַד־רגשנוּת – (שם עם סיור לילה, כשהיו נתקלים בשחר אוֹ זריחה ‏במעלה הר מסולע, כשהיו מגלים את השקיעה או נוף־הרים מסוער, אז, שם, מתנשמים, בתוך הקולות “המתפעלים” הא! והו! נהדר! המצטעקים באירוניה,‏ המסתירים‏ מאחוריהם רגשנות קטנה; בתוך המולה זו אפשר היה בשקט, כמעט חרש, להתענג על יופי מתגלה) – עתה יש בה בהנאה קטנה זו משהו רכרוכי ולא־נכון. אם גם הדממה והצבעים סביב הם עמוקים ורָוים ברגעים האחרונים שלפני המרגוע השחור. הוא ירד אל השביל החוֹלי, מהרהר בזה המצטרף לאותו עניין גדול וקדוש: אנשים וחמרים ו”ביטויים" ומסיבות, שירים, מסעות, סיורים ‏ומדוּרות־מדוּרות, ‏יחידות־חיים שעברו – פלמ“ח־פלמ”ח־פלמ"ח: היה בו רצון לזעוק כמו אל משהו יורד: “לא! זה לא נכון, חכה!” ישב על אחת התלוליות בהחלטה לעשות את חשבונו: אתה, – אמר לעצמו בשקט – מסוער ממאורעות עולם, חשבת אז: מה לי בעצם כאן בירכתי העולם, שקוע “במשחקים”? רצית ‏ להיות במרכז ההתרחשות, בנקודת המוקד של ההיסטוריה. להלחם רצית, להלחם על עלבונך, בן הארץ הזאת, שאינו יודע שעבוד מהו וחש לפתע כמו יריקה ‏ את הקשר השותת־דם עם מיליוני הסחופים, אחיו. הכל העיב, הרצון לשנוא מקרוב. רצון לנעוץ תוך רעמי־קרב צפרניים מעוותות בצוארו של אחד מאותם עכורי־נשמה. – געשו הרהוריו: ורק זה? האידיאליזם בלבד הוא שדחף אותך אותו בוקר גשום ומעורפל לנתק את הקשר עם כל מה שיקר וקדוש לך? – לא, – ענה חרש, – נוסף אותו צורך אינטימי לבחינה עצמית. היה בו משהו כופה שנגע בנימים דקות של הערכה עצמית, בדבר יכולת וכוח־סבל ‏ ממשי. היה צורך מעיק לדעת, כיצד ‏ תעמוד בבחינה הגברית על פּני התהום ממש, כשאותו גיהנום שאתה מכיר רק מאותיות ובדים יהיה לנשימת־רגע שלך, לחוָיית דם, – והיה בזת אולי כוח־דוחף עיקרי. כן. היו עוד אותם ילידי־טומאה – משקעי־נפש קדומים, שונים, עכורים שרצו למצוא את פורקנם בעצם החיים האלה. היו אלה כוחות שנפגשו וסחפו הכל אתם, – כך הרהר. אך ברגע שמצא את עצמו שוב בתוך הלילה, מתפרקד על גבי תלולית חול סחופת רוחות, מציץ אל חלל הכוכבים, היה כבר שקוע כולו בהתגנבות אל הבאֵר, נתון לאותה דממה ממוּתחת ‏ בתחתית הואַדי הלילי. – (מתקדם לאטו בין חומות ההרדוף, בתוך היוּבל המסואב, רטוב ומאושר מהתקוה לעבור, ולהגיע ו“לפוצץ” שומר מתקרב. שוקע תחתיו. עבר. והוא מורח בבוץ את פניו וידיו המתמזגים עם השחור שמסביב ומרגיש תוך כך את השקט החתולי היורד לאחר התרגשות מתנשמת.) – כך. היו לילות‏ מכוכבים והיו לילות אפלים. היו לילות ‏ של סיורים, של התגנבות, של תרגילים. והיה ברור שזה נכון. ‏היה ברור שזה ‏נחוץ. כל זה היה ברור ופשוט כמו הארץ. ברור ופשוט כמו הצורך האיום במולדת. – הוא קפץ על רגליו כשזכר את השעה המתאחרת ושב לצעוד בדרך חזרה אל המחנה שמבטו נעוץ בברק הנעליים המועם בדרך־החול. ורעיונותין הולכים ונשנים מאז כמו מַאמרו־החוזר של תוכי, צפור הגורל. ‏הכל לא ברור. לא נכון. לא נחוץ. עכשיו הוא יודע. כל זה מתרסק, משׁתחק ביום־יום העכור, המבייש, הלא־נחוץ,

לא נחוץ! ואתה, – חזר ואמר לעצמו, – הרי ידעת זאת בעצם אז במעמקי הכרתך. אלא שהשלית את עצמך: אולי בכל זאת! אך “אולי בכל זאת” זה שקע גם הוא עם ההכרה שכל זה אינו מקרה. הכרה שנתן בעדה דמים של השפלה יום־יום. אותה השפלה היא לחם חוק. אין להמנע ממנה כמו שאין להמנע מתנועתנו עם תנועת הכדור. היא הכרח. חוֹק פיזיקלי. – הוא נתקל ביתד עזובה. במרחק צעדים ממנו השחיר אוהל. הוא הגיע למחנה. ועמד. הרהר. הוא חשב: צריך לחזור.



שנת 43, בשירוּת

אתה שומע, ישנו כאן אצלנו – חַ חַ – ערבי אחד! הוא משוכנע שאם הוא בבית־חולים הרי עד לאותו רגע שיקבל פקודה לצאת חייב הוא להיראות חולה אנוּש. להזיז רגל, להוציא אותה מתתת לשמיכה – זו אנקה קורעת לב, והבעת־פנים ‏של פושט צוארו לשחיטה, לרדת מהמיטה – להתהלך על סכיני גילוח… וברגע שקצות האצבעות נוגעות ברצפה הכתפיים מתכנסות והראש שומט והוא ממש נופל אל מאחורי הפרגוד. הוא חוזר גוסס למיטה. מניח את כף הרגל… כל פסיעה שוה לירח. יסודיוּת כזאת נקרית בחיים לא לעתים קרובות. בסוף הוא מתכווץ במיטה תוך אנחות וזעזועים ומחייך כאילו רימה את כל העולם. יש לו חיוך־חורג של ראש ממשלה – כולו אומר חכמה. עיניים שנונות כאלה אתה מוצא רק אצל עגלה. על כל דבר שאמרת לו הוא ‏מחייך‏ ועונה בקול ‏לחשים: תנק יוּ! הוא בבפ“ס ואומר שהצבא הוא נהדר. מה רע יכול להיות אם לא עושים כלום ואוכלים לחם לבן ובשר יום־יום‏ וישנים… מוחה את ידיו כמו מפירורים ומחייך – מַבְסוט חַלַס! הוא רוקק בממדים קוביים, ‏ומעניין לראות כיצד, באיזה נכונות טראגית, הוא ‏ פוער‏ פיו כדי שהאחות הקטנטונת תתחַב לתוכו את המַדחוֹם. הבעת־פנים של פאקיר. דומה שהנה־הנה הוא דועך. אפשר שהמַדחוֹם יִמס בפיו או ייבלָע. בכל אופן מוזר כשה”סיסטר" החרדה מוציאָה אותו בחזרה. ברגעים אלה אני מחליף חיוכים לבנים עם האנגלי הצעיר ששוכב כאן גם הוא. בחור קטן וצעיר בעל פרצוף אדמוני וחסון. עליז‏ תמיד. ‏לי תמיד יש רושם, בשעה שהוא מתפּשט, כי בשעה שישב או שכב אצל המקעקע, ביקש ודאי כמו ילד: עוד, עוד בבקשה! הוא‏ מלא כתובות־קעקע במידה גדושה, נחשים ודקלים ‏ ועוגנים וצפרים‏ וכתובות. חרבות,‏ בחורות, זרים ונשרים. הכל בצבעים ה“ענוגים” כחול אדום וירוק. הידיים והחזה – תמונה מודרנית.‏ הכל בלי טעם. סתם. על החזה נשר עצום במעט עד לגרון, ‏עומד על כדור‏ העולם הניצב על יתד אחת של עוגן מסולסל. שלושת רבעי היד השמאלית – דקל כחול ועליו מתפתל נחש עצום, בלי תפוח, בלי חוה, סתם. אמנות לשם אמנות. קול של מַשאבה, לא – יותר צרוד. הנה הוא פותח בשיר וכמעט כמו דיבור יוצא: או סוויט אנד לבלי… הוא מחייך, עושה העויה של שחקן על הבמה…

…שמע! לפני שחליתי הסתובבתי בחוצות חיפה, במצב־רוח. כתבתי לך משהו ולא שלחתי כמובן, אבל מכיוָן שזה מוצא חן בעיני אני שולח לך את ה“יצירה”:

“היום מאותם החמסינים – שמאה מטר מעל לראש כבר השמים מעורפלים והם משתפכים כסילונים חמים למוח ולדם. היום הרצונות שלי משתוללים כחתולים כלוּאים בשק. ואתה היום עובד כמו אתמול וכמו לפני שנה. אני עומד להעריץ אותך בקרוב! שמע, מזמן שהייתי אצלכם אינני ‏ מפסיק לחשוב: לכל השדים, איך‏ נהפכת לפועל ואיש־משק מתוך רצון והשלמה כזו, הרי הכית‏ שורש! לא חשוב שאתה אומר עוד בקקס (בקאקס) ובוקר, בחצי־נשימה, כאילו משהו היה מגחך מאחוריך; את זה יעשה הזמן, ואתה תאמר את זה בריאוֹת מלאות כמו לחם ומים. אני – אתה יודע, מזמן שעזבתי את הפלמ”ח אבד אצלי ‏ לגמרי שיווי־המשקל והרצונות תוקפים אותי בסחרחורת כזו: מרצון ‏להתחתן וללמוד־בוכס ועד לתאוָה לרצוֹח את הנציב, להפליג בים או להכנס לקבוצה, והכל במין סבל! הייתי רוצה שתכתוב לי ותרבה לומר כמו שאמרת: די רומנטיקה, תתחיל לעבוד קצת במעדר. – אינך מתאר לך, כמה יפה לשמוע זאת מפיך. ‏איך ויתרת? ואתה הרי היתה בך פעם, כן – היה בך פחד מפני חיים חדגוניים. ואני רודף בתמידות אחרי החיים, אחרי הגורל, אחרי עלילות “יגונים”. אני רוצה לעשות הכל בידיים ואיני מוַתר לו לזמן. וזה רע. רע כל כך לרדוף ‏ ולהתחרבן (“תמיד זה לא כאן” – אומרת אמא). אני חושב בכאב חריף:‏ הכל בא למי שאינו רודף ‏ אחריו. צריך‏ לכוֹף את הראש, לקבל העול ולעדור, זה נכון ולהתראות."

אינך יכול, בוַדאי, לצייר לעצמך באיזה מצב־רוח משוגע היייתי. המסקנה ללא שמץ־גאוָה, היא, שחוץ מ“חכם” אינני כלום לחלוטין.

אני פוחד לחזור לחיים הרגילים שלי.



אבא, שלום רב!

נתניה, 14.6.43

הנה בימים אלה חל יום־הולדתך והייתי רוצה לברך אותך במשהו הרבה יותר גדול מאשר אותם מאה ועשרים ‏ שנה. קראתי אחדים ממכתביך וקראתי יותר ממה שכתוב בהם. אם לאַחל – הרי אותה צעירות, אותה מלאוּת ואותה פעלתנות שאתה נמצא בהן כיום. ובכן, אפשר בגיל זה להתחיל ממש מחדש. תמיד חשבתי שאילו לא היית נקלע למערבולת הז’ורנאליסטית היית לאחד “משלנו” – – עכשיו הנה “אבא שלי הוא חברמן, הוא שוֹפֶר!” (נהג…)

לא הרבה יש לי לכתוב לך ובעיקר הייתי רוצה לקבל ממך, לשמוע בפרוטרוט על עבודתך וחיי היום־יום שם. מכתביך הם יפים. אילו אני אביך הייתי אומר: השתנית לטוֹבה. מכתבך האחרון ליום־הולדתי היה נהדר. כחבר אל חבר. בלי אותם גינוני־מוסר, ודוקא בתור כזה היה זה מכתב של אבא! במובן הנעלה של המושג. מכתבך האחרון אל אמא התקבל בדיוק בערב חג השבועות. הסיבונו בחגיגיות סביב השולחן הקטן. הללָה גמגמה, אמא קידשה וסבתא ענתה אמן אדוק מדי פעם. שרנו עם הללה ואחר כך הופעתי בסוֹלוֹ של “יום זה מכובד” נוסח־ליטא ונהניתי באמת. את רשימותיך קראתי בהנאה. הן טובות, חזקות ‏ במסכת ‏השלימה על מאורעות ‏גדולים וקטנים, אנשים וסביבה; אבל “דבר” (כפי ‏ שאני רואה מהפליטון הראשון בחתימת י. בד) נותן את החלמון לחוד, את החלבון לחוד ואת המלח לחוד; מקטע את הרשימות לחלקיהן, וכמו ברשימות ממצרים – – –

בעבודתי אין חדש. אמא ודאי כתבה לך על האדמת הבזויה (לעת זקנה!).‏ כרגע אני ‏נמצא במחנה־צבאי שמוסיפים לו משום־מה גם את התואר “הבראה”. מחוץ לבטלה הרי זה מחנה רגיל. חולות. אהלים. מיטות־עץ.‏ בשר. בשר. בשר.‏ קולנוע. מעט מפקדים, וחוזר חלילה. ושוב: מה נשמע אצלך? ודאי היית רוצה לדעת שגם אמא בגיבורים. ועל אף כל מה שעובר עליה הרי היא “מחזיקה את עצמה” להפליא. דבר אחד עשה עלי רושם. אינני יודע אם כתבה לך על כאבי הראש שתקפו אותה פעמים אחדות בזמן האחרון. מכיר אתה כאבים אלה. והיא התגברה עליהם בדרך חדשה ומקורית. אחרי יום עבודה מפרך ורועש סביב ארבעה־עשר ילדיה5 בחרה – תחת לשמוע קינותיה של סבתא – להפיג את כאביה באויר הלילה ויצאה לשוטט קצת. פגשה איך־שהוא‏ את משפחת־קיציס צועדת‏ לקולנוע והצטרפה אליהם. בכאב־ראש נורא ישבה שם עד שחלף. פעם שנייה נקלעה לאיזו הרצאה מחניקה ו“מעשנת” וחששה ממש להתעלפות והתגברה גם הפעם בכוח רצונה, והכאב חלף. הייתי מלא התפעלות כששמעתי זאת. הנה גם היא נעשית “משלנו”. ואבא ואמא “משלנו” – הרי זה דבר מלבב. הפעם אסתפק ואני ‏מחכה למכתבים אחרים ממך.



שלום, אבא!

5.9.43

נודע לי עליכם זה לא כבר מפי חייל שבא לחופשה ואיני יודע באמת, היכן ומתי יזדמן לך לשבת שפוף ועייף – לעיין באותיות המכוערות שלי. האם זה ימנע ממך לבוא הביתה? בשבת שעברה נסענו, אני ואמא, לירושלים “לבלות” ובדרך־מחשבות סמויה חשבתי: אילו היית? אמא תמיד אומרת: חיים, יש לי להתיעץ אתך. – ואחרי שאנו משוחחים הרבה ובאים לעמק־השוה אומרת היא בקול מהורהר: אילו אבא היה כאן?! – היה הכל נעשה נכון. ובשבת זו באתי לא צפוי. באוטו ערבי ראשון. מכיר אתה את תל־אביב של שבת. בפתח‏ הרחוב‏ מדרך פתח־תקוה. הכל שקט וצלול ללא תנועה. ונקישת ‏צעדיה של היֶקִית הבודדת הממהרת אל הים מחריפים את הרגשת ‏ הדומיה. הרוח הקלה וחחום הרך, השליו, מוסרים אותך בשלימות ‏ להרגשת בדידות ומלאנכוליה. כך, במצב המתאים מאוד לקבלת רשמים, צעדתי, שמח להפתיע את אמא והללה.‏ התגנבתי מהגינה והצצתי לחדר האמצעי. דרך הגנון ראיתי במרפסת את הללה משחקת עם עצמה, קופצת ב“קלאַס”. אמא מפזמת בחדר השני איזו נעימה עתיקה מימי העלייה השנייה כשהיא מסדרת את החדר וגוערת בהללה שתסדר ‏ את הבגדים. “למה”? – כמובן. ואמא מזהירה אותה וממשיכה לפזם מכאנית, כאילו לכסות על איוה עצבנות פנימית רבה. הן לבדן. סבתא הקדימה ללכת. משהו בודד מאוד ושומם מאוד. הרגשתי לחץ בגרון וזרקתי על הללה את נעלי־ההתעמלות ‏ שהבאתי במתנה לסבתא. היא השתוממה‏ מאוד. אמא נכנסה‏ במקרה ושאלה מה זה, אולי חיים היה פה? “נננפל מחלון,” אמרה הללה ובאותו רגע הבהלתי אותן כשקפצתי בבת־אחת מהחלון. אמא צעקה ואנחנו צחקנו. אז נתחשלה בי ההחלטה ‏שלא לעזוב את הארץ. זאת אני מבטיח.

– – – אבא, אני מאחר בתשובה. פשוט היה קשה לי לענות על מכתבך. הוא מונח לפני ואני חושב. מעטות הן שנותי ‏ודל נסיוני ורבה טפשותי מלענות עליו. מִגַעת בו. ואיני יכול להשתחרר מהרגשה קשה, שאיני ראוי לו. כמו איזה נטל אשמה הוטל עלי. אשמת השנים שחלפו. לא הרהורי חרטה. לא. אלא כאילו “אי־פעם אי־שם” אבד לי משהו חשוב, יקר, שאינו שייך לי בלבד. משהו הקשור בזכרון ילדות ובסבל ראשוני.‏ היתה ‏לי הרגשה מופלאה:‏ שוב אני עומד מופתע בפני סודות הגיל. כמו גילוי ראיתי לפתע את אבא האדם. הרעישה אותי תחושת ‏החיים הזו, החריפה, המנותחת, המגורה שחשבתי שהיא נחלת צעירים ואמנים בלבד, המתקהה ומסתאבת ‏אצל אגשים מבוגרים, בדרך כלל. קראתי אותו בחרדה וברגשות מעורבים כל־כך. הוא עשה עלי רושם בל־יימחה וחששתי שאתה מצפה גם ממכתבי לרושם כזה. ובחיי יש רק חדשות קטנות, ובמערכות־הנפש אין כל חדש. הכל השלמה וקהה במקצת. העבודה מתנהלת כסדרה. חטפתי כאן עונש הגון, ואמא אמרה: “הנה יש לך מה לכתוב לאבא. עונש מס' אחת־עשרה לפי חוקי‏ הצי המלכותי, “אלון” שמו בישראל. משהו ‏יותר קל ודומה ל”פילד פנישמנט“, מאסר‏ בגבולות המחנה. ארבעה־עשר יום עבודה, התייצבות וריצה עם רובה מוכתף – וכל זה בגלל ריב עם אחד שֶרֶץ משלהם. והנה עכשיו (לשם גיוון החיים, מחשבות לעתיד, “מה איכפת” ו“אוּלי”) – אני לומד בקורס שנפתח בטכניון – למסגרות! (כן, כן). הקורס הוא קשה והעבודה מסוג חדש, בריא, חזק. “לחיים ‏ מרגלית יש מקצוע, לסַמק, לכולם ואתה?” כך אומרות האמהות והסבתות. עכשין יהי גם לי “מקצוע” והאושר יבוא מאליו. נראה. נשמע מה יאמר לי הברזל. אני מחפש. אני נזכר, כתבת “לא חיים מהמצוּיר מהדמוּי מהאוּטופי” – מבין אני את הרמז כזכר לאותו ויכוח בינינו על “חיי קולנוע”, והרי זו בעצם הבעיה העומדת בעצם, ביודעים ובלא־יודעים, במרכז חיי. אני מחפש.‏ אני מחפש אותם בכל פינה ‏וזוית, את אלה האמיתיים המושרשים ההכרחיים בשבילי. שבהם אוכל‏ להתערות ללא שריד. ואני בוחל באלה החיים המדומים ש”רוצים להיות", חיים של אשליה ודמדום ‏ ושקר נפשי. עם זה עוד מטושטש בעיני הקו המבדיל בין החיים “כאן‏ על פני אדמה” במובן‏ הפשוט, לבין קהות וּויתור ופסוליות. ואני מחפש את הקרקע שלי. ולו יהא זה אי במרחקים או מתחת לפסיעותי ‏ממש. אך שתהא זו אמת אנושית מלאה. אני מחפש כסומא באפלה.

איני יכול שלא לחזור שוב לאותו עניין. קראתי את החלק השני של רשימותיך בעתון‏ בשם “יהודי בנגאזי חוזרים”. ‏הרי זו אמנות ז’ורנאליסטית, או, ליתר דיוק, ז’ורנאליסטיקה אמנותית מהמין המשובח. ברצינות. התיאורים של המהומה, הפליטים, הם כל כך חיים, עסיסיים, והשילוב של הרעיונות, תיאור הרגשות, ותיאור קטעי חוויות וזכרונות, אַסוציאציות הוא ‏כה מוצלח, נהניתי מאוד. זו, לפי דעתי, הרשימה הטובה שלך, השלימה והגמוּרה ביותר – כן תרבה לכתוב!

הללָה אינה חדלה לשאול, מתי תבוא ומדוע אינך בא, ובמין עצב כזה, חַייתי, מזעזע. וכשהסבתא אומרת: אבא רע! – היא קופצת כמו זאבה:‏ טוב! – היא מתגעגעת. וכן כולנו מחכים לבואך. כתוב למען אמא בפירוש, אם תבוא או לא.



שלום, אבא!

30.10.43

הרי לך ‏ השתטות. “אנחנו” עכשיו מתחילים “להתקדם”. ואתה לפתע – “מכאן לא אזוז”!‏ ובכן, לפי מכתבך השלישי, אתה עומד לסיים, לסיים ‏ בשתיים:

פרקים ‏ ושיניים.

וכדי בזיון וקצף. אני מדמה כבר לעצמי את תור “שיני החלב” הזכות הצחורות, כעדר הרחלים עולות מן הרחצה. כיצד הן מקשקשות בשעת דיבור כמו אוטו “אחוד־רגב”. אל תתן לסנדלרים הללו לעשות לך את הרעה הזו. הם והשערותיהם!‏ על ראשו של היטלר – – –

נו, ואתה מה בעיניך בתי־חולים ואלונקות ואמבולנסים. לא רע, הַא? רק אז מרגישים כמה “כובד” יש באדם. חוששים לגלות את החיוך, שמא יחשבו שאינך חולה באמת. והרי אתה באמת חולה. אבל האלונקות הללו – מדגדג את שרירי השפתיים, וכשהאמבולנס זז מתגנבת אל לבך חששה קטנה, שמא באמת אתה גוסס. אמבולנס – סוף־סוף לא צחוק. כש“מגן־דוד־אדום” טס – הרי רגל אחת כבר בשמים. ואיך שם אצלכם? איזה סוג של “ג’נרל” – חדרים או אולמות? האם ‏ גם אצלך האחיות הן מזרע המכשפות. בעלות רגליים שמנות הזוכרות בגעגועים את הימים ‏ הטובים כשהיו בנוֹת ארבעים? “קיפ־דה־בד־טידי”‏ הן חוזרות ומסגנות בקולן המשומש ומחייכות חיוך־מאתמול. ומה האנשים סביבך? הרבה אפשר לצחוק בבית־החולים. ואני ‏עשיתי כך. צחקתי והצחקתי, “הרגתי” חולים ואחיות. ואלתם יצורים נבזים הנקראים “אורדרלי”? עבדים כי ימלוכו! שיניים רקובות. “גואוסט” קראנו ‏ לאחד שהיה חולף ליד מיטותינו בלילות כמו רוח. הם נראים כאלו‏ מצטערים שאיש אינו מת. מרמים אותם, כביכול. מה רשמיך? טיפוסים? פרצופים? –

ממכתבך האחרון, האמת, סלדתי במקצת. איני סובל האלָהה. איזוֹ שתהיה. “ראשו הטהור של המעוּנה הקדוש, כבוש בידיה הזכות: של האם הרחומה”. לא, אני בוחל בתמונות ‏הנרגשות הצבעוניות האלה. גם

אין אלה “צלילי ‏תפילה זכה”! – אלה הם קולות החפרפרת הנוברת ונתקלת בקיר. כל זה אפור ועכור הרבה יותר מכפי שאתה משער לעצמך ואינו מופנה כלפי משהו שלמעלה. ועוד: “מיטב השיר כזבו”. אַל לך לשכוח. זוהי אמת עמוקה לגבי היצירה הנעלה ביותר. לא כל שכן לגבי ‏מליצות שלי, ושכמותי. אני ‏ זוכר זאת תמיד גם כשאני מתפעל מיצירה ‏ שהיא. וממכתב של חבר. גם כשאני עצמי מתמַלץ, תמיד־תמיד יש משהו “שלא זה”. משהו פּחוֹת, אחר בעצם, שבכלל בלתי־אפשרי לוֹמַר אותו כמו שהוא, במערומיו. את הדיבורים והכתבים הקרובים ביותר אני מנפה. וכן את ההעויות והתגובות והיחסים תמיד אני שומע, רואה מה שמאחורי זה, בעצם. הדברים כמו שהם בלי המחלצות. לרוב זה עכור. קטן אפילו. “ללא גודל”. אבל אנושי. על זה יש לסמוך וממנו לקוות את כל הדברים הגדולים, היפים, החשובים וכו וכו'. מה הם הכוחות העליונים שאתה מוצא ‏ במכתבי! אני מודיע שמעולם לא היה לי ואין לי כל קשרים עם משהו הנקרא “היוצר והיצירה”! האם בא יצור זה כדי לשחרר אותנו ולקחת על עצמו את העול הרובץ עלינו? או אולי הוא בא כדי להפנות את לבנו מהחובה ‏החברתית, החפרפרית, להבקיע את הקיר? ולראות אור? –



שלום, מר קבק!

14.11.43

אני לוחץ את ידו בעוז, אם גם אינו יודע אותי. האם נפוץ כבר כאן הנוהג ההוליבודי לשלוח מכתבי־הערצה אנונימיים? על כל פנים אני, קצת מתוך קונדסות וקצת מתוך “התפּעמות” – שולח לו אחד כזה.

כשהופיע ספרו “בחלל־הריק” פתחתיו וקראתי: מיד לאחר ההבדלה דורשת פסיה – – זה היה די. די, למען לא לגעת בו יותר. לחברי אמרתי שזה “אחד הספרים המשעממים ביותר שקראתי”, חוזר ודש באותו ‏ נושא שנמאס, נמאס כבר. ובכלל – רומן יהודי! נענעתי בראשי, וחסל. נחרץ. אבל הוא נצחני, מר קבק. נצח “צברה”, שונא מושבע לספרות הסיפורית‏ שלנו. ואיך‏ נצח. הרי אני כותב לו. – בימים אלה (האמת, משום. שלא נמצא תחת ידי ספר אחר) פתחתיו שוב, ללא תקוה,‏ בעמוד 415. במלים “יוסל הוציא מתוך החבילה” – – התחלתי לעיין. וצחקתי כמו ממשב אויר צח. משום מה מצא תיאור זה הד בלבי. מכיוָן, שצחקתי – לפי ר' זוסל – השתחררתי מאיזה מחיצות או דעות קודמות. הייתי פתוח לקלוט “מלמעלה”. כדאי, אם כן, להתחיל מא'. קטע יפה אינו מקרה. ובכן נשמתי נשימה עמוקה וחזרתי ונכנסתי ‏ עם פסיה לחדר הבישול. וכאן קרה דבר בלתי־צפוי.‏ משהו תפס בי בעצם קיבתי ובתנופה אחת סחף אותי לאורך כל 675 העמודים. מופתע נזרקתי אל חלל ריק– מר קבק, יבוא נא המשך במהרה!

מה לקח כל־כך את לבי? – קודם־כל, הצלילות האמנותית. זו שכה‏ נדירה היא בספרות הסיפורית שלנו. איך לומר? – ישנם ספרים (וכזו היא רובה של ספרותנו) שבין עיני ובין הספר אין האויר חפשי. לעתים מתגלה לנגד עינַי הסופר. מחשבותיו על מה שיחשוב הקורא. אני רואה זאת בחוש. או רואה אני אותו מדבר אלי. אומר למשל: היה יהודי. היה ציוני. או היה טוב, גאה, ישר. אני מנסה לסלקו מנגד עיני ואיני יכול. הנה ניצבת בינינו תכנית הבניין הספרותי שלו. ואז אין כאן בניין, אלא לבינים, לבינים, סיד, ומסמרים חלודים. או שאני קורא דיאלוג ואין זו אלא פארודיה.‏ אני רואה אנשים מנופפים בידיהם ומדברים בפתוס. הקהל צוחק. ומאחורי מלה או משפּט אני רואה משהו שונה לגמרי. וכן הלאָה. כשהאויר משוחרר, כשכלי־עבודה אלה, שהם הכרחיים, אינם מזדקרים לנגד עיני – הרי זו אמנות. יצירה שלימה. והאויר צלול. זה מה שהפליא אותי עם קריאת יצירתו שהיא שלימה. משוחררת. התפּתחות הדרגתית, טבעית. צומחת. ואותו קו רומני עולה. אחיד. ללא התפרים‏ הגסים. ללא הזדקרות המגמה. עם הסתתרותו המלאָה של המחבר. ואותו דבר החסר לנו יותר מכל – טאקט! כמה טאקט יש פה. כיצד ידע להתגבר על הבצות, על מתקתקות וסנטימנטאליות הפרושות לרגלי הנושא הזה, פאתוס זול וחזרה שבשיגרה. אצלוֹ, לעומת זה, הכל במידה הנכונה – עצוּר, מצויר‏ בצבעים כהים ובזוּק ניצוצות של הומור טוב – מה שעושה את היצירה חיים של אמת. והסגנון – פשוט, ללא צחצוחים “תלמודיים” או “חידושיים” (שפשו כמגיפה בספרותנו), בהיר וחזק וכעין קו של עדינות ודקות המשוך לאורך כל התיאור. ואיזו זקיפות העולה מבין השורות – כך לכתוב אפשר רק בארץ־ישראל. אדם שהשתחרר מהפסיבולוגיה הגלותית והוא אך מבין. מבין מאוד. חפשי. יכול הוא להעיף מבט “מלמעלה” ‎– לעומק. ואכן, הארה ספרותית מלאה‏ ורחבה כזו לעומק החיים היהודיים והפרובלמטיקה היהודית לא היתה עוד בספרות העברית. מובן, יש כאן בניין ספרותי. ישנה כאן מגמה.‏ אלא שהם נקלטים בדרך־עקיפין. כתוצאה. קודם כל צריכה להיות אמת־חיים. ואותן בעיות שמן־ההכרח תצמחנה מקרקע החיים האלה – בהן עיקר המגמה.

וכאן טמון עוקצו של אותו דבר שכה משך אותי בספר זה והוא נוגע בעצם הנושא: אנחנו – ו“הם”. שלנו – ו“שלהם”. יהדות – והשכלה. ציונות – ולא־ציונות. הגשמה – והשתמטות. זו ההיאָבקות התמידית בין חובתו של אדם לבין מה שנראה לו כצרכיו הפּרטיים. זו המקבלת משמעות טראגית כל־כך אצל היהודי מאותו רגע שהחל להשתחרר ממוסרות הדת – ועד אימי ימינו אלה. היאָבקות שתיפּסק רק עם היותנו שוב עם עתיק, מושרש בארץ מולדתו. כבוד עצמי – ונחיתות, בשניהם מוצא עצמו איש יהודי בהיאָבקו בכל אותם הניגודים שבנפשו, להמון גוָניהם, המתעוֹררים ועולים עם כל צעד, ‏עם כל בעיה. כזה יוֹסל. כואב את המסולף שבו – ובעמו. רוצה בתקנתו שלו – ושל עמו. ואינו יכול לעשות את שניהם‏ יחד. ואינו מסוגל לעשות כל אחד מהם לחוד. ונקלע חסר־ישע מזוית אל זוית. חש במעורפּל בחוסר “שרשים… שרשים…” מיד עם הפּרק הראשון הרגשתי חיבה אל יוסל כשהתפּרץ באמצע השיחה ואמר‏ ל“מר שקוליק” “שמאותו יום – – – מאותו יום לא נאה‏ להתלבש כמות שאַתם לבושים – –” זה ה“דוקא”, אותה. סלידה מחיקוי של התבוללות, של כניעה ושכחת הסביבה ‏והמורשה. “דוקא”, שהוא עולה לעתים בדם־הלב, שהוא ‏ מתנגד ‏ לעתים ‏להכרה, אלא שהוא בא כדי שלא לכוֹף את הראש. כדי שלא לכוף את הנפש. נימת “דוקא” זו קירבה אותי מיד אל יוסל הרחוק הזה. ולא מילדוּת ישנה בי אותה הרגשה חריפה, צוֹרבת, של אסון עם, ‏ של עלבון עם – זו שאני מתייסר בה כיום. שתיים הן שנתנו לי להרגיש ‏ ממש שיהודי אני, חלק מכלל גדול ועתיק, רב מסורת ורב עלבון וסבל. האחת היא פּרשת האימים של יהודי אירופּה. והשנית – היותי לחייל, – מה שנתן לי, עוד עם הרבה דברים, להרגיש אחד־מששים של גלות – טעם מר כלענה, ממית כל רצון חיים. אז מתעורר בי “דוקא” גדול. מוכרח אני להודות לעצמי, שגם שרשי לא העמיקו עדיין די הצורך, די בישול מלא. הוֹ! ההשוָאָה התמידית בינינו ובינם, ‏בתכונות, ‏בהרגלי יום־יום, במסורת. בכל דבר, ולוּ הצנוע ביותר, עולה מאליה ההשוָאָה. ורבים הנופלים. קיימת איזו אנטישמיוּת עצמית,‏ מין השפּלָה שלא־לצורך. כל מה ש“שם” הוא‏ טוב. יפה ובריא. כל מה ש“כאן” הוא מסולף, עלוב, “יהודי”. והמסקנה, כמובן, חיקוי ללא ביקורת מכאן, וכניעה ושכחה מכאן. ויש בזה‏ להעליב‏ שבעתיים. שהרי זה שמץ־הוֹכחה למוּסר־עבדים. ולאמיתו של דבר, לאמיתו של דבר, הרי כה הרבה באמת יש לשפּר ולבנות ולהבריא בתוֹכנו. ושוב ניגוד. כיצד לעשות זאת בתוך התסבוכת המנוּולת הזאת. תמיד מבוך. גורל ‏הוא! ויש משהו טראגי באותה בדידות, בעובדה שממבוך זה עלינו לצאת רק בכוחות־עצמנו ללא שום עזרה. ‏ אֶלף לטעוֹת:ולהתחבט – ולבסוף ‏למצוא את הפּתח למרחב. בדרך קוצים וחיבוּטים זו צועד יוֹסל. בוַדאי ‏ רבים כמוהו. כיצד לפשר את הניגודים, כיצד למצוא את שביל־הזהב בו יהיה הפּתרון לעצמו – פּתרון ‏ שאיננו רק לעצמו. פּתרון שהוא לכל הדווּיים, אחיו, עמו. כיצד יהיה ‏שלם עם רוחו, הכרתו? שלא יהא בהרגשתו העצמית משכיל עם אדוקים, ואדוק עם משכילים. שיידע על מה וכנגד מה להלחם ולהיות שלם. לידע את הדרך – דרכו, והפּתרון – פּתרונו. “שרשים…‏ שרשים”…!

דרך התפתחותו הרוחנית ולבטיו של יוסל עשויה בכשרון עצום. אותו כשרון של כל רוֹמַניסט מעולה. אני בוַדאי רק משער אפס־קציה של העבודה המשוקעת ביצירה שלימה כזו. הרבה דברים, אפילו אינם חדשים בספרות שלנו – מקבלים הם משמעות חדשה במתכונת של רומן. מתכונת שיש לה דרישות גדולות ‏ ושונות הרבה מליתר סוגי הספרות; הדמויות עשויות בכנוּת עד הסוף. ויש מהן ממש חצובות בסלע. ‏ בעלות בליטות ומשחק אורות של פּסל. כאלה הם ר' זוסל, יוסל, הפּריץ, זלאטה.‏ וגם אותם המשורטטים בקוים אחדים בחטיפה, כביכול, כמו העגונה, זליג, ר' אלי השמש, ד"ר ספאטיביץ, כמה מן הטראגיות היהודית, מחוֹסר־הישע, יש בהן, באלה הדמויות הבודדות, שבין שמים וארץ.

– – – מובן, כמו בכל יצירה, ואפילו גדולה באמת, יש חסרונות. מעלות ומורדות. דבר אחד על יצירתו: –אַל נא יהיו כולם צדיקים. חבל־חבל‏ היה לראות גם את ר' פּיני מאַבד‏ את קליפתו הקשה. גם‏ הוא צדיק! הולך אל הרבי ולא בלב־ולב. ונימי פניו שמעולם לא ידעו זעזוע, מרטטות בקדוּשה חסידית. האין רשעים אמיתיים בישראל? ור' פּיני הרי היה רשע מרושע. צדקתו, כביכול, שמתחת לקליפּה מקלקלת את השוּרה. רוח של מגמה. וטוב שמת כך, כשכֶרַע תרנגול ‏ בפיו.

כשקראתי את ספרו “במשעול הצר” אמרתי מופתע: “כמעט כמו שלהם”! התכונתי לרומנים‏ הלועזיים, הטובים. הרבים, שכך קינאתי בהם. איך אפשר להשוות אליהם את הקלוקל שלנו, הבוסר, הדקטאנטיוּת, המלאכותיות? עכשיו, שאני קורא את ספרו, שד קטן של גאוָה מדגדג ולוחש: “רומן עברי ממש. אינו נופל מהטוב שב”שלהם“. ושלנו בלבד”. אני גאה כאילן היה זה נצחוני. האין זה גם נצחוני שלי, בן נכדו של יוסל בארץ־ישראל?

– אבל שוב, בכל זאת שוב אותו נושא. מתי יהא גם הוא צלול, בריא, נוֹהר – הנושא?! שהסבל בו יהא ‏ גדול, והכאב – רומנטי, והחיים עזים, אמיצים, שיאוּשם פּעיל ותקוָתם – משכרת. אלא שלזה עוד לא הגענר גם בחיים. ‏בתקופת־מַעבר אנו. ‏ וטוב, טוב שהתרחקנו בכל זאת במידה כזו מהם, שאפשר להשקיף עליהם כדי ליצור אמנות.‏ כשיופיע הספר שיהא עז, נוהר וצלול גם מבחינת הנושא וגם מבחינה ספרותית, נאמר: קם והיה הדבר. היינו כאחד האדם, כאחד העמים.

ושלום,

יחזקאל6



אמא יקרה!

3.1.44

זה עתה קיבלתי את מכתבך הראשון אלי מ־15,12 – ואיני יכול שלא לענות לך מיד. זה המכתב הקצר, שיש בו כל כך ‏הרבה עצב, כל כך הרבה מצב־רוח וגעגועים. שהוא משמש כמעט סמל לטראגדיה של אמא במלחמה – כמעט הביא אותי לידי בכי. המלחמה הארורה הזו, כפי שאַת אומרת, המלחמה הזו! כשהתחילה, כמעט שמחתי – אני מתוַדה – זה נראה לי, בן החמש־עשרה וחצי – שמח, מעניין. מלחמה. כמו בספרים, איזה הרגשות ילדותיות! האם לא אָיום לחשוב על הגיל במלחמה. היא התחילה – בן חמש־עשרה! היא נגמרה – בן עשרים ושתיים־שלוש! התקופה היפה ביותר, החשובה ביותר. כשהכל מַבשיל ועולה. נורא. והאמהוֹת! שוב אני מרגיש עצמי אשא‏ בבדידותך המלאָה. בשטויות שלי גרמתי את זה. אבל די. מכתבך הקצר הזה – הוא המכתב היפה ביותר, השלם ביותר שקיבלתי ממך מעודי.



ס. יזהר,

12.2.44

שלום רב. מעריציך בכל הארץ מחכים ‏בקוצר־רוח ‏לפרסום יצירתך שבכתוּבים. אני מקוה שלא יהא זה מעשה־חוֹנף ולא יעלה על שפתיך חיוך־קומפּלימנטים, אם אגלה לך “סוד” גלוי שקיים חוג של מעריצים נלהבים ליצירותיך, המתאַכזבים זה־קרוב לחמש שנים מדי חודש עם פּרסום תוכן ה“גליונות” בעתונים – כשאינם מוצאים בו את שמך. והרי אין זה מבוטל. חמש שנים הרי זו תקופה ארוכה ורבת מאורעות כל־כך ואם אתה מצליח לעלות בלבות חוג די־גדול של אנשים חמישה רגעים בחודש, לאורך כל חמש השנים – הרי זה הישג שמעטים זוכים בו, לא כן? – ומיאֵש לשער, כפי שאני משער – שאתה נתת לעצמך אָרכת־זמן של חמשים שנה כדי לפתח את כשרונך במלואו. האם עלה על דעתך כמה חסר להרבה “צברים” מ“הסוג שלי” כוח ספרותי שיהא נושא להערצתם, כלומר – מבטא בנאמנות את רוחות־בטנם‏ הנלוזות ואת חיבוטיהם‏ הרוחניים בתוך ההוָיה הארצישראלית המתהוָה, הנבוכה, הבלתי מגובשת. ולך ישנם כל הסיכויים – אם תרצה ואם תסרב – להיות האדם הזה. לכל נוער בעולם‏ ישנו האדם־הסופר שלו העומד גבוה־גבוה מעליו – ובתוכו. כאלה היו לנו – רק שניים. ביאליק וברנר. שלישי לא קם עדיין. ברנר אילו חי – היה יכול לעמוד בראש ולכוון את ספרותנו כיום. מי שעוקב אחרי התפּתחותו הרוחנית והספרותית אינו יכול שלא להרגיש כאב צורב עוד כיום ולחתאבל על מותו־בלא־עת עם עצם נשימתו החפשית הראשונה, ‏עם עצם צאתו למרחב. וכך צומחים אנו “לגמרי לבדנו” ללא כל עזרה, ללא כל כיוון, ללא כל ביטוי ספרותי המבהיר אותנו לעצמנו, הנותן לנו אפשרות לכוון את עצמנו אם גם אינו מורה על כיוון. בך מצוי אותו דבר שציין את ברנר – אם גם בדרך ובנסיבות אחרות לגמרי – האמת‏ עד הסוף, ללא ויתור, ללא אשליה. מבט החודר ‏דרך כל הקליפות ופוגע בשורש. במקום שנמצצים החיים. והאמת ‏ שלך היא “צברית”, היא צמחח בין פרדסים וחולות, בחמסינים ובשדות ‏ העמק. היא ארצישראלית. לכן ‏ היא משוחררת מכוֹרח של מלחמה באותם גוֹרמים אלמנטאריים־ביותר שברנר זב דמו בהם – במשפּט העברי, במלה, באות, – בסגנון. ושוב– אני סומך על שיווּי־המשקל שלך ומוסיף לך מחמאָה־אדירה: יחד עם יסוד האמת־האחרונה של ברנר, יש בך מחוֹסנוֹ האמנותי והלשוני ומשלימותו של ביאליק. כל זה באופן כולל מאוד, מבלי לגעת באופן־מבטך האימפּולסיבי, ‏כלומר‏ – בסגנונך‏ המיוחד ושונה‏ כל־כך בספרות העברית.

בקיצור, “מנגנון הרכילוּת” שלנו, מעריציך, משוכלל למדי. אנו עוקבים אחריך כל אותו זמן. עצבים בעצבך ושמחים בשמחתך, וכעת קצרה רוחנו מחכוֹת לפרסום יצירתך. אנא, יזהר ס., מהר והוציאָה־לאור. ואַל נא תחשוב שאני או אנו מצפּים למין “מדריך‏ פּסיכו־פוליטי לצברים”. אנו פּשוט רוצים לשמוע שוב את קולך, ולחוש את עצמיותך־עצמיותנו.‏ ברור?

ובכן, שלום ובתקוה‏ להתראות בקרוב בכתוּבים

יחזקאל



אמא חביבה!

4.44

– – – היום הוא ה־23 לחודש. עשרים יום עברו. עשרים יום של חיים יפים, מלאים, טובים – חיים שכמעט שכחתי. שהיו לי כמעט זרים עד שבאתי לכאן. עד היכן “השירוּת־המלחמתי” שלי הרג אותי, קילקל אותי – ממש נורא! לא במובן הרגיל של קלקול, אלא שניתקתי מכל אותם מַעיינות־השפּעה שמהם שאבתי כה הרבה בימי ‏ ילדותי ובגרותי.‏ ועכשיו אני מרגיש עצמי חוזר ושוב אל אותם הימים, ולכן נדמה לי שאני מאושר מעט. אני אהיה פה חודש ימים, ואחר־כך אחזור. – – – אַל תשימי לב לכל מה שתשמעי – “הבל הבלים הכל הבל אמר קוהלת”. שמעי לי בשם אלוהים – יהיה טוב!



שלום, ד.,

5.44

ראשית, עלי להציג לפניך את התנאים בהם אני כותב. בבקשה: בית־כלא קטן אי־שם במצרים (מיוחד לכוחות הצי המלכותי). תא קטן. מעט אור מאשנב מסורג. והרבה אַפלוּלית.‏ מעט חמסין בחוץ. מעט קריר בפנים והרבה מצב־רוח טוב. כאן אני רוֹצֵה את עווֹן יַמָי התכוּלים בגבהים שלכם.7 ואם כי אינני מלקק ‏ כאן דבש ועתים גם עובד בפרך ואוכל קדחת – אני רחוק מלחזור בי ולומר שלא היה כדאי. זה לי השבוע הרביעי כאן, והרי זה חצי־הזמן. ומכיוָן שהותר לי להכניס את התנ“ך, אני חוזר ובולע אותו בתענוג ובהנאָה. וכאן לעצם העניין שלשמו אני כותב לך. עם קריאת “תהילים” נפגשתי במלה “רָמים”. וזכרתי את פּרובלמַת השֵם שלכם, כגון פּרוֹבלמת ה”ז’אַקט" וכו'. בקיצור, התחלתי לעקוב ולחפּש אחרי שם מתאים לכם ומצאתי עניין לענות בו. ועליך לדעת שחשוב כאן מאוד לגוון את החיים… משום שהכל כאן ידוע למפרע – קצוּב וחתוּך ומונוטוני… ובכן, ב“תהילים” פּרק ע“א פּסוק ג נתקלתי במשפּט: “היה לי לצור־מעון לבוא תמיד, כי סלעי ומצודתי אתה”, והנה בכל־זה לא מצאתי תחת השמש שם מתאים, יפה, מצלצל ומקורי מ”צוּר־מעוֹן".

– לאָן אתה עולה? – ישאל אדם בכפר־גלעדי.

– לצור מעון – יענה לו. או: לצור – בקצרה.

“קיבוץ צור מעון, קבוצה‏ שיתופית בע”מ"

– מאַין אַת?

– מן הצוּר! – תעני ותעצמי את עיניך. – מאין? יחזור וישאל. ואַת תעני באי־סבלנות‏ – נו, מצור מעון. בוּר. אינו יודע היכן הצור. וכן הלאָה. אפשר להוסיף עוד דוגמאות ממין זה, אלא שנסתפק בכך. מתוך שהתחלתי מחפּש שם, עלו על דעתי עוד כמה שמות. דומני שמן־ההכרח הוא שיהיה בשם משהו המבטא גוֹבה, מרחב־מבט. עומק.‏ צלילוּת. מלים כמו צור‏ צוק רום מעלות אַסוציאציות של מקום כמו זה שלכם. ולפיכך, לכם, השוכנים בגבהי הרי נפתלי – ייקרא: “רום־נפתלי”. או: “צור נפתלי”. ואַל תיבהלו מן השמות הארוכים. הם יפים ומתקצרים בעצמם. דוגמת מעוז־חיים, טירת־צבי וכדומה.



עבוּר נ.,

2.6.44

כאן.

שלום רב!

שלום לך, אַת האלמונית. במכתבי זה ברצוני למסור ‏לך כמה שורות מבן־דור. היינו יחד בכלא ואת אזיקי פּרקו מעלי כמה ימים אחרי שהוא בא לשם, והוא ביקש ממני למסור לך את מכתבו דלהלן, וזהו תכנו:

שלום, נ.,

באפלה־למחצה של צינוק אני מוסר לך מכתב, וכמעט מתוך הכרח. האם קיבלת את תמונתי? אילו ראית אותי עכשיו, שחוּף ורזה, קֵרֵח ומגולח למשעי עד כדי בזיון וקצף! האם שמעת פעם על מחנה־ריכוז? כזה־משהו דומה. בזיונות ומכות ועבודה קשה, אוכל מזוהם והתעללות ‏וצחוק של משגיחים שמנים. אבל אם תקבלי מזה רושם שכאן משהו חשוב, מכיוָן שסובלים וכו' – הרי הדברים פּשוטים ‏יותר. ואולי משום שרמתנו נמוכה כאן ואנחנו הופכים לזמן מה לתולעי־אדם, ועדוּת מובהקת לכך, שמצב־רוחי פּה הוא מצוין. אני מושפּל ונדכא וצוחק. עובד בפרך ומתעמל התעמלוּת ערוצה עד כדי כאבים קשים בכל הגוף ונהנה ומחייך, ושר לעצמי ומדבר אל הקירות ומציג הצגות וצוחק לעצמי בקול. כתבי כמה שורות אלי! אבל בלי אַי אַי; כלומר – אַל התאַמצות מיותרת. אינני מחכה למכתב ממך. אם יגיע אחד כזה, הרי אותו יום הוא חג בשבילי ויָמָה טוֹב. ילדה! היי בריאָה וקפצי וחוֹללי הרבה־הרבה ואַל תחשבי על העולם שהוא כה ‏ בזוי, מלוכלך וטפשי ‏כאחד. הוא כזה, אבל אנחנו קטנים מדי להכיל את כל כאביו, קטנים מלכאוב את כל זוהמתו. נשיקה קטנה לך חינם.


אמא שלי!

5.6.44

– הנה היום שימַחת אותי כל כך במכתבך. – – יש לי הרגשה של שיחה ממש. – – חוץ מזה אַת טפּשונת ולא אני, אם אַת לא הולכת לקולנוע ואַת לא אוכלת מספּיק בגלל זה שאני במאסר. הרי התאָבון שלי פּוחת ואני עצוב וקשה לי יותר לסבול כאן. – – ואַל לך לנפּח בדמיונך את הסבל והרעב כאן. אני יכול לומר לך בפירוש שזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה לך. וכשמתרגלים – הלא אַת אומרת ‏בעצמך: אין דבר שאי אפשר להתרגל אליו! לא כן? לכן – היי עליזה משום שאני עליז! ברצינות, השבוע האחרון היה לי פּה ממש נפלא, באופן יחסי כמובן. קיבלתי לשאת דליים עם מים ‏ מרחק של 300 מטר הלוך־ושוב כל היום, לחטוב עצים ולהדליק שני תנורים קטנים, וכו'. ואני עובד לי בעצמי, משוחח לי עם עצמי – ומצוין.


שלום, נ.,

6.44

הנה נהוג כאן שאלה הנמצאים פּה8 למעלה מחוֹדש נהנים מן הזכות לקבל ביום ראשון ספר לכל השבוע. ומכיוָן שהופיעו כאן בזמן האחרון ספרים עבריים – אני נהנה מזכות זו במילוּאָה. וכך ביום ראשון זה הוצאתי מתוך הערימה הקטנה את ה“וידוּי של חצוֹת” לז’ורז' דיהמל, ובדרך עקיפין, תוך השתלשלות רעיונות, נזכרתי את ברנר והויכוח עליו,‏ ואותך! זוכרת אַת אותו ויכוח ‏נלהב שלאחר חצות, אם ברנר אָמן הוא במלוא משמעותה של המלה, או לא? – כשקראתי ב“וידוי” חשבתי על אותם הדברים ועלה בי רצון עז לשוב ולשוחח אתך. לשמוע אותך ולהשמיע לך. ולהיות נלהבים כמו אז, ולומר טיפּש וחמוֹר, ולהמשיך, ללא שימת־לב, בעצם הויכוח. אך, נ., אַת רחוקה־רחוקה עכשיו ואיני יכול לקיים אלא חצי תשוקתי – להשמיע‏ לך. הקשיבי, איפוא. ולאמיתו של דבר עומד אני לחזור כמעט על אותם רעיונות, אלא בעזרתו של דיהמל. האם קראת את ספרו?

אני קורא וזוכר מדי פּעם את ברנר שלנו. את ברנר בתוך פקעת כאֵביו, וחושב למרות זאת: איזה הבדל! אם אני תוהה על הבדל קיים בין שני ספרים, הרי ודאל שמצאתי נקודות־שיתוף ידועות. ואָכן, אם נניח לפּרובלמטיקה היהודית המיוחדת שצרבה את כל חייו וכתביו של ברגר, ונעיף מבט רק אל אותו צד אנושי – הרי הנושא הוא אחד.

האדם הבינוני, המודרני, בן השכבה האמצעית, זו שלמטה ממנה – הבהמיוּת;‏ ולמעלה ממנה – הגאונות; אותה שכבת מיליונים שאנחנו משתייכים‏ אליה ושכל מה שמעלה אותה מעל לבהמיוּת הרי היא הכּרת הדבר, והתשוקה העזה לגאונות. האדם שהוא בינוני ברוחו וברכושו, עומד‏ בשניהם על גבול הדלוּת, והוא יודע זאת. והוא מכיר ורואה ומעמיק לחטט וגורף מנבכי נפשו, ומעמיד ברורים וחשופים את כל כאביו, חולשותיו,‏ דלותו, נבלותו. את כל העכרוריות וחוסר־הישע ‏שבתהפּוכות־רוחו, ‏ברצונותיו ובהזיותיו, וביאוּשו. והוא כואב ומתפּתל ונלפּת ביסורי ידיעתו ומוסיף ‏ומחטט ומנתח. – רק בזה‏ כוחו גדול, בחתירתו אל תוך־עצמו, בהבנתו הרבה לנפש האדם ולמערכי רוחו. אלא שהוא רוצה להיות חזק. בעל שדרה. להגיע למשהו לא ברור, שהוא יעוּדוֹ, שיש לנצח ולעלות מעל להמון כדי להשיגו – התשוקה המנוצחת לשליטה על העצבים. והגורלות שונים, איש־איש ודרך־ההתרוצצות של חייו. גלים־גלים. עלה וירוֹד וממרחק לא רב נראים מיליוני הגלים הקטנים כמשטח אינסופי שכל טיפּותיו שווֹת. טיפּה אחת מן ים זה – הוא ברנר, ‏ שאנחנו מזהים אותו, ללא שיוּר, עם כל גיבוריו. טיפּה אחת הוא סלווין של דיהמל,‏ המתוַדה‏ בחצות־לילה בבית־קפה פּאריסי נידח, מספּר את סיפּור־חייו לאיזה שיכור.

הנה זהו: הנושא, האדם, משותף הוא לשניהם, והוא שהעלה בי את זכרו של ברנר עם קריאת ה“וידוי”. אַת אולי תגידי – מטורף, טיפש, אידיוט, מנוּול אפילו. בכל זאת איך אפשר להשוות? הרי זה ממש חילול. – ובמידה ידועה הצדק אתך, משום שההבדל בין ברנר ודיהמל הוא עצום, כמעט ולא ניתן להקבלה – כהבדל שבין האמת והפיוט.

אמת מציאותית ואמת פּיוטית שני דברים שונים הם. האמן, האמן האמיתי – לאחר שהעביר את האמת המציאותית דרך כל הספּקטרוּם של רוחו, ‏הגיע רק למדרגה הראשונה של האמנות – אל תחילת הביצוע. בביצוע זה, המוּתנה באַלפי פּרטים טכניים ובעמל של בניין ושילוב, בחישוב של הרמוניה ובהירוּת – בביצוע זה נבחנת האמת הפיוטית. הביצוע השלם, הבנוי לתפארת – היא האמת הפּיוטית. אמנות. והיא שונה מן האמת המציאותית כמו הלחם מן הקמח. היא מנופּה, נוספו עליה סוכר ומלח ומים ושמרים, היא שעוּעה בשמן ומוּשׂמת בתבנית ואחרי מעלת־חוֹם ידועה היא משנה את כל צורתה – היא טעימה. יש אמנים האופים את לחמם לא מנוּפּה, לא בתבלינים הדרושים, לא בתרכובת הנכונה ולא בתבנית המתאימה. התוצאָה – פסולת. לא בין אלה מקומו של ז’ורז' דיהמל. הקראת את ספרוֹ?

הוא נפלא, הוא מבריק, הוא חכם כל־כך. ישנם קטעים מפואָרים. ישנם משפּטים עזים. כמו ברק. הוא ‏ צולל‏ ומעמיק עד לקרקע נפשו של האדם המודרני. אין ‏ ספק שדיהמל הוא אמן־בחסד וספרוֹ כתוב בטעם, בטאקט, בעדינות, בחוש הומור דק. יש בו קצב, בניין, אמת ספרותית, יש בו האָרות מודרניות, אפילו אמיתי. כן, אפילו אמיתי. אף כי במלה זו קשה ביותר. להגדיר את זה הספר, משום שלמרות כל מעלותיו האמנותיות ‏ יש בו משהו ‏שלא־זה, לא־זה, כך־לא!

מה הוא, איפוא, זה שמַסליד אותנו עם‏ קריאת ‏ הספר? ‏ אני אומר: היותו אמנותי! המגע ‏ הפיוטי ‏ הטהור הוא שגורע ממשקלם של הדברים, מוריד מעוזו של הכאב, איננו יכולים להשלים עם מגע כזה קליל, שוטף, מבריק, עם “כזה־מגע” יפה, בהיר, חודר בנקל – בדברים שהם אצלנו בחזקת דם התמצית, פּצע שותת, כאב, ומשהו מן הבוּשה הקשה, האוכלת. מעניין. אני קורא וצוחק. צוחק – פּשוטו כמשמעו. מה יש כאן לצחוק? הרי לבכות צריך, לקלל,‏ להטיח את הראש בכותל. החיים, החיים האלה! – ובכל זאת איני יכול להימנע מדי פּעם ממין צחוק כמעט עליז. כמה הכל כאן קל. זך, ישר־קוים, מרובע. בשעה שאצל ברנר הכל ממושך, מגומגם, חוזר, מתחבט במלים ובסגנון, חצצי. בכגון־זה‏ אצל ברנר‏ הדמעות‏ ממש ‏ נקרשות מכאב. הכל חנוק, ובחזה יש לחץ של כליון, כליון. בה־בשעה ‏בספרו של דיהמל אני פּורץ בצחוק מוזר, אכזרי, קל. “לכל השדים– אני חושב – זה נכון. בחיי” – וחלף, אני קורא הלאָה, ובמין שלוָה צינית. אין זה מַשרה עלי שום ‏אוירה, הייתי אומר – מצב־רוח, והרי העיקר באמנוּת הוא הטלת מצב־הרוח, האוירה החיה, המקרבת. מדוע אין הוא מצליח? – כאן נקלטים במוח רק משפּטים, ניצוצות. בשעה שאצל ברנר קיים רק הכאב והאוירה. מדוע זה כך? מדוע דיהמל, בעל האמצעים והיכולת, לא הצליח לעשות בנו מה שעשה בנו ברנר? כיוָן שישנם נושאים שאינם ניתנים לאמנות, ולאמנים. אלה הם, נוֹעה, מה שאמרתי לך אז בלשון גסה, הנושאים העוסקים בבית־הכיסא של רוח האדם, באותו קטע־נפש שאין בו פּיוט, מלבד חולשה וכאב נעכר, מין חַמרנוּת מאקסימאלית של הנפש. אילו היה ברנר שולט בטכניקה, אילו ‏היה יודע לבצע בנקיון – כפי שהוא רצה, כן, כפי שרצה באמת, – וַדאי היה מוציא מתחת ידיו ניצוצות־פּסיכולוגיה, כפי‏ שעשה זאת דיהמל – לפי הספקטרום הרוחני שלו, כמובן.‏ אלא שכך לא היה זה ברגר־שלנו, שכל מלה בו זועקת מעוֹצמַת האמת.

ברנר לא הצליח מעולם להצניע את עצמו מאחורי יצירתו – כפי הנדרש מכל אמנות־אמת. ואַל תאמרי, נ., כי ברנר נהג כן מרצון, מידיעה שרק כך יצליח. אין זה עניין של ידיעה. הוא לא יכול אחרת. ואם גם יכול, וכתב כך במכוּון – אין זה משנה. על האמנות להיות משוכללת, נקייה, טהורה. על הביצוע להיות שלם והארמוני – ללא הבדל מהו הנושא. אפילו אם הנושא גס, אכזרי, דראסטי, או עדין, ‏ רומאנטי או אפּי, עליו להיות משוכלל לכל פרטיו הטכניים. “פוֹרסייט” – “אידיוֹט” – “האדמה” – “מסתורין” – ארבעה קצוות, ארבעה נושאים, ארבעה ספּקטרומים. אין שום דבר המעלה אותם למדרגה אחת מחוץ להיותם אמנות, גאונוּת הביצוע.

ברנר היה חסר תכונה זו, והוא הצליח משום שישנו בוַדאי קשר אמיץ מאוד בין הסגנון והאדם. ברנר איננו אָמן. אבל הוא יותר מזה, משום שהעלה למדרגה של ספרוּת את כל מה שהאחרים שׁוֹחפים.9 ולעומתו, ז’ורז' דיהמל, שהוא שולט בחומר ובטכניקה והוא בוַדאי בעל נפש פּיוטית ומעמיקה, שיש לו עין־אמן מובהקת, יצר באותו נושא משהו חכמני, משוכלל ‏וקר! מדוע? משום שרצה להעלות למדרגה של אמנות חומר שאיננו ניתן לכך, שאין בו פּיוט.

נ., יפה כל־כך שאלת אותי אז לבסוף, מדוע אנחנו אוהבים כל־כך את ברנר. ואני, כרגיל, יודע להשיב מיד־ולעניין רק בלילה לפני הרדמי. אז גימגמתי משהו חסר־טעם. כך. אנחנו אוהבים את ברנר משום שאנחנו ‏הננו, בחלק־מנפשנו, ברנרים. ואולי יותר‏ מחלק. נ., הבך יש משהו מברנר? כל השומע יצחק, נ.? ואף־על־פי־כן – – –



ילדה!

מנרה

בהזדמנות אני פּורס לך שלום ודואג. מדוע שלחו אותך למכבסה הגדולה? – מנוּוָלים. הלוַאי שימותו! איך אַת שם, מ., ומה מצב־הרוח? אולי יהיה נעים לך אם אציין, שלאחר העבודה מתעורר בי מין עניין כזה, שלוּ היינו רומיאוֹ ויוּליה הייתי קורא לזה – געגועים. עכשיו שאיננו – סתם עצוב לי קצת ואני שוכב לישון בהקדם ומתעורר שעתיים לפני הצלצול. מתהפּך ומתגלגל וחושב את מחשבותי עם בוקר. חביבונת, חבל שירדת. יפה וטוב לוּ נשארת ואנו היינו גומעים את כוס האושר עד־תום. אושר קטן ועלוב של שני אנשים בודדים בהמון צפוף. אבל אושר הנותן את הכוח והרצון להמשיך לחיות, לא כן?

ושלום

ילד



אמא יקרה!

13.8.44

– – – אפילו אם תרצי אחרי ‏המלחמה להמשיך‏ ב“חיים־הפרטיים” – כפי שאַת קוראת לזה – אני לא אתן לך! לא יועיל לך כלום. תשכחי את המטבח לעולם ועד! בוז!! הלאָה משק הבית! ולחיים האלה את קוראת “חיים־פּרטיים”. האם מה שאַת עוברת עכשיו ומה שעברת ‏עד עכשיו בירושלים, בבית־הספר לצעירות, בגן – האם לא אלה הם החיים הפּרטיים האמיתיים? אלף אלפי פּעמים יותר פּרטיים ויותר עמוקים ורבי חוָיות?!

– – – אין לי הכשרון לחשוב על המאמץ המלחמתי ועל הציונות וכו', בשעה שעצם חיי הם ללא טעם, בזיון אחד גדול. אינני מסוגל להקריב קרבנות. בשעה שהקרבן מזדהה עם הרגשת האושר שלי, עם השלימוּת הנפשית – אז אני מוכן, אז אני מקריב אותו באהבה, בתענוג! אבל אם אני צריך לעשות את עצמי אומלל ולעבוד מתוך גועל־נפש יומיומי – את זה אינני יכול. ואת זה אני מוכרח לעשות כיום.

שלחי לי את הספר החדש של קבק ועוד כמה ספרים שח. יציע לך. האם אַת הולכת לקולנוע, לתיאטרון? הבטחת שתלכי! ספּרי לי את התוכן, טוב?



אמא יקרה!

סוּאֶץ, 30.8.44

קיבלתי היום סוף־סוף את מכתבך היפה… ונהניתי מאוד. אמא שלי הנחמדה;‏ אני מבטיח, אני נשבע שהשלמתי. השלמתי ודי! – ואַת, כתבי לי הכל על עצמך, על קורותיך, דאגותיך. כתבי הכל והרבה בכדי שבראשי לא יתרוצצו דמיונות נוראים כאלה. אם לא תכתבי לי מה שעבר עליך במשך התקופה הזו – אני אָקום ואברח באמצע היום, אַת שומעת? שבי – וכתבי מגילה ארוכה, ספר ממש. בוֹ תכתבי את כל מה שעבר עליך ומה היה באמת, אבל באמת, מצב רוחך? איך עבר עליך הכל, מי עזר לך? עם מי התייעצת, מי מנוּול גדול ומי טוב וחביב.

האם לא נורא שברל מת? אני ידעתי זאת שני ימים אחרי המוות ונדהמתי. יש במותו משהו טראגי שאיננו נותן מנוח. כמה מוזר הדבר שאנשים מתים אחרי ‏ שהרעיון שלהם מת. אנשים כמו ‏ ברל, שרעיון ואידיאָה אינם בשבילם משהו מהפה־ולחוּץ אלא החיים בעצמם, דם־החיים– אין הם יכולים להתקיים‏ לאחר שרעיונם מת! ברל מת – כשאַחדוּת‏ תנועת הפועלים מתה. אחדות – שהיתה לרעיון חייו. ויש בזה משהו טראגי, פאטאלי, שמכביד על הצער הפרטי שלנו, שידענו את ברל הנחמד מחצר מעונות עובדים א', שהיה כל כך טוב וחכם והיה מדבר כל פעם עם הללָה המסכנה שלנו. – – –



אמא יקרה מאוד!

18.9.44

ארבעה חדשים! הגידי, האם באמת עברו רק (!) ארבעה חדשים? ארבעה חדשים הרי זה מעט כל כך. ולי נדמה, הוי, שזה כבר, לפחות, ארבע שנים שאני מהבית וממך ומכל מה שיקר ואהוב לי באמת. איזה מין דבר משונה הוא הזמן. רק ארבעה חדשים עברו, ואני עדיין מתגעגע כמו בחודש הראשון, ונדמה לי שהזמן הוא ארוך, ארוך, מין תהום של זמן.

– – – היום הגענו הנה, לפנות ערב. (לפי הכתובת תראי היכן זה, או תשאלי). חם פה כמו בגיהנום. מילא, זו הצרה האחרונה. הדרך עברה פשוט ובשקט, בלי שום דבר מיוחד, ואפילו אותה הרגשה נפלאה ‏ של ים, ים גדול ורחב – כמו שהרגשתי אָז כשנסענו יחד לחוץ לארץ – לא היתה. סתם נסיעה בלי טעם. ועכשיו אגי רחוק ממך בדיוק כמרחק שאבא רחוק ממך. אבא בצפון והבן בדרום והאם במרכז, מרכז העולם, מרכז הגעגועים והתקוָה: רחוב מזא"ה 65, שרה בן־דור!



אַת אמא חכמה!

1.10.44

אתמול קיבלתי את מכתבך מן… וצחקתי! אַת לא תצליחי להעתיק את מחשבותי למסלול הרגיל. אַת שואלת לך בתמימות כזאת על כל מיני פּרטים שעד עכשיו לא כתבתי עליהם כלום. מה אני עושה בזמן החפשי? ואם אני מעשן או הולך לקולנוע? חַ חַ חַ! פתאום נזכרת. אבל לא תצליחי. אילו ידעת כמה‏ אני מתגעגע.‏ ברצינות.‏ כל רגע חפשי שאני יושב לבדי וחושב, אני חושב על הבית, על תל־אביב, על מַנַרה, על ארץ ישראל בכלל. אני נזכר פרטים שאין להם טעם. למשל: שבפינת רחוב אחד־העם ובלפור יש בית־ספר ששמו פיטמן. איזה ערך יש לזה? כלום. אבל בשבילי זה מתוק. אַת מבינה? הולכים שם אנשים שמדברים עברית. קצת הלאה נמצאים מעונות־עובדים וכו'. הזמן עובר לו ולי קשה לתאר לעצמי שאני אבוא פעם הביתה. אני אומר לך בכל הרצינות, שעכשיו יש לי אידיאל ממש. אף פעם לא היה לי אידיאל ממש שעליו אחשוב הרבה בלי הרף. עכשיו אני חושב רק על דבר אחד תמיד: איך לחזור מהר הביתה.

– – – על עצמי אינני יכול ‏ לכתוב לך, אסור לי. אני עושה דבר טפשי מאוד. קל מאוד. לא־חשוב מאוד. גועל־נפש מאוד. אני קורא כמה שאפשר בתוך הטנ. הזו. אני יוצא החוצה. הולך לקולנוע. הולך בחנויות לחפש מתנה יפה בשבילך. מבקר אצל יהודים משעממים, זה הכל. את הספר של קבק קראתי. קראת אותו אַת? – הרבה הרבה פחות טוב מ“בחלל הריק”! אין להשוות ממש.

אם אני מעשן? – האם אַת מעשנת, אמא?‏ אולי באמת תתחילי לעשן. ברצינות – זה מרגיע כל כך. אבל תתחילי לעשן מקטרת, טוב? כזאת גדולה! באיזה ערים ביקרתי? – איזה צחוק! מה־פתאום נזכרת לשאול אותי? לא הייתי בשום מקום. באלכסנדריה המטונפת. בסואץ הקטנטונת והמשעממת. ועכשיו בעדן. כאן יש הרבה דברים אקזוטיים – שאנחנו מוכנים כל רגע לברוח מהם. מה יש לתאר? הרים‏ גבוהים־גבוהים. קרחים לגמרי. עיר‏ קטנה ונקייה. וזה הכל. מה עוד? אין כמעט שום פירות וירקות כאן. ואַת אַל תשלחי – רחוק מדי.



אמא שלי,

מעדן, 20.10.44

– – – הנה היום קיבלתי ממך מכתב. אַת יודעת ממתי? מלפני זמן רב, רב! מלפני מאות שנים. וכל הזמן אני מרגיש איזה לחץ, אני מתפּקע. הוא נכתב לפני יותר משלושה חדשים. אז, אז, כשעוד חשבנו שנינו שהנה־הנה… כשקיבלתי את המכתב צחקתי, וכשקראתי אותו – הייתי בוכה אילמלא הבוּשה. עוד־מעט חצי שנה? אפשר להשתגע כשאני מתחיל לחשוב ולשער איך עבר עליך אַת כל הזמן הזה – חצי שנה – אינני יודע להיכן לשים את עצמי, להיכן לברוח מעצמי. חצי שנה היית לבדך – חצי שנה – ואני ממש חולה ממוסר־כליות כמו בשבוע הראשון כשידעתי שלא אחזור. – ומה לעשות? הרי אי־אפשר לחיות עם מוסר־כליות כל הזמן. האם אפשר?

– – – ראיתי כאן סרט ‏נהדר, וכרגיל כשאני רואה סרט יפה באמת, אבל באמת – אני נזכר בך ומתגעגע. אני רוצה שגם אַת תראי את זה הסרט, אני רוצה שנלך יחד ואני אבאר לך מקומות אחדים. וכשזה יהיה עצוב – והסרט הזה הוא עצוב מאוד – אַת ודאי תבכי. ואני אומר לך שזה שטות, הא? – כל דבר קטן מעורר את געגועי.



2.11.44

– – – לא איכפת לי שידפיסו את השורות המעטות שכתבתי על ברל, אלא בתנאי אחד – שלא יפרסמו את שמי. זה העיקר. אם אַת רוצה מאוד לראות משהו של בנך המתוק והמוכשר מודפס בעתון – מותר לך! אבל שייחתם למטה משהו מעין ח.ב.ד. – בעניין הדירה – לא איכפּת לי בכלל, ואַת יודעת שאצלנו אומרים “משנה מקום משנה מזל”. כשתעברי לדירה חדשה, המלחמה תיגמר אולי יותר מהר ואני ואבא נחזור תיכף ומיד לתוך הדירה החדשה. בקיצור: לא איכפּת לי. קצת חבל לי. אחרי הכל, זמן רב כל כך אנחנו גרים שם. ורק עכשיו כשכתבת לי על אפשרות של עזיבה – הרגשתי פּתאום שאני קשור ואוהב את הבתים המשותפים שלנו. וגם אגיד לך את האמת. יש לי חשק לחזור בדיוק לאותו מקום שממנו יצאתי, לאותו בית, אותו סידור־החדרים ואותו מטבח וכל מה שבדירה. אבל אם אַת רוצה בזה – אני מסכים. רצונך קדוש לי.



מ.!

24.12.44

שלום לך. הייתי בארץ ולא ניגשתי אליך. אני בטוח שאַת מבינה אותי. הרי כה יפה ראית את אופן־יחסי אל אמא. אלא שאם לא אכתוב לך עכשיו, ולוּ מכתב עלוב ביותר, לא אהיה‏ אלא “חמור מנוּוָל”. – הפעם אני כותב לך ויהי־מה, אם גם אותם־מעצורים קיימים עדיין במידה ידועה.

ליתר דיוק:‏ כתבתי וקרעתי. ורציתי לכתוב פעמים רבות עוד יותר. כלום לא שלחתי. משום שלא ידעתי עליך מאומה. זמן הרבה כל־כך ‏עבר מאז.‏ מי יודע באיזה פרשה אַת עומדת – כך חשבתי, – מי יודע מה עבר עליך ומה אַת חושבת ואם בכלל נשאר ממני במחשבתך משהו מחוץ לזכרון מעומעם של משהו רחוק, אפלולי ומעט־מכביד. או שבכלל אין כל זה מגיע אצלך לדרגה של “זכרון”.

ואני בבדידותי, בתוך ים הזוהמה הזה – האם יכולתי אני שלא לזכור אותך ואת מנרה הגבוהה על לילותיה הצלולים ואותם טיולים – במין שכרון חושים וגעגועים עזים? הייתי מתגעגע באמת, הרבה, והוזה בהקיץ עוד יותר – אלא שלא רציתי, פחדתי, להכביד עליך ללא צורך. ומה אכתוב לך אני,‏ שכל אותו הוָי ואופן שאַת חיה‏ בו, אני כה חסר אותו, חסר עד יסורים?‏ לא רציתי לכתוב סתם. לעורר זכרונות שאוּלי לי־בלבד הם יקרים. ובזכרוני ‏ בלבד הם עולים כה מוחשיים ויוקדים ותובעים. אמנם לעתים חשבתי גם להיפך: יש בנו הרבה דברים זהים מאוד, אני מתכוון בעיקר לתגובות העמוקות יותר, יש בנו מן המקביל באותם דברים שאינם‏ תלויים בשיפוט הגיוני. ולכן, מן־ההכרח שאנחנו נהרהר זה על זה באותה דרך ואולי גם באותם רגעים. אלא שמיד הייתי מסלק מחשבות כאלה מתוך לעג קל לעצמי. וכשהייתי בתל־אביב אמרה לי ד.: “חיים, תגש למ. אינני אומרת לך סתם, חיים. תסע למשמר העמק. טוב?” – אני עניתי לה מה שעניתי, וד. בוַדאי לא הרגישה כמה שמח אני ובאיזו השגה השגתי אני דברים אלה. אינני רוצה לשקוע בתוך אשליות ‏ומיני מחשבות והשערות ש“רוֹמיאים” עלולים לשקוע בהם בהתלהבות מתוך עוורון. הרי אינני כזה. אַת יודעת. גם כיום. אלא אפילו כמו שהנני מאושר אני להוָדע, ולו בדרך־עקיפין עדינה כזו, ‏ שנועד לי איזה־שהוא עניין ממי שהייתי מתגעגע עליו לעתים קרובות, וכמעט ודאי היה בעיני שאדם זה נזכר בי לכל היותר בדרך־עקיפין.

ובכן, בכל זאת הרי אַת חושבת עלי לעתים, אם ד. מדגישה לי פעמים אחדות ובעדינות של חברה טובה, שאגש אליך למשמר. וכך הוקל לי הרבה לכתוב לך, מ. ואַל נא תעלי על דעתך שהשתחררתי לגמרי מאותם חששות. מי יודע, מה אתך עכשיו, כיצד אַת מרגישה? ומצב־הרוח מהו?‏ וכל זה למה ומדוע? וכיצד עברו אז, אז לפני אלפי שנים כשעזבתי את מנרה, הימים? אותם ימים שכה רציתי עוד לחיות אותם במנרה אתך?

עכשיו משחזרתי מצרימה – ושוב כמו אילו לא הייתי בארץ – אני מתגעגע אל כל מה שאני חסר כאן כאויר לנשימה. – – –



אמא יקרה ‏ מאוד!

1.1.45

הנה התאריך! הזמן עובר. הנה כבר מגיע תאריך השנתיים שאני בשירות! וכמעט אלף שנים מלחמה! האם אין אלו אלף שנים, אמא? מתי זה התחיל? – מזמן, מזמן, בימים הטובים, המאושרים, כשהיו רוצחים “לפעמים” יהודים בשבילי הארץ. מתי זה היה? – האם לא בקושי עולים בזכרון אותם הימים של הצרות הקטנות? והעיקר, העיקר – אילו אפשר היה לדעת‏ מתי בדיוק זה ייגמר ואיך? – כי מילא, אמא, אני לא אמרתי לך שכל זה לא נגמר – כדי שתפחדי. אַל תפחדי, אמא, צריך לדעת את האמת, ודי. בלי חשבונות. הפחד או אי־הפחד לא יוסיף, לא יגרע. עזבי את המחשבות בקשר עם סוף המלחמה. למעשה היה הגיוני מאוד להרגיל את העצבים, החושים, ההרגשה והמחשבה למלחמה שלא תיגמר‏ לעולם. לחיות בתוך מצב זה, בלי‏ לחשוב מתי יבוא‏ הסוף. האם המלחמה תיגמר עם חיסול גרמניה? – בלי לקחת בחשבון את המלחמה ביאַפּאַן. האם תיגמר? – הלואי והלואי! אלא שיש לחשוב‏ שלא אצלנו ולא בעולם הגדול יהיו הדברים שקטים כל כך. אני אומר לך כל זאת, אמא, רק משום שאני גלוי בפניך. אני “חבר שלך”, לא כן? ולא הייתי רוצה שתקבלי את הדברים האלה כמו כל האמהות השמנות שסופקות כפּיים ואומרות: אוֹי–וווי–זמיר–אַברוֹך–צוּ–מַיין–קוֹפּ! – אַת מבינה? אַל תחשבי על זה הרבה ואַל תפחדי הרבה. לעזאזל כל שמן זית!



אמא יקרה!

31.1.45

הוי אמא, הפעם ציערת אותי באמת… אַת לא מאמינה, שאני באמת דואג לך, שאני באמת כואב ומוכן לעשות הכל. ונורא מכל הוא שאַת חושבת לפעמים (ברגעים הקשים ביותר) שיחסי הוא יחס של רחמים. זה ממש‏ משגע אותי.‏ בכלל מה זה רחמים? אינני יודע באמת. רק יש לי הרגשה של גועל־נפש בשעה שאני חושב על המושג הזה: רחמנות‎!‏ רחמנות הרי זה משהו ששוכחים אותו כעבור חצי שנייה. זוהי רחמנות. ‏ השתתפות? – כן! ההבדל בין רחמנות והשתתפות הוא כמו בין שקר לאמת! אני משתתף מרחוק בכל מה שעובר עליך, אמא, אני מבין לך יותר משאַת משערת. אבל, אַפסיק. אַל תחשבי שאינני יודע שכתבת מה שכתבת ברגע קשה, בשעה שהכל הכל, כל מה שעבר עליך במשך ארבע השנים האחרונות, עלה במחשבתך ומרר את רעיונותיך, אני יודע זאת, אמא, אלא שאני כותב לך כל זאת כדי לעקור מלבך כל הרגשה כזו ביחס אלי ואפילו לרגע קט…

ועוד דבר: אַת אינך “הורסת” ‏אותי במכתביך. אַת בכלל אינך הורסת אותי. ואם נניח‏ שאַת “הורסת” אותי – הרי זה לא במכתביך. כי מה ישַנה אם לא תכתבי? האם הדאגה שלי תפחַת? והאם נמצא בעולם אדם אשר בשעה שהוא עצוב מאוד‏ הוא מסוגל לכתוב מכתבים עליזים, ושלא יורגש שהם מלאכותיים? נכון שיש מצב קשה. שלא קל. שיש לשער שהדרך שלי לא תהיה סוגה בשושנים. אבל מי אשם? אַת? אבא? אני? מי? אשם המצב. אשמה המלחמה הארורה הזאת. ‏שעשתה מה שעשתה. שעוררה כל כך הרבה סבל ותסבוכות. דור של מלחמה. אני בן לדור של מלחמה. דור אומלל. האם אַת אשמה בזה? אמרי לי: האם אַת יכולה להיות אשמה בסבל שלי? האם אפשר בכלל להאשים משהו? – ואם להאשים – הלא רק את האידיוטיות שלי, כן, שלי, אותי אפשר להאשים בסבל שלך ולא להיפך! החיים שלי התקלקלו פּעם, פּעם, אי־אז, כשחליתי. ואני הייתי צריך לתקן אותם, להבריא אותם, ולא הספקתי. לא הספקתי מפני שהיתה מלחמה‏ בעולם,‏ מפני שנסחפתי עם הזרם של הימים המתוחים האלה, ועשיתי משגה אחר משגה, והכל הסתבך והתקלקל עוד יותר. אני צריך לתקן את חיי. ואינני מיואש. אני אעשה את זה. אני מרגיש בי כוחות ורצון לעשות זאת, ואם גם טרם ברור לי, איך. ואולי לא אצליח. מי יודע, ובכן מי יהיה ‏ אשם? מי? הגורל! – – – את מי אפשר להאשים? אותך? אבל אני מקוה, שיהיה טוב. אין דבר, טוב למות בעד ארצנו. ויחי החופש! ואולי באמת עוד יהיה טוב. ואולי אפילו הכל הוא לטובה ומעז ייצא מתוק?

יפה מאוד כתבת על ההרגשה של סיום המלחמה. ודאי קיבלת כבר את מכתבי שבהם אני כותב לך על תקוותי שהמלחמה תיגמר במהרה דוקא – להכעיס אותי ושכמותי. וגם לי קשה כשאני חושב על זה לתַאר אותו יום שבוֹ אכנס למשרד ויגידו לי: “גמרת את השירות. אתה משוחרר. קח את חפציך והסתלק.” משונה. משונה כל כך. תהיה לי בודאי הרגשה של אסיר שיוצא לחופש אחרי עשרות שנים של מאסר… והוא איננ יודע בדיוק מה יעשה מחר בבוקר. נו, על כל פנים אני מתפלל לאלוהים ‏גדול ורשע שיגמור ‏ מהר את המלחמה הזאת.

– – – שהלכת לאחר עגמת נפש לקולנוע – זה ממש נהדר. באמת, זה יפה מצדך. והסרט מאַדאַם קירי הוא סרט נפלא באמת, אחד הסרטים הטובים שראיתי.



שלום, ילדון,

1.2.45

לומר שלא ‏ התעלפתי – זה מוגזם. ולומר שהתעלפתי – לא מדויק. אני פשוט מיצמצתי בעיני, תחבתי אצבע לפי ובתהייה גדולה ואוילית אמרתי: ‏ אנחנו בטח גדולים כבר אם יש לנו ילדים. לאחר זה הוצאתי מין נהמה דקה שהיה בה הרבה מן הטמטום. משהו ניתר בי ואני מיהרתי לחלון‏ שמנגד‏ וחזרתי והתגלגלתי בצחוק מרחוק, כשקראתי את פרשת החתונה, ושוב חזרתי לחלון. נשענתי על המשקוף ומשהוברר לי שוב, שאמנם עומד לבוא אותו יצור זעיר ענוג שיהא בנךָ, תחבתי את אגרופי מתחת לסנטר ובתנועה מוחלטת הנחתי את המרפק על אדן החלון, כדי להשקיף לים הרחב ולהיות פיוטי ורגיש לרגעים־מספר. הים היה כחול־עמוק, זרוּע סלעים שגלים ירקרקים היו מתנפּצים לרגליהם וזורקים פּרחים לבנים של קצף. שמים עמוקים. עב קטנה וצחורה על סף האופק. הכל היה יפה וטהור וללא תקוָה. אני הרהרתי שוב בכל אותם הדברים, למראשית, והייתי מעט עצוב, כרגיל. ולבסוף שמחתי בך ובאנלי – הרי זה באמת יפה ומופלא כל־כך, ואני עודני תוהה עליך, ד., מאז, מאז – חוקר לדעת מי אַתה ומה דרכיך. אותן שנים, שנים – העמיקו את הברית והוסיפו על התעלומה – בשבילי: כיצר אדם עולה בדרכו המקורית?



שלום,. מ.!

6.1.45

עבר כאן שבוע של סערה. הים ‏גועש ומתנפּץ ממש מתחת לחלונות. והנהם והרוח המייללת מכווצים ומוצצים כל לשד של חיים. לפעמים דומה עלי, שמזג־אדם נמצא ביחס הפוך למזג־אויר. ימים בהירים, שקטים וזוהרים מסעירים את הדם ומעוררים המולה בראש; וכשאותה ‏ התנערות־יצרים עולה בטבע – אנחנו הולכים‏ וקטנים, הולכים וקרים,‏ הולכים ונעשים חלושים וחסרי ישע. וכשבאחד מימי שבוע זה נכנסתי כך אדיש וקופא כמעט לאולם בו אנו גרים, כלומר: לאוּרוָה שלנו, קידמני חבר במכתבך, ויכולה אַת לשער כמה הופתעתי ושמחתי לו. קיבלת ודאי אותו‏ מכתב אידיוטי ששלחתי לך אחרי הראשון, ואַך ‏ תחינתי פרושה לפניך: הביני־נא בו יפה רק זאת, שהייתי חסר סבלנות ושבאמת מאוד רציתי לקבל תשובה ובמהרה. ומשהיא איחרה – אבל, לא חשוב. מכתבך, מ., מאוד לא איכזב אותי, אם כי הוא עצור כל־כך, שאני בוֹש כמעט במכתבי הגלוי. ביחוד נעים לי להרגיש בו, שאַת אַמנם יודעת לקרוא בו גם בין השטין. ‏ ידעת לקרוא את אותם הלכי־נפש שיתכן אינם ניתנים כלל להעלות בכתב.

הערב הוא שקט ובהיר לאחר שבוע של סערה. ואני מצאתי כאן מקום מבודד ונעים לשבת לכתוב לך. גם אני בהיר ושקט הערב, ומתגעגע כתמיד אל הכל וכולם, שנשארו שם, באותה פינת פּלאים הנקראת: הארץ. אני מהרהר לי בך ונזכר אותו ערב נלהב ‏ במנרה. בחוץ גַעש, ורוח מַנַראִית, ‏ובפנים, בתוך‏ חדר־האוכל הצר והחם, מתלקח ריקוד אחרי ריקוד ואַת בשערות פרועות ובחולצה לבנה ופרומה מעל לחצאית מתנופפת – מנתרת‏ עם אותו ילדון‏ גבוה, מתוק־מראה וחמוד־נפש – בקיצור: זכרונות. זכרונות נעימים וחיים וחמים על חפירת בורות יחדיו. על טיולים בערבים, ולילות שמירה. ומעל לכל – אותה רוח של “טוב ושלם ופשוט” – כפי שאַת אומרת – ששרתה על שנינו ומילאה את הימים והדליקה את כל אותה תקופה באש. היה אז טוב ובלתי מצוּי, וחבל באמת, חבל שהכל נפסק פּתאום. עברה כמעט שנה. הנה מתקרב הפּסח. שנה תמימה. כמעט ‏קשה להאמין, ואני‏ שואל ‏את עצמי ואותך: האם גם שם, אצל אלה שאינם חיילים, רץ הזמן כך? ממש מתחמק מבין האצבעות. לי נדמה לעתים שאותו “אז” היה זה לא־כבר. לא מזמן, משום שזה כה חי, ונכסף כל־כך – – –



אמא הכי‏ מתוקה בעולם!

14.2.45

לאיך לומר לך כמה שמחתי ואהבתי אותך היום בקבלי את מכתבך. זה היה נהדר. אני פחדתי (כפי שאַת ראית בוַדאי במכתבי) ‏שאַת תצטערי נורא על המכתב. והנה הבנת אותו כל כך יפה. בדיוק כמו שרציתי. את זה אני מרגיש במצב־הרוח שאַת כותבת: שיחה בין ידידים ‏קרובים. ואל לך להוריד את ערך דבריך ולומר עליהם “אַל תענה לי על זה כי זה רק פטפוט מהלב”. – אם אני לא אענה לך על הדברים, ‏הלא רק מפּני שהם נוקבים יותר מדי, עמוקים וכבדים מלכתוב עליהם. ואני אשאיר אותם לשיחה בעל־פה. נהניתי מהמכתב הנאה עצומה. באמת. מנשבת בו רוח חיה וטבעית של שיחה טובה אתך בשעת חצות, אחרי שובנו מאיזה קולנוע בלתי מוצלח. הרגשתי את עצמי בבית. אם כי אין בו שום דבר משמח. אבל הרוח שלו והקירבה שהרגשתי בו אליך – הם שהחיו אותי כל כך. וחוץ מזה, יש בו גם דבר משמח: באותו בוקר, למחרת כתיבת המכתב – את כותבת – ישנת טוב ומצב־רוחך היה משופר. וזוהי באמת שמחה בשבילי ומצב רוח־בהיר.



אמא חביבתי,

17.3.45

אלפי איחולי אני משיב לך על ברכותיך ליום־הולדתי. אמא שלי, מה אעשה, וכל אשר כתבתי לך על עצמי ועל שאיפותי, היה נכון. ויותר מכל, איני יכול לומר לך: לזה־וזה מוקדשים חיי! אַת מבינה? אני מתכוון במובן העמוק־ביותר של המובנים האלה. אני מתכוון למשהו מסוים מאוד שצריך למלאות את כל נפשי בלי גבול, שאֵליו אני שואף, שלו אני מקדיש את חיי – שאני והוא (האידיאל) היינו־הך. את מבינה? דבר כזה, אחד ויחיד, אין לי!

אני שואף לחיים צודקים. כן. וקודם־כל אני שואף לחיים צודקים לעמי. האידיאל החברתי הראשון שלי – המדינה ליהודים. אידיאל גדול לא־פחות מזה – הוא שלטון של שויון, צדק לעולם כולו – הסוציאליזם. כל זה הוא חלק מהשקפת עולמי, משאיפתי בחיים. אלא שיש משהו עמוק יותר, כלומר – כלפי עצמי, לשלימוּת החיים של ה“אני” שלי. אני זקוק למשהו אחר. משהו שעוד לא מצאתי אותו. אילו היתה התמזגות מלאה בין האידיאל החברתי שלי לבין האידיאל הפרטי – היה זה טוב. הייתי שלם ויודע את אשר לפני. אבל זה לא כך. זה היה כך לפני שחליתי. וכשחליתי ‏נקרעתי‏ מעל‏ לכל, נשארתי ‏כאילו תלוי באויר. כל מה שחלמתי עליו נשמט‏ הקרקע מתחתיו. לא פיזית – אלא נפשית. עובדה היא: מזמן שחליתי לא מצאתי את מקומי הנכון, והמלחמה לא עזרה לי למצוא אותו.

– –

מצא חן בעיני מאוד־מאוד רעיונך על הגיל שבו מסתיימת באופן סופי אחריות ההורים על בניהם. ביארת באופן פשוט ויפה ונכון, מדוע בעצם עד גיל זה אדם בכל זאת תלוי בדעת הוריו. כי למעשה רק עכשיו, בגיל עשרים ואחת, נעשה‏ אדם לבעל מעצורים מצפוניים־מוסריים, הנותנים לו אפשרות לביקורת עצמית מלאָה ולאחריות כלפי הסובבים‏ אותו. זוהי אחת ההוכחות ש“תרבות” – פירושה כבילת היצרים וההתפרצויות של האדם והעברתן לפסים של יצירה. כי הנה כל זמן שאדם רוצה להתפרץ ולהשתולל ככל העולה על רוחו, ההורים מעכבים… ומשבוטל האיסור – שוב אינו יכול. הוא רוצה, אבל אינו מרשה לעצמו! מין חיים כאלה! טובים או רעים?!

אַת מברכת אותי, שאהיה מרוצה מעצמי, כי זהו האושר. אמא, זוהי הברכה היפה ביותר שקיבלתי בימי חיי.



ממכתב מ־21.4.45

– – – אמא שלי, אַת בוַדאי מאוד רוצה לדעת, מה מחשבותי והרגשתי ביחס ל“בריגדה” ובכן – שמחי! כפי שתיארתי לעצמי. ברגע שאני מתחיל לעסוק בדבר־מה: טיולים או עבודה, ואיני שקוע בבטלה מנוונת – מתקהה לגמרי אותה “הרגשה חריפה” של “פּשע לא להיות בבריגדה”. ואני שקט יותר, ורק חושב לי לרגעים, אם בעוד הרבה שנים אתגאה או אתבייש בעוּבדה, שנשמעתי לרצונה של אמא ולא הלכתי “למות למען המולדת”.



ילדה,

הנה אנחנו כבר באמת גדולים‏ בני עשרים ואחת שנה. אני – מאתמול, אַת – מלפני שלשום. בני עשרים ואחת. וחבל. הרי שום דבר לא נשתנה בעצם. הרי אנחנו עוד ילדים (וכל כך זקנים כבר) “והכל קצת סיפור, קצת משחק, קצת תמונה. מתי יתחילו כבר החיים?” זה אַת אמרת, ויפה אמרת. כל זה – הוא לא־זה. ובכל זאת נשתנה משהו, לדידי. הרי זו פעם ראשונה שאינני שמח לגדול עוד. ביום־הולדתי הקודם נשמתי עמוקות: בן עשרים! תמיד, עד היום, רציתי להיות גדול, לעלות, לצמוח. עוד שנה, עוד‏ מאורעות, עוד עניין, עוד חדש, יפה, נעים,‏ טוב. – האם אנחנו באמת כל־כך זקנים כבר? ומדוע היאוש הזה מן העובדה שהנה אני ‏ הולך‏ ובוגר? הנה אינני רוצה לגדול. הביטי עלי, בן עשרים ואחת! – לאן הגעתי? מה עשיתי? מתי יתחילו‏ כבר החיים? מהיום, דומני, כל שנה תוסיף מועקה. כל שנה רק תקרב לאימה־חשיכה אחת, לאסון שלא נשמע דוגמתו מעולם ועד עולם, לזוָעה ודאית, אחרונה – בשבילי. אני איגמר לבסוף. ‏ בטרם ייגמרו הרעות. על זה אני מהרהר היום. יום אחד לאחר שמלאו עשרים ואחת שנים למספר שנותי בעולם מטונף זה. שנת 1945.

ואַת יקרה, חביבה, בת עשרים ואחת – מה מחשבותיך, מה הן? אילו יכולתי ‏לאַחל לך משהו מתאים, משהו שימַצה את כל שאני רוחש לך

* * *

– אין דבר, היי שלום.



שלום חביבה,

שנת 45

לארבעת הסרטים הטובים־ביותר שראיתי אי־פעם נוסף עוד אחד. ל“החיה שבאדם”, “עכברים ואנשים”, “חיי זולה” ו“האזרח קין” נוסף אחד שונה ומזעזע בפשטותו. זוכרת אַת, סיפּרת ‏לי על נובליסט אמריקני שגילית. אַת גילית אותו. אני אמרתי שאכן קראתי עליו משהו, אי־שהוא וכפי שאני זוכר – לטובה. ובכן הלכתי כאן לסרט בעל שם מאוד־פּרטנציוזי ומעורר‏ תשומת־לב על־ידי ‏ שיתופו של מיקי רוני – “הקומדיה האנושית” לויליאַם סארויאן, ויצאתי ממנו בהרגשה שראיתי זה עתה ‏משהו עצום, משהו יפה להפליא. אם לא ראית אותו – גשי עוד היום לחברת “מטרו־גולדוין־מאיר” בתל־אביב על־יד בית ספר מונטיפיורי, ושאלי היכן מציגים אותו‏ השבוע, וסעי לראותו אפילו עד – יסוד המעלה. הלכתי לראותו שלושה ימים בזה אחר זה ולא רויתי. הוא מבשם כמו יין טוב ומשתוקקים ‏לראותו שוב ושוב.‏ החלטתי לא לראותו ברביעית, מחשש הקאה. ‏זאת אינני רוצה.

במה גדלו? – כמו בכל יצירה גדולה באמת, קשה להגדיר בדיוק את אותו דבר העושה אותה את אשר היא. אַת, יש לשער, תביני, שום שקראת בוַדאי את הספר. ויש לי הרושם שהסרט מאוד־מאוד נאמן לו. קודם כל משום ה“דברים” הנאמרים בו, מבינה? זהו הסרט הראשון אשר כל מה שמדובר בו הוא יפה כל־כך. מדברים בו נפלא. אני מתכוון לתוכן הדברים. טבעי, טבעי. כמו באמת. ובפשטות, בלי העויות, בלי פּתטיות. ובכל זאת יש בסרט זה פּאַתוס פּנימי אדיר. משהו שותת דם מנבכי החיים – שהוא החיים בעצמם. אבר מן החי.

לא רצח. לא רדיפת אוטומובילים מזעזעי עצבים. לא עיניים גדולות ובולטות ואצבעות היסטריות. לא תסבוכות עלילה מדהימות, טראַגיות. – החיים כמוֹת שהם. בטראגיות‏ היום־יומית שלהם, שאינה טראגית כלל, משום שהיא כל־כך‏ רגילה, משוזרת במיליוני השניות והרגעים, אלה שלעולם אינם חוזרים, הטובעים באַין ויוצרים את השלשלת הנקראת בשם גורל. גורל משפּחה מיותמת מאב בזמן זה. כיום. זמן של “עולם אחד”. זמן שהמלחמה נותנת אותותיה אלפי מילים מחזית הקרב. זמן שאדם אינו יכול לשכון לבדד. והגורלות נפגשים, מצטלבים ומתנגשים – בעצם, כמו תמיד, אלא שכיום יותר מתמיד. משום שיש טלגראף. ויש רכבת. ויש מלחמה איומה. ויש צבא ויש בנים ואחים ואהובים הנקלעים לתוך המרוצה‏ של גלגל הזמן, התקופה, ומתקדמים אתו – גם לקראת מוות ללא־עת. הגורלות נפגשים. מצטלבים. אין אנו יודעים, עד כמה מהלך חיינו מושפע או מופרע, משתנה ומתפתח כתוצאה מפגישה עם גורל הזולת. אבל כל זה קיים. אנחנר צריכים למצוא את יציבותנו, את אושרנו בתוך ים של צער וצרות המנסה להשקיענו בו על כל צעד – ולהיות עם זה טובים! “אמא, – אומר הומר הצעיר לאמו המחכה בחצות הלילה לשובו – לאנשים יש כל־כך הרבה צרות. אני מרגיש את עצמי כל־כך שונה. אני בודד.”

מרכז הטלגראַף שבעיירה קאַליפורנית קטנה הוא בית גנזים ליגוניו וששוניו של אדם. בצמצום. תמצית־אושר – בשלוש מלים. המוות – בטלגראמה של כך־וכך פֶנסים. “מוזיקה? יפה! – אומר לו המנהל הצעיר של מרכז הטלגראף – שמע מסביבך, מוזיקה, מוזיקה. מתקתֵק. כאן עוברת מוזיקה של החיים” – איני יודע כיצד כתוב הספר. אין זה גם חשוב. הסרט בנוי להפליא. למעשה בלי גיבורים. כולם גיבורים. איש־איש ומשא גורלו. גבורתו וחולשתו. כל אחד עולם שלם. עולם שונה. והקטעים – גורלות באים בסרט במעורב. זה עולה וזה יורד. דומה, כמו יד־אֵלים מכוונת משחקת באנשים, והכל מוכרח, נובע. קומדיה אנושית (או גיחוך דומע) שהיא קרובה יותר לטראגדיה. לתפיסה זו נאמן הסרט והוא מעלה את זה בטבעיוּת עליונה. על־ידי רמז בעקיפין מתחלפים הקטעים – ואנחנו מבינים‏ מאוד. הכל שלם, אחיד, אורגאני. אפשר לנשום ממש את אותו רגע של הילד. הנער. האח בצבא, הזקן המטלגרף. כל אחד מהם חי בעולמו שלו הקשור בנימים נסתרות עם כל השאָר, ובכל זאת – ריח עצמאי משלו, אור שלו. והכל שקט. פשוט. ללא צעקה, ללא הרמת קול. אין בכי גדול. אין שמחה מטורפת. ישנם החיים הקטנים המתעלים למדרגה של טראגי. למדרגה של סמל.

אינני יכול למצוא בסרט תמונה מיותרת. וכל אחת יפה להפליא. יש בהן ריאליום עמוק ופשוט, עד כדי התמזגות שלימה עם הטבע.

רכבת עוברת והילד מנפנף יד לשלום. פועלים יושבים בקרונות משא. איש אינו עונה. דרך הישענם או שכיבתם מעיד שהם מרוכזים, מרים, למודי נסיון. נוסעים לקראת משהו שיבוא, עתיד נעלם וכבד. רק האחד, הכושי, שר בקולו העמוק, הרחב, מנפנף בשמחה לידידו הקטן שהכירוֹ כהרף־עין – שני הילדים: התום והטוב. או – שלושת החיילים המשחקים בלילה, ברחוב הריק, “אסומינה” מרוב שמחה על ערב שהצליח עם הנערות הטובות שהסכימו. או – דבר קטן ופשוט זה: הם רואים את פניו של רוזוולט על בד הקולנוע. והיא לוחשת רכות, מהורהרת “תמיד הייתי נזכרת, כשראיתי את פניו, בואַשינגטון,‏ בלינקולן. עכשיו אני נזכרת באחי מרכוס.” זיק – ובו משתקפות כל מטרות המלחמה באספקלריה אינטימית־לירית זו. משפט אחד נפשי המגלם בתוכו את כל הכותרות והמאמרים הראשיים. או – אותו מנהל־הטלגראַף הצעיר החוזר מבית אהובתו ואיננו יכול לשכוח משפט שאמרה לו והוא חוזר עליו שוב ושוב באושר כזה עד שהזקן אינו רוצה עוד ללכת לישון…

הקטע האחרון – שכרגיל, מופרע תמיד בהמולת קימה וחריק כסאות ולבישת מעילים – אין לאנשים פנאי. ממהרים. או רוצים להראות, שמבינים כי הסרט נגמר. חוסר יחס. חוסר יחס גמור! בתוך ים של טינופת־צופים אין הם מבחינים בסרט כזה – הקטע האחרון: רוחות האם והבן מופיעים בפתח לאחר שהומר הודיע כה יפה על החייל שחזר. והאב אומר: “רואה אתה, מרכוס, הסוף הוא תמיד התחלה”. ופתע – אותה בחילה טבעית שלי מאידיאליזאציה של המוות, על ידי התיאוריה של “חיים נמשכים בצורה אחרת, שום דבר לא נפסד” – הופכת להבנה עמוקה, להסכמה. משהו חדש וטוב עולה באופק. תובי רכש לו משפּחה; בעצם שׂאֵתוֹ בלבו את מרכוס ידידו, נעשה הוא חלק ממנו. חלק במשפחה. וזה מובן מאוד. העולם נבנה רבדים־רבדים.

את הקטעים של מיקי רוני אינני רוצה כלל להזכיר. משחק עמוק ועדין, הבנה נפשית מלאה כזו לפרטים – כך עוד לא הופיע מיקי רוני בשום סרט. זהו משחק פּאול מוניי ממש. כיצד הוא מגלה ואומר בסוף: ‏“אתה תובי”, שתי מלים בסך־הכל; או מלה אחת: “כן”, בשעה שהוא נדהם לראשונה כשהזקן מבקשו לשפוך מַים קרים על פניו משלא יוכל להתעורר. הוא אומר זאת בפה גדוש עוגה, בעיניים נדהמות וכואבות ובקול שבור מהתרגשות. – נפלא. הוא מפורסם במשחק הפרצוף. לעתים מוגזם מדי. הפעם משחקוֹ עצור, פּנימי, שקט, מעמיק – כיבוש־עצמו של שחקן גדול. – – –

ולמעשה, כל זה בא כדי לשוב ולהושיט לך יד, נ.


תמונה 4.png


 

אחרי השירוּת



(מן העזבון)


משנת 45

אמרת –

“רק משום שלזרוע מוכרחים!” – האם יש משהו אמיתי כואב ומלא שמחת־כוח כמו הכרה זו בקודש ההכרח. הכרח כמו לחם. כמו קיום. אני אומר לך. מכאן אפשר לצמוח מחדש, לגדול עָם רחב גזע ורב פאורות. וכדרכך, ד. ללא אשליות לגבי האמת היורדה עד נימת־השורש, מקום בו נמצצת חחיוּת. אמת, אם גם אינה משוחה באידיאל. רק להכיר בהכרח, בחומר. רק לקשור את הרומנטיקה – כדי שלא תפרח – אל גזע עץ. הרי יש בזה משום הישג של רוח שמעטים מגיעים אליו. רואה אתה, אני מתמַלץ, מתפעל ממך. מדבר גבוהה. זה עכשיו. אך כשקראתי את מכתבך לראשונה הייתי רחוק מהרגשת מליצה ומעט מאוד חשבתי עליך. אני, כרגיל, חשבתי על עצמי והייתי נתון להשוָאה. שלב מול שלב והסיכום לבסוף. אני הגעתי עד כאן, ואתה – עד שם. הרי הסיכום של שנינו. אני מעולם לא נפגשתי עם אותו כוח איתנים הנקרא “הכרה לזרוע”. מעולם לא שקלתי במאזני הרוח דברים בעלי כובד כזה. תמיד היו על כפות המאזניים צלוחיות זכוכית אוריריות כנגד כדורים פורחים. אבל חכה! אצלך יכול להתקבל רושם מוטעה על מצב־רוחי והערכתי את עצמי, ושניהם אינם נמצאים בשפל המדרגה. אלא זה: אני ירדתי מהשביל. ראֵה: יחדיו “צעדנו, הוזים ושלובי תקוות” בדרך אל מטרה אחת. אני נפלתי ואתה המשכת. עכשיו בגוף שלישי: זה שנפל איבד את השביל והוא תועה. הרבה נשכח. נשתנה והרבה חדש הופיע. יום אחד הוא מגלה והנה אותו שביל ראשון – אבדה לו כל זיקה אליו. יודע אתה, אותן זיקות – הזיות שהיו נותנות את העוז והתקוָה להמשיך. הוא גילה בינתיים שבילים אחרים שקסמו לו, שגירו את כוחותיו ובתקוה שְׂמֵחָה ומעט־ציניוּת אומר הוא להגיע לסופו של אחד מהם והוא ממשיך ועולה ויורד. והנח באחת משעות אפורות־נדודים אלה הוא מגלה לפתע שאותו חבר מהשביל הראשון הגיע למחוז החפץ והשתרש. וכיצד השתרש! עומד הוא לתת פרי בקרוב – לא כן? אזי עומד הוא בבלואי בן המלך העני ושולח מבט מוכה חמסין למעלה אל האלון הצעיר השולח זהרורים לשמש. עומד כך, ממצמץ ובלבו כאב ללא שחר: כמה יפה הוא. מרוענן ונכון. ואני – מה לפני? ואני הרי יכולתי להיות כיום יפה ומרוענן ונבון כמוהו. אך אבד השביל וניטשטשה המטרה – – –

ובכן, ד., שוב אנחנו כותבים. כך. ואני מאחר בתשובה משום שגם עתה, כשאני חוור וקורא את דבריך, איני יכול לשלוט ברוחי והוא מעלה בי אותו כאֵב נעכר של בן המלך העני. שמע! אתה ממש גורם לי יסורים. אבל אל־נא תעצב אל לבך. – – – ואִם שוב להשוות את עצמי לכריש תועה ואותך לדייג זקן, הרי מכתבך הוא ה“צלצל” השלישי שאתה שולח בי, זה עמוק מזה. ואתה גם אינך יודע! סופי שתצוף נבלתי על פני המים ואתה פשוט תושיט יד ותמשה באחת – אל תוך ספינתך. אבל די בהשוַאות. כריש תועה! מה דעתך? – פחות־מזה לא נאה לפרצוף שכמותי. ולעניין: אין ספק שאילו הייתי אוחז במושכות, אזי כשנטלת אתה אותן, היו סגולותינו מקבילות ודרכינו שוות. כל הזיה נשארת בתחום הזיה בשעה שאתה יודע את דרכך וגמצא במסגרת של חברה. אבל במצבי כיום – מאוד יתכן שלא אסרב לך. אחַייך בקצות שפמַי, אטול את המושכות ואגיע למטרה בלי כל תקלה; אלא שלאחר חודש אארה שתי גופיות וסבון ואעלם במרחקים הכחולים, כלומר – אקפוץ מקרון־חייכם. ובזאת איני רוצה. זהו הפסד של זמן. והרי אינני מאותם שצריך לומר ולהטיף להם: נסה! אולי תמצא את עצמך בזה ההוָי, באלה החיים, חיי עבודה ורעיון וכו'. אם לבוא – אינני רוצה לחצאים, מתוך מחשבה של “נראה חדשיים – חצי שנה” וידיעה למפרע שאחרי תקופת־זמן זו אֶסתלק. על כן אמרתי לך, שקודם־כל אני חייב לשכוח או להתיאש מרצונות. ומחשבות בכיוונים אחרים. ואַל־נא תחשוש לבואי אליכם רצוץ ושבור. אני תמיד אשאר אותו רומנטיקן עלוב בעל רוח־חיות עצום. אינני מתרברב, אלא שפשוט איני מאמין שאהיה פעם שבור ורצוץ. אני אולי אעביר את מטעני־המרץ שלי למקום אחר, לכיוון אחר, אבל לא אישבר. יש לי מלַאי אדיר ואינני יודע כיצד לבזבזוֹ. ואַל תחשוֹב שיש בי שמץ רצון או משהו מאותה הזיה לא־מוּכרת להסתובב בעולם. לנדוד, לראות תמיד ולא להקבע בשום דבר ובשום מקום. ההיפך הוא נכון. יש בי רצון עז למשהו קבוע, לחיים גדורים במסגרת של מקצוע או חברה. אני רוצה למצוא אותו דבר שלו אתמסר ובו אנסה להשקיע את רוחי וכוחותי. ב“מה אהיה?” הולכִים ושוגים ‏דמיונותי. בחיפוש אחרי “יעוד”־כביכול כלולה הרומנטיקה שלי. קאַרייריזם פשוט, לא כן? אני מודה ומתוַדה: גלגול של קאַרייריזם אשר בזנו לו כה רבות בתנועה ושהיה מזכה את עצמו בגלגול־עיניים כלפי־שמיא, ובאותה טענה באַנאַלית על “להגשים את עצמי”! כך, מה שקרה אצלי, מבחינה חימית כפי שאתה אומר, הרי זו ההפרדה בין הרעיון וההגשמה העצמית. החלק השני מחפּש את האפשרות ליהפך לממש, בשעה שהחלק ‏ הראשון אוֹזל ערטילאי ורופף. לא מבחינת הלך־דעות או הערכה, אלא מבחינת הוָיה אינטימית, זו שאתה נכנס אליה כיום כה עמוקות וישרות. אל־נא תפחד, ד., מ“התעסקנוּת”, מהיותך לנואם בקיבוץ. אפילו תרצה, לעולם לא תוכל להיות אחד מאלה “הציבוריים” שְלולי־עצמם –

הוָיה אינטימית זו אבדה לי. אידיאל חברתי – הכרח־חיים לו להיות קבוע בתוך חברה. וברגע שהוא מתנתק מעליה הוא הולך ונובל. הקרקע נשמטת מתחתיו. כך. אני נזכר עכשיו שיחות שלנו, מה שכתבנו בזמנו. אני נזכר אותה רשימה שלראשונה “גיליתי” אותה. אולי זוכר אתה אותם דפים מרובים, צפופי־אותיות, שבראשם קבוע היה השם “שניים” ובתחתיתם דוד ט., דפים שטבעו בי רושם אדיר עם כל הבוסר וחוסר השכלול שבהם והעלו בי רעיונות חסרי־שחר משום הזהוּת עם הלך־רוחי באותם הימים, ואולי זוכר אתה את כינוס חוג־עולה בגבעת השלושה ודפי מחשבה רגשניים שנקראו אז על־ידי אחד בחור ואתה אמרת שיהיו כמו מים קרים על ראשי החבריא. אני נד בראשי: מעניין־מעניין. אותם דברי־תוכחה על היות האידיאה בנוּ לא־חסוּנה במידה הדרושה. וההתנבאות על התפוררותה עם בוא מכשולים. אותה מליצח על “נוחיות פּרטית” היתה ביסודה – אם להוציאה מכל הסייגים הרגשניים – נכונה עד לאימה – ביחס אלי! אם כי נכתבו הדברים ברוח “אנחנו”, הרי בעצם הדבר חשבתי “אַתם”. אז הייתי בטוח שלמרות הכל חזק אני ברעיון ויחד עם “ההכרח לזרוע” אתגבר על הכל. והנה אותם דברים אמנם נתאמתו – אלא שעל־בשרי אני. ביאוש אני רואה את עצמי אבוּד לעתים בגלל החילוק הזה שביני ובין הרעיון. אינני יכול להתמסר ללא שיור “רק לעצמי” וגם לא “רק לרעיון”, מבלי להרגיש במין עקרות וחוסר טעם של כל אחד מהם לחוד. אותו דבר שלו אתמסר בשלימוּת, אולי מתוך קהות רעיונית או דוקא קהות לעצמי – הוא האידיאל שלי כיום. מהו? מאַגרף? ראש ממשלה? במאי־קולנוע? דייג בעל ששה ילדים? אינני יודע. מדי פעם דומה לי שמצאתי – ושוב אין זה ריאלי, ואני דוקא רוצה בדבר שיהיה גם רומנטי גם ריאַלי.

ושוב יש לי רצון לומר אותה מלה שפירושה – “ילד לא ייצא מזה!” קודם־לכן הייתי בספק, עכשיו ברור לי – שחרור לא אקבל. ולפי “השקפתי” – המלחמה תימשך עוד 4 שנים לפחות, והרי לך סיכויים! אתה אינך מתאר לך את הרגשת־הבושה של מגויסים כמוני. מהלכת כאן אמירה: “רצית לשתות דם, הא? חזק מאוד! אבל עכשיו תשתה מים!” וכך זה ממש. מים תחת דם. והכל תפל עד להרעיש־עולמות…



קטעים מיומן


11.6.45

בוקר. מזג אויר יפה, המתיחות פחתה בוַדאי ואִתה כאבי. הרגשה חפשית. ‏עכשיו עלי לקבל עבודה בחלוקת העתון ולהתקבל כתלמיד לבּי"ס של “הבימה” והאושר יהיה שלם. בתוספת חדר פרטי – גן־עדן.

שלוש – –

– – גולומב מת. כשהתקרבתי ל“דבר” הדהימתני מודעת־אֵבל שהודבקה זה מקרוב. ב“דבר” כמעט אנדרלמוסיה. פגשתי את ר.ר. והלכנו לביתו. בחדרו רבים. בכי כבוש. ע. וד. יושבים חבוקים. אינם מזילים דמעה. רק מסתכלים בפניו של אליהו המת. גופו אינו מורגש. שקוע במיטה. פניו חוורים מאוד, צהובים, נחים על הכר בהבעה הרגילה שלו – ריכוז. מעט נפוּלות. ההרגשה התוקפת אותי עד לכאב היא אחת – לגשת ולהעירו. הוא רק ישן. הרי הוא שוכב כאן. אני רואהו. חיור מעט מן הרגיל, ותו לא. ההכרה או הלב אומרים לי, שלמעשה הוא אינו בחזקת אדם יותר. צורה חיצונית, ותו לא. שעוָה. נמלה שנדרסה, אלא שהלב או ההכרה אינם מקבלים זאת. הרי אני זוכר פּנים אלה בדיוק, כאשר שוחחו, חייכו, הוכיחו, נאמו. וכאן – אפס. האמנם? מעורר זוָעה לחשוב, שכל היסורים שלנו, כל ההתאמצויות הרוחניות, כל הכאב המושקע בחיים, התשוקה, הגעגועים, הרצונות, השנאָה – כל זה מת כמו יד, כמו רגל, זהו חוֹק החומר שלנו. סימפטום של איבר אחד, איבר כמו יד, כמו רגל, המפריש בלי הרף משהו לא־ברור ומאוס: הגיגים, מחשבה, הרהור וכל הקשור בהם. קשה לחשוב שאין לכל זה ביוּם עצמאי, מחוץ לחומר – ואולי יש? ואולי – אבל, אין. בלי אשליות. נמלה דרוסה ברגע מסוים, רגע אמיתי ביותר. ברור. כלום לא כדאי. הכל נחשף ועומד במערומיו – עֵירוֹם של שמים הפוכים: תהום תהום תהום שאין לה קץ ותכלה. פחדי ילדוּת.


12.6

הכאבים אינם פוחתים עוד. חשבתי שהיום אהיה משוחרר מהם. הרושם – שצריך לעבוד, לנוע, להזיע או להתעמל. טוב.

לוויתו של גולומב.

הכל מבולבל. המונים נדחקים לבית הקברות כמו לתיאטרון. – כל מה שהמוח רוחש משתתק בתוך ההמולה המזיעה הזו. סתם חילול.

ראיתי אתמול את ד. מנחמת את אמו של גולומב. מחזיקה את עצמה להפליא, כרגיל. אני רוחש לה הרבה חיבה.


12.6

בוקר, מעט צליעה, אני יושב ב“דבר” ומחכה לגמר העניין. נמאס, נמאס כבר. מתי אכנס למסלול. לרגעים דומה לי שלעולם לא אהיה שחקן. ולא מחוסר כשרון, אלא מסלידה מעצם ההופעה, מביטוי רגשות עמוקים ביותר על־ידי מישחק שהוא חיצוני בעיקרו. ועוד: איזה בוּז הנטוע בי עמוק, כפי שאני יודע, לעבודה שהיא אינה פיזית, שהיא בעיקרה חישוף הנפש, מַשהו אוורירי ומרחף שאין בה מקרקע דשנה שבצורך־החמרי. כשאני נפגש עם חברי, חברי היחידים שאני מחבבם, קרוב להם, אני נרתע מלעגם וצחוקם – העולה בדמיוני – משישמעו על רצונותי: על כניסתי למשל ל“הבימה”. יש שכמו־בזק חולפת אותי ההכרה הברורה, שלעולם למעשה לא יהיה לי העוז להופיע, ולו רק לשם בחינת כשרוני. ויש שברור לי כל חייב אני לעבור זאת. חייב – ואעשה זאת. ולבסוף – מה בעצם אני רוצה: להיות “שחקן” או לשחק? אני שואל זאת כמושג. כהתגבשות של תשוקה. למעשה, רצוני המדויק הוא: ללמוד את המקצוע התיאטראלי־דראמאטי על־מנת לפתח בי את עצמיותי: במשחק, בביוּם, בקולנוע, בכתיבה, בביקורת. בכל אני מעוניין מאוד, בכל אני מרגיש בי ניצנים של רעיונות ורצונות. האם יתפתח איזה שהוא ניצן? ולי קשה לדעת, אם כל זה הוא הבל או יש בזה שמץ כשרון.

בוקר. כאב אָיום בצד שמאל, צליעה איומה. אמא נשארת בבית. קשה לי להאמין שלא תרגיש בזה. איום ונורא. מה יהיה? מה עלי לעשות? בדיוק היום אני צריך לקבל תשובה מ…


ארדיכלים חביבים!

משנת 46

שלום רב. חוץ מעצם הרצון לכתוב לכם, אינני יכול להימנע מלחזור שוב ולומר לך, מ., שאני מעריך את ביקורך יותר משהנך משער. הרי יודעים אתם מעט מן ההיסטוריה המִזְמַנית שלי. היה זמן שהצורך בידיד היה אצלי צורך־קיום ממש. הכרח היה לי לומר למישהו יותר מ“משהו”. אבל עכשיו, מרצוני או שלא־מרצוני, ‏מנסיוני בחיי הקצרים אני יודע לחיות לבדי. ללא רֵע. יותר מאשר “ללא רֵע”. אני גם יודע שבמצבים חקשים ביותר, בחיבוטים המרים ביותר ובסבל הגדול, אדם בודד ונעזב גם בהמון צפוף. לכן יש בי משהו זלזול ומבט מגבוה – כאל חמימות יתירה – אל גילוייה הרבים והרגילים של הידידות. אלא שבזויות הנסתרות של מעמקי הבטן אני מעריך ומעריץ את הגילויים האמיתיים, הצנועים של ידידות. זו שאינה נשפכת כמו ניאַגרה. אינה תלויה ב־הלך“נפש” – פשוטה ‏ ואנושית. לכן נהניתי מאוד מביקורך הבלתי צפוי כל־כך. ושימו לב: זה עלה לך בכסף. אל תעווּ את פניכם ואל תצחקו. בכוָנה מעלה אני את זה בגסות יתירה: כסף! כי כל כמה שאנחנו “אמנותיים”, ההפרעות הקטנות האלה של הוצאת גרושים אחדים, של טרחת נסיעה ארוכה, של מאמץ גופני או אי־נוחות נפשית התלויה במשהו – עוצרות בנו לעתים קרובות ומסיחות את דעתנו מדברים טובים ויפים חשובים לנו – ולעתים קרובות יותר – לאחרים, הקרובים, “הידידים”. ומעשה כזה של ארדיכל, לקום בוקר בהיר ולהסתחב למרחק כזה, אל מרחבי הישימון, ובטינופת כזו ולהוציא בימים טרופים אלה סכומים כדי להיטיב את לבו הזקן של עלוב חיים אחד – הרי זה מעשה הראוי לשבח. וכעת ניגש לעיקר – להתראות

ושלום רב

כתבו בנוח עליכם הרוח

אבל לא “במבולבל” (אני זוכר)


עדר החתולים

לפניך זנבות טבולים בפֶרֶש מתנופפים באויר. גושים של שערות מדובללות‏ ומטויחות ברפש נוקשה. כפיסי־רגליים מבוססים בוץ משקשק. אטיות משגעת. חתול אחת שעוד נשאר בה צלם פּרה נוּגחת לכלוך צעיר שנטפל ומרחרח לה במבושיה. בהלה. ררר – האי!! אתה מדרדר בר' לשונות. האחוריים והשכם מזדקרים כמו יער מגדלים. זול ילדותי מסואב הדומע תמיד מוגלה מתקשה להוציא את כלונסאותיו מן הרפש המימי, מפגר עלובות ומתנער עם שקשוק הבריח של המקל על אחת מצלעותיו הגרומות. דרך הבוֹץ מתמשכת ללא סיכויים. ליחוך פה, ליחוך שם. עצלתיים ובחילה. ליד הבאר מחליט אחד חלוש ונפוח־בטן שאין בכוחו להמשיך יותר והוא עומד וצופה בך בריסים לבנים ובמבט של מתאבד. בגשתך אליו במקל מאוים הוא נכפף ורובץ לפניך כמו פגר. ררר – האי!!‏ דומיה. בעיטה צלולה ומכוּונת ישר לבטן; מקבלת בהכנעה ובאהבה עד שנדמה, תבניתה נשארת טבועה ועומדת. שוב תנועה. חריקת שיניים בממש ומַדחפה עזה בראש הנהדף ונשאר באותה צורה גוועת. העדר מבוֹסס בפיזור אי־ליד החורשה. התיאשת. ריצה בלא נשימה. נסתיימה דרך הגיהנום לחורשה ומתחילה פרשה חדשה. כוכבים חדשים עולים באופק. כל שלד מטונף בוחר לו עץ ומתחיל קירצוף־זוָעה וגירוד כל קרץ וכינה מעל צואר וכרס, עד שדומה לך מיד ובלי שהיוֹת אתה שופך את כל קרביך במקום.

ררר – האי!!! אתה זועק כל עוד רוח בך ומתחיל לירוק על הדשן הנמוך־ירקרק. העדר מתפזר במניפה צרה ואטית. שלושה יוצאי־דופן מביאים אותך לידי ריתחה. “סוחר־המכולת”, בעל הפּימה הלבנה־מקומטת, משהו מאוס וחסר כבוד עצמי, מתנועע בכבדות אל תפוחי האדמה ומחַבל בעקביות, לעיסת ישיש נטוּל טוֹחנוֹת. אתה צועק לו והוא מטה את ראשו בחוסר גמישות וחוזר ומלחך. הורדת את המקל על גבו והשארת קרחת קטנה על חוט השדרה. הוא קיבל את שלו ויורד ביישוב־הדעת על־מנת לשוב ולהתקדם כעבור רגע בתוך גן הירק. “קוסאמַק” אדיר פורץ מפיך תוך ריצה והכאות על ימין ועל שמאל. שני לו, שלד עליז וגמיש, מקפץ לתוך הגן בליחוך נמרץ. “הי שם, רד!” אי־שימת לב מוחלטת. בריצה מאוּימת הוא מניף זוג רגליים של רקדנית מזדקנת ומתגמש ובורח לעבר החורשה ובדיוק כך הוא חוזר מיד וקופץ לאותו מקום. שלישי הוא המתבודד. פרצוף מזוהם של חולה־נכפה. לא חשוב לו מה ומי, סדר ועדר. הוא קובע לו נקודת־כיוון באופק וצעד־בצעד הוא מלחך ביסודיות הישר לשם ומניח אחריו פס קרח, הולך ומתקדם, מבין הגזעים אתה מבחין בעדר ומתחיל לספור, לשם בטחון. זו הפעם העשירית מאז הבוקר הקצר. אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש… אחת שתיים שלוש ארבע… אחת.. אחת שתיים שלוש… אחת… אחת… אותו יום אתה לומד לספור עשרים וארבע, בדמימה, ובתנועה, עשרים וארבע שיישארו במוחך עולמית. עם ערב אתה חוזר עייף מספירה וזולות. והריחות. בבוקר אַתה מתקדם עם הרוח, והאויר לפחות, זך וצלול, אבל עכשיו כשהם לפניך והרוח לפניהם אתה מיואש ונרפה מכל. זוכר רק שהכל הבלים הכל הבל ואין חדש תחת השמש. אותם הריחות. אותם ממש ואין מוֹתר האדם מן הבהמה.

ערב אתה מודיע בהחלטיות של פלדה: “סם! גמרתי, אני יותר לא עובד אתם. זכוֹר זאת”. ובבוקר, עם צלצול אפלולי, קול מיושב ואדיש מתמתח: חיים. עדר החתולים.


כתב ההתגוננות

– – – נכון שאני נמצא ביחסים טובים עם כולם (אני מקָוה שאינך מאשים אותי בחניפה). הסיבה היא – אומַר לך, ושלא תשתמש בזה נגדי לעולם, זו אחת התכונות הרעות שלי – היא שאני מרגיש את עצמי נעלה יותר. אנשים הם לרוב יצורים חלשים, קצת מסכנים. עושים מעט מאוד מה שהם באמת רוצים לעשות וחושבים ברצינות רק מעט מאוד בדברים שהם עושים, הם מין אוסף של תכונות שהחיים והסביבה השקיעו בהם; לעתים חבובים מאוד, לעתים לא; אני מתייחס לכולם בסלחנות, מגבוה – הם לא מרגישים בכך, לכן אנחנו ביחסים טובים. היתה תקופה שהייתי רב עם כל אדם ושנאו אותי מאוד. אינני פחדן מטבעי. מאז, הכרתי הרבה אנשים וטיפּוסים בחיים האינטימיים ‏– ולא מתוך רצון, אלא כך־סתם נעשיתי אחר.

לסעיף השלישי – אתה מגזים במה שאני יודע ואין לך מושג כמה אינני יודע.


ג., חבוב,

15.8.47

זה יומיים, כל רגע שמשהו חיצוני אינו טורד אותי, אני חוזר והוגה במכתבך. באוטובוס, ברחוב, בכל מקום. אני חוזר ומהרהר בו. חוזר… למה לכחש? – ומתגעגע. אותן התשוטטויות־לילה, אותן הברקות בין פאַלאַפל לפאַלאַפל – היכן הן? חבוב, תקפה אותי הרגשה קשה עם קריאת מכתבך – משהו הקרוב אל אֵימוֹת המוות, חוסר האונים. המרחק הזה בינינו. חוסר היכולת לקחת אוטובוס מס' 5 ולרדת מן קולנוע “שדרות” ולעבור על יד דפוס “הארץ” ולדפוק על דלתך דפיקה כפולה שאתה כבר הכרת בה איך־שהוא, לומר: “אַהלן, אַהלן מה נשמע” ולראות חיוך מלא ומעט־מעט נבוך ולקרוא את הזמר השלישי והרביעי והחמישי – שמע! כל זה הוא רחוק כל־כך ובלתי אפשרי עד כדי בכי. ודרוּש. דוקא דרוּש.

בכל מכתבך לא אמרת געגועים. אולי מפני שאינך יודע שגעגועים הם אלה ואולי מחשש רכּוּתה היתירה של מלה זו. יכולת לומר אותה. אני מכיר אותה. מכיר בדידות וגעגועים. בדידות איומה שאין עמה מעשה יוצר, וגעגועים עד כדי התמוטטות, – לארץ, לחבריה, לכל מה שהוא חלק בלתי נפרד מעצמנו, במידה הרבה הרבה יותר גדולה משעלה על דעתנו לפני־כן. וכשתחושות אלה נעשות בנות־בית בביתני־החרסינה שלנו כי־אז צלילי הבדולח החדים של שבירה והתנפּצות תדירים יותר ויותר. הנה אתה יושב־אי־שם בקצה העולם, השד יכול לתאר לעצמו באיזה תנאים, ואתה אותו ג'. יקר וכואב ומפלוֹנטַר10 ואתה אומר הרבה וחושף ומגלה, ובכל ואת לא אומר הכל, משום שאי־אפשר, אי־אפשר לומר הכל, ומשהו אחד עיקרי, אָיום, שאולי ממנו מתחיל הפּלוֹנטר, יירד עמנוּ שאוֹלה. ואולי זה־לא־זה? אנחנו חיים בעולם מתועב. האם מקרה הוא שכך אנחנו מסוכסכים וחצאיים וחסרי מנוחה? האם קיים משהו מוגמר, שליו, טוב־שלם אחד בכל העולם? ובכלל, האם היה לנו רגע אחד שקט מיום שצצה לנו פלומה מבוישת מתחת לבית השחי?

הזכרת את “האידיאות הפילמאיות” שלי. האם שכחתי אותן? אבל איך יכולתי להתעסק בהן בשעה שהכל מתמוטט. ואמוֹר: למה דוקא, המופקר, הצועני, הלא־“אידיאליסטי” כמו כל־אלה, צריך לכאוב את הציונות כל־כך עד כדי ויתור על “אידיאות”? ואי־אפשר אחרת. הכל מעורב וחסר גבולות – אני והכל והאידיאה! פּלוֹנטר… אם אני מאשים אותך שאתה שם? אילו היית כאן, קרוב, הייתי אומר לך “אידיוט”!, משום שלא הייתי מעיז לשׂים יד־אָח נרגשת על כתפך. “מַאשים”. ואני?– כלום אין אני שוכב שעות וחולם עד קדחת על היותי שם, עוזר, עושה, מפעיל, נמצא במרכז רתיחתה של ההיסטוריה שלנו, עד שלפתע, בדרך סמויה, אני מוצא את עצמי מסיים את אותו עזוז־פעולה בהרגשה דקאַדנטית של תיאטרון פאריסאי נהדר, או בית־קפה על גדות הסינה, או מתחת לפנס, חובק פאריסאית קטנה אוהבת. וצרפתיה דוקא, ואוהבת דוקא, עם כל הגירויים המתוקים שבהוָיה חוּשנית בת־חלומות וזרה. איה הגבול? – וכאן משתרבבת לה לשון מתועבת של ספק: זה קשה לומר, חביבי, אבל שמא כל זה אינו אלא בריחה אחת גדולה מעצמי ומהכל? משום שתל־אביב־חיפה – לא. ואוניברסיטה – לא. ובית־קשת – לא. ועכשיו, עכשיו אולי כבר גם בודאפּסט – לא. ואחר כך אולי פּאַריס – לא. ובכלל, אולי הכל, בעצם, – לא, כשמגיעים אליו – וּויוָה לה פּלוֹנטר! נצח החרסינה השבירה לא ישקר! זה קשה, אבל האם אין בנו, אחרי הכל, פחד מַתמיד, סמוי מאוד, שמא ניהפך לחנויות־מכולת רגילות? והאם אין בנו, בעצם, בצד זו, שתי מלחמות, אחת למען השלימות ואחת למען – החצאיות? אבל די. לפני הרבה שנים כבר נאמר להאַמלט: לראות את הדברים כך, פירושו לראות אותם יותר מדי. ואולי אין דברים אלה משתייכים כבר אליך, משום שאתה נמצא באמת במרכזה של התרחשות היסטורית, שקוע בעבודה, עם כל מה שכרוך בה, ויתכן שאותו מכתב אינו אלא פרי ערב בודד וגשוּם ומלא נחשולי־דם שאינם מוצאים להם פורקן. וראֵה כמה מנוּוָלים אנו. כלומר, אני. אני כותב משפט אחרון זה ומתפלל: הלואי ואין זה כך. שאין זו התפּרצות בת־ערב ושאתה עוד בכל זאת אותו בחור שבין בירה לבירה. אין חשש, לא כך?

וכפי שאתה אומר, העבודה מצילה. אותי מצילה התשוקה לעבודה. אני “רטוב”, ידידי, והרבה הודות למאמציך. זה קרוב לחדשיים שאני עובד בדיִג. שזוף מאוד ורזה ויחף, כנהוג. מצליח ולומד ועולה וזוכה

ל“הערכה” – כראוי. עוד זמן רב יחלוף עד שנוכל אולי להתראות. וחבל. אלוהים! להתראות אתך. היש משהו יפה מזה? את גלויתך מז’נבה (דוקא!) קיבלתי. אינך יכול לתאר לך מין הפתעה. הוצאתי גלויה מצוירת מתיבת המכתבים, רגילה כזו, וזרקתיה על שולחנו של אבא, שם מקומה כרגיל. ופתאום, כמו בסינימה, קפצתי ממקומי. נדמה לי שכתוב היה עליה לא יצחק בן־דור אלא חיים. אני חוזר אליה ומוצא אותך. שמע, חבוב, אינני רוצה לחזור אל אותם הנושאים. את מכתבך פתחתי בהעלאת אותה הרגשה של היות־אדם־לבדו־בעולם. לפתע מתברר שלמעשה אין ידיד, ידיד של־ממש המחכה למלה חיה. קשה לי לדבר על נושא זה דוקא. אך יכול אני להבטיחך שגלויה כזו, הנשלחת מז’נבה, זכירה מוּחשית כזו בין טיסה לטיסה, נותנת הרבה כוח להמשיך. מרנינה איזו בדידות עמוקה הרובצת מתחת להרבה שכבות חיצוניות. עכשיו אני חפשי לשבוע ימים, אמא הבריאה ובאה לתל־אביב. באתי אליה וקיבלתי את מכתבך הארוך, המובטח – ושוב: הרבה טוב, עם מיליון שערות מזדקרות על הראש, והידיים. התהלכתי לי בעיר, ישבתי אצל נ., הייתי אצל י., ראיתי את ד. – זה־לא־זה, מכתבך לא מש מנגד עיני. זה כוחה של מלת אמת. כמו “אֶדיפּוּס”. ‏ פאַלאַפל, לא־היה־טעם לקנות משום שבסביבות ההן, מאחורי קולנוע אלנבי, היה מתוח מאוד. הגיעו אליך ודאי שמועות וידיעות. אוירה של ערב־מאורעות כאן. גם זה. תראה באיזו תקופה אנו חיים. הכל משתלב ומסתכסך כל־כך, רק זה היינו חסרים. כל העניין במעשה שיקאגואי איום של רצח בבית־קפה על שפת הירקון (מקום אפלולי במקצת), אך ה“זקנה”11 פּעלה במקרה זה יפה מאוד. 11 חוסלו. אתמול והיום עברו בסדר. נקווה שהעניין יעבור בשלום. אם כי המתיחות רבה והקלחת מתחילה לרתוח. נעים מאוד להיות בירושלים: ערבים ויהודים יחד, סַחַבים, עובדים ומבלים כרגיל. יתכן שבכל זאת זה לא יבוא. התפלל שם עם החבריא שלך שהעניין לא יפרוץ. אינני יכול לתאר לי אסון גדול מזה.

ומשהו איום, אבל חלק מחיינו, ודע אותו: בֶּני, אתה זוכר, שברח מבית־חחינוך לקאַווקאַז12, ‏ להשומר־הצעיר, אחיו של ר., המון ערבי שחט אותו באבו־כביר. מיתה איומה. ודוקא בחור אָלים. חבוב כזה. העתונות התחילה להזכר את הלקסיקון של 36–39 ויש אנשים שמתנהגים כבר “ברצינות” שלאושרנו מצחיק עדיין את הקהל. עליתי על אוטו הנוסע לירושלים. איזה שמן מזיע עולה ויושב בספסל הקדמי, ליד הנהג. כשהכל מלא והאוטו זז הוא קם ומתגרד, נכנס בין השורות ועומד בסוף. מה יש? על יד הנהג מסוכן. שם זורקים אבנים ויורים יותר מאשר פה. כל האוטו מתפּקע מצחוק. הוא כמובן מתעקש, ורזלה חמודה היושבת מאחור מהחלפת עמו לקול תרועות הלעג של הנוסעים. סימנים ראשונים. נקוה – אחרונים.

אשר ל“זקנה” שהזכרתי – היתה זו התעוררות־רגע. השְמֵנים לא מרשים, וסוף־פּסוק. אחרי לחץ עצום היא בישלה דייסה, לא־טעימה לדעתי, שעלתה בנכד חבוב אחד. היו כל הסיכויים ליותר, אבל השְמֵנים… את “יציאת אירופה” חיים כאן עד היום. השידור ששידרה במשך שעות רבות היה אדיר ומזעזע, טראגדיה איומה – אינני צריך להסביר לך – ומעשה הפגנתי שלא יישכח במהרה ועוד יהפכו בו הרבה גם בעולם הרחב. על ידידנו אחי ר. מספרים גדולות ונצורות.

ובשדה הספר: אני שולח לך שיר מוצלח של ג. “דף חדש”, ירחונם של שמיר, טנאי, גליקשטיין, עומד להופיע בקרוב. ד. מתרגם לתיאטרון הקאמרי מחזה אמריקני, ח. פ. ברקיע השביעי. “לי־לה־לו” שלו. וכל התכנית הבאה כמעט־שלו. ידידי, אני מסיים. מאוד הייתי רוצה לגמור ב“אם אשכחך גולה” – אבל תן לי שהות. אני עדיין דורך על הנחש. אשריך שעברת עליו. את זה העבודה עושה. להתראות ולהתראות.


ג'. ידידי העסוק,

23.10.47

אני פּותח כמוך:

“הסליחה עמך על היעדר מכתבי זה כל כך הרבה זמן. הייתי טרוד בהמון עניינים, אבל השנה־טובה שקיבלתי ממך גרמה לי קורת־רוח רבה והזכירה לי את דמותך מחדש…”

קופת־חולים – בחיי. מין פתיחה עסקנית. בקיצור: זה ברור. כולכם כך. “מרגישים לא־טוב” אחרי ש“שפכתם”. עכשיו אתה סולד מעט ומעמיד פנים יבשים, ענייניים, אבל לא חשוב – מכתב ממך הוא חבוב כרגיל. ד. ואני, כשאנחנו מתאמצים למצוא בך מגרעות, נזכרים תמיד ב“אַהלן. שב!” – הקריר והקצר שלך כשאנחנו מופיעים ב“כסית” ואתה יושב עם הג’מעה. אין דבר. מקבל אותך כמו־שהנך. גם מכתבים ארוכים על נייר כחול וגם קצרים ש“בין עופרת לעופרת”. או, אם לדייק יותר חביבי, “בין ארוחת צהריים למנוחת צהריים.” מלה ממך היא אתה, ומי חבוב כמוך?

אני בירושלים כרגע. שקט. חופש. מעונן וטוב. עוד לא חורף אבל… ד. יצא. קיבלתי “סטיפּנדיה” ומחרתיים אני עובר ללמוד בטכניוֹן. זה טוב. אבל הקושי מפחיד אותי – “שפשוף” אדיר. ומה אתך? מכתבך האחרון מוכיח שאתה כבר “בבית” שם. סַפּר על כל מה שאפשר לספּר, מן התהומי ועד לקל.

ובשדה שיר, כלומר, שירך: מעט קשה לי. לא ביקורת בעל־פּה כביקורת־בכתב. בעל־פה אני אומר לך הכל “ויהי מר כמוות”, ואתה רואה בעיני ובניע־שפתי שהדברים אמורים מלב־מוקיר. לא כן בכתב. אינך רואה אותי, וכשהדברים הקשים צריכים להכתב הם נראים קשים מדי ו“אובייקטיביים” ביותר, לא כך? ובכל זאת אומר לך, משום שחשוב כי תדע.

קראתי את “ז’נב” ב“עתים” ואת שלושת השירים “מתוך יומן לילי” בביתך. מן התחנה המרכזית אל הר. אני תמיד סר לביתך. אִמך צוהלת כאילו היית אַתה עומד להופיע אחרי. שם קראתי את שיריך. מה אומַר לך? בשפה המובנת לשנינו בלבד: הם שורצים נחשים. נחשים גדולים, שמנים, מפעפעים – וזה רע. ב“ז’נב” היו הנחשים קטנים וכן גם השיר קטן, חלש, אבל ב“יומן הלילי” הם מגיעים לגודל של שחצנות. ניכר שאַתה חושב: דוקא! אשתמש בביטויים הנדושים ביותר שהם הרי גם הפשוטים ביותר ובהם אנו משתמשים במחשבתנו היום־יומית. אבל, חביבי, זה בלתי אפשרי. אני, בן דור, ידידך, היודע אותך, מאמין בהחלט שהחוָיה העוברת עליך שם היא עמוקה וצורבת וכנה ביותר. אתה זוכר אולי כשהייתי אני השואל, אם חיית פעם שעה אחת אינטימית באמת מה שקוראים “ששה מיליונים”. התשובה היתה תמיד “לא”. אני חייתי זאת פעם כשקראתי את “ספר עדות”. חייתי זאת עד כדי מחלה. מתוך זעם, מתוך עלבון, בהרגשת אין־אונים מַשפלת – בכאב צורב כזה שאני עצמי נדהמתי. ברחתי מאותה הרגשה כמו מחויית־אבדון – ומאז אני יודע אותה. כמו אותה תחושת מוות שאנחנו חשים לפתע שנייה אחת באיזה נסיבות משונות ונסים ממנה כמפני זוָעה – כך נסתי מפני הרגשת “ששת המיליונים”. אבל אני יודע אותה. ואינני יכול לוַתר בשום פנים ולאַף אחד את החוצפּה שבנסיון לבטא את הדבר – אם הנסיון איננו מוצלח. יש בדבר משום חילול. משהו בלתי־מוסרי מיסודו. בלתי מוסרי משום שהוא בלתי שירי (אמנותי). אינו טהור, מזויף. זוכר את טוניו קרגר? – “לעזאזל האביב עם ההתרגשות שלו. נלך לבית הקפה. שם האוירה נייטראלית.” כן גם פה. שאתה נרגש, זה ברור. שהדברים טורפים אותך, זה ברור. שאינך יכול להמשיך ולכתוב כמו לפני כן, זה ברור – אבל ברגע שאתח כותב אין זה מעניין עוד. כאן קיימת שאלה אחת: האם עברו הרעיונות, התחושות, המשפטים, המלים את אותו תהליך סמוי וסבוך, אותו כוּר אַפל הצורף את המציאות המאובקת, המטונפת, הרגילה לגמרי או הזוָעתית – לזהב אמנותי. זוהי האַלחימיה של הרוח. מכּלוּם אַתה עושה חוָיה מרעישה. הדבר צריך רק לעבור איזה מנגנון שאיני יודע מהו. איזו האצלה מיסטית הניתנת רק ליחידי סגולה. לומר כמוך, בלי הסתייגות, “ששה מיליון”, פשוט, כפי שכתוב בכרוזים, זוהי עבודה קלה חביבי, השתמטות. משום שלא מצאת דרך אחרת לזעזע אותי, השתמשת במלה הפּוּבליציסטית הזו, שבתחוּמה היא אמנם מזעזעת, אבל אמצעיה של השירה הם אחרים משל הסטאטיסטיקה.

הטוב בין שלושת השירים הוא כמובן האחרון. בו הדברים נאמרים בעקיפין יותר, כמשהו שלא אליו־במיוחד נתכוַנת, וההתרשמות היא הרבה יותר נקייה, שלימה, לירית. זוהי אולי הדרך להתגבר על חוסר דיסטאַנץ, על “התרגשות האביב”. על התמונה רב תודות. היא יפה מאוד אבל הונגרית מדי… בעצם יפה מאוד. ובכן זהו. כתוב ג'., כתוֹב וסַפּר הכל.

חזרתי וקראתי במכתב ודומני שדברים אחדים עלולים להכאיב. לשלוח? לא לשלוח? שמע. אני שולח. קרא את המכתב ודמיין שזו שיחה בשדרות רוטשילד, בשתיים בלילה, ואנחנו רואים זה את זה והדברים פשוטים וטבעיים וידידותיים כמו תמיד, כמו אז…


(מן העזבון)

מותם של שני אנשים מעורר בי תמיד, מדי הזכרי בהם, רגש כאב עמוק מאוד, חודר מאוד, דוקר – הייתי אומר – איזו הרגשה של אֵימה ואֵבל ראשוניים בפני מותו של מי שחשיבותו לנו אינה יכולה להתבטא כלל במלים. משהו ששייך לאישיוּתנו האינטימית ביותר ולאותו כלל גדול שאישיותנו קשורה אליו באַלפי נימים בלתי־נראות. את זה חוסר־הישע, והכאב הבלתי־מרפה שבא בעקבותיו, חש אני תמיד בהזכרי בשניהם – ברֶנֶר וּוינגייט! משונה, אבל כך זה.

ואולי זה כך, משום ששניהם הסתלקו מאתנו ברגע בלתי־מתאים ביותר. באותה שעה שהם, באישיותם וביכולתם לעזור, איש בדרכו – היו נחוצים לנו עד להרגשה של כליוֹן. וחסרונם יורגש עולמית. על־כל פּנים, עד לאותה שעה שנהיה חזקים ובריאים כיתר העמים – ויותר.




 

החדשים האחרונים (פלמח)


שלום, אמא,

17.3.47

הבוקר הזה החל בהרגשה טובה: המצב הצבאי בוּטל. ובכן: את הפּסח נוכל לבלות בתל־אביב, כפי שרצית. ביקשת זאת וזה ניתן לך! הנה אַת רואָה – המחשבה הראשונה שלי קשורה לאו־דוקא ב“שמחה הלאומית” שבביטול “המצב הצבאי”…

האם קראת את “הטור השביעי” השבוע? – זה היה משהו כביר. קל, מצחיק וטוב, כל כך טוב וחכם, יפה ומתאים למצב־הרוח, שהוא קצת מיואָש וקצת ציני. קראי זאת אם לא קראת עדיין.

העבודה במשק13 היא די קשה. הגשמים שהחלו יורדים עוד יקשו את העבודה, אבל אין דבר… איך כתבתי לך תמיד מן הצבא – “טוב למות” וכו'… יהיה טוב.



שלום, אמא,

24.3.47

– – – גם כאן קיבלנו את הידיעות בהרגשת זוָעה איומה. הפחדנוּת השפלה שבה הוקמו התליות, היא העושה את הדבר נאלח כל־כך, מרגיז כל־כך. נו, מה יש לדבר – הנקמה בוא תבוא. – – –

– – – אמא, בגילך אסור לך בשום אופן לשקוע במצבי־רוח רעים ומרות־שחורות. עשי הכל כדי להתגבר. מצאי לך התעסקויות על אף המחלה. ומה הן התכניות שאַת רומזת עליהן? טוב שאַת מתכנת תכניות, הגשימי אותן! ובעוז!



1.5.47

– – – השעה מוקדמת בבוקר. התעוררתי לפני הזמן ואני כותב. היום אחד במאי ומובן, שאין לנו חופש. – – – עכשיו ביטלו את העוצר – מה אַת עושה בערבים? לכי לקולנוע קצת, לכי גם בשבילי… אַל תשקעי ‏ במחשבות על המולדת וכו'…



23.7.47

– הערב יש הודעות משמחות מעט יותר על המעפּילים וכו'. אין זה, כמובן, משנה מאומה מהאֵימה שבמעשה מנוּול זה.

אשר לי – הכל הסתדר יפה. נגמר לטובתי.14 האם גם לטובתך? אַת ודאי חושבת, שלא. אבל חשבי רגע קט – ותראי שאַת צריכה להיות מרוצה, רציתי לכתוב: “גאָה”, אבל נזכרתי בעתון של הבוקר, ואַת ודאי בכית עליו הרבה – ולא השתמשתי במלת זו. גם אני התרגשתי היום מן הידיעות בעתון.



אמא יקרה,

3.8.47

– – – יש לי הרגשה קשה. יום־יום אני מהרהר בך. לא כתבתי בגלל עייפות. היה שבוע־עבודה קשה והצטברה הרבה עייפות. איך עברו עליך השבועות האחרונים עם כל הידיעות הנוראות? זוָעה, לא?



8.7.47

– – – הגעתי הנה לקיסריה. יפה פּה, וחם פּה, ורוח וים פּה. הרגשת הבריאוּת נפלאָה (בלי עין הרעה) ואני שרוף עד העצמות. ומה שלומך, חביבה, איך מתקדמת ההרגשה? יצאנו לטיול־לילה שנגמר בשעה 3 וקמתי מוקדם כדי למסור את המכתב עם חבר.

– – – כן, אמהות בוכות הרבה היום – תיארתי לי שאַת שופכת דמעות על העתון הרבה מאוד… אני חרקתי שן והרגשתי זעם ומרירות נוראים.



30.9.47

– – – ואת לא צריכה היית לדאוג לי כל־כך. מה יכול לקרות לי פה בקיבוץ? – כלום. פּשוט כלום. אבל אין דבר; אמא היא אמא.

– – – אני כמעט שאיני קורא עתון, כשאני קורא אני מרוגז ומעוצבן ופשוט הכל מעורר בחילה איומה. איזה מין מצב מסובך ומסוכסך.



אמא חביבה,

9.8.47

מצב־רוחי טוב כרגע, כמעט עליז! שבת, אינני עייף, התקלחתי, אין זבובים; רוח, האוהל ריק, אין רעש. ובכלל, אַת יודעת, מצב־רוח טוב הוא דבר בלתי ברור, כמו מצב־רוח רע לפעמים. סתם. – – –

אני מקוה שאַת עליזה כמוני היום בשבת. אתמול שמעתי, במקרה, ראדיו לפנות ערב, פרקי חזנוּת, ושוב כמו אז, מזמן־מזמן, זכרתי אתכם ליד השולחן בערב־שבת – – –



30.8.47

– אַת יודעת, אני חושב עליך הרבה בזמן האחרון, פּתאום מתברר לי ששוב התרחקנו זה מזה. שוב אני כאן ואַת שם. נכון אמא, אין לך מזל אתי. לך היה צריך להיות בן לא הרפּתקן. זוהי זכותך, לזאת היית ראויה! אבל מה לעשות ובנך הוא הרפּתקן, שנפשו סוערת ואף פּעם לא־שוקטת והוא איננו סובל חיים שוקטים על שמריהם. אבא אומר שכל זה היא חוּלשה. לא־איכפּת מה זה, יתכן שכל אי־השקט מקורו בחוּלשה – ובכן זכותך היא אחרי כל המאמצים שהשקעת בי ואחרי כל הסבל שעברת, שבנך יהיה לא חלש. אבל אם זה לא כך – מה לעשות? אם אני אאנוס את עצמי לחיות אחרת – הרי זה יהיה בלתי־אפשרי, ואַת מבינה זאת. ועליך לא להתייאש, אסור לך להרגיש אומללה. אין לך מושג כמה אַת חזקה, ומסוגלת לעשות דברים, אם תאמיני ביכולתך! אין זה קומפּלימנט סתם, אלא כך אני חושב, אני בטוח. כשאני חושב – הרי אַת מתאימה כל־כך לעבודות “שלנו”. חזרי ל“שם”15 וקבלי עבודה מתאימה לעת־עתה.



2.10.47

– – – אני יושב לכתוב לך בראש רענן, לא עייף, ובמצב־רוח טוב. גם מכתבך היפה שקיבלתי מוסיף לי עידוד. אני פּשוט מקנא בך על שהיית ביום־הכיפורים ע“י “הכותל”. היתה זאת, בודאי, חוָיה עצומה בשבילך. תוכלי להוסיף פּרטים – הוסיפי וכתבי. בכלל, עצם הדבר שאַת הולכת, שאַת יוצאת מן הבית, שאַת זזה לתוך זרם־החיים העז – משמח אותי. אולי הגיע הזמן להצטרף שוב ל”שם"? – – – חלמת עלי? סימן, שאַת באמת אוהבת אותי. אני חשבתי שאַת כבר שכחת אותי, ולא איכפּת לך… והנה בא החלום והראָה לי שהכל בסדר. שהאמהות עוד אוהבות את הבנים שלהן גם היום, בשעה קשה כזן לארץ ולעם וכו' וכו'.



אמא יקרה,

12.10.47

קיבלתי את מכתבך האחרון ושמחתי נורא. אין לך מושג כמה טוב, כמה נותן כוח הוא, לקבל ממך מכתב ‏ אופּטימי כזה, שיש מרץ ומתיחות – – – סימן שאַת חוזרת ונעשית בן־אדם פּעיל, בריא, הנמצא בתוך שטף החיים ומוצא את מקומו בתוכם. וזה טוב. אני נזכר עכשיו את הימים ההם, הרחוקים, כשהיית בודדת־בודדת בעולם הרחב והמתועב ההוא, כשאבא ואני לא היינו בארץ. – – לא בירכתיך לשנה החדשה משום שלא מצאתי משהו אמיתי שנובע מן הלב ממש ולא יהיה מצוָת־אנשים מלומדה – עכשיו אני יודע במה אברכך: בשנה טובה ופעילה ומעניינת ומאושרת ומלאָה תוכן ורצון – כפי שהיו לך אלה הימים האחרונים.

– – – מאוחר כבר, כולם ישנים, ושקט, וקר קצת, רק עכשיו גמרתי את חלימודים – קמים בשש, נוסעים, וחוזרים בשש. אז מתרחצים ונחים קצת, ובערב שוב עבודה – נו, נו, מילא. – – – אַת יודעת, אמא, יש לי הנאָה עצומה כל יום ששי לדבר אתך בטלפון. זה פשוט טוב.



אמא ואבא יקרים,

יום שני של חנוכה היום. חופש לא קיבלתי ואני יושב לענות על מכתביכם. איני יכול להרבות בכתיבה על המצב, משום שאותי ממלאה הרגשה אחת קשה בלבד: מדוע לא עונים? – בזה מתרכז כל מצב־רוחי שהוא מחורבן למדי. הרוגים, הרוגים ופצועים יום־יום, ואנחנו מתחילים שוב להתרגל לדבר. זה לא צריך היה לקרות. זה יכול היה שלא יקרה, אבל… השְמֵנים, השמנים קובעים הכל.

מאוד רציתי לבוא לירושלים, להיות קצת אתכם עכשיו. – – –

– – – וכשאתה רואה מקרוב מה אפשר היה לעשות ומה עושים – אתה מתפּלץ. לאַללָה פתרונים! כל החישובים הפּוליטיים, כל האפשרות – בעד מכה־נגדית איומה! והיא לא באָה. חינוך של עשר שנים: המאורעות הבאים לא יהיו כמאורעות־36. – למדנו: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. מכל הבחינות, פּוליטית וטאקטית, וזהו…

נו, מה יש לדבר. לעת־עתה שָכַלנו גם את יהושוע. אתה, אבא, ודאי הכרת אותו.

מה שלומך, אמא? אני מתפּלל שתבריאי מהר – לא עֵת לחלות…



אמא יקרה,

עברו כבר שני ימים מאותו לילה – אני מתאר לי איך היה בבית. אני פּה ישבתי והקשבתי לראדיו, למַה שנעשה באולם־הישיבות של האו"מ. סָפַרתי את הקולות והתרגשתי עם כל החברה שישבו מסביב. האם יצאת אַת לרחוב? כאן התאספו חברים בחדר האוכל ושתו יין ורקדו עד הבוקר.

אני הלכתי לטלפן הביתה אליכם. חשבתי שיהיה יפה לדבר אתכם באחת בלילה.

– – – מה יש לדבר? זה משהו עצום וגדול. ואַת יודעת, לא פּחות שמחה ישנה בלבי – מין שמחת־נקם – לכשלונו האישי של ידידנו החבר בווין ימח שמו לעולם ועד.



אמא יקרה,

22.12.47

זמן רב כל־כך שלא כתבתי. או שהמאורעות רודפים זה את זה בטירוף כזה שבין מכתב למכתב דומה שהזמן כה רב. – – –

– אצלי הכל בסדר. בריא ושלם ומרוגז על זה שאינני “עושה” כלום. אַת שמחה על זה. יבוּשׂם לך!




 

בַדִים וחיים 16


תמונה 5.png

“עלובי החיים”

לא כלכל סרט הלכנו לסרט זה. ז’אַן ואַלז’אַן, ז’בה, מריוס, קוזט – אליהם אנו שבים. נכונים אנו לחזור

אל אחת‏ מחוָיות הילדוּת העמוקות שלנו, לשוב ולחוש את המועקה והכאב שידענו בפגישה הראשונה עם

סבל אנושי, עם שפל אנושי, עם אמללות ללא מרפא, עם היאבקותו של האדם על זכות חייו. כמה מרירות ספגנו כשאחרי הגיבורים של ז’ול וורן פגשנו את עלובי החיים של הוגו. אך נוכחנו לדעת עד־מהרה, שהם קרובים אל לבנו מכל שוחרי ההרפתקאות של ז’ול וורן. היה משום מיפנה בקריאת ספר זה, המיפנה הראשון משאננות ילדותית אל הכרת העוול, ‏ אולי הכרת גורלנו אנו, כחלק מכלל גדול הנאבק על קיומו.

והנה חזרנו אל כל אלה דרך הפירוש הקולנועי – ומצאנו צללים בלבד. שוב לא היתה זו אותה אטמוספרה שבעוצם כזה שיקעה אותנו בספר ומילאה את נשמתנו הילדותית על גדותיה.

הפירוש הקולנועי היה מוטעה, מוטעה מיסודו.

כיצד?

לקולנוע חוקים שלו. בתור מהות אמנותית בלתי־תלויה, מטרה אחת לפניו: יצירה עצמאית, מושלמת בתוכנה ‏ ובאיכותה ונאמנה לדרכי הביטוי המיוחדים לה. יחסיה לאמנויות אחרות הם יחסים של שאִילָה בלבד, אבל לא של נאמנות עיוורת.

בבוא ראינוע להסריט רומן, אין הוא כפוי לבניינו או לסדרו הכרונולוגי, או למספר גיבוריו. רשאי הוא

לשנות את כל אלה, לצרף שלושה־ארבעה גיבורים לאחד, להחליף את מקומות העלילה וזמניהם, לתת חשיבות יתירה לטיפוס שלא הובלט בספר, אף להעלותו למעלת גיבור ראשי. לשני דברים בלבד עליו לשמור אמונים, שבהם מותנית ההגינות האמנותית ‏והנאמנות האמנותית, הם – המגמה והאַטמוספרה!‏ מהות ‏ הקולנוע דורשת ברוב המקרים שינוי מוחלט של בניין הרומן.

מדוע?

בתכלית הקיצור: התנועה, זה עיקר־עיקרו של חקולנוע, סוגיה שניים: התנועה בתוך התמונה, ותנועתן של

התמונות על הבד. הקצב, ריתמוס התמונות, הוא אחד‏ מערכי־היסוד של אמנות הבד, אחד הגורמים הראשיים ביצירת “אַטמוספרות” שונות ואפשרויות־הרגשה שונות. חשיבותו היא כשל חרוז בשיר וכשל פּעם במוזיקה. למשל: אם קצב תנועת־התמונות של ויכוח סוער יהיה איטי, תיוָצר “אַטמוספרה” תיאטראלית משעממת, אבל אם התמונות יחלפו בזו אחר זו בהתאמה לסערת הויכוח, יעברו מדוֹבר לדוֹבר, מתגובה לתגובה, הרי “האטמוספרה” תהיה גם היא סוערת ותושג ‏המטרה. לעומת זאת, אם תמונות של סצינה שקטה־רומנטית יחלפו בקצב מהיר מדי, הרי כל הסצינה תאבד את האטמוספרה השליוָה שלה. זוהי חשיבותו של ריתמוס התמונות ליצירת האטמוטפרה בסצינות בודדות. אך קיימת גם אַטמוספרה כללית, שהיא־היא, בהיותה שלימה ואחדותית, עושה את הסרט ליחידה אמנותית מושלמת. ואולי הגורם העיקרי ליצירת אטמוספרה זו היא הקומפּוזיציה הכללית, ‏המחושבת מראש, של ריתמוס תנועת־התמונות בכללו. ואותה יש לקבוע לפי צרכי הסרט בלבד. הספר אינו כתוב בהתאמה לאותו קצב שיצר בסרט את האטמוספרה הנאמנה לספר, לכן אין עליו להשאר נאמן לסדרי הספר ולקצבו.

הסרט “עלובי החיים” אינו סרט במשמעות הקולנועית העמוקה. הוא חסר לגמרי את הריתמוס ולכן חסר את האחדות האמנותית ההכרחית. אין הוא אלא העתקת מספר סצינות של הספר באמצעי הקולנוע ובסדר כרונולוגי. ומכאן אריכותו המיותרת. הוא בנוי קטעים־קטעים בעלי איכות שונה. והקשר הקולנועי ביניהם הוא רופף למדי. ולכן אין הם מוסברים ומוכיחים דיים. והקטעים כשלעצמם אינם עשויים ברוח קולנועית בריאה. אותה פאַתטיות הקיימת אמנם בספר ושהיא אחד מסימניה של תקופת ויקטור הוגו, אסור לה להיות מודגשת כל־כך ביצירה קולנועית מודרנית. הפאַתטיות מתבלטת כמעט בכל גורם בסרט: המישחק, האיפור, התאורה, זויות הצילום‏ האלכסוניות, אופני התנועה בתוך התמונה, בכל – הגזמה הגורעת מכוח השיכנוע.



“תקותם האחרונה”

חבורת פליטים נודדים המבקיעים לעצמם דרך מאיטליה לשווייץ. בליל לשונות. אנשים בני גילים ועמים שונים שהגורל המשותף מאַחדם לאגודה אחת. ובתוכם יהודים.

סרט שוייצרי מכוון לשתי מטרות:

להעלות את סבל חייהם של הפליטים הנודדים בין הגבולות ולהדגיש את תרומתה של שויצריה לפתרון בעייתם, והוא עושה את שני אלה בפשטות וברוב טעם, ללא צעקנות, ללא אפקטים באַנאַליים, בצניעות היודעת את גבולות האפשרות – הוכחה‏ שביחס רציני, טעם מעודן, וניצול מלא של האפקטים בנוף־הארץ אפשר ליצור סרט משובח גם בלי תעשיית־סרטים אדירה.

שוייץ הקטנה, שקלטה לתוכה פליטים מכל קצות אירופה, מתפרסמת בעולם בזכותם. משב צח של צעירוּת עולה מסרטיה. ואולי אין זו אלא רוח נופיה הנפלאים של ארץ־הרים זו. צילומים נקיים המשקפים בבהירות טכנית טובה את כל היופי הענוג של הרקע השוייצרי. משחקים בלתי ידועים הממלאים את תפקידיהם באמונה ובפשטות, בכל שפות אירופה. אין למעשה גיבורים. אין מומנטים יוצאים‏ מגדר הידוע. סבל משותף ועייפות,‏ רצון עז להגיע למטרה ולהינצל, תשוקה להשתחרר ממועקת רדיפה זו הנמשכת ‏שנים, אמונה ויאוש, אהבה והקרבה ויחס אנושי של ידידים. לבסוף הגיעו: שווייץ. זו תקוָתם האחרונה. אך ספק, אם לא יוחזרו. יאוש. פצוע גוסס מסרב להינתח עד שיידע שידידיו לא יוחזרו. מתקבלת פקודה להשאיר. המטרה הושגה. וקצין אנגלי, פליט אף הוא, משקיף על שיירת הפליטים המזדחלת על רקע הרים שלגי, ובעיניים חולמות ‏ ועזות ממלמל: “את אלה אין להחזיר”. סוף.

הבמאי לינדברג ‏עשה את שלו בשלימות ובצניעות ראויים להוקרה. נעים לראות כיצד‏ העלה בפשטות את דמויות היהודים. הומאַניות שאינה סנטימנטאלית – ואנו אסירי תודה על כך. אך למרות זאת איננו יכולים להשתחרר ממחשבה אחת קטנה: מתי תעלה הפרשה שלנו על הבד? עלינו בלבד, על כל האימה החשוכה הכלולה בנוראותיה. על כל המיוחד שבזוָעת הגורל היהודי דוקא. והפתרון האמיתי והאחד בסופו של דבר. יהיה זה סרט שאינו תעמולתי, אלא חושף תהומות, שידיד מנוחה ויהלך כרוח רעה על נפש האדם:

“ולפתע והעיק עליך כהעק חלום זוָעה ובחיקך תשאנו אל ארבע רוחות השמים…”

הסרט שלפנינו לא כזה הוא, וזה חסרונו!



“אידיוט”

גם לסרט זה כל“עלובי החיים” הלכנו בדחילו. אם ספרו של ויקטור הוגו היו לנו מיפנה משלוָה ילדותית לרצינות ילדותית, הנה ספריו של דוסטויבסקי זיעזעו את תקופת שחרותנו. אל תוך חבלי התבגרותנו הם באו כדי לחשוף תהומות שלא רצינו לגלותן לאור היום; באו עם הגיבורים המוזרים והאנושיים, אשר אהבנוּם בכאב.

דוסטויבסקי‏ היה, אולי, האהוד עלינו ביותר. ‏בימים ההם כשלפתע הוטלו כביכול עלינו לבטי העולם, – טוב היה להתייחד עמו, ולחוש שאין אנו בודדים. והקרוב לנו מכל ספריו דוקא לא הגדול שבהם, –היה “אידיוט” ומעניין: שני סרטים אלה בנויים לפי שני רומאנים וההבדל ביניהם כהבדל שבין תפיסה קולנועית מוטעית לתפיסה נכונה. אמנם, גם סרט זה לא מיצה את כל האפשרויות במלואן אבל כאן הושגו שני דברים העושים את הסרט ליחידה אמנותית: בניין נכון ו“אַטמוספרה”. הספר הותאם לקולנוע בעוז וכל מה שעלול היה להפר את האחדות הושמט. במקרה זה הושמט יותר מדי. הרושם הראשון הוא שהסרט קצר מדי ובמקצת ‏ דחוס. הרחבת־מה של היריעה היתה ‏לברכה. אותו מספר של עובדות וטיפוסים – אך רוצים היינו יתר פרטים. אף־על־פּי־כן ניתן לומר בלב שלם – והדבר קורה לעתים רחוקות מאוד: – אמנות!

ה“אמנות” בסרט מותנית בשלושה גורמים ‏ עיקריים: בסיפור (תוכן) בבימוּי (צילום, תאורה, קומפוזיציה, תנועה, זוית, ריתמוס) ובמישחק. שלימותו האמנותית של הסרט מותנה באחדות הגורמים הללו.



“גילדה”

“עת יתדפּק הגורל על חלונך”

שני סרטים אמריקניים שונים ואעפּ“י־כן דומים זה לזה. קל לראות במה שונים הם: בנושא, בתוכן, ברקע, במשחקים… ודומים: ראשית ובעיקר,‏ במגמה היסודית המפעמת אותם – הצלחת הקופה, כסף! וממילא דומים הם גם באמצעי־הביטוי שלהם: הוליבוד, יש לה דפוסים מוכנים וידועים להפקת הרווח. ראשית – ודבר זה מצוי בשניהם – פריטה עזה על המיתר הסקסואַלי. בראשון, על רקע “פּאר” טרקליני־הוליבודי רגיל. בשני רקע “עממי”, כלומר: פונדק בודד על אם־הדרך בקרבת חוף־הים (אפשרות הגיונית להופיע בחשף בגדי־רחצה. בשניהם – הנשים נחנו ב”סקסאַפּיל" מובהק (כל אחת על־פּי דרכה), והגברים הם בעלי בטחון מדהים ומלהיב בנשיקה ותקיעת סנוקרת. בשניהם – הגיבורים מאוהבים עד טירוף, מתנכרים וחוזרים זה אל זה חליפות. בשניהם סיפול־המעשה הוא שוטף, מותח, מאורע רודף מאורע, אפיזודה ‏ רודפת ‏אפיזודה עד לשיא המסוכן ולהתפּרקות ב“הפּי־אֵנד” שניהם מבוימים בדרך ההוליבודית הסטאַנדאַרטית האומרת: שכח את הביום, שכח את הצילום, שכח שזה סרט, שכח את עצמך! זו דרכו של כל “רומן זעיר”: לגרות, למתוח, להשכיח את האדם מעצמו. הוליבוד יוצרת כמעט אך ורק “רומנים זעירים”. טענתה, שאין היא יכולה למצוא למעלה משלוש מאות סיפורים טובים בשנה – אינה עומדת בפני הביקורת. כוָנת הסרטים הללו ואופן ביצועם ברורים למדי: הדהמה – תחת חינוך מקדם! טמטום – תחת העלאת הרמה התרבותית־אמנותית של המוני הצופים! הוליבוד, שהיא התעשייה השלישית בגודלה בארצות הברית, נתונה בידיים שאחת כוָנתן: רווח! ומכאן ואילך הכל כידוע וכרגיל: רווח אפשר להפיק ביתר קלות אם המצב הקיים לא ישונה. ולשמור על מצב קיים זה אפשר רק על־ידי הסחת לבם של ההמונים מהרהורים על שינוי המצב. והדרך הטובה ביותר להסיח את הדעת היא להדהים ולטמטם. ואחת הדרכים הטובות היא הקולנוע, כפי שעושים אותו האמריקנים (ומי יודע באיזו מידה אחראית הוליבוד לפיגורם הרעיוני של המוני האמריקנים). וכיצד ‏ עושים האמריקנים את הקולנוע? שני סרטים אלה הם דוגמה אופיינית.

ראשית – על סיפור־המעשה להיות תלוש בהחלט. כלומר: שלא יהא בו דבר אחד, שנוכל לזהות עצמנו אתו: לא הבעה, לא תגובה, לא הרהור, לא בעיה כלשהי, שלא נוכל למצוא בו שמץ ביטוי למציאות האפורה, היומיומית הסובבת אותנו (זה מסוכן). שלא נוכל להרהר: הנה זה אני. שלא נוכל לומר: זוהי מציאות, על סיפור־המעשה להיות פסיבדו־פנטאַסיה הוליבודית. כלומר: עלילה מסוכסכת ורבת הפתעות, המשורטטת במהירות ובקוים עזים בלי להתעכב על פרטים ובלי העמקה יתירה. ואת התלישות הזאת של הסיפור, כדי שתהיה שלימה, יש להכניס לתוך רקע מתאים. לא יהא זה הגיוני, עקבי, תלוש למדי, אם הרקע לעלילה יהיה אנושי, מציאותי וקרוב ומוכר, שיזכיר לנו את הסביבה בה אנו חיים.

הרקע צריך להיות מפתיע וזר, רחוק מהשגותינו ומהזדהותינו, כלומר: פּאר מפתיע בדקוראציות, עושר מוגזם בריהוט ובתלבושת וכו' (כפי שהדבר הוא ב“גילדה”. תלישותו של סרט זה היא ממש נפשעת: אידיאליאציה של קלפנוּת ושל עולם־תחתון ‏ מיליונרי)‏ או שהרקע הוא פסיבדו־עממי. אז יש להרחיב את מקום־המעשה לאיזה ‏סביבה רומאנטית מבודדת, שאין‏ בה אפשרויות של מגע עם סביבה אנושית אחרת, דבר ששוב אינו מניח לנו אפשרויות הזדהות‏ (כפי שהדבר הוא בסרט השני).

וגם ‏הביום מכוון לאותה תכלית. אך הוא הולך בדרך הפוכה. ודוקא הביום‏ נזהר מלהפתיענו, אין הוא מבקש לחדש ולהדגיש זוית צילום מיוחדת, תאורה מיוחדת, קומפוזיציה אחרת מכרגיל. ‏עליו דוקא להיות מציאותי מאוד, חזותי מאוד, ברור מאוד.‏ מתפקידו להשכיחנו, שקיים כאן בכלל ביוּם, ולתת לנו לשקוע ללא שיור בעלילה וברקע. הוא חסר כל רעיון עצמי. הוא עשוי לפי שאַבלוֹנה קבועה: הכל “טבעי” וחלקלק. הוליבוד – אפשר לומר – הפכה את היוצרות. אמנות טהורה היא כשהנושא, ולוּ הפשוט והמציאותי ביותר, מואר ומבוצע בדרך המיוחדת ‏לעצמיותו של האמן. הוליבוד, בדרך כלל, בוחרת בנושא המסוכסך והלא־מציאותי ביותר ומעלה אותו על הבד בדרך של אמן ‏כלשהו. בדרך זו הועלו על הבד גם שני סרטים אלה. שניהם – תוצרים קאַפּיטאַליסטיים טיפּוסיים. שניהם – לא אמנות.



“סרט טוב”

סצינה קטנה הלקוחה מעולם הקולנוע: אותו נבל (תמיד הוא נבל) יפה, נעים־הליכות, אפילו טבעי, כיצד הוא מגיש לקרבנו, אגב שיחה הדורה (הדורה – לא במרכאות) את הכוסית השנייה שרעל נמזג בה עוד קודם לכן. נמזג מתוך החלטה נחושה ונשכח.‏ השיחה נמשכת בהידור, בעמקות. אין ספק שראיתם סצינה זו באחד הסרטים.

תמונה זו שאיננה בסרט זה עמדה לעיני משך כל שעת הצגתו של הסרט “עמק החרוץ” וקילקלה, שלא בטובתי, את כושר הנאתי מהסרט.

הוליבוד מגישה לכם כאן את כוס הרעל שלה באלגאַנטיות ובמלוא כשרונה. ראו־נא כיצד‏ היא עוברת בליקלוק של ברילאַנטינה על פני פּרובלמות שאנשים ותקופות שפכו את דמם עליהן. פרובלמות, שמחירן תמצית דמה של החברה. עוני, עושר והיחסים ביניהם. פועל ומעביד והתנגשותם, שביתה והפרתה. איגוד מקצועי, אכזריות וטוב־לב, אהבה, שנאָה, פּלדה, כסף, בית־חרושת, תחושת היצירה של הפועל ובעל ההון, אחוָה, מצפון ומוסר ואחריות. כל הדברים האלה שהחברה נפתלת עליהם ביסורים רבים כל כך – הוליבוד פותרת אותם בליקלוק אלגאַנטי במשך שעתיים. כל הזויות הוקהו, כל הניגודים הוסרו. ‏העולם עגול ובהיר, ואנשים מסוגלים להיות בו מאושרים, אילו ידעו…

אנו יושבים באולם ברגשות מעורבים. האנשים חביבים עלינו ומשחקם נאה, אך מדי רגע מתברר לנו, כי אין הם אלא מכשיר בידיים נאלחות ביותר.

כיצד מוגשת מנה יפה זו של תדהמה וטמטום־חושים? הבה ונתבונן. לתפקיד הראשי נבחרה גריר גרסון. אין זה מקרה. אין היא אחת מנערות־החמד הרגילות ואין בה מיפיפיותן האריסטוקראטית של הרבה משחקות (גם לא רעות). עפ"י טבעה, היא עממית, טובה, מחוננת בקשיות בשילה, ללא “סקסאַפּיל” ריק. ובשל כך וכן בזכות כשרונה הגדול, היא חביבת־המונים רחבים של אנשי עם ועמל שדמותה מתקבלת על לבם. היא – מיסיס מיניבר ומאַדאַם קירי – עליה הוטל לפתוח את לבנו ולהכשירו להשפעותיו של סרט זה. והיא עושה זאת, לצערנו, בכשרון רב. ויש להודות: נעים לראות משחק שדומה והגיע לראש פסגתו, והנה הוא שב ועולה על עצמו. ביצועה הוא שלם לפרטיו, עדין וכבוש. אנו מאמינים לה על־כרחנו.

והגיבור? תאמרו, הגיבור ההוליבודי בעל השפמון, הנושק בבטחון מדהים ומלהיב. לא! גיבור כזה מחבבים, אך אין מאמינים לו. ואלו כאן דרוש אדם שיאמינו לו, שבלי־משים יזרים לתוכנו רעיונות ותחושות הרצויים למציגים. לכן נבחר משחק חדש, רציני, בעל פנים שאינם דוקא מגוהצים, כרגיל, אלא עממיים וגלויים והליכותיו ומשחקו נעימים למדי.

והבימוי: משוכלל, מכוון להפליא. הוא מטשטש היטב הבדלים וניגודים. העלילה מתפּתחת בשני בתים. בית העשיר ובקתת העני. הנה אנו כאן – הנה אנו‏ שם. בבית העשיר אין חביבה כבת־העניים, ובעל ההון מתקבל בהבנה‏ עמוקה ‏ בבקתה האפלולית של פועליו. התחומים‏ מתמזגים והרושם הוא – שלימוּת: “כך טוב”. תמונות חולפות. הנה פרט: בתי עמלים שחוחים ודלים, אך במרחק הוגן זה מזה. הברקה: סמטה מרופשת, אך באמצעה ילדים בריאים, מתנדנדים על חבית וצוחקים. עליזות. אושר. הושג הרושם הרצוי. בעל ההון והפּוֹעל – יחדיו הם מתכנים כבשן חדש לבית החרושת. ידידות. ובתוך כל זה – איזה זקן אשמאי נוקם ונוטר, שונא עד מוות את בעלי ההון, מבייש את כל המשפּחה בהתנהגותו הפרועה ובנקמנותו ללא גבול. והיא (היא שמשחקה הוא טוב כל כך) מצטדקת על רוגזו של הזקן: כל זה בא לו מכאב רגליים שאבדו לו בעבודתו. הנה כך יש להבין את הדברים! פשוט. מצב־רוח של עובר־בטל. אין לשים לב לזעם וההתמרמרות המפעפעים עמוק בלב. אין לייחס להם חשיבות. הם באים מתוך איזה כאב סובייקטיבי: ‏רגל אבודה או עצירות.

שפע האמצעים הטכניים, צילום משוכלל, משחק אור וצל, רוחב יריעה, ביצוע משובח של תפקידים, הכל מכוון לנקודה האחת: תדהמה וטמטום. כך מבצעים סרט בהוליבוד‏ שה“מגמה”, בידוע, בניגוד לתעשיות סרטים אחרות, אינה שולטת בה…



ראייה והבנה

מעטים מעיזים להודות שהקולנוע, בדומה לספר, נעשה חלק בלתי נפרד מהחיים, וכשם שלא יתוארו חיינו בלעדי הספר, כן לא יתוארו בלעדי הקולנוע. חסרון שניהם הוא חסרון התרבות, וממילא גרעון לנפשנו. אך בה־בשעה שלספר אנו מקדישים ערבים ומסיבות וחלק ממיטב חיי הרוח, ואנו מטפּחים את ידיעתו והבנתו, משתדלים למעט ככל האפשר בדיבור על הקולנוע ובירור בעיותיו והוא נדחק לקרן־זוית.

אך מי מאתנו שאל את עצמו בצאתו מהצגת סרט: באיזו מידה משפיע הקולנוע עליו, על כולנו? האמנם נשארת תופעה זו של התמזגות לעתים כה תכופות עם חיי הזולת שעל הבד – ללא חותם בנפשנו? – מבלי לדון פה במשגה שבהסחת־הדעת מאמנות מודרנית גדולה ומופלאה זו, הנמצאת עדיין בראשית צעדיה (וצופנת בתוכה אפשרויות־ביטוי בלתי מוגבלות כמעט) – הרי יש בזלזול ‏זה משום התעלמות בלתי מוצדקת מגורם כביר של השפעה וחינוך־המונים. ומעניין: אמנות הקולנוע (כפי שהיא היום) אין כמוה נשכחת קל־מהרה, אך עם זה אין כמוה להשפעה עמוקה ובלא־יודעים. בשביל לשקוע בספר, ליהנות מקונצרט, ממחזה, ציור, אנו זקוקים לשעת רצון, שעה של שלוָה. אנו מיטהרים מלגו ומלבר כדי להיות מסוגלים לקליטת “חוָיות”, להעשרת הרוח. ואלו לקולנוע (כפי שהוא היום) אנו הולכים בכל מצב. אם הרוח מרוממת: “נלך לקולנוע!” או להיפך, כשהיא עכורה: “נלך לקולנוע וחסל!” ואף בשעה קונדסית נזדמן לכם לשמוע: “נקנה זרעונים, נטיל את הרגליים על המושב ממול ונראה קולנוע”. בכל המסיבות ‏ ובכל מצבי הנפש למיניהם אנו סופגים לתוכנו את השפעותיו.

בעוד שביחס לאמנויות אחרות קיימת בינינו לבין היצירה פריזמה שבחוש־הביקורת, אשר היא המגבירה את החוָיה האמנותית ומעלה את הקשת של רחשים אסתטים, הרי הקולנוע (כיום) הולך בדרך שאינה משאירה. בינינו כל מרחק, וההתמזגות אתו היא מלאה וטוטאַלית. לא אחת יקרה, שאנו נכנסים לאולם בהחלטה לשמור על מרחק הוגן בינינו לבין הבד, לנסות לחדור לבין הקלעים של הסרט, ולפתע, כשבאה לא־קרואה הפסקה ואנו נושמים עמוקות וממצמצים בעינינו, מתברר לנו, למרבה האכזבה, שאבד לנו חוש־הביקורת וזו שעה־ארוכה שאנו יושבים פעורי־פּה, מזדהים ללא שיור עם עלילה באַנאַלית ביותר.

מה קורה בנו באותה שעה של שכחה עצמית? אנו נמצאים במצב בו כל המנגנון הפּנימי שלנו חשוף ופתוח בפני כוח מאַגי המזרים ללא הרף תחושות ורשמים ומַקנה, בלא־יודעים, את ערכיו (חיוביים או שליליים). חוש־הביקורת הפּנימי מתקהה ונדחק. ואם גם נשאף אויר צח בצאתנו מן האולם, נשתה כוס מיץ ונשכח הכל, או נגלה שפה היה סרט “רע” או “באַנאַלי”, או חשים עצמנו סתם מרומים – הרי, לאמיתו של דבר, נשאר מישקע בנפשנו, ההולך ומצטבר ונותן, במרוצת הזמן, את אותותיו בדרכים סמויות ושונות.

וכאן יש לומר: השפעתו של הסרט היא, ברובם המכריע של המקרים, שלילית בחחלט, ולפיכך המישקע הוא עכור.

כיצד אנחנו מתרשמים מן ‏ הקולנוע? מתי הוא מזדקר, לא־קרוא, מתחת לסף ההכרה? שמעתם ודאי את הנערה כשהיא דובבת: “זה היה נפלא כמו בקולנוע,” או להיפך: – “פּתאום אמר: “כמו בקולנוע” – והכל התקלקל,” או “יופי, ממש כמו כבקולנוע”. או “רואה אתה את החורש שם לרגלי הגבעה – מצדו הכרם ומאחריו המגדל – האין זה כבקולנוע”. ולעומת זאת ראו: לעתים רחוקות מאוד אנו אומרים על סרט: “הנה זוהי מציאות”. ובזה מתמצית השלילה הגדולה של הקולנוע כיום.

כל אמנות היא בטבעה ביטוי לחיים, ליש שבחיים, ליש שבמאויים. הקולנוע, למרות הריאליזם הדייקני שלו (וזה משתמע כפּאַראַדוקס) הרי הוא ברובו תלוש מן החיים, מן היש שבהם ומן המאויים המפעמים אותם. הוא נתון בידיים שבכוָנה זידונית מעלים בו את כל מה שהוא מסנוור, מבריק, פאַנטאַסטי, משכיח ומסיח את הדעת מן החיים, מן המציאות, מן היש האמיתי, במקום להעלות את כל אלה בכוח חדש ואדיר – באמצעים הטכניים המשוכללים והמתאימים ביותר – לדרגה של אמנות פורה ויוצרת, מרחיבת אפקים ונוטעת תרבות בלב המונים, במקום כל זה מוּרד הוא לדרגת שוּנד מוזהב שכל עיקרו “רומן זעיר”. יש ואנו יוצאים מסרט בהרגשת מועקה כבדה. מועקה שאינה תוצאת העלילה בסרט, אלא משהו אחר, מוזר, משהו בדומה לפחיתות וחוסר־אונים. השמתם אל־לב? האין היא אותה מועקה העולה בלבנו מדי פעם בעמדנו לפני גילויי טבע נוראי־הוד? אותה תחושה של קטנות, ריקות, אפסות בפני משהו אדיר ובלתי נכבש: "הנה כמה עלובים ורומשים הם החיים. אותה נחיתות הבאה מגילויי טבע – שהיא פורה בסופו של דבר, מרנינה ומוסיפה עוֹצמה – ארסית היא ביותר כשהיא תוצאה של השפעת החיים הזרים, “המופלאים” הזורמים על הבד במשך שעתיים.

הנה הדליח המישקע העכור את רוחנו. לצופה ישנה הרגשה, שאינו יכול להתגבר עליה, שהחיים היפים, הטובים, ה“עמוקים” באמת, הנותנים פורקן לכל הנכסף והנחלם, אפשר להשיגם באותה “דרך” שהקולנוע מצביע עליה באין רואים (ושפירושה הוא – פריקת עול). הוא רואה כי אפשריים חיים “מלאים” ו“שלימים” בלעדי כל הפּרובלמות “הבזויות” “הקטנות” “הזוחלות” המעסיקות כה הרבה את המוח ומעכירות את החיים. יש “להשתחרר” מהן, להיות “חפשי” מעוּלן – כל זה אינו בא אולי לידי מחשבה הגיונית, אך הוא קיים באותו מישקע עכור ובלתי־מוכר.

האדם המודרני, העמוס בעיות, כרוך אחרי האילוזיה הריאליסטית שבקולנוע. שמח שלעתים תכופות ובזול יכול הוא “להשתחרר” מכל מה שרובץ עליו. הוא מקבל בדרך אגב גם את השפעותיו הארסיות ביותר. (עוד לא נחקרה מידת תרומתושל הקולנוע לרפיונו וטשטוש הכרתו המעמדית של הפועל האמריקני).

כל אמנות היא בעצם־טבעה תעמולתית,‏ משום שהיא נושאת בחובה מגמה, ‏והקולנוע יותר מכולן. כי מאַחר שהוא כה מעודן ועקיף – מסוכן הוא מאוד. יש להתעניין בתופעה זו, להתבונן, לכוון, להצביע על החיוב והשלילה, לשחרר את הצופה מן המאַגנטיות של הקולנוע, להקנות לו את חוש ההתנגדות־הביקורת, כדי שיידע לצפות בסרט כפי שהוא קורא בספר, מקשיב למוזיקה, צופה במחזה ובציור. וממילא יידע אז לבור את מעט גרגירי הבר מתוך ערימת התבן.


ראובן: “אכן מזדהה ‏ אני עם הנחתך, שהקולנוע השפעתו גדולה ומזיקה ברובה. וכיוָן שאני מסכים אתך שאמנות אמיתית, מטבעה לשמש ביטוי לחיים ולמאוייהם, וכן שהקולנוע תלוש ברובו מאלה, הרי שאיני מסכים להנחה שחסרונו יהיה חסרון לתרבות, גרעון לנפשנו. להיפך.”

אנו: אמרנו “רוב”, לאמור: יש מיעוט שהנחתנו אינה חלה עליו, ובזכות מעט הטוב הזה אנו מזכים את אמנות הקולנוע כולה ומברכים עליה. העלה, למשל, בדעתנו לכפור בגדלותה של הספרות משום שרוב־רובו של החומר הנדפס ונקרא בעולם הוא מן הסוג הזול, התלוש – שוּנד? כן־גם בקולנוע: רובו של החומר הוא קלוקל, ואך מעט ממנו הוא בחינת יצירה, בחינת דבר החותר לקראת שלימות שביצירה, לקראת מיצוי הטוב שבאמנות זו. אך בה בשעה שבספרות קיימת מסורת של קריאה, והבחירה בין טוב לרע היא בידינו, הרי תעשייני־הסרט אינם נותנים אפשרות לבירור ומגישים לנו הכל באותה פרסומת ובאותם אמצעי־משיכה. אין זה מקרה ששמו של הבמאי אינו מודגש בשורה הראשונה של הפרסומת, אם כי הוא האדם היוצר את הסרט. חוששים, כנראה, שמא יידע הצופה מלמפרע מהי יצירה אמיתית ומה אינו אלא “רומן זעיר”.

הקולנוע הוא ענף צעיר וחסר מסורת והחולשים עליו אינם מאלה שרמת האמנות היא עיקר דאגתם. הם מעוניינים “גם” ברווח. ורווח רב יותר יש להשיג ע"י הסתגלות להמון, וממילא: הורדת האמנות אליו ולא העלאתו אליה. וכך הוטל על הקולנוע, כמו על יתר האמנויות, לעבור בדרך החתחתים של כל האמנויות: מן הקל, המשעשע, הקרקסי, הזול – אל הכבד, המעמיק, האמנותי, רב הערך, והקולנוע עובר דרך זו במהירות בהתאם לדינאַמיות הטבועה בו. כבר כיום, חמשים שנה לקיומו, אפשר לציין, בהשוָאה לגסות הזולה של יצירותיו הראשונות, עלייה והתפּתחות בכל המובנים. אמנות הקולנוע עולה למרות אלה חחולשים עליה. היא מגלה בעצמה מדי פעם אפשרויות חדשות, והיא אך בראשית דרכה.

אך מה הדבר שהודות לו עצם־קיומה של אמנות זו הוא צורך הרבים? אין מפקפק בערכה העצום של אמנות הקולנוע מבחינה תעודתית. היא אמנות דוקומנטרית. מאות מיליונים אנשים בכל קצוי תבל יכולים לראות דברים שמעולם לא היתה ידם משגת לראותם במו עיניהם – וללמוד מהם; ארצות, ערים, הרים, נהרות, יערות־עד, צמחיות, בעלי־חי נדירים; אנשים בני גזעים שונים מכל קצוי תבל, צורות חיים שונות ומשונות, מקרים בעלי ערך היסטורי, חזיונות טבע מרוחקים אלפי קילומטרים מאתנו והתרחשויות ‏ אשר בתוך ד' אמותינו, את כל אלה יודע הקולנוע להראות ולבאר, לשיר להם שיר־מזמור‏ ולהרצותם בצורה מדעית. באחת: להרחיב דעתו של האדם, להעלותו מעל עצמו, להראות לו את עצמו באספּקלריה קוסמית. (וגם זה נעשה בצמצום ובקמצנות, ללא התנופה האדירה שהדוקומנט ראוי לו. ושוב – משום שהחולשים על הקולנוע אינם מעוניינים בהרחבת דעתו של האדם, בהעשרת נפשו, בהעלאתו לדרגה גבוהה יותר, כי לא זו המטרה העומדת לנגד עינם), אך הקולנוע הוא יותר מזה. הוא אמנות של עדוּת. הקולנוע הוא ‏פרי המאה העשרים, הוא אמנות מודרנית של אדם מודרני. כל יצירה ‏ גדולה היא עדוּת. אין היא מקרה, היא מוכרחת, היא תולדה של תקופה, של תהליכים חברתיים. של מאויים, של סבל, של מושגים שאותה תקופה חיתה בהם. ובמידה שיודעת היצירה למצות את כל אלה ולהיות התקופה עצמה, להיות תלויה במושגיה וליצור אותם כאחת, בה במידה היא נעשית חלק בלתי נפרד מנפש הדור, נכס מחייו, מרוחו, וכך – אב־נכס לדורות הבאים. הקולנוע הוא סימן ועדות לתקופתנו, תקופת המהפּכות החברתיות העצומות הבאות בקצב שההיסטוריה לא ידעה אותו. שינוי ומוחלט ברמת מושגיו ותהליכי חייו של אדם, החשת קצב חחיים על־ידי המכונה, כיבוש‏ מהיר ומדהים של כוחות הטבע לנוחיותו ולתועלתו. יכולתו של האדם לחרוג ממסגרת חייו המקומיים למרחבי העולם, לפרוש כנפיים או לשוט ולחלוף במעוף אחד על פני מרחבים אלה. חדירתו המלאה, ללא־רחם, של האדם למעמקים האפלים של נפשו ותהליכיה המסותרים, יכולתו לחשוף את סיבות תגובותיו ורצונותיו וסבלו ומחלותיו באיזמל חד וקר, עלייה ברמה הרוחנית של המוני אנשים שפרצו את המכלאות – כל אלה הצמיחו אמנות דינאַמית שתדע לתת ביטוי מוחשי ובהיר לכל המניעים והרחשים הנפשיים המוצנעים של בן התקופה הזו, ושתדע להביאם לאותם המוני האדם.

הישן, הידוע (הגדול) שוב לא הספיק עוד… הקולנוע נוצר: דינאַמי, מיכאני, מהיר, חובק עולם, בעל אפשרויות ביטוי בכל שטחי החיים ובצורה חושפת ומוחשית:‏ מציאות וחלום, דמיון ורצון, כל התקופות, היום ולפני אלף שנים, דוֹמם בעל־משמעוּת והחַי מקרוב. פרטי האדם: פה, אף, אצבע, רגל, עיניים, ותגובותיהם. כל אלה משולבים יחד, תוך יכולת מיצוי של הדברים וגורמיהם. הנושא והנשוא, הסיבה והמסובב, הכל יחד בהתגלמות של אמנות אחת. אמנות מודרנית של אדם מודרני. אמנות הכוללת הכל, הבונה את עצמה על כל הישגיו האמנותיים והטכניים של האדם. הקולנוע בא לעולם משום שהעולם היה זקוק לו, האדם החדש ביקש לעצמו ביטוי חדש. לכן הקולנוע הוא חלק מחיי רוחו. לא תוכן מוצלח או בלתי מוצלח של סרט זה או אחר, אלא עצם האמנות, האידיאָה הגלומה בה.

ואין זה משנה שרובם של הסרטים הם חומר קלוקל. הרעיון ישנו, המסד קיים. העתיד יביא את התפתחותו וגדולתו של הקולנוע.



על אהבה ובכלל…

מאת גילעד הורביץ17

א

לאחר חצות הלילה. ים של דממה וגגות ואנטנות. חלונו המואר של חדר על גג הבית מספר חמשים ושבע. חיים פועמים בו עדיין. על גבי המיטה המוצעת, יושבת בפיז’מה מפוספסת של גבר – היא. בכורסה שממול, שקוע, כמי שפרק מעליו כובדו של הרהור – הוא. מאירה וזאב בן־ברק. שנתיים. שנתיים… צפרניים נשוכות ועיניים שקועות ונבוכות. עיניים תמהות והנף צמה רפויה:

“זאביק, אַתה מטוֹרף, בוא לשכב.”

“אינך מקבלת את דברי ברצינות.”

“הרי אני מכירה את השגעונות. אחד ממצבי הרוח.”

“הפסיקי, מאירה. ראי. מעולם לא זילזלתי בך. הביני מלה־במלה: אני רוצה שניפרד! אין זה אחד ממצבי הרוח. וגם אם היה – לא הייתי אומר זאת אילמלא הייתי חושב…”

שתיקה. נסיון אחרון לעבור את מצרי השֶמָא. לחשה:

“אינני מבינה אותך… שניפרד?”

“כן.”

“לגמרי?”

“כן, לגמרי.” “למה, אבל למה?”

“למה… למה? – משום שאינני יכול להמשיך כך.”

“איך, איך אינך יכול?… זאב.. בוא…”

“לא. מכאן, ממקום שאני יושב אומַר לך הכל.”

“מה שוב תאמר?… אתה מפחיד אותי…”

“באחת: עלינו להפסיק לחיות במשותף. האומנם לא חשת עד כה שינוי?”

“לא. לא חשתי… לא חשתי… מה אתה מדבר? זאב, עליך לומר לי: מה קרה?”

“אינני יכול להיות אתך יותר.”

“מאוּסה?”

“לא. להיפך. גם עתה אני חש לא פּחות משיכה אל גופך, אל השיִש החם שלך. באפלה, כשאנחנו צמודים – אני אוהב אותך. אבל עכשיו, כשאור, כשאני רואֵך לפנַי כפי שאַת: ואַת יפה וחמודה; כן; אינני אוהב… פשוט. ברור? באור, ביום, כשאַת מסדרת את החדר, תולה תמונה, סורגת, כשאַת מספרת לי מה קראת וחשבת ועשית ורצית – אינני אוהב אותך. והריקנות – אמרי משהו, מאירה…”

“בוא זאב, בוא אלי… אני אוהבת…”

“לא. אינך אוהבת אותי. אינך יכולה – כשבי אין שום דבר כזה אליך.”

“יש בך, זאב, אני יודעת…”

“די, הפסיקי. כך חיית אתי שנתיים והשלית את עצמך שקיימת אהבה בינינו. או, לא חשבת כלל. קיבלת את העוּבדה: נישוּאין! ואני הייתי אדיב וטוב, בזה הסתפּקת וקיבלת את זה כאוֹשר. אַת מוּפתעת. אבל אני לא השליתי את עצמי מעולם. תמיד ידעתי את האמת: היינו קואופּראטיב טוב! חיבבנו זה את זה, התאַמנו זה לזה, אני הייתי אז משוחרר מהצבא שלא־בזמן ומעט מיואש וחסר סבלנות, עצל מלשאת בדידוּת שתקפה לעתים עד כדי מחנק – ישיש בן עשרים ושתיים. ואַת היית פּתיה כפרית בת עשרים, שיכוֹרה מדמיונות נישואין. מצאנו הרבה שקט בהיותנו יחדיו, והחלטנו לעשות זאת קֶבַע. אַת לא אהבת אותי באמת. זאת יודעת אַת. ואני שמחתי על כך, בעצם. אהבה… אהבה… יודעת אֶַת מה פּירושה? פּירושה… מעט יותר ממה שיש בינינו… האושר להתעורר מדי בוקר כדי למצוא את הזוּלת… פעימת לב עם כל איחור קל… וקנאָה, קנאָה עזה. ועם זאת הבנה שלימה ומלאוּת… מלאוּת ‏ עוברת על גדותיה. ובעיקר: אושר רוחני חדש וגדול עם כל שכיבה ושכיבה… מאירה, אינני יכול יותר. אינני יכול להתעורר בוקר־בוקר ולהרהר: מי זו? מי הוא הגוף הזר המונח לידי? הגוף היפה הזר הזה? אַת חייבת להקשיב עד הסוף. זה כואב – אני יודע, גם לי, משום שאני מחבב אותך. ורע לי להכאיב לך – אבל עוּבדה היא: אינני יכול יותר. אינני יכול לחיות אתך, אתך, כל רגע מחיי. אהבה גדולה – או בדידוּת מוחלטת. אינני יכול אחרת…”

“מה אמרת?. מה אמרת?..”

“עכלי את דברי… נסי להבינם בפשטוּת.”

“בוא אלי, זאב, בוא אלי… דומה, משהו נקרע בתוכי… זאב…”

“ייקרע! תני לזה… ייקל לך.”

“אבל התקרב, התקרב מעט.”

“מאירה, עליך לעבור זאת בעצמך. בוֹדדה אַת מהלילה – כמוני.”

“זאב… בוא אלי.”

“אינני יכוֹל.”

“איך יכול אַתה להתאכזר כך?”

“אני חייב. גם למענך.”

שתיקה. מצרי השמא הגיעו אל קצם. החל המרחב האָפל, הזר, של הוַדאוּת. בדידוּת עלתה מן המיטה המוּצעת. נפלה פּרקדן, כשכפּות ידיה שלובות לה מתחת לראשה. מבט נעוץ פּנימה. התקרה כמו זעה.

ולפתע היה הנורא מכל – החשש:

“אחרת?..” שאלה.

“שטוּת, יודעת אַת”

“ובכן, כל אותן שנתיים היה לך רע אתי,” – אמרה.

“לא. אינך מבינה. לא הייתי מתקשר כלל, ולוּ רק ליום אחד, אילו היה לי רע אתך. ידעתי מהיום הראשון שאינני אוהב, אך טוב היה לי אתך. ביחוד בחדשים הראשונים. אותם הימים הייתי חוזר ואומר לעצמי: תתרגל – תאהב. השנים יעשו את שלהן, והיא הלא כה טובה וחמודּה. תתרגל – תאהב. כמה בני אדם, בסופו של דבר, זוכים, בעולם מסולף זה, לחיות עם זולתם בהרמוניה גדולה כמו אהבה? – מעט. כה מעט. ואתה אינך בין הזוכים. אך זכות לחיי משפּחה יש לך… והנה עברו שנתיים – ואינני יכול… להיפך: במידה שעבר הזמן, בה במידה הלכה וגברה בי הסלידה. לעתים היתה בי תחושה איומה של זנוּת, של שקר, של חלאָה. לא בגללך. בגללי. אחרים מתרגלים ומשלימים – אני לא. קיויתי שיהיה טוב. תקוַת־שוא. גורלי הוא ודאי גורל הקצוות: או־או… האחרים סבלנים. אין הם מתפּרצים אל הגורל כמוני… הנה האָרוך ונחום. עד כמה אני מכיר אותם! ידידים. ‏פּשוט. והיחידים – בבית־הספר, בהכשרה, בקיבוץ. הראשון – סבלן מרוב חולשה וציניוּת. השני. – מטוֹהר פּנימי ללא גבול. ושניהם יודעים לשבת על שפת הנהר ולקלוט רק מה שהזרם גורף אליהם… מאירה, מה יהיה אתי?… אינני יכול לחיות כך יותר… אבל די. אני בוכה על כתפיך: לעזאזל! הנה שוב: נחום – טוב, ישיר, יפה, סבלן – מעולם. ובפשטוּת לא עלה בדעתו להינשא בלא אהבה. עכשיו – הם בוערים שניהם… אהבה, מאירה, אהבה… אמיתית, כמו אז… ‏ אז… בבית־הספר, הלא סיפּרתי לך על אותם הימים…”

רגע דומיה. קול צעדים בהולים בחדר המדרגות. הולכים וקרבים. מי זה? בשעה מאוחרת זו? ניכר: שניים. מתיחות. קשב. הגיעו לגג. ריצה. נקישה בדלת. “יבוא”. הדלת כמעט נפרצת – נחום ותמר: “שלום”. מתנשמים. בהלה בעיניהם. נחום – פּרוע, בהיר עיניים, תוי פּנים ישרים־רומאיים – נפל על קצה המיטה המוּצעת. תמר – צעירונת דקה ושחורת־עין – על השרפרף בפינה. דומיה כעל סף האימה. מבטים. וקול כבוש ומתנשם:

“הוא איבד את עצמו,” אמר נחום.

“מי!?” קרא זאב והזדנק,

“האָרוך!…”

“…מה?!… לא יתכן!”

"כן. הבוקר מצאו אותו במיטתו. כשיצאנו מהצגה שנייה, פּגשנו את דודתו. היסטֶרית לגמרי. בכתה וסיפּרה ובכתה. נעמי מצאָה אותו והזעיקה את כולם. זו שכּה הירבּה לזלזל בה. עכשיו היא יושבת בחדרו ומסרבת לזוז. יושבת ומביטה אל מיטתו. השאיר רק פּתק: “לאנשים חלשים אין זכות קיוּם”…

“לאנשים חלשים אין זכות קיום,” לחש זאב – “לאנשים חלשים… אלוהים אדירים!… הוא שהיה… היה!… איננו!… האָרוך איננו. נחום, האָרוך איננו!?…”

“אל אלוהים! הרי זה מטרף את הדעת… מה קרה לו? מה קרה לו?”

המבוֹך האָיום של הכרת המוות. המכאוֹב הנצחי של הבלתי־נתפּס בחוש. אין־האונים. האָבדן המוחלט ללא שיור. התהום ללא קץ. זעוַת סופי הדרכים… והפּורקן הפּעוט, ההכרחי, האנושי – השיבה אל הקיים:

“כיצד עשה זאת?”

“רעל,” לחש נחום.

“זוָעה, זוָעה, רגיל הייתי לומר לו: ארוך, תרעיל את עצמך, לשם מה לחיות? – “עוד לא הגיע הזמן”, היה עונה… מעולם לא האמנתי שיהיה מסוגל לעשות זאת… חיים מתועבים!… שיישרף הכל. אלוהים, אלוהים – מה קרה לו? ומה אנחנו יושבים? בואו ניגש לחדרו, לבית הוריו. בואו נעשה דבר־מה. הרי אי־אפשר לשבת כך ולשתוק.”

“שב במקומך,” אמר נחום, “תן לנעמי להיות אתו בעצמה לילה אחרון… ולמשפּחה לא תוסיף דבר. מחר ההלוָיה… הלוָייתו של האָרוך, זאב, היכול אתה להעלות זאת על דעתך?… מיד אני פּורץ בזעקת בכי, שכל הבית יזדעזע…” כבש את פּניו בכפּות ידיו.

“הירגע.” לחשה לו תמר וישבה לידו, “נחום, הירגע…”

“עזבי אותי. נגמר. לא אצעק. נשארנו שניים…”

“שניים…” חזר זאב, “כמה שנים, כמה שנים. מאז בית הספר, שלשתנו – מין קשר־דם סמוי… לא ליטפנו ולא ליקקנו זה את זה. להיפך: מריבות ללא סוף, עלבונות, עקיצות וחשיפה, חשיפה… תמיד קרענו את העור זה מעל זה עד לבשר החי, עד לשתת־דם… הוא היה מומחה לזה… היה עושה זאת בתאוָה ובכשרון משלם. עכשיו… אח, ידידוּת משונה! והוא הלך…”

“הלך!” אמר נחום. “הלך… אני נזכר אותה שיחה. ‏למעלה משנתיים, זוכר? היתה אותה שעה בערך. חזרנו בלילה מקפה “מנדלוב”… ואותו ירח. אח, שמים, זו היתה שחיטה! הוצאנו איש־איש את מעֵי חברו ואת קרביו הוא. אתה הרבית או לדבר. האָרוך המעיט. אך כשהיה פולט מלה – היו שערותי סומרות… האָרוך… האָרוך…”

שקיעה אל תוך מחילות הזכרון. ניקור וגירוד כל פרט עד להבהרתו. חציבת שברים־שברים ובנייתם מחדש. ומועקה. מועקה של ללא־שוב… וערב אחד עלה מן הנשייה:


ב

היה לילה אחר. קפה “מנדלוב”. תנומה קצרה וכבדה של בעליו. בנג! – מאחורי הדלפּק “הלכה” צלחת. מנדלוב פּוקח עין אחת מוטרדת… הא – הא – השעה שתיים וחמישה. מתנער: “נו, צריך לגמור.” האורות כבים אחד־אחד. מאצל השולחן שבפינה קמים ללכת שלשתם: נחום, זאב והארוך. “שלום אדון מנדלוב. לילה טוב”. – “לילה טוב, חביבי… סגוֹר בבקשה שם את הדלת.” ברחוב. שלוליות־שלוליות מזדָהרות על פּני המדרכה והכביש. בעשר – אחרי מערבלי רוח קצרים, ירד לפתע גשם ראשון, סוחף, והשמים התבהרו. מיליוני כוכבים באַלפי שלוליות. ירח מעל עיר לבנה ושטופה ודוממת. ובדרך ממנדלוב לשדרות, בתוך הזוֹך הלילי, מהלכים שלשתם. שלושה מיבני־גוף חסונים ורחבי־כתפיים מכונסים בשלושה מעילים העשויים משלוש שמיכות עבות. צבעים שונים. שלושה זוגות מכנסיים אפורים: במקרה. הילוּך מרושל. הידיים תחובות בכיסים. ידידוּת ובדידוּת. משלוש תנועות־נוער שונות ערקו והתלקטו בהכשרה אחת של עזובים רוחניים. התגייסו לשלושח שירוּתים שונים. הארוך – לחפּרים, זאב – לנהגים. נחום – ל“שלנו”. שוחררו לפני ימים־מספּר ומשוטטים בעולם החופש והכבלים: אַמביציות. עתה הם חוזרים מהמקלט האחרון: “מנדלוב”. סביבם היה האויר בודד ומתוח. שתיקה. הילוך אטי ומרושל.

“היכן היא?” פּלט נחום. סביבם היה האויר בודד, “מי?” שאל זאב.

“היכן היא, זה מה שהייתי רוצה לדעת. היכן היא?”

“מי?”

“היא!”

“איזו היא?”

“אַח, אילו רק ידעתי…”

“תפסיק, אַל־תרגיז,” גיחך זאב. "מכיר את הבדיחה עם השופט: “אַל תרגיז…?”

“הוֹמוֹ,” קלע הארוך אל זאב. “אתה עם הבדיחוֹת ההוֹמיוֹת שלך!”

“מה?”

“זה ששמעת: הומו!”

“על יסוֹד מה? סתם מלים?”

“כך אני רואה אותך.”

“אידיוט – לא חשוב. לך אין כל יסוד לאמור כך, אבל לאמיתו של דבר, מדוע לא? מה רע בזה?”

"במה, לכל הרוחות?'' קרא הארוך.

“בהומוסקסוּאַליוּת?”

“אח, נמאסת! למה לשקר? למה אנשים חושבים שאפשר לרמות? אתה אימפּוטנט – לא תסתיר הרי…”

“חבוּב,” גיחך זאב, “למה לך להסגיר את עצמך? הכרתי אחד נמוך – כשרוצה היה לפגוע היטב במי־שהוא, היה קורא לו “נמוך”. אתה נראה בכל זאת פּיקח יותר, למה לדבר שטויות? מה זה שייך?”

“שייך,” קרא הארוך. “אינך מצליח עם בחורות. אתה חלש, עלוב, מסכן, ובכל זאת אתה מעמיד פּני גיבור, פּני זַנאי וָתיק. לשם מה זה? – הנה אני, הייתי בצבא ואני מודה: לא נגעתי בבחורה כל אותו הזמן. למה? – מפּני שאני חלש, מפּני שאני פּחדן, מפּני שאני קר כמו דג –”

“ובכן, מי משנינו אימפּוטנט?”

“תן לגמור: אבל אני אינני מעמיד פּנים. אני מודה. ‏ואתה בונה תיאוריות: הומוסקסוּאַליוּת, אהבה. שקר–”

“מי דיבר על אהבה?” תמה זאב.

“אהבה?” צעק נחום, “אהבה! רואים את השלולית הרדודה הזו, שהירח משתקף בתוכה?”

“רואים!”

“ולירוֹק אַתם יוֹדעים? יריקה סאלוֹניקאית עם נשימה קוֹלנית לפניה, יודעים?”

“יודעים!”

“ובכן, אחת – שתיים – טפו! זהו. השלולית הזו היא האהבה. זו האהבה – אַתם שומעים – ואני יורק עליה לכל הרוחות!”

“שלולית זו היא האהבה?” תמה זאב בפרצוף מעוּשה ורציני כאחד.

“כן. זוהי! אלה המים המטונפים!”

“בטוח?” הרצין זאב.

“יודע!” אמר נחום,

“מאין?”

“מהנסיון! – היי, זאב, לאָן אתה הולך? שמע שם: נטרפה עליך דעתך? – תראה!! הוא נושק לשלולית. מטורף!!! תפסיק לשתות שם את המים האלה… פּססס, לא ידעתי שאתה מסובב כזה. מה־זה צריך להיות, בעצם?”

“סמל,” אמר זאב.

“זה עם ההעוָיית שלו,” פּלט הארוך לחלל.

“סמל למה?” שאל נחום.

“לאמונה באהבה!”

“מה?” קרא נחום, “באהבה! אתה? שמע אותו! אינך זוכר מה שאמרת לפני יום־יומיים? כיצד אמרת תמיד? שמחפּש אתה קואופּראטיב מוצלח ותו לא. ששטוּת לחפש אהבה. שגם אינך מסוגל לה. גם אינך מאמין באהבה של כל אלה מהחבריה הנישאים עכשיו כמו מתוך בהלה. כָשַל כוח־סבלם. נכון – אמרת – ומצאו קואופּראטיב טוב או רע. זה הכל, כך אמרת, חבר, ואתח עושה לנו כאן העוָיות של אמונח באהבה?”

השדרות, פּניני־טיפּים היו תלויים עדיין בספסלים, מעל אחד מהם הזדקר גוש. משרוקית צרודה ומיואשת. כובע נוקשה: “קבוצת השומר”. הגיל: בלא גיל, שמנונית וקמטים, וללא הקדמות:

“אהבה – הא? אוּך בחוּרים. אצלנו בפולין אהבו גם… וואָס ווייסט איר?”

“???”

“אוּך אנחנו, הישיבֶה־בָחורים, אנחנו היינו כותבים מכתבים, אוי, הרבה מכתבים! והאמא – היה אסור לדעת! וואָס ווייסט איר –מודרניסטן? ולטייל ולטייל, הרבה לטייל; והתנאים והחתונה רק אחר־כך ורק אחר־כך – אה, דוּ באנדיטן!”

“כן? טוב היה אז, הא?” חייך נחום בלב מופתע.

“טוב, אוי, טוב; וואָס ווייסט איר? נו מילא. נחוץ לשמור. שלום.”

“שלום!” ענו שלשתם מחייכים ומופתעים,

“לאלה היה טוב,” אמר נחום.

“אח, מה יש לומר?” נאק לפתע הארוך.

“כן,” אמר זאב, “אבל עזוב אותם. עליהם אפשר רק לצחוק. לפתור אין הם מסוגלים דבר.”

“ואַתה חכם,” אמר נחום. “כיצד תסביר אתה את הניגוד בין האידיוטיזם הקודם שלך ובין מה שהיית אומר כרגיל?”

“מה כוָנתך?”

“זה – על קואופּראטיב ואהבה.”

“לעזאזל, נחום, הרי אינך מבין דבר. איזה טמטום. אתה – וגם זה הארוך. כשאמרתי לך את כל אותם הדברים האפּיקורסיים כביכול, שמעת רק אותם, מה? את הגעגועים לאהבה לא שמעת בדברי? את הקנאָה, את הסבל, את התמרוּרים שבאֵין־אהבה לא שמעת? נו, מובן, אתה הרי מבין רק מה שאָזניך שומעות. אין לי טענות.”

“בקיצור: אמוֹר: אתה מאמין באהבה?” תקף נחום.

“אני מאמין שהיא ישנה. מה שאני רוצה בו עד כלוֹת הנשמה – אני מאמין שישנו. גם אם לא אדע אותו לעולם. גם אם מראש אינני מאמין שאדע אותו. אך הוא קיים. הוא קדוש. ולעולם לא אירק בו.”

“פילוסופיה של אימפּוֹטנטים,” פּלט האָרוך.

“אתה בשֶלך, הא?”

“כן, אני בשלי. אני ישר. אינני מאמין באהבה. אתה רוצה לשכב עם בחורה – שכב. היא רוצה לשכב אתך – תשכב. אַתם מתאימים ורוצים לעשות את זה נוח וקבע – הנשאוּ! גמרנו, למה דיבורים על אהבה? אח, את זה יודעות הזונות האיטלקיות. כן –”

“מנין לך?” תמה זאב.

“חודש אחרון היינו באיטליה.”

“אבל אתה הרי אמרת שלא נגעת בבחורה…”

“טוב – נו – המ – בחודש אחרון זה היה.”

“הצלחת סוף־סוף?”

“זהו שאינך מבין חביבי, לסוג הזה אינך צריך לתת אהבה. אותן צריך לסַפּק – אז טוב להן. וגם לי טוב כך.”

“שטויות – בעצם מה כוָנתך? האם דרישת־האהבה מצד הבחורות “שלנו” היא המפריעה לך לשכב פּעם עם אחת מהן?”

“ברור. הרי עם אלה צריך לשכב באופן אמנותי. אחרי שהוכחת את בקיאותך בברנר ובדוסטוייבסקי. אחרי ששוחחת על כל הנושאים האפשריים ואהבה כמובן. שוחחת הרבה כל־כך,‏ עד שאיבדת את התשוקה אליהן. במקום לתתגבר על המעצורים על־ידי יחס פּשוט של עזרה הדדית מינית, אַתם מאצילים את המעצורים וקוראים להם אהבה; למה אתה מתגעגע בעצם לאהבה? – אהבה היא ידידות עמוקה, כן? ובה אתה רוצה, רק כדי שתהיה לך איזו סיבה הגיונית, כביכול, לשכב אתן. אבל זוהי אימפּוטנציה. אתה צריך לדעת לשכב אתן בלי ידידוּת, רק משום שחן בנות המין השני…”

“שתוק, שתוֹק כבר,” קרא זאב. “איזה שפך. בכל זאת יפה אמרת. אהבה היא ידידות עמוקה. אלוהים, זה נכון. ידידות עמוקה עד כדי הזדהות מוחלטת עם הזולת. הרי זה מה שחסר. הרי דוקא חסרון זה הוא שמגביר מעצורים ומַסליד מיחָסים מיניים. אני שונא לגעת באדם שאינו ידיד. הרי זה מה שרציתי לאמור לך קודם על ההומוסקסואליות –”

“עשֵה טובה, תפסיק עם הרעיונות החולניים שלך,” אמר נחום.

“מדוע? מעניין! תן לו לגמור. נראה כיצד ייצא מך העניין,” אמר הארוך.

“בסדר. בבית הספר זוכרים אתם, אהבתי את אותה ילדה. אהבתי תמיד אחת – אותה! עכשיו, בעצם, אני רואה שהיתה זו אהבה ממשית יחידה בחיי. אהבתי והתביישתי. פחדתי מצחוקם של הילדים. אינכם חושדים בי שאז רציתי לשכב אתה. להיפך, אתם יודעים איזה בחילה עורר בנו אז הרהור ממין זה. אבל רציתי לחבקה, לנשקה, להיות קרוב אליה בגוף. התביישתי וסבלתי. אבל להיות קרוב בגוף – רציתי, מפני שאהבתי אותה כל־כך ולא היה מספיק לי לראות ולשמוע אותה. אלא הרגשתי צורך למשש אותה, להרגיש אותה בידי. וכך אני מרגיש עד היום. לגעת אני רוצה רק במי שאני אוהב אותו, כלומר: חש אליו רגש־ידידות עז… אתה ואני – אנחנו שנינו ידידים. משום שאנחנו מבינים ויודעים ומעריכים זה את זה. משום שבינינו יש לעתים קשר של חיבה, שאילמלא המַעצוֹרים הידוּעים, יכול היה להתבטא ללא ספק במגעים גופניים…‏ בשעה שלגבי סתם־בחורה לא היה לי כלום מלבד הידיעה שמבחינה גופנית אינני צריך להחמיץ הזדמנות. ברור? זה מה שרציתי לומר. מה שאצלך אני קורא ידידות, אצלה אני אומר אהבה. אלא שכאן נעוץ הקושי. בחורות הן מין אחר, מוזר – שונה. יצורים שהתקרבות ידידותית אמיתית אליהן היא קשה ומסובכת, או, פשוט, לכל הרוחות, מפני שהן מטומטמות כולן. בקיצור: בלי אהבה – לעולם תהיה כל שכיבה לא יפה, לא מספקת. ואתה, ארוך, בריחתך אל הזונות האיטלקיות אינה אלא בריחה מן החיים. לשכב עם אלה – זוהי אוֹננוּת בעזרת גוף נוסף. ואתה יודע זאת כמוני.”

“אימפוטנט עלוב! מדוע בכל זאת אינך שוכב עם גברים?”

“בעצם חיכיתי לשאלה זו. עוד מקודם. בשבילך, ארוך, טיפוסי להתחמק מהאמת ע”י שאלה זו. אבל לא חשוב. אענה לך בדרך־משל: נזדמן לך לעמוד בקוֹמה גבוהה מאוד על מרפסת קטנה בעלת מעקה נמוּך? – שנייה אחת אתה חש תשוקה עצומה להפיל את עצמך; לשחרר את המתיחות העוצרת אותך מלעשות זאת. מדוע אינך עושה זאת? משום שהתענוג האיום שבנפילה מוביל אותך לסילוף גופני בלתי רצוי. אינך יכול לנפול ולהשאר. אתה יכול רק לנפול ולהכחד. כך הוא בשכיבה עם גברים. גברים אינט עשויים לשכיבה עם גברים. זה הכל. ויתכן שזה טראגי."

“שקרן אומלל!” – קרא הארוך. “תיאוריות ופלפול. אתה מפחד מבחורים בדיוק כמו מבחורות. לכן אינך שוכב עם שניהם…”

“מי לא שוכב אתם?”

“אתה! ואל תחייך לי חיוך של וָתיק־במקצוע. איש אינו מאמין.”

“אני מחייך ‏ ברחמים…‏ גם אני לא האמנתי שאחרים מסוגלים לעשות זאת, עד שניסיתי. ילדי הקט, זה לא כל־כך נורא, לא כל־כך נורא כפי שאתה חושב. נכון, אתה צריך לוַתר על גאוה מסוימת, צריך להחשף מאוד בגוף ובנפש – מה שבוַדאי לך, ארוך, קשה יותר מלאחרים! אבל – גם על־כן אני אומר ידידוּת, אהבה. כשאתה אוהב אינך בוש להחשף, להתגלות. להיפך. אתה מוצא סיפוק בעצם החשיפה.”

“נכון,” קרא נחום, “הגאוה הזו! זה מה שמפריע. טוב. ואם לא נאהב – הרי לשכב עם בחורה אנחנו צריכים, לא? איך מתגברים על הגאוה? לעזאזל, כיצד אנחנו בנויים, בעצם? הרי אנחנו מסולפים, אנדרוגינוסים ממש. מה זה? מהו מקור כל חוסר שיווי־המשקל שלנו? לכל הרוחות, בית־הספר המתקדם שלנו. תמיד, משום־מה, הוא עולה על דעתי כשאני מהרהר בזה. זו היתה התקופה היפה ביותר בחיינו, ובכל זאת – זה מה שקילקל אותנו. שם תונכנר להיות יותר־מדי בני אדם. יותר־מדי ‏מבינים. יותר־מדי מעריכים את עצמנו, את חולשותינו, את גאוָתנו. שם היה המקור. שם? – אינני יודע… מה זה, מה זה באמת?”

“שטויות!” קבע זאב. “לא בטוח.”

“לא שטויות,” אמר הארוך. “הוא צודק. הרי זה מה שאמרתי: יותר־מדי בני אדם. יותר־מדי מבינים. פחות־מדי חיוּת. לעזאזל כל הויכוח הזה. אין לכם תקוה.”

“ולך?” שאל נחום.

“לי בוַדאי שלא.”

“ולי יש,” אמר נחום, “אני רוצה שהיא תבוא. הנה: כמו שאתם רואים אותי. יש לי חזה רחב, נכון? ושערות עבותות עליו – אני רוצה שתבוא ונהיה יחד. יחד אתה לשוטט וללכת, יחד אתה להגשים את כל הרעיונות הגדולים. אני אוהב אותה. מתחרט שירקתי אל תוך השלולית, אל תוך האהבה. אידיוט שעשיתי זאת! הרי אני אוהב, אוהב, אוהב! לא תאמינו – מעיק בחזה. כאב פיזי ממש; תשוקה וגעגועים אל אחת שאינני יודע מי היא; לא תאמינו – אבל לכל השדים! הערב הזה. מה קרה פה?”

“אין דבר!” פנה זאב אל נחום, “אתה טוב. אמרת מה שכּולנו רצינו לומר, כלומר: ליילל. כך. טוב שיש – וזה טוב. אבל אם לא טוב, מוטב שיהיה לא טוב מיש, מאשר לא טוב מאין…”

“אימפוטנט!” קלע שוב הארוך.

“עדיין?” שאל זאב. “אתה בודאי סובל הרבה. שמע לי, אָרוך, התיאש מהכל. הרעֵל את עצמך.”

“נמאסת,” אמר האָרוך. “אני הולך.”

“צדקת. ליל מנוחה…”

“לילה טוב. להתראות.”

“חלומות נעימים. גם אני מסתלק.”

צעדו איש לעברו. איש לדרכו, בפינת־רחוב חשוכה הצית איש־איש סיגרית והקשיב: צעדיו של הזולת נמוגים; והלילה. היה זך ובודד ומתוּח.


דמדומים. אור החשמל מחויר והולך. צינת לפנות־בוקר עולה מן המיטה המוצעת. נשענת בגבה אל הקיר, כשראשה שמוט, שקועה בשינה – מאירה. לרגליה – תמר. כלאחר לויה ארוכה ומייגעת רובצים נחום וזאב במקומם, שקועים איש־איש באפלולית בארו הדלוחה: הבוּשה להיות קיים. הסלידה מאור היום הבא. הכאב המתוק השפל לחוש את החיים מתגלגלים במסלולם הקבוע. למטה דוהרת עגלת־לחם. שקשוק כדי החלב עם קול האופנוע. יום – יום חדש בלעדיו –

“תמר, את ישנה?” לחש נחום.

“מה?.. לא!.. אה – נימנמתי מעט. נחומי, נלך.”

“כן,” אמר. “נלך.”

הוציא חפיסת סיגריות. הגישה לזאב. הציתן. שאפו עמוקות את עשנן. שלחו זה אל זה מבט ממושך וללא “שלום.” – דלת. שמי בוקר טלואי־ערפילים. הגג הלח מטל. צינה. ירדו במדרגות חבוקים. ולפתע היו השלומים על הכל: תמר היתה לצדו, שלו, בתוכו. תמר – באפלולית קמורה תפסה נחום בזרועותיה:

“תמר,” אמר, “תמר – – –”

“מה לך?” תמהה, “נחום אל תלחץ כל –”

נשקה ארוכות ללא קץ, גפפה ולחצה בתשוקה סוערת שלא כדרכו.

“תמר את כאן –” לחש לה.

“אני כאן, אני כאן, חביב – מה לך?”

“אלוהים, מה הייתי עושה בלעדיך?”

יצאו לאוירו של רחב. אוירם של עסקים ואנשים ומטרות. יד ביד, ללא הגה חלפו כמעט בריצה – ברחובות מזנקים ללחם. דמם התרונן. שאג לנקמה. המוות עמד לגווע. החיים. החיים הגדולים… חלפו רחובות. הגיעו לחדרו. ירדו מדרגות־מספר: מרתף. הגיפו את התריסים. אפלה. ובתוכה היו החיים – חיים שבעתיים. עזים ורוננים ויוצרים חיים. היתה הנקמה בחדלון…



על הבן והחבר


לזכר חבר בקרב

..עם חשיכה גמרנו את הסיורים והכנת התכניות, והוחלט על חוליות בנות 5 איש כ"א שתחדורנה לכפר במטרה להרוג כל גבר נושא נשק.

ועם זאת, להמנע מרצח נשים וילדים. דבר זה הוא שהקשה עלינו במיוחד את ביצוע הפעולה. זו אחת מהפקודות הקשות ביותר שמוטלות מדי פעם על חייל, כי דבר זה אומר שלא בהפתעה נבוא אלא נבחַן כל בית בפנסים. וזה סיכן את המשתתפים בפעולה באופן מיוחד.

חולקו האנשים ליחידות. בינתיים ניגש אלי אסף ז"ל ומסר לי שאחד מחבריו בשם חיים לא יכול לשבת בחיבוק־ידיים כשאנחנו עומדים לצאת לקרב, והוא לא ישקוט ולא ינוח עד שיצרפהו לאחת מהיחידות הפורצות.

וסודר הדבר, בדרך בלתי־ידועה לי עד היום, שחיים יצא לקרב אתנו. הכרנו אחד את השני כ־3 שעות בלבד לפני הפעולה, ומיד, באימון קצר שעשינו, נוכחתי כי הוא הטוב בלוחמים, הוא נקבע כפורץ.

חָגרנו את נשקנו, סטן לכל אחד, ושנינו כפורצים לחצנו יד להצלחת הפעולה.

יצאנו לדרך, בפעולה זו השתתפו יחידות רבות. זו היתה פעולה ראשונה במספר כה גדול של משתתפים כי ידענו שגם מחיפה יצאו יחידות אל הכפר.

הלכנו דמוּמים, כל אחד צופה לסביבה יפת הנוף המשתקפת לרגלי הכרמל, והוגה במחשבותיו. חיים נראה שקט ובוטח, כולו דרוך ‏ ומוכן לבאות.

התקרבנו אל הכפר, ההתקרבות בוצעה בסדר ופתאום נפתחה אש.

ניתנה הפקודה, ופרצנו לסמטאות הכפר, אל הבתים. הפריצה היתה קשה כמו שכתבתי קודם. כי לא רצינו להשמיד משפחות ברימונים, אלא פרצנו דלתות כדי לזהות פנים, וזה סיכן אותנו במידה נוספת. חיים התגלה כלוחם מצטיין ואמיץ לב, תמיד נמצא במקומו נסוך בטחון עצמי. כמעט שלא החלפנו בינינו מלים באותו זמן אלא בתפקיד ובקריאות עידוד אחד לשני. בטחונו הרב בזמן הקרב נסך בטחון גם ביתר אנשי הכיתה.

הגענו לבית חמישי במספר, התקרבנו, והנה מולנו ערבי, לקריאתו מי שם? ענינו באש, הוא היה מאחורי מעקה מרפסת, והחזיר אש, בינינו לבינו היו כ־5־4 מטרים. מיד נצמדנו לקיר הבית.

בינתיים פתחו באש גם מהחלון, המצב החמיר. החלטתי לעקוף את הבית ולהשמיד את האויב מאחור. אחד האנשים התקרב לחלון ‏בכדי להכניס רימון ולהשתיק את העמדה ואנחנו עזבנו את המקום ועברנו לצדו השני של הבית (אבל אותן רעיון עלה גם בראשם של אויבינו) וכשאנחנו רצים ליד קיר הבית בכדי לא להפגע מיריות הבאות מהחלון נפגשנו שוב פנים אל פנים. כולנו פתחנו באש. לפתע היים נעצר ונפל. עוד המשכתי באש וחבר שני זרק רימון. אחד אחר השני התפוצצו הרימונים. נשמעו עוד כמה צעקות והבית נשתתק. רצנו אל חיים, הוא עוד מילמל משהו. חבשנו אותו, הוא היה פצוע אנוש. בינתיים כבר דאגו לנו, כי יחידתנו איחרה לחזור בגלל קרב קשה זה.

מיהרנו להביא את חיים למקום איסוף הפצועים. נשאתיו על גבי, כשאני בוחן אם הוא נושם עדיין. מיהרנו אל חחובשים לעשות את אשר באפשרותנו להצילו, אולם הוא מת.

מלבי לא ימוש חבר לקרב, לוחם אמיץ מימים ראשונים.

לא הכרנו איש את רעהו לפני הקרב אבל בשעות מעטות אלו יש ומכירים אדם יותר מאשר בשנות חיים רגילות.

יהי זכרו ברוך.

ינון



 

יצחק בן־דור ז"ל – קטעים על בנו חיים, לקוטים מתוך מכתבים הביתה מזמן השירות בצבא


25.7.43

– – – הנימה הפסימית בדבריו (מחיל־הים) מקורה אולי בחולשת־הגוף שהוא צריך להתגבר עליה. מה לרוּת־נכאים כזאת ולעלם בגילו? מדוע אין שמחת־חיים מכסה אצלו על הכל? – – – הצרה, אולי, בחוסר חיי־חברה מעניינים בקרב חיל הצי.


21.9.43

– – – מכתכו של חיים הוא בגדר דוקומנט אנושי, האמת שבו, ההמיה החרישית שבו, הייתי אומר שזוהי יצירה בלטריסטית. חיים יודע לכתוב, להתבטא, לתאר, לצייר, להביע מצב־רוח. אולי הוא אמן בשטח זה, אם כי לא הייתי רוצה שיעשה את האמנות הזאת קרדום לחפור בו. בטוח אני כי יש בכוחו לתת ביטוי להלך־רוח, לדמדומים ‏ נפשיים ולמאוויים רוחניים…


19.6.44

– – – מכתבו של חיים אליך נעלה בפשטותו. כן. יפה־נפש הוא וקשה גורל… הוא ראוי להערכה ואהבה. הבה נשפיע עליו שלא ינסה לשבור קירות ברזל במצחו הרך.

– – – הרי זו עמידה נעלה. מסירותו היקרה אליך מביאה אותי לידי חום נוסף כלפיו.


25.6.44

– – – נוראה מסגרת־הברזל שהוא נתון בה.18 נחוצים כוחות גוף ונפש כדי לצאת ממנה בשלום. חיים מקסים במכתביו, בפאר נפשו, הלואי ותהיה לו התבונה להסתדר בגיהנום זה.

– – – הוא עומד לפני במלוא החיוב שבו, דמות אדם בעל מחשבה ורגש ובעל יחס נעלה אליך.

– – – הייתי רוצה לקרוא כל אשר אמר לכתוב ופָסַל וכן כל הטיוטות שהתחיל והפסיק – אם אמנם התחיל והפסיק – יקרה לי אמיתו כמות־שהיא ולאו־דוקא כפי שהיא מתגלית בכלי מלוטש. טובות לי אבני מחצב ולו רק צרורות הניתזים מחוד קורנסו המתאמץ להכות בצור ולחצוב יפה.


15.11.44

– – – הקטע הנהדר ממכתבו של חיים מעיד על כשרונו של בננו לתאר מחזה אידילי; הוא מתאר באהבה. ועוד יותר הוא מעיד על עדינות הנפש שלו. אם יתגבר חיים על חולשתו – יהיה אדם מאושר ואולי גם גדול.



 

לאבות ואמהות בישראל


לחיים, בשילוב נשמות

הצפרניים ‏ שבהן ירטשו נוקמים עברים ‏צעירים את גוּפי המרצחים, תותבות הן, שאולות מהעולם הדורסני השופך‏ את דמנוּ ללא רחם. בנינו ישילוּ את צפּרני הדמים, כאשר רק תוּפר ותסולק מזימת‏ הרצח והחנק מעלינו. ילדינו נשארו בנפשם שׂיוֹת טהורות, גם לאחר שאילצוּם הזאבים למדוד להם במידוֹתיהם.

שבועות עברו בתדהמה עד שנתבּרר, כי הנאצים של המזרח זוממים השמדה ממש, וכי אין כל תקוה שיקוּם מישהו ויאמר להם הרף. בלמינו המוּסריים קיימים, ואת מס־הדמים מגוּפנו שילמנו. לא השכמנו להרוג את אלה שהתכּוֹננו להרגנו, כי אמרנו, אוּלי בּכל זאת לא ייגרר הרוב אחרי המיעוט שפּתח בהתקפות.

ובינתיים זבו דמינו בכבישים ובחוּצות הערים. הרוגמים רגמוּ, הדוקרים דקרו; וברוב עידוד, למראה הרשוּת שניתנה למשחית, הופיעוּ גם רוצחי הדרכים, גם הקלעים והצלפים ‏ ורוֹמי־הרמונים, לעזרת המציתים והשודדים. הסכרים שהקימו מגינינוּ בגבוּרה – לא הספיקוּ.

כשבנינו מתפּרצים ‏ עתה בחמת זעם לתוך משכנות האויב, לאור היום ובחשכת הלילה, לזרוע אימים ‏ ואש, ‏חוּרבן וּמות, הרי אינם אלא מחזירים בזה לחיקוֹ מקצת מן האסון שבוֹ מבקש האויב לטבענוּ. לא צמאי־דם הם, ואת המזמרה לא כיתתוּ לחנית.

חובה מוּסרית עליונה היא להם להביא את המלחמה אל שער האויב, והם גדלו וחזקו ברוח עד מדרגה, ועד יכולת זוֹ. הנערים והנערות שלנו לא ישלימו אל משטר־משיסה, לא יוַתרוּ על חיי יהודי, לא על סימטה בפרבר שלנו,‏ מכל שכּן לא על זכוּת מן הזכוּיות על מרחב יהוּדי, על זכוּת המגיעה לכל עם. אם פּרץ האויב את בטחוננוּ, הם לא יניחוּ לו, לפורע, להתענג על שלוה בדרכים ולא על מיבטחים בכפריו. מי שיצא לשכּל בחוּצות יהוּדים, יקבל אימה גם בחדריו הוּא. בת בבל לא תהיה שודדה ונשׂכרת. היא תהיה גם שדוּדה. אשרינו שגידלנו דור לוחמים, השותים ממעיינות הגבוּרה, ולא על מנת להיות שיכּוֹרים.

צאוּ ובדקוּ את שליחי הנקם היהודי האלה, מה הגיגם ומה האפיקים למרצם ואונם בימים שבהם ניתן לנו אויר לנשימה. עמוּסי עמל, מעמיקי פּיוּט, שוחרי מדע ומסע ואמנוּת. קדושת צלם אלוהים אשר באדם מרוקמת איתן בתפיסתם הרוחנית. הכּר תכירו זאת למן שעשוּעי־הילדוּת שלהם ועד הרוח המפעמת בתנוּעות הנוער שהם מקיימים. השנאה מהם והלאה. לא היתה בהם איבה לערבים. הם הרגישוּ כי אנו, אבותיהם, לא הגינוּ מעולם איבה. כמונוּ בנעורינוּ נטוּ קו לכל ימי חייהם, קו הבנייה; את עתרת כוחם הם מבקשים לפרוק בדרך היצירה, בהחיאַת שממות, בפיאור נכסי השלום שלנוּ ובגיווּנם. נשרינו הצעירים יודעים גם לשקוד כנמלים למען היצירה העברית.

שלימוּת־הנפש, נחלתם המפוארה של העלמים והעלמות שלנוּ, בהירי־המבט וטהורי הלב, היא שעושה אותם‏ כּפירים, עת יבוא צר לשלוח שן ורגל ופגיון בשדנו הדל, משום שהוא נראה להם כאילו הפקר. אז נתקעים מאליהם הקשתות והחצים והגרזנים במקום כנורות ועוּגבים בידי דָוִידינו הרכים, הבאים מאחורי צאן וסירה וספר. כל עוֹל קשה יקבלו עליהם, ואפילו משמעת, היא הקרבן הקשה ביותר לרוּחם, ובלבד ללכּד חזית מלחמה שערה. בחריקת שיניים וכיווּץ אגרופים, בלב שואג בלי קול, יבלמו זמן מה את חרונם, יעמסוּ בתפקידי יום־יום אחראיים, אולם כאשר תיגדש מידת־היסורים, כמו במקרה בתי־הזיקוּק בחיפה, יזנקוּ.

הם אינם יכולים לייבב. אֵל־נקמות מדבר אליהם מן הקמה התמה שאנו מגדלים, מקולות השלום שאנוּ קוראים אל השכן ואל כל העולם, לחוס עלינו ועל עצמם ולתת לנוּ מנוח ונשימה ואויר. ילדינו יודעים את אמת־השלום והרחמים שלנו, כמה כנים היינו, אנו וילדינו, בביטוי הרצון הטוב. והכרתם זו מפרזלת אותם למלחמה. השקר ‏שבמלחמה שהוּכרזה עלינו‏ מסמר את שערותיהם לא פחות מהצרה שבה. איכה יעיזוּ בזוּיי־חמסנים סוחרי־עבדוּת, צבוֹעי־מדבר, לשלול מאתנו את מתק החיים, את תפארת המולדת. גיאָיוֹתיה ורכסיה של המולדת, אשר אותם מדדוּ לוחמינו בשעל רגליהם כשהיו‏ עוד דקות ורכות, כשילקוט הטיול הקטן מכביד משהו על שכמם וכפּות‏ ידיהם הגמישות לופתות את מוטות־הטיול הקלים – והידיים הקטנות כבר נלחצוּ אז בכוח אל המקלות האלה, כאשר הפריעו להם צרי־עין עוֹינים בסיורי הלימוד – העמקים והשבילים האלה, ההרים והסלעים האלה לא יוּכלו ליהפך מארב של מרצחי יהוּדים, ועיני היהוּדים הצעירים רואות, היה לא תהיה!


ועתה יפגעו ברקים באלונינוּ הצעירים, הם נופלים באהבה. ‏אהבה – הוא רחשם האחרון. אין להם שמץ טינה עלינוּ על שחינכנוּ אותם לטוהר ולשלימות, על שנטענו בלבם את אהבת החירוּת ואת זקיפות הקומה. הם אינם מסוּגלים להרכין את הראש, אוּלם הם מוֹדים לנוּ על כך. הם מודים לנו גם על שהקנינו להם את תפיסת צערה של הגולה, ואת הרגש שעלבון הוא לחיות בהוַיית־חוּלשה. בשהם יוצאים להכוֹת באויב, הם מתכוונים לאויבי כל הדורות, לאיבה‏ עצמה, לרשעה עצמה, וגם לחטא של עצמנוּ, אבי כל חטאת – חוּלשה.

וכשהם עולים למזבּח ברינת־עלוּמים, הם מתכּוונים לקרבן־גאוּלה, שאין מנוס ממנו לשוחרי־חיים.

י. בן־דור

כ“ז טבת תש”ח (9.1.44)




  1. על חיים בן־דור מאתר “יזכור” – פרויקט בן־יהודה

    https://www.izkor.gov.il/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%9F־%D7%93%D7%95%D7%A8/en_e595fd1fbc737571d88d912aac27a04b  ↩

  2. כפי שהוצע ליקותיאל.  ↩

  3. הידיעות על האסון של גולת אירופּה  ↩

  4. דוֹדה  ↩

  5. בתור עובדת בגן־ילדים  ↩

  6. פסבדונים של ח. בן־דור  ↩

  7. במנרה  ↩

  8. בצינוק  ↩

  9. מלשון שׁחפת  ↩

  10. מיידיש – פּלוֹנטר – סבך  ↩

  11. “ההגנה”  ↩

  12. פרבר בתל־אביב  ↩

  13. קיבוץ רבדים.  ↩

  14. הוחזר לתפקיד בפּלמח  ↩

  15. ל“שורה”  ↩

  16. ליקוטים מרשימות ח. בן־דור – ביקורת סרטים, ועוד.  ↩

  17. מן העזבון (חתימתו בפסבדונים, כנ"ל, ולא נקבע זמן־כתיבתוֹ) – וניתן כאן משום העדוּת הפּסיכולוגית חנוקבת בתחום המצוקה המינית של הדור – שסִתְרָה עדיין מרובה על גילויה.  ↩

  18. הצינוק  ↩

המלצות קוראים
תגיות