¹

ב“ה ירושלם עה”ק ת“ו כ”ד תמוז תרט"ל.

הרב דר. ראהמער ממאגדענבורג לבש בגדי השרד ועלה על במת מכתב עתהו (איזר. וואָכענשריפט נו' 23 ש"ז) והטיף על ירישלוים מוסרו הנעים, ומכבד את בניה בתוארי הכבוד “נעדרי הכבוד ומשוללי המידות” ולמה? ומפני מה? שמעו נא אחב“י! המיסיאן הבריטאנית שנוסדה לצוד בני ישראל בחרמם פה ירושלם, בראותה כי אזלת ידה עד כה לבוא למטרתה, וכל כליה אשר יצרה לא הצליחו להסיר לבן של ישראל מאחרי אביהם שבשמים, חבלה תחבולה חדשה ויעצה עצה עמוקה כשאול ליסד בירושלם בתי מחסה לנערי ב”י עניים ובבית הזה ילמדם מורה יהודי תורה שבכתב ומורים נוצרים שפות אנגליא וערבית, וגם מזון כשר וכסות נקיה ישיגו שם. ואמנם אין קץ לכל החרדה הנוראה אשר חרדה ירושלם זקניה וראשיה וכל עמה לשמע מזמת המיסיאנארים, כי חרדו פן העוני השולט בזרוע עוזו, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, יפתה לב איזה עניים מרודים למסור את בניהם הרעבים והערומים אל המולך של המיסיאן המראה פנים של חמלה ואהבת הבריות ומתעטף בטלית של תמימות. ואולם הנסיון הורה גם הפעם, כי היהודי הוא מצודה של נתנה להתלכד, וגם הרעבון לא יעבירנו על דתו ואמונתו. כי בכל המון בני ישראל יושבי ירושלם עה“ק שמספרם עולה יותר משלש עשרה אלפי נפש (יוסף ה' עליהם!) וארעה חמשים מהם גוועים ברעב, לא נמצאו בהם כי אם אבות עשרים ילדים אשר לא עמדו בנסיון ולא חשו לבזיון ונתנו את בניהם להמיסיאן ללמדם ולכלכלם. והנה גם היו אבות עשרים הנערים האלה שוכחי אלוה ונעדרי רגש כבוד באמת, היודעים את חובתם ומכונים למרוד בה – גם אז אין כל צדקה לאחינו שבחו”ל לחיב בשבילם את כל תושבי ירושלם היראים והחרדים לדבר ה‘. אברהם אבינו בעמדו לפני ה’ להתפלל על אנשי סדום שאל כהוגן “כאף תספה צדיק עם רשע! אולי יש חמשים צדיקים אולי יש עשרה, האף תספה ולא תשא למקום בעבור צדיקים אשר בקרבה? חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע” וגו' – והנה אם הקב"ה לא רצה להפוך הערים אשר יושביה רעים וחטאים אם נמצאו בקרבן חמשה צדיקים, נוכל אנחנו יושבי ירושלם לבטוח בה' כי לא יהפוך עיק גדולה של חכמים וסופרים בעבור עשרים רשעים אשר בקרבה.

אכן הרב דר. ראהמער לוא היו קרנים לו כי עתה לא חשב לו לעון להפוך את ירושלים כרגע! ובעידן ריתחא (אוריתא דקא מרתחי ביה?) הולך ומונה חטאות ירושלם אחת לאחת. הלא כה דבריו כאש: ”זה שנים מספר יסדו המסיתים בית חולים בירושלים ובחבה יתרה מכניסים לתוך מחצותיו חולים מבני ישראל. וישנם הרבה מיושבי ירושלם אשר הנם נעדרי כל רגש כבוד ולחרפת היהדות ולמרות עיני בית החולים ראטהשילד לא ימנעו עצמם מלקבל טובה מרובה ממדת טובם של המסיתים“. יפה דרשת דאקטאר נכבד! אך אתה נאה דורש, היה נא גם נאה מקים את דבריך ובוא נא הנה שב בתוכנו ירחים שלשה ואז בעיניך תראה ובחנת מצב העיר, מספר חוליה, תהלוכות בית החולים של ראטהשילד והרופא המנהל העומד בראשו, ואז תתחרט מאד מאד על המלים הקשים “נעדרי רגש כבוד” אשר כבדת בהם את אלה האומללים אשר אחרי הפכם את משכבם בביתם כמה ימים, ואזלה הפרוטה האחרונה מכיסם בשכר הרופא והרפואות וגם המצע אשר תחתיהם נתנו בערבון, ואחרי דפקם על פתחי ביה”ח לראטהשילד וישובו משם בפחי נפש כי אין מאסף אותם – אחרי כל אלה הנה הולכים או נשואים אל ביה“ח האנגלי שמתקבלים שמה בספ”י לדאבון לבבנו. והנה אינני מצדיקם ח“ו, אבל כשאני רואה בצער העני והכאב, אשר כמה פעמים בבכי יבא לבקש לו עצה ותושיה מאין יקח שני פראנק לשלם להרופא של ביה”ח של ראטהשילד בשכר הביקור, כשאני שומע אנקת החולה השואל לדעת כמה פעמים יצטרך לשלם שני פראנק להרופא הזה עד אשר ירשהו להכנס אל ביה“ח אשר תחת השגחתו – לא יתנני לבבי לגזור על עני כזה בלכתו אל ביה”ח של המיסיאן, משפט קשה לאמר “נעדר רגש כבוד הוא” כי אין אדם נתפס על צערו, ובפרט אחרי עשו אלו כל מה שהיה לאל ידם להנצל מידי טובת המסיתים ולא עלתה בידם. האם בעניי ירושלם תלוי האשם אם אין בביה“ח של ראטהשילד כי אם שמנה עשר מטות? האם חייבם בדבר שאין הרופא של ראטהשילד מבקר שום חולה בביתו טרם שיקבל שני פראנק למפרע? העליהם יושת החטאת שהרופא של ראטהשילד מתאכזר עם החולים הבאים לדרוש עצתו בביתו (בשכר חצי פראנק!) ומראה להם פנים זעומים וגוער בם וגם לפעמים יגרשם מביתו, או מניחם לשבת כמה שעות בחמה או בצנה עם ילדיםחולים רבים, עד שקם ממטתו ג' שעות ביום ועד שיבא לפניו הרצון לתתם לבוא לפניו – אמור נא מורנו ורבנו דר. ראהמער: מה הפרש יש בין הרופא בביה”ח של ראטהשילד ובין רופאי המיסיאן? כזה כן זה אוכל טריפות, מחלל שבתות וכל קדי ישראל ומלעיג על כל התורה והמצוה! ולא עוד אלא שרופא של ביה"ח רוטהשילד אף כי בשם יהודי יכונה, שונא את היהודים והיהדות וחורק עליהם שיניו בגלוי ולא בסתר!

ענה נא דאקטאר נכבד! מי המה כאן מחללי שם שמים: הם המנוגעים והמעונים האומרים להציל ממות נפשם ומתוך צערם יאחזו בכל יד המושטת להם לעזרה מבלי חשוב הרבה אם היד ההיא היא של אויב או של אוהב, או עשירי עמנו בחו“ל אשר בהתנדבם פעם אחת לבנות ביתחולים קטן שבקטנים בירושלם, אומרים בלבבם שכבר יצאו ידי חובתם, ומן אז מסתירים פניהם אפילו מביה”ח עצמו אשר כוננו ידיהם מבלי שים לב למוסרו בידי מנהלים ישרי לב ורופא ישר ונאמן אשר לא תהיה עינו ולבו רק לבצעו… ואם היית פה ימים אחרים לא יספת לאמר, כי אך להכעיס לבית החולים של ראטהשילד ידרשו החולים ברופא המיסיאן! אמנם חרפה היא להיהדות, אך לא לנו כי אם לעשירי עמנו בחו"ל, אשר עיניהם רואות כיצד בני האמונות האחרות משתדלים לשכלל כל בתי חסד שהקימו בירושלם בשלמות גמורה, ואחינו דורשי שלום ירושלם כל מה שהם עושים הוא בקמצנות, ולא הוציאו מתחת ידם לעולם דבר שהוא מתוקן כהלכתו.

בצאתו מבית החולים יפנה לו דר. ראהמער אל בי“ס או בית מחסה אשר כוננו ידי המסיתים ופה מצא. חטא וחטאה ירושלם, חטא לא יוכל כפרו, וכך הוא אומר: “אבות משוללי כל מדה טובה וגם ידועי מחסור מצאו כאן מקום להשליך מעליהם כל (?) משא חנוך בניהם”. כן דברת, כמוך כמוני כלמה כסתה פנינו, כי בעיר הקדושה הזאת נמצאו יהודים אשר באיןפחד אלהים לנגד עיניהם מסרו בניהם בידי המסיתים, ואין לך חלול ה' גדול מזה! אבל הגד נא אם ידעת מו”ל מכ“ע לבנ”י, איפה עיר ואם בישראל אשר תוכל להתפאר כי מעטו בקרבה בנים משחיתים ולעשרים לא יגיעו, כמו עיר עז לנו ירושלים? וגם אלה אבות העשרים ילדים אשר לא עמדו בנסיון ונלכדו ברשת זו טמנו להם המסיתים, גם עליהם הפריז דר. ראהמער את המדה בקראם שוכחי אלוה ונעדרי כבוד. אין התוארים הללו ראוים להאמר אלא על בני אדם שיש בהם ריח תורה והכרה שכלית שמחובתם להיהדות באשר הם יהודים, ובכ"ז לא ישימו לבם לחובותיהם אלו ובעד בצע כסף ימסרו את נפשם להשטן. אבל אלה אין בהם מכל המדות הללו כלום, המה יושבי קרנות, אין בהם ריח תורה ולא כל רוח דעת אלקים, ואין להם בעולמם חוץ מד' אמות של מלאכתם והלחם שהמה אוכלים; אינם יודעים את היהדות ומה היא דורשת מאתם ואינם מבינים אל המיסיאן ונכליה, בלתי זאת יודעים כי הרעב יציקם ועולליהם שואלים ואין להם, וכאשר אנשים באים אליהם ואומרים להם תנולנו בניכם ונאכילם ונשקם ונכסם ונלמד, הלא ישמחו על המקרה הזה, אבל לא שוכחי אלוה ונעדרי כבוד המה כי רק בשגגה עשו מה שעשו. ובדבר עון חלול ה', כמדומני אשר העון הזה יחול על ראש אלה אשר לחכם שופר ותוקעים ומריעים ותוקעים לפרסם הדבר ברבים, ולא על ראש יושבי ירושלם אשר מענים ודלותם אין לאל ידם להשיב הנדחים הללו המועטים מאד במספרם.

כן הוא, אין לאל ידי יושבי ירושלם לעצור בעד הרעה הזאת! כח יושבי ירושלים הוא רק כח התורה ולומדיה ובו עצרו תמיד בעד המתפרצים השוגגים והמזידים, אבל גם הכח הזה אין להם עוד. ומי גרם חלישות כח תופשי התורה בשירושלם בימים האחרונים לבל יוכלו למחות בידי עושי עול? הלא רק אלה אשר כיום ימיטו עון על ראש רבני ירושלם! הלא רק אלה אשר נתנו יד לפריצי ירושלם שהתפרצו מפני התורה ולומדיה; רק אלה אשר עשו מכ“ע שלהם למערת פריצי ירושלים וקבלו דבריהם שקריהם וכזביהם גדופיהם ונאצותיהם נכליהם ושקוציהם אשר השליכו על תופשי התורה בירושלם. ודין גרמא כי בהקרה מקרה לא טהור הזה אשר רק בכחה של התורה ובעוז כבודה יכלו לקחת מעמד כנגדו, תש כחם, כי כחם ועוזם הוחלש ע”י חרפות של שקר שנתקבלו באותם כתבי העתים, מה כחם של חכמי ישראל להניא בידי בני בליעל אשר לא שמעו לקול הכרוז אשר קראו בחיל הרבנים גדולי ירושלם וראשי קהלותיה, למנוע רגל ילדי ב“י מלבוא אל ביה”ס ההוא?! – אמנם כן הוא, הטילו הרבנים חרם חמור על אלה אשר ימסרו בניהם לבית ההוא, כי לא ידעו כי יעשן בם אפו של הרב דר. ראהמער על המעשה הזה ויהיה בעיניו כפעולה הגורמת את ההיפך מהתכלית הנמרצה, ומה נעשה כי לא נחה עלינו רוח חכמה רוח עצה וגבורה כעל דר. ראהמער לעשות כאשר הוא אומא לעשות: “ךדראון עולם יהיו הרשעים האלה, אף פרוטה אחת מן החלוקה לא יקבלו עוד, ושמותם יוחרתו לזכרון חרפה לדור אחרון”.

כמה גדולה היא החלוקה בעיני דר. ראהמער! בריה נפלאה ומפליאה היא בעיניו! ולדעתו הנקל בידה להמית ולהחיות למחוץ ולרפוא. ומתוך שהתלקח על החלוקה שכח את אשר אמר בתחלת מאמרו לאמר: החלוקה היא אם כל ההשחתה החומרית והמוסרית בירושלם – ולבסוף הוא אומר להפוך את סם הממית הזה לסם חיים ומרפא להעלות בו ארוכה למחץ המיסיאן! כיפי הנראה יאמין דר. ראהמער המאמין כי כל אנשי ירושלם יחיו באמת רק על החלוקה, והיא היא המספקת לנו כל צרכי האדם, באופן שאם נשלול מאחד את חלוקתו יהיה מוכרח לעשות ככל אשר נדרוש מעמו. אבל אחרי בקשת אלף מחלות מדר. ראהמער טעות גדולה טעה! והלואי שתהיה החלוקה מספקת לדירה, ויש כוללים שאין חלוקתם מספקת אלא לקנות מים לשתיה. והגע בעצמך: אם אחד מבני הכוללים האלה אשר חלוקתו היא בערך חמשה או ששה רובל נייר לגולגלת לשנה, היה מוסר את בנו לביה"ס של המיסיאן והיו ראשי הכולל מתרים בו ומזהירים אותו שיפסיד חלוקתו, הישוב עבור זה ממחשבתו הרעה? וגם עצתו לפרסם את שמות החטאים ולתתם לקלון ולדראון שגבה מאתנו. תמה אני על דר. ראהמער: מה ראה להרחיק את החרם ולהביא תחתיו את הדראון? מה הפרש יש בין זה לזה? הלא גם החרם איננו אלא פרסום הקלקלה של המקולקל המוטל בחרם, שבעבורה חרפה היא לאדם ישר לבוא עמו במשא ומתן ולעמוד בד' אמותיו, והיש לך דראון גדול מזה? ואולם מה נעשה לפני דור החדש האוהבים שנויי השמות. לזכר שם “חרם” יעותו פנים ויתקצפו כאלו עקצם עקרב, אבל שם “דראון” (אן דען פראגגער שטעללען) אפשר להשמע, כי הוא מסכים עם מושגי הזמן!

ואולם לא לחנם לבש דר. ראהמער קנאוּת כמדו. לא לחנם הגדיל עון בת ירושלם על אחת מאה. כי אמנם כל הזעקה ההיא איננה אלא תואנה מוצאת להתגולל ולהתנפל על הקנאים אשר בעטו בטובת השר מונטיפיורי הי“ו ויאמנו לתת ללמד את בניהם שפת ערבי. אבל מי יתן ואדע מה ענין שמיטה אצל הר סיני. שגיאה קשורה בלב אחינו שבחו”ל, אשר לכל אסן ופגע אך תרופה אחת ישנה להם “והשכלה” שמה – אם יראו איש מת ברעב אומרים לו צא ולמוד; ואם יראו אדם גווע בקרה שואלים אותו: מדוע לא למדת שפת עם הארץ? ומאד מאד ישגה דר. ראהמער בחשבו כי יש איזה התיחסות בין שני המעשים האלה. הקנאים בהפריעם את למוד שפת ערבי לא גרמו פעוהל חוזרת בלב חפצי השכלה, עד כי באהבתם אותה הושיטו ידם אחריה בכל מקום שימצאוה; לא חפצי השכלה מסרו את בניהם למסיתים כי אם חפצי אוכל, כי אם אנשים קלי הדת והדעת.

ובתקותנו כי עתה חמתהדר. שככה, נחלה פניו כי ירשנו לשאול כי יביננו את העצה אשר יעץ איך לגדור הפרצות האלה, הנה הוא העלה בידו כי אין דרך אחרת בלתי אם אשר גם מצד היהודים יוקם בית ספר ומחסה כזה אשר הקימו המיסיאנארים. וכן השכיל עד מאד באמרו כי אם יעשה עתה דבר מה לטובת ירושלם, מחויבים המה אנשי ירושלם השליטים ברוח העם ודבריהם נשמעים לתת ערובה נאמנה כי בהכרת טובה יקבלו בתי מחסה כאלה ולא יתן עוד למשחית הקנאות לעשות זר מעשהו לטובת המיסיאנארים. – והנה אנחנו יושבי ירושלם בני עניים אנחנו ומה היא הערובה אשר נוכל לתת, ואולם אם החפצים להקים בית ספר ומחסה בירושלם יתנו לנו ערבון אשר אך בטובת בנינו הם מבקשים ולא ההיפוך, נתן להם הערבון הזה לערובה כי לא יעלה הכורת על עץ החיים שרוצים לשתול בירושלם. הידעת דר. ראהמער מדוע אנחנו דורשין ערבון? כי אצלנו אין כל הבדל בין המסיתים האומרים להסיר לב בני ישראל מעל התורה והמסורה יחד ובין המסיתים האומרים להסיר לב בנינו מהתורה המסורה לבדה.

ואיככה לא נבקש ערבון, ועינינו רואות פעולה גדולה ונכבדה שנעשתה בארצנו הקדושה, לא מהמיסיאנארים כ“א מבני ישראל; עינינו רואות כי בית הספר ביפו הנקרא מקוה ישראל היה – לבית הסתה, לבית המגדל בנים למינות, להפרת ברית ותורה ולהפרעת מוסר וד”א! לא מחסרון השגחה ובשגגה, כ“א בכונה קודמת וברצון ודעת של העומד בראש הבית ההוא! היאומן כי יסופר, אשר בבוא ה' נעטער זה לא כביר למקוה ישראל ומצא חוטי עירוב שנעשו שמה כדי שיוכלו לטלטל בשבת – דבר מצוה אשר גם ממשלות גדולות ונאורות באיירופא לא מיחו בידי היהודים לעשותם בשוקים וברחובות, בא ה' נעטער בכבוד ובעצמו, באמרו: “אל יזכרו ואל יפקדו דברי שטות והבלים כאלה בשדה מקוה ישראל”; וכאשר הוגד לו כי נשמרו הנערים מרכילת גבינת עכו”ם, שרק ויחרוק שן ויתן צו כי רק גבינות עכו“ם יאכלו, כי הוא בזול יותר! ובדבר תרומות ומעשרות, אוי לאזנים שכך שומעות! המצות האלה התלויות בארץ אשר בגללן חרב הבית, ותקותנו כי גאולה תהיה לארץ, רק אם תשובנה המצוות האלה להתקיים כהלכתן – על המצו האלה גזרה יצאה מה' נעטער לבלי לקימן! ולא לבד שלא יפרישו תרומות ומעשרות מהפירות היוצאים להמכר, גם מן הלחם והירק הנאכל לבאי הבית, שהופרשו ממנו תרו”מ עכ“פ עפ”י פקודת דר. הערצבערג עד היום הזה, גזר ה' נעטער לבלי הפריש עוד, ובאי הבית מוכרחים לאכול מעתה פירות טבולים! ויתר גופי תורה המחוללים במקום ההוא ימצא הקורא במאמרו של הרב החכם מוהרי“מ פינס נ”י בהלבנון נו' 44 – 45 (שנת ט"ו).

ובאמת תמהים אנחנו על עצמנו, כי כל כך סבלנות יש בנו לראות בבלע הקדש לענינו ואנחנו מחשים. ילדי ב“י מוצאים לשדה קטל רוחני ואנו מחשים! ברועים ובמקלות חובה עלינו לקדם פני הארי המשחית הזה הרומס בדת קדשנו וטורף צאצאינו! בואו נא הנה דורשי שלום ירושלם וראו את התלמידים שיצאו מביה”ס של ה' נעטער. כלם כאחד בני בליעל ריקים ופוחזים פורעי כל חוק ומוסר, אינם לא בדרך ארץ ולא בישוב העולם, וגם מלעכה שלימה אין בידם. ובכל זאת גם בכל ימי היותם בביה“ס ההוא כמו אחרי צאתם משם, לא חדלו מקחת חלוקה גדולה וקטנה ככל אחיהם שבירושלם. כי חששנו פן יאמר ה' נעטער כי מרחיקים אנחנו בזרוע את ילדי בית הספר שלו, או מונעים רגלי אחרים מבוא שעריו ע”י מניעת מתנת החלוקה. – אבל כמדומה לי, אשר סוף סוף הארך אפים יכלה, ובשם רבים אני אומר כי סוף סוף נצא חוצץ כלנו להשבית מפנינו את בית ההסתה וההדחה ההוא, ואל יחשבנו ה' נעטער לחלושי כח וכי קשתנו נשברה ואשפתנו הורקה – עוד ידינו רב לנו ועוז בימיננו להלחם באויבי התורה ולעמוד על משמרתנו לבלי תת כל משחית לבוא בגבולנו. ישועתה לה'!

בקרב הימים יתאספו קרואי חברת כל ישראל חברים נדיבי עם אלקי אברהם באחת מערי אייראפא לעיין בתקנת ארצנו הקדושה. ידענו כי יש בהם אנשי חיל יראי אלקים וחרדים על דתו, ואליהם אנו פונים היום: דעו נא רבותי ואחי, על ראש דת קדשנו בעיר קדשנו מרחפת סכנה. וע“כ דברו נא על לב ראשי חברת כל ישראל חברים כי יחדלו לנהוג קלות ראש בקדשי הדת. את ביה”ס ביפו יכוננו על אדני התורה והמצוה ורוח יראת ה' ישים שלטונו במחיצותיו; ומשרי ראטהשילד יצ“ו תבקשו כי את בית החולים שלהם יפארו ברופא יש ונאמן, באשר אך מעשיו המה הצירים אשר עליהם יסובבו דלתות בית החולים של המיסיאן, ידיו פותחות וידיו תסגרנה אותו על מסגר – והיה בראותנו כי דברינו בשם התורה והמצוה נשמעים ונעשים, או אולי אז נחדול מלחשוד גם אנחנו פן מצאו להם מחשבות זרות קן להם בלבם המתימרים לומר כי מטיבינו ואנשי חסדנו המה. אבל כל זמן שהתקלה לפנינו והקלקלה לעינינו; כל זמן שעינינו רואות כי גם שטת חברת כי”ח היא שאין תשועה לישראל בלתי אם יפרוק מעליו את עול התלמוד ויסתפק רק השם ישראל שהוא נושא – לא לבד שאי אפשר לנו לקבל ממנה שום טובה חדשה בלתי מבוקשת כזו, כי אם גם הטובות בעיניה שכבר עשתה נזרה הלאה, וה' אלהים יעזור לנו!

הלבנון, י“ט במנחם-אב תרל”ט.