ב“ה ירושלם ת”ו טו“ב כסלו תרמ”ד.

כבוד ידי“נ הרב החכם המפואר משכיל ע”ד אמת מוהרי“מ פינס נ”י, שלום.

את הגליון 83 [ט' בחשוון תרמ“ד] ממ”ע “המליץ” ששלחת אלי להתבונן על המאמר הראשי “ע”ד כסף הצדקה לרמבע“הנ”, קראתי בשום לב, גם את החוב אשר הטלת עלי להשיב דברים נכוחים, בתור סופר הכולל הנושא חלק באחריות הנהגה ובתור יודע מה להשיב, ובקי בחשבונות הכוללות, הנני למלאותו כפי האמת הטובה והחביבה עלי.

לא אכחד ממך חובב האמת והצדק! כי לא למרבה התועלת איגע, כי האמת במקום שהיא נעדרת אינה נהדרת, ובמקום שהיא נהדרת אינה נעדרת. ולמה זה הבל איגע? ולפי אלה המפטירים בכל עת בהודע את ירושלם, שניכרים דבריהם, כי לא יחפצו בהצטדקות, אך בהחלטת התלונות, מה ימריצו¹ כל אמרי יושר? כי לו היה חפץ למו בידיעת האמת, הלא הטרם ידרשוהו מעל במתי כתבי העתים ודם נקיים ירשיעו בפומבי בלא הודע ואשמו, היתה חובתם לדרוש ולחקור מאנשים נאמנים וידועים, אם הכצעקתה (של איזה סופרים במכ"ע) על הממונים, כי חמס ושוד ירבו, והחלוקה עקובה מדם – עשו אל לא! ואחרי אשר חטאת ירושלים חקוקה כבר על לוח לבבם בכתב שאינו נמחק לעולם, הישמעו גם דברים נכוחיםובשגם מאיש כמוני הטבול גם הוא בדם האשם? ועל דעתי רק לך ולך נאה וראוי לידע ולהודע מה שלא תדע עד כה ולהודיע בעולם האמת כאשר היא. ואם אמנם גם לך הרבה מהם לא יאמינו, כי בעיניהם כל האומר ממוני ירושלם לא חטאו אינו אלא טועה ושוגה; אכן יהיו גם רבים אשר דבריך נשמעים באזניהם, ועליך חובה אף כי אינך נוגע כלל בדבר, ואין אתה בן חורין להפטר מהחובה הזאת להשיב רבים מעון חושדי בכשרים ולהציל את ירושלם ממחרפיה ומחללי כבודה חדשים לבקרים. אפס כדבריך אעשה, ואם ישמעו ואם יחדלו. אבל גם אתה עשה את שלך, ואת האמת הידועה הברורה והגלויה לך כשמש בתקפה, אותה הגד ואל תכחד.

בעל המאמר ההוא מחליט בהוכחות גלויות ובאותות ומופתים גדולים ונוראים (שאין עוד להטיל ספק באמיתותם) שהממונים מחלקי הצדקות בירושלם מועלים בקדשים, גונבים ושמים בכליהם. ושתי הוכחות הביא עמו: א) כי גם כהחברות הקטנות שבערים הקטנות אין הצדקה הגדולה והאדירה באה“ק מתנהגת, לא בפנקסים פתוחים לכל הבא לראות, ולא בשום סדר ומשטר ישר וכו' וכו'. ב) כל לכל הדברים אשר ידברו בהממונים בכל כה”ע ובכל החרפות אשר ישפכו עליהם יום יום לא ישימו לב. היש אות ומופת גדול מזה שכפיהם לא מטוהרות וכרסם מלאה מקדשי שמים? כי אם לאו, לא היו רוצים לשמוע חרפתם מבלי להשיב כו' כו'.

ועל כן הכותב ההוא באהבתו המתלהבת להא"ק ולהאמת, יאמר לתקן עולם בשתי תקנות, שיש בכחן להשבית הפרעות ולשים מעשה הצדקה שלום: א) יודפס בכתבי העתים שנה שנה חשבון ברור מכל הנכנס ומכל המתחלק והיוצא. ב) לבטל השליחות של השלוחים, ולהשאיר קבוצת הצדקות בידי הגבאים לבדם, שהם בדרך כלל אנשים ישרים ונאמנים, עשירים טהורי לב ונקיי כפים.

ידידי הרימ"פ! לך נא אתי, אנהג אביאך אל בתי הועד לכוללים הפרטים והכוללים. דרש נא בשם כל באי עולם מאת מנהלי כל ועד וועד ויראוך פנקסיהם וחשבונותיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם, הנהגותיהם וסדרי חלוקותיהם; פתח נא את ספרי זכרונותיהם, אשר מאליהם יקראו וחותם יד כל המקבלים במו, ולא בחפזון תצא עד אשר על כל דף ודף כל שורה ושורה בקורת תהיה בלי משוא פנים, ואם עולה תמצא שאל אל תבוש ודבר גם קשות, אפס אם עולתה לא תמצא וחשבונותיהם ופנקסיהם עשויים באמת וישר, הגד השמיע ועולתה תקפץ פיה!

ובסדרי החלוקה ומשפטיה – הנה בעל המאמר הודה כי הגבאים אשר בחו“ל המה אנשים נאמנים וישרי לב, והלא משפטי החלוקה אך מאתם תצא! ופקח נא עיניך וראה, הרשימות המפורשות הבאות מתמן בחת”י הגבאים מכל מחוז ומחוז שנה שנה, ובכל רשימה מפורש בפרוטרוט כמות הכסף שנכנס מידם בשנה ההיא ליד הממונים פה עולה למשל 00,000 רו“כ. וכנגדה רשום שם כל איש כל אלמנה כל יתום ונפשות ביתם בצדם וכמות חלקו עמו. ס”ה עולה 00,000 [כך] רו“כ נמצא ההכנסה יתירה למשל בדך 000 [כך] ויעמוד לחשבון שנה הבאה. והרשימה ההיא מונחת פתוח לעיני כל הכולל, וכל אחד בא ורואה חלקו וחלק חברו, ההכנסה, וההוצאה כללית. מובן הדבר כי יש שאינם שמחים בחלקם, ויש שהוא מעריך את עצמו לא כערך שערכוהו גבאי מחוזו על פי הכרתם אותו ע”י עצמם או ע“י גבאיהם מן המקום שיצא משם. ומובן כי בין אנשים כאלה נמצאים לא לעתים רחוקות גם עזי פנים, והממונים יתר ממה שהם שומעים ממחרפיהם בכתבי העתים, שומעים הם מאנשים ונשים שאינם מקבלים דין החלוקה עליהם, ומפיהם גם מפי כתבם שם הממונים מנואץ כל היום, והממונים לולא את פני הגבאים שבחו”ל הם נושאים, שבחרו בהם מתמן בהכרתם אותם לבני סמכא, אם היו מביטים את פני הנשיאות וההתמנות הכבודה ההיא, ואחרי שמוכרחים הם לבטל רצונם וכבודם מפני רצון הגבאים הרבנים או הגבירים נכבדי ישראל בעריהם, מקבלים עליהם באהבה, להיותמן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים את חרפתם ואין משיבים, ועליהם אמר הכתוב ואהביו כצאת השמש בגבורתו. ויפה אמרת לי פעם אחת למה נמשלו לחמה? כי כשם שהחמה הזורחת ברקיע במסלה תעלה ולא תביט אל העטלפים והתנשמות וכל מורדי אור המטילים בה דופי, כך כל אלה אשר הנהגתם ישרה ופעולתם אמת הולכים נכוחה ומבטלים בלבם את דברי כל מחרפיהם בטול גמור ודים.

והנה שתי ההוכחות והמופתים הגדולים כמדומני סרו כליל ואין צריך עוד לתקנות. ובכל זאת נתבונן בינה גם בשתי התקנות אשר המציא בעל המאמר ההוא להרים בהם מכשול מדרך החלוקה וממסלת הצדקה. א) פרסום החשבונות במכ"ע מכל הנכנס מכל עיר ועיר ומכל היוצא ומתחלק וכו'. אמנם עצה טובה קמשמע לן, פלא יועץ זה, אפס כבר דשו בה רבים ושקלו וטרו בשאלה זו ובהא סלקי ובהא נחתי, כי אין הדבר תלוי אלא בגבאי חוץ לארץ. יצוו נא המה ואנחנו נכונים לפרסם החשבונות מכמה שנים למפרע. ואם הם לא יעשו ככה הלא אין ספק כי טעמם עמם בידעם היטב כי קרוב הדבר ועלול להפסד יותר מלשכר ויש כאן בית מיחוש משום מזיקין ועין הרע, עינא דבר ישראל ועינא דבר עממין. אך למען הניח דעת החשדנים עצתי אמונה כי גבאי כל המחוזות יחד יסכומו כולם בעצה אחת, ושנה שנה ישלחו מתוכם בהוצאות כולם איש אחד הראוי לזה והוא במלאכות כולם ידע למלאות שליחותו בשלימותה ויביא עמו חשבון מכל הכסף הנשלח מכל מחוז ומחוז באותה השנה, ויבקר בפנקסי הכוללים פה אם בא כל הכסף אל פנקסי הכנסה, ולעומתו יקח העתק הרישמות בידו וישאל מאת המקבלים אם קבל כל אחד את חלקו הרשום בשלמות, וככה יבקר בכל פרט ופרט, ולא ישא פני איש ולא יהדר פני גדול, בצדק ישפוט ובאמונה יוכיח, – אם כה יעשו ותשקוטנה הרוחות והקולות יחדלון.

עוד קופה אחת של צדקה יש בירושלם וקופת כל הכוללים שמה, ועליה ממונים יחד ממוני כל המחוזות כולם, והם יחד בוחרים מתוך כולם שלשה אנשים אשר על פיהם נכנסת ועל פיהם יוצאת כל פרוטה ופרוטה, והקופה הזאת משונה משאר הקופות הנכנסות בחשבון ויוצאות במפקד. כי מארבע רוחות השמים היא מקובצת זעיר משם זעיר משם, ויד כל הכוללים שוה בה, ומתנהגת בפשרות מוסכמות המתחלפות אחת לשנים רבות. לפי מצב הזמן והשעה יכלכלו מהקופה זאת הוצאות הצבור הכללי: בתי כנסיות ובתי מדרשות וכלכלת גרים ואורחים ואנשים שלא ישבו במקום אחד עשר שנים רצופות, והוצאת העיר ומנת הרשות חדשות וישנות ודומיהן, ועליה בצדק יוכל השואל לדרוש חשבון והדפסתו, אבל אימתי? כל זמן שהוא יושב בקתדרא בביתו סמוך על שולחנו ודן דין לעצמו. אבל אם ידע ההכנסות ובפרט ההוצאות, לא יוסיף לפתוח עוד פיו ולדרוש כזאת, וכל הרוצה לראות ולדעת הפנקסים והחשבונות של שמה עשרה שנה, מיום שנמניתי לסופר הכולל וסוכן הקופה ההיא, תחת ידי הרבנים הגאונים הספרדים והאשכנזים הי"ו, יש לאל ידי לפותחם כרגע ולהראותם. מובטחני כי מבקרם לא יתן בם דופי, ועיניך ידידי הלא ראו רבות, ובכל עת ובכל שעה בא נא אתי אל בית הועד הכללי ושפטה משפטך.

והעצה של בטול השלוחים, גם היא לא חדשה היא. והנה לפי החלטת הכותב בהמליץ, רוב הכסף מאספיו יאכלוהו, וא“כ הדבר נוגע ראשונה ליושבי אה”ק ולהכנסתם מקור מחייתם, ומי יאכל ומי יחוש ע“ז חוץ מהם? ובכ”ז כשעלה הרעיון על לב מי מגזברי חו“ל מהרו יושבי אה”ק להסירו מלבם, בידעם כי באין שלוחים אין הכנסה, והכותב גם בזה גוזמא נקט, ורק החפץ בהריסות החלוקה יאמר כזאת.

ואם מפני חובת ישוב א“י יאמרו לבטל החלוקה ולבנות הישוב ע”י עבודת האדמה מחורבנה של החלוקה, טועים כל החושבים כן, והריסות החלוקה היא הריסת א“י בכללה, ואי לא הא לא קיימא הא. והאומרים כי סדרי החלוקה צריך תיקון, אינם טועים ויש בה משפטים מעוקלים. אבל רק מלאכי השרת יכולים לבא בדבר כזה אל מרכז הצדק והיושר, ובן אדם הרואה לעינים לא כן הוא ומכש”כ שאין מצב הפרטי של איש ואיש דומה מעת לעת ומי יעמוד על החליפות והתמורות הללו בלתי ה' לבדו המחליף את הזמנים ומוריש ומעשיר ויודע מסתורן של בני אדם גם בני איש.

וגם על אותם התלונות והעוונות והפשעים אשר כל כה“ע תוקעין ומריעין עליהם בקול שופר חזק מאד ורואים את כל אה”ק כאלו כולה מדורת אש והר הקדש עשן כולו, ומטילים אשם יחידים על הכלל כולו, עלינו להזכירם דברי ר' יהושע שאמר לחכמים בשעה שבקשו בשביל עצמות… שנמצאו בדיר העצים לגזור טומאה על כל העיר ירושלם ואמר להם לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו?!

ואתה ידידי, ידעתיך כי האמת אהובה לך משבעה מכה“ע והצדק משבעים סופרים מטיבי טעם. קום קרא באזניהם את כל הקריאה הזאת אשר ידעת נאמנה כי בצדק כל אמרי פי ועוצה להם עצה לחדול מהתהלך עוד את יושבי ירושלים וחכמיה בחמת קרי, ובמופלא ורחוק מהם אל בינת עצמם לא ישענו ובחכמת סופריהם מנעימי מלל אל יבטחו. ובהגיעם מכתב מירושלים בתלונה על מי מגדוליה אל יהי עוד בפיהם כדבש למתוק עד חקרם ועד דרשם אם הכותב ההוא ראוי לסמוך עליו, כי אם כשופטים מושבעים ונאמנים ידרשו אחר האמת, והיא גם היא תזריח אורה ואמתה עליהם. ואז אך בכבוד אה”ק יתימרו ובישוב אה"ק ידברו ודבריהם פרי ישוו למו גם בקדש גם בחול, ושוכן בציון יאזרם חיל ויתן תמים דרכם כרצון הבוחר באמת וצדק לעולם ורצון מוקירה ודורשה בכל לב.

המליץ, י“ג בטבת תרמ”ד.

גם בשדה חברת “בית יעקב” בונים בית המדרש גדול ומפואר, והישיש הרב יהודא אריה לוויטוס נ“י, שהיה שו”ב בעיר בירמינגהאם במדינת ענגלאנד, והוא היום בן שבע ושמונים שנה, נדב עשרת אלפים גרוש, אשר גוף הבנין יבנה מכספו, יאריך ה' ימיו ויזכהו להביא נדבה לבנין בית בחירתנו במהרה בימינו.

והראוי לתודה ולברכה, הנכבד היקר הרב מ' משה גראף נ“י מבריינסק, אחד מממוני כוללות הפרושים הי”ו (שאינו מקבל כל חלוקה ומתפרנס מתבואות כספו אשר הביא עמו אל הקדש), כי הוא ירה אבן פנת החברה “בית יעקב”, ועמל בכל כחו בבנינה ובהרחבת ישוב המקום ההוא, העומד רחוק מן העיר יתר מכל החברות. וממעמקי הלב נברכנו כי ה' יגמור בעדו לטוב לבצע בנין בית המדרש עם בתי החברה אשר עניי עמינו ישכנו בם.

בשדה החברה האדירה “מאה שערים” נגמר בימים האלה בנין בור גדול, עשרים ושלש אמות ארכו פנימה, ועשר אמות רחבו, ועשר אמות עמקו, והוחמר בחמר ובסיד לבל אבד טיפה, מלבד הבור הראשון אשר שלשים אמות ארכו, ויושבי הבתים שואבים ממנו מים בששון, כי הוא מלא עד חוליתו מים זכים טהורים וצלולים. ובתת ה' גשם מלקוש, אשר אליו כל יושבי עיר קדשינו ייחלון, לעטוף העמקים בר, יוכל הבור החדש הזה להתמלא מים בע"ה, והיו לבנות הבתים החדשים אשר בני החברה עתידים לבנות בישע אלקים עליהם.

וזאת אשר עינינו רואות מכל אלה, כי ההצלחה והחדוה המאירה על פני החברות לבנין בתים, היא לתקוה ברה כחמה אל הרעיון הכביר המתחולל ברוח ונפש כל יראי ה' “רעיון עבודת האדמה”, אשר עיני יושבי עירנו אל הרעיון הזה ישברון לראות אותו בפועל, ובידי אנשים בני תורה ויראה, כהאנשים האלה אשר החברות בניני בתים נתונות בידיהם, אשר כל מעשיהם באמונה וחבה נפלאה אל העבודה אשר על שכמם, מבלי הרגש כובד משאה וטרחה, וכל בני החברות שוקלים על ידם כספם בלא לב ולב, וחשבונם ופנקסם פתוחים גלויים וידועים לכל מבקש לראותם.

יהודה וירושלם א, תרל"ז.

ירושלם, אלול תרמ"ד.

בשעה שהראה הקב“ה לאדם דור ודור ודורשיו, דור ודור וסופריו ושופטיו וחכמיו, בלי ספק על דורנו זה – זה דור דורשיו ע”י כתבי העתים – הראהו את כתבי העתים וספריהם. כי מה הם חכמי הדור ומאוריו ומדריכיו ושופטיו מבלעדם. כי הם העומדים על פסגת מרום ישראל. הם הצופים ומביטים מסוף העולם ועד סופו, וכל באי עולם יעברון לפניהם כבני מרון. עיניהם משוטטות בכל הארץ. עיניהם כגויים תצפינה, הם הפוקדים מעשה כל איש ותחבולותיו, וגם כל היצור לא נכחד מהם, ושופטי צדק הם. לפניהם אין משוא פנים ואין מקח שוחד.

בא וראה עד כמה רחקה מהם נשיאות פנים, כי גם על ציון בית חיי רוחם וחמדת נפשם חרפה לא נשאו. ולא כסו על עונה הנכתם בבית משפטם ולא יועיל כל כפר וכל הצטדקות, כי אין משוא פנים בדין, וגם אין עדים ואין ראיה ורק מפי ההשפערה ומפי מוזרות בלבנה או מפי בת קול יצאו התלונות, אין משוא פנים ואם עידי מעשה יצאה, עידי הרהור לא יצאה, והיא נשענת גם על דברים שבלב (המליץ גליון 53 בהוספה), היא תשא את עונה בכלמות וריק, וגם אם תכבס בנתר ותרבה ראיות והוכחות כי חפה היא מפשע, וגם כי תזעק ותשוע, מאיזה טעם דנתוני, דרשו משפט, דרשו היטב חקרו ודרשו אם עשיתי זאת, אם יש עול בכפי. הם עוד יכלימוה ויגערו בה, והדין דין אמת כי אין משוא פנים בדין, והיא יושבת וראשה חפוי, טענותיה הסתתמו, והכרוז יוצא מלפניהם: חטא חטאה ירושלם, והיא לוקה בבית דין, כי אין משוא פנים בדין.

בנוהג שבעולם, כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום. אחד יוצא מב“ד חייב ואחד זכאי. והקריב החייב את משפטו לפני ב”ד אחר גבוה מרום מראשון.

וישראל בזמן שהיו שרוין על אדמתן ושופטים ושוטרים היו להם בכל שעריהם, והיה כי יפלא מהם דבר למשפט, וקמו ועלו אל בית המשפט הגבוה שבלשכת הגזית, אשר תורת אמת היתה בפיהו, ומשום הוראה יצאה, כי ציון תצא תורה.

ציון היא דורשת כיום מאת שופטיה, להגביה משפטה ודינה ולהקריבה לפני ב"ד הגדול שבלשכת הגזית במרום הר הקדש גבעת ירושלם! והלא תדעו מי המה השופטים אשר שמה ישבו כסאות למשפט? “המעשים!” אותם המעשים בעצמם, אשר בהם נתחייבה בבית דינכם, אותם המעשים בעצמם כמו שהם, והענינים כמו שהם; הם השופטים, הם העדים הם המליצים.

שערי בית המשפט ההוא יהיו פתוחים ונשמעים דברי המלשינים, דברי העדים ומשפט השופטים. וראש השופטים הוא “האמת לאמתו”, הוא יגיד משפט החלוקה ומחלקיה ומקבליה, ואת הצדק הנשגב הנוהג בם. ואם גם יש מיעוטא דמיעוטא שאינם צריכים ליטול ונוטלים, אין אחריותם על שאר המקבלים ומכ"ש על המחלקים (כמו שאין על כלל ישראל אחריות אותם מיעוטא דמיעוטא רעים וחטאים הנמצאים בכל המון ישראל) ראש השופטים יגיד אף ישמיע עד כמה יושבי ירושלם יאהבו עבודה ויבקשוהו כמטמונים ועד כמה עמלים בישוב הארץ הק' הן בבנין בתים הן בחברות עבודת אדמה, (אפס כי אין עוזר למו – על כי אין דרכיהם דרכם –) ועד כמה הצטערו יושבי ירושלם מגזרת נעילת השערים ועד כמה עמלו בבטולה, בכמה מהדברים המעבירים את רוע הגזרה.

ובכן אתם מעריכי כה"ע לישראל וספריכם, עליכם לסתור את הדין, וקמתם ועליתם לשמוע מפי שופטי לשכת הגזית את דבר המשפט, ואל תנהגו בעדת ה' יושבת ציון עוד מנהג בזיון וקצף, עד יצא משפטה לאורה וכנוגה צדקה, וציון במשפט תפדה.

אלה הדברים אשר תדבר ירושלם באזניכם, ע"י אחד מבניה, שהוא לא ממחלקי החלוקה ולא מאוכליה, לא מראשיה ולא מרבניה, כי אם מהעמלים בכל כחם על הרחבת ישובה, ואשר עד כה הרבה עזרנו ה‘. מיצר ודואג על חלול כבודם חנם, וכואב על שבר עם ה’ בכלל וצופה לישועתו.

המגיד. כ“ח באלול תרמ”ד.

חזקו ידים רפות

וברכים כשלות אמצו

(ישעיהו לה-נ)

על החלוקה בכללה רבו השאלות ורבו השואלים איש איש לפי מעלת רוחו, ואנחנו הננו להשיב הלכה להשואלים כהוגן הישרים בלבותם אשר לא יסלפו דברי צדיקים ואשר צדק אזור מתניהם והאמונה אזור חלציהם, וששאלותיהם נוסדו ברוח משפט ולא ברוח בער, לאלה ישרי לב ההולכים בתורת ה' ואשר בישובה של אה"ק על טהרת הקדש נפשם חפצה, ואשר לא יבוזו ליקהת אם, הננו להשיב כהוגן, כיד האמת הברורה והידועה והניכרת לכל דורשיה, הטובה עלינו.

השאלה הכללית שממנה מסתעפים שאלות פרטיות ושעליה נמתחים מבלי דעת משפטים קשים הלא היא: איך ישליכו מקהלות אנשים רבים יהבם רק על לחם נדבות לחם עצלות ואינם שולחים בחפץ כפיהם לעשות בכל מלאכה? וכל זמן שפתרונה רחוק מידיעתם יביטו על כל קהל עדת ה' יושבת ציון כעל אוהבי בטלה, נרפים, עצלים, ומתוך ההשקפה המוטעית הזאת נוח להם לקבל כל מיני קטיגוריא וע“כ יצא משפטם מעוקל, עד שגם החפצים להחזיק בידי יושבי אה”ק בכלל ובידי חכמיה וזקניה ואלמנותיה ויתומיה בפרט, מתרפות יסיהן ורוחם הבוק תבוק בקרבם.

וע“כ חובה עלינו להשמיע לאזני כל קהל ישראל בכלל, ולאזני הנדיבים והגזברים, העוסקים והגבאים בפרט, את הדברים שכבר הודענום והשמענום ולהודיעם כי טעות גדולה כרוכה בעקבה של השאלה הזאת, וכמעט שברור לנו, שאין ההשקפה הנזכרת באה ע”י השאלה, כי נהפוך הוא, השאלה נולדה על ברכי ההשקפה וההבטה אשר מחסרון ידיעת אמת יביטו אחינו הרחוקים על יושבי אה“ק כעל אוהבי בטלה. אבל לא כן אחים יקרים. רגשי אהבת חיים של כבוד, חיים של עבודה, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ממלאים כל חלל הלב של יושבי ירושלם ואומרים הלואי שהיו ימי התיסדות הישוב ראוים לישוב של עבודה ולא היינו יודעים את החלוקה שמתנתה מועטת וכלימתה מכובה, וכל העובר בשוקי ירשלם יראה ויכיר אמיתת הדבר בראותו עובדי כל עבודה ומוכרי כל ממכר כי רובם הגדול מבני ישראל המה. אבל מה נעשה אם רוב בעלי אומניות ורוב בעלי עבוה מאחינו בארצנו יעמלו כדי ריק ויגעו לבהלה, ואם לא תתמכם רוח נדיבה מן החוץ הרי הם וטפיהם גוועים ברעב ח”ו. ואתה השואל הישר, בנשאך עיניך בהחשבון אשר לפנינו ותראה כי הכולל פלוני קיבל לחלק כוללו הסך הרשום בו, וידעת אל נכון כי הסך הזה יצוא יוצא בו ביום להתחלק בפומבי, ובהמקבלים תראה הסוגים האלה:

א. זקנים וזקנות ההולכים על משענתם, שרובם בלו ימיהם בארצות מולדתם בחיים של כבוד ולעת זקנותם כשנהפך עליהם הגלגל מצאו את אה"ק לבית מנוחה לבלות בה אחרית ימיהם וכל משען לחמם היא החלוקה הדלה והצנומה, ומספרם בכוללות האשכנזים יותר מאלפים נפש. ההם ילכו וקוששו להם לחם עבודה?

ב. אלמנות ויתומים שרובם היותר גדול היו בבית בעליהן ואבותיהם ביקר וגדולה, ורבות בתוכן נשים שאבותיהן או בעליהן הגדילו כבוד בית ישראל בגדולתם והאירה ארץ מכבודם והועילו הרבה להישוב באה"ק, והן וילדיהן נשארו בעירום וחוסר כל, ומספרם בכוללות האשכנזים יותר משלשת אלפים נפש! הלהן נאמר לכו קחו לכם לחם מאשר תמצאו?

ג. לומדי תורה שתורתם אומנותם ימים ולילות. וידענו כי אותה הם מבקשים הרבה מאחינו הנדיבים הבוחרים בתורה להספיק מים ומזון להיושבים באהלי התורה בחצרות ה', ומספרם יעלה ליותר מאלפים נפש הם ובני ביתם, ורובם חלשים שלא יוצלחו לעבודה. וגם אלה מהם שהם מוכשרים לעבוד עבודה, הנה אחרי שנפשם חשקה בתורה ושוקדים על דלתותיה לא נכון לגרשם מבית תענוגיהם זה להכריחם לעבוד עבוה גם אם היתה מוכנת לפניהם [ובאמת אם היתה עבודה לפניהם קרוב הדבר כי גם הם היו מואסים בלחם הנדבות והיו בוחרים בעבודה].

ד. בעלי אומנויות ומוכרי כל ממכר. גם על אלה מי שאומר שאינם ראויים לתמיכה הוא טועה גמור. חייכם הנסידבים והעוסקים, כי אלו היו בעיניכם הייתם רואים בשוב האיש העובד לעת ערב מעבודתו אשר עבד כל היום, וידו ריקה מבלתי יכולת לפדות מרעב נפשות בני ביתו המחכים לרגע בואו, אלו ראיתם את נפש האלמנה בשוב בנה היתום מבית הספר בנפש רעבה, ואת נפש כל זקן וזקנה בהתרופף כל יצורי גוום מפני זלעפות רעב, והמחלקים מביאים את חלקם לנפשות ביתם ביום צאת חלוקה קטנה להתחלק מבית הועד הכללי, אלו ראיתם עד כמה קרן אור פניהם של אלו, במהרם לצאת לקנות לחם או קמח, איש לפי אכלו – כי אז הוספתם לדעת מה רבה עבודת הצדקה, וידענו, כי הייתם מוסיפים אומץ ורחמים בעבודתכם ובהרמת נדריכם ונדבותיכם ותרומת ידכם אל הקדש, ובשגם בראות עיניכם שהצדקה הזאת, כי היא נתונה, להחזקת לימוד התורה, למשען לחם לזקנים וזקנות, ליתומים ואלמנות, ולאהבי עבודה ולשוחריה בכל חשק נפש ורוח, ולהחזקת הישוב על אדמת הקדש, וע“י מי? על ידי הגבורים האלה! שהם עושים ואינם אוכלים, ושקר או שטות ובערות הוא בפי אלה אשר מזימות יעצו לחבל עניים באמרי שקר, אשר בתוך שאר דברי הדלטוריא אשר כוננו להשחית, לא ידעו בשת לשנות את הידוע, ואומרים כי בני אה”ק הם אוכלים ואינם עושים, בעוד שהמעשים הנשגבים עם מיעוט ההסתפקות של יושבי אה"ק טופחים להם על פניהם.

“שמש צדקה” חוברת שלישית, תרמ"ז, עמ' 8 – 9.

אגרת שלומה ממרום הר הקדש אל ראשי אלפי ישראל בכל מקומות מושבותיהם. בבקשה מכם אחינו בית ישראל לשמוע כהיום דברים היוצאים מקרב לבב ראשי העדה, בהתאספם יחד לפקח לטובת אלפי נפשות יושבות אה"ק (ולשכך מעליהם תלונות אחיהם שבגולה) בבית הועד הכללי שבירושלים, – הוא הועד אשר בו יתלכדו, בו יתאגדו, בו יתאחדו, כל הכוללים יחד בכל הענינים הנוגעים אל הכלל כולו בעדת האשכנזים, ואל חזוק וקיום הישוב בכלו.

בשלשה דברים רבו המחייבים את החלוקה בכלל ואת מקבליה בפרט. ואלו הן: א) במרבית הפירודים והתמדת המחלוקת, ב) בהעדר סדריה, והיא ראשית כל עון וכל חטאת, שאינה מנחת לסופרי הזמן לשקוט במכונם, והם יבקשו חשבונות רבים, ויחד כלם מלמדים רק חובה, וחטאת ירושלם כתובה בעט ברזל בכל כה"ע! – ואחר הרעש של מאשימינו קול דממה דקה יוצא היום מבית גנזינו ללמד זכות על עצמנו בדברים של טעם, בבטחוננו כי מפני אור אמיתותן אשר יזרח לעין כל, יתפזרו העננים וינוסו הצללים!

(החלוקה בכללה.) יודעים ומכירים כל יושבי ירושלם היטב את רוממות ערך יגיע כפים, ועד כמה גדול ורב ורם הנהנה מיגיע כפיו, ועד כמה גרועה החלוקה ואוי לו למי שצריך ליטול מן הצדקה שפניו משתנים ככרום וכולו – לכמה גוונים, ובשבר רוח יאמרו: מי יתן והגיעו ימים אשר לא נקוה לאיש ולא ניחל לבני אדם ואיש בנחלתו ידבק לעבוד את האדמה ולשבוע מטובה, ויותר מזה יתאוננו כי הלואי היו אותם הימים מלפני מאה שנים – ומאז התיסד הישוב מהאשכנזים בירושלם, – ראוים ומוכשרים ליסד באה“ק ישוב של חיים שאין בהם בושה וכלמה כי בלי ספק גם אותם המיסדים הראשונים זיע”א, היו בוחרים בישוב של עבודת אדמה ומלאכה.

שאלו נא את כל תרי ירושלם אשר עיניהם לנוכח האמת הביטו ויעמדו ויעידו: כי יושבי אה"ק מנער ועד זקן, יבקשו ירדפו את העבודה וישישו כי ימצאוה להשתכר אגורת כסף להחיות בה איש נפשו ונפש עולליו אשר נפשם ברעב תתעטף, ואין הבטלה מצויה בירושלם רק מאין עבודה ומאין שכר אדם, ובכל זאת המה משכימים ומעריבים לשוטט בחוצות העיר לתור ולדרוש אחר על עבודה ומלאכה, הלא תצאו הלא תמנו מה רב מספר בעלי אומנות שבירושלם מכל מין אומנות שבעולם, ומספר בעלי חנויות וסובבי שוקים ורחובות בתים וחצרות מוכרי כל ממכר ועושים מסחר! ולוא תנתן עבודה ופתוח יפתחו למו בתי חרושת המעשה, כי אז אלפי ידים תעבודנה בהם, אכן מאין עבודה ואפס עצור ועזוב רבתה העניות, ובה נראה שבחן של יושבי ירושלם כי יקבלוה עליהם באהבה, ומתקו למו רגביה עם עבודת ה' והגות בתורתו מתוך הדחק, ולא רק החסרים עבודה כי גם אלה אשר ידם לא ריקה ממלאכה ועסק, יקבעו עתים לתורה כחשכה כאורה. – והנה על החלוקה בכללה כלנו נאמר מוטב שלא נבראה משנבראה! – אבל עכשיו שנבראה ועל כרחה נבראה, ועל כרחה היא חיה וקימה, ומגדליה ומחזיקיה הם גדולי עולם ואנשים חכמים וצדיקים, ותלואים בה חיי אלפי נפשות יקרות ובהם זקנים ואלמנות ויתומים שאין להם מקור אחר למחיתם, ואשר מחזה צדק יחזה, וישוב ויחזה בה, ובתולדותיה המפוארות והנשגבות, עינו יראו ולבבו יבין כי לא לבד שלא גדלה כל כך רעתה כי גם הטוב ימצא בה בכמה פרטים נשגבים, ועל כן מלבד שאין ראוי לסופרים להכלימה ולגעור בה, כי עוד עליהם להחזיק טובה למיסדיה ולמחזיקיה מחזיקי עמוד השלום, ומרחיבי הישוב והעבודה.

א) (למרבה השלום.) ארצנו הק' בכלל, וירושלם בפרט, מקובצת מבני ישראל שנלקטו אחד אחד מכל קצוי ארץ, ובכל המונה ושאונה מבני עמנו, לא ימצא בה כ“א אחד מעיר ושנים ממשפחה! ומי זה נסה לקבץ קבוץ כזה אל מקום אחד, ובלי כח חומרי מאגד, יאגדו כמה מאות נפשות לאגודה אחת? ויד מי אגדה כל אגד ואגד? אם לא יד החלוקה! ובראשונה היו כל כוללות אשכנזים הפרושים מכל המדינות והמחוזות אשר באה”ק כולם יחד לאגודה ולעדה אחת, בכחה של התמיכה והעזר – או החלוקה – הנתונה בידי מנהיגים ישרים גדולי ישראל מבית ומחוץ, והמה כללו יפעתה, והשלימו אחדותה. וגם אחרי כן בקום אנשים אחדים מפה ובעזרת חבריהם שבחו“ל הפיקו מגמתם להפריד בין הדבקים, ועשו מכל מחוז כולל נפרד, אשר באמת גדול היה הכאב של הנתוח הנורא שהשחית תארו של הכולל הנאדר בקדש, ופיחת צורתו מאד. אכן לא רכו ימי הכאב, ואך התקשרו יפת אבריו של כל אחד ואחד מן הכוללים הנפרדים וכל אחד היה לכולל מתנהג ע”י ממונים ישרים והנהגה מתוקנת, עד מהרה נועדו והתאחדו יחד ממוני כל אותם הכוללים הנפרדים ואמרו כלם הבו דלא לוסיף על הפרוד! ובדברי שלום ואמת כתבו אמנה בחדש אב תרכ“ו להיות הנהגת הכולל פרושים בענינים הנוגעים אל העיר בכלל ובענינים הנוגעים אל הכולל פרושים בפרט בבתי כנסיותיו ובתי מדרשיו וישיבותיו וחברותיו הנעלות והנשגבות מתנהגות ע”י ועד כללי הנבחר מכולם יחד, וכל כסף בני ישראל אשר לא מערי המדינות שיש להם כולל בפני עצמם, כמו ממדינת ראסיי וסיביר וקוקז ומדינת אמעריקא, בריטניא ואשכנז וכדומה, הכל יבא אל בית הועד הכללי, וממנו יקחו ההוצאות המוטלות על הכלל, ספוק הוצאות בתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי דינים וסופרים ושמשי העדה וכלכלת אורחים וגרים ואנשים הבאים מאותם המדינות שכספם נכנס אל הועד הכללי, והוצאות העיר וכו' וכו'. והנותר מאותם ההוצאות יצא להתחלק אחת לשלשה חדשים בין עניי הכוללים כלם לפי מכסת נפשותיהם והכל בהנהגה מסודרה ובפנקסים ובחשבונות גלוים ופתוחים, ןבכן שבו הכוללים והתחברו יחד, והיו כשבע יריעות אחרות חוברות, קהלות החסידים חברו גם הן אל האהל הזה, והתחברו כלם יחד בקשר אמיץ וחזק, והיה המשכן אחד!

ועד מהרה גם יתר הכוללים שבשאר ערי הק' ת“ו איש אל רעהו נדברו ויחד ובאהבה ואחוה התחברו, עפ”י פשרות מקוימות ומאושרות בחותם יד כל אחד מגדולי ארצנו הק', והרי הם צרורות ומונחות בגנזי הועד הכללי, וככה הועד מחבר סדקי הכוללים הנפרדים, ובדקיהם יחזק והיו בידו לאחדים! ואם לא נבראה החלוקה אלא בשביל דבר זה – דיה! וכמה בהירה היתה אותה אספקלריה המאירה של מיסדיה נוחי נפש זיע"א, ומה יקרו גם עתה מפעלות גדולי זמננו בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, בהחזיקם בה בכל כחם, וכל אבני הקלע וכל החצים והבליסטראות של משנאיהם מהם והלאה!

ועל המחלוקת שהסופרים מחייבים בה את ירושלם, האמת אומרת, כי בכל אחת מהמחלוקות שהיו בירושלם בין הכוללים, ואשר צלצלו בקריות חוצות לבשתנו, מעשרה קבים, תשעה נטלו אחינו מנדינו שבחו“ל. כי אם נזכרה ראשונות ונפתח את ספרי הזכרונות, ימצא כתוב כי בשעה שיצא איש מן המערכה לחרף מערכות גדולי ישראל, עד מהרה החרו החזיקו בו, אנשי חסד מבחוץ, ומבלי חשוב הרבה נתנו לפעלו צדק ותחזקנה ידיו להצית אש, אשר ממנה הדליקו מהר שונאי ציון את פתיליהם, והשיאו משואות להראות לעיני כל הגולה את הר הקדש עשן כלו, וממדורת אש תמיד תוקד בה ח”ו, ופעמים הרבה לא ידענו פה מכל ריב ומדון ומכל מחלוקת עד שקראנוה מעל כתבי העתים!

ב) (אהבת העבודה והרחבת הישוב.) וכלפי האומרים כי החלוקה מרבה בטלה ושעמום, חייבים אנחנו להגיד ולהשמיע, כי אל נא ידמה העם שהחלוקה באמת יש בה כדי להחיות גבר וביתו, ואשר תהי נסבה כי מקבלה יטמון ידו בצלחתו, יען לחמו נתן ומימיו נאמנים. האמינו חובבי אמת! כי לרוב היותר גדול ממקבלי החלוקה לא תספיק אלא לשלם שכר דירה ומים לערכו של כל איש ומשפחתו, ואך מעטים יוצאים מן הכלל מגדולי תורה ומהמצוינים שבעדה, שהכל מודים שאינם דומים לשאר העם, הם יש בחלוקתם מעט יותר מתשלומי שכר דירתם, ויחד כולם לולא עזר מקרוביהם או התעסקות באיזה עבודה ואומנות, כבר מי יודע מה היה אחריתם עם קבלת החלוקה. – ומכאן מודעה רבה לכל אחינו תומכי נפשות אחיהם יושבי אה“ק באגורותיהם ובפרוטותיהם המתקבצות ביד הגזברים לסף מסוים, ושר ע”פ רשימה יחולק הכסף הנאסף ךבני מחוזם שבאה"ק, כי לא להולכי בטל נתונות פרוטותיהם כי אם לתמיכת אנשים עובדים ועמלים לבקש טרפם – אשר אם זכו למצוא עבודה המחיה את בעליה – זכו לעמלה של דרך ארץ עם התורה, ואם לא זכו למצוא עבודה ולמלאכה – לא זכו אלא לעמלה של תורה לבד! ואם תחפצו אחים יקרים לדעת מה רב כחה של החלוקה התבוננו נא אל הישוב המרומם והנהדר אשר הקימה בהררי קדש, כמה בתים וחצרות ערים וישובים בנתה כמו רמים במרום ציון, כי למקבלי החלוקה היושבים בירושלם נלוו גם בעלי ממון מאחינו ואלה בפריטי ואלה בכח ידם וחריצותם יחד הגדילו מעשיהם, ולולא החלוקה אם הישוב והורתו הרי כל אלה לא היו ולא נבראו ולא עלו על לב לעולם!

ג) (סדרי החלוקה.) ועל סדרי החלוקה שאינם ישרים למוצאי דעת, לא נכחד כי אם היה לאל ידינו יש ויש מה לתקן בה. ואם במאזני צדק שקול ישקלו המקבלים זה לקבל זה, והחלקים זה לעומת זה לא יכריע צדק את הכף. אכן אין דנין אפשר משאי אפשר, כי להשוות ההדורים, ההכרח להוסיף או לגרוע מעני לעני, והנה לגרוע אי אפשר ממה שזכה העני מכבר הימים, ולהוסיף אין כסף מספיק, ובכן שנה יוצאה ושנה נכנסת, ואך כמעט יצליחו הגזברים שנה שנה לישר מעט אל עקלקלותיה, ובדרך כלל לא נתנה הנהגתה למלאכי השרת! וקשה להאמין אם גם כשיפיקו מחוללי רעיון עבודת האדמה את חפצם, וייסדו באה"ק ישוב חדש, ויאירו עליו אור חדש ורוח חדשה יתנו בקרבו, אם יוכלו גם הם לצאת ידי כל חובתם, ולהיות נקיים בכל עת מה' מישראל?

ועתה ישראל!

זכור אל תשכח כי אלפי נפשות מאחיך ומאחיותיך נתונים נתונים בים צרה וצוקה בארץ נשמה ומיחלים ומחכים לחסדיך ורחמיך המרובים! ושתים אלה בבקשתם:

א) לשמור את דרך עץ החיים; כי אחר אשר חייהם של אלפי נפשות עודם תלויים על התמיכה המיוסדה מכבר, ע“כ נפשם בשאלתם מכל גבאי מכל גזבר, מכל עוסק ומכל הרגיל להיות גודר ונודב בכל עת, ולהחזיק בביתו קופה של אה”ק לשם ר“מ בעה”נ וכדומה, כי חסדם בל יעזבו, ועוד יוסיפו אומץ בעבודתם, ויזכרו מרחוק את ה', וירושלם תעלה על לבבם, וגדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה לישראל בכלל ולעושיה בפרט!

ב) להחזיק במעוז השלום והאחדות הכללי. הבקשה הזאת נוגעת ביחוד אל אחינו בני מדינות ראסיי וסיביר וקוקז, ולאחינו אשר במדינות אשכנז, ואשר האנשים הבאים משם לאה“ק מוטלים על הועד הכללי, מהם ביחוד נבקשה נא לשמור את דרך עץ השלום הכללי שבאה”ק, ופן יש בהם גבאי או שליח אשר לבבו פונה מאהבת השלום הכללי, וטובה פרטית של איזה כולל קודמת לו מטובת הכלל ואחדות הכללי, אל נא תאבו ואל נא תשמעו לו אחינו היקרים! וטוב ויפה ואהוב כי בנדבותיכם תזכו ותזכו את הרבים, בבואם אל בית הועד הכללי שבירושלם השוה ומשוה נפש בנפש איש באחיו ועל פי הפשרות המאושרות, ותעשו שלום בעולם ואחדות בהר הקדש, וטוב תתתכם מתנותיכם ונדבותיכם לרבים ולא לכהן אחד, והיה מעשה הצדקה שלום ועבודתה השקט ובטח וחיים וחסד תתן לעובדיה וברכה תוך ביתם.

המגיד, כ“ד באלול תרמ”ה.

ירושלים עה“ק ער”ה תשל"ה.

שנת תרל“ד אשר עוד מעט תכלה עם קללותיה ותחלואיה, גם בטרם ערבה שמשה לא השיבה ידה מבלע. יום אתמול הלכנו ללות את בית עולמו את הגביר הנכבד רב צדקות וי”א מו“ה דוד רייז מעיר יאנעווע בפאלען המדינה, אשר זה כתשע שנים עלה הר ה' צבאות ושכן כבוד בתוככי ירושלם. המנוח הזה בעודו בארץ מולדתו עשה לו שם טוב מבנים ומבנות (כי לא הניח בנים ובנות אחריו) בחומות ירושלם, כי חלק גדול מהכסף אשר הוציאו גבאי הת”ת בק“ק פרושים על בתי ת”ת היה מנדבות לבו הטהור. וכל הימים אשר ישב בירושלם היה חונן דלים בהלואות גמ“ח. גם קנה מהונו חצר גדול בתוככי ירושלם ומחוץ לעיר בנה עשרה בתים חדשים ומפוארים, ואת כל אלה הקדיש לעולמים שישבו בו עניים עפ”י הגורל כנהוג בבתי מחסה אשר הקימו כלל הו“ד, ועל משמרת פקודת בתי חסד האלה הפקיד את הרב המופלג מו”ה שלמה זלמן לעווי והיקר הנכבד מו“ה יעקב גאלדשמידט, אנשים ידועים לישרי לכת. כל בני ציון היקרים במר יילילו על מות האיש הנכבד הזה תנצב”ה.

– חברת “מאה שערים” אשר נכבדות מדובר בה בשערי הלבנון הצליח כבר חפצם בידם ובנו עשרה בתים נאים מחוץ לעיר בהנחלה השפרה למו בכרם “כדכוד”, וידם נטויה להוסיף אומץ לבנות עוד עשרה בתים לעשר משפחות. גם בור למקוה מי מטר גדול מאד יחפרו בנחלתם. יתן ה' ובמהרה לא תקרא עוד החברה הזאת “מאה שערים” כי אם “אלף שערים” בבנותם אלף בתים מחוץ לעיר. כי לרגלי התמורות במדינות רבו למאד המעפילים לעלות הר ה' צבאות, ובחדש הזה באו ירושלימה כמאה נפש אדם מבנ“י, ולצפת כשלש מאות. ואם לא ירבה הישוב מחוץ לעיר ע”י בנין בתים חדשים אז יאמר באמת צר לי המקום שאלין בירושלם כי גם עתה כבר עלה שכר הדירות למעלה ראש, ועוד מעט ותבוקש גם דירה סרוחה ולא תמצא.

– באלה הימים השגתי לקרוא קונטרס “ההריאל” (יסלח נא לי המוציאו לאור בחשך, כי קראתיו בשם “קונטרס” ולא בשם “מכ”ע" כאשר פיו יקבנו). הקונטרס הזה הוא מעשה ידי הר“ר מיכל הכהן אשר מלפנים היה חבר לאיש משחית בעל החבצלת. ועתה כאשר בעל החבצלת הרחיק אותו מעליו (והוא יאמר כי הוא לבדו התרחק מן הכיעור והדומה לו), נשאו לבו להוציא לע”ע קונטרס אחד בכל חדש בשם “ההריאל”, המו“ל יבטיח (למי שמאמין בהבטחתו) לדבר אך טוב על ירושלם, ולא ילך בדרך החבצלת להבזות את כל תופשי התורה בירושלם, כמורו הגדול בעה”ש בוויען המבזה את כל קדשי בני ישראל.

אלה המה הדברים אשר מצאתי בהקונטרס הנז'. ומי ין ויקיים הבטחתו, ולמצער יודיע נא גלוי לכל את מעללי שותפו הקודם (אם לא יחוש לגומלין –) למען ידעו המעטים הזונים אחריו בחו"ל להבדל ממנו.

הלבנון, ג' בחשוון תרל"ה.

“העתים משתנים, והזמנים מתחלפים –, לפנים בישראל, חבת הקדש אזרה בכל עוז מתני הנדיבים והעושים, וגדולי המעשים, ובאהבה ובחדוה, בגילה ובשמחה רבה הרימו את תרומותיהם ונדבות ידיהם בכל עת אל הקדש ולא יחשבו את האנשים ששוקלים הכסף על ידיהם, גם שם, גם פה בקדש, בידעם כי באמונה הם עושים, אכן משרבו המשטינים הצועקים כל היום, כי החלוקה אין סדרים לה, אין דין ואין חשבון, החלו הרוחות להתקרר והתרומות להתמעט ואשיות הישוב להתמוטט, ויהי כי ראינו והנה קררו שמי ארצנו, ועלטה היה, כל פנים קבצו פארור, ובת ציון תתיפח תחיל תזעק בחבליה. אמרנו, נוציא את התיבה לרחובה של העיר, לאמר: כלי צנוע היה לנו ונתבזה! והדפסנו את חשבונות ההכנסה והחלוקה, אף כי כבודם הסתר, כי למה יחורו חנם פני המקבלים אשר רבים מהם היו נודרים ונודבים ומשפיעים במדה גסה לכל דבר שבקדושה, ועתה כי נהפך עליהם הגלגל החוזר וירדו פלאים, ומוכרחים לקחת מלחם העוני לחם החלוקה, מדוע עוד יתבזו בפרהסיא? אכן נעשה, דבר חדש חדשו סופרים ואין לה להשיב! האם עתה יחדלו הקולות? ה' יודע. עכ”פ אנו עשינו את שלנו".

דברי נגידים אלה שמענו מפורש מפי הרבנים היקרים ממוני כולל רייסין באחרית “חשבון שנת תרמ”ה הכנסותיה והוצאותיה לכוללם", אשר הוציאו להמתנדבים בעם.

דברים האלה כדאי לשאת ולתת בהם כי הרבה אמת בהם ובכ"ז לא יצדקו.

אין לכחד כי מצות גמ"ח היא הקשה שבצמות כתקונה כל צרכה מפני שהיא תלויה במוח ובלב גם יחד.

הלב מצוה לרחם על העני ולחלצו מן המיצר, הלב מצוה לתת להעני די צרכו בסבר פנים יפות במדה שלא ירגיש שום בשת וחרפת המתנה בין מרובה בין מעוטה. הלב מצוה לעשות מצוה זו לשמה, לאמר לשם המצוה ולא על מנת לקבל הכרת טובה מאת המקבל.

ואולם השכל מה הוא אומר? האדם כחו מוגבל ועליו לצמצם פעולותיו לפי חשבון, כי ע“כ לא יתן לרוח הרחמים לעלות עליו ושלוט בו שלטת בלי מדה. אם יבא לפניך עני פלס כח כיסך אם תוכל לתת לו די מחסורו וגם לעניים אחרים אשר ידרשו עזרתך מוטב – ואם לאו תן חלק לשבעה גם לשמנה, ואל תתן מתנותיך לכהן אחד. עוד מה השכל אומר? אמת כי נפש העני מרה עליו ואין עונין למעיקות אלה דברי תנחומים, אבל אם עז נפש הוא העני ואינו בא ברוח נומכה ולא בנפש שפלה ולא תחנונים ידבר אך מגביה קולו ולא לתפלה כ”א לקללה, מה אז? האף בזה יתנהג הנותן אתו כאשה עם עולה? כך השכל שואל, ואולם הרגש משיב, ולמה לא? מדוע לא יחשב בעינינו העני המתיאש כילד המבעט באמו בחלצת לו שד בכאב עליו ראשו.

ככה ילחמו השכל והרגש במלחמת תנופה כל הימים ואינם מוצאים פשרה אלא בלב חכם לאמר: באיש אשר התלכדו בו רחמים ותבונה, שכל ואמונה בד בבד ומפלס דרכו על פי שניהם.

מעשה הצדקה דבר של רחמים אבל סדריה והנהגתה מחויבת להיות כסדרי דבר מסחר והנהגתו.

אין לכחד כי ההנהגה המסחרית במעשה הצדקה בארצות אירופה שהתמדנו כל צרכם פרצה חוק ועברה גבול. הרחמים והחנינה פשטו ויעופו ודין וחשבון לקחו מקומם, בית מעשה הצדקה היה לבית שוטרים. העני חדל להיות אדם ויהפך לדבר שיש בו רוח חיים, חדל להיות לחולמה ויהי לצרעת ממארת בבשר החי אשר אי אפשר להפטר מרפואתה, והממונים על הצדקה חדלו להיות רחמנים יודעי נפש העני ויהיו לפקידים נקשים, הפועלים כאיזמל של רופאים המקצץ את הבהרת מבלי רגש רחמים וחנינה.

אבל כל המגרעות האלה אין יסודתן במדת אהבת הסדרים אשר לבני יפת שכם אחד על בני שם כ“א בתכונת בני יפת בכלל. העמים האלה בכל השכלתם עינם בני תורה. בכל פיליסופותם לא ידעו לחבר את הרגש ואת הלב להיות צמודים יחד, ולא יבינו למתק את הדינים ברחמים, ע”כ ברחמיהם המה כחולמים והקיצם הם אכזרים. לא כן אנחנו בית האבות אשר הרחמים והחשבון תאומים נולדו בלבבנו ולא חסר לנו כ"א אהבת הסדרים אשר לבני יפת, וכי היה יהיה חוש המשולש הזה לאחדים בידינו ולא ינתק לנצח.

אבל מה ענין כל הדרשה הארוכה הזאת אל דברי הממונים האמורים למעלה? אמנם הקפנו מעט את הדרך, אבל למחוז חפצנו בא נבוא:

גם ענין פרסום החשבונות במעשה הצדקה בקריאת שם איש איש מן המקבלים הוא מן הדברים שהרגש והשכל מדיינים עליו. הרגש אומר: וכי בשביל מתנה מועטת שיקבל העני בעת דחקו ישא חרפה מרובה? האין די לו שפיכות דמו ועקת נפשו בבואו לבקש עזרה כי עוד גם אחרי קבלו ישאו שמו של שפצים וכל נותן שוה פרוטה או פחות משוה פרוטה ולא הנותנים לבד אך גם קרוביהם וקרובי קרוביהם, כולם יחד בקורת יעשו להמקבל לנתחו לרמ“ח אבריו ושס”ה גידיו ולבקר אחרי אבר אבר אם כדאי היה להעזרה או לא. אבל השכל אומר: אם אין חשבון אין מעשה. ואף גם סגולה מיוחדת להחשבון שהוא שמירה, ואם לא מן הגנבים אשר לפניהם אין מנעול ואין בריח, אבל יש בה משום שמירה ממכשול שגגה וטעות, מעין הרע וביתר שאת – מעין טובה.

והפשרה מה אומרת? אלו ואלו דברי אלהים חיים, כתוב אחד אומר ואת האלף וכו', וכתוב אחד אומר: מתן בסתר יכפה אף, הא כיצד? כאן בצדקה של רבים ולצורך רבים, כאן בצדקה של יחיד ולצורך יחיד.

בנין המשכן שהוא לצורך רבים אין לו בושת אבל עני יחיד המתפרנס מין הצדקה יש לו בושת. מגבת ארץ ישראל נראה למה דומה, בני ארץ ישראל עניים המה ומתפרנסים מן הצדקה, אבל היבושו בה? חלילה! הם אומרים, וכן גם סופר הכולל בראשית דברו לחשבון הנ“ל אומר: כי מגבת ארץ ישראל לא לצדקה נתנה, כ”א לבנין חרבות ירושלם ולהושיב נשמותיה, כי ע“כ מקבליה אינם נהנים מן הצדקה כ”א פרי מעשיהם יאכלו. ולא נכחד כי יש בדברים אלה חלק גדול מן האמת, וא“כ למה יתביישו? ומה מקום כאן להעלם חשבונות? אחת ע”כ אמרנו: כי סוף דברי המחברת סותרים לראשם, אך איך שהוא, בואו ונחזיק טובה לממוני כולל רייסין אשר יצאו ראשונה במעשה החשבון, ונקוה כי מהם יראו וכן יעשו גם שאר הכוללים ויודיעו צערם לרבים כי חובותיהם רבו מהכנסותיהם, והיה זה למעורר להנותנים, ולהנחת דעת להמקבלים. הנותנים יראו כי פרוטותיהם אינם מצטרפים לחשבון גדול כ"כ, והמקבלים אף הם לא ירגנו בסתר אהלם לאמר: לויתן זה (קופת הכולל) יגיח ירדן על פיהו ואינו פולט אלא קמעא.

כל ההכנסה עולה בחשבון גרוש 105,340

וההוצאה:

לחלוקה קבועה		83897
לחלוקת שעה	10	5040
להוצאות בית הועד	10	7227
תשלום חובות		3159
הרבית שאכלה בחוב הכולל		3382
הוצא' משלוחים	20	2634
סה"כ			105,340

                                                                   -------------

מצב הכולל כהיום הזה שיש עליו חוב סך ארבעים אלף שמנה מאות ושמנה עשר גרוש אשר רבית אוכלת בו, ועל זה כל אדם דוי וקוה נקיה כי עד מהרה יתעוררו המתנדבים אשר במחוז רייסין ומחו את החוב הזה והיה להם לזכות.

הצבי, כ“ח באדר תרמ”ו.

א. גמר מלאכת הבניה

שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה אשר ליום הכסא נכונים להפתח שערי הבית הכנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבנו יהודא החסיד ז"ל ובית תפלה יקרא. הבית הכנסת הזה אשר ממעל נתנה חבל לעמנו בדור האחרון הזה הוא מביא אל לב רואה רגש נפלא איום וקדוש בעוז וחדוה – כי כמוה לא עמדה על אדמת הקדש מיום גלות הארץ, ובבין ארמונות מפוארים היכלי שרים הכי נכבדה על כל בתי העיר גבהה ונשאה מכל מגדולות. העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת הביהכנ“ס בבין כיפות כל בית גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים, חלונותיה כ”ח בקירותיה ט“ז כל אחת מהנה כשער גדולה ושנים עשר מספר שבטי ישורון בתוך הזר אשר הכיפה סובבת עליו אשר הוא סובב את כל הבית הכנסת. קרקע הבית רצפת אבני שיש כאודוותא דימא, בימה המפוארה בתוך, בנויה לתלפיות מחרושת אבנים מפותחות משובצות חלקי אבני שיש סביב סביב, ושתי מעלות אליה מצפון וימין ואך עוד ארון הקודש אשר לה נאוה עוד נגרע ממנה לע”ע. במערב בית הכנסת אשר שם פתח השער, אולם גדול מלוא רוחב הביהכ“נ ועל האולם עזרת נשים מפוארה מפוקה חן ותפארת נשקפה אל תוך הבית הכנסת דרך שלושה שערים גדולים. ובדברי זכור אזכור את המקום הזה לפני תשע שנים היה מעון שאיה מרבץ שממה, הרי אשפה ואבני עולם תחתיהם מערות איומות מפיקי בלהות צלמות ומעבר מזה תלואים שתי חצאי קירות מפילות אבני גיר מנופצות והמקום השמם האיום ההוא, עתה מתנשא עליו בהדרת קדש היכל ד' ומקדש מלך אשר הוא לגאון ולתפארת לכבוד והדר לפליטת יעקב בדור הזה. מי בכם אחינו כל יושבי תבל ושוכני ארץ תערכו את החדוה הנשגבה בעת אשר נברך בליל יתקדש ראש השנה ברוך שהחיינו וקיימנו ונגיענו לזמן הזה. אחרי בואנו מתפילת ערבית הראשונה בבית הזאת אם לא נכוון בשמחה נפלאה את הברכה הזאת גם על הבית הכנסת הזה. ד' גדלת מאד! ובקול תודה נבשר כי מנשה הבכור ה”ה הרב הגביר המפואר מו“מ מנשה הי”ו בן הגביר האדיר הצדיק המנוח מו“ה יחזקאל ראובן ז”ל מיחוסי בבל רבתא, הוא יצא ראשונה גם בטרם שום אבן על אבן בהיכל ד' והקריב את קדשי אביו המנוח ז“ל וקדשיו. וגם אחרי החלו לבנות לא השיב ידו הגדולה וביחד שלח אז עד ערך שלשת אלפים אדומים זהב, תשעה אלפים רו”כ ואת אחרונים הנה הוא, כי בשבוע שעבר השיגה נדבתו בטרם הגמר בנין הרצפה והבימה ערך ארבע מאות אדו“ז ועמו אחיו הגביר היקר סי' ששון הי”ו ברוכים המה לד‘. השר וגדול ליהודים צדיק ונושע סי’ משה מונטיפיורי הי“ו הוא הביא את הרשיון מהסולטן יר”ה, ברוך כבודו לד‘. בית ראטהשילד אשר אחד מבניהם השר מאיר אלפאנס י"ה ירה אבן פינתה בחגותו את חג המצות ש’ תרט“ז פעה”ק ת“ו והיו בתומכי הוצאת הבנין, זכרה להם ד' לטובה. הרב הגדול צדיק ונשגב מו”ה עקיבא לעהרן נ“י ראש נשיא אה”ק ת“ו באמשטרדם ואחוזת הרבנים הפקידים ואמרכלים עמו המה, בשנה העברה בקנאם את קנאת חרפת הביהכ”נ השמיעו בנדבות במדינות האללנד ודייטשלאנד וקבצו המון נדבות ושלחו לפעיה“ק והיו לעינים בעת גמר הבנין. מה' ישאו ברכה. כל נדיי העם בכל מדינה ומדינה ובפרט במדינות פרייסען, ענגלאנד, עסטרייך, ויחידי אנשירוסלאנד והעוסקים וגדולי המעשים לכלם חלק וצדקה וזכרון בהיכל ד' בירושלים. הברכה אחת היא גם אל אלה אשר עוד היום יתנדבו או לארון הקודש לכסאות לספסלים למעקה סביב הזר פנימה וחוצה, פנימה אשר תעמודנה שמה הנשים לראות בשמחת בית השואבה וחוצה סביב לכל כיפת הביהכנ”ס אשר עליו נתהלך לפני ד' בליל תתקדש הלבנה ולתפילת המוספין במועדי ה' מקראי קודש נוכח הר הבית. או מי אשר יתנדב ספרי תורות פרוכות יקרות וכלי כסף תכשיטים לס“ת ומנורות יפיפיות לעטר לפאר להדר את הבית הכנסת אשר בו ישמחו ויתהללו כל זרע ישראל. ועיני ולבב כל האורים, כי שרביט תקוה הוא לנו והבית הזה הראנו לדעת כי חפץ ד' בנו ובארצו וישוב וירחמנו יבנה בית בחירתנו בב”י.

גם בין החדשות המתרוצצות בבטן העת המלאה מיעודי חוזינו חזיונות נביאנו לא נמנעו העם מלחשוב גם את אשר זה מקרוב בא דבר מלך שלטון יר“ה להרחיב שוקי ירושלים. וזה החילם לעשות להסיר את האצטבאות אשר לפני החנויות על פני הרחוב ובזה ירחבו השוקים כשלש אמות. ולע”ע דיה כי תתן דרך לעבור ברוחה אף אם גמל טעון או סוס ופרד וחמור באים לנגד. גם מוכרי אגודות ירק אשר קנו מקומם בצדי רה“ר, עתה שולחו כולם אל מחוץ לעיר ושמה ימכרו ממכרם לא יבואו אל תו העיר. והנה חדשות כאלה מחזקים בידנו את תקות חוט התקוה האחוזה בידנו כי קרוב צדקנו יצא ישענו כיר”א.

המגיד, כ“ו בתשרי תרכ”ה.

ב. חנוכת בית הכנסת

בית הכנסת הגדולה והמעטירה בחצר רבנו יהודא החסיד ז“ל הן זה שמונה שנים וחצי מאז הונח היסוד בה. מיום הראשון ההוא עד היום האחרון לא האמינו העם כי היא בימינו, בית תפלה יקרא. מרוב המלאכה האדירה אשר העריך האדריכל הגדול אשר לממשלת תוגרמה יר”ה, אשר היה אז פה עיה“ק ומעוני העם הדל יושב ציון. גם ביום האחרון בשבוע אשר לפני ראש השנה העבר עוד היו עשתנות הרבנים גבאי הביהכ”נ נבוכים אם לחנכה ולפתוח שעריה ליום הזכרון הזה מחסרון אגורת כסף לא גדולה להשלים עבודותיה ההכרחיות. וביום האחרון הביאה הפאסט הצרפתית מהרבנים הצדיקים פקוא“מ אה”ק ת“ו באמשטרדם יע”א נדבת נדיב א' במדי' פרייסין סך אלף ושתי מאות פראנקס. אז מהרו הגבאים ויאיצו בבונים וחרשי העץ ועושים בכל מלאכה להתחזק בעבודה והיה להם גם הלילה למלאכה. ובקום כל העם באשמורת יום ה' כ“ח אלול תרכ”ד איש לפתח הביהמ“ד אשר הוא מתפלל בה והנה על פתח הביהמ”ד מכתב גלוי לאמר “זה היום עשה ד'! כי ביום הזה כחצות תהיה חנוכת בית הכנסת הגדולה בחצר רבנו יהודא החסיד ז”ל, בהודות והלל לד' אף גילת ורנן מטעם הרבנים הג' גבאי הביהכ“נ לבא אל כל העם אל יום שמחת לבב כל בני עמנו נגילה ונשמחה יחד”. והחותם תכנית ותבנית הבית הכנסת מתחת למכתב הנז‘. מה שגבה החדוה השמחה והגיל בלבב כל בני עמנו. ולא הגיע חצות היום ונתמלא הבית כלו פה לפה. כל קהלות הקדש מתפללי נוסח אשכנז ונזר הקדש בראשם הגאון הגדול דקוטנא ש"י והגאון הגדול דקאליש שי’ וכל גאוני וגדולי עדתנו שי' ובפרט הרבנים הגבאים דבית הכנסת ובראשים הרב הגאון הצדיק זקן שקנה חכמה מו“ה יוסף זונדל מסלנט נ”י, אשר עמו הרבו לשמוח ביום ההוא יום מלאת לו שמונים שנה, ד' יאריך ימיו. גם מקהלות אחינו הספרדים היו רבים מגדוליהם וחכמיהם, גם הרב הגאון מו“ה חיים דוד חזן הי”ו ראשון לציון דהספרדים הי“ו הותה נפשו לבא. אכן לא היה באיתן בריאותו ביום ההוא ונצטער על שלא היה יכול לבא. גם מכל אחינו החסידים באו כאיש אחד כי לבב כולם שמח על הישועה הגדולה הזאת אשר חלק אותה ד' לעמו בארצו בימים האלה אשר לא דבר ריק הוא. ויהי בהתאסף כל העם יחד פרצו וירננו יחדיו בקול חוצב להבות אש מזמורי תהלות מלך ישראל ואמרו: מה טובו אהליך מה ידידות משכנותיך. אחר התפללו כל העם והקהל יחד תפלת מנחה הראשונה. אחר נסעו העם להביא ספרי תורה בקול ששון וקול שמחה וכלי שיר לפניהם, תוף וכנור מינים ועוגב על פני הרחוב וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הס”ת הרבה מאד והבית מלא אורה ושמחה וששון ויקר. אחרי שקטו כל העם והש“ץ עלה עם משורריו על הבימה המפוארה ויברך ברכת הנותן תשועה. ראשונה את כבוד הסולטאן האדיר מלך הארץ תוגרמה יר”ה וענו כל העם אמן. ואחריו הוד כבוד הקסרים והמלכים מלכי אייראפא האדירים: קיסר עסטרייך יר“ה ואשתו ומשפחתו, קיסר צרפת יר”ה ואשתו ומשפחתו, מלכת בריטאניא ובניה יר"ה. לכולם בשם קרא איש איש בכבודו והוד יקר תפארת גדולתו וענו כל העם ואמרו אמן. גם ברך את גדולי המתנדבים אשר שם כולם זכור לטוב בהמגיד. וילכו העם שמחים וטובי לב. ראה ראינו כי ביום השמחה ההוא שכחו כרגע איש איש מחסורו ועניו ומרודו, וחדות ד' מעזנו סלה.

המגיד, ג' במרחשון תרכ"ה.

ג. ארון הקודש

ירושלים עיה“ק, יום ה' א”ך סיון תרכ"ה.

אם פעמים רבות התרעשה נפשי וגם התגעשה מחדשות ונצורות אשר באו אל שערי ירושלים מני אז לא יצאתי א שערי המגיד; אם התעוררו רגשותי בעים רוחם אל החיל הגדול הארבה אשר יצא חוצץ לחרדת כל לב וטוהר השמים בעצם היום קדר, עטו מעטה ערפל או אל קול השופר אשר תקעו בציון לבלי שחת הארבה את יבול האדמה ולא יאכל את פרי העץ. או אל אשר תקעו תרועה שנית וקראו עצרה להכרית מעיר ד' כל רעה השוקדת על דלתותיה. או אל הרעב הכבד אשר גבר בארצנו ה' ירחם. מכל אלה אם אמנם המון שרעפי בקרבי כהמות ים המיו וגלי רגשותי נשאו דכים, אך לא לתת חופשה להם לצאת החוצה כי מדוע אכאיב ולא ארנין את כל באי שערי המגיד אלה אשר אהבת ציון עזה בקרבם וחמלת אחיהם העם היושב בה רבה בלבבם ואך את הטוב נבשר.

בשבוע זה אחרי עבור כתשעת ירחים מיום נפתחו שערי הבית הכנסת הגדולה והמעטירה¹ אשר נהרי נחלי הוד והדר שוטפים על כל גדותיה פנימה וחוצה, ורק איזה דברים נשגבים עוד חסרו בה ובראשם ארון הקדש אשר לו יופי ופאר לעמוד בהיכל כזה כאשר הודענו. וד' העיר את רוח איש יקר להפריש מהונו עד סך שני אלפים רו“כ להכין ארון הקודש נהדר. ובעוד ראשי העם מתיעצים על דבר הארון הקדש ואם יש די בכסף הנדבה הנזכרת להעמיד ארון הקודש מפואר לכבוד ולתפארת, והנה ביום הראשון בשבוע זה הופיע מקרית חערסאן ואתא מבית הכנסת ניקאלאיעב אשר בעיר ההיא ארון הקודש מוכתר בכל פאר מעוטר בכל הוד והדר מעשי ידי אמן חרש חכם וחושב בחרושת עץ ופתוחי ציצים ופרחים ענפי חמד וכנפי הוד נחפו בירקרק חרוץ מגביה קומה עד שבע עשרה אמה ופורש כנפים במרחב ולו עמודים שנים עשר ואדנים לעמודים וכותרת עליהם וגולות על הכותרות ודלתותיו מצופים זהב. וכן כל לוחותיו עמודיו ואדניו וציציו וכל פרחיו וכפורת מרוקמת בשלל צבעים ועוד האומן הגדול אשר אתנו פה יפארו ויעטרו יכליל תפארתו. ומהולל נקרא שם הרב החכם מו”ל מ“ע המליץ באדעסע² כי דבריו עשו פרי אצל הדירעקטאר מאנית הקיטור להביאו חנם אין כסף עד יפו. וגם הרעדאקטאר זכור לטוב (וגבאי הביהכ"נ וראשי העם העריכו אליו מכתב-תודה יקר כתוב אשכנזית וצרפתית). ומיפו עד שערי חצר ביהכ”נ הובא על דבשת ט“ז גמלים במחיר לא יקר ע”י פעולת וטרחת איש סוחר יקר ונכבד ר' נתן גרינגארט³ מבריסק ואחוזת מרעיו, ישלם ד' פעלם. והנה מלבד אשר ביאת הארון הקדש נתן שמחה בלבב כולנו, נפלא הענין הזה מרעיד כל עשתונות כי ארון הקדש אשר עמד הכן נטוע בקיר בית הכנסת בחערסאן שתים עשרה שנה יצרור רוח אותו בכנפיו להעמידו בראש היכל ה' אשר בירושלם? עליו יצדק מאמר נעים זמירות ישראל: “אבן מאסו היתה לראש-פינה” כי מאסו בו עוגבים המה הפורטים על פי נבל ועוגב אשר המירו את כבודו בזמרת קאהר ומנגינותיו ועל מקום הארון הקדש תעמדנה הפורטות על שירי הארגעל והארון הקדש אשר רוח קדושה צרורה בקרבו הושלך לחוץ ותחת בשתו משנה כבוד לקח ויכהן פאר בביהכ“נ בירושלים. מחיר הארון הקדש לקחו גבאי הבית הכנסת אשר בחערסאן תשע מאות רו”כ. נפלא הדבר הזה כי יבא ארון הקדש כזה אשר הוא בנין שלם לתוככי ירושלם. אין זאת כי דבר חז“ל הוא אשר חכמים הגידו כי עתידים כל בתי כנסיות שבחו”ל לקבוע בא"י והיה ההיכל הזה הראשון תחת בשתו, לו משפט הבכורה. ואך את הבית הכנסת אשר עמד בה עזב על מקומה. מאת ה' הית זאת היא נפלאת בעינינו! –

זה כשבועות שנים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. וכנס על הגבעה, כן עומד אחד מיתדות הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשעה העיר הפונה קדימה. ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה ההר הטוב הר הבית, ושארי היתידות נטועים על פני הר הבית ומשם יצא ויסוב איזה שוקים עד בית הפחה או בית פקודות העיר (דוון). והנה בימים האלה אין הטעלעגראףחדש באר. הנשמה. אכן החזיון גדול ונכבד הוא כי הטעלעגראף אשר בכל קצות הארץ יצא קוו הוא עומד מאחז באדמת הקדש, ההר הנכון ונשא בראש ההרים, ובאחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית אל החזון הנפלא הזה ימלא כל לב רגש איום וקדוש ועל רוחם יעלה כי קרובים ולא רחוקים הם מהר ה', ומהר אליו יבאו מאפסי ראץ וכנשא נס הרים יראו וכתקוע שופר ישמעו בב"י.

– יום אתמול לנטות צללי ערב, נקהלו כל העם הספרדים אל בתי כנסיותיהם. והרב הגאון חכם באשי⁴ עלה הבמתה וקשר מספד ואבל יחיד עשה על פטירת הרב הגדול דק“ק פאריז וכל מדינת פראנקרייך מו”ה שלמה אולמן ז“ל, והטיף לעם מדברותיו החודרות כליות ולב לדעת ספוד על אבדן שר וגדול בישראל תנצב”ה.

המגיד, ג' במנחם-אב תרכ"ה.

ירושלים ת“ו, שבט תרמ”ג.

לבעל המגיד!

בשליחות עדת ד' יושבת ציון הנני מביא אליך ודה וברכה, על הצילך את כבודה במגידך היקר, מבעלי “מכתב הגלוי”. קח נא את תודתנו המובאת לך, ועמה גם הידיעה הברורה אשר אותה אתה וקוראיך יבקשו. נדחי ישראל מרומעני' ורוסיא שבאו לירושלים ת“ו אמנם יש להם להתאונן ולקונן על שפל מצבם, כי מטיט היון יצאו ובמים זדונים טובעו, וכל הקולות והקריאות הן בכתבי עתים הן במכתבים ליחידים, אשר יצאו למכביר מאת גאוני ורבני ירושלים הספרדים עם האשכנזים, היו כקול קורא במדבר וכל יושבי תבל גם אילי הזהב, גם שרי הרכוש הרב שהורם לטובת פליטי ישראל לא שמו לב לחומלה על הפליטה אשר בהר ציון, מבלעדי רבני אשכנז והאללאנד, וזעיר שם ממדי' אנגלאנד ואמעריקא אשר חשו על עזרת ציון. ולוא הם עוד כמאתים נפש אשר נעזרו בהוצאות דרך חזרה לביתם, וכמבואר בחשבון שנשלח לפקידי אמשטרדם נוספו גם הם על אלה אשר לדאבון כל נשקעו במצולות בור שאן עמק עכור של המסיתים, ככל אלה בעלי המכתב גלוי, אשר תכה עין יושבי ירושלים מראותם פרועי ראש עומדים בבית התפלה אשר להפראטעסטאנטין בכל יום ראשון, ובאגורות כסף נמכרו לעקר. ואנשי ירושלים בעצמם, רב יותר מכחם ויכולתם הגדילו לעשות עם אחיהם האורחים, בתי הכנסת אורחים הכינו בתוך העיר, ובמאה שערים ובאבן ישראל פרורי ירושלים, ואנשי תמיד סבבו יום יום לקבץ בעדם לחם ומזון. וממי? מעניים מרודים חסרי לחם; וכבר הודיעו הרבנים הגאונים שי' הדבר הזה, גם ב”המגיד" גם ב“הלבנון”, ושאל שאלו האם על הלחם המר הזה יחיו ימים רבים? ואין קול ואין עונה ואין כסף. והנה היראים את ד' מפליטי רוססיא בקשו ומצאו עבודה ומלאכה זה ככה זה ככה, ומי מהם שהוצרך לתמיכה דרש ומצא איש כערכו. אבל רק מיעוטא דמיעוטא, ורוב הנדחים אשר נשארו בירושלים ת"ו בחרו ללכת לעבוד עבודה בשדה המסיתים.

ויהי אנשים אשר באו לדרוש מאת הרב הגאון מהו' שמואל סלאנט ני' האם מותר להם ללכת שמה לעמול על טרפם? ואמר להם: אם ימצאו פרנסה במקום אחר מה טוב, ואם לאו לא יוכל לאסור עליהם עבודה בבית מי שיהי‘, ורק באופן כי לא יכנסו בויכוחים בעניני הדת ושימנעו רגלם מבוא לבית תפלתם ושלא ישמעו דרשתם. אבל האנשים הלכו וגם אחד משני התנאים האחרונים לא שמרו, וכדי בזיון וקצף, ושם שמים התחלל באופן נורא מאד¹. אז נקהלו רבני ירושלים מכל קהלות האשכנזים ובראשם הרב הגאון מהו’ שמואל סלאנט ני', והסכימו להכריז ולהודיע, כי חמור מאד האיסור של התקרבות אל כת המסיתים הפראטעסטנטין (“חרם” לא הזכירו, כי בזאת יתפאר הגרש“ס ני' כי מעולם לא יצאה מפיו “חרם” בכל איסור אשר הוכרז מימיו לשמירת הדת פעה”ק, ומעולם לא אסר דבר המותר, כי אם דבר שאיסורו מדברי תורה או מדברי סופרים. וראה הוא ובית דינו כי השעה צריכה לחזקהו, עשה כמוטל עליו בתור רב המפקח על כל הלכות איסור והיתר פעה“ק ת”ו זה שנים רבות, והכריז והודיע, כי הדבר ההוא אסור הוא ולא יקלו ראש בו). באותם הימים שהוכרז האיסור הזה הנחוץ מאד מאד כמובן, היינו עסוקים בשילוח משפחות משפחות לבתיהם מכסף המקובץ באשכנז כנ"ל, וגם אלה חותמי המכתב גלוי באו בתוך הבאים, אבל מתוך חשבונם ששמו לפנינו לאמר, שכסף רב דרוש למו לנסיעתם, הכרנו כי כבר טבעו בבוץ ובגשם אלה מהם, (ובפרט, אותו הרבינער אשר שמו מבצבץ בראש, ואמר לשלוח כסף לשמו) לא יוכלו לשוב אל ארץ מולדתם אף כי באים בימים הם.

ואולם בנוגע אל עצם המכתב “מכתב הגלוי”, מי אבותיו ואיפוא ² תוצאותיו, לא אכחד כי אמנם נוראות נפלאינו בראותינו את כבודו כמסתפק בדבר, אף כי דברי המכתב עדים לעצמם איפוא 3 רוקמו ומבטן מי יצא הקרח הנורא, והלא כל עין בוחנת תראה את המינות השגורה בפי המסיתים כי שפוכה היא על פני כל המכתב ורוחה מתהלך בין שורותיה, וכך הוא האמת, כי מבית המיסיאן יצא המכתב הזה וכל תחכליתו הוא לרומם את המיסיאן ואת ראש המסיתים בירושלים ואשר פרש מכמרתו לרגלי הגולים, ודברי דרשותיו מצאו להם הד בהמכתב ההוא, ואל יפלא בעיניך כי עבדיו אלה שמו להם למטרה את הרב הגאון הרש“ס שי' ואת הרימ”פ [יחיאל מיכל פינס] ני'. כי אמנם אין השטן נלחם אלא במי שגודרים לפניו הדרך, וחוץ מהסבה הכללית ההיא עוד דברים בגו, וסבה פרטית מיוחדת, וזה הדבר:

אותו האיש המכנה א“ע בשם ראבינער מ… ³ אשר לא צרת הכלל, כי אם מעשיו הרחיקוהו מארץ מולדתו מבלי יכולת לראותה עד עולם; ויהי כבואו הנה בקיץ העבר, הרה עמל ויכונן אקציעס על נחלת שדות וכרמים התלוים ברוח ופורחים באויר, ויתלה באילן גדול – וקרא עליהם שם הגאון מהו' רש”ס ני‘, וגם את שם הר"מ פינס ני’ העלה עליהם לפארם, וישלחם על פני חוצות. ויהי כהשמע הדבר ⁴ להגרש“ס ולהרימ”פ מיהר כ“א מהם לפרסם ע”י עצמם וע"י שלוחיהם, כי אך שקר הנחילו המשמיעים באזני השומעים, והתרו בעם והעידו במו לבלי יהרסו לשמוע בקול כל קורא בכלל מבלי ידיעת דבר ברור ולמפיצו האקציעס הנז' בפרט. ויהי כאותו כי לא נעשתה עצתו בדרך זו, התחבר אל ראש המסיתים ויהי לו לזרוע, ויאמר להוציא פחזותו של האקציאן לאור בדרך ההיא.

זה הוא “מכתב הגלוי” וזה פתרונו – ועדין יש לאל יד בני עמנו להושיע גם לאלה, ואין להם חוב גדול מזה, מלמהר להחיש פדות לנפשות האובדות האלה, הפורחות לצודדנה, ובזה יצילו גם כבוד אומה בכלל וכבוד עה"ק בפרט. כרצון כל קהל עדת ישראל יושב ציון ובתוכם גם אנכי הצעיר.

המגיד, ז' באדר א' תרמ"ג

חכמים וסופרים!

בתוכחת מגולה עוררתונו ליסד בירושלם חברה לעבודת שדה וכרם, והועד הכללי דכוללות האשכנזים הוא יתן יד ראשונה לירות אבן פינתה – על תוכחה גלויה זאת אי אפשר שלא להשיב. אמנם יכלנו לפטור את עצמנו בתשובה מספקת “אין מלאך אחד עושה שתי שליחות”, ואין בית חסד זה מתגדר במלאכתו של בית חסד אחר, ולא כל המרבה בעבודה מחכים. אבל גם אנו נשיב בעצמנו, כי הועד הכללי שמעשיו מרובים, אינו בית חסד פרטי,

כי שרשיו מרובים וענפיו מרובים, והוא כרכא דכולא ביה, וכל מה שיש בפרט בכל בית חסד, יש בכלל הזה, ועל כן חל עליו חובת הקמת בית עבודה לאדמה, שהוא יסוד ושרש העבודה, והדין עמכם על התעוררותכם ותוכחתכם!

אמנם מי אשר עינים לו לראות נכוחה, יעביר נא עיני השקפתו על כל פועל פעל הועד הכללי מיום הוסדו עד עתה. וראה: מה רבו מעשיו להקמת הישוב ולהרחבתו וליריית אבני פנה גם לכל עבודה בשדה. אלא שכל מעשיו בעוני ובצמצום רב, ויחסר להם ההדור החצוני. וזה אנו עושים משני טעמים: א) מפני שאין ידינו משגת לשכלל את הפנימיות והחיצוניות באיכות שוה, ונאמר כי טוב למעט בחיצוניות ולהרבות בפנימיות, על דרך שאמרו “באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכורא”; ב) אנחנו פי חז“ל נשמור שאמרו “יאה עניותא לישראל”, להצילו מעין הרע ומיצר הרע ומשנאת חנם ומקנאה ומכל מיני פורעניות וגזרות רעות המתרגשות, כנודע. וע”כ כל מעשינו בלי כחל ובלי שרק ובלי פרכוס, ובכ"ז עלה חן בעיני רואי נכוחה, ובצדק יאמרו המושלים על בני ציון וירושלם שהמה עושים ואינם אוכלים כי כל עשייתם ברבוי הישוב והרחבתו, הוא במיעוט אכילה, במיעוט תענוג, ובמיעוט שנה ובמיעוט שיחה בכתבי העתים, והוא הדין בנידון השאלה אשר שמתם לפנינו סופרים נכבדים.

כנודע כבר הכננו חומר ולבנים במדה מרובה גם למסד עבודת האדמה, שהיא יסוד ושרש העבודה, ובאין ספק היו החמרים הללו הולכים ונשקעים בבנין הקיים לולא הפסיקונו אחינו שהתעוררו בחבת ציון בחו"ל ועזבו המלאכה להם בשמחה, ונהי ימים רבים כחולמים חלומות נעימים וטובים.

בראשית התיסדות החברה הנכבדה חובבי ציון, ואדמת פתח תקוה שקנו אנשי ירושלם באה לידם, חלמנו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה וקמה אלומתנו גם נצבה. וגם בשעברו ימים רבים ובני ציון וירושלם נואלו מן הכהונה והעבודה ויצר להם מאד, חלמנו חלום עוד והנה שבע גפן לפנינו, חלמנו וחזרנו וחלמנו. סוף סוף היינו כחולמים, וכחלום יעוף עברו שנים רבות בחלומות נעימים ותקוות טובות כי מלאכתינו תעשה על ידי אחרים, עד אשר ראינו, כי הרבים מאלה אשר גם אליהם השלכנו יהבינו, לא מחשבותינו מחשבותיהם ולא דרכיהם דרכינו, ונפקחו עיני יושבי ירושלם לראות את אשר לפניהם. ועתה מי יתן ונמצא ידים עוזרות בין אחינו שלומי אמוני ישראל, כי בכל חשק לב ונפש נושיט ידים ונקריבה כל אילותינו להוציא הדבר אל הפועל. כי אלפי ידים פשוטות לעבודה בירושלם וכל עריה, ואלפי עינים כלות ומיחלות לראות חיי עבודה, כי לכך נוצר הישוב מתחלתו, והחלוקה איננה אלא כפרוזדור לטרקלין, ואם ארוכה מדת הפרוזדור הזה, לא בנו האשם, אבל סוף סוף גם הטרקלין יבנה כי הוא יסודו ושרשו של הישוב, אשר לכך נוצר, שיהיה הראוי לביתן לביתן לגנת לגנת.

ואחר הדברים האלה לא נחדל מהשיא גם אנו עצה הוגנת לסופרי החבצלת שיחיו, כי טוב לשבת מריב ולעסוק בבנין. עסקו במצוה לומר דבר הנשמע והחזיקו גם במצוה שלא לאמר דבר שלא נשמע, וחדלו הקולות, יפרח השלום והמעשה לבנין הארץ, כעתירת איש הנותן נפשו ורוחו ולבו תמיד על הישוב ועל השלום ועל האחדות הנאמנה.

החבצלת, י“ט במנחם-אב תרנ”ה.

כבוד ידיד נפשי הרב החכם… מוהר“ר יואל משה שאלאמאן נ”י.

הנה הבאתי מראשית בכורי פרי אדמת חברתינו “משכנות ישראל” ועל מזבח “יהודה וירושלם” אקריבהו לריח נחוח לאחינו התמימים, הדורשים שלום אדמת יהודה וירושלם באמת ובתמים, והחפצים בלב טהור לראות בטוב ירושלם, גם אם נעשה על ידי יושביה, ולא בקולי קולות, חשך ענן וערפל.

זה שובי הבית מן השדה מאחר הקוצרים חטים בשדה “משכנות ישראל”, אשר אמרנו מדוע תשם האדמה העומדת להבנות אחר שנים. הלא טוב כי נזרעה חטים, ותתן את יבולה לנו. ואם אמנם בשנה הזאת לא נתנה הארץ את יבולה לברכה, קוינו להרבה והנה מעט. ונפשינו דאבה לראות כד שדי תבואות נלקו בשדפון ובירקון, וגם שדה חברתינו לא נקתה מהם בעוונותינו הרבים. ואולם אם הסיבותי עיני מברכת השנה, אוכל לאמר, כי שמחת לבבי לא אוכל לתאר עלי גליון עת באתי השדה, ובגילה אדירה אשר הזילה דמע מעיני אמרתי לקוצרים “ה' עמכם”!, וגם השיבו לי בקול רינה “יברכך ה'”!, ופה עניים מלקטים לקט שכחה ופאה מאחר הקוצרים. מה אומר לך ידידי הקורא – החדוה והגיל אשר לבשו כל קרבי השכיחוני יגון הזמן, והאמנתי כי ישראל שוכנים על אדמתם, והננו הולכים בחליל להביא בכורים בקלתות של זהב אל בית אלקי יעקב.

וברוך ה‘, אשר החל עוד לקדשנו במצוות התלויות בארץ, ופתח תקותינו הולכת ונפתחת לפנינו בעזר ה’ במרחביה, כי עוד נזרע שדות ונטעה כרמים בהרי ישראל בעמלינו ויגיעינו. לא נקוה לאיש ולא נייחל לבני אדם, האומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. החפצים לייסד בציון חדשות לנחול כבוד לעצמם. והלואי שישארו בכבודם הראשון, אחרי רואינו התחלת תהלוכותיהם, – אך לא להם ולנו לבנות הנהרסות ולטעת הנשמה. ה' משמים כבר נתן אות לבני מרי – האיש אשר בחר בו מטהו יפרח.

יהודה וירושלם, כ“ז בסיון תרל”ז.

הבית הכנסת הגדולה והמעטירה בחצר רבנו יהודא החסיד ז“ל הן זה שמונה שנים וחצי מאז הונח היסוד בה. מיום הראשון ההוא עד היום האחרון לא האמינו העם כי היא בימינו בית תפלה תקרא מרוב המלאכה האדירה אשר העריך האדריכל הגדול אשר לממשלת תוגרמה יר”ה אשר היה אז פה עה“ק ומעוני העם הדל יושב ציון. גם ביום האחרון בשבוע אשר לפני ראש השנה העבר עוד היו עשתנות הרבנים גבאי הביהכ”נ נבוכים אם לחנכה ולפתוח שעריה ליום הזכרון הזה מחסרון אגורת כסף לא גדולה להשלים עבודותיה ההכרחיות. וביום האחרון הביאה הפאסט הצרפתית מהרבנים הצדיקים פקוא“מ אה”ק ת“ו באמשטרדם יע”א נדבת נדיב א' במדי' פרייסען סך אלף ושני מאות פראנקס. אז מהרו הגבאים ויאיצו בבונים וחרשי העץ ועושים בכל מלאכה להתחזק בעבודה והיה להם גם הלילה למלאכה. ובקום כל עם באשמורת יום ה' כ“ח אלול תרכ”ד איש לפתח הביהמ“ד אשר הוא מתפלל בה והנה על פתח הביהמ”ד מכתב גלוי כתוב לאמר: “זה היום עשה ד'! כי ביום הזה בחצות יהיה חנוכת הבית הכנסת הגדולה בחצר רבינו יהודא החסיד ז”ל בהודות והלל לד' אף גילת ורנן ומטעם הרבנים הג' גבאי הביהכ“נ לבא אל כל העם אל יום שמחת לבב כל בני עמנו ונגילה ונשמחה יחד”. והחותם תכנית ותבנית הבית הכנסת מתחת למכתב הנז‘. מה שגבה החדוה השמחה והגיל בלבב כל בני עמנו. ולא הגיע חצות היום ונתמלא הבית כלו פה לפה. כל קהלות הקדש מתפללי נוסח אשכנז ונזר הקדש בראשם הגאון הגדול דקוטנא ש“י והגאון הגדול דקאליש ש”י וכל גאוני וגדולי עדתנו ש“י ובפרט הרבנים הגבאים דהבית הכנסת ובראשם הרב הגאון הצדיר זקן שק”ח מו"ה יוסף זונדל מסלנט ני’ אשר עמו הרבו לשמוח ביום ההוא יום מלאת לו שמונים שנה ד' יאריך ימיו. גם מקהלות אחינו הספרדים היו רבים מגדוליהם וחכמיהם גם הרב הגאון מו“ה חיים דוד חזן הי”ו ראשון לציון והספרדים הי“ו אותה נפשו לבא. אכן לא היה באיתן בריאותו ביום ההוא ונצטער על שלא היה יכול לבא, מגם מכל קהלות אחינו החסידים באו כאיש אחד כי לבב כולם שמח על הישועה הגדולה הזאת אשר חלק אותה ד' לעמו בארצו בימים האלה אשר לא דבר ריק הוא. ויהי בהתאסף כל העם יחד פצחו וירננו יחדיו בקול חוצב להבות אש מזמורי תהלות מלך ישראל ואמרו: מה טובו אהליך מה ידידות משכנותיך. אחר, התפללו כל העם והקהל יחד תפלת מנחה הראשונה. אחר נסעו העם להביא ספרי תורות בקול ששון וקול שמחה וכלי שיר לפניהם תוף וכנור מינים ועוגב על פני הרחוב וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הס”ת עד בואם אל היכל ד' מקדש מעט ד' כוננו ידיך והנרות ממעל דולקות לכבוד היום הרבה מאד והבית מלאה אורה ושמחה וששון ויקר. אחרי שקטו כל העם והש“ץ עלה עם משורריו על הבימה המפוארה ויברך ברכת הנותן תשועה. ראשונה את כבוד הסולטאן האדיר מלך הארץ תוגרמה יר”ה וענו כל העם אמן. ואחריו הוד כבוד הקסריים והמלכים מלכי אייראפא האדירים: קיסר עסטרייך יר“ה ואשתו ומשפחתו, קיסר צרפת יר”ה ואשתו ומשפחתו, קיסר רוסלאנד יר“ה ואשתו ומשפחתו, מלך פרייסען יר”ה ואשתו ומשפחתו, מלכת בריטאניא ובניה יר"ה. לכולם בשם קרא איש איש בכבודו והוד יקר תפארת גדולתו וענו כל העם ואמרו אמן. גם ברך את גדולי המתנדבים אשר שם כולם זכור לטוב בהמגיד. וילכו העם שמחים וטובי לב. ראה ראינו כי ביום השמחה ההוא שכחו כרגע איש איש מחסורו ועניו ומרודו וחדות ד' מעוזנו סלה.

יוסף ריבלין

ירושלים ת“ו לסדר וחי בהם לפ”ק.

באלה הימים נוסדה פה חברה חדשה מאנשים נכבדים וקנו את אדמת יריחו עיר התמרים, למען עבוד אותה ולהוציא לחמם ממנה. ראשי החברה הזאת המה: הרב הגאון הגדול וכו' מהו' מאיר אוירבאך נ“י, והרב הגביר מוהר”מ יפה, והגביר הסוחר הנכבד מוה“רר בן ציון ליאן והרב המופלג הסוחר החרוץ מוה”רר בנימין בינוש סאלאנט הי"ו. האדמה הזאת היא אדמת הממשלה, והפחה מושל העיר הוא מכר אותה. וזכרה אלוק להשר הישר באדם יעקאב פאסקאל וויצע קונזול האוסטרי אשר הוא היה בעזרתנו גם בדבר הזה. פעמים רבות הלך בעצמו ובכבודו אל פחת העיר וידבר על לבו אדות המכירה הזאת, גם הורהו איך יעשה להפק גם רצון אילי הארץ (איפינדיס) כי יסכימו גם המה על המכירה, והננו מצפים בכל יום כי יבא קיום על המכירה מהממשלה הרוממה בקושטא.

ידעתי כי הבשורה הזאת תשמח את לב דורשי שלום ציון, ובלי ספק כל השומע יחשוב כי אין בירושלם איש אשר לא ישמח על הדבר הזה. אכן לבשתנו ולחרפתנו נמצא פה איש אחד בשם וו' אשר רעה עינו בהחברה הנכבדה הזאת וינסה את כחו להיות לנו לשטן בדברת מקנת אדמת יריחו. אך השר הישר סי' פאסקאל כאשר נודע לו מעשה האיש הזה ותחבולותיו, שלח אחריו וגער בהשטן כי לא יוסיף עשות את אשר לא יעשה.

רבים אומרים פה כי זה האיש וו' לא מדעתו יצא לבטל את המכירה והוא רק שליח לדבר עבירה מחו“ר הספרדים הי”ו אשר יקנאו באחיהם האשכנזים על ששת החברות שקמו לתחיה בירושלם מבני האשכנזים לבנות מחוץ לחומות העיר ארבע מאות וחמשים בתים, ובמשך זמן לא כביר כבר הקימה החברה הראשונה מששה החברות הנז' חמשים בתים ובית הכנסת מפואר ושני בתים להכנסת אורחים, – בדבר הזה יקנאו הספרדים באחינו האשכנזים, כי עד היום הזה אמנם חשבו גם הספרדים לעשות כזאת גם שלוחיהם יצאו לארבע כנפות הארץ ואספו כסף נדבות לרוב למטרה הזאת, אבל לא הוציאו ולא יוציאו מחשבתם זאת לפעולת אדם. לא כן האשכנזים הם היו אומרים ועושים, וגם לא השמיעו בחוץ קולם “הב, הב!” וחו“ר הספרדים הם חכמים ורואים את הנולד כי הקאלאניע של הספרדים מעבר לירדן תהיה נשארה תמיד רק בספר המסע של ה' מונטיגו, והאשכנזים ייסדו קאלאניע באמת על אדמת יריחו ולעבוד את אדמה ולשמרה, ובעזר ה' ולא בעזרת נדיבי חו”ל יבצעו את אשר החלו לעשות – הדבר הזה רואים חו"ר הספרדים ועל כן הקימו את ה' וו' להיות לשטן לחברת עובדי אדמה במקנה השדות סביב יריחו. כן יאמרו רבים פה, אבל אנכי אינני מחפש אחרי נסתרות ורק את הנגלות אודיע תמיד וכן אעשה גם היום בהודיעי את הגלוי לכל כי ה' וו' אחד מגדולי ועשירי הספרדים, נסה כחו להיות לשטן לנו, והשר הישר באדם מי' יאקאב פאסקאל איש נוצרי גער בהשטן לבלי יעשה הדבר הרע הזה.

מלבד החברה הנז' אשר חבריה רובם ככלם אינם עניים, נודה עוד חברה בשם “אמוני ישראל” (ע“ש דרשת חז”ל והיה אמונת עתך זו סדר זרעים). בעלי החברה הזאת רובם ככלם עניים אבל עשירים בחפץ ויכולת לעבוד את האדמה ולהוציא לחמם מן הארץ. גם אלה הם רק מבני האשכנזים מילידי זאמוט וליטא ופולין וכו‘. כל אחד מבני החברה נתן שלשה רו“כ בכתבו ידו להחברה, וקבל עליו לתת למשך שנה בכח חדש אחד רו”כ ובכסף הזה יקנו שדות לעבוד אותם. בעלי החברה הזאת ערכו מכתב לכבוד הרב הגאון הגדול מוהר“ם אוירבאך נ”י אשר בו יודיעו לו את הסכמתם והחלטתם. ומבקשים ממנו כי יברך אותם אשר חפצם וחפץ ה’ יצליח בידם. והנני להעתיק בזה את תשובת הגאון לבעלי החברה על שאלתם ובקשתם:

ראיתי דברי האנשים החתומים למעלה אשר התחברו יחד להעמיס עליהם לעבוד עבודת האדמה ולהנות מידגיע כפים, הטיבו אשר דברו ומי יתן והיה לבבם זה כל הימים להיות כאיש אחד חברים להתנהג במישור ובצדק עפ“י תוה”ק ויפיקו רצון מה' ופועל ידיהם ירצה כברכת הבעה“ח פה עה”ק ירושלם ת“ו. הק' מאיר אוירבאך.”

מכל המסופר בזה ממני קושט אמרי אמת יראו דורשי שלום ירושלם כי אחינו האשכנזים יושבי ירושלם חפצים לאכול לחם יגיע כפיהם ובלחם עצלות מאסו. וכן יסכר פי דוברי שקר כל היום להבזות רבנינו כי רע בעיניהם דבר עבודת האדמה. – עוד ישנם חדשות בירושלם אדות ההשתנות בדבר הרופא ובית סמי רפואות אשר נדיבי אשכנז מתנדבים על זה להושיע לעניי ציון בעת חלים. אבל אחשוב למותר לכתוב גם אני אדות זה, כי ידעתי שרבים וכן שלמים זולתי כתבו באריכות אדות זה ואין לי מה להוסיף על דבריהם רק להגיד כי צדקו מאד בתלונותיהם וראוים דבריהם להשמע.

הלבנון, ח' בסיון תרל"ו.

¹

ב“ה ירושלם עה”ק ת“ו כ”ד תמוז תרט"ל.

הרב דר. ראהמער ממאגדענבורג לבש בגדי השרד ועלה על במת מכתב עתהו (איזר. וואָכענשריפט נו' 23 ש"ז) והטיף על ירישלוים מוסרו הנעים, ומכבד את בניה בתוארי הכבוד “נעדרי הכבוד ומשוללי המידות” ולמה? ומפני מה? שמעו נא אחב“י! המיסיאן הבריטאנית שנוסדה לצוד בני ישראל בחרמם פה ירושלם, בראותה כי אזלת ידה עד כה לבוא למטרתה, וכל כליה אשר יצרה לא הצליחו להסיר לבן של ישראל מאחרי אביהם שבשמים, חבלה תחבולה חדשה ויעצה עצה עמוקה כשאול ליסד בירושלם בתי מחסה לנערי ב”י עניים ובבית הזה ילמדם מורה יהודי תורה שבכתב ומורים נוצרים שפות אנגליא וערבית, וגם מזון כשר וכסות נקיה ישיגו שם. ואמנם אין קץ לכל החרדה הנוראה אשר חרדה ירושלם זקניה וראשיה וכל עמה לשמע מזמת המיסיאנארים, כי חרדו פן העוני השולט בזרוע עוזו, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, יפתה לב איזה עניים מרודים למסור את בניהם הרעבים והערומים אל המולך של המיסיאן המראה פנים של חמלה ואהבת הבריות ומתעטף בטלית של תמימות. ואולם הנסיון הורה גם הפעם, כי היהודי הוא מצודה של נתנה להתלכד, וגם הרעבון לא יעבירנו על דתו ואמונתו. כי בכל המון בני ישראל יושבי ירושלם עה“ק שמספרם עולה יותר משלש עשרה אלפי נפש (יוסף ה' עליהם!) וארעה חמשים מהם גוועים ברעב, לא נמצאו בהם כי אם אבות עשרים ילדים אשר לא עמדו בנסיון ולא חשו לבזיון ונתנו את בניהם להמיסיאן ללמדם ולכלכלם. והנה גם היו אבות עשרים הנערים האלה שוכחי אלוה ונעדרי רגש כבוד באמת, היודעים את חובתם ומכונים למרוד בה – גם אז אין כל צדקה לאחינו שבחו”ל לחיב בשבילם את כל תושבי ירושלם היראים והחרדים לדבר ה‘. אברהם אבינו בעמדו לפני ה’ להתפלל על אנשי סדום שאל כהוגן “כאף תספה צדיק עם רשע! אולי יש חמשים צדיקים אולי יש עשרה, האף תספה ולא תשא למקום בעבור צדיקים אשר בקרבה? חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע” וגו' – והנה אם הקב"ה לא רצה להפוך הערים אשר יושביה רעים וחטאים אם נמצאו בקרבן חמשה צדיקים, נוכל אנחנו יושבי ירושלם לבטוח בה' כי לא יהפוך עיק גדולה של חכמים וסופרים בעבור עשרים רשעים אשר בקרבה.

אכן הרב דר. ראהמער לוא היו קרנים לו כי עתה לא חשב לו לעון להפוך את ירושלים כרגע! ובעידן ריתחא (אוריתא דקא מרתחי ביה?) הולך ומונה חטאות ירושלם אחת לאחת. הלא כה דבריו כאש: ”זה שנים מספר יסדו המסיתים בית חולים בירושלים ובחבה יתרה מכניסים לתוך מחצותיו חולים מבני ישראל. וישנם הרבה מיושבי ירושלם אשר הנם נעדרי כל רגש כבוד ולחרפת היהדות ולמרות עיני בית החולים ראטהשילד לא ימנעו עצמם מלקבל טובה מרובה ממדת טובם של המסיתים“. יפה דרשת דאקטאר נכבד! אך אתה נאה דורש, היה נא גם נאה מקים את דבריך ובוא נא הנה שב בתוכנו ירחים שלשה ואז בעיניך תראה ובחנת מצב העיר, מספר חוליה, תהלוכות בית החולים של ראטהשילד והרופא המנהל העומד בראשו, ואז תתחרט מאד מאד על המלים הקשים “נעדרי רגש כבוד” אשר כבדת בהם את אלה האומללים אשר אחרי הפכם את משכבם בביתם כמה ימים, ואזלה הפרוטה האחרונה מכיסם בשכר הרופא והרפואות וגם המצע אשר תחתיהם נתנו בערבון, ואחרי דפקם על פתחי ביה”ח לראטהשילד וישובו משם בפחי נפש כי אין מאסף אותם – אחרי כל אלה הנה הולכים או נשואים אל ביה“ח האנגלי שמתקבלים שמה בספ”י לדאבון לבבנו. והנה אינני מצדיקם ח“ו, אבל כשאני רואה בצער העני והכאב, אשר כמה פעמים בבכי יבא לבקש לו עצה ותושיה מאין יקח שני פראנק לשלם להרופא של ביה”ח של ראטהשילד בשכר הביקור, כשאני שומע אנקת החולה השואל לדעת כמה פעמים יצטרך לשלם שני פראנק להרופא הזה עד אשר ירשהו להכנס אל ביה“ח אשר תחת השגחתו – לא יתנני לבבי לגזור על עני כזה בלכתו אל ביה”ח של המיסיאן, משפט קשה לאמר “נעדר רגש כבוד הוא” כי אין אדם נתפס על צערו, ובפרט אחרי עשו אלו כל מה שהיה לאל ידם להנצל מידי טובת המסיתים ולא עלתה בידם. האם בעניי ירושלם תלוי האשם אם אין בביה“ח של ראטהשילד כי אם שמנה עשר מטות? האם חייבם בדבר שאין הרופא של ראטהשילד מבקר שום חולה בביתו טרם שיקבל שני פראנק למפרע? העליהם יושת החטאת שהרופא של ראטהשילד מתאכזר עם החולים הבאים לדרוש עצתו בביתו (בשכר חצי פראנק!) ומראה להם פנים זעומים וגוער בם וגם לפעמים יגרשם מביתו, או מניחם לשבת כמה שעות בחמה או בצנה עם ילדיםחולים רבים, עד שקם ממטתו ג' שעות ביום ועד שיבא לפניו הרצון לתתם לבוא לפניו – אמור נא מורנו ורבנו דר. ראהמער: מה הפרש יש בין הרופא בביה”ח של ראטהשילד ובין רופאי המיסיאן? כזה כן זה אוכל טריפות, מחלל שבתות וכל קדי ישראל ומלעיג על כל התורה והמצוה! ולא עוד אלא שרופא של ביה"ח רוטהשילד אף כי בשם יהודי יכונה, שונא את היהודים והיהדות וחורק עליהם שיניו בגלוי ולא בסתר!

ענה נא דאקטאר נכבד! מי המה כאן מחללי שם שמים: הם המנוגעים והמעונים האומרים להציל ממות נפשם ומתוך צערם יאחזו בכל יד המושטת להם לעזרה מבלי חשוב הרבה אם היד ההיא היא של אויב או של אוהב, או עשירי עמנו בחו“ל אשר בהתנדבם פעם אחת לבנות ביתחולים קטן שבקטנים בירושלם, אומרים בלבבם שכבר יצאו ידי חובתם, ומן אז מסתירים פניהם אפילו מביה”ח עצמו אשר כוננו ידיהם מבלי שים לב למוסרו בידי מנהלים ישרי לב ורופא ישר ונאמן אשר לא תהיה עינו ולבו רק לבצעו… ואם היית פה ימים אחרים לא יספת לאמר, כי אך להכעיס לבית החולים של ראטהשילד ידרשו החולים ברופא המיסיאן! אמנם חרפה היא להיהדות, אך לא לנו כי אם לעשירי עמנו בחו"ל, אשר עיניהם רואות כיצד בני האמונות האחרות משתדלים לשכלל כל בתי חסד שהקימו בירושלם בשלמות גמורה, ואחינו דורשי שלום ירושלם כל מה שהם עושים הוא בקמצנות, ולא הוציאו מתחת ידם לעולם דבר שהוא מתוקן כהלכתו.

בצאתו מבית החולים יפנה לו דר. ראהמער אל בי“ס או בית מחסה אשר כוננו ידי המסיתים ופה מצא. חטא וחטאה ירושלם, חטא לא יוכל כפרו, וכך הוא אומר: “אבות משוללי כל מדה טובה וגם ידועי מחסור מצאו כאן מקום להשליך מעליהם כל (?) משא חנוך בניהם”. כן דברת, כמוך כמוני כלמה כסתה פנינו, כי בעיר הקדושה הזאת נמצאו יהודים אשר באיןפחד אלהים לנגד עיניהם מסרו בניהם בידי המסיתים, ואין לך חלול ה' גדול מזה! אבל הגד נא אם ידעת מו”ל מכ“ע לבנ”י, איפה עיר ואם בישראל אשר תוכל להתפאר כי מעטו בקרבה בנים משחיתים ולעשרים לא יגיעו, כמו עיר עז לנו ירושלים? וגם אלה אבות העשרים ילדים אשר לא עמדו בנסיון ונלכדו ברשת זו טמנו להם המסיתים, גם עליהם הפריז דר. ראהמער את המדה בקראם שוכחי אלוה ונעדרי כבוד. אין התוארים הללו ראוים להאמר אלא על בני אדם שיש בהם ריח תורה והכרה שכלית שמחובתם להיהדות באשר הם יהודים, ובכ"ז לא ישימו לבם לחובותיהם אלו ובעד בצע כסף ימסרו את נפשם להשטן. אבל אלה אין בהם מכל המדות הללו כלום, המה יושבי קרנות, אין בהם ריח תורה ולא כל רוח דעת אלקים, ואין להם בעולמם חוץ מד' אמות של מלאכתם והלחם שהמה אוכלים; אינם יודעים את היהדות ומה היא דורשת מאתם ואינם מבינים אל המיסיאן ונכליה, בלתי זאת יודעים כי הרעב יציקם ועולליהם שואלים ואין להם, וכאשר אנשים באים אליהם ואומרים להם תנולנו בניכם ונאכילם ונשקם ונכסם ונלמד, הלא ישמחו על המקרה הזה, אבל לא שוכחי אלוה ונעדרי כבוד המה כי רק בשגגה עשו מה שעשו. ובדבר עון חלול ה', כמדומני אשר העון הזה יחול על ראש אלה אשר לחכם שופר ותוקעים ומריעים ותוקעים לפרסם הדבר ברבים, ולא על ראש יושבי ירושלם אשר מענים ודלותם אין לאל ידם להשיב הנדחים הללו המועטים מאד במספרם.

כן הוא, אין לאל ידי יושבי ירושלם לעצור בעד הרעה הזאת! כח יושבי ירושלים הוא רק כח התורה ולומדיה ובו עצרו תמיד בעד המתפרצים השוגגים והמזידים, אבל גם הכח הזה אין להם עוד. ומי גרם חלישות כח תופשי התורה בשירושלם בימים האחרונים לבל יוכלו למחות בידי עושי עול? הלא רק אלה אשר כיום ימיטו עון על ראש רבני ירושלם! הלא רק אלה אשר נתנו יד לפריצי ירושלם שהתפרצו מפני התורה ולומדיה; רק אלה אשר עשו מכ“ע שלהם למערת פריצי ירושלים וקבלו דבריהם שקריהם וכזביהם גדופיהם ונאצותיהם נכליהם ושקוציהם אשר השליכו על תופשי התורה בירושלם. ודין גרמא כי בהקרה מקרה לא טהור הזה אשר רק בכחה של התורה ובעוז כבודה יכלו לקחת מעמד כנגדו, תש כחם, כי כחם ועוזם הוחלש ע”י חרפות של שקר שנתקבלו באותם כתבי העתים, מה כחם של חכמי ישראל להניא בידי בני בליעל אשר לא שמעו לקול הכרוז אשר קראו בחיל הרבנים גדולי ירושלם וראשי קהלותיה, למנוע רגל ילדי ב“י מלבוא אל ביה”ס ההוא?! – אמנם כן הוא, הטילו הרבנים חרם חמור על אלה אשר ימסרו בניהם לבית ההוא, כי לא ידעו כי יעשן בם אפו של הרב דר. ראהמער על המעשה הזה ויהיה בעיניו כפעולה הגורמת את ההיפך מהתכלית הנמרצה, ומה נעשה כי לא נחה עלינו רוח חכמה רוח עצה וגבורה כעל דר. ראהמער לעשות כאשר הוא אומא לעשות: “ךדראון עולם יהיו הרשעים האלה, אף פרוטה אחת מן החלוקה לא יקבלו עוד, ושמותם יוחרתו לזכרון חרפה לדור אחרון”.

כמה גדולה היא החלוקה בעיני דר. ראהמער! בריה נפלאה ומפליאה היא בעיניו! ולדעתו הנקל בידה להמית ולהחיות למחוץ ולרפוא. ומתוך שהתלקח על החלוקה שכח את אשר אמר בתחלת מאמרו לאמר: החלוקה היא אם כל ההשחתה החומרית והמוסרית בירושלם – ולבסוף הוא אומר להפוך את סם הממית הזה לסם חיים ומרפא להעלות בו ארוכה למחץ המיסיאן! כיפי הנראה יאמין דר. ראהמער המאמין כי כל אנשי ירושלם יחיו באמת רק על החלוקה, והיא היא המספקת לנו כל צרכי האדם, באופן שאם נשלול מאחד את חלוקתו יהיה מוכרח לעשות ככל אשר נדרוש מעמו. אבל אחרי בקשת אלף מחלות מדר. ראהמער טעות גדולה טעה! והלואי שתהיה החלוקה מספקת לדירה, ויש כוללים שאין חלוקתם מספקת אלא לקנות מים לשתיה. והגע בעצמך: אם אחד מבני הכוללים האלה אשר חלוקתו היא בערך חמשה או ששה רובל נייר לגולגלת לשנה, היה מוסר את בנו לביה"ס של המיסיאן והיו ראשי הכולל מתרים בו ומזהירים אותו שיפסיד חלוקתו, הישוב עבור זה ממחשבתו הרעה? וגם עצתו לפרסם את שמות החטאים ולתתם לקלון ולדראון שגבה מאתנו. תמה אני על דר. ראהמער: מה ראה להרחיק את החרם ולהביא תחתיו את הדראון? מה הפרש יש בין זה לזה? הלא גם החרם איננו אלא פרסום הקלקלה של המקולקל המוטל בחרם, שבעבורה חרפה היא לאדם ישר לבוא עמו במשא ומתן ולעמוד בד' אמותיו, והיש לך דראון גדול מזה? ואולם מה נעשה לפני דור החדש האוהבים שנויי השמות. לזכר שם “חרם” יעותו פנים ויתקצפו כאלו עקצם עקרב, אבל שם “דראון” (אן דען פראגגער שטעללען) אפשר להשמע, כי הוא מסכים עם מושגי הזמן!

ואולם לא לחנם לבש דר. ראהמער קנאוּת כמדו. לא לחנם הגדיל עון בת ירושלם על אחת מאה. כי אמנם כל הזעקה ההיא איננה אלא תואנה מוצאת להתגולל ולהתנפל על הקנאים אשר בעטו בטובת השר מונטיפיורי הי“ו ויאמנו לתת ללמד את בניהם שפת ערבי. אבל מי יתן ואדע מה ענין שמיטה אצל הר סיני. שגיאה קשורה בלב אחינו שבחו”ל, אשר לכל אסן ופגע אך תרופה אחת ישנה להם “והשכלה” שמה – אם יראו איש מת ברעב אומרים לו צא ולמוד; ואם יראו אדם גווע בקרה שואלים אותו: מדוע לא למדת שפת עם הארץ? ומאד מאד ישגה דר. ראהמער בחשבו כי יש איזה התיחסות בין שני המעשים האלה. הקנאים בהפריעם את למוד שפת ערבי לא גרמו פעוהל חוזרת בלב חפצי השכלה, עד כי באהבתם אותה הושיטו ידם אחריה בכל מקום שימצאוה; לא חפצי השכלה מסרו את בניהם למסיתים כי אם חפצי אוכל, כי אם אנשים קלי הדת והדעת.

ובתקותנו כי עתה חמתהדר. שככה, נחלה פניו כי ירשנו לשאול כי יביננו את העצה אשר יעץ איך לגדור הפרצות האלה, הנה הוא העלה בידו כי אין דרך אחרת בלתי אם אשר גם מצד היהודים יוקם בית ספר ומחסה כזה אשר הקימו המיסיאנארים. וכן השכיל עד מאד באמרו כי אם יעשה עתה דבר מה לטובת ירושלם, מחויבים המה אנשי ירושלם השליטים ברוח העם ודבריהם נשמעים לתת ערובה נאמנה כי בהכרת טובה יקבלו בתי מחסה כאלה ולא יתן עוד למשחית הקנאות לעשות זר מעשהו לטובת המיסיאנארים. – והנה אנחנו יושבי ירושלם בני עניים אנחנו ומה היא הערובה אשר נוכל לתת, ואולם אם החפצים להקים בית ספר ומחסה בירושלם יתנו לנו ערבון אשר אך בטובת בנינו הם מבקשים ולא ההיפוך, נתן להם הערבון הזה לערובה כי לא יעלה הכורת על עץ החיים שרוצים לשתול בירושלם. הידעת דר. ראהמער מדוע אנחנו דורשין ערבון? כי אצלנו אין כל הבדל בין המסיתים האומרים להסיר לב בני ישראל מעל התורה והמסורה יחד ובין המסיתים האומרים להסיר לב בנינו מהתורה המסורה לבדה.

ואיככה לא נבקש ערבון, ועינינו רואות פעולה גדולה ונכבדה שנעשתה בארצנו הקדושה, לא מהמיסיאנארים כ“א מבני ישראל; עינינו רואות כי בית הספר ביפו הנקרא מקוה ישראל היה – לבית הסתה, לבית המגדל בנים למינות, להפרת ברית ותורה ולהפרעת מוסר וד”א! לא מחסרון השגחה ובשגגה, כ“א בכונה קודמת וברצון ודעת של העומד בראש הבית ההוא! היאומן כי יסופר, אשר בבוא ה' נעטער זה לא כביר למקוה ישראל ומצא חוטי עירוב שנעשו שמה כדי שיוכלו לטלטל בשבת – דבר מצוה אשר גם ממשלות גדולות ונאורות באיירופא לא מיחו בידי היהודים לעשותם בשוקים וברחובות, בא ה' נעטער בכבוד ובעצמו, באמרו: “אל יזכרו ואל יפקדו דברי שטות והבלים כאלה בשדה מקוה ישראל”; וכאשר הוגד לו כי נשמרו הנערים מרכילת גבינת עכו”ם, שרק ויחרוק שן ויתן צו כי רק גבינות עכו“ם יאכלו, כי הוא בזול יותר! ובדבר תרומות ומעשרות, אוי לאזנים שכך שומעות! המצות האלה התלויות בארץ אשר בגללן חרב הבית, ותקותנו כי גאולה תהיה לארץ, רק אם תשובנה המצוות האלה להתקיים כהלכתן – על המצו האלה גזרה יצאה מה' נעטער לבלי לקימן! ולא לבד שלא יפרישו תרומות ומעשרות מהפירות היוצאים להמכר, גם מן הלחם והירק הנאכל לבאי הבית, שהופרשו ממנו תרו”מ עכ“פ עפ”י פקודת דר. הערצבערג עד היום הזה, גזר ה' נעטער לבלי הפריש עוד, ובאי הבית מוכרחים לאכול מעתה פירות טבולים! ויתר גופי תורה המחוללים במקום ההוא ימצא הקורא במאמרו של הרב החכם מוהרי“מ פינס נ”י בהלבנון נו' 44 – 45 (שנת ט"ו).

ובאמת תמהים אנחנו על עצמנו, כי כל כך סבלנות יש בנו לראות בבלע הקדש לענינו ואנחנו מחשים. ילדי ב“י מוצאים לשדה קטל רוחני ואנו מחשים! ברועים ובמקלות חובה עלינו לקדם פני הארי המשחית הזה הרומס בדת קדשנו וטורף צאצאינו! בואו נא הנה דורשי שלום ירושלם וראו את התלמידים שיצאו מביה”ס של ה' נעטער. כלם כאחד בני בליעל ריקים ופוחזים פורעי כל חוק ומוסר, אינם לא בדרך ארץ ולא בישוב העולם, וגם מלעכה שלימה אין בידם. ובכל זאת גם בכל ימי היותם בביה“ס ההוא כמו אחרי צאתם משם, לא חדלו מקחת חלוקה גדולה וקטנה ככל אחיהם שבירושלם. כי חששנו פן יאמר ה' נעטער כי מרחיקים אנחנו בזרוע את ילדי בית הספר שלו, או מונעים רגלי אחרים מבוא שעריו ע”י מניעת מתנת החלוקה. – אבל כמדומה לי, אשר סוף סוף הארך אפים יכלה, ובשם רבים אני אומר כי סוף סוף נצא חוצץ כלנו להשבית מפנינו את בית ההסתה וההדחה ההוא, ואל יחשבנו ה' נעטער לחלושי כח וכי קשתנו נשברה ואשפתנו הורקה – עוד ידינו רב לנו ועוז בימיננו להלחם באויבי התורה ולעמוד על משמרתנו לבלי תת כל משחית לבוא בגבולנו. ישועתה לה'!

בקרב הימים יתאספו קרואי חברת כל ישראל חברים נדיבי עם אלקי אברהם באחת מערי אייראפא לעיין בתקנת ארצנו הקדושה. ידענו כי יש בהם אנשי חיל יראי אלקים וחרדים על דתו, ואליהם אנו פונים היום: דעו נא רבותי ואחי, על ראש דת קדשנו בעיר קדשנו מרחפת סכנה. וע“כ דברו נא על לב ראשי חברת כל ישראל חברים כי יחדלו לנהוג קלות ראש בקדשי הדת. את ביה”ס ביפו יכוננו על אדני התורה והמצוה ורוח יראת ה' ישים שלטונו במחיצותיו; ומשרי ראטהשילד יצ“ו תבקשו כי את בית החולים שלהם יפארו ברופא יש ונאמן, באשר אך מעשיו המה הצירים אשר עליהם יסובבו דלתות בית החולים של המיסיאן, ידיו פותחות וידיו תסגרנה אותו על מסגר – והיה בראותנו כי דברינו בשם התורה והמצוה נשמעים ונעשים, או אולי אז נחדול מלחשוד גם אנחנו פן מצאו להם מחשבות זרות קן להם בלבם המתימרים לומר כי מטיבינו ואנשי חסדנו המה. אבל כל זמן שהתקלה לפנינו והקלקלה לעינינו; כל זמן שעינינו רואות כי גם שטת חברת כי”ח היא שאין תשועה לישראל בלתי אם יפרוק מעליו את עול התלמוד ויסתפק רק השם ישראל שהוא נושא – לא לבד שאי אפשר לנו לקבל ממנה שום טובה חדשה בלתי מבוקשת כזו, כי אם גם הטובות בעיניה שכבר עשתה נזרה הלאה, וה' אלהים יעזור לנו!

הלבנון, י“ט במנחם-אב תרל”ט.

אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה על תתמה על החפץ כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם (קהלת, ה, ז).

הגבאים “הגבוהים מעל גבוהים” אשר לכולל רייסין בחוץ לארץ עשו סדרים חדשים בהכולל והעלו משטרות ליוכסים. לאמר עד הימים האלה היו שולחים הכסף להממונים היושבים בירושלם לחלקה על פי הרשימה והממונים היו להם חשבון עם איש ואיש מפני שנתנו להם שטרות ע“ח הכסף הבא. וכבוא הכסף באו השטרות לידי פרעון. אך השנה הזאת סלקו את הממונים לצדדים וישלחו הכסף ליד הרב מחאסלאוויץ בתורת פקדון ולסופר הכולל שלחו אגודה של שטרי המחאה (שקוראים להם פה בלשון ההמון “יוכסים”) הכתובים שטר שטר על שם מקבלהו למען יבוא איש ואיש בשטרו ויקבל כפי חלקו מידי הרב מחאסלאוויץ. לדבר הזה נבהלו כל מי אשר שטרי הכולל הזה נמצא בידם, כי כספם הולך לאבדון. האומנם כי שלחו הגבאים גם שמונה מאות רו”כ לפרעון השטרות אך כמר מדלי המה כנגד סך השטרות אשר נמכרו בעיר, העולה בערך לשנים עשר אלף רו"כ. קול הקריה הומה, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וגם אנחנו לא נוכל נחשוך פינו מלהגיד דעתנו על הדבר הזה. אבל בראשונה עלינו לבאר ענין השטרות הנהוג בין הכוללים ותלדותיהם ומקריהם ומה הגיע עליהם.

בימים הראשונים ליסוד החלוקה לא היו הדרכים מחוץ לארץ לארץ ישראל מתוקנות כל צרכן. אך פעם או פעמיים בשנה באה [אניה] מאירופא ליפו ותביא את הפוסטה, כי ע“כ לא היו סדרים קבועים גם למשלוח כסף הצדקה משם הנה. כל הגבאים בחו”ל שלחו גביתם לווילנא ומשם סטמבולה, ושליח יצא מירושלם סטמבולה מדי שנה בשנה, וישב ירושלמה, ויביא את צרור הכסף לחלקהו. ויהי הדבר קשה מאד להעניים לחכות כל השנה על חלקם. ואולם קופה של גמ“ח היתה צבורה ומונחת בידי הממונים שעלתה עד אלפים וחמש מאות נאפ', והיו מפרנסים את כל בני הכולל מקופה זו עד בוא השלוח, ומשבא השלוח חזרו המעות לקופה, והיה הדבר כך הולך ונוהג עד שנת תרט”ז, שנכנס כל סך הקופה אל ביהכנ“ס הגדולה ולא היה במה לפרנס את בני הכולל, ויתחכמו הממונים ויתקנו, לתת לאיש ואיש בשעת דחקו שטר על חלקו, על מנת לפורעו למועד בוא הכסף מחו”ל. אבל מי בן ירושלם שאין לו שעה דחוקה? ואימתי לבן ירושלם שעה שאינה דחוקה? כי ע“כ יצאו השטרות מכלל עזרה לפי שעה ויהיו לחוק קבוע כי כל מקבלי החלוקה קבלו שטרות, וכל חלקם שהגיע להם קבלו בשטרות. ויהיו מי שקרו להם אסון, או שרבו צרכיהם מפני סבה אחרת, ולא הספיק להם חלקם, ויחוננו אותם הממונים, ויתנו להם שטרות לשנה השניה. ולא ארכו הימים, וגם החסד הארעי הזה היה לחוק קבוע. והנה היום כבר חלפה עברה הסבה הראשית אשר ברא את השטרות; היום אניות רבות טעונות פסטות ומכתבים וכסף באות מדי שבוע בשבוע ובכ”ז שטרות לא בטלו ואין לך כולל בירושלם, מבלעדי הכולל הו"ד ומתי מספר כולליות חדשים, שאין כל חלוקתו בשטרות שזמן פרעונם לשנה שניה, השטרות הללו אם כי “בריאה נחוצה” היו לשעתם, אבל משעברה השעה נהפכו לקועץ מפני טעמים רבים.

א) מפני גרעון כסף. כיצד? אם אמנם רבים ממקבלי השטרות היו מוצאים מקום להחליף את שטרותיהם בכסף בבתי גמילות החסדים השונים שבירושלם וגם אצל רבים יחידים גומלי חסד בלי שום גרעון, אך לידי זכיה זו לא באו אלא מספר קטן מהשטרות, וכל שאר השטרות נמכרו בגרעון כסף לפי הזמן. וככה נגרע לכאו"א ממקבלי החלוקה ערך השרה למאה מחשבון חלוקתו מדי שנה בשנה. ומפני מה? מפני שנה אחת הקדימו אבותיהם לקחת חלקם לפני זמנו הלא על זה משלו משל בני ישראל: אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה.

ב) מפני המבוהלים. כיצד? אם היה כ“א נוטל חלקו במזומנים לא היה עולה על דעתו להציק להממונה כי יתן לו עודף על חשבונו אפילו בכל אמתלאות שבעולם, כי נפשו היתה יודעת מאד, כי אין ביד הממונה להוציא משלו אפילו פרטוה אחת ואין בידו גם לגרוע מזה ולתת לזה נגד פקודת הגבאים בחו”ל. אבל משנהגו השטרות נקבעה בדעת רוב המקבלים שהכל ביד הממונה. כי השטרות הלא מידו להם ומי על ידו מעכב להוציא שטרות כמה שירצה? ולמה איפוא ימנע מהנצרכים החסד לתת להם עוד שטר אחד? כי ע“כ לא ידע הממונה שלו ויטרחו עליו יום יום ויציקוהו עד מות והממונה לב רחמן לו, ומה יעשה? מסרב ומסרב וסוף סוף יעשה חפץ הטרחן, ןיתן לו לשנה השניה והשלישית, הכל כפי הטרחן. והדבר הזה מרבה בלבולים וסכסוכים תמיד ומרבה מריבה ותלונה על הממונים, כי עכ”פ אי אפשר להם להממונים לעשות כרצון איש ואיש תמיד, והיה כי יסרבו פעם אחת ויעמדו בסרובם והיתה התלונה עליהם עד אין חקר.

ג) מפני דכדוכי החשבונות. כיצד? סכסוכים אלה יפרדו לכמה ראשים: א] גבאי חו“ל עושים רשימותיהם לחשבון שנת היהודים, ואין חושבים שנה מעוברת אלא לשנה פשוטה. ואולם השטרות, להיות עקרם לשכר דירה, והדירות נשכרות אך לשנה של י”ב חדש בשנות הישמעאלים, ע“כ נותנים אותם כל י”ב חדש. ועתה צא וחשוב ותמצא שבמשך שלים שנה שלחו גבאי חו“ל שלשים רשימות ושטרות נתנו שלשים פעמים ואחת. ב] חוץ מהפרש החשבון שבין שנות היהודים לשנות הישמעאלים קרו מקרים אשר גבאי חו”ל, מפני צוק הזמנים החסירו ממכסת השלוח בכל שנה, והמקבלים פה קבלו שטרותיהם משלם לפי הקצבה הנהוגה. ג] מי שנשא אשה, או שנולד לו בן או בת, בא לו אצל הממונה ואומר לו: נשמה יצרה חנני ד' שמתאוה לאכול, תן לי חלקה בשטרות! והממונה נותן לו ובינתים גרש את אשתו, או שמת בנו, והנה בשעה שהיו השנים כסדרם היו הגבאים מחו“ל מחזירים את דמי הנפשות הפורלות הללו להממונים אך משנתדלדלה הקופה נמנעו הגבאים להחזיר אותם דמים והעלום הממונים על חשבון המקבל על להבא. ד] ע”פ שלשה האותות המבוארים למעלה נתגברו חובות על ראש היחיד ובכ"ז לא היה אפשר לגבותם ממנו בפעם אחת, כי היה בא וצועק ככרוכיה: ודירה מה תהא עליה? האהיה מוטל באשפה אני וביתי כל השנה? והממונים היו רחמנים ונותנים לו שטרות, וחובו כאשר קם כן קם. והנה מת האיש ההוא ונפטר לבית עולמו ונמחה שמו מן הרישמה והחוב עדיין חי וקיים.

כל אותם הדברים לא היו באים לעולם כלל לולא מנהג השטרות כי אם היו ממונים מחלקים אך לפי הממון שיש בידם ולפי הרשימה הנלוה להם, מה מקום היה כאן לסכסוכים? אבל הרבה דברים בעולם שמוטב היה להם שלא נבראו, והלכה פסוקה בידינו שגם האדם עצמו בכלל זה. ובכ“ז עתה שנבראו יש לנו לפשפש בהם ולראות את אפשר שנמצא להם תקנה. והנה להעביר את השטרות בפעם אחת, אי אפשר כי בדרך זה יש לפסוק מלתת חלוקה עכ”פ שנה אחת שלמה, ומה יעשו העניים שבכולל באמת באין מדור לימות הגשמים? הילינו תחת כפת השמים? אבל אם היו הממונים רואים את הנולד וחשו עתידות להכולל לא היה נבצרה עצה מהם להעביר השטרות לאט לאט, כי היו ממעטים בהם כדי עשרה פ“צ לשנה ואע”פ שהיה חסר להמקבל העשירית מחלקו משך עשר שנים, אך תחת זה הלא היה חלקו במזומנים הולך וגדול משנה לשנה ואם הפחית עשירית בקבלה הלא הרויח בקמצוץ גרעון כסף אחת מעשרים, וא“כ כל פחת המקבל להשנים האלה אך אחת מעשרים. והקץ היה בא להשטרות והיו מתבטלים מן העולם. אבל למעשה הדבר הזה היה דרוש: לב מבין דבר לאשורו ורואה את הנולד, לב מנוקה מכל נגיעה ופניה, ועל כולם לב אמיץ היודע רצונו ומכוין לקיימו ולא לב דונג שצורתו משתנה לפי הדחיקה הפועלת עליו. ולפי שכל זה לא היה עד היום לרוב האנשים העומדים בראשי הכוללים, ע”כ השטרות במקומם עומדים. ואלו היו במקומם עומדים החשינו, אך באמת גורלם כגורל כל בנין הנוטה לנפול שאין בעליו מהרסים אותו בידיהם, הנה סוף יפול מאליו ובנפלו מזיק אדם ובהמה וכלים ואין אומר השב.

כולל רייסין היו כותל רעוע כזה, ויקרקרוהו משלחי מדנים ויחתרו מתחתיו ויפול לר“ה ויזיק כמה וכמה בני אדם אשר עברו עליו לתומם. וזה הדבר: ע”פ הסבות אשר מנינו בסעיף ד' השתקע גם כולל רייסין בחובות מרובות ומשנת תר“מ עד תרמ”ו התגבבו להר גבוה ותלול של שבעים ושלש אלף גרוש (5500 רו"כ). והנה כשלשים ושנם אלף מהם בא לחשבון היחידים החיים ב“ה, אשר העדיפו לקחת יתר מכדי המגיע להם. אך 41000 גר' בא לחשבון כלל הכולל, ובהם נכללו כל ההפרשיות שבין הממונים להגבאים, כגון חובות הפטרים והעולים החדשים שלא נתקבלו ברשימה והריבית שאכלה בחוב מדי שנה בשנה. הרבה נשאו ונתנו הממונים עם הגבאים בחו”ל על הדבר הזה ויקש דברי הגבאים לאמר: כל הגבוי מאתנו אנו שולחים ירושלמה ואם רבו חובותיכם תסלקום אתם ולא אנו. ויהי כראות הממונים כי אין תקוה להם מהגבאים ויודיעו צערם לרבים ויתנו לבם לקמץ בהוצאות ובשטרות ויהיו בני אדם אשר חרה להם הקומץ הזה עד מות. לא כי הצר להם בכיסם, כי אמנם האנשים האלה לא צר כיסם ב“ה גם מבלעדי החלוקה, אבל לא הסכינו מעולם כי הממונים ידקדקו עמהם בחשבון, ושנוי וסת זה גרם להם חולי מעים או כאב הלב, ויקהילו קהלות ברבים ויסיתו את ההמון הענים לאמר: מה לנו ולהחובות? אין לנו חלק בקופה ונחת בממונים, ואין אחריות השטרות עלינו, ובכ”ז בהגיע תור משכורת הדירות באו העם אל הממונים בהמון ויצעקו: תנו לנו שטרות, וימאנו הממונים בראשונה ויאמרו, הלא כעת תאמרו: אין אחריות השטרות עלינו ומה נעשה כי יבא הכסף אליכם והיינו כמתעתעים. ויענו אותם העם דבר: חלילה לנו מערער על שטרות היחידים היוצאים כסדרם, כי אך באחריות החובות האבודים אין אנו חפצים, ויפצרו בהממונים ויעתרו לתת שטרות בסדר הזמנים לפי חשבון הרשימה בערך העולה לשבעת אלפים רו"כ.

אך לב מי כים נגרש? ממאנים אנו להוציא דבר מגונה מפינו. פתחו נא ספר ישעיה ובפרשה נ"ז שמה תמצאם. ואלה האנשים לא ידעו שלו בבטנם ויוסיפו להסית את העם בהממונים ויציפו מבול מכתבים מלאי און ועמל דבה ורכילות אל הגבאים בחוץ לארץ עד הקימם מזימות לבם להעלות משטרות ליוכסין, ועתה יש שבר בירושלים העולה לסך שנים עשר אלף רו"כ והיער כמרקחה.

והנה אע“פ שמן הדין היה להם לבני הכולל עצמם, אם היה אך זיק אמונה מלבם, לסלק את ידיהם מן היוכסים ולמוסרם להממונים לפרוע בהם עכ”פ את השטרות שקבלו בשנה ההיא, ובכ“ז לא עליהם תלונתינו, כ”א לא עשו כדבר הזה. עליהם נאמר: אל תבוזו לגנב כי יגנוב למלאות נפשו כי ירעב, כי סוף סוף רוב בני הכולל עניים מרודים וזמן הדירות ממשמש ובא, ונפשם יודעת כי בא הקץ על השטרות, ומה יעשו ליום פקודה ובידם אין שטר ואין פרוטה לשכר דירה? ע“כ לא עמדו בנסיון, ובבוא היוכסים ליד הסופר כפו עליו ההר כגיגית למסור היוכסים לידם ויבואו איש איש על חלקו. אך על הגבאים בחו”ל אנו תמהים. מה ראו לעול כזה כי יקבלו לה“ר ויתנו יד לפושעים לגזול את הרבים? הנה אם גם אולי יש לדון על הסך ארבעים ואחד אלף גרוש חובות הכולל בכלל, אם אחריותם על יחידי בני הכולל או לא, אך אין דין ואין דיין אשר יגזור משפט כי אין אחריותם שטרות היחידים עליהם ועל ראשם. ומכ”ש שטרות שנת תרמ“ו ותרמ”ז, אשר בשנה הזאת קבלום כולם ע“ח החלוקה העתידה לבוא, היתכן כי לא יהיו להם תשלומין ובני הכולל יקבלו מנה אחת אפים? אין זה אלא גזל גמור ונורא אשר לא נשמע כמהו. ואלה אשר נתנו ידם להגזל הזה הנם מחטיאי הרבים שאין להם כפרה. זאת ועוד אחרת. מלבד העול הנורא אשר עשו גבאי כולל רייסין לבעלי השטרות עוד יצא חצם להשחית את כל שאר הכוללים, ומעשיהם אלה יביאו חלילה שבר על שבר בירושלם. גם כל שאר הכוללים עולמם על שטרות עומד ואינם חיים אלא באמונתם, כלומר: בהאמנה שנותנים להם בעלי הכיס וקונים שטרותיהם, ובאבוד האמנה בכולל רייסין, ונשתה האמונה גם בשאר הכוללים, והיה פרץ על פרץ חלילה, וקם שאון בעיר והרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם. הן סכום השטרות העוברים לסוחר בירושלם עולה בל”ס לסכום יותר ממאה אלף רו"כ, ולא דבר קטן הוא בעיר עניה כירושלם אם תפרץ בה פרצה כזאת.

ע“כ יתנו נא גבאי חו”ל אל לבם והשיבו את גזרתם ואל יביאו חלילה רעה גדולה על עיר הקודש. כי למה יהיה שמם לדראון עולם לפני ד', בעה"ק, בירושלם?

הצבי, כ' בתמוז תרמ"ו.

א. קול בת ציון תתיפח תפרוש כפיה

[על הרב משה יהודה ליב מקוטנא]

ירושלים, יום ו‘, ז’ שבט תרכ"ה.

יום צרה ותוכחה ונאלצה היה לנו יום השני בשבוע זאת פ' ויאמר ה' אל משה בא! היום ההוא ה' קראוהו לבכי ולמספד לאבל ולמעכ“ת קינה. ביום ההוא לפנות ערב בא שמשינו, חשך כוכבינו כבה נר המערבי פנה זיו העולם אורו הודו והדרו, אופל ועלטה עטפה הר בת ציון ועל כל גבעות ירושלים חשכה מאפליה, אהה! רבינו נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני נזר דורנו תפארת לאומנו. אור עינינו רוח אפינו רכב ישראל ופרשיו הגאון האמתי צדיק יסוד העולם מרנא ורבנא משה יהודה ליב זצוק”ל זיע“א, שהיה אבד”ק קוטנא בעל ס' זית רענן וס' תפארת ירושלים על משניות. הה! בהגיגי אש בוערה בעצמותי, דמי רותחה בהטיפי וכל קרבי התחלחלו לזכר רבינו עטרת ראשנו אשר זכינו לראותו עומד חי עמנו שמנה שנים ושני ירחים והעמיד תלמידים אדירי התורה גם פה עיר קדשנו ת“ו. הוא מסר נפשו בתורתו ובתפלתו כאחד מן הראשונים. הוא הקדיש כל תאות לבו גם כל כחו ויתר אונו לתורתו ועבודתו. בעת למדו תורה ראה ראינו את גבורתו אשר בעת נכנס אל היכל התורה וחדריה פנימה לחשוף את שפוני טמוני מסתריה. גם בריחי ברזל גדע ברב כחו, עדי נפתחו לפניו כל שערי החכמה העמוקה ודלתי התורה הנעלמה ונבעו מצפוניה כי שמה שבר רשפי מאוויי גוו. לחם לא אכל ומים לא שתה ושינה נדד מעיניו, בכל עת התהלכו בחדרי הפלפול האמתי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ועינינו ראו כי אז קרן אור פני משה וכאש מתלקחת על פניו מחדוותא דאורייתא עד אשר העלה ואשר הביא גם לתלמידיו רב פנינים מפיקי נוגה והסביר להם את כל בעים רוחו הכביר המפרק הרים ומשבר סלעים. הוי עמנו! על ראשנו התנוססה עטרת זהב גדולה בהדרת קדש משובצת כל אבן יקרה ואור גדול נגה עלינו. אהה! הורמה העטרה חשכה אורנו, עליו כל זרע ישראל יקוננו, עליו יילילו, עליו בבכי ימררו. הוא היה לישראל לאב בדור הזה, אב בתורה אב בצדקות, אב בחכמה ואב לרחם. הוא כשמעו מכל צרה הבאה לבית יעקב, ויחל משה את פני ד' בבכי ובזעקה ובתחנונים, לא חסה על כחו ללכת אצל כותל המערבי וקבר רחל אמנו זי”ע לחלות את פני ד' אולי יעתר, ובאין תפונה עצרה תפלתו רבות רעות. אהה! אבדנו כלי חמדה נזר הקדש. הנה בחג הסוכות העבר בחלותו חולי כבד זעקנו כלנו בתפלה ובתחנונים ושב ורפא לו, אמרנו נצחנו ושמחנו. אויה, לא ארכו ימי שמחתנו מהר שבת משוש לבנו, גם תפלותנו לא עלו למרום. וכי הרבינו לזעוק ולשוע בכל היום ההוא, בנעורנו ובזקננו שתם תפלתנו ואראלים נצחו וכל העם רואים כבלע את הקדש. בשעה עשירית עת מנחת ערב, בתוך המון רבה ובראשם רבנים גדולים חכמי ירושלים עוטרים את מטתו ואבוקות של אור בידיהם והוא עד עת צאת נפשו בקדושה ובטהרה היו שפתיו נעות וידיו שלח פעמים רבות למקום תפלין בראש ובזרוע וינשקם עד חדלו שפתיו לנוע וישתוקו. אז לא ידענו איך עמודי הבית לא התפלצו אל קול בכי העם ושאגתם בקול איום ונורא מאד, מברכים ברכת דיין אמת ובתוכם הגאון הגדול אור העולם אור המאיר ני' האבד“ק קאליש שליט”א. אוי ואבוי זעק בקול מר, קולו עוז קול חוצב להבות אש על הראש ועל העטרה אשר יחד נפלו. איכה יכולנו וראינו הגוף הקדוש והטהור עמוד אש הדת ניחת לארץ וזקני בת ציון וחכמיה גדולי הספרדים והאשכנזים הורידו לארץ ראשם וישבו לארץ מסביב למשכן גוויית רבינו וזעקו מרה, הא כעל חרבן בית אלקינו. איכה נשאר מתום בלבבנו ובגדנו בשמענו את קול הגאון דקאליש ש“י עומד בתוך עדת ד' קהל רב בתוך בית המדרש הגדול “אהלי יעקב” מקום תפלתו של רבינו זיע”א ששם הביאוהו אחרי טהרתו כד“ת ושואג בקול מר ונמהר: “רבינו נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני” ועיניו נובעות דמע כמבועי מים. גם לפני צאת העם בנסוע הארון מאת פני העיר. גם במורד הר ציון עם קבר זכריה הנביא על מעברות נחל קדרון הספידו אותו רבנם גדולים: ה”ה הרב הגדול בתוי“ר כו' מו”ה משה נחמיה נ“י רב מחאסלאוויץ והרב הגדול בתוי”ר כו' מו“ה יעקב ליב נ”י ועוד מן המגידים יודעי ספוד. וכל העם הולכים הלוך ובכה, זעוק והילל עד בואם ועד עלותם ההרה מרום הר הזתים הנשקף על פני הר בית ד' מקום מקדשנו ותפארתנו, שמה נגנז הארון הקדוש תנצב“ה. בת ציון הורידי כנחל דמעה אל תדום בת עינך נצלת עדייך הסרת עטרת תפארתך. גזית נזרך והשלכת ויצא ממך כל הדרך. בגוע רבינו הגאון מקוטנא פנה זיוך פנה הודך פנה הדרך. ארץ פולין ספדי זעקי והלילי על בנך בן בטנך, בניך בתוכך ראו את ידו החזקה וגבורתו ללחום במלחמתה של תורה. על שדמתך נטע ארזים גבוהים, רבנים גדולים אדירי תורה מוריך והוריך בעת הלו נדו עלי ראשך! תלמידיו קרחו וגזו, קרעו לבבכם גם בגדיכם העלו עפר על ראשיכם שימו עפר תחת פארכם. עוד לא תחזו אור פני רבינו קרן ואת האש הגדולה אשר להטה על פניו. בהגיגו בתורת ה‘, הה! לא תראו עוד. נבואה נספדה ונלילה יחד נזעקה ומר נצרחה, אהה! מי ילמדנו דעת כרבינו ומי יודיענו דרך תבונות ונתיב החכמה אשר הורינו רבינו משה עבד ד’, הגאון מקוטנא תפארת ירושלים וגזר דורנו. בן שבעים ושלש שנה רבינו במותו אשר אמרנו עוד שנים רבות יחיה ויאריך ימים על כסא תורתו וגדולת צדקתו הה! אבדנו נזרנו אבדנו. – ואתם בני תבל אשר הודענו אתכם מכל זאת בלא חמדה רק למען כבודו של רבינו בכל עיר ועיר כשמעכם את הקול המר והנמהר הזה, תקשרו מספד מר ואבל יחיד תעשו והוא גם הוא שם במעון קדשו בשמים ממעל ימליץ טוב ויפגיע בעד כל המתאבלים עליו ואינם מתעצלים בהספדו ח”ו. וגם ה' לא יוסיף לדאבה עוד ויחוס וירחם על יתר הפליטה לקיים בנו חכמי ישראל להגדיל תורה ולשתלה על תלמי לבב בני עמנו כקדם ויחיש לגאלנו בבי"א.

המגיד, כ“ו בשבט תרכ”ה.

ב. נפש צדיקים

[על הרב אברהם אייזנשטיין]

אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן.

(ירושלמי שקלים, פרק ב' הלכה ה).

זה שובי מעט בעינים זולגות דמע מבית מועד לכל חי, אשר שמה גנזנו אוצר נחמד, איש גדול בתורה וצדיק בכל דרכיו, ראש בית הועד הכללי, הרב ר' אברהם אייזנשטיין ז“ל. ולפי שהיה האיש הדגול הזה ראש וזקן לכל ממוני כוללות האשכנזים ימים רבים והרבה עמל ויגע להרמת קרן הישוב ולחזוק השלום בין הכוללים ע”כ חובה עלינו לשים לו זכרון בספר ולחוק בעט ברזל קצה תולדותיו וקורות ימי חייו בהארץ הזאת.

אברהם בן שמנים ושש שנים במותו וששים ושלש שנה ישב בארצנו הקדושה. תולדותיו בעיר קטנה דרהיטשין אשר בפלך גרודנא, וגודל על ברכי התורה, וישקוד על דלתותיה ויצליח בלמודה, וישא לו אשה בעיר פינסק, אשר שמה ישב אז לכסא הרבנות הרב הגאון ר' חיים כהן ז“ל. ויהי בהוסד תחלת ישוב אה”ק במצות הגר“א מווילנא ז”ל ע“י תלמידיו הגאונים זיע”א אשר חרפו נפשם לגשת אל הקדש, ויהי גם הרח“כ בין העולים וילך אתו אברהם, הוא אברהם אשר עסקנו בקבורתו היום. בן עשרים ושלש היה אברהם בצאתו מחו”ל וילכו באוניות תורן בלב ים סוער בין שודדי ים ורודפי אניות, כי לא כהימים האלה הימים הראשונים למסע הים. בימים האלה כהולך בחליל ילך אדם מקצה ארץ עד קצהו באין מגור ופחד, ובימים מועטים יבא למחוז חפצו על כנפי אש וקטור, אך הימים הראשונים כי הלך איש בדרך רחוקה כזו דרך ים, ושם נפשו בכפו והכניס עצמו לכתחלה בסכנה עצומה מלבד כל יד עמל ותלאה אשר מצאתהו בדרך אשר תלא העט לפרטים.

כשלשה ירחים ארכה נסיעתם ויבואו צפתה, כי שמה היה מכון הישוב הראשון להאשכנזים ההולכים בעקבות הגר“א ז”ל וכרובם ויהיו לעדה נכבדה אשר קורא לה פרושים, כי בימים ההם כל הפרושים מחו“ל לשבת באה”ק, בעוד כל שעריה שוממים ודרכיה אבלות ואין ישוב ואין מעמד – פרשו גם מתענוגי עוה“ז. ע”כ קראו שמם "פרושים עד היום הזה.

הגאון הרח“כ לא האריך ימים הרבה בצפת, וילך בדרך כל הארץ ויתמנה הר”א א“ש ז”ל לדיין בתוך בד“צ הנקבע בעת ההיא שמה. ויהי בשנת תקצ”ז, ויהי הרעש הגדול על אדמת הגליל אשר החריב את ארץ הגליל ואת עריה, את צפת ואת טבריה עד היסוד ויהי הרג רב ביום המר והנמהר ההוא בנפול בתי העיר וכל מגדליה ויהיו גם בני בית אברהם, אשה ובנים ובנות, בין ההרוגים. ויצל אך את נפשו ונפש בת אחת ילדה קטנה. ושארית הפליטה עזבו את צפת וילכו ציונה לכונן להם מושב בעיר אשר עיני ד' אלהינו בה וירבו המכשולים והמפריעים מרבה להכיל, ויעצמו תלאותיהם ומצוקותיהם למעלה למעלה אז נועצו ראשי עם יחד לשלוח שלוחים אל אחינו שבגולה, וישימו עיניהם בהר“א א”ש לשלחו להונגריה. וילך למסעיו וישא חן וחסד בעיני גדולי המדינה ההיא ותושע לו ימינם ויקבע קופות בכל בתי ישראל בכל ערי המדינה ותבוא כסף קבוצת כל הערים אל הרב הגאון ר' אברהם שמואל בנימין סופר ז“ל אב”ד דק“ק פריסבורג ומידו שולחו ירושלימה אל הממונים ויצאו להתחלק לפי נפשות, ובני אונגרן טרם התרבו, ונספחו אל עדת הפרושים עד שנת תרכ”א.

ואברהם שב למקומו וישב לו באהלה של תורה בשקידה עצומה. וד' הזמין לידו ס' “שטה מקובצה” לס' קדושים כ“י, ויהי הוא יושב ומעיין בו בלילה לאור הנר, ויתנמנם מעט, ותפול הנר על הספר ותבער בגליוניו. ויהי טרם הקיץ וטרם כבה, ויאכל האש קצה העלים לארכם, וימאן הר”א להתנחם על האבדה הזאת, ויקבל עליו להחזירה מפלפולו ומיום ההוא והלאה שם כל מעינו בספר הזה להשלימו. אין קצה לכל העמל והיגיעה אשר הסב אל המלאכה הזאת עד השלימה. ויהי אך כלה מלאכתו, ויאמר להביא את פרי עמלו לביה“ד, והנה מו”ס אחד השיג כ"י שלם אחר, וידפיסהו. רב מאד היה צערו כי עלתה יגיעתו לתוהו, אך גם רבה מאד שמחתו בראותו כי כיון תמיד אל האמת, קלע אל השערה ולא החטיא.

בהיות הר“א עוסק בתורה, לא הפנה לבו גם מתקוני העיר, ויהי ראש וראשון למיסדי קופת גמ”ח. היא הקופה אשר רבו אוצרותיה עד לאלפים וחמש מאות נאפוליון, ותהי תשועה גדולה לירושלם, ותשקע בסופה בבנין בית הכנסת הגדול בחצר ר' יהודה החסיד אשר בלע הון רב.

ובשנת כת“ר בהפרד בני מחוז גרודנא מעל ווילנא, אֵם הכולל בעת ההיא, ויבחרו בהר”א א“ש ז”ל לממונה בכולל ההוא, ויעמוד במשרתו מספר שנים, עד כי הצרו בני צרויה את צעדיו, וילאה נשוא עוד את התלאה ואת הטורח, ויתפטר ממשמרתו.

ובשנת תרכ“ו בטרם עוד התפטר הר”א א“ש ממשמרתו בכולל גרודנא, הואילו כל הכוללים הנפרדים והתאחדו בעניני הנהגת העיר ובעניני הכספים הבאים מהארצות, אשר התנדבו לשם כלל א”י מבלי הפרד בין הדבקים, ויכוננו את בית ועד הכללי, וישבו בתוכו שבעה טובי העיר ואברהם בראשם. עשרים שנה שרת במשרתו זאת באמונה ונקיון כפים ובלי שום פרס. כארבע עשרה שנה שמר משמרתו כשכיר הבא בשכרו ולא מנע עצמו מבית הועד אפילו יום אחד, נכנס ראשון ויצא אחרון וכל דברי בית הועד נחתכין על פיו, וזה שש שנים מכשהגיע לגבורות, תשש כחו ולא עצר חיל לשאת כל המשא ולבקר החשבונות, וגם הרב הגדול המנוח מוהר“מ אניקשטר ז”ל אשר היה מעמודי התוך אשר בית הועד נשען עליהם, התרפה מבוא בקביעות אל הבית, כי טרדת כולל ווילנא הפרטי הפריעתהו, ואציע אז אנכי החו“מ לפני ראש העדה לבחור איש מיוחד לשבת בבית הועד תמיד לשים עינו ולבו על עניניו הרבים, ויבחרו אז בהרב הגדול ר' שמואל מוני נ”י זילברמאן, אך גם הר“א א”ש לא התרפה מחובתו, והיה גם נכנס לפרקים לבית הועד לשבת בראש אספות מיוחדות, ומאז כבדו רגליו מזוקן חדל לבוא, אבל לא חדל משום עין אל מעשי בית הועד, והיו כל המכתבים הבאים והיוצאים באים לפניו וקורא בהם בשום לב ועיון נמרץ. גם ביום הרביעי ראש החדש הזה בא אליו השמש עם מכתבים בית הועד לחתום עליהם, והוא מוטל על ערשו בחולשה גדולה, ואדם אין בבית, כי אשתו אשר היא לבדה כלכלתהו כל ימי חולשתו, הלכה אל השוק לצרכיה, והוא טרם התפלל, ויחל את פני השמש לסעדו ולהושיבו על כסאו, ויעש השמש כאשר אמר, ויתפלל ויגמור תפלתו ויקרא את המכתבים ויחתום עליהם. גם בשאר צרכי העיר שאלנו תמיד בעצתו והרבה פעמים שולחתי אנכי החו“מ והלכתי אל ביתו ונמלכתי עמו, והיתה דעתו שפויה וצלולה. על פיו היה רגיל “בית הועד” להביא אליו אחדים ממכתבי העתים בשפת עבר, כי אמר: בית הועד הכללי הוא לב ירושלם, וירושלם הוא לב כל העולם כולו, וראוי הוא ללב העולם אשר ידע משלום אבריו בכל מקום. וכשהיה קורא מפורענותן של ישראל זלגו עיניו דמעות, ומשהגיע לפרק הזלזולים ששפכו על ירושלם וראשיה היה משחק ברוח נכאה ואומר: הנה אותן התשובות שהשיב המו”ל למחרפי ישראל ישימן נא גם בעקב פרק זלזולי ירושלם והניחו את דעתו. מאד היה מצטער על הזלזולים האלה והיתה שומה בפיו: לא על כבודי וכבוד חברי אני מצטער, כי דברי הבל רוח ישאם, אך מצטער אנכי על מדה זו של לה“ר שנשתרשה בקרב בני עמנו, הן היא שהחריבה את ארצנו מאז, ועדיין היא מרקדת בתוכנו. כשהסכים בית הועד להוציא חמה מנרתיקה ו”שמש צדקה" תופיע על הארץ בחשבון ברור מכל מעשה בית הועד, הסכים גם הוא לדבר, ויאמר: עלינו החובה לצאת ידי הבריות אע"פ שנפשנו יודעת מאד, כי אך תאנה המה מבקשים הצועקים כל היום: “חשבון”, “חשבון”! הן המתנדבים אינם צועקים, והצועקים אינם מתנדבים.

מלבד משרתו זאת, היה גם ראש וראשון לחברת גחש“א, ואע”פ שכמה פעמים היו סעודות החברה בביתו, ומעולם לא נהנה הוא ולא הביא אל פיו אפילו מן השכר והפרפראות שבא לפניהם.

וכן כל אותם הימים שהיה הרב הגאון מהר“מ אויערבאך זצ”ל האב"ד לקהלות האשכנזים בירושלם, היה רבי אברהם דיין מצוין בבית דינו בלי שום קבלת פרס.

פרנסתו היתה מהחלוקה הקצובה לו מכולל גרודנא, משלש חצרות של נכרים שהוחזקו בידו להיות שוכרם ומשכירם, ומדבר מועט אשר קצב לו בית הועד בסוף שנותיו, להיותו אחד משומרי משמרת השעורים והתפלות אשרהן לחובה על בית הועד הכללי, כפי תקנותיו. בראשונה היו לו אוהבים ומכבדים רבים בחו“ל אשר תמכוהו בימין צדקם להקל לו ישיבתו באה”ק, אך ברבות הימים הלכו ונתמעטו, זה העני וזה נפטר לבית עולמו, ויהי לעת זקנתו דחוק ומעונה מאד, והיתה אשתו מוכרת לאט לאט את ספריו ואת כלי ביתו ומפרנסתו. שלשום שמענו שתקפה עליו מחלתו ונכנסו לבקרו, ותרם אשתו את קולה בבכי, כי אזלת ידה להשיב נפשו העיפה במעט חמים, כי גם לחם לא יתן לה בעל החנות בהקפה עוד, ותאמר למכור את המיחם אשר שתו ממנו את הטה, והיום כחצות היום יצאה נשמתו בטהרה, וכרוז יצא בכל העיר מטעם רבני הספרדים והאשכנזים “בטול מלאכה” ויסגרו את הדלתים בשוק ושלוחים יצאו אל פרורי העיר ונקבצו קהל גדול ללותו אל בית עולמו ויקשרו עליו מספד ספדני העיר, ולא בכדי ספדו ספדיא כי בכו העם מאד.

חברת גחש"א קבלה הוצאות קבורתו על עצמה ולתכריכיו אמרו לתת מבית הועד הכללי ותמאן אשתו ותאמר: אין רצונה שיהיה אותו צדיק קבור בתכריכים שאינם שלו, ותאמר כי תעבוט את הכרים והכסתות אשר היה הנפטר ישן עליהם ותקח בד לתכריכים.

אלה המה תולדות אחד הממונים הבוזזים ושוסים את העניים, וזהו עשרם ורוב בניניהם ובתיהם וכספם וזהבם. הלא יבושו ויכלמו כל המדברים תועה על עם ה‘. והולכי תום ילכו בטח, וה’ ינחם אבלי ציון וירושלם ולא יהי עוד פרץ ברחובותינו, בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

הצבי, י' באלול תרמ"ו.

יפו ר“ח אלול תרכ”ד.

אני זה לי כשבועות שתים פה עיר יפו לרגל העסק אשר לפני. העיר הקדושה הזאת אם כי עודנה בתוך ערים מחרבות חריבה ושוממה, שעריה שוממין רחובותיה נוגות פני כלנה כסו אשפתות קדם וחול עולם, אכן גם עליה החל הזמן להאר פניו, גם בקרבה בתוך השנים האחרונות האלה נבנו כמה בנינים נשגבים וארמונות מפוארים. לעיני דורכי על במתי הים היא נראית כעיר כלילת יופי. המון מגדלים מפוארים מתנוססים אל עבר פני הים בהוד והדר. גם אחינו ועמנו בשנים האלה רבו ויעצמו בה. רובם עניים נשכרים בלחם לכל בנין ולכל עבודה והמעט עושי ממכר וכל מסחר ומוצאים חית ידם ברחבה וחמשה בתי תפלות להם. רוב היהודים מארצות אפריקא המה ומאחינו האשכנזים ימצאון בה כעת כשלשה, הראשון אשר בא לגור פה זה כשבע עשרה שנה יליד גאליציען הוא והוא אומן במלאכת מורה שעות ולו בית אכסניא מפוארה, בביתו ימצאו מנוחה נהדרת כל עישרי עמים ושרים וחורי ארץ הבאים בכל עת לראות את הארצות האל. בביתו ימצאו עונג ורוחה. גם לשנים בני האשכנזים האחרים בתי אכסניא לדלת העם הבאים בכל עת לגור בירושלים והיה כבואם עיפים ויגעים ימתק להם המרגוע באחד מהבתים האלה.

הטעלעגראף משער יפו יפרד לארבעה ראשים. שנים אל עבר מזה הלוך ילכו עזתה ויסבו דרך מדברי הרים וכפרים ועירות עד לבוא מצרים ומשם יפרדו. הראש האחד יפנה לאלכסנדרי' והשני עודנו לא נגמר ושנים משער יפו ילכו בארץ המישור עד אשר יפרדו, הראש האחד ילך שכמה והשני עד עכו עד ביירוט ומביירוט כבר הוא הולך לעיר המלוכה קאנסטאטינאפעל. והראש אשר בשכם, הוא יפנה ללכת ירושלימה ולע“ע לא יצא מבטן המחשבה. ביום ב' כ”ז אב החלו לתת מהלכים אל הטעלעגראף ויהי ראשית מהלכו השר מושל העיר מוסעלים נתן תודה אל הוד הסולטאן על המפעל היקר הזה והשיג מענה כי לא זאת תחשב תודה כי רק במכתב כתוב הדר לפי הכבוד ונרצה לו.

גם על המעלה אשר על שפת הים אשר בה עולים ויורדים מים ליבשה ומיבשה לים אשר היא מלוחות עץ קטן וצר, נתנה הממשלה עיניה ועתה הנם בונים מעלה רחבה וגדולה אבני גזית כולם אוחזים אחת אל אחת בעשות ברזל ועתה עוד לא ידחקו העוברים איש את רעהו כאשר עד כה, ולא יאמר עוד העובר: צר לי המקום ויוכלו לעבור ברגלים מן המעלה אל תוך הדוגה המובילה אל האניה אשר בו יהלכון ולא כאשר עד כה אשר את כל עובר בכתף נשאו מהמעלה אל תוך הדוגה ומהדוגה אל היבשה.

אתי פה בבית Hotel Blatner עמד איש שר שמו Ingenier Humann כמשלש שבועות אשר שולח לפה למוד את הדרך ולתור את המסלה העולה לירושלים ולראות ההרים ולחקור על הגבעות ומצודות הסלעים. והנה בעוד היותו פה עושה מעשהו היה הקול הולך בין ההמון בכוונה אשר הוא שלוח מהממשלה ומטעם הסולטאן יר“ה. אכן ביום א' בשבוע זאת כעזבו את העיר נודע לכל כי אך מחברה אחת (קאמפאניע) בני אירופא הוא שלוח אשר נכון בידם לעשות מסלת ברזל מיפו לירשלים. אבל הסולטאן האדיר היודע אל נכון את כל מעשיהם ישחק, יושב כסא תוגרמה ילעג למו. הוא אחת דבר: “כי לא יבנו זרים את ארצו ולא בני ארצות נכר יישרו הדוריה או יסולו מסלותיה ואך אנכי אנכי את אשר אחפוץ אעשה!” ובני החברה האדירה אשר ראשיה גדולי עמים לבבם אל ירך וידם לא תרפינה. ויהי דברם עם השר היושב ראשונה במלכות תוגרמה פוהאד פחה וראשית שילם חובתו ויענם את מאמר הסולטאן יר”ה וגם מתוך דבריו אשר המתיק עמהם מצאו פתח תקוה. ומי תכן את רוח הפאליטיק? ועיני עמנו הרואות כי גם הנבואה הזאת מלאו ימיה ללדת וקרבה ישועתנו לבוא בעזר קדוש ישראל וגואלו.

המגיד, כ“ו בתשרי תרכ”ה.

ירושלים, כ“א אלול רני ושמחי [תרכ”ד) לפ"ק.

זה כשבועות שתים נסע מפה הרב הגדול בתוי“ר מו”ה בנימין בייניש נ“י רב דק”ק ווייערשאב בפולין, אשר בא לפה בחדש תמוז העבר לראות וליראות אל אביו הגאון הגדול חמדת ישראל וצבי תפארת עוזמו עטרת ראשנו מו“ה משה ליב נ”י שהיה אבד“ק קוטנא היסולה כתם אופיר מחיר השמחה אשר שגבה בעת ההיא לבב כל יראי אלקים בעת שמחת לבו של אור עינינו רוח אפינו סבא דארעא קדישא שליט”א בראותו פני בנו יקירו לעת זקנותו ה' יאריך ימיו. וצדקת הצדיק עד כמה עצמה אשר בעת גודל שמחתו וכשמעו כי נלקח ארון אלקים הגאון מו“ה יוסף מסלוצק זצוק”ל קשר מספד ואבל כבד בביהמ“ד הגדול מנחם ציון וצעק “אבי אבי רכב ישראל ופרשיו” והעם עמו שפכו כמים דמע עין ולב על העטרה אשר נפלה בדור הזה ואמרו זה ינחמנו, הוא לנו עטרה טהורה אבן יקרה יחי לעד כיר”א. ובנו שי' הוא היה נחוץ למלא הבטחתו לעמו בעירו לשוב לביתו ליום הכסא להורותם תורה ומצות דבר בעתו, ה' יביאהו אל מחוז חפצו לחיים ולשלום. עמו נסע איש ציר נאמן לשולחיו אשר שולח במלאכות רוזני המדינה המדינה לפדות את חצר רבינו יהודא החסיד ז“ל אשר עוד שנו בו משנים קדמוניות ערך שלשת אלפים אדו”ז וכן עשה ופדה את החצר הנ“ל מהאחים הגבירים בני אמזעלאג ש”י ולא השאיר להם ולב“כ שום זכות בכל החצר הנ”ל. ועתה בחסדי ה' הנה כל החצר הנ“ל וכל אשר בו נקי וטהור קדש ביד האשכנזים הנקראים בשם כולל פרושים הי”ו פעה“ק ת”ו לאחוזה ולנחלת לדורות עולם ולצמיתות אשר בו, מלבד הבית הכנסת החדשה שני בתי מדרשות גדולות מנחם ציון, שערי ציון, ובית ועד לחכמים וקרוב לעשרה בתים גדולים וטובים לתלמוד תורה ובתוכם שתי בתי מדרשות וארבעה חמשה בתים אשר תלמידי חכמים ישכנו בם ובית גדול להכנסת אורחים וכארבע חדרים לבית מקוה מים וכר נרחב, חצר גדולה מרוצפת חלקי אבנים בעוז והדר. וכל אלה מיד ה' היתה לנו אשר לא יסולה אלפי זהב וכסף מחירם מלבד מחירם הרב והעצום כי לא בימים האלה יוכלו להשיג רשיון מהממשלה יר“ה לבנות כל אלה ובשגם הביה”כנס האדירה והרוממה. מה טובו אוהליך יעקב ומה גדלו מעשיך ה'!

המגיד, ג' בחשוון תרכ"ה.

א

ויכתב ספר זכרון לפניו

ליראי ה' ולחושבי שמו:

מלאכי ג'. ט"ו.

בימים האלה ובזמן הזה איש אין בכל הארץ אשר יעלה על דעתו כי לא נהירין לי' שבילי דירושלם – יען שעריה פתוחות יום ולילה לכל עובר, וכל אחד יחוה דעו ויגיד בשערים משפטו אשר יראנה ביום, וזרח לו השמש. ואשר בלילה וימש חשך – וכמו יום ולילה לא ישבתו, כן משפטי ירושלם ויושביה, יש אשר החשך פני שופטיה יכסה, ויש אשר השמש יבקיע אורו ויצא כנוגה צדקה! זה הכלל, איש אל עבר פניו כמו במראה, כן בקדש יחזה… וע"כ יש בנדיבים אשר יהלמם לבבם בשמעם, יום כה ויום כה, ורוח קר החל לנשב ולקרר את חבת הקדש הבוערת בקרבם ברשפי קדש.

לשום קץ [לפי דעתנו, ולפי הבטחת יודעי בינה לעתים מרחוק] לתהפוכות האלה לגול חשך מפני האור והצללים להניס מפני השמש, פתוח נפתח כיום לעיני אחינו הנדיבים את דלתות בית הועד הכללי שבירושלם במרחב-יה וגול נגול לפניהם את ספרי זכרונותיו של שנה תמימה כמנין ימות החמה. וכשולחני הזה המונה מעותיו כן נספור ונמנה ונפקוד לעיניהם כל הכסף שעבר בכל ימות השנה התמימה הזאת דרך הועד, ולכולם בשם נקרא, את אשר לספרדם ואשכנזים יחד, ואת אשר לאשכנזים לבדם, אשר לבני ריסי' לבדם, ואשר לכוללות פרושים לבדם, וסדרי התחלקותם בכללות ובפרטיות; ובחוברת שמש צדקה זו יראו אפיקי הצדקה מבחוץ ויגלו מוסדות ההנהגה מבפנים, איך יודעים מנהיגי הועד לכלכל מעשיהם בצדק ומשפטיהם במישרים, ועד כמה הם עמלים ומשכילים לחלקם לחלקים: א) לחלוקה כללית וסיוע לחברות, וחלוקת מעות חטים; ב) לתת ממנה חלק לאלה שאין להם כולל, ולאורחים ולגרים ולאנשי חיל שהשלימו חוק עבודתם ולעת זקנותם באנו הנה להסתפח בנחלת ה' ולא יכלו לברר על איזה כולל פרטי הם נחשבים; ג) תמיכות פרטיות; ד) עזר לנוסעים מפה לדרוש ברופאים בעיר אחרת קרובה או רחוקה; ה) עזר לנדחי בני עמנו להצילם מפח יקוש ולתומכם בעזר הוצאות דרכם; ו) דורונות… (בימי חגים) משום דרכי שלום, לשום לנו שארית בארץ; ז) הספקת בתי כנסיות ובתי מדרשות (של כוללות הפרושים מחלקם), וכן ח) שכירות דיינים וסופרים ושמשיהם; ט) שכירות שומרי משמרת הועד ושמשיו; י) הוצאות אחרות פרטיות כאשר יראה הקורא בחוברת זו. רובם מבוארים בפרטיהם, ואת אש אי אפשר לפורטם… הרי הפנקס פתוח בבית הועד הכללי ומפרו כל מה שבכללות. ועלינו להקדים הכללים האלה:

א) כי בהחשבון הזה לא ימצא שום כסף אשר מאחת המחוזות הפרטיות או גם מאחת הערים המשותפות, אם בא לכולל לבדו; כי כל אחד מהכוללים הפרטים יש לו ועד מיוחד ומנהיגים מיוחדים והנהגה מיוחדת, והועד הכללי לא נוסד אלא בשביל הענינים הנוגעים אל קבוצת הכוללים כולם או רובם יחד.

ב) כל כסף הבא אל בית ועדנו הכללי כהגעתו כך רישומו בפנקס, וכך סידורו בחשבוננו זה; כי יש ערים ששולחות נדבותיהן בעצמן ישר אל הקדש פנימה מבלי כל אמצעי ויש ערים שנדבותיהן מתכנסות לעיר שבה המעמד הראשי הקובץ על יד מכל הערים והדגלים ומכל הגובים והחונים על דגליהם, וכל הקובץ ההוא יבא בפעם אחת בסך מסוים ככל מה שנמצא ביד ראשי המעמד, והם בשלחם לידינו מודיעים לנו שמות הערים והעוסקים והנדיבים ואנו שולחים קבלות כלליות ופרטיות לעיר ועיר, נדיב ונדיב. אכן בחשבוננו זה דבר שאי אפשר הוא לפורטם כולם וע"כ אותם העומדים על הפקודים בכל הערים ההן בראותם את הסך הכולל הרשום בחשבוננו שנכנס לבית ועדנו מראשי מעמד מחוזם יכירו וידעו כי כספם נכלל בו והברכה אחת היא.

ג) על כל כסף יש פשרות ועל פיהן יוצא להתחלק מבית הועד ליד ממוני הכוללים, ומידם יחולק יפה לכל העניים, האלמנות והיתומים ולכל הצריכים ליטול, נפש כנפש, והכל על ידי אנשים נאמנים ובחשבונות מדויקים בהליכתם ובחזרתם. וכל האומר כי בירושלם אין חשבון ואין משטר, אין סדר ואין מספר ומפקד אינו אלא מוטעה, או שהוא רוצה להתעות את הבריותב כונה בלתי טהורה.

ד) על התמיכות והעזרות הפרטיות – אשר יראה הרואה בחשבוננו – על כל אחת ואחת בפרט ישבו הממונים כסאות למשפט. ובכלל מתנהג הועד עפ"י סדר המשנה: אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלים ואין עושין שררה (לא שררה כי אם עבדות) לא פחות משנים. כי לכל דבר גדול יתקבצו שבעה טובי העיר. ולעזור למי שהשעה דחוקה לו בעזר פרטי או להוציא כל הוצאה בלתי מצויה יתקבצו לא פחות משלשה מהממונים לישא וליתן יחד. ואין כסף נכנס ויוצא דרך בית הועד כי אם בשנים.

מבוא ל“שמש צדקה” חוברת ראשונה, תרמ"ו.

ב

החוברת הראשונה “שמש צדקה” בצאתה מחופתה ותופע נהרה על החשבון והמפעל של בית הועד הכללי מצאה חן ושכל טוב בעיני רואיה אהבי ציון הנאמנים, ותבא בעדי עדיים, בשושני תהלה וזרי תפארה אשר ענדוה ישרים טהורי לב, נדיבים ועוסקים, שכל מעשיהם בטהרה ואשר חבתם לארץ הקדושה ברה כחמה ועבודתם נקיה ותמה. כי הם בעיניהם הבהירות הכירו את תואר פני האמת והצדק ולישרים נאוה תהלה.¹

ולפי שהרבה מהם עררונו לשוב אל הסכמתנו הראשונה ולהוציא חשבון גלוי שתי פעמים בשנה, ועל כן הננו נותנים היום לפני אחינו הנדיבים וגדולי העושים והמעשים, מחזיקי בית חיינו, את החוברת הזאת השנית הנושאת עליה חשבון ומפעל בית ועד הכללי, מיום כ“ה חשון עד יום כ”ה אייר שנה זו [תרמ"ו].

ועם בירור החשבון והמפעל רואים אנו חובה לברר וללבן ולצרף בצרוף את הכסף גם את השאלות השונות אשר שמעו אזנינו בנוגע לפעולות הועד ולתוצאות כספו ולהנהגתו הכללית והפרטית, אלו הן:

א) שמוע שמענו נדיב פלוני מתנודד, ואומר: “אוי לי כי נתתי פתי לעם הארץ כי מכסף הועד יוצא גם לתשלומי מכס הצבא, לנדבות ודורונות וכו' ואין נפשי אלש שתבא נדבתי כמו שהיא ליד ישראל למען תשיג ידו לשלם שכר דירתו ומזונו, לחמו ומימו”. ויותר ממה שנדיב פלוני הבודד במועדו עומד בזוית ביתו ומדבר אל לב, הגדילו עשות בדבה זו מנהלי כולל פרטי, שפירשו את עצמם מן הציבור הכללי, ובעמלם להסב כל צנורי שפע הנדבות לכוללם לבדו לא יבצר מהם לתת בשערים קולם, והדביקו פתקין ברחובות קריה באמעריקא להודיע כי הכסף הנכנס אל בית ועד הכללי יורד לטמיון (בלי ספק מבארים מלת לטמיון לטומי של מלכות וכפי' הערוך).

והנה שתי תשובות בדבר: א) כי רק חלק קטן מאד יוצא לההוצאה ההיא היוצאת מרשות ישראל לרשות עם אחר. ב) כי אם השואל ההוא ישמיע לאזניו מה שמוציא מפיו, אין לה גם תפיסת מקום לשאלתו, כי הלא הוא אמר בפיו כי כל ישעו וחפצו שתבא נדבתו ליד ישראל שישכור בה בית דירה למעונו ולחם למזונו ושלמה לעורו. וישאל נא את פי החשבון האמיתי ויגיד לו כי תשעים למאה מכספו הניתן לתשלומי שכר דירה יבא ליד בני נכר, אילי הארץ בעלי הבתים והחצרות! אלא שאין נפש הנדיב על עצם המטבע של כסף נדבתו כי אם לתכליתו ותועלתו כי עם ישראל יהנה ממנה. ואם כן, הלא ישיב השואל אל לבו ויאמר לנפשו, אם על שכר דירה של יחיד כך, עשל שכר דירה של רבים אעכו“כ!! כי הלא תדעו אחינו הנדיבים, כי חוסים אנו בצל ממשלת חסד ירה”ה הנותנת לנו שארית בארץ ומכון לשבתנו עליה, וחלילה לנו להיות כפויי טובה ולבלתי שמור ח“ו את חוקיה וכל פקודיה. ועל כן בכל לב ובכל נפש מביאים אנו את המנהחה ואת החובה המוטלת על כל בני עדתנו חוסי שבטה וחלילה לנו להקניטה גם רגע, ובפרט בנוגע לתשלום ממון על פי דתי המלכות יר”ה. ועתה נתבונן נא יחד על הכסף הזה, אם גם הוא בעצמו אינו בא ליד ישראל אבל תועלתו כמה מרובה ותכליתו כמה נשגבה, ולמי? לישראל! כי רק בזה קונים אנו שביתה קיימת בארץ אבותנו, לשום מקום לעמי לישראל ושכן תחתיו. ועל הוצאה זאת, שהציבור מטיב עם היחידים ומוציאם ידי חובתם במשא מלך ושרים – המערער עליה אינו אלא מוציא דבה ופושק שפתים מבלי יסוד ומבלי דעת וחשבון ועתידין ליתן את הדין.

ב) דורשי רשומות ישאלונו, מדוע לא יעסוק בית הועד הזה גם בדברים שיש בהם קיום, ולא ילך כל כסף הועד רק להתחלק מבלי השאיר שרש וענף דבר טוב וקיים.

האמנם שאלה גדולה שאלו. אכן רק העומדים מרחוק שאינם רואים את מעשה הועד ואת פעולתו ישאלוה. לא כן הקרובים אליו, וכל מי שעומד שעה אחת בבית הועד ורואהו מוקף במבקשים שונים שרובם פליטי רוסיא ורומעניא, בוכים למשפחותיהם, אנשם ונשים ויונקי שדים, גם בחור גם בתולה, ואשר הכרת פניהם תענה בם כי לא על ברכי העוני נולדו ונתגדלו אלא מתגרת יד הגזרות המעיקות שלא השאירו להם כל מחיה נדדו והלכו, והנם ברעה וברעב ובחרפה ודי בזיון, מטורפים כאניה בלב ים ועומדים על פתחנו ומבקשים דירה למעון ולחם למזון ומים לצמאון, והנה המה עומדים ודמעתם על לחים ואנחנו יושבים ורוחנו חובלה, דמינו רותחה ונפשנו נאנחה. אמנם כן, עוזרים אנו, תומכים אנו, ולא רק כיד מצב הקופה כי גם כמה ממון אנו לווים בכל עת טרם יגיענו איזה כסף, בכל זאת חלק גדול מהמבקשים יוצאים ואין חצי בקשתם בידם, או גם בפחי נפש!

ועתה יאמר נא ישראל, היוקח מהאומללים האלה גם מיתר תמיכתם המועטת לבנותב תים למען עשות לנו שם? והלא נאשם ונמעול מעל אם ככה אנחנו עושים! ולא באלה חלק נדיבנו ההולכים בתורת ה' ואשר להחזיק במעוז הישוב בארץ אבותיהם כל ישעם וכל משא נפשם, לשומו מקום נאמן לישראל, אשר בעת ידח ממנו נידח באחת הארצות והר ציון אוה למושב לו, לא יחבק אשפתות, וימצא מקום אשר ממנו עזרת שעה לכה"פ נמצאת לו עד אשר ינוח ועד אשר יכין איזה מוצא למחיתו. האף אין זאת לישראל? ובשגם לעתים כאלה?

ובר מין דין. האמת אומרת, כי הכסף העובר דרך הבית הזה, אשר באורח צדקה יהלך, איננו הולך לריק כי ישאיר בארץ גזעו ועשה שרש למטה ופרי למעלה,² ומנהליו ומחלקיו העושים מעשיהם באמונה ובדעת ישרה יודעים לכלכל מעשיהם במשפט וחלוקותיהם במישרים. כי את החלק היותר גדול יוציאו לחלק לכל נפש, כל עני כל אלמנה ויתום, ולחג המצות יכינו לחם עוני וגם ללחם חול ידאגו ובשעת היוקר הביאו כאלף שקי קמח מן החוץ ושברו זרועות היוקר ויושיטו יד עזרה לכל כושל, לגר ולאזרח הארץ בכל האפשריות, ואשר בכל אלה יאמצו ויחזקו מוסדות השלום והאחדות הכללית, כי בכל תמיכה וכל עזר לא יבקרו אחר מקום מולדתו של מבקש העזר כי אם אחר מצבו והכרחו. ועיני מנהלי הועד הזה פקוחות על כל דרכי הישוב בכללו לשמרו מכל משמר וכאישון עינם ינצרוהו מסביב סביב… וזרועם מושלה למו לשום את כל קהלות האשנזים לקהל אחד בירושלם, אשר זה תפארתם וכבודם לעיני העמים. ולפי שירושלם אינה כעיר אחרת רוכלת, ובניה בקרבה מזונם קשה ואי אפשר להם להספיק הוצאות בתי כנסיות ובתי מדרשות ולהושיב בית דין קבוע ויתר צרכי רבים באופן הנהוג בכל מקום לקבץ על יד ולצרף פרוטה לפרוטה, ועל כן גם אלה על הועד הכללי מוטלים. ואם הועד הכללי יעלים עין מכל אלה אין כל ספק כי יסוגרו כמה בתי קדש אלה וכדי בזיון וקצף. וכל אשר לא השהו אלוה חכמה יכיר ויודה כי על אלה חובת הציבור הם. ואלה הכוללם הפורשים עצמם מן הציבור ואת נדבת אחיהם שבאותם הארצות אמעריקא, וראסיי, וכל אלה אר עליהם הועד הכללי עומד יסבו לעצמם ואינם נותנים חלק בהוצאות שגם הם חייבים בהם ונהנים מהם, אינם אל גוזלי הרבים ומהרסי שתות הישוב. ולא הם בלבד אלא גם מסעדיהם ומסייעיהם ומסייעי מסייעיהם, עד אשר יזכרו וישובו אל ה' ואל שלומו.

מבוא ל“שמש צדקה” חוברת שניה, תרמ"ו.

ג

אנן דסגינן בשלימותא, כתיב

בן תומת ישרים תנחם.

(שבת פ"ח)

אחינו בני ישראל! הנה לפניכם המחברת השלישית הנותנת דין וחשבון לפני באי עולם בכלל ולפני הנדיבים והעוסקים בפרט על כל מעשה “בית הועד הכללי” שבירושלם על הכנסותיו ועל הוצאותיו ועל כל מה שפעל ועשה במשך שמנה חדשים האחרונים לטובת הצלת נפשות ולטוב חזוק הישוב בארצנו הקדושה. והננו מפקידים מחברת זו כאחיותיה הבכירות על ידי הישרים בלבותם אשר בציון לא געלה נפשם ואשר צדק ומשפט מכון חפצם, למען ישימו אליה לה לבקרה ברוח נכון ובחפץ דעת האמת. וקוה נקוה כי אם כה יעשו ומצאו כי הגדלנו לעשות ורבה התועלת היוצאת מבית הועד הכללי להתכלית הכללי, אשר אליו עיני כל בני עמנו צופיות ואליו נפשם נשואה.

מתוך פרטי החשבון כל עין תחזה מישרים מה רבה העבודה העמוסה על ראשי בית הועד בהשתדלם לצאת ידי חובתם להיות עוסקים בצרכי ציבור באמונה. אמנם כן, עבודה זו גם הרבה יגיעת בשר יש בה, כי לא כמו שהדברים נכתבים ונקראים כך הם נעישם, אך כל הטרח הזה כצל עובר הוא למול טרח הנפש ומכאובי הלב אשר ישבעו ראשי בית הועד מרבה להכיל. קל לו לאדם להיות רחמן בשעה שאינו נתבע להושיע, קל לו לאדם לסדר לו שטה מיוחדת במעשיו בשעה שלא תכפו עליו הצרכים היוצאים חוץ לשטח. כללו של דבר, קל לו לאדם לצאת ידי חובתו בשעה שאין עליו חובה, אבל גבאי צדקה אינם כן; עליהם מוטלות חובות הרבה שהם סותרות זו אתזו ועליהם לפשר ביניהן עד כמה שיד אפשרויות מגעת. ודרושה להם איפא גם יגיעת בשר גם יגיעת רוח ונפש! חובה אחת מוטלת עליהם למלאות אחר רצון המתנדבים, וכמה פנים להרצון הזה. אין כל כך גונים להכרום, אן כל כך צבעים להתחש כמספר הגונים והצבעים אשר לרצון המתנדבים וגובי נדבותיהם והגזברים המגישים אותה לחצרות ה‘. יש הרוצים שתהי’ יד כל העניים שוה בממונם ולחלקו ביניהם לפי נפשות ויש שרצונם לבכר תלמידי חכמים ויש שמרחמים על אלמנות ויתומים ועל הכושלים שבעניים. יש שרוצים שממונם יצא לחלוקה, ויש שרוצים שיעשה בו איזה דבר המתקיים או שיעשה ממונם בסיס לחזוק הישוב ולשמירת קיומו וקיום סדרי העדה וצרכי הצבור. החובה השניה תאסוף ידה על גבאי הצדקה להספיק צרכי דורשי עזרתם. ואולם כמה משונות הן גם הטענות שכל אחד יביא עמו להוכיח זכותו ומשפטו מן הקופה. אין כל אדם רואה אלא את עצמו ואת צרכיו ועיניו סמויות מלראות גם את צרכי זולתו, ומכש“כ שאינו נותן אל לבו כלל לדעת חפץ המתנדבים. החובה השלישית אומרת לגבאי הצדקה כי לא ירך לבבם לא מרחמים מרובים ולא מגערות ונזיפות ומטרח מרובה של העומדים לפניהם, ולא יפתח לבם מכל אלה לסור מחוקי המשפט והצדק. עליהם להתמלא ברחמים על ענות עני וגם להעמיד פנים כאכזרים ולסול בלבבם מסלה מובלת אל ארחות החסד והאמת, ולבלתי סור מן המסלה הזו כחוט השערה. ועיניהם אל החשבון ואל רוח הנדיבים ואל הבקשות ומבקשיהן, למען אשר לא יבנה האחד מחורבנו של חברו. הכל יודעים כי החובה השלישית הזאת אינה מכרעת בין שתי החובות שקדמו לה, אדרבא עוד היא מוסיפה סתירה על סתירה וכמה קשה על גבאי הצדקה להמציא סדרים בנתיבות מסובכות אלו להתיר צומת הגידים המקושרות וליישר את כל ההדורים ולצאת בשלום ידי כל החובות וידי כל הדעות ואם לא בכל עכ”פ במקצת כפי האפשר והיכולת. ונפלא בית הועד הכללי הזה מבתי הועד של הכוללים הפרטים בהפרש גדול מאד. כי לכל כולל פרטי יש גבאים פרטים באותו המחוז הפרטי השולחים כסף קבוצות בני המחוז ההוא בעד בני מחוזם היושבים על אדמת הקדש ברשימה מפורשת עם חשבון מפורש, באופן שאין חובת העומדים בראש הכולל פנימה אלא למלאות אחר פקודת ראשי המחוז דתמן ולתת לכל יחיד ויחיד מנת חלקו כרשום מבלי להוסיף ולא לגרוע ולא לשנות מאומה. והמשנה ידו על התחתונה, והממונה אשר יזיד לעשות גם טובה מלבו ולתת רחמים במדת החסד אשר לא צווה מגזברי החו“ל, סופו יורש משנה כלימות מבית ומבחוץ ונעשה מטרה לחצים שנונים של מבקשי תנואות על הישוב בכללו המהפכים מדת הרחמים לרוגז וחסד לרועץ וזכיות לזדונות… ויוספיןם להשיא עליהם גם כל עון וכל חטאת אשר לו דמו ולא עלה על לבם. אבל בית הועד הכללי אינו כן, כי כספו מקובץ מארבע כנפות הארץ, זעיר משם וזעיר משם, ואין לו מפקדים קבועים עם רשימה מפורשת וחשבון קבוע וע”כ אינו עושה מעשיו אלא על פי עצמו ועליו לפשר בין כל הדעות בדרך שלום ובארח צדקה. ובכל זאת, ראשי בית הועד הכלל בצדק יאמרו כי בעזר צור שדי בידם למלאות חובותיהם באמונה כיד ה' עליהם השכיל והצליח.

הנה לפניכם מדורות מדורות לכל מיני צדקות שבעולם. ומכל מדור ומדור קולות של כמה נפשות עולים באזניכם לאמר: נצלנו, נצלנו! כי אמנם מי יספור מי ימנה מספר הדמעות שמחה ומספר האנחות שהשקיט, ואת מספר פצעי לב שחבש. הביטו וראו בתוך החשבון מספרים בודדים מאירים לפניכם באור קפאון, אך הידעתם כי כל אות ואות מהם טפה של סם חיים משיב נפש אומלל ודכא, כל אות ואות מהם טפת טל של תחיה מרפא לשבורי לב ומרבה שלום בבית, כל אות ואות היא אבן פנה ויסוד מוסד לבנין ישוב הארץ בהוה ובעתיד. אמנם מרגלא בפי כולנו, כי אלו היו המתנדבים יודעים מה גדול חסדה של כל פרוטה ופרוטה שהם מביאים לקופה, בקלתות של זהב היו מביאים אותה.

ועתה עלינו לבאר משפט כל מדור ומדור, למען תחזינה עיני הנדיבים והעוסקים וכל בני עמנו ביפיו והדרו וישמח לבם על אר משולחן גבוה קא זכו להיות להם יד ושם וחלק וזכרון במעשה הצדקה אשר היתה לישראל לנחלה מהעולם ועד העולם.

מדור א החלוקה לגולגולת. אל המדור הזה יבא החלק הגדול של כל הכספים והנדרים והנדבות, אשר משלחיהם ברור מללו דעתם וחפצם כי יצא כספם לחלוקה לפי נפשות, או לתלמידי חכמים ואלמנות ויתומים. וחשבון של סך גדול יראה בתוך המדור הזה שיצא לחלק לפי נפשות והיא פרי עזבונו של השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי זצ“ל, אשר מספר צוואתו נלמוד כי הוא רק ללומדי תורה עניים, על פי משפט אפוטרופסיו הי”ו נכנסו בכלל זה גם אלמנות ויתומים של תלמידי חכמים. ויהי כבוא הסך הזה לידינו ונמסור לכל כולל וכולל את חלקו לפי מספר נפשותיו והמה חזרו וחלקום תומ"י לאלה מבני הכולל אשר להם המשפט על פי הצוואה והשיבו לידינו רשימות מפורשות אשר חותם יד כל המקבלים בהם ושלחנום לידי האפוטרופסים לונדונה.

מדור ב הרבה חדרים בו, ובכללו כל המתנות הנחוצות לשעתן, ובכללן מתנות הקבועות והן הנתינות לגרים ולאנשי חיל אשר כלו ימי עבודתם ולשאר משפחות בודדות שאי אפשר להם לברר למי מהכוללים הם, והצד השוה שבכולם, כי המה מנוקים ומנופים בשלש עשרה נפה, רצוננו לאמר כי נחיצותן ודאית ותועלתן מרובה ואיןראשי בית הועד מתימרים בגדולות לומר כי מרביתם המה לעזור לעניים בכמות; הן צרכי עמינו מרובים ויכלתה של הקופה קצרה מאד ואי אפשר לה למלאות אף אחד אחוז ממאה מכפי הצורך, אך זאת יאמרו בצדק כי מיעוטם מחזיק את המרובה כי יכונו את השעה ואת המקום באופן שכל פרוטה ופרוטה היוצאת מלפניהם לגבי העני שקולה כנגד מאה. ובהמדור הזה יבואו חדרים חדרים לתמיכות פרטיות למדוכאים ולאורחים, לנודדים ולנדחים, לערומים ולרעבים ולתמיכות כלליות גם לכמה מהחברות והבתים אשר למעשה הצדקה בירושלם.

מדור ג גם בו חדרים הרבה, והצד השוה שבהם כי כולם מכונים אל תכלית אחד, והוא חזוק הישוב בארצנו הקדושה בכלל ובעיר עז לנו ירושלם בפרט. במדור הזה תבאנה גם ההוצאות לשכר בתי דינים וסופריהם ושמשיהם, והחזקת צרכי בתי כנסיות ובתי מדרשות והספקת הלומדים הממלאים חובות השיעורים והתפלות הנהוגות לשלומם ולעלוי נשמותיהם של המתנדבים והגבאים, אך ביתר שאת תתנוססנה בו ההוצאות של העדה ביחוסה אל הממשלה יר"ה. מי האיש אשר דעת ישרה לו יבין מאליו שההוצאות ההן כפלים להן לתושיה. כי מלבד אשר ממלאים אנו בהן את חובת הצבור להממשלה כמצוה עלינו מפי שארית נשיאי ישראל לאמר “שבו בארץ ועבדו את המלך וייטב לכם”, הנה אלה ההוצאות אבני פנה ויסוד מוסד לחזוק הישוב אשר זה כל מעייננו ותשוקת לבבנו.

והנה אמנם ראוי היה החשבון הזה לצאת לאור לפני שני חדשים, כמועדו מימים ימימה להעשות בחדש חשון ולבא בו עד תכלית מצוי החשבונות שבין כולל לכולל בין עיר ועיר מארבע ערי הקדש. ומפני מה נשתהה הפעם לבא? לא מעצלות ורפיון ידים חלילה, אך ידינו היו עמוסות בעבודה קשה אחרת אשר לא נתנה מרגוע לנפשינו, וזו היא:

מודעת זאת כי זה כשלש שנים ויצא דבר מלכות יר“ה, שכל שערי ארצותיה פתוחים לפני ישראל, מלבד שערי הארצות סורי' ופלישתנא, כי תהיינה סגורות לפני אחינו בני ארצות אחרות אשר לא קנו שביתה בהנה עד ימי הפקודה, לבלתי יאחזו וישתקעו בתוכנה פן ירבו, ובתחלה גזרה לסגור שערי החוף לבל יציגו גם כף רגלם על הארץ הזאת הקדושה לבני ישראל, וברוב רחמיה התירה הכניסה והתירה ההשתטחות על מקומותיה הקדושים שלשים יום, ואסרה העכבה יתר על הימים המועטים האלה. ובאחרית ימי הקיץ העבר חזקה הממשלה את דבר הפקודה הזאת ביתר עז, ושוטרים מיוחדים צותה על ככה כי יהיו צופים ושומרים עקבותיהם של אחינו העולים החדשים ולדעת איפה חנייתם והי' בבוא יום הפקודה וישולחו מן הארץ. ואנשים רבים מאחינו באו לחוג את חג הסוכות בירושלם, ויקדימו לבא וימי פקודתם תמו לפני בא ימי החגים ותעתר הממשלה יר”ה לבקשת ראשי העדה ותתן הרוחה עד אחר ימי החג ותעיד במו כי אך יעברו ימי הרגל ולא תשאר פסה מכל העולים החדשים. ויהי כראות ראשי בית הועד הכללי את הדבר ומצבו כי נורא הוא, ויתנו אל לבם לבלתי תת הענין ביד המקרה פן תכבד היציאה על האנשים האלה ביד הסריסים ופן תרב החרפה וכדי בזיון. ויועצו ויקימו ועד מיוחד להיות עינו ולבו עד הדבר הזה, להנחותו במועצות ודעת. ויהיו דבריהם עם הפקידים וברגז רחם זכרו וירפו ידיהם לבתלתי דחוק את היציאה ואולם כמעט הונח לנו מעבר מזה. ותגה רעה מעבר אחר, כי השר ציר הרוסי ערב בעד העולים מאחינו חוסי ממשלתו כי ישובו ליום המוגבל ולא אבה לחלל דברו. ויצא כתב מודעה מלפניו, כי כל אלה מבני רוסיא אשר עברו עליהם פה יותר משלשים יום יבאו ויראו את פניו ויכונו לקראת נסיעתם, ואם לא, ויגורשו בחרפה ובחזקה. ויהי כי לא מהרו לשמוע בקולו ולהראות אלו ביום צוותו ותעל כאש חמתו, וביום עש“ק י”ג כסלו נפוצו פקידיו ושוטריו עם סריסי הממשלה לבקשם. ויתפשו מזקני ישראל שלשה עשר איש ויליכום כשבויי חרב ביום סגריר אל מחוץ לעיר אל ביתפקודת הציר הרוסי. ועוד לא הונח לו. והכין מכתב לשלחו לפחת העיר יר“ה כי יתן על ידו מסריסי הממשלה למען יוסיף לחפש את ירושלם בנרות לקחת את העולים החדשים ולשלחם עד הגבול ותרב המהומה בעיר, ולא נתנו בעלי הועד הנז' דמי להם עד כי בו ביום – עש”ק הנ“ל – נקרא דרור לשלשה עשר איש הנתפשים, וגם עלתה בידם לשכך חמת הציר. ועל טוב יזכרו האנשים הנכבדים אשר עזרו על ידי הועד הנכבד איש איש כאשר נטל עליו, ה”ה הרב הגביר מו“ה משה וויטעמבערג נ”י והרב מו“ה ניסן ב”ק נ“י אשר למחרתו ביום השבת הלכו אל בית הציר ועמדו לפניו בבקשה וירף ידו גם הוא וגם קרע לעיניהם את המכתב הנ”ל אשר הזמין אחרי קרא לפניהם את מה שכתב בו כאמור למעלה. וזכור לטוב החכם הנכבד כה' נסים בכר הי"ו אשר נעתר גם הוא לבקשת הועד ונכנס למקום שנכנס ועמד במקום עמד ובקשותיו גם הוא נתקבלו ברחמים וברצון… הודות לה' כי הקים לנו ממשלת חסד אשר דרכיה דרכי נעם ושריה לצדק וחסד ישורו ועל כולנו להתפלל לשלומה.

ואל בני ישראל נדבר לאמר: הנה אמנם עד כה עזרנו ה‘, אך מי יודע מה יולד יום ואין ראוי לבני אדם להכניס עצמם במקום סכנה ולסמוך על הנס. וע“כ חובה עלינו להשמיע קול ברמה, וישמעו כל בני הגולה לאמר: הזהרו! אל נא תעפילו לעלות בימים האלה משפחות משפחות פן תשלוט עין הרע. ואל יהיו הדברים קלים בעיני כל החומדים לעלות ואל יקלו בהם ראשיהם. הפכו בהם והפכו בהם ודעו מה לעשות לבלי תהיו חלילה לצנינים בעיני הממשלה יר”ה. כי אמנם לבה אך טוב לישראל, בכל זאת הלא גלתה דעתה כי אין רוחה נוחה מרבוי העולים מבני ישראל להאחז בארץ הזאת. וחלילה למרות רוחה ולעבור על רצונה. כי על כן קוראים אנו הפעם את דברי הנביא “לך עמי בא בחדריך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”, כי ברצות ה’ דרכינו ונוכחה הממשלה יר“ה ותכיר אמונת לב ישראל ואת הברכה אשר תבא לרגלו בכל מקום אשר יבא שמה ותפתח לנו ברוב חסדה את שערי הארץ לרוחה, ושבו בנים לגבולם, כיר”א.

מבוא ל“שמש צדקה” חוברת שלישית, תרמ"ז.

ד

– – – כבר הגדנו והשמענו, כי כל מרום תקותנו וכל אדיר חפצנו הוא להחליף לאט לאט את החיים של התמיכות בחיים של עבודה ויגיע כפים וככל אשר כבר החלנו לעשות במקצוע זו, וכבר עוררנו על ככה זה כמה פעמים את לב כל קהל הגולה. ולוא לא עמד הזמן ומקריו לשטן על דרך האושר הזה, כי אז בעזרת נדיבי אמונים אשר לא פסו מעמנו היינו הולכים וצועדים בצעדים יותר גדולים ובפסיעות יותר נמהרות להגיע אל מחוז חפצנו אשר אליו עיני כולנו נשואות יום יום להגיע אליו בישע אלקים.

ומה מאד גדלה שמחתנו בהתבשרנו כי דברינו אשר דברנו בענין הטבת מצב יושבי ארצנו הקדושה בסדרים יותר נאותים ובחרושת המעשה ובתורה שעמה מלאכה, לא שבו ריקם ומצאו אזנים קשובות. אלה מפה, גדולי ארץ רוסיא, יצאו חושים בתקנות הגאונים והזהירו את העם למחות על כל הנוגע במוכן לעניי אה"ק היושבים על התורה והעבודה ולבלי לעשות קופה חדשה למצוה חדשה; ואלה מפה, גדולי ישראל ועשירים משאר מדינות קמו והתעודדו וחברו יחדו בחבת הקדש, ליסד ועד חדש ולקבץ נדבות חדשות, מבלי נגוע בהישנות להכין בציון מזבח חדש אשר יאיר אור חדש על יושביה ויתן עבודה לעובד ולחם לאוכל אשר אין לו כח לעבוד עבודה גשמית, ואמרנו ברוך מציב גבול אלמנה. ומקרב הלב נברך בשם כל קהלות עדתנו את גדולי המעשים ההם כי יצליחו במפעליהם ונישא כפינו אל דביר קדשנו בתפלה אחת קצרה ונחוצה, כי כמחשבותיהם הרצויות כן ירצה פעלם ומעשיהם ואל יכשלו עוד בבני אדם שאינם הגונים להוציא על ידם מחשבתם אל הפועל, ככל אשר כבר נכשלו כמה גדולים וחכמים ועשירים, ותחת חטה יצא חוח.

מבוא ל“שמש צדקה” חוברת שביעית, תרמ"ח.

---

הבית המדרש המפואר משכני עליון, בחברת “משכנות ישראל” נגמר בעזר מציב גבול אלמנה, לשמחת לבם של כל בני החברה, וכל יראי ה' תמימי דרך השמחים בבנין עיר קדשינו ובהרחבת ישובה.

וביום א' ג' דחול המועד פסח יתחנך בכבוד והדר, ויובאו בו שלש ספרי התורות בשמחה וגיל בקול המון חוגג בעה“י. והועד, אשר חפץ ה' הצליח בידו, אשר במשך שנה ושלושה ירחים, הקימו לתלפיות ששה עשר בתים גדולים וטובים, ובתוכם יתנוסס הבית המדרש המפואר הזה, בלב מלא תודה והלל לה' מתכבד לקרוא את כל הרבנים הגאונים, וראשי בתי דינים אשר לכוללות הספרדים והאשכנזים הי”ו, ואת כל בני חברתינו האדירה ואת כל איש אשר לבו שמח בהבנות בתים לבני ישראל במרום הר הקדש, ועל הר נחלת חברתינו יראו בכבודם ביום א' שעה 6. ולשנה הבאה בעבודת בית המקדש נשמח כולנו במהרה בימינו אמן.

יהודה וירושלים שנה א, תרל"ז.

ירושלם עה“ק ת”ו כ“ג אייר תרל”ה.

בימים האלה שומעת נפשנו תרועת מלחמה מעל מגדל הלבנון הצופה פני ירושלם, קול אנשים חכמים מדיינים זה עם זה, על דבר ישובה של ארץ ישראל, ואל מטרה אחת דברי כולם ירוצון ויכוננו, יחד אוהבים את הארץ הקדושה בלי מצרים, ומאהבתם שאהבוה ומחמלתם שחמלו ע אחיהם היושבים בה, עמלים לגהות מהם מזור, ויחד באים כרופאים מומחים ומובהקים היודעים את הארץ ואת תחלואיה. ואך באלה אין דעותיהם שוות, האחד ידמה למהר המרפא על ידי שפך דם אחיו אלה במדה גדושה, פעם כעלוקה יצוץ דמן ופעם ינוף חרמש מורט על עורקיהם, והשני יאמר להחיש הארוכה בתחבשת רוככה בשמן, או זה ימחץ וזה ירפא, זה רכו דבריו משמן וזה פתיחות, זה ידון דינם למזור וזה יחליט כי רפאות תעלה אין למו. ודעת כולם למנוע מהם כל מאכל עד הכינם ועד חקרם במה ארוכתם תמצח. ואתה בעל הלבנון, בהעלותך את החכמים הרופאים הנכבדים ההם על ראש מגדלותיך, אשר מנגד יראו את הארץ באספקלריה שאינה מאירה, אמרנו כי גם אתה תעלה גם עלה עמהם, ואז מראש צורים יראוה ומגבעות האמת ישורוה, והכוחות יחזו ומישרים ישפטו בני ארץ הקדושה. ולא ידענו מדוע הצבת אותם שמה לבדנה ותט אשוריהם גם מעדו קרסוליהם על חלקת צורי החרבות, ועל כן יצא משפט מעוקל, למרות רצונם וכבודם. וגם אחרי כן, מדוע תאטר פיך ותכנס דבריך בעת שהדור צריך לפיזור דברי איש אשר יהירין לו שבילי הארץ הקדושה כמוך – ובפיך הבטחת להפיץ אור בהיר לכל דורשי שלום ירושלם ושוחרי טובת יושביה, וכל אוהביה, אשר בידך כל אלה, ולך זרוע עם גבורה וכאשר דברת בפיך.

ועל כן אמרה נפשי, אענה גם אנכי חלקי, אעלה גם אני על מגדל הלבנון ואגידה לאחי דורשי שלום ירושלם ואוהביה – לא אהבת רופא לחולה – הנאמנים, את הידוע לי ולכל באי שערי ירושלם, ואת אשר תשים האמת הצרופה והבחונה בפי אותו אשמור לדבר, ואבטח כי יתנוסס קושט סלה. ובטרם אשא דברי על מיני המרפא וסממני התעלה אשר הרופאים הנכבדים ידמו להעלות בהם ארוכה ליושבת ציון אשר לא תקו לאיש ולא תיחל לבני אדם, חובה עלינו לבקר את החולה, לבחון הרגשותיו החזקות הן הרפות, וסיבת חליו מאין תמצא ואחר תעמולו להסיר הסיבות ואז ישועתו מתקרבת מאליה. יושבי עה“ק ירושלם ת”ו – לא להללם ולספר שבחם וכבודם וגדלם בתורה ויראת הק באתי, מפני שתים אשר יניאוני מעשות זאת, אחת כי שאול ישאלו מה תחדש לנו דבר שהוא ידוע ומכרח, וכל באי שערי עיר ועיר מדינה ומדינה יודעים את ערך רוב בני עירם אשר עזבו, או כסא מדין או שאון ומסחר והר ציון אוו למושב למו לעת זקנה, אשר רוב יושבי ירושלים הם משני אלה, – יודעים שמה, כי יראת ה' התקועה בלבבם תביאמו ותטעמו כאהלים וכארזים על יובלי התורה והעבודה. ובאמת הנה הנם כמסמרות נטועים אל שלחן ה' בהיכל ה' בהר קדשו. שנית, כי נמצאים גם עזי פנים רעים וחטאים שהם בעצמם מודיעים לכל ע“י המ”ע החבצלת שהקימו להם כי נמצאים בירושלם ומוצאים גם מחוץ לארץ מי שמחזיק באזניהם ולעומתם הוא והם ואין קולם נשמע ב“ה לאוהבי ירושלם ולדורשיה הנאמנים אשר הם לא יכשלו להמיט החרפה על כל יושבי עיה”ק, כי יודעים להבחין בין אמת לשקר ולא ימירו רע בטוב, יודעים שחלבנה ריחה רע ואין בכחה להבאיש את עשר סממני הקטרת, ובשגם, כי ממין החלבנה לא ימצא בירושלם אחד אחוז מחמשים או ממאה. רק זאת באתי להודיע גלוי כי יושבי עיר קדשנו, יראי ה' והראויים לאיזה עבודה או מסחר, אם אמנם כי מלחם החלוקה הדלה המלאה כלימות יאכלו, הלחם הזה הוא להם לזרה, וכמלקט שבלים מבין טלפי סודי ערביים במצור ובמצוק כן החלוקה להם. דרך שלשת ימי ילכו במדבר אם ידעו כי שם בזיעת אפים יאכלו לחם, כמה וכמה אנשים פה אשר נסו לשלח בכל עסק כפיהם, ומאין כסף רק בהלואה בתשלומי נשך לא עלתה חפצם בידם ויגעו בידי ריק, כמה בעלי אומנות היודעים לאמן את ידיהם בכל חרושת המעשה נמצאים בירושלם, ומאין עבודה, מלחם החלוקה משיבת נפשם בענים יאכלו. רק זאת להם ליושבי ירושלם לדעת מי מיסב עמהם? מי הוא העורך לפניהם השולחן כ"י עבודה במדבר? בידעם כי אנשים – יהיו מי שיהיו – אשר שטו מני אורח, יראי ה' ותמימי תורתו עליהם לטורח, והאותות על ככה בירושלם לפנינו הם גלויים וידועים, ועל אלה, נמצאים בין הנראים כאוהבים אשר יכסו עליהם שנאה במשאון, ומשמחתם ששמחו בשמעם כי יש שבר ליושבי ירושלם ולא קבלו, הנקל להם לקרוא שמם, רפים, עצלים, מטילים עצמם על הצבור ומתנגדים לכל דבר טוב, ומחללי שם שמים ומרבים מחלוקת וכו‘, אבל לא יפול לב יושבי ירושלם עליהם מחרפת אדם גם אם כגובה ארזים גבהם, ומגדופיהים לא יחתו, ואת הטוב יקבלו רק מאלה אשר מאהבי ה’ יאהבון אשר עבודתם תמה וטובתם שלימה, (ומאלה אשר סוף סוף יאמר להם שקילו טיבותכון ושדי אחיזרי, יקבלוה מיד אלה יושבי ירושלם שאינם מטילים עצמם על הצבור – ואינם מתנגדים לכל דבר טוב ומועיל וישמחו בהם והם בהם – ).

והיה לאות כי בהשמיע השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי“ו את הוד קולו מלהבות אש אהבתו האמתית וחמלתו היתירה לאה”ק ויושביה כי חפצו להרים קרן אחיו יושבי אה"ק ולמלא ידיהם עבודה וכל מלאכה ודרוש דרש משה תשובת ראשי קהלות ירושלם, שאלוהו נא אם לא ענו רותו כל גדולי ירושלם פה אחד לאמר “נשמע ונעשה” ורוב יושבי ירושלם יטו שכמם לכל סבל ולכל עבודה אשר ידעו כי ממנה תוצאות חייהם ולא ישרו חרפת רעב וחרפת החלוקה אשר געלה נפשם.

שאלו נא את הגביר סי' שמואל מאנטאגו הי"ו, שליח הועד דלונדון אם לא סבוהו אנשים למאות לבקש עבודת שדה וכרם, אם לא הלכו אנשים אחיו עד הירדן להראותו את הארץ ואת יריחו, אשר עומדת על הממכר, ועצמה חשקת רבים מאתנו לקנותה כי טובה הארץ מאד מאד, ארץ זבת חלב ודבש, ואיה איפא פי דוברי עתק על יושבי ירושלם בלא הודע ואשמו?!

זהו מצב יושבי ירושלם, אשר ישפטוהו רופאיו כי חולה הוא ויעמלו לרפאותו – ובל יאמר שכן חליתי. כי ב“ה יש דקרים הרבה אשר יושבי ירושלם בעצמם הגבירו חייים ליסדו, הצליחו ויעשו חיל בעזה”י. חברת “מאה שערים” תוכיח, במקום אשר שאה שממה אלפיים שנה ולא עבר אדם שם הנה עשרים בתים כבר הנם בנויים ומיושבים, ובור גדול מלא מים, וחוזה עשו לבנין עשרה בתים עוד בקיץ הזה וב“ה בני חו”ל לא הטו אזנם לקול הקריאה של ועד החברה לעזור בהלואות, לא בנדבות, והחברה צועדת בסולם ההצלחה צעדי ענק לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח ה' ורצונו. כי עת לחננה. וכל הרגשות יושבי ירושלם חזקות ונעלות, לא כאשר שפטום שופטיהם או רופאיהם כי אינם מסתכלים חוץ לד' אמותיהם לאמר כי לא ידעו ולא יבינו. דעתם לא קצרה ועיניהם לא עצומות אם אך ידיהם לא אסורות תהיינה, יוכלו להושיע את עצמם ולא יצטרכו ללחם חו"ל, וכאשר חלקם בנעימות אלה יפול להנות מיגיע כפיהם אז יביטו יראו כל יושבי תבל את מי חרפו מחרפיהם, על מי הרימו קול, את מי השקו מי רוש ומרורות פתנים בכל עת! (ואם לנקות הגוף מחלאתו ישקוהו לענה כי ראו כי זוהי סבת חליו, אם זה יצליח בידם להתם חלאתו, רופא אומן יקראו ושכר הרבה יטלו, אבל לא לזרות הפרש על פני כל יושבי ירושלם, על הראש ועל הזקן כי על כולם ישליכו שקוצים! – אמנם יודע החולה בעצמו כי אם אמנם חלאתו בקרביו אבל זה כל האדם, ולא ראה לפניו בעולם גוף יותר נקי מעיר קדשנו ירושלם ת"ו – ואם יאמר האומר, כי ירושלם מקבלת נדבות וחובתה להיות כולה טהור קדש, זה לא יאמרו מהתנדבים בעצמם, כי אם אלה אשר לא לכבוד יחשב להם להמנות בין עושי הצדקה, ומלגלגים על עושיה המה שמפטירים בהודע את ירושלים).

זהו מצב החולה! עתה ננסה להעביר לפנינו את סממני המרפא של אלה הרופאים ממרחק:

א. אתרוגים, פרי עץ הדר הזה אמת גי גדל בארצנו במדה גדושה בידי יושבי הכפרים, אשר לא ידעו לשמרו מן הקוצים והחוחים הסובבים אותו, וסוחריו מאושר חלקם אם במאה ימצאו עשרה כשרים לברך עליהם. וכמה מאנשי ירושלים אשר אך בהריחם ריח עבודה וכל מסחר וקנין שידמו לשבור רעבון ביתם בלחם יום או יומים, ימהרו ויקדימו זה את זה, ילינו בכפרים ישכימו לכרמים ירחיקו נדוד בדרכים אבלות בין שני סלעים, יעלו הרים ירדו בקעות בלי כל משעול, בשרב ושמש, בחרף נפש, עד שובם עם כל קנינם לבתיהם לשלום, בחושבם להשתכר בשלחם אתרוגיהם על פני המים לגבירים ונכבדים בחו“ל, יפרישו הטובים והמובחרים, וישלמו הוצאות הבאתם עד יפו וישלמו תשלומי האניה עד טריאסטי, ולא רק למען זכות את יושבי חו”ל באתרוגים שאינם מרכבים וחבת הקודש מכשרתם עוד בחבוב מצוה ביתר עוז, כי גם למען כסף ישיבו להם ויובילו להם שי והנשארים, בירושלים מכרו. ועתה שאלו נא ידידים וחכמים את פי הסוחרים ההם, ושם אתכם הרב כו' מ' יעקב ספיר הלוי נ“י אשר הוא במסחר הזה ענה נפשו ימים רבים ועמו איש מגדולי הת”ח המצויים בשערי ציון אשר תורתו אומנותו וראש לישיבה של בחורי חמד מופלגי תורה ויראה, שאלו נא אותם, אם לא מהאתרוגים הנשארים בציון, שמחו כי יכלו לשמח את נשיהם וטפם בחג, לא בבגדי צבעונין אף לא בבשר כי אם בלחם לפי הטף, ומהאתרוגים ששלחו לחו“ל לא הושב להם גם כסף ההוצאה, עד כי אזלת ידם כי לא ראו כל שכר ממסחרם ויעזבוהו ויאחזוהו אחרים, וכמקרה הראשונים כך מקרה האחרונים – ומה יתן ומה יוסיף לאנשי אה”ק אם גם יקנו שדות ויעמלו כמה שנים עד אשר תצמיח להם אתרוגים שסופם אשר קוץ ודרדר יצמיחו לבעליהם ואכלו את עשב השדה.–

וחלילה לנו לכחד ולאמר כי לא הטיבו את אשר דברו, כי באמת הענין עבודת שדה וכל מלאכה, וגם נטיעת האתרוגים וזיתים ופרי גפן וכדומה, ומכירתם בחו“ל יחזו לנו נכוחות, אבל למתי? לעת נראה כי מלאה הארץ אהבה לארץ הקדושה! וכל עוד עומדת אהבתם וחיבתם לארץ אבותיהם במצב הנוכחי, יחזו לנו אך מהתלות במועצותיהם, כי אם כל תשמישי קדושה ותשמישי מצוה רק מארץ הקדושה יצאו, יבטלו ח”ו מכמה מישראל מצותת ציצית ותפילין ואתרוגים ויין לקדוש ולהבדלה!

ב. מלאכת זיכוך השמן, איש אחד מפה הלך לפני שנים אחדות למדינת אשכנז, למען ילמד איזה מלאכה המחיה את בעליה. וילמד המלאכה הזאת והביא עמו כל הכלים הדרושים לזה במרבית הוצאה, ושכר בית ופועלים וקנה שמן מן הכפרים ויזככהו, והנה זה שתי שנים וצפחת השמן לא חסרה, ניסה לשלוח לאיירופה ובגדולים החל, ובחם הצועקים ומתפארים כי הם ייסדו יישוב ארץ הקדושה אם לא תהיה מניעה מיושבי ירושלם, וגם בעד השמן לא שלמו. –

ג. יין-גפן ממין הטוב והמובחר שלח איש מפה לחו“ל ליד איש אחד והודיע האיש ההוא בכתבי עתים לישראל כי נמצא בידו יין-גפן טוב מירושלם, וכמעט אין עונה ואין קונה, ואבד השולח גם היי”ג וגם ההוצאות. והנה בהיות פי הגביר הנכבד כה' שמואל מאנטגו הי“ו מלונדון, וגם ד”ר אשער נלוה עמו, בשלוח אותם היעד של שלוחי הקהלות בלונדון אשר השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי“ו עומד בראשו, להתחקות על שרשי עניני אה”ק ועם ה' היושב בה ולדעת במה יושעו. אם אמנם, כי האיש ממדינה אחרת הבא לראות את ירושלם ורואה אותה כרואה את הירדן, ומה יראה נגד עיניו ומה יקרב אל הרואין? רק הקצף אשר על פני המים, או גם רפש וטיט, בלתי אם יעמוד פה ימים רבים אז יתפאר כי ראה את ירושלים, וידע את ערך יושביה ואך אז יודע ומכיר להבדיל בין קודש לחול בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, אבל הגביר מאנטאגו, לפי הנראה גם בימים המעטים ראה גם מעט את השמש ואת האור, הוא בעצת הרה“ג הצדיק מו”ה עקיבא לעהרן נ“י מאמשטרדם הקריב את עצמו בראשונה אל גדולי חכמי התורה וכפי שראיתיו ראשונה לבבתהו ירושלים גם באחת מעיניה באחד ענק מצוארוניה. ובשגם אחרי כן כי הכיר רבים מגדוליה וחכמיה וראשי קהליה, ואם אמנם אחרי כן בגשת אליו גם ממין החלבנה העכירו גם הבאישו את ריח יושבי עה”ק לפניו אבל לפי הנראה לא נפתה אל חלקת לשון אלה, לשום פניו אור בהיר לחשך, ומתוך כנפת צופים למר. וזאת אשר שמע מכל יארי ה' בדרשו מפיהם עצה במה תוושע יהודה יושבת ציון, כי באלה יושעו:

א) עבודת שדה וכרם, רבים הם המסוגלים והחפצים לצאת מקריה לשכון בשדה לקוות כי משם יגאלם ה' מכף לחצם.

ב) לייסד בית-משאות-כסף, להטיל מלאי בכיס תלמידי חכמים ובעלי אומניות, לתת כסף בגמילות חסד באופנים בטוחים, לעשות סחורה הראוי לה ולאמן בכל חרשת המעשה ידי הראויים לה, ולבנות בתים שנה שנה, והאנשים שיבואו לדור בבתים ישלמו שנה שנה גם יותר ממה שרגילים לשלם שכר דירה עד כה בעיר, עד כי באוב הימים ימצאו הבית שלהם. והטובה הזאת כפולה ומכופלת: א. כי לא יוסיפו שמוע קול נוגש, קול בעלי החצר מזהירים מתחלת השנה להוסיף להם בשנה הבאה ויגזלו מנוחתם כל ימי השנה. ב. כי לא יהיו נודדים שנה שנה מבית לבית מקצה העיר ועד קצהו. ג. באותו הכסף ודי זהב אשר ימלאו בהם אוצרות בני נכר בתשלומי שכר הדירות שנה שנה, יקנו שדות ויבנו בתים לישראל, ויוכל איש איש מישראל להתנחל בארץ הקדושה, ואדמת הק' לא תשם, תרחיבי מקום אהלה ימין ושמאל תפרוצי.

ג) בעד זקני תלמיד חכמים, וכן בעד בחורי חמד אשר יצלחו להודות הוראות בישראל אם אך ישקדו על התורה באמת, וכן בעד אלמנות זקנים או חלושים, קופות ארךץ הקדושה אשר נטעו נוטעים גאוני קמאי לזכות בהם את ישראל, פרים יהיו ליושבים לפני ה', קדוש יהיה וכל זר לא יקרב אליו.

כל אלה הוצע לפני הגביר הנז' והיה אם החפץ יצליח בידי הועד אשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי"ו עומד בראשו לכונן אלה במועצות ודעת וחקר דבר, או אז, אולי התקוה נשקפה כמו שחר לגולל חשכת בני ציון מפני אור אשם יגבה עליהם.

בשבוע העבר נתייסדה חברה חדשה לבנין בתים ונקראה בשם “אבן ישראל”, כי שדה מקנתה מספיק לנ“ג בתים, אבל בני החברה בחרו להרחיב מעט מקום אהלם ועמדה החברה על מ”ה, ואם אוהבי ירושלם אשר עוז בידם להתחבר לחברות כאלה, מדוע לא יבקשו להיות למו ניר בירושלים? – כל העומד בירושלים מספר ימים ולא יתאוה להוציא דבה, מחזה שדי יחזה בתוככי עיר קדשנו, אם אך יוציא את הסובין הוא יקלוט את הסלת ואת הקמח, ויראה את עץ החיים גם הדעת בגן אלקים ירושלם המלאה עצי חמד מעולפות ספירים.

ואתה ידידי הב החכם פינס נ“י! אך עצמי ובשרי אתה ועזה האהבה בינינו מיום ראינו איש את אחיו, אבל אהבת אה”ק ואהבת האמת נפלאתה לי מאהבת אח וכל רע, וכשם שמברך כך עונים אחריו, דברת אלי במכתב והשיבותיך במכתב, עלית על מגדל הלבנון, שם אני, כי לא למעני אני עושה רק כי עיני כהו בעשן היוצא מאפיך לבזות יושבי עיר ומלואה, וברית אהבתנו לא תופר – אם לכבודך הוא– אך הפרה בריך את המתלוצים, ולא תמהר לשפוט עד חקור דבר, ולענוים תן חן כי איש חכם אתה¹.

הלבנון, כ'-כ“ז בסיון תרל”ה.

ב“ה, כ”ח אייר בירושלם.

אמר לי' אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל הדרקון? אישתיק. קרי עלי' רב יוסף ואיתימא ר' עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר לי' שקלינן צבתא ושקלינן לי' לדרקון וחביתא שבקינן לה.

(גיטין נ"ו, ב')

שלשה דברים – אמרו חז"ל – מיעוטן יפה ורובן קשה: שאור, מלח, וסרבנות, ומבלעדם אין לנו רוב טובה אשר לא נוכל לקבלהו. וגם החברות המיוסדות בעיר אז לנו לכל דבר טוב אינן נחשבות בין הדבירם שרובן קשה, וחובה עלינו לאמץ זרועות מנהלי כל אחת מהחברות ולתמוך ידיהם בכל האפשריות לבל ימוטו פעמיהם, ולבל יעמדו קרסוליהם ויהי עוז למו לפעול פעולותיהם בימין רוממה ובכח חיל, להשכיל להטיב לדורשי עזרתם כל הימים.

בין החברות שבירושלם הכי נכבדה החברה החדשה “עזרת נדחים” ¹ אשר גדולי עיר קדשנו ירו אבן פינתה לתפארת השר משה ויהודית, וככל האמור בספר ההתיסדות מיום ח' חשון תרמ“ד. מטרה אחת הוצבה להחברה, להציל נפשות הפורחות לצודדנה; ואל המטרה הנשגבה הזאת נתנו ידם רבים ונכבדים מבני ציון היקרים, ובה השלמו יחד כל פנות העם – ספרדים ואשכנזים, פרושים וחסידים, יראים ומשכילים; כי כל עומת צידת נפשות יד כל המפלגות שוות, ומאליה סגלה לה ירושלם סגולה יקרה, והיא האחדות אשר שוותה הודה והדרה על פני החברה ההיא. ובזה עלתה החברה הזאת על כל החברות אחיותה, שכל אחת מהן קונה שביתה במקומה, ספרדית לספרדים, אשכנזית לאשכנזים; והחברה “עזרת נדחים” לתפארת משה ויהודית, נוסף על מטרתה, עלתה בתפארת האחדות ובנזר השלום והברכה, וע”כ משכה אבירים בכחה ותעש חיל באפרתה.

ויען שרבים מבני החברה ומן המצוינים וגם מהנבחרים הראשים שבה התחילו למשוך ידיהם ממנה, עד כי מהגליונות שנשלחו לכל בני החברה לחוות דעותיהם העלמות לבחירת ועד חדש בכלות השנה הראשונה, לא הוחזרו כי אם חלק קטן מאד, הלא דבר הוא! – ע"כ שמתי לבי לדרוש ולתור אחר טעם הדבר, והיו דברי עם אנשים מצוינים בתורה, ביראת ה', בדעה והשכל; ומה מאד נבהלה נפשי לשמוע חבילות כלליות ופרטיות, וכל ההצטדקות וההתנצלות שנסיתי בכחי לגול בם אבני התלונות לא שגבו ישע. וראה ראיתי כי במצב הזה אין מעמד להחברה, וצר לי מאד עליה, כי רבים קמים עליה להעמידה בשער משפט, באופן שירבו המחייבים ולא המזכים. אמרתי אנסה להעלות ארוכה לה ומהמכה עצמה אתקן לה רטיה, וכמאמר הכתוב: “כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים”, כי אי אפשר לרופא לרפאות עד אשר נגולו כספר לפניו שרשי המחלה וידע במה תרפא

והנני לסדר נגעי התלונות וגם התשובות שהן התרופות האפשריות בצדן; בלתי את אשר שמיעוט שכלי לא אזכה למצוא זכות, אשחר פני הנכבדים של ועד החברה להאיר עינינו בחכמתם וידיעתם הנשגבה.

התלונה הראשונה: “על מה שינה הועד את טעמו בעיקרי החברה? כי על מה אגודתה נוסדה? הלא רק להצלת נפשות מהמיסיאָן! והועד עזב את העיקר הראשי הזה ויעשהו לטפל כגרוני הלזו הבאה לאחרונה. ובמה שלח ידו? בעניני העיר שלא נמסרו לידו ואשר יש להם עוסקים רבים, לדוגמא – אפיית מצה ומכירתה לפסח. מיום הוסד הישוב בעה”ק לא חסרה ב“ה מצה בפסח אפילו לעני שבישראל. ראשי הכוללות הספרדים לבדם והאשכנזים לבדם שוכרים תנורים לפסח שיעמדו תחת השגחה מעולה הן בנוגע לכשרות, הן בנוגע לבלי יקרו השערים, וכשנה שנה כן שנה זו ושלפניה עשו ראשי בתי הועד בספרדים ובאשכנזים מחיר קצוב על המצה לבל ירבו במחירה, ומה ענין ועד החברה “עזרת נדחים” עם אפית מצה שלא הוצרכה כלל לבני העיר? והוכרחו למכור שארית המצה בזול סמוך לספח להציל ממון החברה מן ההפסד המרובה שהיה נשקף לה. ולא על הפסד ממון ילינו המתלוננים, כי אם על אשר מעטים בזה במלאכת שמים – בהצלת נפשות מהמסיאָן אשר לכך נוצרה, וכשבאו שני נערים בני י”ד מאדעסא לבקש עזר לנסיעתם, בצאתם ע“י מחבבי מצוות מתחת ידי המיסיאָן והחזירום על הפתחים לבקש עזר לנסיעתם, ויושט להם בית הועד הכללי 40 פראנק, כולל וואַלהין וד”ר הערצבערג ² ועוד עד מלאת מאה ועשרה פרנק, אז חשפה גם חברת “עזרת נדחים” זרוע עוזה בנדבה של שני פראנק! ומדפיס החשבונות של “עזרת נדחים” מה עשה? הציב בראש החשבון והחוברת הנדפסת כדברים האלה באותיות גדולות ומאירות – “להצלת שני ילדים בני י”ד מאדעסא מיד המיסיאָן מאה ושנים עשר פראנק (שמה בא החשבון במעות ירושלם) ומונה וסופר עוד ועוד הוצאות – וככלות ההוצאות מתחיל בהכנסות (אם כי לעולם הכנסה קודמת להוצאה, כי אם אין הכנסה הוצאה מנין) ושם בארה: “שנתקבל מקופת ועד הכללי 40 פר' וכו' – להצלת בני י”ד“. ועכ”פ הלא עזבה החברה את מטרתה, יאמרו המתלוננים, ואין לנו עסק באפית מצות ובגורליהן, לא לשכר ולא להפסד,ואדעתא דהכי לא התחברנו אליה.

תלונה שניה. – שאול ישאלו כל בני החברה שפירשו ממנה: “הן כל תפארת החברה היא האחדות, שנתקבצו בה כל המפלגות, והנה ועד החברה נטע אהלי אפדנו לא בנוה שלום! וגם בזה סרו מהר מן המטרה אשר בה בחרו בני החברה, כי אם אין שלום אין כלום! – והחברה האת אין לה לדעת מכל ריב ומכל נגע, אין לה לשכב על צד אחד ולא ללכת בצדי הדרכים, ולא כן אנו רואים במפעלות הועד. וכה יאמרו המתלוננים: הן בועד החברה נמצאים באמת אנשים גדולי דעה ויקירי רוח ³, ואם היתה ההנהגה מסורה בידם באמת בטחנו כי לא הגו מן המסלה ועשו מעשיהם באמונה וכשרון. אבל כפי הנראה המה רק כמו סניף, וחתימת ידם היא רק מפני הכבוד, ואין החברה כולה נקראת אלא ע”ש איש בלתי אוהב שלום ורודפהו, ואין תפארת למשה ויהודית בדרך זו תלך".

תלונה שלישית – למה תרבה החברה הוצאות על לבושים חיצונים, על הנוי והיופי של הבתים והכסאות והשולחנות והפנקסאות של בית מושב הועד, עד שהטפל מרובה על העיקר? וגם מה רבו ההוצאות על הסופרים והמשרתים וההדפסות והכתיבות וכדומה? – תלונות אלה וכאלה עוד רבות נשמעות בעירנו על ועד החברה “עזרת נדחים”. וגם על מה תשכור סופר ⁴ להפיץ בשמה דברי כזבים בכל כה"ע לישראל, והוא מחליף שמו, כאן בשמו ושם בשם אביו? ואיכה העיז להודיע כי ועד החברה עשה וקבע מקח על המצות, מוכר בזול ולעניים נתן חנם? וגם הוא נותן בשם כל עניי ירושלם שבח והודיה להועד של החברה “עזרת נדחית”?! – לכן יאמרו המתלוננים: בקהל כזה לא תחד כבודנו, – ובכן חדלה מהיות "חברה " כי אם "ועד ", ואף גם לא “ועד” כי אם “איש פרטי” אשר אין שלום בעצומיו!

והנה אם אמנם לא נוכל לכחד כי כגדולות ונוראות מתיצבות התלונות לנגד עינינו, אכן אל נשכח, כי החברה עודה בילדותה והרבה ילדות עושה. טבעה של כל ילדה לרדוף אחר קישוטין ולהרבות ריקוחיה ותמרוקיה, למען תמצא חן וכבוד בעיני כל רואיה, כן החברה הזאת. לאסוף כחות עקרים מוכרחת היא לשוות הוד והדר על חיצוניותה, למשוך עיני רואים. ובמה תמצא חן בעיני איש אירופי אשר לא יעמיק לחקר עניניה הפנימים? הם רק כראותו עיניה יפות, אז כל גופה אינו צריך בדיקה. ובאמת מאד השכילו בזה, וכמה אורחים ראו החדרים נקיים והקתדראות ומושב הועד כי כולו אומר כבוד ויהללו בשערים מעשה החברה ופרשת גדולתה! ואני אומר: אי לדידי צייתי ממוני הכוללים וגבאי החברות – כי גם הם לא תחוס עינם עוד על ממון עניים, וגם הם ישכרו עליות מרווחות למושב הועד ויעטרום בתפארה ויגדל גם כבוד ביתם כי יבא שר ואוהב גם בשעריהם. – ועכ“פ לא נוכל הרשיע את החברה על התרחקותה לע”ע מדרך האמת והשלום ומן המטרה אשר הציבה לה; כי אך תעברנה נא שנים אחדות ותצא מכלל ילדות ותבא לכלל שנים ובין תבין את אשר לפניה, ואז באמת יש תקוה לאחריתה ושבו בניה לגבולה. ובשגם אם יקירי ונכבדי הועד יתנו לבם לשום תומ"י עין פקוחה על כל מעשה הועדה, עד מהרה יוכלו כל ההדורים להתיישר וכל מעות אפשר לתקן, אבל חלילה לגזור על חברה יקרה ואדירה כזאת משפט חרוץ, כי לא על נקלה תוסד חברה כזאת אשר יצא לה שם גדול כליל תפארת כהיום הזה.

ואתם נכבדי הועד, שימו לב לכל הדברים הנאמרים באמת היוצאים מלב נאמן חפץ בקיום החברה ובכבודה, ואם יהי לאל ידכם לגול את התלונות כולן או גם מקצתן, יגל לב כל חבריה וישמח לבי גם אני

פלטי – אל בן עז"ן ⁵.

המליץ, כ“ג בתמוז תרמ”ה.

מו"ל “המליץ” א. צדרבום (ארז) כותב בהערה ארוכה בשולי המאמר:

“המאמר הזה הגיע אלינו זה יותר מדחש ימים, ואף כי נודע לנו הסופר הנכבד לאיש אמונים ועוד העיד עליו בר סמכא כי כנים דבריו, בכל זאת לא אצנו להדפיסו, מדאגה פן נזיק להחברה אשר שמחנו עליה מיום הוסדה ונראה לספר בשבחה, כי קותה נפשנו, אשר מלבד ראשית מטרתה – להציל נפשות מרשת מדוחים, עוד תפליא לעשות שלום בין המפלגות העוינות זו את זו, למען יתאחדו כל אחינו היושבים בארץ הקדושה לפעול ולעשות לכבוד אמונתנו ולחזק מוסדות תורתנו ולהצמיח ישע רב לעמנו; ונאמר נחכה מעט, אולי יעבור זעם והועד יתן אל לבו לתקן את אשר עות וישלים עם מתנגדיו לקרב הלבבות אשר רחקו ממנו. והנה בא בשבוע העבר מכתב הרב המאוה”ג ראשון לציון [הרב מאיר ח. פאניזיל] (הנדפס בגליון 45) בבקשה לפרסמו ברבים, ונחשוב לחובה עלינו לבלי להסב פני בקשתו ריקם, ומה גם כי ממנו נוכחנו לדעת, כי הועד יקה ערפו ויעיר עליו חמת אצילי בני ישראל בציון, ולא היה עוד לאל ידנו לגנוז את המאמר הנוכחי המנבא בסגנון אחד, ותוחלתנו תעודדנו כי מוסר משנה זה יעשה רושם בלב המסבבים את הרוגז להפריד בין הדבקים, ויתנו לב למנות כל חסרון ולהחזיר עטרת תפארת החברה ליושנה, להתאמץ למלאות תעודתה העקרית ולהחזיק ברית השלום בין הכתות השונות".

בעזה"י. ערב פסח בירושלם.

לא יצא האיש לא בסיף ולא באלה

מפני שאינן אלא לגנאי. (שבת פ' ו').

קול יצא מהיכל, אשר אחדים מסופרי הזמן טחפוהו כבכורה למצוא בו עון יושבי ירושלם להשניאם ולחייב כליה (רח"ל) ולכלות בהם כל חצי זעם ועברה, אש“ש מד”ב ואש“ף מפ”ב בגליוני “המליץ” הוציאו כל חמתם ולא פלסו נתיב לאפם ולא בחנו בין צדיק לרשע, בין חוטא ללא חוטא, כיון שניתן רשות להשחית, ועל כל גדולי ירושלם וחכמיה ישלחו חרון אפם כי עז ועברתם כי קשתה, ורק אנשי מספר זכו להנצל מחמת רוחם, כי ידם לא היתה בכל מעל, ונפשם זכה ורוחם מטוהרה.

לעבור בשתיקה על מאמרים כאלה – אשר גם סופריהם בעצמם ראוי להם, אם קורטוב של אמת ורביעית דם של אהבת עמם וחבת הקדש נוזלת בעורקיהם, לחזור בהם – יכני לבבי, כי אם אחשה ומצאני עון. ויהי מה אשיחה ואדברה:

א) המכתב “קול מהיכל”. – רבים מגדולי גזברי המחחוזות שבחו“ל הודיעו לממוניהם שבירושלם, כי השאון של מחוללי רעיון ישוב א”י ע“י עבודת האדמה הולך ומכלה את ההכנסות הקבועות לתמיכה יושבי אה”ק, ועוד מעט והחלוקה כליל תחלוף, כי בני הדור ישן מפני חדש יוציאו. אמנם – אמרו עם ספרי הודעותיהם – עוד לא יאמרו נואש, אם רק יקדמו פני העוסקים באותו הרעיון במכתבי בקשה מירושלם. הממונים כשמעם התאספו ואותי צוו להעריך מכתב בכל לשון של בקשה וכן עשיתי; ומכתבי כולו אומר כבוד וגם תודה לאחינו אשר כל לבבם הכינו לאמר לציון עמי ולרצה רוחמה, ובשפה ברורה ונעימה הוכחנו להם כי אין טוב גם להצלחת הענין שהחזיקו בו, אם יהרסו שתות התמיכה רבת השנים, בעוד היונק החדש לא הושרש בארץ גזעו, ותמכתי יתדות מכתבי על מאמר חז“ל: לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. נוסח מכתבימ מצא חן בעיני גדולי מפקדי וגם בעיני מחזיקי ברעיון עבודת האדמה; אפס באמור אחדים מהממונים, כי למרבה התועלת טוב להרבות בחותמיו ונתפשט נוסח מכתבי בין יחידים שיש בהם האוהבים חמין ורותחין וגם לפני הסופר הישיש הרי”ס הובא, ויאמרו: מה יושיענו זה; ולשמחת לבבם, הבטיחם הסופר המומחה והמובהק ההוא, לערוך נוסח אשר אין כל ספק כי עד מהרה יפול כל הרעיון לעברי פי פחת והיה כלא היה, והחלוקה תשוב תפרח כחבצלת. ואנכי ונוסחי נחשדנו לנוגעים, כי אינני ממקבלי חלוקה, ובאדמת “פתח תקוה” ובמושב “יהוד” יש לי ב“ה חלק בראש, וזה שש שנים ממוני מונח שמה כארבע מאות רו”כ ומה אות יותר מזה כי נוגע אנכי וחפץ בעבודת האדמה ובביטול החלוקה, וע“כ הנוסח שלי קר ומצונן. ויהי בצאת הנוסח השני מתחת ידי מחברו וכמה ימים עברו עליו, כי זקן האיש וכבר תשש כחו, ורבים מבני העם אשר לבם חרד אל החלוקה תלשו בשערם של העוסקים בו לאמר: טול וצא; ככה אספו לאחד אחד את חותמיו. רבים מהם בטחו בכחו של הזקן המלומד במסות כאלה ואין בודקין ממנו ולמעלה, כי חזקה שלא יוציא חבר וסופר כזה מכתב שאינו הגון מתחת ידו, וכמה מהם בטחו על החותמים הראשונים. ועכ”פ לא עברו ימים שנים והמכתב בחותמיו נמסר לבית הדפוס. המדפיס לא הקפיד, פקידי הבי דואר לא שמו לב כי אם אל הרשומים, ויפץ בישראל, – ושגגתם עלה זדון.

ב) אבק הסופרים. – אם הקול קול יעקב לא ערב לכם, מי התיר לכם בהרמת יד, הידים ידי להקת היחפים והאצבעות אצבעות בעלי האגרופים, להכות שוק על ירך יחד זקנים וחכמים ותמימי דרך, ותמלאו מפלא חפניכם פיח חרופים לתת לחרם ירושלים וציון לגדופים, וגושי עפר הבא מארץ העמים זרקתם השמימה ויהי לאבק פורח על כל הירושלמים, ותוציאו מאוצרותיכם חטאים ועונות ואשמים וספורים מלאים הפלגות וגזומים, וערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, והשנאה הגלויה קלקלה את השורה, ותערבו חוטאים וזכים, עולבים ודכים, הפכתם חורפים לנחרפים, רודפים לנרדפים. ולא נתקררה דעתו של הסופר אש"ף בהערה למאמרו גדליון 16 בהמליץ, עד אשר שלח ידו אל החור, להוציא מן המחראות והאשפתות הקדומות שהיו סרוחות גם בשעתן, להשליך שקוציהם על ראשי עם קדש עדת ה' יושבת ציון, ודמיונו במאמרו ההוא ובהערותיו, כאריה יכסוף לטרוף מבלי הבחין בין שור נגח מתמול שלשום ובין שה תמימה, ורמס וטרף ואין מציל!

ג) עבודת האדמה באה“ק. – שופטי הענין הזה מרחוק, בעוד עיניהם לא ראוהו ולא נסוהו, לא יוכלו בשום אופן להשען אל בינתם ולחייב את בעלי ממון ובעלי נפשות לסמוך עליהם גם בשעת הדחק; ועל יושבי ירושלם יהיו מי שיהיו הלא נוגעים בעדותם הם מכש”כ שאין לסמוך עליהם, וע"כ מכבר מלתי אמורה, כי בעלי ועד העוסקים בו, לשלוח מהם אנשים חכמים וידועים, אשר ילכו לתומם ולא יהלכו בצדי הדרכים, פן יביאו את עצמם ואת שולחיהם והבוטחים בהם לידי סכנה אשר לא יוכלו המיש צוארם ממנה. כי אם בדרך האמת ילכו אז יראו אור וידעו אל נכונה להשיב שולחיהם דבר ועצה ברורה והגונה.

ד) החלוקה ומחלקיה. – סדר החלוקה כך הוא: בכל מחוז בחו“ל מופקדים גזברים מגדולי ונכבדי העיר ומלפניהם השלוחים יוצאים לאסופף כסף הקופות הנמצאים בבתי שרידי חובבי קדש. אותם הגזברים בהאסף סך מסויים ישלחוהו ליד ממוניהם שבארץ הקדושה, הידועים להם כי יכולים לסמוך עליהם. ומה הסמך אשר יסמכו עליהם? שולחים לידם רשימה ברורה מכל שמות האנשים מבני מחוזם הנמצאים בירושלם וסך חלקו של כל איש ואשה, כל אלמנה וכל יתום בצדו. ובסוף הרשימה בא חשבונה, למשל כך וכך אלפים רו”כ יתחלקו. ולעומתו יעריכו מספר אלפי הרו“כ ששלחו בשנה ההיא: ביום פלוני כך וכך, ביום פלוני כך וכך. ובדרל כלל לפי ההכנסה יעריכו החלוקה. אכן אם ישאר או יחסר איזה סך כמובן ותבא ההשוואה בשנה הבאה. זו היא הסמיכה שסומכים על הממונים ביודעם ומכירם לנאמני רוח מעריהם. ושכר יקצבו להם, עד אשר להמרבה שבהם יגיע עד מאה רו”כ לשנה. האמינו סופרים, כי אם גם מבחיריכם הוקמו לממונים (ואשר נעלה מכל ספק כי לא יוכל לפול עליכם כל שמץ של חשד, כי מי גדול מכם בטהרת הלב ובנקיון כפים! ובשגם כי קמתם למוכיחים, והיתכן איפוא כי מוכיח בשער יחטא?) לא עלה בידכם בשום אופן לנהל את הכולל ביתרון הכשר ונאמנות מהממונים הירושלמים; אלא שאתם לא התרציתם להסתפק בשכר המצער ובחיי צער ועוני כהממונים הירושלמים במלאים חמס ושוד. הוי סופרים, עד מתי תשפטו עול, עד מתי דם נקיים תרשיעו?!

ה) החברה עזרת נדחים. – עתה טובה קמשמע לן אש“ף במאמרו – למען הרעים את הממונים – לשלוח כל כסף קדש בני ישראל לראשי החברה ההיא, המתנהגת בכשרון ובחשבון ולגדולות נוצרה. אמנם כן נכבדה החברה ההיא, אנכי אנכי וגם כמה מהממונים היינו בחבריה הראשונים וגם במיסדיה, וביום מלאת להשר הצדיק סיר מונטיפיורי הי”ו תשעים ותשע שנה, ונבטח כי ברבות הימים תוכל החברה להגיע למעלת כל אחת מיתר החברות רבות הערך והתועלת המתנוססות כאבני נזר במרום ציון, וראויה החברה להתמך כי רבה היא, ובשגם כי הצטיינה בהדפסת כל עינינה וכל חשבונותיה למרבה התפארת. – אכן אשאלך אש“ף והודיעני: הן בראש החברה הזאת עומדים אנשים שהם ממונים בכוללים, והם מהחתומים על מכתב “קול מהיכל”. והנה ידם האחת שבכולל הלא מגואלה בדם נפשות אביונים וידם השנית שבעזרת נדחים מנוקה וטהורה, זכה וברה! פה מעופרים בעפר וניתנו לחרפות כי ממונים הם, חותמי המכתב הם, ופה מהוללים ומפואירם כי ראשי החברה עזרת נדחים הם!! עוד קשה: מדוע רק בהחברה עזרת נדחים מעריכים חשבון גלוי ומפואר והם בעצמם בכוללם אינם נותנים נחשבון, הלא דבר הוא! אלא, לעין בוחנת האמת לא תקשה כלל, חברה לחוד וכולל לחוד, ואין דנין אפשר משאי אפשר. החברה תוכל לעולם להוציא חשבון, לא כן הכולל; כי יש בו גם הכנסות גם הוצאות שאי אפשר להגלות. ולולא המניעה הזאת היו כל הממונים, איש איש מכוללו, נותנים ומבארים חשבונם לעיני כל. ומכש”כ אם היה אחד מהם מדפיס, אשר חייו תלוים בבית דפוסו ורואה שכר טוב מהדפסת החשבונות וכל פרטי הכולל.

ו) המהומה, או גיזת שער הנשים. – שלש נשים פתחו בית ממכר משקה בירושלים, ואין קץ להדברים המכוערים שנראו שמה, עד אשר הפחה בעצמו ובכבודו דבר רתת במושב שריו, כי כל כך השפלו היהודים בירושלים, עד כי גם בתי זונות יש בהם, ולדאבון הלב גם ישמעאלים נכשלים בכל איסור. – ימים רבים עברו ועקת העם גדלה על ככה והפרץ היה הולך וגדל, עד אשר הושיב העם בית דין על ככה, ושלחו לקרוא את הנשים להזהירן לסגור בתי המשקאות. וכן באו שתים והשלישית שלחה את בעלה. הבעל הבטיח ראשונה למלא פקודת הב"ד, וגם הנשים אחריו, ולאות התרצו לגוז שער ראשן, והכניסון בחדר ושתים נשים זקנות גלחו בסתר אהלן את שער ראשן. לא נקרעו בגדיהן מעליהן ולא סחבון – רק כמה אנשים ונשים מן השוק נקהלו ועמדו מסביב לפתח האהל, והועמדו שומרים מסריסי הממשלה לבל תיגע בהן יד לרעה. אפס אחת מהן החוסה בצל ממשלת רוסיא נתפתית בלילה לאחדים ממאהביה להגיש קובלנא אל הקונסול רוסיא, והקונסול הגישה אל הפחה, והפחה אמר כי טוב עשו, ומי יתן והקדימו המעשה בטרם הבשילה השכולותיה והכשילה דופקי דלתותיה.

ועתה סופרים השכילו, הוסרו שופטי ירושלם! אל תוסיפו ללכת את ירושלם בקרי ובשנאה כבושה ונוראה; אל תביאו עליכם את החשד, אשר רק למען הרוס שתות הישוב ולבל יזכר ולבל יפקד לעולם, אתם בונים מגדלים ברעיון ישוב חדש, למען קעקע הישן וזה וזה לא יתקיים. אל נא תביאו עליכם דבת רבים האומרים, כי כל הסופרים אין נפשם כי אם שאחרים יעלו לירושלם והם ישארו במקומם ורוח להם עלמא. וכמעשה שהיה באותו מחזיק ביתיי"ש באחד הכפרים. פעם אחת מצאהו מכירו בדפקו על פתחו באשמורה שלישית בלילה, והנהו יושב על הארץ בין תנור וכיריים ובוכה באמירת תיקון חצות, ורעהו המתמיה שאלהו: מה היה לך רעי! הבאמת תחפוץ לעזוב כל פרותיך החולבות וכל חמודות ומנעמי חיי הכפר לנוע על הרי ירושלם? ויען ויאמר: “חלילה, כי רק למען יבא המשיח אני בוכה ועלה האיש ההוא היושב ממולי ויורד לתוך חיי וישב לו בירושלם, ואנכי אשב פה, פה אשב כי אויתיה”. – באופן כזה, רבים אומרים, כי יבנו הסופרים בשמים מעליותיהם!

ואם באמת ובתמים בחבת הקדש נפשכם דבקה, לא זו הדרך ולא שאת המנוחה. זכרו מאמר חז"ל: לא יצא האיש לא בסייף – ולא באלה, כי חכמים אומרים, שאינן אלא לגנאי! ודברי חכמים בנחת נשמעים, ולא תדברו דבר מפי השמועה ולא כל המיצר ליושבי ירושלים הוא נאמן רוח, כאשר כן תשפטו כל ימיכם; “ולא כל הנוצץ הוא זהב” כה יאמר כל חכם ואיש מדע. ובשובה ונחת תושע יהודה, ואנן מהכא ואתון מהתם בדעה אחת ולב אחד צדק צדק נרדוף, ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש.

המליץ, ה' באייר תרמ"ה.

ירושלים, כ“ב אלול תרמ”ה.

על דעתו של הסופר מפיריאטין, נחוץ לשנות סדר החלוקה ולהעמידה על סדר הזה, לר' נחמן הזקן מפיריאטין יותן די מחיתו, לפי שכסף תרומת פיריאטין עולה לסך 400 רו“כ לשנה, ולר' שאול מניעזין או לר' חלוונא משקלאב, יחולק רק כסף העיר שיצא משם. ואם נמצאים מאותה העיר בעה”ק מאה נפשות, ואותה העיר אינה מביאה לאה“ק כי אם מאה רו”כ יותן לכ“א רו”כ אחד לשנה – כך דעתו של פלוני מפיריאטין. אמנם לא ראשון הוא בדעה ישרה זאת, ובר קדמוהו נרגנים טובא, ובאמת הכולל פרושים נתפוצץ לרסיסים לפני עשרים ושתים שנה על פטיש דעה זו. ובכן עלינו לשבח את רבני חב“ד ואציליהם, כי לא יניחו את הכולל הזה להתפרד, ואינם משגיחים על דעות בלתי ישרות כאלה, וכל הכסף בא אל מקום אחד, ומשם יפרד ויתחלק לכל נפש מבני חב”ד שוה בשוה, מבלי הבדל רק בין בני המשפחה הרמה ובין יתר בני חב"ד. וגם על זה פקחו כעת עיניהם, והתקוה משחקת כי עד מהרה יפול החיץ הזה, ולא יעלה עוד על לב לעולם.

אכן, זאת אשר על כולל חב“ד להרים מכשול מדרכם, אשר לא לתפארת הוא למנהליו המוחזקים ליראי ה' ועושי רצונו. ידוע, כי מיום שנתפרדו הכוללים למספר מחוזיהם שבחו”ל, עמדו כולם והשתתפו יחד בכסף תרומות בני ישראל הבא ממדינות אחרות שאין להם באה“ק כולל מיוחד, וכתבו וחתמו אמנה שכל הכסף הנכנס ממדינות רוסיא וסיביריא וקוקז וממדינות בריטניא ואמעריקא וכדומה. ליד מי שיבא חייב האיש שבא הכסף לידו למהר להביאו אל בית הועד הכללי. והיו האנשים העולים לאה”ק מאותם המדינות מקבלים חלוקתם מהועד הכליל. וכן חלוקת גרים וכל ההוצאות המוטלות על הכלל כולו – מאותו הכסף יוקח, ואחת בשלשה חדשים יכנסו מכל הכוללים ויחשבו ההכנסות וההוצאות, והנותר יצא לחלוקה. ומי יצא ראשונה לפרוץ מהר הגדר והסדר הנהדר הזה? כולל חב“ד! ותלו הקלקלה בהגזברים שלהם אשר בפ”ב ובמאָסקוי, ובשתי הערים האלה התחילו, ומשם הלכו הלוך ונסוע ולכל ערי רוסיא במכתביהם ובשלוחיהם. ועתה, כל ההוצאות המוטלות על הציבור אשר גם חב“ד הוא אחת מצלעותיו, נקחות מהועד הכללי, והכסף הנכנס ליד ממוני חב”ד, לוקחים אותם לכוללם לבדו, ולא עוד אלא שגם [ל]האנשים הבאים מאותם המקומות, ולא רק מאותן המקומות, כי גם ממחוזם העקרי, אינם נותנים גם פרוטה אחת ומוטלים על הועד הכללי, בדירה ומזון, עד אשר תעבורנה כשתים ושלש שנים, עד שיוכתב שם האיש ההוא ברשימתם מתמן – ויש שמסופקים מתמן אם האיש ההוא מקדים הודו לברוך שאמר, אז פסקה חסידותו, ואין לו חלק לעוללם בכוללם.

אמנם גם בכל אחד משארי הכוללים הפרטים לא יוכל איש להתקבל בכולל עד אשר יורשם ברשימה הבאה מתמן, כי אם לאו, מאין יקחו? אכן לא כן כולל חב“ד, שיש לו הכנסה מיוחדת מפ”ב ומאַסקוי ומשארי ערי רוסיא, ואולי לא פחותה הכנסתם משם מהכנסת הועד הכללי המפרנס ומכלכל כל ההוצאות הכלליות ונותן חלוקה גם לאותם מבני חב“ד שאינם מתקבלים בכוללם. ולא אכחד כי כשם שדנתי אותם לכף זכות בתלונת פיריאטין, כן לא אוכל בשום אופן למצוא להם צד זכות בנוגע להכנסת פ”ב מאַסקוי וחארקוב ויתר ערי רוסיא וסיביריא שיקחוהו לעצמם מבלי לתת גם חלוקה הראויה להאנשים הבאים מהמדינות ההם!

ולמרבה ההשתוממות, עד אשר כל השומע תצלינה אזניו. הנה בשנת תרמ“ב כשגברו הקנאים בראשונה ואסרו את בית מדרשו של הרי”מ פינס, ואח“כ גברה עליהם יד הישרים שהם הרבים, והם גדולי ורבני כוללות הפרושים, ועמדו ובטלום, והתחברו הקנאים ועשו יד אחת – ומו”ל החבצלת עמהם – להפיל את בית ועד הכללי, אשר מטרתו ועמדתו לשמור את קשר האחדות הכללית ועין הגאון הרש“ס פקוחה עליו, והוא הלא התיר האיסור ונגזרה גזרה בפמליא של הקנאים ושרפי קדש על הועד הכללי ליחרב. וכה עשו: העריכו מכתב בשאלות ותלונות על הועד הכללי, בדברי שקר וכזב, שנתגלו תומ”י, וכל פתגמם לא היה רק הפתגם הנודע: “התכלית מקדש את האמצעים”. – והנה גם כולל חב“ד בחותמים, כי זה ימים רבים לא קבלו פרוטה מן הועד הכללי! ויהי כי קבלו תשובה ברורה מהרבנים ה”ג ר“א אייזענשטיין, ר”מ מאָניקשט ז“ל, ר”א יפת מדרוייא, ר' ישראל הורוויץ, ר“י ממינסק ז”ל, ר“נ לוריא, ממוני כוללות הפרושים וראשי מנהלי הועד הכללי, והכחו שקריהם וטפחו על פניהם, באו אחדים מהם בעצה עם מו”ל החבצלת להדפיס חוברת בשם “מלחמה בשלום” ואיש לא ידע, ויוסיפו בה דברים גם אשר לא כתוב במכתב הנשלח. ועל התשובה עשו הערות לשלחה לחו“ל. ויודע הדבר להר”י הורוויץ והצליח להשיג חוברת אחת ויראוה יתר חותמי המכתב, ויחר להם מאד וימהרו ויוציאו את החוברת לבית השרפיה, ורק מו“ל החבצלת מצא לטוב להשאיר האחת אתו למשמרת, ובעת הזאת אשר מחי קבלו שרצה לירות בי ובבית הועד התפוצץ וישב אחור וישחיתו הוד פניו, בהגלות תחבולותיו ע”י המאמרים במ“ע הצבי, ממני, שנתקיימו ע”י הרה“ב ר”ש סלאנט וי“ש אלישר הי”ו, הוציא מעפר שרפת החטאת החוברת הנזכרת להדפיסה בהחבצלת, והנה גם חת“י ממוני חב”ד שמה ובפה מלא נוכל לקרוא עליכם ממוני חב“ד: “בושנו מדבריכם ממוני חב”ד!” “בושנו ממעשיכם חסידים ישרים!”

ועל מי נתפלא? על הגזברים הישרים שבחו“ל התומכים בימין כולל חב”ד ושלוחם הסובב במדינות רוסיא וכו', ונשאלם: הגם אתם תבכרו נפשות בני חב“ד על נפשות אלפי בני עמכם שאינם חסידי חב”ד, והם חסידי פולין וואַלהין אוקריינא, שגם הם מקדימים הודו לברוך שאמר! או אם תבכרו נפש הנקרא חסיד על שאינו נקרא חסיד! ואם נפש אחת מאתכם תעלה ותבא לארץ הקדושה והלחם אזל מכליו ח“ו – וכאשר כן קרה פעמים רבות – אל בית הועד הכללי יפנה, כי חב”ד גם על מפתן ביתם לא יתנוהו הצג כף רגלם.

נדיבים ישרים! גבאים ישרי לב! שימו הדברים הצודקים האלה על לבבכם ותקבלום ממי שאמרם ותמהרו ליישר ההדורים, והיה מעשה הצדקה שלום.

עוד כולל אחד ישנו באה“ק, אשר כמעשה חב”ד ברוסיא כן מעשהו באמריקא, וסובאלק שמו; ממוניו גם הם ליראי ה' נחשבו, וידם היתה עם ממוני הפרושים בכל הענינים הכללים, והגדול שבממוניהם הרב ר' יצחק צבי סג“ל עד לפני חמש שנים היה גם הוא האחד מן השלשה שומרי סף בית הועד ומפתח אחד של הארגז היה בידו. – והנה החלו להפרד ומצאו בכל עיר ועיר באמעריקא מתקיפי בני מחוזם, ובע”כ של בני העיר מינו אותם לגבאים על כסף א“י, וכין שבא הכסף לידם ישלחוהו לידי ממוני כוללם לבדו. ונגרעו עוד הכנסות הועד הכללי, ההוצאות לא לבד שאינן מתמעטות כי עוד הולכות ומתרבות מפגעי הזמן ומריבוי העולים, שכולם רק על הועד הכללי מוטלים, עד שבאמת לא ישאר מה לחלק. והנה באותו המכתב גם חתימותיהם נמצאות! (אכן, הם נשבעו אח“כ שבועי שבועות כי שלא ברצון אך באונס גמור ממי שלא יכלו למרות את פיו באו עה”ח – ושעת חרם שאני!). והנה זה בא איש מעיר פיטסבורג, מקורו מעיר קראטינגא בזאמוט, ויגר יותר מעשר שנים בפיטסבורג אשר באמעריקא, ויבא לבית הועד הכללי, ואמרנו לו: “הן כסף אה”ק מפיטסבורג לפי שהגבאים גאָלדמאנן ואיזאָהן מבני סובאלק הם, אף שאין כל בני העיר מיוצאי סובאלק לבדה הם, יד הגבאים אוחזת בכסף הקופות וישלחום לכולל סובאלק לבדו, ע”כ עליך לפנות לכוללם“. וישמע לקולנו, וילך האיש הלוך ושוב עד אשר נפחה רגלו, אח”כ ציוה הרה“ג רש”ס נ“י לתת מקופות הועד הכללי, לפי שעכ”פ עוד ישנן ערים אחדות באַמריקא, שלא הצליח לכולל סובאלק למצוא להם שמה גבאים כלבבם להסב הכסף אליהם.

אכן אם יפה הם עושים אותם הגבאים, בקחתם כל הכסף ושולחים לכוללם לבדו, ואינם מכניסים אותו לקופת הועד הכללי, ובהוצאות העיר המוטלות גם עליהם לא ישאו במאומה, ועוד להבאים מאותם הערים לא יתנו מאומה – המשפט הזה לכל בני עמנו הוא, והנדיבים באמעריקא בעצמם יעמדו וישפטוהו!

לכשישובו ממוני חב“ד וסובאלק ויתקנו הדרכים המקולקלים האלה ברב או במעט, אשובה להודיע בעזה”י.

המליץ, י“ט בתשרי תרמ”ו.

ירושלם, ערב יום הכפורים תרמ"ו.

יברך ד' מציון הרב כו' המו“ל מ”ע “המליץ” בס"ט פטרבורג.

בגליון 60 “המליץ” יצא איש מירושלים מסתתר בשם נה“א לספר בגנות מנהלי החברות “ביקור חולים” ¹ ומשגב לדך על השתמשם ברופא בן נכר ², בעת שרופאי ישראל מצוים פה, וקורא תגר על רבני ירושלים וגדוליה, יש אשר פרסם שמותם ויש אשר החליפם בנקודים… אל אוכל להחליט כי הסופר הוא בעצמו נוגע בדבר, או הוא מקנא קנאת רופא עברי אשר יזעף לבו על הנותנים יתרון לנכרי עליו, אך זאת אוכל להגיד כי עות הישרה. כי באמת גבאי בית החולים לבני אשכנז ומשגב לדך להספרדים עושים באמונה וביד חרוצים ופעלם והדרם נראה בכל הליכות הבית מהחברה ורצוים הם לכל בני העיר, רק לא יוכלו למלא יד רופא עברי לשרת בבית החולים ובמשגב לדך מפני טעם פשוט ואמתי: יען כל אחת מהחברות הנזכרות אין להן קרן קיימת לכלכל הבתים לכל צרכיהם מפרי הכסף המונח באחד האוצרות, ורק מנדבות אנשים פרטים לשבועות ולחדשים או מקרים מיוחדים יקבצו על יד בכבדות לצרכי הבית בצמצום גדול ואי אפשר להם לשלם לרופא מיוחד לכל הפחות 600 פלאָרין, כאשר כבר נסו לעשות בעת אשר פקידי ואמרכלי הצדקה באמשטרדם הרימו תרומות למשען החברות האלה. אך מני אז חדלו להאציל ברכה מקופת הצדקה ³, אין יד הגבאים משגת לשלם לרופא יותר מן 160 פלאָרין, ורופא כזה אין בקרב רופאי ישראל, רק בבני נכר, אשר להם משרה תמידית באחד מבה”ח בעיר וממנה לחמו נמצא ויוכל להאציל שעות אחדות יום יום לבקר את ביה"ח, והשני יעשה זאת לחברת “משגב לדך”. כל מכיל יבין כי צער גדול לגבאי החברות האלה אם לא יוכלו להעמיד רופא עברי, ולו אך תרבינה ההכנסות יעשו זאת בחפץ לבם.

אמנם כן בא לכאן זה לא כביר רופא חדש ותעודותיו מעידות עליו כי מומחה הוא, אך הגבאים לא יוכלו כעת להקימו על משמרתו מפני שני טעמים: א) עוד לא כלה זמן ההתקשרות עם הרופא הנכרי; ב) כי אי אפשר לרופא חדש להיות נספח לבית מרפא טרם נעשה בקי בתחלואי המקום, לדעת תכונתם וסגנון רפואתם.

ועל החטא הגדול שיאשים בו הסופר את נפש הרבנים, על שאלם ברופא המיסיאָן, ולדבריו הוא רק לאשר שלא ידרוש שכר טרחתו – האמת טופחת על פניו, כי כידוע היו פה שני רופאים היותר גדולים ומומחים – האחד מהם שב זה לא כביר לארצו – האחד יוני המרבה מאד לבקש שכר ביקור חולה, והשני גם הוא נוצרי בריטני העומד על משמרתו בביה“ח על המיסיאָן, והוא יבקר חולים חנם. אך פנקסי בתי המרקחת פה יתנו עדיהן כמה מספר כתבי תעלה (רעצעפטע) של הרופא מאזארייקי המרבה בשכרו לעומת אלה של הרופא הבריטני, ואז יוכחו לדעת כי מספר כתבי התעלה של האחרון לא יעלו יותר מעשרה למאה נגד הראשון; יען רק אלה אשר בקשו ולא מצאו את היוני והמחלה אנושה מאד, רק אלה בהכרח יפנו אל הבריטני, כי אדם בהול על חולה מסוכן. וכל זאת רק בחולים מסוכנים, אבל רוב חולי ישראל ידרשו עצה מפי הרופא הישראלי שהיה מקודם בביה”ח, והמיעוט ישאל ברופאים אחרים, בין שהם בני ברית, בין שאינם בני ברית.

על הדברים והאמת האלה הנני חותם בערב יום הכפורים.

המליץ, י“ז בחשון תרמ”ו.

ראש חדש אב בירושלים. החדש הזה חוק לישראל הוא, בו יקראו לצום ובכי, בו יתאבלו בכל ארצות פזוריהם על עיר קדשם ובית תפארתם כי שממו, אבל נושן הוא להם ומספד רחוק ורב ימים, ולירושלים, החדש הזה חוק זכרון הוא לה. בחדש הזה בכל שנה ושנה זכרה ירושלים את כל מחמדיה, את חוסן כל כבודה ותפארת הדרה ובחדש הזה זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה ואת כל אשר עולל לה. האלף ושמונה מאות ושלשת השנים אשר נגזו ועברו מיום מפלתה האיום, לא ישכיחו ממנה את תפארת גאון עוזה ותועפות הוד כבודה הנערץ והנקדש. כיום אתמול, עוד מתנוסס לעיניה המקדש בשיא חוסן תלפיותיו המתנשא ביפעת קדשו על ראש ההר חמדת אלקים ורקיעי צפוי זהבו ירקיעו שחקים, ולבן טורי אבני כל יקר מחמדי בת עין נוצצים כברקים, וחפרה הלבנה מנוגה זרחם ובושה החמה משביבי אורם הבהיר אור היקר. ומתוכו, כקול שיר, קול צלצלי שירי זמרת כלי דוד נעימות יתנו, יפלחו אזנים וינועו אמות הספים כהני עליון אשר ישרתו בם בקדש כפנינים יתנוססו על רצפת בהט ושש, מראיהם כגחלי אש רצוא ושוב וככוכבים במסילתם וכעצם השמים לזוהר, והעיר הקדושה בירת התבל, משוש הארץ, סגולת יה, נאדרת בכח חוסן והדרת קדש, פסגת ארמנותיה ותועפות שיא מגדליה ותעצומות עוז חומותיה אשר ראשם בשמים כללו יפעתה והציצו נזרה ותפארתה, ורבבות אלפי ישראל כענקים לגרגרותיה כעדי תלבשתם, ובגאון ה' יצהלו ברחובותיה, ושעריה פתוחים במרחביה ששם עלו שבטי יה והשתחוו לה' בהדרת קדשו והתורה התמימה אש דת להם חומה, חומת אש סביבה, הוגיה בטהרה אש מפיהם תאכל, גחלים בערו מהם גדרו גדרותיה, הקימו בחוניה הגביהו חומות ארמנותיה. ככל החזיון האדיר והנאור הזה תחזינה עינינו כבמחזה, ורוב ימים לא ישביתו מפנינו את הזכרון הנערץ הזה עדי יגלה כבוד ה' ועין בעין נראה הבית בהבנותו בימינו לעינינו.

כן כיום אתמול, לעינינו, חומות ירושלים מפורצות – והבית הקדוש מעונה אלקי קדם הנה וכל מחמדינו לחרבה לבז ולמשסה, לעינינו דמי חסידינו כמים מוגרים בראש כל חוצות, לעינינו בני ציון היקרים הולכים שבי לפני כל רודף וידיהם אסורות ופניהם לכלימות לעינינו תורת ה' חגורת שק וחומותיה – חומות אש – מנופצות, אויביה על אוהביה צרו, מקניאיה על מקנאיה גברו, ושרידיה אשר אותה שמרו, עצמותיהם כמוקד נחרו. כי אלה אשר לחלל כל קדש התמכרו ואשא מתאוותם לא זרו, עד היסוד בה ערו ערו, ועל ירושלם פיהם פערו, וימירו את כבודה בכל אשר בחרו, ויוציאו דיבתה אשר אותה תרו, בה מאסו ובנחלת ה' התעברו.

ובני ציון וירושלים, כל אשר התנדב לחונן עפרה בהשמה אוכלים לחמם בגשה ובשממון ובכליון עינים, כי אמנם יש בבית ישראל שרידי אוהבי ציון וחובבי תורה אשר עין חמלתם לא כהתה, ועודם נאזרי זיקות אהבה אל עיר קדשם ותפארתם, ומעלה יבא לחם יושביה, אבל הה! מפי לחמם אנחתם תבא.

על כן על כל הרעה האיומה והנוראה אשר קראתנו, ומצאי השאול אשר מצאה את בת ירושלים, חומת בת ציון תוריד כנחל דמעה בחדש האבל והזכרון הזה, זקניה ישבו לארץ יעלו עפר על ראשם, ימרוטו ויגוזו שערות ראשם ויקרעו לבבם ובגדיהם וכאבל אם קודר יתהלכו בלחץ רוחם בנשאם עין אל דביר קדשם אל הר בית ה' אשר היה לשריפת אש ויעל עשנו כעשן הכבשן ונסתם כל חזון, סוגר דלתי כל ישועה, ומי יגיד לנו מתי קץ הפלאות? ומקרב לב מר יורד בבכי, נישא קול ברמה: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה – ככה יעשה שנה שנה.

ואולם בשנה זאת המון חליפות לצבא רעיונותיה. בסופה יתגלגלו סעיפיה וחזיוני נפשה: יתגעשו ויתהפכו שאון עשתונותיה ותשא משלה ברוב שרעפיה בקרבה ¹: איש הדגול מרבבות עם אשר הופע בהדר גאון עוזו ותפארת כבוד עשרו בכל רחבי ארץ לאוצרותיו אין קצה ולגדולתו אין חקר, והאיש הנאדר הזה באתהו שואה לא ידע וכל קרנו פתאום נגדע, כל כבוד עשרו ואוצרותיו תמס הלכו, וירד פלאים משמי שמים אל תחתיות ארץ. מזהב ומפז רב אל חוסר לחם ונקיון שנים, מוזר היה נפלו, ויהי לחגא ולחתת לשמא ולזועה. אפס זכר רב כבודו וכל טובו בא לפני כל יודעי שמו ויחמלו על שם כבודו ויוועצו לשום חוק למו לתת מכולת ביתו ממעשרותיהם ותרומת ידיהם ונדבותיהם למען לא יחסר לחמו, וככה כלכלוהו ימים רבים וייקר כבודו בעיניהם, ולא נתנוהו לחלל כבודו להביא לחמו בנפשו כי לא שכחו תפארת רום כבודו וגאון הדר הודו הראשון, גם לא משו מבטוח כי לא אבד נצחו ותוחלתו לא נכזבה כי עוד ישוב כבודו אליו והיה לגאון ולתפארת ולעטרת צבי סלה.

וברוב הימים, בהמיר ארץ ובהתנשא המון לאומים, שבו ויבוזו מהאיש הנשא והשפל את זכר כבודו גם את נצחו ותוחלתו, וישימו לאל כל יקר תפארת גדולתו, ויעוללו בעפר קרנו וינבלוהו ויאמרו, לא תוסיפו עוד תת מכולת לביתו, ידיו תבינה את לחם חוקו, כידי אכר ידיו, יבא בטיט ירמוס בחומר ובלבנים כי בדי עורו וכל יצור גיוו מחומר קורצו ומה יתרון לו? ילקוש אתו ומחרשתו, יפתח וישדד אדמה, כי לכך נוצר.

והנה יד ה' הויה באחד שופטיו אלה, אשר אליו דמה בגדלו ובשיא חוסן הודו, ואליו דמה במפלתו האיום והמוזר, והיה לשמה כרגע לולא ה' צבאות הותיר לו שריד כמעט, ויש תקוה כי ימהר ישוב אל כבודו ואל גדלו כבראשונה, אז נבהלו אלופי תבל ומלואה, כל יושבי תבל שערו שער וכל עשירי ארץ אחזו רעד והאיש האומלל, הנשא ושפל כגבור התרונן והמון עשתונות עברו עליו, התהפכו, לבו יקבץ מחשבות לו ויאמין כי כל יושבי תבל כנשוא נס יראו חתת וייראו, ולא יוסיפו עוד התל בו ולא ישימו עוד כבודו לכלימה וריק, בהגלות יד ה' על כל גאה ואם ועל כל נשא ושפל אשר אין נסתר ממשפטו ואין בורח משאתו ושבטו, ולא יעבידו בו עוד בפרך, וברגל גאוה לא ידרכו על במותיו עוד, גם יאמינו כי קרובה ישועתו לבא וצדקתו להגלות ועליו יזרח ה' וכבודו עליו יראה כבראושנה ויופע וינשא והיה עליון לתהלה ולתפארת, ומכבדיו יכבד, ומאהביו עתה יאהב אז, ויהי מכירו ברוך, יברך ה' חילו, ופועל ידו י“רצ”ה².

החבצלת, ג' אב תרל"א.

ירושלם, עיה“ק כ”א אייר תרל"ד.

ביום ה' ממחרת חג המצות, אשר ביום ההוא, יצא העם לקנות קמח לאפות לחם חמץ – מה נורא הי' המראה, בעלות מחיר הקמח משעה לשעה ומרגע לרגע, ולפיהו כן עלה מחיר החטים בשער, כי מוכרי הקמח אצו וימהרו לקנות החטים ואיש את אחיו דחקו, איש על אחיו הוסיף, נצו גם נעו, והמחיר גאה גאה מרגע לרגע, ויהי אך האיר הבוקר ביום הראשון אחר השבת ההוא, מבית התפילה באו הרבנים מנהלי כוללות הפרושים אל בית ועדם. כן הועד כנסת ישראל קראו עצרה, ויחד הסכימו לשום קץ אל פעולת מוכרי הקמח מיקרי ומפקיעי השערים, ולקנות חטים וקמח בעיר ובכפרים ביד חרוצים במדה גסה, ולמכור לעניים בפחות מהמחיר. הדבר הזה הוחלט למהר לעשותו, וכי ראו הכל את מעשה הועד כנסת ישראל וכחו הגדול בחלוקת המצה לפני הפסח, מסרו הרבנים הממונים הי“ו גם את מכירת הקמח ביד הועד. והועד עשה בזה סדרים טובים וישרים, ובעלי הועד הן אותם אשר תורתם אומנותם והן הנגידים והסוחרים אשר בו התנדבו לשבת איש יומו להשגיח על קנית החטים ועל הטחינה והרקידה ועל המכירה, וכן על קנית הקמח ומכירתו לעניים. והרב הגביר מ' מרדכי יפה נ”י הושיט לזה נדבתו חמשה ליר“ט. ונדיבים אחרים הביאו נדבות. ועלה יחד לסך אלף ותשעים גרוש – והרה”ג רמ“י הנ”ל עוד התנדב להלוות לזה שבעה אלפים גרוש לקנית החטים והקמח. גם ברוך יהי‘! ועוד ביום ההוא, נקנה קמח, אשר נמכר לפני השבת כל ראטל בעשרה גרוש נקנה בתשעה וחצי. ועוד מעט ובתשעה פחות רביע, ונמכר בשמנה. ואח“כ בשבעה וחצי. ועתה כבר מוכרים אותו בשבעה. זהו ממין הסלת, וממין הקמח הפשוט נמכר בחמשה, אותו שנמכר אז בשבעה ושמנה. בטוב הדבר הזה, תעלוץ הקריה כולה לא לבד העניים קוני הקמח מכוללות הפרושים הי”ו. כי בבוא חטים לבית השער, ומוכרי הקמח לא יאיצו לקנות, בהכרח ירד המחיר, עד אשר סאת החטים שעמדה אז קרוב לחמשים גרוש, ירדה מעט מעט ותעמוד על ארבעים ואח“כ על שבעה ושלשים – והרבנים ממוני הכוללות פרושים הי”ו מתאספים בכל עת ולפניהם יבואו האנשים הפקידים על הקמח, מבית ועד כנסת ישראל, ויביאו חשבון מכל הנקנה והנמכר. ועלה ההפסד מהמכירה בזול, מיום א’ כ“ה ניסן עד יום א' ט”ז אייר שלש שבועות, עד שנים עשר אלף גרוש. והקריבו הממונים את תודתם בשם כל העדה אל הפקידים ההם העושים ביד חרוצים, בפה וגם במכתב מלא תודה ואישור כח ותשואות חן חן. וגם הממונים בעצמם מתנדבים לבוא יום יום ולהשגיח איש יומו ושמחים מאד, כי עשו ענין אשר כל העניים וכל העיר נהנים ממנו.

ויהי כי ראו מתוך הרשימות כי ישנם אנשים רבים נכבדים, אשר יבושו לבא בשער מכירת הקמח בתוך הבאים לשבור בר, וכן יש עניים אשר לא השיגה ידם לשלם גם מחיר הזול ומוכרחים לקנות קמח ביוקר מבעלי חנויות המקיפים להם – בעד אלה עשו הערכה לתומכם בכסף.

חו“ר הספרדים הי”ו, היו יחד עם חו“ר הפרושים בעת המתיקו העצה הזאת, אבל חו”ר הספרדים הי“ו אמרו כי אינם יכולים לעשות כזאת והם מחלקים מעות מזומנים. וחכמי וגבירי ועדם הי”ו יושבים בכל שבוע ומחלקים מעות לעניים ויתומים.

כן ממוני כוללות החסידים הי"ו בחרו לעשות ככוללות הפרושים לנהל העם במכירת הקמח בזול.

וכל הנכנס מקריות חוצות מאחר הפסח עד היום, לא יצא להתחלק בכוללות בפרושים והחסידים בחלוקה קטנה כנהוג. כי אם הממונים בכוללות פרושים מסרוהו ליד בעלי הועד המופקדים על מכירת הקמח. וזה שנכנס עד כה:

מניוארק, מהגזברים הר' אברהם רפאל והגביר א' קינג 100 פפו"ש

מקליוולאנד, מהגבאי משה געקבאס 18, שכנא פוקס 15 33 "

---

ס“ה 133 פפו”ש.

זה נתחלק לכל כוללות ארבע ערי הקדש: ירושלים, חברון

צפת וטברי' ת“ו על פי הפשר מאלול תרל”א –

לספרדים ירושלים וחברון 44 פפו"ש

לאשכנזים 44 "

לספרדים ואשכנזים בצפת וטברי' 45 "

---

ס“ה 133 פפו”ש

הספרדים בירושלם קבלו חלקם ע“י פקידם הגביר ח”ר משה ן' [h1] ונישטו הי“ו. בצפת וטברי' קבלו חלקם על ידי, כי אותי הפקידו על ככה בשבט תרכ”ז. האשכנזים דפה, קבלו החסידים חלקם לפי נפשות 1020 גרוש, אונגארן והאלאנד ודייטשלאנד, ועמהם החסידים ממדינת פולין ואניגן. חלקם בא ליד ממוני הקמח 3358 גרוש – ולחב"ד בירושלים וחברון 550 גרוש – ולהוצאת הכולל נשאר בקופה 420 גרוש – ונרשם בפנקס הכולל.

והשרים בית רוטהשילד יצ“ו מלונדון נתעוררו לקול הקורא ע”י הטעלעגראף עליהם לחמלה, וע“י הטעלעגראף השיבו להגאונים, מוהר”א אשכנזי ומוהר“מ אוייערבאך הי”ו. כי יכולים להוציא עליהם ח“כ ע”ס מאה ליטרוס וכן עשו מהר. וגם מאלה הספרדים והחסידים הי"ו קבלו חלקם, וחלק הפרושים והנלוים אליהם נכנס למכירת הקמח. ועלה להם גם מזה 3358 גרוש. כי זוהי לירשלים לבדה.

ובשבוע זה, הגיע מהרבנים הצדיקים הפקידים דאה“ק ת”ו באמשטרדם יע“א חלק ירושלים מהסך 5000 פלו' אשר שני אלפים מהם כבר הורם מנדיבי לב ושלשה אלפים הקדימו לשלוח על סמך הנדבות הבאות אחרי כן. מאלה בא לירשלם לספרדים ומערבים לאשכנזים פרושים וחסידים הי”ו 3280 פראנק, על שם הרבנים הגאונים מוהר“א אשכנזי ומוהר”ם אוייערבאך הי“ו, בעד עניים נצרכים – ומיהר מוהרמ”א נ“י להודיע לממוני האשכנזים הי”ו וכי יתקנו סדר החלוקה בעצה טובה. ובהתאספם יחד, הסכיומו כולם, אין גם אחד מהם יצא מהכלל, כי אין להשבית מכירת הקמח עד בוא אי“ה תבואה חדשה. וכי אין טובה גדולה מזו ורק בזה עושים כרצון המשלחים והמתנדבים, למען לא יוסיפו מפקיעי השערים להרים ראש וליקר השערים עוד ח”ו – והשיבו מו“מ כוללות הפרושים הי”ו במכתב לגאון עוזנו הרמ“א נ”י, כי כך הסכמת כולם, ויצו עליהם להעריך לפניו רשימות ממקבלי הטובה, למען ישלחם להפקידים הנ"ל כי כן בקשו מידו. –

כן מבית השרים דע ראטהשילד יצ“ו בפאריז בא סך 4000 פראנק ע”י הרה“ח דר' אלבערט קאהן ג”כ ליד שני המאה“ג הנ”ל והדר' לאנדאן.

השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי“ו הודיע ע”י הטעלעגראף כי שולח סך נכון בעד עניי ירושלם וחברון צפת ודמשק. –

ובכן מכירת הקמח בזול לא נשבתה, ומחליפים עוסקיה כח בשמעם גודל הטובה מפי כל איש ואשה. –

לשחוק היי בעל החבצלת. אשר שם מתוק למר. ולא יכול להסתיר פניו מכלימות ורוק – המתנדבים העוסקים ישיגו ארחות חיים וכל ברכה ותהלה, וישישו את ירושלם משוש בהאיר עליה כבוד ה' וישיש עליה אלקי' בב"י. –

הלבנון, י“ח בסיון תרל”ד.

[h1]אולי צ"ל ו' ולא ן' סופית?

כבוד ידידי עורך “הצבי” נ"י

ראיתיך עורך נכבד, והנך יושב על מדין להעביר תחת שבטך את החשבון ואת המפעל של בית הועד הכללי ושפטת ודנת וזכית וחייבת ואני עד שאדון לפניך אם יפה חייבת, תמה אני: איככה יפה זכית? הטרם תדע כי רב אחד ישנו בכרכי הים, והוא יושב בקתדרא של פליסופיה ודורש במושכלות ראשונות וגזר ואמר: מושכל ראשון הוא שכל העוסקים במגבת קופת א"י וחלוקתה גנבים הם חומסים הם, ועל יסוד המושכל הזה הוא בונה לממוני ירושלם בתים ועליות מרוחים ומרבה להם נכסים ועבדים ושפחות וממלא שולחנם נחת ודשן עד אין חקר. שמא תאמר לסתור את דבריו, הלא לא טוב אתה מהאמת עצמה, והגע בעצמך, אם היתה האמת באה ואוחזת את הרב בציצית ראשו והיתה מטלטלתהו באויר דרך ת' פרסא והיתה מניחתו על פתחי הממונים עצמם והיה רואה את דירתם שהיא דירה סרוחה שכורה בכסף מלא, והיה רואה מעמד משרתיהם ואינם אלא האשה העומדת על גבי הגחלים וכובסת ומבשלת, והיה מביט בקדרה ואינו מוציא שם אלא ירקות וגרוסות שמימיהן רבו עליהן ומבטלן, והיה מתבונן בספרי החשבון והיה מוצא הכל ערוך לפניו בצדק ומשפט והיה רואה מנהג הממונים עם העניים המטריחים עליהם מבוקר ועד הערב, שהוא ברחמים וסבלנות מרבה להכיל, היאמרו כל אלה לשנות את דעתו. הן כל הראיות האלה המכחישות את דבריו אינן מוכיחות אלא עזות פניה של האמת.

ואולם אם אתה לא שמת לבבך לכל זה, אות הוא כי נאמנה עליך האמת יותר מהחלטות רב הכולל, וחביבה עליך יותר מסוקרט ואפלטון גם יחד, ע“כ לא יחר בעיניך כי באתי היום לערוך נגד עיניך, כי חטאת להאמת במה שחייבת את ועד הכולל ואת חשבונו בשתים: על הוציאו סכום גדול לחלוקה כללי מבלי עשות ממנו סגולה-קיימת, ועל נתנם למלכות כופר יחידים. קחה נא שנית את חוברת החשבון בידיך ועבור על פניה בחפזון וראית כי סכומים גדולים נכללים בהסך שיצא לחלוקה אשר אין אנחנו אחראים להם כלל, כגון 344 גרוש שהם חלק הספרדים, וסך 440 גרוש שהם חלק כוללות צפת טבריה וחברון, ובשאר הסכום נכלל גם מה שיצא לחלוקת מצה בפסח שנתנה ע”י ממונה כל כולל וכולל אך לעניים ואין מי שיפקפק בחלוקה זו לאמר שאינה מוכרחת, ומלבד כל אלה, הטרם תדע כי אין ידינו מותרות להשתמש בכסף הקדשים לפי ראות עינינו? הלא אך אל משלחי הכסף ואל מכתביהם עינינו, מה שיצוו עלינו נעשה ועל פיהם יצא הכסף, אשר לחלוקה – לחלוקה, ואשר ליתר הוצאות – ליתר הוצאות. ובדבר החלוקה עצמה הפרזת על המדה, באמרך כי יוצאת היא לנצרך ולבלתי נצרך. תשעים וחמש הידות אי אפשר להם להתפרנס מבלעדה, והמעוט אשר אולי לא יקשה עליו למשוך ידיו ממנה ואינו רוצה, הנה מי יודע מטמנותיו של חבירו ולא נתנה המשרה למלאכי השרת לשקול כל אדם ואדם במשקלו של אל דעות ועל אחד מכ“ד אמרו חז”ל שהוא בכדי שהדעת טועה ואדם עשוי למחול עליו. וע“ד דמי הכופר תמה אני כי החלטת ההלכה, ולא שמת אל לב אשר אם אין הרבנים הממונים חשודים בעיניך שיקחו ממעות עניים להנאתם, עאכו”כ שלא ישליכו מעות החוצה מבלי שיהיה מהם הנאה לשום אדם.

תדע לך, כי הרבה ישבו הרבנים הממונים שיחיו על מדוכא זו ושקלו וטרו בדבר אם טוב להטריח את שרי הממשלה לחזור על פתחי היחידים לעשות הגביה או שינתן להם חפצם מקופת הכולל. ונמנו וגמרו, כי אין ממדת דרך ארץ להטיל טרחא יתירה על שרי המלוכה…. ואף עלתה בידינו, כי הניחו לנו שרי הגביה מהסכום אשר אמרו בתחלה, כי תחת תשע מאות חי"כ אשר הטילו על יחידי כוללות אשכנזים נתפטרנו במאתים.

אך מה שיש לתקן באמת בפעולת הועד והחלוקה, הוא מה שאמרת, כי על הועד ללמוד אל דרכי מאחזי עינים. בראשונה עליו לשנות שם החלוקה ולקראה בשם תמיכה. ושנוי שם זה לבדו דיו לקרוע גזרי דינים הרבה, ואחרי כן יתן אל לבו להמציא שמות משמות שונות אל מיני התמיכה למען העלות אבק בעיני התמימים אשר השם אצלם עקר והעקר טפל, וכו' וכו‘. אבל יושבי בית הועד המה אנשים זקנים אשר לא יצלחו עוד ללמוד אל דרכי הדור ותעתועיו ע"כ משליכים המה על ד’ כי כל פרוטה ופרוטה שהכריזו עליה לבית הועד לא תעבוט ארחותיה ובא תבוא ובקרבן מרומה שלא חפץ בו ד' אין גם להם חפץ בו. וד' ייטב לטובים ולישרים בלבותם אמן.¹

הצבי, י' באלול תרמ"ו.

ירושלם. עה“ק ט' סיון תרל”ו.

הבשורה אשר הובאה לנו שלשום ע"י הטעלעגראף מעלות מוראד עפענדי על כסא אסמאן, הביאה שמחה גם בלב היושבים בירושלם באין הבדל דתי כי גם הישמעאלים ירגישו כי בימי אבדול עזיז ירדה הטירקיא פלאים. עוד בעצם היום הזה התקבצו הישמעאלים בבית מדרש סלימאן (בהר הבית), והנוצרים בבתי תפלותיהם והיהודים בבתי כנסיותיהם לשאת תפלה בעד שלום השולטאן החדש כי יאריך ימים על ממלכתו לאושר עמיו החוסים בצלו. ואתמול בא הקונזולים ושאר פקידי הממשלה בעיר אל בית המופטי (ראש השופטים) לברכהו לכבוד היום הזה. והקני-רובה מעל מגדל דוד השמיעו במרום קולם ובלילה האירו את ירושלם באורים ונרות, ולכלנו אורה ושמחה.

היום בבקר עברה שמועה בעיר כי בני החיל הנחתים פה השיגו בלילה העבר אבק שרפה וכדורי עופרת, ועתה הם מתאספים כל הישמעאלים בבית התפלה הגדולה “אמער מאשעע” (במקום בית המקדש), ומשם יצאו בעיר להרוג את כל הנוצרים טף ונשים הנמצאים בעיר. מכל השוקים כלה רגל, החנויות נסגרו והנוצרים מהרו להמלט לבתי תפלותיהם, הקונזולים סגרו בתיהם בעדיהם. המופטי, אשר בעת ההכרח יכול לכתוב ולקרוא בספר ודעתו קצרה, אבד עשתונותיו היום וישלח טעלעגראף אחר טעלעגראף אל הפחה מושל העיר והמחוז אשר נמצא בעיר גאזא (עזה) כי ימהר לשוב ירושלימה. אך הפחה לא ענה דבר ולא זז ממקומו – ואולי חשב כי עד שיבא ירושלימה כבר יהיו כל הנוצרים נכחדים. והודות לה' כי כחצות היום שקטה המהומה, כרוזא קרא בחיל מטעם פקידי הממשלה כי יושבי העיר לא יפחדו כי לא יש פחד, ומעט מעט נפתחו הבתים הסגורים, ונפש חיה גם זולת מבני הישמעאלים החלה להראות על פני חוצות, והקונזולים יצאו ממחבואיהם וילכו אל בית המופטי להתיעץ עמו כי לא פעמים פחד מות כזה.

בעת אשר הנני כותב את דברי אלה הודות לה' כבר שקטה העיר, אבל כי נשים על לבבנו מוצא הפחד והמורא אשר כסו פני העיר מאז הבוקר עד אחר חצות היום, נגיל ונפחד גם יחד. מוצא הפחד היה, כי איזה קנאים מהישמעאלים עוררו את ההמון כי השולטן מוראד יתן להנוצרים בממלכתו את היתרון על הישמעאלים והראשונים ימשלו בהאחרונים, ולמען הציל את כבוד האיסלאם, נחוץ מאד לקום על הנוצרים ולהכחידם מירשלם, וכאשר ישמעו הישמעאלים בשאר ערי הממלכה מה שעשו אחיהם בירושלם, אז מהם יראו וכן יקומו גם הם על הנוצרים לאבדם. זה היה מוצא הפחד, וממנו נדע כי הישמעאלים יודעים את רוח המושל עליהם כי הוא ילך קדימה ולא יבכר את הישמעאלים על שאר בני הדתות, ועל כן נגיל גם אנחנו לקראת התקוה הזאת. אבל כמו כן נפחד מאד, אולי כאשר יראו הישמעאלים כי אשר יגורו באה להם ואשר בני הדתות השתוו בכל הזכיות כמוהם, אם לא תבער בהם אש קנאתם, וינסו כחם לקום על הנוצרים, ובהדי הוצא לוקי כרבא, וגם אנחנו עם עני ודל נשתה מכוס קבעת כוס חמתם חלילה.

יתן ה' כי תחזקנה עד מהרה ידי השולטאן החדש, ותמצא ידו לעצור בעמו בהשכל ודעת ושלום יהיה בארץ.

הלבנון, י' בתמוז תרל"ו.

כבוד האורחים הנכבדים וכבוד מלאכות הקדש אשר עליהם ישאו, יחובבוני וירהיבוני עז להטיף דברים אחדים לברר מעט דברי הנביא אשר זה עתה שמענו אותם מתוך סערת קדש. על המשך הדברים “אותי שכחה נאם ה' ולכן הנני מפתיה והולכתיה במדבר” אמרו ז“ל: כתוב אחד אומר: וארו עם ענני שמיא, וכתיב אחד אומר: עני ורוכב על חמור, זכו וארו עם ענני שמיא, לא זכו רוכב על חומר. וכונת דבריהם היא: אם נזכה אז בל יהיו מכשולים פזורים על דרכי גאולתנו וכמו על עב נעופה אל ארובותינו, באין שואל על הגבול ובאין דורש על החוף, ואם לא נזכה אז כעל חמור נרכב אל מטרת הגאולה, וירבו מעצורים על כל צעד ושעל, על כל גבול וחוף, ובכל זאת עלינו גם אז להתרחק בכל האפשר מן היאוש, כי”על החמור הזה רכב גם אברהם אבינו" בדרכי חייו וינוסה בעשר נסיונות ועמד בם והוא “החמור אשר עליו רכב משה” בלכתו להוציא את בני ישראל ממצרים, וירגיש מעצורים ומכשולים רבים ויצא בשלום, ומעשה אבות סימן לבנים. ועל החמור הזה עתיד לרכוב גם משיח צדקנו וגואלנו.

וזאת היא גם מטרת תוכחת החוזה. אחרי “אשר אותי שכחה” לכן לא תהיה הגאולה נסיית כמו על “ענני שמיא”, כי אם טבעית “עני רוכב על החמור”, והנה אנכי מפתיה והולכתיה למקום מדבר שממה וציה, מקום לא עבר בו אדם, המלא אבני נגף וצורי מכשול, ונתתי לה כרמיה משם, ודרך עמק עכור תובל לפתח תקוה, ובכל זה אל יפול לבה עליה, כי תענה שם כימי נעוריה, כימי היותה בנעוריה בימי אביה אברהם, וכיום עלותה מארץ מצרים על ידי משה אשר על חמור כזה רכב גם הוא.

כן הוא הישוב הנוכחי הנאדרי בקדש, לא רפדו שושנים על הליכותינו עד הגיענו עד הלום.

דרכנו היה מלא חזק, רגלינו נגפו על הררי נשף, ונפשנו כלתה כל רגע, עת צעיף אפל פרוש היה על פני ארץ הקדושה, ציה גם חום שררו בכל מקום, צרות רבות ורעות אפפונו מכל צד, מבית ומחוץ, ומכלם ב“ה יצאנו בשלום, ועתה הביטו נא ונהרתם על מעשה בני ירושלים הנתונים לשמצה, לנרפים, להוזים, לגויותמתות, הביטו נא על המושבות והפרורים אשר כוננו ידיהם בלי קשקש בזוג המקשקש. ראו נא אלפי בתים הוקמו לתלפיות, כמה בתי חסד נתיסדו, מפעלים טובים כוננו, התאמצנו בכל כחנו להרים את עיר קדשנו משאת נפשנו מערמות עפרה, להקימה לתחיה, ואתה גם את דגל התורה, והרמת קרן המלאכה והישוב והעבודה. מי זה שם נפשו בכפו לקנות בראושנה את עמק העכור אשר על ידיהם נהפך לפתח תקוה, אם לא בני ציון היקרים, והמה שדדו אדמתה ויהפכו מדבר לערבה והשרון לכרמל, אף כי אחרי כן דחום בשתי ידים ולא נתנו למו מדרך כף רגל במקום אשר עליו מסרו נפשם. כל אלה שימו נא על לבכם, אורחים נכבדים, והתבוננו בינה, או אז אולי “וכרתי ברית שלום עם חית הארץ” היושבים בירושלים ומוצצים לשדנו ודמינו כחיצו טרף בלי רחם, ועם עוף השמים המוליך את הקול קול עלה נדף עד קצוי ארץ ואיים רחוקים המה המכה”ע המועילים להותנו ולא לאמונה יגברו בארץ לעולל בעפר קרן כל קדשי בנ"י, ועם רמש האדמה הזוחלים על הארץ ועפר ילכחו, ואדמת הקדש חנפה תחתיהם, “וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ” ולא תהיה עוד צוחה ופרץ ברחובות ירושלים “וארשתיך לי בצדק ובמשפט”, לבלתי הכרית אכל מפי אלפי בני אומנות, מפי מרימי קרן הישוב אשר לומדו בנסים ובנסיונות קשים ורעים, ובחסד וברחמים על האלמנות והיתומים, הזקנים ותלמידי החכמים, מהם אש ישבו לפנים על כס ההצלחה וכעת ירדו עד פשל המדרגה, וארשתיך לי באמונה, לבלתי הבט יתר מדי אל הסלסול והברק המתעה כי אם לאמונה נגבר בארץ, כי נלך באורחת חיים, בדרכי התורה והמצוה, כמו דינים התלוים בארץ שמטה מעשרות ותרומה, אז הארץ תענה את הדגן וגו' ורחמתי את לא רחמה וגו'.

ואחרי דבריהם הננו גם אנו למלאות להתחנן לפני אחינו ראשי חובבי ציון לבל ימישו עיניהם גם מאחיהם בני ציון אשר עבודה אותה נפשם, עבודת פרך בחומר ובלבנים, עבודת האדמה, ורק למצוא טרף לביתם. הנה לפניכם רבים מבני ציון אשר כלו כליותם בחיקם מאפס כל עבודה, ופורשים כפיהם לכל עבודה ומעשה? מדוע זה לא תשימו לב לתחנוני רבים מבני ציון השואלים כבודן שתתנו להם עבודה בהמושבות, מדוע זה תישנו אותם בעריסת הבטלה, לאמר כי נרפים הם, בזויי נפש, בלי כל תנועה וחיים? עיניכם אתם תחזינה מישרים כי לא כצעקתה הבאה אליכם על בני ציון כן היא, כאשר כן גם הגיד בפה מלא הרב הגרש“מ נ”י, ומדוע זה דברי בני ציון ישובו ריקם, ולעלובי הנפש בל תושיטו יד עזרה וישועה? שוטטו נא בחוצות ירושלים, וראיתם כי כל אשר אך כח במתניו ואונו בשרירי בטנו, לא ימאס בעבודה, אך בכל לבב יתור וידרוש אחרי מוצא למחיה להחיות נפש ביתו, יהיה מה שיהיה, על ההרים ידלג, על הגעות יקפץ, לבלתי שבת בעצלתים ולפות ללחם העצבים, ללחם החסד אשר ישליכו לו אחיו בחו"ל בחרפה ובקלסה. ודעו וראו לכם כי רע ומר גורל ירושלים אם לא תאירו פניכם אליה ותחונה, אם תהפכו לה ערף ובוז תבוזו לה. ובידכם נתן כעת גורל אלפי נפשות נענות ומרודות הנמוגות ברעב ובחוסר כל.

הצפירה, כ“ה בסיון תר”נ.

ירושלים אד“ש תרמ”ו.

ראה הכותב ה' מ“מ מיילעס מפיראטין במ”ע “היום” גליון 8 [ט“ז באדר א תרמ”ו] כי יבשר עט. מירושלים, אשר מנהלי ועד כל הכוללים הוציאו לאור חשבון כו‘, ובא והוסיף אות אחת משמו, והעתיק: כי מנהלי ועדי כל הכוללים הוציאו חשבון וכו’ – והיא שגרמה לו לשאול שאלה גדולה “עח ארבע מאות שקל כסף ששוקלת “פיראטין” לארץ הקדושה. ולמה לא זכתה פיראטין שישלחו אליו חשבון הנדפס”? והנה אם הוא הוסיף אות יו“ד על מלת ועד עלינו לגול התלונה שהעלתה שגגתו מעל מעריכי החשבון אשר אנוכי אחד מהם. חובה עלי להודיע, ככל הכתוב מפורש במבוא החוברת “שמש צדקה”. כלל א‘, "כי בהחשבון הזה לא ימצא שום כסף אשר מאחת המחוזות הפרטיות, או גם מאחת הערים המשותפות אם בא לכולל פרטי לבדו. כי כל א’ מהכוללים הפרטים יש לו ועד מיוחד, ומנהיגים מיוחדים, והנהגה מיוחדת, והועד הכללי לא נוסד אלא בשביל הענינים הנוגעים אל קבוצת הכוללים כולם או רובם יחד”. –

וידעו המתנדבים בכל מקום שהם, אם כסף נדבותיהם אשר הם נותנים לארץ הקדושה בא אל בית הועד הכללי, ואין לו התיחסות לכל כולל פרטי, המה יכולים לדרוש בצדק שתגיעם חוברת החשבון, למען יראו את כספם אם נזכר בתוכו בפרט או בכלל; אכן עיר כמו פיראטין שכספה בא מפורש לכולל חב“ד, וכן כל עיר ועיר אשר בכל אחד מהמחוזות בתחום מושב היהודים, אין להם אל הועד הכללי דבר. הם יפנו אל המקום שכספם נכנס לשם, ובלי ספק גם הם ימהרו ויעשו כמונו להדפיס חשבון, וכאשר עשינו גם מכולל פרטי מחוז רייסין – ועל ראשי וגזברי הכולל חב”ד מוטלת חובה רבה לגול מעליהם כל עון ואשמה אשר השיאו עליהם במה"ע, ואת אשר ימיטו עליהם הם עצמם במעשיהם במדינות אחרות במה שאינו מובן להם לבדם, והם כספוג סופגים את הכל לעצמם, וכאשר כבר הארכנו למעניתם. והיה זה שלום.

היום (פטרבורג), י“ד בניסן תרמ”ו.

ירושלים בחודש ניסן תרכ"ד.

אם חפץ בי בעל “המגיד” כי אודיעהו חדשות ונצורות הנעשות פה בכל עת אחרי כי מכתב העתי “הלבנון” באדיר נפל ולא יוסיף קום, וגם מכה"ע “החבצלת” נבולו עליה ויבש קצירה, (כי נשבתו מטעם הממשלה הרוממה רי"ה) אז ישמיעני דברו ¹ ואודיעהו כל הנדרש לדעת. ונכון לבו יהי בטוח כי כל דברי ריבות בעניני הכוללים בשערי ירושלים לא ישמעו על פי כי גם אנכי בחלה נפשי בהם מאד מאד… רק אודיע לו קשט אמרי אמת עניני חדשות כוללות והי' זה שכרי כי ישלח לי את “המגיד” מדי שבת בשבתו.

ביום א' דר“ח אדר שני הובאה אנית-קטור מפורקת טעונה על דבשת עשרים גמלים הולכים להורידם הירדנה. לשום עתה גם במי הירדן נתיבה לאניות אשר בו יהלכון. הדבר החדש הזה נכבד מאד והרעיון יקר. בעלי האניה הם אנשים צרפתים ואין מי תכן רוחם אל נכון לדעת הדרך ילכו בו והמעשה אשר יעשון. רבות הנה ההשערות אדות הענין הזה. זה אומר בכה וזה בכה, ימים יודיעו את פעולתם ואת מחשבתם. בני עמנו המחכים בכליון עינים לקיום יעודי נביאינו וחוזינו הקדושים נותנים להאניה הדאה (לע"ע) על כנפי הרוח, דרך לעבור גאולים – ואף הם ישיבו אמריהם להם כי מי הירדן יכרתו והוא יסוב לאחור, וכימי עלותם ממצרים יראנו פלאות, כן יהי רצון מפני צור ישראל וגואלו בב”א.

אדי"ר.

המגיד, ה' באייר תרכ"ד.

ב“ה. ירושלם ער”ח אלול התרמ"ד.

כשהראה הקב“ה לאדם הראשון בין דור ודור וסופריו ודור ודור וחכמיו ושופטיו על דורנו זה, לית מאן דפליג כי הראהו את החכמים יודעי העתים הם המו”לים וסופריהם וחכמיהם. כי באמת מי המה שופטי תבל בצדק ולאומים במישרים אם לא מעריכי מכה"ע, אשר עיניהם משוטטות בכל הארץ, וכל באי עולם יעברון לפני כס משפטם כבני מרון, משוא פנים אין לפניהם והכל במשפט והכל בצדקה, עד אשר יאמר היום: אשרי הדור שיש לו שופטים כאלה שגם משה ואהרן לא זכו בדורם למצוא: יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע. ולא מצאו כי אם אנשי חיל לבדם.

חרפה לא נשאו שופטי הצדק, כותבי העתים, גם על חמדת חיי רוחם – ציון בית חיינו, ואם אךכנגע נראה להם בקירותיה, וגם אם לא נראה למראה עיניהם, ורק למשמע אזניהם, וגם מפי עבד או שפחה, עדותם נאמנה להם מאד, אף לגבי אהובת נפשם שכל מעינם בה ולא יכסו על עונה, ומבלי הרבית חקירה ודרישה דנו דינה לחיוב, ואין טוענין לבוגדת וחוטאת כזו, והכרוז יוצא מלפניהם: חטא חטאה ירושלים, והיא לוקה בבית דין.

העלובה הנרשמת בחטא שלא ידעה דורשת מאת שופטיה: “אם יש לכם עדים כי עשיתי זאת, כי יש עול בכפי, שבו לכסא שופטי צדק ודרשו משפט, והוו מתונים בדין” – אך הם, אשר לפניהם חנף לא יבא יגערו בה ויכלימוה לאמר: סורי טמאת השם, בושי והכלמי! אכן להשתוממות הנפש הישרה היא יצאה מבית דינם חייבת וכל הצטדקותה וכל התנצלותה וכי דברי צדיקים לא הועילו. כי גם אם לכלל מעשה לא באה, מידי הרהור לא יצאה, ותאמר ציון: בנוהג שבעולם כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, אחד יוצא זכאי ואחד יוצא חייב, והקריב החייב את משפטו לפני בית דין אחר מרום מראשון. וישראל בזמן שהיו שרויים על אדמתם ושופטים ושוטרים היו להם בכל שעריהם, ג' בתי דינים היו יושבים בירושלם, אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד בלשכת הגזית, והיה כי יפלא מבתי דינים שבעיירות דבר למשפט, וקמו ועלו אל המקום, עד שבאו לאותו ב"ד שבלשכת הגזית אשר תורת אמת היתה בפיהו.

הנאשמת הבת ירושלם, תובעת את שופטיה ומגידי פשעיה למשפט גבוה שבלשכת הגזית, כי שמה ישבו כסאות למשפט המעשים בעצמם! הדברים כהווייתם והענינים כמו שהם, בגופם בקומתם ובציונם. המה יהיו שופטינו ומה יוכיחו בין ירושלם ובין מחייביה; כי זכר כל המעשים בבואם יחד הם יגידו לירושלם צדקתה ולבניה ישרם, ואז יסכרו פיות כל הדוברים עליה עתק, הם יוכיחו יבררו וילבנו אף ישמיעו עד כמה צדקה עדת ה' יושבת ציון, מנהיגיה בהנהגתם, מחלקי החלוקה בסדרי חלוקתם, וכל בניה בקבלת החלוקה מכאב לב ושבר רוח ובפנים מלאים בושה וכלימה, ועד כמה גדול רצונם לעבודה אשר ממנה לחמם ימצא, ועד כמה עמלו יושביה בהרחבת היישוב בבנין בתים ובהתיסדות חברות לעבודת האדמה, ועד כמה עמלו גדוליה להעביר את רוע הגזרה ¹ והשתמשו בכמה דברים המעבירים אותה ורבות הועילו, ועד כמה עמלו בקבלת פני אורחיה אשר רובם הגדול השחירו פנינו במעשיהם ובמעלליהם לעיני העמים, והם היו בעוכרינו, עד שגם בימי השבת נצטוו הסירסים לשמור מצעדי באי העיר מדרך רחוקה, באמרם, לבשתנו, כי אותם האורחים בני ישראל צריכים שמירה לבל יבואו גם ביום השבת. – כל המון המעשים האלה ודומיהם, אשר הגדילו יושבי ירושלם לעשות לחיזוק הישוב ולהגדיל כבוד ישראל בארצנו ולהרחיב מצבם ומעמדם, יעמדו ויעידו והם יהיו העדים. והם הדיינים ודייני צדק הם, שהכל יכולים לסמוך עליהם. ובין כה וכה אתם חייבים לסתור את הדין, עד יצא כנוגה צדקה.

אלה הדברים אשר תדבר עדת ה' יושבת ציון על ידי אחד מבניה, אשר ביום טו“ב אלול ימלאו ארבעים שנה ליום בואו ירושלימה, והוא לא מראשיה ולא מרבניה, לא ממקבלי חלוקה ולא ממחלקיה, לא מאוהביה של החלוקה ולא מרודפיה, כי אם אחד מהעמלים בכל כחם בהרחבת ישוב הארץ ואשר בחלה נפשו לשמוע כל היום חרפת עה”ק על לא חמס בכפה, והמוצא את עצמו חייב לנסות כחו לגול אשמות חנם מעדתו, והמקוה כי דברים היוצאים מלב טהור יכנסו אל אזן שומעיהם.

המליץ, י“ח באלול תרמ”ד.

[הערת עורך המליץ.] נאמנו וגם נעימים לנו דברי מלמד בזכות עיר קדשנו, אשר לשמה ולזכרה תאות כל נפש עברי אמתי; אך הן לא על הקריה המהוללה יצאו הסופרים לערער, רק על הקנאים שבה ועל האשה המושלת בכיפה [היא “הרבנית מבריסק”, אשת הרב יהושע ליב דיסקין] ועל אי הסדרים והעלמת החשבון מעין הכלל ועל הכסף המחולק לפועלים בטלים שיש בכחם לעבוד עבודה והבטלה מביאתם לידי שעמום. וע"ד הכסף הנקבץ לא לירושלים לבד אך ביותר לצפת נדבר בקרוב.

ב“ה. ר”ח אייר תרמ"ה בירושלם.

במכתבי הקודם בארתי הסדר הנהוג בהחלוקה ומחלקיה הודעתי את הידוע, כי שאלת החשבון לא תחול כלל על אותו סדר החלוקה, כי כולו בחשבון בא ובחשבון יצא בין המשלחים ובין הממונים. המשלחים הם בכל מחוז ומחוז גדולי העם והמצויינים שבעדה, והממונים הם הידועים להמשלחים שכל מעשיהם באמונה. וכששולחים שולחים לידם בחשבון וברשימה ברורה אשר לא יוכלו הממונים לחסרה ולשנותה. וכל זמן שלא הסכימו הרה“ג גזברי המחוזות מתמן לפרסם החשבונות, וטעמם ונימוקם עמם, אין לאל יד הממונים הירושלמים לעשות זאת מעצמם, כידוע. והנה לנותני כסף ונדבות, הבוטחים – בצדק – על הגזברים, ולחובבי האמת יספיקו אותם הטעמים ובשקלם את שקליהם יודעים הם מקטנם ועד גדולם כי כספם יבא נכון לתמיכת יושבי וישוב אה”ק.

אכן לא יצאתי ידי חובתי עד אשר אביא לפני דעת הקהל גם סדרי חלוקה אחרת, שאין ענינה וסדרה כאותה החלוקה הבאה בחשבון וברשימה – והם עניני “הַקופה הכללית”. הקופה הזאת כשמה כן היא, כי בה יתקבצו נדבות בני עמנו מן המקומות שאין להם באה"ק כולל מיוחד, ואותה אבאר בכל פרטיה, ובשם אקרא לכל עוסקיה מנהליה ומנהיגיה.

א) מקורי ההכנסות – ממדינת אשכנז והאָללאנד (ע"י הועד שבאמשטרדם), מארצות בריטאניא ואמעריקא (רובם יבואו ע“י השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי או ע”י הרה“ג ד”ר אדלער ראש רבני בריטאניא), ממדינות ריסי' וסיבי' (ע“י גזברי פ”ב ומאָסקוי), וזעיר שם שעיר שם ממדינת איטאליא ואוסטראליא וכדומה; ומדמי חכירת הבשר, ממקולין של הפרושים. ובא הכסף אל אוצר הקופה הכללית בבית הועד הכללי.

ב)לידי מי יבא הכסף? – אם ליד הרבנם הגאונים מו“ה רפאל מאיר פאניזיל חכם באשי ומו”ה שמואל סלאנט (בכסף המשותף לספרדים ואשכנזים), או ליד הרה“ג ר”ש סלאנט לבדו, או בצירוף הרבנים ה"ג ר' אברהם אייזענשטיין ור' מאיר מאניקשט, או ליד השנים האחרונים לבדם, – כל הכסף הבא על שם אלה יובא בו ביום אל בית הועד הכללי, אל הקופה הכללית.

ג) הנהגת הועד הכללי. – הלכה מפורשת בבית הועד הזה אשר אין כסף נכנס בו כי אם בשנים, ואין כל כסף מתחלק או יוצא ממנו בהוצאה כי אם בשלשה; ועל כן, איש אחד הנבחר מטעם הרב הגאון מו"ה שמואל סלאנט וכל ממוני כוללות האשכנזים פרושים יושב בקביעות בבית הועד שלשה ימים בשבוע, ועמו סופר הכולל, ויחד ינהלו את הפנקסים והחשבונות וכתיבת מכתבים וקבלות וכדומה. ואין פרוטה יוצאת מידם כי אם בהסכם של אספת ממונים לא פחות משנים, והנבחר הגזבר מצטרף עמהם לשלשה וישאו בכל הוצאה ובכל חלוקה.

ד) סדר החלוקה בין הכוללים – הפקיד של כולל הספרדים יבא בכל עת אל בית הועד ויקח את חלק הספרדים, וידו חותמת בפנקס. המורשה של כוללות צפת ובריא ושל חברון יבאו ויקחו חלקם מהכסף שיש להם חלק בו וידם חתומה בפנקס; והנשאר לחלק האשכנזים שבירושלים יחשבו ע“י יושבי הועד. אם יש בו כדי חלוקה לכהפ”ח גרוש (15 ק פ"כ) לנפש, הרי הוא יוצא להתחלק על פי הפנקס הכרוך מגליונים נדפסים (כגליונים הרצופים בזה). וכל אחד מממוני הכוללים יחתום על קבלת חלק כוללו לפי מכסת נפשותיו. והכסף שאין בו כדי חלוקה מונח למשמרת עד האסף עוד כסף, ובינתיים הוצאות יוצאות ממנו; ואלו הן:

ה) הוצאות הועד – א) תשלום שכר העוסקים עם הצבור והם: אותו הנבחר והסופר ומשנהו ושמשים כפי ההכרח, ודיינים וסופרים ושמשיהם. ב) חלוקה לגרים ולאנשים שאין להם כולל מיוחד, כי לא קבעו דירתם במחוז אחד עשר שנה, והבאים מבריטאניא ואמעריקא וכדומה. מספרם עולה למאה ועשרים ושמנה נפשות. ג) תמיכה לעוברי ארח, ובשנים האחרונות נצלה התמיכה הזאת ודללה כמעט את כל אוצר הקופה, כי יצאה לעזרה להנדחים המוצלים מן המיסיאן למאכלם ולנסיעתם לבתיהם, ולא בעזרה של משהו, כי רבו התמיכות של מאה פראנק עד מאתים, ומה עצמו התמיכות של פחות ממאה פראנק עד עשרה, והכל לפי מצב הקופה ולפי מצב האורח ולפי רוב שיקועו במצולת המיסיאָן. התמיכה לנשואין לבני עניים ליתומים ויתומות שהגיעו לפרקן. ו) תמיכה לדורשי מרפא המצווים מהרופאים ללכת לטבריא או לוויען. ז) תמיכה לאנשי תימן לשכירות דירות וחלוקת מצה (בשנים האחרונות). ח) חלוקת מצה לאורחים שאין להם כולל מיוחד ולגרים ודומיהן. ט) החזקת בתי כנסיות ובתי מדרשות בשמן למאור וכדומה. י) הוצאות העיר: א) [h1] הוצאות ע“י הממשלה יר”ה לתיקון דרכים ונדבות, תשלומי פדיון נפש חוץ עבודת הצבא. נוסף על הנגבה מיחידים ושילום שכר המוכטארעס מבני עמנו המשמשים בתור שלוחים בין הממשלה ובין העם. ב) הוצאות הנוגעות לקיום והחזקת הישוב של בני עמנו החדשים גם ישנים באופן אשר מבלי אותן ההוצאות אי אפשר להם להתקיים ובפרט בימים האלה… ואי אפשר לפורם גם יען כי רבים הם – והפנקסים פתוחים ועומדים, וכל הרוצה יבא ויראה בכל עת ובכל שעה.

ו) אלו הם הממונים. – לא אשר הזה את שמות הממונים אשר שמשו בקדש לפני שנים רבות, כי אם אלה אשר ישרתו היום, ואלו הם: הרב הגדול ר' שמואל מוני זילבערמאן, הוא הנבחר התמידי שאמרתי, והוא נבחר לראשונה בשנת תר“מ לשלש שנים, ונבחר שנית בשנת תרמ”ג לשלש שנים אחרות. יוסף ריבלין כותב המכתב הלז, הוא הסופר הכללי העומד בעבודתו זה עשרים שנה, וימררוהו ורובו וישטמוהו בלי חצים ותשב באיתן משמרתו בכח האמת והאמונה, בחסד ה' כל היום. הממונים המפקחים שאמרתי: האחד בהם הרה“ג ר' מאיר מאָניקשט ועמו ישב עוד אחד משאר ממוני הכוללות, ויותר מכולם הרה”ג ר' ישראל הורוויץ, הבא פעמים רבות לשבת עם הרש“מ והרמ”א הנ“ל. ומאת כוללות החסידים יבואו אל בית הועד הרב ר' ניסן ב”ק והר' אלימלך פערלמאן (המורשה דצפת וטבריא), הם יבואו, בנוגע אל חלק כוללם בפרט ובנוגע אל הנהגת העיר בכלל, כי בעניני העיר בנוגע לכוללות האשכנזים כל הכולל אשכנזים לכולל אחד יחשב.

ועתה מכתבי, קום קרא דבריך באזני קהל ישראל, הרימה בכח קולך ושאל נא: היש מכחיש דבר וחצי דבר מכל משפטי הבית והנהגותיו? אם לא על שם אותם האנשים שאמרתי יבא הכסף? (ואת אשר אולי יבא ע"ש אחר זולתם ואינו נכנס לבית הועד, אין אחריותו עלינו). או אם לא האנשים אשר קראתי בשם הם מנהלי הבית, או כי אינם ידועים ומוחזקים ליקירי ערך ובעלי אמנה ונאמנות עד קצה האחרון, או על דבר כל סדרי הבית ועניני הוצאותיו וחלוקותיו? יבוא נא מי שירצה ויכחישני. לא אדרוש ממנו לגלות שמו ויוכל לחתום בשם מסתתק, אפס זאת אשר אדרוש מעמו, להביא ראיה ברורה ואות מופת להכחשתו, ולא לצאת ידי חובתו בדברי חרופים וגדופים, ריקים ושדופים, ככל אשר מלאה אזננו לשמוע מבית ומחוץ מאותם הסופרים שבדורנו, אשר זו כחם ללאומיותם לטפח את גדולי הלאום ונכבדיו, אשר בהם ישראל יתפאר, על פניהם ולכנותם בריונים וכל כינוי של גנאי. אבל מה ארבה שיחה עם אלה אשר אין כוונתם אלא להזיק!

ואותם הישרים בלבותם, הטובים והמתוקנים שבמחזיקי רעיון ישוב א"י, אשר רוחם נאמנה לעמם ולארצם, לדתם ולתורתם, שהם לא עם המחרפים יפרדו ולא בסופה וסערה דרכם, והם יתבוננו על כל דרכיהם שלא יזוקו ושלא יזיקו, הם בשובה ונחת יושעון. בהתנהלם לאטי לרגל המלאכה הכבדה אשר לפניהם, מעט מעט יגרשו המכשולים מלפניהם, לא יגרשום פעם אחת פן תרבה עליהם חית השדה, – המה יבינו את אשר לפניהם; ובלכתם בדרך האמת והאמונה, גם גדולי ירושלם ורובי חכמיה ומנהיגיה יעזרום בשתי ידיהם, וחפץ ה' בידם יצלח.

מליץ, א' בסיון תרמ"ה.

פע“הק ירושלם ת”ו. יום ה' ח' מרחשון תרל"ח.

יפתח ה' את אוצרו הטוב ויברך בברכות שמים וכל ברכות טוב את מע“כ ידיד ה' ועמו שר החסד והטוב הרה”ג המפואר דורש טוב כש“ת מו”ה מאיר דר. לעהמאנן נ“י אב”ד ור“מ בעי”ת מאינץ יע“א מו”ל מכתבי עתים היקרים העומדים לימין התורה והמצות האיזראעליט והלבנון בעי“ת מאינץ יע”א.

הרבנים הג' חו“ר וראשי כל כוללות עה”ק ת“ו בדרשם את שלום מעכ”ת בכל לב, שאלוני היום לבשר כי פקד ה' את ארצו ואת עמו ובטרם יקראו, בטרם בא יום י“ז מרחשון, הוא ענה והוריד לנו מורה גשם נדבה וברכה ורצון, אשר ממנו תקותנו נמצא כי מפקיעי שערים יפתחו ממגרותיהם, ואז ירדו השערים. וגם מים אשר עד כה מוכרי נודות המים דלה דלו את לשד עצמות העניים היבשות וכלו כחם ואונם, עתה ב”ה השיקו הבורות חשרת מים ושתה העם לרויה. אלו פינו מלא שירה כו' – ברוך אל רוב ההודאות.

ויתן ה' והגשם ירד כסדרו אשר אם אמנם בשנה זו אף אם ירדו השערים לא יוכלו לירד רק מעט, והסאה חטים נמכרת בששה או בשבעה ושלשים גרוש, יש תקוה כי תמכר בשלשה או ארבעה ושלשים גרוש. והיוקר אינו זז ממקומו ולחץ העניים ורעבונם במקומו וכמעט שלא יוכר להם הטוב במעוטו. והעזר שצריכים צריכים. בכל זאת מה שלא יוסיף היוקר להתגבר והתקוה של שנה הבאה אור חדש על ציון יאיר. דברי הכותב וחותם בפקודת הרה“ג ראשי הכוללות הי”ו ודו"ש בכללם.

הלבנון, י“ז בכסלו תרל”ח.

יתר מועדי כל כולל מהכוללים הרבים שבעירנו מושך ועד כל הכוללים עליו ביותר את דעת הקהל וממנו יקוו שוחרי טוב תקונים טובים ותועלת, בהיותו משותף לכל איש מישראל ונושא עליו חותם האחדות, ואלו כל אחד משאר הכוללים בודד הוא במועדיו וקיומו תלוי בפרוד ישראל למשפחות שונונת וכוללים שונים. אולם כרבות הטובה תגדל גם החובה, ר“ל כרבות המעלה לאיש או חברה, כן תרבה חובתם להטיב ולהועיל ואחריות עותתם עליהם; ככה אנו רואים בכל ה”אמה הישראלית" שצריכה להיות סגלה מכל העמים ובהטיבה מעלליה תקבל שכר כנגד כל האמות, ובהעוותה תלקה ג“כ יותר מכל אומה אחרת. וכן גם בנידון ועד כה”כ: יען היות דגלו עליון על כל שאר הכוללים, לכן מחויב הועד הזה יותר מכל כולל אחר לעשות דברים מועילים; וכן גם ינוח עליו שבט הבקרת יתר מעל כל כולל אחר, כי על כולל פרטי ישקיף “חובב ציון” כעל מוסד שמני, העתיד להתבטל בקום אחדות שלמה בין כל ישראל השוכן בציון, אבל על ועד כל הכוללים ישגיח ויתבונן כעל מוסד נצחי, שכל תקוני הזמן והעתיד לא יחלישוהו ויבטלוהו כ“א יחזקוהו ויקימוהו, בתנאי שלא יחסר בתוכו ובמעשיו שרש הקיום הנצחי, שהוא "התועלת" האמתית. על כן משתעים ועוסקים משכילי דורנו וחובבי ציון בועד כל הכוללים יותר מבכל כולל אחר, כמו לשמל המלמד להועיל יעמל יתר להעניק תלמיד המוכשר ונבון מכל המדעים הטובים מאשר יעמול להעניקם לתלמיד נבער מדעת, מדעתו כי מ”חוחים לא יוציא תפוחים" אף אם יכלה כל כחותיו בעמלו אבל עץ התפוח כי ירכיבהו וישביחהו יש שכר טוב לפעלו.

והנה אחת הסבות המובילות לכל תקון בחברת האדם היא, כידוע, התחרות, אשר על כן יש לקוות תועלת גם מכולל האמריקני המתאמץ להוסד פה. מסופקני מאד אם תהי התועלת הזאת תועלת ממשית וחיובית ר“ל שבני הכולל הזה בעצמם יצטינו במעשים מתוקנים ובמוסדים מרבים טובה לעם, כתביעות ותפיות חובבי ציון האמתים. כי כמה שאנו מכירים את בני אמריקה פה, הנם רבם ככלם זקנים ישישים אוהבי מנוחה, לפעמים גם אוהבי עצמם יותר מדי, ולא מאלה נוכל לקוות קיום התקונים שהמשכילים דורשים, והנסיון והתבונה שיש מכבר לועד כל הכוללים בודאי יחסר לאלה הזקנים; רק תועלת שלילית תוכל לצאת מזה, כי התחרות יכריח את ועד כה”כ בעצמו לותר מעט מגאות יחוסו העתיק ולהקשיב רק קשב לתביעות ודרישות חובבי ציון. על כל פנים – מי יתן והתעוררו עתה אחב"י בני אמריקה לעשות תקון טוב בחלוקת ירושלם באופן שבכסף החלוקה יוסדו מוסדי תועלת המפרים וקימים בציון, כי רק לבני ארץ האורה יאתה להפיץ אור בציון!

הצבי, י“ב באלול תרנ”ו.

ירושלים ת“ו כ' סיון תרכ”ד.

הנה בגליון השמונה עשר בתוך דברי שמי בהמגיד נפלו תיבות אשר לא ענה [צ“ל עלה] מלבי היינו אצל הלבנון תיבת “לא יוסיף קום” ואצל החבצלת “ויבש קצירה”. כי מי ינבא לעת יבא? אם אמנם כן הוא לפי הנראה כי האיש יחיאל בריל המליץ בתוך בעלי הלבנון זה יותר מארבעה חדשים שבתו בעיר הבירה קאנסטאנטינאפעל להשיג רשיון מהממשלה לבית הדפוס אשר סוגר על מסגר מטעם הממשלה זה כחצי שנה על חללם את כבוד הממשלה בהלבנון גליון 7. וזה מקרוב השיג מענה מאת הוויזיר הוא השר היושב ראשונה במלכות טירקייא בקאנסטאטינאפעל בזה”ל: “איך תתערב לבקש רשיון ואתה חללת את כבוד הממשלה הרוממה?” אכן הוא בעצת ובעזרת מגדולי ורבי בני עמינו הגיש עוד הפעם מכתב בקשתו לאמר: “הלא אך בהמ”ע חוללה כבוד הממלכה האדירה ובשגגה ויבטל המכ“הע ויקום הדפוס. גם הר”ר ישראל ב"ק מדפיס דפה זה כשבועות שתים נסע גם הוא לקאנסטאנטינאפעל להשיג רשיון גם הוא לבית דפוסו אשר סוגר גם הוא בעת הפקודה. יתן ד' ושיגו שניהם רשיון לבתי דפוסיהם למען יודפסו ספרי קדש בירושלים ויביאו המה טרף לביתם באומנותם.

אדי"ר.

המגיד, כ“ג בתמוז תרכ”ד.

בשם ה' האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה, קמנו ונתעודד לקול קריאתו ולהצעתו של מוה“ר הרב הגאון מוה”ר שמואל סלאנט הי“ו ובלב שבע רצון ורגשי חבת הקדש וחמלת אמללי עמנו חדשים גם ישנים, הננו ליסד חברה לבנין בתים על מכון הר ציון וסביבות ירולשים, ועל שם הכתוב: בונה ירושלים ה‘, נדחי ישראל יכנס, זה שם החברה אשר יקרא לה “כנסת ישראל”, כי לכל כנסת ישראל יהיו שעריה פתוחים, והיה השער לה’ צדיקים יבאו בו ע”פ הפרטים הראשם האלה:

א) אגרות תפוצינה מבית ועדנו לכל בני עמנו באה"ק להודיעם מהתיסדות החברה, וכי יקובלו חברים מכל מפלגות עמנו בכל מקום שם בתת ידם אליה באהבת ציון וחבת ירושלים להכתב בספר בכתב כנסת ישראל.

ב) כל גבאי וגזבר, בכל עיר ועיר, אשר נזר הקדש, גבאות דראץ הקדושה לקבוצת קפות רמבעה“נ על ראשו, הוא הזוכה ראשונה להיות גבאי גזבר, פקיד ואמרכל גם להחברה האדירה “כנסת ישראל”, אך בתנאי קודם למעשה, כי יאחוז בזה וגם מזה אל ינח את ידו, וקופות רמבעה”נ וקביעתם וגבייתם אל יליזו מנגד עיניו, וידע כי בם חיי אלפי ישראל שבאה“ק תלוים, וחלילה להקל ראש בהם ומכש”כ להשמר ולהזהר מליגע אף בפרוטה אחת של קופות רמבעה"נ שהם לפרנסת עניים אמללים, זקנים וחכמים, אלמנות ויתומים – וכן להפך, כי לא ישנו מצדקה של החברה כנסת ישראל, לצדקה הכללית אשר לפקוח נפשות עניים.

ג) כל הבא להסתפח בנחלת החברה, עליו לשקול ליטרא אחת שטרלינג לשנה, (25 פראנק, 5 דאללאר, 9 רו"כ) ובהודע שמו, הוא יכתב בספר לחיים בירושלים, בכתב החברה כנסת ישראל, והיה שמו לברכה בהר הקדש, וחלק וצדקה וזכרון יהיה לו בבתי החברה כל הימים, ויוחק שמו לזכרות בספר החשבון השנתי אשר יוציא הועד כמבואר להלן.

ד) בהקץ מאה חברים, יבוחר ועד מאנשים בעלי דעה וכשרון, בעלי אמונה ורגש, לנהל את עניני החברה לכל פרטיה, ולחוקק חקיה הדרושים להרחבתה ולקיומה, ותחת השגחת הועד הכללי יעמוד לכל דבר גדול ונכבד, ורצון גבאי המדינות יהיה לו לקו, בכל הנוגע לזכות הנדיבים בצדק ובמשפט, וקניני השדות ובניני הבתים וחלוקתם בגורל עלפיו יהיה נגמרים ונעשים, בפני הועד הכללי דכוללות אשכנזים שבירושלים.

ה) אדרכל מיוחד יבחר לו הועד למדידת השדות ולתאר תבנית הבנינים ולהשגיח עליהם ממסד ועד הטפחות.

ו) הרחובות תהיינה רחבות, ושדרות אילנות לצל ולזכוך האויר ירימו ענפיהם בשני צדי הרחובות.

ז) כל בית יכיל לא פחות משני חדרים, ובית תבשיל, וחצר לפני הבית, ואולי גם מקום לגנה, הכל פי המקום.

ח) שלשה מיני בתים הם: של 60, של 80 ושל 100 לי"ש בערך, ובהגמרם יוטלו בגורל, והיה הבית הגדול למשפחה גדולה, הבינוני לבינונית, והקטן לקטנה, ובורות מים יכרו בכל הדרוש לשתיה, לרחיצה ולהשקאת האילנות.

ט) ועד מיוחד מיושבי המקום יבוחר להיות עינו ולבו על שמירת האחדות, והנקיון פנימה וחוצה, וכל השכנים חייבים לשמוע לפקודות הועד המפקח ההוא, ולהועד הפועל, בכל הנוגע לענינ המושב, לשמירת הנקיון והאחדות, ולנוע דברי ריבות ומדנים ונזקי שכנים, ולבנות כל בנין גם בחצרו מבלעדי רשיון הועד – מלבד רשיון הממשלה – לבל ישחית בבנינו את ההוד וההדר, המשטר והסדר.

י) בהבנות עשרה בתים, יקבוץ הועד את ראשי הכוללים ויביאו עמם שמות עניי כוללם, הראוים יותר ליתן להם בית לדור, לפחות משך שלש שנים, ויוטל הגורל מי ומי יזכה בהבתים, ולהם ינתנו למספר שנים אשר יסכים הועד, וכל מעשיו וחשבונותיו יהיו נדפסים ומתפרסמים בכל שנה ושנה.

יא) הנדיב אשר יתן נדבה מכספו לבנין הבית כלו, הוא יוכל לחות דעתו למי מעניי ירושלים מהחדשים או מהישנים, ינתן ביתו בשלש השנים הראשונות, או גם במספר שנים יתרות על אלו, ושם כל נדיב מנודבי כל כסף הבית יוחק על המשקוף למזכרת, לשם לכבוד ולתפארת, והיושב בבית יזכיר שמו לברכה במקהלות כל ימי חייו, ואחרי אריכות ימי הנדיב, יוחק שמו על אבן בקיר הבית, והיושב בבית חייב בשמירת הלמודים ואמירת קדיש ותפלת אמ"ר כנהוג בישראל, וגם בפנקס החברה יכתב שמו וזכרו בכתב מפורש וקים.

יב) וכה יהיה גם משפט הגבאי אחרי הקבץ עד ידו כמאה ליטרות והיתה זכותו כזכות הנדיב המבואר בסעיף י"א.

יג) מבין הבתים הבנוים בכל שנה, יופרשו בתים הדרושים לצבור, בתי תפלה ולמוד, בתי הכנסת אורחים, בקור חולים, בתי עבודה ולמוד מלאכה, והכל לפי רוב הבנין!

אלה המה שלשה עשר עקרי החברה בהתיסדותה, ועל פיהם הננו נותנים כעת חלק השדה אשר קנתה עדתנו עם קבר שמעון הצדיק (ז"ל) להחל שמה במלאכת הבנין, וגם הכסף שכבר נכנס ובא לקרן קימת בבית ועדנו, הננו נותנים להתחלת הבנין, וה' יגמור בעדנו ויראנו בבנין אפריון על מכון הר ציון.

תקותנו תאמצנו, כי נדיבי אחינו באה“ק שהם, באהבתם שאהבו את אדמת הקדש ובשמחתם שישמחו בהתיסדות חברה כזאת, ימהרו לתת ידם ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש, ואלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה ואוהבי שמו ישכנו בה כעתירת וברכת ראשי עדת ה' קהלת האשכנזים יושבת ציון ועריה, הבאים עה”ח בחדש שבט שנת אהיה כטל לישראל פעה"ק ירושלים ת"ו.

הצפירה, כ“ד באדר ב' תרנ”א.

בתוככי ירושלים עיה“ק, כ”ד טבת שנת “בא עת לפדיון” לפ"ק

צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי

לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב. (תהלים מ' י"א)

שאו שערי המגיד ראשיכם ובאו אל פתחי עולם לבשר צדק בקהל רב צדקת הצדיק השר האדיר המרומם אוהב שערי ציון סי' משה מונטיפיורי ה“ו את אשר הגדיל לעשות. אחרי קחתו ניחומים מגאוני הקהלות דאה”ק ת“ו על פטירת שרת החסד גברת הצדקות, אשתו סי' יהודית תנצב”ה, אשר חשף את זרוע צדקתו ועל הר צבי ממכון שבתו פרש כנפי חמלתו ונשא משאות נדבות הגונות מאת פניו, ואור ליום ו' לסדר “ויקם משה ויושיען”, הובאו לעיה“ק ת”ו לכל המקהלות יושבי עה“ק ת”ו, עד שבחרון השיגו נדבתו סך 140 ליטרע שטערלינג להספרדים והאשכנזים ביחד, ונתחלקו ועלה קרוב לחצי ליטרע שט' לכל נפש אשר לפקוח נפשות היתה זאת להם בעניים. ולירושלים שלח להספרדים לבדם 400 ליטרע שט' ע“ש הרב הגאון ראשון לציון הי”ו ולכוללות הפרושים שלח כן 50 ליט' שט' ע“ש הרב הגאון פליטת סופרינו מו”ה שמואל סלאנט נ“י ועמו הרבנים המובהקים מו”ה יעקב תאומים נ“י ומו”ה יעקב בערלין נ“י. ועלה לכ”נ לשיללינג אחד. וכל לכולל ווארשא שלח ע“ש הרבנים הגאונים ראשי עדתם שליט”א. וכן כל קהלות ערי הקודש ת“ו, יחד כולם טעמו מתנובת חסדיו מלבד אשר חנן את כמה יחידים ממיודעיו בנדבות מסוימות, ולב אלמנות הרנין, מה יקר חסדו! אין קצה לאוצרות הצדקה אשר רכש לו בערי הקודש, בהחיותו לב נדכאים רבים – גם ברוך יהיה. שבחי ירושלים אשר ה' חפץ למען צדקו לשום לנו שאירת בארץ, ונתננו לחן ולרחמים בעיני נדיבי עמו אשר חפץ לתת למו מהלכים בארץ החיים. כן יואיל אלק' וישפוך רוח חן ותחנונים בלבב גבירי עמו בקריות חוצות! למען יתעוררו ברגשות קדש ויחלצו חושים לצאת לישע אחיהם המייחלים לחסד על ידיהם אשר לע”ע בעוה“ר הנם נתונים לטרף למלתעות הלחץ והעוני. ורק לעזרת אחיהם עיניהם אשר יקומו ויושיעום ממרחק, וד' משמים ישקיף על עמו ונחלתו, השקפה לטובה על משפטו ישב, בב”י.

המגיד, כ“ג בשבט תרכ”ג.

ירושלים עה“ק חדש טבת תרל”ד.

במכתבי הקודם ספרתי אחת מני אלף הגדולות אשר עשתה ותעש הכנסיה שהיא לשם שמים בעה“ק ירושלם לטובת קיום ישוב אחב”י בעיה“ק, וממנה יקחלו הקואים לדעת מה בינה ובין הכנסיה אשר פועלי און ומחריבי קרתא קדישה קראוה בשם “עזרת ישראל”. הראשונה עוסקת בישובה של עיה”ק והאחרונה כל מעיינה להצית אש בציון אשר עד אבדן מחית בני ציון היקרים מחו"ל תאכל. עתה אחשוב כי לא למותר יהיה להקוראים לדעת כל פרטי תקנות “כנסת ישראל”.

מהתקנות האלה ישפוטו הקוראים מישרים על הטוב אשר צמח ויצמח בעז“ה לחיזוק התורה וקיום הישוב, מאחב”י בעיה“ק, ולא יאמרו עוד הרחוקים כי אך צלמות ולא סדרים שוררת בתוך ירושלים ואיש את רעהו חיים יבלע. לא כן הוא, אחינו מרחמינו דורשי שלום ירושלים! ואלה הם סעיפי התקנות במספר טו”ב.

תקנות הכנסיה כנסת ישראל.

א) יסוד הכנסיה ותכליתה העקרי, להיות האחדות שלטת בעיר קדשנו ירושלם ת“ו, ובייחוד כל בני הכנסיה יהי לבם אחוז איש אל אחיו בקשרי אהבה ואחוה ושלום ורעות, ויחד כולם ימדו הכן בכל עוז ותעצומות לשמור משמרת הכנסיה לכל עבודתה, ואשר עבודתה הראשונה והעיקרית, לרומם קרן התורה ודגלה, ולגדל כבודה וכבוד חכמיה, וכבוד עיה”ק ת"ו.

ב) הכנסיה תבחר אחת בשנה ועד של עשרה אנשים בעלי דעת והשכל ויראי ה' הידועים למוקירי רבנן, ורובם יהיו בני תורה, ובהם אנשים יודעי שפת הארץ ויודעים לכלכל דברים עם שרי הממשלה והקונזיליש יר“ה, ויהיו חמשה ממלאי מקומם למען לא יחסר הועד, ולעולם לא יפחתו משבעה בעלי הועד בכל מושב, ויהי' לועד סופר ונאמן ושמש. ויהיה בית מיוחד להועד אשר יסגר בצאתם ע”י ראשי הועד, או ע"י הנאמן.

ג) בבית הועד, על שולחן מיוחד, ישבו זקנים תלמידי חכמים, נבחרים בעת בחירת הועד, שמנה אנשים יהיו, ובכל מושב הועד יהיו מהם לפחות שלשה, והזקנים יקראו יועצי הועד.

ד) כך יהיה סדר הועד: כל ענין הבא לפניהם, טוב כי יהיה בכתב, ויקראהו הסופר בקול באר היטב, באזני הועד והזקנים, עד שכולם ישמעו ויבינו, ותהיה שתיקה בועד שכל אחד תתחולל דעתו עליו, ואח“כ יתחיל ראש הועד או היושב ראשונה לחוות דעתו, ואחריו השני והשלישי על הסדר, והמוסכם על פי רובם יכתוב הסופר על נייר ויושיטו אל הזקנים, דעתם גם כן על פי רוב, ואם הסכימו אל הועד, יצא הענין לפעלו, בלתי אם נוגע לדין תורה ימסר אל הרבנים הגדולים גאוני קהלות האשכנזים הי”ו; וכן אם לא הסכימו שלשה הזקנים אל הועד יקראו אל יתר הזקנים, ואם כולם יתנגדו אל הועד יקריבו לפני הרבנים גם אם אינו נוגע לד"ת.

ה) הועד הזה עליו לדעת כי עבודה גדולה וקדושה מסורה בידו וכל עניני כוללות האשכנזים בפנים העיר יהיו נחתכין על ידו, וידעו אנשי הועד מה העבודה הזאת להם, ומה היא דורשת מהם, ואך האמת לאמיתו יהיה נר לרגלם בלי משוא פנים ובלי מגור משום איש, וכל מעשיהם יהיו לשם שמים, וכל ענין הבא לפניהם לא בחפזון יגמרוהו, כי במתון ובפקוח עינים ולב להבין אחרית דבר מראשיתו, ולא ימהרו להאמין לכל דבר, זה כלל גדול, ובזה חפץ ה' בידיהם יצליח, להסיר כל ריב ומצה, ולמנוע כל מדון ותחרות מעיר קדשנו סלה, וליישר ארחות המטים עקלקלותם, אל דרך התורה ויראת ה', ולבלתי סור מפקודת הממשלה יר"ה.

ו) הועד ישתדל בכל כחו להרבות השלום בין כל הכוללים הספרדים והאשכנזים הי“ו ובייחוד בין רבני גאוני וגדולי הפרדים והאשכנזים הי”ו, למען יתחזקו כולם להגן על כבוד תורתנו, ועיר קדשנו, וכבוד חכמינו בכל עוז, וזה את זה יעריצו ויחזקו בכל האפשרויות, וכל ענין הנוגע לכלל יושבי ירושלם, מולדת בית או מולדת חוץ, אז נדברו יראי ה' ועד הספרדים עם ועדנו זה של האשכנזים ועטרותיהם בראשיהם יחד, למען לא יהיו ישראל לעיני העמים, ולעיני אחינו בחו“ל כשתי כתות ח”ו, ונבטח כי אחינו ראשי הספרדים הי"ו יתרצו לזה בכל לב.

ז) הועד יודיע אל הפחה יר“ה ושריו, ואל שרי הקונזוליש של ממלכות איירופא יר”ה את כל תקף הועד, ויקחו מכולם עוז וכח בחתימת ידיהם בפנקס הועד, למען נלך לבטח דרכנו בכח לעשות חיל בכל עניני העיר בעזה"י.

ח) יום מיוחד בכל שבוע יהי' להועד אשר בו כולם מחוייבים לבא בשעה מיוחדת, כל בעלי הועד וכל הזקנים יחד, לפקח על עניני הצבור בכלל ולראות אם הכל מתנהג במישרים ובנכוחות, ולתקן בכל מיני כוחות של מעוות. ומלבד זה, כשיהי' ענין נכבד יתאספו מהר ע"י קריאת השמש לבית הועד, ויתאמצו לגמור כל ענין כל הקודם.

ט) הועד יקבל גם ענין יחידים להשוותן במחלוקתם בכל אפשריותיהם, והדבר הצריך דין תורה יכופו את הממאן ללכת לדון עם חברו, למען לא ישמע שוד וחמס בגבולנו, ואין יוצאת צוחה ברחובותינו, ורק שלום בחילינו ושלוה בארמונותינו.

י) כל אנשי הכנסיה חובתם להגן על הועד ועל הכנסיה, בגופם ובמאדם. כיצד בגופם, לשמור את מוצא פי הועד לאשר ולקיים בכל אפשריותם את פקודת הועד ופעולתו; ובממונם, לתת כל איש כסף תמיכה תמידית להביא אל אוצר הכנסיה על ידי הועד אל יד הנאמן, וישתדל הועד בגביית הכסף ובשמירתו ובהקבץ איזה סך (ולע"ע אין צורך בו), יקחו בעדו שטרות בטוחות עושה פרי לכל הפחות ששה למאה לשנה.

יא) כסף המתוכן להכנסיה, יהיה שמור אך להשכיל להטיב בו טובה קיימת, ויחולק לשלשה חלקים: חלק אחד יהי' לתמוך ידי בחור השנון בלמודו, שיבינו בעלי הועד ע"י הרבנים הגדולים שי‘, כי ראוי להיות מורה הוראות בישראל, אז יותן לו מהועד די מחיתו, והוא ישקוד על למודו בשקידה עצומה, וישנן למודו בכל עת לפני הרבנים הג’ שי'; חלק השני, יהיה לתמוך בו ידי איש החפץ לשלוח בחפץ כפיו לעסוק באיזה מסחור להביא טרף לביתו, או נער שאינו רואה סימן ברכה בתלמודו ורוצה ללמוד אומנות, ידי הועד תתמוך לאלה. אפס כי לא ימהרו לתת הכסף עד שיבטח לבם באיש או בנער הזה כי באמונה יעשה מלאכתו, והכסף שיותן לאלה, ישתדל הועד לעשות לו בטחון אם אפשר, שישוב הכסף אל אוצר הכנסיה אחר זמן, ובפרט הכסף הניתן לעושה מסחר או קנין, יתן ערבות והתחייבות להיות הקרן קיימת וגם ארבעה למאה פירות לשנה, וזה תלוי לפי ראות עיני הועד ולפי האיש ולפי העת; החלק השלישי, יהיה לקניית שטרות הכוללים בחמשה למאה, והכולל אשר יתקשה שתי פעמים בתשלומיו, לא יקנו שטרותיו. ועל פי סעיף זה, עומדת הכנסיה “על התורה ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”, ולכל תמיכה בני הכנסיה קודמין, ובין בני הכנסיה ובשויון, הגורל יזכה ויחתוך, ועל פיו יותן את הראוי ליתן.

יב) שבת אחת בשנה יהיה קבוע להקהל בו כל בני הכנסיה, יחד כולם אל בית הכנסת הגדולה בחצר ר“י החסיד ז”ל, להתפלל שמה וכולם יעלו לתורה ויברכו את הרבנים הג' שי‘, ואת מנהלי הכוללים ואת הועד וזקניו ואת כל אנשי הכנסיה, ויתנדבו נדבות, והכסף הזה יהיה להציל איש מצרה הנופלת עליו פתאום ח"ו, ולפי ראות הועד נבחר השבת פ’ נשא לשבת הכנסיה.

יג) יען ברוב הדרת בית הכנסת, על כן בכל שבת ומועד ישלח הועד חמשה ועשרים אנשים מהכנסיה להתפלל בבהכ“נ הנז', ויהיה על פי דגלים, ואם יצוה הועד לשני דגלים או לכל בני הכנסיה לבא לביהכ”נ, יבאו ולא יסרבו.

יד) בלי הסכם הועד, לא יוכל שום איש מהכנסיה לעשות שום מעשה, גם בדברים העיקרים אשר הכנסיה עומדת עליהם, גם כי יחם לבבו, וכשיעשה, אין אחריותו על הכנסיה, ויהיה מה, רק את אשר יעשה בפקודת הועד, הועד יגן עליו לבלתי יגיע אליו כל נזק וצער.

טו) הכנסיה נתיסדה לטובת ותועלת העיר פנימה, והדבר אין להועד עם חו"ל, לא יכתבו מכתבים לבקתש הכסף.

טז) ממוני הכוללים עליהם לאשר ולקיים את הועד בחתימת ידיהם בפנקס הזה, ולהבטיח נאמנה לקיים מוצא פי הועד בנוגע להם, אם יצטרך הועד לכחם בעיני חלוקות להציל דבר אמת וצדק.

טוב) יש בידי הועד והזקנים להוסיף תקנות הנצרכות בכל עת, ויודיעו התקנה החדשה לכל בני הכנסיה, גם בכל שנה בהגיע תור בחירת ועד חדש, יוציאו פנקס נדפס בקצרה מהענינים הנכבדים שעברו בבית הועד בשנה ההיא, וחשבון בקצרה מההכנסות וההוצאות של הכנסיה בשנה ההיא.

על פי התקנות טו“ב תתנהג הכנסיה, ויתנהג הועד בעזה”י לכבוד ולתפראת והועד בעצמו ישים לו חוקים טובים וסדרים נאים וישרים, הן במושבם, והן בדבורם, בנחת ובסדר למען יצא ענין לפעלו מעוטר בכבוד והדר ובמתינות.

הראיתיך היום קורא נכבד בטוב ירושלים, ושאני נא עוד כמעט רגע ואעביר על פניך טוב אחד מבעלי הכנסיה. ואל תחשוב ידידי הקורא כי ארים לפניך על הנס את הראש מכל הכנסיה, כי אם האחרון והוא העומד בפתח הועד, הוא האיש המשמש את הכנסיה לכל צרכיה ושמו ר' אליעזר, הכי נקרא שמו אליעזר כי אלקי יעקב בעזרו. ואל נא תבט אל מראהו ואל שפל קומתו ואל חשכת פניו אשר קבצו פארור כי אם על פעולותיו אש פעל בקדש. הוא בשפלות קומתו, נטע שני עמודים, עמוד התורה ועמוד גמילות חסדים בחומות ירושלם, הוא בשפלות קומתו, גבר חיילים. עשה והצליח, לקחת מבני הנעורים בעלי מוח ושכל צח לתורה, מאלה אשר ריחיים בצוארם. והטו שכמם להיות למס עובד לבקש טרף לביתם, והשכירו עצמם בחנויות ובתי המלאכה, וירא – זה אליעזר – ראשית לו, למצוא נדיבי סתר אשר ישקלו כסף לנהל את אלה בהספקה מצומצמצ, ולקבעם כמסמרות נטועים אצל הגמרא ומפרשיה, ופוסקים ראשונים ואחרונים, ואם כי בחר לזה גבאים, הם עזבו כל המלאכה בידו, כי באמונה טהורה הוא עושה, ורבים ישקלו על ידו כסף חדש בחדשו אות שבת בשבתו, ולא יחשבו אתו, ועד כה עלה ביידו, לכלכל בלחם ומזון, לתשעה אלה, אשר בבקר הם באים אל בית מדרשם זה אשר בחצר ר' יהודה החסיד ז“ל אשר לכוללות הפרושים הי”ו, ובחצי הלילה בקיץ ובחורף שבים אלביתם, ושוקדים על לימודם כל היום וחצי הלילה באין כל בטול אף רגע, מלבד שעות האוכל והתפלה – בית כזה אם היה בעיר אחרת, היה קולו נשמע בכל כתבי העתים, לא כן בירושלם. קולו נחבא בין קולות יתר כל בתי המדרישם הרבים, ושרגא בטיהרא הוא! ובעזה“י מהבית הזה תצא תורה והוראה לישראל, ישועתה לה‘, הוא דמשק אליעזר! שדולה ושמקה כרם התורה וערוגות מטעיה, אשר עיני כל ישברון, כי תהיה לגפן אדרת, לארז מרום ונשא, וענפיו ארזי אל, וחברת גמילות חסדים יסד בציון האיש הדל הזה, עד אשר עד כה כבר יש באוצר החברה, אצורים בידי הסוכן נאמן ויקר רוח, הנגיד ר’ אברהם גוטמאן, ממונה לכולל אונגרן, ואחד מראשי הועד כנסת ישראל, מוכנים להלוות סלע לעני בשעת דחקו, נגד שטר כולל שיש לעני, אשר כך דרך הממונים דכל הכוללות הי”ו להטיב עם העניים הצריכים מאד אל חלקם אשר יבא להם אחר זמן, לתת להם שטרות וישיגו מחירם או בגמ“ח מהחברה או מנדיבי לב, או ימכרום בעת הכרח יציקם. וכמובן, כי גדול כח וטוב הגמילות חסדים פה עה”ק עד מאד, ומה יקרה החברה, ומה רוב טוב מיסדה! איש אשר כזה (בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר, יהולל בשער בת רבים מעשהו, ונוצר תאנה יאכל פריה גם בעוה"ז אם איש עני הוא, לא כן בעיר קדשנו) לא אסתרא בלגינא האיש הזה, רבות פנינים ואבני חפץ ואבני נזר כאלה מתנוססים על אדמת ירישלים – ומכל עמלו, אין בביתו לחם ושמלה וילדיו חשך משחור תארם מפני זלעפות רעב ועוני. ה' ירחמהו בתוך שאר עניי ציון וירושלים, ויחזקהו במפעליו אשר ראשם מגיע השמימה, ומעשה ידיו יכונן.

הלבנון, י“ז בשבט תרל”ד.

ירושלים עה“ק ת”ו יום ו' ג' אלול תרל"ה.

גם הלום ראיתי חובה להתיצב רגעים אחדים על מרומי “הלבנון” לדבר דבר באזני קוראיו הנכבדים על דבריו של הגביר הרי“מ פינס נ”י מראזינאי בנומר 50 שנה י"א.

ידידי הנכבד! אם רק בי נגעה יד סערת אפך אשר בחימה יצאה, החרשתי, כי כה דרכי מעודי לבלתי השב חורפי דבר, כי מה יפעל לי ומה מני יהלוך אם אויב או גם אוהב יחרפני או גם יכבדני, אחת היא לי. ואולם, גם בין הדברים אשר עמלת לגול מעליך אשמת זולות לבני ירושלם, גם בם נמצאו דברים הרבה בוטים רק לבלע כבוד יושבת ציון, ויש לאל ידי להשיבך מלין על כל דבור ודבור אשר יצא מעטך בחרות אפך בי, אבל אין קץ לויכוחים, לא יתנו ולא יוסיפו נעימות לקוראיהם. ורק בדרך כלל אשאלך מה חרי האף הגדול בי, הן אתה חסת על כבוד עצמך ואני לא אחוס על כבוד עיר ומלואה, עיר אלקים המלאה חכמים וסופרים יראי ה' ותמימי דרך? ולמענם הנני בא גם היום להשיבך רק על אודות הלהג ולעג הרבה על סוחרי ירושלם באמרך כי לא ידעו דרך המסחר וינהגו בה מנהג בזיון וכו' – ושאלת מדוע אינם שולחים סחורות ידם לווארשא, לאדעססא וכדומה וע“י קאמיסיאן כדרך התגרים. על זה אביא לפניך ולפני כל קוראי דברינו, כמה אנשים אשר שלחו יינות ושמנים ואתרוגים גם לווארשא גם לאדעססא ולא ליד איש קרוב או מודע כאשר אמרת, (אולי קרה כזאת מיד איש שוגה ופתי), כי אם ע”י קאמיסיאן וכדרך התגרים. ותשאלם מה עלתה להם. איותה נפשי כי תכיר את סוחרי ירושלם, אז תודה ולא תבוש כי הוצאת משפט מעוקל. אמת כי לא יתחרו סוחרי ירושלם את הסוחרים הגדולים והאדירים ברוסיא, אבל לגבי סוחרים של עיר ועיר ובפרט סוחרי האתרוגים, לא נופלים הם ב"ה גם סוחרי ירושלם.

עוד לי לדבר דבר. נזדמן לי כיום לראות עלה א' מעלי החבצלת, אשר יצא לפני שלשה שבועות, ושם נאמר כי רבים שואלים על מה בא השר מונטיפיורי לירושלם? אני לא שמעתי השאלה הזאת בלתי מאותם הלהוטים אחר חילוק נדבות, והשר לא בא בפעם הזאת לחלק נדבות כי אם לדבר גדול ונכבד, אשר בל“ס יודיעהו לכל באי תבל בספר מסעו. ובעל החבצלת אשר עמד כיום תמים בפתח אהלו של השר שיחי' עדי דחק ונכנס וקבל נדבה (והרב החכם ד”ר לעווי נ“י הודיעהו כי לחנם הוא שולח לו את עלי החבצלת אחרי כי אין לו פנאי(?) לקרוא בו. כל זה היה בפני. כי אותי הזמין ד”ר לעווי ני' בשם השר שי' לעמוד עמו ביום שיחלק נדבות לקרוא כ“א בשמו לפניו ועמדתי שמה ביום ההוא הוא יום ט”ו באב מן הבקר עד הערב. צדק מאד בעל החבצלת בשאלתו על מה בא השר שי'? ומי יתן והועד הנכבד בלונדון יעשה מהרה רצון השר הצדיק, כי אז ריוח והצלה יעמוד ליהודים בירושלים ובאה"ק כלה.

הלבנון, ערב ראש-השנה תרל"ו.

ירושלם, ט"ו חשון.

(תשובה ברורה על המאמר “עשירי החלוקה” שנדפס במה"ע “המליץ נו 161 ש”ז).

לכבודה של ירושלם ולהצלת דבר אמת, מוצא אני את עצמי מחויב להודיע את כל פרשת העבר אדות המאמר הנז' – מיד כשבא הגליון הנז' והובא לפני, רותחו דמי בקרבי על החמס והשוד הזה כי יעשה בעיר צדק, שיותן חלוקה לעשירים כאלה אשר כותב המאמר הנז' קרא בשם. ומה נורא הוא עון הגזל הקופץ בראש העשירים האלה שאין בהם בושה וכלמה לפשוט יד וליטול מן המוכן לעניים, – ואמרתי, אנכי אדרוש מאתם, ואמתות הדברים אפרש כשמלה לפני זקני עירנו ולא אחשה ולא אשקוט עד אשר דמי עניים יודח מקרב ירושלם, בעזה"י, עד מקום שיד אפשריותי מגעת.

בכל ימי החדש אלול וירח האיתנים לא נתנוני טרדותי העצומות במילי דמתא גם לפתוח פתחא להאי פרשתא. ומיד אחר החג עליתי ראשונה, להנזכר ראשונה במאמר ההוא, הוא הר"ר ביינש סלאנט, העשיר הראשון, ושאלתיו אדות קבלת חלוקה, ויען ויאמר: “על דבת השקר והלעז הזה, קראתי אלי את בן-יהודה עורך “הצבי” חתנו של כותב המאמר, ואמרתי אליו איך ירהיב חותנך להוציא עלי שקר כזה, ואיך לא יירא מאימת הדין והמשפט? ויען בן-יהודה כי לא מלב חותנו יצאו הדברים, כי חדש הוא מקרוב בא ורק מה ששמע מאחרים אותו הודיע”.

אחריו ראיתי את ר' ליב לאָמזער עומד בחנותו של מזון וצידה, ושאלתיו אדות החלוקה, ויענני, כי כבר ראה אתה ' שנ"ה יאָנס כותב המאמר ההוא ואמר “ישר כחך” כי העליתני למדרגת עשיר ואהי בעל אמנה ואקחה סחורה בהקפה. ואם אמנם גם בזיתני בלעז החלוקה, ושקר הוא, אבל במה נחשב הוא נגד הכבוד והתועלת והעושר הגדול אשר אצלת לי.

העשירים האחרים “בעלי הון ועושר” הנזכרים עוד באותו המאמר, הם בני מדינות אנגארן ודייטשלאנד, שבני מדינתם תומכים בידם בעין יפה בתמיכה הגונה, לא כמדת בני עסטרייך ורומיניא ואחרים וגם כי מועטים הם בני אותם הכוללים פעיה“ק, וע”כ מנת חלקם רב הוא, ואף אם היו עשירים באמת ומקבלים חלוקה כמו שאמר, אין אחריותם על מנהיגי ירושלם של כל הכוללים כלל, כי הם לבדם הם. ובכל זאת יש באנשים הרשומים באותו המאמר, אשר יודע אני וכל באי שערי עירנו יודעים, כי עם כבוד עשרם ורוב חלוקתם, אין הקומץ משביעם, וישוטטו לבקש מוצא למחיתם – וכבני מדי' רומיניא ואחרים שבארצנו, יבוקש ואינו מי שאינו צריך ליטול ונוטל! ועל דבר זה גם ה' יאָנאס בעצמו בע"כ כבר ענה אמן, כי לא מצא בכל בני רוסיא ופולין רק השנים הנזכרים לעיל, והם רב סלאנט ור' ליב לאָמזער, וזה שקר גמור, כי הם אינם מקבלים.

ויואל נא אדוני המו"ל לשום מקום במליצו למאמרי זה, ויסיר חרפה מעל ירושלם ומעל אנשיה ישרי הדרך.

המליץ, א' בכסליו תרנ"ד.

ירושלים י' שבט.

בתור קטיגור מדעת הקהל העמיד הר' שפ“ר ¹ למשפט הקהל במאמרו “ירא הקהל וישפוט” בהצפירה גליון 274, את “הרבנים” ו”הממונים" בירושלים בהשיאו עליהם אשמת “מלשינות ומסירות”, וכי המלשינות היא רק לנקום נקם “מאיש חרמם”, “ולהכות מכת פסיק רישיה את דבר הישוב”, ומלבד שהוא בעל די, נעשה גם עד, והעיד בדבר שלא ראה ולא ידע, וסיפר דברים לפני קהל השופטים, כאיש אשר בעיניו ראה ובאזניו שמע דבר דבור על אפניו, וכה יאמר שפ“ר: “בהראות המאמר במה”ע מהר סופר מהיר אשר עליו יאמרו כי הוא כל יכול וכולל – כל “הכוללים”, איש שידוע לכותב הטורים – שפ”ר – ולכל הבקיאים בעניני הישוב לחותר חתירות תחת “הישוב החדש” ללכת לבית הרש“ס ויעורר רבים, כי יעוררו את לב הרש”ס [הרב שלמואל סלנט] לבל יעבור ע“ז במתינות, ושליח לדבר מצוה זאת יצא מהרש”ס ויבא להראשון לציון החכם באשי ויאיים עליו כו‘, ויעוררהו לכתוב מחאה ולהדפיסה כו’ ולהדביקה כו‘. והמחאה היא באור דבדרי המאמר בנטיה ידועדה" כו’. ועומד ושואל: “איה מחאה קודמת לאשמה?” ועוד ועוד, עד שנעשה גם דיין, ודן את הדין לחובה, ובא גם לידי רוח הקדש, “כי להדברים האלה יצאו חוצץ הרבנים שבירושלים והממונים כו'”.

“שבו לכסא שופטי צדק” אקרא גם אנכי, אחד מהנתבעים לדין. “שמע בין אחיכם” כתיב, אסור לדיין לשמוע טענת בעל דין שלא בפני בעל דין חברו. וע"כ חובה עליכם להטות אזן ולשום לב גם לטענות הנתבעים, וידעתם כי אין כאן לא מלשינות ומסירות, ולא לנקום נקם, ולא להכות את דבר הישוב, ואין כאן לא ממונים ולא חלוקה, ולא התנגדות להישוב אף במאומה; אבל יש כאן הצלת הכלל, הצלת דבר הישוב החדש, והשבת חרון ושכוך כעס וחמה מהכלל וגם מהפרט. שמעו נא גופא דעובדא היכי הוי, מאיש אשר היה שליח בדבר הזה, ואשר כמו שמעולם לא יצאה תקלה מתחת ידו כן גם בדבר הזה, ועל כל דבר ודבר יש עדים ויש ראיות ברורות, שאינן קלוטות מהשערה ולא עד מפי עד – ויצא כנגה משפט צדק.

כותב הטורים האלה, הוא אשר שפ“ר מכירו “לחותר חתירות תחת הישוב”, (ומה אות? זו היא שאלה בפני עצמה), בהכנסו ביום א' טו”ב כסליו [תרנ“ד] העירה, שני ימים אחר הראות המאמר בהצבי, ובא לו כפעם בפעם לבית הרש”ס, מצא אנשים רבים אשר באו להרש“ס לבקשהו להתיעץ על אדות הסכנה הכרוכה לכלנו בעקב המאמר ההוא, המעורר “לעשות גם אנו כמעשה יהודה המכבי”, “אשר חרף את נפשו”, ויהרוג כו' ויסך בחרבו “על כבוד עמו וארצו” “ושנוזל גם בקרבנו דם הגבור הנערץ ההוא”, “בעד ארץ אבותינו” “לעמוד על נפשנו לאסוף חיל” “ואז נברך ברכת שהחיינו” – וכאובדי עצות היו משוחחים בפלצות ובעתה, והרש”ס גם הוא היה נפעם ונרעש, וכה אמר לי: “הן כשעמדנו לפני הפחה לבקש על אדות היתר הכניסה, ועיני זלגו דמעות לפני כבודו, הלא ידעת מה שהשיב, כי מידינו זאת לנו (עיין כתבי העתים המעוררים לאמר, “שאו נס ציונה” “נעלה ביהודה” כו' ודומיהם), באמרו לנו הן כל כתבי עתיכם מונחים לפנינו. ואנכי חשבתי לו שתי תשובות, האחת, כי אין כונת כה”ע כי אם לעבוד את האדמה ותחת ממשלת השולטן, וגם כי הלא מכה“ע מארץ אחרת הם באים. ושאלתיו אם מצא איזה עון בנו ובכל בני עמנו יושבי הארץ – ועתה – הוסיף הרש”ס לאמר בדאגה – במה נצטדק? אחר דברים כאלה שקשה לפרשם וקשה לחולמם".

ואנכי בראותי אז שהסכימו כעשרה אנשים ללכת לבית החכם באשי בהתלהבות עזה, אמרתי להרש“ס: מוטב שאלך אנכי ואשמע משפטו גם הוא, כי אמרתי שהספרדים אינם נלהבים כהאשכנזים, ונשמע בקר רוח מה בפיהם. ויהי כי באתי ביתה החכם באשי, ושם ישבו אבות בתי הדינים לעיין בדין אם לגזור תענית על הגשמים שנעצרו אז, ושאלתי להרה”ג החכם באשי, “אם קרא את הצבי”, ויהיה כהזכירי את דבר הצבי נשמעו קולות מהיושבים בפנות הבית על דבריו הנוראים. ויקח החכם באשי את הצבי ויקראהו, ויתלהב באופן נורא וכן גם ראש בתי הדינים שישב סמוך לו, וכאשר הוסיפו אנשים מהיושבים שמה להגיד, כי כבר התפשטו הדברים גם בין העמים והשרים וכי כבר עשו רושם נורא, פלצות ובעתה אחזום במורא, באמרם: “הבמצבנו הנוכחי אין חסר לנו אלא דברי בלע כאלה שיוכלו להשיא עון אשמה על הכלל כולו ולהמיט שואה לא נדע שחרה ח”ו“. ויאמר החכם באשי להמוכתר האשכנזי אשר בא שמה: קום קח את הגליון – הצבי – והולך מהרה את המבקר אשר מטעה”מ [מטעם המלכות], ובין תבין ממנו אם כבר יש בידו הגליון הזה, ואם הרגיש בו דבר תן לו בשמי את הגליון ואמור לו, “כי יען לא ישרו דבריו בעינינו, ע”כ הנני להודיעך כי אין איש זולתו יודע דבר ממנו, ואין אחריותו על איש זולת הכותב" – ואנכי כראותי שהמוכתר האשכנזי נעור ללכת בשליחות החכם באשי, אמרתי לו “קח אתך גם את המוכתר הספרדי ולא תלך בשליחות זו אתה לבדך” (וטעמי ונמוקי היה עמי בזה), ויקרא הרב “יהושע!” הוא המוכתר הספרדי, אבל לא היה בבית ויקרא להמוכתר האשכנזי ויאמר לו: “קום לך בשליחותי, כי אני שולחך” – וישתחו המוכתר ויצא, ואחר שעה או שתים אחרי שובו הודיע, כי מצא את המבקר יורד בזעף מלפני הפחה וגליון הצבי בידו. והמבקר אמר לו “הוי יהודים! זה מעשיכם ומחשבותיכם” ולא הניחו המוכתר לגמור דבריו, ויאמר לו “על דבר זה אני בא אליך בשליחותו של החכם באשי עם גליון הצבי, להודיע כי אין אחריותו על שום איש ישראל”. ויען המבקר ויאמר: “הן זה היום השלישי לצאת הגליון מהדפוס, ומדוע לא הבאתיו עד כה”? והשיבו, “כי ביום עש”ק ומכש“כ ביום השבת אין החכם באשי פנוי לקרוא בכה”ע" – ויאמר: “אם כן טוב איפא, אנכי אמהר להודיע גם זאת להפחה וארגיע רוחו הסוער” והמתין עד שובו, ויאמר לו “כי טוב ונחוץ שיתן המחאה בכתב ותהיה ידועה וגלויה לרבים” ויסר החשד, והקל מזה גם מהיחיד, כי אינו דומה חטא יחיד לחטא רבים בחשד כזה.

הרבנים הג' ואבות בתי הדינים כשמעם הדבר הזה, צוו לערוך המחאה והיא סתומה ולא מפורשת, ויותר יש בה כדי לפרש כונתה על עניני הדת שבעל המאמר לגלג במאמרו ההוא על התורה והמצוה. יראה הרואה אותה בעין בלתי משוחדת וישפוט; ובה הודיעו חותמיה “כי לא מלבבם יצאו הדברים המוזרים לכל אשר בשם ישראל יכונה ולא בידיעתם נכתבו”. עוד הודיעו בה הרבנים הג' “כי כולנו עבדים נאמנים לאדוננו השולטן” וכו', ונדפסה המחאה עם הדבקת מארקען כפי החק של כל מודעה, וכמה ממנה נדבקו? שמעו ואגידה לכם!: שתים בבהכ“ג הספרדים ושתים בבהכ”ג של האשכנזים, ואחת נמסרה להפחה, ומאין באה ההודעה הנפרזה לשפ"ר “כי נדפסת למאות ונדבקת בשוקים וברוחובות”?

ועתה שפ“ר, אתה מרחוק העמדת שופטים, והיית בעצמך הבעל דין, העורך דין, העד, והדיין! וחרצת משפט עפ”י עדות עצמך “שרבני ירושלים וממוניה ויקירה ואנשי המעשה וכו', המה בכבודם ובעצמם נעשו דלטורים ומלשינים ומוסרים מן השוק”. השמעו אזניך מה שהוצאת בפיך? איה אפוא העד אשר שמעת מפיו דברים שקבלתי ממנו לעדות גמורה, והם שקרים וכזבים בדויים, והאמת הברורה שכל באי ירושלים יודעים אותה עומדת ומנסרת בקולי קולות, שאין כאן מלשינות, כי אם הצלחה ושיכוך אף והסרת חרון וקצף מעל ישראל!

צאו וראו מכתבו של הרג הגדול ראש רבני תוגרמה בקונסטנטינופול, שהוא רחוק מירושלים ומעורך הצבי, ואין בו לא שנאה ולא קנאה, והוא בשני מכתביו: האחד מיום ט' טבת להגרש“ס והשני מיום י”ב בו להרה“ג החכם באשי דפה, כותה בנוסח אחד וז”ל: “כתי”ק נכון הגיעני עם מכה“ע הצבי והמחאה הגלויה הנתנת מאת מעכ”ת והרה“ג כו', ותכף לקבלה מצאתי חובה לעצמי לבא בדברים שבכתב ולהציע את הענין רע ומר מול שרי הממשלה הרוממה דפה לגלות חרפת נכל העורך המכ”ע הנ“ל, הכל כאשר לכל בבירור דבר דבור על אפניו, וגם את אשר המה בחכמתם יפה דנו יפה עשו דבר בעתו מה טוב להודיע ולהוודע באזני השרים כי מיד עיני ראשי עדתנו פקוחות על דברים כאלו. וה' יהיה עמנו לעזרנו ע”ד כבוד שמו ולא נוציא תקלה מתח“י כי לא דבר מועט הוא, ואחלה פ”ק [פני קדשו] להודיעני בבירור את משפט האיש הלזה, הכ“ד מיקירו ומכבדו באה”ר וברב עוז ושלום רב (חתום) הצעיר משה הלוי. (חותמו). וכל כך למה, כי הוא בפנים ואתם מבחוץ, הוא יודע דעת שרי מעלה, ומבין ומאזין ומקשיב לכל דבריהם והשקפותיהם, ויודע עד כמה חייבים בני עמנו להתרחק מן הכיעור והדומה לו, וגם יחיד שעשה ורבים לא מיחו, אומרים: מתוך שלא מיחו נקרא על שמם.

וברייתא מפורשת לפנינו, ר' ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת “בגזרה שוה, בקל וחמר, בבנין אב, בפרט וכלל, ודבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, בדבר הלמד מענינו, ודבר הלמד מסופו”.

ואשתקד ע“י חטאו של איש פרטי בעניני מכירת קרקעות נאסרו לפי שעה הקנינים והבנינים וגם תקוני גגות מן הדלף, ואף כי אחר ששה חדשים גברו חסדי הממשלה והותר האסור, רק בסייגים, בכל זאת טעם המרירות של חדשי האיסור עודנו בפינו וכמה בע”ב בעלי נחלאות גדולות הגיעו עד ככר לחם ממש, כי אין קונה עוד מפחד מעשים כאלה, וברור הדבר כי אם לא מהרה המחאה לבא, כי היו האסורים מתחדשים ומתחזקים, ולא מהשערה כי אם מן השמועה המפורשת ממי שיש בידם לעשות – הדברים אמורים!

ועתה שופטי צדק! הגידו נא אם יש גם אבק דלטוריא בהמחאה? ואם לא היו חייבים לעשות כן לטהר להשקיע אש גדולה אשר לא לחנם יגורו ממנה? ושפטו נא אם בצדק יצא שפ“ר ויעפר בעפר ויקלל ויחרף מערכת גאוני ישראל שני מאורות גדולים אשר שמם נודע בשערים זה רבות בשנים, והמה ב”ה זקנים שקנו חכמה ודעת ויראת ה' טהורה והנם מתונים במעשיהם ובדבורם וכ"ש בחתימות ידיהם, ועתה, כשהם הוציאו מחאה כזאת מתחת ידם ידעו את אשר לפניהם, כי הם תמיד מחליפים אמרים עם הפחות והסגנים ויודעים מה שהם שומעים מפיהם, ואיך הרהיב בעוז בנפשו לתת אותם לגדופים כאלה, למלשינים ולמוסרים מן השוק? אוי לדור פרוץ שכך עלתה בימיו, והוא מדמה עצמו לישעיה הנביא אשר היה בירושלים והוכיח את עם על פי ה' ברוח קדשו, אוי לאזנים שכך שומעות!

ומי התיר לו לשפ“ר להכניס ברוח קדשו גם את ה”ממונים“; ממונים מי הביאם לדבר זה שלא התערבו בו כל עיקר, ודבר הישוב מאן דכר שמיה בענין הזה? כי אמר שבאו להכותו מכת פסיק רישיה! אמנם כבר הותר לסופרים להלבין פנים ודם נקיים להרשיע, ובפרט אם הם יושבי ירושלים, וגם בלי דרישה וחקירה, כאשר ראינו רבות, והננו נעלבים ולא עולבים, כי מי יקום לנו עם סופרים האומרים שפתנו אתנו ומי אדון לנו, אבל, כי יקום איש אחד לענות סרה ולהקים את הקהל לשופט, על פי עדות עצמו בדברים שלא ידע ולא ראה, כי רק אולי שמע ממי שנוגע בדבר, ולשום את ירושלים לשמצה ורבניה וחכמיה לגדופים עפ”י עוף הפורח באויר, זה לא שמענו כמעט בלתי היום.

ובנוגע אל כותב הטורים האלה אשר העיד עליו ה“ר שפ”ר כי הוא “חותר תחת הישוב החדש” לא לעדות הוא צריך, כי מעשיו הרבים אשר פעל ועשה בלי עצלתים והכרכים אשר בנה בעמלו זה חמש ועשרים שנה ², ואין לו מהם אפי' בית אחד, המה עדיו והם חיים וקיימים לעד ב“ה, וגם אדמת פתח תקוה מי היה מהקונים הראשונים, ומי יסד החברה פ”ת? ויקומו נא אוהבי הישוב אשר בעה"ק וסופריהם מרחוק ויראו נא לנו באצבע מה עשו המה באהבתם? והנה אנו יודעים את מעשיהם ופעולותיהם, אבל פני חבת הישוב החדש אנו בוחרים בשתיקה.

אלה דברי איש אשר תה“ל רבות כונו ידיו בעה”ק ורבות פעל ועשה גם לטובת הכניסה ³, וב“ה מעולם לא יצאה תקלה מתחת ידו, וגם על אותו המכתב “קול מהיכל” אשר סופרו ורוב חותמיו כבר אינם בעולם, יצא כותב המכתב הזה במחאה גדולה על עמודי המליץ תומ”י ⁴, – כי מאד מאד חביב עליו הישוב והעבודה וחותם א"ע בשם מחזיק ולא חותר, בונה ולא סותר.

רצוף בזה העתק מכתב הרבנים הגאונים דפעה"ק ותשובתם על ענין הצבי למי שישאל מאתם על כך ⁵.

לאות ולמופת על האמור במכתבי הקודם הנה לפניכם תשובת הרבנים אשר השיבו ביום ח' שבט להרב ד"ר אדלר בלונדון. ואלה דבריהם:

יתענגו על רוב שלום טובה וברכה מע“כ ידיד ה' וידין עוז הרב הגאון המפורסם לשם ולתהלה כש”ת מו“ה נפתלי אדלר הכהן נ”י רב הכולל לכל מדינת בריטניא.

מכתבו היקר מיום כ“ג טבת לנכון הגיענו, ואדות עורך הצבי אשר הרב ר' צדוק הכהן נ”י מפאריז חלה את פני מעכ“ת שיכתוב לנו כי נשתדל להוציאו לחפשי, הנה כבר כתב לנו הרב הנ”ל בעצמו דברי תוכחה, ואנחנו הודענוהו במענה רך דברים כהווייתם וכן נודיע בקצרה למעכ"ת אשר נראהו כמתמיה מעט על המעשה.

כמה גדולים דברי חז“ל שאמרו אל תדון את חברך עד שתגיע “למקומו” – למקומו ממש, כי ברור לנו כשמש בצהרים אשר מי ומי מגדולי חכמי ישראל אם היה עמנו ונמנה עם הבד”צ באותה שעה, לא היה זז משום עד שתצא המחאה שיצאה מאתנו לשכך כעס וחימה, ולכבות האש הגדולה אשר נשקה ביעקב על הדברים המוזרים שנדפסו בהצבי ואשר עד מהרה עשו להם כנפים בקול המולה והגיעו ליד המבקר מטעה“מ, שכן חובת העורך שיגיש לפניו את הגליון ברגע צאתו מהדפוס, וגם בעיר הוא נמכר למאות עד כי מיום ט”ו כסלו יום התפשטו ברחובות ובשוקים עד יום טו“ב בו יום צאת המחאה, כבר עלה ובא הדבר עד שרי הממשלה, והם, שאינם יודעים לשום כונים לדברי מליצות, קבלו הדברים וההתעוררות הנפרזה “לעמוד על נפשנו ולאסוף חיל” כפשוטן. ואנחנו כששמענו עד כמה גדול חרי האף וכי על הכלל כלו יצא הקצף, וכבר יודעת נפשנו מאד עד כמה מדקדקים כעת עם בני עמנו, וגם על חטא יחיד נאסרו אשתקד הבנינים והקנינים ותקוני הבתים והיינו חרפה לשכנינו ונפש רבים באה עד דכה ע”י האיסור הנז' שהיה לפי שעה, ואמרנו אם אנו מחשים ומצאנו עון ח“ו אשר לא נוכל כפרו, כי יאמרו מתוך שלא מיחו נקרא על שם הכלל. ע”כ מצאנו חובה לנפשנו לצאת חיש מהר ביום טו“ב כסלו במחאה להודיע לכל כי לא מלבנו יצאו הדברים ולא בידיעתנו נכתבו וכי אין אחריותם על שום איש זולת הכותב, ובזה כבינו אש לוהט, שככנו אף וחימה מעל הכלל, וגם מהכותב בעצמו הוקל העונש הרבה מאד ע”י המחאה, וכאשר אמרו לו השופטים שעל ידי המחאה הוסר החשד מרבים והוקל אנשו מאד כי אינו דומה חשד יחיד לחשד רבים, וכעת הוא חפשי עד יצא משפטו בביירוט אשר נקוה כי יצא בדימוס – ולע“ע הנה גם הרב הכולל דמדינת תוגרמה הרה”ג ר' משה הלוי נ"י היודע דעת הממשלה העליונה, כשראה את דברי הצבי ודברי המחאה כתב לנו כי יפה עשינו דבר בעתו.

דברי הדו“ש מעכ”ת ומצפים לישועה ולרוחה, וחותמים בברכה.

הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט בא סימון ישא ברכה. (מקום החותם).

שמואל סלנט. (מקום החותם).

הצפירה, ב' דר“ח אדר ב‘, ג’ וז' באדר ב' תרנ”ד ⁶.

ירושלים עה“ק ת”ו ח' תשרי תר"מ.

החברה כל ישראל חברים כשמעה כי אין רוח שלומי אמוני ישראל נוחה מההנהגה הדתית של מקוה ישראל ביפו¹, מהרה ובאה בברית עם איש יקר ונכבד, רצוי לשמים ולבריות, חכם אליהו ששון יליד ארם צובה Aleppo ותושב ירושלים, אשר נמצא בימים ההם בפאריז. ותפקידהו על כל עניני הדת והתורה בנחלת מקוה ישראל. הוא ילמוד עם הנערים ראשית למודי ויסודי הדעת בהלכה ומוסר. יפקח עין על קיום המצות התלויות בארץ. הוא ישגיח על שמירת השבת וכשרות המאכלים וכו' וכו‘, ולא יהי’ תלוי בכל אלה בדעת אחרים. ידיעתנו את האיש היקר הזה אשר תרוה ויראת שמים ודרך ארץ וידיעת העולם בו התלכדו, תתן תקוה בלבבנו,כי תעוז ידו על המעצורים והמפריעים האפשרים להנתן על דרכו ע"י תחבולות מתי און וחורשי רע, ותקותנו משולשת:

א‘) כי הנערים באי הבית ההוא לא ישובבו עוד משובה נצחת. ויגדלו ויפרחו בכרם היהדות והאנושית, [כך] ואדמת הקדש תשא פרי אשר יהי’ קדש הלולים לה', ולא יאדמו פנינו מבושת בהנזר יושבי דה“ק [צ”ל עה"ק] מלקנות מפירות הבאות מסביבות יפו מפני חשש פירות מקוה ישראל.

ב‘) כי החברה הרוממה כל ישראלים חברים תשוב ותעמוד לעינינו בהוד כבודה וצבי תפארתה, בהוודע בעליל כי עד כה כל מה שנעשה נעשה שלא בידיעתה, ולא הי’ גולה את אזנה.

ג') כי גם יתר הפרצות שזכרתי במאמרי בהמגיד² (ראה שם) יגודרו ויתוקנו כהלכתן, ואדוני בתי החסד לא ישענו עוד על עויליהם מוליכיהם שולל השופכים בוז על ישרים למען ישארו הם אלה על משמרתם ואלה על קבלת טובתם מהם והשרים האדירים ההם לא יכשלו עוד בבני אדם שאינם מהוגנים, ובהגישם טובתם לאחיהם שבעה"ק לא יוסיפו הביאה בקיתון של חרפה, כי אם בכלי חפץ ובכובד והדר יעטרוה.

המגיד, ה' בחשוון תר"מ.

ב"ה, ערב חג הסוכות בירושלים.

אם אותו האיש החותם בשם “אחד מן הישוב” אשר יצא לריב ריב האמת אף שאיננו נוגע בדבר, יתנדב גם הפעם להוציא האמת מנרתקה, עוד לא אדע בשעה זו. כי עודנו פוסח על שתי הסעיפים, באמרו, מה בצע? ולמי יעילו אמרי? אם לבני ירושלם, הן הם יודעים הכל כמוני; ואם לבני חו“ל, אחרי אשר מו”ל המ“ע שנדפסו בו דברי הקטיגור לא קבל דברי הסנגור, כי אם “להשתדלות” שאין בה ממש. וההמון אומר: “מה תועיל טוען בתעצומותיך, אם הדיין אינו חפץ בהצטדקותך”, ועכ”פ אם ישיב אם לא ישיב, אנכי רואה חוב לעצמי להודיע האמת כמו שהיא, ולהודיע ולהגלות עד כמה אותו “אחד מן השוק” על נפשו לא חס וימלא פניו קלון בשקרו במילי דעבידי לאיגלויי ושגלויים ועומדים!

ובראשונה יפול היסוד אשר עליו בנו מו“ל מ”ע “המליץ” את החלטתם: “כי סוף סוף העבירו בני הכולל את ממונים והסופר העוזר על ידם. וא”כ סופו מוכיח על תחלתו כי דברים בגו" –

וכה יאמר המודיע ההוא בגליון 98 למ“ע הנ”ל בנוגע להעברת הממונים והסופר:

ויהי בחדש תמוז העבר, ויבא הכסף להכולל. ולא בא הכסף להממונים כפעם בפעם, כ“א כחפץ בני הכולל באו השטרות בשביל כל אחד והכסף בא ליד הרב מ”ח. –

כן, בא הכסף ליד הרב מ“ח, אך לא רק בפעם הזאת לבדה כי אם זה כעשרים שנה רצופות הכסף בא על שמו בצירוף עוד אחד מיתר הממונים. וכן הפעם ואחרי אשר התחילו לשלוח יוקסין משם בעד כל אחד, שלחו משם את הכסף ע”ש הרב מ"ח, והיוקסין על שמי!

ויהי כבוא הכסף והיוקסין לידינו והרמ“נ נ”י כפעם בפעם מסר הכסף לידי, אמרנו אחרי שכבר קיבל כל אחד מהיחידים את חלוקתו ע“י שטר שקיבל מכולל ומכרו ויאכל גם אכול את כספו, חובה עלינו לדבר על לב כל אחד מהיחידים לחתום על היוקס המיוחד שלו “שקבלהו ע”י שטרות כמקודם”. וכן התחילו אחדים לחתום. אבל נמצאו בבני הכולל שאמרו “אמנם קבלנו חלקנו בשטרות וחייבים אנו לפלוני ולפלוני המלוים או לחברות גמ”ח; אכן גם למוכרי קמח שאכלנו אשר בטובם חיינו אני וביתינו, גם להם אנו חייבים“. והקהילו קהלות, והמלוים בעלי השטרות לעמתם נקהלו יחד, עד אשר שבועי שבועות נשבעו ראשי המדברים של היחידים להמלוים כי לא יפסידו מאומה, ואך הפעם יניחו להם לקבל חלקם, ובפרט כי בא חלק גם לפרעון שטרות. ואחר עבור ימים אחדים שקטו הרוחות והיוקסין חלקתי בין היחידים, וכ”א קיבל כספו מיד האיש אשר גם הם גם הרמ“נ והממונים נתרצו עליו; כי אנכי לא רציתי בשום אופן לתת בידי שנית את מה שכבר נאכל פעם אחת. וכדברים האלה כתב הרמ”נ הוא הרב מ“ח, וכן גם אני לתמן, ויספנו לכתוב להם כי הבט אל עון כזה לא נוכל, ולא יוסיפו שלוח שנית לידינו לא הכסף ולא היוקסין, וידינו משוכות לגמרי מעניני הכולל הזה, ולכה”פ עד שיופרעו החובות.

וטוב בעיני להעתיק בזה את דברי המכתב מיום כ“א אב העבר בנוגע לפרט זה. והמכתב מכתב הגזברים דתמן הוא, נכתב באצבעות העוסק התמידי אשר הכל נחתך על ידו תחת פקודתם. וז”ל:

כ' ידי“נ הגאון כו' מוהרמנ”כ נ"י וכו' וכו'.

מכתב הדר“ג להרה”ג נשלח אלי ואיני יודע מה הרעש הזה שהסבו היוקסין בעיר הקדש, האם ח“ו לא יסולקו החובות? כבר כתבתי להדר”ג וכותב גם כעת כי ח“ו לא יעלה על דעתנו שום מחשבה לבלי סלק החובות, אבל ההכרח נותן לסלקם מעט מעט. כי אחרי שבר שאי אפשר הוא בהנהגה הקודמת בנתינת השטרות וכאשר גם כהדר”ג כמ“פ. ואם כי העניים כבר קבלו את חלקם משנה הזאת וגם על של אחריה וכו', אבל איך נוכל להניח את העניים בלי שום חלוקה כשנה ושנתיים? וכאשר כבר כתבתי כל זה להדר”ג ונתן הצדק לנו. וע"ע באין אופן אחר הוכרחנו לחלק את השילוח הזה, לחלק לעניים – אף שכבר קבלו – ולסילוק שטרות.

וצר לנו מאד שכהדר“ג נועל דלת בפני השילוחים על שמו וכו'. – גם ידברו נא על לב ידידנו היקר הר”י ריבלין נ“י לבל ימשוך ידו מעניני הכולל ולא לשמוע לדברי כל למען לא יהרס ח”ו כל הכולל. וכו' וכו' ואו“ש וברכה לכ' ידידי כו' כו' מוהר”י ריבלין נ“י. עיני כ”ה יחזו בדברי לכ' הרה“ג ש”י וחלילה לכ“ה למשוך ידו מעניני הכולל ובכל האפשרי ישתדל גם כ”ה בכל הענינים שטובת הכולל תלויה בהם ולא יחת מכל ויתבונן נא כי העניים והאלמנות והיתומים לא אשמו מאומה. ואיך יוכל לראות ברעה אשר ימצאם ח“ו אם כ”ה יניח ידו מעניני הכולל. בטוח אנכי בכ“ה שיתן אזן קשבת לדברי בקשתי לטובת העניים ויתברך כו' כנפשו ונפש דו”ש בכל לב ונפש.

(גוף המכתב שמור בידי להראותו לכל דורשו).

והנני שולח ספר חשבון א' רצוף בזה (אף שכבר שלחתיהו לכם במועדו, אכן בראותי כתוב מפורש במ"ע “המליץ” כי לא בא לידכם – הנני שולחו בזה שנית). בו תראו אם כתובה בו הוצאה של סך 1700 ג' על דמי דואר, אשר עליה הרעיש הכוזב שמים וארץ והקים מכסאותם כל כנעני ארץ. ופתחו נא וראיתם כי כן כתוב: הדפסות וכתיבת קבלות ודמי דואר 1977.10. והידעתם את כתיבת קבלות, אשר למנדב ואשר קופתו מוציאה 50 קאָפ' שולחים קבלה מיוחדת. וההכנסה שהיא בס“ה לפני ניכוי ההוצאות כתשעה אלפים רו”כ, צאו וחשבו כמה אלפים קבלות היא צריכה. אמנם יש קבלות גם על סכומים נכונים, אכן מספר הקבלות עולה למעלה מארבעה אלפים, ויותר מאלף גרוש יוצא לשכר הכתיבה מלבד ההדפסה כי הטופס נדפס והדפסת מכתבים אחרים נחוצים. ודמי דואר יחד עולה לסך הנז'. הנה תפסתי הפרט הזה, אף כי יש לי להראות בעליל על כל דבור ודבור של אותו המאמר “הממונים בירושלם” כי הוא בדוי מלב. ויצא מן החזקה ומן הכלל: כי במילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי. אכן, לדורשי וחובבי אמת יספיקו דים ההוכחות האלה.

מובטחני בהמו"ל כי יתן מקום גם לדברי אלה. למען יצרפו ויתלבנו ויתבררו הדברים ויתפזרו העבים ויהי אור.

המליץ, ז' בחשוון תרמ"ז.

כבוד ידידי רעי הרב… כו 'מהור“ר יואל משה שאלאמאן נ”י, מעריך ספר “יהודה וירושלם”. שלום לך ולקוראיך הנכבדים.

בכל ספרי דברי הימים לישראל משנות דור ודור, עם ספורי קורות בני עמנו והליכות חייהם עלי ארץ ותבל, לא נמנעו מכתוב זכרון בספר גם את המקרה אשר ממעל לגבול הטבע, אשר קרה לאיש או אשה, משפחה או שבט. ואיש אין בשלומי אמוני ישראל, אשר יפון באמתת המקרה ההיא, אם אך מפי סופר נאמן יצאה. יען יודע כל שער עמינו, כי חיי איש ישראל בתבל שלובים וקשורים עם חיי עולם אשר בעבר לירכתי הטבע, ולא נפלאנ היא להתפרץ חזון רוחות על מסלת חיי איש ואיש בתבל ארצה.

ואם השמיעה מענינים נפלאים ומוזרים אל הטבע לא רחוקה היא מלהכנס לאוזן השומע, הלא גדולה הראיה! ואת אשר עינינו ראו, עיני ועיניך בתוככי עיר קדשינו, ואחר כל הבחינות אשר בחננו ונסינו לבלתי מהר להאמין גם למראה עינינו, לא נשאר כל ספק בלבבינו על אמיתות הדבר. אל נא תמנע מלתת גם לפני כל קהל קוראיך. כי לזאת יקרא חדשה, אשר תעשה גם רושם נאמן על רוח ונפש איש הישראלי. ואם אין הרושם ניכר במצבו החומרי, ניכר הוא במצבו הרוחני.

ואנכי באחזי בקצה החרט, הנני אנכי להעלות על הגליון את כל אשר ראתה עין שנינו בקרב רבים ונכבדם מאחינו גם יחד, אשר היינו שם בבית פעמים רבות.

ילדה בת עשתי-עשרה שנה, בת אשה עניה, ואב אין לה. והילדה טובת שכל מאד, נפלה למשכב בחדש שבט העבר. שלשה ימים ראשונים היתה כמו מוכה בסנורים ובתמהון, ובחרדה ורעדה נוראה נדחפת מקיר אל קיר, ואין אומר ואין דברים נשמע על פיה. הרופא הבריטאני שם כל מעיינו בחלי הילדה הזאת, ויסה בסממנים שונים, אך לא להועיל. ואחר שלשת ימים פתחה את פיה ותחל לקלל את אמה, ולחרף ולגדף את הדת וכל קדשי בני ישראל. אם ראתה את אמה מתפללת או מברכת כל ברכה, ירקה בפיה, חרקה עליה בשניה ותצעק צעקות נוראות מחרידות כליות ולב, בקולות מקולות שונות, פעם כשור פר, פעם כתרנגול וכעז וכחמור נוער. כה החליפה קולותיה מרגע לרגע. וכהזכיר איש לה שם ה' ובקשת עזרתו, או בית כנסת וכל מקום קדוש, התחבאה ותסב פניה אל הקיר וצעקה וירקה וחרקה שן. ובהזכיר לפניה שם כומרים ובתי תיפלות, שמחה ואמרה טוב! טוב! אני להם והמה לי. ובהדליק אמה נרות שבת, לא נחה ולא שקטה עד אשר כבו. ובליל ראשון של פסח כל שעת הסדר, נעו אמות ספי הבית מקול צעקותיה ונחרותיה האיומות, וככה לכל דבר שבקדושה. ככה עברו שלשת ירחי שבט אדר ניסן, וכל עמל האם האומללה – להסתיר המקרה הזאת, כי אמרה מקרה הוא ויעבור, ואיש על ידע.

אבל רוב הימים הודיעו ופרסמו את המקרה לרבים, וינהרו העם יום יום אל בית משכב הילדה, אשר גם אנכי לא מנעתי את רגלי לבא שמה פעמים רבות. והדברים אשר שמענו מפי אחרים כן ראינו בעליל. וכי שאלנוה מה זה? ולמה זה תרוקי? השיבה בשכל מליה – “הלא ידעתם אותי, האנכי ירוק ארוק על הזכרת… (לא יכלה הוציא מפיה דבר של קדושה, גם אם לא יכלה לבטא בשפתיה) כי הלא רק זה אשר נכנס בקרבי הוא המדבר, הוא הרק, הוא הצועק כל הקולות הנוראות”. וכי שאלנו, מי הוא אשר בתוכך יושב, ואיך נכנס אל תוכך? ומתי? ספרה לנו בשפה ברורה, אשר חותם האמת חתום על כל הגה שיצע מפיה. וכה ספרה – “בשלשה ימים הראשונים נראה אלי והחרידני עד מאד, והתאבק עמי לילה ויום ואימה חשכה גדולה נפלה עלי, ישבתי ולא נחתי, עמדתי נדחפתי, שכבתי נהפכתי, עד כי אחר שלושה ימים נכנס בי” – ומי הוא? “מומר אשר בן עשרה שנה המיר דתו”. – ומה שמו? – “שמו לא אוכל להגיד על דל שפתי הלא הוא, והגד בל אוכל כי לא יתנני”. – “ועד מתי ישים משכנו בתוכך?”. “עוד יעברו ימים רבים, והוא לא ישמע לקול מלחשים ולא יצא כי אם בזמנו”. ועוד היא מדברת, והנה החלו הצעקות לצאת מתוך גרונה, והיא יושבת לא נופלת. ומחצי שעה עד שעה תמימה לא חדלו הקולות האיומות. ככה היה לה כמה פעמים ביום. ואכילתה היתה יותר גסה מבימי בריאותה.

עד אשר בעבור ימי ספירת העומר, נתקבצו עשרה חכמים מחכמי הקבלה ועשו מה שעשו והתפללו תפלות מיוחדות בביתה. והיא הוסיפה לצעוק צעקות גדולות ומרות, והיא אמרה: “לא ישמע אליכם ולא יצא עד אשר יומו יבא ויצא”. והנה אחר ימים מועטים חדלו הקולות וגם נשתק מלולה, ותשכב כעשרים יום כאלמית לא פתחה פיה. ואחרי כן אמרה לאמה, כי יוליכוה על מערת אליהו בהר הכרמל בחיפה, ולא יספה דבר עוד. ומהר נסעה אמה עמה לחיפה, ותישנה במערת אליהו. ויהי בבקר, ותאמר לאמה: “ברוך ה' כי נרפאתי, וצוני ללכת לטבריא אל קבר ר' מאיר בעל הנס”. אמה בגודל שמחתה מיהרה ונסעה עמה לטבריא. ובסוף חדש תמוז חזרה האם והבת ירושלימה, והנערה בריאה וצלולה כקדם. ותראני האם, ותבשרני, ותספר לי מכל אשר היה בחיפה ובטבריה, ותאמר אלי כי תבקשני לבא ביתה ביום שבת קודש, פרשת נחמו, לראות מפלאות ה' העושה מלאכיו רוחות.

המקרה הזה, אשר כל באי שערי ירושלם ראוהו, ראוי הוא להחקק בספר זכרון ליראי ה' כמו ספרך “יהודה וירושלם”. והנני חותם גם שמי לעדה.

יהודה וירושלם א, תרל"ז.

פרוד הדעות בינינו ובין אחדים מהעוסקים ברעיון הישוב בא"י הביא לידי מלחמת דברים בכתב ובדפוס, אשר לו היתה מתונה כמשפט הביאה לברור הדברים וממילא גם להשתוות הדעות שהיא המטרה הרצויה, אך למורת רוחנו ראינו ובאנו לידי הכרה, כי הנלחמים משני הצדדים נדעכו בחומם ממקומם ועברו גבול המתינות וקרירות הרוח אשר מלחמת דעות כזו דורשתמידי לוחמיה, ואף גם נספחו אל הנלחמים האלה שאר מיני לוחמים, שמהם אינם מכשרים כלל לדבר זה ומהם שאין כונתם טהורה ואשר הסבו את פני המלחמה ותהי למהומה ואנדרלמוסיא וחדלה להיות מלחמת הדעות ותהי למלחמת דברים חדים ונמרצים, דברים מרים ומרעלים.

הדבר הזה הסב חלול השם, בזיון וקצף גם יחד, כי יש אשר למדו ממנו לשנוא ולהשניא חלילה את הרעיון של “חבת-ציון” העולמית כשהיא בפני עצמה, מה שלא עלתה על דעתנו מעולם, ויש אשר בדמותם כי שונאים אנחנו את הרעיון ההוא, הפכו את צור חרבם לעומתנו וחרפו ובזו את ירושלים ואת רבניה וחכמיה ומנהליה וישימו את כבודם כעפר לדוש. והכל יודעים כי עלילת שוא היא משני הצדדים, כי ב“ה אני כנים ויש ביד איש ואיש בהעוסקים בצרכי צבור פעה”ק ירושלים ת“ו לאמר בפה מלא: “בור לבבי ונקיון כפי רואה אלקים ויוכיח!” ואף גם לא שונאים אנו לרעיון חבת ציון העולמי כי אם להיפך, מאוהביו הנאמנים אנו, ולא זו בלבד אלא כי גם ממקדישיו ומעריציו אנחנו, ולא זו בלבד אלא כי מיוצריו ובוראיו אנחנו ומראשי מוציאיו אל הפועל, כאשר יעידו עלינו העדים החיים והקיימים, הם הפרורים הרבים העוטרים את ירושלים מסביב אשר אנחנו הח”מ היו הראשונים ליסד האגודות האלה, והם המושבות “פתח תקוה” ביהודה, ו“ראש פנה” בגליל שהתכוננו על ידי בני אה“ק הנקראים בפי מבזיהם בשם אוכלי החלוקה, ורק אחרי שהתכוננו שתי המושבות האלה, אחרי שנראה ראשית התגשמות הרעיון לפעולה על ידי בני הארץ הקדושה עצמם, אז החל אותו הרעיון לצמוח בחו”ל, ומי היו מיסדי “פתח תקוה”? עוד הפעם אנחנו, ודוקא מהחתומים מטה! ואל יאמר אדם חלילה כי תוהים אנו על הראשונות, אדרבא, עדיין במקומנו אנו עומדים וכל נפשנו וכל לבנו נתנו לאותו הרעיון, וה' הרואה ללבב הוא הרואה עד כמה שמחים אנו על כל צעד ושעל שמתקדם בו אותו הרעיון להלאה לטוב ולברכה. – אך זה הוא ממשפט המלחמה כי יבקש הצד האחד להזיק לשכנגדו בכל אשר תמצא ידו ויש גם נגד הוכחת לבו, ובראותנו כל זאת ובהעלותנו על לב כי גדול נזק המלחמה הזאת מתועלתה, כי ירבה על ידה חלול השם ויתגבר כח השקר בעולם, לכן באנו בהסכמה עם ראשי ועד הפועל לחברת התמיכה שביפו והחלטנו משני הצדדים כי חפצנו לשבת מריב והחלטנו להודיע הסכמתנו זאת גלוי לכל ישראל, ולבקש מכל איש לאיזה דגל שהוא נמנה: לחדול ממלחמה לא מועילה כי אם כאיש אחד ישום איש איש לבו לעשות ולפעול במקצוע טובת הכלל שהוא עוסק בו, להרימו ולשכללו עד מקום שידו מגעת ולהזהר בכל זהירות לשפר מעשיו לבלתי תת תואנה לתלונות ולמחלוקות, ובכן בקשתנו שטוחה לפני עורכי מכה“ע מאיזה דגל וצבע שהם כי לא יתנו מקום מעתה לדברי הריב כלל ומכ”ש לדברי הנרגנים מעוררי מדנים, אשר ניחא להו במחלוקת ומהומה למען תמצא ידם לצוד את צידם במים העכורים, והכל על מקומו יבא בשלום.

המגיד החדש, ג' באייר תרנ"ו.