נר־נשמה לסגן אלוף

פרץ ברם ז"ל

שנקטף בדמי ימיו

הזמן:       הווה

המקום:       דירה מפוארת בתל־אביב

המשתתפים

אלעד גורן       חקלאי

יצחק גורן       אביו

רות             סטודנטית

אריק גלבוע    קצין שני בצי המסחרי

שולה          נערתו, אחות בבי"ח.

שיקי          יבואן מזון

רוני          עובד משרד החוץ

דן רונן       רב־סרן

ארנון          מפקח ראשון במטה הארצי

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

אור עולה וחושף חדר רחב ידים. דלת אחת מובילה לשאר החדרים ואילו דלת שניה פונה לעבר הרחוב ונחבאת במפלש הכניסה. ליד הכניסה חלון רחב ידים. החדר מרוהט ברהיטים העשוים מעץ בהיר המורכב על גבי צורת ברזל מפותלות. ספה רחבה ונמוכה. לידה שולחן נמוך וסביב לו כורסאות. לא הרחק משם ניצב בר משקאות מפואר ועליו מקלט רדיו ופטיפון מודרני. התאורה עמומה. הרדיו מצריח “ממבו איטלינו”. בקבוקי משקאות מפוזרים על פני החדר. בחדר, שולה, רות, שיקי ואריק. שולה ואריק רוקדים “ממבו”. רות עומדת בצד ליד הבר. שיקי יושב בכורסה ומחזיק בכוסית משקה.

שולה: (תוך כדי ריקוד)…הי ממבו… ממבו איטלינו… הי ממבו…

רות: זהירות, שולה! השמלה שלך…

שולה: לא יקרה כל אסון אם יראו משהו. היום חוגגים. אריק מפליג מחר לאירופה.

אריק: (מחבק את גזרתה בלהט) זהו בדיוק. צריך לזכור את טעמן של הנערות הישראליות לפני שפוגשים בצרפתיות.

שיקי: לחיי הקצין השני של “גלילה”!

שולה: לחיים!… הי ממבו, ממבו איטלינו…

שיקי: ממבו פה וממבו שם. העיקר לחיים.

אריק: לחיים.

רות: אני כלל לא מסוגלת לטעום מהויסקי הזה.

אריק: חבל שאינך נהנית. בפעם הבאה אביא לך מיץ עגבניות.

שולה: אריק! אל תלחץ אותי… אין לי כוח לנשום…

אריק: אני משתגע אחריך.

רות: אל תקבלי את דבריו ברצינות, שולה.

שולה: אני יודעת. אותו הפזמון הישן: אני נטרף אחריך, אני חולם עליך, בלעדיך אין לי חיים…

רות: לא היתה נערה אחת במחלקה שלנו בפלמ"ח, שאריק לא ניסה לחזר אחריה.

שיקי: הצ’יזבטים שלו על הים שיגעו את כל הנערות. (סוגר את הרדיו).

רות: עד היום לא סיפרת לי כיצד ימאי וותיק כמוך, התגלגל לפלמ"ח?

אריק: קרה לי מה שקורה לכל ימאי. נמאס לי הים לתקופה קצרה ולכן ירדתי ליבשה.

רות: הייתם צריכים לראות איך שהוא הרגיש את עצמו על היבשה. נדמה לי שבים לא הרגשת מעולם כל כך טוב.

אריק: זוכרת?

רות: אם אני זוכרת? כל המחנה קם על הרגלים בלילה ההוא…

שיקי: כשהוא ניסה להכנס למיטתך ובטעות נכנס למיטתה של שפרה שפיצברג השמנה!

אריק: חברה, דחילק. קצת נימוס. אל תזכירו חטאי ילדות.

שיקי: הלואי ועל צוארי היו תלויים חטאים כאלה.

רות: שיקי, מסכן שלנו. מה היה חסר לך כשהיית האפסנאי של המחלקה? כל הזמן עשית חיים!

אריק: בפלמ"ח הוא עשה חיים וכיום הוא גורף כספים. אני אומר לכם שיבואני המזון האלה יודעים להסתדר. מה שהם רק לא…

שיקי:…אריק! אל תגלה סודות מהחדר.

שולה: שיקי באמת כל כך עשיר?

רות: (בלגלוג) ודאי. תחפשי בספר הנישומים ותראי שהוא נמנה על האומללים שהצהירו רק על סכום של עשרת־אלפים לירות הכנסה לשנה. את יכולה לראות כיצד הוא גווע ברעב.

שיקי: מה נטפלתם אלי? רות, מאז שאת דוגרת על מדעי הרוח שלנו, הפכת את כולנו לחולי רוח.

אריק: עם עוזי לפחות אין כל סכנה, מאז שהתחיל ללמוד ארכיאולוגיה.

שיקי: בטח! לההפך למומיות באיזו פירמידה מחורבנת.

שולה: ואני הייתי משוכנעת שעוזי יבוא אתך, רות. מה קרה? היכן הוא?

רות: עוזי?… הוא עסוק בלימודיו בימים האחרונים. משום כך לא יכול היה להגיע מירושלים.

אריק: עסוק מאוד! גם זו תשובה. ודאי התלבש על איזו נערה ולך הוא סיפר שהוא לומד ארכיאולוגיה. הוא כנראה מתמחה באנאטומיה.

שולה: עוזי הוא גבר רציני!

אריק: הי, פצפונת, אל תתחילי כבר לבגוד בי. לפחות תמתיני עד להפלגה.

שיקי: אתה מתחיל לקנא! אבל באמת, היכן עוזי?

רות: אריק, לא איכפת לך להביא לי כוס מים קרים?

אריק: ברצון, ילדה, את מצטרפת אלי? המטבח תמיד מפחיד אותי בחושך.

שולה: אני אפחיד אותך יותר.

אריק: הה!

שולה: הה! הה! (פורצים בצחוק ויוצאים).

רות: עוזי… בכל מקום, עוזי!

שיקי: רבת אתו?

רות: חדל! אני מבקשת ממך לא לשאול שאלות. עזוב אותי במנוחה.

שיקי: נדמה לי שעבר ביניכם חתוך שחור.

רות: אולי.

שיקי: אל תכעסי עלי. אני מתענין אך ורק מפני שתמיד הייתי וגם כיום מוכן לעזור לך.

רות: שמע, חבוב, אני יודעת. אבל עכשיו אין זה זמן מתאים לדיונים על הצעות לעזרה הדדית. שמור את עצותיך להזדמנות אחרת.

שיקי: תמיד היית כזאת…

רות: שיקי, חדל.

שיקי: מה יש? אני רק רוצה לעזור לך.

רות: תעזור לי אם תרפה ממני!

שיקי: בבקשה… בבקשה…

שולה: (נכנסת ביחד עם אריק) איזה פחד! עד שמצאנו את כפתור החשמל.

שיקי: אל תנסי לספר לי שהדלקתם את החשמל.

אריק: מי זקוק לאור? הנה המים הקרים. (מגיש לרות כוס).

רות: חבוב, מחה את הליפסטיק מעל שפתיך.

שולה: אתה רואה? אמרתי לך.

שיקי: מה אמרת לו?

שולה: אמרתי לו שהליפסטיק יורד, אז הוא דווקא התעקש לנסות.

אריק: אולי תפסיקו את השטויות? נחפש אחר מוסיקה.

רות: עוד לא נמאס לך?

אריק: מה?

רות: ממבו… ימבו…

אריק: אני כבר יודע מה שאת רוצה. (מחקה) “הרוח נושבת קרירה ואנו סביב למדורה… הה.. הה…” כך יותר טוב?

רות: פעם היה זה טוב גם בשבילך.

אריק: תשכחי את הימים ההם. פעם! מה שהיה מת. בכלל חדלי לעקוץ (מחפש אחר מוסיקה) אני עוד לא משמש כרית לסיכות, מותק. (נקלטת מוסיקה).

שולה: יופי, גלי צה"ל. זהו… ככה! הולה־הולה, ריקוד הואי נפלא…

קרין: “הננו¹ מבקשים את סליחת המאזינים על ההפרעה בתוכנית…”

אריק: מצא לו זמן מתאים! דווקא כשהגענו לאיי הואי…

קרין:…החיפושים אחרי שני הצעירים נכנסים ליומם השני. כל מי שיודע פרטים על דרך העלמם, מתבקש להתקשר מיד עם תחנת המשטרה הקרובה ביותר למקום מגוריו. ממטה או“ם נמסר, כי קציני או”ם יצאו למקום בלוית חברי ועדת שביתת־הנשק לחקור במקרה. הננו ממשיכים בתוכניתנו, מוסיקה לריקודים… הולה – הולה… (אריק מחליש את המנגינה).

אריק: זה מתרחש מדי יום ביומו. או שימצאו אותם או שלא. איך אומרים? אחד פחות אחד יותר.

רות: מספיק עם הבדיחות הטפלות!

אריק: עכשיו המצב מתחיל להיות מסוכן! (צלצול ממושך בדלת הראשית. דקה מתרחשת דומיה. שוב צלצול).

שיקי: נראה מי הוא הפרצוף שמעיז להפריע לנו. (יוצא לכיוון הדלת).

שולה: את עוד נשארת מחר בתל־אביב?

רות: אני מוכרחה לחזור לירושלים. יש לי בחינות בעוד עשרה ימים.

שיקי: (קולו בלבד) ובכן אלעד? אתה ממשיך עם ההפתעות שלך!

רות: אלעד!

אלעד: (קולו בלבד) לא שיקי. במקרה קפצתי לכאן (נכנס לחדר. אריק קופץ ומחבק אותו).

אריק: אהלן אלעד! מה נשמע? המון זמן שלא ראינו אותך.

אלעד: מה אתה מתפלא? אני נמצא במושב הנידח שלי ואילו אתה מקיף עולם ומלואו.

שולה: הוא דומה מאד לעוזי.

שיקי: תכיר את שולה. החברה החדשה של אריק. שולה, זה אחיו הבכור של עוזי.

שולה: אני רואה שלא טעיתי. קיים בניכם דמיון. שמי שולה.

אלעד: נעים מאד.

שולה: אל תהיה כל כך בטוח. סבלנות אדוני, מוטב שתכיר אותי יותר טוב.

אלעד: הנה מה שאני מחפש. בחורה עם חוש הומור.

אריק: ידעתי שיש לך חוש הבחנה כמו שלי.

רות: אם כך, הוא אומלל למדי.

אלעד: (רק עתה מבחין ברות) הנה גם רות! כמעט כל מי שנשאר מהמחלקה נמצא כאן הלילה. איך התגלגלת לכאן?

רות: סתם, קפצתי לבלות את השבת בתל־אביב.

אלעד: שמע, שיקי, לא איכפת לך אם אתגורר בביתך יום־יומיים? מסרתי גם לכמה אנשים את המספר הטלפון שלך במקרה של איזו הודעה דחופה.

שיקי: נהגת כשורה. כל הדירה עומדת לרשותך. אני באמת שמח שבאת. תזכור תמיד שלגבי החברה נשארתי אותו שיקי. מה שיש לי עומד לרשותם.

אלעד: ידעתי שלא תאכזב אותי.

אריק: אותי תשתה משהו?

שולה: יש עוד וויסקי. מזוג לו כוסית.

אלעד: תודה. אינני שותה משקאות חריפים.

שיקי: לגמרי לא השתנית.

אלעד: אין כאן משהו אחר לשתות לבד מהבקבוקים האלה?

שולה: מה בנוגע לקפה טוב?

אלעד: אם את מתנדבת להכין אותו, אני מוכן ומזומן.

רות: מוטב שתכיני כבר קפה לכולם. השעה מאוחרת.

שולה: כולכם נהייתם פתאום ילדים טובים. יש לך השפעה חזקה עליהם.

אריק: מה הפלא? אלעד היה מפקד המחלקה שלנו בפלמ"ח.

שולה: כך? (יוצאת).

אלעד: אולי תסבירו לי מה פשר החגיגה הזאת?

שיקי: אריק מפליג מחר לצרפת. ובכן, כרגיל לפני כל הפלגה, עורכים שתיה קלה לזכר הימים שהיו ואינם. הימים הטובים.

אריק: אלה החיים: שותים, אוהבים ומתים.

רות: פעם היתה לך סיסמה שונה: אוהבים, לוחמים וחיים.

אריק: פעם! מה שהיה פעם טוב כיום כסיפורי מעשיות לילדים.

אלעד: הו, אריק, קשה להאמין שהשנתית. מבחינה זו אתה מזכיר לי את רוני.

שולה: הבחור שעובד במחלקה לעמי המזרח במשרד החוץ?

אלעד: כן. תתכוננו לראות גם אותו בקרוב.

אריק: (נוטל כוסית) לחיי המפקד לשעבר!

שיקי: לחיי כולם.

אריק: ובכן, ספר מה נשמע אצלך ואצל הזקן. ודאי לא קל לכם במשק בפרט כשעוזי עזב אתכם.

אלעד: לא קל, אבל כדאי. עוד שנה עוזי מסיים את חוק לימודיו ובינתיים אני והזקן ממשיכים למשוך בעול. החיים מתנהלים במסלולם הרגיל.

שיקי: עד כמה שאני זוכר, הרי שגם אתה רצית ללמוד?

אלעד: רציתי. אבל מה אפשר לעשות? אחד משנינו חייב היה לוותר ולהשאר במשק עם הזקן.

רות: ואתה הוא שויתרת.

אלעד: מדוע לא? את יודעת לא פחות ממני עד מה עוזי מוכשר. הוא בלי ספק קודם לי. זכותו המלאה ללמוד ואני שמח שיש לאל ידי לעזור לו.

רות: חבל רק שהוא אינו דומה לך בעוד כמה תכונות…

שיקי: בחיי שאת השתכרת מהמים.

אלעד: לא נורא. זה עלול לקרות לכל אחד.

אריק: כמו כלום.

אלעד: ועליך שומעים גדולות. כבר קצין שני, מה?

אריק: שטויות. אין לכך כל חשיבות.

שולה: (נכנסת כשהיא נושאת מגש קפה) בלי שטויות. הקפה הזה הוא באמת טוב.

אריק: חמודה שלי, את באמת נערה זריזה.

שולה: אני מסוגלת להיות עקרת בית טובה.

אריק: באמת אלעד, טוב שבאת.

שיקי: הרמז של שולה היה ברור. ברור מאד, אריק.

אריק: אולי תעזבו אותי במנוחה?

אלעד: אני רואה שלא השתנית. עדין אתה רוצה לשמור על חופש התנועה.

שולה: חופש התנועה? הוא חי חיי כלבים. מדי פעם כשהוא חוזר מהפלגה, אני היא שצריכה להכין לו מלאי של כביסה חדשה, לתקן את הגרבים, לסדר את…

אריק: שולה!

שולה: בסדר… שתו את הקפה. למה אתם מחכים? להזמנה מיוחדת?

אלעד: מענין לדעת במה שאת מתעסקת. היא בחורה מאד אמאית.

שיקי: אגלה לך בסוד. היא אחות בבית חולים “הדסה”.

אלעד: אכן עסק רציני.

שולה: אולי נשים איזה תקליט על הפטיפון? (צלצול טלפון. שיקי ניגש אליו).

שיקי: הלו? הלו? כן, נכון… את אלעד גורן? בסדר, רגע אחד בבקשה… אלעד, זה בשבילך. מהמטה הארצי של המשטרה.

אריק: מהמשטרה?

אלעד: תודה שיקי. (ניגש לטלפון) הלו? מפקח ראשון ארנון? כן… כן… אני מבין. זאת אומרת שטרם נמצא דבר… עוד מחפשים? מה? סבורים שעברו בטעות את הגבול? כן… בסדר. אני נשאר כאן. תמסור לרוני שאני מחכה לו. תודה רבה לך.

אריק: מה קרה?

שיקי: מי עבר את הגבול?

אלעד: עוזי יצא לדרום במטרה להגיע לסלע אדום ביחד עם אילנה, אחותו של רוני. עקבותיהם נעלמו מזה ארבעה ימים.

רות: ידעתי…

שולה: הרי שמענו עליהם את ההודעה ברדיו!

אריק: לך ותדע שדווקא הם שהלכו… קרה משהו רציני?

אלעד: מי יודע? חוששים שהם נפלו בשבי אחרי שחצו את הגבול בדרך לפטרה. עד כה לא הצליחו לברר דבר. שלטונות ירדן מכחישים שידוע להם משהו אודותם.

שיקי: לאן את הולכת, רות?

רות: אינני יודעת… אינני יודעת…

אלעד: רות, לא ידעת על התוכנית הזאת?

רות: לילה טוב. (יוצאת).

שיקי: עשית שטות, אלעד. לא הייתי צריך להגיד לה את האמת. היא נפגעה.

אלעד: במוקדם או במאוחר היתה נודעת לה האמת.

שולה: הענין כל כך רציני?

אלעד: הו, לא!

שולה: אם כך רות תהיה² בסדר גמור. אריק, תשמע את התקליט שאני משתגעת אחריו. אתה יודע, הו מי פפה… טו מי הי ווס…

אריק: חדלי מזאת עכשיו.

שולה: שש… תשמעו! (הפטיפון מתחיל לנגן. שולה מתחילה לחולל) תשמעו מה זה יופי! הו מי פפה… הי ווס וונדרפול טו מי…

אריק: חדלי, אמרתי לך!

(שולה נעצרת על מקומה מוכת תדהמה. האור יורד באיטיות. המוסיקה גוברת ואחר מתחילה לגווע).

תמונה שניה    🔗

למחרת היום. שעות בוקר מוקדמות. הדירה נראית כלאחר מהפכה. בקבוקים מפוזרים. שירי סיגריות. הרהיטים אינם במקומם הקבוע. נמצאים בדירה, רוני, אלעד ומפקח ראשון ארנון.

רוני: יותר מאשר ספרתי לך בפעם הקודמת, אינני יודע כל פרטים נוספים.

ארנון: חבל. אתם מבינים, אני זקוק לידיעות מדויקות ככל האפשר.

אלעד: שמע, ארנון. תאמר לי מה הסיכוים למצוא אותם במשך היממה הקרובה?

ארנון: אינני יודע.

אלעד: המצב לא השתנה. מחפשים. חוליות בודדות של אנשים נמצאות על פני שטח ענק. כיצד אתה רוצה שימצאו אותם?

ארנון: גם חיל־האויר הצטרף הבוקר לחיפושים. אין לך צורך להתרגש.

רוני: זאת איננה התרגשות. כולנו יודעים כי בסופו של דבר ימצאו אותם.

ארנון: לאחיך היה איזה כלי נשק?

אלעד: אינני יודע. אבל אני מתאר לעצמי שהוא לא היה מעיז לצאת ללא נשק.

ארנון: שום פרט שיש בו אחיזה של ממש!…

אלעד: אולי נפסיק לחפש אחר פרטים וניגש למעשים? מוטב שתעזור לנו לארגן חולית חיפושים. אינני מאמין בניסים. אני רוצה להיות במקום.

ארנון: ברצינות, מה אתך? אתה באמת חושב שתוכלו להועיל במשהו?

אלעד: חדל להתבדח. חבל על כל רגע. לדעתי, ככל שתמהר להרכיב מחברי חולית חיפושים, כן ייטב.

רוני: אתה מדבר שטויות.

אלעד: שטויות?

רוני: מה אתה כבר יכול להוסיף שם? עשרות חוליות מחפשות אחריהם ודווקא אתה תבוא ותפתור את סוד העלמם?

אלעד: מהיכן אתה שואב את הבטחון שלא נצליח?

רוני: לא אמרתי שאני בטוח. אף לא אמרתי שלא נצליח. רק עוררתי את השאלה.

אלעד: כל זמן שאינך בטוח ואיש מאתנו איננו בטוח, אז חובה עלינו לנסות. נמאס לי כבר לשבת כאן בשעה שנוכחותנו שם, עלולה להביא תועלת.

רוני: אלעד, אתה רחוק מאד מלשכנע אותי.

ארנון: מדוע לא? אני דווקא מתחיל למצוא טעם ברעיון הזה. הדבר לא יפריע לאיש אם יצרפו אתכם לחוליות החיפושים.

רוני: אני רואה שאלעד הצליח לשכנע אותך.

ארנון: אנחנו חייבים לנסות את כל האפשרויות.

אלעד: אתה מוכן להתחיל לברר את הענין?

ארנון: על כל פנים אנסה. עכשיו אני אגש למטה הארצי לברר באיזו מידה יסכימו לשיתופכם הפעיל. מי מכם מצטרף אלי?

רוני: אני אגש אתך.

ארנון: בסדר. במידה ויתברר משהו באופן סופי, אחזור לכאן.

אלעד: אני אהיה כאן.

שיקי: (קולו עולה מהמטבח לאחר שיצאו ארנון ורוני) הלכו?

אלעד: כן. אינני מסוגל להבין מה קרה לרוני…

שיקי: (נכנס) מי יודע? יתכן ויש בידו נימוקים צודקים. מה השעה?

אלעד: תשע.

שיקי: הו־הו! לא הרגשתי איך שהזמן חולף. המסיבה הלילה הרגה אותי לגמרי. אלעד, חדל להסתובב כך.

אלעד: (ממשיך לצעוד חסר סבלנות) אני רוצה שעוד היום נצא לשטח. הישיבה כאן מוציאה אותי מדעתי.

שיקי: קשה להאמין שדווקא אתה מתחיל להתעצבן.

אלעד: עיקר העצבנות שלי נובעת בגלל הזקן. השארתי אותו לבד במושב כשהוא יודע משהו מאשר קרה. בגללו אני מודאג. הוא יותר מדי קשור בעוזי. (צלצול בדלת הקדמית).

שיקי: יבוא. הדלת פתוחה. (נכנסת רות) בוקר טוב, רות.

אלעד: מה את עושה כאן? הרי את צריכה להמצא בירושלים.

רות: צריכה, אבל אני כאן.

שיקי: מה קרה לכם? כולכם נמצאים באותו שק. עם של חולי עצבים.

אלעד: דאגתך מיותרת, רות.

רות: כך זה נדמה לך. אמת שאתם לא מודאגים. יושבים בנחת ללא כל פעולה של ממש. מחכים לתוצאות החיפושים…

אלעד: אם מענין אותך לדעת, הרי שיתכן ונארגן חולית חיפושים מחברינו.

רות: הרפתקאה מענינת. הייתי מוכנה להמצא עכשיו בחברתו של עוזי. אולי באמת עשיתי שטות.

אלעד: איזו שטות?

רות: לא חשוב. איפה רוני?

אלעד: הלך למטה הארצי. הוא יעמוד בקשר טלפוני עם מרכז חוליות החיפושים.

רות: הישיבה הבטלנית שלכם…

שיקי: מדוע את מתחילה לקנטר?

רות: לקנטר? אני פשוט שואלת שאלות שאין לכם כל תשובה עליהן…

אלעד: שיקי, אני נגש לנוח. במקרה שארנון יחזור אל תהסס להעיר אותי.

רות: (אחרי יציאתו של אלעד) עשיתי שטות שבאתי לכאן.

שיקי: היית חייבת לחזור לירושלים. נסתדר גם בלעדיך (צלצול) יבוא! (הדלת נפתחת ואריק מופיע).

אריק: אהלן, עכברי יבשה!

רות: אריק,…מה קרה?

שיקי: מה אתה עושה כאן? אתה הרי…

אריק:…צריך להמצא בדרך לצרפת! (צוחק) קרה קלקול בחדר המכונות. לכן החלטתי לקפוץ ולהעיף מבט בשני הצעירים המפורסמים.

רות: הטרחת את עצמך לחינם.

אריק: כך? זה לא מוצא חן בעיני. הייתי בטוח שהם כבר נמצאו. כמה ימים עברו מאז שהם נעלמו?

שיקי: חמשה ימים.

אריק: והסברה היחידה שהם נפלו בשבי הלגיונרים?

שיקי: יש לך השערה אחרת?

אריק: חבל שאי אפשר לברר ביתר דיוק את המצב המזופת הזה.

רות: אין לנו כל קשר עם מודיעין? שם היינו יכולים לברר בדיוק מה הענינים.

אריק: מודיעין? זה רעיון…

שיקי: במודיעין? הרי דני רונן יושב במטה מודיעין.

רות: הוא עובד במטה הארצי. צריך לצלצל אליו!

אריק: אבל עד כמה שאני מכיר אותו, קשה יהיה לסחוט ממנו פרטים. בכל זאת כדאי שננסה להתקשר אתו.

שיקי: אתם המחליטים ואני המבצע! (מחייג) הלו?… מרכז? לעזאזל! תפוס.

אריק: נסה שנית. צריך לתפוס אותו. אולי נצליח לסחוט ממנו אי אלו ידיעות.

שיקי: (מחייג) הלו? הלו? כן… מרכז צבאי? תנו לי בבקשה את מטה מודיעין… עד שמקבלים אותם, הנשמה פורחת!… הלו? מטה? מה? תפוס? רגע, רגע אחד. אני צריך באופן דחוף את מטה מודיעין… בסדר, אני מחכה על הקו. אני אפילו יושב על הקו!… אריק, מה לאמר לו? אם הוא ירגיש שמשהו לא כשורה, הוא יסרב לבוא. אתה מכיר אותו יפה.

אריק: ספר לו שאתה נמצא כאן לבד. אתה שומע? לבדך. ושיש לך ענין דחוף אליו. איזה עסק גדול שגם הוא יכול להרויח.

שיקי: בסדר… הלו? מטה? אבקש את רב־סרן דני רונן… דני? שלום… כן, שיקי. שמע, יש איזה עסק גדול. לא, הפעם משהו גדול באמת. ענין רציני. לא… לא. בלתי אפשרי. אתה מוכרח לבוא מיד. כן, בטח, אני לבד… אותה הכתובת… שום שינוי… להת'!.

רות: מתי הוא יבוא?

שיקי: מיד. הוא כבר בדרך לכאן.

אלעד: (נכנס מהחדר הסמוך) אכן, לא טעיתי. שמעתי את קולך, אריק, אבל לא האמנתי שאתה נמצא כאן. הייתי משוכנע שאתה כבר מתכונן לפגישה עם איזו יפהפיה בפיגל. מה קרה?

אריק: לא לא קרה, קרה בעצם לה. (צוחק) למעשה עיכב אותנו קלקול בחדר המכונות.

אלעד: ארנון עוד לא חזר?

שיקי: לא.

אריק: מי הוא ארנון?

אלעד: מפקח ראשון. יתכן ועוד הלילה ניסע לאזור החיפושים. שמע, אריק, אם האוניה התעכבה כאן לכמה ימים, אולי תצטרף אלינו?

אריק: זה רעיון גדול, חי נפשי. הנה מה שאני אוהב, מתח, פעולה רצינית!

אלעד: עוזי גם ישמח להפגש אתך. זה זמן רב שלא התראיתם.

שיקי: עוזי… איך אדם אחראי בימים טרופים כאלה מרשה לעצמו לארגן טיול לפטרה ללא כל ליווי מזוין?

אריק: מוטב שלא נתחיל להתווכח מה בסדר ומה לא בסדר. לכל הרוחות, עוד מעט נגיע למצב שלא ישאר כאן איזה גבר הגון…

שיקי: עוזי יכול לשבור את ראשו אם רצונו לבדוק כתובות עתיקות בסלע אדום. אבל באיזו רשות מוסרית הוא סוחב אתו להרפתקאה כה מסוכנת את אחותו של רוני, אילנה, ילדה בת שבע־עשרה?

רות: אני הייתי צריכה לנסוע אתו.

אלעד: את?

אריק: מה מתרחש כאן?

רות: הוא תבע ממני להצטרף לטיול ולאחר שסירבתי וטענתי שטיול כזה הנו חסר כל אחריות, העליב אותי והלך. הייתי בטוחה שהוא ויתר על התוכנית המטורפת הזאת.

אלעד: זאת אומרת שאת היית צריכה להמצא במקומה של אילנה?

רות: עכשיו ודאי תגוללו עלי את האשמה. שלא צדקתי. שהייתי חייבת לצאת אתו לפטרה רק כדי למנוע בעדו מלצרף לחברתו את אילנה! (דממה ארוכה) מה אתם מסתכלים בי? אינכם מכירים את עוזי? אתם לא יודעים כמותי שהוא מסוגל למעשים מטורפים?

אלעד: (חרש) הוא אוהב את הארץ הזאת.

רות: אני יודעת בדיוק כמוך, אבל תמיד הוא היה כזה. מוכן לסכן את עצמו ואת האחרים רק בכדי לספק את תשוקותיו.

אלעד: יש לך טבע ארור. את תמיד נוטשת את האדם הקרוב לך ביותר ברגע שהוא נזקק לך.

רות: אלעד!

אלעד: קו זה שבאופיך לא השתנה בך מעולם. לנטוש את האנשים האהובים עליך מתוך השיקולים הנוחים לך. כך גם נטשת אותי כשהייתי זקוק לך בכל נפשי והלכת אל עוזי…

רות: אלעד! (צלצול בדלת).

שיקי: רגע! (קופץ ופותח את הדלת. נכנס רב־סרן דני רונן).

דני: איזו הפתעה! שנים לא ראינו אתכם. מה חדש חברה?

אריק³: לא רע. כרגיל. רק אתה הולך ומזקין.

אלעד: שלום, דני.

דני: מישהו מכם קיבל עקיצה מדבור?

אריק: אנחנו מחכים לקבל אותה ממך.

דני: מיד תקבל אותה. שיקי, אתה לא בסדר.

שיקי: מה יש?

דני: יכולת לספר לי בגלוי שכולם ולא רק אתה נמצאים כאן.

שיקי: זה משנה את המצב הקיים?

דני: לדעתי כן. אני רואה שלא נוכל לשוחח על הענין שבאתי לכאן לפי בקשתך.

אריק: אתה אפילו אינך מוכן לשמוע לשם מה קראו לך?

דני: אל תפגעו חברה. באמת נעים להיות אתכם שוב ביחד. אך אולי נדחה את פגישת החברים להזדמנות אחרת?

רות: תפסיק להחמיץ את פניך. שיקי הזמין אותה בקשר לענין הנוגע בכולנו.

אריק: שב, תנוח קצת ותשמע מהי הבעיה.

דני: אל תזיע, אריק. אני מכיר את הענין יותר מדי מקרוב.

אלעד: אתה יודע במה המדובר?

דני: כל העסק עובר דרך המחלקה שלי.

אלעד: תראה, מעולם לא ביקשתי ממך טובה. הפעם אני מבקש. ספר לנו כל מה שידוע לך. אל תנסה להסתיר דבר.

דני: רגע. תנו לי אפשרות לשבת כמו בן־אדם (מתישב) זהו… תראו, אני עובר בזה על תפקידי. אבל מה לא עושים למענכם? ובכן, לקיצור הדברים, עוד לא גילו מהם שום סימן.

אריק: אתה לא מחדש מאומה. ספר את מה שידוע לך ולא לנו.

דני: שכחתי אותך, אריק.

אריק: יהיה לך די זמן בכדי לחדש ולרענן את הזכרון.

שיקי: מה בקשר לסברה שהם נפלו בשבי?

דני: אין לה כל שחר. מה שידוע הוא זה שראו אותם בפעם האחרונה בשלושה־עשר לחודש באילת ושם נודע שהם מתכוננים לחצות את הגבול בדרך לסלע אדום, כדי לבקר את שרידי הארמונות.

רות: בשלושה־עשר לחודש…

אריק: והיום השמונה־עשר. חמשה ימים חלפו ואין מהם כל ידיעה.

אלעד: אינך יודע עוד פרטים?

דני: איך אתה חושד בי? לו הייתי יודע יותר, לא הייתי מגלה לכם?

רות: ובכן תיקו. אפס אפס. שום חדש. (צלצול טלפון).

שיקי: (ניגש לטלפון) הלו? כן… מפקח ראשון ארנון? שלום… כן… הוא כאן. מה למסור? שיגש למטה?, בסדר… תודה שלום. (מוריד את השפורפרת) אלעד, ארנון ביקש שתיגש לשיחה עם ע.מ.מ. ירושלמי. אני מצטרף אליך.

רות: גם אני.

שיקי: אריק, אתה צריך להשאר כאן. מישהו חייב להשאר במקרה של איזו ידיעה דחופה.

אריק: בסדר, שיקי. אני נשאר.

אלעד: אתה הולך, דני?

דני: אני מחכה לנהג שלי. הוא צריך להחזיר אותי למטה.

שיקי: להת' דני.

אלעד: תודה רבה לך.

דני: על לא דבר. אני תמיד מוכן לעזור לכם. בהצלחה! (יוצאים) ובכן, אריק, מה נשמע אצלך? קצין שני, מה?

אריק: שרות המודיעין שלך דופק נפלא.

דני: אתה נמצא עכשיו בחופשה?

אריק: פחות או יותר.

דני: על איזו אוניה אתה עובד עכשיו?

אריק: על “גלילה”.

דני: על “גלילה”? הרי היא הפליגה הבוקר. הייתי בנמל תל־אביב כשהיא הפליגה. קצין מהמחלקה שלנו נסע בה לצרפת להשתלמות. מה קרה לך?

אריק: מה איכפת לך?

דני: אני חייב לציין שאתה אדיב מאד.

אריק: עזוב בצד את האדיבות, מיסטר, אני רוצה שתספר לי מה שלא ספרת להם.

דני: על מה אתה מדבר?

אריק: אתה יודע בדיוק למה שאני מתכוון.

דני: מצטער. אינני מבין אותך.

אריק: שנינו קצינים, דני. אני מכיר יותר מדי טוב את כל התחבולות המזוהמות האלו כשמישהו מנסה להסתיר משהו. דבר ישר לענין ואל תנסה להסתיר מאומה.

דני: בחיי שאינני יודע דבר. מה? מה?… מי בכלל נתן לך את הרשות לחקור אותי? אתה נשארת ממזר כמו שהיית!

אריק: אני ממזר הרבה יותר גדול מכפי שאתה מתאר לעצמך. לכן לטובתך, אני מציע לך לגלות את כל מה שאתה יודע.

דני: ואם לא אגלה?

אריק: אתה משוכנע שלא?

דני: אין כל סיבה שאני אגלה.

אריק: ודאי. מפני שלך לא יהיה איכפת אם עוזי יהרג. אתה תהיה שבע רצון.

דני: בלום את פיך הנאלח! נבזה חדל אישים!

אריק: אל תנסה להתחמק.

דני: אתה שפל מזוהם!

אריק: שפלות? חבר שלחם אתך כתף אל כתף והציל את חייך לא פעם נמצא עכשיו בסכנת מוות ואתה מסרב לנקוף אצבע לעזרתו?

דני: אני לא אגלה דבר.

אריק: פתח את פיך, אני אומר לך!

דני: יזרקו אותי מהצבא. יורידו אותי בדרגה…

אריק: אתה דואג לדרגתך? עכשיו? תשמע משהו, אדוני. אני לא קבלתי חופשה מהחברה. ללא רשותה התחלפתי עם חבר שהיה בחופשה על החוף. למעשה כל הקריירה הימית שלי תלויה על חוט השערה מפני שאני חרד לחייו של עוזי.

דני: תבין שאינני רשאי למעול באמון מפקדי. אינני יכול.

אריק: מעילה באמון? הודות לכולנו וחבריך שנפלו בקרבות זכית לשרת בצה"ל!

דני: אתה לא תצליח להכריח אותי לגלות לך משהו.

אריק: לא? אתה אומר שלא? (מזנק אליו ולופת את גרונו) דבר, אני אומר לך!

דני: (נאבק) השתגעת אריק! אתה חונק אותי!

אריק: (מטלטל אותו) את נשמתך אסחוט מקרבך אם לא תפתח את פיך!

דני: עזוב אותי מנוול! עזוב! (הדלת נפתחת ורוני מזנק לפנים).

רוני: אריק! הרפה ממנו! (מפריד ביניהם) מה אתך?

אריק: סור הצדה, רוני. תן לי לגמור אתו.

רוני: מה קרה ביניכם?

אריק: הוא יודע את כל האמת על אילנה ועוזי.

דני: אינני יודע דבר.

אריק: הוא לא רוצה הממזר לגלות את מה שידוע לו.

דני: עצור בעדו רוני. אינני יודע מה קרה לו.

רוני: מה ידוע לך, דני?

דני: אני יודע… מה שאתם יודעים… לא יותר…

אריק: הוא יודע את הכל. אל תפריע לי לטפל בו… תראה איך שאני אוציא ממנו…

רוני: עמוד בצד ואל תתערב. דני, מה ידוע לך?

דני: אני יודע רק שבשלושה־עשר לחודש ראו אותם באילת.

רוני: לא יותר?… (דממה).

דני: בחיי שאינני יודע יותר. במשטרה יודעים בדיוק כמוני (דממה) אני בטוח שהם יודעים כמוני. הם יגלו לכם. מה אתם רוצים ממני? (דממה) אתם יודעים שמחפשים בכיוון “טוואחין־א־סכר”!

רוני: אמרת “טוואחין־א־סכר”?

דני: לא… לא אמרתי…

רוני: שמע, חבוב. ליד “טוואחין־א־סכר” יושבים ה“פיראנים” מתי הם…

דני: הם עברו את הגבול…

אריק: מי עבר את הגבול?

רוני: ה“פיראנים”?

דני: כן… כן… בשלושה־עשר לחודש… יותר מזה אינני יודע מאומה…

רוני: מעבר הירדן הם חצו את הגבול בכיוון לאילת, משם פנו לעבר סלע אדום. למחרת היום בדיוק נעלמו אילנה ועוזי. (צפצוף מכונית).

דני: הנהג שלי מחכה לי.

אריק: הוא יחכה לך.

רוני: אל תנסה להתחמק, דני. מדוע נמשכים החיפושים?

אריק: המכונית תחכה. תענה על מה ששאלו אותך.

דני: בסדר… אתם דווקא רוצים לדעת… לא רציתי לספר לכם משום שלא חפצתי שממני יודע לכם הענין… לא רציתי שתפגעו… חוששים שהם נרצחו…

רוני: לכן שאלתי מדוע נמשכים החיפושים?

דני: בכדי למצוא את גופותיהם. (שוב צפצוף מכונית נוקב).

אריק: צא מכן. הנהג שלך מחכה לך.

דני: אני כבר הולך, אך לפני כן יש לי בקשה.

אריק: מה?

דני: אני לא גליתי שום דבר. לא אמרתי אף מלה אחת. בסדר?

אריק: זה בסדר, חבוב. לא אמרת דבר. (צפצוף) הנהג שלך מחכה לך! צא כבר! אל תדאג, זה לא יעלה לך בדרגתך הצבאית! (דני מעיף מבט חושש ויוצא במהירות).

רוני: לכל הרוחות… סלע אדום…

מסך

 

מערכה שניה    🔗

תמונה שלישית    🔗

אותו יום. שעות ערב. נמצאים בדירה: אריק, רוני ומפקח ראשון ארנון. אריק לבוש בהתאם לצרכיו של אדם המתכונן לנסיעה ממושכת. רוני בבגדיו הרגילים.

ארנון: החיפושים מתחדשים מחר בשעה חמש לפנות בוקר. אני מעונין שתגיעו לבסיס עד שעה שתיים בלילה.

אריק: לשם מה?

ארנון: על מנת שתספיקו לקבל הסבר מדויק על מהלך החיפושים.

רוני: דרך אגב, ארנון, האם השם “טוואחין־א־סכר” אומר לך משהו?

ארנון: לא. זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו.

רוני: בפעם הראשונה? אינך יודע שזה כפר ערבי בשטח ירדן? כפר הנמצא כשבעה ק"מ משפת ים המלח? כלום אינך יודע באמת, שליד כפר זה יושב שבט נודדים בדווים בשם “הפיראנים”? האם גם דברים אלה הם בגדר חדשה לגביך?

ארנון: צר לי, אך מה השמות האלה שאתה ממלמל כל הזמן? אני טרם שמעתי עליהם עד כה. אולי תואיל להסביר לי מה פירושם?

רוני: גם אני הייתי רוצה לדעת מה פירושם. מפני שאם יתברר שהצדק היה אתו, הרי שאין בכלל כל טעם בנסיעה.

ארנון: למי אתה מתכוון?

אריק: לא חשוב. אתה יודע, ארנון, כבר מזמן לא החזקתי כלי כל כך חמוד בכף ידי. אני מתחיל להזכר בימי ארבעים ושש־שבע…

רוני: אני רואה ששום דבר לא ישנה את ההחלטה… אנחנו יוצאים.

ארנון: בדיוק. אני אגש לסיים כמה ענינים. אל תשכחו; בשמונה וחצי.

רוני: לא נשכח. בשמונה וחצי. (ארנון יוצא).

אריק: שמע, רוני. אינני רוצה להתחיל לחטט בענינים אישיים שלך, אך מאחר שנכנסתי לתוך הדיסה הזו. רצוני לדעת מה מציק לך לכל הרוחות?

רוני: מציק? ענינים שונים ורבים מציקים לי עכשיו… אך כשאני נזכר בהורי, אני פשוט מתחלחל… טוב שהם לפחות אינם כאן… טוב שהם נמצאים בארצות הברית.

אריק: איך הסכמת שאילנה תצטרף לעוזי לטיול?

רוני: אתה מתאר לעצמך שהייתי נוטה להסכים? לצערי הייתי בירושלים, במשרד החוץ כשהוא ירד לתל־אביב ולקח את אילנה.

אריק: הרי עוזי עמד להתחתן עם רות. איך נכנסה אילנה למערבולת הזו?

רוני: אילנה התאהבה בו מזמן. אתה הרי יודע, כמו כל הילדות שנתלות על צוארו. אבל כאן הענין הסתבך, לי ידוע שהיחסים בינו לבין רות התרופפו.

אריק: כך? מה קרה ביניהם?

רוני: עוזי טען שרות חדלה לאהוב אותו.

אריק: מגוחך? אני מאושר שאני מחוסן מחיי האהבה האלה. (שולה נכנסת מהמטבח).

רוני: אתה מחוסן, מה? משהו בראשך לא עובד כשורה.

שולה: זה לא חדש לגבי.

רוני: הפעם נפלת בפח. הנערה הזאת תחזיק בך היטב.

אריק: אתה אל תדאג. כשיגיע הזמן, אדע כיצד להפטר גם ממנה.

שולה: מה תגיד עליו? דון ז’ואן שכמותך.

רוני: (צוחק) מזלו רב משכלו.

שולה: הצרה שגם שכל לא חסר לו.

רוני: את בטוחה? ובכן, הגיעה השעה להחליף את בגדי. מיד אחזור. (יוצא).

שולה: ובכן גיבור חיל שלי, אתה יורד לכבוש את הערבה?

אריק: לא מוצא חן בעיניך?

שולה: מה אתה חושב, שכן?

אריק: מה יש לך נגד הנסיעה?

שולה: תודה. באמת יפה שהואלת ככלות הכל לשאול לדעתי. קודם כל ערקת מהאוניה בצורה כזו שיקשה עליך להסתדר גם על החוף, ואחרי כך אתה מואיל ברוב טובך לשאול אותי מה יש לי נגד הנסיעה?

אריק: הו, גם את מתחילה לטפס לי על העצבים.

שולה: מי הם בכלל שאתה מוכן בגללם להרוס את עצמך? מה הם עשו למענך? כלום! מדוע אתה רץ כמו אידיוט, עוזב את עבודתך מבלי לחשוב קצת בהגיון, והכל כדי להשתעשע בהרפתקאה שמי יודע מה יהא בסופה?

אריק: ואני לתומי האמנתי שדווקא עצם נטישת האוניה תגרום לך קורת רוח. הרי כל הזמן בקשת ממני לרדת לחוף.

שולה: אבל לא בדרך של עריקה. לערוק, למען מי?

אריק: למענם.

שולה: מוטב שתדאג לעצמך ותן להם לשבור את ראשם בענינם.

אריק: איך את מדברת? אינך מסוגלת להבין למתרחש כאן?

שולה: לא. אינני מבינה. אני רק יודעת שהם חבריך ולא יותר. למענם אתה נכון לעשות כל מה שידרש ממך. רק לא מה שאני מבקשת ממך.

אריק: הם לחמו אתי בחזית אחת. באותה מחלקה.

שולה: מה ענין הלחימה נוגע לי? מה איכפת לי ברגע זה מה שהיה לפני שנים? האם יש לכל זאת ערך לבנית חיים משותפים? לי אתה בא ומספר שאתה רוצה להתחתן אתי, לבנות אתי חיי משפחה. בית.

אריק: יש חובות קודמות. חובות שמוטלות על כל אחד מאתנו למלא אותן.

שולה: איזה חובות? בסדר, נניח שהם חברים וידידים קרובים. הכל טוב ויפה. אבל עד כדי קיצוניות כזו? לאבד את חוש הביקורת? מה איכפת לך מה שיקרה לעוזי או לאילנה? תן לקרוביהם לדאוג לכך.

אריק: הודות להם אני בכלל בחיים.

שולה: הודות לקרובים?

אריק: איזה קרובים! תשמעי, פעם אחת מוטב ואבהיר לך כמה דברים שאינם יודעת עליהם ולא כלום… למעשה הודות לעוזי אני נמצא כאן, לידך. כן הודות לו, אני עומד ומדבר אתך ולא בגלל איזה קרובים!

שולה: מה? על מה אתה מדבר?

אריק: זה שייך לאותה תקופה שאת כל כך מזלזלת בה… כשיצאנו לפעולת התקפה על כפר ערבי באזור המשולש, חטפתי כדור בחזה ונפלתי מחוסר הכרה. אלעד פיקד על הפעולה. לאחר שנתן את הוראת הנסיגה, התקרב אלי עוזי ולמרות שהיה בטוח כי נהרגתי, סחב אותי על גבו דרך של שלושה ק"מ כשחייו בסכנת מוות, עד שהגענו למשלטים הראשונים…

שולה: לא ידעתי, אריק…

אריק: הרי הסברתי לך כל הזמן שלא תתערבי בענינים שאין לך כל מושג עליהם.

שולה: אני מצטערת… באמת שלא שאני מצטערת… הרי לא ידעתי שאתה ועוזי…

אריק: ועכשיו את מסוגלת להבין?

שולה: קצת יותר. אבל למרות הכל אני חוזרת ואומרת לך שאתה לא בסדר. תראה, הרי למעשה, אתה הוא היחידי שהם דורשים ממך כל כך הרבה.

אריק: איזה מן דיבורים אלה?

שולה: איזה מן דיבורים? תראה, רות למשל, כיצד היא חפצה לעזור ואילו אלעד דוחה אותה; אין צורך בעזרתך.

אריק: תראי את הכל בעינים אחרות לכשתכירי אותם כפי שאני מכירם.

שולה: בזאת כבר הבחנתי, בשנאתו של אלעד לרות.

אריק: רות היתה פעם נערתו.

שולה: רות היתה נערתו של אלעד? תפסיק להתל בי.

אריק: הוא הביא אותה לפלמ"ח. היא היתה מאוהבת בו חזק. אבל כשעוזי חזר מקורס החבלנים, הם התאהבו איש ברעותו והיא עזבה את אלעד.

שולה: לא ידעתי.

אריק: תוכלי לדעת את הכל אם רק תאפשרי לי עכשיו בשלווה לעשות את מה שאני רוצה לעשות ואל תתערבי בעניני. (שיקי נכנס).

שיקי: מה מתרחש כאן? מצאתם זמן להתעסק?

אריק: חכינו למחזיק הנר.

שיקי: אתה צוחק, מה? אבל כנראה שזה באמת מה שנשאר לי לעשות. לההפך לנר. במקום להצטרף אליכם, עלי להשאר כאן.

שולה: מה מונע אותך להצטרף?

שיקי: מה? תמיד כשהיו ג’ובים מסוכנים והייתי רוצה פעם להוכיח את מידת הגבריות שלי, היו אומרים לי: שיקי, המחסן מחכה לך… כך היה תמיד. הייתי עומד וצופה בפעולותיהם של אחרים… עכשיו בא אלעד ואומר לי שאני חייב להשאר, מפני שמישהו מוכרח להשאר כאן ואני הוא זה שמוכרח. הוחלט כבר מי יוצא?

אריק: אלעד, רוני, ארנון ואני.

שיקי: קבוצה חזקה. יש לכם כל הסיכוים למצוא אותם (רוני נכנס מהחדר הסמוך). אתם תהיו מסוגלים למצוא אותם.

רוני: הלואי ואתה תהיה הצודק. לי קשה להאמין.

שיקי: אתה? מה אתה מצוברח כל כך?

רוני: הגיע הזמן לשים קץ לאשליות. כל הנסיעה הזאת מיותרת לחלוטין.

שיקי: מה אתך? מה אתה מפטפט?

אריק: רוני, מאוחר. ההחלטה כבר קיימת.

שולה: אתה אדם ללא רגש! (קולה נחנק) אי אפשר לחיות אתכם ביחד. אתם כולכם חיות… חיות… (מתפרצת בבכי ובורחת לחדר הסמוך).

אריק: אל תשימו לב. זה רגיל אצלה.

שיקי: אני אגש אליה. צריך קצת להרגיע אותה. (יוצא).

אריק: היא תרגע. המשבר יחלוף כעבור שעה קלה. (צלצול) ודאי אלעד חזר (פותח את הדלת) הו, זה אתה! (דני נכנס).

דני: ערב טוב,

אריק: שכחת כאן משהו הבוקר?

דני: הייתי מוכרח לבוא לכאן. שמעתי שאתם מצטרפים לחוליות החיפושים. תבינו, אני מעונין להצטרף לחוליה שלכם.

רוני: אתה? מה פתאום?

דני: תראו, אני יודע בדיוק כיצד אתם מסתכלים עלי עכשיו, בפרט לאור מה שקרה בינינו הבוקר. אבל תבינו שאם סרבתי לגלות לכם פרטים הידועים לי במסגרת עבודתי, אין זה מפני שהייתי מעונין שמשהו יקרה לעוזי… פשוט לא יכולתי… תבינו שמסגרת תפקידי חייבה אותי…

רוני: מה דעתך, אריק?

אריק: אני? טוב. אם אדוני מעונין, בבקשה. אין כל התנגדות.

דני: תודה. אני רק אקפוץ לביתי להודיע לאשתי שאני נוסע. מיד אחזור לכאן. תמתינו לי?

רוני: בסדר. אנחנו נחכה לך.

דני: מאה אחוז. אני אחזור מיד (יוצא ונתקל בגורן, אבי אלעד) שלום, גורן!

גורן: (רק קולו נשמע) שלום, דני. הם כאן?

דני: כן, כאן.

אריק: הזקן הגיע!

רוני: הזקן! (גורן נכנס).

גורן: ערב טוב, רוני. סוף כל סוף מצאתי אותכם.

אריק: אהלן, גורן. אתה נראה נפלא.

גורן: (רק עכשיו מבחין באריק) תראו, הנה גם התכשיט! שמע ברנש, אתה לגמרי לא משתנה. נשארת אותו גבר מוצק ורחב כתפים!

אריק: בלי מחמאות הדדיות, גורן. מתי הגעת העירה?

גורן: לפני שעה. תשמעו, זאת הדירה של שיקי?

רוני: מוצאת חן בעיניך?

גורן: דירה יפה, אבל קצת משונה.

רוני: מה אתה אומר עליו, השתנה או לא השתנה?

אריק: גורן נשאר גורן. העיקר מה שלומך זקן?

גורן: זקן? לי אתה קורא זקן? צוציק! עכשיו הוא מעיז הפרחח וקורא לי זקן! הביצים מנסות ללמד את התרנגולות! חה!…

רוני: אתה לא מכיר את החוכמות של אריק?

גורן: אם אני לא מכיר אז מי מכיר? אני עוד זוכר היטב את הזמנים שהיה סוחב את התרנגולות שלי מהלול ובבוקר כשהייתי משכים לחלוב את הפרות לא הייתי מצליח לסחוט אפילו טפה אחת של חלב… מה יש? הפרחח הזה ינק מהן כל הלילה!

אריק: יש לך זכרון של פלדה.

גורן: לעת עתה עוד לא בגד בי. העיקר, חדלו כבר להתל בי ותראו לי את…

רוני: שמע, תסיר את מעילך ושב קודם כל נוח קצת.

גורן: אבל ברצוני קודם כל…

אריק: אולי אתה רוצה לשתות משהו? רוני לך תכין לו משהו…

גורן: איך שאתם⁴ דואגים לי! לכבוד מה? אני בכלל לא רעב… העיקר…

רוני: אריק, מה אתה עומד? אתה לא רואה שהוא מתביש להודות שהוא לא אכל?

אריק: אתה צודק. נכין לו חביתה, סלט ירקות, ספל קפה…

גורן: אינני רעב! אני פשוט רוצה לראות קודם כל את אלעד.

רוני: אלעד? הוא טרם חזר, הוא ניגש לאיזה שהוא מקום.

גורן: ובכן תנו לי לפחות לראות כבר את…

רוני: (צועק) שיקי! שיקי!

שיקי: (מהחדר השני) מה יש? מה קרה?

אריק: בוא לכאן מיד. (שיקי נכנס).

שיקי: הא! תראו, גורן! מה נשמע?

גורן: לא ידעתי שגם אתה כאן (שולה נכנסת) אתה מבין באתי משום שאלעד אמר לי שהוא נוסע אליך. אני גם שמעתי שהילדים…

רוני: גורן, את שולה אתה מכיר?

גורן: מה אתם מתקיפים אותי? (לשולה) אני גורן.

שולה: גו…גורן?

אריק: נו, כן, את יודעת, אבא של עוזי ואלעד. (שולה נרתעת) הוא בא לכאן כדי לבקר אותנו.

שולה: (במבוכה) אתה… גורן… אני חושבת שלא כדאי…

רוני: מה את מסמיקה?

אריק: היא תמיד כזאת כשהיא מכירה מישהו חדש. שולה, תכיני לגורן משהו לאכול ולשתות.

גורן: אולי כבר תפסיקו לדאוג לי? אני רוצה…

שיקי: מה אתה רוצה?

גורן: (מרים את קולו) לעזאזל! תפסיקו כבר לכרכר סביבי! לא באתי לכאן כדי לאכול או לעשות משהו אחר… גם לא להאזין לפטפוטים תפלים. אם באתי לכאן, אתם יודעים יפה לשם איזו מטרה. באתי כדי לראות את שני הילדים.

רוני: איזה ילדים? מה ילדים?

גורן: חדלו לשים אותי לצחוק. אני מרגיש שאתם כל הזמן מנסים להסתיר משהו. תמיד הייתם עושים כל מיני קונצים… נו, טוב… הרי אני יודע יפה שהחבאתם אותם בחדר השני. אתם יודעים… שששש… נדמה לי שאני אפילו שומע את קול צחוקם.

אריק: תראה, גורן… אני רוצה להגיד לך…

גורן: בלי להגיד! הי, עוזי! חדל להתחבא, אני, הזקן שלך נמצא כאן!… עוזי, אתה יוצא? הה! באמת מענין לדעת איך שהם נראים לאחר הטיול. מה שעוזי עושה עם הארכיאולוגיה שלו. הופך את כל הארץ. ובכן, איפה הוא? מדוע הוא לא יוצא? (דממה ארוכה) מה זה, מדוע אתם שותקים?

אריק: עוד לא מצאו אותם, גורן.

גורן: אריק, אני מכיר אותך היטב. תפסיק להתל בי.

אריק: אינני מהתל, גורן, עוד לא מצאו אותם.

גורן: מה זאת אומרת שעוד לא מצאו אותם?

רוני: אתה מבין, למעשה החיפושים אחר עקבותיהם עוד נמשכים.

גורן: ואני לפי צורת בגדיכם, הייתי בטוח שהבאתם אותם.

רוני: אנחנו רק מתכוננים לנסוע לשם.

גורן: איפה הם יכולים להיות?

אריק: יתכן והם שינו את התוכנית ונמצאים בחבל ארץ אחר וכלל לא יודעים שמחפשים אחריהם. אולי הם בגליל, מי יודע?

גורן: בגליל? אז מה הם מחפשים בנגב? נפט? נחושת?

רוני: מה אתה שואל? מחפשים אותם כדי להיות בטוחים שהם אינם נמצאים באזור.

גורן: על מי אתה מנסה להערים? מה קרה בדיוק?

רוני: מדוע אתה חושד בנו כל הזמן? אינך יכול להאמין?… מספיק צרות עוזי גרם לי ואל תבוא להוסיף לי עכשיו כאב ראש עם החשדנות שלך!

אריק: רוני!

רוני: אני מצטער, גורן… פשוט אינני יודע מה קרה.

גורן: מה פירושו של דבר, אינני יודע? מי צריך לדעת? אחותך נעלמה ואתה לא יודע מה קרה לה?

רוני: אחותי נעלמה ואינני יודע מה קרה לה, כן! כך הוא המצב. בנך נעלם ואתה לא יודע מה קרה לו! איך זה? הוא עוד סחב את אחותי… אתה מבין שאין כל ערך לשאלותיך?

אריק: תשמעו, אתם לא מרגישים…

גורן: רוני, יקירי. אמת שאינני יודע מה ואיפה ולאן עוזי נעלם. אבל חשבתי שיש די שכל בקודקודך כדי לדעת שאין לערוך השוואות בינך לביני! מפני שאני לא יכולתי לדעת. מי צריך לדעת אם לא אתם?

רוני: אתה הרי יודע שאזור הערבה הנו מהמסוכנים ביותר.

גורן: לכן אני שואל מה יכול היה לקרות להם? (דממה) מה אתם עומדים ושותקים? כולכם לא יודעים דבר? תענו לי. או שמא… לא… אולי כבר קרה משהו ואתם חוששים לספר לי? דברו אני אומר לכם!

אריק: עוד שום דבר לא קרה.

רוני: יתכן והם נתקלו במסתננים.

גורן: במסתננים?

אריק: הכל יתכן גורן.

גורן: הכל יתכן! ימים יפים הגיעו לארץ הזאת. צעירים בריאים מפחדים להוציא את אפם מפתח ביתם, עכשיו כשהארץ היא שלנו, מפני שהם חוששים מאיזה קומץ ערבים עלובים הנקראים מסתננים?

שיקי: אתה הרי יודע שהזמנים השתנו.

גורן: הזמנים השתנו? אתם השתניתם ולא הזמנים. (נכנס ארנון).

אריק: יוצאים?

ארנון: לא. אין צורך לצאת יותר.

גורן: מצאו אותם, מה? אתם רואים, אמרתי לכם!

ארנון: אני מצטער… אתם מבינים… הענין נגמר…

גורן: אינני מבין… מה נגמר? איזה ענין?

ארנון: מחר יביאו את הגויות!…

(האור דועך בבת־אחת)

תמונה רביעית    🔗

למחרת היום. דמדומים של יום גווע. שולה נמצאת בדירה כשהיא מסדרת את הרהיטים במקומם הקבוע. נשמע צלצול ממושך.

שולה: מי שם?

ארנון: (רק קולו נשמע) אני, מפקח ראשון ארנון.

שולה: (פותחת את הדלת) שלום.

ארנון: שלום. מה זה. לא הלכת ללוויה?

שולה: אתה רואה שלא הלכתי.

ארנון: מה קרה?

שולה: פשוט מאוד. אני מיותרת שם.

ארנון: כן. גם אני מיותר שם עכשיו.

שולה: ובכן, במקום להיות שם באת לכאן?

ארנון: אני צריך להשאיר הודעה לאריק. הוא השתתף בזיהוי. אני זקוק לחתימתו על כל הפרוטוקולים.

שולה: אני אמסור לו כשהוא יחזור משם.

ארנון: תבקשי ממנו בשמי שיגש לתחנה בהקדם ככל האפשר.

שולה: בסדר. תגיד לי, ידוע מתי הם נרצחו?

ארנון: מניחים שזה קרה בליל הארבע־עשר לחודש. (צלצול).

שולה: תסלח לי. (פותחת את הדלת ורב־סרן דני נכנס).

דני: הם עוד לא חזרו?

שולה: ודאי יחזרו עוד מעט.

ארנון: שלום, רב־סרן דני.

דני: הו! ארנון. מה אתה עושה כאן?

ארנון: הייתי קצת מעורב בפרשה.

דני: אתה? מה היה לך בענין?

ארנון: המטה מינה אותי כאחראי על הקשר עם חוליות החיפושים.

דני: אתה מצד אחד של המתרס ואילו אני מצידו השני.

ארנון: למה אתה מתכוון, שגם אתה?

דני: במודיעין הענין היה בטיפול המחלקה שלי.

ארנון: לא ידעתי. האם ישנה איזו התפתחות⁵ נוספת?

דני: אני יודע? איזו התפתחות יכולה להיות אחרי המוות?

ארנון: אומרים שמחר זה יועלה לדיון בישיבת הועדה המעורבת.

דני: וכי מה זה יעזור אחרי האסון?

ארנון: מי יודע?

דני: אני יודע. כמו תמיד. מקרה רצח, הסתננות, שוד! כל הענינים מובאים לדיון הועדה המעורבת. אחר כך יושבים סביב לכוס תה, הירדנים מצביעים נגד, קציני או"ם נמנעים וחסל סדר הפרשה.

שולה: (עומדת ליד החלון) הם חוזרים.

ארנון: אני מסתלק. לא נעים לי להיות כאן. שלום לכם.

דני: שלום, ארנון. (ארנון יוצא).

שולה: כך. זה הסוף. הם נקברו.

דני: עוד אחד מהמחלקה הלך.

שולה: אתה מרוצה, לא?

דני: מרוצה? על מה את מדברת?

שולה: אתה יודע… רות…

דני: רות… גם לך אריק בלבל בראש? מה אתם חושבים? נכון, אני חש כלפיה משהו… אך אין לזה כל קשר עם הענין הזה… מוטב שתניחי לרות… אתם כלל לא מסוגלים להבין אותי. אבל האמיני לי שהייתי נותן הכל בכדי להציל את עוזי… לו רק היה מה להציל… (הדלת נפתחת ונכנסים גורן, אלעד, רוני, אריק ושיקי. גורן צועד מיד לחדר השני).

אריק: אתה פה?

דני: באתי לכאן בשביל…

רוני:… להביע ניחומים… יפה מאד מצידך…

דני: אני באמת מצטער על מה שקרה.

אריק: גם אנחנו.

דני: אם אני יכול לעזור במשהו…

רוני: לכל הרוחות… אולי תעזוב אותנו לבד? מצא לך שעה אחרת לביקור!

אריק: דני!

דני: בסדר… אני כנראה מיותר כאן. (יוצא).

שולה: אגש להכין לכם משהו לשתיה. (יוצאת למטבח).

אלעד: ככה זה… חזרנו לאותה נקודה שממנה התחלנו…

רוני: אתה עוד מאושר, אלעד… כן, אתה עוד מאושר.

אלעד: רוני!

רוני: מה אני אעשה? הרי למעשה אני אשם במותה.

שיקי: אף אחד לא אשם.

רוני: הייתי צריך להרחיק אותה מעוזי… אתה מבין אלעד שאתה מאושר? אתה אינך צריך להסתכל בעיניו של מישהו ולאמר כי אינך אשם. אבל איך אני אציץ בפניהם של הורי? איך? בשעה שאני הייתי האחראי לה…

אלעד: התאושש, רוני.

רוני: אתה הסתלק מכאן מפני שאתה מעורר בי תיעוב.

אריק: תחדל, רוני.

רוני: אחיו הוא זה שסידר לה פגישה עם המוות!

אלעד: מה אני אשם?

רוני: אינני יכול לסבול אותך מפני שאתה דומה לו.

אלעד: אל תשכח שגם אחי נרצח.

רוני: נרצח? לו היה נופל בידי הייתי רוצח אותו מחדש!

אלעד: בלום את פיך!

רוני: הוא רצח את אחותי! האמת לא נעימה לך, מה? תשמע אותה!

אריק: בוא לנוח, רוני. בוא נלך.

רוני: הנח לי. אני יכול ללכת לבדי, גם בלי עזרתך. (יוצא לחדר הסמוך).

שיקי: הוא לא אשם, אלעד.

אלעד: אני מבין לרוחו. אבל גם אני לא אשם. (הולך לעבר היציאה).

שיקי: לאן אתה הולך?

אלעד: אני יוצא קצת לשאוף רוח. מחניק לי כאן. (יוצא).

שיקי: לא הייתי רוצה להמצא עכשיו בעורו של רוני.

אריק: איך הוא יפגוש את הוריו? אני הייתי משתגע מזה.

שיקי: איך שהם אהבו אותה. אביו של רוני היה מטורף אחריה. כל היום, אילנקה ואילנקה. ילדה מלאת חיים היתה…

אריק: לא הסתפקו ברצח מתועב… הם התעללו בה לפני כן! (שולה נכנסת).

שיקי: מה… מה?

שולה: בואו ותשתו את הקפה לפני שיתקרר.

שיקי: הה? קפה? כן… תודה, שולה.

שולה: את רות לא ראיתי. האם היא לא באה אתכם?

שיקי: נדמה לי שהיא הלכה לבית הוריה.

שולה: היא בסדר?

שיקי: מה פירוש בסדר? מי יכול להיות בסדר?

אריק: מוטב ותכנסי לחדרו של הזקן. יתכן והוא נזקק לעזרתך.

שולה: הוא לא רוצה דבר. אתה יודע, הוא התישב על הכסא ומסתכל באיזו נקודה נעלמה בקיר שממולו וכלל לא מגיב.

שיקי: הוא יתאושש לאט לאט.

שולה: עד שיתאושש הוא עלול לגווע ברעב. (נשמעת פתיחת דלת. רות נכנסת).

שיקי: רות! היכן היית?

אריק: לא ידענו מה קרה לך.

רות: ככה… חכיתם לי… לא ידעתם מה קרה לי? מה יכול היה לקרות לי? שנרצחתי? תהיה לכם אם כן עוד הלוויה אחת יפה.

שיקי: אל תדברי כך. פשוט דאגנו לך. לא ידענו להיכן נעלמת.

רות: וכי מה זה כבר משנה להיכן נעלמתי? האם הייתם יכולים לשנות משהו ממה שקרה?

אריק: היכן היית כל הזמן?

רות: הסתובבתי ברחובות… אתם מבינים סתם הסתובבתי… טיילתי… רציתי להיות קצת עם עצמי… חפצתי להאמין שאולי כל זה אינו אלא סיוט בלהות… אבל… שום חדש… הכל כמו שהיה.

אריק: הכל יסתדר, רות. את שומעת לדברי? אין לכולנו כל ברירה, אלא להשתדל לשכוח את המקרה.

רות: לשכוח? כמה קל לאמר, לשכוח… (הדלת נפתחת וגורן מופיע).

שולה: הכנס, גורן. שב אתנו. כך תרגיש יותר טוב.

שיקי: בוא, שב כאן גורן.

גורן: תמיד לשבת. יושבים שבעה וגם אתם שבעה. (מגחך במרירות) מצחיק. נשארתם שבעה… רק שבעה… חההה… שבעה! תמיד המספר הסופי הוא שבעה!

אריק: חדל לדבר כך, גורן.

גורן: עכשיו בגילי תלמדו אותי לדבר? הרי זה רק מה שנשאר לזקן כמוני לעשות. לדבר. אל תחששו אם תשמעו ממני רק את האמת.

שיקי: איזו אמת?

גורן: שהם נרצחו רק משום ששם בגבולות נמצא קומץ של אנשים בודדים המסכנים את חייהם יום יום בשמירת הגבולות.

שיקי: אם אתה מנסה למצוא הצדקה למותו של עוזי, ואם אתה מעונין בדיבור גלוי, אני אומר לך מי אשם.

גורן: מי?

שיקי: עוזי לבדו אשם במה שקרה.

רות: שיקי!

שיקי: רק בגלל חוסר האחריות שבו והצורה הילדותית שבה אירגן את המסע לפטרה!

אריק: בלום את פיך, או שארסק את פרצופך!

שיקי: מה יש? רוצים להפוך את עוזי לגבור? הוא איננו כזה.

אריק: אני אשבור את עצמותיך!

שיקי: שבור אותם. אני יודע שאתה חזק ממני.

אריק: שב בשקט ואל תתווכח אתו. תן לו להגיד את כל מה שעל לבו.

שיקי: אם הוא מעונין באמת, מוטב שתאמר זאת בגלוי!

אריק: חמור גרם! תמצא לך שעת כושר אחרת. רק לא עכשיו.

שיקי: הרי פעם אחת נצטרך לעמוד בגלוי מול העובדות.

אריק: שתוק כבר!

שיקי: מה יש? אתם מפחדים להודות שלמעשה עוזי אשם? לו הוא היה קצת שוקל יותר בדעתו, היה אחראי יותר למעשיו.

אריק: הוא איננו ולא היה אשם.

שיקי: כן, אני יודע. אני מבין יפה יפה. כולכם מעונינים להפוך אותו לגבור. ולא סתם גבור, אלא גבור האומה… כך יותר נוח להתאבל…

גורן: עוזי היה אשם? לו רק רציתם למנוע את הרציחות בארץ הזאת, הייתם מונעים אותם.

שיקי: כל אחד מאתנו ממלא את תפקידו בשעת הצורך.

גורן: אין שעה. כל הזמן הוא שעת חרום. רק בגלל השאננות של כולנו נרצחו אילנה ועוזי. לו במקום לשבת כאן, הייתם בונים את חייכם בגבולות, כי אז מעולם לא היה מתרחש הרצח.

רות: איזה אב אתה!

גורן: את מדברת? איפה את היית? את שאהבת אותו? ישבת ולמדת בשלווה את מדעי הרוח שלך.

אריק: לימודים אינם פחות חשובים ממסעו של עוזי לסלע אדום.

שולה: תפסיקו. הרי אי אפשר להמשיך כך.

אריק: אל תתערבי.

שולה: תשמע גם אותי, כאדם העומד מן הצד. אתם לא מבינים לאן אתה מגיעים בחיטוט קטנוני כזה? מה אתם עומדים ומחפשים אחר האשמים? רק היום קברתם אותם וכבר אתם מחפשים אשמים?

אריק: תשאירי לנו את הבעיות האלו.

שולה: אולי תדחו אותם לפעם אחרת? רק לא הלילה.

אריק: מה אתה מתנפל על כולם? אתה טוען שאנחנו שאננים, שאין אנו יורדים לגבולות… נכון, מפני שהאשמים אשמים בכל ואלה הם רק המנהיגים.

גורן: הם אשמים?

אריק: כן. הם היו צריכים לתת דוגמא לכולם. מי אתה רוצה שיעמוד כיום בפנינו?

גורן: הם לא נותנים לכם דוגמא?

אריק: איזו? לנסוע במכוניות מהודרות? לגור בחוילות מפוארות. לזה אתה קורא דוגמא? זה חינוך? כך עומדים ומתיצבים בפני הנוער שהתרוקן מכל תוכן? כן. זאת היא האמת, גורן! (רוני נכנס).

גורן: אל תתלה בהם את האשמה!

שיקי: מפני שהם חבריך?

אריק: אותנו אל תאשים. כי אם מישהו אשם, הרי שהם בלבד.

רוני: צחקת, מה? אתה זוכר שהצדקת את עוזי? שיטייל בארץ! אבל איפה הוא עכשיו? איפה אילנה? איפה אחותי?

שולה: חדלו! אתם שומעים לי, חדלו!

רוני: אל תתערבי!

גורן: אתה מתנפל עלי?

רוני: מה אתה עומד כאן ומילל? עלינו לא תעשה כל רושם בזה שתאשים אותנו. כולנו יודעים יפה שלא אנחנו אשמים. מצחיק, זקן, אתה שומע? אתה רק יכול להצחיק את כולנו.

גורן: אני מצחיק אותך?

רוני: אתה מדבר כאן לקירות! לך וצעק באוזניהם של חבריך, אלה שיחד אתם התחלת את המלאכה. אלא שאתה נשארת איכר עובד אדמה ואילו הם הודות לך ולמאות שכמותך, מחזיקים בהגה.

גורן: אינני יודע מה הם עושים כיום וכרגע זה לא מענין. אבל אני יודע שאני עשיתי רבות, והם, גם הם פעלו גדולות ונצורות.

רוני: אנחנו עשינו לא פחות ממך. אתה רואה גורן, תראה, ראה את כל האנשים האלה שיושבים כאן, שאתה צועק עליהם ומגדף אותם. מתוך מחלקה שמנתה עשרים צעירים וצעירות, נשארנו רק ששה! אתה שומע, ששה! זה הקורבן שאנחנו הקרבנו על מזבח המדינה.

גורן: אני הקדשתי לה את כל חיי.

רוני: מה אתה דורש? פרס? אות הצטינות? מישהו דרש ממך להקריב את חייך? גם בלעדיך היו מסתדרים. בלעדיך ובלעדי עוד עשרות ומאות.

גורן: אתה! אתה מבטל במחי יד אחת חיים שהוקדשו לארץ זאת? אתה מבטל אולם כאילו לא היו קיימים? אתה תינוק שכמותך.

רוני: כן, אני התינוק עברתי דברים שאתה לא עברת אותם. אני הזקן ממך לא בגיל, אבל בנשמה. כולנו כאן זקנים ממך בנשמותינו כי אצלנו החיים כבר לא משחקים כל תפקיד.

גורן: אתם מנסים להתחמק מהאחריות. זה הקו האופיני שבכם. בכל מצב שדורש אחריות, אתם מנסים להתחמק ממנו, להמלט. צועקים שאחרים אשמים. אבל לא אתם. כי אתם תמיד צודקים… מלאכים טהורים…

רוני: איש לא מרגיש כאן את האשמה שאתה מנסה ליחס לנו.

גורן: לו רק ידעתם מהו סבל… סבל…

רות: גורן, תפסיק… תפסיק…

גורן: הוא נרקב עכשיו באדמה, ואילו אתם ממשיכים ליהנות, לחיות, לשתות ולאכול בשעה שהוא מת…

רות: אני אהבתי אותו.

גורן: אוי לאותה אהבה.

רות: אינני אשמה.

גורן: את וכולם כאן!

רות: זה שקר!

אריק: (מתפרץ) די! אתם שומעים? די!!!

גורן: (לאחר דממה ארוכה) בעצם הגלגל ממשיך להסתובב. סובב… סובב… ועוד סיבוב… (דממה)… הי, שיקי, תפתח את הרדיו… אני מת לשמוע את הימבו ממבו שלכם… זה פשוט כביר, נפלא!… אריק תן כוסית משקה, בוא ונשתה לחיי החיים…

מסך

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה חמישית    🔗

למחרת היום. שעות אחר הצהרים. מבעד לחלון בוקע אור שמש נוטה מערבה. בחדר נמצאת רות. מהחדר הסמוך בוקעות צעקות עזות.

שיקי: (רק קולו נשמע) זה שגעון! אסור להעלות דבר כזה על הדעת. אני לא מסכים לדרך זאת.

אריק: (רק קולו נשמע) יש בידך להשתתף או להסתלק.

שיקי: (יוצא מהחדר) אני אף פעם לא!

רות: מה קרה, שיקי?

שיקי: חולה־רוח! ידעתי שהוא מסוגל לרעיונות טירוף כאלו.

רות: מה היו הצעקות?

שיקי: אני יודע? אריק השתגע. אינני מבין כיצד הגיע לרעיון כזה.

רות: אולי תסביר את דבריך?

שיקי: מה יש כאן להסביר? אריק מציע לנקום את דמם של אילנה ועוזי.

רות: נקמת־דם? במי?

שיקי: ברוצחים. יודעים מי הם ואריק תובע לרצוח אותם.

רות: מה אתה אומר?

שיקי: כפי שאת שומעת. והזקן כבר מתלהב כילד (שוב נשמעות צעקות) את שומעת? הזקן יהרוג אותו! (הדלת נפתחת ואלעד נכנס. גורן, רוני ואריק מופיעים בעקבותיו).

גורן: אתה ירא לגאול את דם אחיך?

אלעד: מה אתה מדבר? אתה מכיר אותי כפחדן?

גורן: אתה יודע יפה שהצדק עם אריק.

אלעד: הרפה ממני, אבא. אינני רוצה לשמוע אתכם מדברים על גאולת־דם. זהו פשע ברברי.

רוני: האם הם נהגו בנו אחרת?

אלעד: לנו אסור לנהוג בהם כשם שהם נוהגים בנו.

גורן: אין לפנינו דרך אחרת, אלעד, כדי למנוע את הרציחות בעתיד. הם ממשיכים ברציחות ושחיטות. הם יגיעו גם אלינו אם לא נענה להם באותה הלשון.

אלעד: לא. יש לנו כיום מדינה. אין כל מקום להפקרות.

גורן: אתה אומר זאת כאילו הפקר היה לרצוח את אילנה ועוזי!

אלעד: אל תנסה לסרס את דברי. תבין שמה שלנו נראה כצודק ונכון, יכול להמיט שואה על כל מערכת הבטחון. חדלו ממשחק המחתרות. התקופה הזאת כבר חלפה ואיננה.

גורן: מה הבעיות? נחזיר את גלגל הזמן אחורנית. אתה ואני וכל אחד הנמצא כאן, ביחד אנחנו המדינה. אתה מתכחש לנקמה מפני שאתה טוען שהמדינה תעשה את הכל בעבורך. חיים היא איננה יכולה לקחת ממך, מפני שלא היא נתנה אותם לך.

אלעד: כולנו ככלות הכל רק פרט אחד קטן. ולפרט אין זכות להתערב בסמכות ממלכתית. יש מוסדות בטחון שממונים עלינו. האמן לי, אבא, שהם יודעים בדיוק כיצד להגיב.

גורן: איך הם יגיבו במקרה שלנו?

אלעד: לא שאלתי איך. אין לי רשות גם לשאול. אבל נהיה קצת כנים עם עצמנו ואל נהיה חמומי מזג. מה אנחנו נרויח מנקמת הדם? תגידו לי מה?

אריק: עלינו להגיב על כל מקרה של רצח! הם שולחים בנו מרצחים, נשלח בהם גם אנחנו זרוע מחץ נוקמת.

אלעד: זו התדרדרות למלחמה, לשפיכות דמים מחודשת.

גורן: איש מאתנו אינו משתוקק למלחמה. אבל אם תהיה, מוטב שתהיה מוקדם מאשר מאוחר. אין לנו דרך אחרת. הם מקבלים נשק מהמזרח ומהמערב כאחד. האם אנחנו חייבים להבליג עד שהם יקומו לשחוט את כולנו?

אלעד: מה תהיה התועלת כשנתפוס את המרצחים?

אריק: בנקמה זו נוכיח להם שאין ערוך לדם יהודי שפוך.

שיקי: אתה חרחרן מלחמה עלוב!

אריק: אל תתערב. מוטב שתמשיך לנהל את עסקיך ולצבור כסף.

שיקי: אידיוט! מי מדבר כאן על כסף? אלעד צודק. אל תתעלמו מדבריו. אתם חייבים להשאיר את התגובה בידי הסמכות הבטחונית.

גורן: כך? מה היתה התגובה על הרצח במעלה העקרבים? על רצח המטיילים באילת? רצח הנוסעים לצפת ועוד מאות רציחות? אתה יכול לענות לי?

אלעד: אל תענה, שיקי. לא מענין אותי לשמוע עוד מלה נוספת על נקמת דם. רק בהבלגה נוכל להשיג את השלום ולא בליבון שנאת הדמים.

גורן: זאת אף פעם לא. בני נרצח. אחיך נטבח באכזריות על ידי הירדנים. אני תובע את נקמת דמו.

אלעד: אבא, תבין שאם פגע בנו איזה ערבי פרימיטיבי, רוצח שכיר, אסור לנו לשכוח שגם ביניהם רבים הרוצים בשלום בדיוק כמונו. אתם צודקים בדרישה לנקמה. אבל לא כך. לא זאת הדרך, מפני שרצח גורר בעקבותיו רצח נוסף. הם יתחילו ואנחנו נגרר אחריהם עד שנסחף מחדש במלחמת דמים שאיש מאתנו אינו חפץ בה.

רוני: אני מבין שמנוי וגמור עמך לא לצאת?

אלעד: אינני יוצא.

רוני: אם אחזור שלם מגאולת הדם ואם תתקל בי באיזה שהוא מקום, מוטב שתסתלק מדרכי, כי אחרת אירק בפניך, בפניו של מי שהיה מפקדי בפלמ"ח.

אלעד: רוני!… אני רק אצטער על שאיבדתי את אחד מטובי ידידי.

גורן: אוי לאותם אנשים המסוגלים לנקום ואינם נוקמים.

אלעד: אבא…

גורן:…אתה יחידי נשארת לי. האם אתה חושב שקל לי לדרוש ממך זאת? האינך מתאר לעצמך מה קשה המאבק? האם לא תדע כי חרד אני לך בצאתך לפעולה כזו שאין לדעת מה יעלה בסופה? האם אינך מבין שאם למרות הכל אני חוזר ומבקש ממך לצאת, לא רק הצדק שלי בלבד בוקע מגרוני?

שיקי: מה אתה מהסס, אלעד? אתה יודע יפה שזה טירוף.

אריק: אל תשמע לדבריו של שיקי. הקשב לדבריו של הזקן.

שיקי⁶: הם לא יצאו בלעדיך. אתה יודע זאת. בך הם תלויים מפני שאתה היחידי המסוגל להדריך אותם.

אלעד: אינני יודע… באמת שאינני יודע כיצד עלי לנהוג…

שיקי: אתה יודע! אתה יודע שצריך למנוע אותם מנקמה!

אריק: שתוק. תן לו להחליט. אלעד, הרי אתה יודע כי אנחנו מצפים לתשובתך. רצונם של כמה אנשים הקשורים אחד בשני, ייקבע לפי החלטתך.

רות: אלעד, תפסיק למתוח אותם. אתה ודאי תצא.

אלעד: לעזאזל… אולי הפכתי לפחדן? אולי אני ירא שמה שקרה לעוזי עלול לקרות גם לי?

רות: הצדק אתם, אלעד. איש לא מתעלם מעובדת קיומה של המדינה. אבל כשהמדינה נוקטת בדרך המנוגדת לדרכו של הפרט, רשאי הפרט לתבוע נקמה.

אלעד: את? את מעודדת אותי לנקם?

רות: מעולם לא שכחתי שאתה היית האדם שהלהבת אותי להצטרף לפלמ"ח. באותם הימים אמרת לי, שלעיתים יש והכלל נוכח לדעת שהפרט הצליח להשיג מה שהוא השתוקק להשיג.

אלעד: לא. אינני מבין כיצד את, אשה בגופך ובנשמתך, צמאה לדם? כיצד זה יתכן, רות? אמרי לי?

גורן: אני אגיד לך כיצד. מדוע היא דורשת נקמה. מפני שהיא עומדת ללדת את ילדו של אחיך המת.

אלעד: מה?… לא… זה לא יתכן…

גורן: כשיגדל התינוק וישאל על אביו ויספרו לו את הפרשה המבישה הזו, שאחי אביו, דודו, פחד לצאת לנקום את דם אביו, מה תענה לו? איך תסתכל בעיניו של התינוק?

אלעד: רות, אמרי לי את האמת… את עומדת?…

רות: אני עומדת להיות אם… זו אמת…

גורן: הבט בי, אלעד. ברוני ובאריק. בוא והצטרף אלינו. בוא וגרום לכך שלא האמהות והנשים שלנו תצטרכנה לבכות מתים, כי אם נשותיהם ואמהותיהם הן הן שתבכינה את מתיהם. כי בזה רצונם, ברצח, כי אז יקבלו אותו ויבכו אותו! בוא והצטרף אלינו כי אין לפנינו דרך אחרת כיום, לבד מדרך הנקם של עין תחת עין, נפש תחת נפש… (אלעד מניף את ידיו לצדדים ביאושו כמי שאינו יודע מה להחליט)

חושך

תמונה ששית    🔗

למחרת בלילה. אור עמום דולק בדירה. מסביב למפה גדולה עומדים אלעד, רוני, אריק ושיקי לבושים כנכונים לדרך ארוכה.

אלעד: אריק, ההשגיחו כשהעברתם לכאן את הנשק?

אריק: לא. אף אחד.

אלעד: בסדר. האם התוכנית ברורה לכולכם?

אריק: באיזו שעה אנחנו זזים מכאן?

אלעד: עכשיו תשע וחצי. בעשר וחצי נצא מכאן. הלילה נלון בבאר שבע.

רוני: אלו הן כל ההוראות?

אלעד: תרדו עכשיו למחסן ותנקו את שאר הכלים. במיוחד תקפידו על התת־מקלע.

אריק: בסדר גמור. (יוצאים. אלעד מקפל את המפה. גורן יוצא מהחדר הסמוך כשהוא מנקה רובה).

גורן: אני רואה שכמעט סיימתם את כל ההכנות?

אלעד: אתה שבע רצון, אבא?

גורן: אני שמח שאת המבין כי אין לפנינו כל דרך אחרת.

אלעד: אני יוצא למרות שלבי אינו שלם עם הפעולה הזו.

גורן: לאחר שתחזרו, תדע להעריך את חשיבותה של התגובה. אין לך מה לדאוג. אתם תחזרו בריאים ושלמים. עברתם קרבות וסכנות לא מעטות.

אלעד: אתה דואג לשלומי, אבא.

גורן: וכי חשבת אחרת?

אלעד: אף פעם לא דאגת לי כשם שהנך דואג הלילה. אף פעם.

גורן: מה?

אלעד: כן, אבא. לא ענינתי אותך כנראה במידה מספקת. אני זוכר לילות שלפני יציאה לקרבות שמי יודע אם הייתי מצליח לחזור מהם חי, ואף פעם לא טרחת לשאול לשלומי.

גורן: מי הכניס לראשך את השטויות האלו?

אלעד: את כל טוב לבך ודאגתך השקעת תמיד בעוזי. עוזי היה ראש דאגותיך. אותי רק הזנחת. נתת לי לגדול כצמח פרא.

גורן: אלעד!

אלעד: מוטב שלא תתרגש, אבא. בוא ונהיה פעם אחת גלויים איש עם רעהו. הרי בי ראית רק חקלאי טוב. אותי תמיד היית שולח לכל מלאכה קשה. אותי…

גורן: עוזי היה צריך ללמוד. היינו צריכים לעבוד גם בעבורו, כדי לאפשר לו להתקדם בלימודיו.

אלעד: זוהי הצרה. גם אני רציתי ללמוד.

גורן: אתה רצית ללמוד?

אלעד: תמיד חלמתי שיום אחד אלמד. מגיל ארבע־עשרה החזקתי ביד אחת מעדר וביד השניה את הסטן.

גורן: מעולם לא אמרת לי שיש ברצונך ללמוד.

אלעד: אף פעם לא שאלת אותי. תמיד היית שואל רק את עוזי. מה הוא רוצה. אבל אותי? מעולם לא. תמיד הייתי כמו ספינכס בבית.

גורן: מאז מות אמך הקדשתי את כל חיי לשניכם.

אלעד: רק לאחד מאתנו. עד שאמא מתה, היתה מקדישה לי תשומת לב. אהבתי אותה. אבל מאז מותה ידעתי רק פירושה של בדידות.

גורן: אף פעם לא היית גלוי־לב כמו הערב.

אלעד: לא היתה לי הזדמנות כל כך טובה.

גורן: לא תיארתי לעצמי שכך סבלת.

אלעד: סבלתי מפני שהיה לי אח יותר מוצלח ממני. מפני שבכל מקום העדיפו אותו על פני.

גורן: אתה התנגדת לנקמה מפני ששנאת אותו!

אלעד: לא, אבא. אהבתי אותו יותר משאדם מסוגל לאהוב את עצמו. אתה יודע מדוע? מפני שתמיד הוא הצליח להגשים את מה שאני רציתי להשיג.

גורן: כיצד זה יתכן?

אלעד: אני חפצתי באהבת אב ואתה אהבת אותו. אני רציתי ללמוד והוא למד. אני אהבתי נערה והיא אהבה אותי, עד שהוא הופיע. אתה יודע מה פירושו של דבר שהאדם היחידי האוהב אותך, נוטש אותך והולך עם אחיך? ולמרות הכל אהבתי אותו מפני שהוא היה דומה לאמא, ואותה אהבתי.

גורן: אף פעם לא ידעתי שאתה כל כך דומה לי באופייך.

אלעד: דמיון שהיה בעוכרי.

גורן: אינני אשם כפי שאתה חושב. הקדשתי לעוזי תשומת לב מפני שבך ראיתי כבר גבר ולא ילד כעוזי. אינך נוטר לי?

אלעד: אתה אבי.

גורן: עכשיו אתה יחיד נותרת לי.

אלעד: וייתכן כי תשאר ערירי. מי יערוב לי כי אחזור חי? (נכנסים שיקי, רוני ואריק כשהם נושאים בידיהם כלי נשק)

אלעד: גמרתם לנקות את כל הכלים?

רוני: גמרנו.

אריק: הציוד לא רע. תת־מקלע, ארבעה אקדחים, שני רובים ושנים־עשר רימונים. מה אתם רוצים יותר?

אלעד: כמות הנשק אינה משנה. העיקר צורת ביצוע הפעולה.

שיקי: אני אומר לכם שתחשבו עוד פעם לפני שאתם יוצאים. אתם עוד תצטערו על שלא שמעתם בקולי.

אלעד: מספיק, שיקי. התוכנית ברורה?

רוני: מאה אחוז. כולנו עומדים לפקודתך⁷.

אלעד: זכרו, מרגע זה ואילך אתם מבצעים את הכל אך ורק לפי הוראותי.

אריק: כך אני זוכר אותך. ממש כמו בימים ההם. (רות נכנסת מהמטבח כשהיא נושאת תרמילי צידה)

רות: כל הצידה שלכם נמצאת כאן.

אלעד: מה עם הבנזין?

שיקי: מלאתי את הטנק ועוד שלושה פחים רזרבים.

אלעד: תעטפו את הנשק בשמיכות ותתחילו להעביר אותו למכונית.

אריק: גורן, בוא ותעזור לנו. (עוטפים את כלי הנשק).

אלעד: אריק, כשתגמרו, תבוא להודיע לי.

אריק: בסדר, בוס. (יוצאים. אלעד מסדר את נשקו האישי)

רות: עוד מעט אתם נוסעים.

אלעד: הרי את רואה שאנחנו לא טסים. נוסעים במכונית של שיקי.

רות: אתה נראה קצת מדוכא.

אלעד: באשמתך. עד היום לא עלה בידי להשתחרר ממך.

רות: נכון שמעולם לא חדלת מלזכור?

אלעד: הרי את יודעת.

רות: גם אני לא חדלתי. אתה זוכר את ההכרות שלנו?

אלעד: איך יכולתי לשכוח? היה זה כשהדרכתי את הכיתות הבוגרות של המוסד ופתאום ננעצו בי זוג עינים גדולות של נערה והן מביעות התפעלות וההערצה.

רות: והיא עמדה והסתכלה בך… היא התאהבה בך. זאת היתה אהבת נעורים טהורה. מוזר… חה! לשקוע בזכרונות ולראות כמה יפים ונפלאים היו אותם הימים.

אלעד: אבל אותה נערה רחקה ממני כשרק הכירה את אחי… רות, כל הזמן אני נתון תחת הרושם שמשהו קרה בינך לבין עוזי, מה קרה?

רות: נוכחתי פתאום לדעת שאסור לי לקשור את חיי בחייו.

אלעד: מדוע?

רות: רק נדמה היה לי שאני אוהבת אותו. למעשה כל אותה תקופה אהבתי מישהו שרק כאשר רחק ממני, הבינותי מה יקר היה לי.

אלעד: דמיונות שוא.

רות: לא, אלעד…אהבתי אותך כל הזמן ולא ידעתי…

אלעד: זה לא יתכן, רות!

רות: זאת האמת הגדולה של חיי. תבין, למעשה הוא היה רק חלק מאהבתי אליך. כשהכרתי אותך, אהבתי אותך כגבר בשל. את נעוריך לא הכרתי. עוזי למעשה החזיר לי רק את נעוריך שהיו חסרים לנערה בת גילי. אבל כשהוא הפך לגבר, הוא נשאר עוזי ללא רוח הנעורים שבה השלמתי את דמותך. אז החילותי להבין את הכל. אלא שלא ידעתי למצוא את הדרך הנכונה בה אוכל לגלות את האמת לעוזי…

אלעד: מעולם לא חדלתי מלקוות שאולי יבוא יום ונפגש. אך לא תארתי לעצמי שזה יקרה בדרך זאת. הרי חיית בקרבי כל הזמן. עכשיו רק תבוא ההשלמה האכזרית של גלגל החיים… למעשה, הרי לא רחקת ממני כלל…

רות: לא יכולתי גם אם רציתי אבל האם אין זה מאוחר מדי?

אלעד: מעולם לא מאוחר. את עומדת ללדת את בנו של עוזי. הוא זקוק לשם. גורן. אותו השם שעוזי ואני נושאים… אני רוצה שאת השם הזה יקבל התינוק… (מתפרץ) לעזאזל, הרי אין לפנינו כל דרך אחרת!

רות: אתה מאמין שנוכל להתחיל מאותה נקודה שהפסקנו?

אלעד: אני בטוח. שנינו יודעים עכשיו בבטחון שאנחנו שייכים איש לרעותו. עברנו ביחד את מתרס הגיל המאפשר השתעשעות בחלומות… אנחנו עומדים זה מול זו… (מתקרב לרות) בדיוק אותן העינים… אותו האף… אותו הפה…

רות: השתניתי…

אלעד: אותו השיער היפה… גלים… גלים… אותו הקסם שלכדת בו אותי אז. אותם הדברים שאהבתי בך ולא באחרות.

רות: (מחבקת אותו) אלעד…

אלעד: מה יש, חביבה?

רות: טוב לי. הרגשת בטחון מסביב. שום רע לא יאונה יותר.

אלעד: אנחנו הולכים ושוקעים בעבר וחוזרים להיות אותם הנערים… כמו שנשקתי לך בפעם הראשונה באסם התבואה…

רות:…באסם התבואה של הקיבוץ… היה לילה… יהיה לנו בן, אלעד…

אלעד: הבן שיולד לנו יחיה בארץ משוחררת על כל גבולותיה הטבעיים. הוא יזכה ויכיר אותה על כל רגב אדמה שבה בלי כל חשש ממרצחים מן המארב…כזאת תהיה המולדת שלו: חופשיה ומשוחררת… (אריק נכנס)

אריק: אלעד, אתה מוכן?

אלעד: אנחנו זזים… רות, אין זו פרידה ככל הפרידות. הפעם יתכן שלא נתראה. זכרי רק זאת, יהיו לך שני ילדים, האחד הוא הזקן והשני שלך… (צועד יחד עם אריק לעבר היציאה. רות מתעוררת מקפאונה)

רות: אלעד!… אתה רואה אותי? אני מחכה לך… חזור…

אלעד: אנחנו נחזור… אנחנו מוכרחים לחזור…

חושך

תמונה שביעית    🔗

לאחר שלושה ימים. בדירה נמצאת שולה. דפיקות עזות נשמעות בדלת החיצונית.

שולה: מי שם?

ארנון: (קולו בלבד) אני, מפקח ראשון ארנון.

שולה: רגע אחד (ניגשת לפתוח את הדלת) מה קרה?

ארנון: שלום, גורן בבית, או שיקי?

שולה: אינם.

ארנון: אני מוכרח להשיג את אחד משניהם. אולי את יודעת מתי הם עומדים לחזור?

שולה: יתכן ותוך שעה יחזור גורן.

ארנון: תמסרי לו שהייתי כאן. אמרי לו שלא יעזוב את הבית עד שאבוא. אני מוכרח לדבר אתו. גם לשיקי תמסרי את אותם הדברים.

שולה: (מושכת בכתפיה) בסדר.

ארנון: להתראות. (בצעדים נחפזים יוצא מהדירה).

רות: (נכנסת מהמטבח) מי היה כאן?

שולה: מפקח ראשון ארנון.

רות: מה הוא רצה?

שולה: אינני יודעת. הוא היה מבולבל למדי. הוא ביקש להודיע לשיקי ולגורן שלא יעזבו את הבית עד שהוא יחזור.

רות: אולי קרה משהו?

שולה: אבל המשטרה אינה יודעת!

רות: הם היו יכולים להוודע כעבור יום או יומים.

שולה: אמרתי לאריק שלא כדאי להסתכן בגלל איזה מעשה ברברי! הוא אפילו לא היה מוכן לשמוע את דברי.

רות: במבצעים כאלה לוקחים תמיד בחשבון את הסיכון. איש לא יכול להיות בטוח במה שיתרחש.

שולה: כבר חלפו שלושה ימים מאז צאתם לדרך ואין מהם כל ידיעה. רק זה עוד חסר לנו שגם להם תאונה תקלה. מה הם מתעכבים שם?

רות: יתכן והם נאלצו לדחות את ביצוע הפעולה לכמה ימים.

שולה: אני אומרת לך שצריך להודיע למשטרה. שיתחילו לחפש אותם.

רות: אסור לך להודיע למשטרה.

שולה: מדוע?

רות: הם יצאו כנגד החוק. להודיע למשטרה, זה כאילו להסגיר אותם לכס המשפט. אני בטוחה שאינך רוצה לגרום להם צרות.

שולה: ודאי שלא. אבל מאז צאתם אינני מוצאת לעצמי מקום! (גורן נכנס) טוב שבאת גורן. היה כאן ארנון, מהמשטרה.

גורן: כך? מה הוא רצה?

שולה: הוא ביקש שאתה ושיקי לא תעזבו את הבית עד שהוא יחזור לכאן.

גורן: כך!

שולה: זה יכול להיות קשור בהם?

גורן: אינני יודע… צריך לחכות בסבלנות.

רות: הצלחת, גורן?

גורן: כן, הצלחתי. בעוד שבועיים אני נוסע לחבל לכיש.

רות: נפלא!

גורן: כן, בשבילי הענין נפלא. הביתה אינני רוצה לחזור. יותר מדי מרוחו של עוזי מרחפת שם… ואילו שם? שם הם זקוקים לאנשים כמוני המעורים בחיי הארץ כדי שילכו לעולים החדשים וידריכו אותם באהבת הארץ.

רות: אתה יוצא לדרך גדולה, גורן.

גורן: אם יש ברצוננו לשמור על המולדת, אז אנו צריכים גם ליצור עם חדש שיכה שורשים במולדת חדשה.

רות: אלעד הולך אתך?

גורן: אינני יודע. טרם דברתי אתו על כך. אבל אני מאמין שהוא יבוא ביחד אתי.

רות: אולי שם יוכל למצוא את מה שהוא חיפש…

גורן: אני מוכרח לכתוב כמה מכתבים למושב. במקרה שארנון יבוא, תודיעו לי. שולה, אני רואה שאת מודאגת. ולי דווקא ההרגשה שהם יחזרו היום.

שולה: עברו כבר שלושה ימים.

גורן: הם מוכרחים לחזור. עוד תפקידים רבים מחכים להם. (יוצא לחדר הסמוך).

רות: מי יודע? יתכן וגם אני אצטרף אליו.

שולה: את?

רות: יתכן ויהיה זה רצון משותף של שנים.

שולה: אינני מבינה אותך… (שיקי נכנס)

שיקי: ערב טוב.

רות: היכן היית כל היום?

שיקי: נוסף לכל הצרות, היו לי שלוש ישיבות רצופות עם אנשי עסקים. כל הזמן לא ידעתי מה שאני מדבר שם.

רות: מה יש?

שיקי: מה יש? כל הזמן מנקר לי בראש, היכן הם הבחורים? כבר אתמול היו צריכים לחזור. וזה בחשבון שהם גם עלולים היו להתעכב.

שולה: את רואה, רות? צריך להודיע למשטרה. אני נגשת להודיע להם.

רות: את לא תגשי!

שולה: לך אין עכשיו למי לדאוג! אבל לי יש!

שיקי: שולה!

שולה: אני מצטערת, רות… לא התכוונתי לפגוע בך…

רות: אני יודעת.

שיקי: רק שיחזרו לכאן בריאים ושלמים עם או בלי הצלחה. מה שלי בעצם כלל לא איכפת. כל הזמן התנגדתי לנסיעתם ועד עכשיו לא שיניתי את דעתי.

רות: אתה טועה.

שיקי: אינני טועה! זהו מעשה של חוסר אחריות! הזקן הזה ואריק… שני מטורפים חמי מזג. מה הפלא שעוזי היה כזה? היתה לו דוגמא מצוינת מאביו.

רות: לך אין כל זכות לשפוט אותם!

שיקי: אני רק מביע את דעתי. (צלצול) מי זה לכל הרוחות מעיז לבוא לכאן בשעה שאנשים הגונים כבר יושבים לארוחת הערב? יבוא! (נכנס דני) הה… זה אתה.

דני: מה שלומך, רות?

רות: כשאתה מופיע אני תמיד מצפה לשמוע משהו חדש.

דני: אני רוצה לדבר עם אלעד.

שיקי: הוא איננו עכשיו.

דני: שמא נמצאים כאן רוני או אריק?

שיקי: גם הם אינם. אם יש לך משהו למסור להם, אתה יכול להגיד לנו. אנחנו נעביר להם בדיוק את דבריך.

דני: ובכן… זה נכון… עכשיו אני מבין…

רות: תפרש את דבריך, דני!

דני: נודע לשלטונות שכאילו אלעד, רוני ואריק ירדו לערבה לנקום את דמם של עוזי ואילנה.

רות: שמע דני, תגיד גלויות מה שיש לך להגיד.

דני: ראשית כל ברצוני לדעת מהי מידת האמת בשמועה זו.

שיקי: מה זה ענינך? אתה את שלך עשית. תודה רבה לך.

דני: שמע, שיקי, אל תתחכם! לא באתי להשתעשע כאן. הענין הרבה יותר רציני מכפי שאתה מתאר לעצמך. אני רוצה לדעת אם זה נכון?

שיקי: ואם כן, אז מה יש? מה אתה רוצה?

דני: אם יתברר שזאת אמת, הם יועמדו למשפט צבאי. זה מספק אותך?

שולה: זה לא יתכן!

דני: אני מצטער. אבל זה הוא זה. אסור היה להם לבצע את פסק הדין שהם עצמם קבעו. מתי הם נסעו? אני רוצה להספיק לעצור אותם.

רות: הם נסעו לפני שלושה ימים.

דני: שלושה ימים והם עוד לא חזרו?… הרי גם להם עלול לקרות אסון! צריך לעשות משהו.

שולה: מה אפשר לעשות?

דני: שיקי, הרשה לי להתקשר מכאן טלפונית עם המשטרה הצבאית.

שיקי: מה יש? מה אתה מתרגש?

דני: (ניגש לטלפון) גם להם יכול לקרות אסון.

רות: זוז מהטלפון!

שולה: תנו לו להתקשר מכאן.

שיקי: (מניח את ידו על הטלפון) אתה לא מתקשר מכאן ולא משום מקום אחר.

שולה: אתם תהיו אחראים למה שיקרה? גם אז הייתם אדישים ותראו מה שקרה. אני אומרת לכם שתתנו לדני לטלפן!

רות: הם יחזרו בריאים ושלמים.

דני: אם הם יחזרו את רוצה להגיד. ואז הם יועמדו למשפט צבאי. תבינו שזה לא צחוק. זה רציני הרבה יותר מכפי שאתם מתארים לעצמכם. זו עבירה חמורה ביותר כנגד חוקי הבטחון של המדינה! (גורן יוצא מחדרו)

גורן: מה אתה צועק, דני!

דני: אתה עוד שואל?

גורן: על מה אתה מדבר?

דני: איך אתה שתקת כשהם יצאו לפעולת הנקמה? הם ישלמו על כך ביוקר אם הם רק יצליחו לחזור.

גורן: אתה באת לכאן כדי לאיים כאן על מישהו?

דני: לא הייתי בא לכאן לשם כך. באתי מפני שהם עוד יכולים לסבך אותי. הם עוד עלולים לספר בבית־המשפט שאני הוא הראשון שהעביר להם ידיעות מוסמכות על הרוצחים.

רות: אתה דואג להם? אין לך מנוחה בגללם? באת לכאן מתוך פחד לעורך! באת לכאן כדי להבטיח את עצמך מפני העדויות שלהם במקרה ויועמדו למשפט. באת משום שאתה מוג־לב!

דני: עשיתי את השטות הגדולה ביותר בחיי כשבאתי לכאן אי־פעם. מספיק קברתי את עצמי כאן.

רות: קברתי את עצמי! בוש והכלם!

דני: אני מדבר כאדם שיודע מהי אחריות הפרט לגבי הכלל. איך אתם שגדלתם בארץ הזאת וחושבים את עצמכם לאנשים מן הישוב, מעודדים מקרים כאלה?

שיקי: זה מפריע לך?

דני: אולי לכולנו לא. אבל בארץ הזאת נאספו מאות אלפי עולים חדשים, ודוגמא כזאת איננה דרך חינוך להם!

גורן: אתה מפחד שזה יצדיק את שיטות הסכין שלהם?

דני: אתם באים ומראים להם שגם בארץ כמו בארצות מוצאם פותרים את כל הבעיות בסכין. לא כך מחנכים אותם!

גורן: ולשם מה משליכים אותם לישובי הספר? לגבולות? לשם חינוך? אותם ולא את הנוער שגדל כאן בארץ?

רות: אל תתרגש, גורן. לא כדאי.

גורן: אינני מתרגש. רק הברנש הזה מרגיז אותי קצת. אותם שולחים לגבולות כדי לשמש בשר תותחים ואחרי כן אתה מעיז עוד לדבר עליהם?

דני: על כל אחד מאתנו מוטל לבצע את התפקיד שהמדינה מעמידה בפניו.

גורן: לא בדרך זאת. הם יושבים בגבולות מפני שהכריחו אותם לשבת שם כדי לספוג בגופותיהם את מכת ההסתננויות ואילו אנחנו יושבים כאן ללא פחד. רוני, אריק ואלעד, הם שיתנו להם את הדוגמא המתאימה כיצד לנהוג במכת המוות הזאת, כי אין כל דרך אחרת.

דני: אין זו האמת!

גורן: לא? העולים החדשים נזרקים לכל מקומות האחזות שבגבולות. רק אחוז קטן מהותיקים והנוער לא נרתע מהמשימה הזאת. ואילו הרוב? הרוב מעדיף לשבת בעיר בחיפוש אחר תענוגות וחיים קלים.

דני: אנחנו כבר עשינו את כל המוטל עלינו.

גורן: זאת הצרה. נדמה לכם שעשיתם. למעשה רק עכשיו אתם צריכים להתחיל לעשות.

שיקי: לאיש לא איכפת שרוצחים אותם, שפוגעים בהם מסתננים מדי לילה בלילה.

גורן: השלושה לא יצאו אך ורק מתוך מטרת נקם. הם יצאו גם ללמד את העולים החדשים את תורת התגובה ואז תראה כיצד מכת ההסתננות תעלם כאילו ולא היתה.

דני: אתם רק הורסים אותם.

גורן: אנחנו בונים אותם. אנחנו בונים לא רק מולדת כי אם גם עם חדש.

דני: לא בדרך לימוד הרצח. אתם כולכם הפכתם פתאום לצדיקים גמורים. דברים אלה הרי אף פעם לא נגעו בכם. מדוע אתם נזכרים בזאת עכשיו? האם הייתם זקוקים לאסון כדי להתחיל לחשוב בדרך אחרת? (דפיקות בדלת)

שיקי: מי שם?

ארנון: (קולו בלבד) מפקח ראשון ארנון.

רות: פתח לו את הדלת! (שיקי פותח וארנון מתפרץ).

ארנון: טוב שמצאתי אותכם. איפה הם?

רות: מי?

ארנון: ראו, אין טעם להסתיר דברים שכבר ידועים לכל. אינני רוצה לבזבז עכשיו זמן יקר ולפני שאנחנו נתחיל להתכתש בשאלות, אני מבקשכם שלא לעכב בעדי. אני יודע שהם נמצאים בדרום. מה שאני רוצה לדעת הוא, היכן הם נמצאים. מה בדיוק היה כיוון נסיעתם?

רות: איננו יודעים.

ארנון: את ודאי שאינך יודעת. אבל אחד משניכם יודע. שיקי, איפה הם?

שיקי: אינני יודע.

ארנון: בסדר. גורן, אל תאבד את זמני. תגיד לי מה היה כיוון נסיעתם?

גורן: אינני יכול לספר לך.

ארנון: תשמע, גורן, הם בסכנה! אתה מבין?

שולה: מה קרה?

ארנון: אני מקווה שלעת עתה שום דבר. חכיתי לשובם כדי להעמיד אותם לדין. אבל עכשיו המצב הסתבך. הרבה יותר מסוכן מכפי ששיערנו קודם לכן. אומר לכם בקיצור שאני רוצה להציל אותם. מסרו לי את התוכנית!

גורן: לא!

ארנון: מסור לי אותה, אני אומר לך.

שולה: מדוע אינכם מתערבים? מדוע אתם שותקים? הרי הוא יודע בדיוק לשם מה בא לכאן? הוא יודע מה שהוא מדבר!

גורן: אינני יכול, הבטחתי להם שיהיה אשר יהיה, אני לא אגלה דבר.

ארנון: אתה משחק במוות, גורן! אתה ממשיך להשתעשע למרות שלא למדת ולא כלום מהאסון שקרה לך. אתה רוצה לחוש שנית על בשרך את מותו של בנך השני!

רות: מה קרה, ארנון?

ארנון: חוליות “פידאיון” הסתננו לכל רחבי הנגב בכוחות מוגברים. הם פושטים בכל מקום ומתקיפים ישובים, קיבוצים ורוצחים כל מי שנתקל בהם. אם אתם רוצים לראותם חיים, אמרו לי להיכן הם נסעו.

שולה: מדוע אינך מגיב גורן? אינך שומע?

דני: תכריחו את הזקן הזה לגלות את התוכנית!

שולה: מדוע אתה שותק אם אפשר לעשות משהו למענם?

דני: זקן עיקש שכמותך! דבר, לכל הרוחות!

גורן: אינני יכול… פשוט אינני יכול…

ארנון: אני אסחוט ממך… (צלצול טלפון. ארנון תופש בשפורפרת) הלו? כן, מדבר… מה? מתי? עכשיו? בסדר… לא להודיע לאיש… כלאו אותם… כן, חדר מעצר… אני מיד בא! (פונה לגורן) אתה כבר יכול לא לדבר…

שולה: מה אתה מסתיר מאתנו?

ארנון: הם ביצעו את הנקמה ורק עכשיו הסגירו את עצמם בידי המשטרה.

גורן: הם ביצעו את הנקמה… ראו, אתם שומעים? הם הצליחו לחזור!

ארנון: הם חזרו כדי לעמוד לפני בית־המשפט!

גורן: שום בית־דין לא ידון אותם… רק האומה היא שיכולה לתבוע אותם למשפט… משפטה של האומה יהיה משפט צדק, כי בשמה יצאו לנקמה…

ארנון: הם כבר סיימו את תפקידם!

גורן: סיימו? אינך מבין שהסיום הזה ימשך דורות? אינכם מסוגלים להאזין לבת־קולה של הסערה הממשמשת ובאה? המבחן עוד לפניכם וכולנו על סף המבחן!

מסך