(מתוך הרצאה בפני מועצת מפא"י, ינואר 1933)

כוונתי אינה למדינה כפי שהיא משוערת בדמיוננו או כפי שהיא מתוארת בשאיפתנו הפוליטית. בדרך כלל חכמים אנו תמיד לומר, מה שהיינו עושים אילו היה הדבר כך וכך. כלומר, בפוליטיקה פיקטיבית היינו תמיד אמנים גדולים, ובשעה שלא ידענו היטב כיצד נתנהג בתחום הצעד השני או השלישי של פעולתנו – ידענו היטב מה יהיה צעדנו החמשים והחמשים ואחד. כולנו “יודעים” מה תהיה צורת המדינה – אילו היתה המדינה היהודית הקיימת, אילו היה רוב יהודי בארץ ישראל; אנחנו יודעים, איזו צורה נרצה לתת למשטר ולמדינה בארץ ישראל. אבל לא על קפיצת הדרך למדינה הזאת אני רוצה לדבר, אלא מתכוון אני למדינה כפי שהיא קיימת בתקופת המעבר, זו שאינה עוד תקופה תורכית, אלא תקופה אנגלית – ואני עוד אבאר את פירוש הדבר הזה – והיא גם אינה עדיין תקופת המדינה היהודית. כוונתי למדינה אשר שלשה גורמים – כל אחד לפי משקלו וכל אחד כדרכו וכהבנתו – מעצבים את הצורות הממשיות של חייה הממלכתיים: האנגלים, אנחנו והערבים, אשר יום יום היא מכריעה, מדינה זו, בשאלות שהן חיוניות גם מבחינת התקדמותנו כלפי אותה המטרה הפוליטית אשר אנחנו יכולים להשיג. בזמן שארץ ישראל היתה נפה אסיאתית של תורכיה – יכולנו להתעלם מהפרובלימה הממלכתית הקיימת. ארצנו בכלל לא היתה קיימת בתורת יחידה פוליטית אדמיניסטרטיבית, היא היתה מחולקת לחלקים, חלק היה שייך לוילאיית בירות וחלק למותאסריפטליק ירושלים. ושנית, היא לא היתה מרכז של פעולה אדמיניסטרטיבית פוליטית, אלא נמצאה תחת ממשלת קושטא שהפקידה פקידים מסוימים ומסרה להם תפקיד אדמיניסטרטיבי פרובינציאלי. אמרו לואלי הזה לנהל מחוז פלוני ולואלי השני לנהל מחוז אלמוני. שלישית: ארץ ישראל, הפרובינציה התורכית האסיאתית, לא עמדה מבחינה אדמיניסטרטיבית ופוליטית־כלכלית במרכז תשומת־הלב של דעת־קהל בין־לאומית. היה היתה, כמובן, ארץ הקודש ואינטרסים ידועים היו קשורים בה. אבל המצב בימים ההם לא גרם, שכל צעד הנעשה בארץ הזאת וכל פעולה פוליטית או אדמיניסטרטיבית מתרחשת בתחומה – יהפכו תו“מ לנושא של שאלות בפרלמנט הבריטי, לנושא של דו”ח שנתי בג’יניבה לנושא של בירורים בטלגרמות בעתונות הבין־לאומית.

בשעה זו הטלגרמות הן טובות. בשבוע שעבר שלח אחד הקונצרנים הגדולים ביותר של העתונות האמריקנית לאחד מחברינו בארץ טלגרמה: אנחנו רוצים ממך טלגרמה של ה“פרוספריטי” בארץ ישראל. בצהרים ובערב של אותו היום נתקבלו שוב טלגרמות: “תחיש פרוספריטי”, “תריץ מהומות”. זה היה בימי הועידה הפן־איסלאמית. אותו העתונאי קבל אז טלגרמה: נעווער מיינד ספיטשעס, ראש רייאטס“, כלומר, אל תשים לב לנאומים, טלגרף תיכף כשתהיינה מהומות. בכל אופן – כל דבר שנעשה הוליד תיכף טלגרמות. לפני איזה זמן ארע דבר מה בפרדס חנה, והענין הופיע מיד בעמוד הראשון של ה”בערלינער טאגעבלאט", ומתוך כך נודע לי שקרה שם משהו. בימים שלפני המלחמה לא היה כדבר הזה. אני יכול לתאר לי את קיום מפלגתנו בימים ההם בתורת מפלגה ציונית, או מפלגת פועלים יהודים, או מפלגה ציונית וישובית­–הדואגת קודם לכל פוליטיקה הקונגרסאית ומסדרת את עניניה ואת עניני הישוב כפי שהם צריכים להיות מסודרים – אם יכולת בידה לכך. היא מסתפקת, מבחינת פעולה פוליטית, בשטחים האלה, ואפשר שמוסיפה לקשור קשרים בין שלטונות הארץ והמפלגה, בין שלטונות הארץ והישוב – ובזה היא מגבילה את תחום פעולותיה והשגותיה הפוליטיות. ואז, בתקופה ההיא, דומה לי, אפשר היה ליצור תיאוריה האומרת: כל מה שטוב בשביל ארץ ישראל אינו טוב בשביל “פלשתינה”, ומה שטוב בשביל “פלשתינה” אינו טוב בשביל ארץ ישראל – ועל כן צריך לדאוג לכך, שיהיה טוב לארץ ישראל, לאמר, לא לנגוע יותר מדי בשאלות הישוב שמחוץ לתחומנו, לא לפתח יותר מדי שאלות הנוגעות בישוב שמחוץ לתחומנו ולא לטפח את הענינים האלה. שכן יותר שישאר תקפו של הסטאטוס־קבו, יותר טוב יהיה בשביל ארץ ישראל, ז. א. בשביל התקדמות ענינינו בארץ. ואל תשכחו עוד גורם חשוב אחד: בתקופה ההיא לא יכלו הערבים לשמש גורם בעל ערך עצמי, מפני שהתורכים דרסו ודכאו אותם. וגם במערכה הזאת חל שנוי מכריע, ויש עכשיו ישוב ערבי המתחיל דואג לשאלותיו ולאינטרסים שלו, וביחוד לאינטרסים הכלכליים שלו.

המצב הזה נשתנה מיסודו. קודם כל ישנה ממשלה בארץ ישראל הנעשית משנה לשנה לכוח גודל יותר בחיי הארץ. כמה שלא נתפלסף ולא נתחכם, ואם אנו רוצים או איננו רוצים בכך, העובדות אינן משתנות והמדינה הארץ־ישראלית הולכת ונעשית לגורם חזק ומשפיע יותר ויותר. אגב, מה אומרים המספרים שבתקציב? לפני שתים־עשרה שנה היינו כעין מדינה בתוך מדינה, האכזקוטיבה שלנו התחילה בתקציב קרוב למיליון, והממשלה הארץ־הישראלית התחילה אף היא בתקציב קרוב למיליון. הממשלה הארץ־הישראלית הגיעה כיום לתקציב של שני מיליון ורבע לשנה ועודף של מיליון בקופתה, וההכנסות האלה הולכות וגדלות לקראת השנה הבאה. ואנחנו עומדים בתקציב של רבע מיליון לעבודה וגרעון של חצי מיליון. ועוד דבר: לממשלה הארץ־ישראלית אין כל פקפוקים בדבר כיצד תגייס את השנים ורבע מיליונים אלה. היא גובה אותם מדי שנה בשנה. ואנחנו נמצאים באותה המצוקה שנמצאנו בה כל הזמן. ברם אני מזכיר את המספרים האלה רק כדי לסמל את ההתפתחות, ולא כדי לצמצם את תיאור ההתפתחות בעובדה זו בלבד.

לא פחות מעצם התקציב חשובה העובדה, שהשימוש בתקציב הולך וחודר משנה לשנה יותר ויותר לחייה הכלכליים של הארץ. אצלנו רווחת הנחה, שהפקידות הבריטית, שאנחנו קוראים לה פקידות קולוניאלית, היא שמרנית, ועל כן אין היא מתעניינת בהתפתחות ממלכתית מודרנית. אפשר להסכים להערכה זו או אחרת בדבר הפקידות הבריטית בארץ ישראל. ברם פקידות זו אינה שוכחת, שהיא משמשת פקידות של האימפריה הבריטית בשנת 1932, ולא בשנת 1925, לאמר בתקופה שבכל ארץ ומתוך הבנת העתיד הפוליטי שלה, יכולה לקבוע בארצות מסוימות, מתוך מצבים מסוימים, את החזית שלה על צד המון העם והמון האכרים. מה שהיא עושה בהודו ומה שהיא עושה במצרים – כל זה אינו מעניין אותי כאן. הממשלה האימפריאליסטית הבריטית היתה בארצות רבות קרובה דוקא לעניניהם של המון העם בניגוד לעניניהן של השכבות העליונות. מה ענין לי במצרים והודו, בזמן שבארץ ישראל קיימים לא שני גורמים, המון העם הערבי והאנגלים, אלא ישנו משולש, שלושה גורמים, האנגלים והמון העם הערבי והיהודים. כאן עלולה פוליטיקה כזאת, פוליטיקה של התעלמות, להביא אותנו לידי סכנה ולידי סתירות שאין מהן מוצא.

יודעים אנו שהדבר המציין את מצב היהודים בגולה הוא זה, שבין מצבם הכלכלי־סוציאלי ובין ההתפתחות הממלכתית המודרנית והכלכלה המודרנית יש תהום של סתירה, ובתוך הסתירה הזאת הולכים ונטחנים חיי היהודים לרסיסים. הסתירה הזאת מופיעה בארצות שונות של הגולה בצורות שונות. ברוסיה הסוביטית היא התבטאה בזה, שכל הפוליטיקה הסוביטית מכוונת היתה רק לפועלים ולחקלאות ולבתי־החרושת, והמון היהודים היה מנותק גם מבית־החרושת וגם מהאדמה. בארצות מזרח אירופה הופיעה סתירה זו בעיקר בצורת קונפליקט בין התנועה הקואופרטיבית ובין הסוחר היהודי והפבריקנט היהודי הבינוני ובין הטרוסט הגדול במסחר ובתעשיה. וכי נרשה, שגם בארץ ישראל תקום הסתירה הזאת ואנחנו נעמוד תמיד במצב הגנה הגורר אחריו תמיד מפלה, כי במקרה הטוב ביותר נוכל לעכב את ההתפתחות לעוד שנה, לעוד שנתים או שלש שנים; אמנם אני מייחס ערך לשנה ושנתים ועוד שלש שנים; לפעמים במלחמה כזאת הגורם של הזמן הוא גורם חשוב מאוד – אבל אנחנו נלחמים את המלחמה הזאת כנגד הזמן. אין לנו אלא ליצור שיטת פעולה אשר תקבל בחשבון את הגורמים האמורים ואת העובדה, שבארץ ישראל קיימת ממלכה הנעשית יותר ויותר למכונה ממלכתית מודרנית, ושארץ ישראל עומדת באחד המרכזים של תשומת הלב הבין־לאומית. אנו מחויבים לגשר גשר על פני הסתירה הזאת – בין מה שנראה לאינטרס שלנו ובין ההתפתחות הממלכתית הכללית – וליצור שיטת פעולה אשר תעמיד את עצמה בכוון של התקדמות בארץ ישראל, ולא בסתירה תמידית ובמלחמת הגנה כלפי ההתקדמות הזאת. כל הדבורים שלנו על אודות זה, שאנחנו גורם ההתקדמות בארץ ישראל – אינם מועילים מבחינת הפרובלימה הזאת. נכון מאוד שאנחנו גורם להתקדמות הכלכלית והסוציאלית שבארץ, אבל אין זה קובע, שאם נהיה מנותקים מהכוח הממלכתי המתגבר והולך – לא נפסיד הרבה מאד ע"י שיטת הסתירות.

נקח לדוגמא שאלות אחדות, שרק בזמן האחרון מצווים היינו לתת להן פתרון. יודעים אתם היטב באיזו מסיבות נוצרה הפוליטיקה של הפיתוח. היא נולדה מתוך ההנחה, שיש נישול־המונים בארץ־ישראל, שההתיישבות היהודית עלולה להמיט אסון כלכלי על תושבי ארץ־ישראל ויש צורך לדאוג לתושבי הארץ, למנוע בעד האסון הנובע מהתקדמות ההתיישבות היהודית, ועל הממשלה להכנס לעובי הקורה ולקבוע יסודות לפוליטיקה של פיתוח. והנה שיטת הפיתוח הזאת, שנולדה בטומאת הזיופים של דו“ח שאו, מכילה בתוכה, בלי ספק, גרעיני סכנה. דברנו מה שדברנו בקשר עם זה – אבל יחסנו האמתי היה, שאם נצליח להפטר עד כמה שאפשר מהר יותר מהצרה הזאת ולהשאיר את הכל כמו שהוא, והממשלה תוותר על הפוליטיקה של הפיתוח – יהיה הכל טוב ומצוין. וכשאנו קברנו, ברוך השם, את הדו”ח של פרנטש ואת הפוליטיקה שלו, קבלנו את הדבר – וזה מובן לי מאד – כנצחון פוליטי. ברם עליכם לדעת שענין הפיתוח, לאמר עזרה שיטתית לחקלאות, פרוגרמה חקלאית לגבי פלח – היא שאלה הנוגעת מאוד מאוד גם לנו. איני מדבר ע"ד “אגרר־ריפורם”. כאן אינה עומדת כיום שאלת חלוקת האחוזות הגדולות וחלוקת קרקע בין האכרים הקטנים, מה שקוראים ריפורמה אגררית; אבל עומדת שאלה בדבר שיטה של תיקונים בחקלאות, שיביאו בהדרגה לידי הביצור הכלכלי של משק הפלח ויפתחו את החקלאות הערבית. סבור אני, שאולי בזמן תורכיה אפשר היה לחשוב, שאם לא נגע בשאלת הפלחים יהיה לנו קל יותר לקנות קרקעות. ברם אם לא נמצא עכשיו פתרון לשאלת התרוששות הפלח ואם לא נעשה את הפוליטיקה הקרקעית שלנו חלק משיטת תיקונים שיש בהם גם לספק את הפלח וגם ליצור בשבילנו עודף של קרקע – לא נוכל בעוד זמן מה לקנות קרקעות. אתם תגידו לי: הלא תמיד אמרנו, שאנחנו רוצים אינטנסיפיקציה של המשק הערבי ושמתוך האינטנסיפיקציה של המשק הזה ישאר עודף של קרקע וכו'. אנם כן, דברנו על הדברים האלה. אבל אנחנו צריכים היינו להיות לא מפלגה שמצאה פורמולה כדי להגדיר פוליטיקה של פיתוח המתאימה לרוחה, אלא מפלגתנו צריכה היתה – לאחר שהסכימה לשיטה ידועה של תיקונים חקלאיים – ליצור בסיס משותף עם אותם החוגים החקלאיים הערבים שאנחנו יכולים לבוא לידי הסכם עמהם על בסיס כזה, ולבוא בדרישות לפני הממשלה. הכרתי היא, שאנחנו צריכים היום – בשעה ששאלת הפיתוח נדחקה לקרן זוית לכאורה, אבל בשעה שבממשלת ארץ ישראל, תחת מנהיגותו של הנציב הנוכחי, מקבלת שיטת התיקונים החקלאית היקף רחב יותר, אנחנו צריכים היום, אפילו אם הישוב העברי לא יבין אותנו במשך זמן מה, להיות הכוח אשר יתבע מהממשלה פוליטיקה אקטיבית שתשלים בין האינטרסים שלנו ובין דרישות הפלחים. אתם לא תאמרו, שאין אפשרות להתקין שיטה כזו, שהרי אין אתם חורצים משפט חמור על עתידנו. אתם רק תגידו, שהתקנת שיטה זו תוסיף כוח לאדמיניסטרציה. אבל את שאלת האדמיניסטרציה צריך לפתור בפרשת האדמיניסטרציה, ואי־אפשר אגב כל שאלה ושאלה להגיד, שהאדמיניסטרציה היא כזאת וכזאת ואי־אפשר למסור לה שום דבר ולהאמין לה. עמדה כזאת אינה מספיקה.

עכשיו נקח את שאלת המסים ושאלת מס ההכנסה. אני איני חייב הנהגת מס הכנסה בארץ ישראל כעת, ובכל פעם שנדונה שאלה זו אמרתי בהכרה ברורה: יש לי נימוקים השוללים הנהגת מס הכנסה בא“י בשעה זו. אבל אם אתם אומרים, שהכל חלק גם בשטח המסים וגם בשטח ההכנסות של הממשלה ושאין אנו מחויבים לעורר מצדנו, אפילו אלמלא היתה הממשלה מעוררת את השאלות האלה, את שאלת שיטת המסים – הרי זו, לדעתי, עמדה בלתי מספיקה בהחלט. הנה הם הנימוקים שלי נגד הנהגת מס ההכנסה עכשיו. אני מסכים לבוא לממשלה ולהגיד לה: ממשלה יקרה, אנחנו היהודים, המהווים כיום 18 אחוז של התושבים, משלמים כ־40 אחוז של הכנסותיך, ואין אנחנו רוצים לשלם יותר. לגבי דידי זה נימוק מספיק. יותר מאשר פי שלשה לגולגולת אין אנחנו רוצים לשלם. אני מוכן כמו כן לבוא אל הממשלה ולהגיד: הכנסותיך הן נהדרות, יש לך עודף של מיליון בקופה, שום ממשלה לא היתה במצב כזה מתאוה להנהיג מס מסובך כעין מס הכנסה בארץ ישראל; אין לך צורך במס כזה. ואני מוכן להגיד: אנחנו עומדים בזמן של קוניונקטורה, של חדירת הון לארץ ישראל, ואם כי יש לי דעה כזאת וכזאת, אני חושש – אפילו אם זה פחד שוא – שכל אותה הארגומנטציה בדבר הנהגת מס הכנסה, אפילו בינוני או נמוך, תפחיד את בעל ההון היהודי מלבוא לארץ. אנו יכולים להגיד: אנחנו רוצים לשמור על הקוניונקטורה שלנו. ועוד אנחנו יכולים לומר: עמדתנו היא כזאת וכזאת. אבל עד שלא נקבל ערובות בטוחות מצד הפקידות של מס ההכנסה שלא ישתמשו בכוחו לרעה נגדנו, – נהיה נגד הנהגת המס. אבל הנימוק האחרון יש לו תוקף גם לגבי כמה מסים קיימים, ואין אנו יכולים לשנות את המצב. ברם אני מוכן להשתמש גם בנימוק הזה. אבל יש דבר שאיני מסכים לו, והוא – לעשות את הנימוקים האלה לאידנטיים עם עמדת המפלגה כלפי עצם שיטת המסים. עוד בשנת 1922 – תחת נציבותו של הרברט סמואל – ישבה הועדה הראשונה אשר חקרה את השאלה הזאת, ואעפ”י שאותה ועדה היתה מורכבת מפקידים קולוניאליים, בכל זאת כדאי מאוד שתקראו את הדו"ח של הועדה הזאת על שיטת המסים. השאלה היא: משנים וחצי מיליון לירות מסים, אשר ארץ ישראל משלמת, משלמים היהודים קרוב למיליון לירות – איזה יהודי משלם את הסכום הזה? מה היא שיטת המסים הנהוגה כיום בארץ ישראל: ואם תגידו: אבל מס ההכנסה אינו מציל אותנו מידי מסים עקיפים, מידי מסי מכס גבוהים הרובצים עכשיו על תצרוכת המוני התושבים – אענה לכם: אכן זאת צריכה להיות פוליטיקה של מפלגתנו. עלינו לומר: אנחנו מחייבים מס הכנסה, אבל בתנאי שהנהגת מס ההכנסה תגרור אחריה פרוק המס מתצרוכת דברים שאינם נוצרים בארץ ישראל – זה המס העושה את המון הישוב העברי למשלם העיקרי. ועוד דבר: שקר וכזב בידי אלה האומרים, שאילו היינו מחווים דעה כזאת בשאלת מס ההכנסה, היינו מעמידים את עצמנו בסתירה לגבי חוגים אחרים של הישוב כגון הסוחר ובעל המלאכה. הסוחר הקטן ובעל המלאכה מעונינים בהחלט באותה הפוליטיקה של מסים אשר דברתי עליה.

ויכול אני להביא עוד כמה וכמה דוגמאות כאלה – מענינים חיוניים ביותר העולים על הפרק, ואנו רואים בהם תמיד רק גזרות ואיננו מנסים לבקש פתרון להם שיהא הולם גם את האינטרסים שלנו. עי"ז אנו משיגים רק תוצאה אחת: הננו תמיד כנהדפים. הממשלה קובעת את פקודותיה ואת תכניותיה כרצונה, מבלי שיהיה לנו כוח לעכב בעדה, ואנחנו עומדים מחוץ לתחום ההשפעה לגבי התפתחות הענינים האלה.

אי־האמון שלנו כלפי האדמיניסטרציה הוא בעצם הנימוק החוזר, הקובע את עמדתנו בכל סבך הענינים האלה. שאלה זו עומדת בצורה חריפה מאד. ברם מה צריכה להיות מסקנת מפלגתנו לגבי שאלת האדמיניסטרציה? נניח לרגע שאנחנו תמימי דעה בשאלת טיבה של האדמיניסטרציה. במשך השנתים האלה ניתן לי לבחון את הדברים האלה מקרוב ומתוך פעולה יום־יומית. והדעה שלי על האדמיניסטרציה אינה יכולה להכלל בפורמולה פשוטה אחת, אפילו לא באותה הפורמולה שהשתמשתי בה לפני שנתים. מתוך נסיון השנים האלה אני אומר, שכל המשפטים והדעות שלנו על האדמיניסטרציה בצורת הכללה אינן שוות הרבה. ישנם בתוך האדמיניסטרציה חלקים המתאימים פחות או יותר לאותה הדמות שאנחנו קובעים לפרקים לאדמיניסטרציה בכללה. אולם ישנם באדמיניסטרציה גם חלקים אחרים, ואלה שונים לגמרי מן הראשונים גם מבחינת השכלתם הכללית וגם מבחינת ערותם ותפיסתם לגבי התפתחות ממלכתית, ואולי גם ביחסם לשאלות המיוחדות שלנו. אבל מה היא עמדתנו לגבי השאלה המרכזית הזאת, החוזרת בצורות שונות בשטחי כל הפרובלימות המתעוררות אצלנו? דומה לי שעלינו לקבוע את שיטת פעולתנו באופן כזה, שיצומצם כוחה של אותה פקידות הנראית לנו מסוכנת כל־כך. ברם כוחה של זו לא יצומצם ע"י יחס שלילי מצדנו לכל שאלה המתעוררת. יחס כזה מעביר את כל הכוח ואת כל אפשרות־הפעולה לחוגי הפקידות.

אגב השאלות האלה מתעוררת גם השאלה המרכזית בדבר המשטר הקיים בארץ ישראל וחוסר הפיקוח והבקורת מצד תושבי ארץ ישראל לגבי האדמיניסטרציה. לפני שנתים בררנו את השאלה הזאת, הגדרנו את דעתנו ביחס אליה, אמרנו שאנחנו רוצים מוסד נבחרים על יסודות פריטטיים. מבין הייתי אילו עשינו מזה פוליטיקה פעילה, אילו היינו אומרם: מפלגת פועלי א“י, בין אם היא נבדלת בזה או אינה נבדלת בזה מיתר חוגי הישוב, דורשת מהממשלה הקמת מוסד כזה דוקא על יסוד שיטה הנראית בעינינו כנכונה. ע”י כך היינו מעבירים למרכז ההתענינות את שאלת הפקוח הצבורי לגבי פעולת הממשלה, ושנית – היינו נלחמים על פלטפורמה בהירה בשאלת השנויים הקונסטיטציוניים, אבל מחויבים אנו להודות שאבן נגולה מעל לבנו כשנפטרנו מהצרה הזאת. והנה שנתים לאחר שהמפלגה ניסחה את עמדתה התכסיסית לקראת אספת הנבחרים בהתחלת 1931 – ודרך אגב, נצחה נצחון צבורי גדול בניסוח הזה, – שכחנו עד כמה שיכולנו את כל הענין. ומכיון שהממשלה לא הזכירה לנו עד ימי ג’ניבה את הדבר, היה שקט ואידיליה עד ימי ג’ניבה. ושוב בא דחוי לזמן־מה. וכך אנחנו חיים בחסדי הדיחויים ואנחנו נהנים מהדיחויים הלאה, כאילו ע“י כך הפרובלימה יורדת מעל הפרק או נעלמת או נפתרת, היא עומדת בכל חריפותה. אם לא תעלה על הפרק בשנת 1933, תעלה בשנת 1934. ודאי ראשי המחלקות של הממשלה מתנגדים לכל התפתחות קונסטיטוציונית. הם חושבים בודאי, שנוח להם יותר להמשיך את הדברים כפי שהם עכשיו. אולם תחת ליצור ע”י מלחמה צבורית לחץ ידוע על אותה מידה של שרירות לב המצויה אצל כל אדמיניסטרציה, ובאדמיניסטרציה שלנו על אחת כמה וכמה – אחזנו שוב בשיטה הישנה – לחכות למאורעות ולהגרר אחריהם.

חלק מפתרון שאלת האדמיניסטרציה קשור ביצירת בקורת יום־יומית לגבי מעשי האדמיניסטרציה. ברם חלק שני – וזה אולי יראה בעיניכם מוזר ביותר – הוא בחדירה לאדמיניסטרציה, ואיני מהסס להגיד, שגם בשטח הזה לא עשינו כלום, לא חשבנו כלום ולא פעלנו כלום, לא בהתחלה כשהוקמה האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, ולא עכשיו. עכשיו, כמובן, קשה הרבה יותר לשנות את הדבר. אבל גם היום, כשהשאלה הזאת מתעוררת באופן ממשי וכשהממשלה רוצה לפעמים – אמנם לפעמים רחוקות – לקבל פקידים חדשים, הרי הדברים לא יוצאים לפועל. יודעים אתם היטב, שהיהודים הנמצאים עכשיו בתוך האדמיניסטרציה הם ברוב המקרים דוקא לא אותם הטפוסים שאנו יכולים להשען עליהם, הללו אינם לא חניכי מפלגתנו ולא חניכי הישוב. ברם בהחדרת אנשים מסוג ידוע לתוך המכונה הממשלתית בארץ ישראל – כלולה הדרך השניה בשאלת האדמיניסטרציה. ואם אין לנו כעת, תיכף, אפשרויות רחבות בשטח הזה – הרי אילו היתה דאגה מתמידה בשטח הזה וטפול מתמיד, היינו מגיעים עם התרחבות הענינים – והענינים הולכים ומתרחבים, מפני שעניני הממשלה הולכים ומתרחבים – לידי התרחבות כוחנו בתוך האדמיניסטרציה.