¹

משרידי החורבן האחרונים של יהדות הגולה יונח היסוד למקדש השלישי ולחיים החדשים אשר יתרכזו סביב המקדש הזה: –

מקדש התחדשותנו.

הזעזוע הראשון אשר בשר את שיבת ימי הנוער לגוף העם, ניצוצי ההכרה הראשונים שהזקיפו את גופו העיף – אלה היו הכרת ההויה העצמית. ההכרה הזאת הרימה את העם לידי שלמות מאחדת. ומתוך הרצון להבטיח להויה זו של העם את קיומה באיזו צורה שהיא – צמח הרצון למדינה עצמית מאיזו צורה שהיא, קמה התביעה המדינית של הציוניות.

אולם מיד נתגלתה התהום הרובצת בין הויה ומהות; נתגלה כי קיום הראשונה אינה מתנה עדיין את קיומה של השניה, ומכל שכן שאינה מתנה את המשך דרכה. ההכרה השניה שהולידה את התביעה לחדוש נשמת העם ומחשבתו – היתה איפוא הכרת המהות העצמית, מתוך התגלותה בצורות שונות באמנות, במדע ובדת. מתוך חקר מקורותיה, מתוך עומק השפעתה ומתוך המשך התפתחותה היוצרת – צמחה התביעה התרבותית של הציוניות. כל זה יכול היה להספיק בזמן שהרעיון והאורגניזציה שלו עדיין היו רחוקים מדרך ההגשמה. בזמן שרק נלחמו בעד הגשמתו. אולם במידה שההגשמה הלכה הלוך וקרוב, בה במידה מוכרחה היתה להצטרף אל ההויה והמות גם הפעולה העצמית. וכשם שאין הויה מצד עצמה, אלא ישנה הויה מדינית וקשורה בצבור במובנו של אריסטו); וכשם שאין מהות מצד עצמה, אלא מהות תרבותית וקשורה בצבור – כך אין גם פעולה מצד עצמה, אלא ישנה פעולה חברותית המתגלה בתוך הצבור, למצוא את הצורות לרעיון חיינו החדשים, לסדר את כל הכחות בגבולות היצירה של צבור־העם, לשקול את צרופי הכחות זה מול זה, לכונן את האורגניזציה של היצירה ואת אפשרות היצירה – זוהי התביעה הסוציאלית של הציוניות.

מיום ליום, ככל שמתבררים לנו יותר ויותר מלוא תקותנו ואחריותנו, הולכת ומשתררת עלינו תביעה זו יותר ויותר. בה, בתביעה זו, מתחיל מעגל הקסמים שלנו להסגר.

אירופה הרוחנית של תקופתנו משתקפת בתוך התנועה שלנו, וע"י כך נוצר קשר בין עושר זה ובין גדלו העתיד לבוא של המזרח הרוחני. יותר מבכל הזמנים שעברו עשירה כעת אירופה בהבדלים ובגוונים שונים. שכן תקופת המעבר היא התקופה הזאת. המוגמר מתאבק עם הבלתי בשל עדיין, הזקן מדי מתאבק עם הצעיר מדי. ואפשר כי מימי הרינסנס ההומניסטי לא היתה תקופה עשירה בהתפתחות־ערכין כתקופה זו שלנו.

“את הזמן החדש”, כביכול, רגילים לציין מבחינת התפתחותם של מדעי הטבע, מתוך התפיסה הרציונלית לגבי עולם ודברי הימים, כלומר: של ההויה והמתהוה. וולטיר, דרוין, מרקס והגל הם נושאי דגלו של הפוזיטיביזם הזה. אולם התנועה הזאת עברה כבר את נקודת הגובה שלה. אפשר שהסיבה לכך היא באיבולוציה הרוחנית של האנושיות בכלל, שכן כל התפתחות מעוררת התפתחות־שכנגד ומבקשת את הסינתיזה. אפשר כמו כן כי רוח־האדם אינה יכולה לראות את עצמה נכנעת להתהוות הכרחית ומיכנית ואינה יכולה להכיר בעולו של חוק־החומר. ה“זמן היותר צעיר” מתחיל חוזר בתשובה. נפש ורוח בבחינת שליטות, ריליגיוזיות וגלויי־רוח בתורת הכחות החזקים ביותר בחיי־אדם – יוצאים להלחם במותנה, ביחסיות, בהתנפחותו של המדע האוביקטיבי, כביכול.

אולם בין הקיצועיות מצד זה ומצד זה ישנן אלף למדרגות – מ“הקונפסיון” של החוגים הליברליים־רציונליים עד החסידיזם אובד־הדרך של הנוצרים־היהודים־הלאומיים החדשים במערב אירופה.

וכל שעבר את גמר בשולו, כל שהזדקן וכל המתהווה והמקווה – כל זה זורם לתוך תנועתנו ויוצר בה קבוצים קבוצים, שכל אחד מהם מבסס אחת מתביעותינו.

ובסוס תביעותינו החברותיות?

אכן, כאן הסולים עשיר הוא ביותר.

בפרובלימה הזאת מתעסק – אפשר להגיד כמעט: מתוך המקצוע שלו – התיאורטיקן הסוציאליסטי בצורה “אוביקטיבית מדעית”. הוא שואף להכיר את הבנין החברותי של העם היהודי, הוא חוקר את הצרכים הכלכליים ההכרחיים ואת האפשרויות הכלכליות של א"י, הוא קובע שיטה בהתפתחותם ההיסטורית של החיים הכלכליים באירופה ומוציא מסקנות מהשיטה הזאת. מצד אחד יועמדו אצלו הסיכום וההשואה, ומצד שני – ההיפותיזה בנוגע לבנינם הכלכלי של העם והארץ. מספר הדונמים, הקורס של פרנקים, הכנסת הקרקע והשקאתה, פרובלימות טכניות ומספרים – אלה הם שקובעים את בסוסו.

לעומת זה מהלך מחשבתו של העסקן המדיני הוא אחר לגמרי, פשוט יותר ופחות מעורפל ומורכב. הוא יודע כי כל עם חי יש לו בנין חברותי. ומכיון שהוא מעמיד את א"י – כארץ שעוד לא נתגלתה עדיין כמעט ובלתי מפותחה במובן הכלכלי – מול הכוח הנותן צורה של העם העברי, הרי שבאופן מיכני מתגלה לפניו ההבדל בין ההתיישבות שלנו ובין כל התיישבות אחרת ומתקבלת אצלו המסקנה, כי התיישבותנו פירושה לא התרחבות אלא רכוש, לא פריצת תחומין כי אם בנין פנימי מרוכז. כמובן מאליו בעיניו הדבר, כי התיישבות זו צריכה להיות עד כמה שאפשר בעלת תוצאות מוצלחות. הוא רוצה לבנות את הבית הלאומי דוגמת האדריכל העושה תכנית לבית חדש ומשתדל לבנותו “בכל הקומפורט” ולהכניס בו המצאות חדישות, שיש בהן לשפר את הבנין ולהרהיב את העין. וכאותו אדריכל הרוצה להציל את עצמו מאשמה של חוסר־רוח בבנין – כך גם הוא כותב על הדלת המוכנה את הפסוק: נפש בריאה בגוף בריא.

אולם הדרך והמטרה אינם קשורים כאן עדיין ע“י רצון גדול הפועל במפעל רוחני. רק ב”פרוגרמה" של האידיאליסטן־הציוני נעשית התביעה הציונית החברותית לרצון של מעשה רוחני. אין הוא מסתפק בהקמת חיי־העם סתם, באשר הוא רואה את חיי־העם כמטרה אחרונה בפני עצמה. בשבילו אין הקיום הלאומי קיום גרידא, כי אם תפקיד גדול והתחייבות גדולה לגבי האנושיות. הגשמת הקיום הלאומי פרושה אצלו – מלוי חובותיו לאנושיות.

ולפיכך הוא תובע את ציון ולא את פלשתינה, ולפיכך הוא תובע חיים חדשים לעמו, כדי לתת דוגמא לאפשרות של התחדשות גם לגבי החברה האנושית בכלל.

וכאן יש במקצת רעיון שתוף עם המשיחיות הציונית של בעלי האתיקה הסוציאלית־דתית שלנו, אלה הרואים בגאולת עמנו ופדותו ממצב החברה הרקוב את תעודת עם ישראל, את תוכן קיומו ותחיתו, את תוכן עברו ואת רעיון עתידו. “צדק צדק תרדוף!” – הם רואים את עם ישראל כנתבע להיות עובד־אור, להגשים את חוק־הברזל של הצדק בארץ ובעולם ומלואו, זה החוק שעליו כונן אלוהים את עולמו מבראשית, כדי ש“מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים!”

בין הטפוסים האלה ישנן כמובן מדרגות לאין מספר וגוונים להם לאין ספורות.

וכולם תובעים.

כולם מאוחדים באמונה אחת – כי חיי החברה אירופית, הנתונים בעול של צורת משק ומלחמה משק, בעול של שנאת־מעמדות ושנאת־המונים, כי החיים האלה לא לנו הם, ואין אנו רשאים להעביר אותם למקום שאנו מחפשים שם חיים חדשים; כולם מאוחדים באחת, כי חיים חדשים – בכל המובנים – פרושם אינו קיום חדש סתם, כי אם קיום טוב יותר ונשגב יותר.

אולם הכרת הצורך ההכרחי אינה יכולה לבוא בלי הכרת הנצרך ההכרחי. שפע של הצעות ורעיונות קוראים לנו, אנחנו רוצים ללכת בדרך המובילה אל העליה – אולם באיזו דרך נבחר? על איזה יסודות צריכה הסוציאליות שלנו להבנות?

מצבו של העם העברי נותן את התשובה הברורה ביותר.

כל מה שנראה לנו כתהום־אין־סוף של התנוונות שלנו, כל מה שרובץ עלינו כמשא כבד, קללת קין ואחשורוש, זה המחליש את גופנו וכופפו, הקורע את נשמתנו ומטרידה, היוצר את החצאיות בקיומנו ואת החצאיות במראנו החיצוני, – כל זה הוא חוסר בית, חוסר מולדת. “בלתי קשורים, מרדים ועוברים על פנינו הדברים” – שר ורפל. ללא חבור, ללא קשר אורגני, ללא שרשים, ללא קרקע תחת הרגלים, פטר שלומיאל חסר צל; עם בלי אדמה אנחנו. והנה בא אמצעי ההצלה האחרון בשעה האחרונה–העם רוצה לשוב למולדתו, רוצה שוב לעמוד על הקרקע ולהכות בו את שרשיו. וכאן רומזים מרחוק כיסי הכסף של הספקולציה הרכושנית, רומזים הדגלים הקטנים של תועלת־הכלל עטופת המסכה – והעם שרעב אלפי שנים לאדמה יאבדנה שוב אחרי עשרות שנים. עלולים אנו לחזור על הפשר אשר הוביל את כל עמי אירופה הגדולים אל עברי פי פחת! האם עלינו לכבוש את ארצנו כדי שהספקולציה הקרקעית תמלא את כיסיה וההמונים העובדים, אלה הנושאים העיקריים של התנועה הציונית, יצטרכו למלאות את מרכזי הערים בתורת “לומפנפרוליטריאט”?

אין אנו רוצים במדינה אוטופיסטית. אבל רוצים אנו שתועלת הפרט תוגבל בגבולות שתועלת הכלל מוכרחה להגביל אותה בה. אין אנו רוצים לבטל את הרוח, אבל רוצים אנו לבטל את הנצול. והתביעה הראשונה לכך–כי הקרקע לא תעבור לעולם לידי פרטים: כי קרקע זו, שנכבשה ע"י העם במלחמה עם עולם שלם של מפריעים ומכשולים – תשאר נחלת העם.

והשנית:

הפעולה העמוקה ביותר של ההתנוונות שלנו, שיסודה בחוסר שרשים, היא אי־פוריותנו. עם של סוחרים אנחנו, ספסרים, ז’ורנליסטים ומבקרים, עם של אנשי־בינים בלתי פרודוקטיביים. עד עכשיו היו עוד אנשים תמימים אצלנו, או אנשים מחוסרי בינה, אשר נואלו לראות את הצרה הגדולה הזאת כיתרון, אשר חשבו את הסרסרות שלנו לתעודה, את חוסר הפרודוקטיביות לאידיאל. אולם השיבה למולדת, הנגיעה באדמה, יכלו את האנשים האלה מקרבנו והיו כלא היו. ישנו רק דבר אחד המקשר אל הארץ, המקשר עד כדי כך שמתים בהעדרו, כאותו אכר זקן ב“אמונה ומולדת” של שנהר – וזוהי עבודה עצמית ויוצרת. ואנחנו מוכרחים לתבוע, כי זכות לאדמה תנתן רק לזה שרוצה להתקשר אתה בעובדת ידיו וללוש מאבק וזיעה את הדבק המקשר.

ארץ ועבודה! ארץ ועבודה בידי העם! אלה הן שתי התביעות הגדולות שאנו מוכרחים לתבוע. לא מעמדות תובעים כאן, כי את העם הוא התובע. אין אנו מכירים בשום מלחמת מעמדות, אין אנו מודים בשום סוציאליזם מעמדי – ואין אנו רוצים להודות בהם. כי על כן אין אנו דורשים זכות מעמד כי אם זכות אנוש. וכשם שבאנו בשם הרעיון הלאומי אל תלמיד האוניברסיטה כמו אל הפועל, לסוחר כמו אל בעל־המלאכה, אל תלמיד הגימנזיון כמו אל המורה; וכשם שכולם נשמעו לקריאתנו ומכל שדרותיהם קמו החלוצים הראשונים שעלו אל הארץ ומתו בה – כך גם צריכה המולדת החדשה לזכור אותם כעת.

מההתחדשות השלמה זאת אנו נשאוף את הכוח שאנו צריכים בשביל היצירה העתידה שלנו בתרבות העולם. עמנו יצר כבר דברים כבירים. ובשעה אחרונה שב אל מקור מחצבתו. דוגמת אנטיאוס – “והענק נגע שוב פעם באמו (אדמה) וכוחותיו החלו לצמוח מחדש”.

¹

הסוציאליזם העממי של היהודים /חיים ארלוזורוב

הקדמה

נגמרה המערכה האחרונה לדרמה של מלחמת-העולם, וחרש ולאט-לאט מתחיל יורד המסך.

דגל השלום, שבמשך ארבע שנים רצופות נרמס ברגלים, עולה ומתנפנף שוב מעל לעולם המחולל.

לא בתשואות-חן קדמוהו, לא בתרועות-ששון ברכו את הופעתו. עדיין שותתים דם הפצעים, עדיין מעלים עשן עיי-החרבות, גם של המנצחים גם של המנוצחים.

מה שנוצר במשך עשרות-שנים של עמל בלתי-פוסק, מה שנהרס מבלי דעת על-ידי השנים האחרונות – צריך לשוב ולהוצר, לשוב ולהרכש, במשך עשרות שנים חדשות של עבודה ללא-מנוחה ועמל ללא-עייפות.

העמים ניגשים לקומם את הריסות חייהם.

                                                                                  \* \* \*

גם העם היהודי שבתפוצות העולם, שהחליט סוף-סוף לקחת בידו את הגה גורלו, עומד לסול לעצמו את הדרך.

הוא לא עמד במערכה לא מצד זה ולא מצד זה – וסבלו קשה היה פי כמה וכמה משל כל הנלחמים. זוהי מנת-החלק המרה ביותר.

בכל החזיות שפכו בני העם הזה את דמם, אלה נגד אלה. תחת דגלי זרים. תחומי-המושב היהודיים צפופי ההמונים אשר במזרח, אלה שנמצאו באזור המלחמה, נהרסו עד היסוד מבחינה כלכלית, והרס זה יוכל להעלות ארוכה רק על-ידי שנוי צורה מוחלט של קיום-העם כולו. חייהם ופעולת-חייהם של מיליוני יהודים עומדים בסכנה; לעצם קיומה של ההויה הלאומית נשקפת סכנה. ומאחורי כל החזיות – נחשול חדש של שנאת-ישראל יגאה. עדיין רואים בו ביהודי: המהפכנים – את הרכושני, שנגדו מעוררים לפרעות; הרכושנים – את המהפכן, שמצוה היא לכלאו עם יורדי-בור.

                                                                                  \* \* \*

הקמת הריסותיו של העם היהודי נעשית במזל הציוניות. מסביב לדגלה מתקבצים ההמונים הרחבים של הגלות. עליה יהיה איפוא לנהלם ולארגן אותם. תחת דגל הציוניות עתיד צבא נערינו העיקרי – ונלוים עליו מן-הסתם גם זקנינו באלפיהם – לשוב לארץ-האבות הנושנה למען בנות מולדת חדשה לאומה.

מדינת-היהודים תקום אף תהיה – בזאת אין כל ספק. אבל לא ברור עדיין באיזו דרך תקום. הגיעה השעה להגיד בגלוי: הציוניות שאינה נשענת על המוני-העם העובדים – היא אבודה. הציוניות שיש בדעתה להקיף את אלה, תצטרך לערוב להם שגם הבית הלאומי החדש בארץ-ישראל וגם הקמת ההריסות בגלות – יעשו ברוח הסוציאליזם וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי. החיים החדשים של האומה דורשים במפגיע גם חברה מחודשת. היעלה על הדעת להכניס את צוארי העם, שקנה לו את חירותו במחיר מלחמה קשה, בעול של שעבוד קפיטליסטי? היתכן שהעם שהקנה ראשונה לאנושיות את האידיאלים של הצדק והחירות – יהסס לממש את האידיאלים הללו בחייו? היציל ממפלתה של אירופה הנחרבת את הרקבון דוקא, למען שתל בארצו החדשה את חרפת השעבוד והניצול?

ארור מי שעוזב עיר נגועה במגפה – ואינו חושב אפילו לכדאי וראוי לעשות חטוי לעצמו.

רוצים אנו באויר טהור לנשימה חפשית בשביל כל איש ואיש. רוצים אנו חיים של חופש בשביל העם המושחרר.

רוצים אנו כי הבית החדש של האומה יבנה על יסוד בריא וכי יהיה בו מקום, זכויות שוות וחופש-המעשה לכל מי שרוצה ליצור ומוכשר ליצור.

                                                                                   \* \* \*

התנאי-המוקדם ההכרחי לכל התפתחות מדינית בריאה הוא – ההבראה החברתית. בצדק אומר הנרי ג’ורג': “לרצות ליסד סידורים מדיניים, שבהם ניתן שויון תיאורטי לכל האנשים על יסוד מצב שבאי-שויון חברתי גלוי – הרי זה אומר להעמיד פירמידה על חודה”.

                                                                                 \* \* \*

משום כך יש צורך ליצור תנועה סוציאליסטית יהודית.

אלה שיודעים ומרגישים את הקשרים המרובים שבין רוח היהדות ובין הרעיון הסוציאליסטי – יתפלאו בודאי על כי יש עדיין צורך ליצור תנועה כזאת.

אבל זוהי עובדה!

היו עד עתה יהודים סוציאליסטיים. למשל: טרוצקי, אדלר, זינגר, דיאמנד. הם הם שבתורת “אזרחי-עולם” טובים ונאמנים מלחמה עזה להם כל הימים בעמם.

היו גם מפלגות של יהודים סוציאליסטיים. אלה הן התאגדויות של סוציאליסטים שבמקרה יהודים הם.

היו מפלגות סוציאליסטיות פסיבדו-יהודיות, אלה הן המפלגות ששמו להן למטרה לתרגם, כביכול, ליהודית את התורות והשיטות הסוציאליסטיות הזרות. הנזק שהן הביאו לעם גדול מן התועלת שבהן.

אבל סוציאליזם יהודי לא היה מעולם. לא היתה עדיין תנועה שתבקש את הדרך אל עתיד יהודי בהיר, בקשר עם הויתו של עם-היהודים החי וההיסטורי והאידיאלים שלו ומתוך הכרת ההווה היהודי והבנתו; תנועה שמטרותיה ודרכיה לקוחות לא ממקורות נכריים, כי אם מתוך תביעותיהם של המוני-העובדים היהודיים עצמם.

רק התחלות של תנועה כזאת ישנן. באותם האנשים שחיזקו את העבודה העברית בארץ-ישראל, באותם האנשים שאחרי עבודת יום תמים בחום-השמש, בפרדסים ומאחורי המחרשה, יצרו את “הפועל הצעיר” והגינו על קיומו, באותם האלפים שמתוך המציאות, הסוערת בדם חי, של חיי ההמונים היהודיים יצרו את ההסתדרות החזקה של “צעירי-ציון” – בכל האנשים האלה חיה הרוח העתידה ליצור את התנועה הסוציאליסטית היהודית האמתית.

ואם גם כיום הזה לא נתבררו עדיין כל הרעיונות שהתחילו להצטרף כאן, אבל גם כיום תוססות עוד האידיאות, מתרוצצות ונאבקות, – סופן לבוא לגמר תסיסתן, להחלץ ממוסרותיהן ולהצטלל. ומתוך צורך השעה רבת היסורים ומתוך הרצון הגעלה הצפון בהם ובכוחם – עתידים הם האנשים האלה להקים את הדבר שהוא משאת נפש כולם: ארץ-ישראל עברית וחפשית על יסוד יהודי-סוציאליסטי ועם יהודי משוחרר ויוצר בארץ ובגולה.

א

התנועות המצוייות בחברה של זמננו הן תופעות סוציולוגיות בהרכב כל-כך מגוון, שבתשע מאות ותשעים מקרים מני אלף גם החדירה העמוקה ביותר לתוך החומר, גם החקירה המקיפה והשלמה ביותר – לא תוכל להיות מקיפה ושלמה כל צרכה. אבל ישנה הכרה עמוקה האומרת, כי ישנן גם הכרות עמוקות יותר מדי. במקרה האחד מני אלף יוכל דוקא מגעו של מבט אחד, הארת-הברק לצד אחד, ההבלטה של אחד הצללים, של אחד המאורות בתמונה, הדגשת המוטיב האחד על פני כל האחרים, – להפיץ אור יותר מאשר רוב עייון חודר לכאורה וחותר למעמקים.

כעמדה מסוג זה, שאפשר בצדק לכנותה בשם בלתי-יסודית, יכולים לראות את ההשקפה התופשת את התנועה הסוציאליסטית, ביחוד בהתחלתה, כתגובה על הצורות האבסולוטיות-אריסטוקרטיות של הנהגת-המדינה במאות שעברו. אמנם הרבה עילות שונות – כלכליות, רוחניות, מדיניות, – תפקיד של שותפות להכרעה היה להן בשעת לידתה של התנועה. אבל דוקא הקשר הזה אשר לה עם חוק-הטבע התקיף של פעולה ופעולה-שכנגד – הוא הוא המאפשר לנו להבין דברים רבים שכיום הזה, מנקודת הראות של אלה שכבר התקדמו הלאה בדרך זו, היה נשאר בלתי-מובן לנו בלעדיו בסוציאליזם הצעיר.

הקשה והמזיקה ביותר שבכל הטעויות של התקופה ההיא היתה זו, שהתנועה הצעירה עזבה אחרי גוה את ההתפתחות ההיסטורית ואת השקפת-החיים הלאומית, המיוסדת עליה. חפצה היה להעריץ את אשר העלו על המוקד כל אלה שלפניה, ולפיכך נטלה והעלתה בלי היסוס על המוקד את אשר העריצו כל אלה שלפניה. רצונה היה לנתץ את כל האלילים המבריקים של העבר, ששלטו שלטון בלי מצרים עד אז, ולא ידעה לקדם את פני הסכנה, שגם אלים אחדים יאבדו יחד עמם בטעות. אם ההשקפה ההיסטורית שלפני הסוציאליזם לא הביאה כלל בחשבון את השפעת הגורם החברתי על המתהווה בתחום האנושיות, הנה עתה היה רצון ליחס את הכל לגורם זה בלבד; אם קודם היתה המדינה השליטה היחידה והעריצה על גורל גוי והמון, הנה עתה הושלכה ככלי אין חפץ בו, כמשהו שנוא שעבר עליו כלח, אל גל-האשפה. ויחד עמה נפלה, אגב קשרים מבלעים ומטעים שבתודעה, גם היחידה החיונית ביותר של כל ההויה האנושית: האומה.

כיון שתולשו תוי-השרד על צבעיהם הלאומיים, שמע מניה כי מתה ההויה הלאומית. ובמקומה היו צריכים לעלות על כובעיה של האנושיות המשוחררת תוים אחרים, התוים האדומים של הפרולטריון הכל-עולמי והתוים האדומים של הקפיטל הבינלאומי, שאין השלום יכול להיות שורר ביניהם לעולם, שמוכרחים היו, בהכרח-הדברים הטבעי, להלחם ביניהם בלי רחמים זמן כה רב, עד שתעלה ותבוא חברה אחרת, חדשה, במקום הנושנה. וכי מה בכך אם המציאות המדינית והתרבותית אינה מתאימה בכל להכללה רצונית של הלאומים למושג-אנושיות אחד ולחלוקתם למספר מעמדות מקיפי-עולם? ככל תנועה צעירה לימים מוכרח היה גם הסוציאליזם הצעיר להיות עיור לגבי צבעים, כיון שלא היה עדיין די שגיא-אור בשביל להבחין בצבע שלו מתוך הספּקטרום של ההשקפות. כל מה שלא היה מסוגל לרומם את ההכרה המעמדית של הפועל – הוטל אל גל-האשפה של האידיאולוגיה הבורגנית, ובתוך זה גם – האומה. “מוכיחים את הקומוניסטים”, אומר קרל מרקס במקום אחד בכתביו, “על שרוצים הם לבטל את המולדת, את הלאומיות. הפועל אין לו מולדת!”

גם ההנהגה שעמדה לה לתנועה הסוציאליסטית בשנת 1864, האינטרנציונל, נבנתה על העיקרונים הקוסמופוליטיים הללו. אבל החיים נגשו אל השולחן הירוק וקראו “Messieurs, vous n’existez pas!” ² דוקא התפתחותו של האינטרנציונל היא – אחד הפרקים רבי-הלקח ביותר על הנושא: הסוציאליזם הקוסמופוליטי והסוציאליזם הלאומי. בשנים הראשונות לקיומו המיט על עצמו, הואיל ולא ידע להביא בחשבון את המציאות, פורענות אחרי פורענות; אי-הצלחה גררה אי-הצלחה. באנגליה העמדה היא שלילית, הסוציאליסטים הצרפתים הולכים להם בדרכיהם הם, בגרמניה קמה נגדו כל התנועה תחת דגלו של לאסאל. רק לאט-לאט ובלי-חפץ, מתוך מלחמות פנימיות קשות, מתחילה החלוקה לסקציות לאומיות, המסתמכת תמיד על נקודות מעשיות, כביכול. ובמידה שהולכת וגוברת יותר ויותר השפעתו של הגורם הלאומי על כיוון פעולותיו של המשרד האינטרנציונלי, בה במידה נעשית פעולתו בתוך תנועות-הפועלים הבודדות פוריה יותר ויותר. אבל אם גם עד שנת 1914 לא נתחזק עדיין עד כדי לצור את צורתם של חיי הלאומים במובנו של האינטרנציונל, אם גם לא יכול עדיין לעצור בעד התפתחות המלחמה הזו, – הנה בכל-זאת ניצח בו, מן הבחינה העיקרונית, הפרינציפיון הלאומי. העיקר הלאומי בתורת הדבר היחידי המאפשר “ברית בין-לאומים”. הסוציאליזם הקוסמופוליטי – על אף הנצחונות הבולשביסטיים הזמניים – בא עד קפיטולציה.

והדי דוקא ההתפתחות של השנים האחרונות נתנה עוד הוכחות נוספות לדבר. שותפות הגורל ושותפות החיים הלאומית כוח-פעולה חזק ומושך יש לה גם בלבו של הפועל, לא פחות על כל פנים מאשר בלבם של כל בני האומה האחרים. גם הוא אוהב את שפת אמו, זו שבה הושרו באזניו שירי-הערש המעטים והדלים, שבה חיתה ופעלה רוח הוריו. גם הוא אוהב את מולדתו, את עם מולדתו, את מנהגיהם רבי-הגונים, את לבושם רב-הגונים, את שמי מולדתו ואת שדות ארץ-אבותיו ועריה. גם הוא נושא בקרבו את תרבות העם הזה; מהותו הוא וחיי-הרגש שלו הם מהותו וחיי-הרגש של העם הזה. גם ההתפתחות הכלכלית של העמים אינה שוה, המצב המדיני הכללי – על אחת כמה וכמה, ולפיכך גם התעודות הנופלות בחלקם של פועלי הלאומים השונים אינם שוים. ואילו גם יכול היה הסוציאליזם כאידיאה להתעלם מכל זה, הנה הסוציאליזם בתורת תנועה הרוצה להיות מניע בחיים המוחשיים – אנוס היה לחלק את עצמו לשורה של תנועות סוציאליסטיות עממיות, השונות זו מזו בתרבותן, בשפתן, בכיוונן בהיקפן ובשיטותיהן.

“הרי כל אלה הם דברים שמובנים מאליהם!”, יענו לי הסוציאליסטים הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הרוסים.

מובנים מאליהם לגבי כל האנשים, רבותי, רק לא לגבי היהודים!

ואמנם לא היה צורך כלל להעיר על כל זה – אלמלי אבד לה להכרה הלאומית האלמנטרית כוחה החי דוקא בתחומו של העם היהודי המפוזר והמפורד, באופן שחלקים גדולים של האינטליגנציה שלנו נלחמים ביניהם במחנות הזרים מתוך התנכרות לעמם, אם לא נאמר – מתוך בגידה בעמם. הללו, שלפי הרגשתם נטלו עליהם לנהל את גורל העמים הנכרים שבכל הארצות; הללו, שכיום הזה הם תופשים באירופה חלק גדול של עמדות-ההנהלה הראשיות, – מביטים בשויון נפש על מלחמת הקיום של עמם. והרי זוהי מלחמה לחיים ולמות, מלחמה על עצם קיומה של האומה! אך מה איכפת להם לכל משחררי האנושיות הנעלים האלה של הבולשביות, לכל אנשי הנחת חסרי הדאגה של ההתבוללות הליברלית, מה איכפת להם מלחמת חייו של העם המעונה והמורדף, הכפוף תחת עולו הכבד?

עליהם, על כולם, אפשר “לסתום את הגולל”. ההמונים היהודיים המתעוררים יכולים לעבור על עמדותיהם של אלה לסדר היום. בקרב כל אומה אחרת היה חרון-אפו של העם מסלק אותם הצדה, בודאי.

אבל לא רק יחידים הם. ישנן גם מפלגות סוציאליסטיות בקרב העם היהודי, שלא הגיעו עדיין אל ההכרה האמתית של אחדות אומתנו בת ארבעת-עשר המיליון, ואשר לא די שהם משתמטות מן התפקידים הנובעים מתוך האחדות הזאת, אלא שהן מתנגדות להן בפועל ממש. ה“בונד” הוא הגדול שבקיבוצים האלה והעומד בראשם.

אל נא נמנע ממנו את השבח שרשמנו לזכותו בהשקפתנו החפשית ממשפטים מוקדמים. הבורגני אומר: “מי שאינו מכבד את הפרוטה, אינו ראוי לדינר”. ובלי ה“בונד” לא היה אולי הסוציאליזם היהודי יכול ללכת בדרכו במהירות כזאת ובבטחה כזאת. כי ה“בונד” היה הראשון שעוד לפני עשרים שנה, בזמן שהעם היהודי היה עדיין בכלל מחוסר כל תנועה חברתית, הוציא קול-קורא להתקבצות ולהתעוררות. הוא היה הראשון שעורר את ההמונים היהודיים לפעולה משותפת, ועל ידי כך הראה בפעם הראשונה כלפי חוץ כי מלבד השנורר היהודי, איש-האויר היהודי, ה“בטלן” היהודי, – ישנם גם אנשים יהודים עובדים. זאת היתה הצורה הראשונה שלתוכה הותכה היהדות הסוציאלית. בדבר זה תכיר ההיסטוריה האובייקטיבית, אף על פי שעצם הצורה הזאת כבר עבר זמנה וקלקלתה בה, ואת תכנה מוכרחים היו להריק כבר כמה פעמים לתוך כלים אחרים.

נוסף על כך – ערכו ותועלתו מונחים רק בעצם העובדה של הופעתו, ובשום אופן לא בדרכי הופעתו ובשאיפותיו. בעוד שהרעיון העולמי של הסוציאליזם בקרב העמים האחרים, גם בגלוייו הקיצוניים ביותר, לא איבד מעולם את הקשר החי עם המוני-העם הרחבים, ואדרבה – היה תמיד חזק-שרשים ומעורה בקרקע, נעשה ה“בונד” בתוך העם היהודי, חסר-השרשים וחסר-המולדת, לאידיאל תלוי באויר ונעדר-מהות. לגבי ה“בונד”, אם לצטט את המרסילייזה הנפלאה שלו, “היהדות והמשיח מתו “, וחי רק האינטרס הפרולטרי בלבד. וכך נשאר ה”בונד” במשך כל ימי קיומו מחוסר כל הבנה לגבי תנועותיו ורחשיו, הגדלים והולכים, של האורגניזם העממי היהודי. וכבר לא נדבר על זה, שבמשך שנים רבות התעלם ה“בונד” בכוונה מן הלשון של המוני היהודים וראה את עצמו מבחינה זו כראות חלק של הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית. ההמונים היהודים בעצמם הכריחו אותו להכיר באידיש, כהוראת זמן, כאמצעי תעמולה מועיל. רק כעבור זמן רב הכריז על עצמו כעל המדריך הראשי ומשפיע-הטובה התרבותי של החלקים דוברי האידיש של העם, והתחיל להלחם בחימה שפוכה ועיורת בעברית הצעירה והשואפת לתקומה. כשם שהיה בכלל בלתי-מסוגל לחלוטין להתמצאות היסטורית, והתיחס בבוז ובשלילה לכל אותם כחות-החיים החזקים שהחזיקו וחיזקו את העם בקיומו. “תולדותיו, למזמן עליתו ועד זמן ירידתו, מלאות מלחמה בלתי פוסקת נגד היהדות ההיסטורית ונגד הרעיון הלאומי המתעורר. שנאתו ובוזו מכוונים היו במידה שוה גם כלפי הגלויים והתופעות הדתיים של תרבות-העם היהודית וגם כלפי התופעות החילוניות-מודרניות שלה… ובמנהגו זה הראה ה”בונד" ואנדליזם כזה, גסות-רוח כזאת, שמוכרחים היו לעורר גועל-נפש ובעתה דוקא בלב היהודי העממי ושלזכרם דמו של היהודי הפשוט, בן העיירה, מתרתח בקרבו עוד כיום הזה“. (ליאו רוזנברג: “דרכיו ומטרותיו של הסוציאליזם היהודי-רוסי”). מלבד עבודה סוציאל-דימוקרטית רוסית כללית – שנעשתה ונעשית, אולי גם במקצת הצלחה, על ידיו – לא התרומם ה”בונד" אלא לכלל אידישיזם אגרסיבי ולטיפוח “האבטונומיה הקולטורית” ברוסיה. אבל הוא שאף לצמצם את הפוליטיקה שלו בתחום העניינים היהודיים-רוסיים והתנגד לפוליטיקה יהודית-כללית בעלת מטרה ברורה, ורצה על ידי כך להרוס הרס פוליטי את האחדות של העם היהודי. בועידה הפטרבורגית האחרונה שלו התנגד, מתוך נימוקים “כלליים”, לזכות שמירת השבת. בפמפליטים וריזולוציות אין-ספורות נלחם בציוניות ובמלה העברית.

האדם הנורמלי לא יוכל להבין למה עלתה לו כך ל“בונד”. ואף על פי כן, הסיבה מושרשת עמוק בתוך המצב האנורמלי של העם היהודי. כבדה יותר מדי היתה המורשה של תנועת-ההשכלה המטיפה להתבוללות, מצד אחד – נזכר-נא בליברמאן וחבריו – וההזיות הסתומות על אנושיות בלתי-לאומית, מצד שני. בקרב העמים הבריאים – המפלגות המהפכניות מתקוממות מתוך ניגוד לוהט לקיים, מתוך שנאה משולהבת לכל הנושן, ושואפות להפיל את כל המוגמר. מתוך היצרים האלה שואבות הן כוח-דוחף עצום, ולא זו בלבד שמלחמתם אינה מסכנת חלילה במאומה את חיי-העם, ושמחייה היא ומפרה את התפתחותו, אלא שבכל התנגדותם מתוך הכרה לעבר ההיסטורי הם ממשיכים את דברי ימי העם הזה וטווים את פתיל חיתו הלאה. בקרב עמים בריאים ומושרשים בקרקע יכולות המפלגות המהפכניות להתקומם בלי כל סכנה גם נגד הלאומיות – בכל מקום שהיא עוזבת את הבסיס של התפתחות טבעית ונהפכת לשוביניזם, למשל.

ואולם הלאומיות שלנו היא לאומיות של רעבון, כמעט שיש לי חשק לומר – לאומיות-רעבון מתה-לחצאין מרעב, כדי להדגיש כמה אנו חסרי-קניינים וערטילאים, ערומים ויחפים, כי כולנו, כל האומה כולה, פרוליטריים אנחנו מן הבחינה הלאומית. אין אנו רוצים כלל בכיבושים, דוגמת האומות האירופיות החיות על חרבן בגאון, אין לנו כלל כח לכיבושים. אין אנו רוצים אלא להבטיח לעצמנו ולקיים בידינו את אשר חובה טבעית וקדושה היא לכל אדם להגן עליו: את עצמיות-המהות שלנו ואת תרבותה, את הוייתנו ואת עתידה. הפוגרומים הפולניים של הזמן האחרון מוכיחים מחדש: מצד אחד, כי אין לנו לקוות ליחס אנושי, ובנידון זה אחת היא מנת חלקם של הפרולטרי היהודי ושל הבורגני היהודי; ומצד שני, כי אין אנו מסוגלים עדיין אפילו לעמוד על נפשנו בקרבנו ולהגן על בתינו, כי זה לנו אלפיים שנה שאנו מסורים ונתונים ללא ישע ביד כל עדר-אדם פראי. אין בעולם דבר אשר יוכל לתת לנו בטחון-קיום, זולתי אנו בעצמנו. את הכרת המהות המיוחדת שלנו, את הכרת כוחנו, את הכרת זכותנו, – מן ההכרח הוא לעורר ולחזק. הכרות אלה הן שתיצורנה לנו מולדת, מקום שם חלקים של האומה יכולים להתמזג למרכז של חיים לאומיים. הלשון הלאומית שלנו, המקיצה כיום בכל אתר ואתר לחיים חדשים, צריכה לשוב ולחיות בפי האומה כולה. את הזכות ללשון זו ואת הזכות לאבטונומיה בכל העניינים היהודיים-הפנימיים – מחוייבים להבטיח לנו בכל מקום. מוכרחת לקום מערכת חנוך ובתי-ספר לאומית משלנו. כל אלה הם אינטרסי-חיים לא של יחיד זה או אחר, לא של מעמד זה או אחר, של חוג זה או אחר, כי אם של שדרות האומה כולה. כל אלה הם אינטרסים שחורגים ויוצאים לגמרי מתוך הגבולות הצרים של המעמדות, אינטרסים השייכים לכל בני-האדם, ורק לא לעם היהודי.

לכן מחוייב הסוציאליזם היהודי להיות לאומי בבירור ללא כל דו-משמעות.

ולא רק לאומי במובן האחדות של כל האומה היהודית בהמשך תולדותיה ותרבותה ההיסטורית כי אם לאומי גם לפי מהותו הכלכלית.

גם העמים האירופיים, שהם במושגינו קומפּליקסים אחדותיים, אינם כלל אחדותיים בהתפתחותם הכלכלית. גם בקרבם הוכרח הסוציאליזם לקבל לפעמים את כיוונו מן התנאים הסוציאל-אקונומיים. כך, למשל, הלך הסוציאליזם באנגליה, בלי ליחס ערך רב יותר מדי לתורות המרקסיזם, ועוד פחות מזה – למעשה שלו, בדרכים של ריפורמות חברתיות. הנסיון של המפלגה הפאביית ליצור תנועה בעלת כיוון סוציאליסטי על ידי שנוי-צורה של ה“ויג” האנגלי-ליברלי, הוא חזיון אנגלי ספּציפי, שאפשרותו קשורה כולה בתנאים של המדינה ההיא. הסוציאליזם הרוסי אף הוא חיפש לו דרכים חדשות משלו, הואיל והוא קם ופעל בארץ שלא התקדמה עדיין הרבה באינדוסטריאליזציה. שם קמו, בניגוד לסוציאל-דימוקרטים, הסוציאל-ריבולוציונרים (ס"ר), הסוציאליסטים העממיים (נ"ס), וסוציאליסטי העבודה (טרודוביקי).

על אחת כמה וכמה מחוייבים אנו, הנעוצים בתוך גושים של משקים זרים, ושהמשק העממי שלנו יש לו התפתחות אחרת לגמרה מאחוריו, ונושא בקרבו חוקים אחרים ומציג דרישות אחרות לגמרי, – ללכת בדרכנו הסוציאליסטית המיוחדת. על אחת כמה וכמה שרק ההכרה – החפשית מכל משפט מוקדם ומכל הטעיה שבתיאוריטיקה – בדבר הוייתנו הכלכלית ועתידנו הכלכלי, יכולה להראות לנו את הדרך הזאת.

“אם כן, רוצים אתם אפוא לעשות את האינטרנציונל למיותר לגמרי לגביכם?” – רק בקורת מרשיעה או נאיבית יכולה להאשים אותנו בזאת.

ודאי שאין אנו מעלימים עין מן הסכנות הכרוכות באידיאל האינטרנציונלי דוקא בשביל עם כעמנו, שאין לו קונסולידציה לאומית והוא מפורד לצרורות ולקיבוצים קטנים. יודעים אנו את הסכנה שבדבר, כי האינטרנציונליזם דוחף את בני-עמנו לאלפי מחנות נכרים, בעוד שחיינו הלאומיים תלויים לנו מנגד. כל המהפכות האירופיות של מאת השנים האחרונות – עדות הן לנו בדבר הזה.

אבל דוקא מפני כך מוכרח הסוציאליזם היהודי, בכל המרץ שלו, לחזק ולהבטיח את חיינו הלאומיים, ומשום כך נקי הוא מאותה אשמה. אין אנו רוצים בלתי אם את זאת: כי האינטרנציונל יהיה באמת אינטרנציונל בין-לאומי. בעמדו מעל ללאומים, יאחד בקרבו את הלאומים החפשים והאבטונומיים. הוא יהיה לבית-דין עליון ולמוסד העליון לערעורים. הוא יקבע את היסודות הכלכליים של הסוציאליזם ויברר את התנאים-המוקדמים הלאומיים ואת הדרישות הסוציאליסטיות בתוך כל העמים. אכן בעבודה המשותפת יוכלו כל העמים, כל אחד מתוך פיתוח מוחלט של כחות-החיים העצמיים שלו, להעשיר ולהפרות זה את זה. “האינטרנציונל הישן מת ואיננו”, אמר לפני זמן-מה אחד מישישי הלוחמים של הסוציאליזם האינטרנציונלי. “יחי האינטרנציונל החדש של העמים החפשים!”

ב

וכיצד איפוא נבנה האורגניזם הכלכלי של העם היהודי? מה היו התפתחותו ההיסטורית של האורגניזם הזה ומה הן הפונקציות הנורמליות שהוא ממלא? איזו הן הפונקציות שהגיעו בקרבו לכלל אטרופיה? איזה הם החוקים המניעים אותו? מה הן המטרות שהוצגו לפניו?

שורת השאלות הנגולות כאן לפנינו יכולה לקבל תפישה שלמה במוחנו ותשובה ברורה בפינו רק לאחר שנעביר לנגד עינינו, בכח הקיצור והצמצום האפשרי, את דברי ימי התפתחותו של המשק האירופי, שעליו מיוסדת תורת הסוציאל-דימוקרטיה המודרנית, ובראש ובראשונה – המרקסיזם.

בהמשך ימי-הבינים, ביחוד לאחר התהוות הערים והכרכים, צמח מתוך תנאי-המשק הפיאודליים שלטון הבורגנות. כלי-זינו של שלטון זה הם בראש ובראשונה ההתחרות החפשית, ההתגבבות של אמצעי-התוצרת והקניין הפרטי. הללו גורמים להתפלגותה של החברה כולה לשני מעמדים, המעמד שהתוצרת ואמצעיה בידו והמעמד המחוסר אמצעים, בעוד שמעתה מעמדו של היחיד בתוך החברה נעשה תלוי יותר ויותר בכוחו המשקי. על ידי כך הונח היסוד למלחמת המעמדות המכריעה והאחרונה, שהיא הסימן המובהק המשותף לכל ארצות התעשיה. מלחמה זו מן ההכרח שתתנהל לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה חברתית ופוליטית. היא מוצדקת על ידי העובדה, כי מגינה היא על האינטרס של הרוב המכריע כנגד האינטרסים של מיעוט קטן.

ההתפתחות הכללית הזאת, אם נדון אותה לכף חובה ואם נדבר בשבחה, – מן ההכרח להודות כי לגבי ארצות מערב-אירופה נכונה היא בקויה העיקריים. אבל יש להעיר, כי מראש ובהחלט מניחה היא הנחה בדבר התפתחות משקית המגיעה עד לאפני-התוצרת של הקפּיטליזם הגדול.

אך מהו מצב הדברים אצלנו? נצא ונראה: המפלגות הסוציאליסטיות הנושנות בקרב היהודים – ה“בונד” וגם “פועלי-ציון”, אלה שכבר התקדמו במקצת מהבחינה הלאומית – מעבירים בפשטות – ויש לומר גם באופן פרימיטיבי – את התיאוריה הזאת, ואת המסקנות הנובעות ממנה, אל חיי-המשק היהודיים. לגבי המפלגות הללו שאלות הלאום הכלליות קיימות גם כיום, בשעה המכריעה של חיי עם-ישראל, רק במידה מוגבלת ותלוייה בתנאים. כמצווה מפי התורה של קרל מרקס כותב גם אחד מפועלי-ציון המובהקים: “השאלה הלאומית קשורה, לגבי הפּרוליטריון היהודי, בתנאים ובצורות של מלחמת-המעמדות שלו, בזה שאפשר לכנות בשם הבסיס האסטרטגי, וגם בתנאים של הפרוליטריזציה שלו או של מקום עבודתו. השאלה הלאומית מתגלה לפרוליטריון היהודי רק בשעה שהוא מרגיש בקושי המיוחדת ובאנורמליות המיוחדת של מלחמת המעמדות שלו, ורק במידה שמלחמה זו מקבלת צורות בלתי רגילות וחולניות”. (נ. אהרונוב: “וואס ווילען די פועלי-ציון?”).

גם “פועלי-ציון” אינם מתעוררים לשאול את עצמם אם התפתחותה של החברה שלנו מרשה העברה פשוטה כזאת של התיאוריה. במקום שכולם שונאים, הרי אין הסוציאל-דימוקרטים היהודים יכולים לאהוב! רוצים אנו להיות פועלים כהלכה, רוצים אנו במלחמת-מעמדות כתיקונה. דומה כאילו לא העבודה, כי אם הפרוגרמה המרקסיסטית היא שעושה את האדם לפועל! ומה אם הכללים אינם נכונים לגבינו כל-עיקר, מה אם לגבינו נכונים הם כללים אחרים לגמרי?

את היהדות המערבית אין לנו להביא בחשבון כלל בקשר עם זה. היהדות המערבית מנוונת כל-כך מן הבחינה הכלכלית ובנוייה, בעצם הדבר, רק על החלוקה לסוחרים ולאינטליגנציה מקצועית, שאין בה ממש כלל מחוץ לגופים המשקיים של העמים שבקרבם היא נמצאת. ואם הדבר הזה, כפי שעוד ניטיב להכיר להלן, נכון במידה ידועה גם לגבי היהדות המזרחית, הנה רק זו האחרונה בלבד מקבלת על-ידי ההמונים היהודיים קביעות-אופי וכח-חיים חברתי ממין אחר לגמרי.

כי האורגניזם של היהדות המזרחית התפתח בדרך מיוחדת ועצמית, בהשפעת התנאים של הגלות. בשורה ראשונה חסר לה לגמרי לעבודה היהודית, בעקב “האקסטריטוריאליות” שלה, היסוד הטבעי והבריא של כל משק עממי: גוש-האוכלוסין עובד-האדמה. במשך כל מאות השנים של ימי-הביניים ועד עצם התקופה החדשה – היתה היהדות המזרחית כולה, בעוד היא נעדרת לגמרי דיפרנציאציה חברתית בכלליותה, ממלאת רק את תפקיד הסרסרות בין התוצרן (הפּרוֹדוּצנט) הנכרי ובין הקונה (הקוֹנסוּמנט) הנכרי. כל המלחמה הכלכלית הפולנית-יהודית של השנים האחרונות, הבויקוט והסיסמה שלו “אל תקנו מאת יהודים!”, נובע רק מתוך משאלתם של הפולנים ליצור מעמד-בינוני פולני משלהם, אחרי שהיהודים מלאו זמן כה רב את החסרון הזה בחיי המשק הפולני.

רק למן שנת 1860, בערך, לאחר הריפורמות החקלאיות הגדולות ברוסיה ושיחרור האכרים שלה, התחיל אצל היהודים הפּרוצס של הדיפרנציאציה החברתית. הוא נגרם, מצד אחד, על ידי התהוותה של תעשיה רוסית גדולה יותר, ומצד שני – על ידי ההגבלות החוקיות שדחקו את היהודים לתוך תחום-מושב מוגבל. אז התחילה, כתוצאה האחת מזה, תנועת ההגירה לאמריקה, שנמשכה בצורתה העצומה כמעט עד הזמן האחרון, וכתוצאה שניה הצטפפו המוני היהודים העניים בתוך הערים והעיירות, בתנאים של דוחק, צפיפות ודלות שהם מחוץ לכל מושג אירופי. אז נולדו המקצועות החדשים של היהודים, ובראש ובראשונה – האמנות היהודית, המקיפה כיום יותר משליש של כל היהודים העובדים. גם בקרב בעלי-המלאכה האלה עצמם התחילה חלוקה חדשה לפי המקצועות: בעלי-מלאכה ממש, תעשיה ביתית, חרושת. גם במסחרם של היהודים היתה יד הדיפרנציאציה, ביחוד בהשפעת ההתפתחות המשקית של מזרח-אירופה, והביאה במשך הזמן לידי אותה שורה ארוכה, משונה ומיוחדת במינה, של מקצועות-סרסרות יהודיים, המקיפים שתי חמשיות נוספות של המעמד. יתר העובדים היהודיים מחולקים למשכילים עובדים ולפרוליטריון תעשייתי.

והנה הפרוליטריון התעשייתי הזה, שבקרב העמים האירופיים הנהו בלי שום ספק הקבוצה החזקה ביותר, במובן יחסי, של האומה, ושהנהו שם בלי ספק גם הנושא החזק והלוחם המצליח של התנועה הסוציאליסטית, – אצל היהודים אינו אלא מיעוט דל ובלתי-ניכר. אפילו הסטטיסטיקה של “פועלי-ציון”, המתאמצת להגדיל ככל האפשר את מידת מעמד-הפועלים, משום שעליו בעיקר מבססת היא, בהתאם לדרישות הסוציאל-דימוקרטיות, את תורותיה – אינה יכולה לחפות על העובדה הזאת. היא קובעת כי ברוסיה ישנם, בתוך 5,063,000 יהודים לפי הספירה האחרונה, 335,000 פועלים שכירים. באוסטריה 67,000 פועלים שכירים בין 1,225,000 יהודים. לאמתו של דבר צריך היה המספר להיות הרבה יותר קטן, ובהמשך ההתפתחות האחרונה הוא לא רק לא גדל כל-עיקר, אלא גם נתמעט. כך, למשל, כותב חוקר אחד, שאפשר לראות אותו כחפשי מכל דעה מוקדמת, הפּרופיסור יוליוס הירש מקלן: “אין להטיל עוד ספק בעובדה: בין ששת המיליונים בקירוב, של יהודי רוסיה אין המספר של פועלי-תעשיה ממש נגיע אפילו ל-35,000. בעיר-החרושת לודז חיים 20,000 סוכנים-נוסעים ופקידי-מסחר יהודים, כמה אלפים בעלי-מלאכה, אך מספר פועלי-התעשיה האמתיים מבין היהודים אינו מגיע אפילו לאלף”. תחת השלטון הבולשביסטי ברוסיה עוד עברו, נוסף לכך, חלקים מן המעמד העובד היהודי – לאחר ביטולם של בתי-החרושת הגדולים – מן העבודה התעשייתית אל המעמד המסחרי, שקיבל כעת ברוסיה צורות בלתי-בריאות ובלתי-טבעיות בכלל.

אבל אם מצד אחד אנו רואים כי הפרוליטריון במובנו של מרקס, כלומר – אותו חלק האוכלוסין שאמצעי התוצרת אינם בידו, מצוי במידה כל-כך מעטה בקרב היהודים, הרי משמע בהכרח מתוך זה, מצד שני, כי גם הפרוצס הניגודי, כלומר התרכזותו של הקפיטל, אף הוא עדיין לא התפתח כלל בקרב העם היהודי. רוב מנין ובנין של העם, רובו המכריע, לא איבד את אמצעי-התוצרת שלו ואת ההון שלו לטובתה של הבורגנות הגדולה. הוא גם אינו מראה כל נטיה לכך, אלא שיחד עם זה גם אינו חי על הכנסות מן ההון. ההמון היהודי הרחב מורכב, בעצם הדבר, מאנשים שהם בעת ובעונה אחת גם בעלי-רכוש וגם פועלים, מאנשים שאף על פי שיש בידם אמצעי-תוצרת – אינם יכולים להתקיים בלי עבודה עצמית וקיומם תלוי ביגיע כפיהם ועבודת ידיהם ממש. ההמון היהודי הרחב חי איפוא בצורה המשקית הטיפוסית של הקפיטליזם הזעיר.

אבל ההתפתחות מלמדת אותנו גם זאת, שאין לנו כאן עסק עם פיגור המשק הלאומי, או יותר נכון – לא בעיקר עם הפיגור הזה. עומדים אנו כאן בעצם לפני חידה סוציולוגית ופסיכולוגית. ההמונים היהודיים אינם מראים אפילו נטיה כל-שהיא לעבור לאופן התוצרת של ההון הגדול. למרות פריחתה של התעשיה הגדולה בפולין, אין רואים שם כל אינדוסטריאליזציה של ההמונים היהודיים.

בין הסיבות שגורמות לכך יש לנו בראש ובראשונה סיבה כלכלית. זוהי התפתחותו של בית-החרושת היהודי. כי אותה הבורגנות הגדולה, שישנה בעין בין היהודים, הריהי בעיקר בעלת הון מסחרי ופיננסי, ולא הון תעשייתי, ואף זה – ריכוזו אינו מרובה ביותר. לפי הספירה האוסטרית, למשל, ישנם בין הקתולים על כל מאה תוצרנים עומדים ברשות עצמם – 435 פועלים ופקידים, בין היהודים רק 92 פועלים ופקידים, לאמר, פחות מאשר רבע מזה. והרי ידוע כי היהודי במזרח אין לו סכוי אלא מבית-החרושת היהודי. אם גם בעל-התעשיה היהודי מתיחס באי-אמון גדול אל הפועל היהודי – דבר שבכל עם אחר אינו כמובן בגדר האפשרות בכלל – אם גם בעל-הנה רק העובדה שגם בבתי-החרושת היהודיים קטן הוא האחוז של הפועל היהודי לעומת האחרים, היא הנוגעת בעצם הגרעין הפנימי של השאלה. “מוצאים אנו כי חלקו של הפועל היהודי בבתי-החרושת מתקטן בה במידה שכל תעשיתם נעשית מיכנית, כלומר – חרושת גדולה”.

זה מתבאר, כפי כל הנראה, – ובדבר זה תמימי-דעים אנו עם רוב החוקרים – מתוך שאיפתו החזקה של היהודי לעמידה ברשות עצמו. “בעקב הרצון העז ליחוד-עצמו – אין היהודי יכול בשום אופן לקבל עליו מרות המיכאניזציה והשווי המוחלט של שלטון-המכונות בתעשיה הגדולה: להיות במשך כל חייו שוה במעלה עם כל האחרים – זהו דבר מתנגד לטבעו, הפולני והרוסי על פני הפועל היהודי, – הרי בית-החרושת הפולני סגור תלוי אפילו בנטיתו של נותן-העבודה לפולני, כי אם באותה “אחוה סולידרית” שבעמדת הפועל הבלתי-יהודי עצמו. ברם אם גם ברור שזוהי אחת הסיבות שבגללן מוכרח היהודי לעמוד מרחוק לבית-החרושת, – לחלוטין בפני היהודי מסבות דתיות ולאומיות. מצדו העיקרי אין הדבר התעשיה היהודי מבכר, מתוך נימוקים שונים שבדמיון ובמציאות, את הפועל בעוד שההתעסקות האינדיוידואלית משאירה לו מכל מקום פתח-תקוה כי יוכל עוד לעלות מעלה-מעלה במרוצת-הימים”.

המוני היהודים לא קבלו אפוא ואינם נוטים לקבל את האינדוסטריאליזציה. ברובם המכריע מורכבים הם לא מפרולטריון תעשייתי ולא מבורגנות עליונה, כי אם מאנשי-עסק עומדים ברשות עצמם ועובדים בעצמם, שמן הבחינה הכלכלית אמנם אין מצבם טוב יותר ממצב הפועלים עצמם. גם אחד מפועלי-ציון, חזנוביץ, אומר: “הטרגדיה של ההמונים היהודיים במזרח-אירופה היא בעיקר בזה, שלאחר שנדחקו והוצאו מתוך המקצועות הישנים והרגילים שלהם – אין הם יכולים להמציא לעצמם במקומם צורות-מחיה אחרות בתעשיה המודרנית ובמשא-ומתן מודרני. הרי אין לדבר כמעט על פרולטריון תעשייתי מודרני בין היהודים של מזרח-אירופה. גליציה אין לה עדיין כמעט שום תעשיה גדולה, והמספר הקטן, בערך, של הפועלים היהודים – מורכב כמעט כולו מפועליהם של בעלי-המלאכה והאומנים”. ברם, חזנוביץ קובע את עובדות התופעה, בלי שירצה להסיק מהן את המסקנות.

יש להודות כי היחסים הם אחרים לגמרי ביהדות האמריקנית בת המיליונים, המורכבת, כמובן, באופן אחר לגמרי מן הבחינה הטכנית-תעשייתית. שם ישנו פרולטריון תעשייתי יהודי רחב, והוא מלוכד שם בארגונים חזקים. שם גם נכנס הפרולטריון הזה, ברובו, לתוך התעשיה הגדולה וגם כבש לו, בשביל עבודתו, ענפי-תעשיה שלמים. כך, למשל, כל תעשית-הבגדים היא כמעט כולה בידי יהודים. כי בארצות-הברית ישנו, חוץ מזה, במידה מספיקה קפּיטל מרוכז, מסוג הקפיטל הגדול – דבר זה ידוע כבר למדי אפילו מתוך הרומנים האמריקניים. כאן איפוא יהיה על הפרולטריון היהודי לאחוז באותם האמצעים שאחזו בהם זה כבר הסוציאליסטים האירופיים והאמריקניים. אבל כלום יכולים אנו לראות את הדרישות הללו כחלק מן הפרוגרמה המשקית היהודית, וכלום בכלל הפועלים התובעים והתוצרנים הנתבעים הם חלקים של אורגניזם משקי יהודי? בעל ההון היהודי המייסד בית-חרושת בניו-יורק (ובדיוק כיוצא בזה: בלודז או בוארשה) הרי אינו תומך ומסייע על-ידי כך לחיי-המשק היהודיים, כי אם לחיי-המשק האמריקניים (או הפולניים). הפועל היהודי בניו-יורק (ממש כמו בלודז ובוארשה) פונה בדרישותיו כנגד חיי-המשק הפולניים או האמריקניים, ולא כנגד חיי-משק יהודיים. כל אלה אינן פונקציות אורגאניות של גוף משקי יהודי עומד ברשות-עצמו. הן מתהוות על-פי יחסי-משק נכריים ומתוך דרכי-התפתחות נכריות, שואפות לשנוי צורה של היחסים הנכריים, אף על פי שלעולם לא יוכלו להשפיע עליהם בעצמם, וכך הם מוצדקות ואפשריות לכל היותר בשותפות עם שדרות-הפועלים של העמים אדוני-הארץ.

כך מצטיירים איפוא חיי-המשק היהודיים: העדר כל גוף משקי עומד ברשות עצמו, בריא ולאומי, העדר כל דיפרנציאציה מעמדית ברורה, העדר כל סדר-משק קפיטליסטי, במובן הקפיטל הגדול, ויחד עם זה גיבוב עצום של יחידות-משק קטנות העומדות ברשות עצמן. ולתוך השיטה המשקית הזאת, שבעצם הדבר היא חולה ובלתי-מוכשרת לחיים כבר מבחינת עצמה, ושיכלה להתקיים עד הנה רק בזכות כוח-ההתנגדות העצום של בעל-המלאכה היהודי ושל בעל-הרכוש הקטן, בעל העסק העצמי, – רוצים הסוציאליסטים שלנו להכניס את הדוקטרינות המעמדיות האירופיות ואת מלחמת-המעמדות האירופית. כלום לא מוכרחים לומר כי המפלגות הסוציאליסטיות הפסיבדו-יהודיות הללו, ו“פועלי-ציון” בראשם, אינן בעצם אלא הסוציאליזם היהודי בעודו בחיתוליו? כלום אין אנו רשאים ללעוג לכל הצלחותיהם החיצוניות ולקרוא להם משחק-ילדים, סערה בצלוחית של מים, – להעברה זו, הרוכבת-עיקרונים, של חוקים ומשפטים זרים לצד ההווה שלנו, הנושא בקרבו הכרחים אחרים לגמרי? אכן אפשר היה לצחוק, לולא היתה בדבר סכנה גדולה להמשך ההתפתחות של חיינו.

מובן מאליו כי אין הם כלל וכלל נמנעים מלהשתמש לגבי העולם היהודי באותן השיטות, באותם כלי-הזין עצמם, שבהם משתמשת הסוציאל-דימוקרטיה בארצות התעשיה הגדולה. ביחוד ממלאת אצלנו השביתה תפקיד גדול. הסטאטיסטיקה הבונדיסטית, למשל, מונה 312 שביתות במשך 3 שנים, מהן 143 בתעשיות בינוניות ו-169 בתעשיות ביתיות של בעלי-מלאכה. והדבר המשונה והעקמומי הזה, שמבחינה משקית אינו אלא מעשה-ילדות גמור, הנהו מטרתה ממש של התעמולה המפלגתית ועליו כל גאותה! הלא כה דברי חזנוביץ: “אין לומר כי קשה להניע אותם (את הפועלים היהודים) לשביתות. אדרבה, את הפועלים היהודים מוכרחים לציין כשובתים מבטן ומלידה. כשאך נשמעת התרועה הקוראת למלחמה, מיד הם מזדרזים ומתקבצים מכל העברים בשפעת עם.”

מן ההכרח הוא לשים פעם אחת קץ לדבר. הנחותיה של הפרוגרמה הסוציאל-דימוקרטית אינן מתאימות למשק שלנו. ומשום כך גם אמצעיה של הסוציאל-דימוקרטיה האירופית אינם קולעים לגבינו אל המטרה. אם יש ברצוננו ללכת לקראת בנין חיינו על יסודות הצדק הסוציאלי והעבודה היהודית הפרודוקטיבית, – עלינו ללכת בדרכינו המיוחדות לנו. אבל ראשית-כל, נצחונו של הסוציאליזם אין פירושו לגבינו נצחונו של מעמד אחד, והמלחמה בעד הסוציאליזם אין פירושו מלחמת מעמד אחד בשאר כל המעמדות. אמצעינו הם הבנין הכלכלי החיובי ויצירת אותו הלך-המחשבה הסוציאליסטי, שאת ערכו הכירה הסוציאל-דימוקרטיה בגרמניה וברוסיה, לאחר שזמן רב לא שמה לב אליו, רק אחרי המהפכה.

לא משום שהדרכים הללו מוכרחות להיות דרכינו אנו ויהי מה, לא מתוך לוקאל-פטריוטיות מופשטת ומוטעית, לא בשביל פוליטיקה העומדת על ראש המגדל, כי אם רק משום שהתיאוריות שאנו דוחים מעלינו אינן מתאימות לא לעמדתנו הפנימית כלפי הסוציאליזם, שהוא בשבילנו ענין של צדק ויושר ולא שאלה של שכר ומשכורת, ולא לדרישות של חיי-המשק שלנו. ונהפך הוא, כי עלולות הן להביא את חיי-המשק שלנו אל הכליון החרוץ ולהמיט כליה כלכלית על אומה שלמה. אבל דבר שכזה אינו יכול להיות רצוי לשום אדם בעולם. על אחת כמה וכמה שדבר אין לו לזה עם הסוציאליזם.

ואף על פי כן: גם הסוציאליזם העממי היהודי – זאת לבעלי החששות הגדולים – יש לו תופעה מקבילה לעומתו. אותם הסוציאליסטים העממיים הרוסיים, ה“נארודניקי”, שבשנות השמונים של המאה שעברה משכו אחריהם כל חלק טוב בעם הרוסי, הסוציאל-ריבולוציונרים הרוסיים, ה“טרודוביקי” הרוסיים, כל אלה שנלחמו ונלחמים בעד האידיאלים הסוציאליים לא בשם מעמד זה או אחר, – כולם קרובים הם לנו ברוחם ובמהותם. בעיני כולם, כמו גם בעינינו, מעמד הפועלים במובנו הצר (במובנו הסוציאל-דימוקרטי) אינו עדיין כל העם כולו ולא החלוץ הלוחם של העם. לדעת כולם – כל המעמדות העובדים של העם ביחד הם נושאי השחרור הסוציאלי והלאומי.

נראה מעתה את מי ומי מקיפים ההמונים האלה.

מובן מאליו כי המושג הזה אינו שוה כל-עיקר בעם היהודי ובעם הרוסי, וכי הסוציאליזם העממי היהודי מוכרח להתאים את עצמו לדברים שהוא מכיל בקרבו אצלנו באמת. הנושא העיקרי של תנועות הסוציאל-ריבולציונרים והנארודניקים ברוסיה היה מאז ומעולם האכר הרוסי. מאושרים היינו אילו יכולנו להסתמך על המון אנושי שלו יסודות כה מושרשים ומעורים בקרקע כהמוני האכרים הרוסיים. במוז’יק הרוסי טמונים כחות עצומים: כשרון-עבודה וסבלנות, עם רוב אפשרויות חברתיות ותרבותיות.

היסוד הבריא הזה נעדר לחלוטין מן העם היהודי.

מתחילה יקיפו המוני-העובדים היהודיים, כמובן מאליו, את אותו החלק של העם שאין לו כל רכוש אחר זולתי כוח-העבודה אשר לו, שהוא קניינו היחיד ושאותו הוא מוכר לאחת התעשיות או המוסדות המשקיים. אלה הם, מלבד המיעוט היחסי של פועלי בתי-החרושת, כל העובדים, המרובים במספרם מן הראשונים, באומנויות השונות ובתעשיה הביתית. אבל חוץ מזה גם כל אותם המוני היהודים העוסקים במסחר, וגם כל בעלי המקצועות החפשיים, שביסודם מונחת העבודה העצמית.

אולם הרבה יותר חשובים, וכפי שכבר הראינו – יותר מכריעים לפי מספרם, הם כל אותם בעלי-העסק הקטנים, ביחוד בעלי-המלאכה הקטנים, המצויים בהמונים בקרב העם היהודי. הללו אמנם יש עדיין בידם אמצעי-תוצרת, אך גם לפי מקור הכנסתם, זו העבודה, גם לפי כל השקפת-העולם והפסיכולוגיה שלהם ולפי כל צרכיהם ומניעיהם – שייכים הם אל העובדים היהודיים.

וכאן, לפי דעתי, אין זה חשוב לחלוטין אם עבודתם היא באמת כולה עצמית או משועבדת, כתעשיה ביתית, לקבלן גבוה מהם; אם עובדים הם לבדם או עם עוזר אחד או שנים. דוקא טפוס-המשק הזה נפוץ מאד בין יהודי מזרח-אירופה. ודוקא לתוך היחסים האלה חפצו להכניס חוקי-מעמדיות מלאכותיים, ודוקא כאן הביאו הנסיונות הללו נזק עצום.

כל מי שמכיר את חיי היהודים במזרח יודע, כי זהו דבר שלא יתכן כלל. יודעים אנו כיצד חי ומתפרנס בעל-המלאכה היהודי, החנוני והרוכל והסוחר הזעיר בכל ערי תחום-המושב ועיירותיו, יודעים אנו את חייו כי מלאים הם דאגות-פרנסה וחוסר-עבודה ואלפי צרות וכל מיני פורעניות חדשים לבקרים, יודעים אנו כמו כן, כמה מרץ סוציאלי, כמה כוח-התנגדות תרבותי גנוזים בהם בכולם, גם בפועל היהודי וגם באינטליגנט העובד. ואיזה מעשה-גבורה הוא, ואיזו תפישת-חיים סוציאל-דימוקרטית יכולה לבאר את הדבר, שבעל-המלאכה היהודי, אשר לו הרשו החוקים הרוסיים את חופש-התנועה, בחר מתוך ההרגשה הלאומית הבריאה שבו להשאר בתחום-המושב ולא נתפתה, על ידי שום אפשרות להיטיב את מצבו הכלכלי, להמיר את מרכזי החברה הלאומית בפלכי-רוסיה העלולים להביאו לכלל התפוררות והתבוללות! הוא חי את חייו ביחד עם עוזריו. חדר אחד להם ושולחן-עבודה אחד. כל דאגותיו וצרותיו של הפועל-העוזר הן גם דאגותיו. רק הבדל אחד ביניהם, אשר הפועל – משכורתו הדלה מובטחת לו, לכל הפחות, על ידי עבודתו, בעוד שהוא עצמו, “הקבלן העומד ברשות עצמו”, מפסיד לעתים קרובות דוקא על ידי המשכורת שעליו לשלם ושאר הוצאות-התוצרת, את כל רוחיו. ומי שעדיין אינו יודע את כל זה, יאמין אולי למשפטו של קרל קאוטסקי, האומר באחד חיבוריו, כי הוכח שמצבו של פועל-שכיר הוא יותר טוב כיום ממצבו של אכר זעיר או של אומן.

אבל כאן יש לשים לב לעוד עובדה אחת. “גבולות-המעמד” בין האומנים ועוזריהם אינם קבועים ובולטים כל-עיקר. אדרבה, המעבר מן המעמד האחד אל השני הוא כאן קל מאוד ונמצא במצב של תנועה וזרימה תמידית. בכל העוזרים “הפרוליטריים” הללו חזקה מאד התקוה, להגיע פעם בעצמם “למצב כלכלי בלתי-תלוי” של בעל-מלאכה עומד ברשות עצמו. רק התקוה הזאת היא שעוזרת להם, לעתים קרובות, לשאת את עניותם ואת כשלונם. זוהי אותה התקוה עצמה העוצרת בעד האומן נותן-העבודה בעצמו לעזוב את סדנתו ולבקש לו שכר רגעי יותר טוב בתעשיה הגדולה. ובאיזו קלות נעשה המעבר הזה, מעוזר לאומן, בחיי-המשק היהודיים! רובלים אחדים, מגהץ, דף-גיהוץ, אשה וצרור צרות נוספות – והאומן, העומד ברשות עצמו, מוכן! והגלגל מסתובב לו הלאה. שני עוזריו ממשיכים אז את “מלחמת-המעמדות” – נגדו.

אותם היחסים בדיוק קיימים גם במסחר: כך הוא גם מצבו של הסוחר הזעיר לעומת הצבא העצום של הסוכנים, הסרסורים, הפנקסנים וכיוצא בהם.

בצדק העיר צ. רוזנשטיין, שלו אנו חייבים בכלל להודות הרבה במקצוע שלנו, כי גם בין אלה יכולים כמובן להתעורר סכסוכים כלכליים. אבל הוא עוד היטיב מזה להעיר, כי קונפליקטים משקיים כאלה, – לא זו בלבד שאינם משמשים גורם ליצירת ניגודים מעמדיים, ועל אחת כמה וכמה שאין לראות בהם עצמם ניגודים מעמדיים, – אלא שגם בקרב גבולותיו של המעמד האחד אינם כלל תופעה בלתי-רגילה. הלא כה דבריו: “לעתים קרובות מוצאים אנו סכסוכים כלכליים גם בתוך תחומו של מעמד אחד. כך, למשל, מספרת ההיסטוריה של תנועת-הפועלים האנגלית על התנגשויות קשות שאירעו לעתים קרובות בין הפרוליטריון המקצועי והפרוליטריון הבלתי-מקצועי. גם בתחומה של הבורגנות יכולים אנו לקבוע ללא ספקות יחסי-מלחמה בין הבורגנות הפינאנסית ובין הבורגנות התעשייתית. בקרב שורותיה של הבורגנות התעשייתית, מאידך גיסא, אנו רואים קרע של ניגוד בין הסוחרים הגדולים ובין בעלי ההון של התעשיה.” אבל גם תופעות אחרות שייכות לכאן, למשל, – עמדתה האוייבת של הסוציאל-דימוקרטיה לעומת הטרייד-יוניוניזם, ששאיפותיו הן רק לפשר ולהשלים בין הניגודים הכלכליים הללו. תופעה זו צריכה לשמש כאן רק הוכחה נוספת לכך, כי אין לראות בשום אופן זהות בין ניגודים כלכליים וניגודים מעמדיים.

חוקי-יחסים מעמדיים בין כל הקבוצות היהודיות העצמיות הללו אינם בנמצא כלל. כולן, הרוב המכריע של העם היהודי, אינן מפורדות, כי אם מאוחדות. לא מפוררות, אם לא מתוך רצון רע ושיסוי רצוני, כי אם מחושקות ודבקות. הן מאוחדות בכוח חייהן כולם ותרבותן, מאוחדות בכוח צרכיהן ודרישותיהן, בכוח תעודותיהן החברתיות, גורלן ועתידן. מאוחדות בעיקר על ידי המקור המשותף שממנו הן שואבות כולן את מחיתן, היא העבודה העצמית. כולן שותפות הן לתנועותיה של הקידמה הסוציאלית, התרבותית והפוליטית שלנו.

כי בשביל מלחמת-המעמדות הפוליטית יש עוד פחות מקום בחיי-העם היהודיים מאשר בשביל מלחמת-המעמדות החברתית, שהיא הצד השני וההנחה המוקדמת של הראשונה. נזכיר-נא בקצרה גם את זאת. גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה, כי גוף-החברה היהודי לא היה לו עד היום שום כוח מסוגי-הכוח המדיניים של טריטוריה או איזו מערכה מדינית שהיא (שכן אם התרגלנו לראות את הציוניות כגורם מדיני-יהודי בפוליטיקה העולמית, הרי אין זה, בעצם הדבר, אלא מין שטר-בלנקו על מה שעתיד לבוא, מפרעתו של עתיד מדיני שנראה כמקופל בה כמו הפרי בתוך הנצה) – גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה הזאת ונרצה לבדוק את ישותה של הגלות שבהווה מבחינת הסטרוקטורה הפוליטית שלה, –גם אז נבוא בהכרח לכלל מסקנה זו, לאחר שנפנה אל השאלה הזאת ונבדוק אותה בלי משפט-מוקדם.

ראשית-כל אין לשום מעמד בעם היהודי יתרון פוליטי על שאר המעמדות, כיתרון שהיה, למשל, לבורגנות האירופית עד המהפכה הרוסית והגרמנית. משום כך גם לא יתכן כי שאיפתו של אחד המעמדות בישראל תהיה, כשאיפתו של הפרוליטריון האירופי, למשל, לתפוס את השלטון הפוליטי בידו. העם היהודי בתורת עם, בכללו, הריהו חסר-כוח לגמרי, – ובמקום שאין שם ולא כלום, שם אין כל זכויות לא רק לשליט, אלא גם לסוציאליזם המעמדי. והשנית, כל השאלות הפוליטיות של ההווה היהודי אינן שאלות שמכוונות כלפי מעמד אחד, ולא שאלות שהמעמד האחד יכול לתת עליהן תשובה. החמסנים והרוצחים של קישיניב ולבוב לא שאלו לאמצעי-תוצרת ולשייכות המקצועית. היהודי נרצח מפני שיהודי הוא ורק מפני שיהודי הוא. הקהלה היהודית-האבטונומית אינה מכירה ולא הכירה מעולם הבדלות מעמדיות ואינטרסי-מעמד מיוחדים. לאבטונומיה הלאומית שלנו זקוק, במידה שוה, גם הפועל היהודי גם בעל-המלאכה היהודי, גם התגרן היהודי גם כל יהודי אחר בעל הרגשה לאומית. ולבסוף, ארץ ישראל, המרכז של רוחנו היוצר המתעורר מחדש, המולדת שאליה אומר לשוב העם חסר-המנוחה, היא תקיף ותכיל את כל המעמדות, השברים והפירורים, הזרמים והכיוונים של האומה. לא תתכן ולא תהיה כזאת, אשר ארץ-ישראל תדבר רק בשם האינטרסים של חלק אחד, של מעמד אחד, של שכבה אחת בלבד מישראל, או אפילו רק תסבול אותם.

ובכל שאלות-החיים הללו אסור כי הסוציאליזם היהודי יסתמך במובן פוליטי וחברתי רק על מעמד אחד ועל האינטרסים של המעמד האחד, כי אם על כל העם היהודי העובד. הסוציאליזם היהודי, אם רוצה הוא להיות באמת יהודי ובאמת סוציאליזם, יכול להיות רק סוציאליזם עממי.

תפקיד מכריע יש כאן לשאלת האמונות והדעות. הסוציאל-דימוקרטיה, שהשתמשה בשסוי המעמדות ובמלחמת-המעמדות כבאמצעי-התעמולה החזק ביותר, כבאמצעי-הפעולה החזק ביותר בכלל, סכנה קרובה נשקפת לה להאכל חיים על-ידי ילדיה עצמם. שוב אין לאל ידה לכלוא את הרוחות והשדים אשר העלתה פעם בלהטיה, שוב אינה יכולה להשתלט על האינסטינקטים המעמדיים אשר גרתה ועוררה, על האינטרסים המשקיים-בלבד אשר הסיתה. היא הזניחה את המעשה שהיה מחובתה לעשות בעת שאנוסה היתה להשתמש באמצעי מלחמה נגד הקבלך המשקי, והוא – להסביר ולחזור ולהסביר בכל תוקף, כי כל זה אינו לה אלא אמצעי שבאונס וכי הסוציאליזם הוא בשבילה שאלה של צדק לגבי כלל-העם, שאלה של הצדק האנושי בכלל. עדיין אין אנו יודעים מה קשות תהיינה תוצאות המשגה הזה בשביל המשק הסוציאליסטי האירופי לעתיד לבוא. כי דוקא במשק סוציאליסטי יהיה ערך מכריע עוד יותר מאשר במשק הקפיטליסטי להלך המחשבות והדעות של הכלל, להכרה “האנושית” שבקרב הפרט, לרצון-העבודה של היחיד. והרי יודעים אנחנו כי את הסוציאליזם היהודי גם לא נרצה בשום אופן לבנות על יסוד של אינטרסי-מעמד, ולו רק למען האדם היהודי החדש שמחוייב להיוצר על-ידי תחית האומה.

הסוציאליזם היהודי יכול להיות רק סוציאליזם עממי. דרישתו באה בשם כל העם היהודי היוצר, הנושא אותו. התגשמותו אינה התגשמות, שנוי-צורה של החיים, ברוחו ובאינטרסיו של מעמד אחד – הלא זוהי מטרתה של מלחמת-המעמדות הסוציאל-דימוקרטית – כי אם מפעלו ומטרתו של כל העם המשתחרר. וסוף-סוף, הצורה והנושא אינם מתאימים בשום מקום זה לזו יותר מאשר בעם היהודי. כדברים שגיאורג ביכנר שם פעם בפיו של המהפכן קמיל דימולין: “צורת-החיים של העם צריכה להיות שלמה שקופה הדבקה לגופו. כל התנפחות העורקים, כל התמתחות השרירים, כל רטט של הגידים מוכרח להיות בולט בתארה של השלמה הזאת. הדמות יכולה להיות יפה או מכוערת, על כל פנים יש לה הזכות להיות כמות שהיא, ואין רשות לשום אדם לתפור לה בגד לפי רצונו הוא!”

ג

ההכרה השלילית שרכשנו עד עתה, לאמר – בדבר הבחינות שאינן ואין יכולות להיות בחיי עמנו; דעתנו המוחלטת כי סמי בית-המרקחת של הסוציאליזם הנכרי לא בשבילנו נעשו וכי תרופותיהם של רופאי-האליל הפועלי-ציוניים והבונדיסטיים שלנו אינן עלולות לרפא את חליינו, – אינן מביאות עדיין לידי כך שנוכל לעמוד על עצם טיבה של המחלה, בקיצור – להכיר בבירור את מהותה של הסטרוקטורה החברתית שלנו. ואם התאמצנו אולי לתאר את הסטטיקה של מהות זו, הנה לא אמרנו עדיין ולא כלום על הדינמיקה שלה. במלים אחרות: הכרת הדברים שאינם קיימים ולא צריכים לבוא –אינה אלא דרך אל הכרת הדברים הקיימים והמחוייבים לבוא. מן ההכרח להראות את הנטיות של התפתחותנו ולסמן את הקוים שבהם יקבע כיוונה של סוציאלפוליטיקה יהודית בריאה וחזקה.

וכאן אנו באים לכלל הכרה ברורה עד להחריד. לא איזו אי-שלמות מיכנית, או איזה פיגור טכני; לא ילדותיותו, הנובעת מתוך הכרח היסטורי, של גוף-המשק היהודי והדיפרנציאציה הבלתי-מפותחת שלו, לא הפרובלימה של עושקים ועשוקים – לא הניגוד הוא השאלה העיקרית של חיי-המשק היהודיים. הגורם המכריע הוא בעובדה מיוחדת במינה ויחד עם זה מחרידה, שהיא המנוף האמתי לתנועת-המשק היהודית החיה ולפיכך גם המפתח לפוליטיקה משקית יהודית חזקה. עובדה זו הלא היא – אי-הפרודוקטיביות המוחלטת כמעט של המשק היהודי.

בשעת ההתבוננות בפרובלימה זו בולטת בעיקר עובדה אחת, שכאן מורגשת היא ביותר אבל היא שופכת אור נכון על כל השאלות הכלכליות היהודיות: כל הפרובלימות היסודיות של חיינו, במצבו של עמנו כיום, לא פרובלימות סוציאליות, כי אם לאומיות. היום שבו הוכרעה הכף במאזני עתידה הלאומי של האומה היהודית – נהיה גם המכריע לגבי עתידה המשקי; היום שבו זרקו לגיונות רומי את לפידם, לפיד השנאה, אל תוך מקדש יהודה, היום שבו נתלשו הגבורים הצעירים, שרידי המלחמה, מקרקע מולדתם, היום שעקר מן השורש את האכר היהודי היושב על אדמתו והגלה אותו לארץ נכריה, – למן היום ההוא נעקרה האומה היהודית מן הקרקע ומן השורש, אין זריעה יהודית ואין קציר יהודי, ומשום כך אין גם מולדת יהודית. לרגל גורלו הלאומי הופרד העם היהודי מעל המקורות הראשוניים של התוצרת, והמשק היהודי הגיע לכלל אקסטריטוריאליזציה. ואם נכניס כאן את חלוקתו של אריסטו: האומה היהודית נותקה מצנורות-המחיה של הטבע וחיה רק מן הקטגוריה השניה, כלומר – פרנסתה על הרוח, מן האנשים, “זה מזה”. אין הדברים אמורים רק בארץ זו או אחרת בלבד. בכל הארצות והמדינות, למן הקלריקליות ביותר, היונקריות והשמרניות ביותר, ועד החפשיות ביותר, המתקדמות והסוציאליסטיות ביותר – בכל מקום אותה תמונה עצמה: היהודי הנצחי אינו רשאי לשאוב ממקור הטבע.

העדרה של כל תוצרת ראשונית היא איפוא התופעה המכריעה הראשונה של המערכה המשקית שלנו. אבל כמו תופעה זו, כן גם שאר התופעות האופייניות מקורן נעוץ מבחינה יסודית בדברי ימי העם היהודי. כפי שכבר רמזנו, היה המשק היהודי עד שנות הששים של המאה שעברה גוש סוציאלי הומוגני אחד; אולם בעקב פרוצס-ההתפרדות הנמהר קמה בקרב העם אותה שכבה שאין בשום אומה שבעולם משלה, שכבה שאינה קשורה בכלל בשום פעולה משקית קבועה ושואבת את חיונתה הדלה ממסחר-הביניים המתחלף בין התוצרן הנכרי והקונה הנכרי. הלא זוהי מערכת אותם המקצועות הזרים ומשונים – של המתווכים, הסוכנים, הסרסורים, התגרנים – שהם בלתי-פרודוקטיביים לגמרי בפרנסותיהם ואשר אין בהם מועיל ואין בהם שחר לגבי משק עממי בריא. הלא הם כל אותם “אנשי-האויר” המודעים לנו כה יפה מתוך סיפוריהם של שלום-עליכם ומנדלי מוכר-ספרים, ואשר – בבטחון בלי-מצרים שיש להם בחיים ובטוב-הלב שלהם, המלא אור וקלות-דעת – גם נעשו חביבים עלינו, ואשר בכל-זאת הנם, בשביל כל אומה יוצרת, חרפה נוראה וסכנה עצומה. כל מי שמכיר את חיי יהודי המזרח יודע כי מספר האנשים האלה החיים במשך כל ימיהם “מן היד אל הפה”, אך בלי לדעת היום במה יחיו את נפשם מחר, המבכרים את הקיום המדולדל בלי עבודה על כל עבודה ממשית, עצום הוא, – “עם של סרסורים ותגרנים בבורסאות קטנות וגם גדולות”, קורא בזעזוע-נפש א. ד. גורדון. ופרידריק בויק, הפובליציסטן הדני המפורסם, אינו יכול, אחרי מבט-התמהון העמוק הראשון לתוך חיי-הגיטו, להתאפק מן המשפט: “…עם של עצלנים ובטלנים מבלי-עולם, עם שאינו יודע את העמל הקשה.”

ואם גם נאמר כי בעמדה זו יש הרבה מאי-ההבנה ומן הטעות, ואם גם אפשר לבאר נטיה זו במקצת מתוך האופי המזרחי של היהודים, הנה אף על פי כן מחרידה היא עובדה זו בהיקפה ובעומקה. העם שעזב את הקרקע ואת הטבע, שחי במשך אלפי שנים חיים מדולדלים בין חומות הערים, רחוק מכל חיים אורגאניים, הזרים לו, – שכח את טעמה של העבודה האמתית אשר פעולה ויצירה עמה. כאן מדובר לא רק על צורה מקרית של המשק העממי, כי אכן עמוק לתוך נפשו של היהודי הגלותי חדר החפץ הבלתי-טבעי לבנות לו חיים על יסוד סרסרות בלבד. עמוק יותר מאשר שיערו מעולם האנטישמיים המונים אותנו בפארזיטיות, עמוק כל-כך, שגם הפתגם היהודי מביע את זאת באמרו: “כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים”. אנחנו, היהודים הלאומיים, הנושאים בקרבנו את ההכרה הגאה בדבר המעשים האנושיים הגדולים של עמנו בעבר, המאמינים גם בכחות העתיד הגנוזים בו עדיין, – לנו אין סיבה להעלים את הדבר הזה. אין אנו תמימי-דעים עם הפוליטיקה החששנית של המתבוללים, פוליטיקה של בת היענה, אבל אין אנו דנים לכף-חובה את העם על לא און בכפו, כי אם מבקשים דרכים כיצד לעזור ולחדש.

אבל לעומת התופעות הללו ביהדות המזרחית ישנן גם תופעות מקבילות ביהדות המערבית. מובן מאליו שכאן (והרי זהו ההבדל היחיד והממשי בין היהדות המזרחית והמערבית) התופעות הללו מתגלות בשכבות גבוהות יותר מן הבחינה החברתית. הרי היהדות המערבית בכלל אינה כבר בלתי אם רודימנט בעל שני מעמדים של גוף משקי. ברם, מהו המון הפרוליטריון האינטליגנטי, הממלא את בתי-הקפה “הספרותיים” בברלין, וינה ופראג, המון שהוא חלקו הגדול ביותר והרעב ללחם של הרופאים ועורכי-הדין והמתחרה הקשה ביותר של הנכרים במקצועות הללו, – מהו אם לא צורה אחרת, זן אחר, המותאם לתנאי-המקום, של אותה תופעה עצמה: הפיתוח המוגזם של חד-צדדיות המפריעה בעד הפרודוקטיביות? אין צורך כלל בסטאטיסטיקה. הכל יודעים כי היהודים הם אחוז אחד למאה של מספר תושבי מדינת גרמניה, והכל יודעים כמו כן, אגב מבט ראשון, כי מידת השתתפותם במקצועות הקרויים “חפשיים” הוא יותר מחמשים אחוז, לכל הפחות. ומהו מראהם של “המקצועות החפשיים” האלה מבפנים, כמה דלות וצער, כמה יסורים ומחסור מצטברים בהם, – כל זה בלתי-ידוע עדיין לאותם האנשים שכרגיל הם יודעים רק את שמותיהם המפורסמים של יחידי-הסגולה ואת הצלחותיהם המזהירות של הנבחרים המעטים.

אך אולי תובלט עוד יותר העובדה של קיום המעמדות האלה, הבלתי-פרודוקטיביים ברובם, הנופלים למשא במובן המשקי והחולים במובן האנושי, על ידי העובדתיות הסטאטיסטית. לפי הסטאטיסטיקה האחרונה ברוסיה עסקו במסחר: בלתי-יהודים 3,37 אח' למאה, יהודים 38,65 אח‘! המספר הכולל של עוסקים במסחר בלתי-יהודים במדינה היה 618,926, ושל יהודים – 450,427, כלומר – 72 אח’ של כל העוסקים במסחר שבמדינה. המספרים הללו מדברים בשפה ברורה הרבה יותר מכל מלים שבעולם.

אבל גם אם נתבונן בחלק העובד של עם-ישראל – תעלה לנו תופעה חדשה, משונה ומיוחדת במינה. ממש כמו שהעובדים היהודיים תלושים לגמרי מן התוצרת הראשונית והטבעית, כך תלושים הם כמעט לחלוטין גם מן החוליות האמצעיות של התוצרת, מתעשית החמרים העוזרים והמינים החרושתיים-למחצה. “מרוכזים הם בעיקר בחוליות האחרונות של התוצרת, המקיפות את התשמישים המוכנים לשימוש”. לעובדה זו תשמש אילוסטראציה הטבלה אשר להלן.

ענף התוצרת	יהודים ברוסיה 3	% למספר התושבים בעלי המקצוע ברוסיה	יהודים בגליציה	% למספר התושבים בעלי המקצוע בגליציה
1. חקלאות, גננות וגידול-צאן	35,822	0,6	47,996	1,5
2. תוצרת ראשונית תעשייתית:
א. מכרות ותעשית-ברזל	1,006	1,8	1,053	8,3
ב. תעשית האבנים והעפרות	5,1871	2,5	696	10,3
ג. משק-היערות וענפיו	3,200	12,4	928	10,6
סוג 2 ביחד	9,393	7,7	2,677	9,5
3. חוליות-ביניים שנייות במעלה, והן:
א. תעשית המתכות	40,082	21,2	4,410	15,9
ב. תעשית הארג	33,200	19,0	1,421	14,7
ג. מקצוע הבניה	37,136	18,9	3,110	13,0
סוג 3 ביחד	110,418	19,7	8,941	14,5
4. חוליות-ביניים שלישיות במעלה, והן:
א. תעשית העץ	41,359	27,2	4,229	18,1
ב. תעשיות כימיות	6,514	34,1	1,430	37,9
ג. תעשיות העור והנייר	20,446	43,9	1,938	39,2
סוג 4 ביחד	68,319	31,3	7,597	23,7
5. חוליות-ביניים אחרונות במעלה, והן:
א. תעשית צרכי-המזון	44,797	34,8	11,036	48,9
ב. משקאות וטבק	23,548	38,3	22,981	70,8
ג. בגדים וצרכי שמירת-הבריאות	244,534	48,1	20,298	35,2
ה. שעונים, מכשירים דקים	5,240	66,5	—	—
סוג 5 ביחד	337,115	45,5	54,765	47,7

באמריקה התעשיה היהודית מוגבלת כמעט כולה רק בתעשית המחט והבגדים.

וכך איפוא גם העבודה היהודית מרוחקת לחלוטין מענפי התוצרת היסודיים, הבטוחים והמכריעים, מאותם הענפים שעליהם מתבססים כל חיי-המשק של האנושיות. “גורל החברה ועתידותיה אינם תלויים לא בתעשית הבגדים ולא בתעשית המזונות, אלא כל החוטים של העבודה וההתפתחות נמשכים מן המקצועות המרכזיים של משק החקלאות, היערות והמכרות, אל ההיקף של החיים הסוציאליים, אל השוק של תוצרות-התעשיה המוכנות”. העבודה היהודית – מקומה על ההיקף, התלוי לחלוטין ואינו עומד ברשות עצמו, של חיי-המשק, בעוד שהמרכז האמתי של כל ההתהוות החברתית נשאר רחוק מן היהודים להשיגו.

נוספת על זה עוד עובדה אחת הראויה לתשומת-לב מרובה. גם במקום שהיהודים כבר התבצרו באחד מענפי התעשיה, למשל בתעשית-הבגדים האמריקנית, ניכרת בין הפועלים שאיפה לצאת מתוך מצב-הפועל ולהגיע למעמד של מנהל ומשגיח וגם למעלה מזה, במטרה להשיג את “העצמאות הכלכלית”. אחד הפובליציסטים היהודים-אמריקניים, י. ב. סאלוצקי, כותב על ענין זה ב“צוקונפט” הניו-יורקי: “הפועל היהודי הוא מי שהיה חנוני אתמול ועתיד להיות רוכל מחר. הסוחר היהודי הוא מי שהיה אתמול בעל-מלאכה ולמחר הוא עתיד להיות “עורבא פרח”, לא סוחר ולא בעל-מקצוע בכלל”. “תנועת המעמדות מלמטה למעלה” מורגשת איפוא היטב גם כאן, לפחות בצורת נטיה. בזה מודה גם חזנוביץ ברבים מחיבוריו, ואם הוא מוסיף כי נטיה זו הולכת אולי הלוך וחסור ויתכן כי תחדל לגמרי, הרי זו בעצם שאלה של תפיסת-עניינים אופטימיסטית או פסימיסטית. בשבילנו חשוב כאן עצם העובדה שגם באותם המעמדות של העם היהודי שכבר נעשו פרודוקטיביים – מקנן יצר, ואם גם חלש, השואף לעזוב את העבודה ולעבור למין צורה חדשה של סרסרות או סוכנות.

אלה הם איפוא חיינו. במזרח ובמערב רחוקים במידה שוה מן הטבע, שהוא לבדו מעורר את כל הכוחות האנושיים והגזעיים לצמיחה ולגידול, ועל כן גם רחוקים, במזרח ובמערב במידה שוה, מעבודה יצירתית ועצמית בשרשיה. כמו שאומר גורדון: “עם שנתלש לחלוטין מן הטבע, עם שהיה כלוא במשך אלפי שנה בין חומות, עם שהתרגל לכל צורות החיים, ואך לא לצורה טבעית, לחיים של עבודה מתוך עצמו ובשביל עצמו… חיינו אינם אלא חבל עשוי מפשתים זרים, פסלתם של חיים זרים, וכל כך נאחזים בסבך של החיים הזרים, ששוב אין אנו יכולים לומר היכן מתחיל והיכן גומר הדבר שאנו קוראים לו חיינו.”

חיים אלה הם אולי ההוכחה הברורה ביותר מה עשתה לנו הגלות, עד היכן שקע עם שממעשיו הרוחניים במשך מאות בשנים נשאר – דוקא משקע זה מכל האחרים – רק התנ“ך. היכן הכוח, כוח-היצירה העצום, שהוליד את הספר הזה, מתוך זיווג עם מולדת שמאוצר-צבעיה הלוהט צמחו ציוריו, שמכיסופיה הנלהבים לאל חי פוסגו מגדליו? היכן, היכן הכוח שהוציא מתוך העם הקטן בן קדמת-אזיה את שליחותם העולמית של הנביאים? הגיטו ומאסר-הגלות, מעוף הצוקה והאפלה של הנכר הרסו אותו ופזרו את אפרו לכל הרוחות. אבל אנחנו, היהודים הניגשים כיום הזה לחדש את חיי האומה, לכונן בארץ-ישראל מרכז של הויה לאומית יהודית בת-יצירה, ולאחד מחדש בתפוצות הגלות את המוני היהודים במיליוניהם ולסול להם דרך חדשה אל העתיד, – אנחנו מחוייבים למלאות קודם-כל את הדרישה העיקרית, לעשות את העם היהודי שנית לעם פורה ובעל כוח-יוצר חזק. השתמשנו בהרבה מלים גבוהות, דברנו על “רניסאנס”, “תחיה תרבותית” ו”תעודה לאומית", ובאותה שעה עצמה שכחנו דבר אחד: כי לא נהיה עם ולא תתכן כל תרבות או תחיה או תעודה – כל זמן שלא למדנו שנית לעבוד. העם היהודי, שבגלותו שכח את העבודה, מוכרח – אם רוצה הוא ליצור לעצמו עתיד משלו – למצוא את הדרך כדי לשוב אל העבודה. להשיב את המוני בית-ישראל אל הפרודוקטיביות (במובן האמתי של המלה) – זאת מוכרחת להיות תעודתנו הראשונה, הדבר הגדול הראשון שהסוציאלפוליטיקה שלנו מחוייבת להוציא אל הפועל. מחוייבים אנו להגשים את הדבר הזה לא רק כיהודים, אלא גם כסוציאליסטים, כי המטרה הסופית של הסוציאליזם היא בשבילנו: עבודת הכל בשביל הכל, הרמת המפעלים המשקיים והרוחניים של האנושיות מתוך שלום וצדק. וכל המעשים הסוציאליים המוטלים עלינו בתורת אמצעים למטרה סופית זו – מוכרחים להיות מותאמים ונכנעים לתעודה מכריעה זו, יתר על כן – נובעים מתוכה באופן אורגאני וחפשי. זוהי “מלחמת-המעמדות” היחידה שעם-ישראל רשאי ומחוייב לדעת היום, והיא – המלחמה של כל הסוגים הפרודוקטיביים של המוני-העובדים היהודיים לא במעמד האחד, כי אם באי-הפרודוקטיביות, בכל מקום שהיא מצוייה שם. מלחמה בכל אלה שחיים רק מעבודת זולתם, בכל אלה שמוציאים ערך-יתר מעבודת החרים, כמו כן בכל אלה שאינם רוצים לעבוד, ובכל “מקצועות המלקקים והמריחים” (לעק און שמעק בערוף). ומלחמה לא בעיקר בהם, כי אם בעד זה שתסולל הדרך לחלקים בלתי-פרודוקטיביים אלה של העם אל חיים חדשים של פעולה ויצירה, שההמונים העובדים יתבצרו בעמדותיהם הפרודוקטיביות, שהתפתחותם תמצא הגנה וסיוע, אך בראש ובראשונה בעד זה שכל מה שאנו יוצרים מחדש בחיי האומה יבנה על יסודות העבודה הפרודוקטיבית.

אופייני בהחלט הוא לדעתי הדבר, שכל אידיאלי-העבודה האלה לא יכלו לצמוח מתוך חיי-הנדידה הצועניים של הגלות, שאין בהם קבע, כי אם נתחדשו ועלו מתוך הקרקע של מולדתנו העתיקה-חדשה. רק אנשים הקשורים בקרקע, כלומר שהתחילו לחיות חיים אנושיים באמת, מסוגלים להגיע לכלל הכרת ההשתרשות וההתגשמות, שהן ההנחה היסודית בחייהם. ידועים לנו מכבר האנשים החדשים האלה של ארץ-ישראל, המבקשים ומוצאים את האידיאלים שלהם דוקא בעבודה הקשה של יום-יום, שאינם משתכרים מכל מיני אידיאולוגיה, כי אם חפצים ודורשים, – ונלחמים בעד זה בכל כוח אישיותם, – רק מה שהחיים הלאומיים, השבים לפרוח, דורשים מבחינת הגוף ומבחינת הנפש.

תנועת העבודה הארץ-ישראלית ביחוד, הנישאת על שכמם של אנשים מסוג זה, שהתלכדו לגוש אחד בשם “הפועל הצעיר”, נובעת מתוך הגעגועים העמוקים על ההתחדשות המוחלטת של האדם היהודי; אבל את הדחיפה החיצונית מצאה בחיים הארץ-ישראליים, בתנאיהם, בצרכיהם וביסוריהם המיוחדים. זמן רב, כמעט יותר מדי רב, לא ידעו אצלנו, בכל תפוצות הגולה, מה אופייה ומצבה של עבודתנו בארץ-ישראל. “נמכרו מניות, “הקרן-הקיימת” עבדה, מושבות נוסדו, הוכה בתוף גדול, הוצג הסרט הארוך… ואנחנו לא ידענו כי כל זה, האמת והשקר, הגדולות והקטנות שבכל זה, לא על ידינו נוצר, כי ידים נכריות שתלו וטפחו את כרמי יהודה ופרדסיה וידים נכריות אחזו במחרשה בגליל ונשק זר שמר על הרכוש היהודי.” הקולוניסט היהודי היה אמנם, לפי עדותו של אחד-העם, כורם חרוץ, בעל-אחוזה כבועז שבתנ"ך, החי מעבודת-האדמה ובקי ופעיל בה: בוקר בוקר הוא יוצא אל שדהו ואל כרמו כדי להשגיח על פועליו החורשים או בוצרים… ואינו נמנע משלח את ידו במלאכה גם עצמו. אולם בדרך-כלל ציינו את המצב של מפעל התיישבותנו בארץ-ישראל שלוש עובדות: ראשית, האמינו – אמונה שמקורה וסיועה הם אולי בתנועות ההתיישבות של העמים האירופיים – כי הקפיטליזם לבדו, קנית הקרקעות וקנינן, מספר הדונמים מקנת-הכסף, המאזנים של משק האחוזות, הם הם גאולת הארץ וחידוש-המולדת בשביל האומה. שנית, בשם האידיאלים הלאומיים האלה הניחו לכוחות זרים לעשות את העבודה, את הדבר העיקרי והיוצר שבהתיישבות לאומית, את מתן-הצורה. פלחים ערביים הם, שבגלל נמיכות המדרגה של תרבותם וחברתיותם דורשים היו שכר קטן יותר, שעל כן נדמה היה כי נכנסה הברכה למאזן ולכיס. ברם באותו זמן עצמו לא שמו כלל לב לדבר, מה מאד חשובה העבודה בשביל האופי הלאומי של ארץ. שכחו, אם נסתפק רק בדוגמה אחת, כי העדר העבודה הוא שגרם לכך כי הגרמנים הפסידו, בזמנים שעברו, את כל הנפה שהנה כיום מדינת צ’יכיה, ובזמן האחרון – את נפות פוזן. כל הידים היו מלאות עבודת התחדשות ותחיה. ולפועל היהודי – וזוהי השלישית – שבא אל הארץ בכח אידיאליזם חזק שאינו מוטל בספק, נתנו בינתיים להדלדל ללא לחם ושכר, לתעות אנה ואנה ולהתמלא מרירות. זה גזל מן החיים המתהווים הרבה כוחות חזקים ורבי-המעוף. חלק גדול מן הפועלים האלה שב והגר מן הארץ, ועל-ידי כך הפסידה אותם הארץ לגמרי.

אז בא הפועל-הצעיר, ובשם אלה שנשארו עומדים במערכה, בשם המהפכה הסוציאלית-פנימית שעם-ישראל זקוק לה בהכרח, הרים את קולו בדרישה לעבודה עברית. וזאת היתה הכרתו היסודית: האהבה לארץ-ישראל אינה מספיקה, לבדה, בשביל גאולתה האמתית. צריך שתיוסף עליה גם אהבה אל קרקע המולדת. ואת זו אפשר להשיג רק על ידי עבודה עצמית קשה, שבה כובשים באת ובמעדר שעל אחרי שעל מן האדמה, להפכה לקרקע חדשה. הגאולה, בשורה ראשונה, תלויה לא במספרים ובסכומים, כי אם בקשר החי שבין האנשים והקרקע, קשר שנוצר אך ורק על ידי כיבוש העבודה. וכל זמן שלא נרכוש לנו את הקשר הזה, כל זמן שלא נדאג לכך כי כל מה שאנו יוצרים בארץ-ישראל יוצר על ידינו ממש – ההתחדשות התרבותית והחברתית של העם אינה אלא מחוה בעלמא, צל-תעתועים, וכל בנין על יסודות חברתיים בריאים – דבר שמחוץ לגדר האפשרות. כל זמן שהעבודה בארץ-ישראל אינה עברית, גם ארץ-ישראל גלות היא.

זאת היתה נקודת-המוצא למהלך המחשבות של חלוצי העבודה היהודים, ומכאן חדרה הקריאה עד מהרה לתוך כל בעלי הרוח היוצרת ולתוך המציאות, והטילה סערה בכל הישוב העברי. אבל לאט-לאט התפשטה הקריאה הגדולה גם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, הקיפה את הגולה ויצרה שם את התנועות שתיארנון כבר לעיל כאידיאל לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, התנועות המכוונות לקראת החזרת עם-ישראל אל הפּרודוקטיביות.

ומעבר לגבול הלאומי, תוצאותיו של הזרם הזה הן בים האנושיות המלאה והטהורה. כי האדם הבלתי-עובד הוא בעצם גם הבלתי-חברתי, הבלתי-משותף לקיבוץ האנושי. הוא אינו יכול להכות שרשים בחברה, משום שאין הוא רוצה לקלוט לתוכו את עסיסיה המפרים כדי לעבדם לכוח המחייה את עץ-החברה. הוא הנהו בשביל האורגניזם הלאומי מה שתא מרקיב הנהו בשביל גוף האדם. הוא אינו חי, כי אם מת במשך כל ימיו, כי לחיות – זאת אומרת ליצור. כמו שאומר בובר: “רק האדם היוצר מושרש ביסודות הנוצר שבו, ויכול להתפשט ולהתעמק לא רק באויר החפשי והמתחלף, אלא גם במלכות-האדמה האפלה והקיימת ללא חליפות”. על ידי מה שהוא יוצר הוא מתקשר באופן אורגני עם הכלל, עם העם, עם האנושיות. ויתר על כן: עם העולם. הוא נעשה לתא בגוף האומה, הממלא את תפקידיו בשלמות ומתוך בריאות, לעצב מרטט, לטפת-דם בעלת תנועה נצחת, לחוט-שריר מתוח של החי. הלא כה דברי א. ד. גורדון: עובדים בפשטות, בלי מעשי-להטים, לפעמים עבודה קשה וגסה, ואף על פי כן יש לה לפעמים לנפש הרגשה שאין לבטאה באופן יותר טוב מאשר באמרנו כי נכנסים, במדה ידועה, מתוך העבודה לאט-לאט לתוך עבודת הטבע עצמו, ושולחים שרשים לתוך חייו ויצירתו של הטבע. דבר-מה תופש את האדם, דבר-מה גדול כמלוא-העולם, טהור כשמים, עמוק כתהום, עד שנדמה לו כי גם הוא שולח שרשים בתוך האדמה שהוא חופר, כאילו גם הוא ניזון מקרני השמש, כאילו גם הוא מרבה התעמקות לתוך הטבע העמוק, מרבה גידול בתוך העולם הגדול ביחד עם כל העשבים, הדקלים והאילנות. כי אמנם, נוסיף אנחנו, זהו הערך הגדול לבלי סוף, הערך האנושי-כללי, של העבודה, של כל עיצוב רוחני או חמרי: הקלטת האנכי היחיד לתוך הקוסמוס היוצר, הכללת התהוותו והוייתו בתוך ההתהוות וההויה של הטבע.

אבל בזמננו פרחה הנשמה מתוך העבודה הזאת: הציויליזציה האירופית-אמריקנית הפכה את חיי האנושיות למיכניים. הכל נהפך לטכניקה. כל קיומה של האנושיות הזאת נעשה למכונה אחת גדולה: לא אורגניזמוס, אלא אורגניזציה. תרבות-הכרך וחלוקת-העבודה, – אלה הם שני עמודי-התוך של היכל-האלילות המודרני.

מחלקים גדולים של האנושיות העובדת נגזל, בעל כרחם, הקשר עם הטבע. בעל כרחם נכלאו בקסרקטין אפורים של דירות שכורות ללא אור וללא אויר ונעשו בלתי-מסוגלים, על ידי מלחמת-קיום עגומה וחסרת-תקוה, להרגשות יותר נעלות מאשר רעב, דאגות ורדיפות-תענוגות. ואת עבודתם גופה הם עושים בתוך בית-החרושת המחניק והצר, הממית לאט לאט, קשורים כמו בשלשלאות אל המכונה, שעל ידה הם עומדים ועושים, לפי שיטת טיילור, אותה תנועת-יד עצמה במשך שנים, עשרות בשנים, ללא הפסק: הם עצמם אינם אלא בורג של מכונה. העבודה קרועה ומפוצלת לאלפי חלקים קטנטנים, ועל ידי כך נעשתה חסרת מובן וחסרת מהות בשביל העובד. העובד אין לו מעתה כל השקפה כללית על עבודתו ופעלו, ומשום כך אין לו גם יחס פנימי אל החלקים הקטנטנים שהוא עושה במלאכתו. באופן מיכני נותן הוא למכונה, שבה הוא קשור, להכין במשך עשרות בשנים ראשי-סיכות או קיפולי-מעטפות או עיקומי-לוחות, וכיוצא בזה, בלי שידע מהיכן כל זה בא, כיצד נעשה כל זה ולאיזו מטרה כל זה מכוון.

העבודה היהודית החדשה, שאליה אנו רוצים להוביל את המוני היהודים, מוכרחת כאן להפוך את כל הקערה על פיה, להיות מהפכנית מיסודה. לשם כך ישנם בידה כמה וכמה אמצעים. יכולה היא לאמץ את כל כחותיה כדי להביא חלקים חשובים של העם אל עבודת-האדמה עצמה. שהרי על ידי זו מתהווה הקשר עם הטבע ועם פעלו החי בצורה הטובה והטהורה ביותר. יכולה היא ליצור תנאי-חיים טבעיים, יפים והרמוניים להפליא, על ידי הקמת ערי-גנים וכפרי-תעשיה גם בשביל הפועלים האחרים. יכולה היא למעט את דמותה של חלוקת-העבודה, זו שהשאיפה לבצע מצד הקפּיטליזם הגזימה בה עד כדי חוסר טעם, ולהתנגד לה במידה שצרכי העם לפּרודוקציה מרשים את הדבר.

אבל הדרישה הראשונה היא – שנוי היחס הנפשי של האדם העובד בעצמו.

הא כיצד? – ישאל הקורא המקצועי בתמהון – דרישה נפשית בקונטרס מפלגתי סוציאליסטי? כאן אנו נוגעים באחד הפרקים המבישים ביותר של השיטות הסוציאל-דימוקרטיות.

שיטתו של קרל מרקס בנויה על יסוד התפישה המטריאליסטית של ההיסטוריה. מתוך הפשטה גאונית הקים את כל הבנין של התפתחות החיים האנושיים, של המשק ושל מלחמת הפּרוליטריון – על הכרח משקי אחד, הפועל ללא מעצור ומכריע לבדו את הכל. אמנם היה היו זרמים גם בתוך הסוציאל-דימוקרטיה, שהתנגדו לכך. ברנשטיין אומר: “כל המטריאליזם ההיסטורי אינו משנה את העובדה, כי האנשים הם העושים את ההיסטוריה שלהם, כי האנשים – מוחות יש להם, וכי הנטיה של המוחות אינה כלל עובדה כה מיכנית, שתוכל להתבאר רק מתוך המצב המשקי”. אבל זה נשאר קול קורא במדבר, שלא מצא הד.

מה עשתה הסוציאל-דימוקרטיה ומה עושה היא עוד כיום הזה?

תנועת-הפועלים נרתמה בעולו של האינטרס המעמדי המשקי, את הסוציאליזם הפכו לשאלה של קיבה. כל תנועה נגדית של הנפש, שגם בבלתי-פועל בקשה את האדם, כל הלך-נפש ממין אחר, שהיה מכוון כלפי אינטרסים שלמעלה מן המשקיים, נחנק על ידי ההכרח החמרי הזה. המוני-הפועלים לא הרגישו עד עתה כי, בעצם הדבר, מובילים אותם סחור-סחור ומשטים בהם. מצד אחד הראו להם, כי רק נצחונו של מעמד-הפועלים והבטחת חיים כלכליים ברווח ולא בצמצום מוכרחים להיות מטרת המלחמה ושכרה. מצד שני הראו להם את הקלקול הנפשי של הבורגני, שחייו ברווח ולא בצמצום, ואת רקבונו הפנימי. והרי על ידי כך הוכיחו להם, כי השלטון החברתי והשגשוג הכלכלי הם דוקא מחוסרי-ערך כשהם לעצמם ואינם חשובים כלל לאדם. התחדשותה של האנושיות ועליתה אינן תלויות כל-עיקר בהם, כי אם, במידה הרבה יותר גדולה ובלתי-אמצעית, מרצונם של האנשים היוצרים. אבל מי לימד מעולם את המוני העובדים לדעת את הדבר הזה? כלום לא פחדו להודות בפניהם בדבר הזה, משום שידעו היטב כי אין דבר שעלול לעורר לפעולות את הפועלים כמו התקוה לשלטונם הם ולרווחיהם הם? לא הצדק והאנושיות היו הכחות המניעים של הסוציאל-דימוקרטיה. כאשר העיר פעם על זה, לפני זמן-מה, נואם צעיר אחד באסיפה של הסוציאל-דימוקרטים הגרמנים הבלתי-תלויים, ופנה אליהם בקריאה להעמיד את חיי הפועלים בתוך המשפחה ובתוך העבודה על יסודות חדשים, כאשר הדגיש את האבסורד שבדבר, כי פועלים מסובים מתחת לתמונותיהם של קרל מרקס ווילהלם ליבּקנכט ונותנים עינם בכוס ומשחקים בקוביה – ענה לו המנהיג הגדול לידבור בלעג דימגוגי, לקול תרועותיהם הסוערות של הפועלים הנוכחים: “אנחנו הננו צבא לוחם, אין לנו צורך בדרשות של כהנים!” את פריו של הלך-המחשבות הזה אנו רואים כבר כיום בכל ההתפתחות חסרת האידיאות וחסרת ההתלהבות של המהפכה הגרמנית, שאינה התחדשות סוציאלית, כי אם תנועת-משכורת אחת גדולה ומתוחה ללא מידה.

הגיעה השעה שהתנועה הסוציאליסטית תתן אל לבה להזכר בתעודתה הנעלה יותר, והיא – הגברת התרבות האנושית ושלטון הצדק. הגיעה השעה שההמונים העובדים יתאוששו ויאמרו אל לבם: גם אנו אנשים שנפש להם וזכות לחיי נפש. גם לנו מחשבה, גם לנו רגש, גם לנו רצון. אין אנו נכנעים לפני איזה הכרח ששליטתו כולה מיכנית. ודאי שהיסוד המשקי הוא גורם חשוב בתולדות האנושיות. ודאי שהשגשוג הכלכלי הוא יסוד של החיים המתוקנים, – אך רק זה בלבד. את המפעלים הגדולים של האנושיות לא הוא פעל ולא הוא גרם. כל מהפכה, כל שנוי-צורה של החיים, כל קדמה של האומות – זהו נצחון של אידיאה שעליה נלחמו האנשים ושבעדה הקריבו את חייהם מרצונם הטוב, של אידיאה שחדרה לאט-לאט עד שהגיעה אל הנצחון הגדול. זהו המשל הקדמוני של המנורה. תחילה מנצנץ אור אחד ושב וכבה, אבל הנה מצא לו חברים, האור מסביב נעשה רב יותר, בהיר יותר ויותר, עד שניצח האור וחיים חדשים מתערים מסביב בכל זוהר יפעתם. זהו כחה של האידיאה ושל האידיאליזם, של המחשבה האנושית ושל הרצון האנושי, כשהוא מתגלגל במעשים. גם לנו יש חלק ונחלה באידיאליזם, שכן גם אנחנו רוצים ליצור את העולם ואת החיים כולם, את החיים הלאומיים והסוציאליים, התרבותיים והדתיים, בצורתו וכדמותו של האידיאל אשר לנו.

המוני-העובדים היהודים, שעליהם נשען הסוציאליזם העממי שלנו, – עליהם מוטל כאן התפקיד של נושאי-הדגל. הרוח הנאצלה של דברי ימי עמנו, שלטון רעיונות הצדק והחרות האנושית בהתפתחותה הרוחנית של היהדות, האופי הרוחני שהיהודים קבלו במשך הדורות, הכרתם התרבותית ושאיפתם הנעלה אל החופש – כל אלה מייפים את כחם ללכת בראש הצבא הלוחם בעד סוציאליזם אידיאליסטי. זה הדבר שעלינו לשאוף אליו – להגיע אל שווי-הזכויות האנושי של העובד גם בערכין העמוקים והנפשיים ביותר.

ד

גם חיי-משק ופוליטיקה משקית מלאים אידיאות ומתנהלים לפי אידיאות. דרישותינו נובעות באופן טבעי והכרחי מן האידיאה של העבודה. מי שהשתדל פעם לתפוש אותן לכל עומקן, יבין את הדבר; יתר על כן – ימצא כי הדבר מובן מאליו. במקום שהכל חי מתוך פעולה, במקום שהכל עובדים, האחד בשביל כולם וכולם בשביל האחד – שם מוכרח הסוציאליזם להתגשם ממילא. והרוח הזה הוא העיקר. לא בתי-חרושת, לא התעשיות הגדולות, לא שיטת-הכספים הם קפּיטליסטיים, אלא הרוח שמתוכו נוצרו ובכחו הם מתקיימים. גם הקבלנים וגם הפועלים קבלו עליהם במידה שוה את שלטונו, כי ממש כמו קרופּ כך גם הפועלים אשמים במלחמת-העולם, שהרי בלי שהכריחו אותם לכך ורק בשל השכר הגבוה שקבלו – עזרו להכין עוד בזמן השלום את הטבח הגדול. ושום דיבורים לא יוכלו לתרץ את הדבר ולטהר את השרץ. אילו חי בהם הרוח הסוציאליסטי האמתי והיה חזק למדי, בשביל ללכד את כל הפועלים ביום הראשון באבגוסט 1914 לגוש אחד – לא יכלו המלכים, ביחד עם בני-לויתם השוביניסטיים, לעשות כל מלחמה, או צריכים היו אז להלחם בעצמם ולבדם.

הכל תלוי ברוח. אחת היא אם בפרטים יזדהו הדרכים והאמצעים הסוציאל-פוליטיים שלנו עם דרכיה ואמצעיה של הסוציאל-דימוקרטיה הרשמית, אם יתקרבו פעם אל מסלולי הריפורמה החברתית, – תמיד יהיו מבוססים על העיקרים שלנו בנוגע לסולידריות של המוני העובדים היהודים והתחדשות הגוף המשקי הלאומי שלנו. רוח הסוציאליזם הדימוקרטי תהיה תמיד הרוח החיה באופניהם, ולא ה“מה” שבחידוּש הסוציאליסטי הוא העיקר, כי אם ה“איך”.

על כל פנים, המציאות המיוחדת במינה אשר לנו בגלות יוצרת מצב אנורמלי בהחלט ותנאים מיוחדים ואנורמליים בהחלט בשביל מלחמתנו. אורגניזם משקי עצמי, חי ומוכשר לחיים, אינו בנמצא. מה שחי במשק היהודי, קשור קשר בל-ינותק בקיומם הכלכלי של העמים שבתוכם אנו יושבים. בבחינת גידים בתוך גושי-הסלעים הנכרים, חוטים שנקלעו לתוך הארג הזר. הגוף המשקי שלנו נושם בריאות מלאכותיות, שכן נכריות הן הריאות הללו, ומקבל מזון באופן מלאכותי. עומד הוא על רגלים של חמר. זאת אומרת שהוא לא רק קשור בכמה מובנים, אלא גם תלוי בקשרים הללו, אין הוא יכול לעמוד בלי קביו. משום כך עלולים להולד מתוך הקשרים האלה ומתוך התלות הזאת גם הכרחים ומעשים, שאמנם אינם יהודיים ספציפיים – אבל הם משותפים לחלק או חלקים של העובדים היהודים ולעובדים הבלתי-יהודים. הכרח מסוג זה הוא, למשל, כל תנועת-שכר של הפועלים בתעשיה הגדולה.

אולם פוליטיקה סוציאלית יהודית לאמתה קמה רק במקום שאנו מוכרחים ומסוגלים לפתור בעצמנו ולבדנו את הפרובלימות המשקיות שלנו. מובן מאליו כי הדבר הזה אפשרי רק בתחומי הישוב היהודי הצפוף אשר במזרח-אירופה. התנאי ההכרחי לכך הוא – האבטונומיה הלאומית שלנו. (יורשה לי לשלב כאן הערה. עמדתי הפרטית לגבי שאלת האבטונומיה הלאומית ידועה מתוך המאמר שלי ב“יודישער וויללען”, שנה א‘, נו’ 3. דרך-ההוכחה שלי לא רק שלא הופרכה, בעצם, עד היום, אלא, לאור נסיונותינו באוקריינה, ליטא ופולין – נתאשרה כבר מכמה צדדים הלכה למעשה. ואם בכל זאת באתי לחייב כיום את האבטונומיה הלאומית, הרי אני עושה זאת על אף ראיותי והשגותי ובניגוד להן. משום שהאבטונומיה היא האפשרות האחרונה, אם כי מניחה מקום לפקפוקים, בשביל קיום הגולה הלאומית בכלל. חולים מסוכנים אנחנו. ומי שחולה כמונו, אל לו לבוז גם לתרופה שיש עמה סכנה.) זקוקים אנחנו לחופש-התנועה ולבטחון בשביל כוח פעולתנו בשדה הסוציאלי כמו בשדה התרבותי, ורק היא יכולה לתת לנו את החופש הזה ואת הבטחון הזה. אבל ביחוד עלולה היא להבטיח באופן מוחלט שתי עובדות: הכנסת כל הפוליטיקה והפעולה החברתית היהודית הפנימית (ביחד עם כל שדה הסיוע הצבורי, שחשיבותו רבה בשבילנו) לתוך חוג השליטה האבטונומית שלנו, וחופש-ההתאגדות הבלתי-מוגבל של המוני העובדים היהודים.

בזה ניתן הבסיס לפוליטיקה סוציאלית עצמית חזקה. את פיתוחה העיקרי היא מקבלת כמובן רק עם תנועת האיגוד המקצועי. על ידי אמצעיה מבטיחה תנועה זו לעבודה היהודית באות-כח קבועה של האינטרסים החיוניים שלה וחיזוק עמדתה הכלכלית. פעולתה תקיף את כל הרכב העניינים השייכים לדבר. ביחוד יש בכחה לסדר את שוק-העבודה בלשכות מאורגנות יפה ולקבוע באופן מחייב מינימום של שכר וחוזים קולקטיביים בשביל ענפי-העבודה הבודדים, כמו כן גם את המקסימום של זמן-העבודה היומי. היא תייסד, לפי עיקרי העזרה ההדדית, קרן למחוסרי-עבודה וארגון ההגירה, בקיצור – היא תנהל את כל חייהם של המוני העובדים היהודים ותסול דרך חפשית לשאיפתם.

ביחוד יהיה צורך בהגנה ובריפורמות בשביל האומנות, שהיא בעלת חשיבות יסודית לגבי חיי-המשק היהודיים. עד עתה באו חליפות על ענף-המשק הזה משברים גדולים, לרגלי זה שידיעתו המקצועית של בעל-המלאכה היהודי, היוצא לעמוד ברשות עצמו, לקויה היתה תמיד בחסר. מן ההכרח לייסד בתי-ספר מקצועיים, כמו כן שיעורי-ערב להשתלמות, אבל בראש ובראשונה צריך לסמן ולקבוע באופן חוקי את חוזה הלימוד (שכיום הוא נרמס ברגלים ממש) לכל זמן החנוך של השוליות, לכל תנאיו וסעיפיו החשובים. זהו אולי האמצעי הבטוח ביותר להשריש במקצועו את האדם העובד ולעצור בעד הנטיות המסייעות לנתק את היהודי מעל העבודה, כפי שרמזנו בפרק הקודם. אלה הם רק גוונים מעטים מתוך הפליטרה המורכבת של פעולתנו הסוציאליסטית.

ברם, עבודתנו באגודות המקצועיות מוכרחת תהיה לא רק למלא תעודה משקית זו או אחרת. ידוע כי גם בקרב הסוציאל-דימוקרטיה מתגברת ומתחילה להכות שרשים השאיפה לפתח לפני הארגונים המקצועיים שדות-פעולה נוספים למעלה מן הכלכליים. רק לפני זמן קצר נתן בטוי חשוב לשאיפה זו ראש-המיניסטרים הבאוארי קורט אייזנר במועצה הלאומית. אבל עוד יותר תכוף מאשר אצל העמים האחרים הוא ההכרח אצלנו להכניס לתוך תפקידי הארגונים המקצועיים גם את פעולת הארגון הפוליטי והתרבותי. האגודות המקצועיות שלנו תהיינה אפוא גם לנקודות-שריפה של החיים התרבותיים והפוליטיים של העובדים היהודים. פירוש החיים הללו יהיה: חיים ברוחנו אנו. הם יראו להם לעובדינו תמיד, על ידי עצם המציאות, את האידיאלים שלנו: את הסולידריות של כל סוגי עמנו הפּרודוקטיביים, את האידיאליזם של תחיתנו הלאומית, את המלחמה בעד התרבות ההיסטורית-לאומית שלנו.

ברם כל זה, וביחוד הריפורמה של מעמד בעלי-המלאכה היהודים אינו אלא כעין מפתן אל הצורה המשקית המתאימה יותר מכל לשאלה הסוציאלית שלנו. אם גם כל המתואר למעלה הנהו בלי ספק חיזוק והטבה רבה לחיי העובדים, הרי אין זה מביא בכל-זאת לכלל שנוי-צורה, ולו רק מוחלט באופן יחסי לפחות, של חיי-המשק שלנו. ושאלת שנוי-הצורה הזה אינה כל-עיקר שאלת המעבר מן הצורה המשקית הקפּיטליסטית הגדולה, שבעת-הפרודוקציה, אל הדיקטטורה של הפּרוליטריון, כי אם שאלת פיתוחו של סדר קפיטליסטי-זעיר מחוסר קרקע וחלוש הפרודוקציה לקראת החופש של המוני העם הפּרודוקטיביים. לצורך זה ישנה צורת-משק שאולי כבר עמדו על חשיבותה, אך עדיין לא השתמשו בה לכל ערכה המהפכני והמשנה-ערכין. כוונתי לקואופרטיב-העבודה. עד עתה הוגשמו אצלנו רק קואופרטיבים מעטים של צרכנות ואשראי. אבל כיום הגיעה השעה להרחיב אותם בהיקף גדול הרבה יותר, וביחוד לתת להם את השלמתם הטבעית וההכרחית כקופרטיבים של פרודוקציה ( “Productivgenossenschaften” ). הקואופרטיבים האלה, שלפי מהותם הם עלולים ביחוד להשפיע על הסוציאליזציה של התעשיות הזעירות הפרטיות, נתגשמו באירופה רק במקרים בודדים ומעטים ולא הצליחו אלא לעתים רחוקות. אבל סיבת אי-הצלחה זו היתה מידתם הקטנה ונדירותם של המפעלים האלה. ורק בשנים האחרונות הושגו דוקא על-ידיהם ברוסיה, כשנדמה היה כי הבולשביזם ישתק את כל הפּרודוקציה בכלל, תוצאות חשובות בהיקף רחב. והנה כיצד מתאר פּובליציסטן גרמני את ההתפתחות הזאת: “בקואופּרטיבי-העבודה הרוסיים אפשר לראות את תא-הנביטה של האורגניזם המדיני הרוסי בעתיד. מתוך “הארטילים”, אלה חברות-העבודה הרוסיות הפרימיטיביות, צמחו קואופרטיבי-העבודה המודרניים… אבל רק המהפכה נתנה להם את החשיבות שלא שיערוה קודם. כשהמנגנון המדיני של רוסיה הצריסטית עמד מפעול, כשאיגוד הערים והזימסטבות נטל בידו את ההספקה לצבא הלוחם, ומתוך כך גם חלק מן השלטון על ארגון הכוחות הפרודוקטיביים של המדינה, התחילה גם פריחתם של קואופרטיבי-העבודה. מכאן מתחיל עצם התפתחותה המהירה של הצורה המשקית הזאת, ויש להעיר יחד עם זה כי הרעיון של קואופרטיבי-העבודה פרץ מיד את הגבולות השרירותיים של חלוקת התחומים במדינת-הצאר הישנה. ברוסיה-הגדולה כמו גם באוקראינה נוצרו קבוצות חדשות לבקרים אשר ניסו לעמוד בפרץ ולתקן את מצב המשק הנתון בכל רע… בכל מקום נוצרו ברוסיה תחילה אגודות צרכנים, קואופרטיבי-מחלבה, אגודות משקיות בהיקפים קטנים וזעירים. ובכל מקום הם התאגדו אחר-כך לאיגודים גדולים יותר, הרחיבו יותר ויותר את חוג פעולתם, הרבו את מספר חבריהם ואת כמות אמצעיהם, העבירו אליהם ענפי-פרודוקציה שלמים והגשימו על צד היותר יפה את הנסיון של איגוד העובדים לקואופרטיבים. כיום הזה יצאו כבר קואופרטיבי-העבודה הרוסיים מתקופת הנסיונות הראשונים. כיום קיים איגוד כל-רוסי המאחד, בתור מוסד עליון, את איגודי-המחוז ואת איגודי-הפלך שצמחו מאותן אגודות-האכרים המקומיות הראשונות שנוסדו לתומן. כל התפקידים של הזימסטבה ושל ההנהלה העירונית עוברים לאט-לאט אל קואופרטיב-העבודה הרוסי. עתה הוא די חזק בשביל לארגן את מסחר-החליפין מכפר לכפר, מכפר לעיר, לקחת בידו את הבוררות המשפטית ואת ההנהלה, להיות הקובע והפוסק בעניני בדק הכנסיות והחזקתן, חינוך הילדים והסיוע הרפואי, לטפל בהחזקת מסילות-הברזל ותיקונן…”

אחת היא לנו אם התיאור הזה מתאים למציאות בכל היקפו. אבל כאן לפנינו דרך. כאן דרך בשביל המשק היהודי, לעלותו למדרגת חברה סוציאליסטית משוחררת. קואופרטיבי-העבודה הללו יחזירו חוגים יותר ויותר רחבים אל העבודה הקבועה והפּרודוקטיבית. בתוכם ובעזרתם יבוא באדם היהודי השנוי הנפשי אשר יחזיר אותו אל העבודה. הפועל הבלתי-מקצועי, התגרן הזעיר, ילמדו לדעת את היתרון שיש בהפעלת הכוח-היוצר שבהם, להעריך מחדש את הקבע על פני ארעיות ואי-הבטחה. וכך תצא מהם ההשפעה, הכובשת בשלום, אשר תחדור לכל האומה ותכבוש את הלבבות לעבודה יוצרת, שאמצעיה נמצאים בידי החברה.

אבל התחדשות מוחלטת של העם היהודי, שנוי-צורה מוחלט של החיים המשקיים, הרוחניים והפוליטיים בישראל – לא תוכל הגולה לעולם להביא. העדר כל בסיס חקלאי עושה לבלתי-אפשרי מראש את הבנין של חיי-משק נורמליים. ליהודים אין ארץ משלהם, ומשום כך אין להם גם אחדות שלמה, ועל כן לא יוכל העם היהודי לעולם להמשיך בעצמו את התפתחותו ולהתחדש בתוך הגלות גופה. באיזו מידה אפשרית היא התישבות חקלאית יהודית באחדות מארצות הגלות, כמו למשל בארגנטינה, אמריקה הצפונית, רוסיה, – אין לקבוע מיד מראש. על כל פנים בשביל המוני-העם לא תוכל זו לעולם למלא תפקיד חשוב. ואף על פי כן תארגן התנועה הסוציאליסטית העממית היהודית גם את ההתיישבות בגלות, תפתח משרדי-הגירה ותשתדל לכוון את ההגירה לנקודות-ריכוז.

אבל בשביל העם היהודי, ביחוד בשביל ההמונים העובדים, ישנה מטרה אחרת: ארץ ישראל, ארץ האבות. מחוז געגועיו הלוהטים של כל העם כולו במשך אלפים בשנים, כוכב-העתיד המאיר לעם ורומז לו כמטרה בדרך נדודיו הארוכה ללא-סוף, החוף הקורא אשר מעבר לים הסוער. ארץ זו, שנהפכה לשממה מעת שהמעדר היהודי והקרדום היהודי עזבו אותה, הארץ שאת נשמתה לא יכול שום עם אחר לעורר מתרדמתה במשך כל מאות-השנים האלה, הארץ הצועקת אלינו מרות: “שובו, שובו, בנים נידחים!” ארץ-ישראל, שעליה נלחמו בימינו במשך עשרות בשנים הכחות החזקים והמסורים שבעם ואשר רצונה המתעצם של האומה יכבוש אותה לבסוף. ארץ-ישראל שכבר כיום הזה, באלפיה המעטים של עובדי-אדמה יהודים – מספרם קטן הרבה יותר מאשר בארגנטינה ובאמריקה הצפונית – נעשתה למרכז החיים העממיים היהודיים שבכל פונים אליו מבחוץ ומבפנים. לבו של גוף-האומה ונשמת רוחה, ואשר כבר התחילה משפיעה מכוחה החי לחדש ולעשות נפלאות לכלל האומה, לחזקה ולהעלות לה ארוכה.

אבל עד שארצנו, המולדת החדשה של העם המחדש נעוריו, תקום ותהיה, יש צורך במיתוח חזק של כל כוחות-הנפש וכל כוח-הרצון הגנוזים בקרב האומה. דבר אחד בטוח: בלי ארץ-ישראל לא תוכל הגלות לא רק להתחדש מבחינה לאומית, אלא אפילו להתקיים מבחינה לאומית.

ואף על פי כן ישנה נקודה אחת שאנחנו, הסוציאליסטים העממיים הציוניים, מוכרחים להדגיש ולחזור ולהדגיש ברמה לעומת “פועלי-ציון” ושאר כל המטריאליסטים ההיסטוריים. לא הכרח-ברזל חמרי, לא חוק-כלכלה עולמי, לא פרוצס סטיכי הוא הדוחף את עם-ישראל לשוב לארצו. לשוא יתפארו בזאת תופשי התורה של “פועלי-ציון”, אין זה אלא שקר. לשוא מבקשים הם, ב“תזכיר אל האינטרנציונל” שלהם, להדגיש בלי-עקיפין כי אין הם תובעים את ארץ-ישראל בגלל הקשר ההיסטורי שלה אל עם-ישראל, כי אם רק משום שיש לה הסכויים הכלכליים הטובים ביותר בתורת מחוז-הגירה. שאלו את אלה שהיו בארץ-ישראל אם ההכרח הכלכלי הוא שהביאם שמה ואם המצב הכלכלי לבדו הוא שיכול היה להחזיקם שם. שאלו את אלה היושבים בארץ-ישראל, עובדים שם ונלחמים שם על קיומם ועל ערכיהם – אם עושים הם זאת בגלל נימוקים כלכליים או למען האידיאל הלאומי היהודי. שאלו את אלה שסבלו בארץ-ישראל, שנפלו על המשמר ביהודה ובגליל, אם מותם היה מות בעד הכרח משקי-חמרי או בעד עתיד של שגשוג לעמם.

המטריאליזם-ההיסטורי התובע את ארץ-ישראל –עושה בנפשו שקר מאין כמוהו. יודעים אנחנו מה קשה היה מצבו הכלכלי של העובד בארץ-ישראל לפני המלחמה, וכי היה קשה יותר מאשר בכמה מרכזי-תעשיה באירופה ובאמריקה. וכמו כן לא נסתיר את הדבר כי המצב הזה מוכרח לעמוד בעינו עוד במשך כמה שנים. אם הפּרוצס הסטיכי לבדו הוא איפוא הדוחף את המרקסיסטים שלנו לארץ-ישראל, הרי אף אחד מהם לא ידרוך על אדמת הארץ הזאת במשך כל תקופת בנינה. וגם מוטב שאף אחד מהם לא יעשה זאת: כי מאיזו בחינה פנימית טובים הם מן הקפּיטליסטן, המבקש בארץ-ישראל את תועלתו הפרטית בלבד?

לא, לא המטריאליזם ההיסטורי, כי אם המאמץ העליון של האידיאליזם הלאומי – הוא לבדו יכול ליצור בקרב העם היהודי את הכוחות, שמסוגלים ומספיקים בשביל להכין בארץ-ישראל את התנאים הדרושים להתפתחות חפשית ונורמלית לגמרי של המוני-העובדים היהודים. רק כשהנוער היוצר אשר בעם יתמסר כולו, בכל כוח-רצונו, לארץ-ישראל, – תתמסר הארץ לעם-ישראל. ומפני כך מחובתו של הסוציאליזם העממי הציוני להוליד מתוכו את בכוחות הללו. רעיון החלוץ הוא גורם הכרחי בפּרוגרמה שלהם. מעולם לא יכלו הציונים הסוציאל-דימוקרטיים להקים מקרב עצמם תנועת-חלוצים כזאת. כי אין הם יכולים לקוות להקרבה העצמית של חבריהם ואף לא לתבוע אותה מהם. אבל אנחנו מוכרחים לאסוף את כל הכוחות הצעירים שרוצים לעבוד, למען יצור את הצבא הגדול – לא על מנת להחריב ארץ בדם ואש, כי אם על מנת לבנות ארץ בעמל כפים. ואותם האנשים מתוך ההמון היהודי שעומדים כבר כיום הזה קרוב לעבודה, – בטבעם מונחת הסגולה ועל שכמם מוטל התפקיד להיות כמו עד הנה אחד היסודות החשובים ביותר של “החלוץ”.

על ידי המפעל של תנועת-החלוצים יוצר אותו הדבר החדש אשר לא היה לעולמים, בו מונח בשבילנו ערכה התרבותי, הפוליטי, וגם הסוציאלי, של ארץ-ישראל. ראשית-כל יוכל להתפתח על קרקע הארץ הזאת הגוף המשקי היהודי העומד בפני עצמו, זה שיהודי הגלות לא יוכלו לעולם ליצור כמותו. בארץ-ישראל יהיו כל ענפי התוצרת לפחות פתוחים לפנינו. שם לא יהיו חיינו ממלאים את החסר באורגניזמין המשקיים של העמים האחרים, כי אם יהיו בעצמם לאורגניזם, הנשמע לחוקיו ולפונקציות שלו. ואת סיבת הדבר יש לבקש בעיקר בעובדה השניה, והיא – שארץ-ישראל פותחת מחדש לפני השכבות העובדות של עם-ישראל את הדרך אל המקורות הראשוניים של התוצרת. רק התשובה הזאת אל המקורות תהיה ערובה בטוחה להתפתחותו הכלכלית הבריאה של העם החדש בארץ-ישראל. כי את זאת הוכיח מחדש באופן מוחלט המשבר הכלכלי הקשה בארץ-ישראל בזמן המלחמה: ישוב שנשאר בלתי-פרודוקטיבי בחלק כל-כך גדול, שחי על החלוקה ולא פנה אל העבודה אלא בחלקו הזעיר בערך, – לא היה בכוחו למלא את הדרישות המצומצמות ביותר לעצמיות המשק. בזה לבד מתבאר המצב ביהודה בשנות 1915–1916. רק השתרשות חקלאית חדשה של היהודים יכולה לפתח בקרב עם-ישראל את הפּרודוקטיביות ורצון-היצירה, שבלעדיהם אי-אפשר להן למהפכה פנימית ולהתחדשות בתוך העם.

ובזה נגענו בראשון מן העיקרים שמוכרחים, לפי דעתנו, להיות מונחים ביסוד בנינה של ארץ-ישראל ⁴. זהו העיקר של עבודה עברית. את ההכרה הישנה של “הפועל-הצעיר” בארץ-ישראל יש לחדש ולקבוע במסמרות במוחם של הציונים בכל יום מחדש. לא יצירת איזה רוב העומד על החלוקה, לא סכום הדונמים ומספרי האקספורט הם העיקר ולא הם יהפכו את הארץ להיות לארץ-היהודים באמת, כי אם רק עבודת היהודים היא שתעשה זאת. היא הדבר השלם באמת מן הבחינה האנושית, הלאומית והחברתית. מן הבחינה האנושית כיצד? משום שהיא לבדה נותנת לקיומו של הפרט ערך של קבע. האין שירותו של אדם לפני האלוהים נקראת בעברית עבודה? מן הבחינה הלאומית, משום שאין כמוה טובע את חותם השיתוף היוצר בחייהן של האומה ושל הארץ, ומשום שבלעדיה מוכרחים החיים האלה להשאר תמיד זרים, והאומה – תמיד פּראזיטית. מן הבחינה החברתית, משום שרק עבודת הכל היא לבדה ערובה לחברה חפשית באמת וצודקת באמת, הואיל ועבודת הכל נעשית באופן אבטומטי לעבודה בשביל הכל. וזוהי מהותו הפנימית של הסוציאליזם.

אך טעות יסודית תהיה זאת אם יענו לנו כאן בטענה על-דבר השאלה הערבית. כי הטוענים כך מסיחים את דעתם מאחד העיקרים היסודיים של הסוציאליזם האומר, כי לכל אדם ולכל עם צריכה להנתן “הזכות לעבודה”. ואולם האומה היהודית אין לה אפילו שעל אדמה אחד, מקום שם תוכל לתבוע לעצמה את הזכות הלכה למעשה. ואף על פי כן מובן מאליו, כי שאיפתה הראשונה של ארץ-ישראל העברית בעתיד תהיה לפתור בצדק את הפרובלימה הערבית המורכבת כל-כך לגבי ארץ-ישראל. אבל כשם שאנו מחוייבים לתת לכל פלח עובד חירות גמורה וסידור אבטונומי של צרכיו, התרבותיים-לאומיים והחברתיים-לאומיים, וגם צריכים להשתדל כי מן הזכויות האלה יוכל ליהנות למעשה, כך אנו מחוייבים לדרוש כי מה שאנחנו בעצמנו יוצרים בארץ-ישראל, מה שיקרא בשם חיים עבריים – יוצר באמת על-ידינו אנו ממש. ידוע הדבר, מה מאד ממעטים היו, עד המלחמה, לנצל בפלשתינה את שטח-הקרקעות הראוי לעבודת-האדמה. וכשמביאים בחשבון כי שיטות העבודה החקלאית עד היום לא מן הרציונליות ביותר היו, – רואים ברור כי אפשר יהיה, על ידי הגדלת האינטנסיביות של התוצרות החקלאיות, להגיע ראשית-כל לידי כך ששני העמים יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה ולהפעיל את עצמם בחופש גמור. אין אנו רוצים להשלות את עצמנו בשוא ומודים אנו כי שאלה זו תהיה לפרובלימה קשה מאד, ביחוד בראשיתן של פעולותינו הישוביות בארץ-ישראל. אבל מצד שני עלינו להודות, כי זהו הדבר העלול להכריע את קו-המאזנים לגבי הציוניות, לחיוב או לשלילה. העבודה העברית – בכל מה שיעשה, יסודר, יתוקן ויוצר על-ידי היהודים בארץ-ישראל, – היא התנאי ההכרחי הראשון בשביל תחיתנו החברתית והרוחנית.

אבל הרי כל זה היה ברור עוד לפני המלחמה. דרישת העבודה העברית הוכרה זה כבר כתנאי הכרחי על-ידי היסודות המתקדמים של הישוב העברי בארץ-ישראל. יתר על כן, היא נעשתה לאבן בוחן של המצפון הלאומי. ברם בעקב המאורעות של המלחמה הגדולה נעשה בנינה של ארץ-ישראל לדבר קרוב כל כך ועומד על הפרק, אפקים כה מרובים נפתחו לפנינו, – שאנו מוכרחים להתחיל תיכף-ומיד ובלי היסוס לתבוע את תביעותינו הסוציאליסטיות-עממיות לגבי בנין ארץ-ישראל בבאות. לא יתכן הדבר – ואף מתנגד הוא גם להכרתנו הרוחנית וגם להכרתנו החברתית – שנעשה את ארץ-ישראל לחקוי, כעין הוצאה מיניאטורית, של אירופה, זו הקורסת ונוטה לנפול דוקא בימינו אלה. שונים יותר מדי, לפי רוחם ומטרתם, הם החיים האלה שאנו עוזבים כיום מאחורינו מן החיים המתאימים לצרכים הפנימיים של עם-ישראל ולרצונו האמתי. ארץ-ישראל תהיה יהודית רק אם תבנה על יסודות סוציאליים בריאים וצודקים יותר מאשר המנגנון האירופאי הגדול המבוסס רק על המעשה החיצוני ועל הרנטביליות בלבד. רשאים הם הצ’יכו-סלובקים, היוגוסלבים והקרואטים-סלובינים לבנות את מדינותיהם החדשות על פי רוחם הם; ואנחנו בטוחים כי גם הם לא יוכלו לעולם להשתמט מן הדרישות של סוציאליזם דימוקרטי פרודוקטיבי. על כל פנים העם היהודי, הניגש כעת לבנות את ביתו הלאומי החדש, יעשה אותו למולדת חדשה של שיתוף תרבותי סוציאלי אמתי. ובזה יתחיל את הראשונה מן התעודות האנושיות הגדולות, שעוד שומה עליה על משפחת העמים המשוחררים למלאנה.

אין צורך לומר, כי לא יתכן לעולם שעם-ישראל ישמש לנו אמצעי בשביל לעשות נסיונות סוציאליים איזה שהם. כבר זמן רב מדי היה עמנו השעיר-לעזאזל לעמים האחרים. יסוריו צועקים אלינו מן האדמה בקול רם יותר מדי. ויותר מדי עמוקה גם האהבה לישראל בלב כל יהודי לאומי. אבל דוקא משום שמאמינים אנו כי העם היהודי עתיד לקחת בידו את הגה גורלו, – מובטחים אנו כי בער יבער מקרבו את הניצול הקפיטליסטי ואת רוח-המעמדיות המרקנטיליסטית, כמו כן את תאות-השלטון של המעמד האחד, בין של הבורגניות בין של הפּרוליטריון. מובן מאליו כי כל הפעולות והתקנות הסוציאליות תצטרכנה אז להתאים את עצמן להכרחים הלאומיים, אלא שטעות תהיה זאת אם ירצו לראות בזה ניגוד דוקא. יותר נכון הוא כי העם אשר לו המבנה החברתי הבריא ביותר, הוא גם העם הפעיל ביותר מן הבחינה הלאומית והתרבותית.

הצורך הלאומי הראשון הוא איפוא ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל. בזה טמון לכאורה קושי נוסף של הפרובלימה. יש לנו הזכות ההיסטורית על הארץ, אבל אין אנו אלא מיעוט בתוכה. עלינו לרכוש לנו איפוא גם את הזכות המציאותית על ארץ-ישראל. רוב כזה חשיבותו גדולה לעין ערוך גם מטעמים פנימיים, לשם ביצור האחידות המשקית, התרבותית והמדינית של ארץ-ישראל לעומת כל גורמי ההתבוללות והשפעתם. ברם הפיכת הקערה על פיה תהיה זאת, אם דוקא בגלל הצורך הזה נדחה את דרישותינו הסוציאליסטיות ונתן כיום הזה חופש גמור, על מנת למשוך אל המפעל את כל הכוחות, גם לאיניציאטיבה המשקית הפרטית והקפּיטליסטית. ההון מוכן ומזומן תמיד להעמיד טענות לאומיות- ציבוריות תמימות ממין זה לעומת דרישותיה של העבודה. אך כבר מסיבות חיצוניות פירושה של המשאלה “הלאומית” הזאת אשר לכנופיה המעמידה פנים של רדיקליות – הוא בעינינו מין מפלצת: כיצד! בלב הסדר המשקי הנחרב והולך, בלב ים-החרבות של אירופה הקפיטליסטית יעלה פתאום אי חדש? ההמונים היהודים העובדים הם בעלי מחשבה יותר מדי עומדת ברשות עצמה מבחינה סוציאלית ותרבותית, יותר מדי בעלי הכרה, מאשר ירצו להיות האחרונים בחידוש צורתם של התנאים והיחסים החברתיים באנושיות. אבל גם מבחינה יהודית דוקא עלולה הגשמתה של הדרישה “הרדיקלית-ציונית” להביא לידי ההיפך ממה שאנו שואפים אליו. הקפיטל החפשי הזורם לתוך הארץ ישתמש, לפי החוקים הפנימיים, הטבעיים לו, באותן השיטות שבהן השתמש תמיד בדברי ימי הישבנות האירופית. הוא ינצל בלי ספק את הילידים, ככוחות-העבודה הזולים ביותר, על מנת להגדיל את רווחיו. אבל כוחות-עבודה אלה הם הערביים. לצבור העובד היהודי לא יהיה אז בארץ-ישראל החדשה יותר מקום מאשר רכש לו בזמן שלפני המלחמה, מתוך מאמצים קשים. אבל הרוב היהודי וארץ-ישראל עברית לא יוכלו לעולם להתגשם בלי המוני העובדים היהודים, כי התוצאה האחרונה מזה, ללא מפלט, תהיה ערביזציה גמורה.

אם באמת ובתמים רוצים אנו לעשות את ארץ-ישראל לארץ היהודים, עלינו לדאוג לכך, כי יוצרו התנאים שבהם יוכלו המוני העובדים היהודים להתפתח באופן חפשי והרמוני. בשכבות הללו של האומה – גם באומתנו גם בתוך אומות-העולם – חיים כוחות לאומיים וסוציאליים במידה מספקת כדי לעצב מתוך עצמם את עתידו של העם כולו. ואם תאמר: עדיין לא הגענו לכלל זה, כלום לא בהתחלה אנו עומדים עדיין? אין זאת טענה כלל. עלינו להלחם בעד זה שגם האבן הראשונה בבנין עתידנו הלאומי תונח על ידי הבונים באותה הרוח אשר תבטיח להמוני העובדים היהודים את הדרך אל החירות.

מה הן הדרישות שצריך להעמיד למן ההתחלה? חשיבותה העיקרית של ארץ-ישראל בשביל היהודים היא האפשרות הכלולה בה לחזור אל הקרקע וליצור על ידי כך בקרבה ישוב מושרש, בעל עבודה ותוצרת טבעית ועוסק בעבודת-האדמה. כבר עמדנו על כך, איזה ערכים גדולים טמונים ב“תשובה אל הטבע” זו. במידה שהישוב יהיה חזק יותר וקשור יותר אל הקרקע, בה במידה יהיה גם בנינם של חיינו הלאומיים העצמיים מבודד על יסודות איתנים יותר ויוכל לעמוד ביתר בטחון ועצמה בפני כל הסערות של ההווה ושל העתיד. אבל למטרה זו הדרישה הראשונה היא, כי הקרקע, שכל העם רכש לו במלחמה כה קשה, גם השאר תשאר בידי העם – למען יחיה הוא ולמען יחיה הרעיון הלאומי! הקרקע – הלא זה המעיין שממנו שואב הכלל את הרווי לצמאון צרכיו. אבל הקנין הפרטי בקרקע, שכל אירופה קבלה אותו מן החוקה הרומאית, הוא הצעד הראשון בתהליך המביא בסופו לידי כך שהאכר הזעיר החפשי יגורש מעל אדמתו ויהיה אנוס למכור את עמל יומו במרכזים העירוניים ובכרכים. התהליך הזה הוא הוא שמביא בסופו אל מה שאנו רואים בהווה באירופה. הקרקעות והשדות הן בידי יחידים מעטים בערך, והתוצרנים החפשיים והעומדים ברשות עצמם נתלשים מהן יותר ויותר. מחירי צרכי-המזון עולים יותר ויותר, במרכזי-התעשיה והכרכים נדחקים המונים למיליונים, המהווים את “צבא-הריזרבה של התעשיה”, מורידים את מחירי-העבודה ויוצרים באופן כזה התחרות, קשה מנשוא, בין העובדים עצמם, הגורמת לכך שהחוגים הרחבים ביותר של העם נשארים עומדים לעולם על הגבול של סיפוק הצרכים ההכרחיים ביותר, שהעלאת רמת-החיים שלהם נעשית לדבר בלתי-אפשרי, ולא כל שכן שאין להם כל יכולת להשתתף ביצירתה התרבותית והמדינית של האומה. האמנם עלינו להכניס עמנו את אי-הצדק הזה אל תוך הארץ העברית החדשה? אם אמת בפי האומרים השכם ואמור כי אין איש רוצה בכך, אזי אסור להסתפק בדיבורי גבוהה-גבוהה בלבד, אלא צריך להתייחס אל הצורך הזה בכובד-הראש הראוי, ולצרף מעשה לדיבור. ארץ-ישראל תהיה שייכת לעם-ישראל כולו. הפרט יקבל אותה בחכירה לצמיתות מיד עם-ישראל. הוא לא ישלם מחיר-מקנה מופקע ועולה בלי-הרף, כי אם דמי-חכירה שווים ומסי הכנסה קרקעית. אבל ריכוז שטחי-קרקע גדולים בידי העשירים וספסרות קרקעית המפקיעה את השער, פרולטריון מחוסר-בסיס וניצול בלי-מצרים – כל אלה יחדלו כמעט על ידי כך מקרב הארץ! כאן ניתנת אפשרות-פעולה לכמה וכמה מאות-אלפים. לפני האלמנטים העובדים בישראל נפתח כאן שדה-עבודה שאין כמוהו ליופי ולפוריות. אידיאל-החיים של התקופה העברית הקדמוניה מתגשם כאן כאילו מעצמו, ושלשלת-הזהב הגדולה של ההיסטוריה נשלמת מאליה.

באיזו צורה תתארגן החקלאות היהודית בארץ החפשית הזאת – אם מתאימה לכך יותר קולוניזציה של אכרות זעירה ואם של קואופרטיבים תוצרתיים – זאת אי-אפשר להחליט באופן כללי בשביל כל המתיישבים. לשאלות הללו ישנה חשיבות מעשית ממדרגה עליונה; ברם – לכשתהיה הלאמת הקרקע למציאות, שוב לא תוכל פעולתן להשפיע על כל החיים כולם. הקואופרטיב התוצרתי החקלאי הוא, כפי הנראה, צורת-מעבר מתאימה לגבי חלק גדול של המתיישבים הצעירים שלנו. הוא יעזור לנו בלי ספק למלא את מקומה של חות-הלימוד החסרה לנו. אבל היסוד של הבנין השיתופי הוא – המשמעת. העובדה כי אנשים מקבלים על עצמם לחיות קבוצות-קבוצות – היא המכריעה, ואת המשמעת הסוציאלית הזאת, שבשים לב לתכונות הנפשיות של שכבות-העובדים בישראל, אי-אפשר להשיגה בשום אופן על-ידי אונס, כי אם מתוך הכנעה מרצון טוב ומבפנים – את המשמעת הזאת לא ייצור שום משרד ארץ-ישראלי ושום שלטון ממשלתי, אלא רק התנועה הסוציאליסטית-העממית שלנו היא תיצור אותו.

יד ביד עם הלאמת הקרקע הולכת הלאמת קנייני-המונופולין. אלה הם כל אוצרות-האדמה והעושר הטמון בבטן הארץ, שיש בהם תועלת לכל החברה כולה. הללו אינם תוצרת הפרט ואינם יכולים להיות לתוצרת פרטית. הכלל זקוק להם ואין הוא יכול להסכים שיהיה תלוי מבחינה זו באינטרסים של יחידים. אך אם השאלה הזאת יכולה להיות לשאלה ממשית לגבי ארץ-ישראל – אין לראות לפי שעה מראש. מלבד מעיינות-הנפט המעטים שנפתחו בזמן האחרון בעבר-הירדן מזרחה, והפקת המלחים מים-המלח, – אין שם, כפי כל הנראה – על כל פנים בעתיד הקרוב – אלא אפשריות קטנות.

ואשר לאמצעי-התחבורת, הנה בחלקם הגדול וכמעט בכל הארצות עברו לידי המדינה (אף על פי שבאירופה לא הזדהתה זו עדיין עם החברה). רק אמריקה בלבד היתה בנידון זה יוצאת מן הכלל עד המלחמה. אולם בדרך כלל אין שאלה זו, במידה שהיא חשובה לנו למעשה, צריכה להעסיקנו כעת.

בתנאים כאלה – העדר חמרים ראשוניים והלאמת אוצרות-המדינה ואמצעי-התחבורת – אין התעשיה עלולה לכל הפחות ליטול לעצמה את התפקיד המכריע מבחינה סוציאלית, כפי שעשתה באירופה. אגב, אחת היא לדעתי באיזו מידה היא אפשרית בכלל בארץ-ישראל, שנית – באיזו מידה היא רצויה בה, ושלישית – באיזו מידה תיהפך באמת למציאות, על כל פנים תוכל התעשיה בארץ-ישראל להתפתח רק במידה שתהיה קשורה בחקלאות, שהרי בחלקה הגדול תצטרך התעשיה לעבד את אשר החקלאות מייצרת ולייצר את מה שהחקלאות זקוקה לו. אבל אם כך הוא, על אחת כמה וכמה שאפשר יהיה לה לרשת של קואופרטיבים תוצרתיים וצרכנים לקשר את העיר והכפר לאורגניזם משקי אחד בעל תפקיד הרמוני. מערכת האגודות הקואופרטיביות הזאת תשתלט בלי קושי על החלק העיקרי והחשוב של חיי-המשק היהודיים, המסחר מוכרח יהיה, בעקב הקשר הצר והאמיץ שבין התוצרן ובין הצרכן, להתכנס לתוך מסגרתה ההגיונית והפרודוקטיבית. ביחס למסחר יש צורך, כמדומני, להזכיר אולי עוד דבר אחד. כשמדברים על מצבה המדיני-עולמי של ארץ-ישראל, חושבים עליה תמיד כעל ארץ-מעבר בין אירופה והודו – מצד אחד – ובין ארם-נהריים ומצרים מצד שני. יתכן איפוא וגם נקל לשער כי בעקב הדבר הזה יהיה בארץ-ישראל תפקיד גדול למסחר המעביר. מובן מאליו לגבינו כי גם המסחר הזה, שלא נוצר על ידי עבודת היחיד וחריצותו, כי אם ניצן לכלל מיד הטבע, מן הדין הוא שימצא בידי החברה, שהיא לבדה זכאית ליהנות מפירותיו. ואז אין צורך עוד במאמצים של אונס. ענין זה מרוסן מאליו באותו הרסן שהכלל זקוק לו במידה כזאת. גם כשלא יהיה איסור על הדבר: איש-העבודה היהודי לא יעבוד במפעלים משקיים פרטיים, משום שאלה לא יסולו לפניו את הדרך בחופש כזה אל העבודה ואל פיתוח כל האונים הפנימיים והחיצוניים שלו, כפי שתוכל לעשות העבודה השיתופית. אמנם מצבו של הפועל בבית-חרושת פרטי יהיה אז ממש הפוך ממצבו כיום. הקפּיטליסטן הוא שיהיה זקוק לפועל, וגם דבר זה יסייע לתשובת-המשקל הסוציאלית הצודקת.

נראה איפוא מה הם האמצעים שבידינו או שאנו זקוקים להם, כדי לאפשר את כל התנאים והתיקונים האלה. הלא מן ההכרח הוא כי לשם זה תעבור הקרקע לידינו, תוברא ותשובח על ידינו, כי תוצרנה האפשרויות של התוצרת, יאורגנו ויסודרו בצורה פרודוקטיבית המוסדות השיתופיים והקואופרטיבים. הדרך ברורה: אם עלינו למנוע בעד הקפּיטל הפרטי מלהתערות ולפעול בלי מצרים, מחוייבים אנו להכין לו ממלא-מקום בצורת קפיטל לאומי חזק עוד יותר. המלחמה הגדולה גרמה לנו, כמו לכל העולם, שנהיה עושים את חשבוננו בקני-מידה שונים לחלוטין מאלה שהיינו רגילים בהם עד עתה. היא פתחה לפנינו אפקים רחבים שלא שערנום מעולם ביחד ליכולת הכלכלית, ומה שהיה בעבר מספר-ענק – הפך עתה ננס. רכושה של הקרן-הקיימת יקר לנו, משום שעניי ההמונים היהודים אספו חלק גדול ממנו מתוך פרוטותיהם האחרונות. אבל רכוש זה אינו ולא כלום, רק פרוטות אחדות הן לגבי זה שאנו צריכים. מוכרחים אנו לגייס את ההון העממי הגדול, את המלוה הלאומי היהודי, אשר יתן לעם את האמצעים כדי לעצב את בנין חייו הלאומיים לפי רצונו הוא. צא וחשב מה גדול היה חלקם של היהודים במלוות-המלחמה שבארצות השונות ותמצא, כי גם החלק החמישי מזה עוד גדול הוא פי חמשה-עשר לכל הפחות ממאת המיליונים דולרים ששמריהו לוין קבע פעם, לפני כמה שנים. יודע אני כמה קשות הן כאן הפרובלימות של הרבית והאמורטיזציה, וכמה הקושי הזה מעכב. אבל יודע אני כמו כן כי מן ההכרח הוא לפתור אותן, כי זאת היא התרופה היחידה שנותרה לנו. הרופא לא תמיד מחוייב הוא להיות גם הרוקח; אבל מובטחני כי עם-ישראל, שמצא בקרבו די כוחות מוסריים ופיזיים בשביל תחיה לאומית לאחר כל דורות הגלות, יהיה גם די חזק בהגיע זמן חירותו החדשה, למען התגבר גם על המעצורים החמריים האלה. מכל מקום חייבת ההסתדרות הציונית לייחס ערך מכריע בפעולתה בהווה דוקא ליצירת האשראי הלאומי הזה. כי התנאים הכלכליים והרוחניים להצלחתו של המלוה הלאומי ישנם בעין – ואפשר כי הוא יצליח הרבה יותר משאנחנו מעיזים לשער מראש.

כאמצעי-עקיפין יש להוסיף על זה עוד תחוקה סוציאלית מקיפה, אשר תתן סנקציה מטעם שלטון-העם לאותן התקנות, המובנות מאליהן כביכול, שהן תנאי הכרחי לחיים משקיים בצורה שיתופית. ראשית פעולתה של תחוקה זו תהיה להדריך את הסוציאל-פוליטיקה שלנו, לכתחילה וכבר בהתחלותיה, בדרכי-קבע שרירות וקיימות, בקנה-מידה מותאם לתנאים הארץ-ישראליים, וליצור את המסגרת להתפתחות משקית בריאה. איני חושב כי הממשלה הבריטית תשים מכשולים על דרכנו מבחינה זו. ממשלת אנגליה יודעת את המלחמה ברכוש הקרקעי הגדול, שהרי בעשרות-השנים האחרונות אנוסה היה להלחם עם בעלי האחוזות הגדולות בארצה היא, והיא תוכרח להודות כי צודקים אנו ברצותנו להמנע, בבנינה של ארץ-ישראל, מכל אותם הדברים שהביאו את המשק האירופי עד משבר. זמן-העבודה, החוזה הקיבוצי, חופש האגודות השיתופיות, חוק הירושה, מחירי-הקרקע המקסימליים – כל אלה מוכרחים לקבל מיד נורמה חוקית ברוח השיתופיות, מלבד הדרישות הגדולות שהזכרנו קודם. כל הדרישות הללו, כגדולות כקטנות, תלויות ברצונו של עם-ישראל. אם באמת בגר העם עד כדי לנהל בעצמו גם את התפתחותו הסוציאלית, ישמע ברמה קול דרישתו התקיפה. אם העם היהודי יצדיק את האמונה ואת האהבה שהנוער הלאומי מרגיש ביחס אליו – יצוף ויעלה מתוך ים הקפיטליזם והדם אי חדש, שכאילו נקלע בּן-לילה על ידי זרם ההיסטוריה, והעם היושב בו מוכשר יהיה, על ידי המפעל השיתופי של היחיד בשביל הכלל, לעלות ולהגיע אל גפּי מרומי היצירה בכל מקצועות החיים האנושיים. עם אשר לא רק חלק קטן בקרבו, קומץ של מרויחים ורוכשים, נהנה מאור-השמש, בעוד שההמון הגדול גווע לאטו בקסרקטי-משכנותיו ובמרתפיו, עם שאינו מפוצל ומפורד, משוסה ומבוהל, במלחמת המעמד האחד נגד השני, כי אם מאחד את כל בניו העובדים והעמלים ליחידה גדולה ופוריה אחת.

שהרי הגורם המשקי לא יהיה אז, כמו תחת שלטון הקפּיטליזם, כל תוכן החיים ועצם מטרתם, אלא רק הבסיס אשר להם. להמוני העובדים בישראל תהיה אז פתוחה הדרך להתפתחות חפשית ורוחנית. זוהי המטרה התרבותית של הסוציאליזם שלנו. המוני העובדים בקרבנו יהיו שותפים ליצירותיה של הרוח הלאומית שלנו. חיים חדשים, אמנות חדשה, מדע חדש, דת חדשה – יקומו ויפיצו את אורם מעבר לגבולות ישראל. תרבות חדשה זו יכולה להיות לסעד ולמשען לאירופה הקורסת תחתיה, יכולה לעורר את המזרח הנרדם, יכולה להשפיע על קביעת צורתה של התרבות האנושית בהמשך התפתחותה. כי נושאיה יהיו עם של אנשים עובדים.

ה

אבל בשום דבר אין התהום המפרידה בין הסוציאליזם העממי היהודי ובין כל שאר המפלגות הסוציאליסטיות נראית ברור יותר מאשר ביחסים השונים אל שאלת התרבות. אם ברור הדבר, גם בדרך כלל, כי התנועה הסוציאל-דימוקרטית כולה – כיון שהיא יוצאת מנקודות-השקפה כלכליות גרידא ושמה עליהן את ההטעמה העיקרית בהשקפתה על חיי הכלל האנושי – השפילה בזאת את ערכה של הרוח וזלזלה במהותה וביציריה, הנה במידה גדולה עוד יותר אפשר לומר זאת על הסוציאליסטים הפּסידו-יהודיים שלנו. הם מעמידים את האדם בתוך מערכת הדברים הסטיכיים, שאין מהם מפלט, שבהתפתחות החברתית, ואת ההווה ואת היש הם רואים כראות דבר נתון ובלתי-משתנה, מקודש כמעט על ידי עצם הויתו. המהפכנים הללו, כפי שקוראים להם וכפי שהם מכנים את עצמם, נשארים ביחס לשאלת התרבות בישראל בחלקם אינדיפרנטיים, ובחלקם – משלימים מראש עם האיבולוציה, איזו שתהיה – זאת אומרת שכאלה כן אלה הנם ביחס לשאלה זו בלתי-מהפכניים בהחלט.

הסוציאליזם העממי הציוני אינו רשאי להשאר אפילו רגע אחד בעמדתם זו. לא, אסור לו להניח מקום גם לספק הקל ביותר ביחס לכונתו הברורה להתחיל מיד גם במהפכה התרבותית, שלנו היא הכרחית. כי בקרב ההמונים העובדים טמונה לא רק אנרגיה סוציאלית עצומה, אלא גם צומת השרשים של כוח התרבות אשר לעם ועם. ההמונים העובדים קשורים תמיד בהרגשת-תרבות לאומית אמתית, טבעית, בלתי-מוגזמת ובלתי-נחלשת על ידי כל מיני ויכוחים. במעמקיהם גנוזה יכולת רוחנית ונפשית שכבר זמן רב, מעת שהקפיטליזם המית את נפש העובד, היא כבולה כמו בשלשלאות ואינה יכולה לשחרר את כוחותיה ולפתחם. וכי מי היו נושאיה של התרבות, כביכול, בזמננו? כלום היה להמונים העובדים חלק ביצירתה, לפי כשרם הפנימי וכוחות-הנפש שלהם? כלום יכלו – הם, הפועלים “השחורים”, מצוצי-הדם, הנגשים והנרעצים, העובדים במשמרות-הלילה – אפילו רק לקחת חלק בתפקידים התרבותיים של זמננו, כלום יכלו לספק אפילו את הצרכים האלמנטריים של הנפש והרוח אשר לאדם? “התרבות” של אומות-אירופה, תרבות-אסתטים מתנכרת וזרה לעם ובעלת יחוד-מין קיצוני (שחלקם של היהודים חסרי-השרשים הוא גדול בה עד לאין שיעור), מראה ברור את העניות של תקופתנו, שאין בה כבר כמעט ולא כלום מרוח היצירה העממית של התקופות שעברו, אף באחד ממקצועות הגלויים התרבותיים.

והנה דבר אחד הוא בלי שום ספק נכון: השתתפותם של ההמונים שבעם ביצירת ברוח הלאומית ובאריגתה, שיתוף פעולתם בהתפתחותה של התרבות העממית, כמו כן כל התנאים ההכרחיים, מסוג תרבותי-פוליטי, לשיתוף פעולה זה, כגון בית-הספר האחידי, – מן ההכרח שישארו ללא רושם ופעולה כל זמן שהתקנות הסוציאליות ההכרחיות ביותר אינן מבטיחות אפשרות של התפתחות שוה פחות או יותר בשביל הכל, לא רק להלכה, על גבי הנייר של התחוקה, אלא גם למעשה. ולפיכך חייבים אנו שלא לתת למלים היפות על אודות “התחדשותה של תרבות-העם” להכות אותנו בסנורים, כל עוד לא ניתן, על ידי השווי הסוציאלי, הבסיס הממשי למלים הללו.

אבל מצד שני – וגם זו צריכה להיות תעודתו המיוחדת של הסוציאליזם העממי – מן ההכרח יהיה לעורר בהמוני העובדים היהודים את הכרת האחריות גם בעד כלל התפתחותה הרוחנית של האומה. מן ההכרח הוא לחנך ולחזק את הכרת-התרבות, שהיא לבדה מכשירה את האדם לקחת חלק פעיל בתפקידים התרבותיים הגדולים, מתוך הפניית המבט כלפי חזיון ההתהוות של העם ורוחו. מוכרחים להראות כי הגורם המשקי, בטוחו והתקדמותו, אסור לו שיקבל ביום מן הימים ערך גדול יותר מאשר ערך של בסיס הכרחי שעליו עתידים להבנות חייו העילאיים של העם; יש להראות כי דוקא הקפּיטליזם, בזה שהוא מעמיד את היסוד המשקי במרכזה של השאיפה החברתית, גוזל מאת האנשים העובדים את המקום המגיע להם בשיתוף-הפעולה הרוחנית-תרבותית. אבל חוץ מזה יש עוד צורך לחדד את החוש של המוני-העובדים היהודיים לגבי תעודותיה המיוחדות של תנועת-התרבות היהודית. כל איש ואיש חייב לדעת כי הדבר המייחד במינו את מצבו הלאומי של עם-ישראל הוא המייחד במינו גם את מצבו התרבותי (כמו גם את מצבו הסוציאלי), שאין בשום אופן למוד אותו במידות-הגודל של ההערכות התרבותיות באירופה.

כי אכן הדבר אשר לא יאמן נכון הוא: עם-ישראל, העם התרבותי העתיק ביותר החי בעולמנו, אינו עוד כיום נושאה של תרבות לאומית שלמה, אורגנית וחיה. עומדים אנו עדיין, או שנית, – אם כי הדברים נראים כמופלאים – בפרוזדורה של תרבות כזאת, ובעצם הדבר לא הגענו מבחינה זו – וזהו גורלו של עם בלי ארץ – גם למדרגתם של הצ’יכים או הבולגרים. וראיה לדבר תשמש העובדה, כי השאלה התרבותית הבוערת של החיים הלאומיים בישראל כיום הזה היא לא שאלת מהותה ותכנה של התרבות – אף על פי שיש גם סימנים להתעוררות שאלות כאלה – כי אם שאלה קודמת לשאלות, שאלת-הכשרה, כביכול, שנוגעת אמנם לא פחות מן השאלות העיקריות ההן בעצם שרשי קיומנו: הלא היא שאלת הצורה אשר בה צריכה הוייתנו הלאומית-תרבותית הזאת לעמוד על רגליה ולהתפתח – שאלת השפה של היהודים בינם לבין עצמם, המלחמה בין העברית והיודית.

בעיני כל איש חפשי מפניות הבא בקהלנו, כמו גם בעיני כל איש בעל מבט מהיר, שאלה זו מצאה את תשובתה זה כבר, הא כיצד? וכי בכלל שאלה היא זו? והרי עם-ישראל אינו אחד הלאומים הקטנים “המשועבדים”, הקמים כעת לתחיה! והרי לכל הפחות במובן הרוחני אינו עם ללא היסטוריה, שצץ ועלה פתאם מתוך מערבלי המאורעות האחרונים; הרי יש לו בעברו היסטוריה של ארבעת אלפים שנה לפחות. במשך הזמן הזה הרי יצר יותר מיצירה אחת שיש לה ערך למעלה מן הערך הלאומי גרידא, ובגלותו הרי ידע לשמור על רוחו הלאומית החיה. האין הוא מוכרח לקשר את ההתחלה של תנועת-התחיה שלו במסורת הלאומית הכבירה הזאת? אבל כל הדברים האלה, שהמסתכל הנייטראלי והשכל הישר אומרים לנו, לא ירככו את לבות-האבן של קנאי-המפלגות שלנו. כל זה אינו מעביר את השאלה מן העולם.

העברית הריהי אותה לשון שנולדה יחד עם האומה הישראלית. אם רוצים, אפשר לומר שהיא הלשון שעל ידיה נולדה אומתנו. בלשון זו התפתחה תרבותו הצעירה של ישראל, בה הוא יצר בעבר, על קרקע מולדתו, את התנ“ך, הספר שעל רעיונותיו העיקריים מיוסדת כל המערכת הרוחנית של אירופה. הלשון העברית ליותה את עמנו בכל דרכי נדודיו, ובגבולותיה כלולות היצירות הלאומיות גם בגלות. בפרצופה של הלשון העברית משתקפת ההמשכיות שאינה פוסקת של עם-ישראל, זו שמימות התנ”ך ודרך תקופות-הזהב של בבל וספרד, דרך הקבלה והחסידות ודרך ההשכלה והתחיה – נתנה את אותותיה, אותות חיים ופעולה, ברוחנו המיוחדת. אבל היא לנו עוד יותר מזה. היא לנו גם שפת העתיד היהודי, כי בארץ-ישראל, הארץ שכבר כיום הזה היא נעשית יותר ויותר לנקודת-מרכז מבחינת החיים והשאיפות של כלל-ישראל, אנו רואים תמונה אחרת לגמרי. שם התחילה הלשון העברית ליהפך מלשון-התרבות של היהודים לשפת הדיבור החילונית שלהם, ושם תשוב ותהיה לשפת ילדינו כשם שהיתה שפת אבותינו. זוהי הלשון שבה קשורים לעולמים קשר עמוק, בל ינתק, העם העברי וההיסטוריה העברית והעתיד העברי.

אבל שפת-הדיבור של העם היהודי בגלות כיום הזה היא לא העברית. העם היהודי יצר לו בדרך גלותו, מתוך כוח-ההסתגלות היוצא מן הכלל אשר לו לגבי קניינים תרבותיים, כמעט בכל הארצות שבהן שכן משך תקופה פחות או יותר ארוכה, שפות-תערובת משפתו העברית ולשונות העמים שבארצם ישב. היסודות הלשוניים הזרים נתבוללו ברובם ברוחו הוא, ובאופן כזה יצר לו העם היהודי כלי-שימוש תחת שפתו הלאומית שנדחקה ונהפכה לתשמיש-קדושה, ובשפות המיוחדות הללו הוא חי במשך תקופות ארוכות. כל שפות-התערובת האלה כבר כלו ועברו מן העולם, וגם מה שהיהודים יצרו בהן אבד מאתנו ברובו. רק העברית ומה שתורגם, מהכרה או במקרה, לעברית – זה בלבד נשאר חי עד ימינו ונכנס לאוצר האומה. כך קמו הזרגונים היהודיים השונים, שפות-התערובת הערבית-יהודית, הפרסית-יהודית, הספרדית-יהודית, הגרמנית-יהודית, אולם בעוד ששפות-היהודים האחרות, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, קבלו מקום-כבוד במוזיאון של תרבות-הגלות היהודית, או לפחות נשארו חסרות ערך תרבותי, נעשתה שפת-התערובת הגרמנית-יהודית (עברי-טייטש), כידוע, דוקא בדורנו לבעלת ערך גדול הרבה יותר. היודית היא כיום הזה שפת-הדיבור של תשעה מיליונים יהודים לכל הפחות. העובדה הזאת יצרה מצב מיוחד. היא לבדה מספיקה למפלגת “הדימוקרטיה” שלנו, ועוד יותר למפלגות “למעלה-מדימוקרטיות”, המצויות אצלנו במידה עוד יותר מרובה, וכמו כן לסוציאליסטים ולמעלה-מסוציאליסטים שלנו, כדי לשלול בשם המצב הזמני הזה את כל תולדות עם-ישראל באשר הוא עם. בפשטות גמורה מעבירים הם מושגי לאומיות אירופיים וקריטריונים אירופיים על העם היהודי. מייסדים הם את הויתו, בלי להביא בחשבון את כל העצמיות הניכרת כה היטב של חיינו התרבותיים, על “האידיש” של זמננו. לאומיות הגלות הבלתי-ציונית והפועלי-ציונית נסמכת על האידיש ומבססת על-ידיה את תורתה. וכך היא מורידה את ערכו של עם התנ“ך, יהודה הלוי וביאליק למדרגת אחד העמים הקטנים, מעטי-התרבות ומחוסרי-ההיסטוריה, המצויים כמעט לתריסרים באירופה של תחלת המאה החדשה. כל השאר הוא שמרני ושונא-עממיות, “שחור” ו”בורגני" בעיני האדונים האלה. מתוך וואנדאליות שאין דוגמתה, שהיא תכונת בורים בלבד, נלחמות כל המפלגות הפסידו-יהודיות הללו בשאיפותיה של התחיה העברית. הועידה בצ’רנוביץ היא אחת התחנות הראשונות במלחמה זו. האבטונומיה היהודית-לאומית באוקראינה, על מעשי-החמס המרושעים, הנובעים משנאה עזה כמות, כלפי בתי-הספר העברים שעלו שם כפורחים – היא אחת האחרונות. יודעים אנו ממי יש לנו להזהר. במלחמה המקודשת על העברית כרתו ברית ה“בונד”, בעל תפישת-החיים הבלתי-יהודית, ו“פועלי-ציון”, בעלי תפישת-החיים המטריאליסטית הכופרת בכל ערך היסטורי.

אך מה היא הסיבה היסודית של תופעה זו?

כבר הראינו לעיל כי אחת הסיבות העיקריות של כל התנועות הפּסידו-יהודיות בזמננו נעוצה בתפישתן המוטעית של המהפכנות בכלל ושל המהפכה היהודית בפרט. המפלגות המהפכניות באומות החיות חיים נורמליים, השואפות לשנות את חיי-העם מבחינה סוציאלית, תרבותית או מדינית, רשות וגם הכרח להן לתפוש עמדה של ניגוד מוחלט לקיים. רשות להן לשלול את ההיסטוריה משום שאינן יכולות לשלול אותה. חזקה יותר מדי היא נשימת רוח ההיסטוריה גם בתוך ההווה שלהן. חזק ואורגני יותר מדי הוא הקשר ביניהן ובין ההיסטוריה מאשר תוכלנה להתלש מתוכה ולהיות זרות לה מתוך הכרה או רצון. במידה שהמהפכה עלולה לפעול על כל אחד מנושאיה לחולל בו שנויים פנימיים עצומים, במידה שירחיק המהפכן ללכת בשלילת הקיים ובהתנגדותו לו, – בעל כרחו תחזיר אותו דרכו לתוך מעגל ההתפתחות של עמו. המבט ההיסטורי יראה אותו תמיד, גם בהתקוממותו זו נגד ההיסטוריה, רק כראות תופעה של המשכיות ההתפתחות ההיסטורית.

אך מה זאת מהפכה לגבינו?

למן הזמן שנכנסנו, בלי שהיינו די חזקים ומבוגרים בפנימיותנו לצורך זה, לתוך חיי העמים האירופיים, ושיסודות-התרבות הזרים שלהם התחילו, מאידך גיסא, להשפיע כגורם-קובע על חיינו אנו, – נעשה קרע בהמשכיותה של ההיסטוריה שלנו. מעתה שוב אין “היום” שלנו מחובר חיבור טבעי אל תמולנו. ישנו ניגוד בין היום ואתמול, ותהום מפרידה ביניהם. ומשום כך, לרצות להמשיך את התפתחותה של התרבות היהודית בהווה בניגוד “מהפכני” לתרבות עמנו בעבר – אין פירושו אלא להרחיב את התהום הזאת. אין פירוש הדבר אלא להטות במזיד את ההתפתחות האורגנית של חיינו העממיים לדרכים צדדיות שמוכרחות להסגיר את החיים האלה יותר ויותר אל ההשפעות הנכריות החזקות. ונמצא עם-ישראל גזול מאפשרות יצירה בעתיד על ידי הטנדנציות הללו, המובילות אל זיוף תרבותו. אם באמת ובתמים רוצה המהפכן היהודי לתת למהפכה היהודית פשר של הגיון, אין לה פשר אלא זה: לשנות את צורת החיים היהודיים באופן שהקרע הגדול בהתפתחותו ההיסטורית יאוחה ושמן הניגוד תצמח האחדות. על ידי הכנסת המהפכה הזאת לתוך ההווה היהודי וחיבורו עם העבר, שכבר נעשה לאורגני, נסללת שנית הדרך להתפתחות אחדותית ובריאה לגבי העתיד.

מטעם זה צריכות היו בעצם הדבר המפלגות “המהפכניות” בישראל לצדד, בשדה התרבות, בזכותה של העברית, התחדשותה והתשובה אליה. הן הנן כיום הזה אויביה העזים ביותר. הסוציאליזם העממי הציוני יעמוד כנגדן בכל תוקף, בחזית נטוייה, וכאן, במקום שההויה והחדלון של האומה הישראלית מונחות על כפות-המאזנים, – כי רק המהות התרבותית היא הקובעת את מהותה של האומה – אין מקום לשום ויתורים.

השפה העברית מוכרחת להיות שנית לשפת חיי-החולין היהודיים כמו גם לשפת חיי הרוח היהודיים. לקראת המטרה הזאת צריך לכוון את ההגה.

בארץ-ישראל הצליחה החיאת הלשון העברית, ביחוד כשנשווה לנגדנו את משך זמנה הקצר של התנועה, הצלחה מזהירה. אבל גם שם יש עוד להתגבר על כמה סכנות. בעצם הדבר, הרי אין לשכוח כי בישובנו החדש בארץ-ישראל פעל עד עתה הכוח העז של רצון אידיאליסטי. ואף על פי כן, גם כיום הזה, מי שמשליט בארץ-ישראל את העברית במלוא חייו – סימן לו שהוא בעל הכרה תרבותית חזקה. הבורגנות בתל-אביב באה לכלל קפאון במובן התרבותי ונשארה בפנימיותה זרה לעברית. הישוב הישן, הקולוניסטים הזקנים, פועלי-ציון – כל אלה היו קרובים יותר לאידיש, אף על פי שמהלך הדברים הכריחם להשתמש בלשון העברית בחיים הציבוריים והפומביים; רק הפועלים בעלי ההכרה התרבותית, והמורים והילדים, היו בעצם נושאיה של העברית, ומתוך חוגם של אלה החלה תחית השפה לסול לה דרך. אבל כל הסכנות הללו תרבינה בלי ספק פי כמה וכמה כאשר תתחיל עכשיו ההגירה לארץ-ישראל בהיקף רחב. אז יתערבבו בארץ זרמי עולים יהודים בני ארצות שונות וחוגי-תרבות שונים ורחוקים זה מזה, המדברים בשפות שונות. פטור בלא נטיות המקלקלות את השורה התרבותית – אי אפשר! כבר קודם רחשו שם תנועות מסוג זה, שנבעו מתוך חוגים של “פועלי-ציון” רדיקליים. אבל הסוציאליזם העממי היהודי ימשיך בגלוי ועד הנצחון את המלחמה שנלחמו נגד הנטיות הללו – וגם ניצחו – “הפועל-הצעיר” וקהל הפועלים הנקהלים אחרי סיסמתו. הוא יתגבר גם על הסכנות המתרבות, למען אחדותה, טהרתה ונצחיותה של תרבותנו ההיסטורית-לאומית.

ברם, קשה הרבה יותר היא דרכה של העברית בגלות. האידיש היא כיום השפה העממית, שבה חיים ההמונים היהודיים, שפת החיים הוארשאיים והוילנאיים, שנעשתה חביבה וקרובה לכולנו. לגזול מאת ההמונים היהודיים את השפה הזאת, זה לא רק דבר אכזרי, – זה גם דבר בלתי-אפשרי. ואף בלתי-דימוקרטי. בלתי-דימוקרטי אמנם לא מבחינת אותה דימוקרטיה מיכנית, שטחית וחסרת-ערך, העושה השואה של מספרים בין החוג העברי הקטן וחוג-האידיש הגדול, רואה את תוצאת ההשואה הזאת כמכריעה, כלה ונחרצה, ומתקינה לה מזה אידיאל של תרבות-נמושות. כי אם מבחינת ההכרה, שאמצעים מסוג כזה לא יסכנו לגבי מערכת-הנפש של המוני-העם היהודיים.

אבל מוכרחים ליצור שיטת-מעבר, אשר במדרגתה האחרונה תצמד לחיי-התרבות העברים הטהורים. עבריות איבולוציונית. זאת מוכרחת להיות דרישתו של הסוציאליזם העממי לגבי הגלות. הבסיס שלה יהיה גן-הילדים. על הבסיס הזה אפשר יהיה לבנות את בית-הספר העברי האחידי אשר יתחיל, במחלקות הנמוכות, באידיש כשפת-הלימוד של הילדים, ויעבור במחלקות העליונות להוראה שכולה עברית. על ידי כך תושג המטרה הסופית של יצירת מערכת-חינוך יהודית-לאומית גדולה המקשרת את ארץ-ישראל והגלות לאחדות תרבותית קיימת ובלתי-נפרדת. גולת הכותרת של מערכת חינוך זו תהיה, מצד אחד, האוניברסיטה העברית בירושלים ובתי הספר הגבוהים אשר יוצרו בעתיד בתפוצות הגולה, ומצד השני – מוסדות-התרבות הלאומיים ושאר גלויי התרבות, האמנות והתיאטרון העברי, בתי המוזיאון, הספריות וכיוצא בזה.

אגב יש להזכיר עוד רעיון אחד שחשיבות רבה צפונה בו בשביל התפתחותנו החברתית והתרבותית כאחת, אלא שכיום הזה עדיין לא שמו אליו לב כראוי. זהו הרעיון של בתי-העם, שיצא מתוך “הסטלמנטס” האנגלים. בבתי-העם האלה, שתפקידם יהיה לקשר את המתישבים מתוך שכבות האינטליגנציה עם המוני היהודים העובדים, מקום שם היהודי בעל ההכרה התרבותית והסוציאלית מחלק עם האדם העובד היהודי לא רק את תפישת-החיים, אלא גם את החיים עצמם, שם יתמזגו כל העובדים היהודים האלה לאחידות חברתית ברוח הרעיונות של הסוציאליזם העממי שלנו. כאן הוא לא רק המקום שבו יולד רעיון-העבודה היהודי החדש, כי אם ביחוד המקום שממנו יצא רעיון התרבות העברית ויופץ בקרב ההמונים היהודיים. אין ספק כי מבתי-העם הללו, שיש לייסדם בכל כרך וכרך, עתידה לצאת התחדשותה של הכרת התרבות העברית אשר תפרה את כל חייהם של המוני היהודים.

כי רק כאשר המוני העובדים היהודיים יהיו לעברים, תוכל התרבות העברית לקום לחיים חדשים באמת. אזי לא רק קבוצות קטנות של האינטליגנציה תהיינה נושאיה של תרבותנו הלאומית, אלא התרבות העברית, כיון שתיוצר על ידי העובדים אשר בישראל, תהיה לתרבות עממית במידה גדולה עוד יותר מכל תרבות אחרת. כל העורקים של גוף העם יזרימו אליה את דם-חיותה, כל עסיסי החיים ישקו אותה. על הקרקע הפורה של המוני-העם היהודיים תישתל, תפרח ותשא פרי. בחיינו הלאומיים מעורים יהיו שרשיה ואל מרומי הרעיונות העולמיים תשגשג צמרתה.

כי מבפנים לא תדע התרבות העברית כל הגבלות לאומיות. הדברים שבחר הרצל, בחזון המדינה היהודית שלו, ב“אלטנוילאנד”, לכתובת על משקוף באקדמיה-למדעים שלנו, צריכים להתגשם באמת בתרבות העברית ולהפרותה:

שום דבר אנושי אל יהיה זר לי. כל מה שהרוח האנושית יכולה להגות וליצור – תצרור-נא רוחו של האדם העברי, המשוחרר לצורה חדשה, בצרור תחיתו! לא תרבות של צרות-מחשבה ודוגמתיות, כי אם תרבות חיים.

ו

את התנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית מוכרחים ליצור!

טעות היא לחשוב – וטעות זו נפוצה מאד דוקא בחוגים בעלי הכיוון האידיאליסטי בקרבנו, ביחוד בתוך “הפועל-הצעיר”, – כי הכשרת הלבבות, הטפת הרעיון והפצתו – הן לבדן הנן כבר כל הפעולה וכל המפעל כולו. כל אלה אינן בלתי אם הכנה ויצירת תנאים מוקדמים. אבל כל תוכן מוכרח ליצור לו צורה. כל תוכן שואף ליצור את הצורה המתאימה לו, את הכלי שבו יוכל להשאר למשמרת בצורה הטהורה ביותר, להתבטא באופן הברור ביותר. כל רעיון שיש לו שיכות אל חיי האנשים בחברה, שכוונתו היא איפוא להשפיע על החיים למעשה, כל מנת לשנותם או לצור את צורתם ברוחו, – מן ההכרח שיהפך לתנועה כדי שיוכל להתבטא בפעולה על טהרתו ובבירור גמור. רק תנועה יש לאל ידה לתפוש את האנשים, לגעת בלבם עד שהם נתפשים לה. היא היא העושה מן היחידים, נושאי רעיונותיה, צבא-מלחמה, קיבוץ יוצר הנושא בקרבו מידה כזאת של כוחות, שהוא יכול להביא מהפכה בתוך הקיים. יותר מבכל מקום אחר רואים אנו מתוך המהפכה הסוציאלית, המתחילה להתגשם באירופה דוקא בימינו, כיצד אשו של רעיון, שנתלקחה ביחידים מעטים, לוחשת מתחת לאפר, ניזונה ונשמרת במשך כמה דורות, עד שבאה רוח עזה ומלבה אותה לשלהבת עצומה המתפרצת ועולה עד לב השמים ומשמידה את כל מה שעומד לשטן על דרכה. עם-ישראל קם לתחיה. ברגע זה מוכרח הרעיון של הסוציאליזם העממי הציוני להיות לתנועה.

הכרח זה מוצא לו עוד סיוע נוסף בהתפתחות הכרחית אחת בתוך הציוניות עצמה. במידה שהציוניות תיהפך מתנועה למציאות – שהיא מדרגת-ההתפתחות השלישית של האידיאה – בה במידה מוכרחות להתבלט בה בבירור יותר ויותר, בכל גבולות ארגונה, הדיפרנציאציות השונות, מכל הבחינות ולפי כל נקודות-הראות. אם, מצד אחד, נולדות כבר כיום בתוך הציוניות קבוצות מקצועיות, כגון אגודות אינג’ינרים, אגודות טכניקאים, הסתדרויות של מורים, של רופאים, ואגודות מקצועיות של פועלים – הרי מן ההכרח הוא, מצד שני, כי גם מבחינת ההבדלים בהשקפות המדיניות, החברתיות והתרבותיות תתגבש יותר ויותר התהוות הפראקציות השונות. זוהי תופעה בריאה ונחוצה. התחלות לדבר ישנן כבר ב“מזרחי” וב“פועלי-ציון”. אבל מלחמת ההשקפות בתוך הציוניות גופה צריכה להתבלט עוד יותר מאשר עד הנה. ומבחינה זו מוטלת על התנועה שלנו ביחוד, בהתאם לכוחה ולמשקל רעיונה, החובה הממריצה והמוחלטת להיות לתנועה בתוך הציוניות, זוהי אותה החובה שדוחפת וממריצה את בעל ההכרה המיוחדת להעמיד את הכרתו זו לעומת כל הקיים.

ואף על פי כן אפשר היה לפקפק, אם כדאי להעמיס על אפּרט-הארגון של הציוניות, העשיר והמסועף יותר מדי גם בלאו הכי, עוד ארגון נוסף אחד, – אלמלא העובדה שרעיוננו כבש לו זה כבר למעשה חוג משלו. בו בזמן מעניין עד למאד, מבחינה פסיכולוגית-חברתית, לראות כיצד דוקא בשנות-המלחמה, עת שהחיבור בין החלקים הבודדים של האומה היהודית היה רופף, נתגלתה אותה התפתחות עצמה בכיוון האידיאה שלנו בכל הארצות שבהן התנועה הלאומית בישראל הכילה בקרבה נוער פעיל או יסודות עממיים באמת. הכוחות ישנם בעין. אין כל ספק, כי אלה הם הכוחות הנלהבים ביותר והרציניים ביותר שבכל התנועה הציונית. כל הכוחות הללו עומדים ומחכים. הם ערים, אך לא מחוברים, ואף על פי שרעיון אחד מלהיב את כולם בפנימיותם, אין להם הכוח להגשים את שאיפתם במלוא הציוניות ובמלוא החיים באותו אופן שהיו ודאי יכולים לעשות זאת אילו התלכדו לחזית אחת. למען עיצוב דמותם של החיים היהודיים בעתיד – מוכרחים הם להתאחד בתנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית.

מרכזם וגרעינם העיקרי ישאר גם להלן האיגוד הארצי של “הפועל-הצעיר” בארץ-ישראל. ממנו תינק השקפתנו את הרעיונות המפרים ביותר; בקרבו נולד האידיאל של העבודה, והוא הנהו בא-כוחו של אותו חלק התנועה הנמצא בפנה החשובה ביותר של החזית. “הפועל-הצעיר” הארץ-ישראלי נשען על כתפי אנשים שמשמשים לנו מופת גם מן הבחינה היהודית וגם מן הבחינה האנושית. ואליו גם יעבור תמיד החלק האקטיבי ביותר של תנועתנו. מסביב לו יתרכזו ההמונים העובדים בתפוצות הגולה במובן האידאולוגי, התרבותי והסוציאלי. שמו ודגלו הם המתאימים ביותר בשביל כל התנועה כולה.

כל מי שמכיר את ארץ-ישראל ואת החיים בתוכה, יודע כי “הפועל-הצעיר” הוא מכל הבחינות להקת נבחרים. רשאים אנו, כאן בחוץ-לארץ, להגיד זאת בגלוי, הואיל וחברינו הארץ-ישראליים לא ראו מעולם את הדבר כראות זר-תהילה להתפאר בו, אלא תמיד רק כראות מידה יתרה של עול-תעודה ואחריות. ואולי דוקא משום כך לא יכלו להחליט בנפשם בנקל – תזכר כאן ועידת-ההסכמה של “הפועל-הצעיר” ו“צעירי-ציון” בזמן הקונגרס האחד-עשר – למסור את כוחותיהם הם גם לתנועה שבגולה. מן ההכרח היה בעיניהם כי ירכזו את כל מרצם בבנין הארץ. ואשר לי, חלילה לי מלבטל את החששות האומרים לנו כי ארץ-ישראל זקוקה למיטב הכוחות אשר לנו, וכי בגולה לא נוכל לעשות לעולם יותר מאשר עבודת בדק והטלאה בלבד. ואף על פי כן לא יאמר איש לעזוב לנפשם ולגורלם את ההמונים היהודיים בתפוצות הגולה, ודוקא במידה שהאידיאל הארץ-ישראלי אשר לנו יתגשם יותר ויותר – בה במידה תקבל גם הדאגה לגלות חשיבות גדולה יותר, ושוב לא נרצה לוותר בשום אופן על הנסיון לקשר את הגולה קשר רוחני חזק ובר-קיימא אל ארץ-ישראל, ביחוד מכיון ששני החלקים של חיי-העם היהודיים זקוקים במידה שוה לחלופין של כוחות ואינם יכולים כלל לוותר עליהם. בסוציאליזם העממי הציוני מוכרחות ארץ-ישראל והגולה להתחבר לאחדות בל-תנתק. “הפועל-הצעיר” הכרח לו שיחדל מלצמצם את פעולתו רק בארץ-ישראל בלבד.

החלק הגלותי החשוב ביותר, מבחינת הכמות, של התנועה הסוציאליסטית-עממית האחדותית הזאת – הוא ברגע זה הפראקציה העממית הציונית של “צעירי-ציון” ברוסיה. מתחילה הם היו פשוט קבוצות-נוער ציוניות במזרח. באותם הזמנים, סמוך למהפכה הרוסית הראשונה והבלתי-מוצלחת, כשהריאקציה הצאריסטית העיקה בעריצות-משנה על כל החיים החברתיים, פעלו החוגים הקטנים האלה של נוער ציוני, בחשאי ולפעמים גם מתוך סכנות גדולות, להרים את הציוניות ברוסיה, על אף כל הלחץ והרדיפות, עד לאותה מדרגת ההשפעה שהיא תפשה אחרי-כן בחיי-העם היהודיים. מתוך החוגים האלה יצאו החלוצים, ברובם הגדול, וביחוד הבילו"ים השניים. רק כעבור זמן רב אפשר היה לאחד את כל הקבוצות הקטנות הללו, שהיו פזורות למאות על פני כל רחבי מדינת רוסיה, ורק בזמן הקונגרס האחד-עשר בשנת 1913 נתכנסה הועידה הראשונה של “צעירי-ציון”, שקבעה באות-כוח כללית של ההסתדרות והנהיגה עיקרים דימוקרטיים, ציוניים-אקטיביים. רק בשנים האחרונות, בזמן המלחמה, מתחילה ההתפתחות המהירה של “צעירי-ציון” הרוסיים. הם נעשים מפלגה סוציאליסטית-עממית גדולה, הם מכניסים לתוך פרוגרמת פעולותיהם גם פעולות סוציאל-אקונומיות, דימוקרטיות-מדיניות ותרבותיות בקרב המוני-העובדים היהודיים. בועידה השניה, זו שנתכנסה ביוני שנת 1917, הם היו כבר באי-כוחם של ארבעים אלף חבר, ומהם 60 אחוז השייכים לחוגי פועלים ובעלי-מלאכה. גם הקשר הרעיוני עם “הפועל-הצעיר” נעשה בינתיים יותר ויותר חזק מתוך הכרה. התפתחותם לא נשלמה עדיין.

בזה מסתברת גם העובדה כי “צעירי-ציון” בחלקי-המדינה השונים והנפרדים, בעקב המאורעות המדיניים החיצונים, בתחום מדינת רוסיה לשעבר – אין להם עדיין פרוגרמה משותפת ושוה בכל מקום לכל סעיפיה ונקודותיה. “צעירי-ציון” בפולין ובליטא, למשל, שבמשך תקופת הכיבוש הגרמני לא המשיכו את התפתחותם יחד עם החברים שברוסיה, לא הגיעו עדיין למדרגת ה“צעירי-ציוניות” הרוסית. בחלקם הגדול עומדים הם עדיין במדרגת-המעבר. אבל אף על פי שמנותקים היו כמעט לגמרי מן הדופק החזק של החיים ברוסיה המהפכנית, מתבלטות בועידות האחרונות שלהם יותר ויותר הנטיות הסוציאליסטיות-העממיות. אין כל ספק בדבר, כי כל אלה באים ממוצא אחד, בכל תנועותיהם החלקיות מכריעים אותם הזרמים עצמם; כאשר יקום שנית, כפי שאנו מקוים, הקשר החי בין כל המדינות שהוו פעם את רוסיה הגדולה, – ידעו גם הם למצוא את מקומם בתוך כלל התנועה של “צעירי-ציון”.

אבל חוץ מכל היסודות האלה מתקרבים לפי דעתי יותר ויותר גם חלקים של מפלגות אחרות ברוסיה אל הסוציאליזם העממי הציוני. “פועלי-ציון” ברוסיה נפלגו בשנים האחרונות לשני מחנות נפרדים ועויינים זה את זה. המחנה האחד הוא מרקסיסטי-אדוק (בזמן האחרון נתחבר באמת באופן רשמי אל הבולשביזם), בעל כיוון חלש מאד כלפי ארץ-ישראל וקיצוני מבחינת הנטיה לאידיש. המחנה השני, “פועלי-ציון רדיקליים”,עומד מבחינה סוציאליסטית קרוב יותר אל הסוציאל-ריבולוציונרים, ומבחינה יהודית – קרוב יותר אל הציונות הפעילה העברית. מבחינה מהותית טהורה יש לקוות, למען בירור מכריע ומוחלט של השאלות הסוציאליסטיות בתוך הציוניות ולמען הליכוד של כל הקבוצות בעלות הכיוון האידיאליסטי-סוציאליסטי – כי גם חלקים גדולים מהם יעברו ברגע המכריע אל צבא הסוציאליזם העממי הציוני.

אבל חולית-הקשר בין הקבוצות שביהדות המזרחית ובין “הפועל-הצעיר” הארץ-ישראלי היא האגודה הארצית הגרמנית של “הפועל-הצעיר”, שיש לה אמנם יחסים גם מחוץ לגבולות גרמניה לגבי החוגים העומדים קרוב אליה באוסטריה ובדניה, בהולנד ובשוייץ. זוהי זכותה הגדולה והקיימת, כי בתקופה הקשה ביותר של התנועה, בשנות המלחמה, סייעה להכנתה וליצירתה של התנועה.

הסתדרות “הפועל-הצעיר” בגרמניה, שתחילתה היתה קבוצה קטנה מאד בברלין, שאפה למלא עוד תפקיד נוסף ומיוחד. היא עשתה נסיון, וגם הצליחה, לארגן – מצד אחד – את הפועלים היהודים הנמצאים כעת לאלפים בגרמניה ולספחם אל התנועה, ומצד שני – גם למשוך את הכוחות הצעירים מתוך החוגים הציוניים הגרמניים. הנוער הציוני הזה של יהודי-המערב הוא חשוב הרבה יותר בתורת נושאו של רעיון “הפועל-הצעיר” משרגילים לחשוב במזרח, ובהמשך הזמן יוכל לקבל חשיבות גדולה עוד יותר מבחינה זו. בו רכשנו לנו לא רק יסוד עיקרי של תנועתנו לעתיד לבוא, אלא גם חוג אנשים המגשר, במציאות ולמעשה, בין היהדות המזרחית והיהדות המערבית, כלומר – מסייע להקים את האחדות של העבודה הציונית. התפתחותו הרעיונית של “הפועל-הצעיר” הגרמני יונקת מארץ-ישראל יניקה חזקה יותר מאשר התפתחותם של הסוציאליסטים-העממיים שלנו ברוסיה, וביחוד חזקה היא השפעתו של א. ד. גורדון. אבל דרכם הובילה אותם מאליה אל אותן המטרות עצמן – באופן בלתי תלוי ומבלי שגרמה לכך השפעת החברים שמחוץ לגרמניה.

אם נמנה על אלה גם את ההתחלות, הרפות אמנם אך גדלות והולכות, של הסוציאליזם העממי הציוני בקרב “צעירי-ציון” באנגליה ובקרב הסוציאליסטים הציוניים העבריים ובלתי-מרקסיסטים באמריקה, המסורים לארץ-ישראל, – תהיה לנו כל ההכנה הדרושה לשם ייסוד הסתדרות עולמית של “הפועל-הצעיר”. מעתה היא יכולה לקום ולהיות. בכל ארצות הגלות, בכל התפוצות ובכל הפנות שבהן יש עוד דופק חי של חיים יהודיים, נתחזק ונתעצם רוחה של תנועתנו.

והסתדרות עולמית זו מוכרחה לבוא. בטרם תבוא השעה המכריעה, בטרם יתחיל הבנין והקמת-ההריסות של חיי-העם היהודיים, מתוך אימוץ כל הכוחות, עם חתימת חוזה השלום. תנועה שמגמתה היא להעמיד את עם-ישראל כחבר יוצר ושוה-זכויות בתוך ברית הלאומים הסוציאליסטים ושיחד עם זה היא תנועה לאומית במעמקיה במובן האמתי והנאצל של המושג הזה. תנועה שאינה בונה ואינה רוצה לבנות את הסוציאליזם שלה על האינטרסים של מעמד אחד, כי אם על חידוש הפרודוקטיביות ועל החיאת העבודה בישראל; תנועה שאמצעיה הם לא שסוי מעמד במעמד ושלטון מעמדי, כי אם יצירת הלך-מחשבות שיתופי ודעה שיתופית בקרב העם. תנועה שמגמתה היא לכבוש את ארץ-ישראל על-ידי כוח-הרצון של האידיאליזם, להוביל את הגולה לקראת עתיד לאומי וסוציאלי ולחדש את התרבות העברית מתוך הכרת האחדות ההיסטורית של האומה.

הסוציאליזם העממי הציוני יהיה לתנועה הציונית הגדולה של עשרות-השנים הבאות, אשר תקיף את ההמונים העובדים, את הנוער הסוציאליסטי, את כל היסודות היוצרים של העם.

היא נולדה מתוך צרכיו ומתוך נפשו של העם היהודי לבדו, ולא מתוך נפש זרה וצרכים זרים. ולא זו אף זו: הסוציאליזם היהודי הוא חידוש גמור לא רק בחיינו אנו, אלא גם בתוך הסוציאליזם הכללי. מי שהוא בעל חוש-שמיעה דק, שומע כבר כיום פה ושם צלילים דקים חדשים מתוך מקהלת השירים הישנים של המפלגה הסוציאל-דימוקרטית. מפנה חדש מתחיל לבצבץ גם שם. מפנה שיש עמו רמיזה, כי לעתיד לבוא מוכרחים האידיאלים של העבודה, של הרצון ושל הדימוקרטיה היוצרת לבוא במקום המיכניסטיקה, החמריות וצרות-הלבבות המעמדית של השיטות הישנות. התנועה הציונית הסוציאליסטית-עממית היא פעולת-הליכוד הראשונה של הכוחות שיש ברצונם לבנות מהכרה על יסוד האידיאלים החדשים האלה. בפעם הראשונה (לאחר כמה זמן?) יכולה תנועה בקרב העם היהודי להיות נושאת דגלו של אידיאל-עתיד אנושי-כללי ולא רק יהודי בלבד. ערובה ראשונה לכוח-היצירה השב ומתעורר בעמנו.

והתנועה הזאת מוכרחה לבוא. אבל עוד דרך ארוכה וקשה לפנינו.

דוקא כעת, בימי נצחונה של הסוציאל-דימוקרטיה האירופית, מסרבים אנחנו בהחלט להשתמש בשיטותיה ובתיאוריות שלה בשביל העם היהודי. יודעים אנו כי הנצחונות הללו אינם אלא “נצחון-פיררוס”. בעוד שהמהפכה האירופית מתכוננת וקרבה, חפצנו הוא להעמיד במקומה את הבנין ואת הרצון.

ואין אנו רוצים לבנות את תנועתנו על תאוות היצרים המעמדיים ועל שלטון-היחיד של האינטרס המשקי. היא תובעת הסתכלות מעמיקה יותר לגבי החיים הסוציאליים והכלכליים של בני-האדם בכלל ושל העם היהודי ביחוד. אבל הסתכלות מעמיקה פירושה גם כוח-שופט, – ולהגיע לכלל משפט חפשי ובלתי-משוחד בתוך האנדרלמוסיה הכללית – דבר קשה הוא.

ואף על פי כן אנו מאמינים, כי התנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית תהיה לכוח-דוחף עצום, שכמוהו לא היה עוד, בשביל העם היהודי. זוהי אמונתנו כיהודים וכסוציאליסטים. מאמינים אנחנו כי יש בנו בשורה של אמת לדורות הבאים. ולכן אנו מאמינים בנצחוננו. אבל בשער הנצחון עומד האדם היהודי החדש.

¹

לאחר הקונגרס / חיים ארלוזורוב

א

לפעמים נדמה לי, שה“התאחדות” ממלאה בין מפלגות הקונגרס הציוני את התפקיד שממלא העם היהודי בין העמים (על כל פנים יש כאלה הרוצים לייחס לה תפקיד כזה): בשעת צורך מתעורר הרצון להשתמש בה – ואם כי אין רצון להודות בשווי-זכויותיה;כשזקוקים לעזרתה משחקים אותה בידידות, וכשנתקלים בה אחרי כן בחברה “הגונה” – מתנכרים אליה. מעריכים את תכונתה ואת האינטלקט שלה, לעומת זה משתדלים להטיל חשד על אפיה. מדי פעם בפעם, מדי קונגרס בקונגרס, מתפלאים על כוח חייה העקשני ומנבאים לכשלונה ולירידתה, ומדי פעם בפעם רואים מתוך הפתעה את קיומה וגדולה המתמיד. בהערכת פעולתה משתמשים במוסר דו-צדדי, ובקנה-מידה זה מודדים את כל צעדיה: כשהיא מרכינה את ראשה תחת עול של תפקידים קשים ואחראים – קוראים לזה: תאוה-לבצע, תאוה-לשלטון, טרחנות. כשהיא מזדקפת ביום מן הימים ומסירה מעל עצמה את המשא הכבד – קוראים לזה: חוסר-האחריות, אגואיזם צר וחוסר יושר פוליטי.

משום כך מובן מאליו שרגילים לתלות בצוארה את הקולר מבחינת כל המעשים, הפשעים והחטאים, הכשלונות הפנימיים והמפלות הטכסיסיות. מורגש היה הדבר עוד בשעת-מעשה, בימי הקונגרס: חפשו שעיר לעזאזל ומצאו – כמובן – את ה“התאחדות”. לאחר המעשה – המגמה הזאת בולטת לעין עוד יותר. החל מהאורגן המרכזי של ההסתדרות הציונית בלונדון, “יהודה החדשה”, וגמור בידידינו הישנים-הנושנים ב“רזסביט”, ואפילו ב“יודישע רונדשוי” – עומדת מפלגתנו במרכז של בקורת קשה שנודף ממנה ריח איבה והאשמה ותביעת-גזילה. כדאי שה“התאחדות” תלמד מאת היהודים גם את התכונה היתרה לחיות בלי לשים לב לאיבת העולם מסביב, להעריך את החיים ומאורעותיהם הערכה עצמית ובלתי-משוחדת ולהמשיך בעקשנות את דרכה לפי צו החיים. תעריך איפוא ההתאחדות גם את הקונגרס הציוני הארבעה-עשר הערכה חפשית כזאת ותסיק את מסקנותיה.

ב

בין ההופעות הכלליות של קונגרס זה, הדורשות ציון ובירור, יש להזכיר בראשונה הופעה שהורגלנו אליה כבר בכל הקונגרסים מאחרי המלחמה. לאמר: אופן עבודתו של הקונגרס בתורת מכשיר פרלמנטרי-מדיני. הקונגרס, מבחינת עצמו, אינו ממלא את תפקידיו בצורתו הנוכחית ואינו מתאים לתפקידים שמטילים עליו. כל מכשיר שבני-אדם משתמשים בו – נוצר ומתפתח מתוך פרוצס של התאמה לתכלית שמושו. ז’בוטינסקי אמר בנאומו בקונגרס, כי אי-אפשר לבנות את מגדל-עופל בפטיש-יד;זאת היתה אחת האמרות הצודקות המעטות שבנאומו. ואמנם על הקונגרס, בתורת מכשיר, מטילים היום (לא בימי הרצל, שאז היתה פעולתו פשוטה וברורה) שפע של תפקידים שונים ותכליות משונות, שאין בשום אופן בכוחו למלאות אותם. דורשים מהקונגרס שישמש הפגנה מדינית-לאומית כלפי חוץ, דורשים ממנו שיהיה בו מעין גלוי כוחותינו הארגוניים כלפי העם היהודי, רוצים לראות בו את האורגן המנהל המכריע של מפעל ישובי גדול ומסובך, תובעים ממנו את העבודה הפרלמנטרית היום-יומית הפעוטה, בירור כל הפרטים, פרטי התקציב ופרטי ההנהלה וקביעת חוקים לכל הפרטים האלה, ואף את הרכבת ההנהלה למעשה מטילים על שכמי הקונגרס הזה. זהו מצב חסר-טעם. התכלית האחת סותרת את השניה. הכוונה האחת הופכת את השניה על פיה. התוצאות הן: הפגנה שבורה ורצוצה כלפי חוץ, רושם של כשלון ארגוני בתפוצות העם היהודי, ויכוח כללי מתוך חפזון ופזיזות שאין ביכלתו לקבוע תכנית, הרכבת-ההנהלה מתוך משחק עיוור של יחסי-כוחות בין הקבוצים השונים המהווים את הקונגרס. ואולי התוצאה הגרועה ביותר: טפול בלתי-מספיק ושטחי לגמרי בתוך הועדות לגבי שאלות הבנין המסובכות, השאלות הישוביות והכספיות. כי מי שמכיר את הקונגרסים שלנו מבפנים – יודע את המצב הזה. הפעם נפל בגורלי, למשל, להסתכל מקרוב לעבודת ועדת התקציבים. לעבודת הועדה הזאת נשארו יומים בערך, בנכוי ההפסקות הרגילות. על ועדה בת ארבעים ושנים חברים, שבחלקם הגדול לא הכירו עדיין איש את רעהו, הוטל להכין במשך הזמן האמור את התקציב המפורש שלנו. הרכבת הועדה: כמה רבנים, כמה פועלים חקלאיים, כמה צעירות אמריקניות, צירים אחדים מן הסיים הפולני, שליחים אחדים מטרם קרן-היסוד ונוטבלים ציוניים אחדים. בהרכבה זו היה על הועדה להחליט במשך שעות מעטות על המסגרת הכללית של התקציב ועל חלוקת שש מאות אלף הלירות בין סעיפי ההוצאות השונים. היכול מי-שהוא לחשוב שהיתה כאן אפשרות לעבודה רצינית? בהתאם למצב הזה נראות התוצאות בעבודת הועדה טובות יותר מאשר אפשר היה לצפות מראש.

המסקנות ברורות לנו מזמן. יש לנסות להסיר מעל הקונגרס את התפקידים שאין בכוחו למלאותם, כדי שיוכל למלאות את אלה שיש בכוחו למלאותם. פרוש הדבר הוא שעיקר העבודה הפרלמנטרית המופרשת יעבור לרשות ועד הפועל הציוני, שאת יפוי הכוח ואת האחריות שלו צריך להרחיב בכוון זה. על הקונגרס יהיה לבחור בועד הפועל, הקבוע את הקוים הכלליים של העבודה הבאה ולשמש הפגנה פוליטית גדולה לרצוננו הלאומי ולבנין ארץ ישראל.

ג

לידי אותה המסקנה עצמה נגיע כשנסתכל בהופעה כללית שניה, שנתגלתה מבחינת הקונגרס הזה: זוהי השתקפות הקונגרס בדעת הקהל שמחוץ למחננו, ביחוד בעתונות הגדולה והחשובה של אומות העולם. עוד כמה חדשים לפני הקונגרס הזה יכולנו לשער, עפ“י כמה סמנים, שהציוניות נעשתה “כשרה” לעתונות הגדולה העולמית. יכולנו גם להרגיש בסכנות הכרוכות בעובדה המשמחת הזאת, שהרצל שאף אליה הרבה זמן כל-כך לשוא. בידי כל להקת אנשים קנאים או בלתי זהירים נתן כלי-זין חד ומסוכן: על גבה של הציוניות יכלו ידידי-הריויזיוניזם לנהל את הפוליטיקה שלהם נגד ויצמן בעתונות הגרמנית, כשם שידידי ה”מזרחי" יכלו לנהל את מלחמתם נגד פועלי א“י בעתונים הוינאים והברלינאים. הקונגרס עצמו עמד לכתחילה באור מזהיר של פומביות רחבה ביותר. רפלקטורים מכל המינים ומכל הצבעים, ביניהם גם אדומים וצהובים, החל ב”טיימס" הכביר וגמור באיזה עלון קל-ערך וזול-סגנון בוינה, האירו אותו מהבוקר עד הלילה בברקים מתנוצצים, רוויי–סנסציות. התמונה שנתקבלה מהקונגרס בהארה כזאת היא תמונה מזוייפת בהחלט. יסוד הדבר הוא בזה שהקונגרס – במבנה עבודתו, באופן-ביטויו, בסגנון הבעותיו – לא ידע להסתגל, לא ידע אפילו להביא בחשבון את העובדה הזאת, את ההשפעה הפוליטית העצומה הכרוכה בהדו המאליף;לא ידע להחשיב את בת-הקול המגבירה שנשמעה מעל במתו והמעבירה כל הגה לעתונות העולמית. לפיכך הרושם, שדעת הקהל העולמית קבלה באופן כזה מהציוניות אינו מתאים למציאות. הוא אינו נכון והוא מזיק. ביסמרק אמר פעם, שכל מדינה ומדינה אנוסה לשלם את שמשות-החלונות שהעתונאים שלה מנפצים באבניהם. את שמשות-חלונותינו מנפצים לא רק העתונאים שלנו, כי אם עתונאי כל העמים והארצות מתנפלים על ה“פרלמנט” שלנו למשך שבוע ימים, כדי לעסוק בעבודה הפוריה הזאת. ואיני יודע אם כל התקציב הזעום שלנו מספיק כדי לשלם את כל הזכוכית הפוליטית השבורה. על כל פנים – מבחינה זו היתה השפעתו של הקונגרס שלילית ומזיקה. העולם החיצוני קבל את הרושם, שהכוחות המסוגלים לבנות מדינה אינם מפותחים בתוך העם היהודי (כלשון העתונות האנגלית והגרמנית); שחלוקי-האינטרסים החברתיים והכלכליים בתוך התנועה הציונית הספיקו כבר מזמן להחריב את אחדות הרעיון הלאומי (כלשון העתונות האוסטרית, האנגלית והברלינאית); שהתנועה הציונית נשענת ראשה ורובה על הפרסטיז’ה האישית של וייצמן, ושבלעדיו תהיה מחוסרת כל כוח (כלשון העתונות האמריקנית). כל ההנחות האלה הן מזויפות, בלתי-נכונות ומזיקות. כל אחד ואחד מאתנו יודע זאת. יש איפוא לזקוף את הפסד ההשפעה, שיצאה מהקונגרס, על חשבון מבנה-עבודתו והבעותיו. צריך להביא בחשבון, שהרצל והציונים יצרו בקונגרס את הבמה הגבוהה לבירור שאלתנו הלאומית לעיני כל העולם, ולא התכוונו לבירור בין מרמינסקי ופרבשטין, ואפילו לא לויכוח בין “אנשי המדינה היהודיים” וה“מדינאים המתבוללים” אשר בתוך ההסתדרות הציונית.

ד

יש עוד הופעה כללית אחת – ואף זו מבחינת הקונגרס – שכדאי לעמוד עליה ולהאירה: המשבר הפנימי בתוך הדמוקרטיה המודרנית ופעולתו על מהלך תנועתנו. הקונגרס כולו עמד במזל המשבר הפנימי של הדמוקרטיה המודרנית. תוכן המשבר הזה הוא המתיחות התמידית בין המנהיגים – או הקבוצות המנהיגות – ובין מחנות-המונהגים. מתיחות זו היא מחלה מתמידה בקרב הדמוקרטיה בתקופתנו ואחת הפרובלימות היסודיות שלה. אין ברצוני כמובן לעמוד כאן על טיבו המדעי של החזיון. בספרו הקלסי של רוברט מיכלס: “הסוציאולוגיה של המפלגה בדמוקרטיה המודרנית” – נותן לנו מבחינה זו נתוח מדוייק ומקיף. כאן מקום רק להעיר שיש כנראה גם במתיחות הזאת חלופי-וסת, שפל וגאות, עליה וירידה לעיתים קבועות. דומה כי בזמנים של התעוררות צבורית, בזמנים של כבושים ומפעלים דמוקרטיים גדולים, המתיחות הזאת יורדת עד למידה מצומצמת ידועה. צמצום זה חל איפוא בעיקר בתקופות מהפכה ובתקופות הקודמות לה, בזמן שההמונים רואים את עצמם מונהגים לקראת מטרות נשגבות וקרובות, והמנהיגים רואים את עצמם נשאים על פני הגלים הכבירים של התנועה. אולם בזמנים של שפל בדמוקרטיה, בעיקר בתקופות הבאות אחרי המהפכה ובתקופת הריאקציה, מתחדדים הנגודים הפנימיים האלה מחדש ומקבלים יתר תוקף. נדמה כאילו הכוחות הפנימיים של התנועה, לרגלי העדר מטרת-התקפה מוחשית אחרת, מרכזים את כל מאמציהם בחכוכים האלה. דוקא השנים האחרונות משמשות לנו הוכחה חדשה לכך. אין זה מקרה, שדוקא עכשיו הולכים ומתבלטים יותר ויותר הנגודים הפנימיים הקשים בתנועת הפועלים האנגלית, בין קבוצת המנהיגים הישנה והמנוסה ובין האגף השמאלי של הסקוטים הצעירים. בגרמניה מקבל והולך היחס בין “היונג-סוציאליסטים” ובין המפלגה ומנהיגיה צורה חריפה יותר ויותר. אפילו את ההתנגשות בין ה“לניניזם” האדוק ובין השאיפות לדמוקרטיה מפלגתית ברוסיה – יש לזקוף על חשבון זה. בקונגרס הציוני התגלה היום, שמונה שנים אחרי הכבושים הפוליטיים הגדולים שלנו ועם תקופת הירידה הפוליטית בכל העולם, החזיון הזה. והמשבר האמור היה באמת לקו המציין את כל מאורעות הקונגרס. הושפעו לא רק היחסים בין הנשיא והקונגרס, ועל ידי כך גם בין האכסקוטיבה והקונגרס. נדמה לי שלא אטעה אם אגיד, שבמובן זה היתה כל אחת מהפרקציות והקבוצות בקונגרס – קונגרס קטן בפני עצמו, מיקרוקוסמוס של קונגרס, מלא נגודים, קושיים ועכובים שאין להתגבר עליהם. וההופעות האלה, המיוחדות לפרקציות, העברו אחר כך לקונגרס והשפיעו את השפעתן על מהלך עניניו. הסכסוכים הגדולים לא היו אלא צרוף של כמה וכמה סכסוכים קטנים, וממשברים רבים נוצר המשבר הגדול. אותו ערב, אחרי ההצבעה בשאלת-האמון, נתקלתי באחד מחברי בפרקציה ששמחת נצחון על שפתיו. מתוך הפתעה קלה שאלתיו לסיבות החדוה הזאת. והוא השיב לי: “אני שמח תמיד, כשאנחנו נותנים למנהיגים להרגיש את כוח ההסתדרות”. את התשובה לכך נתן ויצמן כשאמר בועדה המתמדת: “אני מלאתי את תפקידי; אתם לא בחרתם בי ואתם לא תוכלו להורידני”. כל אלה הן נוסחאות קלסיות, כביכול.

בתנאים כאלה יש, כמדומני, רק תקנה אחת, וגם זו אינה קלה ביותר: על המנהיגים לשקוד שקידה דייקנית על ההתחיבויות החוקיות ולשמור שמירה מוגזמת כמעט את הקונסטיטוציה. דבר זה בלבד עלול להשיב למנהיגים את האמון בהם מצד המונהגים ולהבטיח לראשי התנועה את חופש הפעולה – חופש הנחוץ כל כך להצלחה המדינית.

ה

ואשר לפרובלימות עצמן של הקונגרס הי"ד – מותר לומר בגלוי: את תוצאותיו של הקונגרס, ביחס לגופי הענינים ולתוכנם, אין בשום אופן להעריך לשלילה. להיפך, קרוב לודאי שיש להעריך אותן הערכה חיובית. אם הקונגרס נראה בסיכום מעשיו כבלתי מוצלח, – אין לחפש את הכשלון הזה מבחינת גופי הענינים שעמדו לפניו. יש לחפש אותם בשטח אחר.

מובן מאליו, שגם מצד תוכן הענינים יש לציין פרטים שליליים וכשלונות בודדים.

אמנם “השיטה החדשה” בציוניות, שעליה התריעו לפני הקונגרס בחצוצרות ובתופים, לא הצליחה ליצור גדולות. אולם בפרט זה או אחר הספיקה בכל זאת לגרום נזק. בדרך כלל הרי נחלו אנשי “השיטה החדשה” מפלה עלובה. הם מלאו את חלל פיהם אויר; הלסתות התנפחו. בפנים כאלה באו לקונגרס, הריקו את האויר – וחסל! אין רעיונות קונסטרוקטיביים, אין אפילו בקורת מעמיקה לגבי מתנגדיהם – הפועלים – ועבודתם הישובית, אין תכניות ברורות שיש בהן פתרון, אין אנשים להנהלת הענינים. אם זוהי בשורת השיטה החדשה, מה יש לצפות מהתגשמותה? אולם אפילו הבשורה עצמה הספיקה, כאמור, להזיק למדי. האוירה, ששררה בתוך הועדות, תוכל לשמש דוגמא. זו לא היתה אוירה של התייעצות מתוך כובד-ראש והכרעה מעשית לגבי הבנת הדברים, אלא אוירה חדורה כולה תאות-התקפה, רצון-שלטון ומלחמה מעושה. האדונים בעלי “עת לבנות” ניסו בכל האמצעים לפתוח מימין את מלחמת המעמדות בציוניות. הויכוחים בועדות להתישבות, לעליה ולתקציב – יוכיחו. ההצבעה בקונגרס עצמו בשאלת החלוץ וההכשרה – תוכיח. כאן לא הופיעו כלל שום נמוקים מעשיים לעצם הענין, כאן התבטא אך ורק הרצון העוור להשתמש בכוח של רוב לשם שלטון.

אחת ההופעות השליליות הנוגעות לעצם הענינים היא, לפי דעתי, ההתפתחות החדשה שנתגלתה בשיטתו הפוליטית של וייצמן במשך הקונגרס. נכון יותר – הפרוש החדש שניתן לשיטה זו ע"י וייצמן עצמו בנאומו השני. נאום-התשובה הזה כנגד המתוכחים הפוליטיים – אם גם נסיח את דעתנו מכמה כשלונות ארעיים שנסתמנו בו – הוא מצד הסברת המתודה והשיטה המדינית חזיון מסופק, וכמדומני–גם מסוכן במידה ידועה. אני רואה בו צעד לאחור מצד הפוליטיקה של וייצמן. שרשי הנאום ברורים לגמרי. זאת היתה ריאקציה כנגד הז’סטים וההתקפות – מעשה דקלום – של כמה ממתנגדיו. אולם ריאקציה זו התהפכה על פיה ועברה בהרבה את גבולות התשובה המדינית המוצדקת. מה היה עד הנה הקו היסודי בשיטתו הפוליטית של וייצמן? הקו היסודי היה: ההכרה שבהתאמה בין כבושינו הממשיים – פתוח עמדותינו הישוביות-כלכליות בארץ – ובין הנוסחאות שבהכרזות תלוי גורלה המדיני של התנועה הציונית. ומה קרה כאן? מתוך בחילה לגבי פרזיאולוגיה רבת-און ומחוסרת כל תוכן ממשי, מתוך בוז לאגרוף שאינו יכול להוריד מכה – השליך וייצמן החוצה בנאום זה גם את יסודותיה של מדיניותו הממשית. הוא שפך את הילד יחד עם המים. הוא מצא את השער פתוח לשדה המוסר. על כוחו המוסרי אשר ברעיוננו – כך היה הפרוש החדש – על הכוח הזה בלבד יש לבנות את האמנות המדינית החדשה. ביחס זה כרוכה סכנה לגבי פעולתנו המדינית. מנקודת-מבט פסיכולוגית כזאת אי אפשר, לפי דעתי, לנהל פוליטיקה לאומית אקטיבית. הכל נשאר תלוי בחסדי אחרים, בהבנת אחרים, ברצונם הטוב, בהסכמתם לפרינציפיון המוסר שלנו, זה שעליו אנו רוצים לכונן את דרישתנו הפוליטית. אפשר לנהוג זהירות רבה בהערכת כוחה הפוליטי של היהדות בעולם, השפעתה על חוגי-הפיננסים, חוגי-העתונות או המדיניות העולמית. אפשר להעריך בזהירות גם את משקלה המדיני של עמדתנו בארץ גופא. אולם גורם אחד קיים, גורם ממשי הנותן לנו ולתנועתנו כוח גדול למעשה: זוהי שאלת היהודים הממשית בכל העולם, שאין לה עד היום – אחרי אמריקה, אחרי קרים, אחרי אוגנדה – פתרון שלם יותר ומלא יותר פרספקטיבות מאשר הציוניות. אותה שאלת-היהודים הממשית, המטרידה והמעסיקה את מוחותיהם של כל אישי-המדינות, המשמשת מרכז לתסיסה ולאי-שקט תמידי כמעט בכל הארצות – היא היא שצריכה בראש ובראשונה לשמש בסיס למדיניות הלאומית שלנו. מי שמוותר על הבסיס הזה – מוותר גם על המדיניות.

ו

הרבה דברים כאלה אירעו בקונגרס. אולם אלה הם פרטים וחלקים בודדים. בדרך כלל, כשבאים לסכם את תוצאות הקונגרס לפי תוכן הפרובלימות שנדונו בו, אין לדון אותו לכף חובה. ה“התאחדות” ביחוד אינה צריכה לשלול שלילת-סתם.

ה“התאחדות” העמידה לפני הקונגרס הזה במרכז דרישותיה את שמירת ההתיישבות החקלאית בתורת החזית העיקרית של שיטתנו הישובית (נגד האילוזיות המופרזות של אנשי-החרושת) ואת שמירת ההתיישבות הפועלים הלאומית (נגד אנשי הנע"פ). הקונגרס אישר, אם אינני טועה, את שני העיקרים הללו והודה בחשיבותם. אפילו הלפרין – בהרצאתו שהזכירה בחלקים ידועים את נאומו של רינקה-שועל לפני קהל האוזים – ראה הכרח לעצמו להדגיש את העיקרים האלה, באופן פלטוני לפחות.

רצינו כמו כן שבתקציב הא“י הממשי יבוא לידי בטוי מוחשי רכוז פעולתנו הישובית בחקלאות העובדת. תוצאת התקציב החדש היא, כידוע, העלאת הסכום הכללי לענף-פעולה זה מ-125,000 לי”ש ל-300,000 לי"ש. במידה יחסית עלה התקציב החקלאי מ-25 אחוז בערך של הסכום הכללי עד 50 אחוז כמעט.

נלחמנו, במסגרת התקציב החקלאי, במשך חדשים ושנים בעד פעולת-בסוס שיטתית ומקיפה בתוך המשקים הקיימים. גם בתוך תנועת הפועלים בארץ עלתה לנו לפעמים המלחמה הזאת בהרבה סבל ועמל. נלחמנו – מכיון שידענו כי תקופת-המעבר ההירואית הממושכת השוררת במשקינו – חוץ מתוצאותיה המשקיות – מוכרחה לההפך לכלי-זין חריף בידי אויבינו. והנה מסכום התקציב החקלאי מוקדשים כ-180,000 לי"ש לפעולת-הבסוס השיטתית, שצריכה להקיף במשך השנה הנוכחית שורה שלמה של משקינו.

עוד בקונגרס השלשה-עשר באה ה“התאחדות” בדרישה לחדוש הפוליטיקה הכספית של ההסתדרות הציונית ולתקון יסודי בכוונה. והדרישה הופיעה בצורת תכנית להלואה גדולה של הסוכנות העברית לצרכי התיישבות עובדים רחבה ושיטתית. לתכנית זו, שנכללה לכתחילה בפלטפורמה של המפלגה, לעגו בראשונה (קראו לה אוטופיה, ואוטופיה מיישנת אפילו), אחרי כן תקפו אותה (מתוך הגנה על הקרנות הלאומיות, שראו להן סכנה). לבסוף חיקו אותה (מתוך הכרה שאין מוצא אחר). בקונגרס האחרון נהפכה הדרישה הזאת, לרגלי הרצאתו של רופין, מקול בודד לדרישת הרוב של הקונגרס כולו. נקבעה ועדה מיוחדת שעליה לטפל בעבודות ההכנה וההגשמה של ההלואה הגדולה הראשונה לבנין א"י.

גם חלק הגון מן התכנית לתקונים הסתדרותיים, שהוצעה על ידי מפלגתנו בקונגרס הי"ג, נתגשם עכשיו, כעבור שנתים. החל בשקל הפדרטיבי, שעליו שמרו עוד לפני שנתים אינטרסים פוליטיים בעלי-משקל, וגמור בכמה וכמה הצעות ממשיות למבנה העתיד של הועד הפועל הציוני ויתר המוסדות של ההסתדרות.

ועוד כהנה וכהנה. דרשנו את חזוק הסוכנות המרכזית לקנית קרקע בארץ ואת העמדתה תחת השגחה לאומית נכונה, כדי לשים קץ להפקרות השוררת בשוק הקרקע. נלחמנו על כך שהרחבת הסוכנות, שבה תמכה המפלגה במשך כל הזמן, תתגשם בהתאם לדרישותינו היסודיות: אופי לאומי של מפעלנו הישובי, קרקע לאומית, עבודה לאומית, שפה לאומית, עלית עובדים רחבה ומתמידה. החלטות הקונגרס עשו מכל הדרישות האלה של המפלגה דרישות של הציוניות כולה.

ז

אולם בין התוצאות האלה של הקונגרס מבחינת עצם הענינים ותוכנם ובין תוצאותיו הממשיות-פוליטיות – נקרע קרע עמוק. נגלתה לפני עינינו סתירה משונה ומיוחדת במינה, שאין לה נמוקים אף באחת מן השאלות הגדולות שהעסיקו את הקונגרס. רוב עצום רוצה בנשיאותו של ויצמן – ובכל זאת אין אפשרות להרכיב הנהלה. אופוזיציה בת-כמות מבוטלת – ובכל זאת הרגשה של דכוי-רוח וחוסר ארגון בקונגרס ולאחרי סיום הקונגרס. התאמה רבה ברוב השאלות העיקריות בין קבוצות גדולות שונות – ובכל זאת התפוררות והתפרדות מתוך שנאה ומלחמה. הכשלון הזה אינו מיוסד איפוא בשום פנים על חלוקי-דעות בענינים, ואין לחפש את שרשיו בשטח זה, כי אם בשטח של המהלך הטכסיסי. בשטח זה של המהלך הטכסיסי יש לציין שרשרת של מאורעות קשורים זה בזה, תנועה עצמית, שהגשר בינה ובין המשא ומתן בעצם הענינים לא היה אלא חלש מאוד. כל חוליה וחוליה בשרשרת המאורעות הטכסיסיים האלה גרמה, מתוך הגיונה הפנימה, להתהוות חוליה חדשה. כל צעד התנה צעד חדש. התוצאה הפוליטית של הקונגרס הזה היא תוצאת התנועה הטכסיסית העצמית הזאת. ומכיון שנתרגשה מפולת בשטח זה, קבל הקונגרס בכלל מראה של שדה-מהומה.

ח

המפולת הטכסיסית של הקונגרס הי"ד יסודה במפולת הטכסיסית של המרכז הציוני. איני רואה את דעתי זו כדעת איש-המפלגה ואיש-האגף, אלא כעובדה שכל מנתח אוביקטיבי יצטרך לציינה ולאשרה.

את שרשי העובדה הזאת תמצא בשתי הנחות, ששמשו בעבר עמודי-תוך בהכרתו הפוליטית-טכסיסית של המרכז הציוני. שתי ההנחות הללו הן טעויות גסות, שברי השליה עצמית גדולה של ה“ציונים הכלליים”. שני עמודי-התוך הללו נתמוטטו – ולפיכך נפל הגג על ראשנו.

הראשונה בין שתי הטעויות היסודיות האלה היא ההנחה, שהמרכז הציוני הוא הוא גם הברית של הציונים ה“אמתיים”, ה“בלתי מפלגתיים”, ה“עומדים מעל למפלגות”, ושהוא על כן גם מקום המשכן היחידי והנכון לפטריוטים ציוניים מושבעים. ברית זו של הפטריוטים האמתיים מוקפת בעוונותינו הרבים, משני הצדדים ע"י אגפים, שהם לעומתה באי-כוח הסטרא-אחרא, כביכול.

השניה בטעויות העיקריות, שאני מדבר עליהן, היא ההנחה שברית המרכז הציוני היא חטיבה פוליטית אחת, הכוללת מאליה את הפרקציה של “הציונים הכלליים”, של “סתם ציונים” בלי שם-לואי. לצערנו הגדול גם ההנחה הזאת אינה מתאימה לגמרי למציאות המרה. במציאות נחלק הבלוק המרכזי הזה (המכיל יותר מחמשים אחוז של כל הצירים) לקבוצות שונים הרחוקים זה מזה מרחק רב של דעות והשקפות; בין הציונים מאירופה התיכונית (גרמניה, צ’כיה וכו') ובין קבוצת “עת-לבנות” – המרחק הוא אולי גדול יותר מאשר בין הקבוצות השמאליות של הדמוקרטים הבורגנים ובין ה“התאחדות”. יתר על כן – העמדה העיקרית בתוך המרכז נתפסה ע“י האמריקנים על חמשת הצירים שלהם, והללו התנועעו הנה והנה מפאת חוסר כל משען וכל ידיעה, אע”פ שסדרו בשבילם במלון אימפריאל שעורי-ערב לציוניות. הדבר הזה הגדיש את הסאה.

והנה על יסוד שתי ההנחות האלה, המופרכות מלכתחליה, נקבע הקו הטכסיסי של המרכז בקונגרס הארבעה-עשר. כל השאר מובן מאליו. בשם “אחדות המרכז” קבלה קבוצת “עת-לבנות”, בסחבה אחריה את האמריקנים ואת הגרמנים גם יחד, את הנהגת כל הבלוק לידה; בשם ההתרוממות על האינטרסים המפלגתיים נעשתה הסיסמה של “הנהלה בלי אגפים” לפתרון כל השאלות. תנאי מוקדם לפתרון זה היה: האיזולציה הטכסיסית של קבוצות האגפים, ביחוד של ה“התאחדות”, זו שעד עכשיו השתתפה באחריות ההנהלה.

למטרה האמורה שאפו בעקשנות ובעקביות, צעד אחרי צעד. האיזולציה של השמאל בועדה המתמדת ובהנהלתה היתה הצעד הראשון, יחס האדישות מצד וייצמן בשאלה זו – הצעד השני. הנסוח הגלמי של שאלת-האמון – הצעד השלישי. עמדתו הקיצונית של וייצמן בשאלה זו – הצעד הרביעי. ההצעה בדבר ההנהלה החדשה – הצעד החמישי. וכשהכל היה גמור ומוכן, לאחר שהפרקציה שלנו החליטה לבלי השתתף בהנהלה החדשה ואפשר היה לגשת ליצירת “ההנהלה המרכזית בלי אגפים”, משאת נפשם של הפטריוטים, – אירעה המפולת. קרה מה שצריך היה לקרות: על המרכז נפל הפחד הגדול והנורא – בפני אומץ-לבו. אימה גדולה ועלטה! לא מצא לו את אומץ-הלב ואת הכוח לנהל את הפוליטיקה המרכזית עד סופה. לא מצא את האנשים ואת התכנית ואת המרץ. יצירת-האכסקוטיבה נכשלה. הקונגרס התפזר מבלי להרכיב הנהלה, והשאיר מאחריו רושם של ערבוביה ודכוי, זה שעליו אנו מוכרחים עכשיו להתגבר בעמל רב.

ה“התאחדות” לא הצליחה לעכב בעד המהלך הטכסיסי הזה של הקונגרס ובעד המפולת. היא לא יכלה אפילו להחליש, לדחות או לתקן מה. זוהי אשמתה האחת והיחידה. גם היא נגררה אחרי המצב, לא הספיקה או לא הבינה להציל אותו, היא רק הסיקה את המסקנה ממנו.

ט

ה“התאחדות” הסיקה מהמצב מסקנה, שאין לה אפשרות בתנאים הנוכחים להשתתף בהנהלה החדשה. הכושי מלא את תפקידו, הכושי החליט ללכת.

את ההחלטה הזאת אין איפוא לפרש בשום אופן כהכרזת “פרינציפיון” חדש במפלגה, כ“נצחון הרדיקליזם”, או כשיבה אל “צעירי-ציון”.

ה“התאחדות” לא תתכחש גם להבא לנקודת השקפתה, זו המחייבת שתוף גמור בגורלה של הציוניות. ב“אחריות-פוליטיק” זו, כפי שאמרו עלינו בלעג, קשור כל גורל תנועתנו ומסורתה היקרה ביותר.

גם בזמן שה“התאחדות” תמצא מחוץ לאחריות הפורמלית – תהא מחויבת להחזיק בשיטה הפוליטית הנהוגה אצלה. אסור לה לחפש אחרי מקומות התורפה של ההנלה, בכדי לפגוע בזו – כפי שנהוג בקרב ה“אופוזיציה” שלנו – אלא היא מחויבת להיות קונסטרוקטיבית גם אגב עמדה של בקורת. עליה להתנהג לא בכוונה להכשיל, אלא לתמוך. גם אם תדחק לתוך שורות ה“אופוזיציה” – תראה את עצמה אחראית ותנסה לתת דוגמא של אופוזיציה אחראית כזאת.

בינתים תצטרך האכסקוטיבה הציונית בארץ לעבוד בלעדינו במשך התקופה הקרובה. בלעדינו – הוה אומר: בלעדי בא-כוחה של תנועת-הפועלים, מכיון שחברינו “פועלי-ציון” אינם רגילים ללכלך את ידיהם בשותפות עם הבורגנים ושולחים אותנו למלא את מקומם. ברם תקופה זו של הנהלה בלי אגפים ובלי שמאל – אולי תלמד אותנו דבר-מה. אולי היא תיצור סוף כל סוף יחסי-קואליציה ברורים בתוך הציוניות. אולי היא תגרום לידי כך, שבעתיד תורכב ההנהלה הציונית לא ע“פ מצבי-רוח מקריים, המצאות ארעיות וקפריזים – אלא ע”פ בסיס של תכנית-עבודה משותפת; שבין הקבוצים השונים, הנושאים באחריות, תשרור רוח של שויי-זכויות, אמון והסכמה לשם העבודה.

¹

בשנה וחצי האחרונים נשתנתה דמותו הכלכלית של הישוב העברי בארץ בשתי דרכים: ע“י הנסיונות הראשונים להקמת חרושת מודרנית, וע”י “עלית המעמד הבינוני”, זו שרגילים לקרוא לה: “העליה הרביעית”. אין לחשוב ששני החזיונות האלה הם אידנטיים; נושאיהם – שדרות חברותיות שונות. כל אחד מהם מתבטא בהופעות כלכליות שונות; פעולותיהם והשפעותיהם על הישוב אינן מסוג אחד, ובמידה ידועה גם סותרות זו את זו. כל אחד מהם זקוק איפוא לבירור מיוחד.

רק דבר אחד משותף גם לעליה הרביעית וגם ל“יזמה” בחרושת, וזה הויכוח שהתעורר בנוגע לשתיהן ושהיה בו עד עכשיו הרבה יותר שאלות אידיאולוגיה מאשר שאלות של מציאות. להערכת המצב הקיים בשעה זו בתוך הישוב, להבנת ההתפתחות העתידה וגם לקביעת הדרך לפוליטיקה הישובית הציונית בעתיד – תהיה איפוא תועלת מיוחדת אם ננסה לנתח את מהות העליה הזאת, נתוח המתבסס על עובדות יותר מאשר על משאלות-חלום ודמיונות.

את פרצופה החיצוני של העליה הרביעית, גם את השפעותיה ואת פעולותיה החיצוניות – יודע כל אחד ואחד בארץ ישראל. עליה זו היא שהעלתה את מספר המהגרים היהודים בארץ, מבחינת הכניסה החדשית, לגובה שלא שערנו כמעט קודם – וכל זה – בכוחות עצמה ומתוחך דחיפה עצמית, בלי עזרה ואפוטרופסות מצד ההסתדרות הציונית; היא היא שע“י עצם קיומה הביאה את תנועת הבנין למהלך המהיר והסירה ע”י כך את המעצורים משוק העבודה למשך הרבה חדשים, בחורף ובקיץ; היא היא שבעקבותיה הורגשה הקפיצה הניכרת של מחירי צרכי-החיים, הדירות וערכי הקרקעות בערים; היא היא שהביאה את החסידים היבלוניים לעמק, בתורת שכנים לקומוניסטים כופרים בעיקר; היא שנעצה במרכזים המסחריים את דגליה החדשים בעינינו: את השלטים לסוכנויות-קרקע, את חלונות-הראוה הגדולים עם שטרות-הכסף התלויים בהם בשלל-צבעיהם; היא שהפכה את מחזה הרחובות בתוך קהילות הישוב החדש והקימה קומות על גבי קומות בבתים. בפרומנדה הרגילה, ביום שבת – היא היא שהסיגה אחרונית את הפרובינציאליות הארץ-ישראלית, שהתישנה במקצת, והכניסה את הברק של האפנה הורשאית האחרונה; במחזה יום-החול – היא היא שהבליטה, על יד פועל-הבנין בחולצה והפקיד הצנוע ולהקת-התלמידים, את דמותו של היהודי בעל-הזקן ומקל בידו – שכבר הספקנו כמעט לשכחו כאן – המסתובב שעות רצופות ברחובות בחפושי עסקים כדי “לעשות חיים”; היא שהביאה במקום דכוי-הנפש, שהלך והשתרש יותר ויותר בישוב העברי, רוח של התעוררות ואופטימיות בלתי-מוגבלת, שאינה דואגת ליסודות. היא נתנה למרכסיסטים האדוקים שלנו לנשום לרוחה ולישון במנוחה, מכיון ש“השתלשלות המאורעות הטבעית” – שלה נשאו את נפשם, היתה מעכשיו בעיניהם כדבר ודאי. ואחרון אחרון – היא היא שיצרה לרעיונות “המהלך החדש”, זה הדוגל בשם “משק האיש הקטן בן המון-העם” – דבר מה דומה לגוף והוסיפה להם ע"י כך כוחות ורוח-חיים. אם עוד לפני שמונה-עשר חודש אפשר היה להגיד לגבי הסיסמאות האלה של עסקנים ציונים ידועים בשנוי קל את הפתגם הצרפתי: “הטחנה אינה עדיין, אבל הרוח ישנה כבר” – הרי עכשיו יש כבר דבר-מה דומה לטענה קטנה בשביל הרוח הזאת. ועל כן הרוח מתנפחת לאין שעור ושריקותיה נשמעות מסביב לאולמי הקונגרס הציוני המתקרב. כל זאת – העליה הרביעית, פרצופה החיצוני, השפעותיה ופעולותיה החיצוניות.

אולם הכרח לנו שנרחיק להביט אל מעבר לרגע הנוכחי, שננסה לראות את העליה הרביעית ואת השפעותיה מבפנים. צריך לשאול: מהו משקלה הכלכלי-לאומי והחברותי? מהו ערכה הישובי, כשמודדים אותו במידת התפקידים הלאומיים, הכלכליים והמדיניים, העומדים לפני הישוב העברי בא“י? אפשר מאד שתוצאות חקירה כזאת לא יעוררו חיבה בלב אלה המשחקים היום באש של עממיות נוחה. אולם זה לא יגרום לנו שנשכח, לנוכח זרם השעה, מה קנה-המידה שיש למדוד בו את עבודת-הבנין שלנו בארץ, מבחינת מטרותיה הלאומיות. אפשר מאוד שהקונגרס הבא, בעטיה של אותה תערובת העשויה דמיון ומחשבת-רתת בדבר “יצירת רוב” – יבטל מתוך לעג של נצחון מדומה כל קול של דאגה, יסחף ע”י האילוזיות ויתן להן להשפיע על החלטותיו. כאן סיבה נוספת לנו שנשתדל לראות את הדברים כמו שהם.

אמנם צודקים בודאי אלה המזהירים ואומרים, שאסור להסיק מסקנות מוחלטות מתוך נסיון של שמונה-עשר חודש. שיטה מדעית שתאמר להשען על חומר כזה – ודאי שתהא רעועה למדי. אולם אין אנו עוסקים כאן כלל בנסוחם של חוקים מדעיים, או בבסוס תורות לסוציאולוגיה וכלכלה. אפילו הדיוק המטמטי של המספרים אינו מכריע כאן. מכריע כאן בירורן של דרכי התפתחות ידועות, שהספיקו להסתמן די והותר אפילו במשך הזמן הזה. מצד שני: בהשואה אל גודל המספרים הבאים עד עכשיו בכלל בחשבון העליה וההתישבות העברית בארץ – יש לייחס לאותן עשרות האלפים הנוספים ערך יוצא מגדר הרגיל, והוא המכריח אותנו ומאפשר לנו להסיק כאן מסקנות פוליטיות-ישוביות. שלישית: ההסתדרות הציונית והקונגרס וההנהלה לא ירצו ולא יוכלו לחכות בקביעת המהלך לפוליטיקה הישובית שלנו עד הזמן שאפשר יהיה לקבוע דעה מדעית מחלטת ומדויקת. אין אנו פטורים איפוא מלתת הערכה כל-שהיא להתפתחות האמורה על יסוד העובדות הנמצאות כרגע בידינו.

צודקים בודאי גם אלה הטוענים, שהעליה הרביעית אינה מהווה כלל חטיבה אחת ומאוחדת; ושעל כן אי אפשר להעריך אותה כחטיבה אחת ומאוחדת. העליה הרביעית אינה באמת יחידה מחלטת כזאת, כשם ששום חזיון חברתי או כלכלי אחר, אם הוא מורכב פחות או יותר, אינו יוצר חטיבה אחת בת אופי וגון אחד. ואמנם רק במובן זה אפשר לדבר גם על העליה הרביעית בתורת כשכזו ולנסות אליה נתוח הגיוני. יש קבוצים שלמים בתוך העליה הרביעית, עלית “האיש הקטן”, הבאים ארצה בכוונה ברורה לעבור באופן ישר לעבודה, אולי גם לחקלאות ולעבודת ידים בחקלאות. בואם ברוך לנו והם יהיו – תהיינה השקפותיהם הפוליטיות איזו שהן – חברים לנו לעבודה ולבנין. יש אולי לשאול מתוך דאגה אם הם יצליחו ללכת בדרך הקשה מאין כמוה, שבה הולך ומסתגל הפועל העברי לתנאי העבודה והחיים בא"י. אבל השאלה הזאת רק תובעת מאתנו פעולה ועזרה להצלחתם.

יש קבוצים אחרים בתוך העליה הזאת הבאים לארץ ברכוש מצומצם ובלוית משפחות גדולות, בעלי-הון בלי הון, האוכלים ומכלים את רכושם הדל במשך החדשים הראשונים ונאלצים אחר כך, אולי בעל כרחם ובניגוד לתכניתם, להצטרף אל צבור-העובדים בארץ – וגם בנוגע לאלה אין חלוקי דעות שהם זקוקים וראויים לעזרה ולטפול מתמיד מצדנו. אם יש בכוחו של המרכז החקלאי שלנו, או בכוחה של הקרן הקיימת או מוסד לאומי-צבורי אחר, להקל עליהם את גורלם ואת ההסתגלות בתנאי התיישבותנו, – נחטא חטא גדול אם נתרשל במלוי התפקידים האלה.

אך לא הקבוץ הראשון ולא השני הם עיקרה של העליה הרביעית. לא ממוצא זה הוא הטפוס החברותי והכלכלי המציין את דמותה והמטביע את חותמו עליה, לא זה ולא זה קובע את נטיות-ההתפתחות הקשורות בהכרח בעליה הזאת. מי שמסתכל יום-יום ושעה-שעה במנהגים החברתיים ובתכניות המשקיות של המון העליה הרביעית, ומתעניין במשאלות-לבם ובהנחותיהם הכלכליות – קונה לו מבחינה זו ידיעה ברורה ומחלטת.

צריך לציין בתורת עובדה ראשונה שהטפוס החברתי, שהוא נושא העליה הזאת, קשור באופן בלתי-אמצעי בתחום העיר ונמשך אל משלח-יד וצורות-קיום עירוניים. מספרים ועובדות יוכיחו, שהנטיה הזאת לעיר, המתגלית בעליה של השנים האחרונות, קבלה אצלנו צורה מבהילה.

עם גמר המלחמה, ינואר 1919, קובע חשבון ההנהלה-הצבאית האנגלית את מספר היהודים בכל ארץ-ישראל ל-65,000 בערך, שמהם נמצאו בערים כ-55,000 נפשות. בינואר של השנה הזאת, 1925, מגיע – עפ“י חשבונו של ד”ר רופין – מספר היהודים בא"י ל-108,000 בערך, מהם בערים 91,500 תושבים. מהגדול הכללי של 43,000 איש יש איפוא לרשום 36,000, כלומר שמונים אחוז, בחשבון רבוי התושבים בערים, ואשר לשנה וחצי האחרונות ביחוד, הרי חושבים את גידול ישובנו בין אוקטובר שנת 1922 ובין ינואר 1925 ל-24,000 נפש. מאלה מתרכזים בערים 18,600, או 77,5 אחוז.

כדי לברר כמה מוגזמת ובלתי-נורמלית היא התפתחות זו – אין צורך כלל שנטריח את עצמנו בהשואות רחבות בדבר יחסי-כוחות בין העיר והכפר בארצות אחרות. ולא עוד אלא שהפרופורציה הזאת מבטאת כאן תנאים ומצבים שונים לגמרי. לעומת הישוב הכפרי המתמעט בגרמניה או בארצות הברית – עומד אקויולנט פרודוקטיבי בחרושת הפורחת והמתרחבת. בארץ-ישראל אין ביכלתו של איזה כבשן בודד בבית-חרושת קטן לכפר על יחס המספרים המדאיג.

אם נשוה אגב נתוח סטטי את השנה הנוכחית אל השנה האחרונה שלפני המלחמה, – נראה שהמצב לא השתנה לכאורה בנדון זה. גם ב-1913 וגם ב-1925 נחשבו כשמונים וששה אחוזים מבין יהודי א“י כתושבי ערים, ורק קרוב לארבעה עשר אחוז בתורת תושבי-כפר. אולם הנתוח הסטטי אינו מספיק בשום אופן. בין 1913 ו-1925 הרי חלה המלחמה, ובעקבותיה: חרבן הישוב הישן בערים, התנוונות הערים הקדושות של החלוקה, ירידת העיר היהודית – ע”י מחלות ותמותה, ע“י יציאה וגרושים – כמעט עד לחצי המספרים שבזמן השלום. בכדי ל”שמור" על יחס-הכוחות ששרר לפני המלחמה – צריך היה איפוא לחדש אותו, למלאות את כל הפרצים שנתהוו לרגלי המאורעות המיוחדים האלה. מתברר איפוא כי העליה שטפה במשך הזמן הזה לתוך המחוזים העירוניים לפי אחוז גדול הרבה יותר מן הפרופורציה הנראית לעין.

אגב ניתוח דינמי, מבחינת יחס הכוחות בין העיר והכפר בתוך הישוב העברי, מתבלט באמת עם העליה הרביעית פרוצס של שנויים מתמידים ומתקדמים לרעת היסוד הכפרי. כשנשקיף מנקודת-מבט זו על השנים מימי הכבוש האנגלי – נוכל לציין את התנועה הזאת בנקודות הבאות: עם גמר המלחמה היה אחוז התושבים הכפריים בתוך ישובנו כ-15,4 חא' בערך. אחרי כן באה עלית-החלוצים והתיישבות-העמק, ומידת התושבים מחוץ לערים עולה עד 18,1 אח‘, המדרגה הגבוהה ביותר שהגענו אליה במשך עבודתנו הישובית עד היום. מכאן מתחילה התפתחותו של זרם העליה הרביעית, והקו – שרק התחיל עולה – שב תיכף ומיד באופן ניכר אחורנית. ההתיישבות החקלאית משותקת מפאת חוסר האמצעים. אחוז התושבים החקלאים נסוג אחור ב-1924 עד 15,4 אח’, בראשון למאי 1925 אי אפשר לקבוע אותו ליותר מאשר 14,4 אח'. הנסיגה לאחור נמשכת והולכת.

והנה ע“י התפתחות זו נקבע הערך הכלכלי-הלאומי, שהישוב היהודי מבליט כנגד הסביבה הכלכלית הבלתי-יהודית המקיפה אותו בארץ. ע”י כך נוצר יחס מסורס מבהיל בין הכוחות. אם מספרם של היהודים בארץ מגיע לפי שעה, נאמר, ל-15,5 אח' של כלל התושבים, כנגד 84,5 אח' תושבים ערביים, – הרי בקרב הישוב החקלאי עומדים 3,6 אח' יהודים מול 96,4 אח' חקלאים ערבים. בתוך כלל תושבי הארץ קובעים החקלאים היהודים רק 2,5 אח'. פירוש הדבר, בצורה אחרת, כי בשעה שהיום נמצא בארץ יהודי אחד מול 5,4 ערבים – עומדים 27,5 אכרים ערביים מול אכר יהודי אחד. בכלל תושבי הארץ עומד אכר יהודי אחד מול 41,5 תושבים.

זהו המצב שהגענו אליו – גם לאחר שהפוליטיקה הישובית הציונית היתה מכוונת בכל כוחותיה לצד החקלאות, ובזמן שרכזה את החלק החשוב ביותר של אמצעיה בחזית העקרית הזאת. הנוכל לשער מה שיקרה, אם הפוליטיקה הישובית שלנו תשנה את כוונה בהתאם לעליה הרביעית ותביעותיה? וכי אין דבר זה אומר כי אנו עלולים לחזור עוד הפעם אל המבנה הכלכלי הישן הידוע לנו מכל ארץ בתפוצות ישראל, וכי תחת להעמיד את הפירמידה החברותית שלנו על בסיסה – נעמידה על חודה הצר, אשר כל רוח מצויה וכל מגע אצבע קטנה יהפוכה על פניה! כיצד אפשר לתאר לעצמנו כי נבנה על הבסיס הזה “בית לאומי”", נושא את עצמו, קהליה עברית? וכי אנו אומרים לבנות את “הקומנולס” הזה על-פי הדוגמא השגורה של ברית-ערים? האם אנו עוסקים כאן ביצירת הנזה חדשה של חנונים בארצות-המזרח?

ונשאר עוד שאלה – כדי להאיר לנו ביתר בהירות את הטנדנציה להתפתחות הכלכלית והחברתית הקשורה בעליה הזאת, הזורמת למרכזים העירוניים: – מה איפוא גורלה של עליה זו בתוך הערים?

לשם ברור אנליטי של שאלה זו נחוץ להתבונן ביחוד להתפתחות הענינים בתל-אביב. מבחינת העליה הרביעית, הרי אין ת“א סתם עיר בין הערים. ת”א ספגה לתוכה משנת 1922 עד שנת 1924 12000 תושבים חדשים ממספר העולים הכללי המגיע ל-24000 נפש. מעלית השניה האחרונה נכנסו כסדר שני שלישים מהמספר הכללי לבית הקבול של ת"א זאת. זוהי איפוא עיר המבצר לעליה הרביעית.

בראשית השנה היהודית הנוכחית נתגלתה, מתוך ספירת המקצועות שנעשתה ע“י העיריה של “העיר העברית הראשונה”, התמונה הבאה של המבנה הפנימי: בקרב 22000 תושבים בערך נמצאים, עפ”י הספירה, 1627 בעלי מקצוע העומדים ברשות עצמם, חוץ מהפועלים העסוקים ביחוד בבנין ושמספרם הגיע אז ל-3500–3000 בערך. 1727 היחידות המשקיות האלה מתחלקות בין ענפי העבודה באופן כזה: 688 יחידות-מסחר, 580 יחידות-מלאכה, 119 יחידות-תעשיה, 153 בעלי אומנויות חפשיות, 87 מוסדות משרדיים. אם נצייר לנו את מבנה-המקצועות הזה בדיאגרמה – יתברר שכמעט חצי העמוד המצויר צבוע בצבע המסחר. ביתר דיוק: 42,5 של היחידות המשקיות האלה הן מסחריות; 35,4 אח' בעלי-מלאכה; 7,4 אח' – תעשיה; 14,7 – אומנויות חפשיות ומוסדות. תמונה זו מראה למדי אליזו מדרגה של מעמסה וצפיפות הגיעו כאן ענפי המסחר והמלאכה. אמנם ישנן גם בארצות אחרות ערים, אשר לרגלי מקומן הגיאוגרפי המיוחד ולרגלי התפתחות מסורת היסטורית או גורמים דומים אחרים – נהפכו לערי מסחר. אלה הן ערי-הנמל הגדולות, מרכזי-המסחר אשר במחוזות החרושת הכבדה, או שווקים מרכזיים במחוזות-תוצרת מיוחדות. ברם אין צורך בהסברה יתרה כדי להבליט את ההבדל שבין ליברפול או רוטרדם ובין ת“א. זהו אותו ההבדל עצמו שישנו בין ליברפול ופינסק, או בין רוטרדם וקליש. ולא עוד אלא שמבנה פנימי כזה שישנו בת”א, על כל הפעלותיו הכלכליות והחברתיות ועל כל אופיו וחותמו המיוחד של מסחר פרוט ומלאכה-ננסית – אנו מוצאים רק בערים ובעיירות של תחום-המושב היהודי ברוסיה.

אולם גם כאן תובלטנה בבהירות יתרה נטיות-ההתפתחות בעליה הרביעית רק ע“י הארה דינמית. אם התקיימו, כאמור, בת”א בסתיו של השנה שעברה 688 יחידות מסחריות, הרי דבר זה אומר שלגבי 31 תושב, או – בצרוף רחב של הקונים מהמושבות הסמוכות – לגבי 43 תושבים נמצאה יחידה מסחרית אחת. ובאופן אחר: משש עד תשע משפחות פרנסו מוסד אחד לחלוקת תוצרת. עוד באביב של השנה שעברה, ניסן תרפ“ד, מראה ספירת המקצועות בת”א סכום של 501 יחידות מסחריות בקרב 19000 תושבים; עוד לפני שנה נמצא איפוא מוסד אחד לגבי ארבעים עד ששים תושבים. היום עלה בודאי מספר היחידות המסחריות לכה“פ ל-950 בערך. ע”י כך עולה לכל 34–28 תושבים או לכל 8–5 משפחות בית-מסחר אחד.

במצב דומה לזה הם גם תנאי המלאכה. במשך חצי השנה, מאביב עד סתיו 1924, גדל מספר יחידות המלאכה מ-320 ל-580. באביב עלה בעל-מלאכה אחד לכל 59 תושבים בת“א, ובסתיו עלה כבר בעל-מלאכה אחד לכל 38 תושבים. במנין זה תופסות את השורה הראשונה 94 סנדלריות, 84 חיטים ותופרות, 75 נגריות, 102 מסעדות ומלונים. ענף-הסנדלרות, למשל, מראה כי באביב של השנה שעברה היו בת”א 61, בסתיו 94 סנדלרים. חוץ מזה עבדו בתל-אביב במשך הזמן האמור שש מעבדות מיכניות, השייכות לענף-תוצרת זה (ומספר פועליהן 54) – וכל אלה כדי לספק את הצורך בנעלים ובתקוני-נעלים לעיר בינונית ולאיזו נקודות ישוביות בסביבה, בעלות כוח-קניה מצומצם מאד.

ביתר פרוטרוט אדון כאן על ענף-מסחר מיוחד, שאת מצבו למדתי באופן יותר קרוב, לרגלי חקירה אחרת: על מסחר-החלב בתל-אביב. לענף-מסחר זה יש, מבחינה כלכלית-פוליטית, חשיבות כפולה. מצד אחד – הזנת העיר בתוצרת הנעשית משנה לשנה בכל צורותיה – בתורת חלב טרי, חמאה, גבינה ושמנת – לחלק חשוב יותר של הזנת העמים. מצד שני יש לראות בשאלת השוק לחלב ולתוצרת החלב את אחת השאלות ה“בוערות” לגבי משקינו החקלאים המעורבים, שבמרכזם עומדת המחלבה. גם בארצות אחרות מייחסים משני הטעמים האלה למסחר-החלב חשיבות מיוחדת.

ואולם כיצד התארגן מסחר החלב בתל-אביב העברית? ביום חול רגיל, במשך חדשי החורף של שנה זו, קלטה העיר במידה ממוצעת כ-6000 ליטר חלב. מהם הוספקו כ-2000 ע“י המשביר, השאר ע”י חלבנים פרטיים. בארבעת אלפים הליטרים האלה, שנמסרו לידי המסחר הפרטי, עסקו כששים חלבנים. תוך כדי כך החלב עובר בדרכו – ותהא זו אפילו הדרך הרחוקה כמהלך חצי שעה משכונת-בורוכוב או שרונה הגרמנית – כמה וכמה תחנות. ראשית: תחנת הסוחר הגדול (המקבל כ-1500 ליטר ליום), תחנה שניה של סוחר בסיטונות בינוני (הקונה כ-400–500 מה“גדול”, כדי להמשיך את חלוקתם); משם לידי הסוחר הקטן והמחלק, או ברוב המקרים – גם לידי שני סוחרים כאלה, עד לאותו מעמד הסוחרים המבקרים יום-יום את חמשה עשר או עשרים לקוחותיהם וכדם בידם, כדי להשאיר בכל מטבח ומטבח ליטר או חצי ליטר חלב. בכל אחת מן התחנות האלה מצטרפת על מחיר היצרן הוספה, העולה בערך חצי גרוש לרוטל אצל הסוחר הפעוט. ג“מ ל-12 וחצי ג”מ. המצב הכלכלי והחברותי של הסוחרים האלה או ג"כ ברור למדי. אגב מחזור כזה והכנסות כאלה אין ברוב המקרים כל אפשרות לקיים משק בריא.

יתר על כן: העובדות האלה מוכיחות גם את חוסר טעמה של אותה התורה המזהירה, העוברת לסוחר בזמן האחרון בקרב הישוב וזוכה לפרסום גדול. תורה זו אומרת שיש בכוחה של העליה הרביעית להתקיים ולהתפרנס מתוך עצמה: מכיון שהכוחות המתווספים מדי פעם בעליה זו משמשים קרקע כלכלית שממנה שואבים אלה הבאים בראשונה את מחיתם. לאמר: אלה שבאו אתמול עומדים על כתפי אלה שבאו שלשום והם מקבלים לתוך זרועותיהם את הבאים היום, והללו יתפסו מחר את מקומם מתוך צפיה לגל העליה החדש. זאת היא תורה נפלאה, שרק יהודים עלולים היו להביאה לעולמם. וחבל מאד שבמציאות אין התקוות מזהירות ביותר. בזמן שבין האביב והסתיו שנת 1924 גדלה ת"א ב-3000 תושבים, ואם בינתיים עלה מספר היחידות המסחריות מ-501 ל-688, הרי דבר זה אומר, כי לגבי הגדול האמור של התושבים התווספה חנות אחת לכל 16 עולים חדשים. ואם במשך הזמן הזה עלו בתי המלאכה מ-320 ל-580 – הרי יוצא מזה שנוצר בית-מלאכה חדש לכל 11,5 עולים חדשים. היש מי שיאמין שהתפתחות כזאת תוכל להמשך אפילו עוד זמן-מה? וכי ישנם בתוך ההסתדרות הציונית עסקנים שאינם מבינים, כי ההנחה הקודמת לתורת העליה המזהירה הזאת היא בהגירה המתקדמת בהדרגה גיאומיטרית ולא בחבור מספרים פשוט – ופרספקטיבה זו הרי גם בעלי-הדמיון הנועזים ביותר בקרבנו לא יחשבוה לאפשרית בעתיד הקרוב.

וברור למדי מה טיבו של הדבר הנוצר בתנאים כאלה. בתוך ערינו מתרכז רכוז מוגזם סוג אנשים שאינם אלא פרוליטריון של סוחרים פעוטים ובעלי-מלאכה מתנוונים, סוג אנשים הנמצא על מדרגם חיים נמוכה, וגם עולה ביוקר במחינת הכלכלה הלאומית, החי חיים-כלכליים ללא הרוחה אמתית, ללא תנאי-חיים בריאים ותנאי עבודה נורמליים וללא פרספקטיבות מבחינת המשק. רווחים פוחתים והולכים בשל הגברת ההתחרות ולרגלי המחזור המשקי המתמעט והולך; נטיה למשטר-הקפה מהרס ולהורדת איכות התוצרת. בתורת תוצאה צדדית: יחס בלתי נכון בין סוגי התצרוכת של הערים, ביחוד בין סחורות חרושת ובין תוצרת הארץ, התנפחות האימפורטים והרעת המאזן המסחרי, זה שרק התחיל לשוב לאיתנו אחרי מצבו המסוכן עם גמר המלחמה. בתורת תוצאה צדדית נוספת: לחץ מתמיד על העולים לעזוב את ענפי הכלכלה המועמסים והצפופים ולפנות לפעולה ספקולטיבית, גידול משקי הספסרים והמתווכים מכל הסוגים.

זוהי תמונת ההתפתחות הכלכלית והחברתית שמגוללת לפנינו העליה הרביעית בתוך הערים שאליהן היא זורמת. התמונה ידועה לנו למדי. הריהי תמונת ההגירה היהודי בתוך החברה הרכושנית המבוגרת – בכל מקום שאנו נתקלים בה כשם שהעליה הרביעית היא תולדת אותם הגורמים החיצוניים שהיו מניעים תמיד את ההגירה היהודית, כלומר: פרוצס הפליטה של המשקים הלאומיים המתבגרים בארצות האכסניה שלנו – כך ישנם לעליה זו כל הקוים האופיניים של התנועה הזאת, ומן ההכרח שגם תוצאותיה תהיינה כתוצאות כל עליה אחרת מסוג זה. היא אינה אלא חלק מההגירה הסטיכית של ההמונים היהודים, שהקרקע נשמטת מתחת רגלם. וזאת היא הטרגיקה המיוחדת של העליה הרביעית שמחוז חפצה אינו נקרא בשם ספרדי או הולנדי, כי אם בשם העיר העברית הראשונה בא"י.

אף התוצאות הישוביות והלאומיות של עליה זו נקבעות ע“י כך בצורה לא פחות מסוימת וברורה. על אדמת ע”י יתגלו בקרב הימים אותם החוקים האיקונומיים והחברתיים השולטים על אדמת פולין, ארגנטינה או אפריקה הדרומית. הולכים ונוצרים כאן קנים עירוניים שבהם מצטפפים מסחר ומלאכה מוגזמים. נבראים איים בודדים של מעוטים בתוך ים רחב של תוצרת זרה המקיף אותם. בהתאם להתרחבות הכמותית של האיים העירוניים האלה, – גדלים מסביבם מעגלים של חקלאות זרה המתפתחת ומתעשרת. כדי להשוות את הכפרים הערביים בסביבת ת“א וירושלים, מבחינת אמידותם והתקדמותם, אל הכפרים בסביבת תול-כרם או ג’נין – כדי לדעת באיזו מידה התפתחות זו התגשמה כבר גם בא”י. באופן מקביל להתפתחות החקלאית האמורה – מתגלה המעבר לצורות עבודה משוכללות יותר. כתוצאה מזה: גידול הכוח החברתי, הגברת ההרגשה הלאומית בקרב המונה התושבים הקשורים והמושרשים בקרקע. לפנינו התשלשלות המאורעות הישנה, שסיומה חל בכל מקום ובכל זמן בצורה אחת: באותו היום שהמון התושבים המושרש בקרקע, המתנהל בתלמי שדה, מטביע את חותמו הלאומי גם על העיר וגם על הצורה המדינית והחברתית של כל הארץ. אף בא“י – לא אלה המחזיקים בת”א, בבת-גלים או בבית-הכרם – ויהיו עשרות אלפים תושבים בתוכן – וגם לא אלה אשר בידם נמצאת הקונצסיה לנמל חיפה או להשקאת הירדן, אלא אלה אשר יחזיקו את המחרשה בעמק עכו ואלה אשר שדותיהם ישתו את מי הירדן – יקבעו את העתיד הפוליטי והכלכלי של הארץ הזאת. האמנם מספיקה האילוזיה הראשונה של “עליה עממית” כדי לערער את הנחותינו היסודיות האלה?

נוסף לכל ישנן כאן סיבות מיוחדות, וקרוב לודאי שאלה יגרמו לכך כי הגבולות ליכולת ההתפתחות על יסוד “העליה הרביעית” יהיו בא“י מצומצמים עוד יותר, וכי אנו נגיע אל קצם במהלך מהיר יותר מאשר באיזו ארץ אחרת. אין כוונתי כאן לגורמים פסיכולוגיים, כגון תנועת מתנגדינו התוקפת, כי אם בגורמים השפונים בתנאי הכלכלה של הארץ הזאת. ראשית: במידה שארץ ישראל היא ארץ מזרחית, בה במידה היא ארץ של המשק המזרחי הטפוסי, זה אשר בכל תחומיו, מטורקסטן עד מרוקו, הוא לפי כל סימניו האופיניים משק-עמידה. כאן ידוע אך ורק המחזור המשקי הפשוט, ההולך ונשנה מדור לדור. חסר כאן היסוד הדינמי המצוי בכל העולם הכלכלי האירופי-האמריקני ובכל הארצות שהיו עד עכשיו מטרות ההגירה היהודית. משק-העמידה הזה משולל איפוא אותו כוח התרחבות מתמיד וגובר מאליו, הנותן קליטה והשרשה לעילה כזאת בארצות רכושניות. רק ע”י התיישבות יהודים עלול היסוד הדינמי הזה להכנס למשק המזרחי בע“י. שנית: אופיני הדבר לגבי משק העמידה המזרחי שהוא רגיל לספק בעצמו את צרכיו במסחר ובמלאכה זעירה, – כמעט עד לגבול האחרון של שובע. בשעה שהיהודים בארצות הגירה אחרות גשרו את הגשרים בין היצרנים והצרכנים הזרים – הרי בא”י הם נתקלים בסביבה הדומה להם במינה. ערבים וארמנים ויונים וכל יתר עמי הלונטה אינם נופלים מן היהודים בתורת סוחרים ובעלי-מלאכה, או גם עולים עליהם. דרגת חייהם היא מלכתחילה נמוכה יותר, ואפשר לקיימה איפוא ביתר קלות גם בפני לחץ חזק יותר. שני הגורמים האלה הם המצמצמים באופן מיוחד את האפשרויות של העליה הרביעית.

העובדות, והתוצאות הכרוכות בהן, אינן עלולות להשתנות ע"י חיבה או אנטיפטיה. קונגרס ציוני אשר לא יבין את מצב הדברים הזה – עלול לקבל החלטות שתתנקמנה באופן אכזרי בהתפתחות העתידה של הישוב העברי. קונגרס ציוני אשר יבין יוכל להסיק רק מסקנה אחת: שגם בעתיד תשאר הפוליטיקה הישובית והציונית מרוכזת בכל כוחותיה ובכל האמצעים שבידה להרחבת העבודה שלנו בחקלאות ולבצור עמדותיה.

(בועידת “הפועל הצעיר” תרפ"ו)

יש שאנו שואלים את עצמנו: לאן הולכת תנועת הפועלים בתוך המציאות הא“ית? מה הן דרכיה ומה מטרתה? גופים רבים מבין צבור הפועלים שלנו עונים את התשובה הישנה והשגורה: תנועת הפועלים בא”י הולכת בדרכי אותה התורה עצמה המשמשת יסוד לתנועת השחרור בעולם, לאמר – בדרכי התורה של מלחמת המעמדות.

ברם שאלה זו ששאלתי: מה תורת המעמדות לגבי דרכנו במציאות הא“ית – מובן כפול לה. קודם כל היא שאלה של מדע נסיוני ולא של תיאוריה מופשטת, כלומר: באיזו מידה תורה זו הולמת את המציאות הא”י? הצד השני של השאלה הוא פוליטי וחנוכי-מעשי: איזה ערך יש לייחס לתורה זו מבחינת התפקידים המוטלים על תנועת פועלי א“י? מיום שהתחילה תנועת פועלי א”י לא ירד מסדר יומה הדיון בשאלה זו. השנויים הכבירים, המתחוללים במציאותנו לרגלי העליה וההתיישבות – יוצרים נקודות אחיזה חדשות להמשך הבירור. גם שנוי-הערכין שחל בינתים בעולם – השפיע על המבנה הנפשי והרוחני של תנועתנו בארץ. בירור זה לא יבוא לידי גמר, אלא יתפתח ויתרחב עם התפתחותה והתרחבותה של החברה היהודית בא"י. רק פתרון שביחס יוכל להנתן לשאלה זו, פתרון הפושט צורה ולובש צורה.

עלי לסלק קודם כל מדרכי שתי תשובות הנובעות משתי תורות שגורות. הראשונה מעמידה במרכזה מומנטים נפשיים ידועים של הפועל הבודד: החלוץ הרעב העובר על יד בית מהודר ונענה לכך בריאקציה מעמדית-פסיכולוגית חריפה. תשובה זו פסולה, כי חזיון של מלחמת מעמדות אינו תלוי בריאקציה פסיכולוגית, ואם גם זו תתהווה במוחותיהם של אלפים. הניגוד בין עשירים ועניים, הקיים מקדמת דנא, ומלחמת מעמדות–אינם היינו הך. הפרשים בדרגות החיים התהוו גם בתוך מעמד העובדים – בין הפקיד והפועל, בין הפועל המקצועי והבלתי מקצועי – הללו גורמים חכוכים, אך אין בהם משום מלחמת מעמדות. השניה באה מהצד הקומוניסטי לאמר: סדנא דארעא חד הוא: תקופת הקפיטליזם וחוקי ההתפתחות חלים על א“י כמו על שאר כל העולם. ברם גם תשובה זו אינה נכונה. גם בארצות המשטר הקפיטליסטי סדנא דארעא אינו חד. יש ארצות קפיטליסטיות שהגיעו למדרגת התפתחות גבוהה מאוד, ואעפ”כ, בניגוד לתורה, לא הגיעו בהם ניגודי המעמדות למדרגה חריפה, למשל – ארצות הברית. ויש ארצות מפגרות הבנויות על החקלאות – רוסיה לפני המהפכה, או בולגריה – ודוקא באלה נתחדדו ניגודי המעמדות במידה יתרה. ויש ארצות כסין והודו, בנות מאות מליונים של תושבים, שנשארו מחוץ לכל ההתפתחות הזאת. בכלל אלו האחרונות – גם ארצות העומדות בפני התיישבות חדשה או בתחומה.

התוכן הנסיוני של מלחמת המעמדות כולל 4 כוונים:

א) מלחמה בין המעמדות בעד השלטון הפוליטי של המדינה. כוון המלחמה – להבטיח את השתתפותה של תנועת הפועלים במוסדות ההנהלה, במתן החוקים ובמשפט. המטרה – לעשות את תנועת הפועלים למנהיגת המדינה.

ב) המלחמה לשם החשבתו הצבורית של הפועל. הכוון – השואת הזכויות של הפועל והעבודה במובן החברתי. המטרה – לעשות את ההערכה הצבורית של הפועל והעבודה להערכה השולטת בחברה.

ג) המלחמה בשטח חלוקת התוצרת הלאומית בין המעמדות. הכוון – להגדיל את חלקו של הפועל ע"י מלחמה לשם שכר העבודה. המטרה – להשמיד את ענפי ההכנסה שאינם בנויים על עבודה.

ד) המלחמה בשטח הנהלת הפרודוקציה. הכוון – להרחיב את השתתפות הפועל בהנהלת המשק. המטרה – להעמיד את המשק הלאומי תחת הנהלת העובדים.

עלינו לבדוק עכשיו בתוך המציאות הא"יית – באיזו מידה יש התאמה בין מציאות זו ובין ארבעת הכוונים האמורים של מלחמת המעמדות.

א) האם תנועת פועלי א“י מנהלת מלחמת מעמדות פוליטית, והאם הכרח לה לנהל מלחמה כזו? ברם: 1) א”י אינה מדינה עצמאית, אלא קולוניאלית-בריטית; 2) א“י היא מדינה דו-לאומית. המסקנות משתי עובדות אלו משמיטות את הקרקע מתחת למלחמת המעמדות במציאות הפוליטית שלנו מבחינת עובדה א': רעיון מלחמת המעמדות בנוי על הנחה יסודית של מארכס, האומרת, כי הלאומיות היא שקר: במשטר הרכושני המדינה אינה אלא ועד של הבורגנות – והנה לגבי ארצות קולוניאליות אין הנחה זו נכונה. מדינה א”י אינה תוצאה של כוחות החברה הא“ית. הכוחות המעמדיים בחברה האנגלית הם המהווים את האופי המדיני של מדינת א”י. בשעה זו תנועת הפועלים האנגלית, הפוליטית והמקצועית – בפרלמנט ובמכרות – היא הנלחמת את מלחמות המעמדות הפוליטית של פועלי א“י. הישוב הבורגני רואה את עצמו מקופוח ע”י ממשלת א“י לא פחות מהפועלים. בכל הענינים הפוליטיים אנו פועלים בשותפות גמורה עם חוגים מחוץ לתנועת הפועלים. תלונת בעלי החרושת בעניני מכס מקבלת אצלנו צביון לאומי. וכל זה היה נכון גם אלמלא היו קיימים שני לאומים בארץ. אולם כאן מצטרפת עובדה שניה: קיימים שני לאומים, אשר אחד מהם הוא רוב ומתנגד לשאיפות המיעוט – ועובדה זו מטשטשת בהחלט כל מלחמת-מעמדות פוליטית בארץ. הדברים מגיעים לידי כך, שתנועת הפועלים מוותרת על דרישות פוליטיות אלמנטריות, – למשל – בנוגע ליצירת מוסדות קונסטיטוציוניים והרחבת זכות הבחירה. מובן שאנו קובעים את יחסנו בחיוב – בזמן שהשאלה נשאלת מצד האנגלים או הערבים. אבל אלמלא הדימוקרטיה הבין-לאומית וחבר-הלאומים – היתה תנועתנו מסתלקת מדרישות אלמנטריות בשטח זה. היא מוותרת גם על ביאת-כוח עצמית ומופיעה במסגרת של ביאת-כוח לאומית – ההנה”צ או הועד הלאומי.

ב) עמדתו הצבורית של הפועל ושתופו באוצרות התרבות והאמנות: – בשטח זה אין יסוד למלחמה חברתית בישוב. מכיון שתנועת הפועלים היתה מראשיתה – יחד עם המורים והסופרים שהתחברו אליה – נושא ההתחדשות התרבותית של הלאום, בתחית השפה ובפעולה חלוצית על שדה התרבות. אפשר לומר, כי החיים התרבותיים בארץ נבנו על יסוד תנועת הפועלים. בדרך כלל – ערכו של הפועל ובעל החוה ב“חברה” של ארצות ההתיישבות הוא נחשב יותר מאשר באנגליה, למשל. אצלנו עוד מוקפים אלמנטים אלה זוהר של חלוציות לאומית. המשקל הצבורי של הפועל כאן מגיע לגובה שאין דוגמתו כמעט בשום ארץ. תנועת הפועלים המאורגנת בא“י אינה תנועת ה”פרוליטריון“. הס' העובדים היא האריסטוקרטיה ההתיישבותית. אם יש כאן פרוליטריון, הרואה את עצמו משולל ערך צבורי, הריהו בעדות המזרחיות וב”מאה שערים". הפועל המאורגן הוא מנהיג הישוב כולו מבחינת ארגונו הפוליטי. באספת הנבחרים הראשונה היו 48 אחוזים פועלים. מעמד הפועלים הוא הסוג המטמיע זרים בקרבו – קו המציין את חשיבותו הצבורית של מעמד. החוגים אצלנו אינם סגורים ומסוגרים, כי הפועל שלנו אינו בא לעולם בסביבה פרוליטרית, והמעברות בינו ובין החוגים האחרים הם מצויים יותר מאשר בסביבה ששם הפועל נולד בתוך מעמדו. הרבה יותר מהפרשי המעמדות יש אצלנו ערך בנידון זה להפרשי דורות, למלחמה בין אבות ובנים.

ג) המלחמה בשטח חלוקת התוצרת היא יסוד מוסד למלחמת המעמדות. בא“י אין מחזור נורמלי של תוצרת, ועל כן אין גם פרוצס נורמלי של חלוקה. משום כך החוגים השונים בישובנו הם מטושטשים במסגרתם, וההבדלים ביניהם הם מעורפלים. הישוב העברי בא”י אינו חי מהתנובה המקומית הקבועה, אלא מאימפורט של הון. רק ההון הנכנס הזה, הלאומי והפרטי, הוא המהווה אצלנו את פרוצס חלוקת התוצרת. וכיצד מתפתחת חלוקה זו? אם נסיח דעתנו מההון המושקע בקרקעות ובבנינים, שאינו משתתף בפרוצס התוצרת בארץ, הנה ההון זורם – ראשית – דרך צנורות ההסתדרות הציונית להתיישבות העובדים, לפקידות, לקהלית ציון וכו‘. ועוד המון גדול אחר מתקיים כאן בזכות הצירקולציה של הסכומים האלה, מהמסחר והקרדיט הקשורים בהם וכו’, ואם יש כאן חכוכים חברתיים ונגודי אינטרסים – הרי אלה הם חזיונות של “נצול קונים” ואינם מציינים כלל הבדלי מעמדות. מחוץ לשנים אלה ישנו תחום שלישי לחלוקת התוצרת, והוא המשק הפרטי בחקלאות ובחרושת. הסכום הנחלק בשטח זה בכל שנה שנה – קטן מאוד: הוא אינו עולה על 250–300 אלף לי“מ לשנה. שטח זה הוא הוא המשמש מקום לניגודי אינטרסים כלכליים. מלחמת שכר העבודה, השביתות – אלה מתחוללות בשטח זה. אם יש איש כליל-ענוה המבסס על זה את תורת מלחמת המעמדות ואומר, כי מלחמה בעד העלאת השכר זוהי מלחמת המעמדות, וממנה תוצאות להתחדשות החברה – אפשר להתפעל מענותנות זו, אך אין בה יסוד תיאורטי מספיק לבסוס התורה של מלחמת המעמדות במציאות א”י.

ד) עצם הפרוצס של התורת. גם הפרוצס וגם תפקיד הפועלים בו מעידים על אופי של ארץ וכלכלה העומדים בתקופת התהוות. מזה נובעות שתי מסקנות חשובות: 1) הסוציאליזם הא“י הוא סוציאליזם של יצרנים ולא של צרכנים. 2) לפני תנועת הפועלים בא”י אינה עומדת בשטח זה דאגה חמורה יותר מאשר הדאגה לעצם הקמת הפרודוקציה ויצירת האפרט הלאומי שלה. פרובלימה זו היא המרכזית – גם מהבחינה הלאומית וגם הסוציאלית, והיא קודמת אצלנו לדאגות פוליטיות-סוציאליות. הפועל העובד במשק קיים יכול לנהל מלחמה בעד השתתפותו בהנהלת התוצרת, אולם אנו מרוכזים בעיקר בהקמת אפרט התוצרת.

אצלנו קיימת ספירה שלמה של סוציאליזם בונה, המסורה להנהלתו העצמית של העובד. עצם קיומה של ספירה עצמית זו יוצרת יחסי כוחות כלכליים מסוימים בישוב, ומשפיעה על עמדת הפועל בתוך פרוצס התעשיה הפרטית. סולל-בונה אינו עושה אולי יותר משליש עבודת הבניין בארץ, אבל כל חברת פועלים לבנין באיזו ארץ אחרת אינה עושה אפילו את החלק האלף. משקי העובדים הם גורם מכריע בחקלאות העברית. וכשנוסד בית-חרושת פרטי לצד בית החרושת הקואופרטיבי – מוכרח זה להתנהל לפי המונרכיזם המוגבל שבתעשיה – דבר שאליו שואפת תנועת הפועלים באירופה. אצלנו כבר נוצרה בענין זה חוקה יסודית, המקיפה את כל סדרי הפרודוקציה. אינטרסים לאומיים דרשו את השלטת לשכות העבודה. פטורי פועלים אינם נעשים מתוך הפקרות. בכוון זה הגענו כמעט לידי נקודת המכסימום.

אחרי שעברנו את ארבעת השטחים הללו – אנו עומדים לפני העובדה, כי תורת מלחמת המעמדות חיה רק בתורת “עובדת-הכרה” בפסיכולוגיה של אלפי פועלים. תהום רובצת בין המציאות שבדקנו ובין ההכרה החיה בשדרות הרחבות של צבור הפועלים בא“י. אמנם היו הפרשים כאלה בין המציאות וההכרה גם בכמה ארצות אחרות. אבל הדבר היה תמיד הפוך. מארכס, בספרו “18 בריומר”, מציין את העובדה שהאכרים הזעירים בצרפת בתקופת המלחמה של נפוליאון השלישי – רוב האוכלוסין – היו מעמד מגובש מבחינה כלכלית אוביקטיבית, אך לא היתה בהם שום הכרה מבחינה זו. הם היו מעמד מבחינת עצמו אבל לא מעמד לעצמו. אצלנו – להפך. פועלי א”י היו למעמד בעיני עצמם, בטרם התפתחו להיות מעמד מבחינת עצמם. תהום זו בין המציאות וההכרה היתה בלתי אפשרית – אילו התפתחה האידיאולוגיה שלנו אך ורק מתוך תנאי המציאות של א"י. הדבר נעשה אפשרי רק לרגלי האימפורט של רעיונות.

ונשאלת השאלה – מה משקלה של עובדת-הכרה זו לגבי תפקידנו? מארכס אומר: מכריע לא מה שחושב הפועל על דרכו ומטרתו, אלא הויתו האוביקטיבית של הפועל והדבר שצבור הפועלים יהא מחויב לפעול עפ“י ההכרח ההיסטורי. ננסה לקבוע את עמדתנו מבחינה זו – מבחינת התפקידים ההיסטוריים המוטלים על תנועת העבודה, הבאה ליצור בארץ הזאת את העם העובד. אין כאן פחד מפני מלים, ברם יש לנו לשאול: מה ערכה החיובי או השלילי של הסברת ההכרה הזאת בגולה ובארץ? מבחינת הגולה – לגבי החלוץ והנוער – התשובה היא שלילית בהחלט, מתוך הכרה כזו חלוץ לא יגיע כלל למלוי תפקידו, ודרכו תוליכנו לבונדיזם או לקומוניזם. גם לנוער הגדל בסביבה אחרת אין אנו צריכים למסור את כל הקולטורה הזרה הזאת. אולם לגבי צבור הפועלים שבארץ השאלה היא חריפה פחות. אנחנו לא נאבה להעמיק הכרה זו ולקבוע אותה בחוקת ההסתדרות, ע”י קבלת החלטות והכנסת סעיפים. ברם אין זה לנו ריב בשל מלה.

ב

אם נבחון את מטרותיה של תנועת פועלי א“י – נעמוד שוב לפני כמה וכמה “עובדות-הכרה”. אחת מאלה הוא האידיאל הסוציאליסטי בתורת מטרה. גם עובדת-הכרה זו לא צמחה באופן מקורי על קרקע א”י, אלא הובאה מחו“ל. ברם אני לא התנגדתי למלחמת מעמדות – בשגם היא זמורת-חוץ – אלא משום שמצאתי אי-התאמה בינה ובין המציאות. אף כאן מתעוררת השאלה: וכי יש התאמה בין התוכן הסוציאליסטי של התנועה ובין המציאות של א”י?

הגשמת הסוציאליזם יצאה זה עשרות שנים מכלל נוסחה פשוטה, שאפשר לכללה בדוגמא אחת חדגונית. היא לבשה צורות שונות והתגלתה בחזיונות שונים – בהתאם לתנאים השונים שבכל ארץ וארץ. מובן הדבר, שתנועת הפועלים האנגלית, למשל, הרואה לפניה שתי עובדות עיקריות: א) לונדון, הלב הכספי של העולם; ב) אנגליה, ארץ המכניסה את רוב מזונותיה מחו"ל – מעמידה בתכנית הסוציאליסטית שלה בשורה ראשונה את עניין הלאמת הבנקים וענין העברת המסחר החיצוני לידי הקונטרולה החברתית. ולעומת זה בדנמרק, במקום שקיימת תנועה סוציאליסטית חזקה הנשענת על האכרות הזעירה – הולכת ההגשמה הסוציאליסטית בדרך של פתוח רשת הקואופרציה בחקלאות העובדת, בדרך חנוך חקלאי עממי וחנוך עממי בכלל. – ברם רבוי החזיונות והגוונים אינו מטשטש את תכנו של האידיאל הסוציאליסטי. תוכן זה ידוע לכל:

בחברה העתידה אין הפרט יכול להשאר בעל ושליט לנכסי האומה. החברה תטיל את השגחתה על הפרוצסים של התוצרת וחלוקתה. את הכוחות הפרודוקטיביים יכוונו קודם כל לספוק הצרכים היסודיים של העובדים, ורק אח“כ – לספוק צרכי המותרות, לפי כוח הקניה ההולך ומצטבר בשכבות השונות. ההשגחה הצבורית הזאת לא תתגשם אם לא יוצר ארגון ידוע במשק הלאומי ואם לא יושם קץ לאנרכיה במשטר החברתי. רק ע”י ארגון כזה נוכל להגיע למשטר חברתי שאין בו מעמדות.

גם בא"י עתידה הגשמת הסוציאליזם לקבל צורות שונות, אבל ההנחות היסודיות תשארנה בעין.

א"י תהיה בעיקר ארץ של חקלאות עובדת ולא ארץ חרושת מרוכזת – אפילו אם תהיינה בה כמה ערי-תעשיה. דרכי ההגשמה הסוציאליסטית יתאימו כאן הרבה יותר למסלולה של דנמרק מאשר לזה של אנגליה וגרמניה! אבל התוכן ישאר אחד, ולפנינו יעמוד אותו האידיאל החברתי.

עובדת-הכרה זו מקיפה גם את מפלגתנו. מי שעוקב את התפתחותו הפנימית של הפוה“צ מראשיתו – ימצא כי תמיד היו מצויות בו שאיפות מסוג זה – להתחדשות הסדרים הכלכליים והחברתיים בבנין א”י ע"י תנועת העבודה. במלחמת המחשבות בתוך המפלגה, כשהועמדה שאלת התוכן הסוציאליסטי של תנועתנו ומתנגדיו נדרשו לברר את תוכן השאיפה שלהם – לא נתנו אלה קונצפציה אחרת, באשר קונצפציה כזו אינה קיימת.

הפוה“צ אמר תמיד: חברה צודקת. מהו התוכן החברתי והכלכלי של סיסמא זו? בהסברת-הכללה יש מקום משום סכנת טשטוש. אציל אנגלי חושב את המשטר הנוכחי לצודק, וכן בעל המכרה האנגלי. אך הפוה”צ לא תאר לעצמו חברה צודקת כזו, אלא צודקת מבחינת האדם העובד.

הפוה“צ אמר: חברה בלי מנצלים ומנוצלים. בזה לא די. החברה צריכה לדאוג לכך שלא יהיו בה מנצלים ומנוצלים. והנה מתברר שגם במציאות הא”י לא נוכל להגיע לחיים שאין בהם מנצלים ומנוצלים אם לא נארגן בכוון זה את המשק הלאומי. הוא אומר: שאם באמת אנו רוצים בהגשמת השאיפה הזאת – מטרתנו בהכרח שתהיה חברה סוציאליסטית. לא המלה היא העיקר, אלא התוכן. ותוכן שאיפותינו הוא – הקמת חברה סוציאליסטית של העם העברי בא"י.

מה ממריץ אותי כיום לבטא את הדברים האלה? אני עושה את משלשה טעמים:

ראשית – מפני שזוהי האמת. אם רוצים אנחנו להדריך ולחנך ברוח האמת שלנו – עלינו לבטא את האמת הזאת ללא כל טשטוש.

שנית – חברים רבים במפלגה מתגאים בזה שהם סוציאליסטים, והם רוצים כי גם מפלגתם תתגאה בשייכותה למחנה הגדול המגשים את האידיאלים החברתיים האלה בדורנו.

שלישית – תנועת הפועלים הארץ-ישראלית בכללה רשאית לתבוע מכל מפלגת פועלים הקיימת בא"י את הודוי שלה מבחינת האידיאלים החברתיים.

חברינו המתנגדים להבלטת המטרה הסוציאליסטית – על פיהם שגורים כמה נימוקים שתכנם התנדף כבר והם חיים בצבור כ“שקרים מוסכמים”.

נימוק הולך ונשנה: התנועה הסוציאליסטית שמחוץ לא“י ועצם האידיאל הסוציאליסטי אינם הולמים את המדרגה המוסרית או הרוחנית של הפוה”צ. מאשימים את התנועה הסוציאליסטית בהשתלטות של כפיה, בצרות אינטרסים. בהערכה זו יש משוא פנים. מצביעים על רוסיה ופוטרים בשתיקה את הכבושים והחדושים שהגשימה התנועה הסוציאליסטית בארצות שונות. מדוע אין מדברים על דנמרק ואוסטריה? לפי דרך הגיון זה צריך היה להסיק מסקנה, שאסור לנו להקרא “לאומיים” – שכן אין כמעט מעשה חטא, השתלטות, כפיה, עריצות, דכוי ונצול שלא נעשו תחת דגל הלאומיות. ובכל זאת אנו נושאים שם זה בגאון וברמה.

נימוק אחר אומר, כי הדגשת האלמנט הסוציאליסטי תגרור אחריה התערבות מצד התנועה הבין-לאומית, וזו תפריע אותנו בענינינו ועבודתנו. אף זהו נימוק-שוא.

החששות בנידון זה מכוונות לאינטרציונל הסוציאליסטי. על האינטרנציונל עברו כמה תקופות. הראשונה היתה תקופה של עבודה חשאית ווכוחים בשאלות מופשטות. בתקופה השניה, ימי מרותם של הגרמנים, התרכז האינטרנציונל ביחוד בפעולה ארגונית פנימית. אז היה עדיין יסוד הדוגמתיות חזק בו מאוד. אולם האינטרנציונל הקיים כיום – אחד הוא לגמרי. זה מוסד פוליטי בין-לאומי, המקביל לחבר הלאומים – זה שבהסכמת כל החברים אנו עומדים תחת חסותו וקשורים אליו בקשרי מו"מ, החל מבלפור וגומר בתיאודולי. כיום נפגשים יחד באינטרנציונל זה מקדונלד, ונדרבלדה, אוטו בואר, בראנטינג וכו', – כל אלה הם באים באי-כוחם האמיתיים של העמים. חזוק עמדתנו הלאומית במוסד בין-לאומי זה – חבר-הלאומים של מחר – זוהי בשבילנו אחת השאלות היסודיות של המדיניות הציונית, מדיניות המכוונת את דרכה לא רק להיום, כי אם גם למחר.

ועוד יש אומרים: כל אחד מאנשינו מגשים את המטרה הסוציאליסטית בחייו ואין אנו צריכים להבליט אותה. – ואמנם התפתחות ישובנו אינה מבליטה עדיין את חוסר היסוד שבטענה זו. חברינו בקבוצות ובמושבים רשאים להגיד, כי הם מגשימים בחייהם את הסוציאליזם. ברם עלינו להביא בחשבון שקיום היחידה המשקית הבודדת אינו פותר את השאלה. שאיפות קומוניסטיות-כלכליות הסתמנו בקרב הימין הקיצוני בגרמניה, ואעפ“כ נלחמו אנשים אלה נגד הפועלים ברחובות ברלין. תנועת הנוער הציוני תכלת-לבן (בלוי-ווייס) שחקתה את שאיפותיו של הנוער הימני בגרמניה וסרבה להתקשר אל תנועת פועלי א”י – חיתה כלפי פנים חיים קבוציים, וגם כיום היא שואפת להקים משק קבוצי בא"י.

ויש עוד נימוק אחד שאני מעריך אותו ברצינות יתרה: טוענים, כי מי שאומר א' עתיד לאמר ‘ת’. בעלי הטענה הזאת משקיפים על התפתחות התנועה הסוציאליסטית היהודית – מהבונד עד צ’ס – ומסיקים מכך מסקנות. מבחינה זו מעניינת ועידת פוע“צ המאוחדים בפולין ושנוי החזית שחל שם כלפי שאלת השפות למן האיחוד. שארית האגף העברי של המפלגה נמצאת במצב הגנה. רואים בחוש, כביכול, כיצד קרקע העברית נשמטת והולכת מתחת רגלי המפלגה. והנה מסיקים אצלנו: זוהי דרך חלקלקות ואפשר להגיע בה לידי סתירות והכחשות. – אף אני סבור, כי יש כאן באמת סכנה גדולה, אולם במה דברים אמורים – במציאות, או נכון יותר, בחוסר המציאות של הגולה. לעמים אחרים יש מעין השגחה לאומית העומדת כתריס בפני בגידה, ולנו בגולה אין השגחה כזאת מצד התנועה הלאומית העברית שלנו. הרבה כוחות שיכלו להיות לברכה הלכו משום כך לטמיון. ישנה סכנה כזו לבודדים גם בא”י. המציאות שלנו בא“י – פנים אחרים לה. עובדה זו בלבד שעד היום, על אף כל מצבי המצוקה הקשים והגרועים ביותר, שלטו “אחדות העבודה” ו”הפועל הצעיר" לפחות ב-85–90 אחוזים של תנועת הפועלים – מראה כי המציאות הא"ית פועלת כבר כעין “השגחה לאומית”.

ונשאלת עכשיו השאלה: באיזו מידה מידה מבליטה המציאות הארץ-ישראלית סימני התהוות של חברה סוציאליסטית?

המפלגה שלנו, כיתר מפלגות הפועלים, מורכבת כיום מיסודות שונים: מתיישבים – דגנה, נהלל; פועלי מושבות – חדרה, רחובות; פועלי רכבת – בתנודה תמידית בין קנטרה ולוד; פקידים ומורים – בית-הכרם, תל-נורדוי; פועלי חרושת – נשר, נור; פועלי בנין – תל-אביב, עפולה. מה ירכז לחטיבה אחת את כל היסודות האלה? לפנים היה זה כבוש העבודה-המפעל הראשון, המפעל שהיה שייך להפועל הצעיר. אך עתה נעשה זה לקנינה של תנועת הפועלים כולה. מפלגתנו תובעת לעצמה כיום אידיאל חברתי – ציור חברתי אחיד של עתיד העם – שיספק את המשאלות הפנימיות של חלקיה השונים. וציור שיתאים לכך במלואו, זולתי זה הקשור בהגשמת הסוציאליזם – אין אני יודע.

למה נתכוונו כשיצרנו את הצורות הראשונות של התיישבותנו החקלאית, או את המוסדות המשקיים – המשביר, סו"ב, בנק הפועלים? כלום רק להושיב 30 איש על אדמת אום-ג’וני, שיחיו חיי צדק? כלום רק ליצור קבלן שתופי למקצוע הבנין? אלא אמרנו ליצור תאים שיצטרפו להויה חברתית אחת שלמה. הקבוצה היחידה או המושב היחיד אינם סוציאליסטיים ואינם אנטי-סוציאליסטיים. הדבר בא לידי גלוי ביחסים שבין יחידות המשק. לצד קבוצה עשירה באפשרויותיה הטבעיות יכולה עוד כיום להתקיים קבוצה המשוללת תנאים טובים. לעת עתה אין השאלה חריפה, כי ההתפתחות המשקית עודנה בראשיתה, אך הפרובלימה עתידה לעמוד לפנינו בהמשך ההתפתחות. בשעה שיהיו קיימים משקים למאות – לא תוכל ההויה הבודדת לתת לחברי משק אחד את ההרגשה של חיי צדק.

ואף גם זאת. בתוך המציאות המדינית של א“י נוצרים שטחים של הנהלה עצמית, והדבר מעמיד את תנועת הפועלים לפני מפעלים מסוג יצירה חברתית ופוליטית. לפי איזה כוונים חברתיים אנו הולכים במקרים כאלה? כלום לא היה ברור, כשהועמדו לפנינו בת”א שאלות של בנין בתים לפועלים וחנוך עממי – שחברינו יתנו תשובה ברוח השאיפות הסוציאליסטיות? כוון של יצירה סוציאליסטית כזו ישנו גם בשטחים שאין בהם מלחמת מעמדות.

בדמות זו אנו רואים כיום את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. חלקים חלקים ממנה מעריכים את המציאות באופנים שונים, ומתוך זה שונות גם הדרכים של החלקים הללו. אבל בשאיפותיה היסודיות – תנועה זו היא אחת ומאוחדת. זהו כוחה הלאומי וזה כוחה היצירתי-חברתי. היא שואפת לאחת – ליצירת חברה משוחררת, במובן הלאומי והחברתי כאחד.

¹

א

שאלת יחסי הגומלין בין העבודה העברית והערבית היא אחת השאלות היסודיות המתעוררות בקשר עם המפעל היהודי בארץ.

שני צדדים לפרובלימה זו. ראשית: בכל מקום בארץ אשר יד העבודה העברית אוחזת במעדר, במחרשה ובפטיש – מלוה אותה כצל העבודה הערבית הזולה. הפועל העברי בעל רמת-הצרכים האירופית, נתקל עם כל צעד ושעל במתחרו הפרימיטיבי, בן העם השכן, אשר צרכיו הם מעט יותר מאפס. לצדו של היהודי העובד שמונה שעות ומקבל שכר-יום 35–17 וחצי ג“מ חלף עבודה “שחורה” ובלתי-מקצועית – נמצא פועל העובד 12–14 שעות ושכרו הניתן לו חלק עבודתו אינו עובר כרגיל את גבול 8–12 ג”מ. ואף זאת: ההבדל בין שתי מדרגות-השכר אין יסודו בהפרשים השכיחים במשכורתם של סוגי-פועלים שונים גם בתוך תחום כלכלה אחד, כי אם במרחק העצום – מבחינת התרבות והכלכלה – המפריד את שתי האומות הא"יות אשה מעל רעותה.

שנית: אילו היה אפילו הפועל היהודי היקר פועל “נורמלי” מבטן ומלידה, השוכן בחיק “משק לאומי” נורמלי וממלא בה את תפקידו באפן טבעי – אי אפשר היה למנוע בעד התנגשות של התחרות בין פועלי שתי האומות. ברם הפועל העברי בא“י אינו נתון במסלול נורמלי כזה. הוא קודם כל עולה-מהגר. התאמצות צבור-הפועלים בארץ מכוונת להרחיב את תחומיו יותר ויותר ע”י עליה מתמדת. שנית הוא “חלוץ” הבא לא"י על מנת להסתגל לעבודה חדשה בתוך ההתישבות, כלומר: “כבוש עבודה”. כאן ההתחרות פירושה: מלחמה בעד תנאי-העליה, התישבות וכבוש-העבודה.

בפרובלימה הכפולה הזאת כלולה תמצית-השאלה של מפעל-התישבותנו. והנה הפתרון שמציעים וחוזרים ומציעים ביחוד בזמן האחרון: הארגון המשותף של העבודה העברית והערבית במסגרתה של הסתדרות מאוחדת. תעודת הארגון המשותף תהיה לשים קץ לשלאת ההתחרות עצמה ע"י פוליטיקה מקצועית משותפת ולסולו את הדרך למלחמה בעד כבוש העבודה.

פוליטיקה זו של ארגון משותף היא, כפי הנראה, אחת ההכרעות החשובות ביותר שהוצגנו בפניהן בזמן האחרון, לא זאת בלבד שהיא מטילה אותנו תיכף ומיד לתוך מערבל של פרובלימות אורגניזציוניות סבוכות מאד, אלא היא גם גוררת אחריה כמה תוצאות מבחינה חברתית, כלכלית ומדינית שאין לשער כלל את רוב חשיבותן. בכל אופן לא יהא בזה משום גוזמא אם נאמר: הקמת הארגון המשותף והמקיף של פועלים עבריים וערבים (אם היא בגדר האפשרי ) – עלולה להביא שנוי מכריע בתנועת-הפועלים בארץ ומתוך כך גם להטביע דמות חדשה על החים הסוציאליים של כל הישוב. יש איפוא צורך רב לבחון שבעתים את הפוליטיקה המתנהלת בכוון זה.

לא מספיק להטעים את הערך המדיני (הארץ-ישראלי פנימי והציוני-חיצוני) של הארגון המשותף. הערך זה מבחינת עצמו ברור ובולט לעין כל. אילו הורשינו מצד התנאים האוביקטיביים ומצד התפקידים אשר הוטלו עלינו בתחום התישבותנו להגשים כבר היום את ברית הפועלים של שתי האומות – היתה זו עובדה פוליטית חיובית ראשונה במעלה. הן ראינו בעינינו כי אותה שעה שנעשתה התחלה של הסתדרות משותפת – בין פועלי הרכבת – נתקבלה העובדה הזאת ברצון לא רק מצד הציונים הסוציאליסטיים, כים אם גם מצד מנהיגי הציונים הכלליים, ונתפרשה כאות להבנה הדדית וכפוליטיקה של הסכם ושלום. אף ראשי-המדברים של הארגון המשותף – הם בעצמם העריצו כמובן התחלה זו כבטוי הממשי היחידי לפוליטיקה של הסכם בין היהודים והערבים בארץ-ישראל. ברם הנמוקים הללו אינם מניחים בשום פנים את הדעת, שכן הערך הפוליטי של הארגון המשותף יהיה חיובי ובן קיימא רק בשעה שנוכל לומר, כי יסודו החברותי והכלכלי עומד איתן וחזק. כל זמן שלא הוכח כי ארגון זה עשוי לתת פתרון לכל אותן השאלות היסודיות של שכר-העבודה ורמת-החיים, שאנו נפגשים בהן מדי יום ביומו ושפתרונן תלוי גורלה ועתידה של עבודתנו ההתישבותית – גם הסכויים הפוליטיים תלויים על בלימה. אם ימצא שהבסיס הכלכלי והסוציאלי הוא רעוע, משמע יהיה שגם השפעתו הפוליטית מוטלת בספק. הוא עלול בתנאים ידועים לגרור אחריו מסקנות הפוכות, ותחת אשר קוינו לפתוח בפוליטיקה של הסכם עברי-ערבי, נחדד עוד יותר את הניגודים הלאומיים. התוכן הכלכלי והסוציאלי של הפוליטיקה הזאת הוא איפוא הטעון קודם-כל ברור.

גם שאלת הצורות השונות, אשר הוצעו בשביל הארגון המשותף של הפועלים העברים והערבים – תלויה בבדיקה היסודית הזאת. מיום שהתחילה מתפתחת הפוליטיקה של הארגון המשותף – נעשו מצד ראשי המדברים שלה דוקא בבחינה זו כל מיני קפיצות טכסיסיות לאורך ולרוחב. טכסיסים אלה הביאו קודם-כן במשך הזמן את הפוליטיקה לידי קפאון מבחינה מעשית, ואח“כ הנמיכו גם את שעור-קומתה של האידיאולוגיה שלה. למן הצעדים הנועזים הראשונים, שנעשו לפני שנה וחצי בערך, ועד למליצות המתונות של עכשיו – רב מאד המרחק. באופן כזה עברו על אותה פוליטיקה גלגולים שונים: ראשיתה הסיסמה המלהיבה והסתמית בדבר ארגון משותף, המשכה – האטפה של הסקציות הלאומיות במסגרת התאחדות אחת, וסופה – ההצעה בדבר הסתדרות “מקבילה” בנגוד ל”מעורבת". ומעניין לציין, שההצעה האחרונה הוצעה דוקא מצד חבר אחד אשר למעשה התעסק בעצמו בשם מועצת פועלי יפו בעניני הארגון המשותף. אם נדייק במושגים נמצא, שההצעה האחרונה בדבר הסתדרויות מקבילות היא למעשה דומה לסיסמה שאנו בעצמנו הכרזנו עליה – בתורת מתנגדים לפוליטיקה של אחד – בבחירות האחרונות למועצות העירוניות, ושקבענו לה את הנוסחה: “התפתחות אבטונומית של הסתדרויות הפועלים שלני העמים”. – גם התשובה על השאלה: מה ערך יש לייחס לכל צורות-הארגון וההצעות השונות מבחינה זו – תהא אפשרית רק לאחר בחינה של הפרובלימה היסודית. והפרובלימה היסודית עצמה היא שאלה כלכלית-סוציולוגית מורכבת: היש בכוחו של הארגון המשותף לבטל את ההתחרות בין העבודה העברית המודרנית והיקרה ובין העבודה הערבית הפרימיטיבית והזולה וליצור תנאים נוחים יותר לצבור הפועלים העברים במלחמתם בעד כבוש העבודה בהתישבות? במתן התשובה כלפי השאלה הזאת – ולא מתוך דוקטרינה מנוסחת למפרע – תלוי גזר-דיננו בדבר השיטה של הארגון המשותף.

ב

בעיקרו של דבר הרי אין לתת תשובה מספיקה לשאלה הזאת אלא תוך כדי נתוח דינמי רחב של יחסי הגומלין הכלכליים והחברתיים בין היהודים והערבים. נתוח דינמי מסוג זה לא נעשה עדיין במחננו, ואפילו לא לוקט עדיין החומר לשם כך במידה מספקת.

הברור הפובליציסטי והמדעי של השאלה היהודית-הערבית בא“י היה ערוך עד כה בעיקר – במידה ששאלה זו יצאה בכלל מגדר אידיאולוגיה ודקלום – רק מבחינה פוליטית-פורמלית או משפטית מדינית. במקרה הטוב ביותר – נטלו את הסטטיקה של המשק והחברה הערביים בא”י ועשו אותה בסיס למסקנותיהם, אף דבר זה אינו מספיק בהחלט. כאן כשרה רק שיטת הנתוח הדינמי. נקודת-מוצאה היא: במה מותנית ההתפתחות החברתית והכלכלית בא"י במובן הדינמי? התשובה על השאלה הזאת תנתן בערך בקוים הבאים.

נסיח את דעתנו מן הערך העצמי המיוחד שיש לממשלת המנדט כגורם כלכלי (בבחינת נותנת עבודה, משקיעת כספים ומקבלת רנטה מן הקרקע). העליה היהודית זורמת לתוך הארץ, מוצאת כאן כלכלה בעלת מבנה מסוים המצייתת לחוקים מסוימים של תנועה ואינרציה. היא נתקלת בארץ בחברה ילידת-המקום, בת מבנה מסוים המגלה יחסי-כוחות וחוקי-תונעה והתמדה מסוימים. הכלכלה והחברה, ילידות הארץ, עומדת בפרק ממשי של התפתחותן. והנה העליה העברית נעשית לחלק מן הישוב בארץ. היא כאילו מזעזעת את כל המוליקולות בגוף הכלכלי הזה. ההתישבות היהודית משפיעה כגורם מיוחד על הכלכלה והחברה ילידות-הארץ; היא פועלת והיא גם נפעלת. אלא שהפעולה האקטיבית עלולה להיות חזקה מן הפסיבית – בה במידה שההתישבות היהודית עולה בהרבה במובן הטכני והכספי של המשק הקיים בארץ. בשטח הכלכלה והחברה של המקום מתחיל פרוצס של טרנספורמציה, ופרוצס זה בארץ התישבות פירושו: התפוררות תכופה. המהירות, ההיקף והכוון של הפרוצס הזה תלויים בהיקף הרכוש, בכוח הפעולה הטכנית, במשק הסוציאלי והפוליטי של ההתישבות הנדחפת קדימה. מכאן מתחילה התפתחות שקוראים לה: אירופאיזציה של הכלכלה המזרחית. תנאי התוצרת בארץ, גם בחקלאות וגם בחרושת, משתנים מבחינה כלכלית וטכנית; אמצעי החבור מקבלים צורה חדשה. מתוך כך משתנים גם תנאי-השוק. נפתחים אפיקים חדשים בשביל תנועת הסחורות וכוחות-העבודה, השלשלת של היחסים החברתיים, אשר כוחם היה יפה במשך מאות בשנים – חוליותיה מתפקעות. ניתקים הקשרים בתחום השעבוד לקרקע והזיקה לכפר-המולדת. כל הבנין של מושגים מקובלים, מסורת וכללים חברתיים שנמסרו בירושה – מתמוטט בפני הצורות החדשות אשר ההתישבות החדשה מביאה בכנפיה. המבנה הסוציאלי מתערער בתוקף החברה החדשה ההולכת ומתרקמת בארץ. ומאידך גיסא – עומד הישוב הצעיר תחת השפעתם הבלתי-פוסקת של כוחות-המשק ילידי-הארץ. הרמה הנמוכה של הצרכים הרגילים בארץ, דרגות השכר הקטנות, המחירים הירודים, הוצאות-התוצרת הפעוטות – כל אלה לוחצות בכוח אלמנטרי על רמת-הצרכים השכר, המחירים, ודרגת-ההוצאות של הישוב הצעיר. ככל אשר הישוב הזה הוא דל וחסר-אונים, כן יקטן כוח-פעולתו וכן הקשה עליו המלחמה בעד כל שעל-עבודה ובעד רמת-חייו וכבושיו הסוציאליים. במידה שיתקדם מהלך-ההתישבות ובמידה שיגדל המשקל הספציפי של המפעל ההתישבותי כנגד משק הארץ–בה במידה ימעט הישוב החדש להיות משועבד להשפעה הפסיבית. יחס-הגומלין בין התופעות הללו הוא הוא הקובע בתקופת-מעבר את היחסים ההדדיים בין שתי האומות בארץ. ומשום כך תלויים בו גם היחסים הפוליטיים וגם השותפות הסוציאלית שבין שני העמים.

ג

אולם אפילו כל זמן שנתוח דינמי זה עוד לא נעשה על כל פרטיו ודקדוקיו, – אי אפשר להטיל ספק בדבר שדוקא השתלבות שני התחומים – היהודי והערבי – לאמר: משק הישוב החדש ומשק-הארץ, היא היא המולידה את הפרובלימות הספציפיות של החיים החברתיים והכלכליים בא"י. שום חומה סינית אינה חוצצת בין הגבולות השונים. גם הגבול בין שטח-עבודתו של הפועל המודרני – שכאן בארץ הוא היהודי – ובין זה של הפועל הפרימיטיבי – שכאן בארץ הוא הערבי – אינו גבול מסוים וקבוע. כל הגבולות נמצאים במצב של תנודה מתמדת ושנויים בלתי פוסקים. על השגת הגבול וכניסת האחד ברשות חברו מעידות עובדות רבות מתוך הנסיון.

ביחוד מתמיה הדבר שראשי המדברים בענין הארגון המשותף מניחים ביסוד הוכחתם נימוק כזה, שאין לו כל יחס וקשר עם המציאות של העובדות הללו, אלא נגרר כולו אחרי פיקציה של הגבלת שתי ספירות-עבודה אחת לעומת חברתה. אחד מהם כותב באופן פשוט מאד: “אין ספק כי הסיסמה: עבודה ערבית מבשק הערבי, עבודה יהודית במשק היהודי ועבודה מעורבת במשק המעורב (משק הממשלה) – היא בסיס מתאים להבנה הדדית, אם לא יביאו את הפרינציפ הזה עד לידי קיצוניות, עד לאבסורד”, אולם הוא אינו מגלה את דעתו כלל למה סברה כזאת “אינה מוטלת בספק”. ושוב אומר אחד: “הפועל העברי לא בא לרשת את עבודתו של הפועל הערבי ואין לו כל אפשרות שהיא לקחת את מקומו במשק הבנוי מלכתחילה על עבודה זולה. מקומו ועתידו של הפועל העברי אינו אלא במשק אשר יבנה במחשבה תחילה על יסודות שונים מיסודות המשק הערבי הקיים, על יסודות אשר יחזיקו ויקיימו פועל בן-תרבות”. ומאידך גיסא מבאר הכותב: “שבכל משק חדש הנבנה בארץ יתכן שתתיצב השאלה: פועלים עברים או ערביים, ובמקרה זה ברור שהפועל העברי ילחם ויהיה מוכרח להלחם על זכות העבודה העברית, כי בנפשו הדבר. כל הסתלקות, התחמקות והשתמטות במלחמה, באיזו אמתלא שהיא ובאיזו צורה שהיא, אינה אלא בגידה בתעודת-החים של הפועל העברי וחתירה תחת קיומו ועתידו”. על תורה כזאת יכולנו לחיות חיים בגן-עדן ממש. הזאת שבע והכבשה שלמה וחיה. על יסוד חוזה מיוחד עם ההשגחה העליונה של הכלכלה – יוצרו שני תחומי-מושב טבעיים, או לכל הפחות נפרדים זה מזה. רק במחלקה לעבודות-הממשלה, בהנהלת הרכבת-הדואר-והטלגרף, נוצר תחום מאושר ע"י החוק אשר בו מותר לדור בכפיפה אחת. את הפועל הערבי, אשר יראה עצמו פתאום מוצא מגבולות ההתישבות העברית, מנחמים בכך שהיחס הזה אינו נוגע אליו בתורת ערבי אלא בתורת פועל בלתי-מאורגן וזול. וחוץ מזה מסבירים לו “כי מלחמה זו לפי מגמתה ההיסתורית היא גם מלחמה בעוד הרמת מצבו החמרי והניבו החברתי של הפועל הערבי הקיים בארץ”. ואותנו מנחמים במסקנה, שאין כאן ענין של “נגודים לאומיים אלמנטריים”.

אילו היו אפילו הנחות אלו נכונות, גם אז היה בהן הלקוי המכריע שאין כוחן יפה כלל לסלק הצדה אף אחת מההתנגשויות הממשיות העלולות לפרוץ יום יום בין העבודה העברית והערבית דוקא בשעת-המעבר של עבודת התישבותנו, החשבוה לגבינו ביותר, כלומר במשך השנים או עשרות השנים הקרובות אך כלום יש צורך בראיות והוכחות מרובות כדי להראות כמה מוטעות ההנחות הללו?

חסידי הארגון המשותף אומרים, כי הפועל העברי אינו מתכוון וגם אין ביכלתו לכבוש את העודה אשר בשטח המשק הערבי. ברם, אין זה נוגע בפרובלימה כל עיקר. ההתקפה במלחמת-ההתחרות בין פועלי שני העמים תצא תמיד מצד העבודה הזולה, המופיעה תמיד כצר ואויב וכמפריעה את שווי-המשקל. אולם כל הנתוח הזה אין בו דיוק ושלמות. אפילו מהבחינה האמורה לא נתחמו כלל תחומים מסוימים, ויהא גם במידה זעומה, בין משק הארץ ובין משק-ההתישבות. כלום באותם מקצועות-העבודה אשר מטעמים ידועים–אם טכניים, כמו בבנין בטון-ברזל, או פיננסיים, כגון בבנינים הדורשים שימוש במכונות גדולות ויקרות או בבנין-גשרים – היתה בהם העבודה העברית על העליונה, סרבנו פעם לקבל עבודה בתחומם של הפועלים ערבים אצל נותני-העבודה שאינם יהודים, באמרנו שזהו כרם האסור לנו בהנאה? כלום ויתרנו פעם לקבל הצעות של עבודות בנין גדולות ע“י סולל-בונה או ע”י קבוצות קבלניות (על פי הרוב עבודות צבוריות) בתוך התחום של המשק הערבי הטהור, כגון ברמלה או בעיר העתיקה ביפו? כלום במקרה ההפוך היינו מודדים באותה מידה גם לפועלים הערביים – אילו קרבו אל מלאכת הבנין הפרטי או הצבורי בתל-אביב, בבית-הכרם או בתלפיות? לא נרתענו לאחורינו כאשר רק ניתנה שעת-הכושר לכך ליטול בידינו בבקר לא-עבות אחד את הובלת תפוחי-הזהר אל חוף-הטעינה, זו שהיתה במשך עשרות בשנים בחזקת-מונופלין בידי הגמלים הערבים ולהחליפם באוטומובילים. ואנו הצלחנו בדבר לא משום שהעבודה הזו נעשית רובה ככולה במחוז-שלטוננו, אלא משום שהאוטומוביל היה אמצעי-ההובלה המעולה מבחינה טכנית וכלכלית. ואם ננסח את השאלה לא רק בצורתה המוחשית והבלתי-אמצעית, הרי נצטרך להוסיף כי מלבד זאת חודרת העבודה העברית בדמות תוצרת החרושת – סחורות-טקסטיל, סיגריות, מלט, שוקולדה – בדרכים שונות יום-יום לגבולות המשק הערבי, ומאידך גיסא מוצאת לה התוצרת הערבית של החקלאות ומלאכת היד מהלכים ע"י צנורות למאות בתוך תחום המשק העברי הטהור, כגון ירקות, עופות, ביצים, כלי-חרס וסבון.

אולם כל זה כאמור אינו עוד עצם הפרובלימה. זו מתחילה במקום שנערכת ההתקפה מצד העבודה הזולה על העבודה העברית. “מקום עבודתו ועתידו של היהודי נמצאים אך ורק בגבול אותו המשק הבנוי מלכתחילה על יסודות שונים מיסודות המשק הקיים”. נשאלת השאלה: היכן הוא אותו הגבול של המשק “הבנוי מלכתחילה על יסודות אחרים”? שאלה זו עלולה לקבל כל מיני פירושים גמישים ומפולפלים. והחים בארץ אינם פותרים את השאלה כהוראת התיאוריה הזאת. האם הפרדסים, כרמי-הענבים והשקדים של בעל-ההון היהודי בנויים מלכתחילה על יסודות שונים לגמרי מאלה אשר העבודה הערבית שולטת בהם? מלחמתנו בעד כבוש העבודה במושבות-המטעים, הנמשכת זה עשרים שנה ועדיין לא הגיעה לגמר-חתימתה, מוכיחה בעליל שאין כל גבולות מסוימים בגדר החוק הזה. ואם אותו משק אינו “בנוי על יסודות אחרים” – מלחמה זו שאנו מקדשים בכל מושבה של מטעים מה טעמה? הן לפי התיאוריה האמורה המלחמה הזאת לא רק אסורה, אלא גם מחוסרת-תקוה. ואם המשק הזה בנוי על יסידות אחרים מלכתחילה. ואנו מוצאים בכל זאת במשך עשרות בשנים הרבה מאוד פועלים ולפרקים, בעונת-העבודה, אלפי פועלים ערביים במקומות “שלנו” – מה בצע לנו בכל הבנין התיאוריתי הזה? מה נעשה אם ביום בהיר אחד, כמו שאירע לנו פעם עם הפועלים הערביים שהיו עסוקים באריזת תפוחי-הזהב בפתח-תקוה, יבואו אלינו החברים האלה מן הכרמים “שלנו” ויזמינו אותנו בשם הארגון המשותף באופן ידידותי לקבל על עצמנו את ארגונם ולהגן על עניניהם? וכי שוב נוכל לענות להם “שישנם כוחות גנוזים ואפשרויות חבויות, המתגלים בתוקף השנויים שהם סודה של ההסתוריה?” הזאת ניתן להם תמורת דרישתם? ועוד: הרי ידוע לכל אחד שמצב הענינים הזה אינו מיוחד רק בעבודות המושבות. בתי החרושת היהודיים בעכו, שנוסדו לא מזמן, קבעו את מושבם באותו המקום הנוח והטוב והבטוח מפחד התנגשויות אשר בהצעת העבודה הערבית-מבלי לשים לב כלל לאיזה ציוני-גבול קדושים. במשק החרושת הגדול והמודרני ביותר של הארץ, בבית-החרושת “נשר”, הביאה הכנסת הפולעים הערבים (אמנם פועלים מצריים-ערבים, אבל על זה להלן) לידי סכסוך רציני מאד. מה שנוגע לעבודת-הבנין, כגון בבנין הבתים היהודיים בחיפה ובירשלים, הרי שם מצוי הפועל הערבי בשכיחות יתרה, ולא כל שכן בטבריה. אולם ביחס לתל-אביב יש לשים לב שבשכונות הישנות כגון בנוה-שלום ונוה-צדק, אנו נתקלים לפרקים מאד תכופים בחזיון של עבודה זרה בבנין. ואם נאבה להוסיף לשאלה הזאת עוד משהו – הרי נאמר שחמרי בנין ערביים, למשל, חודרים דך כל מיני סדקים וחרכים לתוך הגבול של עבודת-הבנין המודרנית בתל-אביב. הלבנה הערבית העשויה ביד הצליחה לפרקים להסיג בהתחרות את גבול התוצרת של התעשיה העברית (סיליקט וכו'). מה בצע איפוא אם אפשר לנו להוכיח לעצמנו “שאין כל ניגודים לאומים אלמנטריים” המפרידים בין האינטרסים של הפועלים שלנו ובין הערבים?

כל זה מכריע וחשוב לגבי משקנו הקויים מכבר, בשביל אותו המשק הקיים שקשה אולי לומר על איזה יסוד הוא בנוי “מלכתחילה”. לדאבוננו אין מצב-הדברים אחר גם בנוגע לזה שהולך ונוצר ואשר קובעים רק עכשיו את היסוד לו. לדאבוננו אין גם במשק ההתישבות היהודי, ההולך וגדל ומתפשט, משום תריס בפני העבודה הערבית, ואין שום חומה סינית מגינה בפני התפרצותה וחדירתה פנימה. גם כאן אנו מוצאים שני תחומי העבודה המשולבים יחד ואת ההתקפה הבאה מצד העבודה הזולה. הרי גם השנים האחרונות הספיקו לנו חומר של נסיונות מבחינה זו, ביחוד בשטח ההתישבות החקלאית-הפרטית באיזור תפוחי-הזהב. לא רק שיוכל להיות, כי בכל משק חדש תתיצב השאלה אם להשתמש בפועלים עברים או ערבים–אלא ששאלה זו מתעוררת בפועל ממש והיא מכריעה לפעמים נגד העבודה העברית על אף מלחמתנו. כשנגשים לנטוע שטחים חשים של אדמת-מטעים – על איזה יסוד יבנו מלכתחילה את המטעים האלה? חבל רק שבנידון זה יש מקום לחילוקי דעות בינינו ובין בעלי-המטעים; אולם כל המאמין שע“י אמצעי ותחבולות ארגון יעלה בידינו במקרים כאלה לדחוק את רגלי העבודה העברית, אינו אלא לקוי בתמימות יתרה. הצעת העבודה הערבית היא למעשה בלתי-מוגבלת. ואילו היה צבור הפועלים עובר בשתיקה ומקבל באהבה את הנסיון הידוע ברחובות להכניס ב”אימפורט" פועלים זולים מרמלה בשביל בנין בתים במושבה, – היה גם ענף-עבודה זה, אשר נמצא בידי הפועל העברי במסורת מסוף המלחמה ואילך, נשמט מידינו לגמרי בתוקף הפרץ שהיה הולך וגדל ונמסר מנותן-עבודה לחברו.

קיצורו של דבר, אין אנו חיים בגן-עדן. המשק הערבי יליד הארץ ודרגתו, המשק ההתישבותי העברי ודרגתו, – אין גבולותיהם מוגדרים בשום פנים. אם הארגון המשותף רוצה לנסות את נסיונו, עליו לפעול על יסוד העובדות הללו.

ד

אם נשוה לנגד עינינו את המציאות הממשית הזאת של החיים הכלכליים בארץ – יתברר לנו קודם כל, כי כל השאלה הזאת היא בעיקרה כלכלית. תמצית הפרובלימה היא בעיקר שאלת שכר-עבודה. הפעולים הערבים והיהודים נפגשים בכל מקום ומקום בתורת מתחרים. הם נפגשים זה עם זה בתורת נושאי רמת-תרבות שונה ונבדלת, ולפיכך גם בתורת מקבלי שכר שונה. בכוונתו של הארגון המשותף לבער אחרי ההתחרות הזאת, כדי להסיר גם את המועקה הרובצת על הפועל היהודי היקר ולאפשר לו את כבוש העבודה, הרי הוא מחויב קודם-כל לגשר על פני התהום הפעורה הרובצת בין שתי הדרגות הנבדלות.

והנה חסידי הארגון המשותף סוברים, כי רצוי ואפשרי הוא להרים את דרגת השכר הערבי עד כדי הדרגה העברית. תחת להוכיח שאפשר לקיים את השויון הזה במציאות. הם מסתפקים בכך שהם מראים באצבע בכל עת ובכל שעה על אחדות האינטרסים הכלכליים בין הפועל העברי והערבי. ברם, ההדגשה היתרה הזאת בדבר אחדות האינטרסים אינה מעלה כלל אם אחד מהם כותב למשל: “הפועל היהודי בעיר ובכפר מעונין בעלית דרגת-החיים ומינימום המשכורת של הפועל הערבי, בהפחתת שעות עבודתו, בהרמת מצבו התרבותי – כי בלי שנויים אלה עומד הפועל שלנו בסכנה תמידית להגרש מהמשק היהודי. וגם הפועלים הערבים עצמם יכירו סוף-סוף, ובמידה מסוימת הם כבר מבינים כיום, כי עשרים גרוש הם יותר מאשר עשרה… וכי בקביעת שמונה שעות ליום-עבודה תצמח טובה גם לו, העובד ארבע-עשרה שעה ליום…” לפנינו איפוא אינטרסים כלכליים-אלמנטריים המשותפים לפועלי כל העמים. אני מניח שאפשר להביא את ההמונים הערבים במשך רבע שעה לידי ההכרה, כי עשרים גרוש שכר עבודת-היום הם יותר מ-10, וכי מוטב לעבוד 8 שעות ביום מ-14. אולם כל מי שחושב שהוכחת אמתיות כאלה שקולה כנגד אפשרות הגשמתן והנהגתן בחיים הממשיים – אינו אלא טועה טעות הגיונית, שאינה נאה כלל לסופר במקצוע הכלכלה. ככה ממש אפשר היה לו לומר שהאכרים הברנדרנבורגיים יבינו עד מהרה, ששני מרק בעד פונט חמאה הם יותר ממרק אחד ועשרים, ושמוטב למכור יום-יום מאה פונט תחת חמשים – ואח"כ יסיק מזה מסקנה שההודאה בחכמה אלפא-ביתית זו מכילה גם היכולת להעלאת-המחירים ולהפצה יתרה של התוצרת.

ההדגשה בדבר אחדות-האינטרסים בין הפועלים – מספיקה היתה אולי במקום שקיימים זה בצד זה צבורי-פועלים בעלי דרגות-שכר שונות, אלא שהללו נוצרו ע“י נדנודים כלכליים בני-חלוף, וישנם כל התנאים הקודמים להשגת אותו השכר הגבוה בשביל כולם, ורק מפאת העדר הרצון הארגוני והכשרון הארגוני ומפאת העדר הכרת הסולידריות – מתעכבת בעיקר הוצאת הדבר לפעולה. אם אוטו בואר מניח למשל, כי בחלק מן התחום הכלכלי האוסטרי המאוחד, כגון בבוהמיה הגרמנית, ההצעה מצד כוחות העבודה מועטה בשוק, ולעומת זה בחלק השני של אותו התחום הכלכלי, כגון בבוהמיה הצ’כית עולה בהרבה הצעת העבודה על הדרישה, ומתוך זה נבראת – לפי הנחתו – המגמה להעלאת השכר במחוז הגרמני ותנועת-נדידה של פועלים צ’כיים לבוהמיה הגרמנית, עד שתבוא ההשראה במחירי העבודה, – הנה במקרה זה יכול להיות כי ההסברה בדבר אחדות האינטרסים עלולה לברוא את הנוף העיקרי ביותר למען התגבר על התנגשות של התחרות בין פועלי שתי האומות. ואוטו בואר מסיק באמת: “טוב ומועיל היה בשביל הפועלים שבמחוזות הגרמניים, אילו היתה ההצעה של כוחות העבודה במחוזות צ’כיים פחותה והשכר גבוה יותר. והפועלים במחוזות הצ’כיים יש להם ענין בכך, שהפועלים בבוהמיה הגרמנית יבוא על שכרם המלא והגבוה. הפועלים הצ’כיים מעונינים בשכרם הגבוה של הגרמנים והפועלים הגרמניים מעונינים בשכרם הגבוה של הצ’כים”. אמנם גם בדברים המנויים כאן אין הדבר נעשה בדרך כה חלק וישר, כפי שנאמר אצל אוטו בואר. אולם בכל אופן נכונה בודאי הפוליטיקה של המלחמה המקצועית המשותפת, המוצעת בזה ע”י בואר מנקודת-ראות של האינטרס העליון, והיא עשויה להתגשם בתנאי המקום ההוא, לאמר: תחום כלכלי מאוחד ששולט בו חופש-התנועה: במחוזות שונים קיימים הפרשים בדרגות השכר, שנוצר ע“י נדנודים כלכליים בני-חלוף, אלא שאפשר להביאם לידי שויון באמצעות הסתדרות מאוחדת של פועלים ובעזרת מלחמתם המשותפת בעד הטבת מצבם הכלכלי. ואני מתאר לי, שכל מה שנאמר כאן ביחס לבוהמיה ערכו נתון אפילו לגבי הפועלים החקלאיים הנודדים מפולניה ומרוסיה, שהיו מובאים מדי שנה בשנה לגרמניה, כדי למלא את עבודות העונה באחוזות האצילים הגדולות. ואף-על-פי שההפרשים בשכר בין הגרמנים, הפולנים והרוסים הגיעו ל-1:2:25, יש בכל זאת מקום לחשבו, כי מכיון שיש לנו כאן ענין עם נדידה של פועלים בעלי תרבות ודרגות-שכר נמוכות לתוך תחום של תרבות ושכר גבוהים יותר, ומכיון שבתחום הכלכלי הגרמני מכריעות מידת הפרודוקטיביות של החקלאות הגרמנית והעמדה החברותית של הפועלים הגרמנים, – ניתנה גם כאן היכולת ליצור לכל הפחות מגמה להשואת-השכר ע”י תקנות ארגוניות גרידא.

אולם הפרובלימה שאנו עוסקים בה אינה נמנית כלל על סוג זה. נניח הנחה הפוכה. נניח שלתחומה הכלכלי של פולניה היו נודדים כמה עשרות אלפים של פועלים אמריקניים או אוסטרליים, אשר דרגת שכרם וחייהם גבוהים פי כמה מדרגת השכר של המשק הפולני הארצי. עשרות האלפים של הפועלים האמריקניים ההלו מתארגנים יחד ונתקלים כמובן תיכף ומיד בהצעת-עבודה למטה משכרם מצד פועלי-הארץ. מה נאמר לכך אם הפועלים האמריקניים האלה יציעו במלוא-רצינותם להחלץ מן הפרובלימה ע“י זה, שיתאחדו עם הפועלים בפולניה לשם רמת שכר אמריקנית? את המשק הפולני ע”י תקנות ארגוניות לידי כך, שיקבל על עצמו דרגת שכר וחיים העלולה להוציא אותו משווי-משקלו, וכי קבוץ הפועלים האמריקניים לפי משקלו הכלכלי אינו יכול לקבוע את גובה שכר-העבודה למעמד הפועלים כולו.

הגורם המכריע בחריצת משפטנו זה הוא גובה שכר-העבודה, העומד בהתאמה למשק לאומי ממשי וליכלתו האוביקטיבית. משק זה הוא הוא המשמש נקודת-ראשית בהשתלשלות שכר העבודה תוך תחומו.

אמנם כיום יודעים אנחנו היטב כי אין בכלל שכר-עבודה “טבעי”, כביכול, ולא עוד אלא ששכר-העבודה בכל ארץ וארץ ובכל מחוז ומחוז – השונה גם לגבי סוגי-הפועלים השונים – נחתך ע“י קומפלקס מורכב מאד של הרגלי-חיים והרגלי-תצרוכת, וע”י גורמם בני כוח חברתי, תנאי-ארגון ותנאים פוליטיים. ואם המדע הכלכלי ואף התיאוריה הסוציאליסטית אינם נוהגים להעמיד את מצב הדברים הזה בשורה הראשונה של החקירה, הרי סבת הדבר שברוב המקרים הללו לוקחים בתורת נקודת –מוצא לקביעת התיאוריה של השכר תחומי-כלכלה קונקרטיים-היסתוריים מסוימים, במקום שדרגת השכר הנהוגה במציאות משמשת נקודת-אחיזה להתפתחות השכר העתיד לבוא. מבחינת ענינו נסתפק בהערה, כי הדרגה מבחינת הרמות הממוצעות של השכר הנומינלי, הקיימות בארצות שונות, הולכת ונקבעת בקו המקביל כמעט בדיוק לקו-הדרגה המציין את פריון-העבודה לגלגולת בארצות האלו. אם נקבע למשל כי פריון העבודה לגלגולת בסין הוא – 1, הרי בהודו הוא 1 ורבע, ברוסיה – 2 וחצי, באיטליה – 2 ושלשת רבעים, בפולין – 6, בהולנדיה – 7, בצרפת – 8 ורבע, באוסטרליה – 8 וחצי, בגרמניה – 12, בבלגיה – 16, באנגליה – 18, בקנדה – 20, בארצות הברית – 30. והנה ארצות הברית, קנדה, אנגליה ואוסטרליה הן גם הארצות ששם שכר-העבודה הנומינלי הגבוה ביורת בעולם, ולעומת זה פולין, רוסיה, הודו או סין – ששם קיים שכר עבודה נומינלי נמוך ביותר. אולם אין לגמרי ברצוננו להוכיח, שכל זה הוא בבחינת נוסחה מתימטית מדויקת, ויש להודות כי מצויים מקרים של שבירת הקו, והללו יכולים לפעמים לעמוד אפילו בסתירה לפרודוקטיביות הכלכלית – מקרים שיסודם בבגרות הפוליטית המעולה או בכשרון הארגוני המעולה של הגזעים השונים.

אולם מה שיכול להחשב לגבי התיאוריה הכללית של שכר העבודה כהנחה פשוטה ומובנה מאליה, הוא לגבי השאלה שלנו אחת העובדות המכריעות ביותר. הגובה של שכר-העבודה, שאנו מוצאים לפנינו בעת שמתחילה התישבות יהודית, אינו אלא גובה השכר הטפוסי של משק לאומי בארץ מזרחית, הדלה באוצרות הטבע, הנמצאת במדרגה נמוכה של התפתחות הכוחות הפרודוקטיביים ואינה איפוא אלא ארץ אגררית גמורה שלא נתהותה בה עדיין הדיפרנציאציה בין מעמד הפועלים השכירים ובין הפלחים עוברי-האורח הבאים לעונות-העבודה בלבד. התחום הא"יי הזה הוא חוליה מתחום כלכלי רחב הרבה יותר של סוריה, ששניהם חלק מהחטיבה הכלכלית של המזרח – זו המשתרעת בצורה אחת כמעט ממרוקו עד טורקסמן, בשנויים מקומיים קלים. שכר-העבודה במזומנים הוא לפיכך נמוך מאד בכל החבל הזה. ההתפתחות בשכר בקו-העליה – צועדת בצעדי-צב ובהדרגה, וכמעט שאינה משיגה את עלית מחירי צרכי-החיים, עליה המתהוה והולכת במידה ניכרת בכל העולם ואף במזרח זה כמה עשרות שנים. אפילו מצרים, התופסת עמדה יוצאת מן הכלל בתוך תחום המשק המזרחי הכללי בשל מי-הנילוס גידול צמר-הגפן, תנועת התירים ותעלת סואץ – אף בה בולטת העובדה מבחינת שנת 1909 (בספרו The war of steel and gold, דף 114):

“אז לא היה שום חוק תעשייתי במצרים. לאורך כל הארץ היו עובדים בבתי חרושת לכבישת צמר-גפן, שיש בהם עבודה עונתית במשך 4–5 חדשים בשנה. שכר העבודה היה נמוך כדי 7 וחצי-10 פנס (4–3 ג"מ) ליום לפועל מבוגר ו-6 פנס (שני גרוש וחצי) לילד. ילדים ומבוגרים היו עובדים לפעמים 12 שעה, בדרך כלל 15 שעה, ובכמה מקרים אפילו 18–16 שעות ליום. בעצם העונה הרותחת היו מעמידים אפילו את הילדים לעבודה במשמרת-לילה ל-12 שעה”. לגבי שנת 1926 מציין ד“ר ארתור רופין, שבדרך ממוצע קיים במצרים יום עבודה של 12 שעה ושכר של 5 ג”מ, 11 פנס, לפועל מבוגר, ו-3–2 ג"מ, 8–6 פנס, לפועלת. דבר זה כמובן אינו מכחיש את מציאותה של שכבה עליונה, אם כי דקה, של בעלי מקצוע מומחים במצרים, ביחוד במכבשים אחדים לכותנה ובמזקקות סוכר וגם בעלי-מלאכה בעבודות הבנין, שמקצתם מהגרים מאירופה ומקצתם ילידי הארץ שקנו ידיעה. הללו יוצרים מן כתה מיוחדת של מקבלי שכר גבוה, אם כי כוח השפעתם על המשק הלאומי המצרי כולו, מבחינת קביעת דרגת-השכר, קטן מאד.

לתוך תחום כלכלי בעל אופי כזה מהגר הפועל היהודי הבא מאירופה ומביא אתו רמת-צרכים אירופית ודרגת-תרבות שהיא למעלה מן הבינונית גם ביחס לארצות-מוצאו. אותו פועל הוא על פי רוב חניך סביבה בורגנית זעירה או המעמד הבינוני, ודבר זה מוסיף עוד נופך של חריפות לשאלתנו. אלמלא התגשמה העליה הזאת במסגרת של פרוצס התישבותי מיוחד, היתה לפני הפועל הזה – במידה שאין הדיבור שוב בשכבה עליונה דקה של פועלים מקצועיים ומומחים – רק דרך אחת: הוא מוכרח היה להסתגל (אם זה בגדר האפשר) לרמות השכר והחיים הקיימים בארץ. רק בתנאים הללו היה ניתן למעשה המצע להסתדרות פועלים מאוחדת, שנקודת מוצא לה השכר הנמוך המשותף, והיא יכולה לנהל מלחמה שיטתית בעד העלאת דרגת-השכר והחיים.

במובן זה ועד נקודה זו היתה הארגומנטציה של אנשי ה“אופזיציה השמאלית” – שאינם מאמינים בקיומו של ה“משק הפרוטקציוני של היהודים” ומנבאים לו את כליונו בכל יום ובכל שעה – מניחה את הדעת בהגיונה ועקביותה יותר מאשר הארגומנטציה של חברינו חסידי הארגון המשותף. אמנם נדמה לי, כי המסקנה אשר השמאליים מסיקים מתוך העובדה של ירידת המחירים היהודיים במשך המשבר הנוכחי, לאמר שהפועל היהודי-אירופי מסוגל לרדת לשפל השכר הערבי – אינה אלא מעשה פזיזות והכללה. את החולשה העיקרית של “תיאוריה שמאלית” זו יש לבקש במקום אחר. אלו נסינו להשאר בשטח ההגיון שלהם ולא רצינו להאמין בקיומו המיוחד של משק-ההתישבות היהודי, היינו צריכים להעיז לצרף ל“א” את ה“ב”, וה“ב” אומרת: בתנאים שלנו – אם נתנהל כמובן בקו הישר של מהלך המחשבות אשר לחברי השמאל – אחת היא לנו איזה כוח משך לא“י את הצבור החי כאן כיום, בכל אופן הגירה המונית של עובדים, בעלי רמת שכר וחיים אירופית, מארצות בנות דרגה גבוהה לארץ בעלת דרגה נמוכה – אינה בגדר האפשרי כלל. בתורת נדידות המונים אפשר להעלות על הדעת רק תנועות הפוכות, כגון נדידה מסוריה, הלבנון וארץ-ישראל אל ארצות הברית של אמריקה. כל אותם הפועלים שבאו לא”י עם הרגלי-חיים אירופיים – לא יחזיקו מעמד לאורך ימים במצב של קבלת סיוע בגובה של 25 גרוש לשבוע, או ברמת שכר הדומה לרמת השכר הערבית. הם יוכרחו לצאת מכאן. אם חברי האופוזיציה השמאלית מפחדים להוציא את המסקנות האל, המחויבות במסגרת התיאוריה שלהם, הרי הם נמצאים בתוך מעגל אשר לשוא מנסה תורתם למצוא בו את הרבוע.

ועל אף כל אלה השיג ושמר צבור הפועלים העברי בא“י דרגת-שכר העולה בהרבה על הערבית. הנבואות-לעתיד לא נתקיימו. ואם נשאל באיזה אופן יתואר הדבר הזה – תוכל התשובה להיות כלולה אך ורק בציון העובדה, שהעבודה העברית נמצאת בתוך פרוצס של התישבות. הפורצס ההתישבותי הזה מהווה שדה של מתיחות אלקטרית מיוחדת, היא הסביבה של משק-ההתישבות העברי בארץ, זו אינה נוצרת ע”י פרוטקטורט לאומי, אלא ע“י משחק חפשי של כוחות כלכליים בלבד, אלה דוחפים את האנרגיה, היינו את הקפיטל, בתוקף לחץ מיוחד הבא מן החוץ לתוך העורקים והצנורות של המשק. משק ההתישבות מיוסד על אימפורט של הון. כל התנועות הכלכליות המתרחשות בתחום משק-ההתישבות – בתוצרת, בחלוקה ובתצרוכת – מותנות ע”י עובדה זו – הכנסת הקפיטלים. וכך נוצרה מדרגה יחסית של קפיטליזציה על במות ההתישבות היהודית, המתנשאות על פני המישור של המשק הערבי-מזרחי. עודף הקפיטליזציה היחסי הזה במשק ההתישבות נעשה בתוך תחומו גורם להתפתחות מיוחדת וגם להספקה טכנית משוללת יותר בפרוצס-התוצרת. ודבר זה, בלוית הכוח הארגוני ורמת-התרבות והמשק הפוליטי של הפועלים המתישבים, מאפשר למשק ההתישבות קביעת דרגת שכר מיוחדת אשר גם היא עולה במידה רבה על זו שבסביבת המשק הנורמלית בגבולות סוריה­–א"י–עבר הירדן, כל זמן שאימפורט ההון של המוסדות הלאומיים (קרנות, חברות-התישבות וכו') יתפוס כאן מקום ראשי ומכריע, וכל זמן שההתחרות בשוק העולמי לא תפעל כאן את פעולת הבקורת שלה – לא מן הנמנע הוא שהכוח החברותי והארגון ישפיעו לשעה קלה על קביעת השכר בגבולות משק ההתישבות הרבה יורת מגורמים כלכליים. אותה העובדה שהלאום בבחינת עצמו מופיע כאן כמיישב, והוא מעמיד על פי רוב במרכז פעולת ההתישבות ענינים כלכליים-לאומיים או סוציאליים אשר לגבי נותן-עבודה ומשקיע כספים פרטי אינם יסוד מכריע – היא המבצרת את שכר העבודה הקולוניזציונית. האידיאולוגיה, הפוליטיקה ודעת-הקהל של הלאום המיישב משמשים כאן גורמים מסייעים שונים במעלה, אף כי הם מתגלים לפרקים כרפי-אונים לשבור את הגיון הברזל של חשבון הרווח. אין כל מקום לזלזל בערכו של כוח השפעתם, בזמן שהלאום המיישב אינו בכללו אלא מיעוט והוא מרגיש בסכנה הלאומית הצפויה לו.

שכר העבודה היהודי הנומינלי בא"י תלוי וקשור כולו באימפורט ההון, ורק במידה שאימפורט ההון מהווה את הבסיס למשקנו בארץ – יכול משק זה להוצר ולהתקיים. נמצא שאי-אפשר לו להעשות קנה-מידה לקביעת השכר בשביל כל הארץ, כל זמן שמשק ההתישבות בכלל אינו קובע את דמותו של משק-הארץ. דבר זה יוכל לצאת אל הפועל רק בזמן שיוצרו – בתורת תוצאה מאימפורט ההון המתמיד והמתרחב בפרוגרסיה הנדסית, וכתוצאה מן ההתפתחות החזקה והמזורזת של הכוחות הפרודוקטיביים בארץ הבאה בעקבותיו – תנאים כלכליים חדשים, טכניקה, פריון-העבודה, הוצאות התוצרת והמחירים של משק-ההתישבות יעשו לטכניקה הנהוגה בארץ, לפריון העבודה הנורמלי, לדוגמא של הוצאות ולמחירי-השוק. בזמן ההוא יוכל שכר-העבודה הקולוניזציוני להיות גם לשכר העבודה הארצי.

אין זאת אומרת כי אפילו בפרק ההתפתחות הנוכחי מצטמצמת השפעתו של משק ההתישבות, המבוסס על הכנסת קפיטלים, אך ורק בגבולות עצמו. שהרי בנידון זה אין משק ההתישבות חסום בפני האויר, וגם כאן מחויבת השפעתו הבלתי-אמצעית על מזק הארץ כולו. לכן יתכן שהטימפו בעלית שכר-העבודה הארצי יוחש במידה ידועה בתוקף פרוצס ההתישבות המתגשם בארץ. בזה אני מבאר, למשל, את העובדה שא“י התקדמה כבר כיום מבחינת השכר, אם גם במידה קטנה, יותר ממצרים. ברם, אנחנו אומרים שההשפעה הזאת אינה יכולה בשום פנים להכריע בשביל פינלנד. ואם אחד ממתנגדינו אומר: “נתאר לעצמנו שעלה בידינו, ע”י ארגון משותף, להרים את שכר-העבודה של הפועל הערבי במושבה למדרגת משכרתו של הפועל העברי, – היוקל ע”י כך על הפועל העברי לחדור לעבודה במושבה? כן. בזה תנטל מאת נותן-העבודה העברי במושבה טענתו האחרונה“–הרי יתכן שהנימוקים שלו נכונים מבחינה פסיכולוגית לגבי הפועלים העברים במושבות-המטעים. אולם אין בין הטענות האלה ובין האפשרות הכלכלית ולא כלום. מנקודת-ראות כלכלית עלול הארגון של הפועלים הערבים במושבות העבריות להביא אך ורק לידי התפוררותו של הארגון המשותף. כל נסיון של ההסתדרות המאוחדת לשלוט שלטון-מונופולין על שוק העבודה – יגרור אחריו בהכרח החלטה מצד הפרדסנים לחזור אל מקורות העבודה הזולה והבלתי-מאורגנת. הפועלים הערבים המאורגנים יחד עם העברים, יועמדו תחת לחץ הברירה: להדחק מתוך העבודה בכלל או לוותר על הארגון המשותף – ויהיו מוכרחים לבחור בדרך האחרונה, הסתדרות כזאת העומדת להתפורר מטעמים כלכליים, מסוגלה רק לחדד את הניגודים הלאומיים. ברם, על זה עוד ידובר להלן. לעת עתה מספיק לנו לציין, כי שכר-העבודה הקבוע ועומד בשביל הפועלים העברים בתוך משק ההתישבות – לא יהפך לשכר-עבודה של א”י כולה כל זמן שמשק הארץ בכללו לא הגיע לידי כך – לפי התפתחותו הטכנית והכלכלית – שיעשה חטיבה אחת עם שטחי ההתישבות.

ה

הברור הכלכלי הזה טעון, לשם השלמה, הוספת קוים ממשיים אחדים אשר יסכמו את הדברים.

ארץ-ישראל בתורת ארץ מיוחדת, בתורת חטיבה אחת, אינה אטומה וחסומה לגבי הסביבה, כשם שתחום כלכלי בארץ אינו חסום לגבי חברו. בכל ברורנו לעיל קבלנו בשתיקה את ההנחה, שמעבר לגבולות הארץ אינה באה כל תוספת של כוחות-עבודה שיש להביאה בחשבון אגב הערכת המצב בשוק-העבודה, כללומר עמדנו בעצם על יסוד ההנחה של “מדנית-המסחר הסגורה”. ועל יסוד הנחתנו זו הסקנו מסקנה, כי שכר העבודה הקולוניזציוני של המשק העברי עלול להקבע כשר-העבודה הארצי בו ברגע שרמת התוצרת והשכר היהודית תהא מכרעת לגבי כל התחום הכלכלי כולו. במציאות הממשית אין כמובן לדבר על הסגר כזה של הארץ. למעשה קיימת כידוע הגירה נוספת של כוחות-עבודה זולים מכל הארצות הסמוכות לא“י, היינו מעבר הירדן ומסוריה, מסודן וממצרים ². כיודע נוצר אפילו מונח מיוחד, אירוני למחצה, המציין את העליה הנוספת הזו בשם “עליה חמישית”. הקן המציין הגירה זו מסודן ומעבר-הירדן – שהיא באה מארצות אשר קשה לאין חקר לשמור על גובלותיהן גם באמצעים האדמיניסטרטיביים העולים בהוצאות מרובות. קל להשגיח על העליה העברית העוברת דרך שני חופשים ותחנת רכבת אחת, אולם קשה הרבה יותר להשליט מרות על הגירה הנוהרת בגבולות-המדבר מאל-עריש ודרך משעולי-הרים נפתלים של הגליל הצפוני. אילו גם רצתה הממשלה להעמיד משמר-ספר חמור על ידי הארצות השכנות, לא קל היה להוציא זאת אל הפועל. הקו השני המציין את ההגירה הזאת לא”י – שהיא באה ממקומות אשר למעשה אין שם כמעט שכר-עבודה במזומנים, ותושביהם חיים עוד בכלל במדרגת משק פשוט ונטורלי וברמת צרכים נמוכה מאד.

בשביל הפועלים האלה כל שכר במזומנים, כלומר היכולת לשלוט בכסף בכלל, היא אחת המטרות של חלומותיהם הכלכליים. ולכן אין כמעט גבול לאפשרויות של הצעת-עבודה למטה מן המחיר שסוג פועלים כזה נוטה להחשיב אותו. לשם דוגמא מופתית כדאי להראות על מלחמת-ההתחרות שהתחילה פתאום בעונת הבנין בתל-אביב נגד הגמלים העברים בהובלת הזיפזיף מצד בידואים מעבר-הירדן, התחרות שגררה אחריה במשך שבועות מספר נפילת מחירים קטסטרופלית בענף-עבודה זו שנכבש לא מזמן ע"י היהודים, עד שנדמה היה כי אין תקוה עוד לרכזו שוב בידינו. ברור הדבר כי במידה שהשכר הנומינלי הממוצע יעלה בארץ, בה במידה יגדל כוח המשיכה של שוק העבודה הארץ-ישראלי בשביל שכבות פולעים כאלה אשר הערך הספציפי של המטבע שונה אצלם לגמרי מאשר אצל הפועלים בני הארץ, הרגילים כבר בשכר במזומנים.

הגירה זו שאנחנו עוסקים בה נתנה כבר את אותותיה עד כה בפנות שונות של חיי-הכלכלה הארץ-ישראליים. הובלת הזיפזיף אינה אולי אלא מקרה קטן וטפל. הנהלת הרכבת ומחלקת הממשלה לעבודות צבוריות, אשר השתמשו לא פעם בכוחות-העבודה הזולים האלה מחוץ-לארץ לעבודות-הממשלה, מהוות שדה-עבודה חשוב יותר. המאורע שאירע ב“נשר”, שהובאו שם אל המחצבה פועלים מסודן וממצרים, הרי סימן מכריע יותר ומעורר הרהורים. אולם חודה השל השאלה הזאת מופנה כלפי מושבות-המטעים, ביחוד אם מביאים בחשבון שמטעי תפוחי-הזהב, הלימון המתוק והבננות יהפכו אולי לבית-קבול לעבודה חשובה ביותר בארץ. אופינית מאד היא ידיעה שפורסמה ב“דבר” מיום 18 לינואר 1926 מפתח-תקוה בשם “פנים חדשות בשוק העבודה”, ובה כתוב לאמר: “בזמן האחרון התחילו להראות פנים חדשות בשק. עם התרחבות העבודה בפרדסים הופיעו חבורות, חבורות של ערבים שחורים מעבר לגבולות הארץ, מהחורן והסודן, המתקבלים ע”י נותני-העבודה, קבוצות קבוצות במחירים נוחים מאד… מאות פועלים עברים הנמקים מחוסר-עבודה מזה ומאות פועלים זרים “הנחטפים” יום-יום בשוק מזה".

מובן שלפי שעה גם השאלה הזאת נראית רק כרמז להתפתחות בלבד. גם כאן יכול כמובן חסיד הארגון המשותף לומר, שאפילו ההמונים מעבר-הירדן ומהסודן יבינו עד מהרה, שעשרים גרוש הם יותר משנים-עשר ושנוח יותר לעבוד 8 שעות מאשר 14 שעות. אולם שאלה אחרת היא לגמרי אם אפשר יהיה להחזיק כיום בשווי-המשקל את השכר המשותף של הסתדרות הפועלים הא"ית המאוחדת נגד “גדודי-המלואים”, שהם מקורות בלתי-מגובלים ובלתי-פוסקים של פועלים בעלי דרגת-חיים פרימיטיבית. קרל מרכס, למשל, לא היה מאמין בשום אופן באפשרות כזאת. ולאמתו של דבר קשה להבין כיצד אפשר יהיה להתגבר על הפרובלימה החמורה הזאת בלי פוליטיקה אקטיבית ומתמידה, הכרוכה בהוצאות מצד הממשלה.

והנה הקו הממשי השני, שברצננו לשלב אותו בתוך התמונה הכללית: בדברנו עד כה על שכר העבודה היה נגד עינינו רק השכר-במזומנים, ז.א. גודל השכר הנומינלי. ואם ננסח עכשיו את שאלת השכר וההתחרות של היהודים והערבים מבחינת השכר הריאלי – יצא שהפורבלימה הכפולה, אשר פתרונה מוטל על הארגון המשותף, נעשית חמורה עוד יותר. מבחינת השכר הריאלי גדולה שבעתים התהום הרובצת בין היהודי והערבי בא“י. קודם כל מפאת ההפרשים במחירים הממוצעים של צרכי-החיים הקיימים בין תחום המשק העברי והערבי. אולם מכריעה בהערכת השכר הריאלי של הערבי העובדה, שברוב המקרים נמצא עוד כיום הפועל הערבי השכיר באותה מדרגה הידועה לנו מאירופה המזרחית, לאמר לא ניתק עדיין הקשר בין הפועל ובין כפר-מולדתו והמשק הכפרי של אבותיו. נתוק הקשרים המוחלט של הפועל מכבר-מוצאו חל רק בתקופת התפתחות מאוחרת יותר, בזמן חלוקת האחוזות ופירור נחלות-האכר. הפועל הערבי הא”י (מחוץ לבעלי-מלאכה מומחים אחדים ומחוץ לסוגי-פועלים אחדים של ההובלה והחוף) הוא על פי רוב פלח אשר משקו נעבד ע"י בני משפחתו או בני כפרו, והוא נודד אל המושבה העברית הסמוכה על מנת לעבוד בשכר. הוא אינו צריך להשתמש ברווחי עבודתו לצרכי-דירה, הלבשה או כלכלה, על פי הרוב הוא צובר ואוגר את כספו, ולאחר שחסך לו סכום ידוע הוא משקיע את כספו במשקו החקלאי.

מכאן יש ללמוד שקיים הבדל גדול, חשוב ועיקרי, בין השכר הריאלי של היהודי והערבי. ביסודו של דבר הרי חל המושג שכר-עבודה בשני המקרים על סוגי הכנסות שונים במהותם תכלית-שנוי. מה שנקרא אצל העברי שכר-עבודה מינימלי, זהו באמת אותו גודל ההכנסה שיש לציינו בהחלט בתורת מינימום של קיום סוציאלי בשביל היהודי בארץ – לצרכי דירה, הלבשה, כלכלה ותרבות. מה שנקרא אצל הערבי שכר-העבודה, זוהי בעצם גודל העומד מעבר למינימום של קיום זה, והוא מציין בעצם את עודף-החסכון במזומנים של הפלח-הפועל. ומכאן נובעת מסקנה חשבוה, כי ערכה הפרינציפיוני של מלחמת-השכר שונה לגמרי אצל הערבים ואצל היהודים. אין אני מסכים לאותה ההנחה האומרת, כי עלית השכר בארץ הולכת תמיד בפרופורציה שוה בשני השטחים – העברי והערבי, – באפן שאם שכרו של הערבי עלה עד כדי 100 ואח' – יוכפל גם שכור של היהודי. אין להנחה הזאת כל סמוכין. אן שום דבר העלול לאפשר באיזה זמן שהוא ובאיזה מקום שהוא את הגשמת ההנחה הזאת. התקרבות פרופורציונלית של השכר הערבי אל היהודי אפשרית במשך הזמן, אולם בתנאים שלפנינו לא יהא רישומה ניכר ביותר לא על הרמת דרגת-החיים של הערבי, אלא על דרגת-ההשקעות במשקו החקלאי ועל סכום חסכונו שנצבר בידו לימים רעים. מתוך הכרה כלכלית זאת נובעת מסקנה חשובה לגבי הערכת הפוליטיקה המעשית של הארגון המשותף. מה יקרה כאשר תתגם השואה יחסית של גודל השכר הערבי והיהודי וכתוצאה מכך יתפתח בהדרגה שווי-עמדה של העבודה העברית בהתחרותה עם העבודה הערבית, אז תתחיל אפילו דחיקת רגלי העבודה הערבית בפני העברית? לגבי הפועל היהודי השכר המשותף כשכר ריאלי הוא המינימום המוחלט של קיום; לגבי הערבי השכר המשותף כשר ריאלי הוא במידה רבה שכר-החסכון. בידו תהיה איפוא היכולת בכל עת ובכל שעה לעכב בעד פרוצס הדחקו משוק העבודה של משק-ההתישבות, או להשתמט לגמרי מן הקושיים שבהתחרות עם השוים לו, עי"ז שיפחית דבר-מה משכר-חסכונו עד כדי להיות שוב בר-התחרות, אם גם יצמצם במידת-מה את האפשרויות-חסכונו. מובן שלא יהיה נאלץ לחזור למינימום השכר הנהוג לגבי הערבים היום. די יהיה לו בהנחה של 10–25 אח' לעומת דרגת-השכר של הארגון המשותף. מלחמת התחרות בין פועלי שתי האומות תתחולל מחדש ביתר-שאת ויתר התמרמרות, אם גם בהפרש קטן יותר בשכר, מובן מאליו, שגם ההתפתחות הזאת לא תרכך את הניגודים הלאומיים ולא כל שכן שלא תבטלם, אלא להיפך תסבך אותם לאורך-ימים.

ו

סבורני שכדאי לנסות למצוא הקבלה לפרובלימה שלנו בתולדות-הההתישבות של ארצות אחרות, ולהסביר את מצבנו ע“י היקש. אין זו מן הקלות. אין כמעט שום דוגמא להתאמצות זו של עם מתיישב בעל דרגת-צרכים אירופית, שאינו אוחז בשום אמצעי-כפיה ומגמתו לעשות ארץ, שקיימת בה דרגת-שכר נמוכה, היורדת והולכת ע”י תוספת ההגירה של פועלים זולים – לבסיס של הגירה המונית והתישבות המונית. החזיון בארצות הברית, החלוקה של האומות השונות שעלו לאמריקה לסוגי פועלים ולסוגי שכר שונים בתוך מחיצת המשק הלאומי המאוחד של הברית, אין בו משום קו-מקביל כל עיקר. כמו כן אי אפשר להשתמש באוסטרליה וזלנדיה לתכלית זאת, היות והן החניקו את הפרובלימה הזאת בעודנה בעוברה ע"י פוליטיקה קנאית של “אוסטרליה לבנה”, משנראו רק אותות-השפעה ניכרים של הגירת פועלי סין והודו. כיום הזה 96,97 אח' מתושבי אוסטרליה נולדו בתורת “לבנים”, אם באנגליה ואם באוסטרליה. לעומתם ישנם 0,47 אח' שנולדו בסין, 0,08 בפולינזיה, 0,15 אח' בהודו, 0,08 אח' ביפן. ומשום שבסך-הכל עולה מספר התושבים האסיאטיים באוסטרליה בשנת 1921 ל-36,442 מהמספר הכללי 4,424,535 של תושבי אוסטרליה, ונעילת שערי ההגירה נמשכרת וקיימת, – לכן אין גם כאן כל נקודת אחיזה להשואה. אם לא נביא בחשבון מחוזות אחדים באמריקה הדרומית (קודם כל מחוזות אחדים בברזיליה), נדמה שלי השטח של מדינת אפריקה הדרומית, על שאלת העבודה שלה, הוא המקרה היחידי כמעט שיש בו משום דמיון בתנאים האובייקטיביים ובפרובלימות עד כדי להרשות לנו הקבלה. כדי למנוע אי-הבנה למפרע, יש להדגיש שאנו יודעים היטב גם את הבדלי הגורמים הפועלים בתנאי שתי הארצות, וכי אין ברצוננו לנסות כאן קונסטרוקציה פוליטית, אלא אך ורק להשוות זו לזו את נקודות הקוטב בכלכלה של שתי הארצות.

יחסי הכוחות בין הגזעים השונים במדינת אפריקה הדרומית, כתוצאה מן הקולוניזציה האירופאית, הם בערך כאלה: לעומת התושבים האירופיים במספר 621,000 היו בשנת 1891 תושבים לא-אירופיים במספר 2,779,000. יחסי המספר המקבילים הם לגבי 1911: 1,276,000 ו- 4,697,000; לגבי 1922: 1,556,000 ו-5,510,000. בין התושבים האל-אירופיים היו יוצאי אסיה בשנת 1911: 152,000, בשנת 1921 163,896. אלה, ברובם ילידי-הודו, הרויחו את מחיתם בתורת סוחרים זעירים ורוכלים הרבה יותר מאשר בתורת פועלים ובעלי-מלאכה. מתוך מספר התושבים הזה היו עסוקים בתורת פועלים שכירים (המספרים הם משנת 1918) בחקלאות:

אירופיים	54,612
ילידי הארץ	358,973
ילידי אסיה	23,671
בני צבעים אחרים	150,797

בבתי החרושת ובבתי המלאכה היו עסוקים:

אירופיים	49,918
לא-אירופיים	84,293

יחס הכוחות בין הפועלים האירופיים והלא-אירופיים הוא לפי זה בחקלאות: 1:8 בערך, בחרושת 1:1,9 בערך, במכרות הזהב 1:10 בערך.

הפרשי השכר בין הסוגים השונים הללו, במידה ממוצעת לכל הארץ קבועים באופן כזה:

לא-אירופיים	אירופיים	בשנת
(בפונטים)	(בפונטים)
35	186	1916–1915
34	185	1917–1916
38	198	1918–1917
42	218	1919–1019
46	244	1920–1919
50	279	1921–1020
48	270	1922–1921

כשם ששונה הפרופורציה בין הפועלים של הגזעים השונים ביחס לענפי-כלכלה שונים בארץ, כך כמובן גדולים מאד הפרשי-השכר במקצועות-העבודה השונים הכלולים בחשבון ממוצע זה. כך למשל מקבלים כרגיל פועלים הודיים במטעי-הסוכר שכר חדשי של 2.2.6 לי“ש (חוץ מדירתם וכלכלתם הפרימיטיבית). מכונאים הודיים מקבלים לעומת זה שכר חדשי עד ל-6 לי”ש. השויון בין פועלי צבעים שונים ובין האירופיים לא יצאה גם כאן לפועל, כמו שהזכרנו ביחס לתנאי א“י ומצרים, אלא בשכבה דקה של בעלי-מלאכה מומחים, כגון בכמה בתי-דפוס וכו'. הטבלא הערוכה לעיל מראה כמובן בברור, כי ההבדלים בדרגת החיים בין האירופיים – בעיקר אנגלו-סכסים – ובין הלא-אירופיים – בעיקר כושי-בנטו – הם גדולים יותר מאלה שבין היהודים והלא-יהודים בא”י. ומשום כך הפרובלימה שם חריפה עוד יותר.

מצב העבודה האירופית והתפתחותה נמסר בדין וחשבון של ממשלת אפריקה הדרומית במבוא לפרק על תנאי העבודה ולשכר-העבודה במדינת אפריקה, מושפעות ומורכבות בכל מקרה ומקרה מהעובדה, שהרוב העיקרי של התושבים הוא מילידי הארץ ואינו מן הגזע הלבן. לכן בזמן שבאים להוציא משפט על עניני העבודה והתעשיה צריך הלביא במנין מיוחד את מציאותה של העבודה המקומית, האסיאטית והלא-אירופית מסוג אחר, העולה בהרבה על מספר הפועלים האירופיים בארץ, כגורם פועל ובמקרים מסוימים כגורם מכריע… לרגלי מציאותן של שכבות-הפועלים הגדולות האלה – הטצמצמה עמדת הפועל האירופי בעיקר בפנת מקצועות-המלאכה הזקוקים לעבודה מומחית, שבהם מקבלים דרגות-שכר גבוהות, או במקצוע המשגיחות, הפקוח והבקורת על הפועלים הפשוטים, שמשתמשים בהם למעשה כמעט בכל פעולה בתעשיה ובחקלאות במדינה. הפועל האירופי הפשוט נתקל בהכרח ובתוקף-הענינים במחלמת התחרות עם הפועל המקומי יליד-הארץ. הוא מוכרח מצד אחד לשמור על דרגת-חיים גבוהה, ומצד שני קצרה ידו מלהשיג שכר-עבודה גבוה ומספיק. התנאים שהתהוו באופן כזה השפיעו במידה מאד ניכרת על כל שאלת העבודה במדינה, וגררו אחריהם קושיים סוציאליים וכלכליים שאין למצוא דוגמתם בשום דומיניון אחר. יש למשל באפריקה הדרומית סוג של תושבים הידוע בשם הבלתי-הולם “הלבנים הדלים”, שיש לכללם במספר רב מאד אף על פי שמעולם לא פקדו אותם במלואם… “הלבנים הדלים”, עם כל היותם מסוגלים לעבודה גופנית, הם חסרי-הכשרה מבחינת כל עבודה מומחית או מומחית -לחצאין, ואינם עוצרים כוח למצוא עבודה במלאכת-יד פשוטה בהתחרותם עם ילידי, המקום. בצורת קבוץ הם שכיחים ביותר באותן הארצות אשר בהן נמצא צבור גדול של פועלים לא-אירופיים". אפשר לעקוב את התוצאות הפוליטיות, שכרוכות היו בהתפתחות זו, בכוונים שונים. מצד אחד נעולים שערי הכניסה מטעם החוק בפני היהודים. נסיון אחר בנידון זה: מסים מיוחדים הוטלו כבר בשנת 1911 על כל ההודים שרצו להתישב ישיבת קבע בנטל. השלב האחרון בהתפתחות הפוליטית הזאת הוא כידוע בחוקי ה- Colour Bar, המוציאים מכלל העבודה המקצועית את כל הפועלים הלא-אירופיים, כדי לייחד את התחום הזה לפועלים אירופיים. ולא חשוב אם אנו דוחים את הפוליטיקה הזאת, שנושאיה העיקריים הם מפלגת הפועלים באפריקה הדרומית והאגודות המקצועיות, שהשתתפו גם הן במתן חוקי ה.Colour Bar-

בתוך ממשלת הקואליציה האחראית, או מצדיקים אותה. כל הבחינה הפוליטית של השאלה נמצאת מעבר לכל השואה ואין היא באה בחשבון בשבילנו. חשוב כאן להבליט את המניעים הכלכליים והיחסים הסוציאליים אשר הביאו, בדצק או בטעות, למתן חוקי ה- Colour Bar. המתנגדים לפוליטיקה של ה- Colour Bar – במידה שאינם נמנים על השכבות המעונינות באופן בלתי-אמצעי במקורות בלתי מוגלבים של עבודה זולה ע"י ילידי המקום – מציעים בעיקר להרחיב את שטחי-האדמה המיועדים להתישבות כושי-בנטו, כדי לשחרר בכלל את הכושים מזיקתם לעבודה שכירה, כמובן, לא חשוב לחקור כאן אם נכונה פוליטיקה זו לגבי הפורבלימה או אם היא עלולה עוד להגיר את אימפורט הכושים מהארצות השכנות, לפי החזוה טראנסואל-מוסמביק. לגבי קשר-הדברים שלנו חשוב לציין, כי אין בשיטה הזאת כל נסיון לפתור את גוף השאלה בשטח העבודה השכירה.

אחד הלוחמים הקנאים נגד חוקי ה- Colour Bar, לורד סידני אוליבר, מי שהיה נציב אי-יאמאיקה ומזכיר לעניני הודו בממשלת מקדונלד, כותב במאמרו הנקרא “חמשת הפחדים של אפריקה הדרומית” Contenporary Rreview 1927 עמוד 144): “הגורם המביא לידי חוקי ה- Colour Bar המוציאים את ילידי הארץ מן העבודה המקצועית הוא הפחד מפני ההתחרות המתגברת של ילידי הארץ עם אירופיים בשוק העבודה השכירה. סיבה זו המולידה את הדאגה, אינה יסוד הכרחי ביחסים בין אירופיים ולידי הארץ, היא בהחלט תוצאה של הכנסת משטר קפיטליסטי, העומד על צורת משק של ניצול, והוא שיצר את השוק להתחרות הפועלים. הוא לא היה מתקיים אילו חיו הלבנים והשחורים אלו בצד אלו או בהפרדה גמורה, או ביחסים פרימיטיביים ששררו זמן רב ענפי החקלאות וגידול הבהמות, כששני הגזעים נשארו במצב של מרחק קבוע בין האדון ועבדו”. התאור הזה הוא באמת מלא ענין. יוצא כי כל השאלה הזאת של מלחמת-התחרות אינה באמת למעשה “יסוד הכרחי בתוך היחסים בין האירופיים וילידי הארץ”. אילו אפשר היה ליצור הפרדה גמורה בין תחומי הכלכלה – " Segregation " של לורד אליבר – או לשמור לפחות על אותה המדיה של משמעת-השבט הפטריארכלית, באופן שיחס העבודה יהיה כיחס של זיקה טבעית מחוץ לחשבון כסף בשכר, לא היה מתקיים כל קושי. במקרה זה לא היתה השאלה נפתרת אלא מתבטלת. כמו כן היתה זו מתבטלת מאליה, אילו אפשר היה להקים במדינת אפריקה הדרומית משטר עבודה סוציאליסטי תחת שוק-העבודה החפשי. אמנם גם משטר סוציאליסטי לא יכול לקבוע הכנסה שוה בשביל פועלי בנטו ובשביל הפועלים האירופיים, שכן פריון המשק הלאומי באפריקה הדרומית לא יספיק לכך, אבל הוא יוכל באמצעים ארגוניים ליצור תחומים מובדלים בשביל סוגי הפועלים השונים. ברם כל זה הרי אינו אלא רומנטיקה או ענין שבדמיון. למעשה בנוי המשק באפריקה הדרומית על יסוד השוק החפשי. בארץ זו ישנם אינטרסים רכושניים חזקים, ואלה לא רק אינם מכוונים להפרדה גמורה, אלא גם מעונינים באופן ישר ומדעת בהכנסת עבודה מקומית זולה לתחום משקם אגב ניצול מקסימלי. כמו כן מדרכם של המשק וההתישבות הקפיטליסטיים–באפריקה הדרומית כמו בתחום המשק המזרחי, כמו בכל מקום שקיימים תנאים דומים לאלה – לפורר את החברה והמשק שנמסרו בירושה מדור לדור. ההתפתחות הזאת היא גם המכשירה פועל-בנטו, התלוש מן הקרקע, להיות למתחרה כלכלי שאי-אפשר להשיג את גבולו בהתנגשו בשוק הפתוח עם הפועל בעל דרגת-צרכים אירופית. הפרובלימה של ההתנגשות הזאת נשארה ללא-פתרון גם אחרי הערותיו של לורד אוליבר.

ז

הנה איפוא המסקנה הכלכלית שמגיעים אליה בהכרח בשאלת השכר בארץ: או הורדת שכר העבודה היהודי לגובה ערבי וארגון משותף. התוצאה: ארץ ישראל לא תהיה ארץ הגירה בשביל פועלים אירופיים, ולאחר שכמות ידועה תצא את הארץ – ישאר קבוץ מסוים של פועלים עברים-אירופיים בתוך הסתדרות פועלים שתהא ברובה המכריע ערבית; או: ארץ-ישראל תשמש מרכז עליה והתישבות בשביל פועלים עברים-אירופיים, ואז יתקיימו שני תחומי-כלכלה ושתי דרגות-חיים המשולבות אחת בחברתה – כל זמן שהישוב היהודי לא יהיה לגורם הכלכלי המכריע בשביל כל הארץ. על אף אמונות-הבל הנפוצות כיום בתנועת-הפועלים שלנו – התחומים השנים הללו לא רק יכולים אלא גם מוכרחים להתקיים. היוצא מזה שארץ-ישראל תכיל במשך עשרות בשנים שני צבורי פועלים השונים זה מזה בדרגת תרבות וחיים: האחת בקנה המדיה של ההתישבות המודרנית והשניה בקנה המידה של משק הארץ, זה שילך ויטמע במהלך האבולוציה של מפעל-ההתישבות ויסתגל לאיו. בזה מנוי וגמור, שהארגון המשותף אין בכוחו לפתור את אותן השאלות שלשמן נוצר מכלתחילה דוקא בתקופת-המעבר שאנו נמצאים בה.

לאור הברור הזה יובן למה הועמדה שאלת הארגון המשותף על הפרק בא“י בענף מיוחד דוקא, זה שבדרך כלל אינו עומד בשורה הראשונה של עבודתנו: בשטח העבודות של ממשלת הארץ. הסוג הזה מכיל קודם-כל את הפועלים העסוקים ברכבת, בדואר ובטלגרף – שכן ביתר ענפי-העבודה הממשלתיים, ביחוד הכבישים ושמירתם, שכר העבודה שנקבע ע”י הממשלה בשביל פועל בלתי-מקצועי קרוב היה במידה כזאת לשכר-העבודה של הערבי, שההתחרות מצד העבודה העברית ברוב המקרים לא באה לגמרי בחשבון. בשטח זה של עבודת הרכבת והדואר מכירה אמנם הממשלה בדרגת המשכורת ותרבות מיוחדת לגבי פקידיה הבריטיים, אך אינה מכירה בהפרש שבין היהודים והערבים, הנכללים ע"י האדמיניסטרציה בשם השוה והכולל “נייטיבס”. כאן נקבע איפוא למפרע שכר עבודה אחד ומשותף בתוקף תקנות אדמיניסטרטיבי הזה עדיין שאלת הארגון המשותף אינה נפתרת בלי כל קושי. כל אותם הנסיונות המעשיים אשר נתנסינו בהם בנידון זה, ביחוד בזמן האחרון בחיפה, הוכיחו את הדבר למדי. התלבט בבהירות, כי עבודה משותפת של פועלים, הנבדלים כל כך מאלה במצב-חייהם ובהרגליהם, בעולם מושגיהם, בבגרות הכרתם הפוליטית, – דוגמת הפועל העברי והערבי – מוכרח עוד ימים רבים להתקל במעצורים חמורים בתוך מסגרת של הסתדרות מאוחדת. מלבד זאת התברר גם כאן, כי הפועל הערבי שלבו יותר אל תועלתו הכלכלית הבלתי-אמצעית והאגואיסטית – כפי שמתאים באמת לחוג-מושגיו ולמזגו – יענה באי-אמון מופרז ובפריצות גדרי הסתגרות על כל מה שיעכב בעד תוצאות חיוביות מידיות של הפוליטיקה המקצועית. במקרה כזה יקבלו אי-אמון והיציאה מההסתדרות בהכרח הענינים צורה לאומית, ויועברו לשטח ניגודי האינטרסים הלאומיים, כפי שהביאו למעשה גם המקרים בין פועלי הרכבת. אולם אם נעלים עין מהקשיים הפוליטיים והפסיכולוגיים, הכשלונות הארעיים והסכנות – יצא לנו שכאן ניתן לפחות, כפי שהסברנו, הבסיס הכלכלי בשביל ארגון משותף בתחום פועלי-הממשלה.

הבסיס הזה אינו קיים מחוץ לגבולות השכר האדמיניסטרטיבי המאוחד. מה איפוא יכולות להיות התוצאות, אם על אף העובדה האלמנטרית הזאת יעשה הנסיון, ויהא גם מתוך טעמים פוליטיים נאים ביותר, לדחוק את ההתפתחות העתידה של תנועת הפועלים הא“ית לתוך מטת-סדום של הארגון המשותף? נסיון כזה יעורר בהכרח סתירה עמוקה ומתמדת בין הפוליטיקה של הארגון המשותף ובין הגורמים הכלכליים המונחים ביסודו. יוכל היות שע”י תכסיסי-הפתעה יזכו המנסים באי-אלו הצלחות ראשונות ושטחיות במלחמה המקצועית. יוכל גם היות שהתוצאות החיוביות הללו יתקיימו זמן מסוים בשכבה עליונה דקה של פועלים מומחים ובעלי-מקצוע ביחוד בסוגים אחדים של בעלי-מלאכה (כגון נגרות, בנין או מסגרות) – שכן ההצעה מצד עבודה מקצועית מומחית מוגבלת היא, לפי הערך, בין היהדוים כמו בין הערבים בא"י. אולם אי אפשר להניח שיתכן לנהל פועלה מקצועית בהצלחה לאורך ימים בשעה שזו מתנגדת לעובדות הפשוטות ביותר של המשק בארץ. מחוץ לשכבה עליונה של בעלי-מלאכה – עלולה הפעולה המקצועית של ההסתדרות המאוחדת להביא לידי כך, שנותני העבודה יחדלו לגמרי לבוא במשא ומתן עם פועלי עבודה מאורגנת וישתמשו אך ורק במקורות העבודה בלתי מאורגנת והזולה לגמרי, העומדת לשרותם בשפע רב כאות-נפשם. מבחינה זו נידון הארגון המשותף שתשמט הקרקע מתחתיו בכל שעת משבר. אולם הרי גם לגבי הפועלים רק ההצלחה בפעולה המקצועית היא היא שיכולה להיות היסוד המוצק לארגון המשותף. במקרה שההצלחה הזאת לא תתגשם או תתמהמה לבוא, או שלא תהא בת-קיימא בשביל בני הברית הערבים, – עלול בית-הקלפים הזה לההרס. אל נא נשכח שההסתדרות המאוחדת לא תוצר מלכתחילה כמקיפה הכל, אלא היא תוכרח לכבוש לה לאט לאט את חוג-שלטונה. ודבר זה לא יתואר אלא בזמן שההתפתחות הכלכלית הולכת בקו המתקרב לפוליטיקה שלה עו שהיא מאפשרת אותה לפחות. ואם לא כך יהיה הדבר – הרי בהכרח שגם במסגרת ההסתדרות המאוחדת ישאר תמיד הפועל העברי בפני סכנת האפשרות – הנתונה בהחלט מטעמים כלכליים – להיות מוצג חדשות לבקרים לפני העובדה של הצעת עבודה למטה מן המחיר, וזו תנעל דלת בפני כל התבצרות של העבודה העברית, או תזעזע אותה גם באותם הגבולות שנכבשו כבר על ידה. הפועל הערבי לא ישתחרר לעולם מן ההרגשה הקשה, שהפוליטיקה המקצועית חסרת-ההצלחה של ההסתדרות המאוחדת אינה אלא פוליטיקה של אינטרסים לאומיים עוטיי-מסוה, שמטרתה בעיקר לדחוק את רגליו. הפועל המאורגן בכלל יהא נתון תמיד תחת לחץ הצעת-העבודה הזולה מהרחוב ומגבולות-הארץ, ממקורות בלתי-פוסקים של עבודה בלתי-מאורגנת. כל הניגודים הללו עלולים לפוצץ בעל-כרחנו את ההסתדרות המאוחדת מבפנים.

ואז מוכרח להופיע חזיון אשר קשה להעלים עין מן התוצאות החמורות הכרוכות בעקבו בתנאי-העבודה שלנו. כל פועלה שלא תצליח, כל שביתה שלא תנצח, כל השתדלות-שוא אצל הממשלה – יכולה לההפך למקור חדש של משטמה לאומית, של יצר-רע ותאוה לאומית. כפי שוהכיח אוטו בואר בספרו היסודי לשאלת הלאומיות – כל התנגשות סוציאלית וכלכלית בין פועלים בעלי סוג שונה מתרוקנת, בתנאים כאלה, מתכנה הסוציאלי והכלכלי ומופיעה בצביונה הלאומי. ניגודי האינטרסים הכלכליים מוכרחים להיהפך למלחמה לאומית. ע“י הנגוד הלאומי הם מקבלים דמות מוחשית וממשית בשביל כל אחד, אפילו בשביל האדם הפרימיטיבי ביותר המחוסר אידיאולוגיה והבנה עיונית. הארגון המשותף לא זה בלבד שלא יהא בכוחו לפתור את שאלת ההתחרות בין העבודה העברית והערבית ע”י השואת דרגת-השכר הערבית אל היהודית, אלא הוא עלול להעמיק ולהרחיב עוד יותר את התחום בין הפועלים של שתי האומות בא"י לאורך ימים. והתפתחות זו היא חמורה מבחינת הפוליטיקה הסוציאליסטית. משום שדוקא היא יכולה להביא ניגוד ופירוד לבבות בין פועלי שתי האומות, ז. א. בין הקבוצים העיקריים של כלל העובדים.

רק אם יהיה בנו די עוז להסיק את המסקנה מן העובדות הכלכליות, יעלה בידנו להסיר את עוקצה של התנגשות ההתחרות עד כמה שאפשר, או להקהות לפחות את חריפותה הלאומית-פוליטית. המסקנה היא פשוטה: כל זמן שקיימות שתי דרגות-שכר כאלו בא“י, כל זמן שמשק הארץ ומשק ההתישבות אינם חטיבה אחת – מוכרחה גם התפתחות תנועת הפולעים של שני העמים להמשך בשני שטחים נבדלים באופן אבטונומי. שתי הסתדרויות פועלים מקבילות, אחת עברית ואחת ערבית, אשר כל אחת פועלת פעולה עצמית ומתפתחת מתוך עצמה, הן הן המתאימות בתקופת מעבר בתורת צורה חיצונית לפועלי א”י. לא חשוב כאן השם. העיקר הוא כי שתי הסתדרויות הפועלים הלאומיות תצאנה כל אחת מנקודת מוצא שלה; לשם כך הן תובעות התפתחות אבטונומית. העיקר הוא שלא ינסו לכללן בשם כולל אחד, שאין למצוא אותו מטעמים כלכליים דוקא בעשרות השנים של תקופת-המערב. הסתדרות הפועלים הערבית צריכה לצאת מנקודת-היסוד של תנאי-החיים שבהם נתונים הפועלים הערביים, היא צריכה גם להתקשר עם עולם-המושבים השכיח אצלם, ומנקודת התחלה זו ליצור שיטת פוליטיקה מקצועית המסתגלת לתנאים הקיימים. בצאתה מנקודה זו תוכל אולי – ע"י חנוך ממושך ועבודת-ארגון – להגיע בהדרגה לידי כך, לאט את הדרגה, להביא רגולציה בתנאי-הניצול של הילדים והנשים – הסימן המובהק של כל משק מזרחי – ולהתאימם בהדרגה למידה אירופית.

הסתדרות הפועלים העברים בא“י נקודת מוצאה שונה כמובן בכל פרט ופרט, דרגת-החיים, גובה-התרבות, מידת הבגרות הארגונית והפוליטית – כל אלה אירופיים הם לגמרי. מתכנית פעולתה יהא בראש וראשונה לקיים ולחזק את הדרגה הזאת בתוך ההגירה הרחבה ההולכת ושוטפת נגד הסביבה הכלכלית, עד שבמשך ההתפתחות תעשה למידתה ולקנינה של כל הארץ, על יד הפעולה המקצועית ולפניה – נצבת הפרובלימה הכללית של התישבות-הפועלים במלוא שעור-קומתה, והיא הקובעת את אופיה ונקודת-מרכזה של תנועת הפועלים העברים בא”י. התפקידים הנובעים מזה יוכלו להתגשם רק ע"י פעולה מיוחדת של ההסתדרות העברית. כל זה, כמובן, אינו מוציא מן הכלל יצירת מוסד בשביל אותם התפקידים המשותפים כבר כיום לפועלי שני העמים–הכוונה קודם כל לעמדה משותפת כלפי ממשלת המנדט בשאלות אלמנטריות אחדות, כגון חוקת-העבודה, ההבטחה הסוציאלית והגנת-הילדים – מוסד שישמש קשר בין שתי הסתדרויות-העובדים האבטונומיות ויאפשר מעשים משותפים. אפשר גם לשער, כי במידה אשר יתקדם המפעל ההתישבותי ובמידה שיתפתחו הכוחות הפרודוקטיביים בארץ – יתרחבו תחומי-פעולתו וסמכותו של הועד המקשר הזה. אולם אז יבואו התקדמות האיחוד וצמצום האבטונומיה של ההסתדרויות הלאומיות כתוצאתה של התפתחות אורגנית, ולא כתוצאה של מעשה-מרכבה פוליטי, שכולו רק יליד-הרצון.

יאמור האומרים כי כל זה אינו פותר עדיין את שאלת-חיינו, את שמירת העבודה העברית המודרנית והרחבת עמדותיה ע“י עליה, התישבות וכבוש עבודה. וכך הוא הדבר באמת למעשה, משום שאין לפתור כלל את השאלה הזאת ע”י תכניות ארגוניות וחכמת טכסיס פוליטי. השאלה היא בעיקרה כלכלית, וכל נסיון למתן פתרון בשטח זה צריך להזדיין בכלי-זין כלכליים. התכנית הקונסטרוקטיבית לכך תהא בנויה – לפי דעתי – לימים רבים על יסודות כאלה:

א) העלאה מקסימלית של השכר העברי הריאלי.

מתוך דרגת-שכר נומינלית מסוימת – ואם גם נמוכה – צריך יהיה לסחוט את מידת-התועלת הגבוהה ביותר לשם הרמת תנאי החיים הממשיים.

דבר זה כולל בתוכו מצד אחד פוליטיקה סוציאלית רחבה להקמת דירות, יצירת שכונות פועלים בסביבת העיר והקמת משקי-עזר בשביל הפועלים החקלאיים במושבות, מהצד השני – התנגדות לאותה הפוליטיקה הכללית הפזיזה, הרוצה להעלות את הוצאות צרכי-החיים ע"י שיטת מכסי-הגנה פשוטה ופרימיטיבית.

ב) העלאה מקסימלית של הפרודוקטיביות הטכנית והכלכלית בעבודה העברית.

דבר זה כולל את כל הקומפלקס החשוב של פוליטיקה לבי התוצרת שלנו להבא, בכל ענפי העבודה התלויים בהכשרה מקצועית איזו שהיא; שימוש באמצעים המבטיחים את פריון העודה המקסימלי בכמות; השבחת איכות התוצרת; בשטח העבודה הפשוטה הבלתי-מקצועית: החלפת עבודת-ידים במכונה עד כמה שאפשר.

ג) סגירת גבולות הארץ בפני הגירה ללא-בקורת של עבודה זולה.

את הקשיים של הפקוח הזה תארנו כבר לעיל בקוים קצרים. ברם, כמה שלא יהיו גדולים – אין לשכוח כי בלי תכנית להרחקתם אי-אפשר יהיה לפתור את השאלה, ביחוד כשמצפים להתפתחות כלכלית חזקה יותר לעתיד לבוא.

¹

במאמרו של אליעזר יפה – “לקראת ועידתנו החקלאית” – הנושא העיקרי הוא: חברת “ניר” ודרכי הגשמתה.

והנני להקדים כי לעיקר המסקנות, אם כי לא לכל הפרטים שמסיק א. יפה, אני נוטה להסכים; אף אני חושב שתכנית “ניר” וההצעה להגשמתה, באותה הצורה שניתנה לה ע"י מפרשיה ומתקיניה, היא תכנית-בוסר. אחת מאותן תכניות-הבוסר המרובות ההולכות ונוצרות בקרב הסתדרותנו, שרוב אנשיה חסרים – במחשבתם ובפעולתם – מרכזי-עצירה, כפי שאומרים הרופאים. ובכן, לא בנידון זה באתי לחלוק על דברי יפה.

אולם גם זה מופיע בדברי בעל המאמר באור כללי מיוחד, ונוסף לכך מקדים א. יפה למסקנותיו ולהצעותיו הממשיות כמה סעיפי-הקדמה, שיש בהן מן הבחינה ה“פרינציפיונית”, כביכול. לגבי אלה חובה להתעכב בהערות אחדות.

א. הקדמתו הראשונה של א. יפה מכוונת לשאלה ה“אידיאולוגית” המסובכת של הלאום והמעמד. אולם בעל המאמר משתמש כאן בשיטת בירור מיוחדת במינה: הוא נועץ מקל באדמה, עוטה עליו בגדים, שם כובע על חודו – ואחרי עמל זה הוא קם עליו להרגו. אולם ההורג דחלילים אינו פוגע עדיין בחיים.

והנה בבחינת דחליל כזה הוא תאור “הזרם המעמדי” בפי א. יפה. האם מצד האמת מוצדק לומר – ואיני חושב שח' יפה מתכוון בדבריו לאותו קומץ האנשים התלושים מקרקע א“י, ממש כמו שהם תלושים מקרקע רוסיה, ואין להם כל השפעה מכוונת בהסתדרות והם רק משחקים את משחק ה”אנטי-לאומיות" – שאנשי “הזרם המעמדי” אינם “רואים את עצמם בנים לכל העם העברי” אלא “רק למעמד העובדים העברים”? האמנם ישנם כאלה בתנועת הפועלים שלנו, מחוץ לאותו קומץ אנשים קטן? האם מותר מבחינת המציאות להניח, שאליעזר יפה “לא יסכים לצאת מאחוות כל המעמדים של לאומו, כדי להכנס לברית הבין-לאומית של מעמד הפועלים” – והללו, ה“מעמדיים”, חושבים, כביכול, לפרוץ במשהו את גדר חייהם הלאומיים ע"י השתתפותם בפעולות העזרה ההדדית בתחום האינטרנציונל הסוציאליסטי? האם באמת יש ממש בדבר, כי הללו “כיום הזה עודם פעילים בשדנו הלאומי”. כאילו יש משען להשערה, כי ביום מחר יהיו מוכנים לעזוב את שדנו הלאומי ולהחליפו בשדה פעולה אחר!

זהו דחליל. אולי צודק אל. יפה באמרו: “שתי ההשקפות האלה (כפי שהוא מתאר אותן) אינן יכולות בשום אופן להתאחד”. אולם לאשרנו ההשקפות האלה אינן קיימות במציאות צבורנו בארץ, ולא הן המבדילות בין הזרמים השונים שבקרבו. יש אולי יסוד להרבה דאגות וחששות; אולם לחשש ולדאגה, שהפועלים העברים בא"י (בתשעים וחמשה אחוזים) יראו את עצמם לא כבנים לעם העברי ולא יעמדו על משמר המפעל הלאומי – לדאגה כזאת אין, לדעתי, כל יסוד.

ואם יש להלחם בהפרזת ה“מעמדיות” בתוכנו, הרי לא זהו השטח למלחמה. עד כמה שאני רואה תוכן בה, שטח חלוקי-הדעות בתנועתנו משתרע, כמדומה לי, בכוון אחר. יש מקום לדון על רבוי מוזר ומזיק של הפרזיאולוגיה המעמדית. הנזק היוצא ממנה הוא לא במעשי בגידה לאומית, כביכול, אלא בזה שהפרזיאולוגיה גורמת להערכה לא נבונה ומנופחת לגבי המציאות הלאומית שלנו. יש בינינו הרבה חברים – ואני חושב אותם לבני הלל, ענותנים בני ענותנים, המוכנים השכם והערב להכתיר את עשרים אלף הבחורים והבחורות מעם ישראל, שעברו לחיי עבודה מתוך התאמצות חלוצית, ואת כל מעשיהם ומפעליהם – בעטרת תפארת של המעמדיות. התיישבות מעמדית, מדע מעמדי, אמנות מעמדית, הון מעמדי, ועל אחת כמה וכמה פוליטיקה מעמדית. ומכיון שרצונם של חברים אלה הוא להבליג על הלקויים הגלויים במציאותנו הלאומית ולהתנהג כ“גדולים”, הם נוטים לזלזל בעובדות פשוטות. והעובדות הפשוטות אומרות, כי אין עדיין בארץ זו משק לאומי עברי, מפותח ומסועף, החי את חייו העצמיים, כי מחזור התוצרת הכלכלית במשק זה עודנו מלאכותי במידה רבה וניזון מכוחות חוץ מלאכותיים, כי עשרים אלף עובדים אינם אלא גרעין לתנועת פועלים וכי דרכי בנין למשק וחברה יהודית אין להכניס במסגרת של שיטות מקובלות ורגילות. והנה הללו טוחנים ולועסים את הפרזה המעמדית ומעלים אותה גרה – ומכאן נובעת הערכה מוטעת ומוגזמת לגבי המציאות היהודית בארץ, ומכאן נובעים גם כמה מעשים שאינם מתאימים למציאות זו, והשפעתם על מהלך עבודת הבנין היא לפעמים בלתי רצויה ובלתי חיובית לגמרי.

מבחינה זו ודאי שיש להתנגד להתגברות הפרזה המעמדית, זו שבזמן האחרון היא הולכת ונעשית ללחם חוקנו, לחם רוחני קלוקל שאין בכחו להזין את תנועת הפועלים במפעלי-יצירתה.

ב. ההערה השניה בהקדמת אליעזר יפה מכוונת לחזיון הרכוז המיותר המתבלט בתוך ההסתדרות. הוא רוצה להבליט את הקוים השליליים שבצנטרליזציה זו ולהזהיר בפני הסכנות הכרוכות זה. מגמתו זו היא בלי כל ספק מיוסדת ומוצדקת. אולם למה מביאה אותו מגמתו הנכונה הזאת?

הוא יוצר ממנה תיאוריה שלמה בדבר היחסים שבין כפר ועיר – עיר המתאוה להשתלט על הכפר, למצוץ את דמו, לנצלו ולשעבדו. בנידון זה אין אל. יפה מהסס אפילו מלתמוך את דבריו בדוגמאות “בין-לאומיות”, שהרי “בכל העמים ובכל הארצות” יעמול עובד האדמה למעלה מכוחות אנוש ואת כל עמלו תקח לה העיר, “היא לא תדע שובע ותקח לה לשלל גם את נפש הכפר וחופשתו”.

אין כל צורך לחקור, אם תורתו זו של אל. יפה צודקת כהנחה כלכלית והיסטורית כללית, אם לא היו בהיסטוריה תקופות, תקופות רבות-דורות, שבהן היה כוח הכפר עדיף מכוח העיר, ואז ראו לעצמם העירוניים המסכנים חובה מרה לשיר את שיר הניצול והשעבוד. אולם בנוגע לא“י ולהתיישבות העובדים – הרי אין לה בודאי לתורה זו שום אחיזה בחיים. ואשר לנצול הכלכלי של הכפר ע”י העיר: סבור אני, ששדה נצול זה לעת עתה מצומצם כדי הביאו בחשבון. וניצול רוחני? אני חושב, שגם העובדחקלאי שלנו וגם העובד העירוני – שניהם כאחד ניזונים ממקור רוחני אחד: הרעיון הלאומי והחברתי הגדול המונח ביסוד כל עבודתנו בארץ, כבוש העבודה ובנין חברת העבודה העברית, ואין להכריז עליו כעל מונופולין ל“מעמד” אחד בין הפועלים.

ואם קיים החזיון של הצנטרליזציה הבלתי פוריה בפעולת ההסתדרות ואם הוא פועל את פעולתו המזיקה – הרי צריך לציין שהוא מקיף את כל המוסדות ואת כל ענפי פעולתה של ההסתדרות. אין בנידון זה שום הבדל בין פעולתם של מוסדותינו ומשקינו החקלאיים ובין מוסדותינו ומשקינו העירוניים. הצנטרליזציה המופרזת באה לידי בטוי ברור במועצות העירוניות ובפעולת האגודות המקצועיות בערים; היא לא פסחה על “סולל בונה” לכל הפחות בפרק הראשון לעבודתו; היא הטביעה את חותמה השלילי על “המשביר”. אם יש להלחם בנטיה האמורה – ואני חושב את המלחמה הזאת לנחוצה – הרי שיטת המלחמה היא כל עבודת ההסתדרות, ולא בשטח התיאוריה של אליעזר יפה, זו המעמידה את כל הפרובלימה על תאות השלטון של העיר לגבי הכפר והחקלאות.

לעומת זאת כרוכה סכנה בתיאוריה זו עצמה של א. יפה, אם כי שלא בכוונתו. אחד היסודות של תנועת הפועלים שלנו, כפי שהתפתחה בתנאי הארץ עד היום – שהיא מקיפה וכוללת בקרבה את מחנות העובדים לכל מקצועותיה וענפי-עבודתם. היא מכילה עד היום הזה את הפועל החקלאי ואת הפועל העירוני, את המתיישב ואת המורה, את העובד ברכבת ואת העובד במשרד. יסוד זה של תנועתנו הוא קו מיוחד לה, קו המבדיל בינה ובין תנועת הפועלים בהרבה ארצות אחרות, שבהן רובצת תהום בין הכפר והעיר, בין הפועל במקצוע זה וחברו במקצוע אחר. חסד הגורל הוא, שתנועת הפועלים העברים בא“י נשמרה מראשיתה עד היום הזה מסכנת התפוררות שכזאת. היא הצליחה לשמור על שלמות צבור הפועלים בכל ענפי המשק העברי השונים. אולם ברור למדי שיחד עם התרחבות המחנה, עם רבוי הגונים והמקצועות, עם התערות העובד בענף המיוחד לו – ילכו הלוך והתבלט גם אצלנו ענינים קבוציים איגואיסטיים. ואנו נצטרך במשך השנים הקרובות לבער אחרי הנטיות האלה, כדי להגן על אחדות התנועה וכוחה המשקי והחברתי. והנה באה תורה מעין זו המתגלה בדברי החבר יפה, מקימה מחיצה בין העובדים בכפר והעובדים בעיר ומשבשת ע”י תאור נרגז של סכנות מדומות את יחסי האחווה בין כל חלקי צבור הפועלים.

רחוק אני מלקדש את “המצב הקיים” בהסתדרות ובמוסדותיה. אולם כאן, באחדות זו, טמון ערכה החיוני של תנועת העבודה בארץ. מאמין אנכי, שדוקא צבור העובדים החקלאי בא"י, שאינו – כנהוג “בכל העמים והארצות” – החלק המפגר של מחנה הפועלים, אלא להיפך החלוץ שלו; שדוקא הפועל החקלאי העברי, שאינו פחות “סוציאליסטי” מחבריו בעיר והוא מפותח יותר מבחינת הכרתו הלאומית והחברתית – יבין את הערך החיוני הזה ויעמוד גם להבא על משמר הגנתו.

ג. ועוד מילים אחדות לעצם ענין “ניר” והגשמתו. אף אני מתנגד לתכנית “ניר” גופה, כפי שניתנה לפנינו. אני מתנגד לה מפני שאיני רואה בה תכנית לסוציאליזציה, כלומר, להעברת המשקים הפרטיים לרשות החברה כולה, אלא תכנית להעברתם לרשות ההסתדרות – אמנם ההסתדרות פועלים, אבל בכל זאת הסתדרות, גוף בודד הפועל בתוך החברה. אני מתנגד לה, מפני שהיא נועצת את המקל בקצהו ההפוך – ואילו שימשה אפילו תכנית לסוציאליזציה היתה נידונה לאי הצלחה, מכיון שהיא פותחת במה שצריך לסיים: במשק החקלאי העובד הניתן לסוציאליזציה פחות מאיזה ענף משקי אחר. אני מתנגד לה מפני שהיא באה לעשות את כל הנסיון שלה בגוף משקים שעדיין לא הספיקו להתבסס ולפתח את כוחותיהם הכלכליים, ואני מתנגד גם מפני כך שאני רואה בה סכנה לאחדות התנועה.

אולם לדעתי, דוקא התנגדות זו מחייבת אותנו להוסיף כאן מלה ברורה אחת, לבל יראו רשעים וישמחו. עם כל הנימוקים מבחינת יחסנו השלילי הזה, אנו מצווים להגיד כי אנו מחייבים בהחלט את הרעיון העיקרי הכלול בשאיפה זו להקמת חברת “ניר”. הרעיון היסודי הזה טבוע בכל מפעלה המשקי של תנועת הפועלים. הוא שולל את השלטון הבלתי מוגבל של כל פרט ופרט בתוך המשק “שלו”, לגבי מכשירי התוצרת שהם בעצם נכסי כל החברה והלאום. הוא שולל את האנרכיה השוררת בתוצרת ובחלוקתה בתחום המשטר הרכושני – והוא שולל את ניגודי המעמדות שבאו כתוצאת המשטר הזה. הרעיון הזה הוא הרעיון הסוציאליסטי. תנועת הפועלים שלנו, לזרמיה ומפלגותיה, מפולגות ביחס לדרכי הגשמתו; ברם כולם – לכל זרמיה ומפלגותיה – מאוחדת היא לגבי האידיאל החברתי הגדול שהיא תובעת מהתפתחותו העתידה של העם העברי בא"י. רשאים אנו לדחות את תכנית “ניר”, אבל אין אנו רשאים לטשטש אף כל-שהוא את יחסנו לעיקר זה המונח ביסודה.

¹

הלצה יהודית – ואולי גם גליצאית – אומרת, שאפשר להגדיר כעך בשני פנים: יש לומר כעך זוהי עוגה שבמרכזה חור; ויש לומר, כעך זהו חור גדול שמסביבו חתיכת עוגה. בשני המאמרים של מורוס על א“י (“פרי הארץ”) – “ולטבינה” מספר 47, 1929, ו”גליציה לחוף הים" – “ולטבינה” 48, אותה שנה) הוצא שפע של רוח וכשרון־הסתכלות וחריפות־הגדרה, כדי להוכיח לגבי מפעל הבנין הציוני את אמתותה של התפיסה השניה בדבר הכעך. ומעציב מאד שהדבר קרה דוקא בשעה שעל מפעל הבנין מאיימים כוחות הרס פנימיים וחיצוניים.

לא נתמה על כך שאגב מלאכה זו נפלו בתיאורו של מורוס מספר השואות מעוקלות, שאין בהן מן היושר אף לא מן האחריות, ומספר סילופים במסירת העובדות. לדוגמא: מורוס משוה את הוצאות התיישבותה של משפחה יהודית ברוסיה (200 לירה) להתיישבותה של משפחה כזאת בא“י ((1000 לירה), בעוד שבטח הקרקעות הממשלתיות שברוסיה חסר הסעיף הזה לגמרי; כי הכתוב האחד מדבר בהתיישבות אינטנסיבית המתאימה לתנאי א”י. בעוד שהשני מוסב על משק אכסטנסיבי, ומבחינה טכנית פרימיטיבי מאד בצרכיו. כי בעקב התחמושת הלקויה של המתישבים ברוסיה עלתה, לפי מקורות רוסיים רשמיים, השיבה מן המושבות היהודיות אל העיר עד כדי 40 אחוז של המתיישבים, חזיון שבא“י אין זכר לו. ועוד דוגמא: בתארו את תל־אביב מנתח מורוס בלשון של בר־סמכא את התנאים התרבותיים של תושבי העיר האומללה הזאת. וסעיף א' של פסק דינו אומר: העדר כל יצירה מקורית. “העובדה שעד היום לא נראו עדיין נצני גוון חדש – אין בה משום נחמה יתרה”. הוא מוסיף, כמובן, מיד בדרך ידידותית, כי “אין זה סותר את האפשרות של התפתחות בעתיד” – הערה שהננו חייבים לו עליה תודה מעומק הלב. ואולם מניין לו פסק דין זה בשאלה כה מורכבת כצומת היצירה התרבותית של קבוץ זה? מניין לו למורוס זה שהטראגיקה והקומיקה על הבמות האי”ייות שתיהן כאחת עלובות הן? מסופקני אם תייר שאינו שליט בשפה הספרדית יוציא משפט מעין זה על ספרד, או תייר שאינו יודע את הדיאלקט של הבאנטו – על השבטים ילידי הארץ שבדרום אפריקה. רחוקים אנו מאד מן הרצון להגדיש את ערכם של כוחות היצירה הרוחשים בארץ. יודעים אנו לא רק “שאין תרבות עצמית נוצרת בן־לילה”, אלא גם שלא היה מעולם ציוני רציני אשר הלך בחלומות כאלה. להפך, אנו יודעים היטב, יותר מדי, בכמה עמל וטורח בוקע כל נצר של יצירה תרבותית עצמית את הקרקע הא“יית העזובה וקשת העורף, עד שהוא זוכה לראות פני שמש. אולם מה יתרון בויכוח, אם אינו אלא ויכוח עם העיור על עסקי צבעים? הסעיף השני של פסק דינו אומר: קטנות מוח פרובינציאלית. העולים החדשים “מביאים אתם בכל הנוגע לתביעות חמריות וגם רוחניות את הסתפקות במועט של העיירה היהודית הקטנה במזרח אירופה”. הסוחר מברלין, הגר בא”י זה חמש שנים, אמר לו: “אם נשתקע כאן בקביעות – נהפך כולנו לבורים גמורים”. למותר הוא להתדיין עם מורוס מהי באמת ההסתפקות־במועט הרוחנית של העיירה היהודית במזרח אירופה. יש מאד לחשוש שבעיירות ישראל אלה ממשיכים עדיין עד היום הזה לשרות אל אלהים ואל אנשים ביתר רצינות, וכי סופרי המופת הגרמנים ממלאים בהתאבקות זו תפקיד יותר גדול – ופרובינציאלי באמת – מאשר באחת הערים הגדולות בגרמנית. העובדה שספרי המופת האלה הם סחורת “אימפורט” – אינה חשובה לגבי הערכת רחשי הרוח בעיירה. ואשר לא“י – מוטב שניתן את רשות הדיבור לשתים שלש עובדות. הספר הכחול של ממשלת א”י מונה לשנת 1928 לגבי 175,000 תושבים יהודים 29 כתבי עת בעברית, ביניהם שלשה עתונים יומיים וחמשה שבועונים. הוצאת ספרים עברית אחת בא“י מוציאה לאור במשך שנה זו שתי ספריות בת שנים עשר כרכים כל אחת, אחת לספרות יפה מודרנית ואחת למדעי החברה ממיטב הספרות התרגומית והמקורית, כל חודש מופיעים שני ספרים. היש בזה בעצם מן ההסתפקות במועט? האמנם קרא הסוחר הברליני בברלין יותר מאשר עשרים וארבעה ספרים מסוג זה בשנה אחת? ויש עוד בתיאורו של מורוס דוגמאות כהנה וכהנה. עד שלבסוף נתבלבלו מושגיו בכלל, ויש פרקים העושים רושם כאילו מאמין הכותב כי בירת גליציה – שמה מוסקבה. ואף על פי כן לא היו כל אלה – מעוררים כל צורך להשיב עליהם – כי דלים הדברים והרגע רציני ביותר – אלמלא נגע כאן במפורש או בין השטין בענינים המתייחסים לעיקרי הציונות והמפעל הא”י. מבירור דברים זה אסור להמנע.

הטענה היסודית הראשונה אשר בפי מורוס נגד מפעל ההתיישבות היהודית – היא אפסותו הכמותית, “מפולת המספרים”. אמנם “יצירת המתיישבים היהודים בא”י היא בכל זאת מפעל. באמצע השממה, בתוך הזוהמה והבוץ של המזרח, יצרו אי אירופי, משקים עצמיים, קרנות התיישבות, קבוצות התישבות העובדות לפי שיטות משקיות קבועות, שיתופיות בחקלאות בצורת משק חדשה.." אבל הסך־הכל העולה מכל זה הם דברים שאפשר לבטל במחי־יד אחד. “צרפו את כל אלה יחד והיו לכם שלשה או ארבעה מחוזות פרוסיים”. “בשעה שנכנסו לא”י בתמיכות כספיות גדולות מאה אלף יהודים, בה בשעה נכנסו לאמריקה מיליונים יהודים בלי כל עזרה מן החוץ“. “נחוץ לחדור תחילה אל יחסי הכמות האלה כדי להבין את כל השאר”. נניח עכשיו לשאלה אם מותר בכלל לערוך השואות כאלה. (כי אם להתחיל בהשואה בכלל, מדוע לא נקח את ההתיישבות הצרפתית בארץ אלג’יר הקרובה, הנחשבת במדע האירופי כהתישבות למופת, ושבה התישבו במשך הזמן הבא בחשבון, 1870־1830, בהשקעה של 81 מיליון פרנק ובאימוץ כל מכונת־השלטון המדינית והאדמיניסטרטיבית של צרפת, לא יותר מאשר 10,000 משפחות מתיישבים?) ואולם למה לנו כל ההתהדרות ביחסי כמות? האין זה תסביך המידות של ההדיוטות האמריקניים – אלה המוכרחים לתאר כל בית־חרושת לאבקת־שנים אם לא כגדול שבעולם או שבארצות הברית, הרי לפחות כגדול במחוז או במקום? – האין תסביך זה מתחיל כאן להטביע את חותמו על הלך הרוח של האדם האירופי? מורוס רוצה למדוד את א”י לא בסנטימנטים, אלא בקני־מידה המקובלים בכל העולם. טוב מאד, אבל האם לפי קני המידה הרגילים בעולם יש באמת רק למחוזות התעשיה ההמונית ולמפעלים הענקיים בלבד ערך וטעם תחת השמש? האין צבור אנשים יכול לגדול ולפעול גם בשטחים מצומצמים ובדרכי חיים צנועים, מבלי שיהא קטן בחשיבותו בחיי התרבות של האנושיות מגורדי־השחקים של המשק הקפיטליסטי המבוגר? אשרי דניה שהיא מוציאה אכספורטים של חמאה לעולם, אלמלא זאת מה ערך היה בעיני מורוס לאנדרסן, ליעקובסן, לגיאורג בראנדס (גם הוא אחד הדנים)? והאם יחשוב זאת מורוס להעזה פרובינציאלית אם נגיד, שבמספר ריפובליקות שעל חוף הים הבלטי, כמו פינלנד ואסטוניה, נראים לנו כוחות תרבות ראשוניים גלומים יותר מאשר בדיטרויט עם תעשיתה הענקית, רחובותיה המזוהמים? ההבטיחה הציוניות להשוות את א“י אל ארצות הברית או אל ברית הסוביטים לפי יחסי כמות? מפות גיאוגרפיות וספרי שנה סטטיסטיים היו בעולם עוד לפני שנוסחה תכנית באזל. והציוניות לא יכלה איפוא להבטיח דבר שלא יהיה ביכלתה למלא לעולם. אלא מה הבטיחה הציוניות? לא פחות ולא יותר מאשר כברת ארץ ליהודים, שבה יוכלו, מבלי להיות כפותים לרוב משקי ותרבותי זר ומכריע, להתקיים כגוף לאומי, לעצב במו ידם את גורלם, לסדר את חייהם־הכלכליים, החברותיים, התרבותיים והמדיניים–על פי שאיפותיהם העצמיות, הערכותיהם החפשיות, אידיאליהם הבלתי־פגומים, ואפילו לפי משפטיהם הקדומים המיוחדים להם בדרך הטבע. ואת הבטחתה זו שומרת הציוניות ללא צמצום כלשהו עד היום הזה, על אף מאורעות החדשים האחרונים. ערכה בשביל עתיד היהודים עומד עכשיו, לאחר הנסיונות שהיו לנו בא”י, מחוץ לכל שאלה יותר מאשר בזמן מן הזמנים.

זה הדבר: כברת ארץ, בנויה לפי רצונו החברתי ובעבודת כפיו של קיבוץ יהודי. אלה החושבים זאת לקטנות אינם יודעים או אינם משיגים את תנאי חייו של העם היהודי, אשר מתהום התנוונותם הציוניות בקעה ועלתה בכוח איתנים. ובזה אנו מגיעים לנקודה היסודית השניה אשר עלינו לברר לפני מורוס. ההתפעלות למראה “יהודי היודע לבנות לו גם רפת גם לנטוע תפוחי זהב, ויהודיות היודעות אפילו לחלוב פרה” – היא בעיניו רק התלהבות של איש הגיטו. יתכן שאין בזה שום דבר היוצא מן הכלל, היו תמיד פה ושם נגרים יהודים, בעלי מטעים יהודים, חולבות פרות יהודיות, אם כי מספרם ודאי לא היה גדול ביותר. ואולם מה שלא היה באמת זה מאות בשנים ומה שמשמש קו מציין בחיים הכלכליים היהודיים בא“י ומעורר באמת התפעלות בלב רבים – הוא לא היחיד היהודי התוקע מסמר, אלא הכלל היהודי המתהווה כאן שוב ליחידה חברתית החיה על עמל כפיה ועל יצירתה העצמית, והממלאה את כל התפקידים הנורמליים של עם חי ועובד. כל תפיסת החיים של א”י היהודית בימינו עומדת תחת סמל ההתהוות הזאת. על כן אין היא מעריכה גם את הפעולה התרבותית כפרי יחידים הנעלים ברוחם, אך לא כמפעל אדיר של אחד הקבלנים הגדולים, אלא כתוצאה טבעית של מהלך החיים והעבודה של הכלל העמל. מבחינה זו אמר א. ד. גורדון, אדם שהיה אך פועל חקלאי ובכל זאת אחד המורים ואנשי המחשבה הראשונים של א“י החדשה, מלים שקולות מאד: “התרבות החיה מקיפה את כל החיים. כל מה שהחיים בוראים לשם החיים הרי הוא תרבות. עבודת אדמה, בנין בתים וכל מיני בנינים, סלילת דרכים – מאלה ניזונה התרבות העליונה: – המדע, האמנות, האמונות והדעות, השירה, המוסר, הדת. התרבות העליונה, או התרבות במובנה המצומצם, זו שאליה ביחוד מכונים בשעה שמדברים אצלנו על דבר תרבות, הרי היא החמאה של התרבות בכלל, של התרבות במובנה הרחב. אבל האפשר לעשות חמאה בלי חלב? או היעשה האדם חמאה מחלב של אחרים – וזו תהיה כולה שלו? ומה אנחנו מבקשים בארץ ישראל, אם לא מה שלא נמצא בשום מקום אחר בעולם – את החלב החי של התרבות?” השקפה זו, אם כי היא מנוסחת בצורה אכרית־קשה, נחשבת כנראה בעיני יהודים – כחדשה במינה. אילו רק לא היה מורוס מנסה להדהים אותנו, בני א”י הנסוגים, בברק המפעלים של ראטנוי ודויטש בחברת א. א. ג. או של הוגו הירסט בחברת “גינרל איליקטריק”. מה לשמות הגדולים האלה ולחיפושנו כאן? והן רוטנברג, זה, “המנהל העלוב של איזו תחנת חשמל קטנה” באחת מערי השדה, מפורסם אצלנו בא“י לגמרי לא מפני שהוא מנהל חברת חשמל, אלא מפני שמפעלו יוצר כאן תנאים להתפתחות כוחות היצירה היהודיים – כוח מניע זול, ומפני שע”י עבודתם של 1500 פועלים ופועלות יהודים, אשר הטו את נחל ירמוק התנ“כי הנרדם מדרך הילוכו העתיק בן אלפי השנים והפכו את ים כנרת למקוה מים ענקי, היה המפעל הזה כמו שהוא לעמדת־התוך הכלכלית של המשק והעבודה העברית בארץ הזאת. הארץ קטנה ודלה, אבל יכולה היא ע”י מאמצינו אנו לגדול ולהתעשר; מספרנו פעוט, אולם בכוחנו תלוי הדבר להחיש את גידולו; פעולתנו אפסית היא ביחס לארצות תעשיה אמריקניות ואירופיות, אולם פועלים אנו כאן כקיבוץ האחראי ליצירה משותפת.

התפיסה הזאת, שחרורו העצמי של העם ע“י יצירתו העצמית, היא תנאי יסודי להבנת החיים הא”יים. כל אשר אינו מתייחס ברצינות לשאלת החמאה והחלב – לא יבין את חיינו ואת מידות הערכתנו. מורוס מספר במקום אחד, כי תל־אביב, לאחר שהונהג בה הצנז לבחירות, “זכתה לפרסום מעציב בחוקת הבחירות הפולוטוקרטית ביותר שישנה בעולם, לרבות מדינות הדיקטטורה”. אין זה חשוב כרגע, אם הדעה הזאת בצורתה הקשה מתאימה למציאות הדברים. נתעלמה ממנו, כנראה, העובדה, שלא רק העיריות הערביות שבא“י (עזה, שכם, חברון וכו'), אלא גם הארצות השכנות הגדולות והעשירות מא”י, מצרים וסוריה – עברו במובן זה את תל־אביב כמה וכמה פרסאות. אבל הדבר הוא רע למדי והתנועה הסוציאליסטית בא“י, עם כל “הבעלבתיות הפשרנית” אשר בה, נלחמה בצנז הבחירות ובהתערבות מושל המחוז בהנהלה העצמית המקומית – מלחמה עזה. אבל מה שחשוב לגבי דידנו הוא: כאן מפעלנו אנו, חובתנו אנו ואחריותנו אנו, מה שהוא רע כאן – אנחנו הרעונו; לא נוכל להטילו על שכם זולתנו, ואשר יש לתקן בדבר – חובת עצמנו היא להגשימו בחיינו אנו ובסביבתנו אנו, ואין אנו יכולים להטיף למישהו זולתנו ולעשותו. או נקח דוגמא אחרת של מורוס. נניח שתיאורו את שלטון האלמות הנורא של האורתודוכסיה “במדינת הכנסיה היהודית” – נכון הוא. התוכחה הקשה הזאת היא אמנם מפתיעה מאד, ותפתיע ביחוד את האדוקים ביראת שמים אשר אתנו בא”י, אבל נניח שכך הוא הדבר, כמו שמתאר ומבאר מורוס. אם כך עומד לפנינו הסוציאליסטים או המתקדמים או בני כל שם אחר אשר יקראו לנו, תפקיד מדיני־תרבותי עצמי גדול ואחראי: להלחם על חופש המצפון ועל נצחון התפיסה המודרנית לשם הפרדת המשטר הדתי מעל המשטר המדיני. אבל זוהי שוב תעודתנו העצמית, שחובתנו להגשימה בחייה של חברתנו אנו ועל חשבוננו אנו. גם זה שתנועת הפועלים הא“יית, על שלשים אלף חבריה המאורגנים, ניראת בעיני המהפכני מורוס כה פשרנית וכה בעל ביתית, שיש ביכלתו של ה' מורוס להרגיע את תורמי הכסף הציונים ולבשר להם, כי בתל־אביב אין חובשים כפה אדומה – אינו אלא תוצאת אותה הנאמנות למפעל ואותה האחריות למפעל. אבל האין ה' מורוס מבין, כי דוקא במקרה ששלשים אלף הפועלים והפועלות האלה (הבקיאים במליצות הראדיקליות הסטיריאוטיפיות לא פחות מאחרים) היו מסתפקים בחבישת כפה אדומה וממלאים את פיהם פראזות ריבולוציוניות – היתה תל־אביב נהפכת באמת לגליציה? הן זהו באמת מה שמציין את הראדיקליזם של הגולה, שהוא מסתפק בהטפה לעיקביות קיצונית בתוך עולם של פיקציות ובלי כל משען במציאות. תחת זה יש לתנועת הפועלים היהודית בא”י תפקידים רציניים של פעולה קונסטרוקטיבית. קבוצות חקלאיות של פועלים יהודים, הרחבת הרכוש הקרקעי הלאומי לשם מלחמה בספסרות ולשם מניעת התיישבות של לטיפונדיות, הקמת מוסדות כלכליים עצמיים, בנק הפועלים, חברת בנין – כל אלה חשובים בעיניה הרבה יותר מאשר הטרמינולוגיה המבריקה והראדיקלית ביותר שאין אחריה כל ערכי חיים. ואפשר מאד, כי במשך שנות הבנין והיגיעה הרבה בכל פנות החיים יתגלו גם דברי בוסר וחסרי טעם, ולא רק בצורות החזית של בתי תל־אביב. אבל זאת ישים נא ה' מורוס אל לבו: רק המסתכל מן הצד נתברך לא רק במצפון אלא גם בטעם רב. העוסק במלאכה הוא תמיד מחוסר מצפון ומחוסר טעם מחיר זה הוא משלם חלף המפעל שהוא יוצר על אפם ועל חמתם של כל מכשולי הטבע.

ולסעיף השלישי והאחרון: לא יתכן שום מפעל התיישבותי בעל שרשים בריאים – מבלי שיהיה לו חוש לחוקי הגידול האורגני. לא“י היהודית ישנו חוש זה. למורוס הוא חסר לגמרי, וחסרונו זה מוליכו לקראת שפע של מסקנות־שוא, הן בנוגע לאנשים והן בנוגע לפרי העבודה. אנשינו באים, כהערתו הנכונה של מורוס – מלמברג, מלודז', משרלוטנבורג, מאודיסה ומוינה. לשרותו של מורוס עומדים האטרוסקים, קלטים, פראנקים ואלימאנים; אולם אנו אין לנו אלא צאצאי הגיטו ועלינו לקבלם כמו שהם. אין העם היהודי יכול להנאתו של מישהו לקפוץ ולצאת מתוך עורו, ואם הוא חי חיי עם, הרי מן ההכרח הוא שבעבודה ובמשחק, בחנוך ובדת, בספורט ובלבוש ובכל פרט ותג של חיי יום יום – ישתקפו דברי הימים העתיקים. זהו עמנו: בני גליציה ואנשי הקבוצה, לורד הכימיה האנגלית מלצ’ט וחבר האגודה המקצועית היהודית, החרדים ארוכי הזקן, רוטנברג והסוחר מברלין – כולם מאוחדים במפעל אחד גדול. הוא הדין ביחס לפרי העבודה של ההתיישבות היהודית. לרווחים בורסאיים אפשר להגיע בן־לילה, ואלם ישובה של ארץ ופיתוחה אינם נעשים בן־לילה. במקום אחד אומר מורוס: “התכנית שזממה לעשות את א”י לארץ חקלאית יהודית – נכשלה”. הוא מוכיח את דעתו בזה, שרק 28 אחוזים של האוכלוסין היהודים בארץ יושבים על אדמתם. הוא רואה רזיגנציה בתכנית האומרת להקליט בעתיד 30 אחוזים של העולים בכפר ו־70 אחוזים בעיר. כאן מגלה ה' מורוס רומנטיות נפרזה: זאת היא שאיפת התיישבותנו מאז ועד היום – שבמשק שלנו בא“י יהיה שווי משקל בין תוצרת ראשונית ובין התעשיה. ואולם אם גם לא הלכנו שולל אחרי החלום לראות בארץ רק את האכר על מחרשתו, הרי גם זה נכון שבלי שליש מלא של משק חקלאי אין בטחון לשווי המשקל המבוקש. אנו נלחמים בכל “הרצון ההירואי לתיקון” אשר בנפשנו – לכוון את כל האמצעים לכך ששווי משקל זה יושג, אבל גם בזה עינינו אל התפתחות הדברים. לפני המלחמה, או לפני שלשים שנה, היה היחס המספרי בין הכפר והעיר גרוע הרבה יותר, ובעיר לא היתה כל תעשיה ומלאכה, אלא המון מקבלי “חלוקה”. הרי שאנו מתקרבים אל שאיפתנו, וזהו המכריע בדבר. עוד אומר מורוס, כי אין בא”י שום תעשיה מיוחדת לה, “כמו, למשל, תעשית הסיגריות במצרים”, אבל יש מיד להוסיף שראשית הפיתוח השיטתי של התעשיה במצרים, עם השוק הפנימי של מיליוני אדם, נעוצה עוד בימי מחמד עלי, היינו זה מאה שנים כמעט, בשעה שהפוליטיקה החרושתית המכוונת בין היהודים בא“י הגיעה כמעט לשנתה העשירית. מכאן יש להסיק, כי תוצרתה של התעשיה היהודית הצעירה, אשר ביחס לכמה ענפים – כמו מלט, שוקולאד, סבון ומעשי רקמה – כבר כבשה לה במקצת את שוקי האכספורט בסוריה ובמצרים – אין לזלול בה כלל וכלל. “גם עסקי הבנים – שמעו שמוע, במדינת יהודית! – הם במצב עלוב” – אומר מורוס. אבל גם במדינה יהודית מוכרחים הבנקים – שמעו שמוע! – להתאים את עצמם לצרכים המשקיים של הארץ. בארץ זו, בת 850,000 תושבים שרובם פלחים עניים, קיימים לא רק חברת אנגלו פלשתינה ורשת מעונפת של קופות מלוה וחסכון, אלא גם מערכת סניפים של הברקלייס בנק, בנקו די רומא, בנק עותומן וקרדיט ליאונה, ונוסף עליהם הבנק למשכנתאות הא”י והבנק המרכזי האמריקני למוסדות שתופיים ומספר רב של בתי בנק פרטיים קטנים. בזה אפשר על־נקלה לספק את צרכי האשראי הרגיל של עולם המסחר. האשראי הגדול להשקעות ולפיתוח מפעלים, היינו האשראי ההתיישבותי במובנה האמתי של המלה, בא בכל הארצות כמעט אך ורק מידי בעלי ההון הגדולים, ברבית קצוצה.

לאור הדברים האלה אין אנו חרדים כלל וכלל לתכליתה המשקית של מפעלנו ההתיישבותי כאשר יחרד לה ה' מורוס. “גם את הדיבורים על שני מיליונים אנשים היוכלים למצוא מקלט בא”י – חדלו להשמיע בקהל“, אומר מורוס. אם רצונו לומר בזה, שויתרו על המטרה ההתיישבותית הזאת מפני שנוכחו שאין להשיגה, הרי זה מוטעה בהחלט ומיסודו. אין לנו תקנה. רק לפני זמן קצר ביאר סיר הרברט סמואל – שבמתינותו לא יוטל כל ספק – בהרצאתו בלונדון, כי אפשר מאד ליצור מקום קליטה בא”י (משני עברי הירדן) לארבעה מיליונים נפש ויותר. ואולם נכון הוא כי יודעים אנחנו, שמטרה זו לא תושג ע"י קפיצת הדרך. נכון הוא, כי “המטרה הריאלית של עשר השנים הבאות היא להכפיל את מספר היהודים הנמצא בארץ כיום הזה” – כדברי מורוס. יורשה לנו להגיד, כי עובדה זה בלבד, שעלה בידינו להפנות את מחשבת העם מהחלום המופשט על גאולת ישראל אל התחנה הריאלית של ההגשמה הראשונה – לברכה רבה תחשב לנו. המחשבה הפוליטית של העם העברי, שהיתה שקועה שנים על שנים בחזיונות על קץ הימים, נאבקה עם המפעל ונהפכה למחשבה של בנין, ורק תייר שטחי יכול לחשוב, כי על ידי זה פגמנו בודאותה של המטרה הסופית.

הציוניות בשעה זו / חיים ארלוזורוב

בועידת האיחוד, תר"ץ)

מי שבא היום לדבר על תפקידי המפלגה בתנועה הציונית – אין לו צורך, לדעתי, לעסוק באנאליזה. מזמן גמר המלחמה, אולי משנת 1917, לא היה מצב כזה לציוניות. כשיצאנו בצוריך מאספת היסוד של הסוכנות היתה לפנינו תכנית ברורה: לסכם את כל מה שנוצר בארץ עד עכשיו ולהשיג במשך שנה או שנתים את האמצעים הדרושים להרחבת העבודה. ובראש המפעלים – תכנית מקיפה לרכישת קרקעות, עשויה לפי חשבון ישובי מסוים. ואחרון אחרון – לרכז את כוחותינו כדי להכשיר את הנוער בכל ארצות גולה לקראת ההתיישבות הרחבה.

באו המאורעות והפסיקו את המהלך הנורמלי של הגשמת התכנית הזאת. לאחר המאורעות היתה התעוררות לשעה. במשך שבוע שבועים היה קיים עם עברי בעולם – מפוזר ומפורד, אבל לאום אחד. ידענו, כי אם לא נדע להשתמש בשעת הכושר – תבוא תקופת ירידה, הרגשת דכוי וחוסר תקוה, ואמנם כל אלה באו. הריאקציה לא אחרה לבוא; אי אפשר היה להתחיל במפעלי התיישבות חדשה. תחת לכבוש שטחים חדשים להתיישבות – היינו עסוקים בהסברה לועדת החקירה, כי כל דונם ודונם שקנינו ביושר קנינו. פעולת אוסף הכספים הסתבכה, ונכנסנו שוב לתוך מעגל קסמים. אמרנו: אין בטחון בארץ מפני שכוחנו אינו מספיק להגן על עצמנו, והשפעתנו הפוליטית חלשה משום שכוחנו הממשי אין בו כדי לבצר את היסוד האיתן לעמדה מדינית חשובה. גם לשם בטחון וגם לשם ביצור השפעתנו הפוליטית – נחוצה עלית היהודים. דרושים איפוא אמצעים. ולשם גיוס אמצעים צריך ליצור את המכשיר, את הצבת שתעשה את הצבת השניה – זו שבכוחה ניצור לנו עליה, בטחון, השפעה פוליטית.

תפקידה של הציוניות בשעה זו – לצאת ממעגל הקסמים. אולם טעות היא לחשוב, כי אפשר לצאת מתוכו בקפיצת הדרך, בנס גדול אחד. אין אתנו האחד כאלכסנדר מוקדון אשר יבוא ויקצץ בחרבו ממש, ולא כל שכן בחרב עץ, את הקשר הזה. היציאה מהמעגל תתכן רק ע“י עבודה, ע”י כוח התמדה עקשני במלוי תכניתנו. לא בדרך ההשליה, אלא ע"י בנין בשיטה ומתוך כוח מתמיד.

והנה השאלה הראשונה העומדת לפני המפלגה המאוחדת: מה היא תכנית הפעולה שאנו מציעים לפני הציוניות? לא אנאליזה, אלא תכנית פעולה. נמצא שעלינו להתחיל קודם כל בשאלת המכשיר, המכשיר הזה הוא הסוכנות, הכוחות המכונסים בועידה זו אחראים במידה רבה ליצירת הסוכנות. אלמלא צבור הפועלים על מפלגותיו – לא היתה הסוכנות נוצרת. עובדה זו מטילה עלינו אחריות רבה להמשך בבנין הסוכנות. לא הספקנו עדיין לעשות את הסוכנות לחטיבה שיש בה רוח חיים. משל לאותו שען שהרכיב את השעון על כל גלגליו, מוכן לתעודתו, אלא שאת הקפיץ לא נתן בו. כשיצאנו מצוריך היה השעון ללא-קפיץ, ותפקידנו היה להכניס בו את הכוח המניע, להפכו לדבר פעיל. ובמשך שבוע ימים לאחר מעמד צוריך קרו שני דברים, שמשקלם אמנם אינו אחד: המאורעות בא"י ומותו של המנהיג לחצי-הסוכנות הבלתי-ציוני.

יש האומרים: אנו אמרנו לכם מראש. אולם האם ראה מי שהוא מראש מה שיקרה במשך השבוע האחד?

האמת היא, כי בבוא ידידים טובים שהזהירו אותנו לאמר: אתם, פועלי א“י, כלום תתנו ידכם לבנין דבר שאינו מובטח ביסודו הדימוקרטי? אמרנו להם: אנו רואים את הסכנות הצפויות לנו, אבל אנו רואים גם אפשרות להרחבת הבנין, ועל אף הסכנות נלך לסוכנות בכוונה ברורה לבנותה מבפנים. ראינו קשיים עצומים, אבל אנו האמנו ואנו מאמינים גם עכשיו בכוח האידיאל שלנו. נוסף על הקשיים הטבעיים, הנובעים מעצם הוספת כוח חדש וזר, באה התסבוכת בא”י, באו הזעזועים והאכזבה שלאחריה, ביחוד בחוגים החדשים באמריקה. ודוקא בחדשים אלה היתה צריכה הסוכנות להבנות! ובמשך החדשים האלה נסתמנו קוים אחדים, המצטרפים לתמונה ומשמשים סימן לסכנות קשות בדרך פעולתה של הסוכנות. קודם כל – הזרות לטבעה של התנועה, לקונסטיטוציה שלה. התגלה קושי בכפית הקונסטיטוציה הזאת של הסוכנות. נראו חזיונות של זלזול גם לגבי החוקה שהונחה כיסוד לאיחוד בצוריך. נתגלו סימנים של שלטון יחיד. מה נחוץ איפוא כדי לבנות את הסוכנות מבפנים ברגע זה? מלחמה על שמירת היסודות החוקיים. עד עתה לא היינו “ספיצים” במלחמה על סעיפי קונסטיטוציה, אולם יש בתולדות כל תנועה שעה התובעת להשריש בלבבות את הרגשת החוקה, הרגשת קדושתה. בנין הסוכנות מבפנים אינו אומר, כי ממחרת היום תצא המפלגה המאוחדת בדברי התקפה וחריפות, שמי שהוא יראה אותם כפעולה פוליטית. אין דבר קל מדחית כוחות בקרב תנועה הבנויה על יסוד רצונם החפשי של המשתתפים. זה כוחה של התנועה הציונית שאי אפשר היה להנתק ממנה אף על פי שהיא תנועה חפשית. מלחמתנו על בנין הסוכנות צריכה איפוא להיות בדרך של ריכוז כוחות ולא בדרך דחיתם, לאמר – להקים בהדרגה את הסוכנות האחראית בתורת מכשיר לבנין א"י.

אולם מלחמה על החוקה ועל בנין הארגון עם חזיונות לואי, העיקר הוא – המפעל עצמו. גורל המכשיר הנקרא בשם סוכנות תלוי בזה, אם נגיע בקרוב למפעל משותף – והסוכנות הלא נוצרה לשם המפעל הזה. לדידי היה ענין הסוכנות תמיד קשור בשאלה, אם נוכל לעבור באמצעותה מפעולת התיישבות ארעית ומצומצמת, כזו שהיתה לנו עד עכשיו, לתכנית התיישבות רחבה ורבת-היקף: כשאנו הולכים לבנות את הסוכנות – אבן הפינה לה היא יצירת תכנית לבנין א“י יהודית. יש רשות לאנגליה לתבוע מאתנו תשובה על השאלה: היודעים אתם לקראת מה אתם הולכים בא”י? כמה יהודים תיישבו וכיצד תיישבו אותם? הלא אסור לנו לשכוח ששני דברים הסתמנו מאז המאורעות: הוסר הצעיף מהשאלות היסודיות שלנו; פסקו הסודות. בריילספורד, שלא היה מעולם בא“י, יודע בשבתו בלונדון לעשות את החשבון ולמצוא, כי אם העליה תמשך כמו עד עכשיו – תדרשנה 163 שנים עד שהיהודים יהיו רוב בארץ. ובכן מה אנו רוצים? עלינו לענות באיזו דרכים נמשיך או נחיש את הבנין. ואף גם זה הבליטו המאורעות, כי אין לנו זמן לחכות ולהתנהל לאטנו כאילו אנו מיישבים ארץ מדבר. הגורם, גורם הזמן, הוא גורם מכריע בחשבון בניננו. התכנית היא איפוא בהכרח פוליטי. אולם קודם כל היא הכרח ישובי. אני רוצה להשתמש לשם אילוסטרציה בתכנית אחת, שהוגשה לפני שנה וחצי ע”י ההנה“צ לישיבת האכספרטים שבחנו את מסקנות ועדת המומחים בלונדון. התכנית היתה מותקנת ל- 10 שנים. והנה יסודותיה: א) תכנית קרקעות, ב) התיישבות חקלאית, ג) תעשיה בערים, ד) אמצעים. התכנית הקרקעית כוללת בס”ה 1,800,000 ד'. חלק מהשטח נועד להתיישבות של 6700 יחידות חקלאיות, הסכום להתיישבות חקלאית במשך 10 שנים נקבע ל- 2,790,000 לי"ש (ובזה גם ההוצאות לקרקע); החלק השני כולל התישבות עירונית ויצירת מוסדות עזרה לתעשיה ולמלאכה. הכל יחד – בצרוף ההוצאות הכלליות וההוצאות לבסוס המשקים הקיימים ופרעון ההתחייבויות של מוסדות ההתישבות – 13 מיליון, שצריך להוציא ב- 10 שנים = מיליון ושלש מאות לשנה. בעזרת ההשקעה הזאת צריך היה להגיע במשך 10 שנים הקרובות להכפלת הישוב.

התפקיד שלפנינו – גם אם נפסול את התכנית הזאת – להגיע לתכנית ברורה ומחושבת למשך 10 השנים הראשונות לסוכנות. פרט אחד: נבדוק את חלוקת ההוצאות שבתכנית: לחקלאות (עם קרקע) 54 אחוז, תעשיה כ- 20 אחוז, וליתר ההוצאות כ- 25; – פרופורציה כזאת לא היתה קיימת בכלל עד עכשיו. לפי ההשקעות שנעשו ע“י קה”י במשך תשע שנים האחרונות יצאו לחקלאות כ- 30 אחוז וכ- 50 אחוז ליתר ההוצאות: חנוך, עליה, בריאות, אדמיניסטרציה. – 30 האחוז החסרים כאן הם העודף הפרודוקטיבי שישמש מקור להרחבה בשטחי עבודתנו העיקריים. ההתיישבות התכניתית היא בשבילי העיקרון ההתיישבותי של הסוציאליזם הארץ-ישראלי. והנה לפי התכנית האמורה אפשר לקבוע, שב- 13 מיליון פונט ב- 10 שנים אפשר ליצור ישוב בן 150 אלף, מתוך זה יותר מ- 30 אחוז בחקלאות וחלק מתאים בתעשיה ובעבודה – עליה מחושבת ומותאמת מראש, ללא נסיגות וזעזועים ומתוך התקדמות מתמידה. מאחורינו עשר שנים שגם בהן השקענו סכומים, אך לא באופן תכניתי, כי אם מתוך פעולה “חפשית”. אם גם אקח סכום קטן יותר מכפי שקבעו בפני ועדת החקירה – יהיה סכום ההשקעות ממש סכום גדול הרבה מ- 13 מיליון. הושקעו בתורת ההשקעות ממש 17–15 מיליון, לכל הפחות. אולם היתה בניה ארעית והתיישבות ארעית. והתוצאות? נכנסו רק כ- 99 אלפים והיתה גם יציאה של 20 אלף. צריך לצרף לכך גם את המשברים הקשים שעברו עלינו. במשך 4 שנים מתוך 10 שרר משבר כלכלי קשה, על כל חזיונות הלואי שלו: יציאה, סיוע, שיתוק, שמועות רעות בגולה וכו', אף אל השגנו התיישבות חקלאית בת 25 אחוז של העולים החדשים. הרי שגם מבחינה כלכלית טהורה הוכח היתרון העצום שבהתיישבות תכניתית, זו שאני רואה בה אחד היסודות העיקריים של תנועתנו.

ברם אין אנו יכולים להסתפק היום בבנין הסוכנות מבחינה ארגונית ובהתקנת תכנית רחבה לעתיד רחוק. צורך חיוני הוא להגשים מיד, במשך שנה או שנתים חלק מן התכנית הרחבה.

עברו חדשים והרבה מהאנרגיה שנתגלתה – הלכה לאיבוד. עכשיו עלינו לחטט ולהוציא מתחת לערימות האפר את ניצוצי האש ולעשותם לכוח פעיל. חובה על המפלגה המאוחדת לגשת להגשמת התכנית הקרובה. החזית ארוכה מאד, ואם אנו אולי הקבוצה הציונית העשירה ביותר באנשים ובכוחות, בכל זאת כאשר נגש לעשות את חשבון הכוחות לכל התפקידים המוטלים עלינו – נראה כמה דלים גם אנו מבחינה זו. והעבודה צריכה להעשות בלי דחוי.

בתכנית עבודתנו הבלתי-אמצעית צריכים להסתמן שני כיוונים עיקריים.

הכוון הראשון: התיישבות חקלאית. זו הירושה שלנו היקרה ביותר. וברור לי, כמובן, כי למען הוציא לפועל התיישבות חדשה נצטרך לאמצעים חדשים. ברם קרו מאורעות בא"י שיצרו מצב יוצא מן הכלל, מצב מיוחד בכל המובנים. ואם אחרי כל מה שקרה לנו לא נמצא דרכים, אמצעים, כוח ורצון לשם פעולת הגשמה יוצאת מגדר הרגיל – לא נהיה ראויים לתפקיד שהוטל עלינו. אם המפלגה המאוחדת לא תראה בזה כרגע את החזית העיקרית, את מקום התורפה, אם לא תבין כי זהו הנדרש מאתה עכשיו – תחטא למצב היוצא מן הכלל.

נזהרתי תמיד מהגזמות סתם. אני חושב שלא נגזים אם נניח, כי במשך שנתים הבאות יהיו לנו גם המתיישבים וגם הקרקעות ל- 2500 יחידות משק, ביחוד באיזור האינטנסיבי. זאת אומרת – הכפלת הישוב החקלאי העובד הקיים כיום בארץ.

אם מישהו נוטה לזלזל במספרים קטנים כאלה – אני אומר לו, הנה תוכן הדבר: הכפלת הישוב העובד. ואין זה דבר קטן, אם נשיגנו במשך שנים אחדות.

איני מזלזל בקושי ליצור מיליון ורבע נוספים לתקציב הרגיל, אין לומר כאן “ביני וביניכם מהו”, אך אם נביא בחשבון את המצב שנוצר בארץ ובציוניות – הרי זה בגדר האפשרות, כשם שזה גם בגדר הצורך המינימלי. לתכנית זו צריכה להיות מכוונת התאמצות הועידה והפעולה הראשונה של המפלגה המאוחדת.

ומלה אחת בדבר הכוון השני שהתוו לפני הסוכנות בהתחלת פעולתה, לתכנית ה“קורפוריישן” שמטעם הסוכנות.

ד“ר פרנקל הרצה בצוריך בשם הבלתי-ציונים על תכניתו למוסד כספי גדול לצרכי העבודה הכלכלית בארץ, ואנחנו דרשנו שם את הערובות הנחוצות להבטחת המוסד הזה. שכחתי שם לדרוש עוד ערובה אחת חשובה: שקודם כל המוסד יהיה קיים. הלא ידעתם כי היו כבר תכניות חשובות מאד, גם כאלה שחשבנו אותן למסוכנות לנו, וכבר פחדנו פחדים שונים, אבל נתברר כי אין כל סכנות, המוסדות הגדולים לא פגעו בזבוב – פשוט משום שלא נבראו כלל. אך אם מדברים באמת על הקמת המוסד, אני חוזר על ההודעה הקצרה והמפורשת שהודענו כבר בזמנה בצוריך, לאמר – כי מכירים אנו הצורך קיומו של מוסד כזה ורואים בו אפשרות ברכה אם ינתן לו כיוון נכון. אולם התועלת שב”קורפוריישן" יכולה להיות רק בתנאי, שמוסד זה יפעל במסגרת הסוכנות ויהי כפות לחוקה ולהכרעה של הסוכנות. אכן שמעתי כבר דברי התנגדות מבחינה זו, ולא דוקא מאת בלתי ציונים, כי אם גם מקרב חוגים ציוניים אומרים לנו – הרי חברת החשמל מביאה תועלת רבה לישוב, מעסיקה מאות פועלים, והיא אינה קשורה קשר של חוקה עם המוסדות הציוניים. עלינו לענות על כך, כי בלי זיקה של חוקה לגבי הסוכנות – יכול המוסד החדש ליהפך לקללה או לעקרות. כזאת לימד אותנו הנסיון של התחלות אחרות מעין זו.

ועתה נפנה מהסוכנות ופעולתה לחזית אחרת: לתנועתנו בגולה. על רצון וערות של התנועה בגולה ועל האהדה והרצון הטוב מצד העולם הנאור – בנויה הציוניות. הציוניות תתגשם רק באוירה של רצון טוב מצד העמים. לנו דרוש הדבר לא מפני שיש למי שהוא הזכות המוסרית לתת הכשר למפעלנו. אני יודע כיצד יישבו את ארצותיהם הם העמים המטיפים לנו מוסר ומודדים את הדונמים שרכשנו לנו, אני יודע איך נוצרה ההתיישבות באמריקה, זו שגם מקרבה משגיחים כל כך על כשרותנו.

ובכל זאת עלינו לדעת, כמה זקוקים אנו לאטמוספירה של הבנה ורצון טוב מצד העולם הנאור. עם כה בודד וכה חלש כעמנו – אינו יכול להגשים את מפעל שחרורו בלעדי זאת. איני צריך לומר לכם, כי אחד התפקידים החשובים העומדים בפני המפלגה המאוחדת הוא לשלוח אנשים אל הנוער ואל החלוץ. אותי מעניינת כרגע השאלה מה צריך לומר לחלוץ ולגולה.

איני מתכוון לקאטכיזם. ודאי החברים שנשלח אינם צריכים לצייר לנוער תמונה של ישוב עברי בא“י כפי שנתקבלה מתוך העדויות בועדת החקירה, שכן העסקת מאות פועלים זולים וקניית ירקות מזרנוגה אינו עדיין האידיאל של העם העברי בא”י. ודאי מיותר לברר להם את סילוף הרעיון הציוני הכלול בשמוש מיוחד בסיסמת המרכז הרוחני. כל אחד מהם מרגיש, בודאי, כי אם יגדל ויתרחב הישוב ויתוספו לו כוחות מתוך עליה והתיישבות – יוכל להיות יצירה מופלאה אולי למעלה מזו שהעם ראה בחלומו, אבל אם לא יגדל, אם יאבד חזון הגידול לעתיד – הרי מוכרח הישוב להתנוון. לא מרכז לרוח ישראל יהיה אז כאן, מאור של תרבות ישראל, אלא ישוב ליבנטיני למחצה, ליבנטיני בגזירת הגורל, כי לא יספיקו הכוחות לתרבות עצמית. הישובים והמשקים יתאבקו ויפרפרו בין החיים והמות. אם אין אנו רוצים בכך – אל לנו להתנחם בנוסחאות שקר של מרכז רוחני, בלי ערובות ממשיות להגשמתו ע"י עליה והתיישבות רחבה.

ובודאי לא יבואו שליחנו להגיד, כי ע“י פטפוטים על ציוניות פוליטית נגשים ציוניות פוליטית. כל הפטפוטים האלה לא הוסיפו לנו אף עולה אחד, אף משק אחד, אף מוסד ישובי אחד, לאמר – אף דבר ממשי אחד בדרך לקראת הגשמת המדיניות היהודית. כל זה מוסכם. אולם יש דבר אחר: בעשר השנים האחרונות התנהלה הסברתנו בדבר א”י בשיטה מיוחדת, שהיתה זמן רב לברכה. ניהלנו הסברה בנוסח העז של לילינבלום. תיארנו בגולה את העז שבא“י בכל כשרונות הציור של רמברנדט – אילו היה זה מצייר עזים. תיארנו את תנאי החיים החדשים בא”י, את המשקים והופעותיהם, את האנשים, את כיבוש העבודה. פרטי החיים של הישוב החדש בא“י לקחו את לב הגולה. תעמולה זו מילאה תפקיד חשוב לשם הבנת א”י העובדת.

אבל עכשיו בא הזמן לשנות את דרכי ההסברה. אחרי המאורעות נצבה שוב שאלת הציוניות מיסודה. שוב מופיעים הצללים שחשבנום לקבורים במובן הפוליטי. לאחר שנתאמתו כל ההנחות היסודיות של הציוניות יותר מכל אמת אחרת – קמו מקשים ובפיהם קושיות נושנות. הנוער בגולה ישאל: העז טובה, אבל מה תכליתה? טובים 30,000 פועלים בא“י – אבל מהו ערכם היסודי? הנושע העם ע”י כל המפעל הזה? שאלות כאלה מתעוררות שוב בנוער ובעם. עלינו לבוא אל הגולה ואל הנוער ולהתחיל שוב בהסברה על יסודות התנועה, – דברים שנראו בעינינו משומשים, כאסימונים שנמחקו מרוב אחיזה ביד, החל מרעיון האבטואמנציפציה וגמור ברעיון של עם עברי עובד, המתקיים על עבודתו מבלי להזקק לזולתו. שליחינו צריכים לדעת להציג את האמת הישנה כמטבע מבריקה ומצוחצחת מחדש.

התפקיד קשה. הרבינו להשתמש בסיסמאות הישנות עד שקשה לדלות מהם כוח מניע. ברם החיאת יסודות התנועה עומדת לפנינו כתפקיד חשוב.

ועוד לפנינו שאלת החוץ. גם כלפי חוץ אין עוד סודות. כל החשבונות שלנו לפרטיהם נעשו היום חומר למחשבה לכל העולם. דנים ומתוכחים עליהם, שוקלים אותם – האם צדקנו או לא צדקנו. לאור מצב זה מקבלים תפקידים ידועים משקל חיוני כאשר לא שיערנו מקודם.

עכשיו נראית לי חשיבותו של קונגרס עבודה בין-לאומי בהשתתפות ידידי מפעלנו מבני אומות העולם. המפלגה המאוחדת היא המוסד שעליו לקרוא לקונגרס כזה. הגורל הביאנו לטפל בשאלות אלו. החזית שלנו בשעה זו היא ארוכה: סוכנות, התיישבות, נוער, חלוץ, הסברה. החזית היא ארוכה. בעם היהודי – הציוניות הפעילה היא עד היום מעוט, אולי גם מיעוט לא גדול ביותר. בציוניות זו – הישוב הארץ-ישראלי הוא מעוט. בישוב – צבור הפועלים עודנו מעוט במובן מתימטי, ואם כי גדול כוחו. בצבור הפועלים – המפלגה המאוחדת היא מעוט, המעוט המגובש והמכון, אבל בכל זאת מעוט מבחינת המספר. עלינו להפוך את המפלגה המאוחדת לבטליון הברזל של ההגשמה הציונית. וברוח זו נקבע את תשובתנו על הפרובלימות העומדות בשעה זו לפני הציוניות.

¹

אחת השאלות החשובות שועידת האיחוד הספיקה לנגוע בהן – היא שאלת המבנה הפנימי של תנועת הפועלים האי"ת אחר האיחוד. שאלה זו אינה מוגבלת בגדר של ענינים ארגוניים-טכניים בלבד, אלא המסקנות הכרוכות בה חודרות למעמקי חייה של התנועה ומלוי תפקידיה היסודיים. אולי כדאי לפתוח היום בברורה, אם גם תצטמצם פתיחה זו במידה ידועה בהצגת הפרובלימות מבלי שתוצע מראש התכנית לפתרונן.

לקאת פעולתנו בתקופה הבאה עלינו – חשל לו צבור העובדים בארץ שני כל-זיין כבירים: את הסתדרות העובדים הכללית ואת מפלגת פועלי א“י. המפלגה כולה, על חבריה וחברותיה, נמצאת בתוך-תוכה של ההסתדרות ונושאת את פעולתה; רובם המכריע של חברי ההסתדרות, אולי עד לשמונים וחמשה אחוזים, מתרכז עפ”י הלך-דעותיו מסביר למפלגה. היחסים בין שני הגופים האלה וגידול שניהם מתוך השתלבותם פעולתם – מהווים איפוא אחד הגורמים החשובים לקראת התפתחותנו הפנימית. לכאורה אין קושי בהגדרת שטחי העבודה המיוחדים לכל אחד מהם. על ההסתדרות, אומרים, מוטלים כל תפקידי הישוב והמשק והמקצוע העומדים בפני תנועת הפועלים; על המפלגה לכוון את מהלך פעולתה של ההסתדרות, בקויה העיקריים, וחוץ מזה למלאות את צרכיה המדיניים והתרבותיים של התנועה. אולם בהגדרה מיכנית כזו עוד לא אמרנו הרבה. קודם כל ההזדהות האמורה, המקיפה את רוב מנינו ורוב בנינו של הצבור גם במפלגה וגם בהסתדרות עושה למיותר את דבר מציאות אורגנים מיוחדים לקביעת כוון ההסתדרות. הרי גם ההסתדרות בנויה על יסודות דימוקרטיים ואינה שותפות כלכלית גרידא, בגבולותיה קיימים כל המוסדות והגופים הנחוצים כדי להבטיח את האפשרות לכוון פעולתה ע“פ רצונה של רוב התנועה. שנית: אין מבטלים עדין ע”י כך את סכנת ההתרוקנות מכל תוכן ממשי הצפויה למפלגה. סכנה שסימניה היו ניכרים מהיום הראשון להוסד ההסתדרות, אף-על-פי שהניגודים בין המפלגות בעבר כסו עליה במידת מה. ההסתדרות נתונה לפועלה מדינית ותרבותית הנעשית שמה ועל אחריותה. היא משתתפת לא רק בקונגרסים מקצועיים וקואופרטיביים בין-לאומיים, כי אם גם בועידת פועלי האימפריה. היא שולחת תזכירים למפלגת העבודה האנגלית, מופיעה ברשימה עצמית בבחירות לעיריות בא“י; מקבלת על עצמה את הכנת קונגרס העבודה לשם א”י. אף ועדת התרבות היא מוסד הסתדרותי. בידיה מרוכזים לא רק שעורי הערב ומוסדות החנוך במובן המוגבל של המלה, אלא גם מפעלי ההדרכה הפוליטית וההסברה המדעית הכללית, הממלאים בא“י את מקום מוסדות החנוך העממי הגבוה בשאלות החברה והמדינה. יותר מזה: יש להניח שאילו קבלנו עלינו להפריד את שטחי הפעולה בין ההסתדרות ובין המפלגה – הפרדה מדויקת ולשמה – לא היינו יכולים עוד לראות בזה פתרון מספיק לשאלה. החיים הפוליטיים בתוך הישוב העברי בהווה הם עדיין מוגבלים ודלים יותר מדי. העבודה הפרלמנטרית, המשמשת תוכן עיקרי לפועלת מפלגות הפועלים בארצות אחרות, אינה עדיין בנמצא; עניני חוץ אין למדינת פלשתינה (א"י); ממשלת הארץ והרכבתה היא מחוץ השפעתנו. אמנם בכל שנתים ניתנת לחברים ההזדמנות להשתתף בבחירות לקונגרס הציוני – אבל אין זה משנה את העובדה, כי במשך השנתים הם מורחקים מפעולה פוליטית ממשית. חוסר הדם, הגורם חוורון לפרצוף המפלה, אינו מוצא בכך את התרופה. כל זה אומר כי בתקופת-המעבר בחיי א”י, בתקופת ההתיישבות, יהיה בין כך וכך המשקל המכריע על צד הסתדרות העבודה הממשית ולא על צד ההסתדרות הפוליטית, ברם אין לפרש את הדבר כיאלו אין חשיבות לחלוקת התפקידים בכלל. – כל זמן שמצב זה יתקיים – אין גם להאמין בשום תרופה אחרת המוצעת לפעמים קרובות לסכנת חוסר הדם, כגון ההצעה בדבר חלוקת עבודה אישית בין ההסתדרות והמפלגה קבוצי חברים נבדלים, שיהיו אחראים לפעולת המפלגה (במקומות ובמרכז), אינם יכולים להתפתח כל זמן שהתבדלות מפעולת ההסתדרות פורשה התרחקות מהחזית העיקרית והחיונית ביותר של עניני הבנין והעבודה היום-יומית בתוך צבור הפועלים קבוצי חברים אלה היו נידונים לשבת בקרן זוית ולראות את עצמם מנושלים ומקופחים.

אולם למטבע זו יש גם צד שני. אם המפלגה עלולה לההפך לתוספת נטפלת להסתדרות, הרי גם ההסתדרות, מאידך גיסא, עלולה במשך הזמן להיות מוטבעת יותר ויותר בחותמת מוסד מפלגתי. הסתדרות העובדים הכלכלית, המיוסדת על תכנית איחודם של פועלי א“י מעל להשקפות ולמפלגות פוליטיות, היא כבר היום למעשה ברשותה של מפלגה פוליטית אחת, לאמר מפלגתנו. קרוב לודאי, שעבודה זו עוד לתך ותתבלט יותר בעתיד הקרוב, עם הצטרפות חלק חשוב מבין הבלתי-מפלגתיים למחנה מלגת פועלי א”י. באופן עיוני אפשר לשער, כי עלית עובדים רחבה תוכל להכניס לחשבון זה יסוד חדש, דינמי ובלתי קבוע, – אך למעשה גם לתיאוריה זו אין טעם. קבוצות המיעוט בתוך ההסתדרות הן מפולגות. ואילו גם היו מתאחדות למין “גוש מיעוטים”, היה מצבו של זה נשאר כשהיה – מפאת חוסר כל תקוה להיות לכוח מכריע בתוך הצבור. פעולת ההסתדרות נוגעת בעניני יום-יום ממשיים שכל פועל ופועל תלוי בהם, כגון חלוקת העבודה, תור העבודה וכו', ודבר זה רק מוסיף חריפות להרגשתם כלפי המכונה הגדולה והמרוכזת, זו המהווה את הנהלת ההסתדרות ועומדת לפקודת המפלגה המאוחדת. גם בזמן שקיימת היתה מפלגת מיעוט חזקה והיא נתנה במידה ידועה תוקף לעמדת המעוטים בהסתדרות, – עברו עלינו, כידוע, תקופות מלאות התמרמרות ושאיפה לפריקת העול. לעומת זאת כולנו רוצים ומעונינים בכך, שכל הקבוצים והיחידים הנמנים על ההסתדרות יראו את עצמם בהסתדרות כאזרחים בני חורין ושוים בזכויותיהם להנאה ולהשפעה, להנעה ולהחלטה. ויפה מאוד לאמר, שהצלחת הדבר הזה תלויה במידת הטעם הטוב והלויאליות של מפלגת הרוב. אין כאן שלאה של דבורים סתם ושל הצהרות-ידידות, אלא יש כאן שאלה של הגיון פנימי הקיים בהשתלשלות היחסים שבכל תנועה והסתדרות. קבוצים הנמנים על ההסתדרות ונבדלים ממפלגת הרוב עפ"י תכניתם הפוליטית – אינם יכולים להתעלם מהעובדה, כי ההסתדרות הכללית, שהם חבריה ושעל פי החוקה יש להם זכות השפעה על מהלך עבודתה, תפעל פעולות מדיניות שאינם לפי רוחם. לא יתואר, שזכויות המיעוטים תצטמצמנה ברשות הניתנת להם להכנע להחלטת הרוב. ואם נלך בדרך הרחבת הזכויות האלה (מבלי לצמצם את סמכותה של ההסתדרות המסגרת הענינים המשותפים לכל חברי ההסתדרות כולם), יגרור אחריו הדבר כל מיני חזיונות בלתי-נורמליים, דוגמת עמדתם של פועלי-ציון שמאל (שהם חברי ההסתדרות) בעירית תל-אביב. בגזרת ההגיון הפנימי הטבוע בחזיונות כאלה – תלך מגמה זו ותתרחב במשך הזמן, וגם תתפשט על קבוצות וקבוצים אחרים מבין הבלתי-מפלגתיים וביחוד מבין השומר הצעיר, זה שבתורת קבוץ הוא מלא רצון להבלטת עצמיותו המופרזת. איני חושש לאמר, שגם בשטח הפעולה התרבותית של ההסתדרות קיימת הסכנה הזאת. במידה שפועלה זו תלך ותקבל אופי של פעולת חנוך פוליטי וחברתי, בה במידה תלכנה ותתגברנה הנטיות להתבדלות ולפעולה עצמית בקרב כל הזרמים שאינם שייכים לרוב, ולבסוף תחלש הרגשת החברות לגבי ההסתדרות, זו הנראית בעיניהם כמכונה מפלגתית גרידא.

על כל אלה נוספת עוד פרובלימה אחת. ראינו שבתנאים הקיימים אין לתלות תקוות רבות בהגשמה מהירה של חלוקת עבודה אישית בין ההסתדרות והמפלגה. הוה אומר ש“השלטון” – המרכזי והמקומי – בחייה הפוליטיים, המשקיים, הארגוניים והתרבותיים של תנועת הפועלים הא“ית–ילך ויתרכז בידים מעטות. עשרים השמות של חברי מרכז המפלגה הם הם גם שמות חברי הועד הפועל של ההסתדרות. המצב במקומות דומה לכך. מאידך גיסא תקבל מפלגתנו המאוחדת, יותר משום מפלגה בעבר, אופי של מפלגה המרכזת מסביבה המונים. ישנם חברים בינינו הרואים בכך יסוד לגאוה מיוחד, שכן הצלחנו להקים בפעם הראשונה בצבור הפועלים בארץ מפלגת המונים ממש. היחסים האינטימיים, שהתקיימו עד עתה במידה רבה בין חברי המפלגה עצמם ובינם לבין החברים האחראים להנהגת התנועה – ספק אם יוכלו להמשך כתמול שלשלום. השפעות הקשרים המסועפים האלה כל כוונן של המלגה וההסתדרות גם יחד – עלולות איפוא להפסק. קראנו שסניף המפלגה בחיפה עומד לארגן בתוכו אלף חברים. ברור איפוא שיהיו אלפי חברים שלא ידעו כמעט איש את רעהו ואת חברי המרכז פנים אל פנים. ולא כל שכן ידיעה אישית וקרובה יותר, וירגישו את עצמם רק כגלגלים מחוסרי שם ודלי השפעה בתוך הרכב של מיכניזם המוני גדול. רבים סבורים, כי התפתחות זו משמשת מגמה בכל רחבי הדימוקרטיה המודרנית, ואין להמנע ממנה. אולם אם לא נמצא לה באמת שום תרופה, – נעמוד בקרוב בפני שלש הופעות בקרב מחננו: הסתגרות המנהיגות, התבצרות הפקידות ואדישות המון החברים בתנועת הפועלים. בין פרספקטיבה זו ובין התפקידים המיוחדים המוטלים על צבור הפועלים בא”י – קיימת סתירה שאין ליישבה. אילו היו תנאי חיינו בארץ “נורמליים” והיו נותנים מזון מתאים ושטח פעולה מספיק למפלגה “נורמלית” ולהסתדרות מקצועית “נורמלית”, לא היתה אולי סכנה נוראה בכך. אולם אם מתפקידי התנועה ליצור את התנאים הנורמליים, לבנות עם עובד בתנאים המסובכים בפנים ובחוץ ותובעים מאת כל פרט ופרט את התמדתו, הבנתיו וגמישות מרצו, – הרי מגמת ההתפתחות כזו מסכנת את עצם המפעל, זה שלשם הגשמתו נוצרו גם ההסתבכות וגם המפלה. שאלת הדימוקטריה הפנימית בתוך מפלגת הפועלי א“י אינה העל כן שאלת רוטינה, המתעוררת בכל הסתדרות מודרנית גדולה. היא אינה חומר לצירי ועידות הבאים מ”ערי השדה“. היא אחת משאלות החיים לגבי התנועה, וגם כאן אין הסתפק בהצרה ע”ד רצונונו הטוב. הדרך לגיהנום מרוצפת, כידוע, בכוונות טובות. מחובתנו איפוא להפוך את הכוונת הטובות להצעות ארגוניות ומעשיות, שאפשר להגשימן בחיי המפלגה. כפי הנראה, יש לחפש את הפתרון האפשרי לשאלה זו בשני כוונים. כוון הראשון באו ברבוי תנאים מקומיים של המפלגה, שישמשו נקודות מוצא להשפעה ניכרת על דרכי מפלגה; רסיסי ההשפעה האלה יתלכדו אחר כך במועצות מפלגה מקומיות בעיר ובמושבה, אולם המועצות המקומיות האלה הכרח להן שיהיו קיימים ופועלים ולא רק אגודות המתאספות מיד פעם בפעם לשם תעמולה של ערב בחירות, דוגמת אגודות מסוג זה שבארצות אחרות. הכוון השני הוא בהפעלת מוצעת המפלגה, שיש להפוך אותה מאספת נוטבלים שזכו בדעה מייעצת – למרכז פעולה קבוע המחמיר במהלך הנורמלי של עבודת המפלגה. אילו הצלחנו להטיל על חברי המועצה תפקידים קבועים של פעולה בקרב המחנה – היינו לא רק מרחיבים את היקף היכולת של המרכז, אלא גם פותחים חמשים צנורות נוספים לשם חבור קבוע ומתמיד בין קבוצי החברים במקומות ובין המרכז.

בכל אופן נראות לי שלש השאלות שהוצגו כאן – שאלת חלוקת התפקידים בין ההסתדרות והמפלגה, שאלת הבטחת אפיה הבלתי מפלגתי של ההסתדרות, ושאלת הדימוקרטיה הפנימית בתוך המפלגה – כשלש השאלות העיקריות העומדות לפנינו לאחר האיחוד, בפנים התנועה.

¹

“עובדה עיקרית אחת טבועה ביסוד כל השאלות המניעות כרגע את חייה הפנימיים של אמריקה. זוהי העובדה כי אין בארצנו כיום אף דבר אחד הנעשה באותו אופן שהיה נהוג לעשותו לפני עשרים שנה… אמריקה אינה כבר מה שהיתה לפני עשרים שנה, ואף לא מה שהיתה לפני עשר שנים. תנאי קיומנו הכלכליים נשתנו מיסודם, ואתם ביחד נשתנו כל סדרי חיינו. הנוסחאות הפוליטיות הנושנות אינן מתאימות עוד לתפקידינו בשעה זו, הן נקראות כדוקומנטים מימי-עבר קדומים, הפרוגרמות הנושנות של המפלגות מצלצלות באזנינו כמוצא פיו של דור אשר נשכח כמעט מן החיים”.

(וודרי וילסון, החרות החדשה.)

א

כשנוצרה מפלגת פועלי א“י – גרר אחריו הדבר מיד משבר-מעבר בקרב תנועת העבודה הציונית בגולה. זוהי תוצאה טבעית, ולא היתה כל דרך להמנע ממנה. נקודת הכובד של המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות נמצאת היום בא”י – עד כדי כך שאין להם קיום בלי קבוצי-יסוד בארץ. לגבי המפלגות בגולה לא היו המפלגות הארץ-ישראליות – הסתדרותיות ארציות סתם, אלא דוקא קבוצי-יסוד מרכזיים, מחיים ומפרנסים, שמהם ניזונה במידה רבה כל התנועה כולה. משבר-מעבר זה מחויב איפוא להסתיים – במוקדם או במאוחר – בשדוד מערכותיה של תנועת העבודה הציונית בגולה ובשנוי סדרי-בראשית שלה. התנועה בגולה – אם לא להביא בחשבון רסיסי מפלגות שיתבדלו פה ושם – מוכרחה להתרכז מסביב למפלגת פועלי א“י. במלים אחרות: האיחוד בא”י מוכרח לגרום לידי איחוד גם ברחבי הגולה. ובאמת לא עברו ימים רבים לאחר ועידת היסוד של המפלגה המאוחדת בארץ – עד שהתחיל משא ומתן דומה לזה בארצות שונות, ובראש וראשונה באמריקה. נראה כי משא ומתן כזה מתנהל בשעה זו גם בפולין, בגרמניה ובלטביה.

יתכן כי בדרכו של המשא ומתן זה עוד יקומו מכשולים, עכובים, חכוכים, ונצטרך לעבור נקודת-קפאון ותחנות-מעבר שונות. יתכן כי נהיה עדי-ראיה לכל מיני תנועות והויות טכסיסיות, לכל מיני מעשי-נסים של אסטרטגיה מפלגתית, לכל מיני ויכוחים מסובכים בדבר נוסחאות ומלים. יתכן כי הבירורים האלה יעכבו בעד איחוד בגולה במשך שבועות וחדשים ואפילו במשך שנים, יתכן כי צורת האיחוד הממשי שרויה עדין כרגע בערפל. אולם כל אלה אינם משנים את עצם התוצאה, זו הכלולה בתסיסה המרגשת כרגע במחננו במקומות שונים. האיחוד בא"י הפך את שאלת התהוותה של מפלגה ציונית-סוציאליסטית מאוחדת גם בגולה לשאלת זמן גרידא.

אילו הצטמצמה כל הפרובלימה של תנועתנו בגולה בשאלת האיחוד או במריבה על נוסחאות האיחוד, היינו רשאים לישון במנוחה ולסמוך על בעלי-הטכסים המנוסים שבשתי מפלגותיו גם יחד. לאחר שנים אחדות של תרדמת חוני המעגל – לכל המאוחר – היינו מקיצים ומוצאים את האיחוד מוכן ומזומן. אולם לא זוהי בעצם השאלה. השאלה היא אם הפרובלימה של הציוניות הסוציאליסטית בגולה מצטמצמת באמת בסעיפי האיחוד הארגוני וב“חלוקי-הדעות האידיאולוגיים” המסורתיים. תשובה נכונה לשאלה זו לא תמצא, כמובן, אלא בתנאי אחד: שאף אחד מאתנו, בדברו על תנועתנו בגולה, לא יסתפק בתפיסה פורמלית של הדבר, כאילו היה לנו כאן ענין של משרדים ומרכזים ובאי-כוח ומזכירים, ענין של מכונות-כתיבה וחותמות מרובעות ועגולות ונייר בכותרת רשמית ופנקסי חברים. מדובר כאן על התנועה בבחינת כוח הפועל פעולה – באיזה אופן שהוא ובאיזה כוון שהוא – ומשפיע על עצם החיים, הנותן את סימניו במציאות חייהם של המוני העם, כוח השואף לעצב מציאות זו בצלם אלהים חיים ולהדריכה לקראת איזה מטרה ממשית בעולם הזה.

מבחינה זו של תנועה חיה ויוצרת אין להעלים עין מהעובדה, כי האיחוד בגולה הולך ונבנה על יסוד השונה בתכלית שנוי מן היסוד שעליו הוקמה מפלגת פועלי א“י. גם בא”י בכלל ובחיי צבור הפועלים בארץ בפרט ישנן עליות וירידות, עונות שפל ועונות גאות, תקופות של התרחבות וכיבוש עמדות חדשות ותקופות של דכוי-נפש ואדישות, תקופות ביצור ותקופות בצורת. אולם דבר אחד אינו מתחלף בין בעת הגאות ובין בעת השפל: זהו כוחה החיוני של העבודה עברית. חיי העבודה, חיי יום-יום נמשכים והולכים בין אם יעלה הברומטר הפוליטי בין אם ירד, ובחייו היום-יומיים של הישוב – שאינם ניתקים ונפסקים אף לרגע, אפילו בימי מהומות ופרעות – הרי העבודה העברית מהווה את העובדה הגדולה המובנת מאליה ואת הכוח הגדול שגם הוא אינו עלול להפסק אף לרגע אחד. מטעם זה נשארת תנועת הפועלים בא“י גם בימי אין חפץ ואדישות – הכוח המכון והמרכז בקרב הישוב, כוח החיים הפועל בכל שעה ובכל רגע ואינו זקוק כלל שיכריזו על קיומו וימדדו את גבורתו. האם אפשר לומר כדברים האלה גם על תנועתנו בגולה? אני מסופק אם ימצא מי-שהוא שישקיף אחורנית על השנים שלאחר המלחמה ויעיז לומר, כי התנועה הציונית-סוציאליסטית – בלי הבדל מפלגה ושם – היתה במשך הזמן הזה הכוח המכוון והמכריע בחיי המוני העם היהודי, הכוח החיוני המעצב את ההוי והמראה דרך לעתיד. ישאלו: האם התקיימו במשך הזמן הזה ביהדות הגולה תנועות אחרות שעלו על תנועתנו בכוחן המכוון ובחיוניותן? אולי לא. אבל ה”לא" אינו מעלה ואינו מוריד – וגם אינו מנחם.

במשך השנים האלה גידלה מתוכה תנועתנו בגולה את אלפי הצעירים והצעירות, אשר חלק מהם זכה לעלות לארץ ולהצטרף כחיל מילואים לצבור העובדים. גם התפתחותו של הנוער הנמצא מחוץ למסגרת הרשמית של המפלגות – כמו, למשל, ה“שומר הצעיר” – קשורה בעצם התפתחותה של התנועה הציונית-סוציאליסטית. נוסף לכך: לזכות אחת המפלגות יש לזקוף פעולה פוליטית חשובה – לפי יכלתה והבנתה – שהתבטאה בהגנה על עמדת הציוניות בפני האינטרנציונל, בפני מפלגת העבודה הבריטית ובפני כחות-חוץ שונים. לזכות המפלגה השניה אפשר לזקוף פעולה תרבותית חשובה – לפי יכלתה והבנתה – שהתבטאה בהעמקת עבודת החינוך העברית בקרב הדור הצעיר. לזכות שתי המפלגות גם יחד יש לזקוף את הדבר שהן רכזו בתוך ההסתדרות הציונית כחות חשובים – כחות נוער וחוגים פרוגרסיביים סתם – מסביב לתכנית ארץ ישראל העובדת.

וכחות אלה הולכים ומתרבים עד היום הזה. זהו סך-הכל. רבים יגידו: סך הכל חשוב למדי. רבים – ואפשר כי מספרם של אלה הולך וגדל – יגידו: זהו כל מה שניתן להעשות בתנאי חיינו בגולה. אולי. אבל – אם כן הדבר, למה לא נאמר בפה מלא כי בגולה יש מקום רק לתנועה ארץ-ישראלית, לתנועה ציונית מכל המינים, אך לא לתנועה השואפת לחדש את סדרי קיומנו בארצות פזורינו? למה לא נאמר בגלוי, כי אין מקום בגולה לתנועה ציונית-סוציאליסטית עצמית? שהרי מבחינת המוני העם בגולה כל התפקידים האלה – תהיה מה שתהיה חשיבותם היסודית – אינם נוגעים אלא בקצה הקצה של החיים. מבחינת חייהם של אלה הלא נשקפה סכנה למפלגות הציוניות-סוציאליות שתהפכנה להיות “תנועה של קרן זוית” (אם להשתמש במבטאו של חים גרינברג).

יש הכרה המכריעה: גם איחודן הרשמי של שתי המפלגות בגולה והקמת המפלגה המאוחדת בכל הארצות – לא ישנו בהרבה את מצב הדברים הזה. נשקפת הסכנה שגם המפלגה המאוחדת תשאר בחיי העם בגולה “תנועה של קרן זוית.” הבדלי נוסחאות עומדים בינינו – אבל מה ערך כל הנוסחאות האלה גם יחד לגבי חייהם הממשיים של המוני העם היהודי בשעה זו? מה בצע להעלות גרה ולחזור על מלים שהן בבחינת מטבעות פסולות שחדלו להיות עוברות לסוחר? מה בצע לחדש זכרונות-נעורים ולהעלות צללי מחשבות, שאין מאחוריהם גופים ממשיים במציאות החיים היהודיים? יש בינינו קנאים הרוצים להבליט את הנוסחה של מלחמת-המעמדות לכל דקדוקיה בפרוגרמה של המפלגה המאוחדת העתידה. איני טוען כנגדם אלא טענה אחת: וכי חושבים החברים האלה, כי על ידי כך יעשו את נוסחת-הקסמים המרכזית אשר בפרוגרמה שלנו לשאלת החיים המרכזית של המוני העם היהודי? היכן תנהל המפלגה המאוחדת בגולה את מלחמת המעמדות הממשית, התוכל לנהלה במפלגה יהודית עצמית, בשל מה תהיה מלחמה ובאיזו אמצעים יערכו אותה? יש בינינו קנאים הרוצים להבטיח את מקום הכבוד לשפה אחת או שניה בתוך הפרוגרמה של המפלגה המאוחדת העתידה. ושוב: האם תעלה או תוריד הנוסחה את מצב תרבותנו הלאומית בארצות הגולה? האם תשנה את גורלה של השפה היהודית המדוברת? האם תקיים את הקשר החי שאיננו קיים עדיין בין בתי-הספר העבריים בגולה – העממיים והתיכונים – ובין חיי הסביבה? התקיים נוסחא זו את בתי הספר באין כל קשר ביניהם ובין חיי העם היום-יומיים?

לפעמים, כשבודקים את הפרוגרמות והנוסחאות שעליהן אנו מתוכחים ורבים, נדמה כאילו חזרנו ועמדנו בשנת 1897 – השנה המוזרה והראויה להזכר, השנה שהביאה לנו לא רק את הקונגרס הראשון ואת ה“בונד”, אלא עוד כמה וכמה חדשות – את ספירת האוכלוסים בקיסרות הרוסית ואת האקיטה הגדולה של היק"א בדבר המבנה הכלכלי והחברתי של יהודי רוסיה, – שני דברים שעל יסודם הלכו ונבנו אחרי כן בנינים שלמים, מגדלי-בבל של פרוגרמות, נבואות והנחות – ובגללם הסתעפו מפלגות, התמזגו והתפרדו תנועות. אולם הימים ההם חלפו ללא שוב. קשה לנו, כנראה, להשלים עם העובדה הזאת. אמנם לא עברו יותר מעשרים וחמש או שלשים שנה מיום שטבענו את מטבעות סיסמאותינו החדשות, אך בינו ובין היום הזה רובצת תהום – במובן התפתחות חיי העם היהודי בגולה, – תהום הנראית לפעמים כעמוקה ממאות בשנים. תנאי חיינו הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים – נשתנו מיסודם, וכל ההנחות והפרוגרמות גם יחד – נתבטלו והתנדפו. היהדות הרוסית אינה במציאות. רוסיה בגבולותיה הקודמים אינה במציאות. העיירה היהודית ברוסיה ובפולין הולכת ומתפוררת לעינינו. תחומי הכלכלה היהודית הולכים ומטשטשים במהירות מבהילה. המסורת התרבותית, שקשרה דור לדור מתוך התפתחות אורגנית, נשברת לעינינו ומתגוללת לרגלינו כשברי לוחות מנופצים. האבטונומיה הלאומית אינה עוד הזית-דמיון מפשטת, כי אם נסיון מעשי בארצות שונות, נסיון הניתן למדדיה ולהערכה מדויקת, גם מצד החיוב שבה וגם מצד גבולותיה האוביקטיביים. אמריקה סגורה. אנגליה סגורה. חומות הגיטו של המהגרים בניו-יורק, צ’יקגו ולונדון הולכות ונהרסות לעינינו. בנין ארץ-ישראל איננו מפעל-טרנספורט ענקי להעברת מיליונים לשם פתרון מוחלט של שאלת היהודים – כתכנית אנשי הקונגרס הראשון, – כי אם פרוצס אטי מלא ענויים ומוגבל בהיקפו, הנמשך מתוך תקוה שנמצא בהיקף זה פתרון יסודי ללקויי חיינו וכי נוכל להכין את הקרקע לקליטת המונים בעתיד.

בקיצור: דברי וילסון אשר כתבם – לפני המלחמה – בשעה שיצא להלחם על חידוש יסודותיה של המדיניות האמריקנית, הולמים עכשיו את מצבנו אנו כמעט ללא כל שנוי גירסא: עובדה עיקרית אחת מונחת ביסוד כל השאלות המניעות כרגע את חייה הפנימיים של האומה העברית. זוהי העובדה כי העם היהודי אינו עוד מה שהיה לפני עשרים שנה ואף לא מה שהיה לפני עשר שנים. תנאי קיומנו הכלכליים נשתנו מיסודם ואתם יחד נשתנו כל סדרי חיינו. הנוסחאות הפוליטיות הנושנות אינן מתאימות עוד לתפקידינו בשעה זו. הן נקראות כדוקומנטים מימי עבר קדומים. הפרוגרמות הנושנות של המפלגות מצלצלות באזנינו כמוצא פיו של דור אשר נשכח כמעט מן החיים.

אם יש ברצוננו להפיח רוח חיים בתנועת האיחוד בגולה, עלינו לשכוח שידענו נוסחאות ופרוגרמות בזמן מהזמנים. נטל עלינו לפעול כאילו לא התקיימה עדיין תנועה ציונית-סוציאליסטית בגולה. נטל עלינו לראות את חיי היהודים שבשנת 1930 כמו שהם, ולמצוא להם בטוי מבלי לזכור את הבטויים של תמול ושלשום. אילו הצלחנו למצוא בטוי ההולם את מצבנו כהויתו ממש, היינו מצליחים גם להסיק מסקנות ממשיות ולנסח הוראות חיות ומחיות לפעולתנו בעתיד. דרוש לעשות נסיון ולנתח מחדש ביושר לב את המציאות היהודית בגולה. אפילו אם לא נדע מראש מה תהיינה תוצאותיו של נסיון כזה. אדרבה, אולי כדאי שנציג שאלות מבלי להעמיד פנים כאילו מוכנות כל התשובות, – אולי כדאי לערער מסורת של דוגמות ונוסחאות, לעורר צמאון להכרת החיים כמו שהם וליצירה בתוך החיים ממש.

ב

הפרוגרמה הכלכלית והסוציאלית, שעליה נבנתה תנועתנו בגולה על זרמיה ומפלגותיה – פרוגרמה זו קבעה את יסודותיה לפי ניתוח המציאות היהודית מלפני דור, או ביתר דיוק: לפי פרוגנוזה שנקבעה אז לגבי מגמותיה של ההתפתחות החברתית והמשקית בקרב העם היהודי. אף תורת מלחמת-המעמדות במהדורה הציונית-סוציאליסטית וחילוקי-הדעות מסביב לתפיסת התורה הזאת (החל בשיטת ה“בורוכוביזם” ובס. ס. וכלה במתנגדיהן של שיטות אלה מבין “צעירי-ציון”) היו בנוים בעיקרם על הפרוגנוזה הזאת: על ה“פרוצס” המצמיח את החרשות המודרנית בפלכיה המערביים של רוסיה, על התבלטות מעמדות מוגדרים בתחום מושבם של המוני היהודים, על ההגירה ההמונית למדינות הים וחדירת המהגרים למשקה הפתוח והמפותח של אמריקה. צריך להבין כי הנחה עיקרית אחת היתה טבועה ביסוד כל הניתוח הזה, לאמר: על אף תנאי חייו המיוחדים והבלתי נורמליים של העם היהודי המפוזר–ישנו קו מקביל, קבוע פחות או יותר, בין מגמות התפתחותו החברתית והכלכלית והתקדמותה של החברה המודרנית בכללה. וכי אין היום מקום לשאול אם ההנחה היסודית הזאת היתה נכונה?

בדרך התקדמותו של העולם המודרני אין המלחמה הגדולה והמהפכות המדיניות והחברתיות שבאו בעקבותיה אלא אפיזודים חולפים. אולם זה טבעם של אפיזודים מהפכנים-אלמנטריים כאלה שהם מחישים את מהלך ההתפתחות האורגנית, מגבירים את כוח הגורמים הפועלים בקרב התפתחות זו ומרחיבים את היקף פעולתם. גם מה שקרה במשך השנים האלה לעם היהודי ולעמדתו הכלכלית והחברתית – אינו אולי אלא החשה של פרוצסים שהיו – בין כה וכה – צפונים בחיק ההתפתחות האורגנית, הרחבתם של פרוציסים אלה, העמקתם, הגברת כוחם. אולם את תוצאת שנות המשבר האלה אפשר לסכם כהבלטה חריפה של הסתירה שבין עמדתם הכלכלית של היהודים והאינטרסים הקבוציים שלהם ובין התקדמותו המשקית והסוציאלית של העולם מסביבם, שבירת הקו המקביל – אם לדורות ואם לזמן מעבר קצר יותר – שבין התפתחות החברה המודרנית ובין גורלו החברתי של העם היהודי. סתירה זו פוגעת בפרט היהודי ומסכנת את קיומו, היא פוגעת בשכבות שונות שבקרב העם היהודי ומסכנת את קיומן, והיא מאיימת גם על קיומו של כל העם היהודי בגולה בבחינת עם.

היום נראה כאילו עלית היהודים בחברה המודרנית ובמשק העולמי היתה מוגבלת בתקופה מסוימת של התפתחות הקפיטליזם האירופי, וכאילו היא הולכת ומסתיימת עם שקיעת התקופה הזאת. נראה כאילו מאה וחמשים השנה שקדמו להכרת האמנציפציה האזרחית של יהודי אירופה (זמן הבצור לעמדות הכלכליות ולכוח הסוציאלי, שגררו אחריהם את מתן שווי הזכויות) ומאה השנים שלאחר הכרזה זו – הן לא רק תקופת עליתם האזרחית של היהודים, כי אם גם תקופת שגשוגם הכלכלי, תקופה שבה הלכה התפתחותם בד בבד עם התקדמות העולם. זוהי במובן ידוע התקופה הבינונית בתולדות הקפיטליזם, שבתחילתה חדירת הון לתוך תעשית-היד ויצירת השטר, וסופה – מסירת הבנקים ובתי-החרושת הגדולים לידי חברות המניות ויצירת הטרוסטים הראשונים בתעשיה הכבדה ובמסחר. בתקופה זו היה רווח המשק הפרטי העצמי, אשר בראשו עמד בעל בלתי-תלוי, השליט בשדה התעשיה, המסחר והאשראי.

אין ספק שגורמים פוליטיים, גורמים שאין להם שייכות ישרה לצרכי הכלכלה ולחוקי התפתחותה, מלאו תפקיד מכריע בהשפעתם העזה שהשפיעו על אחרית תקופה זו, על התבגרותה הקדחנית ועל סיומה שבא מתוך ענויי מלחמה ומהפכה. שלש עובדות פוליטיות – כגון הסתגרותה של רוסיה תחת שלטון הסוביטים, סגירת שעריהן של ארצות הברית והתפוררות אירופה המזרחית – מחוץ לגבולות רוסיה – לכמה מדינות לאומיות עצמיות ולתחומים כלכליים מצומצמים, – משקלן של שלש עובדות כאלה בחיי העם היהודי יש בו כדי להוכיח את חשיבות פעולתם של הגורמים הפוליטיים. אך הסך-הכל הוא: הסתירה האיומה שאת תכנה הגדרנו לעיל. ובמרכזי פעולתה של סתירה זו היא היא העובדה המכריעה בחיי הגולה בתקופת לאחר המלחמה. צורות פעולתה הן שונות, בהתאם לתנאים השונים שבהם היא מתגשמת, אך תוצאתה – הריסת עמדות היהודים – היא הצד השוה לכולן.

בארצות הברית – המרכז העיקרי של העם היהודי בזמננו, הן במובן הכמות והן במובן הכלכלי והחברתי – מופיעה סתירה זו במסגרת מגמותיו של המשטר הקפיטליסטי המבוגר והמפותח ביותר מבחינה טכנית ומבחינה פיננסית. המגמות האלה – הכוללות גם מבחינת עצמן סתירות וניגודים פנימיים – פוגעות קודם כל בבעל-הבית הקטן העוסק במסחר, במלאכה ובחרושת הקטנה. במקומם באים המוסדות הענקיים לתוצרת ולהספקה, “שלשלאות המסחר”, ה- Mail Order Houses (גם אלה וגם אלה שולטים בבתי חרושת משלהם), בתי החרושת הגדולים לתוצרת המונית. לפי חקירת מוסדות הממשלתיים מוסמכים באמריקה נתרבה, למשל, במשך שנות 1923–1926 מספר החנויות הנמצאות ברשותם של “שלשלאות המסחר” הגדולות באופן כזה: בענף חנויות המכולת ב-75 אח‘, בענף השוקולדה והממתקים ב-56 אח’, בגלנטריה ב-11 אח' (במשך שנה אחת). מבחינה כלכלית-לאומית ומבחינה טכנית יש לכאורה בדחיקת רגליהם של הסוחר הזעיר ובעל-התעשיה הקטן הרבה מן החיוב, הרבה מן ההתקדמות. מחיר הסחורות יורד וטיבן עולה. הולכת ונשמטת הקרקע מתחת לשיטה הנוהגת בזבוז בכוח העבודה. גם הצרכן וגם הפועל המעבד את החמרים נהנים על ידי כך מתנאים היגיניים וחברתיים משובחים. אולם הצעד הזה, המקרב את תקון סדרי החברה הקיימת, הוא צעד לאחור מבחינת עמדתם של היהודים. העליה הכללית היא ירידה מבחינת האינטרסים שלהם. היהודים מאבדים לא רק את עמידתם ברשות עצמם ואת תקותם לעליה חברתית – כשהם נהפכים לפקידים במוסדות המסחר ובתעשיה הגדולים –, אלא גם נדחקים בעת ובעונה אחת בהמוניהם לקצה ההיקף האחרון של המשק האמריקאי, מעמדות מעוטות בטחון לתוך עמדות מחוסרות בטחון. בעלי-התעשיה והסוחרים הקטנים הופכים להיות סרסורים לבתים ולנחלאות או משחקים מתמידים בבורסא. הסוחרים הזעירים נדחקים לפנות הנדחות של הארץ ולפרורי הכושים, או לענפי-מסחר מפוקפקים ביותר, כגון המסחר בתשלומים לשוערים, או – כקומבינציה של כל הגורמים האלה – למסחר בתשלום לשעורים באחד מפרורי הכושים במדינות הדרום – עד אשר “שלשלת המסחר” תרדוף ותשיג אותם גם שם. הסוחרים לשעבר או בינהם – אשר יקשה להם למצוא את מקומם בתורת ברגים בתוך המכונה האדמיניסטרטיבית הגדולה של אחד ממפעלי המסחר או החרשות –, נספחים על המחנה העצום של כל מיני מתווכים “העומדים ברשות עצמם”, סוכנים קבועים וסוכנים נודדים, מומחים לריקלמה, סוכנים למודעות ואגנטים לחברות הביטוח. אותן מגמות-ההתפתחות שהולידו את ריכוז המפעלים במסחר ובחרושת, מצריכות גם את הצבא העצום הזה של סרסורים ומתווכים מן סוג החדש. הללו אם הם מצליחים ל“עשות חיים” בתקופה חדשה זו, הרי הם נמצאים ירודים בכמה וכמה מעלות במידת בטחונם ותועלתם החברתית. כל זעזוע פוגע בהם בראשונה וכל משבר נותן בהם את אותותיו הקשים ביותר. – אולם במידה כזו נפגעת גם שארית עמדתה של העבודה היהודית בארצות הברית – ושוב ע“י מגמותיה של ההתפתחות הכלכלית. הפועל היהודי נדחק ממקום עבודתו גם בענפי-המשק המתקדמים, – ע”י חדירת העבודה הזולה, בעיקר עבודת הנשים. שתי התופעות האלה גם יחד הן במידה רבה תוצאותיה של סגירת שערי אמריקה,חוסר יחסי של ידים עובדות וגובה יחסי של שכר-העבודה. דחיקת רגליהם של הפועלים היהודים ע“י עבודה זולה בולטת בענפיה השונים של תעשית-הבגדים. דבר ידוע הוא, כי הסתדרות ה”אמלגמייטד“, הסתדרות פועלי ההלבשה לגברים, היתה עד סוף המלחמה ברובה הגדול הסתדרות מקצועית יהודית. בשנת 1925 היה הרכבה של הסתדרות ה”אמלגמייטד" לפי לאומים כדלקמן:

יהודים	38,2 אחוד	פולנים	7 אחוז
איטלקים	30,3 אחוז	צ’כים	7 אחוז
ילידי אמריקה	11,5 אחוז	שונים	6 אחוז

מגמת ההתפתחות בולטת עוד יותר כשמוסיפים עובדה זו: במשך המחצית השניה של שנת 1923 נכנסו 7070 חברים חדשים להסתדרות ה“אמלגמייטד”. מאלה היו:

איטלקים	36,6 אחוז	שונים	24,6 אחוז
יהודים	28,3 אחוז	ילידי-אמריקה	10,5 אחוז

בשנת 1919, בשעה שעבודת הנשים היתה כבר חזיון נפוץ לרגלי הבהלה של תעשית המלחמה – היה המספר הכללי של הנשים במקצוע ההלבשה לגברים בסך הכל 35,2 אחוז. מ-7070 החברים החדשים, שנכנסו להסתדרות בשנת 1923, היו כבר כ-60 אחוז נשים² – דחיקת רגליהם של הפועלים היהודים ע“י המכונה בולטת ביותר בתעשית העור (עם הקמת בתי החרושת הגדולים לנעלים ובתי המלאכה המיכניים לתיקונים), ובענף התעשיה של צרכי-האוכל. התפתחות המאפיות המיכניות ובתי החרושת לשמורי-בשר, לנקניקים וכו' – גרשה אלפי פועלים יהודים מתוך העבודה. התפתחות המסעדות ה”אבטומטיות" ובתי-האוכל “בשרות עצמי” פגעה באופן קשה באגודות המקצועיות של המלצרים ועובדי בתי-האוכל, אשר בערים הגדולות היו מורכבות בחלקן הגדול מעובדים יהודים. ואם כי גם היום עולים יהודי אמריקה לכל שדרותיהם ברמת חייהם, ב“עשרם”, על יתר חלקי העם, – הרי אין ספק כי מתחת ליריעה הדקה של הכנסות יום-יום הולכות ונשמטות עמדות עבודה, עמדות משק וחברה מידי היהדות האמריקנית.

השתלשלות הדברים במערב אירופה, ביחוד המצוקה הכלכלית של יהודי גרמניה ואוסטריה, דומה הרבה באפיה להתפתחות הענינים באמריקה–אלא שבקרב היהדות המערבית היא פוגעת בשכבות אחרות לגמרי מאשר בקרב יהודי ארצות הברית. בארצות מערב אירופה הולך המשטר הקפיטליסטי ו“מתאמרק”. אולם כשפרוצס זה התחיל, לא היתה היהדות המערבית ברוב מנינה וברוב בנינה אלא גוש של בורגנות בינונית, פרי עליתם של יהודי המערב בדורות האמנציפציה. הפועלים והבורגנות הזעירה – סוחרים פעוטים ובעל-מלאכה – חדלו כבר מזמן להיות נחשבים כעמודי החברה היהודית, לעומת זאת שמש המעמד הבינוני של בעלי עסקים, בנקאים ובעלי-תעשיה – בצרוף אנשי האומניות החפשיות – בית קיבול עיקרי לפעולתם של היהודים באיזור מדינות זה, ולפיכך היתה עמדתם הכלכלית והחברתית איתנה ורבת-משקל בערך. נסיח את דעתנו מהעובדה, כי חוגים רחבים למדי בקרב מעמד זה (גם, אולי ביחוד, באוסטריה) הפסידו חלק הגון מרכושם לרגלי ביטול ערכם של שטרי החוב הממשלתיים, ובמשך תקופת הירידה בשער הכספים של ארצותיהם. כדאי יותר לציין, כי דוקא במשך חמש השנים האחרונות, מזמן שהמשק הכללי של ארצות מערב אירופה התחיל שוב עולה ומתפתח, התחילו גם כאן מראים את אותותיהם שנויי סדרים יסודיים. בשטח התוצרת ובענפי המסחר השונים התחיל מתהוה במידה עצומה פרוצס של רכוז ההון – שמאחריו עמד, כמובן, הרכוש האמריקני. רכוש זה, שהתפרק לתוך המוסדות הכספיים באירופה התיכונית, הביא מצד אחד לידי כך, שכמה בנקים חשובים התמזגו והתאחדו תחת הנהלה מרוכזת אחת, מצד שני גם המוסדות שנשארו באופן רשמי,כלפי חוץ, מוסדות עומדים ברשות עצמם – ביחוד בנקים אפותקאים – נעשו למעשה כפופים למרות הרכוש הזר. ההתפתחות הזאת מעמידה את בעל המפעל הבינוני – הן בשדה החרושת והן בשדה המסחר והאשראי – בפני הכרעת הכרח שאין להמנע ממנו: או שעליו להמשיך את מלחמת הקיום מתוך התחרות בענקים – ולפשוט את הרגל, או להתבטל – ולמכור את מפעלו לענקים נעלמי-השם. אולם גם כאן קשה להטיל ספק בדבר, שהתפתחות זו היא אחת מהופעות התבגרותו של הקפיטליזם המערבי באחרית ימיו. דוקא מנקודת ראות סוציאליסטית אין להטיל ספק בדבר, כי התקדמות המשק הלאומי במובן ארגונו הפנימי וריכוזו ושיתוף מוסדות המדינה בהנהלת המשק הלאומי המאוגד – יש בהם משום התגברות על האנרכיה של “משטר החופש”, כפי שזו התקיימה אתמול ושלשום. אולם מה פירושם של אלה לגבי עמדות הכלכלית והחברתית של המעמד הבינוני, המהווה את רוב מנינה ובנינה של היהדות המערבית? כמה שכבות של יהדות זו הולכות ומתרוששות עד כדי ירידה; שכבות אחרות הופכות להיות אוכלי-רנטה מפרי מפעליהם שמכרו (פרוצס זה אינו אלא אחת הצורות של הפקעת נכסים תמורת תשלום פצויים לימי החיים), והם יוצאים מכלל אלה הפועלים פעולה כלכלית אקטיבית; בכמה מקצועות – ביחוד בין הפקידים שבבתי המסחר – שורר חוסר-עבודה מתמיד; ובעברם לשורות “הסוכנים העומדים ברשות עצמם”, העובדים בתשלום אחוזים מפדיונם – אינם אלא כעוברים מן הפחת אל הפח³. והמחזה הנורא ביותר: הדור הצעיר בקרב יהדות המערב עומד כעני בפתח, ללא תקוות, ללא מוצא כמעט, מצפה להצלה מן האמנויות החפשיות המלאות וגדושות, בעלי-מקצוע ללא פרנסה, עורכי-דין, רופאים, עתונאים ללא הכנסות, או – בשעת המזל – למשרת פקיד באחד המפעלים הגדולים של החרושת או המסחר, אגב הכנעה בפני מנהלי המחלקה ומתוך צפיה לחסדם.

מה רבים ההבדלים בין ארצות הברית ואירופה המערבית מצד אחד ובין ברית הסוביטים מהצד השני – הן במשטר המדיני וסדרי החברה, והן במבנה הכלכלה הארצית. ולעומת זאת – מה דומה גורלו של העם היהודי ברוסיה הסוביטית לגורל היהודים בשאר ארצות תבל. במסגרת הדיקטטורה הקומוניסטית עוברים על המוני היהודים כל גליהן ומשבריהן של התנוונות וירידה. וגם בתנאים המיוחדים של מדינת-הפועלים הראשונה, המתנהלת בקו של משק ממלכתי תכניתי, הולכת ובולטת הסתירה בין עמדת היהודים ומגמת התקדמותו של העולם הסובב אותם, הולכת ומתגברת ההתפוררות בתחום מושב היהודים. מובן מאליו שאן הדברים מכוונים כאן לעמדות (המבוצרות והחשובות בערך) שהיו בידי הבורגנות היהודית לפני המהפכה בתעשית הסוכר והאריג, או במחוזות הנפט שנחרבו כליל על ידי המהפכה. דבר מובן מאליו הוא גם ביטול עמדות היהודים במסחר-האכספורט של תבואה ועצים, שנגרם ע“י הכרזת זכות המונופולין של המדינה בסחר-החוץ. ברורה גם העובדה, כי למרות כל תכסיסי ה”נעפ" ותקופות-התבצרות חולפות – לחץ בלתי-פוסק רובץ על ענפי המסחר היהודי והודף אותו מטה מטה. אולם כל הדברים “המובנים מאליהם” (מבחינת שיטתה המשקית של המהפכה) פירושם הוא, כי בערך 40 אחוז של היהדות הרוסית הועמדו בכלל מחוץ לגבולות ההתקדמות הכלכלית והחברתית; ילדיהם הוצאו ממוסדות-החינוך הממשלתיים של המדינה הקומוניסטית והולכים באין-אונים לקראת עתיד של התנוונות. אולם כל אחד יודע עכשיו שגם השדרות הרחבות של אנשי “המקצועות הפרודוקטיביים” בקרב היהודים – בעלי המלאכה ובעלי התעשיה הקטנה – הולכות ונשחקות לאט לאט בין גלגלי ההתפתחות המהפכנית. דבר מפליא הוא לראות באיזו תמימות מתנחמים רבים מסופרי ישראל, הנמנים על אנשי הכלכלה, בשל ה“פרודוקטיביות” של מקצועות המלאכה והתעשיה הביתית, מבלי לבחון כראוי את תכנה הממשי. כאילו יש לראות עמדה פרודוקטיבית בענפי-משק שהם ירודים ומפגרים מבחינה טכנית, מחוסרי-סכויים מבחינה איקונומית, משוללי שוק ומשוללי חמרים גלמיים – ולא עוד אלא שהם מועמדים מול תכנית שיטתית של הקמת חרושת מודרנית אשר תעבוד ע“פ אופני-עבודה משוכללים המתאימים לתוצרת המונית. בדבר מצבם של בעלי-המלאכה והקוסטרים האלה אין כלל צורך בעדותם של מתנגדי ברית הסוביטים. דיינו שנשמע את דבריהם של מרקיטן וסודרסקי על מצב הענינים בעיירה היהודית באוקרינה וברוסיה הלבנה – אם אנו רוצים לדעת מהי המציאות. כדאי אולי להוסיף כאן עובדות אחדות, פרי חקירתה של הועדה הסטטיסטית-כלכלית מטעם ה”ארט" ברוסיה. במחקרה ע“ד היהודים במלאכה ובתעשיה הביתית ב.ס.ס.ר. – קובעת ועדה זו את מבנם של ענפי-המשק האלה בקרב היהודים כדלקמן: בסוף 1926 התקיימו באוקרינה, רוסיה-הלבנה (וגם מוסקבה ולנינגרד בכלל זה) 212,440 בעלי-מלאכה וקוסטרים יהודים, שהם 24,3 אחוז מכל הפעילים בחיי הכלכלה היהודית. מאלה היו 104410 – 49,2 אחוז – מרוכזים במקצועות המחט והעור (חייטים וסנדלרים), 11,8 אחוז במקצועות האריג. אפסותם המשקית של רוב בעלי-המלאכה האלה בולטת גם בתוך העובדא, שרובם משוחררים לגמרי מקבלת רשיונות או שהם שייכים לבעלי-הרשיונות מסוג א' (שבעה רובל לשנה). ההכנסות של בעלי המלאכה היהודים הן מ-35,15 ועד 45 רובל לחודש. ההפרש בין מצב כזה ובין מצבם של מחסורי-הפרנסה ומשוללי-המעמד אינו נראה כחשוב ביותר. – מה שנוגע למעמד הפועלים היהודים בארץ הסוביטים, להיקפו ולתבניתו, – הרי מספרו נקבע ע”י הספירה הרשמית בשנת 1926 ל – 132, 892 בכל רחבי רוסיה, ז.א. 14,7 אח' מכל היהודים הפעילים בחייו הכלכליים. אולם בין אנשי הסטטיסטיקה היהודים ישנם אופטימיסטים החולקים על תוצאות הספירה הכללית וקובעים מספר גדול יותר – עד 120,000 – בסמכם על כל מיני חשבונות והנחות. אולם כדאי לשמוע את עדותו של אחד מסופרי ישראל האופטימיים האלה, בכדי שנדע לשקול את הדברים כראוי להם⁴:

“השאלה המעניינת אותנו… היא זאת: האם גדל מספר הפועלים היהודים ברוסיה הסוביטית לגבי מספרם בשנת 1897, או ירד אפילו בהשואה למצב שלפני שלשים שנה?… אם נכלל במספר משנת 1897 או כל האלמנטים שאני כולל אותם במספר משנת 1926 (לאמר, גם את המספר הגדול של שוליות), נקבל מספרים שוים כמעט. ואם נביא בחשבון כי בשעת המלחמה הגדולה, ובמשך כל הזמן עד 1924 בערך, הפכו המונים גדולים למדי של פועלים יהודים להיות בעלים העומדים ברשות עצמם – בעלי מלאכה וסוחרים – וכי מספר גדול של פועלי סדנאות ובתי חרושת עבר לפקידות המשרדית והמפלגה, – הרי נגיע על יסוד המספרים האלה לידי המסקנה המעניינת: במשך עשר השנים האחרונות עברו גדודים חדשים של כחות צעירים למערכות העבודה הגופנית, ומספרם מגיע כבר לכמה רבבות”.

הרי חשבון יפה והרי נחמה יפה. מבין שלשת המיליונים של יהודי רוסיה נעשו במשך עשר השנים האחרונות רבבות אחדות לפועלים ולקחו את מקום אלה שנעשו פקידים, עסקנים ובעלי בתים! במבנה הפנימי של מעמד הפועלים היהודים חלו, כנראה, כמה שנויים לטובה, אבל אין כאן מקום לדבר על שדוד-מערכות יסודי לגבי המצב העלוב שמלפני 30 שנה. את הדבר הזה אפשר להראות בקיצור נמרץ על ידי השואה בין מבנה הפועלים היהודים ומבנה הפועלים הבלתי יהודים. לדוגמא נקח את רוסיה הלבנה, המצטיינת לטובה מכמה וכמה בחינות לגבי מחוזות אחרים. הפועלים ברוסיה הלבנה נחלקים לפי ענפי העבודה השונים כדלקמן: מכל 100 פועלים עובדים

בענף העבודה	פועלים יהודים	פועלים לא יהודים
חקלאות	15,3	33,6
רכבת	1,6	15,3
חרושת	2,2	21,8
מלאכה	27,6	5,3
בנין	3,2	1,9
טרספורט (חוץ מרכבת)	18	1,3
מסחר וכו'	2,4	0,6
מוסדות	33	2
שונים	16,4	18,2
	100,0	100,0

אולם הסתירה, שעליה אנו מדברים, מקבלת את צורתה המעניינת, החדשה והמחרידה ביותר, במדינות הלאומיות הצעירות, אלה המשתרעות בין רוסיה ואירופה המערבית. המדינות הללו, שהקימו את עצמיותן הממלכתית בסוף המלחמה והגשימו תכנית התיקונים האגרריים, נכנסו לתקופת גידולו של המשטר הקפיטליסטי המודרני. זו היא התקופה הבינונית בהתפתחות תנאי-החיים הרכושניים, והיא שהביאה עמה את עליתם הכלכלית והחברתית של יהודי מערב אירופה וארצות הבית. תקופה זו מביאה התרחבות עצומה בענפי המסחר והתעשיה הקפיטליסטים, וגורמת לרבוי מפעלים כלכליים. אפשר היה איפוא להניח, כי התקופה החדשה הזאת תביא לידי פריחה חמרית ועליה חברתית בקרב היהודים, ביחוד בפולין וברומניה, אך הדבר הוא ממש להפך: הננו עדי-ראיה להתלבטות ולהתאבקות קשה של היהדות בארצות האלה, כמעט מעצם היום שהמדינות הלאומיות החדשות יצאו לאור עולם. משבר רודף משבר, היהדות הפולנית – גם הבסרבית – היא כולה התרוששות והתנוונות, והולכים וחוזרים הדברים ע"ד “עודף” היהודים הנערך למיליון או למיליון וחצי. כיצד יש להסביר את ההפתעה הזאת, לאחר שרוב הארצות הנזכרות הספיקו להתגבר על תוצאות-ההרס של המלחמה ולהכנס למסלול עבודה ומשק נורמלי פחות או יותר? לדעתי, ישנם שני גורמים עיקריים אשר הולידו גם בתנאים האלה את הסתירה בין העמדה היהודית ובין סביבתה. את הגורם האחד אפשר להגדיר בנוסחה זו: ארצות האלה עברו את סף הקפיטליזם המודרני לא בשנת 1848, כי אם בשנת 1920. מבנה הקפיטליזם העולמי בשנת 1920 לא היה דומה עוד למבנה הקפיטליזם לפני שבעים שנה, והמבנה היסודי הזה של משק העולם בזמננו קובע גם את צורת עליתן של הארצות האגרריות וכניסתן לחוג הארצות הרכושניות המפותחות. הגורם השני העיקרי הוא: מידת הצפיפות היחסית של הישוב היהודי בארצות האלה, וביחוד במחוזות מסוימים של הארצות האלה. בנוגע לגורם השני אין צורך להרחיב את הדבור: היהודים מהווים היום יותר מ-10 אחוזים של כלל האוכלוסין בפולין. בכמה מחוזות (כגון גליציה) האחוז הזה גדול עוד יותר. מובן מאליו, כי במערב אירופה לא התקיים מעולם יחס-כוחות כזה בין יהודים ולא יהודים, ולא התקיים שם בודאי בתקופת ראשיתה של החרושת המודרנית. יש מקום להניח כי אילו היתה צפיפות הישוב היהודי (נגיד בפרוסיה) מגיעה לידי מדרגה כזו, היתה מתעכבת גם שם הסתגלותם ועליתם של המונים רחבים. יש קובעים כי הצפיפות היחסית הזאת היא גורם נכבד מאוד במצוקת יהודי פולין בשעה זו, וכי אילו נשתלטה שם אפילו התפתחות קפיטליזם “חפשית” כדוגמת התפתחותו במערב, – היתה קליטתם של היהודים בתוכה מתעכבת מטעמים כמותיים בלבד. גם משק קפיטליסטי עולה ומתרחב לא היה מספיק לקלוט המונים כאלה בבחינת נושאי תפקידים כלכליים במסחר, בחרושת ובבנקים הפרטיים, ביחוד כשמורגש גם לחץ ההתחרות הלא-יהודית לכל אורך החזית הזאת.

אך תהיה מה שתהיה דעתנו בנידון זה – עובדה מכריעה היא, כי הקפיטליזם בארצות המזרח, אשר יצר לו את מסגרת המדינות הלאומיות רק לפי שתים-עשרה שנה, אינו הולך בעקבות המודרניזציה של המשק והחברה במערב אירופה לפני מאה שנה. תקופתנו אינה עוד תקופה של " laissez faire “, של “משחק-כוחות חפשי”, לרבות גם בארצות שרק עכשיו הן הולכות ונכבשות על ידי המשטר הקפיטליסטי. גם בארצות אלה המשק מתפתח בזמננו ולא מתוך גידול פראי ובלתי מכוון, כי אם מתוך פוליטיקה שיטתית המקיפה תכנית פעולה גם בפיתוח המוסדות הכספיים הלאומיים וגם בהשקעת ההון ובבנית החרושת – פוליטיקה המתנהלת לפי פיקוחה ואחריותה של המדינה. הקפיטליזם הצעיר של הארצות האלה הוא במידה מפתיחה קפיטליזם ממלכתי. והממלכה מעמידה את כל אמצעי השלטון שברשותה, את זכויות המונופולין, את שיטת המסים, את תקציב המדינה – לרשות הפעולה השיטתית המנהלת את פיתוח המשק הלאומי. אין כל ספק, כי שיטה זו היא בדרך כלל – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה סוציאליסטית – מתאימה להתקדמות החברתית, ביחוד כשמציגים אותה מול התורה הבנלית והאנרכית המכריזה על “חופש הפרט”, זו שהיתה שולטת בשעת התרחבות הקפיטליזם לפני מאה שנה. הלא שיטה זו, שאוחזות בה היום מדינות מזרח אירופה, אינה בעצם אלא בטוי להתפתחותה האוביקטיבית של החברה הנוכחית הצועדת לקראת המשטר הסוציאליסטי. אולם מבחינת העמדה הכלכלית והחברתית של היהודים – נפתחת שוב תהום הסתירה העמוקה. מה שקוראים היום, למשל בפולין, בשם שיטת ה”עטאטיזירונג" (חדירת המדינה להנהלת המשק הלאומי) – משפיע בכוונים רבים על חיי ההמון היהודי. ושוב – במסגרת של תנאים מיוחדים במינם, לא בתנאי משטר רכושני מבוגר ושופע ולא בתנאי הדיקטטורה של הפרוליטריון, אלא בתנאי ארצות חקלאיות הנמצאות בתקופת מעבר וצועדות לקראת התפתחות רכושנית דרך משטר של קפיטליזם ממלכתי – מתלבט בקרב היהודים קו התפתחות חברתית ואיקונומית הדומה להפליא לזה שבמרכזי הגולה האחרים. הקמת מפעלי המונופולין של המדינה (למשל, בענף תוצרת הטבק ויין-השרף) משמיטה לכתחילה את תפקידו של בעל-הבית הפרטי, תפקיד אשר בארצות המערב שימש ליהודים כה רבים פרוזדור מוליך לטרקלין השכבות העשירות של המעמד הבינוני. הפיתוח השיטתי של רשת הבנקים הממלכתיים מצד אחד, פיתוח שיטת הקואופרטיבים הלאומית מצד שני – אינם משאירים לסוחר ולבנקאי היהודי אלא תחום פעולה מוגבל בקצה היקף המשק הארצי, ללא סכויים רבים לעליה ולהתרחבות. פוליטיקה תכניתית, המכוונת ליצירת חרושת מודרנית, מולידה לחץ עצום בשטח המלאכה היהודית, זו המפגרת מבחינה טכנית וכספית. אמצעי המדינה עומדים – בדרך הטבע – לרשות הקואופרציה של העם המדינה. ואחרון אחרון חביב – מבחינת מעמד הפועלים היהודים וגורלם, הרי “חדירת המדינה להנהלת המשק הלאומי” (עטאטיזירונג) פירושה – ביורוקרטיזציה בהנהלת המשק, ברירת הפועלים לפי ראות-עינה של פקידות המדינה, כלומר התגברות הסכנה כי יבדילו לרעה את הפועל היהודי וידחקו את רגלו. מכל זה אפשר להוציא בנקל את המסקנה, כי אין גוזמא בטענת אלה האומרים שלמרות שווי-הזכויות הפורמלי שניתן ליהודי פולין ולמרות הגשמת האמנציפציה האזרחית – מצבם בריפובליקה הפולנית אינו עולה ביסודו על מצבם ברוסיה הצארית. בתורת טענה סתם אין זו אלא מימרא דימגוגית. אולם מבחינת תפקידי המדינה והתערבותה במשק – הרי ממשלת הצאר לא הגיעה מעולם לידי מדרגת שליטה בכלכלת הארץ ולידי מידת קונטרולה ממשית בכל ענפי המשק, – דוגמת הממשלות הלאומיות החדשות, שנקל להן להגשים את הדבר בגבולות מדינותיהן שהם מצומצמות יותר, מגובשות יותר בפנים וניתנות יותר להנהלה מרוכזת.

אין גם לשכוח, כי לפנים היה המשק הקפיטליסטי הצעיר, בעלותו על הבמה, זקוק ליהודי שהיה הקבלן והבנקאי הפרטי, הסוחר לארצות נכר והתגרן הנודד מכבר לכפר; היהודי מלא במשטר זה תפקידים חיוניים, כביכול. אולם הקפיטליזם הממלכתי הצעיר בימינו אינו זקוק ליהודי במידה כזו. הדרך סלולה ומנוסה. וביחוד אינו זקוק קפיטליזם זה ליהודי עובד, ליהודי פועל שכיר. במחנה מחוסרי העבודה מבין הפולנים, האוקרינים הרומינים, וביחוד ב“עודף הישוב הכפרי”, שהוא חזיון קבוע בארצות מסוג זה – ימצא הקפיטליזם הממלכתי הצעיר כוחות עבודה למכביר שיספקו את צרכיו לגבי פועלים וגם יותירו. ופועלים אלה – בבחינת פועלים – אינם נופלים כלל וכלל מהעובד השכיר היהודי.

תוצאת הדבר היא, כי בענפי המשק הנגועים בהתערבות המדינה – עמדת העבודה היהודית לא די שלא השתבחה בהשואה אל הזמן שלפני המלחמה, אלא להיפך, ירדה ונחלשה. המצב במפעלים העומדים תחת הנהלה צבורית ממש יתברר לנו ע“י עובדות אחדות, הקשורות לפעולתה של עירית ורשה. בתחומה של עיריה זו מהווים היהודים לפי מספרם יותר מ-30 אחוז, וחלקם בהכנסת העיריה עולה כמובן ביחס על חלקם המספרי בכלל האוכלוסין. בין 22,000 פועלים, העוסקים בעבודות העיריה, מגיע מספר הפועלים היהודים ל-5–600, כלומר לפחות מ-3 אחוזים. יוצא שחלקם בין פועלי העיריה הוא פי 11 פחות מחלקם באוכלסי העיר. וטעות יהיה הדבר אם יבואו לטעון, כי אין זו אלא ירושת העבר. בישיבת המועצה העירונית בחודש ינואר ש. ז. נמסרה הידיעה, כי בין 1500 פועלים נוספים, שנתקבלו לעבודות הרכבת החשמלית, נמצאו 4 יהודים, בין 1300 הפועלים שנתקבלו לגדוד פועלי הנקיון – 20 יהודים⁵. ע”ד מצב העבודה היהודית בענפי המשק הכלולים ברשות המונופולין של המדינה – מסר הסנטור דודסון באחת מועדות הסינט את הידיעות הבאות: בין 13000 פועלים, העסוקים בכלל במפעלי מונופולין-הטבק, נמצאים 441 יהודים. כשמנכים ממספר זה את בית החרושת הגרודנאי, שעד היום 45 אחוז מפועליו הם יהודים (לעומת 95 אחוז שהעסיק קודם, לפי שהונהגה שיטת-המונופולין הממלכתית), יוצא כי בכלל 12000 פועלים נמצאים לא פחות ולא יותר מאשר 102 פועלים יהודים. בשני בתי-החרושת הממלכתיים במקצוע זה, הקיימים בורשה, נמצאים בין 1700 פועלים 4 יהודים, ב-12 בתי חרושת אין אף פועל יהודי אחד. המצב בענפי-מונופולין אחרים, למשל במפעלי-הגפרורים, גרוע עוד יותר. ועוד דוגמא: תעשית הנפט הגליצאית שימשה לפני המלחמה – על מעינותיה, בתי-הזיקוק ומשרדי חברות המסחר שלה – מרכז חשוב לעבודת פועלים יהודים. בבוריסלב הגיע מספר העובדים היהודים עד 50 אחוז, בדרוהוביץ עד 70 אחוז. נדמה לי כי הרצל נבחר לציר הקונגרסים הראשונים ע"י הפועלים היהודים שבאחת מעיירות הנפט הגליצאיות האלה. עכשיו מודיעים, כי מספר היהודים בכל המקצוע הזה ירד פלאים⁶. הסבות לכך הן גם הנהגת שיטות-עבוד משוכללות (רציונליזציה), הממעיטה בדרך כלל את מספר הידים העסוקות, וגם הפוליטיקה האדמיניסטרטיבית של הנהלת מפעלי הנפט. בשעה שהפחתת מספר הפועלים – לרגלי הרציונליזציה – משנת 1925 ועד היום מגיעה בדרך כלל ל -20 אחוז של הפועלים העסוקים, הנה בין היהודים הירידה היא ב-70 אחוז. אחד ממפעלי-הנפט הגדולים ביותר, “פלמין” נהפכה למפעל ממלכתי.

היש צורך להדגיש בפירוש שכל הפרוצסים האלה, המתרחשים בקרב העם היהודי בגולה – גם אלה שבארצות הברית, גם אלא שברוסיה, מערב אירופה ופולין – אינם מתגשמים בקו אחד ישר, דוגמת החץ העף מקשת? כל פרוצס נשבר ע"י מגמות נגדיות המטשטשות במידת-מה את אכזריותו. בכל מקום יש תופעות ועובדות הסותרות לכאורה את מהלך ההתפתחות המוגדר. בכל הארצות כמעט יש היהודים העוברים לחקלאות, אם כי בשום מקום אין מעבר זה יוצא מגדר חוגים מוגבלים למדי. במקום זה או אחר – ברוסיה למשל – יצליחו אולי להכניס מספר ניכר של יהודים לבתי החרושת המודרניים הנמצאים ברשות הממשלה. למרות סגירת השערים בארצות הברית – באה גם במשך השנים האלה הקלה ידועה ליהדות המזרחית בדרך הגירה – לצרפת ולקנדה ולאמריקה הדרומית (שישובה היהודי הוכפל והושלש במשך הזמן הזה). בארצות הברית חדרו יהודים, שהיו נאלצים לעזוב את מקצועותיהם מתמול שלשום, לענפי משק חדשים שנוצרו רק עכשיו, כגון ענפי האלקטרו-טכניקה והרדיו, המסחר באבטומובילים משומשים ובמכשירי אבטומובילים. עם יצירת הריפובליקה הגרמנית נפתחה לפני יהודי ארץ זו במידה ידועה הדרך לפקידות הממשלתית, שהיתה סגורה בפניהם לגמרי בימי הקיסר, והוא הדין – במידה עוד יותר גדולה – ביחס ליהודי רוסיה – שרבים מהם, ביחוד הנוער השואף לעליה, נצטרפו אל מחנה הפקידים של הממשלה והמוסדות. קיבוצי-סגולה מצומצמים בקרב היהדות הפולנית והרומינית, מבין אנשי המעמד הבינוני העשיר, בעלי בתי-חרושת ובתי מסחר, הצליחו להתבצר בתוך משטר הקפיטליזם הצעיר והגיעו למצב איתן למדי. אולם מכל אלה ועד הנקודה שבה תיושב הסתירה היסודית שנתגלתה לנו – עוד רחוקה הדרך.

ג

הקו המציין את מצבה של היהדות בשעה זו פירושו הוא, כי אין להבליע את כל הפרוצסים של ההתפתחות החברתית והכלכלית (אשר עמדנו עליהם) בנוסחא אחת כוללת: אנטישמיות, בהתפתחות זו פועלים דוקא צרכים אובייקטיביים, כוחות שהם מבחינה כללית כוחות העתיד והקדמה. התקדמות מפעלי הארגון הגדולים בתעשיה ובמסחר באמריקה אינה מכוונת באופן מיוחד לרעת היהודים; התרחבות היקפו של המשק הממלכתי בפולין אינה מכוונת באופן מיוחד לרעת היהודים; שיטת האינדוסטריאליזציה ברוסיה, הפוליטיקה הכלכלית של שלטונות הסוביטים, המכוונת נגד הבורגנות בכלל והבורגנות הזעירה בפרט, אינה מכוונת באופן מיוחד לרעת היהודים. דחיקת רגליה של העבודה היהודית בארצות הברית אינה בחלקה הגדול פרי מעשה המכוון באופן מיוחד לרעת היהודים. סגירת השערים במדינות הים אינה מכוונת באופן מיוחד לרעתם. גם רכוז ההון ורכוז המפעלים המשקיים במערב אירופה אינם מכוונים באופן מיוחד לרעתם, בכל התופעות והמגמות האלה פועלות, כמובן, גם כוונות אנטי-יהודיות, אשר מקורן בהכרה ובדעה-קדומה. אבל כוונות אלה אינן אלא גרמי-לוי הנטפלים לחזיונות-התפתחות ראשוניים, אשר יסודם בצרכי המשק והחברה, ובהתקדמותם של אלה מבחינה טכנית וסוציאלית.

את תוצאת כל החזיונות האלה אפשר להגדיר בהגדרה אחת, לאמר: היהדות העולמית הולכת ויורדת מכוחה החברתי והכלכלי. במשך תקופה רבת דורות שימשו היהודים בעולם גורם סוציאלי שהיה מתעלה והולך ומגביר את כוח הדחיפה שבקרבו. בזמננו, בתקופת האחרית של הקפיטליזם, ימי המשטר הרכושני המאוגד והמאורגן, ימי המהפכה והקפיטליזם הממלכתי–נעשים היהודים, במקרה הטוב ביותר, המון סתם אשר ערכו ירוד ומשקלו פוחת והולך, המון הנלחם ברובו הגדול מלחמה נואשת על מרחבי הקיום. אם אותה ירידה מתבטאת בזה שבעלי משק עצמיים נהפכים לפקידי הטרוסטים, או בזה שהפועלים היהודים רגליהם נדחקות ובעלי-המלאכה מגיעים לידי הרס – פירושה חד הוא.

מלחמתם הכלכלית והסוציאלית של היהודים בתקופה זו היא מלחמה לשם ישוב הסתירה היסודית המציינת את קיומם בגולה. והסתירה אינה מתיישבת. השאיפה לעבודה פרודוקטיבית, שרבות דברו עליה, קיימת בבחינת צורך חיוני, בבחינת דחיפה שאין להתעלם ממנה: היא מחפשת את תיקונה – ואין לה תיקון. והוא הדין ביחס לשאיפה זו שהיהודים שואפים לשוב אל האדמה. שאיפות אלו הקיפו היום חוגים רחבים הרבה יותר בקרב היהודים מאשר באיזה זמן מהזמנים, אבל השטח להתגשמותן הוא צר מקלוט אף שמינית שבשמינית של האלמנטים האלה, מתוך כך נקבעים גם קוים יסודיים למלחמת הקיום של יהדות הגולה, ואלה הם:

א) המלחמה הפוליטית והצבורית לשם האמניציפציה הסוציאלית ושווי-הזכויות הכלכלי (בבתי-הנבחרים, במועצות עירוניות וכו').

ב) העזרה הכלכלית העצמית – העברת אלמנטים ידועים ממקצוע למקצוע ביחוד למקצועות העבודה, הדרכת הנוער בבחירת משלוח היד, וקאופרציה יהודית לסוגיה.

ג) המלחמה לשם פתיחת שעריהן של מדינות הים בפני ההגירה היהודית.

כל שיטות הפעולה האלה מבליטות – בהכרח התנאים ולא מתוך “פרוגרמה” או “אידיאולוגיה” – את אחדות-הגורל המקשרת מקצועות ומעמדות שונים בקרב ההמון היהודי. הופעה זו היא בחלקה האחד תוצאה טבעית ממצב ההגנה, שבו נמצא הקבוץ היהודי, ובחלקה האחר – תוצאת המבנה הבלתי-נורמלי של החברה היהודית בתקופת המשבר הנוכחית. חוץ ממיעוט קטן של פועלים יהודים העסוקים בבתי-חרושת מודרניים, וחוץ מאילי ההון היהודים הגדולים, – אחדות גורל זו מקיפה גם את העובדים ואת בעלי המלאכה, גם את הסוחרים הזעירים ואת בעלי האומניות החפשיות, את הפקידים בבתי המסחר, את “מחוסרי המעמד” ואת הנוער העומד על סף החיים הכלכליים ושואף למשלח יד. כל אלה קשורים בירידתם ובעליתם החברתית זה לזה, אם כי לכל אחד מהקיבוצים האלה ישנן דרישות המיוחדות לו לעצמו. עובדה זו בולטת כיום יותר מאשר בלטה לעין בשנת 1897.

בהכרח התנאים האלה המלחמה לשם שווי הזכויות הכלכלי והחברתי של היהודים מתנהלת בבתי-הנבחרים ובמועצות העירוניות לא ע“י מפלגה זו או אחרת, גם לא ע”י מעמד זה או אחר, כי אם ע"י כל באי-כוח היהודים יחד. ההכרה הזאת חדרה היום גם לחוגים שמטבעם אינם נתונים ביותר למחשבת “כלל ישראל”.

אף המגמה מצד ה“בונד” – המסתמנת יותר ויותר במשך השנים האחרונות – לארגן מסביבו בעלי מלאכה, ואפילו סוחרים זעירים, ולהתאים את פעולתם לשיטת-פעולתה של מפלגת הפועלים – מעידה על הכוון הכללי. ונוסף על כל אלה נשמעת עכשיו מצדדים שונים ההצעה להקים “מועצה כלכלית ליהודי פולין”, שתקיף את כל המקצועות והמעמדות ותנהל את המלחמה הפוליטית והצבורית לשם עמדתה הכלכלית של היהדות.

ואשר לפעולת העזרה הכלכלית העצמית – העברת אלמנטים ידועים ממקצוע למקצוע, הדרכת הנוער בבחירת משלח היד, פיתוח הקואופרציה, המלחמה לשם אפשרויות הגירה – הרי זו בודאי אינה מתגשמת מתוך התנקשות פנימית בין חוגים שונים בקרב היהודים. בהעברת היהודים הרוסים לעבודת האדמה מעונינים, כידוע, הקומוניסטים היהודים והמיליונרים היהודים בצ’יקגו ובניו-יורק, ולא כל שכן הלאומיים היהודים לסוגיהם ומפלגותיהם: בהסתדרות כהסתדרות ה“ארט” עובדים בשותפות “למופת” מתבוללים גרמנים ובונדאים, ציונים ואנשי ה“ג’וינט”, “גבירים” וסוציאליסטים. הפעולה לשם הקלת הכניסה לארצות הברית מרוכזת בידי ה“קונגרס ליהודי אמריקה”, המקיף את רוב החוגים היהודיים – למן באי-כוחם של בתי-הכנסת וה“לאנדסמאנשאפטען” ועד “פועלי ציון” ו“התאחדות”. ואין כאן קשר ארגוני בלבד, כי אם קשר פנימי, שאף הוא פרי תנאי-חיינו המיוחדים.

ועוד דבר: בד בבד עם המודרניזציה של המשק בארצות מזרח אירופה ופיתוח החרושת בארצות אלה – הולך ומתרחב שם מעמד הפועלים הבלתי-יהודים. ובמידה זו הולך ויורד משקלו היחסי של הפועל היהודי – במקום שמלחמה זו ראויה לשמה – מגדר המשק היהודי ונעשית תוספת לפעולתה של תנועת הפועלים הכללית. מקומם של הפועלים האלה, מבחינה אוביקטיבית, הוא באגודה המקצועית הכללית ובמפלגת הפועלים הארצית. נכון הדבר, כי בכמה מקומות עמדתם האנטישמית של הפועלים הבלתי-יהודיים מונעת את חבריהם היהודים מלהשתתף בארגוני-העבודה הכללים, המקצועיים והפוליטיים. יתכן כי עובדה זו גוזרת על ארגוני-יהודים קיום עצמי מתוך אונס. אולם ודאי שאף אחד בינינו לא יהא טוען, כי עובדה בבחינת עצמה היא היא הקובעת שיטת-פעולה עצמית.

באופן כזה נעשית מערכת פעולתנו הכלכלית-פוליטית בגולה, בצווי המציאות היהודית, מטושטשת, מעורפלת – ומאוחדת-סתמית יותר ויותר. אין ספק, כי לרגלי כשרון הפשרנות המצוי בקרבנו אפשר לפרש גם את כל העובדות והחזיונות האלה בפירוש התורה המקובלת, ולהתאימה ללשון מלחמת-המעמדות. ברם אין זה מעלה או מוריד. לא בפירושים ובנוסחאות עסקנו כאן, אלא במציאות החיים ובשיטות פעולתנו הנוצרות ע"י המציאות הזאת. וכי אפשר להסתפק כאן בלהטי-פירושים? האין תנועתנו מחויבת – בשעת התאחדותה ברחבי הגולה – לאמץ את לבה ולהסיק מכל אלה את המסקנות לקראת פעולתנו בעתיד?

ד

מן הנמנע היא, כי פרוצסים היסטוריים כה מקיפים ומעמיקים יחולו בתנאי קיומה החברתיים והכלכליים של האומה ולא יתנו את אותותיהם גם בחייה התרבותיים. אולם תכנית פעולתה התרבותית של תנועתנו בגולה גם היא פרי ימים “שלפני המבול”, זמנים פרי-היסטוריים, כאשר דעת-הצבור היהודית בשטח זה היתה מרוכזת כולה בשאלת השפות – שתיהן אינן אלא אחת, “יידישיזם”, “העבראיזם” “העבראיזם איבולוציוני”, ועוד נוסחאות-קסם ממין זה: ידן על העליונה – על גבי הנייר. אבל בחיי היהודים הולכת ומתרחשת בינתים התפתחות העלולה להרחיב את כל הססמאות האלה שנתחבבו עלינו כל כך.

כדי להבין כראוי עד היכן מגיעה סתירה הזאת שבין הפרוגרמה והחיים – יש לדעתי לחזור במחשבה לאותו המצב התרבותי שבו נולדה בעם שאלת השפות ונעשתה לנקודת-הכובד התרבותית של התנועה הלאומית למפלגותיה. אם נשוה את מצבנו התרבותי מלפני דור אל מצבנו התרבותי בהווה – נראה, להפתעתנו, כי במשך שלושים שנותיה של התנועה הלאומית היהודית המאורגנת לא ביצרנו את עמדתנו התרבותית-הלאומית ולא צברנו אוצרות תרבותיים. אדרבא, אם נוציא מכלל החשבון הזה את ארץ ישראל, במקום שבמשך התקופה הנדונה הלך וגדל מרכז עברי חי – יצא לנו, כי לא התבצרנו כלל בעמדת התרבות הלאומית, ולא עוד אלא שהלכנו ונדלדלנו בכל רחבי הגולה. אפשר שהתעשרנו בנכסי תרבות חיצוניים ובבטויים חיצוניים לשם שאיפותינו התרבותיות: אפשר שכותבים ומוציאים לאור מספר גדול יותר של ספרים וכתבי עתים מאשר לפני שלושים שנה, והספרים וכתבי העתים עולים בצורתן המפוארת על אלה שיצאו לאור קודם; יש לנו שעורי ערב ובתי-ספר ממינים שונים, יש לנו קלובי-“פאן” ואיגודי-סופרים רבי-חברים, אחדים מהאמנים שלנו, מסופרינו ופסלינו – זכו לשם אירופי, כביכול. אולם יש מקום ששם נדלדלנו ואיבדנו עמדות חשובות לאין ערוך, וזוהי קרקע התרבות, מקום השרשים ושדה הגידול לכל סוג של תרבות. את מצבנו התרבותי בגולה אני רואה היום כעץ-פרי מגודע המוטל על הארץ וילידם קוטפים את פירותיו המציצים מבין הענפים.

הקרקע של תרבותנו הלאומית – בין מבחינת עברית ובין מבחינת היידיש – היתה עוד לפני דור אחד אדמת עדית העושה פרי בשפע. נכסי היצירה העברית, יצירותיה של רוח האומה במשך המון דורות, שמשו מסורת-תרבות חיה לגבי מיליונים מבני העם, אשר חיי מחשבתם והרגשתם היו חדורים מסורת זו. רבים מהם, אולי הרוב הגודל, עברו את כל מחזור החנוך הלאומי שבחדר ובישיבה, ולאשר נשאם גורלם – אם היו לפועלים חקלאים בארץ ישראל או לסטודנטים באוניברסיטה בברן או לעתונאים בניו-יורק, – נשאו אתם את הקרן הקיימת של מסורת-התרבות העברית החיה. לפיכך גם תנועת המרד נגד תכנה המסורתי של התפתחות התרבות העברית, גם תנועת ההשכלה והלאומיות המודרנית, גם יצירתם של ברדיצ’בסקי, ש“י איש הורביץ וברנר, – כל אלה היו בעיניהם רק חוליות חוליות בהשתלשלותה האורגנית של מסורת רוחם. אולם – חשוב אולי מקבוצות-האינטליגנציה היא ההמון של “יהודים סתם”, אנשים קטנים ובינוניים הקשורים קשר אמיץ לתרבות העברית, אלה שכותבים היו את מכתביהם בעניני מסחר ותעשיה בשפה עברית בעלת צביון מיוחד, ובשבתות ומועדים פנו בערגה מיוחדת לקריאת ספר או עתון עברי. כדי למדוד את כוחו התרבותי של הדור ההוא – כדאי להציג פעם את השאלה: כמה ממחנה החלוצים בישוב העברי בארץ, כמה מאנשי העליה השניה וממחוללי תנועת הפועלים בא”י, באו לפנה הנדחת הזאת בתורכיה האסיאטית בדרך ישרה – מהישיבה? ומי יגיע כמה מכוח התמדתם העקשני – שבא לידי גילוי במשך ארבעים השנים שבין הביל"ו וההצהרה – יש לזקוף לחשבון נכסי-הרוח של התרבות העברית אשר כל אחד ואחד מאלה נשאם בקרבו?

והוא הדין ביחס לכוחה ומקוריותה וכנותה של סביבת היידיש מלפני דור אחד – גם זה הוא למעלה מכל ספק. כשם שדרכו של היחיד הביאה אותו באופן טבעי למוסדות החנוך העברי, ובין כתליהם עברו עליו הימים המכריעים של התפתחותו הרוחנית – כן גם השפה היהודית המדוברת שלטה בדרך הטבע בעיירה היהודית, בתחום המושב, ברחוב, בית ובשוק. אי אפשר לקרא כרך אחד מכתבי מגדלי מבלי להכיר על ידו בטבעיותה ובמקוריותה של סביבת היידיש בתקופה ההיא. וכאשר העיירה היהודית התחילה לזוז ממקומה ועברה ימים וארצות אל מעבר לאוקינוס – נישאה אתה גם שפת העם המדוברת. במשך שנים מעטות צף ועלה מעבר לים האטלנטי מרכז חדש בן מיליונים של מהגרים יהודים מכל פנות אירופה המזרחית, ובגיטו של המהגרים האלה זכתה השפה המדוברת לתור-זהב, לעונת-שגשוג בלתי-משוערת. עתונים גדולים נוסדו. ספרים חדשים יצאו לאור, בתי-תיאטרון הוקמו. מתוך מסיבה חברתית-אוביקטיבית זו עלתה שאלת השפות המתחרות ונעשתה, כביכול, לשאלה המכריעה המרכזית בפרובלימה שלנו. והמחנות נחלקו מסביב לשאלה זו.

אולם אותה מהפכה סוציאלית וכלכלית, שעברה עלינו מאז ושברה את קו ההתפתחות שהסתמן לפני שלושים שנה, היא גם הפכה מיסודה את המסיבה הזאת. ולפיכך גם הנוסחאות הנושנות בתכניתנו התרבותית אינן מתאימות עוד לתפקידנו בשעה זו, וגם הן נקראות כדוקומנטים מימי עבר קדומים, כשמציגים אותן כנגד מציאות חיינו התרבותיים. ואין זה כלל פלא. פלא הוא שיש להתווכח על כך דוקא עם אלה המכריזים על עצמם כעל נגועים במרכסיזם. קיומה של השפה היהודית כשפת המון היהודים במזרח אירופה, כמו כן ההשתרשות העמוקה של חייהם הרוחניים במסורת התרבות העברית – השתים האלה היו בגדר האפשרות בשעה שהיהודים חיו חיי התבודדות יחסית, כל זמן שבארצות אירופה המזרחית לא התפתח עדיין משטר קפיטליסטי בכלל או שארצות אלו לא עבור עוד ראשית תקופתו הקדומה והבלתי-מפותחת של המשטר הזה. קיומה של השפה היהודית כשפת ההמון של יהודי אמריקה היה בטויה של תקופת ההגירה ההמונית. סוף סוף מוכרחים להודות כי לשון ותרבות, – לשון בבחינת שפת דבור להמונים ותרבות בבחינת נכסי-מסורת החיים במחשבה ובהרגשה, – “אינם ענינים העשויים להוצר או להבטל לפי אות-נפשו של מישהו, אין זה דבר התלוי באגודות עתונאים או קלובים דרמטיים או הסתדרויות מורים; הללו צריך שיהיו להם ראשית כל שרשים בקרקע הפורה של תנאים חברתיים וכלכליים, ושתנתן להם על ידי כך ערובה לקיום והתפתחות”. ובשעה שהלאומים היהודים למפלגותיהם ומחנותיהם המשיכו להצביע על דבר החלטות מצלצלות בעניני התרבות והשפה, בשעה ש“יידישיסטים” ו“העברעאיסטים” המשיכו להלחם איש ברעהו בחרף נפש, – הלכו מגמות ההתפתחות החברתית והכלכלית והשמיטו את הקרקע גם מתחת לרגלי מסורת התרבות העברית החיה וגם מתחת לשפת המוני-העם היהודית.

שפת-העם היהודית ושפת-התרבות העברית בארצות מזרח אירופה שמרו על קיומן והתפתחו, כאמור, בתקופה שהמגע-ומשא הכלכלי של היהודים עם העולם הבלתי-יהודי היה בלתי-תדיר ובלתי-מורכב, ובשעה שהתרבות הלאומית של עמי הרוב היתה ברובה תרבות אכרים שלא התעוררו עדיין להכרה עצמית היסטורית ושלחייהם הרוחניים לא היה משום כך כוח משיכה רב. ואולם באותה שעה ובאותו מקום שהתנאים האמורים הולכים ומשתנים–מתחוללת מהפכה גם בחייה התרבותיים והרוחניים של האומה העברית⁷. והתנאים האלה הולכים ומשתנים לעיניו ברוב בארצות העיקריות שבאירופה המזרחית: המשק הקפיטליסטי המתהווה גורם למגע ומשא קרוב ותדיר, התנועה הלאומית בקרב עם-המדינה ובית-הספר המדיני-לאומי יוצרים אימפולסים חדשים לחיי-התרבות של העם השולט בארץ, האמנציפציה האזרחית, המשמשת בטוי לתקופה כזו, מסירה את מחיצת ההפליה החיצונית שבין היהודים ועם-המדינה, בקרב עמי הרוב מתעוררת שאיפה להבליע, לפחות את הדור הצעיר של היהודים בתוך תרבותם המתגברת. במקום שהולכת ונוצרת רשת של בתי-ספר ממלכתיים בשפת-המדינה ונקבע חוק של חינוך כללי – שם מתמוטטת והולכת, בהכרח התנאים, עמדת המונופולין של היידיש בתורת שפת-העם ושל העברית בתורת שפת הרוח של העם. היהודי הצעיר, הגדל היום באחת הארצות האלה במזרח אירופה, מוצא גם ביצירה התרבותית של עמי המדינות האלה מרכז משיכה חזק. לא רק השפה הפולנית והרוסית, אלא אפילו הרומנית, ולא כל שכן הצ’כית והאונגרית – משפיעות היום על הנוער היהודי השפעה תרבותית חזקה הרבה יותר משאנו מוכנים לתאר לעצמנו. במקום שהולכת ומתפתחת הנהלת-עסקים מודרנית, שם הולכות ונעלמות לאט לאט הנהלת הפנקסים העברית או היהודית וחליפת המכתבים בנוסח המסורתי. בזמן שהאוניברסיטה הפולנית תופסת את מקומה של הישיבה או את מקום האוניברסיטה הגרמנית, שבחורי הישיבה היו נוהגים להמלט אליה אחרי שקצצו בנטיעות,–הרי מובן ששפת אוניברסיטה זו חודרת למעמקי הויתור הרוחנית של הדור היהודי הצעיר. גזרים גזרים נקרעים מגופו החי של הוי העם – אך לפנינו הכרח אשר אין להמנע ממנו ואשר מלחמת הקיום הכלכלי בלבד גזרה אותו על יהודי הגולה. בעוד אנו רבים על נוסחאותינו – החיים עושים את שלהם. אם נשוה את הנוער הבא עתה לא“י לעומת חברי העליה השניה – נצטרך להגיע לידי הכרה, כי עמוקות הן מאוד התמורות שחלו בינתים בתבנית רוחו של הדור הצעיר בישראל. כשמציגים מול אוצרות המסורת התרבותית וההויה העממית את התרבות שאינה אלא פרי שיעורי-הערב, או אפילו פרי חיי-הקיבוצים ב”השומר הצעיר" או ב“גורדוניה”, או פרי הגימנסיה העברית בגולה – רואים מה דלים הערכים הלאומיים שהבאנו אתנו אם כי מצד שני ישנם היום בידי הנוער שלנו ערכים חיוביים חשובים, שהם פרי מגע טבעי אל התרבות האירופית. הסך-הכל, העולה מתוך בדיקת עמדתו התרבותית של היהודי במדינות החדשות במזרח אירופה, הוא כזה: מיום שנוצרו המדינות הלאומיות החדשות אולי לא התחזקה תנועת ההתבוללות הסוביקטיבית, הטמיעה מתוך הכרה, – אדרבה, התנועה הלאומית היהודית היא היא המושלת בכפה, באופן רשמי ופורמלי, בחיי היהודים. היהודים הם אחד הלאומים שבאה עליהם הסכמה מצד המשפט הבין-לאומי. אולם ההתבוללות האוביקטיבית הלכה והתגברה ללא מעצור.

יהודי רוסיה הסוביטית נמצאים גם בשטח זה, כמובן, במצב מיוחד; אבל גם כאן אין להטיל ספק בדמיון היסודי המסתמן בגורלו התרבותי של העם העברי בברית הסוביטים בהשואה אל היהודים בארצות אחרות, אולי השאלה היא כאן מחודדת ובולטת יותר, לאחר שמביאים בחשבון כי הפוליטיקה הלאומית של ברית הסוביטים נותנת ליהודים – בגבולות היידיש – ביתר דיוק, כי שאלת השפה והתרבות איננה במהותה הראשונית שאלה פוליטית-משפטית, כי אם שאלה סוציאלית. הזכות לבית-הספר היהודי אינה מעכבת את הפרוצס של רוסיפיקציה אשר תקף את הנוער היהודי ברוסיה ביתר עוז – לרגלי התפוררות העיירה, לרגלי הנדידה לכרכים, לרגלי המשך המהפכה. ושפת המהפכה הרוסית ותרבותה אינה לא יידיש ולא טטרית, זוהי שפתם של לנין, בוכרין וסטלין, שפתה של האינטליגנציה המהפכנית הרוסית, שפתם של הפועלים, האכרים והחיילים הרוסים והאוקראינים. אולי כדאי לציין, כי גם המהפכה הצרפתית הגדולה – אשר הביאה את זכויות האזרחות ליהודי צרפת לפני מאה וחמשים שנה – השפיעה השפעה דומה לזו. עוד בשנת 1791 הופיעו החיבורים הראשונים מצד היהודים – ביחוד מעטו של יצחק בר לוינסון – אשר הבליטו את הצורך לעזוב את הלשון המשובשת השגורה בפי היהודים, לתרגם את התנ“ך לשפת ה”אומה הסוברינית" ולהקים בתי-ספר בשפת המדינה. אין לראות בכך אך ורק רצון להתבוללות מצד היהודים, יש כאן גם כוחן של סיסמאות השויון והאחדות השולטת ברוח בני האדם בכל תקופת מהפכה ומשטר הדיקטטורה הקיים ברוסיה מחויב על פי טבעו להגביר את מגמת הטמיעה. כי גם בשטח התרבותי השפעתו של משטר הדיקטטורה מוכרחה להיות השפעת-ריכוז. מה הכרח לו בעצם לדור היהודי הצעיר ברוסיה הסוביטית שישמע את עשרת הדברות של הקומוניזם מפי “הנביאים האחרונים”, אנשי הסקציה היהודית, אם בכוחו להקשיב לקולות ולראות את הברקים על ידי הר סיני עצמו? איני יודע אם ימצא בכלל מישהו שיפקפק, כי גם ברחבי ברית הסוביטים – על אף האבטונומיה התרבותית, הרחבה למדי, שבה זכו היהודים על פי החוק – הלך והתקדם הפרוצס האוביקטיבי של רוסיפיקציה, ביחוד בקרב הדור הצעיר שגדל בימי המהפכה, וכי פרוצס אוביקטיבי זה של התנכרות הלך והתגבר בלי הפסק גם בקרב אלה שהתחנכו בבתי-הספר האבטונומיים. האם ימצא מישהו שיטיל ספק בדבר, כי חייו הרוחניים של הדור הצעיר היהודי מתרחשים יותר ויותר בתוך תחומה של התרבות הרוסית?

ואשר לארצות הברית – אחזור כאן על שורות אחדות אשר כתבתי בנידון זה במכתבי על היהדות האמריקנית:

"כל הבא לאמריקה כמסתכל בלתי משוחד ובלי דעה קדומה… יראה בודאות גמורה, כי גורל היידיש נחתם. כונתי ליידיש כשפת העם, שפת-החיים, לשון יום יום, בעבודה ובחיי מסחר, כלומר היידיש כציויליזציה חיה. יתכן שיש עוד כיום אנשים רבים האורגים להם חלומות מחלומות שונים. אפשר ליסוד חברות לתרבות ולנהל תעמולה. יכולים גם להרבות ככל האפשר במשלוח ילדים אל בתי-הספר שלאחרי הצהרים וללמדם בזיעת אפים קרוא וכתוב יידיש. יכולים להראות באצבע על המהדורות מרובות-האקסמפלרים של העתונות היומית ביידיש, ויתכן שמצב זה ימשך עוד שנים. כל זה אינו משנה כמלא הנימה, לא בעובדה אף לא במגמת ההתפתחות. שפת החיים של היהדות האמריקנית, שפת יום יום, לשון המשחק, העבודה והמסחר היא כיום בחלקים מכריעים השפה האנגלית, ההולכת וכובשת מיום ליום. והעיקר, עם הפסקת ההגירה נקבעו בהחלט וללא מפלט הגבולות המתימטיים לקיומה של היידיש כשפת העם. ימים ספורים… בארץ כאמריקה, ארץ הקפיטליזם המפותח והמבוגר ביותר, שכל יחיד ויחיד שבה נגרף בנחשול מלחמת הקיום האכזרית, שכל השעשועים, הספורטים, התיאטרונות ואמצעי התנועה פתוחים בה לרוחה להמון העם – הכוח המושך של התרבות האנגלית משפיע בה כאבן שואבת ובמידה עצומה… על אחת כמה וכמה מושפעים על ידה המוני היהודים הישובים בכרכים הגדולים – כמעט 75 אחוז של כל יהודי אמריקה, אם לא למעלה מזה מרוכזים בעשר הערים הגדולות בארצות הברית… בתקופת ההגירה החפשית אפשר היה במקצת לחפות על השפעת החוקים האלה של הטמיעה הלשונית. אפשר היה לפחות לאחז את העינים ולומר שכל מהגר חדש משמש תריס לנכסי היידיש באמריקה… אבל לאחר נעילת השער נתגלה מיד בבהירות איומה שאין ליידיש שרשים בתנאי הקיום המיוחדים של היהדות האמריקנית… והמשבר של המעבר לאנגלית כשפת החיים החל בכל עוזו.

ההתפתחות הסוציאלית והכללית במשך הדור האחרון החישה איפוא את התפוררות יהודי הגולה מבחינת הלשון והתרבות. מצב הסתירה, שבו נמצאים היהודים לגבי התקדמות החברה והמשק הסובבים אותם, מגביר מצדו את התפוררות הזאת. מלחמת הקיום נעשית בכל מקום – גם ברוסיה הסוביטית וגם בארצות הברית, גם במדינות הלאומיות החדשות וגם במערב אירופה – קשה יותר ויותר ומחייבת את היהודים בתוקף משנה שיסתגלו ויתאימו את עצמם לתרבות סביבתם. האם אין להסיק מסקנות מעובדות אלו לגבי פעולתה התרבותית של תנועתנו בגולה? המותר לנו להסתפק בזה שנגרר אחרי המאורעות ונעלה גרה של נוסחאות מצלצלות מימי מלחמת השפות?

זוהי המסקנה העיקרית שיש, לדעתי, להסיק מהתמורות שחלו בחייו התרבותיים של העם היהודי – כי נקודת הכובד של הפרובלימה התרבותית שלנו איננה טבועה עוד בשאלת השפות ובכלל. השאלה האמתית, העומדת לפנינו בכל רחבי הגולה, היא שאלת ביצור עמדתנו התרבותית-הלאומית – בהתאם לעובדה שתחום שפתח-החיים היהודית הולך ונכבש מיום ליום וחייו הרוחניים של הדור היהודי הצעיר מתגשמים יותר ויותר מחוץ לגבולות המסורת התרבותית של עמנו. שאלה זו היא רק בשורה השניה שאלת הצורה, ואולם בשורה הראשונה היא שאלת התוכן. לפיכך נקודת הכובד של הפרובלימה עוברת לשטח הערכין. הדור היהודי הצעיר מקבל – במידה ההולכת ורבה – את הערכים המכריעים, המעצבים את דמותו הרוחנית, מבית-האוצר של התרבות הזרה. איזו ערכים תרבותיים – היסטוריים או אנושיים-כלליים – יש בכוחנו לתת לדור הזה, ערכים אשר ישוו משקלם למשקל נכסי-הרוח האירופיים והאמריקניים וימשכו את הדור כאבן השואבת לתרבות הלאומית, – אם לא בבחינת תרבות של יום-יום, הרי לפחות בבחינת תרבות של החיים הפנימיים? בארצות שונות אנו לוחמים על בית-הספר הלאומי האבטונומי: באיזה תוכן לאומי ואנושי עלינו למלא את בית-הספר הזה, בכדי שחינוך לאומי-אנושי זה בתוך סביבה זרה יהיה שקול בערכו כנגד עשרה של תרבות-הרוב ושפה יצירתה?

התפתחות הדברים מציגה לפנינו – בעל-כורחנו – את גורלם התרבותי של יהודי אירופה המערבית כמורה-דרך לגורל העתיד של כל היהדות. נלמד מנסיוננו ההיסטורי בתחום חייהם של אלה: התנועה הלאומית עיכבה ואפילו הדפה לאחור את תנועת ההתבוללות הסוביקטיבית, את הטמיעה מתוך הכרה, אולם דבר ההתבוללות האוביקטיבית לא נשתנה ע"י כך. השאיפה לתרבות לאומית – בבחינת פרוגרמה – הקיפה חוגים רחבים. בבחינת פרוגרמה היא אפילו לא נצטמצמה בגבולות המחנה הציוני. ברם מצד שני, מבחינת תוצאותיה של שאיפה זו, מבחינת המציאות התרבותית–הפרוגרמה לא פעלה הרבה, אפילו בקרב ציונים מובהקים ועקביים במובן האידאולוגי כציוני גרמניה. די לקרוא את כתבי היינריך היינה כדי לדעת כמה הדור השלישי לאחר משה מנדלסון, דור של שמד בהמון והשליות-טמיעה קיצוניות, היה קשור לאוצרות התרבות העברית יותר מאשר הדור השלישי לאחר משה הס, דור בעלי התשובה ונושאי דגלה של התנועה התרבותית העומדת לפנינו בגולה אינה, במובנה האמתי, תעמולה לשעה, כי אם פירושה הוא: כיצד לעצב את הדור הצעיר שיחפש וימצא את הפתרון לשאלות חיוניות ומסובכות המעיקות עליו – גם בשטח התאבקותו האנושית-הכללית (מעבר לעבודה ולקרקע! המשבר בחיי המשפחה המודרניים!), גם בשטח הויתו הלאומית (מצבו בין עמי הרוב! הערך היחסי של שווי הזכויות!) – דוקא בתחום התרבות הלאומית והחנוך הלאומי ולא בתחום התרבות הזרה.

אין כמובן להתעלם משאלת השפה. אולם לאחר שנקודת-הכובד בפרובלימה התרבותית שלנו עוברת לשטח בירור חדש, בירור תכנם של תרבותנו וחנוכו – עתידה שאלה זו, לדעתי, להפתר מאליה. והייתי מתכחש למציאות הדברים – כפי שאני רואה אותם – אלמלא הוספתי: להפתר בכוון להגברה מתמידה של יסודות השפה העברית בחנוך הלאומי ובחייהם התרבותיים של יהודי הגולה. אבל הכרה זו אינה עוד סיסמת מלחמה מופשטת, ילידת ריב השפות, כי אם פרי שיקול-הדעת המנסה לקבוע את מגמות ההתפתחות האוביקטיבית בחיי העם. בתוקפה זו, שבה מתפורר והולך תחום השפה הנבדל והמסוגר של יהודי הגולה, שני גורמים הם המכריעים את כף המאזנים בקביעת מגמות ההתפתחות הזאת. מצד אחד: העובדה שמסורת התרבות הלאומית כינסה בתחומי העברית את כל יצירתה הרוחנית של האומה – למן התנ"ך, האגדה והמדרשים ועד אחד-העם וברדיצ’בסקי, למן שירת ישראל בספרד ועד מנדלי וביאליק; ומצד שני: העובדה ששפתה של ארץ ישראל, וביחוד שפתו של הפועל העברי בארץ, היא העברית. משני הגורמים האלה נאצלת השפעה טבעית ביחוד על הנוער היהודי בגולה, זה השואף לחיי עבודה ועצמיות תרבותית.

לא נגעתי כאן אלא בשני סעיפי-פעולה הקובעים את דרכה של תנועתנו בגולה: הפעולה הכלכלית והפעולה התרבותית; נסיתי רק להראות, בסמכי על עובדות החיים, כמה רחוקות הנוסחאות השגורות בפינו – מתמול שלשום – ממציאות חיינו, כמה רבה תהום הסתירות בין הרגלי מחשבתנו ובין התפקידים הממשיים העומדים לפני תנועתנו בכל תפוצות ישראל. מובן מאליו שהשפעתן של כל העובדות היסודיות האלה אינה מצטמצמת בשום אופן בגבולות הסעיפים הנזכרים. אילו בדקנו את יסודות שיטתנו הפוליטית בגולה – כפי שהיא הולכת ומסתמנת במסגרת תנאי – קיומנו – היינו מוצאים, כי גם אלה שונים בקוים מכריעים ממה שתארו לעצמם ראשוני התנועה לפני שלושים שנה. אין עוד להעלים עין מהעובדה שאת הכלל היהודי, המפורד בין כל לאומי עולם, קשה מאוד לדחוק לתוך סכימה אחת, שאפשר לתרגמה לתכנית מאוחדת של פעולה פוליטית. הדרגות השונות של התפתחות המשק, ההבדל באופי הישובים היהודיים, המשטר החברתי השונה וחוקת המדינה השונה – כל אלה קובעים גם שיטות פעולה מיוחדות ומותאמות לתנאים. למעשה מודות מפלגותינו בגולה באמת הזאת – די להשוות זו לזו את הפרוגרמות הפוליטיות שלנו באמריקה, במערב אירופה ובארצות המזרח. ברם להלכה עוד לא העיזו לנגוע בשאלות הצפונות באמת המעשית הזאת. האפשר לעצום את העינים בפני כל אלה, לנהל משא ומתן כאילו לא קרה דבר, לנסח “פרוגרמות” ו“פלטפורמות”, להסכים ולהשלים, להתפשר ולהתאחד? אשרי המאמינים בשחור הכתוב על גבי לבן ואינם נדחפים לשעות אל החיים עצמם וללמוד את תורתם מפיהם. אבל את התנועה הציונית-הסוציאליסטית בגולה הם דנים מראש לאי-פוריות ושיתוק, לחיי זוית ומריבות טפלות.

¹

“אמר להם: בשביל שאלוהיכם עושה לכם נסים-אתם מזלזלים במלך? אמרו לו: בדיקלטינוס רועה החזירים אנו מזלזלים, אבל לדיקלטינוס המלך–אנו משתעבדים. אמר להם: אף על פי כן אל תזלזלי לא ברומי קטן ולא בגוליר קטן”

(ירוש' תרומ' ח,)

פסק-הדין של המשפט העליון בענין “דבר” בא ללמד את העתונות העברית, את צבור הפועלים ואת הישוב כולו – דרך ארץ ויראת כבוד בפני המשפט הבריטי. אם כי פסק-דין זה נקבע כבר ואינו עוד עומד ותלוי – ואין איפוא כל איסור למתוח עליו בקורת צבורית שקולה – אין ברצוננו להכנס בברור עצם פסק-דין והארתו המשפטית. הענין עצמו נחתם, נגמר ונפסק והוכרז ופורסם ונבלע ונשלם. לדיקלטינוס המלך – אנו משתעבדים. נצדיק את הדין. בודאי נקבל את ההנחה היסודית המתלבטת במשפט זה, לאמר – כי אסור התערבות פוליטית ופוליציסטית לגבי משפט העומד עדיין להכרעה בפני בית הדין. נשא את ענשנו, נביע את צערנו על שניתן מקום לאי-הבנה: אם כי ברור, שכוונת הדברים ב“דבר” לא היתה בשום אופן לפגוע בבית המשפט, כפי שהשופטים פרשו. אולם האם בכך תסתיים פרשה זו של משט “דבר”? דומה לי שהענין אינו כך. למטבע זו יש צד שני – שאין למצוא אותו בפסק הדין עצמו, אלא בבסוס פסק הדין, במגילת הנימוקים הארוכה המצורפת לפסק הדין. מגילת בסוס זו בודאי איננה קודש, שאסור למדוד אותו באמת-מידה של בקורת צבורית. ונדמה לי שמבחינה זו היא חשובה יותר, רצינית ואיומה מעצם העונש החמור. בהנחותיה הכלליות והפוליטיות המבצבצות מבין השורות, הניתנות כלאחר יד, מתוך חצאי פסוקים, – מגילה זו היא אחת התעודות האיומות ביותר המעידות על הזרות, על תהום הזרות הרובצת בינינו, הישוב היהודי החדש, ובין ממשלתנו, ממשלת פקידי בריטניה בא"י; זרות המגיעה בעוות הערכותיה הצבוריות מעלבון בית הדין – עד כדי עלבון הכלל, עלבון הישוב היהודי בארץ וביתו הלאומי.

דוקא מי שמביא בחשבון את מידת הכבוד וההערצה הנהוגה בארצות התרבות האנגלית לגבי דברי שופטים ודברי משפט – יעמוד נדהם וישאל: אם השופט העליון הממונה על כל הארץ כולה – השני לנציב העליון במעלתו הרשמית, ואולי הראשון מבחינת עמדו הצבורית – מסוגל לחתום את שמו על מגילה זו, מה יש לנו לתבוע מכל רומי קטן וגוליר קטן, מכל פקיד בריטי ממדרגה שניה ושלישית שיקרא ויספוג לקרבו את נמוקי בית הדין העליון? מה יש לנו, אחרי זה, לקוות – לאו דוקא בתוך חדר המשפט, אלא בחיי יום יום בהגשמת מפעלנו – אם תחת הוראות שתטלנה על האדמיניסטרציה את מרות שיטת אנגליה בהקמת הבית הלאומי היהודי, תהא אדמיניסטרציה זו חדורה רוח של בוז לבית הלאומי, כפי שהיא מבצבצת ועולה מדברי השופטים? איני סבור שהמסורת האנגלית בהגנה העצמית של הצבור על זכיותיו ועל כבודו – מסורת מלחמתם של ה- Com mons האנגלים על חרותם האזרחית, מסורת ה- Petition of Rights – מחייבת או אפילו מרשה לעבור בשתיקה על ההערכות הפוליטיות והצבוריות האלה הניתנות תוך כדי הרצאה זו של נמוקי בית-דין. האנגלים שכחו כבר מזמן את טעמו המר של משפט זר – הזר שאינו מבין לא את לשונך ולא את הלך רוחך, לא את מסורתך ולא את כוונת מעשיך – לכל אנגלי הזכות להשפט בפני שופטים אנגלים. אולם אנחנו מרגישים עוד את המרירות בפינו ואיננו רשאים לשתוק.

זרות זו, המגיעה עד כדי עלבון, מוצאת את בטויה גם בזלזול לגבי העתונות העברית, לגבי “דבר” בתורת עתון. וגם זאת לא מלתא זוטרתא היא. אין זה מן הדברים הקטנים אם לראשי הדיינים בארץ יש יחס של דרך-ארץ בפני נפתוליו הרוחניים של הקבוץ שהם שופטיו, בפני מאמציו התרבותיים, בפני כל הבטוי הצבורי למאמצים אלה. דרך-ארץ בפני בית-הדין מצד הצבור תלוי דרך-ארץ בפני הצבור מצד בית-הדין – ואין למצוא את האחד במקום שנעדר השני. ומה בנידון זה בפי המשפט העליון בבסוס פסקי-דינו לגבי “סברק”? כלאחר-יד, תוך כדי נמוקים ונמוקי-נמוקים, בפסוק צדדי:… אם אפשר בכלל להעלב על ידי מה שכתוב בעלונים כאלה“. מה זאת אומרת? זאת אומרת: בעצם עומד המשפט הבריטי-רומי ועומדים שופטים בריטיים-רומיים מעל לכל אפשרות להפגע ע”י מה שיכתב באחד הגליונות הטפלים האלה של ה“ברברים”, ורק מתוך החובה לשמור על סדרי הממלכה ועל כבודה של מלכות הם משפילים את כבודם עד כדי טפול בעתונות הירודה הזאת. אמנם כן הדבר? אמת שעתונותנו בארץ הזאת היא דלה ומוגבלת באמצעיה לגבי העתונות שבידי הלורדים ביורברוק ורוטרמיר. אמת שאופקיה הם צרים ורוח פרובינציאלית נודפת ממנה. אין לה לא הודו, לא כוש ולא כל מאה ועשרים ושבע המדינות, אין לה לא מרוצי הסוסים בדרבי ולא התחרות במשוט בין אוקספורד וקיימברידז', אין לה לא ויכוחי פרלמנט מדי יום ביומו ולא נשפי חצר המלך בלילות. אמת כמו כן – ודוקא במשך החדשים האחרונים נתחזקה אמת זו – שעתונותנו (“דבר” הרבה פחות מעתונים אחרים) מתקנאה בחברותיה העשירות ורבות-האפשרויות בחוץ-לארץ, ותוך כדי הוצאות בוקר וערב החלה לרדוף אחרי סנסציות וטלגרמות מרעישות, אחרי הגשמת עובדות וגלוי סודות. אבל אחרי כל אלה איני חושב כי מבחינת המאמצים הרוחניים המשתקפים מעל דפי העתונות היומית שלנו – נופלת זו מהעתונים הגדולים והעשירים בחוץ לא“י. מתוך ידיעותי המעטות, למשל, בעתוני אנגליה אין לי יסוד לחשוב, כי ה”אדיטוריאל פיירז" – העמוד המוקדש למאמרי הערכה פוליטית וצבורית – הוא נקי שם יותר מאשר כאן, כי הרצאת הדברים שם היא רצינית יותר, כי מושקעים שם יותר כשרון ויותר מאמצים תרבותיים מאשר בדפי עתונותנו הקטנה והדלה. סוף סוף עתונות זו היא היא אשר עליה הועד בפני ועדת החקירה שלא רק הזהירה והבינה, אלא גם עשתה כל מה שביכלתה כדי למנוע, בהסברה פוליטית מבוגרת, בעד התפרצות הדמים. אולם מניין להם, לחברי בית-הדין העליון בארצנו, לדעת כל זאת? גם לאחר ועדת החקירה–מניין להם לדעת? בצדק גמור הם אומרים בהמשך דבריהם: “דבר” קורא לעצמו “עתון פועלי א”י“. באמת, מניין להם לדעת אם “דבר” הנהו במציאות עתון פועלי א”י העברים – או לא? מניין להם לדעת להבדיל בין עלוני ה“נייטיבס”? ואיזו טריגקומדיה ותעודת-זרות לגבי עניני חיינו יש בהצגת ה“פלשתין ביולטין” – שכן הוא כתוב אנגלית – על מדרגה שאין להשוותה כלל אל עתוני הארץ העברים! על “דבר” אין להתפלא – וכי מה יש לצפות, כביכול, מ“עלונים כאלה”? – אולם אם עורך עתון ממדרגת ה“פלשתין ביולטין” יורד לרמת “דבר” זה, הרי צפויה באמת סכנה לסדרי המדינה! קשה להתאפק מכתיבת סטירה.

אבל היחס המעליב לגבי העתונות העברית, המוצא את בטויו במגילת הנמוקים המשפטיים – אינו אלא חלק מהערכה הכללית ומקיפה יותר, שגם היא באה לידי גלוי בדברי בית-דין. " ‘דבר’ קורא לעצמו עתון פועלי א“י, זאת אומרת: הקהל שאליו פונה הוא פרוליטריון קוסמופוליטי אשר יתכן כי הוא בא הנה מארצות שהאמון במשפט וביושר בית-הדין אינו נהוג בהן כמו בארצות הנמצאות תחת השלטון הבריטי”. בית המשפט העליון של ממשלת המנדט אינו יודע איפוא שום כנוי שיתאים יותר לצבור העובדים העברים בארץ מאשר “פרולטריון קוסמופוליטי”. ואל נדמה את עצמנו. צלצול המלים האלה בלשון האנגלית אינו דומה לפירושן הפשוט. בסגנונן האנגלי אינן יכולות אלא להזכיר לך תיכף את תאורי רובע-הנמל בסינגפור או בהונג-קונג או אפילו באלכסנדריה של מצרים. פירוש המלים האלה במשקלן האנגלי אינו רחוק בכל אופן מפירוש המלים “אספסוף תלוש”. אין לו בשום אופן החן המופשט שיש לפרזיאולוגיה הזאת בפי רדיקלים רוסים מתקופת אתמול. יתר על כן, דין זה חל לא רק על צבור העובדים העברים בארץ, אלא על כל הישוב כולו. מחוץ למשפחות “מיוחסות” אחדות, בעלות פספורטים “מיוחסים” ודוברי שפה “מיוחסת” – מהו כל הישוב החדש אם לא אספסוף שהתקבץ לכאן מארבע כנפות הארץ, קבוץ גלויות, “פרולטריון קוסמופוליטי” בלשון בית-הדין העליון? והנך עומד משתאה: הנה עם מפוזר ומפורד – לא ברצונו הטוב, אלא בגזירת ההיסטוריה – עם שסבל נוראות נמשך מאות ומאות בשנים מתוך היותו גולה ומפורד, אשר כל זאת, יותר אולי משהיה עושה כל עם אחר במקומו, שמר על חיבת המסורת שלו, על חיבת המולדת שלו, על תקות עתידו הלאומי, עד כי גם הממשלות האדירות שבעולם מחויבות לשים לב לתנועה זו ולכוח היצירה הטמון בה. ואחת הממשלות האלה, זו המתגאה ביחסה הקרוב למסורת היסטורית בכלל ולמסורת היהודית בפרט, מקבלת על עצמה לתקן את עוולת הדורות ולסייע להקמת בית לאומי לעם זה. ובני העם הצעירים, הנוער הלאומי הנלהב והמסור לעתיד האומה, מתחיל זורם גל אחרי גל לארץ הנשמה, שובר את רצונו תוך כדי מעבר לעבודה מפרכת שאינו רגיל בה, מקבל על עצמו נפתולים קשים בדרך לעצוב תרבות-עבודה לאומית. וכעבור עשר השנים הראשונות למנדט – בא בית-הדין העליון, השופט בארץ בשם הצדק והתרבות האנושית, ובפיו אין כנוי אחר לגבי כל התנועה הזאת, לגבי כל הישוב הזה – אלא השם המצלצל בפיו ככנוי בוז ועלבון.

ולא רק “פרולטריון קוסמופוליטי” הם אלה – אלא גם אנשים שיתכן כי מתוך החנוך שקבלו בארצות מוצאן הירודות אינם יודעים כלל מהו “האמון במשפט וביושר בית-הדין” הנהוג בארצות הנמצאות תחת השלטון הבריטי. ושוב אין להחליט אם המחזה הוא טרגי, או הוא מחזה-הסטיר שבימי קדם היו נוהגים להציגו בתום הטרגדיה. דברי אנגליה, ראשי אנשי תרבותה, אינם חדלים להדגיש את הקרבה הפנימית שבין התרבות הבריטית ובין המסורת היהודית. ובאמת, דוקא ביסוד המשפט הבריטי ניכרת השפעה עמוקה ונכבדה של מסורת כתבי הקודש הקדמונים אשר ליהודים. המשפט הבריטי של היום אינו אלא מזיגה נפלאה ממסורת רומא העתיקה ומסורת ירושלים ומזג הדם האנגלו-סכסוני. ומהי מסורת ישראל ביחס לכבוד בית-דין, מסורת מימי קדם, בעת שדיקלטינוס קיסר היה עדיין רועה חזירים? “ר' שמעון בן גמליאל אומר: על שלשת דברים העולם קיים: על האמת ועל הדין ועל השלום… ושלשתם דבר אחד הם: נעשה הדין – נעשה אמת, נעשה שלום”. ו“שליח מלך כמלך”. ו“לדיקלטינוס המלך אנו משתעבדים”. ובודאי אפשר להוסיף על אלה כהנה וכהנה. ראשי דברי אנגליה, בתתם את נמוקיהם לתמיכתם בציוניות, אינם שוכחים אף פעם להזכיר, כי מתוך קרבתם הרוחנית לתרבות ישראל ולמסורתה המצוה לרדוף צדק ויושר במשפט – הגיעו לידי הבנת הציוניות ולידי תמיכה בשאיפותיה. ועלינו היה לחכות עד שיבוא בית-הדין העליון בא“י גופא – ויפתח לנו שאין אנחנו אלא “פרולטריון” קוסמופליטי”, אשר יתכן כי הוא בא הנה מארצות, ששם אינם יודעים מהו כבוד המשפט וערך האמון בבית-הדין. עלינו היה לחכות עד שיבוא בית-דין ויביא ראיה מתקדים משפטי חשוב שקרה בין התושבים הכושיים באי סט. וינסנט אשר בהודו המערבית, כדי להוכיח שבין “גזעים צבעוניים” דוגמת אלה יש צורך בשמירת כבוד הדין ובית-משפט. חסר היה שהשופט העליון יגיד, כי יהודי א"י אינם כלל בעיניו מצאצאי עם ישראל שיצר את מסורת ישראל, אלא מילדי הכוזרים, השבטים המונגוליים שהם היום נושאי הבולשביזם, וכי האנגלים הם בני עשרת השבטים – והתמונה היתה שלמה.

עד כאן מגילת הנמוקים עצמה, יחס הזרות, שבה מתייחסים רבים מפקידי בריטניה בא“י לישוב העברי ולמפעלו, מצא עוד הפעם בטוי, – בטוי קלסי עד כדי אכזריות. אלה הם פני הברית שבינינו וביניהם, כדברי כמה מאנשי המדינה האנגלים. אין לפנינו כמעט תפקיד מדיני יסודי יותר מאשר להתגבר על זרות זו. אל לנו לחסוך עמל והתאמצות ודאגה בשאיפתנו להגיע אל המטרה הזאת. על אף הכל. הפקידות הבריטית קיימת. המשפט הבריטי קיים. השלטון הבריטי קיים. הוא קיים לא רק מפני שאנו רוצים בכך, אבל גם מפני שאנו רוצים בכך. הוא יהא קיים להרבה שנים, אולי לדורות. לגשר את התהום הרובצת עד היום בינינו וביניהם – זהו אחד הצרכים החיוניים והראשונים בעבודתנו המדינית. אולם בינתים? בינתים נראה לי כאילו בא נתוח דברי השופטים במשפט “דבר” ללמד אותנו לקח פוליטי תכוף. בעוד שבועות מעטים נהיה נתונים בודאי בתוך משא ומתן פוליטי בלונדון על יסודות עבודתנו להבא. והנה המסקנה שיש להסיק לקראת משא ומתן זה ממצב הדברים המשתקפים במגילת הנמוקים: אל לנו בשום אופן להסתפק בכך. בין ג’נטלמן אחד לשני, בסביבה של ג’נטלמנים. אולי מספיקים דברים כלליים. בסביבה כזו הבטחה כללית אולי כוחה כהן-צדק, אולם בין ג’נטלמן דברים סתם אינם מספיקים, מפני שאין כל בטחון בקיום הדברים בחיי יום-יום. למה הדבר דומה? חוב שמתחייבים שני עשירים אחד בפני השני – אין לו צורך בשטר חוב מפורט וחתום; חוב בין בעל כספים לבין רש – יש צורך בשטר חוב כתוב וחתום. כל זמן שזרות זו בינינו ובין שליטינו בארץ היא עובדה קיימת – אין בחזרה החגיגית על נוסחאות-קסם דיפלומטיות כדי נחמה בשבילנו. דרושות ערובות ממשיות להגשמת שיטת-פועלה שתהא הולמת את מפעלנו; ערובות ממשיות גם בנוגע להוראות שתנתנה להבא לפקידי אנגליה שיבוא לשרת את ממשלת א”י; וגם בנוגע לענינינו החיוניים – העליה, חלקנו בעבודות הממשלה, בקרקעותיה, בכחות הבטחון הצבורי. בין נייטיבס לג’נטלמנים יש צורך בתרגום ההצהרות הפוליטיות הכלליות ללשון ערובות מעשיות, שתבטחנה את מפעלנו על אף הזרות, על אף חוסר ההבנה והיחסים המעליבים.

לעת עתה אין לקחת לקח אחר.

(בועידת מפא“י, חשון תרצ”ג)

בימים ההם – ימי חקירת המאורעות ע"י ועדת שאו הרגשנו כולנו שוב כמה בודדים אנחנו ובאיזו בדידות עלינו ללחום את מלחמתנו, הרגשה זו של בדידות קננה בלבנו דוקא מפני שהיה לנו אז ענין עם ממשלת הפועלים באנגליה. הרגשנו שאפילו לגבי ממשלת הפועלים, זו שהיתה צריכה לכאורה להבין את תפיסתנו היסודית – לא יכולנו כמעט להתגבר על הקושיים שבהסברה. הוכרחנו אז להתווכח עם ממשלת הפועלים על דברים שהיו לנו ברורים בתכלית הברירות. ובאותם הימים צריכים היינו להתגבר על הזעזועים הקשים אשר עברו על הישוב, ואנחנו, צבור הפועלים וכל הישוב, על אף כל המאורעות של הימים ההם ועל אף כל הרגשותינו – עברנו כאילו בנקל לסדר יום העבודה. הוספנו לעבוד את עבודתנו בתוך אטמוספירה סגרירית זו, כדי לשמור על יסודות הבנין.

היה אז מצב מיוחד במינו. שלושה גורמים הבליטו את עמדתם בארץ: מצד אחד האנגלים – הכובשים, השליטים באימפריה גדולה עולמית, ידועים בהיסטוריה כעם כובש; מצד שני הערבים – רוב בנינו ורוב מנינו של ישוב הארץ בימים ההם, ידועים כעם מושרש בקרקע, כעם מעבד את אדמתו וגם כעם של אבירי מדבר ולוחמים, ולצד השנים האלה – מיעוט קטן יהודי בארץ. והנה האנגלים – הכובשים, השליטים, בוני האימפריות – אמרו, שהם מלאי פחד בפני מהומות, בפני ההתקוממות המאיימת, כביכול, על א"י, והם מוכרחים להתאים את שיטות פעולתם לסכנות האלה האורבות להם. והערבים אמרו, שהם מלאי פחד מפני השתלטות היהודים, הבאים בכוח עצום להשתלט עליהם, להחניק אותם ולגרש אותם אל המדבר או הימה. ולעומתם – היהודים, הידועים בכל העולם כעם מוג-לב, כעם של פחדנים, ולא עוד אלא שהיה כאן מיעוט קטן של עם מוג-לב זה, פחדן ידוע בהיסטוריה, והמיעוט הקטן לא נתפעל מכל נוסחאות “הפחד” האלה, והוא החליט – על אף הזעזועים, על אף הקושיים ואף על כל המאורעות האלה אשר ניתכו עליו – לעבור לסדר יום העבודה ולהלחם מלחמת הסברה.

יסוד ראשון לנו לכל פעולה פוליטית – שיבינו אותנו. לי נדמה לפעמים שאנחנו, היהודים, אמנם מדברים בינינו לבין עצמנו די והותר – אבל במשך הדורות, דורות של חיים מסוגרים, נעשתה השפה שלנו לשפה פנימית, דוגמת שפה משפחתית מסוגרת שאינה מובנת לשומע מן החוץ. הרינו מדברים בשפתנו ומבינים לא רק את המובן הפשוט של המלה, אלא גם את האסוציאציה שזו מעלה על הלב, אבל זר מן החוץ לא יבין את הדבר כראוי, ברם אמרנו: אף על פי כן אנחנו עוברים לסדר יום העבודה ולשמירת יסודות מפעלנו.

עכשיו, כשאנחנו מתכנסים לועידה השניה, לא די לנו שנגיד כי עמדתנו בימים ההם היתה נכונה. לא די שאנחנו נגיד, כי יסודות הבנין נשמרו וכי עכשיו, בפתיחת הועידה השניה של המפלגה, אנו נמצאים שוב לפני עליה כלכלית של הישוב, ואנו עומדים שוב בפני עליה חדשה שתוסיף לנו, על מחנות הנוער העברי העובד בארץ, אלפים של חברים וחברות. כדאי לנו כמו כן שננסה כאן לסכם סיכום רחב יותר את תוצאות השיטה הפוליטית שבה נקטה המפלגה, ונשאל את עצמנו: מהו סך-הכל של שיטת הפעולה הזאת. אתם יודעים היטב, כמה לעגו לשיטת פעולתנו הפוליטית. אמרו לנו שזאת היא העז של לילינבלום במהדורה חדשה. אמרו שאנחנו מכנים בשם פוליטיקה את הדאגה לכל כביש וכביש בא"י, לכל עבודה צבורית קטנה, לכל הקלה קלה לתעשיה ולחקלאות העברית בארץ, שאנחנו עוסקים בדברים של מה-בכך, שאין אנו מבינים את הפרוקלמציות הגדולות ואין אנו מבינים את הפרוגרמות הסופיות. בקיצור: אין אנו יודעים מה זאת פוליטיקה, ותחת שיטה פוליטית אנו בוחרים לנו שיטה שאין בכוחה לקיים את זה שאנחנו באים לקיים בארץ.

ומה היא באמת השיטה הפוליטית שלנו? אנסה להסביר אותה בהשואה לעבודת החקלאות. תפקיד הפעולה הפוליטית להגשמת א"י עברית דומה במידה רבה לתפקיד החקלאי המטפל בצמח ובתבואות השדה. מה שהוא עושה תלוי בעצם בכוחות שהם מחוץ לשליטתו, בכוחות חיים ובכוחות טבע ההולכים וגדלים על-פי חוקים משלהם. העיקר תלוי בקרקע ובאוצרותיה, במלחים וביסודות הפריה הצפונים בחיקה, ברטיבות, בשמש, בכמות הגשם ובמועדו. ומה שהחקלאי עושה – זהו בעצם רק יצירת תנאים, שימוש מתוך הבנה בפרוצסים של החיים, בכל הכלים אשר המסורת והנסיון וגם המדע שמים בידיו. והחקלאי ודאי שאינו מאמין בקפיצת הדרך. הוא אינו מאמין, שאם יצא לשדה ויקריא ריזולוציות – יתקדם הגידול במהירות יתירה. הוא לא יאמין, שאם יביא לתבואתו דקלרציות מזהירות ואפילו אם יגדיר את המטרה הסופית של שדהו בתכלית הדיוק – תבטיח לו ההגדרה המדויקת הזו את היבול הטוב ביותר.

את התפקיד הזה, שהוא אולי צנוע מאד ומצומצם מאד, אבל הוא תפקיד רציני ואחראי; שהוא צנוע ומצומצם לעומת הכוחות הטבעיים, אבל אחראי ורציני לגבי פעולת האדם – את התפקיד הזה, שהחקלאי ממלא יום יום אגב טיפול בגידוליו, אנחנו ממלאים בפעולה הפוליטית שלנו בבנין א"י העברית, החברה העובדת, הבית הלאומי – תהא ההגדרה איזו שתהיה.

כאשר התפרסמה בשנת 1917 ההצהרה הבריטית ע“ד אי”י – היתה זו במידה רבה מאד הצהרה תלויה באויר, הצהרה שהיתה רק מעין אבנס לעתיד של פעולה והגשמה. היא נתנה תבנית שאנחנו היינו צריכים למלאות אותה תוכן, ואם להסתכל בעובדות, הרי במציאות היה אז בא"י ישוב עברי בן 50,000 או 55,000 נפש, ישוב אשר כל המשברים והגלים של המלחמה עברו עליו, ישוב אשר – מבחינת שדרות רחבות למדי של חוגי החלוקה – נמצא בפרוצס של התנוונות מתמדת. וכשיצאה ההצהרה, כלומר כשהונח היסוד למשטר הפוליטי החדש, היה פירושה – כתובת אנונימית על שם העם היהודי המפוזר בעולם. ואני חושב שבמשך 15 השנים האלה רשמנו אותיות רבות מאד בכתובת הזאת. אולי חסרים עוד הרחוב והמספר או תבת הדואר, אולי גם יותר, אולי חסרים עוד הרבה מאד שמות, כי הרי זאת היא כתובת בעלת שמות ארוכים, – אבל אותיות רבות הוספנו מדי שנה בשנה לכתובת הזאת.

אם נסכם את העובדות האלה בהשואה למצב שנמצאנו בו ברגע שהונח היסוד לשיטה הפוליטית הקיימת, נהיה חייבים לציין שורה של גורמים חדשים שצמחו לנו במשך התקופה זאת. גורם אחד, למשל, הוא זה, שבשלש הערים הגדולות בא“י – ירושלים, יפו-תל-אביב בתורת קומפלכס אחד, וחיפה – יש לנו היום עמדה חזקה למדי – ודוקא עמדה בעבודה, שכן אין אני תולה את הכל במספרים מופשטים. צריך גם לעשות ניתוח של המספר הסטאטיסטי: עמדתנו מתבטאת בירושלים וביפו-תל-אביב ברוב תושבים יהודים, ובחיפה ביותר משליש. ויש להוסיף הדגשה לחיפה (ומפרץ חיפה), שהיא נעשית היום לאחד המרכזים החשובים להתפתחות עירונית ולגידול עירוני. כדאי גם להכיר עוד דבר שני. אתם יודעים, שלהצהרת בלפור בשנת 1917 קדם הסכם צרפתי-אנגלי, הידוע בתורת הסכם סייקס-פיקו. אותו הסכם מסר את החלק הצפוני של א”י לצרפת והניח את החלק הדרומי למי שיבוא ויקח לו, והוא רק צוין בתורת תחום להשפעה בריטית, לאמר תחום אשר בריטניה הגדולה יחסה לו בשנים האלה חשיבות גדולה – זהו אותו האזור אשר אנחנו קוראים אותו כיום האזור של העמק העברי. נוסף עליו מפרץ-חיפה וחיפה העיר, ונוספו עליו גם מרכזי הגליל. כשאנחנו רואים היום את הגשמתן של כמה וכמה תכניות, את הנחת צנורות הנפט באזור הזה ואת התכנית לבנין מסילת בגדד-חיפה דרך האזור הזה – אנחנו מבינים היטב את תכנית ההסכם של סייקס-פיקו. אבל אנחנו גם מציינים את העובדה, שהאזור הזה הוא היום אזור של התיישבות עובדת לאכר היהודי. בידי העובד היהודי נמצאים המחרשה והשדה באזור הזה, ואין כוח בעולם ואין סערה בעולם שיוכלו לשרש בנקל צבור של אכרים עובדים, צבור של פועלים הנמצאים על אדמתם.

אין צורך כאן אלא לציין את העובדה, כי אזור החוף קיבל במשך השנים האחרונות את חשיבותו המיוחדת ע“י התפתחות ענף המטעים, ענף תפוחי-הזהב. די לי כמו כן אם אציין, כי במידה שיש התחלות של חרושת מודרנית בא”י, התחלות שהן חשובות לגבי סיפוק הצרכים של אוכלוסי הארץ – גם אלה מתרכזות בידי יהודים. ואיני רוצה שנשכח שיש לנו העיר תל-אביב, זו שע“י תעשיתה ופעולת הבנין שבה היא מפרנסת יום יום ובמשך כל השנה מספר פועלים עברים הקרוב מאד למספר כל הפועלים היהודים הנמצא כעת באזור המטעים. כדאי גם לציין – דבר שהזכירו כאן אגב אורחא, אבל אני מיחס לו חשיבות רבה מאד – שבמשך השנים האלה התחילה החקלאות היהודית מספקת את צרכי הישוב היהודי. נתגשם חזון שעוד לפני 10 שנים היה נראה בעיני כדמיון: שהעובד במשק החקלאי היהודי יוכל לספק ולשלוח את תוצרתו יום יום לשווקים היהודיים העירוניים, ושתוצרתו תקלט יום יום בעיר היהודית. ולא רק זו. אני חושב שתוצרת המשק העברי פרצה לה דרך אל מעבר לשוק העברי. לא מקרה הוא הדבר, שאותן המלים העבריות השגורות אצל הפקידות האנגלית בארץ – השלישית שבהן, אחרי “שלום” ו”חלוץ", זוהי המלה “תנובה”. אף בחוגים האלה יודעים את ערך התוצרת העברית. אני מונה את הדבר בין ההישגים החשובים שהתפתחו לאט לאט ומצטרפים היום לסיכום שלנו.

לסיכום זה אני מצרף גם את שני הזכיונות החשובים שבהם העבודה העברית אינה מונופולית, אבל היא תופסת עמדה חשובה בהגשמת המפעלים. אלה הם מפעל החשמל, אשר הגיע בתקופה זו לסיומו, ומפעל ים המלח. ואני רוצה להוסיף לחשבון הזה–מבלי שאחשוב כי הבאתי אותו לידי גמר–את עצם הקיום של מחנות הנוער העובד בא“י, מחנות שאני מוצא אותם לאו דוקא בכינוסים ספורטיביים, אלא בכל מקום ומקום שפועלי א”י מתאספים, הללו משמשים בשבילי ערובה חיה לאותה הרוח שיצרה את כל הערכים שלנו.

היום, 15 שנה אחרי ההצהרה ו-12 שנה אחרי הקמת האדמיניסטרציה האזרחית בא"י, סיכום העובדות האלה היא מציאות אשר שום פוליטיקה בעולם לא תוכל לעתיד להתעלם ממנה. אין זו עוד כתובת אנונימית, אלא מציאות שכל פוליטיקה בריטית – אילו באה היום מחדש לשקול את דעתה ולברר את דרכה בא”י – היתה צריכה לקבל כעובדות החיים שאין להרהר אחריהן. יהיה המכריע והשוקל מי שיהיה – הוא יצטרך להביא בחשבון שבעמק היד העברית העובדת היא המחזיקה את המחרשה, שבירושלים וביפו ובחיפה צבור העובדים המודרני הוא הצבור העברי ההולך וגדל, וכי כן הדבר בתעשיה ובזכיונות ובחקלאות ובאזור המטעים.

אותו הדין חל גם על עמדת הפוליטיקה הערבית בא“י. כל הקושי שהיא ארץ עניה, למד הפועל הערבי לדעת רמת חיים וצרכי חיים ודרכי פעולה שהפועל המצרי במצרים העשירה עוד לא למד אותם, שהפועל הסורי עוד לא למד אותם, שהפועל העיראקי עוד לא למד אותם. עבודתנו בארץ הזאת היא המלמדת את הערבי לשאוב מים מעמקי אדמת א”י, והמים בא“י זהו ההפרש בין עוני ובין חיי אמידות; עבודתנו היא המלמדת את הערבי בכל מקום – היום בנשר ומחר בין ספני חיפה ומחרתים בין הנהגים; בסביבות המושבות שלנו, בסביבות כרכור ובסביבות יבנאל ועד לדרום – כיצד עובד יכול להרויח את לחמו ע”י עבודה ולחיות כחיי כבוד ולא חיי כלב, להתפתח ולעלות ולא להתנוון, ליצור דרכי עבודה וצורות עבודה הגורמות לו עליה. הפועל והאכר הערבי בא“י למדו דבר-מה במשך שנת עבודתנו בא”י. הענינים האלה עוברים יום יום ע“י אלפי צנורות, עוברים וחודרים לחיי ההמון הערבי – והמון זה הוא היום אחר בצורתו ותבניתו מאשר לפני 15 שנה. ובפרוצס הזה – לא עפ”י תכנית ולא עפ“י עיקרון, אלא ע”י מציאותנו בארץ ודרכי עבודתנו בארץ –אנחנו הולכים לאט לאט לקראת עתיד המוכרח להסתיים בחיי שלום ובחיי הבנה בין שני העמים העובדים בא"י.

אני בטוח שב-15 השנים הקרובות יחולו ימי הכרעה חשובים לעתיד מפעלנו, גם ימי הכרעה פוליטית לכל הארץ הזאת. העולם מסביבנו איננו עומד, ואנחנו עדים כיום לפרוצס מהיר מאד של התפתחות מסביבנו ושל תסיסה רבה בכל הארצות השכנות. כל אחד מאתנו עשה בחדשים האחרונים את החשבון, זה שתחילתו יציאת עיראק לחיי חופש מדיני והתפוררות המנדטים מאותו הטיפוס שא“י שייכת לו. כל אחד עושה את החשבון כי ישנם סכויים לכך, שגם על סוריה יעבור פרוצס דומה לזה – אם בזמן קרוב ואם בזמן רחוק ביותר. אמנם הפוליטיקה הצרפתית בסוריה רחוקה עוד כיום מלכת בדרך אנגליה בעיראק. אבל התעוררות הרוחנית בסוריה גדולה היא די הקנות לנו ודאות, שבמשך זמן רחוק יותר או פחות יתרחשו גם שם שנויים פוליטיים חשובים. שאלת שנוי המנדט מסוג א' תעמוד אז לבירור, א”י תשאר ארץ מנדט יחידה מסוג זה, ואני חושב שאין אנחנו יכולים להתעלם מן הדבר שבהתפתחות זו, בהתעוררות הפוליטית שמסביבנו, כלולה הכרעה רצינית מאוד לגבי מפעלנו. שהפוליטיקה הבריטית בודאי עושה את חשבונה ובמובן ידוע גם מחוייבת לעשות את חשבונה בהתאם להתפחות הגורמים בסביבת א"י. אבל לקראת ההכרעה הזאת אנחנו צריכים לצאת מועידתנו במשנה כוח במשנה מרץ – וגם במשנה אמונה בשיטת פעולתנו, בשיטת הבניה היום-יומית הזאת ובשיטת החרדה היום-יומית לכל צעד התקדמות, לכל תוספת של כוח ממשי, לכל תוספת של עבודה ולכל תוספת של אפשרויות עבודה.

חברים שקדמו לי הזכירו כאן כל מיני כוחות הרס המרימים את ראשם. ויתכן מאד שאנחנו עומדים היום שוב לפני נחשול של שסוי נגד הפועל העברי. יתכן שאנחנו עומדים באמת לפני ימים שבהם יקחו את מעט הסרטיפיקטים הניתנים לנו מדי חצי שנה ואשר הם ערובה לגידול כוחו של העובד העברי בארץ, ויפזרו אותם רק כדי להוציאם מידי הפועל העברי. יתכן שכוחות ההתפוררות בהסתדרות הציונית עוד יתגברו. יתכן שאנחנו עומדים היום על סף נחשול של ספסרות בא“י, של ספסרות בקרקעות וספסרות בבתים, נחשול שיוריד תהומה תריסרים ומאות של היהודים נאמנים, הבאים לא”י ונעשים קרבן בידי הספסרות הזאת. אבל יהיה העתיד מה שיהיה, ותהיינה הסכנות הכלולות בעתיד זה איזו שתהיינה – אנחנו צריכים לצאת מכאן חמושים בנדר התמידי שלנו: שאנחנו לא נחדל מהיות החומה החיה של הבית הלאומי העברי בא"י. לא שומרי החומה: נשאיר את זה לאחרים. לא לוחמי החומה, כי אנחנו החומה עצמה, כל אחד מאתנו הוא לבנה אחת חיה בחומה. אני חושב שכאן טמון כוחנו. בצבורנו ישנה ההרגשה שכל אחד מאתנו הוא אולי יחיד קטן, מלא חולשות פנימיות וחברו מצבי-רוח וספקות, אבל אנחנו כולנו החומה החיה, החומה אשר שמרה בעבר ותשמור גם בעתיד על מפעלנו.

(מתוך הרצאה בפני מועצת מפא"י, ינואר 1933)

כוונתי אינה למדינה כפי שהיא משוערת בדמיוננו או כפי שהיא מתוארת בשאיפתנו הפוליטית. בדרך כלל חכמים אנו תמיד לומר, מה שהיינו עושים אילו היה הדבר כך וכך. כלומר, בפוליטיקה פיקטיבית היינו תמיד אמנים גדולים, ובשעה שלא ידענו היטב כיצד נתנהג בתחום הצעד השני או השלישי של פעולתנו – ידענו היטב מה יהיה צעדנו החמשים והחמשים ואחד. כולנו “יודעים” מה תהיה צורת המדינה – אילו היתה המדינה היהודית הקיימת, אילו היה רוב יהודי בארץ ישראל; אנחנו יודעים, איזו צורה נרצה לתת למשטר ולמדינה בארץ ישראל. אבל לא על קפיצת הדרך למדינה הזאת אני רוצה לדבר, אלא מתכוון אני למדינה כפי שהיא קיימת בתקופת המעבר, זו שאינה עוד תקופה תורכית, אלא תקופה אנגלית – ואני עוד אבאר את פירוש הדבר הזה – והיא גם אינה עדיין תקופת המדינה היהודית. כוונתי למדינה אשר שלשה גורמים – כל אחד לפי משקלו וכל אחד כדרכו וכהבנתו – מעצבים את הצורות הממשיות של חייה הממלכתיים: האנגלים, אנחנו והערבים, אשר יום יום היא מכריעה, מדינה זו, בשאלות שהן חיוניות גם מבחינת התקדמותנו כלפי אותה המטרה הפוליטית אשר אנחנו יכולים להשיג. בזמן שארץ ישראל היתה נפה אסיאתית של תורכיה – יכולנו להתעלם מהפרובלימה הממלכתית הקיימת. ארצנו בכלל לא היתה קיימת בתורת יחידה פוליטית אדמיניסטרטיבית, היא היתה מחולקת לחלקים, חלק היה שייך לוילאיית בירות וחלק למותאסריפטליק ירושלים. ושנית, היא לא היתה מרכז של פעולה אדמיניסטרטיבית פוליטית, אלא נמצאה תחת ממשלת קושטא שהפקידה פקידים מסוימים ומסרה להם תפקיד אדמיניסטרטיבי פרובינציאלי. אמרו לואלי הזה לנהל מחוז פלוני ולואלי השני לנהל מחוז אלמוני. שלישית: ארץ ישראל, הפרובינציה התורכית האסיאתית, לא עמדה מבחינה אדמיניסטרטיבית ופוליטית־כלכלית במרכז תשומת־הלב של דעת־קהל בין־לאומית. היה היתה, כמובן, ארץ הקודש ואינטרסים ידועים היו קשורים בה. אבל המצב בימים ההם לא גרם, שכל צעד הנעשה בארץ הזאת וכל פעולה פוליטית או אדמיניסטרטיבית מתרחשת בתחומה – יהפכו תו“מ לנושא של שאלות בפרלמנט הבריטי, לנושא של דו”ח שנתי בג’יניבה לנושא של בירורים בטלגרמות בעתונות הבין־לאומית.

בשעה זו הטלגרמות הן טובות. בשבוע שעבר שלח אחד הקונצרנים הגדולים ביותר של העתונות האמריקנית לאחד מחברינו בארץ טלגרמה: אנחנו רוצים ממך טלגרמה של ה“פרוספריטי” בארץ ישראל. בצהרים ובערב של אותו היום נתקבלו שוב טלגרמות: “תחיש פרוספריטי”, “תריץ מהומות”. זה היה בימי הועידה הפן־איסלאמית. אותו העתונאי קבל אז טלגרמה: נעווער מיינד ספיטשעס, ראש רייאטס“, כלומר, אל תשים לב לנאומים, טלגרף תיכף כשתהיינה מהומות. בכל אופן – כל דבר שנעשה הוליד תיכף טלגרמות. לפני איזה זמן ארע דבר מה בפרדס חנה, והענין הופיע מיד בעמוד הראשון של ה”בערלינער טאגעבלאט", ומתוך כך נודע לי שקרה שם משהו. בימים שלפני המלחמה לא היה כדבר הזה. אני יכול לתאר לי את קיום מפלגתנו בימים ההם בתורת מפלגה ציונית, או מפלגת פועלים יהודים, או מפלגה ציונית וישובית­–הדואגת קודם לכל פוליטיקה הקונגרסאית ומסדרת את עניניה ואת עניני הישוב כפי שהם צריכים להיות מסודרים – אם יכולת בידה לכך. היא מסתפקת, מבחינת פעולה פוליטית, בשטחים האלה, ואפשר שמוסיפה לקשור קשרים בין שלטונות הארץ והמפלגה, בין שלטונות הארץ והישוב – ובזה היא מגבילה את תחום פעולותיה והשגותיה הפוליטיות. ואז, בתקופה ההיא, דומה לי, אפשר היה ליצור תיאוריה האומרת: כל מה שטוב בשביל ארץ ישראל אינו טוב בשביל “פלשתינה”, ומה שטוב בשביל “פלשתינה” אינו טוב בשביל ארץ ישראל – ועל כן צריך לדאוג לכך, שיהיה טוב לארץ ישראל, לאמר, לא לנגוע יותר מדי בשאלות הישוב שמחוץ לתחומנו, לא לפתח יותר מדי שאלות הנוגעות בישוב שמחוץ לתחומנו ולא לטפח את הענינים האלה. שכן יותר שישאר תקפו של הסטאטוס־קבו, יותר טוב יהיה בשביל ארץ ישראל, ז. א. בשביל התקדמות ענינינו בארץ. ואל תשכחו עוד גורם חשוב אחד: בתקופה ההיא לא יכלו הערבים לשמש גורם בעל ערך עצמי, מפני שהתורכים דרסו ודכאו אותם. וגם במערכה הזאת חל שנוי מכריע, ויש עכשיו ישוב ערבי המתחיל דואג לשאלותיו ולאינטרסים שלו, וביחוד לאינטרסים הכלכליים שלו.

המצב הזה נשתנה מיסודו. קודם כל ישנה ממשלה בארץ ישראל הנעשית משנה לשנה לכוח גודל יותר בחיי הארץ. כמה שלא נתפלסף ולא נתחכם, ואם אנו רוצים או איננו רוצים בכך, העובדות אינן משתנות והמדינה הארץ־ישראלית הולכת ונעשית לגורם חזק ומשפיע יותר ויותר. אגב, מה אומרים המספרים שבתקציב? לפני שתים־עשרה שנה היינו כעין מדינה בתוך מדינה, האכזקוטיבה שלנו התחילה בתקציב קרוב למיליון, והממשלה הארץ־הישראלית התחילה אף היא בתקציב קרוב למיליון. הממשלה הארץ־הישראלית הגיעה כיום לתקציב של שני מיליון ורבע לשנה ועודף של מיליון בקופתה, וההכנסות האלה הולכות וגדלות לקראת השנה הבאה. ואנחנו עומדים בתקציב של רבע מיליון לעבודה וגרעון של חצי מיליון. ועוד דבר: לממשלה הארץ־ישראלית אין כל פקפוקים בדבר כיצד תגייס את השנים ורבע מיליונים אלה. היא גובה אותם מדי שנה בשנה. ואנחנו נמצאים באותה המצוקה שנמצאנו בה כל הזמן. ברם אני מזכיר את המספרים האלה רק כדי לסמל את ההתפתחות, ולא כדי לצמצם את תיאור ההתפתחות בעובדה זו בלבד.

לא פחות מעצם התקציב חשובה העובדה, שהשימוש בתקציב הולך וחודר משנה לשנה יותר ויותר לחייה הכלכליים של הארץ. אצלנו רווחת הנחה, שהפקידות הבריטית, שאנחנו קוראים לה פקידות קולוניאלית, היא שמרנית, ועל כן אין היא מתעניינת בהתפתחות ממלכתית מודרנית. אפשר להסכים להערכה זו או אחרת בדבר הפקידות הבריטית בארץ ישראל. ברם פקידות זו אינה שוכחת, שהיא משמשת פקידות של האימפריה הבריטית בשנת 1932, ולא בשנת 1925, לאמר בתקופה שבכל ארץ ומתוך הבנת העתיד הפוליטי שלה, יכולה לקבוע בארצות מסוימות, מתוך מצבים מסוימים, את החזית שלה על צד המון העם והמון האכרים. מה שהיא עושה בהודו ומה שהיא עושה במצרים – כל זה אינו מעניין אותי כאן. הממשלה האימפריאליסטית הבריטית היתה בארצות רבות קרובה דוקא לעניניהם של המון העם בניגוד לעניניהן של השכבות העליונות. מה ענין לי במצרים והודו, בזמן שבארץ ישראל קיימים לא שני גורמים, המון העם הערבי והאנגלים, אלא ישנו משולש, שלושה גורמים, האנגלים והמון העם הערבי והיהודים. כאן עלולה פוליטיקה כזאת, פוליטיקה של התעלמות, להביא אותנו לידי סכנה ולידי סתירות שאין מהן מוצא.

יודעים אנו שהדבר המציין את מצב היהודים בגולה הוא זה, שבין מצבם הכלכלי־סוציאלי ובין ההתפתחות הממלכתית המודרנית והכלכלה המודרנית יש תהום של סתירה, ובתוך הסתירה הזאת הולכים ונטחנים חיי היהודים לרסיסים. הסתירה הזאת מופיעה בארצות שונות של הגולה בצורות שונות. ברוסיה הסוביטית היא התבטאה בזה, שכל הפוליטיקה הסוביטית מכוונת היתה רק לפועלים ולחקלאות ולבתי־החרושת, והמון היהודים היה מנותק גם מבית־החרושת וגם מהאדמה. בארצות מזרח אירופה הופיעה סתירה זו בעיקר בצורת קונפליקט בין התנועה הקואופרטיבית ובין הסוחר היהודי והפבריקנט היהודי הבינוני ובין הטרוסט הגדול במסחר ובתעשיה. וכי נרשה, שגם בארץ ישראל תקום הסתירה הזאת ואנחנו נעמוד תמיד במצב הגנה הגורר אחריו תמיד מפלה, כי במקרה הטוב ביותר נוכל לעכב את ההתפתחות לעוד שנה, לעוד שנתים או שלש שנים; אמנם אני מייחס ערך לשנה ושנתים ועוד שלש שנים; לפעמים במלחמה כזאת הגורם של הזמן הוא גורם חשוב מאוד – אבל אנחנו נלחמים את המלחמה הזאת כנגד הזמן. אין לנו אלא ליצור שיטת פעולה אשר תקבל בחשבון את הגורמים האמורים ואת העובדה, שבארץ ישראל קיימת ממלכה הנעשית יותר ויותר למכונה ממלכתית מודרנית, ושארץ ישראל עומדת באחד המרכזים של תשומת הלב הבין־לאומית. אנו מחויבים לגשר גשר על פני הסתירה הזאת – בין מה שנראה לאינטרס שלנו ובין ההתפתחות הממלכתית הכללית – וליצור שיטת פעולה אשר תעמיד את עצמה בכוון של התקדמות בארץ ישראל, ולא בסתירה תמידית ובמלחמת הגנה כלפי ההתקדמות הזאת. כל הדבורים שלנו על אודות זה, שאנחנו גורם ההתקדמות בארץ ישראל – אינם מועילים מבחינת הפרובלימה הזאת. נכון מאוד שאנחנו גורם להתקדמות הכלכלית והסוציאלית שבארץ, אבל אין זה קובע, שאם נהיה מנותקים מהכוח הממלכתי המתגבר והולך – לא נפסיד הרבה מאד ע"י שיטת הסתירות.

נקח לדוגמא שאלות אחדות, שרק בזמן האחרון מצווים היינו לתת להן פתרון. יודעים אתם היטב באיזו מסיבות נוצרה הפוליטיקה של הפיתוח. היא נולדה מתוך ההנחה, שיש נישול־המונים בארץ־ישראל, שההתיישבות היהודית עלולה להמיט אסון כלכלי על תושבי ארץ־ישראל ויש צורך לדאוג לתושבי הארץ, למנוע בעד האסון הנובע מהתקדמות ההתיישבות היהודית, ועל הממשלה להכנס לעובי הקורה ולקבוע יסודות לפוליטיקה של פיתוח. והנה שיטת הפיתוח הזאת, שנולדה בטומאת הזיופים של דו“ח שאו, מכילה בתוכה, בלי ספק, גרעיני סכנה. דברנו מה שדברנו בקשר עם זה – אבל יחסנו האמתי היה, שאם נצליח להפטר עד כמה שאפשר מהר יותר מהצרה הזאת ולהשאיר את הכל כמו שהוא, והממשלה תוותר על הפוליטיקה של הפיתוח – יהיה הכל טוב ומצוין. וכשאנו קברנו, ברוך השם, את הדו”ח של פרנטש ואת הפוליטיקה שלו, קבלנו את הדבר – וזה מובן לי מאד – כנצחון פוליטי. ברם עליכם לדעת שענין הפיתוח, לאמר עזרה שיטתית לחקלאות, פרוגרמה חקלאית לגבי פלח – היא שאלה הנוגעת מאוד מאוד גם לנו. איני מדבר ע"ד “אגרר־ריפורם”. כאן אינה עומדת כיום שאלת חלוקת האחוזות הגדולות וחלוקת קרקע בין האכרים הקטנים, מה שקוראים ריפורמה אגררית; אבל עומדת שאלה בדבר שיטה של תיקונים בחקלאות, שיביאו בהדרגה לידי הביצור הכלכלי של משק הפלח ויפתחו את החקלאות הערבית. סבור אני, שאולי בזמן תורכיה אפשר היה לחשוב, שאם לא נגע בשאלת הפלחים יהיה לנו קל יותר לקנות קרקעות. ברם אם לא נמצא עכשיו פתרון לשאלת התרוששות הפלח ואם לא נעשה את הפוליטיקה הקרקעית שלנו חלק משיטת תיקונים שיש בהם גם לספק את הפלח וגם ליצור בשבילנו עודף של קרקע – לא נוכל בעוד זמן מה לקנות קרקעות. אתם תגידו לי: הלא תמיד אמרנו, שאנחנו רוצים אינטנסיפיקציה של המשק הערבי ושמתוך האינטנסיפיקציה של המשק הזה ישאר עודף של קרקע וכו'. אנם כן, דברנו על הדברים האלה. אבל אנחנו צריכים היינו להיות לא מפלגה שמצאה פורמולה כדי להגדיר פוליטיקה של פיתוח המתאימה לרוחה, אלא מפלגתנו צריכה היתה – לאחר שהסכימה לשיטה ידועה של תיקונים חקלאיים – ליצור בסיס משותף עם אותם החוגים החקלאיים הערבים שאנחנו יכולים לבוא לידי הסכם עמהם על בסיס כזה, ולבוא בדרישות לפני הממשלה. הכרתי היא, שאנחנו צריכים היום – בשעה ששאלת הפיתוח נדחקה לקרן זוית לכאורה, אבל בשעה שבממשלת ארץ ישראל, תחת מנהיגותו של הנציב הנוכחי, מקבלת שיטת התיקונים החקלאית היקף רחב יותר, אנחנו צריכים היום, אפילו אם הישוב העברי לא יבין אותנו במשך זמן מה, להיות הכוח אשר יתבע מהממשלה פוליטיקה אקטיבית שתשלים בין האינטרסים שלנו ובין דרישות הפלחים. אתם לא תאמרו, שאין אפשרות להתקין שיטה כזו, שהרי אין אתם חורצים משפט חמור על עתידנו. אתם רק תגידו, שהתקנת שיטה זו תוסיף כוח לאדמיניסטרציה. אבל את שאלת האדמיניסטרציה צריך לפתור בפרשת האדמיניסטרציה, ואי־אפשר אגב כל שאלה ושאלה להגיד, שהאדמיניסטרציה היא כזאת וכזאת ואי־אפשר למסור לה שום דבר ולהאמין לה. עמדה כזאת אינה מספיקה.

עכשיו נקח את שאלת המסים ושאלת מס ההכנסה. אני איני חייב הנהגת מס הכנסה בארץ ישראל כעת, ובכל פעם שנדונה שאלה זו אמרתי בהכרה ברורה: יש לי נימוקים השוללים הנהגת מס הכנסה בא“י בשעה זו. אבל אם אתם אומרים, שהכל חלק גם בשטח המסים וגם בשטח ההכנסות של הממשלה ושאין אנו מחויבים לעורר מצדנו, אפילו אלמלא היתה הממשלה מעוררת את השאלות האלה, את שאלת שיטת המסים – הרי זו, לדעתי, עמדה בלתי מספיקה בהחלט. הנה הם הנימוקים שלי נגד הנהגת מס ההכנסה עכשיו. אני מסכים לבוא לממשלה ולהגיד לה: ממשלה יקרה, אנחנו היהודים, המהווים כיום 18 אחוז של התושבים, משלמים כ־40 אחוז של הכנסותיך, ואין אנחנו רוצים לשלם יותר. לגבי דידי זה נימוק מספיק. יותר מאשר פי שלשה לגולגולת אין אנחנו רוצים לשלם. אני מוכן כמו כן לבוא אל הממשלה ולהגיד: הכנסותיך הן נהדרות, יש לך עודף של מיליון בקופה, שום ממשלה לא היתה במצב כזה מתאוה להנהיג מס מסובך כעין מס הכנסה בארץ ישראל; אין לך צורך במס כזה. ואני מוכן להגיד: אנחנו עומדים בזמן של קוניונקטורה, של חדירת הון לארץ ישראל, ואם כי יש לי דעה כזאת וכזאת, אני חושש – אפילו אם זה פחד שוא – שכל אותה הארגומנטציה בדבר הנהגת מס הכנסה, אפילו בינוני או נמוך, תפחיד את בעל ההון היהודי מלבוא לארץ. אנו יכולים להגיד: אנחנו רוצים לשמור על הקוניונקטורה שלנו. ועוד אנחנו יכולים לומר: עמדתנו היא כזאת וכזאת. אבל עד שלא נקבל ערובות בטוחות מצד הפקידות של מס ההכנסה שלא ישתמשו בכוחו לרעה נגדנו, – נהיה נגד הנהגת המס. אבל הנימוק האחרון יש לו תוקף גם לגבי כמה מסים קיימים, ואין אנו יכולים לשנות את המצב. ברם אני מוכן להשתמש גם בנימוק הזה. אבל יש דבר שאיני מסכים לו, והוא – לעשות את הנימוקים האלה לאידנטיים עם עמדת המפלגה כלפי עצם שיטת המסים. עוד בשנת 1922 – תחת נציבותו של הרברט סמואל – ישבה הועדה הראשונה אשר חקרה את השאלה הזאת, ואעפ”י שאותה ועדה היתה מורכבת מפקידים קולוניאליים, בכל זאת כדאי מאוד שתקראו את הדו"ח של הועדה הזאת על שיטת המסים. השאלה היא: משנים וחצי מיליון לירות מסים, אשר ארץ ישראל משלמת, משלמים היהודים קרוב למיליון לירות – איזה יהודי משלם את הסכום הזה? מה היא שיטת המסים הנהוגה כיום בארץ ישראל: ואם תגידו: אבל מס ההכנסה אינו מציל אותנו מידי מסים עקיפים, מידי מסי מכס גבוהים הרובצים עכשיו על תצרוכת המוני התושבים – אענה לכם: אכן זאת צריכה להיות פוליטיקה של מפלגתנו. עלינו לומר: אנחנו מחייבים מס הכנסה, אבל בתנאי שהנהגת מס ההכנסה תגרור אחריה פרוק המס מתצרוכת דברים שאינם נוצרים בארץ ישראל – זה המס העושה את המון הישוב העברי למשלם העיקרי. ועוד דבר: שקר וכזב בידי אלה האומרים, שאילו היינו מחווים דעה כזאת בשאלת מס ההכנסה, היינו מעמידים את עצמנו בסתירה לגבי חוגים אחרים של הישוב כגון הסוחר ובעל המלאכה. הסוחר הקטן ובעל המלאכה מעונינים בהחלט באותה הפוליטיקה של מסים אשר דברתי עליה.

ויכול אני להביא עוד כמה וכמה דוגמאות כאלה – מענינים חיוניים ביותר העולים על הפרק, ואנו רואים בהם תמיד רק גזרות ואיננו מנסים לבקש פתרון להם שיהא הולם גם את האינטרסים שלנו. עי"ז אנו משיגים רק תוצאה אחת: הננו תמיד כנהדפים. הממשלה קובעת את פקודותיה ואת תכניותיה כרצונה, מבלי שיהיה לנו כוח לעכב בעדה, ואנחנו עומדים מחוץ לתחום ההשפעה לגבי התפתחות הענינים האלה.

אי־האמון שלנו כלפי האדמיניסטרציה הוא בעצם הנימוק החוזר, הקובע את עמדתנו בכל סבך הענינים האלה. שאלה זו עומדת בצורה חריפה מאד. ברם מה צריכה להיות מסקנת מפלגתנו לגבי שאלת האדמיניסטרציה? נניח לרגע שאנחנו תמימי דעה בשאלת טיבה של האדמיניסטרציה. במשך השנתים האלה ניתן לי לבחון את הדברים האלה מקרוב ומתוך פעולה יום־יומית. והדעה שלי על האדמיניסטרציה אינה יכולה להכלל בפורמולה פשוטה אחת, אפילו לא באותה הפורמולה שהשתמשתי בה לפני שנתים. מתוך נסיון השנים האלה אני אומר, שכל המשפטים והדעות שלנו על האדמיניסטרציה בצורת הכללה אינן שוות הרבה. ישנם בתוך האדמיניסטרציה חלקים המתאימים פחות או יותר לאותה הדמות שאנחנו קובעים לפרקים לאדמיניסטרציה בכללה. אולם ישנם באדמיניסטרציה גם חלקים אחרים, ואלה שונים לגמרי מן הראשונים גם מבחינת השכלתם הכללית וגם מבחינת ערותם ותפיסתם לגבי התפתחות ממלכתית, ואולי גם ביחסם לשאלות המיוחדות שלנו. אבל מה היא עמדתנו לגבי השאלה המרכזית הזאת, החוזרת בצורות שונות בשטחי כל הפרובלימות המתעוררות אצלנו? דומה לי שעלינו לקבוע את שיטת פעולתנו באופן כזה, שיצומצם כוחה של אותה פקידות הנראית לנו מסוכנת כל־כך. ברם כוחה של זו לא יצומצם ע"י יחס שלילי מצדנו לכל שאלה המתעוררת. יחס כזה מעביר את כל הכוח ואת כל אפשרות־הפעולה לחוגי הפקידות.

אגב השאלות האלה מתעוררת גם השאלה המרכזית בדבר המשטר הקיים בארץ ישראל וחוסר הפיקוח והבקורת מצד תושבי ארץ ישראל לגבי האדמיניסטרציה. לפני שנתים בררנו את השאלה הזאת, הגדרנו את דעתנו ביחס אליה, אמרנו שאנחנו רוצים מוסד נבחרים על יסודות פריטטיים. מבין הייתי אילו עשינו מזה פוליטיקה פעילה, אילו היינו אומרם: מפלגת פועלי א“י, בין אם היא נבדלת בזה או אינה נבדלת בזה מיתר חוגי הישוב, דורשת מהממשלה הקמת מוסד כזה דוקא על יסוד שיטה הנראית בעינינו כנכונה. ע”י כך היינו מעבירים למרכז ההתענינות את שאלת הפקוח הצבורי לגבי פעולת הממשלה, ושנית – היינו נלחמים על פלטפורמה בהירה בשאלת השנויים הקונסטיטציוניים, אבל מחויבים אנו להודות שאבן נגולה מעל לבנו כשנפטרנו מהצרה הזאת. והנה שנתים לאחר שהמפלגה ניסחה את עמדתה התכסיסית לקראת אספת הנבחרים בהתחלת 1931 – ודרך אגב, נצחה נצחון צבורי גדול בניסוח הזה, – שכחנו עד כמה שיכולנו את כל הענין. ומכיון שהממשלה לא הזכירה לנו עד ימי ג’ניבה את הדבר, היה שקט ואידיליה עד ימי ג’ניבה. ושוב בא דחוי לזמן־מה. וכך אנחנו חיים בחסדי הדיחויים ואנחנו נהנים מהדיחויים הלאה, כאילו ע“י כך הפרובלימה יורדת מעל הפרק או נעלמת או נפתרת, היא עומדת בכל חריפותה. אם לא תעלה על הפרק בשנת 1933, תעלה בשנת 1934. ודאי ראשי המחלקות של הממשלה מתנגדים לכל התפתחות קונסטיטוציונית. הם חושבים בודאי, שנוח להם יותר להמשיך את הדברים כפי שהם עכשיו. אולם תחת ליצור ע”י מלחמה צבורית לחץ ידוע על אותה מידה של שרירות לב המצויה אצל כל אדמיניסטרציה, ובאדמיניסטרציה שלנו על אחת כמה וכמה – אחזנו שוב בשיטה הישנה – לחכות למאורעות ולהגרר אחריהם.

חלק מפתרון שאלת האדמיניסטרציה קשור ביצירת בקורת יום־יומית לגבי מעשי האדמיניסטרציה. ברם חלק שני – וזה אולי יראה בעיניכם מוזר ביותר – הוא בחדירה לאדמיניסטרציה, ואיני מהסס להגיד, שגם בשטח הזה לא עשינו כלום, לא חשבנו כלום ולא פעלנו כלום, לא בהתחלה כשהוקמה האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, ולא עכשיו. עכשיו, כמובן, קשה הרבה יותר לשנות את הדבר. אבל גם היום, כשהשאלה הזאת מתעוררת באופן ממשי וכשהממשלה רוצה לפעמים – אמנם לפעמים רחוקות – לקבל פקידים חדשים, הרי הדברים לא יוצאים לפועל. יודעים אתם היטב, שהיהודים הנמצאים עכשיו בתוך האדמיניסטרציה הם ברוב המקרים דוקא לא אותם הטפוסים שאנו יכולים להשען עליהם, הללו אינם לא חניכי מפלגתנו ולא חניכי הישוב. ברם בהחדרת אנשים מסוג ידוע לתוך המכונה הממשלתית בארץ ישראל – כלולה הדרך השניה בשאלת האדמיניסטרציה. ואם אין לנו כעת, תיכף, אפשרויות רחבות בשטח הזה – הרי אילו היתה דאגה מתמידה בשטח הזה וטפול מתמיד, היינו מגיעים עם התרחבות הענינים – והענינים הולכים ומתרחבים, מפני שעניני הממשלה הולכים ומתרחבים – לידי התרחבות כוחנו בתוך האדמיניסטרציה.