רקע
יונה דב בלומברג
מאמר הדבור העברי עפ"י מקורי חז"ל: והוא מאמר אחד אחוז מהרבה לקוח מספרי "תורה מציון" ו"ישׂראל וארץ ישראל" אשר עמדי בכתובים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: יפו : דפוס א. אתין; תרע"ד

ממני

יונה דוב בלא“א הר”ר יהודה בלומברג זצ"ל

בעהמ"ס “מצות ישוב ארץ ישראל


על ספרי הנדפס מציא“י וכת”י תו' מצי' ויש' וא“י ישנם הסכמות ומכתבי תהלה מכ”ת הרבנים גאוני ארץ זי“ע, מהגאון ר' שמואל מוהילובר ז"ל אב”ד דביליסטוק, מהגאון ר' שלמה ז"ל מו“ץ דוילנה, מהגאון ר' משה שפירא ז"ל אב”ד דריגא, מהגאון ר' חיים ברלין ז"ל, מהרה“ג ר' פנחס רוזובסקי ז"ל אב”ד דשוינצן, מהרה“ג ר' מרדכי פיינשטיין ז”ל אב"ד דנוביאלקסנדרובסק.

ויבדלו לח“ט מהרב הגאון הישיש ר' יצחק יעקב ריינס אב”ד דלידא, ומרבנו הגאון מהרא"י הכהן קוק שליט“א אב”ד דפה יפו עה“ק והמושבות ת”ו, מהרה“ג רבי בנימין אייזנשטט אב”ד דאוטיאַן הוא בן הגאון בעל פתחי תשובה ז"ל, ועוד הרבה מכתבים פרטים מרבנים וגדולי הזמן.

________________

תכלית הס' נועד להיות כרכא דכולא בו, ערוך במאמרי הטפה ודרוש מושכים את הלב, על כל הטוב הצפון בחבת ציון, על הלאומיות בכלל, על תחית השפה, תחית הלאום, הכרת עצמנו, למוד ידיעת דברי ימינו, על החיים, חיי קוממיות, חיי העירוני והכפרי, החי על אדמתו, האומנות והמלאכה, על המותרות, הנמוס והד"א, הסדר המשטר והמשמעת, יפיפותו של יפת וכו';

וכן ימצאו בו במאמריו ודרושיו תשובות מספיקות אמתות עפ“י מקורים נאמנים בדחז”ל, לכל השאלות הקשות מאד בעיני חרדינו באופן שכל שואל וכל טוען מאיזה מין טענה שלא תהיה, ימצא תשובות ברורות לכל קשויותיו עפ“י הכלל שד”ת עניים במ“ז ועשירים במ”א (ירושלמי ר"ה ג' ה').


 

דברים אחדים אל הקוראים

זה עשרים שנה נמצא ת“י ספר כת”י בשם תורה מציון וישראל וארץ ישראל, הערוך כלו ברוח לאֻמי דתי ומסודר במאמרים מיוחדים עפ“ר סדר הש”ס, ע“ד הכרחיותו של הישוב בא”י ע“י עבודת אדמתה בכל ימות עולם, המדברים מקִדוש שֵם האומה לתפארת בעיני זולתה, מהתעוררות הרוח והיקיצה לחיי קוממיות, להכרת ערך העצמיות, לרגשות חיים לאומיים, לתחית שפתנו הק', לתקון המדות, הסדר והמשטר, הנמוס והמשמעת בחיי האומה – ביחס כל אלה אל האה”ק דוקא ע"י שיבתנו אליה בהתעוררות עצמנו לפני בוא אלינו הגואל המקווה;

והמאמר המאה שבס' זה הוא המדבר ע“ד הדבור העברי, ולכן בהתעורר כעת פה בא”י הפולמוס ע“ד מעלת ערכה של שפתנו הק' בפיות ילדי ישרון, וראֹה ראיתי כי בין אחי החרדים ע”ד ה' נמצאים כאלה המטילים ספקות בעיקר נחיצות הדבור העברי מצד חקי תוה“ק, למשל ישנם כאלה האומרים כי השם “לשון הקֹדש” לא הונח כלל ועיקר על שפת הדבור אלא על תוכן הענין שידובר בו – שיהא קודש ולא חול, כזה אמר אלי באלה הימים אדם הגון בעל צורה חסיד וירא שמים ודוקא איש ששבילי הדקדוק נהירין לו היטב (הכל יש להקב"ה בעולמו) והנחה זו אמנם כבר נשמעה דוקא שלא ממקור החסידות כי כזאת כבר אמר דוקא אחד מראשי ההשכלה ברוסיא הוא הרי”בל בספרו תעודה בישראל שכל יראי אלקים בדור העבר לא בחפץ לב קבלו את הנחותיו;

ויש מאחינו אלה שמוכיחים להפך ורוצים להניח מסברא דנפשאי, כי עיקר השם “לשון עברי” הנהו כעין שם מחודש מה שלא נמצא כלל בספרינו הק' כי אם בכל מקום רק בשם לה“ק יכונה, ואע”פי שידוע הוא לכל תורני ולכל הוגה בספרים שלא כן הוא, אבל הרגילות שבאריכות הגלות השכיחה מאתנו הרבה גופי תורה והביאה בלב אנדרלמוסיה של כעין עניות בדעת שהעבירה אותנו על הרבה מקניני הנפש וציירה במוחנו ציורים שאין להם מָעמד בתורתנו;

ואציגה בזה רק קצת דוגמאות להוכיח על הטעות הזאת: א.) רש“י ז”ל (בראש' כ"ט ג') "ובלשון עברי" וברש“י מקץ (מ“ב כ”ג) "היודע לשון עברי" "מכיר בלשון עברי" ובפ' ויקרא (ב' ב') בתארו תורת הקמיצה איך היתה יאמר וז”ל “וזהו קומץ במשמע הלשון העברית”, ולא חש רבנו זה לדקדק לקרוא הלשון לה“ק דוקא; ב.) בגיטין (ל“ז רע”א) “לעוזא שאינו מדבר בלשון עברי”, ולמה יקראו רבותינו אותה הלשון הקדושה בשם זה ולא עפ”י ההנחה המוגדרת הזאת? אלא כי אין נפק“מ בדבר, כי לה”ק הוא לשון עברי ולשון עברי היא לה“ק; ג.) הרמב”ם ז“ל בפי' המשנ' (תרומות א' א') לענין המפצירים על איזה מלשונות המשנה יאמר: עיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותה הלשון ומה שנשמע מהם, ואלה חכמי “המשנה בלא ספק עבריים היו במקומם בארץ הצבי” כו' ומזה אנו שומעים שחכמינו ז”ל דברו רק עברית ולא בשום שפה לועזית אחרת; ד.) ידוע לרבים שהגר“א ז”ל השתוקק שיעתיקו מטובי ספרי העמים ללה“ק, (בס' עליות אליהו מעלות הסולם צד י“ג ז”ל וצוה להעתיק ולהריק מלשון עם ועם ללשוננו הקדושה כל מדע וכל חכמה וכו') ולכאורה מה איכפת לו לגאון זה אם יהיו בנ”י קוראים בספרים ההם בשפה הזרה שלהם? אלא רואים אנו כי ראשינו ומאורינו שאיפתם האחת היתה להקנות לנו אף גם את כל ידיעות חול ע“י שפתנו הק' דוקא; ה.) ובנוגע לאפני למודי תוה”ק ע“י איזה שפה ללמדה, כמדומני שרבים בינינו זוכרים את ההתעוררות שקמה זה כערך עשרים וחמש שנה בעתוני ישראל ע”ד השומה שהיתה אז על פי רצונו של הגאון רבי ישראל סלנטר ז"ל להעתיק את תלמודנו הק' ללשון עברי צח ונעים בכדי שיבינוהו היטב גם תלמידי בתי הספר הגבוהים, אך מפני הסופות והזועות הסערות והפרעות שקמו אז עלינו בנגב רוסיה נשתקע הדבר הגדול הזה ולא יצא אל הפועל;

בשומי לב לאלה אמרתי כי טוב להוציא עתה לאור את מאמרי הנוכחי (מתוך ספרי כת"י) שקליתהלך וחלילה לשום אחד מיראי ד' האמתים להתנגד לו כ“א אדרבה להוסיף בו אומץ וחיל ודי”ת יצליח בידנו;

________________


ועם זה אשים פה הצעתי לפני כל איש מאתנו אשר לבו לציון ויש לאל ידו להשתתף עמדי בהוצאת ספרי לאור או חלק ממנו (כי ערוך הוא בששה חלקים) אזי יבוא נא בדברים עמדי עפ“י המַעַן דלמטה, ויהא לבו בטוח כי כצאת ספרי זה לאור יואר אי”ה אור מזהיר חדש על תוכנה של העבודה הק' הזאת, ובכדי להודיע את אחַי מהות ספרי זה צרפתי לכאן בסוף המאמר הנכחי את “שער” הס' שממנו יוכר ערכו המקצת.

_____________

המען שלי: I. D. Blumberg, Jafffa Palestine


תבנית הס' “תורה מציון” ועריכתו, כתבנית המאמר הנכחי, וזה סדרו: בראש כל ענין יבוא מאמר הגמ‘, בבלית, תחת השם הזה "תו’ מצ‘" ועליו חונה מדרש־דברים מאשר חחני ד’ לבאר בענין ההוא בשם “ישראל וארץ ישראל”, וכה, נושא הס' עליו שני השמות הללו יחד, אֹסף מאמרי הש"ס יכונו בשם “תורה מציון” והדרושים שעליהם בשם “ישראל וארץ ישראל”;

ומפני שכאמור לקוח מאמר זה מתוך ס' רב הכמות האוצר בו צ“ט מאמרים לפניו וכשבעים מאמרים אחריו, משום זה יש שיפגוש אולי הקורא כאן שנזכר לפעמים עיון במאמר פלוני שברהיטא דהעתקה לא חשתי לדלוג ע”ז ואתו הסליחה.


 

הדבור העברי

(שקלים ס"פג) תנא משום ר' מאיר, כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקדש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא ק"ש בבקר ובערב, יהא מבושר שבן עולם הבא הוא;

(קבה"ע) קבוע. שהוא דר בקביעות בא“י שהיא מכפרת עון כדכתיב (ישעי' ל"ג) העם היושב בה נשוא עון; פירותיו. שגורם טהרת הגוף; בלה”ק שגורם טהרת הנפש; ק“ש. שמקיים בזה והגית בו יומם ולילה; עוה”ב. אפילו גופו יזדכך ויזכה לחיים נצחיים והם חיי העוה"ב וכו'.


מאמר זה נמצא גם בספרי (דברים ל"ב) בזה“ל, “ואוכל פירותיו” לא נזכר שם, והוא דבר קשה היום לקימו, אם לא כמו שפי' אחד בדרך מליציי, לאמר: שמה שהאדם אוכל מן הריוח שהוא מרויח מעסקיו, תהא זאת בטהרת המעשה, בלי תרמית בלי אונאה לזולתו זהו “שאוכל פירותיו בטהרה”, וע”ד ישיבת א“י חברנו ספרנו מצות ישא”י (הנדפס בש' תרנ"ח) וגם בספרנו זה כבר דברנו די והותר עוד אשר יבוא בחלקים הבאים אי“ה, וע”ד קריאת שמע בבקר ובערב בודאי אין לנו להוסיף בה דברים שכבר מלאו בה את תפקידם קדמונינו בספריהם, ונוכל לאמר בזה רק את שמכח זה, מי מאכרי אחינו העובדים אדמת א“י שאינו יכול בשום אופן לקבוע עתים הרבה לתורה, יוצא הוא לכה”פ בק“ש שחרית וערבית כפשטות לשון הגמ' דמנחות (צ"ט ב') “שאפילו לא קרא אלא ק”ש שוע”ר קיים לא ימוש", וכדרבא שם דמצוה לאומרו כו';

ונדבר כאן רק ע“ד הדבור בלה”ק שבמקצוע זה, מסבה לא ידענו שחרה מעטו בו המעוררים, ובודאי שגם פה חותם הגלות טבוע והוא ששם משטרו בתוכנו בכל תנועותינו – שלט לרעה גם בפינו, ובעטיו הדבור אין אתנו, ומה שלא קרה לכל אֻמה ולשון קרה אותנו כי ישכח עם שפתו ויחדל לשתמש בה;

ונדייק נא באומרם ז“ל “ומדבר בלשון הקדש” “וקורא קריאת שמע”, שלכאורה שני דברים הם, ויש לשואל לשאול, שהרי ק”ש מן הדין אינה מחוייבת להקרא דוקא בלה“ק יען ההלכה היא כחמים דפליגי אדרבי (ברכות י"ג א) ואמרי ק”ש בכל לשון? אך זוהי הנותנת כי זהו ודאי רק מצד ההלכה, כמו למי שאינו יודע בלשון אחרת חוץ מלשונו הוא שמדבר בה א“כ מה יעשה, אבל מצד המוסר המדוֹתי, ולמי שיודע בלה”ק, גם בק“ש ודאי המצוה היא דוקא בלה”ק כדעתו דרבי יהודה הנשיא (שם) שאמר קריאת שמע ככתבה דוקא, כמו שנתנה בלה“ק, אשר על כן במאמר זה (דשקלים ודספרי) שידובר בו שלא בטעם ההלכה אלא במה שהוא מצד גדר המוסר היוצא מגבולות ההלכה, מצרף התנא כאן את הדבור בלשון הק' בצרוף אחד עם ק”ש, שכמובן, מי שמדבר גם דבורי החול שלו בלשון הקודש האיש הזה בודאי ובודאי שלא יקרא ק“ש בלשון לועזית, וכל איש ישראל תורני וחרד לא יפול לו כל ספק שאם בשגם מצד עיקר ההלכה אפשר לקרותה בכל לשון, מצותה המובחרת היא בלה”ק דוקא כהכרעתו דר' יהודה הנשיא;

כי הוא רבי לדעתו שנא את כל לשון אחרת חוץ מלה“ק, ולא הסכימה דעתו שידעו ישראל כי אם רק את שפתם הם – השפה הקדושה העבריה, ונוסף עליה רק עוד השפה שבה ידבר העם אשר סביבותינו שאותה מוכרח לדעת בעל כרחו כל איש ישראל כשפת מדינתו שהוא יושב בה, אשר זו היא כונת אומרו (ב“ק פ”ג רע"א) בארץ ישראל לשׁון סורסי1 למה? או לשון הקוֹדש או לשון יונית, ר”ל כי מצד החפץ וההסכם הלאומי אין לישראל לדעת כי אם רק את לשונם הם, אך מפני שהעם שישב אז קרוב לישראל היה עַם היונים שעל ישראל מבלי משים היה לבוא בדברים עמהם על כן מההכרח היה להם לדעת גם אותה, וע“כ הוא אומר בא”י לשון אחרת למה היא לנו או לה"ק – שפת ישראל עצמם, או, אם כבר אני מוכרח לדעת עוד איזה לשון ולדבר בה, אז היא רק היונית לפי שהם היו אז היושבים בקרבת מקום לישראל;

והעד על זה הם דברי רב יוסף שאח"כ, רב יוסף2 אמר בבבל לשון ארמי למה או לשון הקודש או לשון פרסי, יען שם היתה אז יד הפרסים מושלה והיה מההכרח לישראל לדעת אותה לשון העם שהוא יושב בתוכו, אבל חוץ ממנה אין עליהם לדעת ולדבר רק בלשונם – הם לשון הקודש, הלשון העברי;

ונמצאינו למדין מזה מה היה חפץ רבותינו חכמי המשנה והגמרא ביחס דבורים של ישראל בכל מקומות מושבותיהם גם בארצות הגלות, הוא שיהא בפיהם רק הדבור העברי, לה"ק, ומצורף אליו רק עוד לשון האומה היושבת בקרבתם כמו בארץ ישראל בעת ההיא הלשון היונית ובבבל הפרסית וכן בכל מדינה אחרת;

וחזינן הכא שאף לשון הארמית לא סבלו הם ז“ל ולא הסבירוה שידברו בה ישראל לא בא”י ולא גם בחו"ל, וללשון נלעג חשבוהו (רש"י שם);

וכך היא הדרך התורתית שכל איש ישראל אף האיש היותר פשוט הנקרא “בוּר” שגם הוא יבין את לשוננו הק' העברית (תוס' ברכות מ“ה ב' ד”ה “שאני”) והרי כאן השאלה האיך יבין הבוּר את הלשון שאין אומתו מדברת בה? אלא כי מההכרח התורתי המוסרי הוא שהאומה הישראלית תדבר בינה לבין עצמה בלה“ק וממילא יבין גם הבוּר שאינו יודע אף לזַמֵן בברכת המזון (שם) אעפי”כ מתוך שהוא שומע בלשון, יבין גם מה שהוא אומר בפיו, ורק בצבור ובתפלה ובמקום שאי אפשר התירו, אבל בענין בקשה שהיחיד יבקש מאת ה‘, הלא ידוע אומרם ז“ל (שבת י“ב וסוטה ל”ג) שהיחיד המבקש צרכיו שלא בלה”ק אין נזקקין לו, וכל מה שהפוסקים חתרו אחרי כן להמציא היתרים לאלה, זהו הכל בדרך הנזכר, משום עת לעשות הפרו כו’, אבל כל זה הוא שלא לפי הרוח הפנימי של תורה, שרוחה הפנימי הוא שכל איש ישראל ידע את לשונה שבה נתנה לנו מסיני;

כי הרי מה שהתירו זהו רק בסבת אונס הגלות, כדברי הרמב“ם ז”ל (רה"ל תפלה) כיון שגלו ישראל ונתעכבו בפרס ויון ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלה שם שפתם והיתה שפת כל אחד מעורבת מלשונות הרבה כו' כמש"ג ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכו', והביאו שם נושאי כליו של רבנו (בקובץ ובנמוקי מהרא"י) עמש“כ (שם הל' ב') כי חיוב מצות התפלה היא שיהא מתחנן תחלה ומגיד שבחו של מקום ושואל צרכיו ואח”כ שוב נותן שבח והודיה כו‘, שהמקור לזה הוא בספרי מובא בילקוט (מ“א קצ”ב) שמרע"ה פתח בפ’ וזאת הברכה “ויהי בישורן מלך כו' ואח”כ יחי ראובן כו' ומסיים בשבח אין כאל ישורן" כו', והנה ינסה נא אדם בעל טוב טעם להעתיק דברים אלו לשפה אחרת, היעמוד טעמם בם? והלא משום זה התמרמרו הרבנים גאוני הדור והרעישו שמים בדור המתקנים נגד החדשה להתפלל בשפת גרמניה, מה שעפ"י מצוי הדין מאי כולי האי? אלא מפני שידעו היטב כי זהו יגרם אבדן נשמת האומה חלילה;

וע“כ נראה מש”כ בענין זה אחד מראשי בעלי המוסר השל“ה ז”ל (עמוד השלום ד"ה “בענין הדבור”) שכתב שם כי כדי לכוון בתפלה מפני שעל האדם נקל יותר לכוון בלשון שהוא רגיל בו, ולכן כל מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו יעשה וישכיל עֲשׂה;

כך היא מדת הדבר הזה על פי הרצון המדותי המוסרי כדאמרנו, וכל כך יקר וקדוש היא בעינינו לשוננו הק' עד שעפ“י דין התלמוד (שבת קט"ו) מבואר שרק אז מותר להציל כל כה”ק מפני הדליקה רק כשיהיו כתובין בלשון הקודש אבל אם היו כתובין בכל שום לשון אחרת אין מצילין אותן אפילו ע“י עירוב ואף בחול אסור לקרות בהם אלא מניחם במקום התורף והן מתאבדין מאליהן (סהי“ד שבת כ”ג כ"ו) רק מה שהפוסקים שקמו אח”כ במקומות שראו שנשכח שם לה“ק מישראל ואינם יודעים כ”א לשון אחרת התירו להצילם משום עת לעשות לה' כו' (במגיד משנה שם ובאחרונים ומבואר היטב בשו“ע אדמו”ר של“ד י”ב) אבל מצד עיקר רוח התורה, יראה כל נבון דבר שההלכה הזאת לא זזה ממקומה (כר“ה שם שהיה רבו דר”ח וכל לשון אחרת לכתבי הקודש זרה לרוחנו;

וכבר נתבאר לעיל (במאמרנו הנ"ד) עד כמה ידיעת הלשון וההשתמשות בה פועלת גם על קיומה של התורה, כי שם נתבאר על פי מאמרו דר' חנינא (פסחים פ"ז) שהוא היה כידוע היותר מחודד ומפולפל בין החכמים (כתוב' ק"ג) והוד“א שם לא גלו ישראל לבבל אלא משום שקרובה לשונם ללשון תורה, וכתב רש”י ע"ז ולא תשתכח תורה מהן מהר, והרי לפנינו שביסוד קיומה של תורה לדורות מונח רק התנאי האחד של למודה בלשון שנתנה בו;

וכמה יש כאן להתפעל ולהתרגש ברגשות מעוררים כדי להתבונן מה גדל רום ערך מעלת הלשון עד שיהא אפשר לצייר את כל תכליתה של הגלות למקום ידוע בשבילה, כי הלא מוכח מדברי רש“י ז”ל דאמנם תנאי מונח הוא בחק התורה שכל לשון אחרת חוץ מלה“ק אינה מסוגלת לה, ואם יעסקו בתורה שלא בלשונה היא אז אף אם תהיה הלשון ההיא קרובה ללה”ק אעפי“כ סופה להשתכח עי”ז רק שלא תמהר כ“כ להשכח מהרה כמו ע”י הלשון הזרה לגמרי, אבל סוף סוף תשָכח גם ע“י לשון זו, דהרי כן יאמר רש”י ז“ל “שלא תשתכח תורה מהן מהר” ומוכח שע”י לשון אחרת ודאי שתשתכח מיד, אך ע“י הלשון הקרובה ללשון תורה לא תשתכח מהר, רק מהר לא תשתכח, אבל ברית כרותה היא שסוף סוף עלולה היא גם על ידה להשכח, יען זאת התורה שקדמה במעלתה אלפי שנה לעולם3 אינה דומה בידיעת כל מקצעותיה לידיעת שאר כל החכמות זולתה, שכלנה הן אך תולדות המצאיות המתחדשות יום יום, אשר חקי הבריאה הטבעית טבועה בהן, ועל כן כמו שבשכלולן משתכללות הן מתגדלות ומתרחבות יחד עם גִדול וחדוש מציאת הבריאה, ושלובי זרוע אתנה יחד תלכנה, כן תסתגלנה להן ולידיעותיהן כל הלשונות שבעולם, מפני שגם הן, השפות והלשונות, מוצאן ותולדותן ג”כ, אך החדשות השונות שתתחדשנה ותצמחנה בכל פרק ופרק מתקופות הזמן ברחבי התבל הן, כי הנה כלנה אך הסכמיות הֵנה4 על פי ההמצאות המחודשות שבעולם המציאות, ולכן יחס אחד וערך אחד להן עם החכמות ההן עצמן, אשר על כן יספיקו חוקיהן ומושגיהן שמניחי הלשון שָמו בהן לכדי כל הידיעות והמושגים שבחכמות ההן ולא יצויר ביניהן העדר ההבנה וקוצר המשיג מפאת אי־התיחסות מושגי הלשון אל ידיעת חכמה פלונית;

אבל לא כן זאת התורה הקדומה, אחרי שחכמתה וידיעותיה כבר התוום אֵל מסתתר וציירם לפניו עוד בטרם כל יציר נוצר, אחרי שכבר היתה שם בחביון עוזו חקוקה ורשומה כולה, כמוסה וחתומה באוצרותיו, בעוד לא נצטיירה כלל כל המציאות כלה, כמאמר (בר"ר א' ב') “היה הקב”ה מביט בתורה ובורא את העולם" (שם ט"ז ב') “עדיין לא היתה חוילה ואת אמרת הוא הסובב את כל ארץ החוילה? אלא מגיד מראשית אחרית”, ובשמו“ר (ה' כ"ו) “כך אמר משה לפני הקב”ה נטלתי ספר בראשית וקראתי בו” כו', כלומר את הספר השמיימי שכבר היה כתוב מקדמת דנא בכתב המחשביי האלקיי, ואם כן בעל כרחך וממילא שגם לשונה שבה נתרשמה, אחוזה וקשורה בה כשלהבת בגחלת ומתיחדת אִתה ביחס אחד, ולכן תנאי אחר, לגמרי אחר, יש ללשון זו מה שאין בכל שאר הלשונות, מה שהרבה מושגי תורה לא יובנו ולא יטעמו כלל אל החיך בלתי אם בה, ולא תועילינה לזה כל ההעתקות אף היותר משובחות ומצוינות שבלשונות ההן, מפני שאין בהן אותה הבִניה ואתה הגִזרה אשר לשפה הקדושה, שממנה ישוכללו ויחוקרו מובנים רבים בחכמת התורה, יען גם היא, השפה, הלא ממקור אחד נעלם שבגנזי מרומי אין קץ נאצלה כמו התורה עצמה אחרי שמראשית נתינתה אך בה נִתנה5 וע“כ כל מושגיה הדקים קשורים ועטופים אך ביסודי הלשון הזאת, ואִתה יחד היא בחוברת, לא כן כאשר תורק מכלי קודש לחול אז בהכרח שיאבדו הרבה ממושגיה, והחכם היותר נפלא יקצר שכלו מהבינם, ואלה הם דברי המרש”א ז“ל בחדא”ג שהוסיף על דברי רש“י “שלא תשתכח מהן תורה מהר ולא יהיה להם קוצר המשיג והמושג”, כמו שנאמַר, יען כח רוחני נעלם מונח בחק השפה הזאת שאך בה יתכשר ויתפתח שכל האדם ההוגה בתורה לקבל התרחבות הדעת והתבונה ולא תקצר בינתו – קוצר המשיג – להבין דקות עניניה הנשגבים והנאצלים באצילות מיוחדה להיותם מלובשים בהוד מעטה תפארה שלמעלה, שיתגשמו ויתפשטו בהרחב ציורי השכל האנושי ולא יתעלמו ממנו לצמצום מליהם – קוצר המושג – ויוחקו עמוק בחדרי מוחו עד שלא ישכחם לעולם, אבל ע”י שפה אחרת ברית כרותה לתורה מראש מקדמי ארץ שתשכח מהרה ולא יהיה זֵכר לה עוד ח“ו, זולת בלשון הקרובה ללשון התורה, לה”ק, אפשר שלא תמהר כ“כ המציאות הקשה הזאת לבוא, אבל סוף סוף גם על ידה בוא תבוא ח”ו ככתוב הדר בדברי רש“י ז”ל, וכאשר גם יורה הנסיון תמיד6; ולא רק ידיעת הלשון ידיעה שטחית תספיק לקיומה של תורה, כי אם גם הדייקנות שבה והקפדה על צחותה וטהרתה, כמש“א (עירובין נ"ג א') בני יהודה שהקפידו על לשונם לדייק לדבר בה בלשון צחה נתקיימה תורתם בידם, אבל בני הגליל שלא הקפידו שתהא להם לשון צחה לא נתקיימה תורתם בידם, ומי יאמר מימרא זו רב יהודה בשם רב ששניהם היו בבבל ואעפי”כ יסבירו לנו עד כמה עלינו להתחזק היטב בקפדתנו על דיוק צחות לה"ק שתהא בטהרתה7 יען אך בכח זה התורה מתקיימת בתוכנו;

ויש לצרף לזה אומרם ז“ל (יומא ל"ח ב') “כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לו ולבניו שנאמר תשכח תורת אלקיך אשכח בניך”, ונתבאר במאמר הנ”ל (הנ"ד) כי אך הלשון הגורם הא' לשכחת התורה חלילה, וכה, הנה לפי“ד ז”ל שבגלל אי־הדייקנות והקפדה על צחות הלשון וטהרתה, התורה אינה מתקיימת ח"ו ואי־קיומה של תורה הרי זו שכחתה, ואם כן אפוא היטב נוכל להבין סבת אורך גלותנו המר והנמהר הזה. כי הוא רק בשביל כך, בשביל מה שחדלנו מהקפיד על ידיעת לשוננו הקדושה והיא היתה זרה בפינו ואי דייקנותה גרמה לנו אי קיום תורתנו בידנו הגורם הגדול לשכחת תורת אלקינו וממילא לשכחת האלקים כביכול את בָנֵינוּ.

ומעתה כל משכיל על דבר אמת יוכל להרגיש היטב את רעת המחלה הנוראה הזאת – שכחת אלקים ח“ו את הבנים אשר על כן שכחוהו גם הם ורחקו ממנו ומי יודע את הדרך הרחוקה עד כמה ילכו מאתנו ואין אתנו אשר ישים כל זאת אל לבו, לחבב את ידיעת הלשון על בוריה על בנֵינו למען תתקיים התורה בידנו ולא תשכח מפינו ומפי זרענו ולא נגרום להם גלות שהיא שכחת אלקים ח”ו, ויש להביא כאן מש“כ הגאון רבי יהונתן ז”ל בס' יעהד“ב (ח"ר בברכת רפאנו) שעלינו לבקש בברכה זו גם על זה שלה"ק הוא עץ החיים וממקום קדוש יבוא והוא הלשון המיוחד לארץ ישראל, לשון הקודש וארץ הקוֹדש והוא לשון עברי, אבל לשון ארמי הוא מענין עץ הדעת טוב ורע כי הוא בלול גם מלשון נכר ולכךְ אדה"ר אחר החטא בלשון ארמי סיפר כו', ומתוך דבריו ז”ל אלה הלא נבין גם ביחס למודה של תורה מה בין למודה ע“י לשונה ללמודה ע”י לשון אחרת;

והיטב השכיל לבאר הבונה בע“י (ר“ה סי' כ”ד) לענין משארז”ל שם (כ“ו סע”א) שכשהלכו חכמים למקומות שונים שמעו היאך אנשי המקום קוראים שמות אחרים תחת השמות הרגילים כמו ל“מכירה” “כירה” ל“כלה” “נינפי”, שהוא לא בשביל להראות שלה“ק מעורבת משאר לשונות ושנלמוד הבנתה מהן, אלא להפך, להודיע גדולת לשון הקודש שהוא קודם לכולם וכל אחד לקח ממנו כמאמרם (בר“ר י”ח ו') ע”פ כי מאיש לוקחה זאת מכאן שנתנה תורה בלשון הקודש שהיא המעולה בקדימת זמן ובקדימת מעלה כו';

(ויש לאמר בדרך הרעיון והמליצה כי זהו מש“א (נדה ל' ב') שהתינוק כשהוא במעי אמו אז הוא יודע את כל התורה וכיון שבא לאויר העולם הוא שוכח מהכל, שזהו ג”כ לטעם המבואר, יען שם במעים כשהוא טרם בא לעולם זה והנהו במדרגת היצירה הראשונה שהעולם מתחלה רק בלה“ק נברא (שם במאמר המדרש) ובלשון זה מקור קיום התורה תלוי ולכן הוא יודע אותה כולה, אבל משבא לעולם זה ותיכף הוא שומע את הלשונות השונות האחרות מיד הוא מתבלבל ושוכח הכל כמו שנביא לקמן מדברי הרמב”ם ז“ל שהדבור הטבעי ממעי אמו הוא אך לה”ק);

ועל כן עלינו להתאמץ ללמדה לדעתה ולהקפיד על דייקנותה כדי לשמרה בצחותה ובטהרתה, כי בקיומה קיום התורה תלוי ואין לנו בשעבודנו הגלותי לע“ע שיור רק התורה הזאת, ומבלי הלשון כל שם ושארית לא תהיה לנו חלילה עוד כמאמרם ז”ל (מגילה י' ב') שֵם זה הכתב שאר זה הלשון, וכה, הכתב והלשון אך הם הנם השם והשיור לאומה, וכתב זה ולשון זו שתורתנו כתובה בו היום הזה, הוא הוא הכתב והלשון שבו נתנה לנו מרגע הראשון ואילך ולא נשתנה חלילה במאומה כפשטא דתלמודא (סנהד' כ"ב א') ואל היהודים ככתבם וכלשונם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה8 ואם לא נשמור מכל משמר את לשוננו הק' הלאומית שתהא שגורה בפינו, אז ודאי נגרום חלילה לאי־קיום התורה, ולשכחתה, לאריכות הגלות. להַשְכָחַת שֵם ושארית הלאום העברי, ככל אשר עינינו רואות עפ“י הכרעת דבריהם ז”ל המבוררים;

(ודבר טוב בענין זה נמצא בס' “גאון יעקב” לע“י בשם הרב המקובל הר”ש אלקבץ ז“ל, בד' הגמ' דמגילה (י"ב ב') “להיות כל איש וכו' שמלבד הטעם הטבעי שנתנו הם ז”ל שם לפי שהכירו שטותו שמצוום על דברים כאלה שגם מבלעדו מתנהג כל אחד ככה, עוד יש טעם מוסרי בדבר שגרם לבל יהא קטרוג למעלה על ישראל בעת ההיא, כי הנה ארז”ל (ויקר“ר ל”ב ה' ובכ"מ) דבשביל אלו דברים נגאלו ישראל, שלא שינו את שמם, ולשונם, ולא נתבוללו בבנות האומות כו‘, והכל נידון עפ"י רובו. אם ישראל שומרים ב’ מהם יש להם תקומה, אבל אם להפך אזי גובר הרע והטוב בטל במעוטו, ולכן בגלות בבל לא שינו שמם, אבל נתערבו בבנות הארץ, וא“כ היה מחצה על מחצה, והיה הכל תלוי אם גם שינו לשונם אז היה שנים לגריעותה וגבר הרע, אבל אם ישמרו את לשונם, יגבר הטוב, וע”כ אחרי כי באגרות הראשונות נצטוו להיות כל איש מדבר בלשון עמו, וממילא הרי היתה הפקודה הזאת גם על היהודים שידברו עברית דוקא, וגבר הטוב כי היה אצלם ב' למעליותא שלא שינו את לשונם ואת שמם וגבר על הרע שנשאו בנות הארץ וגבר הזכות; ואני מצאתי הערה זו כמעט אות באות בס' יערות הדבש ח"ש בדרוש לז' אדר);

אולם על שינוי הלשון, בלי כל תנאי שכחת התורה חלילה קשורה בו, כי הרי עינינו רואות ולא זר שיחד עם שכחת התורה שכחת הלשון וכן להפך, ועל כן כשאמרו ז"ל (סנהד' צ"ז א') שבדור הקרוב לביאת המשיח התורה משתכחת מלומדיה אנו רואים לצערנו את הפלא המר הזה שגם הלשון כמעט כבר נשתכחה מאתנו וכמו לא היתה עוד כלל לקנין הלאום העברי זולת מה שנשארה בתפלות ובברכות כמו לזֵכר;

והדבר הקשה הזה מסתבר גם במוסריות וגם בטבעיות, כי הנה כמו שהגוף מקבל מזונו הגשמי כן גם לנפש דרוש לה מזונה הרוחני, ועל כן כמו שמצינו שבסבת המאכלים והמשקים המזוהמים, הלמוד משתכח (הוריות י“ג רע”א) כן הוא גם בנוגע אל השפה, לה“ק היא היא המזון הרוחני האחד לנפש העברית המסוגלת ללִמוד התורה, מה שא”כ כשנזון אותה ע"י לשון אחרת אזי הנהו לה למזון גס ומזוהם שאינה מסוגלת לו ומשכחת על כן את התורה ממנה;

אשר על כן אנו מוצאים את האיום הנורא המתרשם בדבריהם ז“ל בענין תרגומה של תורה ללשון אחרת אשר כסמל בלהות ציירוהו ואמרו שביום שנעתקה תורה ליונית היה חשך בעולם (סוף מגילת תענית) וכי היה היום ההוא קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל מפני שאי אפשר לתורה להתרגם (ריש מס' סופרים) ומוכח שם שאף גם מן הלשון הארמית לא מצאו ז”ל קורת רוח ולא הסכימה דעתם שתכתב ותעתק גם בה (יעוי"ש) יען קנין הדבור היחידי לישראל היא אך הלשון הקדושה העברית;

וראיה פשוטה, קלה ונצחת מאד יש להראות ולהוכיח בה עד כמה היתה הנחת חז“ל פשוטה להסביר לן את הדבור לאיש הישראלי רק בלה”ק ולא בזולתה, מדברי הגמ' דחגיגה (ט"ז א') ו' דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת וכו' ומספרים בלשון הקודש כמה"ש, והרי ברור לנו שהדבור המיוחד ההסכמי מצד רוח התורה לאדם מישראל הוא רק השפה הקדושה ולא שפה אחרת זולתה;

(ואף שבחדא“ג נדחק לבאר שקאי על מציאות הדבור, כלומר שיש להם דבור, אבל אם כן למה לא יאמרו “ויש להם דבור” כמו שיאמרו “ויש להם דעה כמה”ש”? יעוי“ש, ע”כ אני אומר בפשיטות שהוא לפי שהנחת חז“ל כך היא שבנ”א פי' ישראל צריכים לספר אך בלה“ק, וראיה נצחת לדברי הם ד' המדרש (בר“ר ח' י”א) ששם איתא סתם “מדבר כמה”ש” ופירשו גם שם המ“כ ויתר המפ' בלה”ק, ובאדר“נ (ל"ז ב') עמד בזה בב”י וכתב לפי שקודם ההפלגה היתה שפת כל העולם לה“ק שהעולם נברא בו אך לאחר החטא בלבל ה' לשונם כו', אבל נפלא מאד שלא השכילו גדולינו אלה לראות מזה דגם אם כה או כה נאמר, הלא נוכיח מזה שהדבור ההסכמי של תורה לבנ”א שבסתם לא דברו חז“ל כ”א בנוגע לישראל, שהוא איננו לשון אחרת זולת לה"ק);

ועד כמה אך הלשון הזאת צריכה להיות מתאמת ונאמנה ללב העברי שרק היא היא לשוננו הטבעית, נוכל להשכיל מדברי הרמב“ם ז”ל (מובאים בס' בנין יהושע לאדר"נ שם) שאם לא נדבר עם התינוק הנולד שבע שנים שום דבור ולא ישמע שום דבור בכל העת הזאת אז כאשר יגדל ידבר מאליו לה"ק, וכן כתב הגריעב"ץ בס' מגדול עוז (עליית הלשון פ"ב) בשם הקדמונים;

ונמצא במד' (במד“ר כ' י”ב) גוי אעפ“י שמדבר בלה”ק לשונו סרוח, והרי מזה נשמע שהדבור הטבעי של היהודי לה"ק הוא דוקא ולא זולתו;

ודבר נפלא שלא ראיתי לשם א' מי שהתעכב ועמד על דברי הירושלמי (שבת א' ד') שבין הי“ח דבר שגזרו נמנה גם ועל לשונן (מפ') שלא ירגיל אדם עצמו לדבר בלשון לועז, והרי א”כ היא זו גזרת חכמים כמו פתן ויינן וכו' וצריכה אפוא להיות חמורה אצלנו כמו כל אותן הדברים שנדברו עליהם במעמד ההוא, ותמיהה גדולה היא מה שלא חשו לה כלל, ולכה"פ הרי מפורש לפנינו רוח חכמינו להיכן הוא נוטה;

וכדי לראות ולהתבונן עד כמה הוא מצד רוחה הפנימי של תורה מופרך ומתנגד הדבור בשום שפה אחרת זולת לשון הקודש, אף לאחר שאנו מוצאים אפילו בעצם התלמוד ענינים שהתירו בהם משום שהעיקר שם הכונה והדעת שישמע האדם ויבין מה שהוא אומר כמו בק“ש ותפלה ובהמ”ז, ואז אם האדם אינו יודע זולת לשונו שהוא מדבר בו בעל כרחך להתירו בלשונו זה, אעפי“כ בכל מקום שאך אמרה תורה בלשון “וענית ואמרת” שם מן ההכרח שיהא בלה”ק דוקא והם במשנה (סוטה ל"ב א') כמו מקרא בכורים, שעל המביא לקרוא; וחליצה, דברי היבם והיבמה; ברכת כהנים, בנשיאת כפים9; הבכות והקללות שעל שני ההרים גריזים ועיבל; ברכת כה“ג ביוהכ”פ; פרשת המלך, ר“ל פרשת הקהל; ומשוח מלחמה, בשעה שמדבר אל העם לפני המלחמה: ועגלה ערופה, במאמר הזקנים אל העם10 כל אלה בלה”ק הם דוקא.

ועַלֵי זאת באמת יש להתבונן, דהא גם באלה צריך השומע לדעת ולהבין מה שהוא שומע ויש מהם שבהם הודיעונו חז“ל שהיה שלא ידע ולא הבין האומר מה שהוא אומר כמו בכורים (פ“ג מ”ז) ובכל זאת דקדקו שיהא בלה”ק דוקא? אמנם חלקו (במס' סוטה שם) בכל ענין טעמו עפ“י הדיוק וההיקש שמצאו בו במקרא, אבל כבר הקדמנו כ”ז במאמרים הקודמים עפ“י מפרשי האגדות וההלכה שאם גם נתנו חז”ל הטעם איך שלמדו כך וכך מן המקרא, אבל נוסף לזה ודאי היה טעמם ונמוקם עמם ורק סמכוהו על המקרא, ולכן במקום שנוכל למצוא טעם מספיק שלא יהא סותר איזה צד מסעיפי ההלכה ודאי מצוה עלינו לחקרו ולדרשו, וכמוהו בענין זה רבות.

והנה בענין שלפנינו זהו אשר מצאנו, כי בכל מקום שהענין ההוא אינו נושא עליו אופי11 לאומי והצבור איננו משותף בו, כי אם כל יחיד ויחיד לבדו גם אם יצויר שהוא הנהו האחד בלבד המחויב באותו ענין גם אז יוכל לקיימו, כמו כל יתר הענינים המנויין במשנה סוטה (ל"ב א') שחוץ מק“ש ותפלה וברהמ”ז, ואזי אם האיש ההוא אינו מבין בלה“ק אז התירו שם גם בלשון אחרת, אבל בענין הנושא עליו אופי לאומי וקשור צבורי, שיש בו יחס כללי לכל האומה כולה, וציור חיים עממיים משתלב בו, שם חקקו ז”ל שתהא האמירה דוקא בלה“ק, כמו מצות חליצה, שבעיקרה ויסודה היתה מצות יבום בראשונה, שבתכליתה נאמר (בדברים כ"ה ז') “להקים לאחיו שם בישראל” שעז”א (יבמות כ"ד א') שהוא ענין משנ“א (בראש' מ"ח ו') “על שם אחיהם יקראו בנחלתם”, דהיינו שמה שנא' (בדברים שם ו') “יקום על שם אחיו” זוהי קימה לנחלה, והוא הוא דקדוק התורה (במד' כ“ו נ”ה) “לשמות מטה אבותם ינחלו”, וכן היה עם בנות צלפחד, והכל מטעם זה שישאר השם הראשון על הנחלה כמש”א תורה (שם ל"ו ז') “ולא תסוב נחלה לבנ”י ממטה אל מטה וכו‘"12 ויעוין בזה בדברי הבאור לשופטים (י"א א') מד’ התרגום של התוספתא, וכה הלא מוכלל במצוה זו אופי לאומי כוללי, לכן יהיו כל הדבורים שבין החולץ ליבמתו הכל בלה"ק דוקא;

הברכות והקללות שעל ההרים גריזים ועיבל, מזה אין לדבר עוד שציור לאומי כוללי יש להן, נשיאת כפים שיברכו הכהנים “לברך את עמו ישראל” וכאשר יעוין במדרשים עד כמה הוא ענין לאומי כוללי; וכן ברכת כה“ג את העם ביוהכ”פ, ופרשת המלך במוצאי יו“ט של חג שהוא מצות הקהל את כל האנשים והנשים והטף, ומשוח מלחמה בשעת היציאה למלחמה, בשעת המעמד המסוכן כשהעם כלו יוצא נגד האויב, כל אלה ודאי מובנים לכ”א עד כמה הם ענינים לאומיים כלליים כולם; בכורים, נתבאר לעיל (במאמר כ"ה) עד כמה חותם לאומי היה טבוע על כל הענין הנכבד הזה; וכן היא “עגלה ערופה” שבה אמרו “כפר לעמך ישראל” וכל הצבור משותף בה וכמאמרם (כריתות כ"ו א') “ראויה כפרה זו שתכפר עד13 יוצאי מצרים”, היינו שהוא ענין עממי כוללי, בכל אלה אמרו שהאמירות והקריאות והעניות שבהן בלה"ק דוקא הן;

ומפני מה הוא, יען בכל הנוגע לכללות האומה הישראלית, ביחס זה אין לנו לשון אחרת זולת לשוננו זו הק', השפה העבריה היחידה לנו, שבה, בשפה זו, נתנה לנו תורתנו, כי זהו לכל הדעות שהתורה בלה“ק נתנה, שעל כן נמצאו בה שמות שמושרשים בשמות עבריים כמו “מאיש לוקחה זאת”, ו”נחש נחשת" וכיו"ב (בר“ר י”ח ו' ול"א ח' 14).

ולפיכך הוא לשון אומתנו מעולם ועד עולם אך הלשון הזאת כפשטות לשון המדרש (אסתר ספ"ד) מד' הלשונות הנאים עברי לדבור ופי' המפרשים מל' עבר הנהר שהוא לה“ק שהוא לשון צח ונקי שבתיבה אחת נכלל הרבה, ולנו העברים לשוננו הק' מסוגלת היא מאד שבכחה לקרב רחוקים, ומבלעדה הנה כל איש ישראל הבא לו כל אחד מארץ גלותו הלא שפת ארצו בפיו ואיך ובאיזה אופן יתקרבו ישראל זל”ז והיו לחטיבה אחת אם לא ע"י לשוננו הלאומית הזאת, ועל כן כמעט שאין בה מלשון הנסתר כשנדבר בה לנכח כבשאר הלשונות.

ואמיתות הטעם הנ“ל שהזכרנו, בחלקנו בין ענין הנושא עליו אופי לאומי וצבורי השייך לכל האומה כולה לבין ענין מתיחס גם לכל יחיד לבדו, נוכל להוכיח מדברי המכילתא (יתרו בחדש ב') שיאמרו ז”ל שבכל הנבואות שדבר ה' עם משה כלן הן אך בחה“ק שכן יאמר עליהן “כה אמר ה'”15 ושם (ט') כמו”כ, ויאמרו כ“מ שנא' אמירה ה”ז בלה“ק”, וכן הוא בספרי (במד' ט') וזה פלא, דבאמת גם בעניני היחיד שאמרנו שהוזכרו במס' סוטה (כנ"ל) גם בהם יש שנאמר ל' “אמירה” כמו בסוטה, בודוי מעשר, ובמה חלקו? אלא שהוא כדאמרנו כי אמנם למדו חז"ל להוציא הַנָחָתָם זו מתוך המקרא, אבל מדוע הוא כן, מדוע גזר המקרא כך ולא אחרת, הוא מפני הטעם שאמרנו.

ובליטת החלוק הזה וההפרש הזה, תַראֵנו הבאת המעשרות והבכורים, שהאחרונה לצד שנשאה עליה אופי לאומי שהיו מעלין הבכורים בהוד תפארה שדגל הלאומיות היה טבוע עליה היתה אמירתה בלה“ק דוקא ווידוי מעשר שהיתה בלי פומבי לאומי כ”א כל יחיד לבדו היה יכול להביאו, בזה נֹאמר שאם אינו מבין אזי יאמר גם בלשונו הוא שהוא מבין בו.


* * *

הלשׁון הזאת זו היא תפארתנו מאז מעולם, בה דברו האבות כמבואר בפדר“א (פכ"ו) שמשבחי אברהם אבינו בענין יו”ד הנסיונות מספר התנא שם שהיה מדבר אך בלה“ק, וכן אמרו ביעקב אבינו שרחל קראה לבנימין “בן אוני” מל' צער לפי שהיא דברה עוד בל' ארמי מבית אביה שהיה בארם אבל יעקב קראו מלשון נחמה “בן ימיני” לפי שהוא דבר בלה”ק (בר“ר פ”ב י) ובה דברו כל ראשי אומתנו כמש“א (שם צ“ג י”א ותנחומא ויגש ה') ע”פ “כי פי המדבר אליכם” היינו שבזה הוכיח להם יוסף שהוא הוא ולא אחר כי הלא פי המדבר אליכם בלשון הקודש אתם שומעים וזו היא העדות היותר נאמנה16, וכן אמרו (רו"ר ז' ב') ע“פ “הבי המטפחת” “הבה” כתיב שהוא דבר עמה בלשון זכר כדי שלא ירגישו השומעים כי אשה אצלו, והרי מפורש שבלה”ק דברו כלם וכי גם היא, רות, מדבית נעמי ידעה ג"כ בלשון זו ודברה בו, וכן איתא בזהר (שמות י"ח ב') על דוד מלך ישראל “ידע בעניני התורה והחכמה ואזן וחקר והוסיף כח וגבורה בלשון הקודש”, ואפשר שהכונה שהוא כמלך יהודה וישראל ראה לשכללו להלשון ןהרחיבו ולפתחו ביותר;

ובמד' (במד“ר י”ט ג') בענין הנ“ל דיוסף מבואר שם שלה”ק אינה בכלל הע' לשון, שהן נגד ע' אומות, ולשון הקודש היא כנגד ישראל שהם גוי אחד בארץ, ובכן הרי היא הלשון הזאת המיוחדת לישראל;

וחוץ מכל המבואר הלא יש לנו המאמר הנודע לרבים (ויק“ר ל”ב ה') בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שהשנים מהם שלא שנו את לשונם ולא שנו את שמם כו' והובא בכל המדרשים, ויעוי“ש שכדמוכח שם ומכ”מ כי יתר הדברים הנזכרים שם הם משום זכות, שבזכות שנשמרו בהם עי“ז נגאלו, אבל בנוגע אל הדבור העברי, משמע שגם בפשיטות עפ”י דרך הטבע לולא התחזקו לשמור את הלשון בפיהם אז כבר היו נבלעים בגוים וזאת הצילתם, יעוין פדר“א (ספמ"ח) ששם מביא רק ג' דברים והאחד מהם על שׁלא החליפו לשׁונם, ובתדב”א (רבה כ“ג וכ”ד) המצוה האחת שהיתה בידם נוח לפני הקב"ה יותר מן כמה מצות שלנו, ומהי המצוה הא' שנתקבצו כולם באגודה אחת וכו' שלא יניחו לשון של יעקב אבינו ושלא ילמדו לשון מצרים, והרי שיקראוה חז“ל בשם מצוה ויאמרו שבכח זה נגאלו, ומוכרחים אנו לאמר שהכונה היא שנגאלו בשביל זה לפני הזמן המיועד דאלולי כן, אם היתה הגאולה באותו הזמן שהוגבל מאת ההשגחה העליונה מתחלה, א”כ מה הועילה הזכות, כי בשלמא בנוגע אל השמות והלשון אפשר לבאר כדאמרנו כי זאת היא שהצילתם מן הטמיעה וההבלעה הגמורה שעי“ז לא התבוללו עם בנות הארץ והיתה זאת גאולתם, כמבואר זאת היטב ברבה (במדב' ספי"ג) שבדבור העברי שהצטיינו בו אות כדי להורות שהם עם מיוחד בכדי שלא להתערב עמהם, אבל בנוגע לשלמות המִדותי בהעדר בינותם זוהמת הדלטוריא (כדאיתא במדרשים) שזהו לשם זכות, וא”כ מה היה מועיל זאת? אלא ודאי הכונה שנגאלו בשכר זה קודם הזמן וכמבואר בדרז"ל17;

ואם כן מדוע לא נאמין גם עתה אנחנו הנתונים תחת השעבוד בכל ארצות גלויותנו שאם גם אנו נעשה כן, אם גם אנו נעשה אגודות לשפת עבר, אם גם אנו לא החלפנו את לשון אבותינו כמו שעשינו, אם גם אנחנו נתקבץ לבלי להניח עוד מעתה לשון יעקב אבינו ונתחיל לדבר בו, מאין אנו יודעין שגם אנו לא נמהר ונחיש בכח זה את גאולתנו לבוא;

ואם שמצינו באיזהו מקומן ששבחו גם את הלשון הארמי כמו (מגלה ג' א') “מקרא מפורש זה תרגום” ובילקוט ירמי' (רפ"ו) “אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך”, הנה כבר אמרו (סנהדרין כ“א סע”ב) “בררו להן לישראל לשון הקודש והניחו להדיוטות לשון ארמי, ומאן אינו הדיוטות כותים”, ואם כן הרי אנו רואים מזה שמעולם לא הסכימו חז“ל גם ללשון זו, שהיא רק להדיוטות שהם הכותיים שבאותו הזמן שישבו בין ישראל ונתגיירו לכתחלה והם לא הבינו לה”ק, אבל לא לישראל, לישראל אך הלשון האחת מיועדת להם לשון הק';

ומש“א ז”ל (במגילה שם) שתרגום של נביאים יב“ע אמרו מפי הנביאים, כבר באר הגרצה”ח ז“ל בהגהותיו שלא כוונו לאמר מפיהם ממש ודברו אפוא הנביאים ארמית, חלילה, לא, שהרי הוא היה שלש מאות שנה אחריהם, אלא שהוא תרגם את ספרי הנביאים עפ”י שיטתם וקבלת תורתם ותרגמם בארמית לפי מצב העת ההיא;

(והשכיל חכם אחד להמליץ שלולא ירא היה אומר שמש“א (שם) שכשנתתרגמו ספרי הנביאים נזדעזעה ארץ ישראל כו‘, שהפי’ “נזדעזעה” היינו לא מעליצות והסבר פנים ושביעת רצון כ”א להפך מדאגה מדבר, כמו (במד“ר י”ח) “נזדעזע משה נזדעזע אהרן”, ר“ל שנזדעזעה ונרתעה מפני אי סבלנותה את הלשון הזאת הזרה לאוירה המבושם בריח לה”ק מעודו, ופתאום והנה הריחוהו בלשון אחרת שאיננו יודע אותו, על כן נזדעזעה הארץ בשביל כך, וכמה שקדם מדברי הגאון רבי יהונתן) וקרוב לזה כתב בעל ס' “עין יעקב” על ע“י, או־אפשר שהוא ע”ד שארז“ל במקום אחר כמו”כ;

והיינו כדאמרו ז“ל בסנהדרין (שם) כי לשוננו אנו תמיד היא לא הלשון הארמית כ”א דוקא הלשון העברי, לה“ק, בו דברו אבותינו, בו דברו נביאינו, בו דברו חכמינו הראשונים, עד שמצאו גדולינו לנחוץ לתרץ במקום שנמצא שדִבר אחד התנאים ארמית, כמו בתוספתא כתובות (ז' ב') היה ר”מ אומר “עביד דיעבדון לך” וכו‘, ועמד על זה בס’ “חסדי דוד” שלאו אורחי' דתנא לדבר בל' תרגום כי אם לפי שדרש אז לפני שומעים בלתי מבינים כו‘, אבל מצד המבט התורתי לא הסכימו רז“ל שמחכמי ארץ ישראל מעודם לשום לשון אחרת זולת הלשון הקדושה, שעל כן אנו רואים כי הלשון שחברו בה המשנה לה”ק צחה וברורה היא מאין בה מלשון התרגום כלום, כמש“כ הרמב”ם (ריש תרומות) נגד אלה הרוצים למצוא גם במשנה שרשי לשון אחרת ואומר: "ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומם רצוני לאמר בארץ הצבי ונשמע מהם לשון כו’ הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המלה לשון מלשונות העבריים", ודִבר בזה שם כמו בל' גיחוך נגד המתריסים מפני איזה דקדוקי עניות, ומסתייע ממה שחכמי המשנה ודאי ידעו לשונם העברית היטב, כמו שאמרנו כאן שאך היא היתה רוממה על לשונם ואך אותה הגביהו בכל מקום על הנס להתנוסס להיות לישראל למופת;

אשר על כן מצינו שאפילו חכמי הזהר שהגביהו, כמובן, גם את התרגום הארמי במעלה גבוהה אעפי“כ גם הם ז”ל יאמרו שלגבי לה“ק זהו נקרא “מעלין בקודש ולא מורידין” היינו שלה”ק היא בחינת “מעלין” והתרגום ממדרגת “מורידין” (זהר תרומה קל“ב סע”ב); ובפי חכמינו התלמודיים ידוע שלשון זו נקראת סתמא בשם “לשון חול” (ברכות מ' ב') ודבר נפלא תראה בס' “נתינה לגר” עה“ת (יתרו י“ט כ”ב) שאונקלוס תרגם בכ”מ שורש “קדש” “זמון” ואצל כהנים והר סיני מפני קדושתם לא שינה הלשון לארמית ותרגם כבעברית בש' “קדש”; וכן נמצא בכמה מקומות שאפילו גם לו לאונקלוס אי אפשר היה לו לתרגם במקום ההוא התיבה והניחה כמו שהיא בעברית;

(הלשון הזאת הארמית שמקורה בבבל, אפשר לאמר שע“כ אמרו (סנהד' ל"ח ב') “אדה”ר בלשון ארמי ספר” (והיינו לאחר החטא כדלעיל מד' הגר"י אייבשיץ) יען גופו היה מבבל (שם) ולפי“ז הנה עם כל הכבוד שאנו חולקים ללשון זו לפי בה חוברו שני תלמודינו – לפי מצב העת אז – אעפי”כ עלינו לדעת שלשוננו אנו אך לה“ק היא ולא הארמית, וחכמינו העבריים שבארץ הצבי – נֹאמר בל' הרמב”ם – לא סבלו את כל תעודת הבבליים כידוע18; ולפי המבואר שם בדברי רבנו חננאל שבכל מש“א שם על אדות אדה”ר לרע היינו שהמגונים במגרעות ההן, הם שייחסו את היחסים הרעים לאדה“ר, לאמר: שגם הוא מהם ומהמונם, ועפי”ד צריך לאמר שגם במימרא זו כוונו ז“ל לאמר כן שכולן שם מימרות דר”י א“ר הן, והיינו שנמוכי הרוח המדברים ארמית הם שבדו להם להתפאר בזה שגם אדה”ר ספר בה; ולא הַנָחָתִי היא זו כי אם מדברי ר“ח הם, ואיך שהוא, הלא ודאי שלא בערך המעלה והשבח הודיעונו חז”ל זאת, אלא בערך הגרעון והפחת בהמשך ליתר המאמרים שם ביחס לאדה"ר;


והנה רבנו הרמב“ם במשנת והוי זהיר במצוה קלה (אבות ב' א') יאמר: “כגון שמחת הרגל ולמידת לשון הקודש”, ועמד בדבריו הגאון רצה”ח וז“ל “נ”ב צ”ע מנין זאת לרבנו? ואם אמרו בירושלמי כל מי שקבוע בא“י ומדבר בלה”ק מובטח לו שבן העוה“ב הוא, אבל מצוה מנין? ואולם הדבר מבואר בספרי מובא גם ברש”י (עקב י“א י”ט)19 וז“ל “לדבר בם כו' מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו”, ובירוש' (סוכה ספ"ד) מלמדו לשון תורה והיינו לה”ק, עכ"ד;

והנה המקורים שהביא טובים ורצוים, אבל בעיקר דבריו אתמה תמוֹה; א) הא מירושלמי זה עצמו שהביא20 שהוא החקוק בראש מאמרנו כאן שאמר בו ר“מ שהמדבר בלה”ק יהא מבושר שהוא בן העוה“ב, הלא מזה בלבד כבר מוכח באר היטב שהדבור בלה”ק הוא מצוה, כמו שהוכחנו בספרנו (הנדפס) “מצות ישא”י (מענה י"ד) שבכל מקום שנמצא זכות העוה“ב בהכרח שהוא רק בשביל מעשה שהוא מצוה כפשטות לשון הספרי (דברים ו') ובש”ס ברכות (ה') “עוה”ב כתיב בו כי נר מצוה“, ובסוטה (ג') “כל העושה מצוה מקדמת לפניו בעוה”ב”, ול' הרמב“ם (תשובה ט' א') “שמתן שכרן של מצות חיי העוה”ב” או בזה“ל “ולעשות המצוה כדי שנזכה בה לחיי העוה”ב”, לאמר: שכדי לזכות לעוה“ב תוכל להיות סבה רק עשיית דבר שהיא מצוה, וכה, אם יאמרו ז”ל שבשביל הדבור בלה“ק מבטיחים בעוה”ב ודאי כבר בזה מבואר לנו שזהו מצוה; ב) ומדברי התדב“א שהבאנו למעלה שאומר מפורש שהדבור בלה”ק הוא מצוה הגדולה עוד יותר הרבה מכמה מצות שלנו; וא“כ מה היא תחלת שאלתו על דברי הרמב”ם מנין לו שהיא מצוה, הלא מאלה המקורים ודאי מוכח מפורש שהיא מצוה רוממה וגבוהה מאד נעלה;

ואומרו דרבנו עליה “מצוה קלה”, ודאי הוא עפי“ד ז”ל (ע“ז ג' סע”א) על מצות סוכה “מצוה קלה דלית בה חסרון כיס”, כן הוא נמי הכא, שמצות למידת לה"ק היא ודאי מצוה קלה לעשותה ולקיימה הרבה יותר ממצות סוכה;

וכן אמרו ז“ל בעוד כמה מצות מפורשות בתורה, כמו במשנה סוף חולין לענין שלוח הקן שהתורה אמרה בה (דברים כ"ב ז') “למען ייטב לך והארכת ימים” והתנא קורא אותה “מצוה קלה” לפי שאין בה חסרון כיס וקל לקיימה, ויותר מזה במנחות (מ“ד רע”א) לענין ציצית שכ”כ מעלות הרבה מנו בה וששקולה היא כנגד כל המצות שבתורה (שם מ"ג ב') ושם גם אינו שייך אפילו הטעם של המובן “מדלית בה חסרון כיס” כמו שהעיר בזה שם הרש“ש ז”ל וכמו שהמשילה שם הגמ' לחותם של זהב שהוא דבר יקר מאד וקא קרי לה “מצוה קלה”, אלא דהיינו לפי שהיא קלה לקיימה וכן נמי הכא;

ובאדר“נ (כ"ה ד') “הוי רץ למצוה קלה, ואם עשית מצוה אחת ואין אתה דואג ממנה” פ' הנראית בעיניך קלה ואין אתה מתקצה בה מפני הטרדה שבה ואינה נופלץת עליך למשא “סוף שהיא גוררת מצות הרבה” כו‘, ובנדרים (ל"ט ב') אמרו “וכל מצות מי יש שעור למתן שכרן והא תנן (אבות רפ"ב) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות” ופי’ ולכן תהיה זהיר במצוה קלה לפי שא”א יודע גודל מת“ש שאפשר שאין לו שעור (הרש"ש), וא”כ אחרי שהשפה הק' שהרמב"ם (באבות שם) קורא את למודה “מצוה קלה” יאמרו עליה “הוי רץ אחריה” ואם עוסקין בה בלי ליאות אזי בכחה לגרור אחריה מצות אחרות עמדה, וגם אין מי יודע לאמוד שיעור מתן שכרה של המצוה הקלה, שהרי סתמא אמרו “מצוה קלה” ולא פרטו איזה, וכולן בכלל;

ולהפך, לאידך גיסא, בצדה השלילי של ה“מצוה קלה” אמרו ז“ל ג”כ להיפך כמו“כ, כך אמרו בספרי (מובא בילקוט תורה תתק"ב) “עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, אם עבר על ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תקום ולא תטור ולא תשנא ועל וחי אחיך עמך וכו' “, ואותה ההתראה שישאו ז”ל בהעברת המצוה הקלה של “אהבת רע” עד הנקמה והנטירה והשנאה וכו' יש לשאת גם בההעברה על ה”מצוה הקלה” הזאת דידיעת השפה העברית, כי בההעברה עליה – שכחת כל האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל תלויה בה;

וכאן מקום אתי להעיר כי יש שמוכיחים מדברי הרמב“ם ז”ל כי הרי הוא קורא את הדבור העברי רק בשם “מצוה קלה”, אבל לא דייקו בלשונו, שהוא ז“ל לא את הדבור קרא בשם מצ”ק, כי אם רק את “למידת” הדבור דהיינו את הלמוד בלבד דידיעת לה“ק הוא קורא בשם “מצוה קלה” וזהו עפ”י מה שבארנו, כי באמת קל הוא מאד ובפרט לבר ישראל ללמדהו, אבל עצם מצות הדבור ודאי דמצוה רמה היא מאד מאין כמוה ולא קלה היא כלל כדהוכחנו עפ“י מאמרי הספרי והירושלמי ותדב”א רבה;

ולמידת לה“ק ג”כ הנה אחרי שכולל אותו הרמב“ם (באבות שם) עם שמחת הרגל, ושמחה”ר הלא ידענו כי חיוב דאורייתא הוא מדנא' “ושמחת בחגך” ולמדו מזה (פסחים ק"ט א') שחייב אדם בשמחה זו והרמב“ם בספרו הגדול (יו“ט פ”ו) הלא חוזר שם כמה פעמים “שנצטוינו” על שמחה זו, ועל כרחך כי זהו מה שהוא קורא אותה “מצוה קלה” הוא רק על דרך זה שפרשנו לפי שקלה לקיימה, וכן הוא בלמידת לה”ק;

וז“ל רש”י ז"ל בתהל' (קי“ט קכ”ט) בפ' פלאות עדותיך מכוסים הם ונפלאים עדותיך מבני אדם, ישנן מצות קלות שאתה הרבתה במתן שכרן על כן נצרתם נפשי את כולם כי לא נדע איזה מהן יכשר;

מכל הני אנו נוכחים מה גדלה רוממותה ומעלת ערכה של השפה הק' והכרחיותה לנו שמבלעדה אין אנו לא עם ולא אומה ולא שם ולא שארית יוכל להיות לנו חלילה וכי בה תלוי הכל, בה קיום כל התורה תלוי – ובשכחתה – שכחת התורה ושכחת אלקים ח"ו, כמבואר הכל למעלה;

ודברים חריפים במוסר השכל כתב בזה מי שדבריו מקובלים אצל כל ישראל הוא הגאון רבי יהונתן אייבשיץ ז“ל בס' יערות הדבר (ח"ש בדרוש לז' אדר) וז”ל: הביטו נא וראו כמה גדלה מעלת לשון הקודש שהיא המקרבת ישועה וגאולה, ובעוה“ר לשון עברית היא אצלנו ככלה בבית אביה עלובה ורטושה ואין איש שם על לב לדבר בצחות הלשון בשפת עבר אמתי וכל אחד חותר ללמד לבנו לשון צרפת ולשון אשכנז וכדומה מהלשונות כל המרבה ה”ז משובח וללשון עברי אין משגיחין בו, מי יכול לדבר לשון עבר בלי תערובות כלדאי וארמאי וכהנה ועם זה בטעות רבות ומחמת זה גם תפלתם בלתי הגונה שלא בנגינה כראוי בלי טעמים ונקודות, מחזיקים הרפה ומרפים החזק, מניחים הנע ומניעים הנח וזה מעכב בק"ש כו' בושני מכם עם קדוש איך נשכח מאתכם לשונכם הקדושה שכולה מחמדים וכו';

אלה הם דברי פה קדוש בנוגע אל הדבור העברי ולידיעת דקדוקו, ואני יודע מראש כמה לגלוג ומהתלות אמשיך עלי בהעתיקי דברי מוסרים כאלה ובפרט מסוג ידוע הטבוע במצולת העקשנות והעקמנות והשקוע תמיד בהנחות טפלות שאין להן כל יסוד בתורה, ואעפי“כ לא אביט על כל אלה מפני שסהדי במרום כי נכח האמת דרכי ואין לי חלילה כל פניה אחרת בזה זולת לעורר לב אחינו החרדים ע”ד ה' לשוב אל הלשון הקדושה כמו שהיתה לנו בימי קדם;

וכה, הנה עוד לאלקה מלין, כי יש מעַם ה' שכנוח עליהם רוח הספקנות מפני אימת החדשות, שכל “עושה חדשות בעל מלחמות” הוא בעיניהם מפאת ההרגל הגלותי הנעשה טבע שני שכחו חזק מאד, ותשמע אפוא מהם צעקות ותלונות על כל שום חדוש בעניני אמונה ודת – לוא גם יהיה מקורו נאמן בתורה – כמו על איזה פריצות גדר חלילה, ובאים ע"כ בטענה "הן כך היה מקדמת דנא וכך למדונו רבותינו “תנו רבנן” “די רבנן הובן גלֶרינט” וכך צריך להיות לעולם ואסור לשנות;

אבל רבותי! אל תתראו ולא יסתכלו בכם ויתמהו, כי גם זהו גופא אינו חדוש, שיש אשר הדבר העומד ברומו של עולם הדת מתישן ומתעלם ונשכח לגמרי מן העם, ודוקא על כל חרד ע"ד ה' חובה קדושה מוטלת עליו לחדשו שוב;

הלא כן ישמיענו אחד קדוש מדבר הוא רבנו יהודה החסיד בעל ס“ח שהיה מרבותינו בעל התוספות (מובא בתוס' ב“מ ה' ב' ד”ה דחשיד) והוא כותב בספרו זה (סי' ק“ה ורס”א) וז”ל: כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה תדרשנה אתה, ומצוה שאין לה רודפים רדוף אתה אחריה לעשותה, שהמצוה מקטרגת ואומרת במה גרועה אני שנתעלמתי מכל וכל וכו';

ככה ידבר החסיד הזה, ולפי דבריכם אתם רבותי הלא זהו דבר שלא יצויר כלל באפשרות המציאות שתתעלם איזה מצוה מכל וכל, כי לטעמכם הרי מכיון שאנו רואים שאין דבר זה נוהג בתוכנו זהו אות שכך היה וכך צריך להיות לעולם ואין לשנות;

אבל לא כן הוא האמת, כי זה אינו מופת כלל ואיננו חק תורתי כלל מה שהדבר אינו נוהג, כי הלא אם כן לא היתה אפשרית כלל ההלכה הקבועה בתורה “ואם כל עדת ישראל ישגו” והמשגה היינו ע“י סנהדרין ולפי דבריכם איכי תמצא שכל העדה עפ”י הסנהדרין תשגה? אלא רואים אנחנו שדבר זה אפשר ואפשר, אפשר שהענין הכי נשגב באומה ישָכח ויעָלם ואפילו כל הקהל אפשר שישגו חלילה כי לא נתנה תורה למלאכי השרת;

וראי' לדבר עד כמה אפשרית היא השכחה וההתעלמות אפילו בדברים העומדים ברומה של הדת, הלא אנו רואים למשל שהדיוקים שבק“ש כמו שלא לרפה החזק ולא לחזק הרפה ושלא להניח הנע ולא להניע הנח וכו' שזהו דין מפורש בשו”ע (ק“ש ס”א) ויתר הדיוקים דשם התלוים כלם בידיעת חקי הדקדוק, מי משגיח עליהם היום, ולכי תנסה דברים על אדותם תהיה כמתעתע ויתלוצצו ממך כמו מאיזה פתי ושוגה, ולא יחוש כלל המהתל בך שכל זה נובע ממקור הגמרא, אבל כך היא המדה בינינו בני הגלות שהיותר מרום ונשא נשכח ומתעלם והרי הוא כאלו עבר ובטל ואין דורש אחריו;

ואמנם לכי יתחשב האיש הישראלי בשעות המרגוע, ברגעי המנוחה שלו, ויתן אל לבו להתבונן, באמת איך נהיתה כדבר הזה, שאחרי דברים מפורשים כאלה, שהספרי אומר מפורש כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו כו'“, והרי פורט כאן שני דברים, “משיח עמו” ו”מלמדו תורה“, ששיח אינו למוד ולמוד אינו שיח כי שיח סתמא היינו שיחת חולין והעד אומרם (סוכה כ"א ב') “שיחת ת”ח צריכה למוד שנא' ועלהו לא יבול” (רש"י) “דבר קל שבו” וסנהדר' (צ"ג ב') רש“י ד”ה “מן השיחה”, והרי ששיחה הוראתה הדבור החול של האדם מה שהוא מספר מן הדברים הקלים וכמו הדבור עם התינוק שאך אשר התחיל לדבר שלא יצויר היותו מדבר עמו מענינים גבוהים, אלא גם חוץ ממה שמלמדו פסוקי תורה כמו “שמע ישראל” שיהא שגור בפיו, חוץ מהדברים ההלו מחויב הוא לשוחח עם ילדו בלה“ק דוקא, ואם אינו עושה כן ה”ה כאלו קוברו כלומר מאבדו ומקלקלו ומבטל בראשית חנוכו את יצירת האנושיות שבו, ומובן הקבורה כאן היא ע“ד שהביא בעל סדה”ד על מאמרו דאבא שאול (נדה כ"ד) “קובר מתים הייתי” שהפי' שבטל הדעות המקולקלות, כן היא הכונה כאן בההפך מזה, וכאשר מתבוננים שהספרי אומר ככה וידוע מש“א נושאי כליו של הרמב”ם שבכל מה שלא הוזכר בתלמוד הוא פוסק כברייתא דספרי, וכה הלא ישום וישתומם כל הוגה דעה ישרה, איך זה נשכך אצל האומה לגמרי חק נשגב ונורא שכזה, בעוד ששארי ענינים ומנהגים המובאים במס' קטנות שהתוס' קוראים אותם בשם ספרים חצונים (פסחים מ' ב' וע“ז ס”ה ב' תוד"ה “אבל”) כלומר שהם מחוץ לסדר הש“ס, ובכל זאת הם נשמרים ונעשים בכל הזהירות ככל חקי התושבע”פ, ובדבר הגדול הזה שמקורו בספרי אין שום אב תורני חרד נוצר תורה ושומר מצוה נותן אל לבו כלל לקיים דבר קל כזה שלא קשה עליו כלל לשמרו, כי כל איש יודע תורה ובר אורין לוא אך היה רוצה הלא היה יכול לקיים פקודה פשוטה זו, אשר לא נעלמה ולא רחוקה היא מאתנו – כי יאמרו אולי, הן דברי הספרי מי רואם ומי יודעם – כי הלא דברי רש“י הם בפ' עקב בפ' “ולמדתם אתם את בניכם” וכל מלמד דרדקי הלא יורה וילמד את תינוקותיו את דברי רש”י ז“ל הללו ואנחנו הלא כלנו יוצאי החדר הקדום אנחנו ומפני מה לא ראינו ולא שמענו כי ינסה שום אב מאבותינו לדבר אתנו בילדותנו בלה”ק? שאלה היא שאין עליה תשובה, רק המענה האחד כי הגלות המרה שחותמה טבוע בָנו היא ששָמה משטרה בתוכנו ועל פיה הונהגנו בדרך צרה ומשוכת חדק זו21 שבעטיה הדבור הלאומי נשלל מאתנו;

אבל עתה אחרי אשר זיכנו די“ת שהחילנו לפקוח עינינו לראות כי דרך גאולתנו הולכת וקרובה כי הנה כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע”ט (סנהד' צ"ז) ואם אין בנו כח לשוב בתשובה גמורה בכל יתר מעבדנו לכה“פ הנה שמנו לב לשוב לארץ אבותינו שגם זו היא בכלל תשובה גמורה נחשבת כמפורש בתנחומא (בהר ג'), לשוב לארץ ישראל, ויהיו נא מעתה ראשית המע”ט שלנו גם לחזור ולשוב אל הדבור הלאמי שלנו, לשפה הקדושה ללשון התורה, שעקימת שפתים הוה מעשה, וכמו שהעדרם של בני ארץ ישראל מא“י זהו חלילה אות מחיית האומה מכל וכל ח”ו, בדיוק לשונו של הרמב“ם ז”ל (סה“מ מ”ע קנ"ג) הלא כן הוא גם הלשון העברי המיוחד לארץ ישראל כדברי הר“י אייבשיץ ז”ל (לעיל) העדר הדבור הזה בפינו כאות מחיית ישותנו ומציאותנו בעולם המציאות כלל;

וכאשר כן בעניני נמוס וד"א וכן בעניני אמונה ודת כבר הורונו כל קדמונינו לקחת גם משל המעשים המתוקנים שבאומות (ראה דברי הרה“ק בע ס' החרדים מ”ע התלויות בלב א' י"ט) וכמאמר הגמ' (סנהד' ל"ט) "כמתוקנים שבהם כו' " נֹאמר בלשון שאלת חכמינו (תענית י"ח) מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שלכל עם ועם שפתו המיוחדת ואנחנו הלא חרפה וכלימה תכסה פנינו כי שפתנו אין אתנו, אשר זוהי לדעתי גם כונת נחמיה (יג' כד') בצרחו מרה על המצב המעציב השפל הגלותי באמרו “ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם”, הרצון בזה שאנחנו שונים ומשונים מכל בני האדם אשר על פני האדמה, שבנינו אינם יודעים את לשוננו ואיננו ככל האדם, שלכל עם ועם, לכל העמים ולאומים שפתם ולשונם ולעמנו שפתו אין עמדו, כי הנה בניו הלא מדברים בשפה שהיא חציה אשדודית, כמו שיאָמר בפתגם העם: “חצי בבלית חצי כשדית” וכלומר ויסובו הדברים על השפה עצמה.

הדברים האלה מדי אביאם יזכירוני על דבר אחד הנרשם אצלי משכבר הימים על דף האחרון של הס' נחמיה עמ“ש בעל הבאור שם וז”ל “והנה הוכיחם על אשר לא למדו לשונם לדבר לשון עמם כידוע שאחדות האמונה דבוקה אך בלשונה והדברים ידועים ואין להאריךְ בזה” ורשמתי אני על זה באירוניה מכאיבה: הוי עד כמה אין הדבר ידוע היום ועד כמה יש להאריך הרבה והרבה בזה.

________________


ועתה נדבר על דבר העתיד הצפוי לה לשפתנו הק' זו ביחס שאלינו במצבנו הלאמי המיועד לנו.

כשנשים עין סוקרת בכל המקומות המפוזרים שידובר בם מעין נצחיות השפה הק', נמצא בהם שהיעוד האחרון שלנו, תור השכלול הגמור של עמנו, תקופת ההשתלמות הגמורה שאומתנו תגיע בה לקנין השלמות האמתית, עד שאחרים זולתה ישאפו לחסות בצלה, ויחלו לדרוש קרבתה, האות המבשר את תור הזהב הזה יהיה, לא אחר זולתי התרחבות דעת השפה העברית בעולם, במדה נכרת גם בין זולתינו, אז יוָדע כי הגיעה העת המאושרה:

א) בברכות (נ“ז סע”ב) לענין אם צריכים לאמר בחו“ל והשב לב עובדיהם לעבדיך רשבא”א אף בחו“ל צ”ל כן “מפני שׁעתידים להתגייר שׁנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה” ומדלא גריס כאן מלת “וגומר” כנהוג בכל מקום בש"ס כדי להורות שההוכחה היא מסוף דברי הנביא “לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד”, מוכח מזה שכונתם לאמר שההתחלה והראשית יהיה לכתחלה אך מזה שיחלו גם זולתינו להתלמד לדעת לדבר בשפתנו הקדושה.

ולפי מה שהעלנו ובררנו לעיל (במאמרנו העשרים) שזהו מוסב על התועים בדעות נפסדות משלנו, הרחוקים מאד מן היהדות האמוניית, יסוב היעוד הזה גם עליהם, כי הרי ידוע בכ"מ שישראל מכונים בשם “עמים” סתם כמו (דברים לג' ג' ויט') “אף חובב עמים” “עמים הר יקראו” כו'.

וכי השם הזה “שפה ברורה” הוא התואר היחידי לשפת קדשנו, יעוין ברבנו בחיי (שופטים ד"ה קוסם קסמים) ודברי הגאון אבי השל“ה ז”ל בראש ספר “חסד אברהם” (הבאור לשמונה פרקי הרמב“ם בהעתקת הר”ש תבון).

וראיה לדיוקי שדייקתי, כי בעז' (כד' סעא') מוכיח שם ג“כ מפז' דאהפוך אל עמים שפה ברורה שיתגיירו, לענין אחר שם, ומקשה שם על זה: ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהוא? ומתרץ ד”לעבדו שכם אחד" כתיב וקאי על כל דבר, וא“כ הכא כשאינו מביא רק תחלת הפסוק ואינו אומר גם וגו' כבכל מקום, משמע, שמתוך זה שתהפך שפתם הזרה בפיהם ללה”ק מתוך זה עצמו ממילא יחזרו למוטב, וקרוב לזה כתב גם המהרש“א בחדא”ג שם.

כי הנה ע“י מה שתהפך שפת כלם להיות אך השפה הק' שפת ציון הברורה, זאת תהיה לסמן ראשית ההתאחדות המיועדת להיות בזמן מן הזמנים, כדאמר לו קיסר לר' תנחום תא ניהווי22 כולן לעמא חד דכתיב23 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה (סנהד' ל"ט א') וכתב ע”ז המהרש“א לפי שכבר נבאו הנביאים דלעתיד תהיה אמונה אחת כמ”ש כי אז כו‘, אך השיבו מכח המילה וכו’, אבל מזה הלא מוכח שראשית ותחלת ההתיהדות וההתגיירות תחל מזה שתהפך גם שפתם הדבורית בסתמא לשפת עבר.

וכן כתב רש“י ז”ל בישעי' (נא' ד') עמש“א הנביא “כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע”, שהסימן הוא מזה אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני, ובמצודות יאמר על זה שהוא כמש”כ “כי מציון תצא תורה” יען מלך המשיח יורה את האומות ללכת בדרכי ה‘, וזהו עפ“י מש”א במד’ (בר“ר צ”ח י"ד) שאין ישראל צריכין לתלמודו של משיח לע"ל שנא' (ישעי' י"א) אליו גוים ידרשו ולא ישראל, שהוא אינו בא ללמד תורה לישראל אלא ללמד לאומות ל' מצות חדשות כו';

ובאור והכרח לדבר שכן הוא כדפרשנו, דאעפ“י שהעיקר והיסוד בדבר, ודאי הוא מסוף הפסוק, ממשנ”א “לקרא בשם ה' " כו', אעפי”כ הראשית וההתחלה לזה יתחיל מן הדבור העברי, יהיה לנו מדברי הגמ' דסוף מנחות, דלאחר מפלת סנחריב יצא חזקיה ומצא בני מלכים כו' והדירן שלא לעבוד עבודה זרה שנא' (שם יט') ביום ההוא יהיו חמש ערים באמ“צ מדברים שפת כנען (רש"י) שפת ישראל היושבים בארץ כנען וסיפא דקרא ונשבעות לה”צ, וכן כתבו שם רש“י ומצודות בספר במקומו שדברו לה”ק, והרי מזה שההקדמה והראשית לזה היה הדבור העברי, שמזה שדברו בשפת ישראל ידענו שכפרו בעבודה זרה, והכופר בעבודה זרה מודה ממילא בכל התורה כלה (קדושין מ' א' ובכ"מ) ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם (רמב“ם עכו”ם ב' ד') ונקרא יהודי (מגילה י“ג רע”א).

ונבואה זו לפי הפשט מוסבת בעצם ג“כ על לעתיד, רק שחז”ל בסד“ע24 פרשוה על תקופת חזקיהו, והנה רואים אנו מזה שגם בימים עברו, אך זאת היתה סמן ההצטיינות הדתית, שבעלי הדת לא דברו בשפה זרה כ”א בשפת ישראל, וכן יהיה לעתיד.

ואיתא בס' ילקוט ראובני (וישלח בשם מגיד) “עדיין לא נשלם הכסא בשלמותו עד שישובו כל העובדי כוכבים לעבודת יוצרנו ית' ויתגיירו וכו' כמש”א הנביא ע“ה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, שפה אחת”. ושם (בפ' ואתחנן בשם מגע“מ ארי”ט) “בימי חזקיה אחר מפלת סנחריב נתקדש ש”ש שנתגיירו ה' ערים בא“מ מדברים שפת כנען עיר ההרס יאמר לאחת ותיב”ע שאותן ערים כלם נתגיירו חוץ ממצבת בית שמש שהיא ישבה על הגבול וחזרה לסורה לפיכך קראוה עיר ההרס.

ובס' מגדול עוז להריעב"ץ (עליית הלשון פ"ב) כעין סמך לכל הדברים האמורים למעלה ואשר נביא בסמוך, כי “שפה אחת” גמטריא “לשון הקדש” יתיר א' והאחת תורה על אחדותה ואחדות מניחה, לא כן יתר הלשונות רק הסכמיות הן ומניחיהן רבים.

ב) בירושלמי מגלה (א' ט') ע“פ ויהי כה”א שפה אחת “שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם בלשון הקודשׁ”, ומבואר בזהר בענין זה (בראש' ע"ה ב') שע“י מה שדברו כולם בלה”ק עי"ז היה בכחם להצליח באמת במעשיהם, כי בכח הלשון הקדושה הזאת רב חילה להצליח גם מעשי המעקם את הישרה, ומדייק לאמר “דהא מלה דאמרי תתאי בלשון הקודש כולהו חילי שמיא ידעי ביה ואתתקפו ביה ולשון אחרא לא ידעין ולא אשתמודעי ביה”.

והנה הם חטאו במעשה ההפלגה שחפצו להפליג על דרכי הטבע שברא ה‘, והפליגם ה’ והפיצם, וגרם חטאם שבלל ד' שפת הארצות, אבל יעודנו אנו הלא הוא שישוב ונחם ה' ויחזיר לעתיד לבוא את כל מה שנתקלקל בעולם זה (הרבה מזה נתבאר במאמר ס"ט) וכה, אחרי הִוָדענו שאז בדורות הראשונים התהלכה רק שפה אחת בעולם, לשון הקודש, והלשון הזאת היא לשון יחידו של עולם, ורק שהחטא גרם שהתבלבלה השפה אבל לכשיתוקנו כל הפגמים אז ודאי שוב ידובר רק בלשון יחידו של עולם, שהוא לה"ק;

וז“ל התנחומא (נח י"ט) שהלשון הראשון שהיו מדברים היה לשון הקודש, ובו בלשון זו נברא העולם, ואמר הקב”ה בעוה“ז ע”י יצה“ר חלקו בריותי ונחלקו לשבעים לשון, אבל לעוה”ב משוין כולן כתף אחד לקרוא בשמי ועובדין אותי שנא' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם א' ויבטל שעבוד העובדי כוכבים מישראל וכו';

וכן מסיים בד' הזהר הנ“ל (בספ' נח) וז”ל חמי כו' בגין דאינון בלבא חד ורעותא חד, וממללי בלשון הקודש, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות כו' ודינא דלעילא לא יכול לשלטאה בהו, אנן דמתעסקין באורייתא אי אנן בלבא חד ורעותא חדא אעכו“כ, אר”י מכאן לאינון מארי מחלוקת דלית לון קיומא, דהא כל זמנא דבני עלמא אלין עם אלין ברעותא חד ולבא חד, אע“ג דמרדי ביה בקב”ה לא שלטא בהו דינא דלעילא, כיון דאתפלגו מיד ויפץ ה' אותם כו‘, אבל בזמנא דאתי מה כתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד וכו';

ובפ' וירא (קי“ח סע”א) לאחר הספור הארוך עם הספר הטמון במערה שמצאו בו קץ משיח בזמן האחרון בשנות האלף הששי יאמר כך: וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא נערים צעירים לימים, זמינין לאשתכחא טמירין דחכמתא גם הם עתידים למצוא דברים הסתומים והנעלמים, ולמנדע ביה קצין וחושבנין גם ידעו קצין דגאולה וחושבנין של ימי הגלות שיתגלה אפילו לנערים, ובההוא זמנא אתגליא לכל, הה"ד כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד;

ובמאמר זה יאמר הזהר מפורש שכל זה יקרה “כד יהי קריב ליומי דמשיחא” ולא דוקא לאחר שכבר יבוא ויופיע משיח צדקנו בבי"א;

ובזהר בראש' (רט“ו, רי”ו) לאחר שיבאר שלעתיד יתלוו מזולתינו עלינו (ומכל זה נתבאר הרבה לעיל במאמר נ"ג) יאמר לענין הנצנים בארץ שזוהי נבואה על מה שיתנוצץ לעתיד באה“ק (זהר בראש' ל"ט ב') וז”ל “כד יתובון ישראל לארעהון” ודיוק הלשון יורה דיתובון בעזר אלקי מכח התעוררות עצמן וכו' ויהב קוב"ה רוח חכמתא בהון, לישנא דלהון תהווין תדיר" רצונו: שאז תהיה שפתם התדירית של ישראל רק הלשון הק';

ושם (שמות ל"ב א') פתח ר"ש ואמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וכו' וי על ההוא זמנא דאתיליד י' בעלמא ואתגזר ואתיהב לו חולקא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון וזמינין למשלט בארעא קדישא כד איהי רקניא מכולא זמנא סגי ואינון יעכבון להון לבני ישראל לאתבא לדוכתייהו עד דישתלים ההוא זכותא (ויעוי“ש שכבר נשלמה הזכות הזאת שהיתה להם על האה”ק) וזמינין לאתערא קרבין תקיפין בעלמא ואתכנשא בני אדום עלייהו ויתערון קרבא בהון חד על ימא וחד על יבשתא וחד סמך לירושלים וישלטון אלין באלין וארעא קדישא לא יתמסד בידא דאדום ובההוא זמנא כתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' כו';

מכל אלה הלא נוכחנו דיינו שכל ההתעוררות הזאת צריכה שתחל בזמן הקרוב לימי המשיח וכי אז יחלו ישראל לשוב לארצם, ואז תצטרך להיות אך לשונם המתהלכת בפיהם, ולכל נבון דבר הלא יובן גם אומרם “ואינון יעכבון להון לבני ישראל לאתבא לדוכתייהו”, שכל זה מיירי בזמן הקודם לפני ביאת משיח כי התיבות הללו הלא יסבירו זאת היטב דאלו אחרי הופעת משיחנו מי מעכב אז על ישראל? וכי העת ההיא היא העת המזומנת להתחלת חיי הדבור העברי בפינו;

ואחרי כל הדברים והאמת האלה מי מאחינו החרדים ע“ד ה' אם מאמינים אנחנו באמת בדברי רבותינו ז”ל ואיננו מרמים את עצמנו בתוכנו איך זה אפשר שכל הדברים האלה לא יעוררו את הלבבות, ועתה כהיום בקום עמנו להתעורר לישוב ארצנו הק‘, לשוב לבנות נשַמות חרבותיה, עתה הגיעה העת המוכשרה לענד לנו את שלשת הכתרים שעטרנו בראש מאמרנו זה, לארוג לנו מעטה תהלה משלשת הקשרים שחברם התנא האלקי רבי מאיר לאחד, לקבוע ישיבתנו בציון, ולהעלות בה על פינו אך הדבור העברי בלבד, ולבלי לעבור חלילה על הק“ש והתפלה בבקר ובערב גם בימי רבוֹת העבודה בשעת עבודת אדמתנו בשעת החרישה והזריעה, הקציר והבציר, אם כך נעשה, אז בלב בטוח קוה נקוה להי”ת שפעולתנו זו ודאי רצויה לפניו, והחוט המשולש הזה לעולם לא ינתק וע’צ’ת25 ה’ היא תקום אמן.


  1. היינו ג“כ לשון ארמי וע”ש מדינת סוריא נקראת כן (תוד“ה ”לשון")  ↩

  2. בב“ק אמנם הג‘ ר’ יוסי אבל בסוטה (מ"ט ב') ”רב יוסף“ וכן נראה יותר שהרי ר' יוסי בא”י ולא יצויר שידבר מבבל, וכן גורסים התוס' בב“ב (צ‘ ב’) ד”ה “לסוריא” “רב יוסף”.  ↩

  3. במאמר הנ"ד מָראים כל המקורים לזה;  ↩

  4. במגדול עוז להגריעב"ץ (עליית הלשון ) בשם הכוזרי ובכוזרי במקומו.  ↩

  5. סנהדרין כ“א ב', ובר”ר י“ח ו', ול”א ח'.  ↩

  6. במאמר ההוא (הנ"ד) ביחס “לשון הקרובה ללשון תורה” התבאר גם יתרון ערכה של הלשון הערבית על שאר הלשונות.  ↩

  7. ואף שינסו שם לפרש לענין אחר, אבל יעוי“ש רש”י ד“ה ”שהקפידו“ יאמר וז”ל “כדאמרינן לקמן בבני גליל”, ולקמן (בעמוד ב') הלא יפרשו ז“ל מה היתה דיקנותם של בני יהודה ואי דיקנותם של בני הגליל, והלא נראה מזה שנשארו בהנחה זו שהקפדה היא על הצחות שבלשון וכפי הנראה אצל בני הגליל נשתבשה אז הלשון מעט בפיהם עד שיצאה מצחותה וקבלה אל תוכה בטויים מלשונות הלע”ז ע“ד שפי‘ התוס’ (ב“ק פ”ג רע"א) לענין לשון סורסי ובב”ב (צ‘ ב’) בתוס' סד“ה ”לסוריא".  ↩

  8. יעוין בדברי הריטב“א והכותב בע”י ריש מגילה, וישנה שם בגמרא גם עוד ראיה אחרת, ואיתא בהגהות “חכמת מנוח” שבספרים אחרים היא נמחקת כולה.  ↩

  9. וכן הוא הדקדוק והקפדה הגדולה הזאת על כל אלה בכל מדרשי חז“ל (במד”ר י“א י‘, ספרי במד’ ט‘, ובפ’ תבוא ה‘, וזוהר במד’ (קמ“ה קמ”ו) וכן הוא פסק ההלכה בסהי”ר (נשכ“פ י”ד, י"א, חגיגה ג‘ ה’, רוצח ט‘ ג’, מלכים ז‘ ג’).  ↩

  10. לכל א‘ ישנן משניות מיוחדות וענינים בגמ’ שם: חליצה (יבמות ג‘ ב’) ברכת כהנים (סוטה ל“ז ל”ח) ברכת כה"ג (שם מ‘ ב’) פרשת הקהל (מ"א א') משוח מלחמה (רפ"ח) עגלה ערופה (פ"ט).  ↩

  11. פי' “מחשבה”, “חפץ” “רצון” (עה"ח) ובל“ז מיינונג, ועתה, יבואר ”כאראקטער".  ↩

  12. ואעפ“י שבעצם ד”ז להלכה נשתנה אח“כ כמש”א (סוף תענית) שהותרו שבטים כו' אבל מוכח שם שאך מפני הכרח גדול באו לידי כך עד שהוצרכו למצוא כעין רמז בתורה כדי להתיר הדבר דאמר שם מאי דרוש? דהיינו שהיו צריכים למצוא מקור להיתר זה, אבל עצם רוח רצון התורה לא זז ממקומו; וענין זה הוא בנין אב נאמן לדרכה ואמתתה של תושבע"פ, ואם אתה רוצה לעמוד על תורף דברי אלה, עיין בתנחומא (בהר סוסי‘ א’) ותוכל על תוכן חפצה האמתי של תורה בענין זה.  ↩

  13. עפ"י גי' הילקוט.  ↩

  14. ויעוין סוטה (ל“ג רע”א) תוד“ה ”כל".  ↩

  15. שם איתא כך, “כה בלה”ק, כה בסדר הזה, כה בענין הזה וכו‘ וכתב על זה המפרש לפי שכל עניני הדבור יתכן שיהיה בהם שינוי או קלקול אם בעצם הענין או בלשון, ועל כן בכל עניני הנבואה שהופיעה לנביא העיקר בה הכונה ולא הלשון והמלות, אך בעניני התושבע“פ שכל דרשות חז”ל נדרשות בהם רק מכח הלשון ודקדוקי המלים לכן הזהיר השם מאד שיהיה דוקא “כה” שלא יהיה שום שינוי לא בלשון ולא בסדר ולא בענין כו’ כדי שלא יצא מזה איזה קלקול כנודע ששנוי הסדר או הלשון יכול להביא קלקול רב; וכה אנו יודעין שלא נשתנה דבר מן הסגנון הראשון מכמו שהיה בתחלה הכל בחה"ק.  ↩

  16. כי לוא יהא כי אפשר שגם איש שלא מבני עמנו יתכן שידע הלשון הזאת, אבל אז ניכר שהמדבר איננו יהודי כמובא למעלה מדברי (המד‘ כ’ י"ב) “גוי אעפ”י שמדבר בלה“ק לשונו סרוח” מלשון סרח העודף שיסרחו במבטאו אותות מעידות שלא איש עברי הוא המדבר; ומזה מופרכים דברי הרמב“ן ז”ל בפי‘ החומש (בראש' מ“ה י”ב) ובפרט שמדברי הגמ’ (סוטה ל“ו סע”ב) מוכח שבאמת מלבד יוסף לא ידע איש במצרים את השפה הזאת.  ↩

  17. זה מבואר בכ“מ, שהרי השם ית' אמר לאברהם (בראש' טו) ”ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה“, וכך אמרו (סוטה מ"ו ב') ”בשביל ד“פ שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ד' מאות שנה” (פי' זכה הוא ששעבודם יהא תחתיו, הדא“ג וריעב”ץ) ובסנהדר‘ (צ"ט א') “ימהמ”ש ד’ מאות שנה כו‘ דכתיב שמחנו כימות עניתנו“ ובאמת הלא ידענו שלא ארך גלות מצרים אלא ר”י שנה כמנין רד“ו (בר“ר צ”א ב')? ומתרצים ע”ז כי חשבון הד’ מאות הוא משנולד יצחק אבינו (יעוין בר“ר מ”ד כ“א וכ”ב במפ‘ המד’) וביתר באור נמצא זה בפי' הראב“ד ז”ל לעדיות (ב‘ ט’), אולם עפ"י כל הבאורים יוצא שנגאלו לפני הזמן.  ↩

  18. בספרי הנוכחי “תורה מציון” הובאו בהמשך המאמרים כמה מקורים לזה, וראוי לקורא לעיין מש“כ בענין זה המהרש”א ז“ל בחדא”ג לב“מ (פ"ח א') ד”ה “דלשתכח”.  ↩

  19. כנראה כתב זאת בעל פה ולא עיין בפנים ושגה במחכ“ת שהביא לשון רש”י מפ‘ ואתחנן (ו‘ ז’) “מודברת בם” ששם לא הזכיר רש“י כלום, כי אם בפסוק זה, וע”כ לא העתיק ל’ רש"י כמו שהוא.  ↩

  20. הוא ז"ל הביא מירושלמי דשבת והוא הוא זה שבראש מאמרנו כאן.  ↩

  21. מכל הדברים והשאלות האלה רבות נדבר בספרי “תורה מציון וישראל וא”י“ בהרבה מאמרים עפ”י מקורים נאמנים מבארות חפרוה לנו חז"ל בתלמוד ומדרשים.  ↩

  22. עפ“י גי' הריעב”ץ.  ↩

  23. עפ"י גי' הילקוט במקומו.  ↩

  24. מאמר הגמ' דמנחות מקורו בסדר עולם רבה.  ↩

  25. ר“ת ”עברית“ ”ציון“ ”תפלה" שהם שלשת הדברים שהזכירם התנא בברייתא: ארץ ישראל, קריאת שמע, לשון הקודש.  ↩

המלצות קוראים
תגיות