רקע
עבר הדני
ירחמיאלי אומר "שלום" לקאסקט
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יהושע צ'ציק; 1968

בחנות הכובעני התנהל הכל למישרים. באתה שעת־ערב מאוחרת שרתה ריקנות בחנות, אור חשמל ואפלולית שימשו בערבוביה, ואיש לא השגיח כי דבר־מה מיוחד יצוק בהחלטתו של ירחמיאלי לקנות לו כובע. הכובעים היו עמוסים על גבי המדפים – זה מכונס בתוך זה – וכל דכפין ייתי ויקנה. וכשנכנס ירחמיאלי ואמר “הבו לי כובע”, והוסיף בהתגלות־לב “ולא ביוקר”, – מיד הוציאו לו את המבוקש. כובע כהה כל־צרכו, רחב־שוליים, לא מהודר ביותר, אך בכל אופן גאה.

– כובע זה יאה לך. – אמר הכובעני.

– ומידתו כמידת הראש. – הוסיפה הזבּנית.

הציץ ירחמיאלי בחטיפה בראי ונראה גם לו, כי נכונים דבריהם.

מיד ביקש לארוז את כובעו בכיס־נייר והשליש את הכסף המגיע עבורו. נטל את חבילתו בידו והלך בלי הרהר עוד בדבר. כה רבים העוברים – ושבים ברחוב וכובעים בראשיהם, עד שמגוחך הוא, כי ייחס אדם חשיבות לעובדה זו של קניית כובע.

אך הנה עבר לילה ואתא בוקר, והגיעה שעתו של ירחמיאלי לצאת לעבודתו. תוך תנועת־בוקר רגילה זכר כי שינוי־מה צפוי לו, ויהי כמסיח את דעתו ממנו. וכי מהו השינוי – חבישת כובע?

– פח!… יפתח את דלת הארון, יוציא את כובעו מכיס־הנייר, יחבשהו לראשו – וחסל. ועדיין מסיח ירחמיאלי משום־מה את דעתו מעניין זה, דוחה אותו וחוכך בו.

מאיצה בו שעת־הבוקר והוא כפוסח על שתי הסעיפים: היעשה זאת או יחדל? אולי ידחה ליום־יומיים… ומרגיש ירחמיאלי, כי איזה משחק ביש מתחיל להתחולל בו – ההיסוס הזה… הספק הזה… אצל אדם מהיר־החלטה שכמותו! אין זאת כי אחד הלצים “הפנימיים” – מאותם הישנים בתוך נפשו של אדם עד בוא עיתם להתעורר – החליט הפעם לשטות בו.

“אולי אמשוך ידי מחידוש זה של חבישת כובע?” – מהרהר ירחמיאלי.

“אכן, חושש אתה!” – מפרכס בחובו קול שני.

“חושש?… מניין שחושש אני?” – מתרגז ירחמיאלי, ובוש בפני עצמו על הרוגזה התפלה.

מרוב מבוכה הוא מגיף את דלת החדר, ונוח לו כי זר לא ירגיש במבוכתו, כי לא נאה להראות שוטה ובשל מה־בכך. עתה נשאר לבדו ויודע את המעשה אשר יעשה: איש לא יראה איך וכיצד – הוא ינסה בינתיים את הכובע לראשו. אם נאה הוא – יצא בו; לא נאה – יחזירהו אל כיס־הנייר, ועין לא תראה.

סוף־סוף הוא שואף רוח לרווחה ושהות בידו לברר לעצמו את העניין יפה־יפה. הוא מוציא לאיטו את כיס־הנייר מהארון, מושך מתוכו את הכובע וחובש – וחוכך שעה קלה האם יביט בראי או לא יביט. נדמה לו משום־מה, כי דווקא בהבטה זו כרוכה הסכנה, אבל איך יצא בכובע החדש והוא טרם בחן את עצמו כהלכה? – מביט ירחמיאלי הבטה נמרצת בראי לכל אורכו. מוזר… הוא־לא־הוא. ואעפ"י כן ראשו גבה במקצת. אכן, התנשא ראשו כמו רמים בכובע זה. מביט הוא מבט חטוף לימין – וכאילו עיניו בולטות קצת יתר על המידה; מציץ לשמאל – וכמו שקע הסנטר ונתכנס. בקצרה: כמו הצטמקו פניו ודלו, שופו מתחת לשולי הכובע הרחבים.

“האמנם זה פרצופי?” שואל הוא את עצמו בלי משים.

“כן זה פרצופך”, – משיב הראי.

רוגז ירחמיאלי, כי לא כגון זה דימה לראות את עצמו בכובע החדש. מרגיש הוא, כי חמתו עולה וחיצים שנונים מתחילים להתקומם בו מתחת לקרקפת. הוא מסיר בנחת את הכובע, לבל תכיר עין זר ברוגזתו. יוצא לחדר הרחצה ומיטיב פניו, מקרר עצמו בצוננים. שוא המאמצים: הכזיבו הכובע החדש!

עד כה היה רואה את פרצופו כדבר שאינו קבוע: הנה שמח… והנה עצוב… עיתים עליזה העין, עיתים דועכת. עיתים שביב־הנאה ועיתים ארשת של קדרות. והחליפות האלה עד־ארגיעה – הבטת בהן ונעלמו. לא כן עתה: שוב אינו יכול לשכוח מבע קבוע זה של הפנים, אשר בצל שולי הכובע החדש. הכל נאמר במבע זה: כאן תורשה… כאן דם… כאן קלסתר – פנים מוגמר, שאין אחריו ולא־כלום.

בדיוקן זה כי יצא לרחוב – מיד יכירו בו את רחמיאלי – מיד ידעו מי הוא, מה ארחו ורבעו. מעל קלסתר זה יקראו את מהותו, כי הלא הוא עצמו קרא זו הפעם הראשונה מעל פניו את אשר לא ידע עד כה… ואין ירחמיאלי משגיח בשעת־הבוקר הדוחקת, אינו שם אל לב כי ביד־ימין עודנו מחזיק בכובע החדש, אלא מפליג כבעל־כרחו אל יום אתמול, כשידו החזיקה במקום כובע זה – קאסקט – – ורבים היו הקאסקטים אשר חבש לראשו בימי חייו. אף־על־פי־כן נדמה לו כי זוכר הוא את כולם. קאסקט ראשון היה עשוי ארג גס ושעיר במקצת, אשר שיווה לו דמות של בן־תשחורת – והוא אז נער בנערים. עודנו זוכר אותו: בטנתו נפרמה ומתחתיה רפודה חתיכת שק. אותו קאסקט היה משפיל לרדת עד עיניו, מכנס את כל שער־הראש, אעפ"י שלא טעם זמן רב תספורת – וגדל פרע.

אחר־כך באו קאסקטים אחרים, מהם עשויים להתקפל בשנים ולהיתחב בכיס, ומהם עשויים להיטלטל ביד; מהם שמצחייתם עשוייה להישלף קדימה, ומהן שקדקדיהם עשוייה להיפשל אחורנית; מהם כהים ובעלי קצוות, ומהם בהירים, תפורים פסי שתי־וערב, שכל תייר היה רשאי להתקנא בו. כי אמנם זו סגולתו של הקאסקט: רוצה – הרי אתה דומה בו לפועל בית־החרושת, רוצה ואתה דומה לשודד עליז מחלון־הראווה; – או יש שאתה מקפלו למראשותיך ומניח את ראשך עליו. כן הקאסקט האחרון – זה, שנשאר הבוקר תלוי על הקולב. ומציץ ירחמיאלי במבט חטוף על הקאסקט בתמיהה רבה: האמנם יש בכל עסק־ביש זה שנסתבך בו עתה, משום מחאת תקופה שלמה על הכובע החדש אשר קנה? וקאסקט זה, החילוני שבחילונים ללא צבע והדר, סתם קאסקט “של יום” – הוא המוחה?! –

…בקאסקט זה, האחרון, סיים לא מכבר את חופשתו האחרונה. יצא להינפש. ועפ"י הרגל נטה למשק. אחרי העמל העירוני ביקש לעזור בהגשת תבואה קצורה לעגלה, והשתדל שלא להודות, כי חום השדה הסגור בין ההרים מחניק עד מוות. כאשר ראה כי החום כבד ממנו, ירד לסייע במשתלת עצים, זחל על גחונו, קרס על ברכיו, זמר זרדים, התיז זלזלים רכים, קשר בחוטי רפיה – ביקש להועיל ככל אשר יכול. ולא השגיח כלל, תחילה, כי עם שתי נערות הוא עובד – האחת גוצה וכתפנית מקצה המשתלה מזה, והאחת שחרחורת וצנומה מקצה המשתלה מזה.

אף היו השתיים משתדלות להנעים עליו את גורלו ככל אשר יכלו – הגוצה צחקנית היתה, ובטרם תאמר משפט שלם תפסיק באמצע ותצחק; והשניה – לא היתה צחקנית, אך תחת זאת השפילה את פניה השחומים בענוות־חן. השלים אז ירחמיאלי בעל־כרחו עם שפר־גורלו. אם בעבודה נכבדה מזו לא יוכל הועיל – אם תבואת־שדה קשתה ממנו ועבודת חצר שוב אינה לפי כוחו, מוטב שיבלה עתותיו בקריסה זו במשתלה. הסכים – והוקל לו. היה משתדל להתרועע עם הנערות ולהנעים את עצמו עליהן. הגוצה והכתפנית צוחקת – אף הוא צוחק עמה; השחרחרה משפילה את עיניה בענוות־חן – אף הוא מחונן אותה במבטים.

– זהו קשר־רפיה נכון. – הורתה לו הגוצה ופרצה בצחוק.

– רק זלזלים כאלה יש לזמור. באחרים אסור לנגוע. – הדריכה חברתה בנעימה רצינית.

והוא ציית לשתיהן. מה הן קושרות את חבילת הרפיה לחגורתן, אף הוא תוחב אותה לחגורתו. מה הן מצויידות במזמרה ובכף קטנה, אף הוא מצוייד כמוהן. אמרו הללו לאסוף את החרק המזיק – והוא מחפש אחריו. הורו מה לגזום ומה לשייר – והוא ממלא אחר הוראותיהן.

– תלמיד מקשיב אתה. – התפקעה מצחוק אותה גוצה כתפנית.

– אתה עושה נכון. – בדקה חברתה ואישרה ביתר יובש.

– או אולי נשב לאכול ארוחת־בוקר? – הכריזה לבסוף בקוצר־רוח הגוצה הצחקנית.

– נאכל… ניאותה השחרחורת בראשה.

וירחמיאלי שנהג מנהג־אורח לא אמר הן או לאו. קם מישיבתו והתחלץ, העיף עיניים למרום, והודה כי יפה כיוונו הנערות לרצונו. עודנו מתחלץ ופוקק עצמותיו, וחברתו־לעבודה הגוצה פינתה מקום לאכילה בצל שתיל ענף; ועוד הוא מבקש לעזור במשהו, והנה זו הספיקה כבר לחזור מערוגת הגן ולהביא צנונית ומלפפון, כתוספת למנה שהביאו עמהן מן המשק. לא נשאר לו לעצמו לעשות דבר, אלא לשבת למוכן.

קרבה לגשת גם הנערה השחרחורת ומקרוב לא נראתה זו ענוות־חן, כהיותה מרחוק. אמנם, חיוורון שחום היה יצוק בה, ועיניה התגלגלו בתוך לובן של חלב, – אבל צנומה היתה, ותווי פניה לא ישרו בכל לטעמו של ירחמיאלי: אפה מתארך ושפתיה מקושרות ברצינות שאינה לרוחו. לא כן חברתה שהיא פשוטה מאוד היתה – מכף רגליה המגולות עד למכנסי העבודה ועד קדקדה. היא קלפה את המלפפונים וצחקה, ערכה את הלחם וצחקה משנה.

– מדוע את צוחקת כל־כך? – שאל אותה ירחמיאלי.

– כי משונה אתה… – ונחנקה כמעט מגרגרי־הצחוק שלא הספיקו להתמלט מגרונה החוצה.

שתיהן לא עניינו אותו אותה שעה. אמנם לבוש היה מכנסי עבודה והקאסקט חבוש לראשו, – מראה פועל במשק – אך לבו נשאהו בשעה זו חזרה העירה. היה הוגה בהבדל הרב אשר בין חיי־העיר ובין חיי־המשק, בין סדרי החיים בעיר ובין תלישה זו של מלפפונים, כלאחר־יד, לארוחת־הבוקר. ולא הרגיש, כי הוא מאריך לשבת ולשאוף עשן מסיגרייתו, בעוד אשר השתים כבר מתעוררות לקום ולחזור לעבודתן.

– ובכן צריך לקום, – התנער גם הוא – שהרי סדריכן חלים עלי בעל־כרחי. אתן כאן בעלות־הבית ואני איני אלא אורח.

– רשאי אתה לשבת עוד. – מיהרה ודאגה לו בטוב־לב הצחקנית.

– ואנחנו נעבור לקצה המשתלה מזה. – קשרה השניה שפתיה ברצינות, כאילו לא השגיחה בו.

רגז ירחמיאלי בפנים־לבו על יחס זה. אעפ"י כן הבליג, סקר מלמעלה את השתיים וחזר אל שורתו: “אם אתן נוהגות בי קלות־דעת, אגמול לכן בביטול גמור”. – הרהר והתנחם. אך הגוצה לא יכלה לשאת זמן רב את השקט. קרח זה שביחסים לא היה לטעמה, והיא נטתה להפשיר את הקרח בפשטות. סקרנית היתה וראשה העטור אניצי־שער גזוזים, שחורים וישרים, היה מלא מחשבות מרדניות. למרות פשטות תווי־פניה, נצנצה בהם חריפות שכל. משום כך לא יכלה להניח לו לירחמיאלי, אלא משכה אותו בכל אשר הלכו, ולא שקטה עד שקראה לו, כי יבוא גם הוא לארוז עמהן אפרסקים, שזיפים ומישמשים לשוק.

– יותר משתארוז, תאכל… – הבטיחה – ותיהנה גם אתה מפירותינו.

ואכן, ראויים היו הפירות להתכבד בהם. גנוזים היו בחדר מתחת לבריכה ואין אחד קרב אליהם, חוץ לשתיים העובדות בגננות. אמנם רבים היו בהם הסטופים מהשלמים, והפגומים מרובים מהבריאים – אעפ"י כן היה זה כרי נאה של פירות משובחים: אפרסקים בגודל האגרוף, מישמשים שלא כשכיחים במטעי הארץ, ושזיפים קלים לאכילה, כבכורה בטרם־קיץ.

– אכול ויבוסם לך, – דאגה לו הגוצה וביררה למענו את הסטופים והפגומים, שאינם טובים לשוק, אך לאכילה יפים הם.

ביקש לגמול גם להן בעבודה, אך ידיהן הספיקו. היו מסדרות בקופסאות־קרטון את הפירות, חותמות בגושפנקה של המקום ומסוורות אותם בגובה, שורות־שורות למשלוח – אפרסקים לבד, מישמשים לבד, שזיפים לבד. ואת הפסול והפגום אספו בכד גדול בלי סדר ומשטר.

– זה למטבח. לקינוח הארוחה לחברים. – הסבירה הגוצה הצחקנית.

עכשיו שנסתברו לירחמיאלי עניינים הרבה בכלכלת המשק, הרהיב עוז להתערב עמהן יותר. היה צוחק בכוונה בהתגלות־לב, עם הגוצה הצחקנית, ומחזר מעט אחרי חברתה, על־מנת לרכך את קשי פניה.

– נו־נו… אמר – דייכן ללגלג לזר.

– ואין לצחוק לאדם, אפילו הוא מגוחך. – הוסיף, והיה מאריך להביט על השחרחורת, כמבקש לפתוח את סגור־לבה.

ומשפתחו במשחק – נסתחף בו. שחרחורת זו לא דמתה עוד בעיניו כנזעמה וקשורת־שפתיים, להיפך: הנה הפשילה מעל ראשה את מגבעת־הקש רחבת־השוליים, ושער שחור, כמעט קלוי מוסיף לה לווית־חן; אף שפתיה הקשורות נפתחו במלל, ומבבות־עיניה נמשכת חמימות. אכן, הלכה ותיף בעיניו – “הצוענית” הזאת, ואולי גם “מקורית” קצת נראתה בחינה.

כלה יום העבודה ולעת־ערב החליפה ליתר חן את שמלתה. שוב לא היה מכיר בה את המנומנמת, אלמלא חברתה הצחקנית, אשר ברוב תמימותה ופשטותה נשארה גלויית־שוקיים ולא חששה כלל לצינת הערב. וכאשר נזדמנו יחדיו אל ארוחת הערב, היו ישובים כבר כמכרים ותיקים – הגוצה צוחקת בקול רם, חברתה מעפעפת על עיניה – והוא יושב ביניהן ומסיח לתומו.

– אכן נעמה לך, ירחמיאלי, המשתלה שלנו. – רימזו לו חברי המשחק.

– נעמה יותר מהגשת תבואה לעגלה. – עקצו בו המנוסים בעבודה.

והוא צחק. היה יושב ומביט על ההמון הרב הזה, המתכנס לאכילה, ותאב לדעת מי הם ומה טיבם. למשל: אותו פלוני, שבדל־אזנו קטוף – מהו? ובחור דנן, הצמוח ספיח־לחי ושער נמוך לו כמברשת על ראשו? ואותה אשה זקופה וצעירה, הנושאת ביהירות את ראשה – האם בת־זוג היא לבחור עב־השפתיים, המעשן סיגריות בלי־הרף ומרצה איזה עניין לניצבים סביביו בשפה דשנה ומתובלת? ומי פלוני שנכנס בדלת – ואלמוני?…

על הכל ידעה להשיב בחשק רב הגוצה הצחקנית. ועוד הגדילה לעשות: קפצה ונזדרזה לרשום אותו למשתלה גם למחר. נעמה לה אפיטרופסות זו על אורח והיתה עומדת וטוענת, כי נאה ירחמיאלי למשתלה והמשתלה נאה לו. היתה מנמקת במרץ, המצוי לרוב אצל נמוכי־קומה אשר גמלם אלוהים תחת זרת־הקומה החסרה – בזרת של עודף־שכל. ומשניצחה בטענותיה, השתדלה משנה להנעים את הערב על האורח – נטפלה אל הבחור קטוף בדל־האוזן, לחשה לאותו צמוח ספיח־לחי רך – ותתארגן נשפיה קלה. נטול־בדל־האוזן חובק את המגודל־ספיח, ובין שניהם אינה ניכרת הגוצה הצחקנית: הופ.. הופ… סובבים הם ורוקדים.

ויושב ירחמיאלי ומביט בחשק, כמו למענו נערך מחזה־השעשועים, סוקר סקירת חיבה את קטוף בדל־האוזן, קורץ עין אל הצמוח ספיח־לחי, ומצטחק אל הידידה הצחקנית אשר רכש לו, כשואל: נו, ומה יבוא עתה?… איש לא ביקש ממנה – אף־על־פי־כן גלשה גם חברתו השתקנית לרקוד. ובהיותה טופפת ברגליה, עושה בזריזות כבושה את פסיעותיה בלי הרם מבט – הגה ירחמיאלי, כי אמנם עצורה בריבה זו אש יתירה מאשר חשב. הטפיפה מעידה על מזג, וכן ההבעה המרוכזת.

“אכן, זו רוקדת”… – הביט בשימת־לב.

ומיד הבין ירחמיאלי, כי פה לפניו – “נפש”, ואין לתת אמון בשתקנית זו שמרוכזה היא, כי האש עצורה פנימה. כן אין לתת אמון כמעט בכל ההמון הצעיר הזה, הרוחש פה לפניו: כלום יודע הוא מה צפון בראש זקוף של אשה צעירה ונאה, העומדת עוד בלבוש־העבודה? או מהו המרקיד את רגליו של קטוף בדל־האוזן, המשתדל לכסות בקאסקט מעוך על הליקוי אשר ניחן בו? הכל נהירים לו, ואעפ"י כן זרים. קשה לקרוא את הנעשה בפנים נפשם, להבחין את החוטים המקשרים בחור ובחורה, נער־נערה…

“נו, הגיעה שעתי לישון”. – חוכך ירחמיאלי ומפלס לו דרך בין הניצבים, ובכל זאת מתעכב. כל עוד רוקדים הללו ושרים, והחשיכה ניבטת מהחלון לפנים – אין חשק לצאת. לא שהריקוד יפה או השירה מושכת; אלא זו דרך השיחה האחת האפשרית לו לעירוני, עם ההמון הצעיר הזה, העובד יומם במעדרים ובמזמרות, ובכלי־מלאכה שונים.

ושוב אינו יודע אם למענו, או אולי אליה, עולה הנשפיה ומשתלהבת. נטול בדל־האוזן כבר התייאש מלכסות על מומו וזרק את הקאסקט הצידה, והקשור מטפחת אדומה החל אך עתה ל“התייזע” בגב של חולצתו. הגוצה הצחקנית השתמטה מן המעגל ומקומה לא יוכר עוד, ורק חברתה מחזיקה צעד עם אדומי־מטפחת אלה, עם בחורי־השריר. – “אכן, רוקדת זו”… עוקב ירחמיאלי אחר פניה שהחווירו, שפתיה המתקשרות בריכוז רב ועיניה שהשפילו להביט אל הרגליים, לבל יחטא הצעד – –

– – כן הסתבכו והלכו היחסים והגוצה החכמנית – אם בחושה הדק הרגישה במתרקם, עשתה כ“מסייע”. הנה התווכחה בחריפות עם האורח על “המחשבה” שבימינו – והנה נעלמה, כמו בלעה אותה האדמה, שהרי עיניים לה ומידה גדושה של שכל להבין, כי גבר – לעולם הוא גבר, ואפילו הוא אורח. ויודעת היא בענוות־חסד, כי לא אליה ישים אורח את לבו, מה שאין כן חברתה השתקנית, אשר הפכפכת היא… הנה ניצבת בקצה המשתלה כמנומנמת, וכובע־הקש רחב־השוליים מאפיל על תנועתה החדגונית. גוזרת, קושרת, משיבה בשפה רפה, ותנועת־שחוק אין להכיר עוד בפניה. חלפה הרקדנית מתמול והיא מושכת בכתפה בעצלתיים כמשיכת נער.

– את השתילים האלה גם־כן אפשר לגזום. – מפטירה היא בשפה רפה.

– ואלה?

– חי־חי־חי – צוחקת הגוצה, כאילו דוחף אותה הצחוק מבפנים – היא “המומחית” שלנו. לכך אפשר לסמוך עליה.

– אתן כרתן ברית נגדי? – שואל אותן פתאום ירחמיאלי בקלות־דעת.

– ברית? חי־חי – מתגלגלת הגוצה ממעמד שתי רגליה – איך יכולנו לכרות ברית? הידענו מי אתה או מה חפצך בזה?

– אך לעבוד מעט במשתלה רציתי… – מרמז לה ירחמיאלי.

– ואנחנו אך זאת אנו רוצות: להנעים עליך את חברתנו. – משיבה אף הגוצה בצחוק.

ויודעת הפזיזה, כי לא הגיזום מעניין אותו בשעה זו, אף לא הקשירה ברפיה. כי מבטיו ניתנים להתפרש בנקל… תמימות גברים היא למעלה מהטבע – וגובלת בטפשות..

– אם להנעים, אז הנעימו! – נכנסה תזזית בירחמיאלי.

– כי אז נחסל מיד את העבודה במשתלה, ונלך אל מקום “פלוני”… – מציעה הגוצה הצחקנית, בנעימה של משובה. – עוד לא ראית, האורח, את “הבוסתן” העזוב שלנו.

– ניחא – מסכים ירחמיאלי בקרירות־רוח, רוגז בלבו על סירובה השתקני של חברתה. ונסתדר הדבר מיניה־ביה, נגנזו חבילות הרפיה בארגז המשתלה, ויצאו לדרך. הפעם לא חזרו בכיוון למשק, כי אם מסביב להר הלכו – הגוצה במרץ לפנים פוסעת, והוא וחברתה מתנהלים בעצלתיים אחריה.

– פה קוצרים הקוצרים שלנו! פה רועים הרועים שלנו! – היתה מכריזה הגוצה ומתרחקת בפזיזות.

על היותה מתרחקת לא התרעם ירחמיאלי, כי בעצם אין צחקנית זו יפה “למזומן” אלא בארוחת־הבוקר של המשתלה. על מה היה כועס? על שלא ידע איך ובמה יפתח עם זו ההולכת לצידו בעצלתיים.. יאמר לה, כי היטיבה לרקוד אמש? הריהי נראית כמשועממת. יאמר, כי מאז בואו יפתה והלכה בעיניו? והרי היא דומה בלבושה לנער.

– ובכן, אנה מושכת אותנו זו הפזיזה? – שאל בשפה רפה.

– אל ה“מישמשים” העזובים, אשר אין להם אוסף. – ענתה בת־לווייתו. – עצים מספר, עזובים, ומדולדלים ואין נהנה מהם בלתי אם הרועים. עתה נראה אם כבר בשל הפרי.

– הרי שהלכים אנו לזכות מן ההפקר? – ביקש ירחמיאלי לעוררה מתנומתה, ולא הצליח.

וכבר הגיעו לקצה. – אמנם נמשכה הדרך הלאה בין חלקות החציר והאספסת בתחתית ההר, אך הנה הסתעף שביל בין סירים דוקרניים וניכר היה, כי לא רבים המהלכים בו. ובאבוד השביל הזה בין מרצפות־סלעים וצמיח־חורש דוקרני – נתגלו גם העצים המבוקשים: עצי משמש נטושים אשר לא עלתה עליהם מזמרה, שורות אחדות אשר לא באה לביניהן מחרשה. עזובה גדולה שררה בפינה נידחת זו, שמיר ושית. ומעברים התרוממו שתי צלעות הרים זקופות.

– הנה! מפה.. – הכריזה מלמטה הגוצה.

לא דמתה הגוצה לאיילה שלוחה בלב הגיא הפרא – אעפ"י כן החליט ירחמיאלי, כי כיוון שנגרר עד הלום, שוב לא ירתע אחורנית. ירד בסלע, יכבוש לו דרך בין השיחים הדוקרניים, יעיף מבט על בת־לוויתו המהלכת אחריו, שמא נתעורר חיוך על שפתיה.

– זה הוואדי הנידח וזה קיר המשק המוצב על קיר הוואדי. כמעט אין כניסה מכאן למשק ואין גישה אל העצים העזובים האלה. – הפטירה זו רפות.

“א־הא… ובכן לא לגמרי נאלמה דום”… – חגג ירחמיאלי בלבו – “אות הוא כי גם זו יודעת להניע לשונה…”

ובלי דעת על מה ולמה, שמח על דמדומי בין־ערביים, שהתגנבו אל בקעה צרה זו – והצללים המתפשטים על ראשי קירותיה. החל לראות בטפיסה זו על סלעים פראיים ושיחים דוקרים – מעין הרפתקה רבת־גירוי לאחד שכמותו. ומשהחליט כך עם עצמו, נטפל בחשק לניעור המישמש מעל הענפים, לחיבוטם ולמסיקם. טיפס ועלה בענפים או ירד לארץ וארה את הפירות אשר נשרו בין חרולים וברקנים. קשה ודוקרנית היתה המלאכה, והפירות ודאי שלא שוו בה. סוף־סוף העצים היו עזובים, עפאיהם התחילו להצהיב מרוב דלדול, גזעיהם התנוונו מהזנחה. אבל לא זה שהעסיק עתה את ירחמיאלי. הוא ראה את עצמו בוואדי מרוחק עם שתי הנערות – האחת פירכסה בין הצמרות בשוקיה ככפרית, והשניה זחלה למטה כזחול נער במכנסי־העבודה – נער צנום ומחריש – ואעפ"י כן זו נערה.

– הנה פרי זה יפה לאכילה. – ניסה ירחמיאלי לחזר אחריה.

– ופרי זה טוב ממנו. – ענתה והושיטה לו פרי אחר תחת הפרי שבידו.

התחלה טובה. עתה התפלל ירחמיאלי בלבבו כי ימהרו הצללים להתפשט על פני הארץ, ולא ייראה אפילו מראשי האילנות הללו מה נעשה עליה. עדיין רפרפה בין הצמרות הללו כלהכעיס, חברתם הצחקנית, ובעד כל ענף נשקפו עיניה – –

קילל ירחמיאל, בפעם ראשונה, את השכל היתיר אשר נחון בו האדם: לו השכילה הגוצה בסקרנותה פחות, כי עתה גזרה על עצמה שתיקה… ואז היה הכל מחריש – הוואדי והאילנות האלה… ואפלולית הערב היתה מוסיפה להתפשט, עד שיופיע ממעל אור הירח ההולך. – – מאידך חשב אילו התרחשו הדברים בעולם באין מפריע, כי עתה מצאנו בכל מקום את המבוקש! כי עתה אולי מאושרים היינו כל יום, כל שעה, ולא היה צורך לבן־אדם מעיר להיקלע לכפר על־מנת להינפש או לצפות לדמדומים, על מנת לזכות בחסדה של נערה. אך זו צרה, כי הפרעות־הפרעות ניבנו חיינו – מכאן העייפות… הרוגז…

– חי־חי – צחקה והשקיפה הגוצה מצמרת עץ.

– חי־חי – צחקה מצמרת עץ אחר, ופניה הגלויים הציצו כלפי מטה.

– נו… – נתמלא ירחמיאלי עוז־נפש והחליט לסכל את סקרנותה המציקה של זו – הנה רואה אני כמה עצים קלושים במדרון למטה. כדאי לגשת ולבדוק מה הפרי אשר עליהם.

זו היתה התחבולה האחרונה, ואם רק עצים מעטים ניצבו שם, על־כל־פנים מרוחקים היו. והוא כונן את פעמיו אל העצים, בתקווה להיפטר הפעם מקללת הסקרנות. עתה, ברדת הצללים, הרגיש בלבו יתר אומץ, להילחם בערמתן של נשים. גבר הוא ולא יתן עצמו לשחוק ולשנינה. תצחק לה זו בין הצמרות כאשר תאווה נפשה, אך להפריע תקצר ידה.

– ראי, הרי יש עליהם פירות – משך ירחמיאלי את השחרחורת אחריו מעץ לעץ.

– כן… יש עליהם אילו פירות – נאותה לו בשפה רפה.

– או־הו! – הלך והתלהב – לא יאמן, כי עצים כאלה ישאו פרי גם הם.

והם כבר עמדו בפתח־הבקעה. מעבר מזה נגול שדה שרוי באפלולית, אשר מכונת־הקציר פסקה לעבוד בו, הקוצרים אספו מכבר את כליהם, ונסיעתם בחבורה למשק נשמעת מכאן יפה־יפה. גם הרועים הזעיקו את העדרים ונהגו אותם הביתה. שומר רוכב עבר על סוס לראות אם נכון הכל לשמירת הלילה והשתרר שקט.

– הגיע ערב… – אומר ירחמיאלי, אוחז בכף ידה של בת־לוויתו ומשתדל להציץ אליה מקרוב, מתחת לתיתורת הכובע הרחב.

– חו–חו–חו– פרץ צחוק כינשוף־לילה מעל ראשו והחרידו.

נשא ירחמיאלי את עיניו וראה את אשר לא פילל לראות: מבעד לצמרת, שוב נשקפו הפנים הכפריים הללו.. נשמע צחוקה של הגוצה.

– השגת אותנו. – אמר כמעט בלי רוע־לב, ואנו כמעט התעלסנו פה באהבים עם חברתך.

– חי־חי – צחקה הגוצה והשירה פירות מראש הצמרת – – התעלסתם… אך בינתיים במה נאסוף את הפרי הזה? – השק נשאר שם.

– אם השק רחוק, נאסוף בקאסקט שלי. – נזרקה משובה בירחמיאלי שהפשיל את הקאסקט, הושיטו בידו כלפי מעלה וקרא לנערה הקוטפת: – זרקי! – אך זו צחקה, עוד מעט ונפלה מעל העץ, למרבה המבוכה של ירחמיאלי:

– הרי קרחת בראשך! – קראה כאילו השגיחה בה לראשונה ממרום ישיבתה – חי־חי –

– וכי מה? – כעס ירחמיאלי על ששבה לשטות בו.

– וזו אשר לצידך אינה נערה כלל, כי אשה נשואה היא לחבר המשחק – חי־חי – לא יכלה עוד לעצור בפזיזות לשונה.

… והוא – בעודנו מחייך ממבוכה, רואה את עצמו מעומד והקאסקט בידו, הפוך על פיו – בתוכו פירורי עפר, עוקצי קוצים ופירות דלים מהעצים הקלושים. נשאר מעומד איפוא בעין מענה, כי הבין שנוצח בידי פזיזת־הלשון הלזו ובידי חברתה שקימצה בדברים וקשרה את שפתיה בשתיקה. – “לא עוד אגרר לתעלולים כאלה”. – גמר אומר־בנפשו, בטפסם במעלה קירות הוואדי עד צאתם את הבקעה הצרה.

ואין הוא יודע את אשר חשבו הנערות בלבן על אודותיו. השתדל להציץ בהתגנב לתוך עיניהן, אם צחקו – אבל הללו החרישו בלכתן. אפילו הגוצה לא יספה לצחוק, כי הלכה בראש, כאילו לא דקרו הקוצים בשוקיה המגולות. וחברתה האפילה משנה על פניה בתיתורת הכובע הרחב, לא יכול להציל מהן דבר, גם לאחר שנכנסו לחדר־האוכר של המשק, ואור רב נשפך על פניהן.

– לאו – התנער אז ונבוך במקצת – לא טוב לו לאחד היות מגוחך בהיכנסו לגיל העמידה. הללו הרוחשים סביב – בהגה ובדיבור – צעירי המשק הם, ולהם הבקעה והעצים הקלושים, כשדות העומדים בקצירם. הוא רק עובר־דרך, ומה כי יעבט ארחותיו ביניהם? – – קימט בידו את הקאסקט שנתמעך והבין כי חופשתו באה לקיצה.

ונסע למחרת. הניח לבחורים אדומי־המטפחת את אשר להם, ולנערות העובדות במכנסי־העבודה השחורים אשר להן. והוא הסיע את עצמו באוטובוס והקאסקט בידו, כי לא היה חשק לשוב ולחבשו. כי על כן עד היה למעשה נערות בעצי־משמש קלושים ודמדומים של ערב, שהיו משטים בבעליו. – ובכך גמלה אז החלטה בלבו, כי לא יחבוש עוד את “הקאסקט” – חסל! מעתה יבוא כיסוי ראש, שיש בו משום ישוב־הדעת: קבוע־מעומד ואינו עשוי להתמעך ביד – במקום הקאסקט יחבוש לראשו כובע – כראוי לאחד שדעתו נתיישבה עליו.


המלצות קוראים
תגיות