לורד ג’פרי ארצ’ר התכופף לעברי, הביט לתוך עיני ואמר בקול עמוק: “אני לא מבין למה אם אני מאוהב בך ורוצה לשאת אותך לאשה, לא אוכל לעשות זאת רק משום שאת יהודייה ואני פרוטסטנטי?” באותו רגע הירהרתי בעצה שקיבלתי מידיד עיתונאי ששמע שאני עומדת לראיין את גדול מחברי רבי־המכר הבריטיים, מולטי־מיליונר ופוליטיקאי, גבר שרמנטי להלל, שנאלץ לנטוש את משרתו כסגן יו"ר המפלגה השמרנית, כשהסתבך עם יצאנית. “תיזהרי ממנו, ובשום פנים ואופן אל תלבשי חצאית קצרה,” אמר העיתונאי למוד הניסיון. אבל גם חצאיתי הארוכה, כך הסתבר, שימשה זָרז למשנתו הסדורה של ארצ’ר בדבר העם העתיק ביותר בעולם.

“אני מאוד מעריך את היהודים, וחושב שהם גזע נחוש, חרוץ ויסודי,” אמר לורד ארצ’ר. “אך חסרונם העיקרי הוא שהם לא מאפשרים לנו להיכנס לעולמם. ההסתגרות הזאת לא מקובלת עלי. אני רומנטיקן. בכל יום אני מתאהב באשה אחרת, ולעולם אינני שואל אשה שמוצאת חן בעיני, ‘את יהודייה?’, ולא איכפת לי גם אם היא מלוכסנת או שחורה. גם אני לא רץ ומכריז שאני לבן, או אנגלי, או משחק קריקט. אין סיבה להקריב את האהבה על מזבח הדת או הלאום. רק משום שאני נוצרי, אני לא מספיק טוב בשבילך?”

בשלב זה הנחתי את העט ופצחתי בנאום על עתיד העם היהודי, אלא שהלורד ארצ’ר המשיך: “לדעתי, כל אלה דעות קדומות שלכם נגדנו. ליהודים, ובעיקר לניו־יורקרים, יש מנהג מגונה כזה, לשאת את זהותם על השרוול ולנפנף בה. אין שום רע בנישואי תערובת, ואין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לראות ברחובות לונדון כל־כך הרבה פרצופים חומים־בהירים, כשאינך יכול לדעת מי נולד איפה. אבל אם אתה מעז לומר מלה רעה על יהודים, תמיד מאשימים אותך באנטישמיות, וזה לדעתי אבסורד.”

כ־300 אלף יהודים מתגוררים באנגליה – רק חצי אחוז מהאוכלוסייה – וכך סביר שהקריירה של ג’פרי ארצ’ר לא תיהרס אם מישהו יקרא לו אנטישמי או גזען, אם יעמוד לבחירה, כפי שהוא מתכנן, לראשות עיריית לונדון. העם אוהב אותו, אך התקשורת מתעבת אותו, כי הוא מסמל את כל מה שהיה מושחת ושלילי בשלטונם של תאצ’ר ומייג’ור.

הוא טוען שאינו נוטר טינה ליהודים, אף שיש לו חשבון ארוך עם מני סילברמן ומייקל אלטמן, שב־1973 פיתו אותו לרכוש מניות של חברה קיקיונית שהם הריצו בבורסה, ופיתחה, כך אמרו לו, מיתקן נגד זיהום אוויר לרכב, אשר הכול ימהרו לרכוש. ארצ’ר, שהיה אז חבר פרלמנט זריז וכשרוני מטעם השמרנים, וחלם על ראשות הממשלה, השתכנע שלפניו מכרה זהב והמניות יתחילו לעלות חיש מהר כשההמצאה החדשה – “אקוובלסט” שמה – תותקן בכל המכוניות. בלי ידיעת אשתו, הוא לווה סכום עתק מהבנק בריבית גבוהה, ואף מישכן את ביתם כדי לרכוש 101,500 מניות. המניות הידרדרו מייד לאחר הקנייה והפילו אותו לתוך חובות של כמיליון דולר, שלא היו לו. ראשי מפלגתו אילצו אותו לוותר על כיסאו בגלל בושת הפנים, אף שבאותה תקופה רכישת מניות על סמך מידע פנימי עדיין לא נחשבה לעבירה פלילית.

– סיפרו לי שבעקבות פרשת המניות, אתה ואשתך מרי הייתם עניים כל־כך, עד שהחלטתם שלא להביא עוד ילדים לעולם.

“נכון לגמרי. היו לנו שני בנים פעוטים, והבנו שלא נוכל לגדל עוד ילד ולחנך אותו כמו שאנחנו רוצים, בבתי־ספר פרטיים,” הוא אומר, ואני קולטת את ההגדרות השונות שיכולות להיות לעוני ולעושר. “אני מת על בחורות, ובכל פעם שאני רואה גבר הולך עם ילדה בת 12, אני מת מקנאה על הבת שלעולם לא תהיה לי. הבת שלי היתה צריכה להיות בת 19 היום, ואם היתה יפה וחכמה כמו מרי, הייתי יוצא איתה למסעדה בכל ערב, וכל הגברים סביבי היו לוטשים עיניים בחמודותיה, ומביטים בי בקנאה. אני מפנטז כל הזמן על הבת הזאת.”

מצד שני, אולי דווקא לשני היהודים הקנדיים הללו, שהביאו אותו למפלה כלכלית ופוליטית, הוא חב את הצלחתו העכשווית: כי רק כדי להיחלץ מהבוץ ההוא ולהחזיר לנושיו את החובות העצומים, בטרם יוכרז כפושט־רגל, הודיע שיכתוב רב־מכר. “אתה?! אתה לא יודע אפילו לכתוב את שמך וכתובתך!” לעג לו חבר. “לא חשוב, אבל אני יודע לספר סיפור,” אמר ארצ’ר, ובנה עלילה בנוסח העוקץ, כנקמה ספרותית בנוכלים שהונו אותו. כך נולד דין פרוטה. אשתו מרי, כימאית מבריקה והיום פרופסור לכימיה, תיקנה את שגיאות הכתיב והדקדוק.

תוך זמן לא רב הפך ארצ’ר למיליונר, ומאז הבין שהתרנגולת שמטילה ביצי זהב נמצאת בעט שלו. (אף שהמשיך להיכנס להרפתקאות עסקיות ולשחק בבורסה, מה שהוביל אותו להסתבכויות נוספות). הוא כותב סאגות משפחתיות ומותחנים, שחלקם עובדו למיני־סדרות בטלוויזיה, כמו קין והבל שהוקרן בישראל. לא מזמן חתם חוזה ל־30 מיליון דולר בעבור הזכויות לשני רומנים וקובץ סיפורים. כשספר אחד שלו, מעוף העורב, מכר רק 800,000 עותקים בשנה הראשונה, הוא היה שבור מרוב אכזבה, ועזב את המו"ל. ספריו זרועים בתככים וכסף, פוליטיקה וריגול, אך אין בהם סקס ואלימות, כי הלורד דבק בערכי משפחה, ואפילו נותן לאמו לולה בת ה־85, המתגוררת בבית אבות, לקרוא כל ספר שלו לפני המסירה לדפוס, לתיקונים והערות. “אני שונא לחזור הביתה בערב ולזפזפ בין התוכניות. בערוץ אחד כולם יורים זה בזה, בשני כולם דוקרים ובשלישי כולם אונסים זה את זה,” הוא מזדעזע. “זה נורא. אני אמשיך לכתוב ספרים כדי לבדר. אם אתה יודע לספר סיפור, אתה לא צריך סקס. שלא לדבר על כך שאני לא מאוד טוב בסקס, אז אני לא מכניס סצנות כאלה.”

– המו"לים לא לוחצים עליך להכניס יותר אלימות ומין?

“המו”לים שלי לא ילמדו אותי למכור ספרים. יש לי 120 מיליון קוראים שלא רוצים מין ואלימות. כתבתי 11 ספרים, בלי מלה גסה אחת. אמי התלוננה על סצינת האונס בקין והבל, אז הוכחתי לה שאני רק מציין עובדה, בלי שום תיאור גראפי."

אבל גם דמיונו המפותח ויכולת הסיפור שלו, לא יכלו לרקום את עלילת החיים שלו עצמו, אשר לא זו בלבד שלא היתה ידועה לציבור – גם לא היתה ידועה לג’פרי עצמו: הוא גילה זאת מקריאה בעיתונים, ומתחקיר שעשה מייקל קריק, עיתונאי בכיר בבי.בי.סי, שחיבר עליו ביוגרפיה חריפה ומצוינת – שלא גרמה לו הרבה נחת – ושמה, מוזר מכל דמיון (הוצאת פנגווין, 1996).

– לפני כשלוש שנים הופיע גבר, דומה לך כשתי טיפות מים, וטען שהוא אחיך. אמך הודתה שהוא בנה הלא חוקי, אבל אתה סירבת להכיר בו.

“נכון. רק לאחרונה הסכמתי להיפגש איתו. איך היה? את לא יכולה לצפות לאהבה גדולה אחרי 50 שנה שלא גדלנו יחד.”

ויליאם ארצ’ר, אביו, נולד ב־1875: גבר שרמנטי ורודף נשים, מתחזה ושקרן, ניהל קריירה פוליטית קצרה במועצה המקומית, הוליד כמה ילדים, נטש את אשתו וברח לאמריקה. שם השתמש בזהויות בדויות, הורשע בעבירות מירמה, ונמלט מהחוק. הוא חזר לאנגליה, ופגש בחורה צעירה ששמה לולה קוק.

לולה, ילידת 1913, בחורה מבית טוב, הרתה בגיל 17 לחבר שהיתה מאוהבת בו, אך כיוון שלטעם הוריה לא היה די מיוחס, נאלצה להיפרד ממנו. הבת שנולדה, וונדי, נמסרה לאימוץ לנהג משאית ואשתו. בניסיון למחוק את הכלימה, המשיכה לולה בלימודיה, ועבדה כאחות. זמן קצר אחר־כך, התאהבה לולה בוויליאם ארצ’ר והרתה לו. הזעזוע של משפחתה היה כפול: היא, צעירה רווקה בת עשרים, נכנסת שוב להריון, והפעם מנוכל מפוקפק, ביגמיסט בן 58. היא נשלחה לעיירה קטנה במרחק מאות קילומטרים, עד תום ההריון. הבן, ג’פרי הראשון, נולד ב־1934. כשיצאה לולה מבית היולדות, ציפתה שוויליאם ארצ’ר יהיה לצידה, אך הוא נטש אותה, כמו שנטש נשים אחרות. היא רצתה להחזיק בתינוק, אך בתקופה שבה אמהות חד־הוריות לא היו תופעה מקובלת, אמה התנגדה נמרצות, והילד נמסר לאימוץ.

אחר־כך חזר ארצ’ר לחייה, והיא, שהיתה מאוהבת בו, קיבלה אותו. הם נישאו, וב־1940, כשוויליאם היה בן 65, נולד להם בן. היא קראה לו “ג’פרי”, על שם הבן שעליו נאלצה לוותר. אבל ויליאם ארצ’ר הוסיף להיעלם. לימים, ירבה ג’פרי ארצ’ר לעסוק בנושא של אבות וכבוד.

לולה גידלה היטב את בנה, והוא מסור לה מאוד עד עצם היום הזה. היא נעשתה העיתונאית הראשונה במקומון של עיירת מגוריהם, ובטור הקבוע שלה, “מעל ספלי התה”, הירבתה לכתוב על ג’פרי. “מישהי הצליחה ללמד ילדים את ערך הכסף? דמי הכיס השבועיים של בני נעלמים עוד באותו יום,” התלוננה. “הדאגה האמיתית שלי היא מה יהיה כשיגיע לבגרות ויצטרך לטפל בעצמו בענייניו הכספיים. אם יש למישהי מכן עצה, אנא שתפו אותי.”

ג’פרי נשלח לפנימייה פרטית, וכיוון שהיה קטן וחלש, החל לעסוק בספורט, ונעשה קפטן נבחרת הראגבי של בית־הספר. הוא היה בן 15 כשאביו מת. “מותו גרם לי להבין שאני חייב לדאוג לעצמי,” אומר ארצ’ר. “מעניין לדעת כמה מהאנשים ההישגיים איבדו הורה בגיל צעיר.” הוא נעשה מורה להתעמלות, עבד קצת במשטרה, ואחר־כך, בזכות כישוריו כאצן מצטיין, הצליח להשתחל לאוקספורד. קסמו האישי האפיל על היעדר תעודות.

הוא עסק בהפקת מופעי צדקה ומכירות פומביות, והזקיף גבות כשהתברר כי שילשל 10 אחוז מהתרומות לכיסו, כשכר עבודה. כך גייס את הביטלס להופעה למען רעבי העולם.

לימים יסייע לנסיכה דיאנה, ידידתו הטובה, במכירות פומביות: “היינו צוות מצוין, והיא ביקרה בדירה הזו פעמים רבות,” הוא אומר. “יחד, אספנו מיליונים לצדקה. די היה שליידי דִי תחתום על מפת שולחן, והיינו מקבלים תמורתה אלפי ליש”ט.

“בהסכמת המלכה, הייתי אחראי להדריך אותה בנאומה המפורסם, כשביקשה לעזוב את החיים הציבוריים. ראש הממשלה ג’ון מייג’ור שהה אז בצפון אירלנד, וביקש אישית שאהיה איתה ביום הקשה ההוא. כשטילפן אלי ידידי סר ניקולס לויד וסיפר על התאונה, סירבתי להאמין. סירבתי להביט בטלוויזיה, כי חשבתי שאם לא אשמע על האסון, הוא לא יהיה.”

– האם תחת רושם היכרותך איתה, הצעת שישונה החוק, ושעל כס המלוכה הבריטי יעלה היילוד הראשון, ולא חשוב אם הוא זכר או נקבה?

“נכון. אין סיבה שאם לנסיך ויליאם, כשיהיה מלך, תהיה בת בכורה, היא לא תעלה לשלטון. אני רוצה לפתור מראש את הבעיות שיצוצו כאן בעוד 40 שנה. אני מעריץ נשים, גדלתי אצל אמא חזקה, ויש לי אשה יוצאת דופן. היה לי העונג לעבוד עם מרגרט תאצ’ר 15 שנה, ולא היה לי ספק ביכולתה, שלא לדבר על המלכה אליזבת, ששולטת כבר 50 שנה, והיא בוודאי דוגמה לכך שאשה אינה נופלת משום גבר.” בגיל 26 נשא לאשה את מרי בת ה־21, שהיתה היפה, המוצלחת והנחשקת בכל בנות מחזורה. הוא חלם להיות שדרן טלוויזיה, אך נכשל, וזינק לקריירה פוליטית. בגיל 29 היה חבר פרלמנט. כשהגיש מועמדותו לראשות עיריית לונדון, העיתונות חשפה פרטים אפלים מעברו, כמו חשד לזיוף הישגים כדי להיכנס לאוקספורד, או ההתהדרות בתואר “חבר הפרלמנט הצעיר ביותר”, אף שהיו צעירים ממנו. הוא לא היה אידיאולוג, ולפני שנבחר שאל אותו ידיד, מה קווי המדיניות שלו. “כל מה שיכניס אותי לפרלמנט,” היתה תשובתו.

פרשת המניות של“אקוובלסט” הנחיתה עליו מכה קשה, וכשנסע לקנדה ב־1975, להעיד במשפט פרשת ההונאה, אירעה תקרית נוספת: הוא נעצר בכולבו בטורונטו, בעודו יוצא מהחנות כשעל זרועו שלוש חליפות יקרות. כשנלקח למשטרה, הצהיר שהוא חבר פרלמנט בריטי. טענותיו שהתבלבל ובעצם התכוון לשלם על החליפות אך לא מצא את הקופה, התקבלו, אך הותירו כתם בעברו, שמועלה מחדש גם היום. אך הקריירה הספרותית שפיתח בעקבות כל אלה (אומרים שהעורך שלו, ריצ’רד כהן, כתב בעצם את ספריו), העניקה לו מכובדות חדשה. הוא הפך לעשיר ומפורסם מאי־פעם וגם חזר לפרלמנט ב־1984. מרגרט תאצ’ר, ראש הממשלה, העניקה לו את תפקיד “סגן יו”ר המפלגה השמרנית", בזכות היותו נואם מחונן. אלא שהשקט לא ארך זמן רב, ושערורייה נוספת עמדה בפתח.

בספרו ראשון בין שווים, חבר פרלמנט ששמו ריימונד גולד אוסף פרוצה, משקר לה שהוא סוחר מכוניות משומשות, ומתעלס איתה במלון זול. הפרוצה מגלה את זהותו, וסוחטת אותו. עורך־דינו של גולד מתקשר לעיתון, מודה בשם לקוחו במה שאירע, ומשכנע את העורך שלא לפרסם. ארצ’ר לא שיער שזמן קצר אחרי שהסרט על־פי ספרו יוקרן בטלוויזיה, ימצא עצמו בתוך עלילה דומה, אך אופטימית פחות. בסתיו 1986 קיבל ארצ’ר טלפונים מסתוריים מיצאנית, שטענה שהוא בילה איתה, ושהעיתונות רודפת אותה כדי לקבל את הסיפור. ארצ’ר הכחיש, אך היא הוסיפה לטלפן. משגברו השיחות המטרידות, והיא התלוננה שהעיתונים אינם נותנים לה מנוח, הציע לה כסף כדי שתצא לחו“ל. שליח מטעמו יצא לתחנת הרכבת ויקטוריה, ובשעה שהושיט לה מעטפה ובה סכום של כאלפיים ליש”ט, צולם המפגש. השליח הופתע כשהפרוצה, מוניקה קוחלן, סירבה לקחת את הכסף: הוא לא ידע שעל גופה טמונים מיקרופונים, והשיחה מצולמת ומועברת – ככל שיחות הטלפון הקודמות – לצהובון ניוז אוף דה וורלד. אף שטען כי מעולם לא פגש את היצאנית, לא יכול היה להסביר מדוע שילם לה כסף כדי שתסתלק מאנגליה. כמה שבועות אחר־כך, הגיש את התפטרותו לראש הממשלה תאצ’ר: “אני קורבן של טיפשותי־שלי, שנפלתי למלכודת,” הוא אומר. את העיתונים שכתבו כי קיים יחסי מין עם קוחלן, תבע על הוצאת דיבה. הוא הביא עדים שהוכיחו כי בליל ה־8־9 בספטמבר, כשהיה אמור להיות איתה, סעד עם ידידים במסעדת “קפריס”. מי שהיטתה סופית את הכף היתה אשתו מרי, שעלתה להעיד ותיארה את נישואיהם המאושרים ורמזה על חיי המין המספקים שלהם. כשהפרוצה העידה כי גבו של הלקוח שלה היה מכוסה כתמים, לא התבקש ארצ’ר להתפשט, אך ד“ר מרי ארצ’ר נקראה להגיב. השופט קולפילד הוקסם מהאשה הזוהרת, עוטת החליפה היקרה. “זיכרו את מרי ארצ’ר בדוכן העדים,” סיכם השופט, כששלח את המושבעים להתייעצות. “האין היא הדורה, האין היא נינוחית?… והאם הוא נראה כמי שזקוק למין קר ונטול אהבה בבידוד של גומי, בחדר עלוב של מלון, ברבע לאחת לפנות בוקר בין יום שלישי לרביעי, אחרי ערב שבו בילה ב’קפריס'?” המושבעים פסקו כמובן לטובת ארצ’ר, והוא זכה ב־500,000 ליש”ט פיצוי. עוד 700,000 שטרלינג שילמו העיתונים כהוצאות משפט. את הכול תרם לצדקה: “לא רציתי לגעת בכסף הזה,” הוא אומר.

– איך הרגשת במהלך הפרשה?

“בשבוע הראשון הייתי בחרדה גדולה, אבל ידעתי מאה אחוז שאני חף מפשע, ושהאמת תצא לאור. ואז, עוד בטרם הסתיים המשפט, הגיע אלי מכתב ובו תמונה, דומה לי להפליא. זה היה איש עסקים מעיר בצפון אנגליה, שכתב לי שהיה בלונדון לרגל עסקיו, וצמא לפורקן מיני הלך אחרי בחורה לחדרה במלון. הוא התנצל על הבעיות שגרם בלא ידיעתו, והרשה לי לפרסם את המידע, אך התחנן שאשמור על זהותו, כי היה נשוי ואב לארבעה.”

– אם כך, מדוע לא פירסמת את העניין ושמת קץ לפרשה?

“לורד מישקון, עורך־הדין שלי, חשב שאסור להשתמש במכתב הזה.”

– אתה יודע שזה נשמע כמו עוד עלילה מומצאת?

“בכל יום מזמנת המציאות דברים שאילו כתבתי אותם בספר שלי, היית מעיפה אותו דרך החלון ואומרת, איזה שטויות כותב האיש הזה. רק השבוע התקשר אלי מישהו וסיפר שהוא תבע את הבנק על מאה מיליון ליש”ט שהם גנבו ממנו. הוא אמר שאם אלווה לו מאה אלף שטרלינג לכיסוי המשך המשפט, הוא ייתן לי חצי מהכסף: 50 מיליון. טילפנתי לעורך־הדין שלי והתייעצתי איתו. ואז אמר, ‘אה, זה מר כך וכך, אני גם עורך־הדין שלו.’ לא הגיוני שמתוך עשרת אלפים עורכי־הדין בלונדון, לזר ולי יהיה אותו עורך־דין. אם הייתי כותב זאת בספר, הייתי נותן לכל אחד מהם עורך־דין אחר, ומפגיש במקרה בין השניים. בספרות, אתה לא יכול לעשות את מה שקורה בחיים האמיתיים." פרשת היצאנית חיזקה את היחסים בינו לבין אשתו מרי, שהיתה עד אז מכורה לעבודה. בגיל שלוש אמר בנם, “אבא גר בבית, אבל אמא גרה באווירון.” הם הורים קשוחים, וכשאחד מבניהם ביקש בגיל 18 מכונית ב.מ.וו, ארצ’ר נתן לו… מכונית צעצוע.

– למה שלא ייהנה מהעובדה שיש לו אבא עשיר?

“אדם צריך לעשות בעצמו את הכסף שלו,” אומר ארצ’ר, ופושט את רגליו על שולחן הקפה, כמו מיליארדר אמריקני. “אני מרחם על ילדים שיש להם המון כסף. יש לי בן אחד, אמנותי ורגיש, איש תיאטרון שוליים שלעולם לא יעשה כסף, ובן שני, שעובד בבנק שווייצרי ויעשה מיליונים. אני לא צריך לדאוג לו, הוא ידאג לי בזיקנתי.” הוא התגאה ששילם 800,000 ליש“ט למס הכנסה בשנה אחת, “כמו כל חברי הממשלה יחד,” וכשראה בבנק שלט, “האם הכנסתך עולה או נופלת מ 20,000 ליש”ט?” אמר בשמחה, “יש ימים שכן, ויש ימים שלא.” אך ב־1994 הסתבך ארצ’ר שוב: הוא רכש מניות של חברת הטלוויזיה “אנגליה” בעבור ידיד שלו, איש עסקים כורדי. מעט אחר־כך היו בחברה מהלכים עסקיים שהעלו את ערך מניותיה, והחבר הרוויח 77,000 ליש"ט מהעיסקה. כמה מביך שמרי ארצ’ר היתה דירקטורית בחברה, וארצ’ר נחשד שרכש את המניות על סמך מידע פנימי שקיבל מאשתו. בחקירה של משרד המסחר והתעשייה זוכה ארצ’ר, אך אשתו מרי נאלצה להכריז בפומבי שמעולם לא העבירה לבעלה מידע. עד היום מהדהדת הפרשה כהוכחה שחולשותיו מסבכות אותו כל פעם מחדש, ולכן אינו ראוי להיות ראש העיר לונדון.

– איך אתה מסביר שכל הנסים והנפלאות קורים לך?

“אלוהים יודע שעשיתי טעויות בחיי. אני לא גאון, וגם לא קדוש.” גם ענייניו המשפחתיים מביכים. עד לא מזמן הצליחה לולה ארצ’ר לשמור בסוד מפני בנה את העובדה שיש לו אח ואחות שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין. היא לא היתה בקשר עם ילדיה, עד שהופיעו מן העבר: ב־1988, כשמתו הוריה המאמצים, החלה וונדי לחפש את הוריה הביולוגיים, ואיתרה את אמה. לולה הזמינה אותה, אך לא סיפרה דבר לג’פרי, עד שהסיפור על “אחותו הסודית של ארצ’ר” התפרסם בדיילי מירור ב־1994.

ג’פרי הראשון התגלגל באימוצים לא מוצלחים, ושמו שונה שוב ושוב, עד שבגיל 11 הפך ל“דיוויד בראון”. הוא לא ידע שכל התקופה ההיא הוא מתגורר לא רחוק מאמו הביולוגית. ב־1981 צפה בתכנית “אלה הם חייך”, שהוקדשה לסופר ג’פרי ארצ’ר, וצעק – “הנה אמא שלי!” הוא זיהה את לולה, 40 שנה לאחר שראה אותה לאחרונה – בגיל ארבע. אבל הוא לא העז לפנות אליה ולהציג את עצמו. שנה אחר־כך פגש את ארצ’ר ואמר לו, “היי ג’פרי, אנחנו קרובי משפחה.” הסופר, שחשב את עצמו לבן יחיד, אמר לאיש, הדומה לו כשתי טיפות מים, “אין לי קרובים.” כמה שנים אחר־כך, אשתו של בראון שיחקה ברידג' באותו מועדון עם לולה ארצ’ר, והסיעה אותה הביתה, אך לא העזה לספר על הקשר ביניהן.

רק ב־1994, כשקראו בעיתון על “אחותו הסודית של ארצ’ר”, פנו לדיילי מירור ומכרו את סיפורם. עוד באותו יום טילפן דיוויד־ג’פרי אל לולה ארצ’ר. המילים הראשונות שלה היו, “היית תינוק יפהפה, חצי שנה בכיתי אחרי שמסרתי אותך.” הם נפגשו – הוא בן 60, היא בת 80 – בפגישה נרגשת ורווּית דמעות. גם הפעם לא העזה לולה לספר לבנה הסופר על אחיו הלא חוקי, והוא קרא על כך, כמו אנגליה כולה, בעיתון.

* * *

ארצ’ר גר בבית המדהים ביותר שראיתי מעודי – פנטהאוז דו־קומתי על גדת התמזה, נשקף אל הפרלמנט, וליד החלון הענק תלוי ציור מקורי של טרנר, הצייר הבריטי הנודע בן המאה ה־19, המתאר אותו נוף עצמו מאותה זווית. הבית היה שייך פעם למלחין ג’ון ברי, שהלחין את סרטי ג’יימס בונד, וכמה סרטים צולמו בו.

חובבי אמנות יגלו שביתו הוא סניף בזעיר־אנפין של ה“טייט” ו“נשיונל גאלרי” גם יחד, ויש לו 400 יצירות באוספיו, כולל פיקאסו, מאטיס, וסידרת מרילין מונרו ואליזבת טיילור של אנדי וורהול. זה אחד האוספים הפרטיים הגדולים ביותר באנגליה, וערכו כ־10 מיליון ליש"ט. הבית גדול כמגרש כדורגל, ומרוהט בטעם מושלם.

“הוא מאותם מתעשרים שרכשו בעצמם את רהיטי המשפחה שלהם,” אומרים עליו בחוגים הסנוביים, בביטוי המבחין בין תואר אצולה שעבר מדורי דורות לבין תואר אצולה שהוענק בגלל המעמד והכסף. לורד ארצ’ר קיבל את תוארו ב־1992 מג’ון מייג’ור, בזכות שירותיו למפלגה השמרנית – מה שמזקיף אפים אריסטוקרטיים באי־נחת. מאז הוא יושב בבית הלורדים, ומשקיע הרבה בנדל"ן ובעסקות מסוגים שונים. כל ספר שלו מכניס מיליונים. גם הדיבר האחד־עשר (תירגמה: עדי גינצבורג־הירש, מודן) כבר הפך לרב מכר. “הדיבר ה־11” הוא, אגב – “לא תיתפס”. הוא רואה את העצה הזאת כטובה לעצמו ולכל פוליטיקאי, מקלינטון ועד נתניהו. “יש לו דווקא אשה יפה, מה הוא רוצה?” הוא מחווה דעה על שרה נתניהו. “אבל אני לא מתרגש מהבגידות שלו. מה שמדאיג אותי הוא לא מה הוא עושה במושב האחורי של מונית עם איזו בלונדינית, אלא איך הוא מנהיג, איך הוא נושא ונותן עם ערפאת. ומבחינה זאת, אנחנו באנגליה מודאגים, כי הוא מאוד אגרסיבי. תשאלו את עצמכם האם האיש טוב במה שהוא עושה? האם הוא משרת את המדינה? אלה השאלות האמיתיות, ולא אם הוא יכול להיכנס למיטה ולעשות אהבה בשלוש דקות. צריך לראות דברים בפרספקטיבה. אחרת, היינו מפסידים את קנדי ואת ג’פרסון.”

הוא ביקר בישראל ב־1996, כדי להשפיע על עולים מאנגליה להצביע לשמרנים. “פגשתי את אהוד אולמרט. איזה טיפוס! יש לו בעיות אחרות משל כל ראש עיר אחר בעולם. ישראל זה מקרה מיוחד, ואני אומר את זה בתור פרו יהודי ופרו ישראלי.”

– אילו במקום לכתוב “ספרות נמלי תעופה”, כתבת ספרים משובחים באמת, לאניני טעם, שהיו זוכים לאהדת הביקורת ואולי לפרס נובל, אך היו נמכרים רק באלפים ספורים, היית מרוצה יותר מעצמך?

“הייתי אומר, ‘השאירו לי את 120 מיליון הספרים שלי, בבקשה, ותשמרו לעצמכם את עשרת האלפים שלכם.’ אני פופוליסט, וטוב לי. אבל אני בכל זאת מודאג. 25 שנים החזקתי מעמד בצמרת, ואני מפחד מהירידה. אנחנו שלושה־ארבעה שכותבים בז’אנר דומה. אני, ג’ון לה קארה, פרדי פורסיית, סטיבן קינג. כולם צנחו בשנים האחרונות. אני עדיין מספר אחד ברשימת רבי־המכר, אבל אני מפחד – האם אני הבא בתור?”

– ויתרת על חלומותיך להיות ראש ממשלה?

“לצערי, איחרתי את הרכבת. אני זקן מדי. פעם היו מדינאים בני 70, היום הם בני 40 – בלייר, קלינטון. ויליאם הייג, מנהיג השמרנים, הוא רק בן 37. העולם שייך לצעירים. אני גמור.”

– אתה מיליונר, סופר פופולארי, יש לך חיים טובים. למה לך כאב הראש של להיות ראש עיריית לונדון?

“כי אני מטורף, ולונדון צריכה ראש עיר מטורף, שיעבוד 365 יום בשנה, עם אורח חיים כשלי. אני רוצה את התפקיד, כי מעולם לא מילאתי תפקיד גדול ורציני. שירתתי תחת שני ראשי ממשלה, תאצ’ר ומייג’ור – הראשונה אשה שהערצתי, השני חבר טוב שלי – אבל לא הצלחתי להיות שר. זו הזדמנות ראשונה לעשות משהו בעצמי. כבר אירגנתי צוות של מאה צעירים שעובדים למעני, ואנו מכינים תוכניות. אני לא מאמין שבעיר גדולה כל־כך אי־אפשר לפתור את בעיית ההומלסים. אני רוצה פתרון אמיתי, לא שסתם יסלקו אותם מהרחוב.”

– יאשימו אותך בכל פעם שמשהו ישתבש – כשיהיו עיכובים ברכבת התחתית, או שביתת פועלי זבל.

“רק אנשים חלשים רוצים שיאהבו אותם. אנשים חזקים רוצים שיעריצו אותם. לרובנו יש בחיים מקום מסוים שאליו רוצים להגיע, ואליו לא הגעתי. רובנו נכשלים, ואולי גם אני אכשל, אבל אני חייב לנסות.”