לענבל, עמיר ויהודה אהובי נפשי

ימים אחדים לפני שהכריעה אותה מחלתה, נתנה לי אמי מעטפה חומה. “אם לא אספיק, תטפלי בה את,” אמרה. זה היה הדיבור הכי מפורש שהיה בינינו על הסרטן שהלך ואכל בה זה ארבע שנים וחצי, ועל הדקות שהלכו והתמעטו: מלכתחילה, העדיפה שלא לשתף אותי במוות שעמד להכות מוקדם מדי, הרבה יותר מדי.

כשפתחתי את המעטפה ב“שבעה”, זיהיתי בתוך השורות שנכתבו באופן כביכול מופשט כל-כך, קרעים של חלומותיה ומשבריה.

אולי סיפורה הוא סיפור

השועל והענבים

החמוצים:

איננה טועמת. פוחדת

לטעום. ענבי הגעגועים

שבליבה, מתוקים להתעלף.

“וכך, בציפיית אין קץ, כצל עובר / חמקו, חלפו חייה”, כתבה בשיר אחר, וליבי נקרע כשתיארה את עצמה, רעייה ועקרת-בית, גם אם היא משוררת שכבר פירסמה שני ספרים.

ולעצמה רשמה: “רק חשיפה עצמית אמיתית של המשורר, יש בה סיכוי. בהציגו לעין-כול את בדידותו ומצוקתו ושמחתו, נעשות בדידותו ומצוקתו של הקורא פחותות, ובדידות נוגעת בבדידות, ולרגע אחד העצב שבעולם נעשה רך יותר ומפויס מעט”.

אני לא בדיוק יודעת למה חשה בודדה כל-כך, ולמה פחדה להתנסות – כמה מעט אנחנו יודעים בעצם על הורינו – ואף פעם לא שאלתי אותה, אבל השירה העניקה לה קיום חלופי, עולם הזוי ובדוי, והיתה עבורה תחליף לחיים: תחליף לכל מה שנראה לנו, בוגרי המהפכה הפמיניסטית, כה מובן ובסיסי לאושרו של אדם. זכותה של אשה להתפרנס, ליהנות מעצמאות, ולא להיות רתומה רק לטיפול באנשים סביב, נראית כיום מובנת מאליה.

לי היו שיריה של אמי הזדמנות, גם אם מאוחרת, להתוודע אל עולמה, לחבר רסיסי זכרונות עם רמזי שורות, ולבנות תמונה שלמה יותר. הוצאתי לאור את ספר השירים השלישי שלה, וכבר אז, אפילו בטרם הייתי מודעת לכך, החלו חיי לקבל כיוון שונה, כמו נחש שמשיל את עורו ומתחיל להצמיח עור אחר. הבנתי שאם לא אעשה זאת, חיי היחידים יירדו לטמיון, ותמיד אהיה קרועה ומשוסעת.

כך הגעתי לעיתונות, וזה לא ממש מקרי שהכתבה הראשונה שלי ב“7 ימים” היתה “מותה של אסיה ג.”. פרשת חייה של אסיה גוטמן, ישראלית יפת-תואר שלא חשה עצמה בבית בשום מקום, אבל התגלגלה ללונדון. צירוף מקרים עיוור הוא שזימן את אסיה ובעלה בסתיו 1961, בעקבות מודעת “דירה להשכיר”, אל טד יוז וסילביה פלאת', זוג משוררים צעירים בראשית דרכם, שהעניקו זה לזו כוח, אבל גם שאבו ומצצו זה את לשד חייו של זה.

לא הרבה נדרש כדי להצית את האהבה. כשנדהמה סילביה פלאת' לגלות את הרומן, גברו בה הכעס והכבוד העצמי על התלות והפחד. היא לקחה את ילדיה הקטנים ויצאה מהבית. ההתנתקות המפחידה מבן-הזוג שיחררה אותה, וכמו אדם שאין לו מה להפסיד נזרקה אל הקצה וכתבה את המיוסרים והעמוקים שבשיריה. אלא שהמוות, שהיה לה יריב ובן-ברית כל ימיה, לא הירפה ממנה את אחיזתו. מקץ כמה חודשים טמנה את ראשה בתנור הגז, והותירה את שני פעוטותיה מיותמים.

העסיק אותי הגבר שבמשולש – האיש שאשתו שלחה יד בנפשה. הוא ניסה לבנות את חייו עם אהובתו הישראלית, אפילו נולדה להם בת, אבל שש שנים אחר-כך הלכה גם היא באותו נתיב מצמרר, וגם לקחה את הילדה איתה.

באוקטובר 1996, מצוידת בהמלצת ידידו הקרוב, יהודה עמיחי, הסכים טד יוז לפגוש אותי בלונדון. נזיר-תקשורת, שסירב לכל פנייה של עיתונאים או ביוגרפים, דיבר יוז בגילוי-לב על עצמו, בפעם ראשונה ואחרונה גם יחד – זמן קצר לפני שיתגלה בגופו סרטן קטלני.

ישבנו במלון ברובע בלומסברי, לא רחוק מהכנסייה הקטנה שבה נשא לאשה את פלאת', 40 שנה קודם לכן. כשדיבר על רגשות האשמה שלו מול נשותיו המתות, אמר: “רצונו העמוק ביותר של כל סופר הוא להיות אנונימי, שלא יצביעו עליו ברחוב. אבל מכיוון שאיני יכול שלא לכתוב, אני במלכוד. כשקורה אסון לאדם מן השורה, הוא מתמודד איתו וממשיך הלאה. אבל אם אתה סופר או משורר, היצירות נדפסות, ילדים קוראים אותן, והאסון תלוי על צווארך, נלעס שוב ושוב. אתה מוצא את עצמך חי בתוך תקליט תקוע, שמסתובב באותה נקודה. במקום להיפטר מהעבר ולהביט לעתיד, אתה מגלה שלפניך עומד האתמול.”

חיים פרטיים הם 38 סיפורי-חיים של גברים ונשים, אשר לא במקרה הם סופרים או משוררים. בהיותם אנשים המתבוננים פנימה, הרי שעלילות חייהם, אישיותם, סיוטיהם והזיותיהם, משולבים בתוך יצירתם כמו מירקם תת-קרקעי, המבקש לפרוץ.

רוב היוצרים כאן מעולם לא נפגשו ולא שוחחו זה עם זה. דורית רביניאן הצעירה, המתגוררת ליד שינקין, מעולם לא החליפה דברים עם ברברה קרטלנד הישישה, שחיה באחוזה כפרית באנגליה, ובכל זאת, יש להן שפה משותפת בנושאים כמו נישואין וזוגיות. וכך קורה לכל דמויות הספר, שגם אם חיו בריחוק של אלפי קילומטרים או עשרות שנים – מה שמשותף לכולן, יוצר 38 וריאציות על חיים, ועל חיי אהבה.

טוני מוריסון, כלת פרס נובל, הדהימה אותי כשאמרה שרק בזכות גירושיה מבעלה נעשתה סופרת, וכך סלחתי גם קצת לאמא שלי על חוסר המימוש שלה, והבנתי עוד יותר עד כמה צריכה אשה הרבה יותר מאשר סתם חדר משלה. תובנותיו של פול אוסטר על הגורל העיוור, הרגיעו במשהו את פחדי מפני שרירותיותם של החיים, והעניקו לי שלווה מסוימת. הבנתי את נתן זך, כשאמר כי השירה בודדה אותו, והכניסה בו טינה כלפי העולם. שמעתי את דליה רביקוביץ, ילדה פצועה שעדיין מתגעגעת לאבא. ישבתי מול החלון הפתוח בבית בנה של תרצה אתר, החלון שהוא כמו חבל בבית ילדיו של התלוי.

עמוס עוז אמר שהספרות והרכילות הן שתי דודניות רחוקות שלא אומרות זו לזו שלום ברחוב. כדי לשמור מרחק נאות מן הדודנית ההיא, שהיא בהחלט מעניינת, אבל בכל משפחה מעדיפים לא להיכנס לפה הגדול שלה, אני מגבילה עצמי לדברים שהמרואיינים סיפרו או כתבו על עצמם, ולא למה שמתלחשים מאחורי גבם.

ברשימות מוקד מרכזי אחד: הביוגרפיה של היוצר, עולמו הרגשי, התובנות שלו, והדרכים המורכבות והמפותלות שמשקפות את כל אלה ביצירתו. אולי גם כאן, כמו אצל אמא שלי, אני מחפשת לגלות היכן זורם דם הלב בין השורות.

אילת נגב

בשדה התעופה בן-גוריון, כשמסרתי את המזוודות, אמרה לי דיילת הקרקע בתמימות של רצון טוב, שבדיוק התפנה מקום בטיסה הישירה לניו-יורק, ואם אני מסוגלת להחליט תוך רגע אוכל לחסוך לעצמי ארבע שעות. לרגע הרגשתי כמו גיבורה של האיש שאליו היו פני מועדות. פול אוסטר היה זה שחזר וכתב בכל ספריו, ש“שום דבר איננו ממשי פרט למקריות”. המקריות מנהלת את חיי גיבוריו. וכך טעות בכניסה לאוטוסטרדה או עצירה לטרמפיסט זה ולא אחר, יכולים לדרדר את החיים אל התהום. האם הדיילת, שלא בידיעתה, מציעה לי קרש הצלה לברוח מטיסתי שנדונה לקללה? ואולי להיפך. אולי הטיסה הישירה היא הקלף השחור שיביא לאסוני?

“איך היית נוהג במקומי,” היתה השאלה הראשונה ששאלתי אותו. הוא חייך. “אין לי אמונות טפלות, ואני מאמין בבחירה ובאחריות אישית. אני אדם מעשי, ובמקומך, הייתי עולה על הטיסה הנוחה לי ביותר, כפי שעשיתי אתמול אחרי חופשת חג המולד אצל הורי אשתי במינסוטה. הטיסה שנועדה לנו נדחתה, וכדי להספיק לחזור הביתה, לראיון איתך, קפצנו על מטוס אחר. בגלל השינוי איבדנו את הכלב ואת המזוודות, עם כל בגדינו היפים ומתנות החג היקרות. הכלב נמצא בינתיים והובא אלינו לפנות בוקר, אבל המזוודות עדיין אינן. האם זו הוכחה שלא הייתי צריך לשנות טיסה? לא. תאונות קורות ללא כל פשר, ואינן נושאות שום לקח.”

חמש השעות שאבלה בביתו היפה, בן ארבע הקומות, ברחוב שקט בברוקלין, יעמדו בסימן הדאגה למזוודות. בסופן תגיע שיחת הטלפון הגואלת. יד המקרה שיחקה הפעם לטובה.

“המקרה משנה את חיינו, לפעמים בצורה עמוקה ובלתי הפיכה, אבל אין לנו שום דרך להתגונן בפניו,” אומר אוסטר. “רק אחרי שהדברים מתרחשים ניתן לראות את ‘מוזיקת המקרה’, את הנתיב שהוביל לאסון, ואת הקש שיכול היה להביא ישועה, אילו נאחזנו בו. זה שרירותי לגמרי, ואין לזה שום קשר להתנהגותך, גם אם אתה משחק לפי כל הכללים. מקריות היא הסברו של האדם החילוני, שאינו מאמין שגורלו נקבע מראש ושחייו מתנהלים על-פי תוכנית אלוהית.”

המקרה העיוור מלווה אותו מגיל צעיר. כשהיה בן 14, נשלח למחנה קיץ. חבורת הנערים יצאה לטיול ביער, כשלפתע פרצה סופת רעמים וברקים. השמים החשיכו, והם איבדו את הדרך חזרה למחנה. מישהו הבחין בקרחת יער, והם רצו אליה. “בדרך היה עלינו לזחול מתחת לגדר תיל. חצי מטר לפני זחל רלף, חברי הטוב ביותר. לפתע היה עוד הבזק של ברק, ורלף קפא במקומו. חשבתי שהוא המום מהסנווּר, עקפתי אותו ומשכתי אותו אחרי. ברגעים שניסיתי להחזירו להכרה, לשמור שלא יבלע את לשונו ולעודד אותו שיחזיק מעמד, לא קלטתי שבעצם התחשמל למוות. באותה מידה זה היה יכול לקרות לי, כי הייתי ממש לידו.”

– אנשים מאמינים קוראים לזה השגחה עליונה.

"גדלתי בבית דתי, והאמנתי באלוהים. הרגשתי אותו בתוכי כל הזמן, ושהוא מצפה ממני שאהיה טוב ללא רבב. חברי עשו מעשי קונדס נוראים והתחמקו מעונש, ואילו אני, גם כשמעדתי מעידה קטנה, נתפסתי מייד. זה היה בשבילי סימן לנוכחותו של אלוהים, המאותת לי בכך כיצד לנהוג. אבל כשרלף התחשמל למוות, עברתי משבר אמונה גדול. שנה שלמה הלכתי לרבי, פעמיים בשבוע, עד שהבנתי שהדת לא תיתן לי את התשובה.

“לפעמים משהו רע מוביל לטוב, ואינך יכול לדעת. כשבִּתי סופי היתה בת שלוש יצאנו לחופשה בוורמונט. ידידה באה לבקר עם שני ילדיה. בנה הקטן שבר אגרטל פרחים, והמים והזכוכית התפזרו על הרצפה. קיללתי בליבי, לקחתי מטאטא וסמרטוט, והלכתי לנקות. הייתי באמצע העבודה, כשבתי הופיעה בראש המדרגות. לא עבר רגע והיא מעדה והתעופפה באוויר. הייתי בצד הלא נכון של המעקה, אבל באפס זמן, בניגוד לכל יכולת אנושית, מצאתי את עצמי בנתיב מעופה, והצלחתי לקלוט אותה בזרועותי.”

– הוכחה מושלמת להשגחה עליונה.

“לא בהכרח. ייתכן שאם לא הייתי שם, היא לא היתה נופלת. סביר מאוד שהיא מעדה משום שהתרגשה לראות אותי בתחתית המדרגות. אני חושב על אלוהים כל הזמן. זו השאלה שאני שואל בספרי – האם הוא קיים, ומהם הכללים שמנחים את חיינו. האם אני שומע אותו ואם הוא עונה לי – זו כבר שאלה אחרת. יש לי תחושה של מציאות רוחנית שנובעת מחיי מוסר. הדבר היחיד שאיכפת לי בחיים, זה להיות טוב. יותר מלכתוב היטב, אני רוצה להיות אדם טוב.”

ספריו רבי מכר ונמכרו בארץ בעשרות אלפי עותקים. לאיכותם הכובשת נוסף הקסם הנלווה של קומתו התמירה, עיניו הכחולות-אפורות, פניו המחוטבים, שערו הסבוך שאניצי כסף זרועים בו. “גאפ” הציעו לו לדגמן מבגדיהם, וכשאני רואה אותו, בסוודר ובצעיף הצמר המתוחים על המטר ושמונים וחמישה הסנטימטר שלו, אני יכולה להבין למה. היתה גם הצעה מחברה יפנית שעסקה בייבוא בשר מארצות-הברית, שיהלל את הסטייקים האמריקניים, ויצרני “וודקה אבסולוט” ביקשו שיכתוב עבורם פרסומת. את כולם דחה על הסף. “היפנים הציעו לפני שמונה שנים 25,000 דולר ליום צילומים, והייתי זקוק מאוד לכסף, ואני אפילו אוהב בשר. אבל אני מתעב פרסומת. מי רוצה לראות את תמונתו על אוטובוסים? בני דניאל לא הבין איך אני דוחה הצעה מפתה כזאת. אמרתי לו, ‘הכסף ייגמר, אבל תחושת האשמה והגועל שלי יישארו.’ ואז הילד עקץ, ‘אה, זה לא טוב לדימוי הפנימי שלך’.”

– אתה חושב שיש להופעתך השפעה על הפופולאריות גם בקרב הקוראים?

“נשים תמיד מתאהבות בו,” אשתו סירי, בת 41, ארוכת רגליים, תכולת עיניים, רצינית ובעלת זוהר פנימי, מצטרפת לשיחה. היא בעלת תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת קולומביה, ופירסמה שני רומנים וספר שירה. פול, בעל מעריץ, קם מן הספה שעליה ישב לידי, מפנה לה את מקומו, ומשתרע למרגלותינו על השטיח. “כשהן עוצרות אותו ברחוב, פול נועץ במבוכה את מבטו בקצות נעליו. נכון שמחצית המכתבים מגיעים מגברים, אבל ברור לי שחלק מההערצה זה גם בגלל מראהו. כשהכרתי אותו, הוא היה מוקף בחורות, מכל הגדלים והצבעים. לא היו לו העדפות מיוחדות, בתנאי שיהיו יפות. גם אני נמשכתי לתווי פניו הכהים, אבל התאהבתי בו מסיבה אחרת. ברגע שראיתי אותו, לפני שש-עשרה שנים – וזה היה עוד לפני שפירסם את הרומן הראשון שלו, רק קראתי אז כמה משיריו – אמרתי לעצמי, עם האיש הטוב הזה אני רוצה לחיות.”

פול אוסטר נולד ב-1947. אביו, סם אוסטר, היה רווק עד גיל

1. כשהתחתן עם קוויני, אמו של פול, היא היתה כלה צעירה – בת 21. מהרגע הראשון הבינה שהנישואין היו טעות איומה, ושחיי זרות וניתוק צפויים לה. ההריון, שאירע במהלך ירח הדבש, לא איפשר לה להתחרט. כשנולד פול, לא מיהר האב לראותו, ובא רק למחרת, כשהתפנה מעיסוקיו.

“אני חושב על כך לפעמים: איך הוריתי באתר בילוי ירח דבש בניאגרה פולס. המחשבה על מה שהיה ודאי חיבוק ללא תשוקה, התחככות עיוורת, צייתנית, בין סדיני מלון צוננים, החזירה אותי מאז ומתמיד אל הענווה שבמודעות למקריות קיומי.”

(המצאת הבדידות, תירגם: משה רון, הוצאת הספריה החדשה, 1995).

“הסבים והסבתות שלי באו לארצות-הברית בגלי ההגירה היהודיים הגדולים ממזרח-אירופה בסוף המאה הקודמת, ואף שהיו גאים ביהדותם, חיו כמתבוללים,” אומר אוסטר. “אבי ואמי, בני הדור השני, גילו מחדש את שורשיהם, לפחות כלפי חוץ, והיתה לי ילדות טיפוסית בבית שומר כשרות, שבו אכלו רק מצות בפסח, שבוע שלם. היום אני מקיים את המצווה רק בליל הסדר. היו לי כמה תקריות אנטישמיות עם ילדים שקראו לי ‘חרא’. מאוחר יותר, כשעבדתי על מכלית נפט, מקסיקני אחד התגרה בי. ביקשתי שיפסיק, אך הוא המשיך. אני לא אדם אלים, אבל תפסתי אותו וזרקתי אותו על הקיר, ואמרתי – אם תעשה זאת שוב, אהרוג אותך. זו היתה הפעם היחידה בחיי שאיימתי על אדם.”

לא במקרה, הגיבור של אוסטר הוא “האחר”, החריג, שנמצא בשוליים.

בתו סופי, בת התשע, כהת עיניים ואצילית, נכנסת הביתה. “סופי לומדת בבית-ספר יהודי פעמיים בשבוע. תגידי כמה מילים בעברית,” מבקש האב הגאה מבתו. “סירי היא שהתעקשה, עוד יותר ממני, שהילדה צריכה לפתח את שורשיה. יש לנו כמובן עץ חג מולד, אבל בחנוכה אנו מדליקים נרות בכל ערב, ושרים את שירי ילדותי. בתוך הילדה הקטנה הזו מתקיימים כל הניגודים, בלי שום קושי.”

– לא מעליב אותך שמבחינה הלכתית, היא נחשבת לא יהודייה?

“זה רק בישראל, בעיני הרבנים האורתודוכסים. בעיני, בעיניה, בעיני אמה, בעיני כל המכירים אותה והעולם כולו, היא יהודייה. אילו חיה בגרמניה הנאצית בשנות ה-30, איש לא היה מטיל בכך ספק, וגורלה היה כגורל כל האחרים. זה אחד הדברים שבגללם אני מודאג מעליית הימין בישראל. המדינה נעשית אפלה ופונדמנטליסטית. סירי ואני – וזה אחד הנושאים בספרים שלנו – חרדים מאנשים שנדמה להם שהאמת שלהם היא האמת היחידה. ישראל הוקמה כמדינה חילונית וסוציאליסטית, אבל הדתיים, מחציתם מברוקלין, הלכו ותפסו שליטה. אני אדם חילוני, ואני מפחד מכל פנאטיות דתית – מצד נוצרים אדוקים באמריקה, קנאים יהודים בישראל, או מוסלמים קיצוניים בארצותיהם. כל הפונדמנטליסטים האלה מתמכרים לכתבי הקודש שלהם, שהם ספרים מלאי סתירות, ובוחרים בפרשנות פשטנית אחת בלבד, וזה מקור כל הרוע. וכשהם תופסים כוח, העולם נעשה מקום מסוכן לחיות בו. ואז אין דמוקרטיה, חופש ביטוי, סובלנות לדעות אחרות, ואי-אפשר להתקיים יחד. זו הסכנה הגדולה של המאה ה-21.”

* * *

אביו היה איש אדיש ומנותק, ופול גדל בתחושת חסר. “למן הרגע הראשון, כך נדמה, התחלתי לחפש אחר אבי, לחפש בקדחתנות מישהו שדומה לו. לא שהרגשתי שהוא עוין אותי. רק נדמה שדעתו תמיד מוסחת, שאינו מסוגל להביט לעברי. ויותר מכול רציתי שישים לב אלי.”

“ספריו הם סיפור אהבה לוהט וחד צדדי, של בן לאביו,” אומר ד"ר משה רון מהאוניברסיטה העברית, שתירגם את רוב ספריו של אוסטר. “הספרות שלו גברית מאוד. ה’אחר' אצלו הוא תמיד גבר, ורוב קשרי הנפש הם בין גברים: חבר לחבר, בן ואב, נער אל גבר מבוגר ממנו, ובכולם יש חיפוש וצימאון לקשר.”

כשהיה בן 17, התגרשו הוריו. אמו נישאה בשנית לנורמן שיף, עורך-דין יהודי, שהפך עבור פול לתחליף אב.

“אהבתי את נורמן מאוד, והקדשתי לו את ספרי ארמון הירח. הוא לא היה אורתודוכסי, אבל את רוב זמנו הקדיש לארגונים יהודיים, הקים בית-כנסת, היה חזן חובב, והכין ילדים לבר מצווה. הוא ואמי עקרו לקליפורניה, ושם היא מתגוררת עכשיו, לאחר שנפטר.”

יש לו אחות צעירה, ג’נט, סכיזופרנית מילדות. “היא חיה בקונטיקט, לא במוסד, אלא בחיים מוגנים-למחצה, ואני מעריץ אותה על אומץ ליבה, כי כל חייה הם מאבק.”

אוסטר כתב שירה ולמד באוניברסיטת קולומביה. אחרי שסיים את התואר השני, קם פתאום והיה לימאי פשוט על מכלית נפט במפרץ מקסיקו. אחר-כך חי ארבע שנים בפריז, מהיד אל הפה, בכוך בקומה השישית, עובד כמרכזן במערכת עיתון ובתרגום מצרפתית.

כששב לארצות-הברית, התחתן ב-1974 עם בתו של הפרופסור שלו לספרות אנגלית. כששבו בלילה ממסיבת החתונה וביקשו להיכנס לדירתם, נשבר המפתח בתוך המנעול – סמל מבשר רע. כמו מגנט הוא שואב אליו צירופי מקרים, ומדגיש שבנו דניאל ואנה פרנק נולדו באותו יום. “מזל תאומים,” אומר אוסטר. “עולם שבו הכול כפול, שכל דבר מתרחש פעמיים.”

כשבאו פול ואשתו להראות לאביו את נכדו הראשון, הוא הציץ לרגע בעגלה ואמר, “תינוק יפה, שיהיה לכם בהצלחה.” כל שארית הביקור הוא לא זיכה את התינוק במבט נוסף ולא החזיקו בידיו.

“כל חייו חלם להיות מיליונר, להיות האיש העשיר ביותר בעולם,” אומר פול אוסטר. “היו לו כמה בתי דירות שאותם השכיר, אבל על אף שהיה לו כסף, לא הוציא פרוטה על עצמו. הוא קנה רק בגדים במכירות חיסול, אבל לדייריו העניים היה רך לב, דחה תשלומים ועזר במציאת עבודה.”

בגלל סעיף בהסכם הגירושין שחייב אותו לתת לגרושתו מחצית ממחיר הבית, המשיך סם אוסטר לגור בבית הענק ממידותיו, שהלך והתמוטט מהזנחה, וסירב לצאת. כששיכנעו אותו ידידיו לעבור, נכנע לבסוף, אך ימים אחדים לפני מועד הפינוי מת, בן 67, בלי שום מחלה. “פשוט הביא על עצמו מוות מכוח רצונו. הוא פחד מהשינוי, והמוות היה המפלט הלגיטימי היחיד שלו.”

כשהגיע פול לחסל את הבית ועבר על ניירות אביו, גילה שם תמונה משפחתית ובה סבתו וכל חמשת ילדיה – אביו הצעיר בהם. התמונה נקרעה לאורכה והודבקה מחדש. “ההדבקה היתה כל-כך חובבנית, שאפשר היה להבחין בקצות אצבעות של גבר על גבו של אחד הילדים, ושילד אחר מניח את ידו על מסעד כיסא שאינו בתמונה. ואז תפסתי מה המוזר בתצלום: במקור ישב סבי על כיסא לצד אשתו, ואחד מבניו בין רגליו ואילו כעת הוא נחתך והוצא מתוך התמונה, ורק קצות אצבעותיו נותרו. כל השנים איש מעולם לא הזכיר את שמו, כאילו כלל לא היה קיים.”

כשחקר במשפחה, נודע לו שבינואר 1919 רצחה אנה, סבתו של פול אוסטר, את בעלה הארי, במטבח ביתם, בשלוש יריות אקדח. הם נפרדו ועמדו להתגרש, ובלהט הוויכוח על ענייני כספים, ובגלל צעירה שהוא התרועע איתה, ירתה בו אשתו למוות. עורך-הדין שלה טען לאי-שפיות, וסיפר שכמה שנים קודם לכן, כשנטש אותה בעלה לראשונה, ניסתה להתאבד עם ילדיה על-ידי פתיחת ברז הגז. הובאו עדים שראו אותה מטיחה את ראשה בקיר או רצה כמטורפת ברחוב. חבר המושבעים, אחרי פחות משעתיים של דיון, זיכה אותה. אחיו של הנרצח זעם שהרוצחת מחזיקה בילדיה, ומשדחה בית-המשפט את בקשתו לאפוטרופסות עליהם, ארב לה וירה לעברה כשיצאה מהמכולת – אך החטיא.

“אבי היה אז בן שבע, ואין ספק שהחוויה הזאת גרמה לו להיות מכונס ומנותק רגשית כל חייו,” אומר פול אוסטר. “הוא למד לא לבטוח באיש, גם לא בעצמו. אך כל זה נודע לי רק אחרי מותו, וזה היה ההסבר למוזרותו.” את ספרו הראשון, המצאת הבדידות, שיצא בארצות-הברית ב-1982, כתב בזכות סכום כסף קטן שהוריש לו אביו במותו. הספר, המשרטט את דיוקנו של “אדם בלתי נראה”, נבע מתוכו כבבולמוס. “חשבתי, אבי איננו. אם לא אפעל במהירות, כל חייו ייעלמו יחד איתו.”

בניגוד לאביו, פול אוסטר הוא אב מעורב ונוכח, שותף לכל מעשיהם של דניאל בן התשע-עשרה – סטודנט לצילום, ושל סופי בת התשע, בתו מנישואיו השניים. חודשיים אחרי מות אביו, נפרד אוסטר מאשתו הראשונה. את סירי פגש ב-1981, בערב של קריאת שירה. כעבור שנה החליטו להתחתן. “זה היה בקיץ, ביום של מזג אוויר הפכפך. ברגע שהכריזו עלינו כבעל ואשה, היה ברק ואחריו רעם,” הוא מדגיש, אך מסרב להנפיק פרשנות.

“שנים רבות היינו עניים מרודים,” הוא אומר. “סירי היתה עומדת בחנות ומתלבטת אם יש די כסף לקנות סבון. כל דבר היה קצוב ודחוק. אבל אני תמיד הייתי אופטימי שמשהו יתבהר.” וכשאני מביטה סביב, בבית היפהפה, המרוהט ביד אוהבת ורחבה, קשה להאמין לקטע האוטוביוגרפי בספרו הראשון, ובו תיאר את סביבת חייו:

“כמה עשרות ספרים, מזרון על הריצפה, שולחן, שלושה כיסאות, כירה חשמלית וכיור חלוד עם מים קרים. בית השימוש נמצא בקצה הפרוזדור, אבל הוא משתמש בו רק כשהוא צריך לחרבן. להשתין הוא משתין בכיור. הוא ישן בבגדיו בתוספת שניים-שלושה סוודרים, מכורבל היטב בשק שינה”.

“הקרבתי הרבה כדי להיות סופר,” אומר פול אוסטר. “עבדתי קשה בעבודות מזדמנות, תרגומים מטופשים, ומאמרים שהתישו אותי, כדי שיהיה לחם על השולחן. לא הסכמתי להתחייב למקום עבודה קבוע. רציתי להיות אדון לזמני, ולהקדיש אותו לכתיבה.”

ספרו האוטוביוגרפי מהיד אל הפה, עוסק במאבק ההישרדות של סופר צעיר ורעב. “העקשנות היא העיקר, לא להיכנע למצוקה הכלכלית או לקושי לכתוב.” עד 1990 עוד נאלץ ללמד קורס לכתיבה יוצרת בפרינסטון. “לא אהבתי את זה, כי אני לא מאמין שאפשר ללמד לכתוב. שמחתי לעבור להנחיית סדנה של תרגום מצרפתית לאנגלית. כי תרגום ספרות היא הדרך הטובה ביותר להבין אותה. היום אנו חיים מכתיבה בלבד, ואוכלים די טוב, ואני מחכה לאבן שתיפול לי על הראש. תמיד יש איזה איזון, ואסור להיסחף עם ההצלחה.”

אל ביתם שבברוקלין עברו ב-1992, כשהפופולאריות של אוסטר, ומיליוני העותקים שמכר ברחבי העולם, החלו להיתרגם לסכומי כסף אשר רק סופרי איכות מעטים זוכים להם. כמקדמה על חשבון שני ספריו האחרונים, שילמה לו הוצאת “ויקינג” 400,000 דולר. באירופה הוא זוכה להצלחה מסחררת שלא ידע כמוה בביתו. בצרפת לבדה מכר מיליון וחצי עותקים. “באמריקה, רק מעטים קוראים ברצינות. כמעט אין דיווח על אמנות. החדשות היחידות הן כשציור נמכר בחמישה מיליון או שסופר מקבל מקדמה דשנה במיוחד. הכסף משמש כמדד לאיכות. אנשים יקראו אותך, אם אתה שווה מיליונים.”

– נדיר ששני יוצרים מצליחים לחיות יחד.

“למה? תראי את סארטר וסימון דה בובואר,” אומרת סירי.

– הם לא כל-כך חיו יחד, והוא בגד בה.

“נכון. תשכחי את הדוגמה. היו דאשיל האמט וליליאן הלמן. אה, אבל גם הם זרקו חפצים זה על זו. אז אולי טד יוז וסילביה פלאת'. אבל גם זו לא דוגמה טובה, כי היא התאבדה.”

“אצלנו זה אחרת,” אומר אוסטר. “אנחנו קירקענו את עצמנו לחיי היומיום, ואנחנו מאושרים מאוד. אנחנו אוהבי בדידות, ומאפשרים אחד לשני לשמור על בדידותו. אנחנו לא מתחרים זה בזו, כתיבה היא לא אולימפיאדה, אתה לא מתמודד על מדליית זהב, וכשאתה תקוע, בן-הזוג הוא האדם הקרוב ביותר לחפש פתרון.”

הוא כותב ביד, במחברת, תמיד שני ספרים במקביל. “כשאני גומר את עבודת היום ומניח את העט, אני מחייב את עצמי לחשוב ולחלום על הספר השני שאני כותב בראש. כל ספר שאני כותב הוא תגובה לקודמו. אני מחפש דרך חדשה לספר דברים. כתיבת רומנים זו דרך לבטא את הסתירות שלי, את כל הצדדים השונים באופיי. אני לא רוצה להישמע יהיר, אבל המודל שלי כיוצר הוא שקספיר. הוא חודר לכל תחומי החיים – מהטרגדיה הנעלה ביותר לקומדיה הנמוכה ביותר. האמן האידיאלי בעיני הוא האיש חסר הפחד שמוכן למעוד, ולא האמן שמצייר שוב ושוב אותה תמונה.”

כשהוא מסיים ספר, הוא תמיד מאוכזב, חש שלא זה מה שהתכוון לכתוב. חולפות כמה שנים עד שהוא מצליח לאהוב את יצירתו. “ערכם הגדול של ספרים הוא בחלל הקסום שנוצר בין הקורא לסופר. זה המקום היחיד שתודעות של שני אנשים זרים נפגשות. הקשר האנושי הזה הוא האמנות. כל השאר משני. את החוויה הזאת חשתי לראשונה בגיל 15, עם החטא ועונשו. קראתי אותו בטראנס ואמרתי לעצמי – אם זה מה שספר עושה לי אני רוצה להיות סופר. ואני אמשיך ואעשה זאת כל חיי.”

ביוני 1954 הוטלה פצצה בלב פריז. פולין ריאז', אלמונית עד לאותו יום, פירסמה את עלילותיה של צלמת אופנה צעירה, שזוהתה רק באות הראשונה של שמה, “0”. יום אחד לוקח אותה מאהבה, רנה, במונית שחורה, וסוגר את הווילונות. 0 חושבת שהוא רוצה לנשק אותה, אבל הוא מצווה עליה שתפשוט את גרביה ותחתוניה. מושב העור צובט את ירכיה החשופות, כשהמונית דוהרת אל ארמון פרטי קטן בפאתי פריז.

צמד נשים יפהפיות, בשמלות ארוכות ועמוקות מחשוף, מקדמות את פניה. הן מפשיטות אותה מבגדיה, צובעות בסומק אדום את שפתיה ופטמותיה, ומבשמות את גופה. עיניה מכוסות במסיכה שחורה, ידיה נקשרות אל מאחורי גבה, וקולר עור מוצמד אל צווארה, ומחובר בשרשרת אל הקיר.

כך מתחילים שבועיים של שכרון חושים, 0 הופכת למטרה לסטיותיהם של חבורת גברים, שאחד מהם הוא מאהבה, וכיוון שעיניה מכוסות, אין היא יודעת מי, או מה, נוגעים בה. אחר-כך היא מורשית לשוב אל מקום עבודתה ואל חייה הקודמים, תוך שהיא נדרשת להיות עירומה מתחת לבגדיה, ולהיות זמינה תמיד למאהבה, ולכל מי שהוא ירצה לתת לו אותה.

ספרה של "ריאז' ", הרומן הארוטי הראשון שנכתב בידי אשה בתקופה המודרנית, תיאר בלשון נקייה מעשים סאדו-מזוכיסטיים קשים, כולל “פירסינג” וקעקוע שמו של המאהב בברזל מלובן. נלוותה לו הקדמה שנשאה את הכותרת “האושר בשיעבוד”. מחבר ההקדמה היה ז’ן פולאן, מראשי עולם התרבות הצרפתי. פולאן התפעל מן הסגנון הספרותי המעודן, וטען כי התמסרותה המוחלטת של 0, בפנטסיה ארוטית שנכתבה בידי אשה, הינה הודאה בכך שנשים, בעמקי לבן, מייחלות לאדון, ושבלכתם אליהן, כדברי ניטשה, אכן צריכים הגברים לקחת את השוט. פולאן הוסיף משפט מוזר וסתום: “סיפורה של 0 הוא מן הסתם מכתב האהבה החריף ביותר שקיבל גבר מעולם.”

“פולאן היה סופר מכובד, מגלה כשרונות, והעורך הראשי ורב ההשפעה של כתב-העת החשוב נובל רביו פרנסז.” אומר פרופ' יהושע ישועה. “במשך עשרות שנים, הוא נחשב לכוהן הגדול של הספרות הצרפתית, והיו לו יחסים מאוד מורכבים עם האנשים שכתבו אצלו. רבים היו אסירי תודה לו על שהפך אותם לסופרים, ורבים שנאו אותו על שמנע זאת מהם. העובדה שצירף את שמו לרומן ארוטי, בהקדמה כה נלהבת, עוררה תמיהות.”

מסתורין גדול יותר עוררה זהות המחברת. איש לא פגש בה ולא ראיין אותה, והיה ברור שזה שם בדוי. הסגנון הספרותי המלוטש, הבהיר מעל לכל ספק שמדובר בסופר מהשורה הראשונה. רבים סברו שלא ייתכן שאשה תתאר השפלות נשיות כה קשות, וכך הועלו השערות שונות שהכותב הינו גבר, למשל הסופר אנדרה מאלרו, או ז’ן פולאן עצמו. אחר-כך הוסכם שבכל זאת אשה היא הכותבת, בשל הפירוט הרב של בגדים ואיפור, וסוג האבחנות, למשל שבמהלך השפלתה 0 שמה לב שגרביו של המאהב שלה בלויות, וחורטת בזכרונה שצריך לקנות לו חדשות – פרט שלדעת המבקרים, רק אשה אוהבת תבחין בו. ואז נזרקו כמה שמות, כולל פרנסואז סאגאן, כוח עולה באותם ימים, שספרה שלום לך עצבות התפרסם בסמיכות לפרסום סיפורה של “0”

עותקים רבים נשרפו בפומבי, ופמיניסטיות תקפו אותו, אבל סיפורה של 0 היה רב-מכר בלתי נדלה, ונמכר במיליוני עותקים. מאות אנשים בצרפת נהנו להפריח שמועות, כאילו הם פולין ריאז‘, ושכל מיליוני הפרנקים זורמים לחשבונם. הספר תורגם ליותר מעשרים שפות, וב-1974 אף נעשה לסרט, בידי יוסט ג’קין, הבמאי של עמנואל, ובגילומה של הכוכבת שלו, סילביה קריסטל. לרגל הסרט, (שאותו תיעבה), הסכימה "פולין ריאז’ " להעניק שני ראיונות בכתב, אבל גם בהם לא חשפה את זהותה האמיתית.

“עם הזמן, בחוגי הספרות ניחשו מי היא, אבל הדבר לא התפרסם ברבים, כי אמרו שרצונה-כבודה,” אומר ד"ר דניס שרביט, חוקר תרבות וספרות צרפת באוניברסיטת תל-אביב. “אצל הצרפתים, יש הפרדה מוחלטת בין הפרטי לציבורי. כל העיתונות בצרפת ידעה במשך שנים על בתו הלא חוקית של מיטראן, אבל רק כשמיטראן הודיע שאפשר לפרסם ולצלם אותה, הם פירסמו. וכך היה עם פולין ריאז'.”

פרופ' יהושע ישועה קרא את הספר לראשונה ב-1954, כסטודנט צעיר בפריז, ולא אהב אותו. "לא הבנתי את ההתבטלות הטוטאלית הזו של 0. צריך לזכור ש-0 זה גם אפס, גם צורה של חור – מה ש-0 הופכת להיות – גם צורה של אבר המין הנשי, וגם מצלצל כמו ‘מים’ בצרפתית. הכי קשה היה לי להבין איך המאהב שלה, רנה, הוא כלומניק כזה, ובכל זאת היא מוכנה לקבל הכול מידיו – מכות, עינויים, ואפילו ללכת לגברים אחרים – רק בגלל שהיא אוהבת אותו, והוא דורש זאת ממנה.

“הספר גדוש בדימויים דתיים, 0 חייבת להיות מושפלת עיניים בנוכחות מאהבה, כמו שאדם מושפל עיניים בכנסייה, ‘היא קיבלה אותו כקבל אל’, וככל שהולכים ומטמאים אותה ללא תקנה, היא זוכה בהארה פנימית. ריאז' כותבת, ‘בכל אורחותיה ניכר הרוגע, בפניה ניבטו השלווה והחיוך הפנימי הנעלם הנרמז בעיניהן של נזירות’. ופתאום הבנתי: תהיה זו טעות לקרוא את סיפורה של 0 כספר פורנוגרפי, כפי ששיר השירים, אינו רק לקט של קטעים ארוטיים. זוהי אלגוריה על אהבה חסרת גבולות וחסרת תנאים, אהבה של ‘נעשה ונשמע’, ללא תמורה, גם במחיר של ייסורים וסבל. 0 יכולה להסיר את טבעת הברזל, כפי שיהודי מאמין יכול להסיר את הכיפה, אבל היא בוחרת לציית. זוהי אהבה כלפי מה שהאדם מעמיד מעל לכול – מה שלפנים היה קרוי ‘אלוהים’.”

ב-1973 השתתף פרופ' יהושע ישועה בכנס גדול על ז’ן פולאן, שנפטר חמש שנים קודם לכן. ישועה, מהמומחים הבולטים בעולם ליצירתו של פולאן, וייסד אגודה לחקר כתביו, הופגש עם גברת נמרצת ואפורת שיער: דומיניק אורי. זו היתה תחילתה של ידידות עמוקה, שנמשכה עד מותה באפריל 1998.

“היא לא נהגה להתאפר, מעולם לא ראיתי אותה בנעלי עקב. תמיד בנעליים שטוחות, מכנסים עם איזו חולצה וטוניקה, ובמקום תיק של גברת, היה לה תרמיל צד צבאי, בצבע חקי,” נזכר פרופ' ישועה. "היו נשים כאלה בקיבוצי השומר הצעיר: נשים עצמאיות, תרבותיות, שבאו מבתים טובים, נשים עם שאר רוח. דומיניק אהבה מאוד לארח, היתה לה טבחית, והיא נהגה להזמין אותי לארוחות. היא היתה האדיבות בהתגלמותה, אדיבות שקצת יוצרת מרחק. אני לא שמעתי אותה אומרת ‘טו’ – ‘אתה’ – לאף אדם, אפילו לא לכלתה, אבל אני תמיד קראתי לה בשמה הפרטי.

“יום אחד, שמתי לב שאנשים מדברים על סיפורה של 0, אבל רק כשדומיניק איננה. שאלתי, מה זה, והם אמרו, אתה לא יודע? דומיניק היא פולין ריאז'. אבל בשום אופן שלא להזכיר את זה בפניה, כי היא מגיבה לא טוב.”

כעבור שנתיים-שלוש התוודתה דומיניק אורי בפני ישועה שהיא פולין ריאז‘. היא סיפרה לו כיצד, עם צאת הספר, הוגש כתב אישום נגד "פולין ריאז’ – אלמונית", נגד פובר שהוציא את הספר לאור, ונגד ז’ן פולאן, מחבר ההקדמה. מכיוון שהיא עצמה היתה מוסווית ולא ניתן היה להענישה, חששה שבמסגרת חוקי התועבה של אותם ימים, יושלכו לכלא האנשים שסייעו לה. היא ביקרה אצל הרופאה שלה, וכשזו אמרה לה שהיא נראית רע, התוודתה שהיא פולין ריאז', וסיפרה לה ממה היא חוששת.

“הרופאה אמרה: ‘בעלי עומד להתמנות בעוד ימים מספר לשר המשפטים,’ והזמינה את דומיניק לארוחה,” מספר פרופ' ישועה. “בתום הארוחה, שבה לא נאמר דבר על הספר, ליווה המארח את דומיניק למכוניתה, ואמר לה: ‘שמחתי להכירך.’ וראה זה פלא, התיק נגנז. לשר המשפטים בצרפת היתה הסמכות להחליט שנושא כלשהו, אין בו עניין ציבורי. הרי אין הגדרה חותכת לפורנוגרפיה. אפשר להעיף במישהו מבט שיהיה מלא פורנוגרפיה, ואפשר לפתוח את המכנסיים בצורה שתהיה חסרת משמעות.”

דומיניק אורי נולדה ב-1907 בברטאן. אביה היה מרצה לספרות אנגלית, והיא שלטה בשתי השפות במידה שווה. מגיל צעיר, עוד לפני ששמעה על המרקיז דה סאד וטירות העינויים והעינוגים שלו, היו לה פנטזיות פרועות, ובהם כיכבו אזיקים ושוטים, כאלה שיופיעו כעבור שנים בסיפורה של 0. היתה לה גם משיכה ארוטית לנשים, וגם נושא זה בא לידי ביטוי בספר.

לימים, כתבה שאיננה יודעת “מנין באו לי חלומות בהקיץ אלה, החוזרים ונשנים, איטיים כל-כך, שהאהבה הטהורה והצנועה ביותר התירה בהם את ההפקרות הנוראה ביותר… נדמה היה כאילו חלומות מוזרים אלה מסייעים לי, כאילו שולם איזה כופר על-ידי הזיותיו והנאותיו של הבלתי אפשרי.”

בתום לימודיה עבדה כעיתונאית ומתרגמת, ערכה אנתולוגיה של שירה דתית עתיקה, ואביה הציג אותה בפני ז’ן פולאן, שהיה ידוע בנגישותו ובפתיחותו לכשרונות חדשים. פולאן אהב את האנתולוגיה, וב-1943 הוציא אותה לאור בהוצאת גאלימר. את השם שבו נולדה, אן דקלו, החליפה לדומיניק אורי. “בצרפת, היה שכיח מאוד שאדם שכותב ספר מחליף את שמו,” אומר ד"ר דניס שרביט. “ספרות הנשים היתה בחיתוליה, והיא רצתה שם שמתאים לשני המינים.”

שניהם היו פעילים ב“רזיסטנס” – דומיניק כתבה והפיצה כתב-עת חשאי שפולאן ערך.

הוא יצא בעור שיניו משערוריית גירושין קשה מאשתו הראשונה, יהודייה שממנה היו לו שני ילדים, ואשר סירבה לתת לו גט במשך עשרים שנה. האשה השנייה אשר לה נישא חלתה בפרקינסון, והיה ברור לו שאחרי כל מה שעברו יחד לא יוכל לנטוש אותה. כשפגש את דומיניק אורי הוא היה בשנות ה-50 לחייו, והיא צעירה ממנו ב-23 שנים, גרושה ואם לבן.

היא היתה כוהנת אפורה, שמעמידה את עצמה בצד, בלי להתבלט, כדי לשרת את הדבר החשוב לה: האמנות. משנת 1953 ועד מותה, דומיניק אורי היתה מזכירת המערכת של כתב-העת נובל רביו פרנסז. כל כתבי-היד עברו דרכה, והיא אחראית לגילוי סופרים חדשים. אהבתה לז’ן פולאן היתה לא רק אהבת אשה לגבר, אלא גם הערצה למורה גדול ולחבר לדרך.

הם נפגשו פעמיים או שלוש בשבוע אך לעולם לא בחופשות, ולעולם לא בסופי שבוע. הם התנשקו בצל הגשרים, חרדים תמיד ממכר מזדמן. השעון היה תמיד על היד, והם חיו על שעות גנובות. מעולם לא היה להם לילה שלם ביחד. “המכשולים היומיים, השבועיים – ימי א' נוראים בלי מכתב, בלי שיחות טלפון, בלי מלה או מבט, חופשות איומות במרחק אלפי מילין, כשתמיד יש מישהו ששואל ‘במה את מהרהרת?’ – גרמו להם לחרוד ולתהות כל העת אם רגשות השני נשארו כמקודם,” כך כתבה ברשימה אוטוביוגרפית שנשאה את הכותרת “בחורה מאוהבת”. “הם לא דרשו להיות מאושרים, אבל לאחר שהתוודעו זה אל זו, ייחלו בחיל ורעדה שזה יימשך, בשם כל הקדוש להם, שזה יימשך… האחווה הבלתי צפויה הזו, נדירה יותר מתשוקה, יקרה יותר מאהבה – או אולי, שסוף-סוף – זו היתה אהבה.”

דומיניק היתה אוספת את פולאן במכוניתה הקטנה מקרבת ביתו, נזהרת שהדבר לא ייוודע לאשתו החולה, ז’רמן. “כל אחד מהם היה חייב לשוב לרחובו, לביתו, מיטתו, לשוב אל אלה שאליהם היה קשור בסוג אחר של אהבה שאין לנתקה, אלה שאינך יכול לעזוב או לפגוע לאחר שנכנסת לחייהם,” כך תיארה את יחסיהם.

פולאן היה גבר של נשים, ובנוסף לאשה ומאהבת, היו בחייו מדי פעם כל מיני “ידידות קטנות”. מי שיודע אהבה, יודע גם את הפחד מאובדנה, ואחרי כעשר שנים, כאשר חששה דומיניק אורי שהיא עלולה לאבד את תשומת ליבו, נקטה בתכסיס העתיק של שחרזדה, אשר אלף לילה ולילה סיפרה לכליף סיפור ונאבקה על עוד יום אחד של חיים. דומיניק חשה שהיא נאבקת על עוד יום אחד של אהבה.

“כבר לא הייתי צעירה, לא הייתי יפה, והייתי חייבת למצוא כלי נשק אחרים. הצד הפיזי לא הספיק. כלי הנשק היו טמונים בראש. ‘אני בטוח שאינך מסוגלת לעשות דבר כזה,’ הוא אמר. ‘אתה חושב שלא?’ אמרתי, ‘אבל אני יכולה לנסות’,” כך סיפרה אורי בערוב ימיה.

פולאן, שנטה חיבה לספרות ארוטית, והכין ספר בנושא האימפוטנציה, כתב הקדמה מפורסמת לכתבי המרקיז דה סאד, וניתח את דמותן של הנערות התמימות, שהופכות תוך שעות או ימים מנזירות לפרוצות. פולאן טען כי אין כמרקיז דה סאד להבין את האושר שבשיעבוד, כיוון שהוא עצמו אירגן לעצמו חיי מזוכיסט, כשהעביר 35 שנים מחייו בבתי-כלא ומוסדות פסיכיאטריים.

דומיניק אורי תרמה לספר את הפנטזיות המיניות שלה עצמה, והגיבורה שלה היתה וריאציה מעניינת ומורכבת יותר על ז’וסטין של סאד. אלא שבניגוד לז’וסטין, שחסרה כל הנאה מינית ותובנה של מה שקורה לה, 0 מתענגת על הסבל, ועל ההתמסרות המוחלטת. “הכאב שנכפה עליה והציות שנתבע ממנה מהווים עבורה אישור לכך שהיא בעלת ערך ונאהבת,” מסבירה החוקרת עמליה זיו. “הסופרת מצאה דרך לספק גרסה נשית של אודיסאת הגילוי העצמי המיני. אודיסאה זו מובילה אומנם לחשיפה של תשוקה מינית מזוכיסטית – שמוגדרת בספר כתשוקה הנשית המהותית – אבל במחיר זה מתאפשר לגיבורה לקחת חלק בנרטיב תרבותי שקודם לכן נחשב לנרטיב גברי בלעדי. 0 היא אולי פסיבית ונפעלת, אבל היא בשום אופן לא חסרת תשוקה.”

היא שאבה את מרכיבי הסיפור מאנשים שהכירה: הגיבורה 0 התבססה בתחילה על ידידה שלה, אודיל, שהיתה מאוהבת באלבר קאמי. “אבל אחרי כמה עמודים, הרגשתי שאני לא יכולה לעולל את זה לאודיל המסכנה, והשארתי רק את האות הראשונה.” רנה, המאהב, נבנה על דמותו של אהוב נעורים שלה. ז’קלין, הדוגמנית היפהפייה, שאותה מפתה 0 כדי שתהיה חברה באותה אגודת סתרים סדו-מזוכיסטית, מבוססת על דמות של חברה שבה היתה דומיניק מאוהבת בגיל 15.

“0 עוברת תהליך של התבגרות והתפכחות,” אומר ד"ר משה רון, מרצה לספרות אנגלית וספרות השוואתית ומתרגם הספר. “היא מתנהגת במזוכיזם, אבל יש כאן עיסקת חליפין פסיכולוגית ומוסרית: אתה, האהוב, דורש ממני את הכאב, אבל הדרישה הופכת אותך לבעל חוב, והחוב נקרא אהבה. בסוף הספר, כשהיא לובשת מסיכה של ינשוף, סמל החוכמה, היא מייצגת את החוכמה שבפסיביות. יש כאן ניפוץ של התמונה הוורודה של מה זאת אהבה. לא מצב נוח ונעים, אלא שיעבוד נוראי.”

במרוצת השנים נמתחה ביקורת על שהספר מעודד את הפיכת האשה לקורבן, ומעניק לגיטימציה לגברים מתעללים. ואולם מסתבר כי הפנטזיות המיניות שריאז' נותנת להן ביטוי, נפוצות הרבה מכפי שמעזים להודות. “כל אדם מפנטז, והנושא של פנטזיה סדיסטית או מזוכיסטית אינו חריג,” אומר ד"ר אורי ורניק, פסיכולוג קליני וחבר האגודה הישראלית לטיפול מיני. “במחקר של מסטרס וג’ונסון משנות ה-70, על פנטזיות מיניות, הם גילו כי הפנטזיה השנייה בשכיחותה היא מפגשים מיניים כפויים. גברים הטרוסקסואלים מפנטזים שאשה תאנוס אותם, נשים מפנטזות על יחסי מין כפויים עם גברים אחרים. במיניות יש מימד אגרסיבי, שבא לידי ביטוי גם בביטויים שאנו משתמשים, כמו ‘כבוש את ליבה’.”

הפסיכולוגית זיוית אברמסון מסבירה כי פנטזיה מינית שבה אשה נקשרת ונאנסת, נובעת מהאיסורים המיניים שהוטלו במשך דורות על נשים. “האשה נמצאת במלכוד. חלק אחד בה רוצה ליהנות, אבל חלק אחר עדיין אומר, זה לא נאה, לא מוסרי, לא נקי. הפנטזיה יוצרת את התנאים שבהם זה מותר: למשל, כשעושים את זה בכוח. הסבל הגופני שנגרם כתוצאה מהעינויים, הוא התשלום המצפוני תמורת ההנאה. קשרו אותי, אנסו אותי, מה יכולתי לעשות.”

פרופ' ישועה זוכר שאורי אהבה לספר סיפורים בעלי גוון ארוטי, ועיניה היו נוצצות כשסיפרה על בחורה שעבדה איתה במשרד, שהיתה יוצאת לכל מיני הרפתקאות ומגיעה בבוקר לעבודה עליזה ומאושרת, עם סריטות על הגב ופנסים בעין. “לא פעם שאלתי את עצמי האם הדברים שהיא מתארת בסיפורה של 0 נכנסו אי-פעם לדיאלוג המיני בינה לבין פולאן, ואני משיב בשלילה. הפנטזיה היתה בעיניה העיקר, המימוש הרבה פחות עניין אותה.”

חרף פחדיה של דומיניק אורי, פולאן לא עזב אותה מעולם. בתקופה האחרונה לחייו עבר לגור בביתה, והיא סעדה אותו. באביב 1968 אושפז בבית-החולים, והיא הציבה מיטת ברזל מתקפלת בחדרו הפרטי, וישנה שם במשך חודשים, עד מותו. איש לא העז לומר לה דבר, לא צוות בית-החולים, וגם לא בני משפחתו של פולאן. אשתו כבר היתה מרותקת למיטתה, ולא ידעה.

רק ב-1994, בראיון שהעניקה לכתב-העת ניו יורקר במלאת 40 שנה לפרסום 0, הודתה לראשונה דומיניק אורי, כי היא פולין ריאז'. “זה היה מכתב אהבה,” אישרה. היא הסכימה לשיחה, שצולמה בווידיאו, בתנאי שזו תוקרן רק לאחר מותה.

עד גיל מופלג הוסיפה לנהוג במכוניתה הקטנה ברחובות פריז, ובכל סופשבוע לקחה לביתה ערימות ענקיות של כתבי-יד. “את עדיין כל-כך אוהבת ספרות, דומיניק?” שאל אותה פרופ' ישועה. “אני אוהבת בני-אדם, והספרות היא גישה יוצאת מהכלל לאנשים,” השיבה לו, וברק בעיניה. היא היתה בת תשעים כשהלכה לעולמה, ב-26 באפריל 1998.

הגורל נוטה להתאכזר לאמנים המאריכים ימים. הם מתקשים לשמר את שיאי עברם, ואם הזיקנה לא שיבשה כליל את שרידי כשרונם, הרי שהקהל הדורש ריגושים מואצים ומכתיר מלכים חדשים מדי בוקר, מזמן גירש אותם אל קרחוני השיכחה. אך בגיל 85, זוכה יעקב אורלנד לעדנה ולפריחת נעורים. ב־1994 קיבל את פרס ישראל לזמר העברי, ואת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. הוא מורעף בכל הכיבודים האפשריים, וקצב הפרסום שלו בשנים האחרונות מעורר את קנאתו של כל משורר צעיר ותוסס. הסתלקותם של החברים – אלתרמן ולאה גולדברג נפטרו ב־1970, פן ב־72' ושלונסקי ב־73' – שיחררה אותו מהצללים שהוטלו עליו, ואיפשרה לו להשתזף באין מפריע בתוך טבעת האור. מימיו לא התיימר למלא תפקיד דורי מייצג, אבל תמיד ניצב על הבמה, עד ראייה נאמן ובהיר־מבט, שהקפיד לתעד בשיריו את הרגעים ההיסטוריים של תקופתו. אין פרק בסדרות התעודה “עמוד האש” או “תקומה”, שאורלנד אינו יכול לתרום לו מהאוטוביוגרפיה האישית שלו, וגם לצטט שורות כעדוּת שכתב. בפוגרום באוקראינה ראה את ראש סבו ניתק ומתגלגל ככדור; בתל חי, והוא רק בן שבע, הספיק לשמוע את ד“ר גרי, רופאו של יוסף טרומפלדור, חוזר על המילים האחרונות “טוב למות בעד ארצנו”. הוא העניק ליישוב את שיריו הפטריוטים הראשונים, ישב בבתי־הקפה שאליהם נקלעו, בעִתות ההפוגה מקרבות מלחמת העצמאות, חיילים ומפקדים כמו יצחק שדה ויגאל אלון. לילות כימים עשה ב”כסית", משוחח ומתווכח ומאזין לנסיך השירה העברית, נתן אלתרמן, וגם רואה אותו מַערֶה אל פיו כוסית אחת, ושנייה, ושלישית, וצונח, הלום יין.

“משקרס, היינו חשים אליו, כמובן – כל עוד חושינו ערים – ונשאנוהו בשניים לביתו, בן עמי 7, קומה ג', אצל הכיכר, כשאת אשכול קטוף. והיינו מצלצלים בדלת, שתיים או שלוש אחר חצות, ואמו, או רחל, פתחו לנו, מורגלות זה מכבר, תרדמה על עיניהן, מביטות בנושאים ובנשוא ומפטירות עצובות, כמו עצב רעיה ואם: ‘נו, תכניסו אותו לשם. אבל בשקט. הילדה ישנה.’ והשכבנו אותו על יצועו בחדר הצר והקטן. והיה לילה מאוד. וחרף כל כוכביו בחוץ, היה חושך. ותהום אל תהום קרא.” (נתן היה אומר, הוצאת מחברות לספרות)

כדי להמריץ אותם לשתות, ציטט אלתרמן את שארל בודלר: “אם אינכם רוצים לחוש את נטל הזמן המחריד, הרובץ על כתפיכם ושוחק אתכם עד עפר – היו שיכורים תמיד, וללא קץ. שיכורים ממה? מיין, משירה, או ממוסר, כרצונכם. אבל היו שיכורים.” כל יום רביעי בצהריים, בשתיים בדיוק, היו בני החבורה הולכים למרחץ־הזיעה שברחוב ליליינבלום, פושטים את בגדיהם, והבלן היה מצליף בהם בענפי־ערבה ודוחק בהם באצבעותיו הגסות. ואלתרמן היה “ניצב עם תחתוניו הרטובים בחשרת המים הכללית. היתה בו רתיעה סתומה ממערומים מלאים. רק למסקין התיר לעסות קצת את גבו. וגם זה עד גבול.” אחר־כך היו צועדים סמוקים לאחת המסעדות ברחוב לוינסקי, מתנפלים על כריך נקניק וכוסית וודקה. משולחנם לא נעדרו ה“גרוּפּיות” של פעם. שחקנית אחת, שלי שרונה, שבתה את לב כמה מהם, והיא היתה עבורם כמו דוגמנית ציור: פן כתב לה את “היה או לא היה”, שלונסקי את “תה ואורז יש בסין”, ואורלנד את “היו לילות”. איתם ישבה הציירת צילה בינדר, נערתו של אלתרמן, וכל החבורה, שהכירה והעריכה את אשתו, השחקנית רחל מרכוס, החרישה לנוכח התעלמותו הבוטה מהחוקית.

“ערב אחד שאל אותי אם אני יודע מה בין אשת חוק לאשת חיק. לא ידעתי. ונתן הסביר: כל מה שביניהן – היא אות קטנה שבקושי רואים אותה, אבל היא־היא ה’אות־אות־אות' של כל העניין.”

יריבויות ספרותיות ייסרו את לב הנוכחים, ואורלנד זוכר את קנאת־הסופרים העמוקה של אלתרמן, כשראה את לאה גולדברג יושבת, עטופה בטבעות עשן, שקועה בספר שיריו הנפלא של יונתן רטוש, חופה שחורה, שלא דמה לשום דבר שנכתב עד אז. הקנאה הרומנטית לא היה קל יותר לשאתה, ויחד עם חבריו, צפה אורלנד כיצד נטשה מירה הורוביץ, שחקנית ב“מטאטא”, את בעלה, הסופר והמבקר יעקב הורוביץ, והלכה אחר אברהם שלונסקי, שעזב למענה את אשתו לוסיה, אשר ברוב צערה וייאושה שלחה כעבור זמן יד בנפשה. – עד כמה היית חלק מן ההוללות של זמנך? “מימי לא הייתי שותה והולל עד כדי איבוד הצלם ולא היה בי הרס עצמי, כמו שהיה לאלתרמן, או בימינו לנתן זך. אבל היינו מפולשים בתוך עצמנו, והפכנו לילה ליום, ויום ללילה, וחיכינו למדינה שתבוא. היו נשים ויין, אבל לא זה היה הדבר העיקרי. אצלנו היו הבורות מלאים במי השירה, מי החיים. המילים מהלכות תמיד קסם מיוחד על נשים, ובעיקר על נשים מהסוג שסובבו אותנו, שאהבו את השפה העברית ונמשכו אל שירינו. אם כי האהבה הראשונה שלי היתה צעירה יהודייה אנגלייה שלא ידעה מלה עברית.” הוא הכיר אותה כשנסע ב־1936 ללמוד באנגליה מחזאות, ב“אקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה”, בניגוד לרצון אביו, שקיווה עבור בנו היחיד למקצוע מכובד ומשתלם יותר. אורלנד הרומנטי התאהב מייד ברוז היפה. על רקע נופיה של לונדון, יכלו להעמיד פנים שהם שרויים בליבה של פסטורליה שקספירית. הם קראו לעצמם “רוזלינד” ו“אורלנדו”, כמו גיבורי כטוב בעיניכם. את האגם המלאכותי, ה“סרפנטיין”, שבלב פארק קנסינגטון הפכו לקן האוהבים שלהם. בקרים שלמים היו משוטטים חבוקים, מאכילים את הברבורים באגם, ומביטים בסנאים המדלגים מהעץ:

“מגע פיך הנוכרי, הנוהר, בלחיי הנוגה, העברית… הנה הבוקר אור ונחל משכשך. ואת עוד נערה אוהבת נער וציץ ללבושך וסרט לראשך וגרגרים לוקטת את ביער.”

היא היתה עטופה בסודר שסרגה לה אמו, כאשר קמה ועזבה אותו. המום, חזר לארץ ישראל, עדיין מקווה שהאהבה תשוב, והקשר שנותק יתאחה. “אני נושא עמי את קשר השתיקה” היה אחד הפזמונים הידועים שכתב אחרי פרידתו מרוז. “הייתי צריך לדעת מהרגע הראשון שזה לא ילך, הרי היא למדה כלכלה, ב’לונדון סקול אוף אקונומיקס', וזה ממש לא היה הקו שלי,” מנסה עכשיו אורלנד להצדיק את הבלתי נמנע, “אבל באותם ימים, זה היה עבורי סוף העולם. היה לי אקדח, והתכוונתי להתאבד. וכשאני מחליט דבר־מה באופן סופי, אני עושה אותו.” – עד כדי כך? “התאבדות היא רגע של חולשה, אשר אלף סיבות מתנקזות לתוכו מאיימות לחנוק אותך. כשהבנתי שאהבתה אלי נגמרה, לא היו החיים שווים יותר לחיותם. לקחתי את האקדח, נסעתי לצפת, שכרתי חדר לשבוע ימים במלון קטן, וכתבתי מכתבי פרידה. התנצלתי בפני הורי על המכה שאני מנחית עליהם. חששתי שזה עלול לגמור אותם, כי גדלתי במשפחה שבה לשתי אחיותיה של אמי היו ילדים, ושניהם מתו. ציפור’קה, בתה היחידה של דודתי בת־שבע, נשרפה למוות באסון נורא, בהתלקחות שמלתה במגהץ לוהט, ימים מספר לפני נישואיה, בתל־אביב. כעבור כמה שנים נפטר מדלקת ריאות משה’לה, בנה יחידה של דבורק’ה, הדודה השנייה, ונותרתי לבדי, נצר בודד לשלוש האחיות.” את המכתב הניח בחדר, ומכתב נוסף שיגר לנתן אלתרמן, ובו הודיע לו על כוונותיו ורשם את כתובת המלון. “ביקשתי שיבוא, רציתי לדבר איתו, לשמוע מה דעתו, ואם לא ישכנע אותי, אירה בעצמי. בתוכי קיוויתי שישכנע אותי שלא כדאי למות, כי הוא היה איש חכם. אבל הוא לא ענה.” כעבור זמן שתו כוסית על מרפסת מול הים, והשמש השוקעת הסעירה אותם. אלתרמן הפטיר, “זו אותה שמש שזרחה לך בצפת, למחרת מכתבך אלי. כל הדברים הנוראים – להביט בשקיעתם – זורחים לבוקר. מותר להביט, אסור להתערב. זה פשע, אם אינך יודע איך.” באותה שיחה הבין אורלנד שאלתרמן כלל לא התכוון למהר לצפת וליטול מידיו את האקדח, ואפילו היסס לשלוח מכתב, פן מילותיו רק ידחפו אל האובדן. – במהלך חייך, היו פעמים נוספות שביקשת את נפשך למות? “היו מקרים כאלה. כשאתה מסיים עבודה שאתה משקיע בה שנים והכול מתעלמים ממנה, אתה נקרע. אפילו שירי הזמר השמחים האלה, המחילות האלה לתוך פנימיותי, השירים עם האש והחרבות והסכינים, מכסים על יכולת לומר בדיוק את הדבר עד סופו ועד עומקו, ואם זה הולך לך, אז טוב, ואם לא, זהו ריקוד על חרבות. כאבי הלב על יצירות שהקדשתי להן שנים והאמנתי בכל פסיק ותג בהן, מבלי שזכו לשורה אחת של ביקורת – כמו ‘יום תל אל פאחר’, הביאו אותי עד רצון מוות. העובדה שאני חי מעידה שיצר החיים היה אצלי כנראה גדול מאוד.”

* * *

ב־1992 חזר וסייר עם רעייתו בעיר הולדתו טטייב שבאוקראינה. “כל מה שקרה לי בחיי, כל אסונות חיי במיצויָם, כל עיוורון הצדק, כל מרי הגורל, בצווארֵי טטייב אני תולה,” הוא אומר. הוא היה בן חמש, ילד שעשועיהם של אליעזר ובתיה אורלנד, כשערב פסח 1919 החלו כנופיות פטלירה לבצע פוגרומים ביהודי העיר. “אבי עמד שני מטרים ממני, כשאחד הפורעים הניף את הגרזן, וחבט בראשו,” הוא נזכר. “היתה שם חבית של אשפה, ואני, שהייתי אז קטן קומה מכפי גילי, נכנסתי לתוכה וכיסיתי את עצמי. החבית התגלגלה ועצרה ליד גזע עץ, ומבין החרכים ראיתי את אבא שוכב, שותת דם, גרזן בראשו. חשבתי שהוא מת, אבל אחר־כך לקחו אותו לביתו של ד”ר גופמן, והצילו אותו." כעבור שבוע היה פוגרום שני, “וראיתי את סבא שלי, בן ה־52, כרות ראש, ראשו מתגלגל ככדורגל. בין הפורעים היו אנשי כפר, שחיו איתנו כל השנים. ראיתי את שתי דודניותי, ילדות בנות 12 ו־14, נאנסות לנגד עיני, דם על ירכיהן. ואחר־כך דחפו אותן ואת הוריהן אל תוך בית־הכנסת, שכולו בער באש. הם ניסו להימלט, אבל דקרו ודחפו אותם פנימה אל המדורה. ואני ילד בן חמש, שלומד ב’חדר', ויודע שאלוהים הוא השומר עלינו ומציל אותנו. נסען גדול כנראה אלוהים זה. תמיד היה לו חוש לפוגרומים. ידע מתי לחמוק. בטח עלה על איזו עגלת איכרים, וברח משם. אולי נסע לפלשתינה לבנות שוב את בית המקדש, או שהיגר לאמריקה, לעזור שם לדוד מוטל, בעסקי בגדים ישנים. מאז הפוגרום אני מחפש אותו, ויש לי חשבון איתו. אני לא נעזר בשום משטרה, אני המשטרה, אבל אני לא מוצא אותו במקום שבו היה אמור להיות. כל חיי נגועים באסון הזה, הוא רודף אחרי כל הזמן.”

יעקב ואמו ניצלו בזכות נזיר צעיר, שהסתיר אותם במהלך הפוגרום, בתוך בור חפור ברפת ליד הכנסייה. שלוש פעמים ביום היה מופיע, מסלק את הקש שכיסה את הבור ומביא להם לחם איכרים שחור וחלב מהביל. עד היום, כשאורלנד טועם חלב, עולה באפו ריח החציר. זוועות הפוגרום יקדו בתוך אורלנד כ־70 שנים ארוכות, בטרם פרצו מתוכו, בלילה אחד שבו כתב את הפואמה “קייב”. “זה היה ב־1981. הייתי בקנדה, בשליחות, ופתאום, בלילה, כמו בסרט קולנוע, החל המבוגר שבתוכי לראות את מראות ילדותו של הילד בן החמש. כתבתי בהינף אחד, משתיים בלילה עד עשר בבוקר, ובכיתי אל תוך עצמי.” באותן שנים כתב את הטובות ביצירותיו, ובעיקר את עיר האובות, נתן היה אומר וסמטת החבשים. עד אז, נודע בעיקר כמחברם של שירי זמר, כמו “היו לילות”, “עץ הרימון” ו“שני שושנים”. הוא היה משורר פטריוטי ומגויס, שהנפיק את החרוזים למאבקי השעה: “חניתה”, “שיר הלגיונות”, “שיר מעפילים”, “שיר מגיני מסדה”, “אנחנו שרים לך מולדת ואמא”.

כשראש הממשלה משה שרת היה מודאג מרוח הנכאים ששררה בארץ בעקבות התקפות הפדאיון מגבול מצרים, נעל את אורלנד וזעירא במטבחון של “מועדון מילוא”, והדלת נפתחה רק כשיצאו עם “אם גם ראשנו שח/ ועצב סובבנו,/ הבה ונתלקח/ מן השמחה שבנו”.

את קרב גולני בתל פאחר, במלחמת ששת הימים, תיעד בפואמה בת 140 עמודים. “חמש שנים הקדשתי לתל פאחר,” אומר אורלנד. "בדקתי האם היה זה רצח מודע מראש, ששלחנו אנשים ליהרג, או שבאמת היה עלינו לשפוך דם כדי לגרש את הסורים, אשר ירו לנו לתוך המטבח.

“לא מזמן הופעתי בקצרין, בערב שירי איציק מאנגר, עם הזמרת נחמה הנדל ז”ל. כשנגמר הקונצרט אמרתי, יש לי אליכם לב מלא. בשעתו כתבתי ספר על קרב רמת הגולן – חמש שנים כתבתי אותו – ושלחתי אותו לכם עם הקדשה, והנה, מעולם לא הזמנתם אותי אליכם, לספר לכם על מה שהיה כאן. ישבנו באולם הספרייה, ואחת הבחורות קפצה והורידה את ‘יום תל אל פאחר’ מהמדף, והגישה לי. והנה, הספר היה ארוז בניילון, בדיוק כמו שנשלח אליהם, לפני 20 שנה. הם אפילו לא פתחו אותו. אמרתי להם: אתם מדברים איתי על אהבת ארץ ישראל? הרי אפילו אינכם מתעניינים ברמת הגולן, שבה אתם יושבים. קשרתם את חייכם עם המקום פשוט משום שנתנו לכם דירות חינם או חצי חינם. אם תצטרכו לחזור על המחזה של ימית, תקחו את הפיצויים ותסתלקו. רק הכסף מעניין אותם."

אורלנד חתם ב־1968 על העצומה למען ארץ ישראל השלמה, (“הרי כפו עלינו את המלחמה, וחזרנו לכאן, דין הוא שלא נחמיץ את השעה, ואולי היא יחידה בתולדותינו”). הוא אינו מבין איזו חזקה יכולה להיות לערבים על ירושלים. “במה בסך הכול הם מאמינים, שמוחמד עם הסוס שלו טס מכאן לשמים. זה מקנה להם זכות על ירושלים? למה הנוצרים לא נלחמים עליה? הרי ישו חי ונצלב כאן. נקרא שוב את התנ”ך, את הקוראן והברית החדשה, ונעשה חשבון של מי צריכה העיר הזאת להיות."

* * *

אורלנד התגורר עם הוריו בירושלים, אך הקפיד לרדת לתל־אביב, לן בבית דודו ודודתו כדי לבלות עם רעיו בקפה “כסית”. “אני הייתי עד לרומן של אלכסנדר פן וחנה רובינא. הם היו נפגשים בבית ההבראה ‘ארזה’, ליד ‘סלע הנשיקות’. וכאשר כבר גר איתה בבית אחד בתל־אביב, אני זוכר איך בשלוש בלילה ליווינו אותו, כשהוא חבוק עם איזו בחורה, וכולנו שיכורים, ושרים בקולי קולות, ורובינא פתחה את החלון וזרקה לו את מגפיו מהקומה השלישית. כשראיתי את הדברים האלה, זה לא עורר בי כל רצון להינשא.”

וכך דחה את התקשרותו הרגשית. הוא היה כמעט בן 30 כשפגש את בת־אל אכסלרוד ב־1943. היא היתה בת 22, סטודנטית בבית־הספר לאחיות, בתו של אדריכל ירושלמי. כשזימר לה את “עמוק עמוק העצב בעיניים, עמוק עמוק היין במרתף”, אמרה בת־אל שהיתה בטוחה שאת השיר חיבר אלכסנדר פן, אוהב־היין הידוע. כשבא לבקש את ידה מהוריה, חששה אמה שהחתן־לעתיד הנו אותו המשורר הנודע־לשמצה שנגרר הביתה שיכור. “טעות, זה מישהו אחר,” תיקן אותה אורלנד. לימים חזרה הטעות כשפן קיבל במקומו את התמלוגים על השיר.

כשהכירו, היה לבת־אל חבר קבוע כבר ארבע וחצי שנים, אשר לו תיכננה להינשא, והיא התלבטה בין החובה והלב. כמו באגדות, האהבה ניצחה. “מעולם לא הבטתי באשה אחרת,” אמר אורלנד, “ואני נאמן לה כל חיינו. היא אשה יפה מאוד, ומטבע הדברים שהיו גברים אחרים שחשקו בה, או חמדו אותה. אלתרמן חיזר אחריה, אבל עשה את זה בטקט, ברמז.” אני מצטטת לאורלנד כמה שורות משיר שלו: “למה סיפרת לי? למה גילית?/ ואני מעצמי בך חשדתי./ יום יום את פני הייתי מליט/ ולך לא היגדתי.” הוא מחוויר. “זה אישי מאוד, ולא אדבר בזה על הפרשה ההיא. זו הבעיה של משוררים מסוגי, שכותבים מן הבטן, שכל מה שקורה להם, נחשף. כל מה שאני כותב, אמת הוא. תסתפקי בשיר, הכול נמצא בו.” – כתבת גם, “ברגע קטון עזבתיך/ ועד סוף ימי אני חוזר אלייך/ בלי דעת אם אזכה אי פעם/ אל אמונך לשוב.” “זה היה איזה רגע… לא חשוב, משהו מאוד אינטימי. על זה לא אענה. המבין יבין.”

* * *

ב־1954 עזבו את הבית הרעוע שבו חיו ביפו במשך שבע שנים, ועקרו לחיפה, לדירה שהעמיד לרשותם לכל ימי חייהם ראש העיר דאז אבא חושי, שביקש למשוך אל עירו סופרים ומשוררים. כאן גדלו ילדיהם, שמרית ורעואל. העזיבה הזאת היטיבה עם משפחת אורלנד, אך פגעה בקריירה הספרותית של אבי המשפחה. “אולי עשיתי את שטות חיי. היציאה מהמרכז הזיקה לי, כי הרחיקה אותי מלב החבורות הספרותיות,” הוא אומר. “אם כי היום אני איש חיפה, ואינני רוצה שעירי תיעלב.”

כשהוא פותח בפני את דלת ביתו, בינואר 1999, תמיר ודק בחולצת גולף שחורה ומכנסי קורדרוי בצבע זית, הוא נראה כמו פרופסור בדימוס מאוקספורד או קיימברידג', יותר מאשר בוהמיין. האוריינטציה הבריטית שלו, פרי שנותיו הארוכות באנגליה, אינה חיצונית בלבד, והוא הפליא לתרגם שירה אנגלית: ג’פרי צ’וסר, אוסקר ויילד, לורד ביירון. 46 ספרים תירגם, וכתב מחזות רבים שרק מיעוטם הוצגו. בלב הסלון בוערת שפעת שערה האדמוני של בת־־אל אורלנד. תמיד, זה 55 שנה, היא מלווה אותו. היא צעירה ממנו בשבע שנים, והיא שעזרה לפרנס את המשפחה בעבודתה כאחות. אורלנד לא מסר דבר לפרסום בלא שעינה הבוחנת של בת־אל תסרוק אותו. כלת בריתי, שצעדה איתי, שמעדה איתי, שקמה ועמדה איתי, שזֹהר נשמתה בדמעתי־בפסיקי, בנקודותי, בכל אותיות אהבתי", כתב לה.

כמה ימים לאחר רצח רבין, בנובמבר 1995, טילפנה רופאת קופת־חולים והזמינה את אורלנד אליה. “האם הבחנת במשהו מוזר אצל בת־אל?” שאלה אותו, וסיפרה שיום אחד הופיעה אשתו במרפאה, הסתובבה, לא אמרה דבר, והתנהגותה לא היתה כימים ימימה. “אני מבקשת שתעקוב אחיה בימים הקרובים,” אמרה לו הרופאה, והוא, נעלב בשם אשת נעוריו, חש כבוגד כשצפה בה מן הצד, ולא ידע אל מה בדיוק הוא צריך לשים לב: הכול היה כמקודם, אולי רק איטי יותר. כעבור שבוע הופנו למרפאת הזיכרון. הרופאה קראה בקול עשר מילים – שולחן, כיסא, חשמל וכו' – וביקשה מבת־אל לחזור עליהן. אורלנד, אוהב ופגוע, חזר בלחש על המילים, שמח שגם הוא אינו מצליח לזכור את כולן. אבל זה לא היה רק אובדן זיכרון של מי שכבר חצה את שנתו ה־70, אלא פסק־דין קצר ואכזרי: “אני חוששת שלבת־אל יש אלצהיימר,” אמרה לו הרופאה.

"טוב, אז היא לא תזכור כל־כך טוב, " ניסה לנחם את עצמו. עם הזמן קלט את גודל האסון. “אתה רואה את האדם שהיה קרוב לך ביותר ואהוב עליך ביותר, הולך פתאום ונעלם מנגד עיניך יום יום ושעה שעה,” אומר אורלנד. “אולי קשה יותר, דווקא משום שאנחנו בדירה הזו גרים 45 שנים. החדרים והחפצים הם כשהיו, הנוף הנשקף מהחלון לא השתנה, אבל האדם שחי כאן, אינו אותו אדם. אינני יודע אם היא קולטת, אבל אני מנסה בכל כוחי לחיות כאילו לא קרה דבר. זה גם מקל עלי, כי איני משנה דבר באורח החיים שלנו.”

רק פעם־פעמיים הבחין אורלנד בזיק של תובנה שניצת בבת־אל. כשטילפנו לבשר לו שזכה בפרס ביאליק, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר שאליו ייחל, אמר לה: “אני מקבל את פרס ביאליק, בת־אל.” היא לא הגיבה. “אני מקבל גם את פרס ביאליק!” אמר שוב, בהדגישו את המילה האחרונה, ובת־אל נעורה פתאום ואמרה בשמחה, “פרס ביאליק?!” והפנתה את ראשה. דמעה זלגה על לחיה. כשזכה בפרס ישראל ב־1994, היה מודע לכך שהעובדה שנותר אחרון החבורה תרמה מן הסתם לבחירתו. “הם שמחים בוודאי שם למעלה,” אמר.

– הרגשת את צילו הגדול של אלתרמן חונק אותך?

לא. אהבתי אותו מאוד. היתה בינינו הבנה חברית, שלא היתה לו ככל הזכור לי עם שום אדם אחר. הוא אהב מאוד את שירי, וכיבד את מאבקי וחיפושי וידע להעריך אותם, והחליף איתי דברים על יחסי סופרים, על סופרים וספרויות, שלא הסגיר לשום אדם. בחתונתה של בתו תרצה, קם וגרר אותי באמצע החגיגה באיזה תירוץ, שכביכול יש תערוכה שהוא רוצה לראות ביפו. הוא קינא לה כל־כך, שלא יכול היה לשאת את העובדה שהיא נמסרת לגבר אחר."

– כתבת לבתך שמרית, “ליפי בתולייך, ליבי נצבט,/ וקברי מתחת לרגלייך/ תוחח ונחבט”. גם אתה קינאת לה.

“נכון, אבל בדרך שונה לגמרי. שמרית היתה צעירה מאוד, ניהלה רומן שלא נשא חן בעיני, אז חרדתי לה וקינאתי לה.”

זמן רב לאחר שבנו רעואל התפרץ כלפיו במהלך הקלטת “חיים שכאלה”, כתב לו אורלנד שיר, “בני שלי, סלח לי על הפעמים שפגעתי בך בלא יודעין, שעלבתי בך, ירדתי לחייך. תסביך האב שלנו, בן.” סמוך לנישואיו, צייד אותו בחרוזים מביכים מעט: “צא, אפוא, ארש את כלתך. חופת השמים נגוהית ועלומיך יחומים… צא, בני, דודיך בשלים, עלה בהר הפורייה.”

“המשורר חי עם בני ביתו וטבעי שהוא גם כותב עליהם,” אומר אורלנד. “בני גבר יפה־תואר, ושלחתי לו ברכה לדרך, שלא יפחד. הרי פקפוקים יש לכל אדם טרם לכתו להינשא, האם זו אהבת אמת. עימות בין־דורי קורה לכל מי שאביו ידוע ברבים ומדברים בו. אילו לאיינשטיין היה בן, היה קשה לו בוודאי. תהיתי מה הרגישו אלכסנדר דומא האב והבן, ומה היה המתח ביניהם, דווקא משום ששניהם היו סופרים. לבני היה נדמה כנראה שלעולם לא יוכל לשוות לי. אבל כדי למנוע זאת, הייתי צריך למנוע את עצמי מלכתוב, ובלי הספרות לא ראיתי כל טעם לחיי.”

חבריו הקרובים, ובהם שמעון פרס, הנשיאים לשעבר פרופ' אהרון קציר, יצחק נבון וחיים הרצוג, סטף ורטהיימר, ראש העיר לשעבר אריה גוראל, חיים גורי ועוד סופרים ופוליטיקאים חברו יחד לעזור לו, והקימו ועד ציבורי להוצאת כתביו. “יש לי מחזות שלא הוצגו מעולם. יבוא מישהו וישאל, אורלנד, אולי יש לך איזה מחזה בשבילנו? במגירות שלי מונחים כתבי־יד רבים שלא ראו אור.”

הוא חי מחסכונותיו, שהולכים ומתכלים במהירות בשל הטיפול ברעייתו. “אדם בן 85, שכבר אין לו כוחות, סופר שהקדיש את כל חייו למדינה והיא הכירה בו כשהעניקה לו את הפרס הגבוה מכולם, ראוי שיקבל פנסיה. הרי מתמלוגים אי־אפשר להתקיים.”

“איש נגעש אני, מוכה משברי תהום,/ קורבן אשם נצחי, תמיד בנתבעים,” כתב אורלנד על עצמו, אך בסיכום אחרון, הוא אומר, “אני אוהב חיים מטבעי, ואני מצדיק את החיים, עם כל הרע והקשה והנורא שבתוכם, כמשכיחי מוות. אני מנסה לדבוק בחיים, כדי שלא לחשוב על המוות. הייתי רוצה עוד פעם לנסוע בעולם, להימצא באמצעיתו של דור חדש שקם, אמונה חדשה, תנועה חדשה. הייתי רוצה להימצא בהיבראותם של דברים.” בקיץ 1999 נפטרה בת־אל אורלנד.

“לא חיפשתי יחסי מין קלילים ולא מחייבים, ואינני מסוגלת לחיות לפיהם,” התוודתה מרי אן אוונס, היא ג’ורג' אליוט, בפני ידידתה קרוליין בריי. “אבל שלא כמוני, נשים שמסתפקות בקשרים כאלה, משביעות את תשוקתן בחשאי, וכך מוסיפות להיות מוזמנות לסעודות ערב.”

היא סירבה להיות צבועה, וחיה בגלוי, תחת קורת־גג אחת, עם הגבר שאהבה, אף שהיה נשוי לאחרת. פירוש הדבר היה נידוי חברתי. “היא העדיפה שערורייה על פני שקר, כי בעיניה, חיים באהבה חופשית שלא זכתה לברכת הכנסייה מוסריים יותר ממסגרת נישואים ריקה,” מסביר ד"ר אלכסנדר וולש מאוניברסיטת הרוורד. “עם זאת, שמרה בקנאות את הסוד האחר, של שמה הספרותי: שהסופר ג’ורג' אליוט איננו גבר כי אם אשה.”

זה היה אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה ה־19, של הפריה הדדית וקרבה, שנמשכו 24 שנים תמימות. מי שנחשבה לסופרת האנגלייה הגדולה ביותר בתקופתה, ניאותה לשלם את המחיר בחברה ויקטוריאנית, שלא הסכינה עם פריקת עול גלויה שכזו.

דמויותיה הספרותיות מתארות את המציאות הצרה של חיי אשה: אחות, מדריכה, מורה ומטפלת. יש לה גיבורות חזקות, שמפנות עורף להישגיות ובוחרות בחיי משפחה. יש גיבורות סעורות־נפש, הלכודות בתשוקותיהן. סוג שלישי של גיבורות הן אובייקטים מיניים, מרומות וננטשות. בחייה שלה היתה ג’ורג' אליוט הרבה יותר מזה – דוגמה למה שאשה יכולה לעשות מעצמה. “היא חיה בחטא, חוותה את המהפכה, אבל לא כתבה עליה,” טוענת הפמיניסטית הידועה, קייט מילט.

* * *

בהוצאת כתר ראה אור ספרה של ג’ורג' אליוט, סיילאס מארנר (תירגם: אהרון אמיר). סיפור על סוד כמוס, קלון, ואהבה המביאה גאולה לנפש. סיילאס מארנר, גבר צעיר ותמים־דרך, שחברו גזל ממנו את אהובתו, והעליל עליו שהוא גנב. ממורמר ופגוע, עזב את עירו, והשתקע בכפר, שם עבד כאורג. מבודד ומנודה, וכיוון שנואש מיושרם של בני האדם, השקיע את כל מרצו בצבירת ממון. לילה אחד נגנב כל הזהב שלו. שבור, נותר ככלי ריק, אך למחרת היום תעתה פעוטה בלונדינית בת שנתיים – יתומה שאמה קפאה בשלג – אל סף ביתו. הוא אימץ אותה, ובמקום הזהב שאבד לו גילה את טעמה של האהבה.

מארנר גידל את הילדה, אפי שמה, ובאמצעותה החל לחזור לקהילה. הוא לא ידע את שיודעים הקוראים: הילדה היתה בתו הסודית של בעל האחוזה, גודפרי קאס. לאחר שאמה, שהיתה מוזגת ענייה ושיכורה, קפאה למוות בשלג, מצאה הילדה מקלט בביתו של מארנר. קאס לא העז להודות שאפי היא בתו, ושמח שאיש אחר מגדל אותה. הוא הוסיף לעקוב בחשאי אחר בתו, שגדלה בבית האורג העני. כעונש משמים על התנכרותו ליוצא חלציו, הוא נישא, אך לא נולדו לו ילדים. רק כעבור 16 שנה גילה לאשתו שיש לו בת, ושניהם ביקשו להשיבה אליהם. אלא שמתוך הכרת תודה ואהבה דבקה אפי באביה המאמץ וקשה היום, והפנתה עורף לאב הביולוגי, העשיר והמכובד.

“נושא הספר הוא המוסר; הבחירה בטוב, בישר, בנכון. אליוט רצתה להראות שהצדק מעל לכול, ושכל סוד סופו להתגלות,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג, שכתבה דוקטורט על אליוט באוניברסיטת קיימברידג'. “בספריה, החוטאים נענשים, אבל החיים רצופי סבל גם בעבור הטובים, ואם אינך עושה את הדבר הנכון ברגע הנכון, איחרת את המועד. במובן מסוים, אליוט היתה יותר מרתקת מהדמויות שלה. לו מישהי מהגיבורות שלה היתה חיה כמוה, היתה נענשת.”

מרי אן אוונס נולדה ב־1819, באחוזה שאותה ניהל אביה. היא חונכה ליראת שמים, אך כשבגרה, נטשה את הכנסייה, ובהשפעת ידידים ליברליים, אימצה לעצמה תפישה חילונית וחופשית. כשמלאו לה 16, מתה אמה, והיא נאלצה לנהל את הבית בעבור אביה השתלטן. הספר הטחנה על הנהר פלוס, שהיה לסידרת טלוויזיה מצליחה, מגולל את סיפור ילדותה הקשה. “בדרכה העדינה, מבכה אליוט את קיפוחה של האשה,” אומרת ד"ר דבורה גוט, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “אליוט רצתה להראות שאשה שרוצה יותר מדי, גורלה עלול להיות טראגי. ובכל זאת, עדיף גורל כזה מלהשלים עם חיים סתמיים.”

הציירים שהנציחו את דמותה היו מאוהבים בה בגלל אישיותה ותבונתה העמוקה, ותמונותיהם מטשטשות את העובדה שהיא נחשבה לאחת הנשים המכוערות בזמנה. “היו לה פנים סוסיות, גרמיות, ורק כשהתפרסמה התחילו לומר שיש בה יופי מסוים,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “היא סבלה מהופעתה החיצונית, וחשה חוסר ביטחון עמוק. היא נמשכה אל הגברים הלא מתאימים: חוץ מהגבר של חייה, כל האחרים היו חלשים, יפים, רודפי נשים, קלי דעת וחסרי מצפון, ואלה גם הדמויות המעניינות ביצירותיה: היא טובה בחולשות גבריות. בגלל כיעורה, התייחסה ברצינות רבה לכל גבר שהביע בה עניין כלשהו. היא חיפשה אהבה, והיו לה כמה מערכות יחסים לא מוצלחות, כי נפגעה בקלות.”

את ג’ורג' הנרי לואיס, שהיה לאהבת חייה, פגשה ב־1851. היא היתה אז רווקה מבוגרת בת 32. “מלבד עיניו היפות, הוא היה גבר מכוער מאוד, דומה לקוף, עם שיער ארוך, שפתיים לחות, לא יודע להתלבש, אבל כשהחל לדבר, הקסים את כל רואיו,” אומרת פרופ' לאונה טוקר, ראש החוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “לואיס היה איש אשכולות, עיתונאי ופילוסוף, שכתב על ההיסטוריה של המדעים, פיזיולוגיה, זואולוגיה וסוציולוגיה, חיבר ספרים על גתה ושפינוזה, והפיץ באנגליה את תורתו של קאנט. הוא יצר בעבורה סביבה אינטלקטואלית מעודדת ותוססת, והחשוב מכול, לא מעך אותה. בעבור שני אנשים יוצרים בקנה־מידה כזה, זה כבר הרבה.”

כשפגשה אליוט את לואיס, הוא היה נשוי לאגנס – בתו היפהפייה, הבלונדינית והמשכילה של חבר פרלמנט. שמונה שנים חי הזוג באושר רב, הוא כתב ספרים ומאמרים, אשתו תירגמה מצרפתית וספרדית, ויחד גידלו את ילדיהם. “הם נראו כזוג יונים, תמיד מסתודדים יחד על אותו ענף”, כתבה גב' קרלייל, מבקרת חדת־עין של התקופה. “אך הנה עופפה לה היונה, וכעת היא מביטה במבט ביקורתי־משהו בבן־זוגה המרופט!”

ג’ורג' ואגנס ולואיס גרו בקומונה משותפת להם ולעוד שלושה זוגות נשואים. ההסדר היה מוצלח, עד שהתאהבה אגנס בתורנטון האנט, אחד משותפיהם לבית, אשר יחד עם בעלה ערך שבועון מהפכני. “תחילה שתק לואיס, כיוון שגם הוא וגם אגנס דגלו באהבה חופשית ובשוויון בין המינים,” מסביר פרופ' גורדון הייטף הביוגרף של ג’ורג' אליוט. “הוא גם שתק כאשר אשתו ילדה ילד לחברו, כי לפי התפישה הליברלית של כל הצדדים, אין להאשים אדם שרגשותיו השתנו. מותר לאשה ללכת אחרי ליבה ותשוקתה. אף שהיה ברור לו שאינו אבי התינוק, הכיר בו כבנו, רשם אותו על שמו והתייחס אליו כאל ילדיו האחרים, כי לא רצה להטיל קלון בילד. הוא הוסיף לעבוד עם האנט בהרמוניה, אבל אחרי שנה ילדה אגנס למאהבה בת נוספת. הפעם הרגיש לואיס שהגדישה את הסאה. הוא חדל לראותה כאשתו, אף שהוסיף לפרנס אותה ואת הילדים. סך הכול ילדה אגנס שמונה ילדים, ארבעה מהם להאנט. להאנט היו עוד עשרה ילדים מאשתו החוקית, שהוסיפה, כך מתברר, לחיות איתו וללדת לו.”

עד לפני 20 שנה, חוקי הנישואים באנגליה לא איפשרו להתגרש בהסכמה הדדית, וניאוף היה העילה היחידה לגט," אומרת ד"ר דבורה גוט מאוניברסיטת תל־אביב. “אבל מכיוון שלואיס הכיר בילד הראשון כשלו, איבד את הזכות להשתמש בעילת אי־הנאמנות, וכך נדון להמשיך את נישואיו עד מוות.” אף שמדובר בתקופה הוויקטוריאנית, החוגים האינטלקטואליים החילוניים לא הזדעזעו מאורחות חיים כאלה.

במצב הזה פגשה בו מרי אן אוונס. היא היתה ידועה אז ככותבת ועורכת, מתרגמת מגרמנית, צרפתית ואיטלקית, אנינת טעם, חובבת ציור ומוזיקה. הוא היה הרוס ללא תקנה ממשבר נישואיו. אף שלא האשים את אשתו, והסתיר את מצוקתו מהעולם, חדל להאמין בנישואים פתוחים, וקרא לכך “התקופה המבוזבזת של חיי”. מרי אן אוונס עבדה באותה תקופה עם ג’ון צ’פמן, כעורכת־משנה של ווסטמינסטר רוויו. כדרכה, היתה מאוהבת בו. תקופה קצרה קודם לכן גרה כדיירת בביתו, אך כשאשתו ופילגשו, שהיתה האומנת של ילדיו, ראו אותם אוחזים ידיים ליד הפסנתר, גירשו אותה. היא המשיכה לעבוד איתו, ובמסיבות הספרותיות פגשה את אנשי הרוח של התקופה.

באחד האירועים הכירה את לואיס. הם יצאו יחד להצגות ואופרות, אשר לואיס כתב עליהם ביקורות לעיתונו. הקשר ביניהם הלך והתהדק, אף שברור היה שלעולם לא ישתחרר מנישואיו. אוונס התלבטה, עד שב־1854 אזרה עוז והחליטה שתחיה איתו בלי נישואים. “בגיל 35, אחרי כמה פרשיות אהבים, מזגה הלוהט והתאוותני מצא סוף־סוף אהבה מספקת, שנענתה למיניותו המנוסה יותר של לואיס,” מסביר פרופ' גורדון הייט. “שניהם בורכו במוח פילוסופי, חוש הומור, ורגש רומנטי שניזון מאותם דברים. עם החובות הכספיים והאחריות הכלכלית שהיתה מוטלת עליו, ועם בריאותו הרופפת, לואיס נזקק גם לעזרתה המעשית. והיא, הצורך להיות נאהבת תמיד הכריע אותה.”

וכך החלו 24 שנים מתוקות, תחת קורת־גג אחת. “אלה היו יחסי אהבה מושלמים, והיא דיברה עליהם ממש במונחים דתיים,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “כאשר לואיס פגש אותה, היא לא כתבה אפילו רומן אחד, רק מאמרים ותרגומים. היא היתה חסרת ביטחון, והוא דחף אותה לכתוב ספרות.” את הרומן הראשון, תמונות מחיי הכמורה, פירסמה ב־1857. ספר מביע את געגועיה לרקע הכפרי שבו גדלה. געגועיה לילדותה הוחרפו בגלל צערה על אחיה האהוב אייזק, שניתק איתה כל קשר מאז החלו היא ולואיס לחיות חיי חטא. “היא לא רצתה לחתום בשמה, ‘מרי אן אוונס’, כי סופרות לא נחשבו לרציניות,” אומרת פרופ' לאונה טוקר. “באותה תקופה היה מקובל שנשים שמעריכות את עצמן, חותמות על ספרן הראשון, ‘מאת מחבר אלמוני’. כך היה עם ג’יין אוסטין, שכל־כך חששה שיידעו שהיא כותבת, שהיתה יושבת בחדר המגורים ומשרבטת על פתקאות, וכשמישהו נכנס לחדר, היתה דוחפת את הפתקאות מתחת למפה. על ספרה הראשון אהבה ומשפט קדום חתמה אוסטין, ‘By a Lady’. כשזכה הספר להצלחה, חתמה על השני בשם ‘מאת מחברת אהבה ומשפט קדום’. רק במהדורות של המאה שלנו רשום שמה המלא. מרי אן אוונס סירבה לעשות כמוה, והחליטה להיקרא בשם של גבר. היא בחרה בג’ורג' אליוט, להזכיר את ז’ורז' סנד, וגם כמחווה לבן־זוגה, ג’ורג' לואיס. היא רצתה שהיחס לרומנים שלה יהיה רציני, בלי זלזול ובלי הנחות.”

הרומן הראשון שלה, ואלה שבאו בעקבותיו – אדם ביד, הטחנה על הנהר פלוס, סיילאס מארנר, רומולה, פליקס הולט, מידלמרץ' ודניאל דרונדה, זכו כולם להצלחה אדירה. הנושא העיקרי הוא יחסי גברים־נשים: נאהבים, אבות ובנות, אמהות ובנים, אחים ואחיות. היא האמינה שרק שיתוף פעולה בין המינים, יכול להביא הרמוניה.

“אלה רומנים פסיכולוגיים־פילוסופיים, המציגים את היחיד, והתייחסותו לחברה,” אומרת פרופ' טוקר. “היא מראה שאי־אפשר לחיות נגד החברה, כי אז תהיה אנרכיה. לפי השקפת העולם שלה, התחשבות בזולת חשובה יותר מהאינטרס העצמי, ומי שפועל על־פי עיקרון של טוהר מידות, זוכה בדרך־כלל באושר. ניטשה התייחס לנקודה הזאת כשכתב שג’ורג' אליוט שייכת לאותם סופרים שאיבדו את האמונה באלוהים, ולכן חייבים להוכיח כל הזמן שאובדן האמונה אינו גורם אובדן מוסריות.”

השם “ג’ורג' אליוט” נולד בפברואר 1857, וההצלחה הספרותית עוררה עניין ציבורי בזהותו העלומה של אותו אליוט. עיתונאים שרצו לראיין את הסופר, נענו שהוא מסרב להיחשף. היה גל של ניחושים, ובסופו של דבר הופיע רוקח, ג’וזף ליגינס, שהודיע שהוא ג’ורג' אליוט, ואף ניסה לקבל תמלוגים על היצירות החתומות בשם זה. “זה הרגיז אותה כל־כך, עד שהחליטה לצאת בפומבי ולהודיע שהיא־היא ג’ורג' אליוט,” אומרת ד"ר דבורה גוט מאוניברסיטת תל־אביב. “ככל שרצתה לשמור על פרטיותה, היתה מספיק גאה ובעלת הערכה עצמית כדי לא להסכים שמישהו אחר יקבל את הקרדיט.”

וכך, מאז סוף 1859, ידעו הכול שג’ורג' אליוט היא מרי אן אוונס, אהובתו של לואיס. מידידיה ביקשה שיקראו לה גב' לואיס. הצלחתה היתה מיידית, והיא הרוויחה אלפי לירות שטרלינג בשנה מספריה. הכנסתה היתה גבוהה פי כמה משל בן־זוגה, וכאשה עשירה מאוד, סייעה לו לתמוך כספית באשתו ולממן לימודים בשווייץ לשלושה מילדיו. עד מותה ב־1902 (שנים אחרי שנפטרו לואיס וג’ורג' אליוט), הוסיפה אשתו־בנפרד לקבל הכנסה קבועה מהתמלוגים של אהובת בעלה. “עם כל כשרונה, היא סבלה ייסורים נוראים בכתיבתה,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “תמיד סבלה מאיזו תשישות, וכשכתבה היתה נתקפת כאבי ראש קשים. כשגמרה ספר, היו נוסעים לחופשה וכל מחלותיה היו נעלמות מאליהן.” היא השתוקקה לברוח מהרחובות הצרים של לונדון אל המרחבים הפתוחים של ילדותה, אל המשפחה שהתנכרה לה. בדפי הרומנים שלה בנתה מחדש את העולם שאיבדה. היא כתבה על עולם שלא היה קיים עוד, בעולם שנעשה מתועש ועירוני. היא לא רצתה להפנות עורף לעבר, כפי שעם כל גאוותה והנאתה מהיותה אשה עצמאית וסופרת נודעת לא רצתה לנטוש את תפקידיה המסורתיים של אשת־איש.

היא חששה מאוד מהביקורת, ולואיס נאלץ לגונן עליה. “הוא נהג לקרוא את הביקורת ולסנן לה את החיוביות, אחרת היתה נכנסת לדיכאון כזה שלא היתה מסוגלת לתפקד,” אומרת ד"ר דבורה גוט. “היא לא הוזמנה לבתים המכובדים, ובמוסר הכפול של התקופה, הוא היה מוזמן לבדו.” “אני מעדיפה את הנידוי ואת חירותי, על פני הקטנוניות של בני האדם, ואת הבידוד השומר עלי מפני האנוכיות,” כתבה ג’ורג' אליוט לידידה. בבידודם החברתי ראו רק אנשים מעטים. לכן אין פלא שנוצר קשר עמוק עם מריה קונגריב ובעלה. פעמיים־שלוש בשבוע היו שני הזוגות נפגשים. מריה היתה צעירה מג’ורג' אליוט ב־17 שנה. הידידות ביניהן היתה סוערת ומלאת רגש: “היא יצור מתוק, נבון ועדין, ואני כבר אוהבת אותה,” כתבה אליוט לאחותה. ומריה, מצידה, השיבה לה במאי 1859: “השפעתך עלי חזקה מאוד. תני לי לאהוב אותך, ואולי אפילו תשיבי לי אהבה. לא הייתי כותבת לך זאת, אלמלא אמרת פעם שאת זקוקה שאנשים יאמרו לך עד כמה הם אוהבים אותך.”

מעריצה צעירה נוספת היתה אדית סימקוקס, פעילה פוליטית למען נשים ממעמד הפועלים. היא קראה לאליוט “המדונה”, ואליוט חתמה על מכתביה במילים, “אמך האוהבת”. מדי פעם היתה אדית מביכה אותה, כשהתכופפה אל הרצפה לנשק את רגליה. ביומנה היתה אדית כותבת: “אהובתי היפהפייה, יקירתי המתוקה, כל יום אני נושאת עיני אלייך ומבקשת הדרכה.”

“מצד המעריצות היתה אהבת נשים, אך סביר שלא התקיים ביניהן קשר מיני,” מאמין פרופ' גורדון הייט. “התעניינותם של הזוג אליס בצעירות הלוהטות האלה, קשורה למשיכתם העזה לפסיכולוגיה. בזמן שהכירה את אדית, יצרה אליוט את דמותה של גוונדולין הארלט במידלמרץ‘, המודה שהיא מקנאה באביה החורג, ישנה במיטת אמה עד ליום נישואיה, וסולדת מגברים. הקווים הלסביים ריתקו את ג’ורג’ אליוט, אבל בחייה שלה, אהבתו של לואיס לא השאירה מקום לתשוקה מסוג תשוקתה של אדית.”

בשנות ה־70, פרסומה הגדול הביא אל הסלון שלה את עילית החברה בלונדון. משוררים וסופרים נהרו אל ביתה. כעת מחלו לה על שערוריית חייה. המלכה ויקטוריה, מעריצה ותיקה שלה, ביקשה לראותה. “אנשים עלו אליה לרגל, כמו לביתו של רב,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “עמדו בתור, אחד אחרי השני, לדבר איתה, להתייעץ, לקבל ברכה. היא נחשבה ל’סיבילה', נביאה ומורה רוחנית.”

אצלנו, היא ידועה כמחברת הרומן דניאל דרונדה, המבשר את ניצני הציונות. הספר, שבו דניאל ואשתו היהודייה מירה עולים לארץ־ישראל להקים מדינה יהודית, השפיע על רבים, ולא במקרה זכתה ג’ורג' אליוט שרחוב קטן בתל־אביב ייקרא על שמה. אליעזר בן־יהודה קרא את הרומן בתרגום לרוסית, והחליט לעלות לארץ־ישראל. “בהומניזם שלה רצתה למכור את היהודים לאנגלים באופן סימפטי, מול גלי האנטישמיות,” אומרת ד"ר דבורה גוט. “היא הכירה איש רוח יהודי, עמנואל דויטש, שעבד במוזיאון הבריטי. היא התרשמה ממנו עמוקות, והחליטה לכתוב ספר שמציג את היהודים בצורה חיובית.” דויטש לימד אותה עברית פעם בשבוע, וכשביקר בארץ־ישראל ב־1869, שלח לה מכתבים מפורטים. היא תיכננה לבקר כאן, אך בשל מצב בריאותו של בן־זוגה לא יכלה לעשות כן.

כאשר הלך ג’ורג' לואיס לעולמו בנובמבר 1878 ממחלת הסרטן, היתה הרוסה. היא התמסרה להשלמת יצירתו בת חמשת הכרכים, בעיות החיים והמחשבה. את העידוד שנזקקה לו אחרי שנות תלות בגבר אוהב, מצאה אצל הבנקאי שלה, ג’ון קרוס, צעיר ממנה ב־21 שנה, שטיפל במשך שנים בענייניה הכספיים. הם נישאו במאי 1880 – היא בת 61, והוא בן 40. נישואיהם התקבלו כשערורייה גדולה יותר מהחיים ללא נישואים עם לואיס. “אנשים התפלאו שנישאה לו, במקום לחיות איתו,” אומרת ד“ר אביבה גוטליב־זורנברג. “אולי רצתה סוף־סוף בגושפנקה חוקית. ודאי נזקקה למישהו שיטפל בה, כי ילדים לא היו לה.” את ירח הדבש שלהם בילו בוונציה, אבל הכלה נדהמה כשהחתן השליך את עצמו ממרפסת המלון, לתוך ה”גראנד קאנאל". הוא ניצל, וניסיון ההתאבדות טושטש כדיכאון רגעי. הם שבו לאנגליה. בדצמבר 1880 נפטרה ג’ורג' אליוט ונקברה לצידו של לואיס,בבית העלמין בהייגייט.

“היא לא היתה פמיניסטית בהשקפותיה, אבל כל חייה היו הכרזה פמיניסטית,” אומרת פרופ' לאונה טוקר. “על ידי המחשה של העובדה שאשה יכולה להיות גורם אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה, היא פרצה דרך. איש לא היה מודע יותר ממנה, שהאשה בעלת הכשרונות המופלגים אינה משנה את גורלן הכנוע של נשים אחרות. אך אשה כזאת מספקת לנשים אחרות את מה שהן זקוקות לו יותר מכול: דוגמה ומופת.”

גם ביום שבו התבשר אהרון אפלפלד על קבלתו לאקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים, מהגופים היוקרתיים ביותר בעולם, שמצרף לשורותיו רק קומץ מאושרים שמוגדרים כ“בעלי תרומה ייחודית לאנושות”, לא שינה ממנהגו. כבכל בוקר עלה על אוטובוס מספר 154, העוצר ליד ביתו במבשרת ירושלים. האיש העגלגל, עדין הפנים, ירד בתחנה שבמרכז העיר, צעד אל בית־הקפה של בית אנה טיכו, ותפס את מקומו הקבוע. הוא פרש על השולחן הקטן את ניירותיו, והחל לעבוד. “זה טוב שיש הכרה, ואני אסיר תודה לאקדמיה שבחרה לתת לי אות הוקרה, שמלבד פרס נובל אין למעלה ממנו. אבל לסופר אסור להסתחרר בכיבודים, והוא צריך לכתוב,” אומר אפלפלד, שהוא והמשורר יהודה עמיחי הם הישראלים היחידים במועדון העלית.

אפלפלד, שזכה בפרס ישראל ב־1983, נחשב לאחד מבכירי הסופרים בתקופתנו. הוא מתורגם לשפות רבות, כולל יפנית וסינית, ועבודות דוקטורט נכתבו עליו. בכל זאת הוא נהנה מאלמוניות גמורה בשבתו בבית־הקפה, ופניו אינן מוכרות ליושבים סביבו. איש מהם אינו מעלה בדעתו שבשולחן הסמוך נכתבת הסאגה הגדולה של העם היהודי, הנפרשת כבר על פני למעלה מעשרים רומנים, ועוד עשרות שירים וסיפורים קצרים, ושהם עצמם, לוגמי הקפה והקולה, משמשים לו דוגמנים ליצירתו. "אני כותב מתוך עצמי, אבל כמו שצייר צריך מודלים כדי לצייר, אני זקוק לאנשים חיים כדי לתאר את מראם ותנועותיהם של הגיבורים שלי. אני ‘גונב’ זווית של לחי, תנועת יד או אורך של רגל. אני יושב שעות ומתבונן בבני אדם. יש שם כמה אנשים קבועים, שלא יודעים שאני עוקב אחריהם, והם נכנסו לספרַי. “בכל הספרים שלי אני כותב ספר אחד: ‘מאה שנים של בדידות יהודית’, כשבמרכז הבדידות הזאת נמצאת השואה כמוקד קרינה שהולך אחורה וקדימה, וצובע את העבר ואת העתיד. היתה תמימות בקרב היהודים המתבוללים, שהרגישו עצמם כחלק הטוב והיצירתי של אירופה. והנה אומרים להם, אתם לא אירופה, אתם יהודים. זה היה שבר נורא, כמו להוציא מישהו עירום מאמצע השינה ולהעמידו בשדה. אני מראה את התהליך, מתאר את החיים השלווים שחיו בצל אותה קרינה, עד שהוציאו אותם עירומים אל השדה. אני כותב כדי להעניק לאנשים שנספו את שמם, להוציא אותם מהאלמוניות של ההשמדה, לגאול נשמות. בספרי האחרים עמדתי בפרבריה של השואה, וכל הזמן תהיתי איך אכתוב על זה באחד הימים. רק בספרי מכרה הקרח, אני נוגע באש עצמה.”

“הרעב הוא המוות שלפני המוות. הרעב מחלחל אל העצמות ומפורר את הנשמה, תחילה נחנק בך הדיבור, שפתיךמתנפחות וצעדיך הולכים וכושלים. לא עובר זמן ואתה נעטף בענני הזיה. בתחילה אין חבריך מבחינים בכך, ולבסוף כשהם מבחינים הם יוצאים למשות אותך, משקים אותך מים, לוקחים מרק משלהם ומוסיפים לשלך, מדברים על ליבך ומנסים לשכנע אותך שאסור לך להיחלש ולהיכנע. יש אנשים שאוהבים אותך ומצפים לך, ולמענם כדאי לחיות. בין השאר מזהירים אותך שאם הסמל יבחין בך, הוא לא יהסס להשליך אותך לבוג. אם האיש קולט את האזהרה יש סיכויים להחלמתו, אך לרוב מי שנלכד ברשת ההזיה שוב אינו נחלץ.”

(מכרה הקרח, הוצאת כתר)

"בתוך הזוועה, רציתי להראות את הצדדים האנושיים שבשואה, " אומר אפלפלד. “אהבה גדולה, נדיבות, רחמים. אף־על־פי שמסביב התחולל מבול גדול והשטן חגג, היתה גם אצילות וחמלה. לכאורה, האנוכיות מועילה להישרדות. אבל לאמיתו של דבר, הנדיבות יעילה יותר. אם חייכת למישהו, גם השלישי שראה את החיוך קיבל משהו בעקיפין. האנוכיות היא לטווח קצר, לנדיבות יש השפעה לטווח ארוך. כל אדם ששרד בשואה, ניצל בזכות איש או אשה שבשלב מסוים הושיט לו יד או אמר לו מלה. ברגע שנחלשת והוא אמר לך, ‘לעינים שלך יש צבע מיוחד’, זה היה מספיק כדי לשמוח שהאיש הזה שם לב שיש לעיניך צבע מיוחד, וזה הציל אותך לעוד יום. כך ניצלתי, בזכות אנשים שדיברו אלי, חייכו אלי, או נתנו לי קוביית סוכר, או רבע פרוסת נקניק. זה היה מעשה בלתי רגיל בתקופה ההיא, כאילו נתת למישהו רבע מדירתך.”

הוא נולד ב־1932 בצ’רנוביץ. האב, בעל טחנת רוח. האם, צעירה, יפה ועדינה. משפחה יהודית מתבוללת. אהרון (ארווין) היה בן שמונה כשאמו נרצחה ביריות, ליד הבית. “היא היתה בת 34. אני כמעט כפול מגילה, אבל עבורי היא חיה וקיימת עד היום הזה – בת 34,” אומר אפלפלד. “בתי בתיה קרויה על שמה. הייתי הבן היחיד, בן של אמא, ומאוד אהוב וקשור.”

“אפלפלד אינו סופר שואה. השואה היא מטאפורה למצב קיומי יסודי, שנוצר אצלו עוד קודם. ההרגשה היא שהוא לא מחובר למקורות היניקה שלו, ושאף פעם לא היתה לו תחושה של בית ומשפחה,” אומר ד“ר יגאל שוורץ מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית, שערך רבים מספריו של אפלפלד, וגם חיבר עליו ספר מחקר, קינת היחיד ונצח השבט. “החיק החם היחיד היה חיקה של האומנת הגויה. האב היה רחוק ומנוכר, והאמא עסוקה בענייניה. הוא עשה מיתיזאציה של ילדותו, והפך אותה לגן עדן ולגיהינום גם יחד. בספריו הראשונים, אמו היא תמיד מלאך, כי אבדה לו בגיל שמונה, ואילו עם האב הוא עושה חשבון, כי האבא היה. מכרה הקרח הוא צעד ראשון של פיוס עם אביו.” בעוד שבאוטוביוגרפיה הרוחנית שלו, תור הפלאות, תיאר אב שנוטש את משפחתו בעת צרה, את מכרה הקרח הקדיש כ”נר לזכרו של אבי, מיכאל אפלפלד, אשר בנה את הגשר שעל נהר בוג". זהו סיפורה של קבוצת יהודים, שתפקידם לשאת על גבם קורות ענק כבדות וארוכות, המשמשות לבניית הגשר שעל הנהר.

הגיבור הוא גבר צעיר, המתגעגע אל הוריו ואל אהובתו. לנוכח התנאים הנוראים סביבו הוא בוחן את חייו, ומנסה להישרד. תוך כדי כך מתגלים גילויים עילאיים של ידידות, הקרבה ואנושיות.

אחרי שנרצחה האם, אהרון ואביו ברחו יחד לטרנסניסטריה. “יום אחד לקחו אותו, עם קבוצת גברים אחרים,” נזכר אפלפלד. “הייתי ילד בן עשר, ואנשים שהיו איתנו במחנה אומרים שעד היום הם שומעים את צעקותי, כשנתלש מעלי.” הוא החל לנדוד. מדי פעם היה יוצא מהיערות, עובד כרועה צאן אצל האיכרים. בגלל מראהו הגויי, שׂערו הבלונדיני, הם לא זיהו את יהדותו. ב־1944, כשבאו הרוסים, הצטרף אליהם כנער מטבח, והיטלטל מאות קילומטרים במשאיות אל הבית הגדול והיפה שבו נולד. הוא לא מצא שם איש. “לעיתים קרובות תהיתי איך נשארתי בחיים, כי בהחלט הייתי צריך למות. אבל האהבה החזיקה אותי. אף שידעתי שאמא מתה, הרגשתי ששניהם מצפים לי בבית, כמו הורים לילד שמאחר לחזור הביתה ממשחקיו. תיארתי לעצמי איך נשמח כולנו כשניפגש, ואני אספר להם כל מה שעבר עלי. לפי כל התנאים, לא הייתי צריך לשרוד, ואם שרדתי, היו צריכים להיות לי מומים נפשיים וגופניים, ואין לי. בשנה שעברה נאספנו, קבוצת ילדים שעלו ארצה – וכל אחד סלל את דרכו וגידל משפחה יפה. ואנחנו הרי באנו מאשפתות.”

ב־1946 עלה ארצה עם עליית הנוער, לבדו, בגיל 14. “הייתי בעל נסיון חיים של אדם לפחות בן ארבעים. ראיתי אונס ורצח ורעב מוות, ושום דבר אנושי כבר לא היה זר לי. נולדתי לתוך העולם, ומייד הראו לי את כל פניו. זה איפשר לי להיות אדם אופטימי, מפני שהבנתי שליד הרע יש גם טוב, שהעולם הוא לא רק אפלה, רק הבזק של אור בין שתי חשכות, אלא שלצד התופת יש גם דברים טובים.”

הוא התחנך בחוות הנוער הציוני של רחל ינאית בן צבי, ושם למד עברית. יחיד בעולם, ניסה לאמץ את מיתוס הצבר הזקוף. “זו היתה ארץ אידיאולוגית מאוד, עם גוון הרואי. רציתי להיות ארי בן כנען. הלחץ החיצוני היה – תשתנה, תהיה גבוה יותר, בלונדיני יותר, עם עיניים כחולות יותר. תכתוב על הפלמ”ח, ואם באת משם, אז תכתוב על פרטיזנים. לכתוב סתם על אנשים שעברו את השואה והגיעו הנה, זה לא נחשב. אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא הולך, אני לא יכול למחוק את עצמי, וחייב להתייחס ברצינות לחיי הקודמים. כל יום אני מברך שלא הסכמתי לחתוך את עצמי מעצמי, כמו שרוב בני דורי עשו. רבים מהם הפכו לאנשי צבא מפורסמים, כי להיות ילד שואה זה לא היה טוב באותם הימים. כולנו איבדנו את השורשים שלנו, וחדשים לא צמחו. רק כשהבנתי שהיתה לי עיר והיו לי הורים וסבים ובית, יכולתי לאמץ את ירושלים ותל־אביב."

וכל אותה תקופה קיווה לפגוש את אביו. לעיתים תכופות היה ניגש לסוכנות, לחפש את שמו ברשימות הניצולים, או מאזין לרדיו, ל“מדור לחיפוש קרובים”. יום אחד, ב־1953, והוא כבר בן 21, ראה באחת הרשימות את השם “מיכאל אפלפלד”. “אמרו לי שזמן קצר קודם לכן הוא עלה ארצה. מישהו לקח אותי לפרדס ליד יבנה, שם עבדו העולים החדשים בעבודה יזומה. הצביעו לי על איש זקן שקטף תפוזים. לא זיהיתי אותו, 11 שנים חלפו מיום שנפרדנו, אבל הוא הכיר אותי מייד, ורץ אלי.”

– כעסת עליו, על שכל השנים לא חיפש אותך?

“לא. הוא חשב שאני מת. הוא לא יכול היה לשער שילד בן עשר, שנותר לגמרי לבדו בעולם, יישאר בחיים.” אפלפלד מתגורר בבית יפה במבשרת ירושלים. אשתו קרמיקאית. יש לו שלושה ילדים: עורך־דין, צייר, והצעירה סטודנטית לספרות. בסלון עומד הלול של מיכל, נכדתו הפעוטה. הוא מכהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת באר־שבע, אף שהשכלתו הפורמלית היא כיתה א'.

“מהבית ידעתי לדבר שפות רבות, אבל עוד לא הספקתי ללמוד לכתוב ולקרוא כשפרצה המלחמה, וכך הפכה העברית לשפת הכתיבה שלי. זה מזל, כי סופר צריך שפת כתיבה אחת.” הוא עשה בגרות אקסטרנית בהיותו בצבא (“תעודת הבגרות היתה המאמץ הקשה ביותר בחיי”). הוא השתחרר מהשירות כסמל חינוך, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. את הכסף הראשון שהרוויח, כפועל בסלילת “דרך בורמה”, השקיע במכונת כתיבה “הרמס” קטנה, שעדיין משמשת אותו. את הרשימות בכתב־יד שהוא עושה בבית־הקפה, הוא מדפיס בכל יום במכונה הזו. במחשב הוא לא נוגע, “כי הניקיון של הדף הבוקע מהמחשב נותן לך אשליה כאילו כתבת משהו טוב. בכתב־יד תמיד זה יהיה מלוכלך כדי שתזכור שזה עדיין לא מספיק טוב, וצריך עוד טיוטה ועוד טיוטה. ואולי המכונה הזו גם מזכירה לי כל הזמן מאין באתי.”

הניצוץ שהדליק את מכרה הקרח היה התנסותו של אביו במחנה העבודה שאליו נלקח כשהופרד מילדו. אבל כל פעם שניסה לכתוב, הרגיש שטרם מצא את הטון הנכון.

– עשית תחקיר? דיברת עם אביך על מה שקרה שם?

“הוא סיפר הרבה דברים על הגשר, אבל אני לא יכול לקלוט דברים שמספרים לי, אלא רק מה שעובר דרכי, בתוך הגוף שלי. אני לא עושה שום תחקיר כשאני כותב. אני לא כותב מה שאני שומע, אלא רק מה שאני שומע מתוך עצמי, וחש על בשרי. כל הדמויות שאני מתאר, הן אני.” בגלל היותו צעיר מאוד כשאירעו ההתרחשויות, ובגלל תהליכי המחיקה שעבר כשניסה לבנות הווה חדש ולמחוק טראומות, כמעט אינו זוכר דבר ממה שאירע. “סופר נמדד בכך שהוא יודע לקחת את עקב אכילס שלו, ולהפוך אותו לנקודת ארכימדס,”אומר ד"ר יגאל שוורץ. “בשלב די מוקדם איתר אפלפלד את מוקד החולשה שלו – חסרונו של זיכרון – והפך אותו למוקד כוח. הזיכרון שלו מחוק, הוא בנה את ספריו על סטרוקטורה פסיכולוגית, שמצאה לעצמה מקורות ידע חיצוניים. ספריו משרטטים עולם ספק מציאותי ספק הזוי. המשפחה הענפה שהוא ברא לעצמו, והמייצגת את כל מה שנפוץ במאה השנים האחרונות בשבט היהודי, היא המחשה לאו דווקא למה שהיה לו ואבד, אלא למה שלא היה לו מעולם. הגיבורים שלו זרים במקומותיהם, והוא זר במקומו. הוא מראה כיצד השואה היא הרגע היחיד בתולדות העם היהודי המודרני, שנוצרה בו זיקה אל השורשים הבראשיתיים שלו. לרגע הבזיק הברק, והיה חיבור ליהדות. אלמלא השואה, היהדות הזו היתה הולכת ונמוגה. השואה אילצה אותם – ואת אפלפלד – להתחבר למקומות שלא היו מתחברים אליהם.” “בכל ספר אני מחיֶה את ההורים שלי, ואת העיר שלי, ואת הילדות שלי. ומעבר לזה, זה סיפורו של דור שלם,” אומר אפלפלד. “ספרות באה לא לטשטש או לערפל, אלא להבהיר. אני עוסק בהבהרת דברים. מתוך המסה שנקראת השואה, אני לוקח גוש ומראה שאלה היו בני אדם, שהעזו, שחלמו, שניסו, ששלחו פתקאות בבקבוק, כדי שאולי באחד הימים מישהו ימצא את הפתקה הזו, ואני מצאתי.”

לורד ג’פרי ארצ’ר התכופף לעברי, הביט לתוך עיני ואמר בקול עמוק: “אני לא מבין למה אם אני מאוהב בך ורוצה לשאת אותך לאשה, לא אוכל לעשות זאת רק משום שאת יהודייה ואני פרוטסטנטי?” באותו רגע הירהרתי בעצה שקיבלתי מידיד עיתונאי ששמע שאני עומדת לראיין את גדול מחברי רבי־המכר הבריטיים, מולטי־מיליונר ופוליטיקאי, גבר שרמנטי להלל, שנאלץ לנטוש את משרתו כסגן יו"ר המפלגה השמרנית, כשהסתבך עם יצאנית. “תיזהרי ממנו, ובשום פנים ואופן אל תלבשי חצאית קצרה,” אמר העיתונאי למוד הניסיון. אבל גם חצאיתי הארוכה, כך הסתבר, שימשה זָרז למשנתו הסדורה של ארצ’ר בדבר העם העתיק ביותר בעולם.

“אני מאוד מעריך את היהודים, וחושב שהם גזע נחוש, חרוץ ויסודי,” אמר לורד ארצ’ר. “אך חסרונם העיקרי הוא שהם לא מאפשרים לנו להיכנס לעולמם. ההסתגרות הזאת לא מקובלת עלי. אני רומנטיקן. בכל יום אני מתאהב באשה אחרת, ולעולם אינני שואל אשה שמוצאת חן בעיני, ‘את יהודייה?’, ולא איכפת לי גם אם היא מלוכסנת או שחורה. גם אני לא רץ ומכריז שאני לבן, או אנגלי, או משחק קריקט. אין סיבה להקריב את האהבה על מזבח הדת או הלאום. רק משום שאני נוצרי, אני לא מספיק טוב בשבילך?”

בשלב זה הנחתי את העט ופצחתי בנאום על עתיד העם היהודי, אלא שהלורד ארצ’ר המשיך: “לדעתי, כל אלה דעות קדומות שלכם נגדנו. ליהודים, ובעיקר לניו־יורקרים, יש מנהג מגונה כזה, לשאת את זהותם על השרוול ולנפנף בה. אין שום רע בנישואי תערובת, ואין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לראות ברחובות לונדון כל־כך הרבה פרצופים חומים־בהירים, כשאינך יכול לדעת מי נולד איפה. אבל אם אתה מעז לומר מלה רעה על יהודים, תמיד מאשימים אותך באנטישמיות, וזה לדעתי אבסורד.”

כ־300 אלף יהודים מתגוררים באנגליה – רק חצי אחוז מהאוכלוסייה – וכך סביר שהקריירה של ג’פרי ארצ’ר לא תיהרס אם מישהו יקרא לו אנטישמי או גזען, אם יעמוד לבחירה, כפי שהוא מתכנן, לראשות עיריית לונדון. העם אוהב אותו, אך התקשורת מתעבת אותו, כי הוא מסמל את כל מה שהיה מושחת ושלילי בשלטונם של תאצ’ר ומייג’ור.

הוא טוען שאינו נוטר טינה ליהודים, אף שיש לו חשבון ארוך עם מני סילברמן ומייקל אלטמן, שב־1973 פיתו אותו לרכוש מניות של חברה קיקיונית שהם הריצו בבורסה, ופיתחה, כך אמרו לו, מיתקן נגד זיהום אוויר לרכב, אשר הכול ימהרו לרכוש. ארצ’ר, שהיה אז חבר פרלמנט זריז וכשרוני מטעם השמרנים, וחלם על ראשות הממשלה, השתכנע שלפניו מכרה זהב והמניות יתחילו לעלות חיש מהר כשההמצאה החדשה – “אקוובלסט” שמה – תותקן בכל המכוניות. בלי ידיעת אשתו, הוא לווה סכום עתק מהבנק בריבית גבוהה, ואף מישכן את ביתם כדי לרכוש 101,500 מניות. המניות הידרדרו מייד לאחר הקנייה והפילו אותו לתוך חובות של כמיליון דולר, שלא היו לו. ראשי מפלגתו אילצו אותו לוותר על כיסאו בגלל בושת הפנים, אף שבאותה תקופה רכישת מניות על סמך מידע פנימי עדיין לא נחשבה לעבירה פלילית.

– סיפרו לי שבעקבות פרשת המניות, אתה ואשתך מרי הייתם עניים כל־כך, עד שהחלטתם שלא להביא עוד ילדים לעולם.

“נכון לגמרי. היו לנו שני בנים פעוטים, והבנו שלא נוכל לגדל עוד ילד ולחנך אותו כמו שאנחנו רוצים, בבתי־ספר פרטיים,” הוא אומר, ואני קולטת את ההגדרות השונות שיכולות להיות לעוני ולעושר. “אני מת על בחורות, ובכל פעם שאני רואה גבר הולך עם ילדה בת 12, אני מת מקנאה על הבת שלעולם לא תהיה לי. הבת שלי היתה צריכה להיות בת 19 היום, ואם היתה יפה וחכמה כמו מרי, הייתי יוצא איתה למסעדה בכל ערב, וכל הגברים סביבי היו לוטשים עיניים בחמודותיה, ומביטים בי בקנאה. אני מפנטז כל הזמן על הבת הזאת.”

מצד שני, אולי דווקא לשני היהודים הקנדיים הללו, שהביאו אותו למפלה כלכלית ופוליטית, הוא חב את הצלחתו העכשווית: כי רק כדי להיחלץ מהבוץ ההוא ולהחזיר לנושיו את החובות העצומים, בטרם יוכרז כפושט־רגל, הודיע שיכתוב רב־מכר. “אתה?! אתה לא יודע אפילו לכתוב את שמך וכתובתך!” לעג לו חבר. “לא חשוב, אבל אני יודע לספר סיפור,” אמר ארצ’ר, ובנה עלילה בנוסח העוקץ, כנקמה ספרותית בנוכלים שהונו אותו. כך נולד דין פרוטה. אשתו מרי, כימאית מבריקה והיום פרופסור לכימיה, תיקנה את שגיאות הכתיב והדקדוק.

תוך זמן לא רב הפך ארצ’ר למיליונר, ומאז הבין שהתרנגולת שמטילה ביצי זהב נמצאת בעט שלו. (אף שהמשיך להיכנס להרפתקאות עסקיות ולשחק בבורסה, מה שהוביל אותו להסתבכויות נוספות). הוא כותב סאגות משפחתיות ומותחנים, שחלקם עובדו למיני־סדרות בטלוויזיה, כמו קין והבל שהוקרן בישראל. לא מזמן חתם חוזה ל־30 מיליון דולר בעבור הזכויות לשני רומנים וקובץ סיפורים. כשספר אחד שלו, מעוף העורב, מכר רק 800,000 עותקים בשנה הראשונה, הוא היה שבור מרוב אכזבה, ועזב את המו"ל. ספריו זרועים בתככים וכסף, פוליטיקה וריגול, אך אין בהם סקס ואלימות, כי הלורד דבק בערכי משפחה, ואפילו נותן לאמו לולה בת ה־85, המתגוררת בבית אבות, לקרוא כל ספר שלו לפני המסירה לדפוס, לתיקונים והערות. “אני שונא לחזור הביתה בערב ולזפזפ בין התוכניות. בערוץ אחד כולם יורים זה בזה, בשני כולם דוקרים ובשלישי כולם אונסים זה את זה,” הוא מזדעזע. “זה נורא. אני אמשיך לכתוב ספרים כדי לבדר. אם אתה יודע לספר סיפור, אתה לא צריך סקס. שלא לדבר על כך שאני לא מאוד טוב בסקס, אז אני לא מכניס סצנות כאלה.”

– המו"לים לא לוחצים עליך להכניס יותר אלימות ומין?

“המו”לים שלי לא ילמדו אותי למכור ספרים. יש לי 120 מיליון קוראים שלא רוצים מין ואלימות. כתבתי 11 ספרים, בלי מלה גסה אחת. אמי התלוננה על סצינת האונס בקין והבל, אז הוכחתי לה שאני רק מציין עובדה, בלי שום תיאור גראפי."

אבל גם דמיונו המפותח ויכולת הסיפור שלו, לא יכלו לרקום את עלילת החיים שלו עצמו, אשר לא זו בלבד שלא היתה ידועה לציבור – גם לא היתה ידועה לג’פרי עצמו: הוא גילה זאת מקריאה בעיתונים, ומתחקיר שעשה מייקל קריק, עיתונאי בכיר בבי.בי.סי, שחיבר עליו ביוגרפיה חריפה ומצוינת – שלא גרמה לו הרבה נחת – ושמה, מוזר מכל דמיון (הוצאת פנגווין, 1996).

– לפני כשלוש שנים הופיע גבר, דומה לך כשתי טיפות מים, וטען שהוא אחיך. אמך הודתה שהוא בנה הלא חוקי, אבל אתה סירבת להכיר בו.

“נכון. רק לאחרונה הסכמתי להיפגש איתו. איך היה? את לא יכולה לצפות לאהבה גדולה אחרי 50 שנה שלא גדלנו יחד.”

ויליאם ארצ’ר, אביו, נולד ב־1875: גבר שרמנטי ורודף נשים, מתחזה ושקרן, ניהל קריירה פוליטית קצרה במועצה המקומית, הוליד כמה ילדים, נטש את אשתו וברח לאמריקה. שם השתמש בזהויות בדויות, הורשע בעבירות מירמה, ונמלט מהחוק. הוא חזר לאנגליה, ופגש בחורה צעירה ששמה לולה קוק.

לולה, ילידת 1913, בחורה מבית טוב, הרתה בגיל 17 לחבר שהיתה מאוהבת בו, אך כיוון שלטעם הוריה לא היה די מיוחס, נאלצה להיפרד ממנו. הבת שנולדה, וונדי, נמסרה לאימוץ לנהג משאית ואשתו. בניסיון למחוק את הכלימה, המשיכה לולה בלימודיה, ועבדה כאחות. זמן קצר אחר־כך, התאהבה לולה בוויליאם ארצ’ר והרתה לו. הזעזוע של משפחתה היה כפול: היא, צעירה רווקה בת עשרים, נכנסת שוב להריון, והפעם מנוכל מפוקפק, ביגמיסט בן 58. היא נשלחה לעיירה קטנה במרחק מאות קילומטרים, עד תום ההריון. הבן, ג’פרי הראשון, נולד ב־1934. כשיצאה לולה מבית היולדות, ציפתה שוויליאם ארצ’ר יהיה לצידה, אך הוא נטש אותה, כמו שנטש נשים אחרות. היא רצתה להחזיק בתינוק, אך בתקופה שבה אמהות חד־הוריות לא היו תופעה מקובלת, אמה התנגדה נמרצות, והילד נמסר לאימוץ.

אחר־כך חזר ארצ’ר לחייה, והיא, שהיתה מאוהבת בו, קיבלה אותו. הם נישאו, וב־1940, כשוויליאם היה בן 65, נולד להם בן. היא קראה לו “ג’פרי”, על שם הבן שעליו נאלצה לוותר. אבל ויליאם ארצ’ר הוסיף להיעלם. לימים, ירבה ג’פרי ארצ’ר לעסוק בנושא של אבות וכבוד.

לולה גידלה היטב את בנה, והוא מסור לה מאוד עד עצם היום הזה. היא נעשתה העיתונאית הראשונה במקומון של עיירת מגוריהם, ובטור הקבוע שלה, “מעל ספלי התה”, הירבתה לכתוב על ג’פרי. “מישהי הצליחה ללמד ילדים את ערך הכסף? דמי הכיס השבועיים של בני נעלמים עוד באותו יום,” התלוננה. “הדאגה האמיתית שלי היא מה יהיה כשיגיע לבגרות ויצטרך לטפל בעצמו בענייניו הכספיים. אם יש למישהי מכן עצה, אנא שתפו אותי.”

ג’פרי נשלח לפנימייה פרטית, וכיוון שהיה קטן וחלש, החל לעסוק בספורט, ונעשה קפטן נבחרת הראגבי של בית־הספר. הוא היה בן 15 כשאביו מת. “מותו גרם לי להבין שאני חייב לדאוג לעצמי,” אומר ארצ’ר. “מעניין לדעת כמה מהאנשים ההישגיים איבדו הורה בגיל צעיר.” הוא נעשה מורה להתעמלות, עבד קצת במשטרה, ואחר־כך, בזכות כישוריו כאצן מצטיין, הצליח להשתחל לאוקספורד. קסמו האישי האפיל על היעדר תעודות.

הוא עסק בהפקת מופעי צדקה ומכירות פומביות, והזקיף גבות כשהתברר כי שילשל 10 אחוז מהתרומות לכיסו, כשכר עבודה. כך גייס את הביטלס להופעה למען רעבי העולם.

לימים יסייע לנסיכה דיאנה, ידידתו הטובה, במכירות פומביות: “היינו צוות מצוין, והיא ביקרה בדירה הזו פעמים רבות,” הוא אומר. “יחד, אספנו מיליונים לצדקה. די היה שליידי דִי תחתום על מפת שולחן, והיינו מקבלים תמורתה אלפי ליש”ט.

“בהסכמת המלכה, הייתי אחראי להדריך אותה בנאומה המפורסם, כשביקשה לעזוב את החיים הציבוריים. ראש הממשלה ג’ון מייג’ור שהה אז בצפון אירלנד, וביקש אישית שאהיה איתה ביום הקשה ההוא. כשטילפן אלי ידידי סר ניקולס לויד וסיפר על התאונה, סירבתי להאמין. סירבתי להביט בטלוויזיה, כי חשבתי שאם לא אשמע על האסון, הוא לא יהיה.”

– האם תחת רושם היכרותך איתה, הצעת שישונה החוק, ושעל כס המלוכה הבריטי יעלה היילוד הראשון, ולא חשוב אם הוא זכר או נקבה?

“נכון. אין סיבה שאם לנסיך ויליאם, כשיהיה מלך, תהיה בת בכורה, היא לא תעלה לשלטון. אני רוצה לפתור מראש את הבעיות שיצוצו כאן בעוד 40 שנה. אני מעריץ נשים, גדלתי אצל אמא חזקה, ויש לי אשה יוצאת דופן. היה לי העונג לעבוד עם מרגרט תאצ’ר 15 שנה, ולא היה לי ספק ביכולתה, שלא לדבר על המלכה אליזבת, ששולטת כבר 50 שנה, והיא בוודאי דוגמה לכך שאשה אינה נופלת משום גבר.” בגיל 26 נשא לאשה את מרי בת ה־21, שהיתה היפה, המוצלחת והנחשקת בכל בנות מחזורה. הוא חלם להיות שדרן טלוויזיה, אך נכשל, וזינק לקריירה פוליטית. בגיל 29 היה חבר פרלמנט. כשהגיש מועמדותו לראשות עיריית לונדון, העיתונות חשפה פרטים אפלים מעברו, כמו חשד לזיוף הישגים כדי להיכנס לאוקספורד, או ההתהדרות בתואר “חבר הפרלמנט הצעיר ביותר”, אף שהיו צעירים ממנו. הוא לא היה אידיאולוג, ולפני שנבחר שאל אותו ידיד, מה קווי המדיניות שלו. “כל מה שיכניס אותי לפרלמנט,” היתה תשובתו.

פרשת המניות של“אקוובלסט” הנחיתה עליו מכה קשה, וכשנסע לקנדה ב־1975, להעיד במשפט פרשת ההונאה, אירעה תקרית נוספת: הוא נעצר בכולבו בטורונטו, בעודו יוצא מהחנות כשעל זרועו שלוש חליפות יקרות. כשנלקח למשטרה, הצהיר שהוא חבר פרלמנט בריטי. טענותיו שהתבלבל ובעצם התכוון לשלם על החליפות אך לא מצא את הקופה, התקבלו, אך הותירו כתם בעברו, שמועלה מחדש גם היום. אך הקריירה הספרותית שפיתח בעקבות כל אלה (אומרים שהעורך שלו, ריצ’רד כהן, כתב בעצם את ספריו), העניקה לו מכובדות חדשה. הוא הפך לעשיר ומפורסם מאי־פעם וגם חזר לפרלמנט ב־1984. מרגרט תאצ’ר, ראש הממשלה, העניקה לו את תפקיד “סגן יו”ר המפלגה השמרנית", בזכות היותו נואם מחונן. אלא שהשקט לא ארך זמן רב, ושערורייה נוספת עמדה בפתח.

בספרו ראשון בין שווים, חבר פרלמנט ששמו ריימונד גולד אוסף פרוצה, משקר לה שהוא סוחר מכוניות משומשות, ומתעלס איתה במלון זול. הפרוצה מגלה את זהותו, וסוחטת אותו. עורך־דינו של גולד מתקשר לעיתון, מודה בשם לקוחו במה שאירע, ומשכנע את העורך שלא לפרסם. ארצ’ר לא שיער שזמן קצר אחרי שהסרט על־פי ספרו יוקרן בטלוויזיה, ימצא עצמו בתוך עלילה דומה, אך אופטימית פחות. בסתיו 1986 קיבל ארצ’ר טלפונים מסתוריים מיצאנית, שטענה שהוא בילה איתה, ושהעיתונות רודפת אותה כדי לקבל את הסיפור. ארצ’ר הכחיש, אך היא הוסיפה לטלפן. משגברו השיחות המטרידות, והיא התלוננה שהעיתונים אינם נותנים לה מנוח, הציע לה כסף כדי שתצא לחו“ל. שליח מטעמו יצא לתחנת הרכבת ויקטוריה, ובשעה שהושיט לה מעטפה ובה סכום של כאלפיים ליש”ט, צולם המפגש. השליח הופתע כשהפרוצה, מוניקה קוחלן, סירבה לקחת את הכסף: הוא לא ידע שעל גופה טמונים מיקרופונים, והשיחה מצולמת ומועברת – ככל שיחות הטלפון הקודמות – לצהובון ניוז אוף דה וורלד. אף שטען כי מעולם לא פגש את היצאנית, לא יכול היה להסביר מדוע שילם לה כסף כדי שתסתלק מאנגליה. כמה שבועות אחר־כך, הגיש את התפטרותו לראש הממשלה תאצ’ר: “אני קורבן של טיפשותי־שלי, שנפלתי למלכודת,” הוא אומר. את העיתונים שכתבו כי קיים יחסי מין עם קוחלן, תבע על הוצאת דיבה. הוא הביא עדים שהוכיחו כי בליל ה־8־9 בספטמבר, כשהיה אמור להיות איתה, סעד עם ידידים במסעדת “קפריס”. מי שהיטתה סופית את הכף היתה אשתו מרי, שעלתה להעיד ותיארה את נישואיהם המאושרים ורמזה על חיי המין המספקים שלהם. כשהפרוצה העידה כי גבו של הלקוח שלה היה מכוסה כתמים, לא התבקש ארצ’ר להתפשט, אך ד“ר מרי ארצ’ר נקראה להגיב. השופט קולפילד הוקסם מהאשה הזוהרת, עוטת החליפה היקרה. “זיכרו את מרי ארצ’ר בדוכן העדים,” סיכם השופט, כששלח את המושבעים להתייעצות. “האין היא הדורה, האין היא נינוחית?… והאם הוא נראה כמי שזקוק למין קר ונטול אהבה בבידוד של גומי, בחדר עלוב של מלון, ברבע לאחת לפנות בוקר בין יום שלישי לרביעי, אחרי ערב שבו בילה ב’קפריס'?” המושבעים פסקו כמובן לטובת ארצ’ר, והוא זכה ב־500,000 ליש”ט פיצוי. עוד 700,000 שטרלינג שילמו העיתונים כהוצאות משפט. את הכול תרם לצדקה: “לא רציתי לגעת בכסף הזה,” הוא אומר.

– איך הרגשת במהלך הפרשה?

“בשבוע הראשון הייתי בחרדה גדולה, אבל ידעתי מאה אחוז שאני חף מפשע, ושהאמת תצא לאור. ואז, עוד בטרם הסתיים המשפט, הגיע אלי מכתב ובו תמונה, דומה לי להפליא. זה היה איש עסקים מעיר בצפון אנגליה, שכתב לי שהיה בלונדון לרגל עסקיו, וצמא לפורקן מיני הלך אחרי בחורה לחדרה במלון. הוא התנצל על הבעיות שגרם בלא ידיעתו, והרשה לי לפרסם את המידע, אך התחנן שאשמור על זהותו, כי היה נשוי ואב לארבעה.”

– אם כך, מדוע לא פירסמת את העניין ושמת קץ לפרשה?

“לורד מישקון, עורך־הדין שלי, חשב שאסור להשתמש במכתב הזה.”

– אתה יודע שזה נשמע כמו עוד עלילה מומצאת?

“בכל יום מזמנת המציאות דברים שאילו כתבתי אותם בספר שלי, היית מעיפה אותו דרך החלון ואומרת, איזה שטויות כותב האיש הזה. רק השבוע התקשר אלי מישהו וסיפר שהוא תבע את הבנק על מאה מיליון ליש”ט שהם גנבו ממנו. הוא אמר שאם אלווה לו מאה אלף שטרלינג לכיסוי המשך המשפט, הוא ייתן לי חצי מהכסף: 50 מיליון. טילפנתי לעורך־הדין שלי והתייעצתי איתו. ואז אמר, ‘אה, זה מר כך וכך, אני גם עורך־הדין שלו.’ לא הגיוני שמתוך עשרת אלפים עורכי־הדין בלונדון, לזר ולי יהיה אותו עורך־דין. אם הייתי כותב זאת בספר, הייתי נותן לכל אחד מהם עורך־דין אחר, ומפגיש במקרה בין השניים. בספרות, אתה לא יכול לעשות את מה שקורה בחיים האמיתיים." פרשת היצאנית חיזקה את היחסים בינו לבין אשתו מרי, שהיתה עד אז מכורה לעבודה. בגיל שלוש אמר בנם, “אבא גר בבית, אבל אמא גרה באווירון.” הם הורים קשוחים, וכשאחד מבניהם ביקש בגיל 18 מכונית ב.מ.וו, ארצ’ר נתן לו… מכונית צעצוע.

– למה שלא ייהנה מהעובדה שיש לו אבא עשיר?

“אדם צריך לעשות בעצמו את הכסף שלו,” אומר ארצ’ר, ופושט את רגליו על שולחן הקפה, כמו מיליארדר אמריקני. “אני מרחם על ילדים שיש להם המון כסף. יש לי בן אחד, אמנותי ורגיש, איש תיאטרון שוליים שלעולם לא יעשה כסף, ובן שני, שעובד בבנק שווייצרי ויעשה מיליונים. אני לא צריך לדאוג לו, הוא ידאג לי בזיקנתי.” הוא התגאה ששילם 800,000 ליש“ט למס הכנסה בשנה אחת, “כמו כל חברי הממשלה יחד,” וכשראה בבנק שלט, “האם הכנסתך עולה או נופלת מ 20,000 ליש”ט?” אמר בשמחה, “יש ימים שכן, ויש ימים שלא.” אך ב־1994 הסתבך ארצ’ר שוב: הוא רכש מניות של חברת הטלוויזיה “אנגליה” בעבור ידיד שלו, איש עסקים כורדי. מעט אחר־כך היו בחברה מהלכים עסקיים שהעלו את ערך מניותיה, והחבר הרוויח 77,000 ליש"ט מהעיסקה. כמה מביך שמרי ארצ’ר היתה דירקטורית בחברה, וארצ’ר נחשד שרכש את המניות על סמך מידע פנימי שקיבל מאשתו. בחקירה של משרד המסחר והתעשייה זוכה ארצ’ר, אך אשתו מרי נאלצה להכריז בפומבי שמעולם לא העבירה לבעלה מידע. עד היום מהדהדת הפרשה כהוכחה שחולשותיו מסבכות אותו כל פעם מחדש, ולכן אינו ראוי להיות ראש העיר לונדון.

– איך אתה מסביר שכל הנסים והנפלאות קורים לך?

“אלוהים יודע שעשיתי טעויות בחיי. אני לא גאון, וגם לא קדוש.” גם ענייניו המשפחתיים מביכים. עד לא מזמן הצליחה לולה ארצ’ר לשמור בסוד מפני בנה את העובדה שיש לו אח ואחות שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין. היא לא היתה בקשר עם ילדיה, עד שהופיעו מן העבר: ב־1988, כשמתו הוריה המאמצים, החלה וונדי לחפש את הוריה הביולוגיים, ואיתרה את אמה. לולה הזמינה אותה, אך לא סיפרה דבר לג’פרי, עד שהסיפור על “אחותו הסודית של ארצ’ר” התפרסם בדיילי מירור ב־1994.

ג’פרי הראשון התגלגל באימוצים לא מוצלחים, ושמו שונה שוב ושוב, עד שבגיל 11 הפך ל“דיוויד בראון”. הוא לא ידע שכל התקופה ההיא הוא מתגורר לא רחוק מאמו הביולוגית. ב־1981 צפה בתכנית “אלה הם חייך”, שהוקדשה לסופר ג’פרי ארצ’ר, וצעק – “הנה אמא שלי!” הוא זיהה את לולה, 40 שנה לאחר שראה אותה לאחרונה – בגיל ארבע. אבל הוא לא העז לפנות אליה ולהציג את עצמו. שנה אחר־כך פגש את ארצ’ר ואמר לו, “היי ג’פרי, אנחנו קרובי משפחה.” הסופר, שחשב את עצמו לבן יחיד, אמר לאיש, הדומה לו כשתי טיפות מים, “אין לי קרובים.” כמה שנים אחר־כך, אשתו של בראון שיחקה ברידג' באותו מועדון עם לולה ארצ’ר, והסיעה אותה הביתה, אך לא העזה לספר על הקשר ביניהן.

רק ב־1994, כשקראו בעיתון על “אחותו הסודית של ארצ’ר”, פנו לדיילי מירור ומכרו את סיפורם. עוד באותו יום טילפן דיוויד־ג’פרי אל לולה ארצ’ר. המילים הראשונות שלה היו, “היית תינוק יפהפה, חצי שנה בכיתי אחרי שמסרתי אותך.” הם נפגשו – הוא בן 60, היא בת 80 – בפגישה נרגשת ורווּית דמעות. גם הפעם לא העזה לולה לספר לבנה הסופר על אחיו הלא חוקי, והוא קרא על כך, כמו אנגליה כולה, בעיתון.

* * *

ארצ’ר גר בבית המדהים ביותר שראיתי מעודי – פנטהאוז דו־קומתי על גדת התמזה, נשקף אל הפרלמנט, וליד החלון הענק תלוי ציור מקורי של טרנר, הצייר הבריטי הנודע בן המאה ה־19, המתאר אותו נוף עצמו מאותה זווית. הבית היה שייך פעם למלחין ג’ון ברי, שהלחין את סרטי ג’יימס בונד, וכמה סרטים צולמו בו.

חובבי אמנות יגלו שביתו הוא סניף בזעיר־אנפין של ה“טייט” ו“נשיונל גאלרי” גם יחד, ויש לו 400 יצירות באוספיו, כולל פיקאסו, מאטיס, וסידרת מרילין מונרו ואליזבת טיילור של אנדי וורהול. זה אחד האוספים הפרטיים הגדולים ביותר באנגליה, וערכו כ־10 מיליון ליש"ט. הבית גדול כמגרש כדורגל, ומרוהט בטעם מושלם.

“הוא מאותם מתעשרים שרכשו בעצמם את רהיטי המשפחה שלהם,” אומרים עליו בחוגים הסנוביים, בביטוי המבחין בין תואר אצולה שעבר מדורי דורות לבין תואר אצולה שהוענק בגלל המעמד והכסף. לורד ארצ’ר קיבל את תוארו ב־1992 מג’ון מייג’ור, בזכות שירותיו למפלגה השמרנית – מה שמזקיף אפים אריסטוקרטיים באי־נחת. מאז הוא יושב בבית הלורדים, ומשקיע הרבה בנדל"ן ובעסקות מסוגים שונים. כל ספר שלו מכניס מיליונים. גם הדיבר האחד־עשר (תירגמה: עדי גינצבורג־הירש, מודן) כבר הפך לרב מכר. “הדיבר ה־11” הוא, אגב – “לא תיתפס”. הוא רואה את העצה הזאת כטובה לעצמו ולכל פוליטיקאי, מקלינטון ועד נתניהו. “יש לו דווקא אשה יפה, מה הוא רוצה?” הוא מחווה דעה על שרה נתניהו. “אבל אני לא מתרגש מהבגידות שלו. מה שמדאיג אותי הוא לא מה הוא עושה במושב האחורי של מונית עם איזו בלונדינית, אלא איך הוא מנהיג, איך הוא נושא ונותן עם ערפאת. ומבחינה זאת, אנחנו באנגליה מודאגים, כי הוא מאוד אגרסיבי. תשאלו את עצמכם האם האיש טוב במה שהוא עושה? האם הוא משרת את המדינה? אלה השאלות האמיתיות, ולא אם הוא יכול להיכנס למיטה ולעשות אהבה בשלוש דקות. צריך לראות דברים בפרספקטיבה. אחרת, היינו מפסידים את קנדי ואת ג’פרסון.”

הוא ביקר בישראל ב־1996, כדי להשפיע על עולים מאנגליה להצביע לשמרנים. “פגשתי את אהוד אולמרט. איזה טיפוס! יש לו בעיות אחרות משל כל ראש עיר אחר בעולם. ישראל זה מקרה מיוחד, ואני אומר את זה בתור פרו יהודי ופרו ישראלי.”

– אילו במקום לכתוב “ספרות נמלי תעופה”, כתבת ספרים משובחים באמת, לאניני טעם, שהיו זוכים לאהדת הביקורת ואולי לפרס נובל, אך היו נמכרים רק באלפים ספורים, היית מרוצה יותר מעצמך?

“הייתי אומר, ‘השאירו לי את 120 מיליון הספרים שלי, בבקשה, ותשמרו לעצמכם את עשרת האלפים שלכם.’ אני פופוליסט, וטוב לי. אבל אני בכל זאת מודאג. 25 שנים החזקתי מעמד בצמרת, ואני מפחד מהירידה. אנחנו שלושה־ארבעה שכותבים בז’אנר דומה. אני, ג’ון לה קארה, פרדי פורסיית, סטיבן קינג. כולם צנחו בשנים האחרונות. אני עדיין מספר אחד ברשימת רבי־המכר, אבל אני מפחד – האם אני הבא בתור?”

– ויתרת על חלומותיך להיות ראש ממשלה?

“לצערי, איחרתי את הרכבת. אני זקן מדי. פעם היו מדינאים בני 70, היום הם בני 40 – בלייר, קלינטון. ויליאם הייג, מנהיג השמרנים, הוא רק בן 37. העולם שייך לצעירים. אני גמור.”

– אתה מיליונר, סופר פופולארי, יש לך חיים טובים. למה לך כאב הראש של להיות ראש עיריית לונדון?

“כי אני מטורף, ולונדון צריכה ראש עיר מטורף, שיעבוד 365 יום בשנה, עם אורח חיים כשלי. אני רוצה את התפקיד, כי מעולם לא מילאתי תפקיד גדול ורציני. שירתתי תחת שני ראשי ממשלה, תאצ’ר ומייג’ור – הראשונה אשה שהערצתי, השני חבר טוב שלי – אבל לא הצלחתי להיות שר. זו הזדמנות ראשונה לעשות משהו בעצמי. כבר אירגנתי צוות של מאה צעירים שעובדים למעני, ואנו מכינים תוכניות. אני לא מאמין שבעיר גדולה כל־כך אי־אפשר לפתור את בעיית ההומלסים. אני רוצה פתרון אמיתי, לא שסתם יסלקו אותם מהרחוב.”

– יאשימו אותך בכל פעם שמשהו ישתבש – כשיהיו עיכובים ברכבת התחתית, או שביתת פועלי זבל.

“רק אנשים חלשים רוצים שיאהבו אותם. אנשים חזקים רוצים שיעריצו אותם. לרובנו יש בחיים מקום מסוים שאליו רוצים להגיע, ואליו לא הגעתי. רובנו נכשלים, ואולי גם אני אכשל, אבל אני חייב לנסות.”

חלון גדול וחשוף פעור אל תוך ריבוע שחור של לילה תל־אביבי בדירתו של נתן סלור. אומרים שבביתו של התלוי ובנוכחות ילדיו אין מזכירים את החבל, וכאן יש מילים שבהחלט עלולות להיחשב לחבל תלייה: “חלון פתוח”, למשל. “נפילה”. “צניחה”. אפילו, “ציפור מבוהלה”. אבל ילדיה של תרצה אתר הורגלו, זה עשרים שנה, גם במילים קשות מאלה.

“כשהגעתי לצו ראשון בלשכת גיוס, שאלו על המצב המשפחתי, ואמרתי, אבא שלי אלמן,” נזכר נתן. “הכניסו אותי לחדר קטן, לשיחה עם המאבחנת. ‘נו, אז ממה אמא שלך מתה?’ שאלה. הייתי אז בן 17, והיא, חיילת שגדולה ממני מקסימום בשנתיים. ‘נפלה מהחלון,’ עניתי. היא דיפדפה במסמכים ואמרה, ‘אה, אמא שלך זו תרצה אתר? מה פתאום נפלה מהחלון? אולי זה מה שסיפרו לך, כי היית ילד, אבל שיהיה לך ברור שהיא התאבדה.’ לכולם כל־כך ברור שהיא התאבדה, רק לנו, לקרובים ביותר לה, האנשים שהכירו ואהבו אותה, זה לא ברור בכלל.”

אחותו יעל קמה, ניגשת אל החלון הפתוח ומתכופפת החוצה, כמו מנסה לבחון עד איזו נקודה אוחזות אותך הרגליים על הרצפה, ובאיזו זווית הגוף תופס תאוצה מאליו, ודואה קדימה גם מבלי להתכוון. “לי היו סורגים בחדר, ולנתן גם כן, אבל אמא שנאה להרגיש כלואה, ולא הסכימה לשים סורגים אצלה בחדר.” ב־7 בספטמבר 1977, ביום חמישי בשבע בבוקר, נשמטה אמם אל מותה מן הקומה השישית, בדירת המשפחה שברחוב שמעון התרסי בתל־אביב – הדירה שבה מוסיף אביהם להתגורר עד עצם היום הזה, עם חברתו לחיים רותי.

“אני גדלתי כל החיים בידיעה שאמא נפלה מהחלון,” אומרת יעל סלור־מרזוק, נשואה ואם לרומי בת השלוש. "איש לא אמר שהתאבדה – לא אבא, ובטח לא סבתא רחל. וגם היום, כשאני יודעת יותר, עדיין אף אחד לא אומר שהאשה שראיתי שרועה במגרש החנייה, שש קומות למטה על האספלט, אמא שלי, פתחה דקה קודם את החלון, הוציאה רגל וקפצה. זו טראומה משולשת: גם בגלל שאין לי אמא, גם בגלל מי שהיא היתה, וגם בגלל נסיבות מותה. ועשרים שנה נעוצה לנגד עיני הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים.

“אבא העיר אותי ללכת לבית־הספר, עברתי ליד חדר השינה שלה, ראיתי אותה שוכבת עם השיער השחור היפה שלה, פזור על הכר. זה היה למחרת תאונת דרכים שהיתה לה, כשרצה לכביש בחוסר זהירות ומכונית פגעה בה, והיא הרגישה לא טוב והיתה בהשפעת כדור שינה. עשיתי לה שלום עם הראש, והיא השיבה בחיוך מנומנם של בוקר, והמשכתי למטבח. אילו נכנסתי והתיישבתי לידה והתחלתי לדבר איתה, אולי כל זה לא היה קורה. חמש דקות אחר־כך אבא נכנס לחדר השינה עם מגש ועליו כוס מיץ תפוזים סחוט, עמד בפתח החדר ואמר בבהלה, תרצה! והווילון הלבן, האוף־וייט, של חדר השינה, התנפנף מול החלון הפתוח.”

השנים שחלפו העמידו את יעל ונתן סלור במצבים בלתי אפשריים. החותם הוודאי כל־כך שהוטבע באמם – מתאבדת – והספקות שמייסרים אותם – מחייבים אותם להיות הקטגורים והסניגורים שלה בעת ובעונה אחת. לחפש אותות במילים שכתבה. להתגונן מפני זרים. להיות זה לזו משען ומפלט, גחלת שומרת על זכר שלא יאבד, ולא יטומא.

“כשאני אומרת לאנשים שאמא שלי היא תרצה אתר, ישר הם פותחים את החלון ודוחפים אותה החוצה,” אומרת יעל. “אני מעדיפה לומר שאמי נהרגה בתאונה, ולא לנקוב בשמה. המלה ‘תאונה’ משתיקה ומספקת את רוב החטטנים, אבל ‘הטובים לטיס’ ממשיכים וחופרים, איזה תאונה, תאונת דרכים או מה, ואז אין לי ברירה ואני מפרטת. ואני מרגישה כאילו גירדו לי את הבשר.”

היא דומה לאמה דמיון מדהים. קטנה וקופצנית ואנרגטית, שטף משחקי מילים בוקע מפיה. “אפשר לקבל אשטראית, איזו מאפרית קטנה?” היא אומרת לאחיה ומנופפת בסיגריה שלה, מחפשת מקום להניח את האפר. היא שחקנית בדם, וכשהיא מצטטת את סבתה, השחקנית רחל מרכוס, היא מדברת במבטא רוסי. היא מחקה את קולה של אמה, (“משהו כמו מורה לתנ”ך") ששמעה בהקלטת רדיו ישנה. עשרים שנה אחורה, קשה לזכור קולות.

נתן, מצחו לבן וגבוה, כמצח סבו, המשורר נתן אלתרמן. “כשכתבתי משהו בעממי ובתיכון, תמיד התייחסו לזה באופן מוגזם ולא פרופורציונלי, כי כולם ידעו שאני הנכד של אלתרמן. יכולתי לקבל 29 במבחן ביולוגיה, והמורה היה מעלה את זה ל’כמעט טוב' בתעודה. כשהיה צריך לעלות לבמה ולשאת ברכה בשם השכבה, בחרו בי, למרות שלא רציתי. העיק עלי היחס המיוחד והמועדף שהיה לנו.”

* * *

תרצה אתר נולדה ב־27 בינואר, 1941. אמה נולדה בפורים ואביה בתשעה באב, והניגודים מצאו אצלה את הסינתזה. “הייתי גונבת את כובעי הדודות ומציגה לפני חברותי, חיברתי מחזות ונתתי לעצמי המון תפקידים ראשיים,” סיפרה תרצה.

שלוש נשים היו בעולם ילדותה: אמה רחל, סבתה בלה, והאשה השלישית – הציירת צילה בינדר, אהובתו הסודית של אלתרמן, שפרשת יחסיהם החלה עוד לפני שתרצה נולדה. לימים תאייר בינדר את יעל מטיילת, ספר הילדים שכתבה תרצה אתר לבתה יעל.

“מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות,” אמרה רחל מרכוס למנחם דורמן, ידידו ועורכו של אלתרמן. “תמיד אמרתי לעצמי, אהבה אינה פשע. אבל תרצה היא מגזע אחר. היא מאוד קנאית. אסור היה לה לדעת כי אבא עוד נפגש עם צילה. נתן היה משתדל להסתיר את הדבר מפניה. צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון החיים שלי, לטבעיות שלי, ואני מצאתי לי מפלט בתיאטרון.”

תרצה היתה מודעת לקיומה של אהובת אביה. “אתה כולך שלה, אני במקרה שמעתי/ איך צילצלה אותך בכוח/ ואני כך, במקרה עברתי,” כתבה באחד משיריה, והמלה “צילצלה” מצלצלת כולה משמה הפרטי של בינדר. “רחל מעולם לא התייצבה לצידו כאשה, כסיבת התשוקה שלו,” מסבירה ד"ר רות גולן, במאמר ניתוח פסיכואנליטי של יחסי אלתרמן ובתו. “בהיות המקום פנוי מאמה, תפסה תרצה את המקום הזה. היא קינאה לאביה כאילו היתה אשתו.”

אלתרמן התחנך בידי סבתו, כיוון שאמו, בלה, רופאת שיניים במקצועה שהפכה לגננת, היתה טרודה בעבודתה. בדור השני קרה הדבר שוב, וכשרחל מרכוס היתה יוצאת לשעות האינסופיות של חזרות והצגות תיאטרון, תרצה נשארה עם הסבתא, בלה אלתרמן.

לימים, יישנה דפוס היחסים בצורה אכזרית גם בדור השלישי, כשאחרי מותה של תרצה, תהיה רחל מרכוס, הסבתא, לדמות הנשית המרכזית בחיי נכדיה המיותמים מאם.

נתן אלתרמן, איש סגור ושותק, ביישן שנטה לגמגום וסבל מאימת קהל, סגד לבתו, והיא העריצה אותו. לא פעם היתה נושאת אותו כשחזר הלום־יין מקפה כסית, שם ישב עם מכריו ומעריציו. כשהתגייסה לצה"ל, ניצל את קשריו המסועפים במערכת הביטחון, ותרצה התקבלה ללהקת גיסות השריון. היא פרחה שם, שרה, רקדה, יפהפייה מיניאטורית, בעלת עיניים כחולות־ירוקות ושיער שחור. באוגוסט 1960 הופיעה על השער של עולם האשה, בתמונות דוגמנות.

היא התייחסה לכך כאל שעשוע וקרש קפיצה, לא חוששת מהצד הקליל, הבוהמייני, ה“סלבריטאי” שלה. כמו אלתרמן, שכתב על עצמו “נולדתי תאומים”, גם בתרצה היתה כפילות רבת־פנים. שחקנית, משוררת, פזמונאית, מתרגמת, שלא היססה לעלות על שולחן במסיבות, להשתולל ולרקוד. היא היתה שמש זורחת וגם לילה אפל, ומעטה יצאו גם שירים קודרים, וגם פזמונים קלילים כמו “אהבתיה” ששר שלמה ארצי, “רקפת”, שכתבה לרוחמה רז, “אני חולם על נעמי”, שזכה בפרס ראשון בתחרות בטוקיו. את ספרה הראשון, צפנת, פירסמה בגיל 23 רק לאחר שזה עבר את ביקורתו של אביה. היא לא מרדה בו, מלבד לבחור לעצמה שם: “אתר”. קיצור של “אלתרמן”, וגם, “מקום”. מקום משלה. כשאמרו לה שהיא מעתיקה מאביה ושהדימויים שלה דומים לשלו, צחקה ואמרה, “כל המדינה מעתיקה ממנו, אז למה לא אני?”

“מראה של נערת זוהר מרחוב דיזנגוף בתוספת ניצוץ נפשי שירשה מאבא ואמא,” התמוגג על המשמר כשהופיעה על בימת הקאמרי ברוזנים ואביונים. אלתרמן תירגם את המחזה, שבו מתוודה עלם (עודד קוטלר) לפני אשה (רחל מרכוס) על אהבתו לבתה (תרצה אתר). העיתונות והחיים אהבו את הקטע הזה. באולם הקאמרי ביקש עודד ערב ערב את ידה של תרצה, ובאולם בית לסין, ב־1961, התקיימה חתונתם. הזוג הצעיר טס לניו־יורק ללמוד משחק. “גוועתי מגעגועים ואזלו כוחותי,” כתבה על התמוטטותה הנפשית שם. “כמה אנשים ניסו לדובב בי שמחה באנגלית. וגם הנהר הזכור לטוב, הדסון, הדסון, אני לא שכחתי את נסיונותיך לנחם.”

אלתרמן מיהר להחזיר את בתו הביתה. כשירד מהמטוס בלוד, כבר הלבין שערו מצער. חברים מספרים שגם בתל־אביב היה אחר־כך מקרה שבו הסתגרה בבית לבדה. ריח הגז כבר התפשט, כשהסכימה לפתוח להוריה. תרצה החלימה וחזרה לבמה, ופגשה את בנץ' (בנימין) סלור, קיבוצניק לשעבר, גרוש ואב לבת ובן, שעבד בתיאטרון כחשמלאי. היא התגרשה מקוטלר, שאחר־כך נשא לאשה את בת דודתה. אחרי חמש שנות היכרות, החליטו תרצה ובנץ' להתחתן. יעל נולדה ב־1967.

לאינסוף הזה קוראים: אֵם.

זאת אני, זאת אני, העיגול החזק, השלם,.

למלאוּת הנוהרת הזאת, הזורחת,

אשר מגרשת כל רעד ופחד

קוראים אֵם.

(שירים, 7־1976, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

“חייה של אמא נחלקים לשניים,” אומרת הבת יעל. "הם השתנו לגמרי אחרי שנולדתי. לפני כן היתה בליינית, והכול אצלה היה בלאגן, ומהרגע שנולדתי, סדר מופתי. מנוחת צהריים. בחמש יוצאים לטייל, בשבע ארוחת ערב, בשמונה היתה מעיפה אותי ישר למיטה, לא כמו בתי רומי, ששולטת בי ועושה מה שהיא רוצה.

"בגיל ארבע כבר לימדה אותי לקרוא. היתה לנו ערכה, כרטיסיות גדולות ולבנות, ועליהן אותיות מנוקדות. כשהגעתי לכיתה א', כבר קראתי את ספר הלימוד אלפוני עד תומו. גם היא למדה לקרוא בגיל ארבע, והסתירה זאת מהמורה, שלא להתבלט. הייתי תלמידה מצטיינת. אני לא זוכרת שאי־פעם אמא אמרה לי, תכיני שיעורים, או סדרי את החדר, כי עשיתי הכול ביוזמתי. הייתי ילדה מאוד עצמאית.

פעם, בגיל שמונה, רבתי איתה על משהו, והמריבה כל־כך דיכאה אותה, שיצאה וקנתה לי שתי חולצות פסים, אחת בכחול ואחת באדום. אני זוכרת שאמרתי לה ‘מקסים’ למרות שלא התלהבתי. היא היתה גאה בכך שאני רוכבת על סוסים ונתנה לי להרגיש שהיא נורא מאמינה בי, ושאני ילדה חזקה, מהממת, כזו שיכולה להרביץ לכולם."

אתר, שזכרה את השעות הארוכות שבהן היתה לבדה בלי אמה השחקנית, נטשה את הבמה כדי להיות עם ילדיה והתמסרה לתרגום מחזות. ריצ’רד השלישי, אחרי הנפילה, מות הסוכן, פרפרים הם חופשיים, ביבר הזכוכית, מי מפחד מווירג’יניה וולף, היו רק אחדים מהצלחותיה. שיריה, שכתבה כל אותה תקופה, חושפים פחדים איומים: מטירוף, מהתאבדות, מאובדן שליטה. על שיר של אלתרמן “שמרי נפשך, שמרי חייך”, ענתה לו ב“שיר הנשמרת”: “אני נזהרת מדברים נופלים, מאש, מרוח. משירים”.

בנץ' סלור, איש גדול ושתקן, בעל חברת שמירה, הבין היטב את תרצה, וידע לספק לה ביטחון ומרחב. האמהות העניקה לה משען וזכות קיום. “למרות שהייתי קטנה, והיא האמא, הגדולה, הרגשתי מאוד חזקה לידה – כאילו אני האמא והיא הילדה,” אומרת יעל. “כל הזמן היה לי צורך לומר לה כמה אני אוהבת אותה, ולכתוב לה פתקים, כמו ‘את מאוד חמודה, ואמא נהדרת’.”

הנכדה יעל היתה משוש עינו של נתן אלתרמן, שהיה מגיע בכל יום אחר־הצהריים, לצאת לטייל איתה ועם בתו. במארס 1970 אושפז לניתוח בגלל כאבים מתמידים בבטנו. זה לא היה סרטן, אך קרתה תקלה בהרדמה והוא הפך לצמח. מקץ שבועיים מת, רק בן 60.

“אתה בכיסא הישן והחום, אתה בכיסא שלך”, התגעגעה אליו תרצה. “לפעמים, כבהקיץ, אני מטלפנת. שוכחת שאין איש. יושבת ומחכה”. פעם רצה להביא לו את משקפיו שנשכחו אצלה, ורק אז נזכרה. את ספר השירים, בין סוף לבין סתיו שכתבה לאחר מותו, הקדישה לו – סיפור אהבה שלא הסתיים כשתמו החיים. כאן, יאמרו המקטרגים, החל המסלול שהוליך אותה אל החלון הפתוח. תאונה, יוסיפו לומר אלה שאהבו אותה.

צא אל כל הארצות אשר כיסיתָ מפני

אני כעת הולכת, כי אני יחידתךָ,

אני אשר הוּזהרתי מן המר והנושך

הולכת שמה. להמרות את מצוותךָ.

לבנה, שנולד בינואר 1972, קראה תרצה בשם אביה. “ביני ובין אמא היה דיאלוג נהדר,” אומר נתן. “בגיל שנתיים־שלוש, הייתי אומר לה נושא, והיא היתה כותבת עליו שיר: שיר על טרקטור, שיר על אקורדיון. כך נולד הספר נוני נוני אין כמוני. לאחר מותה אהבתי להדפיס במכונה שלה ובמכונה של סבא, באצבע אחת, מהר מהר, כמוה.”

“לנוני, נתן, נתן, נתן היקר לי מכול, לנוני אהובי, בני הקטין שיהיה יום אחד גדול”, כך כתבה אמא תרצה בכתב־ידה העגול והדוהר, לנתן בן החמש, במאי 77, קצת לפני הסוף. “היא היתה מצחיקנית, וכשבאה לקחת אותי מהגן, היתה משתוללת וכאילו נותנת בוקסים לעוזרת הגננת. כשיצא נוני, הגננת ביקשה שתקרא ממנו לילדים. מכיוון שהיתה שחקנית, קראה בהמון דרמטיות, ואני, שהשירים ה יו עלי, רציתי למות מרוב בושה. התפללתי שתגמור ונלך הביתה. בגלל צורת מותה, אנשים חושבים שהיתה טיפוס טראגי, אבל היתה בה עליזות, וכשהלכנו לסרט לופו בניו־יורק, היא התגלגלה בצחוקים היסטריים שנשמעו במושבים סביבנו, והביכו אותי.”

נתן מדפדף בעיר הירח, ומוצא שם שיר:

פנֵי אבי החיוורים, אשר לא אשכחֵם

עולים בשִׁמשה להביט, לנַחֵם.

בְּנִי צוחק ואומר: דברים נוגעים בי ואני ממשיך ללכת.

הדברים שנוגעים, מַפריעים לי תמיד,

ואני לא בוכֶה בקול רם

וגם לא בוכֶה

בשקט.

“לפני כמה שנים פתחתי את הספר, ונורא ריגש אותי למצוא את עצמי, לזהות משפטים שאמרתי לה,” אומר נתן. “הרגשתי כאילו היא שלחה חץ, שעשה את מסלול השנים ונחת אצלי היום, כשאני מבוגר. כשאני שומע שירים שלה ברדיו שבמכונית, אני מתרגש, כאילו זו דרישת שלום ממנה. לעולם לא אסגור את הרדיו. אשאר לשבת בחנייה, ואשמע עד הסוף.”

“לא אהבתי שהיא כותבת עלי,” אומרת יעל. “מה זה שהיא מספרת לכולם איך אני הולכת לקנות פיתות, או פוגשת כלב בחצר! אבל היום כשאני מטיילת עם רומי, אני מזהה את החוויות הקטנות שהיו לנו. גם אני מקפידה על העברית של רומי, כמו שהיא עשתה איתי. היא נהגה לקרוא לי את שיריה למבוגרים. לא הבנתי כלום, אבל הרגשתי שזה חשוב לה, וכששאלה אם זה יפה, אמרתי כן, מאוד. תמיד עמדה לרשותי, אף פעם לא קרה שפניתי אליה והיא אמרה, אני כותבת עכשיו. היא נהגה לקום בארבע בבוקר, להכין לעצמה קפה בכוס גבוהה כזו, ולכתוב. אז לא הבנתי בשביל מה היא צריכה את זה. היום, כשיש לי ילדה קטנה, אני עושה כמוה. נהנית לקום בחמש בבוקר, להתקלח, לקרוא עיתונים, ולהיות לבד עם עצמי.”

* * *

על שולחן הפורמאיקה הכתום בבית סלור הוגשו בעיקר שניצלים מוכנים ועוף בגריל, ועוגות קנויות, כיוון שתרצה שנאה לבשל. כיוון שלא היה לה רשיון נהיגה, נסעה במוניות לכל מקום. גם ביום הלפני אחרון לחייה. זה היה שלושה ימים לפני ראש השנה, ומשפחת סלור עמדה להפליג ביאכטה שלהם לקפריסין.

תרצה הגיעה לגן הילדים, כדי לקחת את נתן ולהביאו אל בנץ' במארינה. “מלמדים אותנו ש’אלכסון זה אסון', וצריך להסתכל ימינה ושמאלה עשר פעמים לפני שחוצים את הכביש,” גועש נתן סלור, וכעסו עודנו כשל בן חמש וחצי, “ואני לא מבין את אמא איך לא נזהרה. יצאנו מהגן, היא ראתה מונית מעבר לכביש, אמרה לי ‘תעמוד כאן’, והתפרצה קדימה בלי להסתכל. מכונית פז’ו אדומה העיפה אותה באוויר. אני זוכר שחשבתי, היא רצה בכביש, אז שלא תאשים אף אחד. ולמחרת, כשאמרו שהיא נפלה מהחלון, חשבתי, למה היא מצפה, עם חוסר זהירות כזה? וזו האמא שצריכה להגן עליך!”

בנץ' הוזעק ולקח את תרצה למד"א, שם קבעו שהיא סובלת מזעזוע מוח קל. בערב התלוננה על כאבי ראש, וחומה עלה. רופא שבא לביקור־בית אמר שצריך היה להשאירה בבית־חולים. היא בלעה כדור שינה, וביקשה מבנץ' שלא יעיר אותה בבוקר, ושהפעם ישלח בעצמו את הילדים לגן ולבית־הספר.

הם עברו ליד חדרה ואמרו לה שלום, ואחר־כך נכנסו למטבח. כמה דקות אחר־כך נכנס בנץ' לחדר השינה עם מגש בידו ואמר, תרצה?! " הוא שאל אותי, יעלי, איפה אמא? אמרתי, אולי הלכה לסבתא, כי סבתא גרה באותה קומה, דלת ליד דלת, אבא אמר, לא, נעלי הבית שלה כאן. אמרתי, אולי הלכה יחפה. והוא ניגש אל החלון, אל התריס הפתוח והווילון המתנפנף, אמר, אוי לא, ורץ למטה.

הסתכלתי אחריו, וראיתי אותה שוכבת על האספלט בכותונת לילה. ובניגוד לכל המקרים שאנחנו קוראים עליהם, על ילד שנופל מהקומה השמינית וצונח בשלום על גג מכונית חונה, כאן לא אירע שום נס, ושום מכונית לא בלמה אותה."

רחל מרכוס, ששמעה את חתנה דוהר במדרגות, נכנסה ונחרדה לשמוע מיעל שאמא נפלה. “אוי ויי, ידעתי שמשהו לא טוב יקרה, מחמש בבוקר אני לא ישנה,” אמרה. “שתשב בכיסא גלגלים, שתהיה משותקת בכל הגוף, העיקר שתחיה.” אחרי שעה ארוכה, בנץ' שב מבית־החולים. הוא עשה עם הראש תנועה של “לא”, ויעל בכתה, בפעם היחידה בתקופה ההיא.

נתן: “בבניין היה ילד, רני, שלמד איתי בגן חובה, וסבתא התקשרה להוריו והם לקחו את שנינו יחד לגן. כל היום ישבתי בפינה ובכיתי המון, ומילמלתי, אמא שלי מתה, אמא שלי מתה, והגננת נתנה לי עוגת שוקולד. בצהריים אבא בא עם הוולוו, ושלא כתמיד הרשה לי לשבת מלפנים, בלי חגורה. אבא אמר, טוב, עכשיו נלך ל’אנקרה'. זו היתה המסעדה הרומנית בבן־יהודה, שבה אכלנו כל שבת עם אמא וסבתא. ואיש אחד, שלא ידע כלום, התפלא שאנחנו לבד ושאל ‘איפה תרצה,’ ואבא ענה, ‘היא נהרגה’.”

כרגיל, ויתרה רחל מרכוס על מקומה, ותרצה, בת 36, נקברה ליד אביה. את הילדים לא לקחו להלוויה. “זו היתה טעות,” אומרת יעל. “חברה שלי, שבעלה נהרג בתאונת דרכים, לקחה את שלושת ילדיה הפעוטים לבית־הקברות אחרי שכל האנשים עזבו, השמיעה מוזיקה שהם אוהבים, והראתה להם איפה אבא. כך עדיף.” אחרי האסון לקח בנץ' מסמרים וקיבע את התריס למקומו. בחקירת המשטרה נכתב ש“המנוחה נתקפה כנראה סחרחורת ונפלה מחלון דירתה שבקומה השישית”. “ממול, היה בית פרטי ישן שנהרס, ובמקומו החלו להקים רב־קומות, והפועלים עשו רעש נוראי, מחמש בבוקר עד הערב,” אומר נתן סלור. “אמא היתה רזה מאוד, אולי 40 קילו, והתכופפה דרך החלון לצעוק על הפועלים שיפסיקו. קל לקרוא את השירים שלה, למצוא מילים כמו ‘אני חיה במלוא אוניי, אך עייפה למוות’, ולהחליט שהתאבדה. אבל גם אם רצתה להתאבד, לא מתאים לה לעשות את זה בצורה אלימה כל־כך, להתרסק למטה, ולעיני ילדיה. לפחות היתה מחכה עוד חצי שעה, שנלך לבית־הספר.”

“אני לא יודעת,” אומרת יעל. “כשאדם נמצא במצוקה, הוא לא עושה חשבונות כאלה. כשזה קרה לה, לא נורא התפלאתי. הייתי יותר מתפלאת אם זה היה קורה לאבא. לא כל אדם מסוגל ליפול מהחלון. לי, למשל, זה לא יכול לקרות. היא היתה קרובה לזה שני צעדים יותר מאנשים אחרים. מצד שני, היא לא השאירה פתק התאבדות. ופעם אמרה שכשהיא תהיה בת 50, היא תשב ותכתוב ספר על אבא שלה. ככה לא מדברת אחת שרוצה להתאבד. הלוואי שהיו יכולים לתת לי הוכחה שקפצה. אני מספיק גדולה לשאת את זה, אבל אם כבר מתאבדת, לפחות תשאירי מכתב! הייתי חברה כל־כך טובה שלה, היה בינינו קשר כל־כך נהדר, אז איך היא קמה והלכה?! חוסר הידיעה מטריף אותי. לפעמים אני חושבת שעדיף שנשארתי עם אבא ולא איתה, כי אני לא יודעת אם זה היה קורה להיפך, האם היא היתה מסוגלת להחזיק מעמד.”

אחרי כשנתיים פגש בנץ' את רותי אגסי, צלמת, גרושתו של הצייר מאיר אגסי. לא היה קל לרותי בת ה־29, שבאה עם בתה הקטנה נלי, למלא את החלל שנפער בחיי ילדה שמרגישה צורך לשמור על מקומה של אמה האבודה. “ובכל זאת, מי שרצתי אליה כשקיבלתי מחזור, היתה רותי, והיא, ישר טסה לבית־מרקחת והביאה לי אוסף שלם של תחבושות וטמפונים מכל הסוגים והגדלים. היום היא מאוד חשובה לי, למרות שלעולם לא אקרא לה אמא. אחרי מותה של אמא, היינו קרובים מאוד לסבתא רחל. ישנתי איתה באותו חדר, כי היא פחדה להיות לבד. מותה של סבתא ב־1985 היה טראומה גדולה יותר ממות אמא. בכיתי שלושה ימים בלי הפסקה. אולי אז, בגיל 19, קלטתי את מה שלא קלטתי בגיל עשר.”

נתן: “כשהייתי בן 11, אשה מהבניין שלנו התאבדה. קפצה מהקומה הרביעית. כולם רצו להסתכל, גם אני, וראיתי אשה זקנה עם שמלה וסוודר ופנים למטה. היועצת של בית־הספר ניגשה אלי ושאלה איך אני מרגיש. אמרתי, קצת בחילה. עד שהיא שאלה אותי, לא קישרתי את זה עם אמא שלי.”

יעל נשואה למשה מרזוק, מתווך נדל"ן מרמת השרון (“אני גרה בקומת קרקע. אצלי, אף אחד לא ייפול מהקומה השישית”) ועובדת במשרד להפקת סרטי פרסומת. היא נישאה אזרחית בלאס וגאס (“כשהייתי בחודש השישי להריון עם רומי”), ואחר־כך בנישואים רפורמיים בבית־כנסת בתל־אביב. "ברור לי שאם אמא היתה חיה, הייתי לומדת יותר טוב, ועושה מעצמי יותר. כשמתה, כבר לא היה לי בשביל מי להשתדל. נעשיתי מאוד פראית, וניצלתי קצת את מעמד היתומה. ואולי, עצם ההישרדות דרש אנרגיה נפשית, ויותר מזה לא היה לי.

"כולנו מאמינים שאמא לא נעלמת לילד, וכשזה קורה זה פוער בתוכך בור של פחד. פעם צילצלה אלי מישהי לעבודה והתחילה לבכות, ובטעות אמרו לי שזה טלפון מגן הילדים. הייתי בטוחה שרומי מתה, שנפל עליה ארון, שנחנקה מזית. חקרתי אותה, ‘מה קרה, מה קרה,’ ותוך שנייה כבר חשבתי כמה קשה יהיה לי, ואיך אני מתגברת על מות בתי. סבתא רחל אמרה לי לא פעם ולא פעמיים, שהיא מצטערת שהיתה לה רק בת אחת. אני רוצה כמה ילדים, כי אני מפחדת לאבד את רומי. נכון שאדם לא חושב על זה שילד קטן יכול למות, אבל את גם לא חושבת על זה שאמא בת 36 יכולה למות, והנה זה קרה לי.

"גם צורת האובדן קובעת. יש לי חברה שהתייתמה בגיל 15, אמה מתה מסרטן, אבל כבר שלוש שנים קודם לכן הם הלכו כל המשפחה לטיפול פסיכולוגי יחד, והיו מוכנים. זה לא כמו שאמא שלך עושה לך שלום עם הראש, וחמש דקות אחר־כך היא נופלת. זה לא קורה כל יום. אני ערוכה לאובדן ומצפה לו.

“מותה של אמא השאיר אותי תקועה בגיל שבו הייתי כשאיבדתי אותה. אני בת עשר. אני רוצה שרומי תהיה כבר בת עשר, כדי להמשיך את מה שלא היה לי. כי את מה שרומי חווה היום איתי, כשהיא בת שלוש, אני מכירה, זה היה לי עם אמא. אבל אני לא יודעת מה זה להיות עם אמא כשאת בת 12, ו־15, ומה זה כשאת בת שלושים, ויכולה להרים טלפון ולפטפט עם אמא שלך. אוכל לחוות את זה דרך הבת שלי. ואני רוצה להיות איתה בכל הגילים, אני לא רוצה לעזוב אותה. במובן מסוים אני גם האמא, וגם הבת. זה הולך אחרי כל הזמן. כשאני רואה חברות שאמא באה לבקר אותן, ותופרת להן בגדים, והן מתחבקות ומתנשקות, ליבי נצבט ואני אומרת, איזה כיף שיש מישהי ללכת איתה לקנות נעליים ולאכול עוגת שוקולד ולבכות על חבר שעוזב. כשאמא עזבה אותי בגיל עשר, לא ידעתי שהדברים האלה קיימים, ובגיל 16, כשהדברים האלה התחילו לקרות והזדקקתי לה, היא כבר לא היתה. והרעב הזה יתקיים תמיד.”

"בדיוק באותו הרגע יצאה הדודה אֶם להשקות את ערוגות הכרוב, והנה כשנשאה את עיניה ראתה את דורותי רצה לקראתה. “ילדתי היקרה!” היא קראה, עוטפת את הילדה בזרועותיה, ומכסה את פניה בנשיקות. “מניין לכל הרוחות באת?” “מארץ עוץ,” אמרה דורותי בפנים מרצינות. “והנה גם טוטו. אוי הדודה אֶם! אני כל־כך שמחה להיות שוב בבית!”

(הקוסם מארץ עוץ: פרנק באום, עברית: יובל ווליס, הוצאת פראג)

כך מסתיימות עלילותיה של דורותי גייל, ילדה יתומה מהוריה, המתגוררת בבית דודה ודודתה. סופת טורנדו קרעה אותה ואת כלבה הקטן, טוטו, מקנזס האפורה והמשעממת, והעיפה אותם לארץ קסומה ושמה עוץ. בלכתה בדרך הלבנים הצהובות, פגשה דחליל חסר מוח, איש פח חסר לב, ואריה פחדן, כולם מחפשים תיקון למה שחסר להם.

דרך מפותלת עשו הארבעה אל שליט ארץ עוץ, הקוסם הגדול והנורא, אשר רק הוא יוכל להגשים את המשאלות. קשה להבין איך הפך דווקא הסיפור הזה לאגדה האמריקנית הפופולארית ביותר. אולי בזכות מסריו הפשוטים והאופטימיים. ודאי תרם לכך הסרט, שנוצר ב־1939 והקרנותיו הטלוויזיוניות בכל חג הודיה או חג מולד, הפכו אותו לנצפה ביותר בכל הזמנים: למעלה ממיליארד בתים, בארה"ב ובעולם. “אי שם מעבר לקשת בענן”, שרה ג’ודי גרלנד בת ה־16, מתגעגעת לחיים אחרים, והנציחה את דורותי בלב החלום האמריקני. כשתשלח ג’ודי גרלנד יד בנפשה, בודדה בחדר של בית־מלון, 30 שנה אחר־כך, יהפוך חיפוש הנעורים שלה אחר ארץ הפלאות שמעבר לקשת, לאירוני וצובט עוד יותר. השמלה שלבשה גרלנד כשגילמה את דורותי, נמכרה לא מכבר ב־300,000 דולר.

“זהו סיפור כל־כך בסיסי, שכל אחד יכול למצוא בו משמעויות המדברות אליו,” אומרת גילי בר הלל, אספנית ספרי עוץ וחברה פעילה במועדון המעריצים, שמרכזו בארה“ב. “סיפור מסע, על ילדה קטנה שמגיעה לארץ זרה כשהיא חסרת כול, ועושה את דרכה למחוז חפצה בעזרת ידידים שהיא אוספת בדרך. הגישה מאוד דמוקרטית, פלורליסטית ואופטימית: גם אם אתה דחליל, יש לך זכות לבקש אושר. בכל מסע בחירות בארה”ב מאווררים דימויים מהספר ומזהים את המועמד שהוא איש הפח – כלומר, אין לו לב, או הדחליל – חסר המוח, ואת מוג הלב שמעמיד פני אריה. לנשיא קלינטון קראו ‘דורותי’, כלומר, זה שבסך הכול רוצה לחזור הביתה בשלום. הספר השפיע על קולנוענים ואמנים בכל התחומים, וכששומעים את ‘שלום לדרך הלבנים הצהובות’ של אלטון ג’ון, זהו ציטוט ישיר מהקוסם מארץ עוץ.”

“אם עוץ היא אמריקה, אז דורותי היא כריסטופר קולומבוס שלה,” מסביר החוקר בריאן אטברי. “עוץ הומצאה בידי אדם אשר חש את הפער העצום בין האידיאלים האמריקניים למציאות האמריקנית.” ב־15 במאי 1900, יום הולדתו ה־44 של המחבר ל. פרנק באום, הגיח מתחת למכבש הדפוס העותק הראשון של הספר. אך עלילות חייו של האיש שאהב לקרוא לעצמו “ההיסטוריון המלכותי של ארץ עוץ” – כאילו ארץ עוץ קיימת, והוא רק מתעד אותה – הן הרפתקאה מפותלת לא פחות מזו של גיבורתו האהובה.

באום נולד ב־1856 במדינת ניו־יורק, למשפחה מרובת ילדים – השביעי מבין תשעה, שרק חמישה מהם הגיעו לבגרות. אביו היה יצרן חביות, אך כשהיה פרנק בן חמש, התגלה באזור נפט, והאב הפך לאיל הון. המשפחה עקרה לאחוזה מפוארת, מוקפת בבוסתנים אינסופיים של עצי פרי, ומאות שיחי ורדים. לימים, כשיירדו מנכסיהם, ייחרט המקום כגן עדן אבוד, ובאום ישווה כל דבר לעולם הקסום שבו מולאו כל משאלותיו. מגיל צעיר סבל ממום בלב, וכילד חולני וביישן נהג להסתגר, והמציא לעצמו חברים בדיוניים וחיות מדברות – כאלה שיאכלסו אחר־כך את ארץ עוץ.

הוא ואחיו לא הלכו לבית־הספר, ולמדו בעזרת מורים פרטיים. הוא הוקסם מאגדות האחים גרים ואנדרסן, אך נבהל מהאכזריות מקפיאת הדם. כבר אז החליט שיכתוב אגדות מסוג אחר, שבהן לא יהיו דמויות מפחידות של שדים, גמדים ומכשפות, אלא רק דברים חיוביים שמרנינים את הלב. למרבה המזל, לא עמד בדיבורו.

“כשמלאו לו 12,חשבו הוריו שהוא רכרוכי מדי, ושלחו אותו לפנימייה צבאית,” מספרת גילי בר הלל. “המשמעת הנוקשה והחיים הרחק מהבית מאוד לא התאימו לו, ואחרי שנתיים נעתרו לו הוריו והחזירו אותו הביתה, אבל נשארה בו ביקורת חריפה על הצבא. בספרי ההמשך של הקוסם מארץ עוץ, הוא מתאר צבא שבו יש חייל אחד בלבד, וכל השאר הם גנרלים וקולונלים, שכולם מפקדים זה על זה, ומנחיתים הוראות על החייל הבודד.”

ליום הולדתו ה־14 קיבל מכונת דפוס קטנה, ועם אחיו הצעיר הוציא לאור עיתון ובו מאמרים, סיפורים, שירים וחידונים פרי עטו. הוא הצליח אפילו למכור מודעות לבעלי העסקים בעיר סירקוז השכנה. ברווחיו קנה מכונת דפוס משוכללת יותר, והוציא לאור מגזינים לאספני בולים, למגדלי עופות ולעיצוב חלונות ראווה. הוא החליף עבודות – היה זבן, סוכן נוסע, מגדל עופות ועיתונאי. התחלופה הגדולה נבעה מהידיעה שהוא לא חייב להתמיד בשום דבר, כיוון שכספו של אביו יחזיק אותו.

אלא שאז נדבק באום בחיידק הבמה. הוא למד בעל־פה קטעים משקספיר, ובמימון מאביו הקים להקת תיאטרון. לפי אחד הדיווחים, “ההופעה המוצלחת היחידה היתה כשרוח אביו של המלט נפלה דרך חור בבמה. הקהל, שהיה מורכב כולו מקודחי נפט, נהנה כל־כך, עד שהרוח האומללה היתה חייבת לחזור על התרגיל חמש פעמים.” כדי לפרנס את תחביבו, רכש עבורו אביו שורה של בתי אופרה בניו־יורק ובפנסילבניה. פרנק שכר שחקנים, לפעמים שיחק בעצמו, וגם כתב מחזמר מצליח, העלמה מאראן. הוא היה בן 25 כשהתאהב במוד גייג'. היא היתה מהנערות הראשונות שסיימו את אוניברסיטת קורנל היוקרתית, צעירה דעתנית ונמרצת. אלא שאמה, פעילה במאבק לשוויון זכויות לנשים, התנגדה לנישואי בתה עם האיש שנחשב למוכשר אך מבוזבז ולא יציב. מוד התעקשה, וב־1882 נשבעו זה לזו אמונים.

נישואיהם המאושרים נמשכו עד מותו של באום, כעבור כמעט 40 שנה, שבמהלכן נולדו לבני־הזוג ארבעה בנים. פרנק היה גבר נשי, אבא רך ומפנק, ופעם העיר את בנו כדי להתנצל בפניו על שהיכה אותו. מוד היתה המענישה והנוקשה, ולבשה את המכנסיים בבית. “מעניין שבסידרת ארץ עוץ הגברים הם חלשים, ואילו הדמויות הנשיות הן המרכזיות: דורותי, המכשפות הטובות והרעות, ו’המלכה עוצמה', שהיא מלכת ארץ עוץ,” אומרת גילי בר הלל. “חרף העקיצות שהוא מפזר נגד התנועה הסופרג’יסטית, הספרים פמיניסטיים מאוד ברוחם. היו להם רק בנים, ופרנק חלם על ילדה, שרצה לקרוא לה דורותי. לפני שנים ספורות נתגלה קבר של אחיינית שלו, שמתה בינקותה, ונשאה את השם דורותי, כגיבורת הקוסם מארץ עוץ.”

אלא שלא לעולם עושר, ומשפחת באום איבדה את כספה בגלל ניהול כושל, והשקעות לא נכונות. תחילה נאלצו להיפרד מביתם המפואר. האב נפטר, ואחר־כך, כשהתאזן איכשהו מצבם, חזר פרנק באום מנסיעת עסקים ונכנס למשרד. כשפתח את הדלת, נחרד למראה הפקיד הראשי שהיה שרוע על השולחן ללא רוח חיים. האקדח שבו ירה בראשו היה עדיין בידו. המעילה שלו מוטטה את המשפחה לחלוטין. בלית ברירה עקר הזוג הצעיר לדרום דקוטה. פרנק פתח חנות “באום’ס באזאר”, אבל זו היתה מושבה חלוצית, בתנאי בצורת קשה, מול מתקפות של אינדיאנים, ובאום רך הלבב לא מסוגל היה להפנות עורף לשכניו קשי היום. הוא חילק סחורות בחשאי, ביודעו שלעולם לא ייפרעו החובות.

לעיתים היה מתעלם מלקוחותיו ויושב בפתח החנות ומספר סיפורים לילדיו ולילדי השכנים. כשעיקל הבנק את החנות, באום לא נואש, אלא ייסד עיתון מקומי שהוא היה כותבו ועורכו. אבל גם זה לא החזיק מעמד, והוא פשט את הרגל. אז הציעה חותנתו הפמיניסטית, שהוא ינסה להתפרנס ממה שהוא באמת מצטיין בו: מספר סיפורים. סיפורי אמא אווזה וסיפורו של אבא אווז היו הצלחה מסחררת ונמכרו ב־90,000 עותקים. שותפו להצלחה היה קריקטוריסט מוכשר אך אלכוהוליסט, ששמו ויליאם דנסלו.

בראשית 1900 החל לספר סיפור לארבעת בניו. “פתאום חשתי ברק חולף במוחי,” סיפר, “וצורך עז להעלות על הכתב את הרעיון שנולד בי. הרחקתי את הילדים וחטפתי נייר אריזה מעל הכוננית. התחלתי לכתוב, וחשתי כיצד נמשכת הכתיבה מאליה. לא הצלחתי למצוא נייר כתיבה ולקחתי מכל הבא ליד: מעטפות ישנות, קבלות ועוד.”

כשחיפש שם לארץ הדמיונית שאליה הועפה דורותי, נפלה עינו על מגירת כרטסות האלף־בית, עליה היה מודבק הסימון “O-Z”, 12 האותיות האחרונות באלף־בית האנגלי. כך נולדה ארץ עוץ. כתיבתו השלילית על קנזס, כמדינה משעממת ואפורה, נועדה לשמור על שמה הטוב של דרום דקוטה, אשר היתה אפורה לא פחות. היום גאה קנזס מאוד להיות מולדתה של דורותי. “התיאור האידיאלי של ארץ עוץ, כארץ פורייה והרמונית, מול קשיי החיים בקנזס, מעיד שבאום, אף שלא היה חקלאי בעצמו, לא היה אטום למצוקותיהם הכלכליות של שכניו האיכרים,” סבור בריאן אטברי, בספרו מסורת הפנטזיה בספרות האמריקנית.

“בניגוד לקנזס מוכת הבצורת והרוחות, עוץ היא הארץ החקלאית המובטחת. זוהי אמריקה במיטבה: אמריקה פורייה יותר, נוחה וקסומה. מה שדורותי מוצאת, היא ארץ עם פוטנציאל מוגשם: חיות מדברות, מדבר מלבלב, אנשים שחיים בהרמוניה. עיר הבירה של ממלכת עוץ מרוצפת באבני ברקת, שום אדם שם אינו צריך ללבוש סחבות או להיות רעב. הסיפור הוא משל סוציאליסטי או קפיטליסטי, הכול לפי עמדת המתבונן.”

המו"לים סירבו להוציא את הספר, כי נראה להם שאין שוק לפנטזיות חיוביות, מה גם שציוריו של דנסלו – מאה איורים ועוד 24 תמונות צבע ששולבו בתוך עמודי הטקסט – היו יקרים להפקה. דנסלו ובאום נזקקו לשלם דמי השתתפות עצמית כדי שהספר יראה אור. ההצלחה המסחררת לא תגרום להם להצטער על השקעתם. הקוסם מארץ עוץ היה לספר הילדים הנמכר ביותר באמריקה במשך שנתיים רצופות, ובאום יכול היה סוף־סוף להפוך לסופר במשׂרה מלאה. כמחזאי מתוסכל גם עיבד אותו לבמה, וב־1902 עלה המחזמר בשיקגו. טוטו, הכלב של דורותי, הפך לפרה ששמה אימוגן (אותה שיחק שחקן נודע), כי חששו שמא כלב לא ייראה על הבמה הענקית.

זה היה מופע מרהיב, והעלילה היתה רק תירוץ לשירים ולתלבושות המפוארות. עשרות רקדניות גילמו את סופת השלגים, או את שדה הפרגים שדורותי נרדמת בתוכו בגלל ענני האופיום. באום גם הוסיף דמויות חדשות, כמו מלכת הירח, או משורר שמאוהב בדורותי, שהעניק זווית רומנטית שלא היתה במקור.

“הספר עצמו חסר כל מיניות, אבל לכל אחד מהגיבורים חסר משהו שאפשר לראות בו משל לגבריות שלו,” אומרת גילי בר הלל. “למשל, איש הפח היה פעם חוטב עצים שהתאהב בנערה, ומכשפה רעה כישפה את הגרזן שלו, והוא כרת לעצמו איברים מגופו, עד שכולו היה עשוי איברים תותבים מפח. אבל כיוון ששכחו לעשות לו לב, לא יכול היה לאהוב את הבחורה. יש הסברים שאומרים שלא חסר לו לב, אלא איבר אחר.”

ההצלחה גרמה לסכסוך עבודה, דנסלו טען שהדמויות הן לא פחות שלו, כי הוא שהפיח בהן רוח חיים, ותבע שליש גם מרווחי ההצגה, שבה לא היה לו כל חלק. באום נכנע, אך דרכיהם נפרדו. מרווחי הספר והמחזה קנה באום פטיפון, שישה זוגות אופניים, סירת מנוע, פסנתר כנף ומכונית פורד. דנסלו, לעומתו, רכש את אחד מאיי בהאמה, והמליך את עצמו בתואר “המלך דנסלו הראשון”. אחר־כך הצליח לשתות את כספו ולפשוט את הרגל.

באום מאס בארץ עוץ, ורצה לכתוב ספרים אחרים: ב־1906 החלה סידרת אחייניותיה של הדודה ג’יין – עשרה ספרים על שלוש בנותיו של מיליונר, עליה חתם כ“אדית ון דיין”. עוד עשרות ספרים כתב בשמות בדויים, כדי לא לבלבל את קהליו השונים, והוא היה פלויד אקרס, קפטן יו פיצג’רלד, אבל גם לורה בנקרופט וסוזן מטקאלף. ספר למבוגרים – המצרי האחרון – נכתב אנונימית, לאחר שבאום ואשתו בילו חופשה במצרים.

הוא כתב עוד מחזות, וגם הקים חברה שהפיקה סרטי ראינוע. כל העת ניסה לברוח מדורותי, ולהפסיק את הסידרה. בסוף אחד הספרים כתב כי נחסמה הגישה לארץ עוץ, ומכיוון שאינו מקבל יותר מידע משם, לא יוכל לכתוב עוד על עלילותיהם של דורותי וחבריה. מכתבי המחאה של הילדים, ולחצי המו"לים שלו, גרמו לו להמשיך. נוספו דמויות: בלינה התרנגולת הצהובה המדברת, הרובוט טיק־טוק, פוליכרום בת הקשת.

בהקדמה לאחד מספרי סידרת עוץ כתב פרנק באום: “הדמיון העניק לנו את מנוע הקיטור, את הטלפון, את המכונה המדברת ואת האוטומוביל, כי צריך היה לחלום אותם, בטרם הפכו למציאות. כך אני מאמין שחלומות – חלומות בהקיץ, בעיניים פקוחות, הם שיובילו לשיפור העולם. הילד היצירתי יהפוך לגבר או לאשה יצירתיים, אשר הם ימציאו ויקדימו את התרבות.”

הוא עקר עם משפחתו להוליווד ובנה בית שנשא את השם “עוצקוט”. בספריו הבאים התרבו הדמויות הטכנולוגיות: פטיפון חי ששמו “ויקטור קולומביה אדיסון”, יצור מרובע שהיה פרודיה על הציור הקוביסטי, ועוד. “חידושים והמצאות מאוד ריגשו אותו,” אומרת גילי בר הלל. “בספריו, לכל דבר יש נפש – החל בעץ או באריה, וכלה בשטיח – צריך רק לפזר את אבקת החיים.”

ב־6 במאי 1919, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה־63, מת מהתקף לב. “מילותיו האחרונות היו, ‘עכשיו נוכל לחצות את החולות הנודדים’,” מספר אלן איילס, בספר עולמו של עוץ. “החולות הנודדים היו המחסום שמנע מבעד בני התמותה, מלהיכנס לארץ עוץ דרך ארץ הננסים. ההיסטוריון המלכותי הגיע הביתה.” הידיעה על מותו התפרסמה בכל העולם. “הוא נסע להביא את סיפוריו אל נשמות הילדים הקטנים, אשר חיו כאן בעבר, שנים רבות לפני שיכלו לקרוא את סיפורי עוץ בכוחות עצמם,” התפייטו בהספדם המו"לים שלו.

14 ספרי עוץ כתב פרנק באום, אך כדי שלא לוותר על התרנגולת שמטילה ביצי זהב, הוטלה משימת הכתיבה על רות פלומלי־תומפסון בת ה־29. בעוד שבאום העדיף את הדמויות הנשיות, תומפסון הדגישה את הדמויות הגבריות. אחרי שהשלימה 19 ספרים, נמאסה הסידרה גם עליה וב־1939 פרשה מתפקיד “ההיסטוריונית המלכותית של עוץ”. אחריה היו עוד כותבים אחדים, ועוד עשרות ספרים יצאו בסידרה. ב־1989 כתב הנין, רוג’ר באום, ספר המשך: דורותי מארץ עוץ. אין עוררין על כך ששני הספרים הראשונים והמקוריים, פרי עטו של באום, היו הטובים בכל הסידרה. צדק באום כשניסה בכל פעם לשים קץ לשרשרת האינסופית, ושגה כשנכנע לדרישות השוק.

דמותה המצוירת של דורותי השתנתה במשך השנים. דנסלו צייר אותה כילדה בת שש־שבע, אך בהשפעת צופי הראינוע, שהתרגלו לנערות זוהר, התבגרה דורותי והפכה לנערה סקסית, מתמתחת בתנועה מגרה. הסידרה המשיכה להתגלגל על אש קטנה, אבל את זריקת העידוד הגדולה קיבלה ב־1939. זו היתה שנתה הגדולה ביותר של הוליווד, 388 סרטים נעשו אותה שנה, בהם חלף עם הרוח, אנקת גבהים, והייה שלום מר צ’יפס. מטרו־גולדווין־מאייר התפארה שמספר כוכביה רב מכוכבי השמים: קלארק גייבל, גרטה גארבו, ויויאן לי, ג’ואן קראופורד. הם השקיעו בעוץ למעלה משני מיליון דולר – הסכום הגבוה ביותר שהושקע עד אז בסרט קולנוע - אך היו המון תקלות ומכשלות: עשרה תסריטאים התחלפו, במאים באו והלכו, השחקן שגילם את איש הפח קיבל אלרגיה לאבקת האלומיניום באיפור, לא יכול היה להשלים את הצילומים, והקריירה שלו נהרסה, כפי שנהרסה בריאותו. ג’ודי גרלנד זכתה בתפקיד חייה, רק משום ששירלי טמפל, שהיתה המועמדת המועדפת, היתה בבעלות האולפן המתחרה של “פוקס המאה ה־20”. גרלנד בת ה־16 נחשבה מבוגרת מדי, והיה צורך לקשור ולשטֵח את שדיה. השיר ששרה, “אי שם מעבר לקשת בענן”, כמעט ונשאר על רצפת חדר העריכה, כיוון שנחשב לסנטימנטלי מדי.

“הסרט יצא ממש ערב מלחמת העולם השנייה, והתאים לתקופתו בגלל האווירה האסקפיסטית,” אומרת גילי בר הלל. “הוא זכה באוסקר על מוזיקה בזכות ‘מעבר לקשת בענן’, וג’ודי גרלנד קיבלה את האוסקר היחיד שלה, לילדה־שחקנית. מי שזכה בגדול היה הבמאי ויקטור פלמינג, לא בזכות עוץ, אלא בגלל סרט אחר שלו שעלה על המסכים באותה שנה: חלף עם הרוח. אבל חובבי הספר כעסו על הסרט, כיוון שבעוד שבספר דורותי אכן יוצאת לארץ עוץ, בסרט זה מוצג כחלום.” הקוסם סירב לגווע; שירלי טמפל שיחקה בו בשנות ה־50, ובשנות ה־70 הועלתה גרסה שחורה של עוץ, בכיכובה של דיאנה רוס, והדחליל היה מייקל ג’קסון. יש בובות של דורותי, גלויות מצוירות, מפות של ארץ עוץ, בגדים, כובעים, ואפילו בובת הברבי של מיכל ינאי, שעוצבה כדורותי, מהמחזמר הקוסם, זוכה לפופולאריות. “עוץ היה לסמל בקהילה ההומוסקסואלית, כיוון שיש לו סממנים של ‘תרבות קאמפית’: שלל התלבושות המפוארות, קיסמה של ג’ודי גרלנד, ובעיקר הפתיחות והגיוון: כל דמות שונה לגמרי, לא רק בצבע העור, אלא במרקם, בחומר שממנו קורצה,” אומרת גילי בר הלל. “לכל אחת מהן יש שאיפה אחרת בחיים, אבל כשהם מצליחים לקבל ולעזור זה לזה, כל אחד מגשים את עצמו. בניגוד לרוב האגדות שבהן יש בסוף חתונה, דורותי פשוט רוצה לחזור הביתה, לבדה. כלומר, הפתרון הוא לא תמיד באיחוד הזוגי, אלא בהגשמה אינדיווידואלית.” יש שרואים את עוץ כסיפור של טיפול פסיכולוגי: “הדחליל חסר המוח, איש הפח חסר הלב והאריה הפחדן, מייצגים תסמונות מוכרות לכל פסיכיאטר: דימוי עצמי נמוך בגלל תחושת אי־התאמה אינטלקטואלית, רגשית, או פחד מהתמודדות,” מסביר הפסיכיאטר ד"ר דייויד מדג’ר. “השלושה מחפשים מרפא אצל הקוסם. ברגע שהוא מראה להם שכל מה שחסר אצלם זו אמונה בעצמם, הם נרפאים מייד.”

בהשוואה המתבקשת בין ארץ עוץ האמריקנית לארץ הפלאות של עליסה הבריטית, הסופר ריי ברדבורי מוחא כפיים לדורותי: לדעתו, ספרו של לואיס קרול קר ואינטלקטואלי, ואילו “ארץ עוץ היא מקום שבו עשר דקות לפני השינה אנו חובשים את פצעינו, וחולמים את עצמנו כטובים יותר, ומחליטים שעם כל רשעותה וטיפשותה של האנושות, יש לתת לה הזדמנות נוספת.”

“הספר היה יוצא דופן לתקופתו, כי רוב ספרי הילדים עד אז היו ספרי מוסר,” אומרת גילי בר הלל. “באום יצר פנטזיה אסקפיסטית. למשל, ילדים אוהבים ממתקים, אבל ברוב ספרי הילדים יכתבו שממתקים מזיקים לשיניים. הוא הלך עם הפנטזיה של הילד עד הסוף, ובספריו בונבוניירות צומחות על שיחים, והילדים חופשיים לזלול כאוות נפשם. מטרתו היתה לשמח ילדים, והרעיון הזה מאוד מהפכני גם היום. אם תביטי על מדפי הספרים בארץ, תראי שרובם אינם ספרי כיף אלא ספרי בעיה: איך לעזור לילד להתמודד עם הרטבת לילה, להינתק מהמוצץ, או, להבדיל, להתגבר על גירושין או על מות הורה. כל־כך מעט ספרים נכתבים סתם למען הדמיון והעונג של הילד. באום פשוט אהב ילדים, ולקח אותם ברצינות.”

כמו תמיד, הסוכנים החשאיים הגיעו באישון לילה. פרצו פנימה, הדליקו את כל האורות, התפזרו בחדרים, מחטטים במגירות, מזיזים רהיטים. במסרגות ארוכות ודקות דקרו את הריפוד, לגלות אם הוטמן תחתיו חומר אסור. אבל מיכאיל בולגקוב לא הסתיר דבר. אחרי שהפכו את הבית ונברו בכל פיסת נייר, הגיעו לארון הספרים. שם, גלוי לעין כול, היה מונח הספר שעליו עבד.

“זה היה ב־1926, וכתב־היד שנלקח, לב של כלב, סאטירה עוקצנית ולגלגנית על המשטר, זכה לראות אור רק 47 שנה אחרי מות מחברו,” מספר המתרגם פטר קריקסונוב. “בולגקוב נלקח לחקירה, ויומניו הוחרמו. אחרי פניות רבות, היומנים הוחזרו לו תמורת התחייבות שישמיד אותם, ולא יכתוב נוספים. הוא שרף אותם, אך התחכם, ואת תפקיד התיעוד היומי מילאו הנשים שבחייו.” באותה תקופה החל בולגקוב בכתיבת פאר יצירתו, האמן ומרגריטה – יצירה ססגונית וממזרית, מלאת הומור ודמיון, ניגוד מוחלט לבית־הכלא הנפשי שנכפה עליו. הוא הקדיש לכך את כל ימיו, עד מותו בשנת 1940 ממחלת כליות קטלנית, והוא בן 49 בלבד.

כמו רוב יצירותיו של בולגקוב, הספר היה פסול־פרסום במשך עשרות שנים, וראה אור לראשונה בכתב־העת מוסקבה בשני המשכים, ב־1966 ו־1967. אלא שכ־23,000 מילים – חמישית מהספר – הושמטו. “חלק מההשמטות היו צנזוריאליות, עניינים שברוסיה הקומוניסטית של שנות השישים, עדיין היה אסור לדבר עליהם,” אומרת החוקרת ד"ר לידיה ינובסקה. “אלמנת הסופר שיתפה פעולה עם הצנזורה, ולו רק כדי שהטקסט יוכל לראות אור בסיטואציה הפוליטית דאז. בחלק השני, שהתפרסם בכתב־העת כעבור שנה, נוספו לטעמים הצנזוריאליים גם קטנוניות וקנאת סופרים: מישהו מחברי המערכת רצה לפרסם רומן משל עצמו, וכדי לפנות מקום בעיתון קוצרה יצירתו של בולגקוב, ובעיקר נגזרו החוצה אותם קטעים שהיו שנונים וטובים מדי. הרי השלטון הקומוניסטי אינו סובל כישרון. זה היה שלטון של זקנים, גרנטוקרטיה, והם רצו שיהיה שקט, ופחדו מכל דבר הומוריסטי וסאטירי. הם חתכו בלי היגיון, כדי להבטיח את עצמם על כל צרה שלא תבוא.” אבל ברוסיה כמו ברוסיה, ובמקביל לפרסום הרשמי, היו ליצירה חיים משל עצמה. ילנה בולגקובה, האלמנה, העבירה למכריה את הקטעים החסרים – אותם קטעים שהיא השמיטה, לפי דרישת השלטון – והם עברו מיד ליד, במחילות חשאיות ותת־קרקעיות. משם, הוברחו למערב.

“הדיסידנטיות שלנו התחילה לא בגלל זכויות האדם, אלא מתוך מרד אסתטי, נגד האפרוריות והברבריות של חוסר-הציוויליזציה הקומוניסטית,” אומרת הסופרת מיה קגנסקיה, שנולדה וגדלה בקייב, עירו של בולגקוב. "הרגשתי שאני חיה בתרבות פרימיטיבית, שטוחה ושנואה. אנחנו חיפשנו צבעים, צלילים, אקסטרווגנטיות, חיפשנו את הזקנים שעוד זוכרים את התרבות האחרת, האמיתית, וחיים אותה. שתינו בצמא את זכרונותיהם. וכשהופיע הרומן של בולגקוב, זה היה בשבילנו אוויר לנשימה. סוף־סוף יצירה גדולה ונועזת, ולא מניפסט שטוח ומשעמם. זו היתה ממש סנסציה, פיצוץ חברתי, אנשים חטפו את כל העותקים, העבירו מאחד לשני, קראו בלילות, דיברו בלי סוף. לא היו די עותקים, אז אנשים העתיקו את מאות העמודים בכתב־יד או במכונת כתיבה, ותפרו אותם זה לזה. ילנה בולגקובה, אלמנת הסופר, הפכה מוקד משיכה לאנשים שרצו לשמוע על החיים של פעם. זה היה כבוד לכל אחד מאיתנו לקנות עבורה במכולת, אפילו לעשות ניקיון בבית, העיקר להיות שם ולשמוע.

“היה ברור שהספר הזה הוא גם משל על השלטון הסובייטי, אבל הוא הרבה יותר מזה. ברומן אנשים נעלמים, יש מלשינים. וזו היתה מוסקבה, לא רק של שנות ה־30, שבולגקוב הכיר, אלא גם מוסקבה שלנו. היה ברומן הזה ריח של חירות, במובן מטפיזי, לא רק חופש פוליטי או אזרחי, אלא הוא פתח גם מימד אחר, שפורץ זמן ומקום, והעמיד אלטרנטיבה לחברה הזאת ולחיים האלה. היו יהודים שהתנצרו בגללו, והיו קומוניסטים ש’חזרו בתשובה' וקיימו בסתר את מצוות הנצרות.”

בישראל ראה הספר אור כבר ב־1969, ותורגם בידי אלמוני שחתם רק באותיות א.ר., והתגלה אחר־כך כיוסף סערוני. הכותרת היתה השטן במוסקבה, שם פשטני־יחסית לעושר הנושאים והעלילות שברומן, והוא נחטף מן המדפים. אלא שבולגקוב כתב שש טיוטות, ובנוסף לקיצוצים היה הטקסט שהתפרסם עד כה גם זרוע שגיאות. ד"ר לידיה ינובסקה הקדישה את כל חייה ליצירותיו של בולגקוב, וכתבה עליו ספרים: “בימי חייו, הוא פירסם מעט מאוד. כשהתחלתי לעבוד על כתבי־היד שלו ב־1962, הוא לא היה ממש ידוע, והוא התפרסם הרבה בזכותי, ובזכות אלמנתו, כמובן, שהיתה יפה, חזקה, ולא פחדה מאף אחד. בלעדיה, בולגקוב לא היה קיים.”

ינובסקה ישבה בדירתה של אלמנת הסופר, פיענחה מילים לא ברורות, וכשנפטרה האלמנה ב־1970, המשיכה ינובסקה לעבוד על החומר בארכיון שבו הופקד. ב־1990, כבר ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, פירסמה גרסה סופית ומוסמכת, ו־800,000 עותקים של האמן ומרגריטה נמכרו מייד. “הכתובות שבהן מתרחש הסיפור הפכו אתרי עלייה לרגל”, אומר פטר קריקסונוב. “זה ספר פולחן, ומאז נפילת הקומוניזם צעירים במוסקבה מקיימים תהלוכה שנתית עם תלבושות של השטן, האמן, מרגריטה ושאר הדמויות. שלא לדבר על אינספור הסרטים וההצגות, ואתרי האינטרנט, והמשפטים מתוך הספר, שהפכו לפתגמים, כמו ‘כתבי-יד לא נשרפים’.”

אך חרף תרומתה לרב־המכר ההיסטרי, נרמז לד"ר ינובסקה כי היא “אישיות לא רצויה”, אחרי שהעזה להתלונן על שיד נסתרת העלימה חלק ממסמכיו ויומניו של בולגקוב. כשהובהר לה כי איש לא יפרסם עוד את מאמריה ומחקריה, ותוחרם על-ידי הממסד הספרותי הרוסי, עלתה לארץ ב־1992, והיא מתגוררת עם בעלה בדירה קטנה בלוד.

האמן ומרגריטה תורגם לעברית בצורה מבריקה בידי קריקסונוב, שעבד על הספר שלוש שנים תמימות, לפי הנוסח החדש והעדכני של ינובסקה, וראה אור בסידרת “פרוזה”, בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות.

בפרק הראשון, שני אנשי רוח רוסים – העורך ברליוז, המנופח והנלעג, ומשורר צעיר ועני הנושא את השם הסימבולי “איוואן בלי-בית” – פוגשים תייר אלגנטי, שנראה להם כפרופסור גרמני, ואולי מרגל. התייר, שיושב לידם על הספסל, מצותת לשיחתם: מסתבר שהעורך הזמין אצל המשורר פואמה אנטי-דתית גדולה, והוא אינו מרוצה מדמותו המציאותית של ישו, העולה מן הפואמה.

“ישו? הוא מעולם לא היה קיים,” מכריז ברליוז, ואיוואן מסכים שישו הוא רק מיתוס. “אתם גם אינכם מאמינים באלוהים?!” לא יכול התייר להתאפק. “כמובן, אנחנו אתאיסטים, בארצנו האתאיזם אינו מפתיע אף אחד,” עונה ברליוז בחיוך. “רוב האוכלוסייה שלנו חדלה להאמין בסיפורי המעשיות על אלוהים כבר מזמן, ובמודעות מלאה.”

אבל התייר מקשה: אבל אם אין אלוהים, מי הוא זה ששולט בחיי האדם? האדם הוא ששולט בגורלו, משיב העורך. אבל לאדם אין שום שליטה, והוא אינו יודע אפילו מה יעשה באותו ערב, מתריס התייר. אני יודע בדיוק מה אני עושה בערב, אומר העורך: יש לי ישיבה, והיא תתקיים בכל תנאי, אלא אם כן לבנה תיפול על ראשי בדרך… לא נראה לי, אומר הזר. שום לבנה לא תיפול על ראשך, לך צפוי מוות אחר: אשה, חברת הקומסומול, תתיז את ראשך. וזה חייב לקרות, כי השמן כבר נשפך.

העורך אינו מבין מה פשר הקשקושים הללו: התזת ראש? שמן? הוא ואיוואן בטוחים שהאיש ברח ממוסד לחולי נפש, נפרדים ממנו לשלום, ובאנחת רווחה צועדים לחשמלית. אבל לא חולפים רגעים רבים, והעורך מחליק על בקבוק שמן שנשמט מידה של צעירה רשלנית. הוא מועף אל הפסים, וברגע האחרון, לפני שראשו ניתז מעליו תחת גלגלי החשמלית, הוא מספיק להבחין שנהגת הקטר היא אשה, חברת המפלגה, כמובן. נבואת המוות התממשה במלואה. לא לחינם העניק בולגקוב לפרק הראשון את השם האירוני, “בשום אופן אל תדברו עם זרים”.

וזו רק ראשית מסע השתוללויותיו של השטן במוסקבה. השתוללות שנראית יותר כמו קרקס עליז או מופע קסמים, שבמהלכם, בסגנון של ריאליזם פנטסטי, כבמין עליסה בארץ הפלאות, חתולים מתחילים לדבר, והחיות מעופפות. הכול צפוי, והרשות לא נתונה. השטן של בולגקוב הוא דווקא יצור סימפטי, שנוקם בעיקר ברשעים. אבל במוסקבה של שנות ה־30, מה לעשות, יש הרבה מרגלים מטעם השלטונות, ותמיד נדמה שעומד לידך מישהו שקורא את מחשבותיך… וכך משורטטת תמונה של החיים תחת הרודנות הקומוניסטית.

יש סיפור בתוך סיפור – קורותיו של ישו, ויחסיו עם פונטיוס פילטוס, השליט הרומי שנמשך אליו, אך הורה על הוצאתו להורג. מערכת היחסים הזו נראתה בעיני רבים כמרמזת על יחסיהם המורכבים של בולגקוב וסטלין. הרומן הוא גם סיפור אהבה רומנטי, בין האמן ומרגריטה, שנאלצה לשאת ולתת עם השטן שהגיע למוסקבה, כדי להציל את אהוב נפשה ואת הספר שהוא כותב. בולגקוב בנה את דמותה של מרגריטה על סמך התנסותו וציפיותיו מאשתו השלישית ילנה. ילנה תהיה זו שתישא ותיתן עם שטן אחר שחי במוסקבה – יוזף סטלין.

“ב־1934 פוצצו את כנסיית ‘ישו המשיח’, בהוראת סטלין, ובנו במקומה בריכת שחייה,” מספרת מיה קנסקיה. “בולגקוב לא היה נוצרי מאמין, אבל הוא ידע שהתרבות האירופית – המוזיקה, הציור, התיאטרון – מבוססת כולה על הנצרות, והבין שבגלל הקומוניזם, שהפכה לדת חדשה, הציוויליזציה המערבית הולכת לאבדון. הספר הוא ניסיון לבנות קתדרלה תרבותית, במקום זו שנהרסה. בעיניו, האמנות היא הדת הגדולה ביותר, והוא רצה להראות שחרף הדיכוי של השלטון נותר ערוץ אחד לחופש: הפנטזיה. את המציאות לא היה יכול לשנות, אבל הוא הצליח לעשות ממנה משהו מבריק, מעניין, קל, אלגנטי.”

* * *

מיכאיל בולגקוב נולד בקייב ב־1891, למשפחה אריסטוקרטית. שני סביו היו כמרים פרבוסלבים, ואביו פרופסור להיסטוריה ולמדע הדתות. החיים במשפחה המבוססת היו מלאי אושר. הילדים למדו לנגן, והבית הידהד תמיד משירה, נגינה וקולות צחוק. בחופשות נסעו לבית הקיץ בן חמשת החדרים ושתי המרפסות, התרוצצו יחפים ושתלו ערוגות פרחים. האידיליה נקטעה כשהאב מת בטרם עת ממחלת כליות קשה, שתתברר לימים כתורשתית.

בגיל 37 נשארה האם בגפה עם שבעה ילדים צעירים. הבכור, מיכאיל, היה בן 15. “איני יכולה לתת לכם דבר, מלבד השכלה משובחת,” אמרה להם, וזאת הצליחה לעשות בעזרת ידידיו של בעלה. הילדים ביקרו בתיאטרון ובאופרה, וקיימו הצגות בבית. מיכאיל שקל להיות שחקן, אך בגיל 18 הלך לבית־ספר לרפואה, בעקבות שני דודיו ובעלה החדש של אמו, שאליו היה קשור מאוד. אם סביו הכמרים ואביו חוקר הדת השפיעו עליו בכיוון המיסטי, הרי שהשיחות שניהל סביב השולחן עם איוואן פבלוביץ, בעלה של אמו, חיזק בו את היסוד הספקני והאתאיסטי. בולגקוב לא התעלם מעולם מהמין היפה, ואת בחינות שנה ב' בפקולטה לרפואה סיים בציון “נכשל” בגלל אשה צעירה ששמה טטיאנה לאפה. בזכרונותיה תיארה כיצד בילו אותה שנה את כל זמנם יחד, והלכו לשמוע את פאוסט לפחות עשר פעמים. עקבות האופרה הזאת חקוקים עמוק בהאמן ומרגריטה. כשמלאו לו 21 נשא בולגקוב את טטיאנה, למורת רוחה של אמו.

שנה אחר־כך הגיעו נעוריו ההוללים לסיומם, כשפרצה מלחמת העולם. הוא התגייס כדי לטפל בפצועים בבית־חולים צבאי, וכשקיבל את התואר עבר לנהל בית־חולים קטן, עובד לגמרי לבד, ונעזר רק באשתו טטיאנה, שהיתה במקורה תופרת כובעים, אך שימשה כאחות. “את חוויותיו תיאר בקובץ סיפורים ראשון, יומנו של רופא כפרי, שבו ביטא את סלידתו מהאיכרים הנחשלים, את הניתוחים שנאלץ לבצע אף שראה אותם רק בשיעורי הרפואה, ואת אי־יכולתו לגבור על מחלת העגבת, שהתפשטה ביניהם בגלל בערות ודעות קדומות,” מסבירה הביוגרפית, ג’ולי קרטיס בספרה כתבי־יד אינם נשרפים. “הוא גם דיווח כיצד התמכר למורפין כתוצאה מתאונה רפואית שאירעה לו, ונדרשה לו שנה שלמה כדי להיגמל, בעזרתה המסורה של טטיאנה.”

באוקטובר 1917 תפסו הבולשביקים, “האדומים”, את השלטון. פתאום, כל מי שהיה אריסטוקרט או משכיל נחשב למוקצה מחמת מיאוס. בולגקוב גויס כרופא צבאי בשורות “הלבנים”, תומכי הצאר, נלחם בעד רוסיה הישנה, נגד הקומוניסטים. הוא לקה בהלם קרב, ונשאר לו רעד בכתף. שני אחיו, שאף הם לחמו נגד המהפכה, הצליחו לברוח למערב והשתקעו בפריז. האחד מהם, ניקולאי, הפך לבקטריולוג מפורסם, ואילו השני, איוואן, הלך בדרכם המקובלת של מהגרים, ונעשה נהג מונית ונגן בלאלייקה. גם מיכאיל ניסה להימלט. ב־1921 נסע גרוזיה, ודרך נמל באטום שליד גבול תורכיה, חיפש כל דרך לערוק למערב. כשלא הצליח, נואש וחזר למוסקבה. עד סוף ימיו ינסה עוד פעמים רבות לקבל אישור לעזוב את ארצו, אך לשווא. הוא עבד כרופא למחלות מין, אבל החליט לנטוש את הרפואה ולעבור לספרות.

“המהפכה מתחה קו על הגוף החי של המדינה, התרבות וההיסטוריה הרוסית, וחילקה אותם לשני עולמות,” אומר פטר קריקסונוב. “כל מה שקרה לפניה נקרא העולם הישן, ואחריה, זה היה העולם החדש. בולגקוב היה בן העולם הישן, כי היה שייך לאינטליגנציה, שמרן בהשקפותיו, אליטיסט, בעל השקפות לאומיות.” “הוא גם היה אנטישמי, אבל אני תומכת בו, כי באותה תקופה זה היה מוצדק לגמרי,” מפתיעה מיה קגנסקיה. “מספרם של היהודים בצמרת המהפכה היה רב מעבר לכל פרופורציה. היהודים בנו את מכונת הטרור ואת השירותים החשאיים, ורצו למחוק את העולם הישן – עולמו של בולגקוב – כולל הספרות, המוזיקה, הדת, כל מה שנכלל במלה ‘תרבות’, כדי לבנות סדר חדש, שבו יהיה להם מעמד שווה.”

כשהגיע למוסקבה, סבל רעב נורא ונאלץ לגור בדירה משותפת עם עוד 12 איש, ומתוך חוויותיו כתב מערכונים סאטיריים זועמים על שיכורים, מכי נשים ואחרי פרחי למיניהם. הוא הסתובב במוסקבה בצווארון מעומלן, נעלי לכה שחורות ועניבת פרפר: מכף רגל ועד ראש, היה התגלמותו של “אויב המעמד”. הוא תיעב את המוני העם, וברומן הראשון שלו, הגוורדיה הלבנה, על אחים ואחות ממשפחה מהאינטליגנציה הרוסית, שיקע את חוויות האושר של נעוריו. הספר עוּבד למחזה, ימי משפחת טורבין, שהוצג מאות רבות של פעמים, והיה חביב מאוד על סטלין, שראה אותו 17 פעמים, אולי יותר. הוא היה נכנס לאולם התיאטרון לאחר תחילת ההצגה, מתיישב בחושך בתאו ומסתלק לפני הסוף. איש לא ראה את פניו, אך הכול ידעו שהוא שם.

“סטלין, שהתחנך בסמינר לכמרים, התגעגע אל העולם שבולגקוב, אויב המשטר, תיאר,” אומר קריקסונוב. “מכאן יחסיהם המורכבים. הוא שיחק בו כחתול בעכבר, החזיק אותו בגרון, הביא אותו עד פת לחם או אל סף התאבדות, ואז שיחרר את החבל ברגע האחרון. לפעמים התיר את הצגת מחזותיו אחרי שהצנזורה פסלה אותם, או עורר בו תקווה שספריו יראו אור, ובסופו של דבר לא אישר את פרסומם. התעלומה היא, על רקע תקופת הטרור ההיא, איך הצליח בולגקוב להישאר בחיים, בשעה שסטלין חיסל בלא ניד עפעף מיליוני אנשים על לא עוול בכפם. סטלין הכיר בכשרונו של בולגקוב, אך ניסה לכפות עליו נושאים סובייטים, ויצירותיו שלא היו לפי הקו לא התפרסמו. הוא השאיר אותו בחיים, אבל הוציא לו את הנשמה. מאז 1927 ועד מותו, לא הותר לו לפרסם שום רומן, וגם רוב המחזות שכתב לא הועלו על הבמה.”

מתוך 301 ביקורות שנכתבו עליו, 298 היו עוינות ועולבות, ורק שלוש חיוביות. בעיני הממסד הספרותי הקומוניסטי, ש-99 אחוז ממנו היו יהודים, בולגקוב נחשב ל“אחד מן הבורגנים החדשים, המפזרים רוק חומצי אך לא יעיל על מעמד העמלים והאידיאלים הקומוניסטים שלו”, כפי שנכתב בקומסומול פראוודה. ובעיתון אחר תואר כ“אוכל נבלות ספרותי”, “סופר מפשפש במזבלה”, ו“סובל מסניליות של כלב”.

בולגקוב היה במשבר, והסתובב עם אקדח בכיסו. “היתה לו בריאות נפשית אדירה, יחסית למה שעבר עליו,” אומרת ד“ר לידיה ינובסקה. “אבל בלחץ הסביבה שבה חי, נתקף אגורפוביה. הוא פחד לחצות כביש, חשש לצאת לבד מהבית. אך חרף המשברים הוא יצר יצירות נפלאות, מלאות אור. איזה אומץ דרוש לאדם להמשיך ליצור, בידיעה שהדברים לא יתפרסמו בימי חייו, ואולי לא יתפרסמו לעולם.” במכתב אמיץ-לב לסטלין ב־1930, סיפר בולגקוב ש”במו ידי השלכתי לתנור טיוטה של רומן על השטן, טיוטה של קומדיה, ותחילתו של רומן שני בשם התיאטרון, כיוון שאיש אינו מוכן להציגו או לפרסמו ברוסיה. אני פונה להומניות של השלטונות הסובייטיים ומבקש שהם יפגינו נדיבות-לב וירשו לי, סופר שאין בו תועלת בביתו ובמולדתו, לצאת לחופשי," ביקש.

ביום שהגיע מכתבו אל סטלין, התאבד המשורר מאיאקובסקי, וזה ריכך כנראה את הרודן, שלא רצה התאבדות נוספת. בולגקוב נח את מנוחת הצהריים, כשהטלפון בדירתו צילצל. “סטלין היה על הקו, במבטא גרוזיני בולט,”כתבה לובה בולגקובה, אשתו השנייה, שהרימה את הטלפון. “סטלין מדבר איתך. שלום לך, חבר בולגקוב. קיבלנו את המכתב שלך. קראנו אותו יחד עם החברים, תינתן לך עליו תשובה חיובית. ואולי אתה באמת מבקש לצאת לחוץ לארץ? מה, נמאסנו עליך כבר יותר מדי?”

בולגקוב התבלבל ואמר שבזמן האחרון אכן תהה האם סופר רוסי יכול לחיות מחוץ למולדתו, “ונדמה לי שהוא לא יכול.” “אתה צודק, גם אני חושב כך,” אישר סטלין, ושאל האם ירצה לעבוד בתיאטרון הלאומי. בולגקוב אמר שהם מסרבים להעסיק אותו. סטלין אמר, נסה שוב, הפעם אולי יסכימו. “ומאז הוא עבד בתיאטרון כעוזר במאי, או כתב טקסטים לאופרה,” אומרת מיה קגנסקיה. “זו היתה פרנסה. לא עבודה מלוכלכת, אבל לא הולמת את כשרונו. וכל אותה תקופה כתב את האמן ומרגריטה, שם שיקע את תסכוליו על יצירותיו שאינן מתפרסמות. האומץ האמיתי שלו היה שהוא פעל נגד ההיסטוריה. כל הזמן חיפש סימנים, אולי השלטון הזה סוף-סוף ייפול.”

עוד מכתבים רבים כתב בולגקוב לסטלין, אך שוב לא נענה. עד סוף ימיו הצטער על שהתבלבל בעת השיחה, והחמיץ את ההזדמנות לצאת מהארץ. ואולי, אילו השיב אחרת, היה משלם בחייו. בולגקוב, שנושא האמן והשלטון חוזר בכל יצירותיו, ביטא את רגשותיו האמביוולנטיים לסטלין, במחזה שכתב על מולייר ויחסיו עם המלך לואי ה־14.

“כל חיי ליקקתי לו את הדורבנות וחשבתי רק דבר אחד: אל תמחץ… והוא בכל זאת מחץ… אולי לא מספיק התחנפתי אליך? אולי לא מספיק זחלתי לפניך? הוד מלכותך, היכן תמצא עוד מלחך פנכה כמו מולייר?”

בולגקוב היה גבר של נשים, וחייו היו רצופי רעיות ואהובות. “אבל הוא לא ביזבז הרבה אנרגיה, והגברת האצילה היחידה ששבתה באמת את ליבו, היתה המוזה,” אומרת ד"ר לידיה ינובסקה. “הנשים אהבו אותו, יותר משהוא אהב אותן.” הוא היה עדיין נשוי לטטיאנה, כשב־1924 פגש את לובה בלוזרסקיה, שהיתה רקדנית קברט בברלין ובפריז. “הוא שיכנע את אשתו שעליהם להתגרש מסיבה פורמלית כלשהי, אך הבטיח לה שיחיו יחד כמקודם,” מסבירה הביוגרפית ג’ולי קרטיס. “היא לא ידעה שהוא מחפש דירה עם חברתו החדשה. לפתע הודיע שהוא עוזב אותה לצמיתות. טטיאנה נותרה לבדה, ומצפונו כה ייסר אותו – עד שב־1940, כשהיה על ערש דווי, ביקש שתבוא כדי לבקש את סליחתה. אלא שבאותה תקופה טטיאנה כבר היתה בסיביר, ולא ניתן היה לאתרה.”

לידיה ינובסקה הכירה אישית את שלוש נשותיו של הסופר. “פגשתי את טטיאנה כשהיתה כבר בת 90, ועדיין אהבה את בולגקוב, למרות שהתחתנה עוד פעמיים אחריו,” היא מספרת. “הוא עזב אותה משום שהיתה אדישה כלפי יצירתו. היא עד כדי כך לא הבינה בספרות, שעד סוף ימיה הצטערה שעזב את הרפואה. ‘אילו נשאר רופא, הוא לא היה עוזב אותי’, כך אמרה לי. הוא היה כל-כך פופולארי, שנשים, שחקניות יפות, נתלו עליו מכל עבר. והוא ניהל רומנים. לובה, אשתו השנייה, סבלה, אבל לא האשימה אותו, אלא את הנשים שפיתו אותו. יום אחד, כדי לעורר את קנאתו, לובה אמרה שיש לה מחזר, ונסעה. ואז, כשהמקום התפנה, הביא את השלישית.”

זו היתה ילנה, רעייתו של גנרל, ראש המטה הכללי במוסקבה. הם הכירו ב־1929, בבית ידידים. בולגקוב התאהב בה בשעה שאחד השרוכים בשמלת הנשף שלה הותר, והיא ביקשה שיקשור אותו. באותו רגע נקשר אליה לעולמים. הוא היה מסמר הערב, ניגן בפסנתר, שר, רקד והתבדח, עד שהכול התפקעו מצחוק. למחרת יצאו להחליק על הקרח, ואחר-כך יצאו יחד כל יום. באחד הלילות טילפן אליה בשלוש לפנות בוקר. אחותה, שגרה איתה כשבעלה נעדר מהבית לרגל שירותו, הרימה את האפרכסת ומסרה לה אותה באי-רצון. “קומי, בולגקוב שלך רוצה אותך בטלפון,” אמרה לה. בולגקוב ביקש מאהובתו להתלבש ולצאת החוצה. כשיצאה אל החשכה, הוא שילב את זרועו בזרועה והוביל אותה אל ספסל באתר במוסקבה, הקרוי “אגמי הפטריארך”. “כאן הם ראו אותו בפעם הראשונה,” אמר, והתכוון למקום שבו פגשו גיבוריו – ברליוז ואיוואן בלי־בית – את השטן שהגיע למוסקבה. זו היתה תחילתו של האמן ומרגריטה.

האושר התהומי שאותו מתאר בולגקוב בין האמן ומרגריטה, היה גם נחלתם, שלו ושל ילנה. “האהבה קפצה לפנינו כמו שקופץ רוצח בסמטה, כמתחת לאדמה, ופגעה בשנינו בבת-אחת”, הוא כותב. “שיחתנו זרמה כאילו נפרדנו אתמול, כאילו הכרנו שנים רבות”.

למעלה משנה נפגשו בולגקוב וילנה בחשאי. כשנסע לתקופת-מה לעבוד בחצי האי קרים, החל לשגר אליה מברקים, לשכנע אותה להצטרף אליו. כשלא ענתה מייד, דרש מאשתו, לובה, שידעה על הרומן שבעלה מנהל, לברר אם ילנה חולה. אלא שבעלה של ילנה, ששמע על הרומן של אשתו, ערך לה סצינות קנאה. “הוא איים על בולגקוב באקדח, ודרש שייפרדו,” אומרת ינובסקה. “ילנה, שחששה לשלום בניה, נכנעה לדרישתו. כשנה ורבע לא דיברו ולא התראו, ובולגקוב נכנס לדיכאון.” ביוני 1932 חידשה ילנה את הקשר עם בולגקוב, התגרשה מבעלה, ונישאה לו. מאז, לא נפרדו עוד. היא נאלצה לוותר על בנה הבכור, שנשאר אצל בעלה, אך הבן הצעיר נשאר ברשותה, ובולגקוב גידל אותו במסירות.

“ילנה היא מרגריטה,” אומרת ד"ר לידיה ינובסקה. “כל הזמן, בחלומותיו, חיפש דוגמנית לפורטרט עבור התמונה שהיתה בתוכו. הוא חיפש אשה שיכולה להציל. ילנה היתה מאוהבת בו עד כלות, ובגלל אהבתה אליו ואל הרומן שלו, החלה לאט לאט להיעשות דומה לדמות האידיאלית הזאת. היא לא פחדה מהעוני, מהמחלות שלו, וגם לא מהשלטונות. בתקופה ההיא היתה היחידה שהבינה שהוא סופר גדול. כשקרא לה פרקים שכתב, היתה אומרת, ‘מישה, אתה גאון.’ הוא שרף הרבה, כי אמר שהתנור הוא העורך הכי טוב, והיא רעדה על כל דף, על כל פיסת נייר. אלמלא היא, היה נשבר אלף פעמים.”

אלא שבמאמרים שהופיעו לאחרונה ברוסיה, מנסים לערער את דמותה של ילנה בולגקובה. אומרים שהיתה סוכנת השירות החשאי, ושהלשינה על בולגקוב ועל סביבתו. מיה קגנסקיה אינה מזדעזעת. “היא אהבה אותו אהבה מטורפת, והיתה נותנת את חייה, ואף את חיי ילדיה, למענו. ודאי שלא פעלה בעבור כסף, אבל כשזימנו אותה למשטרה החשאית, ואמרו, אנחנו רוצים שבולגקוב לא יצטרף לקבוצה הזו והזו, או שלא יכתוב לעיתון הזה והזה, עשתה זאת כדי שלא יסתכן. היא הציקה לו, עד שכמתנה ליום הולדתו ה־60 של סטלין החל לכתוב את באטום, מחזה על נעוריו בגרוזיה. מישהו רמז לה שזה ימצא חן בעיני סטלין, ואולי אז ירשה לפרסם יצירות נוספות של בולגקוב.”

שלוש שנים עבד בולגקוב על המחזה, אך כיוון שהכיל פרטים אישיים רבים מחיי השליט, וסטלין מיאן להיראות אנושי מדי בעיני עמו, ולו גם על במת התיאטרון, קיבל את המחזה בתודה, אך הטיל איסור על הצגתו. זה היה הקש האחרון. “סטלין חתם על גזר דין המוות שלי,” אמר בולגקוב לאשתו ב־1939. בריאותו, שאף פעם לא היתה טובה, החלה להידרדר. מחלת הכליות שהמיתה את אביו, אובחנה אצלו. בלילות לא נרדם. “קומי, עוד מעט אני אמות, אז בואי נדבר,” היה מנער את אשתו. בכוח קרע עצמו ממצבי חוסר הכרה, והכתיב לה תיקונים לספר. ילנה בכתה כשהגיעו לקטע שבו האמן ומרגריטה דוהרים על סוסי הקסם השחורים, אל מנוחתם הנצחית:

“מה עצובה אדמת הערב! מה מסתוריים ערפילי הביצות. מי שתעה בערפילים הללו, מי שסבל הרבה לפני מותו, מי שטס מעל לאדמה ההיא ועל כתפיו משא כבד מנשוא, הוא יודע זאת. יודע זאת אדם עייף. בלי צער הוא עוזב את ערפילי האדמה, את ביצותיה ונהרותיה, בלב קל הוא מתמסר לידי המוות…”.

כשעצם בולגקוב את עיניו, ב־10 במארס 1940, ידע שבקשתו האחרונה ממרגריטה שלו, “להראות להם, איזה סופר הם איבדו”, תתמלא. רק עם מותו של סטלין, ב־1953, החלה להיגאל מן השיכחה דמותו של מי שנחשב היום לסופר הרוסי הגדול ביותר של המאה העשרים.

בערוב ימיו התחנן בפני חבר שלא יכניס את הספר האסור לביתו, ושלא יאפשר לאשתו ולבנותיו לקרוא בו, מחשש שזה יכניס רעיונות לראשן. אף שהוא עצמו כתב את הספר, הוא ביקש לשרוף אותו, כיוון שכומר אחד הפחיד אותו שאם לא יחזור בתשובה ולא יפנה עורף לדבר התועבה, דינו להיצלות בגיהינום.

בתקופה שבה טרם הומצא הדפוס, וספרים נכתבו ואוירו ביד, עותק אחר עותק, קל היה להכחיד את הספר הזה: די היה רק שבוקאצ’ו ישרוף את כתב-היד המקורי, בן מאות העמודים, וידרוש מן המעתיקים לשרוף את אלה שברשותם. אבל המשורר האיטלקי הגדול פטררקה, ידידו הטוב, הפציר בו שלא יעשה עוולה כזאת, וכך שרדה אחת מפנינות הספרות המקסימות והמשעשעות ביותר שנכתבו מעולם. דקאמרון (ספר עשרת הימים), שהתפרסם ב־1353, מביא מאה סיפורים, שהם פסיפס שלם של חיים ויצרים, מתוך גישה סלחנית ומחוייכת לטבע האדם ולחטאיו. פסיפס חברתי של כל המצבים האנושיים. “זו אגדת ‘כל אדם’ הנצחית והפיוטית על מי שנמצא תמיד במאבק בין הטוב לרע, ונקרע בין הנאות העולם הזה לתקוות לחיי נצח,” סבור פרופ' ויטורה בראנקה, גדול חוקרי בוקאצ’ו בימינו. “הסיפורים נעים מן הקומיות העליזה והמשוחררת ביותר ועד לדרמטיות הרצינית ביותר, מחושניות גסה ובהמית ועד לרוחניות נעלה ודתית.”

למשל, סיפורה של אלאטיאל, בתו של סולטן בבל, שנשלחה להינשא למלך מרוקו, ובדרך נטרפה ספינתה. את הנסיכה הערבייה הציל פריקונה, גבר נועז וחסון-גוף. אף שלא יכול היה להבין את שפתה, נמלא תשוקה לנוכח יופיה. היא סירבה, הוא הישקה אותה יין, “וכיוון שלהטה מהיין גבר והתיר את רסן צניעותה, התפשטה לעיניו בלא רתיעה ובושה – כמו היה אחת מנערותיה – ונכנסה למיטה. פריקונה לא התמהמה ובא אחריה: כיבה את הנרות ונשכב במהירות לידה, בצד השני של המיטה, משך את האשה אל בין זרועותיו בלא להיתקל בשום התנגדות, והחל להשתעשע עימה במשחקי אהבים. ולאחר שחשה זאת האשה, שעד אז לא ידעה מעולם באיזו קרן נוגחים הגברים, כמעט התחרטה כי לא נענתה קודם לפיתויו של פריקונה, ובלי להמתין להזמנה לבילוי לילה כה מתוק, הזמינה אליו את עצמה פעמים רבות.”

אלא שיופיה של אלאטיאל היה לה לרועץ, וגם אחיו של פריקונה חשק בה. הוא דחף את אחיו בעד החלון אל מותו, היא פרצה בבכי וצעקות, אבל “בעזרתו של אותו איבר קדוש ומזדקף שהאל הטוב העניק לנו, הגברים, החל לנחמה בהצלחה רבה כל-כך, שעד מהרה התיידדה עימו ושכחה את פריקונה.”

כך כותב בוקאצ’ו השובב. אלא שזה עוד לא הסוף. כעבור זמן לא רב נרצח גם האח בידי עוד מחזר נלהב. כך, שמונה פעמים, הועברה אלאטיאל מיד ליד, לחדוות הכול, כולל היא עצמה. מקץ ארבע שנות עינוגים, בהשתלשלות דרמטית, הגיעה הכלה אל בעלה המיועד, אשר חשב כי מזמן טבעה במצולות הים. היא סיפרה לו שכאשר נטרפה הספינה, הגיעה למנזר, ושם, בצומות ובתפילות, העבירה את כל אותן שנים. ובוקאצ’ו מסיים במילים:

“והיא, אשר שכבה עם שמונה גברים אולי אלפי פעמים, עלתה על יצועו כבתולה, וגם שיכנעה אותו שכזאת היא. ואחר חייתה עמו באושר זמן רב, והיא מלכה. לפיכך נאמר: ‘פה מנושק אינו מאבד את מזלו, אלא שב ומתחדש כלבנה’.” (תירגם מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת כרמל)

ספרו של בוקאצ’ו, היצירה הראשונה בפרוזה שנכתבה איטלקית ולא לטינית, כמקובל עד אז, מבוסס על סיפורים ומעשיות עם, ואפילו כרוניקה עירונית ומשטרתית של תרמיות כספיות, ניאופים, וסיפורי אהבה והרפתקאות. בהקדמה לספר טען בוקאצ’ו שכתב אותו מתוך לב שבור.

“לאו דווקא מפני שהאשה אשר אהבתי נהגה בי באכזריות, אלא משום שהתשוקה חסרת המעצורים הציתה בליבי אש גדולה מדי וגרמה לי לחוש פעמים רבות ייסורים קשים ומיותרים.”

הוא סיפר שרק דברי הנחמה של ידידיו הצילו אותו, ולאחר שהחלים מאהבתו החליט לגמול טובה תחת טובה ולסייע לחולי אהבה כמוהו.

“והאם יהיה מי שיכחיש שאת הסיוע הזה – ויהיה פעוט כאשר יהיה – ראוי להעניק לנשים הנחמדות הרבה יותר מלגברים? מתוך יראה ובושה מצניעות הנשים בסתר לבבותיהן העדינים את שלהבות האהבה, ועד מה עזות אותן שלהבות נסתרות מהגלויות, יודע כל מי שהתנסה בן.”

זאת, כך הסביר, בשעה שגברים יכולים להסיח את דעתם באמצעות העבודה או הבילוי, ואילו הנשים מסוגרות בחדריהן, ונתונות למרותם של אבות ואמהות, אחים ובעלים, כך שאהבה מייסרת אותן פי כמה. בקטעים שבוקאצ’ו מפנה לנשים הוא מתגלה כפמיניסט אמיתי העומד על זכויותיהן, מנסה להבינן ולעזור להן. “הוא היה נוצרי מאמין, אבל היה קשוב למניעיו הבסיסיים של האדם,” אומר ד"ר אריאל רטהאוז, מרצה לספרות איטלקית באוניברסיטה העברית. “בעיניו, רוב בני-האדם מונעים על-ידי מין, כסף ותהילה. הוא האמין שזה טבע האדם, ואין לשנותו, ולא גינה את המיניות, אלא את הצביעות והצדקנות. למשל, בסיפור האחרון ביום השני, שופט זקן ואימפוטנט נשא אשה צעירה ויפה והיא בגדה בו. בוקאצ’ו ליגלג לא על האשה, אלא על הזקן, שחשב שבכספו יוכל ללכת נגד הטבע. בעולם שבו נישואים היו רק הסכם כלכלי, האהבה היתה אפשרית רק מחוץ למסגרת.” כשניסה השופט האימפוטנט לשדל את אשתו לנטוש את מאהבה הצעיר ולשוב אליו, למען כבודה וכבוד בני משפחתה, היא נתנה לו תשובה מודרנית, שתקפה לא רק לשנת 1350 אלא לשנת 2000:

“אשר לכבודי, איני רוצה כי איש ידאג לו יותר ממני, שכן איחרנו את המועד: לו אך דאגו לכך בני משפחתי יותר כאשר מסרוני לידיך! ואם אז לא דאגו לכבודי, אין אני מתכוונת לדאוג עכשיו לכבודם. ואם אני חיה עתה בחטא שאין לו כפרה, לפחות יהיה העלי תקוע במכתשי.”

“הספר נכתב במאה ה־14, בימים שזכו לכינוי הגנאי ‘חשכת ימי הביניים’. אבל החברה היתה הרבה פחות שמרנית מאשר החברה הוויקטוריאנית של המאה ה־19,” מסביר ד"ר רטהאוז. “רק נדמה לנו שאנחנו מתירנים יותר מהדור הקודם, והוא מתירני מזה שלפניו. המגמות אינן מתקדמות בקו ישר, אלא בגלים שעולים ויורדים. גם בספרות העברית: עמנואל הרומי, שחי באיטליה בתקופת בוקאצ’ו, היה הרבה יותר חופשי ונועז מרוב הסופרים הישראלים של המאה ה־20.” בוקאצ’ו יעד את ספרו לנשים, וטען שהקוראות ימצאו בו הן הנאה והן עצות מועילות, וילמדו ממה יש להתרחק, ומה צריך לשמש נר לרגליהן. “במה עוסקים עיתוני הנשים גם כיום אם לא בסיפורי אהבה ובגידה, ומתכונים למיניהם – מתכוני מטבח, או מתכוני מיטה?” אומר פרופ' יעקב משען, מהחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת בר־אילן. “נכון שהנושא קל, אבל בוקאצ’ו כתב זאת כמלאכת מחשבת. ומה שעניין אותו לא היה הדבר עצמו, אלא הדרך שבה כובשים את האובייקט.” דקאמרון זכה לכינוי “הקומדיה האנושית”, על משקל “הקומדיה האלוהית” של דנטה, שהתפרסם כמה עשרות שנים לפניו. מייד עם הופעתו תורגם לשפות רבות, אם כי היו תקופות רבות שבהן סיפורים הושמטו וצונזרו, והנזיר סבונרולה, שחי מאה שנים אחרי בוקאצ’ו, ציווה לשרוף את הספר בפומבי. סיפור המסגרת הוא מגיפת הדבר, שפקדה את אירופה והמיתה מיליונים. הם נקברו בקברי אחים, ברחובות גססו אנשים בין חזירים וכלבים ששוטטו בחופשיות. בפירנצה, עיר מגוריו, נספו תוך חודשים ספורים ב־1348, מאה אלף נפש. בוקאצ’ו, אשר אביו היה בין הנספים, פירט את הסימנים הגופניים בדייקנות רפואית:

“כאן צצו, הן אצל הגברים והן אצל הנשים, אי-אלו נפיחויות במפשעה או תחת בתי השחי: כמה מהנפיחויות הללו גדלו לממדי תפוח בינוני, אחרות הגיעו לגודל ביצה.”

עוד יותר תיאר את ההתפרקות החברתית, ואת התמוטטות יסודות המשפחה. לנוכח המוות המשתולל, אנשים החלו לחיות חיי הוללות, “עברו יומם ולילה ממסבאה למסבאה ושתו בלא גבול ובלא מידה.” הבריאים נטשו את החולים, אח עזב את אחיו, אשה את בעלה,

“האבות והאמהות נרתעו מלבקר את בניהם ומלטפל בהם, כמו לא היו בשר מבשרם… רבים נפחו את נשמתם ביום או בלילה ברחובות הציבוריים, ורבים אחרים אומנם מתו בבתיהם, אבל רק צחנת גופותיהם הנרקבות בישרה לשכנים על מותם.”

המבנה החוקי והשלטוני התמוטט, שוד וביזה היו מכל ערב, גברים נתנו פורקן ליצריהם ואנסו את כל הנקרה בדרכם. זו היתה תקופה אפוקליפטית של חשבון נפש, וכך, התכנסו בוקר אחד בכנסייה שבע בנות אצולה יפהפיות, בנות 18 עד 28, והחליטו כי אם ברצונן לשמור על חייהן ועל תומתן, מוטב להן לעזוב את העיר. יחד איתן יצאו שלושה גברים שהיו מאוהבים בשלוש מהן. העשרה לקחו איתם את משרתיהם ויצאו לארמונה הכפרי של אחת הנשים, מוקף גנים נפלאים ובהם בארות מים צוננים. כדי לעודד את רוחם ולהרחיק את הרהורי המחלה והמוות, החליטו להנעים את זמנם בסיפורי מעשיות, ובכל יום קבע אחד מהם את הנושא המרכזי של סיפורי אותו יום. כל אחד מהגיבורים כונה בשם בדוי, כדי להגן על זהותו.

“אינני רוצה כי בגלל הסיפורים שסיפרו או שמעו הנשים האלה, סיפורים שיופיעו להלן, יעטה בעתיד את פניה של מי מהן סומק בושה,” הסביר בוקאצ’ו.

“זהו סיפור המסגרת, והוא מציאותי, כי אכן היו חבורות שהרחיקו מהעיר כדי לנסות ולהימלט מן המגיפה,” אומר פרופ' יעקב משען. “בחיי הגיבורים פועלים שלושה יסודות, – אהבה, חוכמה וגורל – ובוקאצ’ו משנה את יחסי הכוחות ביניהם. פעם הגורל המר מנצח את האהבה, פעם האהבה מנצחת את הגורל. יום שלם, היום השביעי, הועבר בסיפורים על נשים נואפות, שבחוכמתן הערימו על בעליהן. מתוך עשרת גיבורי דקאמרון, יש אחד, דיוניאו, שאינו כפוף לנושא ורשאי לספר על כל העולה בדעתו. בדרך-כלל אלה הסיפורים היותר ארוטיים, כי דיוניאו מבטא את הפן התאוותני של בוקאצ’ו.” אחד מסיפורי היום השביעי הוא על בנאי שנשוי לאשה יפה. יום אחד מקדים הבעל לחזור, ומוצא דלת נעולה. איזו אשה טובה יש לי, שנועלת את דלתה כדי שהגברים לא יטרידו אותה, הוא אומר בליבו. למשמע דפיקותיו על הדלת, מאיצה אשתו במאהב שלה להסתתר בחבית שבפינה, וכשהוא פותח את הדלת היא מקדמת את בעלה בצעקות, מדוע הוא מתבטל בעבודה:

“שאר הנשים מבלות בנעימים עם המאהבים שלהן, ואין בהן אף לא אחת שאין לה שני מאהבים או שלושה… ואני אוי לי! כיוון שאני טובה ואינני מתעסקת בסיפורים כאלה, מר לי ומזלי רע,” כך היא נוזפת בו.

כשהבעל מגמגם ואומר שכדי לקיים את נפשם מצא קונה לחבית, בחמישה ג’יליאטים, אומרת האשה:

“אתה, שהינך גבר ומסתובב בכל מקום והיה עליך להכיר את עסקי העולם, מכרת חבית בחמישה ג’יליאטים, ואילו אני, נקבונת עלובה שבקושי הוצאתי פעם אחת את האף מחוץ לדלת, ראיתי כמה מקום תפסה החבית בבית ומכרתי אותה לאיש אחד בשבעה ג’יליאטים, ובדיוק ברגע שחזרת הביתה נכנס לתוך החבית לבדוק אם היא חזקה.”

המאהב, ששומע הכול, מגיח החוצה, טוען שהחבית מלוכלכת, ודורש שהבעל ינקה אותה. “ואז נכנס הבעל פנימה, ובשעה שהוא עוסק בקרצוף, האשה נשענת על החבית וחוסמת את הפתח, והמאהב, שעדיין לא בא על סיפוקו, בועל אותה,” מספר פרופ' משען. “בוקאצ’ו משתעשע ואומר כי המאהב עשה זאת כמו בסצינה קלאסית נודעת, שבה סוסי פרא מיוחמים בעלו את הסוסות.”

– ומה דעת תלמידיך באוניברסיטת בר-אילן, על תוכנית הלימודים?

“הסטודנטים, שהם בעיקר סטודנטיות, אוהבים את הקורס,” אומר פרופ' משען. “זו יצירה גדולה וענקית, וכמו שהדימוי של מקיאבליזם עושה עוול למקיאבלי, כך הדימוי שיצא לדקאמרון, עושה עוול לבוקאצ’ו. בדקתי ומצאתי כי ישנם רק חמישה סיפורים שהם פורנוגרפיים ממש, ובהם הסיפור הזה. בסוף השנה אנחנו צופים בסרטו של פאזוליני מ־1970, תוך שאני מזהיר כי ייתכנו שם סצינות שאינן נוחות לכל אחד. בשביל למנוע התנגדות, הצעתי לקיים את ההקרנה באחד הבתים, ולא באוניברסיטה.” ג’ובאני בוקאצ’ו נולד ב־1313, בנו הבלתי חוקי של חלפן-כספים איטלקי, ששהה תקופת-מה בפריז, והיה סוכנם של משפחת בארדי, הרוטשילדים של אותם ימים. “בוקאצ’ו טען שאמו היתה אצילה פריזאית, אשה נשואה ועדינה, אבל כיום ברור שזו אוטוביוגרפיה משופצת,” אומר ד"ר אריאל רטהאוז. “אמו של בוקאצ’ו לא היתה צרפתייה, אלא בת כפר איטלקייה, שהאב לא התחתן איתה מעולם. אבל הוא הכיר בילד, ואסף אותו אל ביתו.” ג’ובאני גדל בלי אמא, אך כשהיה בן שבע נשא אביו אשה, ועד מהרה נולד להם בן, פרנצ’סקו. זו היתה אם חורגת מרשעת מן האגדות. “היא לא גילתה לו חיבה, והעדיפה על פניו את בנה. ייתכן שגם לה לא היה קל לראות לנגד עיניה את הבן הלא-חוקי, שהיווה תזכורת חיה לכך שבעלה מסוגל ללכת אחרי יצריו,” סבור החוקר פרנסיס מק’מנוס, בביוגרפיה שכתב על בוקאצ’ו. “ג’ובאני היה ילד בודד ודחוי. פצע הממזרות היה טבוע בו, ורדף אותו גם הרבה אחרי שהגליד, כמו זיכרון של חלום רע שמתעוררים ממנו בצעקות כאב.” ממזרותו ומעמדו הנחות של בוקאצ’ו לא הירפו ממנו, ונושא חוזר בדקאמרון הוא, שהאצילות האמיתית אינה תלויה במעמד אלא באופי. בסיפוריו הוא מציג דמויות ממוצא פשוט, שהצליחו להתקדם בזכות כשרונם ואישיותם. בגיל 14, שלח אותו אביו לנאפולי, לעבוד בסניף הבנק של משפחת בארדי. בוקאצ’ו קיבל לקוחות, שקל את מטבעות הזהב והכסף, ענה על מכתבים, ושנא כל רגע. אחרי שש שנים שיכנע את אביו שיאפשר לו לעזוב את המקצוע שתיעב, וביקש לעסוק בהומניסטיקה. אביו סירב, והסכים רק שילמד משפטים. הוא היה הססן וחסר ביטחון והתקשה להתנגד לאביו, ושש שנים נוספות השקיע בלימוד מקצוע, שלא היתה לו כל נטייה אליו.

אבל בזכות מגעיו היומיומיים עם סוחרים, יורדי ים, הרפתקנים, פשוטי עם ואצילים, פיתח בוקאצ’ו התבוננות אנושית חודרת. ההתבוננות הזו איפשרה לו לשחזר ניבים עממיים והתנהגויות בכל תחומי החיים, עם הרבה הומור ואירוניה. רבים מסיפורי דקאמרון מותחים ביקורת על הכנסייה, וכמרים ונזירות נהנים שם מתענוגות בשרים בחופשיות רבה. בין גיבורי סיפוריו קבצנים ונוכלים, זונות וסרסורים. לימים יוודע בוקאצ’ו גם כפרשן, ביוגרף ומבקר של דאנטה ופטררקה, לא פחות מאשר בזכות כתיבתו שלו. “הוא היה מוקף מסביב דוגמאות מובהקות של בזבוז ואהבת בצע, של אמונה טפלה, של תאוות בשרים, של הוללות, של תשוקת רצח, של עורמה ואהבת כבוד,” כותב הסופר הגרמני הרמן הסה. “הקריאה בסיפורי דקאמרון בשביל מי שמוצא קורת-רוח בשפה יפה וחיה, אינה אלא נדידה בינות לאילנות מלבלבים וטבילה במים זכים. המילים נשמעות חדשות כל-כך, כאילו נוצרו זה עתה וטרם היו בפי איש לפני כן. בכל משפט קטן נבקעים מעיינות צלולים, צוחקים… אחת המעלות של דקאמרון היא, שכעין מחסן וארון של אבנים טובות הוא אוצר בקרבו את הנסיונות והגורלות של אנשים וזמנים לאין ספור.”

הרמן הסה, שהעריץ את הספר אך ביקש לבדוק אם הסיפורים אכן פורנוגרפיים, מספר כי קרא אותו באיטליה, סמוך למקום שבו התרחש, ו“הייתי טועם בשעת קריאה לימונים רעננים מחמת החום. והנה קבעתי לי להרגל שלמקרא כל סיפור וסיפור שנראה מגונה בעיני, הייתי תוחב גרעין לימון אחד בתוך כיס בגדי. וכשקראתי את הספר עד תומו מניתי שלושים ותשעה גרעינים שכאלה… אף-על-פי שסבור אני, שדווקא שלושים ותשע הנובלות האלה נמנות עם היפות והמשעשעות ביותר.” את הקריירה הספרותית שלו החל בוקאצ’ו בעקבות אהובה חשאית שהיתה לו בנאפולי, אשה יפה ונשואה. לטענתו, היתה זו מריה ד’אקינו, בתו הלא חוקית של המלך רוברט לבית אנז’ו. הגברת הוקסמה מהבחור הצעיר ממנה, ונעתרה לו. “היום נוטים לחשוב שזו אגדה, כי המחקר ההיסטורי לא מצא הוכחות שאכן מריה ד’אקינו היתה קיימת, וסבורים שזו אהובה מסתורית אחרת,” אומר ד"ר אריאל רטהאוז. “בשירים וברומן שכתב לה, כינה אותה ‘פיאמטה’, כלומר, ‘להבה קטנה’. זהו שם בדוי, שמאחוריו הסתתרה מישהי שאת שמה לא רצו לגלות. הוא חי איתה חיי תענוגות, בכך אין ספק, עד שהיא מאסה בו.” לאה גולדברג, ששנאה כל חיטוט אישי אך העריצה את דקאמרון, כתבה עליו בספרה אמנות הסיפור: “העדות הנאמנה הבלעדית על ערכה של האהובה לגבי האמן היא בבואתה ביצירתו האמנותית. כל היתר שייך לעולם של חיי חולין ולהליכת רכיל של ביוגרפים המדקדקים בפרטים שלא מן העניין. וכי מי יודע מי היתה ביאטריצ’ה במציאות ואיזו היתה דמותה של ביצ’ה בת שכנו של דאנטה?… במקרה של בוקאצ’ו חשוב לנו רק שמריה היתה אשה אשר הוא כינה אותה בשם פיאמטה ואהב אותה.” ב־1340 עזב ג’ובאני את נאפולי. שנים מעטות אחר-כך חיבר את האלגיה של הגבירה פיאמטה, שנחשב לרומן הפסיכולוגי המודרני הראשון. “אלא שהוא הפך את היוצרות, ובעוד שבמציאות הוא היה הנזנח, ברומן היא תיאר את פיאמטה כאשה הננטשת והנבגדת,” אומר פרופ' יעקב משען. “יש לו יכולת גדולה לחדור לעמקי הנפש, והוא היטיב להבין את תחושותיה של הגיבורה שלו.”

הוא היה איש חייכן, עם גומות בסנטר, גבוה, גדול, פנים עגולות, שפתיים מלאות, אוהב שיחה וידידותי. היו לו אהובות נוספות, וגם חמישה ילדים לא חוקיים, אבל הוא לא התחתן מעולם. היחידה מבין ילדיו אשר שמה ידוע לביוגרפים, היא ויולנטה, אשר מתה בדמי ימיה, בטרם מלאו לה שבע שנים. כשראה את נכדתו של פטררקה ידידו, הדומה כל-כך לבתו, כתב לו כיצד “כשאחזתי את ילדתך בזרועותי והאזנתי לפטפוטיה, זכר ילדתי שלי הקטנה והאבודה הביא לעיני דמעות, אותן אני מסתיר מעיני כול.” מיום שמתה בתו, כנראה ב־1358, הסתגר בכאב גדול. ברגע שהחלו סיפורי דקאמרון להתפרסם – והם התפרסמו כנראה בשלבים – כבר ספגו מטחים, כביכול בשל המוסר המפוקפק שלהם. בהקדמה ליום הרביעי, כבר ענה בוקאצ’ו למבקרים דמיוניים:

“דוחקות בי לחישות הקנאה וכן נשיכות השיניים הללו, האכזריות והחדות כל-כך, מציקות לי אף ננעצות בבשר החי בשעה שאני נאבק למענכן, נשים בנות חיל!… אכן, הִנני מודה בפה מלא שאני מחבב אתכן ומשתדל לגרום לכן לחבבני… אני נתתי את ליבי לאהבתכן משחר ילדותי, כאשר התחלתי לחוש בסגולות הטמונות בזיו עיניכן, בנועם אמרי פיכן המתוקים מדבש ובלהבה שמציתות האנחות הרכות.”

אלא שלאחר פרסום דקאמרון, החל בוקאצ’ו להשתנות. אולי אכזבת האהבה, אולי השנים שנתנו בו את אותותיהן, ואולי הזעזוע של מגיפת הדבר, הם שהפכו את הגבר העליז והנהנתן לקודר ואפלולי. “הוא כתב את דקאמרון בזמן שמלאו לו 35 שנה, באמצע שביל חייו, לאחר שנחלץ סוף-סוף מתוך ים תשוקותיו הסוערות, בשעה שהמין האנושי הנסער נוטה להרהר במגרעות בני-האדם ובמעלותיהם, לנוכח החוויה הטראגית של המגיפה,” מסביר פרופ' ויטורה בראנקה. כעת, במחצית השנייה של חייו, השקיע שנתיים בלימוד יוונית כדי לקרוא את הומרוס ואפלטון במקור, והיה למלומד המערבי הראשון שהסיר את המסך העבה שכיסה את הספרות הקלאסית זה מאות שנים. הוא חיבר את הספר העורב, שהוא תוכחה צורבת ובוטה נגד נשים, שבה טען שהנשים בוגדניות מטבען, ליבן קשה כאבן וקר כקרח, ואינן מבקשות אלא טובת הנאה לעצמן. מורגש כי לא כתב את העורב תוך התקפת ייאוש מן החיים, ולא מתוך שנאה אמיתית אל האשה, אלא, פשוט, נגרר אחרי אופנה ספרותית ואולי גם ביקש לכפר בספר זה על אותן היצירות שבהן גילה שמחת חיים, יצירה ואהבה גדולה לעולם הזה, שאינה עולה בד בבד עם כללי חייו של קאתולי אדוק," סינגרה עליו לאה גולדברג. הוא הזדקן טרם זמנו וסבל ממחלות קשות, וחי בבדידות בביתו, עד מותו ב-21 בדצמבר 1375.

במעלית המוזהבת של “היכלי טראמפ” ברחוב 68 מזרח, אחרי שעברתי את בדיקתם המדוקדקת של שומרי הסף במדי השרד הנוצצים, זימזמו בראשי כמה צימוקים מהרפתקאותיה של הגברת שעמדתי לפגוש. שכיבה על שולחן מתחת ללשונן ולאצבעותיהן של צמד יפהפיות בביריות שחורות, שוטטות במועדוני סאדו־מאזוכיזם בניו־יורק וניסוי המיתקנים השונים, ובעיקר, מאהבים איטלקים צעירים. “לו הייתי מלכה, הייתי לוקחת לי גברים יפהפים רבים ככל האפשר. אחר־כך הייתי ממיתה או מסרסת אותם, או מוטב, משיאה אותם,” הביעה לא מזמן את משאלותיה.

אבל את הדלת פותחת בלונדינית נמוכה ועגלגלה, בחליפת מכנס אפורה ולא ממש מחמיאה. היא נראתה כמו דודה טובה, אחת מתורמות המגבית, ובכלל לא דמתה ליפהפייה הקטלנית מהתמונות. לרגע עוד קיוויתי שאולי היא המזכירה, אבל כשציחקקה ואמרה, היי, אני אריקה, מיהרתי לכבוש את מבטי המאוכזב. היא היתה מהירה לקלוט זאת. “זה קורה גם לי כשאני פוגשת סלבריטאים. פעם לא התאפקתי ונפלט לי מול רוברט רדפורד, ‘אלוהים, אתה כל-כך קטן.’ כשאת רגילה לראות מישהו על מסך ענק בגובה חמישה מטר, את מצפה למשהו גדול מהחיים, ומתאכזבת כשהוא כאחד האדם. אותו דבר קורה בכתיבה. אתה לא יכול להיות סופר בלי להיחשף, וכיוון שאני כותבת על עצמי, על הגברים בחיי, ההתנסויות שלי, אני לוקחת פרטים ומגדילה ומכפילה אותם. יש לי כישרון להפוך כל דבר שאני נוגעת בו לשערורייה, ואני תקועה בדימוי שהוא לא ממש אני.”

– איזה מחיר שילמת על הדימוי הזה?

“אמריקה היא ארץ מאוד פוריטנית, וכל מי שמעז לדבר על סקס חופשי וחסר עכבות, ולכבס כביסה אישית בפומבי, נחשב מייד למופקר ולסופר לא רציני. כך קרה גם לוולט ויטמן ולהנרי מילר. קחי בחשבון שאני גם אשה, ועוד יהודייה, כך שהחטא כפול ומכופל. לא רק שהתחתנתי ובגדתי והתגרשתי, גם העזתי להודות בכך, לכתוב על ה’אקסים' שלי ולתאר את הזִקפות שלהם והכשלונות שלהם בין הסדינים. פעם היו סוקלים נשים כמוני בכיכר השוק, ובמובן מסוים עדיין עושים זאת.” ג’ונג לא דופקת חשבון לאף אחד – לא לבעל הרביעי שלה, עורך־הדין קן בורוס, שהוא טייס חובב, ולא להמוני המאהבים שהיו לה. רק לפני שלוש שנים, והיא אם לנערה בגיל ההתבגרות, תיארה איך

“הוא אמר שלום לפטמותי, לצווארי, לשפתי, ללשוני, אחז בידי והוליכני אל חדר השינה, שם חשף באיטיות את גופי כשהוא מתפעל בקול מכל חלק, ונכנס בי על המיטה, קשוי בתוכי במשך מה שנדמה כמו נצח”.

היום היא אומרת לי, “ציפינו מהסקס לאיזו גאולה, אבל אני כבר יודעת שהוא לא יכול להיות תרופת פלא לכל צרות החיים. אני מרגישה חופשייה לעשות ככל העולה על רוחי, כי לנשים יש זכות שווה לעונג.”

– דיכאת את המשיכה למאהבים צעירים?

"לגמרי לא. הלוואי שהייתי נמשכת לגברים רבים עוד יותר, אנחנו לא יצורים מונוגמיים, ומאוד טבעי להימשך ללא ידוע, לחידוש. אני חושקת בגברים, אבל מסרבת לתת להם שליטה עלי. רוב הגברים אוהבים כוח יותר משהם אוהבים מין, ואם את נותנת להם את האחד בלא האחר, בסופו של דבר יתמרדו וייעלמו. הצרה היא שעם הניסיון שיש לי, אני כבר מודעת לכל מה שיכול להשתבש, כך שרוב הרומנים שלי כיום הם בראש ולא בגוף. “גברים הם יצורים מאוד פרימיטיביים, הרבה פחות מפותחים מאיתנו. במקום לחשוב על טובת החברה והמשפחה, הם מאוד מרוכזים בתשוקותיהם. זו הטרגדיה של הנשים, שאנחנו מטפלות בגברים, בילדים ובהורים שלנו, ושמות את עצמנו במקום האחרון. הגברים יצורים שונים לגמרי, וקשה להגיע למפגש אמיתי איתם. העובדה שספר מטומטם כמו הכללים מצליח באמריקה, זה משום שהגברים הם ציידים, והמסר ש’אל תטלפני אליהם, תני להם לרדוף אחרייך, אחרת לא ירצו אותך', הוא נכון. וזה עצוב. אבל אני מאוד אוהבת סקס, ועל זה לא מוכנה לוותר.”

קשה לי לדמיין את היושבת מולי בתנוחות האוראליות, האנאליות והבנאליות אותן תיארה, אבל גם ד“ר רות, הישישה המצחקקת, אינה בדיוק מושא לחלומות ארוטיים. כשג’ונג מרימה בארשת של תיעוב פירור של נייר צהוב, שצונח מבלוק הכתיבה שלי אל השטיח, אני תוהה אם אשה נקייה ואיסטניסטית כמוה אכן הכניסה לפיה את כל מה שהיא טוענת לו בספריה. אבל לא לחינם הפכה לאחת ממובילות המהפכה המינית בארצות־הברית. העולם זוקף לזכותה את הביטוי “זיון מרוכסן”, ואת התפישה שגם נשים – נשואות או רווקות – רשאיות לחוות הרפתקות מיניות חסרות רסן עם כל מי שבא להן, גבר או אשה. הרבה נערות וסטודנטיות הפכו את פחד גבהים (1973) לתנ”ך המיני שלהן, ואת ג’ונג לאִמן הרוחנית. הגיבורה, איזדורה ווינג, היא משוררת מתחילה הנשואה לפסיכיאטר ממוצא סיני, כג’ונג עצמה באותה תקופה, ומגלה את הקסם של “רוכסנים שנשרו כמו עלי כותרת של ורד, ובגדים תחתוניים הוסרו בחטף. בשביל זיון מרוכסן צריך היה לא להכיר טוב את הגבר קודם”. ניכרות בג’ונג השנים הרבות שעברה בטיפול פסיכואנליטי, ובכתיבתה היא מנתחת את תסביכי האם והאב, קנאת הפין ופחד הסירוס, כאילו היו ספריה הדגמה חיה לתיאוריות של פרויד. 12 מיליון עותקים שנמכרו מפחד גבהים ב־25 מדינות, הפכו אותה לידוענית עשירה ומושמצת, ולאחת מסמלי התנועה הפמיניסטית. ספריה הבאים, איך להציל את חייך, בלוז של כל אשה, מצנחים ונשיקות, סרניסימה, פחד חמישים ועוד, חצו את מחסום שמונה מיליון העותקים. אחרי שטעמה מרורים ממו"לים שניצלו אותה, הקימה חברת הפקות משלה, “אריקה ג’ונג פרודקשנ’ס”, והיא מנהלת בעצמה את כל העניינים.

“אני מאוד מתעניינת בתפישה של נשיות ויהדות בישראל. בארצות-הברית אי-אפשר לתאר את הפמיניזם בלי השפעת הנשים היהודיות,” היא אומרת. “כל המהפכניות הגדולות היו יהודיות, ולקחו סיכונים עצומים. הנשים מהדור שלנו הן אפס לעומתן. אבל חרף המציאות, הדימוי של היהודייה בספרות ובקולנוע מאוד שלילי, ממש מפלצת. תראי את וודי אלן, פיליפ רות, ברנרד מלמוד. כולם כלים נפוחים, מלאי שנאה עצמית, וכדי להוכיח לגויים עד כמה עמוק התערו בחברה האמריקנית, הם חייבים להצליף ולתקוף משהו מעצמם, ומה יותר פשוט מאשר לרדת על הנקבות היהודיות.”

אריקה מאן (אביה קיצר את שמו מ“וייסמן”) נולדה ב־1942, האמצעית משלוש בנותיהם של מתופף שהפך ליבואן חפצי חן, ושל ציירת מתוסכלת. אריקה היתה חביבת אביה. “אבי, שהתאכזב על שאינני בן, ניסה להפוך אותי לכזה. זמן רב חשבתי שאני ילד בבגדי נקבה. שמתי לב שנשים שזכו להצלחה, הן אלהשאימצו את המודל האבהי שלהן.” אריקה טבלה בעושר, בבית בן שלוש קומות במנהטן. שיעורי פסנתר והחלקה על קרח, תוכנית למחוננים, קייטנות באתרי נופש אלגנטיים. היא סיימה שני תארים אוניברסיטאיים, וקטעה דוקטורט בספרות כדי לכתוב את הרומן הראשון שלה. בעלה הראשון היה היסטוריון יהודי, שיצא מדעתו אחרי נישואיהם. השני פסיכיאטר סיני, השלישי סופר יהודי, והרביעי והאחרון עורך־דין נאה וספורטיבי המתמחה בגירושין. “ציפו מבנות הדור שלי שתהיינה בתולות עד החתונה. גם אני אימצתי בזמנו את הערכים האלה, ונישאתי לגבר הראשון ששכבתי איתו. בדור של בתי יש כביכול חופש מיני, אבל יש המון פחדים – ממחלות מין, מאיידס, ומהאלימות בחברה. כך שכיום החופש של הנערות מדומה. הן חיות במתח עצום, הרבה יותר גרוע מאשר בתקופה שבה אני גדלתי, כי אין להן ביטחון בחייהן והן חשופות לטראומות חיצוניות כמו תקיפה ואונס.”

ג’ונג חברה בסניף האמריקני של “שלום עכשיו”: “הדור של הורי חושב ששום שלום לא ייתכן עם הערבים. הדור שלי יודע שזה חיוני.” היא עוקבת בדריכות אחר המתרחש בישראל. “מה קורה עכשיו עם ‘נשי הכותל’? בעלי ואני תרמנו להן כסף, לעתור לבג”ץ כדי לאפשר להן להתפלל בכותל המערבי. דרך התנועה הזו, אני מבינה כמה כוח יש לאורתודוכסים בישראל. זרם פונדמנטליסטי ומסוכן, שלא רואה שום גוונים של אפור, השתלט על היהדות. אני יהודייה טובה, גם אם חילונית. אנחנו חוגגים פסח וחנוכה, ואת דודתי הרווקה הלסבית, דאגתי להכניס ל’בית אבות עברי'. ככל שאני מתבגרת, אני נעשית יותר ויותר יהודייה.

– רק מקרה ששלושה מארבעה בעלייך היו יהודים?

ג’ונג: “גם את הבעל הסיני, שאת שמו אני נושאת, אפשר לראות כיהודי, כי במקצועו הוא פסיכיאטר פרוידיאני. הוא הכי יהודי שסיני יכול להיות. תמיד העדפתי להינשא ליהודי. יש בינינו קירבה והשקפת עולם, הכוללת הומור עצמי, ביקורת עצמית, פטאליזם, סלחנות, ורגש להיסטוריה. אני לא יכולה לתאר את עצמי חיה עם גבר שהתכונות האלה לא זורמות לו בדם.”

– חשוב לך שבתך תינשא ליהודי?

“בהחלט כן.”

הבת מולי, בת ה־19 היא נכדתו של הווארד פאסט, מחבר אחי גיבורי התהילה. בנו, ג’ונתן, בעלה השלישי של ג’ונג וצעיר ממנה בשש שנים, היה סופר, אך לא הגיע מעולם לקרסולי אביו, וגם לא יכול היה להתמודד עם אריקה, שזרחה ככוכב שביט, ופירנסה אותו. נישואיהם התפרקו ברעש גדול, בתום מלחמות גירושין מכוערות, שבהן ניסה בלא הצלחה להעביר את הבת לחזקתו, בטענה שג’ונג, המשוטטת בעולם ומזניחה את בתה, אינה ראויה לגדל אותה. ג’ונתן פאסט מתגורר בקונטיקט.

לג’ונג יש שם בית קיץ, מולי לומדת שם בקולג', אך רוב הזמן שתיהן גרות בניו־יורק, בדירת פאר במרכז מנהטן. “אנחנו מאוד קרובות”, אומרת ג’ונג. “אם אחת ובת אחת, זה קשר סימביוטי, לפעמים הדוק מדי. הבת שלי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים.”

הטלפון מצלצל. “מולי, מה קרה?!” נחרדת אריקה. אני רואה על פניה המודאגים, שהיא מוכנה לקום ברגע זה ולדהור אל בתה. “יש לה עגיל בגבה מעל עין שמאל, ועכשיו התפתח זיהום,” היא מסבירה לי. “היא רוצה שאקח אותה לכירורג שיוציא את העגיל. כשעשתה ארבעה חורים באוזן לא אמרתי כלום, כי בגיל הזה הם רוצים למרוד. הגבה היתה השלב הבא. זה סוג של טקס התבגרות, לעשות משהו שהם חושבים שההורים ייגעלו ממנו. ‘פירסינג’ זו התרסה, ש’אני מנותקת ממך'. אבל מה שעצוב לגבי הילדים שהוריהם גדלו בשנות ה־60, זה ששום דבר שיעשו לא יזעזע אותנו, אין להם במי למרוד.”

– אחרי 30 שנות פמיניזם, את חושבת שמצב הנשים השתפר? העולם שמחכה לבתך טוב משהיה בזמנך?

אריקה ג’ונג: “לא. עדיין לא נפתרו בעיות היסוד. עבודת נשים נחשבת משנית, ויש בעיה מי יגדל את הילדים. המתנגדות הכי קולניות שלי היו תמיד נשים. נשים משתוקקות לחופש ולא נותנות לעצמן את הרשות, וכשהן רואות שאשה אחרת הצליחה לפלס את דרכה, הן כועסות ומקנאות. כמה אני מקנאה בישראליות. אתן הרבה יותר משוחררות. לכן לפחות היתה גולדה מאיר.”

– זה לא ביטוי לשום שחרור. תמיד אמרו עליה שהיתה "הגבר היחיד בממשלה".

אריקה ג’ונג: “כן? אז זו הערה מאוד סקסיסטית ופוגעת.” היא מזדהה עם הילארי קלינטון, כי שתיהן, בעיניה, קורבנות של השנאה הרווחת בארצות־הברית לנשים מוכשרות ופיקחיות שאינן מוכנות להסתיר את פיקחותן. “אחד הקשיים של אשה פיקחית ושאפתנית הוא למצוא גבר שהשכל מדליק אותו. ביל, שיצא תמיד עם מלכות יופי, היה נחוש בדעתו להתחתן עם ‘הבחורה הכי חכמה בכיתה’, אם כי לאחר החתונה, התגעגע למלכות היופי ועשה בהן שימוש. זה גם מה שמשך את הילארי רודהם, שהחתיך של הכיתה, שיצא עם מלכות יופי, מעוניין ב’חרשנית' כמותה.”

– למה אשה מרשימה כמוה, מוכנה לשאת את בגידותיו?

אריקה ג’ונג: “היא אוהבת את הכוח שהיא מקבלת דרך ביל. היא יודעת שעוד לא הגיע הזמן לנשים להיות נשיאות בארצות־הברית, אחרת היתה רצה בעצמה לנשיאות. מכיוון שלא הגיעה העת, היא מוכנה להיות חלק מההרמון שלו. נשים כמוה, כל עוד הן יכולות למצוא גברים עם כסף וכוח, רואות את העיסקה ככדאית. הילארי רודהם קלינטון מרתקת אותי, כי חייה מדגימים את הפשרות המוזרות שעושות נשים מוכשרות. לאחר שהתגלו הניאופים שלו, היא עמדה לצידו, ובזכותה אמריקה סלחה לו. אמריקה לא מפנקת נואפים, רק ‘האשה הקטנה’ יכולה להציל אותם. אלמלא היא, הקריירה של ביל היתה נשטפת לביוב.”

– ואילו אשה שהיא נשיאה, או ראש ממשלה, היתה מרשה לעצמה לנאוף?

“היו מעלים אותה על המוקד כמכשפה. הסטנדרט הכפול חי ומשגשג בארצות־הברית. זו הסיבה שקראו גם לי ‘זונה’ ו’מופקרת'. רק בשנים האחרונות מתחילים קצת לקבל אותי. אולי בסוף עוד אהפוך למכובדת.”

– באחד משירייך כתבת, “אני, אריקה ג’ונג, באמצע החיים, שני הורים, שתי אחיות, שני בעלים, ושלושים שנות כאב”. מה כל־כך רע לך? ג’ונג: “אני לא חושבת שאנשים מאושרים נעשים סופרים. סופר מבלה את כל זמנו לבד, חופר בתוך הנשמה. זה לא מקצוע שאתה נכנס אליו מתוך שמחה. זה לא אומר שאני תמיד מלנכולית, אבל יש לי שני קצוות. אני תמיד בהתעלות או בדיכאון. שום דבר באמצע.”

– את סובלת ממאניה־דפרסיה?

“זה לא אובחן כך בצורה קלינית, ולא הייתי מאושפזת, אבל יש לי עליות וירידות חדות, והיו ימים שלא יצאתי מהמיטה. יש משהו במלאכה הזאת, שמגביר את התנודות במצבי הרוח. תפקידך הוא להרהר על החיים ועל החברה, ואתה תמיד בודק את הטבע האנושי והמגרעות שלו. להיות מנצח בתזמורת, לעומת זאת, זה מקצוע שגורם לאריכות ימים, כי הם מנופפים בזרועותיהם, מלאי שמחת חיים, ולכן חיים עד גיל מאה. התנאים שסופר זקוק להם – בדידות, ישיבה של שעות ליד שולחן קטן בחדר – מחריפים את הדיכאון.”

עד לאחרונה היו לג’ונג שלוש מכוניות: “סאב”, שעל לוחית הזיהוי שלה כתוב “ווינג” (כנף, וגם שמה של גיבורת פחד גבהים). “מולי 1” נכתב על המרצדס, ו“מוזה” על היגואר. “מאז שמולי התחילה לנהוג, היא הרסה כמה מכוניות,” מודה ג’ונג בחצי־פה, כשאני מתעניינת בגורל צי הרכב ששמעתי עליו. “היום המכוניות שלנו צנועות יותר, עם לוחיות זיהוי רגילות, כי בעלי טוען שמכוניות של עשירים נוטות לקבל יותר דו”חות תנועה, ואני בכלל נוהגת ב’רינג’רובר'."

מולי מתפרצת לחדר. נערה גבוהה, מלאת גוף, בג’ינס קרועים ומגפיים שחורים. אריקה בודקת בדאגה את הניקוב בגבה. מולי מתיישבת על הספה, מתחת לתמונת עירום של שתי נשים מתעלסות, ומתמתחת כמו חתולה, נצמדת לאמה ומעריפה עליה נשיקות לחות. “זה נשמע לי טוב, לעשות אהבה עם אשה,” היא אומרת, “אבל היה צריך לירות במי שצייר להן ירכיים שמנות כל־כך.”

ג’ונג מחייכת בעצבנות. היא כרוכה מאוד אחרי בתה, ולא יודעת איך יתקבלו הדברים. לפני שנים כתבה ספר ילדים על גירושין, שני הבתים של מייגן, ובתה היא שקראה בקולה על הקלטת את הגרסה האודיופונית. יחד עם הוריה הקשישים של ג’ונג, החיים בניו־יורק, הם משפחה מלוכדת. “אולי אבוא לבקר בישראל, אם ישלמו לי את הכרטיס,” אומרת מולי בתכליתיות המזכירה את אמה.

– ואת תרשי לה, חרף הפיגועים והסכנות?

ג’ונג: “אני פטאליסטית. אם עלה בגורל המספר שלך, הוא עלה, ולא יעזור כלום. אני נוסעת הרבה ללונדון, ואפילו לאירלנד, למרות הפיגועים. אם נגזר עלי למות בישראל, אמות שם. אני לא מפחדת.” מולי: “לא נכון. את נורא מפחדת למות.” ג’ונג: “אני לא מפחדת על עצמי, אני רק לא רוצה להשאיר אותך לבד בשלב זה של חייך.”

– מה דעתך על הספרים של אמך, ועל תרומתה למהפכה המינית? מולי: "לא קראתי אותם."

– לא ייתכן.

מולי: “היית רוצה לקרוא על כל התעלולים המיניים של אמא שלך? גם את תעדיפי שלא לדעת. התחלתי לקרוא והפסקתי. אני מבלה המון שעות בתרפיה, ויש לי מספיק תסביכים גם בלי זה. אבל אם אמא תעשה סרט שיכניס מיליונים ותוכל לממן לי שעתיים פסיכיאטר כל יום, אז אני אתחיל לקרוא את הספרים שלה.”

– יש סיכוי שמולי תכתוב ספר משמיץ נוסח “אמא יקרה”, ותספר עלייך את כל האמת?

“אחרי שאני אמות, לא אכפת לי מה היא תכתוב עלי,” אומרת ג’ונג. אבל בתה מרגיעה אותה: “אני בקושי יודעת לקרוא, אז איך אני מסוגלת לכתוב? הטרגדיה הגדולה של אמי היא, שהשימוש היחיד שאני עושה באשראי שלה בחנות הספרים, הוא לקנות ירחוני אופנה. קראתי אולי ארבעה־חמישה ספרים בחיי, ואפילו הם היו קצרים ועם הרבה תמונות. אני מאמינה בצנזורה ובשריפת ספרים. אני מעדיפה את פחד גבהים בכריכה קשה, כי אפשר לפחות לתמוך בו את השולחן.” “מאוד אופייני שילדים של סופרים לא קוראים אותם,” מגוננת ג’ונג על בתה. “לי זה לא מפריע. אולי אפילו משחרר אותי מלהתחשב בה.”

– את, מולי, אולי לא קוראת, אבל חברותייך קראו. איך הגיבו למקרא הרפתקאותיה המיניות של אמא שלך?

מולי פאסט־ג’ונג: “חלק אמרו שאמא מזדיינת על כל צעד ושעל, ועוד דברים לא יפים. אבל הפרסום הוא סם תאווה יוצא מן הכלל. כשאת מפורסמת, ולא חשוב בגלל מה, כבר יש לך המון סקס־אפיל. להיות הבת של אריקה ג’ונג, ולא חשוב אם היא אהודה או מושמצת, זה גדול.” ואריקה תורמת פתגם יהודי, ששמעה מאמה: “כשאתה עשיר, אז כולם חושבים שאתה גם חכם, גם יפה, וגם יודע לשיר.”

מאז ילדותה, רצתה נדין גורדימר להיות רקדנית בלט. מול המראָה היתה מרפרפת על בהונות ארוזים בתוך נעלי בלט ורודות, קדה קידה, פורשת רגל פעוטה, “פלייה”, “רלווה”, חולמת את עצמה כברבור מרחף, או כאופליה. ואז, כשהיתה בת עשר, נמדדו אצלה דפיקות לב מואצות, אמה נזעקה, וריתקה אותה אל הבית. לא רק שאסרה עליה לרקוד, היא גם עקרה אותה מבית־הספר, ומנעה ממנה כל פעילות גופנית. הילדה הסוּפר־אקטיבית הפכה לפתע לספק־נכה.

“מגיל 11 ועד 16 הייתי בבית, מנותקת מילדים אחרים,” אומרת גורדימר, ועשרות השנים שחלפו מאז לא ריככו את העלבון והכעס שממלאים את קולה. “אמא שלי חשבה שאני חולה, אבל החולה היתה היא – אשה נאורוטית, שהחזיקה אותי בבית כדי לפצות על התסכול הרגשי שלה־עצמה. זה דבר די נפוץ שאמא נצמדת, אבל בדרך כלל לבן, לא לבת.”

– אמרת לה?

“אף פעם לא. לא היה טעם לצער אותה. אבל הייתי מלאת טינה כשהבנתי מה היא עושה לי. כשהתבגרתי הבנתי שהדבר נובע מהאומללות שלה, ואז לא האשמתי אותה יותר. יש שני סוגי אנשים, כאלה שאינם שוכחים לעולם את ילדותם העשוקה, וזה הופך עבורם תירוץ לכל מה שפגום בחייהם. אני שייכת לאלה שלמדו להשאיר את זה מאחור ולהמשיך הלאה.” בסיפוריה רווחת דמות של אם שתלטנית. “אני בדרך כלל לא כותבת על עצמי, אבל הרומן הראשון של כל סופר הוא תמיד אוטוביוגרפי. גם בהמשך, כשאיווררתי בספרי את טינתי על אמי, זה היה קתרזיס, כמו טיפול פסיכולוגי.”

אלא שאותן שנים שבהן היתה גורדימר רתוקה לבית – עד שהתמרדה בגיל 16 וסירבה לקבל את מרות אמה – הן שבנו אותה. היא קראה בלא הבחנה – דוסטויבסקי, טולסטוי, שקספיר – והספרים, ידידיה היחידים, נעשו אבני הבנייה של אישיותה. ב־1991, בגיל 59, זכתה הסופרת הדרום־אפריקאית, הלוחמת באפרטהייד, בפרס נובל לספרות, על “כתיבה אפית נפלאה שהיתה בעלת תועלת רבה מאוד לאנושות”.

– את חושבת שהנאורוזה של אמך, היא שבסופו של דבר ניתבה אותך אל הספרות?

“אולי. אומנם פירסמתי שיר ראשון בגיל תשע, אבל אני חושבת שאלמלא השנים ההן בבית, הייתי מפתחת את הצד הספורטיבי שלי ונעשית אישיות אחרת. הילדות הזו הפכה אותי למתבוננת אל תוך עצמי. הילדות היחידה שאני יודעת היא זו שחוויתי דרך ילדי, ודרך התבוננות בילדים אחרים.”

* * *

שמש מדברית שולחת קרניים מעומעמות אל הגינה הקטנה בחצר ביתו של עמוס עוז בערד. בביקורה הראשון והקודם בישראל, ב־1982, התארחה אצל עוז בקיבוץ חולדה. “התרשמתי מכך שסופר חי בקיבוץ, ונוטל חלק בעבודות הכפיים כמו כולם. האידיאליזם המעשי הזה הסעיר אותי. אני סוציאליסטית, ובעיני זו ישראל במיטבה.”

שנים רבות הסתייגה מישראל, בגלל קשריה עם ממשלת האפרטהייד בדרום־אפריקה ומכירת נשק לה. עם חילופי השלטון בארצה ועליית נלסון מנדלה לשלטון ניאותה, בקיץ 1996, לשוב לישראל ולקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון. בשלושת ימי שהותה התאכסנה בביתו של עוז בערד. שם נפגשנו בשעה עשר בבוקר, מעט אחרי שעוז וגורדימר חזרו מטיול של בוקר במדבר.

"אני מוקסמת מהגבעות הרכות של המדבר, ועוד יותר ממה שהצלחתם לעשות כאן. הנה, על מעט האדמה בגינה של עמוס ונילי גדלים פרחים ססגוניים. היססתי אם לבוא לישראל, כי חודשיים לפני הטקס פרץ מבצע ‘ענבי זעם’ שלכם, והיה הטבח הנוראי בכפר כנא. התקשיתי לקשר את שמי למעשים כאלה. אני מכירה ומעריכה את שמעון פרס. כשהיה שר חוץ וביקר ביוהנסבורג, נפגשנו וניהלנו שיחת אחים טובה. כעת הייתי מזועזעת שכדי להרשים את הבוחר הישראלי, הורה על מלחמה בלבנון.

“התלבטתי עמוקות איך הייתי חשה אילו המנהיג שלי, נלסון מנדלה, היה עושה פעולה נתעבת כדי לנצח בבחירות. האם הייתי נוטשת אותו, או מבינה את חששותיו מפני עליית האופוזיציה לשלטון, כפי שאכן קרה אצלכם? התייעצתי עם מנדלה, כי אנחנו ידידים קרובים, ואמרתי לו שאסור לי לקבל את התואר. הוא אמר, את חייבת לנסוע כדי לתמוך בתהליך השלום, לטובת כל תושבי האזור. החלטתי לקבל את התואר – שהוא ה־15 במספר אצלי – בגלל הקשר עם עמוס, כי ראיתי את עמדתו שהיא דומה מאוד לשלי: הוא אוהב את ארצו, אבל לא בלי ביקורת, כמוני בדיוק. אני יודעת כמה קשה להיות מותקף על-ידי האנשים הקרובים לך.”

– ישראל ממלאת תפקיד בחייך?

"להיוולד יהודייה זה כמו להיוולד שחורה: אין מה להתפאר, ואין מה להתבייש בזה. אבל אני דרום־אפריקנית. ישראל אינה גדולה דיה להכיל את כל יהודי העולם, וגם אין סיבה שתהיה מקלט ליהודים. כל מה שקורה כאן,ליהודים ולערבים, זו אשמת אירופה. אילו במשך המאות לא היו רדיפות, היהודים יכלו לקבל זכויות אזרח בארצות השונות ולשמור על דתם. כך יכלו היהודים להישאר בגרמניה, אנגליה, אפילו בספרד, וארץ ישראל היתה רק מקום לעלייה לרגל ליהודים. “הדת גורמת המון צרות. תראי את המאבק על ירושלים. אלמלא היתה המקום הקדוש לשלוש הדתות, לא היו נאבקים עליה כך. אני אתאיסטית, אני לא מבינה למה אנשים צריכים לסכן את חייהם למען מיתוסים עתיקים.”

היא נולדה ב־1923 בספרינגס, עיירת כורים ליד יוהנסבורג. אביה נולד למשפחה יהודית ענייה בכפר קטן ליד ריגה, בירת לטוויה, שאימצה את השם “גורדימר” משמה של אחוזה ששכנה לא רחוק משם. "הוא גר בשטעטל בבית סבתו, ובגיל 11 נאלץ לעזוב את בית-הספר וללמוד שענוּת. אביו היה פקיד בחברת ספנות, ומייד כשהתאפשר לו העלה את בניו על אונייה ושלח אותם לדרום־אפריקה. אבי, איזידור, היה בן 13 כשהגיע, בלי לדעת מלה אנגלית. הוא בא עם מזוודת קרטון בידו, הסתובב במכרות והיה מתקן את שעוניהם של הכורים. אחר־כך הקים חנות קטנה, ונעשה תכשיטן.

“בלטוויה הוא סבל מאנטישמיות, והעובדה שהשחורים היו במצב גרוע משלו העניקה לו ביטחון מסוים. הוא יכול היה לומר, ‘לפחות אני לבן’. אבי רצה להיות בצד המוגן של בעלי הכוח, ויהי המחיר שישלמו החלשים אשר יהיה. הוא נהג בוז בשחורים. אמי ניסתה לשנות אותו, אבל לא הצליחה. זה עצוב שאנשים הנמלטים מפני אפליה, נוהגים אפליה בזולתם.”

אמה נאן מאיירס, היתה נצר למשפחה ותיקה ומתבוללת של יהודים מאנגליה. כיוון שלא קיבלה כל חינוך יהודי, בעוד שבעלה קיבל חינוך אורתודוכסי, הנישואים היו אומללים. “לא היתה ביניהם שום התאמה. אמי בזה לרקע של אבי. מעולם לא הלכנו לבית-הכנסת. בחגים אבא הלך לבדו, והדליק נרות נשמה בימי הזיכרון להוריו. בבית לא שמרנו כשרות, ואכלנו חזיר. אמי שלטה באבי, שהיה גאה בכך שהתחתן עם מישהי שמסוגלת לדבר את השפה ברהיטות כזו.”

נדין למדה בבית־ספר של נזירות. "אמי נטעה בי את התחושה שאני דרום־אפריקנית, וככזו, לא רציתי לצאת למחנה נופש ציוני ולשיר שירים בשפה שלעולם לא אשתמש בה. איזה קשר היה לי ליהדות או לישראל? אני רואה את עצמי כאפריקנית לבנה.

חלק כה גדול מחיי עבר במחיצת שחורים. בעיני, כולנו בסירה אחת." בגיל 17 מרדה בסמכותה של אמה. היא התנדבה לצלב האדום, ונשלחה למכרות הזהב שליד ביתה. “טיפלתי בגבר שחור, שסלעים נפלו עליו ופצעו אותו קשה. לבן שהיה שם אמר, ‘זה לא כואב להם כמו שזה כואב לנו.’ זה היה הזרע שנבט בי, להיאבק נגד העריצות.”

אחרי שנת לימודים אחת נפלטה מהאוניברסיטה. אחר-כך נישאה וילדה בת, אריאן, וכשבתה היתה בת שנתיים, ב־1952, התגרשה. “התחלתי לכתוב מתוך צורך כלכלי,” היא אומרת. “כל ידידי אמרו, את תרעבי, את חייבת למצוא עבודה נורמלית. באותה תקופה כמה סיפורים שלי נדפסו בעיתון, ומו”ל פנה אלי וביקש ממני שאכתוב רומן. חשבתי על זה ואמרתי, אני מוכנה, אבל אין לי ממה לחיות. הוא נתן לי מקדמה של 400 דולר, וחייתי על זה שנה. אני לא חושבת שהרבה גברים היו מסוגלים לכך."

ספרה הראשון התפרסם ב־1953: על נערה יהודייה, הלן שול, וידידה אהרון. בסוף הספר עוזבים שניהם את מולדתם הגזענית. הוא לישראל, היא לאנגליה, ולאחר לימודיה היא שבה לדרום־אפריקה,להיאבק בדיכוי.

ב־1954 נישאה לבעלה השני, סוחר העתיקות ריינהולד קאסירר, וילדה את בנם המשותף הוגו. “התאכזרתי אל ילדי,” היא אומרת. “ברגע שיכלו ללכת לגנון, הוצאתי אותם מהבית, ומגיל צעיר ממש שלחתי אותם לפנימיות, כדי שיהיה לי זמן לכתוב. אין לי ספק שהם סבלו מהאנוכיות שלי. אבל אמנים חייבים להיות אנוכיים. לכל איש עסקים יש מזכירה שעונה לטלפון, ואת צריכה לחכות על הקו ולשמוע סימפוניה עד שהוא יתפנה לדבר איתך. אצלנו, הסופרים, כל אחד יכול להיכנס ולהפריע לך, כל אחד יכול לטלפן בכל שעה. אין לנו הגנה. הייתי צריכה להיאבק על שעות השקט כדי לעבוד.”

– היה לך קל יותר אלמלא היתה לך משפחה?

“יש לי ידידה, סופרת שוודית, שאומרת שלסופרת אסור להינשא או ללדת, אלא היא צריכה להיות כמו גבר, ולהקדיש את כל זמנה לכתיבתה. בעיני זו טעות. העבודה שלה באה מהמתח בין החיים לבין ההתבוננות בהם והכתיבה עליהם. בלי לחוש ולהתנסות, הכתיבה נעשית סטרילית. ואף שלא פעם כעסתי על הדרישות הרגשיות של בעלי וילדי, לא הייתי מוותרת על זה בעד כל הון שבעולם. את לומדת הרבה על בני אדם ועל החיים, במגעייך השונים. הייתי רוצה להיות גם הומוסקסואל, גם לסבית, כדי שאוכל להיכנס לכל צורה של קיום אנושי, כי בעיני כתיבה היא חיפוש ובדיקה של החיים.”

כל חייה היתה סופרת מגויסת. היא כתבה למעלה מעשרים ספרים-רומנים, קובצי נובלות וביקורת ספרותית, בהם הרומן המשפחה של יולי (1981) שראה אור בעברית בהוצאת כתר, בתרגומה של ליאורה הרציג. גורדימר משרטטת תרחיש דמיוני על המהפכה השחורה, האלימה והבלתי נמנעת, שבה השחורים עולים לשלטון והלבנים נאלצים להימלט. יחסי האדונות של אתמול מתהפכים ויולי, המשרת השחור, מעניק למשפחה הלבנה והליברלית שבה עבד במשך שנים, מקלט בכפרו הנידח.

ספריה זיכו אותה בכבוד, אך לא הפכו אותה לרבת מכר. בין הטובים שבהם נחשבים אורח הכבוד ובתו של בורגר (עם עובד) המציגים אינטלקטואלים לבנים, המנסים ללכת אחר צו מצפונם וללחום באפליה הגזעית, אך כוונותיהם הטובות מסתיימות באסון. תעלול של הטבע (תירגמה: צילה אלעזר, כנרת, 1991), הוא סיפורה של היללה, הקרויה על שם סבה, רוכל יהודי שהיגר מליטא. היללה נותקה מאמה, שברחה עם גבר אחר, ועוקרת ליוהנסבורג אל דודותיה, אחיות אמה: אולגה, המטופחת והנהנתנית, הלומדת עברית לצורך ביקוריה בישראל, ואחותה פאולין, הלוחמת נגד דיכוי השחורים בארצה. היללה מוקאת מן המשפחה בגלל יחסים אסורים, מתגלגלת בין גולים פוליטיים ונישאת למהפכן דרום־אפריקני שחור. מסעה של היללה, משנות ה־50 ועד שנות ה־80, הוא מסעה של תנועת השחרור הפוליטית של היבשת.

גורדימר פעלה מאמצע שנות ה־60 עם קבוצת סופרים ואנשי רוח, ובהם אלן פטון וברייטן ברייטנבך, שכתבו כתיבה פוליטית שהתנגדה לשלטון. “השתייכתי למחתרת,” היא אומרת. “הסתרתי בביתי לוחמי חירות שחורים שנמלטו מהמשטרה, וכשהיה ברור שצופים על הבית שלי, עזרתי להבריח אותם מדרום־אפריקה. שלושה ספרים שלי הוחרמו, לא הזמינו אותי להופיע בטלוויזיה, ונחשבתי לאויבת המשטר.”

היא המשיכה להשמיע את קולה, קולו של המצפון. “ללכת לגלות, פירושו לאבד את מקומך בעולם,” אמרה כשהוצע לה לעבור למערב. את בנה הוגו שלחה לסוואזילנד, כדי שילמד בבית־ספר שוויוני. “כשחזר לדרום־אפריקה היה חייב להתגייס לצבא, או לעזוב. הוא התגייס והיה מזועזע. עד אז הוא גר בחדר עם שחורים, התרחץ איתם, שיחק ולמד איתם, וכעת הם סומנו כאויבים שהיה עליו להרוג. השירות הצבאי אצלנו נמשך רק שנה, אבל יכולים לקרוא לך למילואים בכל פעם שיש מהומות. החלטנו שמוטב שיעזוב. הוא נסע ללמוד באנגליה, ומשם לארצות־הברית ולמד קולנוע. והוא לא חזר, הם אף פעם לא חוזרים. היום הוא במאי קולנוע, נשוי לאמריקנית. בתי אריאן, חיה בפריז, נשואה לצרפתי ומלמדת אנגלית. לא קל לי שאני בדרום־אפריקה וילדי רחוקים ממני, אבל מה זה לעומת ילדים של חברים שחורים שלי, שנהרגו במלחמות גרילה, או נעלמו ולא חזרו.”

פעמים רבות עמדה בהפגנות מול רימוני הגז של המשטרה, בולטת בנוכחותה. כשזכתה בפרס היוקרתי ביותר בעולם שמצורפת אליו המחאה של מיליון דולר, הודיעה שתשתמש בחלק ממנו כדי לעזור לסופרים שחורים. כואב לי לראות מישהו יושב בפינת בקתה בעיירת שחורים, שבה הוא גר עם עוד עשרה אנשים, ומנסה לכתוב בתנאים הבלתי אפשריים ביותר," אמרה.

היא חברה בקונגרס הלאומי האפריקני, ומאז נפילת האפרטהייד, היא חשה התרוממות רוח. “זה נס, שהמהפכה קרתה בלי שפיכות דמים, בניגוד לתחזיות האימים שתיארתי בספרים שלי. אני מטיילת בפארק, זה המקום שבו נאהבים צעירים מתנשקים ומתגפפים מתחת לעצים, וכשאני רואה עכשיו זוג – הוא שחור והיא לבנה או להיפך – אני מתמוגגת. רק לפני כמה שנים, כשהיו לנו חוקים נאציים נגד יחסי מין בין גזעיים, הזוג האוהב הזה היה מושלך לכלא. הדבר מעורר בי תקווה לעתיד טוב יותר. אני גרה בפרבר עשיר של יוהנסבורג, ולידי יש בית־ספר ממשלתי שהיה תמיד לבן. ועכשיו אני עוברת לידו, ורואה איך הילדים השחורים והלבנים מתערבבים יחד, הבנות מצחקקות יחד, הבנים הולכים מכות, וכולם שותים מאותן ברזיות ומשתמשים באותם שירותים. אנשים לא נולדים עם דעות קדומות, וכשהילדים האלה גדלים יחד, ואיש לא אומר להם ‘זה שחור וזו לבנה’, החיים מתגברים על הדעות הקדומות.”

“התפשטי והיכנסי איתי למיטה,” אמר הזאב לכיפה אדומה, לאחר שהתעטף היטב בכתונת-הלילה ובשביס של הסבתא. “והיכן אניח את סינרי?” שאלה הילדה הקטנה. “השליכי אותו לאש. לא תזדקקי לו עוד.” “והיכן אניח את חצאיתי ואת תחתוניתי ואת גרבי?” תמהה הילדה. “השליכי גם אותם לאש. לא תזדקקי להם עוד.” כשנכנסה הילדה העירומה למיטה, וחשה את הגוף הזכרי שנצמד אליה, אמרה: “הו סבתא! כמה שׂעירה את!” “כדי שיהיה לך חם, יקירתי.” "הו סבתא! אילו ציפורניים ארוכות יש לך! “כדי שאיטיב להתגרד, יקירתי.”

הסיפור הארוטי הזה חימם את האיכרים בבקתותיהם ואת האצילים בארמונותיהם, בלילות החורף הארוכים והקרים, לפני 300 שנה באירופה. פיתוי ואונס של קטינות היה נפוץ במאות הקודמות, לפחות כפי שהוא נפוץ כיום. וכשם שהכרוניקה העיתונאית שלנו משקפת את הסטיות החברתיות, כך שיקפו אז המעשיות את תחלואי התקופה. ואם במעשיות שכולנו גדלנו עליהן כיפה אדומה לא נכנסה למיטה עם הזאב אלא נבלעה בתוך כרסו, כשהיא לבושה מכף רגל עד ראש, אין זה מקרה: האחים גרים, אשר תחת שמם התפרסמו “הנזל וגרטל”, “כיפה אדומה”, “סינדרלה”, “היפהפייה הנרדמת”, “שלגייה” ורבים אחרים, הצניעו וצינזרו את המסרים המיניים, שהיו קיימים בסיפורים האלה.

“במאה ה-16 וה-17, כשסוּפר הסיפור הזה, היו ידועות תופעות של מזדאבים, גברים חולי־רוח, ולעיתים פושעים, שחטפו ואכלו ילדים,” אומרת ד"ר סלינה משיח, מרצה לתיאטרון ולספרות ילדים במכללת דוד ילין בירושלים. “ידוע היה שהמזדאבים ניכרים בכפות ידיהם השעירות, בשיניהם הגדולות ובעיניהם הבורקות, כך ש’כיפה אדומה' הוא במקורו סיפור אזהרה, איך לזהות את הגברים בעור הזאב.”

השתאותה של כיפה אדומה מכתפיה הרחבות, מאוזניה הגדולות ומנחיריה הרחבים של ‘הסבתא’ המדומה, הפכה לבהלה, כששמעה שהשיניים הגדולות נועדו לטרוף אותה. כשהבינה שנפלה למלכודת, ניסתה להתחמק מהמיטה, בתואנה שעליה לעשות את צרכיה. תכסיס דומה מייעצים גם היום לנשים: נסי להגעיל את האנס, תאמרי שיש לך מחזור או איידס, ואז אולי יניח לך. וכך זה בגרסה המקורית, בתרגום מצרפתית:

“תעשי במיטה, ילדתי!” “הו לא, סבתא. אני רוצה לעשות בחוץ.” “בסדר. אבל תגמרי מהר.” קשר הזאב לרגלה חבל עשוי צמר, וכשהיתה כיפה אדומה מחוץ לבקתה, התירה את החבל וקשרה אותו לעץ השזיף שבחצר. מקץ דקות ארוכות פקעה סבלנותו, והוא קרא: ‘מה, את מחרבנת משקולות שם בחוץ?!’ כשלא שמע תשובה, רץ החוצה. כיפה אדומה כבר היתה רחוקה משם.

“בגרסאות הבאות, ובעיקר בזו של הצרפתי שרל פרו, ששיכתב את הסיפור ב־1697, הושם דגש על היחסים בין האנס לנאנסת. הסיפור נועד לקהל מבוגר, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי טיפוס הילדה המפתה,” אומרת ד"ר משיח. "מוסר־ההשכל של המעשייה הופך אותה למשל על זאב שהוא גבר ונערה הנענית לחיזוריו, וכך הופך הקורבן לאשם, ונסללת הדרך לטיהור הגברים מרגשות-אשמה ומבושה. “האחים גרים אשר העניקו גרסה משלהם לסיפור שלושים שנה אחרי שרל פרו, טישטשו את סיפור האונס והפכו את הגבר המתחפש לזאב אמיתי, וכל כוונתם היתה להטיף לצייתנות ילדים להוריהם, על-ידי הצגת הסכנה האורבת להם, אם לא ילכו בדרך הישר.”

מטבען של מעשיות עממיות, שכל דור וכל מספר משתמש בסיפור הגרעיני הזהה בצורה אחרת," אומר ד“ר שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. לאחים גרים היתה מטרה – להדגיש את ערכי המוסר של משפחה גרמנית מלוכדת. ‘כיפה אדומה’ הוא סיפור־חניכה: הילדה הקטנה לומדת לראות את העולם. היא נתקלת ביצור שיש לו פרווה של זאב ועיניים של זאב ושיניים של זאב, אך אינה מבינה שלפניה זאב. כלומר, אינה יודעת לזהות את הרוע כרוע. היא צריכה להיטרף ולהיוולד מחדש – הרי הצייד מוציא אותה מתוך בטנו של הזאב – כדי להבין מה החושים אמרו לה. והידע הזה נקנה תמיד בייסורים.”

בספריית פועלים ראה אור האוסף המלא של כל מעשיות האחים גרים, בתרגומו של ד"ר שמעון לוי. הספר אינו מנוקד, וגודש האלימות מעשי הניסים והעיוותים החברתיים, מעידים שהוא רחוק מאוד מהעיבודים המתקתקים לעברית, שגדלנו עליהם. “המפגש הראשון שלי עם האחים גרים היה ב־1948, כשהייתי בן ארבע,” אומר לוי. “ירושלים היתה אז במצור ובמשך חודש ימים ישבנו במקלט בשכונת גאולה. אמי תירגמה לי את האגדות מגרמנית לעברית, כשמסביב נפלו פצצות ופגזים. האכזריות היתה במציאות, לא באגדות. אצל גרים, הרשעים תמיד באים על עונשם, והיחס בין חטא לעונש הוא הומאופטי: סוג העונש נגזר מתוך החטא. הרגשתי שזו תפישת-עולם צודקת, האחים גרים עזרו לי להתגבר על טראומת המלחמה. כשבגרתי, חשוב היה לי לתרגם את המעשיות הללו, במלואן, כפי שיצאו לאור לפני 180 שנה.”

יעקב גרים נולד בהנאו שבגרמניה ב-1785, ואחיו וילהלם – שנה אחריו. אביהם היה עורך-דין, פקיד בכיר במחלקה המשפטית במחוז. מותו הפתאומי ב-1796 דירדר את מעמדם החברתי והכלכלי של האלמנה ושל ששת ילדיה. יעקב ווילהלם, בני 11 ו-10, עברו לגור אצל דודתם בעיר קסל. נושאי היתמות, ההשפלה והעוני – מהמוטיבים המרכזיים במעשיות שלהם – שאובים מנסיונם האישי. הם רצו ללמוד משפטים, אבל בגלל עוניים נדחו בתחילה. אחרי שנאבקו על מקומם, החלו ללמוד באוניברסיטת מרבורג, בטרם מלאו להם 18, ונחלו הצלחה רבה.

ב־1806 כבש נפוליאון את פרוסיה, היא גרמניה. הארץ היתה מפוצלת למחוזות, והרומנטיקנים תחרו לגיבוש תרבות משותפת. “בכל תנועה לאומית מודרנית יש תופעה של חזרה לשורשים ואיסוף המורשת הלאומית,” אומר ההיסטוריון ד"ר הנרי וסרמן מהאוניברסיטה הפתוחה. “בעם הגרמני זה התבטא באיסוף אגדות-עם. הרי גם אצלנו, כחלק מהתחייה הלאומית, ביאליק וברדיצ’בסקי אספו אדות, ובובר ועגנון – מעשיות חסידיות.”

וכך פנה המשורר הגרמני קלמנס ברטנאו אל גיסו,פרופ' פון־סאוויני מהפקולטה למשפטים, ושאל אם יש לו חבר או מכר, שיוכל להעתיק למענו בספרייה כמה שירים עתיקים, שרצה לכלול אותם בקובץ שירי־עם שערך. הפרופסור המליץ על תלמידו המבריק, יעקב גרים, שמלבד לימודי המשפטים שלו, עסק גם בחקר ניבים עתיקים. יעקב ואחיו וילהלם התגיסו למשימה, הציצו ונפגעו. לימים, יאמר יעקב גרים: “אני חיפשתי לי עידוד ונחמה בתולדות הספרות והשפה הגרמניות, ואלה היו לנשק־הגנה סמוי נגד אדנות האויב.” משירים עברו לאיסוף אגדות־עם.

“האחים גרים יצרו רושם, כאילו הסתובבו בכפרים ואספו מעשיות מפי האיכרים,” אומר ד"ר הנרי וסרמן. "אין זו אמת. הם ישבו בספריות, השתמשו בקובצי אגדות עתיקות, וגם הקשיבו למעשיות של בני החוג שלהם, שהיו כמובן המשכילים. לפעמים לקחו שירים של משוררים בני תקופתם ושילבו אותם במעשיות שלהם, כאילו הגיבורים הקדומים שרו את השירים המודרניים האלה.

“המקורות שלהם הם אנשים יודעי קרוא וכתוב, ובשום אופן לא סבתות, אנאלפביתים ופשוטי־עם, כפי שניסו לטעון. אבל זה מקובל. כל עם טוען שהמורשת שלו אותנטית, וכשאין ברירה, הוא ממציא לו מורשת.” במקרים אחרים לא בחלו האחים גם בידיעות חדשותיות מעיתוני התקופה. באחד הסיפורים (“איך שיחקו ילדים זה עם זה בשחיטה”) מסופר על שני אחים ששיחקו בסכין. האחד התחפש לקצב ודקר את אחיו הצעיר בצווארו. “האם שישבה למעלה בחדר ורחצה בגיגית את בנה הצעיר, שמעה את זעקותיו של הילד האחר, רצה מייד למטה, וכשראתה מה אירע, שלפה את הסכין מצווארו, ומרוב זעם תקעה אותה בלב הילד שהיה הקצב”, מספרים האחים גרים בנוסח המזכיר את הכרוניקה העיתונאית בתקופתנו. אחר־כך רצה למעלה לראות מה עושה הילד באמבט, אך הוא טבע בינתיים. האשה נתקפה אימה וייאוש ותלתה את עצמה. האיש שב מן השדה הביתה וכשראה את כל זה התאבל כל-כך, עד שזמן קצר אחר-כך מת.

ד"ר סלינה משיח: “טענו שהמעשיות מייצגות את רוח העם הגרמני. וילהלם היה נשוי לדורותיאה, שהבעל של אחותה היה צרפתי. וכך חדרו לקובץ של האחים גרים גם סיפורים צרפתיים, כמו כיפה אדומה. ב-1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון, העלו על נס את סיפורי האחים גרים כמורשת של רוח העם: הזאב היה סמל ליהודי, וכיפה אדומה היתה בעיניהם הנערה הגרמנייה, שהצליחה לשמור על טוהר הגזע, והערימה על החיה הטורפת היהודית. וזה אבסורד, אם זוכרים שזהו בכלל סיפור צרפתי, ולא גרמני.”

* * *

לכל סיפור עממי היו עשרות גרסאות שנפוצו במקומות שונים באירופה, והאחים גרים היו צריכים להכריע ביניהן. שש שנים שקדו על איסופן ועל עיבודן, וב-1812 יצא כרך המעשיות הראשון. בשנים הבאות יצאו כרכים נוספים.

הסיפורים מתארים תמונת עולם קשה של עוני, רעב, נטישת ילדים: באותה תקופה, כאשר רבע מהתינוקות שנולדו ננטשו ברחוב או הושלכו ליער, פשוט משום שהאם לא יכלה לפרנס אותם – הנושאים האלה לא היו בדיה ספרותית, אלא מציאות חיים. לא במקרה המשאלה הראשונה שהגיבור־איכר מבקש מהפיה הטובה – היא לאכול לשובע.

ד"ר הנרי וסרמן: “המהדורה הראשונה והשנייה לא היו הצלחה כלכלית. אבל בהמשך התאימו האחים את הסיפורים יותר ויותר לדרישות החינוכיות של ההורים. מה שהחל כסיפור ליד האח הבוערת, עבר לחדר־הילדים. במקביל, אספו האחים אגדות־עם גרמניות למבוגרים, ובהן לא נעשתה צנזורה כזו.”

אם בתחילה הנזל וגרטל מגורשים ליער בידי הוריהם הביולוגיים, כיוון שבבית אין די לחם לכולם, והם מעדיפים שילדיהם ימותו, ובלבד שהם, ההורים, ישרדו – הרי שבמהדורות המאוחרות יותר יש פיצול: אב טוב־לב אך חלש־אופי, ואם חורגת הכופה עליו לגרש את הילדים. העוול שנגרם לצמד הילדים אינו פרי אנוכיותם של שני הוריהם, אלא בגלל רשעותה של האם החורגת.

הנושא המיני עבר עיבודים מחמירים עוד יותר. הסיפור על שלגייה, למשל, הוא במקורו סיפור של גילוי־עריות: המלך חושק בשלגייה, בתו היפה. אמה רואה בדאגה איך בעלה חושק בבתם. היא מרגישה דחויה, רגשית וגם קיומית: בתקופה שהנשים היו חסרות מקצוע, דחיקת המלכה ממיטת בעלה פירושה היה מוות ודאי. היא שואלת את הראי: “ראי, ראי, אמור, ענני, היש אשה יפה ממני?” וחשה קנאה ופחד כאשר הראי מודיע לה שבתה יפה ממנה. לכן היא שולחת את שלגייה, בת השבע בלבד, עם הצייד ליער, כדי שיהרוג אותה. הצייד חס על הילדה היפה ומביא לאם לשון של חזיר, כהוכחה שהרג את בתה. שלגייה פוגשת בשבעת הגמדים, וההמשך ידוע.

ד"ר סלינה משיח: "האחים גרים אשר ביקשו לגבש תרבות לאומית, לא רצו להודות שבמשפחות הגרמניות, ובעיקר במשפחות המלכותיות, היו יחסי גילוי־עריות, ושאם מוכנה להרוג את בתה מתוך תחרות על הבעל. לכן לקחו את האם, שהיתה בסיפורים המקוריים אם ביולוגית והפכו אותה לאם חורגת, רעה וקנאית. כמו כן מחקו את הקטעים שבהם תוארה משיכת המלך לבתו.

“בגרסאות מוקדמות של הסיפור המלך הגיע ליער ונשק על שפתיה של שלגייה, וכך נפלט מגרונה התפוח המורעל, שהאם החורגת נתנה לה. וברור לגמרי לאיזה צורך הוא מציל אותה – גילוי־עריות. בגרסה של האחים גרים מציל את שלגייה, ואחר־כך מתחתן איתה, נסיך צעיר ויפה־תואר, ולא אביה התאוותן.”

עם כל הצנזורה שניסו האחים גרים לעשות בתכנים המיניים של סיפוריהם, בכל זאת חמקו מהם אחדים. למלך היתה אשה יפהפייה. כאשר חלתה והרגישה שמותה קרב, השביעה אותו שלא יתחתן שוב, אלא אם ימצא אשה יפה כמוה, עם שיער זהוב כשלה. תחילה מיאן להינחם, ולא רצה אשה. אחר־כך שיכנעו אותו יועציו. שליחים יצאו לרחבי כל הממלכה, אך לא נמצאה אשה שתדמה למלכה המתה.

כשהגיעה בתו לפרקה, “התבונן בה המלך וראה שהיא דומה בכול לרעייתו המתה, וחש לפתע אהבה עזה אליה”. כשביקש לשאתה לאשה, נדהמו יועציו: “אלוהים אסר על אב לשאת את בתו, ומחטא כזה לא יצמח שום טוב, והממלכה תלך לאיבוד.”

ואולם המלך התעקש. “את כלתי האהובה, ולעולם לא ניפרד זה מזה,” אמר לבתו, “והם חגגו את החתונה וחיו באושר עד יום מותם”, חתמו האחים גרים. תוך זמן קצר הפכו האחים גרים לדמויות ידועות. במקביל עסקו בבלשנות. יעקב עמל על חקר הדקדוק והלשון הגרמניים, וּוילהלם התמסר להוצאת הספרים. הם עסקו בפעילות פוליטית ונודעו כדמוקרטים וכלוחמי-חופש. זמן־מה שימשו כפרופסורים באוניברסיטת גטינגן, אך גורשו ממנה ב־1837, לאחר שמחו על הפרת החוקה.

המעשיות היו עסק משפחתי משגשג ותורגמו לשפות רבות עוד בחייהם. יעקב, הבכור, לא נשא אשה מעולם והתגורר עם וילהלם ואשתו, כבן־בית לכל דבר. לאנשים מן החוץ נדמה היה כאילו שלושת ילדיהם של וילהלם ודורותיאה משותפים לשני האחים.

“בשנות הנעורים, מיטה אחת וחדר-עבודה אחד שימשו את שנינו”, כתב יעקב גרים. “עבדנו ליד אותו שולחן. באוניברסיטה עמדו שתי מיטותינו באותו חדר. וגם עתה, תמיד, תחת קורת־גג אחת, בהרמוניה מתמדת ובשותפות מלאה בכסף ובספרים, פרט לספרים המעטים ששנינו זקוקים להם, ולכן נרכשו בשני עותקים. וכך, גם בשעתנו האחרונה, יוצעו מיטותינו יחד… כשאני מדבר עליו, איני יכול שלא לדבר על עצמי”. וילהלם נפטר ב־1859. יעקב הבכור – ארבע שנים אחריו. הם קבורים זה לצד זה בברלין.

“הם האמינו בהפחדה וענישה,” אומר ד"ר שמעון לוי. "אבל האלימות מתרחשת גם במישור הסמלי. בלכלוכית אחת האחיות המרשעות קוצצת את הבוהן, כדי שרגלה תיכנס לנעל הזהב, והאחות השנייה קוצצת את העקב. המסר הסמלי הוא שהשתיים אינן הולכות נכון על האדמה. אוטיסטים הולכים על קצות האצבעות. הם מרחפים. וילדי תסמונת־דאון הולכים, כשהעקב על האדמה. אלה שתי גישות להתייחסות למציאות: האחת יותר מדי על האדמה, והאחרת – פחות מדי. לכלוכית הולכת ישר, ולכן היא ראויה להתחתן עם הנסיך.

“ומיהו הנסיך? הרי יש פרשנויות מכל הקצוות. לפי יונג, למשל, הנסיך והנסיכה הם הנפש והנשמה. המעשיות הן דרך לעשיית אנליזה עצמית. יש בהן נושאים של טיפשות וחוכמה, נאמנות ובגידה, טוב-לב ורוע, אמונה וכפירה. כל הקיום האנושי.”

כמו בסרטי האנימציה, שבהם הגיבור נמעך או נדרס, ורגע אחר-כך הוא מתנפח וקם לתחייה, גם אצל גרים ידיים כרותות צומחות מחדש, גוויות עולות מן הקבר, ראשים מתחברים לגוף. כך שהסוף הרע אינו תמיד סופי.

ברבים מסיפוריהם יש מוטיב של איסור וסוד. כחול-הזקן אוסר על אשתו לפתוח את החדר, אחרת מות תמות. “זו וריאציה על סיפור גן־עדן. יש מחיר ליֶדַע, והוא יקר: לפעמים אפילו החיים עצמם. אבל מי שלא עובר זאת, לא מתבגר ולא מעמיק,” אומר ד"ר שמעון לוי.

מוטיב חוזר אחר הוא נדר או ההבטחה. הטוחן העני, המקצץ את ידי בתו האהובה, כיוון שהבטיח אותה לשטן, או המלך הכורת את ראש ילדיו, לאחר שהבטיח להקריב את היקר לו מכול, ולא ידע שמדובר בילדיו התאומים. אותו מוטיב מצוי בתנ"ך, בסיפור בת יפתח. אפילו בנסיך צפרדע המלך מאלץ את בתו לשכב עם הקרפד במיטתה, לאחר שהקרפד חילץ בעבורה את כדור-הזהב שלה מן הבריכה. המסר הוא שהבטחות חייבים לקיים, ולא משנה מה המחיר.

“המעשיות נגועות גם בלא מעט שוביניזם גברי,” אומר ההיסטוריון ד"ר הנרי וסרמן. “האחים גרים הם שקבעו מה יהיו מראיהן, אופיין, ציפיותיהן, התנהגותן ועונשן של הנסיכות והיחפניות, המלכות והבנות החורגות, וכך ניתן בידיהם מכשיר רב־כוח בעיצוב דפוסי ההתנהגות של בני-דורם ושל הדורות הבאים. אצלם הגיבור הוא תמיד הגבר. הבת הטובה היא המצילה את האחים שלה או את אהוב-ליבה, ואחר־כך תופסת את מקומה המשני. אנחנו, הגברים, זוכים בכסף ובתהילה ובכוח, ואתן צריכות להיות טובות.”

לאחר השואה והשימוש שעשו הנאצים במעשיות הללו, היתה התנערות כללית מהאחים גרים. “אריך פרום וברונו בטלהיים החזירו לאחים גרים את הלגיטימיות המדעית, הפסיכולוגית,” אומרת ד"ר סלינה משיח, "אבל מי שנתן את ה’קאמבק' התרבותי המלא למעשדיות האלה היה הקולנוע, ובעיקר וולט דיסני. דיסני מדגיש בסרטיו את ההיבט הרומנטי של נערה המחכה שהנסיך יציל אותה, ובינתיים היא שרה שירים. המוטיב הזה חוזר בכל הסרטים המצוירים שלו.

"מדהים שבימינו, כשהנשים תופסות יותר ויותר עמדות שוויוניות, ואנחנו מנסים לכתוב אגדות חדשות, שבהן הגיבורות הן נערות נבונות ואמיצות, עדיין יש משיכה לערכים החברתיים של האחים גרים, שלפיהם הנשים הצעירות כולן יפות ופסיביות, והמבוגרות יותר הן תמיד מכשפות או אמהות חורגות.

גם מוטיב ‘הנסיך־צפרדע’ או ‘היפה והחיה’ לא עברו מן העולם. גם בספרים וגם במציאות אמהות אומרות לבנותיהן, 'מיידל’ה, אז מה אם הוא מכוער, את זקוקה לו כדי ללדת, כדי להתפרנס, כדי לממש את הנשיות שלך. ואז, אם תחיי איתו, אולי תגלי בו את היופי הפנימי.

“סיפורי גרים מנסים לביית בעיקר נשים וילדים, והוליווד מוסיפה למחזר את הדימויים האלה. בסידרה פאואר ריינג’רס הדמות הרעה היא אשה, מכשפה, המנסה לכבוש את העולם. אשה יפה, שבו נערת-ליווי נושעת בידי מיליונר, היא וריאציה על היפהפייה הנרדמת. ייתכן שסוד הצלחתם של סיפורי האחים גרים, עם כל הפגמים, הוא במימד האוטופי, של ניצחון הטוב על הרע, ניצחון החלש הצודק על הרע. והמימד הזה קוסם לנו. בסתר ליבנו היינו רוצים שכך ייראה העולם.”

ב־31 בדצמבר 1863 סיכם צ’רלס דודג’סון ביומנו את חשבון הנפש שלו לקראת השנה החדשה: “כמה מעשי רשלנות, הזנחה וחטא חייב אני לזכור מהשנה החולפת… הו, אלוהי, קח אותי אליך, נתעב ונקלה וחסר ערך כפי שהנני. עזור לי להיות עבדך”. אך המצב כנראה לא השתפר, כי בדיוק מקץ שנה שוב כתב ביומנו: “בוש ונכלם אני על החטא וקשיות הלב שבהם התגריתי באל, ותפילה בליבי שימחל לי ויסלק את חטאי השנה המתה, ואתחיל חיים קדושים וטהורים יותר בשנה הבאה”.

על אילו חטאים התוודה הגבר בן ה־31? מה עולל, שבגללו חש נתעב ומזוהם כל־כך? ומדוע צונזרו קטעי היומן הללו? באותן שנים מיוסרות נפגש דודג’סון עם אליס לידל בת ה-11, בתו של הדיקן של קולג' “כריסט צ’רץ'” באוקספורד, שבו לימד מתמטיקה. אליס שהיתה לגיבורת צמד ספרי הילדים הנצחיים שלו, עליסה בארץ הפלאות ובארץ המראה, עליו חתם בשם-העט שלו, לואיס קרול.

“היה בתוך לואיס קרול, הוא צ’רלס דודג’סון, מעין פיצול אישיות,” אומרת רינה ליטוין, סופרת ומתרגמת. “הוא היה כומר ומרצה למתמטיקה, שחי חיי סגפנות ונזירות, פרושׁ מחיי אישות וחברת אשה. מהצד השני, הוא צילם ילדות – כולל צילומי עירום – וחיבר כמה מספרי הילדים המופלאים ביותר, שאומצו גם בידי מבוגרים. אלה היו שתי ישויות, שכביכול לא היה ביניהן קשר. מכתבים רבים הגיעו אליו לפי הכתובת ‘לואיס קרול, כריסט צ’רץ’, אוקספורד', והוא היה מחזירם לשולח בצירוף המילים ‘לא ידוע’. הוא גם התעלם, או הגיב בקור רב, כשאנשים פנו אליו כמחבר של אליס. מאידך, הוא היה גאה בצילומיו ושמח לדבר עליהם. הצילום נראה לו לגיטימי, והוא חשב שבזה יקנה לעצמו תהילה. זה היה גם כרטיס כניסה למעמדות העליונים. צמרת החברה של זמנו שמחה לעמוד מול מצלמתו, וכך הוזמן לבתים המיוחסים ביותר. ייתכן שהתכחש דווקא לצד הספרותי שלו, כי באופן בלתי מודע הרגיש ששם הוא חושף את נבכי נפשו ואת הביקורת הנוקבת שלו על החברה הוויקטוריאנית הצבועה, שכלפי חוץ השלים עם כלליה.”

צ’רלס דודג’סון נולד ב־27 בינואר 1832, במחוז צ’שר. אביו היה כומר הכפר, וצ’רלס גדל במשפחה גדולה ואוהבת, בת 11 ילדים. מגיל צעיר גילה כישרון למתמטיקה, וגם צייר, בנה תיאטרון בובות, עשה קסמים וכתב עיתון משפחתי למען אחיותיו הקטנות. “כבר אז עסק במה שיצטיין בו כל חייו: לבדר ילדות קטנות,” מסבירה החוקרת ג’קי וולשלגר. “בחברתן הוא היה בוטח בעצמו, אקסהיביציוניסט בעל שטף לשון שידע לתת דרור לכשרונותיו. אך כשבא במגע עם אנשים זרים, היה מסתגר, ומגמגם קשות.” היום, היינו מגדירים אותו כבעל פוביה חברתית.

האידיליה המשפחתית הגיעה לקִצה כשאמו נפטרה בגיל 47, והוא בן 19. מותה סימן את קץ תור הזהב בחייו, וכבר אז נקבעה הילדות בעיניו כשיא, שכל שבא אחריו הוא בגדר נפילה. הוא היה מוזר למראה, חירש באוזן אחת, כחוש מאוד וגבוה, לבוש שחורים, עם כפפות וכובע, וסלד מאוכל ומאנשים זללנים. האכילה ממלאת תפקיד חשוב באליס. ביומנו היה מונה את ייסורי הנפש שלו, כשאכל יותר מדי לפי דעתו, או האריך לישון בבוקר. פעמים אחדות בשבוע צעד 27 קילומטר, ורשם את הזמן: חמש שעות ו־25 דקות. כמבחן אומץ נכח בקטיעת רגל בבית־חולים, לבדוק “אם אוכל לסמוך על עצמי ולהועיל במקרי חירום, ואני שמח מאוד להאמין שאוכל.” הוא היה פדנט, ותיעד כל מכתב שכתב או שלח בחייו (ב-37 שנים שיגר 72,198 מכתבים). הוא היה תלמיד מצטיין באוקספורד, וכשב-1855 הוצעה לו שם מִשׂרת מרצה מן המניין, קיבל אותה ללא היסוס, אף, ואולי בגלל, שהכללים דרשו שיהפוך לכומר ויתנזר מנישואין.

שיריו למבוגרים, שנתגלו רק בשנים האחרונות, (נשקתי לה על שפתיה הבוגדניות./ הנשיקה הצורבת – אני חש בה עכשיו"), מדברים על אהבה נכזבת ועל תחושה עמוקה של מין מעוות וחילול התום. יש בהם גם הרהורי התאבדות ופחד מטירוף. “כבר בגיל 25, צ’רלס הבין שלעולם לא יזכה לחיי מין ורגש כמו אנשים רגילים,” מסביר הביוגרף פרופ' מורטון כהן. “כאדם מבריק ורגיש, אין ספק שעמד על טבעו הפנימי, וידע שהפנטזיות המיניות שלו שגרמו לו לתחושת חטא – על ילדות קטנות – לא יזכו לעולם לברכת החברה או הכנסייה. הוא הבין שיצטרך לחיות עם דחייה ואכזבה, כי סוג האהבה הדרוש לו לא יבוא לעולם על פורקנו. אם ילך בעקבות דחפיו ויגשים את תשוקותיו, הוא ייפול אל תוך האבדון. כל שנותיו נאבק ביצרו, ועל-ידי מתן ביטוי ספרותי לדמיונותיו קיווה לדכא את דחפיו המיניים, כדי שלא יגיעו לידי מעשה ממש. הכתיבה היתה דרך לחיות את הדברים בכוח הדימיון, בלי ליפול למלכודות החטא.”

וכך, אליס לידל הקטנה, ומסעותיה בארץ הפלאות ובארץ המראָה, היתה בעבורו אלטר־אגו, דרך לבטא את תשוקותיו ומשאלותיו באמצעות אדם אחר. אביה, הנרי ג’ורג' לידל, היה חוקר ידוע ומכובד, שחיבר מילון יווני־אנגלי, ושימש כדיקן קולג' “כריסט צ’רץ'” במשך 36 שנה. מה שעמד לנגד עיני אשתו היפה והאנוכית, היה קידום מעמדם החברתי ומציאת שידוכים הולמים לבנותיה. אין פלא שהיתה להוטה שדודג’סון, המרצה בקולג' של בעלה, שכבר צילם אנשים רבים משמנה וסולתה של אוקספורד, ינציח את בנותיה היפות. כיוון שאהב ילדים – ובעיקר ילדות – יצא לטיולים עם אליס ושתי אחיותיה, לורינה ואדית, ובידר אותן בסיפורים. עד שיום אחד, ב-4 ביולי 1862, בעת שיט על נהר האיזיס, ביקשה אליס, האמצעית, שיעלה את הסיפורים על הכתב. לימים, נזכר לואיס קרול:

“שלחתי את הגיבורה שלי, בתור התחלה, היישר למטה, למחילת ארנבון, מבלי שהיה לי שמץ של מושג מה יקרה לאחר מכן… וכך, כדי להנעים לילדה אשר אהבתי, (איני זוכר כל מניע אחר), הדפסתי בכתב־יד ואיירתי באיורי המגושמים… צאי אפוא מתוך העבר הערפילי, אליס, ילדת חלומותי. שנים הרבה חמקו מאז אותם ‘צהריים של זהב’ אשר הולידו אותך… מה היית, אליס של החלומות, בעיני אביך-מאמצך? בראש ובראשונה אוהבת, אוהבת כמו כלב (סלחי לי על הדימוי הפרוזאי, אך אינני מכיר אהבה ארצית כה טהורה ומושלמת)… וכן מלאת אמון, אמון לקבל את הבלתי אפשרי הפרוע ביותר מתוך אותו אמון המוכר רק לחולמים, ולבסוף, סקרנית – בסקרנות עזה, ומתוך שמחת חיים להוטה, שִׂמחה שאנו זוכים בה רק בשעות הילדות המאושרות, כאשר הכול חדש ויפה, וכאשר הצער והחטא אינם אלא שמות בלבד – מילים ריקות שאין להן מובן!”

אליס, המשתעממת מהישיבה ליד הנהר, נדהמת למראה ארנבון המוציא שעון ממקטורנו ומתלונן שהוא מאחר. היא רצה אחריו לתוך המחילה וצונחת מטה, מוצאת מפתח זהב על שולחן, ובסקרנותה פותחת דלת קטנה. שם, שוב אינה עומדת בפיתוי, ושותה מבקבוק שעליו כתוב “שתה אותי”, ומגלה להפתעתה שהיא מתכווצת. עוגה שהיא אוכלת מזקיפה את קומתה לשלושה מטרים. “אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני”, היא שואלת את עצמה. במהלך מסעה, היא נתקלת ביצורים מוזרים. חיות מדברות, משחקים משונים, דוכסית אכזרית שמתיזה ראשים. עם זחל שמעשן נרגילה, היא דנה בזהותה המשתנה. היא שוכחת את כל שירי הילדות התמימים שידעה, ובמקומם בוקעים מפיה שירים גסים ופרועים ודברי כפירה. קורה לה כמקרה אדם וחוה, שאכלו את פרי עץ הדעת ועיניהם נפקחו.

“באמצעות אליס, מבטא קרול את ביקורתו הנוקבת על מוסדות החברה, בתי־המשפט והכנסייה,” אומרת המתרגמת רינה ליטוין. "בחיי הערנות שלו, לא היה מעז לבטא את מה שביטא בספר, והרי הוא היה אדם שמרני שחי בהתאם למוסכמות, והיה נעלב כשמישהו אמר מלה רעה על הכנסייה. אבל הדברים פרצו החוצה, מתת־המודע שלו. הוא עושה פרודיה על שיר ידוע על אהבת אם שאמר, ‘דברי בנועם אל ילדך/ ואז אותך יאהב,/ דברי ברוך: אולי ילך,/ לא יאריכו ימיו’. מתוך גרונה של אליס בוקע אותו שיר, אך בשינוי מילים: “גדפי בזעם את ילדך:/ על כל עיטוש – סנוקרת!/ הוא מכוון את זה נגדך/ אין כל סיבה אחרת'. קרול רצה להראות את הצביעות הוויקטוריאנית: מדברים על חינוך עדין וסובלני לילד, בשעה שהמציאות היא שילדים קטנים מועבדים בפרך שעות ארוכות, יורדים לזנות, או מוכים ונרצחים בידי הוריהם.”

“אם לא אקח איתי מכאן את הילד הזה,” חשבה אליס, “יהרגו אותו תוך יום־יומיים, זה בטוח. הרי זה רצח להשאיר אותו כאן.” כך היא מהרהרת כשהתינוק הרך שבידי הדוכסית חוטף מבול של מחבתות וסירים, שמרסקים את אפו. רינה ליטוין: "אליס היא הילדה הטובה, הוויקטוריאנית, שהוא שולח למסע: לראות את העולם כפי שהוא נראה לו בלא־-מודע שלו. כמו בקרנבל, שבו מותר לעשות הכול, המסע לארץ הפלאות זה הפורקן שלו, שם הוא אומר דברים שאינו יכול להגיד בחיים הרגילים. הוא ידיד של טניסון, המשורר הרומנטי הגדול, אך כותב פרודיות מלגלגות על השירה הזו. הוא מבקר את החינוך, ואומר שבבית־הספר למדו ‘לחוֵור, לייסר, להשפיל ולצלק’. מצד אחד, זה שיבוש של ארבע פעולות החשבון – לחבר, לחסר, להכפיל ולחלק, במשחק מילים אופייני לקרול. מצד שני, הוא אומר, מה לומדים בבתי־הספר המיוחסים שלנו? לגרום ייסורים, השפלות, צלקות נפשיות.

ובוודאי לא שכח את התנסויותיו הקשות בפנימיית ‘ראגבי’." ב־1860, זמן קצר לפני שחיבר את אליס, התנהל באוקספורד הוויכוח המפורסם בין הכמורה לדרווין, שטען שמוצא האדם מן הקוף. לפי השקפת הכנסייה, יש בעולם סדר, עם אל טוב ורחום, וכללים ברורים – האדם עומד במרכז הבריאה, ומתחתיו החיות והצמחים. קרול התעניין מאוד בעולמו של דרווין, בחוקי ההישרדות שבהם רק החזק שורד, כל דאלים גבר, והטבע האכזרי פועל על-ידי חוקים שמטרתם להנציח את המין בכל מחיר. לתוך העולם הטורפני הזה נופלת אליס. כל החיות בארץ הפלאות הן חיות טרף. אפילו החתלתולה הרכה והעדינה שלה, הופכת לטורפת. מסעה של אליס הוא מסע מתוך עולם מסודר אל תוך כאוס. היא מאבדת את שמה, את מידותיה, את גופה, את זכרונה. לכן היא שואלת, מי אני. זהו עולם שבו חוקי הפיזיקה משתנים, חוקי הלשון משתנים, וכל אחד מדבר מעולמו שלו. אליס לומדת שהשפה, ככלי קומוניקציה, היא מפוקפקת למדי, כי תלוי לא רק מה אתה אומר, אלא גם מה השני שומע.

“במובן זה, קרול היה מאוד מודרני, ובאינטואיצה שלו ניבא תורות שאנו מכירים היום, כמו תורת היחסות, תורת הכאוס, ותורת הקוונטים,” אומרת רינה ליטוין. "אליס מלאה חידות היגיון משעשעות, במיטב מוחו המתמטי והלוגי של יוצרה, שטען כי שעון עומד מדויק יותר משעון שמפגר בדקה ליום, כיוון שהראשון לפחות מדייק אחת ל־12 שעות. בארץ המראה אליס צריכה לרוץ בכל הכוח, כדי להישאר במקום.

זוהי חוקיות שאיננה תקפה על פני כדור הארץ, אלא במכניקת הקוונטים. מוזר שבספרות הילדים שלו מתגלה מדען נועז, ואילו כמתמטיקאי, הספרים הרבים שכתב בזמנו נחשבו שמרניים."

פרשנים רבים ראו את אליס באור פסיכואנליטי: הילדה שנופלת לניקבה, ומגלה את סודות המין. “זהו פירוש מגביל ומצמצם,” אומרת רינה ליטוין. "הרבה יותר מעניינת הפרשנות שרואה את אליס כספר התבגרות. ככל ילד שמגיע לבגרות, אליס מגלה שהעולם כאוטי, שכל החוקים שלימדו אותה – החל במתמטיקה, פיזיקה, דקדוק, משפט וחברה – כל אלה הן מערכות של מוסכמות מאוד יחסיות. אבל אם אתה רוצה לשרוד בעולם הזה, אתה חייב לכפות עליו סדר מלאכותי. ומהו אותו סדר? התרבות, שממנה ניסתה אליס לברוח.

"זהו ספר מאוד מודרני, ולכן הוא מדבר אל הקורא. אליס לא חוזרת שבורה מהמסעות שלה, אלא מפוכחת ואסרטיבית יותר. היא דוחה את הכאוס, אומרת למלך ולמלכה ‘אתם לא יותר מאשר חפיסת קלפים’, והיא חובטת בהם וכולם מתעופפים. היא שבה לחיי הערוּת שלה, הספר מסתיים בכך שהיא חוזרת לתה מנחה.

הספר אומר לילד שקורא אותו, הנה אתה יוצא להרפתקה ומגלה בעולם המבוגרים דברים קשים מאוד, זיופים ואכזריות ושקרים, שמערערים על כל מה שלימדו אותך בבית ובבית־הספר. אבל אל תדאג, דווקא משום שאתה יודע עכשיו כמה הדברים יחסיים ושרירותיים, וכמה אי-אפשר לקבל כפשוטו שום דבר, תצא מזה מחוזק ובטוח בעצמך, ועומד על שלך. לא במקרה, הסקרים מראים שגיל ההתמכרות לספר הזה הוא 16–17, כמו הנסיך הקטן ופו הדוב."

ב־1865 ראה אליס אור, ורישומיו של קרול הוחלפו באיוריו המקצועיים של ג’ון טניאל, הקריקטוריסט של העיתון פאנץ'. הספר זכה להצלחה, ומאז נמכר בעשרות ומאות מיליוני עותקים, ותורגם מאות רבות של פעמים. תרגומה של ליטוין מתמודד היטב עם חיבתו של קרול למשחקי מילים ואליטרציות. את “פרוג” ו“פיש”, שומרי הראש של הדוכסית, שתורגמו על-ידי מתרגמי העבר ל“צפרדע ודג” תירגמה ליטוין ל“קרפיון וקרפד”: קרול בחר בכוונה ביצורים שמתחילים באותה אות.

* * *

דף שנתלש מיומנו של קרול ביוני 1863, ויחסים עכורים שהתפתחו בינו לבין אמה של אליס בת ה־12, מעלים אצל החוקרים את הסברה שגישש אצל הוריה בדבר האפשרות לשאת את הילדה, כשתגדל מעט, וסורב בגסות. אחיו התאהב אף הוא בילדה בת 14 (אליס דונקין, אחת מדוגמניות-הצילום של לואיס קרול), ונשא אותה כשמלאו לה 18. גיל הנישואין המינימלי באותה עת היה שתים־עשרה. באותה תקופה מתמלא יומנו בקשות סליחה על חטאים לא ברורים.

“פער של 20 שנה לא היה חריג באנגליה הוויקטוריאנית, אך גברת לידל היתה סנובית ושאפתנית, וחיפשה שידוכים יותר מיוחסים לבתה,” אומרת רינה ליטוין. “עשר שנים אחר־כך שמה עין, עבור אליס, על הנסיך לאופולד – בנה של המלכה ויקטוריה, שלמד בקולג' שלהם באוקספורד. עבור בית המלוכה, כמובן, השידוך לא היה טוב מספיק, ובסופו של דבר נישאה אליס בגיל 28, לבעל אדמות אמיד ששמו הרגריבס, שהעניק לה ילדים וחיים נוחים.”

אליס הוסיפה להיות המוזה של קרול גם בספר הבא, בארץ המראה, אך יחסיהם כבר לא היו כמקודם. תצלום שעשה לה, ב-1870, כבר מראה אליס בת 18, מצוברחת, נרגנת ואנטיפטית. “זו, ולא הילדה הקסומה,” מגלה פרופ' מורטון כהן, “היתה אליס האמיתית.” משרתיה מספרים על גברת קטנונית ומתעמרת. שנים אחרי מותו של קרול, העמידה אליס הרגריבס בת ה-76 למכירה פומבית את כתב-היד אותו נתן לה במתנה בילדותה, וקיבלה סכום ששווה היום למיליון שטרלינג – כתב-היד הספרותי שנמכר במחיר הגבוה ביותר בעולם, אפילו יותר מכתב־היד של שקספיר.

האלמנה העשירה לא חשבה לשתף בפדיון את אחיותיו הרווקות של קרול, שבעוניין נאלצו למכור את ביתן. ב-1932, שנת המאה להולדת קרול, הוזמנה אליס בת ה-80 לארצות־הברית וקיבלה שפע מתנות וכסף ודוקטורט של כבוד, בזכות היותה ההשראה לקרול. “הוא בנה אותה, אך היתה לאשה האנוכית הזו החוצפה, כששבה לאנגליה, להתלונן שנמאס לה מהמהומה סביבו,” כותב פרופ' כהן. היא מתה כעבור שנתיים.

* * *

בדירת הרווקים של לואיס קרול באוקספורד, היה חדר מיוחד ובו משחקים וצעצועים לילדות. חובב טכנולוגיה והמצאות, יצר תיבות נגינה מיוחדות, עטלף מכני שידע לעופף בחדר, ודובון מהלך. על שפת הים היה נושא שקית מלאה פאזלים, לחיזור אחרי ילדות קטנות, וגם סיכות ביטחון, להרים ולהדק את שולי חצאיותיהן של אלה שהסכימו לדשדש במים בשוקיים עירומות.

כשהבחין בילדה יפה במיוחד, רשם ביומנו, “אני מציין יום זה באבן לבנה”, כמנהג רומאי עתיק. הוא אהב לביים את הילדות ולצלמן בתחפושות ובאבזרים שהחזיק בביתו, וכך צולמה אליס בבגדי קבצנית, וילדות אחרות היו סינית, מוכרת פרחים או כיפה אדומה. היום הוא נחשב לגדול צלמי הילדים במאה ה־19.

בגיל 35 החל לצלם צילומי עירום, והתמקח עם האמהות רמות-המעמד עד כמה מותר לערטל את הילדה. “אני מקווה שתאפשרי לי לצלם כמה תמונות עירום של ג’נט, אבל תקוותי הגדולה היא אתל”, כך כתב לגברת מהיו, אשתו של מרצה לעברית בקולג', עליו שמע שיש לו בנות יפות. “במקרה הגרוע ביותר, אם לא תסכימי לעירום כלל, אני חושב שעלייך להרשות שכל השלוש תצולמנה בבגדי ים, לפצות אותי על אכזבתי!”. אליס ואחיותיה לא צולמו בעירום מעולם, אך רוב האמהות שיתפו פעולה.

הוא לא סבל בנים, ולאחת הילדות כתב, “לך שלוחה אהבה,/ ועבור הורתך ד”ש חמה ותודה./ לאחיך החצוף, השמן והבור/ שנאתי. זה הכול. נקודה." במכתב לילדה אחרת הוא מתאר שיחה עם רופא, אליו בא בגלל שפתיו הכואבות: "‘אני חושש שנתת נשיקות רבות מדי.’ ‘טוב,’ אמרתי, ‘באמת נתתי נשיקה לילדה תינוקת אחת, ידידה קטנה שלי’… אז אמר הרופא, ‘אסור לך לתת לה יותר נשיקות עד שהשפתיים שלך יחזרו לאיתנן.’ ‘אבל מה אעשה,’ אמרתי, ‘כי תבין, אני חייב לה עוד 182’. " הוא התוודה שכשילדות כתבו לו “שלך באהבה”, היה מנשק את חתימותיהן על המכתבים.

רינה ליטוין: “אחרי פרויד, קשה לקרוא את אלפי מכתביו לילדות בלי לעמוד על האופי המיני המסתתר מאחוריהם. אך קרול היה בטוח שאין בכך פסול, ושכוונותיו טהורות לגמרי. גם בגיל שישים עדיין שאל את רשות אחת האמהות לשבת ביחידות עם בתה. אין כל עדות לכך שביקש קשר פיזי מעבר לנשיקה או אחיזת ידיים, או שחיפש סיפוק מיני בצורה כלשהי. האיש שצילם ילדות בעירום מלא, נהג לצאת בזעם מהצגות, כשנדמה לו שלבושה של השחקנית חשוף מדי.”

* * *

מדהים לגלות שמי שיצרו כמה מספרי הילדים הנפלאים והרדיקליים ביותר במאה השנים האחרונות, היו גברים חריגים, שהתנזרו מחיי מין או חיו בנישואים מוזרים. הנס כריסטיאן אנדרסן, אדוארד ליר (הינשוף והחתלתולה ושירי איגיון), לואיס קרול וג’יימס בארי (פיטר פן) היו רווקים ועריריים, כי חששו מנטל ההורות, אך חיפשו את חברת ילדיהן של אנשים אחרים. בארי התחתן לבסוף, אך אשתו נמקה בבתוליה. גם האחרים התקשו לתפקד כבעלים ואבות. בנו של קנת גרהם (הרוח בערבי הנחל) התאבד בגיל עשרים, ובנו של א.א. מילן (פו הדב) התנכר לו.

“כל אחד מהם היה, כמו פיטר פן, ילד שלא רצה לגדול לעולם,” אומרת החוקרת ג’קי וולשלגר. "הם יצרו בדמיונם את הילדות המושלמת שלא היתה להם, חריגים חברתיים שמצאו בפנטזיה מוצא לזעם נגד חברת מבוגרים כובלת. לפני קרול וליר, ספרי הילדים היו מסות דידקטיות שמטיפות לצייתנות. הם הפכו זאת להתרסה אנרכית נגד סדרי החברה. האובססיות שלהם והדיכוי המיני, הפכו ליצירה. הפנטזיה הספרותית איפשרה לפתוח את כפתורי הנפש, ולבטא את תשוקותיהם החבויות.

“תרמה לכך העובדה שהמאה ה־19 היתה תקופת ההתעניינות בילד, בתפישה הרומנטית ש’הילד הוא אביו של הגבר'. זו המאה שבה, בגלל שינויים טכנולוגיים, המשפחות נעשו קטנות ועירוניות, צומח מעמד בינוני, ונוצרה תעשייה שלמה של משחקים וספרי ילדים. עבודת ילדים הפכה מוקד למחאה חברתית. האקלים החברתי סייע להפוך את קרול והאחרים ליוצרים שהם במרכז ההתעניינות, ולא בשוליים – אנשים שמבטאים את הכוחות התת-מודעים של חברה שלמה. לא במקרה, ספרי הילדים הנפלאים הללו נכתבו בין 1837 – שנת עלייתה של המלכה ויקטוריה לשלטון – ועד מלחמת העולם, ב-1914.”

בחברה הוויקטוריאנית, שבה המין טואטא אל מתחת לשטיח, הילדה הפכה לאידיאל – דמות של יופי מלאכי ותמים, המעורר געגועים, בלי לדרוש סיפוק מיני. “ילדה היתה התגלמות היפה עלי אדמות, וגם אובייקט שלא תובע תביעות פיזיות, שלהן לא יכול היה קרול להיענות, גם בגלל מעצוריו, וגם בגלל שבועת הנזירות,” אומרת רינה ליטוין. “גם המבקר הנודע ראסקין היה מתאהב בילדות, נכנס לדיכאון ומאיים בהתאבדות. קבוצה שלמה של אינטלקטואלים ויקטוריאנים היתה נגועה באותו חולי חברתי. קרול היה, בעת ובעונה אחת, גבר המונע על-ידי תאוות אסורות ומושך ילדות תמימות אל תוך קוריו, ובאותה עת גם ויקטוריאני תמים שהעריץ את תור הילדוּת, ונשאר ילד בנפשו, וברומנטיקה עם ילדות קטנות מוצא מפלט מהלחצים החברתיים והמוסריים.”

ב-1880, בגיל 48, חדל לפתע לצלם. לא ברור מדוע, ואין עדויות שהיתה שערוריית-מוסר כלשהי שגרמה לו להפסיק. ככל הנראה, החל לחוש בזמן המתקצר ורצה להשקיע עצמו במדע: הוא פירסם למעלה מ-300 ספרים ומחקרים בתחום זה. עם זאת, הוסיף לארח בחדריו ילדות, והזמין אותן לבקר אותו כשיצא לחופשות בשפת הים. בצוואתו ציווה להשמיד את תמונות העירום, וכל מה שנתגלה עד היום הם ארבעה צילומים בלבד.

הוא נאחז במערכות היחסים ככל שיכול, אך תמיד הילדות הן שבגרו ועזבו אותו. לא היה מאושר ממנו, כשמישהי לא ניתקה את קשריה איתו גם כשנישאה. הוא חיזר אחרי ילדיהן, חילק להם מתנות ולקח אותם לתיאטרון. הוא עבר לגור בבית הגדול שבו חיו כל אחיותיו, שנותרו ברווקותן. “הוא חש כאיש זקן, מעבר לתקווה לקשר רומנטי,” אומר פרופ' מורטון כהן. “בשיריו המעטים שחיבר בסוף חייו חוזר הנושא העצוב של געגועים לשלגי אשתקד. הגמגום שלו, שניסה לתקנו ללא הצלחה, אך למד לשלוט עליו, הוא סמל של חייו: כל ימיו ניסה הגאון הפגום הזה, להתמודד עם מגבלות טבעו בדרך אצילית. הוא הצליח לרסן את דחפיו ויצריו, לתועלת משפחתו, החברה, ידידותיו הקטנות, ומיליוני קוראיו. את מה שיכול היה בקלות לדרדר אותו אל תוך התהום, הוא הפך לחיים יצירתיים ומועילים.” לואיס קרול נפטר בגיל 66. אליס לידל, ואף אחד מבני משפחתה, לא טרחו לבוא להלווייתו.

סירי הוסטווט קילפה מעליה את חצאיתה, הסירה את חולצתה, וטמנה את שדיה בתוך גופייה לוחצת, ששיטחה את כל סימני נשיותה. “זה היה בתאילנד, הייתי בת עשרים ומשהו, מוזמנת לנשף מסיכות של ‘ליל כל הקדושים’,” היא משחזרת. “מכיוון שלא היה לי כסף לתחפושת, לקחתי בהשאלה חליפה כהה, מאח של חברה שלי, והתלבשתי כגבר. בסך הכול אלה היו בגדים, דבר חיצוני לגמרי, אבל השינוי הדהים אותי. חשתי ריגוש ארוטי, איזה שחרור שכמוהו לא ידעתי עד אז. בלי איפור, בלי חזייה, וכששׂערותי ארוזות מתחת למגבעת לבד רחבת שוליים, נראיתי כמו גבר נשי, או אשה גברית. הבגדים יצרו דמות בעלת מיניות לא ברורה, שהשפיעה גם על התנהגותי. יצאתי מהבית והרחבתי את צעדי, בחיקוי להליכתו המתנדנדת של גבר, וטמנתי ידי עמוק בכיסי מכנסי. דיברתי בקול נמוך ומרושל, גידפתי ונעשיתי משוחררת וגסה. אני לא חושבת שמישהו טעה לחשוב שאני גבר, אבל הם נתקפו אי-נוחות לגבי מיניותי המעורפלת, כי מצבים של דו-משמעות הם תמיד מעיקים ומבלבלים.”

ולא שסירי הוסטווט, עם גִזרת הדוגמנית שלה, שערותיה הבלונדיניות, עיני הפלדה התכולה ורגליה הארוכות שמתחילות אי-שם ואינן נגמרות לעולם, נראית פחות מאשה מוחלטת ומושלמת. אבל ספרה הראשון, בעיניים קשורות, שראה אור ב“הספריה החדשה” של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, עוסק בזהות ומיניות, ובמהותם של המוסר והרוע. והוא מוקדש לפול אוסטר, בעלה. “לדעתי, גבריות ונשיות הן הגדרות חברתיות לא מוחלטות, שאפשר להרחיב או לשנות אותן,” אומרת הוסטווט. "מיניות היא דבר הרבה יותר גמיש ממה שאנשים מוכנים להודות בו. אני אמא, חוויתי הריון, ובוודאי שלא אתכחש לביולוגיה, לכך שלכל אחד יש איברי מין כאלה או כאלה, אבל כל השאר נזיל. גבריות מקושרת עם כוח, ונשיות – עם חוסר־אונים, אבל בגלל הצורה שהורי חינכו אותי, מעולם לא הרגשתי חלשה. אני מודעת מאוד לגבר שנמצא בתוכי, ולנשיות של הגברים שבסביבתי. “כשתינוק נולד, כל דבר יכול לגרום לו לגירוי: מגע יד של אביו או אמו, נוצה או פרווה. רק במשך הזמן, באמצעות התניה וחינוך, הנטייה המינית של הבן, או הבת, מתעצבת בכיוון החברתי המקובל לאותו מין. אבל אנחנו לא מאבדים את הדו־מיניות הבסיסית שלנו. אף-על-פי שבחיים האמיתיים אני הטרוסקסואלית, ונמשכת לגברים, אני לא מרגישה מקובעת בזהות מינית כלשהי.”

גיבורת ספרה היא איריס, סטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת קולומביה. דרך פתח האיוורור בדירתה העלובה בבית־קומות מתמוטט ברחוב 109 מערב, היא צופה בשכנים ושומעת קולות דרך קירות הנייר הדקים. שני גברים מתגוררים יחד בבית ממול. לילה אחד ניגש אחד מהם אל החלון, בחום הניו־יורקי המהביל, עירום כביום היוולדו. בחשכה היא אינה יכולה לראות את פניו, אבל גופו נמתח בתוך מסגרת החלון, ומשהו בו מושך את ליבה. זה קורה חודשיים לאחר שסטיבן, החבר שלה, עזב אותה, והיא מתגלגלת בלילה בסדינים הלחים, בלי למצוא מנוח, או להגיע לפורקן. מיהו הגבר שבחלון, האם הוא סטיבן? והאם ג’ורג', חברו הטוב, היה יותר מאשר ידיד אפלטוני?

אני יודעת על סירי הוסטווט שהיא נולדה ב־1955 בעיירה קטנה, נורת’פילד שבמינסוטה. משפחתה ממוצא נורווגי, יש לה שלוש אחיות – ליב, אסטריד ואינגריד – אמה מורה לצרפתית ואביה פרופסור לספרות. והיא גם למדה ספרות באוניברסיטת קולומביה, בניו-יורק. את הפרטים הביוגרפיים האלה תרמה לגיבורת ספרה, איריס. “איריס באמת מאוד דומה לי,” מודה המחברת, “ודמותו של סטיבן מבוססת על חבר שהיה ועזב אותי. בעיניים קשורות נכתב מתוך פחד, איריס עוברת דברים שמפחידים אותי. בחיי האמיתיים אני אוהבת סדר, ומנסה ליצור גבולות. הכתיבה לא עושה את הדברים למפחידים פחות, אבל מאפשרת לי לגלות את הסיפור האמיתי, שנמצא מתחת לפני השטח.”

הספר עוקב אחרי איריס, אהבותיה, התמוטטותה, ובנייתה מחדש: אשפוזה בבית-חולים בגלל מחלה נוירולוגית מסתורית, יחסיה עם החבר שעזב אותה, ועם הפרופסור שלה.

גם איריס, הגיבורה הספרותית, יוצאת למסיבה בחליפה של גבר. היא התכוונה להחזיר את החליפה, אך סטודנטית בבניין שבו היא גרה נאנסה במעלית בידי גבר חבוש מסיכה. איריס חשה שהלבוש הגברי יעניק לה שריון והגנה מפני סכנות החיים, וכמו ז’ורז' סאנד הצרפתייה, 130 שנה לפניה, היא מתחילה ללבוש את החליפה בקביעות בשיטוטיה הליליים ברחובות. ג’ורג', הידיד – או המאהב – של סטיבן, צילם אותה צילום מביך, ורצה להציגו בתערוכה. איריס דרשה להשמיד את הצילום, אך נוכחה לדעת שעותקים רבים מסתובבים בשטח, ואין לה שליטה על תמונתה. למי שייכת הזהות, לאדם המצולם, או לאמן שצילם? הספר עוסק בזהויות ומסיכות, שמות בדויים וביוגרפיות מומצאות, בתוך אווירה דחוסה של סכנה ומסתורין. דומה ולא דומה לזו שבספרי בעלה הידוע.

בהטרילוגיה הניו־יורקית של פול אוסטר, הגיבור הוא בלש ששמו קווין, שפוגש סופר ששמו אוסטר, שיש לו ילד ששמו דניאל, ואשתו “בלונדינית גבוהה ודקה, בעלת יופי קורן, שופעת אושר ומרץ שכמו העיבו והעלימו את כל המצוי בסביבתה”. “אלה משחקים פרטיים שאנחנו משחקים,” מודה הוסטווט. “אני מאוד איטית בכתיבה, יחסית לפול, וכל רומן לוקח לי ארבע-חמש שנים. התחלתי לכתוב את בעיניים קשורות ב-1986. פול אהב את הגיבורה שלי, איריס, וברומן שלו, לווייתן שראה אור ב-1988, הוא יצר דמות שקוראים לה ‘איריס’ והשיא אותה לגיבור שלו, סופר ששמו פיטר אהרון, שזה, כמובן, ראשי תיבות של ‘פול אוסטר’. צריך לזכור ש’איריס' ו’סירי' זה אותו שם, בהיפוך, בקריאה מאחור לפנים. Iris. זהו גם פרח יפה ועדין, שלא מחזיק מעמד אם קוטפים אותו, והוא גם ‘אישון העין’. כך שזו אני.”

– ואיך פול אוסטר מופיע אצלך?

"כשאיריס מאושפזת בבית־חולים בלל כאבי ראש מסתוריים – שזה פרט אוטוביוגרפי מדויק, כי תמיד סבלתי ממיגרנות נוראות שהביאו אותי לאשפוז – סטיבן, החבר שלה, מביא לה ספר שירים, ששמו כספר שיריו הראשון של פול. דרך אגב, הדבר שהכי קשה לכתוב עליו בצורה אמינה הן מחלות, אם אין לך. ולצערי, יש לי ניסיון. למדתי לשלוט על הכאב של המיגרנות, באמצעות ‘ביו פידבק’ שאני עושה. יש אצלי בספר גם אִזכור של מסעדה סינית ששמה ‘ארמון הירח’, שזה, כמובן, שמו של ספר אחר של פול. ויש עוד כמה אזכורים קטנים, כמו מישהו שצועק לתוך חשכת הלילה, ‘פול’.

“כשיצא בעיניים קשורות באנגלית, ב-1991, אנשים התייחסו לכך שאני אשתו של פול אוסטר, והתחילו לחפש את ההקשרים בינינו. בספר השני שלי, לילי דאהל, הגיבורה היא בחורה ממוצא נורווגי מעיירה קטנה במינסוטה, שמתאהבת באד שפירו, צייר יהודי כהה ויפה תואר, פרוד מאשתו, שמגיע מניו־יורק. כיוון שרציתי גבר סקסי, מקסים ומסתורי, ואני מאוהבת בבעלי, נתתי את התיאור החיצוני המדויק של פול. אבל היום, בגלל שאנשים התחילו לשים דגש גדול כל-כך על הקריצות הפרטיות בינינו, החלטנו להפסיק. ברומן השלישי, אותו אני כותבת בגוף ראשון מפיו של גבר יהודי, שנולד בברלין ב-1930 ונדד עם משפחתו לאנגליה ואחר-כך לארצות-הברית, פול אוסטר לא קיים.”

– אבל יש לכך קשר שאת נשואה ליהודי?

“כמובן, אבל גם אמי חיה בנורוויה בתקופת הרדיפות הנאציות. הפאשיזם הוא חוויית היסוד החזקה ביותר במאה ה־20. עם זאת, לא הייתי מעיזה לתאר את השואה ממש, כי היא עולה על כל דמיון. מי שאינו יהודי או לא חווה את הדברים על בשרו, אינו רשאי לעשות זאת. לא הראיתי את כתב-היד לפול. החומר עדיין לא מספיק טוב.”

– עד כמה היופי מועיל או מפריע לך?

“אני מזדקנת כל רגע, ולא יודעת כמה זמן זה יימשך. יש דימוי שסופר רציני, אסור שייראה טוב מדי. כשהייתי דוקטורנטית צעירה, הרגשתי שאנשים לא מוכנים לקבל את הרעיונות שיוצאים מפי, כי אני בלונדינית. חלק מחברותי בחרו ללכת בנעליים שטוחות ובלי איפור, שלא להיראות זוהרות וטיפשות מדי. אבל אני לא אצבע את שערי לשחור, וגם לא אפסיק להתאפר. יש הנאה רבה להיות יפה ומטופחת, ואני לא אוותר עליה רק כדי שלא יחשבו שאני בלונדינית מטומטמת.”

צִלו של בעלה המפורסם מרחף מעליה. “שנינו קמים יחד בשבע בבוקר, וכל אחד הולך לחדרו, לעבוד. הוא כותב במכונת כתיבה, ואני במחשב. שמונה השנים המפרידות בינינו הן גם הבדל של דור טכנולוגי. פול מסיע את סופי לבית־הספר ואני נוסעת לאסוף אותה, בשתיים וחצי בצהריים. אחר-הצהריים אני לא כותבת יותר, כי שש שעות כתיבה סוחטות ממני את כל האנרגיה, ואני גם רוצה להתמסר לבתי. יכול לקרות שיימאס לי לבשל, אבל לעולם לא נמאס לי להיות איתה.”

– אתם מראים זה לזה את מה שכתבתם באותו יום?

“כל שבוע-שבועיים פול קורא לי ברצף את מה שכתב באותה תקופה, כי הוא רוצה לשמוע איך הדברים נשמעים לאוזן, והוא גם מאוד מעריך את הביקורת שלי. אני, לעומת זאת, לא מראה לו. אני לא אוהבת להראות משהו שאני יודעת שהוא לא מספיק טוב. פול, שיש לו ביקורת מאוד אכזרית ונכונה, יאמר לי ‘זה וזה לא בסדר’ ואני אלחץ, ואכנס לעמדת התגוננות, ואגיד, ‘זה דווקא כן טוב’, ואתחפר בתוך עצמי. אני מראה לו רק כשכתב-היד כמעט גמור, ומחכה להערות שלו. תמיד יהיו נשמות טובות שיגידו שהוא כותב במקומי, אבל אני מרגישה שהעבודה שלי עומדת על רגליה-שלה. מו”לים לא מדפיסים מישהו רק בגלל שהוא נשוי לסופר ידוע. זה לא ימכור ספר, ולא ישפיע על הביקורת."

– בתוך הכתיבה, נחשפים תמיד פרטים אינטימיים של חיי המשפחה. אתם לא חשים נבגדים?

“סופר יכול לחסל חשבונות אישיים, כמו שעשה פיליפ רות לגרושתו קלייר בלום. אנחנו מקפידים לקחת בהשאלה רק דברים יפים, ולא להסגיר שום דבר מכוער. אבל כשאת עובדת על ספר – וזה דבר נורא להגיד – יש דחף א-מורלי. את רוצה לחשוף את האמת, ומתעלמת מכל מוסר. הצנזורה נכנסת אחר-כך, רק בשלב הקריאה והעריכה.” היא גדלה להורים נוצרים-לותרנים. "שרתי במקהלה, ובימי א' הלכתי לכנסייה. הקוד המוסרי בבית היה כל-כך גבוה, שלא היו צריכים למשטר אותנו. היינו ארבע אחיות, תמיד היה בבית צדק מוחלט שהיה חייב להיראות. אפילו את הסוכריות ספרנו וחילקנו בינינו במדויק. בבית, דיברנו נורווגית ואנגלית במידה שווה. אנחנו מאוד גאות בהורינו, ואף אחת מאיתנו לא החליפה את השם ‘הוסטווט’.

הייתי ילדה מאוד חולמנית ומיסטית, וחשתי שיש מציאות טרנסצנדנטלית. בגיל 11 אמי נתנה לי את שיריו של ויליאם בלייק, ומגיל 13, אחרי שקראתי את אנקת גבהים ודיוויד קופרפילד, רציתי להיות סופרת. לא חשבתי שאוכל להתפרנס מזה, אז חשבתי, אולי אהיה עורכת-דין וסופרת, או מרצה באוניברסיטה וסופרת, אבל ידעתי שאכתוב."

אחרי תואר ראשון עברה לניו־יורק ב-1978, ואת תקופת לימודיה שם היא מתארת בבעיניים קשורות. “כל תיאורי העוני והרעב של איריס הם אוטוביוגרפיים,” היא אומרת. "להורי לא היה כסף, וחשבתי שלא הוגן יהיה לקחת מהם, ופירנסתי את עצמי בעבודות מזדמנות. באוניברסיטאות אחרות הציעו לי מילגה, אבל רציתי ללמוד בקולומביה, אף שהמילגה השנתית שם היא 3,000 דולר בלבד, שבניו־יורק זה הרבה מתחת לקו העוני. ניו-יורק היא עיר קשה, המון אנשים חיים ברחובות. כסף נותן הגנה, והדבר הקשה ביותר לגבי העוני, הוא שאת לא יכולה לבודד את עצמך מהסביבה. את גרה בדירה קטנה עם קירות דקים ושומעת כל מהשקורה בחוץ, יש סכנה של פריצה לבית כי אין שוער, הקירות מתמוטטים עלייך על כל צעד ושעל, ואין לך כסף לתקן דברים שנשברים.

"הייתי רזה מאוד, כי לא היה לי די כסף לאכול, אבל בניגוד לסטודנטים עשירים ממני שלבשו ג’ינס קרועים ונעלי התעמלות מסמורטטות, אני תמיד הייתי מגוהצת ומסודרת והקפדתי מאוד על לבושי. את החורים בסוליות הנעליים, איש לא ראה. “לא שילמתי את שכר הדירה, וחייתי בחרדה מפני ביקורו של בעל הבית. התקיימתי מאטריות וביצים בלבד. ימים לא אכלתי, כדי לקנות סיגריות, וכמעט התמוטטתי מרעב ומחולשה. אני זוכרת איך חזרתי הביתה ערב אחד וגיליתי שעכבר חדר לחבילת המקרוני שלי, והותיר גללים זעירים על כל מזוני. שטפתי את האיטריות מתחת לברז, ובכיתי בכי תמרורים. התייפחתי במשך הארוחה כולה, ועד שהדחתי והחזרתי את אחרון הכלים.”

אני מביטה בביתה היפה והמרופד, בציורים המקוריים, בפרחי הצבעונים המיתמרים בתוך כדור הזכוכית השקוף, בבקבוקי היינות הצרפתיים המתערסלים בתוך הכן המיוחד במטבח, בארגז הגדוש מהסופרמרקט, שעוד לא הספיק להיפרק.

“מה שמעניין הוא, שלא הייתי מדוכאת,” אומרת הוסטווט. "כסטודנטית, בת המעמד הבינוני, ידעתי שהעוני הוא לא מצב מתמיד, ויסתיים מתישהו. לא היתה לי שום חמלה עצמית. זה חלק מהחינוך שקיבלתי. התרבות הסקנדינבית היא סטואית, יש דרישה להיות חזקה, להחזיק מעמד בכל הנסיבות. אסור להתלונן, כי איש לא רוצה לשמוע, וממילא לא תקבלי אהדה. בעיקר עם מחלות. בשנים האחרונות הורי חלו שניהם בסרטן, אבל הם לא מתלוננים, בצורה מעוררת השתאות. אז זהו.

לא לעשות מזה סוד, אבל גם לא לשקוע ברחמים. קשיים שאת עומדת בהם, הופכים אותך לחזקה ושלמה בנפשך. זה חוזר בספרות הסקנדינבית, למשל רעב של קנוט המסון. כשפגשתי את פול, הדהים אותי שגם הוא אוהב מאוד את המסון, וגם הוא מאמין בכוחם המחשל של הייסורים."

הם נפגשו בערב של קריאת שירה ב-1981, מעט אחרי יום הולדתה ה־26. “פול, שהיה פרוד מאשתו, עמד בלובי, הבטתי בו, ושלושים שניות אחר־כך כבר הייתי מאוהבת בו אנושות, מאז ועד היום. ידיד שאיתו באתי הציג אותנו, וזה היה זה. היו תגובות כימיות כל-כך חזקות, שלא יכולתי לעמוד בפניהן. ואז הוא התחיל לדבר, וחשבתי שהוא נפלא. הייתי מאוהבת בו לגמרי, אבל לא אמרתי לו, כי אילו הצהרתי על כך הוא היה בורח. התאמצתי מאוד להיות מקסימה וחכמה. אחרי חודשיים עברנו לגור יחד.”

אוסטר קיבל גט מאשתו, לידיה דיוויס, סופרת ומתרגמת, וביוני 1982 נשא את סירי לאשה. “חיינו בעוני רב מאוד,” אומרת סירי. שנינו ידענו שאנחנו רוצים להיות סופרים, וכדי להתקיים נאלצנו לשחוק את עצמנו בעבודות מזדמנות, תרגום, עריכה. אני המשכתי ללמוד, וב-1986 קיבלתי דוקטורט לספרות ועבדתי בהוראה. פול לימד כתיבה יוצרת, כתב ספר מתח שאיש לא רצה להוציא לאור, ואחר־כך כתב את עיר הזכוכית שהתפתח לטרילוגיה הניו־יורקית. הוא נדחה בידי המון מו“לים, שלא הבינו את זה. כשאדם עושה משהו מהפכני, קשה לעכל אותו. לכן היום, כאשר פול מפורסם כל-כך בעולם, אני מרגישה שנעשה צדק. קשה להבין כמה זה כואב, וכמה קשה לעמוד בכל הדחיות האלה. ואז דברים החלו לזוז, והשם שלו עלה ועלה. כמובן, לא תיארנו לעצמנו שזה גם יהפוך אותנו לאנשים עשירים.”

– את מקנאה בהצלחה שלו?

“הוא כתב כ־12 רומנים, אני רק שניים, אז ברור שיצליח ויתפרסם יותר. אני בת מזל לגבי עבודתי. פול סבל שנים קשות של דחיות וסירובים, ואילו אני קיבלתי ביקורות מצוינות מהרגע הראשון. שני הסיפורים הראשונים שכתבתי, שמשולבים כעת בבעיניים קשורות, זכו בפרס ‘הסיפור האמריקני הקצר הטוב ביותר’ לשנת 1990 ו-1991. אז אני לא יכולה להתלונן. ובעיניים קשורות תורגם ל־15 שפות. אני לגמרי מבורכת. אילו התלוננתי, זה היה חולני לגמרי. כשאת אוהבת מישהו, את מאושרת בהצלחתו. וזה לא שמתעלמים ממני ויורקים עלי. הצורך בהכרה חיצונית נובע מחוסר ביטחון. אצלי זה לא קיים. אני מופנמת, לא חיה לפי מה שאחרים חושבים עלי.”

אוסטר, גבר יפה-תואר ואיקון תרבות. “המעריצות מתאהבות בו ומפילות את עצמן לרגליו,” מגלה הוסטווט. “הוא מקבל המון מכתבים כאלה.”

– הוא מראה לך אותם?

“חלק מהם. אני לא חושבת שיש לי סיבה לדאגה. מצד שני, אסור להיות שאננה ולחשוב שבן-הזוג נמצא בכיס שלך. אני כותבת עכשיו ספר של מסות, ותוהה על סוד האהבה. פול לעולם אינו משעמם. אנחנו מאוד קרובים ויודעים הרבה זה על זו, אבל לא הכול. וזה טוב. חייב להישאר מסתורין. באמריקה יש תרבות כזו של כנות מוחלטת, ולי זה נראה טיפשי. זה סוג של סאדיזם, לספר הכול. לכל אדם יש סודות. אני לא מאמינה לאנשים שאומרים שאין להם סודות זה מפני זה. סודות שומרים על העניין והאהבה.”

– ומה אם תגלי שהוא מחזיק מאהבת?

“זה יהיה מאוד מוזר לגלות שיש לו רומן מתמשך, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה. רומנים שטחיים יפריעו פחות, אבל גם בכך לא התנסינו. אצל הצרפתים זה ממוסד, יש אשה, יש פילגש, ועוד להקת ידידות. האמריקנים סובלנים פחות לרומנים מהצד, הם מעדיפים מונוגמיה סידרתית, להתגרש ולהתחתן שוב. תרבויות מארגנות את הדברים הללו לפי מערכת הערכים שלהן.”

את בתם סופי הם מחנכים בכל מגוון התרבויות של שורשיה: אמריקניים, סקנדינביים ויהודיים. “היא ילדה מאוד פילוסופית,” אומרת אמה הגאה. “לא מזמן אמרה, ‘נראה לי מאוד מוזר שאני היא אני, ושאני לא אדם אחר.’ אלה דברים מאוד עמוקים. היא כותבת סיפורים ושירים, מציירת ויודעת לשיר, והשתתפה כסטטיסטית בסרט וושינטון סקוור. היא גם מילאה תפקיד אמיתי, עם טקסט, בסרט שאביה כתב וביים: לולו על הגשר, בכיכובם של הרווי קייטל, מירה סורבינו וואנסה רדגרייב.”

הם נהנו מאוד מביקורם בן השבועיים בישראל, בינואר 1997. “האנשים שפגשנו היו נפלאים. יש אצל הישראלים אנרגיות עצומות. החיים על הקצה, על הסף, יוצרים דחיפות וחדות, ודרמטיות שאין לנו בארצות-הברית. פול צוחק עלי, שהטמפרמנט הישראלי מתאים לי, כי גם אני טיפוס מתוח כמו קפיץ.”

– איך חשו הורייך כשנישאת ליהודי? “לא היתה שום בעיה במשפחתי. הורי אוהבים את פול. הם הרגישו שזה שידוך מוצלח מבחינה רגשית, יודעים שהוא אוהב אותי מאוד, ורק זה חשוב להם. הם מאוד גאים בו, ועוקבים אחרי כל מה שהוא עושה. אחרי, גם שתיים מתוך שלוש אחיותי נישאו ליהודים, ואמא שלי כבר אמרה ש’צריך למצוא איזה בחור יהודי טוב עבור אינגריד, שתתחתן כבר.' אני מאוד אוהבת את היהדות, ובחגים אנחנו הולכים לבית-כנסת רפורמי כאן בשכונה.”

– חשבת להתגייר?

"גדלתי כלותרנית, במערב התיכון. אני לא נוצרייה-דתית, אבל זה יהיה מלאכותי אם אתגייר, כי אז אדחה חלק נכבד בזהות שלי. לא שיש לי משהו נגד גיור. מאוד מוצא חן בעיני שכשאדם בא לרב כדי להתגייר, דוחים אותו שלוש פעמים – כמו באגדה – עד שיוכיח שהוא רוצה באמת לקבל עליו את היהדות. לא כמו אצלנו, שממהרים לקלוט לחיק הנצרות כל מי שרק רוצה.

"בבית-הכנסת הרפורמי שלנו, ובבית־הספר העברי שבו סופי לומדת, יש הרבה ילדים כמוה, כולל ילדים מלוכסני עיניים מהמזרח הרחוק, כנראה מאומצים. סופי צריכה לקבל זהות יהודית, והבנה של הרקע התרבותי שלה. כשתהיה גדולה היא תעשה את ההחלטות שלה, אבל אני רוצה שהיא תעשה אותן מתוך ידע, ולא מתוך בורות. טוב שיש מקום שבו היא ואני חלק מהקהילה.

“הסיכוי היחיד של היהדות בעתיד, הוא לקבל את כל הילדים האלה, שלהם ולהוריהם יש די תודעה יהודית והתעניינות במסורת. יש כל־כך הרבה דברים רבי ערך ביהדות, ואנחנו לא רוצים לאבד אותם. היהדות תשרוד רק אם תאמץ אל חיקה את הילדה שלי, ואת הילדים שלה, למרות שאני לא יהודייה לפי ההלכה. בלי סובלנות, אין לנו סיכוי.”

באולם “צוותא” החשוך הסתובב נתן זך אל חברתו שרה וחייך. על הבמה קרא שחקן שורות של שיר שכמו נלקחו מתוך ויכוח משפחתי שהתנהל ביניהם:

מאז יצא לאור ספרו אנטי מחיקון ב־1984 לא פירסם זך ספר שירה, וכמו התיש עצמו במאמרים פוליטיים, גילוי כשרונות ועריכת במות לספרות כמו אגרא והנה, עבודתו האקדמית באוניברסיטת חיפה, ובכלל בנטל החיים. “אני ירשתי מאבי את האור/ ומאמי את הגלאוקומה ואת הקושי/ הבלתי נסבל של הקיום”, כתב בשיר.

היו ששאלו “האם זך התייבש”, והוא נשך את שפתיו והוסיף לטמון במגירה את עשרות השירים שכתב בעשור האחרון. “לא הרגשתי שום צורך לפרסם,” הוא אומר. “זמר שלא מוציא תקליט שלוש שנים, מתראיין על ‘השתיקה’. אני לא הוצאתי ספר שירים במשך 12 שנים ולא עשיתי מזה עניין. גם קודם לכן לא הרביתי להוציא קובצי שירה, בוודאי בהשוואה לכמה ממכרי שכבר פרסמו 12 ואפילו 15 קבצים. לא כינסתי אפילו את מסות הביקורת שלי משנות החמישים והשישים. אני תמיד מחכה שיתעורר איזה צורך עמוק מבפנים, בייחוד כשמדובר בקובץ שירים, ואני גם מקפיד מאוד – אולי יותר מדי – להופיע עם ספר חדש רק כשאני משוכנע שיש בו חידוש גמור בהשוואה לספרים שקדמו לו. אני מודה שגם היחס בארץ כיום לשירה אינו מעודד במיוחד לפרסם שירים. גם לא שמתי לב שמיעוט ספרי בשנים האחרונות מפריע למספר ההזמנות שאני מקבל להופיע בפסטיבלים ובערבי שירה ברחבי העולם. אבל אז בא פרס ישראל לספרות ב-1995, וכמו יקה טוב הרגשתי שאני חייב. אתה לא יכול לשבת על זרי הדפנה ולומר, ‘אני אין לי שום מחויבות כלפיכם’.”

וכך יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרו כיוון שאני בסביבה / בצד השני של שינקין, ועד מהרה חצה את גבול 7,000 העותקים. “כמעט שיא עולמי לספרי שירה. כנראה טעיתי ביחס למספר האנשים שעוד נזקקים למילים המנוקדות.”

רחוב שקט ליד דיזנגוף. בית מעוגל־חזית בסגנון ה“באוהאוס”, דקל לא מטופח בחצר, מרפסות מתפוררות. דירה עמוסת ספרים, וציורים ורישומים ממלאים כל מקום פנוי על הקירות. דיוקן שלו, פרי מכחולו של שטרייכמן. ציור של תומרקין הנושא את הכתובת “אלזה (לסקר־שילר) משוררת בברלין, משוגעת בירושלים”, מעלה הרהורים על הקו הדק שעליו צועדים כולנו. “ארץ ההגירה שלנו לא היטיבה עם איש,” מעיר זך.

הטלפון מצלצל. מישהו מזמין אותו לפתיחת תערוכה. “אני מקבל יותר ממאתיים הזמנות לאירועי תרבות בשנה. לו באתי רק לחצי, כמה זמן היה נותר לי לחיי הפרטיים,” הוא כמעט נוזף במטלפן. מרוב פופולאריות, הוא מרגיש נרדף. “כשחזרתי מסופשבוע בחיפה, מצאתי 16 הודעות במשיבון, ואני כבר לא מביא בחשבון את המכתבים. רק אדם אחד, יורם קניוק, סתם צילצל לשמוע מה שלומי. כל השאר רצו ממני משהו: שאכתוב חוות־דעת שתעזור בקידום אקדמי, או שאחווה דעת על כתבי־יד, ויש גם תלמידים המצלצלים ומבקשים הסבר לשיר כלשהו שעליו התווכחו עם המורה. כל אחד רק חושב איך לסחוט עוד קצת את הלימון הזה שנקרא נתן זך. אם לפני 20 שנה היה בזה משהו מחמיא, היום צלצול הטלפון או שק המכתבים בתא הדואר מעוררים בי בהלה. אולי לא בדיוק בהלה, אבל הרגשה של פלישה אל רשות הפרט שלי, אל חיי הפרטיים שבהם אני הכול רק לא משורר. היום אני מבין את פרנסוא מיטראן, שביקש בצוואתו שראשון ההולכים אחרי ארונו יהיה הכלב האהוב עליו, ‘כי הוא היצור היחיד שאהב אותי.’ גם אצלי, הכלבים שלי הם היחידים שלא רוצים ממני שום דבר, ועל הטיולים שאני מטייל איתם או האוכל שאני דואג להאכילם הם גומלים לי שבעתיים, גם באהבה וגם בזה שהם עוזרים לי לעשות דיאטה.”

כשהוא נוסע ברכבת מתל־אביב לחיפה, אנשים מתקבצים סביבו. “הם חושבים שמשורר, בעיקר אם הוא גם מופיע בטלוויזיה, הוא מין תת־גורו, גם אם הוא לא מגרש דיבוקים, מתיז מים קדושים או מייעץ לשתות שתן של שפן. יש צורך עצום של אנשים בארץ הזו לדבר עם מישהו, רצוי כמובן עם מישהו מהטלוויזיה – ולא, עם עיתונאי, ובלית ברירה, אפשר גם עם משורר. יש ביניהם אפילו כאלה שרוצים להתוודות על משהו, אבל אם יתוודו במס־הכנסה או בקופת־חולים, ישימו אותם בבית־הסוהר או בבית־משוגעים. נדמה להם שלמשורר יש רצפט לחיים, אבל לי אין רצפטים לחיי, איך יהיו לי רצפטים לחיי אחרים?”

על שולחנו מכתב מהוריה של חיילת שנהרגה בתאונת דרכים, המבקשים לחקוק על מצבתה שורה משירו: “אני רוצה תמיד עיניים”. “מובן שהסכמתי. בכלל, שורות משירי כבר ממלאות את כל בתי־הקברות בארץ, ואינני משוכנע שזה משמח אותי. כבר פנו אלי מן האגודה למען העיוור וביקשו שאקדיש להם את השיר הזה כדי שיוכלו להשתמש בו בפרסומים שלהם, ואולי, חס וחלילה, בתור ‘המנון’. אילו אני במקומם, לא הייתי מבקש שיר שמדגיש כל־כך את אובדנם. אבל אם הם מבקשים, איך אוכל לסרב ולא רק מפני שגם אמי בילתה את שנותיה האחרונות בעיוורון קורע לב, אחרי שסבלה כל חייה מגלאוקומה – מחלת עיניים תורשתית, שהתגלתה בשנים האחרונות גם אצלי.”

שימח אותו מכתב שקיבל מאמריקה, מפרופסור לספרות שבחר בשם “זך” כשם פרטי לבנו שנולד. “אבל בהחלט לא שימח אותי שכאשר חזרתי לארץ אחרי שהות ארוכה באנגליה, מצאתי את ספרי הטלפון מלאים משפחות של “זכים”. כשנסעתי היה רק זך אחד בספר הטלפונים. עגנון, למשל, רשם פטנט על שמו. אבל זה כבר מגוחך.”

שיריו חדרו למחזור הדם של התרבות הישראלית. שירו “חרטה” נמצא בכיסו של רס"ן גוני הרניק כשנפל על כיבוש הבופור, וכמעט שאין חוברת הנצחה שאין בה השיר “כי האדם עץ השדה”.

“עם כל אהבתי לשיר הזה, אינני שמח לשמוע אותו מתנגן ברדיו. מילא בימי זיכרון, אבל יום אחד הלכתי ברחוב ושמעתי אותו מתנגן בעד החלונות. כשהגעתי הביתה ופתחתי רדיו, שמעתי שרצחו את סאדאת. בפעם אחרת היה זה מותו של משה דיין. אחרי הפיגוע בדיזנגוף, שאירע לא הרחק מביתי, התכנסו אלפי אנשי ימין וצעקו ‘רבין רוצח’ ומייד אחרי זה התחילו לשיר את ‘עץ השדה’ כמחאה. והרי השיר הזה נכתב לזכר קורבנות השווא במלחמת לבנון. אילו ידעו את דעותי הפוליטיות, שאסרתי את מכירת ספרי והשמעת שירי מעבר לקו הירוק, לא היו שרים. אחרי שהשתתפתי בנסיעה לעזה כדי לקדם את פניו של ערפאת והצטלמנו מחובקים חיבוק של ידידות, צילצל אלי מנהל בית־ספר מבאר־שבע. הוא סיפר לי שהוא מעריץ את שירי, שנעזר בהם כדי לחזר אחרי אשתו לפני שנישאו, אבל כיוון שהייתי בין אלה שהתחבקו עם ערפאת, הוציא את כל ספרי מן המדפים שלו וערך להם מדורה בחצר ביתו. הוא גם הבטיח לי ששום ספר שלי לא ייכנס עוד לבית־ספרו. דווקא שמחתי: יש מי שלוקחים משוררים ושירים ברצינות.”

אחרי עשר שנים שלא עישן, חזר לסיגריה. “היתה לי שנה קשה, ואני איש שלא מסוגל להיעזר באחרים. זה אחד האזורים המתים שלי. לפעמים אני מסתתר בתוך החור השחור שלי ואינני יוצא עד שאני לא מתאושש או מתגבר על הכאב. אני מבין לרוחם של הצעירים האלה הנוסעים לגואה או לטיבט, כדי להשתחרר או לשכוח. ה’גואה' שלי היתה בברים של תל-אביב של שנות החמישים והשישים. שנים מחיי ביזבזתי בבתי־קפה וברים.”

– כדי להשתחרר? כי אתה אדם מסוגר?

“כדי לזכות באשליה הרגעית, שאדם נולד חופשי ויכול לבחור את גורלו. וגם כדי להשתחרר מן החיפוש המתמיד אחרי ‘משמעות’ שתצדיק את החיים. היום אני כבר יודע שאין משמעות כזאת, וכי גם הרגשת השחרור הזמני היא מדומה. אולי גם למדתי לחיות עם עצמי ועם העולם בלי כל רצון או אמביציה לשנות אותו, אבל גם בלי להיכנס למצב רוח של קהלת. הכאב היחיד שנותר הוא אובדן הידידים או ה’עדים‘, כפי שקורא להם ידידי היקר פרופ’ מריאן רבינוביץ. אצלי, רבים מן ה’עדים של חיי' כבר אינם. מעולם לא האמנתי שאגיע לגילי, גם בגלל אורח החיים שלי וגם בגלל כל מיני יצרי הרס. גם בסיוטי הקשים ביותר לא דימיינתי מצב שבו מרביתם של הטובים בידידי כבר יהיו מתחת לאדמה כשאני עוד נותר מעליה. גם אם אדם קונה לו ידידים חדשים – ולי יש כמה כאלה, לא רבים – הוא מסרב להתנחם על אלו שאינם. אולי מפני שהם היו איתו בתקופות חייו הטובות ביותר, אבל גם עברו יחד איתו את הגרועות ביותר. מדובר בידידים, אבל כמובן גם בנשים, באהובות.”

קשר בן שלוש שנים עם אשה תל־אביבית יפה וחכמה, הגיע לא מזמן לקצו. “מעולם לא הוצאתי ספר שירה מבלי שקדם לזה מהפך רציני מאוד בחיי, כמו עזיבת בית, אשה, ארץ. וכשאני עוזב, אני מבצע מין ניתוח כירורגי שבו אני משאיר הכול מאחורי. אין לי כל כוונה לכתוב אוטוביוגרפיה, או לערוך היום את החשבונות הטפלים של חיי. את החשבונות המהותיים, אלה שיש בהם גם עניין למישהו אחר, אדם עורך בספריו. נכון שבספר הזה אני נחשף אולי יותר מבכל ספר אחר שכתבתי, אבל צריך לזכור שיש כאן מעט מאוד ‘עובדות בדוקות’. ומלבד זאת, העובדות אינן חשובות בשירה – לא למשורר ובוודאי לא לקוראיו, חוץ מאשר למציצנים שבהם. עובדות הן המזון של העיתונאי ושל המדען. אצל המשורר, מה שחשוב הוא מה עשו העובדות לחייו, לקיומו, ליצירתו. לא כל אדם שמרגיש שהוא מין מקק כזה עלי אדמות, כותב את הגלגול של קפקא.”

הארי זייטלבך – כך קוראים לו עד היום בני משפחה קרובים – נולד בברלין ב־1930. בן יחיד לאם איטלקייה ולאב גרמני, “מין צירוף של רומנטיקה ושכלתנות, של נטייה לסנטימנטליות משתפכת עם סגפנות וחומרה רגשית. זהו צירוף לא מוצלח, כי שני הסוסים מושכים לשני כיוונים מנוגדים. אבל מי שבמשך השנים ילמד לשלוט בהם, אולי יפיק מן הסתירה תועלת כיוצר. תומס מאן מסביר את כל אופיו כיוצר מתוך הניגוד שבין אמו הפסנתרנית ממוצא פורטוגלי לבין אביו הסוחר הגרמני הגדול והפרוזאי. גם אמי בת למשפחת מוזיקאים, ולי הועידו קריירה של פסנתרן או מלחין. אבל היטלר סבר אחרת ופסק: הילד הזה יהיה משורר, ודווקא בשפת היהודים. ואנחנו נשמענו לו,” הוא אומר, באירוניה העצמית האופיינית שלו, ששוכללה לדרגת אמנות:

נתן זך: "והנה עובדות ומה שעשיתי בעובדות אלה, שכמובן אינני זוכר גם אחת מהן. מעניין, כל הפרשה נתגלתה לי רק לפני כמה שנים, כאשר ידיד ברלינאי הציע לי: בוא ניגש לארכיון העירוני ונראה מה מופיע שם על משפחתך ועל נסיבות עזיבתה. הגרמנים הרי מצטיינים בתיעוד ובתיוק. ובאמת, בתיק של משרד הפנים, שלא הייתי מעלה על דעתי שהוא קיים, מצאתי שידיד של אבי, שהיה באמת קצין משטרה גרמני, הזהיר אותו כי אויביו־מתחריו מתנכלים לו, וכי הוא לא ‘יזכה’ אפילו להיכנס למחנה ריכוז, כי יהרגו אותו באיזו סמטה אפלה.

“רק עכשיו אני מבין מדוע מיהרנו כל־כך לעזוב – תחילה לדנמרק, אחר־כך לצרפת ולאיטליה ורק אחר-כך לפלשתינה־א”י. מזה למדתי שאבי לא היה ציוני גדול. בחיים לא דיברנו על כך, אבי בכלל מיעט מאוד לדבר, בקושי כמה משפטים ביום. וכך מצאתי את עצמי בארץ ישראל, לומד בכיתה ב' של בית־ספר, בלי שידעתי מלה עברית. זה שלא ליקקתי דבש בתנאים אלה, זה מובן מאליו. אבל אל מי יכולת לבוא בטענות על כך שלפני שמלאו לך שבע כבר נאלצת לדבר בארבע שפות? עד היום יש לי קושי מסוים עם זה. פתאום, מטעמים לא מובנים לי, מסרב משהו בתוכי לעבור משפה לשפה, כאילו מדובר בגלות מארץ לארץ. יש לי גם אלרגיה לנסיעות, בכל פעם נדמה לי מחדש שמגרשים אותי או מכריחים אותי לעשות משהו שאינני רוצה. פעם פליט, תמיד פליט, כנראה."

על החלטתו לקצר את שמו המקורי “זייטלבך” ל“ז-ך” (שנים עוד השתמש במקפים כדי להדגיש כי שמו אינו “זך”, עד שהסיר את המקפים בהשפעת אבות ישורון), הוא מצטער:

“זו היתה טעות קשה,” אומר נתן זך. “אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג, אורי צבי גרינברג, לא קיבלו את הדין. ואילו בני דורי נכנעו ללחצי הסביבה, וכולנו עיברתנו את שמותינו: עמיחי, סיון, אבידן, דור, יצחק לבני, חזי שלח. היום זה אבוד, כי לחזור ולהיקרא ‘זייטלבך’ ייראה או כהתרסה או כפוזה, כאילו גיליתי עכשיו את שורשי. אבל אני מכבד אנשים כמו יצחק אורפז, שלא היססו לחזור או להוסיף את שמם הקודם לשמם העברי.”

זך, איש עדין בארץ לא עדינה, כפי שהוא כותב באחד השירים. אף שעלה כילד בן שבע, דיבורו עדיין נושא מבטא גרמני כבד, כי הוריו לא למדו עברית מעולם. הזרות והניכור שבתוכם גדל עוד הוחרפו במהלך מלחמת העולם השנייה, וכבן ארצם של כוחות הרשע – היטלר ומוסוליני – חש עיניים מאשימות נעוצות בגבו. כך כתב:

בגיל 13 חיבר ספרי בלש ותשבצים שפורסמו. בן 17 וחצי השתתף במלחמת העצמאות כקצין מודיעין והשתחרר בדרגת רב־סרן. בראשית שנות החמישים עלה לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומדע המדינה. יחד עם אריה סיון, משה דור ובנימין הרושובסקי (היום הרשב), נהגו לשבת בבתי־הקפה הירושלמיים ולדבר על שירה. בכתיבתם, כחברי קבוצת “לקראת”, פילסו דרך לסגנון דיבורי ונקי ממליצות, המושפע מהשירה האנגלית והאמריקנית, ולא מן השירה הרוסית והאידיאולוגיה של נאמני מפא"י. אליהם הצטרפו מאוחר יותר יהודה עמיחי (זך פירסם את שיריו הראשונים, ואף ערך את ספר שיריו הראשון עכשיו ובימים האחרים), דוד אבידן, גבריאל מוקד ודליה רביקוביץ. שירים ראשונים של זך הופיע ב־1955. ככל חידוש גדול, התקבל הספר בסקרנות ובמטחי השמצות. בכתב־העת עכשיו תקף זך את שירת אלתרמן ואת מקצביה הסימטריים והמכאניים, וצידד בשירה אישית. הקו האישי והחופשי מאידיאולוגיה ממוסדת והמקצב המבוסס על שפת הדיבור, שולטים בזרם המרכזי של התרבות העברית עד היום.

“כשאני שומע את שלמה ארצי, אריק איינשטיין, יהודה פוליקר, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ ורבים אחרים, אני מזהה בבירור שורות הלקוחות ממני וממשוררים אחרים בני דורי,” אומר זך, המשורר המולחן ביותר בארץ. “גם טובי הפזמונאים למדו מאיתנו. אנחנו איפשרנו להם לחרוג מהשטנצים של הזמר העברי ולשיר בלי קוסמטיקה, בלשון לא ארכאית או מתפייטת.”

עוד לפני מלחמת ששת הימים הוציא את דקלים ותמרים, שירי־עם ערביים בתרגום משותף שלו ושל ידידו ראשד חוסיין, שמת בניו־יורק. תמיד חתר לדו־קיום ולהפריה הדדית. “בגלל השפות בהן דיברו בבית, הסתובבו אצלנו בחיפה – בימי נעורי – קציני מנדט אנגלים בצד אישים ערבים, צרפתים ואיטלקים. היתה מן אווירה של לבנטיניות, במובן הטוב של המושג, שעד היום אני מתגעגע אליה ויודע כי לעולם לא תשוב, אלא אם כן תקום לתחייה חיפה המעורבת של ימי המנדט. זה היה אולי אחד הגורמים שבגללם הגעתי לפעילות פוליטית, מתוך תחושת גלות משותפת ונוסטלגיה. עד היום, כמה מידידי הטובים ביותר הם ערבים.”

לפרנסתו עבד תמיד כמורה, עורך ומבקר. בשהותו הארוכה – בת 11 השנים – באנגליה, השלים כתיבת דוקטורט שעיקרו נתפרסם בספר על המודרניזם שראה אור בהוצאת פנגווין. עד היום נותרה בעבורו אנגליה בית, ואילו נתאפשר לו היה מעדיף לבלות בה את שארית חייו. כשחזר ארצה ב־1978 נתמנה פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה: “יזהר סמילנסקי ואני הם הסופרים היחידים שעברו את כל המסלול האקדמי, ולא מתקראים פרופסור ומתהדרים בנוצות שווא בגלל איזה רומן או קובץ שירים שכתבו.”

בתום הראיון, גורר אותי זך לשולחן הקבוע שלו ב“כסית”. (“כל בתי־הקפה שבאמת אהבתי הפכו לבנקים ולחנויות נעליים”). בפינת דיזנגוף הוא עוצר ליד נגן רחוב רוסי, מדבר איתו קצת, ואז משאיר בידו שטר של 20 שקל. הכנר חושב שהוא חולם.

רבים משיריו כתובים בלשון נקבה או מציגים דמות נשית במרכז השיר, לפעמים בוויכוח עם גבר. גיבורותיו הן צ’יצ’ולינה, ננה הזונה של אמיל זולא, או נערה נאנסת. “לעת זיקנה נעשיתי פמיניסט, אבל אפילו בשירים מוקדמים כמו ‘טליתא קומי’ יש משא כבד של אשמת הגבר. השד יודע מניין כל זה בא. חלק מהשירים האלה נכתבו לאחר מות אמי, וזה מפתיע, כי עד שנותיה האחרונות הנוראות לא חשתי אליה שום קירבה מיוחדת. אין בי שמץ של תסביך־אם לא פתור. היא עזרה לי לפתור את הכול… אבל עובדה, כנראה שמחלתה, בדידותה, העיוורון שלה והייאוש הסופי עשו אותי מודע יותר לאומללות הבסיסית של נשים, שחרף כל ההכרזות הצבועות וההישגים הזעומים נשאר עולמן נשלט על־ידי גברים, שמקצתם מתנהגים כאנסים סידרתיים. ברגע שהאשה החלה להצטייר בעיני כקורבן – גם קורבן שלי – התחלתי להזדהות עם החלק חסר הישע שבי. האשה הזאת היא אני, כל מה שהדחקתי כשהדגשתי את היסוד הגברי שבי. כשנעשיתי חזק יותר מבחינה נפשית, יכולתי לשחרר את כל זה מתוכי. סבא פרויד היה נותן לך הסבר יותר טוב.”

שתים־עשרה שנים, בהפסקות, ליוותה אותו שרה, מזכירה בטכניון. יפה ושזופה, צעירה ממנו ב־20 שנה ויותר. זך, איש פרטי מאוד, החרד מחשיפה, הפתיע את ידידיו כשברשימה על רצח רבין כתב שנסע לירושלים לעבור על פני הארון “עם חברתי שרה”. מאז הופיעה גם בסרט שעשה עליו ידידו הבמאי דוד פרלוב.

“כשאתה חי עם בן־אדם כל־כך הרבה שנים, אתה לא יכול להעלים אותו לגמרי מעיני הציבור, זה לא הוגן,” מסביר זך את ההיפתחות הלא־צפויה. “מה גם שבספר יש כל־כך הרבה שירים על נסיונות חיים עם נשים אחרות באותן שנים. חוץ משרה, אף שם לא נזכר. שרה היא האשה הראשונה בחיי שאני מתוך…”

– הכרת תודה?

“הביטוי שרציתי לומר הוא ‘כפיות טובה’ ולא ‘הכרת תודה’.”

– כאלה הם יחסיך עם נשים?

“אין לי שום כוונה לדבר על יחסי עם נשים. אני יכול רק לומר שגם עם האנשים הקרובים לי ביותר, אני שומר מרחק. גם כשאני אוהב, אני נזהר מאוד. זה קצת החינוך הייקי שלי, והרבה מאוד נסיון חיים או זכרונות ילדות ונעורים. מטבעי אני זאב בודד, גם אם לא זאב. בחגים אני בורח לחו”ל או מסתגר בבידוד גמור. אני לא הולך למסיבות אלא כשבאמת אין ברירה, אינני מזמין אנשים הביתה, אני נפגש עם אנשים רק בבתי־קפה, כמו הצרפתים. שירה אני כותב רק כשאני לבדי – לא נשים, לא חברים, לא כלום. רק מוזיקה ונוף חיפה מן המרפסת, או שולחן כתיבה במלון או בבית. כשהחיים לוחצים עלי, התחייבויות, הטרדות ודאגות הפרנסה, אינני נוגע בעט. אני כותב בהתקפות, לפעמים נגד רצוני, ואז, במצב רוח מתאים יכולים להיכתב עשרים שירים בבת־אחת. אחר־כך הם נכנסים למגירה. שירי אוהבים חיי מגירה, ואולי אני עצמי חי קצת חיי מגירה. ורק כאשר השירים בילו זמן רב, לפעמים שנים, במגירה, אני מוציא אותם וקורא כאילו לא אני כתבתי אותם. ואז, אם הם עוד עומדים במבחן ולא נזדקנו יחד איתי – אני מוציא אותם לאור. שיר הוא צירוף מילים מאגי, תמיד אופוזיציוני, תמיד אכזרי יותר משנתכוון להיות, שמבקש ליצור בזעיר אנפין איזו הרמוניה מתוך ההרס, עולם שבו לא נחנקים. מזלי שיש לי חוש הומור שבעזרתו אני מאזן את כל המר והכאוב."

כתיבתו רחוקה מארוטיקה, ובאחד השירים החדשים יחסי המין מתוארים כהתעמלות נלעגת. “אם אין מאחוריו רגש חזק, המין לא מקרב אנשים, אולי אפילו מרחיק אותם, מקפח את אישיותם וייחודם. בדורי, המין היה אתלטיקה קלה. היום, עם הדרישות הגוברות של החברה, והנשים בכלל זה, זו כבר אתלטיקה קשה מאוד.”

כשהוא רואה ברחוב ערמות ספרים ומסמכים ישנים שהוצאו מתוך איזו דירה שפונתה, הוא מחטט, חרד שמא מישהו משליך לאשפה את זכרונות חייהם של הוריו. “אני חרד מה ייעשה בחפצי אחרי מותי,” הוא אומר.

– מי אחראי לכתבי־היד שלך אחרי מותך?

“מלאך המוות. בעצם לא יישארו הרבה כתבי־יד. כל שיר שפסלתי, ובוודאי כל מכתב אישי, ייגרסו. מי שלא ‘חקר’ אותי בחיי, אינו צריך ‘לחקור’ אותי במותי. למזלי, מעולם לא היתה לי המשאלה הרומנטית לחיי נצח. אני את הנצח שלי חוויתי כאן, שלשום, אתמול והיום.”

צר לו על מעמדה של השירה. “אם יש לך בנעוריך מחשבה שהשירה מסוגלת להשלים בינך לבין העולם, אתה נוכח עד מהרה לדעת שהשירה היא מכשול. היא מבודדת אותך, היא מקנה לך אויבים ו’רוצחי אב‘, והיא ממלאת אותך טינה כלפי עולם שחושב שאפשר בהחלט לחיות בלי אמנות ‘אליטיסטית’ ובלי נשמה. ככל שאתה מתקרב אל שערי השמים, או אל הבטונדות של החברה קדישא, אתה רואה שהשירה לא תיקנה כלום – לא בך ולא בעולם. בשנים האחרונות אני חי בתחושה ‘ז’דנוביסטית’, ששירים המביעים רק את כאב החיים וצערם לא צריכים להתפרסם. החיים כל־כך רעים וקשים, ששירה המשקפת רק את מצוקת הקיום עוד מוסיפה עליה. שירה גדולה לא היתה מעולם ואסור לה להיות סוג של תרפיה עצמית. שה’פייטנים’ יוסיפו לבטא את מכאוביהם האמיתיים או המדומים ואת המשאלות האגוצנטריות שלהם, אבל מי שאין לו לומר דבר שמקדם את החיים, שמעמיק אותם ומעשיר אותם, או מוסיף להם הדרה ויופי, שיסתבך לו בקוריו וישתוק.”

ב-4 בינואר השליכה אשה את עצמה מתחת לגלגלי רכבת. מתוך סקרנות הלך הסופר לב טולסטוי, שגר בסמוך, אל הצריף שליד התחנה, שם בוצעה הנתיחה שלאחר המוות. על שולחן הניתוחים, בגולגולת פעורה, נחה אנה פירוגובה, פילגשו של ידידו, אשר זה זמן-מה העדיף על פניה את חסדי האומנת הגרמנייה של ילדיו. כשנודע למאהבת שהוא רוצה לשאת את האומנת לאשה ברחה מהבית, ושלושה ימים הסתובבה טרופת יגון. “אתה הוא רוצחי. הייה מאושר, אם יכולים רוצחים לדעת אושר. אם תרצה, תוכל לראות את גופתי על פסי הברזל ביאסנקי,” כך כתבה בפתק ששיגרה לאהובה הבוגדני. טולסטוי עמד בפינת הבקתה ולא גרע עין מהגופה המדממת. “איזו פריצות! ואף-על-פי-כן, איזו צניעות!” חשב כשהתבונן בזרועות ובשדיים הלבנים, חסרי החיים, אשר, כך ידע, כה היטיבו להעניק אהבה.

הוא היה בן 44. תקופה ארוכה, מאז סיים את מלחמה ושלום רחב־היריעה, היה במשבר כתיבה. הוא רצה לכתוב עוד רומן היסטורי, אבל 17 פעמים התחיל, ונתקע. בעיות נישואים הסעירו אותו, וזמן רב שקל לכתוב ספר שבו יתאר אשה נשואה, בת המעמד הגבוה, המתאהבת בגבר אחר ומקריבה למענו הכול, אך לא הצליח לתאר את הדמות הראשית כך שתעורר רחמים, אך לא בוז. התאבדותה של אהובת ידידו הטרידה אותו אך עדיין לא תירגם זאת לנושא לכתיבה. “במשך שנה ויותר דרו במוחו בכפיפה אחת שני נושאים – נושא הבגידה ונושא המוות האלים – מבלי שיתמזגו,” מסביר הביוגרף אנרי טרויה.

ואז, במרס 1873, נבטו כל ההשפעות, ונסער, התיישב אל שולחנו וכתב את המילים הראשונות של אנה קארנינה. כתמיד, גם כאן ביקש להראות שכדי לחיות חיי שלמות, חייב האדם להכניע את יצריו הבהמיים. את חיצוניותם של גיבוריו ואת תכונות אופיים עירבב והרכיב מתוך מכריו ובני משפחתו. “אתמול התחיל לב לכתוב רומן על חיי זמננו. הנושא: אשה הבוגדת בבעלה והטרגדיה הנובעת מכך. אני מאושרת,” כתבה אשתו סוניה לאחותה.

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה,” כך נפתח הספר, שמתאר כמה וכמה מערכות יחסים, ובראשם שני סיפורי אהבה מקבילים ומנוגדים, במשפחה אחת: הסיפור הדרמטי והטראגי של אנה קארנינה, הנשואה לשר ומאבדת הכול בעבור התשוקה לקצין צעיר ויפה-תואר – את מעמדה החברתי, בנה האהוב, ולבסוף את חייה. אנה, שקוראת רומנים אנגליים ומשתוקקת שכל הנפלאות שבספרים יקרו גם לה, נוחלת כישלון.

מנגד, סיפור ההצלחה – אהבתם של קיטי, גיסתה הצעירה של אנה, וקונסטנטין לווין. השם “לווין”, אשר אין לו קשר ליהדות, נגזר מ“לב” – שמו הפרטי של טולסטוי. הוא יצק לתוכו פרטים אמיתיים מחיזורו ומחייו עם אשתו, והעניק לו את רעיונותיו, כמו תפקידה המרכזי של האשה כרעיה ואם, תפלות חיי העיר מול אמיתיות חיי הכפר, המאבק בין האצילים לאיכרים ברוסיה, ועוד ועוד. המוטו של הספר היה, “לי נקם ושילם”, מתוך ספר דברים פרק ל"ב. אלא שעונשה של אנה בא לה לא מידי האל, אלא ממצפונה ומרגשות האשם שלה עצמה.

“טולסטוי רצה להציג אשה שאינה מתחשבת בסדרי החברה,” אומרת הסופרת שולמית הראבן. “אנה קארנינה היתה צריכה לנהל את הרומן שלה בשקט, ולא לעורר גלים. גם בימינו, כשמתנהל רומן סודי, קיימת מחויבות של הצדדים לסודיות. בעלה הציע לה הסדר, שהיא תמשיך את הקשר מן הצד, ורק לא תפגע בכבודו, אבל באופן בלתי אצילי ביותר היא התנהגה בהפגנתיות, וחשפה לעין כול שיש יחסים אסורים בינה לבין ורונסקי. אני חושבת שתרבות מתחילה במקום שבו יודעים להפריד בין הפרטי לציבורי. אנה לא עשתה זאת, כי לא יכלה לאהוב שום אדם מלבד עצמה. פסיכולוג היה מגדיר אותה כאישיות אדיפאלית מובהקת. היא גדלה בבית דודתה, בלי הורים, וחיפשה אצל הגברים שבחייה דמות אב. אבל דרישתה להיות נאהבת כל הזמן, ולא להיות נטושה אף לא לרגע, אינה ניתנת למימוש בשום יחסים מציאותיים.”

אנה קארנינה, שהתפרסם תחילה בהמשכים בכתב־עת, וב־1878 יצא כספר, היה מייד לרב-מכר. נשות החברה הגבוהה חשו עצמן בדרך זו או אחרת כאחיותיה של אנה הנואשת, והמלאי אזל מייד.

בטיוטות הראשונות אנה תוארה כשמנה, כהה, וולגרית, “מכוערת, מצחה צר ונמוך, אפה קצר ומשורבב כלפי מעלה. גופה כבד עד כדי כך, שאילו נוסף עוד נופך היתה נראית איומה.” אבל תוך כדי כתיבה הלך טולסטוי והתאהב בגיבורתו, ושיפר את הופעתה. בגרסה הסופית, קארנינה היא יפהפייה עם “משהו זר, שטני וקסום”, שגם גברים וגם נשים אינם יכולים שלא להישבות בקִסמה: כתפיה מחוטבות כשנהב עתיק, עיניה אפורות מתחת למסך ריסים שחורים, חיוכה מרפרף בין העיניים לשפתיים, ותלתליה השחורים צונחים בחן על עורפה. אף שהיא אם לילד קטן, היא נראית בת עשרים לכל היותר, שופעת חיים ותעצומות נפש, עוצמות של אהבה ונדיבות לב. גרטה גרבו שגילמה את דמותה, היתה קארנינה בלתי נשכחת.

“יחסו של טולסטוי לאנה קארנינה השתנה תוך כדי הכתיבה,” מסבירה ד"ר הלנה טולסטוי, מרצה לספרות רוסית באוניברסיטה העברית (ובת משפחה רחוקה של הסופר הנודע). "הוא התכוון לכתוב ספר על אשה-שטן, שהורסת את חייהם של שני גברים טובים והגונים. זו היתה תקופה שבה דנו בשוויון זכויות לנשים, והיתה ברוסיה קבוצה של נשים פמיניסטיות שנשאו את הסיסמה ‘חופש לאשה’. טולסטוי התנגד, הוא נלחם בהלכי הרוח האופנתיים שנראו לו שטחיים. הוא מנסה לומר: אתן אומרות שיש לאשה זכות לפרק משפחה שלא מעניקה לה סיפוק? בואו נעשה ניסוי. הוא לוקח אשה, עם בעל שמאפשר לה לעשות כרצונה, וזוכה לאהבתו של גבר מקסים, שעוזב למענה את הקריירה הצבאית שלו, ובונה לה אחוזה מודרנית, עם בית־ספר ובית-חולים, כדי שתוכל לעסוק בפילנטרופיה. ואפילו נולדת להם תינוקת. אז מה חסר לה? זה שהחברה הגבוהה לא מזמינה אותה יותר, כי היא אשה חוטאת? מה אנה רוצה, ליהנות משני העולמות? שימשיכו לקבל אותה כאשת שר, ותוכל להיות גם עם המאהב? אנה מתקלקלת, ומתחילה לפלרטט עם אחרים. אשה שעזבה פעם אחת את בעלה, אומר טולסטוי, הופכת לזונה. הוא כתב רומן אנטי ליברלי, להראות איך צריך גבר אמיתי להתנהג: לא להעלים עין, כמו שעשה קארנין, אלא לסלק מייד את כל המחזרים ולחסל את הבעיה בחיתוליה. גבר אמיתי היה אומר לא, וסוגר אותה במפתח. המודל החיובי בספר הוא יחסיהם של קיטי ולווין: כשמישהו מתחיל לחזר קצת אחרי קיטי, לווין נכנס עם בקבוק, וזורק את האיש מהבית.

טולסטוי, שהיה גבר וולגרי, מלוכלך ופונדמנטליסט, עשה אותו דבר לאשתו המסכנה סוניה, וכשהיה לה קשר אפלטוני עם ידיד, המוזיקאי טנייב, הוא ירד לחייה וזרק אותו מהבית. זהו ספר מוסר, על הדרך הטובה ועל הדרך הרעה. והדרך הנכונה, על-פי טולסטוי, היא של חיי משפחה פטריארכליים, עם בית, משפחה ואלוהים."

טולסטוי הלך בדרכו של פלובר, שב-1857 כתב על מאדאם בובארי ועל גורלה הנמהר. כמו אמה בובארי, הפכה גם אנה קארנינה לאיקון, אות אזהרה לנשים. ב-120 שנות קיומה לא נעלמה מעולם מן המדפים, ועשרות מיליוני עותקים, בעשרות שפות, נמכרו. בעברית ראה הספר אור לראשונה ב-1922 בתרגומו של יוסף אליהו טרייווש, ב-1956 התפרסם התרגום השני, של יצחק שנהר, בהוצאת שוקן, וב-1999, של נילי מירסקי בעם עובד.

למי שלוקח לידו את 1,041 העמודים של אנה קארנינה, מובטחת חוויה מרטיטת לב, לא מעט בזכות אבחנותיו הפסיכולוגיות של טולסטוי. למשל, אחרי פגישתה הראשונה של אנה עם ורונסקי, היא חוזרת הביתה:

“כשנעצרה הרכבת ואנה יצאה החוצה, נפלו עיניה קודם כול על פניו של בעלה. ‘אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?’ חשבה אנה בהסתכלה על דמותו האומרת צינה והידור, ובעיקר על סחוסי אוזניו, שתמכו בשולי כובעו העגול ועכשיו הפתיעוה כל־כך… רגש לא נעים צבט את ליבה כשפגשה במבטו העייף והעקשני, כאילו ציפתה שייראה אחרת.”

כיוון שהתאהבה, נראה לה בעלה הקר והקשיש ממנה בעשרים שנה דוחה שבעתיים, ולראשונה היא שמה לב שאוזניו בולטות, ויש לו הרגלים מעצבנים. אפילו בנה מעורר בה,איזה רגש דומה לאכזבה". “האמביוולנטיות של טולסטוי ניכרת כאן,” אומרת נילי מירסקי. “הוא לא אומר, תראו איזה נישואים יפים נהרסים כאן, אלא מתאר משהו מאוד לא מעורר תיאבון. הוא שופך אור על אנה, ועל געגועיה לאושר, ומבטא סלידה מהזיווגים חסרי האהבה. טולסטוי אינו רוצה שאנה תישאר עם בעלה, אבל גם לא רוצה שתפגע במוסר. הוא מציג את מלוא המורכבות האנושית של המצב.”

סיפור חייו של טולסטוי נקרא כיצירה בידיונית שלו עצמו: אמו, הנסיכה מריה וולקונסקי, כבר נחשבה לרווקה זקנה כשפגשה את הרוזן ניקולאי טולסטוי. הוא היה גבר נאה, צעיר ממנה בחמש שנים, בעל תואר אצולה אך דל אמצעים, וכשהביאה הכלה כנדוניה את אחוזת יאסנאיה פוליאנה, בקרבת מוסקבה, בתוספת 800 איכרים צמיתים ממין זכר, נחתם השידוך. לב טולסטוי, בנם הרביעי, נולד ב-1828 וכשהיה בן פחות משנתיים מתה אמו במחלה. היא היתה אהבתו הגדולה, דמות נוכחת ונעדרת בעת ובעונה אחת. “מפני שעדיין לא למדתי לדבר כאשר נפטרה, בעיני היא נשארה ההתגלמות העליונה של אהבה טהורה… כן, אמא, קחי אותי בזרועותייך, פנקיני,” כתב בגעגועים של ילד, כמה שנים לפני מותו. אותם קווים ביוגרפיים העניק לגיבורו לווין באנה קארנינה:

“את אמו זכר לווין אך בקושי. זכרה היה מקודש בעיניו, ואת אשתו לעתיד צייר לו בדמיונו כמין בבואה של אותה דמות איקונין קדושה וזוהרת, כפי שהיתה לו אמו.”

הילדים גדלו באחוזה, עם אומנת ודודות, מורים פרטיים ושלושים משרתים. כשהיה לב בן שמונה, עברו כולם למוסקבה, ובאותה שנה נפטר האב במפתיע. “עד מותו לא ידעתי כמה עזה היתה אהבתי אליו,” כתב בזכרונותיו. מגיל צעיר היה מודע לכיעורו הפיזי: אף רחב ושטוח, עיניים קטנות ושקועות בחוריהן, גבות עבותות שניסה לגזור אותן, אך הן דווקא צמחו פרא וכיערו אותו עוד יותר. הוא אהב אנשים יפים, ו“המשיכה שחש אל ילדוֹת לא מנעה את לב מליפול בשבי קסמם של נערים בני גילו: יופי פיזי כבש את ליבו ללא הבדל מין,” כותב אנרי טרויה, בביוגרפיה הנפלאה טולסטוי (תירגם: מרדכי שניאורסון, הוצאת כתר). “לעיתים קרובות הייתי מאוהב בגבר,” רשם טולסטוי ביומנו. את לחיצת ידה של אנה קארנינה הוא מתאר כגברית ונמרצת.

כשחולקו נכסי המשפחה, ירש הוא את אחוזת יאסנאיה פוליאנה. לימים הנהיג כאן רפורמות חברתיות, שיחרר את צמיתיו, ולילדיהם הקים על חשבונו בית-ספר שבו לימד בעצמו בשיטות שהמציא: חינוך פתוח, שנראה מתקדם מאוד גם היום. כל זאת בא לידי ביטוי ברומן בהשקפותיו ובמעשיו של קונסטנטין לווין, בן דמותו של טולסטוי.

כששירת טולסטוי כקצין בצבא הצאר, כבר פירסם את ספרו האוטוביוגרפי ילדות. “אני בטוח לחלוטין כי חוננתי בגאוניות,” כתב. הוא לא סיים את האוניברסיטה כי העדיף ללמוד לבד, והיה גבר של נשים. הוא נהנה מחסדיהן של איכרות וצועניות, ואצל אהובת נעורים שלו פגש את שלוש בנותיה. הוא חיזר אחרי הבכורה, ליזה, אך היה מאוהב באמצעית, סוניה – נערה יפה, חזקה וברוכת כשרונות. הם נישאו ב-1862, וסוניה בת ה-18 לא סלחה לעולם לחתנה, גבר מנוסה ומבוגר ממנה ב־16 שנה, שדרש ממנה לקרוא את יומנו האישי שבו חשף את פרטי הפרטים של מעלליו המיניים.

סוניה היתה אשת סופר אידיאלית: לא זו בלבד שילדה וחינכה 13 ילדים (שאת חלקם נאלצה לקבור בינקותם), ניהלה בית ואת כל חשבונות האחוזה, בלילות היתה יושבת ומפענחת את טיוטותיו המבולבלות של בעלה, ומעתיקה את הדברים בכתב-יד. את 2,000 עמודי מלחמה ושלום העתיקה שבע פעמים, בכל פעם בגרסאות ובתיקונים אחרים. כשהעתיקה את אנה קארנינה, זיהתה בלא קושי את רגשותיו המסוכסכים של בעלה האהוב, כלפיה וכלפי העולם. הרוזן לב טולסטוי התנגד כל־כך לרכוש פרטי, שרצה להעביר את אחוזתו, ואת כל מה שיש בה, ולחלקה בין מאות איכריו. כאן מתחה סוניה את הקו, וסירבה להיכנע לשיגעון הזה. טולסטוי התעקש לוותר על רכושו, אך ניאות להעבירו לה ולילדים. הרוזן עבד כאיכר בשדות, חטב עצים, תפר לעצמו מגפיים, סירב לאכול בשר, אך התגורר בפאר ובעושר כאורחה של אשתו.

“טולסטוי ודוסטויבסקי הם צמד גדולי הספרות הרוסית של המאה ה־19: טולסטוי נחשב לסופר של הבשר האנושי, בשעה שדוסטויבסקי הוא הסופר של הרוח, והקוראים נחלקים באהדתם, לזה או לזה, כמו מעריצים של אלביס או קליף ריצ’רד,” אומרת נילי מירסקי. “טולסטוי היה אדם חושני וממשי ביותר, ועינה את אשתו ביצר המיני שלו שלא ידע שובעה. היו לו שני בנים לא חוקיים, וביומנה מתלוננת אשתו על שהוא מכריח אותה ללדת שוב ושוב, ובכל פעם היא רושמת, ‘לדאבוני, שוב אני בהריון’. את אנה קארנינה הוא תיאר כאשה שמשתמשת באמצעי מניעה, דבר שהוא התנגד לו. אבל ברגע שנחלש אצלו היצר, הוא כעס על בני־האדם שעוד נהנים מיצריהם.”

בשנת 1888 הודיע טולסטוי שהדרך העדיפה היא התנזרות מינית – נושא שבא לידי ביטוי בספרו סונטת קרויצר, שפורסם שנה אחר־כך. “דחיית המין בידי אדם מיני וייצרי כל-כך, היא אחת הסתירות באישיותו של אדם שהיה מלא ניגודים,” כותב דניאל רנקור־לפרייר בספרו טולסטוי על ספת הפסיכיאטר. "היתה חוצפה מסוימת שהוא, אחרי שחי חיים מלאים, מטיף לבני־האדם שעליהם להתנזר ממיניות, גם במסגרת הנישואים. לבנותיו עשה את המוות ודרש שלא יתחתנו. הוא שנא נשים, ובעיקר את הצד המיני שבהן, ותיעב גם את הצד המיני בו עצמו.

התאבדותה של אנה קארנינה היא ביטוי להשקפתו, שנשים נואפות ראויות לעונש, וביטוי לרצונו להעניש או להרוג את עצמו בגלל מיניותו-שלו." לפעמים לא ברור אם הספרות מחקה את החיים או החיים את הספרות.

מאה שנים אחר-כך, בשנת 1986, קמה הלנה טולסטוי ועזבה את בעלה, פרופסור ידוע באוניברסיטה העברית. אהבתה לגבר אחר הביאה לכך שיפרקו שתי מערכות נישואים, שמהן היו לכל אחד מהם שני ילדים.

“בתקופה ההיא לימדתי באוניברסיטה את אנה קארנינה, והרגשתי שמגנים אותי כמו שגינו את אנה,” אומרת ד"ר הלנה טולסטוי. "הרגשתי את השנאה המכוונת לנשים, שמעיזות להתגרש ומייד נחשבות ליצור לא הגון. הרבה חשבו עלי, כמו שחשבו על אנה קארנינה, נו, טוב, עכשיו היא הולכת לאבדון, הוא יעזוב אותה בעוד חצי שנה, והיא תתחיל לשתות וודקה, תהפוך לאלכוהוליסטית ותתאבד. אנה קארנינה עזרה לי לראות את נקודות התורפה, הנקודות שבהן אני חייבת להיות חזקה: היא ניסתה להיות סופרת, ולעסוק בחינוך של נשים, אבל לא האמינה מספיק בעצמה, ונעשתה אשה תלותית ונרגנת. ראיתי איך היא דירדרה את יחסיה עם ורונסקי, והמאיסה עצמה עליו במריבות אינסופיות: היא חשבה שאם היא הקריבה את כל העולם בשבילו, אז הוא צריך להיות תחליף של העולם כולו בשבילה, וזה בלתי אפשרי. אין לה כוח לומר, זו האהבה שלי, ולא איכפת לי מה חושבים עלי.

לקחתי אותה כמודל שלילי, כדי לעשות בדיוק ההפך. אילו היה לה יותר כוח עמידה, זה היה עוזר לה גם ביחסיה עם ורונסקי." ד“ר מיכאל וייסקופף יושב ומחייך, ומאזין בהערכה לדבריה. אם בסיפור הזה היא יכלה להיות אנה קארנינה, הרי שהוא ורונסקי: גבר נאה, כהה, נעים הליכות, צעיר מהלנה בכמה שנים. הוא ד”ר לספרות רוסית ועורך כתב-עת ספרותי, מפתח הלב. ככל זוג שלקח את גורלו בידיו בנסיבות לא פשוטות, גם הם נאלצו לשלם מחיר כלכלי, חברתי ומשפחתי, אך הם יודעים להעריך את האושר שנפל בחלקם. “ואז, באמצע כל התוהו ובוהו, גיליתי שאני בהריון, בגיל שכבר לא חשבתי שזה יכול לקרות לי,” אומרת הלנה. "זה היה נס משמים, מתנה מאלוהים. כשאני קוראת איך אנה הרתה לוורונסקי, ואחרי המחיר הכבד שנאלצה לשלם כשנותקה מבנה האהוב סריוז’ה, פתאום קיבלה מתנה כזו, תינוקת של אהבה, אני מבינה את זה לגמרי, כי זה מה שקרה לי ולמיכאל. היינו מאושרים בלי גבול כשבננו נולד, אין לך מושג כמה אהבה הילד הזה קיבל. אבל טולסטוי מתאר איך אנה אדישה לבת שלה, מסרבת להניק אותה, וכמעט נותנת לה למות. הוא מבקש להראות שרגשות האשמה שלה כל-כך חזקים, ולכן היא מתנכרת לבת שלה, אבל אני לא מאמינה לטולסטוי.

הוא עשה כאן שקר ספרותי. אם אנה היתה אמא טובה לבנה, שנולד לה מגבר לא אהוב, אז אין ספק שהיתה אמא מצוינת פי אלף לבת, שנולדה לה מתוך יחסי אהבה עזים כל-כך. אין לי ספק שאשה מציאותית בתנאים האלה היתה אוהבת את בתה בלי גבול. טולסטוי לא היה מסוגל לתת לאהבה של אנה לנצח. הוא משליך את רגשותיו שלו, את פחדיו מפני הקידמה."

– למה אתם הצלחתם, ואנה קארנינה וורונסקי נכשלו?

“כי אנחנו נפטרנו מהאמונה בדטרמיניזם, כי אנחנו חיים בעולם שבו הכול פתוח, עולם בלי קלישאות, ומפני שאהבנו מאוד זה את זו,” אומר ד“ר וייסקופף. ספרי הביקורת והמחקר על טולסטוי ותקופתו מראים שגירושין היו תופעה לא רצויה, אבל לא בלתי אפשרית. “היו גירושין במעמד האצולה, שאליו השתייך הענף של משפחת טולסטוי, וגם הענף המשפחתי שלנו,” אומרת ד”ר הלנה טולסטוי. “הסבא שלי, הרוזן אלכסיי טולסטוי, שגם הוא היה סופר, היה נשוי שבע שנים לאשה יהודייה יפה ועשירה, סופיה דימשיץ, ציירת קוביסטית. כל פעם התאהבה במישהו אחר, עד שהוא לא יכול היה לסבול זאת יותר, והיא ברחה עם צייר רוסי יפה-תואר. אחרי שהתגרשו, התחתן עם סבתא שלי: נטאליה, שהיתה משוררת, ועזבה למענו את בעלה, שהיה עורך-דין יהודי. סבא וסבתא חיו באושר, בלי נידוי חברתי. אז איפה היו הנורמות החברתיות? באליטה, במיוחד כזו שנטתה לבוהמה, הנורמות תמיד היו חופשיות. אפילו אחיו של טולסטוי, חי בלי נישואים עם אשה, היו לו שלושה ילדים, ואיש לא גינה זאת.”

“אני אעניש אותו ואימלט מכולם ומעצמי,” חושבת אנה ברגעים לפני שהיא מטילה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת. “גם ההתאבדות היא הצגה של נקמנות אינפנטילית, המופנית נגד עצמה,” אומרת שולמית הראבן. “‘אתם אינכם יודעים לאהוב אותי – אז אני אמות לכם וכולכם תצטערו,’ היא אומרת.”

התאבדותה של אנה, ובעקבות זאת הליכתו של ורונסקי אל הקרב, למות במלחמה בסרביה, הם ביטוי לדיכאון שייסר את טולסטוי: במהלך שלוש שנות הכתיבה מתו שלושה מילדיו, כולל בנו הקטן איוואן בן השש, שהיה הגאון המשפחתי. מתו גם שתי הדודות שגידלו אותו בהיעדר הוריו, והוא התמלא תחושה של “הבל הבלים הכול הבל”.

“אחרי כתיבת אנה קארנינה, הוא החל להתכחש לכל מה שהאמין בו, והיפנה עורף לעצמו כאמן,” אומרת נילי מירסקי. “זה היה משבר נפשי ואינטלקטואלי, שהיה קשור גם לגילו המתקדם.”

הוא נמלא הרהורי התאבדות. “סילקתי מהחדר את החבל, ובצאתי לציד איני לוקח עמי עוד את הרובה, כדי שלא אתפתה לאבד עצמי לדעת בדרך קלה מדי,” רשם. הוא מצא את הפתרון למכאוביו בהליכה אל הדת, ובוויתור על נכסיו.

בגבור כעסה, רשמה רעייתו סוניה את טענותיה, למען הדורות הבאים: “אלה שיכתבו את הביוגרפיה שלו יספרו ששאב מים מן הבאר במקומו של המשרת, אבל איש לא יידע שמימיו לא נתן לאשתו רגע של מנוחה, לא הגיש לילדו החולה אפילו טיפת מים אחת, ובמשך 32 שנות נישואים לא ישב ולוא חמש דקות למראשותיו של חולה, כדי שאני אוכל לנוח ולישון קצת, לטייל או להתאושש מעייפותי ועמלי.” כשציווה את התמלוגים על כתביו לאנושות ולא למשפחתו, היא טענה, ובצדק, שהמו"לים ואנשי העסקים יתעשרו בזכותו עוד יותר, “בעוד שנכדיו של טולסטוי ימותו ברעב כתוצאה מרשעותו והתרברבותו של סבם.” זה לא הועיל לה. לא פעם איימה, מהרהרת בלי ספק באנה קארנינה, “להיפרד מכולם, לשכב בשלווה על פסי הרכבת.”

ב־28 באוקטובר 1910, ב־4 בבוקר, לבש טולסטוי בן ה-82 חלוק ונעלי בית, וכתב לאשתו מכתב פרידה. “עזיבתי תכאיב לך, ואני מצטער על כך, אך הביני אותי והאמיני לי – איני יכול אחרת.” הוא העיר את הרופא שגר איתם בבית, והם יצאו יחד בכרכרה. כשהתעוררה סוניה וקראה את המכתב, ניסתה להתאבד בבריכה הפרטית שבתוך הגן. “ליובוצ’קה יקירי, חזור הביתה אהובי הצילני מניסיון שני לאבד עצמי לדעת,” כתבה לו. במשך ימים נדד טולסטוי ממקום למקום, וקודח מחום עצר בתחנת רכבת קטנה. בביתו של מנהל התחנה פונה למענו חדר. כשנודע לסוניה, לקחה רכבת מיוחדת ונחפזה לשם, אלא שכמה ממעריציו של טולסטוי שסיכסכו ביניהם, לא הניחו לה להיכנס.

כמה ימים שהתה בקרון הרכבת, מול הצריף שבתוכו היה בעלה. עיתונאים מכל העולם באו ללוות את גסיסת הסופר הדגול, ואת הדרמה המשפחתית. טולסטוי לא היה מודע לכך שסוניה בחוץ.

כשהניחו לה להיכנס לבסוף, הוא כבר לא שמע אותה. סוניה חזרה לקרון ורשמה ביומנה: “7 בנובמבר. לב ניקולאייביץ נפטר בשעה שש בבוקר. לא הִרשו לי להיכנס לחדרו אלא ברגעיו האחרונים. לא הרשו לי לומר שלום לבעלי. אנשים אכזרים.” טולסטוי נקבר באחוזה שבה נולד. סוניה עמדה מאובנת מצער ויגון ולא בכתה. היא נפטרה תשע שנים אחריו.

בארבעה בנובמבר,1995, אחרי מופע קריאת שירה בפסטיבל משוררים בפלורידה ניגש יבגני יבטושנקו אל פינת האולם, וביקש ללגום כוס יין. “ופתאום מישהו צעק שירו בראש ממשלת ישראל,” הוא משחזר. “רצתי אל מסך הטלוויזיה, וראיתי תמונות מהעצרת בתל־אביב. יותר מכול נחרט בי רגע אחד: שפתיו של החייל הוותיק ולמוד הקרבות שלכם, שהורגלו לצוות ולפקד, מנסות למלמל שיר של שלום, ואינן יכולות. רבין היה מסורבל וביישן, מאותם אנשים חזקים שמפחדים להראות סנטימנטים, אף שבתוכם הם רכים וביישנים.” שעות ארוכות ישב יבטושנקו והביט במסך בשתיקה, בעיניים קרועות. “לא ישנתי כל הלילה, ומתוכי התפרצו השורות על החייל שנרצח כששיר השלום על שפתיו: דווקא הוא, כלוחם, הבין בבטנו, במעיו, שאין עתיד במלחמה. כמו שבין גדולי הלוחמים לשלום היו פיזיקאים גרעיניים, שהיו להם ייסורי מצפון. והוא מת ברגע נפלא של חייו. למחרת נסעתי להופעה, עם משורר אמריקני שהיה פעם קצין בכיר. במהלך הנסיעה תירגמנו את השיר לאנגלית, ועוד באותו ערב דקלמתי אותו. תגובה מיידית כזו היתה לי רק ב־1961, כשבבוקר ביקרתי בגיא ההריגה בבאבי יאר, וכבר באותו הערב שמעו אלפים את הפואמה החדשה שחיברתי.”

כדרכו של יבטושנקו, זכה השיר על רצח רבין לפרסום עולמי, והתנוסס על עמודו הראשון של הפראבדה. חודשיים אחר-כך, בינואר 1996, הגיע לביקור בישראל. בערב שהתקיים ב“בית התפוצות” קרא את השיר, כשהוא מישיר מבט אל אלמנת ראש הממשלה. “כעת הוא שוכב לבדו/ מותש למוות מן הנוכרי, מבן עמו/ יצחק רבין, החייל הוותיק שלא ידע לשיר/ גופת שיר מוטלת על שפתיו הנעולות”, חתם יבטושנקו את שירו. למחרת בבוקר, מלון גדול וישן בתל־אביב. אנשי עסקים רוסים מתרוצצים אנה ואנה, מכוניות גדולות ושחורות שמזכירות סרטי גנגסטרים משנות ה־30, ממתינות בחוץ. יבטושנקו יורד אל הלובי, איש ענק, כמעט 1.95, יפה-תואר ורחב כתפיים, עיניו כחולות, אפו חד ופניו נעריות. הוא לבוש בד ססגוני מאוד, אדם שרגיל לבלוט ולהקסים, בעל כאריזמה של כוכב פופ, שהמונים נהרו תמיד לשמוע את קולו התיאטרלי ונערות רדפו אחריו.

“כשאתה עוזב לנצח מולדת, אתה נאלץ להשאיר את רוב חפציך. אני מתרגש כשעולים באים להופעתי, ומביאים לי לחתימה את ספרי שלקחו איתם מרוסיה, וגם כרטיסי הופעות שלי משם. זה נוגע ללב, עד כמה הם קשורים ונאמנים לתרבות הרוסית. יש כאן אנשים מושפלים. אם מדענית מוכרת פרחים או שוטפת רצפות, או נגן ראשי של תזמורת עומד בפינת רחוב עם כינורו, איך אפשר לקחת ברצינות מדינה שבה מתעלמים מכשרונות כאלה? אבל אני מקווה לטוב. הכנר אולי מנגן ברחוב, אבל ילדיו ונכדיו כבר ידברו עברית טובה, ילמדו באוניברסיטה, ויהיו ישראלים. אל תשכחו שהרוח הרוסית טבועה בכם. הרי כל מה שטוב בארץ הזאת, צמח על התרבות והשירים הרוסיים.”

יבגני יבטושנקו נולד ביולי 1933 בכפר זימה שבסיביר, ברחוב שנשא את השם הפיוטי “דממת הים”. אבי סבו, איכר מז’יטומיר גורש לסיביר משום שהעלה באש את ביתו של האדון, “ועד היום מתחשק גם לי להצית משהו כשאני פוגש מישהו בעל תפישה דומה.” שני סביו נעלמו ונרצחו בטיהורים של סטלין. “המהפכה היתה דתה של משפחתי”, כתב יבטושנקו באוטוביוגרפיה בטרם עת, שפירסם בגיל 30. רק סערת המהפכה יכלה להפגיש שני ניגודים כמו אמו הפרולטרית, שהטביעה בו אהבה לעבודת האדמה ולפועלים, ואביו – אינטלקטואל חובב היסטוריה ושירה, שלימד אותו קרוא וכתוב וחיבב עליו, כבר בגיל רך, את יצירות שקספיר ודאנטה, בלזאק וטולסטוי.

ילדותו היתה רצופת אושר וייסורים, והוריו התגרשו כאשר מלאו לו שמונה שנים. הוא כתב שירים בלא הרף ורצה תמיד להיות משורר, אך אמו, שחרדה מכך, היתה שורפת שוב ושוב את מחברותיו. את כוחה של השירה ככלי נשק למד בגיל 11, כשבשירו הראשון הוקיע את הבריון השכונתי. הוא הוכה מכות קשות, אך לא הפסיק. השירים שכתב ושלח לעיתונים, הוחזרו לו – אך הוא לא נואש. ככל ששקע בשירה, התדרדר בלימודים, ונזרק לבית־ספר לקשי חינוך. הוא הצטיין בכדורגל וחשב להפוך למקצועי, ואולם ערב המשחק התפרסם בעיתון שירו הראשון, והוא השתכר משמחה. רק כשהופיע במגרש, מתנודד משכרות, נקטעה למזלו הקריירה הספורטיבית שלו. “אני מתעב לאומנות”, כתב יבטושנקו. “לגבי מכיל העולם רק שתי אומות: הרעה והטובה. אני הנני לאומן של אומת הטוב”. הוא לא שוכח אשה זקנה אחת, שראה במוסקבה במהלך מלחמת העולם השנייה, שהגישה לחייל גרמני שבוי פרוסת לחם, ולימדה אותו פרק בחמלה. לימים יהפוך לאיש בעל זהות מורכבת, שידע לתמרן בין כתיבת שירי הלל למשטר הסובייטי ובין התקפות קשות עליו. את ספר שיריו הראשון פירסם בגיל 19, בשנתו האחרונה של סטלין שאותו העריץ. אך פרסומו הגדול בא לו בשנת 1961, לאחר שביקר באתר הרצח ההמוני בבאבי יאר.

לא דם עברי זורם בתוך דמי.

אולם שנאה קשוחה שנוא אני, כמו

היהודי,

ועל כל אנטישמי.

ועל כן –

רוסי אני ראוי לשמו.

(תירגם מרוסית: שלמה אבן־שושן)

יבגני יבטושנקו: “ביקרתי בבאבי יאר בבוקר, וכשהזדעזעתי שאין יד זיכרון למאה אלף הנרצחים, חשתי שאני חייב להקים מונומנט – אבל לא מאבן או עץ, אלא מנייר. באותו ערב היתה לי הופעה בקייב, ואת כל השיר הארוך הזה כתבתי בשעות הספורות שלפני ההופעה. כשעמדתי וקראתי את השיר, לא ידעתי באותה שעה שמתחת לבמה שעליה עמדתי היו מרתפי הק.ג.ב. האוקראיני. ושם, בתקופת סטלין, עינו ורצחו אנשים. עמדתי על הבמה, כמו רפסודה מעל לדם הזורם, הבלתי נראה, ואני קורא שירה מעל לדם. כמו כריך של סבל.”

הפואמה באבי יאר תורגמה ל־72 שפות, והולחנה בידי המלחין הנודע שוסטקוביץ. כיוון שהוקיע בה את האנטישמיות הרוסית, שבאה לידי ביטוי בטבח ההמוני של יהודים בגיא ההריגה הסמוך, לא הורשה יבטושנקו לחזור אל קייב במשך 24 שנים. אלא שבינתיים הפך לסמל המצפון, תוך שהוא יודע להלך בין הטיפות. אינטלקטואלים אחרים, מתנגדי המשטר, היו כלואים בסיביר, ואילו יבטושנקו היה חופשי לצאת למערב כרצונו, להופיע על בימות ניו־יורק ולקרוא שירי חירות. הוא היה עלה התאנה של השלטון הקומוניסטי, הוכחה כביכול לליברליות. במימונו של מנגנון המפלגה חי חיים נוחים, עם מכונית מפוארת ובית במוסקבה ודאצ’ה כפרית.

“אומרים עלי שהייתי בובה של המשטר,” הוא אומר. “אנשים ספרו כמה נסיעות עשיתי, ואיך שוטטתי בין אירופה וארצות־הברית, אבל רק אני ידעתי כמה נסיעות בוטלו ברגע האחרון. לא קיבלתי שום מתנות. כל חיי החזקתי מעמד בלי לקבל משכורת מהמדינה. אף פעם לא עבדתי בשבילם, ולא הייתי חבר מפלגה. אני לא אנטי-קומוניסט. אני אוהב את הרעיון הקומוניסטי, אבל רק כחלום, כי זה לא מציאותי. הקומוניזם היה שלטון צארי במסווה של סוציאליזם. מרקס ואנגלס נכשלו, כי הם בנו את התיאוריה שלהם על אדם שהוא יצור מושלם וחסר חולשות. אבל אדם כזה אינו קיים, ורק באמצעי דיכוי וענישה אפשר לאלץ אותו להתעלות על דחפיו הטבעיים.”

ב־1972, כשהוזמן להופיע בארצות־הברית, הוטלה פצצה למשרד של סול יורוק, האמרגן היהודי שהביא אותו לניו־יורק, ואיריס ג’ונס בת ה־27 נהרגה. “הפצצה הוטלה בידי יהודים, חברים ב’ליגה להגנה יהודית' של מאיר כהנא. והם רצחו את מזכירתו, בחורה יהודייה. זה היה אבסורד,” אומר יבטושנקו, שעל חורבות משרדו של יורוק כתב שיר, “פצצות ובללייקות”. “אנשי כהנא תקפו אותי, מחבר באבי יאר, על שאני לא מספיק פרו־יהודי, ובאותו ביקור עצמו הותקפתי על-ידי בנים של מהגרים אוקראינים שזרקו אותי מהבמה ושברו לי שתי צלעות, על היותי פרו־יהודי.”

יבטושנקו, גבר של נשים. אשתו הראשונה היתה המשוררת ממוצא טטארי, בלה אחמדולינה. השנייה היתה יהודייה רוסייה, השלישית מתרגמת בריטית, והרביעית, מָאשה, אם שני בניו הקטנים, היא רופאה צעירה ממנו ב־30 שנה, אותה הוא נהנה להציג כ“בתי”.

“תמיד אני הייתי האשם בגירושין, כי אני בעל קשה, ונוסע המון,” הוא אומר. “אני ידיד של כל הנשים שלי לשעבר.” לא במקרה, בשיריו הוא מדבר על “נשים שאהבו אותי” ולא “נשים שאהבתי”, כי חיבתו העיקרית היא לעצמו. “היחסים בין הנשים שלי מצוינים, והן מרבות לדבר ביניהן בטלפון, בענייני הילדים,” הוא אומר. השניים האמצעיים חיים בלונדון עם אמם. “הם דוברי רוסית, ומתכתבים עם אחיהם. כשהופעתי ב’רויאל פסטיבל הול', בלונדון, עמדתי על הבמה עם בני – אני קראתי ברוסית, והוא קרא את התרגום. בקיץ, חמשת הבנים נפגשים בכל שנה לחופשות משותפות. הבית שלנו הוא דוגמה מצוינת לסובלנות הדדית.”

אשתו אינה אוהבת את שיריו הפוליטיים, אבל יבטושנקו חש שהוא חייב תמיד להגיב על המציאות. “טנקים נוסעים על פני פראג/ טנקים נוסעים על פני האמת”, כתב בעקבות פלישת ברית־המועצות לצ’כוסלובקיה ב-1968. כעת הוא מוחה בשיריו על המתרחש בצ’צ’ניה ובבוסניה. “משורר שכותב רק שירים פוליטיים, מחסל את עצמו. אבל מי שנמנע מפוליטיקה וכותב רק על אהבה, אדיש לעצמו. השירים שלי הם כמו יומן שלי, ואני לא יכול להתעלם מהמציאות החיצונית שאני חי בתוכה.”

יחד עם אנדרי סחרוב נעשה יבטושנקו חבר בפרלמנט הרוסי מטעם המפלגה הדמוקרטית של גורבצ’וב. “במו ידי הדפתי את מסך הברזל,” הוא אומר בלשונו הציורית. שלוש שנים וחצי כיהן בפרלמנט, מ-1988 עד 1991, “ובמהלכן הפסקנו את המלחמה באפגניסטן, ביטלנו את הצנזורה, את ההגבלות על יציאה לחו”ל, ועודדנו יוזמה חופשית. זה היה ערש הדמוקרטיה, אבל פוליטיקה אינה המקצוע שלי. כשהציעו לי להיות שר התרבות בממשלתו של בוריס ילצין, סירבתי, כי הבנתי שכחלק מהשלטון ידי יהיו כבולות, ולא אוכל למחות על זוועות. ב-1993, כשביקש ילצין להעניק לי את העיטור הגבוה ביותר ברוסיה, סירבתי לקבלו בגלל התנגדותי למלחמה הנוראה בצ’צ’ניה, וקראתי שיר מחאה, ‘בין בושה לפחד’."

כבר ב-1988, כשביקר יבטושנקו לראשונה בישראל, ראה, לדבריו, את ניצני השנאה, שהתממשו בסופו של דבר ברצח רבין. “בחו”ל טוענים שיהודים מפגינים סולידריות, אבל בישראל אני רואה שאנשים אוכלים זה את זה. הייתי מאוד עצוב כשיצחק רבין נרצח, אבל לא הופתעתי. כשיש מלחמת מילים, אפשר להפוך אותה למלחמה ממש. כל נפש אנושית נמצאת בשדה-קרב מתמיד של רשע, וכל אחד חייב להיאבק עם השטן שבתוכו. הנסיבות מעוררות את ההיטלר שבתוכנו. חיידקי אי-הסובלנות קיימים, ועלינו להדביר אותם כדי שלא יהפכו למגיפה. הסיוט של בוסניה צריך לרדוף את כולנו: איך מדינה טורפת את עצמה ואח רוצח את אחיו בשם הלאומיות. צריך ללמד סובלנות מן העריסה. בבית-הספר כבר מאוחר מדי. הטרור הוא התינוק המפלצתי של האנושות, שנאנסה על־ידי גדודים של גברים מזוהמים. לך תדע מי האבא המדויק של הטרוריסט."

זה 35 שנה שארצות־הברית היא ביתו השני. “לו חייתי בשתי מהדורות, היתה השנייה מתמקדת בארצות־הברית,” אמר פעם. אבל היום הוא רואה בחשש את השתלטות התרבות האמריקנית על רוסיה. “ברית-המועצות השתחררה מעול הקומוניזם, אך נפלה קורבן לדיקטטורה מסוג חדש: תרבות ההמונים. יש מקדונליזציה של התרבות, ורוסיה מוצפת זבל ספרותי אמריקני וסרטים סוג ד'. מחיר הנייר המאמיר מקשה לפרסם שירה, והמו”לים שלנו נהפכו לקפיטליסטים תאבי כסף, שמפרסמים רק לפי שיקול כלכלי. ליום הולדתי ה-60 נאלצתי להדפיס, על חשבוני, ספרון שירה, באלף עותקים. כאות מחאה על מצב השירה אינני מוכר אותם, אלא מחלק לידידים. כשיצרתי סידרת טלוויזיה של 52 פרקים על שירה מודרנית, היא נדחקה לפינה בגלל שיקולי רייטינג. מנסים להפנט את האנשים שלנו שאנחנו לא צריכים שירה אלא יותר מטריאליזם. אבל רוסיה בלי שירה, תהיה כמו לוקסמבורג ענקית. כשפירקנו את ברית-המועצות, השתחררנו מכמה תופעות נוראות, אבל שפכנו את התינוק עם מי האמבטיה. המרנו צנזורה פוליטית בצנזורה של כסף, והיינו לקורבנות האידיאליזציה של החופש."

– האם יש, לדעתך, חשש שהקומוניזם יחזור?

“האופי הרוסי איטי כמו נהר הוולגה, והמהפכה הקפיטליסטית מהירה מדי עבורנו, אבל אין שום סיכוי לסובב את הגלגל אחורה. ביזבזנו בתורים שליש מחיינו. גם אם היום אין מספיק כסף, ובמקום חצי קילו אפשר לקנות רק 200 גרם נקניק, לפחות המבחר גדול יותר, ואיש לא ירצה לוותר על כך.” בתוך חורבות ברית־המועצות, הוא אומר, נחשי השנאה הלאומית מוסיפים להכיש. “כשקראתי את באבי יאר בטקס, במלאת 50 שנה לטבח, ראיתי על האנדרטה כתובות ‘יהודים החוצה’. בגלל הנאציזם איבדנו 26 מיליון בני אדם, ובכל זאת יש נוער רוסי ניאו נאצי, שעונד עגילים של צלב קרס ומדליונים של היטלר. הריקנות האידיאולוגית מצמיחה גידולי פרא.” יש לו קהל אוהדים גדול, והופעותיו הרבות בארץ בשנים האחרונות משכו המונים, רובם עולים. הוא קורא ברוסית ובאנגלית, שירים שאיכותם הדרמטית עולה על איכותם הפואטית. כשחקן מימים רחוקים הוא לרגע לוחש, לרגע רועם, לרגע מלטף. הוא מרתק ומהפנט אלפים. כשהוא קורא, משתררת בקהל דממה מוחלטת, וכל צניחת סיכה נשמעת. “אני קולם של חסרי הקול,” אומר יבטושנקו, “ולכן שירי כתובים כמונולוגים של אנשים אחרים.” כשאני שואלת אותו אם הוא חולם על פרס נובל, הוא חוזר למקרה שקרה לו לפני 30 שנה: "בשנות ה־60, בעקבות שירי המחאה שלי, הוכרזתי ברוסיה כבוגד. ספרי נאסרו להפצה, הופעותי הופסקו, ואני שוטטתי במכונית ‘מוסקוביץ’ ישנה, מנסה להתקיים. הגעתי לחרקוב, שם נאספו 10,000 איש בכיכר העיר, לשמוע אותי קורא. הגיע שוטר, ולקח ממני את המיקרופון, ובגרון ניחר עמדתי על חבית של דגים כבושים, וקראתי משירי. ופתאום, מהמרפסת מעל, ‘בבושקה’ אחת הורידה לי תרמוס תוצרת סין, מעוטר בפרפרים כחולים, ובו חלב חם. ‘זה בשביל הגרון שלך, ז’ניה,’ צעקה.

“את החלב הזה לא שכחתי. כעבור 24 שנים, כשרצתי לפרלמנט, 14 ערים הציעו לי להיות המועמד שלהן. בחרתי בחרקוב, ואף שלא הייתי בן העיר, קיבלתי 78 אחוז מהקולות. כשבאתי לשם לאסיפת בחירות, שוב הוזמנתי לכיכר, הפעם עם מיקרופון, ומאותו חלון נשלח שוב התרמוס הכחול. והם צעקו, ‘ז’ניה, שמרנו לך את החלב חם כל השנים.’ כמובן שהייתי שמח לזכות בפרס נובל לספרות, אבל מבחינתי, אותו חלב הוא פרס הנובל שלי.”

כשיצאנו מהמסעדה, חשתי כיצד עיני העוברים והשבים ברחוב הלונדוני נפקחות בתמיהה לנוכח הגבר ענק-הקומה שפסע לצידי – איש בעל פנים מחוטבות ומפוסלות, אשר יש מוצאים בהן יותר משמץ של הצייד האכזרי. אחרי ככלות הכל, לא בכל יום מגיח ממקום התבודדותו המרוחק טד יוז, המשורר הלאומי של אנגליה, ואחד הגדולים החיים בעולם. באופיו, וגם בגלל נסיבות חייו, הוא מתגורר בכפר קטן בדבון, שלוש שעות נסיעה ברכבת מלונדון, בבית בן תשעה חדרים, בחווה אשר בה גידל עגלים בשנים שחיפש מפלט מנפשו הרדופה.

נגעתי לראשונה בדמותו, כשהתחקיתי אחר קורותיה של אסיה גוטמן, ישראלית לשעבר, שמילאה תפקיד גורלי בחיי טד יוז ואשתו סילביה פלאת'. הצלע שנשארה עלומה במשולש-אהבה זה, היא האיש החי. בוקר אחד אטמה אשתו את פתחי המטבח, ופתחה את ברז הגז. שעות ארוכות דלף הגז ועירפל את חושיה עד מוות. סביב מותה צמח מיתוס, נערת הזהב שהלכה בעקבות כוחות ההרס אשר קראו לה. שש שנים לאחר מכן, לא יכלה אהובתו לעמוד בנטל של מות קודמתה ובאצבעות המאשימות שהופנו לעברה. צעד צעד הלכה אחר האשה הראשונה, ואף לקחה עימה אל האבדון את ילדתם המשותפת.

את האיש החי אני רואה כעת. הוא אדם פרטי מאוד, ביישן אפילו, ולא לרוחו לעמוד בעין הסערה. מ- 1963, כשהתאבדה סילביה פלאת‘, חודשים אחדים לאחר שעזב אותה למען אסיה גוטמן, הוא נרדף בידי התקשורת. מימיו לא העניק ראיון אישי. בביוגרפיות העוסקות בפלאת’, סירב לשתף פעולה עם הכותבים. "מאז שסילביה נעשתה גיבורת-תרבות ואומצה בידי הפמיניסטיות, מציגים אותי כמנוול שבסיפור, ולא יעזור לי מאומה. לכן העדפתי לשתוק, ולא לתת את גרסתי, שלא להוסיף עצים למדורה, "יאמר לי, "לא כתבתי על כך, כי לא רציתי שיחשבו שאני מנצל את האסון כנושא ספרותי. אבל ככל שמיעטתי לספר, אחרים התחילו להמציא, וזה הבסיס להמון ביוגרפיות. כל הזמן מאיימים לעשות עלינו סרטים.

“רק בשנים האחרונות כתבתי על חיינו המשותפים. הכתיבה שיחררה חיי חלום ביזאריים, והבנתי כמה הרבה היה נעול בתוכי. היום אני חושב שהייתי צריך לכתוב, לפחות למען עצמי, ואולי לא להראות לאיש. אבל אז האמנתי שמוטב לתת לטבע להתמודד עם האסון, לטבע לבדו, בלי עט ביד. שמרתי את הדברים לעצמי, כדי למנוע מאחרים לחטט בחיי.”

קצת לפני 12 בצהריים, הגעתי למלון “גרייט ראסל”. ברובע הזה, בלומסברי, התגוררה וירג’יניה וולף, מסעדת המלון נושאת את שמה, והמנות כשמות ספריה: “פשטידת אורלנדו”, “סלט מרת דאלוויי”. את יוז, הממתין לי על כיסא בבאר, שקית ניילון לבנה בידו, אני מזהה מרחוק. פניו עצובות, אבל גם כששׂערו מאפיר אני יכולה להבין למה התכוונה סילביה פלאת' כשכתבה לאמה לאחר שפגשה את טד: “התאהבתי נואשות, באהבה שיכולה להביא רק לכאב גדול. פגשתי את האיש החזק ביותר בעולם, משורר מבריק שאת שירתו אהבתי עוד לפני שפגשתי בו, איש ענק, בריא, קולו כמו רעם האלוהים… כל הדם שנשפך, המילים שנכתבו, הגברים שאהבתי, נועדו להכין אותי לאהבה זו.”

פגישתם הראשונה היתה במסיבה בקיימברידג' בפברואר 1956, לשם הגיעה מארצות-הברית בזכות מילגת “פולברייט” לסטודנטים מצטיינים. הברק היכה בהם ברגע שהביטו זה בזה. טד הדף אותה לחדר אחורי, והדלת נטרקה, “ואז נישק אותי ‘בנג!’ על הפה ותלש את סרט השיער האדום שלי, וכשנישק את צווארי נשכתי אותו נשיכה ארוכה וקשה בלחי, וכשיצאנו מהחדר, דם זרם על פניו.” אני מביטה ביוז, הפרא האציל שבו התאהבה פלאת' בת ה־24 עד כלות נשמתה, מנסה להדחיק את תיאור היחסים הברוטאליים של שני האנשים היצריים האלה. שואלת על ישראל, אשר בה ביקר פעם, ועל קשריו עם ידידו הטוב, יהודה עמיחי. “תירגמתי כרך משיריו. הוא אחד המשוררים הגדולים בעולם, וראוי לפרס נובל. שיריו נראים לי כשירה הטבעית, המושלמת, וכשאני קורא אותם אני חושב, למה לא יכולים כולם לכתוב כמוהו. אלה שירים שכל משורר היה רוצה לכתוב, וכל אדם רואה אותם כאמירה סופית ומדויקת.”

בשיריו הוא משבץ מילים עבריות כ’אורים ותומים' או ‘שיבולת’, והוא מכיר את מפת ישראל מספיק כדי להתפלא על משמעות שמי. “כשהייתי בירושלים ב־1970, היא עלתה על חלומותי הפרועים ביותר. מוזר לראות את מה שהיה מיתולוגי עבורך, חלק מהדמיון, והנה הוא חי וקיים. אני מתעניין בפולחנים קדומים, למדתי קבלה, ואני קורא בספר הזוהר. כל דרך שמנסה להקנות כלים לארגן את הדמיון ומבטאת מציאות אחרת, טובה בעיני. לא במקרה, הסופר האהוב עלי ביותר הוא יצחק בשביס-זינגר.” אני מצטטת לו שורות משיר שלו:

“דמית לקנאי דתי/ שאין לו אלוהים – ולא מסוגל להתפלל./ רצית להיות סופרת./ רצית לכתוב? מה היה בתוכך/ שדרש לספר את סיפורו?/ הסיפור שדורש להיכתב/ הוא אלוהיו של הכותב,/ שקורא מתוך שינה, בלי קול: כתוב!”

הציטטה הזו חולצת את הפקק מהבקבוק, ויוז, שהיה עד אז עצור בתשובותיו, זורם: “כן. בתוך כל יוצר חבוי סיפור, אבל לא תמיד הוא יכול לפענח ולגלות אותו. אני מדבר על סילביה פלאת', אשתי. חיינו יחד שש שנים, ובחמש השנים הראשונות היא היתה תחת הכורח הבלתי נסבל הזה, לכתוב, ולא יכלה. בריקנות נוראה, היתה יושבת ליד שולחנה ובוכה על הסיפור שמסרב להתהוות. כדי לעזור לה, הייתי מכין רשימות של נושאים, כמו תרגילים בתיכון, ולאחר שכתבה על הנושאים שהצעתי החלו להשתחרר דברים אחרים. חלומותיה פרצו מתוך ארון המתים שלהם, ואז נכתבו הרומן פעמון הזכוכית, ועשרות שירי אריאל. כל יצירתה מספרת סיפור אחד ויחיד: אהבתה האדיפלית לאביה, יחסה המורכב לאמה, נסיון ההתאבדות, הטיפול בהלם. עוצמתה האדירה של כתיבתה נובעת מכך שבבסיס הכול נמצאת ילדה חשופה ומעורערת בת שמונה, שרגשותיה רתחו וסערו על אש קטנה 20 שנה.”

סילביה נולדה ב־1932 בבוסטון, בת בכורה לאורליה ופרופ' אוטו פלאת', מומחה עולמי לדבורים. “היא גדלה באווירה של תחרות אינטלקטואלית עזה, וקפדנות גרמנית,” מספר טד יוז. “סילביה היתה התלמידה המושלמת, ולא הירשתה לעצמה להתרשל בשום תחום.” כדי לזכות באהבת אביה, ציירה, כתבה, רקדה וניגנה על פסנתר. כשמלאו לה שמונה, נכרתה רגלו בגלל מחלת הסוכרת, והוא מת כעבור חודש. אמה, שתלטנית ושאפתנית, שנטשה את לימודי הדוקטורט כדי להינשא, שבה לאוניברסיטה, ופירנסה את סילביה ואחיה הצעיר וורן. תלות ואהבה-שנאה לאמה, כעס על אביה שנפטר ונטש, וגעגועים אליו, ייסרו אותה כל חייה. בקיץ 1953, בלעה כמות עצומה של כדורי שינה. טד יוז: “שלושה ימים שכבה במרתף בית אמה, בחושך, בחצי הכרה, עד שהתגלתה במקרה. היא אושפזה, וטופלה בהלם חשמלי.”

“מישהו כבל אותך./ מישהו לחץ על המתג. הם שילחו/ את הרעם אל תוך גולגולתך/ בחלוקיהם הלבנים”.

טד יוז: כל זה צרב בתוך מוחה את המורשת המסוכנת, שממנה נבע הכול. את נסיון ההתאבדות פירשה כניסיון לשוב אל אביה, וייחסה לכך משמעות רבה."

“כאילו ירדת בכל שנת לילה/ לתוך קבר אביך/ נראית כמי שפחדה להביט, או לזכור בבוקר המחרת/ מה ראית. כאשר זכרת,/ חלומותייך היו על ים מלא גופות/ זוועות של מחנה מוות, כריתות אברים המוניות./ שנתך היתה מקדש עקוב מדם, כך נראה”.

את החשבון עם אמה יישבה בפעמון הזכוכית (1962), ספר אוטוביוגרפי לוי ובוטה, שמשום כך בחרה לפרסמו בשם בדוי, “ויקטוריה לוקאס”. רק אחרי מותה, פורסם שוב בשמה האמיתי. בסוף שנות ה־50, היא וטד עשו סיאנסים על לוח אותיות, לחפש נושאים לכתיבה מהמילים ש“הרוחות” שירטטו להם. טד יוז: " ‘הרוחות’ היו מביאות לה דרך קבע הוראות מאחד, ‘הנסיך אוטו’, ששמו כשם אביה. כשסילביה תבעה קשר ישיר איתו, היו מודיעים לה שהנסיך אוטו אינו רשאי לדבר איתה, בפקודת ‘הקולוסוס’, ‘הענק’. סילביה דרשה לדבר עם ‘הקולוסוס’, אבל סירבו לה." ספר שיריה הראשון של פלאת‘, ב־1959, ייקרא הקולוסוס. בגיל 30, שנת חייה האחרונה, ואחרי טיפול נפשי ממושך, השילה פלאת’ את מסיכת “הילדה הטובה והצייתנית”, והפכה לאשה חסרת פחד, שכתבה “אבא, היה עלי להרוג אותך”, או “כל אשה מעריצה פאשיסט, מגף בפרצוף”, בקובץ אריאל, שהקנה לה את שמה. “כל יצירה נובעת מפצע בנפשו של האמן,” אומר טד יוז. "כשאדם נפגע, מערכת החיסון מופעלת, ומתחולל תהליך של ריפוי עצמי, גופני ונפשי. אמנות היא המרכיב החיצוני של מערכת הריפוי הנפשי. לכן יצירות אמנות גדולות גורמות לנו להרגיש טוב. “יש אמנים המתמקדים בביטוי הנזק, הדם, העצמות המרוסקות, פיצוץ הכאב, כדי לעורר את הקורא ולזעזע אותו. וישנם כאלה שאינם נוגעים כמעט בנסיבות הפציעה, אלא עוסקים בריפוי. שיריו של ידידי, יהודה עמיחי, מלאים עדויות של הכאב והניפוץ, אבל יש בהם יכולת ריפוי גדולה. סילביה נטתה להתמקד בכאב ולחטט בפצע.”

– האם יש לכתיבה כוח מרפא בעבור היוצר?

טד יוז: אני מאמין שכן. אילו סילביה היתה משתחררת מהפצע האחד שייסר אותה, ייתכן שהיתה משתנה, חיה חיים נורמליים, ואולי אפילו חשה מספיק בריאה כדי להפסיק לכתוב." בתום ארבע שעות, כשיתעקש יוז ללוות אותי אל הרכבת התחתית, יעצור ליד כנסייה קטנה, סנט ג’ורג'. “כאן, ב־16 ביוני 1956, התחתנתי עם סילביה,” אמר וקולו בקושי נשמע. “אני לבשתי את ז’קט הקורדרוי השחור והישן שלי, והיא לבשה שמלת סריג ורודה. היינו רק שנינו, מלבד אמה, הורי אפילו לא ידעו שאנו מתחתנים. אמה, אורליה, נזעקה מארצות-הברית, אחרי שקראה את מכתביה הנסערים של סילביה, כי נבהלה לשמוע עם איזה פרא אדם מתחתנת בתה היקרה.” ירח דבש ארוך בילו בספרד. השכם בבוקר היו הולכים לשוק, קונים דגים וירקות, אחר-כך יושבים וכותבים יחד. “ספרד הפחידה אותך. אותה ספרד בה הרגשתי בבית”, כתב יוז בשיר. משם נסעו לשנתיים לארצות-הברית. היא חשבה על קריירה של מרצה באוניברסיטה, כהוריה," הוא אומר. "אני הוא שהכרתי בכשרונה הספרותי, ולחצתי עליה לעזוב את ההוראה ולהתמסר לשירה. בארוחת ערב, מישהו הציע לנו משׂרה קבועה באוניברסיטה. זה היה אחד הרגעים האלה, שהתשובה כן או לא, משנה את חייך. אמרתי, ‘לא’, וחזרנו לאנגליה.

“חייה באנגליה בקור, הרחק מחבריה לא היטיבו עימה. מלבד הבדידות, היתה בה רגישות לתרופה מסוימת נגד דיכאון. לאחר שנפרדנו, רופא רשם לה אותה, וזו החריפה את מצבה. פעמים עולים בי הרהורים, שאילו נשארנו בארץ מולדתה, סילביה לא היתה מתאבדת.”

גם לטד יוז צד אפל. הוא נולד ב־1930 ביורקשייר, בכפר קטן אשר רוב הגברים שלו נִספוּ במלחמת העולם הראשונה. “חייתי תחת צל המלחמה,” הוא אומר לי. “אבי היה אחד מ-17 ניצולים מתוך גדוד שלם שנפל, ונפשו היתה מלאה חורים וקרעים. הוא נפטר ב־1979, ושירים עליו כתבתי רק אחרי מותו. היום אני מצטער שלא דיברתי איתו על המלחמה. אולי השירה היא דרך לדבר עם אהוביך כשמאוחר מדי, ולמצוא מעט נחמה.”

“שתיקות היום שלך היו חוסר ההכרה/ ממנו חלומות הלילה שלך הקיצו בצעקה”, כתב יוז.

טד יוז שירת בצבא, ואחר-כך יצא ללמוד בקיימברידג‘. הוא זכה להצלחה מיידית ב-1957, כשספר שיריו נץ בגשם התפרסם, ומייד נחשב לקול צעיר ובולט. פלאת’, לעומת זאת, צברה סירובים ודחיות של שיריה.

– האם היה לה קשה להתמודד עם בעל שהוא משורר מבריק, ושונה ממנה? גזלתם זה ממשאביו של זה?

טד יוז: “להיפך. שנינו היינו בתחילת הדרך, והיה חשוב לנו לדחוף זה את זו. היא רצתה להיות משוררת מפורסמת ומבוקשת, והרגשנו שכדי להצליח, אסור לחסוך במאמץ. אף שהיתה טבחית מצוינת ואם נפלאה, הקפדתי שיהיה לה זמן לכתיבה. בכל בוקר בין תשע לאחת, שימשתי שמרטף, כדי שתתפנה לכתיבה. “כשאתה יוצר יחיד, הכתיבה שלך יכולה לעורר קנאה והתנגדות אצל בני משפחה שלא מבינים למה אתה מסתגר בחדרך עם מחשבותיך ורעיונותיך, מנסה לרדוף אחר המוזה. לעומת זאת, בגלל ששנינו כתבנו, נוצרה אווירה תומכת.” “מתוך שינה שלובה, החליפו ביניהם זרועות, רגליים/ בחלומם לקחו מוחותיהם האחד את השני בני ערובה/ בבוקר קמו והם לובשים זה את פניו של זה”, כתב טד יוז ב”שיר אהבה“. ב-1961, לאחר שרכשו את הבית בדבון, שבו הוא גר כעת, העמידו סילביה וטד את דירתם הלונדונית להשכרה. זוג צעיר, אסיה ודיויד וייויל, מצאו חן בעיני סילביה, וזכו בדירה. אסיה, שהיתה אז בת 34, יפהפייה מדהימה, בתו של ד”ר גוטמן, הגיעה לישראל כילדה, עם הוריה שברחו מאימת הנאצים. כעשר שנים היו כאן ולא נקלטו. אסיה עקרה עם הוריה ואחותה לקנדה, נישאה ועברה ללונדון. היא עבדה כרעיונאית במשרד פרסום והיתה נשואה בשלישית כשפגשה את טד יוז. כמה חודשים חלפו עד שנודע לסילביה שבנסיעותיו ללונדון להקלטות שירה בבי.בי.סי, טד מתראה עם אסיה. היו שערוריות, וסילביה שרפה את השירים שהיו במגירותיו ועל שולחנו. משנפרדו, עקרה ללונדון, משתדלת שלא להיתקל בטד ובאהובתו.

“הגיהינום שמע אותי./ היא נפלה לתוך האדמה/ ואני אוכלתי”, כתב טד יוז בשיר לאחר התאבדותה, ב-11 בפברואר 1963.

כאשר התאבדה פלאת',היתה אסיה, ככל הנראה, הרה ליוז. המומה מאשמה ומגודל האסון, ביצעה אסיה הפלה מלאכותית, והתמסרה לגידול פרידה בת השלוש וניקולאס בן השנה. לילדים לא נאמר מאומה על נסיבות מות אמם. “ניסינו להימלט מהצל, ולחיות כאילו התחלנו מחדש,” אומר יוז. “היום אני חושב ששגיתי כשלא סיפרתי להם שהתאבדה. הדבר התגלה להם במקרה שמונה שנים אחר־כך, כשידיד שלי כתב על כך מאמר בעיתון.”

אסיה וטד ניסו לבנות את חייהם יחד. היא היתה עדיין נשואה לבעלה, כאשר ב־3 במארס 1965 נולדה שורה, בת משותפת לה וליוז. חודשים ספורים אחר-כך התגרשה, ועקרה סופית לדבון.

מכתביה לאחותה היחידה, צילי חייקין, מעידים על רגשי אושר שידעה המשפחה האומללה והמורכבת, בת שלושת הילדים. שורה הקטנה העריצה את פרידה, אחותה-למחצה, וניסתה לחקות אותה. ואולם, המתח היה רב. הוריו של טד סירבו להחליף מילה עם אסיה, אשר בה ראו אחראית לשיבוש חיי בנם. “כמעט ואיני רואה את טד. הוא סועד עם אביו, ואני לבד, עם שורה”, כתבה אסיה לאחותה, בחורף 1967, שנתיים לפני מותה. “הלחץ המתמשך של אמו של טד, הבדידות, העוינות כלפי, הבוז הדק מצד ידידיו של טד, הם לפעמים בלתי נסבלים… אני ממנה אותך כאפוטרופוסיתה של שורה, אם יארע לי אסון”.

היא ארזה בגדים וצעצועים בעבור בתה הפעוטה, והכינה המחאה בסך 1,200 דולר. בלא ידיעתו של יוז, העלימה עשרות כתבי-יד של סילביה פלאת', ושלחה לאחותה שבקנדה. היא קיוותה שמכירתם תסייע להבטיח את עתיד בתה אם היא בעצמה לא תאריך ימים. כל מעשיה מעידים שמעייניה היו נתונים לשלום בתה, ושמעולם לא חשבה לפגוע בה.

בסוף 1968, החיים בקורט-גרין, דבון, היו קשים מנשוא בעבורה. אסיה לקחה את בתה ועקרה לדירה שכורה בלונדון, ממתינה שם לביקוריו הנדירים של יוז. עדיין קיוותה שיוכלו להשלים ולהתגורר יחד, הרחק מהמקום שבו שורר צל קודמתה. כשטילפנה אל טד, צילצל הטלפון פעמים רבות, עד שגווע, ואסיה חשדה שאשה אחרת כבר נכנסה לחייו.

ב־25 במארס לא יכלה אסיה גוטמן להמשיך. אחרי שיחת טלפון, שבה הוברר לה שיוז לא ישוב אליה עוד, יצאה לטייל עם בתה, וחזרה הביתה בהחלטה נחושה. היא גררה מיטה אל המטבח, אטמה את החלונות והדלת, ובדייקנות מזוויעה הלכה צעד צעד אחרי קודמתה, ובתה הקטנה איתה. “שורה הקטנה היתה הנפלאה בילדות, מלאת חיים, ויפה כל־כך”, כתב יוז השבור לאחותה של אסיה, זמן קצר לאחר האסון הכפול. “אני חש שחיי התרוקנו לגמרי… אילו רק הענקתי לה תקווה במילים ברורות יותר, בשיחת הטלפון האחרונה בינינו, הכול היה בא על מקומו בשלום. אבל אני הייתי מותש, והיא פעלה מהר כל-כך… אסיה היתה אשתי האמיתית, והחברה הטובה ביותר שהיתה לי מעודי.”

את ספרו הנודע העורב (1970) הקדיש יוז “לאסיה ולשורה”. באותה שנה נשא לאשה את קרול אורצ’רד, יפהפייה בת 21, בת של חוואי, ידיד טוב שלו. אין להם ילדים. “מספיק קשה היה להיות אם חורגת לפרידה וניקי, והיא עשתה זאת היטב,” אומר לי יוז. הם מתגוררים ב“קורט גרין”, הבית בדבון שרכש עם סילביה פלאת'. קרול יוז מנהלת את החווה. “סילביה חיה בבית ההוא שנתיים, וקרול – יותר מ־25 שנה, ואני לא רוצה שהיא תרגיש במאוזולאום, בבית רדוף רוחות, כמו ברומן רבקה של דפנה דה מורואה,” אומר יוז. “כתיבה על חייך עם נשים קודמות היא מין בגידה, כי אתה מתאר אהבה לאחרת, ואני נזהר שלא לפגוע בקרול.” הוא כתב לאסיה כמה שירים שלא מותירים מקום לספק.

“כשקִברה פער את פיו המכוער,/מדוע לא ברחת?/ מדוע עמדת על פי הקבר,/ כדי שיזהו וירשיעו אותך,/ ויסקלו אותך באבנים?/ דבר לא היה חשוב לך,/ חנויות, מקומות עבודה, בתך התינוקת./ שש שנים תמימות הֵזנת את הלהבות,/ כאילו את מאכילה ילד…”

– אתה אדם פרטי מאוד, אך פירסמת שירים כה חשופים על חייה ומותה של אסיה.

“סמכתי על כך שאיש לא יידע לפענח את מה שכתוב, ואכן, איש לא שם לב לזה, לפנייך. כתבתי שירים גלויים עוד יותר, אך איני מראה אותם. רצונו העמוק ביותר של כל סופר הוא אנונימיות, שלא יצביעו עליו ברחוב, אבל מכיוון שאיני יכול שלא לכתוב, אני במלכוד. כשקורה אסון לאדם מן השורה, הדברים האלה נעלמים לתוך חייך. אבל אם אתה סופר או משורר, היצירות נשארות, נדפסות, ילדים קוראים אותן, והאסון תלוי על צווארך, נלעס שוב ושוב. ואתה מוצא את עצמך חי בתוך תקליט מקולקל, שמסתובב באותה נקודה, ובמקום להיפטר מהעבר ולהביט לעתיד, אתה מוצא שלפניך עומד האתמול.”

יוז, שלמד אנתרופולוגיה וארכיאולוגיה, ידוע בנטייתו למיסטיקה, מיתולוגיה, כישוף. בעיניו, המשורר הוא “שאמאן”, כוהן השבט, ותפקידו לתווך בין התודעה לבין היקום. הוא מיטיב לבטא את הפסיכולוגיה היונגיאנית, ושיריו חוקרים את היצרים האפלים המצויים בנפש האדם. “עורב”, הגיבור המיתולוגי של עשרות משיריו, אינו רק בעל־חיים, אלא מרכיב בתת-ההכרה.

– מדוע בחרת לדבר דרך בעלי-חיים?

“אחי הבכור נהג לקחת אותי איתו לציד, ומגיל צעיר בעלי-החיים היו ידידי הטובים ביותר. היה לי אוסף של 200 או 300 חיות, שכיירתי במו ידי. בכל פעם שחיות נכנסו לכתיבתי, הן הביאו איתן רגשות. זו היתה שפה סימבולית, שנקשרה לרגשותי ונשארה. אילו שיחקתי ברכבות, מטוסים או בחיילי עופרת, הייתי ממלא בהם את שירי.”

ב־1984, קיבל לכל החיים תואר Poet Laureate, משורר חצר המלוכה. “במאה ה־17 שכרו השנתי היה 70 ליש”ט, כשכר רופא המלך, והוא נדרש לכתוב שיר לכל אירוע מלכותי," אומר יוז. “מאז, שכר המשורר נשאר על כנו, ושכר הרופא עלה, כך שמוסרית המחויבות שלי לא גדולה במיוחד. בכל זאת, לקראת כל אירוע מלכותי או לאומי, עורכי העיתונים מצלצלים ומבקשים לפרסם את השיר שבדעתי לכתוב, כך שאין ברירה אלא לציית.” אלה הפחות טובים בכל שיריו. מביך אותו שיר שכתב לנישואי הנסיך אנדרו עם שרה פרגוסון, ובו התייחס לאהבתם העזה, שתתרום ליציבות הממלכה.

רבים התפלאו כשבפרס נובל לספרות ל-1995 זכה לא יוז, אלא המשורר האירי שיימוס היני. אומרים שאחת הסיבות היא האלימות בשירת יוז, והתפקיד השנוי במחלוקת שמילא בחייהן ובמותן של שתי נשים. לעיתים, כשהוא קורא שירים בפומבי, פמיניסטיות מפגינות ונושאות שלטים נגדו: רוצח. “הדברים האלה משפיעים על ספריות וחנויות שמסרבות להחזיק את ספרי, ועל אוניברסיטאות שבוחרות ללמד אותה, ולא אותי. אני יודע שאני אישיות לא רצויה.”

הוא פורה מאוד, כותב עשרות ספרים של שירה, מסות וסיפורי ילדים, וזה 20 שנה הוא הפטרון והשופט הראשי של כל תחרויות הכתיבה היוצרת לילדים באנגליה. “בשנים האחרונות, מאז שילדים כותבים במחשב יש ירידה נוראה באיכות. הכתיבה בעט, ביד, מפעילה את המוח בצורה אחרת לגמרי מאשר הכתיבה במחשב. לדעתי, צריך להקצות משאבים למחקר מה קורה במוח בעת הכתיבה במחשב שנדע מה אנו גורמים. אם לשפוט לפי החומר שמתקבל, אנחנו מגדלים דור משעמם, אטום, רדוד ומנותק, וזה יתבטא לא רק בספרות, אלא בחיים הרגשיים של אותם ילדים, כשיתבגרו.” לכתיבה יש בעיניו כוח מאגי. הוא נחרד לגלות שסיפורים שכתב, על מקרים טראגיים, התגשמו כעבור זמן בחייו. אחד מהם, תסכית לבי.בי.סי על גבר הנוסע למאהבת שלו בלונדון, ובדרך דורס ארנבת, שודר מעט לפני התאבדותה של פלאת'. ובחיוך עצוב הוא אומר, “יש סופרים שלא צריכים דמיון יש להם העתיד של עצמם לכתוב עליו. לכן הפסקתי לכתוב סיפורים, ומאז יש לי אמונה טפלה: כל מה שאני כותב, חייב להסתיים בנימה אופטימית, לתת לגיבור שלי מוצא מן הסבך, כי כל גיבור או גיבורה שלי הם אני. שאם לא כן, אתה מזמן את האסונות. המחשבה שלך גורמת לדברים לקרות.”

הוא מגדל את ירקותיו בעצמו, ומנהל מאבקים משפטיים נגד מפעלים המזהמים את הסביבה. עוד בילדותי ראיתי איך הפסולת התעשייתית מרעילה את הנהרות. כעת התברר לי שהנהר שבו אני נוהג לדוג דגי סלמון, מזוהם זה שנים בפסולת גרעינית, ולא ידעתי. העיסוק באקולוגיה מוציא את כל ההנאה מהחיים, כי יש לי תחושה שהכול סביבי מורעל." בארוחתנו הוא שותה מים מינרליים, מספר לי כמה החסה מזיקה (אי-אפשר לשטוף את הריסוס), ומעיר על החקלאות הרוויה חומרי הדברה. “אם הממשלות לא ישנו מייד את המדיניות, העולם ייהרס תוך 30 שנה. לא רק בגלל ריבוי מקרי הסרטן, אלא משום שהזיהום מפחית את הריבוי הטבעי של הדגים והחיות, כך שאנחנו נגווע ברעב. מאוד מדכא לחשוב על זה, ורוב האנשים מעדיפים להתעלם. כמו על הטיטאניק, נרקוד עד שהאוניה תטבע.” חודשים אחדים לאחר הראיון, במארס 1997, היה טד יוז אמור להגיע לפסטיבל המשוררים בירושלים. ואולם הוא חש ברע, וביטל את ביקורו. “אנא סילחו לי אם אשגיח על עצמי כרגע, ואחר אני מקווה לבוא לישראל”, כתב למזמיניו. הוא לא ידע שסרטן מקנן בגופו.

כשהתפרצה המחלה, נשמרה בסוד מן העולם, אך החדשים שנותרו היו סגירת מעגל. בינואר 1998 סער העולם הספרותי, כשיוז פירסם את מכתבי יום הולדת – 88 שירים חשופים המדברים על יחסיו עם סילביה פלאת'. הספר, שהוקדש לילדיו, התפרש כבקשת מחילה מאמם, אך איש לא הבין מה אירע ליוז, שבגללו הוא מפר את שתיקתו בת עשרות השנים. רק ב־29 באוקטובר 1998, כשהלך לפתע לעולמו, בן 68 שנה, התחוור הכול.

למחרת היום שבו זכתה בפרס ברנשטיין לרומן מקורי ל־1996, שניתן מטעם התאחדות הוצאות הספרים, התחיל הטלפון בביתה של העיתונאית אלאונורה לב לצלצל. מיטב סופרי ישראל זכו בכבוד, ובהמחאה השמנה בסך 50,000 שקל, בעבור “רומן עברי מקורי מחיי הארץ”. ראשון הזוכים היה יעקב שבתאי על זכרון דברים, ולאחריו חיים באר, יצחק בן נר, עמוס עוז, דויד גרוסמן, דוד שיץ, מאיר שלו, ואלברט סויסה. לב היא האשה הראשונה ב־18 שנות הפרס.

השופטים התרשמו מהרומן שהוגש להם בעילום שם (“כתיבה אפית רחבת יריעה, עם נשימה ארוכה, ותמונת עולם מלאה”, התפעל הפרופ' לספרות עלי יסיף). הם חשדו שמחברו הוא סופר נודע שבחר להתחזות לאלמוני, ואף ניסו לגלות את זהותו אך ללא הצלחה. רק לאחר הבחירה נחשפה לב. “חמש הוצאות ספרים מכובדות פנו אלי והציעו לי חוזים מצוינים. האחת מנסה לעלות על קודמתה ברשימת הפיתויים,”מספרת אלאונורה לב. “הטלפון השישי היה מרם אורן. הופתעתי כי ידעתי שכתיבתו שונה לגמרי משלי, וספריו אשר לא קראתי מעודי, נועדו להפיג שיעמום של טיסה. נתתי לו את כתב־היד והייתי בטוחה שייווכח שזה לא מתאים לו, אבל כעבור יומיים צילצל ואמר שהיה רוצה לפרסמו בבית ההוצאה החדש שהקים למען אות קין. כשנפגשנו אמר שכמו”ל הוא מתכוון להעמיד את הסופר במרכז. הגישה הזאת מאוד מצאה חן בעיני, כי בארץ הסופר הוא האחרון בסדר העדיפויות, ומקבל פרוטות. אחרי 15 שנות עבודה על ספר מהן חמש שנים אינטנסיביות, למה שגם אני לא ארוויח? אני אהיה הסופרת הראשונה בישראל, שמרוויחה על הספר יותר מהמו“ל שלה.”

גיבורת הבוקר הראשון בגן עדן היא רווקה על סף הארבעים,העומדת ללדת ילד ללא נישואין. במונולוג פנימי בן 364 עמודים, היא מגוללת באוזני בנה שלא נולד את סיפור חייה, יחסיה עם הוריה המדכאים, והמאהבים שלה. הספר הוא כל מה שהיא עתידה לספר לילד שלה, כשיגדל, וגם כל מה שקרוב לוודאי תסתיר ממנו. כל פרק עוסק בתקופה אחרת בחייה, ובגבר אחר אשר השפיע על גיבוש זהותה. “זהו סיפור ההוויה הישראלית מנקודת מבטה של אשה ולא מתוך חזהו השעיר של מאצ’ו,” אומרת לב. "הגיבורה שלי לא משחקת אותה פמיניסטית בכלל. להיפך. כמו רוב הנשים, היא יצור סוג ב'. חיילת מנוצלת, מזכירה במערכת עיתון ערב, פילגש ואשת-סוד של העורך שלה, שלא מסתפק בה ובאשתו, אלא ממשיך לזיין מהצד כל נקבה בעיתון. ואף שמעולם לא היה לי מאהב נשוי, אני יודעת בדיוק מה זה להרגיש נחותה.

"רציתי לכתוב על מה שגברים עושים לנו. לא רק איך הם פוגעים בנו ומנצלים אותנו, אלא גם למה הם מקסימים אותנו כל-כך. הרי אנחנו מסתדרות כל-כך טוב זו עם זו, ואנחנו תמימות דעים לגבי החסרונות המפלצתיים של המין הגברי, ובכל זאת הולכות שבי אחריהם. כמו שכתבה רחל, ‘כמוך נדונותי לבוז את אשר אוהב’. הנשים מדוכאות והגברים דופקים אותן, והן משתפות פעולה, ומוכרות את עצמן עבור אהבה, או תחושת שייכות וביטחון. הגברים הם לא סוכני הרשע, אלא שבויים כשם שגם אנחנו שבויות. הם נזרקים לעולם, חייבים להתמודד בתוכו ואין להם דרך נסיגה. אבל כיוון שלגיטימי להיות עקרת בית, אשה יכולה להרשות לעצמה לסגת ולא להתמודד. יש נשים שמרגישות מצוין בתפקיד הזה, אבל רבות יותר משלמות את המחיר: מחנק, חולשה, חוסר ביטחון בכוחותיהן, ובגיל ארבעים, כשהילדים עוזבים את הבית, גם תחושת ריקנות.

“אשה שמתנגדת לפמיניזם, היא כמו אדם שמתנגד לדמוקרטיה. כל אשה, אם היא רוצה להיות בן אדם, צריכה לעמוד על רגליה. יש לזה מחיר: את אחראית לעצמך, את עלולה להיכשל, ואינך יכולה להיתלות בגבר החזק שייתן לך ביטחון.” כחומר-גלם השתמשה לב בעברה כעיתונאית באת ובמעריב, שם עבדה עד שהגיע רוברט מקסוול. לעיתון שבסִפרה קראה ערב-ערב, הוא שוכן בבניין עגול-חזית ברחוב המאספים בתל־אביב, וקטעים מהספר אכן נקראים כרומן מפתח: שאול כפיר, העורך והמאהב של גיבורתה, מורכב משתי דמויות מציאותיות, ידועות מאוד: האחד, עורך נודע ואיש רוח, שמקורביו טישטשו את עובדת מותו במיטת המאהבת; והשני, סופר, אשר במותו נתגלה שהוא אב מחוץ לנישואין. אלמנתו השלימה את יצירתו הלא-גמורה, והעלתה על נס, בראיונות חושפניים לתקשורת, את הקשר המיוחד שלה עם בעלה.

לב אומרת שלא הכירה את יעקב שבתאי, את אשתו עדנה, את אהובתו ואם-בתו דליה גוטמן, וכמובן לא את ד"ר עזריאל קרליבך, העורך האגדי של מעריב, וכל דמיון למי מהדמויות הוא על אחריות המנחש בלבד. ומיהו אותו טייס כחול עיניים, רודף שמלות ושוויצר, שלימים נעשה לא רק מפקד חיל האוויר, אלא גם נשיא? “אין לי שום ידע אישי, וכל הפרטים הרכילותיים שבהם השתמשתי התפרסמו בעיתונים, והם רכוש הכלל,” אומרת לב, המעידה על עצמה שהיא קוראת “פרוסט וג’ויס, וגם ז’ורנלים. אני מתה על עיתוני נשים.”

אביה של לב היה פליט יהודי, כשפגש אשה רוסייה,לא יהודייה. אלאונורה, הצעירה בשלושת ילדיהם, נקראה על שם לאון, אחיו האהוב של אביה, שככל שהיה ידוע להם נספה בשואה והקשר איתו ניתק. כעבור שנים, כשכבר היו בישראל, התברר להם שלאון ניצל ועלה לארץ עוד לפניהם. אלאונורה היתה בת שש וחצי כשעלו לארץ, וקריאות ה“יהודייה מלוכלכת” שספגה בעיר הולדתה, שצ’צ’ין, התחלפו במעברת עתלית ב“פולנייה”. כדי לחסוך צרות לילדיה, החליטה אמה להתגייר. את החוויה הטראומטית תיארה אלאונורה בכתבה באת, לפני 20 שנה.

“חמש שנים תמימות היינו נוסעים לעיתים מזומנות להופיע בפני הרבנים, ואמי אף שיננה הילכות כשרות וטהרת המשפחה כתלמידה חרוצה למופת; באחד מאותם דיונים נצחיים, נחקרתי גם אני. טרם מלאו לי 12 שנה. הפרידוני מהורי, והותירו אותי לבדי בחדר עם שלושה רבנים גבוהים, שחורים ומזוקנים, ואני חגב אומלל לעומתם. השלושה שאלו אותי כל מיני שאלות, כגון אם אמי מדליקה נרות ביום שישי ואם אבי נוסע בשבת. הייתי מתודרכת היטב ושיקרתי בכישרון רב, כך שלא היה יסוד לחששותיה של אמי שמצא יצליחו למושכני בלשוני, ובעטיי יעלה עמלה בתוהו.”

היא לא שוכחת את הטבילה במקווה, ואת הרב שעמד וקרא ברכות, והציץ בחשאי במערומיה של הילדה המתביישת. “אני חושבת שזה מכוער וצבוע ונבזי. מחריד אותי שמסרבים לגייר ילדים מאומצים, אם הוריהם אינם מוכנים לקבל על עצמם אורח חיים חרדי. דברים מפלצתיים קורים במדינה הזאת, וכולם מקבלים את זה כמובן מאליו.” אולי משום כך החליטה שרגלה לא תדרוך יותר ברבנות. בנישואיה הראשונים, שנמשכו שבע שנים והותירו לה בת, אפי, עמדה מתחת לחופה כדת וכדין. אבל לבן-זוגה הנוכחי, נתן בירק, נישאה ב-1985 – כשהיתה בהריון עם בנם המשותף יונתן – רק בהסכם אזרחי אצל עורך־דין. בירק, העוסק בתיעוד בווידאו של עדויות יוצרים וניצולי שואה, הוא הקורא הראשון שלה, האיש שמנסה לחלץ אותה כשהיא נתקעת, “ובספר יש הרבה משפטים שהוא תרם לי, ובדיחות פרטיות. הוא פמיניסט אינסטינקטיבי, שלא מעלה בדעתו שיש הבדל בזכויות ובחובות של גברים ונשים.” יחד עם בתה אפי, נסעו כולם ב-1983 לפולין, ביקרו באתרי חייה של אלאונורה, ובמחנות ההשמדה, שם נספו רבים מבני משפחתה מצד אביה. “כשהייתי שם, רציתי ישר לעשות עוד ילד, ולכתוב ספר. פרויד אמר ששני מרכיבי הבריאות הנפשית הם האהבה והעבודה. מייד כשחזרתי, הפסקתי לקחת גלולות, ויונתן נולד.” סידרת הכתבות על הביקור במחנות, זכתה בפרס ונאספה בספר סוג מסוים של יתמות (עם עובד, 1989).

כבר בגיל ארבע, כשלמדה לכתוב והיתה מאזינה לאמה הקוראת באוזניה את פושקין, רצתה להיות סופרת. “ובאותה צורה גם נטבעה בי תודעת הקיפוח. אני זוכרת את עצמי, ילדה בת שמונה, עומדת ורוחצת כלים. כשהתלוננתי למה רק אני ולא אחי, אמרו הורי כי הוא גבר. והוא היה ילד בן 12. זה הוציא אותי מדעתי. באותו רגע נעשיתי פמיניסטית. אני גם לא שוכחת את המורה הסוטה להתעמלות בכיתה ה', שהיה שולח את הבנים לשחק כדורגל, והיה מעמיד את הבנות מולו ומצווה עלינו לעשות כפיפות לפנים, כל השיעור, כדי שיראה לנו את הציצי. כשהתלוננו למנהל, השתיקו אותנו. אם מישהו היה עושה את זה לבת שלי, הייתי רוצחת אותו.” היא לא זוכרת אפילו יום מאושר אחד בבית־הספר, “מקום משמים, מדכא וחסר הבנה לילדים.” במקום ללמוד, היתה בורחת לקולנוע וזוללת סרטים. בספר היא מתארת את הגברים בתור לקולנוע או לאוטובוס,

“שהיו נצמדים אלי בלי אזהרה מאחור, בזיניהם המעובים כנגד ישבני… או מתיישבים לידי באולם ומנסים ללטף את ירכי או ללכוד את ידי בחושך ולהובילה אל המקום שהציק להם, או לא נוגעים בי ורק שולפים את הזין בעצמם ומקפיצים להם אותו במרץ, ומדי פעם מציצים לעברי, במלוכסן, עם אותו פרצוף תמים. ככה למדתי אותם, את הזכרים, החלקלקים, האופורטוניסטים, הנדבקים והערמומיים… הבנתי את העיקר האחד והבלתי משתנה, והוא שמה שטורד את מנוחתם תמיד, מה שהם משתוקקים אליו בכל מאודם, עד כדי להתאכזר, עד כדי לבזות ולהתבזות, הוא הפרובוקציה המהלכת שלי, הלחמניה היקרה והשעירה המסתתרת בין רגלי.”

“חברים שקראו את הספר אמרו לי שהוא נוטף מיניות,” מספרת אלאונורה לב. “שאלתי, איפה? הרי אין כאן תיאורים מיניים, שום איבר לא נכנס לאחר. אבל נכון שיש רושם של אווירה ארוטית מאוד דחוסה. כשגבר כותב, זה תמיד ‘הוא גהר עליה’, ו’כתש ובטש'. אצלי, אין תיאור של מי רכב על מי ומי חודר למי, אלא של התחושות שזה מעורר, זרימת הרגשות, ההיפתחות, הילדותיות, המשחק.”

– הספר חדור תחושה של כאב וכעס.

“תאמיני לי שלגדול כשכל הזמן מניאקים נטפלים אלייך, ואת שותקת, זה מעורר כעס. זה עבר עלי אישית, וכל מי שאני שואלת אותה, מספרת שגם לה זה קרה. את תמיד מרגישה בארץ אויב, מסתכלת אחורה לראות מי הולך לפגוע בך. לבנים זה כמעט לא קורה. הם גדלים בתחושה של חופש אישי.” כמו הגיבורה שלה, גם אלאונורה לב שירתה בחיל האוויר, והתקוממה מול המסר ש“הטובות לטייסים”. “זימנו אותנו למסיבות שחיתות בבריכת השחייה. היינו קישוט, ומאוד נהניתי לדחות את הטייסים שביקשו את חסדי, ולא הבינו באיזו זכות אני מסרבת לבחירי העם.”

הגיבורה עושה תורנות מטבח בחדר אוכל קצינים, ומבחינה פתאום בבחור שניהלה איתו רומן בתיכון. גם אז לא היו שווים, אבל עכשיו הוא פאר היצירה, קצין מוטס בסיירת מובחרת, והיא חיילת דפוקה. באותו לילה הוא נכנס אליה למגורי החיילות, והם מתנים אהבים. למחרת, נהרג בהתרסקות מסוק. אחר-כך היא נוכחת לדעת שהיא הרה. כשהיא מגלה את הדבר לקצינת הח“ן, זו מתנהגת כלפיה בגסות, מאיימת עליה במשפט צבאי על שפגעה בגופה – רכוש צה”ל – ומודיעה לה שהצבא לא יכיר בתינוק המתרקם כביתום צה"ל, כי הוא יכול להיות של רבים בבסיס, אשר להם חלקה את חסדיה. חלשה, נבוכה ומושפלת, מסכימה הנערה להפלה, המתבצעת בברוטליות. עשרים שנה אחר-כך שוב תהרה שלא מנישואים, והכול ירצו שתפיל את הוולד. הפעם, מבוגרת ובשלה יותר, תעמוד על דעתה.

אלאונורה לב: “הספר שלי הולך ‘הפוך על הפוך’. ספר פמיניסטי על גיבורה לא-פמיניסטית. כביכול, ללדת ילד זה הדבר הכי לא-משוחרר שיכול להיות, כי האשה מכניסה את עצמה ביודעין לתפקידה המסורתי, הכובל. הגיבורה שלי, שהיא אשה לא אסרטיבית, ומקבלת מתוך כניעוּת כל דבר שהוריה, או הגברים שבחייה, ובכלל כל האנשים סביבה, עושים לה, פתאום נעמדת על רגליה האחוריות. להיות אמא זה הדבר הראשון שעליו היא מחליטה להתעקש, ואז היא נותנת למִמסד הגברי בעיטה בביצים. דרך ההחלטה ללדת ילד, היא יולדת את עצמה מחדש. אחרי שניתנה לנו הברירה לשחק ברכבות, מותר לנו גם לשחק בבַּרבּיות ורודות. כמעט כולנו נבחר להיות אמהות, אם זה יהיה דבר חופשי וגאה, אופציה ממשית ולא ברירת מחדל. הילדים זה הדבר הכי מאושר שהחיים מציעים לנו. אני מאוד מרוצה מהקו של אמהות חד-הוריות, וללא ספק הייתי עושה את זה אם לא היתה לי אהבה.”

שופטי הפרס ציינו לשבח את סגנונו של הרומן, את העברית העשירה, את תמונת העולם רחבת ההיקף. “פרופ' דבורה גילולה אמרה לי, ‘את יודעת שאף אחת לא סיפרה את האמת על הנשיות בצורה כזו,’ ופרופ' עלי יסיף אמר שעד שקרא את הספר, לא העלה בדעתו מה זה להיות אשה.” הם החמיאו לכך שאיננה נגררת אחר אופנות ספרותיות, ושהטכניקה של המונולוג הפנימי “מתירה לדמות המספרת לדלג מתקופת חיים אחת לאחרת, ממשבר למשבר, ממפנה למפנה, תוך הסתרת פרטים הנמסרים בהיזכרות נוספת.”

“זה לא ספר פוסט־מודרניסטי, מרוסק ומפוצל, אלא השתמשתי בטכניקה של זרם תודעה, שקיימת כבר 80 שנה” אומרת אלאונורה לב. “יחד עם תיאור חייה של האשה, ממה בנויה זהותה, ומה עבר על הנשים בעשרים השנה שבין הגלולה לבין האיידס, זה גם תיאור של חיי העיר תל-אביב. כשהתחלתי לכתוב, זו היתה התקופה של סוף זוהרו של דיזנגוף, וכשסיימתי אותו, כבר פינה את הבמה לשינקין. הרגשתי שבכתיבה שלי, הענקתי חיים לרחוב שאהבתי. כמו בשירה של רחל, ‘רק אשר אבד לי, קנייני לעד’.”

בראש הספר, שני משפטי מוטו: האחד, מתוך שיר פופולארי, “זכרונות האהבה שלי, יהיו ממך”, מוקדש לנתן, בן-זוגה. “אלמלא הכתיבה שלי, ואלמלא הוא, הייתי צפויה לחיים כמו של הגיבורה שלי,” היא אומרת. את המוטו השני, “הוא גאון. אני אשתו”, תרמה סילביה פלאת‘. "פלאת’ היתה לא פחות גאון מבעלה, המשורר טד יוז, ובכל זאת התייחסו אליה כאל עקרת בית נחמדה, סרח עודף של בעלה המוצלח,"אומרת לב. “היא שיתפה פעולה עם זה, בישלה וסרגה ושלחה סיפורים לעיתוני נשים. פתאום ראיתי שזה הנושא שלי.”

התקווה לעתיד טוב יותר נמצאת אצלה בבית. "הבת שלי לילי, בת תשע, יפהפייה, מקסימה, מאוד נשית, וכדורגלנית. זה הדבר שגורם לי לשקול בדיקת רקמות, כי אני לא בטוחה שאני האמא. נבחרת בית־הספר, כולם בנים, ולילי השוער. היא גם בועטת בצורה מדהימה. אילו בגילה רציתי לשחק כדורגל, היו משתיקים אותי חת-שתיים. גם את לילי הבנים לא רצו לקבל לקבוצה, אבל המחנכת בבית-הספר הפתוח הסבירה להם שגם בנות יכולות. גם ללילי עצמה לא היה קל לקבל את העובדה שאפשר להיות נשית וגם לשחק כדורגל. היה לה קונפליקט, והיא קיבלה מאיתנו חיזוקים שלא לוותר על שום דבר. והיא תלד, ויהיו לה ילדים, והיא יודעת שזה כיף.

“אילו נולדתי עשירה ומוגנת, בתו של רוקפלר, היה נמנע ממני העיקר. הרבה יותר מעניין להיות בצד הדפוק. אתה רואה יותר ומבין יותר. אני שמחה שעברתי את החיים כאשה, כיהודייה, כילדת מעברות. ראיתי את החיים מהצד המעניין שלהם.”

לפני שנים אחדות נתקלה הסופרת טוני מוריסון באלבום יוצא-דופן, ספר המתים של הארלם: תצלומי ילדים, נשים וגברים, שקיפחו את חייהם במיתות חטופות. גוויות יפות, לבושות ומאופרות, שצולמו רגע לפני קבורתן. בני המשפחות נהגו להציב את התמונות האלה בחדר האורחים. ליד כל נפטר רשם הצלם את סיפור חייו ומותו.

תצלום אחד הצית את סקרנותה. “נערה שחומת-עור כבת 18,” היא מספרת, “שבילתה בערב ריקודים בזרועות בחור, כאשר הופיע המאהב שלה, ירה בה באקדח עם משתיק-קול ונעלם. תחילה חשבו שהתעלפה, כי בהמולת המוזיקה איש לא הבחין ביורה, ורק כשהשכיבו אותה על הספה ראו את קילוח הדם. היא סירבה להסגיר את שמו ואמרה, מחר אגיד לכם. למחרת כבר היתה מתה. זה נראה לי רומנטי, מתוק ומטופש, שהנערה הצדיקה את אלימות הגבר שלה ורצתה לגונן עליו. זה היה הגרעין לספר ג’אז.”

זהו סיפור של משולש-אהבה, המתרחש בניו־יורק ב־1926, בין ג’ו, סוכן מדלת לדלת של תמרוקים, כבן 50, לבין אהובתו הצעירה ואשתו ויולט העובדת כספרית. כיוון שאמה התאבדה ואביה נעלם, וכילדה נטושה רעבה ללחם, החליטה ויולט כבר מנערותה שלא תביא ילדים לעולם, כדי ששום פה רעב לא יבכה לה “אמא”. רק בגיל 40, כשמאוחר מדי, היא מפנטזת על הוולדות שהפילה, חומדת תינוקות, ובלילה ישנה עם בובות. החיים לצד ג’ו שחקו את נישואיה. היצור היחיד שאומר לה “אני אוהב אותך”, הוא התוכי שלה. גם ג’ו מתגעגע לסערות שידעו יחד בעבר. אחרי שנות נאמנות הוא מתאהב בנערה בת 18.

הנעורים והמיניות תוססים בגופה של הנערה, דורקאס. כשהיתה בת תשע, נרמס אביה למוות במהומות בין שחורים ללבנים, ואמה נשרפה בתוך ביתם שהוצת. הילדה שחומת-העור ניצלה, כי אותו לילה ישנה אצל חברתה הטובה. היא קברה את שני הוריה ולא אמרה מלה, ואולם הרמץ מביתה הבוער נחת התוך צעקתה וחדר אל חלציה, כשהוא הופך אותה סוערת ולוהטת, יודעת כמה קצרים הם החיים. אין פלא שליבה וירכיה נמשכים אחר מוזיקת הג’אז המתחננת ומתגרה בה, בואי וסורי מדרך-הישר. ג’ו נדלק עליה “במין אהבה תהומית ושדית, שעושה אותו עצוב ושמח”. דורקאס נהנית מחיזוריו. הוא מביא לה גרבי־משי, תקליטים, בושם. אבל התמסרותו המוחלטת מחליאה אותה: היא היתה מעדיפה גבר שיהיה קשוח ויציב לה דרישות, ובוחרת בבחור יהיר וחובב-נשים, שמזלזל בה. בכספו של ג’ו היא קונה לו מתנות, מחזרת אחריו, כפי שלמדה ממאהבה המבוגר.

היא יוצאת עם הצעיר לנשף ריקודים בראש-השנה. ג’ו בא בעקבותיה, אקדח בידו, ללכוד אותה לנצח. בטוח במעשהו, ללא תחושת סכנה או חשש מעונש, הוא משוכנע שדורקאס תשמח שמצא אותה, “מבקשת שאני אעשה את זה. רק אני ולא אחר”. כשהוא רואה אותה בזרועות גבר אחר, הוא יורה בה בכתף. לא כדי להרוג או לנקום, אלא לצוּד ולעשותה שלו. איש לא רואה אותו בשעת מעשה. דורקאס, שלא נפצעה אנושות, אינה מסגירה אותו ומסרבת לקבל עזרה, וכך מדממת את עצמה למוות. בעת טקס האשכבה מתפרצת ויולט עם סכין בידה, ועד שמצליחים לאחוז בה היא חותכת את פני הנערה המתה.

“דורקאס היתה טרף קל, כמו נשים רבות,” אומרת טוני מוריסון. "בקלות רבה הן מוכנות להבין אלימות שמופעלת נגדן, בעיקר כשזה על רקע רומנטי. יותר מדי בקלות הן אומרות: ‘נו טוב, אבל הוא אוהב אותי.’ “רציתי לספר על מין ורומנטיקה ותחושת הבחירה שהשחורים זכו בה, אחרי שנות העבדות. בעבר לא היתה להם בחירה חופשית באהבה. אדוניהם הורו להם עם מי להזדווג ומתי, והילדים שנולדו היו רכוש האדון. והנה, עם החופש, אפשר לאהוב, לבגוד, לעזוב. לחוות את כל זה, זה לחיות. לא פלא שהשחורים המציאו את הבלוז והג’אז כאשר תמה העבדות, כי המוזיקה הזו ביטאה את המיניות ואת החופש שזמן כה רב ייחלו להם. בחיים, וגם בבלוז, לא חשוב אם זוג הנאהבים יחיה יחד באושר או שזה ייגמר ברצח ובמוות: כל מה שקשור באהבה – גם אם אלה ייסורים ולב שבור – יש לו איכות של חגיגה.”

האהבה והצורך בחופש הם נושא מרכזי גם בחייה של הסופרת, שקולה עמוק וחושני, ואנשים מסובבים את ראשם אחריה ברחוב. “לכל אדם יש משאלה לאהוב בלי חשבון ולתת אמון לא מוגבל במישהו. לא תמיד זה מתאפשר, ולא תמיד זה קרה בחיי,” היא אומרת בגילוי-לב.

אחרי הטראומה של גילוי הרומן של בעלה, ואחרי שחתכה את פני האהובה, מנסה הגיבורה שלה – ויולט – להבין מה הוא מצא באחרת, ומאמצת את הנערה המתה אל תוכה. היא מבררת איזה אודם נהגה דורקאס למרוח על שפתיה, איך סידרה את שערה. היא מסוגלת לחזור על צעדי הריקוד שהבחורה המתה נהגה לרקוד. היא כמעט מתאהבת בה, כאילו גילוי סוד נשיותה של יריבתה הצעירה יחזיר לה את אהבת בעלה. היא משיגה תצלום של הנערה ומניחה אותו על כרכוב האח, וכך הופכת המתה למרכז הבית.

טוני מוריסון: “אני מעריכה נשים הנאבקות על הגבר שלהן, ממשיכות לאהוב אותו ונלחמות על אהבתו.” כתוצאה מהטלטלה חלה התקרבות בין ויולט לג’ו, והם מצליחים להחיות את נישואיהם. “אני מקנאה באהבה הפומבית שלהם,” חותמת מוריסון את ג’אז. “אני עצמי ידעתי אהבה רק בסתר, חלקתי אותה בסתר, והשתוקקתי, אוי כמה השתוקקתי להפגין אותה” – ומרמזת על קשר אהבה מחתרתי שהיה לה בחייה.

– גם את התחלת לכתוב רק אחרי גירושייך מבעלך האדריכל הרולד מוריסון. מה הסיבה?

היא פורצת בצחוק גדול. “יקירתי, אילולא התגרשתי לפני 30 שנה, לא הייתי נעשית סופרת, אלא מוסיפה להיות רעיה ומטביעה את תסכולי בקריאת ספרים. כשאתה כותב, אתה לא קיים עבור בן-זוגך, ואני לא הרשיתי זאת לעצמי. כשהתגרשתי, נשארתי עם ילד בן שלוש ותינוק בן שלושה חודשים, וגם הייתי די גאוותנית כדי לסרב לקבל עזרה, אז עבדתי כעורכת בהוצאת ספרים, ובערבים כתבתי כדי לענג את עצמי. רציתי לדעת איך זה לחיות בעולם של מבוגרים בלי להיות סמוכה אל שולחנו של גבר. זה לא היה קל, ואני לא ממליצה על זה כדרך להתקדם בחיים, אבל אני יודעת שהגירושין הביאו אותי אל פרס-נובל בספרות.”

– זו אחת הסיבות שבגללן החלטת לא להינשא שוב?

“עכשיו אני יכולה להתחתן, אפילו מחר, ושום גבר לא יפריע לי ליצור. אבל זה לא היה כך קודם.”

– טוני מוריסון אינו שמך האמיתי.

“נכון, וממש מרגיז אותי שספרי אינם נושאים את שמי. נולדתי כקלואי אנטוני וופורד, וכשלמדתי בקולג' קראו לי כשם חיבה ‘טוני’. כשספרי הראשון עמד להופיע ב-1970, הודעתי לעורך שישתמש בשם ‘קלואי וופורד’, אבל הוא אמר שמאוחר, כי בהגהות מופיע מוריסון, שם נישואי. וכך זה נשאר. התגרשתי מהאיש הזה עוד לפני שהתחלתי לכתוב, אבל שמו דבק בי. נשארתי עם שמו של האויב.” את המשפט האחרון היא אומרת וצוחקת, מנסה לרכך את המילים הקשות.

* * *

ספריה, העין הכחולה ביותר, סולה, שיר השירים אשר לסולומון, תינוק של זפת, חמדת (פרס פוליצר, 1988), ג’אז, נמכרו בכמיליון וחצי עותקים ותורגמו ל-28 שפות. היא רבת מכר ונמצאת על הדוכנים בכל שדה-תעופה. התמלוגים הפכו אותה לעשירה.

כשאני מספרת לה שמלמדים אותה באוניברסיטאות בישראל, היא מחייכת מעל כוס הדיאט-קולה שלה ואומרת: “המערכת האקדמית מגיבה לאט, ונדיר שסופר נכנס לתוכנית הלימודים בחייו. אצלי זה היה אחרת. כמעט 20 שנה מלמדים אותי בארצות-הברית, וכיום גם באיטליה, בצרפת ובגרמניה. זה הישג אדיר. אפילו את פוקנר ואת המינגוויי התחילו ללמד זמן קצר לפני מותם.”

בספריה, הנשים במרכז, יחסי-המין הם הטרוסקסואליים, אבל לא פעם יש אצלה קרבה ארוטית בין הנשים, מעין לסביות בלתי-ממומשת. “גיבורותיה השחורות נתונות בקונפליקט: האם האויב הוא הגזע הלבן, כולל הנשים הלבנות, או המין הגברי, כולל הגברים השחורים,” אומרת פרופ' שלומית רמון-קינן מהאוניברסיטה העברית. “מוריסון נוטה בספריה לתשוקות קיצוניות, להתפרצויות של רגש, אהבה אלימה, רצחנית. היא לא מייפה את השחורים, והנשים אצלה אלימות לא פחות מכל גבר. יצירותיה מבוססות על סיפור, שיכול היה להיות בסיס למלודרמה קיטשית, אבל היא, בכשרונה הנפלא ובמוזיקליות של כתיבתה, הופכת אותו לספרות מופלאה.” “הספר הזה הוא קונצרט של קולות, כמו מוזיקת ג’אז. מישהו אומר משפט, ואחר עונה לו. ושום קול בודד איננו מנצח,” אומרת ד"ר ניצה בן-ארי, מתרגמת הספר.

מוריסון אשה יפה וגדולה, שערה עשוי צמות קטנות אסופות יחד, לבושה גלימת-משי אפורה עם נצנוצי זהב. את טראומת העבדות, המלווה את ההיסטוריה של השחורים בארצות-הברית, היא משווה לשואת העם היהודי.

“בתקופות הקשות שלי חשבתי על סבתי,” אומרת מוריסון, “שברחה עם שבעת ילדיה מהחווה כדי להתאחד עם בעלה, שעבד כנגן באלבמה. בכל פעם שהיה לי קשה לגדל את הילדים לבדי, השוויתי את הקשיים שלי לשלה, שהיו כבדים פי כמה. צימצמתי את חיי לשני הדברים, שבלעדיהם לא הייתי מסוגלת לחיות: הילדים שלי והכתיבה.” פורד בן ה-33, בנה הבכור, הוא אדריכל. באוסלו נשענה על זרועו כשצעדה לקבל את הפרס. הבן הצעיר סלייד בן ה-30, מלחין, כותב מוזיקת ג’אז ורגאיי. היא קרובה אליהם מאוד. “בחמדת, כשתיארתי איך הגיבורה שלי, סת, מנסרת את גרון בתה כדי להצילה מחיי עבדות, ושוכבת עם עושה-המצבות לשלם עבור חריטת שם הילדה על המצבה, ראיתי את עצמי במקומה. בתקופת העבדות נשים ילדו ילדים, שמבחינה חוקית ומעשית לא היו שייכים להן ויכלו להילקח מהן בכל רגע. אולי לכן אנחנו, השחורות, כל-כך אובססיביות באהבתנו לילדינו.”

סבה וסבתה נולדו כעבדים וזכו להשתחרר. מהם שמעה סיפורים שעברו במשפחה. קלואי, השנייה בארבעת ילדיהם של ג’ורג' ורמה וופורד, נולדה ב-1931 בלוריין, אוהיו, עיירה קטנה של מפעלי פלדה. בשנות השפל הכלכלי עבד אביה בשטיפת מכוניות, בסלילת כבישים ובריתוך. כשלא יכלו הוריה לשלם את שכר-הדירה, בסך ארבעה דולר בחודש, הועלתה החורבה באש בידי הלבנים. “כשמישהו מוכן לשרוף אותך בגלל חוב כזה, יש לך ברירה – להפנים את הרוע או לצחוק עליו. כשאתה צוחק, אתה מחזיר לעצמך את השליטה בגורלך,” היא אומרת. בפרוטותיה המעטות חתמה אמה על “מועדון ספר החודש”, והספרים היו להם מפלט. “חרף העוני הרשתי כאריסטוקרטית. פעם סיפר לי אבי שבאותו יום הלחים הלחמה מושלמת וחתם עליה את שמו. אמרתי לו: אבל אבא, איש לא יראה את תפר המתכת. והוא השיב – נכון, אבל אני יודע שזה קיים. וכך, כשעבדתי בניקיון מגיל 13 כעוזרת-בית בבתי עשירים, ניסיתי לעשות עבודה מושלמת. אהבתי את השכלולים, כמו שואב-אבק, שכמובן לא ראיתי בבית. כעוזרת של לבנים זכיתי ליחס של כבוד במכולת, כשהלכתי לקנות עבורם. את החוויות האלה הכנסתי אחר-כך לספרי.” היא היתה סטודנטית מצטיינת, השתתפה כשחקנית בהפקות בקמפוס, ועשתה תואר שני באוניברסיטת קורנל על ההתאבדות ביצירותיהם של וויליאם פוקנר וויר’יניה וולף. ההתאבדות נמצאת גם בבסיס ג’אז. בעיותיה הנפשיות של הגיבורה, ויולט, נובעות מכך שאמה התאבדה. “אני מכירה הרבה ילדים של מתאבדים” אומרת טוני מוריסון. “רובם מרגישים חוסר ערך עצמי. ברור להם שאם ההורה התאבד, סימן שלא אהב אותם מספיק: אחרת, האהבה היתה מחזיקה אותו בחיים. אני מכירה את ההרגשה. כשאבי מת ממחלה ב-1968, היה בי כעס מאוד חזק, שלא הייתי די חשובה לו כדי שיישאר בחיים.”

– בספרייך, למתים יש נוכחות חזקה יותר משל כל אדם חי.

“במשפחתי היה מאוד מקובל לדבר עם המתים. המתים בחיינו הם ההיסטוריה הקבורה של האפרו-אמריקנים, שאינה נכללת בהיסטוריה ובספרות הרשמיות של המדינה הזאת.” אחיה נסעו לאפריקה ואיתרו את שורשי המשפחה. “הם סיפרו לי על תולדות המשפחה והביאו מסמכים, אבל אותי זה לא ממש עניין. המורשת הלאומית הכללית של האפרו-אמריקנים מרתקת אותי יותר מההיסטוריה הפרטית שלי.” לדבריה גדלה בבית גזעני. אביה נהג להטיף לה, כי אסור להאמין לאף מילה שיוצאת מפי אדם לבן, בעוד אמה האמינה שעם הזמן שחורים ולבנים יתקרבו. “בתקופות האופטימיות שלי נוח לי להאמין שאמי צדקה,” אומרת מוריסון, "אבל למעשה, השינוי הוא רק על-פני השטח. בעומקם של דברים הגזענות נשארה כשהיתה ובגלל ה’פוליטיקלי קורקט' מסווים אותה במילים יותר יפות. “40 אחוז מההון במדינה נמצאים בידי אחוז אחד מהאוכלוסיה, אשר עשו כסף על גב העניים, שחורים ולבנים כאחד. אני חושבת שאילו המעמד הבינוני בארצות-הברית ידע את האמת, ש-85 אחוז מהעניים הם לבנים, היתה פורצת מהומה. אבל לממשלה נוח לדבר על עוני ושחורים בנשימה אחת, כי אז זה נשמע פחות נורא. וכך נעשים השחורים השעיר לעזאזל של החברה.”

– רבות מהמשפחות השחורות הן מטריארכליות וחד-הוריות, כמו בתקופת העבדות. גם היום הגברים שם נוטשים.

"יש שלוש דרכים להתבגר: באמצעות לימודים, עבודה, או לידת ילד. ומכיוון שהשכבות העניות אינן מגיעות לאוניברסיטה, ואין די עבודה, המסלול היחיד לבגרות שנותר לנערות האלה הוא להיעשות לאמהות. החברה שלנו רווּית סקס, הנערות על שערי הירחונים הן נשים קטנות בנות 15. פורנוגרפיה של ילדים מוסווית בכל מיני שמות. הדור הזה מגיב על המיניות העצומה שאנו כופים עליו ומקיים יחסי-מין בגיל מוקדם, ואז אנחנו באים אליהם בטענות. הנערות האלה גדלות, כשאינן מחבבות אפילו את ילדיהן, כי החברה מטיפה להן שהילד הזה הוא בושה.

“נכון שלא טוב להיות חד-הורית אבל גם גבר לא צריך לגדל ילד לבדו. לדעתי, ילד צריך סביבו לא רק מבוגר אחד או שניים, אלא שישה או עשרה. לי היה מזל שתמיד היו סביבי הורים, דודים ומורים, שהנחו אותי. תמיד היה מי שיגיד: תורידי את הליפסטיק, או: תסתרקי כמו בן אדם, או: את חייבת לעבוד. היום דור ההורים מפחד לנדנד, אבל חשוב לעשות את זה. אני רואה את הסטודנטים שלי, שאין להם אל מי לפנות בבקשת עצה, מלבד זה אל זה.” העוני המרוד שגדלה בתוכו משמש תמיד תמרור-אזהרה, שהשובע הכלכלי שהיא חיה בו עכשיו אינו מובטח. את 835,000 הדולרים של הפרס הכניסה לבנק, שיהיה לה לעת צרה. “הפרס לא שינה את חיי,” היא אומרת. “אני ממשיכה ללמד באוניברסיטה במשרה מלאה. במושגים שלי, אשה חייבת לעבוד. כתיבת ספרים היא הנאה גדולה מכדי שתיחשב לעבודה.”

“אני מקווה שאת לא צמחונית, יקירתי” אמרה ג’ני מייל בדאגה, כשהניחה לפני צלחת חרסינה עמוקה ומעוטרת, אשר בה צפו עדשים כהות ופיסות גזר זעירות. “הכנסתי למרק את שאריות תרנול-ההודו של חג המולד, אירחנו פה את הילדים של פיטר והמון חברים.” בעלת הבית החביבה העמיסה על השולחן גם ערימת לחמניות עטורות גרגירי פרג וחיטה מלאה, וקרש חריצי גבינות צהובות וכתומות, זרועות אניצי עובש כחלחל. פיטר מייל שאל אם אני מעדיפה יין לבן או אדום, ומזג לתוך הכוסית גבוהת הרגל יין סוביניון קליפורני מעמק נאפה, אשר סיחרר מעט את ראשי. מאז פירסם את שנה בפרובאנס ב-1990, ובו הרפתקאותיו עם אשתו בחורבה משופצת שרכשו בחבל הארץ הצרפתי הפורה, הפך מייל לאיש עתיר נכסים. (“אני נמנה עם העשירון העליון,” הוא מודה בצניעות).

בעבר סירב לכל פנייה של עיתונאי ישראלי, אולי בגלל החוויה הטראומטית בתום ביקורו היחיד בישראל ב-1975, הרבה לפני שעלה לגדולה. הוא ביקר בירושלים ובאילת, שכר מכונית וטייל בסיני, וכשעמד להמריא נלקח לחדר צדדי בנמל התעופה בן-גוריון, ונערך עליו חיפוש גופני מדוקדק (הוא חשב שחיפשו אצלו סמים). כששוחרר, גילה שמזוודותיו נעלמו. הוא עזב, ורגלו לא דרכה אצלנו עוד. ניחשתי שאני חבה את הסכמתו לאנה הירש, גיבורת רב-המכר שלו, כל דבר בא בחשבון. הירש, יפהפייה גבוהת קומה, עורה בצבע הזית, גדלה כנסיכה יהודייה בניו־יורק, ובמקום להתחתן עם רופא שיניים מסודר כפי שרצו הוריה, נסעה לישראל והתנדבה לצה"ל.

“בהתחלה זה היה מרגש – סיורי גבול, כל מיני קורסים, אפילו הדרכתי במחלקה של גברים. ‘מאבק בטרור’ היה משהו אמיתי, לא מילים סתם. למדתי שם הרבה. אני מתערבת שאני האשה היחידה בניצה, שיכולה לנהוג בטנק… אבל שנתיים הספיקו לי. בחודשים האחרונים זה התחיל להיות מכוער, בייחוד בשטחים, ואני לא יכולתי לסבול את זה. הייתי מתעוררת בבוקר ושואלת את עצמי כמה אנשים היום אראה מוכים, נורים או מפוצצים.”

(תירגם: יואב הלוי, הוצאת ניר)

וכך מחליטה אנה לעקור לריביירה הצרפתית ולנצל את הכישורים שרכשה בצה"ל. היא נעשית שומרת ראש, ומשתלבת במלחמה בין כנופיות פושעים. “ואז נתתי לו לחיצת יד בנוסח הגדה המערבית,” היא מודה. “נתתי לו בעיטה בביצים והוצאתי אותו מכלל פעולה עם אחת ממנורות הקריאה.” האם הסתקרן מייל לפגוש מקרוב חיילת לשעבר, ולכן הזמין אותי אליו? כשהוא מוזג לי את הכוסית השנייה של היין הקליפורני, אני מעיזה לגלות לו שבניגוד לאנה, הכשרתי הצבאית לא כללה לפיתות חנק כפולות, וגם לא בעיטות בביצים. “מאוד פשוט ללמוד את זה,” הוא מבטיח לי. "לפי מה שקוראים עליכן בעיתונים ורואים בטלוויזיה, אתן תמיד עם ‘עוזי’, עושות הכול, נוהגות טנקים, מטיסות מסוקים ומטוסים.

“האמת היא שחיפשתי לרומן שלי בחורה חסרת פחד, שמסוגלת להילחם במאפיה ולהשכיב גבר בבעיטות על הרצפה. יכולתי לבחור מישהי שהיתה בעבר בבריגדות האדומות באיטליה, או בכנופיית באדר מיינהוף, אבל רציתי דמות חיובית, ויש לי חולשה לבחורות יהודיות. בני הבכור יצא שנתיים עם נערה יהודייה מקסימה.” אנה היא העזר-כנגדו של בנט, פרסומאי הולל, שנקלע אף הוא לאותה מלחמת כנופיות, הנאבקות עד מוות על הנוסחה לגידול כמהין – אותן פטריות שחורות ומכוערות, שמחירן כמעט אלף דולר לקילו. בכל ספריו הקודמים של מייל, פרסומאי לשעבר וחובב תענוגות ידוע, מילאה פטריית העשירים תפקיד מרכזי.

– היא באמת שווה את המחיר האסטרונומי?

“בהחלט כן. אני מצטער שלא אוכל לתת לך לטעום, אבל לפחות אתן לך להריח.”

* * *

לאחר שהוברר לי שמייל מסכים להתראיין, התחלתי לתכנן את הנסיעה לפרובאנס. והנה הפתעה: פיטר לא גר שם יותר. האיש שהיה יקיר משרד התיירות הצרפתי (הוא קיבל עיטור כבוד ממשלתי בזכות מיליוני התיירים שנהרו לשם בעקבות הספר) – נטש את המערכה.

“כשהגענו לצרפת ב-1986, לא שיערנו מה יקרה,” אומרת אשתו. “פיטר תיכנן לכתוב ספר, הוטל פאסטיס, על אנגלי שעוקר לפרובאנס ורוצה להפוך בניין משטרה למלון אורחים. פיטר התחייב על תאריך, אבל בשנה הראשונה שגרנו בפרובאנס, היו לנו המון צרות עם הביוב, עם בעלי המלאכה שהיו אמורים לשפץ את הבית וכו', והוא לא הצליח לכתוב. הסוכן הספרותי שלו בא להתארח עם אשתו, וכששאל למה הספר לא מוכן, פיטר התנצל והתחיל למנות את כל התלאות שפקדו אותו. ‘למה לא לכתוב את כל זה,’ אמר הסוכן. זה היה אמור להיות רק פקק עד שייכתב הספר האמיתי. גם המו”ל לא ממש האמין בספר, והדפיס רק 5,000 עותקים."

אלא שמייד נחטף פרובאנס כלחמניות חמות. בכל יומיים הודפסה מהדורה של 25,000, וכשזה לא הספיק, מהדורה של מיליון. שנה בפרובאנס עבר את חמשת מיליוני העותקים, ב־22 שפות. “ביפן, שם נמכרו 900,000 עותקים בחצי שנה, הזמינו אותי למסע הופעות. דיברתי בפני קהל של רבבות באצטדיון כדורגל. כשראיתי את ההמונים בטוקיו, הבנתי מה משך את אלה, הרחוקים אלפי קילומטרים מצרפת, אל החלום הפרובאנסלי. צפוף ביפן, והמחשבה לפרוש ממירוץ העכברים ולתפוס שקט באזור לא מאוכלס ולחרוג מהחיים הממוסגרים והטכנוקרטיים, היא סם החיים. רוב האנשים לא יעשו את זה אבל זה האסקפיזם של כל אדם מודרני.”

היפנים הציעו לממן לו שנת שהות באחד ממחוזותיהם, כדי שיכתוב ספר דומה. מייל סירב. “זו עבודה של פרסומאי, ואני סופר,” הוא אומר. אלא שהחלום הפרובאנסלי קם על יוצרו. “אין לך מושג מה שהספר הזה גרם לי,” הוא נאנח, מתמתח בחולצת הג’ינס. “אוטובוסים היו נעצרים, ומתוכם בקעו נחילי תיירים, המצלמה שלופה ביד. זוגות ומשפחות היו מגיעים, עם הספר ביד, מצלצלים בדלת, מבקשים כוסית משקה ושואלים אם אפשר לעשות סיבוב. קוראים הודיעו שהחליטו להתפטר מהעבודה, לקחת חופש מהחיים ולקנות ולשפץ איזו חורבה בצרפת, וביקשו כתובות. אנשים שכבר עקרו, צילצלו לברר לאיזה בית-ספר לרשום את ילדיהם, או מה לעשות כשנסתם הביוב או כשהצינורות קפאו. תיירים הגיעו עם הספר למסעדות ולבתי-קפה שהוזכרו, מזמינים את המאכלים שעליהם כתבתי, ואחר-כך מטלפנים להתלונן, או להחליף חוויות. אנשים קנו את ספרי, והבינו בטעות כאילו אני קורא להם ללכת אחרי. אבל לא התכוונתי שיבואו אלי הביתה, בלי הזמנה.”

שׂקים של מכתבים הגיעו. על חלקם נכתב רק, “פיטר מייל, פרובאנס”. בעיקר העיקה עליהם העיתונות האנגלית. “הם שונאים אותי,” אומר מייל. “הרי בין האנגלים והצרפתים שוררים יחסי אהבה ושנאה, והעובדה שאנגלי מהלל את צרפת, נראתה כבגידה. כל הזמן חיפשו לפגוע בי. הם קיוו שיתפסו אותי מכה את אשתי, או שישמעו צעקות בוקעות מהבית, הכול כדי לשבור את המיתוס של החיים הטובים והשקטים, שעלה מהספר. מהיער ממול היו צופים בנו עם מצלמות טלסקופיות. הם תיחקרו את השכנים וחיפשו כאלה שלא אוהבים אותנו, ומצאו אחד, דווקא עיתונאי, ושילמו לו תמורת ראיון נגדנו. הרגשתי כל הזמן שאני במעקב. במסעדות ישבתי עם הגב אל הקיר. אף פעם לא ידעתי מי דופק בדלת, ומי מעברו השני של קו הטלפון.” וכך, כשהיו הזוג מייל במסע הרצאות בארצות־הברית, נשברו, והחליטו שלא לחזור. העיתונים באנגליה חגגו. “פיטר מייל נטש את פרובאנס”, היו הכותרות. את הבית המקסים בפרובאנס נאלצו למכור מתחת לערכו, כי גם לקונים היה ברור שזרם הטרדנים לא ייפסק.

* * *

ב“ואן” שלו הוא אוסף אותי מתחנת האוטובוס של אמגנסיט, עיירונת נופש זעירה ואלגנטית בת כמה אלפי תושבים, בקצה לונג איילנד, שעתיים וארבעים דקות מניו־יורק. שני הכלבים שלו, היושבים ברכב, טועמים אותי. אחד מהם, אלפרד, הוא גיבור ספרו חיי כלב. מייל, איש גבוה וחסון, נוהג כעשר דקות בתוך יער, בנוף מדהים, עד שהוא נעצר מול בית נפלא, עטור חלונות זכוכית רחבים, ממש על שפת הים. “זה היה בית קיץ של זוג מיליונרים, שהיו באים לכאן רק שלושה שבועות בשנה, ונפטרו. כשקנינו את הבית לפני שנתיים, ב 400,000 דולר, זה היה נראה לנו קצת יקר, התמקחנו וביקשנו שישאירו את הרהיטים. ילדיהם מסרו לנו אותו עם כל התכולה, וכשנכנסנו לגור התברר לנו שהשאירו לנו גם את המרצדס, ושתי סירות.” מזל של עשירים.

רוב הזמן הם מתבודדים בביתם, המרוחק מבתי השכנים. כותבים, מבשלים, דגים בים, מטיילים. את אמגנסיט הוא פוקד רק כשמרתף היינות שלו מתרוקן, ובפגישותיה של ג’ני באגודת צער בעלי־חיים המקומית. “בקיץ יש פלישה של תיירים, המקום נעשה אופנתי, וחקלאים כבר החלו למכור את שדותיהם במיליון דולר, כמגרשים לבנייה, כי הילדים לא רוצים להיות עובדי אדמה,” אומר מייל. “התהליך החברתי שעברה פרובאנס חוזר על עצמו גם כאן, ואני מקווה שלא נצטרך לעזוב ולמצוא מקום בראשיתי אחר.”

מייל נולד ב־1939 בעיר הנופש ברייטון שבאנגליה. “היתה לי ילדות אומללה. משום-מה, הורי סברו שלטובתי אני צריך לגדול רחוק מהבית, ומגיל שבע הייתי בפנימייה. סבלתי שם נורא. בגיל ההוא כבר קיבלתי את החינוך המיני שלי. מה שטוב בחינוך הפנימייתי באנגליה, הוא שאחרי מה שעברת שם שום דבר בחיים כבר לא יכול להיות גרוע ממש.” הפנימייה היתה עשר דקות מהבית, אבל בגלל החינוך לקשיחות ראה את הוריו רק בסופי שבוע. אביו היה פקיד במשרד המושבות הבריטי, וכשמלאו לפיטר 15 נסעו כולם לברבאדוס. “היה לאבי תפקיד די חשוב, להכין את החוקה לאיי הודו המערבית. הציעו לו להיות מושל האי ברמודה, אך בגלל חסרון-כיס נאלץ לסרב. כמו היום, שגרירים – כמו מושלים – היו צריכים להיות בעלי אמצעים, כדי לארח כמו שצריך: קצבת האירוח שהממשלה נותנת אינה מספיקה. אמי, שחלמה להיות אשת חברה, חשה כל חייה מתוסכלת ולכודה.”

פיטר חזר לבדו מברבאדוס בגיל 16, ונשר מבית-הספר. “הורי נשארו בחו”ל, וכיוון שמכרו את ביתנו נאלצתי לגור בחדר שכור אצל מישהו. הובלתי כביסה מלוכלכת מבתי-המלון בעיר. כשנשבר לי, נעשיתי מלצר." הוא ערך את העלון הפנימי של חברת הדלק של, ולמד פרסום בבית-ספר ערב. “שום חברת פרסום לא קיבלה אותי, כי כולן נוהלו בידי בוגרי איטון ואוקספורד, שאהבו להקיף עצמם בצעירים אליטיסטיים ואלגנטיים כמוהם. ואני, אפילו לא סיימתי תיכון. בלית ברירה, הפלגתי לארצות-הברית.”

ניו־-יורק של ראשית שנות ה-60 קיבלה אותו בזרועות פתוחות, ודיוויד אוגלבי – לימים אֵיל פרסום נודע – נתן לו עבודה. “האמריקנים, בניגוד לסנובים האנגלים, לא שמו קצוץ על אוקספורד, ועל כך אני אסיר-תודה להם.” תוך זמן קצר המתחרים הכפילו את שכרו. הוא נעתר להם ונשלח לפתוח סניף בלונדון. הוא עבד שם שבע שנים, עד שרכש – יחד עם חבר – את הסניף.

“פרסום זה מקצוע נורא,” הוא אומר. "עשר שנים עבדתי משמונה בבוקר עד שמונה בערב. בהתחלה זה היה כיף, כי הייתי קופירייטר ועשיתי עבודה יצירתית, אבל אז קידמו אותי ונעשיתי מנהל קריאטיבי – אחראי ל-30–40 אנשים, עם כל השגעונות שלהם. “כל הזמן קיפצתי בעולם, והייתי במטוס, במכונית או במלון. הרווחתי הון, אבל לא יכולתי ליהנות מהכסף. הכסף נותן לך אומללות נוחה. אתה לא שייך לעצמך. הלקוח יכול לצלצל באמצע הלילה כי משהו במסע הפרסום לא נראה לו, ואין לך ברירה, אתה חייב ללכת אליו.”

הוא כבר היה נשוי ואב, כשהבכור – סיימון בן השמונה – שאל שאלות מביכות על מין. “אמרתי לו – לך לאמא שלך. אבל זה הציק לי, וניגשתי לחנות. היו אולי מאה ספרים לילדים על מין, אבל כולם היו חמקמקים או טכניים מדי. החלטתי לחבר אחד בעצמי. כמו בפרסום, גם בכתיבה לילדים אתה צריך להיות ברור, ישיר, קולע, משפטים קצרים.” וכך, כהסבר לקטנים מהי אורגזמה, הוא משווה אותה ל“דגדוג ממושך בתוך הנחיריים, ופתאום אתם מתעטשים עיטוש אדיר”. לבנים הנבוכים מזִקפה בלתי-רצויה, דווקא כשהמורה קוראת להם ללוח, הוא ממליץ, “אל תיתפסו לבהלה, נסו לחשוב על משהו אחר. כאשר יתחוור לפין שלכם שאינכם מעוניינים בו, הזקפה תחלוף”.

ילדיו הוקסמו, וישבו וצחקו, “וכשאתה צוחק, זה מרגיע. בסך הכול רציתי שזה ישבור את הקרח, ותתפתח שיחה טבעית. אם אתה מושיב אותם ואומר, בואו נדבר על מין, הם תיכף יברחו ממך וירוצו לשחק כדורגל.” ארבעת ספרי הילדים שכתב תורגמו לעברית: מאין באתי, מה קורה לי, איך תהיה הפעם הראשונה, ואילוף הסוררים. ארגונים דתיים הזדעזעו, והספרים הוחרמו ונשרפו בכמה מדינות בארצות-הברית. “עד היום, נערות בנות 20 עוצרות אותי ברחוב ואומרות – גדלנו על הספרים שלך. החברה קצת השתנתה, אבל עדיין קשה להורים להסביר מין, ואין פלא שהספרים מוסיפים להידפס ולהימכר.” הוא עמל בפרך לשלם מזונות עבור חמשת ילדיו, שגדלו רוב הזמן אצל גרושותיו. “הגיל הטוב של הילדים מתחיל משנת חייהם ה-21. אני ממליץ לאלף אותם בשלושת החודשים הראשונים לחייהם, אחרת נצטער על כך כל חיינו.” הוא נותן לי טיפ מנסיונו: “למדתי שהנבזים הקטנים מנסים להתחמק משינה על-ידי הסתרת החפץ המזוהה עם שינה, כמו בובה או מוצץ. אני הכנתי מבעוד מועד חפץ זהה במקום מבטחים, והיית צריכה לראות את הבעת פניו של התינוק, שהיה משוכנע שנפטר מהשינה, כששלפתי את ההעתק. הוא לא ידע מאיפה זה נפל עליו.”

ב-1974 החליט לקשור את חייו עם אשה שלישית (“ואחרונה!” הוא מדגיש): ג’ני, בעלת חברה מובילה להפקת פרסומות בטלוויזיה. “הבמאים שהיום מפורסמים כל־כך, אלן פארקר (אוויטה) ואדריאן לין (משיכה גורלית), היו עובדים שלה,” מתפאר מייל, ונושף בסיגר שלו. “אבל לשנינו נמאס מהעולם השטחי הזה, ועזבנו את אנגליה.” הם קנו בית בדרום-צרפת, נאלצו למכור אותו כשהבינו שהם זקוקים לאנגליה כדי להתפרנס. כשחזרו, עשו עבודות מזדמנות, ומייל כתב שני ספרי פרסום. עשר שנים קשות עברו עליהם, עד שב-1986 קנו את הבית בפרובאנס והחליטו לנסות שוב. “היה צריך הרבה אומץ לעשות מה שעשינו. אילו נשארתי בפרסום, הייתי היום מולטימיליונר, כי ברמה שהייתי, אתה מקבל אופציות ומניות של 15 מיליון דולר. אבל נשבעתי שלא אענוב יותר עניבה ולא אכנס למשרד.” לא במקרה כל גיבוריו הראשיים של מייל הם פרסומאים תאבי חיים, שמתעבים את המקצוע ומחליטים לפרוש. כזה הוא בנט, מכל דבר בא בחשבון. בנט, ש“החסכנות לא היתה מעולם אחד מחטאיו”, מפרסם מודעה ומציע את שירותיו: “כל דבר בא בחשבון, חוץ מנישואין”. על המודעה עונה מיליונר צרפתי, בהצעה שאי-אפשר לסרב לה: להיכנס לדירת הפאר שלו במונטה קרלו, כולל המיטה המשוכללת וארון הבגדים, ולחיות ככפילו. המטרה: ליצור רושם שאותו מיליונר חי במונקו, המדינה הפטורה ממסים, ולאפשר לו להתחמק ממס ההכנסה הצרפתי הדרקוני. הוא מלמד את בנט לזייף את חתימתו, משאיר לו פנקסי צ’קים וכרטיסי אשראי, ומצווה עליו להרבות בדוחות חנייה עם ה“מרצדס 380”, כדי ליצור רושם שהוא גר שם. בנט לא עומד כמובן בפיתוי, והעלילה מסתבכת.

“אני לא דוסטויבסקי,” מודה מייל. “הכתיבה שלי היא לא ספרות גדולה, ולא צריך אינטלקט של איינשטיין כדי להבין אותה, אבל יש לי כישרון לכתוב בידור קל, ולדעתי זה בסדר גמור. כפרסומאי, אני לא רוצה לאכזב את הלקוח, הקורא שלי, שנכנס לחנות ומשקיע בספר מכספו. אני יודע בדיוק לקלוע לחלומותיו, כי מי לא היה רוצה שיעמוד לרשותו הון עתק, ועוד שיהיה חייב לבזבז אותו בלי נקיפות מצפון?”

מייל, נהנתן סלקטיבי, מכיר לא רק אותנו החולמים, אלא גם את העשירים. “הם גזע לא מאושר באופן כרוני,” הוא ממהר לשמח אותי. “תמיד הם חשדנים, ומחכים שמשהו ישתבש. הציפייה שלהם לשלמות עולה ביחס ישר לכמות הכסף שהם מבזבזים, וכשהם מגלים שהכסף לא קונה הכול – למשל, שגם בלימוזינה הנוחה שלהם הם תקועים כמו כולנו בפקק – הם פשוט אומללים. אפשר לחשוב שלאנשים שיש הכסף הרב ביותר בעולם, גם יהיו החיים הכי טובים, אבל זה ממש לא כך. במסעדות הכי מפוארות ראיתי את הפרצופים הכי חמוצים, מכרסמים עלה חסה ומים מינרליים, ומתעצבנים כשהמלצר לא הגיע בדיוק ברגע שזקפו לעברו את האצבע. וכשהמשרת האישי לא חימם להם את הגרביים בבוקר או לא גיהץ את העיתון, זה הורס להם את כל היום. פגשתי הרבה אנשים שאמרו, היינו הרבה יותר מאושרים כשהיו לנו רק שני כיסאות, וגג מעל לראש.”

הכי גרועים בעיניו הם הבנים שירשו כסף. “יש להם נטייה לקמצנות, כי בניגוד לאבותיהם מעטים מהם יודעים לעשות כסף. הם מבזבזים את חייהם באפס מעשה בבתיהם בני ה-28 חדרים, חוסכים בהסקה, קופאים מקור, משלמים משכורות רעב למשרתים שלהם, וקונים רק יין זול. כספם הולך ואוזל, כי הם אינם מכניסים סנט אחד, וחוששים שמא יאריכו חיים יותר מהכסף שיש להם.” לפני עשר שנים, כשעוד היה עני (כל הכסף שהרוויח הלך למזונות), הפקיר מייל את גופו לטובת האנושות, ועשה סידרת כתבות למגזין לגבר, שם ניסה את התענוגות של העשירים. נסע בלימוזינות, רכש נעליים של 1,300 דולר, טס במטוסים פרטיים. אפילו בחן את ההנאה היקרה מכולן, הפילגש. “חלק מההנאות בהחלט שוות את המחיר,” אומר מייל. “את זוג הנעליים, שנתפרו ממש על רגלי, לפי כל קפל וקמט, אני נועל גם היום, והן יפות משנה לשנה. טווח החיים שלהן 20 שנה, כאילו הוצאתי כל שנה 60 דולר. אחת לשנה היצרן לוקח אותן אליו על חשבונו, לטיפול שנתי. גם סוודרים מצמר קשמיר, שמחירם אלף דולר, הם השקעה כדאית. הם רכים וחמים ויפים, והבעיה היחידה, שלנשים יש דחף בלתי ניתן לריסון לגעת בקשמיר ברגע שהן רואות אותו, והגבר עלול למצוא את עצמו מלוטף כל העת, והקשמיר עלול לצאת קירח.”

לאשתו ג’ני רכש לחג המולד צעיף רחב מצמר מיוחד, הארוג משׂער הזקן של תיישים הודיים. המחיר – 800 דולר – נראה לו מציאה, “כי זה בגד נצחי, מיוחד ונדיר, שלא נמכר בחנויות אלא רק על סמך היכרות אישית עם היצרן ההודי. מטוס פרטי אני לא מחזיק. אבל כשרצינו לטוס לאיי בהאמה עם שני הכלבים שלנו, עשינו חשבון שבמקום להיטלטל מכאן לניו־יורק, ולהחליף מטוסים במשך שלושה ימים, טיסה ישירה מכאן תארך שלוש-ארבע שעות – ולנו ולכלבים זה יעלה רק 7,000 דולר במטוס פרטי, במקום 2,000 בטיסה רגילה. נראה לנו שזה שווה את ההפרש.” לאורחיו הוא מזמין לימוזינה שתיקח אותם אליו מנמל-התעופה קנדי. " המחיר הוא בסך הכול 200 דולר. באוטובוס ללונג איילנד זה היה עולה שליש, אבל מה זה לעומת לשבת במכונית שחורה וארוכה, ליהנות מבר המשקאות והטלפון האלחוטי, ולעשות רושם על כולם? בניו-יורק, לימוזינה משדה-התעופה למרכז מנהטן עולה רק 60 דולר. אם ארבעה אנשים מתאגדים יחד, זה כמעט כמו אוטובוס. ממש מציאה. אני ממליץ להזמין לימוזינה עם חלונות שקופים, כדי שיראו אותך, והמכונית חייבת להיות שחורה, כי לבן זה וולגארי, אפור זה של בנקאים משעממים, וצבע זהב זה לא לג’נטלמנים. ביום הנישואים אני שוכר לימוזינה לניו־יורק, לטייל בעיר. יש גם לימוזינה ובתוכה ג’קוזי, או עם חשפנית שנותנת הופעה, אבל טרם ניסיתי אותן. “בארצות־הברית אתה מצליח אם יש לך שלושה בתים ומטוס פרטי. אני לא מחפש את זה. בעיני, הצלחה היא שקט נפשי ולעסוק במה שאתה אוהב. ואני, שנהנה לכתוב ספרים ואפילו מרוויח מזה לא רע, בהחלט רואה את עצמי כאדם מאושר.”

זו היתה אחת האהבות הגדולות של המאה העשרים, ושמם נכרך ברשימה אחת עם סימון דה בובואר וז’אן פול סארטר, אליזבת טיילור וריצ’רד ברטון, ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן, ג’ון לנון ויוקו אונו. אייריס מרדוק, הסופרת הבריטית הנודעת, וג’ון ביילי, פרופ' לספרות מאוקספורד, התעוררו יחד, בוקר בוקר, 43 שנים, באהבה שלא דעכה גם לאחר שחייה כבו, ב-8 בפברואר 1999. ניצני ההידרדרות הטראגית התגלו במהלך ביקורם בישראל.

מאי 1995, והשניים הגיעו לכנס בינלאומי באוניברסיטת בן־גוריון. מרדוק, סופרת עטורת פרסים, בעלת תואר הכבוד “דיים” שקיבלה מהמלכה, התעניינה תמיד בשאלות של מוסר. 26 הרומנים שחיברה מאוכלסים בגיבורים מורכבים ובעלילות דרמטיות, כמו התאבדויות, רצח וגילוי עריות. לא הרשע לשמו כי אם האנוכיות והאדישות, הם שזורעים, לפי תפישת עולמה, אסון וסבל. בין ספריה שתורגמו לעברית, מתחת לרשת, הראש הכרות, חלומו של ברונו, הים הים. הרומן הרביעי שלה, הפעמון, נפתח במשפט המכיל הכול:

“דורה גרינפלד עזבה את בעלה משום שפחדה ממנו. שנה לאחר מכן היא חזרה אליו מאותה הסיבה בדיוק.”

אייריס מרדוק ביקשה שלא להרצות, אלא רק להשיב על שאלות קוראים. היא היתה פילוסופית בהכשרתה, בעלת היגיון מזהיר, פעמים אינספור השתתפה בדיונים ובמפגשים כאלה, אך בבאר-שבע משהו השתבש. היא נראתה לא ממוקדת, לפעמים התקשתה לסיים משפט שהתחילה. “הקהל היה מנומס, אבל חיוניות הסקרנות על פניהם נעלמה: הם התחילו להיראות מודאגים ונבוכים. הישראלים הם ישירים בתגובותיהם. כמה אנשים פשוט עזבו את אולם הכינוסים,” כותב ג’ון ביילי בספרו קינה לאייריס (תירגמה: ליטל ידין, הוצאת כנרת). בסוף אותו שבוע פגשתי את אייריס מרדוק לראיון ב“משכנות שאננים” בירושלים. שערה החלק והבהיר היה פזור ברישול על מצחה, בגדיה רפויים. “המאה שלנו היתה אחת הגרועות שידע העולם, אבל אני אופטימית, כי היום אנשים יכולים לעזור זה לזה יותר מאשר בעבר,” אמרה האשה בת ה־76, ודיבורה היה איטי ומהורהר. “אני חושבת הרבה על המאה ה־21. את תהיי שם, אני לא.” כשאני מעיינת ברשימותי מאז, אני נוכחת לדעת שעל רבות מהשאלות שהצגתי למרדוק השיב בעלה. הוא טרח סביבה במהלך הראיון, הקשיב לכל מלה שיוצאת מפיה, וכשחשב שמשהו אינו ברור מיהר להתערב. נדמה היה לי שהוא מגונן עליה מפני משהו בתוך עצמה, אולי מהמוזרות החביבה שלה, שעלולה לא להתקבל היטב בעיני זרים. “ויתרתי על ילדים למען הכתיבה,” היתה הכותרת, אבל את הדברים אמר בעצם בעלה, שקלט שהיא נתקעת, והשיב במקומה: “ידעתי שאייריס רוצה מאוד לכתוב וזה עיקר חייה, ולכן ויתרתי על ילדים. אני חושב שזה היה המצב גם אצל וירג’יניה וולף ובעלה לאונרד, שהתמסר לקריירה הספרותית שלה. השתדלתי לעשות הכול שהיא תצליח.”

חלפו חמש שנים, ואת הטלפון בביתם באוקספורד מרים כעת פרופ' ג’ון ביילי. “אני זוכר שירושלים נראתה לנו יפה להפליא, ושבמהלך הראיון איתך השלמתי את המשפטים של אייריס, אבל באותו שלב עדיין לא הייתי מודע שמשהו לא בסדר אצלה,” הוא אומר. “אחרי 40 שנים יחד אתה כל-כך מתרגל לבן־הזוג שלך, שאתה לא שם לב לדברים האלה. זרים מבחינים בכך הרבה יותר. אחרי ההופעה המביכה בבאר-שבע, עמוס עוז ניגש לדבר איתי. עמדנו בשמש הבוהקת של הנגב, והוא הזמין אותנו להתאכסן בביתו לכל זמן שנרצה. הוא לא אמר דבר על אייריס, אבל מהאופן שבו הביט בי אני מבין היום שהוא ידע הכול.” וכך כותב ביילי על המפגש בספרו:

“לא יכולתי להחליט אם היה זה מתוך טוב לב טהור מצידו, האם באמת התכוון לכך, האם היה בודד, האם אייריס פתאום נשאה חן בעיניו, או שמא היה זה משום שרצה לבחון סופרת-עמיתה שירדה מן הפסים, או עמדה לרדת מהם.”

כשחזרו בני־הזוג לאנגליה, ניגשו לרופא המשפחה שלהם. כששאל הרופא את מרדוק מיהו ראש הממשלה, והיא השיבה שאין לה מושג, ובחיוך צופן-סוד אמרה שזה גם לא חשוב, שלח אותה מייד לגריאטר מומחה, וזה ערך לה סריקת מוח ומבחני לשון. האבחנה, מחלת אלצהיימר, היתה חד-משמעית. “מאותו רגע הרימו הרופאים ידיים והשאירו אותנו לבדנו, כאילו זו כבר לא הבעיה שלהם,” אומר ביילי. הוצעה תרופה נסיונית, שגורמת צלילות זמנית, תוך הבנה נוראה של המצב הבלתי נמנע, וביילי סירב לתת זאת לאשתו. הוא החליט שיתארכו הדברים ככל שיתארכו, הוא יטפל בה ולא יוציאה מן הבית למוסד.

“מחלת אלצהיימר היא כמו ערפל בוגדני, שכמעט לא ניתן להבחין בו, עד שהכול סביב נעלם. אחרי זה כבר אי-אפשר להאמין כי קיים עולם מחוץ לערפל,” אומר ביילי. “אבל האלצהיימר, שיכולה להדגיש את תכונות האופי עד לנקודה של פרודיה שטנית, הצליחה רק להדגיש את טוב הלב הטבעי הטבוע באייריס.” מרדוק ניחנה בזיכרון פנומנלי, ואת ספריה היתה מחברת במוחה, עד הפרט האחרון, ורק אז מתיישבת ומעלה את מאות העמודים על הכתב. את ספרה האחרון, הדילמה של ג’קסון, חתמה במילים הנבואיות, “אני חש שכוחותי נטשו אותי. האם יחזרו אלי? אני לא חושב כך. הגעתי לסוף הדרך,” כך אומר הגיבור, ומחייך חיוך צופן סוד.

הספר ראה אור ב-1995, אך כשהתפרסמו הביקורות הנלהבות, היא כבר לא קלטה אותן. באותה תקופה כבר הפכה האינטלקטואלית המזהירה הזו לצופה נלהבת וקבועה של הטלטאביז ונהנתה מתנועותיהם של היצורים הססגוניים והעגלגלים, אחרי שכל חייה סירבה להחזיק מקלט טלוויזיה בבית. גם אמה של אייריס חלתה באלצהיימר ומתה בבית־חולים לחולי נפש. מודע לכך שאשתו הולכת ונשמטת מעצמה וממנו, החל ביילי כותב הספד-בחיים, שבו גולל את פרשת אהבתם, ותיעד את כל שלבי המחלה שעשתה שמות במוחה המבריק. קינה לאייריס שהוגדר כ“אחד ממכתבי האהבה הארוכים ביותר”, ראה אור באנגלית כחצי שנה לפני מותה, אבל היא כבר היתה טרופה ומבולבלת מכדי שתהיה מודעת לכך. כשהגיעו עיתונאים לראיין את ביילי, נחרדו למראה רעייתו היושבת בסלון המגובב ומחייכת בתמימות ילדותית, מסרבת להרפות מאבנים וענפים וקרעי סמרטוטים שאספה בעת שיטוטיה בחצר שליד הבית. “אייריס מעולם לא יכלה לסבול להשליך משהו. תמיד היתה לה חולשה לרגשות של המעטפות שנפתחו בקריעה, או לבקבוקים חסרי פקק. חולשה שהפכה עכשיו לאובססיה. היא מצילה עלים יבשים, מקלות, אפילו בדלי סיגריה שעושנו ברחוב לא ממש בחשאי על-ידי הבנות בתיכון שלידינו,” כותב ביילי.

שחקנית התיאטרון הבריטית ג’ודי דנץ תגלם את אייריס מרדוק, ומייקל גמבון (הבלש המזמר) יהיה כנראה ג’ון ביילי, בסרט שיספר את אהבתם. “האמת היא, שלא הייתי מודע לכך שאנחנו אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה,” אומר ביילי. “אהבנו מאוד, אבל מעולם לא אמרתי לה ‘אני אוהב אותך’ או ‘אהובתי’ או אפילו ‘דארלינג, כמה את נפלאה’. מה שהיה בינינו היה כמו קשר של שני ילדים, הרגשנו כמו הנזל וגרטל, כמו אח ואחות, עם שפה פרטית משלנו, וקיום פרטי ומובדל. ילדים יכולים לאהוב מאוד זה את זו, בלי להעמיד דרישות רגשיות. היחסים שלנו לא היו אמוציונאליים. לקחנו זה את זו כמובן מאליו, והיה בינינו משהו פרימיטיבי, קדם-לשוני, כמו שתי חיות שמתחבאות יחד במאורה. אהבנו לחכך ולשפשף את האפים שלנו זה בזה, והיינו מאוד מאושרים יחד.”

אייריס מרדוק נולדה בדבלין ב-1919 וגדלה בלונדון, בת יחידה להורים אירים-אנגלים. היתה לה ילדות מוגנת ומאושרת, והיא גדלה, כדבריה, חסרת אלוהים, “בשילוש מושלם של אהבה” עם הוריה, ובמודעות חברתית ופוליטית. בסוף מלחמת העולם השנייה התנדבה לעבוד מטעם האו"ם במחנות פליטים, והיתה מקורבת לז’אן פול סארטר. התקופה ההיא, שבה ניסתה להביא מעט טוב בתוך הרשע, היתה המאושרת בחייה, חרף כל המצוקה האנושית שהקיפה אותה. רוב בני משפחתה היו אירים שנותקו משורשיהם וממולדתם, והיא הזדהתה באופן אישי עם גורלם של הפליטים חסרי המולדת.

היא למדה פילוסופיה אצל ויטגנשטיין, ונעשתה מרצה לפילוסופיה באוקספורד. היא היתה בת 34, כשג’ון ביילי בן ה-28 ראה אותה לראשונה כשרכבה על אופניה ליד חלונו. למחרת נפגשו במקרה במסיבת-סגל, והוא הוצג בפניה כאחד הצעירים המבטיחים בחוג לאנגלית. היא בקושי התפנתה להביט בו, והמשיכה את שיחתה הערה עם חברתה. לבושה היה מזעזע וחסר טעם, חצאית טוויד מהוהה ומשומשת, גרביוני כותנה חומים, שיער מוזנח: “באותם ימים רישול הלך בד בבד עם רצינות, לפחות בחוגי האוניברסיטה,” מסביר ביילי. מכיוון שכבר היה מאוהב בה עד למעלה מראשו, קיווה שהופעתה החיצונית שאינה מעוררת תיאבון תמנע מאחרים מלהתאהב בה, ותצמצם את התחרות על חסדיה. "תעלומה היא בעיני, מדוע הייתי כה משוכנע בתחילה שאייריס אינה מושכת מבחינה מינית.

אנשים רבים משני המינים ודאי שלא חשבו כך," כותב ביילי, ומרמז שהיתה מושא תשוקתן של כמה מנשות הסגל האקדמי באוניברסיטה שבה לימדה. לאט לאט החל להכיר גם את עדת הגברים המבוגרים והנשואים, שמרדוק ניהלה איתם רומן. רובם היו אנשי רוח יהודים, פליטי מלחמה שמצאו מקלט באנגליה וזכו למשרה באקדמיה. עם אליאס קאנטי (סנוורים), שזכה לימים בפרס נובל לספרות, היתה אייריס מתעלסת, בשעה שאשתו הסבלנית נכחה בחדר הסמוך. אייריס הכירה את פילגשותיו האחרות של איש הרוח, ידעה עליהן הכול, ובדרך מוזרה העריצה אותן.

“האנשים שבהם התאהבה הזכירו את החיפוש אחר החוכמה, הסמכות, האמונה,” מסביר ג’ון ביילי. “היא העניקה את חסדיה מתוך הערצה וכבוד, לדמויות אלוהיות ולאו דווקא לגברים אטרקטיביים או סקסיים. היו לה קשרים עם אנשים רבים, שלא היו מודעים זה לקיומו של זה. גברים שהיו בעיניה אלילים, היו בעיניה גם ארוטיים, אבל יחסה למין היה שולי, לא כאל מטרה בפני עצמה. למורת רוחי, התחיל להתברר לי שהייתי רחוק מלהיות היחיד שאיתו היא התעלסה, אבל חשבתי שזה יהיה וולגרי להפגין סימני קנאה.”

– הייתם זוג מסור ויוצא דופן. למעלה מ־40 שנה. עד כמה הנאמנות והבלעדיות המינית, הן בעיניך תנאי הכרחי לנישואים מוצלחים?

ביילי: “אחד התנאים הראשונים לחיים מוצלחים, זה לתת אמון מוחלט בשני, ולא להתעניין יותר מדי במה שהאחר עושה. אסור שנישואים יהיו קלסטרופוביים. אסור להיות קרובים מדי. אחת ההנאות האמיתיות ביותר של חיי נישואים זה להיות לבד, מתוך ידיעה שמחר תחלוק את החוויה עם בן או בת-הזוג. כשהתחתנתי איתה, ב-1956, אמרתי לה, בחצי בדיחה, ‘אני מניח שימשיכו להיות לך קשרים עם גברים אחרים, כמו קודם.’ והיא ענתה ברצינות רבה, ‘אני אוהבת להיות נשואה לך, כי עכשיו אוכל סוף-סוף להפסיק עם כל הגברים ההם.’ היו לה חיים מאוד הרפתקניים עד שנפגשנו, ואני מאמין שזה הספיק לה. אחר-כך היא שילבה את פרשיות האהבים שלה בספרים, ועקרה את זה לגמרי מתוכה. הרגשתי כאילו היתה צריכה לחוות את היחסים האלה, שחלקם היו מעוותים, כדי שיהיה לה חומר לכתיבה.”

– היית מעורב בכתיבה?

“לא הייתי מעורב בכלל. קראתי את ספריה רק לאחר שהתפרסמו, כמו כולם. לא ראיתי בהם ספרים של אותה אייריס שאיתה אני חי, אלא של אייריס שהיא סופרת גדולה, שחיה בעולם אחר. כשיצאה למסעות הדמיוניים שלה, לצורך הכתיבה, היתה אדם אחד, וכשהיא איתי, היתה אחרת לגמרי.” אולי בהשפעת אמה, שעברה לידה קשה ואיומה והחליטה שאינה רוצה יותר ילדים, גם אייריס לא רצתה ללדת, וביילי השלים עם כך בצער. הוא רכש לעצמו שם כמומחה לספרות אנגלית, התמחה ברומן של המאה ה־19, ואייריס מרדוק נודעה כאחת הסופרות הרציניות והמכובדות ביותר של זמנה. היא אהבה לנהוג במכוניתם הקטנה והעתיקה, היתה שחיינית טובה, ולעיתים תכופות הלכו לשחות בעירום בנהר שליד ביתם. היה בה משהו ילדותי מאוד, היא האמינה בקיומם של עב"מים ואפילו של המפלצת הסקוטית מאגם נס, והיתה מכורה לסיפורי הקומיקס של הרפתקאות טינטין. המזון החביב עליהם היו קופסאות סרדינים ושעועית במיץ עגבניות, מלווים ביין בולגרי זול שקנו בסופרמרקט. הם חיו בבית גדול עם גן בקרבת אוקספורד, שנודע כאחד המבולגנים ביותר בכל אנגליה. בגלל חיבתה של מרדוק לאיסוף גרוטאות, הם חיו בתוך ערימות עיתונים ובקבוקים ישנים. פעם קנו פשטידת בשר, אבל כשהגיעה עת הארוחה, הפשטידה נעלמה ולא נתגלתה שוב. הדבר הפך לחלק מאוצר המושגים הפרטי שלהם, וכשמשהו היה נעלם בבית, הם היו אומרים, “הוא הלך לארץ הפשטידות האבודות.”

אני הייתי הטבח, ואייריס היתה אחראית על הניקיון," אומר פרופ' ביילי בשיא הרצינות, בלי להבחין באירוניה. “לא רצינו עוזרת, שתסתובב לנו בין הרגליים. היה לנו טוב בעולם משל עצמנו, בלי זרים.”

ב-1992, בחופשה באיטליה, ראו פתאום אשה גבוהה ומוזרה. אייריס היתה בטוחה שזו סוחרת סמים, ושיכנעה את בעלה לכתוב עליה סיפור. ביילי, אשר 40 שנה חלפו מאז נסיונותיו הספרותיים הקודמים, המציא תרחיש שהסתיים ברומן מצליח, אליס. “אף שסימני האלצהיימר התגלו בבירור אצל אייריס רק כשנתיים-שלוש מאוחר יותר, תהיתי לעתים שמא היא ידעה כי הקריירה שלה ככותבת רומנים קרובה לסיומה, וניסתה לעודד אותי להתחיל שוב,” חוכך ביילי בדעתו. כשהחל ביילי לראות את הנתיב שבו הולכים חייהם, עשה כעצת ידיד שלו והחל לתעד את חייהם. קינה לאייריס ראה אור בספטמבר 1998, חמישה חודשים לפני מותה. את תקופת ההתדרדרות הקשה ואת המוות תיעד ביילי בספר נוסף, אייריס והידידים, שראה אור באוגוסט 1999. ‘הידידים’ הם הנחמות הקטנות שהמחלה מביאה עמה. “יש כמה יתרונות ותחושות חסד גם במחלה,” אומר ביילי. “איזו שהיא קלילות ושחרור מאחריות. והחסד הגדול הוא, שאתה לא מאבד קשר עם האדם האהוב. התפתח בה אמון חייתי כלפי האדם שהיא נמצאת איתו. אני חושב שבגלל שהיתה אדם טוב כל-כך, היא נעשתה חיה טובה כל-כך. פעם הלכנו למסעדה, אבל במקום לגשת לשירותים החליטה לעשות את זה במקום שבו ישבה, דבר טבעי כשמדובר בחיה, אבל טראומטי למלצרים.”

היא סירבה לתת לו להפשיט אותה, והלכה למיטה במכנסיים וסוודר. היא היתה עוצרת ומדברת עם ילדים ברחוב – דבר שלא עשתה מעולם. פעמים רבות היתה פותחת את הדלת ונעלמת מהבית, חוצה רחובות, ופעם נאלץ ביילי להזעיק את המשטרה, אחרי שלא מצא אותה במשך חמש שעות. אף שלא שכחה לדבר, דיברה בעיקר את ‘שפת הילדים’ שלהם, ונהנתה לשיר עם תוכניות הילדים בטלוויזיה. היא לא יכלה לנקוב בשמות הספרים שכתבה, וגם לא זכרה יותר מי היא היתה.

הוא עשה למענה הכול: רחץ אותה, גזר את ציפורניה, שידל אותה לאכול ולשתות. לפעמים היה מאבד את שלוותו וצורח עליה, ושוקל את האפשרות להרוג אותה ולהתאבד. ובכל זאת הוא אומר: “הרבה יותר קל לטפל בבן-זוג, מאשר באב או באם. היה לי עצוב לטפל באייריס, אבל זה לא היה קשה.”

– מה החזיק אתכם יחד במהלך המחלה?

“אותו משהו לא מילולי, ילדותי, חייתי, בראשיתי. הרבה אחרי שאיבדה את יכולת השיחה ההגיונית, היא המשיכה להגיב לשפה הפרטית שלנו. אחד ממאפייני המחלה הוא חוסר שקט, שאלות מתמידות כמו ‘לאן הולכים?’ ‘מתי הולכים?’ ‘מה זה?’ היא רצתה להיכנס לתוך עורי, ולהתיישב בי כאילו היה לי כיס של קנגורו, כי פחדה להיות לבד. לפעמים הייתי אומר לה, ‘אל תדאגי, מותק, עוד מעט נמות.’ היא היתה משתתקת, ואין לי מושג אם הבינה מה אני אומר.” מדי פעם היתה אומרת משפט בהיר כמו “אני מפליגה לתוך המוות”, או, “היכן המלאכים?”

שלושה שבועות לפני הסוף, נאלץ לשלוח אותה לבית־חולים סיעודי סמוך. “החיוך שלה נשאר עד הסוף,” הוא אומר. “אנשים באו לבקר והיא היתה פוקחת עין אחת ומחייכת בשובבות.” היא מתה כשהוא אוחז בידה. הוא לא יכול היה להיפרד ממנה, וישב לידה עוד שעה ארוכה, פוקח ועוצם את עיניה.

“באופיינו אנחנו אנשים פרטיים, אבל רציתי לחגוג את גדולתה של אייריס, וגם לספר עד כמה אהבתי אותה,” הוא אומר. “אבל יותר מזה, רציתי לעשות משהו למען חולי האלצהיימר, להראות לאנשים איך נראית המחלה, ואיך להתמודד איתה. אני לא חסכתי שום פרט, כולל הקשים והמביכים ביותר.” ביילי שרף את גופתה, אך תרם את מוחה למחקר האלצהיימר. כל חייה תרמה בנדיבותה לארגוני צדקה, ושלחה אליהם ישירות את ההמחאות על ספריה, ולכן הופתע ביילי כשנפתחה צוואתה והתברר כי הורישה לו כמעט 2 מיליון ליש"ט, מתוך חשבון בנק פרטי שלה, שהוא לא ידע אפילו על קיומו.

בתקופה שלאחר מותה היה לובש את חולצותיה, מחזיק את תרופותיה במקרר, ואפילו מדבר איתה, כאילו עודנה נוכחת. “זה לא רק שאני מתגעגע לאייריס – זה מובן מאליו – אבל אני מתגעגע לשגרת הטיפול בה,” אמר. היה להם זוג חברים קרוב, בוריס ואודי ווילרס, אשר מרדוק הורישה להם את אחד מספריה. עשרות שנים יצאו לחופשות, ובגילוי הלב האופייני שלו מודה ביילי שהיה בין הזוגות מתח ארוטי. אלא שדווקא אייריס ובוריס, שלשניהם עבר מתהולל, הקפידו שאיש מהארבעה לא יחצה את הקווים.

ווילרס מת מסרטן לפני כשבע שנים, ואלמנתו אודי, נורווגית יפה וסוכנת נסיעות במקצועה, נשארה בקרבתם. באחד מביקוריהם בבית הנופש של הזוג ווילרס באיים הקנריים, רחצה אודי את דיים אייריס החולה. “אני רואה מלאך. אני חושבת שזו את,” אמרה אייריס לאודי, מבעד לערפילי זכרונה המתפורר. ביוני 2000 נישאו ביילי ואודי ווילרס בכנסייה קטנה בווילס. “תמיד היינו ארבעה, אחר-כך שלושה, וכשנותרנו רק שניים, זה נראה הכי טבעי שאנחנו נתחתן. הקשר שלי עם אודי אינו אהבה חדשה, אלא הרחבה של האהבה הקודמת. האהבה הגדולה והיחידה של חיי.”

באחד הימים מצא הוגו מחברת-יומן אדומה. עיון בה אישר את שידע בסתר-ליבו: אנאיס, אשתו היפה, בוגדת בו, ולא עם גבר בלבד, אלא עם זוג: הסופר הנרי מילר ואשתו ג’ון. הוא עימת אותה עם יומנה. “הנרי שיחרר את יצרי הרדומים ביותר”, כתבה. אנאיס נין, הסופרת הארוטית הידועה ביותר במאה העשרים, שריכזה סביבה סלון ספרותי והשפיעה על יוצרים אחרים, שיכנעה את בעלה שהכול בדוי מן הלב. “זה תרגיל ספרותי, ‘יומנה של אשה אחוזת דיבוק’. היומן האמיתי שלי הוא ירוק, בערב אראה לך אותו.”

אחרי שיצא בעלה לעבודתו בבנק, מיהרה לחנות וקנתה יומן בכריכה ירוקה. אחר-כך דהרה הביתה במכוניתה, ובכתב-יד זריז מילאה עשרות עמודים תמימים. בערב הציגה לו את היומן המפוברק. מאוהב עד קצות אצבעותיו וחרד להיעזב, בחר להאמין לה, כפי שיוסיף ויעשה ב-50 שנות נישואיהם. הנרי וג’ון (תירגמה: מיה דבש, זמורה ביתן) הוא לקט מאותו יומן אדום ולא מצונזר מן השנים 1931 ו-1932. סיפורו של משולש האהבה, שבו היה בעלה של אנאיס נין הצלע הרביעית – הטראגית מכולן.

תצלומיה מציגים אשה דקיקה ועדינה, תום נשקף מעיני הקטיפה האפורות-ירוקות שלה העטורות ריסים ארוכים, תמיד בבגדים דרמטיים. הדימוי שלה הוא של סמל מין, המדבר אל גברים ונשים כאחד, ולא במקרה השיקה חברת קאשארל בושם על שמה: “אנאיס אנאיס”, כשבתמונת הפרסומת צמד קלסתרים נשיים חבוקים. אמה, רוזה, זמרת אופרה ובתו של סוחר דני עשיר ומכובד, היתה בת 30 כשנישאה לחואקין נין בן ה־22, פסנתרן קונצרטים יפה-תואר וחסר פרוטה, ממשפחת אצילים קובנית עם דם יהודי. אנאיס נולדה בפריז ב-1903. “היא אהבה מאוד את שמה הנדיר, על שם האלה ‘ענת’, או ‘אנאיטיס’, אלת מלחמה סורית החובשת קסדה ואוחזת גרזן קרב,” מסביר נואל פיץ', בספרו חייה הארוטיים של אנאיס נין. בגיל 11 החלה לכתוב יומן, שהפך למרכז חייה. “חשבתי שהחיים יהיו נסבלים יותר, אם אראה בהם הרפתקה וסיפור,” הסבירה זאת כעבור שנים. “סיפרתי לעצמי את סיפור חיי, וחוויות שבאופן רגיל יכולות להרוס אדם לרסיסים, נדמו לי כהרפתקה.”

“אבי עליז ומקסים לאורחים, אבל בבית מתחוללת תמיד מלחמה”, כתבה ביומנה. אביה היה מוקף מעריצות שנכנסו למיטתו במסעות הקונצרטים שלו, ואמה ערכה סצינות קנאה. האם, הבת ושני הבנים הצעירים גם טעמו מנחת זרועו. “הייתי עושה הכול למנוע אותו מלהרים את שמלתי ולהכות אותי”, שיחזרה אנאיס אירוע מצמרר מילדותה: “אבי לוקח אותי לעליית הגג, להצליף בי. הוא מסיר את תחתוני. הוא מתחיל להכות בכף ידו. אני מרגישה את ידו עלי. אבל הוא חדל להכות אותי, ומלטף אותי. אני מרגישה את איבר המין שלו.”

“כשנפסקו המכות והליטופים, המיר האב את הסאדיזם והקור שלו, בצורה אחרת של השפלה,” כותבת הביוגרפית דירדרי בייר. “הוא נהג לצלם את ילדיו בעירום, והיה מתפרץ לאמבטיה, ומאלץ את הילדים הנבוכים לעמוד חשופים מול המצלמה, בשעה שהחליף וכיוון עדשות. את אנאיס רדף עם מצלמתו גם כשהתלבשה בבוקר וכשהתפשטה בערב. כל חייה זכרה את המשפט הקבוע שנהג להפטיר תוך כדי כך: ‘איזו ילדה מכוערת’.”

הנישואים האומללים הגיעו לקיצם, כשהאב התאהב בנערה בת 16 ועזב את הבית. “מה קרה לברית המקודשת בין גבר ואשה?” תהתה אנאיס בת ה־12, נבונה ובוגרת לגילה. “הנישואים המודרניים… זקנים, צעירים ובני גיל העמידה מתנהגים כילדים, הולכים אחרי דחפיהם. הגירושין הם חרפה… ומה קורה לילדים?!” אולי משום כך לא תתגרש (אף שניהלה רומנים עם עשרות גברים, וחיה תמיד עם שניים במקביל), וגם סירבה להביא ילדים לעולם.

נטושה וחסרת כול, נסעה האם עם שלושת ילדיה ב-1914 לפתוח דף חדש בניו- יורק. תוך זמן לא רב העמידה רוזה נין את משפחתה על הרגליים, כשתמורת 10 אחוז מסכום המכירה, הפכה לקניינית בבתי הכולבו היקרים של ניו-יורק עבור עשירי קובה, שלא יכלו לצאת מארצם בגלל המצב הפוליטי. אנאיס לא התרשמה מהצלחתה הכלכלית של אמה. חרף אכזריותו וסטיותיו של אביה, ראתה בו את הכוח החיובי והמרתק בחייה, ואת אמה החרוצה והיוזמת חשבה לאפורה ומשמימה. “שלא כאמה וכאחיה, היא סירבה לדון אותו לגנאי,” מסביר רופרט פול, בעלה השני של אנאיס והממונה על עזבונה הספרותי. הוא היה צעיר ממנה ב-16 שנה ומתגורר עד היום בלוס-אנג’לס. “בסתר ליבה קיוותה שאם תראה לאביה איזו ילדה טובה יש לו, יחזור הביתה.”

בסוף כיתה י' עזבה את התיכון, כביכול מתוך מרד נעורים, ולמעשה כדי להתמסר לכתיבה. מאז לא שבה ללימודים. “כדי להצדיק איך היא מעבירה את ימיה, המציאה חובות ומילאה את היומן בדיווחים על בישול ארוחות ותיקון גרביים לשני אחיה,” מסבירה הביוגרפית בייר. “במציאות, היו בבית שתי עוזרות. כך שאם אנאיס אכן נקפה אצבע, זה היה משום שבחרה לעשות זאת, או משום שרצתה לכתוב שעשתה כך. המציאות הבדויה היתה בעיניה המציאות הקובעת. היתה לה נטייה לייפות ולהעשיר את החיים. פעם איחרה והמציאה סיפור על שביתת רכבות, כשפועלים זועמים עצרו את הרכבת ושברו חלונות. לימים יהיו 35,000 העמודים שתכתוב ב-200 כרכי היומן, עד יום מותה ב-1977, ליצירתה הספרותית החשובה. זוהי אחת היצירות האוטוביוגרפיות הגדולות ביותר, גם בהיקפן וגם באיכותן, בכל תולדות הספרות.” בגיל 20 נישאה להוגו גילר בן ה-25, שקומתו היתמרה למטר ותשעים. הוא היה יפה תואר, משכיל ורגיש, ממשפחת בנקאים עשירה. בליל הכלולות כרע על ברכיו וקרא לה שיר שכתב. אחר-כך כיבו את האור ונכנסו למיטה. כיוון שהיתה בתולה, סירב להכאיב לה וחשש לגעת בה. חודשים ארוכים ומתסכלים נותרה בבתוליה, עד שתבעה שיתגבר על עדינותו וייקח אותה. הוא סיפר לה על האשמה שנטבעה בו מאז ילדותו, כשדודתו תפסה אותו ואת אחיו בוחנים זה את אבר המין של זה. להוציא את חיי המין הכושלים, כל השאר היה גן של ורדים. הוגו נשלח לפריז, לפתוח שם סניף של “נשיונל סיטי בנק” הניו־יורקי. אמה ואחיה באו בעקבותיהם. הכסף זרם, הוגו שיחק בבורסה, אנאיס לבשה בגדי מעצבים והשתמשה בבשמים יקרים, למדה מחול ספרדי, וחייהם היו רצופי אירועים ומסיבות. היא לחצה עליו לנהל יומן, והם אהבו לשבת בביתם היפה בלובסיין שליד פריז, ולקרוא קטעים נבחרים זה מיומנו של זה. הוא היה שותף לכל מעשיה, וכשעברה פסיכואנליזה, קרא יחד איתה את כתבי פרויד, יונג ואדלר, והלך גם הוא לטיפול. היא נהנתה לפלרטט עם גברים: הדבר גרם לה לחוש חזקה ושולטת. “אולי היתה כאן תגובה לחוסר הישע שלה מול אביה, שלא שכב איתה, אך ניצל אותה מינית בליטופיו ובצילומי העירום,” סבורה הביוגרפית שלה.

שנים רבות אחרי שנטש את אשתו וילדיו, הסתקרן חואקין נין מהצלחתה של בתו. הוא טילפן והזמין אותה, לבדה, לנופש בריביירה. בעלה של אנאיס לא התלהב מהרעיון, אבל נכנע. כשהגיעה, גילתה שאשתו הצעירה של האב איננה. למחרת התלונן האב שגבו כואב, ונשאר במיטה. אנאיס בת ה־30 ישבה בחדרו לבושה רק בקומבניזון משי, והשיחה גלשה לאינטימיות, כאשר שניהם מתוודים על חיי המין המסועפים שלהם. “יכולתי להחליף את כל המאהבים שלך, אילו הייתי בן 40 ולא בן 54,” אמר האב, וסקר את פטמותיה של בתו היפה. “איזו טרגדיה. סוף-סוף פגשתי את האשה של חיי, ואשה זו היא בתי.”

שבועיים רצופים של שכרון חושים עברו עליהם, והיא תיארה אותם לפרטי פרטים בספרה גילוי עריות, שהיה גנוז עד 1992. “ד”ר אלנדי, הפסיכיאטר שלה, תלמידו של פרויד, אמר לה שאם תשכב עם אביה מעמדת כוח ואז תנטוש אותו, כפי שעשה הוא לאמה, תשתחרר ממנו רגשית," מסבירה דירדרי בייר. “עצה כזאת היא עבירה מקצועית, בעיקר אם זוכרים שהיא שכבה עם ד”ר אלנדי עצמו." “היא פיתחה את כל דמויות האב בחייה, וכך הפכה ל’דון ז’ואנה', כמו אביה, אשר לו רצתה להידמות”, מסביר נואל פיץ'. מעולם לא היה בחייה גבר אחד בלבד, וכבר בראשית נישואיה ניהלה רומן עם ג’ון ארסקין, הפרופסור של בעלה באוניברסיטה, ועם דודנה, אדוארדו סאנשז, הומוסקסואל, שהיה אהבתה הראשונה וידיד-הנפש שלה. אף שאפשר לראות בה נימפומנית, הקופצת מגבר לגבר, המין היה גורם משני בכל קשריה. תמיד הרעיפה על בני-זוגה אהבה, חיבה, דאגה, וניהלה איתם שיחות נפש ממושכות. לאחד ממאהביה שכרה דירה, וכשנזקקה אשתו לטיפולים יקרים ומסובכים, שילמה אנאיס את כל החשבונות הרפואיים.

את הסופר האמריקני הנרי מילר פגשה ב-1931. היא היתה בת 28, והוא בן 41. אשתו, ג’ון, רקדנית, מימנה את נסיעתו לפריז, כיוון שהיתה בטוחה בכשרונו, והאמינה שעיר האורות תיטיב עימו, כפי שהיטיבה עם המינגוויי. “בכתיבה שלו הוא ראוותני, גברי, חייתי ונפלא. חשבתי שהוא איש שמשתכר מהחיים, כמוני,” התמוגגה אנאיס. “אני נהנית מן הכוח שלו, כוח מכוער, הרסני, חסר פחד.” בבקרים היתה רצה לחדרו, ואחרי ששכבו היו מראים זה לזה מה שכתבו. כיוון שהעריצה אותו כסופר, הוחמאה כש“הנרי אומר שאני כותבת כמו גבר, בבהירות עצומה ומתוך מודעות.” היא ייסרה את עצמה על בגידותיה בבעלה:

“אני באמת חושבת שאילו לא הייתי יוצרת, אילו לא הייתי זקוקה להתנסויות חדשות, הייתי בעצם אשה נאמנה. אני בעד נאמנות. אבל המזג שלי הוא מזג של סופרת”.

אחת הסיבות לחיפושיה המיניים היתה התסכול על כך שאינה מסוגלת לכתוב רומן. שוב ושוב ניסתה, ולשווא. בהתנסות המינית קיוותה לצבור חוויות, ולאסוף חומר. רק כעבור שנים כתבה סיפורים ארוטיים (חלשים למדי) שכונסו בספרים הדלתה של ונוס וציפורים קטנות, והפכו לרבי-מכר. היא נאבקה עם הכרת הביקורת על ספריה מרגלת בבית האהבה, בית העריות, מתחת לפעמון הזכוכית, ילדי האלבטרוס ועוד. בגיל 30 הרתה לראשונה. היא החליטה שהאב הוא הנרי מילר, למרות שזה יכול היה להיות גם בעלה או אביה. היא החליטה שהילד לא ייוולד, וביצעה הפלה. גם את שני הריונותיה הנוספים, בגיל 37 ו-44, הפילה.

הביוגרפית דירדרי בייר בטוחה שהנרי מילר ניצל את נין. “אנאיס שהוקסמה ממנו, רצתה שיתמסר רק לכתיבה ונתנה לו קיצבה חודשית של 200 דולר – מחצית מהסכום שקיבלה מבעלה להוצאות הבית. היא שכרה לו דירה, הכניסה פטיפון ותקליטים, וכיוון שהוגו הירבה לנסוע לחו”ל לרגל ענייני הבנק, היתה מגיעה בבוקר עם סל מצרכים, מבשלת את ארוחותיהם ושוטפת את הכלים. באותה תקופה ראתה את תפקידה של האשה בלהיות עזר כנגדו של גבר חכם, מבריק ומפורסם. היא חלמה להיות המוזה של גבר כזה, והיתה מאושרת שהודות ליציבות שהכניסה לחייו, כתב מילר בלי הפסקה, וחיבר את ספריו הנודעים ביותר. אבל לא די היה לו שלקח ממנה כסף, הוא גם גנב ממנה משפטים, מילים ונושאים לכתיבה. יום אחד הראתה לו 40 עמודים שכתבה, והוא כל-כך התפעל ששילב אותם כלשונם, בלי לציין את המקור, ברומן שלו חוג הגדי. “פעם, כשהוגו נסע לבריסל וחזר לפני המועד, הפתיע את אשתו עם הנרי. היא שלפה תירוץ קלוש, על גנב שנכנס הביתה והבהיל אותה, ובגללו הזעיקה את הנרי שישמור עליה. מאז, הקפיד הוגו להודיע לה באיזו שעה בדיוק יחזור הביתה. ביומנו כתב: ‘אני אוהב את א. יותר מחיי. המחשבה שלמישהו יהיו איתה יחסים גופניים, נועצת בי סכין’. עם זאת, בכך שפינק אותה ומימן את אהבותיה, הבטיח שתהיה תלויה בו ותמיד תחזור אליו.” כשהגיעה אשתו של הנרי, ג’ון מנספילד, לפריז, הביא אותה לביקור בבית אהובתו. ואנאיס כתבה:

“פנים לבנות מדהימות, עיניים בוערות… לפני שנים ניסיתי לדמיין בעיני רוחי את האשה היפה ביותר בעולם, וכך היא נראתה לי, כמו האשה הזו, תמיד חשבתי שתהיה יהודייה. היופי שלה הציף אותי. ישבתי מולה וחשתי שאני מסוגלת לעשות בשבילה הכול, כל מעשה שהוא, מטורף ככל שיהיה, אם רק תבקש ממני. הנרי דהה לידה. היא היתה מלאה צבע, ברק, מוזרות… בוגדנית, מושכת עד כאב, שואבת אותי אליה כמו אל תוך המוות… בסוף הערב הרגשתי כמו גבר, מאוהבת באופן אנוש בפנים שלה, בגוף שלה המעורר ציפיות… אני רוצה לרוץ אחריה, לנשק את הפנים הנפלאות שלה ולומר, 'אני חלמתי אותך, התאוויתי למישהי כמוך. תמיד תהיי חלק מחיי. אם אני אוהבת אותך זה מפני שחלקנו בזמן מסוים את אותם הדמיונות, אותו הטירוף.”

היתה ביניהן הבנה שלא תיתכן כמעט בין גבר ואשה. “הנרי תיאר אותך, אבל שכח את הפרטים החשובים ביותר. הוא לא קלט אותך בכלל,” אמרה ג’ון לאנאיס. ואנאיס רשמה ביומנה:

“כמו גבר רציתי לכבוש אותה, אבל רציתי גם להיות נאהבת על-ידיה, בעיניים, בידיים, בחושים, בדרך שרק אשה יכולה לאהוב בה. בחדירה רכה ואיטית.”

בהמשך, אנאיס התאכזבה מג’ון כשראתה את צידה האפל: האשה העוגבת בפומבי על גברים ונשים, ומשתמשת במתנותיה של אנאיס כדי לפנק את אהובותיה. פעם, כשג’ון התלוננה שאין לה ולהנרי מה לאכול, נתנה לה אנאיס 400 פרנק. יומיים אחר-כך התברר לה שג’ון קנתה בכסף בושם יקר למאהבת שלה. “היתה לה אובססיה לג’ון,” מסבירה הביוגרפית דירדרי בייר. “סביר שלא הוחלפו ביניהן יותר מאשר נשיקות וליטופים כי נין לא היתה לסבית, אבל ג’ון היתה בעיניה אלילה. הן לא שבו להיפגש אחרי אותה שנה בפריז, אבל כל חייה התגעגעה אליה.” ב־1934 התגרשו הנרי וג’ון, בגלל בגידה מסוג אחר: ג’ון ידעה שהיא הבסיס לספריו של בעלה, והיא הגיבורה “מונה”. כאנאיס, היתה מאושרת להיות המוזה שמאחורי הגאון. והנה, כשקראה את חוג הסרטן, ראתה לראשונה באיזו רשעות מתוארת מונה. “היא בכתה וחזרה שוב ושוב על המילים: זו לא אני! לא אני היא זו שהוא כותב עליה!”

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עזבו אנאיס, הוגו והנרי את פריז ושבו לניו-יורק. הם גרו בגריניץ' וילג', ולפרנסתם כתבו סיפורים ארוטיים שהזמין אצלם מיליונר אלמוני תמורת דולר לעמוד. ג’ון אושפזה במוסד לחולי רוח, ומתה אלמונית ונשכחת. הרומן בין אנאיס לבין מילר, האיש עם “סלע באבר המין וסלע בלב”, הסתיים ב-1944, כשנעשה זקן לטעמה והיא העדיפה צעירים. הוא מת ב-1980, בן 88, נשוי בחמישית, מתוסכל שלא זכה בפרס נובל לספרות.

* * *

היחסים בין אנאיס נין לבעלה האוהב הוגו, הם חידה. אף שהיו להם שפע סיבות להיפרד, לא עשו כך מעולם. בעידודה התפטר מהבנק, לקח את הפיצויים (היא ביזבזה לו חלק גדול מהם), ועסק באמנות – תחילה בתחריטי נחושת, ואחר-כך החליף את שמו ל“איאן הוגו”, נעשה קולנוען וביים סרטים, ביניהם פעמוני אטלנטיס, שבו מילאה אנאיס תפקיד ראשי, וצוין לשבח בפסטיבל ונציה.

ב-1947 פגשה במעלית בניו־יורק שחקן מובטל ויפה תואר – רופרט פול, בחור קליפורני שדמה שתי טיפות מים לבעלה בצעירותו. “סכנה!” רשמה ביומנה, “הוא ודאי הומוסקסואל!” בעלה היה בקובה, ולכן הזמינה את רופרט בן ה-28 ללון אצלה. למחרת סירבה להזמנות של חמישה גברים, שעם כולם שכבה באותו שבוע, כדי להישאר טהורה עבור אהובה החדש. מבחינה אינטלקטואלית רופרט היה נחות ממנה בהרבה והחיים לצידו שיעממו אותה, אך הוא העניק לה תשומת לב וסיפוק מיני במידה שלא היתה לה מעולם. שלושים שנה חיה עם שני גברים במקביל. לזכותה ייאמר שלפחות כבר לא היו אחרים בחייה. לרופרט, המאהב הצעיר, אמרה שהיא חייבת להיות בניו-יורק לצורכי עבודתה – שם גרה בחדר קטנטן אצל ידידת משפחה. הוא האמין שהיא כבר גרושה, ולא ידע שהיא מוסיפה לחיות עם בעלה, בחדר שינה מפואר ומשרתת שמביאה ארוחת בוקר למיטה. היא מסרה לו מספר טלפון בבית ידידתה, וכשהיה רופרט מצלצל, היתה הידידה שומרת הסוד אומרת שכרגע יצאה, ואז מתקשרת לאנאיס. היא היתה יורדת לטלפון ציבורי ברחוב הניו-יורקי שבו שכן ביתה, ומתקשרת לקליפורניה, מספרת כמה קשה היא עובדת ונופלת מהרגליים. היא שיקרה, כמובן, גם לבעלה: אמרה לו שעליה לנקות את הראש מהלחץ הניו-יורקי, ולשהות בקליפורניה, בחווה מבודדת שאין בה טלפון. הוא נטה להאמין לה. נסיעותיו הרבות לרגל עסקי הקולנוע, איפשרו לה להיעדר חודשים תמימים. דירדרי בייר: “היא ובעלה התכתבו כל יומיים, והיא הסתירה את מכתביו מרופרט, המאהב, בתיק האיפור שלה. כדי שלא יציץ ביומן שלה, החביאה אותו בתיבה נעולה שקראה לה ‘תיבת פנדורה’. כמה ידידים שיתפו פעולה איתה, ועזרו לה לשמור על הסוד. כדי שלא תתבלבל בסיפורים שסיפרה לכל אחד מהגברים, הכינה לעצמה ‘קופסת שקרים’, שם רשמה על כרטיסיות מה אמרה למי.” נטל החיים הכפולים העיק עליה, והיא חיה על אלכוהול וכדורי הרגעה.

היא העדיפה את רופרט, אבל ליבה לא נתן לה להתנתק מבעלה. בכל פעם היתה אומרת לידידיה שהיא חייבת לחתוך, לכאן או לכאן, ובמקום זאת הסתבכה יותר: ב-1955 לא יכלה לעמוד בלחצו של המאהב, ונישאה לו בעיירה נידחת באריזונה, בלי לקבל גט.

היא שמרה על הביגמיה בסוד. הבעיות הקשות היו עם שלטונות מס הכנסה: כל אחד מהבעלים הכליל את הכנסותיה הספרותיות בדו"ח שלו. ב-1966, כדי שלא להסתבך עם החוק, הודתה בפני רופרט שהוגו הוא עדיין בעלה. הוגו עדיין לא ידע מאומה על יריבו.

היא הפכה לגיבורת תרבות, וכשהירצתה באוניברסיטאות על פמיניזם, יצרה רושם כאילו היא אשה בוהמית ועמצאית שהשיגה הכול במו ידיה. היא הצניעה את העובדה שתמיד היתה אשה מוחזקת, ושהגיבוי הכלכלי שהעניק לה בעלה הוא שאיפשר לה לא רק להתפנות וליצור, אלא גם לתמוך בכל ידידיה. כשנשאלה מדוע אין לה ילדים, מילמלה משהו על בעיה רפואית. כעת, הצטערה על חוסר עצמאותה. “הסטטוס של רעיה אינו שווה כלום. אילו עבדתי, הייתי חופשייה כיום, ולא מפחדת לעמוד לבדי.” “גדולתה של אנאיס נין, בכך שעסקה בשלושת הנושאים המרכזיים של המאה העשרים: מיניות, פסיכואנליזה, והאֶגו,” כותבת דירדרי בייר. “היא תיארה את המיניות מנקודת מבטה של אשה, דבר שלא היה קיים עד אז.”

“נין היתה פמיניסטית, אבל לא שורפת חזיות,” מסביר נואל פיץ'. “בבגדיה הארוכים והאלגנטיים, סנדלים מוזהבים וגלימות ורודות, נראתה ההיפך מהדגם הפמיניסטי, אבל הפמיניסטיות סגדו לה. היא סירבה להאשים את הגברים, ואמרה שהמטרה היא שחרור הדדי. היא הריעה לגברים רגישים, המודעים לצרכיה של האשה – כפי שהיו שני בעליה – והציעה לגברים להתחבר אל הצד הנשי שבתוכם. כאשה למודת גברים, ידעה שמה שעושה גבר למאהב טוב, אינו כושרו המיני אלא יכולתו להיות עדין וקשוב.”

לפני פטירתה בינואר 1977, ציוותה אנאיס, בת מזל דגים שאהבה תמיד מים, שיפזרו את אפרה מעל מפרץ סנטה ברברה. בעלה האוהב הוגו, שמימן את כל גחמותיה, הלך לעולמו ב־1985. צחוק הגורל, שהוא מת פושט רגל, בשעה שאת הונה וכתבי-היד שלה הורישה לרופרט. עם זאת, עשה בעל מספר שניים חסד עם בעל מספר אחד וקיים את משאלתו – לפזר את אפרו ממסוק, מעל למקום שבו פוזר אפרה של אנאיס.

כמו כמוסה קטנה שצופנת בתוכה את מהות הסיפור, הכול טמון בתצלום: המשולש, השוט, המבט הנחרץ. היה זה פרידריך ניטשה שהציע שיצטלמו יחד, כדי להנציח את “השילוש הקדוש”. בין האביזרים בסטודיו של מיסייה בונה בלוצרן שבשווייץ, באותו יום ב-1882, היתה כרכרה קטנה. ניטשה ביקש פיסת חבל, אותו כרך סביב זרועותיו שלו ושל פול רה. לו סלומה קיבלה מקל קטן, שאליו נקשר חבל. את השוט המאולתר הניפה על שני הגברים שסגדו לה.

זה היה חלומה של לו: לחיות תחת קורת גג אחת עם שני גברים, במערכת יחסים אפלטונית. שלושה רעים המקדישים את זמנם לפילוסופיה, יוצאים יחד להרצאות וקונצרטים, ונהנים מהפריה הדדית, מבלי שאיש מבקש לגעת בגוף. השניים, שהיו מאוהבים בצעירה המרתקת בת ה-21 עד עמקי נשמתם, וכל אחד מהם ביקש לשאת אותה לאשה, נאלצו להסכים לתנאיה המגבילים.

כמה חודשים אחר-כך, כשחלום הנישואים עם לו התנפץ לרסיסים, שקע ניטשה בן ה-38 במרה שחורה. בודד, מיואש ועני, חיבר אז את יצירתו כה אמר זרטוסטרא. בה טבע את אמירתו הנודעת, “בלכתך אל האשה, אל תשכח את השוט”: הדימוי המאצ’ואיסטי החזק שנקשר בפילוסוף המבריק, שכבר בגיל 24 קיבל פרופסורה, היה רחוק מאוד מחייו הממשיים. מי שאחז בשוט היתה האשה, ולא הגבר. לו סלומה, אשר פרויד כינה אותה “המשוררת של הפסיכואנליזה”, היתה סופרת, מסאית ואנלטיקנית, אשה שהתעלמה ממוסכמות, דמות מיתולוגית של מלאך-שטן. המשולש שלה עם ניטשה ורה היתה ההשראה לסרטו של פרנסואה טריפו ז’יל וז’ים. הפסיכיאטר ארווין ילום הפך אותה לדמות מרכזית בספרו הבדוי-למחצה כשניטשה בכה. “היא היתה כמו דבורה חכמה שמתיישבת על פרח יפה, מוצצת את הצוף, ויודעת להפיק ממנו דבש,” אומר פרופ' יעקב גולומב, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. “היתה לה יכולת נדירה להקשיב, וספריה החשובים אינם הרומנים שחיברה, אלא אלה שעוסקים בשיחותיה ופגישותיה עם הגברים שמילאו תפקיד בחייה, כמו ניטשה, רילקה ופרויד.”

המשורר נתן זך מוקסם, מאז נעוריו, מלו סלומה. “אלמה מאהלר, שגם היא זכתה בקרבתם של גברים רבים, היתה, בהשוואה לסלומה, סתם אשת חברה רודפת כבוד הנטפלת לגברים מפורסמים, ובכאלה אין מחסור,” אומר זך. “לו סלומה בהחלט לא רדפה גברים. אסונם של כמה מהם היה שהם רדפו אחריה, מבלי להבין שהיא מין ציפור דרור אשר תנטוש אותם ברגע שבו ינסו לביית אותה, או ברגע שבו תמצה את כל מה שיכלה ללמוד מהם. אם לא ניתן לכנות אותה בתואר פמיניסטית, הרי זה רק מפני שלא הבינה כיצד אשה מסוגלת להיות לא-פמיניסטית ונשלטת על-ידי גברים נחותים ממנה.”

אביה, גוסטב פון סלומה, היה גנרל רוסי ממוצא גרמני, שאושרו לא ידע גבול כאשר בגיל 57 ואחרי חמישה בנים זכה בבת. לואיז (לו), שנולדה ב-12 בפברואר 1861 בסט. פטרסבורג, התרגלה להיות תמיד בחברה גברית. לפעמים היתה מתחזה לחולה, כדי שאביה יישא אותה בזרועותיו. כשהיה עומד על התרמית, היה מעמיד פני נרגז, מרים את קצה שמלתה ומכה אותה קלות בענף עץ. “ברגעים כאלה הגיעה אהבתה אליו לשיאים שלא נודעו,” כותב היינץ פטרס, בביוגרפיה האשה מן החלומות (ספרית פועלים, תירגמה: כרמית גיא). “בדמעות בעיניה היתה מתחננת לפניו שימשיך להענישה, ובלילה היתה מתחננת לפני אלוהים שלא יכעס על אביה. דמות הגבר שנחקקה בתת-ההכרה שלה היתה בראש ובראשונה זו של המגונן, והיא שהשפיעה על יחסיה עם כל הגברים בחייה.”

“אין ספק שהיה לה תסביך אדיפוס,” אומרת פרופ' שולמית קרייטלר, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. “כשנשך אותה כלב נגוע בכלבת, הדאגה העיקרית שלה היתה לא עצמה, אלא שמא, בגלל המחלה תנשוך את אביה.” לאמה לא גילתה יחס דומה. פעם, כשהשתיים בילו על שפת הים, צעקה לאמה, “מותק, ממושקה, אנא ממך, תטבעי!” אמה השיבה בתדהמה: “אבל ילדתי, אז אהיה ממש מתה!” “ניצ’בו,” שאגה לו. “לא נורא!”

היא גדלה בבית מפואר וענק, שהיה שייך למטה הכללי הרוסי, וניצב מול ארמון החורף של הקיסר. מוקפת משרתים ואומנות, כמעט שלא הלכה לבית-הספר. שעות ארוכות בילתה בחלומות בהקיץ, וכיוון שגדלה בבית דתי, מרכז חייה הבדויים היה אלוהים. היא איבדה את אמונתה בגיל צעיר, וכל חייה ניסתה למצוא את אלוהי ילדותה. ספרה הראשון יהיה בחיפוש אחר האלוהים. התחושה שמא האלוהים מת, היא שתקשור אותה אל הפילוסוף פול רה ואל ניטשה. בגיל 17 החלה ללמוד דת אצל הנדריק גיו, כומר בסט. פטרסבורג. הוא היה גבר תמיר ויפה-תואר, ואף שהיה נשוי ואב לשתי בנות בוגרות, נשות קהילתו היו מאוהבות בו. “בחדר העבודה של גיו גילו השניים זה את זו,” כותב פטרס ואינו מפרש. “בנוכחותו חוותה הנערה סערת חושים – היו רגעים שבהם חשה, כי היא אוהבת אותו ממש כשם שתרזה הקדושה אהבה את ישוע – והאיש היה המום מגודל ההערצה, שכמותה לא הראתה לו שום אשה בחייו.”

לו הסתירה ממשפחתה את פגישותיהם, כיוון שהיא השתייכה לכנסייה הפרוטסטנטית, ואילו הוא כיהן בכנסייה הרפורמית ההולנדית. עד מהרה עמד גיו על הפוטנציאל האינטלקטואלי שבנערה הרוסייה הכחושה, ארוכת הרגליים ותכולת העיניים, ותיכנן עבורה תפריט של השכלה כללית מזורזת. המחברות שמילאה, בכתב מסודר, מעידות שתוך חודשים ספורים למדה מדע הדתות, בודהיזם, הינדואיזם ואיסלם, עסקה ברעיון המשיחי בתנ"ך, למדה ספרות ותיאטרון צרפתי, קאנט וקירקגור, רוסו ושופנהאור.

זה היה ריפוי בהלם, שניתק אותה מרוסיה והביא אותה אל העולם הגדול. “היו בה יצריות אדירה, וגם טוהר ותמימות שלא ייאמנו,” אומרת המוזיקולוגית והמתרגמת עדה ברודסקי. “היא למדה מן הכומר שלה דברי תורה והשכלה, כשהפוזיציה האהובה עליה היתה לשבת על ברכיו. אבל כשהוא רמז לה שהוא מאוהב בה ורוצה לשאת אותה לאשה, היא ממש נדהמה, פשוט לא עלה בדעתה שמעבר לרוח יש גם גשמיות. בנחישות אדירה, שהיתה חלק מהתפאורה הפנימית שלה, היא התנתקה ממנו, ונסעה ללמוד בשווייץ. ייתכן שאחת הסיבות לחוסר רצונה להתמסר, היא הטראומה של הקשר עם אותו כומר, שפתאום התגלה כבעל מאוויים גופניים. הדבר שם מחסום במשך שנים על יכולתה לתקשר גופנית עם גברים.”

אהבתה לכומר גיו נשארה המגדלור של חייה. כעבור שנים, ברומן שכתבה, רות, תיארה אהבה בין מורה נערץ לתלמידתו הצעירה. “גיו, כמו רוב הגברים בחייה, היה בגיל של אביה,” אומרת הפרופ' שולמית קרייטלר. “היא חשבה שאסור לה לשכב עם גבר, כולל בעלה, כי הגבר שהיא אוהבת הוא אבא. היא היתה אשה נאורוטית, עם הפרעה ביחסה לזוגיות. אף פעם לא היתה לה מחויבות שלמה. היא העמידה פני אשה משוחררת, אבל בתוכה היו מעצורים לגדוד שלם, כל עכבות המאה ה-19, עם פסאדת החופש המוחלט של המאה ה-20” ב-1880, מעט אחרי שנפטר אביה, הגיעו לו ואמה לציריך, ומשם לאיטליה. לו הסתפחה לסלון ספרותי של פמיניסטית גרמנייה קשישה, ובמארס 1882 פגשה אצלה את פול רה. הוא היה בן 32 – מבוגר מלו ב-11 שנים – וסבל משנאה עצמית בגלל מוצאו היהודי. “לא אחת הבחנתי שיהודים למחצה סובלים ממוצאם המעורב,” כתבה סלומה. “הדבר הוא כמעט נורמלי, כמו צליעתו של מי שאחת מרגליו ארוכה יותר מהאחרת. אולם מראהו של מי ששתי רגליו בריאות, ואף-על-פי-כן הוא צולע, כמו רה, הוא מחריד מעבר לכל דמיון.” רה התאהב בה כליל, אך היא הסבירה שאינה רוצה להינשא, אלא חולמת לחיות במשולש אפלטוני, בבית שבו יש חדר עבודה משותף וספרייה, וחדרי שינה נפרדים: שיבה לילדות המאושרת, בחברת אחיה הגדולים.

“הרעיון של משולש נועד לכך שתוכל להימנע ממגע קרוב, כי כשיש שני גברים אחד שומר על השני, והאינטימיות מוגבלת,” מסבירה הפסיכולוגית פרופ' שולמית קרייטלר. “זו היתה דרכה להימנע ממין, ולשמור על חופש.” רה זועזע מהרעיון, אך כדי להחזיק בלו הגיע למסקנה שהדבר ניתן להגשמה, בתנאי שהצלע השלישית יהיה אדם רציני ומבוגר. הוא הציע לידידו פרידריך ניטשה בן ה-38 להיכנס לשותפות. ניטשה, בנו של כומר פרוטסטנטי, היה רווק – כל הנשים שאת ידן ביקש, דחו אותו – והאשה בחייו היתה אחותו אליזבת, רווקה יפה, שניהלה את משק ביתו. “הם היו צמודים עד לבלי הפרד, כזוג נשוי. אפילו מריבותיהם התכופות ומחזות ההתפייסות רוויי הדמעות שלהם התנהלו על-פי הדגם המוכר של חיי הנישואין,” כותב הביוגרף פטרס. כשכתב רה לניטשה ידידו על הצעירה יוצאת הדופן שפגש, ענה ניטשה, “ברך את הצעירה הרוסייה בשמי… אני מתאווה לנשמות מסוגה. בעתיד הקרוב אאנוס אחת מהן. נישואים הם עניין שונה בתכלית. לכל היותר הייתי יכול להסכים לשתי שנות נישואים.” ואולם כשפגש ניטשה את לו סלומה, ונוכח לדעת שהיא מתלבטת באותן שאלות פילוסופיות כמוהו, התאהב בה אף הוא. “מאלו כוכבים זומנו לכאן יחדיו?” שאל אותה כשנפגשו. כשביקש את ידה והיא סירבה, פגה עליצותו. “פריץ מאוהב בלו עד טירוף,” כתבה אחותו הנואשת לידיד, והחליטה לנהל מלחמת חורמה נגד זו שאיימה לנשלה מחיי אחיה.

היריבות בין שני הגברים הולידה מתח, שלא איפשר את רעיון המשולש, ופול רה זכה בסלומה. “לו היתה יוצרת קשר אהבה לוהט עם גבר, וכעבור תשעה חודשים הוא היה מביא לעולם ספר,” אמר אחד ממעריציה, וכך היה. מעט אחרי שנפרדו, החל ניטשה בכתיבת כה אמר זרטוסטרא. משפטים רבים בספר הצנום מהדהדים מאירועים וממחשבות שהוחלפו ביניהם. ניטשה טען כי היה לה “אופי של חתולה, חיית טרף המעמידה פני חיית בית מאולפת.” וגיבורו זרטוסטרא מתבטא ברוח דומה: “האשה עדיין אינה מסוגלת לידידות. הנשים עודן חתולות, ציפורים או לכל היותר פרות.” “העתיד שייך לחזקים, לחסרי המעצורים, לרבי העוצמה בגוף ובנפש,” תיאר ניטשה את אידיאל האדם העליון. “הם הינם אדוני הארץ: בזים הם לעדר, לרבים-רבים מדי, לחלשים, לחולים ולעניי הרוח.” “ככל שאנחנו מעיינים בחזון הגדלות הזה על-אודות אדם וחווה החדשים, תוך מודעות לחיי האומללות של מי שרקם אותו – עני וסובל, מטורף-למחצה מבדידות ואכזבה – אנו מבינים לפתע שהאדם העליון הוא כל מה שניטשה לא היה,” כותב הביוגרף היינץ פטרס. “אין הוא אלא היפוכו הגמור של ניטשה. מתוך מודעות זו קל יותר להבין את חלקה של לו ביצירתו של ספר מדהים זה.”

מזעזע לחשוב שהספר שהפך לאידיאולוגיה של התנועה הנאצית (אף שניטשה מת ב-1900, שנים רבות טרם עליית היטלר לשלטון), נכתב בעקבות אכזבת-אהבה קשה. לא מן הנמנע שאילו נעתרה סלומה לניטשה והעניקה לו אושר, לא היה כותב ברוח ששימשה נשק לשונאי כל מי שאינו בן הגזע הארי. האחות, אליזבט ניטשה, שהיתה אנטישמית ופשיסטית, והאיש שנישאה לו – פעיל המפלגה הנאצית – שיתפו פעולה, ועודדו את הניצול האידיאולוגי של הכתבים. “ניטשה היה אנטי לאומני ואנטי מיליטריסט, אבל הנאצים נזקקו לשם גדול כדי להצדיק את האידיאולוגיה שלהם, ובהוראת היטלר הושיבו כמה פילוסופים שלקחו מספריים והחלו לחתוך מספרו קטעים מתאימים,” אומר חוקר ניטשה, פרופ' יעקב גולומב. “מעניין שהאיש שאמר ‘בלכתך אל האשה, אל תשכח את השוט’, ו’מה שלא מחסל אותי, מחסן אותי', היה הומניסט. הוא לא היה שונא נשים, והאמין כי רבים הסיכויים שאשה דווקא תהיה האדם העליון, כי לה יש עוצמה נפשית גדולה יותר משל הגבר. סלומה פעלה באופן חיובי ונתנה לו טעם לחיים. אחרי שנפרדו נכנס למשבר אישי קשה, וחי עוד כמה שנים באומללות ובחולי – יש אומרים, תוצאה של מחלת העגבת. הרגע השפוי האחרון שלו היה ב-1889, והיה אף הוא קשור לעניין של שוט, כשראה עגלון מצליף באכזריות בסוסו. ניטשה רץ לעזור לסוס, והתמוטט. עוד 11 שנה, עד מותו, חי כצמח.”

לו סלומה לא הזדעזעה מגורלו המר של אוהבה. “הנאמנות שלה היתה לעצמה, והתחשבות בזולת היתה זרה לה לחלוטין. היא לא ידעה מצפון מהו, ושום דבר לא נגע בה,” אומרת עדה ברודסקי. “היא דרכה על גוויות, משכה גברים וזרקה אותם, בלי דאגה לגורלם. אף שחלקם נשאו אחר-כך נשים ולכאורה המשיכו בחיים רגילים, לא היה אחד בין הגברים האלה שלא נפצע עמוקות, וחלקם נפגעו אנושות לכל ימיהם.”

לאחר שנפרדה מניטשה, הסכים פול רה לחיות איתה “כאח ואחות לכל ימי חייהם”. הכול היו בטוחים שהם נאהבים, המוניטין של לו נפגעו ללא תקנה, אבל היא היתה מאושרת ומשוחררת. בחוג ידידיהם קראו לה “הוד מעלתה”. היא היתה יושבת תמיד עם הגברים, מפלרטטת ומתווכחת. הכול התפעלו כיצד כבר בגיל 23 כתבה ספר, במאבק על אלוהים. פול רה, שהתייסר מן החיים במחיצת אשה אהובה שאסור לגעת בה, היה משוטט לילות רבים ברחובותיה הריקים של ברלין, חושש שמא תיענה לאחד מהמוני הגברים שחיזרו אחריה כל העת. ואז, ב-1887, נקרה בדרכה פרידריך קרל אנדריאס. אדם אקזוטי, שבעורקיו דם מלכותי פרסי, פרופסור לבלשנות, שרוב ימיו עברו עליו במסעות והרפתקאות. מרגע שעיניו נחו על לו בת ה-26, היה אנדריאס בן ה-41 נחוש בדעתו להפוך אותה לאשתו.

כשהבין שהיא תסרב, כמו שסירבה לעשרות אחרים, נטל אולר שהיה על השולחן ונעץ אותו בנוכחותה בחזהו. הוא התמוטט על השולחן, פצוע אנושות, והיא רצה לרחוב להזעיק עזרה. ברגע האחרון הצילו את חייו. לו התרשמה מעוצמת המעשה, והסכימה להינשא. מראש הבהירה שנישואיהם יהיו חסרי מין. “נישואים ‘מלאים’ פירושם עבדות מלאה,” כך כתבה. באוטוביוגרפיה שלה חיים במבט לאחור, תיארה כיצד ניסה לאנוס אותה. פעם, בעודה ישנה, החל לממש את זכויות הבעל. מתוך שינה תפסה את צווארו בידיה החזקות, והחלה לחנוק אותו. רק קול גרונו הנשנק העיר אותה משנתה והציל את חייו. מאז, לא ניסה שוב. כעבור כמה שנות תסכול נשבר, ומי שהפכה לאשתו-למעשה היתה המשרתת, מרי, שגם הרתה לו וילדה לו. 43 שנים היתה לו סלומה נשואה לאנדריאס, אך לא נכנסה מעולם למיטתו. לאחר שהתאלמנה ממנו ב-1930, התגוררה בבית אחד עם הבת הנשואה, שנולדה לו מהמשרתת.

בשל אכזבתו מנישואי לו לאנדריאס, נטש פול רה את הפילוסופיה, למד רפואה, והשקיע את כל רגשותיו בחולים שלו. ב-1901, 15 שנים לאחר שנפרד מאהבת חייו, נסע לאתר נופש שבו בילו פעם חופשה קסומה, והשליך עצמו מן הצוק. “שלושה גברים התאבדו בגללה, אך הוא היחיד שמותו הכאיב לה,” אומרת עדה ברודסקי. חודשים ארוכים בכל שנה היתה יוצאת למסעות ארוכים בערי אירופה, משאירה את בעלה לבדו בבית בברלין. העובדה שהיתה אשה נשואה, אשת ספרות בוהמיאנית ובתולה בעת ובעונה אחת, היתה צירוף בלתי אפשרי. שמועות מרושעות נפוצו על-אודותיה: לו כלל אינה אשה, היא אנדרוגינוס, פריג’ידית, יצור משונה וחריג.

לו היתה משוטטת עם אחד מכלביה (“אהבתה לכלבים היתה יציבה יותר מאהבתה לבני-אדם,” מעיר הביוגרף פטרס בארסיות). היא כתבה על גיבורותיו המדוכאות של איבסן, האמינה שכל אשה מכילה יסודות גבריים ונשיים, והיתה מקורבת לנשים בולטות בבוהמה האירופאית. היא נהגה להסתובב בסטודיו לצילום במינכן, שנודע כמקום מפגש להומוסקסואלים ולסביות. הצילום היפה ביותר שלה, חצי פרופיל, עטורת צווארון פרווה, שפתיה המלאות פשוקות בחיוך חושני, צולם ב-1897 – השנה שבה איבדה לו סלומה-אנדריאס בת ה-36 את בתוליה. הצלמת היתה סופיה גודשטיקר, לסבית מוצהרת.

“מלכתחילה חשה סלומה שהיא היתה אמורה להיוולד בן,” אומרת פרופ' שולמית קרייטלר. “אני לא רוצה להגיד שהיתה לסבית, אבל היו לה קשרים בעייתיים עם נשים, והיא לא קיבלה את הנשיות שלה.” בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים של חוקרות פמיניסטיות, שמבקשות להראות עד כמה לא היתה חריגה, אלא ביטאה רעיונות שרווחו בתקפתה, אומנם לא במערב אירופה, אלא ברוסיה. “השקפותיה עלו בקנה אחד עם אלה של הנשים הניהיליסטיות הרוסיות, שדגלו בנישואים חסרי מין, כסם-נגד לסכנת ההשתעבדות לגברים, וכדי למנוע התאהבות,” מסביר פרופ' בידי מרטין מאוניברסיטת קורנל. “היא שמחה להיות נקבה, והיתה משוכנעת שנשים הן המין החזק, והעליון,” טוענת אנג’לה ליוינגסטון, בספר שהקדישה לסלומה.

לפי עדות סלומה עצמה, נזקק להטה הנשי לזמן רב כדי להתעורר, אך מרגע שניעור, לא היתה עוד דרך לעצרו. האיש שכנראה חולל את השינוי היה ד"ר פרידריך פינלס, רופא יהודי וינאי, צעיר ממנה בשבע שנים, אותו פגשה ב-1895. נערכו אפילו נישואים לא רשמיים, וכך היה לסלומה בעל רשמי בברלין, ובעל נוסף, איתו היא חיה, בעת ביקוריה בווינה. באביב 1897 פגשה סלומה את המשורר הצעיר רילקה. הוא נפל שדוד לרגלי האשה הנשואה שכמעט יכלה להיות אמו. “באותו רגע הוא הרגיש מה שהרגישו כל הגברים הרבים שהתאהבו בה לפניו וגם אחריו: שזו האשה, זה האדם, שאיתו הם חייבים להיות, זו הגאולה, בלעדיה אין חיים,” מסבירה עדה ברודסקי, מחברת מונוגרפיה נרחבת על רילקה. “עוד לפני שפגש אותה, שלח שירי הערצה בעקבות קריאתו בכתביה. היא השפיעה עליו מאוד, שינתה את שמו הפרטי מ’רנה‘, שנראה לה נשי, ל’ריינר’. היא לקחה אותו ביד ולשה אותו, נתנה לו ביטחון עצמי כמשורר, לימדה אותו קרבה לטבע, לצמחים, שלמדה מבעלה. היא היתה האם, המוודה, המדריכה והמכוונת, ושנים לאחר מכן, כשחדלה להיות אהובתו, למדה פסיכואנליזה כדי להבין את נפשו המורכבת.”

בזכרונותיה על רילקה כתבה: “היינו לבעל ואשה עוד קודם שהיינו לידידים, לא מתוך בחירה, אלא מתוך אותו איחוד חסר פשר.” שיר שהעניק לה רילקה כמתת אהבה מתחיל בשורות:

“כבי לי את עיני: אני אראך,/ אטמי אוזני: אני אשמע אותך,/ ובלא רגלי אלייך אהלך,/ ובלא פי אני אקרא אותך.”

עדה ברודסקי: “היא פחדה שהשירים ייפלו לידי בעלה, שהיה קנאי ועז יצרים. בשיר הזה היא הרגישה עוצמה אדירה, ולא יכלה לדרוש שיגנוז או ישרוף אותו, והוא הפך אותו משיר אהבה לשיר של תפילה המופנה לא לאשה, אלא לאלוהים: ‘כבה לי את עיני… אטום אוזני’. מה שמעלה את ההרהור בכמה עוד משיריו הדתיים של רילקה נמצאת ברקע דמותה של לו סלומה.” לו היתה מאוהבת ברילקה, והוא בילה הרבה בביתה. בעוד אנדריאס היה ספון בספרייתו, סייע רילקה ללו בעבודות הבית, גדע עצים להסקה, עזר לה בעבודות הניקיון, והתבונן בה כשהיא מבשלת דייסה וחמיצה, המאכלים הרוסיים האהובים עליו. הם היו מאושרים יחד, ובשיריו כתב:

“עת ילדים יהיו לנו, בהירי שיער,/ אתן כתר לכל בן/ אתן זר לכל בת חן/ לריקודים וחלומות יקר.”

אלא שלא לרילקה הרתה סלומה, אלא לאהובה הווינאי ד“ר פינלס. לו בת ה־41 היתה מאושרת בהריונה ובאמהותה העתידית. היחידה שהיתה מזועזעת היתה אמו היהודייה, שחשבה שהפעם עבר בנה את הגבול. בשלב זה החליט ד”ר פינלס לנסוע לברלין, לספר לאנדריאס, ולדרוש ממנו גט, בשמה של לו, כדי שיוכל הוא להתחתן איתה סוף-סוף. אבל היא, שהכירה את מזגו הקשה של בעלה, חששה לחיי אהובה. לפי גרסה אחת הפילה את העובר בתאונה, ולפי גרסה אחרת, נאלץ אהובה, הרופא, לבצע בה הפלה מלאכותית. הם הוסיפו לחיות יחד, לסירוגין, עוד שנים אחדות. ד"ר פינלס לא התגבר, ולא נישא מעולם. הוא שקע בעבודתו, והיה לרופא מכובד באוניברסיטת וינה. עד מותו נשארה סלומה אהבת חייו.

גם רילקה לא ידע אושר בלעדיה. “אחרי שניתקה את הקשר האינטימי איתו, הוא עולל לנשים אינספור מה שהיא עשתה לו,” מספרת עדה ברודסקי. “הוא כבש אותן, אימלל אותן ושבר את ליבן. הוא לא יכול היה להתמיד עם שום אשה, כי אף אחת, לא היתה לו סלומה. במשך שנים היה חולה בלאוקמיה שלא אובחנה, והכול אמרו שהוא היפוכונדר. אבל הוא חש כנראה משהו, וברבים משיריו הוא מדבר על ‘הדם הכואב, המעיק’. על ערש מותו, ב-1926, ביקש מרופאו לכתוב ללו ולתאר את מצבו, כי היא היחידה שעשויה לאבחן את שורש הרעה.”

סלומה כתבה 20 ספרים, ולמעלה ממאה מאמרים. רבים מהם עסקו בפסיכואנליזה, המדע החדש של אז, והתמקדו בנושאים כמו נרקיסיזם, ארוטיקה, מזוכיזם ועוד. ב-1911, כשבאה לווינה וביקשה להצטרף לפגישות השבועיות של פרויד ושל עמיתיו, הוא הסכים מייד. היא ישבה בצד וסרגה, מעולם לא השתתפה בשיחה, אך דבר לא נעלם מעיניה החודרות. פרויד האמין שיש בה כישרון טבעי להקשיב, ושלח אליה מטופלים. כל מקורביה ציינו את יכולתה לנתח את מצוקותיהם ולגעת בנקודה שלא היתה ברורה אפילו להם. “כשלעצמי, אני חיה קרה וזקנה, שמתקשרת לאנשים מעטים בלבד,” התוודתה במכתב לפרויד. “מסיבה זו אני אסירת תודה כל-כך שאני יכולה לזרום בחמימות כזו במסגרת הפסיכואנליזה.”

ב-1930 מת פרופ' אנדריאס, ולו נשארה לבדה בבית הגדול, עם הבת הבלתי חוקית, שגרה שם עם בעלה וילדיה. שעות ארוכות מדי יום היתה מקבלת מטופלים, וכותבת את זכרונותיה. בפרק שהוקדש לאנדריאס, מתגלה רוך יוצא דופן. “נדמה שדווקא אחרי מותו, היא גילתה אותו,” אומרת עדה ברודסקי. “היה קשר עמוק, הוא היה בשבילה עוגן, שתמיד יכלה לחזור אליו. יש נישואים שמתגשמים רק אחרי מותו של אחד מבני הזוג. ייתכן שפתאום עמדה מול ההחמצה האדירה שלה, והבינה שהיה על ידה האדם היקר יותר מאינספור הגברים שהיא התמסרה להם ונסעה איתם, אבל היא לא ידעה זאת אלא לאחר שהלך ממנה.”

לו אנדריאס-סלומה נפטרה בביתה שבגטינגן ב-5 בפברואר 1937, וביקשה שהאפר יפוזר בגנה. החוק הגרמני אסר זאת, וכך נטמן אפרה בקבר בעלה. כמה ימים אחר-כך פרצו לבית אנשי הגסטאפו, נטלו את כל ספרייתה, ניירותיה ומכתביה, והחרימו אותם. הסיבה: ידידותה הקרובה של “המכשפה היהודייה”, כפי שכינו אותה, עם זיגמונד פרויד, ועיסוקה בפסיכואנליזה, “המדע היהודי”.

כמה דקות אחרי שנכנסתי לבית התלת-קומתי בלונדון, ופיניתי לעצמי מקום בין הספרים שנערמו בכל מקום, עוד לפני שהספקתי לשאול אותו על הנושאים שמטרידים אותו – זהות מינית גברית ונשית, ומאין בא לו הרעיון המטורף על אשה שמצמיחה פין וגבר שצומח לו פות – צילצל הטלפון. ויל סלף, שערו פרוע וזיפים מעטרים את פניו, הרים את האפרכסת, הקשיב שנייה בשקט ופלט קללה עסיסית. “זה שקר נתעב שמצצת מהדמיון המזוין שלך, ואם זה יופיע מחר בעיתון, אתה יכול לחכות למכתב מהעורך־דין שלי,” הרעים בכל המטר תשעים וחמישה שלו. “אני טיפוס עצבני, ואם תפרסמו את זה, אתם בצרות צרורות.” הוא היה חיוור כשהניח את הטלפון, ופנה אל חברתו דבורה, שעמדה יחפה במטבח והכינה לנו קפה. “איזה כתב מהדיילי אקספרס טוען שהוגשה תלונה במשטרה על שלקחתי סמים אתמול במטוס של ג’ון מייג’ור, כשהתלוויתי למסע הבחירות שלו. ההוכחה שלו היא שבתחילת הטיסה נראיתי עצבני ומתוח, ואחרי שנכנסתי לשירותים יצאתי משם רגוע.”

הוא הסתובב בבית באי-שקט ולרגע נראה שהוא מתכוון לברוח, מאימת המשטרה או מעיתונאים חטטנים שיצורו על ביתו. “זה המחיר שאני משלם על שהייתי גלוי לב, ולא הסתרתי את העובדה שצרכתי סמים מגיל 12, ומגיל 17 הזזרקתי הרואין. אבל אחרי גמילה, אני שמונה שנים נקי מסמים קשים,” אמר. “נטפלים אלי בגלל שאני שנוי במחלוקת כסופר וכעיתונאי, וגם מקנאה וצרות עין. העיתונות הבריטית אלימה, ורואה עצמה חייבת למצוא בכל סיפור הצלחה את השמחה לאיד. לא חשוב כמה גבוה טיפסת, תמיד יהיה מי שיזכיר למעריציך ששיכשכת בביבים.”

חברתו דבורה חלפה על פנינו, חובקת חבילה קטנה מתחת לזרועה, כמו מנסה לסלק מהבית משהו שעלול להתפרש שלא כהלכה. “אני קורבן של המלחמה המלוכלכת בין העיתונים. האובזרבר, שבו אני עובד, הוקיע את השחיתות במפלגה השמרנית, וחשף שחברי פרלמנט קיבלו שוחד מגופים כלכליים כדי להציג שאילתות שיקדמו את האינטרסים שלהם,” הוא אמר לי, בעודו מחייג בקדחתנות. “הדיילי אקספרס, שתומך בשמרנים, רצה להראות שגם האובזרבר נגוע, והמציא סיפור שהכתב-הכוכב שלו, כלומר אני, מזריק הרואין, ולא סתם, אלא מתחת לאפו של ראש הממשלה ובמטוס שלו. כדי שהאקספרס יוכל לצאת בכותרת סנסציונית בעמוד הראשון, ‘ויל סלף חזר לסמים’, הם סיפרו על כך לראש מטה הבחירות של מייג’ור, כדי שידרוש מהמשטרה לחקור בעניין. הבעיה שלי שאני סובל מפחד טיסה, לכן ישבתי מכווץ עם בטן מתהפכת, וברגע שאפשר היה להתיר את החגורות רצתי לשירותים. ברור שיצאתי משם רגוע. צריך דמיון חולני ומרושע כדי לטוות עלילה כזאת. כיוון שאין כל הוכחה, מה שהם צריכים בשביל הידיעה שלהם זה צילום של שוטרים הבאים לערוך חיפוש. לא ימצאו אצלי כלום, אבל אף פעם אינך יודע מה יכול לקרות כשהופכים לך את הבית.”

בשש שנים, ושישה ספרים, פרץ ככוכב שביט. “ויל סלף הפך לדמות פולחן,” כתב עליו הסופר הנודע סלמאן רושדי, ממקום מחבואו. “שד משחת, שנון, שערורייתי. ויל סלף לא מסוגל להיות משעמם, גם אם יתאמץ,” התפעלה סופרת הבלשים רות רנדל.

הדהים אותי לראות כיצד אדם שהמבקרים הכתירו אותו כ“תקווה הגדולה של הספרות האנגלית”, וזכה בשפע של פרסים ספרותיים, הפך לפתע לחיה נרדפת וחסרת אונים. המלכודת הקפקאית שמצא עצמו בתוכה, דמתה לסיוט שהוא רקם לאחד מגיבוריו.

– זו פעם ראשונה שעברך כמכור לסמים קשים רודף אותך?

“לא מזמן יצאתי למסעדה אופנתית ויקרה עם דבורה, שותפתי לחיים. עד לאחרונה כתבתי את טור ביקורת המסעדות של האובזרבר, ובעבר קטלתי את המקום ההוא. למחרת צילצל עיתונאי, ואמר שסיפרו לו שעם כניסתנו למסעדה ביקשנו משומר הסף שיקנה עבורנו סמים, ושהשתמשנו בהם במהלך הארוחה. זה היה שקר מוחלט, נסיון שפל, כפי הנראה של בעלי המסעדה, לנקום בי. דבורה, שהיא עורכת מוסף סוף השבוע של הגרדיאן, הרימה טלפונים לאנשים המתאימים והצליחה למנוע את פרסום העלילה הזאת. אני לא יודע מה יקרה הפעם. אם זה יתפרסם, זה יהיה הרסני עבורי. תביעת דיבה תעלה הון, תיקח חודשים ארוכים, תמרוט את עצבי. וגם כשאזכה, והשופט יצטרך לפסוק פיצויים על פגיעה בשמי הטוב, הוא עלול לומר שכיוון שהודיתי שבעבר הייתי נרקומן, אין לשמי ערך רב, והפגיעה בו מינימלית, אם בכלל.”

הוא הביט בי, שוקל את צעדיו. הרגשתי שאלמלא הייתי שם, היה ממהר למכונית הוולווֹ השחורה והחבוטה שלו ומסתלק מלונדון עד יעבור זעם. “אני מתבייש שבתקופה של בעיות אמיתיות, אבטלה ועוני והתעללות בילדים, זה מה שמעסיק אצלנו את התקשורת,” אמר, והכין לעצמו כוס תה. ככל שחלפו הדקות, הלך והתעשת.

הוא פינה מקום על שולחן העץ הארוך, גורף הצידה מטבעות ושטרות, וביניהם הבחנתי להפתעתי בשטר של חמישים שקלים. “בסוף דצמבר 1996 היינו אצלכם כמה ימים,” אמר. יש שתי מדינות בעולם שנמנעתי מלנסוע אליהן – גרמניה וישראל – כי ביקור בהן יערער את שיווי המשקל הרעוע של זהותי הכפולה, האנגלו-יהודית. בסופו של דבר הפרתי את נדרי כשהוזמנתי ליריד הספרים בפרנקפורט, ושם, כשהכול היה גרמני כל־כך, וכל גבר מעל 70 נראה לי כאיש ס.ס., פרצה מתוכי יהדותי. וכמו דמות בסרט של וודי אלן, חשתי כאילו באורח פלא צמחו פאות מסולסלות מעל אוזני, ורצועות תפילין נמתחו סביב רקותי. לישראל הביאה אותי האהבה, כשהצטרפתי אל דבורה, שרצתה לבלות את חג המולד באילת, ולספוג שמש באמצע החורף."

אמו, איליין רוזנבלום, נולדה בארצות־הברית. “ממשפחתי היהודית ירשתי חוש הומור מרכז-אירופי, קפקאי ואפל. סבי היה אספן אובססיבי של בדיחות, ולאמי היתה גישה אירונית לחיים, ולשון חדה כתער שהיתה מסמרת אנשים למקומם. את הכבוד העצום לשנינה ולסאטירה, קיבלתי ממנה.”

רוזנבלום, פמיניסטית פעילה, היתה עורכת ב“מועדון ספר החודש” בניו־יורק. היא היתה גרושה ואם לבן כשהתאהבה בגבר אנגלי ובאה אחריו למולדתו. "משפחתו של אבי היתה אנטישמית, כמקובל באנגליה במעמדות הגבוהים, והתנגדה בתוקף לנישואים. אבי היה איש עדין ומבריק, אבל חלש, פרופסור למינהל ציבורי ב’לונדון סקול אוף אקונומיקס', סוציאליסט שהאמין בשוויון ובביטול המעמדות. גם אני, כל חיי עומד בצד השמאלי של המפה. “חיי הנישואים של הוריי היו רוויי מריבות. כשאמי נשאה אותי ברחמה, היתה בעיצומם של הליכי גירושין ורצתה להפיל אותי. מי ששיכנע אותה להמשיך את ההריון היה הפסיכיאטר שלה. כל ילדותי היתה חוזרת ומספרת על ההפלה שכמעט היתה. תארי לך לגדול בצילו של סיפור כזה. לפני כמה שנים איתרתי את הפסיכיאטר והלכתי להודות לו.”

ויל ואחיו הגדול ג’ון נטבלו לנצרות, אך הבית היה אתאיסטי. “אמא הדגישה בגאווה שמרקס, פרויד ואיינשטיין היו יהודים, אבל מצד שני היתה אומרת שלא צריך להזכיר את יהדותנו, וממילא אנחנו לא נראים כמו יהודים. כשהיתה לוקחת אותי לאכול כריך פסטרמה בשכונה היהודית בלונדון, הבטנו עליהם בריחוק מתנשא. אגב, ככל שאני מתבגר, אני נראה לעצמי יותר ויותר יהודי. במלחמת יום כיפור הייתי בן שלוש-עשרה. בר-מצווה כמובן לא חגגו לי, אבל מאוד חרדנו לישראל. לאמא היתה תודעת שואה עמוקה, והיא החדירה בי את התחושה שאם הנאצים יחזרו, הם יקחו אותי ואותה, לפני שיקחו את אבא. כך גדלתי, יצור נדיר, יהודי שלא נימול, בעל זהות כפולה, המורכבת מעליונות ונחיתות, פילושמיות ואנטישמיות בעת ובעונה אחת. חשתי דחוי ודוחה, כאיבר שהושתל בגוף זר.” הוריו התגרשו, התאחדו ונפרדו, במחזור של קטטות ופיוסים. ברומן אוטוביוגרפי, שטרם תורגם לעברית, כתב סלף:

“אבי היה נוכחות מעורפלת בחיי. אני גבר גדול כמוהו, ירשתי את שערו הבהיר ותווי פניו, אני לא יכול להיחשב מכוער, כי התווים שלי, כשלעצמם, מחוטבים למדי… אבל למה אבא עזב אותי ככה? זו שאלת 64,000 הדולר. למה לא אהב אותי? כנראה – אני נאלץ להסיק – הוא היה חלשלוש. סריס נפשי. זה בטוח. הוא זז הצידה, וזרק באדישות שמיכת כיבוי רטובה על השור המשתולל של האבהות. על כך לא אסלח לו לעולם… אמי לא גמלה אותי משדיה לפני גיל שלוש. אני רואה את שדיה, את הפטמות הכהות, עד לנקבובית האחרונה. אה, אמא! זה היה הסקס האמיתי. כל מה שבא אחר-כך, היה רק משחק שאחרי המישגל.”

בהיותו בן זקונים (אמו ילדה אותו בהיותה בת 41), פונק עד הגזמה. “אמי רצתה מאוד בת, ואני הייתי התחליף. היא היתה אמא יהודייה טיפוסית, ועד גיל עשרים עוד בדקה את חום מי האמבטיה שלי במרפק שלה. היה לי קשה להפוך לגבר, והייתי בן מאוד נשי. אמא דיברה תמיד בגנות הפטריארכליות, שליטת הגברים בעולם, ואיך הגברים זורקים את הנשים כשהן מאבדות את נעוריהן ויופיין. לא היו לי דמויות הזדהות גבריות, ואני גדלתי על רעיונותיה הפמיניסטיים, על ההכרה שנשים שוות לגברים מבחינה אינטלקטואלית. גדלתי להיות חשדן כלפי תעשיית האופנה והיופי, שהופכת את הנשים לשפחות נרצעות.” במקביל, היא פיתחה את מוחו. בגיל 12 כבר קרא את פרוסט, טולסטוי ודוסטויבסקי, וכתיבתו עמוסה באזכורים תרבותיים, המעידים על עושר רוחני ולשוני בלתי מצוי. כמו זיקית, הוא מרחף בין סגנונות ותקופות, וכמו שהמבטא שלו נע תוך דקה בין האוקספורדי המלוטש ביותר, ללשון הרחוב הנמוכה ביותר, כך ספריו. “מגיל צעיר שמתי לב למילים, אולי גם בגלל הייחודיות של שמי, ‘ויל סלף’, שפירושו ‘כוח רצון’ ו’עצמיות'.” “כמו איקרוס, הוא עף קרוב מאוד אל השמש עם אלכוהול וסמים,” אומר עליו הסופר ג’ים קרייס, חבר שלו. שרוול החולצה הלא רכוס חושף כתובת קעקע אדומה, המכסה כתובת קעקע קודמת, של דגל אנרכיסטי. סימני דקירות מחטי המזרקים עוד נותרו בזרועו. בשנות העשׂרֵה שלו עבר ממריחואנה ול.ס.ד להרואין: “הייתי ילד אומלל, והסמים כיסו על דברים כואבים שלא רציתי לראות. כשסיפרתי לאמא, היא לא הזדעזעה. מרדנות לא הפחידה אותה.” בלהקת הפאנק שהקים, “ויל סלף והמאוננים”, הוא היה הזמר. עם שערו המחומצן, התקבל ללימודים באוקספורד, אבל העדיף לשרוץ בחדרו, לקרוא ספרים ולהתמסטל. את התשובות למבחנים בפילוסופיה צייר בתור קריקטורות, ואף שלטענתו נכח רק בשיעור אחד בכל הקריירה שלו, היה תלמיד מזהיר. כחבר בארגון אנרכיסטי, “רוב חברי היו פרו פלשתינים, ואירגנו הפגנות ועצרות נגד ישראל, אבל בפעילות הזאת מעולם לא נטלתי חלק.”

כשפרצה המשטרה ותפסה אצלו סמים דווקא בתקופת בחינות הגמר, הועמד למשפט שהרס את עתידו המובטח באקדמיה. הוא עבד כמטאטא רחובות, מנהל מגרש משחקים, ולבסוף ניצל את כשרון הציור שלו ואת עינו המושחזת, כדי להיות קריקטוריסט בניו סטייטסמן. הוא זכור בעיקר בגלל הדמות שהמציא, “סלאמפ” – בטלן שלא יוצא מהמיטה – אך הטור הופסק כי היה מדכא מדי. את הסמים קנה מעבודה (“מעולם לא גנבתי”), וכשחדלו להשפיע ניסה להיגמל בכוחות עצמו. אחרי עשרים נסיונות סרק, וכל טיפול פסיכיאטרי אפשרי, נכנס ב-1986 לקליניקת גמילה בשיטת 12 הצעדים, (“בדומה ל”אלכוהוליסטים אנונימיים"), והפעם הצליח להגיע לשליטה עצמית. “כשהייתי נרקומן, לא יכולתי לכתוב, כי הסמים היו מין מסך הרדמה. סם-הזיה יכול לתת לך הברקה, אבל הביצוע, הכתיבה עצמה, אפשריים רק כשאתה צלול. היתה לי אשליה שהסמים יהפכו אותי לסופר חתרני, וחשתי מרומה כשהתעוררתי בגיל 21, ראש דפוק מסמים, ואלמוני לגמרי ככותב.”

דמיונו הפרוע, ויכולתו לרוץ עם הפנטזיה שלו עד בלי גבול, ניכרים בספריו. “אני רואה את החיים כעולמות מקבילים, מתפצלים. העולם של ספרי הוא מין היפוך של העולם שאנו חיים בו. אני יוצר תסריטים מסויטים, כדי לגרום לעצמי פרובוקציה רגשית ושכלית.” בהומור שנון, הוא כותב על אזורי הדמדומים: הקו הדק בין שפיות וטירוף, זהויות מיניות לא ברורות, סיוטים ופנטזיות. דבר אינו קדוש בעיניו, והוא חושף צביעויות חברתיות. “אולי השפיע עלי העיסוק בסמים, שמעמיד אותך מחוץ לחוק, ודוחף אותך לשוליים, אבל כולם משתמשים בסמים – גם את,” הוא אומר ומצביע על כוס הקפה שלי. “ההבדל הוא בשליטה ובמינון. כל המוזיקה והאמנות שלנו בנויות סביב הסמים.” אין לי ספק שהוא מכיר היטב את המבואות האפלים של ארון התרופות שלו.

בבית-הספר הפרטי שבו למד, “מחצית ממספר המורים היו הומוסקסואלים. אני לא מאמין שמישהו מהם קיים יחסים אינטימיים איתנו, בני ה-12 וה-13, אבל הם אהבו ופינקו אותנו, ולכל מורה היה הפייבוריט הקטן שלו. כשלמדנו לשחק ראגבי, ועמדנו חבוקים במעגל, זקופי אחוריים, היה המורה קופץ עלינו, לבדוק את חוזקה של החומה האנושית. ברור לי שנגרמה לו הנאה מינית מזה. בהרבה מהעיסוקים שהם כביכול סמל הגבריות, יש נימה הומו־ארוטית מוסווה, ואנחנו הגברים פוחדים ממנה. זה אחד הדברים שרציתי להראות במין ובלבול (הוצאת כנרת). אני מקבל את הנשיות שבי, ואף שאני הטרוסקסואל, יש לי את האומץ להכיר גם במשיכתי לבני מיני. יש במין ובלבול כמה וכמה מעשי סדום, וכתבתי אותם כדרך להתמודד עם האימה שלי מפני אונס גברי. אני מאמין שזו חרדה משותפת לכל הגברים, אך היא קבורה ומודחקת עמוק בפנים.”

כל חייו כתב, אבל הרגיש שהוא לא מספיק טוב (“כשאתה כותב על נושאים כל-כך קיצוניים, אתה צריך קול מאוד משכנע, כדי שהקורא ירגיש שזה טבעי ונורמלי”). רק לפני תשע שנים, כשאמו נפטרה מסרטן, משהו השתחרר. “כשהורה מת, אתה עושה חשבון נפש ומרגיש ששום דבר חמור כבר לא יכול לקרות לך. הרי הגרוע מכול כבר קרה, והחשש להיכשל לא מפחיד אותך. אמי חלמה להיות סופרת, והורישה לי את הגשמת שאיפותיה הלא ממומשות. היתה לי אמביציה יחידה: לכתוב ספר אחד, שיתקבל על־ידי המו”ל, גם אם לא יודפס בסופו של דבר. הכתיבה היא בעיני קתרזיס, ניסיון למצוא סדר בתוהו ובוהו של חיי, ויש בה גם משהו ממכר." ספרו הראשון, תורת הקוונטים של האי-שפיות, ראה אור ב-1991, וחולל מייד סערה. הרעיון לספרו השני, מין ובלבול – פנטזיה מצחיקה ומבעיתה גם יחד – צמח בחופשה במרוקו. “הייתי במיטה עם מי שהיתה אז אשתי, ודיברנו על האדישות והשיממון בחיי הנישואים של ידידים שלנו. באותו רגע צצה בתוכי תמונה של זוג מתעלס, והבעל לא מבחין בכלל בפין של אשתו. עשרה ימים תמימים כתבתי את הטיוטה לסיפור, במרוקו, לגמרי תחת השפעת חשיש.”

קרול היא עקרת בית צעירה ומתוסכלת, שהתחתנה עם הגבר הראשון שבמקרה הביא אותה לאורגזמה. עד מהרה הוא מעדיף את חברת הבקבוק על פניה. בתסכולה, היא מגלה את גופה, ואחרי תקופה קצרה של אוננות צומחת לה בליטה, המתפתחת לאיבר מין גברי. התנהגותה של קרול משתנה. היא שותה, מקללת, ומאמצת את ההתנהגויות הגבריות המאוסות ביותר. בסופו של דבר תאנוס את בעלה, ועוד גרוע מזה.

הסיפור השני הוא על ג’ון בול, עיתונאי בידור אנגלי, חובב ראגבי, שמתעורר בבוקר עם גידול מוזר מאחורי הברך. נרעש, הוא רץ לרופא שלו, ד"ר אלן מרגוליס, יהודי כמובן, בן 32, נשוי ואב לתינוקת, נואף מכל עבר, מלא רגשות אשם כלפי אשתו. הרופא מאבחן שבול הצמיח איבר מין נשי מאחורי הברך, ובהיותו רודף של “בשר טרי”, אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי, ובועל את האיבר הבתולי. בין שני הגברים מתפתח רומן. בסופו של דבר חוזר הדוקטור הנואף לאשתו, ובול מוצא את עצמו בהריון, והופך לאב חד-הורי.

“זוהי סאטירה על התנהגות מינית, ועל הדימויים החברתיים שיש לנו,” אומר סלף. “הגברים בספר הם כביכול טיפוסי מאצ’ו, אבל בעומק ליבם הם חלשים. ה’גבר' היחיד היא האשה שמצמיחה פין, ואז היא הופכת למפלצת. אני מעדיף את העדינות על פני הברוטליות – את בול, שנעשה נשי, רך ונעים, על פני קרול ה’גברית'.” עם קומתו הענקית וגופו החזק, שמקנה לו חזות של בריון, קצת מוזר לשמוע ממנו ש“אילו נשים אהבו גברים עדינים, היה לי הרבה יותר קל בחיים, אבל אני מגלה שוב ושוב שאפילו הפמיניסטיות המושבעות נמשכות לגבר שיש בו פוטנציאל של אלימות. ‘הגבר החדש’ של ימינו, זה שמבשל ומקשיב ומטפל בילדים, הוא אולי שותף טוב לחיים, אבל לא סקסי. נשים מעדיפות אותנו אלימים, ולי באופן אישי קשה עם המחשבה שכדי להיות סקסי, אני צריך להיות מנצל ושוביניסט. האלימות שגברים מפעילים נגד נשים היא ביטוי לתסכול שהם חשים כלפיהן, כי בתקופתנו, כשאשה יכולה להטיס מטוס בואינג, ולא צריך כוח גופני כדי להגיע לשום הישג, הגברים נעשו אימפוטנטים.”

מין ובלבול, הנוטף הומור שחור וסטיות מיניות שלא כתובות בשום ספר כחול, כבר תורגם ליפנית, פורטוגזית, איטלקית, גרמנית, צרפתית, פולנית, שוודית וספרדית. “כדי לכתוב, אני נוקט ב’שיטת סטניסלבסקי', כלומר, מדמיין לעצמי את התחושות הגופניות, וממשיך משם,” אומר סלף. “הרבה יותר גברים מקנאים בנשים על פוריותן ויכולת ההולדה שלהן, מאשר נשים המקנאות בגבר על הפין שלו, כפי שטוען פרויד. אני הייתי מת להיות אשה, ולחוות אורגזמה. אומרים שיש לזה עוצמות אחרות לגמרי. מבחינה ביולוגית, כולנו נשים בבסיסנו. הגבריות היא רק תוספת.” לדעתו, מה שגורם לגבר להימשך לאשה, הוא אותו מבט בעיניה המשדר לו שאצלו היא תגיע לאורגזמה, ושהיא תעשה הכול להשיג סיפוק מיני. “הנכונות להתמסר לרצונו של גבר חיונית כדי שיחשוב אותה לסקסית. סקסיות היא עניין של אישיות, הרבה יותר מאשר של גיזרה ויופי.”

את הדימוי שלו כילד הרע של הספרות האנגלית המודרנית, רכש בגלל כתיבתו הרהוטה ושפתו הגבוהה והעשירה, שבה הוא מתאר ענייני ביבים כמו סקס ביזארי ואלימות סידרתית. ברומן שהוא מצייד אותי בו, לקראת הדרך הארוכה לישראל, הוא מתאר איך אונן לתוך צווארו הכרות של קבצן מת, ואחר-כך עינה כלב למוות, ומצץ את איבר מינו, ובכל זאת הוא רואה את עצמו כאדם מוסרי. “כמו אנשים רבים, יש לי חלומות חוזרים של אשמה, ופנטזיות של מעשי אלימות. אני מציג אותם לראווה, כדי שאנשים יבחנו את התופעות שנמצאות בתוכם. הרי מי מאתנו, אחוז טינה כלפי מי שדחף אותו ברכבת התחתית או חתך אותו באוטוסטרדה, לא איחל לו מיתות משונות? נכון שאני בוחן את הנאורוזות הקולקטיביות שלנו, אבל זה לא אומר שאני מבצע אותן. אנשים קראו וייחסו את הרוע הזה לי, ולא הבינו שאני מכוון זרקור אל הצדדים האפלים שבתוכנו.”

אביו בן ה־80, המתגורר באוסטרליה ומלמד שם באוניברסיטה, מאוד לא אוהב את מה שהוא כותב. אחיו מסרב לקרוא אותו. מנישואיו, שהסתיימו, יש לו שני ילדים: אלקסיס בן שש, ומדלן בת ארבע. מיטת הקומָתיים בקומה האמצעית של ביתו, מעידה שהוא אבא אחר מכפי שהיה אביו. דבורה חברתו בחודש הרביעי להריונה, והם מחפשים לקנות יחד בית. מהביקור המשותף בישראל, לא רוו נחת. “עמדתי מול הכותל והבטתי בו בעיניים חילוניות, מתרשם אך לא מתפעם. כיפת הסלע הרשימה אותי יותר. תושבי ירושלים, בכל הרבגוניות הפרברטית שלהם – מוסלמים, יהודים, נוצרים – נראו לי כמו שחקנים-מחליפים בהיסטוריה כבדה, מנסים כל העת לעשות את התנועה הנכונה, הכניסה הנכונה, כשהם סבים סביב מובלעה זעירה, שבה הכול מקודש.” הם סבלו מחוצפתם של נהגי המוניות הישראלים. כשידידה שלהם סירבה לשלם תשלום מופקע בעבור נסיעה, נהג המונית צעק עליה שהיא “בחורה עצלנית”, ועליה לעבוד יותר כדי שיהיה לה כסף לבזבז בישראל. הם כעסו כשהמלון באילת העלה את המחירים בחג המולד ב-10 אחוז, וראו בזה אפליה מכוונת.

“כולנו רוצים להשתייך, והייתי שמח אילו הביקור בישראל היה מחזק את תחושת השייכות, ולא את הניכור שלי,” אומר ויל סלף. “באנגליה, אני שמח להרגיש יהודי, וכשאני יושב עם עוד יהודים-למחצה, יש לנו תחושת סולידריות, ואותם תחומי עניין: חשש מהניאו-נאציות באירופה, וחרדה מכך שאפילו בלונדון מחללים בתי-קברות יהודיים. אבל כה רבים נישאים נישואי תערובת, כמוני, ובעוד דור או שניים לא תהיה באנגליה קהילה יהודית.”

* * *

כעבור זמן, כשנדרש ויל סלף להצהיר רשמית שלא נטל סמים קשים באותה טיסה, סירב. הדבר פורש כהודאה.

כשהקרינה הטלוויזיה את תמונות שני שוטרי מג"ב המשתעשעים בבעיטות באשכיהם של שישה פועלים פלשתינים, סוטרים להם, רוכבים עליהם, משלחים בהם מכות אגרוף, חשבתי על הקצין הצעיר יזהר סמילנסקי. ביום ההוא בקיץ 1948, נתקלו ברועה ערבי כבן 40. מתוך שיעמום, ומשום שהיום היה חם ומעצבן, קשרו החיילים את עיניו וידיו של האיש וגררו אותו איתם, מתפקעים מצחוק בכל פעם שכשל ונפל ארצה. אחר־כך הגיע תור המכות – ישירות, מדויקות.

“פעם אחר פעם היתה נבזקת, יותר ויותר בקלות ובטבעיות, בעיטה אחר בעיטה. בעיטות קרות, בעיטות ללא כעס, רק מאומנות יותר. אל תחוס, הכה. גם עליך לא חסים. הערבי רגיל למכות… אני כבר אגמור איתו, קיבל על עצמו הקירח, והתיז את הסיגריה שלו, חסר סבלנות.”

כשהועמס הרועה על המשאית, היה ברור ליזהר שמן הראוי לעצור באמצע הדרך, ולהעלים עין בשעה שהקורבן התמים יברח אל אשתו וילדיו, ולקוות שימחל, ואולי ישכח. אבל לא קל ללכת נגד הזרם.

“אתה מסתתר מאחורי צחנת ‘מה לעשות – פקודה’, בעוד שהפעם יש ברירה, והיא ברשותך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף־סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי ליבך. לפי אהבתך, לפי אמת שלך. שחרר. היֵה אדם. שחרר!”

אבל איש לא שיחרר, ואותו חסן אחמד נדון לירייה בראש, ואם התמזל מזלו, רק לעינויים קשים. ואלה שעמדו מנגד זכרו, ואין לאן להוליך את החרפה. ויזהר, שהעלה את המקרה על הכתב בסיפור “השבוי” ב־1949, זכה לכינוי “יפה נפש” ולקיתונות של גינוי ומכתבי איום על חייו, על שחשף את ערוות חיילי צה“ל. אחר־כך, כשפירסם ב־1958 את הרומן הענק שלו ימי ציקלג, בו שבר את המיתוס ההרואי של מלחמת העצמאות, נפסל מלקבל את פרס ביאליק, בהיותו “מלעיז על צה”ל ומשחיר את פני הנוער העברי”.

– אתה מרגיש ש“השבוי” ו“חירבת חיזעה” היו נבואה?

“זו לא היתה נבואה אלא תיאור מציאות, דברים שראיתי במו עיני. אני מזועזע ממה שקורה עכשיו, אבל לא מתפלא על כך, כי זו תוצאה טבעית של יחסי כובש ונכבש. אסור לתת לאדם אפשרות לשליטה אבסולוטית. כל אדם בעל יצרים, בשעה שהוא מופקד על אנשים חסרי הגנה, יכול לפרוק את האגרסיביות שלו, לשפוך את חמתו ואת כל זדון ליבו, כביכול בצורה לגיטימית מכיוון שמדובר באויב. זהו כיסוי לסאדיזם פשוט ולעיוות נפשי, שמקבל צידוק ביטחוני או לאומי. צריך לנטרל את הסיבות, ולהעניש על התוצאות. הייתי מעניש אותם בכל חומרת הדין, כדי שכל חבריהם יידעו לרסן את עצמם.”

– וכשראית את הבעיטות בטלוויזיה?

יזהר מֵישיר אלי מבט אפור וחודר. “לא ראיתי. נסעתי במונית, הרדיו היה פתוח, כך שלא היתה לי ברירה אלא לשמוע. מאז ה־30 במאי 1996, כשהליכוד ניצח בבחירות, הפסקתי לקרוא עיתונים, אני לא רואה טלוויזיה, לא שומע רדיו. לצערי, לפעמים המציאות חודרת אלי, כי יש לי נכד שמשרת בשריון ברמת הגולן ואני דואג לו.”

– לו היית צעיר יותר, מה היית עושה?

“הייתי נוסע לחברון ומפגין יחד עם הערבים, וצועק למתנחלים שיסתלקו משם, וששום דבר שעשוי מאבן ומאדמה לא שווה חיי אדם. לא איכפת לי שעיר האבות תישאר לאבות. אף טיפת דם – לא דם יהודי ולא דם ערבי – לא צריכה להישפך עבור קברי הקדושים האלה. מי שרוצה לבוא ולהתפלל, שיבוא, ועל אחריותו. צריך להוציא את צה”ל מלב חברון ולפנות את היישוב היהודי, בלי סידורי ביטחון ובלי כלום. אין לנו מה לעשות שם. אנשי היישוב היהודי בחברון הוציאו מתוכם רוצח, והם מוקש לשלום. הם אנשים שליליים, העושים מעשים שליליים, מושכים את הקרקע תחת רגליהם של אחרים, תוך שהם מאלצים את המדינה כולה להסתגל לשגיונותיהם."

– אתה מפחד שתהיה בחברון מלחמת אחים?

“לא תהיה מלחמת אחים. כשהאנשים יראו שהם לא יכולים בלי הצבא – הרי רבים מהם לא שולחים את ילדיהם לצבא, כך שלא יוכלו להגן על עצמם – המלחמה תהפוך לצעקות וויכוחים ואט אט יימצא אפיק, סוג של הסכמה.”

– מה צריך לעשות עם ההתנחלויות?

“לייבש אותן כמה שיותר. כמובן, בצורה מוסרית, ולא אגרסיבית. כמו פילפל הם זרעו את מוקשי האי־שלום על פני כל השטח, כך שאי־אפשר ליצור רצף טריטוריאלי. אני לא יכול לסלוח להם את תחושת העליונות והיהירות. בעיניהם, האנשים שהם מנשלים אינם בני אדם כמוהם – עם שמחות ומצוקות וצרכים – אלא עיזים שחורות שצריך לגרש.”

– ורמת הגולן?

“צריך לפנות אותה, אבל אני לא יודע עד איזה קו, ואם מגיע לסורים לקבל אותה. הם דורשים מאה אחוז, ואילו בחיי אדם תמיד יש פשרות. רק באגדות או במיתוסים יש מאה אחוז או אפס. בשעתו כתבתי – אחרי שממשלת בגין פינתה את סיני – שאסור היה לתת למצרים עד הגרגר האחרון, כי בחיי אומות חייבים לתת ולקחת, והסכם כזה, של מאה אחוז, אינו הגיוני ואינו מוסרי.” הוא חרד מכוחם העולה של החרדים: “אסור להרשות להם להשתלט על ירושלים,” ומציע “להיפרד מהם, כי הם לא מייצגים את היהדות, אלא רק אגף ביהדות. הם מפֵרים את המוסר ברגל גסה – כמו ביחסם לאחר, לזר. יש לי רושם שבמצב של שלום, הדתיים ייחלשו, והמורדים הראשונים תהיינה הנשים שלהם, שהן שדודות־זכויות, וכל נשיותן נחשבת ערווה.” הוא מזועזע מהתנאים שבהם עובדים הפועלים הזרים, והיה מעדיף שהעבודה תינתן לפועלים פלשתינים, אחרי מיון ובדיקה. “עבודה יוצרת אפשרות למשא ומתן אנושי, והרעב וההשפלה בשטחים יוצרים פצצת זמן. הפחד מפני הפיגועים מוצדק, אבל הוא נהפך להיסטרי.”

יזהר, פרופסור לחינוך במכללת לוינסקי, התכוון לפרוש ולהתמסר רק לכתיבה. ביום שנודעו תוצאות הבחירות של 1996 הודיע שיוסיף ללמד. “חשבתי שאני לא יכול להיות פנסיונר, כי יש עוד אפשרות להשפיע על אנשים צעירים. בכל השאר, אני במצב של ‘אל תיגע בי’. נכון שיש בי זיק ציבורי שאני נלחם בו, כי הוא מפריע לי להיות איש פרטי, ואפילו דירדר אותי פעם לכנסת…”

– פעם אחת? שש פעמים!

“אני לא מתגאה בתקופה ההיא. שש קדנציות הייתי חבר כנסת, חמש פעמים מטעם מפא”י ופעם מטעם רפ“י. צעקתי כמו חמור, הוצאתי את הקיטור של עצמי, ולא שיניתי כלום בעולם, מלבד להרגיז כמה אנשים. היום אני רוצה לעשות את מה שאני מיטיב לעשות, וזה הכתיבה שלי. בפוליטיקה, שיעסקו האחרים. אני לא יודע כמה זמן נשאר לי, ובזמן הזה, אם יש בתוכי הגחלים, אני רוצה לכתוב.”

* * *

פרחי ציפור גן עדן מעטרים את הכניסה לבית היפהפה במושב מישר, ליד גדרה. גפנים סוככות ועצי אקליפטוס שנטע יזהר במו ידיו. בית גדול, לבן, מודרני מאוד. כאן זכה לנעורים חדשים. על הדלת לא רשום מאומה, ואתה מזהה אותו רק בזכות השלט הקטן שעל הבית השכן, שבו גר בנו הצעיר, ד"ר זאב סמילנסקי.

שנים אחדות התנהל משפט בין יזהר ונעמי סמילנסקי לאחיינם פרופ' עוזי סמילנסקי, שדרש לממש את הזכות החוקית, המגיעה לו בדין, ולמכור את בית המשפחה הישן ברחובות ולהתחלק בכסף. ליזהר, שגדל וגר בבית ההוא מאז ילדותו, ושאמו גרה שם איתו עד מותה בשנת 1977, היה קשה להשלים עם המחשבה שייהרס והמגרש יימכר לקבלן. “כשעלו הדחפורים על בית אבי, עצמתי את עיני,” אומר יזהר. “עכשיו זו תקופה חדשה, הכסף הוא העיקר וכל דור בונה את ביתו לטעמו, לדור אחד. היום על בית הורי עומדות חמש קומות, ובמקום משפחה אחת יושבות שם 16 משפחות. אז אולי יש כאן צדק מסוים. בניגוד לחששותי, הרס הבית לא היה עבורי סוף, אלא התחלה משובבת נפש. כאן אני בכפר, בשקט, ואני רק מקווה שהיום הזה, שהפרדסים יימכרו ויבנו עליהם מגדלים, יידחה לתקופה שכבר לא אהיה כאן.”

כתיבתו אוטוביוגרפית, ומבטאת את הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו. הצבעים, הריחות, הקולות הם ארץ ישראל – לא רק זו של יזהר, אלא של כל הילדים שגדלו בארץ הזאת. מותר לנחש שהדחפור שהרס את בית הוריו כה זיעזע אותו, שחילץ ממנו את ספרו מקדמות, העוסק בילדותו המוקדמת, אחרי 30 שנות שתיקה. “פתאום פרצו אצלי דברים, ואז כתבתי בתנאים הכי לא נוחים, על הארגזים הארוזים, בפתקאות על הברכיים, כאחוז בולמוס,” הוא אומר. הבית הנוטה להיהרס היה עבור יזהר מה שעוגיית המדלן היתה עבור מרסל פרוסט: הקרס המחלץ את הפקק מן הבקבוק, שחסם את המסע אל הזמן האבוד. המילים האחרונות של מקדמות הן, “ועל המגרש הזה החדש שעל גבול כל הפרדסים הנה הולך לקום הבית, ששמו ייקרא עליו מעתה פשוט, רחוב מוסקוביץ 14.” מאז זרמו מתוכו עוד ספרים. וכעת, גם אם בית ילדותו נחרב, הרי שילדותו מונצחת לעולמי עד.

– בכל 30 השנים, כשדיברו על “השתיקה של יזהר”, הרגשת לחוץ?

“מאוד. הרי העובדה שאיני מפרסם הכאיבה לי יותר מאשר לכל אדם אחר. הרגשתי כמו אשה ששואלים אותה למה אינה מתחתנת, או למה אינך יולדת עוד ילדים, ואיש אינו יודע שאינה יולדת בגלל בעיות קשות וכואבות. השאלות ‘למה אתה שותק’ ייסרו אותי, הרגשתי נרדף. האמת היא שכתבתי כמה דברים, אבל הם לא היו טובים והיה לי חוש טוב לא להוציא אותם רק כדי שלא יגידו שאני שותק. אילו מתִּי בגיל 55, הייתי גווע בתוך השתיקה, אבל חייתי, ועברה התקופה שהיתה צריכה לעבור, והדברים הבשילו בתוכי עד שנוצרה איזו התבהרות. זה כמו ימים של פוריות, כשהזרע נובט לפתע בתוכך.”

* * *

כשנולד לתוך הכתום העז של ארץ ישראל החקלאית של 1916, העניקו לו הוריו החלוצים מרים וזאב סמילנסקי, שם של זוהר השמש. בכך שהפך זאת לשמו הספרותי, הצליח יזהר – הצבר המיתולוגי – להבטיח שתמיד יקראו לו הכול בשמו הפרטי. מקדמות פותח בתיאור העולם מנקודת מבטו של הפעוט בן השנתיים שאביו לקח איתו אל השדה, הושיבו בטעות על קן צרעות, ואת מסע הייסורים שנמשך שעות רבות בעגלה מיטלטלת – אל הרופא במושבה הסמוכה. “לאמי לא היה קל לגדל אותי,” אומר יזהר, ניגש אל הכוננית ומביא את תצלומה הממוסגר. "הייתי ילד חלוש וחולני, לא כמו אחי, שהיה כמו בעל־חיים שצומח מעצמו, נחמד וטוב ואוהב ושמח ומשמח ובריא. היא היתה יפהפייה בצעירותה. היא הרגישה שחייה עברו עליה לא כמו שרצתה. מאוחר מדי הבינה שאבי, שהיה מבוגר ממנה ב־15 שנה, לא היה האיש שאיתו היתה צריכה להתחתן, ולא זה המקום והעבודה והתנאים שהיתה צריכה לחיות בהם.

היא הבינה שהיתה לה יכולת שפוספסה, לעבודה ציבורית ולביטוי עצמי אישי, והיא נטחנה בתוך הטרדות של ההישרדות היומיומית."

הוא היה ילד בודד, שונה לגמרי מאחיו ישראל, המבוגר ממנו בחמש שנים. “אחי היה הבן האהוב, המוצלח. הוא היה פעלתן, עוזר, נדיב, מתלבש יפה, ספורטאי ושחקן כדורגל ואהוב על נערות. אני הייתי הפוך מזה. קטן וביישן ולא־יפה וקוֵוטש. עד היום אני מרגיש כך. אבל למה אני צריך שכולם יידעו את זה? למה לעמוד על הגג ולצעוק, אני בודד?”

– הרי בעצם כתיבתך אתה עומד על הגג וצועק, אני בודד.

“נכון, אבל אני הוא שמחליט עד כמה אני רוצה להתגלות. את יכולה לגלות את המחשוף הכי עמוק בעולם, אבל את לא רוצה שיראו לך יותר ממה שאת מוכנה להראות.” ביום שלישי, 17 בפברואר 1942, דהר אחיו הבכור ישראל על אופנוע ה“סאנבים” שלו ליד מסילת הרכבת סמוך לאשקלון של היום. הוא עבד ברכישת קרקעות לקרן הקיימת, ועוזרו הערבי חסן ישב מאחוריו, חובק את מותניו. הרכבת צפרה מרחוק, וישראל אמר, נספיק לעבור. “ולא הוסיפו ולא שבו עוד הביתה כי אם הושיבו איש אל רצפת בית אמו לשכב שם עטוף סדין ונר דולק למראשותיו ואמא חנוקה ומטורפת סופקת כפיים”, כך תיאר זאת יזהר ב“סיפור שלא התחיל”. “את אמא זה הרס,” הוא אומר. “אחי היה הדבר היקר ביותר שהיה לה – יותר ממני, יותר מבעלה. הוא היה מה שהיא רצתה להיות ולא הצליחה.”

– כשנהרג, האם היה איזה מסר סמוי של "למה הוא ולא אתה?"

“לא הייתי עד כדי כך קרוב אליה כדי לקרוא עליה תחושה כזו, אם היתה.” האב, זאב סמילנסקי, נפטר מקץ שנתיים, וב־1946 ניחת על יזהר האובדן הקשה מכול. הוא ניגש אל הכוננית, ומביא תצלום של בחור יפה בלורית. יחיעם וייץ, שנהרג עם 13 חבריו ב“ליל הגשרים”. “מותו היה בשבילי רעידת אדמה, שלא התאוששתי ממנה עד היום. מה שהיה לי איתו, אין לי עם אף אחד. אפשרות דיבור שנלקחה. ריק לי, ועכשיו אני צריך לבנות אותו בתוכי, שנמשיך לדבר. חלק מהאגו השני שלי, הוא דמותו של יחיעם. ולא היינו דומים. כפי שאת רואה, הוא היה נאה, מלא הומור, אישיות. במותו, בפעולה מטופשת, כדי ‘להראות לאנגלים’, התחילו בי פקפוקים גדולים בצידקת הציונות, והמלחמה, והאדמה. עד אז, הייתי שלם. זה חיזק בי את התחושה שלא שווה למות בשביל שום אבן.”

הוא עבד כמורה בבן שמן, במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין, ועם קום המדינה נבחר לכנסת. הנימוק העיקרי ששיכנע אותו היה, שיישארו לו שלושה ימים בשבוע לכתיבה. כחבר כנסת, לחם נגד הממשל הצבאי, בעד איכות הסביבה, למען ביטוח בריאות ממלכתי. “התחזיתי לאיש שמופיע בציבור, אבל לא אהבתי את החיים הפרלמנטריים, וכל הזמן רציתי להתפטר.” הוא עזב ב־1966, בגיל 50 החל ללמוד כסטודנט שנה א', המשיך לדוקטורט והתקדם לתואר פרופסור. בספרו אצל הים מתאר יזהר נער ונערה, והיפתחות אל האהבה על שפת הכינרת:

“עומדת לה חטובה בכל חמוקי האשה נערה שלה, ופתאום היא עושה דברים, לאט ובביטחון שליו ולא תופשים עד שזה ישנו לגמרי פתאום… הולכת לה ועל ראשה שֺערהּ שקלט אור ומאיר זהב ובוקעת לה במים הלוקקים מוקסמים את פני יפי עירום ירכי הנערה שלה ואת מפוקסות קו חריץ אחוריה המעוגלים ואת כל גווה הזוהב שלה הולכת נעה ישר לפניה הולכת לה בכזאת מין, תילאה כל לשון מלספר יופיה וכמה יפה היתה ואיך כל־כך אלוהים גדולים זרח והיה היפה.”

– כתבת את הסיפור הזה בקיץ 1996. אתה זוכר את הנערה הזאת, מלפני שישים ומשהו שנים?

“כן. מאוד חמדתי אותה. אבל כמו פרוסט, אני משחזר את ילדותי וחי שוב את הזיכרון, ומתמודד איתו. הכתיבה היא תיעוד חוויות, שלא יתמוססו, וגם ההשתוקקות לאמור את הבלתי נאמר. הזיכרון נמצא בתוכי שכבות שכבות. קודם השכבה הקונקרטית שאפשר לתאר ולצלם אותה ולחפור, ומתחתיה הרגשות, האגו שלי, וכל מיני כיסויים וסיבות. ואני מחפש את המלה המדויקת, כמו נגנים לפני קונצרט שמכוונים את הכלים ולא מרוצים עד שזה בדיוק הצליל הנכון. ולפעמים אני מוסיף מלה קטנה, כמו שצייר מוסיף נקודה אדומה, ואם זו המלה הנכונה, היא משנה הכול. אני מחפש את הדיבור הנכון, לתאר את ההשתוקקות, ואיך זה להיות נערה, ואיך חלקת הצוואר שלה מחזירה את האור. הדיבור הנכון מונח אצלי מקופל ולא עשוי, כמו עובּר שלא נולד, והוא צריך להיוולד, כדי שמישהו שלא היה שם, יקרא ויאמר: אה, זה בדיוק כך.”

הנשים אצלו הן חלומיות, חזקות ומקסימות, והוא היה ביישן. “הייתי יושב בית, תולעת ספרים. היה לי ברור שאין לי מה להציע, ששום בחורה לא תרצה בי. בנות לא התייחסו אלי. תמיד העדיפו גברים שיש להם כתפיים רחבות, מבוססים, בעלי ביטחון עצמי, שיש להם מספיק כסף לקחת אותן לבילויים.” את אשתו נעמי, ציירת ותחריטאית, הכיר בגיל 16, והם נישאו רק כשמלאו לו 25. יש להם שלושה ילדים: הבכור, ישראל, פרופ' לפיזיקה, מומחה עולמי ללייזרים. בתו, הילה, מנהלת בית־ספר למחוננים בכפר תבור. והצעיר, זאב, ד"ר למתמטיקה. יש להם שבעה נכדים ושני נינים. הוא קשוב מאוד, מראיין לא פחות משהוא מרואיין. “ואת, ביישנית?” הוא מחזיר לי בשאלה. קשה לי לשפוט האם ההתעניינות אמיתית, או שזו דרכו לשלוט במצב. שיחה איתו היא דיאלוג של “אני – אתה”. הוא מרצה מהפנט, ואומרים שתלמידותיו כרוכות אחריו.

– נישואיך ממושכים יותר משל רוב האנשים. מלבד האפשרות הנדירה שזו זוגיות שהצליחה, האם ייתכן שזה ביטוי לחוסר ביטחון עם נשים? לחוסר רצון להמשיך ולהסתכל סביבך?

"להמשיך ולהסתכל קיים תמיד, במידה שלאדם יש חיוניות. אם הוא לא יסתכל, הוא לא יהיה חי. “ישנם בני אדם שנולדו עם פגם גנטי, שעושה אותם מוכרחים לשיר ולנגן,” אומר יזהר. “אדם נולד עם איזה עצב בלב. מיום שהוא תינוק ולאן שהוא יילך, הוא יהיה משורר. כי זה מונח בתוכו ופגום בתוכו. החוויה היא רק ההזדמנות, הביוגרפיה היא רק החומרים שדרכם אתה מדבר את הפצע בלב, כדי שאנשים אחרים יידעו על מה אתה מדבר, כי אחרת תצעק כמו אילם. העלילה היא רק ההזדמנות לתאר את מה שרצית: למשל, את הצבע האפור, או את הגעגועים.” הוא אינו מעריך את הפסיכולוגיה, “לכל אחד יש מצוקה, כאב, אבל אני לא בורח מפניהם. אם ירפאו אותי אהיה שווה כלום, אהיה סריס.” בספרו אצל הים הוא שואל:

“מה עוד יש בשארית דעתו של מי שיודע שזהו זה, רגע לפני שייכבה ולא ידע עוד דבר בעולם. ואיך זה יהיה? זה רק חושך? או זה אור גדול? או רק ריק, ורק אנא, תן לי, תן להיות, אלוהים, תן להיות ודי, כן, רק להיות, וזה הכול.”

– כתיבה כזו היא בשבילך דרך להרהר במוות?

“אני לא חושב על המוות ולא מפחד מפניו, אני רק יכול להצטער על הדברים שלא אראה. על הנוף הזה שמבעד לחלון, על מבט בעיניים. עכשיו, בתקופה הזאת, יש משהו נורא מתוח בתוכי. נורא מתוח. סוג של אינטנסיביות שצריכה לצאת. חשוב לי לזכור את החיים. חשוב לי אפילו לזכור שבאת אלי בחולצת פסים. אני יודע שאחרי המוות אין כלום, כמו שאני יודע שאלוהים איננו, אבל יש בי משהו שמוכרח לבדוק בכל פעם מחדש, אולי בכל זאת הוא קיים. ואולי בכל זאת, יש משהו אחרי המוות.”

–בפינת החדר שבמרומי מגדל הטירה, היה מונח תיק־עור נעול. מכיוון שלא היה לו מפתח, חתך את העור סביב המנעול. “בפנים היתה מחברת עבה, בכתב־ידה המסודר של אמי, שנפטרה זמן קצר קודם לכן,” משחזר נייג’ל ניקולסון. מכיוון שמינתה אותי למוציא־לפועל של צוואתה, הרשיתי לעצמי לשבת ליד שולחן הכתיבה שלה ולקרוא. הדברים שנגלו לי, גרמו לי הלם."

"מגעה הרך ומלמולי קולה הנהדר הסעירו אותי. היא דיברה אל חושי המנומנמים; היא לבשה, אני זוכרת, שמלת קטיפה אדומה, בצבע ורד אדום ממש, שבשילוב עם עורה הלבן והשיער החום־צהבהב הפך אותה ליצור המפתה ביותר עלי־אדמות. היא משכה אותי אליה ואני נשקתי לה – לא עשיתי זאת שנים רבות. ואז היא היתה חכמה מספיק כדי לקום וללכת לישון; אבל נשקתי לה שוב בחשכה, אחרי שכיביתי את הנורה הבודדת שדלקה. היא הניחה לעצמה להיות פסיבית ורפויה בזרועותי… כן, היא היתה שלי כל הקיץ ההוא, קיץ מטורף ונטול רסן של לילות ירח והרפתקאות ומכתבים לוהטים ומוזיקה, ושירה."

כך תיארה הסופרת ויטה סקוויל־ווסט את קשריה עם חברתה, ויולט קפל־טרפוזיס, ב־1920. ויטה היתה נשואה אז לדיפלומט הרולד ניקולסון, ואם לשניים. בטירה המשפחתית, טירת סיסינגהרסט שבחבל קנט, 30 קילומטר מלונדון, מתגורר בנה נייג’ל ניקולסון, מבעלי הוצאת הספרים האנגלית הידועה “ויידנפלד וניקולסון”. בשעת ערב, בחדר העבודה שלו ספון־הספרים, קולו של ניקולסון עדיין רוטט, כשהוא מספר לי על רגע הגילוי.

– האם ידעת על פרשיית האהבה של אמך עם חברתה?

“לא ידעתי שאמי היתה לסבית, כשם שלא ידעתי שאבי היה הומוסקסואל. הורים אף פעם לא מגלים סודות כאלה לילדיהם. בוודאי לא לפני 70 שנה. חשיפת התנהגות מינית כזאת היתה טאבו – לא רק במשפחה שלנו, אלא גם בחברה האנגלית הגבוהה, שאליה השתייכו.”

– ואנשים אחרים ידעו?

“המבוגרים מסביבם בוודאי ידעו. אבל כשמצאתי את המחברת אחרי מות אמי ב־1962, לא העזתי להראותה לאבי. הוא אהב אותה יותר מדי, ומותה כה זיעזע אותו, שחששתי להחריף את מצוקתו אם יקרא את התשוקות בכל עוצמתן. אולי פחדתי שישמיד את היומן. התלבטתי אם מותר לי, כבן, לחשוף את חיי האהבה של הורי. אבל חשבתי שיש בכך ערך ספרותי וחברתי; אמי עצמה כתבה שהיא מייחלת ליום שבו יתעניינו, בלי התחסדות וצביעות, בפסיכולוגיה של ‘אנשים מסוגי’. ובמילים האלה התכוונה לכאלה האוהבים את בני־מינם, וכי בעתיד לא ייחשבו עוד קשרים מהסוג הזה בלתי טבעיים. “הרגשתי שהדברים כתובים כקטע מאוטוביוגרפיה שאמי התחילה, אך לא העזה לגמור, וברור היה לי שלא אפרסם דבר כל עוד הנוגעים בדבר חיים. רק אחרי מות אבי, ב־1968, ואחרי מות ויולט, אהובתה של אמי, ב־1972, החלטתי שהגיעה השעה. יש לי הרגשה שאמי קיוותה שאמצא את וידויה, וביודעה שאני סופר ומו”ל, תיארה לעצמה שאוציאו לאור. אחרת, יכלה לשרוף אותו.”

וכך נכתב דיוקן נישואים, שבו תיאר ניקולסון את נישואיהם יוצאי־הדופן של הוריו. היא סופרת, הוא דיפלומט, אנשים שנישאו מאהבה, ושאהבתם הלכה והעמיקה ב־49 שנות נישואיהם, אף שבגדו זה בזה בעקביות ומתוך הסכמה הדדית: היא, בעיקר עם נשים, אך גם עם גברים; הוא, בעיקר עם גברים, אך גם עם נשים.

השערוריה סביב פרסום הספר (“רבים התנפלו עלי וטענו נגדי, שאסור היה לי לחלל את שמם הטוב של הורי, ומוטב היה לוּ השמדתי את המחברת ברגע מציאתה,” אומר ניקולסון) התחדשה כשהספר עובּד לסידרת טלוויזיה בת ארבעה פרקים. על המסך הועלו סצינות לסביות ותמונות עירום שהקהל התקשה לעכל, במיוחד שמדובר היה בפרשת חיים סודית של אשה מכובדת, בעלת אחד הגנים היפים בכל אנגליה, אשר בזקנתה היה לה טור קבוע באובזרבר בנושאי גינון.

* * *

ויטה (קיצור של ויקטוריה) סקוויל־ווסט נודלה ב־1892 למשפחת אצולה עתירת־ממון. אמה, ליידי סקוויל, היתה אהובתם של הסופר רודיארד קיפלינג ושל הפסל הצרפתי רודן: פסל של דמותה, מעשה ידיו, מצוי במוזיאון רודן בפריז. ההורים התגוררו בארמון נוֹל הענק והמפואר, שהיו בו שישים משרתים. ויטה היתה בת יחידה, ילדה ארוכת־גפיים, נערית ומוכשרת, שטיפסה על עצים ושיחקה בחרבות וברובים, אך גם שלחה ידה בכתיבה. “מגיל 14 עד 18 כתבה שמונה רומנים וחמישה מחזות,” מספר בנה. “באותן שנים התאהבה בנערה בפעם הראשונה.”

הנערה הזאת, רוזמונד, גרמה לוויטה להיות מודעת בפעם הראשונה למשיכתה לנשים. הקשר הבא היה לגורלי בחייה: ויולט קפל, שלמדה איתה באותו בית־ספר פרטי לבנות. “אני אוהבת אותך, ויטה, מפני שהצצתי לתוך נשמתך,” כתבה לה ויולט. נייג’ל ניקולסון: “ויולט, שנעשתה אף היא לסופרת, היתה מוכשרת, יפהפייה וסוערת, והעובדה שאמה היתה פילגשו של המלך אדוארד השביעי, הוסיפה לה נופך רומנטי בעיני ויטה.” כאשר פגשה ויטה את הרולד ניקולסון, דיפלומט ובנו של שגריר בריטניה ברוסיה, הוא נראה לה מתאים, לא בגלל מעמדו – היא היתה מיוחסת ועשירה ממנו – אלא משום שחיזר אחריה בהתמדה, בלי לבקש לשכב איתה. “אני חושבת שרמזתי כבר שגברים לא משכו אותי, שלא חשבתי עליהם במה שקרוי ‘האופן ההוא’,” כתבה ויטה ביומנה. “הרולד ניצב בקוטב מנוגד לגמרי לזה של הגבר המאהב. דומה כי גברים מסוימים הם מאהבים מלידה, אחרים נועדו להיות בעלים; הוא שייך לקטגוריה השנייה.”

הוא היה גבר נבון, מבין ונאה, והיא אהבה אותו, בדרכה שלה, אם כי הזהירה אותו: “אתה עומד לשאת לך אשה פראית.” “היא חיפשה מקלט, והרולד הציע לה מקלט,” אומר בנם, נייג’ל ניקולסון. הם נישאו ב־1913, וכעבור שנה נולד בכורם, בן. נייג’ל נולד ב־1917. “היא היתה אשה לא שגרתית, בכך שסירבה להיות כינור שני לבעלה,” אומרת חנה אבנת, מהאוניברסיטה העברית, החוקרת את כתביה של ויטה סקוויל־וסט. “כאשר הוצב כיועץ בצירות הבריטית בטהרן, לא נלוותה אליו, אלא הוסיפה לחיות וליצור באנגליה, ורק נסעה לבקר אותו מדי פעם. היא שמרה על שמה, אך לא הגדירה עצמה כפמיניסטית. הבחירה בחיי משפחה, במסגרת הנוחה לה, היתה ברורה בעבורה. היתה לה קריירה יפה, והיא כתבה 19 ספרים – הידוע בהם, האדוארדים. הרומנים שלה מזכירים את ג’ורג' אליוט או את תומאס הארדי: רומנים קלאסיים, בנויים היטב.”

הרומן עם ויולט, שהיה כמעט אפלטוני בתחילה, פרץ במלוא עוזו באפריל 1918, כאשר ויולט באה להתארח באחוזתה. הן סעדו לבדן – הרולד נעדר אז מהבית – אחר־כך שוחחו עד לפנות בוקר. ויטה דיברה בכאב על הכפילות שבה. אחר־כך לקחה אותה ויולט למיטה. “אהבתנו היתה לוהטת. צד אחד בחיי נפתח אלי.” חודשים ארוכים חיו יחד, כאשר שני הילדים מופקדים בידי אמה של ויטה וצוות של אומנות ומשרתות. הנאהבות לא שעו להפצרותיו של הרולד ושל דניס, הארוס של ויולט, ונסעו לפריז, לאיטליה, למונטה־קרלו. כדי שיוכלו להסתובב יחד בחופשיות כזוג חבוק, היתה ויטה מתלבשת כבחור, כורכת רצועה מבד חאקי סביב מצחה, מעשנת סיגריות ברחוב. בקומתה הגבוהה והדקה, לא משכה תשומת־לב. “מצאנו חדר בבית־מלון. בעלת המקום היתה אשה טובה, ואני אמרתי שויולט היא אשתי,” כתבה. את חג־המולד, בדצמבר 1918, חגג הרולד לבדו עם בניו הפעוטים. “הלוואי שוויולט היתה מתה,” כתב הרולד לאשתו, “היא הרעילה את אחד הדברים הזוהרים ביותר שקרו אי־פעם. היא דומה לסחלב פראי – מהבהבת ומעלה צחנה במקומות המסתור של החיים, וממלאת את רוח הבוקר במתיקות מעופשת של פגר.”

את רגשותיה כלפי ויולט הביעה ויטה סקוויל־וסט ברומן אתגר, שכתבה באותה עת. “אתגר הוא כתב־ההגנה של ויטה על ויולט ועליה עצמה,” כותב בנה בדיוקן נישואים. “כשהן היו יחד, רגליהן אך נגעו בקושי באדמה… קשר־הבשרים שלהן היה כה מחייב, עד שהוא נעשה הכרח רוחני, לא גופני. קשר שתאם אינטימיות רוטטת שכזו, עד כי לא היה קיים עבורן דבר מבחוץ. הוא טיאטא מהן והלאה את חינוכן הקפדני, הפרטי והתורשתי, והחליף גאווה בגאווה אחרת. הן אהבו זו את זו אהבה עזה בכל מאודן… נישואים היו כאין וכאפס לעומת זה. נישואים נועדו לבעלים ולרעיות בלבד.”

“היא חשה חיבה מרוחקת ביחס אלינו, ילדיה,” אומר ניקולסון. “תינוקות היו מטרד, תזכורת לחובה, למקומה בבית, תזכורת לתמימותם בהשוואה לרגש־האשמה שלה. תזכורת לאמהוּת, שבה ראתה אז – בהשפעת ויולט – דבר מאוס.” שתי הנשים נאבקו במשיכתן זו לזו ובלחץ המשפחתי שהופעל עליהן. “בואי נחיה, את ואני, כפי שאיש לא חי לפנינו,” הפצירה ויולט בוויטה. כצעד של ייאוש, נענתה ויולט להצעת הנישואים של הארוס שלה, דניס טרפוזיס, בתקווה שבכך תעורר את קנאתה של ויטה, או לפחות תזכה לחופש לעשות כרצונה, כיוון שדניס הסכים לתנאי שהציבה לו: נישואים חסרי־מין. “היינו אמורות לברוח יום לפני חתונתה,” כותבת ויטה, “הרעיון של חיים קבועים לצידי, אחז בה כמו דיבוק.” “לא אכפת לי אם נישאת שש פעמים או אם יש לך ארבעה־עשר ילדים, במצבי הנואש יש לי חזקה עלייך יותר מלכל אדם אחר עלי־אדמות,” כתבה ויולט לוויטה, לאחר שזו הודיעה שתבוא רק בעוד חודש. “ממה קורצת, שכך את רוצה כי אעבור במשך חודש ימים את הגיהינום הזה – גיהינום שעלי לשאת בו את ליטופיו של מישהו שאינני אוהבת?”

בשעת חתונתה של ויולט עם דניס טרפוזיס, ב־16 ביוני 1919, ישבה ויטה בחדרה, מביטה על מחוגי השעון, יודעת שוויולט ממתינה לה שתבוא ותברח איתה. היא לא עשתה זאת, אך יומיים אחר־כך הופיעה לפתע בפריז, שם בילה הזוג את ירח־הדבש, ולקחה את אהובתה. “הייתי פראית אליה, שכבתי איתה, כבשתי אותה, לא היה איכפת לי, רציתי לפגוע בדניס, אף־על־פי שהוא לא ידע כלום,” כתבה ויטה ביומנה. הן לא חזרו לבעליהן, ונדדו באירופה מאתר־נופש למשנהו. ויטה, שלא רצתה שהרולד ידאג, שיגרה לו מדי פעם מברק ובו כתובתה. ב־14 בפברואר 1920, פקעה סבלנותם של הבעלים, והשניים הגיעו לאמיין בטיסה משותפת, והתייצבו במלון של נשיהם. כדי לפגוע בוויטה סיפר הרולד הנבגד, ששמע שנישואיה של אהובתה לא היו אפלטוניים בלבד. ויטה היתה אחוזת־קנאה. “מדוע לא סיפרת לי שבגדת בי עם דניס?” הטיחה באהובתה, וטרקה את הדלת.

החודשים הבאים היו חודשים של פרידות, פגישות ומריבות סוערות, כאשר ויטה מתחרה בדניס, הבעל, על ויולט. אובדן האמון המית את האהבה. ביולי 1920 החלה ויטה בכתיבת היומן, אשר ימצא בנה בעליית־הגג אחרי מותה. הקשר התפוגג בקיץ 1921, אחרי שלוש שנים שערורייתיות וסוערות. נייג’ל ניקולסון: "בילדותנו לא ידענו על כך דבר. חיי הנישואים של הורינו נראו לנו כזיווג שליו ומבורך. אבל נישואיהם לא היו פיקציה בלבד או מסגרת חיצונית, שאיפשרה לשניהם לבגוד. הנוסחה היתה בערך כך: הדבר החשוב ביותר היה אמון הדדי מוחלט. אמון, ברוב קשרי הנישואים, פירושו נאמנות. אצלם פירושו היה, שהם יספרו תמיד זה לזה על בגידותיהם, יזהירו זה את זה מפני משברים רגשיים ויחזרו זה אל זה. לאבי היו קשרים עם גברים שהיו שווי־ערך מבחינה אינטלקטואלית, אך הצד הגופני אצלם היה משני לגמרי. מעולם לא היה מאהב סוער, והמין היה לגביו מקרי ומהנה, כמו ביקור בגלריה. הוא חש שבמשכב עם גברים בהעדרה של אמי, יש פחות בוגדנות מאשר במשכב עם נשים אחרות. “אבל מלבד המין, היו ביניהם אהבה עזה ושטחי עניין משותפים. היא לא הבינה בפוליטיקה ולא התעניינה בעבודתו, אך תפוקת הרומנים המהירה שלה עודדה גם אותו לכתוב, וכך כתב 13 רומנים וביוגרפיות. שניהם צידדו בהקלת הליכי הגירושים, וטענו שכדי להצליח בנישואים, על הבעל לפתח את הצד הנשי באופיו ועל האשה את הצד הגברי באופיה. במקרה שלהם, ההתאמה היתה קלה במיוחד, כי ויטה הצטערה תמיד על שלא נולדה ילד, בעוד הרולד הצטיין בתכונות המיוחסות לנשים, כמו רגשנות וסלחנות.”

* * *

ויולט קפל־טרפוזיס חזרה לבעלה, והוא מת משחפת כעבור שמונה שנים. היא היתה לסופרת מכובדת, מוקד החוגים האינטלקטואליים בפריז. ב־1940, שמונה־עשרה שנים אחרי שנפרדה מוויטה, נמלטה מצרפת לאנגליה בגלל המלחמה והופיעה בביתה. “אינני רוצה להתאהב בך שוב, חיי השלווים יקרים לי, אבל אם את באמת רוצה אותי, אבוא אלייך תמיד, לכל מקום,” כתבה ויטה אחרי לכתה. אחרי ויולט היה לוויטה רומן עם הסופר ג’פרי סקוט, אך הנישואים שוב לא זועזעו. “לעתים קרובות שהו בביתנו לסוף־שבוע ידיד של אבי וידידה של אמי, והכול נראה טבעי לגמרי,” אומר הבן, נייג’ל. “יקירי, אני מאוהבת,” כתבה ויטה לבעלה הרולד בדצמבר 1922, לאחר שפגשה את וירג’יניה וולף. וּוירג’יניה רשמה ביומנה: “הלסביות האלה באמת אוהבות נשים; הידידות לעולם מתגוונת בשמץ טעם של עגבנות. אני מחבבת אותה ואוהבת להיות איתה… היותה אשה אמיתית (מה שאני לא הייתי מימי) וכן, יש בה איזו תאוותנות; הענבים בשלים.”

שתיהן היו שייכות ל’חוג בלומסברי', הבוהמה האינטלקטואלית של אותם ימים, שהיתה הרבה פחות מרובעת גם מימינו־אנו, וקשרים חד־מיניים היו נפוצים שם," אומרת ד"ר שולמית ברזלי מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “הקשר בין ויולט לוויטה, שהיה סוד גלוי, היה מבוסס לא רק על משיכה מינית, אלא גם על אהבה, טעם משותף, שיחות על אמנות וספרות, שיתוף בעולם הפנימי. את הנושא של ידידות בין נשים תפתח אחר־כך וירג’יניה וולף בספרה חדר משלך, כשטענה כי אף שהספרות המקובלת נוהגת להציג אשה רק ביחסיה עם גברים – כרעיה, כפילגש או כאם – הרי שצריך להכיר בכך שאשה יכולה לאהוב או לחבב אשה אחרת, על רקע של הערכה, ידידות ותחומי עניין משותפים.”

וולף היתה המו“לית של ויטה סקוויל־וסט, והקשר ביניהן היה המשמעותי ביותר בחיי שתיהן, מלבד עם בעליהן. “זו היתה ידידות עמוקה, אינטימית, אהבת־נפש, שנמשכה עד התאבדותה של וירג’יניה, ב־1941. הן הראו זו לזו את כתבי־היד שלהן והחליפו רעיונות ונושאים לכתיבה. בעיני, זה חשוב הרבה יותר מהעובדה אם קיימו יחסים לסביים,” אומרת אליס שלווי, פרופסור לספרות אנגלית. “אורלנדו, ספרה המפורסם של וולף, נכתב על ויטה. ויטה היא האשה־איש האנדרוגני, אשר מינו מתחלף כמה פעמים במהלך הספר. ב־1928 שהתה וירג’יניה וולף בארמון נול הנפלא, האחוזה הפרטית הגדולה באנגליה, שהיה בבעלות משפחתה של ויטה זה 400 שנה. לפי חוקי הירושה באנגליה, נשים לא יכלו לרשת, ומכיוון שויטה היתה בת יחידה להוריה, עמד הארמון לעבור לידי דודנה. ויטה, שהארמון היה אהבת חייה, כאבה את האובדן. כדי לפצותה על האי־צדק שנגרם לה בשל היותה אשה, ואולי גם לפצותה על שלא התמסרה לה, כתבה וירג’יניה את אורלנדו, שבו הנציחה את ארמון נול ונתנה לה את כתב־היד במתנה: מכתב האהבה הארוך והמקסים ביותר בתולדות הספרות.” ד”ר שולמית ברזלי: “בחדר משלך וולף מפתחת את נושא הנפש האנדרוגנית. נפשו של יוצר גדול כמו שקספיר, היא אומרת, אינה לגמרי גברית או נשית, אלא נקבובית ומהדהדת, ומעל למיניות המוכתבת לך על־ידי החברה שמסביב. רק גבר שהוא גם אשה ואשה שהיא גם גבר, מסוגלים להבין ולבטא את המין השני. ויטה היתה עבורה דוגמה חיה לרעיון מופשט שהאמינה בו.” “אנו שתי הנשים הנשואות המאושרות ביותר באנגליה,” אמרו זו לזו.

חנה אבנת: “בנישואי כל אחת מהן לא היתה חלוקה חדה של גבר ואשה. לאונרד וולף והרולד ניקולסון העניקו לנשיהם המוכשרות תמיכה, טיפוח וחופש ליצור. באורלנדו מדברת וולף על הנישואים המושלמים, שבהם הגבר־אשה והאשה־גבר מתמזגים, מפרים קודם כול את עצמם, וזה את זה. דבר קרוב לזה ייתכן שהיה להן בחייהן.” כשעמד נייג’ל ניקולסון להתחתן, אמר לו אביו שאל לו לצפות שהמשיכה לאשתו תארך יותר משלוש שנים. “אני באמת מאמין שהאלמנט המיני בנישואים אינו העיקר,” אומר לי ניקולסון. “חשובים רק האהבה שאיננה מינית, וכבוד ותמיכה וערכים משותפים. מהורי למדתי שנישואים יכולים להיות מועשרים בפרשיות שמחוץ לנישואים. נישואים הם נמל, שבו הספינות עוגנות, והרומנים הצדדיים הם טיול מהנה. המוסר הזה התקבל, הוא כבר לא חריג. אבי התפטר ממשרד החוץ ב־1935 ונבחר לפרלמנט מטעם הלייבור. כשאיבד ב־45' את מושבו, הוזמן לכתוב את הביוגרפיה הרשמית של המלך ג’ורג' החמישי, וזכה על כך בתואר אבירות. הוא ואמא חיו יחד וגם לחוד, ונפגשו בסופי־שבוע לעולמם המשותף: ספרים, גינות, שיחות.”

אחיו, בן ניקולסון, נעשה סופר, התחתן, התגרש ונפטר לפני כמה שנים. נייג’ל נבחר לפרלמנט ב־52', ושירת בו עד 1959. נוסף לבעלותו על “ויידנפלד וניקולסון”, כתב בעצמו ספרים רבים. “אף שחיי הנישואים של הורי היו בעיני דוגמה ומופת, אני נכשלתי בהם, לדאבוני,” הוא אומר כעת, באיפוק בריטי. התגרשתי אחרי 16 שנות נישואים." בנו אדם הוא סופר מצליח, שתי בנותיו עוסקות בעריכה ובמו"לות. “מעולם לא הפרענו זה לזה, ובאורח מוזר למדי אף פעם לא קינאנו זה בזה,” כתבה ויטה סקוויל־וסט לבעלה, זמן לא רב לפני מותה. “עכשיו, בגילנו המתקדם, אהבתנו עמוקה יותר מתמיד, וגם כואבת יותר, מפני שאנו רואים את הסוף הבלתי נמנע. קשה לחשוב שאחד מאיתנו חייב למות לפני האחר.” היא מתה ראשונה, ב־1962, מסרטן. בעלה הצטרף אליה ארבע שנים אחר־כך.

ב־1938, כשסיימה בתו היחידה את התיכון, חרד סקוט פיצג’רלד מהרגע שבו כל חברותיה תקבלנה כמתנת בגרות מכונית דו־מושבית או צמידים משובצי יהלומים, וביקש להזמין לה חיקויי־זכוכית מפוארים, שתנפנף בהם ותעמיד פנים שהם יהלומים יקרים. “אחרת, תצטרך לסבול מהבושה של להיות ילדה ענייה בבית־ספר של בנות עשירים,” התוודה במכתב. “זו תמיד היתה החוויה שלי: ילד עני בעיר עשירה, נער עני בתיכון של בני עשירים, בחור עני במועדון בפרינסטון. מעולם לא יכולתי לסלוח לעשירים על עושרם, וזה צבע את כל חיי ויצירותי.”

הקנאה והיחס האמביוולנטי כלפי הממון ייסרו אותו תמיד. אֵילי ההון האמריקנים היו בעיניו הדבר הדומה ביותר לאצולה, והוא שאף להימנות עימהם, להיות חלק מהיפים והאמיצים. מצד שני, גם היה מפוכח וחסר אשליות כלפי החומרנות, וכלפי המחיר הנפשי והאישי הכבד שהיא גובה.

מעולם לא היה לו די כסף לממן את אורח החיים הפזרני שניהל, בבתים שכורים עם מגרש טניס פרטי ובריכת שחייה, והכסף דימם מעורקיו בקצב מפחיד. “הוא מת עם 706 דולר בכיסו, הוצאות הארון וההלוויה הסתכמו ב־613 דולר, וליורשיו נשארו 93 דולר בלבד,” מספר רוברט ווסטברוק, שאמו היתה אהובתו של פיצג’רלד. “היום ספריו נלמדים באוניברסיטאות ומכניסים מיליונים מדי שנה, בשעה שבמותו היה סופר נשכח. הכסף והכבוד ששאף להם, הגיעו רק אחרי מותו.”

במשאלים שנעשו לקראת סוף האלף, נבחר ספרו גטסבי הגדול (1925) כאחד מחמשת הרומנים הטובים של המאה, מהספרים הבודדים שיעברו לאלף הבא. “אין תחושה שחלפו עשרות שנים מאז הכתיבה, כי אנחנו חיים באותו עולם שפיצג’רלד תיאר: סגידה לכסף, בורסה, ספורט, מכוניות מהירות, פרסום, זוהר, קולנוע,” אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “הוא בן ‘דור הג’אז’ של שנות העשרים. אבל גם אם המוזיקה שלנו השתנתה, וכעת אנחנו ב’דור הדיסקו' או ‘הטראנס’, הוא מדבר גם אל הקוראים של ימינו, ומעורר אותם לבחון את עצמם ואת ערכיהם. הספר מקרין את ההתפעלות מהיופי שהכסף יכול לייצר, וגם את ריחו של הכסף שהושג בדרכים לא כשרות, מתוך ניצול, על גבם של אחרים. זה ספר על אובדן ערכים ועל געגועים לערכים שאולי לא היו מעולם.”

גטסבי הגדול מגולל את סיפור אהבתו של קצין צעיר ושמו ג’יי גטסבי אל דייזי היפהפייה, אשר כשמה כן היא: פרח מרגנית לבן, ענוג וחסר תועלת. דייזי אינה מחכה לגטסבי שייצא למלחמה באירופה, ונענית לטום ביוקנן היהיר והעשיר, שנתן לה מחרוזת פנינים ב־350 אלף דולר. יום לפני החתונה, כשבידה מכתב מגטסבי, משליכה דייזי את המחרוזת לסל הניירות, ומחליטה שלא להינשא. ואולם, מספרת חברה שלה, “שמנו לה קרח על המצח ורכסנו אותה מחדש בשמלה, וחצי שעה אחר־כך, כשיצאנו מהחדר, היו הפנינים מסביב לצווארה, והתקרית עברה. למחרת בחמש אחרי־הצהריים היא נישאה לטום ביוקנן בלי שמץ רעד, ויצאה למסע של שלושה חודשים בים הדרומי.” כצפוי, לא נכון לה אושר: בעל נואף ומתנכר, וחיים ריקים מתוכן. המום מהסירוב, מחליט גטסבי להחזיר לעצמו את היתרון. חמש שנים אחר־כך, עם שידרוג יוחסין שסידר לעצמו והון עתק שהושג בדרכים מעורפלות, הוא משתקע באחוזה מול ביתה של דייזי. אין לו שום הנאה מבריכת השחייה שלו, ממטוס הים הקטן שעומד בחצרו, ממברשות השיער שידיותיהן עשויות זהב, מערימות בגדי המעצבים, מנשפי החשק שבהם מסתובבים כל המי ומי. שאיפתו היא להחזיר את הגלגל, לקחת את דייזי מבעלה, ולחיות את חייו מחדש. ואולם, הנרקיסיזם הרדוד של דייזי, ואהבתו חסרת הגבולות אליה, חורצים את גורלו. גטסבי הוא קורבן החלום שלו.

כשפירסם פיצג’רלד בן ה־29 את גטסבי הגדול, כבר ידע היטב שכסף נדבק לכסף. עדיין לא פג הכאב הצורב שחש כשחיזר אחרי ג’ינברה קינג, בת מיליארדרים משיקגו. היא היתה בת 16, הוא בן 20, אך לרומן לא היה סיכוי. “נערים עניים אינם יכולים לחלום לשאת נערות עשירות,” פקח מישהו את עיניו. היא טרחה לשלוח לו הזמנה לחתונתה עם מיליונר, ויליאם מיטשל השלישי, והוא הדביק את ההזמנה באלבומו וכתב, “סופו של סיפור עגום”. הוא לא נגמל ממנה מעולם, ובוודאי הבחין באירוניה כשבתו היתה שולחת לו לפירעון את חשבונות הבגדים שרכשה ברשת חנויות היוקרה שהיו שייכות לג’ינברה ולבעלה. כעבור שנים, כשראה שוב את אהובת־נעוריו, והיא אשת־חברה יפה ופורחת בת 38, היה מתוסכל ומיואש. במשך כמה ימים הפציץ אותה בטלפונים של חיזור, שלא נענו, עד ששקע שוב אל תוך האלכוהוליזם, שייסר אותו כל ימיו והפך אותו למפלצת.

“הוא היה ד”ר ג’קיל ומר הייד, שתי נשמות בגוף אחד," כך זכרה אותו שילה גרהם, רכילאית הוליווד ואהובתו בשנותיו האחרונות, בספרה סקוט פיצג’רלד האמיתי. “סקוט אחד היה טוב־לב – האחר, אכזר. האחד היה בוגר לגמרי – האחר, לא התבגר מעולם. האחד רצה להיות נאהב ונערץ – האחר, שאף שיבוזו לו. האחד ניסה להיטיב עם הסובבים אותו – האחר רמס אותם לגזרים. האחד היה זהיר עד כדי היפוכונדריה – האחר, מזלזל בבריאותו ובבטחונו. היה סקוט הבעל המתחשב, וסקוט הרודן של אשתו. האב הגאה, והאב שהביך את בתו. האלכוהול הוא שחולל את השינוי בו, והפך אותו מג’קיל להייד.”

פרנסיס סקוט פיצג’רלד נולד בסנט פול, מינסוטה, ב־1896, תינוק בלונדיני וכחול עיניים, אהוב ונחשק אחרי שתי בנות שמתו ממחלה. עוד אחות נולדה אחריו ומתה, ורק הרביעית שרדה. הוא זכה בהערצתה המוחלטת של אמו, בת עשירים, אשר טיפשותה, כיעורה וחוסר הטקט שלה הלכו לפניה בכל העיר: “אני תוהה איך תיראי בבגדי אבלות,” אמרה לאשה שבעלה חלה מאוד. סקוט שנא את אמו והשתדל שחבריו לא יפגשו בה. לעומת זאת, העריך את אביו, בעל בית־חרושת שנכשל בכל העסקים שניהל, פשט רגל ונעשה סוכן נוסע למוצרי ניקוי. ממנו ירש את הנטייה לאלכוהוליזם, ויוחסין מפוארים – הדודן פרנסיס סקוט קיי, מלחין ההמנון האמריקני.

סבו היגר מאירלנד, אבל כמו אחדים מגיבוריו, שהתהדרו בשושלת יוחסין לא קיימת, גם פיצג’רלד בדה לעצמו משפחה שורשית – 300 שנה בארצות הברית. “היינו קתולים, ואמי הלכה לכנסיה בכל יום,” סיפר לאהובתו שילה גרהם. “היא האמינה שילדים נוצרים נרצחים בפסחא, והיהודים שותים את הדם. היא היתה גזענית. אבי לא.” “בגטסבי הגדול, פיצג’רלד תיאר דמות סטראוטיפית של יהודי, מָאייר וולפסהיים, איש העולם התחתון, שמדבר אנגלית משובשת, ונחשד שמכר את משחק הסופרבול,” אומרת פרופ' לאונה טוקר. “בעיני קוראים רבים זה ביטוי להשקפתו של פיצג’רלד, שהיהודים הם שהורסים את המדינה ומערערים את הבסיס המוסרי בארצות־הברית.” בעִתות שכרוּת היה מטיח בפני שילה גרהם את מוצאה היהודי, אותו ניסתה לטשטש.

פיצג’רלד ידע שחרף הדימוי הנאצל של אמריקה, אין זו דמוקרטיה שוויונית וחסרת מעמדות, והוא נתקל בכך שוב ושוב, בעיקר כששאף לכבוש את נסיכות החברה. “הוא היה חסר ביטחון, ואף שהחמיאו לו על יפי מראהו, לא היה לו מוקד הערכה פנימי, ולכן היה חייב להתחבר עם העשירים והמוצלחים, כדי להרגיש שאיננו כישלון, ובעיקר אהב בחורות שהכי הרבה גברים חשקו בהן,” פירשה שילה גרהם. הוא לא למד לקח מסירובה של ג’ינברה קינג, והתאהב ביפהפייה נוספת מעל למעמדו. זו היתה זלדה סאייר, בתו של שופט בית־המשפט העליון באלבמה. זלדה, ילידת 1900, שנקראה על שם מלכה צוענייה ברומן רומנטי שאמה קראה, דחתה אותו, (“אני שונאת חיי עוני אפורים ועלובים”, כתבה לו). היא התעלסה עם סקוט במושב האחורי של מכוניות, אך העדיפה לצאת עם טייסים, שהביעו את להיטותם בכך שהיו מנמיכים טוס מעל ביתה. רק ב־1920, כשהתקבל לפרסום הרומן הראשון שלו, צד זה של העדן, נעתרה ונישאה לו. זלדה היתה מפונקת ואקסטרווגנטית, טענה שנישקה “אלפי בחורים”, וכבר כנערה עשתה מעשים חסרי רסן. כדי לזכות בתשומת לב, טילפנה למכבי אש והודיעה שבחורה צעירה תקועה על גג בניין ואינה יכולה לרדת. אחר־כך טיפסה במהירות על סולם גבוה, בעטה בו, והתענגה על צפירות הסירנה של מכוניות הכיבוי, כשהיא עומדת על הגג. סקוט, שלא היה אמיץ במיוחד, התפעל מחוצפתה. הוא לא ידע על מחלות הנפש התורשתיות שעברו במשפחתה, על סבתה שהתאבדה, על אחותה שלקתה בהתמוטטות עצבים. אחרי שזלדה עצמה תאושפז ב־1930, יתמוטט גם אחיה: מתוך פחד שיהרוג את אמו, הקדים תרופה למכה, והתאבד בקפיצה מהחלון. בתם סקוטי נולדה ב־1921. “אני מקווה שתהיה יפה וטיפשה,” אמרה זלדה, וסקוט, שישב בבית־החולים ורשם במחברת כל מה שאמרה אשתו, שם את המשפט הזה בפיה של דייזי, גיבורת גטסבי הגדול: “זה הדבר הכי טוב שבת יכולה להיות בעולם הזה, טיפשה קטנה ויפה.” “דמותה של זלדה היא ההשראה לא רק לדייזי, אלא גם לגיבורות ראשיות נוספות ברומנים אחרים שלו, כמו ניקול בענוג הוא הלילה,” אומרת פרופ' חנה וירט־נשר מאוניברסיטת תל־אביב. “הוא העתיק מכתבים ויומנים שלה אל תוך ספרו – דבר חמור לעשות לאשה שהיו לה שאיפות ספרותיות משל עצמה.” זלדה כתבה, ציירה ורקדה בלט, וכשיצא היפים והארורים פירסמה מאמר ביקורת בניו־יורק טריביון, שבו המליצה לרכוש את הספר שיאפשר לה מסע בזבוזים, כי “אני יודעת איפה נמצאת השמלה הכי חמודה מבד זהב בעד 300 דולר בסך הכול בחנות אחת ברחוב 42,” והמשיכה ש“דומני שבדף מסוים אני מזהה חלק מיומן ישן שלי, שנעלם באורח מסתורי זמן קצר אחרי נישואי… מר פיצג’רלד – אני סבורה שכך הוא מאיית את שמו – נראה כמי שסבור שהפלגיאט מתחיל בבית.” כזוג, הם היו יפים במידה שלא תיאמן, ומשכו תשומת לב כשקפצו בבגדי ערב אל תוך המזרקה, נסעו על גג מונית בלב מנהטן, והתפשטו עירומים במועדונים. כשפרצו ביניהם מריבות, היתה משליכה את התכשיטים שקנה לה מבעד לחלון. זלדה הפריעה לו לכתוב, ובכל פעם שהצליח לסיים סיפור, היו נוסעים לשרוף את הכסף על שתייה ובזבוזים. קשה להאמין כמה שמפניה וויסקי הצליחו לערות אל קירבם, בתקופה שנודעה כ“תקופת היובש” – איסור על מכירת משקאות חריפים – שנמשכה עד 1933.

זלדה היתה מטורפת וסקוט סתם פרוע, אך במקום לרסן אותה, ניסה אף לעלות עליה בהתנהגותו ההוללת. פעם שכב על הכביש ואמר לה לדרוס אותו, מתכוון להתגלגל הצידה ברגע האחרון, והיא אכן ניסתה, ורק במזל המכונית כבתה. שניהם שיחקו רולטה רוסית עם חייהם. “באחת המסיבות, בהוליווד, עברו סקוט וזלדה מאורח לאורח, אספו מהם תכשיטים ושעונים בתואנה שהם עומדים לעשות מעשה קסמים,” מספר רוברט ווסטברוק, בספרו שקרים אינטימיים. “אחר־כך לקחו את השלל למטבח, והרתיחו הכול בתוך סיר מלא רוטב עגבניות, מצחקקים בשמחה. האורחים לא היו משועשעים. המסיבות שבהן השתכר פיצג’רלד, והיה משלשל קוביות קרח או תאנה לתוך מחשוף של נשים, או עומד על ארבע ונובח כמו כלב, הפכו אחר־כך לסצינות ברומנים שלו. ‘אם אינך יכול לעשות מעשה,’ כך הודה, ‘אתה יכול לפחות לספר על כך, זו דרך להתמודד עם המציאות בדלת האחורית’.”

באביב 1924 נסעו לצרפת, והצטרפו שם אל המון אמנים אמריקנים, שניצלו את שערו הגבוה של הדולר כדי לחיות בפריז כמו מלכים. גרטרוד שטיין כינתה אותם ‘הדור האבוד’, אנשים שהיו גולים מרצון באירופה, כי חיפשו משהו שחשבו שנמצא שם, איזה קשר לתרבות העבר, אף שהעבר הזה נראה בעיניהם דקדנטי," אומרת פרופ' אמילי בודק, ראש החוג ללימודים אמריקניים באוניברסיטה העברית. “היה להם געגוע לגן עדן אבוד, שהיה ואיננו, איזה רחם שנעקרו ממנו, למרות שלא ברור אם גן העדן הזה היה קיים אי־פעם. כולם חזרו לארצות־הברית לאחר משבר המניות של 1929, כאשר הכסף שלהם לא היה שווה את הנייר שנדפס עליו.”

בין הגולים בצרפת, פגש סקוט את ארנסט המינגוויי. זלדה תיעבה את המינגוויי, והאשימה את סקוט שיש לו משיכה הומוסקסואלית כלפיו. “סקוט הכחיש, והאשים אותה שהיא רואה בו את משיכתה־שלה כלפי מורתה לבלט, מאדאם אגורובה, ודולי ויילד, אחייניתו של אוסקר ויילד, שהיתה לסבית מוצהרת,” מספר רוברט ווסטברוק. “לא סביר שמשהו גופני קרה, אך הפיצג’רלדים חיפשו סיבות לחיי המין המידלדלים ולריחוק ההולך וגובר ביניהם, וקל היה להם להאשים זה את זה בהומוסקסואליות, מאשר לקבל את האמת כפשוטה. זלדה הכעיסה אותו עוד יותר, כשהטיחה בפניו שאיבר המין שלו קטן מכדי לגרום לה הנאה כלשהי. סקוט המדוכא ביקש מארנסט לבדוק אותו בשירותים של מסעדה פריזאית, בתום ארוחת צהריים. ארנסט בחן מקרוב ואמר לסקוט שהוא נורמלי לגמרי, ושזלדה פשוט מנסה ‘לחסל לו את העסק’. ואז ארנסט לקח את ידידו ללובר, ושם בילו את אחר־הצהריים בהתבוננות באברי מין גבריים מכל צורה וגודל, החל בפסלים היווניים ועד למלאכים הקטנים שצוירו בין העננים.”

ב־1925 הפנה פיצג’רלד את תשומת ליבו של העורך שלו, מקס פרקינס, אל המינגוויי, וראה בחרדה כיצד בן טיפוחיו לשעבר הופך לסופר הנערץ ביותר בזמנו. המינגוויי זכה בתהילה שפיצג’רלד רצה כל־כך, אך נשמטה מבין אצבעותיו. שלוש־עשרה שנים אחר־כך יקנא כשלמי צילצלו הפעמונים נמכר לקולנוע במאה אלף דולר – סכום אגדי באותם ימים – והפך ל“ספר החודש” – רווח של עוד 50,000 דולר, כשהוא עצמו נאבק לגרד מאה או מאתיים דולר לסיפור. “אני מקנא בך על הזמן שהוא מאפשר לך, לעשות כרצונך”, כתב פיצג’רלד להמינגוויי. הוא נהג ללכת עם פנקס ביד, רעב לדמויות חדשות ולדיאלוג. בעבר אף שילם לזרים כדי שיספרו אנקדוטות מחייהם. כל עוד היה מסוגל לדבוק ב“קוקה קולה” – המשקה האהוב עליו בעִתות פיכחון – היה חרוץ מאוד וכתב בלא הרף, אך השתיינות אילצה אותו למחוק ימים שלמים מחייו, שבהם היה חסר הכרה, מתבוסס בקיאו ומשתטה. הביוגרפים חלוקים בדעתם לגבי מי היה הקורבן של מי, והאם זלדה הרסה את סקוט או להיפך. מאז התמוטטה ב־1930 ואושפזה במוסד לחולי נפש, לא הוסיפו לחיות יחד. את רוב שנותיה העבירה במוסדות סגורים, פרטיים ויקרים, בניו־יורק או בשווייץ, ופיצג’רלד ייצר סיפורים כדי לממן אותה.

לשילה גרהם, איתה התרועע בהוליווד בשנותיו האחרונות (אם כי אף פעם לא גרו יחד), אמר שלעולם לא יוכל לנטוש את זלדה, “המסכנה והאבודה שלי,” שזקוקה לו כל־כך. רק אחרי מותו נודע לשילה שכל השנים האלה הוסיף לכתוב לזלדה מכתבי אהבה לוהטים, וזלדה השיבה לו בלי לדעת שבעלה מנהל חיים כפולים. “את האדם הטוב, הנחמד, העדין והיפה ביותר שהכרתי מעודי,” כתב לה באביב 1939, וחתם, “באהבה רבה תמיד, סקוט.” וזלדה השיבה: “אני שלך לנצח, בין אם אתה עדיין רוצה בי, או לא,” והתגעגעה – “הלוואי והיינו שוב על גג של מונית בניו־יורק.” “החלש תמיד הורס את החזק,” כך סבר סקוט פיצג’רלד. במכתב לבתו כתב, כי “אדם חולה תמיד מושך את הבריא כלפי מטה, מדכא, ובסופו של דבר משתק אותו.” הם נשענו זה על זה, ושניהם נפלו. לפעמים ראה את עצמו ואת אשתו כמו זוג נכים, הקשורים זה לזה בהתמוטטות משותפת.

הוא שלח מכתבים תכופים למכללה היוקרתית “ואסאר”, נוזף בבתו על ציונים בינוניים או על התעניינות רבה מדי בבנים. הוא כתב לה ששגה כשהתחתן עם אמה, ושיותר מכול הוא שונא נשים “שגדלו כבטלניות. אחת מתשוקותי העיקריות בחיים היתה למנוע אותך מלהיות אדם כזה, שממיט חורבן על עצמו ועל אחרים. אין מספיק אנרגיה – או תקראי לזה, כסף – כדי לשאת אדם שאינו מרים את עצמו. אנשים כמו אמך זקוקים שיישאו אותם, כי מחלתם הופכת אותם חסרי תועלת. אבל זה סיפור אחר, כשאת ביזבזת שנתיים תמימות בלי ללמוד כמו שצריך.” סקוטי היתה מנערת את מכתבי אביה, שולפת מתוכם את ההמחאות ומתעלמת מהתוכן. “הדרך שלי להתמודד עם הטרגדיות של הורי היתה להתנתק ולהדחיק, בשיטת בת היענה,” כתבה בהקדמה לקובץ מכתבי אביה אליה. “בגלגול הבא, לא הייתי בוחרת להיות בתו של סופר מפורסם. הכסף טוב ויש טובות הנאה, אבל תנאי העבודה קשים מדי.” בהמשך חייה עבדה פה ושם כעיתונאית, ונישאה והתגרשה פעמיים. “בעשור האחרון שלו זהו כבר פיצג’רלד אחר, שבור ומתוסכל,” אומרת פרופ' חנה וירט־נשר. “הוא נסע להוליווד, מקווה להרוויח כסף מכתיבת תסריטים. זו היתה בושה לסופר שמעריך את עצמו, למכור את הנשמה ולכתוב תסריטי זבל, אבל גם את זה לא הצליח לעשות. לא רק בכתיבתו, גם באישיותו ובאירועי חייו הוא היה סמל של חלום אמריקני: בתחילה ריקודים על גג העולם, ואחר־כך נפילה, שבאה – כמו בטרגדיה יוונית – כתוצאה מתחושת הכוח האינסופי, הבזבזנות, היוהרה.” הוא עבד קשה וכתב שעות רבות ביום, תסריטים ששופצו וסורסו בידי האולפנים הגדולים עד שלא נותר בהם זכר מכשרונו. “היו שלום, גארבו המסתורית, דיטריך הזוהרת, שירלי טמפל האקזוטית – לעולם לא תדענה אותי… לא נותר דבר, בנות, זולת להאמין בגלגול נשמות, ולהמשיך,” כך התלוצץ במרירות. להוט ונואש לשנות את מזלו, חשב שהשם “סקוט פיצג’רלד” מעורר התנגדות, וביקש לחתום על רשימותיו בכתב־העת אסקווייר בשם בדוי, “ג’ון דארסי”. העורך ארנולד גינגריץ‘, ידיד טוב שסבל את שגעונותיו ומימן אותו בימיו הקשים, סירב. “אופייני לסקוט שככל שהיה מובס, כל הזדמנות חדשה עוררה בו התלהבות,” נזכרה שילה גרהם. בשלוש וחצי השנים שהיו יחד, ידעו אושר, וכשביקשה שיסביר לה שירה, קפץ על ההזדמנות וייסד עבורה קולג’ לאדם אחד, של סקוט פיצג’רלד", מבטיח לה שבעוד שלוש שנים תקבל ממנו תעודה ותואר. שעות אחדות ביום שימש לה מורה פרטי, קרא איתה ספרים, הטיל עליה שיעורי בית. “זה התאים למזגו הפדנטי, לנסיונותיו ללמד ולעצב את בתו ואשתו, שהתנגדו לו. אני הייתי תלמידה מתמסרת.” לדבריה, הוא היה פוריטן, מעולם לא ראו זה את זה עירומים באור יום, אבל תחת אדי האלכוהול היה סקוט ניגש לגברים ומתפאר בקול רם כמה שילה היא “זיון טוב”, או מכה אותה ומאיים עליה באקדח.

ב־21 בדצמבר 1940, והוא הרוס משתייה ומעבודה קשה, לקה פיצג’רלד בהתקף לב קטלני. “היה מתאים לסקוט ליהרג במכונית ‘בוגאטי’ בדרום צרפת, ולא למות מהזנחה בהוליווד – איש קטן שהזדקן טרם זמנו, משוטט בחנויות ספרים בלי שאיש מזהה אותו,” כתב עליו הסופר ג’ון אוהרה. הבישוף של בולטימור סירב לקבור אותו בקבר המשפחה, כיוון שספריו נחשבו לא מוסריים בעיני הכנסייה הקתולית שאליה השתייך. הוא נקבר בבית־עלמין סמוך. זלדה, שכבר היתה משוחררת מהמוסד ומתגוררת בבית אמה במונטגומרי, אלבמה, לא באה להלוויה. היא היתה מהלכת ברחובות, ספר תנ"ך בידה, בשמלה שחורה ובכובע רחב שוליים, לפעמים עלתה על חשמלית ונסעה מצד זה של העיר לצידה האחר, כדי להעביר את הזמן. ב־1947 לא יכלה עוד זלדה פיצג’רלד לשרוד בעולם החיצון וחזרה לבית־החולים הפסיכיאטרי. ב־10 במארס 1948 פרצה דליקה במטבח, שהבעירה את כל בית־החולים, וזלדה היתה בין תשעת הקורבנות.

מאז 1950 החל מעמדו של פיצג’רלד לעלות, בזכות ביוגרפיה שכתב עליו החוקר ארתור מיזנר, והדפסה מחודשת של כתביו. “אנשים התחילו להבין שפיצג’רלד מבטא את המודרניזם, את הנושאים של האדם הבודד, התפוררות החברה, וגם ידעו להעריך את הפרוזה שלו, הצרופה והמזוקקת, שבה כל מלה מעבירה חוויה רבת פנים,” אומרת פרופ' אמילי בודיק. ב־1975 עתרה הבת להעביר את עצמות הוריה לאחוזת הקבר המשפחתית. 35 שנים אחרי שדחתה הכנסייה את סקוט, עשתה ההצלחה את שלה. הבישוף הסכים למחול לחוטא, כי “גיבוריו שרויים בדרמה הגדולה, של חיפוש אלוהים ואהבה.” סקוטי נפטרה מסרטן ב־1986 ונקברה לצד הוריה. במאמר הספד באסקווייר, כתב העורך: “גטסבי הגדול ייקרא בלא ספק ויילמד גם בעוד מאה שנים, בעוד שחלף עם הרוח כבר מזמן יחלוף עם הרוח.”

ירד גשם זלעפות, וכל מי שיכול נמלט לתוך החנויות המחוממות. אבל בפינת טוטנהם קורט רוד השתרך תור ענק של מאות רבות של אנשים, שהקיף את הבניין ונעלם ברחוב הסמוך. חלקם עמדו שם משעת בוקר מוקדמת. במבט ראשון המכנה המשותף ביניהם לא היה ברור, כי היו שם בני 15 וגם סבתות בנות 70, גברים מעונבים וצעירות דקיקות במעילים שחורים וארוכים. רק מקרוב אפשר היה להבחין שכולם נושאים בידיהם ערימות ספרים, מגוננים עליהם מפני המבול בעזרת שקית ניילון או שולי המעיל. בשעה אחת בדיוק הורה השומר בפתח חנות “פורבידן פלאנט” (“כוכב־הלכת האסור”), לפתוח את הדלתות. במעמקי החנות, ליד ערימה ענקית של עטים, המתין טרי פראצ’ט, סופר הפנטזיה האנגלי רב־המכר. בסבלנות רבה ניהל שיחות חולין עם מעריציו, ביקש שיאייתו את שמותיהם ושירטט חתימה שדמתה לציור קטן. אשה כבת 40 הניחה לפניו ארבעה עותקים מספרו האחרון ג’ינגו, שיצא אותו יום בכריכה קשה, במחיר 16.99 ליש"ט – כ־110 שקלים לעותק. הוא פיטפט איתה שעה ארוכה, שאל למי נועד כל ספר ורשם הקדשה מיוחדת. כשסיימה, שאלתי אותה מדוע קנתה ארבעה ספרים זהים. “אחד לי ואחד לבעלי, כדי שאם ניפרד לא נריב על הספרים החתומים של טרי. הוא הסופר הנערץ עלינו, ולא היינו רוצים לערב אותו במריבת גירושין מכוערת. בבית יש לנו כל 21 הספרים שלו, בעותקים כפולים, לכל מקרה שלא יהיה. שני הספרים האחרים נועדו לחמותי ולבוס שלה, כמתנות חג מולד.”

– מי קורא אצלכם את הספרים, אתם או הילדים שלכם?

“אנחנו, כמובן. אין לנו ילדים. אנחנו אנשי מחשבים, בעלי מרצה באוניברסיטה, ואת כל שעות הפנאי אנחנו מקדישים לעולם הפנטזיה של פראצ’ט. קוראים את כל ספריו, הולכים למפגשי מעריצים ומתכתבים איתם באינטרנט, כך שלא נותר לנו זמן לגדל ילדים.” זוג אחר, שלושה ילדים קטנים בזרועותיהם, ניגש אל פראצ’ט. “בזכותך אנחנו עומדים להתחתן,” אמרו לו אחרי שהגישו לו את ספריו לחתימה. הוא הופתע, והם הסבירו: היא גרושה אוסטרלית בת 32, שבאה לפני שנה לכינוס עולמי של מעריצי טרי פראצ’ט שהתקיים במנצ’סטר. שם פגשה את מרק, רווק אנגלי בן 27. העולם המשותף של “דיסקוורלד”, יציר רוחו של פראצ’ט, מחק את כל מה שיכול היה להפריד ביניהם: פער הגילים, ארץ אחרת, מצבם המשפחתי והיותה אם לשלושה. גבר כבן 50, עם חמישה עגילים באוזן, פותח את מחשבו הנייד ומקבל חתימה בשולי המסך. אשה מבקשת שיחתום בתוך הטלפון הסלולרי שלה, ומישהו אפילו מרים את חולצתו, ופראצ’ט לוקח טוש שחור עבה ומשרבט את חתימתו על הגב החשוף. נדמה היה שהוא חותם לא על ספרים, אלא על שטרות כסף שנשאו את שמו והוגשו לו בזה אחר זה אלפי פעמים. פלא שהוא נראה עליז ומאושר, מוכן לעמוד שעות ארוכות על רגליו, לשוחח עם מעריציו ולכתוב להם הקדשות אישיות מפותלות? “בסוף יום כזה אני גומר עשרות עטים והיד מאוד כואבת לי, עד שאני נאלץ להניח אותה על שקית אפונה קפואה,” הודה באוזני, “אבל כשאני חושב על עבודות הפרך שאנשים עושים בשביל מאית או אלפית מהכסף שאני מקבל, אז זו תהיה חוצפה להתלונן. עדיין לא התרגלתי להצלחה. אני תמיד נכנס לחנות כפקעת עצבים, מפחד שאף אחד לא יבוא.”

החתימה החלה בשעה אחת בצהריים, אבל כשחילצתי את עצמי משם בשעה ארבע, התור עדיין השתרך אל שולי הרחוב. כמה שעות קודם, כשישבנו אותו בוקר במלון “לנגהאם הילטון” (280 ליש"ט ללילה, כ־1,500 שקל), שם הוא מתאכסן, שאלתי אותו איך זה להיות ברשימת 500 האנשים העשירים בבריטניה. הוא נראה נבוך, כאילו עליו להתנצל על הצלחתו. “זו הגזמה פראית. אולי אני ברשימת האלף, אבל לא ה־500. לו הייתי עשיר באמת, הייתי בעל המלון הזה, ולא רק גר בו.”

– אבל בוודאי יכולת להפסיק לעבוד, ולחיות מרווחיך.

“זה מובן מאליו. תתפלאי לדעת כמה לא יקר בעצם לחיות. אבל את חושבת שבטהובן היה מסכים להפסיק ולחבר מוזיקה רק משום שבגיל 65 מקבלים שעון זהב וקיצבת זיקנה? אני עשיר, עשיר הרבה יותר משחשבתי שאהיה אי־פעם, אבל הכתיבה היא החמצן שלי – תחביב שלמזלי לפני עשר שנים התחיל להשתלם. ואז יכולתי לעזוב את עבודתי, כיחצ”ן וכעיתונאי, ולהתמסר למה שאני אוהב באמת."

טרי פראצ’ט המציא עולם בדיוני, “דיסקוורלד”, עולם הדיסק. זהו עולם שבנוי כצלחת שטוחה – דיסקית – המונחת על גב ארבעה פילים עצומים, העומדים מעל שריון צב. לכאורה זהו עולם שונה לגמרי מעולמנו, אבל נקודות הדמיון רבות ומאפשרות לפראצ’ט מבט סאטירי נוקב על הדת, השלטון, בית המלוכה, אפליה גזעית, תקינות פוליטית וכו'.

כבר מזמן חדל להיות רק סופר, והפך לתופעה. כל ספר שלו מזנק מייד לראש רשימת רבי־המכר ושוהה שם שבועות ארוכים. גם תעשייה שלמה צמחה סביבו. סבונים ותכשיטים, קלטות וידאו ומשחקי מחשב, חולצות טריקו ומיניאטורות. המוות, כמובן, הוא הדמות הכי פופולארית, וגם שלוש המכשפות החביבות. אנשים עושים כתובות קעקע על גבם לפי ציורי העטיפה של ספריו, המאוירים כולם בידי האמן ג’וש קירבי. בכל שנה מוכר פראצ’ט למעלה ממיליון עותקים: כשלושת אלפים ספרים בכל יום מימות השנה. “כשאת מעריצה סופר, את רוצה לא רק לקרוא אותו אלא לראות אותו סביבך בכל המובנים,” אומרת מאדג' בת ה־25. “למה זה נורמלי ללבוש צעיף של מנצ’סטר יונייטד, ונחשב מוזר ללבוש צעיף של דיסקוורלד? הבית שלי מלא במיניאטורות של גיבוריו, הפוסטרים תלויים על הקירות, ואני משוחחת כל יום באינטרנט על הספרים שלו, שזה בעצם כמו לדבר על החיים. הוא מאוד עמוק. כשאני משוטטת בדיסקוורלד וחוזרת לעולם המגעיל שלנו, אני אומרת, תודה לאל שיש גם מקום כזה. טרי הוא גאון, אבל לצערי החבר שלי לא אוהב אותו, ולא מבין על מה הרעש.”

מאה מכתבים מגיעים לתיבת הדואר האלקטרונית שלו בכל יום, ואשתו לין אחראית לתשובות. המעריצים נהגו להציף אותו באהבתם, לשלוח לו מאכלים ומשקאות שהוזכרו בספריו, ואפילו הגיעו אל מפתן דלתו, עד שלפני שנתיים החליטה משפחת פראצ’ט לעקור לאחוזה כפרית רחבת ידיים ליד סליסבורי, ואת הכתובת החדשה הם עדיין מצליחים לשמור בסוד.

סמלו המסחרי – כובע שחור ורחב שוליים. “יש לי שלושה כובעים זהים שאני מחליף כל הזמן. אני אוהב כובעים ממילא, אז אם הם הפכו לסימן ההיכר שלי, למה לי לוותר על זה? כל פרסומאי מתחיל יגיד לך שכל מותג זקוק לסמל ויזואלי.” על אצבעו הוא עונד טבעת זהב עבה, ועליה דמות המוות – הגיבור הקומי של ספריו. בתו היחידה ריאנה, יפהפייה אדמונית וארוכת רגליים בת 20, שרועה על מיטתו הסדורה של אביה בבית־המלון. ריאנה, הקרויה על שם אלה קלטית, (“טוב לתת לילד שם מיוחד. זה מחייב אותו לבלוט,” מעיר פראצ’ט) לומדת עיתונאות באוניברסיטת לונדון, וכל גיחה של אביה אל העיר הגדולה היא הזדמנות להיות יחד. “אני לא קראתי את כל הספרים שלו,” היא מודה. “והתחלתי להעריך את אבא שלי רק כשהתלמידים בכיתה התפעלו.” “זה נגד חוקי הטבע שבת תעריץ את אביה. יש פתגם, ‘שום אדם אינו גיבור בעיני אמו’,” מצטט האב הנבוך את הגרסה הבריטית ל“אין נביא בעירו”.

הוא נולד ב־1948 בכפר קטן ואידיאלי, בגיא שטוף שמש ומוקף יערות. אביו היה מכונאי רכב, ואמו פקידה. “אני הדור האחרון של ילדים שהוריהם יכלו להניח להם לשוטט בחופשיות, בלי לחרוד לשלומם. היה לי הרקע הכי לא מתאים לסופר, כי היתה לי ילדות מאושרת ומאוד בטוחה. הורי לא הרביצו לי ולא התעללו בי, ונתנו לי רק אהבה. העולם שבראתי, ‘עולם הדיסק’ – פלאנטה סגורה עם כללים מוסריים קפדניים משלה – זו שאיפה לחזור אל הביטחון והחום של ילדותי.” הוא לא אהב לקרוא, עד שחייו השתנו לנצח כשבגיל עשר נסע לבקר את סבו וסבתו בלונדון, וקיבל מהם את הרוח בערבי הנחל של קנת גרהם. הוא קרא את הספר במהלך הנסיעה הביתה, לאור פנסי הרחוב החולפים. בִּן־לילה התאהב בקריאה והתנדב לעבוד בספרייה, כדי שיוכל לשאול ספרים חינם אין כסף ובלא הגבלה. “קראתי המון מיתולוגיה ופולקלור. בשבילי זה היה כמו מדע בדיוני, המנגנונים ודרכי החשיבה של האנושות.” סיפור שכתב בגיל 13 ושלח לעיתון, הביא לו את שכרו הראשון. בכסף – 14 ליש“ט – רכש מכונת כתיבה, ואמו כה התרשמה מהישגו הספרותי עד שמימנה את שיעורי ההדפסה שלו. בגיל 17 כתב ופירסם רומן ראשון, אנשי השטיח, על שבט של ננסים המתגוררים בתוך שטיח, אך לא עורר עניין מיוחד. כעבור שנים, כשהתפרסם פראצ’ט, שיכתב אותו, והפעם זה היה להיט. כיוון שרוחו קצרה להיות עיתונאי, עזב את בית־הספר בכיתה י' והחל לעבוד במקומון. “וצחוק הגורל הוא שאני, שלא למדתי אפילו יום אחד באוניברסיטה, משמש נושא לחוקרים שכותבים עבודות דוקטור של יצירתי,” אומר פראצ’ט. הוא לא היה עיתונאי בולט, ומתוך דאגה לעתידו חיפש משׂרה בטוחה יותר והפך לדובר תחנות הכוח הגרעיניות לייצור חשמל. בחמש שנותיו כאיש יחסי ציבור, כך הוא אומר, הקפיד לא לשקר מעולם, אך אחרי שספריו נעשו רבי־מכר, ב־1986, שמח לפרוש. “דווקא העובדה שבאתי ממקומון, עזרה לי,” הוא אומר. “כשאתה כותב בעיתון מקומי, אתה מאוד מודע לקוראים. אתה שותף להנחת היסוד שלהם – שהמקום הקטן שלהם הוא הכי מעניין עלי אדמות. עיתונאי יודע מה שסופר לא תמיד יודע: מלה שלא נקראה, כאילו לא נכתבה. אני כותב פנטזיה, אבל כל הספרות היא פנטזיה. כשאתה קורא בתנ”ך את ספר בראשית, אתה רואה איך המחבר ישב וחשב איזה קטעים לכלול, ואיך לספר אותם. לדעתי, אין שום סיבה שאדם אינטליגנטי לא יוכל לכתוב ספר, בינוני לפחות. חשוב שיהיה לך עיסוק אחר שתוכל להתפרנס ממנו, עד שספריך יתפסו תאוצה.”

עד לאחרונה פירסם שניים־שלושה ספרים בשנה. אבל כיום, כשהפופולאריות שלו גואה באמת, הוא בקושי עומד בקצב של ספר אחד, כי שלושה חודשים הוא מקדיש למסעי הופעות באנגליה ובעולם. גם שם אינו נפרד מהמחשב הנייד שלו. “באוסטרליה לקחו אותי לראות את הזריחה מעל למדבר,” הוא משחזר. “כולם שלפו את מצלמותיהם, ואילו אני פתחתי את המחשב הנייד והתחלתי להקיש במהירות את תיאור השמש העולה והצללים הנסים במהירות, מכסים את המדבר כמו שמיכה. באחד הספרים שאכתוב בעתיד, התיאור הזה ייכנס. היה פעם סרט קולנוע, אני מצלמה. אני מעבד תמלילים.” הוא לא פופולארי בארצות־הברית, “כי ההמלצות על ספרי עוברות מפה לאוזן, ובאמריקה, הגדולה כל־כך, הפה רחוק מדי מהאוזן, אז זה לא עובר. אבל אין דבר. לפחות חסכתי לעצמי ארץ אחת שאני לא חייב לנסוע אליה, לקדם מכירות.” את סבתא שלו – עוזרת בית, “אשה אינטליגנטית מאוד, שבנסיבות אחרות היתה נעשית מורה באוניברסיטה” – הנציח בספריו בדמות מכשפה חביבה ששמה “גראני אוג”. אף שיש לו דימוי של סופר נוער, רוב קוראיו מבוגרים, והוא חביב במיוחד על אנשים שעוסקים במדעים המדויקים. “יש לו הרבה ידע פיזיקלי, ותמונת העולם שהוא מתאר משקפת תיאוריות מדעיות מאוד עכשוויות,” אומר יואב גורדין בן ה־25, מעריץ ישראלי וסטודנט לפיזיקה. “ספריו של טרי פראצ’ט הם אגדות מודרניות, עם מלכים ומכשפות. כתיבתו שנונה מאוד, מה שלא תמיד עובר בתרגום, והוא מצחיק עד דמעות.”

המוות – דמות מרכזית החוזרת בכל ספריו – מסתובב כמובן כשחרמש ושעון־חול בידו, ופולט אמירות בנליות כמו “אפילו האהבה אינה משמשת הגנה מפני”. בספר תרועת מוות מככב מורט, בחור שלומיאל שלא התאים לשום מקצוע, ולכן הפך לנושא כליו של המוות. כשהתבקש מורט להחליף את המוות שהתעייף, ולהרוג נסיכה צעירה ויפהפייה, היא מתעוררת, הוא מתאהב בה, ושוכח את משימתו. בספריו האלים משחקים בחיי האדם. “אני מתעניין בדת,” הוא אומר, “אבל על מישור אישי, שבו אלוהים ואדם נפגשים על בסיס כמעט שווה, כי הם זקוקים זה לזה. כי מהו אל בלי מאמינים? זה כמו סופר בלי קוראים. אין לו קיום. אני רואה את עצמי כמין יהודי אתאיסטי, בן לעם הלא־נבחר. היהודים נמצאים במצב של דיון וויכוח מתמיד עם אלוהים, וזה מוצא חן בעיני. הייתי מת לחטוף איזה חצי שעה שיחה עם אלוהים.”

– מה היית אומר לו?

“שאני חושב שהוא לא בסדר. קראתי הרבה בתנ”ך כשהייתי ילד, ונראה לי שלהשמיד עיר שלמה רק משום שאתה לא יכול למצוא בה צדיק אחד, זה קצת מוגזם. אולי הצדיק היחיד של סדום בדיוק הלך לספרייה, או לבקר חבר? אולי באותה שעה עשה איזה מעשה טוב? אפילו חברת חשמל, לפני שהם מנתקים את הזרם, משאירים פתק, כמו ‘היינו אצלך בשעה 10 ולא היה אף אחד בבית’. אלים צריכים להרוויח את אמונתך בהם. לא מספיק ליצור פלאנטות, חייבים גם לנהל אותן כמו שצריך."

– ולכן יצרת לעצמך עולם משלך, עולם הדיסק, שבו אתה האלוהים?

“אולי, ואני יותר הגון ממנו כלפי היקום שאני בונה. אמי סיפרה לי שברחוב שבו גרה במלחמת העולם, נער ונערה גרו דלת מול דלת ועמדו להינשא. הקרובים מכל הצדדים באו מכל הארץ, ודווקא ערב לפני החתונה נפלה פצצה על שתי הדירות והרגה את כולם – הזוג הצעיר והוריהם וכל המשפחה – ואילו שאר בתי הרחוב נשארו שלמים. למחרת הגיע אח של החתן, שהיה ימאי וקיבל חופשה מיוחדת, וכל שנותר לו לעשות היה לעזור בפינוי הגופות מבין ההריסות. לפי הקריטריונים זהו נס, כי שאר הבתים נשארו שלמים. אבל אם אלוהים עשה דבר כזה, זה מעיד על חוש הומור מעוות, שלא חביב עלי. אני גם לא חושב שעשרת הדיברות מסודרים בסדר הנכון. זו קצת יהירות להתחיל ב’אנוכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', במקום דיבר חשוב באמת, כמו ‘לא תרצח’, למשל.” “יש לו דרך מיוחדת להעמיד דברים באור שלא חשבת עליו. אבל אחרי שהוא העמיד זאת כך, אתה לא יכול לראות זאת אחרת,” אומר ד“ר עמנואל לוטם, יו”ר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה, המונה 300 איש. “בארץ מאוד אוהבים אותו, כי יש לו הומור בריטי מיוחד במינו, והוא יודע לספר סיפור.” זה זמן רב שמעריציו הישראלים מזמינים אותו לקפוץ ליומיים־שלושה, אבל היומן שלו מלא.

– כשתבוא אלינו, איפה תבקר? תל־אביב? ירושלים? אילת?

פראצ’ט מתפתל. “אני לא חושב שאסע לטייל בירושלים או במקום כלשהו. ברוב מסעותי בעולם, אני רואה רק את פנים המטוס, המונית לשדה־התעופה ובחזרה, חדר המלון, וחנויות הספרים שבהן אני יושב וחותם. תאמיני לי שמשיחה עם מעריצים אני יכול ללמוד על המקום שאני נמצא בו, יותר מאשר מסיור במקום. ממש לא מעניין אותי לבקר במוזיאון. אני גר עשרים דקות מסטונהנג'. נהגי המוניות מביאים את התיירים, אלה משוטטים שם כמה דקות כדי לצאת ידי חובה, ותיכף רצים חזרה לקניות בעיר.”

– והעולם לא מסקרן אותך?! אתה לא רוצה לנצל את האפשרות הנדירה שנפתחה בפניך, שיש לך זמן וכסף ואפשרות לראות אותו?

“כשאת באה לקאפלה הסיסטינית, מה את רואה? תיירים יפנים שולפים מצלמות, ואיטלקים צועקים על תיירים גרמנים שיהיו בשקט. זה נשמע אולי נורא, ואני חושב איך לנסח את זה שלא לפגוע, אבל אני מעדיף לקרוא ספר טוב על ירושלים או על רומא, מאשר לסייר שם. אתה לא חייב ללכת פיזית למקומות כדי לחוות את העולם, ולהבין את היראה, את היפעה. ירושלים היא בכל מקום. אני לא מאמין בקדושה של מקומות. זה סתם גלי אבנים. אם יותר אנשים היו חושבים כמוני, היו פחות מלחמות כיבוש בעולם.”

בכל זאת, התרשם מאוד כשביקר בפראג. “המקום שבו באמת הרגשתי קדושה היה חדר קטן מעל לבית־הכנסת, ובו ציורים של ילדים ממחנה הריכוז טרזנשטט. על כל ציור היה השם ותאריך לידה ומוות, וזה זיעזע אותי. היה שם תייר אמריקני, שהתלונן בקול רם למה דרשו תשלום בכניסה. כל־כך כעסתי עליו שאילו היה לי אקדח, הייתי יורה בו.” גישה אגרסיבית למדי מפי אדם שספריו מציגים עולם שליו הרבה יותר מאשר המציאות שלנו.

כמטאורולוג חובב, הקים בחצרו מיתקנים לחיזוי מזג האוויר. הוא אוהב סערות, מנסה למדוד בעצמו את איתני הטבע. ספרי ההיסטוריה הם החביבים עליו, ואת המתח שבייצור ספרים הוא מפיג בהשמדת אויבים במשחקי מחשב. “אחר שבע שעות של ישיבה מול מעבד התמלילים, אתה מוכרח לרצוח מישהו.” הוא מגדל צבי ענק – הדבר הכי קרוב לדינוזאורים – וגם צמחים טורפים. “אני מעריץ את הצמחים היפים והמוזרים האלה, כי מבחינה אבולוציונית ממלכת הצמחים מושמדת בידי האדם ובעלי־החיים, ואילו הצמחים הטורפים הם היחידים שמשיבים מלחמה. אני תמיד בעד החלש, והצמחים הם הקורבן של כולם בשרשרת הבריאה.”

– מה יקרה אם אחרי מותך, יתברר לך ש“עולם הדיסק” אכן קיים, ונגזר עליך לנסוע לשם?

טרי פראצ’ט מתחלחל. “תארי לעצמך מה יקרה אם אלוהים יגיע במקרה לכדור הארץ. הרי כולנו נזרוק עליו אבנים ונבוא בתלונות על כל הדברים הפגומים בעולמנו. אני מאוד מקווה שלא לשם ישלחו אותי. הרי כל הגיבורים שלי יעמדו בשורה, ויסקלו אותי באבנים.”

קתרין היתה בת 14 כשהמכונית התרסקה לתוך העץ, ועדיין – עשרות שנים אחר־כך – אינה מסוגלת לחזור ליום ההוא. “בתאונה חדר המוות בצורה ברוטאלית לחיי, אבל קשה לי לדבר על כך. אולי אצלכם, בישראל, בגלל ריבוי המלחמות, אתם רגילים לדבר על המוות ולהחצין רגשות. עבורי, מות אבי הוא עניין אינטימי לגמרי.”

בינואר 1960 שהתה קתרין עם אחיה התאום ז’אן ועם הוריה – פרנסין ואלבר קאמי – בבית הנופש בלורמארי. את הבית רכש הסופר הנודע מכספי פרס־נובל, שבו זכה שנתיים קודם לכן. מישל גאלימר, המו“ל של קאמי, התארח אצלם עם אשתו ובתו. בתום החופשה התכוונה משפחת קאמי לגמוא את הדרך הארוכה לפאריז ברכבת, אלא שגאלימר הציע לידידו הסופר להצטרף אליו במכוניתו. קאמי הסכים. שתי המשפחות אכלו יחד צהריים, ואז הסיע קאמי את ילדיו ואת אשתו לתחנה ונופף להם לשלום בפעם האחרונה. ארבעה נוסעים היו במכונית הספורט ‘פאסט־וגה’ שדהרה צפונה: גאלימר, נהג מהיר, ישב ליד ההגה. קאמי, נהג זהיר, ישב לידו. מאחור היו אשתו ובתו בת ה־18 של גאלימר. כמה דקות לפני שתיים בלילה, ב־4 בינואר 1960, הורה מד־המהירות 130 קמ”ש, כאשר סטה הרכב ממסלולו ונמחץ לתוך עץ. מישל גאלימר נפצע אנושות. אשתו ובתו נפצעו קל. מפרקתו של קאמי נשברה, והוא מת במקום. על תעודת הפטירה חתם רופא צעיר, שנשא את השם – צחוק הגורל – ד"ר אלבר קאמי.

בכיסו של הסופר נמצא כרטיס הרכבת הלא־מנוצל לפריז. ליד גופתו נמצא תיק־מסמכים מגואל בדם, ובו 144 עמודים כתובים בכתב־יד צפוף וקטן. זה היה אדם הראשון, הספר שקאמי התכוון לכתוב במשך שנים, ורק בשנת חייו האחרונה החל לעבוד עליו במרץ," אומרת ד"ר אילנה המרמן, עורכת הספרייה לעם של עם עובד. “זהו רומן אוטוביוגרפי, העוסק בילדותו בשכונת עוני באלג’יריה, כיתום־מלחמה שלא הכיר את אביו. כיוון שקאמי נהרג במהלך הכתיבה, סירבה אלמנתו להוציא את הספר לאור, כי הכירה את קפדנות בעלה, שנהג לכתוב שש או שבע טיוטות, והסתייג מאלמנות הסופרים שהיו ממהרות להוציא לאור כל פיסת־נייר שמצאו.”

לאחר שנפטרה אמה, קיבלה קתרין קאמי לידיה את עזבונו הספרותי של אביה. במשך שנים עיכבה אף היא את הפרסום, אבל כשהחלו להופיע קטעי גרסאות של הספר ממקורות מפוקפקים, הבינה שמוטב שתעשה זאת היא, ובצורה האמינה ביותר. שלוש שנים לקח לה לפענח את כתב־היד הלא־קריא, לצרף את הערותיו של אביה ולהרכיב ספר המעיד על הטכניקה של הסופר הקלאסי, אשר את יצירת־המופת שלו הזר, כתב בטרם מלאו לו שלושים. אדם הראשון פורסם בצרפת ב־1994, והפך מייד לרב מכר: 130,000 תוך חודש אחד. בעברית הופיע בהוצאת עם עובד, בתרגומה של אילנה המרמן.

השעה עשר בבוקר כשמצלצל הטלפון בבית קאמי. זו השעה שתואמה לראיון. קול גברי עונה מצידו השני של הקו. “קתרין יצאה,” הוא אומר. הוא מזדהה כרובר גאלימר ומתנצל על שאיננה בבית בשעה המובטחת: “היא קפצה למכולת, תיכף אצא לקרוא לה, תצלצלו שוב בעוד עשר דקות.” נסגר מעגל. קתרין, עורכת־דין במקצועה ואם לשניים, התגרשה מבעלה ושבה לשם נעוריה. מותם המשותף של המו"ל והסופר לפני 35 שנה, איחד בקשר דם את שתי המשפחות, שהיו עוד קודם מיודדות זו עם זו. קתרין קאמי ורובר גאלימר הם זוג נאהבים, מקדישים יחד את ימיהם לטיפול במהדורות החוזרות של כתבי קאמי, בתרגומים, בזכויות ההפקה של מחזותיו.

– האם עריכת הספר השיבה לך את מגע האב, שנלקח ממך בגיל כה צעיר?

"העיסוק בספר הזה, האישי ביותר שכתב אבי, היה עבורי מפגש חוזר איתו, והפעם כאדם בוגר. אנשים מכירים את מראהו המסוגף, הגבר הקשוח ויפה־התואר שדומה להמפרי בוגארט, וחושבים שהיה סגור ושתקן כמו הגיבורים שלו. אבל אבי היה אדם חם ומשעשע, שקרא לי ולאחי סיפורים לפני השינה ושיחק איתנו על הרצפה. הדמות הזו, של האיש האוהב והפשוט, שלא התנתק מעולם מהילד שבו, היא שעולה מוך הספר. “כילדה, לא ידעתי שהוא סופר מפורסם. להיפך, חשתי נחיתות מול ילדים אחרים, שאבותיהם יצאו לעבודה, והיה להם משרד, ואילו אבא שלי לא עשה כלום, רק ישב בבית וכתב. גם כשבגיל 44 זכה בפרס־נובל, זה לא אמר לנו כלום. הוא לא הסביר לנו בכלל מה הפרס הזה. רק אחרי מותו, לפי תגובות האנשים, נודע לי שאני הבת של קאמי הגדול.”

* * *

אלבר קאמי נולד בנובמבר 1913. אביו היה איכר צרפתי עני, שלמד קרוא וכתוב בכוחות עצמו. “ממשלת צרפת עודדה את בואם של אזרחיה הלבנים אל המושבה האפריקנית אלג’יריה, כדי לאזן את האוכלוסייה הערבית שם, ואלבר נולד בעיר הבירה אלג’יר,” מסביר ד"ר דוד אוחנה ממכון ון־ליר בירושלים. “אביו וסבו היו יתומי מלחמה, והנה, ב־1914, התייתם גם אלבר התינוק. הוא גדל בוואקום היסטורי ותרבותי, לא ידע את מקורותיו, ואמו וסבתו האנאלפביתיות לא היו מסוגלות לשחזר לו את האב שאיננו. חיפוש האב הוא חוויית־היסוד של חייו, וכך גם קרא לחלקו הראשון של אדם הראשון: בעקבות האב. לגיבור הספר קרא ז’אק קורמרי: שם משפחת סבתו, מצד אביו. עוד הוכחה לכך שהספר אוטוביוגרפי.” באחת הסצינות המרגשות באדם הראשון עומד הבן הבוגר מול קבר אביו, לאחר שהצליח סוף־סוף לאתרו באחד משדות־הקטל של צרפת:

"הוא קרא על קבר אביו את תאריך הולדתו, שרק כרגע התברר לו שלא ידע אותו כלל. אחר־כך קרא את שני התאריכים: 1914–1885, וחישב מכנית: 29 שנים. פתאום היכתה בו מחשבה, שזיעזעה אותו עד תוך גופו ממש. הוא בן 40 עכשיו. האיש שקבור תחת לוח האבן הזה, והיה פעם אביו, צעיר ממנו. וגל העדנה והחמלה, שהציף את ליבו פתאום, לא היה ממין ההתרגשויות המעוררות בן להיזכר באביו המת, אלא אותה חמלה מזועזעת, שאיש במיטב שנותיו חש כלפי נער שנרצח שלא בצדק: משהו פה חרג מן הסדר הטבעי, ובעצם, כשבן מבוגר מאביו, אין שום סדר כלל, אלא רק תוהו־ובוהו וטירוף."

אמו של אלבר קאמי, יפה ובעלת שיער ערמוני, כבדת־שמיעה ודיבור בגלל מחלת ילדות, פירנסה אותו ואת אחיו בעבודת־פרך כעוזרת־בית. הם חיו בבית הסבתא יחד עם אחיה החירש־אילם של האם, אשר נצר את צעדיה. פעם, כאשר ניסתה להתנחם בזרועות מחזר, הפליא בו האח הקנאי את מכותיו והשליכו מכל המדרגות. האלמנה הצעירה “סבלה בשקט ימים על ימים ושנים על שנים, סבלה גם את המכות שספגו ילדיה וגם את יום העבודה הקשה שלה עצמה בשירותם של זרים, את שטיפת הרצפות בכריעה על ברכיים, את החיים בלי גבר ובלי נחמה בתוך שיירי האוכל השמנוניים והכבסים המלוכלכים של זרים,” כתב קאמי על אמו. הוא ואחיו ישנו באותה מיטה, וחמש נפשות גרו במצוקה קשה, בבית ללא ספרים. “דלות עירומה כמו המוות”, כתב על נזקו הנפשי של העוני.

“הלב נשחק ביגיעה ובעבודה, שוכח מהר יותר תחת משא התלאות. רק אצל העשירים הזמן האבוד שב ונמצא. לעניים אין הוא מסמן אלא את נתיבה המעורפל של דרך המוות.”

“הספר הוא מחווה לאמו האנאלפביתית, שהוא אהב אהבת נפש, אף שהיה מודע למגבלותיה ולבורותה,” אומרת קתרין קאמי. "הכרתי אותה, כי בילדותי הייתי נוסעת אליה לאלג’יריה בחופשות הקיץ, והיא באה אלינו. אשה חרישית ועדינה, שאהבנו וכיבדנו. הוא הקדיש את הספר לה, וכתב, ‘לך, שלא תוכלי לקרוא את הספר לעולם’. הוא חש אשמה על שפעם כתב בטופס בבית־הספר שהיא עקרת־בית, כיוון שהתבייש להודות שהיא עובדת בבתי זרים.

“סבתו היתה בעלת־הבית ושלטה בכל המשפחה. אבא אהב מאוד ספורט ונהנה לשחק כדורגל. מכיוון שהיה לו רק זוג נעליים אחד, אסרה עליו הסבתא לשחק כדי לא לשחוק אותן, והיתה נועצת מסמרים בולטים בסוליות. היא ידעה שאם ישחק כדורגל על משטח הבטון בבית־הספר, תבחין בכך לפי ברק המסמרים. הוא ניסה להערים עליה, אבל היא היתה בודקת אותו בכל יום, ואם המרה את פיה, היתה מצליפה בו בשוט. כששמעתי את הסיפורים בילדותי, חשבתי שהיא סמל האכזריות. כמבוגרת, אני מבינה שהיא לא היתה אכזרית סתם, אלא היתה חייבת להחזיק את משפחתה ביד־ברזל. אחרת ילדיה הנכים ושני נכדיה היו גוועים ברעב. נראה לי שגם אבא לא כעס עליה. פעם לא החזיר עודף בסך שני פרנקים, וטען שהמטבע נפל לתוך בית־השימוש החפור בחצר. סבתו, שניחשה שהוא משקר, הכניסה את ידה לתוך הצואה, חיטטה בתוך הבור, וכמובן לא מצאה דבר. אבי היה בוש ונכלם שגנב את כסף־העוני הזה, אך לא הודה במעשה. מעולם לא שכח את המצוקה שבה גדל, תמיד תמך בעניים, בחלשים, בנדכאים. הרי לא במקרה נעשה חבר במפלגה הקומוניסטית, וגם כשפרש ממנה נשאר בשורות השמאל. היה לו מאוד חשוב שנדע מה זה עוני, שנדע שאנו בני־מזל שיש לנו לחם לאכול, ושלא נתייחס לשפע שאנו גדלים בו כמובן מאליו.”

קאמי כתב את אדם הראשון על רקע מלחמת האזרחים הנוראה והעקובה מדם, שפרצה באלג’יריה ב־1954, אחרי 120 שנות כיבוש צרפתי. “כאינטלקטואל סבר כחבריו מהשמאל, ובראשם סארטר וסימון זה בובואר, שמגיעה לאלג’יראים מדינה עצמאית,” אומר ד"ר דוד אוחנה. “אבל כאלג’יראי ממוצא צרפתי, רצה שתוסיף להתקיים מדינה מעורבת, פלורליסטית, עם שוויון־זכויות לכולם. לכן כשהשמאל נתן קולו בעד אלג’יריה חופשית, הוא שתק. ועל השתיקה הזאת הם לא סלחו לו. אמרו שלא היה מסוגל להינתק מהאינטרסים המשפחתיים הצרים שלו.”

קתרין קאמי: “הספר הזה הוא ויכוח עם ‘משפחתו’ הפוליטית, ובעיקר עם סארטר. אבי ביקש להפריך את הדימוי, שלפיו האדם הלבן הוא תמיד קולוניאליסט, המדכא את התושבים המקומיים. הלבנים שהוא מתאר – אמו, סבתו, חבריו ללימודים, השכנים – היו מדוכאים ודפוקים באותה המידה כמו הערבים. כמי שנאבק נגד כל קיפוח, בלי קשר למוצא הלאומי, זו היתה מטרתו העיקרית בכתיבת אדם הראשון: לתאר את חיי העוני, אבל גם את התמימות והיופי של גן־עדן אבוד זה, שבו חיים יחד שחורים ולבנים, נוצרים, מוסלמים ויהודים. לתאר את יפי הטבע, החופים הזהובים, השמים הכחולים של ילדותו. הוא נהרג לפני שהשלים את המלאכה, וכמובן לא הספיק לראות כיצד ב־1962 קמה מדינה עצמאית, והלבנים שהוא הכיר גורשו.”

כשלמד בבית־הספר העממי, לכד קאמי את עינו של אחד ממוריו. “בצרפת ובמושבותיה הונהג מפעל מלגות, לטיפוח בני עניים,” מסביר ד"ר דניס שרביט, מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל־אביב. "המצטיינים זכו לחינוך תיכוני ואוניברסיטאי על חשבון האומה, והתבקשו לתרום את חלקם כמורים או כעיתונאים. לימים, כשקיבל קאמי את פרס־נובל, יקדיש את נאומו באוסלו למורה שלו, מר ז’רמן, אשר בזכותו חולץ מחיי הדלות החומרית והרגשית.

“כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, לא היה קורה דבר מכל אלה” – כתב לו קאמי מייד לאחר קבלת הפרס. המורה הזה, אשר היה תחליף אב, הפעיל את כובד משקלו כדי לשנות את גורלו של קאמי הילד, ושיכנע את אמו וסבתו לוותר על זוג ידיים עובדות ולאפשר לו ללמוד.

קאמי טבע את המושג ‘אבסורד’, חיים בלי משמעות והיגיון. הוא לא הטיף לייאוש, אלא לצלילות־דעת של האדם לגבי קיומו. בעולם של קאמי שולטים מוות, בדידות וניכור, אבל האדם מוצא בו יופי. הוא קורא למרד, שמשמעותו היא התעוררות האדם להתנגד לגורלו. הניסיון לשנות את הגורל הוא המעט – והמירב – שלפי דעת קאמי אפשר לעשות. מגיל 16 היה חולה בשחפת. “הוא לא הניח למחלה לשבש את חייו, והתייחס אליה כמו לשפעת,” אומרת בתו קתרין. “אני הייתי ילדה־בן, שמטפסת על עצים ומחליקה על סקטים, והוא עודד אותי לעשות הכול, גם אם זה מסוכן. הוא לא גילה שום דאגנות או פחד, שאפשר היה לצפות מאדם חולה.” מאחר שלא גויס לצבא בגלל מחלתו, אמר קאמי: “אם אינם רוצים שאלחם, אצטרך תמיד לעמוד מן הצד,” ורתם את עטו, כעיתונאי וכסופר, למאבק בפאשיזם ובדיכוי. כיתום־מלחמה היה מודע מאוד לזוועות הקרב. באדם הראשון הוא מפרט איך חבר של אביו נשחט בידי האויב, ואיבר־מינו נכרת והוכנס לפיו. המאבק בעונש־המוות היה תמיד קרוב לליבו. ברומן הראשון שלו הזר, על האיש שאינו בוכה בהלוויית אמו, ומוצא את עצמו נשפט על־ידי החברה ונידון למוות, ביטא קאמי את החיים בעולם חסר משמעות, בצל המוות.

כחבר המפלגה הקומוניסטית פעל בקרב המוסלמים, אך עזב את המפלגה בתיעוב ב־1935 בגלל שינוי ביחסה לרעתם. הוא הקים להקת שחקנים, לבדר ולהשכיל את מעמד הפועלים. בגלל מאמריו השמאלניים והפרו־ערביים לא יכול היה להמשיך לכתוב באלג’יריה, ועבר לפריז. הוא נודע כרודף־שמלות, גבר שרמנטי ובעל כריזמה, ולא חדל ממנהגיו גם לאחר שנשא לאשה את פרנסין פור, בת לאב צרפתי ולאם יהודייה, וחזר איתה לאלג’יריה. ב־1942 שב לפריז, ועד סוף המלחמה הופרד מאשתו. הפירוד של משפחות וזוגות נאהבים היה לנושא מרכזי בהדבר, הרומן הגדול שלו, שהוא אלגוריה על הכיבוש הנאצי. ב־1943 הצטרף לתנועת הרזיסטנס וערך את העיתון קומבה, (מאבק), שחתר לא רק לסלק את שלטון וישי והנאצים, אלא גם להקים חברה סוציאליסטית צודקת אחרי המלחמה.

“בתקופת הכיבוש שיחק קאמי במחזה של סארטר,” אומר ד"ר דוד אוחנה. “הגסטפו התרה בהם להפסיק להעסיק שחקנית יהודייה, שהיתה חברה בלהקתם. הם סירבו, והפסיקו להופיע. כעבור זמן אמר סארטר: ‘אין ברירה, ההצגה חייבת להימשך.’ קאמי עזב במחאה את הלהקה, אבל סארטר המשיך בהצגה באין מפריע, למרות שהיהודייה נעצרה בידי הגסטפו.” “אני בעצם יהודייה,” מפתיעה אותי בתו של קאמי. “אמי היא בת למשפחת טובול באלג’יריה. אני זוכרת היטב את סבתי ואת הדודות שלי. בתקופת המרשל פטאן מחתה סבתי כנגד החוקים האנטי־יהודיים, וישבה בכלא. אמי ואחת מאחיותיה, שהיו מורות, אספו ילדים יהודים שסולקו מבתי־הספר, ולימדו אותם בבית. הן עצמן לא היו בסכנה בגלל יהדותן, כי היו נשואות לצרפתים.”

– היתה בבית מסורת יהודית? את זוכרת חגים?

“לא. הרי בעולמו של אבי האלוהים מת, ולא קיימנו שום מסורת – לא יהודית ולא נוצרית. אני חילונית מובהקת – וגדלתי בלי דת, מתוך סובלנות לכל הדעות והאמונות. אני תערובת של צרפתייה ואלג’יראית, ספרדייה וברטונית, והדבר החשוב לי הוא התחושה הפלורליסטית, שאני שייכת להרבה מקורות. הזהות שלי היא ים־תיכונית. משפחתה של אמי יהודייה ממש, לפי כל הכללים. נדמה לי שלפי היהדות יש לי זכות שיבה לישראל.”

– וחשבת לנסות לחיות כאן?

“לא. אני כמו חתולה, שונאת נסיעות. אבל אני חשה קרבה מאוד חזקה לישראל וליהודים. עליית לה־פן מחרידה אותי. לדאבוני, הפאשיזם חוגג בצרפת. צריך להיות ערים לסכנה.”

* * *

“קאמי אמר: יש לנו שתי עיניים – האחת כדי לראות את סבלו של האדם, והשנייה את יופיו של הטבע,” אומר ד"ר דניס שרביט מאוניברסיטת תל־אביב. הוא היה הומניסט, והעדיף תמיד את האדם על־פני האידיאולוגיות. הוא קומם עליו את חבריו האינטלקטואלים, ובעיקר את סארטר, כשגינה את מחנות־העבודה והכפייה בברית־המועצות. שנים אחרי מותו, כשנחשפו זוועות ה’גולאג', הודה השמאל הצרפתי, שקאמי צדק.

“הוא שנא מסגרות. תמיד שמר על קנה־המידה האנושי. סארטר אמר שכוחות הקידמה רשאים, למען הקידמה, לשבור כמה ביצים. אצל קאמי, המטרה לא מקדשת את האמצעים, ושום תנועה ואידיאולוגיה אינן מצדיקות גרימת סבל, אפילו לאדם אחד. קאמי טען שתפקידו של האינטלקטואל הוא לנגח את מחנהו, ולא רק את הצד השני. הספרות העברית, ובעיקר א.ב. יהושע ועמוס עוז, הושפעו מאוד מדרכו של קאמי בעניין זה.”

קאמי, חילוני ומפוכח, היה קול המצפון, מורה־דרך רוחני, בעיקר לצעירים בצרפת שאחרי המלחמה. ברומנים הזר והדבר, במחזותיו קליגולה ואי־הבנה וביצירתו הפילוסופית המיתוס של סיזיפוס ביטא את השאיפה למוסר בעולם חסר סדר ומשמעות. שנותיו האחרונות של קאמי היו שנים של אכזבה. “אחרי שזכה בפרס־נובל ב־1957, הרגיש ששמו אותו במוזיאון, כי אחרי שזכית בנובל בגיל 44, אתה יכול רק לרדת מהשיא הזה,” אומר ד“ר דניס שרביט. “הוא גם היה מזועזע מהטרגדיה שמתרחשת לנגד עיניו באלג’יריה, וכאבו לו ההתקפות המרושעות שסארטר וחבריו התקיפו אותו, על עמדתו לגבי המשבר בארץ מולדתו. לכן החל לכתוב את אדם הראשון – האוטוביוגרפי יותר מכל יצירותיו הקודמות – כרומן של חשבון־נפש, של גיל המעבר. הרי איזה אדם שלא כתב מעולם על עצמו, מתחיל לתאר לפרטי־פרטים את ילדותו?” לפי הרשימות שמצאה קתרין בבית, התברר שקאמי השלים רק את שני חלקיו הראשונים של אדם הראשון. החלק השלישי היה אמור להיקרא “האם”. “מלבד כמה נקודות טכניות, 144 העמודים הקיימים הם מושלמים, לדעתי,” אומר ד”ר דוד אוחנה. "אילו היה כותב שש־שבע טיוטות, כמנהגו, יכול היה רק לקלקל את הניקיון והאותנטיות. אינני מתפלא שכשיצא סוף־סוף אדם הראשון בצרפת, זכה להצלחה כה אדירה, וגם מתנגדיו הודו שאסור היה לגנוז ספר כזה.

“מאז שקאמי מת, יש געגוע למורה רוחני כמוהו, אדם שמבטא את רוח האנשים הפשוטים, בלי ההבל התקשורתי של הפילוסופים החדשים, שנועדו לעשירים ולמאושרים. בעולם של היום, עם מיליוני מובטלים ושחיתות בחיים הציבוריים, חסר קול מוסרי של אדם, שבא מהעוני ומבין את החיים כהווייתם.” “הייתי צעירה כשאבי מת, אבל הוא היה תמיד נוכח, גם בחיי וגם בחיים הציבוריים בצרפת,” אומרת קתרין קאמי. “לא נתנו לי לשכוח שיש לי אב מפורסם. אהבתי ספרים, ונרשמתי ללימודי ספרות באוניברסיטה, אבל בכל מקום ראיתי שמתייחסים אלי כאל הבת של קאמי. לכן עזבתי את הלימודים, ועברתי ללמוד משפטים, כאחי התאום. אחרי מות אמי ב־1979, היה ברור שאחד משנינו – אחי או אני – נצטרך להתמסר לעזבונו הספרותי של אבינו, לטיפול בזכויות יוצרים, ואז נטשתי את המקצוע. אחי עובד כעורך־דין עד היום.” והמלה האחרונה לקאמי:

“עכשיו עלתה החשכה עצמה מן האדמה והתחילה בולעת הכול, את המתים ואת החיים, תחת השמים הנפלאים הנוכחים תמיד. לא, הוא לא יכיר את אביו לעולם, אביו שיוסיף לישון את שנתו שם, פניו טמונות בעפר לנצח. היתה איזו תעלומה באיש הזה, תעלומה שהוא רצה לפענחה. אבל בסופו של דבר אין היא אלא תעלומת העוני, שבורא אנשים בלי שם ובלי עבר, שמטמיע אותם בערב־רב הענקי של מתים בני־בלי־שם, שבנו את העולם ובתוך כך החריבו את עצמם לתמיד.”

בשעות הערב המאוחרות, אחרי שאמו הדאוגה עלתה על משכבה, היה פורע את מיטתו וקונה בכסף את שתיקתו של המשרת, כך שבבוקר, כאשר תראה האם את המיטה הסתורה, תחשוב שבנה המסור ישן בבית בלילה, ורק הקדים לצאת. כשהיכה השעון חצות, היה חומק אל הסמטאות האפלות של אלכסנדריה, ונבלע בפתחם של בתי ההימורים והזונות.

“השפלתו מוחלטת. נטייתו הארוטית/ האסורה בתכלית, המבזה כל־כך/ (ועם זאת מהותית לו) היא הסיבה לכך./ החברה היתה צרת מוחין מאוד”, כך כתב באחר משיריו.

הוא חי חיים כפולים: בבוקר היה מתייצב, בחליפה ועניבה ובמגבעת קש שמרנית, במשרד קטן – פקיד אפרורי אך בכיר למדי במשרד ההשקיה שבמיניסטריון לעבודות ציבוריות. למעלה מ־30 שנה – מגיל 29 ועד שיצא לגמלאות – החתים טפסים ונתן אישורים. הצד השני שלו היה רווי סקס ביזארי ותאוות בשרים, אשר לא רק סביבתו, אילו ידעה על מעלליו, היתה מזדעזעת, אפילו הוא עצמו ראה את התנסויותיו כארורות, מסוכנות, משפילות. “תמיד דחיתי את ההנאות של האהבה השגרתית,” העיד על עצמו. “יש לאהוב אף ביתר שאת את העונג המושג באורח חולני, סוטה.” אולי הירידה אל הביבים והעלייה משם, הקנו לקוואפיס את תחושת האושר השברירי, את עוצמתו של הרגע, את המים הגנובים שמתקו כל־כך.

"החדר היה עלוב ומזוהם/ חבוי מעל בית מרזח מפוקפק…/ שם על המיטה הבלויה, הבזויה,/ היה לי גוף של אהבה, היו שפתיים/ שפתי ורד חשוקות, שפתי חדווה,/ שפתי ורד של חדווה כה גדולה שגם עכשיו/ כשאני כותב אחרי שנים רבות כל־כך! – / בביתי המבודד – אני שוב שיכור". (“לילה אחד”, תירגם: יורם ברובונובסקי)

תיאור של מתיקות ותשוקה, ושפתיים שיכלו להיות באותה מידה גם שפתי הוורד של נערה, אלמלא היה קוואפיס הומוסקסואל, והשיר נכתב על אחד ממאהביו המזדמנים. “כל שירי קוואפיס יכלו להיקרא כשירי אהבה בין גבר ואשה, שתי נשים או שני גברים,” אומר המשורר והמתרגם רמי סערי. “ההומוסקסואליות אינה העיקר בשירתו. בעיני, הוא משורר כל האהבות האסורות. לאו דווקא כאלה שאסורות על־ידי החברה, אלא אהבות שאדם גוזר על עצמו שבצורה זו או אחרת תהיינה אסורות: למשל, צל גילוי עריות שגבר חש כלפי אהובה המזכירה לו את אחותו. ברגע שאנו עצמנו מציבים סייגים, זה הרבה יותר קובע ממה שהחברה תתיר או לא תתיר לנו. הוא עוסק באהבה הבלתי מושגת, הארעית, הזמנית, שאין לה עתיד ויש לה רק הווה. הוא משורר התענוג, ההנאה, ולא משנה מי גורם למי את העונג הזה, ובאיזו צורה זה מתבצע. בכך הוא ממשיך של ההדוניזם היווני הקלאסי.”

קונסטנטינוס קוואפיס נולד ב־29 באפריל 1863, למשפחה אריסטוקרטית מבוססת באלכסנדריה שבמצרים, ומת בעיר הולדתו בדיוק 70 שנה אחר־כך. שמונה שנים לפני לידתו, מתה אחותו הפעוטה הלן. אמו, בת לסוחרי יהלומים, הוסיפה להרות שנה אחר שנה. בחודשי ההריון היתה קוראת לעובר שבבטנה התופחת, “הלן”, מייחלת לבת שתחליף את ילדתה המתה. בכל פעם מחדש היתה מתאכזבת כשהרך הנולד היה בן זכר. קונסטנטינוס היה הילד התשיעי, וכיוון שהיה ברור לה שהוא האחרון, גידלה אותו כילדה. “היא הלבישה אותו בשמלות, צימחה את תלתליו, והוא היה היקר לה מכל ילדיה, ה’בנימין' שלה,” מסביר הביוגרף רוברט לידל. הוא גר יחד איתה עד שמתה, כאשר מלא לו 36. עם זאת, אין לתלות בחינוכה של אמו את הסיבות לנטייתו המינית. אחיו המבוגר פול היה אף הוא הומוסקסואל, בלי שזכה לפינוק מופרז, ובלי שהיה חביב במיוחד על האם.

עסקי המשפחה – מסחר בדגנים ובכותנה – השתרעו על פני אירופה, עם סניפים באנגליה ובתורכיה. ששת הבנים והבת (עוד שניים נפטרו בילדותם) גדלו בבית מפואר, עם משרתים יוונים, נהג איטלקי, שומר סף מצרי, אומנת אנגלייה ומורה פרטי צרפתי. בקיץ היו נוסעים לחופשות בריביירה. אף שגר רוב חייו במצרים, מעולם לא היטיב לדבר ערבית.

ב־1870 נפטר האב במפתיע. בשל פזרנותו לא נותר רכוש רב, ואת המעט שנותר הצליחו הבנים הגדולים לבזבז בעיסקאות לא מוצלחות. קוואפיס הצעיר היה רק בן שבע כאשר ירדה המשפחה מנכסיה, אך תמיד ראה את עצמו כמי שנולד לאיש עשיר. “זה היה האסון הראשון שהוא ידע, השבר שלימד אותו את מהות הכישלון. זה הנושא העובר בכל שיריו: הכישלון, וההתייצבות מולו. לעמוד בקומה זקופה ולהֵישיר מבט אל האסון,” אומר יורם ברונובסקי, שתירגם מיוונית את כל שירי קוואפיס, וכתב מבוא, לספר יפהפה בהוצאת כרמל, כולל שירים גנוזים אשר לא ראו אור בחיי המשורר.

“קוואפיס הוא צידה לדרך לכל אדם,” אומר ברונובסקי. “שיריו הם המשך של הפילוסופיה הקלאסית, אשר לימדה את האדם איך להיות מאושר. היום, טורי הייעוץ בעיתונים תפסו את המקום הזה, והפילוסופיה המודרנית כבר לא עוסקת באדם ובאושרו, אלא במהות, ביקום, בדברים הגדולים באמת. אצל קוואפיס, נשארה המסורת העתיקה של ‘מורה דרך לחיים’. אולי זו אחת הסיבות שתורגם ללשונות רבות כל־כך ושהוא הכוכב הבינלאומי הגדול של הספרות היוונית: הוא מרומם את הקורא וגורם לו לזקוף את קומתו, אף שהוא כותב על ייסורי היומיום. וכהומוסקסואל, ודאי שהיה מודע לייסורים האלה.”

“על מר גורלך, על מפעליך שכשלו/ על כל תוכניותיך שהושמו לאל, אל תקונן לשווא…/ מעל לכול, אל תשלה את עצמך, אל תאמר/ שזה היה חלום או שהטעו אותך אוזניך…”

(“האל זונח את אנטוניוס”)

לאחר פשיטת הרגל ומות האב, עקרו האם וילדיה לאנגליה, שם היה סניף לעסקי המשפחה. הוא חי באנגליה מגיל 9 עד 17, ודיבר אנגלית רהוטה. את היוונית, שפת אמו, הגה במבטא אוקספורדי. תמיד התבלט בכשרונו, ובהיותו הצעיר, עשו אחיו הכול כדי שלא יידע מחסור. במשך שנים תמכו בו כלכלית, כדי שיוכל להתמסר לשירתו. הוא היה טיפוס מסוגר, בקושי חייך. את עצמו תיאר כמי שחומות מקיפות אותו. הוא התחבב על הנשים במסיבות, מגיש להן באבירות קפה וגלידות, אך מה שמשך אותו לאותם נשפים היו לא שמלות הערב של הנערות, אלא מדיהם המגוהצים של הקצינים הבריטים שנכחו שם. בגיל 20, כשגר בקונסטנטינופול אצל משפחת אמו, התנסה בקשר האהבה הראשון שלו, עם בן דודו. בגיל 22, אחרי כל נדודיו, השתקע סופית באלכסנדריה, עיר הולדתו, וב־48 השנים עד מותו לא עזב אותה.

“אתה אומר: אלך לארץ אחרת, אלך לים אחר. / אמצא לי עיר אחרת יותר יפה מזאת / לכישלון מועד כאן כל שארצה לעשות / כמו מת בתוך קברו כאן ליבי נרקב /… לא תגלה מקום חדש, כל חלופה היא מדומה/ העיר תלך בעקבותיך. לעולם תיסוב / באותם הרחובות, באותן שכונות הזיקנה תארוב / שׂער ראשך ילבין באותן דירות. / תמיד תהיה בעיר הזאת”.

(“העיר”)

יורם ברונובסקי: “קוואפיס הוא איש של ניגודים, ויש לו קול מיוחד, קול קצת מתנכר, תערובת של אירוניה והתפעמות. הוא קרא לעצמו ‘משורר־היסטוריון’, ושפת הכתיבה שלו היא מיזוג של השפה היוונית המדוברת ושפה טהרנית, ספרותית. הוא משוררה של היוונות בת אלפי השנים, התרבות העצומה והנפתלת המתחילה במאה ה־8 לפני הספירה, עם הומרוס, ועודנה מתקיימת. תמיד התנגד להיקרא ‘יווני’ וביקש להיקרא ‘הלני’, בנה של ציוויליזציה יותר מאשר בנה של אומה מסוימת. כמשורר ים־תיכוני ורב תרבותי, רצה למצוא דרך בבליל ההלניסטי הנפלא אשר עולמו היה מורכב ממנו. הניגודים הם גם בתכנים. וכל שיר שלו הוא רומן פסיכולוגי מעמיק. בשיר ‘העיר’ הוא מדבר על חוסר הטעם לנדוד, כשתמיד תחזור למקום שממנו יצאת. ‘איתקה’, לעומת זאת – אולי הידוע בשיריו – מבטא את הצורך להסתכן ולמצות את החיים, בלי לחשוש מהסכנות. הוא העריך את העורמה, את הפשרה, את האפשרויות הסותרות.”

"כי תצא בדרך אל איתקה / שאל כי תארך דרכך מאוד / מלאה בהרפתקאות, מלאה בדעת…/ וכל הזמן חשוב על איתקה / כי ייעודך הוא להגיע שמה. / אך אל לך להחיש את מסעך / מוטב שיימשך שנים רבות. / שתגיע אל האי שלך זקן / עשיר בכל מה שרכשת בדרך. / אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. / איתקה העניקה לך מסע יפה / אלמלא היא, לא היית כלל יוצא לדרך. / יותר מזה היא לא תוכל לתת."

(“איתקה”)

* * *

קוואפיס גר לבדו באלכסנדריה, בדירה בורגנית ברחוב לפסיוס

1. דירה ספונת עץ ומרופדת בשטיחים ובמדפי ספרים עד התקרה. מול ביתו היתה כנסייה ולצידה בית זונות, והוא הדגיש שהוא חי בין שני המוסדות האלה ומיטלטל בין שני הקצוות. הוא שיחק בבורסה בהצלחה מרובה, והשלים כך את הכנסתו. “הוא טישטש את עקבותיו, ואין שום אדם שאפשר היה לגשת ולשאול אותו, ‘האם היית עם קוואפיס’,” אומר רמי סערי. "כשהזכיר בשיריו שהיה עם חבר בטוורנה או בבית־קפה, לא ציין את שמות המקומות. הוא מקפיד לציין בשיריו ‘בן 22’, או ‘שני צעירים בגילים בין 23 ל־24’, אך שום פרט מזהה אחר. הבחורים היפים בשיריו מתים תמיד בנעוריהם, וזה לא מאיידס. אני תמה אם לא היה לו צורך פיוטי ‘להרוג’ אותם צעירים, כשהיופי עוד איתם. “מטבעו היה אדם ביישן, סגור ומופנם, ובנפשו כל הזמן התנהל מאבק. לא היה לו קל לחשוף את עצמו. עובדה היא שלא פירסם את שיריו בימי חייו, וכל קוראיו היו בני חוג סגור. כשהגיע לעבודה בבוקר, איש לא ידע איפה הסתובב בלילה. החברים שקראו את שיריו היו צריכים להיות מטומטמים כדי לא להבין מה עבר עליו, אבל הבוס שלו, בטוח שלא קרא אותו.”

את שיריו היה מדפיס בעשרים עותקים, ומחלק בין חבריו. הוא לא סמך על חשאיות הדואר, וכדי שאיש באלכסנדריה לא יידע מי הנמענים הקבועים של שיריו, היה מניח את השירים במעטפות חתומות, ועל מעטפה נוספת היה רושם את שמו של שכן או קרוב של הבחור. עם השנים, נעשו שיריו משוחררים יותר ויותר, ושיא פריחתו כמשורר חל ב־1911, כשהיה בן 48. “זה נוגד את רוב הביוגרפיות של המשוררים שפורצים בנעוריהם ואחר־כך דועכים,” אומר יורם ברונובסקי. “החוכמה שלו היא חוכמת זקנים שראו הכול, והוא נחשב ל’המשורר הזקן' של העיר הנצחית הזאת, אלכסנדריה. הוא ניהל יומנים סודיים באנגלית, בראשי תיבות, וגם השאיר גניזה גדולה של שירים, אשר סירב לפרסמם ולהראותם לחבריו. מקצתם בגלל פתיחותם המינית, אחרים משום שלא היה מרוצה מאיכותם.” היה לו חוש ביקורת קפדני. בכל שנה כתב כ־70 שירים, אך השמיד את כולם מלבד שלושה או ארבעה. ספר שיריו הראשון יצא לאור שנתיים אחרי מותו. ידידיו היו אנשי ספרות, אבל לא אלה היו המאהבים שלו. “העולם הארוטי שהוא מתאר הוא של מפגשים מיניים חד־פעמיים ורומנים קצרי ימים,” התרשם אז המשורר האנגלי אודן, הומוסקסואל אף הוא, שהכיר אותו במצרים. “הוא נמשך לפשוטי עם, פחחים, מסגרים, הוא מצא את אהבותיו בשוק, בדוכני הרוכלים, או בבתי הזונות של הגברים,” אומר רמי סערי. “מיצוי האהבה, קשר נפשי בין שתי נשמות, לזה הוא לא זכה. באחד השירים הוא כותב – ‘היינו חודש ביחד’. חודש, וזה הכול. לחיות עם בן־זוג קבוע, זה לא היה בר־יישום בחברה שלו, ואולי גם לא התאים לו אישית.”

"עכשיו נח על הספה / מנמנם למחצה. הוא מסור לספרים לגמרי – / אך הוא בן 23 והוא יפה מאוד. / והיום אחרי הצהריים חדר ארוס / אל גופו האידיאלי, אל שפתיו. / לתוך גופו שאין מושלו ליופי / חדר להט האהבה. / בלא כל בושה מגוחכת באשר לצורת התענוג".

(“בא כדי לקרוא”)

יורם ברונובסקי: “קוואפיס לא עשה שום אידיאליזציה של המשכב הזכרי. הוא לא ההומוסקסואל העכשווי, הלוחם לזכויות. להיפך, הוא כאילו מתבייש בסטייה שלו, ומהבושה הזאת הפיק עוצמה. הוא התחנך באנגליה בתקופה הוויקטוריאנית, ואימץ את תחושת החטא שנטייתו עוררה בו. ‘העונג הארור’, זה הכינוי הקבוע שלו להנאה המינית ההומוסקסואלית. מאידך, גם ידע שהוא איש טהור, וכך גם הנערים־הזונות, כי נפשם נקייה. קוואפיס הוא המשורר הדקאדנטי, הסגור והנחנק, החריג שאינו מוצא את מקומו בחברה. כאמן, היה מודע שמן התחתיות הוא מפיק את הפנינים. הוא תוהה על העליבות והרפש שבמשכב ההומוסקסואלי, שמעניק לו השראה והופך לשירה גדולה. גישתו המבוישת סותרת את הפעילות הגאה של ההומוסקסואלים כיום, ולכן הם לא אימצו אותו כמשורר שלהם, אף כי הוא המשורר ההומוסקסואל הגדול של המאה ה־20.”

היה לו חדר קבוע באחד מבתי הזונות. “מדי פעם היה שוכב שם עם אחד הנערים היוונים, אחרי שהשתכרו בבאר סמוך,” כותב הביוגרף רוברט לידל. “בוקר אחד לקח פיסת גיר וכתב על החלון המלוכלך, ‘אסור לך לבוא לכאן יותר, אסור לך לבוא לכאן יותר’. אבל כמה ימים אחר־כך, שוב ראו אותו עושה את דרכו לעבר הבית, מכורבל בצעיף.” נער אחד, שוליית מוסכים, היה חביב עליו. הוא היה נכנס לבית־הקפה שאותו נהג הנער לפקוד, והאורחים הקבועים היו מגחכים לעצמם כאשר ראו את המשורר המכובד מציץ פנימה, ושב על עקבותיו כאשר הנער לא נמצא.

"סיפוק תענוגם האסור בא לקִצו. / הם קמים בחופזה מן המזרן / ומתלבשים מהר בלי לומר מלה. / חומקים מן הבית בנפרד, בחשאי. בלכתם ברחוב / מתוך אי נוחות מסוימת של פסיעותיהם / ניכר החשש שמשהו עליהם מגלה / אל איזה סוג משכב נפלו רק לפני רגע./ אך חיי האמן – כמה התעשרו. / מחר או מחרתיים, או מקץ שנים רבות / יתחברו שירים שכאן היתה ראשיתם".

("ראשיתם")

רמי סערי: “קוואפיס לא היה מאותם המשוררים, אשר קמים מן המיטה ורצים אל שולחן הכתיבה. הכתיבה אצלו נעשתה רק לאחר זמן, וכפי שהוא מעיד בשיריו, לפעמים שנים רבות לאחר ההתנסות, בגלל תצלום תועבה שנמכר בפינת הרחוב, ומזכיר לו את פניו של אהוב נושן, או בחור אקראי בבית־קפה, אשר ‘מתחת לבגדיו אני שב ורואה את אברי האהוב העירומים’. הזיכרון היה עבורו נחמה, מאחר שנגזר עליו לחיות בבדידותו. אבל כתיבתו אינה סנטימנטלית. הוא משתמש לפעמים בביטויים תיאטרליים כמו ‘סכין בתוך ליבו’, כי הוא אהב את הדרמטיות. לדעתי, לא רק שקוואפיס לא היה מייסד ארגון לשוויון זכויות להומוסקסואלים, ספק אם היה נעשה חבר בארגון כזה. הוא היה זקוק לתחושת הריגוש, המתח, ההתנגשות.”

,קוואפיס היה משורר בעל חזון תרבותי, ובשירתו יש פן פוליטי," אומר יורם ברונובסקי. “ב־1899 נכתב שירו המפורסם ‘מחכים לברברים’, על עיר קטנה במצור, הברברים מתקרבים, תרבות המערב מאוימת. היום זה ההמנון של אירופה: מפחדים מהאפריקאים. בשירו האירוני אומר קוואפיס כי התרבות המערבית הגיעה למיצוי, והיא מחפשת את האַנָס שלה, שייתן לה את מכת החסד. הרצון להיאנס הוא נושא החוזר אצלו.” אחיו מתו בטרם עת, והוא נשאר כמעט בודד מכל משפחתו. היה לו זוג ידידים קרובים, בני־הזוג סינגופולוס, שכניו לבית שטיפלו באהבה במשורר הנערץ עליהם. הוא הפך אותם ליורשי עזבונו הספרותי, והעניק להם את כל הזכויות על יצירותיו. בשנה האחרונה לחייו חלה בסרטן הגרון, תוצאה מהסיגריות שעישן כל ימיו, וקולו העמוק והנפלא אבד לו. את זמנו, בעת מחלתו, העביר בקריאת ספרי מתח, בעיקר ז’ורז' סימנון. עד ימיו האחרונים כתב, ועל ערש מותו עוד ביקש מגב' סינגופולוס לבדוק עבורו מושג בספרייה העירונית. הוא מת בשתיים לפנות בוקר, ביום הולדתו השבעים, ב־29 באפריל 1933.

בין ניירותיו נמצא שיר אחד, “נסתרות”:

"מכל אשר עשיתי ומכל אשר אמרתי / אל ינסה איש להסיק מי הייתי. / היה מכשול שבעטיו שובשו / מעשיי ואורחות חיי כולם. / היה מכשול שלעיתים קרובות / ציווה עלי לידום כשהחילותי לדבר. / רק מן הנסתרים שבין מעשי / ומכתבי היותר גנוזים / יוכל אדם להבינני מה. / אך ייתכן שאין כל טעם לטרוח / במאמץ לדעת מה הייתי באמת. / בעוד שנים – בחברה נאותה יותר – / יופיע מישהו העשוי בצלמי / שיוכל לפעול ולהופיע בגלוי".

כשהסתיים הראיון וירדנו אל הפז’ו 309 הלבנה והקטנה שלו, מודל 1987, הוא אמר באנחה עמוקה, “אילו הייתי עירית לינור, הייתי יכול סוף־סוף להחליף את הטראנטה שלי. משגע אותי לחשוב שהבחורה הזו הרוויחה בחודש ימים יותר ממה שאני ארוויח מכל הספרים שלי יחד בעשר שנים. אני נכנס לחנות ושומע אנשים אומרים, ‘תן לי עירית לינור’, אף אחד לא אומר ‘אני רוצה איזה קניוק’. להגיד שאני מקנא? בוודאי שאני מקנא. אני אומר לעצמי, 'אם היא מצליחה יותר ממני, סימן שהיא סופרת יותר טובה, הרי לא ייתכן שכל־כך הרבה אנשים טועים. והיא זוכה לא רק בכסף, אלא גם בעמודי מוספים, ותוכניות טלוויזיה, ומתראיינת כמו מלכה שיושבת על שפת הבריכה הפרטית שלה. כשקראתי את ספרה הראשון, טילפנתי להחמיא לה, כפי שאני נוהג לעשות, אבל כבר אז היתה עם האף בעננים והיתה לי הרגשה שהיא אומרת לעצמה, מי זה בכלל הקניוק הזה שחושב שמחמאה ממנו שווה משהו.” ולא תרגיע אותו העובדה שהוא מתורגם לכ־20 שפות, כולל סינית ויוונית, גם לא התשבחות שהורעפו עליו בחו“ל כ”שקספיר הכותב מימין לשמאל", כפי שכתב לה־מונד הצרפתי, או, כדברי המבקרת והוגת הדעות האמריקנית סוזן זונטאג, “אחד משלושת בכירי הסופרים המתורגמים לאנגלית”, לצד גבריאל גרסיה מרקס ופיטר הנדקה.

“לפעמים אני אומר לעצמי, מה אני בסך הכול עושה? מתעסק במילים מחורבנות. אני כותב את עצמי, במקום לחיות את עצמי. כשסיימתי את סוסעץ, נסענו כל המשפחה לאכזיב. לא היה אז מחשב, ופחדתי שאם הבית יישרף, יקרה משהו לכתב־היד, ולקחתי אותו איתי. בלילה שמתי אותו מתחת לראש, וביום לקחתי אותו לכל מקום. בשירותים, הייתי מחזיק אותו ביד – על כל 400 העמודים שלו – וביד השנייה מנסה להוריד את המכנסיים. אשתי והילדות התרחצו בים ונהנו, אבל אני לא נכנסתי למים, כי פחדתי על הספר. אלה היו היומיים הכי מסויטים שלי. רק כשחזרנו לבית בתל־אביב, נרגעתי. אחר־כך חשבתי, איזה אידיוט אני, מה זה הספר הזה שכל־כך חשוב לי? ואילו הילדות שלי היו נשרפות?”

כל חייו מרבה קניוק לדבר על מותו. “אני כל הזמן בטוח שזה תיכף קורה לי. כשהייתי בן 28 הלכתי להלוויה באמריקה, וכשזה נגמר אמרתי, למה אני צריך לצאת מבית־הקברות, אני יכול לשבת ולחכות, הרי תורי יגיע. כשהייתי ילד הייתי נוסע עם אבי למנזר בלטרון, וכל הזמן הנזירים היו ממלמלים בלטינית, ‘ממנטו מורי’: ‘זכור את המוות’. אני מסתובב עם ההרגשה הזו יומם ולילה.”

הוא נולד בתל־אביב ב־2 במאי, 1930. “לא רציתי להיוולד, ונלחמתי מתוך חנק נורא, 38 שעות, כדי לא לבוא לעולם,” כך כתב בסוסעץ. “הזיכרון שיש לי מהעולם הקודם, זה איזשהו פסימיזם כזה. בשביל מה להיוולד?” תצלומי הינקות שלו מראים ילד בלונדיני בעל פני מלאך.

"בגיל שלוש אהבתי את הגרמופון של אבי. נהגתי לשבת כמו כלבלב מאולף על השידה הצהובה הגדולה, לכוון את המנואלה ולהאזין. על חלק מהתקליטים היה מוטבע הצילום המפורסם של הכלב המאזין למוזיקה, לקול אדוניו. זה הייתי אני. הרגשתי שאני כלב של אבא שלי שיושב שם. הוא אימן אותי שעות ארוכות. הייתי כלבלב מדבר, היודע שמות יצירות, מלחינים, אופוסים, מי מנצח, מי מנגן. הייתי מציג לחברים של אבא שלי. הם היו גרמנים, אינטליגנטים, לבושים יפה, וזו היתה הדרך שלי לקבל את האהבה שלו. אחרי זמן־מה, הם לא אהבו לראות ילד חרד ומושפל. גני חיות וכלבים מאולפים היו להם גם בגרמניה. ואבי, כשראה לאן נושבת הרוח, זנח אותי בלי להניד עפעף, והחל ללעוג לידע המופגן שלי. הרגשתי מרומה. ואיש לא שם לב, ולא היתה לי שום אחיזה."

כשאני יושבת בסלון של קניוק, אני יכולה לראות בו ללא קושי את הילד־כלבלב, יפהפה ומוצלח ונלעג. ואין זה מקרה שידידו הטוב ביותר עלי אדמות הוא פייר, כלבו האהוב. (“בנותי לא נשואות, ופייר הוא הנכד שלי, למרות שלפי מניין שנותיהם של הכלבים הוא ישיש, זקן בן 98”). כלבים ממלאים תפקיד מרכזי בספריו, וספרו הטוב ביותר נושא את השם אדם בן כלב. כשפייר, עם כל הצחנה הכבדה שנודפת ממנו, נדחק לידי על הספה, ומשיר עלי שערות באופן חופשי לגמרי, ברור לי לגמרי מי בעל הבית. “הורי היו שני אנשים קשים מאוד, שהגורל הפגיש אותם בגלל סיבה שקשה להבין,” אומר קניוק. “שניהם היו מורים. אמי, שרה ברוורמן, היתה חלוצה של החינוך המודרני בארץ וכתבה ספרי קריאה לילדים. אבי, משה קניוק, היה מזכירו של דיזנגוף והקים את מוזיאון תל־אביב. כל אחד מהם בתחומו היה קאנון, אבל היחד שלהם, האישיות שלהם, היו כישלון. אין לי מושג למה נשארו יחד כל השנים. אחותי הצעירה ואני, גדלנו בבית שהזרות היא טריטוריה. אצל ההורים שלי לא היתה אהבה, היה קור, לא היתה קירבה, הם לא ישנו באותה מיטה, אלא בשני חדרים נפרדים. מתי נפגשו אינני יודע. הדברים נתנו בי את אותותיהם.” את השם ‘יהורם’ הציע חיים נחמן ביאליק, שהיה סנדקו של הרך הנולד. השם הזה, כשם המלך שעשה את הרע בעיני ה', ייצג דור שלם של צברים, שנולדו בשנות ה־30, והוענקו להם שמות מרדניים כמו נמרוד, גדעון או רחבעם – דור שאמור היה להצמיח ישראלי חדש ואמיץ. קניוק שירת בפלמ"ח, אך חרף היותו אחד מאותם “יפי־הבלורית והתואר” של שיר “הרעות”, חש זר וחריג והזדהה עם התרבות האירופית, הגרמנית, שאביו הנחיל לו. ילד רגיש, שאף פעם לא הרגיש ממש בבית בשום מקום, ואת החשבון האכזרי שהיה לו עם הוריו יישב בספר פוסט מורטם, שפירסם ב־1992.

אביו היה אב מנוכר, שמעולם לא ידע באיזו כיתה לומד בנו, ולא זכר את ימי ההולדת שלו. “אמא היתה מזכירה לו שיש לי יום הולדת וצריך מתנה, ושנה אחרי שנה הוא היה הולך לאותה חנות וקונה אותו גלובוס, בלי לזכור שקנה אותה מתנה בשנה שעברה. הוא היה אב, אבל לא היו לו ילדים. כל חייו היו מוזיאון תל־אביב,” אומר קניוק. כילד שאף להיות כמו כולם, ולא הצליח. “החלום הגדול של חיי היה להיות מסגר מכאני, ולחצתי על הורי שירשו לי ללמוד בתיכון מקצועי. שנתיים למדתי ב’בסמת' בחיפה, אבל גירשו אותי כי הייתי כישלון מוחלט. אילו סיימתי, הייתי מקבל גם תעודת בגרות, וגם את התעודה הנכספת של מסגר מכאני. אין לך מושג כמה חלמתי על זה. בגלל החינוך המחורבן של הדור שלי, שצריך לבנות ארץ, להיות מהנדסים, להיות גנרלים, הכתיבה בעיני היא כישלון. במקום להיות אדם שבונה גשרים או מתכנן בתים, אני כותב סיפורים. זוהי נכות.”

תמיד הוא לוקח את הדברים הכי כואבים ומסויטים, הופך אותם לסיפורים, למיתוסים, וכך משתחרר מהם. החל באי־רצונו לצאת לאוויר העולם – פרשנות שמבוססת על היממה וחצי שבהן התייסרה אמו בצירי לידה – דרך יחסיו עם בנותיו, אשתו, הכלב שלו. “יש סופרים שמתארים את המציאות כפי שהם רואים אותה, ויש שבוראים אותה מחדש, כמוני, ובצורה שונה ומעוותת. אני סופר שדרך השקר אומר אמת, כמו עיט שאוכל את הגוויות. לא רק משפחתי סובלת, הסברתי להם שהגוויות זה לא רק הם, אלא גם אני. אני כל הזמן בוגד בהם. כשאני כותב, אני מתאר את הדברים כפי שאני רואה אותם, ותמיד גורם כאב למישהו. בבחירה בין להיות סופר לבין להיות בן אדם אני בחרתי להיות סופר.”

הוא לא חס על בתו איה, כשפירסם את הספר בתו ב־1987. “איה היתה חולה מאוד, חמש שנים בבית־החולים, ועברה את כל מה שעברה, במצב קשה מאד, ופתאום יש לך בת ואתה לא מבין מה קרה לה,” אומר קניוק. “היא היתה כמו עלה נידף. ומירנדה ישבה, עם העקשנות שלה, חמש שנים, יום יום, בבית החולים. וחשבו שלעולם לא תצא מזה. היום, איה זה נס. נס.” החוויה הטראומטית של חייו אירעה ב־1948. “הייתי בן 17 וחצי ושכבנו 21 אנשים ליד נבי־סמואל, בקרב שנכשל. הנשק אזל, והמפקד שלנו – כיום איש בכיר בעמותת דור הפלמ”ח – ברח. בלית ברירה, כל אחד מאיתנו נשכב על הטראסות והתחפש למת. הערבים חששו להתקרב, כי חשבו שיש שם פצצה, ומרוב שעמום ירו אולי אלף כדורים בטיווח מדויק. במשך שעתיים נהרגו 18 מאיתנו. עם כל כדור ששרק לעברנו, חשבתי שזה הרגע האחרון שלי. אלף פעמים הרגשתי שמוציאים אותי להורג.

“תארי לעצמך, תיכוניסט, בן של מנהל מוזיאון, גדל על באך ובטהובן ושוכב שם מול הערבים, מריח את הקפה שהם מבשלים בפינג’אן, ומחכה למוות. לידי שכב חבר שלי, מנחם. הרגשתי את ידו רועדת, ודמו ניגר עלי. מעלינו הופיע עיט, שנראה לי כמו אלוהים, מרחף מלמעלה ולא מבחין בין ערבים ליהודים. קראתי באיזה ספר שעיט לא אוכל אנשים חיים, אבל לא הייתי בטוח שהעיט קרא את הספר. מאז אין שבוע שאין לי סיוט, שבו אני שוכב שם, הכדור מתקרב ומתקרב, ואז אני מתעורר וקופץ מהמיטה. כל חיי אני כותב על הנושא הזה. ההזדהות עם הסבל, הטירוף. גם טייגרהיל, שבו צעירים נהרגים בגלל קללה עתיקת־יומין, הוא הד לחוויות המלחמה.”

הוא הביא מעפילים באונייה “פאן יורק”. “בכל נסיעה היינו מביאים 3,000 פליטים. אני הייתי פלמ”חניק, צבר, גאה וחזק, ופתאום פגשתי אנשים שיצאו ממחנות השמדה. פגשתי שם נער, שהיה ילד קטן בטרבלינקה. הוא היה מחטט בפי־הטבעת של המתים, מוצא יהלומים ומוכר אותם וכך שורד. כתבתי עליו בהיהודי האחרון.

“המפגש עם ניצולי השואה שינה אותי. הסבל שאני עברתי התגמד, והרגשתי שאין לי זכות להתלונן. הרגשתי נחיתות כלפיהם, שהם הגיבורים האמיתיים, ואני – עם כל חוויות המלחמה שלי – ממש חגב לידם. לכן כתבתי כל־כך הרבה על השואה. מאז יש לי תחושה של זהות כפולה, ובהרבה מספרי מופיעים אנשים שהם כפולים. חשבתי שאולי יש שני ‘אני’: אחד שהיה בשואה ואחד שהיה כאן. האחד ניצל, השני הושמד. אני גם יורם הצבר וגם ילד־שואה. אני תמיד צל של מישהו אחר. בכל הספרים שלי יש גיבורים שגדולים מהחיים. אני אוהב אנשים שיש להם קסם, שקרים להם דברים. כי בניגוד לסופרים אחרים, שחייהם היו משמימים, חיי היו עתירי הרפתקאות.”

בין הסיפורים שהוא מספר על עצמו, כיצד פרץ לעיר העתיקה, ב־26 במאי 1948. "לבשתי מדים לבנים של מלח בריטי, כי אלה המדים היחידים שמצאתי. על החומה ראיתי אדם בכפייה אדומה, מכוון אלי. הוא פצע אותי פעם אחת ברגלי, ואני לא יכולתי לזוז, ציפיתי לירייה השנייה, הקוטלת. אבל הוא לא ירה. נותרתי שרוע על הקרקע, ידי פרושות, כמו צלוב. “אחרי שהסתיימו הקרבות, קיבלתי ממנו מכתבים וטלפונים בכל מיני מקומות בעולם. בדרכים מסתוריות תמיד ידע איפה אני. איך ידע שאני מגיע למלון אסקורט בקופנהאגן בלילה, וכבר בבוקר טילפן לחדרי? אינני יודע. הבנתי ממנו שהוא היה בריטי, שלחם עם הליגיון. הוא הציל אותי, כי באור הלבן והמסנוור, ובמדים הלבנים ובידי הפרושות, נראיתי לו כמו ישו. אמרתי לו, אתה המלאך שלי – וגם השטן. פגעת בי, וגם חסת עלי. הוא היה אחת האהבות הגדולות של חיי. היינו זה לזה גם מלאך המוות וגם מלאך חבלה וגם מלאך שומר וגם מלאך נופל.” יום אחד, ב־1951, כששהה בפריז, שוב הגיע אליו מכתב, והזר הדריך אותו לנסוע לניו־יורק, להיכנס לבית־חולים “הר סיני”, לומר שהוא חייל ישראלי, ולהראות את רגלו הפגועה. וכך היה. “הרופאים היו שם יהודים, והם אימצו אותי. שמו אותי בחדר עם אחות צמודה יפהפייה, ניתחו אותי חינם אין כסף, והחזיקו אותי עד שהחלמתי.” כשקניוק מספר לי את סיפור הצלתו הפלאית, וכיצד עשרים שנה שמר הזר את צעדיו וכיוון את דרכו, איני יודעת אם להאמין לו. (“גם אני כבר לא יודע אם המצאתי את זה או לא,” הוא אומר. “לפני עשר שנים הפסיק להתקשר. כנראה מת.”)

בניו־יורק, אחרי הניתוח, היה קניוק כל־כך בודד וגלמוד, שלפעמים היה מטלפן למרכזנית ושואל אם אפשר לקבל את הטלפון של יורם קניוק, כדי לחוש שאכן הוא קיים. הוא היה מהמר בנבאדה, שומר בבתי זונות, מנהל תיאטרון. שיחק בסרט, והיה חבר טוב של מרלון ברנדו, עד שזה נפרד ממנו בכעס גדול, כי קניוק ניהל רומן עם אחותו האהובה. הוא התחתן, התגרש ושוב התחתן, וחזר לארץ מקץ 11 שנים, אחרי פרסום ספרו היורד למעלה.

בחדר חולפת מירנדה, אשתו השנייה, דקיקה וחרישית, בעלת פני מדונה וקול מלחש. בת למשפחה מיוחסת מניו אינגלנד, אביה היה מעורכי השבועון טיים. “היא הדבק שמאחה את כל השברים. אנחנו משלימים זה את זה – אני עם הטירופים שלי, והיא נותנת לי תחושה שאני אעבור את זה, שהכול יהיה בסדר. היא אדם שיש בו תכונות מלאכיות.” קניוק מעיד על עצמו שהוא איש לא קל, עם דיכאונות ומצבי רוח. “עד לפני עשר שנים, הייתי שותה כל היום, מהבוקר עד הערב. ברנדי 777. למשהו טוב מזה לא היה לי כסף. והייתי מאבד שליטה ומשתולל. היום נרגעתי, וגם היחסים עם המשפחה יותר טובים מכפי שמגיע לי. בלי המשפחה שלי, הייתי לגמרי מפורק. זה העוגן שלי. הן טובות אלי, אשתי והבנות שלי. מה כבר יכולתי לתת להן? דירות? מכוניות? כשאמות, הירושה שלהן תהיה רק הספרים שלי.”

כשמתה אמו, לפני כמה שנים, שהה בשטוקהולם. “עשו לי שם חגיגות לכבוד תרגום היהודי האחרון לשוודית. המשפחה הודיעה לי על מות אמי, אבל חבל היה לי לוותר על החגיגות. עד היום לא סלחו לי על כך.”

“כשהוא מספר איך לא הופיע להלוויה של אמא שלו, בשבילו זה סיפור, אבל לנו זו היתה מציאות שהיינו צריכים להתמודד איתה, והיה לנו קשה,” אומרת בתו איה. “דיברנו איתו בטלפון, אבל לא היה לו מספיק חשוב לבוא,” אומרת בתו נעמי. “הוא צריך את המשפחה כדי לבעוט בה, אבל הוא לא יכול בלעדיה,” מוסיפה אחותו, מירה קניוק־שפיר, אסטרולוגית.

קניוק מכין לי קפה נמס, ומגיש פירות יבשים. ברקע נשמעת מוזיקה כנסייתית, מאת המלחין האיטלקי פרגולזי, בן המאה ה־18. על השולחן ספר של הפילוסוף הדני קירקגור. אם זה המזון הרוחני של קניוק, וזו השמורה אשר בה הוא מעביר את ימיו, איזה סיכוי יש לו להיות מלך הרייטינג? “יכולתי לחיות חיים נורא יפים אלמלא הפחד מהעתיד, שלא אוכל להמשיך לכתוב,” הוא אומר. “בברלין הציעו לי דירה לכל ימי חיי וחיי אשתי, דירה פנטסטית, אבל אני לא מסוגל לחיות בגרמניה. הלוואי שמדינת ישראל היתה מממנת לי שכר דירה, אם אחלה ולא אוכל לעבוד. כל ספר שאני כותב, מגביר את הסיכוי שאתורגם, וכיוון שתרגומים ומאמרים בעיתון הם הכנסתי היחידה, אני חרד שאם יקרה לי משהו, לא תהיה לי פת לחם.”

בתו איה, כותבת, מציירת ועוסקת בתיאטרון. הצעירה, נעמי, מלמדת טאי־צ’י. שתי בנות עדינות ומיוחדות. “כשכל הכיתה שלהן קיבלה צו גיוס, עליהן פסחו, כי אמא שלהן לא יהודייה. שתיהן התנדבו לצה”ל. איה היתה מ“כית, ונעמי יודעת טוב מאוד שפות, חומר מצוין למודיעין, אבל לא קיבלו אותה בגלל אמה, והיא הלכה לנח”ל. בארצות־הברית, קיסינג’ר היה שר חוץ, ראש המועצה לביטחון לאומי. גם באנגליה היה שר חוץ יהודי. ורק אצלנו אי־אפשר לקחת את הבת שלי למודיעין. מה חושבים, שתמכור סודות לאויב?"

הוא אוהב לקרוא בתנ"ך ובספר הזוהר. יש לו ספרייה ענקית על יהדות, מה שאינו מונע בעדו להיות לוחם נחרץ בכפייה הדתית. הוא מאוד פסימי, וצופה מלחמת אחים. "יש לידי בית־כנסת וישיבה, ואני רואה איך שני העמים האלה – הישראלים והיהודים – מסתכלים אחד על השני. אנחנו מביטים בתיעוב על התלבושת השחורה שלהם, והם על הבחורות והכלבים שלנו. כאילו שאנחנו ‘פריצים’, והכלבים שלנו ינשכו אותם. הילדות שלהם צורחות ‘אמא’ כשאני עובר עם הכלב הקטן והלא־מזיק שלי. “מצידי, שהחרדים יקימו לעצמם סנהדרין ויחיו בתוך עצמם ביהודה ושומרון, ויעזבו אותנו לנפשנו לחיות כראות עינינו באשדוד, בתל־אביב. שידונו את עצמם, ויאספו אבנים כדי לסקול את נשותיהם הנואפות. בכסף שנחסוך מאי־שמירה על אלפי הבטלנים שלהם, נוריד בשני שלישים את את מס ההכנסה ונעלה את משכורות המורים. הם רוצים לכלוא ילדים בתלמודי תורה כדי שיגדלו בורים? זכותם. אבל שיתנו לנו לחיות. תרבות יהודית היא יותר קפקא מאשר עובדיה יוסף. הם יושבים בממשלה בלי שהם מכירים במדינת ישראל, ומחליטים על עתידי ועל חיי. והם מחלישים את העם היהודי, כי חותכים החוצה שלושה וחצי מיליון יהודים רפורמים בארצות־הברית, ובלעדיהם נאבד את תמיכת ממשלתם. אנחנו במלחמת תרבות, אבל אני חושש שזו לא תהיה רק מלחמת מילים.”

בשעה ארבע ושלושים בדיוק קמה דיים ברברה קרטלנד ממקומה, עיפעפה בריסיה המלאכותיים אמרה: “עכשיו, יקירתי, נשתה תה.” זה היה אחרי שכבר ניהלנו שיחה ארוכה על החיים ועל הספרות, שבמהלכה העירה כמה וכמה הערות לא מחמיאות על נישואיה המתמוטטים של נכדתה־החורגת, הנסיכה דיאנה. זה היה בחורף 1995, לא הזמן הכי טוב בתולדות המשפחה המלכותית, כיוון שבאותו יום זכתה קאמילה פרקר־באולס, אהובתו הנשואה של הנסיך צ’ארלס, בגט המיוחל מבעלה, והעיתונים חגגו בתמונת ענק שלה, תמונות קטנות של דיאנה המבוישת, והכותרת, “האם יישא צ’ארלס את קאמילה לאשה?” היא מדהימה, ושום סופרלטיבים אינם מוגזמים כאשר באים לתאר את ברברה קרטלנד. המילה “ישישה” נשמעת שלא במקומה לגבי הגבירה הבלונדינית והאקסטרווגנטית הזאת, הלבושה ומאופרת בהגזמה, בת 94. זה שנים רבות שהיא תופסת את המקום הראשון בספר־השיאים של גינס, כסופרת רבת המכר הפורה ביותר בעולם: כ־650 ספרים, רובם רומנים רומנטיים, אבל גם ביוגרפיות, ספרי נימוסים, בריאות ויופי. היא מכרה הרבה, 700 מיליון עותקים מכל ספריה. דיים קרטלנד הרימה את אפרכסת הטלפון, לחצה על כפתור, ובאחד החדרים המרוחקים בבית־האחוזה אישר מישהו שהכול ערוך ומוכן. היא קמה ממקומה, ובחליפה ורודה ובנעלי עקב דקיקות ותואמות, הובילה בצעד נמרץ אל חדר־האוכל – אולם ענק שעל כתליו ציורי־שמן עתיקים ויקרים במסגרות מוזהבות. “לא לצלם בחדר הזה,” פקדה בקול תקיף. “רק לפני שבועיים פרצו לאחוזה השכנה. אני לא רוצה שהגנבים יידעו מה יש לי בבית.”

בסכין כסף פרסה את עוגת השכבות (שוקולד ומארנג), הניחה פרוסה אחת על צלחת חרסינה מעודנת, חתכה אותה לרבעים והורידה אותה אל הרצפה. “בבית הזה, הכלבים אוכלים תחילה,” העירה, וכלב־ציד ענק ואימתני חשף שיניים וטרף את העוגה כהרף־עין, מקנח בנהימות. אחר־כך פרסה מן העוגה גם לי, הרימה את קומקום הכסף חד־הזרבובית, וביד עדוית־יהלומים כבדים מזגה תה ציילוני משובח. דיים קרטלנד מתגוררת זה 45 שנה באחוזת “קמפילד פלייס”, בחבל הרטפורדשייר שבמרכז אנגליה. אחוזה רחבת ידיים, אשר מספר פעמים בשנה יוצאים בה לציד שועלים. בשנים עברו היתה שולחת את הרולס־רויס הלבן שלה, עם הנהג, לאסוף את אורחיה מתחנת הרכבת בעיר הסמוכה, כדי שלא יתעו בדרך. ימי הזוהר חלפו, באנגליה שורר מיתון, והרולס־רויס הוחלפה במכונית אחרת. בית־האחוזה הענק שלה, השוכן בין כרי־דשא רחבי־ידיים, מוקף גדרות טורקיז, מזרקות מים, פסלי מלאכים עירומים, ולידו מגרשי טניס ובריכת שחייה. הצבעים המתוקים יחזרו שוב ושוב בדקורציה של הבית, בצבעי הטפטים, בסידורי הפרחים האינסופיים (מרביתם מלאכותיים, משעווה, מבד, ואפילו, אוי לעיניים שכך רואות, מפלסטיק) ובתלבושתה של קרטלנד. “ב־1927 נסעתי למצרים, לקברי הפרעונים,” מסבירה הגברת הוורודה. “ארכיאולוג בריטי ראה אותי יושבת ליד קברו של תות־אנח־אמון. מכיוון שהייתי צעירה ויפה מאוד, הוא לקח אותי לסייר במקום. התפעלתי מהצבעים של ציורי הקיר המצריים, ומאז אני לובשת ורוד ומקיפה את עצמי בטורקיז. הרגשתי את הזרמים החיוביים של הצבעים האלה. מסתבר שצדקתי. עכשיו האמריקנים גילו שזה טוב למוח, וצבעו כלא שלם בקולורדו בוורוד, כי נוכחו לדעת שיש לזה השפעה חיובית על האסירים.”

טלוויזיה קטנה סגורה בארון בפינת החדר. “אני לא צופה. זה רע למוח. אני פותחת אותה רק כשמשדרים ראיון או סרט שלי. רוב האנשים בגילי או מתים או סנילים. והסיבה לכך היא שהם לא משתמשים במוחם, אלא בוהים מול הטלוויזיה. חייבים להשתמש במוח: לקרוא, לשחק ברידג'. אחרת הוא מתייבש.” אחד מקירות הבית מכוסה מהרצפה עד התקרה בתמונות של כריכות הרומנים שלה. השמות גזורים מעור אחד: נשיקה של זר, אש בדם, סודות מהלב, שלושה ימי אהבה, בתולה בפריז. “הבוקר כתבתי 7,000 מלה,” היא מתגאה. “יש לי חדר מיוחד, שבו אני שוכבת על ספת הברוקאד הוורודה, כשעיני עצומות והכלבים בחיקי, אני מכתיבה למזכירות שלי, בשטף, כמו שאני מדברת איתך. כשהספר גמור, קוראים לי אותו בקול, ואני עורכת תיקונים קלים.” היא מסיימת ספר בשבועיים. רובם מתרחשים במאה ה־18 או ה־19, כשהנערות היו בתולות והגברים אביריים. העלילה בדיונית, אבל קרטלנד מקפידה על אמינות היסטורית. רק הבוקר, כך היא מספרת, טילפנה במיוחד למשרד המלחמה, לברר מה היה שכרו של חייל בקרב ווטרלו. "לא במקרה אני הסופרת הכי פופולארית בעולם. אני כותבת על טוהר ואהבה.

“היום זה רק סקס־סקס־סקס. משהו גופני, בלי שום רגש. זה נורא, מה שקורה היום. ילדים בני תשע רואים סרטים כחולים, ואחר־כך רוצים לנסות. אני פופולארית כי אנשים מחפשים אהבה. נמאס להם מהפורנוגרפיה. צריך להחזיר את המוסר לחברה שלנו, וזה מה שאני עושה. רומנטיקה, ולא סקס. נערה יוצאת עם גבר ומרגישה שהיא חייבת להיכנס איתו למיטה רק משום ששילם עבורה במסעדה. זו בעיני צורה איומה של זנות.” קרטלנד כתבה ספרי הדרכה כמו בעלים ונשים, גברים הם דבר נפלא ועוד. היא מוצפת מכתבי קוראים המבקשים ממנה עצות. “השאלה הנפוצה ביותר היא איך לשמור על האהבה. העצה הכי טובה היא, בכל שנה של נישואים לצאת לירח־דבש שני, במקום שבו ביליתם את ירח־הדבש הראשון. לא חשוב אם אתם עשירים או עניים, ואם אתם יכולים לשהות במלון־פאר או באוהל. צאו למסעדה, אכלו ארוחה טובה, ואחר־כך תיכנסו למיטה ותתעלסו כל אחר־הצהריים. הגבר אז בשיאו, והוא מרגיש הכי חזק והכי גברי. תתרכזו באהבה. זה עובד כמו כישוף.”

– האם יעצת גם לנכדתך, הנסיכה דיאנה, איך לשמור על נישואיה?

היא מחייכת. “הנסיכה די משוגעת על הספרים שלי, היא לא קוראת שום דבר אחר. יש לי תצלום, שבו היא שוכבת על המיטה עם שלושה מהרומנים שלי. יכול להיות שהיו לה ציפיות לא מציאותיות, שחשבה שהחיים יתנהלו כמו בספרים. היא ילדה מאוד מתוקה, אבל הבעיה שלה שהיא באה מבית הרוס.” הרוזן ג’וני ספנסר, בעל טירת אלתורפ, אחת היפות באנגליה, התאכזב כשנולדה לו בת ראשונה, שרה, ואחריה עוד בת, ג’יין. כיוון שרצה כל־כך בן, לא היסס לשלוח את אשתו לבדיקות גינקולוגיות מקיפות, לברר מה הפגם שבגללו היא יולדת רק בנות. הולדתה של הבת השלישית, דיאנה, ב־1961, היתה מכה קשה, ורק הולדתו של בן זכר מקץ שלוש שנים, ריככה אותה.

אמה של דיאנה, פרנסס, אף היא בת־אצולה, היתה אומללה ומשועממת. כשמלאו לבנה הקטן שנתיים, החלה לנהל חיי חברה עצמאיים. באחת המסיבות פגשה את פיטר שאנד־קיד, “מלך הטאפטים” של בריטניה, נשוי ואב לשלושה. הם התאהבו, ושערורייה פרצה כאשר ביקש כל אחד מהם להתגרש מבן־זוגו. חודש אחרי הגירושין, ב־1969, נישאו. נישואיהם החזיקו מעמד 19 שנה. ג’וני ספנסר היה פגוע מעזיבת אשתו, ולא היסס להשתמש בניאופה כדי למנוע ממנה חזקה על הילדים. הוא זכה. הילדים גדלו בידי אומנות, לא כולן מוצלחות. אחת האומנות, כך מספרת הביוגרפית אנג’לה לוין, היתה משקה את הבנות הגדולות סם משלשל בכל פעם שהתנהגו שלא כשורה. אומנת אחרת היתה מטיחה את ראשיהם של דיאנה ושל אחיה הקטן צ’ארלס, זה בזה, או בקיר. דיאנה היתה משענתו של אחיה, וחרף גילה הרך ניסתה להיות לו תחליף אם. נגמרו להם נזקים נפשיים והם סבלו מהפרעות אכילה. שרה, הבכורה, נעשתה אנורקטית, ודיאנה סבלה מבולימיה, התקפי זלילה והקאות יזומות.

“פעם היה מקובל שלגברים יש רומנים מהצד, ואיש לא אמר מילה. היום הנשים רוצות שוויון־זכויות, וגם הן החלו לבגוד,” מקוננת קרטלנד. “הילדים נזרקים, ולאף אחד לא אכפת מהם. איש לא אוהב אותם, והם לוקחים סמים. את יודעת למה דיאנה מחבקת תינוקות כל הזמן? כי היא, בעצם, רוצה שיחבקו אותה.” ב־1976 נשא אביה של דיאנה את ריין, בתה היפהפייה ששל ברברה קרטלנד. ריין היתה נשואה ואם לארבעה ילדים בוגרים, כאשר פגשה את הרוזן ספנסר. היא התאהבה בו ובטירתו המופלאה, והתגרשה מבעלה למענו. וכך הפכה ברברה קרטלנד לסבתה החורגת של דיאנה. עם זאת, דיאנה ושלושת אחיה לא הסתירו את סלידתם מהאם החורגת, ויצאו נגדה ונגד אביהם, כשהשניים פתחו לתיירים את ביתם (3 ליש"ט לסיור), וניהלו שם חנות מזכרות, שבה מכרו העתקים זולים של טבעת האירוסין של הנסיכה דיאנה. בעיקר כעסו הילדים על שאביהם ואשתו העמידו למכירה חלק ניכר משכיות־החמדה, הציורים המשובחים (ביניהם עשר יצירות של ואן־דייק), ומכרו כמה מהבתים שבבעלות המשפחה. כאשר נפטר הרוזן ספנסר ב־1992, ירשו ילדיו 89 מיליון ליש"ט. דיאנה שילמה את מחיר גירושי הוריה, אבל גם צ’ארלס לא ליקק דבש. “אומנם הוריו לא התגרשו, אבל הוא לא קיבל חמימות בבית,” אומרת ברברה קרטלנד, אשר קיבלה בשנת 1991 את תואר־הכבוד “דיים” ממלכת בריטניה, על תרומתה לחברה. "הנסיך גדל בפנימיות, וחבריו ללימודים ממש התעללו בו. ואם לא די בזה, הוריו העמידו אותו במבחנים קשים, שלחו אותו לאוסטרליה, ובמשך שבועיים עבד כחוטב־עצים עד שידיו התכסו יבלות. איזו סיבה יש להעביד כחוטב עצים את האיש שיהיה פעם מלך בריטניה? “הנסיך צ’ארלס יכול היה לקבל ניחומים רק אצל הלורד מאונטבאטן, שהיה עבורו דמות אב. הוא אהב אותו והעניק לו תחושת ערך עצמי. אבל אחרי שהלורד נרצח ב־1979 על היאכטה שלו, לא נשאר איש בארמון בקינגהאם שידע להדריך את הנסיך צ’ארלס ולעזור לו.”

– אביו לא יכול היה למלא את התפקיד?

“צ’ארלס לא אוהב את אביו. הנסיך פיליפ הוא אדם מאוד קר. הוא גרמני, ואת יודעת איך הם. הוא היה גבר מאוד נאה כשראיתי אותו לראשונה – גבר מקסים, אבל מאוד קשה עם משפחתו.”

– איך קרה ששלושה מבין ארבעת ילדי משפחת המלוכה – אן, צ’ארלס ואנדרו – נכשלו בנישואיהם?

“בימים עברו התחתנו בני מלוכה בינם לבין עצמם, והיתה יותר אחריות. האשה וגם הגבר הרגישו שהם מייצגים את ארצם, ונאבקו על שלמות מסגרת הנישואין. אדוארד השביעי, בנה של המלכה ויקטוריה, היה מאוד הולל, ניהל רומנים עם כל אשה שנתקל בה, אבל הוא ואשתו תמיד הופיעו בציבור כאילו הם מסורים זה לזה. כשהוא גסס, הזעיקה אשתו אל מיטתו את פילגשו האחרונה, ושתיהן עמדו יחד לצידו. הבעיה היא שהיום מתחתנים עם פשוטי־עם, ולא שומרים על הכבוד והמסגרת. עדיף היה שהנסיך צ’ארלס יתחתן עם נסיכה אמיתית. אסור לנו לאבד את בית־המלוכה. התיירים באים לאנגליה במיוחד לראות את ארמון בקינגהאם. בלי מלוכה, כל הקסם שלנו יאבד.” אני קוראת לה קטע, ומתרגמת לאנגלית:

"ברברה קסלמן נראתה כציור יפה. מנסיונה האישי המר למדה שבחייו של כל אדם היה דבר־מה אותו הוא ביקש להסתיר, או אשר בו הוא נכלם… אולי זכרונות ילדותה הם שגרמו לברברה להיות האשה התאוותנית, רודפת הבצע והשערורייתית שהיתה. אביה נפטר כשהיתה רכה בשנים, היא גדלה עם אב חורג, שלא העניק לה אהבה כלל, ועם אם שהיתה מלאת טרוניות כלפיה. כילדה היא הרגישה לא רצויה וחסרת חשיבות. היתה לה תחושה שהיא נולדה בטעות. בזכות יופיה היא טיפסה במעלה הסולם המלכותי ופיצתה את עצמה על כל אשר נחסך ממנה, אך בשל חסכים אלה אי־אפשר היה אף פעם לספק אותה."

(הליידי ושודד הדרכים, תירגמה: סיגל גורן, הוצאת שלגי, 1994)

כשלוחצים אותה, היא מודה שהיא עצמה המודל לגיבורותיה, הבתולות דקות־המותן וכחולות־העין (“הגיבורה שלי תמיד היתה אני, בגיל 18”). קרטלנד נולדה ב־1901, סבה היה מיליונר, אך בגלל הסתבכות כספית התאבד, והמשפחה ירדה מנכסיה. כמו ברברה, הדמות בסיפור, גם קרטלנד התייתמה בנערותה – אביה נפל במלחמת־העולם הראשונה – והיא טיפסה בזכות יופיה וכשרונה. היא היתה מסמר החברה הלונדונית, התפרנסה ככתבת־רכילות, אך סירבה ללורד ביוורברוק, בעל הדיילי אקספרס, כשהציע לעשות ממנה עיתונאית־כוכבת, אם תהפוך לפילגשו.

הבתולין של ברברה, ערך שהדגישה בספריה, היו חשובים לה יותר. היא רצתה לשמור עליהם למען הבעל אשר יעניק לה כסף ומעמד. הלורד היה כה המום מהסירוב, שבכל זאת נתן לה עצה איך להצליח בכתיבה: להשתמש במשפטים קצרים ובלשון פשוטה. “ואני מקפידה על כך עד היום,” היא אומרת. בגיל 25, אחרי שסירבה ל־49 מחזרים, נעתרה למחזר ה־50. אלכסנדר מק’קורקדייל קנה לה רולס־רויס כמתנת כלולות, והפך לאבי בתה, ריין. שתיינותו ואי־נאמנותו לימדו אותה שהחיים אינם כה רומנטיים כפי שחשבה, והם התגרשו אחרי חמש שנות נישואין. ב־1936 נישאה ליו מק’קורקדייל, דודנו של בעלה־לשעבר, ונולדו להם שני בנים – איאן וגלן. בני־הזוג חיו יחד באושר רב עד מותו של יו ב־1963. מאז היא לבדה.

הטלפון בבית קרטלנד מצלצל. “גבירתי, מיסטר איאן על הקו, שואל אם יוכל לסעוד בחברתך הערב,” אומרת מזכירתה האישית. “ספלנדיד,” משיבה קרטלנד. בניה מצלצלים כמה פעמים ביום, אוכלים אצל אמא כל סופשבוע. “הם בנים נפלאים, אלוהיים,” אומרת קרטלנד. “איאן איבד לאחרונה את ביתו, אחרי 20 שנות נישואין. חוקי הגירושין בארץ הזאת ממש מזעזעים. אם בעלך עוזב אותך עם הילדים, הוא חייב לתת לך חצי מהרכוש. אבל אם את הולכת אל גבר אחר, למה בעלך צריך לתת לחצי מהרכוש לגבר האחר?! לבן שלי היתה אשה איומה, נכנסה למיטה עם כל מי שיכלה להניח עליו את ידיה. התחננתי אליו שלא יתחתן איתה, אבל הוא התעקש. ועכשיו, הילדים כבר גדולים, ובכל זאת נאלץ לתת לה חצי מהכול! חייבים לשנות את חוקי הגירושין!”

יחסיה עם בתה היפה פחות לבביים. שנה אחרי מות אביה של דיאנה, נישאה ריין לרוזן הצרפתי ז’אן דה־שמברון, הצעיר ממנה בשבע שנים. “הצרפתים האלה,” נאנחת קרטלנד, “תמיד יש להם מאהבת מן הצד. אמרתי את זה לבתי. האנגלים בוגדים בנשותיהם רק אם לא טוב להם בבית. הצרפתים הם נואפים בדם. אסור להתחתן איתם.” מגיל צעיר פירנסה קרטלנד את עצמה כעיתונאית וכסופרת. דחפה ומימנה את הקריירה הפוליטית של אחיה האהוב רולנד, ועזרה לו להיבחר לפרלמנט. באוזניה היה משנן את נאומיו. כשפרצה מלחמת־העולם השנייה, התגייס יחד עם האח השני, טוני. בצירוף מקרים נורא, נפלו שניהם בקרב ב־1940. את שנות המלחמה עשתה כקצינת־רווחה בחיל־הנשים הבריטי. היא גאה לספר שרכשה אלף שמלות־חופה משומשות והשכירה אותן לחיילות במחיר לירה ליום, כדי שתוכלנה להגשים את חלומה של כל כלה להינשא בלבן ולא במדים. היא בלתי נלאית. נוסעת פעמים אחדות בשנה לחו"ל כדי לחתום על ספריה (תמורת 4,000 ליש"ט להופעה, פלוס הוצאות). בכל יום רביעי היא נוסעת ללונדון לקבל טיפול בראייתה שנחלשת אצל הִילֶר נודע, ג’וזף קורבו, המטפל גם במשפחת המלוכה.

עם כל הישגיה, וחרף העובדה שהיא משתמשת בשם נעוריה, היא אנטי פמיניסטית. “אשה צריכה להגשים את עצמה דרך הגבר שלה: בעלה, אחיה או בנה,” היא אומרת. “הנשים היום יותר מדי נדחפות. זה כל־כך טיפשי! הנשים המטומטמות האלה, שאומרות ‘גם אני רוצה קריירה’. זה טירוף. ואם יש לך קריירה, אין לך זמן לילדים.”

– אבל הרי את פיתחת קריירה משגשגת.

“רק אחרי שבעלי נפטר. עד מותו כתבתי רק 50 ספרים. את כל מאות הספרים כתבתי בשנים שאחר־כך. בעת נישואי כתבתי במשך היום, ובחמש אחר־הצהריים, כשבעלי חזר מעבודתו, הפסקתי. מעולם לא דיברתי על עבודתי. כשגבר בא הביתה, הוא רוצה לדבר על עצמו ולא לשמוע אותך מקטרת. אם לא תקשיבי לו, הוא ילך לשכב עם המזכירה שלו. הרי היא תתלה בו עיניים מעריצות ותגיד, ‘אתה נפלא’. אפשר להאשים אותו? לא. אם את נשואה, הדבר הכי גדול ונפלא שאת יכולה לעשות זה לרפד את הבית לבעלך ולילדייך. אני מעולם לא רציתי להיות ראש הממשלה. רציתי להיות אשתו ולנהל את המדינה דרך המיטה. זה מה שנשים צריכות לעשות. במקום להידחף, תדחפי את בעלך או את הבנים שלך.”

כשמדובר בבנות משפחת קרטלנד, זה לא ממש נכון. אמה האגדית, פולי, היתה אשה חזקה שנהגה במכונית עד גיל 93. ברברה עשתה קריירה גדולה פי כמה משני בעליה, וגם בתה ריין עשתה קריירה ציבורית כיו"ר של אגודות שונות, ונודעה כנואמת גדולה וכאשה שדבר אינו עומד בדרכה. עורה של דיים ברברה קרטלנד חלק ומתוח, וגם אם עברה כמה ניתוחי פייס־ליפטינג, כפי שיכולים להצביע הפלסטרים השקופים הדבוקים ליד אוזניה, אין בזה כדי להסביר את זרועותיה החלקות, רגליה המוצקות, גופה החזק וקולה התקיף. במהלך כל שעות הראיון מחשבתה בהירה, והיא נראית ונשמעת צעירה ב־20 שנה לפחות מגילה. היא כתבה ספרים רבים על תזונה ובריאות. בעבר נהגה לבלוע 90 גלולות ויטמינים ביום ודאגה להלעיט בהן גם את אמה, שהאריכה ימים עד גיל 98. מדעני החברה שלה פיתחו נוסחה מיוחדת – שתי גלולות המכילות את כל מה שדרוש לשמירה על רעננות הגוף והמחשבה. היא לא מאמינה במוות. "אני מאמינה בגלגול־נשמות. בעלי האהוב, יו, נפצע קשה במלחמת־העולם הראשונה, ריאה אחת שלו התרסקה. חמש שנים היה מאושפז, ופעמים רבות עמד על סף המוות. והוא אמר לי, ‘אין חיים אחרי המוות, אני הייתי שם, ואין כלום.’ לא התווכחתי איתו. כמה ימים אחרי מותו התמלא הבית פתאום ריח עז של פרחי ציפורן. זה מוזר, כי החורף היה בעיצומו, והבית היה ריק מפרחים. “שלושה חודשים תמימים נשאר הריח, ואז הבנתי. כל שנה, בתאריך הנישואין שלנו, נסענו לפריז, שם חגגנו את ירח־הדבש בפעם הראשונה. ותמיד הלכנו לכנסיית ‘מדלן’, להתפלל להצלחת אהבתנו. הרי אהבה היא דבר קדוש, חלק מהאלוהות. ואחרי התפילה היינו יושבים על מדרגות הכנסייה, ובעלי היה קונה לי זר ציפורנים מאחת הרוכלות שישבה שם. כשהרחתי את ריח הציפורן, ידעתי. זו היתה דרכו של בעלי לאותת לי מהעולם הבא, ‘את צדקת, ברברה. יש חיים אחרי המוות’.”

במאי 2000, חודשיים לפני יום־הולדתה ה־99, הלכה קרטלנד לעולמה.

על שולחן העץ הנמוך עומד אגרטל זכוכית גדוש נרקיסים לבנים, ובין ערימת ספרי קריאה עדכניים לבקבוקון של תמצית פרחי בך, בולט בזרותו סטֵתוסקופ. אני תוהה אם דורית רביניאן יוצאת עם רופא שהשאיר אצלה את מכשיריו, או שמא נתקפה היפוכונדריה פתאומית.

“קניתי את זה לעצמי לפני שנה וחצי,” היא מנדבת אך לא מפרשת. בלילות היא נועצת לתוך קונכיות אוזניה את קני השֵמע המצופים גומי, ומניחה את דיסקית המתכת הצוננת והכסופה על חזה החשוף או על בטנה העירומה. “אני אוהבת להאזין לפעימות הלב שלי, לגרגורי הבטן. זה עוזר לי להתנתק ולהתרכז בעצמי. צריך לנטרל את רעשי הסביבה, כדי לשמוע את קולות הלב. שימי את זה על עצמך ותקשיבי.” במיומנות קלינית היא מכוונת אותי אל הנקודה הנכונה, וחוקרת: “נו, איך זה?”

הסטתוסקופ הזה, הבוחן לב וכליות, מצא את דרכו אל ספרה, החתונות שלנו (עם עובד). וריאציה מתוחכמת של סיפור סינדרלה, על נערות החולמות להינשא לנסיך, מפזרות נעליים לכל עבר, ומוצאות את עצמן ריקות ומאוכזבות, אפילו בלי צפרדע. את ההורים ברומן, סולי ואירן עזיזיאן מגבעת אולגה, שנישאו צעירים, מלאי אהבה וערגה, בנתה לפי דגם נישואיהם המוצלחים של הוריה, “שלא היו להם זכרונות של מיטות אחרות, לא סודות של מיטות אחרות, לא ייסורים של מיטות אחרות.”

היא נולדה ב־1972 בכפר־סבא, בתם הבכורה של ציון ויפה רביניאן, בעלי מפעל לג’ינס בדרום תל־אביב. משפחה עתירת חום ואהבה. “גדלתי במין דבוקה אוהבת של הורים ואחים ודודות וסבתות, כאשר אמא היתה השמש הגדולה, ואנחנו, ארבעת הילדים, כמו ארבעה כוכבי לכת קטנים, חגנו סביבה. יש משהו כל־כך נפלא ומנחם ונעים באורגניזם של משפחה, ביצור מרובה זרועות וראשים, ונורא קשה לתלוש את עצמך מהגוף הגדול והחם הזה, אבל זה תנאי כדי לגדול. הייתי נורא רוצה לדבר ב’אני‘, אבל אני לא מסוגלת. לא במקרה עוד לא כתבתי אף סיפור בגוף ראשון, אלא רק ב’אנחנו’.”

היא זוכרת מטבח מלא נשים, המחליפות מתכוני בישול ואהבה. חמש דודות מצד האם, ודודה אחת מצד האב. כשהיתה אחת מהן כורעת ללדת בבית היולדות בכפר־סבא, היתה דורית מתלווה לסבתה, מטפסת על המרזבים, מציצה לחדרי הלידה ומנחמת, “מאמי, אל תבכי, יהיה בסדר, תיכף התינוק יבוא.” היא החניקה את קנאתה, כשראתה אמהות טריות נושקות את אבר המין של בניהן ואומרות, “אני כפרה על הבולבול היפה הזה שלך,” ואפילו בולעות את העורלה אחרי ברית המילה, כדי שכל ימיהן ירגישו איך הבן שלהן שט בתוך קרביהן. “החברה המסורתית הגדירה את הנקביות שלי כעוני, ואני הפכתי אותה לעושר,” היא אומרת. “כילדה, קינאתי ביחס העודף לבנים, הקנאה הפכה לכעס ולאכזבה, והעלבון הפך לעוצמה, שמוציאה ממני ספרות וכוח. אני חלק משרשרת של נשים מדהימות שיש במשפחה שלי. הדודות שלי הן פצצות אנרגיה מהממות ומתפקעות ונדיבות.”

סיפורי הערש החביבים בבית עזיזיאן, גיבורי ספרה, היו אלה שבהם נהגה אם המשפחה לתאר לילדיה את חתונותיהם העתידיות: שמלות לבנות, שובלי תחרה ארוכים, חליפת חתן שחורה, רסיסי שמפניה, מעדני מלכים. הלחש המהפנט של הסיפור חדר אל תוך חלומות הלילה של הילדים – הבן הבכור מוריס, והבנות סופיה, מרסל וליזי. כשהתבגרו, הפעיל הכישוף את כוחו, ואחז ברצונותיהם כמו אצבעות המתהדקות סביב גרון, והם קדחו כולם, מייחלים להתחתן. הבנות נסחפו אל הנישואין “כמו כפכפי אצבע שנשכחו על החוף והגלים לוקחים לעצמם. בשנה אחת נישאו כולן, בזו אחר זו, קודחות בקדחת החתונה כמו במחלה מידבקת,” כותבת רביניאן בלשונה היפהפייה. אלא שבאותה שנה גם נפלטו כולן הביתה, המומות מצער ומסריחות את הבית בריח השרוף של זכרונותיהן." והאב ראה בעצב, כיצד שלוש הבובות שלו, שהיו ילדות מתרפקות ומצחקקות, הפכו לנשים מרות ונכזבות.

– גם את גדלת על סיפורי חתונות?

“עד גיל 13–14 הייתי השושבינה המשפחתית,” אומרת דורית רביניאן, ומועכת סיגריות בשרשרת. “בכל חתונה הלבישו אותי ואת בנות הדודות שלי ככלות קטנות, וליווינו את שובל הכלה. יש בזה משהו מקסים, אבל גם עלול להכתיב לילדה לא מגובשת את היעד הנכסף. החתונה היתה כמו מגדלור שמנצנץ במרחקים. הכלה, שכל אותו יום מפנקים אותה ומנעימים לה, וכל אחד מתעניין ודואג לה לתסרוקת ואיפור ובגדים ונעליים, ובבגדים היפים שארזה לירח הדבש. ואנחנו, הילדות הקטנות, הכול אצלנו במיניאטורות, כי גם אנחנו היינו מולבשות ומצויצות ככלות. בלי כוונות רעות, עם המון טוב וחיבה, מועבר לך מסר שיום יבוא, ואת השובל שלך יישאו ילדות אחרות.” הרומן עוסק בהתניה החברתית הזאת. מוריס, הבכור, שאמו המעריצה לימדה אותו שלאשה צריך להיות ריח של שום מהאצבעות, ריח של חלב מהשדיים, וריח של מור בין רגליה, מעביר את ימיו במשחקי קלפים, בהליכה לזונות ובהתבוננות בנשים הערומות שתלויות על קיר חדרו, כי שום אשה מציאותית אינה די טובה עבורו. במיטתו הוא מפנטז על האשה שיישא, “שיהיה לה תחת כבד וגדול, באותו גודל של השדיים… והוא ישתה שמפניה מתוך הנעל שלה, כמו שראה פעם בסרט טורקי.”

אחותו סופיה, יפה ועייפה, שאוהבת כסף, הוכתרה בגיל 18 כמלכת היופי של רשת אורט, שם למדה במגמת לספריות, וזוכה בפסגת חלומותיה: בעל עשיר ופנטהאוז מפואר בבת ים, גבוה כל־כך שלא רואים ממנו כלום. אחותה הצעירה ליזי, ציידת גברים שמאז נעוריה למדה לנצל את עורמת המשקה כדי לצוד מחזרים ולפלח את ליבם, נישאת בגלל הריון שמתברר כמדומה. בלילות היא חוזרת מבילוייה, נוקשת על עקבי מחט, ומתחת לחלוק האחות הרחמנייה שלה, שמלות עמוקות מחשוף שבהן רקדה עם מאהביה, ועל גופה המכות הכחולות שהטביע בה בעלה הנבגד.

הבת האמצעית, מרסל, בעלת עיניים עצובות וגומות חייכניות, כדורית רביניאן עצמה, וכמוה גם קוראת ספרים כפייתית, ש“במקום דמעות שפכה שירים”, מאוהבת אהבה חד־צדדית ביואל חג’בי, הלומד מעליה בתיכון.

“כל השנים האלה בילבלה מרסל בין יואל לבין הגברים הדמיוניים שעיניה העצובות גזרו מתוך הרומנים הרומנטיים… כל השנים האלה היא רק טיילה במפת הכבישים של ארץ האהבה, ומעולם לא יצאה למסע עצמו.”

“בשביל זה לא מתגרשים, כפרה,” אומרת לה אמה המזועזעת, כשהיא חוזרת מירח הדבש ומודיעה שאינה אוהבת עוד את יואל. אבל פרשת נישואיה של מרסל תמה כל־כך מהר, שיום גירושיה היה ממשי יותר מיום חתונתה. ואני חושבת על מה שיכלו אמא והסבתות לומר לדורית עצמה, כשהודיעה, אחרי שתי שנות נישואים, שהאהבה הפרטית שלה נגמרה.

רביניאן מתייחסת בכבוד אל האם השבורה, “שהתפטרה ממשׂרת האמהות, ארזה את כל הצרות של הבית ויצאה לנפוש בחדר קטן, סגור ופרטי של צער,” משוטטת בין מגידות עתידות, קברי צדיקים וקוראות בקפה, כדי לנסות ולהבין איך זה שחיי ילדיה השתבשו כל־כך. זהו ספר על פרידה: על פרידת הילדים מילדותם, ועל הקושי של אמהות, שזהותן היחידה היתה בהורותן, לשמוט את האחריות על ילדיהן הבוגרים.

“בספר הקודם, סמטת השקדיות בעומריג’אן, היה צו חברתי מאוד כבד ונוכח, שעודד נישואין בגיל רך,” אומרת רביניאן. "בחתונות שלנו, הצו הזה הרבה יותר מתוחכם. אף אחד לא מצווה על סופיה, מרסל וליזי, להיענות לגבר הראשון שיציע להן נישואין, אבל זה מה שהן עושות. כי מאז שהיו ילדות, מישהו העלה אותן על רכבת שיש לה יעד אחד בלבד. הגוף מדבר ומתחנן וצועק ומסרב להתחתן, והן לא שומעות לו, כי מישהו כרת להן את הלשון של הרצון.

“מסממים אותנו ברומנים רומנטיים ובסרטים תורכיים ובאמירות כמו ‘עד החתונה זה יעבור’, ואנחנו רצות בבהילות לחופה, מתוך רעב, כמעט כמו מחלת ילדות שאי־אפשר להחלים ממנה עד שאנחנו לא אומרות ‘כן, אני מסכימה’. אנחנו יוצאים מתוך ‘אנחנו’ של משפחה, ועוברות ישר ל’אנחנו' של זוג, בלי שום ‘אני’ באמצע. אני חושבת שבדרך מ’אנחנו' ל’אנחנו' חייב להיות ‘אני’, כי אחרת אין כוח לחיות.”

בגיל 22 נישאה לדב אלבוים, אותו פגשה כששירתו יחד בעיתון במחנה. הדודניות הקטנות נשאו את שובל שמלתה של דורית, מטפחות את חלום הנישואין של עצמן. “בגיל ההתבגרות מותר לעשות טעויות, והנישואים היו אחת מהן. אבל כל עוד נפשי בי, כל עוד רוחי בי, התגרשתי,” היא אומרת.

– כמו אמא של מרסל, שאומרת ש“בגלל זה לא מתגרשים”, גם אותך ניסו להניא מסיום הנישואין?

“הם רצו בטובתי, וכשראו שטוב לי, קיבלו את החלטתי. לא היו קורבנות, לא היה מחיר. היה צריך רק למצוא את הנקודה שבה אשאל את הלב שלי מה הוא רוצה, והוא אמר, ללכת. זה לא היה מסובך, לא היו ילדים, לא היה רכוש, היה רק הקשר שלנו שאבד עליו הכלח. לא היתה שאלה אם עשיתי טוב או רע, וכשתיקנתי את הטעות, המשפחה ראתה מייד שאני פורחת.”

– הן ראו בכך כישלון החינוך שקיבלת?

“מגדלור הנישואין היה רק אור אחד משלל האורות שהיבהבו. בהחלטה הזו שידרתי לסבתותי ואמי ודודותי כי הבד שממנו הן תפרו לעצמן חיים והגדרה ושמחה, צר עלי. והיום הם רואים שאני באמת גוזרת לעצמי גזרות אחרות, מתוך הבּוּרדה של החיים, ושמחים בי.”

שפתה גבוהה, עשירה, ציורית, חושנית. היא גרה ברחוב שקט ליד שינקין, בדירה שכורה עם שותפה, כמו שתי סטודנטיות. נדמה כאילו רק עכשיו, אחרי שהתרחקה מהורים ונפרדה מבעל, היא מתחילה לנשום את נשימותיה העצמאיות.

“הגירושין היו הפעם הראשונה שאמרתי ‘אני’, והיה לזה כוח מסחרר ומהפנט,” היא אומרת. אולי אפילו התאהבתי בלהגיד ‘אני’ ולא להתמסר ל’אנחנו'. יחד עם כאב הפרידה, זו היתה תחילתה של איזו חגיגה, חגיגת האני, כל מה שגלום באני הזה, עצמאות וחדוות החיפוש. חיי נעים סביב מצבי הרוח שלי. אני עושה מה שטוב לי באותו רגע. אני כותבת רומנים, אבל האהבות הממשיות שלי כיום דומות לסיפורים קצרים. נוח לי להסתובב עם אוהל על הגב. בכל פעם למצוא מקום, לראות את הנוף, ולהמשיך הלאה. אל בית האבנים שלי אגיע, אבל אני עדיין לא להוטה אליו."

– אין עלייך לחץ ללדת ילדים?

“אני צריכה קודם להיות אשה שלמה, לפני שאוכל ללדת.”

על קיר פינת העבודה שלה צילום גדול של פני ילד, שערו קצוץ בתסרוקת פוני, עיניו נוצצות וממזריות. רק אחר מבט חודר, אתה מגלה שהילד הזה הוא דורית.

כשהיתה בת מעט יותר משנתיים, נולד לה אח. האושר על לידת הבן הזכר, היה עצום. אלא שהתינוק נולד חולה, כחול, משתעל. קשים וקצרים היו חייו. מותו, בן תשעה חודשים, הוא פצע מדמם, ש־24 שנים אחר־כך טרם הגליד. דורית בת השלוש וחצי, שבתקופת המחלה הורחקה ושהתה שבועות ארוכים בבתי דודותיה, חזרה אל בית כואב ודומם. היא הרגישה שעליה למלא את הכתלים בנוכחותה, להרעיש בשביל שניים, לשמח את הוריה בשביל שניים, ולמלא את מקומו של הנעדר. “רציתי למלא את החלל שנשאר אחריו, והייתי לדורית רעשנית, מצוינת, כפולה.”

בבית מלא מספריים וצבעי שיער וספריי וגלגלים – אמה ודודתה היו ספריות בטרם נישאו – היתה דורית נעמדת מול הראי ומקצצת את שערותיה, עד כדי קרחות בראש. אחר־כך היתה אמה לוקחת אותה אל הדודה הספרית, לנסות ולתקן את הנזק.

“אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים,” היא אומרת. “בוודאי היה לי רצון להכחיד את הנשיות ולדמות לאחי, ואולי להיות הילד שאיננו. עד גיל 14 הייתי ‘טומבוי’, שיער קצר, פצעים על הרגליים מטיפוס על עצים. המהפך הגיע כשהתחילו לצמוח לי ציצים.”

את אחיה התינוק מנציחה רביניאן בהחתונות שלנו. לא רק בתינוק הכחול והמשתעל של האחות הבכירה, סופיה, אלא בזוג תאומי־הזקונים, מתי ומוני, שנבטו ברחמה של אירן עזיזיאן אחרי שילדיה בגרו, והקשר שהרופא קשר את החצוצרות שלה נפרם.

תשעה חודשים שרויים התאומים בתוך גן עדן. “עצמו ופקחו עיניים בהתפעלות, נצמדו אל המחיצה המפרידה ביניהם ועשו פרצופים מצחיקים זה אל זה. לפעמים נרדמו בטן אל גב כמו כפיות, וגירדו או בעטו כשאמא אכלה משהו טעים”. אך ביום הלידה משהו השתבש, וגן העדן חרב: הבן מת בלידתו, והבת, מתי, נעשית ילדה היפראקטיבית, שנשלחת מן הבית למוסד. “אני מושקעת מאוד עמוק במתי,” אומרת דורית רביניאן. “מכל הדמויות, היא הכי דומה לי והכי קרובה אלי. כשכתבתי אותה בכיתי, והרגשתי ששורף לי באצבעות.”

– גם את היית ילדה היפראקטיבית, וקיבלת, כמוה, טיפול מסמם בכדורי רטאלין?

“למזלי לא, אבל היו ילדים בסביבתי, שקיבלו טיפול כזה. בעיקר בפריפריה, עם חוסר אונים וסבלנות כלפי ילדים עם שמחת חיים גועשת מדי, יותר מדי מהר נרשם הטיפול המסמם הזה, שמכניע את השונה ואת האחר.”

את הראיון קבענו לאחת בצהריים, אך עדיין זו שעה מוקדמת מדי מבחינתה: בלילות אינה ישנה, מתחילה לכתוב אחרי חצות, ועוצרת בשמונה בבוקר. אז היא מנתקת את הטלפון וישנה עד ארבע אחר־הצהריים. “יש בחושך, ובעובדה שכל העולם ישן, איזה שקט שהופך את הזמן לרך יותר, ומנטרל את הוויבראציות האנושיות החיוביות שניתזות ביום. אז קל לי יותר להשתכנע למשך כמה שעות שהלבד הזה, שהכרחי לי כדי לכתוב, הוא בלתי נמנע.”

– הניתוק מן העולם הוא קורבן מבחינתך?

“כן, כי העולם כל־כך פתייני וכל־כך מושך. אני נקרעת מהפיתוי של לחיות את החיים ולא לכתוב אותם. שלא להיות לבד, מצאתי דרכים ליצור לעצמי ‘אנחנו’ כזה. אנחנו שלוש: דורית הבּוֹסית, דורית הפקידה, ודורית התחקירנית. דורית הבוסית היא זו הכותבת. היא משאירה הוראות לדורית הפקידה, שעוסקת באדמיניסטרציה של היומיום, והבוסית גם שולחת את דורית התחקירנית לאסוף חומר, ללכת לרחרח, לאמת מידע. אנחנו משאירות אחת לשנייה פתקים, מכינות קפה, מרכלות. לפעמים אנחנו רבות כשאחת, בדרך־כלל אני, רוצה לסגור את הבאסטה וללכת החוצה. השתיים האחרות לוחצות עליה לעזוב שטויות ולכתוב.”

– מה פירוש “משאירות פתקים”?

“ממש פתקים. 'דורית שלום, מחר תעשי ככה וככה, תבדקי אם מה שכתבנו הוא נכון. ושיהיה לך יום נעים. על החתום, דורית.”

– לכל אחת משלוש ה’דורית’ות יש כתב־יד שונה? זה ממש פיצול אישיות?

“לא,” היא צוחקת, “כל הפתקים באותו כתב. הפיצול המשמעותי הוא לא זה, אלא ביני כאשה, לביני כסופרת. הרי זו עבודה מייגעת, שחורה, עמל של שנים, וכשהקורא מקבל את הספר, הוא צריך להרגיש הוקוס פוקוס, קסם. אסור לו לראות את הלב שהתכווץ, את הידיים המפויחות. זה קצת כמו סינדרלה ולכלוכית. לכלוכית עושה את העבודה, וסינדרלה חיה את הקסם, אבל בזמן שהיא רוקדת עם הנסיך, כל הזמן העיניים שלה על השעון, המסכנה. איזה לחץ. היא כל הזמן יודעת שזה יכול לפוג ברגע. כשאני יוצאת לבלות, אני מעדיפה להשאיר בבית את דורית הסופרת, כי היא כבדה, מעיקה, היא חושבת, היא מסתכלת, היא מהצד כל הזמן. דורית האשה היא קלה יותר, מין שטותניקית כזו.”

בפיצול הזה יכול היה להבחין מי שצפה בה ב“סוגרים שבוע” של אמנון לוי, שערה השחור גולש על כתפיה ומהווה מסגרת למחשוף נדיב ולשפתון ארגמני עז. היא נראתה פרובוקטיבית, משחקת במיניותה, שונה מאוד מילדת הפלא השקדנית שמתוך סיפורי סבתה הפרסייה יצרה את סמטת השקדיות בעומריג’אן, ספרה הראשון והמצליח שהפך אותה בגיל 22 לכוכבת שביט, נמכר ב 50,000 עותקים ותורגם לכמה שפות.

דורית הטלוויזיונית היתה קלה עד קלילת־דעת, או כפי שכתבה בספר שירי הנעורים שלה כן, כן, כן (הוצאת עקד, 1991):

“מתחת לשמלה אני רק פרחחית אסיאתית מיוזעת/ קלת דעת שמעבירה לשון על השפתיים כרמז מזמין./ נקבה ריקנית שבושׂמיה הזולים מתוקים כריח פח אשפה”.

כשאני מזכירה את ספר שיריה, היא נלחצת כאילו מדובר בקופה של שרצים. “זו אחת השטויות שעשיתי בגיל ההתבגרות,” היא אומרת. חרף איכותו היא משתדלת להתכחש לו, בטענה שהוא לא בשל, אבל נראה שהיא נבוכה מכמה שירים נועזים בחושפנותם.

– הרומנים שלך טבועים בחותם של אווירה פרסית, ואילו השירים, הם תל־אביביים, “שינקינאים” אפילו, ומאוד מאוד סקסיים.

“כתבתי אותם בין גיל 16 ל־18, בתקופה של חיפושים עצמיים ורצון להתנתק מן השבט שבאתי ממנו. כל העניין היה לדלג מדימוי לדימוי, להשתקף בכל מיני סוגים של מראות, ולהתרשם מהאני. בגיל 15 הייתי פנקיסטית, הלכתי למועדונים בתל־אביב, מזקירה את השיער בג’ל, לובשת בגדים שחורים, שומעת מוזיקה דיכאונית כמו של ניק קייב. כעבור חצי שנה השתנה אצלי הכול, נעשיתי פריקית, עם שמלות שקופות־שקפקפות משוק הפשפשים, שירי אהבה ושלום. זה היה צורך להתמסר ל’אנחנו' חדש, מנוגד ל’אנחנו' האחר. תמיד היה לי צורך להיות חלק מעדר, מכנופיה כלשהי.”

צעירים שולחים לה כתבי־יד כדי להתייעץ, והיא קוראת ועוזרת, “כי שפר מזלי, ואני רוצה להיות המזל של אחרים.” היא מתפרנסת מכתיבה, ויודעת לדרוש את ערכה בשקלים. היא מתכננת ללמוד באוניברסיטה, ומרבה לקרוא ספרות יפה: “אני כמו תלמידה חדשה בכיתה של גדולים, קוראת בשקיקה את עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, ומאוהבת עד כלות בטוני מוריסון. ברגע שאני גומרת ספר, אני מתחילה אותו מחדש, מנסה לבדוק איך הם עושים את הקסם, איפה הסתירו את השפן.”

היא אומרת שאם לא היתה כותבת, היתה מתפוצצת. “אני לא מכירה אף אחד, בטח לא אני, שיישב שמונה שעות ביממה כדי לכתוב, אלמלא חסר בו משהו, משהו שבור בו. זה לא מעודף או שפע, רק מעולמות שבורים אני יכולה ליצור. ההיסטוריה של האמנות מוכיחה שרק במקומות של כאוס רגשי או משבר ערכים, היה המתכון הבטוח ליצירה.”

– מה שבור כל־כך בחיים שלך? גדלת עם זוג הורים, עם שני אחים ואחות, דודות, סבתות, המון אהבה.

“היה סוג של חולשה, כשהבית יצא לרחוב. אילולא הייתי בת של מהגרים, אילולא ראיתי את הפער שבין איספהן לכפר־סבא, את המתח בין מה שציפו למצוא כאן לבין מה שמצאו, כנראה שלא הייתי סופרת. אני כותבת מתוך הבור הזה. הייתי עדה לגישוש, לתהייה, לחוסר הביטחון של אמהות שמסתובבות בין אנשים גבוהים ומילים מסובכות, ומחייכות את חיוך הלב השבור של המהגרים, פיהן מלא רוק ומבטא. היה כנראה רעד בקול, של היד שהחזיקה אותי, שקלטתי באותות גלויים וסמויים, ושבר את ליבי שלי, וטבע בי את הכבוד לחולשה, וגם את הרצון לחזק אותו, לקנות לו שייכות.”

– לכן דרשת מעצמך שליטה מדהימה כל־כך בעברית?

“התאמצתי לדעת את העברית על בוריה, לאלף אותה כדי להטוטים ולהפוך אותה ליופי, כי רק כך אפשר להתגבר על הכאב. הייתי ילדה שמוכרחה לקרוא הכול, גם את המילים שעל אריזות המזון, ובכיתה ז', כשהתחלתי להשתעמם בספרייה של הילדים, ולמבוגרים היה עדיין אסור לי להיכנס, אמא לקחה אותי ביד לספרניות, אמרה שהיא נרשמת, אבל הקטנה תיקח את הספרים בשבילה. הייתי גאה בכך שהיא רימתה את העירייה, את השלטונות, בשביל שאני אוכל להשביע איזה רעב שהתעורר בי.”

על המקרר שלה מגנטים עם תמונות של רבנים. זה רק בצחוק, היא אומרת, אבל חיה בין שני עולמות. “אני הולכת לפסיכולוג, שנותן לי את הטוב שהמערב יכול להציע, ובאותה מידה, מקבלת את זה שהדודה שלי מסירה ממני את עין הרע. אני פחות היסטרית מחברים אחרים שלי, שנרתעים מהמציאות החברתית והפוליטית של ש”ס והקמיעות והרבנים החיים והמתים, כי גם זה מהעולם שממנו אני באה, ואף שאינני הולכת בדרכים האלה, אני רחוקה מלזלזל באלה שנזקקים להן."

– את מסווגת את עצמך כיוצרת מזרחית?

"אני בתווך, לא פה ולא שם. אני גאה להיות חלק מקבוצה כל־כך חכמה וכשרונית של אנשים כמו סמי מיכאל ורונית מטלון, איתן נחמיאס־גלס, חנה אזולאי הספרי, אילן חצור וכל משפחת בנאי, ושבי גביזון ודוד אופק וקובי אוז, אנשים שהיה מבטא אחר בקול שחיבק אותם כשהיו תינוקות, וטעם אחר עמד להם על הלשון. אני רוצה להאמין שהעשייה הפרטית של כל אחד מאיתנו תחזק בנות כמו סופיה ומרסל וליזי, שלא יישארו במקום שבו האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת, וכוח הרצון מתגמד. “לאנשים צעירים יש תאווה ורצון גדול, אז איך זה שהם מסתפקים בכל־כך מעט, ולא רוצים לצעוק את האני שלהם? כשקו האופק מאוד צר, לשבטיות יש כוח מחזק. אבל היא גם מגבירה את הבורות. וכשלמישהו נפגעת המערכת החיסונית של הנפש, ואין לו כוח לצאת מתוך בית הגידול המוגבל שלו, ומתכחש לנטייה הטבעית של כל אדם להיטיב עם עצמו, זה מאוד עצוב.” לפעמים היא מדמיינת את הדמויות שלה, בבית עם שלושה מפלסים, עם אופציה לעוד קומות, יושבות בערב, מעשנות, מפצחות גרעינים, ומרכלות עליה. “הם מעבירים עלי קטעים: 'למה עצוב? ‘למה כל הזמן עצוב?’ אבל תמיד אני אכתוב על מהגרים, על תנועה. על הפער בין מה שרוצים למה שמוצאים.”

את ספר שיריה כל השירים עד כה, חותמת דליה רביקוביץ באזהרה למשורר צעיר:

והרי כל הטוב שיצמח לְךָ מזה,

הטוב שבכל העולמות האפשריים,

הוא קבר אחד שיִכרוּ למענךָ,

לאחר השתדלות בלשכת ראש העיר,

בבית הקברות שברחוב טרומפלדור

במרחק שישים מטר

מקברו של ביאליק.

לה עצמה, הגדולה במשוררות העבריות החיות כיום, אפילו אין אשליות לנוח שישים מטר מביאליק אלא בוודאי בבית העלמין במורשה, “כי אנחנו נקברים תמיד בחלקת הקברות החדשה והזולה ביותר. ערכו של משורר נחות מקליפת השום. בכל מקרה, פרוסת לחם בחמאה ובדבש על השעוונית של שולחן ארוחת הבוקר, מגרשים כל צער, הרבה יותר מן השיר החומק. מה שמוציא אותי מתקופות הדיכאון שבו אני שוקעת לעיתים, איננה השירה, אלא החיים. כאשר הם מחייכים אלי, אני מסוגלת לחייך בחזרה.”

כיוון שספריה הקודמים אזלו כבר מהשוק, וגם בספריות ציבוריות נגנבו עותקים בידי מעריציה, ואחרי שגם היא כבר שכחה איזה שיר התפרסם באיזה ספר, החליטה לכנס את כל שיריה שנדפסו אי־פעם, ולצרף שירים חדשים. כל השירים עד כה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. “הספר האחרון מאוד עזר לי לראות שאני משאירה אחרי איזו שריטה בעולם. אבל בעוד 50 שנה, לא איכפת לי אם איזכר כמשוררת. אני רוצה רק שהבן שלי, כשיביט לאחור, יחוש שהיו לו חיים טובים.”

דירה גדולה ומאווררת ברחוב שקט ליד הים. ריפוד בצבעים כהים, הרבה מנורות, (“זה השיגעון שלי”), דמות אשה של מאטיס, מדבקה של “תנו לחיות לחיות” על דלת האמבטיה. הטלוויזיה ממוקמת במקום של כבוד בלב הסלון: היא בת־השיח העיקרית של בעלת הבית, שנמצאת בגפה רוב שעות היממה.

אי־אפשר שלא להתפעם מיופיה. עיניים כחולות ירוקות, שיער כהה, שפתיים מחוטבות, עור לבן וחלק. קולה חרישי, היא עדינה מאוד ושברירית, נסיכה מהאגדות שהזמן לא נגס בה.

היא ציפור לילה. ערה כשכל העולם ישן. עד חמש או שש בבוקר היא כותבת, קוראת, שומעת מוזיקה, אחר־כך מנתקת טלפון וישנה עד הצהריים. עידו, בנה היחיד, מתגורר עם אביו, עו"ד חיים קליר, בשכונת נווה צדק, ומגיע לביקור שלוש פעמים בשבוע אחר־הצהריים. על הקיר כמה עבודות של גראפיקה ממוחשבת, מעשה ידיו. “במידה רבה, הוא עכשיו מקור הכוח שלי. קיומו הוא המיגוּן שלי, כשם שכשהיה תינוק, הצורך לקום ולטפל בו שמר עלי. הוא בחור גבוה, 1.83. העיניים שלו שחורות, ועורו קטיפה בצבע קפה. כשאני הולכת לידו, אני מרגישה גאווה. זה אומנם לא הגבר שלי, אבל זה הגבר שאני יצרתי. אני מאוד שמחה שאני לא דור ראשון לכתיבה במשפחתי, וגם לא האחרון: אבי כתב שירים, שגיליתי רק אחרי מותו, וגם עידו כבר הספיק לכתוב תסריט וסיפורים קצרים. אם יש מישהו שהייתי רוצה שיכתוב את הביוגרפיה שלי, זה בני.”

– ואילו כתבת אוטוביוגרפיה, איך היית קוראת לה? איך היית מסכמת את חייך בשורה אחת?

" ‘מה שצריך לשכוח’. את כל מה שקרה לי, מלבד השירים, צריך לשכוח." ומה שצריך לשכוח, הוא מה שדליה עצמה לא תוכל לשכוח לעולם. אותו דבר שגורם לה להוסיף ולנהל דיאלוג עם אביה המת, 50 שנה ויותר.

אין אהבה במקום הזה וגם לא תהיה,

אמר לי אבא מתוך תמונתו

התלויה על הקיר שנים על שנים…

ומי שקרע אותי מעלֶיךָ לא היתה יראת אלוהים בליבו

ולא תהיה.

לוי רביקוביץ היה מהנדס צעיר ויפה תואר, שעלה מסין ועבד בתחנת החשמל של נהריים ובהקמת הרשת בעמק יזרעאל. אשתו מיכל, מורה. בתם הבכורה, דליה, נולדה בתל־אביב בסוף 1936. “כעובד חברת החשמל, היתה לו משכורת מצוינת, והיו לנו בבית רדיו, תנור חימום, מקרר חשמלי, ולא ארגז קרח כמו לכולם. הייתי בעלת עור בהיר ומנומש ושיער חום, וחלמתי להיות בלונדינית. זה היה לפני ששמעתי על מרילין מונרו, אבל תמיד חשבתי שלהיות בלונדינית ומאופרת זה יפה, ונעצבתי שאמי אף פעם לא התאפרה. היא באה ממשפחה דתית מרובת ילדים, ומילדותה עבדה בפרך במחלבה של אביה. אחרי הלימודים היתה רצה לחלק חלב, והלקוחות הוציאו לה את הנשמה שתביא חלב טרי עם קצף. הצניעות והעוני דבקו בה, ולמרות שהיינו אמידים, לא היה מקובל אצלנו לתת הרבה מתנות ולחגוג ימי הולדת. שמלות היומיום שלי היו די סמרטוטיות, ורק לשבתות וחגים היו לי שמלות יפות, בהירות עם רקמת מעוינים בחזית. בשבתות לקח אותנו אבא לשוט בסירה על הירקון. הוא חתר, ואני ישבתי מולו על הדרגש. אחמד בן ה־11, בנו של משכיר הסירות, היה אהבתי הראשונה. בכל שבת הייתי רצה אליו ומחבקת אותו והוא לא ממש יכול להתנגד כי הייתי קליינטית. אולי בגללו נותרה בי משיכה לאנשים כהים, עם עיניים שחורות ועור קטיפתי. הרבה פעמים שאלתי את עצמי איפה אחמד עכשיו, והאם הוא חי.”

גן העדן היה קצר מאוד. שני אחיה התאומים אחיקם ועמירם עוד הספיקו להיוולד, ולוי כתב לשלושת ילדיו שירים: “יש לי בן והוא שמן/ יש גם כזה שהוא רזה/ ועוד אחת יש לי בת./ איך ביניהם אבחין / אם הרזה – השמין,/ השמן – רזה,/ והבת – כמו ילד גזוזה?” “אחי היו יפהפים מלידה, וחשתי הערצה אליהם,” אומרת דליה רביקוביץ. "כשהם הופיעו כבר לא נשאר לי מקום, כי הם היו שניים. בעיני עצמי נחשבתי לילדה מאוד לא יפה. ציער אותי איך מאבא כל־כך יפה נולדה בת כה מכוערת. עם זאת העדפתי תמיד להיות אשה, כי אשה נותנת חיים, ותמיד ריחמתי על בנים.

“בגיל ארבע, אבא לימד אותי לכתוב ולקרוא. הרגשתי שלמענו אני חייבת להיות ילדה חכמה. תמיד אמר לי, תחשבי בעצמך, את לא צריכה להיות כמו כולם. היו לו סטנדרטים מחמירים. פעם התארחנו אצל ידידים והתקוטטתי עם בתם הקטנה. אבא נזעק: היכית את הילדה המארחת?! באיזו יד עשית את זה? אמרתי, לא זוכרת, והוא היכה אותי על שתי כפות די. כתבתי על זה שיר, ‘היד הרשעה’. הרגשתי שהוא עשה לי בית־דין שדה. אבל הוא עודד אותי שהחלטותי יהיו אוטונומיות ולא כדי למצוא חן, ותמיד להאמין במשהו גדול מעצמי. בשבילו זה היה הציונות. עבורי, כיום, אלה זכויות האדם, ההזדהות העצומה עם סבלו של הזולת.”

באוקטובר 1942 נדרס לוי רביקוביץ בן ה־33 ממכוניתו של חייל יווני שיכור, ששירת בצבא הבריטי. לילדתו הבכורה אמרו רק שנפצע. ליום הולדתה השישי שחל כעבור שבועיים, קיבלה ילקוט וקלמר ונאמר לה שזו מתנה מאביה. רק כעבור שנתיים גילתה דליה בסוד לאחת מחברותיה, שיש לה הרגשה שאבא מת. “מה, לא ידעת?” תמהה החברה.

הטפטוף האיטי של אובדן האב היה לבאר הצער שלה. שיריה אליו חדורים רגש אשמה, ותחושה שאיש לא יוכל לנחם אותה על מותו, מלבד האב עצמו. היא נותרה תלויה על בלימה. כיוון שכתב, וגם השאיר לה אוסף של ספרי שירה, השירה נעשתה השפה המשותפת לשניהם – גם במותו. “והייתי צריכה להילחם על האוטונומיה שלי, להמשיך לחיות על־פי העקרונות של אבא שלי, להיות מה שהוא רצה שאהיה. הוא שלח אותי לדרך מצוידת, ככל שאפשר להספיק עד גיל שש, אבל לא הספיק לגדל אותי לנשיות. אילו נשאר בחיים, הייתי אשה הרבה יותר הרמונית ובטוחה בעצמי.”

"כאשר נדרסתי למוות בַּכביש השחור,

כהרף עין לבדי הוכֵּיתי לארץ מבוּזה ונבהל,

וידעתי בהרף עין

שבכל השנים שתבואנה כמוני תהיי נבהלת

ולא תישָׁמרי מאֵש

ולא מִנחשול בים,

וכמוני לא תֹאחז בךְ יד

למשוך אותָךְ לאחור

מפני סכנה.

(כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995)

– את מרגישה לפעמים שאביך קורא לך אליו, אל הפיתוי והמנוחה של המוות?

“להיפך, אני מרגישה שהוא קורא לי לסדר ואומר לי, קחי את עצמך בידיים. הוא לא הרס”ר שלי, אבל היו כמה החלטות בחיי, שהרגשתי שהוא מערער עליהן. אולי הוא קול פנימי בתוכי."

– היו לך כמה וכמה נסיונות התאבדות.

“להתאבד זה שקלול של הרצון לחיות, עם הרצון להשתחרר מהסבל. עובדה שאני חיה ובריאה.”

– יוצרים רבים – עמוס עוז, יונה וולך, יאיר הורוביץ, מאיר ויזלטיר – התייתמו, כמוך, בגיל רך. את מוצאת קשר בין פצע היתמות, לצורך בביטוי אמנותי?

“יש הרבה יתומים שלא הפכו לאמנים, אז אולי זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. אבל אני מסכימה לתיאוריית הפצע. אולי הפצע משתמר אצלי ואינו מגליד עד שאני מרפאת אותו בכתיבה. כל אדם שהיתה לו ילדות לא טובה, החל את חייו כקורבן חסר ישע, וכשאני כותבת אני הופכת מצב מעיק של חוסר־אונים לתהליך אקטיבי. אבל בשלב מסוים, כמו שיש התיישנות על עבירות, יש התיישנות על טראומות. ואז אדם אחראי למעשיו, והטראומה לא יכולה לשמש תירוץ.”

מות אביה גרם להתפוררות המשפחה. תוך זמן לא רב תאבד דליה הכול: בית, אמא ואחים, ושני זוגות של סבים. “היום יודעים שאסור לעקור ילדים אחרי אסון, אבל אז, עם ילדה וצמד תינוקות בני חמישה חודשים, אמא חרדה מהמצוקה הכלכלית, ואמרו לה שקיבוץ זו משפחה גדולה. עוד בימי השבעה בא מנהל בית־הספר, שחיזר אחריה בנעוריה, והציע לה עבודה כמורה אצלו בקיבוץ גבע. היא הסכימה. רק אחרי עשר שנים נישאה לו, כי כמו אלמנה הודית, מיאנה להתנחם על מות אבא.” השנים בגבע היו עבורה סיוט. "הכול עמד בסתירה לאישיותו של אבא שלי. אבא טיפח את המיוחדות שלי, ובקיבוץ הטיפו להיות כמו כולם. הייתי חריגה, גם לא הייתי טובה בעבודות החקלאיות. כששלחתי שיר לבמעלה, עיתון הנוער העובד, וכדי להסתתר חתמתי ‘סמדר לשם, גבע’, כל הקיבוץ ליגלג עלי, כי ידעו שזו יכולה להיות רק אני. חייתי שם כמו אסירה. התחננתי לאמא לתת לי לעזוב, אבל היא לא רצתה לוותר עלי. בגיל 13, נכנעה לי ושלחה אותי למשפחה אומנת בחיפה, שלקחה אותי רק בגלל הכסף.

"בעיר בלטתי לרעה בהופעתי, כי הקיבוץ צייד אותי בביגוד מינימלי: חצאית אחת כחולה, אחת חאקי, ואחת פרחונית מבד של חלוקים. כשהתלוננתי, אמרו, ‘מאיתנו לא תקבלי בגדי משי כמו הבנות של הבורגנים.’ אבל מה לעשות שהשתוקקתי להתלבש כמו בנות הבורגנים, ולהיות יפה כמותן. עד סיום תיכון ‘חוגים’, החלפתי חמש משפחות אומנות. אני זוכרת איך אחת מבעלות הבית אמרה בארוחה, ‘עכשיו דליה תספר לנו איך אבא שלה מת.’ וכמו אידיוט לא הבנתי שמותר לי לסרב. גם באחרות היה נורא. רק במשפחה אחת מצאתי בית. רלה רכבי גיהצה לי את הבגדים, עשתה לי דיאטה כשאמרתי שאני שמנה מדי, והפיגה את בדידותי. שם חשתי לראשונה כמו בת משפחה רצויה. לבחינות הבגרות ניגשתי בלי פחד, כי ידעתי שאבא אהב בחינות, כי זו הזדמנות להראות מה שאתה יודע, ובאמת הצלחתי. “אמא התקשרה פעם בשבוע. פיזית, היינו רחוקות, אבל מעולם לא חשבתי שנטשה אותי ותמיד הכרתי לה טובה. היא דאגה לי יותר מכפי שדאגה לעצמה. אני גרה בדירה ששייכת לה, וכל חייה תמכה בי, בקצבה חודשית קטנה שמאפשרת לי לצוף.”

אחרי שירות צבאי קצר, פגשה בגיל 18 וחצי את הסופר יוסף בר יוסף. החברות איתו היתה מאושרת. “לא גרנו יחד, נפגשנו בשבתות, אבל זו היתה תקופה יחידה שהייתי טוחנת קרפיונים ובצל ומכינה גפילטע פיש. זו היתה האהבה הראשונה הממומשת שלי.” בין שנה ב' ו־ג' של ספרות אנגלית ולשון עברית, נישאו. שלושה חודשים אחר־כך, כבר היו גרושים.

“שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה/ והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת/…שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע/ את אדוות הנהר בחופזן וגבעול העשב השט”, כתבה בשיר אהבה נפלא, בתקופת נישואיה לבעלה השני, יצחק ליבני. הם התגרשו אחרי שלוש שנים וחצי, אבל הוא נותר ידיד קרוב ודואג. “32 שנים מאז שחדלנו להיות בעל ואשה, אבל הוא נותר כמו אח טוב,” היא אומרת. רבים משיריה, גם מאלה שנכתבו לאחרונה, מוקדשים לו. היא מנהלת איתו דיאלוגים, בחיי היומיום ומעל שורות השיר.

בשנים האחרונות, יעל דיין היא ידידה קרובה. “אמה, רות, ממש אימצה אותי, ובכל החגים, כולל סדר פסח, אני מסופחת למשפחת דיין. אם יהיה לי רק אסימון אחד ואזדקק לעזרה, אצלצל ליעל, ואם ארצה רק הקשבה, אשתמש באסימון הזה לצלצל ליצחק.” היא כואבת את העובדה שיחסיה עם אחיה התאומים אינם כפי שהיתה רוצה שיהיו. בסיפור שלה היא כותבת על אח בכור, בעל נטיות אמנותיות, ועל יחסיו הקשים עם שני אחיו התאומים. “הסיפורים שלי מאוד אוטוביוגרפיים, יכולתי להיבחן עליהם בפוליגרף.”

* * *

לאה גולדברג ראתה את שיריה והמליצה על פרסומם, ומייד התקבלה רביקוביץ כקול חזק ומיוחד בשירה העברית. שירתה בעלת חושניות מאגית, סגנון הנודף ניחוח מקראי וקצב מכשף, ועוצמה ארוטית עד כדי אלימות. “תפוח זהב/ אהב את אוכלהו/ אהב את מכהו/ בכל אבריו”, כתבה בשיר שנתן את שמו לספרה הראשון אהבת תפוח הזהב, שראה אור כשהיתה בת 23. היא זכתה בכמה פרסים ספרותיים, ובהם פרס ברנר ופרס ביאליק, ושיריה נלמדים בתיכון ובאוניברסיטאות. “אני רואה את היצירה כתהליך אי־רציונלי, שנשפט לפי התוצאות,” היא אומרת. “אני לא לגמרי מודעת למה שאני כותבת. הנושא המרכזי שלי הוא אהבה, בין שהיא קיימת או נעדרת.”

כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן

עמוס גשמים,

מגיר מטר.

כשאני מאוהבת

אני כל דבר

שיכול לעלות בדעת איש.

אהבת חייה היה סופר שבא מחו"ל. “כל מה שהוחלף בינינו היו משפטים משמעותיים. זו היתה אהבה מעצבת, ובמשך 11 יום, עד שנפרדנו שלא מרצוננו, הצליח לשנות לי את הדימוי העצמי, והעניק לי אישיות שהיתה מתפתחת אולי באופן טבעי אילו היתה לי ילדות נורמלית. הרגשתי בת אלמוות, שאני עשויה ממינרלים יציבים, בלתי מאויימת כאבן בזלת או אבן צור, אלקטרון שלא ניתן להכחדה. תמיד היתה לי הרגשה שהצלה שלמה היא בדרך של אהבה, ומכיוון שאני הטרוסקסואלית גמורה, גם בשירים שלי, המציל הוא תמיד גבר.”

רק מי שקרוב לה, יודע עד כמה שיריה חושפניים. “השירים שלי הם החיים שלי, אבל אני משתמשת בהסוואות כדי להגן על אחרים. התאריך, המקום, האנשים המעורבים, אינם חשובים. אלה הצדדים הנרקיסיסטיים, או הפוגעים בצנעת הפרט. כיוון שאני יודעת מה זו פגיעה, אני מנסה לא לפגוע.”

קריאה בכל השירים עד כה, מראה כיצד ב־20 שנות הכתיבה הראשונות, האהבה היתה חושנית, מתמסרת, טוטאלית. ב־20 השנים האחרונות נכנסת נימה אירונית, מרירה, של ויתור על אהבת גבר, ורוב שירי האהבה הם אהבת אם.

13 שנים חיו דליה רביקוביץ וחיים קלר – אבי בנה – יחד, עד שנפרדו ב־1990. בסיפור חושפני מאוד, שהתפרסם בחוברת הנה, בעריכת נתן זך, מספרת רביקוביץ על אשה ששמה רמה, שעזבה את הבית בגלל התאהבותה בגבר אחר, ומתמודדת מול בעלה באולם המשפט של השופט חי פורז, ומבקשת להחזיק בבתה ניצה. רביקוביץ אינה מכחישה שהיא מרמזת לשופט מסוים בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב, העוסק בדיני אישות והחזקת ילדים. כאשר הופיעה אצלו עם בן־זוגה לשעבר, העניק לו את חזקת הילד, וגילה כלפי רביקוביץ עוינות קשה שאת סיבתה היא מנסה לפענח עד היום.

“לפני שנה וחצי פסלו את רשיון האמהות שלי”, אמרה רמה לאחותה. “אני לא יכולה להירגע מזה”. “את יודעת שניצה אוהבת אותך. בעניין הזה את יכולה להיות רגועה לגמרי”, אמרה האחות. “אבל כל הזמן אני נאכלת מבפנים… למה היה צריך לפסול אותי? הרי לא הייתי לוקחת אותה בכוח”.

(“קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה”)

היום הפצעים הגלידו, ועידו מגיע לביקור כמעט יום יום. הוא הקורא הראשון של שיריה, מלווה את אמו בגאווה לאירועים, ויחד היו בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, שבסיומה נרצח יצחק רבין. אבל גזילת הבן באמצעות מערכת המשפט, חרצה בה צלקות והולידה שירים כואבים. אמא עם ילד, קראה לקובץ שירים שעוסק במצב של “אמא בלי ילד”.

והילד הלך למאה שנה

מאה שנה מתחילות בהווה

אולי יחזור עוד ליום או שעה

אבל לא יותר מזה.

בסיפור “היכונו לביאת המשיח”, תיארה רביקוביץ חוויה של אשפוז במחלקה הפסיכיאטרית. לרות, הגיבורה שלה, באמת אין מה לעשות שם. שהייה מיותרת, סתמית, במקום שבו לרופאים אין זמן לחולים, ומלבד לתת להם כדורי הרגעה אינם עושים דבר.

“אני לא חולת נפש,” אומרת דליה רביקוביץ, “אבל כשאני חווה אובדן, כמו סיומה של אהבה, או אובדן הילד, אני יכולה להיכנס לדיכאון. יש לזה שורשים גנטיים, וזו גם מחלה מקצועית, משום שיוצר המביט פנימה ומופעל על־ידי תת־ההכרה שלו, חי בסיכון גבוה. כל הדיכאונות שלי הם תגובתיים, למרות שאדם חזק יותר, היה מגיב בצורה פחות הרסנית. כשאני בדיכאון, אני פחות מעלה נידף. לא עושה כלום, מתרחקת מאנשים, מנתקת טלפונים, ובעיקר מתנצלת שאין לי כוחות. לו גדלתי בילדות נורמלית, אולי זה לא היה קורה. אבל ילד בן שש שמאבד הורה, מרגיש שאם הוא היה ילד יותר טוב זה לא היה קורה. יש אנשים שזה נמשך אצלם גם בבגרות, וכל אובדן גורם להם לפיחוּת נורא בדימוי העצמי. בתקופות דיכאון אני מתרחקת מאנשים, לא עונה למכתבים ודוחה הזמנות, ועלול להיווצר רושם עוין מההתנהגות שלי. זו פשוט הזדמנות בשבילי להגיד לידידי שאין לי כוונות רעות.”

כשהאש אחזה בגופו זה לא קרה בהדרגה…

והוא הוסיף לבעור בכוח גופו

העשוי בשר וחלב וגידים.

והוא בער הרבה זמן.

ויצאו מגרונו קולות לא אנושיים

כי הרבה תפקודים אנושיים כבר פסקו אצלו,

להוציא את הכאב שמוליכים העצבים

בזרמים חשמליים למרכז הכאב במוח.

(“הסיפור על הערבי שמת בשריפה”, כל השירים עד כה)

“אלמלא ידעתי מהו דיכאון, לא הייתי מסוגלת להרגיש את דמעות העשוקים,” אומרת רביקוביץ. “כתבתי על הפועל הערבי, שיהודים מיסמרו את הדלת ומנעו ממנו להיחלץ כשהוצת המחסן שבו לן, כי אני מבינה את הפחד שחש לפני שהמוות גאל אותו.”

מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה הולידו אצלה שירי מחאה ידועים שעוררו סערה כמו “תינוק לא הורגים פעמיים”, והיא מרימה קול נגד כל מה שנראה לה כעוולה. "קו ריב עובר ביני לבין המימסד, כי המימסד שלנו, ולא חשוב אם שמאל או ימין, הוא מתנשא ודורסני מעבר למקובל במערב.

“כששר השיכון החליט להפקיע קרקעות מערבים בבית צפאפה, הרגשתי כאילו מישהו נכנס אלי להפקיע לי חלק מהדירה. הייתי באי־שקט, דיברתי עם כל מי שיכולתי, ואז העניין נפתר כשהמלך חוסיין הרים טלפון לרבין, ורבין ביטל את ההפקעה. ראיתי שהמלך חוסיין הוא גורם תרבותי הרבה יותר גדול ממני, כי גם בעניינים מוסריים טהורים לו יש כוח שאין לי. אין לי אשליות, מקבלי ההחלטות אף פעם לא יתחשבו בדעתי, אבל יכול להיות שאני משפיעה באמצעות השירים שלי על דעת הקהל, כדי שהקוראים ילחצו יותר.”

– הזמן לא נגע בך.

“יש לי פחד גדול מהגיל, כי זיקנה זה מחלות ואובדן סטטוס. התמוטטות היופי פחות מפחידה אותי. סבתי מצד אמי מתה בגיל 84, ובזיקנתה נעשתה יותר ויותר יפה. ככל שאני מתבגרת, אני נעשית דומה לה, גם בתכונות השליליות.” היא מרבה להתלונן על מצבה הכלכלי. "היחס של המדינה לסופרים ואמנים מחפיר. יש לנו יוקרה של נזקקי סעד. השלטון תופש אותנו כמספידיו הלא־רשמיים, ועושה בנו שימוש נצלני. מניחים שמשוררים חיים רק מאהבה, ולכולם די נוח עם המצב הזה. יש סופרים שמסוגלים ללמד באוניברסיטה, אבל היכולת שלי מאוד מוגדרת: לכתוב שירים. מה שבאמת הייתי רוצה לעשות, לו היתה פרנסתי מובטחת, זה לעבוד בהתנדבות במוסדות שמטפלים בילדים חסרי משפחה. אני חושבת שאני מבינה אותם.

“תמיד חשבתי שתפקידה של אשה להיות אמא טובה ולגדל ילדים. חשבתי שהיצירה באה מאליה, שהיא פחות חשובה מהנשיות. היום ברור לי ששניהם חשובים, אבל לו נדרשתי לבחור באחד מהם, אין לי ספק שהייתי מוותרת על השירה ובוחרת באמהות ובאהבה.”

מיום שירד למחתרת, אסרו עליו שומרי־ראשו להתקרב לחלונות הבתים שבהם הוא מסתתר. אבל לקראת סוף הראיון קם רושדי מכיסאו, ניגש לחלון המסורג בקומה הרביעית והשקיף אל הרחוב הלונדוני ההומה. “אתה מאמין שתמות במיטתך?” שאלתי אותו.

הוא התנער בזעזוע מהרהוריו ונפנה אלי, מרים את עיניו המצועפות. חזרתי על השאלה. “אתה חושב שתגיע לגיל זיקנה ותמות מוות טבעי, או שבסתר ליבך אתה יודע שכדורו של מתנקש איראני ישיג אותך?”

רושדי חייך. “כבר אמרתי לך שאני אופטימיסט. אני בהחלט מאמין שאאריך ימים, ואינני מתעורר בבוקר עם מחשבות על מוות.”

– כלומר, האיום על חייך פחת?

“את זה לא אמרתי. להיפך. האיום עלי הוא לא איום דתי אלא פוליטי, ולפי המידע הביטחוני שאני מקבל, ממשלת איראן עדיין חותרת לרצוח אותי, ואין שום ראיות שהם הפסיקו את המרדף וקראו לשכירי־החרב לפרוק את נשקם. עקבות רצח המתרגם שלי ליפנית, פרופ' היטושי איגרשי, דקירת המתרגם לאיטלקית, ד”ר קפריולי, והמו“ל הנורווגי שלי ויליאם ניגארד, שנפצע קשה בנסיון התנקשות – כל העקבות האלה הובילו לכיוון אחד. סוכנים חשאיים של הביון האיראני הוציאו בשנה האחרונה להורג ברחבי העולם 15 אזרחים איראנים, מתנגדי המשטר. הממוצע השנתי הזה חוזר על עצמו בכל שנות התשעים, ואין בו שום ירידה.”

ב – בפברואר 97' העלתה הקרן האיראנית המיוחדת את הפרס על ראשך ל־2.5 מיליון דולר. אך נשיא איראן אמר שהממשלה אינה מעורבת בדבר.

“אני לא מתעניין במה שהאיראנים אומרים, אלא במה שהם עושים בשטח. ואם הביון הבריטי אומר לי שהאיראנים לא שינו כלל את התנהגותם, חרף חילופי השלטון, אני חייב להקשיב להם. אני לא מקבל את כל המידע המודיעיני עלי, כי זה עלול לסכן סוכנים שנמצאים בשטח. אבל בואי נאמר שידוע לי שהיום הסכנה לחיי היא מאוד רצינית. אין לי ספק שאם תהיה להם הזדמנות, הסוכנים האיראנים יחסלו אותי.”

כשהגעתי למקום המפגש שנמסר לי, במאי 1998, באחד מרובעי היוקרה בלונדון, כבר ישבו בחדר ההמתנה שניים משומרי־ראשו הרבים של רושדי. הוא הגיע לשם במכונית משוריינת, שהגניבה אותו עד לפִתחה של כניסה מוסתרת.

“האיום האיראני לא משתק את חיי. אני ממשיך לעבוד, להיפגש עם קוראי ולעשות את כל הפעילויות הרגילות של סופר. אני לא רוצה להיות סופר שמאופיין על־ידי הפאתווה. אני לא רוצה שאנשים אחרים יגדירו אותי, כי אז יהיה נצחונם שלם,” אמר.

"כבר לפני שנים החלטתי שלנקוט אמצעי בטיחות זה דבר אחד, ולהסתתר מתחת למיטה ולרעוד מפחד זה דבר אחר. אם אתה נכנע לפחד, הוא מושל בחייך בכוח מטופש ועיוור, אך אם אתה מדיח אותו, הוא נעלם בעננה קטנה של עשן.

“גיליתי את זה לא רק מתוך הניסיון שלי, אלא גם כששוחחתי עם אחרים שהיו במצבים דרמטיים, כמו בני־ערובה בלבנון, או עם חברים שלי שחלו בסרטן או באיידס. כולם אמרו אותו הדבר: הפחד הוא רגש טוטליטרי. אם לא תכניע אותו ותמשיך בחייך, אתה תשב בפינה ותשקשק. אין אפשרות שלישית.”

– היו מצבים שהתכווצת ושיקשקת מפחד?

“היו. הייתי מטורף אילו לא הגבתי כך. זה היה בעיקר במקרה אחד, כשחשבתי שיש סכנה לחיי בן־משפחה שלי.”

– לבנך בכורך, זאפאר?

"לא. מישהו אחר. תביני שאיני יכול לפרט, כי כמה מבני־משפחתי הקרובים עדיין חיים במדינות מוסלמיות. רוב הזמן אני זועם מכדי לפחד, בגלל השקרים הנוראים שנאמרו עלי, והדמוניזציה שלי ושל ספרי. בשלב מוקדם מאוד הוברר לי, שההישרדות שלי כרוכה בכמה החלטות: קודם כול, לא לראות את עצמי כקורבן אלא כלוחם. כשאתה נכנע למנטליוּת של קורבן, שהיא מאוד נפוצה היום, אתה מאבד את הכוח לקבוע את גורלך ומעניק אותו לאחרים.

"היות שזמני בעולם הזה מוגבל, אין לי שניות מיותרות לבזבז על פיק־ברכיים. שאבתי הרבה עידוד מההיסטוריה, הרצופה ברדיפת סופרים גדולים שאני מעריץ. ראיתי שהם נאבקו בגורלם, וכשזה קרה גם לי אמרתי לעצמי, יש לפניך אתגר שאתה חייב לעמוד בו.

“אני שמח שהמאבק שנקלעתי לתוכו, הוא על נושאים שחשובים לי: חופש הדמיון, חופש הביטוי, ואפילו היכולת להלך ברחובות עירי בלי לפחד מרוצח של ממשלה זרה. מצידו השני של המתרס עומדים היריבים הכי מאוסים עלי בעולם: הקנאות הדתית והטרור המדיני, רצח כשיטה פוליטית.”

פסוקי השטן, הרומן שהפך את סלמאן רושדי לחיה נרדפת, מתרחש בשנות השמונים, ונפתח בהתרסקות מטוס שיצא מהודו ללונדון. אל חופי אנגליה צונחים שני ניצולים: ג’יבריל פארישטה, כוכב הקולנוע האגדי של הודו, וסלאדין צ’אמצ’ה, האיש בעל אלף הקולות, אשר רושדי שתל בדמותו את קורות חייו הוא.

תוך כדי עלילותיהם, מגוללות קורות קהילת המהגרים המוסלמים בלונדון – סיפורי אהבה ותאווה, בגידה ואמונה, עם חלומות ודמיונות ומסע אחורה וקדימה בזמן. בפרק על ראשית האסלאם מסופר על הנביא מאהונד, הוא מוחמד, שמשמיד את האלילים שעבדו מאמיניו בתחילה, ויוצר חברה סגורה ושמרנית. בפרק שעורר על רושדי במיוחד את חמת מוסדות האסלאם, אחד הגיבורים מתאר איך בבית־בושת מסוים נטלו הזונות את שמותיהן של 12 נשותיו של הנביא, להנאת הלקוחות.

“עד לבואו של מאהונד עם ספר החוקים שלו, הנשים לבשו בגדים צבעוניים, ולא דיברו פה אלא על זיונים וכסף, כסף וסקס, ולא רק דיברו, כמובן. למרות האיסור החדש על בשר חזיר צובאים המומרים קטני־האמונה של העיר על דלתו האחורית של האטליז, לקנות את הבשר האסור בסתר. ‘המכירות עלו,’ מילמל (איברהים הקצב), בעוד הוא עצמו מטפס ועולה על בחירת ליבו. 'מחירי בשר החזיר השחור גבוהים, אך לכל הרוחות, החוקים החדשים האלה עושים לי חיים קשים בעבודה. חזיר זה לא חיה שקל להרוג אותה בסתר, בלי רעש.”

(פסוקי השטן, תירגם: משה זינגר, הוצאת כתר)

רושדי מתאר כיצד צבר האסלאם את כוחו, וגם את הגיחוך שבכל מערכת חוקים המנסה להכתיב אורח־חיים טוטלי. כסאטיריקון, הוא עוקץ בספר הזה לא רק את האסלאם, אלא גם ‘איזמים’ אחרים למיניהם – ולא פוסח על הנצרות והיהדות, ואפילו על עולם הפרסום והקולנוע.

זהו ספר צבעוני ומשעשע ומלא הומור, דומה בסגנונו לספריו האחרים של רושדי. בעולם שיש בו חופש ביטוי, היה מתקבל בלי להשאיר עקבות מחוץ לעולם הספרותי, אלא שבמקרה הזה החל להתגלגל כדור־האש הפונדמנטליסטי.

פסוקי השטן ראה אור באנגלית בסוף ספטמבר 1988. ב־12 בפברואר 1989 התקיימה בפקיסטן הפגנה נגד הספר, וחמישה אנשים נהרגו. כעבור יומיים, ב־14 בפברואר, הכריז איאתוללה חומייני, נשיאה הישיש של איראן, על פאתווה – פסק הלכה, המתיר את דמו של רושדי.

רושדי ירד למחתרת. כמה ימים אחר־כך הודיע חומייני שאם רושדי יתנצל, אולי יוסר גזר־דין המוות. רושדי התנצל למחרת לפני כל מי שמצא את עצמו נעלב, אך גזר־הדין נשאר בעינו. ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר, ושר החוץ שלה ליבו את האש כשהודיעו שלדעתם פסוקי השטן אכן פוגע במוסלמים. במהומות בעולם המוסלמי נגד הספר נהרגו עוד עשרים בני אדם. פצצות הוטמנו בחנויות ספרים בלונדון, שמכרו את הספר.

– אילו פירסמת את “פסוקי השטן” היום, גם אז היו מוציאים עליך פאתווה?

"ברור לי שלא. היה לי חוסר מזל, להוציא את הספר בעיתוי אומלל. במהלך כתיבתו לא חשבתי לרגע אחד שהוא יעורר סערה כזאת, יסכן את חיי ויגרום למותם של אנשים אחרים. אילו יצא הספר חצי שנה מאוחר יותר היו קצת ויכוחים, אולי כמה מכתבים נזעמים, לא יותר.

“למזלי הרע, חומייני, ישיש שדעך כוחו, רצה להראות אחרי ההפגנה בפקיסטן שעדיין יש לו השפעה, וניסה לעשות רושם על תומכיו. ארבעה חודשים אחרי שקרא למאמיניו לרצוח אותי, מת בעצמו, אבל הנזק כבר נעשה.”

– היית מאמין לוּ אמר לך מישהו ב־14 בפברואר 1989, שעשור אחר־כך עדיין תחיה במחתרת, וסוף הסיוט לא ייראה כלל באופק?

“מהרגע הראשון, כשאנשי־הביטחון הורו לי לעזוב את ביתי בלונדון לכמה ימים עד יעבור זעם, ידעתי שזה ייקח הרבה זמן. הרעש היה גדול מכדי שיחלוף בן־לילה. אני חשבתי על חמש שנים. כל־כך חריג שאירוע היסטורי עולמי יתרחש סביב אדם אחד. בדרך־כלל אירוע כזה מתחולל סביב עם, או גזע, או רובד חברתי שלם. לעולם לא קורה שאדם אחד והספר שלו הופכים למוקד של מחלוקת כזו. אני מרגיש כמו אדם שפירמידה הפוכה יושבת על ראשו, ואני החוד של אותה הפירמידה.”

– יש בספר דמות, סלמאן הסופר, שדומה לך, והנביא גוזר עליו מוות ואומר, “חילול הקודש שלך, סלמאן, אין לו מחילה.” זו נבואה שהגשימה את עצמה?

“זו עובדה היסטורית. כשמוחמד חזר עטור ניצחון ממכה, הוא היה סובלני יחסית, לא הרג אפילו את אויביו הגדולים, אבל רצח את הסופרים והשחקנים שעשו עליו סאטירה. המאבק על פסוקי השטן הוא, ברובד העמוק ביותר, לא בין מוסלמים לשאינם כאלה, אלא בין אנשים שיש להם חוש הומור לאנשים שאין להם. ולקנאים דתיים אין חוש הומור. הומור יכול להיות מאוד שחור ופראי, וזה לגיטימי, אבל מה שקרה בעקבות הספר היה כל־כך לא מצחיק ואפל, שרבים חשבו שכזה הוא גם הספר, ולא ידעו שזו סאטירה. מה שקרה לפסוקי השטן מצדיק את הספר יותר מכל דבר אחר, כי הוא מראה שהטענות של הספר בדבר הקנאוּת הדתית צרת־האופק אינן בלתי־נכונות.”

רושדי חי תחת שמירה כבדה ורצופה של יחידת 5MI הבריטית. הוצאות אבטחתו הכבדות – מאות אלפי לירות שטרלינג בשנה – מעוררות מחאה באנגליה. רושדי עצמו משתתף בהוצאות האבטחה בסכום שנע סביב 100 אלף ליש"ט לשנה. איש אינו יודע את מוצאותיו. בזמנים הקשים היו חברים קונים לו בגדים, וסַפר היה מגיע מדי פעם למקום מחבואו לגזוז את שׂערו.

“היו עלי בדיחות,” הוא מספר, “כמו למשל: ‘מה זה בלונדיני, עם ציצים גדולים, שגר בטסמניה? סלמאן רושדי’. יעצו לי לעבור ניתוח פלסטי ולפתוח בחיים חדשים. לא שקלתי אפילו. עבורי זה יהיה גרוע ממוות. אין לי חפץ בחייו של אדם אחר. אני רוצה את שלי.”

חברות תעופה סירבו להטיסו מחשש לפיצוץ המטוס. פעם התפוצץ צינור ההסקה בבית שבו גר, והשרברב הגיע בטרם הספיק רושדי להתחבא. שוטר היה צריך להסיח את דעת השרברב, כדי שהסופר המפורסם ביותר בעולם יוכל להיעלם. פעם נתקע בפקק תנועה בדיוק כשיצאו המאמינים המוסלמים מהמסגד מתפילות החג. “ישבתי במושב האחורי של היגואר המשוריין,” הוא מספר, “וכיסיתי את פני בעיתון.”

כיום המצב מעט יותר טוב. “כשאני צריך בגדים, אני קופץ לחנות, עם שומרי־הראש כמובן. גיליתי שאם אני לא מודיע מראש לאן אני הולך, אני די בטוח. אנשים מזהים אותי, ומגלים אהדה. הסכנה שנשקפת לי אינה מהאדם ברחוב.”

– המחיר האישי העצום ששילמת במהלך השנים, גרם לך להתחרט על פרסום "פסוקי השטן"?

"לרגע לא. כתבתי אותו חמש שנים, ואי־אפשר להתחרט על דבר שמייצג תקופת חיים כזו. לא הייתי האדם שאני כעת אילולא עברתי את מה שעברתי, ולא הייתי יכול לכתוב את מה שאני כותב כעת. הספר מבוסס על ידיעה עמוקה של חיי הנביא, וככל שאנשים בקיאים יותר באסלאם, כך הם פחות נפגעים ממנו.

"סבי, רופא במקצועו, היה מוסלמי אדוק שנהג להתפלל חמש פעמים ביום, וגם יצא לחג' למכה. אבי היה איש חסר אמונה, אבל מאוד התמצא באסלאם. ואצלנו בבית, למרות שאנחנו משפחה מוסלמית מקשמיר, יכולנו לדבר על הכול. האסלאם בהודו היה תמיד סובלני. רק כיום, בעקבות הפנאטיות ההינדית הלאומנית, צמחה שם גם קנאות מוסלמית.

"כל הדתות נוצרו כדי להשיב על שתי שאלות גדולות: איך הגענו לכאן, ואיך נחיה. לגבי השאלה הראשונה, כל הדתות טעו. אני לא יודע מה התשובה הנכונה, אבל ברור שהעולם לא נברא בשבעה ימים, והיקום לא יושב על גבו של צב. ולגבי השאלה השנייה, איך נחיה – יש תשובות מעניינות. המון תשובות מעניינות.

"הדבר הכי מסוכן הוא, שמישהו חושב שהוא יודע הכול. הקומוניזם, שהאמין שיש לו הסבר טוטלי לחברה, גרם אומללות למיליוני אנשים במשך עשרות שנים. כל מי שאומר לכם שיש לו תשובות מוחלטות – תברחו ממנו. עיקר תרומתם של היהודים לחברה היה דווקא בגלל עצמאות המחשבה, ולא בגלל צרות האופקים.

“אם אכן בישראל חופש הביטוי הולך ופוחת, והיא נעשית יותר קיצונית־דתית, זה מאוד מדאיג. מדינת ישראל נוסדה כדי שליהודים יהיה מקום לחיות בו בבטחה. היא לא היתה אמורה להיות מקום שבו יהודי חייב לנהל אורח־חיים דתי. מה שקורה אצלכם כיום, הוא ניסיון לשינוי תפישת המדינה כפי שהיתה בעיני מייסדיה, על ידי מיעוט קיצוני וקולני שעלול להשתלט על כל החברה.”

דבקותו בחופש הביטוי אינה יודעת פשרות. כשהגיע לאנגליה סרט קולנוע פקיסטני, שהציג את רושדי כאלכוהוליסט אוהב ישראל, ובסוף הסרט גם תיאר את מותו, התנגד רושדי לרעיון לאסור את הקרנתו. “לדעתי, הדרך לגבור על אויבך אינה על־ידי כך שתשתיק אותו, אלא שתיתן לו לדבר, ואז תראה כמה גישתו אבסורדית. דמוקרטיה היא לא מסיבת תה, מקום שאתה אוכל בו ביסקוויטים ומעיר הערות מנומסות. חופש הביטוי מתחיל בנקודה שבה אנשים אומרים דברים שאתה לא יכול לשאת.”

סלמאן רושדי נולד ב־1947 וגדל בבומבי, בן זכר יחיד למשפחת סוחרים אמידה (יש לו שלוש אחיות). היו לו יחסים קשים עם אביו השתלטן. “חמת־הזעם שחשתי נגדו הפכה אותי לאדם חילוני, המנסה ככל יכולתו לחיות ללא אל מכל סוג שהוא,” הוא אומר. “אבל כשאתה גדל במקום כמו הודו, שיש בו מאות אלים ואלות ואלוהים בכל פינה, אתה לא יכול להימנע מלהיעשות אובססיבי לנושא.”

בגיל 14 נשלח רושדי ללמוד בפנימייה המיוחסת “ראגבי” באנגליה, ושם נתקל לראשונה בגזענות בשל מוצאו. הוא החליט להיות אנגלי יותר מהאנגלים, למד היסטוריה עם דגש על האסלאם באוניברסיטת קמברידג', וניצל את קולו הרועם ויכולת המשחק הקומי שלו, כדי להיות שחקן בתיאטרון־שוליים. אחר־כך היה עשר שנים פרסומאי מצליח.

את קורותיו אלה שילב בתוך ספריו, ובפסוקי השטן הוא מספר כיצד התחתן עם נערה שהיתה בעיניו התגלמות אנגליה:

“הוא לא היה מאוהב בה כלל, אלא באותו קול שנודף ממנו ריח של פודינג יורקשייר ואהבת מולדת. אותו קול מלא, ורדרד, של החלום האנגלי הישן שהוא כה השתוקק להיות חלק ממנו.”

“פגשתי אותה שלושה ימים לפני סוף שנות השישים,” הוא אומר על אשתו הראשונה, קלריסה לוארד, אם בנו הבכור. “היא עבדה ביחסי־ציבור. היינו יחד הרבה זמן והיינו מאוד מאושרים, אבל כמו בהרבה נישואים נגמר לנו הקיטור.”

במהלך נישואיהם פירסם את ילדי חצות (תירגם: אהרון אמיר, זמורה־ביתן) – רומן נפלא שגיבורו נולד, כמו רושדי עצמו, בימים שבהם זכתה הודו בעצמאותה. “נאסרתי באזיקים של ההיסטוריה, וגורלי רותק לבלי הפרד מגורל ארצי,” כתב רושדי בעמודו הראשון של הספר, במה שהפך להיות משפט נבואי, של אדם שנקלע לעין־הסערה ההיסטורית.

הביקורת הקשה שמתח על אינדירה גנדי ועל מדיניות העיקור והעינויים שלה, הביאה אותה להגיש נגדו משפט דיבה, על מה שכתב נגדה בילדי חצות. זו היתה ההתנסות המקדימה שלו במה שיתרחש אחר־כך עם פסוקי השטן. “אבל אז אינדירה מתה, והמשפט התבטל,” הוא אומר לי בעליצות. הרומן זכה בפרס הספרותי הגבוה בבריטניה, נמכר במאות אלפי עותקים והפך אותו לעשיר ומפורסם.

ב־1987 נשא את הסופרת האמריקנית מריאן ויגינס. “אבל עליה אני לא רוצה לדבר,” הוא אומר בהחלטיות. את פסוקי השטן הקדיש לה, אבל כמה חודשים אחרי נישואיהם הוכרזה הפאתווה. חמישה חודשים הסתתרה איתו ויגינס, עד שנמאס לה והיא פגעה בו קשה כשהתראיינה ארוכות בעיתונים, והודיעה שהוא טיפוס אנוכי ויהיר שיעשה כל דבר כדי להציל את עצמו. הם התגרשו ברעש גדול.

העובדה שעליו להחליף מקומות מסתור, לא הקלה עליו למצוא בת־זוג חדשה. ידידים זוכרים כיצד התבקשו להביא נשים פנויות ואינטליגנטיות לארוחות הערב החשאיות, שאליהן היה רושדי מוזמן, כדי שיארחו לו לחברה. “זה היה כמעט כמו שירות ליווי ברמה גבוהה,” התלוננה אחת מהן. “המארחת היתה אומרת, סלמאן כל־כך מסכן, תהיי נחמדה אליו,” או “סלמאן רוצה את מספר הטלפון שלך.”

כשפירסם רושדי אנתולוגיה שערך, ובה מבחר סיפורים מחמישים שנותיה של הודו, התנוסס על העטיפה שמה של עורכת־המשנה: אליזבת ווסט. רק מקורביו ידעו אז שווסט היא חברתו לחיים. הם הכירו אצל ידידים משותפים. שלושה חודשים לאחר הולדת בנם נישאו בטקס אזרחי מאובטח היטב בארצות־הברית.

– חשיפת שמה אינה מסכנת אותה או אותך, שמא יגיעו אליך דרכה?

“אני מנסה לנרמל את חיי ככל האפשר.”

– ואתם מצליחים לנהל חיי משפחה? אתה חי איתה ועם התינוק שלכם באותו הבית?

“אין תגובה”.

– בניך נושאים את שמך?

“כמובן. בני זאפאר כבר בן 19, ולא נמצא פה, אבל אני רוצה שיתגאה בשם רושדי, ושלא יחוש שזה מקור לסכנות. מלבד זאת, התרשמנו שהפאתווה היא אישית נגדי, ולא נגד בני המשפחה שלי.”

– כל דמויות הנשים ההודיות בספרים שלך הן מרתקות: נשים אנרגטיות, חזקות, מיניוֹת, עצמאיות. והנה כשבחרת לשאת אשה, שלושתן היו מערביות.

“אל תשכחי שאני חי 37 שנים במערב. אני לא הודי כפי שיכולתי להיות, אילו נשארתי שם. אבל נכון שגדלתי בבית מלא נשים חזקות. הנשים במעמד הבינוני בהודו הן מדהימות ומלאות קסם, ואילו הגברים עומדים בפינה ומדברים על הבורסה.”

– לאן מתפתח הפונדמנטליזם האסלאמי?

"הפונדמנטליזם באיראן צמח מתוך שלטון האימים הנורא של השאה, שקיבל את תמיכת מדינות המערב. השאה חיסל את רוב צורות ההתנגדות הדמוקרטיות, והמסגד נשאר מרכז הכובד היחיד של האופוזיציה. חומייני הוביל מהפכה אמיתית, שבה נטלו חלק כל שכבות העם, כולל הפמיניסטיות, הקומוניסטים והארגונים המקצועיים. כולם תמכו בו, כי רצו להיפטר מהשאה. הטרגדיה היא שזה התהפך על כל אלה שהעלו אותו לשלטון, והוא רדף ועינה אותם עוד יותר משעשה השאה.

“בממדים היסטוריים, הפונדמנטליזם האסלאמי הוא תופעה חדשה, ולדעתי, קצרת־טווח. בסופו של דבר היא לא תספק את מה שרוב האנשים רוצים, כלומר חברה שיכולה להתקיים. לא חשוב מה הדת שלך, רוב האנשים רוצים חברה מתפקדת וחיים לילדים שלהם. הרעיונות הימי־ביניימים האלה פשוט לא יכולים להצליח במדינה של המאה העשרים.”

– אבל עובדה שהמגמה להחזיר את מחוגי הזמן לאחור, מתגברת בכל מדינות האסלאם וגם בישראל.

"אולי החוגים האלה צוברים כוח פוליטי, אבל כשמביטים מקרוב רואים שהמדינות שבתוכן הם מתחזקים, מתפוררות. אין לי שום סימפטיה לשאה, אבל בימיו היתה איראן מדינה מאוד מפותחת, עשירה, מתועשת, מתוחכמת, עם תנועה חזקה של נשים ושל איגודים מקצועיים. איראן היתה יצואנית מזון, וכעת תושביה רעבים ללחם, נואשים, מובטלים, יכולת ייצור הנפט שלהם ירדה לחלק אפסי של מה שהיה בעבר, והם מבכים את הילדים שלהם שנהרגו במלחמה המטופשת עם עיראק.

"איראן היתה המדינה שבה החלה המהפכה האסלאמית, ואני מאמין שהיא תהיה הראשונה שבה זה יסתיים. מה שקורה שם עכשיו הוא ראשית הקץ. 60 אחוז מהאוכלוסייה הם מתחת לגיל 18. הם נולדו, פחות או יותר, בזמן המהפכה, ואין להם השקעה בה, הם לא השתתפו בה, והם רוצים את החופש הרגיל שכל בן 18 רוצה – זה טבע האדם. אתה רוצה לצאת עם נערה לגן הציבורי, ללכת איתה יד ביד, לשמוע מוזיקה, ליהנות. חייב להיות אלמנט של תענוג בחיים, לא רק תפילות. האם.טי.וי, האינטרנט והלוויינים גורמים לכך שאי־אפשר עוד לשלוט על מידע, אנשים רואים מה קורה בעולם.

"קולם של הצעירים החל להישמע. הנשיא חתאמי קיבל את 100 אחוז הקולות שלהם, בגלל חוסר שביעות־הרצון שלהם מהמשטר הישן. אם הוא לא יוכל לספק את שיפור החיים שבגללו הצביעו בעבורו, חוסר שביעות־הרצון יגבר, ויהיה עימות בין מצדדי הרפורמה לבין השמרנים. וזה יהיה עימות שיחלחל לרחובות ועלול להפוך למלחמה.

“בעוד עשר שנים, לדעתי, יהיה המצב באיראן שונה לגמרי. אולי אפילו בעוד חמש שנים. כי הדברים עכשיו קורים במהירות מואצת. כשנפלה חומת ברלין, איש לא שיער שכל־כך מהר יתאחדו שתי הגרמניות.”

– אם מנשבות רוחות כאלה, איך זה שהאיום עליך לא נחלש?

“כי הממשלה באיראן מחולקת, והנשיא החדש לא שולט לגמרי על כל ממשלתו. משרד הביון, זה שממונה על הוצאות להורג בחו”ל, כפוף למנהיגים הדתיים ולבעלי הקו הקשוח, ועד שיחול אצלם שינוי, תימשך הסכנה לחיי.

"טרור בכל חברה הוא תוצאה של אכזבה מכשלונות המערכת. הטרור באירלנד היה בגלל חוסר היכולת להגיע להידברות פוליטית, וגם בישראל כך. ישראל נכשלה בפתרון בעיית פלשתין. הכישלון הזה לא התרחש בחמש הדקות האחרונות, אלא בחמישים השנים שעברו.

“ולא שלא ניסיתם. למשל, רצח יצחק רבין זיעזע אותי מאוד. זה נורא שאנשים צריכים לתת את חייהם על מזבח רעיונות נשגבים. הרגשתי בחילה, הייתי ממש חולה.”

– הזדהית איתו יותר משום שאתה עצמך נתון תחת פאתווה?

“לא, לא חשבתי על עצמי לרגע. זה המוות שלו, לא שלי. זו יומרנות להידחף לתוך מוות של אדם אחר. מספר האנשים שהיו להוטים לעצור את רבין, היה גדול יותר מאשר אצלי. אני לא מאמין שיהיו כל־כך הרבה אנשים שכועסים מספיק כדי להרוג אותי, אם ממשלת איראן תחדל להיות הכוח המניע, ואם לא ירוויחו מזה כסף.”

לפני ארבע שנים פגש רושדי במסיבה באיטליה את אחד מאילי האופנה, שנעץ בו מבט והסתלק בגסות. מאוחר יותר חזר, והתנצל: “חשבתי שאתה יהודי,” אמר. “אני לא אדם אלים ביסודי, אבל הדחף הראשוני שלי היה להעיף אותו במכה מהמרפסת,” נזכר רושדי. “אבל במקום זאת אמרתי לו, ‘הלוואי שהייתי יהודי’.”

הוא מיודד מאוד עם דויד גרוסמן. "אני אוהב את הכתיבה העיתונאית והספרותית שלו. זה דבר שרק מעטים אצלנו עושים, לעבוד משני עברי הגבול, של רפורטז’ה ודמיון, באותה איכות. אילו הייתי סופר ישראלי, גם אני הייתי רוצה להשתמש בשני כלי הנשק המילוליים הללו.

“הספרות מטבעה היא איטית. לוקח לי חמש שנים לכתוב ספר, ואני רוצה שיהיה עמיד, שאפשר יהיה לקרוא אותו בעוד שנים רבות, ולכן אינו יכול להיות תגובה מיידית על המצב. אבל תמיד רציתי להיות גם חלק מהשיחה הפוליטית. לכן הסכמתי להתחיל לכתוב פעם בחודש טור בניו־יורק טיימס.”

– היית רוצה לבוא לישראל, להתרשם ולכתוב עליה?

"מאוד. ישראל מרתקת אותי. לא רק כערש התרבויות הגדולות, אלא גם משום שמה שמתרחש בה כעת מסקרן אותי מאוד. אם יזמינו אותי, מאוד אשמח לבוא. אני לא שייך לאלה בעולם המוסלמי שרוצים לראות את סופה של ישראל, אלא של אלה שרוצים לראות מדינה פלשתינית. העיקרון של שטחים תמורת שלום הוא הדרך היחידה, גם אם היא קשה, ויש בעיה אמיתית עם ירושלים. "לדעתי, העם משני הצדדים, גם הישראלים וגם הפלשתינים, מעוניין לשבת סביב השולחן ולהגיע לפתרון. וכמו באירלנד, שבה לחצו האנשים על המנהיגים להגיע להסכם, גם אצלכם צריך לעשות זאת.

“ראיתי בטלוויזיה מתנחל ממוצא אמריקני, והוא דיבר על כך שלפי התנ”ך הארץ שייכת לו, והפלשתינים יצטרכו להשלים עם זה. זכויות הקניין האלה לא מקובלות בעולם המודרני. שאם לא כן, נצטרך להחזיר לדינוזאורים את כדור־הארץ, כי הם היו פה לפנינו, או שניתן לציפורים את לונדון, ונחזור לחיות על העצים.

“לפלשתינים ניתן כרגע שטח קטן מדי וצפוף מדי, שאי־אפשר לחיות בו ואין לו קיום כישות עצמאית, וכל זמן שזה המצב אנשים יידחפו למעשי טרור. אני חושב שרוב בני האדם הם הגיוניים באופן בסיסי. העולם לא מלא טרוריסטים ומטורפים. העולם מלא אנשים רגילים, שמנסים לחיות חיים שקטים, להתפרנס, לגדל ילדים. ואם תוכל לספק להם ציפיות סבירות של אורח־חיים כזה, הם עצמם יתנגדו לכל מי שינסה להרוס את נווה־המדבר שלהם.”

ב־1995, כשסיים סלמאן רושדי את כתיבת ספרו האנחה האחרונה של המורי, חתם אותו במשפט, “אעצום את עיני על־פי מנהגה העתיק של משפחתנו, להירדם בעִתות מצוקה, ואקווה להתעורר, מחודש ועליז, בזמנים טובים יותר.”

– האם זו משאלת לב, ניסיון לכשף את המציאות?

רושדי חייך. “כשהתחלתי לכתוב, כבר היה בראשי משפט הסיום הזה. זה לא אופייני לי, לדעת את הסוף עוד בטרם התחלתי, כי בדרך־כלל הסוף מתפתח במהלך הכתיבה. ברומן הזה קורים דברים איומים והוא מסתיים באופן טרגי, אבל רציתי שלפחות נימת הסיום תהיה אופטימית. רציתי לומר שהטרגדיה אינה הדבר היחיד בחיים, וכך אני גם מנסה לחיות, מאז שהוכרזה הפאתווה על ראשי.”

זו סאגה משפחתית המשתרעת על פני ארבעה דורות, מ־1870 ועד ימינו אלה, כשאוטובוסים מתפוצצים במרכז בומבי בגלל לאומנים קנאים. הגיבורים המרכזיים הם אורורה דה־גאמה, היפהפייה הסוערת, שבגיל 15 מתאהבת באברהם זוגויבי, יהודי מקוצ’ין, פועל במפעל התבלינים של משפחתה, מבוגר ממנה בשנים רבות. ארבעה ילדים נולדים להם, והצעיר שבהם, מוראס, יליד 1957, הוא שמגולל את סיפור המשפחה – על האהבות, האסונות, האכזבות והנצחונות. תוך כדי כך, בלשונו המלוטשת ובהומור שלו, מספר רושדי את סיפורה הפוליטי והחברתי של הודו, על הפנאטיות ההינדית, האלימות בקשמיר, מדבר על תפקידה של האמנות בחיים, ואפילו אלינו הוא מגיע, בהערת אגב על יהודי קוצ’ין שעלו לישראל וסובלים מגזענות בשל עורם הכהה. מי שמחפש עדות לחיי השבי של רושדי, ימצא שם קטעים נרחבים.

– אתה מתאר את הקהילה היהודית בקוצ’ין. עשית תחקיר?

“נסעתי לקוצ’ין כמה פעמים, ללמוד את ההיסטוריה של הקהילה, ואני מכיר יהודים רבים. המעמד הבורגני בבומבי, שם גדלתי, הוא טראנס־קהילתי, ונערים יהודים היו חברי ללימודים. בבגרותי, נמשכתי לסופרים היהודים: סול בלו, פיליפ רות, ברנרד מלמוד, וכמובן יצחק בשביס זינגר.”

בסוף ספטמבר 1998, הודיע נשיא איראן חתאמי בעצרת האו“ם בניו־יורק, שארצו לא תרדוף עוד את סלמאן רושדי. על ההצהרה שב וחזר שר החוץ האיראני, כמאל חאראזי. שני המנהיגים האיראנים לא הודיעו שארצם מבטלת את ה”פאתווה", וסוגרת את קרן הפרס על ראשו של רושדי. “הסיוט תם,” מיהר רושדי לומר ביציאתו הפומבית הראשונה לרחובות לונדון. אבל לא חלפו ימים רבים, וחצי מחברי הפרלמנט הביעו התנגדותם לשינוי במדיניות כלפיו, ואגודת הסטודנטים האיראנית הזדרזה להכריז שהקציבה פרס חדש על ראשו.

בחורף 1995, כששוטט אהרון שבתאי, בלילות ללא שינה בבית היפהפה ביפו, שבו חלק את חייו עם אהובתו, עורכת הסרטים זיוה פוסטק, היה מבכה את התפוררותה של האהבה, אשר במשך חמש שנים טובות נדמתה בעיניו בת אלמוות, עד שבאו השנתיים הרעות. מדי פעם היה ניגש אל שולחן המטבח ומקיש על המחשב הנייד מילים ומשפטים שהיכו בו, מקווה שעקירת השדים והסיוטים מתוכו תיתן לו מרגוע.

“ואני אהבתי אותה, חיברתי עליה שירים,/ ושבע שנים שכבנו באותה מיטה,/ ידה לא משה מידי, היינו כשני צפרירים,/ עד שגירשה אותי כמו כלב בבעיטה”.

במהלך אהבתם, נחשף קהל הקוראים בארץ אל כל מכמני גופה של זיוה, “אשה מטופחת, כזאת שאצלה ניתן לאכול מן התחת”. שלושה ספרים הקדיש לה, (זיוה, מטאזיויקה והלב) ותיאר את מעשה האהבה בדימויים מטאפיזיים שנשאבו מהקלאסיקה היוונית והרומית – תחום התמחותו (שבתאי הוא ד"ר לתיאטרון ושירה יוונית, ומתרגם פורה ויחיד־סגולה של מחזות קלאסיים). “עלי לכבד בלשוני את הקוס שלך/ כמו הנביא האוכל את המגילה,/ וחייליו של גדעון הכורעים ומלקקים”, כתב, והצית עליו את חמת הדתיים. “אני רוצה רק את גופך/ משתמש בו מלפנים ואז הופך”, עורר את קנאת כל אלה שעינם צרה בכישוריו האקרובטיים. “אני זקיף הזרע של זיוה / במטוס הגדול אפליג במועד,/ כמו בלדר היורד מלוקסור עם פנינה/ אשא את הזרע בבקבוקו הרך והשרירי/ ישר אל הדלתא של זיוה”. הוא שיתף אותנו גם בפרטים אינטימיים אחרים, מביכים לא פחות, מחייהם המשותפים: “אתמול התקוטטנו בצעקות/ על כסף, וחטפת מכות / משקפייך עפו, אך שלשום / באתי אלייך בלשון”. “שכלי המתחדד לאיין / מוצא עולם בקצה הזין / ואהבתי ואנוכיותי, הלתת ולקחת,/ מתיישבים אצלך בין פלחי התחת”, כך כתב היוצר הכי אנאלי ומחוסר העכבות בספרות העברית, שלעומתו, מאהבה של ליידי צ’טרלי נקרא כמו יומנה של גימנזיסטית תמימה.

במשך שנתיים קשות הלכו היחסים והידרדרו. שבתאי, שרוצה להישאר הוגן כלפי האשה שנפרד ממנה (הם לא נישאו מעולם, אף שהתכוונו לעשות זאת), מסרב לפרט. ואולם, שיריו, שראו אור בספר בחודש מאי נפלא (הוצאת הקיבוץ המאוחד – סימן קריאה, 1997), מספרים, כתמיד, את הסיפור כולו: “מקצה מיטתך שאלתי: / למה אינך אוהבת אותי עוד?/ בקור וביובש ענית לי,/ וגרוני נחנק מדמעות…”

ובשיר אחר: “איזו שנה מחורבנת היתה, איזה סיוט,/ הפסיכולוג שהיסס כששאלתי: יש לי הפרעת אישיות? / לונדיומיל, בונדורמין (תרופות נגד דיכאון ונדודי שינה) לבקש כמו עבד נרצע / מפקידים מענק, משכנתא, להתאמץ לשרוד/ מאשה, שאילו יכלה, היתה לוקחת/ לי ת’תחתונים ופושטת לי ת’עור מהתחת”.

תקופה ארוכה ניסה להיאחז בה. “גברים יודעים פחות טוב להיפרד,” אומר שבתאי. “לנשים יש נחרצות כזו, שאם קשר אהבה נגמר, הן רואות את זה. לכן, למרות שהאהבה מיצתה את עצמה עבור שנינו, מי שביקשה להיפרד היתה זיוה.”

“כל מה שמחזיק אותי היא התקווה / שתחזרי אלי. זה ודאי / שבלעדייך לא אחיה. אני מחליט / לקצוב לי עוד שנתיים, אחכה, / אשלח לך כל שבוע פרח או תקליט. / אם תחזרי אלי עד אז, אבכה / כמו במוצאי יום כיפור כשהשער נפתח. / אם לא תרצי בי, בכ”ב בפברואר, / היום שבו אמך ילדה אותך, / אפשוט בגדי ואשאר בלבוש אדם / שבא מן השדה כדי לחצות נהר / ואיפרד ממך בתוך אמבטיית דם."

– באמת התכוונת לחכות ליום הולדתה של זיוה, ולחתוך את ורידיך?

“כשאהבה מסתיימת, אתה נפרד לא רק מאשה שאהבת, אלא גם מעצמך, מדימוי שיש לך לגבי עצמך, ואתה מרגיש כאילו חתכו לך את הרגליים. הרגשתי שבלי זיוה אני אפס, כלום, בדיכאון עמוק, ובאמת רציתי למות. שנה שלמה לא ישנתי בלי כדורי שינה, וכבר פחדתי שהסוף שלי יהיה כמו של אבידן, כי בדיוק אז הוא מת. כל מה שוויליאם סטיירון תיאר בחשכה נראית, על הדיכאון, אני הרגשתי. אני מתפרנס מתרגום והוראה, ומאז שהאוניברסיטה פיטרה אותי אין לי עבודה קבועה, כך שכשאני לא עובד, אני לא מרוויח. מצבי היה גרוע כל־כך, שיום אחד הגעתי לתת שיעור בבית־ספר לקולנוע בירושלים, וכשנכנסתי בדלת הבנתי שאני לא מסוגל ללמד, ועשיתי את כל הדרך בחזרה לתל־אביב. האוברדרפט בבנק הלך וגדל, ואני פחדתי לפשוט את הרגל. אבל תמיד כשחשבתי מחשבות התאבדות, נזכרתי בילדים שלי ועצרתי בעצמי.”

ואז, ביוני 1995, אחרי שהסתיימו ההתמקחויות על חפצי הבית, וכל מזלג וצלחת וספר ודיסק שבו לבעליהם, ועורכי־הדין סיכמו ששבתאי ייצא מהבית שרכש יחד עם זיוה פוסטק ויקבל סכום קטן עבור חלקו, אירע הנס.

ידידו הטוב, הצייר משה גרשוני, שבתערוכה שלו, שבע וחצי שנים קודם, פגש שבתאי את זיוה, הזמין אותו לנסוע איתו לתערוכה של הציירת תמי גטר במוזיאון עין חרוד. שבתאי, המסוגר והמדוכא, היסס. “ברגע האחרון, כשגרשוני כבר יצא מהדלת, צילצלתי לו שבכל זאת יאסוף אותי. מחרידה אותי המחשבה שאם הייתי מטלפן שלוש דקות יותר מאוחר, הייתי מחמיץ את טניה. כשראיתי אותה שם אמרתי לה, אני זוכר אותך מירושלים. בסוף שנות השישים, כשהייתי סטודנט, נשוי טרי, היתה הפגנה, והבעל שלה, יוסי שוורץ, נפצע בידי שוטרים. היא נראתה לי אז כל־כך יפה וגבוהה ונפלאה, משהו שלא אגיע אליו: מצד אחד, כל־כך בסדר ומושלמת, ומצד שני, מרדנית. הייתי מאוהב בה מרחוק. ופתאום, אחרי 25 שנה, המלאכים הפגישו בינינו.”

זו שיושבת לידו על הספה ומחייכת, היא טניה ריינהרט, פרופסור לבלשנות בעלת שם עולמי, המחלקת את זמנה בין אוניברסיטת תל־אביב והאוניברסיטה של אוטרכט בהולנד. “מייד אחרי שהתברר לי שהוא פנוי, זו היתה אהבה ממבט ראשון,” אומרת ריינהרט, המהלכת קסם על כל סביבותיה. “בהתחלה היה לי רושם שהוא בן אדם אטאביסטי, שלא מדבר הרבה אלא רק בשירים (“בשירים ובסקס,” מתערב שבתאי)… אבל התברר לי שהוא יודע לדבר גם על דברים אינטימיים, והוא יודע להקשיב. הוא הגבר שכל החיים חיכיתי לו.”

“פתאום הרגשתי שזו אהבה בכל הגוף, בגובה העיניים ולא רק בגובה החלציים, וזה דבר שלא כל־כך הכרתי עד שפגשתי אותה,” אומר שבתאי. ב־9 בפברואר 1997, כשהיו בארצות־הברית, החליטו למסד את הקשר, וטסו לרנו, נוואדה, עיר ההימורים, הנישואין והגירושין. שופט זקן ולבן שיער איחד אותם בברית עולם. “הוא אמר, ‘האם תסכימו להיות יחד בבריאות ובחולי, בעוני ובעושר, עד שהמוות יפריד ביניכם,’ וטניה אמרה, כמו בסרטים, ‘איי דו.’ אני, כמו ישראלי מתל־אביב, אמרתי סתם ‘יס’,” אומר שבתאי.

* * *

המשפחה שבה גדלו שלושת הבנים לבית שבתאי, יעקב, אהרון ויואל, ברחוב פרוג 15 בתל־אביב, כבר הפכה חלק מהאתוס הישראלי. יעקב הבכור היה ספורטאי יפה תואר, ואהרון היה תולעת הספרים. “כתבתי כדי להיות יפה,” הוא אומר, “ואילו אחי יעקב לא היה זקוק לכתיבה, כולם אהבו אותו גם ככה.”

יעקב שבתאי כתב פזמונים, ואילו אהרון בחר ללמוד יוונית – תחום שיכול היה להיבדל בו מאחיו – והיה היחיד במשפחה שכתב כתיבה רצינית. עד שבגיל 37 קיבל יעקב שבתאי התקף לב, ובעקבותיו חיבר רומן ראשון, זכרון דברים, שהיה להצלחה כבירה. אהרון הרגיש שמנחתו, כבשת הרש שלו, נגזלה בידי אחיו. התחרות ביניהם נמשכה עד מותו של יעקב שבתאי ב־1981, ואולי גם אחר־כך.

“אני גדלתי בבית שלא אמרו בו זין וחרא,” אומר שבתאי. “היה לי צורך להיות הילד הרע, הסוטה, המיני, המכוער, מול האח היפה והמוצלח שלי, וכל מה שהוא סימל. אחי היה יפה הנפש, ואני הייתי החרא. ייתכן שהארוטיות בכתיבה שלי, היא רצון לחשוף את הצביעות והשקר בפוריטניות הישראלית המתחסדת ומתייפייפת, שמתבטאת בכתיבה מעוקרת וחסרת מיניות, כמו זו של עמוס עוז. חוץ מיונה וולך, שום סופר או משורר – כולל אחי – לא התייחס אל המין כאל חגיגה, אלא כדבר מלוכלך ועלוב. השירה מוציאה החוצה את מה שהיה עליו צנזורה, ואומרת את הדברים המושתקים, יהיו פוליטיים או ארוטיים. כך עשיתי כשכתבתי את בגין, וכך היה כשכתבתי את זיוה. רציתי להציב אידיאל של ארוטיות חיובית. בנוסף לכך, אני תמיד יונק ממסורות ספרותיות גדולות, ובשירי זיוה צעדתי בדרך שבה הלכו דאנטה ופטררקה, כשכתבו שירי כמיהה לאהובותיהם הבלתי מושגות – ביאטריצ’ה ולאורה. השירה שלי לא מסתובבת רק סנטימטר סביב הזין שלי, אלא היא התגרות בתרבות שלא קיבלה את הארוטיות: מצד אחד היהדות, ומהצד השני תנועת העבודה.”

בתוך התסבוכת המשפחתית שממנה בא, אין פלא שנפל חלל על מזבח האהבה, כשפגש את קולין ברוצקוס. קולין, בתם של אדריכל ירושלמי מפורסם ושל פסיכולוגית דגולה, סימלה עבורו את הניגוד לחיים האפרוריים של רחוב פרוג. “האהבה הגדולה שלי היתה איטה ברוצקוס, חמותי,” הוא אומר. “היא היתה אשה יפה וחזקה וזקופה ונדיבה, וברגע שראיתי אותה, התאהבתי בה ולא יכולתי לעזוב אותה יותר. בכל השנים שהכרתי אותה, מעולם לא ראיתי אצלה התנהגות לא יפה, או קטנונית. עשר שנים היתה הפסיכולוגית שלי, והחזירה אותי לינקותי, למקום של הטראומה, כדי לרפא אותי. היא היתה מבוגרת ממני ב־21 שנה, אבל היתה לי אליה כמיהה ארוטית, כי היא ייצגה את היופי והאהבה והגבורה והטוב. סיפרתי לה הכול, גם את הפנטזיות המיניות שלי לגביה.”

הוא היה מאוהב באם, נשוי לבתה, וחושק באחות הצעירה. “הרבה פעמים בחיים אתה עומד מול שתי נשים כאלה. האשה הארצית, החושנית, והאשה השמיימית. השתגעתי לאשה הארצית, הארוטית, ובכל זאת בחרתי בקולין, שהיתה בעיני שמימית, מדונה, כמו האמא של ישו. אמרתי לעצמי, חיים פעם אחת, אז תבחר את הבחירה שהכי קרובה לאידיאל: להתחתן, להקים משפחה, לאהוב את הילדים שלך. חייתי עם קולין חיים מאוד יפים, ובזכות החיים איתה ועם איטה נהפכתי למשורר שיכול לכתוב על דברים כמו ילדים ובית.” אבל כל השנים הוסיף לרצות את האחות הצעירה, דפנה, האשה הארוטית, שבינתיים התחתנה וילדה ילדים. “אחרי 20 שנות נישואין, כשהרגשתי שהצד המיני בי מדוכא, הבנתי שאותה בעצם אהבתי, למרות שמעולם לא היה בינינו שום רומן. באתי אליה ואמרתי לה שאהבתי אותה מרחוק כל השנים, והיא אמרה, כן, גם אני אהבתי אותך. החלטתי לעזוב הכול וללכת איתה, אבל היא אמרה, נכון, אני אוהבת אותך, אבל יש לי ילדים ולא אפגע בבעלי. רצתי הביתה וכתבתי ספר שירים ברצף אחד, וכשגמרתי אותו הבנתי שאני צריך להיפרד מקולין, כי אחרי שכותבים דבר כזה – לא יכולים יותר לחיות יחד.”

את הספר, אהבה (עם עובד, 1988) הקדיש שבתאי לד.ד., אשר הכול ידעו שהיא דפנה, אחותה של קולין. “באו אלי בטענות, למה אני כותב כך שאפשר לזהות בתוך משפחה. לאחי היו אותן בעיות בזכרון דברים, ולכן, כשרצה לתאר הורים, לקח את ההורים של עדנה, אשתו. אבל שירה זה דבר מינימליסטי, זה לא רומן, שאתה יכול לגייס עוד חומר ולעשות הסוואות, כמו איפור עבה. אני חייב להיות ישר לגמרי. אם אני מתחיל לזייף, אצנזר את עצמי עוד לפני ששמתי על הנייר מלה אחת. גם לילדים שלי לא קל לקרוא את השירים שלי, אבל אין ברירה, אני משורר. והבעיה שלהם היא לא אם אני כותב על התחת של אמא שלהם, אלא איזה בני־זוג יוכלו הם למצוא לעצמם. אני מספר על העולם כמו שהוא: עולם של יצר, של סקס. ואולי דווקא זה משפיע עליהם להיות כנים ואמיתיים.”

– איטה יודעת שמדובר בבת הצעירה שלה?

“היא היתה המטפלת שלי. אמרתי לה את זה באותו יום.”

– ואיך היא הגיבה?

“היא הבינה אותי, אבל אמרה, דפנה לא תלך איתך.”

– לא מקרי שהיית מאוהב בשתי בנות של אשה שסגדת לה. הארוטי והשמיימי הם שני היבטים של איטה ברוצקוס עצמה.

“נכון. ודפנה היתה באמת נפלאה. היא היתה רקדנית וארכיטקטית ומלאת חן וחסד, ונראתה כמו הנשים של בוטיצ’לי.”

שנה אחרי שהתוודה שבתאי על אהבתו לגיסתו, אירעה תאונת דרכים קטלנית. בעלה של דפנה נהרג במקום. היא עצמה נפצעה קשה, ונשארה פגועה עד היום.

אחרי שנוכח שדפנה לא תלך איתו, עזב את הבית. רק שלושה שבועות היה בגפו, ופגש את זיוה. “היא הפכה אותי לזין אחד גדול, בגובה מטר שמונים,” הוא אומר. “היא חייבה אותי להיות גבר. במהלך נישואי תפקדתי כאמא נוספת של הילדים. הרגשתי שעדיף להיות אשה, כי האשה היא החזק, ואילו הגבר הוא יצור מסורס, שחי בחלומות כוח. ומכיוון שהאשה היתה הכוח, רציתי להיות אשה. כשהורי היו באים לירושלים ושואלים בייאוש מה עם הדוקטורט, ורואים אותי תמיד עם תינוקות תלויים עלי, היו נאנחים – עוד מעט גם אתה תתחיל להניק, וזה יהיה הסוף. הייתי אהרון עם שדיים. וכמו שקורה לנשים, השקעתי את כל זמני בטיפול בילדים, לא כתבתי מאמרים, הזנחתי את הקריירה האקדמית שלי ובסופו של דבר לא קיבלתי קביעות ופוטרתי.”

– אתה כתבת עליך ועל קולין, "אנחנו שני אנשים לא מתגרשים".

“אני אדם שמחפש טוטליות, וכשאני עם אשה אני מאמץ את כל מה שקשור בה. לכן כל אשה בשבילי היא זהות אחרת, אורח חיים אחר, ‘אהרון’ אחר. זה לא סתם שהיו לי שישה ילדים. זו היתה השקפת עולם. קולין הניקה תקופות ארוכות, ושנינו היינו פעילים של אגודת ‘לה לצ’ה’, ‘החלב’, וכשהיינו בארצות־הברית, נסענו בסטיישן מלא ילדים לכנסים ולהרצאות. הרווח בין הילדים קטן, ותמיד היה לי תינוק או שניים על הידיים, וכשהייתי צריך לבית שימוש מישהו מהם היה נדבק אלי, ואני הייתי יושב איתו על הברכיים, וכשרציתי לנגב את התחת, הייתי קורא לקולין, בואי קחי אותו לרגע ממני, והייתי מנגב ולוקח חזרה את הילד. זה היה דבר רגיל בחיים שלי, וגם אהבתי את זה. זה היה גם הקריטריון לקשרי החברתיים. התחברתי רק עם אנשים שאוהבים ילדים, והתרחקתי מחברי מהבוהמה, שהתחתנו והתגרשו. זו היתה אידיאולוגיה, חלום של חיים שיתופיים, של אהבה, ידידות, לא של כסף. אשתי קולין היתה היפית, עם אידיאלים של ילדי הפרחים, וזה התאים לנעורי שעברו בקיבוץ מרחביה של השומר הצעיר. כשהערכים בארץ השתנו ונעשו חומרניים, ניסינו ליצור אצלנו ‘פואמה ביתית’ כזאת, להמשיך במערכת חיים תומכת ואוהבת. וזה היה דבר תמים ויפה, כי זה תפקיד שבו הייתי נותן, אוהב, מטפל.”

– ואז הלכת לקיצוניות האחרת: מצאת אשה שונה בתכלית השינוי, אם לבת גדולה אחת.

“נכון. כי הייתי מורעב מבחינה מינית. השתגעתי לארוס, השתגעתי לאהבה. כל שנות נישואי לקולין, לא בגדתי בה אפילו פעם אחת. בכל השנים ישנתי מחוץ לבית רק שני לילות – כשאמי נפטרה – כי תמיד חזרתי לטפל בילדים. אפילו ביום שאבי גסס, חזרתי הביתה, להיות עם הילדים ועם קולין, והוא נפטר אחר־כך בלילה, בלעדי. היתה נזירות בחיי, ואז התפרץ הכול. עם זיוה הזדקפתי. היא העמידה אותי. איתה הרגשתי שאני גבריות מהלכת על שתיים. כל החיים חיכיתי לזִקפּה הזאת. הכול אצלה שיגע אותי: היופי שלה, הבושם שלה, הבגדים שלה. שום דבר לא היה חשוב לי, ועשיתי פולחן לזין. לא הורות ומשפחה, רק סקס ויופי וחיים טובים, מטבח גורמה ומוצרט מנגן ברקע. וזה היה קשה מנשוא, כי הבן הקטן, אוד, היה רק בן שנה. ואני נקרעתי, אבל עזבתי אותו. עם קולין לא הייתי גבר גם במובן הכלכלי, כי ההורים שלה היו אנשים אמידים, הם החזיקו אותנו, וחייתי כמו מנדרין. ופתאום, הייתי צריך דפוק על דלתות, לחפש עבודה, ולהתמודד בעולם המציאותי.”

– ואחרי שבע שנות הוללות, התעייפת?

"זו היתה אהבה גדולה, ועדיין אני חושב שזיוה היא אשה יפה ומקסימה, אבל כשאתה חי סביב השפיץ של הזין שלך, העולם הולך ומצטמצם. מה שהיה בעוכרינו, שכמו שנחנקתי עם קולין בתוך האמהות, פה, עם זיוה, נחנקתי בביתיות. לא היו לי יותר מחשבות על העולם שמחוץ לחדר המיטות. כל רעיון שלא מתעמת מול העולם, מצטמצם. הצטמצמתי סביב חיי האישיים, והדברים החלו למות בתוכי. גם כמשורר. ברגע שהאהבה נגמרה, לא היה לי על מה לכתוב, כי הצד האבהי והחברתי לא היו קיימים.

“אני אדם מאוד גופני, אבל זיוה היתה לא רק אשה בשר ודם אלא גם פנטזיה רומנטית. גם אני הייתי בשבילה לא רק גבר וזין, אלא פנטזיה של המאהב האבסולוטי, שהיא חיכתה לו כל ימיה, שסוגד לה וכותב שירי אהבה ליופיה. כל עוד הפנטזיה התקיימה, הכול היה טוב. ברגע שהתחלתי לכתוב שירים על הזדקנות ודיכאון, זה כבר לא הלך כל־כך טוב. אתה חי עם אשה ועושה ממנה אלילה, כמו בריז’יט ברדו, וכשהאשה הזו היא לא בריז’יט ברדו, נוצר דיסוננס נורא. ואז אתה מרגיש נורא אשם, כי אתה מסתכל במבט שלך ומפרק את האילוזיה, ונוצרת אלימות, כי אתה דורש ממנה להתאים לפנטזיה שלך, וזה לא הולך.”

והיו גם רגשות האשם שלו כלפי ילדיו. “זיוה היתה האשה הראשונה שאבא שלהם מצא אחרי הפרידה מאמם, ואת זה הם לא יכלו לסלוח. וכך היה למעשה נתק ביני לבינם. ראיתי אותם מעט מאוד. גם כשבאו לבקר בבית שבו גרתי עם זיוה, זה הפריע, כי זיוה היא כל מה שקולין היא לא: נשית, סקסית, מסודרת, מסוגננת. אצל קולין, הילדים הם הכול. צלחות יכולות להישבר, ולא איכפת לה. הבית זרוק לגמרי. ואני, למרות שחייתי בבלאגן שנים רבות כל־כך, בתוכי היו געגועים ליופי ולסדר הזה, וכשפגשתי את זיוה אימצתי את עולמה. הילדים הרגישו שבכך אני דוחה את הערכים של קולין, ושולל את העולם שממנו באו, אני אומר להם שהם מחורבנים, שהם זבל. התייסרתי ברגשי אשמה נוראים. כל השנים עם זיוה, הייתי אדם פצוע. עם טניה, אני סוף־סוף יכול להיות אבא לילדים שלי.”

טניה ריינהרט גדלה בחיפה, בתנאי מחסור, בדירת חדר עם אמה האלמנה, סיימה את תיכון “חוגים” והתבלטה כילדת פלא, מוכשרת ומצפונית, עטורת פרסים. היא היתה חברה בנוער הקומוניסטי ושירתה בנח"ל, בקיבוץ יד חנה. כפעילת שמאל, נכלאה למשך חמישה ימים ב־1989, אחרי הפגנה שהשתתפה בה נגד הריסת בית בצו מינהלי. “כל עוול לכל אדם נוגע לי. אני רואה בפלשתינים בני אדם כמוני, ולא יכולה להסכים למה שעושים להם,” היא אומרת. “יצרנו אצלם שנאה שלא היתה. וכשדוחקים אנשים אל סף הייאוש, אפשר למנוע הכול, רק לא טרור של מתאבד.”

הסטודנטים שלה יודעים שבסוף השיעור יש “רבע שעה אש”ף". בבחירות הרגיזה רבים כשהטיפה לשים פתק לבן לראשות הממשלה, להראות שאין הבדל מהותי בין נתניהו לפרס.

אהרון שבתאי: “כשהכרתי אותה, חשבתי שהדעות שלה נורא קיצוניות, כי בדיוק הייתי אחרי החיים היאפיים עם זיוה. עד שהבנתי שטניה היא המודל שלי לאמן אמיתי: אדם חופשי, העומד מחוץ לקונסנזוס ואומר את דעותיו בלי פשרה. קיצוניות זו בעינינו מלה עם סטיגמה, אבל כל ההתקדמות בעולם היא על־ידי אנשים אשר מי שהולך עם הזרם קורא להם ‘קיצונים’. גם על סוקרטס, אבי הפילוסופיה, אמרו שהוא קיצוני ונתנו לו כוס עם רעל, והוא שתה אותה, כי היה קיצוני בכיבוד החוקים. אם טניה היתה באתונה, גם לה היו נותנים כוס רעל, והיא היתה שותה.”

– תם עידן הארוטיקה?

“בכלל לא. עם טניה אני יכול גם לדפוק וגם להידפק באותו זמן. לא רק לזיין, אלא גם שמזיינים אותך. אתה גם חודר, וגם נחדר. אתה גם מתמסר, וגם אדם אחר מתמסר אליך. זו לא הנשיות המסורסת, הנשיות המזוכיסטית, שבוכה על העדר הזין. הנשיות של טניה היא נשיות של כוח. אשה עם זין. עם טניה, זה לא מעורר בי את ההרגשה הסדו־מזוכיסטית שאני שובר את האשה, מוצץ אותה ומנצל אותה. עם טניה אני יכול להרגיש את שמחת האהבה ושמחת הסקס, כי היא חזקה. כשאתה מאוהב באדם חלש, בסוף אתה הורס, ואז אתה הרוס, כי אתה מרגיש אשם ולא שווה.”

– ואולי שוב, כמו באהבותיך הקודמות, זהו חלום מתוק שתתעורר ממנו?

“אני לא מרגיש כך. לפעמים גברים שוכבים עם בת־זוגם ומדמיינים שזו מישהי אחרת. אני עם טניה שנתיים, וזה לא קורה. הפנטזיה הכי מתוקה זו המציאות. אם קודם הייתי עם אשה שהיא כמו ספר טוב, שאתה קורא בו והוא נגמר, עכשיו אני עם אשה שהיא כמו תנ”ך. ספר הספרים, הפוך בה והפוך בה."

– באחד משיריך בספר הזה, במהלך הפרידה מזיוה, אתה מפנטז על מישל פייפר.

“נכון. הפנטזיות המיניות ליוו אותי מאז גיל ההתבגרות. עכשיו, עם טניה, זה נגמר. אני רואה סביבי אחדים מחברי, מנהלים רומנים עם בחורות שתולות בהם עיניים מעריצות. אותי זה משעמם. אני מעדיף נשים מבוגרות, שלא מפחדות, שכבר לא רוצות למצוא חן. יש ביחסים איתן צד של יריבות, וזה מסעיר אותי. אני לא יכול להתאהב בלי להעריץ, ומלבד החמוקיים אין מה להעריץ אצל אשה צעירה.”

טניה כבר קנתה אחיזה בשיריו החדשים של שבתאי. היא “הנפלאה באלות”, עיניה “חייכו אלי כיהלומים שחורים”, הקורא לומד להכיר את הסנדלים שלה, ולדעת שהיא זו שחיבקה אותו וחיבקה וחיבקה ובמשך שלושה שבועות הצמידה אליו אוזן ולחי (“הזין לא עמד לי בגלל כדורים נגד דיכאון / זרקתי אותם, בהדרגה חזר לחלצי האון / וכשחדרתי אליה לראשונה, פרצתי בבכי”, מתוודה שבתאי בגילוי ליבו האופייני), ואנחנו כבר יודעים אפילו שכשהיא נסעה ללמד בהולנד, והוא התגעגע אליה כאן בתל־אביב, התאפק לא לאונן, וחשב איך ישכב איתה כשייפגשו.

– את ערה לעובדה שהקוראים, שמכירים כבר את גופה של זיוה, ילמדו בהדרגה להכיר גם את גופך? האם צינזרת את אהרון, והצבת גבולות למה שמותר לו לפרסם עלייך?

פרופ' טניה ריינהרט: "אהבתי את שירי זיוה עוד לפני שפגשתי את אהרון, וקניתי לעצמי את הספר כבר אז. אהבתי את הבוטות, את האומץ, את הארוטיקה, ואת סוג הכתיבה שלו, שהיא כאילו אישית, אבל לא ממש. אהרון מציב בשירים האלה ‘אני’ קולקטיבי, רגשות מזוקקים שיש לכל בני האדם. הוא מנסח רגשות בסיסיים ופרימיטיביים של כמיהה ותשוקה, זו לא ממש חשיפה עצמית. “אני מקבלת את החופש האמנותי. שיר זה שיר, ואהרון משורר, ולא הייתי חולמת להגביל אותו, גם אם מטבעי אולי היה נוח לי יותר בלי חשיפה. אני לא רואה שום פגם מוסרי בלכתוב שירים אינטימיים.”

“לא אכתוב שום דבר שיהרוס לי את החיים עם טניה,” מבטיח שבתאי. “בעקבות החיים איתה, התחלתי לכתוב שירים פוליטיים. התעוררתי למצוקות של בני אדם. העובדה שטניה מצליחה בעולם הגברי, באקדמיה, בפעילות פוליטית, מאוד מושכת אותי ומשפיעה עלי. בזכות הפן ה’גברי' הזה שלה, אני מרגיש גבר בין גברים. הנשים שהן רק מיניות, שפעם מאוד משכו אותי, נראות לי היום כמו בובות גומי. עם טניה אני אוהב ערבים, אוהב ילדים, אוהב כל אדם. פתאום התחלתי לקרוא ספרים על כלכלה ופוליטיקה. התמיכה שלי בבגין ב־1981 היתה טעות, זה היה חלק משיר ההלל למשפחתיות, לכך שאתה צריך לשמור על הבית ועל הילד שלך ולעזאזל הכול. היום אני יודע שבלי יחס של כבוד אמיתי לערבים, שהם עם גדול בעל ערכים אנושיים, אנחנו נידונים לכליה. המנהיגים שלנו, ואין שום הבדל בין ברק לנתניהו, מוליכים אותנו לאסון כמו מלחמת יום הכיפורים וגרוע מזה, כי אנחנו חיים באזור הניסויים של כל הנשק שבעולם. ברגע שנשפיל את הערבים בצורה שתעבור את הגבול, יתפוצץ הכול.”

הם מאוכזבים ממפלגת העבודה וגם ממר"צ (“יש אשליה של דמוקרטיה אבל למעשה גבולות השיח הפוליטי מצומצמים מאוד,” אומרת ריינהרט), וחרדים מאוד מההפרטה, ומהשתלטות תאגידים בינלאומיים על השוק הישראלי. “יותר ויותר אנשים עובדים בתנאי ניצול, לפי שעות, בחוזה אישי, בלי תנאים סוציאליים. כשהעובדים ידרשו קצת יותר כסף, המפעלים יועברו לארצות שבהן העובד יירמס תמורת 60 סנט לשעה,” הוא אומר, והיא מהנהנת. “לבעלי התאגידים, אנשים כמו רון לאודר ודומיו, אין סנטימנטים, אין אינטרס חברתי מלבד הרווח. לאט לאט אנחנו מוכרים את המדינה לאחרים. כבר בארצות־הברית מבינים שאי־אפשר לתת לכוחות השוק לקבוע, כי זה יפרק את החברה. יותר ויותר אנשים נהפכים עכברים וחולדות, שנדחקים לשכונות וגטאות, כדי לקיים את משכורות הענק של המנהלים ובעלי ההון.” בשיר “למה השירה שותקת”, הוא כתב:

ישראל היא השנייה בעולם בפער בין עושר לעוני,

וזאת בגלל השירה, בגלל אנשים כמוני.

אני מדבר מלסתותיו הקפוצות של חיים יבין,

אני מפליץ מבטנו של טומי לפיד, ומחבר למסובין

באולפן, במערכת, במשרד הפרסום, בכיתה,

את הנאום, את הקליפ, את המאמר על דרידה,

אני כותב את ספרי עירית לינור, לימדתי את

לשונם של ירמיה ועמוס לשתף פעולה ולציית.