רקע
אילת נגב
שבתאי, אהרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

בחורף 1995, כששוטט אהרון שבתאי, בלילות ללא שינה בבית היפהפה ביפו, שבו חלק את חייו עם אהובתו, עורכת הסרטים זיוה פוסטק, היה מבכה את התפוררותה של האהבה, אשר במשך חמש שנים טובות נדמתה בעיניו בת אלמוות, עד שבאו השנתיים הרעות. מדי פעם היה ניגש אל שולחן המטבח ומקיש על המחשב הנייד מילים ומשפטים שהיכו בו, מקווה שעקירת השדים והסיוטים מתוכו תיתן לו מרגוע.

“ואני אהבתי אותה, חיברתי עליה שירים,/ ושבע שנים שכבנו באותה מיטה,/ ידה לא משה מידי, היינו כשני צפרירים,/ עד שגירשה אותי כמו כלב בבעיטה”.

במהלך אהבתם, נחשף קהל הקוראים בארץ אל כל מכמני גופה של זיוה, “אשה מטופחת, כזאת שאצלה ניתן לאכול מן התחת”. שלושה ספרים הקדיש לה, (זיוה, מטאזיויקה והלב) ותיאר את מעשה האהבה בדימויים מטאפיזיים שנשאבו מהקלאסיקה היוונית והרומית – תחום התמחותו (שבתאי הוא ד"ר לתיאטרון ושירה יוונית, ומתרגם פורה ויחיד־סגולה של מחזות קלאסיים). “עלי לכבד בלשוני את הקוס שלך/ כמו הנביא האוכל את המגילה,/ וחייליו של גדעון הכורעים ומלקקים”, כתב, והצית עליו את חמת הדתיים. “אני רוצה רק את גופך/ משתמש בו מלפנים ואז הופך”, עורר את קנאת כל אלה שעינם צרה בכישוריו האקרובטיים. “אני זקיף הזרע של זיוה / במטוס הגדול אפליג במועד,/ כמו בלדר היורד מלוקסור עם פנינה/ אשא את הזרע בבקבוקו הרך והשרירי/ ישר אל הדלתא של זיוה”. הוא שיתף אותנו גם בפרטים אינטימיים אחרים, מביכים לא פחות, מחייהם המשותפים: “אתמול התקוטטנו בצעקות/ על כסף, וחטפת מכות / משקפייך עפו, אך שלשום / באתי אלייך בלשון”. “שכלי המתחדד לאיין / מוצא עולם בקצה הזין / ואהבתי ואנוכיותי, הלתת ולקחת,/ מתיישבים אצלך בין פלחי התחת”, כך כתב היוצר הכי אנאלי ומחוסר העכבות בספרות העברית, שלעומתו, מאהבה של ליידי צ’טרלי נקרא כמו יומנה של גימנזיסטית תמימה.

במשך שנתיים קשות הלכו היחסים והידרדרו. שבתאי, שרוצה להישאר הוגן כלפי האשה שנפרד ממנה (הם לא נישאו מעולם, אף שהתכוונו לעשות זאת), מסרב לפרט. ואולם, שיריו, שראו אור בספר בחודש מאי נפלא (הוצאת הקיבוץ המאוחד – סימן קריאה, 1997), מספרים, כתמיד, את הסיפור כולו: “מקצה מיטתך שאלתי: / למה אינך אוהבת אותי עוד?/ בקור וביובש ענית לי,/ וגרוני נחנק מדמעות…”

ובשיר אחר: “איזו שנה מחורבנת היתה, איזה סיוט,/ הפסיכולוג שהיסס כששאלתי: יש לי הפרעת אישיות? / לונדיומיל, בונדורמין (תרופות נגד דיכאון ונדודי שינה) לבקש כמו עבד נרצע / מפקידים מענק, משכנתא, להתאמץ לשרוד/ מאשה, שאילו יכלה, היתה לוקחת/ לי ת’תחתונים ופושטת לי ת’עור מהתחת”.

תקופה ארוכה ניסה להיאחז בה. “גברים יודעים פחות טוב להיפרד,” אומר שבתאי. “לנשים יש נחרצות כזו, שאם קשר אהבה נגמר, הן רואות את זה. לכן, למרות שהאהבה מיצתה את עצמה עבור שנינו, מי שביקשה להיפרד היתה זיוה.”

“כל מה שמחזיק אותי היא התקווה / שתחזרי אלי. זה ודאי / שבלעדייך לא אחיה. אני מחליט / לקצוב לי עוד שנתיים, אחכה, / אשלח לך כל שבוע פרח או תקליט. / אם תחזרי אלי עד אז, אבכה / כמו במוצאי יום כיפור כשהשער נפתח. / אם לא תרצי בי, בכ”ב בפברואר, / היום שבו אמך ילדה אותך, / אפשוט בגדי ואשאר בלבוש אדם / שבא מן השדה כדי לחצות נהר / ואיפרד ממך בתוך אמבטיית דם."

– באמת התכוונת לחכות ליום הולדתה של זיוה, ולחתוך את ורידיך?

“כשאהבה מסתיימת, אתה נפרד לא רק מאשה שאהבת, אלא גם מעצמך, מדימוי שיש לך לגבי עצמך, ואתה מרגיש כאילו חתכו לך את הרגליים. הרגשתי שבלי זיוה אני אפס, כלום, בדיכאון עמוק, ובאמת רציתי למות. שנה שלמה לא ישנתי בלי כדורי שינה, וכבר פחדתי שהסוף שלי יהיה כמו של אבידן, כי בדיוק אז הוא מת. כל מה שוויליאם סטיירון תיאר בחשכה נראית, על הדיכאון, אני הרגשתי. אני מתפרנס מתרגום והוראה, ומאז שהאוניברסיטה פיטרה אותי אין לי עבודה קבועה, כך שכשאני לא עובד, אני לא מרוויח. מצבי היה גרוע כל־כך, שיום אחד הגעתי לתת שיעור בבית־ספר לקולנוע בירושלים, וכשנכנסתי בדלת הבנתי שאני לא מסוגל ללמד, ועשיתי את כל הדרך בחזרה לתל־אביב. האוברדרפט בבנק הלך וגדל, ואני פחדתי לפשוט את הרגל. אבל תמיד כשחשבתי מחשבות התאבדות, נזכרתי בילדים שלי ועצרתי בעצמי.”

ואז, ביוני 1995, אחרי שהסתיימו ההתמקחויות על חפצי הבית, וכל מזלג וצלחת וספר ודיסק שבו לבעליהם, ועורכי־הדין סיכמו ששבתאי ייצא מהבית שרכש יחד עם זיוה פוסטק ויקבל סכום קטן עבור חלקו, אירע הנס.

ידידו הטוב, הצייר משה גרשוני, שבתערוכה שלו, שבע וחצי שנים קודם, פגש שבתאי את זיוה, הזמין אותו לנסוע איתו לתערוכה של הציירת תמי גטר במוזיאון עין חרוד. שבתאי, המסוגר והמדוכא, היסס. “ברגע האחרון, כשגרשוני כבר יצא מהדלת, צילצלתי לו שבכל זאת יאסוף אותי. מחרידה אותי המחשבה שאם הייתי מטלפן שלוש דקות יותר מאוחר, הייתי מחמיץ את טניה. כשראיתי אותה שם אמרתי לה, אני זוכר אותך מירושלים. בסוף שנות השישים, כשהייתי סטודנט, נשוי טרי, היתה הפגנה, והבעל שלה, יוסי שוורץ, נפצע בידי שוטרים. היא נראתה לי אז כל־כך יפה וגבוהה ונפלאה, משהו שלא אגיע אליו: מצד אחד, כל־כך בסדר ומושלמת, ומצד שני, מרדנית. הייתי מאוהב בה מרחוק. ופתאום, אחרי 25 שנה, המלאכים הפגישו בינינו.”

זו שיושבת לידו על הספה ומחייכת, היא טניה ריינהרט, פרופסור לבלשנות בעלת שם עולמי, המחלקת את זמנה בין אוניברסיטת תל־אביב והאוניברסיטה של אוטרכט בהולנד. “מייד אחרי שהתברר לי שהוא פנוי, זו היתה אהבה ממבט ראשון,” אומרת ריינהרט, המהלכת קסם על כל סביבותיה. “בהתחלה היה לי רושם שהוא בן אדם אטאביסטי, שלא מדבר הרבה אלא רק בשירים (“בשירים ובסקס,” מתערב שבתאי)… אבל התברר לי שהוא יודע לדבר גם על דברים אינטימיים, והוא יודע להקשיב. הוא הגבר שכל החיים חיכיתי לו.”

“פתאום הרגשתי שזו אהבה בכל הגוף, בגובה העיניים ולא רק בגובה החלציים, וזה דבר שלא כל־כך הכרתי עד שפגשתי אותה,” אומר שבתאי. ב־9 בפברואר 1997, כשהיו בארצות־הברית, החליטו למסד את הקשר, וטסו לרנו, נוואדה, עיר ההימורים, הנישואין והגירושין. שופט זקן ולבן שיער איחד אותם בברית עולם. “הוא אמר, ‘האם תסכימו להיות יחד בבריאות ובחולי, בעוני ובעושר, עד שהמוות יפריד ביניכם,’ וטניה אמרה, כמו בסרטים, ‘איי דו.’ אני, כמו ישראלי מתל־אביב, אמרתי סתם ‘יס’,” אומר שבתאי.

* * *

המשפחה שבה גדלו שלושת הבנים לבית שבתאי, יעקב, אהרון ויואל, ברחוב פרוג 15 בתל־אביב, כבר הפכה חלק מהאתוס הישראלי. יעקב הבכור היה ספורטאי יפה תואר, ואהרון היה תולעת הספרים. “כתבתי כדי להיות יפה,” הוא אומר, “ואילו אחי יעקב לא היה זקוק לכתיבה, כולם אהבו אותו גם ככה.”

יעקב שבתאי כתב פזמונים, ואילו אהרון בחר ללמוד יוונית – תחום שיכול היה להיבדל בו מאחיו – והיה היחיד במשפחה שכתב כתיבה רצינית. עד שבגיל 37 קיבל יעקב שבתאי התקף לב, ובעקבותיו חיבר רומן ראשון, זכרון דברים, שהיה להצלחה כבירה. אהרון הרגיש שמנחתו, כבשת הרש שלו, נגזלה בידי אחיו. התחרות ביניהם נמשכה עד מותו של יעקב שבתאי ב־1981, ואולי גם אחר־כך.

“אני גדלתי בבית שלא אמרו בו זין וחרא,” אומר שבתאי. “היה לי צורך להיות הילד הרע, הסוטה, המיני, המכוער, מול האח היפה והמוצלח שלי, וכל מה שהוא סימל. אחי היה יפה הנפש, ואני הייתי החרא. ייתכן שהארוטיות בכתיבה שלי, היא רצון לחשוף את הצביעות והשקר בפוריטניות הישראלית המתחסדת ומתייפייפת, שמתבטאת בכתיבה מעוקרת וחסרת מיניות, כמו זו של עמוס עוז. חוץ מיונה וולך, שום סופר או משורר – כולל אחי – לא התייחס אל המין כאל חגיגה, אלא כדבר מלוכלך ועלוב. השירה מוציאה החוצה את מה שהיה עליו צנזורה, ואומרת את הדברים המושתקים, יהיו פוליטיים או ארוטיים. כך עשיתי כשכתבתי את בגין, וכך היה כשכתבתי את זיוה. רציתי להציב אידיאל של ארוטיות חיובית. בנוסף לכך, אני תמיד יונק ממסורות ספרותיות גדולות, ובשירי זיוה צעדתי בדרך שבה הלכו דאנטה ופטררקה, כשכתבו שירי כמיהה לאהובותיהם הבלתי מושגות – ביאטריצ’ה ולאורה. השירה שלי לא מסתובבת רק סנטימטר סביב הזין שלי, אלא היא התגרות בתרבות שלא קיבלה את הארוטיות: מצד אחד היהדות, ומהצד השני תנועת העבודה.”

בתוך התסבוכת המשפחתית שממנה בא, אין פלא שנפל חלל על מזבח האהבה, כשפגש את קולין ברוצקוס. קולין, בתם של אדריכל ירושלמי מפורסם ושל פסיכולוגית דגולה, סימלה עבורו את הניגוד לחיים האפרוריים של רחוב פרוג. “האהבה הגדולה שלי היתה איטה ברוצקוס, חמותי,” הוא אומר. “היא היתה אשה יפה וחזקה וזקופה ונדיבה, וברגע שראיתי אותה, התאהבתי בה ולא יכולתי לעזוב אותה יותר. בכל השנים שהכרתי אותה, מעולם לא ראיתי אצלה התנהגות לא יפה, או קטנונית. עשר שנים היתה הפסיכולוגית שלי, והחזירה אותי לינקותי, למקום של הטראומה, כדי לרפא אותי. היא היתה מבוגרת ממני ב־21 שנה, אבל היתה לי אליה כמיהה ארוטית, כי היא ייצגה את היופי והאהבה והגבורה והטוב. סיפרתי לה הכול, גם את הפנטזיות המיניות שלי לגביה.”

הוא היה מאוהב באם, נשוי לבתה, וחושק באחות הצעירה. “הרבה פעמים בחיים אתה עומד מול שתי נשים כאלה. האשה הארצית, החושנית, והאשה השמיימית. השתגעתי לאשה הארצית, הארוטית, ובכל זאת בחרתי בקולין, שהיתה בעיני שמימית, מדונה, כמו האמא של ישו. אמרתי לעצמי, חיים פעם אחת, אז תבחר את הבחירה שהכי קרובה לאידיאל: להתחתן, להקים משפחה, לאהוב את הילדים שלך. חייתי עם קולין חיים מאוד יפים, ובזכות החיים איתה ועם איטה נהפכתי למשורר שיכול לכתוב על דברים כמו ילדים ובית.” אבל כל השנים הוסיף לרצות את האחות הצעירה, דפנה, האשה הארוטית, שבינתיים התחתנה וילדה ילדים. “אחרי 20 שנות נישואין, כשהרגשתי שהצד המיני בי מדוכא, הבנתי שאותה בעצם אהבתי, למרות שמעולם לא היה בינינו שום רומן. באתי אליה ואמרתי לה שאהבתי אותה מרחוק כל השנים, והיא אמרה, כן, גם אני אהבתי אותך. החלטתי לעזוב הכול וללכת איתה, אבל היא אמרה, נכון, אני אוהבת אותך, אבל יש לי ילדים ולא אפגע בבעלי. רצתי הביתה וכתבתי ספר שירים ברצף אחד, וכשגמרתי אותו הבנתי שאני צריך להיפרד מקולין, כי אחרי שכותבים דבר כזה – לא יכולים יותר לחיות יחד.”

את הספר, אהבה (עם עובד, 1988) הקדיש שבתאי לד.ד., אשר הכול ידעו שהיא דפנה, אחותה של קולין. “באו אלי בטענות, למה אני כותב כך שאפשר לזהות בתוך משפחה. לאחי היו אותן בעיות בזכרון דברים, ולכן, כשרצה לתאר הורים, לקח את ההורים של עדנה, אשתו. אבל שירה זה דבר מינימליסטי, זה לא רומן, שאתה יכול לגייס עוד חומר ולעשות הסוואות, כמו איפור עבה. אני חייב להיות ישר לגמרי. אם אני מתחיל לזייף, אצנזר את עצמי עוד לפני ששמתי על הנייר מלה אחת. גם לילדים שלי לא קל לקרוא את השירים שלי, אבל אין ברירה, אני משורר. והבעיה שלהם היא לא אם אני כותב על התחת של אמא שלהם, אלא איזה בני־זוג יוכלו הם למצוא לעצמם. אני מספר על העולם כמו שהוא: עולם של יצר, של סקס. ואולי דווקא זה משפיע עליהם להיות כנים ואמיתיים.”

– איטה יודעת שמדובר בבת הצעירה שלה?

“היא היתה המטפלת שלי. אמרתי לה את זה באותו יום.”

– ואיך היא הגיבה?

“היא הבינה אותי, אבל אמרה, דפנה לא תלך איתך.”

– לא מקרי שהיית מאוהב בשתי בנות של אשה שסגדת לה. הארוטי והשמיימי הם שני היבטים של איטה ברוצקוס עצמה.

“נכון. ודפנה היתה באמת נפלאה. היא היתה רקדנית וארכיטקטית ומלאת חן וחסד, ונראתה כמו הנשים של בוטיצ’לי.”

שנה אחרי שהתוודה שבתאי על אהבתו לגיסתו, אירעה תאונת דרכים קטלנית. בעלה של דפנה נהרג במקום. היא עצמה נפצעה קשה, ונשארה פגועה עד היום.

אחרי שנוכח שדפנה לא תלך איתו, עזב את הבית. רק שלושה שבועות היה בגפו, ופגש את זיוה. “היא הפכה אותי לזין אחד גדול, בגובה מטר שמונים,” הוא אומר. “היא חייבה אותי להיות גבר. במהלך נישואי תפקדתי כאמא נוספת של הילדים. הרגשתי שעדיף להיות אשה, כי האשה היא החזק, ואילו הגבר הוא יצור מסורס, שחי בחלומות כוח. ומכיוון שהאשה היתה הכוח, רציתי להיות אשה. כשהורי היו באים לירושלים ושואלים בייאוש מה עם הדוקטורט, ורואים אותי תמיד עם תינוקות תלויים עלי, היו נאנחים – עוד מעט גם אתה תתחיל להניק, וזה יהיה הסוף. הייתי אהרון עם שדיים. וכמו שקורה לנשים, השקעתי את כל זמני בטיפול בילדים, לא כתבתי מאמרים, הזנחתי את הקריירה האקדמית שלי ובסופו של דבר לא קיבלתי קביעות ופוטרתי.”

– אתה כתבת עליך ועל קולין, "אנחנו שני אנשים לא מתגרשים".

“אני אדם שמחפש טוטליות, וכשאני עם אשה אני מאמץ את כל מה שקשור בה. לכן כל אשה בשבילי היא זהות אחרת, אורח חיים אחר, ‘אהרון’ אחר. זה לא סתם שהיו לי שישה ילדים. זו היתה השקפת עולם. קולין הניקה תקופות ארוכות, ושנינו היינו פעילים של אגודת ‘לה לצ’ה’, ‘החלב’, וכשהיינו בארצות־הברית, נסענו בסטיישן מלא ילדים לכנסים ולהרצאות. הרווח בין הילדים קטן, ותמיד היה לי תינוק או שניים על הידיים, וכשהייתי צריך לבית שימוש מישהו מהם היה נדבק אלי, ואני הייתי יושב איתו על הברכיים, וכשרציתי לנגב את התחת, הייתי קורא לקולין, בואי קחי אותו לרגע ממני, והייתי מנגב ולוקח חזרה את הילד. זה היה דבר רגיל בחיים שלי, וגם אהבתי את זה. זה היה גם הקריטריון לקשרי החברתיים. התחברתי רק עם אנשים שאוהבים ילדים, והתרחקתי מחברי מהבוהמה, שהתחתנו והתגרשו. זו היתה אידיאולוגיה, חלום של חיים שיתופיים, של אהבה, ידידות, לא של כסף. אשתי קולין היתה היפית, עם אידיאלים של ילדי הפרחים, וזה התאים לנעורי שעברו בקיבוץ מרחביה של השומר הצעיר. כשהערכים בארץ השתנו ונעשו חומרניים, ניסינו ליצור אצלנו ‘פואמה ביתית’ כזאת, להמשיך במערכת חיים תומכת ואוהבת. וזה היה דבר תמים ויפה, כי זה תפקיד שבו הייתי נותן, אוהב, מטפל.”

– ואז הלכת לקיצוניות האחרת: מצאת אשה שונה בתכלית השינוי, אם לבת גדולה אחת.

“נכון. כי הייתי מורעב מבחינה מינית. השתגעתי לארוס, השתגעתי לאהבה. כל שנות נישואי לקולין, לא בגדתי בה אפילו פעם אחת. בכל השנים ישנתי מחוץ לבית רק שני לילות – כשאמי נפטרה – כי תמיד חזרתי לטפל בילדים. אפילו ביום שאבי גסס, חזרתי הביתה, להיות עם הילדים ועם קולין, והוא נפטר אחר־כך בלילה, בלעדי. היתה נזירות בחיי, ואז התפרץ הכול. עם זיוה הזדקפתי. היא העמידה אותי. איתה הרגשתי שאני גבריות מהלכת על שתיים. כל החיים חיכיתי לזִקפּה הזאת. הכול אצלה שיגע אותי: היופי שלה, הבושם שלה, הבגדים שלה. שום דבר לא היה חשוב לי, ועשיתי פולחן לזין. לא הורות ומשפחה, רק סקס ויופי וחיים טובים, מטבח גורמה ומוצרט מנגן ברקע. וזה היה קשה מנשוא, כי הבן הקטן, אוד, היה רק בן שנה. ואני נקרעתי, אבל עזבתי אותו. עם קולין לא הייתי גבר גם במובן הכלכלי, כי ההורים שלה היו אנשים אמידים, הם החזיקו אותנו, וחייתי כמו מנדרין. ופתאום, הייתי צריך דפוק על דלתות, לחפש עבודה, ולהתמודד בעולם המציאותי.”

– ואחרי שבע שנות הוללות, התעייפת?

"זו היתה אהבה גדולה, ועדיין אני חושב שזיוה היא אשה יפה ומקסימה, אבל כשאתה חי סביב השפיץ של הזין שלך, העולם הולך ומצטמצם. מה שהיה בעוכרינו, שכמו שנחנקתי עם קולין בתוך האמהות, פה, עם זיוה, נחנקתי בביתיות. לא היו לי יותר מחשבות על העולם שמחוץ לחדר המיטות. כל רעיון שלא מתעמת מול העולם, מצטמצם. הצטמצמתי סביב חיי האישיים, והדברים החלו למות בתוכי. גם כמשורר. ברגע שהאהבה נגמרה, לא היה לי על מה לכתוב, כי הצד האבהי והחברתי לא היו קיימים.

“אני אדם מאוד גופני, אבל זיוה היתה לא רק אשה בשר ודם אלא גם פנטזיה רומנטית. גם אני הייתי בשבילה לא רק גבר וזין, אלא פנטזיה של המאהב האבסולוטי, שהיא חיכתה לו כל ימיה, שסוגד לה וכותב שירי אהבה ליופיה. כל עוד הפנטזיה התקיימה, הכול היה טוב. ברגע שהתחלתי לכתוב שירים על הזדקנות ודיכאון, זה כבר לא הלך כל־כך טוב. אתה חי עם אשה ועושה ממנה אלילה, כמו בריז’יט ברדו, וכשהאשה הזו היא לא בריז’יט ברדו, נוצר דיסוננס נורא. ואז אתה מרגיש נורא אשם, כי אתה מסתכל במבט שלך ומפרק את האילוזיה, ונוצרת אלימות, כי אתה דורש ממנה להתאים לפנטזיה שלך, וזה לא הולך.”

והיו גם רגשות האשם שלו כלפי ילדיו. “זיוה היתה האשה הראשונה שאבא שלהם מצא אחרי הפרידה מאמם, ואת זה הם לא יכלו לסלוח. וכך היה למעשה נתק ביני לבינם. ראיתי אותם מעט מאוד. גם כשבאו לבקר בבית שבו גרתי עם זיוה, זה הפריע, כי זיוה היא כל מה שקולין היא לא: נשית, סקסית, מסודרת, מסוגננת. אצל קולין, הילדים הם הכול. צלחות יכולות להישבר, ולא איכפת לה. הבית זרוק לגמרי. ואני, למרות שחייתי בבלאגן שנים רבות כל־כך, בתוכי היו געגועים ליופי ולסדר הזה, וכשפגשתי את זיוה אימצתי את עולמה. הילדים הרגישו שבכך אני דוחה את הערכים של קולין, ושולל את העולם שממנו באו, אני אומר להם שהם מחורבנים, שהם זבל. התייסרתי ברגשי אשמה נוראים. כל השנים עם זיוה, הייתי אדם פצוע. עם טניה, אני סוף־סוף יכול להיות אבא לילדים שלי.”

טניה ריינהרט גדלה בחיפה, בתנאי מחסור, בדירת חדר עם אמה האלמנה, סיימה את תיכון “חוגים” והתבלטה כילדת פלא, מוכשרת ומצפונית, עטורת פרסים. היא היתה חברה בנוער הקומוניסטי ושירתה בנח"ל, בקיבוץ יד חנה. כפעילת שמאל, נכלאה למשך חמישה ימים ב־1989, אחרי הפגנה שהשתתפה בה נגד הריסת בית בצו מינהלי. “כל עוול לכל אדם נוגע לי. אני רואה בפלשתינים בני אדם כמוני, ולא יכולה להסכים למה שעושים להם,” היא אומרת. “יצרנו אצלם שנאה שלא היתה. וכשדוחקים אנשים אל סף הייאוש, אפשר למנוע הכול, רק לא טרור של מתאבד.”

הסטודנטים שלה יודעים שבסוף השיעור יש “רבע שעה אש”ף". בבחירות הרגיזה רבים כשהטיפה לשים פתק לבן לראשות הממשלה, להראות שאין הבדל מהותי בין נתניהו לפרס.

אהרון שבתאי: “כשהכרתי אותה, חשבתי שהדעות שלה נורא קיצוניות, כי בדיוק הייתי אחרי החיים היאפיים עם זיוה. עד שהבנתי שטניה היא המודל שלי לאמן אמיתי: אדם חופשי, העומד מחוץ לקונסנזוס ואומר את דעותיו בלי פשרה. קיצוניות זו בעינינו מלה עם סטיגמה, אבל כל ההתקדמות בעולם היא על־ידי אנשים אשר מי שהולך עם הזרם קורא להם ‘קיצונים’. גם על סוקרטס, אבי הפילוסופיה, אמרו שהוא קיצוני ונתנו לו כוס עם רעל, והוא שתה אותה, כי היה קיצוני בכיבוד החוקים. אם טניה היתה באתונה, גם לה היו נותנים כוס רעל, והיא היתה שותה.”

– תם עידן הארוטיקה?

“בכלל לא. עם טניה אני יכול גם לדפוק וגם להידפק באותו זמן. לא רק לזיין, אלא גם שמזיינים אותך. אתה גם חודר, וגם נחדר. אתה גם מתמסר, וגם אדם אחר מתמסר אליך. זו לא הנשיות המסורסת, הנשיות המזוכיסטית, שבוכה על העדר הזין. הנשיות של טניה היא נשיות של כוח. אשה עם זין. עם טניה, זה לא מעורר בי את ההרגשה הסדו־מזוכיסטית שאני שובר את האשה, מוצץ אותה ומנצל אותה. עם טניה אני יכול להרגיש את שמחת האהבה ושמחת הסקס, כי היא חזקה. כשאתה מאוהב באדם חלש, בסוף אתה הורס, ואז אתה הרוס, כי אתה מרגיש אשם ולא שווה.”

– ואולי שוב, כמו באהבותיך הקודמות, זהו חלום מתוק שתתעורר ממנו?

“אני לא מרגיש כך. לפעמים גברים שוכבים עם בת־זוגם ומדמיינים שזו מישהי אחרת. אני עם טניה שנתיים, וזה לא קורה. הפנטזיה הכי מתוקה זו המציאות. אם קודם הייתי עם אשה שהיא כמו ספר טוב, שאתה קורא בו והוא נגמר, עכשיו אני עם אשה שהיא כמו תנ”ך. ספר הספרים, הפוך בה והפוך בה."

– באחד משיריך בספר הזה, במהלך הפרידה מזיוה, אתה מפנטז על מישל פייפר.

“נכון. הפנטזיות המיניות ליוו אותי מאז גיל ההתבגרות. עכשיו, עם טניה, זה נגמר. אני רואה סביבי אחדים מחברי, מנהלים רומנים עם בחורות שתולות בהם עיניים מעריצות. אותי זה משעמם. אני מעדיף נשים מבוגרות, שלא מפחדות, שכבר לא רוצות למצוא חן. יש ביחסים איתן צד של יריבות, וזה מסעיר אותי. אני לא יכול להתאהב בלי להעריץ, ומלבד החמוקיים אין מה להעריץ אצל אשה צעירה.”

טניה כבר קנתה אחיזה בשיריו החדשים של שבתאי. היא “הנפלאה באלות”, עיניה “חייכו אלי כיהלומים שחורים”, הקורא לומד להכיר את הסנדלים שלה, ולדעת שהיא זו שחיבקה אותו וחיבקה וחיבקה ובמשך שלושה שבועות הצמידה אליו אוזן ולחי (“הזין לא עמד לי בגלל כדורים נגד דיכאון / זרקתי אותם, בהדרגה חזר לחלצי האון / וכשחדרתי אליה לראשונה, פרצתי בבכי”, מתוודה שבתאי בגילוי ליבו האופייני), ואנחנו כבר יודעים אפילו שכשהיא נסעה ללמד בהולנד, והוא התגעגע אליה כאן בתל־אביב, התאפק לא לאונן, וחשב איך ישכב איתה כשייפגשו.

– את ערה לעובדה שהקוראים, שמכירים כבר את גופה של זיוה, ילמדו בהדרגה להכיר גם את גופך? האם צינזרת את אהרון, והצבת גבולות למה שמותר לו לפרסם עלייך?

פרופ' טניה ריינהרט: "אהבתי את שירי זיוה עוד לפני שפגשתי את אהרון, וקניתי לעצמי את הספר כבר אז. אהבתי את הבוטות, את האומץ, את הארוטיקה, ואת סוג הכתיבה שלו, שהיא כאילו אישית, אבל לא ממש. אהרון מציב בשירים האלה ‘אני’ קולקטיבי, רגשות מזוקקים שיש לכל בני האדם. הוא מנסח רגשות בסיסיים ופרימיטיביים של כמיהה ותשוקה, זו לא ממש חשיפה עצמית. “אני מקבלת את החופש האמנותי. שיר זה שיר, ואהרון משורר, ולא הייתי חולמת להגביל אותו, גם אם מטבעי אולי היה נוח לי יותר בלי חשיפה. אני לא רואה שום פגם מוסרי בלכתוב שירים אינטימיים.”

“לא אכתוב שום דבר שיהרוס לי את החיים עם טניה,” מבטיח שבתאי. “בעקבות החיים איתה, התחלתי לכתוב שירים פוליטיים. התעוררתי למצוקות של בני אדם. העובדה שטניה מצליחה בעולם הגברי, באקדמיה, בפעילות פוליטית, מאוד מושכת אותי ומשפיעה עלי. בזכות הפן ה’גברי' הזה שלה, אני מרגיש גבר בין גברים. הנשים שהן רק מיניות, שפעם מאוד משכו אותי, נראות לי היום כמו בובות גומי. עם טניה אני אוהב ערבים, אוהב ילדים, אוהב כל אדם. פתאום התחלתי לקרוא ספרים על כלכלה ופוליטיקה. התמיכה שלי בבגין ב־1981 היתה טעות, זה היה חלק משיר ההלל למשפחתיות, לכך שאתה צריך לשמור על הבית ועל הילד שלך ולעזאזל הכול. היום אני יודע שבלי יחס של כבוד אמיתי לערבים, שהם עם גדול בעל ערכים אנושיים, אנחנו נידונים לכליה. המנהיגים שלנו, ואין שום הבדל בין ברק לנתניהו, מוליכים אותנו לאסון כמו מלחמת יום הכיפורים וגרוע מזה, כי אנחנו חיים באזור הניסויים של כל הנשק שבעולם. ברגע שנשפיל את הערבים בצורה שתעבור את הגבול, יתפוצץ הכול.”

הם מאוכזבים ממפלגת העבודה וגם ממר"צ (“יש אשליה של דמוקרטיה אבל למעשה גבולות השיח הפוליטי מצומצמים מאוד,” אומרת ריינהרט), וחרדים מאוד מההפרטה, ומהשתלטות תאגידים בינלאומיים על השוק הישראלי. “יותר ויותר אנשים עובדים בתנאי ניצול, לפי שעות, בחוזה אישי, בלי תנאים סוציאליים. כשהעובדים ידרשו קצת יותר כסף, המפעלים יועברו לארצות שבהן העובד יירמס תמורת 60 סנט לשעה,” הוא אומר, והיא מהנהנת. “לבעלי התאגידים, אנשים כמו רון לאודר ודומיו, אין סנטימנטים, אין אינטרס חברתי מלבד הרווח. לאט לאט אנחנו מוכרים את המדינה לאחרים. כבר בארצות־הברית מבינים שאי־אפשר לתת לכוחות השוק לקבוע, כי זה יפרק את החברה. יותר ויותר אנשים נהפכים עכברים וחולדות, שנדחקים לשכונות וגטאות, כדי לקיים את משכורות הענק של המנהלים ובעלי ההון.” בשיר “למה השירה שותקת”, הוא כתב:

ישראל היא השנייה בעולם בפער בין עושר לעוני,

וזאת בגלל השירה, בגלל אנשים כמוני.

אני מדבר מלסתותיו הקפוצות של חיים יבין,

אני מפליץ מבטנו של טומי לפיד, ומחבר למסובין

באולפן, במערכת, במשרד הפרסום, בכיתה,

את הנאום, את הקליפ, את המאמר על דרידה,

אני כותב את ספרי עירית לינור, לימדתי את

לשונם של ירמיה ועמוס לשתף פעולה ולציית.

המלצות קוראים
תגיות