רקע
אברהם שלום פרידברג
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ע"פ הוצאת “אחיאסף”, וארשה; 1893–1897

(ספור מקורי)


(בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושמונים לבריאת העולם).

אני דוד בן הודיה בן אברהם המכֻנה אברבנאל

כותב את המגלה הזאת בשׁנת השבעים לימי חיי,

והיתה לך, ישי בני, למזכרת עולם לדורותינו.

אור חדש נגה עלינו בארץ הקדם מאז התנשאו בה הזלדשוקים ויגיעו לממשלה1, ובגדד הבירה היתה לגברת ממלכות ומשוש לכל הארץ. היא השתרעה לשני עברי נהר חדקל, ומעברה גדולה ונפלאה אֵחדה את שני חלקיה להיות לאחד. בה היו שמונים אלף שוקים, שנים עשר אלף בתי מלון, שנים עשר אלף בתי רחים וששים אלף מרחצאות. בה נמצאו חכמי חרשים, עושי בכל מלאכת מחשבת; בה רבו בתי המדרשות לחכמה ולמדעיִם, ומספר יושביה הגיע עד מאתים רבוא, אשר גרו בה במרחביה, בהיות מדת הקיפה דרך שלשת ימים, ובתיה בנוים לתלפיות בין גנות ופרדסים אשר מלאוה2. בהמון הרב הזה נמצאו מאחינו רק מתי מעט, לא יותר מאלף משפחות, והם גדלו והצליחו ויעשו עֹשר רב, וכבודם גדל מאד בימי הכליף מחמד אלמוקטפי3, אשר אהב את עמנו ויכבד דתנו למאד4. להם היו שמונה ועשרים בתי תפלה, ובהם ארבעה בתי כנסיות גדולים ומפֹארים, ואחד מהם נקרא על שם דניאל – כי לפי המסורת אשר בידם מאבות אבותיִהם, נבנה על שפת הנהר, במקום אשר ראה הנביא את שני המלאכים העומדים על שפת היאֹר מזה ומזה5. בית ה' זה קדוש הוא גם בעיני המחמדים, ומכבודו יחלק לכל המתפללים בו. לא רחוק משם היה בית מסגד הישמעאלים, בפר מדעין, וקול המועסין6, הנותן זמרות מראש המגדל. נשמע למרחוק ויגיע עד אזני אחינו המתפללים בבית הכנסת ההוא, אז מצאו אחינו עז בנפשם להתאונן לפני הכליף על הכהן ההדיוט, אשר בתתו קולו קול עז, יפריע אותם מתפלתם לפני ה'7.

_________

ואברהם, אבי הזקן, הלך וגדול וכל אשר הוא עֹשׂה ה' מצליח בידו. ויהי לו שני בנים ובת אחת. שם הבכור שלמה ושם השני הודיה ושם בתו ברכה. ויהי כי גדל שלמה ויתחתן בבת אחד מראשי הישיבה הגדולה שנוסדה שם, ושמו ר' חגי הנשׂיא, כי היה גם הוא מזרע בית דוד, וכאלה רבים עמִנו בארץ הזאת, אשר על פי ספרי יחושם הם מצאצאי המלוכה8, וכלם נקראים בשם הכבוד “נשיאים” עד היום הזה.

וה' נתן את חן שלמה בעיני הכליף, וינשאהו על כל אחיו, וישימהו לראש הגולה. ויהי דברו כדבר מלך שלטון לאחינו יושבי הכליפה הזאת, בארם נהרים ובבל ופרס וכותא ודרבנד וערב וכל ארץ תימן, ועל פיהו ישקו כל עניני קהלותיהם, והכל יקַים הוא בחתמו אשר נתן לו המלך, ועל החתם דמות אריה רובץ ויד אדם נטויה ממעל לו9. וכל היהודים אשר בממלכה משלמים לו מס ידוע, איש לפי ערכו ומעשהו, חוץ מהמס המושם על השוקים ובתי המלון והמסחר אשר לבני עמו. ויהי לו נכסים הרבה וגנות ופרדסים והיכלי חמדה, וביתו היה פתוח לרוחה ושלחנו ערוך לפני אחיו הבאים מקרוב ומרחוק לשאול לעצתו ולבקש עזרתו. לו היה חיל פרשים מן הגוים ומן היהודים השומרים לראשו, ויהי רוכב על סוסו לבוש משי ורקמה, ועל ראשו צניף לבן עם רביד זהב אשר שם עליו הכליף לכבוד ולתפארת. והפרשים עוברים לפניו וקוראים: “פַּנו דרך לאדוננו בן דוד!”. וכל בני העמים כרעו וישתחוו לפניו מדי עברו על פניהם, ואשר מאן לחלק לו את הכבוד הזה, ותפשו אותו והכוהו מאה מלקות על כפות רגליו, כדת המלך.

הנה כן שבה אלינו גדולת הנשיאות, כבימי בוסתנאי אבינו מלפנים, ולרגליה הושב גם כבוד התורה, כי בחר הנשיא בראש חכמיה וינשאהו על כל מורי הישיבות שבעיר. בימי שלמה דודי היה ר' עלי הלוי ראש הישיבה הגדולה, ובמות ר' עלי מלא ר' שמואל בנו מקומו תחתיו.

ושלמה הנשיא מת במבחר ימיו, בטרם ימלאו לו ארבעים וחמש שנה, ויהי בנו דניאל לנשיא אחריו. ויגדל כבודו בנשיאותו בימי הכליפים אלמוסטַנגיד ואלמוסתַּדי, ויתן מהודו על ר' שמואל וישימהו לגאון בעמו. ור' שמואל ידע את עתו ומקומו וינהג גאונוּתו ברמה, ויהי לו אלפים תלמידים אשר נהרו אליו לקחת תורה מפיהו.

עשר ישיבות היו אז בבגדד, ועשרה חכמי תורה היו בהן למורי דת ומשפט. הם נקראו “בטלנים”, על פי משמרת פקודתם – כי היו בטלים מכל עבודה ומעשה, ומקֻדשים רק לעניני הכלל. מהם היו שבעה “ראשי כלה”, מורי הישיבות, שעמדו בראש שבעים דינים, הנקראים “אלופים”, ושלשה “חברים” אשר שנים מהם היו “ראשי הסדר”, לאמר: סגני ראש הישיבה הגדולה, ואחד “בעל הסיום”, הוא הגזבר. בישיבת ר' שמואל בן עלי הלוי זכו לבוא רק התלמידים אשר השלימו חקם ויעמדו במסה בישיבות האחרות, ומקום ישיבתו בבית גדול ונשא, מכֻסה פנימה ביריעות יקרות, והגאון ראש הישיבה לבוש בגדי זהב יושב על מרבדי משי ורקמה, והתלמידים יושבים לפניו על הקרקע. הוא דורש לפניהם, ושני מתרגמנים מבינים להתלמידים את דבריו מפרש ושום שכל, והדבר הקשה מהם יביאון אל הגאון והוא יסבירהו כהלכה. לר' שמואל הלוי לא היו בנים כי אם בת אחת ושמה מנוחה, אשר עשתה לה שם גדול בלמודיה עד כי היתה גם היא מורה לתלמידיו. אך בהצניעה דרכה לא נראו פניה להבחורים הלוקחים תורה מפיה, – כי ישבה בעלית הקיר, ומשם השמיעה דבריה בעד החלון מלמעלה להתלמידים העומדים בחוץ למטה10.

גם לדניאל הנשיא, ראש הגולה, לא היו בנים, כי אם שתי בנות, אשר הבכירה היתה נשואה לי, בן הודיה אחיו – היא נחמה אמך מנוחתה עדן! – והצעירה היתה לאשה לשמואל בן ברכה אחותו. ואני ושמואל גדלנו בבית אבינו בעיר אשור11, הבנויה על תרבות נינוה העתיקה, על כן נקראה גם בשם “נינוה החדשה”. אך בימי בחורותינו העתקנו מעוננו לעיר בגדד, ללמוד תורה בישיבת הגאון. ובהיותנו חתני הנשיא היינו יוצאים ובאים בית ר' שמואל מורנו. שם ראינו צרת הבת, ענוּת נפש הבתולה מנוחה, אשר כבר מלאו ימיה ונפשה כלתה לראות חיים ולהתענג על מנעמיהם, ואביה כלא אותה בצר מעון, מבלי תת לה לראות פני תבל ולשיח עם הגברים חוץ מהזקנים הבטלנים, שהם ראשי בריתו ומתי סודו. כי היה גא מאד בכבוד מולדתו, אשר ספר יחושו עלה עד שמואל הנביא, הרמתי, ובגאון תורתו, אשר השיאהו לדמות בלבבו כי הוא ואפסו עוד, עד כי נועז אחרי כן בנפשו להתחרות את רבנו משה בן מימון, “הגר המערבי”, ולחפש שגיאות בפסקי הלכותיו12. ובאין לו בן אשר ינחילהו תורתו למורשה, אמץ את מנוחה בתו היחידה כבן לו, ואזנים כרה לה להשמיע לה רֻבי תורתו ולצקת עליה מרוחו. ובהיותו איש קשה אשר רצונו כברזל וממנו לא ימוש, לא נשאה לבבה למרות עיני כבודו – וכן הסכינה לשאת עליה עֹל תורה מנעוריה, ולהיות את אשר נועדה להיות על פי אביה, למרות חקי הטבע והעולם. ועל זאת נקמו בה הטבע והעולם נקמה אחת אפים – כי הצטמקה נכמָשה ותבול בלא עת, ובני הנעורים חדלו לבקש קרבתה ואהבתה. ויהי דמיונה כציץ נעים, אשר בטרם יתפתחו עליו ממסגרותיהם נגע בו רוח החרף ויהפך לשדו ויקפיאהו.

_________

יפה ונעימה ונחמדה היתה מנוחה בראשיתה, בטרם יגיעו הימים אשר השביעו ברעות נפשה ויכסו עליה בצלמות. חכמתה ותורתה נתנו לה לוית חן, משכו עליה חוט חסד, שמו לה מעטה תהלה וינחילוה שם טוב מכל רעיותיה אשר כגילה. ומה רבו הגברים אשר נשאו אליה נפשם בעודה באִבּה כפרח לבנון! ולה אחד בהם אשר קנה כליותיה ולבבה ותאהבהו כנפשה; אך גאוַת אביה הדפתהו למרות רוח שניהם. ובהיות האיש בעל לב אמיץ ורצון כביר, פעמתהו רוחו לבקש לו גדולות ולהתנשא למעלה, אשר לכבוד אין חקר יחשב להגאון להתחתן בו ולתמוך גורלו בחבלו. שם האיש דוד אלראי מעיר אל־מעדיה אשר בפרס. בימי נעוריו למד תורה בישיבת ר' עלי, ויַחשב לאחד מבחירי תלמידיו, וכאשר גדל עשה לו שם גדול בתורה ובחכמת בני קדם, והאיש גבור חיל ככל אחיו יושבי ההרים. ויהי בשובו ריקם מלפני ר' שמואל אבי מנוחה ידידות נפשו, וישב בנפש מרה אל עיר מולדתו. שם ראה בצרת עמו, הנאנח תחת יד אדונים קשים ורובץ תחת משא המסים המושמים עליו מטעּם המלך ושריו. וימָלך עליו לבו לשבור מֹטות עֻלם ולהביא להם גאולת עולם.

בעת ההיא היתה ארץ פרס נחלה לארבעים וחמשה מלכים קטנים, הנושאים עליהם עֹל השלטון הזלדשוקי, סינגר “מלך המלכים”, והם נצים תמיד יחדיו ומבעטים במושלם העליון, והארץ מלאה מוּטה ואין קצה למהומה. הדבר הזה נתן אֹמץ בלבד דוד אלראי להתחזק לעשות לעמו. וירא ראשית לו להונות את סין־עדין מושל העיר מעדיה וללכת עמו בעקבה, עד אשר יצלח להציב לו יד במבצר העיר ולמרוד במושל הארץ ביד רמה. וישלח דברו אל אחינו החפשים יושבי הרי חפתון13 לשית ידם עמו ולעזור לאחיהם היושבים בפרס, לפרוק עֹל מלכי הגוים מעל צואריהם. ויורם להתאכר אליו מעט מעט ולהסתיר חרבותיהם מתחת למַדיהם ולהתחפש עד בוא העת אשר יבחר לו לבצע חפצו. רבים מהם חשו לקול הקריאה ויקָבצו ויבואו עירה מעדיה מעט מעט. וסין־עדין אשר כבד את דוד מאד וישתאה על רוב חכמתו, האמין לתֻמו, כי ההמונים באים לקחת תורה מפי אחיהם זה המורה לצדקה. וכן הגיע היום אשר מצא דוד יד לו לעלות על המבצר פתאם ולכבשהו לו.

משם פשט המרד בכל ארץ מדי, כי רב מספר היהודים יושבי הרי חפתון, ולהם שם עד מאה קהלות, והם מבני הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, וכלם גבורים אנשי מלחמה הנותנים חתיתם על שכניהם מסביב. וכראות דוד אלראי כי ידו רמה ובכל אשר יפנה ישכיל, וימצא את לבבו לשלוח מלאכיו אל אחינו שבבבל, להתאסף אליו ולגַבר חילים עד אשר תמצא ידם לעלות על ארץ הקדש ולהוציאה מיד בני הנכר המושלים בה. גם אמנם נמצאו רבים אשר חשו לקול הקריאה ויתאזרו עז לבוא בחיל גבור ישראל זה, ותקותם אמצתּם, כי בימיו ובימיהם תושע יהודה וישראל ישוב אל נחלתו. כי יצא להגבור אלראי שם בעולם וכבר ספרו ממנו גדֹלות ונפלאות עד אין מספר. כן נאמר עליו, כי בקרוא שלטן פרס אותו לבוא אליו, הלך אליו לבדו, ומחילו אין איש אתו, ויתיצב לפניו בלי חת, ויגד לו קשט אמרי אמת, כי הנהו מתנשא להיות למלך בעמו. ויהי כשמוע השלטן מפיהו את הדברים אלה ויחר אפו, ויצו לאסרהו בזקים ולהורידהו בכלא בעיר דבריסתאן אשר על נהר גוזן, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. ויהי ביום השלישי, בשבת המלך בעדת שריו ויועציו, להתיעץ אתם על אדות הקשר אשר נמצא ביהודים, ומה המשפט אשר יעשה באלראי המורד במלכות – והנה נצב אלראי לפניו לפתע פתאם בחדר המועצה, וידבר אליו עזות, ויגד לו, כי את מוראו לא יירא, ומהמון עבדיו לא יֵחת, כי בחכמתו ודעתו תפָּתחנה לפניו דלתים ובריחי ברזל יגָדעו. ובדברו נעלם מעיני כלם, רק קולו נשמע ופניו לא נראו עוד.

נפלאות כאלה וכאלה ספרו עליו בקרב אחינו, כי הוא יודע סודות הקבלה, ומשתמש בשם המפֹרש, אשר בכחו ישגיב על כל מעשי הטבע; בחפצו יתעלם מני עין ויהי לרֹאה ואינו נראה, וברצונו יצעד על פני מים ונהרות לא ישטפוהו, או יעשה לו “קפיצת הדרך” – כי בעצם היום אשר נראה לפני השלטן בסוד המועצה ראוהו אחיו בעיר עמדיה, הרחוקה משם דרך עשרה ימים. ועל כן בבוא הקריאה אל ראשי קהלות ישראל אשר באשור ובגדד ודמשק, להתאסף ולבוא עירה שושן על יד קבר דניאל הנביא, נהרו שמה רבים וכן שלמים. גם דניאל ראש הגולה התחפש ויבוא עם משפחתו, גם הגאון ר' שמואל הלוי בא שמה עם מנוחה בתו, ובדבר הזה לא יראו רע – כי לפקוד קברות קדושים היא אחת המִצות הנהוגות בארץ לכל יושביה.

_________

העיר שושן אשר בעילם המדינה עומדת על גבול פרס ובבל על נהר אוּלי14 היא היתה לפנים עיר גדולה מאד ומדת הקיפה הגיעה עד מאה ועשרים מיל ומלכי פרס חמדו אותה לשבתם בימי החרף, וירבו בה היכלים וארמונות וגנות ופרדסים אשר חרבותיהם עתה עודם מחמד כל עין וכמהן לא נמצאו בכל הארץ. שם בבירה השתמרו אוצרות הממלכה ולא היה קצה לעשרה. אך בתהפוכות ארץ, בזוָעות האדמה ומלחמות העמים חרבה ברֻבּה, ובניניה נשארו מעט מהרבה. העיר נמצאה על שני עברי הנהר מזה ומזה, מעבר האחד היו רוב יושביה יהודים במספר שבעת אלפים איש, ומעבר השני היו רוב תושביה מחמדים. ליהודים היו שם ארבעה עשר בתי כנסיות לתפלה, ולפני אחד מהם היה קבר דניאל איש חמודות. שם היו שוָקים הרבה למסחר, וגנות ופרדסים לענג ושעשעים, ויושביה כלם עשירים נכבדי ארץ, ־ ומעבר השני גרו עניי אדם אשר העולם חשך בעדם. והנה עברה רוח קנאה על העניים ויקנאו בשכניהם ויאמרו, כי כל העֹשר והכבוד בא להם בזכות דניאל הנביא הקבור אצלם. וידרשו מהם בחזקה להעתיק את ארון הנביא הקדוש אליהם ויבֹרכו גם הם לרגלו. ולא אבו העשירים שמוע להם, – ותהי מלחמה ארוכה ביניהם ורבים חללים נפלו מזה ומזה עד אשר קצרה נפש העשירים בעמלם, ויתפשרו יחדו להיות הארון שוכן ביניהם חליפות: שנה אחת מעבר מזה ושנּה אחת מעבר מזה, ככה יעשו שנים הרבה. ויהי היום ויסר שמה השלטן סינגר, המושל העליון על כל הארץ, וירא והנה המון עם רב, יהודים ומחמדים יחדו, נדחקים על הגשר, בהעבירם את הארון עמם כדרכם. ובהודע לו פשר דבר, חרה לו עד מאד, כי לא נכון לעשות כן לאחד קדוש, ולטלטל עצמותיו בלי חָשׂך. ויתן צו, להעמיד עמודי ברזל גבוהים בשני עברי הנהר, ולשים את הארון במכסה נחשת קלל ממֹרט ולתלותו על שלשלאות ברזל אשר יושמו בראשי העמודים, והיה הארון מרחף על פני הנהר בתָּוך, בגובה עשר אמות ממעל לו. וגם על הנהר נטה קו, לבל יבואו בו דיגים להשליך חכה או לפרוש עליו מכמרת במרחק שני מילים מזה ומזה – כי קדוש המקום לנביאנו. ומאמר המלך קימו יושבי העיר, ויעשו ככל אשר צום.

_________

אל המקום ההוא הקדיש דוד אלראי את קרואיו, והמונים המונים באו בחמשה עשר לחדש החמישי, הוא חדש מנחם אב, ליום הכָּסא, ויסורו אל חרבות הבנינים הריקים. היום היה להם למנוחה, כי אין לצאת החוצה מחם השמש הבוער כאש עד כי הנחשים הזוחלים יזֹרבו יצמתו ברחובות, והשערה אביב בהזרותה על פני חוץ תֵּעשה קלי מלהט היום15 – ובערב נאספו יחדו על הכר הנרחב אשר לפני המבצר והארמון אשר על ידו צפונה. הארמון ההוא בחר לו דוד אלראי לשבתו בעת ההיא; שם צוה מעון גם לנכבדי קרואיו, אשר נקבצו באו לשמוע מה ידבר הגואל החדש, הקם להושיע את ישראל ולחדש את ימיו כקדם.

כנטות צללי לילה ויצא אלראי ממעונו, ויעמוד על הרצפה אשר בראש המעלות הרחָבות, שבהן יעלו הארמונה. והאיש יפה מאד במראהו, גבה קומה וחסון כאלון, והוא לבוש בגדים פשוטים ככל יושבי ההרים, אך תערת חרבו כסף טהור תלויה בחגרת משי מרֻקמת חוטי זהב, ומאחריו שנים עשר גבורים אשר בחר לו מקרב אחיו החפתונים; כלם חמושים בחרבות גדולות ועקומות, מלאכת חרשי דמשק, וחניתות ארוכות וחדות נטויות על שכמם הימנית. לקול הקורא “הס!” נדמה כל ההמון, ואז השמיע אלראי הוד קולו, בנשאו מדברותיו אל העם הנאסף, ויעורר רוח כלם, בהשמיעו להם תהלת אבותיהם מלפנים, בסַפרו שלומם ושלותם בשבתם על אדמם קדשם, וגבורתם ועזוז נוראותם בהלחמם על נפשם עם כל הקמים עליהם. ויזכור את גבורות החשמונאים בימי אנטיוכס, ומעללי הקנאים במלחמותיהם עם הרומאים, ואמץ רוחם וחרף נפשם בחרבנות ירושלים וביתר, ויספר את החליפות והתמורוֹת אשר היו לארץ הקדש האבלה והשוממה מאז יצאוה בניה ויגלו ממנה ויזרו בארצות.

“ומה יקרה העיר ירושלים גם במפלתה! – קרא במגנת לב, בעזבו עליו שיחו – זאת העיר אשר יכבדוה עמים ויחוננו עפרה, קדש היא לכל בעלי אמונה. קדש היא להנוצרים – כי בה דרכו רגלי משיחם ושם הערה למות נפשו; קּדש היא למחמדים – כי אותה כִבד נביאם בחייו ואליה נשאהו המלאך גבריאל בחזון לבו16. וכמה דמים נשפכו מאז ועד הנה מבעלי שתי האמונות האלו, בהתאמצם לתקוע בה יתדם! ואנחנו, בניה מקדם, יורשיה על פי ה' מימי אבותינו הקדמונים; העיר אשר בה מלכו מלכינו, נבאו נביאינו, הורו חכמינו ומורינו הגדולים אשר מפיהם אנו חיים עד היום הזה; העיר אשר בה עמד בית מקדשנו ותפארתנו, אשר כבוד ה' היה עליו חופף ויהי ראשית גאוננו ותהלתנו לעיני כל הגוים – אנחנו, העם הנבחר, צאצאי האבות והמלכים והנביאים והמורים הגדולים, אשר להם נתיחש ובהם נתפאר עד היום; בני הארץ הקדושה והעיר המעטירה, אשר מאז יצאנו מהן גלה כבוד מאתנו, והננו עם נודד בגוים, עם מפֻזר ומפֹרד בכל קצוי ארץ, אשר חיינו תלואים לנו מנגד, בהיותנּו תמיד תלוים ברצון אחרים, אשר זרה להם רוחנו וכזרים נחשב להם עד עולם, – אנחנו בלבד נשב דומם איש תחתיו, נעמוד מנגד בהאבק עמים זרים על אדמת ירשתנו, נשא כל עמל וחרפה בארצות גלותנו – וממקומנו לא נמוש! האמנם כה שפלנו בנפשנו עד כי אבד מאתנו גם הרצון להשיב לנו כבודנו ברב או במעט ולהיות למצער ככל העמים אשר על פני האדמה?!”

וקול שאון כהמות ימים נשמע בקרב העם הנאסף. אלה בכו בקול גדול, אלה הביעו כעשם והותם בהתמרמרם על נפשם, ואלה התעוררו לקראת נשק ויענו בקול: “היה לנו לראש ואל כל אשר תשלחנו נלך!”.

אז עלה דודי הנשיא עם הגאון ר' שמואל על גרם המעלות, וישא קולו למען ישמע כל העם בדַברו בו לאמר:

“הן כל דבריך אלה צדקו יחדו. ומי יתן ותבוא שאלתי ובאה גאולת עמנו, והייתי אני הראשון להניח שררתי מידי ולתתה לטוב ממני. אבל איך נקשור קשר באדוננו הכליף המושל בכל המאמינים, מגבול פרס ועד נחל מצרים, והוא מושל חסד ולבו אך טוב לישראל? הזה ישרנו ואמתנו נגדה נא לכל העמים אשר בתוכם אנחנו יושבים, כי נרים יד באדונינו, שהם דורשי שלומנו ואנשי חסדנו?”

“חלילה לנו מה' למרוד בהכליף קוטבּדין, אשר לא עזב חסדו ואמתו מאחינו! – ענה דוד אלראי בלב תמים – גם במלכי פרס המציקים לנו לא נרים יד. וזה לך האות: כי בכבשנו את מבצר אלמעדיה לא שלחנו יד במושלהו סין־עדין אשר נפל בעצומינו, ונברכהו בשם ה' ונשלחהו בשלום. גם לסינגר, המושל העליון בארץ פרס, ערכתי אמרי שפר, וארבה עליו תחנונים להיות לנו כהמלך כרש מלפנים, והיה שמו לברכה בקרב עמנו כמהו. הן כל ישענו וחפצנו לשוב אל ארץ אבותינו, אל אדמת ירשתנו אשר הגלינו ממנה בימי רע, והזרים אשר נאחזו בה יֵצאו להם להאָחז בקרב אחיהם ולמלא מקומותינו אשר נעזוב להם אחרינו, אז נשקיט להם מריב ואיש על מקומו יבוא בשלום. כדברים האלה ערכתי אל כל מלכי הארצות הקרובות, ובזאת יבָּחנו: אם שלמים הם אתנו, יניחונו לעבור בשלום דרך ארצותם אָכלנו במחיר נקח ומימינו בכסף נשתה עד הגיענו אל המנוחה ואל הנחלה אשר נתן ה' לאבותינו. ואם בחרב יצאו לקראתנו, – אות הוא כי לעבדי עולם יחשבונו וטובתם בל עלינו!”.

“הנה דבריו טובים ונכוחים! – נשמעו קולות מקרב הנאספים – אנחנו לשלום פנינו מועדות, ואשר יקראו עלינו מלחמה, וידענו את אשר נעשה!”

“כנים, כנים הדברים! – ענה כל ההמון – ואשר יענה אחרת, לא לנו הוא כי אם לצרינו!”.

אחר הדברים האלה לא ערב עוד דודי הנשיא את לבבו להשיב אמרים לדוד אלראי. גם הגאון ר' שמואל העומד על ידו עצר ברוחו וישבות מענות דבר.

“שש אני לראות – אמר אלראי – כי עוד לא נסע יתרנו בנו; עוד יש בתוכנו אנשי לבב, המתעוררים לישע עמם ולקרב אליו גאָלה. לכן דעו לכם כי העת משחקת לפנינו ושעת הכֹּשר הגיעה. הנה הנוצרים והמחמדים נאבקים זה כמה על אדמת הקדש ועל המדינות סביבותיה, וחרב מלחמה ארוכה ונוראה תחלוש אותם גם יחד. והלא מוּדעת היא, כי בהאבק שנים זמן רב ייגעו וייעפו יחדו, ואז נקל לשלישי אשר כחו חדש עמו לנפול עליהם ולהכריע שניהם כאחד. גם פה בארצנו רבה המבוכה על ידי המלכים הרבים המושלים בה איש בקצהו. גם שם בארץ בבל רבו השלטנים התוגרמים המתנשאים איש על כסאו במקום ממשלתו, באשור לבד, בבגדד לבד ובדמשק לבד, וידי הכליף, המושל העליון, רפות, וממלכתו נקרעת על ידי אנשי מעשהו: המשנים, השלישים, שרי החיל והעמירים הרבים, המושכים אותה איש אליו. ואם נהיה אנחנו שכם אחד לעמוד איש לימין רעהו, אז נחזק מכלם. הן כמאה וחמשים אלף מאחינו נמצאים בפרס, כמאתים אלף בבבל, כשלש מאות אלף בארץ ערב, כשבעים אלף בגיבה17 וסמרכנת18, כחמשים אלף בהרי חפתון, כששים אלף בהרי ניסבון19 אשר על נהר גוזן20, והחפתונים והניסבונים גבורי חיל כולם, נושקי רומי קשת, ואיש איש מהם קולע את השערה ולא יחטיא. הנה ראשיהם נתנו יד לי, והנם נמצאים פה אתנו. והניסבונים עוד הביאו עמם את ראשי השבט “בני גוֹץ”21. אמנם בני נכר הארץ המה, ואת אלהינו אינם עובדים, כי עובדים הם לאלהי הרוח; אבל שלמים הם עם אחינו שכניהם, והם בני בריתם מאז מעולם. ועתה הם נכונים להיות לעזר להם ולעמוד לימיננו בכל מלחמותינו. הנה מספר בני עמנו בארצות אשר הזכרתי שמונה מאות ושלשים אלף איש, מלבד שבט בני־גוץ ומלבד אחינו יושבי הודו וכוש וחוילה ומצרים וסוריה וארץ הקדש וארץ יון והאיים וכל ארצות המערב. היבצר ממנו איפוא לעשות חיל וצבא ולהשיב לנו את ארץ אבותינו להאחז בה כבימי קדם?”.

“לך לפנינו, וכל אשר תצונו נעשה!” – נשמעו קולות כל הנאספים, בנשאם כפיהם אליו ברגש.

“ברוכים אתם, אחי! כי נכח ה' דרככם. כן יהי נא חסדו עמנו לעזרנו, ישלח לנו אורו ואמתו, והם ינחוני ויביאוני אל מחוץ חפצנו!”

“עתה קומו וסעו לכם לשלום איש למקומו – כלה אלראי דבריו – לכו ועשו בשם ה‘! דברו על לב אחיכם, הזכירום את ארץ קדשנו וירושלים העלו על לבבכם! העירו רוחם להתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, כי עת לעשות. וכתם קיץ, כאשר תחדל השמש ללהט ארץ ויושבי בה, תשובו אלינו איש מקצהו, ואם יהיה ה’ עמנו, נזכה לשמוח יחדו ולחג חג הפסח לשנה הבאה בירושלים”.

“לשנה הבאה בירושלים!” – קראו כלם בברכם איש את רעהו ובעזבם מקומם לשוב בדרך באו.

_________

בערב ההוא נועדנו אני ונחמה רעיתי עם מנוחה בת הגאון אל שפת הנהר אוּלי בינות לעמודי הארון הקדוש, ששׁם יעד לה דוד אלראי להַראות עמה ולחדש ברית אהבתם. הירח המלא שפך אור לבן על מי הנהר המתנוססים כרצי כסף, וקרנים מידו לו התרוצצו בזהר נפלא על המכסה הממֹרט אשר לארון, והנה נדמה כמו מרחף הוא ברוח על פני הנהר הזה אשר ראה את הנביא על שפתו בעוד בחיים חיתו. המראה הזה העיר בלבבנו רגשי קדש, כמו תחזינה עינינו את המלאך הנראה כמראה גבר להבין להנביא את המחזה. ומי יודע? אולי באה אחרית הימים הרבים אשר להם נסתם החזון עד עת קץ; אולי האיש הזה אשר עשה עמנו חֹזה הוא “המשיח הנגיד” אשר יגביר ברית לרבים ויביא צדק עולמים!

עודני תפוש ברוב שרעפי והנה דוד אלראי עומד לפנינו!

“אחרתי מעט לבוא – אמר בהשתחוֹתו לכלנו – כי עצרוני נשיאי השבט הגוצי בהפָּרדם ממני. ואתם כגדל חסדכם סלחו נא לי! ואת מנוחה ידידות נפשי, הלא תחניני ותשאי פני על תתי לאחרים מהרגעים האלה, אשר הקדשתים לך – כי הם יקרבו לנו את היום אשר יאחדנו בברית עולם לעיני השמש, ולא אכנף עוד מפני אביך המקשיח לבו מאהבתי – כי גם הוא ישלם לי ברצות ה' פעלי ודרכי”.

“מי יתן ויבואו דבריך!” – אמרה מנוחה ותתאנח.

“אביה לא יאמין בך – אמרתי לו – ודואג הוא לעמנו פן ירע לו עתה מאז”.

“אנא, אל תחשוב זאת לעון לו – קּראה מנוחה – כי באמונתו התמה מחכה הוא למעשה נסים, לאותות ונפלאות אשר חזו לנו אבותינו כרפות כחם, באבוד להם כל תקוה לפרוק מעליהם עֹל סֻבלם ולהוָשע בעֹצם ידם ככל עמי עולם”.

“חלילה לי מקצוף עליו! כי כמהו הלא רבים עמנו, אשר מרוב אמונה בגאולה נסית לא יאמינו בתשועה טבעית. אבל יבוא היום וגם עדיהם יָאתה, אז יוָכחו גם הם לדעת כי טוב מראה עיניהם מהלָך נפש. אז יָשלם גם אביך לי, כי יגל כבודו בישועת עמו ולא ימנע עוד את בתו מהאיש אשר ה' חפץ ביקרו”.

– “יבואו נא דבריך ועל פני כל יכבדך! – ענתה מנוחה בעינים מאירות – עלה והצלח ואז יהיה הוא נושא דגלך כרבנו עקיבה להגבור בר כוכבא מלפנים”22.

“וככבוד אשר עשה ר' עקיבה לרחל אשתו כן אעשה לך, מנוחה, אהובת נפשי! – קרא אלראי באחזו ידה ברגש – הן הוא ענד עטרה לראשה בעשותו לה “ירושלים של זהב”23, ואני אענדך עטרות לי ואתן לך ירושלים של אבן, ירושלים הבנויה, היקרה מכל אבני חן!”

“אבל השמת לבך, יקירי, אל אהרית ר' עקיבה, בתמכו גורלו בחבל בר כוכבא, אשר כבגוד בו מזלו נהפך לבר כוזיבא?” – אמרה מנוחה בדאגה.

“אנכי לפנים אביט ולא לאחור – ענה אלראי בבטחה – אבל זאת לדעת ואותה כבר הגדתי כי לא כימי אבותינו בירושלים וביתר הימים האלה. בימיהם היה העם הרומאי גוי איתן, שליט בכל הארץ, וכל העמים אשר כבש היו בידו לכלי משחית, לחבל בהם את העם האחד או השני הנועז לעמוד בפניו. בימינו אלה חדל העם הזה לתת חתיתו בארצות החיים, חלף ואיננו עוד, וכל העמים התפרדו, כי נטשו חבליהם, ואין מחזיק אותם ביד חזקה להטותם אל אשר יחפוץ. כלם כצאן יתעו ואיש לדרכו יפנה. לעת הזאת אין לנו כי אם להתנער ולהיות שכם אחד, אז נחזק אנחנו משכנינו וחפץ ה' בידנו יצלח. הן זה משוש דרכי וזאת המטרה אשר הצבתי לי בחיי. ידעתי גם ידעתי כי לא על נקלה אגיע אל המטרה, ואולי יכבד הדבר ממני ונפול אפול תחתיו; אבל הואילו נא והגידו לי: היש דבר אשר ירכש לו האדם בלי עמל וחרף נפש? הביטו ארחות סוחרים, עוברי דרך המדבר או דרך אניה בלב ים, אשר חמס שודדים לא יחרידם ואימת סופות וסערות לא תבעתם, בתקותם להגיע ולבוא אל מחוז חפצם. ובעד מה ישליכו נפשם מנגד? בעד כסף נמאס, בשאפם לעשות עשר ולצבור הון למו. לא כאלה חלקי – כי לדבר נעלה ונשגב מזה אשא נפשי, בצאתי לישע עמי, לגאולת אחי האובדים והנדחים, לירשת ארץ נחלתנו אשר נהפכה לזרים. אם יצלח חפצי בידי, והיה שמי לברכה בעמי עד עולם, ושפרה עלי נחלתי באשה טובה ויקרה אשר רק בה אשמח בחיים ואראה בטובה, ואם לא – מה ממני יהלוך? הלא טוב כי תמות בנֹער נפשי משׂבוע ימים ועמל – כי לא אוכל לראות את עמי עבד לרבים, אף לא אוכל לראות חיים – בלעדיך!”

“קוה אל ה‘, ידידי, ובו יחזק לבך! – אמרה מנוחה באהבה וחמלה – שים בה’ מבטחך, ובחמלתו על עמו יצליח את דרכך וכל משאלותיך ימלא!”.

בדברים האלה נפרדנו ממנו, כי לא יכלנו עוד להתמהמה, ונשב הביתה רגעים אחדים לפני שוב הנשיא והגאון מקצה העיר, בשלחם את ראשי הקהלות, אשר עוד בלילה ההוא יצאו לדרכם.

_________

“מי ראה כזאת ומי שמע כאלה – קרא הגאון בחמה, בצעדו עם הנשיא אלינו החדרה – כי יתאמר איש זר, אשר לא משֹׁרש דוד מוצאו, להביא גאולה לעמנו ולהשיב לנו את ארץ אבותינו בלי מלחמת גוג ומגוג, העתידה להיות לפני הגאולה, ובלא כל הנסים והנפלאות היעודים לנו על פי הקבלה, כי אם ביד חזקה ובזרוע נטויה בלבד, כדרכי הגוים המגֻשמים במלחמותיהם המה!”.

“אולי הוא משיח בן יוסף, העתיד להיות קודם לכל זה ולפנות דרך למשיח בן דוד” – אמר הנשיא.

לדבר הזה התחלחלה מנוחה מאד, בעלות על לבה אחרית המשיח הראשון, אשר “סופו ליהרג”24.

ואנכי בנתי לרעה, ואבחר אמרים להרגיע לבבה, ואען ואומר:

“אבל גם משיח בן יוסף יגדיל לעשות – כי יצמיח הגאולה הראשונה ויוליכנו קוממיות לארצנו ויעלנו לירושלים עיר קדשנו. גם יבנה את בית המקדש ויקריב קרבנות, ואשר תרד מן השמים ותאכל את עֹלותיו, לאות כי רצה ה' את מעשיו”25.

“לא לאיש כזה יַראה ה' אותותיו לטובה, ככל הדברים הנאמרים במשיח בן יוסף – ענה הגאון – כי לא לאמונה יגבר בארץ. וזה לכם האות: כי בכל דבריו לא זכר את המצוֹת התלויות בארץ, אשר רק למענן תכלינה עינינו לארץ אבותינו ולירושלים עיר קדשנו, למען נוכל שם לעשות חובותינו ולהשלים מנין המצות כהלכתן. לא כן האיש הזה עמו, כי הוא עשה את הטפל לעיקר, בלכתו אחרי רעיון לבו לאמר: כי אדיר כל חפצו להושיב את עמנו בארץ אבותיו, למען ישב על אדמתו ויאכל לשָׂבעה מעמל כפיו ככל הגוים אשר על פני האדמה. דרך כזה לא יתכן בעיני, על כן מאסתיו”.

"איכה תאמר, רבנו, שקיום המצות עיקר וקיום עמנו אך טפל להן – שאלתיו אני – והלא אמרו חכמינו על הכתוב: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם26, “היא מסוּרה בידכם ולא אתם מסורים בידה”27.

“שאני התם – ענה הגאון – כי בפקוּח נפש הכתוב מדבר”.

“והיש לנו פקוח נפש גדול משיבת עמנו לארצנו? – עוררתי על דברו – כמה נפשות נאבדו מאתנו בעתותי החַרום והשמדות! כמה נפזרו עצמות בני עמנו בארצות פזוריהם, בעלות עליהם רוח המושל האחד או השני או חמת העמים אשר בהם יתגוררו! אם לא תדע לך, רבנו המורה לצדקה, קרא נא את המגלות השמורות במשפחתנו מדור לדור, והיית בעיניך כעובר בנהרי נחלי דם ודמעה, הנמשכים לרגלי עמנו בכל ארצות נדודיו כמים שאין להם סוף!”

כן קראתי בחֻמי, ועיני כל נמלאו דמעה, וגם הגאון עצר במלים, כי נגעו הדברים עד הנפש.

“והכי ישיבת הארץ בלבד קטנה היא בערכה? – אמר הנשיא – והלא היא שקולה כנגד כל המצות שבתורה28.

“אמנם ישוב ארץ ישראל מצוה גדולה היא – נאנס הגאון להודות כי כן אמרו חכמינו: “הלוקח בית בארץ ישראל כותבים עלינו אוֹנו אפילו בשבת”29; אבל במה דברים אמורים, כשהלקיחה בשלום ובנחת, אבל לא ביד חזקה. וכן אמרו חכמינו על הפסוק “השבעתי אתכם”30, שהשביע הקב”ה את ישראל “שלא יעלו בחומה”31.

"על זאת אמנם יש להשיב – ענתה מנוחה בתו המלֻמדת – כי השבועה הזאת חלה רק על הגליות הראשונות, אשר כבוּש העמים נועד לעמנו מאת ה' על פי נביאיו, מה שאין כן בגלות האחרונה, שלא היתה עליה נבואה מאת ה', והכובשים נטלוה ממנו שלא כדין, ויש להם דין גזלן ואין קרקע נגזלת32.

"גם זו רק טענה לעתיד לבוא ולא עתה – ענה הגאון – ואף כי לנו אנשי בבל, שעלינו נאמר33: “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם”34.

“הלא זו היתה רק דעת רב יהודה – השיבה על דבריו – ורב זירא לא הסכים לו, אף השתמט ממנו ועלה לארץ הקודש”.

“אבל גם הוא עלה בדרך שלום ובלי רעש מלחמה – כי בעצמו הלא מנה זאת בין השבועות שהשביע הקב”ה את ישראל: שלא ידחקו את הקץ35.

“נגד זו יש גם דעה אחרת – הוסיפה לענות – כאמור על אדות אבלי ציון “שהקב”ה עתיד ליתן להם נצחם על אויביהם שנאמר: ונודע בגוים זרעם36, אל תקרא זרעם אלא זרועם37”.

“גם זה נאמר רק על ימות המשיח – הקשה אליה הגאון – וכל זמן שלא נראו אותותיו אין לאבלי ציון – ואף כי ליושבי בבל – לזוז ממקומם, פן ירֵעו להם בזה מאז. והאיש אשר יסיתם לעלות בחומה ולבקש ישועתם בכח הזרוע, הרי זה עוכר ישראל וראוי לבערו מן הארץ”.

“אבל, אדוני אבי! – קראה מנוחה בחננה קולה – למה זה תחרד אל אלראי את כל החרדה הזאת? והלא כל ישעו וחפצו לכבוש את ארץ ישראל ולא את בבל, וארץ ישראל הלא היא ביד הנוצרים, ואולי יש תקוה כי בדבר הזה יהיו גם המחמדים לעֵזר לו, ושלום אמת יהיה ביניהם”.

“ומי שמך למליץ יושר לו? – גער בה אביה בחמתו – אולי גם אַתּ עמו בקושרים? אולי ישיאך זדון לבך לזכור ראשונות ולקרב את אשר ארחק?… אזי דעי לך כי תאות לבך לא תנתן לך עד עולם. וגם עצת אלראי לא תקום ולא תהיה, בנפשי נשבעתי”!.

“אל נא יחר אפך בבתך אשר נכֹחות תדבר – אמר הנשיא – הן אנכי בחנתי דרך אלראי ואדע כי אך שלום ידבר במושלנו, ולולא זאת אזי לא ערבתי את לבי לבוא הנה ולהפוך בזכותו בדִברנו על אדתיו”.

“גם אתה אדוני הנשיא כאדם תשגה, ואך לשוא תַשלה את נפשך במחשבות שלום, כי הדרך הזה לא יתכן – ענה הגאון בהתאמצו למשול ברוחו. הן לא בעצת שלום בא אל מלכי פרס מראשית דרכו, כי אם ביד חזקה, בכבשו את מבצר אל־מעדיה בסערת מלחמה, בכרתו בריתו עם הגוצים שונאי הפרסים מתמול שלשם ובהעמידו משמרות חילו בעילם המדינה. בזה נכתם עונו לפני מלכי פרס, והשלטן לא יאבה עוד סלוח לו, וגם הכליף “מושל כל המאמינים” לא יחרש לו. והיה כי תפרץ מלחמה שם, והתעוררו כל המחמדים למלחמת הקדש, כדרכם, והכינו לעמנו מטבח בעון אלראי, וכִלו חלילה את השארית הנמצאה”.

פלצות אחזה את מנוחה לשמע החזות הקשה אשר הגיד אביה לעמנו בדבר אלראי אהוב לבבה, גם דודי חרד למשמע אזניו. אך אנכי נחמתים באמרי פי, ואעודדם בדברי נכֹחה, כי עוד עתותינו בידינו, לבלי התערב בדבר עד אשר נראה מה ילד יום, נשמעה מה ידבר הכליף על המקרים המתרגשים לבוא, אז נחשב דרכנו ונדע מה נעשה לטוב לנו ולאחינו.

ובזה תמו דברינו. ונאכל ארוחתנו, ואחר עלינו על גמלינו ונאחז דרכנו בעוד לילה, ונשב בשלום אל מקומנו.

_________

ודברי הגאון כרֻבם באו ויאתיו – כי גדל אף מלכי פרס על היהודים המתפרצים מפניהם לעזוב את ארצם. אבל רֻבם החישו מפלט להם אל אלראי מגנם ומשגכם, וישיתו נוספות על חילו ההולך ורב מיום ליום. והחפתונים והניסבונים הראו גבורותיהם במלחמותיהם עם חיל פרס, וגם גדודי הגוצים היו עזר למו, עד כי נמֹגו הפרסים מפניהם. ויד אלראי רוממה, וכל חבל ארץ פרס אשר על גבול בבל צפונה־מערבה נפל בעצומיו, וכבוד שמו הולך וגדול.

שֵׁמע גבורותיו ונצחונותיו הגיע עד בגדד הבירה, ומהבילי עם שמו עליהם נוספות בנסים ונפלאות אשר ספוריהם גדלו ורבו בעברם מפה אל פה. וכל המון אחינו שמח לקראתם, ותחי רוחו באמונתו, כי הנה קרב קץ ישענו ושנת גאולתנו באה. אבל ל__(?) לב? חכמינו ומורינו וגדולינו חלק בקרבם: בני הנעורים אשר במשפחתנו שמחו לשמועה כי באה, ותשאם רוחם להלָוות אל גבור עמנו ולהספח על מחנהו; מנוחה בת הגאון עלצה בעלילות אלראי ותהי נכונה לעזוב את אביה בלאט ולצאת עמָנו, לחלק עם ידידה מנת חלקו ולתמוך אשוריו במעגלותיה: לא כן היה עם לבב אביה, כי נצחונות אלראי היו עשן באפו ותהלתו כאש יוקדת בעצמותיו. אחריו נמשכו “הבטלנים”, ראשי הישיבות, שהם חבריו ואנשי מעשהו. רק דודי הנשיא עמד מרחוק; הוא לא התערב עם שונים, גם לא חשב רעה על הגבור המנצח, אך חכה לימים יבואו, ונפשו כלתה לדעת מה יאמר הכליף על כל אלה. אבל מהכליף נסתם חזון, כי התבודד כל העת בסתר חדריו, כדרכו, וזה כמה לא נקרא איש מהשרים המסתופפים בחצריו לבוא לפניו. –––

באחד מימי הגשמים, בסוף החדש התשיעי, הוא חדש כסלו, בא רץ אחר רץ אל דודי הנשיא ויחדו הבהילוהו לבוא אל הכליף, כי דבר נחוץ לו אליו. וימהר דודי וילבש בגדיו החמודות, וירכב על סוסו, ויבַהל את גדוד רוכביו לרוץ לפניו, כי זה משפט הנשיא, ראש הגולה, מדי עברו ברחובות עיר לבוא לפני הכליף. הדבר נודע בעיר וכל בני עמנו היושבים בה התגודדו ויחנו על רחוב הנשיא, גם הזקנים, ראשי הישיבות, והגאון בראשם, חשו באו אל בית דודי, לדעת דבר הכליף ומה הפקודה היוצאת מפיהו, הטובה היא אם רעה, הלשבט או לחסד?

כיובל שנים ארכה השעה לכלנו עד שוב הנשיא אלינו בפנים זועפים. עמו יחדו בא שר פרסי אשר יצא אתו מהיכל הכליף, וגדוד רוכבים מזֻינים עבר אחריו לכבודו ויעמוד לפני ארמוננו.

כבוא דודי עם השר הפרסי אל מעון כבודו, קראה להנאו(?) להגאון? לבוא אליו החדרה. ויורהו על הארח ויאמר לו:

“הנה זה השר סין־עדין, מושל העיר אלמעדיה, אשר הונהו דוד אלראי ממבצר משגבו. והוא בא במלאכות השלטון סינגר, המושל העליון בפרס, ובידו מכתב לאדוניו הכליף ואגרת ערוכה אלי; בה יזהירני בכח השררה אשר לי על כל בני הגולה, להניא את אלראי מעשות עוד זר מעשהו, פן יחרה אף סינגר ועשה כלה ביהודים הנמצאים במדינות ממשלתו. והכליף מלא אחריו, ויצוני לעשות ככל אשר ידרוש שלטן פרס מידי. ואלה המכתבים אשר הביא השר עמו מאת הרב שר שלום, הממונה מאתנו באיספהאן הבירה, ומאת ראשי קהלות אחינו יושבי ערי המזרח והדרום, אשר לא הגיעה אליהן יד אלראי להדיחן; כלם מחלים פנינו לחוש לעזרתם ולקרוא חרם על אלראי, העבד המתפרץ מפני אדוניו – כי זו התחבֻּלה האחת להסיר לב העם מאחריו ולהפר מחשבות אונו. והמכשלה הזאת תחת ידנו!”

“הראית איך באו הדברים ככל אשר חזיתי מראש? – קרא הגאון בצהלת נצחון, ככלותו לקרוא את המכתבים – עתה לא נוכל עוד לעמוד מרחוק ולחשות, כהמיט משיח שקר שׂאה עלינו ועל עמנו!”

ובדברו פתח הדלת ויקרא לזקני הישיבות להכנס ולבוא גם הם החדרה. ועד מהרה הוכן לעיני סין־עדין נוסח החרם הגדול אשר קרא ר' שמואל על דוד אלראי, על דעת המקום ועל דעת הנשיא והגאון והבית־דין הגדול אשר בבגדד הבירה, – אם לא ישוב מדרכו הרעה, ולא יחדל להתקשר ולעשות חיל ולהביא את העם בסכנה גדולה כזאת. החרם נכתב ביד הגאון ונחתם בטבעת ראש הגולה ונמסר לידי שני שליחי בית דין, אנשים עזים וכבירי כח אשר לא ישובו מפני כל. ועוד בערב ההוא יצאו לדרכם לבוא אל מחנה אלראי, וסין־עדין נלווה עליהם להראותם הדרך.

_________

והשמועה נסבה בעיר כי בהסכם הנשיא הכה הגאון ובית דינו את דוד אלראי חרם, וימס לבב כל ויהי למים. גם הגבורים בנו, אשר התעתדו אלי נשק ויתנדבו לבוא בחיל צבאו, אספו ידיהם ויאמרו נואש – כי מי זה ישאל עוד לשלום, ומי יסור עוד אל איש אשר גם קרבתו תועבה? כי קללת הרבנים רובצת עליו, ומאֵרתם על כל הנלוים על דגלו! רק נפש אחת לא השגיחה על זאת, מנוחה בת הגאון אמצה לבבה ותתחזק במעוז אהבתה ואמונתה, ותשפוך חמתה על המחרימים, היושבים שאנן בסתר חדרם ומשלחים חציהם למרחוק.

“תמה אני ולא אדע על מה חרדו את כל החרדה הזאת! – קראה בחמת רוחה, בעמדה בקרב בני הנעורים אשר נאספו אל ביתי כדרכם – ואת מי דאגו וייראו? לו היה לאל יד סינגר, העריץ הפרסי, לעשות רעה ליהודים היושבים בארצו; לולא היתה עליו אימת אלראי, פן יקום ממנו שבעתים את הרעה אשר יעשה לעמנו, אזי לא שלח מלאכו לבקש עזרת הכליף ולּחלות פני ראש הגולה לענות על ריב לנטות. חמסי על הנשיא, אשר מהר להקשיב לקול אבי ולעשות פקודתו. הן אנכי לא אוכל לצאת לריב עם אבי או אף להשיב על דבריו בפניו, כי בתו אני ועלי לכבדו ולבלי עשות מאומה למרות עיני כבודו; אבל למה זה חת הנשיא ממנו וימהר לבטל רצונו ודעתו מפניו? הן יודעת אניִ נאמנה כי ישרים דרכי אלראי בעיני הנשיא וחפץ הוא ביקרו, רק מפני אבי נחת הוא ויתן חותמו על החרם ולבו בל עמו!”.

“דודנו הנשיא ירא אלהים מרבים – ענה שמואל גיסי ובן דודתי – והנהו שומע בקול אביך מפני כבוד התורה החופף עליו, כי גאון הוא ומי כמוהו מורה? אבל זאת פליאה היא: מה ראה הגאון על ככה לקפוץ ולהטיל חרם על האיש המשליך נפשו מנגד בעד עמו להביא לו גאולת עולם? הן מסֹרת היא בידנו, כי הגואל יעלה בראשונה עם שרידי עשרת השבטים מגלות אשור – ומאין איפוא יעלה אם לא מארץ אשר היתה ממלכת אשור מלפנים? ומאין יבוא עזרנו אם לא מהנסבונים, שהם בני ארבעה שבטים, שבטי דן וזבלון ואשר נפתלי, והחפתונים, שגם הם מן הגלות הראשונה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, אף שלא נודע עוד יחוסם לאיזה שבטים נחשבו?”.

“גם אני לא אדע ולא אבין דרך הרבנים – אמרתי – המתאמצים מעודם לכלוא את עמנו ולבצור רוחו, פן יתעודד וישוב להיות לעם ככל משפחות בני האדם אשר בעולם! מאמינים הם בהקבלה, כי אין הגאולה באה אלא במלחמות גדולות אשר תהיינה בין המשיח ומלכי אומות העולם, ובכל זאת מדי יעמוד לנו גבור חיל עזוז מלחמה, וקמו המה והיתה ידם בו ראשונה לגורהו בחרמם ולהסיר לב העם מאחריו. אם כה יהיה משפטם תמיד הלא אין לדבר סוף, ומתי יהיה קץ הפלאות?”.

“הם אוספים רוח בחפניהם וסוככים בדלתים ים! – קראה מנוחה בעז רוחה ומעיניה ברקים הלכו – החרמים, אשר בהם רב כחם, הם גדרות לבני צאן, משמרות לעתודים ולכל בהמה דקה, לעצרם בקרב העדר. האריה ידלג עליהם בקפיצה אחת או יפרוץ כל גדריהם ויפק זממו. לשוא יריקו “הבטלנים” את אשפתם, יורו במו אפל ללב אמיץ – נצחון אחד יכריע את הכל! יצלח נא אלראי במלחמה אחת גדולה, ויַענו גם המה מפניו, וחתו ובֹשו מפחזותם, והפה שאסר יהיה גם הפה שהתיר!”

_________

והמלחמה הגדולה באה, ואלראי הצליח בה, והנצחון הכריע את הכף – על מרומי שדה! אחרי שבועות מספר באה השמועה, כי הכה אלראי את חיל סינגר מכה רבה, והעיר חמדן38, השניה לאיספהאן הבירה, פתחה לפניו שעריה. וסינגר נס מנוסת חרב אל עיר מלכותו, לבצרה ולהשגב בה מפני פחד אלראי ואנשי חילו אשר מאריות גברו. ונפש מנוחה דרכה עז ותצק מרוחה על כלנו. ונהי נכונים להיות שכם אחד ולשית ידנו עם אלראי ולדגול בשמו. גם הנשיא השיב אל לבו ויחל להאמין כי קרוב קץ ישענו, וינחם על הסכמתו אשר נתן להגאון לקרוא חרם על אביר ישראל וגואלו, ונפשו קותה למצוא עצה לרצות את הכליף, אשר באמת היה אוהב ישראל ובטובתו חפץ מאד.

כן נהרנו באור התקוה המשחקת לפנינו ונחש עתידות לנו.

אבל החץ אשר שֻלח אל המחנה עשה משלחתו ויעף ויגיע אל המטרה!

שני השליחים הגיעו חרש אל המחנה בראש האשמרת התיכונה, בהיות כל החיל הרב הוזים שוכבים על משכבותם, אפס קציהם נצבים על משמרותיהם, לשמור את אחיהם מכל צר ואויב כשיפול עליהם פתאום. ויהי בקרוב שליחי ישראל אליהם, וישלחו מתוכם איש אחד להורותם הדרך לבוא אל אהל ראשי המטות, החונים על דגליהם לפני אהל אלראי מערבה. והשליחים העירום בלאט ויַראום את הגליון אשר הביאו עמם למקרא.

קסם בפסת הגליון ההוא אשר שמו לפניהם! כי למראהו הוטלו כל מפַקדי הצבא, אספו שרי החיל את ידיהם, ותהי חתת אלהים על כלם – כי מה זה יעז בנפשו לעבור על חרם הגאון ובית דינו ולמרות פי הנשיא, הראש לכל בני הגולה, אשר שם עליו חתמו, להעיד על אמתתו! עד מהרה הוקם כל החיל על רגליו, ועוד באשמורה ההיא הוסרו הדגלים, נִסעו היתדות, נתקו היריעות, נאספו האהלים השטוחים על פני כל מרחבי המקום, וכל המכנה נמוג וילך והלום – כי היו להם דברי החרם כשׂאת פתאם, כשער קטב, אשר שערם ממקומם ויפיצם כמץ עובר. וכל זה נעשה חרש, בעוד אלראי ישן שאנן על משכבו באוהל אפדנו, מבלי דעת עד מה. גם גדוד גבוריו השומרים לראשו עזבהו לנפשו – כי חזקה עליהם פקודת פקידיהם, המקשיבים לקול שני השליחים, הבאים בשם הבית־דין הגדול שבבבל, לבצע מעשיהם באיש חרמם.

לפנות הבוקר הקיצו אנשי ברית אלראי, צבא הגוּזים אשר עמדו מאחרי אהל אלראי מזרחה, וישתוממו למראה עיניהם, כי הנה כל שדה מערכות ישראל הורק מאדם. וימהרו פקידיהם ויבואו האהלה, לראות את אלראי ולדעת מה היה לו. וימצאוהו שוכב מת על משכבו וחנית ממֹרטה תקועה בצלעו, ועל השלחן גליון כתוב ותחתיו חתם גדול בדמות ארי רובץ ויד אדם שלוחה ממעל לו. ויבקשו וימצאו אנשים עברים מהנחשלים אשר במחנה, ומפיהם נודע להם כי הָחרם איש בריתם, הגבור המנצח, על ידי ראשי בני עמו – וינועו ויסוגו לאחור. כי גם הם, ככל הגוים היושבים בבבל האמינו אמונת אמן, כי את אשר יברכו רבני ישראל יבֹרך, ואת כל אשר יאֹרו יוּאר.

זאת היתה אחרית אלראי, גבור עמנו, אשר נשאהו לבבו ללכת בכחו להושיע את ישראל, ואת פי רבניו וגדוליו לא שאל!

כל זה נודע לנו מפי אחינו פליטי החיל, אשר יצאו מפרס ויהיו במחנה אלראי. ובהכזב תוחלתם בו יראו לשוב עוד אל ארצם, וינועו לבא בקרב אחיהם בבלה. ושני השליחים לא שבו עוד בגדדה, כי יראו את הנשיא והגאון פן יעשו בהם שפטים על דם אלראי אשר שפכו – כי נפתו לסין־עדין בעבור הבצע, והוא הוליכם עמו אל השלטן, אשר שמח לקראתם ויתן להם מתנות כיד המלך ויושיבם בארצו.

ובהודע לסינגר כי נשבר שבט מכהו, וישב אליו מבטחו עם גאון עריצותו וקשי לבבו, ויתעורר על היהודים לקחת נקמתו מהם. ויתפוש את ראשי הקהלות ואת כל איש נכבד ובעל בעמו, ויאסרם בכבלים וישיבם במשמר ויהי נכון לעשות בהם שפטים, וכשמוע זאת דודי הנשיא מהר אל הכליף ויתחנן לפניו בעד עמו, ויתן הכליף על ידו אגרת שלומים לשלטן פרס, לשאת פני ראש הגולה ולעשות כבקשתו. ודודי כפר את פני סינגר במנחה אשר שלח לו, מאה ככר זהב. ויֵעתר לו המושל הזועם וישב חמתו מהשחית ויוציא את האסירים לחפשי והארץ יראה ושקטה.

_________

“אי שמים! ומה תאמר על זה מנוחה רעוּתי?! –” קראה רעיתי, בהודע לנו אחרית אלראי.

גם אני רגזתי תחתי בזכרי את האמללה הזאת, אשר גם לבכות על מתה לא תוכל לעיני אביה אביר הלב, אשר משאתו יגורו כלם ומפניו חתה גם בתו היחידה, ואמץ לבה לא עמד לה להעיז בפניו ולעשות דבר אשר לא כרוחו.

קמנו ונלך בחפזה אל בית הגאון. והנה הבית מלא אדם וכֻלם נדהמים ושוממים והעבדים רצים דחופים ומבֹהלים – כי לשמועה הנוראה נפלה מנוחה ותתעלף. אמנם שב אליה רוח אפה בעזרת הרופאים אשר נקראו לעזרתה, אבל לבבה תעה ובינתה הסתתרה, והנה פיה מדבר זרות ותהפוכות. גם את אביה לא תכיר, והוא עומד עליה מַשמים, ישמע שמוע ולא יבין, יראה ראה ולא ידע מה היה לה.

“עורי נא, בתי! קרא אליה בבואנו החדרה – הנה בני הנשיא באו לראות את שלומך!”

“בני הנשיא – דובבו שפתיה בלטשה עיניה לנו מפאת מטה – הכל כשרין לראות את הנגעים, שאינה דומה שמיעה לראיה, ובבעל ואשתו דעבדו עיסקא בהדי הדדי לא קפדינן אזוגות, משום ששחיטה וזריקה מצטרפין, וכל שאינו בפאה חייב במעשרות, והוא הדין באבנטו של כהן הדיוט שאינו טעון לינה, ואפילו אפיתחא דכי נשיאה, שיכול לומר אי אפשר בתקנת חכמים והרי שלך לפניך”.

“שובי למנוחתך, רעוּתי היקרה!” – קראה אליה אמך בבכי תמרורים.

ומנוחה הביטה אליה בעיני התועות.

“מאי קא בכית? – קראה בקול מוזר – הלא אין הבכיה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ונסך הבא מן העין מאי עבידתיה? יוליך לים המלך, דאין נסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ובדהא כולי עלמא לא פליגי דכתר מחשבה אזלינן, וכיון שזו מתנה על מנת להחזיר, אין לו שמירה אלא סכין. אלא במאי עסקינן? בשחיטת חוץ שנפסקה תוך כדי דבור, אי אמרינן איתרע מזליה שלא נתן מדמו לגבי בהונות ואין בעלים לאחר מיתה, או מילתא דעבידא לגלויי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והואיל והיתה ליה שעת הכושר הרי זה דומה למי שהכישו נחש”.

“זה כשעה היא מגבבת עלינו דברים כאלה!” – הגה הרב ברוחו הקשה, בהסירו קבוצת שערותיה מעל מצחה.

“רבנו, הרי אנו מפלפלים פלפולי דאורייתא, בהלכתא למשיחא! ־ השיבה, בהסבירה דבריה באצבעה – דתנן! נקטם ראשו, נפרצו עַליו, הרי זה בכי יוּתן; נמצא ראשו במקום אחר וגופו במקום אחר – פליגי ביה רבנן: חד אמר, דם מיפקד פקיד ואיתנהו בעגלה ערופה, משום דהוה פסיק רישיה ולא ימות, וחד אמר, אזלינן בתר רובא, וכיון דמעשה בית דין הוא אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא ג' טפחים בלבד”.

“אוי לי, בתי, שראיתיך בכך! – קרא האב בנודו לה – אמנם בי נתקים מאמרם: כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תִּפלות”.

“תפלוּת? – ענתה החולה – אין הכי נמי, רוצה אשה בקב ותפלות, תפלוּת רחמנא שריה, כדכתיב: ואחות לוטן תמנע, מקיש תמנע לאחיה, מהו הוא בחנם אף היא בחנם, דאם לאו הכי הרי היה יכול לטעון: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי? מכאן אמרו: כל המקלקלין פטורים מברכת המזון ויוצאים בשן ועין, חוץ מן הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש, שאין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, מאי טעמא? הואיל דאישתרי אישתרי”.

“מחכו עילוהי במערבא!” – קראה פתאם בהורותה באצבעה על אביה ובפערה פיה בצחוק פרוע – “אחוכי קא מחייכו ביה, הלכה חמורך, טרפון! דכלום מצינו טפל חמוּר מן העיקר? והלא הדברים קל וחומר: ומה מצות התלויות בארץ, דאין דרך בנין בכך, אמרו חכמים, לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד, בכדי שלא יהיו טעונין ברכה לכתחלה, משיח הבא בהיסח הדעת בחצר הסמוכה לרשות הרבים, שישנו בבל יראה ובל ימצא, אינו דין שיהא טעון גניזה מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין!”.

כן התפלפלה האמללה זמן רב בשבתה על מטתה, בהביטה ישר אל שומעיה הנצבים עליה, מבלי הכיר אותם בפניהם. פניה חורו נפלו מאד, רק עיניה השחורות בערו באש זרה, וימינה הלכה ושבה בהניעה אצבעה בסברא, בעשותה בה עגולות לפורחות או בהורותה על נקודה אחת המרחפת לפניה באויר, להכרעת הדעת ולמצוּי ההלכה. ומכל הערב הרב אשר עלה מפיה נראה כי דעתה מרפרפת על פני אסונה הרב, נוגעת בקצה הדברים הקרובים לענין; רק לרגעים תעתק ממקומה ותאבד דרך. אבל עוד נורא מזה היה המראה, בחדלה מהשמיע דבריה באזנינו, בהוגיעה את נפשה בלאט, בהסבירה רֻבי תורתה לעצמה, רק שפתיה ואצבעה נעו וקולה לא נשמע.

_________

והרופאים נלאו ברוב עצותיהם להשיב אליה דעתה ובינתה ולא יכולו. והנה לאָשרה – או לאסונה – נמצא לה רופא מקרב אחינו, העומד על משמרתו בארמון דַאר־אַל מר־אפתַּאל (נוה החמלה), הוא בית המשֻגעים המתכלכל מאֹצר הכליף. ושם האיש נתנאל בן מלכה, ועמים לו יקראו הִבַּת אַלה אבּול־ברכַּאת. הוא היה רופא חכם נודע לשם ולתהלה עד כי כנוהו המחמדים בשם “ואחיד אל־זמן” (יחיד בזמנו). הוא השכיל אל מחלתה ויבוא עד תכונתה ולפיה הטיב גהה ויעל לה ארוכה ומרפא. בחקרו לדעת דבר מה היה בעוכריה, נמצאנו אנחנו לו, ונגל את אזנו בסתר ונגד לו שרש דבר נמצא בה. ובדעתו זאת השכיל להטות לבבה אליו, בהענותו לה על כל תעתועיה עד כי החלה להמשך אחריו, ותקח לרצון את הרפואות אשר הכין לה להרגיע עורקיה ולחבש לעצבוֹתיה, ובשיחותיו עמה ידע להרך לבבה ולפתוח לה מקור דמעה. ובזה הוקל משא נפשה וירוח לה כמעט. אז החל לצאת עמה לשוח לרוח היום בגן הגדול אשר לאביה, ודומית המקום ומראה הטבע בחיל תמורותיו הניחו את רוחה וירהיבו לבבה. מעט מעט סרו העננים אשר כסּו עליה בצלמות, ואור תבונתה הלך ואור כאור נגה במוצאי בוקר, וכעבור חדש ימים שבה אליה רוחה ותהי כאחד האדם.

ולב האב עלץ בקרבו, כי הושבה אליו בתו היחידה, ויקדם בתודה פני רופאה מציל נפשה. ויהי נתנאל מאז והלאה יוצא ובא בבית הגאון, ושיחתו ערבה מאד להאב ולבתו, כי הוא ידע דרכם ויכלכל דבריו במשפט וישיח עם כל אחד לפי רוחו ומחשבותיו.

היגון השפוך על פני מנוחה מזכרון אסונה שפך עליה רוח חן, וסוד אֶבלה הגלוי לנתנאל רופאה ואיש עצתה משך לבבה אליו. וכן התקרבו שתי הנפשות האלו מיום ליום ומחדש לחדש. היא אמצתהו לה כאח יקר, ונפש נתנאל דבקה בה באהבה אשר הלכה וגדלה עד כי מקץ ששה ירחים לא יכל עוד לטמון רגשותיו בחֻבו. ויגל את אזני ויחל פני לדבר על לב הגאון, לתת לו את בתו לאשה, ובהיותו רופא נפשות ויודע טבען ותכונתן, בטח לבו, כי ברבות הימים תסכן מנוחה גם עם אהבתו וגמולו תשיב לו.

אז נדברנו אני ורעיתי יחדו לעשות רצון נתנאל ולמלא משאלות לבבו לטובה. אני אנסה דבר אל הגאון, אורהו דעת ערך האיש הזה, הנכבד והגדול בעמנו על פי תורתו, ואשר לו יד ושם בהיכלי מלך ושרים על פי חכמתו – והיא תדבר על לב מנוחה, תביננה דעת כי לא טוב לה לשבת לעולם בבית אביה כנעוריה ואין טוב לה כי אם להנחם באיש הטוב הזה אשר הקרה ה' לפניה, לאַשרה בדרך עולם ולהטיבה באחריתה. אכן לא כבדה עלי להטות לב הגאון לדבר הזה. לבו נפל בקרבו על אדות בתו, בדעתו כי לא נקל יהיה לו עתה למצא לה איש כלבבו – כי מי זה יאבה לקחת לו אשה אשר רוח רעה בעתתה, ומי זה לידו יתקע כי לא ישוב אליה שגעונה לעת מצוא? נפש האב מלאה תודה לאיש הטוב הנכון לאסוף את חרפתה, גם נעם לו לשמוע דבר טוב, כי לגאון “היחיד בדורו” נאה להתחתן בחכם “היחיד בזמנו”. אבל כבד היה מאד למצוא מסלות לדבר הזה בלבב מנוחה, אשר יקר לה זכר אלראי ולא חדלה מהתאבל עליו בסתר חדרה ותמאן הנחם על דודה מחמל נפשה. אך בדברנו על לבבה יום יום הצלחנו מעט מעט לתת פוגת לה ולהטות לבבה אל נתנאל האוהב אותה אהבה נצחת, עד כי נענתה לנו לאחרונה ותבטל דעתה מפני דעת כלנו.

עוד מעלות טובות היו לנתנאל, אשר בהן מצא חן בעיני מנוחה, אבל למגרעות נחשבו בעיני אביה הקנא, אשר מלבד למוד התלמוד וחדושי הלכותיו היו כל הלמודים האחרים שנואים לו, הוא היה עוין גם את “הגשר הגדול”, תפארת גאון מצרים, ר' משה בן מימון, על אשר למד חכמת יון ויעמיק חקר בפילוסופיה. לנתנאל היה יד ושם בחכמת הפילוסופיה ובחקר לשוננו הקדושה, ועל פי שתי אלה הצליח לכתוב באור רחב על ספר “קהלת”. ומשוררי עמנו זמרו לו ובאחזם בדרך השירה הערבית הפריזו על המדה ויגדילוהו בלשונם וישימוהו ממעל לקהלת בעצמו. כן שר עליו תלמידו אוכל לחמו, יצחק בן אברהם אבן עזרא, שיר גדול לכבודו, ואלה קצות חרוזיו:

– נְתָנְךָ אֵל, יְחִיד הַדּוֹר, נְתַנְאֵל, לְנֵס עַמִּים, נְגִיד עַמּוֹ וְשָׂרָיו – –

הֱבִינְךָ צוּר לְקֹהֶלֶת לְמִשְׁנֶה, וְאֵל הוֹרָך לְהִדַּמּוֹת לְהוֹרָיו – –

וְהֶרְאֵיתָ בְּבֵירוּרָךְ כְּמוּסָיו, וְהִתַּרְתָּ בְּבֵיאוּרָךְ קְשָרָיו – – –

וְקֹהֶלֶת עֲלֵי שִׁמְךָ מְקוֹרָא, בְּיַעַן כִּי בְךָ נוֹדְעוּ דְבָרָיו – – – 39

החכם אברהם בן מאיר הספרדי, הנודע בשם “אבן עזרא” נע שנים אחדות בארצות הקדם40, ואת יצחק בנו יחידו הוליך אתו עד בואו עמו בגדדה. שם בקש הנודד החכם למצוא עזרה מאת עשירי עמנו; אבל חכמת המסכן הזה בזויה היתה בעיני שרינו ונגידינו אלה, אשר הדעת מאסו ורק על התלמוד בלבד חיו ובו היו כל מעיניהם. על אחד מהם התאונן אבן עזרא בשירו הידוע, אשר השאיר אחריו לאמר:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָׂר, אוֹמְרִים: “כְּבָר רָכַב”.

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב, אוֹמְרִים: “כְּבָר שָכַב”.

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב.

אוֹיָה לְאִישׁ עָני, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב! 41

אז נמצא לו נתנאל הרופא, אשר פּכר עשה לו שם תפארה ויקרבהו באהבה, ויתמכהו ביד נדיבה. ונפש יצחק בנו דבקה בנדיב הזה עד כי כשוב אברהם למסעותיו נשאר הוא בביתו, ויהי אצלו אמון בחכמת הרפואה, ואיש רעהו עזרו בלמודי החכמות ובחקרי לשוננו. ויצחק העתיק לו את באורו ויהללהו בשפת יתר, כאשר תחזינה עינינו בשיר ההוא.

_________

על הבאור הזה הערה נתנאל כחו וראשית אונו, ועל כן יקּר לו מאד, וכל הנוגע בו נחשב כנוגע בבבת עינו; כמוהו כן יקרו לו דעותיו וחקירותיו, אבל כל אלה זרו לרוח הגאון, אשר חי רק באמונתו. זאת ידעה מנוחה, ומיראתה פן יפרץ ריב בין ידידה החוקר ואביה המאמין, השכילה לשמור עליהם בשבתם יחד ולהטות שיחותיהם לענינים שאינם נוגעים בדברים המסורים אל הלב. זאת ידעתי גם אני – ועל כן אצתי בכלם לקרב יום החתונה, היום אשר תצא מנוחה מרשות אביה ותבוא אל בית בעלה. אך מנוחה הקשתה לי לחכות עד עבור שנה תמימה למות אלראי, ותדבר על לב אביה, לחשוך יום כלולותיה לזמן הנועד לבני עמנו לחוג חגי חתונה ולעשות זבחי משפחה – היא העת אשר ישובו יחדו מקבר יחזקאל הנביא, אשר חק לאחינו אנשי בבל לעלות אליו ולהתפלל שם מדי שנה בשנה.

כי למדו אחינו יושבי ארץ הקדם אל דרכי העמים אשר סביבותם, לנוע אל קברות הקדושים אשר בארץ ולשיח במעשי נפלאותיהם, אשר לא הסכינו כאלה לעשות בעוד בחיים חיתם. כן נמצא להם קבר עזרא הסופר על יד נהר אהוא הנופל אל נהר חדקל. לפי הגדה עתיקה הלך עזרא מירושלים במלאכות אחיו אל ארתחשסתא מלך פרס, ובהיותו בדרך חלה וימת ויקבר שם. וקברו זה, אשר כאלף וארבע מאוד שנה נשכח מחלד, נמצא באחרונה42 על ידי רועה מחמדי. הוא היה עוֵר באחת מעיניו, ויהי כרעותו את צאנו על אחת הגבעות, וימצא תל עפר וישכב עליו וינם ויישן. והנה נראה לו איש בחלומו ויאמר לו: “אני עזרא הסופר – ועתה לכה אל השלטן והגידה לו כי ישלח אנשים יהודים להעלות את עצמותי מזה ולקברני במקום פלוני, ואם לא – ומתו כל בני עמו במגפה”. וייקץ הרועה משנתו, והנה נפקחה גם עינו הסמויה, ויהי לנס! וימהר הרועה לעשות כדבר המת; אבל המלך לא שת אליו לב – וימותו עם רב. אז שלח אנשים יהודים אשר התקדשו כדת, ויחפרו במקום ההוא וימצאו ארון שיש ועל מכסהו חרות לאמר: “אני עזרא הכהן”. ויעלו את הארון בכבוד גדול ויקברוהו במקום אשר הֻגד להרועה, והשלטן הציב שם מצבה ויבן עליה טירה גדולה, וממעל לה כפה מָזהבה. ומדי ערב בערב נראה עמוד אש עולה משם עד לרקיע ומאיר לארץ כשתים או שלש שעות, עד כי במרחק שלשה או ארבעה פרסאות ילכו כלם לאורו43. ליד הטירה נבנה מעבר מזה בית כנסת ליהודים ומעבר מזה בית מסגד למחמדים, כי קדוש ונורא שמו גם להם, ומאלה ואלה תרבינה הנדבות למקום הזה, אשר קדש הן לנשואי יתומים ויתומות ולכל הדברים שיסודתם בצדקה.

אבל קדוש ונערץ מזה הוא קבר יחזקאל הנביא, הנמצא בקרבת העיר קוּפא בין נהר כברי ופרת, ועליו בנין יפה עם כפה גדולה ומפֹארה מאד, ולפניו בית כנסת גדול ורחב ידים עם ששים מגדלים המתנוססים על קירותיו מסביב. לפי המסרת נבנה על ידי יכניה מלך יהודה עם חמשה ושלשים אלף איש מבני הגולה שבאו עמו, בהוציא אויל מרדך אותו מבית הכלא, ועל הקירות חרותים שמות נכבדיהם, יכניה בראש ויחזקאל בסוף. בית הכנסת ההוא נחשב למקדש מעט, והמון רב מאחינו בני הגולה במספר ששים עד שמונים אלף איש באים שמה ממרחקי ארץ להתפלל בעשרת ימי תשובה. וביום הכפורים מוציאים ספר גדול אשר כתב הנביא בידו, וקוראים בו פרשת היום. גם ראש הגולה והגאון וראשי הישיבות עולים שמה לימים ההם להתפלל, ולתת כבוד למקום הקֹדש. ואחרי ימי התשובה יחגו שם את חג הסכות בששון ובשמחה, לכבוד ולתפארת. גם המחמדים ובני הערב ושריהם ואצילים עולים שמה בעת ההיא, להתפלל ולכבד את שם הנביא הקדוש גם להם. ועל כן נקבע שם יריד גדול למרבה המסחר והמרכלת, וכל העם הנאסף חונה על פני השדה בשטח עשרים ושנים מיל מסביב. ועל קבר הנביא נר תמיד דולק יומם ולילה, והשמן והפתילות לא יחסרו לעולם – כי מרבים העם להרים נדבות ולנדור נדרים לשם הנביא. ובכסף הרב יחזקו את בדק הבית, ישאו יתומים ותומות ויכלכלו תלמידי החכמים “אשר אין להם במה להתפרנס”.

_________

רבים הם הנסים והנפלאות אשר יספרו לדור על אדות הקבר הזה, גם עליו יאמרו כי עמוד אש היה עולה ממנו להאיר את הלילה, אך מאז באו בו פריצים ויחללוהו, אסף נגהו ולא יניח עוד אוּרו.

ובגלל עמוד האש הזה התלקחה אש קנאות, התגלע ריב בין הגאון ר' שמואל הלוי ובין הרופא נתנאל, אשר הפיר עצתנו ויקלקל מחשבותינו, כי הפריד בין הדבקים וירחיקם איש מרעהו עד העולם!

כי את הפלא הזה ספר ר' שמואל בן עלי, בשבתו אתנו עם נתנאל חתנו, אחרי אכלם ואחרי שתותם בסוכה אשר נעשתה לראש הגולה ולנו בחצר בית כנסת יחזקאל במשפט. ולאות עליה הוסיף דברים על אדות קבר עזרא, אשר עד היום הזה נגה לו סביב ולעת ערב יהיה אור.

“ילמדנו רבנו – אמר יצחק בן עזרא, תלמיד נתנאל בחכמת הרפואה ורֵע כאח לו בהליכות עולם – מדוע זה יגיה האור רק במוצאי ערב ולא באישון לילה, עת אשר בני האדם יכולים להנות ממנו ביתר שאת?”

“האור הזה ילמד דרך ארץ לבני האדם – ענה הגאון – כי בערב יעשו חפציהם ובלילה יישנו שנתם”.

“ולמה זה נבחר רועה מחמדי מאת ההשגחה העליונה למצוא את קבר עזרא ולא איש מקרב עמנו? ועל מה זה נחו עצמותיו זה מאות בשנים במדבר ארץ, “בלא מופת ואות, ובלא חזון ומראות”, עד שבע הרועה ההוא ויוציא לאור תעלֻמה?”

“סתם מקשן עם הארץ!” – השיב לו הגאון ופניו רעמו, כי לא מצא מענה נכון.

“הנה אני שואל מדעת ורבנו דוחה אותי בקש”! – התאונן יצחק בפנותו אל נתנאל, ושחוק קל נראה על שפתיו.

“אין משיבים על ההגדות!” – ענהו נתנאל, בחפצו להפסיק את השיחה הזאת, אשר לא ערבה לו, מטעם הכמוס עמו.

אבל יצחק כבר נתבשם כמונו מיין משתינו, ויקרא לנתנאל לאמר:

“הלא כבר השיבות לי על כל אלה בדברים של טעם – ולמה זה תכחידם פה תחת לשונך?”.

,ומה ענה על זה?" – שאל חותני, דניאל הנשיא, בחפצו לדעת פשר דבר.

"על האור העולה יפה המליץ נתנאל אלופי ומיֻדעי בדברי הכתוב בקהלת: “כי בהבל בא ובחשך ילך”, הכל מלשון חֹם – כי בחם השמש הוא בא, וכאשר יהיה חשך על הארץ יעלם גם הוא ולא יכירנו עוד מקומו.

התשובה הזאת היתה סתומה ואיש מהשומעים לא הבין מה ירזמון מליו. ור' שמואל התעורר ויפן אל נתנאל ויאמר:

“האמת הדבר אשר שמעתי, כי מצאת את לבבך לבאֵר את ספר קהלת?”

“כן הוא, רבנו! – ענה יצחק תחתיו – ואנכי היודע ועֵד כי הצליח לגלות מסתריו וכל סתום בו לא עממהו”.

ומי הרשה לך לבאר את הדברים הסתומים שבספר הזה? – שאל הגאון בחמת קנאה – חכמינו בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה44, והנה זה בא ומתאמר להתיר ספקותיו ולפשר סתירותיו מדעתו! אכן אם ספר קהלת לא נגנז, מפני שתחלתו וסופו דברי תורה, הבאור הכתוב עליו בודאי טעון גניזה! כי מה נפשך: אם נשארו הסתירות כשהיו – מה הועיל החכם בתקנתו? ואם הֻתרו על ידו – התרתו זו סתירה היא לדברי חז“ל, ואין זה אלא דרך מינות”.

שמע נתנאל את המשפט החרוץ על פעל כפיו ויחר אפו ויאמר בכעס עצור:

“הנני רואה דבריך כדברי הכליף עמר – להבדיל – על אדות אצר הספרים שבאלכסנדריה, לאמר: “אם הספרים מתאימים עם הכתוב בהקוראן – הלא אך למותר הם, ואם אין בהם מה שכתוב בהקוראן – אזי מצוה היא לבערם מן הארץ”45. אבל בקנאתך לדברי חז”ל השתמט ממך הכלל שאמרו: “אין מקרא יוצא מדי פשוטו”46

רבותי! – קרא הנשיא, בהואילו להשתיק הריב – הן נשאלה שאלה על אדות האור העולה מקברות קדושינו, ואתם הסחתם עצמכם לדברים אחרים! ועתה הנה האיש הצעיר, יצחק בן אברהם, אמר בשם אומרו דבר אשר קשה עלי להבינו – אך למה למה זה אשאל אותו בעוד אומרהו הראשון לנגדי? לכן הואילה נא אדוננו נתנאל לבאר דברך ונדעהו!".

“אנכי לא זכיתי עד כה להיות על קבר עזרא, ולא ראיתי בעיני את האור העולה ממנו, ועל כן יסיתני לבי בספק אם כנים הדברים או רק הגדה היא השגורה על שפתי – המאמינים לכל דבר”.

כן ענה נתנאל, ודברו נפל כחץ שנון בלב ר' שמואל, אשר מפיו נשמעו הדברים ההם, בספרו לתֻמו את הנפלאות אשר שמעו אזניו.

“ובכן לא תאמין בדבר אשר לא חזו עיניך?” – שאל הגאון בחקרו לבב חתנו.

“כבר אמרתי: אין משיבין על ההגדות – ענה נתנאל – אולם אם נכונה בפי בעלי ההגדה, יכולים אנו לבארה בדרך הטבע”.

“ומה לך אצל הגדה? – שנן ר' שמואל כחרב לשונו – כלך לך אצל נגעים… כי הלא רופא אתה, והם עיקר מעשיך”.

ונתנאל התאפק ולא השיב דבר. אך פנה אל הנשיא ויוסף ויאמר:

"אם נכונה השמועה על אֹדות האור העולה מקבר עזרא, עלינו לחלוט ממנו, כי באדמת המקום ההוא יש חלקי גפרית, אשר בחם השמש יעלו ממנה אֵדים מזהירים, ובנטות צללי ערב יתראו לעין כמראה הנגה סביב, וכאשר תתקרר האדמה יחדלו האדים לעלות והיה חושך.

לדברים האלה קם שאון בקרב “הבטלנים”, ראשי הישיבות, והגאון קם ממקומו ויפן אל נתנאל ויקרא בקול נצחון:

“ומה תענה בחכמתך על חלום הרועה, והנגף אשר היה בעם, והארון אשר נמצא אז עם הכתבה החרותה עליו? האם כל האותות והמופתים האלה לא יספיקו לקטני אמנה כמוך, להכיר דבר אמת ולהאמין בנפלאות קדושינו?”

ונתנאל נאחז בסבך ולא יכל עוד לנטות מפני שואלהו אשר השיגהו בין המצָרים, ויען בישר לבו לאמר:

“אמונתנו לא תחַיבנו להאמין בנסים ונפלאות התלוים בחזון אשר ראה רֹעה עוֵר בחלומו, וכבר אמרו חכמינו47: “כשם שאי אפשר לבר בלי תבן, כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים”. ומי זה יערבנו אם לא גם המעשה ברועה המחמדי הוא רק חלום בהקיץ אשר בּדה לו איש שֹׁגה או מַשגה, פתי או משֻגע?”

“הוי כפירה, הוי אפקורסות!” – נשמעו קולות הזקנים, ראשי הישיבות, בחרדם איש אל אחיו. גם דודנו הנשיא רגז תחתיו ויקרא: “אוי לאזנים שכך שומעות!”

ברגע זה התנשא ר' שמואל ממקומו וירמוז לנשיא ולזקנים לקום ממקומותם. ואני ושמואל בראותנו אותו נושא כפיו, הבינונו אל מחשבתו, ונמהר אליו לכבוש את כעסו ולהשיב חמתו מהשחית. אבל הוא השתיקנו בגערתו, ויפן אל נתנאל ויקרא:

“על דעת המקום ועל דעת הנשיא ובית דיני הנני מחרים את האיש הזה על פּשע שפתיו. ועתה נקי אני וביתי ממנו, כי ארור הוא ואין ארור מתדבק בברוך!”

וחמת נתנאל תקפתהו עד כי לא יכל להוציא הגה מפיהו, וישם וישאף יחד. ובטרם תשוב אליו רוחו נשארה הסכה ריקה מאדם – כי נדחקו כלם לצאת, לבלתי השאר בארבע אמות של האיש המָחרם. ויוָתר עמו רק יצחק בּלבדו, אשר מאן לעזבהו וברעתו נדחה גם הוא, כי היה לחרם כמהו48.

_________

והשמועה פשטה כי החרם הָרופא נתנאל עם יצחק רעהו על יד הגאון ועל דעת הנשיא, ויחרד כל העם אשר במחנה, ואיש ממיֻדעיהם לא נתן להם עוד מקום ללון, כי “המנֻדה לנשיא מנדה לכל ישראל”49. גם מים לא נתנו להם בכסף להשיב נפשם. וכן שבעו שניהם נדודים כל הלילה עד הגיעם אל אהלי הגוים, בני הערב. שם הונח להם כמעט, וביום המחרת יצאו מן המקום ההוא אשר השביעם בחרפה וישובו בגדדה, אך לא שבו עוד אל עמם – כי הפרו בריתם ויבואו בקרב המחמדים וימירו דתם לעולמים.

והבשורה הגיעה לאזני מנוחה ארוסת נתנאל ויצא לבה, ותמרר בבכי על שני גואליה אשר אבדו לה זה אחר זה בקנאת אביה אשר כשאול קשתה אבל הגאון לא שעה אליה, כי עוד שמח לבו ויגל כבודו על גאולה ועל התמורה, באמרו כי מן השמים רחמוהו ויצילו אותו ואת בתו מאנשים שאינם מהֻגנים.

מאז והלאה נשארה מנוחה עזובה ושוממה בבתוליה בית אביה. גאות הגאון שמה למיֻדעיה מחשך, וגם היא מאנה להינשא עוד לאיש, ותשם כל מעיניה בלמודי אביה; בהם השכיחה שאון לבבה להשקיט לה מימי רע, והם שלמו נחומים לה על כל קורותיה בנעוריה. ותהי מאז והלאה מורה לתלמידי הישיבה, אשר רק קולה שמעו מאחרי החלון הגבוה ופניה לא ראו. אבל התורה התישה כחה, וגוה, גו אשה רכה, לא יכל נשוא משא נפשה, ותבול ותקמט בלא עת, ותגוע ותמת בדמי ימיה.

ודבר תמורת יצחק אבן עזרא הגיע לאזני אברהם אביו בארץ נודו, וימר עליו כהמר על מת, ויעש לו אבל יחיד, ויקונן עליו את הקינה המתחלת באלה הדברים:

אֲבִי הַבֵּן קְרַב לִסְפּוד, כִּי אֵל מִמְּךָ רִחַק

אֶת בִּנְךָ, יְחִידְךָ, אֲשֶר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק.

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה שֶׁבֶר וּמְשׂוֹשׂו גָלָה.

הָהּ, פֻּקַּדְתִּי פְרִי בִטְנִי וְעַל לִבִּי לֹא עָלָה.

כִּי חָשַבְתִּי לְעֵת זִקְנָה הֱיוֹתוֹ לְרֶוַח וְהַצָּלָה.

אַךְ לָרִיק יָגַעְתִּי וְיָלַדְתִּי לַבֶּהָלָה.

כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק".50

אבל הדבר אשר היה לאב האמלל לקינה, היה להמשורר האלחריזי למשל ולשנינה, בהתלוצצו על הבן הזה אשר המיר כבודו, מבלי שית לב לסבה אשר היתה בעוכריו, ומתוך שבחו בא לידי גנותו לאמר:

“ויצחק בנו גם הוא ממקור שיר שאב, ועל שירי הבן מזיו האב. אך בבואו לארצות המזרח, כבוד ה' עליו זרח, והסיר מעליו מעילי הדת היקרים, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים”51.

_________

עתותי רעה וימים לכלי חפץ באונו אחרי כן. דניאל דודנו חלה את חליו וימת בדמי ימיו. על פי משפט הירושה היתה הנשיאות ראויה לי; אבל על פי חקי הארץ נתונה היא בידי בני עמנו לבחור באשר יחפוצו, אחרי אשר לא נשאר לדניאל בן יורש עצר, למלא מקומו אחריו. והנה חלק לבב העם, חָצים נטה אחרי, וחציָם אחרי שמואל בן דודתי. ואשתו, אחות רעיתי, בקנאתה בה, הסיתה את שמואל להיות לשטן לי. ודעת הכליף לא היתה נוחה משנינו – כי הובאה אליו דבתנו רעה, כי היתה ידנו בסתר עם אלראי, לקרא קשר בקרב אחינו שבבבל, ואולם לא היתה הנשיאות שוה בריב שנינו, כי כל כבודה וגדולתה לקח לו הגאון ר' שמואל, אשר גדל חנו בעיני הכליף, מאז נלכד אלראי בחרמו ותהי אחריתו להכרית. בחזקו לקח לו ר' שמואל את זכות הסמיכה, ובכל מקום אשר כבוד ראש הגולה היה מגיע, לא נמצא עוד רב ודיין בי אם על פי רשות ראש הישיבה בלבד. גם מס השנה, הראוי לראש הגולה, העביר אליו, וששים עבדים ומשרתים היו עוברים לרד לפניו את העם וליסר במקלות את אלה אשר אֵחרו לתת לו כבוד נשיאים – וכל אשר גזר היה הכליף מקיֵם.

בראותי כי לא יכירני עוד מקומי בבגדד, עזבתיה בנפש מרה ואשוב עירה אשור, מושב הודיה אבי מלפנים. שם משל השלטן סיף ערין השני, אשר זכר לי חסדי קוטבדין אביו לבית אבותי, וייטב לי בגללם. לא ארכו הימים וגם שמואל בן דודתי בא אחרי אשורה, בקנאתו בצל הכבוד אשר נשאר לי מבית דניאל דודנו וחותנו, והשלטן משך חסדו גם לו. ויחדש שמואל עמי את הריב על דבר הנשיאות, אשר רק שמה בלבד נשאר לנו וכל כבודה היה כאפס וכאין מפני כבוד ר' שמואל והדר גאונוּתו.

שנים אחדות היו כל הדברים יגעים, וריב המשפחה הלך וגדל – ופתאום הגיעו אלינו צירים שלוחים מאת הגאון בבקש גדולה למהר ולבוא בגדדה, כי כלתה נפש בתו החולה לראות את כלנו בטרם תמות.

רעוּתנו זו האמללה קראה – ומי לא יחוש?

בבואנו אליה עמדנו ולא הכרנו מראהָ – כי יבש כחרש כחהּ, נהפך לשדה בחרבוני מחלתה, מחלת השחפת, אשר דכאתה לפני עש, לא השאירה לה בלתי אם עיניה היפות, המפיקות נגה, והן שקועות בחֹריהן עמוק עמוק, ועוד הוסיפה לה אֹדם חכלילי על לחייה הצנומות, כאֹדם העלה הנבל בשלכת. ועליה עומד אביה כּפוף, כאלון בכות עלי קבר, והוא נדכה ושחוש וגאון גאותו נענה מאד מפני יד אלוה אשר נגעה בחטר האחד שיצא מגזעו, והנהו כמסוס גוסס.

מצאנו את מנוחה כל עוד נפשה בה, אבל עוד כל נפשה בה, וחכמתה ודעתה עודן עמה, כי לא עזבוה עד הרגע אחרון. מפני יד המות השלוחה לעינינו נכנענו כולנו, ודבר מנוחה ההולכת בדרך כל הארץ היה לנו כדבר מלך שלטון. היא עשתה שלום בינינו; על פיה נואש שמואל מן הנשיאות וישאירנה לי – כי צעיר הוא ממני לימים, וכבכור נחשבתי בבית דודנו. לעומת זה מחלתי לו על זכותי בנחלת בית דודנו ונכסיו בבגדד, כי היה די לי בנחלת בית אבי ונכסיו באשור. גם הגאון נאות להסתפק בזכות הסמיכה בלבד, לתמוך בה את ישיבתו הגדולה, והמס הראוי לבית הנשיא, ראש הגולה, הותיר לי. גם שתי האחיות, רעיתי ואשת שמואל, הָשלמו יחדו, כמצוַת רעוּתן ההולכת למות. ומנוחה לא הרפתה ממנו עד כי תקענו כלנו כפינו לה, לשמור ולעשות ולקים ככל דברי הפשרה הזאת, וכן הושב השלום על מכונו, ומנוחה אספה שארית כחה, ותשק לאביה ולשתי רעיותיה, ותברך אותי ואת שמואל בשלום, ואחרי כן סגרה שמורות עיניה ולא יספה עוד להביטנו – כי השיבה אל אֵל רוחה.

ועצת השלום אשר היתה בינינו על פי בת הגאון, נשמרה בתוכנו אחרי מותה. וכן הייתי באמונה עם אביה בכל עת, בזכרי לו את צדקת בתו הנאמנה. גם כי נחלקנו לפעמים לדעותינו, לא חלק לבנו ולא מטה ברית שלומנו. ובפרץ ריב בינו ובין הרמב“ם ובין תלמידיהם אחריהם, עמדתי בפרץ ולא נתתי לפגוע בכבוד שניהם אשר יקרו לי כאחד. כן קראתי חרם על ר' דניאל הדמשקי, על הלעיבו בהרמב”ם בספר אשר כתב, ולא התרתי נדויו עד אשר התרפס לפנינו ויחזור מדעתו52. וכחרם ההוא גזרתי גם על מתנגדי ר' שמואל הלוי, בצרפי אלי את רבני צרפת ואנגלטירה, היושבים לפני ה' בירושלים. ודבר יצא מפי לבלתי התר נדוים עד שיפַיסו את הגאון הנעלב53.

_________

בהזכירי בזה את רבני צרפת ואנגלטריה אשר פגשתי בירושלים, עלי לשנן לך, בני יקירי, פרק אחד, הנכבד מאד בקורות ארצנו ואחינו, אשר לולא הסבות שהיו בעוכריהם, היתה תקוה לעמנו לשוב אל נוהו, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברצון מלכים, בחסד מושלים וברוח ה' אשר תניחנו.

הלא שמעת אף ידעת את השם המשורר הקדוש ר' יהודה הלוי, אשר באהבתו לציון עזב את ביתו, נטש את נחלתו בספרד הרחוקה, ויעל מקצה ארץ המערב מזרחה שמש, וילך הלך ורנן, הלוך ושורר שירי אהבה לירושלים משאת נפשו עד הגיעו אל שעריה, ואז נעלם מעין כל חי ואיננו, כי לקח אותו האלהים! שיריו אלה אשר שר בקדש בערו ביעקב כאש להבה, הציתו לבב כל מבין ומקשיב באהבה עזה לארץ הקדש ולעיר אשר אָצל ה' עליה מהודו, בשכון ישראל על אדמתו. אבל לשוא נהרו אחינו שמה, כי לא נתנום הנוצרים לבוא שעריה! בכל הארץ לא נמצאו אז מבני עמנו בלתי אם כאלף משפחות! אשר חיוק במצוק ובמסכנות. מהן ישבו מאתים בעיר הקדש, התגוררו בה בפנה אחת, מאחרי מגדל דוד במורד הר ציון דרומה־מערבה. שם היה להן בית־צביעה, אשר שכרו מאת מלך הנוצרים בכסף מלא – כי צובעים היו כלם, ואשר לא היו ידיו ופניו מלֻכלכות בבשוּלי צבעיהם, נֹרש משם בחרפה – כי לא נכון לאיש יהודי להֵראות לעין כאחד האדם!

בעת ההיא מלך בירושלים בלדוין הרביעי, והוא נער בן שלש עשרה שנה, קטן שנצטרע, אשר אחז רסן הממשלה בידיו המנֻגעות. ובהודע לו כי הנה החלו היהודים לעלות בהמון על הר ציון ולקונן על משוּאות עיר קדשם לפני הכותל המערבי, ויירא ויצר לו מפניהם, ויצו לגרש את כלם. ולא הותיר מהם בלתי אם משפחה אחת, אשר נטל עליה לשלם לו בעד בית הצביעה כסכום אשר שלמו מאתים הצובעים יחדו.

הנער המצורע נסתמא וימת54, ונער אחר, ילד בן שש שנים, מלא מקומו, וגם הוא לא האריך ברעתו, כי מת מידי אביו חורנו, גוידו הלוּזניַני, אשר עלה תחתיו לכסא מושלים. אז עלה הארי מסֻבכו, סל־עדין שלטן מצרים נסע יצא ממקומו, לכבוש את ארץ הקדש. במלחמה הגדולה על יד העיר טבריה נפל גוידו בשבי בידי סלעדין, ועמו כל שריו ואביריו ופרשיו, וכל הערים אשר התחזקו בהן הנוצרים נכבשו באפס יד, וגם ירושלים נפלה בעצוֹמיו55.

המושל האדיר הזה, אשר כגבורתו כן גדלה צדקתו ונדיבתו, בשמרו תמתו וישרו גם לאויביו, אנשי ריבו ומלחמתו, זכר חסדו ואמתּו לבני עמנו, ויפתח לפניהם שערי הארץ והעיר אשר אליה הם נושאים את נפשם, לבוא לשבת שם באין מעצור. אז שבו המגרשים לגבולם, ורבים מאחינו עלו אחריהם מאפריקה, ממדינות טוניס, מארוקו וטריפוליס – הם עדת “המערבים”, אשר נאחזו בארץ הקדש בימים ההם. אחריהם נוסדה עדת “האשכנזים” – הם אלה שעלו מארצות אשכנז וצרפת, ובהיותם עולים במעלות רוחם על אחיהם שקדמום, הכריעו הם את הכף בעניני הדת. מהם פשט המנהג לעשות גם שם את ראש השנה שני ימים כמשפט56, תחת אשר מקודם היו עושים אותו יום אחד, כדרך כל המועדים לישראל בארץ הקדש57.

כמעט החלו העולים להאחז בארץ אבותינו, והנה שֹׁאה ממרחק באה! כי בהגיע השמועה למושלי אירופה כי נפלה ירושלים בידי המחמדים, ויקראו למסע־צלב חדש. בראשו עמדו שלֹשה מושלים אדירים: פרידריך ברברוסה קיסר אשכנז, פיליפ אוגוסט מלך צרפת וריכרד לב־האריה מלך בריטניה. על החיל הרב אשר לרגלם נספחו גם הנוצרים יושבי המזרח, והמלחמה פשטה בכל הארץ, והיהודים שתו מצו קבעת כוס החמה. אך קיסר אשכנז בהגיעו ביד חזקה אל אזיה הקטנה, טבע בנהר זָלף בקרבת העיר קיליקיה58, ורוח רעה היתה בין שני מלכי צרפת ובריטניה ולא יכלו דבּר איש אל רעהו לשלום. והיו בכבשם יחדו את העיר עכו59, וישב פיליפ אוגוסט אל ארצו. וריכרד הערה כחו ולבבו לכבוש את ירושלים ולא יכול לה. אז התפשר סלעדין עמו, להיות כל חבל הים מעיר יפו ועד צור נחלה להנוצרים, וירושלים וכל הארץ הקדושה נחלה להמחמדים, והם לא יוסיפו עוד להניא את הנוצרים מעלות לרגל אל מקומות קדשיהם. אחר הדברים האלה שב ריכרד למקומו והארץ שקטה.

_________

ארץ הקדם שבה למנוחתה, וארץ המערב היתה כמרקחה מאש קנאות אשר הצית בה הפפא החדש, אינוקינטי השלישי60, ותהי כתפת ליהודים ולמחזיקים בהם. מסעי־הצלב לא חדלו, ומדי עבור המוני עמים כשוט שוטף היה עמנו להם למרמס; אבל בימי הפפא הזה היתה חדשה בארץ – כי הניף מטהו גם על בני אמונתו, אם מצא את עונם, כי שלם לבבם עם היהודים. שתי חבורות הנזירים, הדומיניקנים והפרנציסקים, שטו בכל הארצות כמלאכי זעם, לשים משטרם על גוי ואדם יחד. הליכות המושלים עם היהודים היושבים בארצם היו להם לאבן בחן, לבחון ולדעת עד כמה נאמנה רוחם עם אמונתם, וכל אשר לא הקשיח לבו מחמלה על האֹבדים והנדחים ההם, נחשב לכופר בדת ומנאץ שם משיחו. חמת הפפא ושוטריו אלה עלתה על נסיכי צרפת הדרומית, אשר ידעו דרך השכֵּל ורוח נדיבה סמכתם, ולא נתנם לבבם להרע לישראל ככל יתר המושלים הקרובים והרחוקים. פיליפ־אוגוסט מלך צרפת היה אויב ליהודים וירעצם וירוצצם בלי חמלה – וגם עליו סמכה חמת האב הקדוש, על תתו לפעמים מנוח לכף רגליהם, כי “איך יירש בן האמה עם בן הגבירה יחדיו?”. להרזן די ניבאר61 כתב מררות, על היותו מגן ליהודים היושבים על נחלתו ועל רימון הששי, רֹזן טולוזה וס"ט־גיל ועל כל שריו המושלים בחבל נחלתו שפך כאיש חמתו. “לא נכון לנוצרים לתת לעם הזה לשבת במנוחה על מקומו – היה דברו אליהם – כי עליו להיות נע ונד כקין הורג אחיו, ולשאת על מצחו אות חרפה וקלון לדראון עולם”. “לא נכון להנוצרים להרוג את היהודים ולכלותם מעל אדמתם – הורה אותם בחסדו – אך נחוץ להצר ולהציק להם עד יהיו חייהם רעים ומרים להם ממות!”.

בעת ההיא רבו הנבונים בצרפת הדרומית, אשר ראו אָון בעלילות כהניהם, ההולכים אחרי שרירות לבם, ונועזים בנפשם להיות ההפך מאשר תדרוש מהם כהונתם – ויכחשו בהאב הקדוש ובכל אשר הרו והגו ראשי הכנסיה הקתולית מלבם, למרבה המשרה והממשלה המדינית בידם. על זה בערה כאש חמת אינוקינטי, וידבר משפטים על מושלי חבל הארץ ההיא, וישביעם בחרפה וינדם ליום רע, עקב אשר לא שקדו על דברו, לבער אחרי הכופרים יושבי אדמתם והיהודים החוסים בצלם. וישלך חרמו על ערי בדרש62, טולוזה וס"ט־גיל וקרקשונה ובנותיהן. ביותר כלה זעמו בערי בדרש וטולוזה, בקראו את כל המאמינים בו למסע־צלב, לעלות על הערים ההן ולנהוג בהן כמשפט עיר הנדחת. והמון רב במספר מאת אלף איש, מלאי קנאה ושואפי בצע, נמצאו לו לעשות דברו ולעשות זבח גדול באחיהם בני אמונתם. בעיר בדרש בלבד הרגו הקנאים ואַבד שבעים אלף נפש63, בהם זקנים עם נערים, נשים ועולליהן יחד, ובתוכם גם קתולים אדוקים אשר לא נמצא בהם כל עון. וכאשר שאלו הרוצחים את שני הכהנים, מלאכי האב הקדוש, הצובאים עליהם: מה לעשות לאנשים התמימים הנמצאים בעיר? השיבו הם לאמר: “הכו את כלם לפי חרב, הכו אל תחמולו, וה' בשמים יבדיל את התמימים והקריבם אליו!”.

בהעשות המשפט הנורא הזה בתושבים הנוצרים, לא נקו גם היהודים הגרים בתוכם וחבלים חלקו להם העריצים באפס. ובכל זאת לא שב אף אינוקינטי, ועוד בשנה ההיא64 קרא עצרה בעיר אביניון, לגזור על היהודים רעות חדשות, לקחת מהם שארית עמדתם ולהצר מקומם תחתם. על כן קראו היהודים את השנה הזאת שנת יגון65, וכן נכתבה בספר זכרון לפניהם עד היום הזה.

_________

מפני המושל הנערץ הזה אשר פרש מצודתו על כל הארץ חתו היהודים יושבי המערב, נבהלו נחפזו רבניהם בצרפת ואנגליא, חרדו מכסאותם, וכשלש מאות איש מהם שתו יד, לעזוב מושבותיהם ולהרים פעמיהם מזרחה, לעלות אל ארץ הקדש ולהאחז בה, כי שמעו כי פקד ה' את עמו לתת להם מנוח בצל “מלכות ישמעאל”. שנאת העמים ורדיפותיהם אותם בארצות נוּדם הדפום בחזקה ממקומותם, ודאגתם ויראתם את העתיד העירה בלבם זכרון העבר. שירי ר' יהודה הלוי צללו באזניהם כקול התוף למסע המחנות; הם העירו ויעוררו בם אהבת קדומים, חבת הארץ אשר שם אבותינו נקרא עליה, ונפשם כלתה לחבק אבניה ולחונן עפרה עד האספם בשלום אל חיקה.

בראש הרבנים העולים היו: ר' יהונתן כהן מלוניל, ר' שמשון בן אברהם משנץ, ר' שמואל בן שמשון, ר' סעדיה ור' טוביה66, ר' יוסף בן ברוך ואחיו ר' מאיר, ר' אברהם הזקן ור' דוד “הרב הנכבד”67. שם כבוד גדולי ישראל אלה הלך לפניהם, הגיע עד אשור, ותשאני רוחי לשלם נדרי אשר נדרתי מאז ולעשות דרכי גם אני לארץ קדשנו, ולראות פני חכמי עמנו, “בעלי התוספות” הנודעים לתהלה. ואקח עמי אגרת פקודה מהכליף אלגזיר לעדין־אַלּה אל הפחות והסגנים המושלים בארץ אבותינו, לתת לי הרשיון לבקר את כל מקומותינו הקדושים, אשר החזיקו המחמדים בהם על פי אמונתם.

בבואי חברונה נפגשתי עם הרבנים ההם, ועל פי הרשיון אשר לי בקרנו יחדו את מערת המכפלה, ומשם עלינו ירושלימה. כראותנו את העיר מראש הרי יהודה קרענו את בגדינו, ובהגיענו למקום המקדש קרענו שנית, ונבך הרבה בָכה על משואות עיר קדשנו ועל שבר עמנו ומפלתו פלאים. בקרנו גם את קברות המלכים והנביאים גם קברות חכמינו ומורינו “בעלי המשנה” וכל המקומות אשר זכרם קדש לנו. הקברים הם נחלתנו האחת אשר נשארה לנו מכל מחמדינו שהיו לנו בימי קדם – וגם היא נהפכה לזרים! כי ברוב קברינו, כבכל זכרונות קדשנו ותפארתנו, החזיקו ידי נכרים, ורק ברב שֹׁחד יקנה לו היהודי את הרשיון לראות בעיניו את מחמדי נפשו אלה ולרוותם דמעתו.

ככלותנו לבקר את כל מקומות הקדש שבנו ירושלימה. שם עלתה בידי לקבוע מעונות להם ולמשפחותיהם ולבאים אחריהם בשרידי החרבות אשר על יד הר ציון, ממגדל דוד ועד הכותל המערבי. גם מצאתי להם בית כנסת למקדש מעט, והוא בנין עתיק ונהדר, אשר כפתו נשענה על ארבעה עמודי תָוך חזקים ונהדרים68.

כשנתים ימים עשיתי שם69 עד הושיבי לבטח את הרבּנים והזקנים במקומות אשר יעדתי להם. שם התפללנו יחד, ובימי הצומות והשבתים והמועדים הלכנו יחדו אל הכותל המערבי, ונשפוך נפשנו לפני ה' על יד המקום אשר עליו עמד בית קדשנו לפנים, ששם השכינה שרויה עד היום הזה, ואבני החומה הכהות מרוב ימים כמו תבכינה עם היהודי יחד על חרבן ההיכל והעיר, על שוממות הארץ ועל גלות העם הממֻשך והממֹרט, אשר רבו צרותיו מכל הקמים עליו ואין קצה לנדודיו.

בהועדנו יחדו להגות בתורה ולעסוק במצוות ה' בלבב שלם, נסבה השיחה גם על גורל אחינו בארצות גלותם, ולבי נשבר בקרבי לשמע צרותיהם ותלאותיהם, נדודיהם ומרודיהם, לא תשפוק האֹזן לשמוע ולא יכיל הלב להרגיש.

_________

קנאת הדת עוררה את שנאת העמים, ותרב המשטמה. היהודים הרחקו מכל משמרת פקודה בהנהגת המדינה, גם מכל עבודה ומלאכה המאמצת את הגוף והעם, הנותנת חיים לנפש וכלכלה לחברת בני האדם וקבוצם בכל מושבותיהם. לא נשאר להם בלתי אם שני ענינים נבזים ונמאסים בעיני כל, ורק הם נמצאו לפניהם לַענות בם. האחד הוא המסחר בדברים אשר מאסו בהם הסוחרים האזרחים מפני קלותם ודלוּת ערכם, והשני – בנתינת כסף בנשך ובעבוט. ושניהם הביאו להם רעה רבה – כי באחד נבזו ונמאסו בעיני יושּבי הארץ, ובשני עוררו עליהם חמת הלֹיים, אשר התרפסו לפני העברי המלוה אף נראו לו כאוהבים בשעת דחקם, ועברתם נשמרה בלבם על היהודי הנֹשה בהם, בהגיע המועד לשלם בכל אשר קבלו עליהם בראשונה. בתוכם נמצאו אנשים אשר מצא לבבם אותם להתעולל על היהודים עלילות ברשע, למען עורר עליהם את חמת העם, ואז התקוממו כלם עליהם וישלחו בהם ידם ויעשו בהם כרצונם. העם נתעה לחשוב כי צדקה עשה בבערו הרע מקרב ארצו, והמעלילים שמחו בקרב לבבם, כי הנה מצאה ידם להפטר מנושיהם ההם בפעם אחת.

ויותר שגדלו הרדיפות והפרעות וההרגות, קטן וידל מאד ערך היהודים בעיני אויביהם השאטים אותם מסביבותם, וחיתם לאַל נחשבה, ויהיו כדגי הים וכרמש לא מושל בו. והנה זה בא הפפא אינוקינטי להוסיף עמל וכעש, לשית מעטה צדק על כל המעשים הנעשים בעמנו ולקבעם בחוקים ומשפטים אשר יעמדו לדרות עולם! זאת ראו הרבנים רועי העם, הבינו לאחריתם ויפחדו פחד, בדאגתם לצאן מרעיתם, ויתנו לב אחד לעזוב מעט מעט את הארצות אשר המה קצים בהן מפני שבניהם שונאיהם ומנדיהם, ויצאו לפני העם לבוא לשבת בארץ החמדה, ארץ הקדש, אשר זכרונה התעורר בלבם בגעגועי אהבה וחבַּת עולם.

כל זאת שמעתי מפי הרבנים והזקנים אנשי השם, אשר היו בראשי העולים אל ארץ אבותינו. גם שני הרבנים היושבים לפני ה' זה כבר בעיר הקדש, ר' סעדיה איש ימיני, ראש קהלת ה“אשקלונים”, הם הצובעים ששבו מעיר אשקלון למקומם בהר ציון, ור' אליה המערבי, ראש קהלת אחינו שקדמו לעלות שמה מאפריקה70 – גם אלה התרועעו אתנו ויספרו באזנינו את כל התלאה אשר מצאתם מלפנים. ויחדו הודינו את ה' השוכן בציון כי גמל עלינו, באספו מכל קצוי ארץ, ויזכנו לשבת יחדו בהר קדשו. בזה ראינו “תחלת הגאולה”, אשר ראשיתה מצער ואחריתה ישגה מאד – כי כן ישיב ה' את עמנו לשכון כבוד בארץ האבות; בזה ראינו “קץ הפלאות”, אחרית התלאות והנדודים אשר שבעו אבותינו ואחינו בגלוּתם הארוכה, בפזורם הרב, בצרותיהם הנוראות ובתוחלתם הממֻשכה ־ וצצה ופרחה שושנת יעקב על אדמת מולדתה, ורותה ומלאה מטל השמים ושמני הארץ, ואור ה' עליה יזרח כימי עולם! – – –

_________

אבל למורת רוחי נכזבה תוחלתי זאת, נפקחו עיני מהרה לראות את הקוצים אשר עלו מסביב לשושנה האמללה בטרם תשגשג ותעלה נצה! שלש מאות רועי צאן ישראל באו יחד – והעם לא יצאו בעקבותיהם. אנשי עבודה ומעשה לא נמצאו אתם, להושיב את הארץ הנשמה ולהתכלכל בה מפרי כפיהם – ומה חפץ ברועים בלי עדר, מלכים בלא עםּ, ראשים בלא ידים עובדות? תורה הביאו עמם די והותר, וקמח אין אתם לנשים ולטף אשר ברגליהם!

אמנם נמצאו כאלפים איש אשר עלול אחריהם; אבל ראיתי בבני עלִיה אלה, ואמצא לדאבון לבבי, כי טוב היה להם ולנו, להשאר במקומם, מעלות לארץ אבותינו! כי לא נמצאו בהם בעלי מלאכה ואומנות, ואף לא גבר אחד אשר יצלח לאחוז באֵת ומחרשה, לעבוד את האדמה ולהוציא ממנה לחם ביגיע כפים. אמנם היו רבם ככלם אנשים יודעי תורה ברב או במעט. בתוכם נמצאו גם מעט בעלי כסף, אשר חשבו לעשות שכר בסחרם אל הארץ. אבל מה יתרון לבעל עסק בארץ אשר נָשמה זה פעמים הרבה, והמלחמות האחרונות הריקוה כָּלה, החריבו עריה ומושבותיה, ודרך ארחותיה בִּלעו! לבעלי ההון לא נשארה עצה בלתי אם להחליף כספם ולתתו במחיר מחיתם, ולאכול פתותי לחמם במסכנות ובדאגה, פן יתם כספם לפניהם בעוד בחיים חיתם. אבל רוב העולים באו בידים ריקות! האנשים ההם היו מן התגרנים הקטנים, אשר בארצות מגוריהם סבבו על הערים והכפרים בבגדים ישנים, בכלים אשר אבד ערכם מרוב ימים – מסחר אשר בארץ אבותינו לא יכירנו מקומו.

אכן שקדתי בראשונה להשפיע עליהם מטובי ולנהלם בלחם ככל אשר מצאה ידי, ואהיה נכון לתמוך בידיהם עד מצאם להם עבודה איש לפי כחו ותכונת כפיו. אבל לדאבון לבבי ראיתי והנה רבם ככלם אנשים רפים וחלשים, אשר אבד להם הכח וגם הרצון, ליַגע את בשרם, והם נשמות בלי גופים, רוחות ולא בשר, יחדו מחכים הם לגלוסקאות וכלי מילת אשר יצמחו להם מעצמם על אדמת מבטחם. אבל תור הנסים האלה עוד לא הגיע, ובלי יגיע כפים לא תוציא הארץ העזובה אף שבלת אחת, אף גרגיר אחד לתת על פּי אוכל!

אז נוכחתי וראיתי מה גדל החרבן וההרס אשר נעשה בעמנו בארצות אירופה המערבית בשנאת הגוים אותו, ומה בין בני הגולה שבבבל ויתר ארצות הקדם לגלות החל אשר באשכנז, צרפת ואנגלטירה. כי אלה עוסקים בישוב העולם; מהם אכרים וכורמים ויוגבים ובעלי מלאכה ואומנות וכל משלח יד – ואלה חסרו כל, כי נטלו מהם כל הדברים אשר בם תלוי קיום כל עם ועם, נִטלה מהם כל עבודת מעשה אשר יעשה האדם וחי בהם, לא נשאר בהם כי אם הרוח אשר ישאפו אל אפם – וכן למדו לחיות מן הרוח בלבד, וכן הסכינו עם החיים האלה עד כי גם אם יוכלו לא יאבו עוד לשַׁנותם ולהחליפם בחיים טבעים כיתר האדם אשר על פני האדמה. כל זאת ראיתי ונתון אל לבי, בהתבונני אל האנשים ההם אשר עלו משם, לא להושיב את הארץ הנשמה, כי אם לבכות על חרבותיה; לא לחיות על אדמת אבותינו, ולאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי אם למות עליה ולהקבר בתוכה ולהטמן בעפרה. הם אינם דואגים לגופם, לעשות בחפץ כפיהם ולחיות מעמל ידם, כי אם לנפשם ידאגו, להלעיטה בתורה ומצות למען ישמן בהן חלקה לעולם הבא, וכל ישעם וחפצם לאכול לחם חסד על טהרת הקדש עד בואם אל מנוחתם ונחלתם בעולם שכֻּלו טוב. ומה אמולה לבתי, כי אשר אמרתי על אדות הרבנים, אשר תורתם אומנתם, אותה נאנסתי להגיד אחרי כן על ההמון ההוא אשר עלה אחריהם: “תורה הביאו עמם די והותר, וקמח אין אתם לנשים ולטף אשר ברגליהם!”

_________

גם תורתם נעשתה קרעים, כי חלק לבם לפלגות דעותיהם, מה שזה מתיר זה אוסר ומה שהאחד בונה השני סותר. ר' יהונתן מלוניל היה ממעריצי הרמב"ם, ובעלותו עם אחזת מרעהו לארץ ישראל, אחזו דרך מצרים, למען הַראות את פני ר' אברהם בנו, אשר ירש מאביו את תמתו וענוָתו ודרכו בקדש, ור' שמשון משנץ היה ממתנגדי המימוני, ובעלותו לארץ ישראל נטה מן הדרך ההיא71 למען השתמט מראות את בן האיש אשר לא כרוחו. אולם שני אלה היו גדולי ישראל באמת, רבנים “הדומים למלאכי ה' צבאות”, הראוים כי “תבֻקש תורה מפיהם”72. כן גם האחים, ר' יוסף ור' מאיר, וכן כל יתר הרבנים שעלו עמם, ראוים היו להצרף להם ולהיות במחיצתם, כי לשם שמים נתכוונו גם יחד, ועל כן היתה תמיד אחרית ריבם אהבה ואחוה שלום ורֵעות, לקים מה שנאמר: “ואת והב בסופה”73. אבל בין ההמון שעלה אחריהם, שהיו או שנעשו הולכי בטל, נמצאו אנשים נרגנים, אשר התערבו בכל ענין ויקומו לריב ומצה. ובהיותם גם יודעי תורה לקחו להם קרנים לנגח בהן את אחיהם האשקלונים והמערבים, הנופלים מהם בידיעת התורה ולומדיה. ויבעטו גם ברבני שתי הקהלות ההן ויתפארו עליהם בתורתם ויראתם. ויהי הדבר הזה להם למכשול עון, כי למדו לעסוק בתורה ויראה שלא לשמן, להתעטף בחסידות, וללבוש אדרת האמונה והקדוּשה, למען תפוש את רואיהם בלבם. חנפי לב אלה שמו אף וימלאו את ירושלים ריב ומדנים. ויהי העם מתאוננים רע על המתקדשים והמטהרים האלה, כי נלאו נשוא טרחם ומשאם וריבם, וחכמי לב הכירו ערכם וישפלו בעיניהם מאד.

באזני שמעתי את ר' סעדיה, ראש האשקלונים, בגערו באחדים מהם, אשר קראו את רבני קהלתו בשם “הדיוטים”, בהתפארם עליהם בתורתם. “מדוע תתנשאו על אחיכם, הרבנים אשר לנו? – רב אתם את ריבם – הן הם אנשים תמימים ויראים, הנהנים מיגיע כפיהם, בעסקם במלאכה ואומנות כחכמינו ומורינו מלפנים, ואתם עשיתם תורתכם קרדם לחפר בה, ויראתכם את ה' – עטרה להתגדל בה!”

“אין עם הארץ חסיד, ואסיא דמגן מגן שויא!” – ענו המתקדשים, בהשתמשם בדברי חכמינו, להבזות את רעיהם בעיני כל.

“בטוח אני באלה – ענה ר' סעדיה – כי בעיני ה' הבוחן כליות טובה צפרנם מכרשכם. כי הם מכַונים את לבם לשמים, ואתם – בכדי להונות את הבריות; הם עוסקים בישובו של עולם, ואתם – “בטלנים”; הם צובעים ואתם צבועים!”

זאת הפעם הראשונה אשר שמעתי שם “בטלנים” מנֹאץ, בעוד אשר אצלנו בבבל הנם לצבי ולכבוד ולברכה בקרב עמנו. אבל אותה הגיד ר' סעדיה, איש נכבד ויקר באמת וירא אלהים מרבים! הוא לא יתן לחטוא חכו, ואף אמנם צדק בדברו, כי הבטלנות, לאמר: פרישות בני אדם מעמל העולם בהתקדשם לשם שמים, הוא כמלח בתבשיל, שמעוטו יפה ורֻבו קשה. בטלנות בני אדם במדה יתרה כזאת, גם אם יש בה ריח תורה, לא טובה מהבּטלה בבני אדם פשוטים, אשר מפניה הזהירו חכמינו אותנו מאז, כי היא “מביאה לידי שעמום”…74

על זה דוה לבי ועל אלה חשכו עיני הרבנים הצדיקים והתמימים – ויתנו את לבם לעזוב בנפש מרה את שפוּלי הר ציון, ולבחר שבת במקומות אחרים בארץ, הרחק מהעיר ירושלים, אשר עוד לא מלאה צבאה, לא נרצה עונה מלפנים! משלש מאות הרבנים, מאורי ישראל באמת, לא נשארו בה בלתי אם מתי מספר, אשר נזרו מכל שאון בעלי הריב והמונם, ובתוכם שני המאורות הגדולים, בעלי התוספות, ר' יוסף בן ברוך ואחיו ר' מאיר75. ורֻבם הלכו לשבת בצפת ובטבריה, ור' שמשון משנץ הרחיק לנוע עד הר הכרמל; שם התבודד בקדושתו ושם היתה מנוחתו76.

_________

לפני עזבי את ירושלים השארתי מהוני סך לא מעט, גם העירותי בצדק לבב הארחים העשירים, אשר באו לשבת לפני ה' בהר ציון, להקדיש מכספם לכלכלת אחיהם העניים, המצפים לשלחן אחרים ואל נדבותיהם ישאו נפשם. כי אמנם נוכחתי לדעת, כי לא מרוע לב יגרו מדון, ואך ענים ודלותם עשו כל אלה. אשמים הם רק בדבר אשר נחפזו לעלות אל ארץ הקדש, מבלי חשוב דרכם, אם יצלחו למצוא מחיתם לפי תנאי החיים הנהוגים בה, ומבלי שים אל לב, כי רק בקהלות ישראל הערוכות בכל, יכירם מקומם גם אותם, ובלעדיהן לא ימצאו מעמד. לו נוסד הישוב בארצנו כראוי, והיו לנו המון אכרים עובדי אדמת אבותינו בידי חרוצים, והארץ הטובה תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר כימי קדם, והיה מקום גם לבעלי מלאכה למצוא עבודה איש כפי אומנתו, ולבעלי עסק ומסחר, לעשות עסקיהם ומשאם ומתנם איש כמשלח ידו – אז ימצאו גם הנחשלים בעם את עתותיהם, כי יכירם מקומם והיו לכלי שרת בקהלות אשר תוסדנה לברכה בקרב הארץ, איש לפי כשרונו ושאר רוחו. אבל אלה האחרונים, ורק הם בלבד נחפזו לעלות, על כן אבדה עצה ויקדמום ימי עֹני, ובמחסור השפלו ויתקלקלו – כי העניות מעברת את האדם על דעתו ועל דעת קונו ועל פת לחם יפשע גבר.

אבל גם מהם נמצאו לי חברים מקשיבים, אשר הביאו לבב חכמה לשמוע לעצתי, לעזוב גאותם ורהבם, לצאת מעיר ולשכון בשדות אשר קניתי להם בדרום הארץ, להיות שם לרועי מקנה. בהם בטח לבי כי ישיתו להם לעדרים אשר הכינותי להם, ולא ידעו עוד מחסור. מהם אולי יצאו אנשים בדור יבוא, אשר יהיו בריאים וחזקים מאבותיהם, והקדישו כחם ואונם לעבודת האדמה – והיו הם ליסד המעלה, ונתן להם ה' יד ושם בארץ קדשנו, ויושביה כימי עולם. ומי יתן ותבוא תקותי זו, ואם לא אראה זאת בעיני, תראינה אותה בני אשר יבואו אחרי! בטוח אני בהם כי ישישו לעזור לאכרינו וכורמינו ולחזק ידיהם בעבודתם על הרי ישראל ועל שדמות ארץ קדשנו, להגדיל הישוב ולהאדירו – והיו לברכה בקרב אחינו ובהם יושע עמנו ברצות ה' את דרכו! –

_________

שבתי למקומי ולנשיאותי בגדדה. אבל מחשבותי נשאוני בהלך נפשי אל ארץ קדשנו, ונפשי כלתה לדעת שלום אחינו בירושלים וחיי רועינו בככר הירדן. על אדות רועינו אלה שמעתי דברים טובים, דברים נחומים – כי שלח ה' את הברכה בעדריהם, והרועים רואים בטובה ומתענגים על רוב שלום. גם נמצא להם אחד הרבנים אשר נדבה רוחו אותו להסתפח עליהם, ובבקר בבקר יעיר להם אזן לשמוע בלמודים על שדות מרעיתם77. אבל לירושלים מר לי מר – כי שם לא חדלו הריבות ושאון הנרגנים עוד לא קם לדממה. כן ספרו לנו אנשי אמת, וכה הקשיבו אזני למרת רוחי מפי הר"ר יהודה בן שלמה אלחריזי, המליץ הספרדי, אשר סבב ארצות ואיים, ויהי גם בירושלים בשנה הרביעית לצאתי ממנה78. והדברים אשר ראו עיניו ושמעו אזניו שם אותם כתב על הגליון, כדרכו, ואיתם השאיר לי משמרת. רבים ישימו אשם בראש ר' אליה, ראש קהלת המערבים, “אשר יצאו עליו דבות… בפעולות מכערות” אבל חמת האלחריזי נתכת על רבים מאחינו היושבים בהר ציון, אשר "כל המעשים בלבבות שנים, ואין בהם עושים לשם שמים. – אכן לא יתנני לבי לשנות פה את כל הדברים אשר כתב בספרו79 אך את הקינה אשר נשא על אחינו אותה ארשום בזה, כי כתובה היא בדמי לבבו, וראויה להשמע בשערינו, בכל מקום אשר אחינו בני ישראל נחתים, כי דברי תוכחתו הם מוסר לכלנו… ואלה דבריו:

"אֵשׁ הַמְרִיבָה יום וָלֵיל דּוֹלֶקֶת

"בָּנוּ, וְלִבּוֹת אוֹהֲבִים חוֹלֶקֶת.

"אִם לֹא יְכַבּוּהָ מְתֵי יֹשֶר וְתוֹם,

"בָּנוּ חֲמַת אֵל תִּהְיֶה נוֹשֶׁקֶת.

"אֶל כָּל חֳלִי יִמְצָא אֱנוֹשׁ מַרְפֵּא, אֲבָל

"קִנְאָה תְשַׁבֵּר עַד שְׁאוֹל מַפְרֶקֶת.

"כָּל הָעֲוֹנוֹת יִסְבְּלֵם הָאֵל וְאַף

"יַאֲרִיךְ, וְלֹא יוּכלַ שְׂאֵת מַחֲלֹקֶת80

_________


בני יקירי! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת ואת חתם תכניתי, והיו למשמרת עולם לך ולבניך אחריך. הנה נא זקנתי, שַׂבתי, וכבר נואשתי מראות בעיני את ישועת ישראל, אבל חסדי ה' לא תמנו, ובזאת אני בוטח, כי ישועתו בא תבוא. ואם תתמהמה – חכה לה אתה ובניך אחריך! זכרו את ארץ הקודש, וירושלים תעלה על לבבכם! אל תמנעו עזרתכם מהעניים הישרים והתמימים היושבים לפני ה' בהר הקדש – כי הם מה חטאו כי ישאו עון אחרים ובקרב צרה יֵעזבו? שמרו פקודתי להרים נדבות מהוני אשר אניח לכם ברכה, כמכסת הכסף אשר הקדשתי אני לשלוח להם מדי שנה בשנה. וכאשר ירחיב ה' את גבולכם וירבה חילכם ועשרכם, תשיתו על נדבותי נוספות כיד ה' הטובה עליכם כי מידו הכל ומשׁלו תתנו להם. שיתו לבכם לאחינו הרועים שם, והיו להם לעזרה ולהרחיב גבולם, לבל יצר להם המקום, ולמען ירעו עדריהם כר נרחב – כי ברכה בם. וביותר תהיינה נא עיניכם פקוחות אל אחינו האמללים, העולים מארצות אירופה לשבת בארץ הקדש – כי הם הרבים ולהם משפט הגאולה. אך בואו תמיד בדברים עם הרבנים רועי קהלותיהם בארצות מגוריהם, כי ישגיחו המה אל האנשים היוצאים משם, לבחון דרכיהם ולדעת מי ומי העולים אל ארץ הקדש! הזהירום מפני הנרפים והחלשים. לבלי תת להם לעלות בהמון ללא עת – כי בנפשם הוא; אך לאחרים ישחיתו והועל לא יועיל להם מאומה! רק את אלה תבחרו ותקרבו לשכון כבוד בארצנו; אנשים בעלי עבודה, אשר כחם בידיהם ותשוקתם בנפשם להפרות את האדמה השוממה, להוציא ממנה לחם בעמל כפיהם, לטעת בה כל עץ עשה פרי ולהושיבה כימי עולם. להם תחישו לעזרה, ולמענם הריצו דברכם אל כל אחינו יושבי המזרח, אשר פקודת “הנשיא שבבבל” היא להם כדבר מלך שלטון וחותנו – כחתם על לבבכם: לתמוך בידי אכרינו וכורמינו אלה ככל אשר תשיג ידם. כי להם עינינו תלויות ומהם תצמח גאולה ותבוא ישועה לכל עמנו, כדבר חכמינו, אשר ראו בזה את הקץ, בתמכם יתדותם בדבר הנביא81 “ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל – כשתתן ארץ ישראל פריה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגלה יותר82.

תמו דברי אביך

דוד.


  1. תשצ"ח.  ↩

  2. Wellstedt, Trav. To the city of Caliphs.  ↩

  3. תתצ“ו–תת'”ך.  ↩

  4. סבוב ר‘ פתחיה ומסעות ר’ בנימין (המקורים הראשים לרוב פרטי הספור הזה).  ↩

  5. דניאל י"ב ה'.  ↩

  6. הוא החזן המחמדי המזמר מראש המסגד, להכריז עתותי התפלה, שהן חמש ביום.  ↩

  7. Ibn–Alathir II 352  ↩

  8. הראב“ע בפירושו לזכריה י”ב ז'.  ↩

  9. כרם חמד III מכתב י"א.  ↩

  10. סבוב ר"פ.  ↩

  11. Mossul.  ↩

  12. אגרות ושו“ת הרמב”ם.  ↩

  13. Aдapeӥчaиъ – היא מדי הקדמוניה.  ↩

  14. דניאל ח‘, ב’.  ↩

  15. Zeller, Bibellexicon.  ↩

  16. אלקוראן.  ↩

  17. Xивa.  ↩

  18. Caмapкaндъ.  ↩

  19. Haшaбypъ.  ↩

  20. הוא נהר Oкcycъ ועתה יקראו לו Aмy–Дapia.  ↩

  21. Oгyϴы, שבט עז אשר גר בין מדינות בוכארא ובלכה (бaнкъ) על נהר גוזן.  ↩

  22. רמב“ם הל' מלכים י”א, ג'.  ↩

  23. שבת נ"ט:  ↩

  24. סוכה נ"ב.  ↩

  25. נסתרות דרשב"י (ביה"מ, חדר ג', 80).  ↩

  26. שמות ל“א, י”ד.  ↩

  27. יומא פ‘ה, מכילתא תשא סי’ ג'.  ↩

  28. ספרי, ראה, סי' נ"ג.  ↩

  29. ב"ק פ':  ↩

  30. שה"ש ב‘, ז’.  ↩

  31. כתובות קי"א.  ↩

  32. תויו“ט עדיות פ”ח, ו'.  ↩

  33. כתובות שם.  ↩

  34. ירמיה כ“ז, כ”ב.  ↩

  35. כתובות שם.  ↩

  36. ישעיה ס"א ט'.  ↩

  37. פסיקתא רבתי פ' ל"ה.  ↩

  38. Ecbatana.  ↩

  39. כוכבי יצחק 1868 צד 23־21.  ↩

  40. תת“ק–תתק”ו.  ↩

  41. רבי אברהם אבן עזרא, הוצאת “אחיאסף” כרך ראשון צד 10.  ↩

  42. ד“א תת”ך.  ↩

  43. סבוב ר“פ; תחכמוני שער ל”ה.  ↩

  44. שבת ל:.  ↩

  45. התכריך 250.  ↩

  46. יבמות כ"ד.  ↩

  47. ברכות נ"ה.  ↩

  48. יו“ד סי' של”ד סעיף ט'.  ↩

  49. מו“ק ט”ו.  ↩

  50. שירי ראב“ע, הוצאת ”אחיאסף“, ח”א, סי' י"ח.  ↩

  51. תחכמוני שער ג'.  ↩

  52. מלחמות ה' לר"א המימוני.  ↩

  53. Orient 1857, Literaturbl. 740.  ↩

  54. תתקמ"ד.  ↩

  55. תתקמ"ז.  ↩

  56. רמב“ם הל' קה”ח פ"ה ח'.  ↩

  57. המאור לרז‘ה ביצח ג’.  ↩

  58. תתק"ן.  ↩

  59. תתקנ"א.  ↩

  60. תתקג“ח–תתקע”ו.  ↩

  61. Nevers  ↩

  62. Beziers.  ↩

  63. Vaisette, hist. de Lauguedoc III, 169.  ↩

  64. תתקס"ט.  ↩

  65. בגימטריא ס“ט למאה ההיא – שבט יהודה בשם רש”ט שאנצולו.  ↩

  66. Grätz VI, Noto I, 373.  ↩

  67. מלחמות ה' לרא"מ.  ↩

  68. אבן שמואל לראל"פ 16.  ↩

  69. תתק“ע–תתקע”ב.  ↩

  70. תחכמוני שער מ"ו.  ↩

  71. מלחמות ה'.  ↩

  72. חגיגה ט"י.  ↩

  73. קידושין ל'.  ↩

  74. כתובות נ"ט:.  ↩

  75. Grätz שם ציון I, 373; תחכמוני שער מ"ו.  ↩

  76. לונץ, ירושלים I, 112.  ↩

  77. הר“ר יצחק חילו בספרו ”שבילי ירושלים".  ↩

  78. נראה משירו על ירושלים בספרו “תחכמוני” (שער כ"ח) שם נאמר: “זה לה שנות אלף, ועל מאה וארבעים ושמונה מנותה גלתה”.  ↩

  79. תחכמוני, סוף שער כ"ח.  ↩

  80. תחכמוני, סוף שער כ"ח.  ↩

  81. יחזקאל ל"ו ח'.  ↩

  82. פרש“י למאמר ר' אבא סנהדרין צ”ח.  ↩

המלצות קוראים
תגיות