ספר חברתי וערכתי בשביל התלמידים הגדולים אשר בבתי הספר אשר בארץ.

נותן אני אותם להם מתנה, מנחת זכרון ביום הולדתי השמונים,

בי"ב כסלו, אשר בו נולדתי בשנת:

הוֹרַי אַךְ שָׂמָחוּ! ¹

אהבתי את כל בני אדם, מלבד המזידים,

אהבתי בני עמי, הנאורים והחסידים,

אך מכלם אהבתי את התלמידים;

המה בעלי בריתי, המה לי הידידים.

רחובות בשנת: יִתְבָּרְכ“וּ יְדִידַ”י!

ישראל הלוי טלר.

כל החוברות הן ביד מר ה' קרוגליאקוב ביפו. המורים יודיעו את מספר תלמידיהם וישלחו לו מחיר המשלוח ויקבלו לפי הדרישה. לאנשים אחרים ינתן הספר במחיר שלש עשיריות והיה זה להמו"ל חלף הוצאת הדפוס.

המו"ל א. אלמאליח.

 

הקדמת המחבר    🔗

אין לי בזה עסק עם המעשים המסֻפרים בתורתנו, אשר עשו אבותינו. המעשים כשהם לעצמם, עד כמה שהם חשובים ונעלים מאוד מאוד ואשר הם לנו תורה שלמה, לקחת אל לבנו ולעשות כמוהם ככל אשר תמצא ידנו איש איש לפי כשרונו ולפי המקום והעת, המעשים המה לי רק החמר וחפצי ומגמתי לשים עין ולב על הצורה, על נשמת המעשים נשמת העושים, להתבונן ולהכיר את התכונות העדינות ואת המדות הטובות, הנשקפות מתוך המעשים.

לא הפנים הנהדרים, העינים היפות וחן התֹּאר של האנשים המדֻברים, לא טבעות הזהב־הטהור, לשון התורה הפשוטה והנעלה הנאוהּ והחמודה בלי כל עדי, כי אם האבנים הקבועות במשבצות הזהב, אחריהן נמשכים אנחנו בחבלי קסם קדוש, במיתרי אהבה רוממה.

על הצורה היפה, התמימה והצנועה חפץ אני בזה להעיד את אחי הקטנים, את התלמידים הרחוקים והקרובים, אשר באהבתי אותם לא אוכל להפרד מהם, כי כמה עוד אחיה ואני זקנתי ושבתי, ולא אגיד להם את אשר עם לבבי על אודות כתבי־הקדש, זה ספר הספרים, העולה על כל הספרים, אשר חֻבְּרו ואשר עוד יְחֻבְּרו תחת כל השמים.

וזאת כונתי וזאת בקשתי, כי לא ילכו אחרי התועים והמתעים, האומרים, כי הספר הזה כבר עבר עליו כלח וכי יש לנו היום ספרות חדשה וחדישה מלאה הוד ותפארת, הכתובה ברוח העת והמקום, אשר אנחנו חיים בהם.

אמנם יש ספרים ערבים, טובים ומועילים אשר לנו מכבר ואשר חדשים מקרוב באו. אולם כתבי קדשנו, אשר גם כל העמים מקצה השמים ועד קצה השמים העתיקו ויתרגמו להם איש איש בכתבו ובלשונו, הכתבים האלה הם ערבים, טובים ומועילים שבעתים.

התורה הזאת היא כחותמו של הקדוש ברוך הוא, שאי אפשר לזיפו.

אחי הקטנים! קימו דבר ה' אשר אמר על ספרו: והגית בו יומם ולילה. הספר הזה הוא מזון להנפש הבריאה ורפאות לנפש החולה.

יש מקומות בכתבי הקדש, אשר אי אפשר להקורא לעצר בעד שטף דמעותיו, אשר לא יאנח אנחות המשברות את כל גופו, כן יש מקומות בהם, אשר נפש הקורא תמלא גיל וחדוה ואז אין מעצור לזרם דמעות השמחה, אשר תפרצנה בעוז ותעצומות, כי נפתחו ארֻבּות השמים ואין סוכר. יש אשר יעלונו מעלה מעלה דבר הנביאים והמשוררים הקדושים אל בֵינות מלאכי־שמים ושרפי־יה, כי נתקו רגלינו מעל הארץ השפָלָה והמזהמה וקרֵבים אנחנו אל כסא כבוד אלהים בשפריר חביונו.

אני אי אפשר לי לשער, כי איש הקורא בכתבי הקדש לא יתעורר פעם ופעם לכל מעשה טוב, צדקה וחסד וכי לא ימלא לבו רגשי כבוד ועז לאלהים, אהבה ואחוה לכל האדם, אשר על פני האדמה. היטיב אשר כתב רבי שמואל דוד לוצטו, כי נוכל לאמר על כתבי הקדש, את אשר נאמר על המזבח: „כל הנוגע בהם יקדש“.

למדו, קראו והתענגו בכל הספרים הטובים, אך ראשית הקריאה ואחריתה תהיה בכתבי הקדש!

 

בינה בתולדות אבותינו אברהם, יצחק ויעקב    🔗

אדם הראשון חטא. זה הוא הכל מה שהתורה מודיעה אותנו ולא הגידה לנו עוד מה ממעשיו אשר עשה כל ימי חייו הארֻכים מטוב עד רע.

על נֹחַ הדור העשירי לאדם מעידה התורה: „נֹח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח“. עדות התורה נאמנה אולם אין אנחנו יודעים מה שעשה בצדקתו ותֻמתו חוץ ממעשה התבה אשר עשה במצות אלהים.

כן לפנינו דומיה רבה ושתיקה ארֻכה, עד שהיא באה אל אברם העברי, הוא אברהם. על אברהם איננה אומרת התורה כלום, כי אם מעבירה לפנינו את מעשיו אשר עשה. המעשים הם עדים חיים, אשר מפיהם אנו חיים עד היום הזה.

החשך כסה אז את כל הארץ, כל העמים היו עובדי אלילים. כל התועבות וכל המעשים אשר לא יֵעשו עשו, כי גם את בניהם ואת בנותיהם שרפו באש לאלהיהם. והנה פתאום אור נגה על פני הארץ, אור נעים ומשיב נפש! איש אחד קם, איש ככל האנשים, לא ענק וגבור ציד, לא גדל כוח ואיש מלחמה, המפיל חתיתו על כל רואיו. בעל מקנה החי חיי שלום בשובה ונחת, טהר לב ונשוא פנים, לו תאר, לו הדר, איש רך ונעים. מפיו לא תִּשָּׁמע גערה, זעם וזעף מוזרים לו. שפתותיו נוטפות אמרי נעם. כן הוא הולך ומוכיח לרבים וקורא בשם ה' אֵל עליון קונה שמים וארץ. נביא ומורה אמת ומוסר ומישרים, איש אשר צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, בהם הוא הולך לכבוש לבבות ולקנות נפשות. רוח ה' דבר בו וקולו קול אלהים חי אשר בקרבו… זה הוא אברהם אבינו, ראש המאמינים תחת השמים, אשר בו נתפאר כי הוא אבינו ואנחנו בניו, הנאמנים בבריתו אשר כרת אתו אלהים אשר בחר בו. על פי ה' עוזב הוא את ארץ מולדתו אור־כשדים וילך ויבוא ארצה כנען ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם. ויאמר אל שרי אשתו: „הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחַיו. אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך“. ידע אברם את דרך אנשי הארץ ומנהג מושליה ושריה והוא חסר כוח להלחם אתם ולהיות מגן לאשתו היקרה, וישת אל ערמה פניו ויאמר כי הוא אחיה והיא פנויה. יקחו אותה אליהם ולא ייראו מקנאה חמת גבר. והוא בהיותו חי וחפשי יחשב דרכו ויעשה את אשר יורנו אלהיו, להוציאה משם. ויהי בטוח, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, להתעלל באשתו הצנועה. וכן היה: כי שלח ה' ישועתו משמים: „וינגע ה' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים על דבר שרי אשת אברם“.

בכל אמונתו באלהים ידע כי אין לעמוד בחבוק ידים ביום צרה וכי עליו להזדין בעצה ובגבורה למלחמה. והיה בעת אשר אין כוח וגבורה, אז עלינו לחפש ולמצא כל עצה ותחבולה. וכן אמר קוהלת: „עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצדים גדולים, ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו“.

ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה. ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. ויאמר אברם אל לוט: אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. אברם, אשר בנדבת לבו הטוב לקח אתו את לוט בן אחיו המת בכל מסעיו ואשר דאג לו, כי גם הוא ירכש רכוש ויהי לבעל מקנה רב מאוד, בראותו עתה, כי לא יכלה הארץ לשאת אותם יחד וכי כבר שבת השלום, ויירא מאד פן יהיו גם שניהם לבוז, כי הרועים הריקים, שאינם מגֻדלים ומנֻמסים ואשר אינם יראים מפני תרועת מלחמה, יתגרו בכל פעם איש ברעהו, נתן ללוט עצת אמונה, כי יפרדו איש מעל אחיו. וכן היה. אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם.

ויהי אחרי כן ותהי שם מלחמה בין מלכי הארץ, ארבעה מלכים את החמשה, אשר היו עבדים לכדרלעמר, אחד מארבעת המלכים, וימרדו בו. ויהי אחר אשר הכה כדרלעמר והמלכים אשר אתו עמים רבים ויכבשום, יצאו חמשת המלכים המורדים לקראתם למלחמה וינגפו לפניהם וינוסו שני המלכים, מלך סדום ומלך עמורה, ויפלו בעמק השׂדים. ויקחו המנצחים את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם, ויקחו את לוט ואת רכושו. וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדפם, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – ויכם. וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם. ויצא מלך סדום לקראתו ויאמר לו: תן לי הנפש והרכוש קח לך! ויאמר אברם אל מלך סדום: הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, אם מחט עד שרוך־נעל ואם אקח מכל אשר לך. ולא תאמר: אני העשרתי את אברם.

הרועה הזה, אשר לא נשא חרב על ירכו מעודו ואשר שנא תכלית שנאה כל ריב, קם ביד רמה, וימהר ויצא למלחמה עם מלכים גבורים שכורי הנצחון, אשר זה עתה הפליאו להכות את כל אויביהם מסביב, התנשא כארי לקים מצות פדים שבוים ולהוציא לחופש את לוט בן אחיו. גם ידע עצה וערמה, וַיֵּחָלֵק, ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, אשר הלכו בצעדי און ויבואו על האויבים, אשר יָשנו שנת מנוחה אחרי עבודת היום, פתאום מפנים ומאחור ויכום וירדפום וישובו בקול תרועת נצחון וישיבו את כל השבי ואת כל השלל. מלך סדום אשר ידע, כי אין לו כל צדקה לבקש מאת אברם עד מה, יצא לקראתו ויתחנן אליו לאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך! אולם אברם לא חפץ להנות משלל המלחמה, כי כאשר היה גבור מלחמה לכבוש את אויביו אשר בחוץ כן היה גבור מלחמה לכבש את אויבו האורב בקרבו, הוא היצר הרע לבֶצַע מעשקות, גם צל של בצע לא חפץ כי יבוא באוצרו.

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ויאמר לו: הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים, אם תוכל לספֹר אותם, ויאמר לו: כה יהיה זרעך! והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אמונת אברם לא היתה אמונה עורת, אמונה בלי חשבון ודעת ותבונה, אמונתו היתה דעת בהירה וברורה. הוא ראה את אלהיו בכל עת ובכל מקום ובכל מעשה, הוא שמע את קול אלהיו מדבר בקרבו, מצוהו או מסכּים לו לעשות כל דבר. הוא ידע כי ה' אוהבו ומיטיבו ולא היה אפוא כל מקום בקרב לבבו לפקפק בכל דבר אשר יצא מפי ה'. ובכן עשה אברם את כל אשר עשה בבטחון גמור, ובאמונתו זאת היו כל ימי חייו חיים טובים ונעימים, אשר עליו נאמר: „וצדיק באמונתו יחיה“. אשרי מאמין כזה!

אמונה כזאת איננה מתנת אדם, כי אם קנין אנשי הסגלה המעטים. כן הוא באמונת האדם באלהים וכן הוא באמונת האדם באדם. בדברי ימי העמים מצאנו דגמה אחת וראויה היא להביאה בזה, להבין על ידה גם אמונת אברם בה' אלהיו.

לאלכסנדר הגדול היה רופא קבוע אשר בטח בו תמיד, כי מלבד אשר היה אמן משכיל במלאכתו, היה גם כן איש ישר ואוהב נאמן. נפש הרופא היתה ערֻמה לפני המלך וידע אותה יותר מאשר ידע את נפשו. פעם חלה אלכסנדר ובחליו בא אליו מכתב שלוח מאת פלוני אלמוני ובו כתוב, כי עליו להשמר מפני רופאו, בהיותו שכוּר להרעילו ולהמיתו. מה עשה המלך? כאשר נכנס אליו הרופא ובידו כוס משקה לשתות, לקח בימינו את הכוס ויגישהו אל פיו וישת ובידו השמאלית מסר את המכתב הפתוח ויתנהו לרופא…

לבקשת שָׂרי בא אברם אל הגר שפחתה ותהר ותלד בן. ויקרא אברם שם בנו, אשר ילדה הגר, ישמעאל.

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וירא ה' אל אברם וידבר אליו: הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך. זאת בריתי אשר תשמרו, המול לכם כל זכר. שָׂרַי אשתך לא תקרא את שמה שרי, כי שָרָה שמה. ויאמר אברהם: לוּ ישמעאל יחיה לפניך! ויאמר אלהים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק.

ויהי אחרי כן ואברם יושב פתח האהל כחֹם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה ויאמר: אדוני! אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבֹר מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבֹרו, כי על כן עברתם על עבדכם. וימהר אברהם אל שרה ויאמר: מהרי שלש סאים קמח סֹלת, לושי ועשי עגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלוּ.

הנה בשורות אחדות יש לפנינו פרק שלם בהלכות הכנסת אורחים!…

היש עוד מקום להקֻשיה: „לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא מ„החדש הזה לכם“, שהיא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל?“ עברו דורות הרבה על כל העמים, אשר לא ידעו, כי בתורת הגדוּל, החנוך והלמוּד, לא המדרש הוא העקר, אלא המעשה. המורה אשר איננו המשל החי בכל דרכיו, אשר איננו למופת לתלמידיו במעשיו הוא, אין לתורתו שׁרש, איננה מתקבלת ואיננה מתקימת. יש משל בפי העם: „עשה את כל אשר יצוך הכהן בדבריו אך לא את אשר הוא עושה בחדרי חדריו!“ ה' אלהים אשר אמר: אני ה' מלמדך להועיל, התחיל את תורתו במעשים, לא בהלכות. ובכלל אין ספר התורה ספר חקים ומשפטים באופן הרגיל, כמו כל ספרי החקים אשר לכל העמים. תורתנו היא תורת חיי מוסר הַשְכֵּל לחיי היחיד ולחיי העם. איפה נמצא בכל ספרי החקים סגנון רך כזה, סגנון נעים ונותן טעם, כהסגנון אשר בתורתנו? „וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים. אם חבֹל תחבל שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. לאהבה את ה' אלהיך, לשמֹע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואֹרך ימיך לשבת על האדמה, אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם יצחק ויעקב לתת להם…“.

אברהם ידע את אנשי סדום, כי רעים וחַטאים המה לה' מאד וכי „חסד לאֻמים כמוהם חטאת“ וכי אסור לרחם עליהם. בכל זאת, בשמעו את המלה „כָּלָה“ יוצאת מפי ה' אלהיו, התפרדו כל עצמותיו ונסה ממנו כל מנוחה. גבר לבו על חשבונו ורגשו על הגיונו. ויגש ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע! אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום בעבור חמשים הצדיקים אשר בקרבה? חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ויאמר ה‘: אם אמצא בסדום חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם. ויען אברהם ויאמר: הנה הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר. אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, התשחית בחמשה את כל העיר? ויאמר: לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה. ויוסף עוד לדבר אליו: אולי ימצאון שם ארבעים, שלשים, עשרים. ויאמר: לא אשחית בעבור העשרים. ויאמר: אל נא יחר לאדוני ואדברה אך הפעם, אולי ימצאון שם עשרה? ויאמר: לא אשחית בעבור העשרה. וילך ה’ כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו…

היש לנו מלים לתאר את התמונה המקסימה הזאת? נגזרה כליה על עם שלם, על עיר דמים, כלה כחש, פרק מלאה, לא ימיש טרף. והנה שמע איש אשר אין לו חלק ונחלה שם, איש צדיק וישר, השונא גם הוא תכלית שנאה חמס ושׁד, ויגש ויתיצב לפני השופט, והוא אלהים אל עליון, ויאמר להשיב הגזרה! והנה לפנינו שתי תמונות מזהירות, תמונת השופט ותמונת המליץ, הראויות להיות מופת בכל בתי־המשפט, לדעת כמה יקרה נשמת כל אדם. כן אומרת התורה: ונקי וצדיק אַל תהרֹג! בלשון בקשה. וכן היא משנה מפורשת, כי בחיבי מיתת ב“ד אעפ”י שכבר יצא הנאשם חיב, אם בא אחד ואמר, כי יש בידו ללמד עליו זכות, מחזירין אותו…

ויסע משם אברהם ארצה הנגב ויגר בגרר. ויקרהו גם שם המקרה אשר קרהו במצרים. וגם שם היו לו ה' אלהיו למגן ומחסה, לשמֹר על כבוד אשתו, לבלתי נגוע אליה מלך גרר, ויאמר לו: „השב אשת האיש, כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיֵה! ואם אינך משיב, דע כי מות תמות, אתה וכל אשר לך“.

וה' פקד את שרה ותהר ותלד לאברהם בן לזקוניו. ויקרא אברהם את שם בנו יצחק. ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. ותאמר שרה לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק. וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אדות בנו. ויאמר אלהים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע.

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו: אברהם! ויאמר: הנני! מלה קטנה „הנני!“ השגורה היום בפי כל ואין איש מתבונן על ערכה הגדול היא יצאה הפעם הראשונה מפי אברהם, יצאה בהוראתה המלאה והרחבה, לאמֹר כי נכון הוא לשמע ולעשות את כל אשר יצֻוה, את כל אשר יבֻקש ותכף ומיד באין כל מעצור, בלי כל אחוּר. הלא זה היסוד לכל משמעת בלמוד וחנוך ובכל המעשים, אשר בין אדם לחברו! כמעט אשר שמע אברהם את שמו יוצא מפי ה' אלהיו, מהר ויאמר: הנני! ויאמר: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים, אשר אֹמר אליך. וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו. וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחֹט את יצחק בנו. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני! ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר: בי נשבעתי, נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך, את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.

מה נפלאה אמונת אברהם, בהיותו נכון לעשות דבר נורא כזה! ה', אשר אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע, מצוהו עתה להעלות אותו לעולה ולכלותו, והוא, מבלי הוציא הגה מפיו, משכים וממהר לקים מצות בוראו, כובש רחמיו מבנו, איננו חס על אֵם הילד, אשתו היקרה לו! האם התאבן לבו בעקב האמונה, נאלמו רגשי האהבה והחמלה מקרבו? אך לא! הוא ידע כי אלהים הוא אוהבו ומטיבו וכי עליו לסור למשמעתו ולא להרהר אחריו, ולא היה כל מקום בקרבו לכל מחשבה ולכל רגש, לכל ספק ולכל פקפוק.

אך יש להעיר על המַלְאָכוּת הכפולה, אשר שלח אליו ה' מן השמים ועל השנוי אשר בדברי המלאך. בפעם הראשונה אמר: עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני. ובפעם השניה איננו מזכיר עוד על אדות יראת אלהים וגם השמיט אתת המלה „ממני“. הלא דבר הוא! אולם באמת היו פה שתי מלאכֻיות שונות. המלאכות הראשונה היתה רק בדבר יראת אלהים הגדולה אשר לאברהם, כי בעבור אלהיו לא חשב עוד כל יקר, כל מחמד עינים, אשר היו לו פה על הארץ. אלהים הלא הוא ממלא את כל חדרי לבבו ואין עוד מקום לכל דבר אשר בעולם. על כן הבליט את המלה „ממני“. לאמר, כי את בנך, את יחידך לא חשכת ממני. המלאכות השניה היתה לקבוע לאברהם את שכרו, אשר יתן לו ה' מדה כנגד מדה. על כן היו דבר אלהים סְפורים לאמֹר: כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך, את יחידֶך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך.

ויהיו חיי שרה מאה ועשרים ושבע שנים ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון. ויקם אברהם וידבר אל בני חת, כי יתנו לו את מערת המכפלה אשר לעפרון בן צֹחר בכסף מלא לאחזת קבר. ויענו בני חת את אברהם לאמֹר: נשיא אלהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבֹר את מתך. איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבֹר מתך. רואים אנחנו איך גדל ערך אברהם בעיניהם, כי כלם פה אחד חפצו, כי יהיה להם שכן וישב בקרבם. ויען עפרון את אברהם אמֹר לו: אדוני שמעני! ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא? ואת מתך קבֹר. וישקל אברהם לעפרון את הכסף ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר.

ואברהם זקן בא בימים ויאמר אל עבדו זקן ביתו: הנני משביעך בה', אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכּנעני. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. ויקם העבד וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות.

ויתפלל אל ה‘, כי יַקרה לפניו את הנערה אשר הוכיח לבן אברהם, ויעש לו אות, לדעת על פיו, כי הצליח ה’ דרכו ויהי כן. כי טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת בת בתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם. וירץ לקראתה ויאמר: הגמיאיני נא מעט מים מכּדך. ותאמר: שתה אדוני! ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותרץ עוד אל הבאר ותשאב לכל גמליו. ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה, ויאמר: בת מי את, הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין? ותאמר אליו: בת בתואל אנכי. ותאמר, גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללין. ויקֹד האיש וישתחו לה'. ותרץ הנערה ותגד לאמה כדברים האלה. ולרבקה אח ושמו לבן, וירץ לבן אל האיש ויקראהו אל ביתו. ויושם לפניו לאכל, ויאמר: לא אֹכל עד אם דברתי דברי.

ויספר להם העבד את כל אשר שלחו אדוניו. ויענו ויאמרו: מה' יצא הדבר, הנה רבקה לפניך קח ולך. וישלחו את רבקה ואת מינקתה ואת עבד אברהם ואת אנשיו.

האמונה הגדולה אשר לאברהם היתה לנחלה גם לעבדו, וידע כי הצליח ה' דרכו וימהר ויתן להנערה את הנזם ואת הצמידים בטרם עוד שמע מפיה בת מי היא. ובכל זאת, בספרו בבית בתואל את כל אשר עשה, אמר כי אחרי אשר אמרו לו בת מי היא, שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה, כי ירא פן תהיה אמונתו הגדולה לשחוק בעיניהם.

ויצא יצחק בשדה ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק. ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה, ההולך בשדה לקראתנו? ויאמר העבד: הוא אדוני. ותקח הצעיף ותתכס. ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ותהי לו לאשה, וינחם יצחק אחרי אמו.

ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו בנים רבים. ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לו נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי. ואלה ימי שני חיי אברהם: מאה ושבעים וחמש שנים. ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע, ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת שדה המכפלה.

ואלה תולדות יצחק: אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי ותלד לו את עשו ואת יעקב. ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. ויאמר עשו אל יעקב: הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה? וימכֹּר את בכורתו ליעקב. יעקב איש תם ידע את ערך הבכורה, כי היא היתה אז משמרת הכהנה בתוך המשפחה, וימצא שעת הכֹּשר להוציאה מיד אחיו אשר לא חֲשָבָה.

ויהי רעב בארץ וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה. וישאלו אנשי המקום לאשתו, ויאמר: אחותי היא, כי אמר פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה, כי טובת מראה היא. ויצו אבימלך את כל העם לאמֹר: הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת.

ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבֻדּה רבה. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. וישב יצחק ויחפר את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם. ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר: לנו המים! ויקרא שם הבאר עשק. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה. ויעתיק משם ויחפרו באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות. ויעל משם באר שבע…

הנה לפנינו חידת פלאים: כל הימים אשר התגרו בו הפלשתים ויעשו לו כל חמס עבר בשתיקה ולא עזב את מקומו ויהי נזהר, אשר מידו לא תבוא כל רע, שלא לתת להם כל פתחון פה. אך עתה כאשר שבתו הם מריב ויתנו אותות שלום, קם יצחק ויעל משם באר שבע! כאשר החלו לתת לו לשבת במנוחה אשר אהב, חשב ויעש ויפן פניו מהם ולא חפץ עוד קרבתם! אולם יצחק השכיל וידע את אשר לפניו. מפני שנאה גלויה ידע להשמר, אבל לא מפני שנאה טמונה: „כסף סוגים מצֻפה על חרש, שפתים דולקים כל רע“. הוא ראה רשת טמונה לרגליו ויירא ויאמר: נשיכות האויב מכאיבות ומדאיבות, נשיקות האויב מרגיזות ומפחידות. מפני יד החנופה ירא מאד ויעל משם. כן כתבתי בשירי אל תאחרו המועד²: „אז ברבות כל חלי וכל נגע להכאיבנו, רבה יראת אלהים תקותנו לעודד; יד חנופה לא היתה נטויה עלינו. היד הזאת, הה, היא יד כל חומס ושודד! היד הרכּה הזאת רבים חלליה, היא יד הכליון, חולו מפניה!“ הנסיון המר באלפי שנות הגולה קים ואשר את התורה הזאת…

ואבימלך הלך אליו מגרר ושריו ועבדיו עמו. ויאמר אליהם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם? ויאמרו: ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר, תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך.

קֻים אצל יצחק מאמר המלך: ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. וישכימו בבֹקר וישבעו איש לאחיו וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום.

ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתּי ואת בשמת בת אילון החתּי ותהיינה מֹרת רוח ליצחק ולרבקה.

ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות. ויאמר לעשו: צא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים, כאשר אהבתי, והביאה לי ואֹכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמוּת. ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו ותאמר אל יעקֹב בנה: לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. ויבוא אל אביו ויאמר: קום נא שבה ואכלה מצידי, בעבור תברכני נפשך. וַיַּגֵש לו ויאכל ויבא לו יין וישת ויברכהו. ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו. ויאמר לו יצחק: מי אתה? ויאמר: אני בנך בכורך עשו. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר: מי אפוא הצד ציד ויבא לי ואֹכל מכֹּל ואברכהו? ויאמר עשו: הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני זה פעמים! את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי.

וישטֹם עשו את יעקב ויאמר בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ויגד הדבר לרבקה, ותאמר ליעקב: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה, בני, קום ברח אל לבן אחי חרנה, עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם.

ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים? ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו: לא תקח אשה מבנות כנען! קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם, לרשת את ארץ מגוריך, אשר נתן אלהים לאברהם.–

עברנו בקצרה על תולדות יצחק בן אברהם. הוא לא היה בעל מעשים כבירים כמו אביו, אולם בעל אָפִי מיֻחד היה – הוא היה איש מנוחה, היה בעל מקנה, אכּר חרוץ, איש ישר, אשר לא נגע באיש לרעה, גם לא התאנף באנשי חמס על כל דבר עול אשר עשו לו. באהבתו את המנוחה לא בקר הרבה את מעשי בניו ובכן ידע עשו, אשר היה איש יודע ציד, לצוד גם את לבבו. יש לשפֹט, כי לא ידע יצחק ממכירת הבכורה ליעקב עד אשר שמע את הדבר מפי עשו, באמרו: הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים: את בכורתי לקח ועתה לקח ברכתי. מדוע שנאו אותו הפלשתים? הנה כל אנשי רֶשַע שונאים איש צדיק תמים. הוא עשה עֹשר, אך לא על חשבונם. רק כאשר בא אליו אבימלך מלך פלשתים מגרר עם שריו ועבדיו, שאל אותם לאמר: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותגרשוני מאתכם! ויאמרו: ראה ראינו, כי היה ה' עמך, ונאמר: תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך. ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום.

בכל אהבתו לעשו בנו הגדול, לא התאנף ביעקב בנו הקטן ולא גער בו, על אשר בא אליו במרמה ויקח ממנו את הברכה אשר אמר לברך את עשו. כי איש צדיק תמים היה ויאמן באלהים וידע כי מאתו יצא הדבר. ורבקה אשתו גם היא ידעה להעיר אותו על שגגתו, וידע כי יעקב הוא הבן הנבחר, וכאשר אמר אלהים ביד מלאכו: אהבתי אתכם אמר ה'. ואמרתם במה אהבתנו? הלא אח עשו ליעקב וָאֹהָב את יעקב ואת עשו שנאתי. ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו וישלחהו פדנה ארם אל לבן בן בתואל, לקחת לו אשה מבנותיו.

 

ואלה תולדות יעקב.    🔗

כאשר העמיד יוסף את יעקב אביו לפני פרעֹה שאל אותו פרעֹה: כמה ימי שני חייך? ויאמר יעקב אל פרעה: ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם.

מה היה לו לפרעה לדעת מספר ימי שני חיי יעקב? אולם מה שקשה מאד היא תשובת יעקב. פרעה שאל אותו על ימי חייו במלים סְפוּרוֹת, ויעקב מודיעהו על דבר ימי שני מגוריו, שהם שלשים ומאת שנה, ואחרי כן הוא אומר לו, כי מעט ורעים היו ימי שני חייו ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיו בימי מגוריהם. עתרת מלים בלתי דרושות ובפרט לפני מלך! אולם על פי ספור תולדות יעקב נבין שאלת המלך, כאשר הבין אותה יעקב, ונראה כי כל דבר דבוּר על אפניו.

בימים ההם עוד לא חשבו שלשים ומאת שנה לזקנה מֻפלגת. האדם בשנות חייו אלה עוד היה איתן, גופו חזק ונפשו חָיָה. אך הצרות הרבות אשר היו ליעקב הניסו את לח עצמותיו ויהי מראה פניו כפני איש אשר רגליו כבר עומדות בשערי שאול. פרעה השתאה לו וישאלהו, כמה ימי שני חייו? ויעקב איש תם הבין את השאלה ובכן השכּיל להשיב אותו דבר, תשובה משפקת לאמר, כי ימי מגוריו עלי ארץ הם שלשים ומאת שנה, אך שנות חיים, חיים טובים היו לו מעט ולעֻמת הימים הטובים אשר היו לאבותיו בימי מגוריהם, היו ימי שני חייו המעטים, לא טובים, כי הצרות הרבות הכחישו את בשרו ויזדקן ויחלש עד מאד.

עוד בנעוריו, בהיותו סמוך על שלחן אביו ואמו היה עליו לברֹח מחמת עשו אחיו, אשר דמה לקחת את נפשו בעקב הברכה אשר לקח מפי אביו במרמה על פי עצת אמו הטובה. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. בדרך נראה אליו ה' במחזה נפלא, סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה ה' נצב עליו ומברכהו ואומר לו: „כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך“. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה ושם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. ויאמר להם יעקב: אחי מאין אתם? מחרן אנחנו. ויאמר להם: הידעת את לבן בן נחור? ויאמרו: ידענו. ויאמר: השלום לו? ויאמרו: שלום. והנה רחל בתו באה עם הצאן. וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. ויגד לה כי אחי אביה הוא ותרץ ותגד לאביה. וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו.

וללבן שתי בנות, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ויאהב יעקב את רחל ויאמר: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו. ויהי בבֹקר – והנה היא לאה! ויאמר אל לבן: למה רמיתני? ויאמר לבן: לא יֵעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה? מלא שְבוּעַ זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבֹד עמדי עוד שבע שנים אחרות.

הנה הפגישה הראשונה ליעקב אחרי ברחו מפני עשו אחיו! אך יעקב לא התמרמר ויעש כדבר לבן ויקח גם את לאה. בלבו חשב בודי: הלא גם אני רמתי ואף כי על פי מצות אמי! ובכן היו לו ארבע נשים, כי גם בלהה שפחת רחל וזלפה שפחת לאה היו לו לנשים ותלדנה לו שנים עשר בנים ובת אחת. ויהי בית יעקב בית שלום ונחת, ענג ומרגוע, כי הנשים לא רבו והילדים השתעשעו יחד, אין פרץ ואין צוחה. יעקב חי חיי רועה ויהי שמח בגורלו. אפס כי היה עבד ללבן ומעֻנה תחת ידו אשר השתרר עליו גם השתרר.

ויאמר יעקֹב אל לבן: שַלחני ואלכה אל מקומי וארצי. תנה את נשי ואת ילדי, אשר עבדתי אותך בהן ואלכה. ויאמר אליו לבן: נקבה שכרך עלי ואתנה! ויאמר אליו: אתה ידעת אשר עבדתיך ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?

יעקב אשר כבר ידע את לבן ואת תרמיתו וידע כי לא יוכל לו ביֹשר לבו ובבֹר ידיו ויאמר: עלי להשתמש בכליו, ערמה לקראת ערמה וכן עשה… ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ועבדים וגמלים וחמורים. לבן ראה וישַנה בכל פעם והחליף את משכֹרת יעקב עשרת מונים. אך לא הועילו לו כל תחבולותיו, כי מצא ביעקב איש מלחמה, העולה עליו בעצה ומזמה.

וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ויאמר להן: אתנה ידעתן, כי בכל כוחי עבדתי את אביכן ואביכן התל בי ולא נתנו אלהים להרע עמדי. ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלא נכריות נחשבנו לו, כי מכרנו! ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשֵׂה! ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. ויֻגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב וירדף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אותו הר גלעד. ויאמר לבן: מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנותי כשבֻיות חרב? ויען יעקב ויאמר ללבן: כי יראתי, כי אמרתי, פן תגזל את בנותיך מעמי. ויחר ליעקב וירב בלבן ויאמר: מה פשעי, מה חטאתי כי דלקת אחרי? כי ממשת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך? זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטּנה גנבתי יום וגנבתי לילה. הייתי ביום אכלני חֹרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. זה לי עשרים שנה בבית, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצֹאנך ותחלף את משכרתי עשרת מונים. ויען לבן ויאמר אל יעקב: הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא, ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהם אשר ילדו? ועתה לכה נכרתה ברית! אם תעַנה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי, אין איש עמנו, ראה, אלהים עד ביני ובינך. וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וישב למקומו ויעקב הלך לדרכו.

הנה עברו לפנינו שני אנשים, אשר חיו יחד עשרים שנה. הקשר ביניהם היה חזק מאד, כי האחד היה אָב והשני בעל שתי בנותיו, אשר ילדו לו בנים, אשר חזקו עוד יותר את הקשר. ובכן יש לנו לשפט, כי היו מתענגים איש על אחיו וכי מאֻשרים היו גם שניהם בחיק ידידות נאמנה. אך יש אשר המראה יַשגה ויַתעה, וככה היה גם פה הדבר. אמנם קול תרועת מלחמה לא נשמע ביניהם, בכל זאת היו שניהם אנשי ריב מתחלה ועד סוף.

המחזה האחרון מגלה לנו את כל התעלומות. הדברים המעטים אשר דברו הם במו פיהם דים לנו, לדעת את כל היחס אשר ביניהם, וביחוד מצב יעקב בבית לבן עשרים שנה. האגדה השכּילה לאמֹר „בקש לבן לעקֹר את הכל“. ואנחנו אין לנו להכלם בהתחבולות והנפתולים, אשר חבל ואשר נפתל יעקב בהאבקו עם לבן. וכן אמר לו גם המלאך לִתְהִלָּה ולא לְתָהֳלָה: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ויצו אותם לאמר: כֹּה תאמרו לאדוני לעשו: כּה אמר עבדך יעקב: עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ואשלחה להגיד לאדוני, למצא חן בעיניך. וישובו המלאכים אל יעקב לאמר: באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו. ויירא יעקב מאד ויצר לו ויאמר: ה', האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיב עמך. קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית עם עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות. הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, פן יבוא והכני אם על בנים!

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים מאתים ותישים עשרים, רחלים מאתים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים. פרות ארבעים ופרים עשרה, אתונות עשרים ועירים עשרה. ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו, ויאמר אל עבדיו: עברו, לפני ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. ויצו את הראשון לאמר: כי יפגשך עשו אחי וישאלך לאמֹר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך? ואמרת: לעבדך ליעקב, מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. והנה גם הוא אחרינו. ויצו גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמר: כדבר הזה תדברון אל עשו. וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו. וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפֹל על צואריו וישקהו ויבכו. ויאמר: מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי? ויאמר: למצא חן בעיני אדוני ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני. ויפצר בו ויקח.

על בקשת עשו מאת יעקב לאמר: נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, השכּיל יעקב ואמר: יעבֹר נא אדוני לפני עבדו! ואני אתנהלה לאטי, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ויפרדו איש מעל אחיו והעבד מעל אדוניו…

עתה נשוב נתבונן על משלחת המנחה, עדר עדר לבדו, אשר שלח יעקב לעשו אחיו והדברים אשר שם בפי עבדיו לדבר אל עשו. אך משתאים עומדים אנחנו להמראה הנפלא הזה, איך ידע יעקב על פי חכמת הנפש לכבש את המצודה החזקה, את לב עשו הקשה וּלְהָשֵׁךְ את חמתו. הנה יעקב היה הפושע ועשו הנפשע, אח נפשע מקרית עֹז.

אולם כבר עברו עשרים שנה, די עת לשכח כעש וחמה ולתת יד לשלום. הפושע בודי חפץ את השלום ומה לא יעשה, כי יצליח לשוב לקנות את לב אחיו אשר חטא לו. אך הנפשע, מי יודע? יוכל היות כי בסתר לבבו גם הוא חפץ מאד את השלום. אך לו אי אפשר, כי יתן ידו ראשונה. והנהו נכון, בראותו כי אחיו איש ריבו צועד לקראתו, לצעֹד לעמת כל צעד שני צעדים. ויש אשר יצרו הרע לא יתנהו לעשות את הדבר עתה והוא מַפנה את ערפו לאחיו הדורש את שלומו, אולם אחרי כן הוא נִחַם על הרעה אשר עשה, לדחות את אחיו הנכנע ומתחנן. אבל כמעט אין עוד תקוה, כי יתרפס אחיו עוד פעם ויבקש סליחתו, אחרי אשר הכלימו. את כל זה הבין יעקב וכן הכין את המשלחת, את המנחה, שלא תבוא בפעם אחת. את לב עשו מי יודע, אם הולך הוא לשלום או למלחמה. הוא בדרך ופתאום, יבוא לפניו רועה ועדרו. הוא בודאי ישאל אותו: למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך? הרועה יענהו כמצֻוה: לעבדך ליעקב, מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו, והנה גם הוא אחרינו. הלא אפשר כי ישפיק כל זה, כי כן גם כל חפצו להשלים עמו. ובכן כבר הצליחה המלאכוּת. אולם יוכל היות, כי המשלחת הראשונה לא תצליח, כי יתגבר עליו יצרו הרע ולא יתנהו לפתח דלתי לבבו עוד מהרה. הנה יעבר זמן מה והנה לפניו עוד מלאכוּת ואחריה עוד מלאכוּת ואשר לא עשו המלאכֻיות הראשונות תעשה המלאכוּת השלישית. אך הוא הוסיף ויעש עוד דבר, כי כאשר ראה את עשו בא לקראתו השתחוה ארצה שבע פעמים עד גשתו אליו. אז רץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צואריו וישקהו ויבכו…

מה נהדר היה המראה, נשיקת אחים באהבה עזה אחרי משטמה נוראה!

ויבוא יעקב שלם עיר שכם ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו. ויצב שם מזבח ויקרא לו: אֵל אלהי ישראל. ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אותה… ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם. וידברו בני יעקב עם שכם ועם חמור אביו בערמה ויתנפלו עליהם ביום השלישי ויהרגו כל זכר. ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבֹזּוּ.

ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי. ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב.

ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת ארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה. ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן־אוני ואביו קרא לו בנימין. ויבוא יעקב אל יצחק אביו. ויהיו ימי יצחק מאה ושמנים שנה וימת זקן ושבע ימים. וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען.

חשב יעקב, כי עתה בא הקץ לצרותיו ולתלאותיו ויחיה בשלוה, והנה קפץ עליו רגזו של יוסף! ומה בקש יעקב, מה שאל מאת ה' בתפלתו, בברחו מפני עשו אחיו: „אם יהיה אלהים עמדי ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבש ושבתי בשלום אל בית אבי!“

ויעקב הוא ישראל אהב את יוסף מכל אחיו וישנאו אותו. וישלח יעקב את יוסף השדה לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן. ויקחו אותו אחיו ויפשיטו את כתנתו וישליכו אותו הבורה. ויעברו מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו אותו לישמעאלים ויקן אותו פוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים.

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויצל בחכמתו את כל ארץ מצרים ממלתעות רעב. וינשאהו פרעה ויהי לו למשנה ולמושל בכל ארץ מצרים.

והרעב היה בכל הארץ ובארץ מצרים היה לחם. וישלח יעקב את בניו לשבֹר במצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח. ויבואו ויעמדו לפני יוסף, כי הוא המשביר לכל עם הארץ. ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו וידבר אתם קשות ויאמר, כי מרגלים הם. ויקח מהם את שמעון ויאסר אותו ויאמר להם: בזאת תבחנו, כי כנים אתם, אם תביאו את אחיכם הקטן אשר אמרתם. וישובו בני יעקב ויבואו אל אביהם ויספרו לו את כל הקורות אותם.

ויהי כאשר כלו לאכל את השבר אשר הביאו ממצרים, ויאמר להם יעקב: שובו שברו לנו מעט אֹכל ונחיה ולא נמות! ויאמר אליו יהודה: לא נוכל לרדת, כי האיש אדוני הארץ אמר אלינו: לא תשובו לראות פני בלתי אחיכם הקטן אתכם. ויאמר להם יעקב: אם כן אפוא זאת עשו וקחו מזמרת הארץ והורידו לאיש מנחה. ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש.

וילכו ויבואו מצרימה ויעמדו לפני יוסף. ויהי אחרי דברים רבים בין יוסף ובין אחיו, לא יכֹל עוד יוסף להתאפק ויתודע אליהם ויאמר: אני יוסף אחיכם, העוד אבי חי?

וישלח יוסף את אחיו ארצה כנען לשאת את אביהם ואת כל אשר לו ארצה מצרים.

ויהי בראות יוסף את אביו ויפל על צואריו ויבךְ. ויאמר ישראל: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי.

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויגוע ויאסף אל עמיו…

אברהם לא ידע רע כל ימיו: מנעוּל חזק היה תלוי על שער לבבו, אשר לא נתן כל נגע לבוא ולנגֹע בו. יצחק היה ירא וחרד, פחד מכל ריב ונגע ויהי נזהר מאד ויחי חיי מנוחה. לא כן יעקב. הוא היה איש מכאובות כל הימים. – אצל אברהם כתוב במותו: זקן ושבע וכן אצל יצחק. יעקב לא היה זקן שבע.