ספר שלישי אבן אפל    🔗

תולדות המקובלים אחרי מות שבתי צבי

והמבוכות שבאו על ידם בישראל,

על פי מקורות ישנים וחדשים.

הקדמה    🔗

אין האור נכר אלא מתוך החשך. (בן המלך והנזיר, בסוף שער י"ח).

כותבי תולדות ימי עמנו לא הגידו לנו עד הנה בפרטות את תולדותיהם של אחדים מאנשי השם, שתפסו מקום גדול בתנועת ש“צ, הם המשוררים המצוינים האחים יעקב ועמנואל פראנסיס ממתנגדי ש”צ, והמקובלים ליבלי פרוסטיץ וחיים מלאך מבעלי ש"צ, ואמרתי אמלא את החסרון הזה ואעלה על ספר “אבן מלואים”¹) את קורותיהם המפורטות של האנשים ההם, כמו שנתבררו לי מתוך מקורות ישנים וחדשים.

מן המקורות החדשים שבאו לידי, חשוב ביותר ספר יקר בכ“י בשם: “מעשים נוראים”, והוא תולדות ש”צ וסיעתו בשפה יהודית-אשכנזית, מאת שמש ונאמן של קהל עדת בני ישראל באמשטרדם, ושמו יהודה ליב ברבי עוזר, שכתב הכל על ספר בתור עד ראיה ושמיעה (כמו שיבוא עוד על אדותיו בפרטות בסוף ספרי זה). בכ"י ההוא מצאתי מסופרות באריכות תולדות ליבלי פרוסטיץ, וגם באו שם דברים רבים על אודות חיים מלאך, שהמחבר ראה אותו באמשטרדם ודבר עמו פנים אל פנים. הספר החשוב הזה היה לי לעינים וממנו העתקתי את כל הדברים הנוגעים לתולדות המקובלים האלה, בהוספת דברים על אודותם משאר ספרים; וחוץ לזה הבאתי בספר הזה גם שיר נפלא אחד, יקר במציאות, נגד המקובלים, מאת יעקב פראנסיס. ובטוח אני כי רבים מן הקוראים יאמרו לי “יישר כח” על עמלי זה – והיה זה שכרי.

אודיסא, אייר התרע"ד.

א. תולדות המשוררים הנשגבים האחים יעקב ועמנואל פראנסיס.    🔗

כמעט יצאה הקבלה לאויר העולם ונתגלה ספר הזוהר, נהו מהר אחריה רבים מאחב“י יושבי איטליה, והרבה מקובלים מא”י ומשאר ארצות באו שמה לרוב, והגידו לבני ישראל באיטליה גדולות ונפלאות מחכמת הנסתר, והם האמינו לדבריהם באמונה שלמה, וישימו בה כל מעינם. וכה עלתה חכמת הקבלה באיטליה למעלה, וחכמת המחקר ירדה מטה, עד אשר כמעט לא ערב איש משכיל את לבו לדבר עתק על הקבלה ולתת בה דופי, לבל יהיה לבוז ולשמצה בעיני העם, שהיו אדוקים בה בכל נפשם; כמו שהשיב אז הרב הגדול ר' יהודה אריה די מודינא לתלמידו ר' דוד פינצי שישב במצרים, ששאל אותו על דבר אמונת הגלגול, ואמר לו בזה“ל: “דע כי אם שאלני אחר בדבר כזה הייתי מדיחו מעלי בדברים, ואומר לו בפה ולא לב שוה, כי אחרי רוב החכמים אני הולך, גם לי לב כמוהם, יען כי עולם כמנהגו נוהג, וכל המשנה ממטבע שנטבע בלב ההמון ידו על התחתונה להקרא או סכל או כופר, אמנם לך אשר אהבת עולם אהבתיך כיוצא חלצי לא אשקר באמונתי וכו', ומורא לא יעלה על ראשי מן האומרים, שהוא שורש גדול מהמכנים עצמם מקובלים וחכמי האמת ומספר הזוהר”²). אבל מה נשתומם לראות כי מלבד רי”א די מודינא והחכם הגדול ר' אליה דילמידיגו בעל “בחינת הדת”³, עוד היה איש אחד באיטליה ושמו יעקב פראנסיס, אשר לא חת מפני כל ויעט כמעיל קנאה, ויצא בעת המבוכה הזאת קבל עם לדבר עתק הקבלה והמקובלים, ואף כי רבים נהפכו לו על ידי זה לאויבים, ויסבול צרות רבות ומכאובים, בכל זאת לא הסתיר את מחשבתו בקרבו, ואמר כאשר עם לבו.

איש האמונים הזה, מהר“י פראנסיס, נולד בשנת ה”א שע“ה ליצירה בעיר מנטובה⁴), במקום שישב שם המקובל הגדול ר' מנחם עזריה מפאנו. אביו ר' דוד בן ר' שמואל פראנסיס היה ג”כ משורר וכחו היה גדול בתלמוד, והוא היה אבי ארבעה בנים: יעקב, עמנואל, יהודה ושלמה⁵). האחים יעקב ועמנואל היו שניהם לומדים וחכמים במליצה ושיר, וחברו הרבה שירים, פיוטים, קינות ומכתמים, גם כתב ר' יעקב הרבה שירי לעג והתול המשמחים לב אנוש, כי כחו בשירי התול היה גדול מאד, כמו שנראה משירו אשר שר בגנות הזהב האומר כלו כבוד למחברו, וחתם אותו בזה"ל:

הָהּ! כִּי לְשׁוֹן זָהָב וְאִם אִלֶּמֶת

תַּהַם לְכָל לָשׁוֹן וְאִם נוֹאֶמֶת⁶

וכן שירו הקטן שעשה על אשה יצאנית, והוא:

לְבַד שָׁלֹשׁ יְצִיאוֹת הֵן רְאוּיוֹת

לְכָל אִשָּׁה קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה,

וְאַחַת הִיא בְּהִוָּלְדָהּ וְצֵאתָהּ

מְלֻכְלֶכֶת כְּמוֹ מִיוֵן מְצוּלָה,

וְהַשֵּׁנִית בְּצֵאת מִבֵּית נְוָתָהּ

וְהוֹלֶכֶת לְבֵית חֲתָנָהּ וּבַעֲלָהּ

וְיוֹם תּוּבַל לַקֶּבֶר הַשְּׁלִישִׁית,

וּמִכָּל הַיְצִיאוֹת זֹאת מְעֻלָּה⁷.

שירי לעג והתול האלה, שחבר מהר“י פראנסיס בעתים שונות, אסף אותם אחד לאחד במחברת, אך לבל תעלה עליו חמת אנשי רשע, אשר ישנאו בשער מוכיח אמת, כתב בשיריו הרבה מלות בכתיבה מובנת, והיה כותב מלות עבריות באותיות איטלקיות, והחליף אות באות לא כסדרן רק ע”פ הא"ב שבדה מלבו למען יהיו שיריו לפניהם כספר החתום⁸.

אחיו עמנואל, שנולד בשנת שפ“ה לערך, היה משורר גדול מנעוריו, ובהיותו עוד עול ימים שר שיר קינה על מות אביו ר' דוד פראנסיס, שמת במנטובה בי”ז אדר שנת תי“א⁹), ואחר-כך יצא לקונן בשירו על מות אשתו חנה ושני ילדיו דוד ואסתר, שמתו בשנת תי”ד, וביחד עם אחיו ר' יעקב חבר שיר: “ויכוח איתיאל ואכל”, והוא ויכוח בין שני אנשים על דבר ערך הנשים. כח ר' עמנואל בשיר היה גדול מאד, כאשר נראה מן המכתם הנפלא הזה, והוא:

כִּי אֶחֱזֶה טִפֵּשׁ לְבוּשׁ שָׁנִים אוֹכֵל לְמַעְדַנִּים בְּתוֹךְ הֵיכָל

גַּם בָּרְחוֹב עָרֹם אֱנוֹשׁ עָרוּם, אֵין לוֹ פְּרוּסַת פַּת אֲשֶׁר יֹאכַל

אִם זֶה כְעֵץ יָבֵשׁ אֲכָלוֹ עָשׁ, זֶה רַעֲנָן כִּבְרוֹשׁ עֲלֵי מִיכַל;

זֶה בַאֲגוֹרָה יֶאֱגֹר אַשְׁפּוֹת, זָהָב וָכֶסֶף זֶה בְאֵיפָה כָל,

נִבְזֶה כְעֶבֶד זֶה בְעֵינֵי כֹּל, שַׂר זֶה לְעַמּוֹ כַאֲבִי מִיכַל,

כּוֹשֵׁל בְּלִי כֹחַ יְהַלֵּךְ זֶה, זֶה יֶאֱגוֹר חַיִל וְכָל יוּכָל ­–

אָקוּץ בְּכָל מַדָּע וְאָז אֹמַר: מִי יִתְּנֵנִי שֶׁאֱהִי סָכָל¹⁰).

ר' יעקב פראנסיס עסק כל ימיו במסחר ולא היה רב או מורה במנטובה, ובעתות הפנאי שם מעיניו בתורת אל חי, כי היה חכם בחכמת התלמוד, כמו שאמר: “לי הרבבות בהלכה נתנו”¹¹), גם הגה ודרש מאד בחכמת המחקר, כמו שאמר על עצמו בשירו: “אחות קרא אל תורת אֵל, אֶל הפילוסופיא רעיה”¹²). אולם חכמת הקבלה שנא מאד, והיה מרגלא בפיו לאמר: “האיש המקובל הלך אחר ההבל ויהבל”, גם חלל מהר“י פראנסיס את קדושת ספר הזוהר בפרהסיא, ואמר לכל, שלא חברו רשב”י, אלא שספר מזויף הוא, ובשביל דעותיו אלה נהפכו לו רבני מנטובה לאויבים¹³). אך ר' יעקב לא שם מעצור לרוחו, וישפוך בוז וקלון על הקבלה והמקובלים, ויצא עוד ברוב חמה וחבר שיר גדול נגד המקובלים, וקרא אותם בורים, ריקים וזרים, וערב עוד את לבו להדפיסו אז; והתחלת השיר כך:

אַשְׁרֵי הַגּוֹי בָּחַר לוֹ יָהּ, לִשְׁמוֹר וּלְמוֹד דַּת תּוּשִׁיָּה¹⁴),

אַשְׁרֵי גֶבֶר סוֹדָהּ יוֹפַע, אַשְׁרֵי עַיִן בּוֹ צוֹפִיָּה,

אַךְ לַכֹּל לֹא יֵאוֹת הִלּוֹ, רִשְׁפֵּי אֵשׁ בּוֹ שַׁלְהֶבֶת יָהּ,

מִפָּנָיו עַל כֵּן אֶבָּהֵל, עַל כֵּן אֶבְחַר בּוֹ דוּמִיָּה.

רַב לִי – שַׁבְתִּי, כִּי לֹא יִקְרַב עַיִר אֶל הַר הַמּוֹרִיָה¹⁵ׂ),

זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי, אָכֵן אֶצְלוֹ הֶבֶל הוּא וּדְחִיָּה,

יַעַן הַיּוֹם אִישׁ לֹא דוֹבֵר עַל הַבּוֹרֵא, אֵינוֹ בְּרִיָה;

אַל תַּחֲשׁוֹב לִי קוֹרֵא עָוֹן, אִם עֵטִי פֹּה יַד בִּצְדִיָּה¹⁶),

הַסְכֵּת וּדְמַע עֹפֶר, וּשְׁמַע דָּבָר מֵבִיא לִידֵי בְּכִיָּה,

הַקַּבָּלָה תִתֵּן קוֹלָהּ בַּשּׁוּק וּבְרֹאשׁ כָּל הוֹמִיָּה,

גָּמוּל בַּסּוֹד יָדוֹ הָדָה, נַעַר עוֹד לוֹ רֵיחַ שִׁלְיָה,

דּוֹד! אֵיךְ יֶחֱזֶה אוֹר נֹגַהּ זֶה, שֵׂכֶל עִוֵּר מִצִּדְקִיָּה¹⁷),

אֵיךְ לֵאלֹהַי יִהְיֶה הוֹלֵל, לֹא בָא לִכְלַל נֶפֶשׁ חַיָּה,

זֹאת לִסְעִפִּי רָעָה חוֹלָה, צִיר אֵין מָזוֹר לוֹ וּטְרִיָּה¹⁸),

אִישׁ לֹא יָבִין אֵי שָׁת רַגְלוֹ, מַה שָׁתוֹת אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה,

אִישׁ תִּתְנַכֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ טֶבַע וִיצִירוּת תַּחְתִּיָּה,

סָכָל נָתִיב יָדַע עַיִט, וּשְׁזָפַתּוּ עֵין כָּל אַיָּה,

חוּג שָׁמַיִם אֵיךְ יִתְהַלֵּךְ, אוֹי לוֹ מֵאִוַּלְתּוֹ אוֹיָה!

יִנְעַם מִטְּעַם הַסּוֹד, אָמְנָם מָוֶת בַּסִּיר, קוֹץ בָּאַלְיָה,

מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ, וּבְרוֹם יֵשׁ דִּין וּפְלִילִיָּה,

נפש עזה, זכרי עוזא, עוד כל לב לונחלה נהיה¹⁹).

מַה לָּךְ לַעֲדִי הַנִּסְתָּרוֹת, אִם אַתְּ מִסּוּת תַּלְמוּד עֶרְיָה?

עַד שֶׁתַּגִּיד בּוּר סוֹד חַיּוֹת, חַוֵּה נִקּוּר שֶׂה וּגְדִיָּה,

יוֹדֵעַ סוֹד אוֹפָן, הוֹדַע מִשְׁפַּט בֵּיצָה כַּדּוּרִיָּה,

רֵיק! מִתְיָהֵר עִם סוֹד אִמָּא, מַה דִּין אָמָה הָעִבְרִיָּה?

פּוֹתֵר מַרְאוֹת בֶּן בּוּזִי, מַה מַרְאוֹת צָרַעַת וּכְוִיָּה²⁰)?

הָהּ זֵד! תַּחֲמֹד בְּתַעֲלוּמוֹת יַעַן אֵין צֹרֶךְ לִרְאָיָה,

עוֹד הִתְמַהְמַהּ קוֹרֵא, וּתְמַהּ, מִי יַאֲמִין זֶה, וּכְבָר הָיָה,

יִקְרָא זֹהר פֶּה לֹא נִזְהַר, מִנִּבְלוֹת לַעַג וּרְמִיָּה

שָׂפָה מֹרְאָה מוֹצָא חֶלְאָה שַׁעַר אֶל כָּל שַׁעֲרוּרִיָּה²¹)

וּבְעֵץ חַיִּים יָד יִשְׁלַח, כָּל רָאוּי לִתְפֹשׁ בִּמְשׁוֹט דוּנְיָא,

עַד הֵהָפֵךְ כֶּרְם הַסּוֹד, סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה,

כִּי לֹא וַדַּאי בִלְשׁוֹן בַּדָּאי, חָכְמַת הָאֵמוּן פּוֹרִיָּה,

הַאִם יֵצֵא יוֹנֵק מִצּוּר, אוֹ שֹׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה²²)?

אַחֲלַי! קוּם שִׁיר וּמְחַץ כַּסִּיר צִדָּם, וֶהֱיֵה לַשָּׁר שִׁרְיָה²³).

ויהי כמעט יצא השיר הזה מבית-הדפוס, ראו רבני מנטובה לבערו מהר מן העולם, ולא נשאר ממנו רק שיר אחד לבדו ביד המחבר²⁴), אבל לב ר' יעקב לא נפל בקרבו, כי ידע גורלו המר מקודם, כמו שאמר בראש שירו: “אראה לשונות חרוצות, לדבר עלי נאצות, ולקלל שיר זה קללות נמרצות, בראש כל חוצות, יומם ולילה עד חצות, ולנשכו בשני זעם רצים ושבים, מזה ומזה כדובים”. וחמת הרבנים גדלה על ר' יעקב כל כך עד שהיה מוכרח לעזוב אחרי-כן את מנטובה²⁵), ור' עמנואל יצא לישע אחריו נגד רבים הלוחמים עליו, וחבר אז השיר הזה:

בִּכְנַף רְנָנִים עַל מְרוֹמֵי קֶרֶת

עוּפוּ זְמִירַי נָא וְשָׁם תָּרִיעוּ.

שִׁיר יַעֲקֹב הַשָּׁר בְּקוֹל הַשְׁמִיעוּ,

כִּי בָאֱמֶת בּוֹ הָאֱמֶת נֶהְדָּרֶת.

גַּם כִּי קְהִלַּת בּוֹעֲרִים סוֹרֶרֶת,

שֵׁן חָרְקוּ עָלָיו וְרֹאשׁ הֵנִיעוּ,

אִם הֶעֱבִירוּ קוֹל וְאִם יַבִּיעוּ

כִּי בּוֹ תְהִי דַת הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת

אַל תִּרְגְּזוּ עַל זֶה וְאַל תִּתְמָהוּ,

כִּי כֵן אֱנוֹשׁ הַנֶּחֱלָה עַל עֶרֶשׂ

יִקְרָא לְמָתוֹק מַר וְרָע שָׂמָהוּ²⁶).

בשנת ת“ח מת בויניציא בכ”ז אדר הרב ר' יהודה אריה די מודינא, שהיה איש חיל ורב פעלים, והוא ערב את לבו לדבר על המקובלים הרבים ועל ספר הזוהר, ואמר: “הקבלה מעיל הפתאים”²⁷), וחבר נגדם בשנת שצ"ט את ספרו היקר “ארי נוהם”.

ויהי כשמוע ר' יעקב פראנסיס כי מת איש האמונים ההוא רי“א מודינא, אשר לא נשא פנים בחייו לשום אדם, גם לא היה מן הצבועים, רק תוכו כברו²⁸), יצא לקונן עליו בשיר נהי, ועל עוד שלשה רבנים גדולים שמתו אז בויניציא, ואמר ר' יעקב בקינתו על ריא”ם:

אֵי שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שַׁחַל, וְאֵיךְ

רָמוּ, וְשִׁנֵּי הַכּוֹפֵר נִתָּעוּ!

מִי יַעֲרוֹךְ אֵלָיו בְּדוֹרְשֵׁי דַת אֱמֶת

אִם יִיעֲפוּ לָרוֹב וְאִם יִיגָעוּ²⁹)?

ובעת ההיא באו על אחיו עמנואל צרות רבות, כי בשנת תי“ב מתה עליו אשתו הראשונה, חנה הנקראת גראציה בלע”ז, ושני בניו שנולדו לו ממנה, דוד ואסתר. אחרי-כן נשא בשנת תט“ז במנטובה אשה שניה מרים ויזינו, וילדה לו את בנו יששכר בכ”ז שבט שנת תכ“ג, אבל לתוגת נפשו מתה גם היא בי”ב לחדש אדר ראשון שנה זו, ובנו היחיד יששכר מת ג“כ בחדש אב תכ”ד, ונשאר ר' עמנואל לבדו שכול ואלמון³⁰).

אולם מלבד הצרות האלה מצאו את האחים פראנסיס עוד צרות חדשות; כי בעת ההיא יצאו שבתי צבי המשיח השקר ונתן העזתי להרעיש את העולם בנכליהם הרעים, ובעזרת חכמת הנסתר צלחה להם להוליך רבים מאחב“י שולל בארצות שונות, וגם רבים מבני ישראל יושבי איטליה נתעו מהר אחריהם, אך מהר”י פראנסיס ואחיו ר' עמנואל, אשר חכמת הקבלה לא מצאה קן בלבם, לא נתנו אמון בהם ויצאו ברוב חמה נגדם, וישפכו בוז וקלון על ש“צ וסיעתו, ויחברו עליהם הרבה שירים בלעג והתולים. על ידי זה רבים מן המון העם נהפכו להאחים פראנסיס לאויבים; ובעיר ליווארנו, במקום שישב אז ר' עמנואל, רצו המון העם, שהיו אדוקים, בש”צ כמעט לרגום אותו באבנים³¹). אך בראות ר' עמנואל כי ברע הוא, שלח להגיד לאחיו ר' יעקב, שישב אז בעיר פלארנציא ולמד בישיבה עם חברים³²), שיצא מהר לעזרתו, ואמר לו בשירו:

עֲזוֹב כִּמְעַט הֲלִיכוֹת הַהֲלָכוֹת, וּפִלְפּוּלִים אֲשֶׁר מִיָּם רְחָבִים

וְתֵן חֵלֶק לְשִׁבְעָה גַם שְׁמוֹנָה, הֲכִי יַחְדָּו הֲגוּנִים הֵם וְטוֹבִים

קְחָה כִנּוֹרְךָ הַטּוֹב וְנַגֵּן, וְתָלוּי לֹא יְהִי עוֹד עַל עֲרָבִים

וְקוּמָה חוּשׁ לְעֶזְרָתִי, וְשׁוּר כִּי כְּסִילִים יֶהֱמוּ עָלַי כְּדֻבִּים,

סְבָבוּנִי בְּכַחַשׁ כַּת פְּתָאִים, וְעַל אֹדוֹת צְבִי אֵלַי מְרִיבִים,

צְבִי נִפְתָּל אֲשֶׁר הוּתַל לְבָבוֹ, לְשִׁבְתּוֹ עַל מְרוֹמֵי עָל וְעָבִים³³).

וברוב חמה יצא מהר מהר“י פראנסיס ללחום מלחמת ה' ולהציל את אחיו עמנואל וישראל עמו משחת, ונפשו שם בכפו ואמר קבל-עם, כי נתעו בשוא וירדפו קדים, ומרה מאד תהיה אחריתם; וכנביא אלהים, או כחכם הרואה את הנולד, הגיד מראש מה שיקרה לש”צ וסיעתו באחרית הימים, ואמר בשירו:

אֲהָהּ לִצְבִי וּמַטֵּה הוֹלְלוּתוֹ, כְּבָר צָץ צִיץ, כְּבָר גָּמַל שְׁקֵדוֹ,

וְלוּלֵי כִּי לְעַמִּי אִירָא, גַּם אֲנִי אֶלְעַג בְּבוֹא פַחֲדוֹ וְאֵידוֹ

וְאִם אִשּׁוֹ יְהִי בִּלְבַד בְּרֹאשׁוֹ, אֲנִי אֱהִי פְּתִילָה אֶל יְקוֹדוֹ,

וְיוֹם גּוֹיִם יְקוּמוּן כַּאֲרָיִים, צְבִי זֶה כַצְּבִי יִבְרַח בְּפַחֲדוֹ,

דְּבַשׁ מָצָא הֲמוֹן הָעָם וּמָצָה, אֲבָל יִהְיֶה לְמָרָה לוֹ בְעוֹדוֹ³⁴),

וְיִתְנַחֵם כְּעַל יֵינוֹ אֲבִי חָם, וְיִתְחָרֵט כְּעֵשָׂו מִנְּזִידוֹ³⁵),

וּבִי אָנַף לְלֹא אֶחְנַף, וְנִכְנַף לְתַחֵר בִּי, בְּעֵת פִּי מַחֲרִידוֹ³⁶)

בְּאָשְׁרִי כִּי נְבוֹנִים אִשְּׁרוּנִי, וְיִשְׁרֵי כָּל חֲכַם לֵבָב מְעִידוֹ

הֲלֹא זַעְמִי בְּעַד עַמִּי, וְאֶרְאֶה אֲשֶׁר הָיָה צְבִי שֵׁבֶט לְשִׁלְדּוֹ³⁷)

סְפוֹת הֹוָה עֲלֵי וְגָלוּת עֲלֵי גִלוּת וּמָרוּד עַל מְרוּדוֹ³⁸)

וְאִם אֵחַר דְּחוֹת מָחָר לְמִינוּת קְצַת הָעָם קְצָתוֹ אֶל שְׁמָדוֹ

הֲזֶה יַעְתִּיר בְּעַד עַם אֵל, וְיַתִּיר נְחֻשְׁתָּיו – וְרַגְלָיו שָׂם בְּסַדּוֹ³⁹)

אֲחוֹנֵן וַאֲקוֹנֵן עַל קְהָלִי, בְּאוּלַי יַאֲבִיד מֵעִיר שְׂרִידוֹ

וְיִהְיֶה לוֹ לְצוּר מִכְשׁוֹל, וְיִמְשׁוֹל לְמָכְרוֹ אָז לְעַם נָכְרִי בְּבִגְדוֹ⁴⁰).

דברי מהר“י פראנסיס האלה, שהגיד לעמו בתום לבו, היו בעת המבוכה הזאת כקול קורא במדבר, ואף כי נחר בקראו, בכל זאת לא נכנסו דבריו בלב השומעים; ורבים מן המון העם אשר היו אדוקים בש”צ מאד, נתנו עליו בקולם, ורצו לקחת נקמתם ממנו ולעשות בו שפטים⁴¹), ואף רבים מאנשי-חברתו אשר הקשיבו תורה מפיו עזבו אותו אז, והלכו ללמוד דרכי ש"צ מאיש אחר⁴²), ועליהם אמר ר' יעקב בשירו בצחוק מר לאמר:

שְׁאַל נָא עַל שְׁנָתָם זֹאת לְעַם זֶה, הֲיַחַד שַׁאֲנָנוּ בוֹ אֲסוּרִים?

אֲהָהּ עַל עַם יְשֻׁרוּן בֶּאֱמוּנָה נְבוֹכָה מֵאֱדוֹם מוֹאָב וְהַגְרִים

שְׁאוֹל מָוֶת מְאֹד פָּעֲרָה פֶּה, וְרָאִיתִי רְשָׁעִים בָּהּ קְבוּרִים⁴³)

וְלוּלֵי זֹאת כְּבָר צוּרָם גְאָלָם, וְלֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָם עוֹד לְנָכְרִים,

וּמַה לָאֵל לְצוֹמוֹתָם וְחֶלְבָּם, וְדָמָם יִזְבְּחוּ אֶל הַשְּׂעִירִים

וּמַה לִּי אֶל פְּרִישׁוּתָם, וְלִבָּם לְיִחוּדִים כְּמַעַר אִישׁ מְעוּרִים⁴⁴).

צרות האחים פראנסיס לא ארכו ימים רבים, כי פתאום יצא רוח מאת ה‘, ויסת את ש“צ המשיח ללכת בשנת תכ”ו לקושטא, ושם נמוטו פעמיו ונאסר במאסר ונגלה קלונו ברבים; ועקב בשתם נחלו האחים פראנסיס כבוד והוד, ושמם היה לתהלה ולתפארת בקרב הארץ, כאשר אמר ר’ יעקב בשירו:

רֶשֶׁת לְרַגְלֵי שַׁבְּתַי פָּרַשְׁתִּי אַךְ כִּחֲשׁוּ הַיּוֹם אֲשֶׁר כִּחַשְׁתִּי

וַיְמָרְרוּנִי בּוֹעֲרִים וָרֹבּוּ וּכְבָר מְרוֹרוֹת עַל צְבִי יִכְתֹּבוּ

רַבֵּי חֳרִי עָלַי תְּמוֹל יָסֹבּוּ אֹרוּ שְׁמוֹ וּמְבַשְׂרָיו יִקֹּבוּ

מִנַּחֲלָתִי עוֹד מְעַט גֹּרַשְׁתִּי וִיבָרְכוּנִי עַל אֲשֶׁר נִחַשְׁתִּי⁴⁵).

רוח השיר נחה על ר' יעקב אף בעת שבא בימים, כמו שאמר בשירו לנשואת הבחור כמר מרדכי ויזינו עם העלמה מרת בלאנקה לאמר: “נא על עלמות שיר, ואם זקנתי אחביר, ואמרתי בדַי יוחקו⁴⁶), כי אם זקני יחוור כצמר, עוד יש לאל ידי בשיר וזמר”⁴⁷).

בשנת תכ“ז, ה' ימים לחדש תמוז, מת ר' יעקב נ”ב שנים בעיר פלארנציא, ור' עמנואל אחיו עשה לו מספד מר, ויקונן עליו בקינתו המתחלת: “גזי מליצה סוערה נזרך”, כי היה אח יקר לו וגם רבו, ונפשו היתה קשורה בנפשו. בשנת תכ“ח, שנה אחת אחר מות ר' יעקב, חבר ר' עמנואל מאמר בשם “ויכוח לבני ושמעי”, והוא ויכוח בין שני אנשים לבני ושמעי על-דבר השיר שעשה אחיו נגד המקובלים; יעם שמעו אזניו יום-יום דבת רבים על ר' יעקב, שחטא חטא גדול, שפתח את פיו לבזות בשירו ההוא את המקובלים בקהל רב, ויצא אז ר' עמנואל במאמרו זה להגן על כבוד אחיו ואמר, כי לא כוון אחיו להשליך שקוצים וגדופים על המקובלים האמתים, “רק כונתו היתה על הבורים אשר בלמוד הקבלה מתגאים, ולא ראו משנה וגמרא מעולם, וקוראים בס' מדרש הנעלם, כאלו לבם פתוח כפתחו של אולם, וגם חרה אפו עלי עוילים, אשר פיהם מנבלים, בדברי להג והתולים, וחשבו עצמם ראשי שחלים, ולא הגיעו להיות זנבות שועלים, וידברו בסודות עמוקות ודברים עתיקים, ויסלפו דברי צדיקים⁴⁸) עכ”ד. וברוב חכמתו הגיד ר' עמנואל מה שהגיד, כדי להסיר את דבת רבים מעל אחיו, אבל ר' יעקב חשב באמת, כמו רי”א די מודינא, את ספר הזוהר וכל הספרים בקבלה שנכתבו אחריו לקבלה לא אמתית.

ימים אחדים אחר מות מהר“י פראנסיס נוכחו יהודי איטליה לדעת, כי כמעט היו בכל רע ע”י מעשי ש“צ הרעים, וכי רק בעזרת הקבלה עלתה בידו להתעות אותם, ויפנו עורף אל הקבלה ולא פנים, עד שיצא אז המקובל הגדול ר' משה זכות לקונן על הדבר הזה בשנת תל”א בנפש מרה, ואמר: “ובגלילות האלה ראיתי שערוריה, מכת מדינה היא מכה טריה, חשבו חכמת האמת לבדויה, וכדברי הבאי בעיניהם בזויה, ויש אשר יהיה הענן עליהם ועלטה היה, להחשיבה נמנעת השכל צפוניה וסמויה, ולא שזפתם עין איה, ותגזר אומר דעתם העניה, כי טוב לחשות בה עודנו בשביה, ואחרים אומרים ומצפצפים כעגור ודיה, כי האומה העבריה תמצא ספוקה ודיה, למלאות כרסה באכילה ושתיה, פלפול הגמרא בתירוץ קושיא ובעיא, והסוד יהא מונח עד שיבוא אליה”⁴⁹).

בשנת ת“ל חבר ר' עמנואל מאמר בדרך ויכוח, לבקשת “חבת השואפים” בעיר פלארנציא, משמיעים קול כנור ונבל על פי סדר המוזיקא⁵⁰), ואחרי-כן הלך לעיר ארגיל, היא אלזיר באפריקא, ושם חבר בשנת תל”ז ספר בשם: “מתק שפתים”, והוא להורות דרכי השיר למתחילים⁵¹). וכפי הנראה אבד ר' עמנואל את כספו בענין רע, ויצא אחרי-כן לקונן בשירו על רוע מזלו לאמר:

א. ג.

איך יעלוז לבי, והן תפרח ושכר עמל ידי צפנתיו

ציץ הדאגה עד בקרחתי חתום באוצרי בטבעתי

עת אחזה כי ישחקו עלי הוא כחלום יעוף ואיננו,

בנים, תמול סרו למשמעתי. מאן ימאן לעמוד אתי.

ב. ד.

מה לזמן כי יחליף עשר וכסיל אשר הונו תמול שלח

מונים עבודתי ומשכרתי, ארץ גזרה על ידי עתי,

ולאיש אשר לא יעמול הוא בו יאמר אלי אחיו: ראו הושב

יתן אשר נלכד בתוך רשתי. כספי וגם הנה באמתחתי⁵²).

בשנת תס“ד יצא הרב מאנקונא ר' שמשון מורפורגו, חתן המקובל ר' יוסף פייאמיטה, והדפיס בויניציא את פירושו על הספר “בחינת עולם”, בשם: “עץ הדעת”, והדפיס בסופו מחדש את השיר נגד המקובלים שחבר מהר”י פראנסיס⁵³). אך לבל תעלה עליו אז חמת המקובלים הרבים, לא הזכיר שמו על ספרו, רק גלה סודו לאחדים מאוהביו הנאמנים, שהוא חבר הפירוש על הספר “בחינת עולם”, ואף הרב ממנטובה ר' שלמה באזולה לא ידע זאת, ודבר רתת בספרו “אמונת חכמים” על מחבר השיר הזה, וגם על המו“ל פלוני האלמוני שערב את לבו להדפיסו מחדש, ואמר שזה כמה שנים הלך מהר”י פראנסיס לעולמו, וכפי שהגידו לו זקני הדור שהכירוהו היה עוסק בפשט דיני התורה, וזרת מכפרת עונו, ולכן רע המעשה שבא פילוסוף האלמוני לפרסם את השיר הזה, להיות לו למזכרת עון, ואולי יגרום השיר הזה שימנע איזה תלמיד ללמוד בספר הזוהר⁵⁴).

מעיר ארגיל בא ר' עמנואל אחרי-כן אל ליוורנו, וישב שמה בכבוד, ובשנת תס“ג נתן הסכמתו על הספר “הלכות קטנות” לר' יעקב חאגיז⁵⁵), ויש ג”כ ממנו פסק דין בספר “פחד יצחק” ערך מצוה מחמת מיתה, ומסכימים עמו רבני איטליה, ובראשם חנניה קזיס מפירינצו, פלטיה ממונציליסי ויצחק ידידיה מפיראראה⁵⁶), ור' עמנואל כתב ג“כ ספור מעשה ש”צ ונתן העזתי בקיצור, וגם אסף בספר את שירי אחיו ר' יעקב ושיריו אשר כתבו שניהם נגד ש"צ וסיעתו, ויקרא אותם בשם: “צבי מודח” ובקש להדפיסם אחר מותו, ואמר אֵל האלהים יודע כי רק לקדושת שמו נתכוון בזה, להרים מכשול מדרך עמו⁵⁷). בעיר ליוורנו מת ר' עמנואל זקן ושבע ימים⁵⁸) וזאת נוסחת מצבתו אשר עשה לעצמו בחייו:

עוֹבֵר, עֲמוֹד נָא פֹה מְעַט מִזְעֵר, וּקְרָא כְּתָבִי זֶה בְּצִיּוּנִי!

דַּע כִּי בְמַחֲשַׁבְתִּי בְּבַחֲרוּתִי כִּמְעַט עֲלֵי עָבִים אֲשַׁו קִנִּי,

לֹא פָּסְקוּ מִפִּי וְכִנּוֹרִי שִׁירִי וְרִנָּתִי וְנִגּוּנִי,

אֵבֶל וְהֶבֶל נֶהֱפַךְ בַּכֹּל, הַקּוֹל וְכִנּוֹרִי בְּכִי רָנִי

כִּי יַד זְמַנִּי הָיְתָה עָלַי, פִּתְאֹם בְּעָפָר עוֹלְלָה קַרְנִי;

רֵעַי, מְתֵי סוֹדִי עֲזָבוּנִי, אַחַי, קְרוֹבִי רָחֲקוּ מֶנִּי,

בָּנַי יְצָאוּנִי וְאִמּוֹתָם, אֵלְכָה שְׁכוֹל מֵהֶם וְאַלְמוֹנִי,

רַבּוּ שְׁנוֹתַי, אַךְ תְּלָאוֹתַי רַבּוּ מְאֹד מֵהֶם וְעִצְבוּנִי

יִהְיוּ לְכַפָּרַת עֲוֹנוֹתַי, מוֹתִי – לְסֵתֶר לִי וּמָגִנִּי,

לָאֵל עֲנוּתִי יַעֲלֶה, כִּי לֹא בָּזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי! ⁵⁹).

שמע האחים פראנסיס הלך למרחוק; כי בשנת תע“ט שאל הנוצרי החכם אונגיר, שישב במדינת שלעזיא, את הרב והרופא ר' יצחק חיים כהן הנקרא יחכ”ם, שישב בפדובה, בדבר כתבי-יד מפראנסיס⁶⁰), ושם ר' עמנואל נזכר לטוב בספר הנפטרים לעדת בני ישראל בליוורנו⁶¹), ומזכירים את שמו ביום הכפורים בין שאר רבני העיר זכרונם לברכה!

ב. תולדות המקובל ליבלי פרוסטיץ.    🔗

איש היה בעיר ברודא במדינת מעהרין ושמו ליבלי בר' יעקב העלישויא, ויקח האיש הזה אשה מעיר פרוסטיץ, וישב בפרוסטיץ ושם החיה את נפשו ובני-בתו בדוחק גדול, כי היה רוכל הסובב בכפרים, וכל ימי השבוע נשא סחורתו על שכמו, ויהי עני מדוכא מאד. ובעיר פרוסטיץ היה בית חרב ושמם והמון העם אמרו כי שם ישכנו רוחות ושדים, ואיש לא רצה לגור בו, אך ליבלי העלישויא מרוב עניו ודחקו היה מוכרח לקבוע שם דירתו, כי לא מצאה ידו לשלם שכר בית⁶²). ויהי בשנת ה“א תס”ב ליצירה, ויבוא איש מגיד ומוכיח לעיר פרוסטיץ⁶³), וידרוש לפני העם דברי מוסר ותוכחות, ויעורר את לב העם לתשובה; וכשמוע ליבלי העלישויא את דבריו אחזהו שער, כי היה איש בור ועם-הארץ, ויקבל על נפשו לשוב לה' בתשובה שלמה, ויחדל מאז לסובב בכפרים, כי לא רצה לדבר עוד עם נכרים, וישב בפרוסטיץ ויהי מלמד דרדקי לתנוקות, ונקרא בשם ליבלי מפרוסטיץ; וכאשר רצה ללמד את תלמידיו משניות, הלך תחלה לאיש אחד יודע ספר ושמו רבי ליב ווילנער ולמד אצלו, ואחרי-כן שנה משנתו להתלמידים.

אחר ירחים אחדים בא ליבלי פרוסטיץ אל שני אנשים חשובים מופלגים בתורה ובחסידות, האחד שמו ר' יחיאל והשני ר' סענדיר יע“א, והגיד להם כי הרבה פעמים באו אליו אנשים בחלום חזיון לילה, והפצירו בו מאד כי ילמד אצלם תורה; וישאל ליבלי את עצתם, אם ילמד אצלם או לא. ויתנו לו האנשים האלה תחלה סימנים שונים איך להכיר אותם, אם הם מרוח קדושה או מרוח טומאה, וביותר לראות את רגליהם⁶⁴). ויבוא ליבלי אליהם אחרי-כן ויספר להם מה שראה ע”פ הסימנים שמסרו לו, ויתנו לו רשות ללמוד מהם, ויעש ליבלי כן. ולא ארכו הימים ויבוא ליבלי אל רבו ליב ווילנער, אשר למד אצלו משניות ע“פ פשט כדרכו, ויאמר אליו כי הורו לו בחזיון לילה פירוש המשנה באופן אחר מאשר למד אתו, והגיד לו הפירוש ע”פ הסוד והרמז, אך כאשר ר' ליב ווילנער לא היה איש מקובל לא עשה הדבר הזה רושם גדול על נפשו, וילך ליבלי פרוסטיץ לאנשים אחרים, ויגד להם פירוש המשנה ע"פ סודות ורמזים, ויהי לפלא בעיניהם מאד, וביותר כי איש בור ועם-הארץ כזה יגיד פתאום רזין וסודות נפלאים.

וליבלי פרוסטיץ החל לדרוש סודות התורה ברבים, ותהום כל העיר על זאת, ויבואו אליו הרבה אנשים, ובתוכם גם אנשים נכבדים, וישאלו אותו לאמר: מי גלה לו סודות נעלמים כאלה? ויען להם ליבלי, כי יש לו שני רבנים ומגידים מן השמים, אשר ילמדו עמו בחזיון לילה, אחד ילמדו אתו פנים אל פנים, והשני אך עורף נגד פנים, וזה אמר לו, כי לא יזכה לראות את פניו עד שיתקן את מעשיו ביותר, ויעסוק הרבה בתורה ובספר הזוהר וכתבי המקובלים. וישאלו אותו עוד האנשים: מי המה הרבנים האלה, ומה שמותם? ויען להם ליבלי, כי האחד הוא המקובל הגדול ר' יצחק לוריא האר“י ז”ל, והשני, אשר לא זכה עוד לראות את פניו, הוא שבתי צבי המשיח; אולם ר' יצחק לוריא הוא כולו רוחני, אך ש“צ הוא גשמי ממש⁶⁵). כשמוע האנשים האלה את דבריו נבהלו ונחפזו מאד, ויתנו מהר את ידם אליו, ויאמינו בו בכל נפשם, ויעריצו ויקדישו את שמו, גם נתנו לו מקום בבית-המדרש ללמוד שם, וקצבו לו שכר וספוק למען יחיה את בני-ביתו, ולא ילמד עוד עם נערים. וליבלי ישב בבית-המדרש ויענה בצום נפשו, והתמיד בלמודו כל היום, והיה מגיד ומוכיח להמון העם, והגיד להם אז כי זכה לראות את ש”צ פנים אל פנים, וחדש הרבה דברים בתורה. רבים מן המון העם נתעו אחריו והאמינו בדבריו מאד, ובתוכם גם הרב וראש הישיבה מפרוסטיץ ר' מאיר בר' יצחק אייזינשטאט⁶⁶), אבל בעיני רבים מבעלי תורה לא מצא ליבלי חן, יען שהורה להאמין בשבתי צבי משיח השקר, שכבר המיר את דתו בדת הישמעאלים.

אולם ליבלי לא שת לבו אליהם, כי ידע שיד ההמון עמו, וישם לדרך פעמיו ויעבור בכל מדינת מעהרין וידרוש בכל קהלות ישראל את דרשותיו הנבערות ויעש לש“צ נפשות רבות; ואף שדרש ליבלי בנסתרות בכל זאת היה בור ועם-הארץ ולא ידע פסוק כצורתו⁶⁷), ויבוא לניקלסברג וידרוש גם שם דרשות של דופי בבית-הכנסת. ובעיר הזאת היה איש ושמו אלחנן מגיד, והוא שמע את שמע ליבלי וכל נפלאותיו, ויקרא אותו אליו אל בית-המדרש, ואחר ששמע את דברי ליבלי, הוכיחו על פניו ברוב כעס וחמה, מדוע ידרוש ויספר דברי רוח כאלה ברבים. ויהי כמעט יצא ליבלי מבית-המדרש, נחלה פתאום ר' אלחנן מגיד מאד, וירץ מהר איש אחד, ושמו ליב מגיד, אחר ליבלי להשיבו, למען ימחול ויסלח לר' אלחנן אם נגע מעט בכבודו, וישב ליבלי עמו. ויהי כמעט דרכה רגלם על פתח בית-המדרש – ור' אלחנן מגיד מת, ויהי הדבר הזה לאות ומופת בעיני העם, ויכבדו את ליבלי כאיש אלהים. ויעבור גם במדינת שלזיא וידרוש שם בהרבה קהלות, עד שבא לברסלא והחל גם שם לדרוש ברבים; אבל פה נמוטו פעמיו, כי הרבה רבנים מפולניא באו אז לברסלא למלט נפשם מדֶבר וגזירות רעות, ובראשם הרב הגאון מוה' שאול אב”ד מקראקא⁶⁸), ובשמעם הדרשות הנבערות של ליבלי פרוסטיץ והמינות של ש"ץ, גזרו עליו הרבנים שישוב מהר לביתו, ואל יסע עוד מעיר לעיר, ואל ידרוש ברבים, ואם לא ישמע לדבריהם אז מרה תהיה אחריתו, כי ירדפו אותו בחרמות בלי חמלה.

אחר הדברים האלה שב ליבלי מהר לפרוסטיץ בנפש מרה, וישב בבית-המדרש על מקומו וקבל שכרו כמקודם, ויענה בצום נפשו כמעט מדי יום ביום, והתמיד בלמודו מאד, וטבל את עצמו כמה פעמים במים, ולפעמים ש“י טבילות ביום אחד, והתנהג בקדושה ובטהרה, והיה קדוש ונכבד בעיני העם מאד. ויהי היום וליבלי גלה לאוהביו הנאמנים, כי שני הרבנים הלומדים עמו בחזיון לילה הגידו לו, שיתנהג בקדושה ובטהרה ביותר, ולא יצא החוצה, רק ישב יומם ולילה בבית-המדרש ויתמיד בלמודו, ויקח עוד עמו מנים של עשרה אנשים, ועמהם יתבודד ויעשה סגופים ואז יזכה להגיע למעלה עליונה יותר מן האר”י ז“ל, ואם יהיה בא”י אז יביא הגאולה במהרה; גם הגיד אז ליבלי להם כי בשנת תס“ו תהיה גאולה אל נכון ע”י ש“צ אשר יתגלה אז, כי תשלמנה ארבעים שנה משנת תכ”ו אשר היה מוכרח ש“צ להיות נעלם⁶⁹). ויתנו אוהביו לליבלי עשרה אנשים כאשר שאל, והם ישבו עמו יום ולילה בבית-המדרש והתמידו בלמודם, וכמעט לא היה להן דבר עם איש; וליבלי הגיד עוד כי הרבנים שלו צווהו לכתוב לו תפלין על פי האר”י ז"ל, והסופר ועשרה האנשים היושבים עמו יענו את נפשם ויטבלו את עצמם במים. ויהי כאשר נגמרו התפלין נמצאה נגיעה באותיות, והיו חלוקי-דעות בין אנשי המנין, אם כשרים הם או לא; אבל ליבלי אמר להם לחכות עד יום מחר, כי ישאל בחזיון לילה את רבותיו איך יתנהג. בבוקר הגיד ליבלי שאמרו לו הרבנים, שיכתוב לעצמו תפלין אחרים – שמושא רבא; ויעש ליבלי כדבריהם, ויומם ולילה ישב בהתבודדות עם אנשי המנין שלו, והתמידו מאד בלמודם, ועל-פי-רוב הגו בספר הזוהר.

ויהי היום ויגד ליבלי כי הגיע כעת למעלה העליונה יותר מן האר“י ז”ל, וגם יש לו עוד רב שלישי אשר ילמד עמו, ושמו יוסי בן יועזר, אך לא הוא הנאמר בפרקי אבות, יען זה רבו השלישי חי בימי שלמה המלך והיה גזבר בבית-המקדש, ואיש חסיד וקדוש מאד, והרב הזה גלה את אזנו, אם יתמיד בלמודו עם המנין שלו, אז יוכל ללכוד את הס“ם ולאסור אותו בכבלי ברזל, והסטרא-אחרא יכנע תחת רגליו; עוד הגיד לו הרב הזה הרבה דברים נפלאים, ואיך יתנהג ויפרוש את עצמו מן העולם. אחר ימים אחדים הגיד ליבלי לאנשי המנין שלו, כי ראה את הס”ם, אשר הביא אליו רבו יוסי בן יועזר, אסור בכבל ברזל ופניו כפני כלב גדול ושחור, וכאשר תגבר ידו על הסטרא-אחרא אז יגאל את ישראל מהר; גם אמר להם ליבלי כי הג' רבנים ביחד הגידו לו בחזיון לילה, שהוא ואנשי המנין יענו את נפשם ארבעים יום רצופים, ומי שיוכל יצום ארבעה או שני ימים בסדרם, ואנשי המנין שלו האמינו בדבריו וקבלו עליהם להתענות ארבעים יום. ובעת ההוא החל ליבלי לירא ולפחוד מן הס“ם מאד, ואמר כמה פעמים כי אין לו מנוחה ממנו, כי הוא רוצה להוריד אותו מקדושתו, ויומם ולילה ילך אחריו. ויהי בימי הצום של ארבעים יום, באו אחדים מאנשי המנין באשמורת-הבוקר אל בית-המדרש להתפלל שם ותיקין כדרכם, וליבלי ישן עוד שם על מטתו, וישאף רוח כאיש עיף מאד, ויניע את ידיו ויתהפך על משכבו ויצעק בקול גדול: צא טמא! התדמה לטמא אותי? ואנשי המנין עמלו להעיר אותו משנתו ולא יכלו, ותפול עליהם אימתה ופחד ויצאו מהר החוצה, ויעמדו שם עד אשר באו כל אנשי המנין, וכלם ביחד באו הביתה; אבל לתמהון רוחם ראו כי ליבלי ישן עוד ורירו נוזל על פניו, והוא עיף מאד וצועק בקול: צא טמא! אתה ס”ם! ולא יכלו כל אנשי המנין להעיר אותו, ותפול גם עליהם אימתה ופחד, והתחילו להתפלל בקול רם בדחילו ורחימו⁷⁰). ויהי כאשר גמרו התפלה קם ליבלי ממטתו וילבש את בגדיו, וירחץ את ידיו ופניו במים, וישאלו אותו אנשי המנין, מה היה לו? ויען להם ליבלי, כי למן העת שבא אליו רבו יוסי בן יועזר לא יתן לו הס"ם מנוחה, אך הוא יתאמץ בכל כחו לעמוד נגדו.

אחר תום ארבעים ימי הצום לקח ליבלי תרנגול שחור ויקשר אותו ברגלי מטתו על-ידי חבל ארוך אחד של עשרים אמות, ויאמר כי התרנגול הזה יעמוד כך אסור אצל מטתו תשעה ימים ותשעה לילות, וביום התשיעי בלילה יתגרם ויתפרפר התרנגול הזה עם עורו ובשרו ונוצותיו ולא תמצא בו טפת דם, יען הס“ם ימץ את דמו ויטחן אותו עד דק, כי אין לדחות את הסטרא-אחרא בקש, רק נחוץ לתת לו את שלו, כמו שהיה בזמן שבית-המקדש היה קים, שהיו נותנים אז ביום הכפורים שעיר אחד לעזאזל. ביום התשיעי טבל ליבלי את עצמו תתק”ל טבילות כמנין שנותיו של אדם הראשון, וכל הלילה ישב ולמד לבדו בחדרו בבית ר' שמחה הדיין, כי ירא איש לשבת אתו; אבל הרבה אנשים ישבו כל הלילה בבית אחר נגד ביתו ולא נתנו לעיניהם תנומה, לראות מה יעשה אצלו, ובחצי הלילה שמעו קול רעש גדול על גג ביתו, ובבוקר נמצא התרנגול מת כמו שאמר.

כאשר נודע הדבר כי ליבלי הקריב קרבנות לסטרא-אחרא ולשדים, נמלאו עליו רבים כעס וחמה⁷¹), והדיין ר' שמחה אשר ישב ליבלי בביתו רצה להחרים אותו מיד, אבל הרב ר' מאיר אייזינשטאט לא היה אז בפרוסטיץ, ובין כה וכה מת הדיין הזקן ר' שמחה, וליבלי התפאר כי הוא ענש אותו על אשר דבר עליו סרה⁷²). אבל ליבלי אבד את חנו כעת אף בעיני רבים מאנשי-בריתו, יען הבטיח להם בשנת תס“ו יתגלה ש”צ המשיח, וכבר עבר הזמן ועדיין לא בא; ולהגדיל את יגונו ביותר, נקרא ליבלי פעם אחת לעלות לתורה בבית-הכנסת ביום השבת פרשת “שופטים”, ויברך את ברכת התורה, ואחרי-כן נמצא טעות בס“ת בפרשה הזאת, כי במקום אל ירך לבבכם⁷³) באל”ף, נמצא כתוב בע', והשיבו הס“ת למקומו הוציאו ס”ת אחר, ורבים מאנשי בית-הכנסת, ובתוכם גם מאנשי-בריתו, אמרו לליבלי: “מה זאת? הלא אמרת כי כעת אתה במעלה העליונה יותר מן האר”י ז“ל, והדבר ידוע, שכאשר קראו את האר”י לתורה, אם היה טעות בס“ת הן מלפנים והן מאחור, לא רצה האר”י לברך, ואמר חפשו בס“ת ותראו כי הוא פסול, וכן היה כדבריו, ואתה לא ידעת זאת וברכת ברכה בטלה”. ויען להם ליבלי, כי נקל לו ג“כ לדעת טעויות הס”ת מקודם כמו להאר“י ז”ל. ויהי ביום השבת נקרא ליבלי לתורה בבית-מדרשו ולא רצה לברך, ואמר להמתפללים: פה ופה יש טעות בס“ת. ויחפשו וימצאו כדבריו, אבל המופת הזה לא עשה רושם גדול בלב רבים, כי חשדוהו שהוא בעצמו מחר ועשה הטעות מקודם, יען כי הס”ת היה אצלו וברשותו; וליבלי נבזה ונשפל בעיניהם מאד, אך הוא התאמץ בכל כחו לבלי יאבד אצלם חין ערכו.

בעת ההיא אמרו לו אנשי המנין, כי זה כמה ימים הם יושבים עמו ומענים את נפשם, ולא ראו ממנו עוד אות או מופת. ויען להם ליבלי: “טוב הדבר, תנו לי זמן ואתן לכם מופת”. אחר ימים אחדים הגיד להם ליבלי, כי בחר לו מאנשי העיר שלשה אנשים יראים ושלמים ולהם יַראה את השכינה פנים אל פנים. ויאמרו לו אנשי המנין: “אנחנו צמנו וסבלנו כמה וכמה סגופים, ואתה תראה השכינה לאחרים שלא עמלו כלל!” ויען להם ליבלי, כי להראות השכינה הוא דבר גדול ועבודה רבה, ולא כל אדם זוכה לראותה, ועל האנשים לסגף את עצמם ולטבול תתק“ל טבילות ביום אחד. אבל אנשי המנין דברו אתו הפעם קשות ויאמרו אליו, כי בכונה בחר באנשים האלה חסרי-שכל, למען יהיה נקל לו להתעות אותם, ואם באמת רוצה הוא לעשות מופת, עליו להראותו לאנשי המנין שלו בצירוף האב”ד ר' מאיר אייזינשטאט, ואם לא יעשה זאת אז יעזבו אותו מהר, כי אין בו ממש.

וירא ליבלי כי ברע הוא, ויבקש מאתם לתת לו זמן עד אשר ישאל את רבותיו בחזיון לילה, ויתנו לו זמן. אחרי-כן בא ליבלי ויגד להן בלב שמח, כי הרבנים נתנו לו רשות להראות להם השכינה בצירוף האב“ד⁷⁴), ויגביל להם יום לא בהחלט רק אחר ז' או ח' חדשים⁷⁵). ויהי כאשר הגיע יום הנועד טבל ליבלי את עצמו תתק”ל טבילות, וגם אנשי המנין טבלו את עצמם ויענו בצום נפשם כל היום וחצי הלילה, ושנו והגו בספר הזוהר. וליבלי הלך אל בית-המדרש, ושם היה חדר קטן ויפרוש על פתחו מסך, ויעש מחיצה בינו ובין הבאים לראות ויאמר להם, כי פה בחדר הקטן תשרה עליו השכינה כמו ששרתה על משה רבנו שקרן עוד פניו, והם יחזו זאת דרך נקבי המסך, אך לבל יהנו הרבה מאור פני השכינה, שעל ידי זה יוכלו להחריב עולמות, גם לבל יהרסו את גבול מצבם פן יפרץ בם ה'. ויהי כחצות הלילה הלך ליבלי אל חדרו מעבר למסך ונר קטן בידו, ובכל הבית היה חשך ואפלה, וילבש ליבלי שם בסתר טלית-קטן ועליו היה שם הויה באותיות מוזהבות, וימשח את פניו בשמן בושם הנותן ריח טוב למרחוק, ויבער אש בגזרי-עצים יבשים, וידליק בהם את יין-השרף אשר הכין לו שם מכבר ברוב ערמתו בקערה אחת – ויהי אור; וכל הרואים נבהלו מאד, כי ראו את ליבלי עומד בתוך האש, ושם הויה מתנוצץ על חזהו באש פלדות, וינועו ויעמדו מרחוק, ויאמינו בדברי ליבלי מאד, והיו ששים ושמחים כי זכו לראות את פני השכינה פנים אל פנים.

ויהי כצאת ליבלי מחדרו מתחת להמסך, והנה הה! כתם שחור היה על פניו, שנעשה לו ע“י גזרי-העצים שהבעיר בהם את יין-השרף, והוא לא ידע מזאת. וישאלו אותו האנשים, מי עשה לו הכתם השחור הזה על פניו? ויחרד ליבלי חרדה גדולה וינס מהר החוצה, ויאמר כי הולך הוא להסיך את רגליו, ושם רחץ חיש מהר את פניו במים, וישב אליהם אל בית-המדרש. אז נודעה ערמתו וכל תחבולותיו הרעות⁷⁶), וכל האנשים שהיו בבית-המדרש, ובראשם ר' מאיר אייזינשטאט, הלכו אל בית הרב, וישלחו שליח ב”ד לקרוא את ליבלי אליהם, וליבלי בא מהר, ויאמרו לו: “הסכת ושמע, המעשים הרעים שעשית ראינו, ובכן גוזרים אנחנו עליך בחרם הגדול, בחרם יב”ן, להגיד לנו כל מעשיך הרעים מבלי העלים דבר, ושים כבוד לה' ותן תודה, ואז יש עוד תרופה למכתך; ואם לא, אנחנו נרדוף אותך במרדות ונדויים עד כי לא תהיה לך מנוחה בזה ובבא“. ומיד החל ליבלי לבכות והתודה ואמר: “חטאתי! אנכי הראיתי השכינה בתחבולה ע”י יין-שרף, יען אלצוני אנשי המנין לעשות להם מופת; את התרנגול השחור הקרבתי לסטרא-אחרא; האותיות מן הס”ת מחקתי, – אך מה אעשה כי רבני מגידי פקדו עלי בחזיון לילה לעשות זאת, ולא בי האשם“. ויהי כאשר כלה את דבריו פסקו האבד”ק את הפסק-דין שלהם, שיהיה ליבלי שלש שנים נע ונד ואל יגיד לאיש שהוא מקובל, גם אל ידרוש עוד ברבים.

וביום השבת בבוקר, קודם קריאת התורה, היה מוכרח ליבלי לעמוד בבית-המדרש לפני ארון-הקודש ואמר לפני כל העם בקול רם בזה“ל: “חטאתי, עויתי, פשעתי לה' ולתורתו, מחקתי אותיות ושמות הקדושים בסה”ת, הקרבתי לשדים, עשיתי את עצמי לנביא שקר, חללתי את השם בפרהסיא, והיום הנני מתודה ומתחרט על עונותי”. אחרי-כן הלך השמש עמו אל הבימה באמצע בית-המדרש, ויעמוד אצלו ויקרא בקול רם את פסק-הדין שפסקו עליו הרבנים. אחר השבת עזב ליבלי את פרוסטיץ ויהי נע ונד בארץ, אבל כעבור ירחים אחדים שלח מכתב-בקשה אל האב“ד וגם לראשי העדה ויבקש מאתם בדמעות שליש, כי יתנו לו רשות לשוב לביתו אל אשתו ובניו, יען גדול עונשו מנשוא, והוא רוצה כעת להיות בפרוסטיץ מלמד לנערים כמקודם; ויתנו לו רשות לשוב לביתו, רק בתנאי לבל יאסוף אליו עוד אנשים. וישב ליבלי לביתו ויהי מלמד לילדים, והתנהג בחסידות ובפרישות והתמיד בלמודו מאד, ואמר כי הרבנים והמגידים שלו יבואו עוד אליו בחזיון לילה, אף-על-פי שהוא אינו חפץ בהם, ובשנת תע”ז ישב עוד ליבלי בפרוסטיץ בהשקט ולא גלה לאיש מאומה מנפלאותיו, רק חבר פירוש על מגלת “רות” על פי הסוד, ונגנז הספר הזה⁷⁷).

בשנת תפ“ד, כאשר שב הנוכל נחמיה חייא חיון מקושטאנטינה אחרי שנחרם מכמה רבנים, עבר הפעם בהרבה ערי אירופא, ויבוא לפרוסטיץ ושם התראה פנים עם לבלי הבליעל ויסמוך את ידו עליו, ואמר שיש בו רוח-הקודש, ויעורר את לב ליבלי שיצא ממחבואו. וליבלי שמע מהר לדברי חיון והחל מאז לאסוף אליו אנשים רבים, והגיד על עצמו שהוא משיח בן יוסף וכן חתם את שמו: יוסף בן יעקב, ויפזר בין העם הרבה כתבי-קבלה שחבר במינות של ש”צ, ובראשם כי בזווג זה אין הקב“ה משגיח בשום דבר רק מחשבתו על השכינה, כי עתה נעץ הצדיק קנה בים, לפיכך אין הקב”ה משגיח כלל בתחתונים רק שמסר הכל להצדיק; ובמלת צדיק כִוֵן על ש“צ המשיח⁷⁸). עוד הגיד ליבלי אז להרבה אנשים עתידות בשם המגיד שלו והראה נפלאות, והרבה אנשים וקצת לומדים בביהם ומעהרין נתעו אחריו, ואף אלה שלא האמינו בו מקודם נהו כעת אחריו, ואחדים מעשירי ווינא, מונהיים ופראג, כתבו אליו מכתבים ונתנו לו כסף להחיות את נפשו ברוַח וכבוד⁷⁹). גם מהר”י אייבישץ בהיותו עוד צעיר לימים היה בפרוסטיץ, ושם למד אצל הרב ר' מאיר אייזינשטאט⁸⁰), והתראה גם-כן פנים עם ליבלי וד' חדשים למדו שניהם ביחד⁸¹), והוא השריש בלבו אמונת ש"צ מנוער, ואחרי-כן כתבו זה לזה מכתבים⁸²).

אבל הצלחת ליבלי לא ארכה זמן רב, כי בשנת תפ“ה שלחו בעלי כת שבתי צבי מפולניא בסתר את משולחם משה מאיר מזאלקאוו, לסובב בערים רבות ולראות את אנשי-חברתם, והוא התראה פנים עם ליבלי פרוסטיץ, אחרי-כן בא משה מאיר לפראנקפורט-דמיין, ושם נלכד בפח ובידו נמצאו מכתבים רבים מאנשי-חברתו, ובתוכם מליבלי פרוסטיץ וישעיה חסיד, ומיד נחרם משה מאיר וסיעתו מאת רבני פראנקפורט-דמיין, בכ”א תמוז תפ“ה⁸³), ועל ידו נודעו מעשי ליבלי הרעים ונתנדה שנית מאת רבני מעהרין בחדש אלול תפ”ה⁸⁴). וליבלי היה מוכרח ללכת גולה עוד הפעם, ויהי נע ונד ושמו היה לבוז ולחרפה, ויבוא עד פראנקפורט-דמיין ולא הניחוהו לבוא העירה, רק איש אחד ושמו חיים מונהיים, אשר נמשך בסתר אחר כת ש"צ, שלח לו לחם ומזון מחוץ לעיר⁸⁵), ויבוא ליבלי עד מדינת אונגארין במקום שלא עבר איש יהודי, ושם בין נכרים מת ואבד שמו לעולם⁸⁶).

ג. תולדות המקובל חיים מלאך.    🔗

איש היה בפולניא בשנת הת“ם ושמו חיים מלאך, והוא היה למדן ומקובל גדול, והרבה רבנים באו אליו ללמוד ממנו את חכמת הנסתר, ובתוכם היה כפי הנשמע אז גם הרב המפורסם מוה' זיסקינד רוטינבערג, אב”ד מלובלין. כעשר שנים ישב חיים מלאך בפולניא, והורה את הקבלה לתלמידים רבים עד שנת ת“ן⁸⁷), ואחרי-כן הלך לטורקיה, ושם בא בחברת כת ש”צ ויפת לבו אחריהם מאד, וילך לסאלוניקי אל הראש שלהם ברכיה בן יעקב קרודו וילמד אצלו את המינות של ש“צ באלהות⁸⁸), גם התראה פנים עם שמואל פרימו, אשר היה איש סודו של ש”צ, והיה עמו ג' שנים⁸⁹). וכאשר נודעו לחיים מלאך דרכי כת ש“צ היטב, שב לפולניא להורות שמה את אמונת ש”צ ולעשות לו נפשות רבות, ויהי בעברו דרך ווינא שלח חיים מלאך מכתב להרב הגאון וראש ישיבה מפראג ר' אברהם ברודא, שישלח לו אנשים מקובלים להתוכח עמו בדבר אמונת ש“צ המשיח. ויבחר הרב שני אנשים נבונים מתוך ישיבתו ושמותם יונה לאנדסופר ומשה חיים, וישלח אותם אליו; אך כאשר התוכחו עם חיים מלאך ימים אחדים, לא יכלו לבטל ראיותיו אשר הביא להן מן הזוהר וכתבי המקובלים, וישובו שניהם לפראג בפחי-נפש⁹⁰), גם בעבור חיים מלאך עיר ברלין התעה רבים באמרי שקר והראה והגיד להם כי נאמר בספר הזוהר להאמין בש”צ, והרבה אנשים נתעו שם אחריו.

אחר ימים אחדים בה חיים מלאך לפולניא, והחל להורות שם את אמונת ש“צ, והראה לדעת על פי ספר הזוהר וכתבי המקובלים שכל דבריו אמת וצדק, גם הגיד שבשנת תס”ו יבוא ש“צ המשיח, וכגאולה הראשונה, כן צריכה להיות הגאולה האחרונה, וכמו שמשה רבנו היה נעלם ארבעים שנה במדבר כוש, כך גם ש”צ מוכרח להיות נעלם ואחר ארבעים שנה יתגלה בהדר גאונו⁹¹). ורבים מאחב“י בערי פולניא כמו: זאלקאוו, בוטשאטש, הראדענקי, פודהיץ וכדומה נתעו מהר אחריו והאמינו בדבריו באמונה שלמה⁹²), ועל ידו יצאה אז כתה חדשה בפולניא בשם חסידים, ומרוב החשכות והבערות אשר היו בארץ, לא ידעו אז רבני פולניא את הרע הנורא הכרוך בעקבותם, ור' שאול אב”ד מקראקא שאל במכתבו מאת הגאון צבי אשכנזי, הנקרא חכם צבי, אודות הכת הזאת, והחכם צבי השיב לו להזהר מהם, ובפרט מהמלאך הרע חיים מלאך⁹³), ומיד יצאו רבני פולניא לרדפם ולגרשם מן הארץ, עד אשר רבים מהם היו מוכרחים בשנת ת“ס לעזוב את אדמת פולניא, וילכו להם לא”י לקדם את פני המשיח, ובראשם היו יהודה חסיד וחיים מלאך.

בשנת תס“א, ג' חשון, באו החסידים לירושלים, אבל רע ומר היה גורלם כי אחר ג' ימים מת מנהיגם יהודה חסיד, ואפס להם כל מזון ומחיה ונתפזרו לכל רוח, רק אחדים מהם נשארו עוד בירושלים, ועליהם היה לראש חיים מלאך, והוא הורה להם להאמין בתלת קשרי עתיקא קדישא, ולכבד את ש”צ כאלהים, גם עשה דמות צלמו בעץ, ואנשי-סיעתו נשאו אותו בבית תפלתם, ורקדו עמו במחול ושרו לו שירים ותשבחות⁹⁴). ורבני ירושלים ראו את מעשיהם הרעים ולא יכלו לעשות להם מאומה, כי נחלקו העם לכתות-כתות שונות⁹⁵), ובעיני רבים בחו“ל היו החסידים האלה במעלות קדושים וטהורים, והכסף הנשלח לא”י בא לרוב לידם⁹⁶), והנה לבל יחולל קדושת א“י, גם לבל יקפצו רבים את ידיהם משלוח נדבותיהם לא”י, ראו הרבנים כי טוב לחשות ולהעלים הדברים, רק ראו בכל כחם לגרש את חיים מלאך מא“י⁹⁷). ויעבור חיים מלאך בהרבה ערי טורקיה, וידרוש לפני העם דרשות של דופי בכפירות של ש”צ, והדיח רבים אחריו, גם הוציא חיים מלאך קול ברוב ערמתו כי רבים מאנשי ירושלים יאמינו בש"צ המשיח, ויבוא אחרי-כן לקושטא והחל גם שם להדיח רבים, אבל הרבנים שלחו לקרוא אותו, ויבוא אליהם, ויחרימו אותו מהר, ויעזוב חיים מלאך את קושטא.

ובעת ההיא נודעה בירושלים את דבתו הרעה אשר הוציא על אנשי עיר-הקודש, ואחדים מב“י עדת האשכנזים התעוררו שם בחדש אייר שנת תס”ה, להסיר את חשד ש“צ מעליהם, כי יראו לנפשם פן ישמעו זאת אנשי חו”ל ולא יתנו להם את נדבותיהם, וישלחו שליח מיוחד חרש עם מכתב לרבני הועד מד' הארצות בפולניא, ויגידו להם את רשעת הכת הזאת, ויבקשו מאתם לצאת לעזרתם, כי אין ידם משגת ליסר אותם או לגרשם בלתי עצת הגדולים אשר בארץ המה⁹⁸). בין כה וכה בא חיים מלאך עוד הפעם לקושטא, ויעש שם מעשים רעים, והרבנים מקושטא נתמלאו עליו כעת כעס וחמה, וכמעט רצו לירד עמו עד לחייו, אבל הוא נמלט מידם וילך לו לפולניא. ויחרימו אותו הרבנים שנית שלא בפניו, ואשרו וקיימו בסוף חדש אייר שנת ת“ע את הכתב ששלחו אנשי ירושלים לרבני ד”א בפולניא; ובסוף מכתבם נאמר על חיים מלאך בזה"ל: “המלאך לבוש הבדים ודובר שקרים וכפירות ממון, שהוציא את עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר, מי יתן ויהיה בזמן הבית כי סקול או ירה יירה, ואתם הרי ישראל לא תאבו ולא תשמעו אליו, אל כל המקום אשר יבוא שמה שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא”⁹⁹).

בשנת תע“ה בא חיים מלאך לאמשטרד, ויואל לדרוש שם ברבים, והרבה אנשים רצו בכל נפשם לשמוע את דרושותיו, כי היה איש טוב רואי ואמיץ לב; אך השמש ונאמן הקהל מעדת בני ישראל האשכנזים, ושמו ר' יהודה ליב ברבי עוזר, עצר בעדו כי שמע רע אודותיו, ורבים מעדת אמשטרדם רצו כמעט לקרוע את השמש כדג בעד זאת. חיים מלאך לא דבר כעת אודות ש”צ בפרהסיא¹⁰⁰), רק כאשר מצא איש כלבבו גלה לו את סודו, והשמש ר' יהודה ליב ברבי עוזר שלח אליו בסתר אנשים שונים לדבר אתו ולנסותו, למען ידע את מחשבתו. והנה לקצת אנשים מהם הגיד חיים מלאך כי ש“צ המשיח עודנו חי, והוא ראה אותו ודבר עמו במדבר עזה, ולקצת מהם הגיד כי לפני ג' שנים באו אליו מכתבים מש”צ, אך אין מגלין אלא לצנועין; גם אמר כי הרב לעדת הספרדים ר' שלמה איילון ישב עמו כל היום סגור בחדרו, ודבר עמו הרבה אודות ש"צ, ואחרי-כן נתן לו מתנה הגונה. וכשמוע ר' יהודה ליב ברבי עוזר את זאת, שלח את בנו אל הרב לשמוע אם אמת הדבר, והרב איילון נשבע לו שהכל שוא ושקר¹⁰¹).

וראשי עדת אמשטרדם שלחו את השמש שלהם ר' יהודה ליב ברבי עוזר לדבר עם חיים מלאך, והוא בא אל בית-הכנסת הגדול, ודבר עמו אחר תפלת מעריב; וישאל אותו אם מאמין הוא בש“צ, והשיב לו חיים מלאך: כעת לא. וישאל אותו עוד: מדוע לא יאמין בו כעת, הלא לפנים האמין בו? ויען ח”ם: נאמר בפיוט שבועיים שבעה והם ז' שמיטות, וכבר עברו, וע“כ לא יאמין בו עוד. אז אמר לו השמש: שמעתי שהגדת פה כי לפני איזה שנים דברת עם ש”צ, וגם קבלת ממנו מכתבים. ויען ח“ם: שקר הדבר, לא הגדתי לאיש מאומה; ובאמת כחש לו חיים מלאך, כי ירא מאד לנפשו. ויאמר לו עוד השמש: אם הגדת או לא הגדת, אנכי אומר לך בקצור, אם ראית את ש”צ ודברת עמו, היה רק השטן בדמותו, ואם קבלת ממנו מכתבים, כתבו זאת מלאכי חבלה או רשעים כמותך. ויעם ח“ם: שקר הדבר, לא אמרתי לאיש מאומה. ויאמר לו עוד השמש: אנכי יודע כי האמנת בש”צ מאד. ויען ח“ם: אבל כעת לא. ויאמר לו השמש: מתחלה מאי קסביר לבסו, מאי קסביר? ויען ח”ם: למה תשאל אותי, הלא עוד אלפים בטורקיה שיאמינו בו? ויאמר אליו השמש: הלא יש עכו"ם בעולם אשר הם לאלפים ולרבבות ומדוע לו תאמינו להם? ובזה נשלם הדבור ביניהם, והשמש הלך לדרכו, וחיים מלאך עזב אחר ימים אחדים את אמשטרדם וילך דרך איזנבורג לפולניא.

ויהי כמעט הלך חיים מלאך מאמשטרדם, בא אחר ימים אחדים מכתב מאת הרב והגאון מפראנקפורט-דמיין ר' אברהם ברודא לראשי עדת אמשטרדם בזה“ל: “שלום וחיים לאהו' ידידי המה פרנסי מנהיגי שרי וטפסרי סגנים וחורי וכו'. שמעתי איש רע בליעל חיים מלאך המות ימ”ש, האי איסור חוזר וניער, פונס ונפנס, איסור כולל ואיסור מוסיף, הוא אשר חטא והחטיא, ורבים מאנשי מעשה על ידו הודחו ונדחו מיראת ה', ובענין הידוע נשחתו¹⁰²), וכמה עבירות חמורות הותרו, עד שהיום אומר כך ומחר כך, והכל הוא הרשע המסית, הוא מלאך המות, והמדיח והגורם ור”ע חיי“ם בצווארם, ויעסוק בתורה של שוא, דא ודא אחת היא, הוא המחריב חורבן שלישי בירושלים ובגלות ישראל, ועדיין האי מרקד בינן, ובא אל קהלתכם הקדוש, ובתוכם המלאך המות הרע הזה, הוא המשוגע והמטורף והמבולבל והכופר בעיקר, הדורש תורה של דופי, ומאסף איספות ומתעה לב אחינו בני ישראל מעבודת ה' ומיראתו, ע”כ נא ונא למען שמו הגדול תעשו ותתקדש שם שמים על ידכם ותגרשוהו, מה לכם להכניס מלאך המות בביתכם, ואל תתנו לו מקום לינת בגבולכם במחיצתכם הקדוש, כי הוא מוחרם ומנודה, מופרש ומובדל מכל קדושת ישראל, ואסור לספר עמו, אסור לילך בארבע אמות שלו, ובטוח אנכי בכם שדברי יעשו פירות ופירי פירות ויכנסו באזניכם, ולמצוה גדולה יחשב לכם, ולא זו אף זו, בכל מקום אשר דברי חכמים בנחת נשמעים, יכתבו אל מקומות אחרים וסביבות הקרובים והרחוקים כדברינו אלה לאמר, שלא יכשלו איש באחיו, ואל תתנו מקום למינות לרדת, כי ח“ו חלילה וחלילה שיתרשלו בדברי ולא בזריזות כנ”ל; יש לחוש כמה תקלות וגזירות מה שלא ניתנו לכתוב על פני השדה, כאשר ראינו כבר כמה נשתקעו בבנין הזה, וכמה וכמה שיצאו מדעתם, וכמה נתגרשו מהסתפח בנחלת ה' בעבורו, וע“כ לבי אומר לי בלי ספק חכמים שכמותיכם יקדימו עשיה לשמיעה, ויוסיפו מדעתם יתר מה שכתבתי כאן, כדי שכל העם ידעו ויראו ויתרחקו ממנו, ויהא רושם גדול בישראל, ויהא נחת למי שאמר והי' העולם, ומצפה אני על תשובתכם הרמה עי”א, וה' ישלם לכם שכרכם משלם, ולא יהא פרץ ופרצה בגבולכם, ובימינו יושע יהודה וישראל וישובו לבנין ואולם; כ“ד המדבר לכבוד ה' ותורתו הטרוד על התורה ועל העבודה הק' אברהם ברודא”¹⁰³).

ימים רבים לא האריך חיים מלאך בפולניא, כי אחר שנים אחדות היה פעם אחת שותה שכור מאד, ונפל ונחנק בין הספסלים, ונשברה מפרקתו ומת בשכרותו¹⁰⁴), וכפי הנשמע נעשו לו אחר מותו חרפות ובזיונות¹⁰⁵); וה' ישמור את עמו מאנשי און ומרמה מעתה ועד עולם.

 

נוספות    🔗

א. רבי יהודה ליב ברבי עוזר וספרו “מעשים נוראים”.    🔗

הספר היקר בכתב-יד בשם “מעשים נוראים”, בנכתב בשפת יהודית-אשכנזית, מאת איש אלמוני באמשטרדם, קניתי מעזבון של החכם הנודע ר' אליקום כרמולי ז“ל בשנת תרל”ה, ויש בו ס“ט דפים בתבנית מרובע, וכולל כמה ענינים, א' גזירות יש”ו, ב' בעשרייבונג פון שבתי צבי, ג' מעשה ליבלי העלישויא, ד' בעשרייבונג פון חיים מלאך, ה' מעשה גדול ונורא מן יוסף דילפינא¹⁰⁶). והנה ע“י כתב-יד ההוא ראיתי ונוכחתי שהספור הנפלא אודות ש”צ, הנמצא בספר “תורת הקנאות” מהגאון יעב“ץ בנוסח הראשון, העתיק אותו בהיותו בשנת תקי”ב באמשטרדם ע“פ הכתב-יד ההוא, וכה יאמר הגאון יעב”ץ בספרו תה“ק (ע' ב' דפוס לבוב) בזה”ל: “ונציג תחלה הספור שהוא בא לידינו פה העיר אמשטרדם שעשה וחבר אחד במזמורא יתמא, שהיה באותו זמן שקרה המקרה בלתי טהור, ושראה הרבה בעיניו, או ידע ושמע, מאנשים שראוי לסמוך עליהם, ואף אם קצת דבריו נראים כגוזמא, מ”מ רבו כמו רבו המקיימים, והמה חכמים מחוכמים" וכו‘. וכן יאמר יעב“ץ בסוף הספור ההוא לאמר: “עד כאן מעשה ש”צ י”ש מה שלקט אחד מבעלי בתים דק“ק אמשטרדם, שהיה באותו זמן ודבר עם כמה מאנשי ש”צ ששמשו אותו עד עת כפירתו, ואז עזבוהו והלכו מאתו“, עכ”ל; וכונת יעב“ץ היתה על הספר הזה “מעשים נוראים”, כי דברי הספר ההוא והספור הראשון מש”צ בספרו תה“ק עולים בד בבד, אך בכמה מקומות נוסח הכתב-יד נכון ביותר, כי ביד יעב”ץ היה נוסח משובש הנלקח גם בחסד ויתיר בכמה מקומות. בראש הכ“י “מעשים נוראים” מצאתי מה שרשם החכם כרמולי בכתב ידו בזה”ל: “עיקר שמו של המחבר זה הספר, רבי יהודא ליב בן כהר”ר עוזר – היה ר’ ליב רבי עוזר, כאשר יראה הקורא מדברי הקדמה של סדר הנהגת בית הכנסת דק“ק אשכנזים מעיר אמשטרדם דפוס ולתהל”ה ולפ“ק, ועל שם זה נדפס ממנו על גליון אחד זמר לשבת חנוכה”, עכ"ל¹⁰⁷).

דברי הח' כרמולי נכונים מאד, כי ר' ליב רבי עוזר היה שמש ונאמן לעדת בני ישראל האשכנזים באמשטרדם, והיה איש נכבד מאד, וכתב את ספרו “מעשים נוראים”, כפי הנראה, בשנת תס“ו עד תע”ח; וכן יספר ר' ליב רבי עוזר בספרו ההוא, כי בשנת תע“ה בא לאמשטרדם אחד מראשי כת ש”צ ושמו חיים מלאך, ורצה לדרוש שם ברבים, ושלחו ראשי העדה אותו לדבר רתת עם חיים מלאך; וכן יספר שם עוד, כי כאשר התפאר חיים מלאך, שהרב של הספרדים ר' שלמה אילון נסגר עמו יום שלם ודברו שניהם מעסק של ש"צ, שלח ר' ליב רבי עוזר את בנו עוזר אל הרב אילון לשאול אותו אם אמת הדבר.

וע“פ הדברים האלה נודע לנו הר”ת הנעלם “במגלת ספר” להגאון יעב“ץ (ע' כ"ט) וז”ל: “הקדימו עצמן צד התקיפים הנ”ל, ושלחו שלוחים לפניהם הוא השמש ר“ל ר”ע, איש דברים וכו‘“, שהוא ר”ת: ר’ ליב רבי עוזר, בעל המחבר הספר “מעשים נוראים”. ר' ליב רבי עוזר כתב את ספרו בשפת יהודית-אשכנזית לטובת המון העם, למען יקחו מוסר ולא ילכו עוד אחרי ההבל ויהבלו. סיבת הדבר שכתב ספרו ההוא כמזמורא יתמא, ולא רשם שמו עליו, יען הרבנים גזרו אז בחרם גדול מבלי להזכיר שמו ש“צ עוד¹⁰⁸), וכאשר הדפיס ר' דוד בן רפאל מילדולה, בשנת תצ”ז באמשטרדם, הקצור מן הספר “ציצת נובל צבי” מר' יעקב ששפורטש, לא ישר הדבר בעיני אנשי המעמד וגזרו על הספר ההוא שריפה¹⁰⁹), ומטעם זה העלים ר' ליב רבי עוזר את שמו על ספרו, ולא נודע ליעב"ץ וגם לר' אברהם וואגנה גם לגרעטץ וכדומה שמו של המחבר.

הזמר שעשה ר' ליב רבי עוזר לשבת חנוכה, נדפס בס' “ברכת המזון” שנדפס באמשטרדם בשנת מכת“ב לפ”ק. ספרו “מעשים נוראים” הנמצא אצלי, נכתב בכתב ידו ממש, שער הספר חסר בהכ“י ההוא, ולדעתי לא קרא המחבר את ספרו “מעשים נוראים”, רקהח' כרמולי ראה בהקדמת המחבר לספרו בשרייבונג פון שבתי צבי שאמר: “ווערט איר הערן מעשים נוראים”, ע”כ קרא הח' כרמולי הכתב-יד שלו בשם “מעשים נוראים”¹¹⁰), ונשאר לפליטה אצלו כמעט על פי נס.

א. הקדמת הספר “בשרייבונג שבתי צבי”.    🔗

מאחר דז איך כל ימי האב חקירה ודרישה גהאט, בכל מה דאפשר לי מאנשים חשובים ואמתיים, וועלכי נור איין שורש גוויסט האבין מן שבתי צבי, אויך מיט פיל לייט גרעט, דיא זעלבסטן פרשונליך בייא אין גוועזן זיין, אונ מיט אים גיגעשן אונ גטרונקן האבן, אונ פון זיין עסקים גָר וואיל גוויסט האבן, גלייך וויטר פר מעלט ווערט ווערן בעזרת השם יתברך, אונ אלס בפירוש בשרייבן ווער, זא וויט אז מיין ידיעה דאַ פון איז, ווערט איר הערן מעשים נוראים, די גישעהן זיין בימים הה, אונ ממש כל העולם מטעה גוועזן, דז נמולים וערלים להבדיל, אלי בכלל האבין מאמין גוועזין, דז דיזר שבתי צבי העט זאלן זיין גואל צדק, אונ ממש מרעיש עולמות גוועזן; ולא זו בלבד דז יהודים מאמינים האבן אן אים מאמין גוועזן, רק אפילו הנוצרים נפל פחדו עליהם ונבהלו אלופי אדום, אונ פר ממשות גהאלטן, ווען כאן אמשטרדם באותו פעם איין פאשט קומן, איז זעלכע גדרענג גוועזן, דז איין מענש דעם אנדרן שיר אֶרדרינגן האט, אום נייא. צייטונג פון שבתי צבי צו הערן, וכן אין גאנץ אירופא, מלבד דעם אויף ריר וועלכן ער דר וועקט האט, אין טורקייא, מצרים, וארץ ישראל זא האב דאַ פון איין בשרייבונג גמאכט לזכרון, מיין נאך קומלינג דא פון איין עקסעמפל צו נעמען, אויב ווידר איין מול זא איין עסק, אודר דעם דמיון מעכט פור גיין, ניט צו גלויבן פר פאֶסט, אע“פ שאמרו חז”ל: “לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות האמונה”, ידע תדעו דז יוסף זייא מוסר איין סימן גוועזן: “פקד יפקד”, ובשביל הסימן האמינו בשמה ובאהרן, אבר מירה אבין קיין סימן מובהק, דא ביי זיין מיר שון כמה וכמה גנארט גווארן, גלייך מן פינד אין ספר שלשלת הקבלה ושאר ספרים, דז אנשים אויף גשטאנדן זיין, אונ זיך האבין אויסגעבן, זייא ווערן משיח בן דוד, אונ אלי מול דא נאך גפאלגט גזירות גדולות, דרום מוזין מיר ניט אלס גלויבן, ופתי יאמין לכ, רק אוב גבירן מעכט דז לייט אויף שטין זעלטן, אונ אותות ומופתים טאן גלייך שבתי צבי גטאן האט, וויא איר ווייטר ווערן לייאן אין דיזי בשרייבונג, זא זאלטן איר קיין פאֶסטן גלובין דראן האבן, רק יכול להיות דז וואס דראן איז –, ובאם ניקש דראן איז, זא מוסט איר דאך פאֶסט גלויבן דז הש“י ברוך הוא, אונז אונזרן גואל צדק ווערט שיקן לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, במהרה בימינו אמן כי יהי רצון, עכ”ל.

אחר הדברים האלה מצאתי לנכון להגיד פה, כי בכל מקום שכתבתי בספרי “אבן התועים” עי' תה“ק כונתי על הנוסח הראשון אודות ש”צ שהביא הגאון יעב"ץ בספרו “תורת הקנאות, שהעתיק כלו מן הספר “מעשים נוראים”, שחבר הרבה שנים לפניו ר' ליב ברבי עזור, ועל דבריו יש לסמוך בכל עוז, יען הוא דרש וחקר לדעת את תולדות ש”צ וסיעתו היטב. ואחשוב אולת לאיש אשר יסלף דרכו ויתן כעת אמון לדברי ספר הבדוי וההבל “מאורעות צבי” או ספור חלומות, כי החלומות שוא ידברון, ודברי ר' ליב ברבי עוזר כנים וישרים.

ב.    🔗

זמר לשבת חנוכה, שעשה רבי ליב ברבי עוזר בניגון “אכלו משמנים”.

"אזכרה רחמיך בשיר ובשמחה

שהושעת עמך מצרה לרוחה,

"נקמת נקמתנו על ידי כהניך נאמנים

להפר תורת אלהינו בקשו היונים,

"ידך הנטויה הוציאנו מצרה וצוקה

על כן קבעו לנו שמונה ימי חנכה,

"להודות להלל לשבח, להודות אלהינו

לחנכת המזבח נזכה בימינו;

"יהי נא חסדך לנחמנו כרוב חסדיך,

לחם חקי הטריפני בכל כחי איחדך,

"בכל יום אברכך "רחום הושיענו

"בישועת עמך "יראו עינינו,

"עוזר דלים אתה אל מהר לגאלנו

ובא לציון גואל במהרה בימינו.

ראשי החרוזים הוא: אני ליב, ובשורה י“א-י”ב יבואו כסדר אותיות רבי, ועליהן סימן, ואחר זה תתחיל השורה במלת “עוזר”, ועי' בס' “עמודי העבודה” מלאנדסהוטה (ח“ב ע' 'נ”ח). הזמר הזה נדפס בס' ברכת המזון שנדפס באמשטרדם בשנת מכת"ב.

ג. מכתב מליבלי פרוסטיץ.    🔗

“שלמה יסגא לאדוני מ”ו הגאון המפורסם המופלא והמופלג מוהר“ר יונתן יצ”ו עד ימות המשיח.

באתי לאמר לו מזלא טבא על שראיתי בחזון לילה בשמיני חג העצרת ונחה עלי רוח ה' וראיתי בחזון, איך שזוגתו המליטה למז“ט בן זכר, השם יגדלו לתורה ולחופה ולמ”ט. ג“י קבלתי ע”י הבחור כ' יוסף שכתב על הפאסט לאביו ובתוכו היה אגרת ג“כ לי לשמי' קבלתי ע”י של הבחור כ' משה אשכנז, ובאותו לילה ראיתי בחזון ג“כ, והנה היה¹¹¹) אצל אדונינו מלך המשיח האמיתי והנה ה' נצב עליו ואמר אליו, איך שהגיע עת וזמן לגאול את ישראל, הלך הוא ונתן הנביא לגאול אותם, והשיב אדונינו: איך אלך ושמעו ישראל ויהרגונו, כי המה אינם מאמינים בי, והשיב הקב”ה לגאול את המאמינים בלבד, והנה אמר אדונינו צבי עטרת תפארת ישראל: אם אלך לגאול רק את המאמינים בלבד אשוב לביתי, כי זה היה יהיה ללעג ולקלס בפני העמים, אכן אמתין עד שיחזרו בתשובה ויהיה כולם מאמינים בי; ואהי' חברתי חביבי! זה הדבר שתירצת בזוהר יפה דברת, והעלית בידך מרגניתא טבא דלית ביה טימא, ושמעתי שהיום אומרים ומכריזים ברקיע: יונתן בני כך היה אומר, ומה מאד שמחתי בראותי כתבך עם זה הפשט הזוהר, ולאות ולמופת אכתוב לך, שזה למדת בלילה בר“ח ניסן; גם בקשה להיות מחזיק הבחור מוציא כתב דנא, ולעשות (לו) כל הטובות שבעולם; כ”ד הכותב, נאם ק' יודא ליב מפרוסטיץ; כולהו רבנן חבורתנו קדישא פורסים בשלומך"¹¹²).

ד.    🔗

שיר לכבוד ש"צ מאת אלמוני:

בן דוד הוא דַיָן קרנו הרם

אֵל למחכים לו נא תשמרם

חיש תן לכֹּל אומן בצבי

וגם אמונה באיש צבי.

שבתי במו הוא הגואל אל בני עמו עם ישראל

נא הקם שמו אתה האל כי בוחר אתה דומה לצבי

חיש תן לכל וכו'

משיח האל צמח יצמח ולקרא באל שמח ישמח

לפדות ישראל יקדיש שְׁמָךְ כי גדול אתה בא קל כצבי

חיש תן לכל וכו'

שם על הררי ציון עירי קול מבשֹרֵי טוב בא אורי

על יד איש מורה צדק מורי כי רוצה אתה בעיר צבי

חיש תן לכל וכו'

הצבי, ישראל מקוים לראות פניו יום מתאוים

יצא בעטרה יראו דוים כי נאמן לאסוף צבי

חיש תן לכל וכו'

שנית שיר תודה הן עוד נביא בבוא אליו נתן הנביא

ונצעק לאלוה אבי, אבי, כי מעלה אתה שולטן צבי

חיש תן לכל וכו'

ה. העקרים של כת ש"צ.    🔗

הי“ח עקרים האלה של כת ש”צ נכתבו תחלה בשפת ספרדית, והח' ר' אברהם דאנון תרגם אותם לשפת עבר, ואלו הם:

בש“צ¹¹³), אלה שמונה עשר פקודי אדוננו מלכנו משיחנו ש”צ ירום הודו:

א) כי יהיו נזהרים באמונת הבורא, כי הוא אחד ומיוחד ואין אלוקים זולתו, ואין משגיח ושר ושופט מבלעדיו.

ב) כי יאמינו במשיחו כי הוא גואל אמת, ואין מושיע זולתו, (הוא) אדוננו מלכנו ש“צ וזרעו מבית דוד יר”ה.

ג) כי לא ישבעו בשם השי"ת ולא בשם משיחו לשקר, כי שֵם אדוניו בקרבו ולא יחללו.

ד) כי יכבדו את שם השי"ת, וכן יכבדוֹ את שם משיחו כאשר יזכירוהו, וכן יכבדו את כל הגדול מחברו בחכמה.

ה) כי ילכו מן אספה לאספה ולדרוש בסוד המשיח.

ו) כי לא יהיו בהם רוצחים אפילו מן האומות, אפילו ששונאות אותם.

ז) ביום ששה עשר בכסלו יאָספו כלם בבית אחד, ושמה יספרו איש לרעהו את אשר שמע ויבן בסוד אמונת המשיח.

ח) כי לא תהיה בקרבם זנות, גם אם זאת מצות בריאה, בכל זה צריכים להזהר מפני הגנבים.

ט) כי לא יענו עֵד שקר ואל ידברו כזב איש לרעהו, ולא יהיו הולכי רכיל (או מוסרים?) זה לזה, ואפילו אם הם מאמינים.

י) כי אין להם רשות להַכניס איש באמונת המצנפת¹¹⁴), אפילו את הנכנס בה בחזקה, כי כל איש אשר הוא מבעלי המלחמה, הוא יבא בלב שלם ובחפץ נפשו בלי אונס מאומה

יא) כי לא יהיו ביניהם חומדים, ואל יחמדו דבר אשר לא להם.

יב) כי יחוגו את מועד ששה עשר לחדש כסלו בשמחה גדולה.

יג) כי יפעלו חסד זה עם זה, ויתאמצו לעשות רצון חברם כרצונם

יד) כי יקראו תהלים בכל יום בסתר

טו) כי בכל חדש יביטו אל מולד הירח, ויתפללו כי תהפוך הלבנה את פניה למול השמש ויהיו פנים אל פנים.

טז) כי יהיו זהירים במנהגי התוגרמים, יען בזאת ינקרו את עיניהם, ועל תענית ראמרזאן אל יחר להם אם יעשוהו, וכן על הקרבן אשר יעשו לשדים, אין רע אם לא יעשוהו, כל דבר אשר יוכר לעיניהם אותו עשה יעשוהו.

יז) כי לא יתחתנו עמהם לא בחייהם ולא במותם, כי הם שקץ ונשותיהם שרץ, ועל זאת נאמר ארור שוכב עם בהמה.

יח) כי יזהר לעשות ברית מילה, (למול) את בניהם ולהסיר את החרפה מעל עם הקדש.

את ח“י הסדרים האלה חפצתי, אף כי קצתם מתורת “בריאה”, כי לא שלם הכסא עד הנה, עד נקום את נקמת בני ישראל (מן) סמ”ך מ“ם (סמאל) וכיתתו, בעת ההיא יהיה הכל אחד, לא איסור ולא התר, לא טומאה ולא טהרה¹¹⁵), וכלם יכירו אותו למקטון ועד גדול, והזהרת את החברים אשר הם מאמינים ולא באו בסוד המצנפת, אשר היא המלחמה, לבעבור יזהרו לקים את הבריאה והאצילות, ואל יגרעו דבר עד עת ההגלות, ומשם והלאה יתלבשו בעץ החיים והיו כלם למלאכים, יהי רצון כי יִגָלו במהרה אמן”.

העקרים האלה וכן השיר הקודם: “בן דוד הוא דין” וכו' נדפסו ע“י ר' אברהם דאנון ב”ספר השנה" של נ“ס, שנה ראשונה (ע' קס“א וע' קע”ו) ע”ש

ו. פרטים אחדים השייכים לתולדות חיים מלאך.    🔗

ע“י הכ”י מר' יהודה ליב בר' עוזר נודע לנו כי חיים מלאך היה כעשר שנים בפולניא, היינו מן שנת ת“ס עד ת”ן; ואחרי כן הלך לטורקיה, כנראה מדברי חג' יעב“ץ שאמר: “הרשע רע חיים מהלך היה נקרא לפי שהלך לטורקיא ללמוד אמונת ש”צ מברכיה וכינה אותו אח”כ מלאך" (תה“ק ע' נ”ה), ומטעם זה כאשר שאל הרב מקרארא את החכם צבי אודות כת החסידים, השיב לו החכם צבי קרוב לשנת ת“ס, להזהר מהם ובפרט מחיים מלאך, כי שמע את מעשיו הרעים בעת שהיה ח”ם בטורקיה, ושם ראה ח“ם את שמואל מרימו והיה עמו ג' שנים (תה“ק ע' פ”ג), ואחרי כן שב ח”ם לפולניא ויעבור דרך עיר וויען וישלח משם מכתב לפראג להג' אברהם ברודא, כנזכר בס' מטפחת ספרים (צ"ב, א'). והדבר הזה לא ספור בעלמא הוא כאשר חשב הח' גרעטץ (גד“י, חלק ז' גאטע ד‘; ע’ תק”י, הוצאה שניה) רק הדבר קרה באמת, והעד כי נזכרו שם שמות האנשים שהלכו לוויען, וגם על אותה העת עולה הספור יפה, כי ר' אברהם ברודא ישב בפראג עד שנת ת“ע (עי' בס' חי' יהונתן ע' כ"ד) וח”ם שב אז בפעם ראשונה מטורקיה ברוב חמה ללכוד נפשות, וכן הדיח נ“כ בעת ההיא אנשים רבים בפולניא; כמו שאמר יעב”ץ בספרו (עדות ביעקב ד' נ"א): “חיים מלאך וכו' הוא אשר טמא מדינת פולין לעבוד לצבי מודח וכו' ממנו למדה הכת הידועה בזאלקאוו, בוטשאטש” וכו'; והנפשות האלה לא עשה בפעם שנית קרוב לשנת תע“ה כאשר שב לפולניא, כי לא חי ח”ם אז הרבה ימים, וגם היה נבזה בעיני רבים ע“י החרמות, רק בפעם הראשונה כאשר בא לפולניא מטורקיה, אז הדיח שם אנשים רבים עד שנתגרש מפולניא עם החסידים בשנת ת”ס, וילך לא"י.

כמה שנים ישב ח“ם בירושלים לא נודע לנו, ודברי הח' גרעטץ שאמר שישב שש שנים, אין להם כל יסוד; רק נראה מן הכתב מרבני קושטא שצלח לאנשי ירושלים לגרשו ולא יותר; וז”ל: “אזרו חיל תקיפי ארעא ואלקים עזרם הרחיקו מעליהם כל הכי נטרד ההוא גברא” (תה"ק ע' ס'). גם מה שכתבו אחדים משרידי ירושלים האשכנזים לועד ד“א בפולניא, לייסר או לגרש את כת ח”ם מירושלים, לא הבין ג“כ הח' גרעטץ את כונתם אל נכון, יען זאת היתה רק תחבולה מאתן להסיר את חשד ח”ם מעליהם, כי יראו פן יחדלו עי“ז רבים באשכנז ופולניא לשלוח לה את נדבותיהם, ומטעם זה אמרו רבני קושטא במכתבם בזה”ל: “קול ענות גבורה רחמנא לישובן לחשוב כזאת עלעם אלהים וכו‘, ואם היה אחד מעיר ושנים ממשפחה וכו’ הלא כבני כושיים ימחו מספר חיים. ושוטים שקלקלו ורבצה בם כל האלה וכו'; קול כנסיה שהיא לשם שמים מזהירין לנזהרים שלא יכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים לתת בידם הנידר והנידב לירושלים” (תה"ק ע' ס'). כאשר נתגרש ח“ם מירושלים עבר בהרבה ערי טורקיה והדיח כמה קהלות בהגדות של דופי; כמו שאמרו רבני קושטא במכתבם הנזכר בזה”ל: “אך יצוא יצא מפתקא של ירושלים וילך אל ארץ כשף והסית והדיח כמה קהלת בהגדות של דופי”. ודברי הח' גרעטץ לא נכונים שאמר שכונת הרבנים בהמלות: ארץ כשף – על עיר סאלאניק (צאובערלאנד) ויוכיח מזה שהלך ח"ם לסאלוניקי; אבל באמת מלת כשף תסוב למטה והיא פעל, וכונת הרבנים כך: וילך אל ארץ, ענינו על פני תבל, כמו: וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל"ו ו') ושם כִשֵף והסית והדיח כמה קהלות; והוא לשון הגמרא (סנהדרין מ“ג ע”ב) שכישף והבית והדיח; והצאובערלאנד של הח' גראטץ אך בעולם הדמיון ולא בעלמא דקשוט יסודה.

בקושטא נחרם ח“ם ע”י הרבנים והלך משם, ואחרי כן שב עוד הפעם והחל להורות המינות של ש“צ, כמו שאמרו הרבנים (שם ע' ס'): “קול שמועה הנה חזר ובא אל מחננו שנה ולמד כמו שהיה למד צבי”, וגם דברי הח' גרעטץ אלה לא נכונים שאמר, (שם נאטע ד‘; ע’ תק"י), שאחר שנה שב ח”ם לקושטא, יען מלת שנה במכתב הרבנים לא תורה פה על זמן שנה, רק תסוב ג“כ למטה כונתם כך: חזר ובא ח”ם אל מחננו, שנה ולמד כמו שלמד ש“צ, וטעה הח' גרעטץ שבמח”כ במצב וטעם המלות זה פעמים

כאשר בא ח“ם לקושטא בפעם השנית רצו הרבנים לירד עמו עד לחייו, אך הוא נמלט מידם והלך לו לאשכנז, והרבנים החרימוהו שלא בפניו; ודברי הח' גרעטץ שאמר (גד“י חלק ז‘, ע’ שמ”א) כי נגרש חיים מלאך בפעם שנית ע”י החכם כאשי, ג“כ לא נכונים; כי לא שם הח' גרעטץ את עינו על דברי הרבנים שאמרו: “קול פחדים באזנינו עליו ישאנו כפירים להכחידו מן הארץ, פשט לו את הרגל והלך באשר הלך, והקול נשמע שהלך לערי פולניא ואשכנז”, עכ”ל.

בפולניא לא האריך ח“ם ימים רבים, כנראה מן הכ”י, ולא הדיח עוד רבים.