בראשון לשבוע, ביום 6 למרץ, תתאסף באולם-המועצה בקלרקנויל אשר בלונדון ועידת ציוני אנגליה, האספה הגדולה הראשונה ממין זה, למן העת שדרכה הציונות המדינית על אדמת אנגליה, שמונה ימים לפני חתימת הרשימה כבר נודעו שמות מאה ושלשים ציר שייבואו לועידה. אלה ק"ל הצירים נבחרו מן האגודות הציוניות בבריטניה-הגדולה, שמספר חבריהן עולה ליותר מעשרת אלפים. נשלחו צירים מן שבע אגודות בלונדון ומן האגודות בערים: בירמינגם, דובלין, איקסטר, גלסגוב, הנלי, ליברפול, לימריק, לידז, מנשסטר, נורביץ, פורטסמוט, פלימוט, שיפפילד, וסוט-שילדס.
וכשאנו עוברים על הרשימה הזאת של ערי אנגליה, מתמלא לבנו גאון במשך רגעים. בכל המקומות האלה עוסקים בטפוחו ורבויו של הרעיון הציוני, מן פלימוט בדרום עד גלסגוב בצפון, מן פורטסמוט דרך בירמינגם עד מנשסטר, מן ליברפול דרך הים האירי עד דובלין יוצאים החוטים, ובאולם המועצה בקלרקנויל יעובתו היטב לעבות. אולם עבות זו אינה אלא כחוט בפני החבל החזק, שבו נעגן את ספינת הלאום הצלחה, כשנגיע אל חוף הארץ המקווה.
באולם-המועצה בקלרקנויל יתאספו רק בני ארץ אחת, ואף לא גדולה בערך השתתפותה בציונות. בארצות אחרות גדול הרבה מספר האחוזים מן היהודים הלוקחים חלק בתונעתנו, שהרי מצבם המדיני, החברתי והכלכלי בודאי משפיע עליהם, שיספחו אל מערכותינו. במצב טוב כזה שבממלכת בריטניה אין היהודים נמצאים עוד היום בשום ארץ מארצות התבל; זה הוא האי המאושר האחרון ליהודים המודרניים. עוד לפני זמן קצר היו מקומות, שחשבנו, כי האנושות ושווי הזכויות לא יחדלו בהם לעולם. זה היה חלום. בכל הארצות נחשב היהודי לאזרח פחות במעלה, אם בכלל נחשב הוא לאזרח. באנגליה חי היהודי כאזרח הארץ, והמעט שעוד לא נגעו בו לרעה. אנחנו היהודים בארצות היבשה איננו יכולים בעצם הדבר להתגאות, אם אחרי כל הנסיונות שנסינו, בהיותנו נענים, נדחים מכל העמים ומכל המפלגות, ורק היותר קיצוניים עוד סובלים אותנו בעל-כרחם, אם אנחנו שבים אל חיק עמנו העתיק. אבל יהודי אנגליה אינם צריכים היום כביכול לדבר זה, ובכל זאת הם עושים אותו. זה הוא מעשה ראוי לתהלה, ועל כן אנו מביטים עליהם בגאון ובהתפעלות, ושולחים ברכה נלהבה לאחינו המתאספים באולם-המועצה בקלרקנויל. הם לא עשו כמעשה אחינו בצרפת, שמצבם היום קשה כל כך, ולא חכו עד שתפרוץ השנאה, כדי שירגישו בלבם את אחדותם עם כל בני עמם המפוזרים. מעשה זה לתפארת הוא לציוני אנגליה, ובשמחת לב הננו מכירים זאת. בהם אנו תולים הרבה מתקוותינו, ואליהם הן קוינו כבר מראשית הויתה של תנועתנו הנוכחית.
אמנם היו לנו ימים של עצב, כשהודיעו חובבי-ציון האנגליים בקיץ שעבר, כי לא ישתתפו בקונגרס הבזילאי. בעיני רב חבריה של האגודה הלונדונית לא הובררה תועלת הקונגרס הכללי, וצירים רשמיים לא נשלחו משם. על ידי היחס הזה לא נתעה לבנו אף לרגע אחד להטיל ספק באמון-רוחם של חובבי-ציון. ידענו, כי היום או מחר ישובו להתאחד עם בחירי העם. וכן היה באמת, במהירות שלא שערנוה מראש ובהתגלות-לב, שהיא תפארת להם. למותר הוא לחקור ולדרוש, אם הסכים הקונגרס הבזילאי לדעותיהם של האדונים בלונדון, או אם הלכו הם אחרי דעותיו של הקונגרס הבזילאי. אולת היא לריב על דבר משפט הבכורה. לכלנו יש חפץ אחד, מטרה אחת לנגד עיני כלנו, משאת-נפש כלנו היא הקלת-העני, ובאידיאל, שעליו אנו נלחמים באמץ סבלני, יש דבר מה המאחד אותנו, ואין בו שום דבר מפריד בינינו.
איזה יהודי נבון יכול עוד היום, אחרי שעברו כמעט שתי שנים לציונות המדינית, לכחש בתועלתה של התנועה הזאת? כלפי חוץ הרימה את כבוד היהודים שירד עד לעפר, כלפי פנים היא מחזקת את רגש האחדות, ואם גם בשעה זו עוד לא נמלאו ההבטחות, בכל זאת זורח נגה של נחמה בחשכת הלילה של גורל-עמנו. שם במרחקים הוא מקום החפש! מיום ליום מתגברת ההכרה בלב ההמונים, כי יש רק דרך אחת לצאת מן המצר, שאותה אנו מראים זה ימים ושנים. במשך העת ההיא גברה האנטישמיות, המצב הולך הלך ורע בכל מקום, ויאוש נורא יתקוף בהכרח את כל היהודי, בנסותו לפנות לבו מדאגות-השעה הקשות ולחזות עתידות לבניו. היכניסם למחנה האנוסים שבו ימצאו מפלט רק מעטים, ולא רבים, הנמלטים אליו? היעזבם לחרפות ולגדופים אין מספר לכל ימי חייהם? הנאספים באולם-מועצה בקלרקנויל משיבים על השאלות האלה, בהציבם למטרה הראשית לועידתם: לחזק את הרעיון הלאומי בישראל!
הרעיון הלאומי. איך בושו לפנים לבטא דבר זה. היו חוששים, פן יהוו לשחוק ולקלסה, אם יתחשבו על הלאום, היותר עתיק בלאומים החיים עוד היום, והיותר מפאר למצער בימי קדם. אנחנו הציונים התחלנו לשנות מנהג זה. עוד יש מתמהמהים, אבל כלם יבאו, והמעולים בראש. וכיון שהתחיל פעם המסע, שוב אין מעצור בעדו. דורות חדשים, שצעיריהם כבר התקשטו באידיאל הזה, צומחים ונלוים בכח עליז על התנועה. הזקנים הנזעמים, עניי-הדעת וצרי-העיון משתמטים מעצמם, ואין להם חלק בדבר, שיכולים היו להתנחם ולהתגאות בו.
כשאנחנו מתבוננים היום אל מתנגדינו היהודים, נכון לבנו כבר עתה לנוד להם ולעתידם. נבואותיהם כבר נכזבו, בני עמם פונים להם ערף, ואפילו צוררי-היהודים מכבדים את הציונים יותר מן האחרים. שנוי נכר נראה גם בחוגי מתנגדינו היהודים. במה אנו מכירים כחו של איזה רעיון? בזה, שאין שום אדם יכול להסתלק ממנו, אם מתיחס הוא אליו בחיוב או בשלילה. והתאבקות עצומה. “לא שלחך, כי אם ברכתני”.
פתאם נראה לנו שנוי בנמוקי הריב. גם מתנגדינו נושאים את דברינו על שפתותיהם, מתגדרים במחשבותינו, ועתה גם מתפארים, שהם הם הציונים האמתיים. וכן העיז זה מקרוב עתון אחד, שהוא המאסף לכל התעלולים והשקרים הערוכים נגדנו, להחליט, כי ציוני הוא יותר מכל הציונים. מעשה כזה הוא פשוט נבלה. ונלחמים עתה באמצעים אחרים. ארץ-ישראל אינה שוה כלום, מפני שזה לא כבר היה בה – שלג. כאילו אין גם בארצות אחרות לא קר ולא חם. בארץ הקדושה פרצה מחלת זהורית (שאַרלאַך) או אַדֶמֶת (מאַזערן). כאילו אין בכל עיר מודרנית ובעלת תרבות גבוהה נפרצים תדיר נגעים וחליים קשים ורעים, ולבסוף: היהודים, היושבים כבר בארץ-ישראל, סובלים עני ומחסור, ומוכרחים לבקש נדבות בכל ארצות התבל. הה, יודעים אנו היטב את חבורת-הנגף הזאת של הקבצנות, וגם אותה הלא חפצים אנו לרפא. אין אנו רוצים לגדל קבצנים בארץ אבותינו, אלא אנשי-מעשה ישרים, בריאים, מאושרים ובני-חורין, העם יתוקן על ידי האדמה, והאדמה על ידי העם.
ואלה המתאספים עתה בלונדון לשם המפעל הטוב יואילו לזכור, כי פעולתם תהיה למופת, ואם תהיה רוח האחדות שורה על מועצותיהם, אז לא יאבדו רשמי היום הזה במהרה, כאבדן מחאותיהם וגלויי-דעתם של מתנגדינו. וזכרון אולם-המועצה בקלרקנויל לא יסוף מקרב היהודים.
~~~~~~~~~~
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.