בכתב–יד בספריית ששון. עיין אהל דוד במפתח.

בדפוס בתכלאל “עץ חיים”, חלק ב, ב, טז, ב – יז, א. על פיו נדפס כאן. בדפוסים רבים אחרים עיין ד' וגם במלואים.

אקרוסטיכון: אני דנש. בתכלאל סדר הבתים הוא: אני נדש. וכן בארבע תעניות, ויניציאה תקט"ז, פט, ב.

אין לקבוע אם זהו לדונש בן לבראט. הקבלות יש לבית 46–45 בשיר דעה לבי, 14, אולם היא הקבלה נפוצה (אנחה הנחה); 51 בדיוק כמו בסוף “אדום עקר”. בש‘ 41 נשמט מן הפסוק השם: “אדום” שהוא כינוי לנוצרים, וד’ נהג להזכיר את המוסלמים ואת הנוצרים יחד (ועיין להלן 41).

קינה לתשעה באב.

המשקל בכל שורה פרט לשלישית (עיין להלן) במחרוזות הוא חמש תנועות בלי שואים נעים ובלי שואים מורכבים.

החרוזה היא לרוב בת עיצור אחד: נו"ן באזורים ובמחרזות בת עיצור אחד או שני עיצורים. המלה האחרונה במחרוזת באה בראש האזור, כגון: בדד, חמתו, להם וכו'. במחרוזת הראשונה חרז קמץ בפתח (1–3).

כל צלע שלישית במחרוזת היא פסוק מהמקרא ביחוד מאיכה ומירמיהו, ספרי חורבן ירושלים.  ↩

[2] וְנוֹדַד (נחום ג, יז), נ"א: ונָדַד (ארבע תעניות; תפלת ישרים).  ↩

[3] איכה א, א.  ↩

[4] שם, שם.  ↩

[5] ישעיה א, כא.  ↩

[6] עמוס ה, א  ↩

[8] מיכה א, ח.  ↩

[10] איכה ב, יז.  ↩

[11] שם שם, ד.  ↩

[13] מי מנה = ישראל לפי סופו של פסוק: מי מנה עפר יעקב (במ' כג, י).  ↩

[13] במדבר כג, י.  ↩

[15] איוב כט, כג.  ↩

[16] איכה ד, ד.  ↩

[18] ירמיהו טז, יג.  ↩

[21] תהלים נה, ג.  ↩

[24] הראל ת"י: מדבחא (יחזקאל מג, טו).  ↩

[25] אריאל = מזבח (ישעיה כט, א).  ↩

[26] איכה ב, ה. – יהוה, במסורה: “אדני”. – כְאויב, צ"ל : כְּאוֹיֵב.  ↩

שָׂנָא, אולי צ"ל שָׂנֵא, ותהיה החרוזה על דרך האמאלה קמץ בצרי (עיין מבוא), כי אין במקרא במשקל זה שורש שנא.  ↩

[28] על פי שמות טו, טז.  ↩

[29] ישעיה כא, ד.  ↩

[30] אבן מוסדה = ירושלים (ירמיה נא, כו).  ↩

[30] ירמיה נא, כו.  ↩

[31] איכה ב, ב. בארבע תעניות: וְהוּדָח במ' יהודה, טעות דפוס.  ↩

[33] ירמיה כד, ט.  ↩

[36] שם ד, יט.  ↩

[37] באנינה, תולדות אדם (עיין ד'): כאנינה.  ↩

[38] מגנה = שבר, על פי התרגום לאיכה ג, סח. עיין דרור יקרא, 9.  ↩

[41] תהלים פג, ז, ושם: אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים. לפי נוסח זה היו נזכרים גם הנוצרים בין השונאים (עיין למעלה).  ↩

[43] איכה ג, טו.  ↩

[45] יישעיה לה, י; נא, יא.  ↩

[46] המצא, בתכלאל ובארבע תעניות: המציא. – ירמיה ז, לד, ועוד.  ↩

[48] עדינה = בבל (ישעיה מז, ח) = בגדאד = ערבים.  ↩

[48] ותוגה, בארבע תעניות: ובכיה. – לעדינה, עיין פיוט “נצבה יונה” במחזור ארם צובא, תמד, ב–תמה, א: “מאהלי אדומה ומיושבי עדינה”.  ↩

[51] עיין הערה לש' 45.  ↩