הספר הזה, שקראנו לו “מחנך ודרכו”, הוא ספר זכרונותיו של זאב כרמי ז"ל, שכתב בסוף ימיו.

רב‑פעלים היה האיש, חולם ולוחם, ורבי‑חליפות היו חייו, יליד עיירה קטנה ונידחת באוקראינה, קיבל חינוך לא רגיל, ובגיל בר‑מצוה עזב את בית הוריו, השתלם בעצמו ועמד אחר‑כך בבחינות אכסטרניות למורים. בימי מלחמת רוסיה‑יאפאן נדד לאנגליה, ואחרי אכזבות קשות ומרות בלונדון החליט לשוב לרוסיה, התגלגל במקרה לגאליציה, שקיבלה אותו בלבביות. שם התחיל בהוראה מבורכת, מצא את רעיתו, ויחד אתה עלה ארצה בראשית העליה השניה. אחרי נסיונות ראשונים בארץ נשלח לשנה אחת להורות בביה“ס “אליאנס” בבירות כמורה לעברית, חזר לארץ, לגליל, כמורה ומנהל בית‑ספר תחילה ביבנאל ואחר‑כך במנחמיה, בה ישב ופעל עד סוף מלחמת העולם הראשונה. משם עבר להורות בראשון‑לציון, עבד בה שנה, ואחריה הגיע לחיפה, השתקע בה עד סוף ימיו והיה מבניה‑בוניה. כאן ייסד את ביה”ס “העממי א”, מוסד שהוא ציון דרך בחינוך העברי בארץ. הוא ניהל אותו במשך 27 שנים. לבסוף היה מנהל המחלקה לחינוך הראשון של עירית חיפה עד לפרישתו ב-1956. זאב כרמי נפטר בג' בתמוז תשכ"ד והוא בן שמונים. הוא השאיר אחריו מפעל‑חיים בר‑קיימא ומשפחה מושרשת באדמת המולדת.

רבים מפרקי הספר מרתקים ביחודם, בכנותם, בהומאניות העמוקה שלהם והם אוצר בלום לתולדות עם ישראל בגולה ובארץ. לתולדות החינוך בישראל ועדות חיה לנפתוליו של אדם בארצנו, בשני הדורות האחרונים.

המחבר מעלה בצורה חיה שפע של דמויות, רחוקות וקרובות, שנתקל בהן בימי חייו הארוכים. על כולן מאירה באור‑יקרות אישיותה של רעיתו פִּרחה כרמית ז"ל.

מתוך הוקרה עמוקה לאישיותו הראשונית של כותב הזכרונות הרינו מגישים את ספרו לקורא. והיו זכרונות אלה עדות לדורות.

יעמדו על הברכה המסייעים להוצאת ספר זה: משרד החינוך והתרבות, משפחת זאב כרמי ומועצת עירית חיפה וראשה.

משה רינות

מנהל המחלקה

לחינוך ולתרבות

 

ילדות נעורים ובחרות בגולה    🔗

 

ילדות    🔗

 

עיירת מולדתי    🔗

נולדתי בשנת 1884, בא' דחוה“מ של פסח, אי‑שם על שפת הדנייפר באוקראינה. הישוב בו ראיתי אור לראשונה בחיי היה פרוור מרוחק מהעיר צ’רקאסי שבפלך קיוב. הישוב ספק עיירה ספק כפר. בתוך ישוב צפוף של איכרים אוקראינים על החולות השתרעה עיירה קטנטונת חודיאקי. לפי הרושם שהתרשמתי בילדותי נמצאת עיירה עלובה זו בקצווי תבל. מסילות ברזל, כבישים או דרכי מעבר אחרים לא נראו בכל הסביבה. האורח היחידי שהיה נקלע לסביבה זו היה ה”אַקציזיניק“, פגיס מצ’רקאסי, שהיה בא לשם סידורי המיסים. כמאה משפחות יהודים, עניים ברובם, התגוררו בין המון האיכרים וסחרו אתם ומצאו פרנסתם בדוחק רב. את הווי חייהם תיאר בכשרון רב בן סביבתי, הסופר שלום‑עליכם. הוא נולד וחי מעבר לדנייפר בעיירה וורונקה. בשעה שהגיעו לידינו יצירותיו הראשונות ביידיש וקראנו על כתריאליבקה, היינו בטוחים, שהסופר מתאר את חודיאקי. רבים מגיבוריו הוכרו על ידינו ורבו הויכוחים בינינו על זהותם. חיבבנו מאד את שלום‑עליכם כולנו, כצעירים כקשישים, גם בשל ההומור הטוב הנובע מפי בן‑המקום ברוחו הטובה. טוביה החולב היה חביב עלינו למרות בטלנותו. השתתפנו כולנו בצערו וכאבו, כשבתו הלכה אחר הגוי, ושמחנו בהצלחותיו הפעוטות. אף הקייטנות שלו היו מוכרות לנו. וכי מי לא הכיר את יהופיץ? הלא זוהי קיוב שלנו, שאליה היינו מגיעים ב”פּארוֹחוֹד" (אניית הקיטור). כל אלה תוארו ביד אמן ברוך הכשרון וחביב העם. בכל זאת עז רצוני להציב ציון דל וצנוע לשלשה מבני משפחתי: לסבא, לאבא ולאמא, שלהם היתה השפעה לא מעטה על דמותי לחיוב ולשלילה.

אמי היקרה מסרה את נפשה על ילדיה ועלי ביחוד (צעיר הבנים הייתי במשך שמונה שנים, עד שאחי הצעיר ירש באיחור זמן את מקומי). היא גוננה עלי לא רק מפני סכנות ומחלות ילדים, אלא גם מפני העונשים הרבים, שהיה ברצונו של אבא להטיל עלי לעיתים קרובות מאד. וסבא ואבא, כפי שהבינותי במשך הזמן, נלחמו על נפשי בלי הרף.

 

סבא – לייבקה גוי    🔗

את דמותו של סבי שלי הנני זוכר למן היותי בן ארבע –שבע. לפי הערכתי היה אז בן שישים – שבעים שנה. מי מנה אז את שנות החיים? יהודי גברתן היה, בעל קומה, איתן, רחב כתפיים, זקן ארוך ויפה עטר את פניו – לפי הרושם שלי כיום, שיתף סבי ביפי זקנו גם מספרים – פה ושם התגנב לתוכו שער שב. תספורת שער ראשו היתה עשויה במנהג הקאצאפים הרוסים. כן גם לבושו, החל במגפים, שלא נפרד מהם שמונה תשעה חדשים בשנה, וכלה בסרטוק הכחול, נוסח מוסקבה. בשפתו הרוסית בעלת המבטא הטוב, בעירותו ורעננותו, דמה יותר לגוי מאשר ליהודי גלותי. פקידי הרשות, שהיו באים לעיירה היו מתאכסנים תמיד בביתו הנאה. הם היו מכנים אותו בשם ליב איסאייביץ אוסטרובסקי. ואילו בני העיירה היהודים היו מכנים אותו בפניו ר' ליב ומאחורי גבו: “ליבקה גוי”. אני, שאהבתי אותו אהבת נפש וראיתיו יום יום מתעטף בטלית ומניח תפילין, התקשיתי להבין את טעם הכינוי “ליבקה גוי”. ופעם בשעת רצון – הייתי אז בן תשע או עשר – כשעזרתי על ידו בעבודה בגן, שאלתיו: “סבא, מדוע מכנים אותך השכנים בשם 'ליבקה גוי?”. הוא חייך, שתק רגע ושאל אותי: “האם נעלבת, ילדי, בגללי? אל תהא מודאג, המסכנים האלה מקנאים בי כולם ומדברים בגנותי והם חושבים, שכינוי זה מעליב אותי, אבל אני מצפצף עליהם”. “ומדוע הם מקנאים בך?”, הוספתי לשאול. “ראה ילדי, מה מסכנים הם בבקתות העלובות שלהם המכוסות קש. עלובים הם, היהודים האלה, ואילו אנחנו, ביתנו מכוסה פח. אולם הבית – שאורכו היה כעשרים מטר ורוחבו כששה מטרים מרוצף רצפת עץ צבועה ולאורכו שתי שורות פיקוסים בחביות צבועות – מעורר קנאה, כמובן, כי רק לפריצים אולם כזה. פקידי הרשות מתאכסנים אצלנו וידידי הם. כל אלה שיש להם בקשה לפקידים, לפי הם פונים? לעזרת ר' ליב, והם מקנאים בנו. אל תצטער על כך, נכדי”. ליד בית סבא היה גן נפלא, נטוע עצי פרי, פרחים וירקות. הגן גבל באגם גדול, והיה יחידי בעיירה בין היהודים. תפוחים ואגסים כשלנו לא היו בכל הסביבה, כי רק סבא ידע את סוד הרכבת העצים. הרהרתי הרבה בתשובתו ובלבי התגאיתי בסבא גיבור ועשיר. בגיל מבוגר יותר למדתי מתוך הסתכלותי בסבא, שלא מיצה את כל נימוסי הדת למרות תפילתו בטלית ותפילין. ראיתי שבחיי יום יום הוא נוהג מנהגי פריץ. מאכליו ומשקהו לא היו כמנהגי יהודי‑העיירה. בבריאותו ואף בהשקפותיו על החיים לא היה דומה לשאר היהודים, ולא היו ניכרים בו עקבות הגלות. הוא לא ידע פחד מפני גוי, ועל סף הזקנה לא נמנע מלהאבק עם כל “שיגץ” חצוף על הדשא ולהראות לו נחת זרועו.

הסתכלתי בו והשוויתי אותו לשאר יהודי העיירה. הרגשתי את רגש הסלידה שלו לנימוסי הבטלנות של תלמידי‑החכמים שבעיירה, לרבות אבי, חתנו. לא הובן לי בילדותי כיצד נקלע יהודי תלמיד‑חכם זה לבית “ליבקה גוי”. ורק בהתבגרותי נודעו לי פרטי גלגולו של אבי הרב, שהיה הוגה ימיו ולילותיו בספריו המרובים.

 

אבא – הרב ר' זלמן    🔗

יהודי דל ורזה היה אבי ר' זלמן פניו פני תלמיד ­חכם מובהק, בעל מצח ועינים יפות, זקן קטן שחור היה עוטר את פניו הרציניים והמהורהרים. מסתובב היה יהודי זה בבית סבא כעורב לבן בין השחורים. זר ומוזר היה לא רק בעיני חותנו אלא אף בעיני בניו ושונה היה מכל בני העיירה. הוא היה רב שלא על מנת לקבל שכר הוראה. מי מבני העיירה העלובה יכול לדאוג לשכר הוראה לרבם? בגיל מבוגר יותר נודעה לי מרמזי סבא, אבא, אחי ואחיותי הגדולים ממני, כל הטרגדיה של אבי.

בהגיע אמי לפרקה, נעלם סבא ביום בהיר אחד מהעיירה לשבועיים ימים. איש לא ידע את מטרת נסיעתו – סבתא כבר לא היתה אז בחיים. בשובו מן הדרך נתגלה הסוד: סבא קפץ לקורסון, עיירה שנתפרסמה בישיבתה החשובה. בקורסון פנה לר' הירשל, הרב דמתא וראש הישיבה: “רבי, יהודי עשיר אני ועם הארץ הנני. בתי הגיעה לפרקה ורצוני הוא שתבחר לי מטובי הבחורים שלכם חתן לבתי. בעיירה מכנים אותי בשם “ליבקה גוי”, אבל אני יהודי ככל יהודים ורצוני בחתן, שאוכל להתגאות בו. איני זקוק לחתן מפרנס. הוא יוכל להיות סמוך על שולחני, הוא, אשתו ובניו, כי בעל נכסים הנני. ישב לו ויעסוק בתורה”. אחרי ההקדמה הזאת והשיחה שאחריה מסר לר' הירשל מתנת‑כסף הגונה לישיבה, והלה הבטיח לו לשקול את הענין ולמלא את בקשתו. ימים אחדים לאחר מכן נקרא סבא לראש הישיבה. הוא הציג לפניו אברך משי מטובי תלמידיו ושמו זלמן. בחור זה היה יתום מאביו ומאמו, ללא כל קרובים בסביבה הקרובה. נראה לי, שהיה בן ליטא. עילוי, שגדל וחונך בישיבה. בגיל שמונה‑עשרה נסמך להוראה. אף מהצבא היה פטור, כי רשמו אותו כבן ליהודי חשוך‑בנים. אברך נאה ומוצלח. סבא היה מרוצה, אבל גמגם: “אי‑אפשר להביא בחור כזה הביתה, כשהוא ערום ויחף”. הוא דחה את שובו הביתה לשבוע ימים, הזמין למיועד להיות חתן לבתו בגדים נאים, קנה לו על ידי ר' הירשל ש"ס נאה וחזר הביתה עם החתן, כשהוא לבוש הדר ומביא אתו ארון ספרים, בגדים נאים וכלים נאים. ותוך חודש ימים נכנסו לחופה.

סבא מלא את כל הבטחותיו. אולם מה יכול היה לתת סיפוק למסכן זה באוירה מגושמת בבית בעל‑גוף עשיר ובעיירה נידחת זו? אמא, אשה כשרה וצנועה, עשתה כל אשר בידה לספק לבעלה את כל הדרוש לו, אבל הבדידות בבית ובעיירה אכלה אותו. בזכרוני מעלה אני אותו, מתבודד באחד החדרים הרבים בבית סבא, סגור בחדרו בין ארונות הספרים. על שולחנו גל ספרים גדולים, יושב רוב הימים וחלק מהלילות, מזמזם לו את ניגונו המונוטוני בלימוד הגמרא. פעמים רבות אמא מתדפקת על הדלת ומזמינה אותו לסעוד את לבו, אולם – לפי דברי אמא – לעולם אינו טועם אוכל חם. הכל מצטנן, עד שהוא נזכר באכילה. בודד הוא סועד את לבו כל ימי השבוע פרט לשתי הסעודות, בליל שבת ולמחרתו, בשבת בצהרים. יום‑יום לפני הצהרים הוא נעלם לבית‑הכנסת ומבלה שם שעות מספר בתפילה ובעיון, ובערבים – קורא שעורו בפני בני המקום.

 

אמא    🔗

הה! אמי האהובה, אם יהודיה, נפש יקרה, שידעה לתת לבני משפחתה הכל, הכל, בלי לצפות לתגמול כלשהו מהם. מה רב צערי, כשאני מהרהר בה: שפחה נחרפת היתה לבעלה ולילדיה. הכל נעשה כדבר המובן מאליו: עשרה ילדים ילדה, שבעה שנשארו בחיים גידלה, בכפר נדח, בלי שנראה אי‑פעם רופא. בריה זו לא היתה קיימת בכל כפרי המחוז ועיירותיה. מעולם לא נראה במקומנו חייט, סַפָּר וכו'. את תפקידיהם מילאה אמא. וכשמטה ידו של סבא לעת זקנה, הטילה על שכמה גם את פרנסת המשפחה. משתדל אני בזכרונותי להזכר באמא, כשהיא נחה פעם בעבודתה. לשוא, איני זוכר אותה בכך, פרט לשעות אחה“צ, בימי שבתות וחגים, כשהיא יושבת גחונה על ה”צאינה וראינה" וקוראת את פרשת השבוע ביידיש. לעתים רחוקות מקבלת בשבת אחרי הצהרים איזו אורחת ידידה לשיחת‑סרק או סרה אליה לשעה קצרה בשעות שלפנות ערב.

בעצם לא ידעה מנוחה והנאת חיים גם בשבתות ובחגים. אבא, רב העיירה, היה יוצא מבית‑הכנסת עם אחרוני המתפללים, מלווה חסידים‑מעריצים, המלווים אותו לביתו לקידוש, הנמשך שעות, או לפעמים הוא סר לאחד מהם לקידוש. ובשעה שכל בני העיירה היו יושבים מסובים עם משפחותיהם סביב לשולחן ונהנים מסעודת השבת, היינו אנחנו, בני ביתנו, מעוצבנים ומצפים לרגע שיסתלקו האורחים בלתי הרצויים לנו, ונזכה גם אנחנו לסעודת שבת, שלרוב היתה מצוננת ובלתי טעימה. לעיתים זכתה אמא גם להערת ביקורת מאבא על טעם הצ’ולנט המצונן.

איני נזכר, שראיתי פעם את אמא בשוכבה לישון או בקומה. היא היתה האחרונה לשכיבה, אחרי שסידרה את כל בני ביתה, והראשונה לקימה לפנות בוקר, כדי להכין ארוחותינו לשעה הנכונה. אף את הבנות, שהיו עוזרות לה בעבודתה, לא היתה מעירה בשעה מוקדמת. אבא היה מתלוצץ על חשבון אמא, שבליל שישי בשבוע, ליל האפיה לכבוד שבת, לא היתה אמא ישנה כמעט; כי גם אחרי שכילתה עבודתה ושכבה לנוח, לא שקטה מפחד שתאחר ללישת הבצק ואפית הלחם, ועל‑כן היתה קמה שעות אחדות לפני עליית השחר. שעון מעורר, כמובן, לא היה קיים בעיירה. ולקריאת ה“גבר” לא חיכתה. אנו, הבנים, בקומנו משנתנו בבוקר יום השישי, הרגשנו תיכף ריח החלות הטריות; ולכל אחד מאתנו הוכן מין מאפה משארית הבצק, מאפה הדומה לפיתה ערבית בימינו. זו היתה פריסת השלום הראשונה מהשבת המתקרבת. וכל זה קיבלנו כדבר המובן מאליו. ובמה לא שלחה אמא את ידה? הן מחוץ לכל עבודות הבית במשפחה הענפה היתה היא התופרת לכולנו, פרט לבגדי סבא ואבא, וח"ו לא במכונת תפירה, שרק שימעה שמענו על קיומה בערים הגדולות. במחט רגילה עשתה כל עבודת התפירה. וכפי שאספר להלן, שלחה ידה גם בהוראה לבנה וולוולה – זה היה שמי בפי בני העיירה ביידיש (תרגום השם זאב). ואף במרחקים, לאחר שעזבנו את בית ההורים – כל הבנים והבנות פרחו להם מבית ההורים לעיר צ’רקאסי – הרגשנו יד אמא האוהבת. קבלנו פריסות שלום על ידי באי העיירה לצ’קראסי, על ידי מאפה טוב, שימורים שונים, זוג גרבים וכדומה. בשבתי בצ’רקאסי וחי חיי אקסטרן עלובים, היה ערך גדול לפריסות שלום מעין אלה, כי רעבתי למחצה בכל הימים “הטובים” ההם. הרגשנו יד אמא ושפע אהבתה בכל הזמנים הרעים ובכל צרה ופגע.

ומה הגמול שגמלנו לה? איני זוכר, שעלה פעם בדעתי, כי יש בכל מעשי אמא דבר היוצא מגדר הרגיל ואנו חייבים לה משהו. רק במרחקים, כשגדלנו ועזבנו את ביתה, הרגשנו בצער ובנוחם רב את חטאינו לאמא, אבל מה מעט היינו יכולים לתקן את המעוות. ואבא לא התפעל גם הוא ממסירותה. הוא קיבל את הכל כדבר המובן מאליו. הן עוסק הוא בתורה ומזכה בכך את כל המשפחה. והיא – שמעתי מפיה פעמים אחדות, ואף פעם לא הבנתי אם היא אומרת זאת ברצינות או בסארקאזם: “ומה לא תעשה אשה בישראל כדי לזכות ולשמש בעולם הבא הדום לרגלי בעלה בגן‑העדן?”.

 

מלמדי הראשון    🔗

לא רבה היתה הנחת, שגרמתי לאמי מיום עמדי על דעתי. בגיל ארבע נמסרתי לחדר – ועד היום אני חושב, שנולדתי במזל מאדים. כל ימי נלחמתי והנני נלחם. כאמור, נמסרתי בגיל ארבע למלמד דרדקי היחידי בעיירה, וולף בּר היה שמו, צולע על ירכו היה ועל‑כן כונה שלא בפניו בשם: “וולף בּר דער הינקנדר” ¹. לכתחילה הלך הכל למישרין. אמא הביאה אותי לחדר – לא לפי כבוד הרב היה לעשות מלאכה זו לבנו –

כשאני עטוף בטלית. נתקבלתי בתרועות. האלף‑בית היה פרוש על השולחן ומרוח בדבש. הרבי עמד מאחורי, מצביע על האותיות: “אלף, ראה ילדי, זהו אלף”. ובו ברגע נופלת מלמעלה סוכריה, אחת ואחריה עוד אחת ועוד אחת. ורבי מכריז ואומר: קח, ולוולה, את הסוכריה ואכול, זה זרק לך המלאך מן השמים על שאתה לומד כה יפה. הדבר נתקבל על דעתי, צהלתי ואכלתי את הסוכריות, ואמי חילקה סוכריות לכל הילדים, והכל היה טוב ושמח. חיש חזרה אמא לביתה ואנוכי, תלמיד בין התלמידים, לומד ומשכיל. האידיליה נמשכה אמנם רק חודשים מעטים. כבר ידעתי את שמות האותיות והתנועות והתחלתי לצרף: קמץ אלף‑אוֹ, קמץ בית‑בוֹ וכו'. עד בוא היום המר והנמהר, ילד חדש הובא לחדר. ושוב כל אותה הצרמוניה. ואני שישבתי ממול הילד השגחתי, לתמהוני, שאת הסוכריות זורק הרבי ולא מלאך מן השמים. קפצתי ממקומי והרימותי קולי: “שקרן הרבי, לא מלאך זורק את הסוכריות, הוא זורק ואתן”. מיד מכת‑לחי חזקה הדהימה אותי לרגע. נתתי קולי בבכי ואמרתי: “וולף בר דער הינקנדר, שקרן”. לא ארכה השעה ואני הושלכתי החוצה: “שקץ, איני רוצה לראותך בחדר, הלאה מכאן!”. חזרתי הביתה וסיפרתי את כל הסיפור לאמא. היא לא הגיבה לעצם המקרה, רק אמרה: “אל תספר זאת לאבא, הוא יצטער מאד על כך”. עוד באותו יום ביקרה אמא אצל הרבי ובשובה אמרה לי, כי הרבי סלח לי על פטפטי, ואני יכול לשוב לחדר. אבל אני הודעתי קטגורית, שלעולם לא אלך לשקרן ההינקנדר, לעולם!

קיימתי דברי. לא נשארה ברירה בידי אמא, אלא להביא את הדבר בפני אבא. הוא רצה לקחת בידו מיד את חינוכי ותפס מקל מתאים לכך, אבל אמא מחתה בתוקף בפניו: “מה אתה רוצה מהילד? מה הוא מבין? האם על פטפוט ילדים יש להכות אותו ולזרקו מן החדר?”.

אבא הודיע נמרצות, שלעולם לא ילמד אותי אלף‑בית, ואפילו אתהלך בטל כל ימי ואצא לתרבות רעה. “לא?”, אמרה אמא: “אין דבר, רווח והצלה יעמוד לילד ממקום אחר”. ובזה נגמרה ראשית הקריירה החינוכית שלי בכשלון חרוץ.

 

אמא – מורתי    🔗

עברו ימים אחדים. פעם אחת, לאחר שאבא הלך לבית‑הכנסת וסבא היה עסוק בעבודתו בגן, קראה לי אמא לחדר בפנים מחדר והתחילה להסתודד אתי. אם אני מבטיח להיות ילד טוב ושומר סוד, היא תלמד אותי “עברי” ², טוב יותר מהרבי, וגם לא תכה אותי, אבל בתנאי שאהיה מתמיד ושומר סוד: “אפילו לסבא לא תספר, כי אני מלמדת אותך”. לא הבינותי את טעם הסוד, אבל הדבר נתקבל על דעתי. מאז מצאה אמא מדי יום ביומו שעה פנויה, כשהגברים לא היו בבית, ולימדה אותי בסידור “עברי”.

לגודל תמהונה, עשיתי חיל והתקדמתי להפליא. אבא לא זכר אותי. בשבילו לא הייתי קיים. יום אחד, באחד מימי החנוכה, מצאה אמא שעת כושר, כשלבו של אבא היה טוב עליו, קרבה אותי אליו כשהסידור בידה ואומרת: “ולוולה, בוא, הראה לאבא אם יודע אתה לקרוא בסידור”. ישבתי והחילותי לקרוא “עברי” כבקי ורגיל. אבא לא האמין למשמע אזניו, חדש פן עשתה אשתו קנוניה אתי ואני קורא בע“פ. הפך פעם ופעמיים את הדפים ואי קראתי בהם. אבא התרגש, לטף את לחיי – נדמה לי, כי זה קרה בפעם הראשונה והאחרונה בחיי – גם לא שאל לפשר הדבר. נראה לי, כי התבייש, שלא הוא לימדני לקרוא והפקיר אותי; כי אשתו קיימה את התפקיד הזה, שהיה מוטל עליו. ומיד הבטיח לח, כי חומש ילמד הוא אותי, הוא בכבודו ובעצמו, אם אהיה ילד טוב ומתמיד. לא שמחתי על הבשורה, אבל החלטתי לציית. ובעיירה עשתה לה השמועה כנפיים ונתפרסמתי כילד עילוי. אחר ימים אחדים החל אבא ללמדני פסוקים אחדים מפרשת השבוע. התגאיתי על כל בני גילי, שעדיין למדו “טרף”, צרוף אותיות למילים, ואני הנני “חומש‑יינגל”. ביקשתי מאבי להרבות בשעורי והתקדמתי במהירות. לאבא צמחו כנפים: החל לחלום עלי כעל עילוי, “רב בישראל”. האידיליה השניה נמשכה כמחצית שנה. הגעתי לפרשת השבוע והתחלתי ללמוד מעט רש”י. אבל לא מעט היו הנטיות שלי, שצערו את אבא בראותו בי ניצני אפיקורסות. הראיתם ילד בן חמש מתפלסף: “מדוע לא שעה אלהים למנחת קין? מדוע הטביע את כל היקום? ומה היה עושה אלהים, לו נטבעה תיבת נח? ומדוע לימדה רבקה את בנה יעקב לרמות אביו וכו' וכו'?” לא הועילו לאבא התשובות, כי ילד קטן אינו צריך לשאול קושיות, וכאשר אגדל, אבין הכל. לא נתקבלו הדברים על לבי, והדבר ציער אותו מאד.

 

אני לומד חומש ורש"י    🔗

עברו עלי כשלוש שנים. אבי לימדני מדי יום ביומו כשלוש שעות ביום. למדתי פרשת השבוע בפרוש רש“י ותו לא. הוא לא גרס את לימוד הנביאים לילד צעיר. הנביאים הראשונים הם חומר קל מדי, שלא כדאי לעמול עליהם, ונביאים אחרונים סכנה בהם: יפי‑המליצה משפיע לרעה על הילד. מהם צעד אחד לספרים החיצוניים המביאים לאפיקורסות. הוא התכונן לקפיצה ישר מהחומש לגמרא. אולם הפנאי היה בעוכרי. חלק מהיום ביליתי בחברת סבא בגן ומסביבו, ובחלק שני ביליתי בחברת “שקצים” גדולים, ששעתם גם היא היתה פנויה: אין להם למסכנים לא “חדר” ואף לא בית‑ספר. ביליתי יפה בחברתם, למדתי דרכיהם והלכתי בהם, אבל עוד נשאר לי פנאי וחיפשתי לי עיסוק. קראתי בנביאים הראשונים והבינותי להסתיר את הדבר מאבא, ולאחר מכן התחלתי להגות גם בנביאים האחרונים. כבר ידעתי להשתמש בפירוש רש”י ועשיתי חיל בזה.

באותם הימים החילותי בעזרת נוער המקום ובעזרת אחותי, שעדיין נשארה בבית, לקרוא רוסית. כן הגיתי בספרי הפיוט של האוקראינים. במשך הזמן ידעתי את רוב שירי שבצ’נקוֹ בע"פ. אבא הרגיש בכך, ואכן לבו היה מר עליו. מצב‑רוחו הוקל, כשהטיל עלי, ילד בן שבע‑שמונה, ללמוד את הגמרא הגדולה והקשה, ולמדתי את הפרק שור שנגח את הפרה. לבי לא הלך אחרי הפלפול ההלכתי, אבל מצאתי לנכון להשביע רצון את אבי‑מורי כפיצוי‑מה על מעשי הרעים, שעליהם הייתי מוכה ופצוע בלי שאתקן מעשי. קשה לשער מה היה יכול להיות גורלי, לולא אמא היקרה, שעמדה לי בצרותי: מקל איום מלא סיקוסים היה לאבא כאמצעי לחינוכי למעשים טובים. אולם אני, בהרגישי את ההכנות למעשה החינוך הייתי מרים מיד קול זוועה; ואם הספיקה לי השעה בימות הקיץ, הייתי קופץ דרך החלון ונעלם עד השעה שהכל נמו שנתם. אמא היקרה היתה מחכה לי ומאכילה אותי ארוחת ערב והכל הלך למישרין. לעיתים קרובות היתה אמא מספיקה להגיע לקרב, לפני שאבא הספיק לנעול את הדלת בעדה, והיתה קופצת אלי וזועקת: “אל תהרוג את הילד! הכה אותי ולא אותו”. מיד היה נרתע, ואני ניצול. לעיתים היתה מאחרת את השעה, אז הייתי זב דם ומוריד דמעות, ויחד אתי היתה גם היא בוכה תמרורים.

פיצוי‑מה היה מקבל אבי, כשראה את חריפותי בתלמוד, זכרוני הטוב עמד לי, וידעתי בע"פ דפים רבים בגמרא. אז היה שופך את לבו בפני אמא: נער בעל כשרונות, עילוי. אבל פרא אדם. “איך שאג דיר אז דאָס וואקסט א אוסטרוז’ניק” ³. לעיתים היה גם מוסיף את הדיאגנוזה השניה: “מה לעשות? דם לייבקה גוי נוזל בעורקיו”. ואמא המסכנה שומעת את חרפת אביה ושותקת. אין לדעת עד היום מה חשבה היא על דם ליבקה גוי.

 

מלמדי השני    🔗

עברו שנים. בהיותי בן תשע נקלע לעיירה מלמד ליטאי, שפתח חדר ללומדי גמרא. אבא עייף ממני ומסרני לחדר. הוא הסתפק בחינוכי הדתי, השגיח על תפילותי והכריח אותי לעיין בספרי יראים. אני גדלתי ועצמתי, הייתי חזק מכפי גילי, ואף ילדי הגויים בני גילי יראו מנחת זרועי. מאחורי ביתנו בעיירה היה אגם‑מים גדול. הוא שימש לנו לרחצה בקיץ ולהחלקה על הקרח בחורף. שני דברים אלה, ששאר ההורים ראו בכך שעשועי ילדים, ירד אבי לחיי בגללם, והרבי המשיך בכך לפי הוראות אבי. הן מתחילת הקיץ עד חג השבועות הרחיצה אסורה: ימות הספירה האיומים, שלא הבינותי טעם באבלות שבהם. בקיץ שלושת השבועות באב אסורים ברחיצה. והנה הקיץ חולף ועובר, ואני כלתה נפשי לרחיצה ושחיה. בא החורף, בשבת אחה“צ רוב ילדי היהודים ואתם השקצים, כל אחד ומחליקיו אתו, מחליקים על הקרח, מי בהחלקה חופשית ומי בקבוצות מאורגנות מתחרים ביניהם, ואני אסיר בית. אבא פקד להשאר בבית. אני הייתי מקיים פקודה זו, עד אשר אבא נרדם – ואני על הקרח. לבסוף מצא אבי עצה למשוך את לבי. יצא ספר יראים “ערבי‑נחל”, נתן לידי את הספר וביקש ממני לקרוא באוזניו את הדברים הנפלאים הכתובים בו, המחיים נפשות ומושכים כל כך את הלב –לבו של נער בן תשע‑עשרה. הייתי קורא בקול, מיישן, ואמנם לא ארכה השעה והשינה‑של‑שבת היתה נופלת על אבא – ואני כהרף עין מחוץ לבית על הקרח, נוקם בשבת, באבא, במנחה ומעריב ובשלוש הסעודות. אבל אבא היה בעל המצאות. לשבת הבאה חלץ את מגפי, שמם למראשותיו, ואני על ידו קורא ב”ערבי‑נחל". כאן היתה דרושה זהירות יתרה. חיכיתי עד בוש. כשהייתי בטוח, ששנת אבי טובה עליו, שחררתי את המגפים, נעלתים מעבר לחדר – ואני על הקרח. בו בערב הודעתי לאבי בהחלטיות, ששום דבר לא יועיל לו ובשבת הבאה גם לא אקרא בספר ואלך להחליק על הקרח. “נראה מי ינצח”, היתה תשובתו. “נראה”, השבתי אני, “אני עוד מעט בן עשר ואיני תינוק עוד, אני אעשה כל מה שכל הנערים בני גילי עושים”. בשבת הבאה עזבתי את השולחן לפני גמר סעודת‑השבת ונעלמתי, גם ללא ברכת המזון. עבירה גוררת עבירות. ידעתי את אשר צפוי לי, הכרתי את אבי, כן גם את המלמד, אבל קיבלתי עלי באהבה את המכות הצפויות לי.

בשעה מאוחרת בערב חזרתי הביתה. אבא לא פנה אלי, ואמא עמדה על המשמר במסירות נפש. אבל אבא שתק. למחרת בבוקר אבא שתק. הייתי חרד לנפשי. לפני הצהרים הופיע אבא ב“חדר”. בפעם הראשונה השפיל את עצמו לפנות לעזרת המלמד בחינוכי. הרבי קיבל אותו בסבר פנים יפות הזמין אותו לשבת בראש השולחן והמשיך בהוראה. בהפסקה לצהרים פנה אליו אבי במעמד כל הילדים וביקש להענישני כראוי על מעשי הרעים: “נער עוזב את הבית בשבת ללא ברכת המזון, רץ אל השקצים לחלל את השבת ולהחליק על הקרח”. הרבי הרהר רגעים אחדים וענה: “ר' זלמן, הווה שקט ובטוח, הוא יבוא על עונשו, עונש שאחריו לא ימשיך בתעלוליו הרעים”. החברים החליפו ביניהם מבטים. סצינה מעניינת היתה צפויה להם. עד היום לא העז הרבי להסתכסך אתי. חברי קינאו בי וסברו, שהרבי מחניף לי, את בן‑הרב אין מכים. אחרים חשבו, שהרבי מפחד מפני הגברתן והחצוף. אבא נפרד מהרבי, לאחר שמילא חובתו, חובת האב, ושב לביתו. וראו זה פלא, הרבי לא פנה אלי ולא העיר לי מטוב ועד רע. כך עבר כל השבוע, בלי שרמז לי על חטאי. כל חברי השתוממו על כך, ואני עמדתי על המשמר ובלבי החלטתי: “לרשע בטלן זה לא אתן להתעלל בי בשום אופן ומקרה”.

עבר השבוע. בא יום השישי. כרגיל, היינו מסיימים את לימודינו בקריאה ב“שיר השירים”. כל אחד היה קורא בפני עצמו את כל המגילה, מסדר את ספרו ופורש לביתו. כשקמתי ללכת לביתי, שמעתי פתאם קול הרבי: “ולוולה! למה הנך נחפז?”. ידעתי כי הענין מתחיל. והנני מתמם: “גמרתי את שיר השירים והנני הולך לביתי”. – “כן? גמרת את שיר השירים? ומה כתוב בו?” – “הרבה דברים כתובים בו, עניתי בקצף”. – האם קראת בו: “שובי שובי השולמית?” ומה תחזו בה? “כמחולות המחניים”. “ודאי כתוב כך”. – “ומה פירוש הפסוק הזה? – “איני יודע מה רוצה אתה ממני, איני יודע פירושו”. עניתי בחמת רצח, “לא הסברת לנו את שיר השירים אף פעם”. – “אם כן, צדקת, הפעם אפרש לך את הפסוק”, ענה הרבי ובידו השתעשע ברצועה. “שובי שובי השולמית” פירושם תן נא לי את היישבן שלך, כשהמכנסים שלך שולשלו מעליו, ומה תראו אז? “כמחולות המחנים”, כשרצועות תרקודנה עליו”. את הפירוש הוא זמזם בהנאה גועלית. נתמלאתי רציחה וגועל נפש אליו, לא עניתי לו על כך ופניתי ליציאה. אבל הוא קפץ וסגר בפני את פתח היציאה והחל לנהל אתי משא‑ומתן מסחרי: “שומעים כל הילדים את התנאי: אם תשכב מרצונך על הספסל, תקבל מחצית המנה; ואם לא – מרה תהיה אחריתך, השמעת?”. ומיד הרים את הרצועה והצליף על ראשי מכה איומה. אבל זו היתה גם המכה האחרונה. לא הספיק הרשע לחזור על המעשה, כי זינקתי לקראתו ובמכת אגרוף בפרצופו השלכתי אותו ארצה והלכתי לביתי. החברים נדהמו לחוצפתי, אולם כולם רצו אחרי, היללו ושיבחו את מעשי: “מנוול שכזה לא די לו שהיכה אותך, עוד התעלל בך. היטבת לעשות. מעתה ידע ויזהר. מהיום לא ניתן לו להרים יד עלינו”.

ובזה סיימתי את הקריירה החינוכית השניה. בבית לא נשמע הגה על ה“חדר”. נראה היה שאבי נזהר מפני, כי אין כל מעצור לעבריין שכמותי. נגמרה פרשת המקל והמכות לגבי “אוסטרוז’ניק” שכמותי. בן אחת עשרה הייתי אז, השתחררתי מכל עול ומורא של רבי. חברי קינאו בי, אבל ברצוני היה להוכיח, שיודע אני לשקוד על לימודים ללא רבי וללא עזרת אבי.

בבית השתררה שביתת‑נשק גמורה. אבי לא פנה אלי, לא דרש ממני לשוּב לחדר, בפשטות הפקיר אותי והתעלם ממני. אני כבשתי לי חדר בבית סבא והייתי יושב ולומד רוב שעות היום: תנ"ך, גמרא, רוסית, קריאה בספרות רוסית ועברית. האחרונה נתגלתה לי רק בזמן הזה. פני אמא זהרו למראה שקידתי, גם סבא האיר לי פניו, וכך עברה עלי כשנה. אחי ואחיותי בעיר החלו לתכנן תוכניות להוציא אותי לעיר. אחותי הבכירה חיה‑ביילה, שהיתה נשואה וגרה בצ’רקאסי, הזמינה אותי לגור בביתה. אחי דוד ואחותי מלכה קיבלו על עצמם לתמוך בי, אולם קשה היתה עלי ההחלטה לעזוב את אמא.

 

המלחמה בין אבא וסבא על נפשי    🔗

כשאני מהרהר ומעלה זכרונות מתקופות ילדותי, מתברר לי, מלחמה שקטה התנהלה כל הזמן בין אבא וסבא על נפשי. אבא, כפי שכבר הזכרתי, היה משיח עם אמא בדאבון לב. “ילד בעל כשרונות, בעל תפישה מצוינת, בעל שכל וזכרון, היה יכול להיות תלמיד‑חכם ובעתיד רב באיזו עיר גדולה וכולי, אילולא היה ‘שיגץ’ ארור”, ומוסיף כרגיל בדאבון לב: “אילולא דם ליבקה גוי הנוזל בעורקיו”.

מאידך גיסא היה סבא מצטער, כשהרגיש בי משהו מאופיו של אבא. נזכר אני באפיזודה מתקופה אחרת. הייתי בן 16–15, חי בצ’רקאסי ולומד כאקסטרן על יד הגימנסיה העירונית, כדי לשמח את לב אמא באתי לחג הסוכות הביתה. סבא הסתכל בי בהנאה: “המ, בחור כארזים”. בערב החג הוא פונה האלי: “ולוו” – בכינויי הגויי, סימן למצב‑רוח טוב – “קום בחור, ונצא להכין סכך לסוכה”. לקח גרזן, ואני ברצון הולך אחריו לגן. הוא מסתכל בי ובוחן אותי בשיחה על חיי בעיר. לבסוף בחר עץ סרק אחד, נתן לידי את הגרזן וציין ענפים לכריתה. אני מניף את הגרזן פעם פעמיים ושלוש, ואיני מצליח בעבודתי. סוף סוף המזון שחייתי עליו – לחם ותה, תה ולחם – עשה את שלו וכוחותי תשו. הוא מסתכל בי מן הצד, מחייך, כשאגרופיו תקועות במותניו ומניע בראשו. לבסוף לקח מידי את הגרזן, הניפו אחת ושתיים, והענף קצוץ. בגומרו את המלאכה הציץ בי והעיר בלגלוג מטוב לב: “אמא שלך אומרת, שאתה מתכונן להיות “סקובנט” – סרוס לעג למלה סטודנט – ואני חושש, שאתה תהיה בטלן כאביך!”. ובזה חרץ את גורלי. לא ידע סבא ליבקה, שנבואתו תתקיים.

בינתיים קרה לי נס: אחד הבחורים בעיירה, שגילה כבר את צ’רקאסי, חזר לבית הוריו ואתו נשבה רוח חדשה בעיירה העלובה. הוא, שיצא לתרבות רעה, הציץ ונפגע, הביא אתו מהעיר ספריה עברית וגם ספרים חדישים ברוסית וברצון היה מדריך אותי ואת חברי בלימודינו.

רוח חדשה נשבה בינינו, הנערים. ספרי גוגול, טורגנייב, גונצ’רוב ואחרים, עשו עלי רושם גדול. התגאיתי גם בסופרים שלנו. רושם גדול עשו עלי ספרי שלום‑עליכם, סמולנסקין ואחרים. בידי בחור זה ראיתי בפעם הראשונה בחיי עתון עברי – “הצפירה”.

 

ערב “בר‑המצווה”    🔗

כך התקרבתי לגיל בר‑מצווה. חופשי הייתי לנפשי, בחורון משכיל למחצה, לומד וחולם על בריחה לצ’רקאסי, ושם? שם אלמד, אגמור את הגימנסיה ואחר‑כך יהיה העולם פתוח לפני. אכנס לאוניברסיטה, אלמד ואהיה למהנדס, אסלול מסילות ברזל, אבנה בתים וגשרים, ואחיה חיים מאושרים. אבא שהפקיר אותי ונתיאש ממני, החל לרמוז לאמא, כי קרבים ימי בר‑מצווה; ורמז לה, שמוכן הוא להשלים אתי ולהכין אותי לקראת הימים הגדולים. יום אחד הציע לי לבחון אותי בתלמוד ולראות מה החיל שעשיתי בו. הסכמתי לכך, אם כי בלי התלהבות. הבחינה עברה בשלום. נראה, שאבא היה שבע רצון מתוצאות הבחינה וחשב, שמיד אחר חגיגת בר‑מצווה ישלח אותי לישיבה ללמוד שם. הוא ניסה לנחם אותי: “עוד לא אבד הכל, בין אנשים טובים, תלמידי‑חכמים, תשתנה גם אתה לטובה”. אמא גילתה לי את סודות אבא, סיפרה לי כי אבא שבע רצון ממצבי בלימודים ורוצה לעזור לי בהכנת דרוש יפה לחג בר‑מצווה. אני התחלתי להתנות תנאים משלי: “לא אסכים לחגיגת בר‑מצווה, אם לא ימלאו י שני תנאים: א. תספורת ע”י ספר בצ’רקאסי (עד עתה היתה אמא ממלאה תפקיד זה. אחר כל תספורת היו חברי לועגים לי, כי שערי היה בנוי מדרגות מדרגות. אמא מהסכנה לא למדה מלאכה זו). ב. חליפה תפורה ע“י חייט (כי עד היום הזה היתה אמא תופרת לי את בגדי)”. אמא וסבא הבטיחו לי למלא את שני התנאים. אמא המסכנה לא שיערה את כוונת הזדון, שהיתה לבנה בתספורת זו. אבא החל ליעץ לי בענין ה“דרוש”. הוא היה צריך להיות בנוי על איזו הלכה מעניני הים, כמובן, ביידיש ומתובל בדברי חז“ל ולשון הקודש ובשפה הארמית. הוסכם ביני לבין אבא, שיתן לי חופש פעולה בחיבור הדרוש ורק ייעץ לי, כאשר אפנה אליו. אמא הסבירה לי, כי אבא לא ירבה להתערב בענין זה, כי הוא עסוק מאד בחיבור ספר. וכך התקרבנו לימים הגדולים. חג הפסח התקרב ובראשון לחול המועד חל יום הולדתי. הדרוש הלך והסתיים, אם כי תוכנו לא הלהיב אותי. אמא התכוננה למלא את שני התנאים שלי. נמצא בעיירה איזה חייט‑נשים זקן, שקיבל על עצמו לתפור לי חליפה. הוא גם הבין רמז שלי, שאין המעיל צריך להיות ארוך ביותר. לא כדאי לו לבזבז בד הרבה. יום אחד בישרתני אמא, כי סבא צריך לנסוע לצ’רקאסי, הוא יקח אותי עמו ושם אוכל להסתפר ע”י ספר ממש. בא היום המאושר: נסיעה העירה, ביקור אצל האחים והאחיות ועל הכל התספורת.

באתי אל הספר, המספרה בקומת המרתף, קיבל את פני אחד השוליות ושאל לרצוני לא בלי חיוך של לעג. שערי לא היה מסולסל. הפאות הגיעו למטה מתנוכי האזניים ועשוני מגוחך בעיני הבריות בעיר הגדולה. הוא הושיב אותי על הכסא ושאל: “במספריים או במכונה?” – “במכונה!”, עניתי כולי צוהל. – “הכל?” – “הכל!” –. מרגיש אנוכי במכונה החותרת מתחת לפאותי, ובמראה רואה אני איך נעלמות הפאות אחת אחר השניה, ולבי צוהל בקרבי. המעשה נעשה ואין להשיב. והן אני לא ביקשתי לעושת את הנבלה הזאת. חזרתי לבית אחותי והיא קבלה אותי בשמחה ובצחוק גדול: “הה! נער יפה אתה, אבל מה יעשה אבא? הלא זה יהיה נורא!”. ידעתי, ידעתי את אשר נשקף לי, אבל את הנעשה אין להשיב. גם סבא קיבלני בחיוך ואמר: “שקץ אתה! לאן נעלמו הפאות שלך?”. ואני מתחצף ועונה: “ואי הפאות שלך, סבא?” – “כן” ענה לי סבא, “אבל אני לא הייתי בן רב, ואתה, מה יאמר אבא לכך?”. נבוכותי, כששקלתי את המצב, ושיערתי את הסערה שתקום בבית. אולם מאידך גיסא, כלום שככה אי‑פעם הסערה בביתנו? הצטערתי רק על הצער, שייגרם על ידי לאמא היקרה. באנו הביתה, בראותה אותי ספקה אמא כף וקראה: “ריבונו‑של‑עולם! לאן נעלמו הפאות שלך, בני?”. וגם הפעם לא הבחנתי, אם היא מצטערת באמת על כך או מתלוצצת. אבל הסערה הגדולה פרצה, כאשר אבא ראה אותי בקלוני: “כיצד העזת, גוי, שקץ שכמותך? למה עשית זאת?”. אמנם הצטדקתי, שלא אמרתי לספר לעשות זאת, אבל גם לא הרביתי להצטדקויות. אבא התהלך בחדר, ספק כף והיה אובד עצות. הוא דיבר אל עצמו בקול: “איך אקח אותו לבית המדרש? מה יגידו הבריות?”. אני נתמלאתי עוז והתחצפתי: “אין דעת הבריות שלך מעניינת אותי ביותר. ראיתי בעיר המון נערים בני גילי ואף אחד מהם אינו מגדל פאות”. אבא הפליט באירוניה: “יום אחד היה ‘שיגץ’ זה בעיר והספיק לצאת לתרבות רעה”. הסערה השתוללה, ולמחרת בבוקר התגברה ביתר שאת, כאשר הציע לי אבא לקשור את לחיי במטפחת ולאמור ששיני כואבות, ובינתיים במשך חודש תצמחנה הפאות. אני התחצפתי מאד ועניתי: “איני מוכן לשקר אף לשם הפאות”. הוא התחיל לאיים, שינדה אותי, לא ישב אתי תחת קורת גג אחת, הוא יברח מהבית. על זה עניתי, שאין לו צורך לברוח מהבית, אני אברח ממנו לפני שיעשה הוא זאת, והמשכתי בחוצפה: “אעשה מה שעשו אחי ואחיותי לפני!”. בקיצור: עגמו עלינו ימי הפסח. יום בר‑המצווה לא נחוג, אף לבית‑הכנסת לא הופעתי, התהלכתי בחוץ, כשלחיי מגולות בחוצפה ושמחה. ובזה סיימתי את תקופת ילדותי. עם שוב אחי ואחיותי אחר הפסח העירה נעלמתי גם אני מהבית בלי להפרד מאבי. לבי נשבר בקרבי, כשעזבתי בבית את אמא בודדה, ואתה הנער בין הארבע, בן הזקונים. לא קלה היתה עלי גם הפרידה מסבא, שליוה אותי עד העגלה, שחיבקני ובירכני: “חזק ואמץ, בהצלחה; טוב, היה למהנדס, אבל מהר, שאזכה גם אני לראותך בכך”.

 

נעורים ובחרות    🔗

 

מעבדות לחרות    🔗

כך יצאתי לחופשי ואני בן שלוש‑עשרה בסך הכל. בזה התחלתי את דרך החיים העצמאיים שלי וייסוריהם.

אחותי הבכירה ביילה קיבלה אותי בזרועות פתוחות, הציעה לי חדרון קטן בדירתה לשיכוני. אחי דוד ואחותי מלכה דאגו לסידורי הפרוביזורי, אבל מאין תבוא פרנסתי? דבר זה לא היה ברור לאיש מאתנו. הייתי כל כך קרוב להתגשמות חלומי: גימנסיה, אוניברסיטה – ואני מהנדס. ומה לי כי אדאג לעניינים של מה בכך לסיפוק צרכי הקיבה ובגד וכדומה? בצ’רקאסי התנוססה במרכז העיר על רמה מכובדת הגימנסיה העירונית לבנים, ארמון גדול ויפה. וזה היה מרכז חלומותי. תלמידי מוסד זה היו, כמובן, בני התושבים הגויים בתוספת עשרה אחוזים יהודים. מובן, שנערים יהודים אלה, שזכו להיות מבני עשרת האחוזים, היו מבני העשירים. לעתים היה יהודי עשיר מוכרח לדאוג לתשלום שכר הלימוד בעד תשעה תלמידים גויים, כדי שבנו יזכה להיות העשירי למנין. בני העניים, שחשקה נפשם בתורה, לא היתה להם ברירה אלא להרשם בגימנסיה האקסטרנים, פירוש הדבר ללמוד הכל מתוך הספר בעזרת מורים פרטיים ולהבחן בחינת בגרות. למזלם של בני עניים אלה נמצאו רבים מתלמידי הגימנסיה, יהודים ואף לא יהודים, שהתנדבו לתת שעורים פרטיים חינם לאקסטרנים אלה. אף אני זכירתי מימי הראשונים לבואי העירה לתלמיד כזה, שלימדני שנים ברצון, ואף היה מכבדני בהזדמנות השעור בכוס תה וכדומה. היה לי גם סיכוי לתת שעורים פרטיים לעברית, אולם גילי הצעיר היה בעוכרי. גם לבושי ה“הדור” שתפר לי חייט הנשים, לא היה בכוחו להמליץ עלי. במועצה המשפחתית הוחלט לתת לי חופשה לשבוע שבועיים כדי להכיר את החיים בעיר וכדי לרכוש לי מכרים בין האקסטרנים, וסוף הכבוד לבוא. עשיתי הכל כמיטב יכולתי למרות היותי בן כפר וביישן מטבעי. גם דיבורי הרוסי ומבטאי בו לא עשה רושם טוב.

וכך עבר עלי הקיץ הראשון ללימודי. מורי וחברים, שהכירו אותי, שיבחו את חריצותי ואת התקדמותי בלימודים. מצאתי לי חבר אקסטרן, שלמדתי אתו ביחד. הוא היה מאושר, שעמד לרשותו חדר גדול ונאה, ואני ביליתי בו בלימודים מהבוקר עד הערב. לביילה סיפרתי, כי אני סועד ארוחת צהרים יחד עם חברי ומשתתף בהוצאות מתוך הכספים, שאני מקבל מאחי ואחותי, ואף שעור קיבלתי, נער צעיר תלמיד הגימנסיה, שלמד אצלי עברית; אולם על צד האמת הסתפקתי בארוחת הבוקר והערב, שהעניקה לי אחותי ביילה. התאמצותי בלימודים וחוסר התזונה השפיעו לרעה על בריאותי והדאיגו בהרבה את אחי דוד.

 

אני פקיד ביער    🔗

ערב אחד בא אלי דוד ובישרני, שמצא בשבילי איזו התעסקות, שתאפשר לי בחודשי החורף לחסוך סכום מסויים להמשך לימודי בקיץ הבא. מכּר היה לו בעיירה סמוכה, אברך צעיר, שקנה בכספי הנדוניה שלו חלקת יער לברוא ולמכירה. הוא עצמו ישב בביתו ועסק במסחר עצים וביער ישב פקיד ממונה וניהל את עבדת הכריתה של העצים. אולם לא היה לו אמון גמור בפקיד הזה וזקוק היה לבחורון, שינהל את החשבונות וישגיח על הפקיד. התפקיד לא היה מכובד בעיני, גם לא ידעתי את מלאכת הנהלת‑החשבונות, וגילי היה צעיר מדי; אולם ה“בוס” הסכים ללמד אותי את מלאכת החשבונות, ואם מוכשר אני לכך, ימסור לי את התפקיד. הוא שמע יחוסי – בן רב – וקיווה, שאהיה נאמן וחרוץ. אחי דוד היה מוכן להביאני אליו וליישר את כל ההדורים, רק תנאי אחד התנה אתי: אני בן חמש‑עשרה. באין ברירה הסכמתי. זה היה השקר הראשון – לצערי לא האחרון – בחיי העצמאיים.

באתי עם אחי למר לוברסקי – המיועד להיות ה“בוס” שלי – והתגברתי על ביישנותי בכל כוחותי. נדמה לי, שגם לא התאדמתי בהודיעי על גילי. עשיתי על ל' אושם טוב. הוא הציע לי לסור לאכסניה לשלשה ארבעה ימים על חשבונו והוא יקדיש את זמנו להדרכתי לקראת תפקידי. נא לתאר לעצמכם את האדון וולף קראמארוב ⁴ יושב באכסניה ומתפטם על חשבון ה“בוס”.

את הנהלת החשבונות למדתי כהרף עין. הייתי רשאי לנהל אותם בעברית. מר ל' היה איש משכיל, מקבל וקורא את “המליץ”. והבטיח לשמור את גליונותיו בשבילי ולהמציאם לי מדי שבוע בשבוע. ארונו היה מלא ספרים בעברית וברוסית, וכשראני פוזל כלפי הארון, אמר לי, שאהיה רשאי לקבל מספרים אלה כאוות נפשי. במשך ארבעה ימים למדתי את מלאכת החשבונות ובכתיבת מסמכים בעברית וגם חשבונות לקונים ברוסית, וכעבור שבוע ימים נסמכתי על ידו למלאכתי. בכל יום ראשון בשבוע היה מופיע פקיד בעיירה עם הדו"ח והכספים שפדה, מבלה את היום בעיירה, וחוזר לפנות ערב ליער.

בפעם הזאת חזר בלווית חבר, פקיד צעיר בן 15. הוא הסביר פניו לי והבטיח לל‘, שידריך אותי בחיי היער וידאג לי בסידור חיי. – “הן סוף סוף הבחור הוא רק בן 15”. ל’ הודה לו ואמר לי, כי אני יכול לסמוך על הבטחתו. הצטיידנו במזון לשבוע ימים והפלגנו היערה. הייתי מאושר ביער, שאהבתי אותו מילדותי. העצים – אורנים ענקיים, ואף כי כאב לבי בראותי את כריתתם, שמחתי לשוטט בין עצי‑היער ולבלות בשעות בין‑ערביים בין כורתי‑העצים. מחוץ לכורתים חיו אתנו שתי משפחות של שומרי‑היער ושנינו, הפקידים היהודים: הפקיד הראשי, מנהל העבודה והמכירה, ואני, מנהל החשבונות והחותם על מסמכי המכירה וקבלת הכספים.

זוכר אני את לבטי הראשונים בעיבוד חתימה מסולסלת בעברית ורוסית. לצערי, היה שמי ארוך מדי: וולף קראמארוב. סלסלתי בחתימה במיטב יכולתי וחתמתי על נייר אלפי חתימות, עד שעשיתי רושם רצוי כמנהל חשבונות.

ביקשתי את ה“בוס” שלי להעביר את משכורתי לאחי דוד, פרט לסכום קטן הנחוץ לי למחייתי הדלה וללבושי. רושם טוב עשיתי על הפועלים העובדים במבטאי האוקראיני והתחייתי אתם יפה. במקרה היה לי בתוך חבילת חפצי הספר “קובּזר”, קובץ שירי שבצ’קנקו, המשורר הלאומי שלהם. באחד מערבי יום ראשון קראתי בפניהם בעל‑פה אחד משיריו, מאז לא עמדתי בפני הפצרותיהם וקראתי בפניהם מהספר. בכל יום ראשון בבוקר היינו הפקיד הראשי ואני, נוסעים לעיר לשם דיווח ל“בוס” על הפעולות ולסידור כל הענינים. לאושרי, מצאתי בעיר מורה טוב, שהיה נותן לי בכל יום ראשון שעור של שעתיים ובודק את עבודותי של השבוע, מתקנן, משפרן, ונותן לי הוראות לשבוע הבא. בצהריים היינו מתפטמים בארוחה דשנה, מטיילים בכל העיר ולפנות ערב היינו חוזרים היערה.

יחסים טובים קשרתי גם עם משפחות שומרי היערות. אחת מהגויות לימדתני מלאכת הבישול. הייתי תלמיד מוכשר במדע הקולינארי, ויום‑יום הייתי מבשל בשר במים, מוסיף עליהם תפוחי אדמה קלופים עם מלח ופלפל, והייתי מקבל לפעמים מרק בשר ולפעמים צלי בשר. נוסף לכך היה לנו אוצר של דגים מלוחים ומעושנים, פירות יבשים וטריים. חמאה וגבינה קנינו ממשפחות השומרים, והחיינו חיים טובים ועצמאיים.

 

חזרתי לצ’רקאסי    🔗

כך ביליתי תקופת זמן, עד שנסתיימה כריתת היער; וחזרתי לצ’רקאסי, כשבכיס אחי לזכותי סכום של קרוב למאה רובל. בגרתי במקצת, הייתי לבוש כהוגן ומוכן לקבל עלי מחדש את עול הלימודים. לפי המושגים הילדותיים שלי הייתי עשיר וקיוויתי, שכסף יספיק לי לכמה שנים. חזרתי לאחותי ביילה. מצאתי לי חבר, “שלימזל” כמוני, והחילונו ללמוד ביחד בשיטתיות מרובה. היינו מבלים בצוותא את כל היום ובערב חזרתי לחדרי אצל אחותי. נמצא תלמיד גימנסיה, שנתן לי שלושה שעורים לשבוע חינם אין כסף ועשיתי חיל בלימודי. בערב הייתי קורא ספרות רוסית או עברית ולפעמים יוצא להפגש עם מכרים. בבוקר לא נתנה לי ביילה לעזוב את הבית ללא ארוחת בוקר טובה. סיפרתי לה, כי אני אוכל ארוחת צהריים בזיל הזול אצל אחות חברי. כן גם לפנות ערב, אולם על צד האמת חיינו שנינו על ארוחות של תה ולחם. כדי לשלם במשהו לאחותי על ארוחת הבוקר התחלתי ללמד את בתה הקטנה עברית. שמחה רבה גרמו שעורי לילדה ולהוריה. היא עשתה חיל בלימודיה, ויצא לי שם של מורה מצליח. לימים מצאתי, שהקריאה והכתיבה גרידא אינן מספיקות, והתחלתי ללמדה גם דיבור עברי, מעשה שהיה בו משום חידוש. למדתי זאת מביקורי ב“חדר מתוקן” של מורה עברי, יוטין, שגר בסביבה של דירת אחותי. הוא הנהיג את שיטת ההוראה עברית בעברית. חיקוי לשיטת ברליץ. ביקרתי במוסדו, ולמרות ביקורתי הקשה על שיטתו התמימה, התלהבתי ממנה. יהודי זה לא השתמש בשם תרגום, אולם בראותי אותו משתטח על הרצפה ומכריז: “אני שוכב על הרצפה”, או מטפס ועולה על הכיסא כדי להדגים את המשפט: “אני עומד על הכסא”, שחקתי בלבי עליו כעל בטלן גמור, וכטוב לבי עלי הייתי מחקה אותו בפני תלמידתי חנה. כעבור חודשים מספר, כשהייתי משוחח עם תלמידתי שיחה קלה בעברית, התקנאו בה כל חברותיה, שנהרו אלי בבקשות הוראה למעלה מזמני החופש, כך עברו עלי למעלה מארבע שנים. התקרבתי למטרתי וחלמתי על בחינות הגמר. בינתיים עשו החיים את שלהם, התקרבתי לנוער ס"ר, אירגון בלתי ליגאלי, סוציאליסטי, המחייב שימוש בטרור.

כשאני מהרהר בתקופת חיים זו, קשה לי להבין את עצמי. הייתי חבר, כאמור, בארגון ס“ר. הייתי שקוע בפעולות המפלגה, אם כי לרגל גילי הצעיר לא הוטלו עלי פעולות צבאיות. ובאותה שעה חלמתי על ארץ‑ישראל והייתי חבר באגודה של דוברי עברית, השתתפתי בחוג מעיינים ב”אחד‑העם". צחוק הגורל: מדריכי בחוג “אחד העם” היה ליטוואקוב, שנהפך במשך השנים לקומוניסט שונא ציון ועברית ואחד מראשי הייבסקציה, שגרם לנו הרבה צרות.

 

המפנה בלימודי    🔗

בגיל 18 נזכר בי הצאר, אי‑הסדרים ברישום הנולדים בימים ההם גרמו לאי‑אמון מצד הרשות לתושבים, והנהיגו להזמין צעירים בני 19–17 לבדיקת גילם בקשר עם ההתייצבות לעבודת הצבא. ברוסיה בימים ההם היו מגייסים בני 21–20 לעבודת‑צבא של 4 שנים. הוזמתי גם אני לבדיקה זו וקבעו את גילי 19 שנה. נשארה לי איפוא עד לגיוס שנה, שנה ומחצה. בני המשפחה הודאגו, כי בימים האחרונים היו שמועות על המלחמה הקרובה עם יאפאן. מתוך שיקולים אלה בא אחי דוד אלי בהצעה להפסיק את לימודי הרגילים ולהיכון לבחינה של סמיכות להוראה. אחי גר בימים ההם במושבה יהודית בדרום הארץ. לפי המקובל אז היה מורה בבית‑ספר רשמי פטור מגיוס, על כל פנים, היה הגיוס נדחה לכמה שנים. במושבה היהודית, שאחי גר אז שם, היה קיים בית‑ספר יסודי לילדי המקום, מוכר ומוחזק ע“י הרשות, ואחי היה בטוח שאוכל לקבל בו משרת מורה. בגימנסיה שבצ’רקאסי היה קיים קורס למורים אקסטרנים. כל המתכונן להוראה נרשם בקורס הזה. בבוא המועד היה נבחן, וכשהצליח בבחינות, קיבל תעודת מורה, המסמיכה אותו ללמד בבית‑ספר ממשלתי מוכר ומוחזק ע”י הרשות. אחי ניחם אותי והסביר לי, שתוך תקופת ההוראה אוכל גם להמשיך בלימודי ולהבחן לקבלת תעודת‑בגרות. לא היה לי חשק למקצוע ההוראה, אולם האנטישמיות בצבא הרוסי היתה איומה ובעיקר עכשיו לפני המלחמה. תחת לחץ אחי ואחיותי נרשמתי לקורס הפדגוגי, ומיד התחלתי בלימודים. קראתי את כל אשר אפשר היה להשיג במקצוע זה, ביקרתי בבתי‑ספר שלא נסגרו בפני; ובבית‑ספר אחד, שמנהלו היה מידיד, גם נתתי שעורים לאימון.

כעבור שנה נקבעו ימי בחינותי. כמאה מועמדים נרשמו לבחינות. רובם ככולם היו יהודים. חמש הבחינות הראשונות היו בכתב, והמצליחים בבחינות אלה ניגשו לבחינות שבעל‑פה. הגימנסיה, בדרך כלל, היתה אנטישמית. הדבר הורגש בנושאי הבחינות. בהיסטוריה, למשל, היה הנושא: “התנצרות רוסיה וערכה התרבותי למדינה ולעולם”. הנושא היה פרובוקאטיבי למועמדים יהודיים, שתעודתם הרשתה להם להורות רק לבני אמונתם. הנושא בגיאוגרפיה היה: “גבולותינו במזרח הרחוק וערכם לרוסיה” – אות הזמן, הכוונה היתה ליאפאן. אחרי בחינה זו בדקתי המון ספרי לימוד לגיאוגרפיה בבתי‑הספר התיכוניים ולא מצאתי אף ספר אחד, שהקדיש לנושא זה למעלה מ‑4–3 שורות. רוב הנבחנים נכשלו בבחינות בנושא זה. אני הייתי בר‑מזל: חודשים אחדים לפני הבחינות פירסם הד“ר הרצל שורה ארוכה של פיליטונים בעתון הגרמני “נוֹיה פרייה פרסה”. הפיליטונים האלה היו מרובי חשיבות לאירופה והעתון “הצפירה” תירגם את כולם ופרסמם. אני, שקראתי בקביעות את העתון הזה, בלעתי אותם בהתלהבות רבה, כיון שהד”ר הרצל נשיא ההסדרות הציונית כתבם. בבחינת שבעל‑פה ציין המורה לגיאוגרפיה בפני חבריו הבוחנים, כי חיבורי בגיאוגרפיה היה מצוין, ותוך כדי דיבור שאלני מאין שאבתי את כל ידיעותי בנושא זה. התחמקתי מתשובה ברורה ועניתי, כי הגיתי הרבה בשאלת יאפאן מפאת חשיבותה בימים האחרונים. הגוי המסכן הזה ודאי לא שמע את שם הד"ר הרצל ועתונו ואף גם לא את שם “הצפירה”.

כאשר מצאתי על הדלת של אולם הבחינות את רשימת התלמידים, שעמדו בבחינה בכתה, וקראתי את שמי בתוכם, הייתי מבולבל כל כך, שעיינתי פעמים אחדות בהודעה, אם אלה ששמם נקוב בהודעה עמדו בבחינה או נכשלו בהן. בא יום הבחינות שבעל‑פה. בחינות אלה היו קלות, ועמדתי בכולם בציון טוב, פרט לשפה צרקוֹבנוֹסלאביאנסקי, שפת קדומים של הסלווים, שהתפילות בכנסיות נאמרות בה. אולם הגן עלי המורה לגיאוגרפיה, שאמר לחברו הבוחן בנושא זה: “הן הנבחן הזה יהודי הנהו ולפי תעודתו יורשה ללמד רק את בני אמונתו, שאינם מתפללים בשפה עתיקה זו. סבור אני שיש לפטרו מבחינה זו ונסלח לו”. ובזה נגמרו הבחינות. נשאר לי עוד לתת שני שעורים לדוגמא באחת הכתות שבגימנסיה, ברוסית ובחשבון. לשם כך נמסר לי החומר שעלי ללמד וניתנו לי שבועיים להיכון לכך.

 

השעורים לדוגמא    🔗

בר‑מזל הייתי, המורה לרוסית שהיה מזכיר המועצה הפדגוגית של הגימנסיה, היה כנראה אדם ליבראלי. הוא הזמין אותי לחדרו, מסר לי את הנושא והסביר לי כמה דברים, שהביאו לי תועלת רבה בשעור. הוא הסביר לי, כי במכינה ד‘, מקום מתן שעורי, למעלה מ-40 תלמיד. השעור ינתן בנוכחות מנהל הגימנסיה, גנירל במילואים, המקושט תמיד בעיטור הגבוה ביותר בצבא הרוסי. הוא אוהב משמעת ומכבד את המורה השולט בכתתו. יחד אתו ישבו המורים הבוחנים, גם הוא ביניהם. התלמידים יודעים, כי אני עומד למבחן ולא ייענשו על הפרת המשמעת בשעורי. אני צריך להיות אמיץ ותקיף ולא לשים לב למנהל ולמורים הנמצאים בכתה. יעץ לי להשתמש בקתדרה, להכנס לכתה אחרון, לברך את התלמידים בקול רם ובטוח, לשים לב שכולם יקומו בפני, להשתחוות כלפי המנהל ולהשתלט במרץ על הכתה. במשך שבועיים אלה למדתי את חומר השעורים בעל‑פה, ביקרתי בכל הכתות ד’ שניתן לי לבקר בהן, נתתי את שעורי בפני המראה של אחותי ביילה פעמים אחדות ביום. התייעצתי עם כל המורים המכרים לי. הצד החלש שבשעורי הרוסי – שיר של ניקראסוב “הציפור” – היה במבטאי הרוסי הלקוי. השתדלתי להדגיש את מבטאי האוקראיני, המראה על עממיות, וחשבתי לכסות בזה על ליקוי המבטא הרוסי שלי וגם לרמוז על עממיות. הגיעה השעה המכרעת. הפעמון צלצל. הילדים עברו לפני ונכנסו לכתה ברעש קל. אני עמדתי ליד הדלת, לא התערבתי בזה. על פני עברו המנהל ושני מורים ביניהם מר דבורנסקי מיטיבי.

נכנסתי אחרון. השתדלתי לזקוף קומתי ולהיראת אמיץ עליתי על הקתדרה, ברכתי את התלמידים בשלום, החויתי קידה לעבר המנהל והמורים וביקשתי את התלמידים לשבת. הוספתי: “אבל בשקט, בבקשה” קולי לא היה צלול ביותר. הודעתי לתלמידים כי שמי קראמארוב, הוד מעלתו ביקשני לתת להם שעור ואני עושה זאת ברצון. למזלי ולמזלם נפל בגורלנו לעסוק בשיר המשורר הרוסי הדגול ניקראסוב: “הציפור”, שיר שכל ילדי המדינה שמחים לדקלם אותו.

ביקשתי אותם להוציא את ספרי הלימוד בשקט ובסדר ולא לפתוח אותם, עד שאתן להם הוראה לעשות זאת.

השגחתי בשבע עינים על הנרפים, שיעשו זאת בזריזות. הקדמתי מלים אחדות ל“ציפור” ואמרתי להם, כי אקרא לפניהם את השיר ואח“כ ננתח אותו ונדבר על יפיו. קראתי את השיר בע”פ, אם כי היה ספר לפני. הקריאה עברה בסדר. ביקשתי מהם, שאלה אשר יודעים את השיר יצביעו. איש לא הצביע.

התחלתי בשיחה על השיר. השתדלתי למעט בדיבור ולהוציא מהם דעות עליו.

למרות “ערפל”, שערפל אותי, עמדתי איתן. הראיתי פטריוטיות בכל רגע שדיברנו על המשורר הרוסי הגאון.

בינתיים קרתה הפרעה קלה: אולר נפל מידי תלמיד אחד במזיד או בשוגג. מיד הפסקתי את שטף דיבורי וביקשתי מהתלמיד להרים את האולר ולגשת אלי, לשימו על הקתדרה ולשוב למקומו. התלמיד ציית לי. העירותי, שאין בכוונתי להפקיע את החפץ, אבל יש להזהר לבלי לשחק במשהו בשעת השעור, ובינתיים מעט מוסר: הפרעה של מחצית הדקה – הפסד של עשרים דקה לכתה בת 40 תלמיד. ביקשתי מאת אחד התלמידים לבדוק את החשבון, אם לא טעיתי. התלמיד, לצערי, לא ידע את מספר התלמידים בכתה, והבטחתי להם לשוב לענין ככלות השעור, אם יספיק לנו הזמן. ביקשתי מאת אחד התלמידים לקרוא את השיר, בעמידה, כיאות לשיר משורר דגול.

הצצתי לשעון וראיתי שכבר הרגתי מחצית השעור. התנצלתי לפני התלמידים, שרק אחד מהם זכה לקרוא את השיר. יעצתי להם להיכון בבית לקריאה רהוטה ונאה בו, ומורם בודאי ירצה לשמוע אותם קוראים יפה שירו של ניקראסוב.

ועברתי למחצית השניה, לשעור בחשבון.

כאן הייתי חזק יותר. ידעתי יפה את החומר והדידאקטיקה שלו. פניתי ללוח, אם כי חששתי קצת לפנות בגבי לתלמידים. מי יודע מה יעלה בדעתם לעשות בכיתה? הם יודעים, השובבים, כי נבחן אני ולא יבואו על עונשם על הפרעת הסדר. נוסף לזה לא נסתר מהם, כי יהודי אנוכי – זה ניכר על נקלה במבטאי “הרוסי”. אבל השם ריחם עלי, אני השתדלתי להיות דינמי. קראתי אחדים מהם ללוח. חלקתי שבחים למצליחים, הבעתי צער על אי‑הצלחת האחרים. סוף סוף גאל אותי הפעמון. פניתי לתלמידים בקול מצווה. ביקשתי מהם לשבת, לסדר חפציהם ולקום. כשקמו המנהל והמורים, החויתי שוב קידה להם. דבורנסקי עבר על פני, כשפניו מביעים שביעת רצון. הוצאתי את התלמידים טור אחר טור – וברוך שפטרני! לפי הוראות מר דבורנסקי נמצאתי בפרוזדור במרחק‑מה מדלת חדרו של המנהל. כעבור דקות אחדות נפתחה הדלת ומר דבורנסקי הזמינני ברמז להכנס לחדר. התקיימה שם מועצת מורים קצרה. המנהל הזמינני לשולחנו ופנה אלי בנאום קצר. הוא בירך אותי להצלחתי בבחינות. כינני בשם “קולגה” ודיבר על “מאטשקה” ⁵רוסיה הגדולה, על הבורות בארץ, על המחסור המשווע במורים טובים; עבר להעריך אותי: “קשה להעריך אדם לפי שעור אחד לדוגמא”. הרושם שלו היה, שאינני מבוגר דיי, “בוסר” במקצת; אבל יש לו תקווה, שאם אשתלם ואשתדל למלא תפקידי באמונה, אוכל להיות מורה טוב, ואביא תועלת למולדת. בתקווה זו הוא מברך אותי בהצלחה. שמחתי מאד על הצלחתי, הודיתי למנהל, למר דבורנסקי ולשאר בוחני והבטחתי להם, שלא אבייש את הגימנסיה המפורסמת, שהכתירה אות בתואר מורה. אחר כמה ימים נמסרה לי במשרד הגימנסיה תעודת מורה ובה מודגש: “בזכות ללמד רק את בני דתי”…

 

האכזבה המרה    🔗

שמח וצוהל על הצלחתי בבחינות לקחתי לעצמי חופשה של שבועות אחדים, ואחר‑כך ניגשתי בעניינים: שלחתי את תעודתי לאחי ובישרתי לו על גמר ענייני וציפיתי לבשורה, כי “מסודר אנוכי”.

בינתיים ביקרתי בבתי‑ספר יהודיים, נתתי בהם שעורים לדוגמא ולנסיון. כך עברו עלי כשלושה חודשים עד בוא הבשורה הרעה, כי המשרה המקווה ניתנה למישהו אחר, שגם הוא היה זקוק לה כדי להשתחרר מהצבא. אפסה תקוותי והחילותי לחפש דרכים להגירה מרוסיה. חזרתי לתוכניותי הישנות להגר לאנגליה או לארה“ב, לחדור לאיזה טכניון‑ערב ולהיכון לקראת תפקיד מהנדס בארץ‑ישראל, בונה גשרים, סולל מסילות, בונה בתים וכו'. אולם במה אתקיים בתקופת הלימודים? הוצעו לי כמה הצעות ע”י מביני דבר ללמוד איזה מקצוע, עבודה שתפרנס אותי עד בוא היום שבו אוכתר בכתר מהנדס. אולם הזמן היה קצר מדי ללמוד מקצוע. בעוד מספר חודשים עלי להתייצב לצבא. אין ברירה אלא להשאיר את לימוד המקצוע לארץ החדשה. היות שלא היו לי די אמצעי‑כסף לנסיעה לארה"ב, הוחלט שאסתפק באנגליה. אחי דוד וכל בני המשפחה דאגו לי, מי בכסף ומי בשווה כסף, וההכנות לדרך היו אינטנסיביות. בינתיים נתתי שעורים לכל דיכפין ואף התחלתי ללמוד אנגלית בספרי לימוד שנמצאו בעיר, ובסוף הקיץ הייתי דרוך ומוכן לדרך.

 

פרידתי מהמשפחה    🔗

נסעתי לחודיאקי להפרד מהורי. סבא כבר לא היה בחיים. נפרדתי פרידה רשמית וקרה מאבי. בשבילו הייתי אבוד, גם לו נשארתי ברוסיה. אמא לא רצתה להפרד ממני בבית. היא אמרה שתבוא לצ’רקאסי ימים אחדים לפני יום עזיבתי את העיר ושם תפרד ממני. הבינותי לנפשה. קשה עליה הפרידה, וכל זמן שאני נמצא בצ’רקאסי, הרי אני שייך לה, והיא רוצה להאריך את תקופת שייכותי לה. בא יום הפרידה. היא הופיעה לבסוף, הביאה לי כמה דברי לבוש וכדומה. אמא באה לבית אחותי חיה‑ביילה בשעות הבוקר. נכנסה לחדרי שקטה, לכאורה, אבל מתוחה מאד. היא החלה בסידור חפצי לדרך ובבדיקת החסר לי. לא דיברה אלי. שמתי לב שהיא אורבת לחיה‑ביילה ומחכה להזדמנות, שתעזוב את הבית. והנה נשמעו צעדים ודלת הבית נפתחה ונסגרה. חיה‑ביילה עזבה את הבית. מייד הפסיקה אמא עבודתה, נפלה על צווארי ומפיה פרצו זעקות שבר קורעות הלב. כל נסיונותי להרגיעה עלו בתוהו. זעקותיה הלכו וגברו. שמתי לב שבהפסיקה עבודות הטיפול בחפצי מהרה ונעלה את דלת חדרי. האם האומללה לא רצתה שמישהו יהיה נוכח בפרידתה ממני. לא יכולתי להרגיעה. דברי הגיון על הסכנה האורבת לי מהמלחמה לא הועילו. העירותי לה, כי השכנים הגויים יתאספו, הענין יתפרסם ויסכן את מצבי ונסיעתי בלתי‑ליגלית; הכל לשוא, לא יכלה להתגבר על יאושה. לבסוף עיפה ונפלה על מיטתי, כבשה ראשה בכר ויללה כחיה פצועה. בכיה נשמע מחוץ לבית. אחותי מהרה לשוב לביתה ורצה להכנס לחדרי, אבל מצאה את הדלת נעולה בפניה. היא התדפקה על הדלת וניסתה בדברי הגיון לבקש מאמא לפתוח לה את הדלת. הכל לשוא. כאשר אמא עיפה מאד וקולה נחלש, החלה חיה‑ביילה לטעון מאחורי הדלת: “אבל, אמא, מה את מבכה אותו, הלא חי, חי הנהו, ויחיה גם בנכר. הלא לא מת הוא!”. אמא קפצה מהמיטה ושוב חיברה אותי וצעקה במרירות‑יאוש: “אוי לי! בשבילי הוא מת! לא אראה אותו בחיים… אוי ואבוי לי…”ידע לב האם להתנבא: לא ראתה אותי עוד כל שארית ימיה…

 

עריקתי מרוסיה    🔗

עבר עוד כשבוע ימים בהכנות אחרונות לדרך. נרשמתי אצל סוכן הברחה ידוע בעיר. לפי התנאים שבינינו צריכים היו אנשיו להבריח אותי את הגבול לגאליציה – אוסטריה ולהביא ממני מכתב לאחי המודיע, שעברתי בשלום את הגבול, ואז יבוא הסוכן על שכרו מידי אחי. את הגבול עברתי, אבל התלאות והיסורים היו רבים. אין ברצוני להאריך בתאורים. י“ח ברנר ואף ש' צמח, “שגנבו” את הגבול באותה דרך, היטיבו בכשרונותיהם הספרותיים לתאר את הרפתקאות הבורחים, ולא כדאי לי לחזור על הכל. ביום המיועד לנסיעה ליווני לרכבת חיה‑ביילה אחותי ורבקה גיסתי. היו חששות למלשינות והוחלט במשפחה, שרק הן בלבד ילווני ל”דרכי האחרונה“. ימים אחדים נסעתי בדרכים עקלקלות ברכבת, בעגלות, ואף הלכתי ברגל בלילות. לנו בבתי אכרים, במחסנים, או באורוות וכו'. לבסוף הלכנו בלילה אפל ברגל לגבול. הדרך נראתה ארוכה לאין‑סוף. חצינו איזה נחל, וכאשר הודיעו לנו, כי הננו נמצאים על אדמת אוסטריה, לא היה גבול לאושרנו. כאן הורשה לנו לשבת, לנוח, ואף להתפרק, כי כל סכנה לא נשקפה לנו הבורחים, מ”אמא רוסיה“. כל מבריחי הסוכן, פרט לאחד, מיהרו להעלם ולשוב למולדתם. רק אחד מהם נשאר אתנו והובילנו לעיירה הוסיאטין, לאכסניה יהודית. כאן קיבל מאתנו מכתבים לקרובים – היינו בחבורה עשרים איש – ואף בקבוק יי”ש במתנה. ואנו חופשים ועזובים לנפשנו. מהטעמים שהזכרתי לעיל, פטור אני גם מלתאר את האכסניה וגם את טיפוס בעל‑האכסניה, המקושט בפיאות מסולסלות ארוכות‑ארוכות ובזקן בלתי מטופח, בקפוטה ארוכה ארוכה וכו' וכו', טיפוס אחר לגמרי מאלו שהיינו רגילים לראות ברוסיה גם בין האדוקים. נראה היה בעל‑האכסניה טוב לב ועליז. הוא עודד אותנו, הצביע על החופש בארץ קיר“ה. “כאן חופשים אתם ללכת ולנסוע לכל אשר תרצו, ולעסוק במה שתרצו, כי על כן נמצאים אתם בארץ הקיסר פראנץ יוסף ירום הודו. ואם תרצו יכולים אתם לגשת לגשר הרחוק מכאן כמאה מטרים מגבול רוסיה ולהראות לחיל אצבע משולשת. קצרה ידו של ‘פוני גנב’ ⁶מפגוע בכם”. ואחרי הנאום הארוך הזה העמיד על השולחן יי”ש וכיבד אותנו בו. בפעם הראשונה בחיי נשתכרתי, ולאחר ארוחת הבוקר שבאה אחרי היי"ש שכבתי מבושם, כל אותו היום והלילה שאחריו ישנתי כהרוג. זו היתה מנוחה ארוכה והתפרקות אחרי המתיחות והרפתקאות הדרך הקשה והמסוכנת.

 

מהגר אני    🔗

נחנו יפה במשך יממה. למחרת בבוקר נתבשרנו, כי מחכה לנו הסוכן ממערב אירופה, בידו היתה המלצה ויפוי‑כוח מאת סוכננו ברוסיה, שבו מוסר הלה גורלנו לידו הנאמנה של שותפו ומבטיח לנו, שהוא יטפל בנו באמונה עד בואנו למחוז חפצנו, לעיר לונדון. היינו קבוצה של שנים‑עשר איש, הנוסעים כולנו לאנגליה. עוד בצ’רקאסי נמסרו לנו כל הפרטים ואף שם הסוכן הזה. יצאנו לדרך. מה משונים נראו לנו החיים כאן באירופה המערבית. רשאים היינו לנסוע כאוות נפשנו, לעבור גבולות בין מדינות, ואיש לא פגע בנו ואף לא התענינו בנו. נסענו מעיר לעיר מארץ לארץ, עברנו את גאליציה, גרמניה והולאנד. היינו שקטים: את כל העניינים סידר לנו מלוונו הסוכן. ברוטרדם שבהולאנד ראיתי בפעם הראשונה בחיי ים. ובפעם הראשונה טעמתי טעם נסיעה באניית מהגרים וטעם ים סוער, עד בואנו לנמל הכרך הגדול והעצום לונדון, בירת אנגליה.

 

לונדון    🔗

לונדון קיבלה פנינו בערפל הידוע שלה. בנמל פגשנו, כנהוג, יהודי משונה: משונה בלבושו האנגלי, ביידיש שבפיו, שרק מקצב מדבריו הובנה לנו. דבר אחד הבינותי, שהוא שליח של איזה מוסד של צדקה, “שלטר” שמו, ונשלח לקבל פנינו ולהביאנו למוסדו. שם נבלה שמונה – עשרה ימים, עד שנסתדר באיזה אופן שהוא. עד אז עלינו להישמע לעצות ולהדרכה של פקידי ה“שלטר”, המתכוונים להקל עלינו את הסתגלותנו למקם החדש. כן גם עלינו למסור לפקידים פרטים שונים על מצבנו הכספי, על מקצועותינו בחו“ל ועל סיכויינו לעבודה איזו שהיא וכו'. בזה ירדנו מהאונייה ובאנו לתוך כרך, שהדהים אותי בגודלו, ברעש התנועה ברחובות בלשון המשונה שבפי האנשים, שלמרות לימודי ב”מתודות" עוד בעירי לא הבינותי מדיבורם אף מלה, ביחס האדיש אלינו, הזרים, וביחס הבוז שנשקף לנו מפי הילדים ברחוב. לא הבינותי הרבה מהקריאות, שנזרקו בפנינו מפיהם, אבל הסבירו לי, כי אלה היו מלות גנאי: “בלאדי גרינר” (זר ארור). הוסבר לנו ע“י וותיקי ה”שלטר“, השוכנים בו זה כשבוע ימים, שהננו נמצאים באיסטאנד – מזרח לונדון – חלק העיר המיושב ע”י דלת העם. הרבה מהם הנם יהודים, שאתמול‑שלשום היו גם הם וילדיהם “בלאדי גרינרס”, ועתה הם הם המכנים אותנו בתואר זה. לפעמים זוכים לשמוע מפי הילדים ברחוב גם: “יהודי ארור”. כל זה במקרה הטוב. יש גם מקרים, שילדי הרחוב מכבדים את המהגרים – אם הם מכירים בהם את חטאם בלבוש שאינו אנגלי – גם באבנים או בבוץ.

 

הרעיון על שיבה לרוסיה    🔗

לאחר שנתנסיתי נסיונות קשים ומרים בעבודות שונות (שוליה של חייטים, סבּל, שוליה של ספּר, רוכל בתפוזים), שנסתיימו בכשלון, ולאחר שהייתי לעתים קרובות נע ונד ברחובות העיר ללא דירה וללא פרנסה, תקף אותי יאוש מר ועלה בדעתי הרעיון לשוב לרוסיה. והרעיון על שיבה לרוסיה לא הרפּה ממני. אולם אחי דוד נתמלא צער וזעם, כשקלט את הרמזים הראשונים על כך. הוא כתב לי, שלא יתן ידו לשגעון זה. הוא מוכן לשלוח לי עשרה רובלים בכל חודש ועלי להתאמץ ולמצוא משהו מתאים ולהסתגל למקום. התחלתי להסתגל. בינתיים נשארתי ללא דירה, אחרי שמארחי התיאש ממני, והתחלתי שוב לשוטט ברחובות ולרעוב ביום.

יום אחד בשוטטי ברחוב שמתי לבל לאנשים הצובאים על מבוא בית אחד. לא קשה היה להכיר בהם חברים לצרה – מהגרים דלים. ניגשתי אליהם ושאלתי למעשיהם כאן. הם סיפרו לי, כי בית הזה קיים מוסד, שמטרתו לפזר את מהגרי לונדון לכל קצוות תבל, ובלבד שיוקל על המדינה שלהם. הידיעה על קיום מוסד זה השתלב בתכניותי האפלות. ביאושי המר לא עלה על דעתי לחפש דרך לארצות הברית או לאיזו מדינה אחרת. אמנם ידעתי את אשר צפוי לי, העריק, מממשלת רוסיה, ויהיה שם אשר יהי. ביום אחד הלכתי אחרי חברי לצרה והגעתי לבית, ששם שוכן כבוד המוסד הזה. מצאתי שם קהל רב ועל יד מפתן הבית עומד אדם בעל כפתורים נוצצים בכדי לשמור על הסדר ולהגן על קדושת התור. עמדתי גם אני בתור ואחרי כשעתיים בא זמני להכנס פנימה. בחדר הראשון ישב פקיד המדבר יידיש ואנגלית. הוא שאל לרצוני. סיפרתי לו בקצרה את סיפורי, וכאשר שאל אותי: “ובמה נוכל לעזור לך?”, עניתי: “באפשרות לחזור לרוסיה”. הוא שקל בדעתו, כתב לי פתק ואמר לי לבוא כעבור שבועיים עם פתק זה ויכניסוני לחדר המנהלים. שם אוכל לספר להם הכל והם יחפשו דרך לבוא לעזרתי.

כעבור שבועיים באתי שנית ל“בורד”. השוער הכניסני לפקיד והלה העבירני לחדר גדול ומהודר. על יד השולחן ישבו שלושה ג’נטלמנים מכובדים דוברי אנגלית. הפקיד שימש מתורגמן ביני לבין המכובדים. סיפרתי להם את סיפורי המר. הם גילו השתתפות בצערי, אבל לא הבינו את הרעיון של חזירתי לרוסיה. הם רצו להבין מדוע דווקא לרוסיה, למקום שערקתי משם. אמרתי להם: “הבינו מה קשה לי ליפול למשא על צוארי “בורדים” וחברות צדקה, ורוצה אני לגמור זאת”. הסברתי להם, שלא הצלחתי למצוא לי התעסקות כל שהיא במשך חורף איום, שביליתי כאן, ולמה אנסה להמשיך בזה בארץ אחרת? הנני מחוסר דירה, משוטט ברחובות, מכרתי את בגדי ולבני והגעתי לקץ כל הקצים. הפקיד תרגם להם את דברי, ותרגם לי את החלטתם: בעוד עשרה ימים עלי להיות בנמל עם הפתק, שינתן לי היום. שם יקבלוני לאוניה ההולכת להמבורג, בא‑כוחם שם יתן לי כרטיס נסיעה עד לגבול גאליציה וגם סכום כסף קטן, שיספיק לי עד גבול רוסיה. האדונים מאחלים לי עתיד טוב ושלום.

 

אני עוזב את לונדון    🔗

ביום הקבוע הופעתי בנמל ובידי המכתב. שם מצאתי עשרות רבות של מיואשים כמוני, הנוסעים בחזרה למקומות שונים. הוכנסתי לאוניה המובילה מהגרים, משאות, וכנראה, גם בהמות לעיתים. קשה לתאר את הסאניטרי הרע באוניה. שכבנו, עשרות אנשים, בבטן האוניה זה על יד זה על מצע קש וטולטלנו שלושה ימים בים הצפוני הסוער, עד שהגענו להמבורג. שם קיבל את פנינו בא‑כוח איזה מוסד, נתן לידי כרטיס‑רכבת עד לאוֹשוויינצ’ים, בגבול גאליציה המערבית, והסכום כסף אוסטרי לקנית מזון וכרטיס להמשך הנסיעה ברכבת עד הוסיאטין בגבול רוסיה, הכל כפי שהובטח לי ב“בורד”. באוניה הספקתי להתידד עם “יורד” כמוני, איש צעיר ונעים. כאשר שאלני הפקיד אם מכיר אני את דרכי, קפץ הוא ואמר, שהוא בקיא בדרכים אלו וידריך גם אותי. הפקיד ביקשו לשים לב אלי ולעזור לי. לאט לאט הועברתי לאפוטרופסותו. הוא מיזג את שתי הקופות שלנו והכל הלך למישרים, עד שנתברר לי, כי טיפש בלתי מנוסה אני ונפלתי בפח בידי רמאי.

 

בגאליציה    🔗

 

אושוויינצ’ים    🔗

עברנו את גרמניה. חברי למסע התפעלו מהסדר, היופי והנקיון במדינה זו, אבל אני, מר הנפש והאדיש לכל, לא שמתי לב לדברים אלה. גם בשעתיים ששינו בברלין בראשית הערב לא עזבתי מקומי בתחנת הרכבת ולא התעניינתי באורות ובפאר שבעיר זו. ומה שונה הכל בתחנת הגבול של גאליציה אושוויינצ’ים. פתאום ראיתי את עצמי מוקף בוץ, אי‑סדר, לכלוך בכל. ועל הכל יהודים משונים, מגודלי פיאות וזקנים בלתי סרוקים, לבושים קפוטות ארוכות עד הקרסוליים, מרופטות ומלוכלכות. כולם רועשים‑גועשים בדיבורם, עצבניים, ועושים רושם דוחה. הייתי שבע רצון, כשזזה הרכבת לדרכה מכאן. בדרך הופתעתי לשמוע ה“אפוטרופסי”, כי הוא קנה כרטיסים רק עד לבוב (למברג). על שאלתי: “ומה הלאה?”, ענה לי: “השם ירחם” והסביר לי, כי הוצאנו למעלה מהתקציב למזונות. עברתי על הודעתו בשתיקה, והתחלתי לפקפק ביושרו של ידידי האפוטרופוס, אבל מה היה עלי לעשות? בארץ נכריה ללא לשון מובנת מה כוחי? וכך הגענו ללבוב יום אחד בשעות הערב המוקדמות. גם לי וגם לחברי לא היו חפצים – נוסעים קלים אנו.

 

לבוב    🔗

ללבוב הגענו, כאמור לעיל, בראשית הערב. “ידידי” נראה היה בקיא במקומות אלה ושליט בלשון. באחד הרחובות פה לשוטר הראשון, שפגשנו ברחוב, ושאלו בפולנית על מלון זול, היות שאנו עוברי דרך ואין בידינו כסף רב. לא התפלאתי על פנייתו לשוטר, הן “אנגלי” אני ושם בלונדון השוטר הוא ידיד הזר ברחוב. השוטר הסתכל בנו וענה קצרות: “בואו אתי”. אחרי מהלך כעשר דקות התדפק על דלת בנין גדול ועצום. מיד התעורר בלבי חשד, בנין זה לא היה דומה לבית מלון. נפתחה הדלת ע“י שוטר מבפנים ונקלטנו לבנין. השוטר “מיטיבנו” הביא אותנו לשוטר אחר בעל דרגה, והלה פתח פנקס והחל לחקור אותנו ולרשום תשובותינו. חברי מיחה קצרות: באנו לפני כשעה ברכבת מחו”ל, שאלנו את השוטר על בית מלון, ומה הדבר שהביאנו לכאן? האם חטאנו במשהו? הלה ענה, כי ענין זה יתברר לנו לא על ידו, כי אם ע“י הקומיסאר מחר, ולעת עתה עלינו ללון כאן ב”מלון" הזה חינם אין כסף. הם מיששו בכיסינו. לא רבים היו הנכסים בכם. בנדיבות השאירו בידי את כל רכושי – מלון של כיס מאת גרזובסקי – מתנה מידיד לפני עזבי את רוסיה. זה היה הרכוש היחידי, שלא נמכר על ידי בלונדון.

 

ב“מאטקה בוסקה”    🔗

הבית שהוכנסנו בו היה בית‑סוהר לעצירים העומדים לפני חקירה, “מאטקה בוסקה” שמו – אם ישו. חברינו בחדר, ששם הוכנסנו, קיבלונו בסקרנות: מי אני? מאין באנו? על איזה חטא נאסרנו? חברי המדבר פולנית סיפר להם סיפורו, שקיבלוהו בבת‑צחוק: “אותו הסיפור הסטאנדארטי, שכל אחד מאתנו מספר אותו”. מצב‑רוחי היה נורא, בית‑הסוהר הראשון בחיי. אבל אין מה לעשות. צנחתי על הריצפה ליד הקיר וקיבלתי עלי את הדין. האם היתה לי ברירה אחרת? כל האסירים כאן היו פולנים. רק אחד מהם היה אוקראיני מרוסיה, שהתענין בי. שוחחנו באוקראינית והוא נעשה מיד ידידי, בן ארצי, והגן עלי בפני חבריו. הלילה עבר עלי ללא כל נסיון של תנומה. אבל התנחמתי בהבטחת השוטר, שמחר יחקרו אותנו. לא היה לי כל ספק, שאחרי החקירה ישחררוני, כי הרי אין כל עוול בכפנו.

בבוקר, כשהובאה לנו ארוחת הבוקר הדלה, קיבלתי גם אני את חלקי. לגמתי את הנוזל בצירוף פת קיבר. אולם בצהרים, כשנוכחתי לדעת שאין מקיימים את ההבטחה לחקור אותנו, סרבתי לקבל אוכל. טענתי שהובטח לנו, שיחקרו אותנו באותו היום, ואין מקיימים זאת, על‑כן אני מכריז שביתת רעב. השוטר שהביא את האוכל ענה בצדק, שתפקידו להביא לאסירים את האוכל, ואין הוא מבין כלל בעניינים החשובים. בינתיים קמה סערה בחדר ומישהו כיבד אותי במכה הגונה על עורפי: “חמור! אם אין ברצונך לאכול, עליך להשאיר את מנתך בשביל חבריך בחדר ולא בשבי הנבזים שם”. בן ארצי התערב בענין ולבסוף נשאר האוכל רכוש ציבורי, ואני “צם”. עברו עלינו שלושה ימים. ביום הרביעי למאסרנו נקראנו ע"י שוטר והוא הובילנו דרך ארוכה והביאנו לבית אחר, ספק בית משטרה, ספק בית משפט.

 

בפני הקומיסאר    🔗

כשעה המתנו חדר הראשון בפיקוח השוטר שהביאנו לכאן. לבסוף הוכנסנו לחדר גדול ונאה. על יד השולחן ישב אדם לבוש אזרחית. הוא לא פנה אלינו. השוטר מסר לו גליון ועמד במרחק ממנו; ממתין, כנראה, לפקודה. הקומיסאר קרא בגליון ורשם לפנינו משהו. בינתיים נתדפקו על הדלת, ואל החדר נכנסה גברת צעירה, שנתקבלה ע"י הקומיסאר בכבוד ובחיבה. הוא הגיש לה כסא על יד שולחנו והחל בחקירתנו. היא התבוננה כל הזמן בנו, וכפי שנראה לי, בהשתתפות בצערנו. חברי סיפר לו לקומיסאר את סיפורנו: “היינו בדרך מלונדון לגבול רוסיה. בדרך אזל כספנו וביקשנו מהשוטר הראשון, שפגשנו ברחוב, להראות לנו מלון זול. מנהג זה מקובל באנגליה ועשינו הכל בתום לבב. מה הסיבה למעצרנו?”. הקומיסאר שאל גם אותי, אם יש לי מה להוסיף על דברי חברי. הלה התערב ואמר, שאיני שומע פולנית. מיד פנה אלי הקומיסאר ביידיש – נראה, שהיה בן עמנו. אני אישרתי את דברי חברי. הקומיסאר ענה, כי הנעשה בנו היה בהתאם לחוק. העיר מלאה פליטים “משוטטים” זרים, מהם חשודים על מעשים פליליים. השוטר שנתקל בנו היה חייב לעצור אותנו, והשופט כבר יעשה את שלו בהגיע תורנו.

הגברת שישבה ליד השולחן והקשיבה לדברים, פנתה לקומיסאר בפולנית. צר לה, שעליה להתערב בענין, אולם נראה לה, שדברי הקומיסאר אינם מראים על יחס הומאניטרי. האנשים הם עוברי דרך, נעצרו ללא כל סיבה ועתה, לפי דבריו, עליהם לחכות למשפט. ומי יודע כמה זמן יעבור עד המשפט ושחרורם. היתכן? הקומיסאר ענה, שאם ישחרר אותנו, ואנו, החסרים כל אמצעים למחיה, עתידים לחטוא, או באופן הקל ביותר ניפול למשא על הציבור. והן גם הציבור לא חטא. “מחובת הממשלה להחזיקם במעצר ולכלכלם עד בירור הענין. הלא שומעת את מפיהם, שאין להם כל כסף למחיה, ומה יעשו?”. הגברת התערבה שוב בענין: “אבל לי יש כסף, ואם תשחרר אותם, אקבל עלי את האחריות שהם יעזבו את העיר עוד היום”. “אם כך” – אמר הקומיסאר – “לא תהיה מצדי כל מניעה לשחררם ולמסור אותם לך, גברתי, על אחריותך”.

הקומיסאר אמר ועשה: כתב את אשר כתב ואמר לנו: “אתם משוחררים והנני מייעץ להם לטובתכם להישמע לגברת הזאת ולעשות כל אשר תאמר לכם”. אנחה של הקלה יצאה מלבנו, ועזבנו את החדר בלוית הגברת, בלי לדעת מי ומה היא: באת‑כוח איזה מוסד יהוד, או סתם עסקנית נדיבה.

 

הגברת מיטיבתנו ופעלה    🔗

מיד עם יציאתנו מהבנין פנתה הגברת אלינו ביידיש. אמרה, כי היא בת עמנו, משתתפת בצערנו, ורוצה לעשות משהו לטובתנו. אין לה הרבה אמצעים לכך, אבל היא מוכנה לקנות לנו כרטיסי רכבת עד העיר טארנופול, עיר קטנה, שאין הממשלה שם מקפידה על “אורחים” מסוגנו, השוהים שם זמן מסוים. “בינתיים” – הוסיפה הגברת – “ודאי עוד לא אכלתם היום, בואו ואכבד אתכם באורחה קלה, ואחר‑כך נלך לתחנת הרכבת, שמשם תפליגו לטארנופול ועוד היום לפנות ערב תהיו שם”. לא ידענו במה להודות לה, גם לא הראינו סקרנות לדעת מטעם מי היא פועלת ומה שמה, שנדע להזכירה לטובה בבוא השעה, כשיוקל מצבנו. הייתי מטומטם. קיבלתי הכל באהבה ובשתיקה. סרנו לאיזו מסעדה קטנה. הגברת הזמינה ארוחה קלה, שבלענוה בחיפזון של רעבים, והמשכנו ללכת לרכבת. ורק לאחר שהיינו בקרון, נתנה לידינו שני כרטיסים, ברכה אותנו בהצלחה, ואנו הודינו לה, ברכנו אותה והמשכנו בנדודינו.

 

טארנופול – רחמנים בני רחמנים    🔗

ברכבת התוודע אלי “ידידי”, כי בעצם אין הוא רוסי ולא לרוסיה פניו מועדות. הוא יליד גאליציה, בן עיירה בסביבות טארנופול. הסתבך באיזה עסק ביש, והיה מוכרח לברוח לחו"ל. בינתיים נשפט שלא בפניו למאסר ארבעה חודשים. הוא החליט לשוב לגאליציה, ופניו לבית הסוהר בטאנופול, בו ירצה את ארבעת חודשי המאסר. בדרך הצביע בפני על אכסניה יהודית, שיעץ לי לסור אליה. היום היה יום שישי, ערב שבת. השעה היתה סמוכה להדלקת הנרות. התדפקתי על דלת האכסניה. את פני קיבל יהודי זקן, נאה לבוש קפוטה של שבת, נוסח גאליציה, שעמד וטיפל בהכנת נרות‑שבת להדלקה. כפי שנודע לי אחר‑כך היה שמו רבי לייב.

קבלת פנים יהודית טיפוסית, יד רכה וחמימה: “שלום עליכם, יהודי! מה רצונך?”. עניתי: “עובר אורח אנוכי וזקוק אני למקום לינה לכמה לילות, אולם” – הוספתי – “עלי להודיעו, כי בכיסי אין פרוטה לפורטה”. היהודי הסתכל בי במבטי רחמים, חשב רגע והפליט ביידיש הגליצאית: “נו, איז וואס ווילט איר, אפשר זאל איך אייך ארויסטרייבן פון מיין שטוב ערב‑שבת פאר נרכט? הא? מיינט איר אפשר אז איר זיינט אין סדום?” ⁷. והוסיף בפנותו לאשה שנכנסה בינתיים לחדר: “הבחור הזה חושב שאני, רב לייב, כבר בטוח מיט זיין ביסל עולם הבא” ⁸. שב, בחור, ושכח את ענייני הכסף שיש לך או אין לך, שבת היא מלזעוק". הוסיף בעברית. “אתה אורחי לשבת ואחר השבת נדבר בענייני כספים”. פערתי פי בהשתוממות ואמרתי: “בא אני מאנגליה, מלונדון, ואין אני רגיל לקבלת פנים מסוג זה. אין שם אדם מתעניין בחסר כל, אף אם ימות ברחוב, פרט למוסדות צדקה וחסד הדואגים לזקוקים”. רבי לייב הפסיק אותי ואמר: “הערים שאתה מדבר עליהן הן ענין לחוד, ויהודים רחמנים בני רחמנים הם פרשה לחוד. לך, הכנס חפציך”. ומה גדל תמהונו בשמעו מפי, כשאמרתי לו בפשטות, שאין לי כל חפצים, פרט לבגדים שעלי והספר הזה שבידי. הוא שתק רגע ופנה לאשתי. שאמדה בחדר, הקשיבה לשיחתנו ופניה הגיעו צער ורחמים. “מה את אומרת, בתיה? הבחור הזה בא לבקש מקום לינה ואומר לי, שאין בכיסו פרוטה לפורטה. האוכל אני, בעל המלון, לאכסן אותו, כשאין לו במה לשלם?”. “אל אלהים, לייב” – קראה האשה – “מה אתה סח? התשליך מביתך יהודי עובר אורח בערב‑שבת בין‑השמשות? השכחת מצוות הכנסת אורחים, זקן שכמותך?”. ורבי לייב מביט עלי כמנצח, מחייך ואומר: “נו נו, טוב! אעשה כדבריך, הכניסי אותו לחדר אחד ודאגי לו, ויהיה הוא אורחנו לשבת…”.

רבי לייב הלך לו לבית‑הכנסת לקבלת שבת ואני שארתי בחדר, שהוקצה לי, ובעלת הבית עמדה ותהתה על קנקני. סיפרתי לה על בואי מאנגליה מיואש מהחיים ומגמת פני לרוסיה להתמסר לצבא. היא הקשיבה לסיפורי בפנים המביעים צער, סידרה את חדרי ויצאה להכנות האחרונות לקראת השבת. באכסניה לא היו אורחים בלעדי. כפי שנתברר לי, משמשת היא את אנשי הכפרים מסביב לעיר, הבאים לשם סידור עסקיהם, ורק מעטים מהם נשארים ללון בעיר, ובשבתות אין באים כל אורחים. ואם מזדמן אדם ממרחקים, הוא סר לבתי‑מלון מודרניים.

 

אורח לשבת    🔗

רבי לייב חזר מבית‑בכנסת, קיבל את פני מלאכי השרת, קידש על היין וישבנו לשולחן. סעודת השבת היתה כהלכתה: חלות לבנות, דגים ובשר, יין לקידוש, ואף לפתן מסורתי לא חסר. בעל‑הבית ניהל את שיחת השולחן והשתדל להשכיח מאורחו את צערו ודאגותיו, ובעלת‑הבית השגיחה, שהאורח יאכל לשבעה. שנים לא אכלתי ארוחת‑שבת ממש, מהימים שעזבתי את בית ההורים. חששתי שהאכילה הגסה תזיק לי, אחר שלא אכלתי כשבעה חודשים ארוכים. בעל‑הבית חקר אותי לביתי, להורי, לאיזה רבי נוסע אבי וכו' וכו'. השתדל לבלי לפגוע בשאלת חיי בלונדון, וגם אני כמובן, השתמטתי משיחה בענין זה. וכך עברה עלי שבת שלום ומנוחה. לא יצאתי מפתח המלון כל יום השבת מחמת עייפות וגם התביישתי להיראות בלבושי המרופט. גם לא התעניינתי בעיר, שבה אני מבלי בילוי שבאונס.

 

במוצאי שבת    🔗

במוצאי שבת אחר ההבדלה נכנס אתי רבי לייב בשיחה בזהירות ובגישוש‑מה. סיפרתי לו כל מה שעבר עלי בלונדון. תארתי לפניו את יאושי מעתידי ורצוני לעבור את גבול רוסיה ולהתמסר שם לידי הצבא. ידעתי את כל הצפוי לי: מאסר על הגבול, משלוח ב“אֶטאפּ” צבאי‑משטרתי עד לעיר מולדתי צ’רקאסי, דבר שעלול להימשך ארבעה‑חמישה חדשים. אחר‑כך משפט על עריקתי מהצבא ועונשי, ואח"כ בעבודה בצבא. קרוב לודאי, שעוד אשלח למזרח הרחוק למלחמה ביאפאן. אבל שווה‑נפש אני לגורלי. נמאסו עלי החיים. סיפרתי לו, כי עלי לשהות בטארנופול שבוע שבועיים. בינתיים אודיע לאחי על מצבי ומקווה אני, שישלח לי סכום כסף לתשלום בעד המלון ופרוטות להוצאות נסיעתי לגבול רוסיה, מקום שאתמסר למשטרת הגבול. עלי‑הבית שמעו בצער רב את סיפורי, ולבסוף החל רבי לייב לדבר אלי דברים כבושים. לדעתו, תוכניתי היא תוצאת “שגעון של יאוש”. הוא מקווה שאחי, אשר עליו השלכתי יהבי, יהיה חכם ושקט ממני, ולא יתן ידו לתוכנית היאוש שלי. בינתיים התעניין לדעת אם יש לי כסף לבולים, וכשעניתי בשלילה, הביא לי נייר ועט, מעטפה ובולים, ועוד באותו ערב הריצותי מכתב לאחי דוד.

ציפיתי לתשובה ולכסף מדוד. בינתיים הודיע לי רב לייב, שלא יתן לי לעזוב את ביתו עד תשובת אחי והבהרת מצבי. “אין לך לדאוג לכך: בין יהודים הנך”. נוסף לזה סיפר לי על קיומה של אגודת סטודנטים יהודים בשם “בר‑כוכבא” בעיר. וסטודנטים אלה מתעניינים גם בפליטים הבאים מרוסיה, ודואגים לבם ב“גמילות חסד”, בחיפוש התעסקות בשבילם, ואף נותנים אפשרות לקרוא ב“בר‑כוכבא” עתון וספר. בשעת הדחק הם מלווים לפליטים הלוואה קטנה, עד שיסתדרו באיזו עבודה. הוא יעץ לי לסור שמה ולרכוש לי מכרים בעיר, ביחוד לאחר ששמע כי מורה הנני, מוסמך ע"י הממשלה. הוא שיער שהם יתיחסו אלי יחס חברי, ורצוי הוא הדבר. יצאתי בפעם הראשונה מבית המלון ושוטטתי ברחובות טארנופול. העיר קטנה, אבל נקיה ונאה. תושביה הם אוקראינים, פולנים ויהודים. יש בה גימנסיה נאה, שבני היהודים מבקרים בה. לאחר שגומרים את לימודיהם בה ונרשמים באוניברסיטה בלבוב, לומדים רוב הצעירים היהודים פילוסופיה ומשפטים ומבלים רוב זמנם בביתם, ולומדים מספרים והרצאות שבכתב. כך הקימו כמה עשרות סטודנטים את האגודה “בר‑כוכבא”.

 

“בר‑כוכבא”    🔗

ביום הראשון לפני הצהרים שמתי פעמי ל“בר‑כוכבא”. מצאתי שם תורן, שקיבל פני בנימוס ותהה על קנקני. סיפרתי לו, כי פליט נודד אני ועלי לזהות בעירם כעשרה – חמישה עשר יום, וכפי שנאמר לי, אוכל לסור לעתים לאגודתם לקרוא עתון או ספר. דיברתי אליו יידיש והוא גם ענה לי בשפה זו. למחרת קיבלנו התורן בסבר פנים יפות כמכר ותיק. בראותו בידי ספר – המלון של גרזובסקי – שאלני לטיב הספר. הראיתיו לו. הוא הופתע ושאלני למה הבאתי אתי את הספר הזה. עניתי לו בפשטות: זקוק אני ל“גמילות חסד”, היות שאני במצוקה כספית ומקווה לעזרה כספית, שתבוא אלי מאחי שברוסיה. מחפש אני עזרתו בהלוואה לזמן קצר והבאתי אתי את “כל רכושי” זה לערבון. הוא חייך ושאלני אם יודע אני את השימוש בספר זה. עניתי לו, כי יודע אני עברית והנני מורה מוסמך. הוא שמח על כך ואמר לי כי, כנראה, בחור תמים אני. הם אמנם מלווים “גמילות חסדים” לשונים, אבל אינם מקבלים ערבונות. עד היום נוכחו לדעת, שין צורך בכך. אנשים מסתדרים בעבודה ומחזירים את המלוות. הוא הוסיף, כי שמח הוא להכיר בי אדם משכיל, יודע עברית ומורה לפי מקצועו. הוא ישמח להציג אותי בפני יו“ר אגודתם הד”ר ואלדמן. רשם לו את כתובתי ופרטים עלי ושאל אותי מה הסכום הנחוץ לי. האם יספיקו לי עשרים וחמישה כתר? עניתי, כי אין אני בקיא בכספי המדינה, ואינני יודע מה ערך הסכום הנקוב. סיפרתי לו אגב על יחס בעלי האכסניה שלי אלי, ואחרי לונדון אני מופתע ונרעש מיחס אנושי זה לגולה חסר כל. הוא שמע, מסר לי “גמילות חסד”: חמישים כתרים, והזמינני למחרת לביקור אצל ראש אגודתם. בשובי לאכסניה הגשתי בשמחה לבעליה את חמישים הקרונות. סיפרתי לו על הדברים הטובים, שדיברו אלי ועלי. הוא שמח מאד על כך ואמר: “ומה? אני מיד הכרתי בך, כי איש משכיל וחשוב אתה, והייתי בטוח שהם יקרבו אותך. אבל מה הם חמישים הקרונות, שאתה מגיש לי?”. אמרתי לו כי סכום זה ניתן לו לחשבון ישיבתי במלון. הוא קרא מיד לאשתו וסיפר לה ברוב הומור על המציאה: “הדייר כבר התחיל לשלם חובות”. היא פנתה אליו בהתרגשות: “לייב! תן לי את הכסף הזה ואני כבר אדע מה לעשות בו”. הוא מסר לה את הכסף בחיוך של הנאה מחכמת אשתו.

 

תוכניות בעל הבית, מרת בתיה    🔗

לאחר שעה קלה הופיעה בעלת‑הבית בחדרי ופנתה אלי בטון אמהי: “ראה נא, בחור, הנך ממש ילד טפשון. מה תארת לעצמך, כי אנחנו נקח את כספך זה בזמן שאתה חסר כל? הרי אין לך אפילו לבנים להחליף, ואין לך כל לבוש לבוא בו בין אנשים. וכי ‘חולים’ אנו לחכות עד שיהיה לך כסף משלך?”. אני עמדתי על שלי, כי תשלום חובות קודם לכל. בינתיים נכנס גם רבי לייב לחדר, וכששמע את ויכוחנו, פנה לאשתו: “בתיה, אל תשימי לבל לדבריו, הכסף בידך, עשי בו כפי הבנתך”, ובזה נגמר הענין. היא לקחה אותי לחנות קונפקציה, ומשם יצאתי עמוס חבילה של שני זוגות לבנים, שני זוגות גרביים, כתונת עליונה וחליפת קיץ קלה. ועדיין נשאר לי כסף למברשת שיניים, למסרק וכו' וכו', כפי שתכננה מרת בתיה. ועוד באותו ערב קיבלתי פקודה ממרת בתיה להביא איה את הלבנים הצואים לכביסה. למחרת בבוקר יצאתי מהבית ג’נטלמן גמור. הטיפול האמהי של בעלת הבית נגע ללבי עד מאד. התחלתי להאמין באדם, וזקפתי קומתי. הן נאמן אני עליהם, שאשלם חובי, ומדוע לא אאמין גם אני בכוחי?

 

הד"ר ואלדמן    🔗

למחרת הוכנסתי לחדרו של ראש אגודת בר‑כוכבא. מר ואלדמן היה עורך‑דין צעיר, אדם יפה פנים וגוף, בהיר בפניו, בהיר בשכלו, ונראה גם טוב לב ונעים. הוא המשיך בחברותו ב“בר‑כוכבא” כבימי הסטודנטיות שלו. הוא קיבלני בסבר פנים יפות. דיבר עברית בקושי, שאל לשלומי, לעברי ולסיכויי לעתיד. אני סיפרתי לו כל אשר היה כבר ידוע לו מחבריו. הוא הטיף לי מוסר על יאושי ותוכניות השגעון שלי: להתמסר לצבא הרוסי בעונת מלחמה במדינה, ואני עריק: “הלא הם יטרפו אותך חיים”. והשנית: “אומרים שאתה מתימר להיות ציוני, והלא א”י משוועת לעולים צעירים, מדוע אינך חושב לשמור עצמך בשביל המולדת? ועוד: אדם, מורה צעיר, היודע עברית, נקלע במקרה למקום שכל כך הרבה אנשים רוצים ללמוד את השפה, אתה היחידי, שתוכל לבוא לעזרתם, ואתה הנך מתהלך בתוכניות של איבוד אכזרי לדעת“. הוא שם ידו על כתפי ואמר: “שמע, בחורי, בקולי, והישאר אתנו עד בוא עתך לעלות ארצה. ולע”ע הגש עזרתך לנוער שלנו ואף לילדי העיר, בני הורים ציונים, לרכוש להם ידיעה בעברית. שקול את הדבר והודיעני החלטתך”.

 

תשובת אחי דוד    🔗

תשובתו של דוד לא אחרה לבוא. כעבור שבוע קיבלתי ממנו מכתב זועף: “האמנם יצאת לגמרי מדעתך – לשוב לרוסיה עתה בזמן המלחמה? הלא הם ירדו לחיך, עריק שכמותך. לא!”. אין הוא מרשה לי לעשות זאת, ובשם אמא הוא דורש ממני לחדול מתוכניותי השגעוניות. הוא מוכן, כמובן, לשלוח לי את סכום הכסף שביקשתי, ואף להמשיך במשלוחים האלה, אבל בתנאי ברור, שאצהיר לו בהן צדק שלא אשוב לרוסיה. התהלכתי יום שלם עם המכתב בכיסי בלי לספר עליו לבעלי הבית. לבסוף החלטתי, שלא יפה יהיה להסתיר מבעלי המלון, מיטיבי, את מצבי הפיננסי המיואש. בערב ישבתי אתם, קראתי בפניהם את המכתב. רבי לייב צהל משמחה: “יש עוד בעולם אנשים בלתי מטורפים”. אגב סיפרתי להם על שיחתי עם הד“ר ואלדמן, הוא איש מלומד וחכם ולא תתחרט על כך. לך אליו מחר ותודה לו על עצתו ותתחיל בעבודה. ואת, בתיה, קחי אותו לידיים, פטמי אותו קצת וטפלי בלבושו”. ובתיה מביטה אלי במבטי חיבה אמהית ומנענעת ראשה בחיוב.

 

השינוי בחיי ועלייתי לגדולה    🔗

למחרת סרתי אל הד“ר ואלדמן. הודיתי לו על התעניינותו בי, אמרתי לו, כי שקלתי בדעתי את דבריו ומצאתים נכונים. הנני מוכן להישאר בעיר טארנופול ולתת שעורים בעברית ואחסוך כסף לעלייתי ארצה. הוא שמח על החלטתי, הורה לחברו לפרסם מודעה לחברי “בר‑כוכבא”, שעלה בידם להשיג מורה לעברית וכל המעוניינים בלימוד השפה יפנו לד”ר ביגל וירשמו אצלו, ועל פרטים ידברו עם המורה, ששמו זאב קראמארוב. הוא גם נתן הוראה לפנות ב“בר‑כוכבא” חדר למטרה זו. מה גדלה שמחת מיטיבי, כשדיווחתי להם על החלטתי ועל הצעדים הראשונים של “בר‑כוכבא”. רבי לייב פנה לאשתו בהוראה, שתדאג לי במזון ובלבוש: “עליו לבוא בין אנשים חשובים ולעשות שם רושם טוב, ואל תנצלי אותו. הוא ישתכר וישלם לנו טבין ותקילין”. היא חייכה. על דעתם לא עלה, כי עלול אני לעזוב את האכסניה שלהם ולשכור לי חדר יפה באיזה פנסיון מודרני, וגם על דעתי לא עלה דבר זה. הם התיחסו אלי כלבן משפחה, שגם לאחר שעולה לגדולה אינו עוזב את בית קרוביו הפשוט והדל.

 

הקריירה שלי כמורה וכציוני    🔗

וכך עבר עלי קיץ מצוין בעבודה פוריה תוך סיפוק רב. התחלתי להורות בשעורים פרטיים עברית למתחילים. ידעתי עוד מרוסיה את השיטה עברית בעברית, תרגום שיטתו של ברליץ ו“גנבתי” שיטתו זו בהצלחה. ניצלתי אותה מהיום הראשון לעבודתי. נתתי שעורים לסטודנטים בבית “בר‑כוכבא” ובבתים פרטיים לתלמידי בתי‑הספר. מהיום הראשון לעבודתי בחרתי בחומר שיחות יום‑יום מחיי התלמידים. ובמשך שבועות אחדים החלו התלמידים לפטפט עברית. ספרים לא היו לי, עד שהשגתי הלוואה נוספת מ“בר‑כוכבא” והזמנתי כל ספרי‑הלימוד הטובים ברוסיה. העברית החלה להישמע ברחוב ובבית. היטיבו לפרסם אותי, ביחוד תלמידותי, בין הנוער, והסטודנטים בין המבוגרים. חיש מהר התפרסמתי כמורה מעולה ורבים התדפקו על דלתותי וביקשו ממני לתת שעורים לבניהם. הצלחתי והרהרתי רבות: “מדוע זה פחדתי כל‑כך ממקצוע ההוראה?”.

לאט לאט עשה אותי הד"ר ואלדמן לנושא כליו בעבודה הציונית, ועוד באותו קיץ הקימונו אגודת נוער “פועלי ציון”, למרות זה ששנינו לא היינו מרכסיסטים. התפרסמתי כעסקן ציוני דינמי, המושך אחריו את הנוער וממלא תפקידי כציוני טוב.

 

הצעת רוהאטין    🔗

יום אחד הראה לי ידיד ב“בר‑כוכבא” מודעה בעתון, המכריזה על משרה פנויה למורה בביה“ס העברי ברוהאטין, עיירה קרובה לטארנופול. ידידי זה מסר לי בסוד, כי זה ימים אחדים שהוא וחבריו מתלבטים בבעיה: המותר להם להסתיר ממני את דבר המודעה הזאת? רצונם גדול לראות אותי יושב בעירם וממשיך לפעול בהוראה עברית ובהפצת רעיון הציונות. ומאידך גיסא חושבים הם, שאסור להעלים ממני דבר המודעה. נראה להם, שזוהי שאנסה מצוינת להתקדמותי במקצועי. גם אני היססתי אם כדאי וראוי הדבר לעזוב עיר, שקיבלה אותי בחביבות ושבה הצלחתי כל‑כך בצעדי הראשונים בהוראה. אבל גדל חשקי להיות מורה בבית‑ספר מסודר, ואף שמעתי טובות על מנהל ביה”ס הזה, רפאל סופרמן. התלבטתי הרבה, אבל סוף‑סוף החלטתי לפנות להנהלת בית‑הספר הלז במכתב ולהציע מועמדותי למשרה הפנויה. עברו ימים אחדים והוזמנתי לבוא לפגישה עם המנהל ואנשי ועד בית‑הספר שם. באתי, נתקבלתי בסבר פנים יפות ע“י המנהל. הוא הציגני בפני ועד ביה”ס, אנשים משכילים ברוח גאליציה בימים ההם.

הם תהו על קנקני, אף לא התביישו לבחון אותי קצת בדקדוק ובתנ“ך וכו‘. עמדתי בבחינה. אף עשיתי רושם טוב עליהם. שעורי לדוגמא בבית‑הספר היה מוצלח, לפי דברי המנהל, ובכל זאת גמגמו אנשי הועד והשהו החלטתם. פניתי למר סופרמן ושאלתי אותו גלויות: “ממה נפשך, אם איני נראה לכם, מה לכם להשהות את תשובתכם השלילית?”. הוא צחק ואמר לי: “עשית רושם טוב על כולם ואף על התלמידים, אולם הועד מהסס. נראה אתה להם צעיר מדי, ללא חתימת זקן ושפם, וחוששים הם שהתלמידים יזלזלו בך”. והוסיף: "לדעתי, יש לזה פתרון אחד. שוב לטארנופול לחודש‑חודשיים, אל תגלח את זקנך ושפמך, וכאשר יצמחו אלה ו’יזקינו’ אותך, בוא אלינו ונקבל אותך ברצון”. צחקתי בכל פה על פרובינציאליות גאליצאית זו והסכמתי לכך. שבתי לעבודתי בטארנופול. בכל שבוע הייתי מקבל גלויה ממר סופרמן: “מר קראמארוב, הצמחו זקנך ושפמך? סופרמן”. ועל זה הייתי עונה גם אני תשובה סטראוטיפית: “צומחים והולכים, קראמארוב”. סוף‑סוף בישרתי לו: “יש זקן ושפם”. למחרתיים קיבלתי גלויה: “בוא, ברוך אלוהים, המזוקן והמשופם, סופרמן”. ארזתי את חפצי, נפרדתי מכל ידידי, הראיתי להם את חליפת המכתבים ה“רומאנטית” ויצאתי לדרך.

 

רוהאטין ואנשיה    🔗

אם טארנופול היא עיר קטנה, הרי רוהאטין היא עיירה – כפר, היא היתה עשירה במשכילים, קוראי עתון, מעיינים בתלמוד, חוקרים בתנ“ך, קוראים את ה”נויה פרייה פרסה" הוינאי ואת ה“מצפה” בקראקוב, וכטוב לבם קוראים גם את גיתה ואת שילר וכו'. עיירה זו היתה הראשונה בגאליציה, שהקימה בית‑ספר עברי מלא לכל היום. תלמידי ביה“ס הזה לא ביקרו בביה”ס הממשלתי, ואת הפולנית למדו כמקצוע באופן פרטי בשעות אחה“צ, ההיפך הגמור מהנהוג בערי גאליציה הגדולות, שהתלמידים מבלים מיטב שעות היום בלימודים בבתי‑הספר הרשמיים ובשעה שלא יום ולא לילה הם לומדים עברית בבתי‑ספר פרטיים או ציבוריים למחצה. בביה”ס של קהילת רוהאטין ביקרו זמני כמאה תלמידים בשעות שלפני הצהרים. והנוער המתבגר ביקר בקורסים בשעות של אחר הצהרים ובראשית הערב, כאמור לעיל, היה מר רפאל סופרמן המורה המנהל, ואני הוזמנתי כמורה שני.

 

רפאל סופרמן    🔗

מנהלי קיבלני בסבר פנים יפות. מהשעה הראשונה להופעתי היה ל“אפטרופסי”. הוא היה גדול ממני בשמונה – עשר שנים, בקיא בעניני החיים, עסקן ציבורי בעניני חינוך ותרבות. מוצאו היה מרוסיה, משפחתו היגרה לאוסטריה, ושם ביקר שנה‑שנתיים באוניברסיטה בוינה. למד היסטוריה. היה כותב בעתון הפרובינציאלי ה“מצפה”. הוא קיבל את פני בתחנת הרכבת ובלי לשאול את פי על תוכניותי אמר לרכב להוביל אותנו לדירתו. שם הראני את חדרי, אחד משני החדרים שבדירתו, וכאשר נסיתי לערער על כך: “אין מטבעי ליפול ליפול למשא על חברים וידידים”. ענני בקול של דיקטאטור: “אינני שואל אותך, אדוני, לטבעך ולרצונך. כאשר תתאזרח כאן ותכה שורש במקום, תעשה ככל העולה על רוחך, ועתה הנך אורחי, סדר חפציך בארון זה ונלך לאכסניה לאכול ארוחת הצהרים. בנת?”. הבינותי וחששתי, שלא אאריך ימים בדיקטאטורה זו. הלכנו לאכול ארוחת הצהרים. אכלתי לפי הוראות המנהל וכך גם ארוחת הערב. הערב הראשון עבר עינו במתן הוראות לעבודה וקבלתן מצדי. הוא הדריך אותי הדרכה נאמנה בעבודתי העתידה. למחר באתי לביה"ס מוכן ומזומן לעבודתי כבקיא ורגיל.

 

היום הראשון בבית‑הספר    🔗

נתקבלתי יפה ע“י תלמידי, הרגשתי שהמנהל, שהיה חביב על התלמידים, יישר לפני כל ההדורים. שעורי עניינו את התלמידים, הוריתי עברית, תנ”ך וחשבון. בהזדמנויות שוחחתי עם התלמידים. סיפרתי להם עלי, על מוצאי ברוסיה, על נדודי בעולם בדרך לא“י. הבטחתי לבם רבות: סיפורים וידיעות מארץ האבות. הן פעם גם הם יעלו לא”י וימצאו אותי שם ואת מנהלם ונזכיר את העבר ברוהאטין. הילדים נהנו מהשיחות ובטוחני, שהדי השיחות הגיעו גם לבתיהם.

גמרנו את עבודת היום הראשון. מר סופרמן אמר לי, כי הוא מקווה לטובות. סרנו לאכסניה, סעדנו ארוחת הצהרים לפי הדייטה של מר סופרמן ויצאנו לדירתנו. משום מה נדמה לי, כי הולכים אנחנו בכיוון הפוך, ועל שאלתי למגמת פנינו הסתכל בי מנהלי, מדד אותי מכף רגלי ועד קדקדי ואמר: “שמא חושב אתה, כי מורה נכבד יכול להתהלך בלבוש כזה, שאתה לבוש בו? בוא, בוא, אל תעמיד פנים חמוצות, נלך להזמין לך חליפה נאה לשבת וחליפה רגילה לימות החול, ושאר הדברים הנחוצים לך, שלא נצטרך להתבייש בלבושך”. וכאשר ניסיתי לטעון: “תן לי שהות להשתכר משהו ואחר כך נדאג ללבוש”, הוא ענני בפשטות: “מי שואל אותך ומה מבין אתה, ינוקא, בענייני כסף? הכל יבוא על מקומו בשלום”. ובינתיים הגענו לחנות בדים. נכנסנו לתוכה, הוא הציגני בפני החנווני: “הנה זהו מורנו החדש, ומה לפי דעתך, אדוני, למה זקוק מורה טוב?”. החנווני הסתכל בי ואמר: “סבור אני, שזקוק הוא לחליפה נאה”. “נו! ולשבת?”. “זקוק הוא לחליפה שחורה לשבת”. “ראה נא, ידידי, עשה כיד חכמתך הטובה עליך, אבל דאג גם ללבנים נאים, והכל במחיר זול, כי אוצרות קורח לא הביא אתו מורנו הנכבד, וראה נא שהכל יהיה גמור לשבת ויובא לדירתי, בנת?”. “טוב טוב, מר סופרמן, אני קורא תיכף לחייט ו’יקח את המידות' וביום השישי אחה”צ יהיה הכל בדירתך“. ואני עומד כטיפש, פסיבי. מודדים אותי, אין שואלים אותי לצבע, לצורתה הבגד. המנהל מצווה, החנווני ממלא הוראות, אין דיבורים על יכולת כספית, על מחיר, ומי הוא המשלם האחראי. ואני נבוך, נסחב אחרי המנהל ולפי הוראותיו שוכב לנוח מנוחת הצהרים: “שכב, שכב, תנוח, תנוח; יש להיכון לשעורי מחר”. הבינותי הכל, אבל שאלתי את עצמי: מה יהיה בסופי? כמה זמן אשתוק? ואימתי אפשוט את הרגל? כאמור, לא נשאלתי ע”י מנהלי על לבושי, על מזונותי, על טעמי ורצוני, וגם שעורי ניתנו לפי הוראותיו. גם לא נשאלתי על עסקנות אהובה עלי, ובאיזו עסקנות עלי לעסוק: “הקצין חושב והחייל מגשים”.

בימים ההם תכנן מר סופרמן להקים אגודת מורים ארצית. בגאליציה נמצאו אז כחמישים‑שישים מורים לעברית – רובם מורים מרוסיה – ומר סופרמן היה זקוק לעוזר בעבודתו זו. על צד האמת קיבלתי תפקיד זה ברצון ועמל לא מעט נפל בחלקי בעסקנות זו, כי חמישים‑שישים המורים מפוזרים היו על פני מדינת גאליציה. וכל המשא‑ומתן ביניהם ואף ההצבעות היו נעשים בכתב. בזמנים ההם לא ידעו על קיום מכונות‑כתיבה ושאר הדברים המקילים בימינו בעבודה משרדי. ומר סופרמן מצא בי את עוזרו הנאמן.

היהודי הקטן הזה בעל השפם המטופח והזקנקן המודרני לא התעניין אף פעם לדעת מה דעתי ורצוני. בפשטות הודיעני, כי נבחרתי לחבר בועדה המכינה את יסוד ההסתדרות. אחר זמן מסוים הודיע לי, כי נבחרתי פה אחד למזכיר הועדה – נראה היה לי, כי “פה אחד” זהו פיו של המנהל שלי – והוא מסר בידי את כל עתיד הארגון. דמוקרטיה היא דמוקרטיה, אפילו הענין נמצא בידי הדיקטאטור מר רפאל סופרמן, ברצון הטיתי שכמי לעבודת המשרד ומילאתי את כל ההוראות והפקודות ואף מצאתי סיפוק בענין, כי השעמום בכרך רוהאטין היה גדול מאד.

 

אסיפת היסוד של אגודת המורים בסטאניסלאבוב    🔗

כך נתגלגלו העניינים: בחור צעיר, גולה, נתגלגל לעיירה קטנטונת, נעשה נושא כלים למורה ותיק, לומד ממנו דרכי הוראה תקינים, ועוד יותר לומד ממנו לאהוב את המקצוע ואת תלמידיו, ואף מתחבב עליהם ועל הוריהם. עולה למדרגת “נושא כלים” גם בענייני ציבור. ועוד באותו חורף נתכנסה בסטאניסלאבוב אסיפת‑יסוד של אגודת המורים בגאליציה, ואני בתוכם מזכיר הועד המייצג. אגודה זו היתה “ברייה” משונה, אבל סימפאטית. לא היתה בה כל מחשבה על ענינים פרופסיונליים, שאיפתה היחידה היתה להיות לאגודה רשמית ומאושרת ע“י ממשלת קיר”ה. רשות זו ניתנה לה, לייסד בתי‑ספר עבריים ולהחזיקם בכוח האגודה או אגודת חובבים והורים. חודשים אחדים עסקנו עם עו“ד, שניסח לנו הצעת תקנון וטיפל בקבלת אישור לאגודתנו. ובחנוכה של אותו חורף נתכנסה בעיר סטאניסלאבוב אסיפת‑היסוד של אגודה זו. בה הוחלט לייסד בתי‑ספר ולהשיג מורים לעבודה. בכל גאליציה לא היה בית‑מדרש למורים עבריים. רוב המורים היו פליטים שבאו מרוסיה או משכילי “חדר” ו”ישיבה" מבין צעירי גאליציה, כולם אבטודידאקטים “אוכלי ספרים פדגוגיים”. השפות שהיינו שולטים בהן היו רוסית וגרמנית. עליתי לגדולה בזכות סופרמן: נבחרתי למזכיר האגודה. נראה כי נשאתי חן בעיני חברי האגודה, ועלי ועל סופרמן הוטל התפקיד לארגן בתי‑ספר עבריים, למשוך מורים למדינה; ולא עוד אלא שעלה בדעת הועד להטיל עלי את התפקיד ליסוד בתי‑הספר, לאירגונם ולביסוסם. לפי תוכניתנו היה עלי לבוא בדברים עם אנשי המקומות, לנסוע לשם, לפתוח בית‑ספר ולהורות בו חודשים מספר עד התבססותו, להשיג מורה קבוע ולנדוד מחדש למקום אחר, שבינתיים יכין ראש האגודה קרקע ליסוד בית‑ספר שם.

למזלנו נזדמן בגאליציה בחור מא"י – ברקוביץ היה שמו – בן איכר מהגליל. הוא נתמנה כמורה ברוהאטין, ובראשית האביב, אחר עבודת חצי שנה ברוהאטין, הוטל עלי התפקיד לייסד בית‑ספר אחר בעיר הנפט בוריסלאב. לפי תוכניתנו הייתי צריך לשהות שם מחצית השנה – ולנדוד הלאה לעיר חדשה. אבל הגורל מכוון צעדי האדם, וגורלי לא שעה לתוכניותינו.

 

בוריסלאב    🔗

בוריסלאב, הידועה עד היום כמקור הנפט החשוב באירופה, עיירה במזרח גאליציה במורדות הקראפאטים. העיירה היתה משונה במקצת, ספק עיר ספק כפר. בתיה קטנים ברובם, בני קומה אחת היו, חבויים בין מאות מגדלים לקידוח הנפט. מאחורי המגדלים הללו יערות אורן, המשתרעים מעלה מעלה בהרי הקארפאטים. הבתים היו קטנים ופשוטים. איש מתושבי בוריסלאב לא הזדרז להקים בית בן קומות, כולם היו צופים ליום בו יופיע מהנדס של אחת מחברות הנפט ויודיע לבעל‑הבית: הי! בן‑אדם, הנך יושב על מקור נפט. קומה נא ופנה את המקום ונתחיל בו בקידוח".

רוב תושבי העיר היו יהודים החיים על הנפט, מהנדסים או באי‑כוח חברות נפט, הגרים ברובם בעיר הסמוכה דרוהוביץ' ומיעוטם בבוריסלאב. הפועלים גרו ברובם בכפרים הסמוכים או בפרוורי העיר. רבים מן היהודים ראו את עצמם כזמניים בעיר זו. מובן, שחלק מהישוב היהודי עסק גם במסחר, במלאכה ובתעשיה. יהודי המקום ברובם לא היו כרוכים שם אחרי “העולם הבא”, אולם היו שם לא מעטים “חסידים” אדוקים, שהיו דואגים גם לדת בחיים ונלחמים ב“מופקרים” שאין עיניהם אלא לבצע כסף. היו גם קומץ של ציונים וסתם לאומיים. בין הנוער האקדמאי היו לא מעטים הציונים או אף סוציאליסטים.

לעיר משונה זו נשלחתי מטעם אגודת המורים לייסד בי“ס עברי בה ולקיימו במשך חודשים מספר, כפי שהזכרתי בפרק הקודם, היה זה תפקידי והובטח לי ברמז, שאם אצליח בכך יורץ מכתב המלצה נאה בענייני לאגודת המורים בארץ‑ישראל, שחלמתי לעלות לשם בקרב הימים. המשא‑ומתן שלי עם בני העיר במכתבים – וביחוד עם הועד המייסד את ביה”ס, – נסתיים, וביום בהיר אחד הגעתי לעיר, סרתי למלון, שהומלץ עליו על ידי אנשים. קיבל את פני יהודי בעל זקן ופאות, פניתי אליו בעברית – מנהג זה הייתי נוהג בכל מקום – וכאשר נעניתי בשלילה בדבר ידיעתו בעברית, עברתי ליידיש. בעל המלון הוליך אותי לחדר, שהוקצה בשבילי. הרגשתי, שהוא מרחרח סביב. שאלתיו לסיבת הדבר והוא ענה לי: “האם אין אתה אדוני המורה, שבא לכאן לפתוח בי”ס עברי?“. התפלאתי על חוש הריח שלו ושאלתיו: “מנין לך זה?” על כך ענה לי בחיוך: “או, הנך מפורסם בעירנו עוד לפני בואך אליה”. “האמנם?”, שאלתיו. והוא: “צא, בבקשה, לרחוב ומיד תקרא פלאקאט המודיע על בואך ומזהיר את יהודי העיר מפניך, “עוכר ישראל”, הבא להעביר את ילדי העיר על דתם”, ענה לי מחייך. שאלתיו: “ומי, לדעתך, הוא בעל היוזמה הזאת?”. “איני יודע, אבל משער אני” – ענה לי בעל המלון – " שאלה הם מעשי החסידים הצ’ורטקובאים”. “והאם אינך חושש לתת לי מחסה בביתך?”. היהודי צחק: “איני פחדן מטבעי ואף חסיד איני ואף ילדים בגיל חינוך, שסכנה נשקפת להם “מעוכר ישראל”, אין לי”. ובזה נסתיימה קבלת פני הראשונה בבוריסלאב. לאחר שסעדתי את לבי, פניתי לרחוב לעיין בפלאקאט שפרסם אותי. נתבדחתי הרבה בראותי את תוארי בו. אני, כאמור, “עוכר ישראל” וכו' וכו'. עלי להודות, לא הייתי אפיקורוס, המוצא ענין להלחם בדת. אולם בקוראי את הפלאקאט הזה הרגשתי ריח אבק שריפה מזוג בגזים של בוריסלאב, ונתעוררה בי התשוקה למלחמה ביהודים חשוכים אלה ולהוציא מהם את בניהם.

במצב‑רוח מרומם זה מהגעתי לבית מר לוקצ’ר, סגן יו“ר של ועד ביה”ס. מצאתיו בביתו ושמחתי לאוירה הטובה, שמצאתי בבית זה. מר לוקצ’ר היה מהנדס מכרות, יהודי רוסי, ציוני ומשכיל. דיברנו עברית עד היכנס בעלת הבית, שאינה מבינה עברית, ועברנו לשפה הרוסית, שפת הבית. האם הציגה לפני את שתי בנותיה, המיועדות להיות תלמידותי. הרגשתי עד כמה בני המשפחה חיים בשעמום בבוריסלאב זו, ושהם שמחו לקראתי, היהודי מרוסיה. אגב, גם האשה היתה ציונית. מיד נתברר, שהכל הוכן לפתיחת ביה“ס. אף תלמידים נרשמו, כדי ארבע כתות, וחיכו מיום ליום לבואי. הלוקצ’רים התבדחו על הפלאקאט ושאלו אותי אם לא נפחדתי מפניו. מר לוקצ’ר לקחני בכרכרתו לבית היו”ר של ועד ביה“ס, מר שוצמן, ראש העיריה. בדרך חטפנו שיחה בדבר המבטא בביה”ס: ספרדי או אשכנזי? אני סברתי, שיש ללמד את הבנים במבטא האשכנזי ואילו את הבנות במבטא הספרדי. מר לוקצ’ר לא התעניין בבעיה זו והתנבא, שאם גם אעשה ככה, יעברו מהר הבנים בהשפעת הבנות למבטא הספרדי.

גם מר שוצמן קיבל את פני בסבר פנים יפות, הציג לפני את בתו העלמה, המקווה להיות תלמידתי בשעור פרטי, כי מבוגרת היא מלהיות תלמידה מן המנין בביה“ס. אמרתי לו, כי בדרך כלל איני נוטה לשעורים פרטיים, כוחותי נחוצים לעבודתי בבי”ס; אבל מובן, אין כלל בלי יוצא מן הכלל, ובוודאי אמצא דרך ללמדה. נקבע יום פתיחת ביה"ס. למחרת הופיעה מודעה על פתיחתו, וכעבור יומיים אמנם נפתח המוסד בטקס צנוע, בהשתתפות מר שוצמן, לוקצ’ר ועוד כמה אנשים ממשכילי העיר. מר לוקצ’ר הסביר בנאומו לתלמידים, שהעתיד להיות מורם אינו מדבר עם תלמידיו אלא בעברית, ועליהם להתאמץ ולרכוש להם את הדיבור העברי במהירות. כמקובל אז בין טובי המורים, לימדתי את התלמידים “עברית בעברית”, חיקוי לשיטת ברליץ. רק בשיחתי הראשונה דיברתי אתם יידיש והסברתי את כל הנחוץ, ומאז הקניתי להם בכל שעור עשרי‑שלושים מלה הנחוצות להבנת הנלמד. לא ידעתי, כמובן, אף ברמז את שיטת אלף המלים של העברית הבסיסית.

 

העלמה פומרנץ    🔗

סיימתי את יום הלימודים הראשון. אחרוני התלמידים עזבו את ביה“ס. ירדו דמדומי בין‑ערביים. אני עומד לי על הקתדרה ומסדר את הספרים ואת המחברות, שבע רצון מתוצאות היום הראשון, פתאום מתדפק מישהו על הדלת, ולחדר נכנסה אשה לבושה שמלות ארוכות, כמנהג הצנועות בנשים, כובע על ראשה ופניה רעולים בצעיף, כמנהג הימים ההם. הצעיף היה די עבה, ולא יכולתי להבחין בפני הנכנסת על ארשת פנים. היא ברכה אותי בעברית: “שלום”, ומיד שאלה בגרמנית באיזו שפה עליה לדבר אתי, גרמנית או יידיש. בחרתי ביידיש, הצעתי לה כסא לשבת, אבל היא נשארה עומדת והדגישה, שעניינה קצר והיא גם נחפזת. קמתי גם אני ממקומי ושאלתיה לרצונה. היא ענתה לי קצרות, כי ברצונה ללמוד עברית: אבל מפאת גילה וסיבות ונספות אחרות אינה יכולה לבקר בביה”ס עם הילדים ומבקשת ממני לתת לה שעור פרטי. בלי לשקול הרב עניתי לה בשלילה, ראשית, משום פרינציפ: “כוחותי קודש הם לביה”ס“, ושנית, “הנני עמוס עבודה ולא אספיק לתת שעורים פרטיים”. לתמהוני, קלטתי אנחה מרה היוצאת מפי המבקרת ומיד צנחה על הכסא, שהצעתי לה לפני רגע, ואמרה כאילו לעצמה: “כך, פרינציפ!”. הרגשתי את עצמי לא בטוב. הסתכלתי בדמות רעולת הפנים ושאלתי בדאגה: “גברתי, מה קרה לך? האם אינך מרגישה את עצמך בטוב?”. היא שתקה רגע ואח”כ אמרה: “אדוני, אם אספר לך מה שקרה לי, חוששת אני, שאגזול מזמנך”. ישבתי גם אני על כסאי וביקשתי ממנה לספר לי כל אשר ברצונה בלי לחשוש לאבדן זמני. היא שתקה רגע והרימה את צעיפה. הסתכלתי בה וראיתי לפני בחורה צעירה, נכון יותר פני נזירה צעירה, מודאגים מאד. תמהתי במבוכה ואמרתי: “ספרי לי, גברתי, מה הענין שלך?”. לבסוף החלה לספר לי בגרמנית את סיפורה.

בת העיר היא, בת למשפחת חרדים קנאים, על צד האמת – קנאי הוא רק האב ואילו האם היא אשה משכלת. האב נוקט הכלל הידוע: “כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות”, אולם אמה חושבת אחרת; ולמרות רצון האב הכניסה אותה אמה לבתי‑ספר של גויים, תחילה לבי“ס יסודי ואחר‑כך לסמינר למורים בעיר טראנוב, בעיר שגרו אז שם. גם היא עצמה חשבה לה לאידיאל גדול לגמור את הסמינר ולהתמסר למלאכת ההוראה. חמש שנים בילתה בסמינר ורבות סבלה בו. היא היתה בכתתה היהודיה היחידה בין שלוש עשרות בנות פולניות ואוקראיניות. למזלה הרע היה בכתתה מספר הבנות הפולניות והאוקראיניות כמעט שקול. כך גרם לה מזלה להיות עורב לבן ביניהן ולפעמים גם “נפש המאזנים”, ובזה גרמה לעצמה צרות. בשעור הראשון, כשהמורה המחנך שאלה ללאומיותה, ענתה: “יהודיה”. על זה ענה לה המורה: בארץ זו אין לאום יהודי, יש רק בני דת יהודית, והיא בודאי פולניה או אוקראינית, בת דת משה. על זה היא ענתה לו “לאו” גדול: “אדוני, אני יהודיה, איני פולניה ואף לא אורקאינית”. “משונה”, אמר המורה, “לפי חוקי המדינה אני מתקשה להגדיר לאומיותך; הרי אין מדינה יהודית ואין שפה יהודית, ועל‑כן לא תתכן לאומיות יהודית”. היא התחצפה והודיעה לו, כי אכן יש שפה יהודית, בה כתוב התנ”ך, ואף ארץ יהודית קיימת, בשפתם “פלשתינה”. המורה היה נבוך וענה, כי הדברים יימסרו לכבוד המנהל וישאלהו איך להגדיר לאומיות זו. “על כל פנים, איפה אושיב אותך?”. – מהרגע שנכנסו התלמידות לכתה הסתדרו כל הפולניות בגוש אחד וכן גם האוקראיניות. הסתכלה בהן וענתה: “אם לבך טוב עלי, תן נא לי כסא ושולחן בין שני הגושים”. הוא חייך ומילא את רצונה, ומאז ישבה חמש שנים בין שני הגושים האלה. אחרי הפסקה חזר המורה והודיע, כי המנהל ציווה להתחשב בדרישתה ולהגדיר אותה כיהודיה. כל השנים שיבלתה בסמינר זה היא שמרה על נייטראליות גמורה בין הגושים, אולם הרהרה הרבה על חייה הזרים והמוזרים. היא לא היתה עסקנית ציונית, אולם זכרה היטב את לאומיותה, את שפתה, שאינה יודע אותה פרט לקריאה בה ובמקצת לכתיבה; כי בילדותה היתה בעלת אמביציות לשיווי‑זכויות לבנות ודרשה מאמה לשלוח אותה ל“חדר” יחד עם אחיה ושם רכשה לה את הקריאה בעברית ואף לפרשת השבוע הגיעה. עברו חמש שנים, היא גמרה את הסמינר בהצטיינות, וזה פעמיים בשנתיים האחרונות הוצעו לה משרות הוראה בביה“ס הממשלתי; אולם איתנה הכרתה, כי היא, היהודיה, אינה רשאית לחנך את בניו ובנותיו של עמה בשפה נכריה. היא מנסה כל הזמן ללמוד עברית על פי המתודות שמצאה בחנויות, אבל העלתה חרס בידה. ומאשר נודע לה על ייסוד ביה”ס העברי, היתה בטוחה שהגיעה שעתה ותינתן לה אפשרות ללמוד את השפה העברית ותוכל להורות אותה ואת בני עמה בגולה או מה שקוסם לה מאד מאד בפלשתינה. “עתה”, אמרה באנחה, “בא הפרינציפ שלך והרס את בנין הקלפים שבניתי”. גמרה את משפטה האחרון ופנתה ללכת.

נדהם מן הסיפור עיכבתי אותה והחילותי להתנצל על תשובתי הנחפזת: “גברתי, בשמעי את דבריך הנני מצטער מאד על תשובתי הנחפזת. מובן מאליו, כי אני מוכן ומזומן ללמדך עברית. הן לעלמות כאלה מצפים אנו מזמן בחוסר המשווע של מורים לעברית”. פניה צהלו והודתה לי בחמימות והוסיפה: “רב תודות, אדוני! מובן, שאני מתכוונת לשעורים בתשלום מקובל”. אני חייכתי ואמרתי: “על תנאי זה אפשר יהיה להתווכח”. “ואימתי נתחיל בשעורים?” – שאלה, נראתה חסרת סבלנות. אני עניתי: “אפילו מחר, חבל על כל יום”. "אגב, הוסיפה – “אני מרשה לעצמי לבקש ממך בקשה נוספת. אם אפשר הדבר, נא לקבוע לי את זמן השעורים בשעות בין‑הערביים. יש לי סיבה מכרעת לבקשתי, שלא הייתי רוצה לדבר עליה ברגע זה. אולי במשך הזמן תבין אותי ותצדיק את בקשתי”. הסכמתי גם לכך, אם כי השעה לא היתה נוחה בשבילי, היות שהתחלתי בעבודתי בשתיים אחר הצהרים וכל השעות שלפני הצהרים הייתי פנוי. אבל הייתי רך כדונג והסכמתי לכל. “אגב”, אמרתי, “לא אמרת לי את שמך”. לא ברצון ענתה: “שמי בלומה פומראנץ”. בזה נפרדנו עד יום המחרת בחמש אחרי הצהרים.

הייתי נרגש מפגישה זו. היתה לי הרגשה, שמלחמה נוספת נשקפת לי על שעור זה שקיבלתי עלי; אבל הייתי במצב רוח מלחמתי, ועוד באותו ערב סרתי למר שוצמן, ראש הועד, וסיפרתי לו את הענין. הוא הקשיב לי בענין רב ולבסוף הפליט בגרמנית: “אום רוהיגר גייסטר, היודע אתה מה אתה עושה? זוהי בת מנהיגם של הנלחמים בך, קנאי חשוך מחסידי צ’ורקוב, יהודי יקר, וחושש אני מאד שבמעשך זה הנך הורס שארית שלום הבית בביתו. סערה נשקפת למשפחה, לתלמידתך, ואף גם לך”. “אף‑על‑פי‑כן”, אמרתי, “עשה אעשה זאת. מה אשמה הבת, שהאב הוא חסיד קנאי? האם אין מחובתנו להגיש יד עוזרת ללוחמים בקנאות ובבערות? ומה בעצם יכולים חשוכים אלה לעשות לי ולא עשו? עוד פלאקאט?”. “נו, נו”, אמר שוצמן, “יש עוד אמצעי מלחמה באשפתם, אבל עשה כרצונך, הלא היא אינה תלמידה בביה”ס והזכות ניתנת לך להוראה פרטית כאוות נפשך". ובזה נפרדנו שנינו. לא אני ואף לא שוצמן לא ידענו את הערך הגורלי של שעור זה לי ולחיי בעתיד…

 

השעור הפרטי שלי    🔗

למחרת בחמש שעות אחר הצהרים בדיוק באה התלמידה לשעור. הקדמתי לה ביידיש, כי איני נוהג בשעורי להשתמש בשום שפה אחרת אלא בעברית ומקווה אני, ששיחתי זו ביידיש תהיה האחרונה בינינו. הסברתי לה את שיטתי “עברית בעברית” והתחלתי ללמדה. ברשימות שלי הוקצבו לשעור ראשון שלושים מלה, מלים הנחוצות לשימושי בשעור; אבל מיד נוכחתי, שתלמידתי זו אינה מהרגילות. כל מלה חדשה, אחרי שהשמעתי אותה, מיד היתה כמונחת בקופסה והיא זכרה אותה והשתמשה בה. ועוד בשעור הראשון חרגתי ממסגרתי והשתמשתי בחומר משעור ב' וג'. בהיגמר השעור הייתי אני הראשון להפרת הפרינציפ שלי ושאלתיה ביידיש: “אמרי לי, העלמה פומראנץ, האם באמת לא למדת פעם עברית?”. היא עמדה על שלה, שפרט לקריאה בעברית ומעט מפרשת השבוע לא למדה בחדר, ומספרי המתודות ללימוד עברית, שניסתה ללמוד מהם את השפה, לא רכשה לה הרבה. התפעלתי מאד מתלמידתי זו, שהיא כנראה מחוננת בכשרונות. עוד באותו היום סיפרתי בבית הלוקצ’רים עליה, והוא אמר לי: “הזהר בנות החסידים – מחוננות הן מאד”.

בשעור השני, לפני התחלתו, הפרה גם תלמידתי את ההסכם ופנתה אלי ביידיש שלה בבקשה נוספת. בגמגום‑מה סיפרה לי, שיש לה אחות צעירה ממנה בפחות משנתיים. כשחזרה אתמול הביתה, הפגינה בדרך שעשועים את ידיעותיה בעברית, וקשה היה לא לראות בצער אחותה ובקנאתה בה על שלומדת עברית ואלו היא, המסכנה, אין לה הזדמנות לכך. “האם יכביד עליך הדבר ביותר לצרף גם את אחותי לשעור שאני מקבלת?”. אני חששתי שמא לא תוכל אחותה להתקדם במהירות זו, שהיא עתידה כנראה להתקדם; אבל היא הרגיעה אותי ואמרה, שהיא פנויה רוב שעות היום ותוכל ללמד את שעורה לאחותה בבית; ואם הדבר לא יצליח, היא בעצמה תיעץ לי להפסיק את השותפות בשעורים. מה לעשות? לא יכולתי לסרב לתלמידתי הלוהטת כל כך לעברית ולהפצתה בביתה. הסכמתי. בשעור השני הקניתי לה כמות של חמישה‑שישה שעורים ובלבי חששתי, שבמרוץ כזה אשאר מהר מאד ללא חומר מן המוכן. לשעור שלישי הופיעה גם אחותה. שרה שמה. למרות ההבדל בגיל נראתה האחות שרה קשישה מתלמידתי בלומה. הפתעה נוספת היתה לי, שהתלמידה החדשה ידעה כמעט כל המלים שהקניתי לאחותה בשני השעורים הראשונים. משמע, שתלמידתי מחוננת גם כמורה. החלטתי להמשיך בדהרה, בלי להתחשב באחות הצעירה. השתדלתי להקנות הן את כל חומר המלים הנחוצות לשיחה בזמן השעורים, כדי שלא אצטרך להזדקק ליידיש שלי. שתיהן ידעו את האותיות האשוריות, וכל אשר כתבתי על הלוח הועתק מיד למחברת או נכון יותר לפנקסון קטן, שהיה בידי כל אחת מהן.

ושוב בקשת סליחה על הפרת ההסכם שלנו. התלמידה בלומה פנתה לאלי בגמר השעור השלישי בבקשה חדשה. היא סיפרה שיש לה בביתה עוד שלוש אחיות צעירות. היא חושבת, שאין כל קושי שתשתתפנה גם הן בשעורי הכתות של אחר‑הצהרים. אולם מסיבה, שהיא תתגלה לי אחר‑כך, אינן יכולות לעושת זאת ובקשתה שארשה גם להן להשתתף בשעור. לא הייתי שבע רצון מהצעה זו, ששעור פרטי נהפך לקבוצה, ואולי עוד תביא לי אחר‑כך עוד קרובות וידידות. היא הבינה אותי והוסיפה שהיא, האחות הבכירה, מקבלת על עצמה את האחריות לתשלומי שכר‑לימוד והיא תהיה גם אחראית להתקדמותן. היא תשמח לשוחח אתי בפעם אחרת. היא מקווה, ששיחה זו כבר תהיה בעברית. לא ברצון הסכמתי גם לבקשה זו, ולמחרת הופיע גדוד שלם של חמש בנות מגיל 7 עד גיל 20. לא היה גבול להכרת התודה של התלמידות על שמילאתי את בקשתן, ובינתיים נתמלאו הכתות תלמידים, העבודה קשתה עלי, והייתי עייף אחרי כלות השעורים בארבע הכתות המלאות. אולם הבלגתי על עייפותי והמשכתי בעבודה זו.

הדו“חים שלי לועד אגודת המורים ברוהאטין היו אופטימיים, וגם בעיר יצא לי שם של מורה מוצלח. הסטודנטים המעטים שידעו עברית חיפשו את חברתי וגם רמזו לי, שיש לקבוע איזה מקום מפגש לדוברי העברית. מאידך גיסא נודע לי, כי חסידי צ’ורטקוב לא נתיאשו מנצחון על ה”פוני“, ה”עוכר ישראל“, וממשיכים בפלאקאטים. אני ובית‑ספרי שימשנו חומר בקלויז לנואמים, שבראשם עומד יהדי, דוד רוס, כפי שנתברר לי אחר‑כך, הוא אביה של העלמה בלומה פומראנץ, והטמפרטורה עלתה מעלה מעלה. נתברר לי, כי כל מעשי הבנות פומראנץ נעשו לא בלי הסכמת האם, שכיוונה את הפעולה והיתה מוכנה לקרב מכריע עם בעלה בשל חינוך הבנות. אגב, לבנות פומראנץ היה גם אח, הבכור במשפחה, שבשעתו הגניבה אותו האם מהקלויז ושלחה אותו בלי ידיעת בעלה לקרוביה לגרמניה, ושם “יצא לתרבות רעה” וגמר בי”ס למכניקה עדינה. ועתה החלו הקרבות במשפחה על הבנות. סיבת בקשתה של תלמידתי בלומה לקבוע שעוריה בשעות בין‑הערביים היתה תכסיסית. בשעה זו שהה אבי המשפחה בקלויז בתפילת מנחה ובלימוד פרקי משניות, ואגב, בתוכניות על המלחמה ב“פוני” ובהפצת העברית. ובשעה זו היו הבנות בעזרת האם מתגנבות מהבית והולכות “לתפילותיהן הן” אל אותו ה“פוני”. בגמר השעורים היו הבנות מתגנבות הביתה אחת אחת, כשאמן עומדת על המשמר, שלא תתפסנה בקלקלתן. גם את השעורים בבית היו מכינות בהחבא.

קשה, כמובן, בעיירה קטנה לשמור על סודות, וגם ענין זה התפוצץ. ומעשה שהיה כך היה: בשעת אחד הנאומים, שנאם דוד רוס בענין שהעסיק אותו הרבה, עמד על ידו אברך אחד, עמד וחייך. כשראה זאת דוד רוס, הפסיק את דבריו ושאל ברתיחה: “פתי, מה החיוך השפוך על פניך?”. הלה התרתח גם הוא וענה: “ככה, אין אני אוהב צביעות וצבועים; איש בא להטיף מוסר לאחרים. והוא עצמו שולח בנותיו למוסד התפלות והשמד!”. “מה פירוש דבריך, אברך, למי מכוונים דבריך? הלא פי המדבר אליכם, האם אני הוא שחשוד בצביעות, פתי שכמותך?”. “כן הדבר, כוונתי לך ולבנותיך”. ר' דוד רוס לא שמע את דבריו עד הסוף ומיד ברח מהקלויז הביתה. כפי שנודע לי לאחר זמן, הוא פרץ לבית חוור כסיד. כשהוא מתאמץ להרגע ואינו מבליג על עצמו, פרץ לחדר בתו הבכירה – לה היה חדר מיוחד, שאיש לא נכנס אליו בלי דפיקה בדלת – ותפסה לקלקלתה. היא ישבה רכונה על גבי ספר פתוח לפניה. הוא הרכין עצמו לספר וראה, כי היא מעיינת בתנ“ך בספר יהושע. הוא פנה אליה בכעס ובגסות ושאלה: “מה את יושבת ומביטה בספר “כתרנגול בבני‑אדם”, האם את מבינה את הכתוב כאן?”. “כן, אבא, אני מבינה”, ענתה גם היא בכעס. “קראי לפני והסבירי לי את הכתוב”. היא החלה בכעס לקרוא פרק א' ביהושע ותרגמה לו את הכתוב. פניו החוירו עוד יותר. “מאין לך הידיעה הזאת?”. “למדתי זאת והנני לומדת גם עכשיו ממורה ביה”ס העברי!”. “כך? אם כן אמת באשמה שזרקו בפני, מטיף אני לאחרים ובביתי פשה הנגע”, אמר בקול שבור, “ואולי גם אמת הדבר, שגם את אחיותיך את מדירה מן הדרך הישרה”? הוא לא חיכה לתשובתה, צנח אין‑אונים על הכסא והחל לקונן על גורלו המר, שבנותיו יצאו לתרבות רעה. עיניו זלגו דמעות. הוא איים, שיעזוב את הבית. הוא הטיל את האשמה על אשתו ובתו הבכירה, ועזב את חדרה. לאחר מכן החל משא‑ומתן על ידי האם עם בתו הבכירה, שתמשיך היא ללמוד ותניח לי ולאשתו את חינוך הבנות: “את כבר מבוגרת ואין אני אחראי לך, אבל מה לך ולבנותי להדיח אותן מדת ישראל ומנהגיו?”. אבל כאן התרחב הקרב הגלוי. האם טענה שהיא ממלאת את כל הקפריזות הדתיות שלו, מקבלת את אורחיו השנואים עליה, "אבל אינה מוכנה להקריב לו ולידידו את בנותיה; היא לא תפקיר אותן, היא תמשיך לחנך אותן לפי הבנתה, כל איומיו לא ישנו את פני הדברים. בלומה ניסתה להסביר לו, שהחיים עשו את שלהם, הבנות – וגם בנות החסידים – זכאיות לחיות את חייהן לפי הבנתן והדבר לא ישתנה. הקרע היה גלוי, הבית נהפך לגיהינום. במשך הימים השתלט דכאון על האב, והאם החלה לחשוש לבריאותו ולחייו. הוא חדל לתת להוצאות הבית. הדבר התפרסם בעיר והמצב היה בכל רע. באין ברירה פנתה האם לחמיה. וכאן פרטים מעניינים: אביו, אלי רוס, היה יהודי אמיד, שגר בדרוהוביץ', לאחר שביתו נהרס ונמצא נפט במגרשו. הוא לא היה חסיד ואף לא קנאי והצטער על שבנו חשוך כל כך. הוא לא התערב בעניניו, עד שכלתו העמידה אותו על חומרת המצב. הוא בא לבוריסלאב לשכך את כעסו של הבן. הרבה לא הועיל והענין נמשך ללא תקנה.

ימים אחדים חלה האב. כנראה, תקפה אותו מחל הדכאון. ידידיו שביקרוהו השתתפו בצערו ואסונו, אולם בשיחותיהם אתו לא נגעו, כמובן, בענין ביש זה. בקלויז היה נכנס ויוצא כמתגנב. חדל גם לטפל בי ובעניני. בכל הבית שרר דכאון כללי. בדבר אחד ויתרו לו הבנות ונהגו בו כיבוד‑אב: בפניו לא דברו עברית…

 

התפתחות בית‑הספר והעברית בעיר    🔗

כך עברו עלי למעלה מ-6 חודשים. בית‑הספר גדל והתפתח, היו בו כ-100 תלמידים ותלמידות, ביניהם קבוצה של בחורות בגיל 20–15.

הבחורות פרסמו את שמו של בית‑הספר, שהפגינו את הדיבור העברי ברחוב ובמקומות ציבוריים. לי יצא שם של קוסם, שבחודשים מספר שם שפה זרה בפי עשרות רבות של תלמידות.

אולם לי – כשלעצמי – לא היה סיפוק רב בעבודתי, ונתעורר בי הרעיון להעביר את הדיבור העברי למקום אחר, ואילו בבית‑הספר להתרכז בהוראת תנ"ך, דברי הימים ואולי בקרוב גם תולדות הציונות ומהותה, לחרוש חריש עמוק עמוק. הצעתי לתלמידותי לייסד בעיר מועדון, שבו תתכנסנה הבחורות בערבים לשם שיחות חברות, קריאה בעתון עברי, מסיבות עבריות וכו'. והדבר נתגשם הרבה יותר קל מאשר שערתי: נוסד מועדון “עבריה” ובו כ-30 חברות, לכל אחת מהן היתה הזכות להביא אתה אורחים ואורחות לבילוי זמנם במועדון, אם רק קיבלו על עצמם את חובת הדיבור בעברית בזמן שהותם במועדון.

חידוש שני: היות שבלומה פומראנץ התקדמה מאד בלימודים (אגב, כפי שנודע לי לאחר מכן, בילתה בלומה בביתה כעשר שעות ביממה בלימוד ובעיון בספרות עברית ובתנ"ך), עלה בדעתי שיהיה משום תועלת לעתידה של בלומה, אם אציע לה לבקר בבית‑הספר בשעת שעורי הכיתות השונות, להסתכל בעבודתי, ואם יהיה ברצונה – גם לעזור לי. היא קיבלה את הצעתי בשמחה רבה, ואף השתדלה להגיש לי עזרה ממשית. מרגישה היא – כך טענה – אני עייפתי מרוב עבודה, והן היא נעזרת בעמלי (ואגב: שלא על מנת לקבל פרס) – וגם ענין זה הצליח עד מאד; אם כי, כפי שנודע לי במשך הימים, גרם ענין זה לרכילות בעיר, כאילו מחזר אני אחרי העלמה פומראנץ. אנשים מן הצד ידעו מה שידעו, לפני שאנו, פומראנץ ואני, ידענו ברורות על כך. פרט שנודע לי באיחור זמן: תלמידתי פסיה פומראנץ, אחות בלומה, בת ה-11, התפארה פעם בפני האם: “אוי, אמא! לו ראית את המורה, הוא אוכל את בלומה בעיניו”. והאם שואלת אותה: “ובלומה?”. – “בלומה רק מורידה עיניה ומתאדמת”.

עזרת פומראנץ בכיתות הצעירות הקלה עליה בהרבה. ואני הרגשתי באמת הקלה בעבודתי הרבה. התחלתי גם לנהוג בי פינוק‑מה. שכרתי לי דירה ביער הקרוב לעיירה. בוקר‑בוקר היתה באה עגלה ומביאה אותי לעיירה, ולפנות ערב, ככלות עבודתי, היתה מחזירה אותי לדירתי. רבות התענגתי על חיי ביער, אם כי הרגשתי גם שעמום לא מעט. היה לי גם זמן להרהר בעניני הפרטיים ונדמה היה לי, כי באמת איני שוה‑נפש לתלמידתי, הנזירה היקרה – וכי אפשר היה להיות שוה‑נפש ליצור חמוד זה? – אולם צער אותי הדבר, שלא ראיתי אף פעם מצדה של בלומה כל רמז של יחס אלי. כך עברו עלינו כ-8 חודשים. החסידים הקנאים לא פסקו מטיפולם בי, אולם הענין חדל לעשות רושם. פעמיים שלוש בשבוע הייתי מבקר ב“עבריה” והיתה לי נחת רוח מהחיים העבריים השוקקים במועדון. רבים מהסטודנטים היודעים עברית, היו שמחים לבלות שם בחברת נערות טובות, מסלתה ושמנה של העיירה.

 

כנס המורים    🔗

קיבלתי הודעה מהועד המרכזי של אגודת המורים על אסיפת מורים שנתית, שתתכנס בעוד חודש ימים. ענין זה שימש לי נושא לשיחה במועדון “עבריה”. דיברתי בפני הבנות על תפקידי המורים לתחית השפה ולהפצת רעיון הציונות וכו' וכו'. כתוצאה משיחתי צץ הרעיון לשלוח מטעם “עבריה” ברכה לאסיפת המורים. אחדות אף הרחיקו ללכת והציעו לשלוח שליח מיוחד למסור את הברכה. הענין קסם להן, שבית‑ספרה של בוריסלאב יתפרסם כמוסד, שבזמן כה קצר שם בפי הנוער את השפה העברית. פה אחד נתקבלה הצעה לשלוח שליחה או שליח, שיברך את אסיפת המורים בשם בית‑הספר העברי ו“עבריה”. “ומי יהיה שליח?”. כולם שמו עיניהם בבלומה פומראנץ “מובן, היא היחידה המתאימה לשליחות זו”. והשליחה האדימה כתולע עד עומק צוארה ושתקה. לבסוף לא היתה לה ברירה וקיבלה על עצמה את השליחות. קמתי וברכתי אותה לשליחות זו בלחיצת יד. אגב, בפעם הראשונה החזקתי את ידה בידי, יד זעירה ומעודנת. שמתי לב שהבחורות נתרשמו מיחסי לבחירה ונראה, שגם אחדות חייכו לענין זה באופן מיוחד. גם בשיחותי עם הבחורים, ידידי בעיר, נרמז לי ברמזים לא עדינים ביותר על יחסים שלי אל בת עיר מסויימת. אחד מהם אף התלוצץ פעם: “בכפרים מסביב שורר מנהג, שאם בחור מכפר אחר בא לגזול מכפרם בחורה טובה, מתאספים בני הכפר ומרביצים בו מכות כיד הטובה עליהם; והיה אם אמד במכות אלה, מרשים לו לקחת את הבחורה”. כך סיפר הבחור. “ומה דעתכם, חברה?, נרביץ בקראמארוב?”. אני מחיתי נגד הצעה זאת. ראשית, מאין להם הידיעה, שעומד אני לעבור עבירה קשה זו? והשנית, האם שקצי כפר הם? על זה טען הבחור: “טוב, אם אתה מכחיש את הדבר, אנו נחכה. סוף‑סוף יתגלה הדבר”. בינתיים בא יום הנסיעה לסטאניסלאבוב לכנס המורים. נפגשנו בתחנת מסילת הברזל. בלומה היתה מוקפת מלוות, חברות המועדון, ומצב הרוח היה טוב. בחרנו לנו מקום בספסל אחד בקרון, שוחחנו על דא ועל הא, עד שנשבר הקרח ושאלתי אותה: “אגב, העלמה פומראנץ, ההגיעו אליך הדי הרכילות עלינו?”. “מספרים למשל, שאני מחזר אחריך; אחרים מספרים, כי הנני מאוהב בך”. היא כדרכה, התאדמה מאד מד, הורידה עיניה לקרקע ואמרה בפשטות: “הלוואי יהיה זה אמת”. הופתעתי לגילוי הלב מצד “הנזירה” ואמרתי: “יש גם אומרים, שגם את אינך שוות‑נפש אלי”. “זה אמנם אמת לאמיתה”. התלהבתי ותפשתי ידה. ובלי להוציא את היד פנתה עלי בהתרגשות: “מר קראמארוב! אל תשכח, כי בינתיים אתה מורי ואני תלמידתך, וכאן יושבים אנו בין אנשים ומעוררים אולי תשומת‑לב אלינו”. “צדקת, יקירתי, אולם לא קל להסוות דבר, שכל מכרינו מרגישים בכך”. בינתיים הוציאה בלומה מאמתחתה צידה לארוחת בוקר, אכלנו ארוחתנו המשותפת הראשונה בהנאה ומצב הרוח היה טוב.

 

סטאניסלאבוב – וועידת המורים    🔗

באנו העירה. בלומה סרבה להתאכסן במלון, ששם התאכסנתי אני ושאר המורים מבאי הועידה. ראשית, היא אינה מורה, ושנית, יש לה בעיר קרובי משפחה. נתנה לי כתובת המשפחה, ששם תתאכסן, בלי לקבל ממני כתובת בית‑הספר, מקום הועידה, רמז דק שמותר לי לבוא ולקחת אותה לועידה. ואני אמנם קיימתי מצווה זו לבל טוב ומשמחה. הן נמצאים אני בסטאניסלאבוב ולא בבוריסלאב. באנו לועידה. הצגתי את תלמידתי בלומה פומראנץ בפני ידידי ומסרתי על שליחותה, שנתקבלה ברצון על ידי אנשי הועידה. ואמנם בהגיע שעת הברכות, הוזמנה בלומה לברך את הועידה בשם “עבריה” ובית‑הספר העברי בבוריסלאב. למרות התרגשותה היתה הברכה יפה ועשתה רושם טוב על באי הכנס. בהפסקה רמזו לי ידידים: “בר מזל אתה, קראמארוב, בחורה חמודה כזאת, ואיזו עברית! בפחות משנה הקנית לה זאת וכו'”. אני החלטתי לבלי להכחיש את יחסינו זה לזו, לכך הסכימה גם בלומה. מוטב להודות על ה“פשע” מאשר לתת לאנשים לנחש ולהוליך רכיל. היא הסכימה לדעתי, אם כי לא שכחה אף לרגע, שידיעה זו עלולה להמיט שואה על אביה; וביחוד חשבה על צער האם, שהיו לה סיבות מיוחדות להסתייג משידוך זה. בימים ההם היו מקרים רבים, שפליטים מרוסיה, נשואים ואבות לילדים, היו מציגים את עצמם בגאליציה כרווקים ונשאו בנות המקום לנשים. והאם חרדה מאד לגורל בתה, כשהגיעו אליה הרכילויות עלינו. אבל שכנעתי את בלומה. הן ביום מן הימים יקרה הדבר, מוטב להעמיד את ההורים בפני ענין מוגמר. והסכם זה נחתם בינינו במרכבה, שהובילה אותנו לרכבת. כדי להפגין את ארוסינו ירדנו בדרוהוביץ' מהרכבת, חזרנו על חנויות התכשיטים וקניתי לה טבעת ארוסין מהודרת. ומובן, שבכל מקום שהופיעה ואנשים ראו את הטבעת, ברכו אותה לארוסיה.

 

הפלאקאט האחרון    🔗

בשובנו מהועידה, קיבל את פנינו בבוריסלאב פלאקאט חריף וגס – אמנם האחרון בפלאקאטים. מזהירים בו את ההורים מסכנה הנשקפת לבניהם ובנותיהם. הוא היה גם פרובוקאטיבי מאד ופיזל כלפי הרשות. הוא מדבר על המורה, שמסכן את בנות העיר, ומתחת למסווה של לשון‑הקודש מדיח אותן מדתן ומפיץ ביניהן סוציאליזם ואנרכיזם. וכאן שאלה: ומה רוצה אדם זה כגמול על מעשיו? 200 קרונות לחודש – את זה הוא מקבל אמנם מועד בית‑הספר – אבל נוסף לזה גם בחורה טובה לאשה. והדברים אמנם עשו רושם בחלקם: יום אחד אחרי שובי מסטאניסלאבוב, בשעות אחר הצהרים, באו לבי‑הספר בשעת השעור שני ז’נדרמים ושואלים לזאב קראמארוב. הם מראים לי פקודת מאסר נגדי, הנאשם בהפצת אנרכיזם. אני התחלתי בוויכוח אתם ע"י מתרגמת, לראשונה היתה זאת בלומה פומראנץ; אבל היא משום‑מה ביקשה מחברה אחרת לעשות מלאכתה ובעצמה נעלמה מן החדר. המשא‑ומתן היה מיגע וממושך. הוצאתי תלמידות לחצר והמשכתי בוויכוח. אני מכחיש את כל הענין ומסרב להישמע לז’נדרמים. פתאום הופיע בחור צעיר בלווית בלומה ומידו פתק מראש‑העיר, המצווה עליהם לעזוב תיכף‑ומיד את בית‑הספר, שהוא עומד בראשו, ודורש מהם להתייצב בפניו. עליהם להסביר לו, כיצד העזו לפרוץ למוסד תרבותי בלי שוטר עירוני. לפי חוקי אוסטריה בימים ההם, לא היתה רשות לז’נדרמים לאסור או לחפש ואף לפרוץ לבית תושב בלי ידיעת המשטרה והסכמתה. הז’נדרמים המשולהבים נבוכו ועזבו מיד את בית‑הספר. כאן נתגלה אופיה של בלומה פומראנץ. היא הספיקה לפרוץ לראש‑העיר ולהביא את הפתק, שגרש את הז’נדרמים בחרפה.

הבשורה המרה בבית דוד רוס עשתה שמות בבית. וכאן נתגלה שוב אופיה של בלומה פומראנץ. הבחורה השקטה והמנומסת, הנשמעת להורים, הסבירה להם, כי בגילה היא עצמאית ותחיה עם אדם כלבבה, שיתן לה את האושר. “עד כאן”, הודיע האב בהחלטיות גמורה, “בחיי לא תהיי לאשה לעוכר ישראל זה”. “אבא”, אמרה הבת, “הנני מיעצת לך לבלי לאסור הקרב הזה, כי לא תהיה תפארתך בענין עדין זה. הן יש בכוחי לעזוב את ביתך בלי רשותך והסכמתך; ובכלל אנו, כנראה נעלה בקרוב מאד לארץ‑ישראל ושם הן נהיה חופשים לנפשנו. ואם תביא אתה לידי כך, שנחיה בלי חופה וקידושין, הן לא אשמתנו תהיה זאת אלא אשמתך”. הוא נדהם, אבל עמד בתוקף על איומיו, והאם המסכנה היתה בכל רע. דבר זה הכאיב לבלומה מאד מאד. האם הציעה לה, שלא תדבר יותר על כך, אולי יתרכך האב במשך הזמן; אבל שאלה את בתה: האם בטוחה את בהחלט באושר הצפוי לך מנישואים אלה? לבי היה מר עלי, כשנודעו ל הפרטים האלה מפי בלומה. צר היה לי, כי כל עול המלחמה הזאת וצערה נופל עליה, בשעה שאני חופשי לנפשי ואינני לוקח חלק במלחמה זאת. בלומה מצדה דיבר בגלוי על ארוסינו, על עלייתנו לארץ והתגנדרה בטבעת האירוסין שלה.

 

הכרוז: “עלו!”    🔗

באורח פלא הגיע אלי בימים אלה כרוזו של ויתקין “עלו”. נתלהבתי ממנו והלהבתי את כל הסובבים אותי. למדנו אותו ב“עבריה” והוא שימש נושא לוויכוחים במשך חודשים. השתתפו בוויכוחים אלה גם אורחינו, הבחורים הצעירים. הוויכוחים שלי היו לא כל‑כך עם הזולת, כי גם עם עצמי התווכחתי: “היש לי זכות להמשיך ולשבת במקומי ולדחות את עלייתי מחודש לחודש?”. האם מותר לי לעסוק במקצוע קל ונעים, בהוראה עברית, בשעה שאחרים הולכים לכיבוש‑העבודה ומוסרים חייהם עליו? ומאורע נוסף: התגלגלו אלי שני הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר” בדפוס. הסיסמה בשער: “כיבוש כל מקצועות העבודה במשק העברי – תנאי הכרחי להגשמת הציונות” כבשה את לבי והדריכה שלוותי, שלוות אדם היושב בגוֹלה השקטה.

הדבר הזה קרה דווקא בתקופה, שהרגשתי את עצמי בחלל ריק, והענין הוא: הייתי חבר במפלגת פועלי‑ציון באוסטריה עוד מימי שבתי בטארנופול, והייתי פעיל מאד במפלגה, ששקקו בה חיים ערים. יש להדגיש, כי בימים ההם לא היינו מרכּסיסטים, ואף המומנטים הלאומיים באו על סיפוקם במפלגה זו. אף התנועה לתחית השפה העברית כשפת הלאום היתה די חזקה בקרב בני המפלגה, ורבים ממורי העברית במדינה והסטודנטים הלאומיים השתייכו ברצון למפלגה זו. קפלן‑קפלנסקי, ראש המפלגה, סטודנט בטכניון בוינה, היה גם הוא מדבר ברצון עברית, כך חיינו עד בוא הועידה הארצית באוסטריה: “למברגר פארטייטאג”. הייתי ציר בועידה זו. בימים אלה הופיעו בגאליציה חברים מנהיגים מפליטי רוסיה, והם הכניסו טון חדש בועידה, מרכּסיסטי קיצוני, ואף הטפה ליידיש כשפת הלאום. הימים היו אחרי ועידת צ’רנוביץ, שקבעה הלכה, כי יידיש היא שפתנו הלאומית. רבות נלחמנו בפארטייטאג נגד הבגידה הזאת בשפתנו העברית, ואף איימנו שנפרוש מהמפלגה אם תאושר הצעה זו – היינו כ‑20 צעירים דוברי עברית ונלחמים לה – וכאשר אושרה ההצעה ברוב קולות, עזבנו את הועידה ולא חזרנו עוד למפלגה זאת. נשאתי נפשי למפלגת “הפועל הצעיר”. אבל לכך יש להחיש את עלייתי ארצה. בשיחות ממצות הוחלט ביני לבין ארוסתי בלומה להתחיל בהכנות לעליה.

החלטנו להקל על ההורים בזה, שנעזוב את בוריסלאב בסיום שנת‑הלימודים, נעבור לעיר אחרת ונסיים את הכנות לקראת העליה. הודעתי לועד של אגודת המורים, שיש ברצוני, מטעמים אישיים, לעזוב את בוריסלאב, ומוכן אני לקבל עבודה במקום אחר עד גמר הכנותי לעליה ארצה. אגב, יעצתי להם להזמין לעבודת‑הוראה גם את ארוסתי בלומה פומראנץ, סיימה בית‑מדרש למורים ורכשה לה ידיעה הגונה בעברית. קיבלתי הסכמה מאת הועד של אגודת המורים להצעתי ומקום נוח לעבודה בעיר הסמוכה דרוהוביץ'. במקומי עמדו למנות מורה צעיר, אשר ברש. ככלות שנת‑הלימודים נערכו לי מסיבות פרידה. המוצלח ביותר היה נשף עברי ציוני בהשתתפות תלמידות ותלמידים, ופרט לברכת ראש‑העיר לכבודי, לא נשמעה מהבמה אף מלה אחת בשפה אחרת. בלומה ואני סיימנו את העבודה בבוריסלאב מתוך עייפות והתרגשות רבה. בריאותנו נידלדלה והחלטנו להקדיש את פגרת‑הלימודים הנוכחית לבדק בית טוב. בשיחותינו התלוצצנו, שלא תהיה לנו ברירה אלא לערוך את “ירח הדבש” לפני נישואינו. החלטנו לנסוע להרי הקארפאטים, לאחד הכפרים, מקום קייט מתאים.

 

“ירח הדבש” שלנו בהרי הקארפאטים    🔗

הכפר קרופיבניק הקרוב לבוריסלאב היה מקום נחבא במורדות הקארפאטים, יפה מאד ובעל אקלים נהדר. המקום שימש מקום קייט לאנשים המוגבלים באמצעי‑כסף והתאים מאד לנו לצרכינו. אולם, כשנודע הדבר לאם בלומה, היא נדהמה לרעיון זה. היתכן שבתה הצנועה תצא לכפר בלווית בחור, שבאופן רשמי הוא זר לה? מה יגידו הבריות לכך, ואיך ישא האב בקלון זה? כשנוכחה לדעת, שאין אנו נוטים לפשרות, הקדימה אותנו, נסעה לקרופיבניק ושכרה שם חדר בבית יהודי לקייט לשתי בנותיה בלומה ושרה. בזה חשבה להסוות הבושה. היא שבה לביתה ולמחרת בבוקר נתדפקתי אני על דלתו של אותו יהודי ושכרתי גם לי חדר באותו הבית. וכך נסתדר הענין, ש“במקרה” גר אני באותו בית, ששתי בנות פומראנץ גרות בו. הקרבן היה המסכנה שרה. עליה הוטל התפקיד להכשיר את המעשה הרע, שעשו אחותה ומורה. לזכותה אפשר להגיד, שמילאה את תפקיד ה“גרד” בהגינות רבה ובצורה נוחה לכולנו. חודש ימים בילינו בכפר הזה. מובן, שהוזמנתי לסעוד על שולחן האחיות והכל הלך למישרין. מדולדלים בבריאותנו באנו לקרופיבניק וחזרנו משם כעבור חודש בריאים ומלאי מרץ וחדוות חיים. איני זוכר מעודי חיים טובים כחיים שבילינו בכפר הזה. מזריחת החמה עד שקיעתה בילינו שלושתנו מחוץ לבית. הרי הקארפאטים הנפלאים, היערות שעליהם והנהר סטרי היו מקום הקייט שלנו. בבוקר היינו עוזבים את הבית מצוידים בשמיכות, בכלי בישול ובאוכל ורק לפנות ערב, עם שקיעת החמה, היינו חוזרים לבית המגורים הרשמי. שכחנו את כל העולם על צרותיו ותסביכיו, ידענו רק את האהבה והשלווה. אגב, למדנו שם מקצוע והוא גנבת תות‑היער, שממנו היתה שרה מלבבת לביבות מצוינות. וכשנתפסנו על ידי שומר יהער והובאנו בפני הפקיד היהודי, טענו לפניו, כי בעל היער הוא ידידנו מדרוהוביץ' הממונה על קופת מאיר בעל‑נס, ואנו הנוסעים מכאן לארץ‑ישראל יש לנו זייכות ליער זה. הפקיד קיבל את דברינו בהומור טוב ואמר לגוי השומר להעלים עין מחברה שובבה זו, בחודשי חיינו בקרופיבניק הכרתי את המיועדת להיות חותנתי, שבאה לבקר את בנותיה. נראה לי, כי נשאתי חן בעיניה, על כל פנים, השתדלתי לפייס אותה. כיון שידעתי את היסוסיה ביחס אלי, הצעתי לה לכתוב ביידיש מכתב לאמי ולמשפחתי ולמסור להם, כי במקרה הכירה אותי בכפר קייט אחד, נח ומבריא ומבלה שם עם ארוסתי, שהיא במקרה בתה. הייתי בטוח, שאמי תענה לה ובדרך זו תרגיע איתה ותוציא מלבה כל חדש על רווקותי. אושרי היה מלא, ומכיר טובה אני להרים אלה בגלות אוסטריה. אף הגויים שהכירו אותנו התיחסו אלינו יפה והיו אומרים: זהו הזוג מבוריסלאב, המבלה כאן את “ירח הדבש” שלו.

 

דרוהוביץ'    🔗

סוף‑סוף שחררתי את ר' דוד רוס מ“הפוני עוכר ישראל” בעברנו לדרוהוביץ'. עיר זו עלתה בהרבה על בוריסלאב, עיר מחוז, נקיה ומסודרת. התפעלתי הרבה מן הגינמנסיה שלה, הבנויה במרכז בן‑העיר.

הישוב היהודי בדרוהוביץ' היה משכיל ואמיד וגם בית‑הספר העברי היה נאה יותר מאשר בבוריסלאב. ארבעה חדרים עמדו לרשותנו, לרשות חמש כתות.

הביקור הראשון שערכנו בעיר היה, כמובן, בבית אלי רוס, סבא של ארוסתי. כאשר קלט סבא את מחשבותינו, “המחשבה הזרה”, לשכור לנו דירה משותפת עד עלותנו ארצה, הוא מחה נגד רעיון זה ברכות אבהית. הוא פנה למצפוני: “סבור אני, שהנך די חכם להבין לרוחו של אבי בלומה. הוא חסיד, קנאי, ואת חופש. מובן, שלא לחתן כזה היה יכול אי‑פעם לשאת נפשו. יש להבין לו ולצערו. אין אתם צריכים להכנע לו. יש לכם, לדעתי זכות לסדר חייכם כרצונכם וכהבנתכם, אבל חייבים אתם לעשות זאת בעדינות, להתחשב בו, ברגשותיו, ובעיקר ברגשות האם… לי יש מחשבה לבוא באיזו דרך לעזרתכם, על זה נדבר בפעם אחרת. אבל הן לבלומה יש בית סבא בדרוהוביץ', ולו בית מרווח, האם לא הגיוני הוא, שתגור היא בביתי? ובאשר לך – הנה ממולי גרה משפחה הגונה ובביתה חדר פנוי להשכרה. הגברת מקבלת דיירים גם לפנסיון. נשכור את החדר המרוחק רק מטרים אחדים מהבית, שכלתך גרה שם. סבא וסבתא, הוסיף בקריצת עין, יעלימו עין מפגישותיכם בביתנו ואפילו בחדרך, סוף‑סוף היינו גם אנו פעם צעירים ומבינים לרוחכם”. וכך קם הדבר והיה. גרתי בחדר במשפחת בית פסמן, פקיד בבית חרושת, והיה טוב לי שם. את זמני הפנוי מבית‑הספר היינו מבלים, כמובן, בחדרה של בלומה. גם בבית‑הספר נהנינו. המנהל שקדמני, קויטנר, היה אדם מסודר והשאיר את בית‑הספר במצב טוב. גם היחסים בינינו ובין הועד המנהל היו טובים. אנשי הועד ידעו, כי זמניים אנו ומתכוננים לעליה, ואף בקביעת משכורתנו התחשבו בנימוק של עליה והגדילו אותה. הן חייבים הם לדאוג, שמוריהם לא יהיו דחוקים בהוצאות הדרך ולחיים בארץ בחודשים הראשונים. הכל הלך למישרין. אם ארוסתי היתה מוצאת אמתלאות לסור לדרוהוביץ' לראותנו ולכבדנו במטעמים מעשי ידיה והתידדתי אתה, כי עם קבלת תשובתה של אמי היא נרגעה לגמרי והיתה מסתודדת הרבה עם חמיה בענינים, שכנראה נגעו בנו.

 

הרבי מדרוהוביץ', מר חיימוני    🔗

בגמגום‑מה הסיחה לפני בלומה, שלפי בקשת מישהו מקרובי משפחתה הנני נשאל, אם מעונין אני להכיר את הרבי חיימוני. רבי זה (אגב, סבו של ש. שלום) היה מגזע בין ריז’ין, שגם האדמו“ר בצ’ורטקוב היה נצר ממנו, והיה מקובל על כל חסידי צ’ורטקוב. היו מבקרים אותו ומכבדים אותו בכל הכיבודים המקובלים למרות כמה וכמה פקפוקים: הוא היה חשוד על חיבה לציונות, בהזדמנויות שונות היה משוחח עם הנוער הציוני עברית, היה מטיף להבנה הדדית עם הדור הצעיר וכו'. בני משפחת רוס, הדברים ברבי הצ’ורטקובי, היו מבאי ביתו, ודוד רוס היה ממעריציו, למרות ההסתייגויות שנ”ל. אלי רוס, כמובן, לא היה מוכר בבית הרבי, אלא כאביו של דוד רוס. שאלתה של בלומה הפתיעה אותי והבינותי, ש“מישהו” זה היה סבא שלה. תשובתי היתה, שאין לי ענין מיוחד ברבי; אבל אם הרבי יזמין אותי, אקבל את ההזמנה ברצון ואכבד אותה. כעבור ימים אחדים הביאה לי בלומה כרטיס ביקור מאת הרבי חיימוני, המבקשני לבקרו ביום ובשעה מסוימים. סבא אלי סיפר לי, ששמע מפי בלומה שהוזמנתי לרבי, אבל לא רמז לי כלל וכלל, שהוא ידע על כך ושידו היתה בהזמנה זו. בשעה הקבועה הופענו, אני ובת החסיד, לחצר הרבי. לאחר שנכנסנו לחדר הראשון, קיבל את פנינו הגבאי, ורמז לבלומה שתיכנס לחדר הרבנית, ואילו אותי הכניס לחדר הרבי, לאחר שהודיע לו על בואי. נכנסתי לחדר וראיתי לפני את הרבי, אדם חביב, אם כי פניו לא דמו לרביים, שראיתי בימי ילדותי ברוסיה. הוא שבה את לבי בפניו המסבירות, בבגדיו הנאים ובהדרת הפנים העטורות זקן‑נחושת. התקרבתי אליו וברכתיו בקידה מנומסת. הרבי הושיט לי את ידו לשלום, ברכני בעברית וביקשני לשבת על הכסא שעל ידו. בינתיים שמתי לב, כי האחורי כסאו עומד יהודי בלתי מוכר לי, בעל פנים רציניים ביותר, מתוח, כראוי למעמד הרבי. רבי חיימוני נכנס בשיחה אתי בעברית טובה. הוא שואל ואני משיב – מאין אני, במה עסק אבי; וכששמע שאבי היה רב, שאלני גם אם היה חסיד. כשעניתי בחיוב, שאל על הרבי, וכשעניתיו שהוא הרבי מאוסטראופולי, שיבח טעמו וחישבותו של הרבי. “נו, ואתה? חושש אני שאינך חסיד?”. עניתי: “כדבריך, רבי”. “ואבא ודאי הצטער על כך?”. “מנים כך היה”. עניתי, “אבל בדורנו כל אחד בוחר לו את דרכו בחיים לפי הבנתו ועלינו להסתגל ולהתחשב גם בדעת הזולת”. הוא הסכים לכך. “אבל, ידידי הצעיר, שמעתי טובות עליך. הנך מפיץ ידיעת לשון‑הקודש והנך הגון במעשיך”. ומיד עבר לשיחה פוליטית בעניני מלחמת‑הבחירות לפרלמנט האוסטרי. “אגב, מספרים עליך, שאתה מתכונן לעלות לארץ הקדושה”. וכשעניתי בחיוב, הוסיף בבדיחות הדעת: “אומרים אפילו שאתה מתכונן להעלות אתך בחורה משלנו”. עניתי גם על זה בחיוב. ופתאום הוא מפנה את עצמו ליהודי העומד מאחוריו ואומר ביידיש: “ואתה, דוד, הנך באמת אַנאריש קינד ⁹. הזמין הקב”ה לבתך בחור טוב והגון, הרוצה להעלות אתו לישראל את בתך, ואת במקום לשמוח על המזל הזה ולראות בכך אצבע אלקים, אתה מעמיד פנים חמוצות. האם אינך מבין: אני ואתה, יהודים לא‑צעירים, יכולים לחיות בגלות הקשה ולמרות הכל לקיים תרי“ג מצוות ולהשאר יהודים. אבל הדור הצעיר קשה לו! אוי, מה קשה להיות יהודים בגלות המרה. ושם, בארצנ הקדושה, הלא מוכרחים הם להיות יהודים טובים. מבין אתה, כשדורך שם יהודי בסביבות העיר חברון ונזכר: כאן רעה דוד המלך את צאנו; כשרואה הוא את שארית מחמדנו, את הכותל המערבי, ונזכר שכאן עמד בית מקדשנו, האם יכול הוא לבלי היות שם יהודי טוב? אתה שותק דוד”. והיהודי יוצא ממחבואו ומתחיל להתנצל: “רבי, איך זאג דען עפעס? ¹⁰האם לא אקבל את דעת כבוד הרבי?”. “הרע הוא בזה, שאינך אומר כלום. ואם מבין אתה את הענין, עליך לקום, לגשת לבחור היושב לפניך, להושיט לו יד ולברך אותו במזל טוב וברכה לדרך. ואם ירצה השם, יסתדרו הם בארץ, יזמינו גם אותך ואת אשתך שמה ותחיו חיים מאושרים”. והוסיף כשעיניו כלפי מעלה: “ואם ירצה הקב”ה, אפשר שגם אני אזכה לחיות שם בארץ הקדושה".

הבינותי כי דוד זה, העומד לפני, הוא דוד רוס, אביה של בלומה וחותני לעתיד. במאמץ מר יצא ר' דוד רוס ממחבואו, מאחורי כסאו של הרבי, הסתכל בי, הושיט לי ידו ומלמל: “מזל טוב” ונשתתק. אני קמתי לפניו ועניתי בברכה. הרבי הרגיש בכך ואמר מתוך בדיחות הדעת: “אוי לי, נתעלם ממני ענין כה חשוב, הן יש לקרוא לנערה ולשאול את פיה, שמא היא אינה רוצה בו, בבחור דנן?”. נכנס הגבאי לתוך דבריו ואמר: “רבי, הנערה כאן, אצל הרבנית”. “קרא‑נא אותה הנה”. הוא רץ והופיע מיד עם בלומה, והרבי פונה אליה. “בלומה, בתי, אבא שלך ברך לפני רגע את מר קראמארוב בברכת מזל‑טוב; אבל שכחנו לגמרי לקיים נוהג מקובל ולשאול את פי הנערה: האם נראה לך הבחור דנן? האם רוצה את להינשא לו? הוא רוצה לקחת אותך לארץ הקדושה, האם מסכימה את לשידוך זה?”. ובלומה מתאדמת, כרגיל, ועונה בלשון רפה: “כן, רבי, אני מסכימה להינשא לו ואף לעלות לארץ‑ישראל”. “אם כך”, אומר הרבי לגבאי, “תן לנו משקה ונשתה לחיים לכבוד החתן והכלה ולכבוד דוד”. היין הוגש, שתינו לחיים ולמזל‑טוב. ברכתי א הרבי, הודיתי על טרחתו, הבעת את תקוותי שפגישתנו הבאה תהיה בירושלים, ויצאנו מבית הרבי, בלומה, אני ואביה. הלכנו לבית סבא. הדרך הזאת היתה הקשה ביותר שאני זוכר בחיי, עברנו כל הדרך בשתיקה. לא מצאנו שפה משותפת. לא ידעתי אם הוא יודע עברית, ואף נושא משותף לא היה לנו, בשמחה פגש אותנו סבא אֶלי ובחיוך על פניו אמר: “או, איפה נזדמנתם כולכם יחד, יקירי? ומה חדש?”. כאשר הודיע לו בנו, כי נפגשנו אצל הרבי חיימוני, והרבי ברך את מר קראמארוב ואת בלומה לנשואיהם, התפלא הזקן והתמם. אולם ברור היה, כי לא קיבל את כל הסיפור ברצינות. הוא ידע את אשר ידע, וכאשר שאל אותי בפני בנו: “ומתי רוצים אתם להתחתן?”. עניתי: “אפילו מחר”. הוא שחק ואמר: “סע ברענט ביי אייך?” ¹¹. הוא הסביר לי, שבלומה היא בת‑טובים, ולא יוציאו אותה בלי “פובעלע”, בלי חגיגת נשואים הגונה. לכך דרוש, לפחות, חודש ימים להכנות. “מה אתה אומר, דוד, יספיק חודש?”. האב גמגם משהו והניע בראש. פסק סבא: נו, אם ירצה השם, נזמין אתכם לחתונה. סבתא עשתה את שלה, נשקה רבות את נכדתה, הגישה יין ומגדנות, שתינו לחיים ולמזל‑טוב, וסוף‑סוף שחררנו את ה“מסכן” לנסוע לביתו ולהתחיל בהכנות לחתונה. אני ובלומה נכנסנו לחדרה ובילינו שעתנו בשמחה ובבדיחות הדעת על מעשי הרבי וסבא וגמר הפתרון במזל‑טוב.

 

ערב הנישואין    🔗

ליל‑נדודים קשה וארוך עבר עלי. ידעתי מה צפוי לי ביום הנישואין, הנני הולך לגוב האריות – או נכון יותר לגוב התנים – מאד מאד לא אהבתי את ה“חברה”. אויבי בנפש היו החסידים האלה, שהם יהיו המחותנים והאורחים. נזכרתי ברב, שעתיד למסור לידי מחר את אהובת נפשי, באב האומלל, שמסר את בתו לאדם הפסול בעיניו בכל, באם המסכנה וכו' וכו'. ידעתי, כי איש מידידי לא ישתתף בטכס הזה, כי כך נדברנו אתם, לפי בקשת המועדון “עבריה”, שהזמינו אותי למסיבה מיוחדת במועדון, אולם סבור הייתי, כי חייב אני לעשות כל הנדרש ממני ע"י הורי ארוסתי: כי מאידך גיסא, הרי אני הוא שפרצתי למשפחה, שדדתי ממנה את הבת ומרחיק אותה מביתה, מארצה וממולדתה, וגרמתי לאב צרות כל‑כך הרבה. ומה הוא ערך הגמול הדרוש ממני? הנני מוכן לגמול להם ביום זה את כל הרצוי להם.

בבוקר גמרתי את כל ההכנות, וב-11 בצהרים, ביום חורף נאה, נסעתי לבוריסלאב, בלווית הזוג אוברלנדר, דודה החורגת של בלומה ובעלה. בבוריסלאב סרו למלון נאה, וב-2 אחה“צ הובאתי לדוד יעקב, שביתו היה סמוך לבית הורי בלומה, שם חיכו לי הדוד והדודה ומשפחתה, תלמידותי לשעבר, חברות “עבריה”, שגם בת הדוד היתה אחת מהן, באו לקדם את פני ולברך אותי לנשואי, אחרי שעשו זאת לבלומה, הביאו לי מגילת ברכה כתובה על קלף והסתלקו. ב-3.30 מסר לי הדוד סידור‑תפילה בסימון התפילות, שעלי להתפלל ביום זה. קבלתי זאת עלי ברצינות (הפעם הראשונה בחיי) והתפללתי את כל התפילה בהגינות, לפנות ערב באו סבא והאב וכמה מקרובי המשפחה ולקחוני לחופה, שהיתה בתוך בית ההורים, כרגיל, הייתי צריך למלא כמה מנהגים תפלים. באדישות נמסרתי לידיהם ועשיתי ככל אשר צוויתי. מה מגוחך היה הכל. הייתי צריך לחזור על דברי מסדר הקידושים, יהודי זקן מרופט לבוש “בקשה” חסידית, בעל זקן שלא טעם מימיו טעם מסרק, המקריא לי בעברית משובשת במבטא אשכנזי: “הרי – הרי, את – את, מקודשת –מקודשת, לי – לי, בטבעת – בטבעת, זו – זו, כדת – כדת, משה – משה, – וישראל – וישראל”. חלילה לי לומר הכל בבת אחת בלי עזרתו של היהודי הזה ובשפה מתוקנת. כן נקראה לפני ה”כתובה" בשפה הארמית, שקניתי לי אשה במחיר 100 קרונות, שאצטרך להחזיר אותן לה, אם אשלח אותה ברצוני מביתי, ועד אז אני צריך להאכיל אותה ולהלבישה וכו‘. הצד הטוב היחידי שבטכס זה היה קיצורו. הקהל היה מצומצם, כפי שנאה לחתונה כפויה (אשטילע חופה). נו, “מזל טוב!” האם עצרה בכל כוחותיה בעד דמעותיה. האב התלבט בצערו, ובזה נסתיימה הפרשה. “קהל ידידי” התפזרו, אני נשארתי לשבות בבית‑ההורים. הונח לנו, כשהאב מהר לבית‑הכנסת, המסכן אף לא הזמין אותי לשם, כמובן, בארוחת הערב עשיתי לו נחת‑רוח, שהעלתה חיוך על פניו, בקידוש לפני הברכה על הכוס במקום: “סברי מרנן ורבנן” אמרתי: “ברשות חותני הנכבד, אבי אשתי”, לא לפי הנוסח הקבוע בסידור. השיחה בשעת הארוחה היתה כמובן ביידיש. הארוחה לא ארכה הרבה ואחריה יצאנו, הזוג הצעיר, לרחוב לטיול. נשמנו אז לרווחה וטיילנו כשעתיים. אחרי שליוויתי את בלומה לבית הוריה, סרתי למלון. מעניין הדבר, שגם למחרת לא הזמין אותר ר’ דוד רוס לבית‑הכנסת. רזיגנאציה גמורה.

במוצ“ש התכנסו לבית ר' דוד רוס ידידי האב, הגברים החסידים, בילו על כוס יין ושירי חסידים. אני ובלומה ישבנו מן הצד, הסתכלנו במסיבה זו ומצאנו בה ענין. כרגיל, במסיבות מוצ”ש מספר אחד החסידים מופתים של הרבי. פתאום הציע מישהו מהם: “שמא יספר לנו החתן איזה מופת מהרבנים שלהם?”. לא נעימה היתה לי חברתם, אבל בראותי את עיני אשתי מופנות אלי, כמבקשות לעשות הפעם נחת‑רוח לאב, ניגשתי לשולחנם וסיפרתי להם ביידיש את סיפורו של פרץ: “אם לא למעלה מזה”. התפעלותם עברה כל גבול. עמי‑ארצות אלה לא שמעו על פרץ והיו בטוחים, שאני מספר להם יצירה משלי. ולפי בקשתם הוספתי להם עוד סיפור על הרבי משפולה, שאחר ל“כל נדרי”. לפי הסיפור, היה הרבי משפולה נוהג לפני יום‑הדין לגנוב פרוטה מכספי מאיר‑בעל‑הנס, והיה אומר באנחה: “רבונו‑של‑עולם! מוטב שה”סבא משפולה" יהיה גנב ויבוא על עונשו בעלם הזה ובעולם הבא ובלבד שעמך ישראל לא יהיו לוקים בגופם!“. נזדעזעו החסידים מגודל אהבת ה”סבא" לבני עמו משמרו את הדבר בלבם. החסידים שלי נתלהבו מאד מסיפורי ואחד מהם הכריז: “ואני אומר לכם, ש”‘פוני’ זה הוא אחד מל“ו הצדיקים, אֵ”ניסתר“!” צחקנו כולנו בלב טוב, נפרדתי מהם ואני ואשתי הלכנו בלב שמח לטייל ברחובות העיר.

למחרת בבוקר עזבנו את בית ההורים וחזרנו לדרוהוביץ' לבית סבא. ועד בית‑הספר זיכנו בשבוע של חופש, שבעת ימי המשתה, וניצלנו את הזמן לשכירת דירה מרוהטת לחודשים מספר. חותנתי באה בלווית שרה, סידרו אותנו ודאגו, שבלומצ’ה לא תטרח ותיהנה מפגרתה. כך עברו עלינו החודשים האחרונים לישיבתנו בגולה. חיינו בדירתנו כמאמר ההמון: “ישבנו על מזוודותינו”.

 

העליה לארץ    🔗

 

מימי העליה השניה עד מלחמת העולם הראשונה    🔗

 

העליה ארצה    🔗

 

הכנותינו לעליה    🔗

החורף של שנת 1908–1907 קרב לקיצו והכנותינו לעליה מתנהלות בקדחתנות רבה: אנו מחפשים מועמדים למלא מקומנו בבית‑הספר “שפה ברורה” בדרוהוביץ‘, מחסלים את משק ביתנו הזעיר. את חסכונותינו הדלים – 1200 כתר אוסטרי – העברנו לבנק אפ“ק ביפו. מתהלכים אנו נרגשים בבחינת “וגילו ברעדה”, על צד האמת, לא פחדנו מהבאות בארץ האבות, שום דאגה לא העיבה את שמינו על חיינו וקיומנו בארץ. גם לא החלטנו בשאלת עבודתנו שם, אם כי זה חודשים רבים נמצאנו בין שני כוחות משיכה עזים: הוראה בבית‑ספר באיזו מושבה או “כיבוש עבודה בפרדסי היהודים במושבים”. לא הרבה ידענו על העבודה החקלאית וכיבושה, אבל משהו למדנו מתוך כרוזו של ויתקין “עלו” כן קראנו את החוברות הראשונות של “הפועל הצעיר” וחשבנו את עצמנו מוכנים לחיי העבודה, אם כי החיבה והנטיה להוראה לא נחלשה בלבנו. הדאגה הגדולה ביותר נגרמה לנו על ידי חוסר דרכון שלי לכניסה לארץ. בגאליציה הייתי פליט, שהבריח את הגבול הרוסי וחסר כל תעודה. פרחה רעיתי היתה מצויידת בדרכון אוסטרי כשר, אבל כיצד אחדור אני לארץ האבות? ניסיתי בדרכים שונות לקבל עצה והדרכיה והעליתי חרס בידי: פניתי ללשכת המודיעין של מר שיינקין בשני מכתבים. הודעתי להם, כי יש בידי אמצעי‑כסף מספיקים לפתיחת שערי הארץ בשבילי, רק עצה ביקשתי מהם – מה עלי לעשות? ולצערי ולבושתי, לא קבלתי כל תשובה על מכתבי. י”ח ברנר, שהתגורר בימים אלה בלבוב, התקשר עמי (הכרנו זה את זה בלונדון). הוא ביקש ממני עצה באותו ענין, הוא היה בטוח, שגיבור כמוני חזקה עליו שיוכל לפתוח את כל השערים בתבונה, כאשר שמע על התלבטויותי ואזלת ידי, החליט לדחות את עלייתו, כד שאגיע אני ארצה ואדריך אותו משם על הצעדים הדרושים לכניסה ליפו, ואז ילך בעקבותי. (אגב, קיימתי את הבטחתי ותארתי לו את הצלחתי לחדור ליפו למרות הכל). ברין ברירה עזבנו את דרוהוביץ’ בלב כבד ושמנו פעמינו לוינה‑טריאסט. ושלום שלום לאכסניה החביבה שלי – גאליציה – בדרכי לארץ האבות.

 

וינה – טריאסט    🔗

תחנתנו הראשונה בדרכנו ארצה היתה וינה, שהינו בה יום. בוינה, עירו של הרצל, היתה קיימת לשכת ייעוץ והדרכה לעולים לארץ‑ישראל באותו הבית ב“טירקענשטראסע” שבו היה לפנים משרדו הציוני של המנהיג הדגול. הגענו למשרד ומצאנו בו איזה יהודי נוקשה ורגזן. הוא שמע אותנו ללא סבלנות יתרה וענה לי תשובה פסקנית, קצרה ויבשה, בגרמנית: “אדוני! עוד לא חזר יהודי מיפו מחמת סגירת שערי הארץ בפניו”. בזה נסתיימה הדרכתו ועזרתו לעולים הצעירים. ניסיתי לדובב את שפתיו, אבל הוא ענה לי, כי שיחתנו באה לקיצה. קמנו ברוגז והלכנו לדרכנו לטריאסט. קנינו שם כרטיס נסיעה באוניה, שלא ידענו טיבה, לא היה מי שייעץ לנו. קנינו לנו צידה לדרך לשבועיים, מיטה מתקפלת, פתיליה, והסתדרנו באונית המשא בין הסיפונים. בלעדינו היה שם רק נוסע אחד, גם הוא פליט צעיר מאודיסה. כמונו היה גם הוא חסר כל תעודה והדרכה. טולטלנו באוניה זו 10 ימים עד הגיענו לאלכסנדריה שבמצרים. קשה היתה דרך זו לפרחה. רוב זמנה בילתה בשכיבה במיטה ובהקאה. אני, שאיני סובל ממחלת‑ים, טיפלתי בה והייתי ממונה קבוע על הפתיליה ועל הכנת תה בלימון וכדומה.

 

במצרים    🔗

במצרים שהתה אוניתנו למעלה משתי יממות, ירדנו העירה. תקוותנו האחרונה היתה להשיג כאן קמיע לכניסה לארצנו. חברנו באוניה, הפליט מרוסיה סיפר לנו בסוד, כי שיש לו כתובת ליהודי ארץ‑ישראלי, המסודר תעודות אזרחות מצריות לכל עולה הזקוק לכך. הלכנו אחריו לפי הכתובת שבידו, ברחוב מסוים מצאנו את היהודי, רוכל לפי מקצועו, שטיפל בנו בחביבות, מתברר כי “יורד” הנהו, שלבו נוקפו על מעשה הירידה ולכיפור העוון מטפל הוא חביבות בעולים ומסדר להם, שלא על מנת לקבל פרס, תעודות אזרחות מצריות. גם הפקידים המצריים מסתפקים בבקשיש צנוע ביותר. לדאבוננו, הגענו למצרים ביום חג הרמאדאן, ואין המשרדים הממשלתיים פתוחים בימים אלה, על‑כן לא יכול היה לעזור לנו במצוקתנו. הדבר היחידי שעשה למעננו הוא שמצא בית‑מלון נקי ולא‑יקר וסידר אותנו שם. לא היתה לנו כל עצה והחלטנו להמשיך בדרכנו עד הסוף. חזרנו לאוניה במצב רוח קשה מאד. פרחה התעודדה קצת ביבשה. ישבנו יום בסיעה מאלכסנדריה לפורט‑סעיד ותכננו תוכניות שונות לעתידנו בארץ. כנראה, היה לנו מתחת לסף ההכרה רצון לשכוח את העתיד הקרוב: הכניסה לעיר יפו, הגענו לפורט‑סעיד. גם כאן עגנה האוניה יום שלם, ובערב היה עלינו להתקרב למחוז חפצנו, יפו.

 

הלילה הגורלי    🔗

לפנות ערב עלו לאוניה שני יהודים דוברי עברית ביניהם. מיד לעליתם החלו לסייר באוניה ולחפש עולים לארץ. כשגילו אותנו, ניגשו אלינו לשם התודעות, נתברר לנו, שאחד מהם הוא סוחר רפואות יפואי – את שמו אינני זוכר – והשני הוא ישראל בלקינד, אישיות פופולרית וחביבה בימים ההם. בלקינד, מראשוני ביל"ו, עסק אז בהעלאת יתומי קישינוב וחינוכם בארץ, וגם עתה חזר מאירופה לשם העלאת יתומים לארץ אבות. הוא היה יהודי חביב, עליז, אופטימיסט בכל המצבים, וביחוד היה לבו טוב עליו בהתקרבו לחופי הארץ. תמוה היה לו מצב רוחנו: הא כיצד, עולים צעירים מתקרבים לחופי הארץ. בעוד שעות אחדות עתידים אנו להרגיש את ריח תפוחי‑הזהב, והם שרויים במצב דכאון? החליט בלבו להתחקות עלינו ולחקור אותנו על סיבת הדכאון. הוא וחברו קנו להם שביתה על ידינו, ערכו מסיבת עליה. בלקינד הוציא ממזוודתו בקבוק קוניאק, שהשיג באלכסנדריה, קופסאות סרדינים, ככרות לחם והכריח גם אותנו לקחת חלק במסיבה זו. כל הישוב היהודי באוניה, חמש נפשות, העולים והחוזרים, עליהם לחוג את קרבת חפי הארץ.

אחרי שבלקינד לגם לגימה הגונה מהקוניאק הארץ‑ישראלי ושתה כוסות תה בלימון, פנה אלינו בפתוס הרגיל שלו: “חברה, הגיעה השעה לדובב את שפתותיכם, פתחו פיותיכם וספרו לנו את סיבת עצבונכם, מה קרה לכם? מודע הנעם מביאים ארצה מצב‑רוח אפיקורסי כזה?”. סיפרתי לו עלי: “פליט מסכן אני, חסר כל תעודה, מיואש ממשרדינו בארץ ובוינה וחסר כל תקווה לכניסה לארץ”. “נו, ואת, הגברת, האם גם את פליטה?”. פרחה סיפרה לו, כי היא אזרחית אוסטריה ויש לה תעודה כשרה, אבל הן לא תיכנס לארץ בלעדי. “בבקשה, גברתי, הראי‑נא את תעודתך הכשרה ואשים בה את עיני”. לקח בידו את הדרכון האוסטרי, דפדף בו, שאל לסיבת השם הארוך והמשונה: “בלומה פומראנץ רקטו רוס”. היא סיפרה לו על ההתנגשות בגאליציה שבאוסטריה בין היהודים החרדים לבין מוסדות הממשלה, אין הממשלה מכירה בנישואין דתיים של היהודים, ואילו היהודים החרדים מסרבים ללכת לממשלה ולערוך טכס‑נישואין נוסף. על‑כן רשומים הילדים כבלתי כשרים על שם האם. ואילו האב מאמץ את ילדיו בבוא השעה, כשהם זקוקים לכך, השם פומראנץ הוא שם אמה והשם רוס הוא שם האב המאמץ. פני בלקינד אורו והמהיר: “חברה, מחר אתם שניכם ביפו! ברוך ומבורך 'קיר”ה' שלכם על החוק הנפלא ועל המנהג שלא לדרוש צילום נושא‑התעודה. על כן, אדוני הנכבד, מחר יהיה שמך ‘פראו בלומה פומראנץ’ ושם אשתך ‘רקטו רוס’, בנת?". על צד האמת, לא הבינותי לכום. האמנם, חשבתי, מטומטמת הפקידות התורכית במידה כזו, שלא יבחינו בין שם אשה לשם גבר? אבל בלקינד מילא צחוק פיו: "אל תתחכם, בחור, ‘טערקעלע שיקסע’ מבין הרבה דברים, אבל זקוק הוא לבקשיש. זהו! הדברים נתקבלו על לבנו והתחלנו לקוות לטובות. בילינו שארית הלילה בשיחה ושירה. על צד האמת, היה בלקינד הסוליסט ואנו הקהל. פתאום מכריז בלקינד: “חברה, השחר יעלה בקרוב, היכונו! סדרו חפציכם ונעלה על הסיפון להריח ריח תפוחי‑הזהב מהמולדת”. שמענו לכל. בלקינד השתלט עלינו והשפיע עלינו רוב טוב מהאופטימיזם שלו. אגב, השלישי שלנו, פליט אודסה, היה שקט. הוא רמז לנו, כי יפגשו אותו בני משפחתו בנמל והוא מקווה, כי הכל יסתדר בכי טוב. סידרנו את החפצים, העלינו לאט לאט לסיפון ועמדנו לחזות בשחר העולה. ניסינו להכיר את פני העיר יפו ולהריח ריח תפוחי‑הזהב.

 

הירידה מהאוניה, הד קול הבחרים היפואים    🔗

עודנו מסתכלים ומתפעלים נרגשים מסערת הים ומשברי גליו, מסביב לסלעי המגור הקרובים לחוף, מצביעים על הנמל ובתי העיר שהבחנו בהם – ופתאום רעש וצווחה מסביב לאוניה, סירות קטנות ובהן פראי אדם מסביב מתנפלים על האוניה, נאחזים בחבלים ומטפסים כקופים ועולים לאוניה. פחד וזוועה. אילולא פניהם השקטים של אנשי צוות האוניה, היינו בטוחים ששודדי ים התנפלו על האוניה ועלינו. בינתיים אחד המטפסים, גברתן צוהל ומגרגר בלשונו, קופץ על בלקינד, מגפפו ומחברו, ואף בלקינד צוהל לקראתו ושומעים שהוא קורא לו: “עלי, יה עלי, חמיס” וכו', מלים בלתי מובנות לנו, הם משוחחים ביניהם בערבית ואנו מסתכלים מן הצד ורואים, שבלקינד מרמז עלינו ועל חפצינו, אומר משהו ומרים שתי אצבעות. עלי צוהל וחוזר אחריו: “טייב טייב, יה חוג’ה” ומלים דומות ל“על ראשי ועל עיני”. שניהם ניגשים אלינו ובלקינד פונה אלינו בעברית ומתרגם לעלי דבריו בערבית: “הנה עלי, מושיעכם. בעוד שעה שעתיים הוא מכניס אתכם ליפו ומקבל מכם, מסכנים שלי, שני נפוליאונים”. הסכום, שני נפוליאונים, היה אמנם גדול מאוד, אבל מי מבחין בקטנות כאלה? בינתיים התקרבה לאוניה סירה מכובדת וממנה עלו זוג מכובדים לאוניה, התחבקו והתנשקו עם בלקינד ומיד ירדו בסולם, שהורד בינתיים מהאוניה. ראינו את בלקינד, כשהוא מכריז לצדנו: “להתראות ידידים, ביפו”. ונעלם עם ידידיו. ואנו נתונים בידי עלי ושקציו. הם קפצו עלינו, חטפו מאתנו את כל מטענינו, שנים מהם חטפו את פרחה ואותי, ולפני שהספקנו להתאושש – אנו בסירה, המקפצת ומדלגת על הגלים הזדוניים. בנס ובכוח הזרועות של שקצי עלי עברנו על פני סלעי המגור והתקרבנו לגשר הנמל.

 

בכור העינויים    🔗

מובלים אנו ברוב כבוד על הגשר עד הפקיד המחכה לנו ומסביבו אנשים שונים, לפי הרושם אנשים בטלנים המחפשיים בילוי זמן ואולי גם הכנסות. עלי הגיש אותנו לפקיד. אני מתאמץ להחזיק מעמד ולהראות אומץ‑לב. הגשתי לפקיד את הדרכון שלי. פרחה מאחורי בצל כדין אשה צנועה ההולכת בעקבות בעלה. ובינינו, ביני לבין הפקיד, מתפתחת שיחה זו. הפקיד: “שו אסמך?”. ומיד מתקרב מאחורי אחד הבטלנים ומתרגם לי, בלי שאראה אותו: “ער פרעגט ווי אזוי הייסט איר” ¹². אני: “פראו בלומה פומראנץ”, היהודי מתרגם: “פראו בלומה פומראנץ איסמו”. הפקיד: “טייב, והדי מרתך?”, והיהודי מאחורי: “און זי איז אייער פרוי?” ¹³ אני: “כן”, והיהודי: “אייוואַ”. הפקיד: “שו איסמה?”, והיהודי מאחורי: “ויי הייסט אייער פרוי?” ¹⁴, אני: “רקטו רוס”. הפקיד בהיסוס מה: “טייב”, ובכל זאת ממשמש ומדקדק בדרכון. פתאום שמתי לבי וראיתי, שעלי דורך על רגלו של הפקיד; והלה מרים עיניו אלי ואל פרחה, מסתכל בנו כבוחן מי מאתנו שקרן גדול יותר ומכריז: “לא, כזב!”. והיהודי מאחורי: “ער זאָגט אז איר זיינט א ליגנער” ¹⁵. אני שותק, מה עלי להגיד? פתאום מוציא הפקיד עפרון ונייר מכיסו ונותן לי ומכריז: “איחתם איסמך”, והיהודי מתרגם: “חתמ’עט אייר נאָמען”? ¹⁶ נדהמתי – דבר זה לא עלה על לבי ועל לב ידידי בלקינד, הרי היה לי זמן לילה שלם בשביל ללמוד ולזייף את החתימה. באין ברירה לקחתי את מכשיר הכתיבה וכתבתי את אשר כתבתי. הפקיד הסתכל בכתוב ובחתימה על התעודה וצוהל הגיש את מכשירי הכתיבה לפרחה. היא חתמה את שמה והפקיד צוהל כסוס: “יה כזב, יה כזב!”. תופס את פרחה ודוחף אותה כלפי פתח העיר וצועק אל עלי: “אינזלו הט פלוקה, אינזלו”. נדמה לי, שלעולם לא אשכח את המלים האיומות האלה. השקצים רצו בחיפזון לתפוס את הסירה, ופרחה נאבקת עם השוטרים ורוצה לכת אחרי. פתאום קפץ אלינו היהודי המתרגם ואומר לה: יהודיה פתיה, לאן את מתפרצת? מה תעזרי לו באוניה? מוטב שתלכי העירה, שם נסדר שיורידוהו"? אני קראתי ממקומי אליה: “פרחה, עשי כעצתו”, היא נכנעה לגורלה והלכה אחריו. ואותי עם מזוודה קטנה שבידי זרקו לסירה, שהפליגה מהר לצד האוניה.

קשה לתאר את מצב רוחי. הנה אשר יגורתי – באני, נרעש מדוכא ומבויש הוחזרתי לאוניה. אנשי הצוות עוברים על פני, בלי שאיש מהם ישים לב אלי וישתתף בצערי. אני מתהלך אנה ואנה כארי בסוגר. הזמן זוחל בעצלתיים. רק קצין‑אוניה אחד המדבר גרמנית התעכב על ידי ושאלני תוך השתתפות בצערי: “מה קרה אדוני? לא העלו אותך העיר; חזירים כאלה, רק בקשישים הם דורשים”. עניתי לו במר נפשי: “הסכמתי לתת להם שני נפוליאונים, הענין סודר עם הבחרים ואיני מבין מה קרה אחר‑כך. החזירו אותי לאוניה ואת אשתי הפנו לעיר”. שאלתי אותו למגמת פני האוניה. הוא הסביר לי קצרות, שהאוניה תלך מכאן לחיפה ומשם לאלכסנדריה וטריאסט. כן, סיכוי טוב בשבילי. הוא חזר לעבודתו ואני מתרוצץ על הסיפון, מיואש עד מאד. לעיתים עלה במוחי רעיון‑שגעון: “לא אזוז מכאן! מוטב שאטביע את עצמי בים”. חיפה ידועה ככפר ערבי, מעטים בה היהודים, ומי יעזור לי שם? ולטריאסט לא אשוב בשום אופן. כפעם בפעם אני מציץ על השעון הזוחל בעצלתיים ולבי מר עלי מר… השעון מראה את השעה 11 מסתכל אני בשקט המשתרר באוניה. נראה לי, כי אנשי צוותה מסיימים את עבודתם.

מה יהיה? מסתכל אני בצד הנמל, גם שם נראה שקט, אבל מה זה, מעשה תעתועים? נדמה לי, שסירה קטנה יוצאת מהנמל ופניה לים הפתוח, אולי לאוניה? אולי מלאך מושיע בה? אינני מאמין בתשועה. אבל הסירה הגיעה למדרגות האוניה בדיוק, כאשר הספנים התכוננו להרימן. והנה עולה מהסירה אדם משונה, גבה קומה, לבוש חליפה שלא ראיתי מימי כמותה, מעל כתפיו יורדות שתי כנפים רקומות קישוטי כסף, כובע משונה על ראשו ובידו הימנית מטה ענק וגולת כסף עליו. הוא עלה לסיפון ואני שומע שהוא מכריז בקול: “ליב פומראנץ מין?”. נדהמתי לשמוע את השם ליב פומראנץ. הוא שם גיסי, אחי פרחה. ומיד חשבתי: יהיה אשר יהיה בעתידי – אני מוכרח לרדת העירה. אני מתקרב אליו ומרמז בידי עלי, והוא חוזר: “ליב פומראנץ?”, ואני מנענע בראשי ומראה בידי על לבי וחוזר שוב: “ליב פומראנץ”. הוא פונה לשקצים ברמז והם תופסים אותי עם המזוודה הקטנה שעל ידי, מחייכים וזורקים אותי לסירה, ואחריהם יורד האדם המשונה. מתיישב המכובד והסירה – דרכה לנמל. אני חוזר לעצמי: יהיה אשר יהיה, משפט על זיוף, בית סוהר, עינויים, אבל רק בארץ, בארצי מקבל אני באהבה הכל. הועלתי על הגשר. הפקיד העריץ הוא כעת רך כדונג, פסיבי לגמרי, ופונה למכובד ההולך אתי – הבינותי רק את המלה: “תפדל, תפדל”. אנחנו עוברים את הגשר וישר לרחוב. המכובד לפני, אני אחריו, ומצדי שני השקצים, אחד נושא בידו את המזוודה שלי. נדמה לי, שאי‑משם הופיע עלי במקום ה“שבץ” השני. אני דורך ומרגיש קרקע, אדמת הקודש מתחת לרגלי. נסער ומבולבל איני רואה דבר מסביבי, אלא את בעל הכנפים הצועד לפני. מן הצד נדמה לי, שפענחתי את היהודי, שתרגם את שיחתי ההיסטורית עם הפקיד. אני הולך אל אשר יוליכוני. לא נשקתי עפר הארץ, גם לא חיבקתי צואר גמל, לא דיברתי עם איש, אף לא עם המתרגם שלי. הולך אני כנידון לתליה. פתאום התעכבו מלווי בפני פתח ברחוב ארוך. עלי ובעל‑הכנפים הוליכו אותי על מדרגות לקומה שניה, כשושבינים מכובדים, עלינו לקומה השניה. הוכנסתי לאולם ענק, ריק מאדם ומרהיטים. רק שולחן בודד באמצע האולם ואי‑שם, בפינת האולם, נדמה לי, שאני רואה אדם שוכב פרקדן על ספה. השוכב נראה איש מכובד, בעל שער ארוך מצבע נחושת וכן גם זקנו המגודל. לרגע נצנץ במוחי: ישו מנצרת. הוא לא פנה אלינו וגם אנו לא פנינו אליו. עלי קרב אותי לשולחן והתחיל לגרגר בלשונו משהו, שלא הבינותי דבר. עמדתי מבולבל, מביט אל האדם על הספה ושותק. לבסוף התקרב עלי עלי, תקע ידו לכיס מכנסי והעלה משם ארנקי. באצבע ובבוהן הוציא בזהירות שלשה נפוליאונים והחזיר לי את הארנק., עזב אותי וניגש אל השוכב על הספה, עמד אצלו ודיבר אליו. לבסוף הוציא השוכב ארנק, קיבל מעלי נפוליאון ונתן לו שתי מטבעות זהב אחרות. הוא חזר אלינו, תקע את שני הנפוליאונים בכיסו ואת המטבעות הקטנות נתן אחת מבן לבעל הכנפים ואת השניה לנער נושא המזוודה, שעמד בפתח מעבר לדלת. עלי הזדקף, פנה אלי בטון של מצווה והראה לי על הדלת וקרא: “חלאס! יללה!”. הנער מסר את המזוודה לידי. ואני צועד לקראת הדלת. לאן? מי יודע. העיקר שאני, כנראה, חופשי לנפשי, ולא צר היה לי על הנפוליאונים. אבל לאן אלך?

לא הספקתי להרהר הרבה ולקראתי היהודי המתרגם ההיסטורי. הוא פנה אלי ביידיש: “נו, מזל טוב, אתה בארץ. בוא אלי, אשתך מחכה לך במלון שלי”. והוסיף בחיוך: “או, עבודה טובה עשתה אשתך, נו, נו”. סוף סוף באתי למלון. פרחה נפלה על צוארי, והתאפקה מבכי. רק מלמלה: “או, יקירי, כמה נזדהמתי היום הזה במרמות ושקרים”. ושומע אני מאחורי קול אשה ביידיש: “ראו נא ראו, מתחבקים ומתנשקים, כאילו לא ראו זה את זו שנים”. “טוב טוב”, אומר בעל המלון, “הגיע הזמן לסעוד משהו. ודאי גם ארוחת הבוקר לא אכלו. האוכל מחכה לכם”. התרחצתי קצת וישבתי לשולחן. לשנינו לא היה כל תיאבון לאכילה, אבל על המלון דוחק, הזמן קצר, הערב בדיקת החמץ. התאפקתי ולא שאלתי את פרחה על ההרפתקאות שלה, על בעל‑הכנפים וכו'. “העיקר שעשתה עבודה טובה”.

 

“העבודה הטובה של פרחה”    🔗

והנה סיפורה המר של פרחתי, שבפעם הראשונה בחייה שיקרה ורימתה ללא כל היסוס: אחרי שמצאה את עצמה על אדמת ישראל, עמדה נבוכה בלי לדעת לאן עליה לפנות ולחפש עזרה להצלת בעלה. אולם היהודי המתרגם, המתנדד, לא עזבה לאנחות ועקב אחכיה (נתברר, שהוא בעל מלון עלוב, ששיחר בנמל אחרי אורחים). הוא פנה אליה בשאלה ביידיש: “נו, וואוהין ווילט איר גיין?” ¹⁷. היא חשבה רגע וענתה לו ביידיש הקלוקלת שלה: “אני אחפש את לשכת המודיעין של מר שיינקין”. הוא חייך ואמר בסארקאזם: “נארישע פרוי, צו די ציוניסטן? ¹⁸ הם יעזרו לך? מעולם עוד לא עזרו לאיש. שמעי בקולי…”. פרחה התרגזה מאש ואמרה: “יהודי חביב, אם יש ברצונך לעזור לי, עשה מה שאני רוצה, ואם לאו – לך לך לשלום”. הוא נכנע תיכף, הלך אחריה ואמר: “טוב טוב, אלך אתך, תווכחי מהר מי צודק”. הוא הוליך אותה ללשכת המודיעין, הכניס אותה למשרד ובעצמו נשאר בפתח: “אמתין לתוצאות”. בחדר הראשון ישב פקיד ושאל אותה לרצונה. היא ענתה, שיש לה ענין דחוף מאד על עולה שהוחזר לאוניה והיא רוצה לדבר עם מר שיינקין. הוא ביקש אותה להמתין ונכנס לחדר השני. כעבור דקה חזר משם ואמר: “מר שיינקין יקבל אותך תיכף”. בו ברגע יצא מהחדר הפנימי אדם, לפי השערתה היה זה מר שיינקין עצמו, בא‑כוח הועד האודיסאי. בלי להזמינה לחדר השני שאל אותה לחפצה תוך עמידה בחדר. מלאת רוגז וצער סיפרה לו בקצרה מה שקרה לנו והתאוננה מרה: פעמיים כתבנו לכם וביקשנו את עזרתכם בכניסה לארץ. הדגשנו, שיש לנו אמצעי‑כסף לתשלום כל ההוצאות, ולא זכינו לתשובה מכם, איש ממשרדכם לא בא לעזרתנו ואנו נתונים בצרה גדולה. לא הספיקה פרחה לסיים את דבריה ולחדר נכנס אדם מכובד. מר שיינקין לא ענה לה על דבריה, שילב זרועו בזרוע הנכנס ושניהם פנו לחדר השני. היא עומדת באמצע החדר, והפקיד שקוע בעבודתו. היא ניגשה אליו ומלאה מרירות זרקה לו הפניו: “בושה! זוהי עזרתכם לעליה ולנו הנתונים בצרה?”. הוא התאנח ויעץ לה להמתין מעט, עד שמר שיינקין יתפנה. אין היא יודעת כמה המתינה, רגעים, שעות או נצח.

בינתניים הכניס המלווה שלה את ראשו לפתח וזרק לה: “נו, כבר הכרת, אשה פתיה, את עזרת הציוניסטן?”. ביאושה זרקה לקראת הפקיד: “התביישו”, והלכה אחרי המלווה. “לאן?”. ל“קונסול האוסטרי. הוא גוי בעל לב יהודי, הוא ישמע אותך ויעזור לך”. “אבל בעלי אינו אוסטרי”. הוא הרים קולו קצת: “בואי אתי, בואי. מי זה צריך לדעת, שהוא אינו אוסטרי? בדרך אסביר לך את הענין. אני אדריך אותך בכל הדרוש ואז תזכרי אותי לטובה” לבה נפל בקרבה לשמע עצמותיו: “שקר, מרמה, איך אוכל לעמוד בצרה? איך אוכל לשקר כל כך?”. אבל המדריך הערום זרק בפניה: “ובעלך ואת בכבודך בגשר, האם מעט שיקרתם בנמל? ומי אינו משקר כאן בפני השלטונות על כל צעד ושעל?”. הוא המשיך ולימד אותה את כל השקרים הדרושים לה עד מדרגות בית הקונסול. במלמול של צער: “חזקני ואמצני, אלהי, להצליח בשקרים ובמרמה” נכנסה לחדר הקבלה. פקיד שאלה למטרת בואה. היא פנתה אליו בגרמנית טהורה, שמטרת בואה היא שיחה עם הקונסול. הוא נכנס לחדר השני ומיד הכניס אותה פנימה. הקונסול ביקשה בנימוס לשבת ולספר את ענינה. היא סיפרה: הבוקר באו לנמל העיר היא ואחיה ליב פומראנץ. הוא חולה ובא לחודשים מספר לשם ריפוי ומנוחה. והיא מלווה אותו ומטפלת בו. בבוקר השכם היתה התנפלות של הבחרים על האוניה. המהומה והמבוכה היתה גדולה. כשעלו על גשר הנמל התברר לאחיה, כי הדרכון שלו אבד. מיד תפסוהו והחזירו אותו לאוניה, היא הוכנסה לנמל העיר והיא אובדת עצות. “חוסה, אדוני, עלי ועליו ועזור לנו”. הקונסול ישב ובחן אותה, לא קשה היה להכיר בה, שהיא משקרת. הדם זרם לראשה, היה לה חם ומחניק, והוא פונה אליה: “גבירתי, אין הסיפור שלך מתקבל על לבי. אנשים שומרים תעודותיהם. לא, גברתי, איני יכול לעזור לך. איני יכול, לצערי, להאמין לדבריך. אולי יש לך מכרים בעיר?”. “אדוני היקר, אין לי כל מכרים בעיר. חוסר עלינו”. הקונסול הניע ראשו לאות שלילה. והיא ניגבה דמעותיה ונשארה לשבת שבורה ומיואשת.

פתאום קלטו אוזניה קול דיבור של אשה מאחוריה: “פריצי היקר, אל תתאכזר, עזור לאומללה”, אך הוא מנענע בראשו. והנה היא רואה את האשה, אשה צעירה וחביבה, ניגשת לקונסול, מניחה ידה על כתפו: “פריצי, איך תוכל להיות רשע כל‑כך?”. והוא עונה בהתרגשות‑מה: “יקירתי, כמה פעמים דיברנו, שאסור לך להתערב בעניני המשרד. הן איש רשמי אנוכי”. והיא מתחננת לפניו: “מהיום והלאה, יקירי, לא אתערב בשום ענינים שלך. רק הפעם מלא את בקשתי. אשה אומללה זו…”. “איני יכול, יקירתי!”. והאשה מתרגשת: “מה אינך יכול? תורכיה תחרב אם יוכנס אחיה לארץ? איך אפשר הדבר? חוסה, פריצי!”. “טוב, יקירתי, אבל זוהי הפעם האחרונה שאני ממלא בקשות ממין זה”. והוא פונה לפרחה: “אבל, גברתי, הוא יכנס לארץ רק לשלושה חודשים, ולאחר מזה עליכם לחזור לאוסטריה”. פרחה נדהמה, בקושי קמה ממקומה והודתה בדמעות למושיעתה. בינתיים הוכנס לחדר בעל‑הכנפים ונמסר לו פתק בידו לפקיד הנמל, והגברת מזרזת אותו: “אבל חושה, אל תאחר להפלגת האוניה”. ולפרחה היא מוסיפה בלחש: “אל דאגה, תוכלו להשאר בארץ גם אחר שלושת החודשים, את ואחיך או בעלך או ידידך. בהצלחה גברתי”. במאמץ נפשי רב התאפקה פרחה, שלא ליפול על צוארה ולהודות לה על הצלחתנו. פנתה לדלת – ושם מחכה המלווה וחוגג נצחונו על הציוניסטים. “נו, גברת, מי בעל לב יהודי, הקונסול או שיינקין?”. פרחה ענתה לו בכעס: “לא הקונסול, כי אם אשת הקונסול”. הוא לקח אותה אל המלון, דאג לשחרור החפצים והתרה בפרחה, שלא תסתובב בעיר עד שובו של בעלה. כנראה, חשש, שהמלון לא יעשה רושם טוב עליה, והיא תחפש מלון אחר. בזה נסתיימה קבלת הפנים של שלטון תורכיה לבעלה או לאחיה של פרחה.

 

צעדים ראשונים בארץ    🔗

 

קבלת פנים מס' 2    🔗

וויתרנו על מנוחת הצהרים ופרחה ישבה וערכה מכתב להורים, לבשרם על בואנו בשלום לארץ הקודש. בעל המלון הסביר לנו, כי בתורכיה אין משתמשים בדואר הממשלתי, שהוא בלתי מסודר ובלתי אחראי. לעומת זה שורר בארץ משטר הקאפיטולאציות ולכל מדינה אירופית גדולה יש דואר בארץ. ובעל המלון יעץ לנו להשתמש בדואר האוסטרי. פרחה גמרה את המכתב, ואנחנו ירדנו לרחוב לחפש את הדואר האוסטרי. השתוקקנו גם לעתון אחרי שבועיים, שלא קראנו כל עתון. נכנסנו לרחוב בוסטרוס והנה הגיע לאוזנינו קול דיבור בעברית – דבר זה לא היה חזיון נפרץ גם בארץ‑ישראל. התקרבנו לאנשים המשוחחים בעברית, היו שם שלושה אנשים. הראשון שפנינו אליו היה אדם גבה‑קומה, רזה, בעל שער ארוך מנהג רוסיה וזקנקן קטן, פנים ערים ועדינים. עשה רושם של משכיל רוסי. פניתי אליו השאלה איך ואיפה אפשר להשיג ולקנות עתון עברי. הוא נענה לנו בסבר פנים יפות והסביר לנו, כי הרכבת מירושלים לא הגיעה היום ולא יהיה עתון כשבוע ימי (בימים ההם יצא לאור עתון יחיד של משפחת בן‑יהודה “ההשקפה”). “אבל”, הוסיף האיש, “אם יש ברצונך, אוכל לתת לך את ‘הפועל הצעיר’, שישנו אתי”. הודיתי לו בשמחה ואמרתי, כי עוד בגולה הצלחתי לקרוא את שלושת הגליונות הראשוני של עתון זה ואני מודה לו מאד. “אולם איפה אמצא אותך כדי להחזיר לך את העתון?”. הוא ענה לי בחיוך: “אין דבר, חבר, יש לי גליונות רבים מזה בביתי”. והשני הוסיף ואמר לי: “זהו מר טורקניץ', עורך ‘הפועל הצעיר’”. אמרתי: “אני שמח מאד להכיר אותך, כי בראשית צעדי יש ברצוני למצוא את אנשי ‘הפועל הצעיר’, כי גם אני שייך לאותו מחנה, אם כי לא באופן רשמי”. ועוד הוספתי בקשה, אם יכולים הם לעזור לנו למצוא את הדואר האוסטרי. השלישי שבחבורה, אדם נמוך, שמנמן, עגלגל, בעל לחיים אדומות, נענה לי: “אני, אדוני הולך עתה לדואר האוסטרי. הילוו אלי ואני אראה לכם את הדרך שמה”. הודיתי להם והלכנו אחריו.

בדרך הוא מסתכל בנו ושואל: “עולים חדשים. מאימתי בארץ?”. אנו עונים: “או, זה זמן רב, כשלוש שעות”. הוא צחק ושאל: “מאין באתם?”. ענינו כי באים אנו מגאליציה. הוא הופתע ואמר: “או, ועברית טובה בפיכם”. אמרתו לו: “אנו מורים”. הוא הסתכל בי ושאל: “האם לא קראמארוב שמך?”, השתוממתי ואמרתי: “ניחשת נכון, אבן מאין, אדוני, עלה בדעתך ניחוש זה?”. הוא ענה לי: “אני מזכיר אגודת המורים בארץ והיתה לנו חליפת מכתבים עם ועד המורים שלכם בגאליציה. הם ביקשו מאתנו לדאוג למשרה בשבילך או בשביל שניכם. חבל שרק לפני יומיים נמסרה המשרה שחיכתה לכם לאותו אדם, שהכרתם זה עתה, למר טורקניץ, משרה טובה בבית‑ספר קטן בשפיה, המכיל 13 תלמיד”. והמזכיר המשיך כמדבר לעצמו: “אנשים משונים בעולמנו. לפי הידיעות שבידינו הצלחת, מר קראמארוב, מאד בהפצת העברית ובתחיתה. עשית נפשות לציונות ואף פרנסתך היתה בשפע. ומה עושים יהודים שכמותם, שקמים ונוסעים לארץ‑ישראל, החסרת מורים היא הארץ?”. נדהמנו לשמוע את הערתו של מזכיר אגודת המורים וקבלת הפנים למורה עולה בציניות גסה כזאת. ידענו אמנם, שארץ‑ישראל בימים ההם שרצה אוגאנדיסטים ושונאי‑ציון; אבל שהנגע פשה גם במחנה המורים – לזה לא פיללנו. החלפתי מבט עם פרחה וללא דיבור פנינו אחורה ועזבנו את המזכיר הנכבד לנפשו, בלי לברכו לשלום.

בדרך לא החלפנו אף מלה אחת בינינו, אנו למלון, היינו מדוכאים עד בלי די. בעל המלון שאל, אם סידרנו את המכתב, עניתי לו שלא מצאנו את הדואר, והוא חייך: “בני‑אדם, למה לכם לחפש את הדואר? תנו לי את המכתב ואשלח אותו תיכף”. מסרנו לו את המכתב והחלטנו, שלא לצאת יותר את הבית. פחדנו מפני פגישות נוספות. שכבנו לנוח והתעוררנו למחרת בבוקר. פרחה מצאה, שיש לה עבודה מסידור הרגדרובה והציעה לי ללכת ולסייר את העיר, היות שלא אוכל בין כה וכה לעזור לה. יצאתי שוב לרחוב בוסטרוס. בדרך לא שמתי לב, כי במרחק של כשני מטר ממני עוקב מישהו אחרי; וכשנפגשו מבטנו, הוא צעד לקראתי, בחור זקוף, בעל פנים סימפטיים. ניגש אלי ואָמר: “שלום חבר, עולה חדש, כנראה, מדבר עברית?”. עניתי לו: “כן, חבר, אני כבר כמעט אזרח. כבר לנתי בארץ. באתי מגאליציה. מורה אהי”. “או, מורה, גם אני כמעט מורה. שמי אורלוב. בעצם אני ‘קולאסניק’ עושה גלגלים לקרונו., פועל בפתח‑תקוה, אבל נפלתי בפח. ארבע שנים עבדתי בצבא הרוסי ואני חובב נלהב לגימנסטיקה. יסדתי אגודת ‘מכבי’ בפתח‑תקוה. והנה התנפל עלי ד”ר מטמן, מייסד הגימנסיה העברית, וטען שלא יתכן קיום גימנסיה בלי גימנסטיקה, ואני היחידי בארץ, שיכול לעזור לו. הוא דרש ממני להיכנס לנסיון, ללמד גימנסטיקה לתלמידיו; ואם אצליח ואראה ניצוץ של הבנה פדגוגית, הם ישלחו אותי לשוויץ או לדניה להשתלמות, ואהיה מורה לגימנסטיקה. נעניתי להם, כי במה טובה עשיית אופנים מהוראת גימנסטיקה? נו, ואתה, חבר, מה מעשיך?". סיפרתי לו את האפיזודה עם מזכיר אגודת המורים. הוא צחק במלוא הפה ואמר לי: “אל תצטער, חבר, אין אנשי ארץ‑ישראל רעים כל‑כך, כמו שנראה לך ממקרה זה. גם הוא עצמו אינו אדם רע, אבל הוא ציניקן גדול וליצן. ובעד איזו בדיחה או עקיצה הוא מוכן לשלם במחצית עולם‑הבא. אין דבר. יהיה טוב. ומה המראה הזה לפניך?”. ולפני שעניתי לו, אמר לי: “אבל אל תחשוב, שזה כל ארץ‑ישראל. יש לנו גם מושבות יהודיות. הנה לפניך המושבה הגרמנית, יפה ומשופרת. רוצה אתה לטייל מעט?”. אני שמחתי על ההצעה ואמרתי לו בגילוי לב: “הקלת את סבלי מאתמול, מצאתי כי מזכיר אגודת המורים אינו כל ארץ‑ישראל, ואינו בא ללמד על יישוב ארץ‑ישראל. כנראה, יש בה גם אורלובים”. הלכתי אחריו, וברגעים קנה את לבי לאהבה אותו.

טיילנו, ולפני בנין נאה אחד אמר לי: “הנה גם הגימנסיה העברית שלנו. יש ברצונך להכנס ולראות אותה?”. מובן, שברצון רב הלכתי אחריו. נכנסנו לגימנסיה ולפנינו אדם חביב מאד, ממושקף, בעל פנים חייכנים, ואורלוב הציג אותי: “ד”ר מטמן, הנה לפניך אזרח הארץ בן 20 שעות, עולה חדש, מורה. עלה מגאליציה וכר הצליח להתקל במזכיר אגודת המורים. מטמן צחק במלוא ואמר: “מה, חבר, כבר דרשו ממך להבחן?”, וחזר לעבודתו, ואורלוב סיפר לי על ההווי בארץ. ביפו קיימים שני בתים של מורים. בית האוטונומיה – זהו כינוי של בית‑ספר לבנות מטעם הועד האודיסאי, שאחד‑העם הקדיש לו פרק חשוב בכתביו, בית‑ספר מצוין, עשיר במורים בעלי רמה ובתוכם גם חברי אגודת המורים. והנה בהשפעת אנשים אלה הסכים אוסישקין להעסיק מורים בבתי‑ספר הנתמכים על‑ידי הועד האודיסאי, רק אם הם יבחנו במרכז המורים ויקבלו תעודת הכשרה למורים. לפני כמה חודשים הצליח הד“ר מטמן לרכוש לו שני מורים מצוינים, שסיירו בארץ, והם הד”ר מוסינזון והד“ר בוגראצ’וב. שניהם גמרו את האוניברסיטה בברן, והד”ר מוסינזון יצא לו שם כמומחה גדול בתנ“ך. מטמן היה מאושר בשני המורים האלה, אבל ביום בהיר אחד קיבל מכתב מראש אגודת המורים הנוזף בו על שקיבל את הד”ר מוסינזון להוראת תנ“ך בגימנסיה, בלי לנבחן במרכז המורים בידיעותיו בתנ”ך. הד“ר מוסינזון, כיד הליצנות הטובה עליו, יבקש ממטמן, שיתן לו לענות לועד המורים. במכתבו כותב הד”ר מוסינזון בצניעות יתר, כי הוא מסכים ברצון להבחן בועד אגודת המורים; הוא רק מבקש לכתוב לו מיהו המורה שיבחן אותו ולצרף דיפלומה של אוניברסיטה, שגמר שם פקולטה לתנ“ך. העקיצה היתה שנונה וברורה, כי הד”ר מוסינזון היה היחידי בארץ, שהוסמך ע“י האוניברסיטה להוראת תנ”ך. בזה נגמר המו"מ, אבל מאז עבר חתול שחור בין האוטונומיה והגימנסיה העברית.

לפני פרידתנו פנה אורלוב למטמן ושאלו: “אפשר להזמין את הבחור שלנו למסיבה לכבוד מוזר?”. (מוזר היה יהודי אנגלי, שופט בעיר ברטפורד ועשיר. החליט לבנות על חשבונו בנין לגימנסיה העברית, למחרת יום הפסח תיערך מסיבה לכבודו). הד"ר מטמן הסכים ברצון, ואני רצתי הביתה להתפאר בפני אשתי על הנצחונות הגדולים, שנחלתי ביום הראשון ביפו.

 

המסיבה לכבוד השופט מוזר, אני לומד “אזרחות”    🔗

חזרתי למלון לפרחתי, קשקשתי וסיפרתי לה על מכרי החדש אורלוב ועל כל אשר ראיתי ושמעתי. אף התפארתי בפניה, שהוזמנתי למסיבה לכבוד השופט המכובד מוזר. פרחה לא נצטרפה אלי, מפני שסרבה להופיע בציבור מתוך רגש ביישנות של אשה צעירה המתכוננת לאמהות. היא שמחה בשמחתי ודאגה שאופיע בלבוש נאה. הוצאנו מהסל את חלליפת‑השבת השחורה. פרחה עמלנה כותונת לבנה, בחרה מקשרת, נקתה את הכובע השחור הקשה, והייתי מוכן למחרת בערב להשתתף במסיבה. יום החג עבר עלינו בטיולים במושבה הגרמנית ובסביבה. הסדר המסורתי של בעל המלון לא היה שונה מסדרי הדתיים בגולה. דאגתי בערב שלא להיות קרתני ובאתי למקום בדיוק רבע שעה לפני הזמן, שנקבע לפתיחת מסיבה. לצערי, הייתי הראשון. הראשונים אחרי הופיעו מטמן, אורלוב, אחריהם הד“ר מוסינזון והד”ר בוגראצ’וב, שהיו טרודים בסידורים האחרונים. שמתי לב, שהם לבושים בגדי חול, חליפות בד אפורות בהירות, הם גלויי ראש, נעולים נעלי בד אפורים. הד“ר מטמן הציגני בפני שני חבריו להנהלת, והם קיבלו את פני – או נכון יותר את פני בגדי – בחיוך ובהלצות. הד”ר מוסינזון היה הראשון להלצות: “או, בחור יקר, אפשר להובילך ישר לחופה, לולא היית נשוי”. הד“ר בוגראצ’וב ניגש אלי, משש את אריג חליפתי והעיר בצחוק: “גוטער שטאָף ¹⁹, נאה נאה”. אני הרגשתי את עצמי כמי שנתפס בחטא, ועתה הנני מעורר חיוך על פני האנשים. הופיע גם ידידי אורלוב, סקר אותי מכף רגלי עד קדקדי ואמר: “טרחה רב הטרחת, ידידי, בלבוש; אבל כאן הדבר מיותר, אין אנו מהדרים בלבוש כמראה עיניך. אני גמגמתי, לא ידעתי על כך, ונמצאתי במצב בלתי נעים, מבוכתי גדלה עם האסף הקהל, שכולם היו לבושים בגדי‑בד פשוטים, וביחוד בהופיע שלושה אנשים מכובדים, מלווים ע”י מטמן, בוגראצ’וב ומוסינזון. כפי שנתברר לי, היו אלה הד”ר רופין, השופט מוזר ואשתו. מוזר היה לבוש חליפת חאקי כמנהג התיירים, על ראשו כובע‑של‑שעם מצבע חאקי ולרגליו מגפיים. גם אשתו היתה לבושה בפשטות גמורה, נוסח תיירי קוק. גם הד"ר רופין היה לבוש חאקי. לא ידעתי מה עלי לעשות עם עצמי. כשהתחיל הקהל לבחור לו מקומות ישיבה, בחרתי לי את הכסא הקיצוני ביותר ליד היציאה. ומיד לאחר שהשופט מוזר החל לענות למברכים, תפסתי רגע שכולם היו שקועים בשמיעת נאומו וחמקתי מהאולם יש למלון. בזה גמרתי את חשבונותי עם הפראק והכובע.

כאשר בעל המלון קלט משהו מסיפורי לפרחה, אמר לי: “אין דבר, מחר תסורו לחנות הבגדים של נובובולסקי ושם תתאזרחו”. ואמנם, למחרת בבוקר קמנו ויצאנו לרחוב. שוב התמזל מזלי ונתקלנו באולוב. הוא נכנס אתנו לנובובולסקי, ציווה ל“אזרח” אותנו; וכעבור חצי שעה יצאנו ב“לבוש מהודר”, אפור, הפרוף עד הצוארון, בכובע‑קש קטן, בשמלה אפורה פשוטה לפרחה ובכובע שעליו באה “כפיה”. משם הלכנו לסנדלר השכן, שמכר לנו שני זוגות נעלים אפורות ואורלוב מחייך: “הנה אתם אזרחים מכובדים. אבל לא לזה התכוונתי, רציתי להודיע לכם, שהשגתי בשבילכם חדר טוב בדירת הד”ר בוגראצ’וב. שימו את חפציכם במלון ובואו, ג’נטלמנים, אתי ותראו את החדר“. הלכנו אחריו בחולות נוה‑צדק. נכנסנו לחצר מזרחית נאה ונקיה, ומשם נכנסנו לדירת בוגראצ’וב. הוא לא היה בבית, אבל אורלוב התהלך בבית כבן‑בית גמור. מצאנו חדר די גדול, בו שלושה חלונות, ריק מכל רהיטים. אבל אורלוב אמר, שהד”ר מוסינזון יפריש לנו ברצון רב שולחן וכמה כסאות, שאין לו מה לעשות בהם. אורלוב לא עזב אותנו, עד שמצא לנו סבל, שהעביר מהמלון את המיטה המתקפלת ההיסטורית ואת הקורזינה עם החפצים ונפרדנו מבעל המלון, שילמנו את המגיע מאתנו ועברנו לדירה שלנו.

 

בראשון‑לציון    🔗

החלטנו לבלות את השבת של חול המועד במושבה המהוללת ראשון‑לציון. ועוד באותו יום, ערב שבת של חול המועד, הלכנו לכאן ושכרנו לנו שני מקומות בדיליז’אנס המפואר של פייבל מיראנסקי, עגלון ותיק עול מימי הבארון. בשלול אחה“צ נדחקנו לדיליז’אנס מלא נוסכים, והסוסים זזו בלי חשק רב לדרך. הדרך עברה בין פרדסים, המפיצים ריח תפוחי‑הזהב, ופייבל היה במצב‑רוח תקין, שוחח עם הסוסים הנבלות וגם עם הקהל. הגענו למקוה‑ישרא, ראינו אותה מעבר לגדר והגענו לחולות. הסוסים החלו לפגר, השוט והגערות של פייבל חדלו להשפיע עליהם. פייבל התחיל בשיחותיו הרגילות, שהעלו חיוך על כל פנים. כל הנוסעים, פרט לשנינו, היו אנשי ראשון‑לציון. והנה משהו משיחותיו, אני מתרגם אותן לעברית, אם כי נאמרו ביידיש: “שמעו מה שאגיד לכם, הכל טוב כשהלב בריא. אילו הייתי אני בריא בלבי, לא הייתי נוסע אף פעם בדיליז’אנס, הייתי הולך להנאתי ברגל… מהו הטעם של ישיבה בדיליז’אנס סגור ולראות את הסוסים מאמצים כוחותיהם למשוך בו ואינם מצליחים. האמינו לי, טוב יותר ללכת לאט לאט על יד הדיליז’אנס ולראות שהסוסים קמו לתחיה ומושכים דיליז’אנס ריק… ואם גם הדיליז’אנס הריק אינו לפי כוחם, הבחורים הצעירים מטים כתף ועוזרים להם למשוך בעגלה, הה, לו היה לי לב בריא…”. הנוסעים מחייכים ונשארים במקומם. והוא ממשיך לדבר כאילו לעצמו: “הרופאים אומרים, שהליכה ברגל אחרי ישיבה של שעה שעתים על מקום אחד – בריאות בה ללב ואריכות ימים. ובעצם נעים לדרוך על החול”. הנוסעים מחייכים ונשארים לשבת. פייבל מתחיל להתרגז” “רבותי, אם נוסע ככה, עתידים אנחנו לחלל את החג, את השבת. האם אין לכם לב יהודי? הדרך לראשון עוד די רחוקה, טפרו, טפרו”. הסוסי נשמעו מיד. הנוסעים המכובדים מתחילים לאט לאט לזחול מהדיליז’אנס ומתחילים לדשדש בחול.

שמתי לב, שרוב הנוסעים אינם מתקשים בהליכה בחולות, אבל אנו מתקשים להוציא בכל פעם את הרגל מתוך החול. ביחוד חששתי למצב בריאותה של פרחה. אבל הנה נראו לא מרחוק גגות אדומים של בתים, פייבל כבר יושב על דוכנו וקורא: “מה לכם? הרוצים אתם באמת לחלל את השבת? עלו על העגלה ונסע ולא נאחר, השמש קרובה לשקיעה”. נשמענו לו, עלינו על הדיליז’אנס וכעבור עשרים רגעים ראיתי לפני רחוב יפה, רחב, בתים משני הצדדים, אחדים מהם בעלי שתי קומות, ובראש הרחוב נשקף על כל הסביבה בית ענקי. ניכר היה מיד שזהו בית‑הכנסת. (כפי שנודע לי לאחר מכן, נבנה הבנין רשמית לשמש אורווה לסוסים. רק בזכות הסוסים ומעזרת בקשיש התגברו המתיישבים על חוקי תורכיה ופקידה). משני צדי הרחוב נטועים עצים, לפי מה שאמרו לנו, עצי תות. אנשי המקום יעצו לנו, לזרים, לסור למלון בלקינד ואחד מהם, שגר לא רחוק מהמלון, התנדב גם להדריך אותנו בדרך זו. בעל המלון, מר בלקינד, אדם אירופי משכיל, דובר עברית, קיבל אותנו בסבר פנים יפות, ואין פלא: מעטים היו האורחים. המלון היה נקי. אגב, בלקינד זה היה אחיו של הבילואי, “שעזר” לנו בכניסה ליפו. בעלי הבית סיפקו לנו אינפורמציה על המושב, על אוכלוסיה,ללא רכילות יתרה וללא ציניות. הלא סוף‑סוף היה בעל הבית ממשפחת בילויים. כאשר שאלתי אותו, אם יכול לייעץ לנו איך להפגש מחר בציבור המורים במושבה, סיפר לנו על נחמה פוחצ’בסקי, אשת איכר משכיל, המדברת עברית טובה ואפילו סופרת, ובשבתות ובחגים, בשעות אחה"צ, אפשר למצוא בביתה את רוב האינטליגנטים של המושבה ובתוכם גם המורים, כמובן. שמחתי לעצה זו, טיילנו במושבה, נהנינו, מושבה נקיה, משופרת, ובשבת ובחג לא נראה אף ערבי אחד במושבה.

אחרי הצהרים הלכנו לבקר את משפחת הפוחצ’בסקים, בלי שהיינו מוזמנים לשם. הגב' נחמה קיבלה את פנינו על המרפסת הגדולה והמזוגגת כסלון יפה לקבלת אורחים. היא שמחה לקראת עולים חדשים, המדברים עברית עוד מהגולה. גברת הבית היתה ראש המדברים. קולה היה צרוד קצת, אולי משום שהרבתה לדבר. בעלה שתק רוב הזמן, רק לעיתים רחוקות השמיע משפט כדי לאשר את דברי אשתו. בעלת‑הבית, אשה וגצה וצנומה, נעימת הליכות, קיבלה אותנו כמכרים ישנים. בשמעה שרק בערב חג הפסח הגענו ארצה – שמחה לקראתנו. נמצאו שם כמה ידידים משכילים ובילינו שעות אחדות בנעימים. קיבלנו מחמאות על חשבון דיבורנו העברי. גם בעל‑הבית נעשה איש שיחה. הוא נראה כאדם מומחה בחקלאות, אבל ממעט בדיבורים. פניו כפני איכר עובד, אף כי נאמר לי אחר‑כך, שגם הוא מעביד פועלים ערבים כשאר בני המקום. אבל להלכה הוא שולל כל משק של איכר, המבוסס על עבודה זרה. נחמה אשתו, עקרת הבית, עוסקת בעיקר בעניני תרבות עברית, ואף מנסה כוחה בכתיבת דברי ספרות. בין השאר הכרנו שם שני מורים, את מנהל ביה" מר איתן וחברו המורה עזריץ. דובר הרבה על א“ד גורדון, על יוסף אהרונוביץ והמורה ויתקין מראשי “הפועל הצעיר, ששאפנו להכירם בהקדם האפשרי ולהבין רעיונותיהם. את ויתקין ידעתי עוד מכרוזו: “עלו”. שהחיש במידה מסוימת את עליתנו ארצה. ידיעותינו על א”ד גורדון היו מעורפלות, ועל אהרונוביץ ידענו כי הוא יוצא רוסיה, היה מורה בברודי, עלה ארצה לשם “כיבוש העבודה” ומתגורר ברחובות. סיפרנו להם, כי גם אנו עומדים על פרשת הדרכים בין הוראה וחינוך ובין עבודה וחינוך הדור הצעיר לעבודה. החלטתי להחיש הכרתי את שלושת אלה. מובן, אני לבדי, כי פרחה לא תוכל להטלטל בדרכים.רגב, הגב' פוחצ’בסקי כאשה ואם פרשה מאתנו עם פרחה בפנים הבית, התלחשו ביניהן ובצאתן משם הבטיחה לנו לבקר אותנו בדירתנו בבית הד”ר בוגראצ’וב.

ואכן קיימה את הבטחתה. כאם טובה התעניינה בפרחה ובהכנותיה לקראת האמהות וסיפרה, שיש לה בנוה‑שלום ידידה, מיילדת טובה ומלאך טוב ליולדות חסרות משפחה ותנאים ללידה. ואם יש ברצון פרחה, היא תביא אותה אליה כדי לעשות הכרה ביניהן. כעבור שבוע קיימה את הבטחתה ושתיהן באו לבקר אותנו. הסתכלו מתוך צער בתנאי הדיור שלנו. החדר אמנם היה מרווח, מואר ומאוורר, אבל ריק מריהוט. כל חפצינו השארנו בטריאסט למשלוח ארצה ומי ידוע מתי הם יגיעו. לעת עתה קישטו את החדר המיטה המקופלת ושולחן ושני הכסאות, שהשאיל לנו הד"ר בוגראצ’וב. הגב' פוחצ’בסקי קימטה את פניה בצער: איך אפשר בתנאים אלה ללדת ולגדל ילד? היא התעניינה גם במצב הכספי שלנו. הרגענו אותה, שיש לנו חסכונות קטנים בבנק, שיספיקו לנו למחצית שנה, אם הכל ילך למישרים. בינתיים אולי אסתדר באיזו עבודה חקלאית או בהוראה זמנית. השם ירחם!

 

ביקורי ברחובות    🔗

ניצלתי את הימים האחדים, שנשארו לפתיחת בתי‑הספר. החלטתי לנצל כל יום לביקור בבתי‑הספר וללמוד את דרכי העבודה בארץ. ביום אחד נפגשתי עם תיירים עממיים, שני אחים טרטקובר מברודי, שגם הם רצו לבקר ברחובות ולפגוש את יוסף אהרונוביץ ידידם. ביום בהיר אחד יצאנו בבוקר השכם ברגל לרחובות. הדרך היתה קשה עד ראשון‑לציון. שם סעדנו בבית‑קפה עלוב משהו והמשכנו ללכת עד לרחובות. עד נס‑מיונה עברה הדרך ללא תקלו, אבל משם עד רחובות השתרעה חולה עמוקה, והוצאת כל רגל מהחול גרמה לי יסורים ולעיתים קרובות מדי ישבתי לנוח. שני חברי לדרך היו חזקים ממני. בראשית הערב מצאנו את חדרו של אהרונוביץ. מצאנו בחדרו גם פועל צעיר בשם יוסף וייץ. אהרונוביץ שמח לקראת שני מכריו, אבל גם אותי קיבל מסבר פנים יפות. הפעיל את הפתיליה, הרתיח לנו תה, הוציא מהארגז לחם וכיבד אותנו בארוחת הערב הרגילה של הפועלים. אחר סעודה שמנה זו התחיל לתכנן את לינתנו. את שני הטרטקוברים החליט להכניס למלון במושבה, ואילו אותי הזמין ללון בחדרו יחד אתו. בלכתו עם הטרטקוברים נשארתי עם יוסף וייץ, והוא מצא לנחות להכניס אותי לעניני “הפועל הצעיר”, שהרי מטרת בואי לאהרונוביץ היתה להימלך בו כיצד לחדור לתוך מחנה זה. הוא ניחם אותי, שיקבלו אותנו ברצון; והוא סבר, כי אנחנו נשלים את המספר העגול של 50 חברים בארץ. בשוב אהרונוביץ סיפר לו וייץ על המאורע, שרכש שני חברים נוספים ל“הפועל הצעיר”. התבדחנו קצת, אבל עברנו לרצינות, ואהרונוביץ יעץ ליוסף וייץ לקחת אותי לטיול ולבקר את א"ד גורדון. הגיעה שעת השינה. “שברתי לי את ראשי” וניחשתי איפה ישכיב אותי בעל הבית. בכל החדר היה הריהוו סטאנדארטי. על יד קיר אחד עמדה ספה בנויה משני ארגזים, שהיו מביאים פחי‑נפט בתוכם. עליהם שני גרשים ולאהרונוביץ “הבורגני” היתה גם שמיכה על הקרשים. היגיע זמן השינה ושנינו הסתדרנו על שני הקרשים. אהרונוביץ נרדם מיד. יום עבודה בפרדס – סגולה טובה לשינה. אבל אני התעניתי לילה שלם, בלי שעצמתי עין. העיר הבוקר. אהרונוביץ הסתכל בי ושאל אותי לשלומי, אם אני מרגיש את עצמי בטוב. העלמתי ממנו את מצבי. בינתיים סיפר לי, כי איכר מכרו נוסע בבוקר לראשון‑לציון. הוא דיבר אתו, ישקח אותי עד ראשון‑לציון, ומשם אוכל להמשיך בדיליז’אנס של פייבל מיראנסקי.

ישבתי ליד האיכר על קרש בקרון. לפי הרושם שלי, נרדמתי תיכף, אבל בדרך נגע בי האיכר ושאל לשלומי: “האם אין לך חום, חבר?”. עניתי: “איני יודע מה פירוש החום”, וכך נמשכה הנסיעה עד הרחוב הראשי בראשון‑לציון. ניסיתי להמשיך ברגל, אולם לא יכולתי. נשענתי על קיר בית אחד ועצמתי את העינים. והנה שמעתי קול אשה האומרת: “ראה נא ראה, אדם זה נראה חולה”. הם התקרבו אלי והיא המשיכה: “אל אלהים, עזריץ, האם זה לא הבחור, שפגשנו אצל נחמה פוחצ’בסקי?”. הוא הסתכל בי וענה: “יתכן”. הוא נגע בידי ואָמר לה: “או, הוא מתאזרח: קודח כהוגן”. השליבו את זרועותיהם בזרועותי ובלי דיבורים סחבו אותי לבית הקרוב והכניסו אותי לביתם. הייתי מבולבל, ללא הכרה ברורה; אבל הרושם שלי היה, שהשכיבו אותי על ספה ושמו על ראשי מטליות רטובות, נתנו לי משהו לבלוע ותה חם חמוץ. ובעלת הבית נחמה אותי: “זכות גדולה זכית, חבר, להתאזרח בארץ כל‑כך מהר. אבל אל תיבהל, מחר בבוקר ירד החום, נשכיב אותך אצל פייבל בדיליז’אנס ותבוא לביתך ביפו”. נרדמתי. התעוררתי עם אור הבוקר וראיתי את עזריץ המארח מטפל בי. נתנו לי כוס תה פושר עם איזו תרופה מרה מאד. בלעתי בקושי. הוא נתן לי גם גלולה לדרך והוליך אותי לבית פייבל מיראנסקי, נדבר אתו משהו; אבל הבינותי, שהוא ביקש ממנו שלא להוריד אותי בדרך, כי אני חולה. כך הגעתי לאשתי כאדם שחלה תקופה ממושכת. היא לא נבהלה,או הסתירה את הבהלה, לקחה מהשכנים את התרופות הרגילות. אף מדחום השיגה למדוד את חומי, וכעבור שלושה ימים “הבראתי”.

 

אני מתחיל בהשתלמות    🔗

התחלתי בביקורים בבית‑הספר לבנות של הועד האודיסאי. בית‑הספר הזה היה ידוע כמוסד מודרני ומצויין. גם אחד‑העם הקדיש לו מאמר שלם בכתביו. בנין בית‑הספר היה חלק מבתים בצורת מם סופית בחצר ענקית, שבה מחוץ לבית‑הספר נתפסו הדירות בשביל המורים העובדים בו. באתי בבוקר לני התחלת הלימודים. שאלתי לחדרו של המנהל, הד“ר טורוב, שקיבלני בסבר פנים יפות, אם כי בדיסטאנס ידוע. שאל לחפצי, הסברתי לו, כי מורה צעיר אני, עולה חדש, והנני מבקש שיתן לי אפשרות להסתכל בעבודתם של מורי בית‑הספר לבנות וללמוד מהם את דרכי העבודה. הוא הסכים ברצון לדבר זה, בתנאים מסויימים: עלי לבוא תמיד לפני השעור, לעזוב את הכתה אחרי צאת התלמידים ולדאוג שנוכחותי כאדם זר בכתה לא תפריע לילדים. הוא הסביר לי, כי פרט לתנ”ך וספר לימוד לעברית נלמדים כל הלימודים על פי רשימות, שהמורים מכינים ברוב המקצועות.

התחלתי לבקר בבית‑הספר הזה ונהניתי מאד. רוב המורים היו אמנים במלאכתם. זוכר אני את שעוריו היפים של יש“י אדלר במקצוע, שאף שמו לא שמעתי. הם כינו אותו בשם “הסתכלות”. זה היה חיקוי מוצלח ל”אנשאונג‑אונטעריכט" הגרמני, שמטרתו היתה להכין את התלמיד לקראת ידיעת המולדת והטבע וכו‘. למורי הארץ היתה עוד מטרה נוספת – להקנות לילדים את השפה העברית בהיקף רחב. יש“י אדלר היה אמן המקצוע הזה, מבדח ומתבדח, עליז (אגב, במשך הזמן שיחקנו שנינו, הוא ואני, בלהקה של תיאטרון החובבים ביפו והצגנו את “יענקל הנפח”). הוא הציץ כפעם בפעם בשעון ובדיוק אחרי שלושים דקה הפסיק את השעור, ניגש ללוח, הכתיב לתלמידות שיר‑ילדים קטן, הקשור בענין הנלמד. כפי שנתברר לי, היה הוא מחברו של השיר. ובדיוק עשר דקות אחר‑כך הופיע המנהל בכבודו ובעצמו ובידו כלי, שקראו לו אז קונצרטינה; הביט על הלוח, פתח בנגינה ולימד את הילדים לשיר את השיר הזה. אגב, נתברר לי כי טורוב, אדם משכיל ממדרגה רמה, פדגוג מצויין, נשלח מטעם הועד האודיסאי לנצל את בית‑הספר הזה, להדריך את המורים ולהכשירם לעבודה מודרנית טובה. הוא היה איש יפה, בעל זקן מטופח, פנים מאירים, מדבר בתיאטרליות ואהוב על המורים והתלמידים. אדלר סיפר לי, כי כל החומר המוכן על ידי המורים להוראה נמסר לפני השימוש בו לד”ר טורוב העובד עליו, מאשר ומתקן, ורק אחר‑כך הוא נעשה חומר רשמי. כידוע, הודפס כעבור שנים אחר‑כך ספר עב הכרס בשם “הסתכלות בבתי‑הספר”. מורה מצויין לטבע היה עוזרקובסקי. לצערי, לא זכיתי לשמוע את שעוריו, כי בתקופה זו הוא חלה בגרון ונמצא בברלין שלם ניתוח. טובים מאד היו גם שעורי הגב’ עוזרקובסקי בגיאוגרפיה ובחשבון. ביקרתי ברוב השעורים אצל כל המורים ולא מצאתי ביניהם אף מורה בינוני אחד. למדתי מהם הרבה ופעם, כעבור שנים, ביקר עוזרקובסקי את שעורי ביבנאל, חייך ואמר: “אתה שמעת את השעורים בחשבון אצל הגב' עוזרקובסקי”. עניתי בחיוך. הוא חייך ואמר: “אתה, אדוני, תלמיד מוכשר”. ביקרתי שעורים במכינות של הגימנסיה, וגם שם למדתי הרבה. ביליתי שעות נעימות בשעורי ההתעמלות. המורים ראו בי תלמיד חרוץ ולא חסו על זמנם להסביר לי הרבה דברים, שהיו חדשים בשבילי.

 

א"ד גורדון    🔗

ביום שישי אחד, כעבור שבועיים מיום ביקורי ברחובות, הופיע הבחור יוסף וייץ והציע לי לבקר למחרת ביום השבת את א“ד גורדון, שגר בעין‑גנים על יד פתח‑תקוה. קבענו את המועד והמקום של פגישתנו ובדיוק בזמן הופעתי ומצאתיו מחכה לי. יצאנו לעין‑גנים. ווייץ, שהיה בחור נעים, עדין וטוב‑לב, לא חס על כוחותיו וניצל את זמנו ללמדני את תורת “הפועל הצעיר” ותורת “כיבוש העבודה”. כעבור כשלוש שעות הגענו לעין‑גנים. הגענו לביקתה קטנה, שדלתה היתה פתוחה וקולות משוחחים בקעו מתוך החדר. ווייץ שילב זרועו בזרועי והוליך אותי לפינה הראשית בחדר. ברגע הראשון נדהמתי. בפינה ישב אדם – דמות דיוקנו של טולסטוי. המצח הגדול, העינים החודרות עמוק, הבעת הפנים והזקן הלבן – ממש טולסטוי. ווייץ לחש לי: “זהו א”ד גורדון”. הוא נדחק, פינה לי דרך, הגיש אותי לפני היושב ושמעתי אומר: “שלו, חבר גורדון. הבאתי לך בחור עולה חדש, שרק לפני ימים מגיע ארצה”. הזקן הסתכל בי בחיוך טוב אבהי, תקע בידי יד רכה וחמה ואָמר: “שלום שלום, בחור, אתה חדש בארץ, בעל משפחה?”. אמרתי: “כן, בעל לאשה, אבל היא לא יכלה לבוא אתי מחמת קושי ההליכה”. “יפה, יפה שבאת. נו, והאם הנך כבר עובד?”. אני בתמימותי עניתי: “לא, חבר, עוד אינני עובד”. “ומה אתה חושב לעשות? מתי אתה ניגש לעבודה?” עניתי בתמימות: “הדבר תלוי במסיבות. הציעו לי עבודה זמנית למלא מקום מורה, שיצאה לחופשת לידה”. הוא קימט את מצחו ובסארקאזם קל שאל: “או, ללמד? ויודע אתה ללמד? ומה תלמד את תלמידים?”. ואני שוב בתמימות עניתי: “כמקובל בבתי‑הספר. באתי מגאליציה ועומד על פרשת דרכים: לבחור בהוראה או בעבודה. ‘בכיבוש העבודה’ “. הוא הניח ידו על כתפי וברכות אבהית אמר: “לא, יקירי, לא תלמד שם, מה אתה יכול ללמד אותם, אם רוצה אתה לחנך אותם לעבודה – לא תעשה זאת בבית‑הספר. בוא אלינו לפתח‑תקוה, תקח מעדר ליד, תצא בכל בוקר לבורסה, האיכרים המנוולים יבואו, יסתכלו בך, ימששו את שריריך; אם ימצאו שאתה מוכשר לעבודה, יקחו אותך ליום עבודה, ואם לא – תשוב בבושת פנים למקום מגוריך ותתגולל אותו יום ללא עבודה. אבל זהו “כיבוש עבודה”. כך אנו חיים ובונים את הארץ, ובני הנוער רואים אותנו ויראו אותך, את מסירות נפשך למולדת, יושפעו ממך וילכו בדרכך. אבל בנאומים מהקתדרה לא תשפיע עליהם כלל”. אמרתי: “חבר גורדון, אבל הן גם מורים נחוצים. מי ילמד את התלמידים, אם כולנו נלך לעבודת כפים?”. הוא חייך ואמר לי: “או, לזה אל תדאג, ידידי, יש די עצלנים בעולם. עבודת ההוראה קלה הרבה יותר מעבודה בפרדס של האיכרים ומשתלמת טוב יותר. העצלנים האלה ימשיכו בהוראה ואתה בוא אלינו לעבוד”. עמדתי נבוך ונכלם ואובד עצות. למזלי, נדחק אל גורדון מבקר חדש, שנכנס זה עתה לחדר, ויוסף ווייץ הרחיק אותי ממנו ולחש לי: " נבוך אתה?”. בדרך ליפו נשוחח בענין זה. ואמנם בדרכנו חזרה ליפו קרא לפני חברי ווייץ הרצאה מלאה על א”ד גורדון ותורתו.

אגב סיפר לי ווייץ על “פועלי ציון” בארץ. מספרם אינו עולה על מספר “הפועל הצעיר” וכולם יחד אינם מגיעים למספר 200 איש. גם הם כובשי עבודה, אבל הם דוגלים ברעיונות הסוציאליזם המרכסיסטי. ברובם היו פעולים גם בחו“ל. הדאגה לתשלום הוגן בעד עבודתם תופסת אצלם מקום ראשון במלחמתם. דוגלים הם במלחמת המעמדות: המנוצלים נגד המנצלים, בשעה שחברי “הפועל הצעיר” רואים את כיקר העיקרים ב”כיבוש העבודה" בכל המצבים, גם אם זה מכריח אותם להתחרות בעבודה בערבים ולחיות חיים קשים: כיבוש עבודה במשק העברי בכל התנאים, אפילו מתוך רעב למחצה. ונוסף: “פועלי ציון” ממשיכים לדבר יידיש ואינם דואגים לתחית השפה, ואילו “הפועל הצעיר” הכריז על חובת החברים לדבר אך ורק עברית בכל מקום פומבי. טיפוסי הוא הדבר: שני האירגונים החלו בזמן אחד להוציא עתונים משלהם. “פועלי ציון” החלו בעתון ביידיש: “אָנפאנג”, ואילו “הפועל הצעיר” – בעתון עברי ובשפה ברורה ויפה: “הפועל הצעיר”. רבות התענו חברי “הפועל הצעיר” מבין העולים החדשים בדיבור העברי ואף בהבנת המדובר בעברית. בכל אסיפה היו מתרגמים דברי הנואמים ליידיש ומיידיש לעברית.

שבתי לפרחתי משולהב. סיפרתי על ביקורי אצל גדולי חכמי‑הפועלים היהודים בארץ. הרגשתי בצערה של פרחה, שמוכרחה לשבת בבית ולהתרחק מכל הנעשה והנשמע בחיי החברה שלנו.

 

ההכרעה    🔗

מיוום שובי מא“ד גורדון גדלו לבטינו בבחירת דרכנו בחיים בארץ. ביחוד סבלה מזה פרחה, שקיבלה רושם, שהיא עומדת בדרכי בבחירת חיי כיבוש‑עבודה בארץ. מעשה שטן הקל בפתרון הדבר. בימים ההם חליתי פתום באגזמה באצבעותי. פניתי לרופא מפורסם בימים ההם בארץ, הד”ר ברנשטיין‑כהן. הוא הרגיע אותי. המחלה ניתנת להרפא, אם רק לא אעבוד בידים עבודה פיזית ואמעט לרחוץ אותן במים ואקבל את התרופות, שהוא מעניק לי. לא אמרתי לו, כמובן, כלום עד כמה גורליים הם הדברים, שהוא מנחם אותי במם; אבל ברור היה לי, כי לפחות זמן מסוים לא רוכל לעבוד עבודה פיזית. באתי הביתה, סיפרתי לפרחה את חוות‑דעת הרופא, ובזה נסתיימה לעת עתה הפרשה של פסיחה על שתי הסעיפים. אגב, למעשה, נתרפאתי מהאגזמה רק בגליל ללא רופא, כעבור שנתיים אחרי ביקורי אצל הרופא. הטיפולים הרבים של הפרופ' למחלות עור באוניברסיטה האמריקאית בבירות לא העלו ארוכה לי.

 

עבודתי הראשונה בהוראה    🔗

יום אחד נקראתי לגימנסיה העברית לשיחה עם הד“ר מוסינזון. הוא מסר לי כי מורתם, הגב' הררי, יצאה לחופש‑לידה ותיעדר מעבודתה לפחות בחדשי הקיץ, והציע לי למלא מקומה במכינה ד'. הוא חקר אותי על יכולתי וידיעותי בהוראה. נתברר לו, כי אוכל להורות את רוב המקצועות בכתה, פרט לציור, זמרה והתעמלות. הוא קיבל אותי בתקווה, שלא אכזיב אותם ולא אשמח את מרכז המורים; אחרי שהם מקבלים אותי למוסדם, בלי שנבחנתי בבחינות המרכז. שמחתי מאד על ראשית צעדי בגימנסיה בארץ ורצתי בלי נשימה לבשר בשורה טובה זו לרעיתי. לקחתי בחשבון את סיכון למלא מקום מורה מחוננת ואהובה על תלמידה, אבל האמנתי במזלי. למחרת בבוקר הציגני הד”ר מוסינזון בפני הכתה ואת הכתה בפני. הוא המליץ עלי כעל עולה חדש, מורה מצויין בחו“ל וידידו, והבטיח לי, כי ילדי הכתה טובים ומנומסים, שקדנים, שאשמח בתוצאות לימודיהם ונשמח בזה בגם את מורתם החביבה, הגב' יהודית הררי. כעבור שבועיים סר ד”ר מוסינזון לשעורי, ישב כל השעור והקשיב לעבודתי. הייתי נרגש מאד, ואף‑על‑פי‑כן עמדתי בנסיון, הפעלתי את התלמידים, מעטתי בדיבור. וכאשר שאלתי את הד"ר מוסינזון אחרי השעור לרשמיו ממנו, הוא לטף את כתפי ואמר: “לא רע, לא רע, המשך בעבודה, נצל כל הזדמנות לבקר בשעורי מורים מנוסים ותצליח בעבודה. יהיה טוב”.

 

מזל‑טוב    🔗

באחד הלילות – בט“ז בסיון – רמזה לי פרחתי, כי עלי לרוץ ולהביא את הגב' דויט, המיילדת. עשיתי שליחותי במהירות האפשרית. שימשתי את המיילדת בכל מיני שליחויות בכל כוחותי. אכן, ליל שמורים היה לנו הלילה הזה. ליל התרגשות, פחד, שמחה ואושר, ליל הולדת בתנו הבכירה. בשלוש אחר חצות הלילה נולדה לנו הבת. הדיירים בשני החדרים בדירה הופתעו בבוקר לשמע הבשורה. אמנם אחד מהם אמר, ששמע כאילו קול תינוק, אבל היה בטוח שהקול בא מאחד הבתים הסמוכים, היות שלא שמע שום צווחות יולדת, כרגיל.גם הגב' דויט הביעה התפעלותה מהיולדת, שנשאה את ציריה בשקט גמור. הד”ר גובראצ’וב ברך אותי לחביבות, שחרר אותי לשלתה ימים מעבודתי בגימנסיה ושאל אותי בלחש אולי זקוק אנכי להלוואה כספית. הבטחתי לו, שלא חסר לי כסף והודיתי מקרב לב. בשלושת הימים התמסרתי לטיפול באם ובבת. מילאתי כל מיני שליחויות של נער שליח, שהטילה עלי הגב' דויט. היא נשארה אצלנו כל אותו היום פרט לשעתיים בצהריים, שיצאה לבקר יולדת אחרת. בשובה אלינו הביאה אתה אשה עובדת, שתטפל “במשק הבית” שלנו. וכך נכנסנו לחיי משפחה ממש, ללא דירה מתאימה, ללא עזרה בבית וללא ריהוט ותנאים. פרחה לא היתה בקיאה כמובן, בעניני לידה וטיפול בתינוקת. כל ידיעותיה שאבה מספר שווייצי בגרמנית של הרופאה המפורסמת אנה דיקלמן, ספר רב כמות וחשיבות ומלא ידיעות הדרכה כרימון. קשה לי כיום להבין איך עמדנו בנסחונות האמהות ויצאנו מזה בשלום – האם והבת. באותו יום בצהרים, בשוב אלינו הגב' דויט, מצאה אותי שוכב על הרצפה וגם ללא כל צרכי מיטה, רק ספרה של אנה דיקלמן למראשותי. היא הסתכלה בי בכניסתה לחדר ולא אמרה כלום, אבל באותו ערב, בשובה שנית אלינו, היו אתה שמיכה וכרית קטנה. מזל גדול התמזל לנו בגב' דויט המיילדת, שהראתה עצמה בדיוק כמו שתארה לנו הגב' פוחצ’בסקי. אם ואחות היתה לנו והקלה עלינו את משא החיים בימים הראשונים. אני משער, שהצלחת הלידה והטיפול הראשון היו תוצאה של מסירותה של הגב' דויט.

 

בת‑ציון או ציונה    🔗

ימים התלבטנו בבחירת שם לבתנו, בת‑ציון או ציונה. ואם ציונה, האם מלעיל או מלרע. הכרענו לשם ציונה ודווקא מלעיל, כי סוף‑סוף הננו רק בדרך לציון. אגב, כשלוש שנים לאחר מזה ביקר ביבנאל אחד‑העם, הצגתי לפניו את ילדתי, שמצאה חן בעיניו. הוא שמח גם על דיבורה העברי, לטף אותה ושאל: “האם שמה מלעיל או מלרע?”. אמרתי לו את ינמוקינו למלעיל, והוא הסכים, שהצדק אתנו. עוד רבה הגלות בציון. הוא ברך אותנו, כי נזכה לשנות את שמה לציונה – מלרע. הילדה היתה טובה ובריאה, פרט לקולה, שהפריע לכל השכנים בסביבה. לשם הרגעת עצמנו ביקרנו אתה אצל הד"ר ברנשטיין‑כהן. הוא הרגיע אותנו, כי היא ילדה נורמלית ולא חסר לה כלום, וטוב שהיא צורחת הרבה ומפתחת בזה את ריאותיה. נתן לפרחה את כל העצות הנחוצות להזנתה ונרגענו. אני המשכתי בעבודתי בגימנסיה, והאם נשארה לבדה עם התינוקת. ופרחה, למזלנו, היתה בריאה ונבונה ומילאה תפקיד אם ובעלת‑בית, בלי שהדברים הזיקו לה.

 

בית דוד טריטש    🔗

למזלי ולמזל השכנים מסביבי, קרה לי המקרה הבא: בדירה נאה במושבה הגרמנית גרה משפחה יהודית גרמנית, משפחת דוד טריטש, מלומד ועסקן ציבורי נודע. רוב ימיו גר בחו“ל. ואף כשהתיישב ביפו, היה חלק גדול מזמנו נמצא באירופה. והנה עלה בדעתו לנסוע לחו”ל, ולו דירה נאה מסודרת וספריה גדולה ועשירה והוא נבוך. כיצד יסגור את הבית תקופה ארוכה ללא שומר ודואג לרכושו? בהזדמנות סח לד"ר בוגראצ’וב ידידו את הענין. הלה קפץ על המציאה והציע למנות אותנו כאחראים לספריה ולרכוש, וכמובן, למסור לנו את הדירה ללא תשלום שכר. הוא יכול להיות שקט ולסמוך על נאמנותנו. וכך זכינו לדירה מצוינת בלב המושבה הגרמנית, לספריה עשירה לקריאה ולעיון – לו רק היה לנו הפנאי הדרוש לעיון זה. עברנו מהר לדירתנו החדשה והסתדרנו שם כלורדים. את הילדה סידרנו במרפסת הנאה בצל עצים. מהדירה לגימנסיה צעדים אחדים.

הדירה אמנם היתה גדולה מדי, אבל נזדמן לנו דייר‑משנה, שגם לו קסמה דירה נאה של חדר ללא תשלום. הדייר היה בחור צעיר, גאליצאי, משונה במקצת, יליד בּוּצ’אק שבגאליציה. צ’אצ’קס היה שמו. היא עבד כמזכיר עוזר לד"ר חיסין, בא‑כוח חובבי‑ציון וגם תרגם קטעים ספרותיים לש' בן‑ציון, חומר למקראות לתלמידי בתי‑הספר שהיה מדפיס בימים אלה. אגב, הבחור הבוצ’אצ’י, צ’אצ’קס, נתחבב עלינו ומצא ענין גם בבתנו. ביתיה היה קורא לה, והתידדנו, אם כי ראינו אותו רק בערבים. כל היום היי מחוץ לבית בעבודותיו או בספריות. דיבורו היה גאליצאי טיפוסי. עליז היה ומתבדח ומנבא לנו, כי הוא יהיה פעם סופר גדול ואולי נוכל פעם להתפאר, שגרנו יחד עם הסופר הגדול בדירת טריטש ואף היינו ידידים. לא קיבלנו ברצינות דברים אלה. יום אחד חזר צ’רצ’קס “בגילופין”, וכששאלנו לסיבת הדבר ענה לנו, כי היה לו היום יום טוב. הוא ניצח היום “נודניק” גדול מאד, ואם נבטיח לו לשמוע את סיפור הענין עד סופו – הוא מוכן לספר לנו. בערב, לאחר שהילדה נרדמה, החל צ’אצ’קס לספר לנו את סיפורו.

 

סיפורו של צ’אצ’קס    🔗

כפי המסופר לעיל, היה צ’אצ’קס מזכירו של הד“ר חיסין בעניני חיבת‑ציון. הד”ר חיסין היה רופא במקצועו, עסוק רוב הזמן בחוליו, ולעיתים רחוקות היה יושב במשרדו. צ’אצ’קס עבד יחידי, כותב את המכתבים הדרושים לפי הוראות הד“ר חיסין. בימים האחרונים התחיל לבוא למשרד יהודי פנוי מעבודה, מי שהיה בעל זכויות באודיסה בימים ההם ולעת זקנה עלה ארצה. הוא היה “נודניק” גדול, משעמם מאד ומפריע בשיחותיו לצקאצ’קס בעבודתו. יום אחד קצה נפשו של צ’אצ’קס באורח זה, שהיה ממשמש בניירות ובמכתבים, והחליט לסלקו ממנו. כשראה צ’אצ’קס, שהיהודי סוחב ניירות מעל שולחנו, פנה ואמר לו: “ידידי, למה לך לטפל בניירות, מוטב שתשב במקומך ותקשיב לסיפור יפה שאספר לך, סיפור מותח ואינו קצר. המבטיח אתה לשבת ולשמוע עד הסוף? אם כן, הנח לניירות ושמע. היה היה פעם בחור “נודניק” וסקרן. הכל עניין אותו, הכל רצה לראות ולשמוע. יום אחד יצא מביתו והלך, הלך למרחקים. הלך יום, הלך יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים, עד שהגיע לנר גדול, רם ונישא. החל לטפס על ההר, טיפס יום, יומיים, שלושה, ארבע, חמישה, ששה ימים, עד שהגיע לפסגת ההר. הסתכל, הביט למטה, ומה ראו עיניו? בקעה גדולה ורחבה. החל לרדת לבקעה, ירד, ירד, ירד, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים. עבר את הבקעה והנה שוב הר גבוה חוסם לפניו את הדרך. מה יעשה? הוא יוותר ויחזור לביתו? לא! הוא המשיך, טיפס על ההר השני, טיפס, טיפס, וטיפס, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ימים. הגיע לפסגתו והנה לפניו בקעה שניה…”. סבלנותנו פקעה והחילונו לצעוק: “צ’אצ’קס, גזלן, קצר מעט. ידענו, עבר שבעה הרים, שבע בקעות, ודאי נהר אחרי זה”. צ’אצ’קס צחק יחד אתנו, העמיד פני נעלב וטען: “בושו והכלמו, אני רק בתחילת סיפורי. ודעו לכם, הלקוח שלי היה סבלן יותר מכם. ישב בפה פעור והקשיב בסבלנות ולא הכריח אותי לקצר או להפסיק ח”ו. טוב, אקצר לכם: עבר את הבקעה השביעית והנה לפניו יער עבות, גדול ועצום. עבר שבעה יערות ובא לנהר, עבר שבעה נהרות ולפניו מערה עצומה וגדולה. נכנס למערה, הלך בה שבעה ימים. במערה השביעית מצא תיבת ברזל ענקית. והיא נעולה בשבעה מנעולים. לקח אבן, פיצץ מנעול אחד, שנים – את כל המנעולים. פתח את התיבה והנה בה תיבה חדשה, גם היא נעולה בשבעה מנעולים. פיצץ את כל השבעה והנה תיבה של זהב, גם היא נעולה בשבעה מנעולים. פיצץ את כל שבעת המנעולים ופתח את התיבה והנה בה מגילת קלף ענקית, קשורה בשבעה סרטים הדורים. מה יעשה הבחור שלנו? (ואנו במקהלה: “דו, דו, גזלן” ²⁰). הוא פתח את הקשרים, פתח את המגילה השביעית וראה באותיות אשוריות גדולות את הדברים האלה: חמור! מה אתה מחטט ומחפש, הנחת כאן דבר משלך?”. צחקנו צחוק היסטרי, ולאחר שעייפנו מצחוק, הוסיף צ’אצ’קס: “היהודי קם, ירק וברח מהחדש, ומאז לא יבוא יותר אלי”.

הבטחנו לצ’אצ’קס, שכאשר יהיה פעם לסופר גדול, נספר לכל ידידינו על יצירתו הראשונה במשרדו של ד“ר חיסין. אבל צ’אצ’קס העמיד אותנו על טעותנו: “חברה, אין זו יצירתי הראשונה אלא השניה או השלישית. אם תהיו ילדים טובים, סבלנים, ומקשיבים, אספר לכם על שתי יצירותי הראשונות”. חיכינו להזדמנות למחרת בבוקר וצ’אצ’קס בא, הכין לו את המאכל הצמחוני שלו, ואחרי זה החל לספר לנו, כשהוא לועס את מאכל המעדנים שלו, על יצירתו הראשונה. מעשה בבחור בית‑המדרש, שמלאו לו שתים‑עשה שנה. הוא ישב בבית‑המדרש, עיין בתלמוד וספרים חיצוניים, בקונטרסים שמצא אותם בגנזך של בית‑המדרש. לעיתים היה מזדמן לו לקרוא ב”לעמבערגער טאגעבלאט“, שעורכו היה ר' משה קליינמן. יום אחד פרצה שריפה בבוצ’אץ' ושרפה שתי בקתות. הדבר עשה רושם גדול על הנער, וכדי לשתף ברושם זה את בני עמו וארצו, ישב בביתו וכתב קורספונדנציה ב”טאגעבלאט" של משה קליינמן. לבסוף חיפש הבחור איזה שם נאה לסופר צעיר זה וחתם: שמואל יוסף טשאטשקעס הלוי, המכונה “שוטה”. ימים אחדים ציפה סופרנו הצעיר לראות את יצירתו מודפסת בעתון והנה אכזבה. אין היצירה מופיעה. יום אחד הביא הדואר מכתב לפי כתובתו של המחבר ובו פונה העורך למר שמואל וולף טשאטשקעס הלוי, המכונה “שוטה”. ובין השאר הוא מיעץ לבחור, שחובב, כנראה את בית‑המדרש ומשתעמם ומחכה לשריפות גדולות כדי לפרסם ולהתפרסם. עצתו של העורך: לא להיות טיפש, ללמוד גמרא, לקרוא בספר ולבסוף, כשישכיל, יגדל ויצרה לכתוב בעתונים – יעשה זאת. “זאת היתה יצירתי הראשונה – של בחור המכונה “שיטה”, שבפי קליינמן מכונה “שוטה”. אבל עכשיו, להכעיס את משה קליינמן ולהכעיס אותך, רשע קראמארוב, שאינך מאמין בעתידי כסופר – אני מתכונן ליצירתי השלישית והרביעית”.

 

צ’אצ’קס – עגנון    🔗

יום אחד בא צ’אצ’קס הביתה, כשהוא חגיגי ונרגש. הניח לפני חוברת של “העומר” וקרא: “ידיים הרם, רשע, דרך‑ארץ בפני צ’אצ’קס”. לא הבינותי מה קרה, אבל הוא פתח לפני את החוברת, ירחון ספרותי בעריכת ש' בן‑ציון, והצביע על הסיפור הראשון: “זוהי יצירתי!”. התחלתי לקרוא, קורא שליש עמוד, מתרומם ומכריז: “לא אמת, אין זה סגנונו של צ’אצ’קס, כזבן שכמותך”. פתח צ’אצ’קס בצחוק: “נו, חברה’מן, צדקת”. הצביע על דבר שני, גם בו הכרתי שאין זה מסגנונו, סגנון ה“מעשה ביכלך” בעבריתץ מביט אני עליו, דוחה ממני את החוברת. הוא מחייך: “העמדתי אותך בבחינה, צדקת. עתה קרא את יצירתי באמת”. הוא הצביע על סיפור בשם “עגונות” ושם הסופר – עגנון. התחלתי לקרוא ומיד הרגשתי בצ’אצ’קס, סגנון חי כדיבורו בחיים. אמרתי: “כן, כן, זה דומה. אולם מוכרחים לקרוא את הספור במבטא האשכנזי הגאליצאי ומלעיל וכו'”. כשרצה לקחת ממני את החוברת, סרבתי להחזירה לו וקראתי את הסיפור עד תומו. הוקסמתי ממנו. צ’אצ’קס גמר בינתיים את ארוחת הערב שלו, גם פרחה גמרה את עבודתה. ישבנו בצוותא ליד השולחן והמחבר קרא לפנינו את יצירתו, בלשונו, בסגנונו ובמבטאו. גם פרחה הוקסמה ממנה. הרימותי שתי ידי והכרזתי: "נכנעתי! אכן סופר אתה ועתידך, כנראה, נכון לפניך. מוכן אני מהיום והלאה להתפאר, שהייתי ידידו של הסופר עגנון, יחי עגנון… " אמנם משונה היה בעינינו הנושא ואף השם עגנון. אבל די אם ש' בן‑ציון קיבל יצירה זו לחוברת הראשונה של “העומר” כדי להתפאר בה ולהאמין בעתידו של צ’אצ’קס.

 

אסיפת “הפועל הצעיר”    🔗

לחג השבועות נקראה האסיפה הארצית של חברי “הפועל הצעיר”. מאורע חגיגי היתה אסיפה זו בשבילי, אסיפה ראשונה של מפלגתי, שאני משתתף בה בארץ והיא מנוהלת בשפה העברית. הייתי בין הראשונים שבאו לאסיפה. היא התקיימה ביפו במלון עלוב בסביבת הסריה. הכרתי את המקום הזה, בו התאכסנתי בימי הראשונים לבואי ארצה. לאט לאט התאספו החברים. פגשתי שם את מכרי, שהספקתי להתיידד אתם בימים הראשונים לבואי ארצה: את אהרונוביץ, טברסקי, יוסף ווייץ ואחרים. מספר הנאספים לא עלה, נדמה לי על 40 – 30. א"ד גורדון לא הופיע באסיפה.

הסעיף העיקרי שבסדר‑היום היה: העליה לגליל. אהרונוביץ ישב בראש האסיפה רוב שעות היום, ובוסל המסכן עמד רוב שעות היום ותרגם מעברית ליידיש ומיידיש לעברית. אהרונוביץ השפיע עלי לקבל את רשות הדיבור ולספר על עצמי ועל, “פועלי ציון” בגאליציה. סיפרתי להם על “פועלי ציון” בעבר, לפני המרכסיזם. סיפרתי כיצד אנו, 17 איש דוברי עברית, רשנו מהקונגרס בלבוב, אחרי שהוכרז כי היידיש היא שפתנו הלאומית. הצעתי לשלוח שליחים לגאליציה, מקום שרעיונות “הפועל הצעיר” יחדרו על נקלה ללבות הנוער. אולם, כאמור, מסמר האסיפה היה: ההליכה לגליל. בימים ההם החלה התנועה זו. קסם רב היה לגליל לפועלים הצעירים ביהודה. הסיפורים על החיים הפשוטים, על עבודת האיכרים בפלחה, על “השומר”, על יפי הנוף וכו' משכו פועלים רבים. ונוסף לכל, נראתה אפשרות להתאכר שם. פקידות הבארון קיבלה ברצון פועלים צעירים וחרוצים והושיבה אותם על הקרקע במתן נדוניה הגונה לרכישת אינוונטר לעיבוד 200 – 300 דונם אדמה, כולה בעל, בית וחצר, וגם סכום כסף, הלוואה למחית השנה הראשונה. הדבר קסם מאד לבחורים, שחלמו על חקלאות ממש. אולם אחדים מראשי “הפועל הצעיר” חששו, שהעולים לגליל ילמדו ממנהגי האיכרים הקודמים ויעברו לעבודה ערבית. הם חששו להחלשת החזית של “כיבוש העבודה” ביהודה בפרדסים ובכרמים. מי יודע, טענו החוששים, אם חברינו יהיו המשפיעים על האיכרים לעבודה עצמית או מושפעים מהאיכרים, אנשי המקום. אחרי וויכוחים סוערים וחמים למדי נגמרה האסיפה ללא הכרעה וניתן חופש פעולה לכל חבר לעשות לפי מצפונו. מקום שני בדרגה תפסה משאלת הדיבור העברי. עוד לפני האסיפה נתקבלו החלטות, המטילות חובה על כל חבר לדבר בפומבי אך ורק עברית ואף להשפיע על הציבור לדבר בשפה זו. נבחר ועד מרכזי חדש, גם אני נבחרתי לועד, הצטלמנו והתפזרנו כל אחד למקומו. לצערי, לא ארכה פעולתי בועד זה. היות שנשלחתי לבירות חודשים אחדים אחרי האסיפה הזאת.

 

אני “סופר”    🔗

באסיפה התחקיתי על חוגי החברים והסופרים ב“הפועל הצעיר” וביניהם התקרבתי לחבר טורקניץ, עורך העתון בימים ההם. ימים אחדים לאחר האסיפה פגש אותי טורקניץ והציע לי, שאכתוב משהו בעתון: “שמעתי אותך באסיפה ונראה לי, שתוכל לתרום משהו לעתון”. אני עניתי, כי לא נוסיתי בכתיבה ואין לי אמביציה להיות סופר. הוא בכל‑זאת עמד על הצעתו ולא הגביל אותי בנושא. כשבוע אחר זה ישבתי בערב וכתבתי מאמר. נושא המאמר היה כל‑כך משונה, שעד היום אינה מובנת לי בחירתו. הימים ההם היו ימי המהפכה בתורכיה. צעירי המדינה התמרדו בשולטן וממשלתו והפכו את הקערה על פיה. הורידו את השולטן מכיסאו ו“התורכים הצעירים” קיבלו את הממשל לידיהם. הם הבטיחו לתושבים חופש אזרחי והכריזו על קונסטיטוציה, שלפיה זכויות שוות לכל העמים והגזעים, בלי הבדל דת ולאום וכו'. אני שהייתי מושפע ממלחמת הציונים בגאליציה לזכויותיהם הלאומיות ומבחירת ארבעה ציונים לפרלמנט האוסטרי, הצעתי במאמרי שהישוב בארץ יתאזרח וייעשה פעיל במדינה התורכית. מסרתי את המאמר לטורקניץ וכעבור כעשרים יום נפגשנו במקרה ברחוב. הוא שאלני אם מתעניין אני לראות את מאמרי מדפוס. עניתי בקרירות, שאיני מאמין שהעורך ימצא ענין בו ובנושא. הוא הוציא מכיסו את החוברת, שהופיעה יום לפני פגישתנו זו. עודד אותי ואמר: “ראה נא ראה, אל תהיה ענו יותר מדי. מכיר אני את פלוני אלמוני, מראשי סופרינו בעתון. נושאיו חשובים ומעניינים והאמן לי, שבמאמרך עמלתי בעריכה הרבה פחות מאשר במאמריו שלו”. באתי הביתה, פתחתי את העתון וקראתי את מאמרי בדפוס. הגשתי את הגליון לפרחה. רציתי להפתיע אותה, אבל היא עברה על המאמר ולא העירה לי דבר. ושאלתי אותה: “האין לך מה להגיד לי בקשר למאמרי?”. היא חייכה רגע ואחר כך אמרה: “כן, זה טוב, אבל אני במקומך לא הייתי כותבת בעתונים, לפני שאדע לכתוב כאחד‑העם”. ועברה לבדיחות הדעת. אבל עלי השפיעו דבריה השפעה גורלית. נמנעתי מהופיע בעתון, ואף לדבר על כך. וגם המעט שכתבתי במשך הזמן מבירות חתמתי בפסבדונים.

 

שמי כרמי    🔗

עונת הלימודים הלכה ונסתיימה. כרגיל, היה מחובתי להכין את תעודת המעבר לתלמידי, לחתום עליבן ולהגישן להנהלה לשם חתימת המנהל. הד“ר מוסינזון, שהיה עליו לחתום על התעודות, הראה אותן לד”ר בוגראצ’וב, הצביע על חתימתי הארוכה והמסולסלת. והחלו להתבדח עלי ועל חתימתי. מוסינזון: “ראה נא, בוגראצ’וב, חתימת בחור זה, הן תופסת היא את רוב המקום לחתימה. איפה אני אחתום? לא נשאר לי מקום פנוי”. והשני: “נו, נו, ממש חתימה של גוברנאטור. מאין לך, בחורי, חתימה מפוארת כזאת?”. ואני מתנצל: “מה עלי לעשות? אני מתכונן כבר מזמן לשנות את שמי לשם עברי וקצר, אבל מתבייש אני להיות קופץ בראש, כשמנהלי אינם מזדרזים לעשות זאת”. הבינו את הרמז וצחקו. בינתיים החל וויכוח על שינוי שמות וכל אחד מציע לי שם, עד שאמרתי להם: “סבור אני, כי עלי רק לקצר את שמי. להשאיר את האותיות הראשונות ולתת לשם צורה עברית”. איני זוכר, אם אני או אחד מהם קראו את השם כרמי. ולאחר שנמלכתי באשתי השותפת לשם, הוסכם לקבל את ההצעה הזאת. הדבר היה לרצון לפרחה גם מטעם אחר, שמתחת לסף הכרה, העובדה שרק היא וויתרה על שמה ולי נשאר השם קודם לא היה טעים לחיכה, ועתה בא הכל והסתדר. שנינו וויתרנו על שמותינו וקיבלנו שם עברי, עברי ויפה.

 

אחוזת בית    🔗

קשה היתה הישיבה ביפו בגלל הלכלוך, חוסר המים, הסביבה הערבית וכו‘. לא הייתי יחידי לסבל זה. יהודי אחד, עקיבא ווייס שמו, שען ובעל חנות של תכשיטי זהב, שעלה ארצה מלודז’ כשנה לפני, הרגיש מחנק בסביבה האיומה ביפו וחלם חלום הקמתה של שכונה מודרנית בסביבה הקרובה ליפו, כדוגמת המושבה הגרמנית. תוכניתו היתה: העסקים, כמובן, ישארו ביפו. הכרחי הדבר, שהגברים יבלו את יומם בעיר מזוהמת זו. אולם נשיהם ובניהם, והם עצמם בלילות, בשבתות ובחגים, יגורו בשכונת גנים בסביבה. עקיבא ווייס, חולם ולוחם, הפך את העולם. רץ מסרסור לסרסור, בדק קרקעות, חולות מסביב ליפו, והצליח ליסד אגודת אחוזת בית. “עם האוכל בא התיאבון”. תוכניתו של מר ווייס התנפחה וכבר דובר על שכונה גדולה בת 100 בתים ובית‑ספר בתוכם, ועל לבו עלה למשוך לאגודה את אנשי הגימנסיה העברית. היות שמוזר הבטיח לבנו את הבית בקרוב, היה הענין אקטואלי. הם נתנו עיניהם בחולות שמאחורי נוה‑צדק.

 

הגימנסיה העברית ואחוזת בית    🔗

ביפו בנוה‑צדק התקיים בית‑חרושת למכונות, שנקרא בית‑חרושת שטיין. וכרגיל בימים האלה, הסתבך בכספים והיה בכל רע. מרדכי בן הלל הכהן פרש את חסותו על בתי‑החרושת וחיפש דרך להוציאו מהמיצר. לבית‑חרושת זה היה מגרש סמוך למושבה הגרמנית (במקום הזה עומד כיום בית‑החרושת ליבר). ומרדכי בן הלל הכהן ועקיבא וויס נלחמו על נפשה של הגימנסיה. מנהלי הגימנסיה עצמם היו במצוקה ולא ידעו להכריע לאיזה צד שהוא. היות שבימים אלה הגיע לארץ‑ישראל הד"ר רופין, בא‑כוח ההסתדרות הציונית ואדם חשוב, הוחלט לערוך ישיבה בהשתתפותו ולקבל את עצתו והכרעתו בין שני המגרשים האלה. במקרה,, מילאתי אז תפקיד של מזכיר הגימנסיה, היות שבנימין רדלר – ר' בנימין – התפטר מתפקידו כמזכיר הגימנסיה ועלה לגליל עם הקבוצה, כובשי אדמת דליקה, על שפת ים הכנרת. היות שהימים היו ימי סוף‑הקיץ ולא נראה להנהלת הגימנסיה מועמד מתאים למזכירות, הטילו עלי כתפקיד זמני למלא את מקום רדלר, עד שיימצא מועמד מתאים. ומילאתי את התפקידים הטכניים הקשורים ברכישת מגרש. והנני מוסר אפיזודה זו לפי זכרוני, כי אין בידי כל מסמך מהימן לאמיתות הדברים.

הישיבה נתקיימה במוצאי‑שבת באולם הגימנסיה. על הפרק עמדה השאלה של רכישת המגרש לבין. השתתפו מלבד הד“ר רופין שלושת מנהלי הגימנסיה, מר שיינקין, מר מרדכי בן הלל הכהן ומר ווייס. שפת הדיבור היתה ספק גרמנית ספק יידיש. הצצתי בכל פעם על פניו מלאי הצער של מר רופין, שהשתדל להבין את הגרמנית של מרדכי בן הלל הכהן, שיינקין ואחרים. ניהל את הישיבה הד”ר מוסינזון. ראש המדברים היה מר ווייס. הוא תאר את המצב הסאניטארי הלקוי ביפו, את ההשפעה הערבית על הילדים; הוכיח שלא תהיה עליה אירופית לארץ, אם העולה לא ימצא מקוום מגורים, שיוכל לחנך את ילדיו בסביבה נאה ובחברה טובה. וגם אנו, ההורים, כמה נוכל לשאת את הסבל של מגורים ביפו המזוהמת? הוא סיפר, כי יש בידו לרכוש אדמה להקמת 100 בתים. בדמיונו הוא רואה את ארמון הגימנסיה בראש השכונה. הוא תאר את השקט והשלווה בשבת, בשרשרות נסגור את הרחובות, שום קרון ומרכבה לא יפריעו את מנוחתנו. הילדים יוכלו לשחק בבטחון ובשלוה ברחוב וכו'. אחריו דיבר מרדכי בן הלל הכהן, סופר בישראל, סוחר עשיר. הוא עסק בימים ההם בפירוק בית‑החרושת למכונות של שטיין ונטע לו פרדס די גדול. הוא ומשפחתו גרו במושבה הגרמנית, אחד משני יהודים שניתנה להם האפשרות להשיג שם דירה. בית‑חרושת זה יזם בימיו הטובים לבנות בית לעצמו ורכש לו מגרש ברחוב הגרמני. שנים אלה, מרדכי בן הלל הכהן ועקיבא ווייס, התנצחו בענין המגרש של הגימנסיה, וכל אחד הוכיח, ששום שכונה יהודית לא תהיה נקיה, שקטה ונוחה לחינוך הילדים, כפי שיהיה המגרש הנמצא בסביבות המושבה הגרמנית. מנהלי הגימנסיה היו נבוכים. לבסוף החליטו למסור את ההכרעה של הענין לידי הד“ר רופין. הד”ר רופין קימט את מצחו, שתק מעט ולבסוף אמר: “אני נמצא במצוקה. נראים לי נימוקיו השליליים של מר מרדכי בן הלל הכהן; אולם, רבותי, אם נקבל את דבריו של מרדכי בן הלל הכהן, שאין בארץ אפשרות לחנך ילד יהודי בשכונה יהודית, למה אנו יושבים כאן? האם לא טוב אעשה, אם אלך לביתי, אארוז את חפצי ואשוב לברלין? איפה האמונה בציונות וביהדות? לא, רבותי, על אף הכל אנו צריכים לאמץ כוחותינו ולהקים שכונה יהודית אירופית מסודרת, נקיה, ואנו נהיה תושביה, יהודים אירופים”. נשתרר שקט. איש לא דיבר. לבסוף אמר ד“ר מוסינזון: “רבותי, ההכרעה נפלה, ואני מודה מקרב לב לד”ר רופין על עזרתו לנו. נעשה כל מאמץ, ששכונה כזו קום תקום”. כולם קמו ממקומם, שבעי רצון מההכרעה, ומאושר היה בעיקר עקיבא ווייס, ככלות הישיבה הוציא ווייס ניירות, תוכניות לשכונה אחוזת‑בית: רחוב שלם של 50 בית ובמרכז, בין שתי שורות הבתים, בנין גדול, ארמון הגימנסיה “הרצליה”.

 

בבירות    🔗

 

“לארץ גזרה”    🔗

לפי הצעתו של יש“י אַדלר קיבלתי – בלי רצון – עבודה לשנה אחת בביה”ס “אליאנס” בבירות שבלבנון, כמורה מטעם “חובי‑ציון”, שהחזיקו מורים לעברית בבתי‑הספר של כי“ח. פרק זה בחיי היה קשה מאד. החיים בבירות היו קשים לי ולמשפחתי; וה”אמצעים הפדגוגיים" של ביה"ס, שבו עבדתי, היו למורת רוחי. היתה לי הרגשה, כאילו נשלחתי לארץ גזרה. והתגעגענו על ארץ‑ישראל.

 

קרן אור בחיינו    🔗

בינתיים בקעה קרן‑אור בחיינו: נודע לי מפי מנהל ביה"ס מר צמח, שנתפנתה משרת מורה בגליל, והמנהל המליץ עלי בפני קרובו, מר רוזנהק, שהיה פקיד הגליל התחתון מטעם הבארון. עלתה גם האפשרות שתימצא משרה גם לאשתי, אם היא תוכל להורות קטנים למטה מגיל בית‑הספר. מר רוזנהק הבטיח, שידבר על כך עם מר פראנק, הפקיד הראשי.

מצב‑רוחנו השתפר. הן הגליל היה הארץ הנכספת גם לנו. חיינו נעשו קלים יותר ומלאי תקוות. אגב, נתברר לנו, כי המשרה בגליל נתפנתה ע“י גרושו של אשר ארליך ז”ל מכפר תבור על שהתחצף נגד הפקיד בענין ההגנה על המושבה. הצעתי למר צמח לתווך ביני לבין מר ארליך, שיירש את משרתי, והוא הסכים לכך.

 

לקראת הגליל    🔗

 

ההכשרה לקראת תפקידנו בגליל    🔗

נכנסתי בחליפת מכתבים עם אשר ארליך וסיפרתי לו על הצעתי למר צמח להזמינו כממלא מקומי. הוא ישב ביפו ללא עבודה וקיבל את משכורתו עד גמר השנה. ארליך נטה לקבל את הצעתי. בחליפת המכתבים שלנו נתבררה לי התוכנית בפקידות למסור למורה חדש משרת מורה‑מנהל ביבנאל. מר ענתבי, שניהל עד עתה את בית‑הספר ביבנאל, יעבור לכפר תבור לרשת את מקום ארליך. הוא אדם נוח ומקובל על פקידות הבארון, וגם יתקבל ברצון בכפר תבור. פרחה תקבל, כנראה, משרת מורה וגננת. היא תצטרך להיכון לקראת עבודה בגיל הגן. נוסף על שנינו יש גם מקום למורה שלישי, שילמד ערבית ומקצועות שונים אחרים. התחלנו לתכנן תוכניות, שפרחה תוכל למלא תפקידה ולהשלים את המקצועות, שאין אני בקיא בהם, תוכניתנו המקורית הישנה. פרחה היתה בעלת ידיעות מקיפות במקצועות הטבע, הגיאוגרפיה וההיסטוריה. הצטיינה בשרטוט ובציור. ידעה לנגן על כינור וגם ידעה מלאכת יד. חסרה לה רק הכשרה לגיל הגן. בימים ההם לא היה קיים בארץ סמינר לגננות. אולם בירושלים, בבית‑הספר של הגב' לנדאו, התקיים גן‑ילדים למופת באנגלית, כמובן, והוא שימש כמקום הכשרה לגננות צעירות. לגן זה נשאה פרחה עיניה. לשמחתנו, קיבלה פרחה הסכמה מהגב' לנדאו למרות מכתבה שהתבה בעברית (האנטגוניזם בין “העבריים” לבין “דוברי אנגלית” ובתי‑הספר ששפת הלימודים לא היתה עברית היה גדול). הגב' לנדאו לא ראתה כל קושי בדבר והיתה מוכנה לעזור למורה עולה, המתכוננת להורות בבית‑ספר בגליל. והדבר קם והיה.

 

הקיץ    🔗

הדבר קם והיה. פרחה נסעה לירושלים עם התינוקת. אומץ רב ומרץ היה דרוש לנדידה זו. כל משכורתי היתה 120 פראנק לחודש, הקצבתי לה מזה 80 פראנק והשאר נשאר לי לקיום ולשכר דירה. החלטתי להתקיים ב-25 פראנק לחודש. שבתי לחיי רעב למחצה, המשך לתקופת לונדון. אבל דאגתי בעיקר היתה לנשים שלי בירושלים. פרחה היתה זרה בירושלים ללא‑מכרים ולפלא בעיני עד היום איך הצליחה להסתדר. היא שכרה חדר אפל למחצה בשכונת הבוכרים ואשה אשכנזיה קיבלה על עצמה לטפל בילדה בשעות שהיא היתה בגן. חייה היו קשים מנשוא. דבר זה התברר לי בפגישה לאחר מעשה: הקדחת פקדה את שתיהן לעתים קרובות והתזונה לא הספיקה. אני לעומת זה הייתי בריא, מעודד, יושב בזמני החופשי על ספרים, מתכונן לתפקידי. אף ספרי לימוד בחקלאות בגרמנית לא חסרו לי. חיש מהר עבר הקיץ.

 

פרחה בגן‑הילדים של הגב' לנדאו    🔗

ממכתביה נמצאתי למד, כי ביקוריה ועבודתה בגן‑הילדים בהדרכת הגננת האנגליה היו מוצלחים. היחסים היו ידידותיים. פרחה ידעה יפה גרמנית, דיברה מעט גם צרפתית, והגב' לנדאו התיחסה אליה באדיבות של סובלנות. ככלות הקיץ הועמדה לבחינה בעבודה מעשית בגן במעמד הגב' לנדאו, ואף מר דוד ילין מצא לנכון להענות לבקשת פרחה ולהשתתף בחינה. הוא ראה את פרחה עבודה. הוא התענין בה, כי גני‑הילדים המעטים בערי הארץ היו נתמכים או אף מוחזקים ע"י “עזרה”. יום העבודה עבר בהצלחה. גם דוד ילין ניבא לה עתיד בעבודתה, והיא צויידה בתעודה טובה מאת הגב' לנדאו. היה מוכן להמליץ עליה בפני בעלי גני‑הילדים בארץ. נשארה עוד המשימה האחרונה – בחינה בפני מרכז המורים, והנה פרשה זו, כפי שנודע לי אחר‑כך בפגישתנו ביפו בשובי מבירות.

 

פרחה בפני מרכז המורים    🔗

בשבוע האחרון לעובדה בגן‑הילדים נסעה פרחה ליפו כדי להבחן במרכז המורים. את רכושה המעט השאירה בידי מכרה בירושלים, והיא עם התינוקת נסעה ברכבת ליפו. כשירדה מהרכבת, הרגישה פרחה חולשה המבשרת בוא הקדחת. היא גם לא ידעה בדיוק לאן תפנה לשם לינה. היא שמה פעמיה לסביבות בית בוגראצ’וב, ששם היו לנו מכרים מהימים שגרנו בדירה זו. אולם מצעד לצעד רב כשלון רגליה, עד שבסביבות הבית הזה כשלה על החולות, כשהתינוקת מתיפחת על זרועותיה. היא אינה יודעת כמה זמן שכבה במצב זה, עד שהרגישה במישהו המטפל בה ובתינוקת. בקושי הכירה במטפלת בה את הגב' מוסינזון, שהתידדנו אתה בימי מגורינו ביפו. ההיא נדהמה לראותה במצב זה. קראה לעזרת איזו אשה, שנזדמנה שם, ביחד הרינו את פרחה והילדה ובמאמצים רבים הכניסון לבית מוסינזון, שהיה קרוב למקום זה. נראה שקיבלה את הקדחת, שפקדה אותה לעיתים קרובות בירושלים. המארחת האדיבה השכיבה אותה על ספה, מדדה את חומה, שהיה גבוה, והחליטה לחכות לבוקר להזמנת הרופא. בינתיים שמה תחבושות מים קרים על מצחה והשקתה אותה תה. נתנה לה איזו תרופה להורדת החום, סידרה את הילדה והשכיבה אותה באותו החדר. למחרת בבוקר ירד החום, אחרי שהזיעה כל הלילה. נתנה לה את המנה המקובלת של כינין, שנמצאה בכל בית, ואחרי הצהרים קמה החולה ממיטתה. למחרת בבוקר אימצה את כוחותיה והלכה למשרד של מרכז המורים בענין בחינתה. הילדה נשארה בידי הגב' מוסינזון. במרכז המורים מסרו לה, כי מר ע', ראש המרכז, לא יהיה במשך היום במשרד ויעצו לה לסור לביתו. לצערה, לא מצאה אותו גם בביתו ושם אמרו לה, כי אם ענינה דחוף יכולה היא לבוא שוב מחר בבוקר. היא חזרה שוב לביתו של ראש המרכז, כפי שהורו לה, ומצאה אותו בבית. סיפרה לו את סיפורה וביקשה לסדר את בחינתה. הוא שמע אותה, עיין בלוח‑הזמנים וענה לה בשלילה: “הימים הם האחרונים לשנת‑הלימודים, מחרתיים מקיימות הגננות טיולים, ואחר הטיול מסתיימת שנת-הלימודים. בערב הטיולים לא נוח לסדר בחינה”. היא סיפרה לו על מחלתה ומצבה הקשה, כי היא נמצאת בבית זרים, שאספוה מהרחוב, אבל הוא לא מצא לאפשר לשנות החלטתו. היא ניסתה לערער, לדעתה, גם בטיול אפשר להכיר את העובדת, וביחוד ביום לפני הטיול, יום ההכנות לקראת הטיול. וכי אפשר שלא להתחשב בה, עולה חדשה, שעלולה להשאר ללא עבודה שנה שלמה? הן בגנים לא יקבלו אותה לעבודה, אם מרכז המורים לא יאשר אותה. על זה ענה ראש המרכז: “על הגברת היה לסדר את ענינה בצורה אחרת, שנוכל לבחון אותה בזמן המתאים”. היא פנתה אליו: “אדוני, זאת היא כנראה נעזרה, שאתם נוהגים להגיש לעולים החדשים”, ועזבה את הבית ללא ברכת שלום.

הגב' מוסינזון, בשמעה אותה, שלחה לכתובת ראש המרכז את מיטב הברכות, שהיו שגורות בפיה. בינתיים מצאה לה הגב' מוסינזון חדר מרוהט לחודש ימים. וימים אחרים לאחר מכן הגעתי גם אנוכי ליפו. את רכושנו הדל השארתי בביתור באחד החדרים של דירתנו, כי לא ידעתי לאן לקחת אותו. ימים אחדים אחר שובי ליפו נפגשתי עם אהרונוביץ וסיפרתי לו את ענין הבחינה וקשיחות לבו של ראש המרכז. הוא התרגז על הביורוקראטיה הנוקשה, אולם ניחם אותי: “למזלכם, אין לאנשים האלה השפעה בחיים, ומחוץ לחובבי ציון אין מתחשבים בדעתם”. יעץ לנו לפנות לדוד ילין ולבקש את עזרתו, אם לא נוזמן לגליל. עשינו כעצתו, כי עד אז לא קיבלנו כל הודעה ממר פראנק והתחלנו להתיאש מהגליל. בפחות משבוע ימים קיבלה פרחה תשובה אדיבה מאד מדוד ילין, שהזמין אותה לשמש גננת בגן‑ילדים של “עזרה” בירושלים. הוא זכר אותה ואת בחינתה בגן‑הילדים של הגב' לנדאו. היא הודתה לו במכתב וביקשה, לחכות לה שבוע שבועיים, והיה אם לא תקבל הזמנה ממר פראנק, היא תקבל את הצעתו בהכרת תודה.

 

ההכנות לקראת ירושלים    🔗

עברו שבועיים. ממר פראנק לא קיבלנו כל ידיעה והחלטנו לעבור לירושלים. בינתיים נודע לי, כי בית‑הספר “בצלאל” מחפש מורה לעברית. מהרתי והצעתי את עצמי למשרה זו. במשרד ענו לי, כי עלי לחכות לתשובתם כשבועיים. הם מנהלים מו“מ עם מזכיר הסתדרות המורים, שהציע את עצמו למשרה זו. אם הוא יחלט לקבלה, זו זכותו לעשות כן; ואם לא יפנה יותר, הם יפנו אלי. שקלנו את הדבר והחלטנו, שאחזור לבירות, אביא את המטלטלים לירושלים; ובאופן הרע ביותר, אצטרך לחזור לשעורים פרטיים או למלא מקום מורים חולים או מורות יולדות. נסעתי לבירות, סידרתי את רכושנו, וחזרתי באוניה ליפו. בחצות הלילה הרגשתי חולשה וכאבים בברכים. חששתי לקדחת. הרגשתי גם חום מוגבר. ירדתי מהאוניה בקושי ונוכחתי, שאינני יכול להשתמש ברגלי מכאב קשה בברכים. בקושי ובעזרת מכר, שרכשתי באוניה, הורדתי אני יחד עם מטלטלי לנמל. שם חיכתה לי פרחה והדיאגנוזה שלה היתה, כי הנני חולה בקדחת. בעזרת המכר שרכשת לי נשלחו הרהיטים לירושלים למשרד מתאים, ובקושי רב הביאה אותי פרחה לחדרנו. הייתי חלש ומשותק ברגלי. הרופא שבדק אות החליט, שאני חולה בדנגה, מין קדחת התוקפת בעיקר את פרקי הרגלים. לדעתו, אצטרך לשכב שבוע – עשרה ימים, ואחר‑כך אהיה זקוק להבראה במשך שבועיים. ההבראה בימים ההם פירושה נסיעה לאיזו מושבה. רחובות היתה ידועה באוירה הטוב, והיתה אידיאל של מקום הבראה. שכבתי שבוע ימים. למדתי במשך הזמן להשתמש ברגלי החלשות. ידידי השיגו לנו ברחובות חדר לשבועיים. לכל הדעות, היתה פרחה זקוקה להבראה יותר ממני, אבל היא התגברה על הכל והיתה בעלת בית ב”בית ההבראה"; טיפלה בי ובילדה, שמשום‑מה לא עמדה על רגליה למרות גילה, בת 15 חודש. ההבראה לא נתנה אותותיה בי עד אותו הים, שבו נמסר לי מכתב מאת מר פראנק, שמזמינני למשרדו למחר בענין דחוף. בין‑רגע הבראתי והחילותי בהכנות לדרך ליפו. ברורה היתה לנו מטרת ההזמנה והיינו שמחים.

 

הראיון אצל מר פראנק    🔗

הראיון אצל מר פראנק היה קצר ומעשי. הצגתי את עצמי. הוא הסתכל בי רגע ושאל: “אם כן, אתה הוא מר כרמי? ברצונך לקבל משרת מנהל בית‑הספר בימה (יבנאל) ואשתך מסכימה לקבל משרת מורה?”. “כן, אדוני, אנו מוכנים לכך, ונודה לך אם תקבל את הצעתנו”. הוא הודיע לנו, שהמושבה היא קטנה ונידחת. ודאי, שהדבר ידוע לנו. אישרתי בחיוב. “טוב, אם כך, עליכם בעוד שבוע להיות במקום. מר ענתבי, שניהל את בית‑הספר עד עתה במקום, יקבל עד אז הוראה מאתנו למסור לך הכל בסדר”. הוזיט לי ידו לברכת הצלחה ואגב הסתכל בי שוב ושאלני: “מר כרמי, היודע אתה עברית על בוריה?”. הסתכלתי בו לראות אם הוא משטה בי והלה הוסיף: “מבין אתה? אני אינו יודע עברית פרט למלה “שלום” ו”אדוני“, ואיני מבין כלום בחינוך; ואף‑על‑פי‑כן, הטיל הגורל עלי להחזיק בתי‑ספר ולמנות מורים ומנהלים. יתכן שמישהו יעשה אותי לצחוק, יקבל את המשרה ואף עברית לא ידע. אולם אני סומך בהחלט על מר צמח מבירות ומקווה שתצליח בעבודתך”. הצהרתי כי לא יחסר בנו הרצון להצדיק את האמון ששם בנו ונפרדתי ממנו בלחיצת‑יד. עזבתי את משרדו מאושר ללא גבול.

 

הדאגה להוצאות הדרך    🔗

לא עברו רגעים ספורים, והחלה דאגה להוצאות הדרך. הן זקוקים אנחנו להוצאות הדרך, ויתכן שלא אמצא קונה לרהיטים בימים אלה. ביבנאל ניתנת למורים דירה מרוהטת, ועל‑כן לא היה לי צורך בכל הרהיטים שלנו. ראשית כל, חזרתי לרחובות לבשר לפרחה את אושרנו הרב. היא אמרה, כי הכירה בפני את הבשורה. בילינו ערב שמח. בישרנו לכל מכר את הבשורה והתפלאנו, שאנשים מקבלים בשורה זו בקרירות. חיש מהר חיסלנו את ההבראה ונסענו לירושלים.

אגב, ביום המאושר קרה לנו עוד מקרה, ששימח את לבנו, לב ההורים הצעירים. פרחה בילתה שעה אחר הצהרים בחברת ידידה בפרדסו של משה סמילנסקי. המארחים קיבלו אותה בסבר פנים יפות. פרשו לה מחצלת בחצר הפרדס. והנה פתאום מסתכלת פרחה בבת, שקמה על רגליה והרימה את שתי ידיה. העמידה פנים של מנצחת ועמדה ללא כל משענת. זה היה סימן ראשון של התבגרות הילדה, והיא – הגיבורה – בסך הכל בת 15 חדש. על התרגיל הזה חזרה לכבודי בשובי מיפו, ופני ההורים נוהרים מגיל.

 

הביזנס בירושלים    🔗

פנינו למתווכים, שימכרו את הרהיטים שלנו. הם התרוצצו שעות אחדות ולבסוף נמצא הקונה, בעל המלון וורשבסקי, שהסכים לקנות ואתם בפרוטות ובתשלום אחר חודש ימים. במסחר זה, הראשון בחיינו, לא הצלחנו ביותר. אבל שקר הכסף והבל הרווחים בשביל אנשים העומדים על סף “גן‑העדן”. הרי בעוד כשבוע, ואנחנו בגליל, מורים בבית‑ספר. אגב, בימים ההם לא עשה עלי כל רושם מיוחד התואר מנהל. קיבלתי את זה בקרירות. בקושי הוצאנו מוורשבסקי פרוטות לתשלום למתווך ולנסיעה ליפו ולרחובות. אבל מאין ניקח להוצאות הדרך למרחקים, לגליל? כל יהבי השלכתי על חברינו במפלגה. לנו ביפו אצל ידידים ולמחרת בבוקר שמתי פעמי אל החבר ט‘. סיפרתי לו על אושרנו בעתיד הקרוב וגם על כך, שאין לנו כסף להוצאות הדרך לגליל. נחוצים לנו כ- 2 נפוליאונים. מובן, שאני מבקש ממנו להלוות לי את הכסף, ובקבלת המשכורת הראשונה אחזיר לו את זה בתודה. הוא דחה את בקשתי והודיע לי, כי בטלן הנני (לא חידש הרבה בזה). מדוע לא הודעתי לפראנק, שאין לי כסף להוצאות הדרך? מבויש ומאוכזב עזבתי את בית ידידי מר ט’.

 

הד"ר בוגראצ’וב    🔗

שרכתי דרכי בפנים חמוצות ביותר. והנה לקראתי הד“ר בוגראצ’וב. כרגיל, פגשני בחביבות ושאל לשלומי ולעניני. סיפתי לו על אושי: קיבלנו משרות, פרחה ואני, משרות מורים ביבנאל בגליל. הוא הביע השתתפות בשמחתי ואגב הסתכל בי ואמר: “המ, פניך אינם מראים על שמחה יתרה. האם לא לזה נשאת עיניך?”. סיפרתי לו את צערי על חוסר כסף להוצאות הדרך. הוא הביט עלי בלגלוג ושאל אותי: ומה אתה עושה בענין זה? סיפרתי לו, שזה עתה פניתי לחבר ב”הפועל הצעיר" בקשת הלוואה של שני נפוליאונים והוא דחה בקשתי ואף גינה אותי כבטלן על שלא בקשתי ממר פראנק הוצאות הדרך. “צדק חברך שהנך בטלן והסימן: למי פנית בבקשת עזרה? לחבריך ב”הפועל הצעיר“? עזרה יגישו הם לחברים? נאומים הם מוכנים לנאום. ואתה, בטלן שבבטלנים, לא ידעת כי קיים ביפו אדם ששמו בוגראצ’וב, ואליו לא מצאת דרך?” ואגב הוציא מארנקו שני נפוליאונים והושיט לי. “מספיק? הצהל פניך, בחור! תחזיר את הכסף, אם תרצה ותוכל, השמעת?”. התחלתי לגמגם דברי תודה והוא כעס: “די לך לפטפט, גם אני אפנה אליך, כשאהיה זקוק. זכור זאת”. לחץ ידי ונעלם.

אגב, בהיותנו בירושלים, מצאה פרחה לנחוץ לסור לבית מר דוד ילין, להודות לו על כל מה שרצה לעשות למענה; וסיפרה לו על קבלת משרתנו בגליל וביקשה ממנו סליחה, אם דבר זה יגרום קשיים לסידור הגן. הוא קיבל אותה בחביבות, ברך אותה לעבודתה בגליל ואמר לה, כי מעולם אינו מצטער על מישהו, שמאושר בגורלו, והוא מקווה לשמוע טובות עלינו.

 

ביבנאל    🔗

 

הנסיעה ליבנאל    🔗

ביום הקבוע לנסיעה השכמנו בבוקר לנמל. שתים מידידותינו ליוונו בדרכנו. בנמל קלטתי הערה של אחת מהן לשניה: “ראי נא את שני הכרמיים, כמה קורנים הם משמחה…”, “ומאושר” – הוספתי אני. הן עולים אנו הכלילה. עלינו על סייפון אוניה צרפתית, שהלכה לבירות דרך חיפה. עזבנו את יפו בשעות שלפני הצהרים. היום היה נהדר ומצב הרוח עוד טוב ממנו. על סיפון האוניה הכרנו כמה מהנוסעים וביניהם הד“ר יעקב טון, שהתעניין בנו במיוחד: הן יוצאי גאליציה אנו, מורים ועולים לגליל. גם הוא, סגנו של הד”ר רופין, נסע לגליל לבקר בחוות כנרת, שנוסדה שם לפני כשנה. הים היה רוגע, האוניה לא הרחיקה מחוף הארץ מיונה היתה עליזה ועוררה תשומת לב הנוסעים, וכפעם בפעם הפגינה את יכולתה בעמידה. לפנות ערב ראינו את הכרמל ושמחתנו גדלה.

חיש מהר גדלה הסערה בים ועוררה דאגה בלב פרחה, שהרגישה את קרבתה של מחלת הים. והנה נראתה העיר חיפה ומאחוריה הר הכרמל ברור יותר. הבחרים שקפצו וטיפסו על האוניה לא הפחידו אותנו שוב, הן ותיקים אנו בארץ וטעמנו את טעם הסתערות הבחרים באלכסנדריה, פורט סעיד, יפו ובירות. אולם, כשראינו לפנינו את הסירות המטולטלות בים הסוער, הודאגנו קצת. כמנהגיהם, תפסו אותנו הבחרים, הוציאו מידי את הילדה ובהגיעי לסירה זרקו אותה לסירה, לזרועותי. את פרחה לא ראיתי. היא נתקעה בפינה בסירה, מוכנה מיד לפעולה השגרתית… הסירה החלה להטלטל והפילה פחד על התינוקת. לא הועילו כל חיבוקים והלטיפות שלי. מרוב פחד תקעה את עשר צפרניה בלחיי וצעקה בקול זוועות ולא הניחה ללחיי המסכנות. עד שהרגשנו קרקע מתחת לרגלינו. ופרחה עסקה בשלה, הקיאה כל הדרך מהאוניה לנמל. לפי הרושם שלי, החזירה לים חיפה את כל העגבניות והזיתים, שאכלה ביהודה במשך כל הקיץ. אבל מיד, כשעלתה על קרשי הגשר הקרוב של הנמל, הוקל לה מיד. עוד באוניה נמצאנו בחסותו של מר טנטורה, בעל מלון בעיר ממדרגה שלישית או רביעית. אבל בעל המלון, יהודי הגון, דאג לנו בכל. לא נחה דעתו, עש שהוציא את כל חפצינו למלון, ומצא יהודי מבית‑גן הסמוכה ליבנאל, שקיבל על עצמו להעביר את חפצינו בקרונו, כשיחזור לביתו בעוד יומיים. הוא גם לא שקט, עד שמחרתיים בבוקר ראה אותנו בקרון הרכבת ההולכת לצמח.

 

בדרך לגליל התחתון    🔗

הרכבת העלובה חצתה את עמק יזרעאל, כשהיא ריקה למחצה. העמק היה שומם ומשעמם. פרט לשני ההרים, התבור וגבעת המורה, לא מצאנו שום דבר מעניין. מישור עלוב, שאין בו עץ, נהר. הכל חרב. רק פה ושם ראינו בקתות עלובות של פלחים חרתים. בכרמל לא היה לנו פנאי להסתכל מתוך הרכבת מפני הטרדות של הנסיעה. רוב הנוסעים היו ערבים. רק בחור אחד מפועלי הגליל התחתון חזר אתנו ברכבת זו. כשהתקרבנו לגשר, שמתחתיו עובר נחל קטן, עורר בנו הנחל תשומת לב. ועל שאלתי לבחור מה שם הנחל הזה, ענני: “דרך ארץ, יהודים, זהו הירדן בגאונו”. צחקנו והתבדחנו, עד שפתאום עמדה הרכבת בתחנת צמח, ירדנו מהרכבת ופתאום נראה לנו מראה, שנפעמנו ממנו עד מאד: מראה של מים תכולים, שקטים, במסגרת הרים משלושה צדדים: “זאת היא הכנרת”, הכריז ידידנו. לא יכולנו למוש ממקומנו מרוב התפעלות. איני יודע כמה זמן עמדנו ככה, עד שנשמע קול קרון ואדם היושב בו קרא לנו: “הי, אתם שם, מה נתקעתם פה, עוד מעט יתאספו ילדי הכפר ויכבדו אתכם באבנים. לאן דרככם פונה?”. ענינו: “ליבנאל”. היהודי הכריז: “קפצו לקרון ואקח אתכם לכנרת ושם תמצאו איזו עגלה החוזרת מטבריה ליבנאל, ותוכלו להגיע למחוז חפצכם. היהודי היקר הזה נתחבב עלינו לא בשל ה”טרמפּ" בשפתנו, ולא בשל תענוג הנסיעה בקרונו על שפת הכנרת, אלא בשל יחסו המיוחד של הכנסת‑אורחים גלילית, מנהג שאינו נהוג ביפו, בירושלים או בבירות. רוח ידידות משפחתית נבעה מכל ישותו.

ואפיזודה מעניינת, כשנכנסנו לביתו, פגשה אותנו אשתו, בעלת הבית, והסתכלה בי באופן מיוחד. לבסוף שאלה: “אדון, האם לא היית פעם מורה ביפו לפני כשנתיים?”. אמרתי: “כן, הייתי”. “אם כן”, אמרה, “הייתי אני תלמידתך בשעורי‑ערב ביפו באוטונומיה”. שמחתי שעזרתי לאשה זו לקנות ידיעה בעברית. היא כיבדה אותנו במאכל ובמשקה, עד שנזדמנה, למזלנו, עגלה בשעות המוקדמות אחר הצהרים, ונסענו יבנאלה.

 

יבנאל בגליל    🔗

כשהנני מנתח כיום את הרגשותינו בימים ההם, בראותנו מרחוק, מעל הגבעה שעברנו כליה מכנרת, את יבנאל, הנני תמה במקצת. גוש קטן של בתי איכרים בבקעה המוקפת גבעות: “יבנאל גבעות סביב לה”. ישוב קטן שאינו מצטיין בשום דבר יוצא מן הכלל. רחוב ומחצה, מעין קומץ של בתים קטנים, בנויים בזלת שחורה. הרחוב מרוצף אף הוא אבני בזלת גדולות ובלתי חלקות. מסביב לא נראים עצים, פרט לאקליפטוסים מעטים ליד הבתים. אופק צר. לכאורה, מה החן בישוב זה? אבל הן הישוב נמצא בגליל, ארץ הכיסופים שלנו, ויתכן שגם התשוקה העזה לכפר פשוט גרם לכך. היינו נרגשים מאד. התקרבנו לבתי יבנאל. עברנו שטח מכוסה קש וגבבה. האיכר – אגב דיבר עברית רהוטה – הסביר לנו, כי אלה הם שרידי הגורן. לא ידענו צורת גורן בארץ מהי. האיכר שנודע לו, כי הוא מוביל בקרונו את המיועדים להיות מורים במושבה, שאלנו לאן להוביל אותנו. ביקשנו איזה מלון, אם יש כזה במושבה. הוא הביא אותנו לבית האיכר סכין, שיש לו חדר, המשמש מלון אורחים. ירדנו לשם. גם בעל המלון דיבר עברית. כשנכנס אתנו לשיחה והבענו לפניו את שביעת רצוננו, ששני האיכרים הראשונים, שפגשנו בכניסה לישוב, מדברים עברית טובה, הוא הסביר לנו כי העברית היא בהכרח שפת המקום. הישוב במושבה מעורב מאוד: יוצאי רומניה, פולניה, רוסיה, בולגריה, כורדים, ארץ‑ישראלים, ועל הכל רבים הגרים אצלנו. שום התחברות ביניהם לא היתה אפשרית אילולא השפה העברית.

לא הספקנו להסתדר ולסדר את הילדה לשנת לילה, והנה הופיע מנהל בית‑הספר, מר ענתבי. הוא בא לבקרני ביקור הכרות. מר ענתבי, יהודי ספרדי יפה, יליד צפת, בעל זקן שחור ועיניים יפות שחורות, שוחח אתנו על עניני בית‑הספר והמושבה. התפלא על שסרנו למלון ולא לביתו, שבעוד יום יומיים יהיה ביתנו; אף כי נוכחתי למחרת, שהיינו מעמידים אותו במצב לא קל, אילו עלה בדעתנו לסור אליו: דירתו היתה בת שני חדרים וחצי, ולו משפחה של שמונה נפשות. אבל נימוסי המזרח הכריחו אותו לדבר כך. הוא הזמיננו למחרת לביתו לשמוע על “הענינים”, שהרי בעוד יום יומיים הוא עובר לכפר תבור – מסחה. נהניתי מאוד לשמוע את צלצול השפה מפיו: עברית ספרדית צפתית במבטא הגלילי, שאינו יודע בית רפויה. מתאר אני לעצמי כמה נלעגת היתה שפתנו באזניו, אבל הוא, איש הנימוסין המעודנים, לא הראה זאת. הוא חיפש בנו רק מעלות ולשבחנו בהן.

 

בית הספר ודירתנו    🔗

כאמור, הכרנו את בית מר ענתבי והמשפחה ועברנו לבית‑הספר, שם נודע לנו, כי מספר התלמידים בבית‑הספר יהיה כששים-שבעים, מחולקים לשני מורים ומחצה. אני אשמש מנהל בית‑הספר ומורה בכתות הגבוהות למקצועות עבריים וגם חשבון. המורה השני, צעיר ספרדי מחיפה, אזולאי, ילמד ערבית ושאר המקצועות העבריים בכתות הנמוכות. פרחה תלמד כתה בגיל חמש והמקצועות טבע, ציור, זמרה, מלאכת‑יד לבנות וכתיבת הארץ בכתה הגבוהה. למחרת יום השבת היה קודש לפרידת בני המושבה מאת מר ענתבי, שהיה, כנראה, מקובל על הזקנים ומכובד גם על ידי הצעירים, ולקבלת פנים למורים החדשים. בילינו יפה את שעות אחר הצהריים. לפנות ערב נשמע בבית רעש ילדים מהחוץ. נתברר, כי היתה זאת הפגנת התלמידים: “רוצים אנו להכיר את מורינו החדשים!”. יצאנו אליהם, ישבנו בין האקליפטוסים ושוחחנו שיחת הכרות. הם סיפרו לנו על המושב. אני סיפרתי להם על המורים החדשים ואגב הבעתי את צערי על שחסר לנו דבר הנחוץ כדי לחנך אות. אמרתי להם: “יודע אני ללמד אתכם עברית, תנ”ך, חשבון ועוד; אבל הדבר היקר ביותר הנחוץ לכם לעתידכם, לצערי, איני יודע: איני יודע חקלאות ואיני יודע מה אעשה אתכם".

אחד הנערים קם, התגרד בראשו ואמר לי: “המורה, אל תדאג, כולנו יודעים חקלאות ונוכל ללמד גם אותך את זה. אתה תלמד אותנו מה שאתה יודע, ואנחנו נלמד אותך מה שאנו יודעים!”. הכתה צהלה ושמחה וגם אני שמחתי על הכרות נעימה זו. לאחר יומיים עזב מר ענתבי את יבנאל, ואני קיבלתי לרשותי את בית‑הספר. שמש בית‑הספר, אברהם התימני, מצא לנו סיידים, ששיפצו את הדירה, ואף דירת מר אזולאי, המורה שעוד לא הופיע, סידר לנו את הריהוט – הוא היה עלוב למדי – והתיישבנו בדירה.

עוד באותו יום בא למושבה המורה אזולאי. הוא שימש בשנה שעברה מורה למקצועותיו במושבה מלחמיה. ליווה אותו אלינו מנהל בית‑הספר שם, מר שוהם, יהודי נמוך קומה, תלמיד‑חכם ליטאי ונעים הליכות. הוא הסביר לנו, שנסע להפרד ממורו אזולאי ולהכיר את החבים החדשים – אותנו. הכרותנו גרמה נעימות לשנינו. וכל ימי חייו נמנה עם ידידינו. ניגשנו מיד לסידור העבודה. חלקנו בינינו, המורים, את מקצועות העבודה ובכ"ד בתשרי פתחנו את בית‑הספר. אגב, מנהג חדש שמצאתי ביבנאל מצא חן בעיני: בבית‑הספר היה פעמון מטולטל, ורבע שעה לפני התחלת הלימודים היה השמש עובר ברחובות המושבה ומצלצל, כדי להזעיק את כל התלמידים ללימודים. שמשנו דאג גם לנו והצליח להשיג לנו עובדת לבית, יהודיה ספרדיה בת טבריה, שידעה מלים ספורות בעברית. לא בהרבה יותר מידיעות בתנו ציונה. ניסינו להסתדר אתה בשפת אלמים. פרחה למדה שפה זו בירות. בבוקר אחרי הצלצול המקורי הופיעו תלמידי בית‑הספר, בני איכרים מפשוטי העם, אבל נראו מרוצים מפתיחת בית‑הספר ומתחילת הלימודים: “אין לנו חיים במושבה ומקום בילוי מחוץ לחצר בית‑הספר והלימודים”.

בימים הראשונים לשבתנו ביבנאל הופיעה גם הפקידות: מר רוזנהק, מר שבתאי לוי והמהנדס קנטור. נקראתי אליהם. מר שבתאי לוי שדיבר עברית קיבל אותנו בסבר פנים יפות, הודיע לנו על משכורתנו שהיתה: שלי מארה ושלושים פראנק זהב לחודש ושל פרחה שבעים וחמישה פראנק זהב לחודש. היא עבדה במשרה חלקית. החזירו לי את הוצאות הדרך: ארבעים פראנק. (בשמחה רבה שלחתי את שני הנפוליאונים לד"ר בוגראצ’וב בצרוף מכתב חם חם). מר לוי שילם לנו גם משכורת של חודש ימים מראש והודיע לנו, כי בכל חודשיים הם באים למושבה ומשלמים למורים משכורת בעד החודש שעבר ומשכורת שניה על חשבון החודש הבא. הוא גם השאיר לי עשרים פראנק להוצאות קטנות בבית‑הספר. מר לוי שאל אותי בשם מר רוזנהק אם יש לי אילו בקשות. עניתי לו, כי לעת עתה אני חדש ומבקש להמשיך את הכל בסטטוס קוו, עד שאכיר את הענינים; אבל נדמה לי, כי בנין בית‑הספר אינו ראוי לשמו, וגם המכשירים מעטים. על זה ענה לי, כי עוד באותה השנה הם ניגשים לבנות בנין חדש לבית‑הספר, ואז יחדשו גם את בנין המורים. אם יהיו לי אילו בקשות בענין בית‑הספר, אפנה אליהם בביקורם הבא. שלושתנו, המורים, החילונו בעבודה בבית‑הספר בתנופה רבה ובהתלהבות, שהדביקה גם את התלמידים. בינתיים התחלתי להכיר את אנשי המקום ואת נימוסיהם. בין האיכרים התבלטו הגרים. אחדים מהם ניסו לדבר אתי רוסית, אבל עניתי להם, כי הנני מדבר אך ורק בשפתי הלאומית. הכרתי את המהנדס ניסנבוים, המשכיל היחידי במושבה, איכר העובד רק בפועלים יהודיים העוזרים לו בעבודתו. הוא דוגל בעבודה עצמית או לכל היותר בעזרה עברית. הכרתי רבים מצעירי המקום מבני הארץ, שהתנחלו בזמן האחרון ביבנאל ובבית‑גן וצעירים מבני האיכרים, ואחרון חביב – פועלים מעטים שעבדו במושבה.

מהימים הראשונים לבואנו ליבנאל נקבע המנהג, שערבי השבתות קודש הם לבילוי הצעירים בביתנו. קיבלתי מהם “אולפן מזורז” להכרת החיים במושבה ושאר המושבות בגליל התחתון.

בראשית הסתיו החלו פועלים יהודיים לעלות לגליל לחפש עבודה. לא מעטים היו הבאים ליבנאל, המושבה המרכזית. היא אף עונתה “אם המושבות” בגליל התחתון. מלון פועלים או בית פועלים לא היה במקום. ומה טבעי יותר מאשר לסור לבית המורה, להוריד את שק‑הגב ולמצוא שם מקום לינה, ארוחה ועצה בחיפוש עבודה?

לשם נוחיות הדדית חילקנו את דירתנו לשני חלקים: חדר אחד ומחצה לנו, והחדר השני חדר אורחים לבאים למושב. בחדר האורחים העמדנו ספת‑קיר לרוחב כל החדר, שולחן עגול וכמה כסאות. רוב הפועלים ישנו על הרצפה, המפונקים ביניהם – על הספה. אחדים מאורחי היו מכרי וידידי מ“הפועל הצעיר” והרגישו את עצמם כבביתם.

יוסף ווייץ, שאף הוא היה בין מחפשי העבודה בימים ההם, מזכיר תקופה זו ואף את ביתי. והרי קטנים מרשימתו בספר “העליה השניה”: “בימה שימשו אז כמורים זאב כרמי ואשתו פרחה. שניהם חברי “הפועל הצעיר” והוא מראשי העושים בו. באספה הכללית היה הוא עם הגליליים ובדברים נלהבים הרים על נס את ההליכה לגליל. הוא עצמו חלם על “דשה וכרם” והוראה היתה לו כהוראת שעה, עד שתימצא שעת הכושר ויוכל לאחוז באת ובמחרשה. מובן מאליו, שמיד בבואנו לימה שמנו פעמינו אל ביתם. שניהם פגשונו בחיוך טוב, והוא לחץ את ידינו בשמחה כשפיו מלמל: “כך, כך, עוד יש בינינו אנשים הגונים”. מפיהם נודע לנו, כי בסביבה נמצאים עוד שניים מחברינו שבאו לגליל והם חיים צימרמן ושושני”.

“… עברנו מבית לבית ושאלנו לעבודה, עבודה יומית או עבודה בגורן, בשדה, בחצר, או עבודה שנתית כפועל " חרת”. ובכל מקום היתה התשובה אחת: “עבודה אין”. לעת הצהריים מסרנו דו“ח מפורט לז' כרמי ולאשתו, ואף כי ריטון של רוגז עבר על פתחי פיו, לא פסק חיוכו המעודד ואשתו היטיבה עוד יותר, הזמינה אותנו לסעוד אתם ארוחת הצהריים. – – – לחם יבש וזיתים… דיסת אורז המתובלת בצימוקים וקנמון בבית המורים כרמי וסבר פנים של המארחים – אלה היו מנת חלקה של “החמישיה” באותם ימי השממון ביבנאל”.

 

חיינו בכפר    🔗

כלל קבענו לנו בבואנו ליבנאל לתאם את חיינו לחיי הכפר. בגדינו היו פשוטים והתאימו לבגדי האיכרים, מאכלנו היה פשוט ואף גרוע מאשר מאכל רוב האיכרים, כי פרחה במחילה, לא ידעה את תורה הבישול וגם היתה טרודה בעבודתה בבית‑הספר ובטיפול בילדה. והספרדיה הטברינית בישלה והזינה אותנו מאכלים ספרדים וערבים לפי טעמה והבנתה. הדבר היחידי, שלמדה פרחה ממנה על בוריו, היה המאכל הנזכר על ידי יוסף ווייץ: אורז מתובל בצימוקים וקנמון. אני מתגעגע עליו עד היום הזה.

מהיום הראשון לבואנו ליבנאל התחלנו להתעניין בחקלאות. זוכר אני את שיחות המשפחה העגומות: מצאנו סיפוק רב בהוראה, אהבנו את התלמידים ואת עבודתנו בבית‑הספר, ברצון טיילנו עם הילדים בסביבת המושבה, שיחקנו אתם בכל מיני משחרים, אבל לנו לעצמנו חסרה החקלאות.

לא שכחתי אף ליום אחד את תורתו של א"ד גורדון והשקפתו על חינוך הנוער לחקלאות. קמה פרחה הטובה שלי והחלה לנחם אותי: “טוב, הגורל הוטל ואנו מורים, אבל בידינו לשלם את המגיע מאתנו גם לחקלאות. מי ימנע מאתנו להקדיש את זמננו הפנוי ושארית כוחותנו למשק זעיר שנייסד לנו?”.

המושגים של “משק עזר” עדיין לא היו אז ברורים ונהירים לנו. אבל ניגשנו לפעולה בגישושים. הענין היה לשיחה במושבה: המורים מתאווים לעבוד בחקלאות. זה בא ומציע לנו לקנות ממנו תרנגולות, השני אווזים, השלישי עזים, ואנו חוטפים מכל הבא ליד, והחצר שלנו מתמלאת והולכת. אגב, מוכר האווזים היה הערום ביותר: מכר לנו ארבע אווזות ואווז אחד, לתמהוננו, לא הטילו האווזות ביצים; ורק אחרי חודשים מספר נתברר לנו על ידי אחד האיכרים, שהאיכר רימה אותנו ומכר לנו חמישה זכרים. קנינו שלוש עזים וחכינו להמלטה ולחלב. מאחורי ביתנו היה מקום לגן, כמו לכל איכר, והחילונו לעבדו. היה זה שטח של ארבעה דונמים. ואל תקנאו בנו בעסקנו זה. התלמידים בני ז' וח' היו מתקהלים מסביבנו לקיים את הבטחתם וללמד את המורים חקלאות. נזכרתי אמנם מעט מעיבוד גנו של סבא, אבל הידיעות לא הספיקו ולא התאימו לאקלים ארצנו ולמנהגים המקובלים בה. בלילות ישבנו על ספרים ולמדנו ככל האפשר. גם התלמידים קיימו את הבטחתם. שימשנו חומר מצויין להלצות בין האיכרים, אבל הנבונים שבהם היו אומרים: “לאט לכם ללעוג לאנשים אלה – הם עתידים עוד ללמד אותנו פרק בחקלאות”. ובינתיים שתיים משלוש העזים מתו ונשארה לנו לחליבה עז יחידה. היא שימשה בית‑ספר ללימוד חקלאות לפרחה. אני לא העזתי לשלוח יד במלאכת החליבה. הקטנטונת ציונה היתה מטפלת בתרנגולות ומפזרת להם גרעיני מאכל. והנה חשקה נפשנו בפרה: משק הרי הוא משק, והוא צריך להיום מגוון. אמנם ידידינו במושבה התרו בנו ואמרו: “שום איכר לא ימכור לכם פרה טובה”; ואחרים יעצו לנו לפנות לערבים השכנים. אבל אנו לא התאפקנו וקנינו פרה מהאיכר סולימאן הכורדי.

 

היסוסים וגישושים    🔗

מורים צעירים היינו בימים ההם. דרכנו לא היתה סלולה בשיטות ההוראה, וכן היססנו אם מותר לנו, לאנשי “הפועל הצעיר”, לבוא לישוב השטוף בעבודה זרה, בהסתגל, ולעבור על כך בשתיקה בפני תלמידינו; או מחובתנו לדבר אמת גלויה בפניהם, ולו תהיה מרה כלענה, ולו גם תרחיק את הילדים מאבותיהם ותקומם אותם נגדם? גם הצעד המעשי לא היה בלתי חשוב. הדוגמא של ארליך לא היתה פחותת ערך. היינו אנשים בודדים ללא אמדה ציבורית. לא היו מאחורינו, כמו בימינו אלה, הסתדרות מורים לוחמת, הסתדרות העובדים. רבים היו הפקפוקים והשיחות בינינו, המורים, והחלטנו ללכת בדרכנו, לחיות ולעבוד לפי מצפוננו. מהימים הראשונים ביבנאל הנהגנו שיחות עם התלמידים הבכירים, מעין זה שהיה נהוג אז בגרמניה ושלא ידענו על זה הרבה: “געזאמט‑אונטריכט”. היינו מרשים לילדים בשעות השיחות לשול ולדבר על כל העולה על דעתם.

מובן, שהילדים התעניינו בדברים שבהם יש חילוקי‑דעות בציבור, כגון שאלת העבודה העברית והשמירה יהודית, נושא שעורר וויכוחים בכל בית ללא פוגה. מה צריכה להיות עמדתנו? ראשית, שללנו את ההתרברבות של הילדים כלפי הוריהם. טענו: “אין לכם זכות לבטל את הוריכם ומעשיהם, הם עזבו בית הורים, היגרו, עלו לארץ, התמסרו לעבודה חקלאית שלא נוסו בה בבית הוריהם. התיישבו בחבל פרוע ושומם והקימו ישוב במאמצים רבים. ואתם, שעדיין לא עשיתם כלום בארץ, האם יש לכם זכות לגנות את מעשי הוריכם וחטאיהם?”. ושוב, למשל: “ערביה באה לחצרכם וחולבת את הפרות. זהו עוול משווע. זהו אסון. הנימוקים ברורים, אבל לוּ אַת, הנערה, היית מעמיסה על עצמך את החליבה ומשחררת את אמא העייפה והכושלת מרוב עבודתה, האם לא היית מנצחת? ויחשוב כל נער עד כמה הוא יכול לעזור לאביו ולהקל עליו את עולו, עד שלא יהיה זקוק לעזרה הערבית. זוהי הדרך ואין אחרת”.

לא העלמתי את שייכותי למפלגת “הפועל הצעיר”, אבל אמרתי: “אני איני מתרברב, לא אדון את הוריכם לכף חובה, מכיון שלא הגעתי למקומם, אבל אשפיע עליהם בכל מאמצי להתגבר על החולשה ולהגיע לידי עבודה עברית. וכן גם ביחס לשמירה: יכול אני על נקלה לצעוק ולגנות את הוריכם הנפחדים, אבל המותר לי לשכוח, שהם דואגים לא רק לעצמם אלא גם לכם? אולם, אם אני אעמיד את עצמי לרשות השומרים, אקח חלק בהגנה על המושבה, אצא לעזור בשמירה, תהיה לי אז הזכות לדרוש מההורים שמירה יהודית. על‑כן אני מזדיין, על‑כן אני לומד רכיבה, קליעה, ריצה, ולזה אני רוצה להכין גם אתכם”. וכאשר ההורים היו טוענים, שאני גוזל מהם את ילדיהם ומקומם אותם נגדם, הייתי מוכיח להם, כי אני רוצה שהילדים ילכו באותה דרך, שפעם הלכו בה גם הם בהיותם צעירים, אבל איני מפחית את ערכם בעיני הילדים. הייתי אומר: “אני מצטער על החקלאי, שצריך לקנות ירקות מרוכלים ערביים, שאין לכם חלב בחלק הגון של השנה, אבל מעולם איני משפיל אתכם בעיני תלמידי”.

הצבעתי על הגרים ופועלם בחיפושי אמת ואמונה למרות הסכנות, שהיו צפויות להם, ודרשתי מהתלמידים שישלימו פועל הוריהם. הילדים חיבבו אותנו, המורים, ומזכירים אותנו עד עכשיו. כשנפגש אני אתם, והם כבר הורים לילדים, הם עדיין זוכרים אותנו ומזכירים בגעגועים את הימים הטובים ההם. נודעו לי לא פעם מקרים של התאוננות ההורים בביתם נגדי, שתלמידי היו מגינים עלינו וטוענים, שלא שמעו מפינו שום לעז על הוריהם. הייתי טוען תמיד: “יתמו חטאים ולא חוטאים”. גזרנו עלינו, שלא לעורר תשומת‑לב מיוחדת בלבושנו, שהיה כלבושם הרגיל של כל האיכרים. כמות עבודתנו לא היתה קטנה מכמותה של עבודת האיכר. גם מאכלנו לא עלה על מאכל האיכרים. מורתם היתה מהיחידות במושבה, שחלבה את פרתה ועבדה על עבודה קשה בבית ובחצר, וכל זה אחרי עבודה לא קלה בבית‑הספר, רצוננו היה נחוש להכין לנו משק‑עזר חקלאי ויהי מה. עמלנו על כך עשר שנים ולא יכולנו.

ובעבודתנו הפדגוגית: לא היינו מחוסרי כשרון. פרחה היתה מלאה ידיעות במקצועותיה כרימון. אני למדתי בלי הרף ומצאתי מופת נפלא בוולקומיץ שבראש פינה. את יחסי לוולקומיץ, יחס הערצה, והחכמה שלמדתי ממנו תארתי במאמרי בספר “המורה”, שיצא לאור על ידי הסתדרות המורים. ביחוד לקחתי לדוגמא את הוראת החקלאות בגן הנפלא על יד בית‑הספר בראש פינה. חיקיתי את עבודתו של המורה וולקומיץ, ואף העזתי לחלוק עליו בכמה דברים.

 

החיים בביתנו    🔗

סידור החיים בביתנו לא היה קל. רוחמה, הספרדיה מטבריה, לא החזיקה מעמד בביתנו. חסרה לה החברה משלה. גם לנו לא היה קל להסתגל למאכליה, ובכלל לא היה נעים לנו, אנשי “הפועל הצעיר”, להעסיק עובדת שכירה וחיפשנו דרך לסגל את חיינו לפרינציפים שלנו. היינו מוכרחים למצוא אדם, שיטפל בילדה ושיעזור לנו במשק הבית. נוסף לכל חיפשנו אדם, שידע את השפה וידע להתהלך עם הילדה. ברצוני לציין כמה קוריוזים ומכשולים בדרכנו זו. חיפשנו בין עולות העליה השניה עובדת משכילה, להזמין אותה לתפקיד המדובר. פועל אחד ממכרינו הציע לנו את קרובתו לעבודה זו במשק ביתנו. כדי שלא תרגיש את עצמה מנוצלת, הוחלט בינינו, שנחלק את הכנסותינו חלק כחלק: אנו נכניס למשק הבית את כל משכורתנו, נוציא להספקה כמה שנוציא, ואת השאר נחלק בינינו לשלושה חלקים חלק כחלק. האידיליה נמשכה כשלושה חודשים, וביום בהיר אחד הודיעה לנו העובדת, כי היא מתחרטת על התנאים ועוזבת אותנו. לדעתה, אוכלת הילדה הרבה עוגיות, וזה נופל גם על חלקה. נשארנו שוב ללא עובדת. שוב חיפושים בטבריה, שוב ספרדיה, ומאז עד היום הזה עשרות שנים לא מצאנו שום סידור, שיניח את דעתנו, פרט לסידור עם רחל סופר, שאספר עליו בדפים הבאים.

 

לילית    🔗

משאת נפשנו היה “משק עזר” לבית, מס לגעגועינו על חיי חקלאות. ואין משק בית ללא פרה. למרות אזהרת ידידנו, שלא לקנות פרה מיהודי המקום, קנינו מאת סולימאן הכורדי פרה במחיר תשעה נפוליאונים זהב. סמכנו על הנחתום, שהעיד על עיסתו, שהפרה טובה ובריאה ותהיה שופעת חלב אחרי ההמלטה. קיבלנו את הפרה, כינינו אותה בשם “לילית” בגלל הבטה הזועם וחיכינו להמלטה. השתוקקנו לחוויה של המלטת העגל בחצרנו. הפרה היתה אדמדמת, יפה, אבל משום‑מה נדמה לנו כי מבטה מרושע. ביום שהביאו אותה אלינו ערכנו לה כירה עשירה מסובין, שהיו במחסננו, והשתדלנו כל הזמן לקנות ליבה ב“מגדנות”. סמכנו על מאמר חז"ל: “גדולה לגימה, שמקרבת את הרחוקים”. פרחה חיפשה לה הזדמנויות להסתכל בחצרות האיכרים בחליבת פרות, שהקדימו להמליט, ופה ושם ניתנה לה אפשרות לחלוב קצת, והיינו מוכנים לקראת הימים הגדולים והחשובים.

ערב אחד חזרה הפרה מן העדר, כשהרועה נושא על גבו עגלה, אדמדמה ונאה. רבה היתה השמחה במעוננו, ביחוד שמחת ציונה הקטנה, ועשירה היתה הכירה שערכנו לכבוד האם היולדת. הגיעה השעה לחליבה. ראשית החלב ניתנה לעגלה. הפרות הערביות אינן שופעות חלקבן לפני שהעגל שבע, וגם לאחר מכן צריך העגל להשאר על ידן – נכון יותר על רגלן. קשרנו את העגלה אצל הפרה, פרחה ברכה “שהחיינו” והתכוננה למלאכה. ואני מכרכר סביבה. היא התיישבה לחליבה, רק נגעה בעטין – ופתאום הושלכה הצידה על ידי בעיטה מחוצפת של לילית. רע היה המצב, אבל לא אמרנו להיכנע. הבאתי חבל, זרקתי אותו בצורה שיכולתי לכבול את רגלי לילית האחוריות, בלי שתצליח לעשות לי מה שעשתה לפרחה. ופרחה ניגשה שוב לחליבה. הפרה השתוללה והתוצאה היתה אחרי מאמצים רבים שלוש ארבע כוסות חלב הביתה. אמנם אין משתמשים בחלב בימים הראשונים להמלטה, אבל פחדנו שלא לחלוב אותה, כי העגלה לא תוכל להוציא מעטיניה את כל החלב. בינתיים התברר לפרחה, שלילית חולבת רק בשלושה דדים, מהדד הרביעי לא יצאה אף טיפת חלב אחת. מאז נקבע המנהג של חלוקת העבודה. אני, מנהל‑בית הספר, כובל את רגלי הפרה ומכרכר סביב אשתי החולבת, העושה מאמצים ריבם להרבות את החלב – ולשוא.

 

סיכום עבודתי בשנה הראשונה לחיי בגליל    🔗

הקיץ קרב לקיצו והחלטתי לרשום ביומן את סיכום עבודת השנה ביבנאל. וזה אשר מצאתי ברשימותי הקצרות ביומני.

בעבודה הפדגוגית:

עמלתי הרבה בלילות בקריאה בספרות הפדגוגית, בעיקר בשפה הגרמנית, השתדלתי להגשים רעיונות ונסיונות פדגוגיים. אולם רבות למדתי מפי מר וולקומיץ, שהערצתיו עוד לפני שהכרתי אותו פנים אל פנים וראיתיו בעבודתו. פעולתו בחינוך לחקלאות לקחה את לבי שבי עוד מיום שהתפרסמה הרצאתו באספת המורים בזכרון‑יעקב. עשיתי לילות כימים ברכיבה לראש‑פינה כדי לבקר יום תמים בבית‑ספרו.

חודשים מספר אחרי בואי ליבנאל עליתי בפעם הראשונה לראש‑פינה. אחד המתיישבים הצעירים ביבנאל היה בן ראש‑פינה ובעבר תלמידו של וולקומיץ. הוא סיפר לי רבות על מורו וגם הציע לי ללוות אותי שמה באחד הימים של הפסקה בעבודה לרגל מזג אויר רע.

במוצאי אחת השבתות אחר חצות רכבנו שנינו על הסוסים בשבילי שבילים – בדרך טבריה אין לעבור ללא נשק וזיון – בגלל הסכנה הגדולה בדרכים.

עם צאת החמה הגענו לראש‑פינה. סרנו לבית הוריו של מלווי, סידרנו שם את הסוסים, נתכבדנו בארוחת בוקר, ואני שמתי פני לביה"ס.

לא קשה היה להכיר את בנין ביה“ס, בנין גדול‑מידות בין בתי האיכרים הקטנים שמסביב לו. השעה היתה מוקדמת ובביה”ס נמצא רק השמש. חמקתי לחצר ביה"ס ומשם ראיתי את הגן שטוח לפני במלוא הדרו, כי החצר היתה גבוהה ממנו מטרים אחדים. הגן מעובד בקפדנות, זרוע ושתול. כל חלקה מוקפת גובל פשתים, עשבי בר אינם נראים כלל ובכל ניכר חינוך עבודה קפדני. טיילתי בשבילים נלהב ולא שמתי לב, כי מישהו עוקב אחרי, עד שהתקרב אלי. הבטתי בו ומיד הכרתי את מר וולקומיץ. ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי וביקשתי סליחתו על שחדרתי לגן ללא רשות. הוא קיבלני בסבר פנים יפות. את שמי כבר ידע, אבל, לפי דבריו, איני עושה עליו בחיצוניותי רושם של מורה: “לפי לבושך, מגפיך והליכותיך הייתי חושב, כי לפני איכר גלילי משכיל, פועל ואולי שומר”. “השתפכתי” לפניו על מראה הגן ועל שמו הטוב של בית‑ספרו וביקשתיו לתת לי אפשרות להכיר את מפעלו, להכיר את מורי המוסד ודרכי ההוראה בו וללכת בדרכי המנהל: “צעיר אני וחסר נסיון וזקוק לרחמים”.

הוא פתח לפני באדיבות את בית‑ספרו וכך נעשיתי אורח תדיר שם, שמעתי שיעורים, בעיקר שעוריו שלו, ולמדתי ממנו הרבה. חברי שביקרו לעתים בשעורי התלוצצו עלי ואמרו, שמשתדל אני לחקות את שיעורי וולקומיץ. לא התביישתי בכך, כי אמן ההוראה היה וולקומיץ. אני מטבעי אוהב שיחה ומרבה בה. בכיתות הרגשתי, שאני מדבר יותר מדי ותלמידי פסיביים מדי והנה ראיתי את וולוקמיץ בכיתה העובדת במרץ ובחשק – נחיל דבורים ממושמע – ועליה עומד המורה פסיבי, לכאורה, שאינו מרבה בדיבור, והרושם הוא כאילו מיותר הנהו בכיתה. פה ושם הוא מכניס תיקון בדבריהם או מסכם את הנאמר.

זוכרני, שפעם החלטתי לספור את המשפטים, שהשמיע פדגוג מעולה זה ולא הגעתי לשלושים! שום בעיות של סדר ומשמעת לא נתעוררו, כמובן, בכיתתו.

שיעורים נפלאים שלו שמעתי בהנדסה, בכימיה, בתורת הצמחים וכו'.

ככלות העבודה בביה“ס לא נתנו לי האדון והגב' וולקומיץ – שניהם היו מכניסי אורחים – לשוב לביתי בלי שאסעד על שולחנם. בהזדמנות זו שוחחנו הרבה על ביה”ס ועל ההוראה. וולקומיץ היה “בעל מלאכה אחת”. כל ימיו חי בכפרים נידחים ועמל לחנך את תלמידיו לחיי עמל ועבודת האדמה. ההצליח? למרבה הצער לא היתה הצלחתו רבה. העזיבה בכפר היתה מרובה הצעירים שאפו לחיים קלים, היגרו לאוסטרליה ושאר הארצות בעולם ובכפר היה חסר נוער.

אנו, בני הגליל התחתון, חיינו חיים פשוטים יותר ממורי הגליל העליון, התערבנו גם בעניני הציבור, במלחמה לעובדה עברית, לשמירה עברית, וגם בשיטות העבודה החקלאית. בני הנוער במושבה היו כרוכים אחרינו בחיי המעשה.

אולם אין לזקוף את הצלחתנו היחסית רק לזכותנו. בגליל התחתון ראו תלמידינו פועל יהודי ושומר הכפר והשדות משלו והושפעו מהם במידה לא מעטה.

וולקומיץ היה מנהל בית‑הספר בראש‑פינה ומפקח על שאר בתיה“ס בגליל העליון, לרבות ביה”ס העברי בצפת.

בודדה מאד היתה משפחת המורים, ביחוד לפני בואם של טורקניץ ז“ל ויבלח”א הד“ר ב' בן‑יהודה, שהיטו שכם לעבודה הפדגוגית בביה”ס והפיגו במעט את בדידותה של משפחת המורים.

צר מאד שלא זכה המנוח לראות את בתו עבריה ובנו עמי אסף חקלאים עובדים וממשיכי מורשתו בעבודה ובחינוך.

מובן, שפה ושם חידשתי משהו בדרכי החינוך: השתדלתי לחנך את תלמידי ברוח הרעיונות של א“ד גורדון, עד כמה שאפשר בכלל לחנך נוער ב”דיבורים". שוחחתי רבות עם התלמידים בכיתות הגבוהות על עבודה עברית ושמירה עברית. רבים מתלמידי התרשמו מחיינו, מהפשטות שבהם במאכל, בלבוש, בדירה וכו'.

הייתי גם פעיל בציבוריות. השתתפתי בסניף המורים, שהיו בו עשרה מורים מיבנאל, מרכז הגליל התחתון בימים ההם, ממלחמיה, מכפר תבור וסג’רה. חידשנו את החג ט"ו בשבט, ובשנתי הראשונה ביבנאל ערכנו פגישת תלמידים מארבע המושבות ונטענו עצים במגרש, שניבנה עליו בימים ההם בנין חדש לבית‑ספרנו.

פרחה הגבילה עצמה במקצועותיה, המשיכה לאסוף מצמחי המקום וההרבריום שלה גדל משבת לשבת. הצל היחיד בחיינו בקיץ ההוא היתה המלריה, ששוב חלתה בה פרחה ובמקצת גם הבת ציונה. לא רבה היתה השפעת התרופות הפרימיטיביות, שהשתמשו בהם רופאי המושבות והרוקח ביבנאל. נוספה על זה גם מחלת עינים של בתנו. המצב הזה נודע גם להורינו בבוריסלאב, ופרחה נדרשה לבקר בבית ההורים בחודשי הפגרה השנתית. האם הקדישה לכך את חסכונותיה, כי עזים היו געגועי המשפחה על הבת והנכדה. ואומנם כשבוע לפני גמר הלימודי הפליגה פרחה לחיפה עם בתה לטריאסט ומשם בוריסלאבה.

חודיים ימים של מנוחה ומרגוע בקארפאטים, טיפולם המסור של בני המשפחה העלו ארוכה לארץ‑ישראליות ובשובן אלי היכרתין בקושי. שתיהן הבריאו ופרחו לשמחת כל ידידינו. ובזה נכנסנו בכל המרץ לעובדתנו בשנה השניה בגליל.

 

שנתנו השניה בגליל    🔗

בשנה השניה בבית‑הספר ביבנאל הלך הכל למישרים. פה ושם הכנסנו שיפורים בעבודת ההוראה. הבנין החדש הכניס נוחיות ועליצות בחיינו. גם בית‑הספר גדל והשתפר. השתדלתי לחקות את גן ראש‑פינה. אומנם ידיעותי בחקלאות לא רבו, אבל תלמידי היו בקירים בעבודה המעשית ולא נתקלנו בקשיים רבים, אם כי המים להשקיה היו לנו במשורה. פרחה העישרה לאט לאט את ההרבריום שלה. זכינו גם לעובדת טוב, והיא חיינה, חברתנו ב“הפועל הצעיר”, שגמרה את עבודתה בקבוצת אום דשוני שהתפזרה. חיינה היתה זקוקה לעבודה קלה יותר וקיבלה עליה ברצון את הנהלת משק ביתנו. היא התנחמה בזה, שיש לנו משק עזר: שתי פרות, עזים ועופות. היא גם שמחה להזדמנות שניתנה לה להשתלמות בדיבור העברי בביתנו.

 

כ' בתמוז    🔗

הקיץ יזמנו לערוך חג ציבורי לכבוד כ' בתמוז, יום הרצל. נתנו עינינו במושבה כנרת, היושבת על אדמת הקרן‑הקיימת ובה ציבור של פועלים. גם האגרונום גולדה, שהיה בעל יוזמה, נבון ומשכיל, גרם לבחירה זו. מסמרי החגיגה היו: א) סיקול הנקודה הגבוהה ביותר על הקרק – בית ירח – והקמת גל‑עד מאבנים אלה לזכרו של הרצל במקום הקרוב לחווה. ב) התחרויות ברכיבה בשעות שאחר הצהריים.

מהבוקר המוקדם החלו לנהור לכנרת אנשים מכל הסביבה, החל מטבריה ומגדל וכלה בני סג’רה וכפר‑תבור, מי ברכיבה ומי בעגלות. הנוער היה מיוצג יפה. ביניהם היו גם תלמידי הכתות הגבוהות בבתי‑הספר. בשעת הסיקול כיסינו את הקרק – בית ירח – כארבה ואחר כשעתיים הונח חסוד חשוב ל“גל‑הרצל”, שהמשכו צריך היה לבוא בימי כ' בתמוז בשנים הבאות. אני נתכבדתי בנאום, שהיה קצר ולא שיעמם את הקהל, אעפ"י שדברי היו מכוונים בעיקר לנוער ולתלמידים. ההתחרות אחר הצהרים גם היא היתה קצרה. השתתפו בה השומרים הרוכבים מכל הגליל התחתון, גם כמה בדוים, שקיימו אז יחסים תקינים עם הישוב היהודי. מנהג כ' בתמוז השתרש במקום והמשכו בא גם בשנים הבאות. לפנות ערב התפזר הקהל. כולם שבו לבתיהם שמחים לחג החדש, ששימש גם מקום פגישה בין ידידים מכל הסביבה וגם מהגליל העליון.

 

במלחמיה    🔗

 

מלחמיה    🔗

עוד בביקורי הראשון במשרד של פקידות הבארון ביפו מסר לי מר פראנק, שיש בדעת יק"א להזמין לגליל התחתון מורה, פדגוג בעל שיעור קומה של וולקומיץ, שמקום מושבו יהיה ביבנאל. הוא ינהל את בית‑הספר במושבה זו ויפקח על שאר בתי‑הספר בגליל התחתון, לפי דוגמת וולקומיץ בגליל העליון. הוא הדגיש, שאני נראה לו צעיר מדי לתפקיד זה. “אבל”, ניחם אותי, “אינך צריך להיות מודאג מזה. אתה תעבור לאחת המושבות האחרות בסביבה ותעבוד שם באותם התנאים שעבדת ביבנאל”. כך עברו עלינו כשנתיים.

באמצע הקיץ, בשעה שביקרו אצלנו הפקידים מר רוזנהק ומר שבתאי לוי, הזמינו אותי אליהם ומסרו לי, כי תוכנית הפיקוח עומדת להתגשם לקראת השנה הבאה. מר מאירסון בפריז הזמין למטרה זו פדגוג מפורסם, קרון שמו, איש ליטא, ומקום מושבו יהיה ביבנאל. לי מציעים לעבור לסג’רה או למלחמיה, וניתן לי זמן של חודש חודשיים לבחירת מקום הרצוי לי ביותר. מר שוהם ממלחמיה עובר למטולה, ובסג’רה פוטר המורה ויעזוב את המקום. רבות התלבטנו, פרחה ואני, בבחירת המקום. הצטערנו על ההכרח לעזוב את יבנאל, שנתחבבה עלינו, אבל הברירה אינה בידינו. סג’רה היתה מושבה בעלת אקלים טוב, אולם שם היתה רק משרה אחת בשבילי, ולפרחה לא היה בה מקום עבודה, לפחות, לזמן הקרוב. לעומת זה יש מקומות עבודה שלנינו במלחמיה, ונוסף לכך יהיה שם גם מורה שלישי, כפי שנהג היה ביבנאל; אבל אקלים מלחמיה היה קשה, חם ויבש. פרחה נטתה לצד סג’רה, אבל הבינותי, שזה יהיה קרבן קשה מצידה. לא יכולתי לקבל את הוויתור הזה ועמדתי על מלחמיה. זכרתי את הימים הטובים בבוריסלאב, עת חלמנו כל חיי משפחה בשיווי זכויות גמור, עמדתי בנסיון ובחרנו במלחמיה. זאת היתה מושבה קטנטונת בת שלושים משפחות. אקלימה, כאמור, היה קשה. ונוסף לכך היתה זו נקודת ישוב קיצונית, מדרומה וממזרחה מוקפת ישובי בדוים. הבטחון בה היה לקוי. גם נוער חסר בה, ופועליה כולם ערבים מהכפר עבודיה ויושבי האוהלים שבסביבה. הודענו על החלטתנו לפקידות ובחול המועד של סוכות עברנו למקום עבודתנו החדש. המושבה מלחמיה היתה בנויה חרוב אחד נאה במורד קל מהגבעות שבמערבה לצד הירדן. בית‑הספר בבנין החדש נמצא בראש הרחוב במורד הגבעה, נשקף על הרחוב כולו, וממזרח השתרע הנוף היפה עד הרי מזרח הירדן. הבית הראשון ברחוב מימין בית‑הספר יועד לנו. זה היה בית איכרים בן שלושה חדרים ומטבח קטן, שבו היתה גם המקלחת. הוא שופץ בשבילנו והיה נאה. החצר היתה מרווחת ומאחוריה ארבעה דונמים לגן בשבילנו.

ריהוט הבית, רכוש הפקידות, היה סטאנדארטי למורים, פשוט ומצומצם. הפקידות הוסיפה לנו רק מיטת ילדים ועוד כמה רהיטים הנחוצים בשביל הילדה. בית‑הספר החדש, שנבנה בשנה זו, היה נאה. בו היו שלושה חדרי לימוד מרווחים, חדר הנהלה, ששימש גם למשרד ולחדר מורים, מצד אחד; ומהצד השני שני חדרים לצורכי הפקידות בביקוריה במקום פעם בחודשיים. בפינת החצר היה גם בית קטן, דירה לשמש, מגרש גדול מגודר בגדר נאה שימש לגן ולמשחקים. פרוזדורים לא היו לנו, אבל המרפסת היתה גדולה ונאה ושם מקום לבילוי זמן בהפסקות. אליה עלו במדרגות רחבות ונאות. כחמישים שישים תלמידים היו במושבה. היינו, כאמור, שלשה עובדים. הכיתות היו קטנות וקלות. ואינני זוכר, שהיינו אי‑פעם זקוקים למאמץ בעבודה ובהחזקת משמעת וכדומה. בחורף היינו מלמדים בין השעות שמונה לשתים‑עשרה בצהרים, השעורים הרגילים, ואחרי הצהרים משתים עד ארבע או חמש עסקנו בעבודת גן, בהתעמלות, בזמרה ובחוגים. כל התלמידים וכל המורים עבדו באחד ממקצועות אלה. אני עבדתי בקביעות בחקלאות, המורה השני – בחוגים ובהתעמלות, ופרחה – בחקלאות, בזמרה או בחוגים.

נתקבלנו ברצון ע"י התלמידים והנוער ובאי‑רצון גלוי מצד “פני” המושבה. ואין פלא בדבר: הייתי ידוע לעסקן, "מקומם הבנים נגד אבותיהם בעניינם לאומיים, מתערב בעניני עבודה עברית ושמירה עברית וכו' ", מלא חטאים כרימון.

 

באנו למושבה    🔗

באנו למושבה בכבודה גדולה. הבאנו אתנו שתי פרות חולבות, חמש עזים ועופות. מאמצים רבים השקיע שמש ביה"ס ביבנאל, אברהם התימני, ועזר לנו לסדר את החצר, לשכן את העופות בלול והפרות והעגלות ברפת, וגם בסידור הבית עזר לא מעט. הוא נפרד מאתנו ומסר אותנו לידי שמש מלחמיה. הסתדרנו זמנית, בחול המועד של סוכות כבר אפשר היה לישון בבתים. בימי הקיץ היינו ישנים תמיד בחצר או לפני הבית בגינה. כילות הבאנו מהבית ביבנאל והיו רכושנו הפרטי.

למחרת בואנו החילונו לסדר את בית‑הספר. התלמידים הבכירים באו לעזרתנו וברצון עזרו בכל וציידו אותנו גם באינפורמציה על חיי בית‑ הספר והמושבה. המורה השלישי היה לולו – בימינו שינה את שמו ל“הכרמלי” (הכרמלי ז“ל היה באחרית ימיו חבר הכנסת, חבר ההסתדרות ומפלגת פועלי א”י, ידיד נלהב לנו כל ימיו).

 

קבלת פני ע"י ראשי המקום    🔗

היתה לי הרגשה, שנתקבלתי ע“י “פני” המושבה לא ברצון ואין פלא בדבר – שמי הרע הלך לפני. בכל‑זאת הרגשתי חובת‑נימוס לבקר בשבת הראשונה בבית‑הכנסת, ז”א “במנין”, שהתקיים באחת הכיתות בבית‑הספר, המקום הציבורי היחידי במושבה. נתקבלתי בבנין בקרירות, אולם כיבדוני ב“מפטיר”. היות שלא הייתי שרוי במצב‑רוח טוב, לא הרביתי לסלסל בניגון ההפטרה. סברתי, שהמתפללים אינם ראויים לתשומת‑לב יתרה מצידי. אחרי גמר התפילה עזבתי את הבנין בין הראשונים וסרתי לחדר ההנהלה. החדר היה קרוב לחדר המנין ובלי משים קלטתי קטעי שיחה על המפטיר שלי. נתבלט קולו של איכר אחד האומר ביידיש: “הערט איר, איך האב באלד דערקענט אז דער כרמי איז א גראָבער יונג” ²¹– האנשים בבנין צחקו לדבריו. הדעה שהביע האדם הזר לי נעשתה להלצה, בחינת “אימרת כנף”, מפאת אומרה. הוא היה האיכר פ‘, יהודי טוב וחרוץ – אם כי גם הוא העביד ערבים – אבל אנאלפבית, שאינו יודע לחתום את שמו בשום שפה. “החברה”, צעירי המושבה, לא אחרו להביא חוות‑דעת זו אלי עוד באותה שבת בביקור ההיכרות בביתנו. הם התבדחו והתלוצצו הרבה על פ’ ידידנו, והבדיחה לא אחרה להגיע גם ליבנאל.עוד באותו שבוע הופיעה הפקידות: מר רוזנהק ומר שבתאי לוי. בהזדמנות זו ביקרה אצלם משלחת המושבה, ארבעת חברי הועד, שאחד מהם היה גם פ', וגם אחד הצעירים שצורף לועד. צעיר זה לא אחר לספר לי על השיחה ביחס אי עם הפקידות. הוא הצהיר, שהוא נאמן לדיוק, וגם אני רוצה להיות נאמן למקור.

אחרי גמר הענינים המעשיים: תשלומים, חשבונות וכו‘, נשארו חברי הועד לשבת ופנו במשאלה צנועה למר רוזנהק והיא: לפטר או להחליף את המורה כרמי. הפקידים הופתעו מדרישה זו ושאלו לנימוקים. ראשון המדברים היה מר פ’: “אה! ער געפעלט אונז ניט, ער איז א גראָבער יונג, און מיר ווילן א גוטן לערער” ²². מר ש' לוי מחייך – הוא מכיר את למדנותו של מר פ' – מחייך ומתרגם למר רוזנהק את דבריו. מר רוזנהק מופתע ושול את מר לוי: “מר פ' מבין בהשכלתו של כרמי?”. אבל מר פ' לא נבוך ואומר: “איך האב דאָס באלד דערקענט, איך האב געהערט זיין מפטיר און עס איז פאר מיר גענוג” ²³. מר לוי מתקשה בתרגומו להסביר לרוזנהק מה טיבו של מפטיר והקשר בינו ובין השכלתו של מנהל בית‑הספר והבנתו של פ' בכל הענינים. מר רוזנהק צוחק ושואל לדעת שאר החברים. “ומה עוד?”. שואל מר ש' לוי. פותח השני, איכר אמיד, עד הוא אדם פשטו: “אין האדם הזה נראה לנו. לפנים, כאשר גר בתוכנו מורה, היה לעיתים קרובות קונה אצלנו אגלאז מילך, אשטיקל פוטער, קעז און אאיי. דער איז אראָפגעפאָרן צו אונז ווי אבאלעבאס (בעל‑בית), געבראכט צווי קי, ציגן און הינער. ער וועט בעלד אונז פארקויפן אייער מיט מילך”²⁴. מר לוי מחייך שוב ומוסיף לתרגם. מר רוזנהק מופתע, שואל את לוי: “השמעת על כך?”. ומוסיף: “אני באמת רוצה לבקר בחצרו של כרמי ולראות בעיני את משקו, הלא זה נפלא! מנהל בית‑ספר ועתיד למכור לאיכרים שלנו חלב, ביצים, חמאה וגבינה”. “ומה עוד?”, שואל מר לוי, עונה השלישי: “פשוט וברור, אנו זקוקים למורה, שילמד את ילדינו במספר ולא יתחב את אפו לעניני המושבה. סע איז זיין טאטנס געשעפט ווער סע זאל ביי מיר ארבעטן, אייד צי א אראבער! ער דארף זיך מישן ווער זאל זיין דער שומר?” ²⁵. אין אנו רוצים בו, אנחנו מכירים אותו עוד מיבנאל". מר לוי מתרגם, הענין הולך ונעשה רציני. מר רוזנהק שותק מעט ואומר ומר לוי מתרגם: “מר רוזנהק יככתוב בענין הראשון, בענין המפטיר, לבארון והוא יחליט בזה. אולם בשאר שני הענינים הוא סובר, לטובתכם, לא להזכיר לבארון; כי אם יוודעו לו דברים אלה, חושש מר רוזנהק, שהגארון ישאיר את כרמי אצלכם לכל ימי חייו”. מר רוזנהק, ושבתאי לוי צוחקים ובזה נגמר הענין. נזופים יצאו “פני” המושבה מאת הפקידות הארורה, שלא איכפת לה אם יתערב המורה בענין העבודה והשמירה ואם ימכור לאירכים חלב וחמאה. ובשעמום הכפר נוסף חומר להלצות, שהגיע גם אל מעבר לגבולות הכפה. “החברה” מיבנאל היו פוגלים אותי בשאלות והלצות: "מה מצב המפטיר שלך? האם עובדים אצלך ערבים בחצר? וכו'. על צד האמת נראה לי, כי הפקידות החלה להתעניין בי באופן מיוחד, אם כי לביקור בחצרי לא הגיע הדבר, אבל יחסה אלי היה נאה. האיכרים הרגישו בכך ונזהרו מפני, כי חששו שאני עלול להביא את דיבתם רעה לפני הפקידות. אולם אחרי ככלות הכל גרם מזלי הרע לשבת כאן שמונה שנים מלאות.

 

הנטיעה בסביבות בית‑הספר    🔗

ימים גדולים עברו עלינו. חצר בית‑הספר נוטעה כולה. על העבודה החל מעדירה, בחפירת הבורות לעצים, וכלה בנטיעה נעשתה כולה ע"י התלמידים והמורים. כל שעות אחר הצהרים היינו עסוקים בעבודה החקלאית. שמחה גדולה שררה בבית‑הספר. נטענו מסביב לחצר כמסגרת ברושים במרחק שלושה מטר זה מזה וביניהם טויות. כן גם בכניסה לשער בית‑הספר עד למדרגות. בכניסה פיזרנו חצץ דק וחול. באמצע הגן נטענו עצי פרי שוני במרחק חמישה מטר מעץ לעץ ובין כל ארבעה עצים עשינו עיגולים לפרחים. מאחורי היבת במרכז סידרנו משתלה לפרחים, ירקות, שיחים ועצים, ומסביבה גידלנו ירקות.

למדנו בלי הרף מספרים, מהתיעצויות עם חקלאים ומביקורים במשקים וגינות נוי. חיפשנו זנים בלתי שכיחים במושבות וקיווינו לטובות.

 

שפיה    🔗

הקיץ הראשון במלחמיה הכביד עלינו מאד. החום היה קשה. על‑כן למדנו בביה“ס בשתי משמרות, בבוקר משש עד שר ואחרי הצהרים מארבע עד שש. ואף‑על‑פי‑כן תשו כוחותינו והחלטנו לחפש לנו מקום מרגוע לשני חודשי הפגרה הקיצית. נתנו עינינו בשפיה, בחרנו במושבה הקטנטונת על יד זכרון‑יעקב, שאקלימה נוח ונעים. המושבה הזאת היתה בנויה על גבעה רמה מוקפת עצים, כרמים, ואף חורשה נאה של אורנים סמוכה לה ובנין עזוב, שבו חלם פעם הד”ר יפה להקים בית‑הבראה לפועלים.

בכל המושבה ישבו כעשר משפחות איכרים. בתי מגורים מרווחים בנתה להם הפקידות, ואף בית‑כנסת קטן. שם השגנו חדר מרוהט אצל האיכר זימנה‑וודה, שם משונה בארץ‑ישראל. (אגב: ממולו גם איכר שני, ששמו היה.. “חמלניצקי”).

בימים ההם לא היו בארץ בתי‑הבראה והמושגים שלנו על מנוחה והבראה היו צנועים למדי. שמחנו על חדרנו המרוהט, ארוחת צהרים אכלנו בבית איכר אחר, בבוקר ובערב הכינונו בעצמנו ארוחות פירות וירקות. ובילינו בנעימים. אף הילדה שמחה בהבראה זו ובטיולינו בסביבות המושבה ובחורשת האורנים במיוחד. כאן היא מצאה את אמה ואביה פנויים בשבילה ושמחה על כך. לעתים בשעת הבציר ביליתי בסוכת השמירה שבכרם בעל ביתנו, ואף נתכבדתי בבצירה ובטעימת הענבים הקרירים מטל הבוקר.

 

אהרון אהרונסון    🔗

בטיולי בזכרון‑יעקב נפגשתי עם ידידי טורקניץ. שמחנו לפגישה. נודע לי מפיו, שהוא הולך לבקר את המלומד אהרון אהרונסון. הוא הציע לי להלוות אליו. היססתי קצת: המלומד הזה נצטייר במוחי כאדם יבש, צנום, ממושקף שקוע כולו במדע ובספר. מה אעשה שם? מה אשוחח עם מלומד מפורסם כאהרונסון? אבל לא התגברתי על התשוקה לראותו ולהכירו, כי משהו הספקתי לשמוע עליו, והלכתי אחר טורקניץ. באנו לבית האיכר אהרונסון. שם הראו לנו בחצר בית קטן ונאה: חוילה מיוחדת של הבן המלומד. בחדר הראשון קיבל את פנינו אדם צעיר, מזכירו של המלומד. הוא ביקשנו לשבת ונכנס להודיע לאהרונסון, שמר טורקניץ וידידו רוצים להכנס אליו ולברכו לשלום. כעבור רגעים מעטים הוסמנו לקבינט. זה היה חדר ענק, מסביב לקירות אצטבאות מהרצפה עד התקרה מלאות ספרים, ארונות עם אוספים בחלקים שונים של החדר.על‑יד שולחן גדול, שעליו ערמות ספרים שונים, מיקרוסקופ ומכשירים אחרים, ישב אדם במיטב שנותיו, בהיר שער, בעל לחיים אדמדמות, העינים עליזות וסבר פניו עליז. קומתו ענקית, הוא רחב גרם ושמן, וכולו מלא מרץ, תנועה והומור.

טורקניץ הציג אותי לפניו: “מורה צעיר, מנהל בית‑ספר בגליל התחתון, החולם על השתלמות חקלאית ויצירת משק חקלאי לעצמו”. “מענין ונעים לשמוע”, אמר אהרונסון, “זהו טיפוס של מורה כפרי, שלו אנו מצפים”. קבלת פני על ידי המלומד היתה מעודדת. הוא נכנס לשיחה עם טורקניץ, סיפר לו הרבה על עצמו. ידעתי עוד לפני ביקור זה, כי אהרונסון,שהיה בן זכרון‑יעקב, גמר בה את ביה“ס היסודי, הצטיין בלימודים ונשלח ע”י הפקידות לפאריז להשתלמות. שם גמר בי“ס תיכון ולמד גם חקלאות בסורבונה בצרפת, חזר לארץ ונשלח למטולה כעוזר לפקיד הראשי. במשך הזמן עזב את הפקידות והחל לעסוק במדע. קנה לו שם עולמי כמוצא “אם החיטה” בגולן. ביקר הרבה באמריקה ובזמן האחרון הקים תחנה לנסיונות בעתלית, בעיקר לנסיונות בשיטתו, שקרא לה באנגלית “דרי‑פרמינג”, שיטת הפלחה היבשה, המתאימה, לפי דעתו, לארץ חסרת מים כארצנו. בתוך שיחתנו סיפר אהרונסון, כי הוצעה לו קתדרה בקליפורניה להוראת ה”דרי‑פרמינג", אבל לא קיבלה מתוך רצון להקדיש את חייו להפרחת ארצנו, וגם נסיונותיו בענין זה הם עדיין פרי בוסר.

בשיחתו עם טורקניץ הייתי שומע פסיבי. הופתעת לשמוע מפיו ציטטות רבות מתוך התלמוד ולא הבינותי: מתי הספיק אדם זה ללמוד גם תלמוד עד לידי בקיאות בו? אבל בצאתנו מביתו הסביר לי חברי, כי אין להתפלא על כך. בימינו מרובות האנציקלופדיות המביאות ציטטות מספרים שונים וגם מהתלמוד. משם שאב אהרונסון את הציטטות שהזכיר. בהיותו בעל זכרון פנומינלי זכר את מקור הציטטות והזכירן מתוך המסכת, הפרק והדף, כאילו שאב אותן מהמקור. אהרונסון הקדיש, כנראה, את חייו למדע הטבע והחקלאות. הוא נשאר רווק – בימים ההם כבר התקרב לגיל 40 ומרכז חייו היה המדע.

אגב הזכיר לנו דבר, שהיה ידוע לנו, כי בעוד שבועיים הוא פותח בזכרון‑יעקב שעורי קיץ למורים, שהמרכז בהם יהיה טבע הארץ, בעיקר צמחיתה, ואף הוא עצמו ירצה על שיטתו, שיטת “הפלחה היבשה”. הוא הביע תקוותו, ששנינו נשתתף בהם. הבעתי שמחתי על‑כך והתכוננתי לשעורים בהתלהבות רבה.

 

שעורי הקיץ בזכרון‑יעקב    🔗

מורי המושבות הופיעו רובם ככולם לשעורי הקיץ, אבל באו גם מורי עיר ואף ראשי הסתדרות המורים, הד"ר לוריא ומר עוזרקובסקי, בילו בזכרון כל ימי קיום השעורים. מרכז השעורים היו, כמובן, שעורי אהרונסון, אולם היו בהם גם שעורים אחרים. ולפרפראות שימשו שעורי ההתעמלות של נשרי, הזמרה של קרצ’בסקי, טיולים בסביבה וכו' וכו'.

שעורי אהרונסון היו מצוינים. הוא היה לא רק איש מדע אלא גם פדגוג ומרצה מצוין. דבריו היו ברורים ופשוטים, מתובלים בהומור. הוא קיווה לעשות מאתנו שליחי התיאוריה שלו, שהיא לדבריו פשוטה מאד: היות שהגשמים בארץ מעטים ומים להשקאה אין בארצנו במידה מספקת – וגם לא יהיו – יש לשמור על כמות מי הגשמים, שטיפה מהם לא תלך לאיבוד. על‑כן צריך כל איכר לחלק את אדמתו לשני חלקים: חלק הוא יחרוש לפני הגשמים וישדד, כדי שיקלוט כל טיפת גשם; בין הגשמים ואחריהם בקיץ יפורר את פני האדמה בקולטיבטור ומשדדות כדי למנוע התאדות המים מהשדות, ורק בשנה השניה יזרע בהם זריעת תבואות לפני הגשמים. מחצית האדמה תתן יבולה הרבה יותר מאשר מקבלים, כרגיל, מכל השטח בשיטה המקובלת. כן גם במטעים צריך לטפל טיפול בלתי פוסק, שהאדמה לא תאדה רטיבות לשוא. הוא הראה לנו לדוגמא עצי זית בתחנת הנסיונות: על‑יד כל עץ היה תקוע באדמה צינור, ששפתו מעל שטח הקרקע. כל האדמה היתה תחוחה, עד שלא נשאר בה כל צומח העשוי לאדות רטיבות מהאדמה. בצינורות גומי היה מכניס את מי ההשקיה. שהתפשטו בסביבות העץ. השורשים היו יונקים את הרטיבות, בשעה שהשכבה העליונה של האדמה נשארה יבשה. בלענו הכל והבטחנו להביא את התורה הזאת לחוגי האיכרים שלנו. לא יכולנו, כמובן, לבחון את אמיתות התיאוריה שלו. את זה תעשה תחנת הנסיונות. תפקידנו היה רק להביא בפני המעונינים את הדברים ששמענו מפיו ולעורר סקרנותם לבקר בתחנה וללמוד את הענין מתוך תוצאות הנסיונות.

ענין רב ובידור מצאנו בשעורי נשרי. הוא סיפק לנו חומר תרגילים, המספיקים לשנה לגיל הבינוני והגבוה של תלמידי בתי‑הספר העממים. וקרצ’בסקי מצדו סיפוק לנו חומר לתלמידים אלה בזמרה. בטיולים הכרנו את סביבת זכרון החל בחדרה עד עתלית, עד הים ועד בת‑שלמה. גם ריכרט, שכבר אז נחשב בינינו כבקי בצמחית הארץ, השתתף בשעורים כמורה‑תלמיד וחבר עוזר.

פרחה נהנתה רבה משעורי הצומח, החקלאות והזמרה, ונהנתה מהטיולים. את ציונה סידרנו אצל בעלת דירתנו, שהשגיחה עליה בין שאר ילדיה. אנחנו נתפרסמנו בזכרון בי הילדים: “הנה בא אבא של ציונה”. ופרחה היתה “אמא של ציונה”. הילדה היתה המרכז בין הילדים, כך בילינו בנעימים את עונת השעורים למרות המרירות, שגרמה לנו הסביבה הערבית והעבודה הזרה במושבה. והמר “ממש” בא לנו בימים האחרונים לשעורים.

כפרפרת הזמין אותנו אהרונסון לטיול לעתלית, לביקור לימודי בתחנת הנסיונות כדי לראות בעינינו את הנעשה שם. בשמונה בבוקר חיכינו במרכז המושבה למורנו אהרונסון. הוא הופיע לבוש חליפה לבנה כדרכו (הוא היה לובש רק בגדי‑בד לבנים מגוהצים למשעי; יום יום היה מחליף את בגדיו, שהיו תפורים בפשטות בסגנון יצחק אפשטיין: המעיל פרוף בכפתורים עד הצואר), היה רכוב על סוסתו המאולפת, האצילה, בלי להשתמש ברסן. ובכל פעם, כשעיניו נתקלו באיזה צמח מעניין, היה קופץ בזריזות של חתול מסוסתו. והיא עומדת בסבלנות ומחכה, עד שתרגיש בבעליה, שישב באוכף.

ואנחנו צועדים מסביבו ברגל. היינו, לפי השערתי, כשישים איש. אחרי הליכה של כשעתים נכנסנו לשדרה המטופחת של תחנת הנסיונות. היא השתרעה על שטח העולה על 1000 דונם. במרכזה היה בית לא‑גדול בן שתי קומות, ששימש למשרד ומקום מגורים לפקידי התחנה היהודים. עברנו את כל השטח, שמענו את הסברתו של אהרונסון, נהנינו ממנה, אבל בכל מקום נתקלנו אך ורק בעובדים ערבים. ולבנו היה מר עלינו. לא פגשנו אף פועל יהודי אחד. חזרנו אחר הצהרים בשתיקה אילמת ללא כל התפעלות וללא שמחה. לפנות ערב התאספנו, כמה חמומי‑מזג, ופנינו למר עוזרקובסקי – הד"ר לוריא יצא בימים אלה לקונגרס – וביקשנו ממנו להיות לנו לפה, לנסח מחאה נגד העבודה הערבית בתחנת הנסיונות ולקרוא אותה באוזני אהרונסון ביום האחרון ללימודים בשם כל המשתתפים בשעורים. הוא הסכים לכך בלב כבד בתנאי, שהוא יהיה אחד מהשלושה שינסחו את המחאה. לעצם הענין לא היו חילוקי דעות בינינו; העיקר היה, שמסמך היסטורי זה יביע את צערנו על הענין ויכתב בנימוס ובהערכת ערכו הרב של אהרונסון. אינני יכול להיזכר מי היו השנים הנוספים, סמכנו על עוזקרובסקי והיינו בטוחים, שהמחאה תהיה מנומסת.

ביקשנו מאת אהרונסון להוסיף לנו ככלות השעורים חצי יום לשם פרידה. הוא אמנם הרגיש במצב רוחנו, אבל לא היתה לו כל אפשרות לסרב. בבוקר אותו היום התאספנו כולנו מתוחים. בהיכנס אהרונסון קמנו כולנו לכבודו. עוזרקובסקי התחיל לסכם את ערך השעורים והכרת תודתנו לעורכם. אנו מתכבדים בכבודו של בן עמנו, שהחל דרכו במדע במציאת “אם החיטה” עד שאר מפעליו החשובים. הננו מתגאים במורנו הגדול, הגורם כבוד לארץ, אולם – וכאן המשיך בגמגום‑מה – דווקא מפני הערצתנו וחיבתנו למורנו הגדול לא נוכל להיפרד ממנו ולהעלים ממנו את צערנו על כתם אחד כבד במפעלו והוא “העבודה הזרה”. הננו מתנגדים לכל עבודה זרה מהטעמים הידועים – בימים ההם היה “הפועל הצעיר” שם דבר וגם דעותיו של א"ד גורדון היו ידועות ומכובדות על רוב בני הישוב – אולם בעיקר בולטת האבסורדיות, שבעבודת מחקר והדגמה של שיטה חדשה, העשויה להביא את הארץ לפריחה, עובדים דווקא הערבים, וכדי לפרסם את התוצאות גם בין היהודים זקוקים אנו לשעורים, לאנשים ולשליחים וכו'.

אהרונסון ישב והקשיב ללא נדנוד עפעף, אף כי הבינונו, שסוף כזה לשעורים אלה טעם מר בו. לבסוף קם, שתק רגעים, ואחר‑כך ענה לנו בגסות ובחומרה: “מי אתם הבאים ללמד אותי? אותי בן‑הארץ והמלומד, שמלומדי העולם הגדול מקשיבים לדבריו, אתם באים ללמד בינה?”. לא! הוא אינו מוכן להתווכח אתנו ומה גם להתנצל בפנינו! – – – בזה סיים ונפרד מאתנו ללא שלום.

 

חיינו במלחמיה בשכנות דגניה    🔗

לאט לאט התאזרחנו במלחמיה. לא היתה לנו ברירה. תקופה זו היתה היסטורית בגליל: הימים הראשונים ליסוד דגניה, הקבוצה השכנה למלחמיה. עם ידידי בדגניה, ברץ, בוסל, תנחום, ישראל בלוך ואחרים, ביליתי את שעותי הפנויות. אני עקבתי בענין רב אחרי הנעשה שם. ביקרתים לעתים קרובות בדגניה והרגשתי, שהמקום הוא “ארץ‑ישראל” שלנו. לעומת זה הרגשתי את עצמי במלחמיה כזר, או כשליח לשם יעוד לחנך את הנוער בני המושבה לחיי עבודה בין העברים, להרבות בפועלים עבריים במושבה, להגיע לשמירה עברית בה וליצור תרבות עברית. זוכר אני שיחה בימים אלה עם שפרינצק, שערך כנס חברי “הפועל הצעיר” בדגניה. אמרתי לו, שאין ישוב פועלים בארץ, שיהיו להם בנים לחינוך, ועלי המורה לחיות בגלות של מושבות מהטיפוס הישן. הוא ניחם אותי, שעוד יבואו ימים טובים מאלה, ואוכל גם אני לבוא על סיפוקי. כשנתן לי את רשות הדיבור בכנס, הוא כינה אותי בשם “זקן המורים הצעירים”…

ומלחמיה היתה שורצת ערבים. השומרים והרועים היו בדוים מעבר הירדן, שממול מלחמיה. מטעמים אלה היה מצב הבטחון גרוע מאשר ביבנאל. עם בואי למלחמיה החלפתי את רובי “אבו חמסה” ל“מוזר”, נשק מודרני, רובה‑אקדח. הוא קל לטלטול, קל להצפינו מ“עין רעה”, וגם למדתי יפה לקלוע ממנו. בתרגילים בערב מלחמת‑העולם הראשונה הייתי קולע במרחק 300 – 200 מטר 3 מחמישה כדורים. רכשתי לי גם “בראונינג”, שלא מש מכיסי יומם וממראשותי לילה. למרות המרחק הקטן מביתי לביה“ס היה האקדח תמיד בכיסי. פרחה היתה שותפתי ל”מוזר" וביחוד ל“בראונינג”. עמדנו תמיד על המשמר. וכשראינו מביה"ס איזו תנועה חשודה בשדות, מיד רצנו שמה כדי להגיש עזרה, כך אני וכך חברי לולו, אם כי גם האיכרים היו מזוינים ברובים בהיותם בשדה. אבל עזרה עודדה את רוחם.

 

משקי החקלאי מתרחב    🔗

ב- 1913 רכשנו לנו עוד שתי פרות נוספות מיוחסות. אחת מהן היתה גולנית מעורבת מפרה ערבית ופר דמשקי. החלב בבית היה בשפע וכן גם תוצרתו. בקושי התגברנו על השפע הזה, ביחוד בימים שנשארנו ללא עובדת בית – וימים או חודשים כאלה לא היו נדירים – ואז הוכרחנו לאכול אחרות הצהרים על שלחן איכרה במושבה, ואנחנו ה“מסכנים” היינו צריכים להתגבר על שפע תוצרת המשק בשלוש הארוחות בבית. את גננו הרחבנו וניצלנו את הגן שמאחורי הבית, שעיבדנו אותו ללא השקאה. המים היו בצמצום במושבה, אולם בחלק החצר הפנימית זרענו ירקות בהשקאה מלאה. במשך הזמן נענתה הפקידות להצעתי לזרוע על ארבעה דונמים על‑יד ביה"ס תבואות לשם נסיונות בזבלים כימיים שונים בהדרכת גננם מביתניה מר בן‑צור. והגיעו ימים שבשבתות אחר התפילה היו יוצאים האיכרים לגן והייתי מסביר להם את צורת העיבוד והזבלים, שהשתמשתי בהם בכל חלק מהגן, הם היו מתווכחים בענין זה ומשהו מהתוצאות נדבק גם בהם.

שפע הירקות, החלב ותוצרתו, הביצים והעופות עשו רושם. זוכרני, יום אחד באו לבקר במושבה הד“ר יוסף קלוזנר, אשתו ואלמנת הפרופסור שפירא שתרו בארץ וסרו גם למלחמיה. זה היה מקרה נדיר מאד. רוב התיירים לא מצאו כל ענין במושבה נידחת זו. הם באו אחר הצהרים. הזמנתי אותם ללינה וסידרתים בבית הפקידות. ארוחת הערב סעדו על שולחננו. כשישבו מסביב לשולחננו, סיפרתי להם, שרוב המצרכים המוגשים להם, כגון: תפוחי‑האדמה, הביצים, החלב ותוצרתו, החסה, העגבניות ושאר הירקות הם תוצרת עצמית מגננו. אחר חודשים אחדים תאר הד”ר קלוזנר תאורים נלהבים בספרו “עולם מתהווה” את זוג המורים כרמי במלחמיה ומשק העזר שלהם.

חילוקי הדעות ביני ובין האיכרים היו בעיקר בשאלת עבודה ושמירה עברית. נלחמתי שנים אחדות מלחמה “דון קישוטית”. אמנם כבר היתה תקופה, שכמה פועלים מצאו להם מקום עבודה במושבה, אבל לא היכו שורש בה. אולם לכל זמן: לאט לאט נשבר הקרח והאיכרים ברובם הגדול הסכימו לקבל למשקם פועלים עבריים. נסעתי עם איכר צעיר אחד לחדרה וגייסנו שם חמישה‑עשר פועלים. אלה נכנסו לגור בבתי מעבידיהם, אכלו על שולחנם וקיבלו שכר חודשי קטן.

 

החדשות שמשפחה ובמשקנו    🔗

משפחתנו גדלה. פנינה, אחות פרחה, עלתה ארצה והתיישבה בביתנו. היא היתה אז נערה חיננית בת תשע‑עשרה ומלאת חיים. לא היינו בטוחים, שתמצא ענין בחיים במושבה קטנה ונידחת. על כל פנים, היתה בזמן הראשון עוזרת לפרחה במשק הבית שהלך וגדל.

ציונתנו הקטנה הוכנסה לביה"ס וגרמה לנו נחת הרבה. ידינו מלאו עבודה, אבל הסיפוק לא היה מלא. הלב התגעגע לעבודה חקלאית. והנה הוצעה לנו הצעה. שנים מחברינו ביבנאל, “שהתאכרו” שם, קיבלו מהפקידות חמש מאות דונם אדמה. במשך הימים נתברר להם, שלא יוכלו להשתלט על שטח כה גדול. שאיפתם היתה לפתח משק אינטנסיבי. הכמות הגדולה של האדמה העיקה עליהם ועלה בדעתם למכור או להחזיר לפקידות חלק ממנה. אני, המתאווה למשק חקלי, קפצתי על המציאה וקניתי מהם חלקה בת מאה דונה. קיוויתי, להקים שם משק חקלאי קטן כמשק עזק. העסק לא היה ריאלי ביותר. ראשית, קניה זו היתה בלתי רשמית, כי הפקידות לא הרשתה לאיכרים למכור אדמה, לפני ששילמו לה את כל המגיע מהם תמורת האדמה, הבית, וכל ההלוואות לרכישת אינוונטר. והשנית, הנני גר לעת עתה במלחמיה והאדמה היא ביבנאל. תקוותנו היתה, שנשוב אי‑פעם ליבנאל ונמשיך לעבוד בה כמורים חלקיים בצרוף משק עזר. לא יכולתי להתגבר על התשוקה לאדמה, קניתי אותה קניה בלתי רשמית, שילמתי תשלום חלקי והתחייבתי לשלם לשיעורין את הנותר. לימים נתיאשתי מזה וקיבלתי בחזרה את הכסף.

כדי לשמח לב הבת במשהו ולקרב לבה לכפריות קניתי לה אתון לרכיבה. האתון היתה אצילה, גבוהה כפרד, אפורה‑בהירה, מאולפת, הליכתה קלה והרכיבה עליה נעימה יותר מאשר על סוסת עבודה. קראנו לה בשם “מוצה”. ועתה היתה אפשרות לבת לטייל עליה בגבולות המושבה ואף לכבד את חברותיה ברכיבה. זוכרני, ביום הראשון, כשמוצה הובאה לחצר והאוכף הותקל עליה, לימדתי את ציונה את מלאכת הרכיבה; אולם התריתי בה, שלא להרכיב עליה יותר מרוכב אחד. אחרת היא תתמרד, ותשליך אותה מגבה. היא הבינה את הענין והבטיחה לי לשמור בלבה את ההוראה. הושבתי אותה על מוצה לטייל לגורן וחזרה ושבתי הביתה. לא עברו רגעים אחדים והנה שומע אני קולות צחוק רם של ילדים, הצצתי לדרך וראיתי את ציונה וחברתה רקבה פנטורין שוכבות על הארץ וגועות בצחוק, ומוצה עומדת על ידן וממתינה להן. נתברר, שמיד ביום הראשון הופרה ההבטחה לציית להוראותי ושתיהן עלו על האתון. היחידה ששמרה את ההוראות היתה “מוצה”, ומיד זרקה את שתיהן מעל גבה.

 

דוב קליי במושבה    🔗

החיים במושבה החלו תוססים וחלה בה התנערות‑מה מהחיים המזרחיים‑ערביים. הגורמים לכך היו הפועלים העברים, האיכרים הצעירים ביבנאל, והעיקר התיישבות קליי במושבה כאיכר.

קליי היה איש חסון, מלא חיים ומרץ, חקלאי מומחה מקליפורניה. הוא בא לארץ בקבוצת “האיכר הצעיר”, שאירגן שם אליעזר יפה ועלה בראשם לארץ. הקבוצה תהיישבה בחוות כנרת. עבודתם היתה למופת בשביל כל הסביבה, אולם לא הסתגלו לחיי קבוצה. לאחר שנה נתפרדה החבילה: אליעזר יפה נשאר בכנרת, קליי “האיכר” במלחמיה והשאר נתפזרו בארץ. אחד מהם גם ירד להודו.

קליי היה דוגמא חיה, מופתית, לעבודה במשק חקלאי. הוא אהב את העבודה החקלאית כנפשו. היה איתן כברזל פלדה, בעל הומור, ומבטל נוחיות החיים כעפרא דארעא. במשך הזמן סיפר לי מעט מתולדותיו: נתברר, כי הוא נולד וגדל במושבה יהודית בדרום רוסיה, בן לאיכרים עמלים דורות אחדים. לפי המסורת שבמשפחתו, היה מוצא אמו מהולנד. הוא נולד בשדה בשעת קציר החיטים. אמו קצרה חיטה ביום שנולד, ונלקחה הביתה עם הרך הנולד רק עם שקיעת החמה ככלות העבודה. הוא גדל בתנאים קשים, כי האם היתה האשה היחידה במשפחה והוא הבן הבכור. בגיל ארבע‑עשרה עזב את בית הוריו, נדד ממקום למקום עד שהגיע לאודיסה. שם השכיר את עצמו לאונית משא, שהלכה מאודיסה לקנדה. הוא היה הנער המשרת היחידי באוניה. כשנתגלה שהוא יהודי, היו אחדים מהספנים מציקים לו בהלצות ועלבונות הנוגעים ליהדותו; עד שביום אחד, כשהחזיק פטיש בידו, הורידו על ראש המעליב ופצע אותו קשות. בקושי הצילו רב החובלים מידי מעניו ובנמל הראשון בקנדה הורידו מהאוניה. הוא נדד בקנדה ממשק חקלאי אחד למשנהו, הצטיין אמנם בעבודתו, כוחותיו הפיזיים עמדו לו, אבל מחוסר שפה וידיעת מנהגי המקום לא החזיק מעמד בקנדה. והרבה לנדוד עד ששקע בקליפורניה. שם השתלם בחקלאות המודרנית, ביקר שעורים עונתיים רבים, השתלם בשפה והיכה שורש בחיים, עד שנזדמן לשם אליעזר יפה ועקר אותו מכל שורשיו וסיפחו לאגודת “האיכר הצעיר” והביאו ארצה. הארץ, והגליל במיוחד, קסמו לו; הוא קיווה לחיות בה חיי איכרים, ובהזדמנות הראשונה “התאכר” במלחמיה.

אני ותלמידי הבכירים למדנו מקליי שיטות‑עבודה טובות.

 

“הנדיב הידוע” בא ארצה    🔗

הבארון אדמונד די רוטשילד היה בשעתו ידוע בכינויו “הנדיב הידוע”. אין בכוונתי לספר את תולדותיו ומעשיו בתחית הארץ. הדברים היו ידועים לכל ילד בארץ. לא היתה אישיות פופולארית בזמננו כמוהו. ברצוני רק לספר את רשמי מביקורו הראשון – להלן גם מביקורו השני – שהייתי עד ראיה להם.

חודשים אחדים לפני בואו רבו ההכנות לקראתו ואתו גם ההתרגשות, כי קאפריזי היה האיש, ולא תמיד ידעו מה להראות לו ועל מה לספר לו ומה להעלים ממנו, כדי שלא “יוציאו אותו מכלים”. שמעתי שבביקורו הקודם קיבלוהו האיכרים, כשהם לבושים סחבות, חגורים בחבל, מלוכלכים, כדי להפגין את חריצותם בעבודה ועוניים. בזמני ובמקומנו לא ראיתי דברים כאלה. לא היה גם צורך בכך. ראשית, ידוע היה כי איכרי הגליל חרוצים הם. גם אלה שהעסיקו פועלים ערבים עבדו גם בעצמם עבודה קשה, וגם נתברר, כי עניות האיכרים מגרעת היא לגבי הבארון ואין להפגין אותה. ועוד, בדרך לפני כל מושבה היו הפקידים המלווים ואתו מעלים בזכרונו את האיכרים, שהצטיינו לטובה או לרעה, והוא היה זוכר זאת בכל פגישה. לדוגמא, בקבלת פניו ביבנאל הפסיק האורח פתאום את הנואם, הצביע מרחוק על איכר אחד וקרא: “אה, זה אתה מר ב', או! הרבה צרות ואי‑נעימות גרמת לי בשני ביקוריך בפריז. מקווה אני, שיותר לא תבקר שם, ובמקום הנסיעות להתם תעבד את אדמתך, הלא?”. נתברר, שטוב טוב לגרום לו הפעם נחת ולהראות, שאיכרים מתפרנסים מעבודתם בכבוד; להוכיח לו, שכל בני הישוב ללא הבדל מעמד מעריצים אותו ומפעלו ומאורים בביקורו.

ההפתעה בראשונה שהפתיעה אותו בחיפה: לאחר שירד מהיכטה שלו ולאחר שקיבלו את פניו השלטונות ובאי‑כוח הישוב בארץ, עלה על הדיליז’נס, ששכרו בשבילו מגרמני חיפאי, כלי‑רכב שבשעתו השתמשו בו לבני לוויתו של הקיסר וילהלם הגרמני בביקורו בארץ הקדושה. וכאשר רק עלו עליו הוא ורעיתו והפקידים הראשיים שלו בדרך לנצרת, הופיעו פתאום מאי‑שם עשרים רוכבים על סוסות אצילות, רוביהם על שכמם, וחרבות שלופות בידיהם, ובתרועות: “יחי הבארון ורעיתו” הגיפו את הדיליז’נס. הוסבר לבארון, שהבחורים האלה הם יהודים חברי ה“שומר”, שחושבים לעצמם לכבוד ולעונג ללוות את מרכבתו בנסיעותיו, אעפ“י שאין צורך להגן עליו. הבארון התרגש מאד לראות את השומרים ברכיבתם ובפאנטזיות נוסח ערב שערכו לכבודו. בכל מקום שהגיעה שמה מרכבתו קיבלוהו הערבים בתרועות: “אידז' מלק אל יהוד” (מלך היהודים הופיע). לפי הרושם, שכח הבארון את מטרת נסיעתו העיקרית, הוא הגה והתפעל מהדור הצעיר, היודע לעבוד ולהגן. עדות לכך הם השומרים החביבים האלה, הדוהרים בחופש כל‑כך נאה על סוסותיהם. ואומנם ידעו הבחורים לעשות רושם בשעת הפאנטזיה. הפקידים המלווים ידעו להסביר לבארון, שאומנם בחורים אלה הם אנשי ה”שומר“. הם גם סוציאליסטים, אבל הסוציאליסטים שלנו יודעים להבדיל בין בורגנים החיים על ניצול הזולת וכל דאגותיהם אך לביצעם לבין נדיב הדואב לתחית עמו וארצו. הוא שבע נחת והזכיר את כל העלבונות שסבל מ”יורדים", שמצאו את כתובתו בפריז והטרידו אותו בתביעות ובטענות לשם סחיטת כספים.

בנצרת, עיר המשרד הראשי של פקידות הבארון בשביל הגליל, לנו האורחים ולמחרת באו למושבות. המושבה הראשונה לביקורו באחת‑עשרה בבוקר היתה יבנאל. הביקור חל באחד מימי האביב בארץ. במרכז המושבה, על “הקרייץ”, פגשוהו זקני המושבה “בלחם ומלח”. אחדים החזיקו ספרי‑תורה, אחריהם עמדו כל תלמידי ביה"ס ופרחים בידיהם ואחר‑כך כל הקהל המקומי: ראשי התאחדות האיכרים, מורי המושבות, ואחריהם כל הבנים והבנות של המושבה, לרבות התינוקות על זרועות האמהות. הבארון נכנס למושבה ברגל, נכון יותר, “רץ ברגל” נרגש וסוער, נלחם במעילו, שלא היה מכופתר בסדר שבחר לו החייט. סודר צמר לצוארו, פנסנה על חוטמו, משוטט וסוקר הכל בת אחת. בבואו למרכז לחש לו הפקיד הראשי, שקהל הגליל התחתון רוצה לקבל פניו ברכה בלשון‑הקודש, והגיש לידו תרגום הברכה בצרפתית.

מר קרון, מנהל ביה"ס ביבנאל, החל לקרוא את הברכה, מתוך שהיה נרגש מאד וחשש לתגובת הבארון – לבו ניבא לו נכונה – דיבר במונוטוניות והאריך במקצת בדברים; הבארון גמר את התרגום לפני גמור הנואם את המקור והתחיל לסקור את הקהל. פתאום זינק ממקומו ורץ לאחת הנשים, שהחזיקה תינוק בזרועותיה והתנפל על הילד בתרועות שמחה. הילד היה באמת חמוד, בעל לחיים אדומות, ומבנה גופו מצוין, תענוג לראותו. הבארון תפס את הילד מזרועות האם ופנה לרעיתו ולפקיד הראשי, שרץ אחריו: “הראיתם ילד חמד כזה בכל פאריז? אה?”, הציע לרעיתו לקחת את הילד לזרועותה, המסכנה עשתה זאת, והוא מתפעל ומתרגש.

וקרון המסכן עומד בינתיים במקומו, כשנייר הברכה בידיו, ובפיו עוד הרבה שירי הלל למציל הישוב וכו' וכו'. בינתיים לחש הפקיד דבר‑מה על אוזנו של הבארון. כנראה, הסביר לו כי המורה עדיין לא סיים את ברכתו. הוא חזר למקומו הקודם וביקש סליחה על ההפרעה. המסכן חידש את הנאום, אולם כעבור רגע נזכר הבארון בפר המהודר, ששלח ליבנאל מחוותו הפרטית בצרפת, כדי להשביח את גזע הבקר בארץ, ומיד קרא בקול לעבר האיכרים: “הי, אתם! מה שלום הפר?”. אחד מראשי המושבה קפץ לקראתו ובעברית ביקש מאת הפקיד למסור לבארון את שפע התודות על מעשהו זה, אבל הבארון הפסיק את הפקיד: “לא ברכות אוצה אני אלא את הפר ברצוני לראות ותיכף ומיד!”. החברה נתפזרה מיד, הבארון צועד אחא האיכר לחצר משכן‑כבודו של הפר, ואנו נשארנו לנחם את מר קרון על העלבון שנגרם לשליח ציבורנו. אבל לבסוף התנחמנו: “מי אינו יודע את הטמפרמנט של הבארון וקאפריזיו?”. יש, כנראה, צורך לא לנאום לפניו אלא לענות בקצרה על שאלות שישאל.

אני למדתי משהו מנסיונו של מר קרון לגבי הביקור במלחמיה, שבא אחרי יבנאל, אם כי גם אני סוף‑סוף לא יצאתי לגמרי חף מכל פשע. הבארון שהה ביבנאל כשעה ומשם נסע למלחמיה. בקושי רב ובדהירה בלתי פוסקת הצלחתי להיות במקום כחצי שעה לפניו. גם אנו סידרנו את הזקנים, מחזיקי לחם ומלח וספרי‑תורה. התלמידים סודרו בפרחים בידיהם,, שהוגשו לרעית האורח וגם לו עצמו. שדרה של תלמידים הוליכה אותו ל“מנין” ושם כיבדוהו ב“מי שבירך”. בעוברו בשורה עמד פתאום מלכת, הצביע בידיו על איש אחד והתחיל לצעוק לעבר הפקיד הראשי: “מי הוא האדם המשונה הזה? מה הוא עושה במושבתי? איני רוצה לראות בעיני איכרים כאלה”, והצביע בשתי ידיו על לחייו. נתברר, כי יהודי טבריני שנזדמן למושבה נדחק לראות בעיניו את הפלא הגדול, את הבארון “הנדיב הידוע”. היהודי עשה באמת רושם קשה בקאפוטה המרופטת, בזקן הפרוע ובשתי הפאות הארוכות, שאינן מטופחות. אנשי המקום הסבירו לפקיד, שהוא אורח עובר ונזדמן למקום ללא ידיעתם; אבל הבארון, המדגיש תמיד את דתיותו, לא נרגע והכריז: “איני רוצה לראות בעיני במושבותי אנשים בעלי פרות מסוג זה”.

זה היה התקר הראשון שלי. השני נפל בחלקי בבית‑הספר, הפקידות שרצתה לתת צורה נאה לבתי‑הספר, נתנה לקרון סכום כסף לא מבוטל לרכישת מכשירי‑לימוד, תמונות ומפות, וציוותה לקשט בהן את קירות המחלקות לקראת מאורע הביקור. בימים ההם היה לנו מקור יחידי לרכישת מכשירי‑לימוד “שולורת” בברלין. והנה, לאסוננו, קניתי מפת‑מכרות ובה שוטרים גרמנים אחדים. כאשר סיירה הבארונית בכתות, עמדה ליד תמונה זו והתפלצה: “מה עושים הבושים האלה כאן? מה זה? בביתי‑הספר שלנו מקשטים את הכתות בושים? חרפה!”. לא היה לי במה להצטדק. אחד הפקידים הסביר לה, שאני בן‑הארץ ואיני יודע להבדיל בפרצופים בין צרפתים לגרמנים. אבל זה עוד הגדיל את רוגזה על בורות מחנכי המקום, שאינם מבדילים בין צרפתים לבושים. שקטנו רק לאחר שראינו את הכבודה פונה לדרך כנרת. התנחמנו, שבביקור הבא נדע לתקן את מעשינו.

ביקור מסוג אחר לגמרי התקיים בכנרת לקבלת הפנים. היא היתה בעלת אופי אחר. הם סרו בכנרת למלון טרידעל, שם גם לנו. שום נאומים ושום ברכות לא היו, אבל בערב לאחר ארוחת הערב הודלק על בית‑המלון לוקס גדול. פועלי הקבוצה של כנרת והאיכרים הגודדים שם התאספו לפני המלון, הריעו לכבוד האורחים, שרו ורקדו. המחזה הלהיב את הבארון, הוא עזב את הבית וניגש לרוקדים. הם תפסו אותו ביניהם והרקידו אותו. המחזה עורר פלצות בעיני הבארונית, אבל הוא הרים ידו לקראתה בשמחה והתלהבות. לאושרו של הבארון לא האריכו הרוקדים בריקוד ובסיומו נאם בפני הקהל. לראשונה הצטדק על שאינו יודע לדבר בשפתנו, שפת העם, אולם אמר להם: “בני ג’מס לומד עברית מפי הפרופסור הדגול סלושץ, הוא יבוא בקרוב לארץ וידבר עמכם כדבר איש אל אחיו בשפת עמו”. אחר‑כך הוא דיבר על שמחתו לראות נוער, פועלים עברים, שומרים עברים מחיים את הארץ. הוא מקווה, שהשם יאריך ימיו ועוד יזכה לגאול, לגאול ולגאול… ועוד רבבות עובדים יחיו את הארץ וימשיכו לרקוד ולשמוח אחר ימים עבודה…

מכנרת רכבו לראש‑פינה. מטבריה צפונה פוסקים הדרכים ואין אפשרות לנסוע במרכבה. לשם ביקור בראש‑פינה הכינו לבארונית מין רכב הנקרא בשפת הערבים “טראחטארוואן”, שהורכב ללא גלגלים, הנתון על גבי שני פרדים, אחד לפני הרוכבת והשני מאחוריה, וכמה אנשים מוליכים את הפרדים. הבארון רכב על סוסה אצילה של אחד השומרים. גם כאן הקיפוהו השומרים עד גשר בנות‑יעקב בדרכו לדמשק. הבארונית חזרה לכנרת וחיכתה לשובו. בהזדמנות זו הגיעו נשי המקום לידי קרבת לבבות עם הבארונית ולשיחות נשים אינטימיות. היא גילתה להן, שאין לבה נוטה אל פעולות בעלה, וכן גם חלק גדול מבני משפחתה, פרט לג’מס בנה הבכור. אבל אינם יכולים לשנות את פני הדברים, כי עקשן הוא הבארון, וכל לבו נתון למפעל בארץ שוממה זו. הוא מכלה כוחותיו ועצביו בענין בלתי מוצלח שאין לו כל עתיד, לפי דעת המומחים והפקידים שלהם, אבל הוא באחת: הוא אינו מבקש מאתנו הסכמה למעשיו. הוא נתיאש מאתנו וטוען: “לכל בארון עשיר יש קאפריזים משלו: אחד מקיף עצמו נשים, השני עוסק בארוות סוסים, השלישי במשחקי הזרד, ואחד בעולם – בונה בית לעמו, במקום ביתו שנשדד ממנו, וחסל!…” נשי כנרת לא יכלו לנחם את הבארונית הזקנה והמסכנה. גם לא ניסו להטיף לה “ציונות”, אבל השתדלו להנעים עליה את שלשת‑ארבעת הימים, שבילתה במקום, טיילו אתה על הכנרת וכו'… ובזה נסתיים ביקורו של הבארון – נדמה לי, הרביעי – בארץ.

בהזדמנות זו אפיזודה מהימים, שאחר ביקורו. יום אחד הופיע בבהלה למלחמיה פקיד גנן משולהב: הוטלה עליו משימה חדשה, שכל עתידו בקריירה שלו תלוי בהצלחתה. והענין, כפי שסיפר לנו, הוא: הבארון שהה בחודש שבט הקר בשווייץ. לקינוח ארוחת הצהרים הוגש לו מילון טעים מאד. ככלותו את הפרפרת הזאת ביקש מהפקיד לעיין בחשבון בכמה חשבו את המילון. הפקיד הבהיל את מנהל המלון, שבא מבוהל ונרגש והצטדק על שחשבו את הפרפרת עשרים וחמישה פראנק זהב שווייצים למנה. הוא הסביר, שבארץ קרה כזאת מגדלים את המילונים בחממות מיוחדות, וזה מייקר את הפרי הזה. הבארון חייך והתפאר: “ולי יש מושבות, ששם אפשר לגדל פרי זה ללא חממות, ואוכל למכור לכם מילונים בזול יותר”. ביקש מהפקיד להביא לחדרו עוד חמישה מילונים, בידיו חתך אותם, הוצא את הזרעים, נתן לשטוף אותם במים ולסדרם בצמא גפן. ומיד בשובו לפריז שלח אדם אחד לארץ וציווה עליו תיכף‑ומיד לגדל שם מילונים מהזרעים. הפקיד המקומי בחר במלחמיה, מקום מזג‑אויר מתאים, שטח בן 4 דונמים, השביח את האדמה, הושיב שם פועלים מומחים ועשו כל מה שעולה על הדעת בשביל לגדל את המילונים האלה בהצלחה. ועוד באותו קיץ נשלחו טראנספורטים של מילונים למטבחו של הבארון. ליצני הארץ מוסרים כי המילון בארץ מנסיונו של הבארון לא עלה בזול יותר מאשר בשווייץ אולם בכל‑זאת המשיכו לטפל בזן זה, ועתה אנו אוכלים את המילונים המתוקים והריחניים האלה מדי קיץ בקיץ.

וכך מוסרים, שלא היה דבר, שמצא חן העיני הבארון בחוותיו או בתערוכות חקלאיות, שלא זיכה בו את מושבותיו בארץ‑ישראל. מיד היה רוכש את המוצגים ושולחם לארץ לגדל אותם או להשתמש בהם במושבות.

 

משפחת ברסקי    🔗

כשנה לאחר שנפל משה ברסקי מדגניה בידי המרצחים הערבים, הופיעה גם אמו עם שלושת ילדיה הקטנים: פשקה, ישראל ומרים. היא באה לדגניה כאל בית משפחה. ואמנם כך נתקבלה שם. אולם נתברר, כי היא לא תוכל לגור בדגניה, היות שעדיין לא היה שם בית‑ספר. באו אלי אנשי דגניה לחפש עצה. בררנו את הענין והוסכם בינינו לשכור דירה למשפחה במלחמיה, הילדים יבקרו בבית‑ספרנו, והמשפחה תתקיים בעזרת דגניה בפרודוקטים ובמעט כספים שתקבל מאת בעלה, שנשאר לע"ע ברוסיה לחסל עניניו. וכך הסתדרה המשפחה, הילדים נתחנכו בבית‑ספרנו, היו תלמידים טובים וביחוד הצטיין ישראל במידותיו התרומיות ובמזגו הטוב. הוא כעת אחד המתיישבים הטובים בכפר ויתקין. גם האם הרגישה את עצמה לא ברע, למורת אבלה על משה. אסון שהטביע חותמו על כל חייה.

בהזדמנות זו אני נזכר בתלמידתי שרה צ’יז’יק, בת מלחמיה, שנפלה בתל‑חי בהגנה על הנקודה יחד עם יוסף טרומפלדור ושאר חבריו. במחזור גומרי ביה"ס במלחמיה נתתי לתלמידים הגומרים לכתוב חיבור חופשי לגמר הלימודים. שרה צ’יז’יק תלמידת המחזור, שבית הוריה היה סמוך לבית קליי, סיפרה בחיבורה על שיחה שהתנהלה בערב אחד בין הגב' ברסקי, אם משה מדגניה, לבין קליי. היא קלטה שיחה זו שלא במתכוון. הקב' ברסקי ישבה וקוננה על גורלב המר, שאיבדה את בנה הצעיר כל‑כך בנסיבות טראגיות כאלה: מות בארץ רחוקה מבית‑הורים, בבדידות בשדה, בהאבקותו עם מרצחים. קליי ניחם אותה והסביר לה את חשיבות ההגנה על בנין מולדת ואמר: “הן על כולנו תעבור הכוס ביום מהימים; והאם אין נחמה בכך, שהוא מת על קידוש הארץ והעם, נפל כגיבור במלחמת העם”, והוסיף: “שמעי, גב' ברסקי, אם נגזר עלי למות, הלואי יהיה חלקי עמוֹ ועם שאר גיבורי ישראל”. ושרה המשיכה: רבות הגיתי באותו ערב בדברי קליי, שמשאלתו ניתנה לו ונפל על הגנת מושבתו מלחמיה. ובכל פעם אני חוזרת לעצמי: “הלואי יהי גם חלקי עמהם”. גם משאלתה של שרה צ’יז’יק ניתנה לה. היא עבדה אי‑שם במושבות יהודה, כשנשמעה קריאת טרומפלדור, הדורש עזרה חברית בהגנה על תל‑חי. היא מהרה לגליל, בסכנת נפשות חדרה לתל‑חי, השתתפה בהגנה ושם מצאה את מותה.

כמורה לציונות ואזרחות כעובר זמן הייתי מספר לתלמידי בשעורים אלה מזכרונותי. ובסוף שעורי על הגנת תל‑חי סיפרתי על חיבורה של שרה צ’יז’יק. הפעמון צלצל לסוף השעור, ואני התחלתי לאסוף את ניירותי וספרי, כשהתלמידים עוזבים את המחלקה. מסתכל אני במחלה ורואה את גדעון אילון בנו של חברי ד“ר אילון, שהוא מסתובב בכתה הנה והנה במבוכה. הוא תפס את מבטי נח עליו, עזב גם הוא את החדר ובעוברו על פני התכופף אלי ולחש: “מורי, גם אני מתפלל: הלואי יהיה חלקי עמהם”. ומשאלתו ניתנה גם לו, שהראה גבורה ומסירות נפש ללא גבול. גדעון היה חבר גרעין “יפתח” ומפקד פלוגת הפלמ”ח, שכבשה את צפת במלחמת השחרור, ובמלחמה זו נפל.

אלה הם נערי ישראל… עפר אני תחת כפות רגליהם.

 

מלחמת העולם הראשונה    🔗

כפי שכבר רמזתי באחת מרשימותי, חיינו חיים צנועים ביותר, אולם המותרות היחידים שהרשינו לעצמנו היו הקייטנות, שערכנו לנו מדי שנה בשנה לחודש או לחודש ומחצה. כי הקיץ במלחמיה היה קשה מנשוא. הפעם הרשינו לעצמנו להרחיק נדוד עד מטולה, שהיתה מפורסמת במזג האויר הקריר. מלון חיימוביץ, המלון היחידי במושבה זו, היה מתקיים על העונה של שנים שלושה חודשים. מספר חדריו לא היה רב, אבל בעל המלון היה שוכר חדרים בבתי האיכרים ומשכן בהם חלק מאורחיו, שנטו להתבודדות. אנחנו בחרנו בחדר גדול, שהספיק לשלושתנו; וגיסתי פנינה שוכנה עם קייטנית שניה. גם היא רווקה, בחדר סמוך לשלנו, האוכל היה טוב, האויר נפלא, היתה אפשרות לטייל בסביבה; כי המקום היה שקט ובטוח וטיילנו בכפרים ובעיירה “שדידה” כאוות נפשנו. הספקנו להתענג על כל טוב עד בוא היום המר והנמהר, שבו נודע לנו ממודעות שהודבקו במושבה בערבית ובתורכית, בהן הודיעתנו ממשלתנו הרוממה, כי בעולם הוכרזה מלחמה וגם תורכיה נכנסת למלחמה זו. ובנתיים ביטלה ממשלתנו את הקאפיטולאציות. כל הזכויות של ארצות אנגליה, צרפת ורוסיה בטלות, ואתן זכויות הנתינים הזרים הנמצאים בארץ.

עוד באותו יום נסגרו כל מוסדות המדינות הללו ובתוכם, כמון, הבנק אפ“ק, התדהמה היתה גדולה. כל ידיעות על הנעשה לא הגיעו למטולה, פרט למודעה הזאת, ואחריה פקודות על פקודות מאת שלטונות המחוז, הקימאקאם ושוטריו. נתכנסנו לארוחת הצהרים אבלים ומבולבלים, כל אחד דואג לעצמו כיצד להגיע מהר לביתו, ואין הדבר קל לגמרי, כי תחבורה אין. וגם כספים רבים לא היו אתנו. אני נהגתי להחזיק את חסכונותי בבנק אפ”ק בטבריה. ועתה, כשבנק זה נסגר, אין לי בכיסי כל כסף, ועוד, צרפת חדלה להיות צרפת בתורכיה. יק"א גם היא מחוץ לחוק, ומה יהיה גורלנו? הן כולנו נתיני האויב.

מר חיימוביץ היה הראשון, שהתגבר על המבוכה. ככלות ארוחת הצהרים הוא ביקש מאתנו, שלא נתפזר, עד שיגמרו לסדר את חדר האוכל, ואז ברצונו לשוחח אתנו. הוא הסביר לנו, כי מבין הוא את מצבנו, אולם כל קיומו על ה“עונה”. את כל המצרכים הוא מכין חודשים אחדים לפני העונה. אם נתפזר פתאום, לא תשאר ברירה בידו אלא לזרוק הכל לאשפה. אורחים אחרים לא יבואו עתה, על‑כן הוא מציע לנו להמשיך את שבתנו במלונו, והשם הטוב ידאג לכולנו. הוא בטוח, כי תורכיה תשאר תורכיה, הישוב ישאר על תילו, ואנחנו אנשים הגונים, בוודאי נשלם לו במשך הזמן את המגיע מאתנו. על כל פנים – אל בריחה!

נרגענו קצת ונשארנו במקום למשך שבוע שבועים, עד שיתברר המצב. נתברר, כי אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה. רוסיה באה לעזרת סרביה, גרמניה – לעזרת אוסטריה. לרוסיה התחברו במלחמה צרפת ואנגליה, תורכיה ניצלה את ההזדמנות וכרתה ברית עם גרמניה, ביטלה את כל זכויות הזרים ונכנסה למלחמה נגד אנגליה וצרפת. אנגליה היתה שכנה – אויב במצרים – ותפקיד תורכיה היה לכבוש את מצרים. הימים היו ימי “התורכים הצעירים”. רודנים בעלי גאווה, שהחלו לבצר את מעמדם במדינה עצמה ובודאי נמצאו להם יועצים מבין הגרמנים. אחד המיניסטרים ג’מל פחה מונה כדיקטאטור על חבלים מרוחקים מתורכיה. הגזרות עפו חדשות לבקרים בשצף קצף נגד הארמנים, הערבים, ואף הציונים. ונגד הזרים בכלל. החימה הראשונה ניתכה על ראש הארמנים. הטבח בהם היה איום, שמץ מזה הלא כתוב על דפי הספר “מוסה דאג” לפרנץ ורפל. אחריהם בא תורם של מנהיגי הערבים, שגם הם היו חשודים בשנאה לתורכים ובשאפה לעצמאות מדינית בחבליהם. ואנו, הציונים, עמדנו בתור אחר הערבים.

שבנו לבתינו. שמרתי לי את הכסף הדרוש להוצאות הדרך ולמחיה, שלא דרשה מאתנו הרבה. הבנקים אפ“ק אונם מסדרו, אבל מנהלי הבנקים הספיקו להוציא לבתיהם ממוסדותיהם את כל פנקסי החשבונות והנהיגו לתת לבעלי הפקדונות הזעירים נירות‑זיכוי בסכומים קטנים, שהתהלכו בשוק למרות איסור החוק. בבתינו היתה שמורה מאחורי הגורן כמות חיטה, שהספיקה לנו לכל השנה. ביצים, בשר עוף, חלב ותוצרתו, ירקות, היו לנו משלנו והיינו בטוחים מרעב. בגדים אי‑אפשר היה להשיג בחנויות. גם פקידות יק”א מצאה דרכים, שלא להביא אותנו לידי משבר גמור. הקשיים והסכנות הגדולים ביותר היו הגזרות: ראשית כל, הודיעה ממשלתנו ירום הודה על גרוש כל היהודים נתיני האויב מהארץ, פרט לאה “שיתעתמנו”, זאת אומרת שיקבלו עיהם אזרחות עותומנית. בודדים עזבו את הארץ. רבים נתפסו ברחובות יפו, תל‑אביב, וגורשו מהארץ לאוניות של מדינות נייטראליות, שנזדמנו לחוף הארץ. אמריקה, לאושרנו, היתה אז נייטראלית. רוב המגורשים הגיעו באוניות אלה למצרים, ובודדים הגיעו אף לארצות הברית. אני, כמובן, הייתי בין אלה, שהחליטו להאחז בארץ בכל ציפורניהם ושיניהם. לאט לאט למדנו דרכי ההסתגלות למצב, ובעזרת בקשישים מצאנו דרים לקיום ויהי מה! גם אני עשיתי כל אשר עשו רבים: א) התאזרחתי, קיבלתי תעודת אזרח ונרשמתי בגיל 46 שנים. הדבר עלה לי בעזרת שני נפוליאונים והצמחת זקן. אומנם לא היינו בטוחים ביותר, שיעלה בידנו להנצל מגיוס תורכי, כי קל היה להכיר בזיוף הגיל; ומי שיתפש, יעלו הבקשישים מעלה מעלה; ואם נגוייס לצבא התורכי, יבוא הסוף לנו, כי הרעב ומחלת טיפוס‑הבהרות שררו בחיל תורכיה מהימים הראשונים למלחמה. על‑כן אחזנו גם באמצעים נוספים. ב) חברי ענתבי, מנהל ביה"ס בכפר תבור, הכיר במקרה את ראש הצבא “בין‑באשי”, שמשרדו היה בג’נין. לקח מרכבה, הרכיב בה את עצמו, לרבות עשרה בקבוקי קוניאק, שוקולד וממתקים, והזמין את עצמו לכבוד הבין‑באשי. וכטוב לבם ביין שח לפניו את צערו, שקרובו וידידו זאב כרמי, מורה יחיד בכפר, חזן ושוחט שם ובעל מיחושים נוראים, חושב לחובתו להתגייס לצבא בגלל רגשותיו הפטריוטיים. אבל מה תעשה המושבה המסכנה בי מורה, חזן ושוחט? הבין‑באשי הבין יפה את הרמז, קרא אליו חיש מהר את מזכירו ומיד הופיעה “ווסיקה”, שבה היה כתוב שחור על גבי לבן בחתימת הוד מעלתו, כי נושא תעודה זו, המורה היחיד וכו' וכו', משוחרר לפי פקודתו מעבודה בצבא העותומני המהולל. וכן נקבעו בבגדי כמה וכמה כיסים, ובכל כיס נמצאה אחת התעודות, ולאחר תרגילים ותמרונים רבים למדתי איזו תעודה יש להגיש בכל מקרה ומקרה. כי בלעדי שתי התעודות האלה השגתי עוד שתי תעודות אחרות, אחת מאת הקונסול הספרדי לאמור, כי נולדתי במדריד לפני 46 שנים והנני אזרח ספרדי ככתוב וחתום בפנקסים. תעודה זו נבלעה בכיס השלישי. והרביעית היתה החשובה ביותר לממשלת תורכיה, שהכריזה מלחמה על אנגליה וצרפת. ובקרוב תעבור את הסואץ ותפלוש למצרים. חסר היה דלק הנחוץ לרכבת, ולמרות הגיוס הטוטאלי של בהמות העבודה נחוצה היתה גם הרכבת ודלק אין, על‑כן הוקרבו לקרבן כל העצים במדינה במידה שאפשר יהיה להסיק בהם את קטרי הרכבת. היות ועל התבור היתה חורשה גדולה של אלונים והיות שיש צורך לכרות את האלונים, גויסו הבלתי מוסלמים או אלה שעברו את גיל הגיוס לקרבות לכרות את העצים ולחטוב אותם לגזרים, והנשים על ראשן הביאון לצמח לתחנת הרכבת. וכלום יש אדם מתאים ומוכשר לפעולה מעין זו יותר ממני? גויסתי שמה ובכיסי הופיעה תעודה רביעית המעידה, כי חוטב‑עצים אנו על התבור. את התעודה הזאת צריך היה לחדש כל שלושה חודשים. והמחיר היה ללא עמידה על המקח נפוליאון לתעודה. אבל ליתר בטחון ושלווה תפרה לעצמה פרחה חגורת‑בטן ובתוכה היו טמונים חמישים נפוליאון זהב. ואם יקרה אסון, שלא יהיה בכוח ארבע התעודות להוציא אותי מהגיוס, יבוא כופר נפש לשישה חודשים, שכל בלתי מוסלמי יכול לשחרר את עצמו מהצבא. מחגורה זו לא נפרדה פרחה, “המלאך המגין על בעלה”, כל שנות מלחמת העולם הראשונה.

גל הגורל היה תלוי בהצלחת הבחירה של התעודה. לשוטר שאינו יודע לקרוא יש להגיש תעודה אחרת, לקצין היודע לקרוא טובה תעודת הבין‑באשי, ליודעי החוק שאין רשות לבין‑באשי לשחרר אותי מהצבא בתעודתו יש להראות את התעודה הספרדית, ובקרבת התבור יש להראות את מקצועי בחטיבת העצים. בקיצור, ניצלתי בכל תקופת המלחמה מהצבא התורכי, ואין הדבר קל ערך. בימים ההם שלטה מגיפת טיפוס‑הבהרות בכל עוזה. הכינים שהביא אתו הצבא התורכי וגידל אותן במילארדים היו מעבירות את המגפה מאיש לאיש במהירות, ומעטים שנעקצו ע“י הכינים נשארו בחיים. גם ידידינו, וולקומיץ ושוהם, נדבקו במחלה זו ושילמו בחייהם. וולקומיץ עוקץ בצפת בביה”ס, שביקר בו כמפקח. ושוהם לא ידוע עד היום איפה ובאילו נסיבות נדבקה בו המחלה.

מאושרים היו בעלי הזכויות, שגמרו בתי‑ספר תיכוניים הם נלקחו לקושטא לביה"ס לקצינים וחיו שם בתנאים אנושיים ונשארו בחיים. לדוגמא, משה שרת, אריאב ואחרים, מגומרי הגימנסיה “הרצליה” ובתי‑המדרש למורים. לאט לאט הסתגלנו לחיי חירום, התגוננו בכל האמצעים של ערמומיות מפני חצר והשתדלנו להשאר בחיים. מכל העברים הגיעו יום יום בשורות איוב, מן הארץ ומחוץ לארץ, ומר מר היה מצבנו.

מהשבועות הראשונים למלחמה נמנינו על העתון “נויה פרייה פרסה” הוינאי, שחן הרצל חפף עליו מזמנים טובים, וגם היה ידוע כבמה ליברלית; הדואר מגרמניה ואוסטריה היה מגיע לארץ, וחיינו על האינפורמציה שלו.

 

ג’מאל פחה    🔗

הצר ג’אמל פחה, הדיקטאטור של סוריה‑פלשתינה והסביבה, הלך והתקרב גם אלינו. לאחר שגמר את חשבונותיו עם הארמנים והסורים בא לירושלים. עוד מרחוק אתפאר, כי ישים קץ לציונות. ופירסם פקודה, כי יהודי שימצא ברשותו דגל ציוני, בול הקק"ל ועוד דברים איומים כאלה, תלה יתלה.

בבואו לירושלים הזמין למשרדו את מנהיגי הישוב לפי רימה מוכנה. בראשם: ד“ר רופין, דיזנגוף, מוסינזון, בוגראצ’וב, בן‑צבי, בן‑גוריון, מניה וישראל שוחט, לא דלג גם על העסקן הידוע ענתבי, והחל לשחק בהם משחק “חתול ועכבר”. הוא היה ללא ספק סאדיסט. יום יום היו כולם צריכים לבוא למשרדו. שם נחקרו ע”י חוקריו‑עוזריו, ובסוף כל חקירה הודיע להם, כי מחר יתלו כולם, כמו שעשה לארמנים ולערבים. לא ידע הצורר להעריך כוח שוועתנו, שהגיעה מהר לקושטא, במקום שישב אז שגריר ארצות‑הברית, מורגנטוי – אמריקה בימים אלה עוד היתה נייטרלית. גם גרמניה, בעלת ברית התורכים, השתדלה בכל מחיר להשביע את רצונה של ארצות‑הברית ולמנוע את כניסתה למלחמה.

לבסוף נגמר הענין ללא תלית איש משלנו: הד“ר רופין הוגלה לקושטא, מניה וישראל שוחט וחנקין הוגלו לאנטוליה, בן‑גוריון ובן‑צבי הוברחו מהארץ והגיעו לארצות‑הברית, ענתבי נשאר, דיזנגוף מונה כראש‑גלותא, שראשו היה נתון כל הזמן בתוך לוע האריה. מוסינזון ובוגראצ’וב גורשו מהארץ, כן גם הד”ר טון וכו'. כל העסקנים, שעמדו בראש היהדות בארץ, הורחקו ממנה. אנשי השורה הצעירים והבלתי‑ידועים תפסו בקושי את מקומם. נתברר, שקרה לרופין מה שקרה ליוסף: “למחיה נשלח מאתנו לקושטא”. עיר זו היתה אז מרכה מקשר את ברלין עם המקומות המרוחקים בדרך לסואץ. קוריירים של צבא‑גרמניה שוטטו בארץ הלוך ושוב מקושטא לירושלים וחזרה. הד“ר רופין ניצל את קשריו עם הגרמנים והיה מעביר על ידיהם את כל הכספים בזהב, שהובאו מאמריקה ושאר הארצות לידי שגריר אמריקה מורגנטוי. והדבר הזה לא היה בעל חשיבת קטנה. תורכיה הדפיסה שטרות‑נייר, איימה במשפט‑מוות על כל אלה, שלא יחליפו את ליורת‑הזהב בשטרות‑נייר תורכיים, שערכם היה אפסי, כי איש מהסוחרים לא מכר סחורותיו תמורתם. במשך הזמן יסד הד”ר רופין בקושטא בנק פרטי, והוא החזיק אותנו בחיים. הוא גם עשה עסקים בנקאיים סתם, ורווחיו הפרטיים האלה בבנק זה הקדיש אחר המלחמה ליסוד בנק הפועלים בתל‑אביב.

לאחר שנרגענו במקצת, החילונו לנחש עתידות ולקבוע לנו אוריינטאציה. רוב הישוב בארץ, שהכיר היטב את “טערקעלע שיקסע”, התפלל לנצחון אנגליה ובני בריתה. ידועים היו האנגלים לאוהדי היהודים ומהם גם שחלמו על תקומת ישראל בארצנו ההיסטורית. אולם היו כאלה שהוכיחו, כי למרות הכל עלינו להיות לויאליים לשלטונות בארץ. עלינו להלחם בצבאה נגד אויביה. בראש האוריינטאציה הזאת עמד הסופר יעקב רבינוביץ, היה משוטט בארץ ומקהיל קהילות ומטיף לדעותיו. אולם רוב הנשארים בארץ – לפי הערכתנו נשארו בארץ כשישים אלף נפש יהודים – היו בין הנוטים לאנגליה וצרפת ובעלי בריתם. אנשי דגניה, למשל, היו בראשית המלחמה בין הנאמנים לתורכיה. עם ההתאזרחות והקריאה לגיוס החליטו רוב חברי דגניה להתגייס לצבא העותומני. התמימים! הם לא ידעו צבא עותומני מהו ומה יחס המוסלמים למתגייסים הכופרים. היחיד שעמד כסלע איתן נגדם היה יוסף טרומפלדור. הוא לא רק צידד בזכות בני‑בריתה של אנגליה, אלא חשב באסור לו לבגוד ברוסיה, ששילמה לו כל הזמן פנסיה של נכה‑מלחמה ממלחמת רוסיה ויאפאן (הוא שם הפסיד את זרועו השמאלית). לימים חזרו מדעתם גם אנשי דגניה, השתמשו בכל האמצעים להשאר במשקם. וטרומפלדור ערק מהארץ, היגר למצרים, נפגש שם עם ז’בוטינסקי ויסדו את גדוד גאליפולי, גדוד נהגי הפרדות, שנלחמו בתורכיה.

בארץ נתגבשו “אמידים” מבוססים – הם איכרי הגליל ותושביה. היה להם לחם, בשר, ביצים, קטניות, ומה עוד חסר להם? את טעם הסוכר שכחנו מזמן, הנפט אזל מהר והשתמשנו במאור שמן. שמנו פתילה לתוך כוס מים, שמעליהם מעט שמן; ובאור “חשמלי” זה אכלנו ארוחת ערב, שוחחנו בעניני המלחמה ועתידנו והנשים גם סרגו אז בשארית הצמר שהושג. אחר היה מצבם של ה“עשירים” בעבר – הפרדסנים. הארץ היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, ומה ערך היה לתפוחי הזהב? פרדסנים בעלי מאה דונם פרדס רעבו ללחם ממש. האיכרים משלנו, שהיו מוכרים להם את עודף החיטה, בעיקר לפתח‑תקוה, היו חוזרים לביתם ובכיסם לירות‑זהב. וכמתנת‑חינם היתה העגלה מלאה תפוחי‑זהב, שלקחו אותם בפרדסים הנטושים. לאנשי העיר הרעבים חילקה הממשלה בהשפעת הגרמנים קצבה של קמח מדי חודש בחודשו. אמריקה הנייטראלית היתה שולחת לעתים ספינות, שבהן היו יהודי אמריקה שולחים לארץ קמח, שמן, סוכר, נפט וכו'. דיזנגוף ראש‑הגולה היה מחלק את המצרכים האלה לבתי החולים, לבתי יתומים וכדומה. הרעה הקשה ביותר היו גיוסי בהמות העבודה. תורכיה העלימה עין ברצון ובמתכוון מהשתמטות האיכרים היהודים מהצבא. ראשית, הם יצרו חיטה ושנית, את בהמות העבודה על בעליהן גייסו לעבודת תובלה בדרכי הארץ, במקום שהגרמנים סללו כבישים, ואף מסילת‑ברזל בבאר‑שבע; ודיברו רבות על יום המחרת, שבו יכבשו את הסואץ ויכו את האנגלים מכה ניצחת.

 

השמירה העברית במלחמיה    🔗

השכנים הערבים הרימו ראש עם גבור המתיחות בארץ.

הבדוים מעבר‑הירדן לא היו רשומים והיו פטורים מגיוס, גם רוב הפלחים בסביבה מצאו דרכים להפטר מחובת הצבא. ועם הרדיפות על היהודים בארץ גדלה חוצפתם. גם הזקנים המתונים במלחמיה מצאו, שאין לבטוח בהגנתם ושמירתם של הזרים. וביום בהיר אחד הופיעו במושבה ישראל גלעדי ושנים מחבריו, ניהלו משא‑ומתן עם ועד המושבה וקיבלו עליהם את שמירת המושבה והשדות. היו במושבה מעט פועלים יהודים וצעירים בודדים, אבל באין ברירה הסתפקו השומרים בהם.

אנחנו צהלנו, אם כי ידענו את גודל הסיכון, אבל אין ברירה! הגנתו של הישוב היהודי מוטלת על הישוב היהודי, מוטלת על יהודים.

בכך נוכחנו בקרוב, כשפרצה מלחמה בין מלחמיה ובין הכפר הערבי עבודיה. במלחמה זו, שגם אני השתתפתי בה, נפל דוב קליי. עמדנו במערכה, וכעבור חודשים אחדים נערכה סולחה בינינו לבין עבודיה.

 

הארבה בשנת 1915    🔗

שִׁמְעוּ‑זֹאת, הַזְּקֵנִים, וְהַאֲזִינוּ, כּל יוֹשְבֵי הָאָרֶץ, הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבוֹתֵיכֶם? עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ, וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר. יֶתֶר הַגָּזָם אָכָל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיֶּלֶק, וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל.

יואל, א' ב-ד

מזועזעים היינו עוד בנערותנו, כשקראנו את דברי נביא יואל. וכאשר זקני הגליל היו מספרים לנו על אסון הארבה, שביקר בארץ 15–16 שנה לפני זמננו, נתעוררו בקרבנו כל הזעזועים של ימי קריאתנו ביואל. אבל לאט לאט החילונו לחשוב, שענין זה שייך לעבר הרחוק. הרי בימינו קיימים אמצעים חדישים להדברת כל מיני מזיקים. וכן חיינו שקטים גם בימי באביב החביבים בארץ ובתוכה במלחמיה. התבואה גדלה יפה ותקוותנו היתה, כי למרות המלחמה ושוד הרשות התורכית נזכה לקצור ברינה מה שזרענו בדמעה, בצער ופחד הבאות. הכל מסביבנו פרח, ורוח מחיה נפשות השיב את נפשנו.

פתאום סערה משונה ואיומה במרומים מסביבנו. רק הזקנים בימינו תפסו את משמעותה. הצעירים נזכרו בסערות‑שלג שבאירופה ודימו, שמעין סערה כזו עוטפת אותנו, אם כי צבעי השלג הנוכחי לא היו לבנים. ומיד נצנץ במוחנו: “יואל! ארבה!”. ובזכרוננו החל להדהד: “גוי עלה על ארצי, עצום ואין מספר, שניו שני אריה ומלתעות לביא לו. שם גפני לשמה ותאני לקצפה, חשוף חשפה והשליך, הלבינו שריגיה”. לא ידענו בבירור פירוש כל הדברים האלה, אבל פחד מסתורי אפף אותנו. עתה באתנו הצרה. הסופה השתוללה שעות מספר. מבודדים שבין הארבה שנפלו ארצה נוכחנו, שאכן האסון בא עלינו. לפנות ערב נחת הארבה בשדותינו.

אמנם למחרת החילונו לקוות לישועה, כי אלפי חסידות הופיעו פתאום ממרומים, פשטו על השדות המכוסים ארבה והשמידו אותו בהמונים, אכלוהו בכל פה! הוקל לנו במקצת, כשנוכחנו, כי הארבה עצמו אינו מרבה לאכול את התבואה. רבות היו השיחות בינינו, תכפו הוויכוחים, זה בכה וזה בכה, ואיש מאתנו לא היה בטוח בדבריו. נתברר, כי הארבה כיסה את רוב חלקי הארץ. בימים ההם לא היו בארץ מוסדות מדע, לא היו עתונים ולא היו קשרים עם העולם הגדול. נשאנו את עינינו לאיש‑המדע בזכרון‑יעקב, לאהרון אהרונסון, והחילונו לקוות כי הוא בודאי יודיע ויגיד לנו מה עלינו לעשות. ואמנם לא רק אנו אלא גם הדיקטאטור ג’אמל‑פחה שם עינו באהרונסון וקרא לו לעמוד בראש המלחמה בארבה. יודעי דבר סיפרו, כי אמנם אהרונסון לא הסכים לקבל עליו את המשימה. הוא טען, כי בני הארץ הערביים לא ישתפו פעולה אתו, ואין כל ערך למלחמה בארבה אם אינה טוטאלית, כי הוא נודד ועובר מהר שטחים עצומים. אין גם בארץ חומרים הדרושים למלחמה זו, חומרי הדברה, לא נפט ולא פחים, ואין לו תקוות להציל את הארץ. אבל עם ג’אמל‑פחה היה קשה להתווכח, כשהוא מרמז מיד על העץ, שבו כיבד הרשע הזה בסוריה את מנהיגי הערבים. מספרים, כי לתנאי אחד של אהרונסון הסכים הדיקטאטור: לתת לאהרונסון חופש תנועה בכל הארץ, ואף במדבר הנגב, אף כי מקום זה הוא אסטרטגי ובו מתרכזים הצבא הגרמני ואף צבאות התורכים; כי לדברי אהרונסון בא הארבה מהדרום, וטוב להכות את האויב במקומו. אהרונסון קיבל עליו את המשימה. בעלי הלשונות הרעות גם קרצו בעינם, כשסיפרו על התנאי הזה. אבל בכל‑זאת החילונו לקוות. בפרסומיו הראשונים הודיע אהרונסון, כי הארבה הראשון המעופף ומתקיף אותנו אינו מרבה לאכול, וסכנתו אינה מרובה ביותר. אבל הוא מוצא לו אדמה תחוחה ושם הוא מטיל ביציו, ואם ביצים אלו לא תושמדנה, יתבקעו מהן דור שני: גזם, וההוא אוכל כמויות עצומות, והוא הוא המסוכן לתבואת הקיץ, למטעים וכו'. פקודת הרוממות יצאה מעם השליט, שעל כל איש ואשה בכפרים לצאת לדשות, ובעזרת מזלגות וכפות לחטט באדמה התחוחה, להוציא ממנה את אשכולות הביצים, שהטיל הארבה. על כל איש למלא בהם שק מלא ולהמציאו לשוטר, שימצא למטרה זו בכל כפר. והוא ישרוף את הביצים, “ובא לציון גואל”…

יצאנו, המורים ותלמידיהם, בהתלהבות לשדות והחילונו לחטט באדמה התחוחה. במשך היום מילאנו את שקינו והבאנו אותם לשוטר וקיבלנו קבלה ממנו. אבל כשראינו ושמענו את לעג השכנים הערבים, שלא נקפו באצבע קטנה בפעולה זו, חדלנו מעבודתנו ובמקומה הביא כל אחד מבני המקום לשוטר בשליק במקום שק ביצים ונרשם על ידו, שהוא מילא חובתו למולדת והארבה מושמד. כך עבר עלינו חודש אביב אחד. במושבות יהודה אחזו הפרדסנים גם באמצעים דראסטיים יותר: הם הקיפו את הפרדסים בתעלות עמוקות, חשבו למלא אותן מים ולהטביע בהן את הארבה בבואו למקום. בודדים השיגו גם פחים מגולוונים והקיפו בהם את פרדסיהם. דגניה, למשל, הגדילה לעשות: הוציאה את פרוטותיה האחרונות וקנתה בד מלמלה דק; חברי עטפו בו את נוף העצים בפרדסם ונרגעו. אנחנו, בית כרמי במלחמיה, החלטנו להפקיר את בננו הפרטי ולהלחם עד טיפת הדם האחרונה להגנה על גן בית‑הספר. הלהבנו את למידינו והשבענו אותם להלחם אתנו בארבה ולהגן על גן‑הפאר שמסביב לבית‑הספר. בטעס זה היינו המורים הראשונים לכישבע, בתוכנו גם המורה “השלישי” שלנו, וגם שמש ביה“ס עזרא. תוכניתנו היתה להקיף את גן ביה”ס בסוללה של זבל טרי. ובבוא הרגע, כשהגזם יתקרב אלינו, נדליק את כל הסוללה; והזבל, כידוע, בוער לאט לאט ולא יתן לגזם לעבור לגן. ואם יקרה שמעטים מהם יתגברו על האש ויעברו את הסוללה, נבוא אנו המגינים בענפים שבידינו למטרה זאת ונחזיר אותם בתנופה לתוך הסוללה הבוערת. התכנית נראתה לנו מצוינת ואנו נרגענו. והנה בו יום‑הדין: במושבה הוחלט, שברגעים שהגזם יתקרב למושבה,יצלצלו בפעמון ביה"ס ומיד יעמדו כלם על המשמרות. ומה יעשו במשמרות? לא היה ברור לאיש מהם.

ביום המר והנמהר, בשעה עשר בבוקר, נראה מרחוק הגזם. קשה היה להביט על מראה הגזם: הוא כיסה את כל שטח האדמה למלוא מבט עין. הוא התקדם בגלים מתעקלים לכאן ולכאן, והמסתכל בתעונה הזאת היה מקבל מיד סחרחורת ראש. החלשים בינינו היו מקיאים במרץ רב. כל האדמה נראתה כזזה ממקומה, כולה היתה ירוקה‑חומה וגלי הצבעים מתנודדים לכל העברים. לפני הגזם היתה הארץ ירוקה מעט ואחריו נראתה חרוכה ושחורה. מיד רץ שמש ביה“ס ברחוב, צלצל בפעמון ואחריו החלה נקישה איומה בעשרות פחים של נפט – מהומת אלהים, אני קורא לילדים, למורה, אבל קולי היה קול קורא במדבר. אף ילד אחד לא שאר אתי. הקטנים שבהם ברחו מפחד המראה, המבוגרים שביניהם היו בעלי נתינות כפולה, כי גם להוריהם הבטיחו להלחם ולהגן על גינותיהם, להציל בהן את מעט הירק, אף המורה השלישי הראה “גבורה עילאית”: הוא עלה על רמה גבוהה, כשספר התנ”ך בידו, מעיין ב“יואל” מתוך אכּסטזה, משווה את הכתוב בספר לארבה שלפניו ומתפעל מגאוניות התאורים של הנביא. נשארנו בחזית: פרחה, ציונה, אנוכי ועזרא השמש ובנו. עומדים, הנשק בידינו ומחכים. כאשר יעיז הארבה להתקרב לסוללה שהדלקנוה, וכאשר בחלקו יצליח לעבור את הסוללה, אנו במשק שבידנו נשליך אותו מיד בחזרה לסוללה, והנצחון יהיה על צידנו. ובינתיים מש‑הקיץ האיומה עושה את שלה. הסוללה מעשנת ומסריחה ואנחנו על סף היאוש. כחצי שעה היה הנצחון על צידנו. חצי שעה זו ארכה לנו כעשר שעות. נלחמנו בכל כוחותינו. הארבה ניצלה למיליונים, אבל פתאום החלו לעבור על פני הסוללה גלים גליהם; וכעבור עשר דקות הצצנו לאחורינו לצד ביה"ס וראינו לפנינו חורבן: האדמה היתה חרוכה כולה, העצים בגן מקולפים שחורים אף הם. לא נשאר עלה אחד. חסל סדר המלחמה בארבה. בתנו פרצה בכי מר. החילונו לנער את בגדינו ולהשליך מעלינו את מעט הגזם, שנשאר על גופותינו, מהרנו הביתה, כדי שלא ניראה בוכים בפני קהל ועדה. בבית מצאנו תוהו ובוהו: הארבה עבר את החומות הגבוהות של חצרנו, השמיד את גננו, עלה על הקירות והגגות והמשיך דרכו הלאה בלי להתעכב באיזה מקום. הוא פנה צפונה מזרחה. האנשים שהיו על יד הירדן סיפרו נפלאות. הארבה עבר את הירדן כמו ביבשה. כל אחד ממנו נאחז בקודמו והשלישי בשני וכן הלאה. התחתונים טבעו ומעליהם עברו השאר כעל גשר. שום דבר לא עצר בעדם והם עברו מזרחה צפונה עד מדבר סוריה ומלאה. לא נשאר סימן ירק בכל הגנים. התבואה אמנם ניצלה, כי היא כבר היתה יבשה וקשה, והגרעינים היו קשים מדי למלתעותיהם.

לשמחתנו, עשה כוח הטבע נפלאות, ניסינו וניסו גם אחרים בכל הארץ להשקות הרבה את מצבות העצים, ולגודל שמחתנו ראינו בהם סימני התאוששות וחיים. כעבור חודשים אחדים הגלידו הפצעים, העצים נתכסו קליפה חדשה והחלו ללבלב מחדש. נתברר, כי דבר זה קרה בכל הארץ, העצים שבו לתחיה ולשמחתנו לא היה קץ וגבול.

למחרת, כאשר עבר הארבה, התעוררה השאלה הקשה: מה נאכל? העדר היה מוצא לו שרידי צמחים יבשים, שבחל בהם הארבה, אבל לחלב לא היתה כל תקווה. העופות היו זוללים את שרידי גופות הארבה, אבל גם ההטלה נתמעטה עד מאד. התאספנו, כל בני המושבה, לאסיפה והחלטנו לשחוט בהמות ולאכול את בשרן. הוחלט, שכל איכר יתן בתורו שור, עגל או פרה. את בשרם יחלקו במשקל לכל בני המשפחות בעלי הבהמות, ויזכו אותם בזכות כל רוטלים בשר כפי משקל קרבנם, באסיפה עגומה זו לא נמנע אחד המשתתפים מהלצה: “ומה יהיה גורל הכרמיים?”. הם ידעו, כי צמחונים אנו; אבל הרגעתי את המתלוצץ, כי לא אוותר גם אני על חלקי ואוכל בשר, עד שיצמחו לנו ירקות חדשים. ואמנם כך היה, שור בן שנתיים מחצרי הוקרב גם הוא לקרב האנושיות המלחמתית. גם התרנגולות נכנעו וויתרו על הירק שאיננו, וממעט הגרעינים שהעמדנו לרשותן הטילו כמות קטנה של ביצים. כך התפשרו במקצת הפרות ללא ירק ואנו נשארנו בחיים.

מה רבה שמחתנו וגאוותנו על מדינתנו כיום, כשהנני מזכיר את העבר ומשווה אותו להתקפות הארבה, שהותקפנו כבר פעמים אחדות בזמננו, ובכל פעם היה הנצחון על צידנו, זהו מוסר‑השכל ותקווה לבנינו אחרינו, שנתגבר בכוח השכלתנו ומסירותנו לא רק על הארבה! וממלא אני את צו הנביא יואל ומספר על הארבה לדור אחר. נעשה זאת לא רק לשם ידיעת העבר וקינה על האסון, אלא גם כדי להרבות אומץ‑הלב ולדעת להעריך את כוחנו נגד כל אויבינו מכל הסוגים.

ולבסוף תוצאה אחרת ממלחמת הארבה: אהרון אהרונסון קיים את הבטחתו לג’מל פחה, נלחם בארבה בהיותו במדבר, נוצח כמונו, ויחד עם זה נעלם, ואיש לא ידע מקומו…

 

גרוש ת"א – יפו    🔗

עם הרעת המצב של התורכים והגרמנים בחזית קרה הדבר, שפחדנו לבואו כל שנות המלחמה. יום אחד הוצאה פקודת גירוש על כל יהודי יפו ותל‑אביב. במשך שעות מספר היה על בני הישוב הזה לעזוב את עריהם ולנדוד צפונה. קצר המצע שלי להשתרע ולתאר את גודל האסון. כל היהודים עזבו את רכושם, סגרו את בתיהם והחלו לנדוד צפונה, מי ברגל ומי ברכיבה על חמור או בהמה אחרת. המאושרים שביניהם מצאו עגלות שנשלחו מפתח‑תקוה ושאר הישובים הקרובים לתל‑אביב. המושבה הזאת וסביבתה קלטו הרבה פליטים, הרעבים ללחם ומחוסרי גג. אנשים שרק אתמול‑שלשום היו אמידים וגם עשירים, נעשו ביום אחד לפליטים מחוסרי כל. כרעם הלמתנו הידיעה על הגירוש, במשך שעות אחדות נאספו אנשי ועד‑המושבות בגליל התחתון והכריזו פקודה, שעל פיה חייבים כל בעלי העגלות ללא יוצר מהכלל לצאת תוך שעות אחדות לפתח‑תקוה ולהעביר משם לגליל את רוב פליטי הגירוש, שירצו. הצו לא היה הכרחי: אנשינו היו מוכנים לכך ומיד יצאו לדרך. ואנו, העסקנים, הנחנו את כל ענינינו ועשינו הכנות לקליטת הפליטים. כל בניני הציבור, כל החדרים שאפשר היה לפנותם, כל המחסנים וכו‘, היו קודש לפליטים. רבים מהם הובאו לטבריה, שגם היא העמידה לרשות ועד‑המושבות את החדרים, שאפשר היה לפנותם. אנשי המושבות, כמובן, לא קיבלו כל שכר בעד הנסיעה ובעד החדרים והמחסנים וכו’. המושבות סג’רה, יבנאל, בית‑גן, מלחמיה, פוריה, מצפה, כנרה ודגניה קלטו את הפליטים, שהביעו רצונם להקלט באחד המקומות האלה, וכפי האפשרות מילאנו את רצון כל אחד מהם.בימים הראשונים קידמנו את פיהם בלחם, בחלב ובירקות. חיש מהר הופיע גם ראש‑הגולה, מר דיזנגוף והחל לספק להם מנות קמח לפי מכסה קבועה לנפש. רב היה צער הפליטים, ורבות היו טענותיהם וקובלנותיהם, אבל לפי הכרת הענינים אוכל להגיד בבירור, שאיכרינו מילאו את חובותיהם כלפי המסכנים האלה לפי היכולת המצומצמת שהיתה בידיהם. הימים היו ימי האביב, וגם אוהלים וסוכות‑נצרים הופיעו. הפליטים סבלו רבות וחיו בתקוות, שהגליל ישוחרר בקרוב, לא השתמשנו אף פעם במלת “כיבוש”, המונח “שחרור” היה חביב עלינו.

בינתיים רבו גם צורכי החינוך. והיות שעם הגולים הגיעו גם מורי תל‑אביב, רופאיהם ושאר המשכילים, גייסנו את המורים לבתי‑הספר הקיימים וקלטנו את כל ילדי הפליטים. גם בית‑ספרי במלחמיה גדל בן‑לילה במספר התלמידים, ואתם נוספו שני מורים. יחד עם הילדים נוספו, כמובן, בעיות מיוחדות של חינוך ילדי פליטים. בטבריה ובצפת נפתחו בתי‑ספר מיוחדים לילדים אלה. גם בהם נועסקו מורים פליטים.

 

המעון לילדי הפליטים    🔗

כאמור, חיו הפליטים בטבריה ובשאר המקומות על מנת הקמח, שקיבלו מאת ראש הגולה. את הקמח סיפק ג’מל‑פחה במרוכז, לפי מכסת הנפשות שהלכו לגולה. מובן, שבתנאי אלה ועל הזנה של קמח בלבד היה קשה להתקיים והפליטים סבלו רעב, לדוגמא אפיזודה אחת: על מנת הקמח התקיימו, כמובן, גם המורים וקיימו בו את משפחותיהם. מורה אחד מהנכבדים שביניהם, יצחק יעקובי ז"ל, שקע בצפת. הוא היה בעל משפחה ענפה ובכל שבוע שלישי לחודש, כשאזל הקמח מהכד, החלה המשפחה לרעוב ללחם. פעם ביום שישי בבוקר בא אלינו למלחמיה יעקובי ברגל מצפת מזה‑רעב וסיפר לנו על מצבו. מובן, שבילה אצלנו את יום השבת וביום הראשון בבוקר חזר ברגל לצפת, כששקיק קמח על כתפיו. בסוף השבוע תאר לנו במכתב את המצב האיום, שבו מצא את ילדיו בשובו, ואת גודל שמחתם, כשאכלו עוד באותו עבר פיתה מהקמח שהביא להם. במקום “בנפשו יביא לחמו” גרס יעקובי “ברגליו הביא להם לחמו”. נקבע המנהג, שבמחצית כל חודש היה יעקובי מופיע בדגניה, בכנרת, או אצלנו, כדי לקבל שקיק קמח לבני משפחתו.

רבים היו חללי היסורים והרעב. ילדים רבים נשארו יתומים ללא אב ואם, מושלכים לרחובות טבריה, לא יכולנו, אנו השבעים, לעמוד מרחוק ויסדנו – אנשי ועד‑המושבות, דגניה אני ומשפחתי – “מעון ילדים במלחמיה”. לא ברור היה לנו איך נסתדר, מאין נשיג אמצעי מחיה וכו', אבל הכרחי היה לאסוף את היתומים מרחובות טבריה, שרבה היתה בה התמותה, תוצאת הרעב. היתה לנו הכרה, כי דגניה ומשקה לא יתנו לנו לגווע ברעב. הקמת המעון הוטלה על בוסל ואחותו שרה ועל פרחה ועלי. החרמנו את שני החדרים של משרד הפקידות, ריפדנו את הרצפות במחצלאות, אספנו בסביבות טבריה כ-30 ילדים, שלא נמצאו להם הורים בחיים, ובעגלות דגניה הבאנום למלחמיה. שרה בוסל ופרחה גייסו את כל הנערות שבמושבה והטילו עליהן את הטיפול הראשון בילדים. הקימונו בחצר בית‑הספר “תבון” נוסח תימן. אפינו פיתות והאכלנו את הילדים. אספנו בדגניה, בכנרת ובמלחמיה בגדים משומשים והלבשנו את הילדים. סידרנו מקלחות וברזים בסוכות, שבנינו למטרה זו, ובעזרת המורים הנוספים מהפליטים שבו הילדים לתחיה: אכלו פיתות והיו מאושרים. גג היה מעל לראשיהם, המגולחים על ידינו, מרוחצים במים ובסבון. וכאשר בא ראש הגולה אלינו וראה את מצב רוחם של הילדים, לא היה קץ וגבול לשמחתו. הוא ליטף אותי וקראני לא בשמי, כי אם בשם “אבי היתומים”. בינתיים קפצתי על אתוני מוצה למטולה ופניתי לידידתי דבורה שוהם ש"ל, שנתאלמנה מבעלה המורה, שמת מטיפוס הבהרות, וגייסתי אותה לעבודת ריכוז המעון. ביקורו של דיזנגוף במעון עשה את שליחותו, וכעבור שבועיים הוגדל מספר הילדים במעון במלחמיה. ופתחנו מעון שני בסג’רה.

כשאני נזכר בימים האלה, הנני תמה על הכל: כמה טוב ופשוט היה הכל, לא היו לנו דאגות פדגוגיות, פסיכוליגיות, סאניטאריות וכו'. הכל היה פשוט. פיתות היו, גגן מעל הראש, סמרטוטים, בגדים משומשים, מים וסבון לרחיצה, והשמחה היתה במעוננו. “משתה” היינו עורכים, כשהביאו לפעמים מדגניה או ממקום אחר מתנות: בצלצלים, עגבניות ושאר ירקות, או כשהושג מביתי או מבית איכר מעט חלב לילד חולה. מתנות חשובות אחרות היינו מקבלים לעתים, דבר חרובים או מותרות אחרים. מה טובים היו ילדינו, ילדי המושבה, שמצאו את הדרך החברית להתחלק עם הילדים בארוחת הבוקר השניה שלהם. לא תהיה זאת פראזה, אם אגיד, שילדי המושבה קיבלו מאת ילדי הפליטים יותר מאשר הילדים האלה קיבלו מהם. בטוח אני, שעשינו הרבה ביחסינו הטובים. את שכרי קיבלתי שנים רבות לאחר מזה: קיבלתי מכתב מקצין הצבא הבריטי במלחמה, שקלט באיזו דרך בחזית ידיעה, שחגגנו בחיפה את יום הולדת הששים שלי. במכתבו הוא מציג את עצמו כאחד הילדים, שנאספו על ידי ברחוב בטבריה אחרי מות אמו – והוא היה יתום מאביו ומאמו. זוכר הוא ומזכיר את חוויותיו בשנה שבילה במלחמיה על המחצלת במעון בית‑הספר. איני זוכר אותו, כמובן, ומסופקני, אם הוא היה מכיר אותי, הזקן, לו פגשני ברחובות העיר; אבל בקראי את הדברים במכתבו התאפקתי, שלא אפרוץ בבכי.מעניינת היתה פגישה באחת השבתות. שמתי לב לשני יהודים זרים, שראיתים מסתובבים מסביב לחצר בית‑הספר. כאשר ניגשתי אליהם ושאלתים למעשיהם כאן, פרץ אחד מהם בבכי והתוודה בפני, שהוא אב חי לאחד הילדים, שרשום אצלנו ליתום מאביו ומאמו. הוא בכה מפחד, שילדו יוצא מכאן, אם יוודע לנו שיש לו אב חי. כשגמר את דבריו, הודה גם השני על פשעו, שהוציא לרחוב בשעות הבוקר את ילדתו בת השלוש עטופה כר, ועמד נסתר וראה איך אספנו אותה ולקחנוה לעגלה. לבו נשבר בקרבו, אבל מה יעשה יהודי אומלל, שאשתו מתה עליו וילדתו רעבה? והוא אינו יכול לחפש עבודה, כשאין לו על מי להשאיר את לדתו היחידה. אחרי שלקחנו מאתו את ילדתו, הוא מוצא לו מעט עבודה – היה סייד וצבע – ועתה גם הביא לה חלת לחום לבנה, אבל מפחד הוא להיראות בפניה. הרגעתי אותם, הכנסתים למעון והראיתי להם את הילדים. קורעת לב היתה הפגישה. הילדים התנערו להם, חיברו את שרה בוסל ושתקו. אני הרגעתי אותם, כי זוהי מבוכה זמנית. בקרוב ישוחרר הגליל והם ישובו לבתיהם ויקחו אתם את הילדים. מעטים היו המקרים הדומים לאלה. רוב הילדים היו באמת יתומים. כששוחרר הגליל, נוסד בית‑הילדים ממש בכספי הג’ויט בעיר צפת, והילדים הועברו לצפת הברוכה באויר צח ונפלא. הילדים הבריאו וחייהם היו טובים מאשר בגליל התחתון. גם הגברת שוהם עברה אתם וניהלה שם את מעון הילדים זמן מסוים.

 

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ בתוכנו    🔗

רוב הפליטים בעלי המקצועות החופשיים התרכזו בצפת ובטבריה. הם המשיכו לעבוד במקצועם. בין המעטים, שהתבודדו באחד הכפרים, היה אז“ר. הוא ישב בסג’רה, מושבה שאקלימה היה טוב. הוא קיבל שם חדר מגורים לו ולאשתו, ושם בבדידותו המשיך לעבוד את עבודתו הספרותית. הוא הספיק אף לערוך קובץ, שהוצאנוהו לאור בתקופה זו, בקובץ זה פרסם גם רשימה על צפת החייה על ה”חלוקה“. רשימה זו עוררה רוגז רב בין אנשי הכוללים בעיר זו. בקיץ נודע לנו, כי מלאו לאז”ר שישים שנה. ערכנו אסיפת מורי הגליל וסיימנוה בתה לכבוד יום הולדתו, השתפכנו בנאומים לכבודו, כנהוג. הוא שבע קצת נחת וענה לנו. בין השאר התלוצץ ואמר: “יהודים כשמגיעים לגילי בטוחים, שכל יום‑חיים נוסף הוא חסד עליון. הם מחפשים דרכים איך להאריך את מתנות החסד האלה, ומצאו דרכים שונות לשדל את ‘בעל‑הדבר’, מלאך המוות. כל אחד מחפש דרכים נאותות למטרה זו. אף אני כך. כשהגעתי לגיל שישים, התחלתי לתרגם את מחקרי בכר על אגדות התנאים והאמוראים. היצירה הזאת משתרעת במקורה על עשרה כרכים עבי‑כרס. ואני זקוק לתרגום זה, לפחות, לעשר שנות עבודה. והיה כאשר יופיע לפני מלאך המוות, אטען: הנח לי! עלי לגמור את תרגום בכר”. חשבנו את זה לתכסיס טוב ולחכמה גדולה. נראה, שבהגיעו לגיל שבים מצא לו סגולה טוב מההיא, והאריך ימים רבים נוספים, לאושרנו.

 

כיבוש יהודה על ידי האנגלים    🔗

בחנוכה שנת 1916 אירע המאורע הגדול: הצבא הבריטי נכנס לעיר בירתנו ירושלים. אלנבי, הכובש הגדול, כבש א הבירה ללא יריה אחת. המלחמות הממשיות היו כבדות בסביבות פתח‑תקוה, כפר‑סבא וסביבות ירושלים. אבל בירושלים ממש לא היו כל קרבות. התורכים והגרמנים מהרו לפנות את העיר ובעקבותיהם נכנסו הבריטים. רבות שמחנו, אנשי הגליל, וביחוד רב היה אושרם של פליטי יפו – תל‑אביב. אבל חיש מהר נתברר לנו, כי גאולתנו, גאולת הצפון, עדיין רחוקה ומי ישורנה. חזית‑קבע נקבעה בקרבת כפר‑סבא, שנשארה הקו התורכי, ושם השתררה הפוגה, שקוימה זמן רב, אבל בינתיים רבתה המתיחות בחיינו.

 

מהצהרת בלפור עד מדינת ישראל    🔗

 

לקראת תקופה חדשה    🔗

 

הדים עמומים על הצהרת בלפור    🔗

על הנעשה בחזית ידענו מעט מקריאה בעתון “נויה פרייה פרסה”. מובן, שהידיעות היו חד‑צדדיות, אולם כל קשר לא היה לנו עם אנגליה ובני בריתה, ולא קיבלנו משם כל ידיעות אחרות. קיבלנו לעתים גם ידיעות מעתון הצבא הגרמני. מעבר לחזית בכפר‑סבא לא הגיעונו כל ידיעות, לעתים פשטו שמועות עמומות, שלא הבינונו אותן. כ, למשל, נאמר משהו בעתון הצבא הגרמני על מעשי בגידה של יהודים בחו“ל בקשר לעתידות א”י; איזה רמז בענין זה מצד פעולות וילהלם, קיסר גרמניה, אבל הכל היה עמום ומעורפל. היו גם שמועות על בגידה שניה, על היהודים בצבא אנגליה ובעלות בריתה. הידיעות היו מסעירות, אבל בלתי ברורות. ציפינו לבאות. הן חשבנו, שמלחמה זו יכולה להביא לידי ישועות ונחמות. לא פעם דובר ע"י מנהיגים בריטיים על הקמת ממלכת יהודה; והאם לא יתכן, שדבר זה יבוא לידי הגשמת חלום הציונות מצד זה או אחר?…

בתקפה מאוחרת יותר גונו בעתון הזכר האנגלים, המרמים את היהודים ומבטיחים להם טריטוריה שאיה שלהם וגם לא תהיה להם בעתיד, וזה הכל, הדברים ברורים קצת יותר, אבל עוד די מעורפלים.

 

הציפיה במשפחה    🔗

בחודשים האחרונים ציפינו למאורע משפחתי: פרחה עמדה ללדת, והחלטנו לעבור לטבריה לימי הלידה, אעפ“י שידענו על המחסור בבית‑החולים הזמני בעיר זו, הימים היו ימי‑הפגרה מהלימודים. שהינו כחודש ימים ביבנאל – הקייטנה שלנו בימים ההם – ולאחר מכן עברנו לטבריה. הסתדרנו בדירת ידידים. ידידתנו, הגברת סופרמן, חיתה שם בימים ההם כמורה, מנהלת בית‑מלאכה לתחרים. בעלה, רפאל סופרמן ז”ל, עבר מצפת לתל‑אביב והמלחמה הפרידה בינו לבין משפחתו, הסתדרנו שם באחד החדרים, שהועמד לרשותנו, וציפינו למאורע.

 

כיבוש טבריה    🔗

גם בעולמנו הגדול ציפינו מיום ליום למאורעות גדולים, לכיבוש הגליל ע“י האנגלים. בינתיים ניצלתי את הימים גם לעבודה ציבורית. התסיסה לקראת הבאות – שחרורנו מעול התורכים – היתה גדולה והלבבות היו פתוחים לפעולה ציבורית. בעזרת צעירים בעיר, כבכור שיטרית ואחרים, יסדנו שתי אגודות צעירים: “בני ציון” לחורים ו”בנות ציון" לבחורות. חלמנו על שחרור קרוב, על פעילות לאומית. כולנו ידענו במעורפל על הבטחות, שניתנו לעמנו, ידענו משהו על גדוד גליפולי. ידענו, כי השרידים שלנו ביהודה מתכוננים ליסוד אירגון לאומי כללי. משהו גונב לנו על התנדבות בחורים יהודים לצבא הבריטי, העתידים להשתתף בכיבוש צפון הארץ. חלמנו, כי גם אנו נזכה להשתתף בפעולות אלה. התארגנו גם להתגוננות מקומית, הי חששנו לימי המעבר. הורגשה בגליל תסיסה גדולה בין הערבים, ואף בין הבדוים, ופחדנו מפני ימי המעבר, שבין “מלכא למלכא”. על קרבת ימי המשבר קלטנו משהו ממחנות הצבא הגרמני, שחנו בסביבת דגניה. בני דגניה היו אתם ביחסים טובים. מהם קלטו בני המקום על הצורך בהכנות להתגוננות מפני הבדוים בסביבה.

כך עברו עלינו ימי חרדה ותקווה. ביום אחד במחצית תשרי הורגשו במחנה הגרמנים בסביבות דגניה סימני הכנות לעזיבת המקום ולנסיגה צפונה. ה גם החלו לחלק מתנות, ואף מכרו רכוש המחנה שלהם. היינו צמאים, כמובן, לנשק ולתרופות וכדומה, וניהלנו אתם משא‑ומתן על “ירושה” שתשאר בידינו אחריהם. גם קציני הצבא התורכים, שהיו מזדמנים לסביבתנו, היו מרמזים על קרבת משבר. בכמה מקומות נשמעו בלילות קולות עמומים של תותחים, שהדיהם התקרבו מדי לילה ולילה יותר ויותר. לילה אחד נשמעה בחוצות טבריה תנועת משאיות רבות. הסתכלנו בסתר וראינו שיירות גדולות של משאיות צבאיות, הנוהרות מדרך נצרת, אינן מתעכבות בעיר וממהרות לדרך הגליל העליון בכיוון דמשק (הדרך הזאת סוללה בימי המלחמה). מובן, שלא יצאנו לרחוב. הצצנו בלילות בהחבא מבעד לחלונות והגגות, אבל ברור היה, שהמשבר מתקרב. סימן נוסף היה יאוש החיילים התורכים. הם היו מוכרים רובים וכדורים בפרוטות או בככרות לחם. בשבת נודע לנו, כי הגרמנים עזבו את דגניה. נודעו לנו גם פרטים על ריכוזי בדוים בסביבות דגניה. במוצאי שבת נודע לנו, כי יש צורך בעזרה להגנה על הקבוצה. בן שעה אורגנו כשלושים איש ברובים, שנקנו מאת החיילים התורכים המסתובבים בעיר ובסביבתה נבוכים, רעבים ונואשים. שרות טוב הביאה התגברות לדגניה בשעה הנכונה, כי עוד באותו לילה ניסו בדוים לכבוש את המקום, ולשמחתנו נהדפו. למחרת בבוקר השתררה אנרכיה בעיר טבריה והיתה סכנה להימצא ברחובות. היו שמועות, שמושל העיר והפקידות הגבוהה אורזים את חפציהם בכוונת בריחה צפונה. בצהרים גברה ההתרגשות. הערבים החלו לשדוד את מחסני הצבא. נתברר, כי בעיר היו מחסנים צבאיים גדולים לשמן זית. כל הערבים, נשיהם וילדיהם, התרוצצו בעיר, שדדו את השמן בפחים וכלי‑בישול שונים. ונשאו אותו על ראשיהם לבתיהם. השמן מילא את כל העיר. האנשים השתוללו ושתו אותו ברחובות. בצהרים נראה מטוס על פני ים כנרת. היה זה, כנראה, מטוס סיור של “האויב” – פירוש האנגלים. נראה, שעקב אחרי בריחת הגרמנים. מפה לאוזן סיפרו חדשות, כאילו מרחביה שלנו, ששימשה מקוום ריכוז לצבא הגרמני, נכבשה ע"י “האויב”. סיפרו על כיבוש חיפה. כולנו צהלנו: “הנה הנה הגאולה מאחורי כתלינו”.

בשלוש‑ארבע אחה"צ נשמעו יריות מעל גגות בתי הממשלה לעבר ההרים. התגנבנו מהבית ומהמרפסת, ראינו כאילו אנשים יורדים מהרי פוריה. עוד רגעים אחדים הבחנו רוכבים על סוסים יורדים אט‑אט בשבילים. עזבנו את מקום התצפית שלנו, רק לאחר שכדור נתקע בקיר הבית לא רחוק ממני. נרגשים ניסינו לצאת לרחוב ומיד שבנו לבית. ישבנו שם עד בוא הרגע שהחלה הצעקה בחוץ, כשמעל מלון גרוסמן מתנופף דגל לבן. מסתבר, שהיריות מעל בתי הממשלה היו רק נסיון לעכב במקצת את כניסת האנגלים לעיר. עד שאחרוני הנסוגים יעברו את רחובות העיר. מיד קפצנו לרחוב לסביבת מלון גרוסמן. מהבתים נראו רוכבים דוהרים בסערה לכניסה לעיר. הרכיבה היתה פראית, שלא ראינו כדוגמתה. הרוכבים, שרוביהם היו תקועים באוכפים וחרבותיהם שלופות בידיהם, כובעיהם רחבי השוליים על ראשיהם, וכתנותיהם פתוחות, דוהרים בצעקות פראיות. בן רגע נפתח שביל רחב בין העומדים בפה פעור, מוחאים כף וצועקים כל מיני ברכות. הדוהרים הראשונים הגיעו לרחבה שעל יד המלון, שעליו התנופף הדגל הלבן והסתדרו במעגל, היו בהן כמה מאות רוכבים. אי‑אפשר היה להכיר ביניהם מי מהם טוראים ומי קצינים, כי כולם לבשו כתנות ללא סימני‑היכר ומכנסים קצרים. לאחר מכן נתברר, כי היה זה גדוד אוסטראלי, שכבש את העיר – אם אפשר לקרוא לזה כיבוש. תרבושים וכובעים נזרקו למעלה. מאושר היה זה, שידע מעט לפטפט אנגלית. ראינו אחד הרוכבים נכנס למלון עם כמה חברים, יצא למרפסת, קרא בקול משהו. שלושה מהרוכבים על הסוסים הרימו ידיהם ומיד הועפו מעל המרפסת בקבוק ואחריו שני ושלישי. החיילים שידיהם הורמו תפסו אום ובן רגע היה הבקבוק נתון בפיהם. ידעי אנגלית בארו, שהחייל על המרפסת שאל מי היה הראשון, השני והשלישי, שנכנסו לעיר; וכאשר אלה הרימו ידיהם, כיבד אותם בבקבוקי משקה. השמחה וההתרגשות היו כלליות ליהודי ולערבים. יצאו בריקודים מכל המינים והסוגים. אנחנו, “פני העיר” – ועד מושבות הגליל ונספחים אחדים מנכבדי טבריה, הרב הראשי ועוד – ישבנו על מדוכת קבלת הפנים.

מסרנו את התפקיד הראשי למר גליקין ולהרב. ניסחנו על רגל אחת ברכה קצרה והלכנו למלון גרוסמן, ששם היה, כנראה, מרכז הצבא הכובש. היינו מוכנים לנאום. מהומה ומבוכה שררה בכל סביבת הבית. ראינו רק שמכל הדרכים באים רוכבים על סוסים. שמנו אל לבנו, כי הראשונים שחדרו לעיר דוהרים ונעלמים ממנה. נראה, שהם אינם מתעכבים בעיר וממהרים בדרך לגליל העליון. מדרך נצרת החלו לנהור גם משאיות נשק מסוגים שונים, מתעכבים על‑יד מלון גרוסמן רגעים, שם מחלקים להם בחפזה צורכי מזון, וגם הם ממשיכים בדהירה לצפון. החלטנו בינינו, כי אין השעה כשרה לנאומי ברכה. המתנו בחוץ כמה שעות ושבנו כלעומת שבאנו. מר גליקין ומתרגם מומחה אתו ניסו להכנס בשיחה עם אחד החיילים, שהיה להם הרושם שהוא בודאי קצין. ניסו לדובב אותו, אבל לא נתכבדו בשום תשובה. הכל סוער ורץ צפונה. החלטנו, שאין אנחנו ראויים בעיניהם לתשומת‑לב. ואין מה לעשות. יש לשוב לבתינו, שם קיימנו ישיבה מתמדת כל שארית היום וכל הלילה לפי תורנות. היינו מקבלים דו"חות מכל הנעשה בעיר וסביב לה, הן בין האזרחים והן בין הצבא. מהאחרונים נודע לנו רק דבר אחד. הצבא נוהר מדרך כנרת ומדרך נצרת ונבלע בדרך ראש‑פינה. כנראה, הוא פונה לקראת דמשק. חיילים בקבוצות קטנות נופשים רגעים מספר בחרוב, מתגלחים בעמידה על יד המשאית וממשיכים בדהירה. כל הצבא ממוכן או רוכב על סוסים. ובעיר הילולה: הערבים צוהלים, זוללים מהשמן ומשאר צורכי‑האוכל, שנשארו במחסני הצבא. היהודים מרוסנים בחינת “וגילו ברעדה”. כך עבר עלינו הלילה הראשון לשחרור הגליל.

 

אי‑השקט בסביבה    🔗

מהסביבה נודע לנו על ריכוזים פרועים של בדוים בין כפר תבור, סג’רה ונצרת, ודרומה מדגניה‑מלחמיה. הם אינם מנסים להתפרץ למושבות, אלא שודדים בדרכים את הגרמנים הבודדים התועים ללא דרך, גוזלים מהם את נשקם ובגדיהם, ובמקרה של סרוב הורגים אותם. הגרמנים תועים בדרכים ומשתדלים לבוא לישוב יהודי, המוכר להם לפי הבנינים בעלי הגות האדומים.

מעשה מעניין בשני גרמנים, כנראה, קצינים גבוהים, שחדרו למלחמיה. אחד מהם הוכנס לבית המוכתר, לפי הקשתו, וביקש ממנו להסתירו עד עת מצוא. הוא הוציא חגורה מלאה מטבעות‑זהב והציע למוכתר את כל הזהב הזה כתגמול על הסתירו אותו ואת חברו מהצבא הבריטי. המוכתר סרב, כמובן. הוא הסביר לו, כי היהודים נייטראליים הם במלחמה זו, ולמרות הצעת הכסף איננו יכול למלא בקשתי. הוא הציע לו להסתלק מהבית יחד עם כספו. הושיט לו כיכר לחם, השקה אותו מים; ושני הקצינים נעלמו, בשבילים המוליכים לעבר הירדן. את הדבר הזה פרסם קצין גרמני שבוי בעל דרגה גבוהה. הוא סיפר בשבחם של היהודים, שסרבו להסתירו למרות סכום הזהב שהציע להם. שנים אלה נתפסו בגליל העליון ע"י הצבא הבריטי ונלקחו בשבי.

 

הפגישה הראשונה עם ראשי הצבא    🔗

אחרי מאמצים רבים במשך יומיים נמצא חייל, או קצין, ואולי גם גנירל, שחמל על הרב המסתובב מסביב לבית בקפוטה של משי בלויית גליקין והמתרגם. הוא היטה אותנו אליהם כי חשב, שאנשים אלה נמצאים בצרה ומבקשים עזרה. אחרי ששמע את הקשתם, חייך בנימוס וענה להם: “רבותי! המלחמה עדין אל נגמרה ואין אנחנו מקבלים לעת עתה ברכות. אנחנו ממהרים לכבוש את דמשק. המקום הזה – טבריה – חשוב לנו מאד, אבל אינו מעניין את צבא הוד מלכותו. אין גם כל רשות לדאגה לאזרחי העיר, הנמסרת מדי יום ביומו לקצין אחר, שגדודו עובר באותו יום את העיר. גם הוא ממונה כל העיר רק לשם הגנה על הצבא שלו. ועם אחרוני חייליו גם הוא ממהר לדמשק, ואחר יבוא במקומו”. הוא הוציא מכיסו פנקסון קטן, רשם את שמות המשלחת ואמר, שזה ימסר למי שצריך להמסר; וכאשר ירגע הכל, ישימו בודאי לב לרצונם הטוב של התושבים. “כך הוא הענין”, אמר הרב, “ואנו חשבנו, כי נכבדים אנו בעיני הצבא הכובש, נו‑נו!”.

ביום החמישי לשחרור טבריה זכינו סוף‑סוף להתקבל ע"י קצין‑צבא בריטי, שנתמנה למושל צבאי בעיר. הרב שמח לברך “מי שברך” לכבוד מלך בריטניה וצבאה, וגליקין הביע שמחת העיר, ויושביה היהודים במיוחד, על שזכינו להגאל מעול תורכיה. הבטחנו לשתף פעולה עם האדמיניסטראציה הצבאית של העיר, הסברנו שהיהודים הם רוב הישוב בעיר; אבל סוברים אני, שאני מביעים בזה גם את דעת המיעוט הערבי ורצונו. הקצין לא הגיב על דברינו. הוא הבטיח לנו, כי הוא, עד כמה שישאר כאן, ואלה שיבואו אחריו, ישימו לב לרצוננו הטוב ויתקשר אתנו לעת הצורך. הוא רשם לפניו את הפירמה שלנו, “אירגון המחוז היהודי” ורב העיר, ובזה נפרדנו.

 

“הדסה”    🔗

שמחה גדולה וגאווה לאומית עוררו בנו האורחים שלנו, שהופיעו ימים אחדים אחרי כיבוש העיר, והם קבוצת רופאים לבושים בגדי צבא בריטי, והציגו את עצמם כבאי‑כוח אירגון יהודי אמריקאי בשם “הדסה”, שהולכים יחד עם הצבא הכובש, כדי לחקור את מצב הבריאות של הישוב ולכונן בו עזרה רפואית. בסביבה זו מצאו כר נרחב וחשוב לפעולה, היות שהעיר היתה מלאה פליטי הגירוש, והתנאים הסאניטאריים וההיגייניים היו למטה מכל סטאנדארט. היה קיים אמנם בעיר בית‑חולים יהודי בהנהלת הד“ר פוחובסקי מתל‑אביב, פליט גם הוא; אך בביה”ח הזה היו ששה‑שבעה חדרי חולים בלבד, מיטות ללא סדין, חסרו בו רפואות וכו‘. רופא אחד מן האורחים, ד"ר נורמן, המדבר עברית, נשאר תיכף במקום והתחיל לארגן עזרה רפואית מודרנית, נוסח אמריקה. נתברר לנו, כי “הדסה” היא אירגון נשים באמריקה, שבראשה עומדת אשה דגולה, הגב’ סולד, והיא היא שמארגנת את הפעולה. חברי הקבוצה הזאת עברו את הדרך מאמריקה למצרים, דרך רבת סכנות; והם מקווים, שעוד רופאים ואחיות – אתם היתה אחות יחידה וכתריסר רופאים – נמצאים בדרך. בואם הרים את המוראל שלנו.

הימים הבאים היו סערה של תקוות ויאוש. ביום החמישי לשחרור העיר פרצה בה מגיפת החולירע. אנשים אמרו, שהשמן שהיה במחסנים היה פגול. והוא הוא שהביא את המגפה. ראיה לכך היתה, שרוב החולים והמתים היו מהישוב הערבי. נוסף לזה הביאו אתם אנשי הצבא מחלה, שלא ידענו עליה: “קדחת שפאנית”. זאת היתה מחלה קשה, רבת מכאובים, שתקפה גם את הלב, הריאות ושאר מקומות: תוצאה של חיים קשים בארבע שנות המלחמה. העיר נסגרה על מסגר, אין יוצא ואין בא. אנשי הצבא לא באו במגע עם התושבים. מצבנו היה קשה.

 

המגע הראשון עם הרשות הבריטית    🔗

זמן קצר אחרי כיבוש העיר נקראנו למושל הצבאי, כהבטחת קודמו. הוא לא קרא בפנינו את שמו ולא ידענו עליו כלום. הוא הסבר לנו, כי הגיעה השעה לארגן משטרה אזרחית לעיר, והציע לנו לתת לו חמישה מועמדים יהודים למשטרה. הוא הודיע לנו, כי הוא יבקש זאת גם מנציגי הישוב הערבי ויציע להם לשלוח לו שלושה מועמדים למטרה זו. הוא הדגיש, כי שמועת המועמדים צריכים להיות אזרחים, שלא שרתו במשטרה התורכית. הם צריכים להיות אנשים משכילים ומוכשרים, כי הם ישמשו גרעין לקציני משטרה בימים הקרובים, נתאספנו בו במקום וסידרנו רשימה של חמישה מועמדים בלי לשאול את דעתם – משמעת צבאית משלנו. בראש הרשימה עמדו בכור שיטרית, גירא קריצ’בסקי ז“ל, השומר שולמין ז”ל, ועוד שניים ששמם נשכח ממני. ניתנה פקודה, ואחר שעתיים הם התייצבו לפני המושל, גירא דיבר אנגלית טובה, שיטרית גמגם בה, אבל ידיעתו בערבית היתה חשובה, והאחרים גמגמו בשתי השפות גם יחד. הפקודה הראשונה להם היתה לארגן שוטרי‑משנה לשמירה על ההסגר בעיר, שהוטל עליה עקב החולירע.

לצערי, הייתי אני בין הראשונים, שהפרתי בעזרת שיטרית עצמו את החוק. יום אחרי קום המשטרה הגיע לכניסה לעיר רץ ממלחמיה בדרישה אלי מאת אבות המושבה לבוא תיכף ומיד למושבה, היות שבן הנדיב ג’מס דה‑רוטשילד עומד לבקר בה והשתתפותי באירגון קבלת‑הפנים הכרחית היא. מובן, שלא ניתן לשליח ממלחמיה להכנס אל העיר. הוא מסר את המכתב לשיטרית וממנו נמסר לי. הלכתי למושל, הסברתי לו את הענין וביקשתי רשות יציאה מהעיר וכניסה בחזרה אליה לאחר יום יומיים. על ידו ישבו מתורגמנים לעברית וערבית, שהישוב העמיד לו. המושל לא היסס רגע והשיב את פני ריקם. עניני הישוב היהודי אינם נהירים לו אף אינם מעניינים אותו, כשהדבר נוגע לאינטרסים הצבאיים של בריטניה הגדולה. בריאות הצבא קודמת לכל, ועתה שוררות החולירע והאישפאנית בכל תורף. הייתי מוכרח לחכות לשקיעת החמה ובעזרת השוטר היהודי (תקוותי שהדבר לא יגיע לאוזני שר המשטרה מר בכור שיטרית) עזבתי את טבריה, ובשעת הערב המאוחרת הגעתי למלחמיה. עשיתי במלחמיה יומיים. קיבלנו את פני האורח, לשמחתנו, הוא הבין את שפתנו וענה לנו בעברית מגומגמת, אבל עברית, כהבטחת אביו.

בלילה אחרי גמר קבלת הפנים קיבלתי חום. לא חשדנו במחלה, שהיא מיוחדת במינה, כי הקדחת הרגילה לא היתה אורחת נדירה ביותר. שכבתי בחום רב, וגיסתי פנינה ז"ל טיפלה בי. שכבתי לילה וחלק מיום המחרת, עד שבא שליח מטבריה ובישרני, כי פרחה ילדה למזל‑טוב תאומות, שתי בנות.

 

מזל‑טוב – תאומות    🔗

ציוויתי מיד לרתום לי עגלה, לרפדה קש, וחזרתי לטבריה בלי למדוד את החום, כי חששתי שהוא גבוה. באתי בראשית הערב ישר לבית‑החולים. השתדלתי להסתיר מפרחה את מחלתי. היא הסתכלה בי ובפני החמוצים וחששה, שאיני שבע רצון מלידת הבנות. “לפחות, אחת מהן”, אמרה, “צריך היה להיות בן”. לאחר ששולחתי מבית‑החולים ע"י האחות, באתי בקושי רב לבית הגב' סופרמן. שאלתי אותה על ציונה, והיא אחרי גמגום סיפרה לי, כי ציונה הרגישה את עצמה לא בטוב והוכנסה לבית החולים, בלי שאמה יודעת על כך. לציונה בישרו בבוקר על לידת האחיות ונזהרו מלהודיע לאם על מחלת בתה. אמרו לה, כי לקחתי אותה למלחמיה, על‑כן לא תבקר אותה בימים הקרובים. ברור היה, כי האם לא האמינה בסיפור, אבל כדרכה עברה על זה בשתיקה. ציונה הסתפקה בזה, שפעמים אחדות ביום סיפרה לה האחות פרטים על אחיותיה. באותו היום נתברר, כי היא חולה בדיזנטריה. ביום המחרת הצליחה המארחת שלי להשיג רופא שביקר אותי, ומיד העמיד את הדיאגנוזה, כי הנני חולה באישפאנית. רבות סבלתי מהמחלה, נוסף לכך, שאיני יכול לבקר לא את פרחה ולא את ציונה. שוב המציאה הגב' סופרמן מעשיה, שאני נקראתי פתאום ליבנאל וכו‘. הדברים לא נתקבלו על דעת היולדת, כי לא האמינה, שלא הייתי מוצא לנחוץ לסור אליה ולברך אותה לפני עזבי את האיר. גם ציונה הבינה, כי הסיבה לאי‑ביקורי אינה מתקבלת על הדעת ושאלה מדוע, לפחות, לא באתי עד דלת החדר ששכבה בו. ימים אחדים שכבתי בחדר מיוחד על שולחן התפירה, כי מיטה לא היתה לי. הייתי טבול בזיעה איומה ומתקשה בנשימה, עד שבשעה אחת חשבתי שהנני נחנק. הגב’ סופרמן מצאה בעיר מיילדת אחת, שהעמידה לי “קרני דאומנא” והנשימה הוקלה. אחרי חמישה ימים של שכיבה על שולחן התפירה הורשה לי לקום וביקרתי את פרחה. גיליתי לה את כל הסודות, שקיבלה אותם בהכנעה, כדרכה בחיים, היא כתבה במיטה מכתב לציונה והרגיעה אותה בהומור הטוב שלה ובתקווה טובה. סיפרה לה, כי אחיותיה חמודות והוסיפה, שהוחלט ביני לבינה לקרוא לבת הבכירה גאולה, ולצעירה –במחצית שעה מהראשונה – דרורה. רצוננו להנציח את גאולתנו ושחרורנו מעול תורכיה, מוכנים לחיי דרור הצפויים לנו בארצנו.

 

אנו מסתדרים בטבריה    🔗

עבר שבוע ללידת הבנות והיינו מוכרחים לפנות את המיטה בבית‑החולים. בעזרת ידידים הושגה בשבילנו דירה בת שני חדרים, מחצלאות וכלי‑בישול וכל ההכרחי. “בני ציון” ו“בנות ציון” הגישו לנו את כל העזרה האפשרית. גם לציונה הותר לעזוב את בית‑החולים. שמחה רבה היתה בפגישתה עם אמה ואחיותיה. עברנו לדירה לגור שם עד גמר ההסגר. קשה להבין כיצד החזקנו מעמד. חיינו בחדרים, שמלבד מחצלאות לא היו בהם כל ריהוט, עם שתי תינוקות ואם חולה למחצה בתוך עיר כטבריה. מוקפים חולים ומתים, בדירה שאין בה כל סידורים סאניטאריים והיגייניים. זכינו אמנם לעזרה מקסימלית, האפשרית בימים כאלה. אף לביקור הרופא היחידי של “הדסה”. הוא עודד אותנו וקווינו לימים, בהם נזכה לעזוב את העיר. הימים לא היו כל‑כך רעים, אבל בלילות ערכו הבנות קונצרטים, שהוציאו מהכלים את כל השכנים בבית זה. לילה אחד שמענו קינטור קולני מצד אחת השכנות, המאשימה אותנו שהננו אכזרים, מרעיבים את התינוקות ושוללים אפשרות של מנוחה בלילות ממחצית העיר. היה גם איום בקול, שהגיע אלינו, כי מחר ילכו למשטרה להתאונן עלינו.

 

אנו שבים לביתנו    🔗

עברו שבועיים ימים. המגיפה שקטה בעיר. ההסגר הוסר, ואנו מהרנו לביתנו. שבנו, משפחה בת חמש נפשות, מלאי שמחה ותקוות. פתחנו את בית‑הספר ואף פרחה חזרה לעבודתה בו.

וכאן כדאי לספר על אצבע אלהים: יום אחד נכנסה לביתנו אשה יהודיה, טברינית טיפוסית, ושאלה ביידיש אם יש לנו עבודת כביסה. רחל היה שמה. ברצון מסרה לה פרחה עבודה. בשעת ההפסקה לארוחת הצהרים נכנסה פרחה אתה בשיחה: מאין היא? כמה זמן היא במושבה? וכו'. היא סיפרה לנו על צרותיה: היא בת טבריה, נשואה לאיש מגיל שבע‑עשרה. בעלה שוחט, יש לה ילד בן עשר שנים, בעלה מתאכזר עליה והיא סובלת קשות. לבסוף החליטה לברוח מהבית. בעיר הפיצה שמועות בין שכניה, שהיא בורחת לתל‑אביב. בשום אופן לא תחזור לבעלה. היא לא הרחיקה לנדוד כדי לדעת משהו על בנה. במושבה עברה את רוב הבתים בביקוש עבודה ולא השיגה כלום, אף כי פה ושם ראתה ערביות עובדות. זה היה יומה הראשון בעבודה. היא גמרה את עבודתה, קיבלה את התשלום והתכוננה לעזוב את הבית. אמרה לה פרחה, כי ברצון היתה משאירה אותה אצלנו בעבודה קבועה. לו היתה יודעת לדבר עברית; הסבירה לה, שאין אנחנו מדברים בשפה אחרת. היא הורידה ראשה ביגון, שצער אותנו. שאלה אותה פרחה, אם היא מוכנה ללמוד עברית, ואז היא תלמד אותה ערב ערב את הדרוש לשיחה קלה אתנו. בדמעות בעיניה הודתה לה ונשארה בבית.

בקיצור הקיצורים: שתים‑עשרה שנה עבדה אצלנו רחל זו, גידלה לנו את גאולה ואת דרורה ואחר שנים גם את תמי. הספיקה ללמוד עברית עד כדי דיבור שוטף, קריאת עתון וספר. בעזרת השם ובעזרת רחל הסתדרנו איך שהוא, אפילו מיטות ילדים השגנו בנס ואמבטיה של פח, והתכוננו לחיים עליזים. הילדות היו דומות בכל. איש זר לא הבחין ביניהן מי היא גאולה ומי היא דרורה. ואנו השתעשענו בזה. קרה גם מקרה, שהאם החליפה ביניהן.

 

שמחתנו לא ארכה    🔗

בת שבועיים חלתה גאולה בקדחת. הרופא ד"ר דוד חשב, שהיא נולדה נגועה במלריה. אבל לא זה הענין, העיקר היה למצוא ארוכה למחלתה. ניסינו את כל התרופות, שהרופא ידע עליהן, ולא נרפאה. עבר חודש ימים והרופא חשב, שעזיבת המקום הוא תנאי להבראת התינוקת והמשך חייה. בימים אלה נזדמן למושבה מר שבתאי לוי, הפקיד הבכיר של פקידות הבארון. הוא ברך אותי במזל‑טוב, ואני תיניתי בפניו את צרותינו. עשיתי רושם של מיואש, אבל הוא מצא תרופה מניה וביה: בית‑הספר קטן, אחרי שהוצאו ממנו בני מעון הילדים; ולפי דעתו, לא יקרה אסון, אם פרחה לא תלמד השנה. אני והמורה השלישי נתאמץ מאמץ נוסף, והכל יבוא על מקומו בשלום. יש להם בסג’רה בית‑הפקידות, בית גדול, שיוסף ווייץ תופס בקושי את מחציתו, תעבור לשם פרחה עם הילדים וככלות השנה נראה מה לעשות. סג’רה היתה ידועה באקלימה הטוב, על‑כן הייתי מלא הכרת תודה למר לוי. לא התעניינתי אם תקבל פרחה את משכורתה. (למעשה, שילמו לה את משכורתה במילואה).

ביום השישי רכבתי על מוצה לסג’רה, סיפרתי לווייץ את סיפורי, בשמחה נתן הוראה להכין לנו מיד את הדירה, ואף מצא מקום ברפת לשתי פרות משלנו; וביום הראשון אחר הצהרים הגענו לסג’רה בעגלה עמוסה, וגם הפרות והעגלות הובאו אתנו. ביום השני בבוקר באתי לבית‑הספר לשעור הראשון. עזבתי את ביתנו, כי מי יוכל להחזיקו? עברתי לגור בחדרי הפקידות וסעדתי על שולחן אחד האיכרים. השמש עזרא דאג למשקי וזכה בביצים ומעט חלב, ואני חייתי ככה מהיום הראשון בשבוע עד היום השישי. בצהרי כל יום שישי הייתי אורח במשפחה בסג’רה לשבתות עד היום הראשון בבוקר. מצב הילדה הוטב קצת, אך לא הבריאה לגמרי, ומיפינו לימות הפגרה כדי לנסוע לד“ר יפה, שעבר בינתיים לחיפה. רופאים שנזדמנו אלינו ובדקו את הילדה, מצאו אותה נגועה בחיידקי המלריה המכלים את דמה. היא היתה ירקרקת, תנוכי אוזניה היו שקופות עד לידי זועה. נרמז לנו, כי אין להעלות על הדעת, שנוכל לשוב אתה למלחמיה, אם רוצים אנו בהבראתה. למזלנו, נזדמן לסג’רה גם הד”ר יפה, בדק אותה בהזדמנות ביעף ושמע מפינו, כי בראשית הפגרה נבקר אותו בחיפה.

 

הגילויים המופלאים    🔗

השנה הראשונה לכיבוש הגליל היתה בשבילנו תקופת גילויים מופלאים על הנעשה בעולם היהודי בחו"ל ואף ביהודה. כל השמועות והלחישות שהגיעו אלינו בסודות והיו מעורפלות בשעתן, נתבררו לנו עם פתיחת הדרך לתל‑אביב – ירושלים. וגם ידידינו הפליטים, שחזרו מיד לבתיהם, המטירו עלינו ידיעות רבות.

ראשית, הצהרת בלפור; שנית, הגדודים העברים; שלישית, “ועד הצירים” שהגיע לארץ. בכל אלה, שרק עכשיו נתגלו לנו על כל פרטיהם, ראינו “עקבות משיח”.

 

הגדודים האוסטראליים    🔗

גם אחר גמר הקרבות חנו בארץ כמה גדודים אנגליים שונים, ביניהם גם הגדוד העברי וגם כמה גדודים אוסטראליים. הצבא הבריטי הסתייג מאתנו. יתכן שהיה בזה רמז מגבוה, ויתכן שהדבר היה תלוי באופי האנשים. גם אנו לא השתדלנו להתקרב אליהם, אולי מתוך כעס על יחס ראשי‑הצבא לבעיותינו – היה סוד גלוי כי רוב קציני הצבא היו פרו‑ערביים – ואולי היתה זאת תגובה טבעית על יחסם הם אלינו. אחרים היו היחסים בינינו לבין האוסטראליים. האחרונים, כפי שמסרו לנו, היו ברובם אנשים חקלאיים בביתם, אנשים פשוטים ותמימים. הם התנדבו לצבא ללא גיוס רשמי מחייב. את סוסיהם הביאו אתם. המפקדים היו משלהם, שהבינו לרוח בני עמם. המשמעת החיצונית בגדודים אלה היתה רפויה, לבושם היה מרושל במקצת, אולם אנשי לחימה טובים היו כולם. בבואם ארצה מצאו בחקלאינו מין את מינו, והתקרבו אליהם, אולם גם בישובים העירוניים הם התקרבו ליהודים.

זוכרני, כי בטבריה אחרי כיבושה מונה זמנית למפקד העיר קצין אוסטראלי. בימים המעטים שישב בעיר היה משתדל לקשור קשרי ידידות אתנו. יום אחד הביע לפנינו רצון להכיר את חיי התושבים בעיר, אולם ללא כל פורמאליות. הכנסנו אותו לבית יהודי ולבית ערבי. לבית היהודי בחרנו את בית הגברת ברסקי, שעברה לגור אז בטבריה. נכנסנו הביתה ללא פורמאליות יתרה. הוגש קפה והחלה שיחה ידידותית בינינו. בינתיים ראה הקצין תצלום על הקיר. היתה זו תמונה של בחור נאה, זה היה צילומו האחרון של משה ברסקי, שנפל על אדמת דגניה. היות שהיה זה תצלום יחידי בחדר, התעניין הקצין לדעת מה טיבו. הגברת ברסקי החלה לספר בלב שבור על אסונה: בנה נהרג ע“י שודדים ערבים, והוא בן תשע‑עשרה בסך‑הכל. לא זכה לחיות בארץ ולהשתרש בה. קולה היה רווי‑דמעות והשתררה מועקה בנו. הקצין החל לנחם אותה: “הן רבבות אנשים צעירים נפלו במלחמה, וראי, בנך קידש את שם האומה שלו, בא הנה ונלחם על תחית מולדתו; ואילו אנחנו, הרחוקים כל‑כך מאתכם, באנו הנה ושפכנו את דמנו כדי להקים לכם מחדש את מולדתכם”. כשראה תימהון על פני הגברת ברסקי, שאל אותה: “האם לא הגיעו אליכם ידיעות על ‘הצהרת בלפור’? לנו נאמר כי כוונת כיבוש הארץ היא לכבוש אותה מידי התורקים ולהקים בה ממלכת ישראל. זה קסם לנו, עזבנו את משפחותינו, עברנו ימים, נלחמנו, ואנו שמחים שיהיה חלקנו בתחית מולדתכם הישנה. התנחמי גם את, שגם לבנך היה חלק בפועל זה”. שמענו את דבריו בנחמה גדולה והרהרנו: “הלואי והיה זה אמת לאמיתה”. אולם בטוחני, שהוא דיבר בכנות; ואין פגם בדבר, אם שחרור א”י היה מתוך אינטרס בריטי נוסף.

 

אני מנסה שנית להאחז בקרקע    🔗

יוסף ווייץ ברשימתו בספר “העליה השניה” מספר על עליתו לגליל. הוא מספר שם עלי ועל פרחה, ובין השאר כותב שם, כי עבודתי בחינוך היתה אצלי הוראת שעה, עד שאמצא אפשרות להאחז בקרקע המולדת ולעבדה. הוא לא צדק בענין זה. חלומי היה למצוא מיזוג של שתי “אהבות” אלי: הוראה ועבודת אדמה. על נסיון אחד בלתי מוצלח סיפרתי לעיל. נסיון שני נעשה על ידי בעזרתו של יוסף ווייץ עצמו. בשעתה נוסדה ברחובות חברה, שבראשה עמד אהרון אייזנברג וחותנו של ווייץ אלטשולר. מטרתה היתה רכישת קרקע והכשרתה, נטיעת מטעים ומכירתם לעולים או גם לבני הארץ. חברה זו רכשה גם בסג’רה מפקידות הבארון שטח קרקע נטוע זיתים, חילקה אותו לחלקות בנות חמישים דונם, שיקמה את העצים המוזנחים, גם נטעה עצים נוספים, והכריזה על מכירת החלקות האלה בתשלומים לשעורין. יוסף ווייץ נתמנה למנהל החברה בסכ’רה והתיישב בה. לי וכן לשאר חברינו בגליל גרם בואו קורת‑רוח. הוא שהתדפק על בזמנו על דלתות האיכרים וביקש עבודת יום כפועל ולא נענה, התיאש אז מהגליל וחזר ליהודה. עתה הופיע ווייץ כבעל בעמיו וחביב החוגים שלנו. חיש הוכנס לועד של מושבות הגליל, והיה גם ראשון למעשים במערכת העלון, שהחילונו להוציא לאור (אף אני הייתי בו חבר המערכת). כולנו קיווינו לפריחת הגליל הקרובה. אני, ה“מנחם מנדל” הוותיק, ראיתי בבוא ווייץ לגליל אצבע הגורל. נאחזתי בענין סג’רה בהתלהבות. בחלומי ראיתי את עצמי מורה בסג’רה – אידיאל שלא קשה היה להשיגו – ובעל משק עזר מסועף. “חצר” היתה לי: פרות, סוסה, אתון, עופות – ואם אוסיף לזה גינה וחמישים דונם זיתים, הרי אני “בעל גוף” חשוב. קניתי חלקה, שילמתי דמי קדימה והוספתי לשלם מדי חודש בחודשו את התשלומים לפי החוזה. החברה התכוננה לגלות מים במקום לשם השקיית חלקה לירקות. וראו בחזון תחית המושבה העלובה.

לצערי, נשאה הרוח את כל התקוות. החברה לא הצליחה בפעולתה ועזבה את המקום. ואני שבעתי רצון, כשהוחזר לי כספי, שהשקעתי בענין זה, והוספתי לחלום את חלומי על המיזוג הנכסף בדרכים אחרות.

 

הישוב בארץ וחינוך בניו    🔗

הישוב בארץ היה מפוזר ומפורד. ירושלים היתה מופת לרעה בענין זה: אשכנזים וספרדים, תימנים ועיראקים, צפון‑אפריקאים וכו‘, ובתוך כל אחד מהקיבוצים האלה כוללים נפרדים וכל אלה חיים א חייהם בנפרד. לא מעט גרם ריבוי השפות לפרוד הלבבות. במשאל בין ילדי גן‑ילדים אחד בירושלים נמצא, ששלושים החניכים בגן זה מדברים בבתיהם בשמונה‑עשרה שפות. לא טוב בהרבה היה המצב ביפו, בחברון, בטבריה, בצפת ובחיפה. אמנם גון‑חיים חדש צץ במושבות. כל אחת ממושבות אלה היתה תא מוניציפאלי, התושבים היו משלמים לועד המושבה מסים, שכספיהם הוצאו לחינוך, לבריאות ולדאגה לכושל – עזרה סוציאלית בימינו. לא מעט עזרה לבני המושבות פקידות הנדיב לשם החזקת בתי‑הספר, משכורת לרופא וכו’. אבל שום אירגון מאחד את תושבי הארץ לא היה קיים. בתי‑הספר, החדרים, הכותבים, בערים הוחזקו ע"י מוסדות חוץ והכוללים. ברוב המושבות שלטה בבתי‑הספר השפה הצרפתית ורק בתקופה האחרונה הושלטה ברובם העברית כשפת הלימודים, ביחוד במושבות הגליל, והצרפתית או העברית נלמדו בהם כשפה זרה. בערים קיימו חברות‑חוץ בתי‑ספר: “עזרה” הגרמנית קיימה בירושלים סמינר למורים, גן‑ילדים ובתי‑ספר, ובזמן האחרון פתחו מוסדות‑חינוך גם ביפו ובחיפה, ושם שלטה השפה הגרמנית. עברית נלמדה כשפה וגם נסבלה במקצועות היהדות. “אליאנס” החזיקה בתי‑ספר בערים – גם את “מקוה ישראל” – ובהם שלטה השפה הצרפתית שלטון גמור. היה גם בית‑ספר אנגלי בירושלים.

בתקופה האחרונה שלפני מלחמת העולם התמרדו תלמידי בתי‑הספר בסמינר של “עזרה” ודרשו ללמדם רך ורק בעברית. תקופה סוערת מאד החלה בימים ההם ביחוד לקראת פתיחת הטכניון בחיפה. תלמידי הסמינר בירושלים הכריזו על שביתה. “עזרה” מצידה השביתה את הלימודים בכל בתי‑הספר שלה. כתוצאה מ“מלחמת השפות” הוקמו בתי‑ספר עבריים בארץ. עם בוא “ועד הצירים” ויסוד מחלקת החינוך בו רוכזו כל בתי‑הספר בידיה ובכולם הושלטה השפה העברית. רק פה ושם נשארו עוד בתי‑ספר מעטים, כגון מוסדות “אליאנס”, שבהם עוד שימשה הצרפתית כשפת הלימודים.

 

על פרשת דרכים    🔗

הגיעה פגרת בתי‑הספר. נסתיימה שנה קשה בשבילנו. אני הייתי נע ונד ממלחמיה לסג’רה וחזרה. גאולתנו לא הבריאה, אף כי חלה בה הטבה. גם דרורה, אחותה התאומה, סבלה בגלל אחותה מנדודים. גם ציונה לא נהנתה מחייה בסג’רה. החליפין בבתי‑הספר לא היו נוחים לה. בית‑הספר בסג’רה היה שונה מזה שבמלחמיה. פרחה, אם הבנות, אמנם הבריאה ועמדה בנסיון, אבל גם לה היו קשים החיים בנכר. עזרתי לה היתה מועטת, הצטמצמה רק לימי השבתות.

עם סגירת בתי‑הספר נסענו מיד לחיפה לביקור אצל הד“ר יפה. הדיאגנוזה שלו לא היתה שונה בהרבה מזו של הרופאים שבגליל, אבל הוא החליט לנסות את כוחו ולרפא אותה מן המלריה הקשה והמושרשת בה. התיישבו חמשתנו במלון הלפרין, מלון ממדרגה בינונית. בסג’רה נשארה רק רחל לטפל במשק. למזלנו, קיבלנו כספים רבים בזהב מאת הפקידות כפיצויים על ההיזקות שלנו בימות המלחמה, שחיינו על ניירות התורכים, שערכם היה לכל היותר חמישית המחיר הנקוב, יכולנו איפוא להרשות לעצמנו ולנסות הכל שבידי בני‑תמותה כדי להציל את הילדה. יום אחד החליט הד”ר יפה לעשות נסיון בזריקת כינין. דבר זה היה חידוש בארץ ופחדנו מזה. ופחדנו לא היה לשווא. ימים אחדים אחרי הזריקה נראה אודם רב במקום הזריקה וחום בו במקום. וכאשר ענין זה לא עבר במשך יומיים, שבנו לד“ר יפה. הוא היה נרעש. נתברר, כי היתה אינפקציה. הוא שער, שהחומר היה מיושן, והיה חשש למורסה. במקרה זה אין ברירה אלא ניתוח. מה לעשות? קיבלנו עלינו את הכל. האם היתה בידנו איזו ברירה? כעבור כמה ימים הוא עשה את הניתוח. האם המסכנה היתה צריכה לשמש אסיסטנטית, ולהחזיק את הילדה ולהגיע אותה. אחר ימים אחדים קיבלה גם שעור איך להחליף לה את הפתילות וכו'. היא עשתה זאת ימים אחדים בפיקוח הרופא, ואחר‑כך חזרנו לסג’רה. כעבור שבועות אחדים, כאשר המורסה נתרפאה והוטב לילדה, נסענו שוב לד”ר יפה לביקורת. הוא היה שבע‑רצון מהתוצאות, אבל באופן קטגורי הודיע לנו שעלינו לעזוב את מלחמיה.

 

נדודים    🔗

פסק‑הדין של הד“ר יפה הכריע את גורלנו והחלטנו לעזוב את מלחמיה ולחפש מקום שאקלימו נוח יותר. פניתי במכתב לפקידות הבארון, הסברתי להם את מצבנו וביקשתי את עזרתם. אחרי ימים אחדים קיבלתי תשובה מהם, כי אין מצידם כל התנגדות שלחרר אותנו ממלחמיה; ואם נראה לפנינו מקום מתאים במושבה אחרת, שביה”ס מוחזק שם על ידיהם, הם יעבירו אותנו שמה. במקרה אחר הם מוכנים לשחרר אותנו מתפקידינו. נוצר מצב קשה, בגליל התחתון וגם העליון לא נראתה לנו כל משרה פנויה.

בינתיים נודע הענין, שאנו עומדים לעזוב את מלחמיה, וקיבלנו שתי הצעות עבודה. מנהל ביה“ס בפתח‑תקוה, מר חיון, הציע לנו לעבור אליהם, קיבלנו גם הצעה מלבבת יותר ממנהל ביה”ס בראשון‑לציון, מר אברהם הלוי. שקלנו את הדבר ברצינות רבה. לפי מצב הדברים עמדו אנשי הבארון למסור את בתי‑הספר שלהם למחלקת החינוך של ועד הצירים. במקרה זה מתקבל על הדעת, שהם יעניקו פיצויים לכל המורים המועברים. ראשון‑לציון לא היתה שייכת לפקידות, והיתה סכנה שנפסיד את הפיצויים שלנו. אולם נמשכנו לראשון, מר הלוי היה ידידנו. הוא היה אדם יקר וחשוב, והיתה תקווה שהעבודה בהנהלתו תנעם עלינו. בינתיים נסעתי לירושלים ופניתי לד“ר לוריא, מנהל מחלקת החינוך, בבקשת עבודה. הוא קיבל אותי בחביבות גדולה, התעניין לדעת אם ברצוני לקבל משרת מנהל דווקא, או מסכים אני לעבוד כמורה. לא עמדתי כל כך, שתנתן לי הנהלת ביה”ס, גם קראתי לפניו את שם ראשון‑לציון. הוא הציע לי משרה מלבבת מאד בשבילי. הוראת עברית ב“מקוה ישראל”. אולם לפרחה לא היתה שם משרה. הסכמנו לראשון‑לציון – בסיכון פיצויינו – ולראשית השנה עברנו למקומנו החדש. מכרנו את משקנו לברנשטטר ביבנאל, את כל הפרות, האתון וכו‘; רק פרה אחת, הטובה שבינהן, השארנו לנו אצל ברנשטטר ל“פנסיון”, מתוך מחשבה להעבירה לראשון‑לציון, שארית החקלאות שלנו וביטוח הזנה לתינוקות. פרחה קיבלה חמש‑עשרה שעות בהוראת הטבע ואני משרה שלמה בעבודת‑גן ושאר המקצועות וחינוך בכתה ו’.

 

שלום, שלום לך, הגליל היקר שלי!    🔗

עשר שנים פוריות – אף כי די קשות – בילינו בך. למדתי ולימדתי את תלמידי לאהוב את הארץ, לעבוד את אדמתה ולהגן עליה ועלינו. לא פיללתי להפרד ממך כל כך מהר, אבל נפשי, נפשי לבתי הקטנטונת והיקרה ולהצלת חייה. בגדתי בך, הגליל. זכרונות טובים הנני לוקח אתי. ומה בעתיד? אין תקווה להשתכן במחנה עובדים, מחנה היקר לי. בקיבוצים עדיין אין ילדים, ואין צורך בי. ומה מצפה לי במושבה? לעתיד הקרוב פתרונים.

 

בראשון‑לציון    🔗

 

ראשון‑לציון    🔗

לא בלי היסוסים באנו לראשון‑לציון. אנו, שפנינו לכפר, לנוער החלוצי, ראינו את התיישבותנו במושבה זו כנסיון, שמעטה בו התקווה להכות בה שורשים. אמנם נאה וחיננית היתה המושבה הזאת. היו בה מסממני עיר‑גנים, מוקפת היתה כרמים ופרדסים, עצים ברחוב לפני הבתים. הערבים הפועלים בה אמנם לא התבלטו ברחובותיה, אולם מורגשת היתה השפעתם כעל הנוער וניכרים היו גם בחיי תלמידינו. בנין בית‑הספר לא היה תקין, אולם רוח טובה נשבה בו. החברים הלוי וגולני ז“ל היו שושבינים טובים לנו, לפרחה ולי, הכניסו אותנו יפה לתוך צוות המורים בביה”ס. פרחה השיגה את מאווייה הפדגוגיים: הוראת הטבע, ולמרות היותה כפותה לבית ולתאומות מצאה דרך לתרום לביה"ס טובות. אני שקעתי בכל חום נפשי בהוראת עבודת‑הגן, וגם לא בחלתי במקצועות אחרים. הכתה ו' שחינכתי היתה אמנם מאוכלסת למדי, אבל הילדים היו חביבים, וביחוד הבנות, שהשפעת הפועלים הערבים לא היתה ניכרת בהם; ואף הבנים, בני האיכרים, שחיבבו מאד את האורווה והיושבים בה – הסוסים והעגלון הערבי והשפעתם עליהם היתה מורגשת – ניתנו בכל זאת להשפעת מוריהם. השתדלנו להעסיק אותם בלימודים ובחיי חברת‑ילדים ולהרחיק אותם ככל האפשר מהפועלים הערבים. אולם חיינו לא היו נוחים במושבה זו ולא קיווינו לאריכות ימים בה.

 

אפיזודה מעניינת מראשית ימינו במושבה    🔗

ידידנו מצאו לנו דירה נוחה ברחוב ביה"ס, שלושה חדרים טובים ואף רפת קטנה הובטחה לנו. כזכור, השארנו בידי ידידנו ברנשטטר את הטובה בפרות, על מנת שישלח אותה אלינו לפי דרישתנו. חלמנו על המשך קל לימים הטובים בגליל ועל הלב לתינוקות. כשבאנו לראשון, נתברר מהמשא‑ומתן עם בעל‑הבית, שהוא מתנה תנרי “קל”, שמחצית החלב שלנו ימכר לו לצרכי ביתו. אמנם חייכתי לסיכוי לשמש מורה לבני האיכרים וספק חלב לאבותיהם. והוא, בעל‑הבית, פרדסן וכורם, עשיר במושבה, נעים היה לו לקבל את החלב למשפחה לא מערבי כי אם מדיירו המורה. אני סרבתי לקבל את התנאי הזה. מוכנים היינו לשלם לו כמה שישית עלינו שכר השימוש ברפת, אבל הוא התעקש, ושנינו היינו מוכרחים לקנות חלב מתוצרת הערבים בסביבה. הפרה שלנו היתה מאושרת מאתנו ולא עזבה את הגליל. זאת היתה ההתפכחות הראשונה מחלום החיים הכפריים במושבה החקלאית ראשון‑לציון.

התפכחות נוספת באה עלינו, כשנוכחנו, שאין ההורים שבעי‑רצון “מעבודת הפרך”, שאני מעביד את בניהם – ובעיקר את בנותיהם הענוגות – בעבודת הגן. וביחוד לא הסכימו, שאני כעסקן ציבורי וותיק אתערב בעניני העבודה העברית ובעניני ההגנה על המושבה. הימים היו טרופים, המתיחות היתה גדולה, ואעפ"י שהגדוד העברי – או יותר שאריתו – חנה בקרבת המושבה, בסרפנד (צריפין), היתה בכל זאת נחיצות לסמוך רק על עצמנו, וההגנה נתארגנה מחדש בהדרכה מקצועית של קפטן אחד ממפקדי הגדוד, מר יפה. חברי ההגנה היו, כמובן, בחורי המושבה, פועליה היהודים, פקידה ומוריה. הייתי פעיל בענין. אולם החיכוכים בין “נוער הזהב” במושבה ובינינו היו רבים. בכל אסיפה, כשנוער לא היה שבע‑רצון מהצעותינו, היה קופץ מי מהם על כסא ומכבה את המנורה וחבריו היו פורצים בצעקה: “הביתה לכו!”. זאת היתה צורת הדימוקרטיה שלנו. הרבה טיפולים ומשא‑ומתן נחוצים היו כדי ליישר את ההדורים ולהחזיק את האירגון על מכונו. אגב, הבחורות במושבה היו טיפוסים אחרים מאלה. רובן היו משכילות, קוראות ספר ועתון. מרבית זמנן הפנוי היו מבלות בחברת מורים ופועלים, וסכסוכים ביניהן לבין הבחורים אחיהן וקרוביהן היו מנת חלקן תמיד.

 

אפיזודה למזכרת מימי ההגנה    🔗

אמנם הייתי “גדול” בצמרת ההגנה ובאסיפות וועדים, אבל בשורה הייתי טוראי. בתימרון אחד בראשית הלילה בפיקודו של הקפטן יפה עמדתי על משמרתי בחולות בקרבת שפת הים. היה לי תפקיד מסויים. השני לפני לצד המושבה היה רחוק ממני כשלוש מאות מטרים. על הפעולה היתה, כמובן, מחתרתית וזקוקה היתה לחשאיות יתרה. והנה עומד אני עם המאוזר הטעון שלי על המשמר ומחכה לפקודה. פתאום הרגשתי בדידות גדולה. לא יכולתי להבחין בחשכה בשעון, אבל היה לי הרושם, כי השעה די מאוחרת ונדמה לי, שאני בודד בסביבה הזאת. קשה היה להבחין כמה זמן עמדתי על המשמר ונלחם בחבלי השינה. פתאום הרגשתי, שמישהו מתקרב אלי רכוב על סוס. קראתי אליו לעמוד להשמיע את הסיסמה. הלה נשמע לי, עמד וקרא את הסיסמה. הוא התקרב אלי והנה הפתעה: היה זה הקפטן בכבודו ובעצמו.

הוא ניגש אלי, טפח על כתפי ואמר לי באנגלית: “יקירי, עתיד אתה להיות חייל טוב”. נתברר לי לאחר מזה, כי השעה היתה אחת בלילה. לאחר שובי למושבה סופר לי, כי פרחה חיכתה לי ברחוב כמו שאר הנשים וראתה את הפלוגה בשובה. כולם באו ורק בעלה המסכן חסר. החלה מהומה ומבוכה. אני לא נמצאתי בשום מקום בין השבים. קפטן יפה כיבד את הבחורים בפסוק עסיסי נאה, עלה על סוסו ודהר לקראת החולות, וכעבור כשלושת רבעי שעה החזיר למושבה את “המיועד להיות חייל טוב”.

 

הרעיון על הקמת מוסד חינוכי חדש    🔗

 

על מוסד חינוכי חדש    🔗

לא עבר זמן רב ונתפכחנו כליל. נתברר לנו, כי טעינו בבחירת מקום עבודתנו וחיינו. נתברר לנו סופית, כי אין ראשון‑לציון יכולה לשמש מקום לפעולתנו הפדגוגית, וגם אין אנו מתאימים לה. הרי אין שאיפותינו להוראה סתמית. פנינו לחינוך. חלמנו והננו חולמים גם כיום לחנך את הנוער שלנו לקראת חלוציות, לחיי עבודה בחקלאות, לחיי שיתוף, ומקום כראשון‑לציון אינו שדה פעולה לכך. נוסף לזה הן הורים אנו לבנות, הזקוקות לסביבה מחנכת ברוחנו. שוב גברו בנו הגעגועים לחברת עובדים, חלוצים, החיים חיי שיתוף. נתרוקנו חיינו מתוכן. והרע ביותר היה, כי לא ראינו גם בעתיד אפשרות לחיים בסביבה הרצויה לנו. הקיבוצים השיתופיים בארץ נער יספרם: דגניה, כנרת, כפר גלעדי, אילת השחר והקואופראציה של פרנץ אופנהיימר במרחביה. ובכל אלה צעירים החברים ואין להם ילדים בגיל חינוך. האם להם נעגן? רבות הגינו, פרחה ואנוכי, ברעיון הישן: הקמת קבוצה שיתופית או לפחות קואופראטיבית של מורים, שיקיימו בית‑ספר מודרני ויתקיימו על עבודתם.

ניסיתי להשמיע רעיונות אלה בגימגום‑מה לחברים אברהם ובתיה הלוי ז“ל. הסברתי להם את רעיוננו ותוכניותינו. לשמחתנו, מצאו הדברים הד בלבותיהם של הזוג הלוי, והחלטתי לגשת לחברים מורים אחרים כלבבנו ולהציע להם את הרעיון. לשם פעולה זו בררנו לעצמנו כמה פרטים ונצטללו מחשבותינו. מצבנו הכללי והחברתי בבית‑הספר הרשה לי לשוטט כפעם בפעם במקומות שונים לשם השמעת תוכניותינו, כי כסף להוצאות היה לנו ויחסי הלוי וחבריו לרעיוננו הרשה לנו לחסר ימים בבית‑הספר. פניתי בתל‑אביב לשני מורים מהמחדשים, לאידלסון ז”ל ויבדל לחיים ארוכים לרון‑פולני. הם היו תלמידי האסכולה של ה“ארבייט‑שולע” בלייפציג ושאפו לחידושים בחינוך. לשמחתי, לקח הרעיון את לבם והם עודדו אותי להמשיך בפעולה, עד שיווצר גרעין מספיק להגשמת הרעיון. ואז נוועד יחד ונעבד את כל תוכניותינו לפרטיהם. בהזדמנויות אחרות פניתי גם לידידינו בן‑יוסף ואחותו הגברת שוהם ז“ל. פניתי במשך הזמן גם למכירנו הזוג הקר בעמק. בכל אלה ראיתי מועמדים לתפקידים שוני, כי בתוכניתי היה הקמת מוסד חינוכי באחת הערים, חיפה או תל‑אביב, שמלבד הנלמד בכל בתי‑הספר יחונכו הילדים לעבודה בגן ירק, ברפת לפרות ולול עופות וחדרי עבודה. חיי המורים היו צריכים להיות שיתופיים, בבית‑הספר תתקיים גם פנימיה, מקום מתאים לחינוך הילדים לקראת עבודה חקלאית וחיי שיתוף בקבוצה. ומובן, שמוסד זה זקוק לא רק למורים, כי אם גם לעובדים חקלאיים, למנהלת משק המתאימה. שיטות ההוראה בתוכניותינו היו צריכות להתבסס על נושאים מרכזיים. על המחשה מלאה, והאנשים הנקובים בשמם לכל אחד מהם היה תפקיד במוסד זה. אחרי כמה שבועות התאספנו כולנו לכנס בן יום. חילקנו בינינו תפקידים להכנת התוכניות. כל אחד קיבל עליו חלק מן העבודה הקרובה ללבו והוא בקיא בה. לאחר שהכל יוכן, היה עלי ועל הלוי לערוך תזכיר ולהגישו לד”ר לוריא, מנהל מחלקת החינוך. עבודתנו היתה רבה וקשה, כי מכונות‑כתיבה לא היו בזמננו. הכל נכתב ביד ובכל‑זאת כעבור שבועות אחדים הגשתי בשם הקבוצה הצעה ברורה לד“ר לוריא: הקמת מוסד חינוכי חדיש, שכל הפרטים הובאו מצורפים להצעה. שבועיים חיכינו לתשובת הד”ר לוריא. לבסוף קיבלנו מכתב ובו הערכה חמה להצעתנו, והוזמנתי אליו לבאורים נוספים.

 

ביקורי אצל הד"ר לוריא    🔗

ביליתי שעות אחדות עם מנהל מחלקת החינוך. הסברתי כל מה שלא היה די ברור בתזכיר. הערכתי את חברים הקבוצה והצעתי, שועד הצירים בשיתוף הקרן‑הקיימת יקציבו לנו את האמצעים הכספיים להקמת המוסד, ולאחר מזה תקבל עליה מחלקת החינוך את ההחזקה השנתית הדרוזה. אגב הצעתי, שכתוספת לתקציב תוותר מחלקת החינוך על ההכנסות משכר הלימוד. התכוונתי לכך, שאגדיל א ההכנסות של שכר לימוד זה. הד“ר לוריא הקציב חודש ימים לבירור הענין ולקבלת חוות‑דעת ממומחים שונים בתזכיר. שבתאי הביא מעודד. נתאספנו שוב ואני מסרתי דו”ח משיחתי עם הד“ר לוריא. הייתי אופטימי. חיוויתי דעתי, כי השעה נראית כשרה לצמיחת כנפיים, מפי הד”ר לוריא שמעתי והבינותי, שהוא יהיה מליץ‑יושר לתוכניותינו בועד החינוך שעל יד מחלקת החינוך, אם רק המומחים לא יפסלו את הענין. שבתאי לעבודתי הרגילה בבית‑הספר, ספרתי את הימים מתוך ציפיה לידיעות מירושלים.

 

היום הגדול בעיננו – קבוצת המורים המחדשים    🔗

יום הרת עולמי היה היום בו הופעתי בפני הד"ר לוריא וחבריו בועד החינוך, שדן בעניני הצעתי להם. הכוונה היתה לתת לי לענות על שאלות בקשר לתוכניתנו. והנה תמצית הדברים שמסרתי בישיבה זו:

א. ארצנו הנבנית זקוקה לבונים יוצרים. העולים ברובם הם “אבק אדם”. הם מתיישבים בערים וממשיכים לחיות חיי הגלות, שלא ידעו בהם יצירה ועבודה. שם, כידוע, היו ברובם “אנשי אויר”, או לכל היותר עובדי שרותים. בכוח האינרציה הם ממשיכים חיים אלה גם בארץ, וגם במושבות “גברו העוונות”. העבודה נעשית שם ע"י זרים, ואילו בני עמנו ממלאים תפקידים של משגיחים ומתווכים. באוירה זו גדלים ומתחנכים גם בניהם. המהם תבנה ארצנו ותקום מדינה יהודית?

ב. ציטטתי את א"ד גורדון, הטוען לעבודה עצמית ומדגיש, כי לנו ולבנינו אחרינו נשקפת גם סכנה של התפתחות חלק מן הגוף – המוח – ואילו שאר האברים עלולים להתנוון מחוסר פעילות, המשך ההתפתחות בגלות. ועוד: בגלות היה אורח‑החיים הזה הכרח, שכפו עלינו אחרים; שם הורחקנו בכוח מכל עבודה ויצירה, ביחוד עבודה בחיק הטבע. במה נצדיק אנו את המשך החיים האלה בארצנו?

ג. חיים פאראזיטיים בארץ עתידנו הם פשע.

ד. ומי צריך ויכול לשנות מצב זה, אם לא ביה"ס והחינוך בו? המורים הם הם שצריכים להיות מהפכנים ולהוציא בכל מחיר את הדורות הבאים מסביבה זו אל הכפר, אל מקום חיי עבודה וחיי צדק. כיום אין המורה יכול להראות לתלמיד דוגמא ומופת לחיי עבודה ויצירה.

ה. והמורה עצמו! בימים הראשונים לעליה השניה ראה המורה את עצמו כשותף לעובד בארץ. הוא הטיף בגלוי ל“כיבוש העבודה” ולעבודה עצמית בכל שטחי חיינו – זכרו את ויתקין וחבריו! – ועתה חלה ירידה גם במחננו. המורה הסתגר בד' אמות של ההלכה ופסקה השפעתו בציבוריות.

ו. והמורה רב‑המלל עובד כל היום בגרונו ובעצביו והוא צפוי לאינוואלידיות במיטב שנותיו. הוא מרוחק מחיי המעשה, ענשה בטלן בכל שאלות החיים; הוא נעשה רגזן, עצבני, גופו מתנוון ואין לו נחת בחייו.

ז. המורה העברית, שבעתיד תקח חלק גדול במקצוע ההוראה, חיה חיים קשים. היא עובדת עבודה כפולה: בביה"ס ובביתה. גם העזרה השכירה בביתה אינה פותרת את שאלת הקשיים בחייה.

ח. תוכניתנו מחפשת דרך לתיקון כל הפגמים האלה. היא תיתן אפשרות של חיים שווים למורה ולמורה. עבודת המורה תהיה עיונית בחלקה ומעשית בחלקה השני. היא גם תחנך את התלמידים לחיי עבודה בחיק הטבע ולשיתוף חיים.

ט. המורים שבשמם אני מציע את ההצעה הזאת, מתכוונים להחיות חיי שיתוף בקבוצה ושווים לעמל ושכרו. “דגניה פדגוגית” אנו מתכוונים לכנות את מפעלנו. כל מורה יעבוד כחצי יום בהוראה ואת שאר הזמן בעבודה במשק ויקבל תמורת עבודתו את כל מחסוריו לפי הצורך.

י. מוסדנו יוקם על יד אחת הערים חיפה או תל‑אביב, בעיבורה של העיר. תפקידו יהיה לפתח את הילד בגוף ובנפש בהרמוניה גמורה, ויכוון אותו לקראת חיי עבודה בחברה שיתופית או לפחות לחיי יצירה בקואופרטיב בעיר.

יא. המוסד יקבל תלמידים חיצוניים, אולם גם פנימיה תתקיים בו בשביל התלמידים שיהיו בה.

יב. על יד המוסד יתקיימו מעבדות לטבע וחדרי עבודה בעץ, במתכת ובחומרים אחרים. לבנות ינתן גם חינוך בהליכות הבית, בתפירה וכו'.

יג. במשק המוסד יהיו: רפת לפרות, לולים לעופות, וגן לירקות, פרחים ומטעים. במטבח המוסד ובחדריו בפנימיה יעבדו התלמידים והתלמידות בהדרכת מורים מומחים לכל מקצוע.

יד. על יד המורים, בעלי מקצוע בהוראה וחינוך, יעבדו גם מומחים לחקלאות ובעלי מקצוע בעבודה.

טו. ההוראה העיונית תתנהל בשיטת הלימודים המוחשית לפי שיטת הנושאים המרכזיים.

טז. תקציב המוסד יהיה, כמובן, גדול מתקציב בית‑ספר רגיל. ביחוד ידרשו סכומים לא מבוטלים להקמתו: לבנינים, למעבדות, לרכישת אדמה, לאינוונטר וכו'.

יז. אני מעריך את תקציבו השוטף של המוסד בסכום כפול מתקציב בית‑ספר רגיל.

את ראשית דברי הרציתי בגמגום‑מה, מתוך ביישנות. גם לא רציתי להיראות כמהפכן פדגוגי. אבל בראותי את רושם דברי על הד“ר לוריא וחבריו נתגברה בי האמונה, כי דברי היוצאים מהלב עתידים להכנס לבם. שתיקה בלתי נעימה השתררה בחדר לאחר גמר דברי. לבסוף כאילו נתעורר הד”ר לוריא ממחשבותיו העמוקות והפליט: “הלואי שתצליחו להגשים את הרעיון שאתם הוגים”. החלו שאלות ותשובות: מי הוא הוגה הרעיון ומי הם חברי הקבוצה? לא עניתי על השאלה בדבר הוגה הרעיון. קראתי בשמות: אידלסון ופולני, פדגוגים הוגי דעות מתקדמות במקצועות ההוראה, הם חניכי ה“ארבייט‑שולע” בלייפציג. כרמית ואנוכי הננו הוגי הרעיונות של חינוך לעבודה, לחקלאות ולחיי שיתוף, הזוג הלוי ובן יוסף הם מומחים למקצועות שונים ומחפשי דרכים חדשות בחינוך ובהוראה. הזוג הקר הם חקלאים מומחים, חברי קיבוץ, מתלהבים לרעיונות שלנו. אנו ממשיכים לגייס חברים נוספים ומקווים למצוא אותם. השעה לשאלות ותשובות היתה ארוכה ולבסוף בא סיכום מאת הד"ר לוריא: הוא מוקסם מההצעה, אם כי הדברים מצלצלים כאוטופיה בתנאי חיינו. הוא יביא את תוכן הדברים למוסדות העליונים של ועד הצירים והקרן‑הקיימת וימליץ על קבלת החלטה חיובית. הוא ביקשני להציע לו תוך שבועיים את התקציב הדרוש להקמת המוסד ולקיומו בשוטף. הסברתי לו, כי שאלת התקציב היא שאלת מומחים, ואני לא אוכל לעשות זאת. בודאי ימצאו האנשים הדרושים במוסדות העליונים.

 

השפעת הדינים בועד החינוך, הד"ר דושקין    🔗

עבר שבוע מיום ישיבתנו בועד החינוך והנה בא אל ביתי בראשון‑לציון ג’נטלמן אמריקאי, ד“ר דושקין, פדגוג מודרני מניו‑יורק (כעבור זמן היה איש האוניברסיטה, פרופסור לפדגוגיה ולפסיכולוגיה). הוא בא לארץ ללמוד בה את דרכי החינוך ותחית הלשון. הוא יקדיש לביקורו שנה מלאה. הוא יושב ומהלך במחלקת החינוך של ועד הצירים ויש לו גישה חופשית לתיקים, לישיבות ועד החינוך ולשאר הפעולות הפדגוגיות. בימים הקרובים הוא יתחיל לבקר במוסדות החינוך. לצערו, הוא לא היה בירושלים בשעת הישיבה האחרונה של ועד החינוך, אבל שמע מפי הד”ר לוריא על פנייתי אליהם בדבר “דגניה פדגוגית” והתחיל להתעניין בתוכניותינו ומצא לנחוץ לבקר אותי בבית ולשמוע מפי פרטים עלי ועל חברי ועל תוכניותינו. קידמתי את פניו בברכה חמה, הקדמתי לו, כי איני איש מדע, איני מושפע משיטות בעולם, המציאות שאני חי בה, שאיפותינו לבנות מולדת על יסודות העבודה והצדק הוליכו אותי לקראת תוכניתי. אני תלמיד קטנטן של א“ד גורדון, הנערץ על ידינו. אמנם, לפי דעותיו אין להטיף לעבודה, כי אם לעבוד ולהיות מופת לאחרים; אבל אני אוהב את ההוראה והחינוך והעזתי לכל‑זאת לחפש מזיגה בין החינוך ועמל כפים. שוחחנו ארוכות וראיתי, שד”ר דושקין מתלהב מרעיוננו זה. בכל אופן יש לו נטיה לדברים, שאנו מדברים עליהם. הוא עודד אותי להמשכת הפעולה ואף רמז לי, כי אם ניגש למעשים בימים הקרובים, הוא מוכן לשתף פעולה אתנו ולעזור לנו באיזו דרך שהיא. נפרדנו כידידים.

 

הד"ר בוגראצ’וב    🔗

השני אחרי ד“ר דושקין היה ד”ר בוגראצ’וב. הוא הריץ לי מכתב והזמין אותי אליו לשיחה. הוא מסר לי, כי שמע מפי הד"ר מוסינזון על הצעותי לועד החינוך ורוצה לשוחח אתי עליהן. ישבנו כשעתיים בשיחה בענין ולבסוף אמר לי, כי הצעתי קוסמת לו, והוא מוכן להזמין אותי להקמת המוסד בתל‑אביב כסניף לגימנסיה “הרצליה”. אמרתי לו, כי אנו קבוצה של כעשרה אנשים, העומדים לקשור את גורלם בגורל מוסד זה, ואין אני יכול להשיב לו שום תשובה, לפני שאביא אותה לפניהם.

 

הד"ר בירם    🔗

הפתעה גדולה גרם לי הד“ר בירם במכתבו אלי בימים אלה. הוא סיפר לי במכתב, כי בישיבת ועד החינוך, שהוא חבר בו, שמע בתשומת לב את הסברותי, והוא מבקש ממני לבקר אותו בחיפה. התלהבתי מהזמנה זו, כי הערצתי את האדם הזה; אם כי לא סברתי, שהוא יתלהב מרעיונותי בדבר הליכה לכפר לחיי קיבוץ ועבודה. עוד באותו שבוע באתי אליו והוא מסר לי בקצרה, כי הצעותינו קוסמות לו; והוא מוכן לתת ידו לעזרה לנו, אם נקים את המוסד בחיפה. הוא אינו רוצה לדבר על כל הפרטים, אבל הוא מודיע לי, כי הוא מוכן לוותר לנו על מכינות ביה”ס הריאלי ולהקים מהן יסוד למוסד שאנו חולמים עליו, והוא מבטיח לנו את תמיכתו המלאה בכל אשר בידו לעשות. לא העלמתי ממנו, שהבטחתו קוסמת לנו מאד, כי אני מעריץ בו את אישיותו המעולה כפדגוג ואיש היצירה. אבל אמרתי, שחשבתי אותו רחוק מבעיות חקלאות ועבודה, ואינני מבין מה בהצעתי משך את לבו. נתברר לי, שהחידוש ברעיון קנה את לבו, נוכחתי, שהוא גם נוטה לחינוך עמלנו, שהיה אז מודרני בגרמניה ואף בארצות הברית. הבטחתי לעיין בכובד ראש ובחיבה בהצעתו. שבתי הביתה, כינסתי את חברי הקבוצה, תארתי את רושם הצעתנו על שלושה פדגוגים כדושקין, בוגראצ’וב ובירם, והחלטנו לגשת להכנות מעשיות. כולם נטו לצד חיפה, העיר קסמה לנו. ראינו בתוכניתנו משום מעשה בראשית בעיר זו. גם אישיותו של הד“ר בירם קסמה לכולנו ומשכה אותנו לשם. ראינו אפשרות של לימוד מאישיות דגולה זו. סמכנו גם על השפעתו הרבה בחיפה. חזרתי שנית לחיפה והודעתי לד”ר בירם על דעת חברי בקבוצה. הוא שמח על החלטתנו וגמר אומר, כי מיד אחרי ההחלטה הסופית במחלקת החינוך אשוב אליו ונתחיל בהכנות ליסוד בית‑הספר.

 

אנו ניגשים לתכנון    🔗

ערכנו כנס חברים מלא וניגשנו לברורים ולהכנת תוכנית ללימודים. התחלקנו לועדות קטנות. אידלסון ופולני קיבלו על עצמם להכין תוכנית לימודים לנושאים מרכזיים. הוצע שבכל סידרת‑נושאים שנתית תעמוד תמיד במרכז המולדת, הציונות והאזרחות, וכמובן, התלמיד במרכז:

בכתה א' – הילד. הכתה והבית.

בכתה ב' – ביה"ס, הבית והמשפחה.

בכתה ג' – העיר והסביבה הקרובה.

בכתה ד' – א"י והישוב בה.

בכתה ה' – היהדות בארצנו ובסביבות הים התיכון, בקשר לזה עבר הירדן בעבר בבית הראשון ובהווה.

בכתה ו' – המולדת בימי הבית השני, רומא, יוון, פרס וכו'.

בכתה ז' – ארצות העולם, אירופה, אמריקה ואסיה הרחוקה.

בכתה ח' – הציונות ובנין הארץ והיהדות בימינו.

הזוג הקר קיבלו על עצמם תכנון המשק החקלאי. פרחה קיבלה עליה את התוכנית להוראת הטבע ומאמץ לשלב מקצוע זה עד כמה שאפשר בנושאים. היא והגב' שוהם קיבלו על עצמן תוכנית של החיים בבית המשותף. בהזנה, ושל שיתוף הילדים בכל. אני קיבלתי על עצמי את הקמת המוסד והאדמיניסטראציה בהיקפה המלא. הלוי ז"ל, בן‑יוסף ואחרים – תכניות ללשון ולתנ“ך וכו'. בן‑יוסף קיבל עליו גם את תכנון המקצועות הריאליים ושילובם בנושאים במידת האפשר. חוק בל יעבור היתה ההחלטה, כי השעה הראשונה בבוקר היא קודש ללימוד התנ”ך.

 

ההתלהבות וההכנות    🔗

מלאי התלהבות ומרץ ניגשנו לפעולות. סוף‑סוף קיבלנו רמז על החלטת מחלקת החינוך. היא היתה חיובית, אם כי סתמית בהרבה, אולם הורשה לנו להתחיל בהכנות. ביליתי זמן לא מעט בחיפה. הד“ר בירם היה מוכן לעזור לי בכל ובכל עת. הפעולה הראשונה היתה אסיפת הורי התלמידים במכינות, שכינס הד”ר בירם להיכרות אתי ולהסברת התוכניות שלנו. הוא פתח את האסיפה בנאום חם והציג אותי בפני הנאספים בחמימות ובחביבות. פתיחה זו פתחה לפני את לבות ההורים, כי הן לא דבר קל הוא קבלת סמיכות מאת הד“ר בירם בעצמו. אני התחלתי להרצות לפניהם על בית‑הספר החדיש העומד לקום. לאמיתו של דבר, עשיתי זאת לא בלי מבוכה, כי הרהרתי: מה להם, להורים הסוחרים ברובם, ולרעיונות מהפכניים בחינוך? לשם מה, חשבתי, יתנו הם את בניהם להיות “שפני נסיון” לדבר בלתי מובן? אבל לגודל הפתעתי עשיתי רושם עליהם, והם היו מוכנים לתת ידם ובניהם לנסיוננו. נראה, שרב היה הרושם של התלהבות הד”ר בירם לרעיון זה. הוא היה מפורסם בארץ ובחו“ל כפדגוג מעולה, מלומד ומקובל על בני חו”ל ועל הורים ועסקנים בארץ. הד“ר בירם החליט בקלות למסור לנו את המכינות שלו, ואילו ביה”ס הריאלי צריך היה להתחיל את לימודיו מכתה א' אחרי ארבע מכינות. הוא גם הסכים למסור לי את הדירה השכורה ברח' ההר – מעת או“ם – על רהיטיו וציודו. כן הציע לי כמה מורים מצוות ביה”ס הריאלי. ביניהם מר נפחא ומר מירוני.

 

ההכנות האדמיניסטראטיביות    🔗

התחלתי לחפש דירות מגורים למורים וכן גם לפנימית ביה“ס. בתוכניתנו היה החלק העיקרי: תלמידים ליממה שלמה – וקרקע לעיבוד. לא קל היה למצוא בחיפה בתים מתאימים לנו. העיר היתה קטנה ללא כל שכונות יהודיות, פרט לשכונת בני עדות המזרח, ושישה‑שבעה בתים שעמדו בבנינם מסביב לטכניון. שם יזמו עסקני העיר להקים שכונה יהודית. הובטחה לי עזרה גם מאת שמואל פבזנר ז”ל. הוא סבר, שישיג לי אדמה בחכירה מאת העשיר פולאק, שהתאימה לגן ירק ורפת ולול. האדמה היתה הסביבות המושבה הגרמנית. בקלות דעת גמורה הכרזתי על רישום תלמידים לכתה א', וכל בני המקום בגיל המתאים מהרו להרשם. סוף‑סוף היה זה ביה“ס היחידי בעיר. היה אמנם גם בית‑ספר כי”ח, אבל בו ביקרו רק בני דלת העם בעדות המזרח.

בנגריה

עבודת הגן

 

הרעם והמשבר    🔗

ובתוך כל ההכנות, ההתלהבות והמרץ שהשקענו במפעל, הלמנו רעם אדיר. בימים ההם התקיימה “ועידת לונדון”, שדינה היה כדין קונגרס בימים כתקנם. בועידה זו הופיעה משלחת גדולה מאמריקה, גדולה בכמות הצירים ובחשיבות האישים, וגם מעניקי הכספים, ובראשם עמד השופט לואי בראנדייס, שופט בית‑הדין העליון בארצות הברית. ומאידך גיסא באה א“י מצוידת בתוכניות גדולות, שעשויות היו לבנות את ביתנו הלאומי. אבל אנו, בתוספת יהודי אירופה, עניים היינו במקורות כספיים. ההתנגשות בין שני הצדדים, בין מנהיגי הציונות הוותיקה לבין הכוחות “העולים” מבני אמריקה, היתה קשה מאד. בראנדייס וחבריו שללו את שיטת הטיפול של אנשי א”י בהתיישבות על חשבון קרנות‑הציבור הלאומיות, ודרשו קיצוצים רבים מאד בתקציב המוצע.

לעומתם טענו מנהיגי הציונות הותיקים ווייצמן, אוסישקין ואחרים, וביחוד אנשי א“י, שדרשו בנין בית לאומי בשביל מחוסרי אמצעים ועל חשבון הקופה הציונית. אם כי לא שללו גם התיישבות פרטית של בעלי אמצעים משלהם. ההכרעה או נכון יותר הפשרה בין שני הזרמים – נפלה. קוצצו כל הכנפים ואנשינו חזרו מן הועידה בלונדון אבלים וחפויי ראש. הדבר הזה פגע קשות גם בתקציב החינוך הכולל גם את תכניתנו. יום אחד, כשבועיים לפני פתיחת בתי‑הספר הוזמנתי לד”ר לוריא. הוא הודיעני בלב שבור ובצער כן, שמחלקת החינוך אינה יכולה לעמוד בהבטחתה ולהעניק לנו את התקציב הדרוש, השווה לתקציב רגיל כפול שלושה. הוא ניחם אותנו ורמז לנו, כי עוד נכונים לנו ימים טובים מאלה ונשוב לתוכניתנו. ולעת עתה הוא מציע לנו הצעה אלטרנאטיבית.

 

ההצעה האלטרנאטיבית    🔗

מתוך תקווה שבעתיד יוכלו לעזור לנו עזרה כספית ממשית, הוא מציע שתי אפשרויות בשבילנו, ששתיהן קשות ומעציבות, אולם היחידות שבאפשרותו להציע לנו:

א. לפתוח את בית‑הספר שלנו בתקציב רגיל ולחפש אמצעי‑כסף נוספים מאת הורים וידידים בארץ ובחו"ל. מובן, שאז נצטרך להתפשר עם המציאות הקשה ולעשות בכל זאת משהו מתכניתנו, שאפשר לעשותו בלי תקציבים מיוחדים.

ב. הוא גם מוכן לפזר אותנו בבתי‑ספר מכובדים כמנהלים, או כמורים ראשיים, כדי לשמש מיקרובים לתסיסה בחינוך בארץ. הוא מקווה, שנעורר תנועה של התחדשות החינוך. שתי ההצעות היו קשות לנו והבטחתי לו תשובה בעוד ימים מספר, לאחר שאביא את הענין לחברינו.

באתי אל חברי כאבל, מסרתי להם על המצב ואף על שתי האפשרויות שהוצעו לנו ע“י הד”ר לוריא. רוב החברים דחו את שתי ההצעות גם יחד. אידלסון ופולני, שהיו להם עמדות מכובדות במום עבודתם, לא מצאו ענין בשתי ההצעות. דחו אותן גם בן‑יוסף והגב' שוהם, וגם הזוג הקר לא מצאו ענין בכל ההצעות האלה. הלוי התפשר עם המציאות והלך לנהל את בית‑הספר בראש‑פינה, כי לא אבה בום אופן לחזור לראשון. גם אני לא יכולתי להמשיך בראשון‑לציון, אחרי שפסלתי – ובצדק – את חיי המושבה השטופה בעבודה ערבית. הסכמנו, פרחה ואנוכי, לנסות את כוחנו במשהו. הד"ר לוריא השתדל לנחם ולעודד אותי והציע לי תנאים מיוחדים טובים במשהו מתנאי בתי‑הספר הרגילים:

א. ביה“ס שלנו לא יהיה מוחזק ע”י מחלקת החינוך. אולם יותן לנו תקציב, הגדול ביותר מתקציבי בתי‑הספר בארץ.

ב. את שכר הלימוד מההורים נקבל לקופת ביה"ס, והוא יהיה חלק מהתקציב להחזקת המוסד. אנו נחויב תמורת שכר הלימוד בסכום הממוצע, שיכניס שכר הלימוד בארץ. אם נצליח להגדיל את שכר הלימוד בבית‑ספרנו, יוקדש העודף לשיפורים במוסד.

ג. ובאשר לשיטת עבודתנו במוסד מוכן הד“ר לוריא לתת לנו יד חופשית, אם יוכח שהתלמידים ידעו עברית, חשבון ותנ”ך לא פחות מאשר יודעים בבתי‑ספר אחרים.

 

בחיפה    🔗

 

תגובת הד"ר בירם    🔗

חזרתי לחיפה. ביקרתי את הד"ר בירם. הוא כבר ידע את כל הקורות אותנו מישיבת ועד החינוך. הוא שיבח את החלטתנו והבטיח לנו שוב את עזרתו. ההכרעה נפלה ובערב יום‑הכיפורים עברנו מראשון לחיפה. שכרנו לנו דירה בקצווי העיר מאת ערבי נוצרי. מאת בית‑הספר הריאלי קיבלנו, כאמור לעיל, שלוש כיתות, המכינות ב‘, ג’, וד‘. כן היו ברשימתנו ארבעים וכמה תלמידים לכתה א’. בצוות המורים היינו: שנים ממשפחת כרמי, נפחא ומירוני. אגב, גם דירתנו היתה משותפת עם משפחת נפחא, זוג צעיר לאחר נישואיהם.

 

הצעדים הממשיים הראשונים לאירגון בית‑הספר    🔗

התחלתי בגיוס מורים. הזמנתי את מר חינקין ז“ל מיבנאל ללימודים כלליים; לציור ולאומנות, לתפירה לבנות וכו'. את הזוג שמידט, הצייר שמי ז”ל ולאורך ימים אשתו. למזכיר בית‑הספר נתמנה מר נחום חת, ששימש בשעות הערב מזכיר בית‑המשפט (בימינו העורך‑דין חת). והתחלנו בעבודה במרץ רב.

 

מאיגרא רמה ל…    🔗

ניגשנו לעבודה בתקווה, שנתגבר על המשבר ונשוב אט אט לתוכניתנו המקורית. הפעולה האדמיניסטראטיבית הראשונה שלי היתה מכתב חוזר להורים. הסברתי להורים את סטטוס בית‑הספר, את השאיפות לטווח ארוך ואת הרצון להגשים משהו מתוכניותינו לאלתר. ולזה, רמזתי, נחוצים לנו כספים רבים. מהאמידים שבהורי הילדים ביקשתי עזרה בצורת שכר לימוד מוגדל. בין השאר כתבתי להם, כי לא יתכן שבניהם ילמדו על חשבון מנדבים מחו“ל; וביקשתי מהם לחייב את עצמם בשכר לימוד מוגבר, שישמש בעיקר לשיפור בית‑הספר. רמזתי להם, כי הנני מתכונן לבקש תרומות נוספות מעל לשכר הלימוד, וגם תרומות מאת ידיד החינוך המודרני. תרומות נדיבות אלה תשמשנה לי כעזר לתקציב בית‑הספר הרגיל. אחדים מההורים נעלבו ע”י הרמז שלי: “חינוך בניהם על חשבון כספי נדיבים”. אולם הזמנתים אלי אחר החוזר לשיחת רעים ורק בודדים מהם לא הושפעו ממכתבי והסברותי. הרוב התחייבו לתמוך בבית‑הספר בסכום, שעלה פי שלושה‑חמישה על תשלומי שכר הלימוד הרגילים בימים ההם. מצב‑רוחי הוטב והתחלתי לקוות, שאוכל לחתור לקראת בית‑הספר הנכסף. ולעת עתה נעשה משהו.

 

סיכום ראשון    🔗

עברו עלינו שנתיים של עבודה קשה ומייגעת אולם נעימה. לאט לאט רכשנו לנו עמדה מכובדת בעיר ובארץ. גייסתי חבר מורים טוב ומלוכד. הגדלתי את דירת בית‑הספר ע“י רכישת שארית הבית השכור, חדר אחר חדר, עד שהרחקתי את באלת‑הבית משם, וכל החצר והבית נמסרו למוסד. רכשתי מורים למלאכה: את גיסתי שרה רות, שהבאתיה מחו”ל, הוא היתה עובדת חרוצה ואט אט למדה את מגמת בית‑הספר והסתגלה לשיתוף העבודה בנושא, שהתאזרח בבית‑הספר; מורה למלאכת‑יד לבנים, מר גיצלטר (אחר שנים אחדות – שפריר).

 

גן הירק    🔗

כעבור כשנה הצלחנו לחכור חלקת אדמה ממר פולאק וערכנו בו גן ירק ופרחים. בעבודת הגן עסקו רוב המורים, אבל בעיקר עבדתי בו אנוכי, שהייתי בקיא במלאכה זו מעשר שנות עבודתי בגליל ואהבתיה יותר משאר המקצועות בבית‑הספר. עבדו בו גם פרחה ז“ל, מירוני ז”ל ומורים אחרים. השתדלנו שכל מורה יעבוד בגן עם כיתתו ויקשרו את העבודה ללימוד הטבע ולנושא בבית‑הספר. בחצר בית‑הספר הקימונו לול‑עופות נאה, שהיה מקום בילוי ושעשוע לקטנים ומקום לימוד לתלמידים הבכירים. נוסף לעופות השכיחים הקימונו פינת‑חי. הרוח החיה גם בשטח זה היה שפריר ז“ל. רבים היו החידושים, שהכנסנו למוסד עם השגת מורים מתאימים להם. זכינו לשם טוב וריבם המורים, שהציעו את עצמם לעבודה בו, ביניהם מר גבריאלי ז”ל, מר זיו ואשתו חיה זיו ז"ל (בימים ההם היה שמם זילברשטיין), שרה בראוורמן ושולמית קליבנוב, ועוד אחרים שלא האריכו שבת במוסד מכמה סיבות. רובם נלקחו אחר כך לנהל בתי‑ספר או לפקח עליהם.

 

דברים אחדים בענינים פרטיים של משפחתי    🔗

הגענו לחיפה. שכרנו דירה מאת ערבי נוצרי בשם ג’דעון, שעל שמו נקראת גם הסימטה מחוסר שם רשמי. דירתנו היתה בקומה הראשונה, משותפת עם משפחת נפחא, ועוד חדר אחד נוסף שימש דירה לחברי חינקין. בקומת המרתף גר בעל‑הבית בעצמו. חיינו חיי רעים, חיים תקינים בהחלט, גם עם בעל‑הבית נמצאנו ביחסי‑נימוס הגונים למרות סערת הרוחות בין הערבים לרגל דיונים על הבית הלאומי ב“סאן‑רמו” ואחריהם. הערבית שלנו הספיקה לברכות רגילות ותודה.

זוכר אני יום אחד, היום הקריטי ב“סאן‑רמו”, ערביי הארץ הכריזו אז על יום צום. בעל‑ביתנו, שהיה נוצרי ורחוק מענינים פוליטיים, היה בכל‑זאת סולידארי עם המוסלמים. ערב הצום בשעות מאוחרות אחר הצהרים חזר בעל‑הבית שלנו לביתו במרכבה שכורה, ועמו מטען ארגזי משקאות שונים: עראק, בירה וכדומה. על יד הבית היתה בריכת‑מים עגולה, מקום הבילויים. אל המקום הזה הובאו מחצלאות, כרים ושמיכות. כשלושה‑ארבעה שכנים וידידים באו להשתתף ב“צום”, ובמשך יממה שלמה בילו בשיחת רעים, בטעימות זיתים, בבשר שניצלה בו במקום, בפיתות ולגימה קלה של משקאות. האשה והילדים נראו לעיתים רק כדי לשרת את הבעל וידידו. ואנחנו, כשנראינו על המרפסת וברכנו אותם לשלום, הוזמנו בכל פעם הזמנת‑נימוסים לבלות אתם וללגום לגימה. אנו, כמובן, הסתפקנו בתודות ובקידות.

 

ציונה בכירתנו    🔗

ציונה שלנו נדדה אתנו ממקום למקום. יתכן שזוהי אולי הסיבה, שאינה אוהבת במיוחד שום מקום בארץ, פרט לירושלים הבירה. היא נולדה בנוה‑צדק ביפו, נדדה אתנו לבירות ומשם ליבנאל, ממנה למלחמיה ומשם לראשון‑לציון ואחר ישיבה של שנה עברה אתנו לחיפה. במלחמיה היתה ציונה תלמידה טובה בהחלט, שם גמרה שש כיתות בית‑הספר. בבואה לראשון‑לציון לא היתה קיימת בשנה זו כתה ז‘. באין ברירה הוכנסה לכתה ח’ בתקווה, שבכשרונותיה הטובים תתגבר על דילוג כתה ז‘. ואמנם גמרה בשנה זו את בית‑הספר בראשון בהיותה בת שלוש‑עשה. בבואנו לחיפה הכנסנוה לבית‑הספר הריאלי לכתב ח’. גם הד"ר בירם סמך על כשרונותיה הטובים. אבל כאן היא היתה תלמידה בינונית, כי חסרו לה ידיעות נחוצות, והיתה מוכרחת ללמוד שנתיים בכתה אחת. מטעם זה, ואולי גם מחמת אופיו של בית‑הספר, לא אהבה אותו והיתה פסיבית בשעורים. שמחנו סוף‑סוף, כשגמרה אחרי חמש שנים את המוסד וקיבלה תעודת בגרות.

עובדה מעציבה: לבעל‑הבית שלנו היתה בת בגיל ציונה. שתי הבנות התיידדו ביניהן, שתיהן דיברו אנגלית וציונה ידעה גם משהו בערבית. חזרה ציונה מביקור אצל חברתה סוריה, משולהבת ונרגזת וסיפורה עמה. הימים היו ימי ערב‑פסח. הנה מספרת לה סוריה: “אני מסתכלת בכם, במשפחתכם ובחייכם, וקשה, אוי מה קשה, להאמין למה שסיפרה לנו היום מורתנו”. “מה הענין?”, שואלת ציונה, וסוריה מספרת: “בשיחתה העירה לנו מורתנו – בבית‑ספר מיסיוני קתולי – כי עלינו להזהר בימים אלה ממגע עם היהודים, כי הם ונהגים לחטוף ילד נוצרי, לשחוט אותו ולערב דמו במצות, שהם אוכלים בפסח…” וסוריה ממשיכה לספר. היא העזה להעיר הערה אפיקורסית ואמרה, שהיא מכירה משפחות אחדות של שכניהם היהודים וקשה לה להאמין בסיפור זה. על כך העירה המורה: “מובן, שגם בין היהודים יש אנשים הגונים וישרים, אבל רובם עושים את מעשה הנבלה הזה, וכבר נתברר הענין במשפטים שונים”. ציונה נדהמה והסבירה לסוריה, כי זוהי עלילה ישנה נושנה וכבר הוכחשה לא פעם במשפטים.

על כל פנים, היחסים הטובים בינינו ובין משפחת בעל‑הבית נמשכו כל הזמן שחיינו בביתם.

 

גאולה ודרורה    🔗

כפי שכבר רשמתי, היתה גאולה חולה כרונית במלריה. בראשון‑לציון הבריאה ממנה במקצת. שתי הילדות החלו להתפתח יפה במושבה זו והמשכו בהתפתחותן בחיפה. אולם ביום בהיר אחד באמצע הקיץ קיבלה גאולה חום. נקרא רופא והדיאגנוזה שלו היתה: מלריה. הוא פנה לממשלה והיא שלחה לבדוק את בור המים ובור השופכין בדירתנו ונמצא, שהמתקנים אינם מסודרים כהוגן, גם יתושי אנופיליס נמצאו בהם, וגאולה היתה הקרבן הראשון.

אחזנו מיד באמצעים, שכרנו בכרמל בחצר הרוסים חדר גדול מבודד בפינת החצר, ובחורשה על ידו הקימונו אוהל גדול. אנחנו, ההורים, ישנו באוהל והבנות עם רחל העובדת ישנו בחדר. החורשה בחצר הרוסים היתה מצוינת, ונעימים היו החיים לילדות בין העצים. גם אנו בילינו את זמננו יפה בשעות הערב ובשבתות. בימים הרגילים היינו יורדים בבוקר השכם ברגל לבתי‑הספר, אנו לעממי וציונה לריאלי, ובשעות שלפנות‑ערב היינו חוזרים ברגל לדירתנו הקיצית בכרמל. עד היום איני מבין מדוע לא התקשינו בעליה ברגל לכרמל. חיקו אותנו משפחות נפחא ושפריר ועלו לכרמל, ובילינו יחד בחצר הרוסים, הילדות הבריאו יפה בחודשי הקיץ, ולחורף חזרנו שוב לדירתנו, אבל לבנו נקשר לכרמל שנתאהבנו בו. מאז בכל קיץ היינו מבלים בכרמל חודש‑חודשיים.

 

אחוזת בית – שכונת יחיאל    🔗

רוח היא בארץ: בני‑אדם משתוקקים לנחלה משלהם, לבית משלהם, וכך נבנות והולכות שכונות אחר שכונות ע“י אנשים, שאין להם כסף משלהם לכיסוי הוצאות הבניה. גם אני לא הייתי שונה מאחרים. לאחר שבאתי לחיפה והתיישבתי בה, השתוקקתי לבית משלי. אמנם רוב הכסף, שהיה לי בעזבי את הגליל, הצלחתי לבזבז בשנת מגורי בראשון. קניתי רהיטים, בגדים; הוצאתי מכספי על ההכנות להגשמת “דגניה הפדגוגית” שלי ועל רכישת דעת קהל‑המורים לפעולה זו. כל אלה רכלו חלק הגון מחסכונותי, אבל היתה לי עוד שארית של כמאתיים לירות וחלמתי על בית. באותם הימים נוסדה בחיפה אגודה לשם יסוד שכונה בשם “אחוזת בית” ונרשמתי גם אני לחבר בה. אמנם מהימים הראשונים נוכחתי, שבכמה תוכניות שונה דעתי מדעת רוב החברים, אבל גדולה היתה התשוקה לבית והבלגתי על כך. הכנסתי תשלום ראשון מאה לירה ובכל חודש הייתי פורע את הסכום הקבוע שהגיע ממני. למרות רצוני הוכנסתי גם לועד כחבר פעיל בו. וכאן נתגלו עוד יותר חילוקי‑הדעות ביני לבין שאר החברים. והענין הוא: בתקופה זו הוקמו על‑יד הטכניון כעשרה בתים כהתחלה לבנין שכונה מסביב לטכניון. שם היו מגרשים רבים פנויים ונטיתי למקום זה. כיום סביבה זו היא בין רחוב ביאליק ורחוב הנביאים. אבל פנחס כהן ז”ל ומר סמסונוב ואחרים נטו ל“עצמאות” גמורה ולא הסכימו להיספח לקבוצת פבזנר. והמחלוקת בינינו היתה גדולה.

הדבר לא נשאר בסוד, וביום אחד קיבלתי הזמנה ממר פבזנר לבקרו בביתו, שנגמר זה עתה, בשבת לפני הצהרים. הוא קיבלני בקבינט שלו בחוילה הנהדרת ומיד ניגש לענין: "כרמי, הרי מכרים ישנים אנו ויודע אני את תשוקותיך, רוצה אתה להגיע לבנין לבית‑ספרך ואני סבור, שטעית בלכתך אחר האנשים ב’אחוזת בית‘. אתם שונים זה מזה ולא תהיה תפארתך ביניהם. לעומת זה בוא אלינו ותקים לך כאן בית לבית‑ספר וגם בית פרטי בשבילך. שכונתנו תהיה גדולה ויש בה מקום לבית‑ספר נוסף על הריאלי. על טענותי שהאדמה בסביבות הטכניון יקרה מדי – שילמו אז ארבע מאות לירה בעד מגרש – הודיעני פבזנר, כי הוא ומר איתין ועוד אחדים מבני חיפה החליטו לקנות את אדמת שדליה (זהו השטח שבין רחוב הרצל כיום, הכולל את רחוב ביאליק, עובר את רחוב סירקין וכולל גם את רחוב יחיאל). הם מנהלים משא‑ומתן עם הקרן‑הקיימת, שהיא תרכוש את האדמה הזאת; והיא, כנראה, תעשה זאת, כי אחרת אין יקום לשכונה, שהם ניגשים להקימה. יוקר המגרשים אצלנו מפחיד את האנשים, ביעקר חסרים לנו אנשים, עסקנים מוכשרים, שיקדישו זמן לפעולה זו. והוסיף: “אני מציע לך לעבור אלינו ולהיות בין היוזמים לנין, ואני מתחייב להקציב לך את המקום הטוב ביותר בשדליה לבנין בית‑ספר”. לא קשה לנחש, כי הצעתו שבתה לבי שבי. באתי הביתה סיפרתי את הדברים לפרחה והחלטנו מיד לקבל את ההצעה. הודעתי על כך לקבוצת “אחוזת בית”, והם הסכימו להחזיר לי את כספי, לאחר שיכנס אליהם חבר חדש במקומי. אני שקעתי בעסקנות שדליה, אף כי עדרתי לי נדר להקדיש את כל מרצי וזמני אך ורק לבית‑ספרי. אולם ראיתי שעתיד בית‑הספר קשור בבנין מתאים והתמסרתי לענין. חודשים אחדים עסקנו בגיוס חברים משתכנים ובמשא‑ומתן עם הקרן הקיימת – זה היה תפקידו של פבזנר – וסוף‑סוף רכשה הקרן‑הקיימת את האדמה, וכל אחד מאתנו שלם שליש הסכום ממחיר המגרש כדמי חכירה מראש. הסכום עלה ששים‑שבעים לירות. אולם היות שהמגרשים היו שונים בערכם שינוי רב, הוטל על אלה שזכו בגורל במגרש טוב לשאת בהוצאות של הכשרת השכונה: כבישים וכו’. לבית‑הספר הקצבנו ארבעה דונמים ממיטב המגרשים. ובזכות היותי מנהל בית‑הספר ניתן לי ללא הגרלה מגרש גובל לזה של בית‑הספר.

 

מסעדת בית‑הספר    🔗

אחד הדברים היסודיים, שאליהם שאפתי מאז הווסד מוסדנו, היתה הכשרת התלמידים לחיים. למרות הסכמתי לחינוך מעורב של בנים ובנות חיפשנו דרכים לגיוון חלק קטן של המקצועות הנלמדים בבית‑הספר לבנים לחוד ולבנות לחוד. לבנות ניתנו עבודות‑יד: תפירה, סריגה ואף אריגה. המקצועות האלה תפסו מקום כבוד בבית‑הספר. אולם בזה לא הסתפקנו. ראיתי לפני את התלמידה בהתבגרותה, כשאינה מבינה בבישול ובהזנה, כ“לא תצלח” לחיים. בימים ההם החלה “הדסה להרחיב את פעולותיה בארץ. הגברת סולד יסדה באמריקה אגודה בשם “סקול לאנצ’ן”. לאמריקאים סיפרה סולד על ילדים רעבים בארץ הזקוקים לארוחה חמה בבית והיא איננה. ואם ישנה – תוכנה פגום בגלל בורות האמהות בתורת הבישול וההזנה. לנו, לבני הארץ, הדגישה סולד את הצעד החינוכי שבפעולה: אהבת העבודה, ועבודת בית במיוחד, ידיעה הגינה בהזנה רציונאלית, שמירת נקיון וסדר, נימוסי שולחן נאים ועבודה ושרות עצמיים של התלמידים והתלמידות. הדברים האלה היו קרובים מאד מאד ללבי. וכאשר שמעתי, כי בבית‑הספר למל בירושלים נוסדה מסעדה על היסודות האלה, רצתי לשם, הסתכלתי במפעל וביקשתי תחנונים מבאות‑כוח הגב' סולד לזכות גם את מוסדי במסעדה כזאת. הגב' ברגר, שייצגה את הגב' סולד, שמעה אותי בענין רב והבטיחה לי, שתבוא לחיפה בעוד ימים מספר, כדי לבדוק את התנאים ולהחליט בענין בקשתי. היא קיימה את הבטחתה, באה לביה”ס ובילתה שם שעות מספר, שמעה, ראתה, רחרחה ומצאה, שמסעדה עשויה להצליח בחיפה, והיא עתידה גם ליישר הדורים במקומות אחרים. יש לדעת, שהמורים הרגילים בארץ לא שמחו לחידושים אלה, המוציאים, לפי דבריהם, את התלמידים ממסלול הלימודים הסדירים. הגב' ברגר גם ניסתה להתנות אתי תנאי, שאשתתף כחבר בועד המסעדות. היא חשבה, שמורי הארץ ישימו לבל לדברי ולדעותי; היא שמעה, כי שמו הטוב של בית‑הספר הזה הולך לפניו. אני הסכמתי לכל ובמשך חודשים אחדים הכניסו לבית‑הספר למל מורה חדשה, שהתחנכה אצל מורת המסעדה שם; וכעבור זמן קצר הועברה אלינו מורת ביה“ס למל, הגב' מיכאלית, והמסעדה על‑יד ביה”ס קמה.

וכאן פרטים על הקמת המסעדה: כרגיל בארץ, נמסרת בכל בית למטבח איזו פינה חשוכה, ואפילו בבתים חדשים היו מקדישים לו שבעה‑שמונה מטרים ריצפה בחלק הבלתי‑מאוורר וחסר‑האור. האשה, בעלת‑הבית, מבלה בו רוב שעות היום, ויש להבין מדוע עבודה זו אינה חביבה כל‑כך על האשה. לדעתי, היה צורך ליצור תנאים אחרים, טובים מאל, בשביל מטבח בבית‑הספר. בזה היינו תמימי דעה מהרגע הראשון עם קרן המסעדות. החלטתי להפוך את הקערה על פיה ויהי מה. מטבחנו צריך לשמש דוגמא נאה למקום עבודה חביב. למזלי, השגתי דירה בקומת הקרקע בבית מול בית‑ספרנו. חדר האוכל היה מחולק בעמודי שיש לשני חלקים, גם ריצפתו שיש, והרבה אור בו. על‑יד חדר גדול זה היו שני חדרים גדולים לצרכי המטבח. לא היה אצלי דבר קשה ויקר בשביל המסעדה. הגב' ברגר ציידה אותנו בציוד חדיש וכלים נאים. המורה, העוזרת שלה, הבנים והבנות היו לבושים לבן, נקיים להפליא, האוכל היה טוב ומזין, ההגשה נאה, נימוסי השולחן נשמרו בקפדנות רבה והשמחה היתה שרויה במוסד. שעות רבות בילינו בתכנון ובמעשה. רוב המורים הסכימו לסעוד עם התלמידים בצהרים. הארוחה היתה נפתחת בברכה המסורתית על הפת, שירים היו מושרים בשעת הארוחה בין מנה למנה. רבים מהתלמידים, שלא היו זקוקים לאכילה במסעדה, נרשמו בכל‑זאת כסועדים בתשלומים מלאים; כי כאן היתה חברה, כאן שררה השמחה וכאן היתה העבודה “עצמית”. המורה מיכאלית (היא בילתה אתנו שנים רבות, עד שנלקחה לפיקוח על המסעדות בארץ) ואתה עוזרתה, פועלת חברת קיבוץ, התאימו מאד לרוח בית‑הספר, והעבודה העצמית של התלמידים גרמה לנו עונג. רבים מההורים, ביחוד האמהות, ביקרו במסעדה, נהנו מ“שגעונות” המנהל ונכנעו לנו. כמאה וחמישים תלמיד סעדו במסעדה זו. בשר לא היה נהוג בה, כדי להשתחרר מענין הכשרות, כי גם בני חרדים סעדו בה ללא כל היסוסים. ירקות, פירות, חלב ותוצרתו, ודגים פעם או פעמים בשבוע, היוו את התפריטים שלנו.

 

חברותי בקרן המסעדות    🔗

התמסרתי גם לעניני הועד של קרן‑המסעדות בירושלים, כפי שהבטחתי, והקדשתי לו זמן ומחשבה במשך שנים. אגב, הייתי הגבר היחידי בועד זה. ופעם ברשימה באחד מן העתונים היהודיים בניו‑יורק דובר על ידיד גדול ומסור לרעיונות קרן‑המסעדות. שרכשה לה “הדסה” בארץ זו, הוא מנהל בית‑ספר בחיפה, זאב כרמי שמו וכו' וכו'. בסיום הרשימה נאמר, שאילו היה נהוג ב“הדסה” לכבד את חבריה המסורים במדליות, היתה הראשונה מהן עונדת חזהו של החבר הזה. מסעדת בית‑הספר הכתה גלים במוסד. ונושאים מיוחדים היו מוקדשים לנעשה בה.

 

ביקור סיר מוריי ובתו    🔗

בימים ההם נתבררה בממשלת המנדט בעית השיתוף הכספי ש ממשלת הארץ בחינוך ילדי היהודים בה. לשם ברור הבעיה נשלח ע"י ממשלת לונדון פקיד גבוה, סיר מוריי היה שמו. נתלוותה אליו בתו, בחורה צעירה כבת עשרים. יום אחד הופיעו האורחים לביקור בבית‑ספרנו. ישבתי עם סיר מוריי ומתרגמו ובררנו ענינים שונים, שעניינו אותו. הבחורה המסכנה ישבה והשתעממה. פתאום הגיע אל חדרי קול זמרה של ילדים. הבחורה זקפה אוזניה ושאלה אותי, אם יש עתה שעור לזמרה בבית‑הספר. האזנתי קצת והבינותי, שהקול קול בנות במסעדה. אמרתי לה, שאין זה שעור זמרה אלא קול הבנות, השרות בשעת עבודתן בהכנת ארוחת הצהרים. היא קפצה ממקומה: “האמנם מעבידים כאן ילדים צעירים בעבודת מטבח? הייתי רוצה מאד מאד לראות זאת”. ביקשתי סליחה מאת האורח המבקר, השארתי אותו עם המזכיר והמתרגם, והכנסתי את הגברת הצעירה למסעדה. היא ביקשה ממני להשאירה שם ולשוב לאביה. עשיתי זאת. כעבור כשעה היא התפרצה למשרדי משולהבת: “אבא, הנך מוכרח לראות דבר פלא, שלא תראהו בבריטניה הגדולה. קום מהר ולך אתי תיכף, כי אחרת לא תדע את הרוחות המנשבות בארץ זו ובבית‑ספר זה”. הוא חייך ואמר: “עלי להישמע לבתי”. הלכנו יחד למסעדה. לפנינו רצה הבת כבקיאה ורגילה בכל ומסבירה לו את כל הנעשה. ומוסיפה: “עליכם, עלינו להתבייש, שבריטניה הגדולה לא הבינה עד היום להקים מוסדות נפלאים כאלה. ראה‑נא, הילדים האלה מכינים בידיהם את המאכלים לארוחת הצהרים שלהם. ראה את הנקיון והסדר. ראה את חדוות העבודה. התבייש בבריטניה שלך! אתם רוצים לחנך את האנשים האלה כיצד לעשות חינוך? ללמוד מהם אתם צריכים!”. “אגב, בטוחה אני”, פנתה אלי, “שאת זה למדתם מהאמריקאים. הנכון? הם מבינים מה שנבצר מבני בריטניה להבין”. הסכמתי, שהרבה למדנו מהאמריקאים, אם כי בנוגע לעבודה ושרות עצמיים יש לנו דעות משלנו. האב הקשיש קיבל את נזיפות בתו במעט הומור, אבל הסכים, שהמוסד הזה חביב מאד, הם נשארו לראות באכילת התלמידים. הברכה לפני האוכל עשתה עליו רושם, אף הזימרה בין המנות. הנקיון והסדר הגבירו את התלהבות הבת, שלא פסקה מלנזוף באביה.

כדי לסיים את הפרשה החביבה הזאת ברצוני להקדים את המאוחר.

 

בית לבית‑הספר    🔗

כפי שכבר רמזתי לעיל, נכנס בית‑ספרנו ל“אופנה”. רבים האורחים מבין התיירים שביקרו בו ונתרשמו ממנו יפה. יום אחד קיבלתי בדואר קטע מן העתון “פראנקפורטר צייטונג”. נתברר שסופרת גרמנית, חברת הפרלמנט, פדגוג, שואפת לחידושים בחינוך, ביקרה בבית‑ספרנו לפני זמן‑מה. היא ביקרה גם בבית‑הספר הריאלי. אחרי ביקורים אלה פרסמה את רשמיה ובין השאר היא כותבת, כי בית‑הספר הריאלי בחיפה הוא בית‑ספר טוב ונאה ויכול לעמוד ללא כל שינוי גם בברלין, אולם רשמיותו ומשמעתו החיצונית דוחות במקצת, לעומת זה היא מספרת, שביקרה בבית‑ספר עממי השוכן בבית שכור, רהיטיו מיושנים, מכשיריו דלים, אבל חיים עליזים שוקקים בו, אהבה ומסירות ויחס נפלא מהתלמידים למורים ומהם לתלמידים וכו'.

לפני זמן קצר נתיישבה בחיפה גב' פרידלנדר, אלמנת הפרופסור פרידלנדר, מארצות הברית. את בניה ובנותיה מסרה לבית‑הספר הריאלי, אולם בתה הצעירה היתה קטנה מדי בשביל בית‑ספר זה והכניסה אותה לבית‑ספרנו. גם היא התרשמה מהחיים השוקקים במוסדנו ודבקה בו לאהבה אותו. היא היתה מביאה אלינו כל תייר, אורח שביקר בביתה, והתפארה במוסדנו ובשיטת החינוך בו. אף פסנתר רכשה לנו בכספה. יום אחד הביאה אלינו זוג תיירים משונים במקצת מבוסטון, מר הריס ורעיתו. הם היו ציונים, באו לבקר בארץ במשך שישה‑שמונה חודשים כדי להכירה היכרות של ממש. הם הביאו אתם שלושה ילדים, שסידרו אותם בבית‑הספר הריאלי ובפנימיה שהתקיימה על ידו. מהרגע הראשון דברו גם הם בבית‑ספרנו, הבעל, עורך‑דין מפורסם, ביקשני לתת לו רשות להסתובב בבית‑הספר ולשבת בשעורים. ברצונו היה להיזכר בעברית, גירסא דינקותא, שלמד ברוסיה בילדותו. הוא בילה זמן רב בבית ספרנו, התחיל להבין את המדובר בשעורים וגם ניסה לשלב בשיחתו משפטים עבריים. פעם, כטוב לבו עליו, שאל אותי: “הר מייסטר, מה בעצם חסר לכם?”. בלי לשקול הרבה עניתי: “בית! יש לנו מגרש טוב וכסף לבנית בית עליו אין לנו; הסוכנות דחוקה ואינה עושה זאת, ובלי בית לא תתכן התפתחות המוסד”. “צדקת”, ענה הריס ובו במקום אמר: “אשתי ואני נהיה מוכנים להירתם בעול בנית הבית, אם תצליח להשיג במקום חמישים אחוז של הוצאות הבניה”. אני קיבלתי עלי את הכל, הייתי מוכן לפשוט יד ולעשות את כל האפשר, ואף את הבלתי‑אפשרי. כך נתקשרנו, הזוג הריס, אני והגב' פרידלנדר השדכנית, יסדנו ועד לבנין בית‑הספר, שבראשו בחיפה עמד שמואל פבזנר, ובארצות הברית – הגברת הריס. התיירים שלנו החלו לארוב בדרכים לכל תייר אמריקאי ולפשוט ממנו את העור, אם רק הצליחו בזה. ואני התחלתי “לנדנד” את המוסדות שלנו. הקרבן הראשון היה יהודי מבוסטון, מר שולמן, שניגש בימים ההם לבנות את המרכז המסחרי הראשון בחיפה. ההריסים דרשו ממנו חמשת אלפים דולר, אבל הוא ידע להתחמק מכך והתפשרו על אלף דולר.

זוכרני, כשפניתי לאדריכלים וביקשתי מהם סקיצות לתוכנית הבינן של בית‑הספר, שאלני הד“ר נוימן ז”ל" “אבל כסף לבניה יש לך, אדוני?”. אני התחמקתי מתשובה ועניתי סתמית: “אם בני‑אדם פונים לאדריכלים ומבקשים להציע תוכנית, אין לשאול אתם אם יש להם כסף לבניה”. הד“ר נוימן, ה”ייקה“, הבין מזה בפשטות, שבודאי יש לי כל הכסף הדרוש. ולי המסכן לא היה כסף אף לבול הדרוש לחתימת החוזה. סיפרתי את הקוריוז הזה למשפחת הריס, שצחקו לא מעט, והוא אמר לי” “נו, נשתדל, שלא תהיה בדרי”. מר נוימן בשיתוף האדריכל רטנר הכינו תוכניות. הן צולמו בגדלים שונים ונכנסו לכיסי הזוג הריס, ואף אני התרברבתי בתוכניות: “הבית שלי שמור בכיסי”. אחרי שקיבלתי הבטחה מהד“ר לוריא על אלף לירה, ואחרי שאלף הדולר של שולמן היו מונחים בכיסו של מר הריס, ערכנו יריית אבן‑פינה לבנין ביה”ס. (אגב, עבודת הבניה היתה “די מהירה”, למעלה מעשרים שנה לא פסקו בעלי‑המלאכה מלדפוק על ראשי המורים, עד שהבית נגמר סוף‑סוף. עם הקמת הקומה השלישית של הבנין ע“י עירית חיפה כבר היתה הקומה הראשונה “סבתא בלה”. חיים קשים חייתי. בכל הבנקים הייתי חייב כספים. שטרות פרטיים בערבות מר פבזנר ז”ל וחברי ועד‑ההורים נמצאו בכל החנויות לחומרי בנין. הייתי חייב כספים הרבה. ממחלקת החינוך הצלחתי לסחוט בקושי רב את אלף הלירה. ההורים היו תורמים לירה לשנה לילד לצורכי הבניה. מאת הגב' הריס קיבלתי כמה אלפים דולר. לדאבון כולנו, מת מר הריס מיתה פתאומית, כשנסע ברכבת לועידה ציונית, ומקור הכספים מארצות הברית דלל. בכל‑זאת נגמר הבנין בעזרת השם עוד לפני צאתי לפנסיה.

 

המטבח הדוגמאי    🔗

ליצני הדור ואמרים, שאין בזבזן כקבצן. הקימותי בנין ובו שתים‑עשרה כתות לימוד, נגריה גדולה, חדר‑תפירה לבנות, מעבדה לטבע, חדרי משרדים, חדר לאחות; ועל הכל מסעדה רחבת ידיים, בה חדר‑אוכל בשביל מאה – מאה ועשרים תלמיד, מטבח ענקי ומחסן ותוספת, שהתפארתי בה הרבה: המטבח הדוגמאי. כאמור לעיל, הכינו במטבח מזון למספר גדול של אוכלים, ודבר אחד הציק לי: הבנות היו מבשלות בתורנות ומכינות כמויות גדולות, והרהרתי, כי אמנם טובה דרך זו להכנת תלמידותינו לעבודה בקיבוץ; אולם הן חלק מהן בודאי תשארנה בעיר וכשתגדלנה ויהיו להן בתים משלהן, לא תהיינה מצויידות בידע רב. על‑כן תכננתי תוספת מסעדה, שקראנו לה “המטבח הדוגמאי”. מטבח זה היה חלק מן המטבח הגדול, ורק מחיצה דקה ודלת זכוכית הפרידה ביניהם. החדר היה קטן ויפה, שטחו היה שנים‑עשה מטר. שם סודר מטבח, הרצוי לבית פועל או למשפחה אחרת קטנה. אבל הוא היה נאה להפליא: שיש על יד הכיור, תנור חשמלי, ארון‑כלים מחולק לשנים, לחלב ולבשר, ארון למזונות, בפינה שולחן קטן מצופה לוח‑שיש ומסביבו ארבעה כסאות.

הבנות בכתה ח' היו עובדות ומפגינות את יכולתן במטבח זה: יום לפני תורה היתה התלמידה מתייחדת עם מורת הבישול, מתכננת תפריט לארוחת הצהרים לארבע נפשות. אחר גמר התוכנית היתה מקבלת מהמורה את המצרכים הדרושים לארוחת מחר. למחרת בבוקר היתה באה למטבח, עונדת את הסינור הלבן ואת המטפחת הלבנה וביוזמתה הפרטית שלה – מובן, שהמורה היתה מציצה לעתים קרובות בדלת הזכוכית – מכינה ארוחת צהרים לארבעה סועדים. עד שעת הצהרים היתה הארוחה מוכנה, הפרחים על השולחן ושלושת המוזמנים היו מופיעים לארוחה. לרוב היתה מזמינה אחד המורים, חבר הכתה, ואחרון אחרון חביב, אמא או אבא. הם היו מתיישבים אחרי נטילת ידיים, סועדים עם המארחת את ארוחת הצהרים בנימוסים ובשיחת רעים. מובן, שכולם משבחים את טיב האוכל, והתלמידה ומורתה שמחות לקבל את המחמאות. מוסד זה היה היחיד בארץ. לצערי הרב, נסגר מוסד חביב זה בסערת הימים במלחמת הקוממיות, כשהופיעו הילדים הפליטים מעמק הירדן, ולרשותם נתפס כל חלק מן הבנין, שאפשר היה לא להשתמש בו, ואז גם המטבח הזה נפל לקרבן. וגם אחרי המלחמה לא חודשה העבודה בו. המנהל העקשן והמורה הטובה יצאו לפנסיה, והמוסד הזה מחכה עוד לשיקום.

 

החזקת הבית    🔗

אחד המקצועות הפדגוגיים‑סוציאליים, שהייתי גאה עליהם, היתה “החזקת הבית” בבית‑הספר. אמור אמרנו, כי כל אדם צריך לשרת את עצמו ולא להזדקק לשמשים. ואם האדם חי בחברה, עליו לשאת בעול החברה בתורו. לפיכך לא היו בבית‑ספרנו שמשים לנקיון. במקומו היתה מורה מיוחדת להחזקת הבית. היא היתה מארגנת את ניקוי ביה“ס, את שטיפת הרצפות מדי יום ביומו, את ניגוב האבק והכנסת סדר בספריה ובחדר המכשירים. הכל נעשה מדי בוקר ובוקר לפני השעור הראשון. קשה היתה המשימה הזאת ועלתה יותר ביוקר משמש או שמשים במשכורת. אולם הילדים היו רגילים לחזור על דברינו: “כל אדם צריך לשרת את עצמו, ואם הוא חי בחברה, עליו למלא את העבודה בתורו”. יצאו מהכלל: בתי השימוש שנעשו ע”י שכיר. ההורים היו מתמרמרים על נוהג זה, אבל נכנעו.

ומעשה שהיה בבתו של מר שבתאי לוי, ראש העיריה בעתיד. במקרה נודע להורים, שבתם העדינה והחלשה שוטפת את הרצפות בבית‑הספר. האב לא האמין למשמע אזניו. הוא בא אלי לשם שיחה בענין. אנו היינו ביחסים טובים אתו. הוא הכירני עוד מיבנאל, כשהיה פקיד פיק“א. הוא שאל ממני הסבר: “האם כל‑כך קשה מצבו של ביה”ס, עד שהוא מוכרח להעזר בתלמידים לעבודות קשות כאלה, שיש בהן סכנת התדבקות במחלות שונות? ועוד, בתי מנגנת בפסנתר ומנבאים לה עתידות, והן עבודות כאלה וביחוד בחורף עלולות בלי ספק להזיק לאצבעות”. אני עניתי, כי זהו מנהג עקרוני, שאיני יכול לוותר עליו ואיני יכול לעשות יוצאים מהכלל בשביל בודדים. “האמנם אין עצה?”, שאלני. עלה בדעתי ועניתי לו, שמובן, כי לילדים חלשים או נוטים למחלות אנו עושים יוצאים מהכלל, אם רופא מאשר את הנחיצות בכך. נחה דעתו של מר לוי ואמר בחיוך קל: “טוב הדבר, מר כרמי, בתי שייכת לסוג זה ומחר אשלח אישור לכך מאת רופאנו”. ואמנם למחרת הביאה הבת את האישור הנדרש מאת רופאה מפורסמת בעיר, ונתתי הוראה לשחרר אותה מתורנות בהחזקת הבית. ככלות השנה עברה התלמידה לבית‑הספר הריאלי. כשנפרדה ממני, היא פנתה אלי ואמרה: “מורי, עלי להתוודות על חטא שהעלמתי דבר ממך, אני המשכתי בתורנות להחזקת הבית, והתלמידים הבטיחו לי, שהדבר לא יוודע לך. אני מצטערת על המעשה הזה; אבל, מורי, לא יכולתי לחיות בחברה, שכולם נושאים בעול בתורם, ועלי היה להיות פאראזיט, ליהנות מעבודת אחרים ולא לתרום חלקי”. סלחתי לה ונפרדנו ידידים.

 

המצב הכלכלי של המורים    🔗

כמה שהוגה אני בעבר הכלכלי שלנו קשה לי להבין כיצד החזקנו מעמד, מצב הענינים בסוכנות היה בכל רע. חוסר‑הכסף הכרוני בימים ההם נתן אותותיו בחיי המורים. חודשים עברו ללא תשלום משכורת. זוכר אני תקופה בשנות 1925–1924, ישבנו ללא משכורת ארבעה חודשים. איך בכל‑זאת לא מתנו ברעב? “סולל‑בונה”, מהדורה ראשונה, היה חייב סכומים גדולים לסוכנות ולא שילם את המגיע ממנו. לעומת זאת העמיד לרשות הסוכנות פתקאות‑תשלום, שהיה מכין לפועליו, בפתקאות כאלה היתה הסוכנות מקיימת גם אותנו. המשביר היה מקבל את הפתקאות ומוכר לנו תמורתן אספקה. מובן, שהיה נותן לנו מכל אשר במחסניו, אולם אלה היו לעתים קרובות ריקים.

אפיזודה מעניינת אחת: זוכר אנוכי יפה את גיסתי שרה, שהיתה גרה אתנו יחד והיתה מנהלת את משק הבית. היא היתה הקונה הקבועה של המשפחה בחנות המשביר. מובן, שהתשלום היה בפתקאות “סולל‑בונה”. יום אחד מימי סוף השבוע הלכה שרה לקנות אספקה: קמח, גריסים, סוכר, תה וכו'. היא חזרה והביאה אתה חבילונת עטופה נייר וסיפרה בצחוק היסטרי במקצת: "באה אני למשביר, מבקשת קמח – אין, סוכר – אין, גריסים – אין. מביטה אני על האצטבאות – הן ריקות ברובן. מה אעשה בפתקים שבידי? והנה ראיתי צעצוע רכבת. שואלת אני: ואת הצעצוע הזה אוכל לקנות? “מובן, כל אשר יש לנו תוכלו לקנות בפתקים”. היא לקחה את הצעצוע ומהרה לעזוב את החנות, לפני שתפרוץ בבכי. כך חיינו בימים ההם, וראה זה פלא, לא מתנו ברעב, גם בית בנינו באמצעים אלה.

 

שביתת השבת במשרדו של חיים ארלוזורוב    🔗

מצבו הכלכלי הקשה של המורה בארץ הטביע את חותמו על כל חיינו אז. הימים אלה לא היתה קיימת שאלת הדרגה והפער וכו', כי אם כיצד לקבל תשלום המשכורת המגיעה לנו. מרכז המורים, ובראשם המזכיר אביעזר ילין, הקדישו את כל כוחותיהם במלחמה על תשלום המשכורת ללא פיגורים קשים. איום השביתות לא פסק אז, ומעטים היו המורים שלמרות הכל לא גרסו שביתות כאמצעי מלחמה של המורה להטבת מצבו. אני הייתי בין המתנגדים הקיצוניים לשביתות בכל מחיר ומצב. הייתי איש ריב ומדון לאביעזר, אעפ"י שכיבדתי ואהבתי את האיש הזה. יום אחד נתקבלה החלטה במרכז המורים להכריז שביתת שבת של משלחת מורים בסוכנות, קרי ארלוזורוב, האישיות המרכזית בסוכנות. קיבלתי הודעה מאת המרכז, כי נתבע אני להשתתף במבצע זה, כל טענותי ומענותי לא הועילו. הם טענו, כי דווקא אני, שידוע בארץ כמתנגד לשביתות, חייב להפגין את נוכחותי בשביתת השבת, כי כלו כל הקצים. ילדי רוב המורים רעבים ללחם ואי‑אפשר להמשיך במצב. לפי מצפוני לא יכולתי לסרב, כי ידעתי, שטענות המורים צודקות: מצב של פקידי הסוכנות היה טוב בהרבה ממצב המורים, וכן גם היה ידוע שבמשפחתי אנו שני עובדים ומצבנו לא כל‑כך חמור כמצב שאר המורים. נכנעתי ובאתי בלב שבור לשביתת “שבת” זו.

הגענו לסוכנות והודענו, כי באנו אל ארלוזורוב בתביעותינו ואולי גם לשם שביתת שבת, עד שנקבל את המגיע לנו. הוא הזמין אותנו לחדרו, הופענו ברעש, ומיד החלו טענות וצעקות: “רעבים אנו וילדינו ללחם! לא נוכל לשוב לבתינו ולעבודתנו, לפני שישונה מצבנו”. ארלוזורוב החויר, הרים שתי ידיו למעלה ואמר: “עשו בי כל אשר הנכם רוצים! אתם צודקים! כן, אתם צודקים!”. אחדים מאתנו נשארו שותקים ללא כל נשק, אבל השאר הרימו קולם: “למה אתה יושב במקום זה, אם אינך יכול למלא את חובותיכם? עד מתי נרעב?”. כפעם בפעם היתה הדלת נפתחת קצת ומבעדה היה מציץ מזכירו שרתוק. נראה, שחשש למעשי אלימות מצדנו. התיישבנו והודענו, שאין אנחנו זזים מכאן, לפני שהמצב ישונה. היה לי הרושם, שארלוזורוב הושפע יותר מאלה ששתקו באפיסת כוחות מאשר מאלה הצועקים ורועשים. הוא קם וביקש סליחה: הוא ישוב אחרי זמן‑מה, הוא הולך לגזבר. היה לי הרושם שהוא חושש, שלא ניתן לו לעזוב את החדר. נשארנו לשבת. לא אוכל להגדיר בברור, אבל נדמה לי, כי הזמן ארך מאד. לבסוף חזר אלינו בלווית הגזבר והחלו להצטדק. הפסקנו את דבריהם ואמרנו: “אין אנו מקבלים שום הצטדקות. אתם אנו נשב כאן, עד שתשלמו את השכר המגיע לנו בעד ארבעה חודשים”. הם הבטיחו לנו לחפש את כל האפשר לתיקון המצב. בה בשעה נקראה ישיבת של הנהלת הסוכנות ולאחר כשעתיים חזר ארלוזורוב ואמר: “לא נרבה בדברים, חטאנו לכם, אני מקבל את פסק דינכם. לא אשב כאן על כסאי, אם לא נוכל לשלם לכם משכורת בזמנה”. אחד מאתנו קפץ ורצה לאמור משהו, אבל ארלוזורוב השתיק אותו וביקשו ליתן לו לגמור את דבריו: “בעוד כשעה ישולחו לכם שיקים על משכורת חדש אחד. אני מתחייב לשנות את המצב, ולא אשב גם אנוכי ביניכם”. ואמנם המצב נשתנה, אין זאת אומרת, שלא היו פיגורים בתשלום המשכורת, אבל לא הגיעו לידי פיגור של חודשים רבים.

 

הקייטנות בבית‑ספרנו    🔗

הקו המנחה אותנו במוסדנו היה פיתוח הגוף והנפש, חלק הגון מתלמידינו היו בני עולים. הדירות שבהן גרו לא הניחו את הדעת, ודאגנו להבראתם. נוסף לכך משכו הכרמל ואוירו את כולנו, על‑כן הנהגנו הבראה בקייטנות בשבועות האחרונים לשנת‑הלימודים. זכו לכך, כמובן, הילדים בני העניים. החודש האחרון של שנת‑הלימודים היה קודש להבראה. הנסיונות הראשונים נעשו על ידנו בחצר הרוסים: מוסקוביה בלע“ז (כיום נקרא הרחוב “שדרות הנשיא”). היינו חוכרים את החצר, החורשה וכמה חדרים. רכשנו לבית‑הספר אוהלים משארית הרכוש של מחנות הצבא הבריטי. הקימונו מחנה. כל תלמיד היה מביא אתו מביתו מטתו וכלי המיטה. מסעדת בית‑הספר היתה נסגרת חודש לפני גמר הלימודים ומועברת בחלקה על ידי המורה ועוזרתה לכרמל. שם סודר מטבח צבאי למחצה. בו היו מכינים התלמידים בפיקוח המורה את ארוחותיהם. 60–70 תלמיד היו מבלים שבועיים במחזור ראשון וכמספר הזה במחזור שני. אתנו, המורים, היו עולים אחות בית‑הספר ושכיר אחד סאניטאר. יום יום היו נשלחים אלינו כל ידי מזכירות בית‑הספר מצרכי מזון. הילדים פרט לתורנים, היו מבלים כל היום בחורשה ובטיולים במקומות מעניינים בכרמל. כל תלמיד היה משמש את עצמו וממלא בתורנו תפקידים ציבוריים: בישול, ניקוי החצר והחדרים, הגשה לשולחן, שטיפת הלכים וכו'. מלבד הסאניטאר היה שכיר שני – שומר לילה. בשבתות אחה”צ היו באים ההורים ובני המשפחה לביקור בניהם. המורה שפריר, “היודע הכל”, היה מלמד את הקייטנים סריגת ערסלים, צעצועים מענפי אורן וכו‘. ככלות חודש ימים עם סגירת בית‑הספר היתה נסגרת קייטנת התלמידים אחר טכסים שונים וצילומים וכו’. הילדים נשלחו להוריהם, ואלם הקייטנה היתה נמשכת חודש שני לשם הבראת המורים, שהשתתפו בקייטנה. זה היה תגמול קל לעמלם בסוף השנה. הקייטנות הבריאו את התלמידים ואת מוריהם, חיבבו עליהם את הטבע והנעימו על התלמידים את חברת מוריהם. מוסד זה היה אבי אבות הקייטנות, שהנהגנו מטעם העיריה בשנים האחרונות להמוני ילדים הזקוקים להבראה. קייטנות לחלק היום וקייטנה מלאה ליממה שלמה בבית‑ספרנו החקלאי בכפר‑גלים.

 

בת רביעית נולדה לנו    🔗

בפורים‑של‑שושן לשנת 1924 נולדה לנו למזל‑טוב בת רביעית, ושמה נקרא בישראל תמר על שם אמי. בחודשי הריונה האחרונים דרשתי מפרחה לקבל חופשת לידה, אבל היא סרבה לעשות זאת ודחתה את הפסקת עבודתה מיום ליום. בתיה הלוי ז“ל הסכימה למלא את מקומה, היא היתה מוכנה לכך וחיכתה מיום ליום, אבל לא ניתנה לה השאנסה המתאימה עד יום פורים‑של‑שושן. גם באותו יום ערכה פרחה חגיגה לילדיה, ולפי הרגשתי, הפריזה על המידה בהתאמצותה. באתי לבית‑הספר ומיד ככלות החגיגה לקחתיה בעל כורחה הביתה (גרנו בקרבת בית‑הספר בבית ברקוב שברחוב הרצליה). בדרך לחשה לי: “אם הננו כבר הולכים הביתה, כדאי שתקפוץ ותקרא למיילדת”. בית היולדות “הדסה” היה אז סגור לרגל אפידמיה של קדחת לידה. רצתי לגב' פייטלזון המיילדת והבאתיה הביתה ברגע הקריטי ביותר. הדבר קרה בשלוש אחה”צ, ולפנות ערב השמיעה הבת את קולה בתוקף ועוז. אחר‑כך לא היתה לפרחה ברירה. בתוקף משרתי כמנהל השארתיה מחוץ לבית‑הספר לחודש ימים. למזלנו, היה הטיפול היחידי בילדה בידי רחל, אולם גם אחרי כל זה נשארו למורה עבודת בית, טיפול בבנות וכו'.

 

אנו בונים בית    🔗

שכונת שדלייה הלכה ונבנתה. כל “קבצני” העיר בנו להם בתים. וגם אני נגרפתי בזרם הבניה. מגרש, כידוע, היה לי בין ראשוני שדלייה סמוך למגרש בית‑הספר, והחילותי לחלום על בית משלנו. יום אחד סרתי ל“סולל‑בונה” והתחלתי לנדנד למהנדס; גם מרגולין, מנהל “סולל‑בונה”, עזר לי. שאלתי אותם מה יהיה דיני, אם אבקש מהם להקים לי בית‑דירה נאה, בעל שלושה חדרים וכל הנוחיות. המהנדס התגרד בפדחתו וענה לי: “שם בסביבתכם אנו בונים בית למשפחת יצקר, הוא בן שלושה חדרים ומטבח. גש לשם, תסתכל בו, ואם תסתפק בבית ממין זה, השג 500 לא”י, ואם ירצה השם, נבנה לך בית“. התחלנו זוג הקבצנים, להלך בשכונה ולהסתכל בבית יצקר ובשאר הבתים שעמדו בבניה. הבית לא מצא חן בעינינו בצורתו, אבל גודלו היה מספיק לנו. חזרתי ל”סולל‑בונה" ועניתי בחיוב. אולם המהנדס התחיל להסתייג ואמר: “ראה‑נא, ידידי, הדבר מדובר בתנאי שלא תבלבל לנו את הראש בחידושים ושיפורים, כי כל שינוי יעלה, כמובן, את הסכום”. עניתי בשתיקה ונכנסנו לענין. היינו חולמים בהקיץ, התהלכנו בין בתי השכונה, “לקטנו” חלקים שמצאו חן בענינו. מכאן חלון יפה ומכאן דלת נאה, מכאן צבע וכו‘. סרנו למהנדס ברסקי וביקשנו ממנו להכין לנו תוכנית. הוא היה יהודי סבלן, שמע הכל, רשם לו וניגש לתכנון. במשך חודש ימים יצא “העגל”, שונה מכל הבתים שראינו. יצא קוטג’ בן שתי קומות, עם כל מיני שינויים בחלונות, בדלתות וכו‘. הבאתי למהנדס את התוכנית. הוא קימט את מצחו, חייך ואמר: “נו נו”, ושתק. כעבור חמישה חודשים התנוסס על יד בית‑הספר העממי קוטג’ נאה, האנשים היללו אותו ואת טעמי.

ומאין נלקחו 500 הלירות? 100 לירות היו לי משלי במזומנים. בינתיים נתמניתי לאחד משלושת היועצים לבנק דרום אפריקה א“י, שמנהלו היה חודש בארץ. בכל ישיבה היינו מחווים את דעותינו לפניו בענין הלוואות משכנתאיות של 300 לירות לבית. ביקשתי גם אני הלוואה כזאת ואושרה לי ברצון. 100 הלירות שחסרו לי לוויתי בנקים קטנים הלוואות בתשלומים ארוכים פחות או יותר. ערכנו חנוכת‑הבית והיינו מאושרים. שלושה חודשים נמשך אושרנו, עד שסוף‑סוף סיכמו אנשי “סולל‑בונה את חשבון הוצאות הבניה, שעלו ל-800 לא”י. הלמני רעם: מאין אקח סכום עצום כזה למלא את הגרעון של 300 לא”י? הצעתי לפרחה למכור את הבית ולשוב לשכור לנו דירה. היא ענתה בסרוב גמור וטענה: “לא שאפתי לבית, עשיתי זאת למענך; ועתה, לאחר שגרים אנו שלושה חודשים בביתנו, נמכור אותו? האם אינך מתבייש בפני הבריות? לא ולא!”. אבל מה נעשה? מכאן בא הגואל בצורת מנהל “סולל‑בונה”, מרגולין, שיחיה. הוא מצא עצה: “שמע‑נא, כרמי, הרי אתם בין כה וכה אינכם מקבלים משכורתכם מהסוכנות – בימים ההם היתה חייבת לנו ארבעה חודשי משכורת – העבר אלינו את משכורתך לשנתיים הבאות, אנו חייבים כספים רבים לסוכנות, ונקבל העברה זו כמזומנים”. בעל‑כורחנו הסכמנו לכך. וממה נחיה? אולם הסכם הריהו הסכם. חיינו כשנה וחצי חיי ועני ודלות. משכורת פרחה היתה קטנה. היינו שש נפשות ועובדת בית – השביעית. עד היום לא ברור לי איך לא מתנו ברעב. לוויתי בכל הבנקים, שהלוו לי. בבנק אחד לוויתי ובזה שילמתי חלק מחובי לבנק שני וכך הלאה, עד שעברו שנה וחצי. זוכר אני, כי במוצאי‑שבת לא הייתי יוצא מפתח ביתי; כי ברחובות היו מתהלכים עסקני ציבור ומחלקים סרטים, ויש הכרח להכניס לקופסה חמש פרוטות, ואלה חסרו לי. אעפי"כ גם גינה נטעתי, וגם גדר גדרתי בעשר אצבעותינו ובעזרת בחור מגומרי מקוה‑ישראל, שאכל על שולחננו כתגמול על עזרתו בגינה. וכך בניתי את הקוטג' המפורסם שלי ברחוב ביאליק‑שוקרי ממול העיריה, שגדל במשך הזמן לבית בן 18 חדר.

 

שמואל פבזנר    🔗

את שמואל פבזנר החביב והיקר הכרתי זמן רב לפני התיישבותי בחיפה. לעתים קרובות הייתי מבקר בחיפה ובכל פעם הייתי סר למשרדו לשם ביקור סתם ושיחת רעים, כי איש‑שיחה פיקח וטוב‑לב היה אדם זה. וכמה היה משונה: התיישב בחיפה הערבית, היה אחד מעשר המשפחות של האינטליגנציה האשכנזית, עסק במסחר, אבל רחוק היה מזה כרחוק מזרח ממערב. לא היה טיפוס של סוחר. לפי השכלתו היה מהנדס. בצעירותו כתב מאמרים אחדים ב“השילוח”. היה מקובל על אחד‑העם, שהיה חותנו. שום דבר ושום ענין לא לקח את לבו כשיחה על הקמת עיר עברית בחיפה. ובמה לא עסק? בבית‑הספר הריאלי, בטכניון, במלחמת העברית, ועיקר העיקרים: בעיר עברית. הוא רכש יחד עם עוד עסקנים אחדים בעיר מגרשים מסביב לטכניון. בבואי לחיפה עמדו בבניה כעשרה בתים, ובראש כולם החוילה השווייצית של פבזנר. שום דבר לא הפחיד אותו, ואף לא חוסר קפיטל: יש יהודים עשירים בעולם וסופם להזדמן לחיפה ולהתאהב בה. ואם אין לפי שעה “לויתנים”, אין לזלזל גם ב“דגי רקק”.

בזכותו קמה שכונה חדשה. נרכשה אדמת שדלייה, חולקו המגרשים, אבל כסף לבניה לא היה לאיש מאתנו, לווינו, הסתבכנו בחובות ובנינו בתים ויושבים בהם. ואחר‑כך, כשהדוחק היה גדול, היו כועסים על פבזנר: הוא הכניס אותנו לצרה. ובימים ההם אין עיריה, אין ועד שכונה, כל ענין קטן מובא לאסיפה כללית של המתישבים והרוגז והוויכוחים רבים בלי סוף. אני, שלדברי אחרים, הייתי מומחה גדול בניהול אסיפות, וביחוד אסיפות של מרי‑נפש מפריעים, הייתי עומד בפרץ. זוכר אני אסיפה איומה: מטר צעקות של נרגנים ירד על פבזנר. דרשו ממנו להוציאם בכל מחיר מהבוץ, וָלא – עליו להתפטר. רואה אני את פבזנר עולה על הבמה, מתאדם ומחויר, מקבל ממני את רשות הדיבור. אינו צועק, אלא מתחנן קצרות ואומר: "ידיד, נשב פה, נריב, נחרף זה את זה ונשוב לבתינו. אתם תבואו לבתיכם, שם פינה נעימה, בית, ילדים יקרים, ומה לכם אם השכונה לא תבנה? בית, חיק משפחה, ילדים יש לכם. ואני, חברים, אין לי ילד, אשתי חולה ואני עצמי נכה. יש לי ילד אחד יקר, יקר, זוהי שכונתנו “הדר‑הכרמל”, ובקול רווי‑דמעות אמר: “אל תרצחו את הילד היקר שלי”. קולו נחבא, הוא ירד מהבמה ועזב את האספה ואחריו יצאו כל הנרגנים אחד אחד מבוישים ומתביישים להביט איש בפני חברו.

ופבזנר המשיך והמשיך: בית אחר בית נבנה, רחוב אחרי רחוב, כבישים וגן השכונה. רק מעטים יודעים בכמה צער ויגון הציל פבזנר מגרש ועשה אותו לגן השכונה; גן זה שתבליט בונה העיר העברית, פבזנר, מקשט אותו. הוא הספיק לגאול את הקרקע של המרכז המסחרי הישן והקים עליו את הבנינים, וכן גם לרכוש את הקרקע למרכז המסחרי החדש. הוא היה מלא תוכניות: לאחד את הדר‑הכרמל עם נוה שאנן, הרצליה וכו' וכו'. צר, צר מאוד, שהמוות הקדימו ושם קץ לכל תוכניותיו. בביקורו בירושלים לחפש הלוואות לן אצל משפחתו ובלילה מת מות נשיקה. ואנו גם לא ידענו שחולה‑לב הוא האיש…

 

המשבר בבית‑ספרנו וחלוקת המוסד    🔗

עברו ארבע שנים מיום הווסד בית‑הספר, המוסד גדל במהירות יחד עם גידול הישוב. בינתיים נתרבו בו גם המורים, ולא כולם התאימו ביותר לנעשה בו: שיטת הלימודים לפי נושאים, עבודה עצמי וכו'. יחד עם זה נמצאו בין העובדים חברים, שחששו למשכורתם בצוק העתים – כזכור, היה בית‑הספר נתמך ע"י הסוכנות ולא מוחזק – והחלה תסיסה בין העובדים. התגבשו בו שלושה סוגים: מייסדי בית‑הספר וחסידי השיטה הנהוגה בו – שאלת המשכורת לא תפסה מקום עיקרי בחייהם; “גרי הצדק”, שהשיטה והנעשה במוסד לא עניינו אותם ביותר ובעיקר פחדו מפני משבר כלכלי ודאגו למשכורתם; וסוג שלישי: נייטראליים, שעשו מלאכתם באמונה, אבל האוירה שהשתררה במוסד לא נעמה להם. אני פניתי למחלקת החינוך והעמדתי אותם על מצב הענינים. מר עזריהו, המפקח על בתי‑הספר בזמן ההוא, בא לבית‑הספר ושהה בו ימים אחדים. שוחח עם הרבה מהמורים באופן פרטי, הטיף מוסר בישיבה; אולם הודאג מפני המצב, שהשתרר במוסד, וחשש לעתידו.

בימים ההם נתמנה הד“ר ברקסון למנהל מחלקת החינוך והגב' סולד נבחרה לחברת הסוכנות, ותיק החינוך היה בידה. אחר הדו”ח של מר עזריהו הוזמנתי לירושלים ואחרי שיחת ברור ארוכה עם הד“ר ברקסון נשאלתי: מה הצעתי? אני הצעתי ברורות לחלק את בית‑הספר לשני מוסדות ולתת לכל מורה את הברירה להשאר באחד מהם, ברקסון היסס, הכניס לענין את הגב' סולד. היא הזמינה אותי, שמעה בצער את הדו”ח שלי ולבסוף שאלה אותי להצעותי וסיכמה: “אני סבורה, שיש לקבל את הצעתך. את מי אתה מציע למנהל המוסד החדש?”. אני קראתי בשם החבר, שהיה הרוח החיה הסכסוך. היא נתרגשה: “האמנם יש בדעתך ללכת בדרך שהרשע נשכר?”, ודרשה מועמד אחר. קראתי בשם המנוח מירוני. היא הסכימה, ובמשך חודשים אחדים נולד בית‑הספר העממי ב‘. שלנו קיבל את השם עממי א’. חלק המורים הקשים ביותר עברו לעממי ב‘. מר נפחא נתמנה אז למנהל בית‑הספר בבת‑גלים, וכך נשארו במוסד המתקדמים ביותר והמסורים לשיטת העבודה העצמית וה“נושאים”. הצוות נתמזג, נתלכד, שיטת העבודה נשתרשה בו, השקט חזר למוסד והוא התפתח בצעדי און. הזילברשטיינים קיבלו חופשה לשנה. קפצו ללונדון לשם השתלמות ומנוחה. בשובם התמסרה חיה זילברשטיין‑זין ז"ל לבנית הנושא בכתות הנמוכות. אני עסקתי בבנית הנושאבכתות הגבוהות והשארתי בידי את הנושא בכתות ח’. חוט השדרה בו היה הציונות ובנין הארץ.

הונח לנו מרוגזנו וניגשנו לשכלול העבודה ולגיבוש שיטת הנושאים. העבודה העצמית החלה בבית‑ספרנו משהו עוד בכתה א' ונסתיימה בגמר כתה ח'. בכתות הנמוכות ריכזו את העבודה חיה זין ז"ל ושולמית קליבנוב ומורות צעירות על ידן. חיה היתה מתווה דרכים גם לשאר הכתות והיתה מדריכה את המורות, וכן גם שולמית לאחר מכן.

 

גני‑הילדים על יד בית‑הספר    🔗

בחיפה התקיים גן אחד בעיר, “גן פנחס” היה שמו. פנחס היה שמש הגן. תפקידו היה ללכת בבוקר מבית לבית ולהביא את הילדים לגן, וכן להחזיר אותם לביתם בצהרים. פנחס התפרסם ופרסם את הגן. הוא היה אומר: "הגננת שלי אומרת, הגננת שלי עושה וכו' “. התוצאות של “גן פנחס” לא היו מזהירות ביותר ולא הייתי שבע רצון מהחניכים שקיבלתי מהגן. החלטתי לעשות לי גן לעצמי. בימים ההם הזדמנו שתי גננות מעולות, שהיו גם מחוסרות עבודה. אחת מהן, ארליך שמה, קיבלה את העבודה הראשונה. שכרתי ליד בית‑הספר דירה מרווחת, והיא ניגשה לעבודה והצליחה בה. רק אני לא הצלחתי בה, כי מר גבריאלי “חטף” אותה ונשא אותה לאשה. בימים ההם עלתה לארץ גננת משכילה, שהשתלמה באוניברסיטה בפטרוגרד, בלה אטינגון שמה. הכרתי את משפחתה, התידדתי אתה, והצעתי לה להכנס לעבודה בגן בית‑הספר העממי. היא קיבלה את המשרה ברצון ועבדה בה שנה, עד שקפץ עלי רוגזה של ויצ”ו ופתחה לה גן נאה ברח' אחד‑העם.

 

השיחות הכוללות    🔗

אחד החידושים שהכנסנו בבית‑ספרנו היו: “השיחות הכוללות”, כדוגמת ה“געזאמט‑אונטריכט” בגרמניה. בשעה מסויימת באחרית הלימודים היו מתכנסים תלמידים מהכתות הגבוהות, ללא הבדל כתה, באחת הכתות שנקבעה לשם כך. כל תלמיד מצביע כרצונו ומציע איזו שאלה המעניינת אותו באיזה שטח שהוא רוצה. התלמידים והמורים שומעים את השאלה, או ההערה. היו“ר – לרוב הייתי אני יו”ר בשיחות – שואל את התלמידים, אם יש ברצון מישהו וביכולתו לעונת על השאלה; ואם לא נמצא עונה בין התלמידים, עונה אחד המורים. השאלות והתשובות היו קצרות ועניניות. לעתים קרובות ענו המורים, ואנוכי בתוכם: “יש לעיין בספרים לשם מתן תשובה”. התשובות האלה היו מתקבלות ע“י התלמידים בהבנה, כי הן לא יתכן שהמורה ידע את הכל בע”פ; ואדרבה, יש להתיחס לענין ברצינות ולהשתמש בספרים למתן תשובה טובה. הכרנו בשיחות אלה את התלמידים ואת שטחי הענינים המעסיקים אותם. הרגלנו אותם לשאול יפה ובקצרה ולענות בישוב הדעת תשובה ענינית. רבים היו התלמידים, שביקרו בשיחות הכלליות האלה, שזכרונן הטוב שמור בלב תלמידים שגמרו את ביה"ס עד היום הזה.

 

קבלת שבת    🔗

לא מעט מרץ השקענו להעשרת חיי הילד בחגים ובשבתות. שנים אחדות היינו עורכים קבלת שבת: בכל יום שישי, בשעות בין 6–4 אחה“צ, היו חוזרים הילדים לאולם בית‑הספר, ששם היה נערך טכס קבלת השבת. המקהלה היתה שרה שירי‑שבת, קריאות ספרותיות היו נקראות ע”י הילדים, הכל היה חגיגי; כולם היו לבושים בגדי שבת, הפרחים עמדו על השולחן, וכשחזרו לביתם הורגש המאור של השבת. נזהרנו הרבה, שלא לתת לענין אופי דתי בלבד. הן השבת לא ניתנה רק לדתיים, זהו יום המנוחה הסוציאלי לכל אדם ולעובד במיוחד.

אחר תקופה של שנים רפה הענין ולא רבו התלמידים הבאים פעם שניה באותו היום לבית‑הספר. גם המורים התלוננו על קושי השתתפותם, ומרחק ביתם מבית‑הספר הפריע להם לבוא לקבלת שבת. התפשרנו עם המציאות והנהגנו מנהג, שהיה מקובל בית‑הספר הריאלי בעיר: סיומי השבוע, פירוש הדבר: כתה מסוימת היתה עורכת בתורה חגיגת סיום‑הלימודים בשבוע לכתות האחרות. הדבר נעשה אחרי סיום השעור האחרון ביום ו', שהיה קצר מהרגיל. במשך מחצית השעה או שלושת רבעים ממנה היו מבלים בשירה בציבור, בקריאות בספרות, ואף שמעו דברי אורח, תלמיד או מבוגר, שהיה מוזמן אלינו לשם כך. מנהג זה נהוג בכמה בתי‑ספר עד היום הזה.

 

הטיפול בהורים    🔗

ברור היה לכולנו, כי אין בית‑הספר עשוי להצליח, אם הבית מתנכר לו. כל הדעות וההרגלים הטובים הנרכשים ע“י הילדים בבית‑הספר, אין להם תקווה, כשהבית מתנכר להם. ע”כ הקדשנו זמן רב לטיפול בהורים. הטיפול היה מגוון:

א. ועד הורים היה נבחר מדי שנה בשנה כדי לייג את ההורים לפני הנהלת בית‑הספר וחבר המורים, וגם כדי להגן לפעמים על התלמידים, אם בית‑הספר או מורה בודד חטא להם.

ב. מטרתו של ועד ההורים היתה גם להיות לפה לבית‑הספר בפני ההורים. בר‑מזל הייתי וזכיתי תמיד לועדי‑הורים טובים. אנשי האינטליגנציה העובדת וסוחרים היו חברי הועדים. היו בועד גם אמהות משכילות. אחד ההורים היה מייצג את הועד במועצת המורים בבית‑הספר.

ג. ועדות מיוחדות היו נבחרות בכל כתה לשם שיתוף פעולה עם המורה בכתה. חברי הועדות היו משתתפים בכל פעולה של חגיגה, טכס, טיול וכד'.

ד. אסיפות כלליות היו נערכות לעתים קרובות. פעם בשנה נערכה אסיפה לשם בחירת ועד חדש ומסירת דו"ח על פעולותיו של הועד היוצא במשך השנה. באסיפה זו היה מנהל בית‑הספר מוסר סקירה מקפת על הנעשה בכותלי המוסד. שאר האסיפות היו מוקדשות להרצאות בחינוך, להסברת בעיות שונות הנוגעות לבית‑הספר או לילד.

ה. שלוש פעמים בשנה היו נערכים ימי הורים. ביום ההורים הופיע כל הורה או זוג הורים לפני מחנך הכתה לשם קבלת ידיעות על מצב הילד בלימודים ובהתנהגות. אחות בית‑הספר והרופא בו שוחחו על מצב בריאותם של הילדים. בהזדמנות זו היה גם ההורה מסיח את אש עם לבו בעניני הילד ויחסו לבית‑הספר וללימודים.

ו. פעמים אחדות בשנה, בחנוכה, בפורים ובחגים אחרים, היו נערכים חגיגות ונשפים לכל כתה או לכתות אחדות בנוכחות ההורים – לרוב האמהות. באופן כזה התלכדו ההורים מסביב למוסד, שחיי הילדים קשורים בו.

 

הליכות הבית    🔗

עברו שנים אחדות מיום פתיחת המסעדה, ואף המטבח הדוגמאי כבר היה קיים, וגם שאר מקצועות העבודה: התפירה, הרקימה והסריגה עמדו על הגובה, ובכל‑זאת הרגשתי איזה מחסור בחינוך הבנות לקראת עתידן. הן מחוץ לבישול ותפירה צריכה בעלת‑הבית להבין ולדעת איך לרהט ביתה, לכבס, לגהץ ואף לתקן בגד וכו‘. כל הליכות הבית תורה הן וללמוד צריכים אותם. השמעתי את דעתי זאת בישיבת קרן המסעדות, מנהלת קרן המסעדות בארץ כבר היתה הגב’ ברומברג, אשה משכילה וחכמה ושואפת לשיפור החיים בארץ. הייתי בטוח, כי תקבל את דעתי והצעתי ותסכים לעשות נסיון הוראתו בבית‑ספרנו. לתמהוני, התיחסה להצעתי בקרירות מסוימת. אבל כאן קרה נס: קרן המסעדות היתה נוהגת להעביר למרכז בניו‑יורק פרוטוקולים של ישיבותינו. כשהגיעו הדברים לשם, נראתה להם הצעתי וביקשו מאתנו לעשות את הנסיון הזה. ועוד: הם הודיעו לנו, כי יהודי ניו‑יורקי עשיר, המשתף כרגיל פעולה עם “הדסה”, נתאלמן בימים האחרונים. הוא היה מדוכא, וכאשר סיפרו לו על הצעתי, ביקש פרטים מאתנו, והביע את רצונו לממן את הוצאות הקמתו של מוסד נסיוני זה. אני הצעתי לבנות בחצר בית‑הספר ביתן, המתאים לדירה למשפחה קטנה של פועל, פקיד או מורה. הביתן צריך להיות צנוע, אבל בנוי ומסודר בנוחיות מודרנית. שם חשבתי לשכן איזה רווק, מורה או פקיד בית‑הספר. לשם נעביר גם את המטבח הדוגמאי, ובנות כתות ז' ו-ח' בבית‑הספר תלמדנה שם את הבישול לפי שיטת המטבח הדוגמאי ותקבלנה שעורי הסברה על סידור הדירה, על ריהוטה, על קישוטה והחזקת נקיונה וכו'. בהזדמנות זו הצעתי גם לקרוא את שם הביתן על שם אשת האלמן הנדבן. ההצעה הועברה לשם. קיבלנו ידיעה, כי הידיד המצנט הזה עומד לצאת לטיול מסביב לים התיכון לשם התבדרות והרגעת העצבים. בתוכניתו לסור גם לארצנו כדי לשמוע ולראות הכל במקום, והוא חושב להעמיד לרשותנו סכום מספיק להגשמת הרעיון הזה. עברו חודשים אחדים, לא שמענו כלום עליו. במשך הזמן הודיעו לנו מ“הדסה” כי הנדבן המסכן הכיר באוניה צעירה, התאהב בה, התנחם על מות אשתו ולא סר לא"י ואף שכח את הבטחותיו.

בכל‑זאת הורו לנו מניו‑יורק לנסות ולהקים את המוסד באופן צנוע החדר קיים בבית‑הספר, ששם ינתנו השעורים בהליכות הבית. הם ימציאו לנו תקציב צנוע לתשלום משכורת המורה ולסידור החדר והחזקתו. חגגתי את נצחוני וניגשנו לפעולה. פיניתי חדר אחד בבית‑פרנו. קרן המסעדות “הדסה” סידרה את כל האינסטלציה הדרושה, רכשה את הריהוט והמכשירים הדרושים. הצלחנו למצוא מורה מקצועית טוב, עולה מגרמניה, יוטה הרצברג שמה, וניגשנו לפעולה. המוסד הזה עתיד היה להיות מרכזיה לכמה בתי‑ספר שירצו בכך, כי השעורים צריכים היו להינתן פעם בשבוע לכל כתה ז' או ח' שעתיים כל שעור. הייתי הוכח בשעור הראשון. המורה היתה חדשה בארץ, ידיעתה בעברית היתה מוגבלת, אבל אשה פקחית היתה וידעה להסתדר. בהתחלת השעור הראשון פנתה לבנות ואמרה להן: “בנות, מקצוע זה שאני עומדת להורות אתכן, הוא חשוב לכל אחת מכן בבית הוריה ובעתיד בביתה. אני יודעת אותו יפה מבית‑הספר בחוץ‑לארץ שהתחנכתי בו ומוכנה אני ללמדו אתכן, אבל ידיעתי בעברית מוגבלת. פה ושם אכשל בדיבור או בכתיבה. אתן זכיתן להחיות ולהתחנך בארץ ויודעת את השפה, על‑כן מבקשת אני מכן תגמול על עבודתי, עזורנה והערנה לי על כל שיבוש ושגיאה ואודה לכן על כך”. הבנות שמחו להצעה ובצניעות מילאו את הקשת המורה הטובה והמסכנה. בכל מקרה של שגיאה היתה אחת מהן מצביעה ואומרת: “את זה אנו אומרות כך וכך, את זה כותבות אנחנו כך וכך”. כעשר כתות, ארבע מהן מבית‑ספרנו, החלו ללמוד הליכות הבית. רושם טוב עשו עליהן ביקורי המנהל והמורות בשעוריהן. הדגשתי להן שאני, לצערי, איני יודע לכבס, לגהץ, לנקות זכוכית, כלי כסף וכו'. אולם אחרתי את המועד ואין לי פנאי לרכוש לי את הידיעות האלה, על‑כן עצתי להן לבוא הביתה וכפעם בפעם להפגין את ידיעותיהן וגם לקל על אמא את משא החזקת הבית.

 

הבחירות לועד הקהילה    🔗

בעיר התהלכו שמועות, כי הציבור מתכונן לבחירות חדשות לועד הקהילה. ואמנם בערב אחד באו לביתי שני חברי מפלגתי ובתוך שיחת רעים העירו לי, כי הגיעה השעה שאשוב לפעולה במפלגה. הם סיפרו לי, כי עומדים אנו לפני בחירות לועד הקהילה, מפלגתי בקשר עם שאר מפלגות הפועלים מופיעה במלחמת הבחירות ואני ברשימתה. הסברתי להם, כי אינני יכול להזניח את עבודתי החינוכית ואני, לצערי, מוכרח לסרב ולא לקבל את הצעתם. על זה הוכיחו לי, כי על צד האמת מתכוונים גם הם לעבודתי בחינוך, אבל במסגרת רחבה יותר מאשר בבית‑ספר אחד. אני נחוץ להם בועד הקהילה המחודש דווקא לשם טיפול בבעיות החינוך בעיר, ההולכת וגדלה, כי כבר כיום מתבלטת מגמה ב“כנסת ישראל” להכניס את תאיה המוניציפליים – ועדי הקהילות – בעול החינוך. הם גם לא שאלו לתשובתי, ואני סברתי כי אסור לי לסרב: הן גם בית‑ספרי וגורלו יהיו תלויים בנעשה בועד הקהילה המחודש. ועוד באותו השבוע קיבלתי הודעה רשמית, שהנני נמצא ברשימת המועמדים של ציבור הפועלים לועד הקהילה.

 

נבחרתי לועד הקהילה    🔗

תוצאות הבחירות היו טובות למפלגתנו. אמנם לא היינו רוב בועד הקהילה, אבל גם מיעוט בלתי‑ניכר לא היינו. בועד הפועל ישבו ארבעה מחברינו מתוך תשעה ואף אני בתוכם. בועדת החינוך, שמספר חבריה היה שבעה, היו שלושה מהם חברינו. מהישיבה הראשונה נתברר לי גורלי בו. הרגשתי, שנמצא אנוכי בחזית עם מתנגדים ועוינים, ותפקידי יהיה תפקיד מלחמתי. ואמנם בישיבה הראשונה, כשהוצעתי ליו“ר הועד, ולפי דעת חברי לא היה ספק בבחירתי, כי היה לי כבר אז שם של פדגוג ועסקן מוצלח בשדה החינוך, נחלתי בכל‑זאת מפלה. המכריעה בועד זה, חברת ויצ”ו, הכריעה הכף לטובת חבר המזרחי. אדם בעל שעור‑קומה ציבורי ופדגוגי נמוך ביותר. אני נפגעתי והודעתי על אי‑שיתוף פעולה אתו. בזה נסתם הגולל על הועדה הזאת, כי חברי המנצח לא ידע בעצם מה עליו לעשות בתפקידו. כך עבר עלינו חודש ימים, עד שהופיעו מתווכים ועושי‑שלום והציעו לי להתפשר אתו. הצעתם היתה לבחור שני יושבי‑ראש, שישמשו בכתרם לחילופין, אבל אני דחיתי את ההצעה, ממה נפשך: אם חושבים אנשי ועד הקהילה, שהנני האדם הנכון במקום הנכון, עליהם ליצור לי אפשרות של פעולה, ואם לאו – השלום עליהם. עבודה לא חסרה לי מחוץ לועד הקהילה, ואיני נדחק למקום שאיני רצוי שם. לבסוף התפטר המתחרה בי מתפקידו, ואני נכנסתי לעול העבודה בחינוך.

 

ראשית פעולתי בתפקידי החדש    🔗

קטן ודל היה ועד הקהילה הראשון וכן גם הפעולה בחינוך בעיר. הוא נבחר בראשית שנת תרצ"ב. הפעולה הראשונה אחרי הקמת המשרד שלי היתה לערוך מפקד של התלמידים והמורים בעיר. לפי ספירתנו נמצא, כי

** מספר המורים והתלמידים היה אז**

בטכניון 14 מורים 95 תלמידים

בחינוך התיכון 49 " 646 "

בחינוך היסודי 57 " 1527 "

בחינוך מקצועי 4 " 54 "

בישיבה ובתלמודי‑תורה 7 " 92 "

בגני הילדים הציבוריים 16 גננות 543 חניכים

בגני הילדים הפרטיים 17 " 280 "

בכותבים 3 מורים 130 תלמידים

ובס"ה 167 מחנכים 3367 חניכים.

שלטון ממשי היה לנו בחינוך העממי עם 1527 התלמידים ובגני‑הילדים הציבוריים עם 543 התלמידים. אולם השפעת‑מה היתה לנו על כל המוסדות בעיר, פרט לטכניון שנחשב למוסד ארצי ולא היתה לנו כל פרטנסיה על השפעה במוסד חשוב זה.

 

החינוך עובר לכנסת ישראל    🔗

בשנים הראשונות נשאה הסוכנות היהודית באחריות לחינוך ילדי ישראל בארץ, אולם עם יצירת האירגון של הישוב היהודי – “כנסת ישראל” – נקרא הישוב ליטול על עצמו את עול החינוך, כדי לאפשר לסוכנות להתרכז בעניני העליה וההתישבות. בשנת תרצ“ג עבר החינוך לידי “כנסת ישראל”, שבראשו עמד “הועד הלאומי” בשיתוף עם ועדי הקהילות בערים ועירית תל‑אביב. זעומה מאד היתה אז השתתפות ועד הקהילה בהוצאות החינוך. בשנה שלפני העברת החינוך לועד החדש שילמה הקהילה לסוכנות את חלקה בחינוך סך 325.245 לא”י, קרי וכתיב: שלוש מאות עשרים וחמש לירות, 245 פרוטות. בסכום זה נכללה השתתפות ועד הדר‑הכרמל, התא הראשון לאירגון מוניציפאלי יהודי בעיר, בסך 52.245 לא“י. הסכום הזה היה 10% מכל תקציבו. ומה עגום היה מצב החינוך בעיר: בית‑ספרנו היה היחידי שזכה לבנין משלו. אמנם רק חלק ממנו היה בנוי והשאר נבנה תוספות תוספות קטנות מדי שנה בשנה. הבניה הושלמה אחרי 20 שנה. אולם שאר בתי‑הספר נמצאו בבתי ערבים שכורים, בתים שהתנאים הסאניטאריים וההיגייניים בהם היו גרועים ביותר. לא טוב בהרבה היה מצב גני‑הילדים בעיר. הכותבים נסגרו ע”י הממשלה, כי תנאי המגורים שם היו איומים. לא כל ילדי העיר יכלו להקלט בבתי‑הספר הקיימים. על מצב החינוך המקצועי בעיר מעיד מספר התלמידים, המסתכם ב-54 בנים במוסד יחיד שליד הטכניון. ולבנות לא היתה כל אפשרות ללמוד מקצוע. בתנאים כאלה נכנסתי לנהל את עניני החינוך. ועד הקהילה, שנמצא אז בחוילה של הד“ר איצקוביץ, תרם לחינוך את חדר הרחצה בדירה זו. וכאשר השלכנו משם את האמבטיה ושאר שרותי הרחצה, הכנסנו לתוכו את מזכיר המחלקה, מר שלטופר, עורך‑דין צעיר, ולעזרתו נערה פקידה, שרה סט. הדוחק בדירה גרם לכך, שרוב עבודתי נעשתה בחדר ההנהלה של בית‑הספר העממי א'. שאיפותינו בימים האלה היו: א) יצירת יכולת‑קליטה בתי‑הספר לכל ילדי הישוב היהודי. סיסמתנו היתה: אין ילד יהודי נשאר מחוץ לבית‑הספר היהודי מתוך חוסר מקום במוסדות החינוך או מתוך אי‑יכולת הוריו לשלם שכר לימוד. ב) הכרה מלאה ב”זרמים" שבחינוך כבעובדה קיימת והימנעות מהתערבות בקביעת הפוליטיקה החינוכית. רק ההורים רשאים לבחור בבית‑ספר ובזרם הרצוי להם. ג) ביטול הסוגים השונים בתי‑הספר. כל המוסדות צריכים להיות מוחזקים ע"י הועד הלאומי בשותפות עם ועד הקהילה. הוסכם על שיתוף מלא עם מחלקת החינוך של הועד הלאומי בהחזקת בתי‑הספר היסודיים. נקבע כי כל הניהול הפדגוגי נשאר בידי המרכז – מחלקת החינוך של הועד הלאומי – הוא אחראי למשכורת המורים. בידי מחלקת החינוך גבית שכר הלימוד, ואילו שאר ההוצאות לדיור, להחזקת הנקיון ושאר השרותים היו על אחריותנו. מהטעמים הנזכרים העסקנו מהימים הראשונים פקיד לפיקוח על הנקיון בבתי‑הספר. מאופן כזה עלה צוות העובדים לארבעה – אני, המנהל, שעבדתי שלא על מנת לקבל משכורת, והשאר במשכורות המקובלות בועד הקהילה. למזלי, נזדמן לי מר שלטופר, שהיה לא רק פקיד מחונן וחרוץ אלא גם בעל מעוף ושאר‑רוח, ועבודתנו נעשתה מתוך חדווה ומסירות.

 

הפוליטיקה שלנו בעבודה בתקופה הראשונה    🔗

בהרצאתי בפני המליאה של ועד הקהילה הצעתי:

א. בכל התקופה הראשונה הזאת יהיה מרכז פעולתנו בבתי‑הספר היסודיים. וקבענו דרגות לפעולתנו: א) שיפור בתי‑הספר העממיים והרחבתם כדי לקלוט את כל הילדים שבעיר. ב) אחרי בתי‑הספר היסודיים יבוא תור גני‑הילדים, ורק אח"כ נוכל לטפל גם בחינוך המקצועי. ולכשירחיב, נקיף גם את בתי‑הספר התיכוניים ונשים פנינו גם לעניני התרבות

ב. שותף נאמן לנו צריך להיות ועד הדר‑הכרמל. הוא צריך להשתתף גם ברכישת מגרשים לבנינים ואף בבניה.

ג. עלינו להשתדל ולשתף בהוצאות בתי‑הספר גם את שאר ועדי השכונות ואף הורים בעלי יכולת. דאגתי שבכל בית‑ספר יהיה קיים ועד הורים פעיל, שידאג לספריות בתי‑הספר, לרכישת ציוד ובמקרים ידועים גם ישתתף בהקמת בנינים. מחוץ לשכר הלימוד הרגיל היה ועד ההורים והמנהל גובה מס‑שכלול, שנתן לנו אפשרות לשפר את המצב בבתי‑הספר, ההכרח לא יגונה, כי ידענו שהקופה הציבורית אינה יכולה לספק את כל הצרכים.

התפקידים העיקריים שלנו היו: א) ועד הקהילה היה, לדעתנו, הבעלות המקומית לחינוך. הוא היה במידה מסוימת האחראי לנעשה בבתי‑הספר בעיר כלפי מחלקת החינוך של הועד הלאומי. בימינו מכנים מוסד זה בשם “הרשות המקומית לעניני החינוך”. ב) הדאגה לבריאות הילד ע“י רופא בבית‑הספר ואחות. שרות זה נעשה בעיקר ע”י “הדסה” בהשתתפותנו. ג) השתדלנו לפתוח ברוב בתי‑הספר מסעדות בשותפות עם קרן המסעדות של “הדסה” בהן סעדו הילדים הזקוקים לכך בגלל המצב הסוציאלי הירוד בבית, או בגלל עבודת‑חוץ של שני ההורים. היו גם כאלה, ששילמו את כל הוצאות ההזנה ושלחו את בניהם למסעדה מטעמי חינוך וחברה. ד) כאמור לעיל, היינו אחראים להחזקת הנקיון בבתי‑הספר, השמשים והמפקח על הנקיון היו עובדי ועד הקהילה ומשכורתם שולמו מקופתנו. ה) עלינו היתה הדאגה למקום קליטה לכל הילדים בגל החינוך. דאגנו גם לכך, שהילד יקבל חינוך, אף אם אין ההורים יכולים לשלם את שכר הלימוד. בתי‑הספר גדלו ואתם מספר התלמידים בהם. בסיום העשור לבחירת ועד הקהילה הקודם היו לנו 12 בתי ספר יסודיים, 160 כתו, 5161 תלמיד. עם גידול בתי‑הספר גדלו, כמובן, הצרכים. מ-12 בתי‑הספר זכו 6 לבנינים משלהם. השאר נשארו עוד בדירות שכורות וגרועות. התוצאות בתוך בתי‑הספר שהיו בידינו היה בהן משום סיפוק.

 

הזנת הילדים    🔗

בפעולה זו צעדנו בראש בין שאר הערים. מתוך 12 בתי‑הספר רק אחד מהם היה חסר מסעדה. כאמור במקום אחר, היו למוסדות אלה כמה תפקידים: א) הזנה לילד הנצרך. ב) חינוך הילדים לעבודה עצמית: הבישול והחזקת המסעדה נעשו בידי התלמידות, וגם התלמידים השתתפו במקצת בזה. לימוד תורת הבישול הלכה למעשה: מזון ראציונאלי נאה. ג) הרמת קרנה של האשה ותפקידיה. המסעדה היתה בכל בית‑ספר הפינה היפה והמוסדרת ביותר, מצוידת במיטב הציוד. חבל רק שלא כל הילדים זכו ליהנות ממוסד זה.

 

פינת החלב    🔗

גם בפעולה זו צעדנו בראש. כל הילדים ללא יוצר מן הכלל היו מקבלים בהפסקה הגדולה ב-10 בבוקר כוס חלב בקקאו. המשלים את ארוחת הבוקר, שלרוב היתה דלה. ואם נדגיש, שרק כ 50% של התלמידים היו משלמים את המוטל עליהם מטעם המחלקה לחינוך והשאר היו פטורים מכל תשלום, יובן ערך כוס החלב למחיתם. הטיפול בחלוקת החלב היה מוטל גם הוא על שכם התלמידים. הנני מתגאה בפעולה זו.

 

הטיפול הרפואי וההיגייני    🔗

פעולה זו רבה הברכה בה. כאמור לעיל, נמצא כל תלמיד בפיקוח מתמיד על רופא בית‑הספר והאחות. פעמיים בשנה נבדק הילד הבריא, ואילו הלקוי נמצא בפיקוח מתמיד של הרופא. הרופא והאחות מקפידים גם על התנאים הסאניטאריים במוסד וחיי ההיגיינה של התלמיד. “הדסה” קנתה את עולמה בפעולה זו והמעיטה את המחלות בישוב. נוסף לכך דואגת האחות למחסורי הילד העני החל בבגד, נעלים, וכלה בספרי לימוד, משקפיים לקצרי‑ראות, והיא היא הקושרת את הבית עם בית‑הספר.

 

ביקורי בחוץ‑לארץ    🔗

הגיל או המאמץ בעבודה עשו את שלהם. התחלתי להרגיש מחושים שונים, בעיקר סבלתי במעי. הטיפול השבלוני בקופת‑חולים לא נתן תוצאות מספיקות, ואז עלה בדעת רופאי לשלוח אותי לוינה. בימים ההם חסרו בארץ רופאים מומחים ממדרגה גבוהה, והמנהג היה, שכל דבר קשה הובא בפני מומחים באירופה: וינה, ברלין או פאריז. בוינה ישב רופא מאנשי שלומנו, ידיד ההסתדרות, הד"ר מרגלית (שעלה ארצה כעבור זמן); כל חולה קשה היה מועבר אליו לוינה, והוא היה מציג אותו בני המומחים הנראים לו והנאמנים עליו. זה היה גם גורלי. עם התקרב סוף הקיץ נשלחתי לוינה.

בהזדמנות זו ביקרתי באיטליה (בנאפולי ובחורבות פומפייה, באי קאפרי, ברומא), הייתי נוכח בפתיחת הקונגרס הציוני בפראג, ואח"כ שהיתי לשם ריפוי בקארלסבאד. ולקראת שנת‑הלימודים החדשה חזרתי הביתה.

 

העליה החדשה    🔗

בקיץ האחרון הגיע מספר התלמידים בבית‑הספר ל-300 ומשהו. בשובי הביתה כשבוע לפני פתיחת בית‑הספר נתבשרתי ע“י המזכיר, כי המוני ילדים מצפים לשובי. העליה מגרמניה היתה בעצם תוקפה. במשך שבוע ימים קיבלתי כ‑300 תלמידים חדשים, רובם ככולם עולים מגרמניה, מחוסרי כל ידיעה בעברית, בעיות חדשות החלו להעסיק אותנו: מיזוג עם החדשים, יחסי אחים אתם, והעיקר – הקנית השפה לחדשים האלה. אציין בקיצור: עמדנו בנסיון, אנחנו ושאר בתי‑הספר. לאט לאט הפכנו את ה”יקים" לאזרחים טובים ומועילים למדינה ולחברה. הילדים החדשים היו תלמידים טובים, וכמובן, מנומסים. אף כי מהם נמצאו גם “מתבוללים” ב“צברים” ולומדים מנימוסיהם ומשתדלים בכל כוחם להידמות אליהם. עשינו את כל האפשר כדי לאקלם את העולים. הכנסנו אותם לכתות לא למטה מכתה אחת לפני זו, שלמדו בה בגרמניה. ערכנו שעורים מיוחדים לעברית. השתדלנו בשעורים אלה להקנות להם את המלים ןהמשפטים הנחוצים להם בחיים, בכתה ובמשחק עם חברים ובמשרד בית‑הספר. בדרגה השניה הקנינו להם את המלים הנחוצות בלימוד החשבון, המקצוע הידוע להם מבית‑ספרם בחו“ל, מלים וביטויים להבנת השעורים בגיאוגרפיה, במלאכה וכד'. השארנו לסוף את העברית, התנ”ך, דברי הימים וכו'. כעבור חודש‑חודשיים חדלו החדשים להשתעמם, כי החלו להבין את המדובר בכתה וגם להשתתף בשעורים.

ענין המיזוג והדאגה לאחים החדשים, פליטים מחו“ל, והצורך לקלוט אותם מתוך יחסי אחים וקרובים לא ירדו מהפרק. זכורני מקרה אחד: נכנסתי לכתה ה'. הצפיפות בה היתה איומה. על יד שולחן בן שני מקומות ישבו שלושה תלמידים ולפעמים גם רביעי. מצב הרוח היה קשה. הסתכלתי בתלמיד אחד מרוגז מהצפיפות, פניתי אליו: “מה לך, אברהם? מודע אתה נרגז?”. קיבלתי תשובה: “מורי, אי‑אפשר לשבת בצפיפות כזאת”. “ומי גרם לצפיפות זו?”, שאלתי. “מובן, החדשים”. “צדקת, אברהם, החדשים מכבידים עלינו. נראה, שאצטרך להוציאם מבית‑הספר, ואז נוכל לחיות ברווחה”, עניתי. הכתה נדהמה והסתכלה בי בתמהון, לבסוף קמה תלמידה אחת ופנתה אלי בהתרגשות רבה: “מורי, היתכן כך? היטלר גרש אותם מגרמניה, הם באו לארצנו לאחיהם, האם נעשה כמעשה היטלר?”. “ומה נעשה, אם קשה לכם לשאת את הצפיפות?”. “עלינו לסבול, עד אשר ירווח בבית‑הספר; האם אין להם הזכויות שיש לנו, האם להם קל ורק לנו קשה הצפיפות?”. ואז הוצאתי את רוחי ושאלתי: “ומי עוד בכתה בדעה זו?”. כל ה”צברים" לרבות המתאונן קפצו ממקומם וקמו על רגליהם והשיבו: “כולנו בדעה זו”. אמרתי: “תלמידים, מתגאה אני, שלא רק שלא תתאוננו על אי‑הנוחיות, שגרמו לכם אחיכם העולים, אלא מיטב מחשבותיכם יהיו נתונות לבעיה זו. חישבו מה עליכם לעשות לטובת העולים החדשים. עיינו מהבוקר עד הערב כיצד להקל עליהם את התאקלמותם בארץ. זכרו שהם זרים לעת עתה כאן, מחוסרי לשון משותפת אתנו, חיים בדירותיהם בתנאים קשים, מתאקלמים באקלים הקשה עליהם, מחוסרי חברה וחיים חברותיים, ועלינו החובה לטפל בהם, עד שיהיו לאזרחים שווים לנו בכל. אני רוצה לקבל מכם בעוד שבוע שבועיים הצעות: במה מוכנים אתם להקל על חייהם?”. “טוב, מורי!”. מאז לא עברה “שיחה כוללת אחת”, שבעית מיזוג הילדים לא עלתה בה על הפרק.

עברה שנת‑הלימודים, עם סגירת בית‑הספר ערכנו מסיבה מיוחדת לבעית מיזוג התלמידים והתפקידים שמילאו תלמידינו לפתרונה. לשמחתי, אני מציין, שהחדשים השתתפו בשיחה זו בשפה ברורה וחופשית. מצב‑הרוח היה טוב, ובשנה השניה נעלמו כל הקשיים והבעיות. בחוברת “השחר”, שהופיעה בחודש זה, באו רשימות טובות של התלמידים החדשים. דבר זה צויין גם בשאר בתי‑הספר בעיר ובארץ, עמדנו בנסיון.

 

גמר העשור הראשון    🔗

בגמר העשור הראשון לעבודתי בחינוך מסרתי דו“ח בפני ועד הקהילה. הרגשתי חובת מצפון להתנצל על אי‑טיפולנו בגני‑הילדים בתקופה זו ולתבוע אמצעי כסף לתיקון הליקוי הזה. ידענו יפה, כי העיר מיושבת עובדים ורבים מהם עולים. לגן‑הילדים יש, כמובן, לא רק ערך חינוכי אלא גם סוציאלי חשוב, ולמרות הכל לא הספיקו האמצעים לשטח פעולה זה. למזלנו, דאגו אירגונים שונים וועדי שכונות לגני‑הילדים, ואנו הסתפקנו בעזרה של יעוץ והשגחה ובתמיכות קטנות ותבוא הברכה על האירגונים: אא”ע, ויצ“ו, כי”ח, נשי מזרחי ואחרים. גם השכונות, והדר‑הכרמל בראשן, הצילו את המצב עד בוא היום, שעירית חיפה הקימה גני‑ילדים לכל דיכפין.

 

גני‑הילדים בעיר    🔗

ב-1942, עשר שנים לפעולות ועד הקהילה המחודש, נתקיימו בעיר גני‑ילדים אלה:

בהדר הכרמל כתות חניכים

ועד הדר‑הכרמל 5 958

אא"ע 5 150

גני‑ילדים רוזנטל 4 143

ויצ"ו 4 109

נצח ישראל 2 70

הפועל המזרחי 1 35

כי"ח 3 106

אוהל יעקב 2 68

בית ישראל 2 66

גאולה 1 25

בס"ה 29 כתות 958 חניכים.

בשאר השכונות כתות חניכים

ועדי השכונות 14 430

ס"ה בגנים הציבוריים 43 1388

בגני‑ילדים פרטיים 17 599

בס"ה 60 כתות 1987 חניכים.

 

בחינוך המקצועי    🔗

גם כאן היתה התקדמות‑מה ללא עזרתנו הממשית, לבושתנו. מספר בתי‑הספר עלה ל‑6. וכאן כבר מופיעים בית‑ספר אחד לבנות מטעם ויצ“ו ושני מוסדות ביגור. בס”ה היה מספר החניכים 460 בנים ו‑90 בנות, בס“ה 550 חניכים. לסיום הסקירה סיכמתי: במשך 10 השנים הראשונות לפעולתנו הוקם הבנין של החינוך העממי בעיר, והננו עומדים על סף הקמת מפעלים רבי ערך לקידומו ולהרחבתו. רבה עוד העבודה וגדולים התפקידים לגיל שלפני בית‑הספר העממי ולאחר גמר החינוך העממי. אנו מתכוננים לגשת לביסוס החינוך המקצועי, ליסוד גני‑ילדים, וכן לדאגה לילדים ה”נושרים", העוזבים את בית‑הספר העממי בגיל הרך ויוצאים לחיים ללא כל הנה מספקת.

 

היחסים ביני לבין שאר חברי ועד‑החינוך    🔗

כשאני מהרהר על יחסם של חברי בועד הקהילה אלי, אני נעשה מאמין במזל. בר‑מזל אני, מקובל אני על אישי מחלקת החינוך של הועד הלאומי ואיני מוצא הסבר מספיק לכך. כן גם יחסם של אנשי ועד הקהילה אלי. לכאורה, היה מקום ליחסים רעים בין חברי ועד הקהילה לביני. ראש הועד וחבריו, באי‑כוח הציונים הכלליים, יכלו להתיחס אלי מתוך אי‑אמון מסוים, בדעתם את המפלגה שאני שייך לה. וגם דעותי בחינוך היו ידועות להם: חינוך לעבודה, להליכה לכפר, וקרוב הלבבות של הילדים לאידיאלים של הפועלים. מצד שני סיעתי עצמה לא יכלה לשכוח, שאיני חסיד הזרמים בחינוך, וכל ימי הנני מנהל בית‑ספר כללי. ואחרון אחרון – אנשי ה“מזרחי”, שעינם צרה בי על הצלחתי בעבודה ומביטים בעיני חשד על כל מעשי. הם אינם יכולים להאמין, שכרמי אינו מקפח את הזרם שלהם, שאיני שולל את זכות הקיום של הזרמים, ואם גם לא נתפשתי בפעולות איבה נגדם, אין זה מוכיח, שאינני זומם מזימות בעתיד. אם בכל‑זאת הנני מחזיק מעמד מתוך יחסים אנושיים וקורקטיים מצדם, איני מוצא סיבות לכך, והנני מתחיל להאמין במזל. במשך עשר השנים הרגשתי יחס טוב אלי מצד ראש ועד הקהילה, מר מ“ג לוין. ומציין אני אינצידנט קל אחד ובלתי רציני, שקרה לי פעם יחידה בוויכוח אתו. פעם הוא סרב לתת לי את רשות הדיבור בוויכוח. התרסתי כנגדו בחצי רצינות: “מה זה, מר לוין, דיקטטורה?”. הוא חייך וענה גם הוא ברצינות למחצה: “מר כרמי, אם יבוא זמן, שועד הקהילה יחפש דיקטטור, ישים עינו בך, מר כרמי, ולא בי, מ”ג לוין”. כולנו חייכנו ועברנו לסדר היום.

 

במשפחה    🔗

נתברכתי ב"ה במשפחה ענפה, בלי עין הרע. אנחנו, ההורים, חלמנו שבתנו ציונה תקדיש את עצמה להוראה. אני ופרחה אהבנו את המקצוע שלנו כאציל המקצועות בכלל, ולאשה בפרט, אבל לא כך העריכה בתנו את מקצוע ההורים. ועוד, בית‑הספר הריאלי חינך את תלמידיו לעבודה סוציאלית. הימים היו אז ימי עליה מוגברת. בבית העולם הצטופפו הרבה עולים, שציפו לסידור בחיים. העזרה המדיצינית של “הדסה” היתה מוגבלת ביכולתה הפרסונלית, ועל‑כן מצא בית‑ספר הריאלי לנכון לשלוח את תלמידיו ותלמידותיו לעזרת הרופאים והאחיות, מי לעזרה אדמיניסטראטיבית ומי לעזרה לחולים. ציונה עבדה שם על‑יד הרופא. בשובה הביתה לעת ערב היתה אומרת, שהעבודה הזאת התחבבה עליה ובגמר בית‑הספר הריאלי תיכנס לבית‑הספר לאחיות. אנו לא הגבנו בשלילה על דבריה אלה, אם כי רצינו מאד שתקדיש את עצמה להוראה.

אמנם היא חשבה אחרת וללא סיוע מצדנו הלכה בדרכה. כיום היא עובדת עבודה סוציאלית‑פדגוגית בבתי‑הספר בירושלים.

גאולה ודרורה גמרו את חוק לימודיהן בבית‑הספר העממי א'. לשמחתי, החליטו להכין את עצמן לקראת חיים בקיבוץ ע“י לימוד חקלאות והכשרה במקומות שונים. דרורה הצטרפה לקבוצה של הנוער העובד, שעסקה תחילה בכיבוש עבודה בנמל חיפה ולאחר מכן יסדה את הקיבוץ שדות‑ים. גאולה התחברה לחברי הנוער העובד ולנוער עולה, שיסדו את הקיבוץ אלונים. תמר גמרה את הסמינר לגננות ע”ש לוינסקי, עבדה שנים אחדות כגננת במקומות שונים בארץ, ולאחר פטירתה של פרחה ז"ל עברה עם משפחתה לגור בחיפה יחד אתי.

לכל בנותי יש בנים ובנות, לשמחת לבנו.

 

הנסיעה לקונגרס הציוני בלוצרן שבשווייץ בשנת 1935    🔗

מפלגתי זיכתה אותי במנדט של ציר לקונגרס הציוני בלוצרן שבשווייץ. אמנם לא היו לי אשליות על פעולתי בקונגרס וחששתי לאיבוד זמן וכספים – המפלגה הסתפקה במתן כרטיסי אוניה ורכבת, השאר היה על חשבוני הפרטי – אבל קשה היה לי לעמוד בפני הקסם של צירות לקונגרס ציוני עולמי ואף של ביקור באיטליה ובשווייץ וכו'. היה קשה לוותר. הנסיעה מחיפה לטריאסט וחזרה נעשתה על סיפון האוניה “תל‑אביב”. (בעלי האוניה, וכן גם פקידי משרדיה, היו אנשי מערב אירופה, יהודים מגרמניה). נסיעה זו גרמה לי עונג רב. רוב נוסעי האוניה היתה מגמת פניהם לקונגרס.

וברצוני לספר כאן אפיזודה מבדחת: מתוך מצב רוח מרומם באוניה היהודית עלתה מחשבה לבל אבא חושי לעשות פרסום לשאיפה של תחבורה יהודית בים על ידי יסוד חברת מניות לרכישת אוניה. הוא נתן עין בי והציע לי להיות המארגן את המפעל. אני חששתי לקבל עלי תפקיד זה. הדבר נראה לי כ“מעשה קונדס” והתניתי את הפעולה בחוות‑דעת חיובית של הח' רמז שנסע באוניה. פנינו אליו והוא חייב את הפעולה. מיד נכנסתי לעול המגבית. פניתי לכל אחד מהנוסעים בהצעה לשתף את עצמו בחברת מניות לרכישת אוניה יהודית. כל הסכום הגיע לכמה פרוטות, מקדמה על חשבון הפעולה. אספתי כ‑15 לא“י. במחשבתו של אבא חושי היה לקרוא כנס מתוך צירי הקונגרס באחד הימים הפנויים במקצת ולרכוש חברים לפעולה. הסוף היה, שלא היתה הזדמנות לעשיה זו, וחודשים אחדים אחרי הקונגרס שלחתי את ההון שנאסף, בהסכמת אבא חושי, לועד הלאומי עם סיפור כל המעשה. הפקדון שקע שם והענין נשכח לנצח נצחים. הננו שמחים ש”צים" ממלאה את חסרון האוניה שלנו.

אחרי חמישה ימים הגענו לטריאסט. בביקורת הדרכונים השאירו משום‑מה את אבא חושי ואותי לאחרונה. כשבא תורנו, עיין הפקיד רבות בדרכון של אבא חושי, הסתכל בו ושאלו: “אתה האיש בחיפה שנלחם ב’לויד טריסטינה'? האם צרה עינך באיטליה ומשטרה?”. אבא חושי דחה בחיוך את האשמה האבסורדית: “האם מפני שאני שואף ליצירת תחבורה יהודית, צריך אני להיות מתנגד ל’לויד טריסטינה' או לאיטליה ומשטרה? זהו אבסורד גמור”. נוסף לזה הוכיח לפקיד על כמה הצעות לשיתוף פעולה בין ה’לויד' ו’תל‑אביב' שהציע ומחכה לתשובה. לדעתו, שוררים יחסי הבנה בין הצדדים במו“מ. הפקיד הרהר במקצת והחזיר לו את הדרכון. בא תורי: “אתה, אדוני, נולדת בקיוב ברוסיה הסובייטית? האם גם אתה הנך קומוניסט?”. עניתי לו, כי בשנת 1905 עזבתי את רוסיה, כשאיש לא ידע כלום על קומוניזם. ב‑1908 באתי לא”י, מאז לא עזבתי את הארץ אלא פעם יחידה לשם ריפוי בקארלסבאד. עברתי אז את איטליה והתקבלתי כאן כמו כל התיירים ביחסי נימוס וכבוד. ומה פתאום אשמתי שנולדתי בקיוב? ועוד: התאזרחתי בממשלת המנדט הבריטי, נרשמתי כאזרח הארץ, ואז נשאלתי למקום הולדתי ולא היססתי לאמור שהיא העיר קיוב. סבור אני, שאין קושי לדעת על יחסינו הרעים שבין מפלגתי לבין הקומוניסטים הבודדים בארצנו. הוא חייך והחזיר לי את הדרכון. רק שאלנו: “האם הנך באמת נוסע לקונגרס הציונה?”. אישרתי זאת, הפקיד החזיר לי את הדרכון. שלושה ימים סיירתי באיטליה. ביקרתי גם בוונציה, לגמתי מכל הטוב והנאה שיש בסביבה זו, פרט לטיול בגונדולה. והפלגתי לשווייץ יחד עם כל החבריה.

לוצרן היתה חביבה מאד, אך מן הקונגרס עצמו הייתי מאוכזב, ועוד לפני סיומו חזרתי לביתי.

 

החוק החדש על החינוך בארץ    🔗

ביום בהיר אחד פרסמה הממשלה חוק‑חינוך חדש. על פיו ירוכז החינוך בידי הרשויות המקומיות – העיריות. כוונת החוק הזה היתה ברורה: הוצאת החינוך מידי הועד הלאומי ומסירתו לעיריות, שהן ברובן הוקמו ע“י הממשלה וכולן נמצאות בפיקוח חמור שלה. החוק נתקבל ע”י היהודים בביקורת זועמת. נאמר לממשלה ברורות, שמבינים אנו את מזימתה והלחם בחוק הזה, כי הוא נוגד את הזכויות הלאומיות שלנו. הממשלה נרתעה במקצת, אולם החליטה לעשות נסיון בעיר אחת לשם בחינת הענין. לשפן הנסיונות נבחרה עירית חיפה. בתל‑אביב היה החינוך בידי העיריה מתמיד, עוד מלפני כיבוש הארץ. לפי החוק הזה היה על העיריה בחיפה להטיל מס‑חינוך על תושבי העיר. כספים אלה צריכים היו להרשם בשני חשבונות נפרדים וקופות נפרדות. ההכנסות מצד היהודים צריכים היו לשמש לצורכי בתי‑הספר שלהם, וכן גם כספי הערבים. כספי אנשי‑חוץ וחברות‑חוץ היו נרשמים לפי רצון המשלם לחשבון היהודים או לזה של הערבים. על יד העיריה צריכים היו להתקיים שני ועדי‑חינוך נפרדים – יהודי וערבי. חברים בועד‑החינוך היהודי היו: קצין המחוז, שהממשלה תבחר בו; הוא ישמש ראש ועד‑החינוך, וחבריו צריכים היו להיות ראש העיריה, המפקח הממשלתי ואנשי ציבור – ראש ועד‑הקהילה ומנהל בית‑הספר הגדול ביותר בעיר. הגורל נפל עלי. הרכב הועד הערבי שנתמנה היה דומה לשלנו. הועדים מונו, לא קיבלתי את המינוי הזה, לפני שנמלכתי מחלקת החינוך של הועד הלאמי. משם נתנו לי ההוראות, כי עלי לקבל את המינוי, להיות בזמן הראשון פסיבי, עד שיתברר כיוון הועד וכוונות הממשלה.

מינוי הועדים נעשה בפומבי רב: מר פארל, מנהל מחלקת החינוך הממשלתית, הופיע בלוויה מכובדת של השלטון, והוזמנו שני הועדים הממונים. הנאום של פארל היה חגיגי מאד. הוא הכריז על הפעלת החוק החדש בעיר חיפה. הודיע על מינוי חברי הועדים, על פרטי הנוהל בועד, הכל לפי החוקה. פארל הדגיש את התועלת הרבה, שיפיק החינוך בעיר מהחוק החדש ע“י מס החינוך והמגע הישיר עם השלטונות. לא נזכר אף במלה אחת כל מגע עם הועד הלאומי ומחלקת החינוך שלו, אם כי בחוק הישן מכירה הממשלה בכמה זכויות של מערכת החינוך היהודית. בלענו את הגלולה המרה הזאת בשקט ובחשד… אני מילאתי את הוראות מחלקת החינוך, עמדתי על המשמר. לא נשאלתי על שום דבר ולא היו שום הצעות והחלטות. ליו”ר הועד מונה קצין המחוז, מר בינה. בישיבה זו, שהיתה חגיגית, היינו כולנו שומעים פסיביים לכל הנאמר מגבוה.

 

היריה הראשונה    🔗

בישיבה המעשית מרדתי בהוראות מחלקת החינוך שלנו והשמעתי רמזים אופוזיציוניים. אמרתי, כי הננו מכירים ומוקירים את מר בינה, אולם הציבור היהודי לא יתיחס באמון ואהדה אל ועד, שראש‑העיריה יושב בו מן הצד, פסיבי לנעשה. מר שבתאי לוי זכה לאמון מלא בעיר מצד כל שדרות הציבור, ערבים ויהודים, ומשגה גדול נעשה, שלא הוא מונה לראש הועד; אם כי – הדגשתי שוב – יש לנו אמון גמור במר בינה כיהודי טוב ונאמן. ועוד: מצטערים אנו גם על כך, שבישיבה החגיגית הקודמת לא הוזכר אף במלה אחת הועד הלאומי ומחלק החינוך שלו, שלכל הדעות היא חולשת על רשת חינוך ענפה ומצוינת. ראש הועד לא הגיב על דברי. הוא רק העיר לתשומת‑לבי, שכל הדברים הנאמרים כאן נרשמים בפרוטוקול ומועברים למנהל מחלקת החינוך, מר פארל. לפי הרושם שלי, הוא התכוון להפחיד אותי. נכנסנו לעול העבודה. מובן, שגם אני העברתי את הפרוטוקול לתשומת לבו של מנהל מחלקת החינוך שלנו, ד"ר סולובייצ’יק. נתקיימה גם ישיבה שניה, בה שרר מצב‑רוח מתוח, אי‑אמון גמור מצדנו במחלקת החינוך הממשלתית ומורת רוח לצד בא‑כוח הממשלה.

 

סילוקי – למחצה – מעבודתי בבית‑הספר העממי א'    🔗

לא ארכו הימים והד“ר סולובייצ’יק בא לחיפה – וישר לבית‑הספר העממי א'. הוא בא לשוחח אתי על “המצב” בועד החינוך, שהיה ידוע לו. הממשלה החליטה, כנראה, להרחיק בכל מחיר את הועד הלאומי משליטה על בתי‑הספר בארץ ולמסור אותם לעיריות, שהן, כידוע, אינן עצמאיות וכפופות בכל לשלטונות. הצלחת המזימה תלויה בזה, אם נסיון‑חיפה יצליח. הצלחה זו תצדיק הקמת רשויות מקומיות בשאר המקומות. יש איפוא הכרח גמור, שלא לתת לשלטונות להוציא את זממם לפועל; ובמחלקת החינוך רואים בי את האדם, שיוכל לסכל זממם, אם אתמסר לכך. מחלקת החינוך דורשת איפוא ממני להרתם לפעולה זו. אני טענתי, כי מבין אני את המצב, אולם לא אוכל לקבל עלי את התפקיד הזה, כי עמוס עבודה הנני בהנהלת בית‑הספר, שהוא גדול ומורכב. והוא ירד, אם אקדיש את עצמי לעבודה פוליטית ממין זה, שהוא מציע לי. הד”ר סולובייצ’יק רגז עלי וטען, שאין כל קושי למצוא מועמד להנהלת בית‑הספר העממי א', אולם למלחמה זו בתוך ועד החינוך אינו רואה אדם מתאים אחר. מאידך גיסא, איני יכול להתפטר מבית‑הספר, כי במקרה זה אני נפסל מחברותי בועד‑החינוך לפי החוק. על‑כן הוא ימנה רשמית סגני מנהלים שנים או שלושה מתוך עובדי בית‑הספר, ואני אסתפק רק בהנהלה עליונה ואטפל בכל הענינים שחשיבותם רבה. את הדברים האלה מסר הד"ר סולובייצ’יק בישיבת ועד הקהילה באופן בלתי רשמי וההצעה אושרה שם. הוא גם לא נתן לי שהות לשקול את הדבר סופית, מינה בו ביום את החברים ניר, אילון ושולמית קלבנוב לועדה של סגני מנהלים וביקש מהם לעשות כל אשר בידם ולשחרר אותי מעבודה בבית‑הספר. ועד הקהילה הודיע לי, כי הוא מקציב לי סכום כסף דמי‑בטלה לשם הוצאותי (רמז לקרבת הפנסיה).

מיד נעשו כמה צעדים לביסוס עמדתי בועד החינוך: א) במקום ועדת החינוך בקהילה, הוקמה רשמית מחלקה לחינוך של הרשות המקומית, ונתמניתי בה רשמית למנהלה. חדר ההנהלה בבית‑הספר העממי א' נהפך למשרד המחלקה לחינוך דה‑פקטו. ב) ראש העיריה, שידע על כל הנעשה ואישר את הצעדים, מינה אותי יחד עם מר לוין למנהל המחלקה של מפעל החינוך בעיר, שעליו להוציא את כל ההחלטות של ועד החינוך הממשלתי. ג) בבנק אפ“ק נפתח קונטו לרשות הפעולה הזאת. בחשבון זה הוכנסו על הכספים של מסי החינוך, שיעמדו לרשות פעולתי, אולם החתימה על השיקים תהיה בידי ראש העיריה. בישיבה הבאה הודיע מר ש' לוי סתמית על הצעדים האלה. לפי הרושם שלי, נבוכו קצת באי‑כוח הממשלה, אולם הועד אישר את הפעולה ברוב קולות, פרט למפקח הממשלה והיו”ר, שלא הצביעו והודיעו, כי עליהם להמלך במנהל המחלקה לחינוך הממשלתית. אולם עברנו לסדר היום. למחרת היום החילונו להגשים את הל ההחלטות, שאושרו בישיבה, בלי לחכות לחוות‑דעתו או לאישורו של מנהל המחלקה הממשלתית לחינוך. צעדינו היו ברורים: סילוק השפעתה של המחלקה לחינוך הממשלתית מהחינוך בעיר. רמזנו גם לפני באי‑כוח הממשלה בועד, שהננו מוכנים למלחמה לזכויות הישוב ולנהל את החינוך לפי רצון התושבים משלמי המס. היינו מוכנים להלחם, אף אם נגיע לביטול הועד. לפי הרושם שלי, היו גם באי‑כוח השלטונות, היו"ר והמפקח, שבעי‑רצון מעמדה זו. נראה היה, כי החוקה פשטה את הרגל בראשית צעדיה, והיחסים בינינו בתוך הועד היו ללא פגם.

 

מר שבתאי לוי – יו"ר הועד    🔗

כעבור חודשים מספר חלה מר בינה במחלת עינים קשה. הצענו למר שבאתי לוי, שיכנס את הועד, עוד לפני שמר פארל ימנה ממלא מקום למר בינה והוא, למרות מתינותו, שהיה רגיל להתפשר עם המציאות כמות שהיא, הסכים לכך. לא חיכינו לפקודה מאת מר פארל וכינסנו את הועד. אף מפקח הממשלה בא לישיבה. הוא חשב, שמר פארל יסכים לסידורנו הזמני עד הבראתו של מר בינה. באופן בלתי‑רשמי השמענו פה ושם, שאם מר פארל יתנגד לסידור זה, נתקומם לו ונמשיך בפעולה. היה מובן, שאם נתקומם, נוכל להמשיך את הפעולה גם בלי הועד, שהרי המסים לא יחדלו מלהיות חוקיים. סברנו, שהעיריה תגבה את המסים גם אם הועד לא יפעל; ואני אמשיך לנהל את המפעל החינוך ללא אישור מצד הממשלה. הישיבה נפתחה ע“י מר שבתאי לוי, שהביע את צערו בכנות על מחלת מר בינה, איחל לו הבראה מהירה, ועברנו לסדר היום. במצב זה המשכנו, עיבדנו את התקציב, שנשלח לאישור מר פארל ומצדי לד”ר סולובייצ’יק. היה לי הרושם, שעמדתו של מר פארל אינה איתנה ביותר, והתעלמנו ממנו. בעניני הועד הערבי לא התעניינו ביותר. ידענו את הנעשה בו ע“י המזכיר המשותף לשני הועדים. כן גם ידעו הם את הנעשה אצלנו. מר בינה ז”ל שבק חיים לכל חי. אנחנו המשכנו בפעולות המפעל לחינוך והתעלמנו מהשלטונות בכל, אם כי שמרנו כל הנימוס המקובל. וכך נמשכו הענינים עד ערב הקמת המדינה.

 

מכירת ביתי ובניתו מחדש    🔗

במשך השנים נתברר לי, כי טעיתי טעות מרה בבחירת המגרש לשם בנית ביתי. כל התנועה להדר‑הכרמל מהעיר נתרכזה ברחוב חסן שוקרי וביאליק והיתה ערה ביום ובלילה. שנתנו נדדה מאתנו בלילות. נוסף לזה גרמה גם קרבת בית‑הספר לבית לנדודי שינה. הטיולים בארץ בימים ההם היו רבים, וכרגיל, היו המטיילים לנים בבית‑הספר העממי א‘. היה מקובל אצל התלמידים המטיילים, שמצווה “להשתגע” בלילות; ואם במקרה היה המורה הממונה על הטיול מחונן בשינה טובה, לא יכולנו אנו לנוח בלילות אלה. נתגברה בנו ההכרה, שמוכרחים אנו לנדוד מכאן. ולאן? מובן, לעלות לכרמל. הודעתי למתווכים בהדר, שיש בדעתנו למכור את הבית. לא עבר זמן רב ונמצא קונה שקנה אותו. עשינו חוזה‑מכירה וקיבלתי דמי קדימה 300 לא"י, את השאר צריך היה למסור לנו בטאבו בזמן רישום הבית על שמו. התחלתי לחפש בית על הכרמל ומצאתי את אשר ביקשתי: בית נאה בדרך לאחוזה, סמוך לבית מר ג’ לוין. הבית היה חדש, ריק למחצה – הרבה בתים על הכרמל היו בזמן ההוא ריקים וניתנו למכירה. הבית היה בן 12 חדר, עם הסקה מרכזית, מקום רוחות נעימים מצד מערב, וקשה טוב באוטובוסים להדר ולעיר וכו'. התפשרתי עם מר קריזבום, בעל‑הבית, במחיר. אולם הייתי נבון בזמן הזה, שלא כרגיל, ואמרתי לו, כי אני מוכן לקנות את הבית; אבל הן יתכן שקונה ביתי יתחרט, על‑כן הנני קונה אותו ללא דמי‑קדימה. לאחר שאמסור את הבית שלי בטאבו, יהיה העסק שלנו שריר וקיים. הוא הסכים לזה.

ביום שנקבע לרישום בטאבו חיכיתי שם כשעתיים, והקונה לא הופיע. לבסוף הופיע הסרסור והודיע לי, כי הקונה התחרט. הוא, הקונה, מקווה שאחזיר לו את דמי הקדימה. הודעתי ברורות, שלא אעשה זאת, הוא דרש בוררות, אני לא סרבתי לכך, והבוררות הצדיקה אותי. זכיתי ב‑300 לא“י פחות 25, ששילמתי לסרסור, וחיכיתי שוב לקונה. הייתי מעוצבן במקצת, קשה היה לי לוותר על הכרמל, וכאן בא לעזרתי ידידי המהנדס אטינגון ז”ל. הוא הסביר לי, כי קשה למכור קוטג'; ואם רוצה אני בכל‑זאת למכור אותו, לכי להגדילו ולהקים בית‑מגורים גדול, והוא ימכר מהר. עשיתי כעצתו. הוא הכין תוכניות, הבנק האפותיקאי הסכים להלוות לי 2000 לא“י לשם בניה לפי התוכנית; נמצא קבלן שהסתפק בסכום של 2300 לא”י והשאר הסכים לקבל מאת הדיירים שיגורו בבית או מהקונה שיקנה את ביתי, ובשעה טובה עלינו לגור על הכרמל. קשה לי לתאר את העונג שהתעננו על יפי המקום, על ריחות הנועם של האורנים. היינו שיכורים מבושמי הריחות האלה. גרנו כשנה וחצי בבית זה, אבל קונים לא הזדמנו לקנות ביתי. חיכינו…

 

אנו מחסלים את ה“בעל‑ביתיות” שלנו    🔗

נתיאשנו מהנהלת ביתנו. צר היה לי לראות את פרחתי עמלה בבית‑הספר ובבית, עבודה למעלה מכוח אשה. גם הגיל עשה את שלו. נראו בה סימני עייפות ועלה במחשבתנו לבטל את כל משק‑הבית שלנו ולעבור לגור בפנסיון. אמרנו ועשינו: מצאנו פנסיון שקט וצנוע של מר זוננשיין ועברנו לגור בו. רק אז מצאנו מנוח וכוחות לעבודה. התהלכתי שקט ומאושר, שפרחה אינה עובדת למעלה מכוחותיה. גם גיסתי שרה עברה לגור אתנו בפנסיון זה. קיבלנו שני חדרים ומרפסות. אנו גרנו בחדר אחד ובשני – שרה ובתנו תמי. הכרמל והפנסיון רעננו אותנו.

אזכיר עוד מעשה קונדס שעשינו: כדי שנהיה בטוחים, שלא נתחרט על צעדנו זה, חיסלנו את כל משק הבית. חילקנו את הרהיטים למכרים, רובם נפלו בחלקה של משפחת גיסתנו מלכה, שעלתה אז לארץ והיתה זקוקה לריהוט. היינו בטוחים, שעשינו מעשה מחוכם.

 

אני מנהל את בית‑הספר באחוזה    🔗

ערב אחד בא לבקר אותי מר ארנון, מפקח בתי‑הספר. הוא היה מודאג מאד. הוא ביקר בימים אלה בבית‑הספר ב“אחוזה” והיה מיואש מהנעשה שם. אין שם בית‑ספר ראוי לשמו, וחבל, חבל. מתוך זה הוא בא לידי מסקנה, שאין אדם שיכול להציל את המצב, פרט לכרמי. על‑כן החליט לפנות אלי ולבקש ממני, שאעשה חסד עם מחלקת החינוך ואקבל עלי את הטיפול בבית‑ספר זה. הם מוכנים לתת לי “קארט בלאנש” ביחס למורים ולסדרים וכו' וכו'. צר היה לי לסרב לו, אולם שאלתי אותו ואת עצמי: מנין אקח את הכוחות הדרושים לנהל שני בתי‑ספר, שאחד מהם גדול ומורכב, נוסף על תפקידי במחלקה לחינוך. מר ארנון הפציר בי הרבה והוסכם, שזה יהיה תפקיד זמני, עד שבית‑הספר יקבל צורה ואז אהיה פטור ממנו. וניגשתי לענין: הוצאתי לפנסיה את המורה שנזדקן – הוא היה פעם מנהל בית‑הספר – החלפתי מורה אחר, מצאתי מורים מתאימים במקומם, והקדשתי לבית‑ספר זה יום אחד בשבוע. אחד המורים, שמיניתי אותו כסגן‑מנהל, היה כפוף לי ומילא את הוראותי. היה לי אמנם סיפוק מפעולה זו, אבל כוחותי נתמעטו. עם הקמת מפעל החינוך שוחררתי מעול זה.

 

המלחמה    🔗

יום אחד בשעות אחה"צ בשנת 1939, נודע מהראדיו, כי פרצה מלחמה: גרמניה פלשה לפולניה. התנבאו למלחמת עולם שניה. המבוכה בארץ היתה גדולה. התוצאה הראשונה היתה – עלית מחירים של כל המצרכים וקושי להשיגם. בעלת הפנסיון, שהיתה מנומסת וחביבה לאורחיה, התחילה להתאנח בימים אלה, סיפרה עד כמה קשה לה להשיג את המצרכים, ודיברה על המחירים הקופצים ועולים. הרגשנו את עצמנו ברע. התלוצצתי ואמרתי: “לרשעים די גן‑עדן לשנתיים”. החלטנו לעזוב את הפנסיון והרגענו את הגב' זוננשיין, שתתאזר עוז, נחפש ונמצא דירה, ואז נשחרר אותה מאתנו. במשך ימים אחדים מצאנו דירה סמוכה לפנסיון, ברחוב הורדים, וקפצנו עליה. התחלנו לחפש רהיטים כל‑שהם והסתדרנו בדירה של שלושה חדרים, שאחד מהם נמסר לידידתנו הגב' שוהם. ושוב, כל הבעיות כל הצרות, שוב עבודת פרך לפרחה, וצרות ויסורים בצוק העתים. הרגשנו את המלחמה בכל תוקף ועוז. זכרנו בגעגועים את הימים, שבהם בילינו בפנסיון זוננשיין.

 

שוחררתי מההגנה    🔗

בטכס מקובל הודיע מפקיד בהגנה, מר נמצא‑בי, שאני וחברי בקבוצה משתחררים מההגנה. הוא אמר לי, כי גילי הוא מעבר לחובת ההגנה, מילאתי את חובתי עשרות שנים, ועתה אני משוחרר למנוחות ולתפקידים קלים. הוא רמז לי, שעלי לתרום את המאוזר שלי להגנה. הוא ידע כמה יקר לי הכלי, כמה מכות קיבלתי פעם בגללו, אבל מלחמה היא מלחמה והנשק חיוני. הוא נתן לי למזכרת פ"ב קטן, ספק נשק וספק צעצוע, והבטיח לתת שני גם לפרחה, כי ידע ששינו היינו משתמשים במאוזר. ככלות הטכס קרא לי הצידה ואמר לי, כי נמסר לי תפקיד קל: בלילות אהיה חייב להמצא על מגדל המים על הכרמל ולהאיר בפרוז’קטור את כל נקודות ההגנה הקיימות על הכרמל ומסביבו. עליתי בפעם הראשונה שמה וראיתי את תפקידי. זה היה בערך תפקיד של חמור המסובב טחנה. הפרוז’קטור היה מחובר למוט ארוך, ועלי היה לסובב אותו ולהאיר את כל השטח, ששם יש נקודות ההגנה. קיימתי את התפקיד בהכרה. פעם בביקור בני ונכדי ל הכרמל התפארה נכדתי אורה ואמרה: “המגדל הזה הוא של סבא שלי, הוא נמצא שם בלילות”.

 

התאונה    🔗

יום אחד בשעות אחה“צ חזרתי מביתי לבית‑הספר. הלכתי למועצת המורים בו. בסיבוב שממול בית ניוטון (כיום בית‑רוטשילד) בא לקראתי ביעף אוטו משא מלא חיילים בריטיים שהיו בגילופין. נודע לי אח”כ ששבו ממשחק כדורגל. האוטו היה מלא נוסעים, וכנראה, אחד מאלה שעמדו באחורי הנהג הוציא את ידו. אני קיבלתי רושם, שהנהג מרמז על פניה שמאלה בדרך לאחוזה, והתחלתי לחצות את הכביש לצד בית ניוטון. מיד הרגשתי מכה עצומה בגבי ובמותני, וכשהתאוששתי, ראיתי את עצמי שוכב בכביש בין גלגלי המכונית, והרגשתי כאב גדול בגבי ובכתפי השמאלית. למזלי, נמצאתי בין שני הגלגלים הקדמיים. לא יכולתי לזוז מהמקום, אבל החיילים קפצו מהמכונית, חילצו אותי בזהירות ממקומי והחלו להתיעץ מה לעשות בי. שאלו אותי אם מצבי רע מאד. לא עניתי אלא מלה אחת: “הדסה”. הם לא הבינו “הדסה” זו מה היא. אבל בינתיים התקהלו עוברי‑דרך והסבירו להם, כי זהו בית‑חולים של היהודים, ואני מבקש שיביאו אותי שמה. בתוך המתקהלים נזדמנה גם גיסתי שרה, היא עזרה להעלות אותי למכונית וטיפלה בי בדרך. אחד המתקהלים סיפר לי אח"כ, כשביקר אותי, שבזמן התאונה הגיע שוטר צבאי למקום והוא שאל את החיילים: “ערבי, או יהודי? חי, או מת?”. אמרו לו, שאני חי, אבל פצוע, על זה העיר: “חבל שנשאר בחיים”.

הובאתי ל“הדסה”, הרופא המנתח לא היה במקום. השכיבו אותי על השולחן, הרופא עשה לי כמה זריקות ושאל למקום הכאבים. הראיתי לו על הכתף השמאלית. הכאבים היו גדולים והדיבור היה קשה עלי. בינתיים הובהל המנתח. הוא בדק אותי. גם הוא שאלני למקום הכאבים ואם מוכן אני, שיטפל לי ללא הרדמה. הטיפול, לדעתו, קצר מאד. הסכמתי. ומיד החזיק בי רופא אחד, והוא בכוח רב תפס ידי ומשך בה; נשמע “קניק” והוא בישר אותי, כי היד נכנסה למקומה. הוא לא בדק מקומות אחרים בגופי, כי התאוננתי רק על הכתף. הוא צילם את המקום, חבש את ידי לגופי ואמר לי, כי תוך חודש‑חודשיים אחזור לעבודתי. בינתיים באו כל מורי בית‑הספר העממי והתקהלו סביבי. הכאבים היו קשים גם אחר‑כך, ולפי דברי הרופא נקרעו השרירים בכתף. הובאה מכונית, במאמצים משותפים הכניסוני לתוכה ולאט לאט הביאו ואתי הביתה. ניסו להשכיב אותי במיטה, אבל התאוננתי קשות על כאבים בגב ועל קשיים בנשימה. הושיבו אותי בכורסה, שבה נשארתי יושב כחודש וחצי. בבוקר הובא רופא, המנתח הראשי של קופת‑חולים. אחרי בדיקה ממושכת הוא שיער, שאולי כמה צלעות בגבי שבורות. לקחו אותי לקופת‑חולים, צילמו אותי שוב ברנטגן ומצאו כי שתי צלעות, בסביבות הכתף, היו שבורות. עשו מה שעשו, ואחרי חודש וחצי חזרתי לעבודתי.

 

מחלתי מס' 2    🔗

במחושים נתברכתי עוד מזמן. יתכן שעוד מקרה הנפילה על סף ביתי אחר יום עבודה מאומצת, ניבא מחלת לב. אולם לא נמסר לי כלום על כך; רק רמזו לי, כי עלי לצמצם את היקף עבודתי ושעות העמל, שלא להתרגז ושלא להרבות בדיבורים. אילו נאמרו לי כיום ע“י רופא דברים אלה, הייתי מבין משמעותם, אבל אז לא ידעתי כי “לב” לי. רופאי היה מר א'. בבדיקה האחרונה הוא אמר לי, כי עלי להבדק בקארדיוֹגראף. שמעתי שם זה בפעם הראשונה בחיי. הוא הבטיח לי לנצל תור פנוי בבית‑החולים בעפולה ולשלוח אותי שמה לבדיקה, כי רק שם יש מכשיר זה. כשלא הוטב לי, סרתי לרופא פרטי, הד”ר גליקר. הוא בדק אותי ברצינות רבה, כרגיל, וכשסיפרתי לו על הבטחת הד“ר א' הוא התרגז והפליט: “אה, טיפש כזה! הוא יחזיק אותך שבועות ואחר‑כך יטרידך בנסיעה לבית‑החולים עפולה, יום עבודת פרך, בשעה שכמה בתים מכאן יושב רופא לב מצויין ויש לו קארדיוגראף, הוא יעשה לך את הדרוש תוך רבע שעה”. ישב וכתב פתק לרופא הנ”ל ומיד מביתו סרתי אל הרופא. הלה היה עולה מגרמניה, דיבר עברית מגומגמת, שאל לשמי ולמקצועי. כששמע את תשובתי, הוא חייך וסיפר לי, כי שתי בנותיו מתחנכות בבית‑הספר העממי א'. הוא עשה את הקארדיוגראמה ואמר לי, כי לא יתן אותה לידי; הוא ישלח אותה ישר לרופאי עוד היום, ושם יוסבר לי הכל. הוא ידבר ברצינות רבה ועל‑כן שאלתי אותי: ,נראה, דוקטור, כי הבשורה אינה טובה ביותר בשבילי“. על זה ענה סתמית: “מר כרמי, אינך עוד צעיר ביותר”. שאלתיו בסארקאזם: “פירוש הדבר, שמותר לי להיכון לקראת העולם‑הבא?”. “חלילה”, אמר לי, “אבל יש צורך להגביל אותך בשעות העמל ובדרכי החיים, ואת זה יעשה רופאך”. נפרדתי ממנו ולמחרת הייתי שוב אצל הד”ר גליקר. הוא אישר, שאמנם חולה אני במחלת לב. הוא דיבר גלויות, הוא עצמו היה חולה לב קשה. הוא הסביר לי, שהוא ורופאים אחרים מעלימים מהחולה את מחלותיו. אולם במחלת לב נוהגים אחרת. זוהי מחלה, שכל רופא, בלי שיתוף פעולה מלא מצד החותה, לא יוכל לרפא אותה ועל‑כן: שעות עבודה מוגבלות, מכסימום 5 שעות ליום, נסיעה במונית למקום העבודה וחזרה, להתיחס בשקט לכל דבר, לא להתרגז ולמעט בדיבור. והוסיף: “את ההגבלות האלה עליך לקבל ותוכל לחיות שנים רבות, כדאי גם לפנות לרופא, שיתן לך דיאטה מתאימה. אויר טוב יש לך בביתך, הן אויר הכרמל מצוין, ובטוח אני שתאריך ימים”

 

בבית‑החולים    🔗

קיבלתי עלי את הדין. מעניין, שבמשך חודשים אחדים חדלתי לצאת מהכלים. אמת, כי חברי העובדים אתי השתדלו להקל עלי. הם לא נתנו לאנשים להכנס אלי אלא במקרים יוצאים מן הכלל. וגם אז הגבילו את האנשים בזמן; ואם הלקוח לא קיים דבר זה, היתה המזכירה מופיעה בחדרי ורומזת לו, שנסתיימה שעתו. אף‑על‑פי‑כן הובאתי לבית‑החולים הכרמל כחמישה חודשים אחרי הקארדיוגראמה הראשונה. שכבתי בו שבועיים, הטיפול בי היה מצוין, נמרץ. דיברו אתי גלויות על כל ההגבלות שלי, רמזו לי, שכדאי היה לי לפרוש מתפקידי, אם יש לי הכנסה אחרת לקיומי. אולם, כאמור, אחרי שבועיים שוחררתי מבית‑החולים ושבתי לביתי ולעבודתי.

 

נושלנו מביתנו    🔗

השנים האחרונות לשלטון המנדט בארץ היו מרות גם לבריטים. לא אספר כאן על כל מלחמותינו בהם. ברצוני רק לספר אפיזודה שפגעה בנו, בית כרמי, ישירות. ב‑1946 חדלו הבריטים להיות בטוחים בחייהם בארץ, למרות הצבא הרב שהחזיקו בה. חנו אז בארץ למעלה מ‑100,000 חיילים, חמושים במיטב הזיון הדרוש למלחמה מעין זו, שניהלו נגדנו. הם חיפשו דרך להבטיח את שלום הפקידות והתבצרו בערי הארץ ביצור ממש. בחיפה הקיפו איזור בטחון בתיל רב, תפסו שטח גדול על הכרמל, שכלל את רחוב “שדרות הנשיא” בימינו, חלק מ“רחוב ההר”, כולל את “יפה נוף” והכרמל הצרפתי, אף כי שם לא גרו יהודים.

יום אחד באו לביתי קצין בצבא בלווית פקיד יהודי אזרחי והודיעו לי, שעלי לפנות את ביתי במשך 48 שעות. והוסיפו, שאם לא אעשה גן, יעשו את המלאכה חיילים בריטיים. על השאלה: “ומה נעשה? לאן נלך?”. לא קיבלתי מהקצין כל תשובה. הפקיד היהודי שליווה אותו יעץ לי לפנות בענין זה למושל המחוז, שם בודאי ידאגו לסידורנו. הודעה מעין זו קיבלו, כמובן, כל דיירי הסביבה. גם הדייר היחידי בביתי הלא‑יהודי – הוא היה בריטי נוצרי, מהנדס בעיריה – קיבל הודעת פינוי, היות שאשתו היתה ממוצא יהודי. לרוע המזל חליתי דווקא אז בפודאגרה, וקשה מאד היתה עלי ההליכה. חברי ה“ליצנים” אמרו לי, שזוהי ברכה גדולה, כי אני מעורר רחמים, כשרואים אותי צולע. השמועה הזאת הקיפה את כל העיר והגיעה לבית‑ספרי. אחד המורים בא מיד אלינו והודיע לנו, כי הם החליטו, ראשית, לבטל זמנית את חדר המורים, ואני אוכל להכניס לשם את כל רהיטי ומטלטלי. ושנית, הפקידים בבית‑הספר וחלק מהמורים יתפנו ויבואו מיד לביתי ויתחילו לארוז הכל ולהעביר את זה לבית‑הספר.

פרחה התחילה להתרוצץ לפנסיונים ולחפש חדר לימים אחרים, ואמנם מצאה כזה בפנסיון וולמן, ותוך 48 השעות פינינו, אנחנו וכל הדיירים, את הבית ועברנו לגור בפנסיון. בינתיים החלו הנפגעים להתאסף ואספות ולחפש דרכים להתגוננותנו ולסידורנו. משלחת יצאה למושל המחוז ובראשה בא‑כוח ועדת המצב (ועדת המצב התקיימה בכל תקופת החרום, והיתה מורכבת מבאי‑כוח ועד הקהילה, העיריה ועסקני ציבור חשובים). עברו ימים מספר והוצעה לי דירה בת 4 חדרים מרווחים בחוילה פיליפס בכרמל המערבי. מובן, שהוטל עלי לחפש שותף לדירה זו. למזלי, נמצאה משפחה ידידה – פנחס כהן ורעיתו – והסתדרנו בדירה ועברנו לגור שם. כשנתיים גרנו שם בגלות. ממרפסת דירתנו הצצנו במשקפת על ביתנו. ראינו תנועת אנשים במרפסות, אבל לא ניתנה לנו אף פעם רשות לגשת ולראות את הנעשה בביתנו. הגינה שפרחה ואנו השקענו בה כוחות רבים, הוזנחה לגמרי, אולם מי מהחיילים ישים לב לפרטים קטנים כאלה בשעת חרום? ימים אחדים לאחר שעזבו אחרוני הבריטים אל הארץ, הוחזרו הדירות לכולם וגם לנו. הפקיד היהודי ממחלקת העבודות הציבוריות, שמסר לנו את הדירה, העריך את ההיזקות בה והבטיח, כי נקבל את הפיצויים מהבריטים, שעברו מכאן לקפריסין. שם משרדיהם מארץ‑ישראל והנהלת החשבונות וכו'. זה לא היה השקר היחידי מצד אויבינו בנפש.

 

הימים הקריטיים בחיפה    🔗

לא ארחיב את הדיבור על הנעשה בחיפה בתקופת המלחמה של הערבים בנו. הן הכל נכתב ע“י אנשים, שלקחו חלק בקרבות אלה. דבר אחד יצויין: כל אחד מאתנו שאף להחזיק מעמד ולהמשיך בחיים, ויהי מה. מכוניות משורינות שריון פרימיטיבי ביותר קיימו את התחבורה במקומות התורפה והחיים נמשכו. שנים היו מקומות התורפה הקשים ביותר: א) המרכזים המסחריים והקשר אתם, ב) גשר רושמיה. במרכז המסחרי החדש קיימנו בית‑ספר לילדי העיר. עם הסכנה בדרכים נמצאו שתי מורות בהתמוטטות עצבים. העברתי אותן להדר‑הכרמל, וגייסתי שני גברים מתנדבים, שבאו במקומן. תצויין לטובה מורה צעירה, תלמידתי מבית‑הספר העממי א' – תורה אמדורסקי – בחורה אמיצה, חברת ההגנה; היא התעקשה והמשיכה בעבודתה עד היום האחרון. הם היו מטפלים בילדים למרות היהיות וההתפוצצויות ליד חלונות בית‑הספר, שהיה, למזלנו, בקומה השניה. מנהל בית‑הספר, מר הירשקורן – בימינו שינה את שמו ל”בר יואב" – היה והנהו אדם שקט, בעל עצבים טובים. הוא הרגיע את הרוחות והחזיק מעמד עם שארית מוריו עד הסוף. מקום התורפה החמור יבותר היה גשר רושמיה. זה היה מקום המעבר היחידי להדר‑הכרמל ולהר מצד הקריות ונוה‑שאנן, וכל התחבורה מצפון הארץ וממזרחה היתה עוברת שם. הלוחמים הערבים הצליחו להתבצר משני צדי הגשר והיו תוקפים על עובר בו. ביחוד היתה הסכנה גדולה בוקר ולפנות ערב. אולם כל אחד מאתנו היה משתדל להרגיע את עצמו: “החיים נמשכים וצריכים להמשך…”

זוכר אני אחד ממזכירי, מר קליין, שגר אז ב“קרית ביאליק”. לילות היה לן בביתנו, מחמת חוסר אפשרות לעבור בגשר רושמיה ולהגיע לביתו. בזמן ההוא נמצא משרדי שוב בועד הקהילה בחדר גדול, שחלונותיו פונים לעבר הגשר. והיו ימים שהיינו יושבים ללא כל אפשרות של עבודה, כי מחמת היריות הבלתי פוסקות לא שמענו איש את דברי חברו. ויום או יומיים לפני חג הפסח היו הקרבות בלתי פוסקים כל היום, ובלילה לא יכולנו להרדם אף בדירתנו, שהיתה די רחוקה ממקום הקרבות. יתכן שגם מצפוננו לא נתן לנו לעצום אל עינינו, בזמן שבחורינו עומדי בקרבות קשים. ומי יודע כמה מהם נהרגו? וכמה הרגו? עם צאת החמה מהרתי להדר‑הכרמל ושם נודע לנו, לאושרנו, כי ניצחנו את האויב. ולקראת הפסח נהפכה חיפה לעיר עברית.

 

פטירתה של פרחה ז"ל    🔗

בראשית הקיץ תשי"א חליתי ופרחה, כדרכה, טיפלה בי בלי לעזוב את פעילותה הציבורית בה עסקה. ביום שרב קשה – בלתי שכיח אף בארצנו – לא ויתרה והלכה דרך ארוכה במעלה ההר למחנה מיון של ילדים עולים לאחת מפעולותיה למען הקרן הקיימת לישראל. בדרך הותקפה קשות בלב, עד כי נאלצה לשבת על אבן בצד הדרך. כך ישבה שעה ארוכה, עד כי נדמה לה, כי הוקל ללבה, והמשיכה להעפיל ההרה. לאחר שביצעה את עבותה, חזרה כושלת הביתה. עם בוקר יצאה שוב מהבית והפעם כדי להזמין רופא למעני. על סף המרפאה התמוטטה, אולם לאחר טיפול מידי הוקל לה וחזרה הביתה. כשפתחה את הדלת, שמטה תיקה מידה, הגיעה ברגל כושלת אל מיטתה וצנחה עליה ללא אומר ודברים. בעודני עומד תוהה ומבוהל, הגיע הרופא, סברתי, כי אלי בא, אך הוא פנה בדחיפות אל פרחה; ולאחר בדיקה התרה בי, שלא אתן לה לקום ממיטתה.

כעבור ימים אחדים, לאחר סדרת בדיקות, הוכנסה לבית‑החולים. מצבה היה מדאיג, אם כי מדי פעם הוקל לה, ואנו חזרנו מהביקור מעודדים ומלאי תקוה, אך לעתים קרובות היינו מדוכאים מאד.

בשעות התעודדות היתה מנסה לנחמני ולהכין אותי לקראת הבאות: הן עברנו יחדיו דרך ארוכה ומעניינת, זכינו לראות בקום המדינה, חיינו ותרמנו מעט לקידום החינוך בארץ, הגענו למנוחה ולנחלה גם בחיי המשפחה, הכל שפיר: כל הבנות חיות לשביעות רצונן בדרך שבחרו בה, כולן נשואות, לכולן ילדים. היה הרושם כי אינה מנסה להלחם במחלתה, ואכן, לאחר ימים אחדים נלקחה מאתנו. היה זה ביום כ“ג באייר תשי”א (20 במאי 1951).

גדולה היתה המהלומה. רבים רבים הביעו לי את השתתפותם באבלי. רבים ליווה בדרכה האחרונה, רבים השתדלו לנחמני – בביקור, במכתב. אך היש בזה ערך מקל על אבלי? פרחה מתה ואני חי, למרות מאוויינו לסיים את החיים יחדיו. היא, שמסרה את כל חייה כדי לטפל בי, וויתרה על היקר לה מכל: על ההוראה והחינוך.

על לוח האבן של המצבה הפשוטה שהצבתי חקוק: “פרחה כרמית ז”ל, המורה החלוצה“. כזאת היתה, כמצבה הצנועה כן היתה, כדברי א' הלוי ז”ל שהספידה: "התהלכה בינינו בבחינת ‘ולא ידע משה כי קרן אור פניו’ ". מעל דפי “דבר” העלה סגלוב מזכרונותיו עוד מימי היותו פועל, עולה חדש במלחמיה: “בית כרמית היה השבת והמועד שלנו. שם מצאנו אטמוספירה של בית הורים”.

עם תום ה“שבעה” ישבה המשפחה לדון בדבר עתידי. כל אחת מבנותי הביעה נכונותה ורצונה לגור אתי. דחיתי את רוב ההצעות. לא יכולתי להסכים, שגאולה או דרורה תעזובנה את דרך חייהן בקיבוץ על מנת להקל עלי את מספר הימים, או אפילו השנים, שנותרו לי לחיות על פני האדמה. גם ציונה היתה מקריבה הרבה על ידי צעד זה. הכרעתי אפוא להצעת תמי, שלא היתה קשורה במיוחד לעיר מגוריה רחובות, וכך עברה עם משפחתה לגור אתי.

המשכתי בחיים. שבתי לעבודתי ולעמלי, ודמותה של פרחה לנגד עיני כל הימים.

יהי זכרה ברוך.

פרחה ז"ל היתה מורה‑אם, ברצון היתה מקבלת כתה נחותה, מוכת גורל, ושם התמסרה בעיקר לחלשים והנחותים שבכתה. אבל במשך השנים – היא עבדה בבית הספר העממי א' 27 שנים – קיבלה לחינוך כתות להוראה כללית, לרוב היתה מתרכזת בכתות ד‘-ה’. היא היתה מסורה לשיטת הנושאים. דברה נאמרו תמיד בנחת וטיפלה בילדים באהבת אם. רבה היתה עבודתה גם מחוץ לכתה בילדים ובין ההורים. בשבתות היתה מרצה בפני האמהות על בעיות החינוך.

היא זכתה להבחר ל“כנסת ישראל” הראשונה, שנקראה אז “אספת הנבחרים” (גם אני נבחרתי אז ל“כנסת ישראל” זו).

עם פרישתי מהעבודה בבית‑הספר העמידה דרישה, שגם היא תצא לפנסיה: “יחד נכנסנו לעבודה ויחד נפרוש ממנה”. ודרישתה ניתנה לה. בשנים האחרונות, כשהוקם מפעל לחינוך לחקלאות בכפר‑גלים, החליטה העיריה להנציח את זכרה על ידי קריאת שמה על החווה: “גן כרמית”.