פורסם ב-“דבר”, 10 בפברואר 1943

רבות ידענו על אורַח-המלחמה ומאמצי-המלחמה של הצבאות והעמים הסובייטים, מה שאין כן על העורף הנרחב והמגוּון עליו מתבססת וממנו יונקת הארץ הלוחמת. אכן, לא הרבה ניתן לדעת ולא הכול, ומטעמים שונים, ואילו המקורות הרשמיים – העיתונות, הרדיו וכיוצא בהם – מתוכנים ומכוונים, ממש כמשק החומרי. ואף על פי כן יש להסיק משהו מן המגמה של המעשים וההסברה המלווה אותם.

הקו הבולט בעורף הסובייטי הוא, אולי, בעוּבדה, שעל אף המתח העצום של הקורבנות, הארץ מגדילה ומרחיבה את מפעל בניינהּ ואת פיתוח כוחות-הייצור והיצירה בכל שטחי-החיים. “להלום באוייב, בחזית – באש, בעורף – בעמלו”, זו הסיסמה המרכזית, החוזרת ונשנית ובשמות-עצם נרדפים וגוונים שונים, בעיתונות. “יותר ויותר תחנות-כוח לתפוקת אנרגיה חשמלית, טורבינות, פחם, לחם, דגים” – אלו הן הכותרות המצוּיות לרוב. ובמאמר ראשי ב“פּראבדה” מן ה-6 בדצמבר מסופר בהתלהבות על כבשן-ההיתוך הגדול ביותר בארץ ובאירופה שהוקם זה עתה והופעל ביום-השנה להכרזת הקונסטיטוציה של סטאלין; המאמר מחשיב את שני המאורעות במידה אחת ומפליג בשמחה על כושר-הביצוע והיכולת, על חיסון העורף והמשך חוט-החיים והיצירה – להווה ולעתיד כאחת.

“שוב הוּכחה יציבותו של העורף הסובייטי וכושרו לא רק להבטיח את צרכי-האספקה לצבא האדום בכל צרכי-המלחמה, אלא גם להקים במועדים קצרים וקצובים ביותר ענקי-ייצור חדשים… את ההודעה על הפעלת הכבשן מספר 5 במָגניטוֹגוּרסק יקראו היום העמים הסובייטים באותה שמחה, בה הם קוראים את הודעות לשכת המודיעין על המהלומות שהצבא האדום מחלק לצבאות הגרמניים-פאשיסטיים. משום שכל ניצחון בעורף מכשיר את הניצחון בחזית. וכל ניצחון בעורף מחזק עוד יותר את בטחון לוחמינו בכוח שאין לערערו של המולדת הסוציאליסטית”.

והרי מאמר שני העוסק בבעיית הפחם – החיונית לכל מערכת-הייצור – ואשר מקורותיו העיקריים במערב, באגן הדוּניץ, הופקעו ע"י הפולש. לא ההכרח בלבד הוא הכופה על פיתוח רבדים של חומרי-גלם חדשים ועל אימוץ-התפוקה. וזאת תובעת המדינה באמצעות כל צינורותיה מהפועל, מהמהנדס, מהמנהל, מהמארגן, מהעסקן. המאמר מתאר בהרחבה ביקור מומחים במכרה חדש. מצביע ומוקיע ליקויים, הזנחות, רשלנות. מציין שמות. מנתח עוּבדות. מדגים בדיאגרמה את כושר-עבודתם של פועלים ומנהלים. מוקיע מצד אחד ומעלה על הנס – את גיבורי-העמל ממש כאת גיבורי-החזית. וכך דופק הולם המשך היצירה בכל שורה של המאמרים, הכתבות, השירים, הריפורטאז’ים, קטעי-הכרוניקה המשקפים את הדינמיקה התוססת, מני המזרח הרחוק-הרחוק ורוסיה האסיאתית ועד לשטחים ששוחררו זה עתה מעול הפולש; המשך חוט-החיים וקידומם בכל מחיר, בכל המאמצים, בכל הכוח הבלתי-נכנע של רצון-החיים הקולקטיבי.

“ארגון עורף חסון” – זו כותרתו של מאמר ראשי אחר. “המלחמה ובניין של שלום!” לכאורה, הרי אלה מושגים נוגדים. אולם בהם מתגלמת הסתירה המורכבת של המלחמה בזמננו אשר בהפנותה חלק גדול והולך ממקורות המשק הלאומי לצרכי החזית, היא מחייבת בעת ובעונה אחת גידוּל עצום של הייצור ופיתוח כלכלת הארץ. ההשתלטות על קשיי הכלכלה המלחמתית הנוכחית אפשרית רק באמצעות עבודת ארגון ובניין עצומה בעורף, וגיוס בלתי-פוסק של המקורות הפנימיים של הארץ!"

ואכן, אין כל ספק, כי עורף זה נתון בתהליך של בניין ופיתוח מזורז מאוד – ולפי דברי העיתונות – לא היה אף פעם במשך עשרים שנות קיומו מאורגן, יעיל ומאומץ כבִשנות הסבל האחרונות, שאולי נהפוך הוא, ליכדו וצרפו את עמי רוסיה וגילו בהם כוחות חיוניים רבים. הפרטים, הדוגמאות וההדגמות המרובים הנמסרים בדבר חידוש פעולתה של התעשייה שחילצוהָ מהאזורים שנכבשו, שיפור וגידול תפוקתם של המפעלים הרבים החדשים, או שחוּדשו, הגדלת הייצור החקלאי (2 מליון אקרים), הפחתת הבלאי וההוצאות, ניצול מלא ורציונאלי יותר של החומרים שכרגיל אינם רנטביליים, האימון המקצועי, הבניין והפיתוח שאין להם סוף – מדהימים. ואולי המפתיע ביותר הוא, שאין מסיחים גם כיום את הדעת מעִם חיי הרוח והתרבות, מהמחקר המדעי, מהטיפול בילדי לוחמים, החגים והמועדים מוּחגים כבימים כסדרם, הדאגה למשפחת הרופא, הסופר, המהנדס, העסקן שנספה או נסתלק, בעינה עומדת. ואתה תמה על חיוּניות יוצרת זאת, על כוח-עמידה נוקשה זה, שכן כיצד, דרך דוגמה, חיבר טיכונוב את “סיפורי לאֶנינגראַד” ושוסטקוביץ' את ה“סימפוניה המוסיקלית” שלו בעצם מצור-האימים? כיצד יצר הדרמטוג והציג הבמאי וצייר הצייר וניגן המנגן ושר המשורר וטרח איש-המדע והורה המורה – בימי-הדמים וההרס שלא היה מִשלם בתולדות האדם?

בספר הנודע “שליחות למוסקבה” כותב מחברו יוסף דייויס, מי שהיה ציר אמריקה שם, בין היתר:…“הרי זה טיפוס חזק, מוצק. משקפים הם את אותה הקשיוּת הגופנית שאינה אלא פרי החזקת המעמד של המוכשרים ביותר בתנאים פרימיטיביים, בסמוך לקרקע… ומצויות הוכחות לכך בכוחו, ביוזמתו, ברוח-ההפעלה, בעושרו הרוחני ובפשטותו של עם צעיר, באופן יחסי. “תוסיף לכך גורמים הנעוצים בהתעוררות הדורות האחרונים ואת הזעם כנגד מציתי-המלחמה – אולי תקרב אל הבנת סוד עמידתו של עורף זה ושל חזית זו; ש”סטאלינגרד” הפכה סמלה, סמל ה“קנאות” וה“פראות” ו“אורח-המלחמה הבלתי-מקובל” הזה על נוסעי-הצלב ששריונם רפוּד שנאת-אדם ושנאת-ישראל“. שכן זו לשונם: “חוצפה כזאת עוד לא נשמעה! לראשונה בתולדות המלחמות מחזיקים חיילים ואזרחים, זקנים וילדים, מעמד בעיר שנהרסה עד היסוד, בתוך ההריסות ומתחתן. בריסל ופאריס נכנעו. אף וארשה. אין אח ודוגמה ל”מבצר” זה, לטירוף-דעת זה!"

העורף טעון גם עידוד מוסרי, חיזוק ה“רוח”, הסברת ה“מלחמה הצודקת”, ה“עניין הצודק” מחד גיסא, וחשבון-המחר השקול – לאידך גיסא. “הרס המדינה ההיטלראית!” הלוזוּנג (הפתרון) המרכזי. אי אפשר ואסור להשמיד את העם הגרמני – מסבירים – כשנאחזים בדוגמאות מתוך ההיסטוריה, באלכסנדר מוקדון, באימפריה הרומית המערבית, בכיבושי נפוליאון, במלחמה האחרונה. וזו אף זו: בעוד שהיטלר טוען ומתאמץ לשכנע את העולם מאז פתח באיוּמה ובמכרעת שבמלחמות, כי את “אירופה”, את ה“תרבות” הוא עומד להציל מפראוּת המזרח – טוען מנגנון ההסברה הסובייטי, להד“ם, נהפוך הוא: “התעמולה הזו כוזבת וטפלה מעיקר. האופי האימפריאליסטי החמסני של המדינה ההיטלראית, ברור למדי. מטרתה אחת – הכנעת עמים, השתלטות על אדמתם ואוצרותיהם: שלטון עולם, ללא הבדל המשטר הפוליטי והחֶברות ולפיכך המטרה היא: שיחרור העם הגרמני מעול מדכאיו, הרס כל המוסדות, הארגונים, ההסתדרויות שהיטלר ייסדם; השמדת השלטון, המיניסטריונים, צינורות-האינפורמציה, מנגנון הסרדיוטים העצום, המשטרה, בתי-הסוהר, בתי-הדין, החוקים, הצבא, המפלגה הפאשיסטית – כל אלה – משמע המדינה ההיטלראית, אפשר וחובה להשמיד… כל פושעי כנופיית היטלר יבואו על עונשם החמוּר. ידועים לנו שמות הרשעים בוני ה”סדר החדש” באירופה… שמותיהם ידועים לרבבות מעוּנים ולאחר השמדת מפלצת האימים – “ינשמו העמים לרווחה, יתפזרו העננים הקודרים שניתלו על ראשה של האנושות. האנשים יחזרו לחיי שלום של עמל יוצר ויצירת תרבות”. והרי לך, במשפטים קצרים אלה קו יסודי (לא האחד) בהסברת המלחמה, תופעותיה ומגמותיה, האופייני לביטוייה וגילוּייהָ הרבים והמגוונים של ההסברה הסובייטית, המלווה את מאמץ-המלחמה וההקרבה הכולל, המלא, המשולב במעשי-בניין ופיתוח בלתי פוסקים – אף כיום, בתוך מערכת המלחמה.

המתח הוא בכול.