גל עכור / א"ש שטיין

לתוכן הענינים

פורסם ב-“דבר”, 17 בדצמבר 1947

“היהדות – מגפת צרפת היא! המגפה המאיימת בלא הפסק על צרפת והעולם: היהדות! שעה שהמוני בני עמנו בנפשם יביאו לחמם – טורח היהודי בעסקיו הוא וממיט שואה על החברה”.

כאלה וכיוצא בהם הם דברי-הבלע החשוּכים הנכללים בכרוז המופץ עתה בהמונים ברחבי צרפת ובעיקר בשטראָסבּורג שבאֶלזס – אחד מעיקרי בסיסיו של הגנרל הצרפתי הנודע שנחלץ ל“שיחרור” צרפת. העיתון היהודי הקומוניסטי בפאריס “נייע פרעסע” (18 בנובמבר 1947) המפרסם את תצלומו של כרוז זה מעיר:

“אם מצויים עוד כיום אנשים המטילים ספק בכך, כי בצרפת מתנהל עתה מסע שיסוי ונאצה אנטישמי – סופם שיתפּכחו. לא אחת עמדנו על כך וגם ביססנו את דברינו בעובדות והוכחות-של-ודאי”.

מחברי כרוז זה (ודומיו) פונים אל האיכרים, הפועלים, הסטודנטים והחיילים. את קשיי חייהם, את דוחק מעמדם, את מצוקתה החברותית והלאומית של צרפת הם מבקשים לתרץ בתואנה הבדוקה של איבת ישראל, כמימים ימימה, ומסיימים“: עַם צרפת, עורה למעשים”. אף הנוסח ידוע למדי.

ההתעוררות האנטישמית שעל גילוייהָ המתרבים והולכים בעיתונות (בראש ובראשונה ב“ל’אֶפּוֹק” - l’époque – התקופה ), בתיאטרון, בקולנוע, בחיי הציבור וכו' מתריעה העיתונות היהודית, אינה אלא, כמובן, בת-לוייה לזעזועים החברתיים שפקדו את צרפת – מן החלשות שבחוליותיו של המשטר הקיים – לאחר השיחרור. ועדת-תיאום של כל ארגוני הציבור היהודי יושבת עתה על מדוכת הגל האנטישמי העולה, ששרידי הפאשיזם הניגף ואנשי חרפת-וישי מנסים ללבוּתו מחדש, ומקבלת החלטות…

ויצוּיין הדבר: גם ב-1974, גם בדביר-החופש, בצרפת, הראשונה להשכלה הנאורה ולמהפכה הגדולה ולהכרזות הנודעות על שיווי זכויות היהודי כאדם וכאזרח – מבקשת הריאקציה לכבוש לעצמה לבבות בזרועה של חלאת החברה ובאמצעותו של שיסוי נאצי חשוך ואחוז עיוועים.

מרשמיו של פרופסור

פרופסור ל. העֶרש, חכם הכלכלה והסטטיסטיקה שביקר זה מקרוב בארץ ישראל, מפרסם מרשמי ביקורו ומסקנותיו מעל דפי בטאוֹניו של ה“בונד” בפאריס, לודז' וניו-יורק. יתרה מזו: לשרידי המפלגה עליה נמנה הפרופסור הישיש משמשים הערותיו, הארותיו וסיכומיו – ביסוס ואישור להנחותיה מני אז. ואף הוא, התנא דמסייע, מודה בתום-לבב, כי הביקור בארץ-ישראל שימש גם לו עצמו אישור וביסוס להערכתו הקודמת בשאלה הלאומית.

רשימתו האחרונה (“דער וועקער” – המעורר – ניו-יורק, נובמבר 1947) – כותרתהּ מרמזת על לִקחה: “הר הגעש הפלשתינאי”. ללמדך, שכל הבניין הציוני בארץ בסיסו – לוע פולט לבּה ולהבות. ליתר דיוק: “פלא על הר-געש”. וזאת קובע הפרופסור – “על אף העובדה שהיישוב מושרש ובטוח בעצמו ואולי משום כך דוקא”. ואם יש את נפשך לדעת, היאך מתיישבת עובדה זו של פלא-ההישגים המרובים בזכות ארץ מולדת ותחושת קרקע וייעוד לאומי, - הרי אחד הוא הפּשר: “המאוויים המדיניים שנתעוררו ביישוב”. אלמלא הם, מאוויים אלה, כי אז לא היה כל חשש לביטחונם ושלומם גם של יישובי השפלה והמישור – “האיים היהודיים בים הערבי”…

לא נבוא במשפטים עם הפרופסור על מסקנותיו. אין הן מעלות ומורידות בגורלו של עם הנאבק על קיומו. אך הן מותר, לכל הדעות, לתבוע מאדם המצוי אצל חקר התהליכים הסטאָטיים בחיי עמנו – שיגלה גם חוש והבנה לחוקים הדינמיים בתולדותינו ששיבת ציון היא סיכומם החותך. וכי גם כיום, לאחר לקח דורות, מני מסעי הצלב וגירוש ספרד ושנות ת“ח-ת”ט ופֶּטלילראש הדףוּרָה ¹ואימת-הכלייה שדן אותנו גדול הצוררים ימ"ש – עזה אמונתנו בבטחונו הלאומי ובעתיד עמנו בתפוצות, ואילו כל מלוא הסכנות לישראל לא נתרכזו, לדעתו, אלא בציון?…

“בא, ראה ו…לא ניצח”. אין התמורות בחיינו ומניעיהם מחייבים את הפרופסור – יסתגלו, איפוא, להנחותיו מלפני המבול!

לתוכן הענינים

1.