נכס מדעי יקר ניתן בספר זה לקהל הקוראים המשכילים. המאמרים המקובצים כאן הם חלק ממפעל חייו של ד“ר יוחנן לוי ז”ל, שפטירתו הפתאומית בקיץ 1945 ירדה כמהלומה כבדה על חבורת רעיו ותלמידיו באוניברסיטה העברית בירושלים. בן 44 היה במותו, וכשרונו המדעי עומד אז במלוא פריחתו, ושורה ארוכה של מחקרים ומפעלי מדע חשובים לנגדו. ויבוא קובץ מאמרים זה ויעיד מה גדולה האבדה.

יוחנן לוי ז"ל היה חניך הפילולוגים הגרמניים הדגולים, וֶרנר יֵגֶר ואדוארד נוֹרדֶן. יליד ברלין היה, ומנעוריו ספג תרבות מערבית. מצד אחר נמנה עם הנוער הציוני בגרמניה והרגיש עמוק בלבו את קשרו לעמו ואת דרך עמו למזרח. כך עמד על תחום שני עולמות, הנוגדים זה לזה; ואין תימה בדבר, שגם עבודתו המדעית נתכנסה כולה בתחום זה. הפגישה של המערב והמזרח בתקופה ההלניסטית־הרומית, המיסטיקה המזרחית בלבושה היווני, הסינתיזה של היהדות וההלניות – אלה הן הבעיות ששבו את לב החוקר הצעיר, וכשם שהיה בנפשו אזרח שני עולמות, כן עקב גם בעבודתו המדעית אחר הניסיונות שנעשו בעבר לגשר את התהום בין המערב ובין המזרח. לפיכך מותר לומר: מאמריו של לוי אינם פרי למדנותו בלבד, אלא שלבים בהתפתחותו הרוחנית וגילויי חוויותיו העמוקות ביותר.

היקף ידיעותיו היה רחב להפליא. את ידיעת הספרויות היוונית והרומית, מהומירוס ועד התקופה הביזאנטית, רכש בעמקות יתרה באוניברסיטה הברלינית. הוא סיגל לעצמו את המיתודה הפילולוגית של מוריו המצוינים: לפתוח בניתוח מדוקדק של נוסח המקור, לקבוע את תוכנו הרעיוני־הפילוסופי של הקטע העומד לדיון, להשווֹתו למקומות מקבילים במקורות אחרים, ולבסוף לציין את הרקע ההיסטורי־האידיאולוגי שעליו התפתחו הרעיונות של הקטע הנידון. ההתעניינות בבעיות הדת הביאתו לחקר אבות־הכנסייה, וספרות זו ידע על בורייה. הספרות היהודית־ההלניסטית עמדה תמיד במרכז מחקריו. פתח במחקריו על פילון, וכשנוכח לדעת שאין להעמיק בהבנת הסופר החשוב הזה ללא מחקר ביצירותיו שנשתמרו בשפה הארמנית בלבד, קם ולמד גם שפה זו. בשנת 1929 הוטל עליו מטעם האקדמיה הפרוסית למדעים להכין לדפוס את כתבי פילון בארמנית, ולמטרה זו נסע לרוסיה לבדוק את כתבי־היד הנמצאים שם. גם ספרות התלמוד לא היתה זרה לו, ולא כל שכן התנ"ך. העולם הקלאסי והביניימי, האלילות, היהדות והנצרות – הכול שימש חומר למחקרו המעמיק ובכול ידע לסלול דרכים חדשות למחשבה המדעית.

ענין רב גילה בבעיות הדת, במיוחד בצורתה המיסטית, כפי שנתגלתה\ בתקופה ההלניסטית־הרומית אצל פילון, בגנוסיס האלילית והנוצרית ובדתות הסינקרטיסטיות של המזרח המיוּון. חיבור הדוקטוראט שלו באוניברסיטה הברלינית נכתב על הנושא Sobria ebrietas (“השיכרון המפוכח”) – מחקר במונח דתי־מיסטי בספריו של פילון, שבו מציין פילון את דרך עליית נשמתו של המיסטיקן לאלוהים (שם־המשנה של ספר זה – “מחקרים לתולדות המיסטיקה העתיקה” – מפרש בדיוק את כוונת המחקר). ולאחר־מכן הוסיף לעסוק בשאלות אלו, ובעיקר בשנותיו האחרונות; מחקרו הגדול Chaldaean Oracles and Theurgy, שיצא לאור כעשר שנים אחרי מותו (1956), מוקדש כולו לבעיות התיאוסופיה ההלניסטית־המזרחית.

ענייננו כאן בכתבי יוחנן לוי המוקדשים לבעיות ההלניזם היהודי, שבהן עסק מראשית צעדיו במדע. אף חיבור הדוקטוראט שנזכר למעלה קשור בבעיות אלו, הואיל והוא חוקר את כתבי הפילוסוף היהודי הגדול; ברם, עדיין אין כאן מחקר בשאלות המרכזיות של ההלניזם היהודי, הווה אומר – בתפיסה המיוחדת של היהדות כפי שהיא נשקפת מתוך יצירותיה של הספרות היהודית־ההלניסטית, ובדעות העולם היווני־הרומי על היהדות והיהודים. בהמשך חקירתו בהלניזם היהודי התרכז עניינו של לוי בעיקר סביב הבעיה השנייה, ואליה ניגש באותה עמקות המציינת את דרכו המדעית בכלל. כדרך הפילולוגים, ביקש בראש וראשונה להעמיד את הבסיס לבניין קודם שיתחיל בהקמת הבניין עצמו. לכן חלם על עיבוד חדש של ספרו המפורסם של תיאודור ריינאק, Textes d’auteurs grecs et romains relatifs au Judaϊsme, שבו כינס המלומד היהודי־צרפתי הנודע בסוף המאה שעברה את הקטעים של סופרי יוון ורומי הדנים ביהודים וביהדות. ספר זה נתיישן, וכוונתו של לוי היתה לבדוק את כל הטכסטים בדיקה פילולוגית יסודית, לצרף אליהם טכסטים נוספים שנעלמו מעיני ריינאק ולפרסמם בלווית פירוש מדעי מקיף. הוא כתב על שולי הטופס של ריינאק את הערותיו לטכסטים, אסף חומר עשיר נוסף, אך לא הספיק להביא את עבודת הכינוס והליבון לידי גמר. תוך כדי עבודה זו התעמק בחקר הסופרים היווניים והרומיים, שכתבו על היהודים, וכך נוצרו המחקרים שנאספו בקובץ זה. אין אפוא לראות בקובץ זה מלאכה שיטתית אחידה, שנעשתה מלכתחילה מתוך רצון להקיף את החומר כולו. אין אלה אלא מחקרים פזורים, וכל אחד מהם דן בסופר אחד או בבעיה אחת; אבל בקיבוצם אתה רואה את החוטים הנמשכים ממאמר למאמר, ואם שלמות אין כאן, מחקר מעמיק יש כאן, וכל מי שמתעניין בהלניזם היהודי ימצא כאן מורה־דרך מצוין בתוך בעיותיה הרבות של תקופתם העשירה של פילון ויוסף בן־מתתיהו.

הקובץ אינו שומר על הסדר בו נכתבו המאמרים, אלא מותאם לרציפות הכרונולוגית של נושאי המאמרים. המאמר הראשון הוא לפי זמן כתיבתו האחרון שיצא מתחת יד המחבר: זוהי הרצאה פּוֹפּוּלארית שניתנה על־ידי ד“ר לוי בחודש טבת תש”ב לפני קהל־שומעים רחב. נאה לפתוח את הקובץ בהרצאה זו, שכן היא נותנת במלים קצובות ובלשון פשוטה ומובנת ובלא מטען כבד של הערות את התוכן העיקרי של הספר. לאחר מכן באים שני מאמרים על קליארכוס איש סולוי והיקאטאיוס איש אבּדירה, בהם ניתנת תמונה להלך רעיונות “פילוסופיים” (במובן הרחב ביותר של המלה) בקרב האינטליגנציה היוונית, המבארת את גישתם החיובית של הוגי־דעות יווניים ליהדות בראשית התקופה ההלניסטית: כידוע, העריכו היוונים בימים אלה את היהודים כעם המסור להסתכלות פילוסופית־דתית נעלה. שני מאמרים אלה גדולה היתה השפעתם בקרב המלומדים בעלי מקצוע, ובייחוד המאמר על היקאטאיוס. מן המוסכמות היה, שרק הקטע מהיקאטאיוס שנשתמר אצל דיוֹדוֹרוס הוא היקאטאיוס איש אבדירה לאמתו, ואילו הקטעים מהיקאטאיוס שב“נגד אפּיון” של יוסף בן־מתתיהו אינם אלא זיוף יהודי. והנה בא לוי והוכיח על־פי בדיקה מדוקדקת של הרעיונות והעובדות הנזכרים בקטעי היקאטאיוס שאצל יוסף, שהם אינם הולמים כלל זייפן יהודי, אלא מעידים בפירוש על מחבר יווני, הווה אומר – על היקאטאיוס עצמו. מותר לומר, שדעתו זו של לוי נתקבלה בקרב אנשי־המדע, והרוצה לחזור לדעה הקודמת – חובת ההוכחה עליו.

המאמר הבא – “מריבה על קרקעה של ארץ־ישראל בעת העתיקה” – הוא פנינה של מחקר פילולוגי־היסטורי ומגלה את כל היקפה של המיתודה המדעית שבידי לוי ואת בקיאותו הרבה במקורות שונים, המרוחקים זה מזה ריחוק רב. הוא פותח בסיפור שנשתמר אצל סופרים ביזאנטיים – על יהושע בן־נון ה“לסטים”, שגירש כנענים מארץ כנען, מוצא הקבלות לסיפור זה בתלמוד ובמדרשים, אחרי־כן מעביר הוא את הקורא לתקופה ההלניסטית ומוצא באיבת היישוב היווני־הסורי של ארץ־ישראל ליהודים בתקופת החשמונאים את היסוד ההיסטורי לסיפור על יהושע; בסוף הוא מביא הקבלה לוויכוחים מסוג זה מ“קטלוג האניות” של הומירוס ומסיים בדוגמות מן ההיסטוריה הרומית והמשפט הרומי. כאן אתה רואה אנאליזה דקה של אגדה, שנשתמרה במקומות שונים ובנוסחים שונים, ולבסוף – ניסיון מוצלח לבאר את האגדה מתוך ניתוח של מצב היסטורי מסוים.

המאמרים על ציצרו ועל טאציטוס מעבירים את הקורא מן העולם ההלניסטי לרומי; וגם שני המאמרים הבאים – “עניי ישראל ברומי העתיקה” ו“חבשים ויהודים בספרות העתיקה” – שייכים לרומי, הואיל והראשון שבהם דן, בין השאר, במשורר הרומי המפורסם יובנאליס, והשני מיוסד על הסיפור אצל טאציטוס. במאמרים אלה, ובעיקר במאמרו על טאציטוס, נדונה הבעיה של האנטישמיות העתיקה, שהיא הבעיה המרכזית בתחום היחסים בין היהודים ובין העולם היווני־הרומי בזמן העתיק. ואין צורך לפרט כאן בתוכן המאמרים האלה, שכן הדברים מוסברים יפה על־ידי המחבר עצמו.

המאמר “דרכים חדשות בחקר ההלניזם היהודי” (ביקורת על מחקרים חדשים בהלניזם היהודי שמשכו אליהם את תשומת־לבו של לוי) מסיים את חוג השאלות הקשורות ב“הלניזם יהודי” בדרך ישרה, שכן ארבעת המאמרים האחרונים עוברים את תחום ההלניזם, והאחרון שבהם מעביר את הקורא אף לתחומה של אירופה הנוצרית של ימי־הביניים. אף־על־פי־כן הקשר עם הבעיות של ההלניזם היהודי נשמר תמיד, ואנו שומעים במאמרים אלה הד של המאורעות הפוליטיים של התקופה, הן במציאות ההיסטורית (יוליינוס) הן באגדה (יוספוס הרופא). כדבר לעצמו יש לציין את המאמר “שרידי משפטים ושמות יווניים” בספר ‘היכלות רבתי’ ", העוסק בגנוסיס: שאלות הדת ההלניסטית עניינו מאוד את לוי, כמו שנאמר למעלה, ולכן יש טעם בדבר שמאמר אחד לפחות בקובץ זה יהיה מוקדש לשאלות אלו.

כלום אלה הם כל הדברים שאפשר לומר על יוחנן לוי ז“ל ועל מחקריו המצוינים? ודאי שאינם אלא מקצת מהם, ואין כוונת השורות המועטות האלה אלא לשמש הקדמה לקריאת הקובץ עצמו. צנוע ונחבא אל הכלים היה לוי בחייו, וגם מחקריו לא היה בהם מעולם משום “סנסאציה”. ברם, יפה אמר ניצ’ה: “לא סביב מקימי רעש חדש העולם מסתובב, אלא סביב יוצרי ערכים חדשים; והוא מסתובב ללא רעש”. אחד מיוצרי ערכים חדשים במדע היה גם יוחנן לוי ז”ל; ויבוא קובץ זה ויעיד עליו, שלא בחינם תופס הוא מקום נכבד בהיכל המדע.

אביגדור צ’ריקובר