רקע
יצחק נבון
הספד ליוני נתניהו

שנתיים למות יונתן

(דברים בהר־הרצל)


הרבה דברים נאמרו ונכתבו על יוני בשנתיים שחלפו מאז אנטבה, ואם ראינו צורך להתכנס כאן היום, הרי אין זה לשם הזכרת העבר בלבד, אלא משום שממנו אנו שוזרים חוטי־מופת ותוחלת לעתיד.

ביוני התמקדו כל הסמלים המפרנסים נפשו של עם קטן הנתון במצור, ונחוש־החלטה לעצב גורלו במו ידיו,. כיצד חי עד שנפל, כיצד נפל ומה טעם מיתתו – כל אחת מאלו מהווה סוגיה בפני עצמה המקרינה בזוהרה, ושלושתן יחד טווות את רקמת החיים הטרגיים וההרואיים. כל אחת מהן היא סמל; סמל טבעי המזדקר מעצמו, מעצם טיבו, ולא תולדה של החלטה מלאכותית של ועדת־סמלים. אין אתה יכול להונות עם. חושיו שנתהדדו על־ידי תולדותיו המפותלים, יודעים למיין ולבור את האמת הנחוצה לו. חייו של יוני היו מקשה אחת, שלמות אחת, יחיד שהתמזג עם הכלל. אדם שבחן את עצמו באלפי בחינות, שהציג לעצמו שאלות־יסוד ללא רחם, שאלות שהן מכבשונו של עולם־קיומנו, ומשהסיק את המסקנות ההכרחיות, שיקע את עצמו במעשים המתבקשים מהן, ללא שיור, ללא סטיות, תוך מיצוי כל יכולתו הנפשית, הגופנית והאינטלקטואלית, וזו היתה יכולת נדירה ומזהירה. נפילתו לא היתה קרבנו היחיד. זו היתה רק מעין גולת־כותרת של שורת־הקרבות בלתי־פוסקת. לימודים, אשה, טיולים, חברים, מוסיקה, קריאה, הנאות העולם הזה – כל אלה הוסטו הצידה למען התכלית האחת, שאליה התמכר עד תום: בטחון ישראל וקיום העם היהודי.

כמה אזרחים מישראל יודעים נכונה אורח־חייו של איש צבא הקבע? מה מנינם של אלה הטורחים להעריך נכונה מסכת־חייהם הקשה והמפרכת של המופקדים על בטחונו של העם?

אנו מוסיפים לחיות במישורים שונים ומנוגדים, כשהעומס העקרי רובץ על כתפיהם של המעטים, ואילו המרובים נתונים ראשם ורובם לדאגותיהם.

ובלשונו של יוני: –

“צה”ל הוא אמנם צבא של כל העם, אך הצרה היא שבני עמנו מסתכלים בצבא כבתינוק, שיש להתפעל ממנו ולהתפאר בו, אך לא כבגוף המסוגל לשמש דוגמא למעשיהם".

ובמקום אחר: –

“הפער בין חיינו היום־יומיים וחיינו המדיניים הוא מדהים. אנו עומדים בפני שורה של מלחמות (שאמנם ננצח בהן), אבל מתעסקים בחוקי־דת בכנסת, בשביתות תעופה, בקנית בדים ורהיטים ישנים ובמתי נתחתן”.

ולאחר הרהור פילוסופי סלחני, הוא מוסיף: –

“אולי טוב שכך הדבר, אבל יש בזה משהו מגוחך ופתטי. יש בזה גם משהו מפרורי הנצח האנושי”.

ראוי לנו לאזרחים לא רק למתוח ביקורת על מערכת הבטחון כשיש צורך בכך אלא גם מדי־פעם, בסתם יום של חול, או ביום כזה, לכוון מחשבותינו לעבר אותם אנשים אשר, כיוני, מקדישים חייהם לבטחוננו, ואשר המגבלות המוטלות עליהם הופכות אותם מעין יהדות של דממה. והדברים הם לפעמים פרוזאיים מאוד, ואני מצטט:

“אין לי זמן לעשות אפילו את הדברים הקטנים הנחוצים – לתקן סתימה שנפלה מהשן, לסדר חוט־מנורה קרוע, לקנות חוט חשמל לפטיפון, לנוח, לנוח, לנוח”.

לולא נפל יוני, לא היינו יודעים על קיומו של יוני, מלבד סביבתו הקרובה. ואינני חושב שאני פוגם בזכרו של אדם מופלא זה, אם אעיז ואומר כי יש עוד כמותו בתוכנו, רבים או מעטים – אינני יודע, אך הם ישנם.

ובבואנו לגזור דינו של הנוער הגדל בארץ, ולנופף כלפיו אצבע מאשימה, מוטב שננהג ביתר דרך־ארץ כלפיו, וניטע בלבנו את הספק שמא פשוט אין אנו מכירים אותו.

זהו סילוף המציאות לומר כי רק אלה שנפלו היו מסורים ונאמנים, חדורי הכרת שליחותם ואוהבי מולדתם. רבים כמותם חיים עמנו, אלא שאין סודם חשוף בפנינו ומגילת־חייהם לא נתגלתה לנו.

יונתן ואנטבה הפכו יחד למושג אחד. האיש, והמעשה שבו נפל – הפכו לסמל מדרבן עמים וארצות. בלי הסברה מיותרת, קלט העולם כולו כי מציון יצאה תורה חדשה ונועזה. רוח חדשה החלה מנשבת בעולם. לא כניעה והתרפסות, אלא עמידה והעזה.


באחד ממכתביו האחרונים כותב יוני:

“היום יום העצמאות. עשרים וחמש שנה למדינה. כל־כך מעט וכל־כך הרבה”.

גם עליו יכולים אנו לומר:

בן שלושים היה בנופלו. כל־כך מעט וכל־כך הרבה.


יהונתן בן שאול,

יהונתן בן מתתיהו

ויהונתן נתניהו‏ –


שורש אחד לנשמתם!





המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות