דֶּבֶק טוֹב. 🔗
ר' זלמן אשקעס הוציא מחיקו מטפחת ארוכה וינקה בה את חוטמוֹ, פניו וגם עיניו וישׁיבנה למקומה. אחרי כן לקח בידו תיבה קטנה מלאה טאבאק ובהריחו את הריח המר הוסיף לדבר:
– הלא תסלחי לי שרה גברתי, אם גליתי אזנךְ מזה… הלא רק מדי דברי הזכרתי כל אלה… זולת זאת אין דבר… על מי לא יעבור הכוס הזה בימינו אלה? האם על בת רבנו לא התלחשו בחוצות? האם לא דברו עליה עתק… ישא הרוח את דבריהם ומהתלותיהם גם יחד… יסכר פי דוברי שׁקר… צדקו מאד חכמינו באמרם: אל תפתח פה לשטן… מי שיש לו בת באה בשׁנים לא יתן אותה לשבת בבתולותיה עד זקנה ושיבה… ו באמת, כל הרואה נערה בת חמש עשרה שׁנה… הלא ידוע…
– האם בי האשם? ענתה שׂרה באנחה – ומה חטאי, ר' זלמן? אדרבא הגידה נא לי על אמונתך, אם אנכי הסבותי כי השדוךְ ממעזעריטש לא יצא אל הפועל?… האם לא חפצתי בהשׁדוךְ הזה… אךְ מה אעשּׂה אם ענשי גדול מאד… יסר יסרני ה' בהוכיחו לי איש כזה… התדמה כּי טוב לי לשׁמוֹע דברי נרגן? אולם מה אעשׂה אם גדל אסוני ככה, וחשך חלדי!…
– יחשךְ עולמו של שונאינו ומנדינו!. הלא את חפה מפשע?… ומי זה יאשימך? חס וחלילה! – מי יתן ויכלת רק את לחרוץ משפט, כי עתה הצליח חפצי בידי… הן זה כּבר דברתי ושׁתים זה אשנה: כּי אשׁה כמוך באפסי תבל תבוקשׁ ולא תמצא… אךּ מה יש לעשות? בצדק יאמרו המושלים, כי השׁור ארוךְ הלשׁוֹן הוא ובכל זאת לא יתקע בשופר… ובאמת התוכל אשה להפר עצת בעלה?… אךּ בטח כה גזר עליון!… רק זאת עלי להגיד לךְ כי מעודי לא קרני עוד כדבר הזה… זקנךְ קשה עורך הוא ואין גם אחד אשר יוכל להטות את לבבו… הלא תביני שׂרה, כי לא תמול מרחם יצאתי והרבה ראיתי בימי חלדי, אךְ איש אמיץ וקשׁה כזה פגשׁתי עתה בפעם הראשונה… ובמקום שם זלמן אשקעס יעמול לריק, גם חכמת שלמה לא תועיל במאומה וכל תחבולה לא תעש פרי…
– הה! כן הוא, מזלי גורם!… אמרה שׂרה ותאנח מלב נשׁבר.
– לא! חכי נא כמעט רגע! – התגעש ר' זלמן בקול אדיר וחזק – איש כמוני לא לצחוק יהיה! עצום מספר שדכנים בתבל וכחול הים לא יִרבו; אך מה המה מול זלמן אשקעס?… הלא כאפס ואין הם, ולפניו כלם יכרעו ויפוֹלו! … אם כי למראה עין במה אנכי נחשׁב, בכל זאת רבות עשיתי בימי חיי!. מספר האנשׁים אשׁר נצמדו על ידי – משערות ראשׁי ירבה: צפון וימין אחדתי, אש ומים הלכדתי, וכל עור, אלם, חרש ופסח – את כלם הצלחתי להביא תחת החופה!. הלא תאמיני לי כי הוצאתי אל הפועל שדוכים כאלה אשׁר לא יאומן כי יסופר… כל השׁדכנים התפלאו על זה, ובעיני לא נחשב במאומה!. כאשר חפץ זלמן אשׁקעס לעשׂות דבר מה, אז בצע את אשר החל, לו גם התקוממו כל מתי תבל נגדו… כמה פעמים הקשה האב את ערפו, לשמע אזן דאבה נפש האם, והכלה צעקה בכל עוז כי לא תאבה לאמר קשר – ובכל זאת נואלה עצתם!. זלמן אשקעס חפץ, והוא הצליח במלאכתו… אולם עתה – את אשׁר לא יגורתי בא לי… הלא תאמיני לי כי חרפה לספר מזה בקהל… כל ימי החורף כתותי רגלי והתאמצתי לבקש תחבולות שונות. אולי יצלח חפצי – ופתאום נשׁארה תקותי מעל… מי יכל לשער כי עצת זלמן אשקעס תופר?… לא! התדעי את אשר אגיד לך, שרה גברתי, כי קץ הימין הנה זה בא! . אם חכמת זלמן אשׁקעס נסרחה – אז עולם הפוךְ ראיתי…
– כן הוא, משפטי ה' אמת… בטח לאסוני כל אלה… ואיזה רוח רעה נשאו לשום דופי בשדוךְ ההוא?…
– הלא ממךְ אשאלה כזאת: מה מצא ערות דבר בשׁדוךְ הזה? אדרבא, הגידי נא לי, הן חכמתך רבה. מדוע זה שם תָהלה בדבר טוב כזה? הלא על שדוכים כאלה תתפללנה כל בנות ישׂראל? … הקטן בעיניךּ שדוךְ נפלא כזה? ואם תעברי בקצוי ארץ ואיים רחוקים, התמצאי שׁדוך טוב ממנו?… בן יחיד לאבותיו ואמו עמדה מלדת, ארוחת עולם על שולחנם, וכסף השׁלוחים – אלפים שקל. והיחוס הלא יגיע השמימה!… התדעי כי האב הזקן של אבי החתן היה משארי בשר הצדיק מאָליִק, ואמו נולדה על ברכי הקדוש, אשר עלינו לרחוץ ידינו בטרם נשא שמו על שפתינו, – הוא ר' מיכל הטשאַוואָני, זכותו יגן עלינו!… אוי נא לי. צדיקים כאלה לא ימצאו עוד… הן הוא החיה מתים ויענה בצום נפשו ארבעים יום, ובביתו אחורי התנור ישב גולם כארבע שנה… הלא זאת יספרוּ אנשים אשר בעיניהם ראו כל אלה… הוא היה איש המופת!. ר' מיכל – זכר צדיק לברכה!. ומלבד כל אלה, החתן בעצמו נער נפלא. רק עור פניו שחור אךּ מראהו יפה עד למאד… נער כזה הלא בנרות יחופש… נער כזה…
ר' זלמן אשקעס נאלם רגעים אחדים וּמלב שׂרה התפרצה אנחה.
– האמיני לי שׂרה – הוסיף השדכן לדבר – כי מעי יהמיו מדי אזכרה את האוצר הרב אשר אבדתם! הלא כל השומע יצחק להחסרונות אשר מצא – החוטם לא ישׁר בעיניו!. הראיתם חסרון כזה? לוּ אמרו לו כי החתן איננו צדיק בכל דרכיו או כי טעם חלילה ביום צום, אז צדק במשׁפטו, – הלא מזרע ישׂראל הוא ולכן יחפוץ להשׂיא בתו לאישׁ עברי… אך הוא גלה חטאת לא נדע שׁחרה… החוטם כדבר גדוֹל נחשב לו!… מי שׁמע כאלה? אם החוטם לא מצא חן בעיניךָ, אל תביט עליו… ומה יעשׂה האיש אשׁר אין לו חוטם, האם לא יחד כבודו תוךּ מספר בני ישׂראל?!. ואם גם נודה לו כי חסרון הוא זה – האם יהיה האתרוג פסול בפגם קטן ולא נוכל לברךּ עליו כעל פרי עץ הדר? … ועל דבר הבל ורעות רוח כאלה ישימו דופי בשדוך הגון?… הלא ח־פה לדבר מזה… בוז ולעג!.
– למה זה תכביר מלין, ר' זלמן, להראות לי כי משׁוגע הוא? אנכי זה כבר ידעתי את אסוני! אוי נא לי! רע ומר גורל האשה בנפלה ביד איש כזה!. אךּ מדוע נתאונן על מה שאין להשׁיב? כבר נאבד הדבר! בטח מאת ה' היתה זאת!. אךּ מי יתן ויצא השׁדוך הזה לפעולת אדם! הלא המשוגע יוכל גם הפעם להקשות ערפו?… יהיה איך שׁיהיה, בין כךּ יכלנו לסתום פיות מקטרגינו…
חלילה לךּ, שרה, מהאמין כי קטן ערך השדוך הזה… חלילה! הלא תוכל להשׁען על זלמן אשׁקעס, ואם הוא ישתדל בזה, בטח דבר נכבד הוא… אנכי לא אציע לפניךּ שדוךְ גרוע… חלילה! כה ימציא לי ה' מחיתי: הלא המחותן – אישׁ עשׁיר וביתו מלא כל טוב ולו רק בת קטנה… ועלי לגלות אזנךְ כי גדול כבוד השדוך האחרון על הראשון… יען כי באמת הוציאו אז רבים דבתם רעה…
– יהיה איך שׁיהיה, אךּ מי יתן והיה!. הושיעני נא אב רחום וחנון ויום זה שׁקויתיו יבא בקרב!…
– אל נא תדאגי, שׂרה גברתי, רחקי עצב מלבך כי ישועתךְ קרובה לבוא… בטחי בה' ובקרב נשׂבע שׂמחות… תקותי חזקה כי הפעם אצליח להטות לב הזקן… הלא הוא הלךּ כעת לשאול את פי הרבי, כי מבלעדו לא ירים יד או רגל… ואנכי המתקתי עוד אתמול סוד את הגבאי…
– יואל ה' וימלא נבואתךָ! אך הגידה נא לי, ר' זלמן, אם חפשי הוא החתן מלעבוד בצבא? הלא ידעת את רוח אישׁי המשוגע כי הוא יוכל למצוא גם בזה עון אשׁר חטא…
– עמך הסליחה, שׂרה גברתי, אם אומר לךּ כי רק חכמת נשים לךְ… בן ר' זרח לא יהיה חפשי… התוכלי לחשוב כי בן המאסף1 ) יירא מעבודת הצבא?!… אךְ אנכי ידעתי מראש את כל אלה… ולכן שאלתי את פי ר' זרח, והוא הראני בספר הזכרונות אשר שם רשום מספר שמות כל יושבי העיר, כי מקום בנו ימלא קרובו נער בריא אולם וגבוה, אשר יצלח לעבודת הצבא…
– לא בנתי לרעךָ, מי הוא זה הקרוב? שׁאלה שרה בתומה.
– מדוע לא תביני, ענה ר' זלמן בצחוק: – כאשר יפילו גורל על משפחה אחת ובה שני בנים, האחד גדול וחזק, והשׁני קטן ודל בשר – מי משׁניהם יצא לצבא? הן לא הקטן!… כל באי שער עירנו יודעים כי בן ר' זרח החתן דרושׁ הוא לנו, ובן חיה האלמנה המשחית דרכו אךּ למותר פה – הלא גם את תתני תודה כי כן הוא; ולהן הקריבו את הרחוקים זה לזה ויצמדו אותם יחד…
– איךּ נצמדו?
– הא! הא! את תדמי כי המה נקשרו לעולמי עד? חלילה! רק עד בוא הפקודה לאסוף אנשׁים לצבא יהיה הקשר, ואחרי כן יפרידו ביניהם…
– מי יודע את עצותיכם ותחבולותיכם הנפלאות! אמרה שרה כאלו לא הבינה ברור את דברי השׁדכן: – קצור יקצר שכל אשה מהבין כל אלה… אךּ בכל זאת שמור את הדבר לבל יבולע מזה לאישי… הן דרכךָ מאז להרבות בארשׁת שפתיךָ, ואם אךְ תוציא הגה מפיךָ אז ימצא המשוגע תואנה להפר עצתנו…
– רק לחנם תתעצבי על זאת, שׂרה גברתי! רבות יסרוני בחדר מורי בימי ילדותי לנצור דל שׂפתי… זלמן אשקעס יודע לשום מחסום לפיו.
לדברים האלה נפתחה הדלת והזקן בא החדרה.
– יברכךָ ה' ד' ברוךּ! מהר השדכן לקדם פניו: – לוּ זכרו את משׁיח בן דוד כי עתה לא התמהמה לבוא…
– ה' עמךָ! ברוךְ הבא, ר' זלמן! החדשות תשמיעני?
– מה הנה החדשׁות אשר תולדנה אצל השׁדכנים?… הקדושׁ ברוךּ הוא יושב ומזוג זווגים… הראית היום את פני הרבי?
– ראיתי! ענה ר' ברוךְ בפנים זועפות.
– ומה הגיד לך הצדיק?
– הרבי אמר לי כי השׁדוךְ יהיה בּשעה מוצלחת…
– אם כן מה חפצךָ עוד? יהיה השׁדוךְ בשעה מוצלחת ובמזל טוב, יהי רצון שיאריכו בניכם ימים בעושר וכבוד ושלום על כל ישׂראל…
– אמן, רבונו שׁל עולם! דובבו שפתות שׂרה ותשא עיניה השׁמימה.
– יהי כן! ענה ר' ברוך ויאנח בשברון מתנים: – אם הרבי צוה – אין להשיב… בטח מן השמים נגלה לו…
– מן השׁמים! אין כל ספק כי מן השמים… אךְ אל נא תדאג ר' ברוךּ, הסירה עצב מלבךָ… תני לנו שׂרה יין שׂרף ולביבות, אךּ יתר טוב כי תביאי מרקיקי החלות אשר תאפי תמיד ובכל העיר יספרו תהלתם… ונשתה לחיים… ובליל מוצאי השׁבת, בלי נדר, נחוג את חג התנאים כדת…
– כן, כן הוא!. מה' מצעדי גבר כוננו… אךְ מה תחשׁבי שׂרה אשתי? הנקרא לדינה לבשר לה?…
– מדוע הנךָ נחפש ככה… עוד חזון למועד ובשבת בבקר נוכל לגלות אזנה… אולם ראה הנה דינה באה…
– מזל טוב, כלה! צעק ר' זלמן אשקעס בקול המולה גדולה כראותו את הנערה עוד צועדת על הסף: – למה זה תבושׁי פְּתַיָה? הלא מנהג ישׂראל הוא?… ומדוע אדמו פניךְ?…
ברכת השׁדכן הלמה כרעם מחריד את ראש דינה, וכעבור רגעים מעטים כסתה לבנת מות את פניה האדומים כאש, עד כי אביה נבהל למראה פני בתו.
– דינה, חמדת נפשי, מה לךְ?
– אין דבר! מהרה שרה לענות: – זה ימים אחדים רופפו עמודי בריאתה. בטח נתנו בה עין רעה… לכי בתי יקרתי לישׁן, ואנכי אשׁלחה לקרוא את אשת המלמד כי תצפצף כמשׁפט לגהות ממךְ מזור…
– מה לכם לאשׁת המלמד, קרא ר' זלמן אשקעס: – הן אנכי פה… גם אני רופא אמן לתחלואים כאלה…
ר' זלמן החל לצפצף בלאט ויוציא רוקו מפיו כפעם בפעם. שׂרה הלכה להביא יין שׂרף ורקיקי חלות, ודינה אספה שׁארית כחה ותעזוב את החדר. האב הזקן התבונן זמן רב בצעדי בתו…
מַפַּח נֶפֶשׁ 🔗
לא רחוק מבית ר' ברוךּ קיניעווער, אשר שמה הבאנו את הקורא בפרק הראשׁון, התגוררה משפחה פולנית אחת: אבי הבית היה מפקידי בית המשפט ואשתו הזקנה ילדה לו רק בת יחידה ושמה – קלאטוויגא. דינה התרועעה מנוער את הנערה הישרה הזאת ותקנה לה אהבתה ותבלה אצלה תמיד ימיה בנעימים, ושם למדה מרעותה לשון וספר ותתיקנה יחד סוד לבלי העלים דבר אשה מאחותה. לראשונה חרה אף האם הזקנה, אשׁר לבשׁה גאות כמדה על עמה ומחצבתה, בראותה את בתה הפולנית מתהלכת את נערה עבריה, ותשפוךּ חמתה על קלאטוויגא, אךְ היא הוכיחה בישרה כי אין כל חרפה להשׁיב אהבה אל חיק בת ישׂראל. כשמוע הפולנית את מענה בתה, חדלה עוד מהתאונן באזניה ותשׁמור את הדבר…
נשים פולניות, ומה גם לעת זקנה, תאהבינה מאד לעשות חסד של אמת; ואיזה היא מצוה יתר גדולה מהכנסת נפשׁ ישראלית בברית הקטוליציזמוס? – גם זאברדסקי הזקנה החלה לבקשׁ תחבולות ותשׂם עיניה בדינה, ותשמח מאד בזכרה כי רב טוב צפון לה בגנזי מרומים וכי תקנה עולמה בזה בשעה אחת. מלבד כל אלה אהבה גם היא את דינה, אךְ קנאת דתה עורה עיניה, ולבה חם בקרבה מדי ראותה כי לנערה עבריה מהלכים בביתה.
בכל פעם אשר נשארה הזקנה יחד את דינה בבית (יען כי בהיות קלאטוויגא עמהן יראה מגלות חפצה ומדבר למטוב ועד רע) לא עזבה את המקרה ותעמול להראות לה את יקרת אמונתה, כי נעם החיים בימינה ואֹשֶר הנצח בשמאלה, ותשא משלה גם על מצב ישׂראל הנורא וכי רע ומר גורל בנותיהם האומללות, אשר תשבענה צרות אין קץ על לא חמס בכפן. הנערה התמה והישׁרה הזאת לא הבינה לראשונה את מטרת הזקנה ולא שמה לב לדבריה; אולם כאשׁר החלה זאברודסקי לדרוש מאתה כי תעזוב את עמה ואמונתה, לא יכלה עוד התאפק ותספר לרעותה, בדמעות על לחייה, את כל אשר אמה עוֹשׂה לה, תאמר כי אם תוסיף עוד הזקנה להכעיס רוחה אז תוקיר רגלה מביתה ולא תוכל להשׁתעשע עוד את אהובתה כמקדם. כשמוע קלאטוויגא את דברי דינה בערה בה חמתה ותחפוץ ברגע הזאת לדבר משׁפטים את אמה על אשׁר תשביע מרורים נפש זכה וברה, אךְ מהר התנחמה בזכרה כי לא תועיל בזה מאומה ולכן דברה על לב רעותה ותבקשה כי תשחק לחלומות אמה וכי תתאמץ להתרחק מחברתה. – ובאמת חדלה מהעת הזאת הזקנה לנסות עוד דבר אל דינה ולהלל לפניה את אמונתה – וכה חלף הלךְ לו זמן רב. –
כאשׁר ישׁאלו את אחד מבני עמנו: מדוע עשׂויה המטה משני בדים והחפה – מארבעה? מיד ישיבךָ אמרים כי מטת המת תוביל את האחד אלי קבר, והחפּה לשנים הוכנה… התרוץ המספיק הלזה יראה בעליל כי מבינים המה אחינו את השערוריות אשר יעשו וידעו את דרכם כסל להם. אם כן מדוע לא ישובו מדרכם הרעה? מדוע זה יורידו את בניהם חיים שאולה? אך גם על זה תשובה נכונה בפיהם: זקנינו מררו את חיי אבותינו, והם למעננו הכינו תפתה: אנחנו ננחיל גורלנו לבנינו והם יעשׂו כן לזרעיהם אחריהם עד דור אחרון על עפר יקום – ובכן מנהג ישׂראל תורה הוא. ומדוע זה יקדישׁו ויעריצו מנהג הבל כזה? מדוע תסלף כה האולת דרכם? מדוע לא יַרְאוּ להכלה את חתנה עד היום האחרון קודם החופה, ואולי גם עד הרגע האחרון בעת אשׁר כסו פניה בעבי הפרכות? – השאלות האלה לא תעלינה על לב בן יעקב ולחטאת תחשׁבנה לו… אבותינו אכלו בסר ולכן גם שנינו תקהינה! דברי תהו ואפס אלה המה נר לרגלם ובם ילכו אחרי ההבל ויהבלו, והמנהג הרע הלזה הכה כה שׁורש בלב רבים מאחינו בערי פולין המבורכות, עד כי הנערה העבריה תביט במנוחה על השוד והחמס אשר יֵעָשו לה, וגם השכל הכביר והרגש החזק לא יתפרצו מיד נוגשׁ, בהאמינה לתומה כּי במרומים נגזר עליה הדין הקשה, ואם רק תלונה תעבור דל שפתיה וחטאה לה' כל הימים. נכון לבי בטוח כי אם תשׁאלו נערה כזאת, אם מצא החתן חן בעיניה ואם תאהבהו, אז יהיו דבריכם לה כספר החתום ובתמהון תשׁאל גם היא: החסר משוגעים אנחנו? איךְ תשאלו אותי כל אלה? ומה לי ולדבר הזה?…
אךְ דינה היתה אחת מהנערות האלה אשׁר כבר נפקחו עיניהן. דינה עשתה חיל בלמודים ותדע להבדיל בין טוב לרע. דינה ראתה לא פעם אחת כי בעת אשר בקשו להתחתן ברעותה קלאטוויגא אז שאלו את פיה… דינה הבינה כי ישנם דברים כאלה אשר גם כח ענק כאפס נגדם וכל החקים והמשפטים לא יצרחו להכניעם תחתם. דינה ידעה כי זכיות האדם חיות וקימות לעד וכי לב אנוש לא יֵאָסַר בכבל אף אם רבבות אנשׁי מרמה כזלמן אשקעס יטמנו פּחים לו… אךְ כל חכמתה היתה לה למפּח נפש. מדי חקרה יותר התבוננה, כי עמוקה מני ים צרתה, כי אבותיה לא ייטיבו דרכם, וכי קצור קצרה ידה מהתקומם נגדם ולהדאיב רוח אהובי נפשה… ברעד וחלחלה ראתה איךְ כל תקותיה כעשׁן תכלינה, ומבעד הענין הנורא המכסה את ימי נעוריה חזו עיניה תמיד מראה איום ונורא: זלמן אשׁקעס, ארבעת בדי החופה וחתן לא נודע לה מתמול שׁלשום… מתניה מלאו שׁברון לזכר הרעיון המפחיד, כי ימי חשך נכונו לה וכי כעס ותמרוּרים מנת חלקה לימים יוצרו…
אולם אף אם דינה ידעה היטב כי בנתיב הצר אשׁר דרכו בו רבבות אחיותיה תצעד גם היא, וכי הפרוכת המכסה את עיני רבות מבנות ישׂראל לבל תחזינה אור חלד תחשׁיךְ העולם גם בעדה, בכל זאת אהבה להשתעשע בתקוה כוזבת, כי עוד לא אבה כלה וכי ישועתה קרובה לבוא… כן הנה אמנם ארחות אנוש: כל עוד נשׁמתו בו ישים גם בצל מבטחו, גם במלאךְ המות לא יתן אמון ועל שׂפתי קברו יטע עוד נטעי תקותו…
בכל עת אשׁר ראתה את זלמן אשׁקעס יוצא ובא בבית אביה, לבה הלם פעם; אךְ בכל זאת בקשׁה להתנחם, כי עוד ימים יעבורו בטרם תקום עצת מעיקיה – ומי יודע מה יולד יום? אולם איךְ לבשׁה פּלצוּת בשׁמעה פתאום את הדברים “מזל טוב לך; כלה”! יוצאים מפורשׁ מפי זלמן אשׁקעס…
דינה חגרה שארית אונה ובעמל רב הגיעה עד חדר משׁכבה ותפול על המטה… כאשׁ צרבת בערה בּקרבה ועצמותיה רחפו מקרה וכל רגשותיה נאלמו… הקול המרגיז “מזל טוב לךְ כלה”! צלל עוד באזניה ותהי כנדהמה… בין כךְ לא יכל אביה הזקן עצור ברוחו ויבא אליה וידבר אתה רכות: "מה לךְ בתי? כסי נא את גוךְ!. עוד נשבע שמחות… הלא מן השׁמים הוא!… "ברוך! נשׁמע קול שׂרה מן החדר השׁני, אן הלכת? הלא ר' זלמן חפץ לשתות עמךָ לחיים… " ר' ברוךְ מהר למחות בלאט דמעותיו מעל לחייו, ויעזוב את בתו עצובה וגלמודה…
"מן השׁמים! " דבבו שפתי דינה בלחש כשׁוב רוחה אליה – מן השמים גזרו על בנות ישׂראל כי תמכרנה כדבר חפץ וכי יתנו במחיר את לבבן. אשרן וחייהן מבלי שׁאול את פּיהן… “מן השמים” יאמר אב טוב־לב וישׁר־דרךְ אשר אהבתו נפלאה לי מאד… מן השמים כל אלה! וזלמן אשׁקעס הוא השליח… בו בחר אל עושה פלא כי ימלא משלחתו, והוא ימכרני לצמיתות… הוי סכלים!… אנשׁים אומללים!… ובכל זאת אין להשיב… מחר יכרתו את הברית, ביום השני יכניסוני לחופּה – וזלמן אשׁקעס בצע את מזמתו!. אולם מי זה יכריחני?… הן לא יכבידו עלי את אכפם? ובחזקה לא ישמוּ עול על צוארי?… אין את נפשׁי… נגדה נא לכל עמי אגלה חפצי… אךְ מה?… אבי יפוּל למשׁכב מכעס. אמי תקללני, וכל מיודעי כנדה ירחיקוני… לא! אחת היא לי… מדוע זה ייטב גורלי מכל אחיותי מאז מקדם?… אשתה גם אני את קבעת כוס התרעלה… גם אנכי אלךְ בדרכן המלא קוצים… ותהי אחריתי כּמוהן…
מחשׁבות ועצות רבות העלו עוד בקרבה מורשי לבבה הכואב בטרם נפלה עיפה בזרועות הַשֵנָה ותישׁן… בבקר השׁכם מהרה לשום פעמים. בעיניהם חכלילות מבכי, אל רעותה…
שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. 🔗
חפץ ר' זלמן אשקעס הצליח בידו, ובמוצאי השבת נכרתה הברית בבית ר' ברוך ותהי דינה לכלה, כי אבותיה יעדוה לבן ר' זרח המאסף… דינה בכתה בכי תמרורים כל הלילה ובבקר השׁכם מהרה ללכת אל רעותה קלאטוויגא ולספר לה את כל המוצאות אותה. קלאטוויגא דברה על לבה ותתאמץ לנחמה מיגונה, אם כי ידעה והבינה מה רע ומה גורל רעותה ומה גדלה התועבה אשׁר עושים אבותיה, בתתם אותה בכף עריצים געלה נפשׁה בם… עודן מדברות ותבא זאברודסקי הזקנה החדרה… ויהי כראותה את דינה בוכיה ותשאל לסבת הדבר, ובתה גלתה אזנה מכל הנעשׂה… הפולנית הזקנה הביטה בגאוה ובוז על דינה וצחוק מדאיב לב ונפש נראה על שפתיה, ותפתח פיה בדברים בוטים כמדקרות חרב: "ככה יעשו אחיך העברים… אךְ לו כמונו היית, כי עתה לא ראית רעה… " פלצות אחזה את דינה ותמהר לצאת משם אבלה וחפוּית ראש…
"אוי איךְ נפלתי, אמרה דינה בלבה, משׁמים לארץ נפלתי! מה גדל שברי אם בעבור חפצי לבחור בטוב ולמאס ברע ישׂטמוני אף יבזו את עם ה' לעיני ויחשׁבו כי אוכל לבגוד באמונתי ולעזוב את אבותי ובני עמי… " הרעיון הזה החריב כל בתי נפשה וימלא מתניה חלחלה, וברגע הזה גמרה בלבה ללכת אחרי אבותיה ולמלא רצונם, אם גם כשה לבטח תוּבל.
כעבור ימים אחדים נכתבו התנאים ודברי הברית, ואבות דינה עשׂו משתה גדול. קערות וקדרוֹת נשברו למרבה כמשׁפט, ויקצבו זמן החתונה בשׁבת אחרי חג השׁבעות…
החרף פרשׁ כנפיו על העיר ויראה אותותיו כדרכו כל הימים: כפור וקור, גשׁם ושׁלג – מלאכיו עושי דברו מלאו משלחתם באמונה… ילדי ישׂראל אחרו בנשף בחדרי אפל, ובשׁובם הביתה הטיבו נגן בחוצות בצאתם למרחב מתחת יד מלמדים קשים… כל יושׁבי העיר נמו שׁנתם, שנת־החורף, ובכליון עינים חכו לתחיה, כבוא האביב לחדשׁ פני האדמה… אךְ פתאום, לראשית חדש אדר, כסה חשךְ פני העיר ופחד הבעית כל יושביה, ר' זרח המאסף בא מעיר המחוז ויחל כפעם בפעם להתיעץ את אנשי הקהל מתי סודו; אשת יצחק התופש עשתה לה בגד חדש, ועל חוג השמים נראה שׁבט אדום… מאותות נוראים כאלה בשמים ובארץ נבהלו חתו כל אשׁר נשמה באפו, וכל אחד חרד מפני הרעה מקרוב תבוא… הזקנים החלו להתחקות בבקיאותם על שׁרשׁי השׁבט האדום ומטרתו, והנשים הזקנות שמו יתר לב לבניהן… ולבכות להם. כה שׁכנה עננה עלי קריה, עד אשר התפרץ הרעם בעזוז כח, וכעבור שבועים, בהתאסף העם למקרא מגלה, נודע הדבר כי באה הפקודה לאסוף אנשים לצבא…
כל לב כדונג ימס וכל עין תוריד פלגי מים לזכר כל התועבות אשׁר נעשו לפנים בישׂראל בעת האסף אנשים לצבא! ילדים קטנים נדמו כֶשיות אלמות, אשׁר יתפשׁו בכף ויושלכו אל בור, ובני אדם נהפכו לבהמות שדי וחיתו טרף, אשר בלי חמלה חמסו טרפו ואין מציל… הן אמת רע ומר היה גורל העברי אשר נגזר דינו לעבוד בצבא! חמש ועשרים שׁנה עבד בפרךְ ולא ראה בטובה, וימי חייו הנבחרים קלו מני רץ ויכלו באפס תקוה… אךְ מה הנה כל הרעות האלה. לעומת השׁערוריות אשׁר נעשו אז בארץ! ערים רבות נשמו מאין יושב, ועוּלי הימים, מבן עשר שנים ומעלה, נחבאו במרתפות ויבואו במחלות עפר להסתר עד יעבור זעם ולהנצל מכף התופשׁים העריצים… רבים מהם כּרתו אצבעותיהם וישברו את ידיהם ורגליהם מיראה. אולם בין עוכרי שׁארם ובשׂרם לא היה גם אחד מאלה אשר נגזר עליהם להלקח לצבא כּי המה ראו בזה אות ה' ויכנעו תחת משפטו; עמודי בריאתם הרסו רק אנשים אומללים כאלה, אשר פחד אנשׁי הקהל נפל עליהם, ולא פעם אחת ראינו איךְ בנים יחידים או ילדי משפחה, אשׁר כבר שלחה מתוכה איש לעבוד בצבא, השחיתו גֵוָם לבל יפלו בידי מרצחים כר' זרח וכת דיליה…
בקצה העיר עומד בית קטן אשׁר קירותיו נטו לנפול וגגו מכוסה בתבן. בשׁני החלונות הקטנים שם הזכוכית נעדרה וחוריהם ממולאים בכרות וכסתות או בבלויי סחבות, הכפור ישליךְ בבית הזה קרחו כפתים וכתליו רטובים מרסיסי גשם היורדים עליהם. על האָח בוערים כפיסי עץ אחדים ועשן מחניק ימלא את כּל החדר. על יד האֵשׁ עומדת אשה זקנה ותחם את ידיה הרועדות מקור. את מראה פניה יסתיר מאתנו האויר הנשחת יחד עם העשׁן המכלה, אךְ לרגעים נשמע קול בכי ועיניה דולפות דמעה ככותלי הבית הנוטפים מים. האשׁה הזאת – היא האלמנה חיה.
למראה פני האשה האיומים, בצדק נוכל לחשוב כי מעודה לא ראתה טוב וכי נולדה על ברכי האסון, ועני וחסר גדלוה מנעוריה. אולם כל באי שׁער העיר יודעים כי רק זה לא כביר ירדה חיה כה פלאים. כן המה אמנם דרכי התבל. כאשר תופיע פתאום ההצלחה על אישׁ דל ומךְ ערךְ, אז אם גם יעלה עָל־יזכרו לו ימים מקדם וכל הון לא יועיל לו להסיר מקרבו זכר ימי עני. אךְ כאשר יפליא האסון את מכותיו ויפּיל איש למשׁואות. אז יתשנה ככה תחת יד מציקוֹ עדי כי כל רואיו לא יכּירוהו… גדול כח האסון ויתר עז לו מההצלחה!…
לפני שנים רבות היה נודע תוךְ קציני העיר הזאת ר' ראובן מוכר יין. צדקתו ותום דרכו, ישׁרת לבו וידו הפתוחה עשו לו שם גדול בין כל מפלגות העם. וה' ברךְ את ר' ראובן בכל, והוא שׁחד מכחו גם בעד אביוני אדם ובימי השבת ומועד אכלו על שלחנו עניים לעשרות. גם אשת חיקו חיה הנגידה הצטינה במדותיה הטובות וכל איש צר ומצוק בא אליה ויצפה לישועתה. מלבד כספה אשׁר הוציאה בכל עת על מעשה הצדקה אהבה עוד לסובב פתחי נדיבים ולעורר לבם לחמלה על בתולוֹת עניות אשר הגיעה עתן עת דודים. כה עשתה חיה תמיד ותהי מבורכת בפי כל.
אךְ הצלחת ישׁרי לב אלה לא ערבה להם כי ה' מנע מהם פרי בטן. ימים רבים דרש ר' ראובן בצדיקי הדור ויתן להם די זהב כפר פדיון נפשׁו, והמה הבטיחוהו כרב צדקתם… אך כראותו אחרי כן כי אזלת ידם מהושיע לו וכל נפלאותיהם מאפע, חדל להאמין בהם ויגמור בלבו לבנות בית המדרשׁ, אולי יחוננהו ה' בזרע. בנין הבית הזה אכל את כל הונו, ומהעת הזאת הלךְ הלוךְ וחסור, וכאשר עמד הבית על תלו ואת גגו משחו בששר, התרושש ככה עד אשר לא השיגה ידו לשלם להפועלים ויקח כסף בעבוט לבל ילין פעולת שכיר… אז נפקדה גם אשתו ותלד לו בן לזקוניו.
כאשׁר כלתה מלאכת הבית נפלה מריבה בינו ובין החסידים, אשר דרשו כי יקרא הבית הזה על שמם ויוציאו בחזקה את הלוח אשר עמד בפאת קדים ואשׁר עליו היו חרותים שמות ר' ראובן ואשׁתו לזכרון…
מחסור ר' ראובן בא כאיש מגן, ולא ארכו הימים ויהי לשמשׁ בבית התפלה ויתגורר הוא וביתו בחדר צר וקטן מצד האולם. אךְ החסידים אויבי נפשׁו מאז הוסיפו לרדפו עד חרמה ויהדפוהו גם ממצבוֹ זה, עד אשר נשאר בעירום ובחסר כל. בנפש נדאבה ראה ר' ראובן כי כלתה אליו הרעה וכי צפוי הוא אלי חרפת רעב, אך מהר נוֹשע תשועת עולמים כי החלי רע אשׁר החלה אז לעשות שׁמות בעיר, שמה קץ גם למכאוביו.
כאשׁר נשארה חיה אלמנה בקשׁה לה עבודה, בעבור החיות נפשה ונפש בנה, ותהי משרתת בבית אחד מיושבי העיר. ויגדל הילד ויחל להקל בזעת אפּיו את משא אמו: לראשונה היה עוזר אצל אחד המלמדים ותקץ נפשו בעבודה הקשה והנמבזה הזאת. אולם אחרי כן למד לכתוב נכונה בלשון עם הארץ וימצא מחיתו בהעתיקו כתבים בבית שר אחד, ובזה כלכל גם את אמו.
מכל יושׁבי העיר לא היה אף אחד אשר ידע אל נכון כי יצאה הפקודה לאסוף אנשׁים לצבא, יען כי ר' זרח המאסף ובני בריתו התאמצו להעלים את הדבר הזה ולהסתירו מעין רואה, פן יבולע להם… וכה היה דרכם מימים ימימה להתנפל לפתע פתאום, בעת אשר כל אנשי העיר הוזים שוכבים על משכבותיהם ולא ידעו כי רעה חופפת על ראשם, על הנרדמים ולשום בסד רגלם ולנהלם אל בית האסורים כשה לטבח יובל… אךְ משה בן האלמנה ידע מכל הנעשה כי אדונו השר הודיע לו את דבר הפּקודה, וימהר לגלות מזה גם אזני מאו. פּלצות אחזה את הזקנה ואף אם ידעה נאמנה כי בנה יחידה לא ילכד בגורל, בכל זאת לא יכלה להרגיע ולבה נבא לה כי נכונו לבנה ימי חשׁךְ… עוד בלילה הראשון, כאשר הגיעה לאזנה השמועה הנוראה הזאת, החלה האלמנה לבכות ולהתחנן לפני בנה כי ירחיק נדוד ויסתר עד עבור ימי האוֹסף, אךְ משה אשר נפשׁו נקשׁרה בנפשׁה לא חפץ לעזוב את אמו הזקנה לאנחות. אולם האלמנה לא מנעה עיניה מן דמעה ולא רפתה ממנו עד אשר מלא חפצה ולמחרת היום כעלות השחר עזב את העיר וישם פעמיו אל כפר קרוב אחד במקום קוה למצוא מחסה בבית אכר מיודעו.
בלילה השלישי התנפלו פתאום על בית חיה האלמנה וישׁברו את הדלת, ויחלו לחפש על הגג ובמרתף – בקשו ולא מצאו!. יצחק התופש, איש בריא אולם ואמיץ כח, נגש בקול המולה גדולה אל הזקנה ויכה באגרוף רשע את לחייה, אולי תּענה תחת ידו הקשה ותגיד לו איה מקום בנה אךְ אהבת אם גברה על מהלומות ומכות אכזריות, – חיה נתנה גוה למכה ולא הוציאה אף הגה מפיה…
ר' זרח המאסף נבהל משׁמוע כי מתי סודו החטיאו המטרה וכי עקבות בן האלמנה לא נודעו, וימהר לשלוח את מלאכיו כי יבקשׁוהו בכל עבר ופנה, וגם את הזקנה שמו בבית הסהר ולא נתנו אכל אל פיה, אךְ כל עמלם לא הועיל להם ותקותם נשׁארה מעל.
בלהות נפשׁ האלמנה בעת אשר התנפלוּ עליה בפעם הראשון כשודדי ליל והיסורים הקשׁים אשׁר ענו אותה בם בבית האסורים, הרסו עמודי גוה ויפילוה למשׁכב, עזובה וגלמודה שכבה הזקנה ועצמותיה רחפו מקור, ותזעק מר בחבליה. אךְ אשת האכר אשׁר בביתו היה צפון בנה, בקרה אותה בכל יום הראשון לשבוע כאשׁר כלתה עבודתה בשוק. האלמנה בקשה ממנה לבל תגלה את אזני בנה מחליה, בידעה את נפשו הטובה כי לא יוכל להתאפק ויעזוב מחבואו. אשת האכר הבטיחה לשום מחסום לפיה, ובכל זאת לא שמרה מוצא שפתיה…
ממחרת היום, כנטות צללי ערב, בא העירה עני עור אחד נשען על יד ילד קטן נוהג בו, ויקרבו אל בית האלמנה. העור דפק בחלון ויקרא: אמי! – משה בני! התאנחה הזקנה על משכבה ותאסוף שארית כחה לפתוח את הדלת. אךְ ברגע הזה יצא האורב ממסתרו וגדוד תופשׁים התנפל בחזקה על העור… זעקת שבר התפרצה מקרב לה האלמנה ותחפוץ לרדוף אחריהם, אךְ אחד התופשׁים הממה במכת ידו ותפוֹל לארץ באין אונים ובלי דעת. את משׁה הולכו שבי והאם האומללה נשארה כמתה על סף ביתה ותתעלף…
אֵבֶל יָחִיד. 🔗
בערב פסח כחצות היום כבר בערו בני ישׂראל את החמץ ממושׁבותם לבל יראה ולא ימצא שאור בבתיהם. כל פנים צוהלים לקראת החג הממשמשׁ ובא, והנשים יטחנו בשמחה את המצות הדק היטב וינקו את הכוסות אשר יציגום הכן אל הסדר. פתאום יִשָמַע בחוץ קול קינה וָהִי.
חוצות העיר מלאים עבטיט, הגשם דולף בחזקה, וערפל חופף ממעל לחתום בעד השמים הטהורים. לבל יראו את כל הנעשה בארץ מלאה חמס…
חבר נערים, גדלים וקטנים, יעבטון ארחותם בטיט ורפש. ערום ויחף, רטוב מגשם ומקרה, ילכו שנים שנים מבית הסהר. לפניהם צועדים בגאוה ובוז התופשׁים ובני בריתם, וגדוד אנשׁי חיל מזוינים עוטר אותם מסביב. אחריהם ימשכו אב ואם, אח ואחות אשׁר ישאו נהי וימררו בבכי על אהובי נפשׁם כי גלו מהם, ואשר יוליכום כעת להעמידם לצבא.
גם חיה האלמנה הולכת בעקבוֹת בנה, ואם כי כחותיה עזבוה בכל זאת ינעם לה לראות מרחוק את יחידה ולספור צעדי ילד שׁעשועיה, בכל פעם תגש אליו לדבר אתו ואף אם קול נוגש קורא בחזקה כי תסור הלאה – תאטים אזניה משׁמוע וגם מהלומות אנשׁי החיל לא יוכלו לגרשה משם… עוד לא תוכל האם הסוערה להאמין כי בנה ילך ולא ישוב. עוד תקותה חזקה כי עושה נפלאות עד אין חקר ישים אותותיו אותות ויוציא אותו מתחת יד מציקיו. הלא יחיד הוא לה, משען בצרה ונחמתה בעניה, ורק הוא נשאר לה כשׂריד מימי חמדתה ואשרה… הלא רבה צדקתה ומספר מצותיה מה עצום… הלא משׁמים ישקיף אל רחום וחנון אשר ריב אלמנה ומשפט יתום כאור יוציא… במשׁך הזמן אשר ישב משׁה בבית האסורים באה חיה מדי יום ביומו אל ר' זרח המאסף ותבך ותתחנן לפניו כי יקום לה לישועה… אך ר' זרח נשא כפעם בפעם עיניו השמימה כאיש אשׁר ישוה את ה' לנגדו תמיד, וישח קולו בחמלה וביראה: "מה אעשה לךְ אחותי, אם יד ה' הויה בך, צר לי עליךְ אם לא רוחמה,אךְ אם מה' יצא הדבר, עלינו לקבל היסורים באהבה… לו יכלתי להושיע לךְ כי עתה עשׂיתי זאת בכל לב ונפש… אךְ מה נוכל לעשות, הלא גזירה היא ואין להשׁיב… " – הוי רוצחי נפשׁ, אנשי בליעל – צעקה האלמנה מנהמת לבה – מדוע זה תפילו על בני גורל? הלא יחיד הוא לי, ואני זקנתי ומחלתי אנושה. ולמה תגזלו מנוחתי בטרם אלך ואינני?… "התחת אלהים אני? – השיב ר' זרח במנוחה – מדוע תמררי את חיי?… לכי והביאי משפטךְ לפני השופטים, הלא המה הפילו גורל על בנךְ… ואני מה כי תליני עלי… אולם לא את היא הראשונה… רבות הנה האמות אשר מר תבכינה לפרי בטנם ובכל זאת תשׁכחנה מהר צרתן והזמן ימחה דמעה מעל לחייהן… מה נוכל לעשות אם ה' באפו יוכיחנו… בטחי בה' ויושע לךְ ובנך ישאר נאמן לעמו ולאמונתו… ואנחנו נשׁחד מכחנו בעדו ובטרם ילךְ נתן לו תפלין וסדר התפלה וצדה לדרךְ, וגם אותךְ לא נעזוב… " – הוי! ישלם לכם ה' כאשר עוללתם לי! " – התפרצו המלין מקרב לב האלמנה ותצא במרת נפש…
הבית אשר שׁם התאספו השופטים לבחור אנשים לצבא, לא היה רחוק ממעון ר' ברוך קיניעוווער. תלא כל לשון לספר וגם עט סופר מהיר לא יוכל לתאר אף שׁמץ מכל הנעשׂה בבית הזה בימים הנוראים ההם… הודות לאל נשתנו כעת העתים וכל מראות־זועה כאלה חלפו עברו מן הארץ ועוד מעט נוכל לספר אותם כזכרונות ימים מקדם… אך אם עוד לא נשכחו מאתנו הצרות הרבות אשׁר השביעונו צוררינו זה כבר: אם קינות בני יעקב החרותות בדם לבבם על לוח קורות עולמים יזכירונו את כל אשר עוללו לנו זרים – הלא יתר שאת לימי זעם האחרונים, בעת אשר אחינו בעצמם שמו את עמם למשׁסה, ומהרסינו ומחריבינו ממנו יצאו… מי היה אז בעוכרי ישׂראל, מי אכל את יעקב וַיַשֶׁם את נוהו – אם לא אחינו בני עמנו… הן אמת כי חבלים לא נפלו בנעימים לאיש עברי בעת אשׁר נחרץ משפטו כי יעבוד בצבא. לא נוכל לכחד תחת לשוננו כי קשה היה על כל אם בראותה את בנה הולךְ ממנה ולא ישוב… אבל הממשלה לא דרשה מאתנו כי נשחית נתעיב עלילה, הממשלה לא הכבידה אכפה עלינו, למען נגנוב ילדים ונתנפל על בני אדם כחיתו יער השׁואגים לטרף… הממשלה לא הפילה פור על בנים יחידים לאבותיהם ולא צותה לתת בן אלמנה נדחת כּפר נפש בן ר' זרח המאסף – נשיא עדתו… לא! רוח הממשלה זרה למעשים נאלחים כאלה… הממשׁלה התאמצה בכל עוז לבער הרעה מקרבנו ותפתח תמיד בתי בית הסהר לפני אנשׁי דמים ומרמה כר' זרח וסיעתו… אנשי בליעל כאלה נשׁלחו תמיד אל ארץ גזרה ביד פעם אם אךְ נחשׁפו מצפוניהם… אך מי אשׁם אם היתה האמת נעדרת?… אחינו ראו את כל אלה ויעמדו מנגד… בכל עיר ועיר נמצאו עוסקים בצרכי צבור באמונה כר' זרח, אשׁר עשקו רצצו דל וגם שמו בכליהם… בכל מקום מושׁב אחינו נשׁמעה יללת אלמנות עזובות סופקות כף על בניהן אשר נלקחו מהן בחזקה… ובני ישראל ראו איךְ צרות רעיהם עד צואר יגיעו וכי רעת עוכרי נפשׁם רבה מאד, ובכל זאת שמו מחסום לפיהם וידמו, וכל אחד רחץ בנקיון כפיו… אם כן, מי אשם בדבר?… את מי יריב אלהי המשפט ריב חיה האלמנה, ומי ישא את העון אם ילדים חפים ונקיים כאלה היו טרף למלתעות משחית על לא חמס בכפּם?… על סף הבית נפלוּ עוֹד הפעם האבות בזרועות בניהם וישאו קולם בבכי ויפרדו… "אל נא תדאגי אמי – נחם מֹשה את חיה – הלא מהר אשׁובה אליךְ… כל יושבי העיר יודעים כי יחיד אני לךְ… ור' זרח הלא יריב ריבי… מנעי עיניךְ מן דמעה… וּבטרם כלותוֹ את דבריו דחפוהו הביתה ותסגר הדלת בעדוֹ.
ר' זרח ישב זה כבר שׁם ויחכה בכליון עינים על בואו. השׁוֹפטים קראוּ על פי הסדר בשׁמות האנשים הלקוחים לצבא, וכל אחד אשר הפיק רצוֹן מהם במדת גבהו ובמצב בריאוּתוֹ גוֹלח ראשוֹ ויהי – לאישׁ חיל.
– מאשקא פּלאטיצא! – הרעים השוֹפט בקוֹלו, אךְ מכל הנאספים לא יצא אף אחד.
– פלאטיצא! – הוֹסיף לקרוֹא בכח.
– מדוּע זה תעמוֹד כתמר מקשה? – גער ר' זרח במֹשה – האם לא שׁמעת כּי קראוךָ בשם?
– שגית אדוני – ענה משה – אנכי לא נקראתי, רק אתה!. הלא משפחתך בשם “פלאטיצא” תכוּנה…
– דום בן סורר וּמוֹרה! – התחצף ר' זרח – הלא מצח אשה זונה לךָ, עז פנים!. חכה מעט ואראךָ את ידי החזקה…
פה קרץ ר' זרח בעיניו אל אנשי החיל העוֹמדים מסביב, וברגע אחד הציגוּ את משה בּחזקה לפני השוֹפטים… לשוא עמל להוכיח ליושׁבים על מדין כי תואנות מבקשׁים עליו, כי בן יחיד הוא לאמו וכי שמו “שמשׁ”… ר' זרח הרס את כל דבריו ויאמר לעין כל כי משה בנו הוא וכל הנצבים העידו כי כן הוא…
– לצבא! נשמע קול קורא, ופני ר' זרח נהרו.
– אם אבי אתה, הנני לכבדךָ כבן – קרא משה במר רוחוֹ וירקד כאיל אל ר' זרח ויכהו על לחייו קבל־עם, אנשי החיל מהרו להתנפּל עליו ויסחבוהו אל בית האסורים.
– אמי! צעק משה כאשׁר הוציאוהו החוצה: – הידעת אמי מה שׁמי? שבע עשרה שנה נקראתי בשׁם “שמשׁ” ועתה “פלאטיצא” יכנוני… גם אב חדשׁ לי כעת אשר לא ידעתיו מתמוֹל שלשום… ר' זרח הנבל, תכרת נפשו מארץ החיים, הוא היה לי לאב ויפיל עלי גורל ותחת בנו נלכדתי…
חיה נשארה על מקומה בלי־נוע ולא הוסיפה עוד לבכות: לא צעקה, לא התקצפה, לא קללה, גם אל הביטה על בנה האומלל. רעם מחריד התגנב תוךְ בתי נפשה ויצית בקרבה שלהבת נוראה – איש לוהטת לעוכר שארה ובשרה, ר' זרח הבליעל… אוי לו לרשׁע אשר ירד אל התופת הזה הבוער בחדרי לב אלמנה סוערה ושדודה… היום פנה וצללי ערב נטו, והאלמנה לא משה ממקומה. השופטים כלו את מלאכתם, האנשׁים הנלקחים לצבא הובלו גם הם אל מעונם, אבות הנערים שבו לביתם ויצחק התופש ומרעיו מהרו לרוּץ אל מקוה המים לכבס חטאתיהם, אךְ חיה עמדה עוד כמקדם ותחכה עדי יצא ר' זרח המלאך המשחית… אולם השועל הערום הזה הבין מגמת פניה והצליח להתגנב מתוךְ הבית בטרם שזפתו…
החֹשךְ כסה פני כל הארץ, ותשם האלמנה פּעמיה אל ביתה. כאשר עברה בדרכה אצל בית ר' ברוּךְ ראתה מרחוק את דינה עומדת בפתח… חרון אפה בער בקרבה כאשׁ צרבת בהביטה על כלת מרצחה וכדוב שכול התנפלה על הנערה התמימה הזאת ומפיה התמלטו קללות נמרצות… פני דינה חורו וכל עצמותיה רעדו מקרה… "מדוע תנקום בי נקמתה? מה חטאי ומה פּשׁעי?… " דינה עמדה כל היום ותתבונן במראות הנוראים… מעיה המו בראותה את השוד והחמס, ועינה דלפה מתוגה ותבךְ יחד עם קשי יום… נפשה יצאה למראה אם מבכה על בנה ואחות פורשׂת כפים על אבדן אחיה.. וּמדוּע זה תשטום אותה האלמנה לפתע פתאום על לא חמס בכפה?… הן זה כבר נודע לה ישׁרת חיה ותום דרכה ותמיד העניקתה ממתנת ידה ותסעד אותה בעת אשר היה בנה עצור בבית הסהר… ואיך נהפךְ עתה לבה למצוא עונה לשנוא?… עבים שׁחורים כסו את בתי נפשה… קללות אלמנה צללו באזניה ותחרוץ לרוּץ אחריה ולהסיר את המסכה הנסוכה על פני החידה הסתומה הזאת, ומדי הביטה אנה ואנה – עקבות חיה נעלמו…
עברה שעה אחת ובבית חיה האלמנה נפתחה הדלת ותבא דינה החדרה. חֹשךְ ואפלה כסו את הבית הצר והקטן, והאלמנה ישבה דומם לארץ ותשען ראשׁה על זרועוֹתיה… לשמע קוֹל צעדים התעוֹררה וּבראוֹתה את דינה עוֹמדת עליה הסבה פניה ממנה… הנערה החלה לבכוֹת וּבתוךְ דמעותיה צפצפה אמרתה: למה מאסתיני? מה עשיתי לךְ כי קללתיני?…
– הה! תחולנה צרותי על ראש מחותנך וייסרהו ה' במכאובי… גם את תהיה אם ואז תדעי מה גדול שברי… בן יחיד היה לי ויקחהו המרצח הזה ממני… במקום הכלב הרע, חתנךְ הנבל, לוקח לצבא ילד שׁעשועי…
פה ספרה לה האלמנה את כל הנעשה. שערות בשרה סמרו לשׁמע אסון כזה, וכעס ותמרורים, איבה ונקמה התאחדו בקרבה יחד. כחצי שעה נדברו ביניהן עד אשר זכרה דינה כי עת לשוב אל ביתה ותבטיחה לבא אליה ביום מחר לעת כזאת.
– יושיעךְ ה' על כּל תגמוליךְ עלי – דבבוּ שפתות חיה בנפלה על צואר הנערה ותשק אותה למו פיה – אךְ שׁמרי נא מוצא שפתיךְ…
דינה מחתה דמעוֹתיה מלחייה ותמהר ללכת הביתה.
הָעֵצָה. 🔗
יצחק התופשׁ הוּא אחד מאנשׁי השׁם בעיר הזאת, אךְ חליפות לשמו בעתות שוֹנות. בכל ימות השנה יקראוהו בשׁם יצחק השכור, יצחק התופשׁ, – שמו מנוֹאץ בפי כל וכרום זלות הוא לאחיו בני עמו. אךְ שׂשׂון ושׂמחה ישׂיגוהו כאשר תבוא הפקוּדה לאסוֹף אנשים לצבא. ואסיפה כזאת היא שמש ההצלחה לאיש כמוֹהוּ. אז יהולל בשער, כל יוֹשבי העיר ירוממוהוּ אף יתנוּ כבוֹד לשמוֹ ורבי יצחק יקראוהו; בבתי התפלה יעלה לתורה שׁלישי וששי, כאשר יקרה משׁתה ושׂמחה אז יתנו לו חלק משנה מהלביבוֹת, ובבתי המטבח כל נתח טוֹב למענו יכינו. מלבד כל אלה עוֹד שׁמן חלקוֹ באסיפה בעצמה. העדה תשקול כסף על ידוֹ, גם אבוֹת הבנים יכפרו פניו במנחה. וּמזה מחיתו כל הימים. אךְ גם אשתוֹ לא תטמון ידיה בצלחת והיא נודעת בכל העיר בדרכיה השׁוֹנות ובפרנסותיה המצוינות. רבוֹת הנה העבודות אשר תֵעָשֶינָה על ידה: היא רופאת, משׁרתת על חתונות, מצפצפת על ביטול עין רעה, משמשׁת בבתי התפלה, קוראת תחנות באזני הנשים בימי החג, מילדת, מכינה פתילות לנרות יום הכּפוּרים, מודדת שדה הקברות במקרי סכּנה, טובלת את הנשים המתקדשׁות מטומאתן, מעוננת, מקוננת על מת – ומלבד זה עוד תמצא חית ידה, בתתה כספּה בנשךְ, בעת אשר יצבור בעלה די־זהב בימי האסיפה, נקל להבין כי מלאכות נפלאות כאלה תחייה אשה חרוצה כזאת, והיא יכלה לאסוף כסף תועפות לולא היה בעלה השׁכור בעוכרה, כי בהגיע ימי הרעה, ויחדלו מאסוף אנשׁים לצבא ואז לא יוסיפו גם מוכרי־יין לתת יינם חנם, יוציא בלאט את כל חפצי הבית למען יוכל לחקור ממסךְ…
הראשון לימי חל המועד היה יום סגריר. הגשם החזק הדולף עוד מערב פּסח הרבה עבטיט בחוּצות עד אשר יכשׁלו כל העוברים ובארחות עקלקלות ילכון. השמים מכוסים בעבים ומראה כל היקום שחרחר כפני אשה מרת נפש הבוכיה בימי המשפט מאימת הדין. אךְ יצחק התופש עזב ביתו עוד בבקר השׁכם, כי כן דרכו תמיד להתפלל כעלות השחר ולצאת אחרי כן לפעלו, עד אשׁר יפול כפגר מובס וישאוהו בכתף לביתו. אשתו יושבת על המטה מלובשה בבגדי החג, ולחייה קשׁורים במטפחת ירקרקת, והיא סועדת לבה בלביבה רוככה בשׁמן. פתאום נפתחה הדלת ותּבא דינה החדרה, רועדת מקור ובגדיה רטובים מגשם.
– אוֹי נא לי! קראה אשׁת יצחק בקול ותצנח מעל המטה ובחפזה השליכה את הלביבה אחורי הכסתות: צרה באתני: האת היא דינה יקרתי? ביום חשךְ כזה? רעם החרידני! מי שמע כזאת? ואיךְ נתנה אותךְ אמךְ ללכת כעת?… בטח שלטה עין רעה באחד מבני ביתכם, אךְ אולי אמךְ… אולם עוד לא נמצאו ימיה… האם אין משׁרת אצלכם?… ומדוע שלחוךְ לכתת רגליךְ בעבטיט כזה?… הביטו נא וראו – אוי נא לי!. הטרם תדע אמךְ כי אם רק הגה יצא מפּיה אז הנני ממהרת לרוץ אליה…
כמצבת אבן עמדה דינה בלי נוע ולא יכלה לפתוח דל שפתיה. כל היום שתה עצות בנשפּה ותעמול לסדר אמרותיה ולדבר דבר על אפנו, אךְ בבואה לבצע מחשבתה נתקו ממנה מלין ותתאמץ לבקש תחבולות מחדש.
– אךְ מה זה שם,דינה יחידתי? אוי נא לי!. הנני רואה פניך!. בטח חלתה אמךֱ… חכי נא מעט, דינה, ואקח את אדרתי ונלכה…
בכל פעם אשר הרבתה האשה לדבר אל דינה, כסו יותר חרפה וקלון את פני הנערה. אין רגש יתר רע ונעכר, כרגשי עול ימים ובר לבב בעת אשר המקרה יאלצהו לדבר שׁקר בפעם הראשׁונה. לפני זה חשׁבה דינה כל היום איךְ לעשׂות מעשיה ותלמד לשׁונה רמיה, ובכל זאת לא עצרה כח להוציא אף הגה מפּיה ותהי כנאלמה. אולם כעבור רגעים אחדים שבה נפשׁה למנוחתה ותען ותאמר:
– לא מצב אמי טוב… רק אנכי… באתי… כי דבר לי… אליךֱ…
– את בעצמךְ? קראה אשׁת יצחק בקול מוזר ונורא ופניה שֻנוּ, עיניה כמעט יצאו מחוריהן ותחדרנה תוךְ לב ונפש דינה, פיה נעקם וצחוק מדאיב נראה על לחייה: – את בעצמך? מה זה לךְ יקרתי?…
– נפשׁי בשאלתי… אךְ אל תגלי נא סודי…
– מה נואלת! החלה אשת יצחק להכביר עליה מלין: האותי תצוי לשמור סודך?… המצאת עוד בין כל מתי תבל אשׁה נאמנה כמוני?… התראי את ראשי?… ופי?… כלם סגורים ומסוגרים!. הגידי נא לי חפצתךְ… אל תכחדי דבר ממני… כי בי עזרתך… וגם עוף השמים לא יוליךְ את הקול מזה… הה! לוּ חפצתי לגלות את כל הכמוס עמדי… אךְ השמע אישׁ עד היום הזה מכל אשׁר קרה לאסנת? או הידע מי את אשׁר היה לאשׁת שׁמעון היושׁב בכפר?… אם כן מה לךְ יקרתי?… ראי נא כי דרךְ קדוֹשים לי לדעת מראשית אחרית וכאשׁר פתחת רק את הדלת הכרתי בךְ מיד כי פניךְ לא כתמול שלשום… אולם ספרי נא לי יקרתי מה זה לךְ?…
– הלא ידעת… כי בין מיודעי…
– היפלא בעיניך; אם אדע מזה!…. אנכי זה כבר ידעתי… אךְ עיני תחזינה ואזני תשׁמענה ולפי מחסום אשימה… אבל הגידי נא לי, אולי עוד לא עבר הזמן… אל תכחשׁי ממני… כי ידי רב לי להושׁיע… וישנם אצלי עוד דודאים מפליאים לעשות. אשׁר נתן לי כפרי זקן אחד…
– לא… הנה באתי לבקשׁךְ… כי את תוכלי להטיב פה…
– יש לאל ידי, יקרתי, להטיב… רבות אוכל לעשות… חי נפשי… הן תחת ידי נמצאים עשבים כאלה, אשר בעזרתם תדבק נפש בנפשׁ… יתאחדו ולא יתפּרדו לנצח… לזה דרושים עוד דודאים הנמצאים בבית־המרקחת… אך אנכי אכין כל אלה… ועלי רק לדעת מה שׁמו כי אכנהו…
– אוי! לא זאת! קראה דינה האומללה בכל מאמצי כחה: – אשה נוצרית אחת בקשׁתני כי אקח בעבורה שׁלשים שקל בעבוט… ובכן באתי אליך, יען ידעתי אשר לא תשיבי את פני ריקם…
– אכן זאת היא בקשתךְ… אוי נא לי!. ואנכי אמנם לא כן חשׁבתי… הראיני נא את העבוט? חרוז פּנינים… (מדי דברה התאמצה לחשוף בעיניה המת נוצצות מצפונות לבב דינה). הימשכו הימים?…
– לא! האשה בקשׁה ממני כי אקח את הכסף רק על שני שׁבועות…
– טוב, טוב הדבר! למענךְ יקרתי אעשה זאת, ורק עשרה שׁקלים לי יהיו לנשךְ…
דינה לא דברה דבר, וכעבור רבע שעה עזבה את בית יצחק ותשם פעמיה אל רעותה קלאטוויגא…
תּוֹחֶלֶת מְמֻשָׁכָה. 🔗
בית התפלה מלא מפה לפה אנשים וטף וגם החצר מכוסה בהמון אדם רב. כותלי הבית, אשר זה חמשׁים שנה לא הלבינום בשיד, שחורים מאד ומראיהם עוד יותר נורא ממראה פני הנאספים שם. הנרות השׁחורים המאירים לפני העמוד יפיצו אור כהה על שתי מטות המת העומדות משני עבריו… נורא ואיום מראה כזה! פּלצות תאחז כל באי הבית, כי מי לא ירגז תחתיו בראותו נרות שחורים, גם מטת מת, ולא יזכור את יומו האחרון?!… הלא טפחות ימי אנושׁ עלי ארץ, ומי יודע – אולי עוד רגע ויגיע עד שערי מות, ונספה בעונו… ר' זרח וסיעתו עומדים בראשׁ, כי יום משתה ושמחה להם… עוד מעט ויכלו מלאכתם – והוקל משאם… פתאום יבואוּ אל בית התפלה כעשרים נערים, גדולים וקטנים, ויתיצבו לפני העמוד… ר' זרח ואנשי חברתו ילבישׁום לבנים כמשפט… שערי ארון הקדש יפתחו… הנערים יקחו בידיהם ספרי תורה… מתוךְ הדממה הדקה קול שופר ישמע הולךְ וחזק… והנערים בשברון מתנים ידברו רתת, ויענו ויאמרו: "נשבענו בשם ה' אלהי ישׂראל לעבוד באמונה… ולשפוך דמינו כמים… אחריהם יענה כל העם אמן וישאו קולם בבכי… הנערים האלה נשארו אמונים לשבועתם…
ממחרת היום השכימה דינה לעזוב משכבה ותצרור חפצים אחדים במטפחת ותמהר לשום פעמיה אל המגרש אשר מחוץ לעיר… משם יִשָלֵחוּ כל האנשׁים אשׁר עליהם לעבוד בצבא ובתוכם גם הנערים אשר נשבעו אתמול קבל־עם… אחרי המחנה הולכת גם היה האלמנה… במקלה בידיה ובתרמילה על כתפה, גמרה בלבה ללכת יותר משׁלשים פרסה, עדי תבוא אל עיר המחוז ואולי תצליח להוציא את בנה. אם כי בנה ודינה חלו פניה כי תעבור בעגלה את הדרךְ הרב הזה, בכל זאת לא מלאה שאלתם… מעת אשר נלקח ממנה בנה לא ידעה האם הסוערה מנוח, וטוב לה לכתת רגליה אתו יחד ולספור צעדי יחידה… בלבושׁה תפור מכתב־בקשה אל שופטי המחוז אשׁר כתב למענה האדון זאברודסקי וגם כסף מעט אשר נתנה לה דינה… ועוד תקותה חזקה כי תציל את בנה מיד עושׁקיו האם גם תלךְ אחריו אל גיא צלמות…
האלמנה הרחיקה ללכת ככברת ארץ פתאום שמעה קול קורא בשׁמה, ותבט אחריה והנה דינה לפניה…
– באתי לקחת את ברכתך, חיה, בטרם תפרדי ממני – קראה דינה – וביראי, פן אוחר המועד, מהרתי לרוץ ארח… וזאת קחי לךְ…
האלמנה לא יכלה להתאפק ותפול בזרועות דינה. רגעים אחדים חבקו אשה את אחותה… ענִי ועשֶר, זקֶן ונעַר, חיים ומות פה התלכדו… שניהן מררו בבכי ובדמעות נפרדו…
שׁבועות שנים חלפו עברו. פּעם אחת באו המחותנים בלילה לבקר את אבות דינה. ר' זרח ור' ברוּךְ התיעצו בדבר המֹהר והמתן, והנשׁים השתעשעו יחד בעבר השׁני וידברו אֹדות מעשה אופה ומיני מרחקת כדרכן כל הימים. דינה ישבה אצל השׁלחן ולא הביטה גם בפני הנאספים בבית… לראשׁונה דאבה תמיד נפשה מדי שׁמעה איךְ ידובר אֹדות יוֹם חתונתה: אךְ מעת אשׁר חזו עיניה אסון האלמנה נהפכה לאיש אחר… אם לאנשׁים זרים לי, נקיים ותמימים, חשׁבה דינה בלבבה, ישוּלם רעה בגללי, מדוע איקר כה בעיני?!. הלא טוב לי לסבול בעד שלוֹם אבוֹתי… אך שנאה עזה היתה שׁמוּרה בקרבה להמחותנים הרעים עוכרי נפשה…. אולם גם השנאה הזאת חיש עברה, יען כי נפש עלמה צעירה ותמימה כמוה לא תוכל לכלכל כעס ולנטור איבה, ואם גם לפעמים תתלקח שלהבת הקנאה, אז עד ארגיעה כליל תּחלוף… מלבד כל אלה היתה עוד דינה צוהלה ושמֵחה בלילה ההוּא, ולכן צחקה בקרבה על אמה ומחותנתה המתענגות כעת על רוב שׁלוֹם ומצפות ליום משתה ושׂמחה… מה טוב היה, אמרה בלבה, אם אחרי אשׁר יכינוּ אבוֹת החתן הכל, המגדנות נכונות והמרקחת עשויה כדת, החתן לבוש לבנים והמחותנת עוֹטה אדרת משׁי וְעַדִי אבני יקר על ראשה כמשפט היום – אך פתאום לא תאבה הכלה להכנס לחופה ותפר את הברית ומזמתם גם יחד… איךְ עקמה אז המחותנת שפתיה?… והמראה היה נפלא מאֹד!. כן טוֹב היה גם, לו באה האלמנה יחד את בנה יחידה כשעה אחת קודם חופתה, וחתנה ילקח אז לצבא… מדי זכרה את גוֹרל האלמנה האומללה התעוררו בקרבה עוד הפעם שנאה וקנאה וכצפעוני השליכה מבטי בוז על המחותן ר' זרח – אישׁ נוכל וצבוע, אשׁר כעול לא ידע בושׁת ובכל פעם ישא את שם ה' על שפתיו… כעס ומכאובים התאחדוּ אז בקרבה ואנחה שברה לבבה בזכרה כי בתוךְ עקרבים ונחשׁים כאלה תמצא קן לה לימים יוצרו…
פתאום החלוּ הנשים לדבר בלאט… דינה שׁמעה כי שׁמה יצא מפי המחותנת, ותפן להביט אל מקום מושׁב אמה… פני אשת ר' זרח הוריקו והאדימו מדי דברה ופני אמה נחפרו… המחותנת הוסיפה לספר ותּמולל ברגליה גם קרצה בעיניה, כאלו חפצה בתנועותיה אלה להראות “כּי אם היא תדבר אז אין בפיה רמיה”; ולדבריה הניעה אמה ראשה ואותות בלהה נראו על פּניה… דינה הבינה כי עליה יתלחשׁו כעת ותדאג פן נחשפוּ מצפוניה… אךְ מי יתן והיה! חשבה בלבה, וברגע הזה היתה נכונה לְהִתְוַדוֹת על כל החטאים והפשעים אשר יעשה האדם, רק למען הכעיס לב המחותנת…
כעבור רגעים מעטים נגשׁה המחותנת אל השׁלחן ותשב לימין דינה.
– מה הנךְ מרקמת כעת, דינה אהובתי?
– לבוש.
– לבוש? טוב!
רגעים אחדים נאלמו שׁניהן.
– דינה אהובתי! קראה פתאום המחותנת בהשפילה קולה: סלחי נא לי אם אשאלךְ דבר מה, אךְ אל נא תרגזי עלי… שמעתּי אוֹמרים עליך כי לפני ימים מעטים בקרת את אשׁת יצחק…
– כּן הוּא! אמת הדבר… הייתי אצלה… ובכל עת אבוא אליה…
– מה זאת? איךְ תּלכי שׁמה?…
– איךְ?… לא אבינה!. הנני הולכת כאשׁר ילכוּ כל האנשים… הלא אשׁה חכמה היא וצנועה…
– אוי אהובתי!. מי יבקר אשה סוררה כמוה, שכורת־יין?… הטרם תדעי כי דבת רבים מגור מסביב? עוד מעט וידברוּ עליךְ תועה בחוּצוֹת…
– מה יתנוּ וּמה יוֹסיפוּ לי במהתלותם!. ידברוּ ככל העולה על רוחם…
– אל נא, דינה יקרתי, למה תדברי דברים כאלה?… הלא רבה חכמתךְ, ולךְ לב להבין כּי אם יוציאוּ על נערה בּתוּלה שם רע, אז תּנהם באחריתה… אל נא תוסיפי בּתּי ראוֹת פניה… חדלי אהבתי מבוא אליה…
אחרי אשר הלכוּ המחותנים לדרכם, כמעט יצאו מפּתח הבּית, התנפלה שרה על בּתּה בקול המולה גדולה עד אשר לצעקתה בא גם ר' ברוּך החדרה, בחשבו כי אסון קרה לה.
– ימרר ה' ימי חייךְ, נערה פותה!. הלא החתול חכם ממך… מה טוב וּמה נעים… בתוּלה כמוה… תבקר את אשת יצחק… אם כּן הלא יצדקוּ בּמשּפּטם כּל אלה אשר דברוּ מאז… מה לך ולאשׁת יצחק?… מה עשית אצלה?…
– אנכי שאלתּי כסף אצלה…
– כסף? קראה שרה ותתנועע בכל גֵוָה עד כּי מתנועתה נפלו לארץ כּל הכלים היקרים אשר עמדוּ על השׁלחן: כּסף? למה לךְ כסף?…
– כּסף לקחתי בּעבוֹט…
בּעבוֹט?… מה תדברי?… הלהכעיסני את אומרת?…
– אין את נפשׁי להכעיסךּ… אכן כן הוּא… נתתי לה בּעבוט חרוז פנינים… ראי את הפּנינים אשר על צוארי ותדעי כּי אמת יהגה חכי…
– הוי! מה עשית מרשׁעת!.הה! דבר בליל יצוּק בך!…
– לא פעלתי און… אם הם ירוצצוּ אביוֹן ויקחו בחזקה מהאלמנה חיה את בנה יחידה לתתו בצבא תּחת חתני, הלא ישׁ לי הצדקה ללות כסף בעבוּרה, למען תוכל להציל בנה מכף עריצים ולהוציא בּלעם מפיהם…
לדברים האלה בערה חמת שרה עד למאֹד ובקצפה כי עז נגשה אל בתה ליסרה… אךְ דינה החלה לצעוק ור' ברוךְ מהר להפרידן.
– אוי הניחה לי! צעקה שרה משבר לב אל אִישׁה: הניחה לי ואעש בה כלה… הלא חטאתה בשׁוליה… היא תפזר דרכיה לבן האלמנה – בן סורר ומורה!.
– ידעתי, ידעתי הכל! ענה ר' ברוך ופניו חורו, וימהר להוציא את אשתו בחזקה מן החדר…
יְקַו־לְאוֹר – וָאַיִן. 🔗
רע ומר היה גורל דינה כעבור הלילה הזה ורבות שבעה לה נפשׁה בוז ולעג מן העת הזאת. כצל התהלכה בחדרה מבקר עד ערב ולא ראתה פני איש. כל בני הבית מאסו בה וירחיקוה כמו דוה, אשׁר מושבה מחוץ למחנה. אמה לא דברה אתה למטוב ועד רע, אף לא שׁפכה עליה יותר חמתה, וגם אביה ירא מגשת אליה – וכה נשארה דינה גלמודה ועצובה, ותהי כְמָחְרָמָה אשר כל הקרב אליה יטמא. את הפנינים פדו מיד אשׁת יצחק בכסף מלא, ואף הרבו כפר פּדיונם לבל תגלה מזה לאיש. האשה הנאמנה הזאת שׁמרה מוצא שפתיה, ולמחרת היום ספרו איש לרעהו ואשה לרעותה, כקטן כגדול, מכל הנעשה; והנשׁים השׁאננות, הדוברות עתק בגאוה ובוז, ודרכן לחפש אחרי מקרי יום יום ולהוסיף עליהם ככל העולה על רוחן, ששו לקראת הדבר הזה ותחלנה בכל מאמצי כֹחן לפארו ולהרחיבו במהתלות ודברי שקר, עד כי בעבור יומים, היתה אשׁת יצחק למזוגת זווּגים והפנינים – למהר ולמתן. את חיה האלמנה עשו לחמוֹת… ואולי גם לאם זקנה… ובנה היה לבעל…
שרה יראה לצאת על פני חוצות. כל רואי פנייה דברו על לבה וינחמוה מיגונה, אךְ היא הביטה עליהם בשממון ותתפּלא על דבריהם וחלומותיהם, – אכן כבואה הביתה בערה בקרבה אשׁ צרבת ותתנפל על דינה בשׁצף קצף… "ראי והביטי נא, חוטאת, – צעקה במרת לבה – מה עוללת בי ראי סוררה מה היה לי!. הלא נחש גדלתי להותי… לו מרחם גועת לו כנפל לא חזית שׁמש… " אך דינה שמה מחסום לפיה ותדום. גם לצרות אנוש ומכאוביו יש קץ וגבול; בטרם ימלא צבאם יאנח האיש תחת משא ויזעק בחבליו, אולם כאשר יעברו גבולם, אז יעמוד האיש מהרגיש ומהבין את כל אשר עמדו וכח אין בו לצעוק. גם צרות דינה שׁטפו ותעברנה גבולן… כל רגשותיה הטמונים בחבה נפצעו וַיֻכּוּ מכה רבּה… ולכן לא שמה לב אל כל אשר ידובר בה ולא התקוממה נגד מהרסיה ומחריביה, כאשׁר לא תתקומם האבן על הפטיש אשׁר יפוצץ אותה, ואף אם עוד מעט תתפורר לרסיסים תחת מהלומותיו הקשות, בכל זאת תאלם דום…
פעם אחת באה אליה בלאט רעותה קלאטוויגא לבקרה, יען כּי שרה לא נתנה את דינה ללכת אל בית זאברודסקי זה כבר. העלמה הישרה ההיא אשר אהבה אותה בכל לב ונפשּ חפצה לנחמה, אךְ לא יכלה להביא באֹמֶר את מורשי לבבה ושׂפתיה נאלמו. צרות דינה עוד יותר גדלו מדי ראותה את קלאטוויגא בת גילה שאננה ובוטחת, ומנוחת נפש רעותה והצלחתה הרחיבו את המדורה הבוערת בקרבה ויזורו מלח על פציעה… רק אובדים וקשי יום המה יוכלו לנחם אנשׁים נדחים ושבעי יגון כמוהם… קלאטוויגא העירה בזכרונה עוד רעיונות רבים, אשר התאמצה תמיד לגרשם הלאה ולעשות בם כלה– רעיונות נוראים כאלה אשר מדי הגיגה בם סמרה שערת בשרה; אולם יאושׁ, צרה, שׂנאה ונקמה העלו את הזכרונות האיומים ההם מקברם וירוממום מערמות עפרם להציגם לפניה חיים וקימים כברגע הראשון אשר נולדו בקררבה… דינה אספה שארית כּחה ותפרוק עוד הפעם עולם מעל צוארה… “לא”! אמרה בלבה ותחרוץ משפט לסגור את בתי נפשה גם בעד אהבת רעותה היחידה, ובהתנכרה אליה שׂמחה אלי גיל בראותה כי קלאטוויגא הבינה חפצה ולא הוסיפה עוד לשחר פניה…
עוד רעיון אחד נשׁאר כרקב בעצמותיה ולא נתן לה מנוח… גורל האלמנה חיה תמיד נגד עיניה ויגזל את רגעי מנוחתה… "מי יתן ולא יהיה עמלה לשוא – חשבה דינה כל הימים – ולא תכלה כחה לריק; מי יתן וישיבו לה את בנה… לה' הישועה ובו תעש חיל וחפצה בטח יצליח בידה.. הן אמת מארץ תצמח, צדק ושלום יחדיו נשקו… הלא היושׁבי בשמים יספור דמעות אלמנה בנאדו ולא יעזוב בידי עריצים נפש חלכה… " אךְ טפחות היו עוד ימי דינה עלי ארץ, – הנערה הישׁרה והתמימה הזאת לא ידעה עוד דרכי התבל והליכות עולם נצפנו מאתה!…
דינה נאלמה, כאשר ספרנו, תחת יד מעיקיה ותביט במנוחה על כל מכאוביה… רוחה חובלה, רגשותיה הומתו, ולכן לא יכלה עצור כח ולשום עין על מצבה האיום ולהאשים את צורריה על לא חמס בכפה… אולם למרוֹת מבוּכת נפשה והמית עשתנוֹתיה, עמלה דינה בכל עוֹז למצוֹא פשר חידה סתוּמה: מדוּע יעלים אביה פניו ממנה?… הלא אהבתו נאמנה אליה וגם נפשה בנפשו קשׁורה – וּבכל זאת יעמוֹד מנגד ויהי גם הוּא בקמים עליה… וּמדוּע? העל אשר היתה משגב לדךְ ותתמוֹךְ בימין אלמנה סוערה, אשר שדדוּ נחלתה ויגזלוּ ממנה את כל היקר לה בחלד?!…
פעם אחת הלכה שרה מביתה. היוֹם רד וצללי ערב נטוּ, דינה ישׁבה על יד החלון הפתוּח ותעמיק לחשוב… מנגה שביבי השמשׁ האחרוֹנים אדמוּ כּאש פני השמים וישנו מראיהם מרגע לרגע, עד אשׁר כפּעם בפעם היה התכלת לאֹדֶם והאדם לתכלת… "עתה יִוָסְרוֹ הרשעים בעוֹלם האמת – אמרה דינה בלבה – ושׁם ישוּלם להם כפעלם, על אשר עָשְקוּ אלמנה וירוצצוּ יתוֹם… אך מדוּע זה ישיבוּ גמוּלם בראשם לקץ הימין?… מדוע לא יעשׂוּ בהם שפטים פה בעמק הבכא? מדוּע לא יפלוּ בפח עוֹד בטרם יבצעוּ הרעה?… מדוּע יולדוּ עריצים כאלה ולמה לא יתּמוּ חטאים מן הארץ?…
פתאוֹם נפתחה הדלת. דינה התעוֹררה מעמקי מחשבותיה וּבקפצה מבוהלת ממקוֹמה ראתה את אביה עוֹמד לפניה… “אבי”! קראה בחפזה ותוֹריד עיניה לארץ, כי בֹשת כסתה פניה למראה איש אשׁר אהבתוֹ אליה עזה כמות וּבכל זאת שׂבע מכאוֹבים על ידה… “עוד לא אבדתּי”! רחפה תקוה נעימה מול עיניה – "אם הוא לי גם ישׁוּעתי קרוֹבה לבוֹא… " ככה חשבה דינה ברגע הזה ותפוֹל על צוארי אביה ודמעותיה התפרצו כפלגי מים… רחמי האב הזקן נכמרו וישא גם הוא את קוֹלוֹ בבכי…
– אבי, מדוּע באתני הרעה! התאמצה לדבר אחרי דוּמיה ממוּשׁכה בהבליגה על בכיתה: – מה עשׂיתי? מה עול פעלתי? מדוע תשטמני אמי? …
– הרגעי דינה יקרתי ומנעי עיניךְ מן דמעה… האם רוּח אמךְ זרה לךְ?… הלא היא חבלתךְ… ונפשׁה דאבה לשמוֹע דבת רבים…
– אךְ מדוע זה אשא עון כל הדבורים עתק… מה חטאי ומה פשעי?… האם אתה לא מחלת על אלמנה חולה ועזובה בראותךָ אותה רובצת תחת משא צרותיה… הקפצת ידךָ מהושיע לה?…
– השׁקטי נא, חמדת לבי, ודומי… אבדה היא שׁאין להשׁיב.. לו ידעתי מראשית אחרית אז לא היה כן… אךְ עתה כבר נאבד הדבר… לא נוכל להפר ברית…
– אמנם כן… עון פלילי הוא להפר ברית… ולחמוס ילדים עזובים אין כל חטאת… ובידי אכזרים כאלה אפולה… ואתה תעמוד מנגד לשברי…
– מה אעשה לךְ בתי! מה' מצעדי גבר כוננו… מן השמים..
מן השׁמים! גם אתה תחפוץ לכסות על תועבות הארץ במסתרי השמים… גם אסון חיה האלמנה מן השמים הוא?… לא! בדבריך לא אתן אמון… שקר! במרומים לא תעשינה שׁערוריות נוראות כאלה… שם לא יצליחו כל הלובשים אדרת האמונה למען כחשׁ… הה אבי, ריבה את איבי… הוציאני מידי עריצים… מכף רשעים מלטה נפשׁי… השדוךְ הזה לא ישר בעיני… טוב לי למות מהכנס לחופה… אין את נפשי לשמוע צעקת עניים… לא אחפץ כי קללות מדוכאים תחולנה על ראשי… בתכריכי מתים אבחרה מבגדי חתונתי…
– הה דינה נשמתי וחי כוחי! – צעק האב הזקן בלב נשבר – אל תבכי בתי!. דמעותיךְ ימררו את חיי… מה אעשה לךְ… אם כה גזר ה' עלינו לקבל באהבה… האמיני לי כי את נפשי הקרבתי למענךְ… אנכי זה כבר חפצתי… אךְ אין להשיב… הצדיק לא ירשׁני לנתק מוסרות הברית…
– אם כן, תוֹקיר את הצדיק מפרי בטנך… ולמען מצותו הקדושה לךְ תחצוב לי קבר… לא אבי! אם הצדיק יאמר לדבק טוב – לא צדקו דרכיו… גם הוא כּ ר' זרח…
– מה הנךְ דוברת! התפרץ קול איום מקרב לב ר' ברוךְ ומתניו מלאו חלחלה. – מה אמרת דינה!…
– את אשׁר שׁמעת, אבי… איש קדוש וצדיק לא יוכל להביט חמס ושׁוד ולהתאפק… אם כן גם הרבּי בן בליעל כר' זרח… גם הוא יארוב לנקי במסתרים…
– אוי דומי! לכי לעזאזל! קרא האב בקול מוזר ובדחפו את בתו כטמאה מהר לעזוב את החדר…
בעת הזאת ישבה שרה בבית המחותן ותספר כי נסעה האלמנה לעיר המחוז לדרוש משפט… ר' זרח נבהל בשׁמעו בשורה מדאיבה כזאת וימהר להמתיק סוד את בני בריתו, ועוד בלילה הזה שלחו איש עתי אל שופטי המחוֹז להפר עצת חיה ולבער את הרעה בטרם תפתח…
* * *
שני שׁבועות חלפו. יום השׁלשׁים ושלשׁה לספירת העומר הגיע, יום אשׁר בו ילכו בני ישׂראל לשׁוח בנאות שדה ולשאוף רוּח צח בין שפיים, גם דינה שמה פעמיה אל יער קטן אחד המשתרע על יד דרךְ המלךְ… במשׁךְ הימים המעטים האלה שנו פניה מאֹד עד כי כל רואיה אז לא הכירוה עתה… תחת דליות עץ ישבה נאלמה וטבועה במצולות מחשׁבות עמוקות… לרגעים שׁלחה מבטי עיניה למרחוק, אךְ דומיה שׁכנה מסביב… לא נשמע שׁעטת פרסות סוס, אף לא צעדי עובר אֹרח… פתאום ראתה אישׁ הולךְ שחוח, מקלו בידו ותרמילו על כתפיו, מתקרב אל העיר…
– חיה! קראה דינה אחרי רגעים אחדים.
– חיה!. כן הוא… חיה אנכי… הנה באתי… גלמודה… משה איננו… אותי גרשו הלאה… אין בן לאלמנה… לא! מה לה ולבן?… מהרי קומי כלה! לכי אל מחותנךְ לבשרהו… קומי צאי!. למה תעמדי פה?… ל כי נא כלה!..
כה דברה האלמנה רתת ועיניה התנוצצו כזיקי אשׁ ותמהר ללכת אל ביתה… דינה לא פתחה פיה וכנאלמה הלכה בעקבותיה…
מָחוֹל לְמִסְפֵּד. 🔗
אֹזן מי מאתנו לא שמעה בימי הילדות מפי המינקת מעשות נוראות אשׁר תעשינה המכשפות את בנות־המלכים, איךְ בת־מלכה הארורה אנוסה על פי הדבור להתהפךְ לכמה גוונים ובאומר אחד תהיה לחיה או לאבן. מי מאתנו לא מלא אחרי כן צחוק פיו, בּזכרו חלומות נעוריו, כי כפתי האמין לכל דבר וילךְ אחרי ההבל ויהבל… ובכל זאת תקרינה מאורעות נפלאות כאלה כפעם בפעם בעולם המעשה; אךְ לא אם זקנה תספרן לנו, לא מינקת תּישׁן אותנו בהן, – לא! ימים ידברו אֹדותן ורב שנים יודיעו אותן: החיים הקשׁים יגלו צפונותיהן לבני חלוף והגסיון ביד חזקה יראה את האותות האלה למתי סודו – לאנשים באים בימים! . כמה פעמים אנו רואים בתבל איךְ אישׁ טוב ומטיב, אשר לא יוכל לראות בצרות רעהו, אשר מעיו יהמו לאנחות קשי יום ועיניו תרדנה דמעה למראה אובדים ונדחים, יתהפךְ פתאום לאבן, לחיה טורפת, לדוב שכול: כעור לא יחזה צרת אחיו וכחרשׁ יאטום אזניו לקול יללתו, רבות יוכל האיש, כצדיק כרשע לשאת ולסבול בטרם יהפךְ לאיש אחר. הצדיק, אם גם ימים רבים יראה עשׁק גזל וחמס עלי אדמות, יוכל להתהלךְ בצדקתו, יחזה עולה ולא יתבונן והרעה לא תסלף דרכו. והרשע, אף אם נכבירה עליו מלין זמן רב, בּדמעות נבקשהו ובדמי לבבנו נבכה לפניו, יוכל להשאר ברשׁעתו ולבו לב אבן לא יחם בקרבו. לעומת זה אנו רואים איךְ אומר אחד יפח באף האנוש נשמה חדשה, ומלה אחת תצלח להפוךְ אראלי שחקים למלאכי השחת וְשֵׁדֵי עֵפָתָה – לשרפי מעל… תוך מיתרי לבב אנושׁ ישנו רק אחד אשר בו תלויות כל הרגשותיו, – והיה אם נגע בו בחזקה, במהרה ינתק החוט, ואז אבד איש ואיננו! –
גם דינה נשאה מכאובות הרבה וצרות נפשה עצמו למאד. כל אחד ממכאוביה יכל להמית לב רךְ ורגש או להצית אש מתלקחת בדמי הנוער… אךְ היא קבלה את היסורים באהבה. דינה ראתה איך ימי בתולותיה קלו מני ארג, עיניה חזו איךְ כל תקותיה כעשן תכלינה ואיךְ בחזקה יובילוה אל מקום חשךְ וצלמות! לבה התפרץ בקרבּה ויהלום פעם אף מעיה המו על חמס כזה, אךְ היא שמה מחסום לפיה ותדום. רגש אחר נורא וחזק התגבר תמיד בקרבה בהאבקו את שכלה ושאר רגשׁותיה, וברגעים כאלה יכלה דינה בנקל לטרוף נפשה בכפה מהעציב רוח אביה ואמה… וכה קבלה דינה את היסורים באהבה – באהבתה לאבותיה!
אין כבתולת ישׂראל איש אחד בארץ אשר יוכל כה בּנקל להביא קרבן את כל היקר לו בחלד. חייהן ותענוגי הן למאומה נחשׁבו בעיניהן ובנפש חפצה נכונות הנה לתת את כל אשר ידרשו מיהן, רק לבלי הפריע מנוחת אבותיהן. דמעה אחת מתנוצצת בעפעפי אב או אם תעצור בקרבה כח לשׁלול את שלומן ולהרוס כל תקוותיהן. והאומללות האלה לא תוציאנה אף הגה מפיהן, כאלו נגזר עליהן ממעל כי תהיינה עולות תמימות על מזבח אהבת אבותיהן. כה תתן בת ציון גֵוָה למכים ותערה נפשה למות מות רוחני – וכל זאת תקבל באהבה… מה טובו לבותיכן, בנות יעקב, רגשותיכן – בתולות ישׂראל! אךְ אהבה כזאת לא אהבה היא, כי אם אולת אשׁר תסלף דרך ותפיל למשׁואות. נועם ואשר בימין האהבה ותורת חיים בשמאלה, האהבה נתנה לנו למורשה למען תמתיק חיינו, אךְ לא תדרושׁ מאתנו קרבנות נוראים כאלה. האהבה תשביענו טוב ולא תשפוךְ לארץ דמינו כמים למען תקרא: בדמיכם חיו. האהבה – דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שׁלום. אך לא כן האהבה המדומה. אשׁר כעש היא לכן וכרקב לעצמותיכן… מעי מעי לכן בנות אומללוֹת! –
אהבה נוראה כזאת הסתערה גם בלב דינה ותגבר חילים להכניע תחתה כל הרגשותיה הצחות, עד כי גם היא היתה נכונה להקריב עצמה כאלפי רבבות אחיותיה האובדות ולהביט בלי פחד איךְ ימררו חייה ויוֹרידו כבודה ויקרה לעפר… אך כוס התרעלה אשר שתתה מצתה עבר על כל גדותיו, ולא יכלו עוד לשאת ולסבול: האלמנה חיה נשׁארה גלמודה, את פניה השיבו ריקם, בנה הלךְ עם הגולה למרחק, אמה עזרה לבצע הרעה, גם אביה ידע וידום, – ממיתרי לבבה נתּק גם האחרון, ותהפך דינה לאיש אחר… האש אשר בערה בקרבה מאז, ואשר התאמצה בכל עוז לכבותה ולהסתירה מעין, התלקחה פתאום ותהי לשלהבת נוראה; כל הרגשׁותיה הנכנעות התפרצו ממבואן וּבְהִתְלַכְדָן יחד התפרדו לשתי הרגשות איומות: שנאה ונקמה שתי בנות התופת אלה מצאו אז קן בלבבה, ומיום הזה רק בהן היו כל חיי רוחה…
"לא! רב לי! דבבו שפתות דינה ביום האחרון קודם חופתה, בישבה בבקר השׁכם על מטתה ותכס פניה בידיה: לא! רב לי! רב לי לשאת ולסבול! היום, היום יהיה האות הזה!. מחר אוֹחר המועד!. מחר לא יהיה בידי לעשׂות מאומה. מחר ימכרוני לצמיתות… אך בו אין אשׁם… לאֱ היום יהיה האות הזה… היום, רק היום… מה נורא! "התפרצו המלים מקרב לב דינה ותצנח מעט ממטתה, כל עצמותיה רחפו מקרה אשר עברה על בשרה ברגע הזה ומתניה מלאו חלחלה. "מה נורא! צעד אחד ישמידני מאבי ואמי, מעמי ואמונתי, ועמקי תהום יפרידו בינינו… מלה אחת תמחה כעב כל ימי חיי עד הנה ותכתבני בספר חיים חדשׁים… לא! לא באלה חפצתי… חיים חדשים לא אדרוש… קצתי בחיים!. רב לי אמותה הפעם… אמותה? – לא! עוד לא בא יומי! אין את נפשׁי למות… ומה הוא המות? ! המה יבכו, יתנחמו, יתאבלו ימים שׁבעה, שלשׁים – וזכרי אבד… לאֱ גם חיה האומללה יכלה למצוא נוחם לוּ מת בנה… אךְ לא, הוא נשאר בחיים ואצלה נחשׁב כמת, – אם כן, כּכה אעשה גם אני!. גם אנכי אבחר בחיים ולהם אהיה כמתה… בכל יום יראו מותי ובכל רגע יבכו ינודוּ לי… ואל חי? – ייסרני כרעתי!. הן ענשׁי מיידי יהיה לי… גם לי לא ייטב מהם… "ראו נא את המשומדת, הנה הולכת, הנה מדברת שם! "כה יתלחשׁו עלי בחוצות ובאצבעותיהם יראו עלי תמיד… גם אלה אשר יחפצו כעת קרבתי, גם הם יפנו אלי אחרי כן עורף… אין דבר!.אבעיר אש ביום השבת במושׁבות בני ישׂראל, אסיר את המנורות מעל השולחן – מה טוב ומה נעים! דינה תבער את האש, דינה תסיר את המנורות… טוב! והמה ישמעו מכל אלה!. כן הוא, היום!. רק היום!. אךְ עתה עת ולביש בגדי כמשׁפט היום הזה, למען אצא ככלה בקשוריה.. הלא כלה אנכי – מזל טוב!. מה ערבה שמחתי… כן, היום!…
פה באה אמה החדרה להלבישה מחלצות ביום שמחתה.
* * *
מן העת אשׁר באה חיה מעיר הפלךְ, אישׁ לא ראהּ בחוצות… ביתה הקטן היה לה לקבר, שם ישבה לארץ ותבךּ על בנה יומם ולילה – וימי אבלה האריכו משׁבעת ימים! בין כל יושבי העיר לא נמצא אף אחד אשׁר יבֹא לנחמה מיגונה ולדבר מעט על לבה, כי מי ירחם על אלמנה עזובה בצר לה? רק דינה באה פעם אחת, ותשב גם היא לארץ ותמרר בבכי… אךְ האלמנה לא שמה לב לדינה ולדמעותיה. דינה הבינה תוגת לב אם סוערה ולא נסתה אליה דבר. אולם טרם הלכה לה עזבה על החלון מעט כסף, והאלמנה מהרה לצאת בעקבותיה ותשליךְ כספה אחריה…
ליל אֹפל כסה פני הארץ ודומית־מות השׁתררה בכל קצותיה. הירח הסתיר אורו גם כוכבי מעל לא יצאו ממחבואם, כאלו צר להם להשקיף מן החרכים על רעת תבל ויושבי בה. חיה עמדה אז לפני האח ותפיח בגחלים… לרגעים התפרצה מתוךְ זיקי הגחלים שלהבת קטנה, וּמַרְאֶהָ אֹדֶם־תְּכֵלֶת, ותאיר את פני האלמנה האומללה. מה נורא היה מראה אז! עיניה התנוצצו, פניה קבצו פארור, שניה חרקו, ידיה רעדו וכל בתי גֵוָה התנועעו כנוע מפני רוח… “משה! איכּה”? קראה פתאום האלמנה בקול איום ונורא עד כי גם חלוני הבית החלו לצלצל לשׁאגתה: – "משה! הנךָ רואה?… התראה מה אמךְ עוֹשָה?… משה בני, אהוב נפשי, אל תבכה!. הָה! שׁם יפליאו מכותיך… מה אומללה אמךָ!. הה! רחמו נא עליו, אל תכוהו!. הוא היה בני… יחידי… היה?… אך איהו? הלא אין לי עוד בן?… ואת לא קצת בחייךְ עוד, חיה? – אוי!. התאנחה האלמנה ותחל להכות בידיה על ראשה ולמרוט בחזקה שערותיה הלבנות מִזוקֶן: – אוי! הנךָ מחשה אל חי?… דום, דום! גם אב הרחמן לא יזכור אלמנה סוערה!. לדברים האלה התעוררה האלמנה בחרדה, ותמהר לאסוף את הגחלים ותצא בחפזה החוּצה…
שוממה ונדהמת מבלי דעת נפשה, סבבה חיה בשׁוקים וברחובות עד בואה אל בית ר' זרח. הבית הגדול הזה היה בנוי מעצים ובצדו נמצאו גם ארוות לסוסים, לתבן ולמספא. חיה עמדה בלי נוע ואזניה הקשיבו מסביב. מבית ר' זרח נשמע קול המולה גדולה, קול מנצחים בכלי שׁיר ונגינות שכורי־יין, והחרדים היו מלאים אור בהיר, כי מבית המדרש הביאו כל המנורות להאיר לכבוד משתה־החתן. על פני כל הנאספים שם נראו אותות שמחה. חיה נגשה בלאט אל החלון ותתבונן על מראה עיניה.
– השטן הביא לנו אורח על כנפיו! נשׁמע פתאום קול חזק, מהול בצחוק: – האת זאת חיה? כל מחלה וכל מדוה על ראשךְ תחולנה! מה לךְ פה?… בי נשבעתי אם לא שׁגיתי לראשונה, ולא יקרא שמי בישראל יצחק השכור אם לא דמיתי כי בת התפת היא… הגם את באת לראות שמחתנו?… ומה שלום בנךְ הנחמד?… הן לא יבושׁ באביו?… אךְ מה זה בידךְ?… בואי הביתה והביטי החוצה!. האלמנה לא ענתה דבר ועקבותיה נעלמו מתחת הבית.
בבית ר' זרח הרבו להשׁתעשע ושמחתם עלתה למעלה לראשׁ. כל הקרואים מלובשׁים בבגדי החג יצאו במחולות וייטיבו לבם ויחפּצו גם לשלוח את הפורטים על פי נבל כי יביאו את המחותנים וישׁירו לפניהם בחוצות כמשפט – אךְ פתאום נהפךְ ששונם לאבל ונשׁף חשׁקם הושם לחרדה: קול רעשׁ ויללה נשמע מבית ומחוץ, – אש אחזה בארבע הפנות והבית היה לשרפה.
גם בבית ר' ברוךְ שבתה השמחה ומחולו היה למספּד, וקול בכי ויללה נשמע, כי הכלה נעלמה פתאום ולא נודע מקומה איה!
אַחֲרִית דָבָר. 🔗
שׁנתים ימים חלפו עברו למו. היום הזה היה האחרון לימי הסתיו, ובו כפור וקרח התלכדו יחד. מבוקר השׁכם ירד שלג ארצה ויכה ברסיסיו על פני כל העוברים ושׁבים, כאלו חרה אפו בבני מרי אשר ימרו את רוחו וילכו עוד בחוצות בעת אשׁר יראה הם את ידו הגדולה והחזקה. פתאום נשמע מתוךְ שׁאון השלג והמית הסער קול קורא: “צדקה תציל ממות”! אחד משמשי החברה־קדושׁה הלךְ בראש, ושני לוחות עץ בידו, להראות הדרךְ, בעקבותיו ילכו נושאי המטה ואחריהם המון אדם רב ימשכו ללוות את המת ולגמור אתו את החסד האחרון. כבואם אל מעבר־המתים (כה יכנו אנשי העיר הזאת את המעבר הקטן אשׁר לפני בית מועד לכל חי) החלו רבים מגומלי החסד לרחוץ ידיהם וללכת לדרכם, וכה ימעט מרגע לרגע מספרם עד כי טרם הגיעו לחצר בית הקברות נשארו רק עשרה. בעוד תפלת ויהי נועם על שפתי הנאספים כלה הקובר את מלאכתו, ויורידו את המת אלי קבר, כסוהו בלוחות עץ, שמו עליו עפר, אף דפקו בּמעדרתם, ובהצדיקם את הדין מהרו לשׁתות כוס תנחומים ולהשתחוות לאלהי נסכם – הוא יין־שׂרף המשמח לבותם תמיד למקרים כאלה, השלג המהיר במלאכתו החל עוד ביתר עז לרדת על הקבר החדשׁ, וכעבור חצי שׁעה נראו רק ענפי העץ הקטן אשר שמו המקברים בקבר לאות, והמה נתנו עדותם כי במקום הזה שב לעפרו אֶנוש אָנוּש אשר אתמול חיה עלי אדמות…
כנטות צללי ערב. בעת אשר עוד לא נראתה נפשׁ חיה על בית מועד לכל חי וגם המפקח על הקברים הלךְ לו החדרה, נגשה אשה אחת בלאט אל שדה הקברות והעפילה לעלות מבעד לגדר קרבה אל הקבר החדש. רגעים אחדים עמדה נאלמה ובלי־נוע, אךְ פתאום נפלה לארץ ובהשטחתה על פני הקבר ספקה כפים ותשא נהי… “הה אבי! גם בכות על מותךָ לא אוכל! אבי! הן אנכי הייתי בעוכרךָ ורק אני הורדתיך ביגון שׁאולה!.” כה נהמה האשה מקירות לב, וכנהרי נחלי מים כן ירדו דמעותיה מעיניה ומבעד לשגל הקר חדרו לעמקי הקבר… כשׁעה תמימה שכבה האשה עלי קבר ותחונן עפרו; אחרי כן קמה ותעמוד עוד רגעים מעטים ותתבונן במקום היקר לה – ותצא בדרךְ אשר באה… תוךְ רחובות צרים ועקלקלים עברה כצל, עד בואה אל בית חיה האלמנה. שם הדליקה נר, ולאורו אנו רואים כי דינה היא זאת!. אךְ לא דינה העדינה הפורחת כשושנה תופיע כעת נגד עינינו: עצמותיה שֻפוּ, לחייה קמטו בלא עת, פניה מכוסים בלבנת המות, עמודי גוה רופפו ושחוח תלךְ… רק ברק עיניה המנוצצות יזכירנו עוד את דינה, כאשר ידענוה מקדם; אך אשׁ העינים האלה עוד גדל עתה מאז, כשלהבת הנר אשר תתקלח בטרם תכבה ואיננה…
בחפצנו לדעת את כל קורות דינה בהמשךְ שתי השׁנים, עלינו רק להתבנן בפניה, – שם הנה כתובות בעט הזמן ורשומות לזכרון באותו שממון. – כעבור הלילה הראשון אשר בו עזבה דינה את הוריה, מהרה זאברודסקי הזקנה להביאה אל כפר קרוב ולתתה על יד הכהן הקטולי. בבקר עשתה השׁמועה לה כנפים ותהום כל העיר לשׁמע האסון הזה, אבותיה האומללים החלו לחפשׂה ולדרושׁ אחריה וכל עמלם הרב לא הועיל להם במשךְ שני ימים הראשונים לדעת את מקומה. אךְ העלמה קלאטוויגא, אשר לא ראתה פני דינה זה כבר ואשר אמרה בלבה כי רק אמה הֵסיִתָהּ לעזוב אמונתה, גלתה להם את הסוד האיום… נקל להבין מה נורא היה אז מצבם ואיך התאמצו בכל עוז להשׁיב לב בתם אליהם. בלב נשבר באו לפני הכהן ויתחננו – אךְ הוא השיב פניהם ריקם, ואת דינה צוה להוליךְ אל מקום אחר וכחֹדשׁ ימים הסתירה מעין רואה… אךְ ידיהם עוד לא רפו ויבקשו תחבולות עדי הצליח האב לראות פני בתו… דמעות האב הזקן לא יכלו לבלי הפעיל פעולה חזקה בנפש דינה הטהורה – אךְ מה הועילו להם כל אלה?… כאשר יבלע המות לנצח, כּן לא יוציא כהן קטולי מידו את הנפש אשר רכשׁ לו… האיש אשׁר נפל אל הפח לא ימלט עוד והפתילים אשר יאסרוהו לראשונה, כעבותות העגלה במהרה יהיו… "האשוב לביתי?… האמצא שם מרגוע… האם לא אהיה בזויה לכּל כל ימי חיי? האם לא אשׂא חרפתי תמיד?… " הכהן וזאברודסקי הזקנה תארו לפניה בצבעים שׁחורים כי איד נכון לצלעה אם תשוב להוריה וכי תשא מכאובות יתר הרבה מהשׁפטים הנוראים אשׁר יעשׂו ברשעי ארץ בגי־בן־הנם!. דינה שׁמעה בקולם ותפָת… הצעד הראשון אשר יעשׂה האיש בדברים כאלה לא יתננו לעמוד וידחפהו הלאה… עבר עוד שבוע אחד, וַתִקְרֵא דינה בשם אחר, והזקנה זאברודסקי חשׁבה לה זאת לצדקה ולמחילת עון…
את אשׁר בקשה נפש דינה מצאה אז. ישנם רבים אשר הון עתק יקח לבבם או יבקשו להם אשׁר ומנוחה בעזבם אמונת אבותיהם: אך דינה לא באלה בחרה: היא באה בברית החדשה, רק למען תוכל לשאת ולסבול, היא דמתה בלבה, כי רק כעס ומכאובים מנת חלקה בתבל, – ואל המטרה הזאת מהר הגיעה… מן הרגע הראשון היו נכונים לה ימי חֹשךְ ותשא שבעתים יתר מכל אשׁר תאר לה הכהן. אמה החדשה חפצה לשקול על ידה כסף הרבה ולהלבישה מחלצות כבנות עם הארץ – אךְ היא לא לקחה מחוט עד שרוֹךְ נעל ותבוז למתנת ידה. "בזאת ישולם לי בעד ימי נעורי, בעד אבותי, בעד עמי ואמונתי… לאֱ אנכי לא אמכרם בהון, אף אם ירבו במחירם!. גם קלאטוויגא רעותה עַזְבָתהּ, – בעיני עלמה ישרה כזאת לא ישרו מעשי אהובתה, אשר רצתה נפשה בה עד כה, ודינה גם היא לא הרהיבה בנפשה עוז להתראות אתה פנים… "אינני שוה אהבתה – אמרה דינה בלבה – ידידותנו כעת הופרה… בעלילותי הלא אוכל לגאלה ובמעשי אשחית תום דרכה… " כה נשארה דינה עזובה וגלמודה, בעירום ובחסר כל, כל מיודעיה רחקו ממנה ובנפש נזעמה ורוח נדעכה החלה לשאת את משא חייה החדשים והקשים… בקצה העיר מצאה לה עבודה אצל כובסת אחת ובעד ככר לחם עמלה יומם ולילה: שם הודיעו לה הרעב והכפור את ידם החזקה וצרוֹתיה עד צואר הגיעו. אךְ רוחה לא רפתה בקרבה ולא רבצה תחת משאה, – למראה כל צרה חדשׁה הגבירה חילים ותשיש לקראת מכאוביה כעל שלל רב. “עתה אשא, עתה אסבול! זאת חליפתי, זאת כפרתי”, כה התנחמה בימי הרעה – והזמן חלף הלךְ לו…
אךְ עוד לא נמלא צבא יסוריה עלי ארץ ועוֹד לא שתתה מצתה את כוס התרעלה… מכאובים חדשים מקרוב באו עדיה. ותחת על ראשה צרה איומה אשר לא ידעה שחרה – היא החרטה! החרטה היא המחלה הנוראה אשׁר תחליש גם רבי־אונים וגם גבורי חיל לא ימצאו ידיהם בנפלם בכפה… הידעתם את דרכי החרטה וכל השׁערוריה אשר תעשה בת התפת הזאת? נחשׁים ועקרבים ימצאו קן להם בקרב לבב אנושׁ, יומם ולילה ימררו חייהו ולא יתנו לו מנוח גם בעת יישן ויעיר. אין נסתר ממכותיהם ואף רגע אחד לא יתנו לְמֻכֵּי עברתם להרגיע מעט: מעת לעת ירבו עקיצותיהם והאנוש הנגוע ינסה למצוא מפלט פן ירוח לו וכמתהולל יבקש יום אתמול כי עבר ויתאמץ לחפשׂ אחרי מה שאין להשׁיב, להחיות את אשר כבר הורד אלי קבר, והעבר ירחף לנגד עיניו, תמונה יראה, קול ישמע “הלא עיני תחזינה כל אלה” יאמר בלבו ויאבה לתפוש בכף את המחזה המדומה, אךְ המראה יחלוף במהרה ואז יזכור את רישו, יראה כי מה שנאבד אין להשׁיב, ומיד ירוץ אחרי צל אחר, וכה ישא יסבול – ויחיה! כה תפליא החרטה מכותיה ומהר גם על דינה עבר זעמה… “אכן עתה באו ימי הצרה, חשׁבה דינה, זה הוא ענשי! טוב, בשׂמחה אשׂאנו!” אךְ לא צדקה הפעם במשפטה: אין כח, ואין עצמה לסבול מכאובים כאלה… לא ארכו הימים ותדע גם דינה את היד החזקה אשר הוֹיה בה! כמשוגעת החלה לברוח ממקום למקום ובקוותה למצוא מחסה הלכה מדחי אל דחי… היהודי, בית תפלה, חדר הורתה, אבותיה – כל אלה התיצבו תמיד נגד עיניה כמראות מפחידות ויגזלו מנוחתה… פעם אחת גמרה בּלבה לעזוב את העיר הזאת, ולבקשׁ שלוה בארץ נכריה, אךְ רתוקי ברזל משכוה לשוב אל עיר מולדתה, אל מקום מכאוביה וצרותיה… "אוי נא לי! מה יפריד ביני ובינם?… האם הרחקתי ללכת עד כה?… איה העבר?… "הנהו לפניך! שמעה דינה קול מתפרץ מקירות לבה, קול מלאךְ משחיתה, אשׁר תאר לפניה את העבר בצבעים יקרים ונעימים; ברגע הזה נגלתה לפניה תמונה נפלאה בהודה והדרה, אךְ כמעט חפצה לשׁלוח יד ולנגוע בה, אל חזו עוד עיניה נכוחות: אור בוקר נהפךְ לצלמות וחשכה איומה רבצה מסביב.. כה מנו לה שתי שנות עמל! –
דינה אהבה לעמוד שעות תמימות תחת חלון בית אבותיה, אולי תוכל לראות פניהם מרחוק ופן דבר יגונב אליה ותשמע קולם… לא פעם אחת כסוה גשׁם ושלג, לא פּעם אחת רחפו עצמותיה מקרה – אךְ היא לא נלאתה נשׂוא ותעמוד ותחכה… פעם אחת קרה לה, בעמדה אחורי הכותל, לראות את אביה יוצא מפתח ביתו לעת ערב… הזקן שם עיניו בבתו ופניו חורו, רעדה אחזתו, אךְ מהר אמץ לבבו וילךְ לדרכו מבלי הבט עליה… דינה ספקה כפים ובידיה על ראשה מהרה לנוס…
אךְ לא לנצח תאכל החרב! מהר נכמרו רחומי הטבע עליה: כפור וקור, רעב ושׁאר מלאכי הזעם אשׁר ידו אבניהם בה, שׁלחו לה גואל ומושׁיע. היא מחלת השׁחפת, אשר דרכיה דרכי שׁאול ונתיבותיה לשחת. דינה קדמה פני המחלה הנוראה בשמחה רבה. “עתה קרב קצי, עוד מעט ואצא למרחב” כה אמרה בלבה ותגל לראות איךְ כל טפת דם אשׁר תקיא תקרב אותה אל המטרה אשר אליה נכספה גם כלתה נפשה…
ויהי היום ותכבס דינה כתנות בבית רופא העיר. פתאום שמעה את קול אמה מר מתיפחת כי יחיש הרופא לעזרת אישׁה… דינה עזבה מיד את מלאכתה ותמהר אל בית אביה… שם נודע לה כי אביה גוֹע… מהעת הזאת עמדה יומם ולילה אצל החלון אשר לחדר משכבו… משם התה אזן לשׁמוע כל מלה יוצאת מפיו ולהקשיב כל אנחה מתפרצת מקרב לבבו… דינה יראה לבא הביתה פן תדאיב נפשׁ החולה ותמרר רגעיו האחרונים… בלילה אחד הבינה כי אביה נטה למות… עיניה ראוּ מרחוק איך שמשי החברה־קדושה באו… לבה הלם פעם… בכל עז התאמצה לשמוע בעד החלון את אשר ידבר אביה טרם תצא רוחו. אולי יזכור את יחידתו ויסלח לחטאתה… פתאום שׁמעה את קול הגוע קורא בכח: "דינה… בתי.. הכל מחול לךְ… דינה הרגישׁה ברגּע הזה כי הוקל משאה ורוח לה.. “רב לי! עתה אמותה” אמרה בלבה ותלךְ לדרכה. מה שהיה אחרי כן ידע הקורא.
כבוא דינה אל בית חיה, שכבה על מצע תבן, אך שנה רחקה מעיניה…
זכר מקרי היום הזה לא נתנו לה לנוֹח כל הלילה ותשמח כראותה בעפעפי שׁחר. –
אצל בית הסהר נקבצו המון אדם רב לראות איךְ ישולחו בני עולה אל ארץ גזרה על חטאתיהם. האסירים עמדו שנים שנים, מחוברים בכבלי ברזל איש אל אחיו, וביניהם היתה גם אשׁה אחת, מלובשׁה אדרת שער כמשפט. האשׁה הזאת – היא האלמנה חיה!. ממחרת היום אשר נשׂרף בית ר' זרח בא אליה יצחק השכור וידרוש מידה כסף… “הכל ידעתי, אמר לה, הלא ראיתיך שם מכשפה ארורה”! אךְ האלמנה גרשה אותו במקל חובלים ותמהר לבֹא לפני השופטים ותתודה על חטאתה… הודאתה וזקנותה הקלו מעט משׁפטה, וכעת היא הולכת לעבוד שמונה שנים עבודת פרך… במשׁךְ הזמן אשׁר ישבה חיה בבית האסורים, הביאה לה דינה בכל יום לאכול ותפרוס לה מלחמה – לחם עוני… עתה באה דינה להפרד מאתה… “רב לנו פה בעמק הבכא”! נהמה הזקנה בשוּמה פעמיה לדרךְ, ודינה הניעה אחריה ראשׁה… שׁניהן שמרו מוצא שפתיהן: חיה מתה בדרךְ, ודינה גועה עוד טרם בוא האביב… אחרי ארונה הלכה רק רעותה קלאטוויגא…
* * *
ומה שלום הנשארים? ישאל הקורא. – עולם כמנהגו נוהג! שׂרה תבכה באין הפוגות על אלמנותה, ותתפלל כל הימים, גם תפנה לכל הקדושים אשר בארץ. יצחק שותה שכור כמקדם, אך אשתו תתאונן כי נשתנו העתים לרעה. ר' זלמן אשׁקעס מצליח במלאכתו, וזה לא כביר חפץ להביא בברית החתונה את שׂרה עם אלמן זקן אחד… ושם ר' זרח הולךְ וגדול, בנו נשא אשׁה מבנות היחש וכבר הוליד לו נכד – והוא היה לגבאי בבית מדרש הגדול… והיה ראשיתו מצער – ואחריתו ישגא מאד!…
-
סבארשטשיק. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.