זיכרון

לאבי מרן הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל

הרב הראשי לישראל אשר הוכתר בעיר העתיקה ולא זכה לראות בגאולתה

 

הקדמה    🔗

שיחות הפרשנות הצבאית של האלוף חיים הרצוג היו חלק בלתי נפרד מהווי הימים הגדולים של סוף מאי וראשית יוני 1967. במשך אחד־עשר יום צפו אלפים בישראל מדי יום בקוצר רוח לשמוע את קולו ושתו את דבריו בצמא.

הקורא את השיחות לראשונה עתה, אחרי נצחונו המוחלט והמהיר של צה“ל, יתקשה אולי לעמוד על משמעותן העצומה למוראל האוכלוסיה. שהרי כיום נראים הדברים כמובנים מאליהם. במציאות החדשה שנוצרה, דרוש מאמץ לא מבוטל כדי לשחזר לעצמנו את המצב של עם הניצב מול סכנת־כליה, ששרר בשבועיים שקדמו למלחמה. בחיילים נסכה העצמה האדירה של צה”ל, שנגלתה לעיניהם ושהם היו חלק ממנה, תחושת בטחון. אך האמהות והמבוגרים שמעל לגיל הגיוס, הילדים והנוער – נשארו בעורף והיו נתונים באווירה של חרדה. בשבילם היו שיחותיו היומיות של האלוף הרצוג מקור השראה ועידוד.

את שיחתו על יחסי הכוחות באוויר סיכם הפרשן באומרו: “אילו הועמדתי בפני הברירה: לשבת במטוס מצרי המיועד להפציץ את תל־אביב או לשבת בבית בתל־אביב, הרי מתוך שיקולים אנוכיים לגמרי הייתי מעדיף לטובת בריאותי לשבת בתל־אביב”. מה שעשה את הדברים האלה לבעלי חשיבות ובעלי משקל הוא, שהם נאמרו ב־1 ביוני, יום בו טיפלו מאות אלפי אמהות בישראל בהדבקת פסי נייר או בד על שמשות החלונות, וילדיהן עסקו בחפירת שוחות בחצרות. חיוניותן של שיחות הפרשנות לא פגה גם משפרצה המלחמה. בשלב הראשון לא פורסמו ידיעות מלאות על מהלך הקרבות ועל נצחונות צה“ל, בגלל מה שהאלוף הרצוג כינה כ”ערפל המלחמה". ושוב מילאו שיחות הפרשנות שליחות חשובה, בהציגן את הידיעות על הפגזות והפצצות של ישובים ישראליים – ששודרו בכל מהדורות החדשות – בפרספקטיבה נכונה. מאוחר יותר החלו הנצחונות לדבר בעד עצמם.

שיחותיו של האלוף הרצוג, יותר משהן מתארות את ההיסטוריה של שבועיים גורליים בחיי ישראל, הן עצמן חלק מאותה היסטוריה, וחלק אשר רבים־רבים יזכרו אותו ברגשי תודה והוקרה.

יולי 1967

יצחק רבין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

של צבא הגנה לישראל

 

מבוא    🔗

היה זה יום ששי, ערב שבת, ה־26 בחדש מאי, 1967. ישבתי בבית וקראתי את עתוני סוף־השבוע, מושפע מהאוירה ששררה בארץ – ומודאג, כרבים כמוני, שמא לא איקרא לדגל ולא אוכל לתת את חלקי בעת חירום. טרטור הטלפון הפריע למחשבותי. היה זה חנוך גבתון, מנהל “קול ישראל”, אשר הודיע לי כי הגיע למסקנה שיש הכרח במינוי פרשן צבאי במסגרת שידורי הראדיו לציבור הישראלי. הוא נזכר כי מזמן לזמן הופעתי ב“קול ישראל” בפרשנות צבאית על מלחמת העולם השניה, על מלחמת ויאטנם, על מלחמת הודו־פקיסטאן ועוד, ולאחר שקיבל את ברכת המטה הכללי של צה"ל ביחס לפניה אלי, שאלני אם אני מוכן לקבל על עצמי את התפקיד. עניתי בחיוב, וכך החלה הפרשנות.

במשך השבת חשבתי על התפקיד המוצע. ידעתי כפי שציינתי באחד השידורים, כי אין דבר יותר מסוכן בשעת חירום מאשר חוסר־ידיעה. הציבור מוכן לכל קרבן, אולם הוא רוצה לדעת קודם כל את העובדות, אם טובות הן או רעות. נזכרתי בשנים אשר ביליתי בעת שירותי באנגליה בזמן מלחמת העולם השניה, בשעות הקשות ביותר, כיצד שותף העם בכל הבעיות ולוא הקשות ביותר בפניהן עמדה המדינה בשעות גורליות.

עם אינו מפחד ממצבים קשים. הוא מפחד מערפל, מגישוש באפלה, מחוסר ידיעה.

החלטתי לכן כי קודם כל אני חייב לתרגם מהז’רגון הצבאי לשפת יום־יום את המצב כהוויתו לאורך גבולותינו, להוסיף הערכה מעצם הכרתי את ארצות־ערב וצבאותיהן מתוך שנות עבודתי במטה הכללי – ולהגיע לכעין הערכת־מצב על בסיס עובדות, במסגרת המותר מבחינה בטחונית, כמובן.

הייתי מאזין לשיחת היום בקרב הציבור וניסיתי לעמוד על מה שמדאיג את האזרח הממוצע. התייעצתי מזמן לזמן עם חנוך גבתון וכן עם דובר צה“ל, אל”מ שלו, ולפנות ערב – אחרי החדשות של שעה שבע, סיכמתי לעצמי סופית מה חייב להיות נושא הערב.

עלי לציין כאן כי צה"ל גילה עירנות רבה לנושא של המוראל בעורף, כי המוראל בעורף משפיע אל־נכון על מוראל הכוחות, בעיקר במדינה כישראל אשר בה הצבא יוצא מן העם, וחוזר אליו והינו למעשה חלק של העם. זאת ועוד: בפעם הראשונה אולי בהיסטוריה האזין צבא שלם עד לחייל האחרון, (מחוץ לשעות לחימה ממש) מדי שעה לחדשות וליומן החדשות. נוצר מושג חדש: צבא של טרנזיסטורים.

דומה כי לא היה חייל בשדה אשר ברשותו לא היה מקלט, ואשר לא האזין בדריכות ובהקשבה למשודר ולנעשה. ואמנם, כפי שהתברר לכולנו אחר־כך, היה קהל המאזינים שלנו לא רק בעורף כי אם לא פחות מכך בחזית. בקיצור, עם שלם האזין מדי שעה וחי למעשה על מה שהוגש לו על ידי מערכת החדשות של “קול ישראל”.

ודומני כי מערכת החדשות לא הכזיבה. על כל השבחים אשר חולקו, אני מנצל את ההזדמנות להוסיף את שלי ל“קול ישראל”. נוכחתי לראות כיצד, בתנאים קשים ביותר, עבדו אנשי “קול ישראל” ביעילות רבה להפליא, במסירות ובאוירה טובה, כיצד הצליחו להגיש לציבור תמונה נאמנה של מלחמה עזה, של ליכוד לאומי, של מסירות נפש, של יגון ושמחה. בשידורים חיים תחת אש חיה של רגעים גורליים, בדברי מפקדים אשר נאמרו בלהט הקרב ואשר עוד יצוטטו במשך דורות, במימרות ותגובות של המתנדבים, של העם, של העורף היהודי בעולם, של האיש ברחוב בשעת גיוס והתנדבות – הם הצליחו להביא בפני העם המצפה והצמא לידיעה והרוצה לחוש את האירועים הגדולים, פסיפס מושלם של ימי גבורה, קרב ונצחון.

זכיתי, ועם גמר כבוש ירושלים התמניתי לתפקיד ההיסטורי של המפקד הראשון של כוחות צה"ל בגדה המערבית המשוחררת. תפקיד זה מנע ממני המשך השידורים, מחוץ לסיכום אחד, עד ליום שחרורי, ולכן לא עלה בידי לטפל במלחמת הגבורה ברמת הגולן.

זכות גדולה היתה לי להסביר לעם אשר הסברתי מתוך המרתף בבית סוקולוב ומאולפני “קול ישראל” בירושלים, אשר המשיכו לפעול תחת הפגזת האויב. זכות גדולה היתה לי גם לתאר מעשי גבורה של צבאות ישראל באחת המערכות החשובות ביותר שלהם במשך הדורות. אולם זכות כולנו היא כאין וכאפס לעומת זו של אלה אשר נלחמו בגבורה ובחרוף נפש והביאונו עד הניצחון – ובמיוחד אלה אשר הביאו את הקרבן העליון על מנת להחזיר את העטרת לראשנו ועל מנת שפשוטו כמשמעו נמשיך לחיות כעם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. הלוואי ונמשיך כעם להיות ראויים לקרבן שהם הביאו.

ח. הרצוג

28.5.67

הממשלה – להכרעה בקשר למצב המדיני ובשאלת הרחבת הרכב הממשלה לימי החירום.

מצרים עשויה לנתק את יחסיה עם ארה"ב.

באו"ם נערכות התייעצויות על כינוס מועצת הבטחון.

ארה"ב החליטה לא לפעול נגד מצרים.

כוחות ירדניים מתוגברים תפשו עמדות בגבול ישראל.

(מכותרות העתונות היומית)

 

צבא מצרים – שני צדדים למטבע    🔗

אחת האנתולוגיות־לשירה היפות ביותר המוכרות לי היא זו שחוברה בידי הפילדמרשל לורד ווייוול, מפקד הכוחות הבריטים אשר הביסו את צבאות איטליה במדבר המערבי בהתחלת מלחמת העולם השניה. אז עמדו כ־35,000 חיילים בריטיים מול צבא איטלקי גדול פי כמה, אבל תחת פיקודו של ווייוול השמידו המעטים את הרבים. ווייוול מצטט את השירים אשר היה נוהג לשנן לעצמו באותה תקופה, ומציין כי במצבים הקשים ביותר היה מנסה להכניס את עצמו לעורו של המפקד העומד מולו, באופן שהיה זוכה למידת־מה של נחמה מלימוד הבעיות המעיקות אל נכון על יריבו.

דומני כי יש לנו נטיה לאומית לעבור במהירות רבה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ולהיפך. טוב לכן אם נסגל לעצמנו את עצתו של ווייוול ונתבונן לרגע קט על הצבא המצרי המרוכז מולנו בסיני ועל בעיותיו.

הכוח הצבאי המצרי זכה לפרסום רב ברחבי־עולם בימים האחרונים. את כוחו מעריכים רוב הפרשנים בארבע דיביזיות חי"ר ושתי דיביזיות שריון. כוח זה אינו כולל מילואים הנמצאים בחלקם בתימן ובחלקם במצרים ובסיני. בקיצור, כוח סדיר המונה כ־150,000 חייל ומעל לאלף טנקים מסוגים שונים.

מתוך הכוח הנזכר, כפי שפורסם נמצאים מעל לשמונים אלף חייל בקדמת סיני, כולל לפחות דיביזית שריון. פירוש הדבר בשפה שהיא אולי יותר מובנת לציבור שלנו: מולנו נמצא כוח הנע בין 12 עד 15 חטיבות. בעולם הרחב מעריכים כי מתוך כוֹח־השריון של מצרים נמצאים כ־800 טנקים בסיני. מכל מקום, כאשר מדובר בדיביזית־שריון פירוש הדבר בדרך כלל כ־300 טנקים. הטנק העיקרי המצוי בידי המצרים הוא ה־ט־54 וה־ט־55, טנק בינוני סובייטי המרכיב תותח של 100 מ"מ. זהו כלי טוב ויעיל שמשקלו כ־ 36 טון.

הצבא המצרי כולו בנוי על טהרת המבנה, הארגון והציוד הסובייטיים.

באויר מעריכים את כוח המצרים בכ־350 מטוסים מקו ראשון, כאשר הטובים ביניהם (כ־ 40%) הינם ה“מיג־21” הידוע. בנוסף עליהם ישנן מספר טייסות־מפציצים מסוג איליושין וטופולב 16. כוחם העיקרי של המצרים בים כולל שבע משחתות, כ־12 צוללות, ספינות טורפדו ומספר ספינות נושאות טילי ים־ים.

כאשר נאצר מודיע כי הוא מתכונן לקראת התקפה עלינו – יש לזכור כי לכל מטבע שני צדדים. הכוח שלו הערוך בסיני, הכולל כאמור למעלה משמונים אלף חייל וכ־800 טנקים, אחראי למרחב גדול מאד. גבולנו המשותף (לרבות רצועת עזה) הנו באורך של כ־270 קילומטר. חוף סיני במפרץ אילת עד לשרם־א־שייך משתרע לאורך 150 קילומטר. העומק של סיני מגבולנו עד לתעלת סואץ הוא כ־200 קילומטר. זהו שטח עצום לגבי הכוֹח המצרי הנמצא בסיני, והוא מבטיח לצה“ל מרחב־תמרון ניכר, אם וכאשר נצטרך להגיב על התוקפנות המצרית. הפיקוד המצרי חייב לקחת את זאת בחשבון, ואם כך הדבר – הרי לנוכח כוחו של צה”ל, יש לו בעיות. הוא גם יודע, כי בשתי הזרועות הקובעות את תוצאתה של מלחמה מודרנית, בעיקר בשטח מדברי, באויר ובשריון – צה"ל מצויד היטב בציוד ונשק המתמודד בהחלט באיכותו, יעילותו מהירותו וכוח־האש שלו, עם הנשק הסובייטי הנמצא בידי המצרים.

אל לנו לזלזל באויב העומד מולנו ובמיוחד בנשקו ובציודו שהם משובחים ומסוכנים. אולם מאידך, כאשר אנו מעריכים את המצב נחשוֹב קצת על בעיות המפקד המצרי במדבר. הוא אחראי לשטח עצום, עם כוח לא גדול במיוחד ביחס לשטח. הוא מרוחק מבסיסי־האספקה העיקריים שלו, המצויים מעבר לתעלה. הוא מפקד על צבא שהניצחון היה ממנו והלאה עד היום. הוא הובס במלחמת העצמאות, הוא נוצח בסיני, היחידה שלו בקונגו ב־1960 לא הוסיפה זרי־דפנה לדגלו, וזה כחמש שנים הוא נאבק בתימן מול אנשי־שבטים משוללי נשק כבד – ולא יכול להם.

טוב לכן, בבואנו להעריך את המצב, שנראה את שני צדי המטבע. גם זאת עשינו רק באופן חלקי, כי מסיבות ברורות לא ניתן לנו לתאר במלואו את הגורם העיקרי, והוא – צה"ל.

עמדת טילים מצריים בסיני

29.5.67

מועצת הבטחון מתכנסת הערב – עוד כוחות מצריים מתרכזים בסיני.

“איפול” במוסקבה על המתרחש במזרח התיכון.

נשיא סוריה יצא למוסקווה.

גילויי התנדבות גם בתשלום למס הכנסה.

נאומו של נאצר מבשר החרפת בעיות הבטחון.

נמשך ריכוז הכוח המצרי בסיני.

(מכותרות העתונות היומית)

 

צבא סוריה – המבט מן הרמה    🔗

בנאומו בפני האיגודים המקצועיים לפני ימים מספר הודיע נאצר בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי קיים למעשה פיקוד אחיד לצבאות מצרים וסוריה וכי סוריה תפעל במידה שתתחלנה פעולות־איבה על גבול מצרים.

הבה וננסה, על כן, לפזר במקצת את מסך־הערפל העוטה את גבולנו הצפוני: נתעלם משטף המלל הזוועתי הממלא את גלי־האתר מסביבנו – ונבחן את העובדות והנתונים. ובהזדמנות זו טוב שנזכוֹר שהמרחק בין ההצהרות והאיומים הערביים לבין כוח־הביצוע המעשי שלהם למול התנגדות – היה תמיד והינו גם היום די גדול.

סוריה היא ארץ גדולה. שטחה גדול פי 9 משטח מדינת ישראל. יחד עם זאת צבאה הוא קטן יחסית. העתונות הבין־לאומית סבורה כי הצבא הסורי מונה כיום כ־65,000 חיילים סדירים, המאורגנים במסגרות של כ־6 חטיבות חיל רגלים ושתי חטיבות שריון, ועוד יחידות מיוחדות כגון: גדוד צנחנים, קומנדו ועוד. נוסף לכך, מעריכים משקיפים זרים, מסוגלים הסורים לגייס 5־4 חטיבות־מילואים בשעת חירום, אשר לא כולן כשירות לקו ראשון.

באויר מעריכים את כוחם בכ־100 מטוסים, ובתוכם טייסות אחדות של מיג 21.

ההערכות על מספר הטנקים העומדים לרשות סוריה נעות בין 400 ל־500. בחלקם אלה הם טיפוסים גרמניים מיושנים ממלחמת העולם השניה. אבל עיקרם – הטנק הסובייטי הבינוני ט־54. אולם צבא אינו מורכב רק מנשק ואנשים. על מנת להעריכו נכונה חייבים אנו להכיר היטב גם את הרקע שלו. סוריה היא זה כשמונה־עשרה שנים דיקטטורה צבאית. בשנת 1949 השתלט הצבא הסורי על סוריה בפיקודו של חוסני זעין, ומאז בממוצע של אחת לשנה התחלף השלטון כתוצאה מהפיכה צבאית.

כל הפיכה מביאה אתה אל נכון החלפה מירבית של קצינים, כאשר השיקול הקובע במינויים השונים הוא נאמנותם של הקצינים לשלטון החדש ולא יעילותם המקצועית – מצב הנוגד יציבות ורמה מקצועית.

אין דבר המכרסם ופוגע במוראל של צבא יותר מההרגשה כי שיקולים מפלגתיים קובעים בענייני־ביטחון. בצבא הסורי מצב כזה הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, ולא יתכן שתוצאותיו לא תורגשנה בעת מבחן.

יחד עם זאת, אם אפשר למדוד שנאה לישראל – הרי שסוריה עומדת בראש הטבלה. ושנאה עיוורת ועמוקה זו שקולה אולי לעומת ההחלשה הנגרמת על ידי התככים הפוליטיים הפנימיים.

נעיף מבט לרגע על בעיותיו של המפקד הסורי. יש לו גבול לא אוהד עם תורכיה אשר אורכו כ־800 קילומטר, כולל מובלעת לתוך סוריה של כ־100 ק“מ באיסקנדרון. יש לו גבול באורך של כ־370 ק”מ עם ירדן, אשר לאחרונה ניתקה יחסיה עם סוריה. הגבול הסורי עם ישראל אורכו כ־70 ק"מ. לפי הודעת הסורים, מוצב דרך קבע כחצי הצבא הסדיר בחזית הישראלית – במערך הגנה על קו הגבול וכן על העיר דמשק. אכן, אל לנו לשכוח כי דמשק היא הבירה הערבית הקרובה ביותר לגבול ישראל והפגיעה ביותר במקרה של התלקחות בגבול זה.

הצבא הסורי הגיע מזמן למסקנה כי אין בכוחו להתמודד לבדו עם ישראל. לכן הוא בחר בשיטה של פעולות חבלה ולא של התנגשות צבאית. הגבול הסורי־ישראלי הוא מבחינה טקטית נוח ביותר לצבא הסורי. במצב רגיל זהו אלמנט קבוע וגורם משפיע. יתכנו כמובן שינויים זמניים במצב זה, כפי שקרה ב־7 באפריל. אולם הסורים יודעים ומוכרחים לקחת בחשבון עובדה אחת חשובה, כי מלחמה פירושה שהגבול אינו גבול, ואזי היתרון הטופוגרפי שלהם הוא זמני בהחלט.

כניסתם של הסורים למלחמה פירושה מצב־מלחמה בלב המדינה הסורית, ולא במדבר מרוחק ממרכזי המדינה כמו במקרה של סיני לגבי מצרים. לכן, בו בזמן שאנו חייבים לצאת מתוך הנחה ברורה כי הסורים יפעלו בתאום עם המצרים כפי שהכריז נאצר – הרי כאשר יעמדו בפני החלטה אכזרית, סופית, וקרה – אם להזיז את הצבא או לא – מידה מסוימת של הססנות מצידם (להוציא כמובן הפגזת ישובים) לא תפליאנו.

מכל מקום, הערכת מצב צבאית קרה של המפקד הסורי, כאשר הוא יושב על הרמה ומסתכל על מרחב פיקוד צפון הערוך ומוכן – חייבת לטעת בליבו ספקות מסויימים.

תחמושת רוסית בידי קציני סוריה

30.5.67

חוסיין טס לקאהיר – חתם הסכם צבאי עם נאצר.

מכינים כוח ימי של 4 מעצמות לפריצת ההסגר המצרי במפרץ אילת.

קאהיר: ירינו על מיכלית בדרך לאילת.

בריה"מ שולחת תגבורת לשייטת שלה בים התיכון.

(מכותרות העתונות היומית)

 

הסכם נאצר חוסיין – השגיאה הפאטאלית    🔗

המלך חוסיין נכנע היום כנראה למה שהוא העריך כְּ“המציאות המרה”. ותעיד על כך העובדה שהוא ישב בצוותא עם אויבו מאז ומתמיד, נאצר, ועם האיש המכנה אותו מדי יום בשידורים מקאהיר כאויב העם הערבי, כבוגד וכמי שיש להפילו ולהשמידו, דהיינו עם שוקיירי.

ברור כי המניעים הנפשיים הפנימיים של חוסיין לא היו בראש וראשונה מכוונים נגד ישראל אלא היוו דחף לפעולה של הצלה עצמית. אבל התוצאה היתה הסכם נגדנו, ואין להקל ראש כלל וכלל במצב החדש שנוצר.

צבא ירדן מהו? הכוחות המזויינים של ירדן מונים למעלה מ־50,000 איש. הצבא מאומן היטב־יחסית, לפי המתכונת הבריטית. הוא מחולק לכתשע חטיבות חי"ר, יחידת צנחנים וכוח שריון, תותחנים ועוד.

הציוד שלו הוא בעיקר בריטי, כאשר כוח־המחץ שלו בנוי על הטנק הבריטי צנטוריון והטנק האמריקני פאטון. שני סוגים אלה מופיעים גם במערך של צה“ל. חיל־האויר שלהם הוא קטן יחסית, ואינו יכול עדיין להוות גורם מכריע בקרב. התותחנות אף היא מסוגים אמריקניים ובריטיים. לצרכים אופרטיביים מחולקת ירדן לשתי זירות עיקריות, הגדה המערבית והגדה המזרחית. כל הכוחות בגדה המערבית, דהיינו הכוחות העומדים מול צה”ל, באים תחת פיקוד מפקדת החזית המזרחית.

הטיהורים השונים אשר פקדו את ירדן במשך השנים האחרונות, כתוצאה מחתרנותם של נאצר וסוריה נגד המלך, והצעדים הנגדיים של המלך – פגעו בצבא. לכן אין כל הקצונה עומדת על הרמה המקצועית שהיתה מקובלת בלגיון הערבי בעת הפיקוד האנגלי על אותו כוח. מאידך, כבצבא הבריטי, נשען הצבא על סגל משקי"ם (מפקדים שאינם קצינים) בעלי רמה מקצועית טובה ובעלי־יציבות רבה.

אין כל ספק שחוסיין עשה את אשר עשה מתוך הרגשה של יאוש, לאור מהלכיו של נאצר בימים האחרונים, מהעדר אורך־נשימה ומאי־יכולת לשבת בשקט ולחכות לבאות. יש לזכור כי במידת־מה הביא חוסיין על עצמו את האסון, הואיל ורדיו רמאללה היה הגורם המאיץ והמדרבן ביותר באזור לסגירת המיצרים בפני ישראל – לפני שנאצר החליט על הצעד הגורלי הזה. אולם בכך קשה להתנחם.

הפעם האחרונה שירדן חתמה על הסכם דומה עם מצרים היתה בשנת 1956, בעת שנבולסי היה ראש־הממשלה ועלי אבו־נוואר היה הרמטכ"ל. שניהם היו תומכים נאמנים של נאצר. ישראל ציינה זמנו את הצעד הזה כאחת העילות לפתיחת מבצע “קדש”. יש לזכור גם שלמרות ההסכם החתום וההוראות של המפקדה המשותפת לפעול נגד ישראל – לא הזיזה ירדן אף חייל אחד בעת מבצע “קדש”.

אינני יודע מה סוכם בין נאצר לבין חוסיין על גורל הכוחות הירדניים הניכרים המוצבים לאורך גבול סוריה. סביר שזה היה נושא לדיון. אולם אם חוסיין חושב לשמור על קיומו הפיזי ועל שלמות המדינה הוא יהיה חייב לשמור על יחידות נאמנות לו, דהיינו בדואיות, על הגדה המזרחית – ובמצב כזה שיוכלו לחזור ולטפל באיום סורי, גם אם בינתיים הוסרו משם. אורך גבולו עם ישראל הוא 530 ק"מ ולא קל להערך להתקפה, אם הוא בכלל חושב על כך, עם גבול פתוח ופגיע כפי שיש לו אתנו.

מאידך, השתתפותו של שוקיירי בפגישה מעידה אולי על כוונה להפעיל חבלנים בהיקף יותר רחב מאשר עד היום מתוך שטח ירדן. פירוש הדבר חזרה לימים שלפני סיני.

צה“ל בתכנוניו תמיד יצא מתוך ההנחה הגרועה ביותר, דהיינו שתהיה אפשרות של פעולה ערבית מתואמת נגד ישראל מכל העברים – ובהתאם לכך, ולא לכל מצב אחר, נבנה כוחו של צה”ל ונעשו הכנותיו במשך השנים. כך, שכמו לכל מצב אפשרי אחר הרי גם למצב זה קיים לבטח פיתרון בידי צה"ל.

ההתפתחות הזאת אינה טובה, ואסור לנו כאמור להקל בה ראש. על גבול הבירה שלנו חונה כיום כוֹח הקשור בברית לנאצר. אולם אין גם לשכוֹח אף פעם כי המרחק דומה בשני הכיוונים – ונקווה כי אמת זו ברורה גם למפקדים מעבר לגבולנו.

המלך עם צבאו מול אילת

31.5.67

קאהיר: כוחות עיראקיים ינועו היום לירדן.

הרמטכ"ל אצל היחידות מול סיני.

ישראל פנתה לוואשינגטון, לונדון ופאריס – הבהירה החמרת המצב.

רוסיה דחתה הצעת צרפת לכנס את ארבע המעצמות.

(מכותרות העתונות היומית)

 

צה"ל – צבא העם    🔗

נאצר הבטיח לעמו שהפעם ישמיד את ישראל. הבטחה זו, המלווה הצהרות רבות ברדיו ובטלביזיה, מזכירה מעשה בעיירה המפורסמת בפולקלור היהודי, חלם. נהר גדול חצה את העיירה, ומספרים כי כאשר יהודי־חלם רצו לעבור מצד אחד של הנהר למשנהו – היו קושרים אותם בקורת־עץ ודוחפים אותם על מעבר לנהר. יום אחד כאשר נמצא אחד מהם באמצע הנהר, התהפכה הקורה כך שראשו היה מוטל בתוך המים ורגליו למעלה. עמדו חכמי חלם ואמרו אחד לשני: “ראו איזה טפש! עוד טרם הספיק לעבור את הנהר – וכבר הוא מייבש את הגרביים”.

סיפור זה ישׂים גם למצבנו. הגורם העומד בין כוונותיו של נאצר לבין ביצוען – הוא צה“ל, ומוטב לכן שלא יתחיל כבר לייבש את הגרביים. צה”ל הינו מושג מופשט בשביל חלק גדול של הציבור. כל אחד יש לו איזה שהוא קשר אישי לאיזה שהוא חלק של צה"ל – אולם התמוּנה הכוללת של כוח זה אינה ידועה לציבור הרחב ואין דבר יותר מסוכן, בשעת חירום, מאשר חוסר ידיעה.¹

צה“ל אינו, למעשה, רק צבא במובן המקובל, כי אם גם תשלובת של המערך האזרחי עם המאמץ המלחמתי אשר כמותו ישנן מעט דוגמאות בעולם כיום, אם יש בכלל. אין דבר הנוגע לחיים התקינים של המדינה בחיי יום־יום – אם זה אספקת דלק, מזון, מים, חשמל, ניצול כח־אדם, תחבורה מכל הסוגים – יבשתית, אוירית וימית – התגוננות אזרחית וכל השירותים של מדינה מודרנית, אשר אינו מתוכנן ע”י מוסדות הביטחון לשעת מלחמה ומתואם מראש עם צה"ל עד לפרט הקטן ביותר. בעת חרום נכנסת המכונה המופלאה הזאת בשקט לפעולה, ומקיפה את כל החיים שלנו.

צה“ל מחולק לשלוש מסגרות עיקריות, והם שלושת הפיקודים המרחביים – צפון, מרכז ודרום, בנוסף לפיקוד אוירי ופיקוד ימי. כל פיקוד יבשתי בנוי ומאורגן ומוכן להשיב – בכוחותיו הוא על כל הבעיות הצבאיות העלולות להציג את עצמן בפני אותו מרחב, ללא כל קשר עם הפיקודים האחרים. העוצבה הבסיסית בצה”ל הינה החטיבה. פירוש הדבר: חטיבה בצה"ל היא המסגרת הנמוכה ביותר המאגדת בתוכה חילות ושרותים שונים כגון חיל־רגלים, תותחנות, הנדסה, רפואה וכו' והקיימת כצוות לחימה אורגנית. הצבא, המאורגן במסגרות חטיבתיות, פועל על צירים פנימיים ומתבסס מבחינה לוגיסטית על בסיסי־אספקה וקוי־אספקה ותובלה אשר תוכננו היטב מראש. הוא בנוי על העיקרון של גמישות, המאפשרת למטה הכללי לענות מיד על כל שינוי במצב העלול להתחולל, בכל אחת מהחזיתות האפשריות.

הפיקודים ערוכים מאחורי קו של הגנה מרחבית המבוסס על הקיבוצים והישובים לאורך הגבולות ובעורף. הם בנויים במערך עצמי להגן על עצמם, על מרחבם ועל המדינה – כאשר אלוף הפיקוד נהנה כתוצאה מכך מחופש תמרון ופעולה לכוחותיו, ופנוי להכתיב את תנאי המלחמה לאויב כפי שיראה לנכון. לנגד עיניהם של אנשי המשקים המסורת המפוארת של תל־חי, טירת־צבי, בית־אשל, יד־מרדכי, נגבה, דגניה ועוד ועוד.

ככל מטה כללי בעל רמה, כן המטה הכללי של צה“ל, לקח בחשבון בעבודת התכנון שלו כל מצב אפשרי העלול להיווצר באזור, והכין מזמן פתרונות נאותים למצבים כאלה. כאשר הערבים מודיעים כי הפעם יתקפו כולם או חלקם ביחד – ניתן רק לומר כי צה”ל אף פעם לא שכח להביא הנחה זו בחשבון וכי תמיד בנה ותכנן את כוחו לאור האפשרויות הגרועות ביותר העלולות להעסיקנו.

צבאנו בנוי על ניידות וגמישות מכסימלית הן על הקרקע והן באויר, והוא מסוגל ומתורגל, עם הכוחות הניידים העומדים לרשותו וכוח הצנחנים המעולה – להעביר את הקרב במהירות רבה לעומק שטח האויב.

על צבא זה מפקדים בכל הדרגים קצינים אשר חונכו במשך שנים על העקרונות של מנהיגות ודוגמה אישית, המחייבים את המפקד להוביל תמיד את חייליו בקרב. חייל צה“ל עבר באימוניו מכסימום תרגילי־אש בדימוי של קרב ממש, כך שתנאי הקרב די נהירים לו. מעטים מאד הם הצבאות השמים דגש כה רב על תרגילי אש חיה בעיתות־שלום כמו צה”ל. הדרגים השונים של הפיקוד עשירים בנסיון קרבי שנצבר בעיקר בשדה הקרב במלחמת העולם השניה, במלחמת העצמאות, במערכת־סיני וכן בפעולות־התגמול.

גם בנשק, התמונה איננה מדאיגה ואפילו הייתי אומר מעודדת. מול הטנקים הרוסיים הבינוניים ט־54 ו־ט־55 עומדים בצה“ל הפאטון האמריקני והצנטוריון האנגלי עם תותח 105 מ”מ, שהוא בין תותחי הטנקים הטובים והיעילים בעולם. כלים אלה הינם לפחות שווים לציוד הרוסי אם לא יותר טובים. מול ה“מיג 21” הרוסי עומד המיראז' הצרפתי שלנו, שאף הוא לפחות ברמה של המיג אם לא טוב יותר. מול הארטילריה הרוסית שבידי האויב – תותח 122 מ“מ – ההוביצר 152 מ”מ, המרגמה 160 מ“מ והתותח המתנייע 100 SU ־ עומדים בצה”ל תותח שדה 105 מ“מ מתנייע, ה־155 מ”מ מתנייע והמרגמה 160 מ“מ. אפשר לומר שלא רק שתותחנות צה”ל אינה נופלת בעצמה יחסית של הכלים כי אם עולה על האויב בנושא זה בניידות. אפשר להמשיך כהנה וכהנה, אולם כאשר הכוחות עומדים זה מול זה נזכיר כי בכל התנגשות אשר ארעה עד היום בין צה“ל לבין צבאות ערב, הן במלחמה, הן בפעולות לאורך הגבול – כגון קרבות שריון – הן בפשיטות מעבר לגבול, הן בקרבות אויר־אויר והן במפגשי ים – היתה עד היום ידו של צה”ל על העליונה. ומעל לכל – נזכור כי החייל הישראלי יודע מדוע הוא לוחם, יודע עבור מי הוא לוחם ועל מי הוא מגן, ויודע כי בסופו של דבר אין ברירה. חשיבות התחושה הזאת שקולה לעומת הרבה גייסות ונשק.

העם מגויס

1.6.67

שר החוץ אבא אבן: “אם לא תופעל יזמה בינלאומית תפעל ישראל לבדה לפרוץ ההסגר”.

וואשינגטון מכחישה שהציעה להקים כוח ימי בינלאומי לפריצת ההסגר.

רבת־עמון ובגדד פתחו בשיחות על הצבת כוחות עיראקיים בירדן.

שר החוץ הסורי ייפגש היום עם דה־גול.

(מכותרות העתונות היומית)

 

הבעיה האוירית – הטובים בטיס    🔗

הערב אני רוצה לייחד את דברי לבעיה האווירית שלנו. זוהי בעיה אשר בצדק מעסיקה כל אחד מאתנו, כי היא אשר עלולה בסופו של דבר להעביר את החזית לעורף. ההכנות של הג"א, שהינן חשובות ביותר, נותנות בנו את תחושת הממשות של הבעיה, אולם דומני כי גם הדמיון הפורה של בני־אנוש עושה את שלו – ומוציא את התמונה מכל פרופורציה ביחס למציאות האפשרית. לכן אין דרך טובה יותר לבחון את הבעיה מאשר להתבסס קוֹדם־כל על עובדות.

האזרח מדמה בעיני־רוחו את ה“בליץ” ממלחמת העולם השניה, כאשר מאות מטוסים גרמניים הפציצו את ערי אנגליה ואלפי מטוסים בריטיים ואמריקאיים הפציצו את ערי גרמניה.

אחדים מאתנו הרגישו על בשרם את האירועים הללו בעת הקרבות באירופה נגד הנאצים – והם יוכלו להעיד כי גם אחרי הפצצות ענקיות אלו נשארו רבים בחיים. אולם ברצוני לקבוע עובדה אחת, ואני מדגיש: עובדה ולא הערכה, כי בשים לב לכוחות־האויר של הערבים כיום באיזורנו – לא קיימת כל אפשרות של “בליץ”. מי שמעלה אפילו את האפשרות הזאת עושה שרות־דוב לעם ולמדינה, ובמילים פשוטות – אינו יודע על מה הוא מדבר.

הכוח האוירי הערבי העיקרי הינו מצרים. אין טעם כי נדון על יתר חילות האויר. הם יכולים להוסיף פה ושם, אולם הבעיה המרכזית הינה מצרים ובמידה שפותרים אותה – אין האחרים יכולים להדאיג אותנו.

מאז עידן מטוס־הדחף היו שני מפגשים עיקריים לחיל־האויר הישראלי עם הערבים, האחד בסיני והשני במשך השנה האחרונה מאז יולי 1966.

ניקח את השנה האחרונה, שהיא אולי יותר חשובה לנו, הואיל ומדובר בסוגים הנמצאים כיום בזירה. כאשר רוצים לנחש מי יעלה לראש טבלת־הליגה חשוב תמיד לדעת מי הם השחקנים ומה היו התוצאות עד היום. ובכן, התוצאה במשך השנה האחרונה הינה אחת־עשרה אפס לטובת ישראל, תוצאה מעודדת יותר משאנו רגילים לה בכדורגל, ומוטב שחלוקת התפקידים תשאר כך. מאז יולי 1966 עת החלו מטוסי האוייב להתקרב לגבולותינו – הופלו 11 מטוסים: 8 סוריים, 2 מצריים ו־1 ירדני, מבלי שנפגע אף מטוס ישראלי אחד. דומני כי תוצאות אלה מדברות בעד עצמן.

על מנת להעריך נכונה את סיכויי חיל־האויר המצרי נחלק אותו לשלושה חלקים עיקריים. קודם כל המטוס הרוסי המעולה מיג 21, שהינו מטוס יירוט על־קולי אשר איננו נוצא פצצות ואשר תפקידיו הם הגנה על מצרים מפני חיל־האויר הישראלי (יש להם גם בעיה כזאת), הגנת שדות תעופה, חיפוי על הגייסות בשדה וכיוצא בזה. בקיצור, התפקידים. המקובלים של מטוסי קרב. קבוצה זו מונה בין 100 ל־150 מטוסים.

הקבוצה השניה מורכבת מיתר מטוסי־הקרב, מעריכים אותם בכ־100 במספר, אשר אינם טסים במהירות־הקול ומוגבלים מבחינת טווחי־הפעולה משדות התעופה שלהם. תפקידם העיקרי יהיה לבטח ולסייע ולכוחותיהם מעל לשדה־הקרב ממש.

הקבוצה השלישית היא של המפציצים, והיא מונה כשבעים מטוסים רוסיים מסוג איליושין וטופולב. שני שלישים מהכוח מורכבים ממטוסי “איליושין”, מטוס איטי ומיושן במושגים מודרניים, ושליש כולל מטוסי “טופולב 16”.

מה מגן עלינו בפני הכוח הזה? בקו הראשון ובראש וראשונה: מערכת מכ“ם (רדאר) משוכללת, המגלה כל גוף זר בטרם הגיע לגבול ארצנו והמזעיקה את חיל־האויר שלנו עם מטוס על־קולי מעולה, המיראז', בראש. בנוסף יש ברשותנו טיל קרקע־אויר, ה”האוק" שהוא הטיל האמריקני הידוע נגד מטוסים, הנחשב כמשוכלל ביותר בעולם כיום לגובה נמוך יחסית.

מותר להניח כי אם האמריקנים מגינים על ארצם נגד אפשרות של הפצצה רוסית בעזרת טיל זה בין היתר – הריהו כלי די יעיל. כאן כדאי לציין כי בו בזמן שה“טופולב” אינו בנוי להפציץ מעל לגובה של 30,000 רגל – הרי גובה הפעולה של ההאוק הינו כ־50,000 רגל. כאמור ה“טופולב” עם מהירות מכסימלית של כ־550 קמ“ש – יצטרך להתפתל כדי להתחמק מהמיראז', הטס במהירות של לפחות 1,500 קמ”ש.

בנוסף לכך יש לנו מערך משוכלל של תותחים נגד מטוסים, מכוונים אף הם על ידי רדאר. רק לפני שבועות מספר ראינו ביום העצמאות את התותח נ.מ. ה“ל־70”.

כל הגורמים האלה, הרדאר, המטוסים שלנו, הטילים והתותחים נגד־מטוסים משולבים במערכה. ברשותם שליטה אלקטרונית משוכללת, המסוגלת להגיב ולפעול תוך שניות ממש.

והעיקר, בתוך תא המטוס הישראלי יושב בחור שהינו מיזוג מופלא של תפיסה מהירה, של רמה טכנית מודרנית, של שליטה מושלמת בכלי הנשק המסובך שלו, של המסורת היהודית מדורות עם מסירות הנפש שלה, של רוח־החלוציות וההתנדבות שמסתבר כיום שוב כי מושרשת עמוק עמוק בעם הזה, של החוצפה הצברית אשר לפעמים מוציאה אותך מהכלים אבל הינה בהחלט במקומה מול האויב. מיזוג זה הינו הטייס הישראלי, הטייס המעולה ביותר בזירה.

אין זו נחמה ליהודי הנפגע כתוצאה מהפצצה של “פגע־וברח” לדעת כי בסך־הכל נפלו פצצות בודדות בלבד ולכן כל ההכנות ואמצעי הזהירות מוצדקים וחיוניים. אולם אין הנזק שיכול להיגרם על ידי אחד המטוסים הנמצאים בצבאות ערב כיום שקול למשל כנגד הנזק של הפגזת הסורים על משק “גדות” לפני שבועות מספר. וראינו כיצד הודות להכנות מתאימות, מקלטים וכו', לא נגרמו אבידות בנפש. המסקנה ברורה.

ברור שמוכרחים לנקוט באמצעי זהירות. אולם, רבותי, מתוך ידיעת העובדות, ללא כל שמץ של רברבנות או התנצחות – אילו הועמדתי בפני הברירה: לשבת במטוס מצרי המיועד להפציץ את תל־אביב או לשבת בבית בתל־אביב, הרי מתוך שיקולים אנוכיים לגמרי הייתי מעדיף לטובת בריאותי לשבת בתל־אביב.

כוח המחץ

2.6.67

“אינטרפיד” עוברת בסואץ: הסובייטים – בדארדאנלים.

הממשלה מתכנסת היום עם השרים החדשים – מ. דיין כבר נכנס לתפקידו כשר הבטחון.

ראסק מציע “להסתפק בהכרזה” נגד ההסגר המצרי במיצר

מצרים מודאגת מתנועת נושאות המטוסים בקרבתה.

(מכותרות העתונות היומית)

 

המעצמות הימיות באיזור – סחיטה או הכרעה    🔗

דברים רבים בחיי אנוש מקובלים כמובנים מאליהם בתת־ההכרה, איש אינו חושב עליהם ואיש אינו מתיחס אליהם – עד שהם מוּצָאים מהשיגרה היום־יומית. כך הדבר לגבי הימים שלנו, ים התיכון וים סוף. והנה בא נאצר בשבועות האחרונים, והזכיר לנו כי אנו מדינה עם אינטרס ימי מובהק, שהוא בנפשנו. טוב שנעריך היום את החשיבות הלאומית המכרעת הנודעת לגשר הימי שלנו – הגשר שהוקם על ידי הספנות הישראלית ברחבי־תבל והמבטיח את קשרינו הבין־לאומיים. על המאזנים נדבר בהזדמנות אחרת. היום הם לא כל־כך חשובים.

האיום על אחד הגשרים האלה – מפרץ שלמה וים סוף – העמיד את אומות־העולם על רגליהן, ובמיוחד הדאיג את הכוחות הימיים הפועלים באזור. הפעלת הכוחות אלה טעונה כמובן אישור מדיני בכל ארץ וארץ, בין אם מדובר בהפעלתם בצורת איום במסגרת מלחמת־העצבים והמלחמה הפסיכולוגית החריפה המתנהלת באזור, ובין אם מדובר בהפעלתם בפעולות־איבה ממש.

נסקור איפוא בקצרה מי הם הגורמים הימיים הבין־לאומיים הפועלים בסביבתנו – ומה הם למעשה מייצגים מבחינת כוח־הביצוע ממש.

נעבור מן הקל אל הכבד, ביחס לכוחות המערב. הצרפתים עד לפני ימים אחדים, לא היוו גורם חשוב באיזור. לבד מפריגטה או שתיים המבוססוֹת על ג’יבוטי בסומליה הצרפתית והעשויות להצטרף לכוח בינלאומי בים האדום – אין להם כאן כוח ימי. הצי הבריטי הינו מזה דורות מעין “תושב קבע” מסורתי גם בים התיכון וגם בים־סוף. כוחם באיזור, המבוסס על מלטה בים התיכון ועל עדן בים־סוף, מורכב כיום משתי נושאות מטוסים – “ויקטוריוס” בים התיכון ו“הרמס” בים האדום – ומספר משחתות, שייטת צוללות, שולות מוקשים ופריגטות נגד צוללות. הכוח הבריטי בים האדום מונה, כאמור, את נושאת־המטוסים “הרמס” ומספר משחתות. בכללותו נהנה הוא מחיפוי אוירי, הן מנושאת המטוסים והן מבסיסי חיל־האויר הבריטי במלטה, קפריסין ועדן. כוח זה הוא בעל כושר ביצוע, וערכו הצבאי חייב להילקח בחשבון בכל הערכת מצב. היום התבשרנו כי נושאת־המטוסים “אלביון” נמצאת בדרכה מסביב לכף־התקוה־הטובה כשעוצבת־צנחנים על סיפונה.

אולם הכוח הבריטי הינו כאין־וכאפס לעומת הצי השישי האמריקני, השט כרגע באיזור המזרחי של הים־התיכון ובים סוף, ואשר למעשה מרתק התענינות עולמית מרובה, בעיקר כאשר אחת מנושאות המטוסים שלו, ה“אינטרפיד”, עברה רק אתמול את תעלת סואץ בדרכה לים סוף.

הצי השישי מהווה כוח צבאי אדיר ומרשים ביותר. הוא מחזיק 50 אניות, 25,000 איש ו־200 מטוסים, ומחולק לשלושה כוחות־משימה. הכוח הראשון מבוסס על נושאות־המטוסים, והוא מורכב בדרך כלל משתי נושאות מטוסים גדולות, מסיירות נושאות־טילים מודרניות, מהליקופטרים נגד צוללות וכו‘. כוח המשימה השני מורכב מיחידות אמפיביות של הצי השישי, כלומר: זה הכוח הבנוי להנחתת יחידות לוחמים על היבשה. הוא כולל כיום כ־200 מרינס מחיל־הנחתים, שהינם הלוחמים המעולים של כוחות ארה"ב, הדרוכים לפעולה בכל עת והמצויידים בכוח משוריין קל ובינוני ובארטילריה. כוֹח זה כולל בתוכו נוסף לנחתות, שולות מוקשים וכו’, גם מזחים ניידים, המאפשרים הנחתה של אנשים וציוד גם בחוף שאין בו נמל. ולבסוף – כוֹח משימה שלישי המאגד בתוכו את כל השירותים והמורכב ממיכליות, אניות סדנא, אניות אספקה וכיוצא בזה – המאפשר לצי השישי להישאר בים ללא כל־הגבלה וללא הזדקקות לנמל. יש לצי זה גם מספר צוללות, ומפקדוֹ חולש גם על מספר צוללות־טילים גרעיניות מסוג “פולאריס” המוצבות בים התיכון. הצי השישי מילא שליחות אחת ב־1958, כאשר הנחית כוח בלבנון בעת המשבר הממשלתי שם, אשר פרץ לאחר הפיכת קאסם בעיראק. לפני כשנתיים סגר בשקט את האי קפריסין בטבעת ימית, כאשר דובר על אפשרות של הנחתת כוחות תורכיים על האי. הצי בנוי להנחית כוח של 20,000 חיילים אשר יועברו אליו מבסיסים יבשתיים ברכבת אוירית. בקיצור, כוֹח שאין לזלזל בו. ולבסוף הכוֹח האנגלו־אמריקאי הנמצא בים־סוף כולל היום לפחות שתי נושאות מטוסים, משחתות, שולות מוקשים ועוד.

הצי הסובייטי בים־התיכון הינו למעשה מבוטל בששים לעומת כוחות אלה. עד לפני ימים מספר כלל הכוֹח סיירת מסוג “קירוב”, משחתת עם טילים ים־אויר, מספר פריגטות ליווי, עד כ־4 צוללות, שתי מטילות־מוקשים ומספר אניות־עזר ושרותים. בעצם משמש הכוח הזה ככוח בילוש אחר הצי הששי יותר מכל דבר אחר, ואפשר לכנותו כוח הפגנתי יותר מאשר מעשי, כי הוא מיועד גם לקבוע את עצם נוכחות הצי הסובייטי בים התיכון. אין לו כוֹח אויר צמוד, ובסיסיו הקרובים ביותר נמצאים ברוסיה הסובייטית.

אגב, הצי הסובייטי מעביר את כוחותיו מן הים השחור דרך מיצרי הדרדנלים בתוקף חוק בינלאומי ואמנה המבטיחים מעבר מיצרים בין־ימיים. יש להצטער על כך שהוא מנצל זכות זו במגמה לעודד מדינה הרוצה בשלילת אותה זכות עצמה ממדינה אחרת.

הזזת הכוחות האלה מזכירה את התקופה שכונתה באנגלית gunboat diplomacy ז.א. מדיניות ספינות התותחים, עת שהאנגלים השתמשו בצי שלהם לחזק את צעדיהם הדיפלומטיים ולהדגיש את אשר רצו להדגיש ביתר שאת, על מנת שלא תהיינה אי־הבנות.

לא נביא אני ולא בן נביא, ואין לדעת מה משמעות כל התזוזות הימיות, אם יש להן משמעות בכלל. אולם המצב במיצרי טיראן עם הניחושים ביחס ליכולת ציי המערב לפתוח אותם, מזכיר לי סיפור של ד“ר שמריהו לוין ז”ל על החייל היהודי שנשלח לבדוק עבירותו של גשר במלחמת רוסיה־יפאן. החייל חזר והתיצב בפני הגנרל הרוסי והודיע: “אדוני הגנרל, על הגשר יכולים לעבור תותחנים ופרשים אולם לא חיל הרגלים”. שאל אותו הגנרל הרוסי – מדוע לא חיל הרגלים? השיב היהודי: “מפני ששם עומד כלב”.

נראה איך יתיחסו המעצמות למכשול דומה במפרץ אילת. כוחותיהם הנם כיום חלק מהמהלכים במשחק בין־לאומי, החורג ממסגרת האיזור שלנו. הם עשויים כמובן להשפיע על התפתחויות, אולם עם כל התרשמותנו מכוחות אלה, טוב להרגיש בלב כי אין אנו תלויים בחסדם, וכי אנו מסוגלים לענות גם לבדנו על האתגר, במידה שההתפתחויות תחייבנה זאת.

נזכור גם, כי בעית המיצרים הינה רק אחת מיני רבות שהוצגו עתה בפנינו מחדש על ידי שכנינו.

משחתות סובייטיות עוברות בבוספורוס

3.6.67

ממשלת הליכוד מתכנסת לדיון במצב – פחתו הסיכויים לפתרון בדרך דיפלומטית – מאמצי ממשלת ארה"ב הגיעו לקפאון.

מצרים חוששת מהתקפת פתע השבוע.

הכרזת צרפת עוררה התלהבות אצל הערבים.

(מכותרות העתונות היומית)

 

סיכום השבוע – מתיחות וכוננות    🔗

עבר עוד שבוע, והצבאות מוצבים זה מול זה בציפיה ובדריכות. רוב הצבא המצרי מרוכז בסיני מול גבול מדינת ישראל. כוח צבא זה הערכנו בכ־15 חטיבות או כ־100,000 איש, עם כוח־שריון של כ־800 טנקים, בעיקר טנקים בינוניים רוסיים מסוג ט־54 ו־ט־55.

מולו עומדים כוחות פיקוד־הדרום של צה"ל, עם ציוד המשתווה באיכותו לרוֹב הסוגים המוצבים מולו, תחת סגל־פיקוד מעולה ועשיר בנסיון קרבי, ובמוראל ובדריכות, השואבים מהמסורת המפוארת של מלחמת העצמאות ומערכת סיני.

כוחות פיקוד־הצפון מוצבים נגד אותו גורם אשר תככיו הביאונו עד הלום, הלא הוא הצבא הסורי. צבא זה הערכנו בשיחה קודמת בכוח של כ־6 חטיבות חי"ר ו־2 חטיבות שריון, ועוד מספר חטיבות מילואים אשר לא כולן קו ראשון. הצבא הסורי הסדיר מונה כ־65,000 חייל.

גם פיקוד המרכז של צה"ל הפך השבוע למוקד התעניינות, כאשר נחתם הסכם הגנה הדדי בין חוסיין לבין נאצר, וצבא ירדן נקשר למצריים והובטח לה כעזר תחת פיקודה.

על צבא זה – על תשע חטיבותיו וכוח השריון שלו – מוטל העול הכבד ביותר, והוא הגנה על גבול משותף עם ישראל, שארכו כ־500 ק"מ.

כאמור, אין צרוף של התפתחויות כלשהן עשוי ליצור בעיה חדשה אשר לא נלקחה בחשבון על ידי צה“ל. צה”ל נבנה תוך התחשבות בכל האפשרויות על מנת לתת תשובה צבאית לכל מצב העלול להתפתח. הוא בנוי על בסיס של שלושה פיקודים צבאיים שהינם עצמאיים למעשה, תחת פיקוד המטה הכללי. צה"ל מוכן בכל חזית, כאשר הוא ממתין מאחורי קו הגנה נאמן ומנוסה של ישובים ומשקי־הספר.

לכל אחד מהמפקדים הערבים שיקולים אנוכיים לאומניים, העלולים להכניס ספק־מה בלבם לפני שיחליטו את ההחלטה הגורלית לזוז נגד ישראל.

נזכור, כי גם ירדן וגם סוריה היו קשורות בחוזה דומה עם מצרים ב־1956, ולמרות הוראות המפקדה מאוחדת – לא הזיזו אף חייל נגד ישראל בעת מבצע “קדש”. אסור לנו כמובן להניח כי מצב זה יישנה, אבל מאידך כדאי לזכור את העובדה.

הבעיות הצבאיות של כל אחד משלושת השותפים כיום – מצריים, סוריה וירדן – אינן פשוטות כל עיקר, כפי שהסברתי בסקירות במשך השבוע. ואל נא נשכח כי המרחק בשני הכוונים הוא שווה. אני משוכנע כי אמת זו לא נעלמה משיקולי הפיקוד הערבי.

אם לסכם את המצב לאור מהלכיו של נאצר עד היום, הרי ניתן לאמר כי עד עתה היו צעדיו של נאצר מכוונים לא פחות לזירה הבין־ערבית מאשר לישראל.

הוא הצליח במאמציו הבין־ערביים עד לנקודה מסויימת, אולם כעת מתגלים ההיסוסים הראשונים דווקא בקרב הסורים. עלינו להבין שסוריה שאפה תמיד להיות שווה בשווה עם מדינות ערב האחרות, לרבות מצרים, ובהחלט אינה מעוניינת לחזור למצב לפיו תהפך למעשה לחלק של מדינת קע“מ, או לפחות להיות לגרורה של מצרים, הנתונה לפיקודה. לא זאת כוונתה ונהפוך הדבר: המצב ששרר לפני שבועיים, עת מצרים היתה בשפל־המדרגה, מבודדת כמעט לגמרי, מחוץ ליחסיה עם סוריה – היה נוח מאד לסוריה. והנה פתאום מתברר לסורים, כי כתוצאה מהבהלה שהקימו – נפלו הם עצמם לתוך ידיו של נאצר, אשר השכיל לנצל כל התפתחות לטובתו. הנה הם רואים את “כוחות־הקידמה” של מצריים בברית עם כוחות הריאקציה והאימפריאליזם של חוסיין, בעוד הם עצמם חוזרים להיות גורם קטן ופחות חשוב. הסורים פתאום הבינו, כי חידוש הפעילות הצבאית הבין־ערבית הוא האמצעי המוסדי היחיד הפותח לפני נאצר את הדרך להשתלטות על העולם הערבי, וכי חידוש המפקדה הערבית המאוחדת פירושו חידושה של הפעילות המצרית הבין־ערבית. על־כן קיבלו את התקרבות נאצר־חוסיין באיבה גלויה ובמורת־רוח מוחלטת, והחליטו כנראה להוכיח את עצמאותם וליהפך לגורם טרדן, ליצור מה שנקרא nuisance value בלע”ז. על רקע זה יש לראות לדעתי את התקרית של אתמול ליד כפר הנשיא.

ייתכן ומצרים תיבהל מהמצב העדין שנוצר כיום ומנסיון הסורים לסבך אותה. כתוצאה מהרגשה זו היא עשויה אפילו להגיע למסקנה כי על מנת לשמור על יזמתה ומעמדה באזור – אין לה ברירה אלא ליצור תוֹקפנות.

בירדן חידש שוקיירי את פעילותו. סניפי אירגונו נפתחו מחדש בערים העיקריות בירדן, ויתכן כי התקרית בירושלים לפני יומיים היא בטוי לשנוי זה במצב. הבעיה הינה מי ישמור על מי? האם חוסיין יהיה במצב שיאפשר לו להשתלט על הארגון או לא? האפשרויות הטמונות במצב זה ברורות.

נאצר ניסה להפיץ השבוע עוד בדותה והיא כי הוא מסוגל להאבק בשני מוקדים בבת אחת – בתימן ובישראל. מתברר, כי אמנם מדובר בבדותה. המערך המצרי בתימן נחלש כליל כתוצאה מהוצאת הכוחות, והוא נוקט בשיטת הפצצות טרור נגד כפרים על הגבול הסעודי על מנת להפחידם ולכסות על החלשת כוחו העיקרי.

דומני כי קשה יהיה לנאצר לשמור על תאוצת היזמה. הצהרות הופכות כידוע לחרב פיפיות, במידה שאינן מלוות מעשים. הברירות הפתוחות בפניו הינן מעטות. הוא אף פעם לא האמין בשותפיו הערבים, ומי יודע מה הרגשותיו כיום.

כאשר מפקד עושה הערכת מצב, הרי אחד הנתונים המשפיעים שהוא חייב לנתחו – הוא אופי הפיקוד הצבאי הניצב מולו. מינויו של רב אלוף משה דיין כשר הבטחון, מחייב את הצד שכנגד לעשות הערכה מחודשת, ומותר להניח כי יושבים במפקדה המצרית ומשננים את “יומן מערכת סיני”. אולם ישנם שני סוגי גנרלים בעולם: אלה הלוחמים תמיד מחדש את המלחמה האחרונה – שהם אסון לאומי, כפי שראינו בצרפת ב־1940 – וכנגדם אלה החושבים במושגים של המלחמה הבאה.

מפקדים כאלה הינם מצביאי צה"ל, עם רב אלוף דיין בראשם.

דמשק קוראת למלחמה בישראל

4.6.67

מצרים ועיראק מבטיחות לתת סיוע צבאי לירדן.

סין שולחת חיטה למצרים.

צרפת זנחה את ישראל.

מועצת הבטחון תתכנס מחר – ארה"ב מגייסת קולות להחלטה הקוראת לויתור על לוחמה.

(מכותרות העתונות היומית)

 

כניסת כוחות עיראק – המצור מתהדק    🔗

העתונות מודיעה בכותרות קידוש הלבנה כי כוחות עיראקיים נעים היום לעבר ירדן, ורק לפני כשעתיים הפסיק נאצר את המלך חוסיין באמצע מסיבת עתונאים שניהל, על מנת לבשר לו טלפונית על הצטרפותה של עיראק לחוזה ההגנה הבין־ערבי, לה הצטרפה ירדן לפני ימים מספר. אין זו הפעם הראשונה מאז קום מדינת ישראל, שאנו מתבשרים על הזזת כוחות עיראקיים לתוך שטחה של ירדן. ולכן טוב שנבחן מה יכולה להיות המשמעות הצבאית של תזוזה כזו, ומה עשוי להיות היקפה.

עיראק היא ארץ גדולה יחסית, (פי 22 משטחה של מדינת ישראל) וכפי שמסתבר מההיסטוריה המודרנית שלה – בעיותיה רבות. היא עברה מהפכה אנטי־מלוכנית של קאסם ב־1958 ואילו משטרו שלו חוסל במהפכה של מפלגת ה“בעת” בראשותו של עארף ב־1963.

צבא עיראק מונה כ־5 דיביזיות, כולל 2 דיביזיות שריון. סך הכל כוח־אדם בצבא העיראקי מוערך בכ־70,000 איש. יש להם כ־200 מטוסים מכל הסוגים, כולל אחוז מסוים של “מיג 21”.

הצבא גדל על האסכולה הבריטית, אולם מאז עלייתו של קאסם החל לקבל נשק סובייטי, כך שצבא עיראק היום מייצג תורת־לחימה בריטית תוך שימוש בנשק סובייטי. הטנק העיקרי שלו הוא הטנק הרוסי “ט־54”.

הצבא העירקי תורגל מאז ומתמיד כמכשיר לטיפול בבעיות בטחון־פנים. עד עתה נעדרה הדחיפה לפיתוח הצבא העיראקי במגמה להופכו לכלי יעיל ומותאם למשימות הגנתיות או התקפתיות, שאגב אינן קיימות.

מזה שנים נלחמות עוצבות עיראקיות בשטח ההררי בצפון המדינה, במטרה לחסל את מרד הכורדים. מאמציהם הוכתרו בחוסר־הצלחה מוחלט נגד כוח פרטיזני הפועל לפי שיטות “פגע וברח”. מאמץ זה חיבל ברוח־הלחימה של הצבא והתיש את כוח הגייסות.

הרמה של הצבא העיראקי היא ירודה באופן כללי. רוב הכוחות מרותקים לצפון המדינה. מערך הקצונה סבל מן הזעזועים וההדחות שבאו בעקבות המהפכות השונות.

בין עיראק לאיזורנו משתרע מדבר, ובו כביש אחד המוביל לירדן והוא דרך הנפט הידועה מבגדד למפראק.

במלחמת העצמאות השתתפה עיראק בכוח של 4 חטיבות בערך עם כוח שריון קטן כאשר גיזרת־כוחותיהם היתה באזור המשולש מול רצועת החוף. הם עזבו את הארץ מבלי לחתום על הסכם שביתת־נשק עם ישראל, כך שבאופן פורמלי עוד קיים מצב של מלחמה בין עיראק לבין ישראל. ישראל הודיעה לא אחת כי מעבר כוחות עיראקיים מערבה לירדן פירושו הפרת הסטאטוס־קוו, שפירושה מתן חופש פעולה והגנה עצמית לישראל. ואמנם, עד היום טרם עברו כוחות עיראקיים לגדה המערבית בהזדמנויות השונות בהן הודיעו על בואם לירדן. למעשה, לא חדרו אף פעם עמוק לתוך ירדן. הם הודיעו על משלוח כח לירדן ב־1956, ב־1964 בעת הפעולות סביב נושא הטיית מי הירדן וב־1966 לאחר פעולת סמוע. בדרך כלל התבטאה הפעולה בהבאת כוחות לתחנת השאיבה H3, שהיא בתוך שטח עיראק, בקרבת גבול ירדן. לפעמים הכניסו גם כוחות חלוץ למזרח ירדן בסביבות תחנת השאיבה H4.

צבא עיראק לא הצטיין במלחמת העצמאות, ולהפך – הוא נחל תבוסה וקלון, ואין כל סיבה להעריך שחל שיפור יסודי ברוח הלחימה של הצבא הזה מאז. יש לזכור כי אם הצבא המצויד בציוד סובייטי מיועד לפעול מתוך שטח ירדן, אשר צבאו מבוסס על ציוד בריטי, – תתעוררנה בלי־ספק בעיות לוגיסטיות חמורות. עובדה זו בלבד חייבת להגביל את גודל הכוח העלול להיכנס לירדן.

הערכה של אפשרויות הצבא העיראקי מביאה אותי להנחה כי עלול להיכנס לירדן כוח שיכיל בין חטיבה לדיביזיה (3 חטיבות) עם אלמנט שריון, וכן מספר מטוסים, בעיקר אותם הסוגים הנמצאים גם בצבא ירדן דהיינו ה“האנטר”. הערך הצבאי העיקרי של כוח זה טמון לדעתי בעיקר ביכולתו לשחרר יחידות ירדניות לפעולה, יותר מאשר ביכולתו לפעול בעצמו. זוהי כמובן תוספת כוח שאין לזלזל בה, אולם יש לראות בה בראש וראשונה צעד פוליטי ורק לאחר מכן צעד צבאי. קשה לי להאמין כי המלך חוסיין, ישמח דווקא היום לארח בארצו כוֹח צבאי ממדינה בה קיימת השפעה ניכרת למפלגת ה“בעת”. על כל פנים, צחוק הגורל הוא כי התזוזה העיראקית עשויה להדאיג אותו יותר מאשר אותנו. מוזר אולי, אבל נזכור כי אנחנו במזרח התיכון!

הנה כבר אנו עדים לניצול המפקדה הבין־ערבית על ידי נאצר במגמה להשתלט על העולם הערבי, וחסר רק כוח מצרי בירדן על מנת להשלים את התמונה. אם ובמידה שתופענה גם יחידות מצריות בירדן, נדע כי חגורת החנק התהדקה סביב צווארו של המלך חוסיין, ובו בזמן שהעולם מרותק למחזה של כביכול מצור ערבי על ישראל – הולכת ומתרקמת מזימתו של נאצר דווקא וכרגיל נגד מדינה ערבית.

בסיכום, דומני כי עמיתי הערבי שהחל להתפלמס אתי מעל גלי־האתר יסכים אתי לפחות הפעם, כי מתוך כל הבעיות החמורות בפניהן עומד צה"ל, אלה המיוצגות על ידי צבא עיראק, אינן בין המדאיגות ביותר, מכל מקום – לא לגבי ישראל.

יחידת לוחמה כימית עיראקית

5.6.67

בראנדט “יעשה מה שיוכל” למנוע התפוצצות במזרח־התיכון.

שגריר ירדן בבון – להתיעצות ברבת־עמון.

משה דיין: “אם תפרוץ מלחמה אני יודע שנזכה בה – וזה העיקר”.

אניות רוסיות נוספות עברו דרך הבוספורוס.

תורכיה “מבינה” עמדת הערבים אך אינה מצטרפת למערכת המדינית.

(מכותרות העתונות היומית)

 

חילות הים ישראל מצרים – קפיטנים אמיצים ²    🔗

לפני ימים מספר ניסיתי לתת תמונה מציאותית של הכוחות הימיים הבין־לאומיים הפועלים באזורנו עם הערכת האפשרויות המעשיות שלהם. אולם כפי שציינתי אין אנו בסופו של דבר תלויים בחסדם, וטוב שכך.

נבחון לכן את בעייתנו הימית המקומית מנקודת ראות ישראל־ערב בלבד. פירוש הדבר – מבחינה ימית: ישראל ־מצרים.

ישראל היה כיום מעצמה ימית, כאשר הגשר העיקרי והחשוב שלה לשוקי העולם עובר בשני הימים, הים התיכון וים־סוף.

גודלו של צי־הסוחר שלנו כיום הוא בקרבת 750,000 טון ואנו נחשבים, במושגים בינלאומיים, בקבוצת המדינות הימיות הבינוניות. המצרים, עם כרבע מיליון עד 300,000 טון, הינם נחותים מאתנו. צי הסוחר העסיק לא מעט את כותרות־העתונות שלנו בשנים האחרונות, אולם באים מצבים דוגמת אלה שאנו נתונים בהם כיום ומדגישים כי לא תמיד השיקולים הכלכליים הם הקובעים. ימים כאלה באים להדגיש כי צי הסוחר שלנו כיום הוא אחת ההתפתחויות החשובות והחיוביות במדינה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית.

אולי אופייני הדבר כי בזמן שאנו שמנו דגש על בנין כוח ימי מסחרי הרי במצרים הושם הדגש על בנין כוח ימי צבאי. אולם יש לנו כוח ימי צבאי גם כן, וננסה הערב להעריך את האפשרויות השונות בים.

יחסית לגודלה וליכולתה מקיימת מצרים צי גדול, המורכב מ־7 משחתות, 12 צוללות, 8 ספינות נושאות טילי ים־ים, כ־30 ספינות טורפדו ועוד יחידות שונות. כל הציוד הינו מטיפוס רוסי.

קודם כל עלינו לשכוח את כל המושגים של מלחמת העולם השניה, אשר הטביעו קצת את חותמם על תודעת־הציבור לפחות בתת־ההכרה, כאשר מעריכים את הבעיות האקטואליות שלנו. במלחמת העולם השניה היה העולם מחולק לשניים, והצי הגרמני ידע כי כל כלי־שיט השט בימים הפתוחים הוא עוֹיין. במקרה שלנו – המצב שונה לגמרי. גם במצב־מלחמה בינינו לבין הערבים – הרי הים באזורנו יהיה מלא ספינות־סוחר תחת דגלים שונים הנושאות מטען לנמלי המזרח התיכון – דבר המגביל בהחלט את האפשרויות הימיות הצבאיות במאבק. בסוגריים כדאי לומר כאן, שההכנות שנעשו לשעת־חירום (כפי שאנו כולנו מרגישים בחיי יום־יום) הינן כאלה המאפשרות לנו לסבול גם תקלות במידה שתהיינה. אף כי אפשרות זו היא לדעתי קלושה ביותר, כי תקלות תוכלנה לנבוע רק מהצי המצרי.

נראה לכן מה האפשרויות של צי זה.

קודם כל נזכור, כי הצי המצרי מחולק לשנים. אחוז ניכר של כוחו הועבר לים סוף ומוצב כנראה בקרבת מיצרי טיראן. הרוב עדיין נמצא בים התיכון. הוא חייב להגן על חוף ארוך ביותר, בערך 1500 ק"מ אורכו, ובמיוחד על שני נמליו העיקריים אלכסנדריה ופורט־סעיד. הוא חי מזה שנים מתוך תסביך של אפשרות הפעלת כוחות מערביים נגד נמלים אלה. ואם כבר להדגיש את התסביכים המעיקים עליו, נזכיר גם כי לצי הישראלי היו שני מפגשים עם הצי המצרי בקרב. במלחמת העצמאות טיבעו כוחות חיל־הים את אנית הדגל של הצי המצרי “פארוק” מול חוף עזה, ואילו במלחמת סיני זכור לכולנו כיצד נכנעה המשחתת “איברהים אל־אוול” לחיל הים הישראלי והצטרפה כ־א.ח.י. “חיפה” למערך שלנו.

כדאי לציין כי בשני המקרים הקודמים, דהיינו מלחמת העצמאות וסיני, היה היתרון הכמותי הימי של המצרים על חיל הים שלנו דומה לזה של היום, אך המצרים מעולם לא הצליחו להביא יתרון זה לידי ביטוי. אפשר לכנות את הצי המצרי ככוח ברמה בינונית בהחלט, הפועל לפי כללים כתובים ואינו מגלה כל יזמה ותושיה.

מולו עומד כוח של חיל־הים הישראלי, אשר אופי הכלים שבידו, דהיינו משחתות טורפדות וצוללות, מעיד על מגמתו ההתקפית – לפי המסורת והערכים של צה"ל.

הצי המצרי גם איננו מצטיין ברמת ביצוע ואחזקה, ואנשי־הים בים התיכון עוד טרם הפסיקו לחייך בהזכירם את הליווי הימי של נאצר לועידה בקזבלנקה לפני שנים מספר, כאשר אחת המשחתות שלו נשארה תקועה בלב־ים ללא דלק, והשניה נגררה בבושת־פנים לקרטגנה בשל דוד מקולקל.

יש גם לזכור, כי צי איננו בעל ערך רב בלוחמה המודרנית ללא חיפוי אוירי, ואת היתרונות של חיל האויר שלנו בזירה כבר הסברתי והדגשתי.

בקרב ימי קובע אולי יותר מאשר בכל קרב אחר איש אחד ויחיד והוא מפקד האניה. דומני כי איש מאתנו לא יהסס מלשים את גורלו בידי דמות המפקד אשר צמח מקרב הנוער הישראלי המופלא העומד ומגן עלינו הערב.

בתמרון ימי מצרי

5.6.67

המלחמה פרצה: קרבות אוויר ושריון בגבול – כוחות צה"ל נכנסו למערכה נגד כוח מצרי שנע לעבר ישראל.

בריטניה וארה"ב ממתינות לתשובת 30 מעצמות ימיות..

סגן נשיא מצרים עומד לצאת לארה"ב לשיחות עם ג’ונסון.

(מכותרות העתונות היומית)

 

דף חדש במערכות ישראל –    🔗

שעה 10.00

נפתח דף חדש במערכות ישראל. כפי שנמסר, פתחו הכוחות המצריים בהתקפה על כוחותינו והחלו בהפגזה על ישובי־הספר לאורך הרצועה. נאצר החליט כנראה לנצל את האיחוד הערבי בראשותו, איחוד אשר נמנע ממנו משך שנים – ולפעול כל עוד אותו איחוד קיים וטרם התפורר. גרורותיה של מצרים, ירדן וסוריה, החליטו להציק לנו בינתיים באויר ובהפגזה. אולם צה"ל ערוך ובנוי לטפל בכל גזרה בנפרד, ונקוה כי מדינות אלה תלמדנה את השעור המגיע להן.

המצרים לא יכלו ליהנות היום במיוחד מאלמנט ההפתעה, הואיל וכוחותינו היו מרוכזים ומוכנים לבאות. ייתכן והיוזם נהנה תמיד מעדיפות מסוימת מעצם היותו יוזם, אולם התקפה תמיד מביאה בעקבותיה התקפת־נגד של האגרוף המוחזק תמיד מאחור, ויש להניח כי אגרוף זה של צה"ל יורגש במקום ובזמן שייקבעו על ידי מפקדיו.

מלחמה אינה רק הלוֹחמה בשדה הקרב, אם כי ברור זה העיקר. היא כוללת את כל הצד הפסיכולוגי שבדבר, וכעת – בנוסף למאבק בחולות המדבר וההפגזות לאורך גבולותינו, מתנהל מאבק חריף ביותר מעל גלי האתר. העובדה כי אין מודיעים, אין פירושה תמיד כי אין מה להודיע. המאבק העיקרי מתנהל בשדה־הקרב ואין ההפגזה או ההפצצה על ישובי הספר עשויה לקבוע בסופו של דבר. יקבע מי שישלוט באויר, ושריונו של מי יגבר על השריון שכנגד. על קרבות לא תמיד רצוי לדווח כי לפעמים מעונין האויב לדעת את המצב לא פחות מאתנו. במצב ההיסטריה חסרת־הרסן של הערבים, של הדיווח הכוזב שלהם ושל חוסר יציבותם – טוב שימשיכו להאמין לסיפורים הבדויים שלהם. עד לנקודה מסוימת.

לכן אם אינני מפרש כעת את מהלך הקרבות הסיבה הנה ברורה. ערפל המלחמה פוגע יותר באויב, ולכן נשאיר אותו ולא נפזר אותו לעת עתה.

אנו חושבים על מלחמה במונחים מופשטים כוללניים, אולם לכל אחד מאתנו גם הנימה האישית, הדאגה הפרטית עמוק בלב, המחשבה על הבעל, האב, האח והבן.

הנוער הנפלא שלנו, נוער הזהב, אשר זנח את דיזנגוף ואת הדיסקוטקים, בני המשקים, תלמידי הישיבה, בני התנועות, נוער ישובי העולים וישראל השניה, כולם ברגע זה נאבקים על זכותנו לחיות פשוטו כמשמעו, באויר בים וביבשה. בשכונת “התקווה” שקט ואין חארקה – כי החברה מכינים חארקה למקום אחר.

נפתח דף חדש במערכות עמנו ובגבורת ישראל. ועמוק בלב כל אחד מאתנו ישנה תפילה בשעה גורלית כזו, כאשר אנו חושבים על אלה העושים את המלאכה, בין אם נוהגים אנו כרגיל להתפלל אם לאו – כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

הקרב התחיל

5.6.67

נאצר השלים עם אפשרות מלחמה – דומה כי איבד השליטה במצב

נאצר: הצהרה בזכות חופש השיט בטיראן תהיה איום על השלום וצעד מלחמתי עויין.

(מכותרות העתונות היומית)

 

יום הקרבות הראשון    🔗

שעה 20.45

תם יום הקרבות הראשון של המלחמה החדשה, בה עומד שוב עם ישראל, המעטים נגד הרבים אשר עמדו לכלותנו. קצת מהערפל הוסר אולם רק קצת, כי ערפל המלחמה מפריע לאוייב ומחייבו להישען על הדווחים הכוזבים שלו. הם מגיעים לשיאים היסטוריים והיסטריים בדיווחים שלהם לעמם על ההתפתחויות בחזיתות השונות, ואם כך הדבר הם נאמנים עלי כי הדיווח הפנימי שלהם אינו יותר מהימן. הציבור היושב בשלווה בתל־אביב, העושה את מלאכתו בשקט מופתי ומנהל חיי יום־יום יתענין לדעת כי תחנות־השידור הערביות משדרות בשמחה ובצהלה את דבר שריפת כל העיר תל־אביב. לפי מודד זה ניתן להעריך את דיוקו ומהימנותו של הדיווח הערבי. בינתיים נמשכים הקרבות בדרום, ולמרות ההפגזות הירדניות והסוריות בישובים לאורך הגבול העלולות להזכיר לנו ביתר שאת, כי אנו נמצאים במצב של מלחמה – הרי אסור לנו לשכוח לרגע כי הקרב המכריע מתחולל בדרום. טרם ניתן לדווח על מהלך הקרב מנקודת ראות כוחותינו, מסיבות שמניתי קודם לכן.

אולם האוייב מודיע על קרבות בחאן־יוניס, באל־עריש, ליד אבו־עגילה וליד כונתילה. פירוש הדבר בראש ובראשונה, שצה"ל אינו קופא על שמריו. אם להתיחס לשידורים שלהם, הרי שהצלחנו בהתקפת־הנגד שלנו לפתוח פרצה די רחבה בחזית האויב, ואני מתאר לעצמי כי הקרב המכריע והקובע בשדה הקרב, הוא קרב השריון בשריון המתנהל בשעות אלה.

צה"ל הודיע כי מעל לשדה־הקרב התנהלו קרבות אויר עזים במשך היום, וברור כבר מבלי להכנס לפרטים, כי חיל האויר שלנו לא הכזיב כלל וכלל.

חוסיין, שרק לפני שבוע כונה כבוגד ע“י נאצר, נכנס לפעולה מבוהלת להוכיח את דבקותו בברית מלפני ימים מספר. כוחותיו כבשו את ארמון־הנציב מידי האו”ם. מפקד כוחות האו“ם פנה אליהם וביקשם לפנות את המקום. לבסוף עשה צה”ל את המלאכה בצורה פחות מנומסת ויותר תכליתית. הקרבות באיזור נמשכים. לכל אורך קו ירדן יורים ומפגיזים ישובים ואזרחים, ודומה כי חוסיין פשוט איבד את השליטה על כוחותיו.

גם את חיל־האויר שלו הפעיל חוסיין היום, וחיל האויר שלנו טיפל בכח האוירי הירדני בצורה מוחצת ותכליתית. הוא הדין לגבי חיל־האויר הסורי, אשר פקד את ישובי הצפון ומפרץ חיפה.

חוסיין עשה היום את טעות חייו, מפני שהאמין להערכות הכוזבות של נאצר על כיתור ישראל ועל חולשתנו נגד כל כוחות ערב. ובכן, נחיה ונראה.

בסיכום: הקרבות אשר יקבעו נמשכים בדרום, לפי עדות המצרים בתוך סיני. חיל־האויר המצרי כנראה פגש שוב את היכול לו, אם כי המערכה נמשכת. הירדנים והסורים החלו בפעולות נגדנו וכפי שהסברתי לכם, אנו מסוגלים, מוכנים ובנויים לטפל במירב הבעיות שהבעיות עשויים להציב בפנינו.

לפני ימים מספר אמר נאצר כי “ישראל שונה היום מכפי שנראתה לפני 10 ימים”. הייתי אומר, כי הערב נאצר אדם שונה לגמרי מאשר היה כאשר קם ממיטתו הבוקר.

השבויים הראשונים

6.6.67

לטרון, ג’נין ושייך ג’ראח – בידי צה"ל – בסיני הושלם כיבוש אוף כאתף, אחת מנקודות ההיערכות של המרכזיות של הצבא המצרי.

הסורים פתחו בהתקפה של שאר־ישוב בהשתתפות חי"ר, שריון וארטילריה.

אפשרות של פעולה במועצת הבטחון תלויה עתה במו"מ סובייטי – אמריקני.

המצאה של מצרים וירדן: ישראל קיבלה “מטריה אווירית” מאניות של ארה"ב ובריטניה.

(מכותרות העתונות היומית)

 

המהלומה המוחצת    🔗

שעה 10.00

פתחתי אתמול בצייני כי נפתח דף חדש במערכות ישראל. ואכן נכתב דף מזהיר לא רק במערכות ישראל כי אם בהיסטוריה הצבאית. כאשר הרמטכ"ל הגדיר את ניצחון חיל־האוויר כניצחון ללא־תקדים – לא היו אלו מילים לצורך מליצה, כי אם ממש הגדרה מדוייקת של מבצע מזהיר, אשר יילמד בבתי־ספר של חילות האוויר ברחבי־תבל במשך דורות. מישהו עשוי אולי לציין כי מבחינה צבאית היה משהו דומה לזה במבצע השמדת חיל האויר הפולני על ידי חיל האויר הגרמני ביום הראשון של הקרבות בספטמבר 1939, אולם לאמיתו של דבר אין המקרה דומה כלל. קודם כל, הכוח הגרמני היה חזק פי כמה מזה של פולין. לא היה, גם למעשה כל שוויון באיכות הציוד. במקרה שלנו הביס חיל האויר הישראלי 4 חילות אוויר (אם נוסיף גם את היחידה העירַקית) בבת־אחת וביום אחד, כאשר כולם מצויידים בציוד לא פחות טוב מאשר חיל־האויר הישראלי. כמות המטוסים אשר עמדה מולנו עלתה בהרבה על הכוח שלנו. אולם האמון שלנו היה מוצדק, ועוד איך.

אפשר בכנות לנצל כאן את דבריו של צ’רצ’יל על חיל האויר הבריטי במלחמה על בריטניה: “מעולם בתולדות מאבקי־אנוש – לא חבו כה רבים, כה הרבה – לכה מעטים”. מלחמה נערכת בשלבים. אתמול בבוקר היינו עדים קודם כל לשלב הבלימה, כאשר צה“ל בלם בשקט ובביטחה את התקפות האויב ובחר לעצמו את נקודות התקפת־הנגד. לאחר מכן עברנו להתקפת־נגד, כאשר חיל־האויר נלחם על שליטה מוחלטת באויר על ידי השמדת חילות־האויב. בד בבד נכנס אגרוף הברזל של צה”ל להתקפת נגד, הלא הוא השריון עם חיל הרגלים. נפתחה פרצה רחבה ביותר מחאן־יוניס עד קצימה, והכוחות התקדמו לאורך שני צירים, הצפוני והמרכזי. בינתיים החלו כוחותינו באיזור כונתילה ובדרום לפעול, וכעת עומדת הבעיה בפני האויב להעריך איפה המאמץ העיקרי של כוחותינו.

כעת נערך וייערך הקרב המכריע, והוא מכונה בסלנג הצבאי ה“שין־בשין” – דהיינו קרבות שריון בשריון. עם השליטה באוויר בידינו נשאר רק שלב זה להכרעה, והמנצח בו שולט בשדה הקרב. המצרים החלו לספר סיפורים על מטריה אווירית אמריקנית ואנגלית מעלינו ועוד בדותות. אולם זה לא יעזור להם. הפעם נסיים את המלחמה במו ידינו. אולם, לפי דעתי עשויה ההודעה המצרית הזאת להעיד על שבירת החזית שלהם ואפילו על מגמה לסגת.

ירדן השתוללה מאז אתמול בבוקר וכעת נעשה החשבון על־ידי פיקוד המרכז. מצפון לירושלים פרצנו את הקו המוגן היטב בצפון הפרוזדור ליד מעלה החמישה – וכוחותינו מתקדמים. גם מדרום לעיר, בצור־באחר, הגענו להישגים. בלטרון – סידר צה“ל חשבון חשוב, זכרונות העבר ממלחמת־העצמאות בנבי־סמואל, ברדאר, בג’נין ועוד ועוד – צצים ועולים. במקומות אלה נפלו טובי בנינו ב־1948. צה”ל נקם כעת את נקמת דמם.

גם הסורים קמים פתאום לתחיה. זוהי פעולה של חוסר ישע. חיה פצועה היא לפעמים מסוכנת, אך הם כבר הרגישו את תגובתנו.

בסיכום, תם יום מזהיר, אשר תוצאותיו מרעישות כבר את העולם. ואנו נכנסים ליום השני – בטוחים בעצמנו ובכוחנו. כפי שמסתבר, דור זה אינו נופל מדור מלחמת העצמאות ודור מלחמת סיני.

המפציץ שלא יפציץ

6.6.67

אבא אבן המריא לארה“ב – בריה”מ דורשת מישראל לפנות שטחים שכבשה.

האמבארגו החלקי על נשק מצרפת – מיום ד' אחה"צ.

פרשנים צבאיים אמריקניים: ישראל לא תפנה את כל סיני.

ראסק מבהיר: הנייטראליות של ארה"ב איננה שוויון נפש.

(מכותרות העתונות היומית)

 

המאבק נמשך בכל החזיתות    🔗

שעה 14.00

המאבק של כוחותינו נמשך בכל החזיתות, ובחולות־סיני מנצלים כוחותינו את הפירצה הרחבה אשר יצרו בקרבות אתמול, והם עושים זאת בהצלחה. צבאנו נאבק כאן במטרה להשמיד את הצבא, אשר נכנס לפני כשבועיים וחצי לתוך סיני במגמה להשמידנו. קרב זה הינו המרכזי עבורנו, והוא יקבע את תוצאות המערכה כולה. כוֹח־המחץ שהכינונו במשך שנים מצדיק את עצמו כעת ולאחר שחיל־האויר נתן לנו בצורה כה מזהירה את השליטה המלאה באויר, יכריעו עכשיו בקרב כוחות היבשה.

בינתיים פוגע ערפל המלחמה מאד־מאד ביכולת האויב להעריך את המצב, ולא נעזור לו לצאת ממנו.

בצפון החלו הסורים בפעולות שונות – ונהדפו. אלה מעשה יאוש. צה“ל הוכיח כבר שהוא אינו נותן לאויב להכתיב לו את תנאי־הקרב ולהיגרר אחרי פעולותיו. צה”ל פועל לפי שיקולים צבאיים טהורים שלו, ומן הרגע הראשון מפקדי צה"ל הם־הם המכתיבים את מהלך הקרב בזמן ובמקום הנראה להם.

במשך כל יום־אתמול תקפו הירדנים את ישובינו, לרבות עיר הבירה – לכל אורך הגבול. הם המטירו אש ללא־אבחנה על אזרחי מדינתנו. חוסיין כנראה איבד כליל את השליטה על כוחותיו, המשמשים כיום בשר־תותחים עבור נאצר. דומני, כי ההכרה בעובדה זו חדרה לתודעת העם הירדני, אולם מאוחר מדי. ההיסטוריה הולכת ונשנית בצעדי ענק מדי שעה. כוחות צה“ל הגיבו אתמול בלילה על התוֹקפנות הירדנית ופרצו את הטבעת גם בצפון הפרוזדור וגם בדרום ירושלים, באזור צור־באחר. הבוֹקר התבשרנו כי הכפר שועפת נמצא בידינו. פירוש הדבר, ששברנו את קו הביצורים החזק והמרשים אשר הירדנים הקימו מסביב לירושלים המוחזקת בידם. לטרון נפלה לידי כוחותינו וכך קרה גם לג’נין. הדרכים נפתחו, וזרמי כוחות צה”ל הולכים וגואים ושוטפים את הכל בפניהם.

כאשר עלו חיילינו אתמול בלילה לירושלים עברו על־יד שרידי־המשוריינים בשער הגיא, זכר למלחמת העצמאות. אולי אפילו שלדים דוממים אלה הרגישו משהו כאשר עברו יחידות השריון של צה"ל על פניהם. אין לי כל ספק שנשמות הבנים והבנות אשר נפלו בהם היו עם כוחותינו כאשר עלו.

וכעת הקרבות נמשכים. אני משדר מירושלים לקול הפגזים הנופלים על עמדות האויב מסביב לעיר. מין שקט של ציפיה שורר לאורך הגבול – שקט המבשר אולי גדולות.

מיום אתמול ביצע צבא־מילואים את אשר מתבצע בגבול ירדן. אט אט, ביסודיות ובגבורה, ביצעו כוחות פיקוד־המרכז את משימתם. שעות אלה עשויות להירשם בין הגדולות בהיסטוריה של עמנו במשך אלפי שנים.

כל ילד ותינוק של בית רבן יספר על כך עד יום מותו. אשרינו שזכינו לכך כי צה"ל שלנו, עם אלוהי צבאות־ישראל בראשו, עומד בשערי עיר הנצח.

6.6.67

מצעד למען ישראל באמסטרדם – לאורך 2 ק"מ.

האפיפיור מקווה שירושלים תוכרז כ“עיר פרזות”.

הטאנקים שלנו – בחאן יוניס – היחידות המצריות נמלטו – השאירו מוצבים ריקים.

ירושלים של זהב במיקלטים – הפגזות הירדנים, שהחלו אתמול לפנה"צ נמשכות ללא הפוגה. אך

לתושבים מוראל גבוה.

(מכותרות העתונות היומית)

 

שער האש לירושלים    🔗

שעה 20.45

תם ונשלם היום השני של הקרבות ודומני כי כבר נשברו כל השיאים העולמיים בצורה המזהירה והמושלמת ביותר. חיל־האויר שלנו יצר מצב עליו חולם לבטח כל מצביא בחלומותיו. מערכת סיני שנכנסה להיסטוריה כמערכה מהירה נראית כמעט כאיטית לעומת ההישגים של מערכת זו. עברו בסך־הכל 36 שעות מאז שעת ה“ש”, מאז החלה התוקפנות המצרית – והנה כוחותינו יושבים עמוק בתוך שטח האויב. הערבים כל הזמן הבטיחו לנו “בליץ”. הם לא הצליחו לקיים את הבטחתם, ובמקום זה צה"ל הדגים בפניהם את הטכניקה.

הסיכום בדרום, שם מתנהל הקרב העיקרי והקובע, הינו כי שוב פעם רצועת־עזה בידינו. כוחותינו בציר הצפוני התקדמו מעבר לאל־עריש בכיוון לתעלה. הצמתים החיוניים אשר למעשה חולשים על מרכז קדמת סיני – אבו־עגילה, ביר־לחפן, וג’בל־לבני – הינם בידי כוחותינו. במשך כל היום נמשך הקרב הקובע, דהיינו לוחמת השריון בשריון־האויב, ואילו חיל־האויר שלנו, הפנוי כבר ברובו מטיפול בחילות־האויר של האויב, השתתף היום באופן פעיל ביותר בקרבות. גרמנו לאויב אבידות בשריון, ואני תקוה כי הפעם, עם עליונות אוירית מוחלטת, נצליח למנוע את נסיגת עוצבות השריון של האויב לתעלה, כמנהגם, ונצליח להשמיד את כוחה המזוין של מצרים אחת ולתמיד, לטובת שלום האזור ושלום העולם.

הם ניסו לשגר היום כוֹח של מעט המפציצים אשר נשארו בידם, כולל המטוס הרוסי החדיש שלהם “סוחוי”, אולם לשווא. ששה מהם הופלו יחד עם שני מיג 21. דומני כי שוחחנו על הבעיה הזאת לפני ימים מספר.

בקיצור: המצרים נלחמים כיום על חייהם, על מנת להציל מה שניתן להציל, כאשר כוח־השריון של צה"ל עמוק בתוך המערך שלהם העלול להתערער די במהרה.

סוריה, אשר עד אתמול שתקה יחסית, קמה היום לתחיה והפגיזה לכל אוֹרך הקו. בקצה הצפוני הם תקפו עם כוח בסדר־גודל של גדוד עד שני גדודים (בין שבע מאות עד אלף וחמש מאות חייל) עם סיוע ארטילריה ושריון. בתל־דן בלבד ניסו הסורים את מזלם שלש פעמים, בכל המקרים נכשלו נסיונות אלה.

מטוסינו וכוח הארטילריה שלנו פעלו לשתק את הארטילריה שלהם.

עיראק גם כן ניסתה שוב הפצצה של “פגע־וברח”, כאשר שלחה מטוס טופולב להטיל פצצות באזור נתניה. מטוס זה הופל באזור מגידו־עפולה על ידי תותחים נגד מטוסים והתרסק על שלושת אנשי הצוות שלו. בתגובה – טיפלו מטוסינו מחדש בשדה התעופה H3 בתוך עיראק.

ירדן היא היא אשר הביאה את המלחמה ממש לפתח חלק ניכר של הבתים בישוב, יותר מאשר כל גורם אחר. מאז אתמול בבקר ממטירים כוחותיה אש לתוך ירושלים הבירה ולישובים לאורך הגבול. תותחיה ארוכי־הטווח מפגיזים מטרות בתוך המדינה, כולל העיר תל־אביב ושדה התעופה לוד. פעולות אלה היו מלוות הפעלת מטוסים נגד ישובים והתקפה יבשתית באזור ירושלים.

אירועים אלה הדגישו בפני כל אזרח את המצב הבלתי־נסבל הנוצר על ידי קו־שביתת־נשק כזה עם שכן עוין. ואכן, נעשו בינתיים מספר תיקונים בקו. היום נלקחה קלקיליה, בה הוצבו התותחים אשר ירו על תל־אביב אמש. התפתחו קרבות בכל איזור־המשולש, והם נמשכים.

הבוֹקר, כאשר נלקחה לטרון, נפלו בשבי חיילי־קומאנדו מצריים, אשר הוטסו ממצרים לירדן ביום שבת שעבר, דהיינו יומיים לפני פרוץ המלחמה. לדבריהם עמדו לפשוט מלטרון על שדות תעופה ועל מטרות חיוניות אחרות בתוך המדינה. נוכל לתאר לעצמנו איך היו פני הדברים אילו הספיקו לבצע את מזימתם.

אם אינני טועה, זוהי הפעם הראשונה שחוסיין הרשה לכוחות מצריים לפעול מתוך שטח ירדן. היתה זאת טעות פאטאלית, עבורה הוא משלם כעת ביוקר רב.

וכעת הבהוב פגזי־המרגמות וטרטור הנשק־הקל ממלאים את חלל אוירה של ירושלים. שעון ההיסטוריה מתקדם, וכולנו חיים אותו. דורות של יהודים משך אלפים בשנים יחשבו עלינו, על קומץ קטן ומובחר זה של יהודים במדינת ישראל, אשר חיו וגם יצרו את הרגעים רוויי המשמעות ההיסטורית האלה עבור עם ישראל.

וכאשר אני חושב על רגעים אלה להם זכינו, ועל אלה שאני תקוה כי עוד נזכה להם – אני נזכר בשירו של המשורר י.ד. קמזון:

"שערים שבעה לירושלים.

אחד הוא שער זהב

ומלאך מן השמיים

דום בשער לו ניצב.

על משמרת שנות אלפיים,

הוא ניצב לו יום וליל

עד תשוב ירושלים,

עד תשוב ותיגאל".

אכן, מגש הכסף הפך לשער הזהב.

המחיר

7.6.67

רמאללה בידי כוחותינו.

המערך הירדני מתמוטט, הכוחות המצריים בסיני נסוגים.

הסורים נסו על נפשם לאחר שסבלו מאות אבידות.

מצרים וסוריה מכינות “אליבי” כדי לתרץ את מפלתן – ניתקו יחסיהן עם ארה"ב ובריטניה אחרי פרסום

ידיעות על “קנוניה” בין ואשינגטון לישראל.

מועצת הביטחון החליטה פה אחד על הפסקת־אש.

(מכותרות העתונות היומית)

 

שריון מול שריון    🔗

שעה 10.00

אנו נכנסים ליום השלישי של המערכה. עברו בסך הכל 48 שעות מאז התחלת האירועים ההיסטוריים, שאנו חיים אותם שעה שעה.

המצב כפי שהשתקף אתמול הוא כדלהלן: בדרום המשיכו כוחותינו בהתקדמותם לאורך הציר הצפוני, ומצויים הם כבר במרחק מכובד, מעבר לאל־עריש ליד רומאני. בציר המרכזי נמשכו קרבות השריון, כאשר כוחותינו ממשיכים לכרסם במערך המצרי. התנגשות אחת בלבד, ליד ג’בל־ליבני, גרמה לאויב אבידות של בערך 30 טנקים מסוג ט־54, הטנק הרוסי הבינוני.

אין בידי עדיין פרטים מדויקים על אבידות האויב, אולם פירורים פה ושם הביאו אותי עד אתמול בערב להערכה של לפחות 200 טנקים מושמדים של האויב. אולם אני מדגיש כי זו הערכה מאד מאולתרת, ויש להתיחס אליה כהערכה בלבד העשויה להשתנות. השריון שלנו כבש את ביר־חממה ונמצא בדרכו לביר־גפגפה, שהוא מרכז תחזוקתי חשוב ביותר של הכוחות המצריים בסיני, הכולל גם שדה תעופה.

הפירוש של שמות אלה, שהם בשביל הציבור הרחב לא יותר מנקודות קטנות באמצע המדבר – הוא כי הכוח העיקרי שלנו נמצא כבר ליד המערך העורפי העיקרי של האויב, ואולי אפילו נמצא בתוכו. במילים אחרות: כל הקו המצרי הקדמי נופץ ע“י צה”ל. האויב מתרכז על הקו השני.

חיל האויר המשיך לפעול כמטריה מעל לכוחותינו, כאשר הוא הולם בשריון האויב וגורם לו אבידות ניכרות, משבש את ציריו ואת קוי האספקה שלו. יש לי הרגשה ברורה, כי לא די לו לחיל־האויר שלנו בזרי־הדפנה של הפעולה ההיסטורית שלו ביום הראשון של הקרבות, וכי הוא מגיע להישגים נכבדים נוספים.

בגזרה הירדנית נפלה אתמול רמאללה בידי כוחותינו וכן טובאס, צפונית מזרחית לשכם. זאת אומרת, כי כוחותינו מתקדמים צפונה מירושלים ודרומה מהגלבוע לאורך גב ההר. אתמול בשעות אחר־הצהרים הפרידו כ־40 ק"מ בין כוחותינו מהצפון וכוחותינו מהדרום, כאשר מצד אחד נמצאים הם בשערי שכם. הקרבות באיזור ירושלים נמשכו בשעות הערב, והעיר יושבת בציפיה. פעולותינו לאורך הגבול הסורי השתיקו כנראה זמנית את האויב, המלקק את פצעיו מאתמול. בקיצור: תמונה כללית מעודדת.

היום הגיע לארץ הברון רוטשילד בראש משלחת יהודי צרפת. אין זה לכאורה נושא לפרשן צבאי, אולם המשמעות הנה עמוקה וחשובה עבור כוחותינו. דומני כי טרם זכינו להזדהות כה מוחלטת של יהדות התפוצות עם מדינת ישראל כפי שבא הדבר לידי בטוי הפעם. ההשתתפות בהתנדבות וגילוי האחריות היהודית מתבטאים הן באמצעים כספיים, הן ביצירת דעת־קהל והן בנכונות המונית להתנדב לשירות. אשרינו שאנו שייכים לעם כזה, כי המבחן הנו בסופו של דבר בזמנים קשים וגורליים. צה"ל הנלחם בחולות סיני, בשמי האיזור, בהרי ירושלים ויהודה, על רכסי אפרים ובנימין, לפני הגולן, ובשקט ויעילות רבה בימים שלנו, נלחם עבור העם היהודי כולו באשר הוא שם. העם היהודי מכיר בעובדה הזאת, ועל כן התלכד סביבנו כפי שלא עשה מעולם. אכן, אין אנו יושבים בדד.

הפריצה לרמת הגולן

7.6.67

ירושלים העתיקה ושכם נכבשו על־ידי צה"ל.

קאהיר: אנו נמשיך במלחמה.

החוד של כוחות צה“ל 30 ק”מ מתעלת סואץ.

ג’ונסון וקוסיגין החליפו איגרות על מניעת התנגשות במזרח התיכון.

כוחות ישראל ימשיכו להתקדם בחצי אי סיני, מודיעה “טאס” מניו־יורק.

30 טנקים מצריים “ט־54” הושמדו אמש בג’בל לבני.

הופסקה האש בחזית הירדנית המצרים והסורים ממשיכים להלחם – כל מעברות הירדן בידי כוחותינו –

חיל האוויר מוסיף לתקוף את הצבא המצרי הנסוג לתעלה – הצבא הסורי נסוג לעבר דמשק.

ישראל שינתה את מאזן הכוחות במזה"ת לזמן רב – כותב “טיימס” הלונדוני.

(מכותרות העתונות היומית)

 

הנס של דורנו    🔗

20.45

הנס של דורנו נמשך, והמערכה המזהירה אשר כמוה אין זוכרים בתולדות ישראל ואולי גם בתולדות העמים – הגיעה היום להישגים אשר להם התפללו מליוני יהודים במשך דורות.

שחרור ירושלים ריתק את עינינו ואת רגשי ליבנו, אולם אל נשכח לרגע כי המערכה העיקרית התנהלה בסיני, שם השמידו כוחותינו את צבאות מצרים הנסוגים. מיצרי טירן שנסגרו בפני הספנות הישראלית רק לפני כשבועיים – נפתחו עם כיבוש המקום על־ידי כוחות צה"ל, הקשר הימי שלנו לאפריקה ואסיה נפתח. הוכחנו לעולם כולו כי ישנה רק שפה אחת מובנת לרודנים.

אט־אט נסגר המצור על ירושלים העתיקה, ועם ישראל חיכה בציפיה ובדריכות לראות בשחרור העיר.

כאשר עמדתי היום ליד אלוף־הפיקוד אצל הכותל המערבי – נזכרתי כי יש גם צדק בהיסטוריה. ב־1948 נכבש הר־ציון על ידי הגדוד הרביעי של הפלמ“ח אשר יחידותיו פרצו גם את שער ציון, מבלי שנתאפשר לנו אז להחזיק בעיר. בראש הגדוד עמד אז עוזי נרקיס שהיום, כאלוף פיקוד המרכז של צה”ל, פקד על הכוחות אשר כבשו את העיר וזכה לקיים חלום דורות.

ואכן כתוב – “ירושלים תרומה מכל ארץ ישראל”. על מזבח הר־הבית והר־המוריה העלה עם ישראל קרבנות יקרים המצטרפים לאלה שנפלו במשך הדורות. מה שהושג לא בחינם הושג, וברגע זה טוב שנזכור את אלה אשר מסרו את נפשם על קידוש השם והעם.

במשך דורות יספרו יהודים על היום הזה, על העם זה, על צבאו ומפקדיו, וייזכרו בנו – המאושרים אשר התאחדו כעם אחד, אשר גילו פתאום שישנם דברים יותר חשובים ממריבות יום־יום, אשר התעלו ופנו עורף לשנאת־אחים, ואשר זכה לרגע זה. ויאים לנו היום דברי שיקספיר אשר שם בפי הנרי החמישי ערב הקרב: “כל גבר אשר עלה על משכבו ולא היה אתנו היום, יקלל את יום היוולדו”.

ברגע קדוש זה בהיסטוריה של עמנו משקיפים דורות עמנו אשר נהרגו ונשמדו ומסרו את נפשם על קידוש השם ועִימָם ובשורותיהם הבנים והבנות שלנו, מגש־הכסף אשר נתן לנו את מדינתנו, משקיפים כולם בדמעה ובתודה אל השעה הזאת והמקום הזה – והדור אשר לא איכזב תקוות־ישראל.

זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו.

על גדות תעלת סואץ

9.6.67

גם הסורים הפסיקו את האש – שקט מוחלט השתרר הבוקר לכל אורך חזית הצפון.

אבא אבן: תנאים לשלום במזרח התיכון ייקבעו בשיחות ישירות בין הצדדים.

כניעת קאהיר הדהימה את נציג מצרים.

תגובות בעולם על המערכה – “הנצחון האגדי ביותר בהיסטוריה”.

(מכותרות העתונות היומית)

 

סיכום: – שבוע של קרב וניצחון    🔗

דומני, כי אין תקדים לכך שפרשן הרוצה לערוך סיכום השבוע, יסכם על ידי כך מערכה שלמה אשר הסעירה את העולם והפכה כבר לאגדה ממש.

היום לפני שבוע ימים, עמדו כל צבאות ערב הגובלים עם ישראל לאורך גבולותינו ערוכים ומוכנים לכלותנו. הם עמדו עם לפחות כרבע מיליון חילים בשדה, אלפיים טנקים וכ־500 מטוסים קו ראשון. כוח עצום ואדיר לפי המושגים של אזורנו, תחת פיקוד אחיד, מאוחדים בברית, ועם כוונה אחת ויחידה – להשמיד את מדינת ישראל. הם נהנו מהתמיכה המוחלטת של מעצמה אדירה אשר לחשה באזנם דברי כזב ביחס לכוונות מדינת ישראל. ריכוזם לאורך הגבולות היו מלווים מלחמה פסיכולוגית חסרת רסן בה הובטח לנו, לכל אחד מאתנו – לנו, לנשינו ולטפנו, סוף מר ואיום. העולם נדהם והיסס, והיסס, וקיים דיונים, ושמע נאומים, ועסק בדיפלומטיה, והציע הצעות. ובינתיים הרודן המצרי נהפך לשבוי ההצהרות שלו ואתו כל גרוריו בסוריה ויתר הארצות. טעות בשיקול הניע את חוסיין אף הוא לטעות בהערכה ולקבל עליו פיקוד מצרי, מעשה אשר כפי שציינתי אז, היה הטעות הפטאלית של חייו.

צה“ל היה ערוך בשלשת פיקודיו כאשר הוא בנוי ומוכן לפעול בנפרד בו זמנית בכל הפיקודים במידת הצורך, דבר אשר לא היה ברור לאויב. וכאן היתה טעות נוספת שלו. האויב, העולם, ואם מותר לי לאמר גם היום, יהודים רבים במדינת ישראל, לא הבינו את משמעות המכשיר המלחמתי אשר נבנה על ידי צה”ל. כאשר הוא בנוי על עורף אשר הותאם בן לילה כולו לצרכי מלחמה, ולא העריכו נכונה את היכולת של הכח הצבאי שנבנה פה בישראל. במשך שנים, מאז קם צה“ל, שקדו מפקדי צה”ל אשר הקימו את צבאנו והצעידו אותו עד הלום, על כל אפשרות ותכננו את צבאנו במבנהו, בנשקו וציודו, באמונו וברוח אשר החדירו בו, לקראת כל מקרה צבאי העלול לעמוד לפני מצביאיו. בשלושה ימים ראה העולם פרי עבודת נמלים של שנים, פרי שקידה בגידול דור מפקדים וחינוכו המסוגל היה להוביל את חייליו בקרב אכזרי ומר ולנצח.

את הערכתו של נאצר שמענו. הוא טעה. זאת לא היתה הטעות הראשונה שלו, אולם היא היתה הגורלית ביותר.

הוא תקף, ונהדף ואז נכנס כל הכח של האגרוף הישראלי לפעולה בהתקפת נגד אשר חדרה לתוך המערך המצרי. הפיקוד של צה"ל הבין כי ראשית עליו להשיג עליונות באויר, ולאחר מכן להשמיד את שריון האויב בקרב שריון בשריון והתקפות מהאויר. חיל האויר, תוך שעות ספורות ממש, יצר מושג חדש בהיסטוריה הצבאית בהשיגו עליונות מוחלטת באויר. השריון שלנו פרץ והצטיין ביעילות הפעלת הכח המסובך והמסורבל תוך סיוע מחיל האויר כך שהושמד כח האויב. שרם־א־שייך נפלה בידינו והים השני שלנו נפתח לפני הספנות שלנו. חצי האי סיני שוב נפל בידינו ונקשר מחדש הקשר עם מעמד הר־סיני בו קבלנו את הערכים אשר הפכו אותנו לעם סגולה.

אולם אם המערכה בסיני היתה מערכה צבאית, הרי שהמערכה נגד צבא ירדן היתה ממש מערכה יהודית. מערכות ישראל מימי יהושע ועד מלחמת העצמאות נלחמו מחדש וההיסטוריה המפוארת שלנו קמה לתחיה מחדש לנגד עינינו. נגד אויב אשר נלחם בעקשנות רבה, שטף צה“ל את המערך שלו ושחרר את הגדה המערבית עד הירדן. בית אל, שכם, גבעון, חברון, בית לחם, יריחו, שילו, גוש עציון – היה זה כאילו דף מתוך התנ”ך. ואנו זכינו לכך. ואחרון אחרון, בגבורה עילאית לאחר שנסגרה הטבעת סביב ירושלים, פרצה אחת היחידות המעולות של צבאנו לתוך העיר העתיקה, כבשה את הר־הבית, והשיבה את העטרת לראש עמנו. בחורים אלה, מטובי הנוער שלנו, אשר עברו רבות בשדה הקרב, בכו כמו ילדים, הם ומפקדיהם כאשר הגיעו ליעדם הקדוש לאחר קרב אכזרי ויקר. הלוואי ותוסר מעליהם האנונימיות המצווה על יחידות צה"ל למען יזכור אותה העם היהודי לנצח. המחזה של מאות בחורים מיחידה זו עטופי טליתות ותפילין מתפללים שחרית למחרת בבקר בדבקות ליד הכותל לא ינטוש את מי שראה אותו לעולם.

גם פיקוד צפון נכנס לפעולה כתגובה על הפגזה כבדה על הישובים והסיפור בשעת השידור הינו טרי מדי לספרו. נקוה כי בזאת יוסר האיום המתמיד מעל ישובינו לאורך גבול הצפון.

כך תמה מערכה אשר דברי ימי אנוש יציינו אותה למשך דורות. העם בישראל זכה לימים שהינם בין הגדולים בהיסטוריה הארוכה שלו. העם היהודי אשר עמד לימיננו בנאמנות הבין מה משמעות קיום ישראל עבורו ומרגיש היום בגאווה לאומית יהודית יותר מכל עת.

נאצר נאלץ כנראה לרדת מכסאו³, אולם גם בתבוסה הוכיח את ערמומיותו בנצלו תכסיס להביא את העם לצדו נגד אלה אשר כנראה התקוממו נגדו. אולם יהיה אשר יהיה, האגדה נופצה והעולם נוכח פעם נוספת כי ישנה רק שפה אחת המובנת לרודנים.

אני משדר מילים אלה ממפקדה ישראלית אשר לפני שלשה ימים בלבד היתה מפקדה ירדנית. מהחלון אני משקיף על הר הבית ושוב פעם שומר משמר של צבאות ישראל על החומה כאשר דגל ישראל מונף מעליו. טנק ישראלי שרוף מוטל לפני החומה, עדות דוממת למחיר שעמנו שילם.

הלוואי ונהיה ראויים למחיר הזה.⁴

דולפין במיצרי טיראן