הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נולד בלומז’ה שבפולין, בכ“ח כסלו תרמ”ט (1888) לאביו הרב יואל ליב הרצוג, ששימש ברבנות בלידס שבאנגליה, ולאחר מכן בפריס.
תורתו והשכלתו 🔗
ראשית תורתו קיבל בלומז’ה, בייחוד מפי אביו, ועוד בגיל רך גילה כישרונות יוצאי דופן.
בשנת תרנ“ז, כשהוזמן אביו לכהן ברבנות בלידס, עברה המשפחה לאנגליה. שם המשיך לשקוד על התורה בהתמדה מופלאה בסיוע אביו ובעיקר תוך לימוד עצמי, עד שבגיל שש עשרה לערך (תרס"ה), כבר סיים ללמוד את כל התלמוד הבבלי. רק אז, לאחר שמילא כריסו בש”ס ובפוסקים, החל ללמוד לימודי חול, ולאחר שנת הכנה עמד בבחינות וקיבל את תעודת הבגרות. המשיך להשתלם במתמטיקה ובלשונות קלאסיות ושמיות. תוך שנתיים לערך קיבל תואר ב.א. מאוניברסיטת לונדון (תרס"ט).
עלייתו בתורה והתקדמותו במדעים נמשכה מאז באפיקים מקבילים. למעשה, הצמיד את לימודיו הכלליים אל סוגיות ההלכה שעסק בהן לשם השלמה ועזר. בהיותו רחוק ממרכזי תורה שאף לבוא במגע, לפחות בכתב, עם גדולי הרבנים בפולין ובליטא, והיה שולח להם בשנות העשרים שלו קונטרסים מחידושי תורתו בעילום שם, ומעורר פליאה ותשוקה בלבם לגלות את הגאון הנסתר היושב במרחקים. קשר תורני כזה קיים עם רבי יוסף שלייפר, אב“ד סלונים; עם רבי מאיר שמחה מדווינסק ובעיקר עם הרידב”ז (רבי יעקב דוד), לאחר מכן רבה של צפת, אשר למקרא הקונטרס הראשון כינה את המחבר הנעלם: “רבי עקיבא אייגר שבדורנו”. בשנת תרס"ח הוסמך לרבנות על ידי שלושת הרבנים הללו.
בשנת תרע“ב נבחן באוניברסיטת לונדון בלשונות שמיות וקיבל תואר מ.א. באותה שנה עבר לפאריס וקיבל תואר מקביל למ.א. בסורבון. באותו פרק כתב מחקר מדעי גדול באנגלית על צביעת התכלת בישראל – (The Dyeing of Purple in Ancient Israel) לבירור השאלה ההלכתית, אם אפשר לצאת ידי חובת התכלת בציצית בצבע שהוצע לכך על ידי האדמו”ר רבי חנוך הניך מראדזין או שמא יש לחפש פתרון אחר. לליבון הצד הכימי שבעניין עבד במעבדה שבסורבון ואף עסק בזואולוגיה. בתרע"ד חזר ללונדון וקיבל בעד מחקרו זה את התואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת לונדון – והוא בן עשרים וחמש בלבד, דבר שהודגש בעיתונות האנגלית דאז כמאורע נדיר ביותר. בהמשך הימים למד גם משפטים, מדעי החברה, ספרות ופילוסופיה – הכול לפי הצורך שנתעורר בו עם לימוד התורה והשימוש ברבנות.
רבנותו באירלנד 🔗
בשנת תרע“ו נתמנה רב בבלפסט שבאירלנד. בסוף תרע”ט נשא לאישה את שרה בת רבי שמואל יצחק הילמאן. רעייתו אצילת האופי ורבת המרץ שימשה לו עד יומו האחרון עזר ומשענת חזקה בדרכו הציבורית הקשה ועשירת התמורות, ומלבד תפקידיה כאשת רב ומנהיג תורני בעל היקף עולמי גילתה יוזמה ויכולת כעסקנית חשובה ונבחרה בהמשך הזמן לנשיאת ארגון נשי המזרחי בארץ ישראל.
באותה שנה (תרע"ט) נתמנה לרב ראשי בדבלין, בירת אירלנד, ובתרפ"ה נעשה רבה הראשי של אירלנד העצמאית. ימי רבנותו הראשונים חלו בעיצומה של מלחמת השחרור האירית על כל מוראותיה. גם בתוך הקהילה היהודית היו מדנים ופירוד. באווירה סוערת זו מבפנים ומבחוץ הצליח הרב הרצוג הצעיר להיקלט ולהיות גורם רב השפעה. פעולתו הראשונה בדבלין היתה איחוד הקהילה היהודית, שהיתה מפולגת בין ילידי המקום ויוצאי מזרח אירופה, והקמתם או ביצורם של מוסדות הקהילה. הוא היה הרוח החיה בתנועה הציונית באירלנד וממייסדי המזרחי שם, השתתף באסיפות ציוניות, במגביות למען ארץ ישראל ובקונגרסים ציוניים.
ליחס של כבוד והערצה זכה גם בקרב האוכלוסייה הלא־יהודית במדינה. תמיכתו בלוחמי המחתרת האירית, ידידותו האישית עם דה־וואלירה, ראש תנועת הקוממיות והזדהותו עם המאבק למען אירלנד חופשית הקנו לו את אהבת העם האירי והערכתו לתמיד. עם תום מלחמת השחרור ארגנה הממשלה האירית העצמאית מגבית באמריקה לשיקום המדינה ונזקקה לשם כך להמלצתה וחסותה של אישיות בלתי־קתולית באירלנד, ומשלא נמצאה כזו בין הפרוטסטאנטים, קיבל הרב היהודי על עצמו חסות זו ועשה בכך שירות נכבד למדינה. העם האירי וראש ממשלתו דה־וואלירה לא שכחו חסד זה לרב וגמלו לו על כך בימי שואת היהודים באירופה.
באותם הימים החל מפרסם מחקרים, בייחוד בענייני משפט ישראל ופילוסופיה, בירחונים ובמאספים מדעיים באנגלית, ומאמרים להגנת היהודים והיהדות בחשובים שבעיתוני אנגליה ואירלנד. שליטתו בלשונות אירופיות נתנו לו מהלכים בחוגי המדע והספרות ובין אישי המדינה (שלט בלשונות רבות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, פולנית, גרמנית, יידיש, לטינית, יוונית, ערבית קלאסית, ארמית ואין צורך לומר עברית. בשנותיו האחרונות ביקש להוסיף על אלו גם ערבית מדוברת ורוסית – לצורך ביקור בברית המועצות – אך לא הספיק).
המוניטין שיצא לו בעקבות מחקריו המשפטיים גרמו לכך שממשלת אירלנד פנתה אליו, שעה שעסקה בהכנת תחוקתה, וביקשה חוות דעתו כמשפטן מומחה. כמו כן סייעה בידו השכלתו המשפטית לעמוד בפרץ כשנתעוררה שאלת השחיטה היהודית באירלנד, שעלולה היתה להסתיים באיסורה הגמור. בית הנבחרים מינה ועדה מיוחדת לבירור הבעיה והופעתו המזהירה לפני הוועדה כמלמד סנגוריה על השחיטה היהודית הביאה לידי כך שעיריית דבלין הקציבה 4200 לי"ש להקמת בית מטבחיים מיוחד ליהודים. בדין וחשבון הרשמי של בית הנבחרים נרשמו דברי הסיום של יושב ראש הוועדה: “אשרי הקהילה שאתה מייצגה, אשרי הקהילה שיש לה סנגור כמותך, אשר הציג את כל פרטי השאלה לכל צדדיה בבהירות כזאת”. עדותו זו בפני הוועדה, שלשמה למד את יסודות האנטומיה והיא מהווה מחקר מדעי חשוב, נתפרסמה בדפוס על ידי הממשלה האירית. תודות להשפעתו בנתה ממשלה זו גם בית גדול בדבלין בשביל תלמוד תורה.
הוא נתחבב על המוני העם גם בשל עמידתו לימינם של עניי דבלין ופועליה בתקופת אבטלה ומצוקה, כשהללו לא יכלו לשלם שכר דירותיהם, והתערבותו מנעה פינויים מן הדירות. כמו כן נתן יד באותם הימים למפעלה של עיריית דבלין לחיסול שכונות העוני והקמת בתי מגורים נאותים לדייריהן. עמדתו פגעה באינטרסים של יהודים עשירים בקהילתו, בעלי הבתים בשכונות העוני, וכשהללו התקיפוהו לא נרתע ועמד על זכותו כרב לפעול באורח עצמאי וללא משוא פנים, בהתאם להכרתו הדתית והמוסרית.
בחירתו לרב הראשי לישראל 🔗
בתרצ“ה ביקר לראשונה בארץ ישראל תוך רצון עז להשתקע בה. בביקורו בא במגע עם גדולי הרבנים בארץ ועורר התפעלותם. הראי”ה קוק קרא עליו: “אין דוגמתו” ורבי איסר זלמן מלצר הגדירו כ“ספר תורה חי”.
התיישבותו בארץ לא איחרה לבוא. עוד באותה שנה נפטר הרב קוק, והרב הרצוג נבחר כרב ראשי לארץ ישראל ועלה לשבת בירושלים (תרצ"ז). תאריו האקדמיים שימשו סלע מחלוקת בין מתנגדים ומצדדים קודם בחירתו, שהפיצו עלונים וחוברות. המתנגדים דיברו על “התואר דוקטור המאפיל על התואר רב” וראו בכך “תקדים מסוכן”. המצדדים העמידו, כמובן, על נס את גדולתו בתורה ומעשיו הברוכים באירלנד. אולם גם אלה האחרונים לא שיערו אילו תמורות גורליות תחולנה בעולם, ביהדות ובארץ ישראל בתקופת השנים הבאות, ואילו מבחנים נכונו לרב הראשי בישראל בעקבותיהן, מבחנים שהצדיקו את הבחירה למעלה מן הצפוי.
בכח אישיותו המרגעת כרודף שלום ומונע מחלוקת, בפשטות הליכותיו וצניעותו, הצליח לרכוש לעצמו כבר בימי כהונתו הראשונים הערכה והוקרה כללית בציבור הדתי והחילוני כאחד. בצד הדאגה לביצור הרבנות, להאדרת לימוד התורה, להרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים ולהרמת קרנם של מוסדות התורה והדת מילא תפקידים מדיניים ראשונים במעלה. הוא קשר קשרים עם השלטונות הבריטיים שהגו לו כבוד והערכה עמוקה, ולא היסס לנצל קשריו אלה לטובת הכלל והפרט מישראל, לעזור לנרדפי השלטון המנדטורי ומקופחיו מצד אחד ולהביא את דברה וזעקתה של כנסת ישראל כולה מאידך. להשלמת דמותו הציבורית סייע לא מעט ביתו, אשר הלך וקיבל אופי חברתי וייצוגי מיוחד, מקום שעסקי ציבור ויחיד נחתכים בו. “בית הרב” הפך מוסד בפני עצמו, כתובת לנזקקי סעד חומרי והגנה משפטית, וטרקלין לרבי־עולם, מקום מפגש לשיחות מדיניות ובית ועד לתלמידי חכמים, מרכז לקהילות ישראל בגולה וליישוב בארץ. בבית הכנסת הקטן שבביתו הנהיג כל יום שישי לפני הצהרים התוועדות לשם עיון למעולים שבתלמידי חכמים בירושלים. עיון זה היה מלווה ויכוחים והתנצחות בהלכה מצד משתתפיו, אשר התכוננו לכך במשך כל השבוע.
פעילותו המדינית 🔗
ההתרחשויות המדיניות בארץ ישראל החלו תובעות יותר ויותר את התערבותו של הרב הראשי. בימי מאבקו של היישוב נגד הספר הלבן וגזירותיו עמד בקו־החזית, התייצב בפני השלטונות הבריטיים להבעת מחאה על סגירת שערי המולדת בפני אחים־דוויים, פליטי גולה אכזרית, ותביעה להתיר כניסתם לאלתר. עמדתו הגאה בהפגנות נגד הספר הלבן והקריעה הסמלית שקרע מסמך מחפיר זה קבל עם ועדה נתנו ביטוי ממצה לרחשי העם כולו. יחד עם זאת לא נרתע בשעת הצורך גם מפני שתדלנות – כדרך השתדלנים בישראל בכל הדורות. בשלבי המגע השונים של גורמי הבעיה הארץ־ישראלית – היהודים, הערבים והבריטים – היה בין המופיעים ותובעים את זכותו של העם היהודי על ארצו. כך העיד בשנת תרצ“ח בלונדון בפני “ועדת פיל” והשתתף בשנת תרצ”ט בוועידת “השולחן העגול” בין יהודים וערבים מארץ ישראל, שנקראה על ידי ממשלת אנגליה.
הצלת יהודים בימי השואה 🔗
מלחמת העולם השנייה ושואת יהדות אירופה העמידו את הרב הראשי לארץ ישראל בפני משימות־ענק והוא התגייס במלוא כוחותיו, יצא למסעות ארוכים, מפרכי גוף ונפש, על מנת להציל את הניתן להצלה. באביב ת"ש יצא למסעו הראשון, שהיה מיועד בעיקר להצלת רבנים ותלמידי ישיבות מפולין וליטא, אשר התרכזו בליטא וביקשו דרך להימלט מיד האויב. לאחר ניסיונות רבים נמצאה דרך מילוט דווקא במזרח הרחוק, ומאות רבנים ותלמידיהם מצאו מקלט תחת השלטון היפני.
באותו פרק התקרבו צבאות רומל למצרים ונשקפה סכנת פלישה גרמנית לארץ ישראל. הציר הבריטי בוושינגטון, לורד הליפקס, ניסה לשכנעו שלא יחזור ארצה לעת כזאת וידידיו הפצירו בו בתחנונים להישאר בארצות הברית, אך הוא דחה דבריהם באומרו מתוך אמונת־אומן: “הנביאים לא ניבאו על חורבן בית שלישי, ואני מאמין באמונה שלמה, כי האויב לא יבוא בשערי הארץ”, והוסיף, כי אין קברניט נוטש אנייתו, כשנחשולים מאיימים להטביעה. בדרך זרועת סכנות ותלאות חזר לארץ ישראל ונתקבל בהתלהבות על ידי היישוב לכל שדרותיו.
בראשית תש"ג, כשהגיעו לארץ ישראל בשורות־האיוב על הטבח ביהודי אירופה, יצא לטורקיה הניטרלית על מנת לפעול משם להצלת יהודים. משם פעל גם דרך הפטריארך היווני אורתודוכסי והוותיקן על מנת שהכמרים בערי השדה יעמדו לימין היהודים הנמלטים מרודפיהם. אך פעולתו הגדולה התאפשרה רק עם תום המלחמה: “מסע ההצלה” שערך, שנמשך כשישה חדשים, התמקד בהוצאת ילדים יתומים, המתחנכים אצל יחידים ומוסדות לא־יהודים, וריכוזם יחד; שיפור תנאי חייהם של יהודי המחנות ועידודם והוצאת שרידי היהודים מפולין. לאחר שפגש את פיוס ה־12 בוותיקן ברומא, נסע לצרפת, שוויצריה, בלגיה, גרמניה, הולנד ואנגליה, על מנת לרכז את כל הכוחות הפועלים להצלת ילדי ישראל, לגייס כספים ולהכין תנאים לקבלת פליטים נוספים ממזרח אירופה. בגרמניה ביקר במחנות הפליטים, חיזק את רוחם והגביר אמונתם בנאומיו ובשיחותיו.
חלקו השני של המסע נערך במזרח אירופה: צ’כוסלובקיה ופולין, על מנת להקל ולזרז יציאתם של היהודים מפולין, להבטיח מצבם של הנשארים ולהעביר מאות יתומים ובני ישיבות משם דרך צ’כוסלובקיה למערב אירופה. הביקור בפולין היה המזעזע ביותר. משם יצא לצרפת עם שיירה של 500 ילדים יתומים, פדויי מנזרים ובתי נוצרים. זו היתה שיירת החלוץ לאלפי ילדים, שהוחזרו אל חיק היהדות תודות למפעל ההצלה שהנהיג הרב הרצוג. המסע נסתיים בביקור קצר באנגליה ובאירלנד, בה הועמדה לרשותו כמות מספקת של בשר משומר במיליון קופסאות – מתנת הממשלה האירית ליהודי אירופה כאות הוקרה על פעולות הרב הרצוג למען שיקום אירלנד בימי מצוקתה.
עם קום המדינה 🔗
עוד בשנת ת“ש, קודם צאתו למסע הראשון, נבחר לנשיא ועד הישיבות, שנוסד אז לביסוס הישיבות הקיימות ולפתיחת חדשות עם זרימת עולים ממזרח אירופה. בשנת תש”ג ערך מסעות תשובה והתעוררות ברחבי הארץ, ביקר בקיבוצי השמאל ובנקודות יישוב שונות על מנת לקרב לבבות ליהדות ולתורת ישראל. בשנת תש"ו הוקמה על שמו קבוצת “משואות יצחק” בגוש עציון (הקיבוץ נפל במלחמת העצמאות וחברי הקבוצה נפלו בשבי הירדני. הוא הוקם מחדש בחבל לכיש בשנת תש"ט).
משהוחלט בעצרת האו"מ על הקמת מדינת ישראל היתה תגובתו: “בפרשת השבוע קראנו: “שלחני כי עלה השחר”. אחר שנות הגלות המרה שארכה כאלפיים שנה, הנה שחרה של גאולת ישראל מתחיל עולה. התאחדו כל בית ישראל בתקוות איתן ואמונת נצח בצור ישראל וגואלו”.
את התלהבותו לקראת המדינה וההכרח שבהקמתה הסביר לאחר מכן בדברים עמוקים ונוקבים:
“נגמר בדעתי שמדינת ישראל צורך הכרחי חיוני היא לא רק מנקודת הראות של הצלת נפשות מאות אלפי אחינו שרידי התופת באירופה ורווח והצלה לאחינו בארצות האסלאם שהקנאות הדתית שולטת בהן, כגון תימן, עיראק, וכו'. בלבי נקבעה הדעה שזהו דבר שהיהדות עצמה מהבחינה הפנימית, זקוקה אליו במאוד מאוד. היה ברור לי כשמש בצהרים שהשואה האיומה שהשמידה את רוב האומה על גאוניה, רוב רבניה, צדיקיה, חסידיה, חכמיה וסופריה, משורריה ועסקניה, גרמה תזוזה ביסודות האמונה הטמונים עמוק עמוק בלב המוני בית ישראל בעולם כולו. ופחדתי פחד, שאם השחר שהתחיל לעלות בארץ האבות והנביאים יתעלם ויסתתר, ח”ו, לזמן ארוך, תהיינה התוצאות מרות מאוד עד כדי לסכן את עצם קיום היהדות עכ“פ בגולה, ולפיכך נבשלה אצלי הכרה מוצקת שהאמצעים להצלחת מאבקנו ההרואי בארץ ישראל הם דבר שנשמת האומה תלויה בה ושאין זו רק מלחמה לעזרת ישראל מיד צר (שהיא מלחמת מצווה בלי ספק), אלא יותר מזה, מלחמה להצלת נשמת האומה”.2
אופייה הדתי של המדינה 🔗
עם קום המדינה עמד הרב הרצוג בראש הפעולות לביצור מוסדות התורה והדת העליונים תוך דרישה שתינתן להם הכרה או גושפנקה ממלכתית. המצב החדש העלה לדבריו בעיות חמורות ובעקבותיהן גם תפקידים חדשים ליהדות הדתית ומוסדותיה הגבוהים, שהוא מונה אותם: “א) הבטחת שמירת שבת קודשנו עכ”פ בפרהסיה… ב) הבטחת הכשרות הציבורית… ג) משפט התורה. ד) להבטיח שלא תהא אפשרות של נישואין וגירושין עד כמה שזה נוגע ליהודים – אלא כדת משה וישראל".3
השלטת המשפט העברי במדינת ישראל עמדה במרכז מחשבתו באותם הימים תוך ראיית כל הצדדים של העניין. הוא לא התעלם אף לרגע מן הקשיים והמכשולים הרציניים העומדים בפני הגשמת הדבר, אך האמין באמונה שלמה, כי סופו להתגשם ויש להכשיר את הקרקע לכך: א) על ידי “הכנת שופטים כשרים מן התורה” שישמשו דיינים לא בבתי הדין הדתיים בלבד (לשם כך נוסד ביוזמתו מכון הרי פישל לדרישת התלמוד). ב) על ידי חיבור קודקס מעין “ערוך השולחן”, שהוא צורך הכרחי לבתי הדין הדתיים ועשוי לחדור חלקים חלקים גם לתוך בתי הדין הכלליים. הוא עצמו עסק בחיבור ספר על “התחיקה והמשפט במדינת ישראל”, שלא הספיק להשלימו. בקווי יסוד ל“משפט התורה במדינת היהודים”, שהחל בניסוחם נאמר: “שאיפת כל היהדות הדתית בארץ ובתפוצות היא שהתחיקה תכלול סעיף יסודי, כי המשפט בארץ יהא מבוסס על יסודות התורה. אבל כדי שיתקבל סעיף זה על חלק גדול מהציבור הארץ־ישראלי שהוא רחוק מידיעת התורה ולצערנו אינו דבוק לחלוטין במסורת קודשנו, והיא הגורמת לדעתי שהתורה והדמוקרטיות נראות בעיניו כצרות זו לזו – הרי מן ההכרח לעבד כבר עכשיו מצע למשפט מתוך התחשבות גם בעובדה זו”.
העיקרון היסודי שצריך, לדבריו, לעמוד לעיני המחוקקים הוא שאין להפריד את הדת מן המדינה. כמו כן יש להביא בחשבון את מספרם הרב של לא־יהודים במדינת ישראל. עיקרון אחר הוא איסור מוחלט של משפט מוות במדינה כל זמן שבית המקדש אינו קיים וסנהדרין אינה יושבת בלשכת הגזית. יש לציין שהרב הרצוג לא היה מן התומכים ברעיון חידוש הסנהדרין עם התחדשות החיים המדיניים בישראל, אולי מתוך חשש שהדבר עלול להביא לידי פירוד ומחלוקת, מהם התרחק כל ימיו.
בשנותיו האחרונות תקפה אותו מחלה קשה, ששיתקה בהדרגה את כושר עבודתו. כשנחוגה לו שנת השבעים ברחבי העולם, כבר היה צל המוות מרחף עליו ואחר חודשים מספר נפטר בייסורים קשים. הלווייתו, בה השתתפו רבבות ובתוכם מאות משלחות מכל הארץ, ביטאה את אבלו של היישוב על כל זרמיו והרגשתו את גודל האבידה.
ספריו ומחקריו 🔗
ביכורי דבריו בדפוס היו שני הקונטרסים בשם “דברי יצחק”, שהופיעו בשנה אחת כנספחים, האחד לספר “אור הישר” של חותנו רבי שמואל יצחק הילמאן (לונדון תרפ"א) ועניינו מסכת בכורות; השני בענייני קדשים וטהרות בסוף ספר “אמרי יואל” לאביו רבי יואל ליב הרצוג (לונדון תרפ"א). בשניהם גם קטעים מתוך דיוניו ההלכתיים עם רבו וידידו הרידב“ז בשעתו. חיבורו השלישי בעברית הופיע שנים רבות לאחר מכן: “תורת האהל” (ירושלים תש"ח) – שיעורים על הרמב”ם הלכות סנהדרין. הספר זכה ב“פרס הרב קוק” לספרות תורנית של עיריית תל אביב.
קונטרסים משלו בענייני הלכה הופיעו גם כנספחים ל“אוצר הפוסקים”, המפעל התורני, שבא לכנס את כל הפסקים וההלכות המפוזרים בספרי השו"ת ולערכם לפי סדר השולחן ערוך. מפעל זה יזם עוד בשבתו בחוץ לארץ, אך רק בארץ ישראל מצא לו שותף לתכנון ועריכה – רבי איסר זלמן מלצר מירושלים – וחבר רבנים לביצוע המשימה (הכרך הראשון הופיע בתש"ז). בספר נתייחד מקום נכבד לענייני עגונות, נושא שנזקק לו הרבה במשך כל תקופת רבנותו.
קודם פטירתו הספיק להכין לדפוס קובץ גדול של שאלות ותשובות בשם “היכל יצחק”, המכיל אלפי תשובות שכתב מימי רבנותו באירלנד ועד פסקי הדין שהוציא בבית הדין הגדול בירושלים. הספר מגלה את היקף קשריו העצום עם כל תפוצות הגולה היהודית, לרבות נדחי האומה בברית המועצות. חשיבות מיוחדת נודעת לתשובותיו בענייני עגונות, בשאלות התלויות בארץ ובענייני שבת במדינה. כמה מתשובותיו נדפסו בספריהם של מקבלי התשובות.
באנגלית הופיעו בדפוס: עדותו בדבר השחיטה באירלנד (נדפסה על ידי הממשלה האירית); חלק ממחקרו על התכלת, בהוצאת החברה ההיסטורית־פילוסופית בבלפסט (בלפסט 1920. קטעים ממנו נתפרסמו גם בעברית ב“ההד” (טבת תרצ"ה) וב“שי לישעיהו” (וולפסברג), תל אביב תשט"ז); שני חלקים מתוך חמשת חלקי ספרו הגדול The main Institutions of Jewish Law (המוסדות העיקריים של המשפט העברי; הוצאת שונצינו: כרך א – לונדון 1936; כרך ב – לונדון 1939). ספר זה הכתוב אנגלית מהוקצעת למופת, הוא מחקר מקיף על תולדות המשפט העברי ומהותו, ונועד לתת למעיין ולמשפטן הכללי תמונה ממשפט התורה ומושגי הצדק העליונים של היהדות.
מלבד אלה פרסם עשרות מאמרים ומחקרים בעברית ובאנגלית על המשפט העברי, בעיות אמונה ומדע ופילוסופיה של הדת, ענייני הלכה ועניינים אקטואליים העוסקים במדינת ישראל ובציונות הדתית. ביקש לכתוב ספר גדול על יסודות האמונה היהודית, שישמש מעין מורה לנבוכי הזמן – ולא הספיק.
השאיר אחריו כתבי יד רבים, חומר לכרכים שלמים של חידושי תורה ודברי הלכה ומשפט, דרשות, עדויות בפני ועדות מדיניות ונאומים. לאחר פטירתו הוציא מוסד הרב קוק סדרת ספרים מכתביו, ובהם חמישה כרכים של־תחוקה לישראל על פי התורה ועוד כעשרה כרכים של שו“ת בכל חלקי השו”ע.
אמונה, מדע ומדינה 🔗
מירושתו הספרותית, מדבריו שבעל פה ומאורח חייו והליכותיו בקודש עולה דמות תמימה באמונתה ושלמה עם עצמה ועם ריבונה. תורה ומדע נפגשו ללא התנגשות ומתוך מתן עדיפות וריבונות מוחלטת לתורה. הוא ראה את המגבלות שבמדע ואת ריחוקו מן השלמות. לתפיסתו, הדרך לשלמות מובילה
אל אמונת היהדות. במידה התקדמות במדע הרי זה בהעמקת התחושה וההכרה במציאות אלוקית לפי מושגי ישראל. “הנה המדע הכי חדיש מתחיל להרגיש משהו מתמיה ומבהיל ביותר בתוך תוכם של חביוני האטום שקשה לצמצמו בין החוקים השליטים בטבע”. חזון אחרית הימים מבחינה רוחנית פירושו: "שהמדע עצמו יכיר ויודה שהגיע כבר לתכלית כח השגתו, יכיר וידע שכח הראות שלו כלה מגבול ידוע, ומשם ואילך הכול חשך לפניו, וששם האור האין סופי הנצחי, כלומר “שם הא־להים” כמו שנאמר: “ומשה נגש אל הערפלי אשר שם הא־להים” (בהקדמתו ל“תורת האהל”). על רעיון זה חזר בצורות שונות. באחד ממאמריו כתב:
"המדע עדיין לא הגיע להשקפת העולם של היהדות ביסודי יסודותיה החיוביים – זהו עדיין בחינת מזמור שיר לעתיד לבוא. ואולם הוא מתחיל להרגיש משהו ממנה מדי טפסו על “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, על סולם הטבע. מתוך ההנחה של אחידות הטבע בכל חבל־האוניברסום, סוף המדע לומר: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי”, סופו להכריז “אכן יש לבירה זו מנהיג”. המדע והאמונה הם אבות לשתי השקפות עולם, חומרנית ורוחנית, ומהן יתד ומוצא לשתי תפיסות לאומיות: הלאומיות העברית והלאומיות של אומות העולם. הראשונה “חובקת זרועות עולם, מעורה בהשקפת עולם א־להית־מוסרית, כל־מקיפה, כל־חודרת, נצחית, יוצאת מהאמונה בבחירה האלהית של האומה הישראלית אבל פניה מועדות לתיקון העולם כולו במלכות שדי”, ואילו השנייה “בשורש שרשה היא אנוכית, אגואיסטית, שואפת לדכא העמים כולם תחתיה” (מתוך נאום בוועידה של המזרחי).
הרב הרצוג גרס שלמדינת ישראל ייעוד נבואי גדול: “מציון יצאו גלים עצומים של שפע רוחני־מוסרי” לעולם כולו. הוא מאמין, כי התרבות החומרנית כבר הגיעה לשיא שלטונה בימינו ובקרב האנושות מתחיל לחלחל הצימאון לדבר ה' ולערכי רוח עליונים, ועל מדינת ישראל לרוות את הצימאון הגדול:
“בונים אנחנו מדינה דמוקרטית, אך אין זאת אומרת שלכך נוצרנו להיות רק מחקים את אחרים. נהיה גם יוצרים! אעפ”י שעדיין אין האומות מכריזות על כך, יש לי ההרגשה שהטובים שבהם כבר עייפה לה נפשם מתרבותם החומרנית, המכנית, מאותה התרבות שהביאה לנו את פצצת האטום, העלולה להביא על עולמנו היפה מבול שני, מבול של אש, לשחת כל בשר. עיניהם נשואות לציון, לאור החדש העתיד לקרון ממנה, כחזון נביאי ישראל, נביאי האמת והצדק והשלום. עלינו ליצור בריה חדשה למופת, דמוקרטיה; כן, דמוקרטיה אמתית, הדרוכה מהשקפת העולם של תורת ישראל, נביאי ישראל וחכמי ישראל, דמוקרטיה אמתית, המיוסדת על הצו הגדול של תורת קודשנו, ואהבת לרעך כמוך, ואהבתם את הגר, ואהבת לו כמוך. דמוקרטיה שתהא משכן לשכינת ישראל" (מתוך דברים במסיבה ליובלו הששים – תש"ט).
אמונה תמימה זו, המבצבצת מכל שורה שכתב ואמר ואשר מצאה לה ביטוי הולם בלשון הדור ובמונחי התקופה, היתה לה השפעה עזה על כל שומעיו, יהודים ולא־יהודים, אליהם פנה איש־איש בשפתו, ולא לחינם ראו בו מבפנים ומבחוץ את נציגו הרוחני המובהק של העם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.